¹

(מלואים למאמר הקודם)

עוד הפעם מאמר – השלישי במספר² – מאת אחד מסופרינו הצעירים על דבר תעודת הספרות העברית בזמננו והשקפתי על זה. חוששני אמנם, שרבים מן הקוראים כבר יאָנחו במסתרים ויאמרו בלבם: מתי יבוא הקץ לוכּוּח זה, “שאין לו פרי כי אם פרחים”, שסוף סוף לא יברא סופרים “אנושיים” אם אינם ולא יעקרם מן העולם אם ישנם. ובכל זאת אדבּר עוד דברים אחדים על הענין הזה, כדי להשלים, אם גם בדרך קצרה, מה שחסרתי במאמר “צורך ויכולת”.

בעל המאמר השלישי הזה שונה מחבריו שקדמו לו בדבר אחד עיקרי. כי בעוד שהם טוענים סתם, שאינם רוצים להניח שום ענף מענפי הקולטורא הכללית מחוץ לגבול ספרותנו, מפני שצריכים הם שלאומיותם העברית תהא מקיפה את כל “אנושיותם” האירופית ולא יהיה להם עולם אלא אחד – הנה בעל המאמר הזה נראה בקצת דבריו כמבין, כי לא כל שאיפה בטלה של הדמיון ראויה להקרא בשם צורך, כי רק אז אפשר לאמור שיש לנו צורך אמתּי באיזה דבר, כשהעדר הדבר מצד עצמו – ולא המחשבה על אדותיו – הוא המוליד בלי אמצעי הרגשת צער גופני או רוחני. כשאנו רואים עני המחַזר על הפתחים עומד על פתחו של פלטין נאה ונאנח כאומר: מפני מה אין גם לי כן? – לא יעלה על דעתנו לחשוב, שבאותה שעה יש לו לעני זה “צורך” בפלטין נאה, אלא נאמר: זו היא הזית הדמיון, וצרכיו האמתיים, המורגשים לו בלבו, הם לחם לאכול וכסוּת בקרה. וכך אין לנו רשות לקרוא בשם “צורך” אותם ההרהורים העולים על לבנו לפעמים, בראותנו את החיים השלמים והמלאים של אומות אחרות: “הלואי שהיו גם לנו חיים לאומיים כאלו, שיקיפו כל חיי הפרט וימַלאו כל משאלותיו!” הרהורים כאלו הם אמנם כגרעיני זרע, שמהם אפשר שיצמח צורך אמתּי בזמן שתנאי חיינו יהיו מסוגלים להצמיחו, אבל במצבנו עתה אין רגש הצער – ובכן גם הצורך האמתּי – מתחיל אלא “על הגבול”, במקום שהיהדות והקולטורא הכללית נוגעות זו בזו ומתקוממות זו על זו, ואנו מרגישים בלבנו את ה“קרע” המכאיב הזה, שאי אפשר לרפאותו אלא על ידי דחית האחת מפני חברתּה או על ידי הרכּבת שתיהן כאחת לבריאה יחידה ושלמה.

כי אמנם, כמו באיש הפרטי, כן גם באומה שלמה לא תמיד מגיעה הצורה האישית, ה“אני”, לאחדות פנימית מוחלטת. באנשים פרטיים אנו רואים לפעמים “אני” שלם, צורה אישית חזקה ומוצקה, המקיפה כל חיי הנפש במלואם ואינה נותנת לשום “זר” להתאזרח בה בתור בן חורין לעצמו, אלא כל הבא אל קרבה – מחשבות, הרגשות, שאיפות וכו' – היא “מעכּלת”, מפרידה ומרכּיבה, עד שיהיה “לבשׂר אחד” עם כל השאר, ומה שקשה להתעכּל היא מגרשת החוצה. ולפעמים אנו רואים, להפך, שה“אני” אינו אלא חלקי, הצורה האישית טבועה רק במרכז חיי הנפש, בעוד שמכל הצדדים מקיפות את המרכז “ריפובליקות” קטנות החיות חיי-עצמן, והדלת פתוחה תמיד לכל אורח חדש, שיבוא ויתאזרח ויחיה לו על פי דרכו, ואין ה“אני” המרכזי שרוי בצער כלל על שאין ממשלתו שלמה ואינו שואף כלל לבלוע אל קרבו את היסודות הזרים האלה, כל זמן שהם יושבים בצדו בשלוה ואין בהם סכנה לקיומו. וכך היא המדה גם בנוגע לה“אני” הלאומי. אומה שבארצה היא יושבת, את שׂפתה היא מדבּרת וכל סדרי חייה מרוחה הם נובעים, – ה“אני” הלאומי שלה מגיע על הרוב לממשלה בלתי מוגבלה ומכניע לצורתו העצמית כל חומר זה הבא מן החוץ. אומה כזו, בפגשה בפעם הראשונה בקולטורא חדשה וזרה לרוחה, אינה צריכה להעמיק חקר, איך ומה עליה לקרב או לרחק, בשביל לשמור על צורתה העצמית. כי בכל היות הקולטורא הזרה נראית בתחלה כמהרסת ועוקרת את הכל – לא תוכל להשאר בזרותה ימים רבים בתוך ה“אני” הלאומי החזק, המקיף אותה מכל הצדדים ופועל עליה בלי הרף. סוף סוף רחוקים מתקרבים, ובלי כל כוָנת מכַון והכרה ברורה מסַגל לו ה“אני” הלאומי מתוך החומר הזר כל מה שיש בו תועלת לעצמו ומוכשר להתלכּד עמו, ואת השאר יזרה הלאה. ובן-אומה כזו, כשמסבּות החיים מוציאות אותו מתוך האַטמוֹספירא הלאומית והוא מוכרח לישב בתוך עם אחר ולחַלק חייו לשנַים – ה“אני” הלאומי שבקרבו, שהורגל להיות “מושל בכיפה”, מתקומם נגד זה ומצערהו. ואם ברבות הימים יחדל מלהרגיש עוד צער זה, סימן רע הוא למצב ה“אני” הלאומי שבו, סימן שהוא מתנַונה והולך. – אבל גם באומה שלמה אפשר שה“אני” שלה יהיה רק חלקי, לא ישאף כלל להקיף כל ענפי חייהם של אישי האומה, ובכל זאת במקום חיוּתו הוא חי חיים אמתיים, וה“קרע” הזה לא יגרום שום נזק לו ושום כאב בלבבות. ראיה לדבר אין אנו צריכים לבקש ממרחק. משגלינו מארצנו ועד עתה – ובאיזו פרטים עוד קודם לזה – אין ה“אני” הלאומי שלנו מקיף עוד כל חיי ה“אני” הפרטי של אדם מישראל, בהיותו משולל התנאים היותר הכרחיים לזה. יותר ממחצית חיינו, לא רק “בצאתנו”, כי אם גם “באהלנו”, עוברים בהכרח מחוץ לגבול הצורה הלאומית. גם מחשבותינו והרגשותינו היותר לאומיות נבראות ומתלבשות בצורה נכרית, בלשון עם זר. וכן גם הרבה מיֶתר ענפי החיים: החברתיים, המדיניים, האֵיקונומיים וכו'. ולא שמענו מעולם, שיהודי אמתּי, ואפילו לאומי שבלאומיים (ואפילו אחד מאלה הסופרים הצעירים), יתאונן, שמרגיש הוא כאב בנפשו בשעה שחושב מחשבותיו בלשון נכריה או משתתף בחיים חברתיים שאין בהם אף רושם אחד קטן מצורה יהודית. והרי דברי ימינו וקיומנו עד היום מעידים בכל זאת, כי ה“אני” הלאומי הזה, החלקי, היה חי וחזק למדי להגן על עצמו בכל עת שנמצא בסכנה, וחלקיותו והסתפקותו במועט לא היו כלל סימני חולשה ואפיסת הכוח. אדרבה, מפני שכוח החיים שבּו היה גדול וחזק, הסתגל אל התנאים החדשים ולמד להצטמצם בנקודה מרכזית, בממשלה מוגבלת, האפשרית לפי מצבו, ולחיות בשלום עם היסודות הזרים הסובבים אותו ומחלקים עמו חיי-העם, מבלי להתגרות בם ולהדָחק למחיצתם, כל זמן שהיו גם הם רק זרים לו ולא אויבים השואפים לכלותו. ועל כן הדבר גָלוי, שאם בעת האחרונה נרגיש ברוחנו הלאומי קרע מכאיב מאוד, אין זה כאבו של הרודף, הרואה זרים יושבים בצדו ואינו שליט יחידי בעולמו, כי אם כאבו של הנרדף, שזרים באים ולוחצים אותו מכל צד ואינם מניחים לו אף קרן זוית קטנה לחיות בה חייו העצמיים. ומה שה“אני” הלאומי שלנו צריך עתה באמת לשעבּד לעצמו – הוא איפוא לא כל תוכן החיים והקולטורא הכללית, כי אם רק איזה תוכן, זה שהוא מסוגל לקבל אל קרבו ולהטביע בו צורתו העצמית, כדי שיתחדש ויתחזק עי"ז תכנו הוא ההולך ומצטמק…

הנני מיחס לבעל המאמר את ההשקפה הזאת, אע“פ שלא בפירוש אמָרה ואע”פ שהרבה מדבריו נראים כסותרים לה, מפני שבאופן אחר אי אפשר להבין מה חפצו. הוא דורש מן הספרות העברית: “להכניס את הרכוש הרוחני של אירופא החדשה לתוך גבולות רוחנו הלאומי, לשעבד את התוכן הכללי לצורתנו העצמית”. דבר זה דורשים אמנם גם חבריו, וכולם לא פֵרשו לנו איך מכניסים ואיך משעבדים. באומה שחייה בריאים ושלמים, הפּרוֹצס הזה של הכנסת יסודות זרים לתוך רוחה ושעבּוּדם לצורתה העצמית, נעשׂה, כאמור למעלה, מאליו, על ידי הכוחות הלאומיים הפועלים בחייה, מן הלשון עד המנהגים וסדרי החברה, ואין הדבר צריך להשתדלות מיוחדת ולהכרה ברורה, איזו אמצעים נאותים לזה ואיך להשתמש בהם. אפילו החכמות הנסיוניות, למשל, שנראות כאִלו משותפות הן לכל העולם ואין להן יחס לרוח לאומי, גם בהן יטביע כל עם שלא במתכַּון איזו קוים מצורתו העצמית, ועל הרוב אינו דומה ספר כתוב בענינים אלה מאת אשכנזי לזה של צרפתי או אנגלי, כן בסדורו, וכן בסגנונו ובדרך הרצאת הדברים וכו‘. וגם המחשבות היותר רחוקות מרוח איזו אומה, כשהן מתורגמות, אפילו בלי כל שנוי צורה, ללשונה הלאומית, כבר נעשו קרובות לה במדה ידועה. הלשון הלאומית החיה באמת בקרב בני עמה, שבה נבראות במוחם כל מחשבותיהם ובה מתלבשות מאליהן כל תנועות נפשם מראשית ילדותם, היא נותנת להם הרבה יותר ממה שכתוב בספר-המלים שלה. כל מלה וכל מבטא בה מעוררים בלב בני עמה, מלבד המושׂג הברור וגלוי לכּל, עוד גם שברי מחשבה והרגשה בלתי ברורים, ששרשם עמוק בחיים הלאומיים וההיסטוריים של העם הזה ושאיש מן החוץ, היודע את הלשון ואינו חי בה, לא יבינם ולא ירגישם; ועל כן, כשהמחשבות הזרות נכנסות לרוח העם דרך ה“מסננת” הלאומית הזאת, כבר אבד להן, עי“ז עצמו, חלק גדול מזרותן, ונעשׂו יותר מוכשרות לקבּל רשמי החיים הלאומיים ולהשתעבד לאט לאט לצורתו העצמית של העם. – אבל באומתנו, במצבה עתה, דרך ה”עכּול" הטבעי הזה צרה מאוד, מחוסר רוב הכוחות הלאומיים שעל ידי פעולתם הוא נעשׂה. כמעט אין לנו שיור רק הלשון בלבד, שיש בה עוד איזו סימני חיים, וכל הבא ואומר, שצריך “להכניס ולשעבד” כל תוכן הקולטורא, ואפילו זה שאין לו שום יחס אל היהדות, הוא סומך איפוא רק על כוח הלשון ומאמין, ש“הרכוש הרוחני של אירופא”, כשהוא נקרא מימין לשמאל, כבר נשתעבד לצורתנו הלאומית. לבעלי האמונה הזאת המלאכה באמת אינה קשה ביותר. רצונכם “לשעבד” לצורתנו, חכמת השעור, חכמת הטבע או כל מה שתרצו? אין לכם אלא לבחור איזו ספרים כטוב בעיניכם ולתרגמם עברית. או, אם למדתם חכמה אחת על בוריה, כתבו חכמתכם לכתּחלה עברית, ואז הרי היא בודאי משועבדת לנו, אע“פ שאין בה אף קו אחד מ”צורתנו העצמית“, ואינה אלא תורת בית-רבם האשכנזי או הצרפתי. ואולם, אם אפשר לחשוב לכתּה זו בעלי שני המאמרים הראשונים, הנה בעל המאמר הזה השלישי מבין, כנראה, כי לשוננו בהוה אינה יכולה להחשב ככוח טבעי בחיינו. עד שנוכל לסמוך על פעולתה מצד עצמה ולחשוב את התרגום (אחת היא, אם תרגום ספר נכרי או מחשבות נכריות) כאמצעי ל”שעבוד התוכן“, כמו אצל שאר העמים, שלשונם אינה נפרדת מחייהם; כי התרגום העברי אינו אלא מאכל זר בקערה עברית, ואנו מריקים את הקערה ובולעים את המאכל לבדו, כמו שהוא לעצמו, ובזה תם היחס שביניהם. כי על כן אין הוא, בעל המאמר, מוצא קורת רוח במעשׂי אלו שחושבים “להכניס ולשעבד” בכתכם בעברית “מעט ניטשה”, והוא דורש, ששני היסודות של חיינו בהוה – ה”אני" הלאומי והקולטורא הכללית – יהיו מורכבים “הרכבה פנימית וחימית”, ואם במקום אחר הוא פוסל תרגום שפיעלהאַגען, רק מפני שלא “מעשה נורא” נחוץ להכניס ולשעבד, כי אם “את מחשבותיה (של אירופא) היותר עמוקות והיותר כוללות”, הנה צריך לחשוב, שלא דקדק היטב בלשונו ושכח להוסיף, שגם המחשבות האלה אינן משתעבדות ע“י תרגומן כצורתן, כי אם ע”י “הרכּבה פנימית וחימית” עם רוחנו הלאומי. והרכּבה חימית זו אי אפשר, כמדומה לי, להבין אלא כך: מכיון שאין לנו על מה לסמוך, כי מלאכת ה“שעבּוּד” תֵעשׂה מאליה, בכוח טבעי, על כן לא די לנו להכניס את החומר הזר, כי אם צריך להכניסו כשהוא משועבד כבר, אחר שהרכבנו אותו תחלה בעצמנו עם רוחנו הלאומי. אנו רואים, למשל, כי “המחשבות העמוקות והכוללות” של פרידריך ניטשה לוקחות לבותיהם של הרבה מבחורי ישראל ונעשות צרות ליהדותם ועושות “קרע” בנפשם, והקרע דורש רפואה. מה נעשה? ננתּח את המחשבות האלה נפרידן לחלקיהן, בשביל למצוא איזה מהם הוא הכוח המושך את הלבבות ואיזהו הכוח הדוחה את היהדות. ועל ידי הנתוּח הזה אפשר שנמצא באחרונה, כי שני הכוחות האלה מקומם בשתי נקודות שונות, שאינן קשורות כלל בהכרח, כי בעוד שהראשונה היא אנושית ויכולה להקבע בכל צורה הגונה של חיים רוחניים, ועל כן היא מושכת אליה גם לב עברי, הנה האחרונה אינה אלא אשכנזית או אריית וכו’ שדבקה בחברתּה רק מפני ששתיהן נזדמנו במקרה לתוך רוחו של אדם אחד, שהיה אדם ואשכנזי כאחד. ואז אנו משנים צורת המחשבות האלה, משחררים את ה“אנושיות” משעבודה להצורה האשכנזית ומשעבדים אותה תחת זה ל“צורתנו העצמית” – ו“ההרכבה החימית” נכונה בידנו ואנו מכניסים לספרותנו מחשבות חדשות, אך לא זרות.

ואם זו היא באמת ההרכבה שהמחַבּר הנכבד דורש, הרכבה בידים, בכוָנה והכּרה ברורה, – הרי אי אפשר להרכיב כן אלא מה שאנו יכולים להכיר הכרה ברורה, ולא לבד החלק האנושי שבהרכּבה זו, כי אם גם החלק הלאומי יכול איפוא להיות רק זה שסובל הכּרה ונתוּח שׂכלי, ולא אותם היסודות הלאומיים החתולים בערפל, שמציאותם מורגשת לנו ומהוּתם אין אנו מכירים, ושרק הטבע לבדו יכול להרכיבם בשאינם מינם ולשעבּד להם “זרים” באופן מפליא. – ומכיוון שהגענו עד הלום, שה“צורך” המורגש הוא – להרכיב מחשבות במחשבות ומושׂגים במושׂגים, הרי השאר מובן מאליו: כי אי אפשר להרכיב יחד מחשבות ומושגים שאין ביניהם שום יחס, שום נקודה משותפת, וכי על כן אין צורך ההרכּבה מתפשט אלא על אותם מענפי הקולטורא הקרובים מאיזה צד אל “עולמנו הפנימי”, והספרות “המתאימה לצרכינו בהוה בתור אנשים מישראל” – היא רק זו, שמקיפה “כל חזיונות הקולטורא והשאלות המניעות את הרוחות מימי עולם, מצד יחוסם אל היהדות ויחס היהדות אליהם”; כל השאר הוא רק “בריה מלאכותית ילידת החקוי בלבד”.

–––––

ובכן, יכול הייתי לשׂמוח, שיש לי חבר בבית מדרשם של ה“צעירים”. אל החבר הזה חביבה עליו יותר חברתם של בני גילו, וכשהוא מגיע להוציא את התולדה המחויבת מן ההשקפה היסודית, הוא בורח אל “מחנה האויב” ומתרעם גם הוא על “אחיאסף” ועל “השלח” וסוף סוף בא לידי מסקנא, שרצוני להרחיק בני ישראל מן הקולטורא האירופית ולהשיבם “לישיבותינו ולבתי מדרשנו”, – ואינו מרגיש, שבאותה שעה שב הוא עצמו “לבית מדרשנו” ויושב ומעייל פּילָא בקופא דמחטא.

אינני מכחיש אמנם, כי עד עתה גם “אחיאסף” בספריו וגם “השלח” במאמריו לא עשׂו גדולות במלאכת ה“הרכּבה” הזאת שאנו רוצים בה. אבל בשביל למצוא סבּת הדבר אין צורך כלל בחקירות יתרות. מה נעשה וגם בחיינו הרוחניים מעטו היוצרים, שמשעבדים חומר לצורה ורבו הסרסורים, שמעבירים מיד ליד סחורה זרה בצורה שנתנו לה אחרים, ואחר כי לסרסרות כזו אין אנו נזקקין באמת, לא נשאר לנו אפוא כי אם להסתפק במועט…

והמצב הזה,חברי הצעירים, לא ישתנה אפילו כמלוא נימא על ידי קריאותיכם הגדולות “בקול רם”: “צר לנו המקום!” – “יכולים אנו!” – כל זמן שיכלתכם אינה אלא בכוח ולא בפועל. הרשוני נא על כן לעוץ לכם “עצה טובה”: עד שאתם מבלים זמנכם בחקירה מָפשטת, אם צורך מביא לידי יכולת או יכולת לידי צורך, – בואו והספיקו את הצורך כפי היכולת. הנה אני עבדכם, למשל, לא הודעתי, כי “יכול אני”, אבל נסיתי כוחי בעצם המלאכה הזאת, וכאשר השׂיגה ידי השתדלתי להרכּיב ברוחנו הלאומי איזו ממחשבות הקולטורא החביבות עלי. והנה לפניכם גם אחדים מסופרי “השלח”, שלא נרתעו לאחוריהם מפני “העולם הפנימי” אשר בו הגבלתי את תוכן “השלח”, אלא בלי התפלספות יתרה הבינוהו בפשיטות על אמתּוּתו, והם יושבים ועוסקים במעשי “הרכּבה”, אם מעט ואם הרבה, איש איש כפי יכלתו. עשׂו כן איפוא גם אתם, ואם יגדל גם פעלכם כמו שגדולים אמרי פיכם, נפַנה לכם מקום בראש בעין יפה ובשׂמחה, בדעתנו כי לא ערירים נמות ויש אחרית לעבודתנו…