רקע
אחד העם
ב. ה"מדיניות" וישוב ארץ ישראל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; 1956

1

“תשוּעת ישראל – כך סימתי אותה ההערה החוטאת ע”ד הקונגרס, שבשבילה בא מבּוּל של דברים לספרותנו ועדיין לא פסק – עתידה לבוא על ידי נביאים לא על ידי דיפּלוֹמטים". והדברים האלה, אשר האמנתי, כי בקשר עם מה שקדם להם יובנו על בורים לכל בעל דעה, נתנו אף הם חומר רב לתוכחות, חדוּדים, או דברים סתם, הראויים כולם יחד להחשב כעדות לדורות על עניוּת-הדעת הנוראה השׂוררת כעת בקהלנו, עד שאי אפשר לסופר לבטא מחשבתו לפעמים בדרך מיתפוֹרית, כנהוג בכל ספרות מלבד ספרות הילדים, שמא יטעו הקוראים ויפרשו הדברים כמשמעם! אם לא יטעני יזכוני (כי הן לא נקל לזכּור בדיוק כל הדברים המחוכמים שנדפסו ע"ד ההערה ההיא), נמצא גם מי שהאשימני, כי נטלתי לעצמי שם “נביא”! תמימוּת קדוֹשה כזו אי אפשר, כמדומה לי, שתמצא בשום ספרות שבעולם. ולכבוד ספרותנו הנני רוצה להאמין, כי גם אצלנו אין זה אלא חזיון זמני, בתור ריאַקציא נגד החריפות היתרה של אבותינו, שלא היה מוחם סובל כלל דברים כפשוטם והיו מעמיקים לבקש רמזים ומיתפוֹרות אף במקום שאינם.

איך שיהיה, אינני מוצא בנפשי לא חפץ ולא כשרון להרבות שיחה על דברים הנראים לי מובנים די צרכם, ולא הייתי חוזר ומדבּר פה על הענין הזה, לולא הראוני מקרים שונים בימים האחרונים, שאם ביחס אל ה“נביאים” רשאי אני לעניח למתנגדי שיפרשו הדבר כרצונם, אחר כי סוף סוף אין אנו חיים עתה בתקופה של “נבואה”, – הנה ביחס אל ה“דיפּלוֹמַטים”, צורך השעה מחייבני לברר היטב את המכוּוָן, כי הם המה העומדים עתה על הבמה, ובהבנת-הקהל את השקפותיהם ודרכיהם תלויה תכוּנת מעשׂיהם העתידים.

–––––

אם לפני הקונגרס היה אולי בין הציוניים מי שדאג לפעמים בלבו, מאין נקח במדינת היהודים “נבחרים” לבית הפּרלמנט ודיפּלוֹמַטים להנהגת הפוליטיקא, – הנה בודאי סרה מעליו הדאגה הזאת בימי הקונגרס, בראותו אז באופן מוחשי, כי הכשרון לחקוי, שבני עמנו מצטיינים בו בכל ענין, יבוא גם בזה לעזרתנו וילמדנו את המלאכות האלה בזמן קצר.

הקונגרס לא רק התנהג על פי כל חוקי הפרלמנטריסמוס אלא אף התחבולות הפרלמנטריות, להפר חוק בשעת הדחק – לא חסרו בו. וגם אחינו המזרחיים, שמימיהם לא ראו פרלמנט וסדריו ושבאספותיהם הורגלו ב“סדרים” אחרים לגמרי, למדו פה כל התורה כולה על רגל אחת, ומיד אחר הישיבה הראשונה כבר ידעו “איך להתנהג”, כבר קראו לעת הצורך את הקריאות הנהוגות והוגיעו את היושב-ראש בהערות “מן הענין” ובפתקאות מלאות עצות והצעות – הכל כ“נבחרים” גמורים. ולא זו בלבד, אלא שכפי הנשמע הביאו אתם את התורה הזאת גם לביתם, ובאספותיהם למקומותם הם מחַקים עתה את המנהגים שראו בבזיליא, באופן שכל אספה היא כעין “זעיר-אנפין” של קונגרס.

וכן הדבר בדיפלומטים. מסופקני מאוד, אם מנהיגי הקונגרס הברליני בשעתו צריכים היו, בשביל לפשר בין האינטרסים המדיניים של הממשלות השונות, לדיפלומטיא יותר עמוקה מזו שהצטרכו לה מנהיגי הקונגרס הבזילי, בשביל לחפּוֹת על ההתנגדות הפנימית שבין הכתות ה“ציוניות” השונות; וכמדומה לי, שיותר מן ה“הטרַקטַט הברליני” ראויה היא הפרוגרמא הבזילית לשם מוֹנוּמנט דיפלומטי המעיד על כשרון מצוין במקצוע זה. כמעט אין דבר בפרוגרמא הזאת שאינו סובל פירושים שונים ורחוקים זה מזה, שאינו יכול להתקבל מכל הכתות המתנגדות ולהתפרש “למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה”. ולא לחנם עמד אחד מן החברים על רגליו – אחר שהרעש ע"ד “פאלקעררעכטליך” קם לדממה והפרוגרמא נתקבלה – והציע בתמימוּת, שהועד אשר יבחר הקונגרס יחבר “פירוש” על הפרוגרמא ויפרסמהו בין החברים, כדי שידעו הכל את מובנה האמתּי ולא יגלו בה פנים שלא כהלכה. החבר הטוב הזה לא בקש אמנם אלא פירוש קצר, בשביל להשמר מטעות בפשט הדברים, אבל באמת אפשר לכתוב פירוש רחב ומלא ענין כמעט על כל מלה שבה, להראות למה נאמרה מלה זו ומה באה להעלים. ואולם, למטרתי פה, צריך אני לפרש באופן הזה רק מלה אחת.

בין השאלות היותר מסוכנות להאחדוּת והיותר זקוקות איפוא למלאכת הדיפלומטיא – היתה בבזיליא שאלת “הקולוניזציא המעשׂית”.

כידוע, עוד בטרם לֶדת הציוניסמוס החדש, נתחלקו חובבי ציון לשתי כתות ביחס אל הישוב המעשׂי בא“י. רובם אחזו בשיטה של “הרחבת הישוב מכל מקום”. למרות כל המעצורים הגדולים, בראשונה מצד תנאי העבודה ומצב העם בא”י ובחו“ל, ואחרי כן גם מצד הממשלה הטורקית, אשר כל אלה יחד השחיתו פני הישוב ונתנו לו צורה של “עסק” מבולבל ותלוי באויר, של התחרות מגונה ו”חלוקה" חדשה, – למרות כל אלה לא רצו בעלי השיטה הזאת להסיח דעתם מהרחבת הישוב ולחכות עד שיוּסרו, לפחות, המכשולים היותר קשים; כי לפי דעתם, כל הפסקה בעצם עבודת הקולוניזציא תביא מות וכליה לכל הענין, וגם ישוב מבוהל ובנוי על תוהו טוב מלא-כלום. לעומתם נמצאו זה כשבע שנים מתי מספר, אשר מאז ועד עתה עמלו בכל כוחם להראות, עד כמה לא יצלחו מעשים כאלה לקרבנו אל המטרה, ויעצו לחדול מהרחבת הישוב המעשׂי, עד שאפשר יהיה לכוֹננוֹ על יסודות נאמנים, ברשות הממשלה שם ובאוֹרגניזציא טובה, על ידי חברה גדולה מיוחדת לכך, שתוָסד באופן נאות לדבר. הנני חושב, כי רוב הקוראים מחו“צ זוכרים עוד את הוכּוּחים הרבים שנתעוררו בדבר ה”אמת מארץ ישראל" הראשונה והשניה, ואינני מוצא על כן לנחוץ לשוב ולהציע בזה פרטי הטענות משני הצדדים. – כמובן, נצחו המרובים את המועטים; הקהל לא שם לב לדברי האחרונים, הסופרים פטרום בצעקות ותוכחות וחדוּדים, – והדבר היה נמשך והולך כבתחלה. אבל מה שלא עשׂה השׂכל עשׂה הזמן. הנסיונות החדשים להרחבת הישוב בשנים האחרונות ע“פ השיטה הקודמת הוסיפו רק איזו חורבות חדשות, ביחוד מעבר לירדן, ומעט מעט התחילו גם המון חו”צ להבין, או לפחות להרגיש, כי לא כך “עושים היסטוריא”. נמצאו עוד אמנם כה וכה סופרים ואנשי מעשׂה, אשר הלכו להם לבטח בדרכם הישנה והשתדלו גם עתה, כמנהגם מאז, לגרש את הספק מן הלבבות על ידי “בשׂורות טובות”, שרובן אינן אלא אחיזת עינים. אם, למשל, יין הקולוניות התחיל לבסוף, אחרי עמל אין קץ, לכבוש לו דרך בעולם, – מיד הרימו אלו את קולם בתרועה: הרי לפניכם מופת ברור, כי אמנם יש שׂכר לפעולתנו ולשוא פחדו פחד אלה ה“פּסימיסטים” וכו'. ועם זה, כמובן, נזהרו בלשונם ולא גִלו את הסוד: כי גם עתה לא ימָכר בכל העולם אף השליש מן היין הנעשה ביקב ראשון לציון לבדו, וכי מזה נראה, להפך, מה רב היה עתה האסון, לו לא עצרה ממשלת תוגרמה בעד קלות-דעתנו לפני שבע שנים, ועוד כעשׂרים קולוניות היו מוציאות עתה ענבים ויין. – אבל למרות כל ההשתדלות הזאת מצד ה“אוֹפּטימיסטים”, נתגלה בעת האחרונה יותר ויותר, כי הספק הולך ומתגבר, כי איזה רגש מר מוּנח כאבן כבדה על פתחי הלבבות ואינו מניח עוד ל“הבשׂורות הטובות” להכּנס לתוכם ברחבה ובקול שׂשׂון ולעשׂות רושם עמוק, כבשנים הקודמות…

אין ספק בעיני, כי המצב הזה הועיל הרבה למשוך את הלבבות אל ה“ציוניסמוס” החדש. כמעט הכל הרגישו כבר, כי כך אי אפשר, כי אם לא ישתנו תנאי העבודה שנוי עיקרי, צריך יהיה לחדול לגמרי מהרחבת הישוב. אבל בהיות רוב חו“צ רואים את כל התנועה רק מן הצד החומרי, לא יכלו לצייר להם קיומה והתפּתחותה אם תפּסק העבודה הגשמית לזמן בלתי מוגבל. ועל כן, בראותם אנשים מערביים בעלי שם טוב מתיצבים בראש התנועה בקול רעש גדול, נפתח להם פתח תקוה, כי מאלה תבוא התשועה, כי הם יצליחו לָסוֹל מסלה חדשה לעבודת-הישוב ולָפחַת עי”ז רוח חיים חדשים בכל הענין. ואת מחשבתם ותקוָתם זאת הביאו רבים מחו"צ אתם גם לבזיליא.

אבל הראשים המערביים עצמם הביאו אתם לבזיליא מחשבה אחרת לגמרי. בכל “השיטה החדשה” הנדרשת על ידם יש רק הלכה אחת שנתחדשה באמת בבית-מדרשם, וההלכה הזאת היא: שאסור להרחיב את הישוב בארץ ישראל, לא רק בלי רשיון הממשלה ובלי סדרים נכונים, אלא אפילו ברישיון גמור ובאוֹרגניזציא נאותה, כל זמן שאין לנו זכות מדינית על הארץ ואינה נחשבת כולה לקנין לאומי של עם ישראל בהסכמת כל הממשלות. – הידעו חברי הקונגרס את ההלכה הזאת? יש רגלים לדבר, כי רבים מהם לא שמעוה כלל, או שמעוה ולא הבינוה על בוריה. אך מה שנפלא ביותר הוא, כי גם רבים מאלה אשר ידעו, שזו היא דעת ד“ר הרצל וסיעתו, לא שמו לב כלל לדעה זו וראו אותה כאלו אינה: כל-כך חזק הקשר בלבם בין עצם הרעיון ה”ציוני" ובין עבודת הישוב המעשי, עד שלא היו מכשרים להפריד בין הדבקים האלה ולצייר להם במחשבתם, שאפשר להיות “ציוני” ולהתנגד עם זה לעבודת הישוב אף בהיות לאל ידנו לעשותה בסדרים ובפרהסיא! ועל כן היה בעיניהם רעיון זה כדבר בטל מעיקרו, כעין “שעשוע” שמשתעשעים בו במחשבה, מבלי שיעלה על הדעת לקבעו באמת הלכה למעשה.

וראשי הקונגרס, כנראה, הרגישו בזה וידעו מראש, כי אם ינסו להכניס את ההלכה הזאת בדברים מפורשים לתוך הפרוֹגרמא, כדי לעשותה חובה על כל הציוניים, או אם ישמיטו לגמרי דבר הישוב מתוך הפרוֹגרמא ויובן מזה ממילא, שאין חפץ בו, – יקימו להם מבין הנאספים מתנגדים רבים ועצומים. ומצד אחר, הרי אף הם לא יכלו לותּר על החדוש הזה, שבלעדיו אין ה“ציוניסמוס” אלא שם חדש לדבר ישן נושן. מה עשו? קבעו בהפּרוגרמא סעיף מיוחד ע"ד הרחבת הישוב ונתנו לו מקום בראש כל האמצעים להשגת המטרה הציונית, אל אשר הוסיפו הגבלה אחת קטנה: “הרחבת הישוב באופן מועיל להשגת התכלית” (“צוועקקדיענליכע פארדערונג דער בעזיעדעלונג פאלעסטינא’ס”). ואיזהו אופן מועיל להשגת התכלית? סתמה הפּרוֹגרמא ולא פרשה! הציוניים מבין המדרש החדש הבינו את הכוָנה המסותרת: שלפי ההלכה הפסוקה, אי אפשר שיהיה הישוב מועיל להשגת התכלית עד שתוָסד תחלה מדינת היהודים; וחובבי ציון הישנים יכלו להאמין, שאין כאן אלא הגבלה צודקת ביחס אל הישוב הרעוע שהיה נוהג עד כה, אשר גם הם, לפחות המבינים שבהם, לא היתה דעתם נוחה הימנו. וכה הולידה הדיפלומטיא אותו “ערבוב המושגים” שמתאונן עליו אחד מסופרינו 2, וכה אפשר היה שיקרה דבר זר ומתמיה שמסַפּר הסופר הנזכר, כי תיכף אחר הקונגרס הלך אחד החברים מבזיליא ישר לפריז, בשביל לקנות קרקע מאת “הנדיב” ליסוד “קוֹלוֹניא גליצית”!

והנה אין מגמתי פה לדון ע“ד עצם ההלכה הזאת. הרבה אמנם יש לטעון נגדה, וכשאני לעצמי הנני רואה בה משפט המתנגד אל ההגיון והנסיון ההסטורי, עד שיראוני הציוניים, היכן מצינו בדברי הימים עם זוכה לממשלה מדינית – ולא ביד חזקה – בארץ שלא עמל תחלה בעבודת-ישובה 3. אבל עם זה מודה אני, שאין הלכה זו מתנגדת בעצם למושג “חבת ציון”, ויכול אני להבין את רוח בעליה ואת חפצם והשתדלותם לקנות לה את הלבבות. רק את זאת לא אוכל להבין: איך הם נוטלים רשות לעצמם לגנוב לה את הלבבות, ללכוד את התמימים שבמתנגדיה ברשת הדיפלומטיא, באמצעות דברים המשתמעים לתרי אפי? בבזיליא – אחר שכבר נעשׂה מעשׂה ונקראו ובאו לשם בעלי דעות רחוקות זו מזו – אפשר היה עוד ללמד זכות על התחכמות כזו, שעל ידה ניצל הקונגרס מחרפת הפירוד בפומבי. אבל איזו זכות אפשר למצוא לראשי הציוניות, כשאנו רואים אותם גם עתה מחזיקים בשיטה זו של העלם דבר? הנה, למשל, באספת הציוניים הגליציים, שהיתה בלבוּב בסוף דצמבר שעבר, נתעוררה עוד הפעם שאלת הקולוניזציא במעמד אחד מחברי “הועד הפועל” שבווינא, שהשתתף בהאספה בתור בא-כוחו של הועד. הציוניים האלה אינם יכולים להפּרד מרעיון “הקולוניא הגליצית” שהיו שקועים בו בשנים האחרונות, וגם עתה גִלו את חפצם לעסוק ביסוד הקולוניא הזאת, למרות היותם מחזיקים בהחלטת הקונגרס. לדבר הזה התנגד אמנם חבר הוַעד. אבל תחת לפרוֹשׂ כשׂמלה, בדבריםברורים, את ההלכה היסודית של הועד הציוני בנוגע אל הקולוניזציא בכלל; תחת להגיד בפה מלא, כי הועד מתנגד בהחלט להרחבת הישוב באיזה אופן שיהיה, עד שתוּשׂג תחלה המטרה המדינית, – התחיל, כדיפּלוֹמַט, בהודאה במקצת: כי אמנם קולוניא גליצית בודאי יש לה ערך גדול לתועלת הפּרוֹפּגנדא, אלא שעל יסוד ידיעות שבידו ממקור נאמן הוא מטיל ספק, אם תצליח הקולוניא החדשה, ועל כן הוא מזהירם, שיהיו מתונים בהחלטתם זו, שהרי אם לא תעלה הקולוניא יפה, תֵעצר עי”ז התפשטות התנועה בארצם לזמן רב. לבסוף באה האספה, בהסכמת חבר הועד, לידי ההחלטה הזאת: “הציונים הגליציים עומדים על יסוד ההחלטות הבזיליות וכו'; אבל יחד עם זה הם מגלים דעתם, כי לעת עתה אי אפשר להם לבלתי השתמש בעבודת הקולוניזציא המעשית בתור אמצעי טוב מאד להפצת הרעיון” 4. ובהסכמתו של חבר הועד להחלטה כזו גִלה לנו את כל לבו. אלו היה באמת מתנגד בתחלה ליסוּד הקולוניא רק מפני הטעם שאמר בפיו – והטעם הזה צודק ומספיק מאוד – איך יכול אחרי כן להסכים, כי אמנם יש ביסוּד הקולוניא “אמצעי טוב להפצת הרעיון”? כל היודע את הענין לאמתּו מוכרח להודות, כי לפי מצב הדברים עתה בא“י, אין שום תקוה ליסד קולוניא חדשה על יסודות חזקים ונאמנים, באופן שהצלחתה העתידה תועיל באמת להפצת הרעיון; אדרבא, הסכנה קרובה, כי גורל הקולוניא הזאת יתן פתחון פה למתנגדי הענין להתחזק בדעתם ולהוכיח צדקתה “על פי הנסיון” 5. הציוניים הגליציים הראו בחפצם זה, כי אין להם מושׂג נכון מתנאי העבודה עתה בא”י; אבל חבר הועד, היודע כל זאת “ממקור נאמן”, איך יכול להסכים לזה באחרונה? מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? – התשובה לזה היא, כי באמת אין הועד הוויני דואג הרבה להצלחת הקולוניא הגליצית, וממרום השקפתו ה“מדינית” אין כל הבדל בעיניו, אם תמצא בא“י חורבה אחת פחות או יותר. העיקר הוא, להכניס בלבבות מעט מעט את ההלכה הפסוקה, כי לא מן הישוב תבוא התשועה ואין חפץ בו בלי חירות מדינית קודמת לו. ועל כן נחה דעתו של חבר הועד בהחלטת הגליציים העושה את הישוב רק לרע מוכרח, אשר לעת עתה אי אפשר עוד להפטר ממנו. השקפה כזו על הישוב אינה מתנגדת ביסודה לזו של הועד, ואפשר איפוא להניח להגליציים שיעסקו ביסוּד קולוניא חדשה, אע”פ שהצלחתה מוטלת בספק גדול…

ואולם לא אכחד, כי כל שאלת הקולוניא הגליצית אינה מושכת את לבבי. השם הזה בלבד: “קולוניא גליצית” – הוא בעיני כעיל התוּל רע ומר בכל משׂאת נפשנו. האמנם יהיו לנו גם בארץישראל קולוניות של בני גליציא, של בני ליטה, זמוט, פולין גדול וכו', עד סוף כל השמות של בתי הכנסיות שבערי אמריקא? – ועל כן לא הייתי תובע לדין את מנהיגי הציוניות בשביל הענין הזה בלבד, לולא היתה הדיפלומטיא שלהם בולטת ביותר עוד בשאלה אחרת, נכבדה באמת, אשר באופן פתרונה תלויות אולי כל עתידות הישוב והצלחת הענין כולו.

בעת האחרונה נתפרסמה בכה"ע מחשבה גדולה שעלתה על לב המנהיגים האלה: ליסד “בנק יהודי”, שרכושו יעלה עד לאיזו מיליון ליטרא שטרלינג. אם יש אפשרות להוציא עתה דבר כזה אל הפועל “באופן מועיל להשגת התכלית” – איני יודע. אבל בזה בודאי יודה כל איש היודע כמה גדול בזמננו כוחו של בנק עשיר, כי אם ימָצא לנו הכסף הדרוש וגם – מה שיותר קשה עוד – האנשים הדרושים, אז יוכל בנק כזה לעשׂות גדולות באמת. מצד אחד יוכל לנסות דבר אל ממשלת תוגרמא, ולא רחוק הוא שישיג מאתה, חֵלף עבודתו לטובת אוצרה הריק, רשיון לישוב הארץ בתנאים נוחים, ואולי גם קרקעות של המלכות בחנם או בזול; ומצד אחר, נקל יהיה לו להתיצב גם בראש הישוב עצמו, אם בלי אמצעי או באמצעות חברה מיוחדת אשר תשעֵן עליו, ולהביא ככה בכל הענין את הסדרים הדרושים ולהסיר מעל דרכו את המכשולים העיקריים, החיצוניים והפנימיים, שעמדו לו לשׂטן עד כה.

ועל כן אין לתמוה, כי בני עמנו, היודעים פרק בהלכות כספים, הבינו מיד כל ערכו של מוסד כזה, והרעין הולך וקונה לו לבבות הרבה, גם בין העשירים וגם בין המון העם. ואם יש רשות לדון מפרטים שונים על אחרים הדומים להם, רשאי אני להחליט, כי רבים מאד מאלו הנכונים לתת ידם למפעל זה מציירים להם את פעולותיו העתידות באופן האמור, ואינם יודעים כלל, כי הבנק הזה, אם יוָסד על דעת אותם המנהיגים, לא ינקוף אף אצבע קטנה להרחבת הקולוניזציא, או ישתדל עוד גם לעצור בעדה בהיות לאל ידו, כל זמן שלא תתן לנו ממשלת תוגרמא, ולא יסכימו גם שאר הממשלות, ליסד בארץ ישראל “מדינת-היהודים”. במכה"ע הציוני “דיא וועלט” בא אמנם מאמר גדול על הענין הזה, ובו היו רמזים דקים אבל ברורים, על דבר התעודה המדינית של הבנק ועל יחוסו השלילי אל הקולוניזציא עד שתושג המטרה המדינית. אבל בהיות המאמר הזה כתוב בסגנון דיפלומטי עמוק, לא ירדו רוב הקוראים (ביחוד המזרחיים, שלא הורגלו במלאכה שמצטיינים בה האשכנזים: לבקש ולמצוא את הרעיון הטמון בתוך הערפל של שׂפה עמוקה) לסוף כוָנתו, ולא הוציאו ממנו אלא הבשׂורה הנעימה, כי בנק לאומי גדול עומד להוָסד, והשאר היה בעיניהם דבר המובן מאליו: כי הבנק הזה תהיה ראשית מעשׂהו לפתוח שערי הארץ לפני בני עמנו ולהנחות את הישוב בדרך ישרה ובטוחה.

ואולם בעל המאמר ההוא כתב דבריו בתור איש פרטי, ועל כן אין אנו יכולים להתרעם על שבחר ב“לישנא דחוכמתא”, בחשבו אולי, כי דברים שבדפוס הזהירוּת יפה להם בענין כזה. אבל “הועד הפועל” שבווינא, העומד במשׂא ומתן עם הציוניים שבכל הארצות ואי אפשר שנתעלמה ממנו לגמרי טעות זו שהחזיקו בה רבים, – הוא הרי בודאי היה מחויב לברר את הענין בירור גמור, לפחות בדברים שבכתב, כדי שידעו ויבינו הכל, הבנק הזה למה הוא בא, ולא יַשלו נפשם בתקות שוא. ואמנם שלח הועד הפועל את דברו, כמכתב חוזר מן 10 דצמבר שעבר, אל החֶברות הציוניות, לבשר להם דבר הבנק ולעוררם שישתתפו ביסוּדו. אבל גם במכתב זה לא נשכחה “הזהירות הדיפלומטית”, כאִלו היתה הכוָנה לא לברר הדבר לאמתּו, כי אם, להפך, לחזק את הטעות בידי הטועים, עד עת קץ…

"אי אפשר להטיל ספק בדבר – נאמר במכתב ההוא – כי ישוב ארץ ישראל הוא אחד האמצעים היותר עיקריים להשגת המטרות הציוניות. אין מי שיכּיר זאת יותר ממנו. אבל כדי שיהיה האמצעי הזה באמת “מועיל להשׂגת התכלית” במובן הפרוֹגרמא של הקונגרס הבזילי, – צריך שיהיה מוקף “גרנטיוֹת” מספיקות להצלחתו. צריך שלא יהיה הישוב פורח באויר, אלא עומד על יסוד חזק של משפט (געזונדע רעכטסגרונדלאַגע). ולהשגת היסוד הזה צריכים אנו לשאוף קודם לכּל.

“והנה אין דבר שיוכל לקרבנו למטרתנו הראשונה הזאת יותר מבנק יהודי, אשר דבר יסוּדו מעסק עתה את המחשבות. בהבנק הזה יבּרא לנו כוח פועל, גדול ונכבד במדה מַספּקת, לבוא על ידו במשׂא ומתן עם “השער העליון” על אדות השׂגת ערוּבּות של משפט (ערהאַלטונג רעכטליכער בירגשאַפטען) בשביל הישוב. ואולם בהיות בכוח בנק כזה להביא כבר גם עתה תועלת מרובה לחזוּק האֶלמנט היהודי בא”י, בהחיותו כל מסחר ועסק שם, – הנה יהיה הוא לנו שׂדה-עבודה כללי, אשר על ידו תבוא האחדוּת, המוכרחת בהחלט, בין הציוניסטים הנוטים יותר למדיניות ובין אלו הנוטים יותר למעשׂה. הוא יתן לאלו ולאלו את האפשרות להעביד כוחותיהם במדה היותר גדולה, ותוצאות עבודתם של אלו ואלו יתאחדו ככה על ידו ויוליכו את כל הענין בצעדי אוֹן קדימה. להשתתף ביסודו ושכלולו של מפעל-אחדוּת כזה, שערכּו רב מאד כן מן הצד האֵיקונומי-המעשי וכן מן הצד המדיני, – זו היא עבודה הראויה להיות עתה התעודה הראשית של חברות הישוב".

“גְרַנטיות מספּיקות”, “יסוד חזק של משפט”, “ערוּבּות של משפט” – כמדומה לך שהכל אמור ושנוי ומשולש, ובכל זאת העיקר חסר! באיזה משפט המכתּב מדבּר: במשפט פרטי או מדיני? ואיזו הן “גרנטיות מספּיקות”: “פירמַן” מאת השׂולטן הנותן רשיון גלוי להאחז בארץ ולקנות קרקעות ולבנות בתים וכו' בלי כל מעצור; או דוקא “טרַקטַט” מקוּים מאת הממשלות האדירות העושׂה את ארץ ישראל למדינת-יהודים אַבטוֹנוֹמית? היודע לקרוא בין השורות ימצא אמנם בנקל את התשובה הנכונה על השאלות האלה. אבל רוב בני אדם אינם קוראים בין השורות, והלואי שיקראו לפחות את השורות עצמן בשׂימת-לב הראויה. ועל כן כי אפשר להצדיק סגנון כזה במכתב המכוּוָן גם לאנשים פשוטים, אלא אם כן נחשוב, כי זאת היתה הכוָנה באמת, שלא יביאו התמימים להיכן הדבר נוטה…

–––––

לא! יאמרו הצעקנים מה שיאמרו, – בעיני אני הדבר ברור, כי “תשוּעת ישראל לא תבוא על ידי דיפּלומַטיא” פנימית כזו, ההולכת “סחור סחור”, השׂמה מַסוה על פניה, למען הסּתר את מגמותיה האמתיות ולהבּנות מכוחות מתנגדיה. דיפּלומַטיא כזו אינה מאותם הכוחות ההיסטוריים המפרקים הרים…

אבל איך שיהיה, כמדומה לי שהגיעה השעה לשׂים קץ לבלבול הדעות במחננו. אם באמת עתיד הבנק להוָסד, אז צריך קודם כל שלא יהיה בדבר זה אף אבק גנבת-דעת. והנני חושב, כי דרישת הועד הפועל, שישתתפו כל המפלגות הציוניות ביסוד הבנק, נותנת לנו רשות לדרוש אף אנו מאתו – בטרם ינתן בידו “כוח פועל גדול ונכבד” כזה – תשובה ברורה ומפורשת, בלי כל התחכּמות “מדינית”, על השאלה הזאת: אם, בהוָסד הבנק ובבואו במשא ומתן עם “השער העליון”, יבורר הדבר, כי יש בכוח “השתדלותו” להשׂיג רשיון ממשלת תוגרמא לקולוניזציא מתוקנת בסדרים נאותים, אך אין בכוחו לע"ע להשיג הסכמתה, או הסכמת שאר הממשלות, ליסוּד מדינה אַבטוֹנוֹמית – מה יעשה אז: הישתדל להשיג את הרשיון המוגבל הזה ולגשת על פיו לעבודת הקולוניזציא המתוקנת, או לא ימצא את הדבר שוה לטפל בו ולא יגש אל העבודה עד שתבוא העת המוכשרת ליסוּד המדינה?

הן או לאו?


  1. נדפס ב“השלח” כרך ג‘ חוב’ ב‘ (שבט תרנ"ח) בשם "לשאלות היום, ב’".  ↩

  2. עי‘ “השלח” כרך ג’ ע' 77.  ↩

  3. עי' להלן: ילקוט קטן, כ"ב  ↩

  4. כי‘ מכה“ע ”דיא וועלט", 1897ת נו’ 31  ↩

  5. [כידוע, נוסדה אחרי כן הקולוניא הגליצית בשם “מחנים”, וגורלה היה באמת כמו שנאמר כאן. עי' על אדותה בפרטות להלן במאמר “הישוב באופיטרופסיו”.]  ↩

המלצות קוראים
תגיות