¹

קשה מלאכתו של הסופר היהודי המטפּל ב“שאלות היום” בעת הזאת – עת הספּיקוּלציא הלאומית – כקריעת ים סוף. בשעה שעמדו ישראל על הים, מספּרת האגדה, היתה הסכנה מַקפת אותם מכל הרוחות: “הים סוגר והשׂונא רודף והחיות מן המדבּר”, “ולא היו יודעים מה לעשׂות”. אף הסופר היהודי עתה, כשרוצה למלאות חובתו, עומד הוא תוהה ומתבונן על התנועה המתפּתחת לעיניו בחיי העם ואינו יודע מה לעשׂות: אם ישתוק – הרי הוא מועל בחובתו המוטלת עליו, להכריז על כל תקלה וסכנה, תבוא ממקום שתבוא, אם ע“י “חיות מן המדבר” או ע”י אנשים מן הישוב. ואם ידבּר אמת – הרי הוא נותן חרב בידי “השׂונא הרודף” ונראה כאִלו נלחם מלחמותיו של זה… רוח אחת אמנם פתוחה לפניו, שדרך בה יוכל לצאת בשלום מן המצר: “הים” אינו סוגר; בלי כל סכנה לעצמו או לאחרים יכול הסופר לשחות בים של “מליצה”, לבלבל דעת הקהל ברוב דברים, מבלי להגיד מאומה. אבל הכשרון, להמלט דרך הרוח הפתוחה הזאת, מתנה טובה היא שנתן הקב“ה לאשר ישר בעיניו, ומי שלא זכה לה אינו יכול להשתמש בה, אע”פ שרואה את הדרך כבושה לפניו וה“זכאים” הולכים בה בנחת וברוָחה ומוצאים חן בעיני “אלהים ואדם”…

אמרתי, שהעת הזאת היא “עת הספּיקוּלציא הלאומית”, וכמדומה לי, שזה הוא באמת גדרה הנכון, המציין בדיוק את התּכוּנה העיקרית, שבה תבּדל מכל העתים אשר היו לפניה בתולדות עמנו.

גם לפנים, ברוב הזמנים, היו בישראל עסקנים גדולים, שהיו משתתפים בצרות העם ומבקשים עצות ותחבולות להושיע לו, לפי מצב זמנם ומקומם. אבל תמיד היו האנשים האלה בני עמם במובן היותר שלם: על ברכיו גדלו ובתוכו ישבו כל ימיהם, רוחו – רוחם, וחייו – חייהם; כל רגש, כל נטיה וכל תנועה קלה שבלב העם לא היו זרים גם ללבבם, ולא היו בינו ובינם שום הבדל עצמי, שום פירוד פנימי, זולתי ההבדל הטבעי שבין האברים השונים של גוף אחד, שאינו מפרידם זה מזה, אלא, אדרבא, נותן להם כוח ויכולת להשלים זה את זה ולעזור זה לזה לחיות כולם יחד חיים נאחדים ושלמים. אנשים כאלה, כשיצאו לעבוד עבודת-העם, הכירו היטב בהאחריות הגדולה המוטלת עליהם ביחס אל הכלל כולו, שהם אינם אלא חלק ממנו; הם הרגישו בכל לבם, כי למרות דלותו ושפלותו, עוד יש ויש לעמם מה להפסיד, ועל כן עשׂו מעשׂיהם בזהירות יתרה, שקלו היטב שׂכר כל דבר כנגד הפסדו, ולא התירו לעצמם לעשות“נסיונות” בעמם, כמו שחוקרי הטבע עושׂים בצפרדעים.

לא כן עתה. מושיעים חדשים קמו לישראל, שבאו אליו מן החוץ ולא יבינו את חייו הפנימיים ואת ערכם. במצבו בהוה הוא חשוב בעיניהם כמת, שכל קיומו אינו אלא לבטלה בלי צורך ובלי תועלת, כקיומם של חנוטי מצרים; אלא שהם חושבים, שאפשר לשוב ולהחיותו, בנפחם בו נשמה “ציונית” על פי דרכם: אם יעלה הנסיון יפה, מוטב, ואם לאו – חושבים הם – מה הפסיד המת?… מאנשים כאלה באמת אי אפשר לדרוש, שיהיו זהירים במעשׂיהם. כי מה טעם יש לזהירוּת כשאין מה להפסיד? ועל כן קבּלה עבודת-העם בידם צורה “של ספּיקוּלציא” שאינה חוששת להעמיד בסכנה מה שנקבַּץ על יד מעמל שנים רבות, בשביל לנסות את “המזל”, אולי תהיה השעה משחקת לה, להתעשר ברגע אחד. פוסעים הם פסיעות גסות בדרך הרצויה בעיניהם, מבלי הבט לצדדים ומבלי הזהר. שלא יזיקו בדרך הלוּכם מאיזה צד לחיי העם. אף גבּורים הם להעמיד על דעתם ולעשׂות מה שלבם חפץ, מבלי להשגיח כלל בדעת-הקהל וגם בהחלטות אותו ה“אריאוֹפּג” הלאומי, שהם עצמם נשענים עליו ורוצים שהיה נחשב למראית עין כשופט עליון, שהכל נשמעים לגזרותיו. והגבוּרה הזאת באמת אינה דורשת אומץ לב במדה יתרה. יודעים הם, כמה גדול כוח- המושך של המטרה אשר בשמה הם עושׂים מה שעושׂים, וכי כל טובי העם החונים על דגלם עומדים ומחכּים בלב חרד לאחרית החזיון ולא יהינו להביא מהומה במחנה בעת שהנצחון, על דברת שרי הצבא, קרוב אלינו מאד… חכמים הם כשלמה בשעתו ומבינים היטב, כי האֵם האמיתית תסבול הכל ולא תאמר: “גזורו!” כי אם: – “תנו לה את הילוּד החי והמת אל תמיתוהו”. על כן ילכו לבטח דרכם ולא ייראו רע.

הרבה דברים זרים ומתמיהים יצאו ממקור ה“חכמה” הזאת במשך שתי השנים האחרונות, ויש אשר חשבנו, כי כבר הגיעה למרום קצה ולא תוכל עוד לחַדש דבר מעתה. אבל – חשבנו וטעינו. התקנות של הבנק הציוני, שנתאשרו בימים האלה בערכאות של אנגליא ונתפרסמו ביחד עם המודעה (“פּרוֹספּקט”) ע“י יסוּד הבנק, – התקנות האלה מראות לנו, כי אין גבול לה, ל”חכמת-שלמה" זו, ועוד ידה נטויה להראותנו נפלאות לא פללנו, חדשות לבקרים.

בעת שיבואו דברי לפני הקוראים כבר יהיו התקנות האלה ידועות לכל העם, המַרבה להשתתף במוסד הזה באהבה ורצון. אבל הישתדל כל העם גם לירד לעומקן ולהבין מדעתו, עד היכן הדברים מגיעים? ההמון בכלל אינו אוהב להרבות מחשבות ושׂמח הוא כשיש לו על מי להשען, בי להאמין, שיחשוב בשבילו ויעשׂה בשבילו הכל כהלכה. ומאשריו הציוניים שהוא מאמין בהם, ביחוד המזרחיים, הם אמנם יודעים ומבינים, אבל רובם “מדיניים” הם ביותר, ובאין לנו עוד “מדינה” שתתן להם יכולת לפתּח את כשרונם הדיפלומטי במשׂא ומתן עם מלכים ושׂרים, הם מתלמדים לע“ע בדיפלומטיא במשׂאם ומתנם עם העם עצמו. בשעה שמצד אחד הם קוראים בשם “העם” לצורך ושלא לצורך ומשבּחים ומפארים אותו בלי הרף, כי בו הכל וממנו הכל ורק הוא לבדו אדון כל המעשׂים, – באותה שעה עצמה הם משתדלים להעלים מן “האדון” הזה את תכונת המעשׂים הנעשׂים בשמו ולשכּך את ספקותיו בפרזות כלליות. שכך צריך להיות, שיש טעמים גדולים ונכבדים לכל דבר, שהעם מחויב להאמין ולבטוח בגדוליו ואסור לו להרהר אחר מעשׂיהם וכו', – אע”פ שהם עצמם מהרהרים ומהרהרים, ויש גם שמעיזים פניהם בפני ה“גדולים” ומוציאים הרהוריהם מלבא לפוּמא…

איני יודע אם הדרך הזאת ישרה היא בכלל, אבל גם אם נסכים, שאפשר ללמד זכות על העסקנים הנוהגים כן, אי אפשר בשום אופן להצדיק גם את הסופרים הנושאים כליהם של אלו ועוזרים על ידיהם להאפיל על האמת. העסקן – תעודתו היא המעשׂה, ובשביל שיצליח במעשׂהו אפשר שיטול רשות לעצמו – אע"פ שלא הכל יסכימו ליתן לו רשות כזו – להשתמש גם בהונאת דברים ולשון ערומים, אם חושב הוא, שיש בזה צורך להצלחת המעשׂה שהוא נותן נפשו עליו. והפקחים שבעם יודעים זאת, ובכל הכבוד שהם מכבּדים את העסקנים על מעשיהם, אינם “בונים עולמות” על דבּוּרם. אבל הסופר הרי זו כל עיקר תעודתו בתוך עמו: להאיר אור האמת על חזיונות החיים ולפקוח עיני העם, שיראה כל דבר כמו שהוא לאמתּו. ואם הסופר נעשה “דיפּלוֹמט” ומגַלה פנים שלא כהלכה בשאלות נכבדות לשם איזו מטרה מעשית – הרי הוא מחלל כהונתו ומשפיל תעודתה של הספרות, בעשׂותו אותה כלי תשמיש לחפציהם הזמניים של אנשי המעשׂה, בעוד שעליה להתרומם ממעל להם ולשפטם בלי משׂא פנים. אנשים, חפצים ומעשים נוצצים ונובלים – והאמת לעולם עומדת.

–––––

אחר ההקדמה הזאת – אשר הבקיאים במצב הענינים יבינו למה באה וכי אינה שׂיחה בטלה בלבד – הנני בא לעיקר מטרתי במאמר הזה: להתבונן על ה“תקנות” של הבנק הציוני.

ואולם כדי להבין היטב מה עשׂו בזה המנהיגים הציוניים, טוב שנחדש תחלה בזכרוננו מה שצריכים היו לעשׂות, כלומר מה שהטיל עליהם הקונגרס השני במַלאו את ידם ליסד את הבנק על פי התקנות שיחבּרו ².

כידוע, עסקה בעת ההיא קוֹנפרנציא מיוחדת בדבר יסוּד הבנק, והיא הציעה לפני הקונגרס “החלטה” (רעזאָלוציאן) בת שבעה סעיפים יסודיים על דבר תכונת הבנק ופעולותיו. בסעיף הראשון ידוּבּר על אדות הפעולות העיקריות של הבנק, ונחלקות הן לחמשה ענפים: “א) יצירות בתי חרושת, וכן חברות של אחריות ושל מסע-אניות, בארץ המזרח (אים אָריענט), על מנת להשתמש לזה בפועלים יהודים”. “ב) תמיכת קולוניות יהודיות לעבודת אדמה ע”י הלוָאות באפּוֹתיקי" וכו‘, ויֶתר הענפים הם: תמיכת עניני מסחר שונים “בארץ ישראל וסוריא”, בנין מסלות וכו’ “בארץ המזרח”, ויסוּד בתי-בנק להמטרות האמורות בלי הגבלת מקום. חמשת הסעיפים שאחר זה כוללים ענינים שונים שאין לנו עסק עמהם כאן. והסעיף האחרון, השביעי, אינו נוגע לעצם הבנק, אלא בא להגיד, כי התקנות של הבנק ודרכי הנהגתו יקבעו על ידי קומיסיא מיוחדת (פאָרבערייטונגסקאָמיסיאָן) “בהסכּמת הוַעד-הפועל”, וכי בחבּור התקנות “ישתדלו ככל האפשר למלאות את החפצים שבאו לידי גלוי בהקונגרס” (“דער אים קאָנגרעסס געאייסערטען ווינשע”).

ה' לוריא, אחד מחברי הקוֹנפרנציא, מבאר בישיבת הקונגרס את הסעיף האחרון: “לדאבון לבנו לא יכלנו לחבּר ספר-תקנות, כי לא היה לפניו החומר הדרוש. מה שהננו מציעים לפניכם הוא רק קצוּר… אם בעיקר הדבר מסכימים אתם לשבעת הסעיפים של ההחלטה, אז תחבּר הקוֹמיסיא את התקנות בהשגחתו והסכמתו של הועד הפועל… הקומיסיא אשר תבחרו יהיה מוטל עליה להשאר במסגרת ההחלטה הזאת… לא בנקל אפשר לשנות בה דבר, כי ארבעים איש במשך חמשת ימים עסקו בבירור הענין מכל צדדיו”³.

ה' אוסישקין מעיר, כי “אמנם אפשר להסכים לכּל, רק מבטא אחד יש בהצעה שהוא והציר מווארשא לא יוכלו להסכים לו, והוא: “בארץ המזרח”. ירא הוא, כי בשם "ארץ המזרח" אפשר יהיה לכלול לא רק א"י וסוריא, כי אם גם ארץ ערב ומקומות אחרים, אם לא יצלח הדבר להביא את העם לא”י וסוריא. הוא חושב על כן שבמקום “ארץ המזרח” צריך להגיד מפורש: “ארץ ישראל וסוריא”.

ה' פאֶלינקאָוויסקי מדבּר בשם כל ישראל ומעיד, כי “העם” מלא חֵמה על המעוררים ספקות וחשדות ביחס אל “מנהיגינו”. ועל כן הוא מציע להשאיר “ארץ המזרח” ולהאמין בהמנהיגים, שהכונה בזה היא רק לסוריא וא"י, כחפץ “העם”.

ד"ר ווילענסקי מעיר בין שאר דברים, כי בנוגע לתמיכת הקולוניות היהודיות לעבודת אדמה, לא נאמר באיזה מקום.

ה' מאצקין מצדד בזכות “ארץ המזרח”, מפני שמפעל גדול כזה לא יתּכן לצמצם כל-כך. “אפשר מאד, שאיזו פעולה באסיא הקטנה או באי קפריסין יהיה לה יחס לאיזו פעולה בא”י… כשאנו מדבּרים ע"ד קולוניות יהודיות הנני חושב לדבר מוסכּם, שהקולוניות בא"י הן המכוּוָנות בזה קודם כל. אבל אין לנו להוציא מן הכלל גם אלה הקולוניות, למשל, הנמצאות במקום קרוב לארץ ישראל. צריך לפרושׂ מצודתנו גם על כל המקומות אשר מסביב לסוריא וא"י.

ה' בערגער דורש גם כן, שיאָמר בפירוש: א"י וסוריא.

ד“ר זאלץ מעורר על דברים שונים ואח”כ הוא אומר: “ובמה שנוגע להדרישות שכבר נשמעו בזה ע”ד “ארץ המזרח” וע“ד מה שחסרות המלות: “סוריה וא”י” באות ב' מסעיף א' – אוּכל רק להסכים להם גם מצדי… הנני חושב, כי בנק המוקדש לתכלית מוגבלת צריך שגם פעולותיו תהיינה מוגבלות. צריך על כן שיאמר בסעיף א': ארץ ישראל וסוריא או תוגרמא. – אפשר שישיבו על זה, כי יש טעמים מדיניים שאינם מרשים לנו לצמצם פעולת הבנק בא“י ובסוריא. אבל כמדומני, שאנו עסוקים יותר מדי במדיניות”.

עוד נתעוררה באותה ישיבה מחלוקת יותר כללית, ע“ד עצם יסוד הבנק בדרך המבוארת בסעיף השביעי. רבים מן הצירים לא רצו להסכים, שדבר גדול ומסובך כזה יֵעשה בחפזון וימסר בידי אנשים אחדים להוציאהו לפעולה. ועל כן דרשו לדחות יסוּד הבנק עד הקונגרס השלישי. ובינתים תחבר הקומיסיא את התקנות ותשלחן לכל האגודות הציוניות להתבונן בהן, ורק אחר שיבורר הכל מכל הצדדים, יבוא הדבר לפני הקונגרס השלישי. ומפני שנמשך הוכּוּח זמן רב ועוד הרבה צירים רצו לחווֹת דעתם, לכן הוחלט לבחור שני מדבּרים, אחד מצד המסכימים ליסד את הבנק ע”פ החלטת הקונפרנציא, ואחד מצד המתנגדים לזה ודורשים לדחות הדבר עד לשנה הבאה.

מצד המסכימים נבחר ד“ר מארמאָרעק. הוא משתדל להגן על ה”החלטה" מפני כל הטענות שנשמעו עליה. ובהגיעו לשאלת “ארץ המזרח”, יעיר ראשונה, כי באות א' מן הסעיף הראשון ידובר לא על קולוניזציא, כי אם על יצירת בתי חרושת וחברות שונות, ודברים כאלה אי אפשר לצמצם רק בארץ ישראל וסוריא. כי “איך יחפצו לצמצם, למשל, דבר מסע-אניות רק בסוריא וא”י?" – אבל בנוגע לכלל הענין, הוא קורא בהתלהבות: “אדוני, פה בקונגרס הציוני, ארץ המזרח היא רק אחת: א"י וסוריא!… יש דברים הברורים היטב אף אם לא נאמרו בלשון ברורה, ודבר כזה הוא המבטא “ארץ המזרח”. כולנו הבננו את המבטא הזה… ברור הוא היטב לכל אלה הרוצים לראות הדבר בעינים בהירות… אל נא תבקשו כאן מה שאין כאן. האמינו באלה האנשים המוסרים נפשם על הדבר. שמות העומדים בראש הם לכם הערוּבּה היותר בטוחה ונאמנה, כי הבנק הציוני עומד להוָסד רק באותו המובן שאנחנו כולנו, היושבים פה, רוצים בו, להצלחתה וגדולתה של הציונות”.

ראש הקונגרס, ד“ר הרצל, מודיע, כי המחזיקים בהחלטת הקונפרנציא, אשר בשמם דבּר ד”ר מארמארעק, דורשים עם זה (מה שלא הגיד המדבּר בשמם) להוסיף באות א' מסעיף הראשון אחר “ארץ המזרח”: “ביחוד בא"י וסוריא”, ובאות ב' אחר המלות “לעבודת אדמה”: – “בא”י ובסוריא" (כלומר חרושת המעשה וכו' – בארץ המזרח גם מעבר לגבול א“י וסוריא, אבל הקולוניזציא – רק בא”י וסוריא).

ד“ר באָדענהיימער – שהוא היה המציע את ה”החלטה" בשם הקוֹנפרנציא בישיבת הקונגרס – משתדל עתה להגן עליה, ובתוך שאר דבריו הוא אומר: “הועד ליסוּד הבנק, אשר תבחרו עתה, ישׂא עליו האחריות לפניכם, לפני הקונגרס ולפני כל עם ישראל, ומה שיעשׂה – יעשׂה בהכּרה, שהאחריות המוטלת עליו גדולה וכבדה היא. אבל לא תוכלו להכניס עצמכם פה בחבּוּר הסעיפים הפרטיים מספר התקנות לפי חפצכם… הנה זה עתה מודיעים לי, כי הקוֹנפרנציא מקבּלת ההוספה: “ביחוד או ביותר בסוריא וא”י”. [הידד ומחיאת כפים]. הנני מציע איפוא לפניכם על דעת הקונפרנציא להוסיף בשני המקומות: “ביחוד בא”י ובסוריא“. [קולות של התנגדות וקריאות: “ביחוד” למה?]. הנני חושב לנחוץ לבאר לכם על דעת הקונפרנציא, כי המלה “ביחוד” הכרחית היא בהחלט, מטעמים מעשׂיים שאי אפשר להאריך בביאורם פה. דוגמא לדבר: צריך שתהיה לנו אפשרות ליסד לע”ע קולוניות שיבראו מפלגות אכרים, למשל באי קפריסין, ארץ שהיא במדה ידועה כשער-הכניסה לא"י ועומדת תחת שלטון אנגליא".

ד“ר טשלנאָוו מעיר אחר זה, שבהיות הסעיף השביעי מן ההחלטה מוסר את כל הדבר הגדול הזה בידי קומיסיא, שאינה זקוקה אלא להסכמת “הועד הפועל” בלבד, לכן מן הראוי, שתהיה ההסכמה הזאת תלויה לפחות בדעת הועד הפועל בשלמותו, ולא רק בדעת חמשת חבריו שבווינא. על זה משיב ד”ר הרצל, כי אמנם כך היא הכוונה באמת.

ואחר כל המו“מ הארוך הזה עמדו למנין ונתקבלה “ההחלטה עם ההוספות”, כלומר, הסתפּקו בקבלת שבעת הסעיפים הכלליים בהוספה על “ארץ המזרח”: “ביחוד בא”י ובסוריא”, ואת דבר התקנות הפרטיות הניחו לקומיסיא מיוחדת, שהיא תחבּר אותן על יסוד שבעת הסעיפים האלה, ואחר שתבוא עליהן הסכּמת “הועד הפועל השלם”, תיסד את הבנק על פיהן.

הנה זו היא ההרשאה שנתן הקונגרס להקוֹמיסיא ולהועד הפועל בנוגע ליסוּד הבנק וחבּוּר תקנותיו – הרשאה שגם מצד עצמה מוגבלת היא למדי, וכל שכּן בהצטרף לזה הוכּוּחים שקדמו לה, אשר מהם נראה ברור, עד כמה היא לב הצירים חרד על הדבר, שלא יהיה בתקנות הבנק אף מבטא אחד שיתן לו יכולת לנטות מן המטרה העיקרית. ביחוד צריך לקרוא בשׂים לב את דבריהם של אלו שעמדו לימין המנהיגים ודבּרו לפי רוחם: כמה השתדלו להרגיע את הלבבות בדבר “ארץ המזרח”, “שהיא רק אחת: א”י וסוריא“, ושלכל היותר אפשר לכלול בה רק המקומות הסמוכים לא"י; כמה הרבו להבטיח בשם הקוֹמיסיא העתידה ובשם “העומדים בראש”, שיכירו בהאחריות הגדולה המוטלת עליהם ולא יצאו “ממסגרת ההחלטה” שהוצעה לפני הקונגרס, וכמה הרבו לשבּח את ה”החלטה" הזאת, “שנתחברה ע”י ארבעים איש, רובם מומחים לדבר“, “ולא בנקל אפשר לשנות בה מאומה”! הקונגרס האמין לכל הדברים הנעימים האלה – ונתן את ההרשאה המבוקשת. אבל כל מי שיש רגש של כבוד ויושר בלבבו לא יוכל להכחיש, כי ההרשאה שניתנה על יסוד הבטחות כאלה מחייבת את מי שניתנה לו להשאר נאמן להבטחתו ולרצון הנותן אשר האמין בו, אף אם – או ביחוד אם – אמונתו של זה גדלה כל-כך, עד שלא חשב לנחוץ להכניס בגוף ההרשאה את ההבטחות האלה בתור תנאים שעל פיהם ניתנה… ודבר שאין צריך לאמור הוא, שהרשאה זו לא נתנה רשות לא להקוֹמיסיא ולא להועד הפועל לשנות אף במשהו אותו המבטא הנוגע למקום הפעולות, שעליו דנו והתוכּחו בהתלהבות גדולה כל-כך ודקדקו בכל פרטיו עד שקבעוהו לבסוף, ע”פ רוב דעות, בנוסח הנזכר: “ארץ המזרח, ביחוד א”י וסוריא“. והנוסח הזה באמת קולע אל המטרה: הפרט שיצא מן הכלל בא ללמד כאן לא רק על עצמו, כ”א על הכלל כולו, ש“ארץ המזרח” פירושה – אותו המזרח שיש לו יחס מאיזה צד לא"י וסוריא.

ובכן, על יסוד ההרשאה הזאת יצאה הקומיסיא לפָעלה, חבּרה תקנות והציעה אותן לפני הועד הפועל שבווינא, והועד הפועל שבווינא קרה לאספה את חבריו שבכל הארצות, והאספה הזאת של “הועד הפועל בשלמותו” בקרה את התקנות ונתנה הסכמתה עליהן – והבנק נוסד. הכל נעשה איפוא כהלכה, בהסכם להחלטת הקונגרס, חוץ מדבר אחד: – מן התקנות עצמן.

ביאור “המטרות שבשבילן נוסדה החברה” (כלומר הבנק) ממלא בספר התקנות ל"א סעיפים, וביניהם אנו רואים – לא בחלום, כי אם בהקיץ, שחור על גבי לבן – את אלה:

“1) לכונן, לפתח, לשכלל ולנהל: עניני חרושת, עסקים ומעשׂי קולוניזציא בארץ ישראל, בסוריא ובאיזה חלק שיהיה משאר חלקי התבל, בכל הדרכים אשר יוכלו להיות, לפי דעת המועצה אשר על יד החברה בכל עת, לתועלת לעם ישראל באיזה ארץ או מקום”.

“2) לכונן, לפתּח וכו‘: יציאה מאיזו ארץ שתהיה או מאיזו ארצות שיהיו, כניסה לאיזו ארץ שתהיה או לאיזו ארצות שיהיו, בכל הדרכים אשר תחשוב המועצה שיש בהם תועלת לעם ישראל באיזו ארץ שתהיה או באיזה מקום שיהיה; וביחוד לכונן, לפתּח וכו’ כניסת אנשים מעם ישראל לסוריא, א"י ושאר ארצות המזרח”.

“6) לבקש ולמצוא דרכים לשמוש הרכוש בסוריא, א”י או באיזה חלק שיהיה משאר חלקי התבל, ולכונה זו לחפש, לבקר, לחקור וכו' קרקעות, שדות ושאר אחוזות" וכו'.

“7) ליתן מתנות במזומנים או בשוה כסף ליחידים או לחברות, בשביל אותם הדברים ובאותם המקרים אשר בעיני המועצה יהיו נראים כמסוגלים לסבּב בדרך ישרה או בלתי ישרה השׂגת אחת או אחדות מטרותיה, או (!) שאפשר לראות מראש, כי יביאו טובה לעניני עם ישראל באיזה מקום שיהיה או באיזו ארץ שתהיה, וכן ליסד ולתמוך מוסדות ובתי-ועד (Clubs), לדאוג להספקת צרכי הדת, שמירת הבריאות והחנוך של קולוניסטים או של שאר אנשים מישראל; ליתן כסף לדברים של צדקה וחסד, של דת או חנוך, או לצרכי תערוכות או לחתום (סובסקריביערן) או ליתן ערבוּת לאיזו מטרה אחרת שתהיה, צבורית, כללית או (!) מועילה” וכו'.

וכה הולכים גם שאר הסעיפים הלוך והרחיב עד לבלי גבול את “המטרות שבשבילן נוסדה החברה”, הלוך והוסיף מסעיף לסעיף כל מה שהפה יכול לדבּר. אך בכל אלה עוד לא נתקררה דעת המחבּרים, עד שהוסיפו לבסוף גם את הסעיף האחרון הזה:

“31) לעשׂות כל שאר הדברים המתיחסים, או שיש בהם תועלת, להשגת המטרות הנזכרות, או שכך הם נראים בעיני המועצה”.

ובכן, הבנק הציוני, ע"פ תקנותיו, יש לו רשות להשקיע כוחותיו ביציאה וכניסה של יהודים – וגם של נכרים⁴ – מאיזו ארץ שתהיה לאיזו ארץ שתהיה, אם אך המועצה תחשוב, שיש בזה תועלת לעם ישראל באיזה מקום שיהיה; הבנק הציוני יש לו רשות ליסד ולשכלל קולוניות של יהודים– וגם של נכרים! –באיזה חלק שיהיה מחלקי התבל, ליסד ולתמוך מוסדות של צדקה, של דת או חנוך, איזו שיהיו, להספיק כל מיני צרכים של קולוניסטים, או של שאר אנשים מישראל, אפילו שאינם קולוניסטים, גם ליתן מתנות סתם ליחידים או לחברות, – הכל באיזה חלק שיהיה מחלקי התבל, אם אך המועצה וכו'; הבנק הציוני יש לו רשות… אך מי יעצור כוח למנות כל מה שיש לו, להבנק הציוני, רשות לעשׂות? אדרבה, מי שימצא איזה דבר שאין להבנק הציוני רשות לעשׂותו באיזה מקום שיהיה (כמובן, אם המועצה וכו') ראוי יהיה שנוביל מאני אבתריה לבי-מסותא.

וכאשר נזכור, כי כל זה נעשׂה על יסוד אותה ה“החלטה” בעלת שבעת הסעיפים שנתקבלה מאת הקונגרס, לא נדע באמת מה להגיד, לא נדע אם לשׂחוק או לכעוס, או – מה שיותר נאה – להתבייש איש מפני חברו…

“בארץ ישראל ובסוריא או בשאר חלקי התבל” – הפרזא הזאת הנשנית איזו פעמים בספר התקנות, עושׂה רושם כאִלו יש בה אירוֹניא נסתרה: “אתם רוצים שיהא נאמר דוקא: בארץ ישראל וסוריא? הרי הן לפניכם, חלילה לנו לנגוע בהן! אלא שגם אנו מצדנו נוסיף מה שאנו רוצים, והכל על מקומו יבוא בשלום”… פעם אחת (בסעיף ב') זכו אמנם ארץ ישראל וסוריא – וגם זה בצירוף “שאר ארצות המזרח” – להוספת “ביחוד”, ונראה שנעשה זה בשביל לצאת ידי חובת אותו “ביחוד” שנתקבל מאת הקונגרס. אבל אם חשבו בעלי התקנות, שלא ידע הקהל להבחין, מה בין “ארץ המזרח וביחוד א”י וסוריא" ובין “איזו ארץ שתהיה וביחוד א”י וסוריא ושאר ארצות המזרח"; אם חשבו עם זה, שֶדי להכניס פרַזא כזו בסעיף אחד, בנוגע לאימיגרציא, בשביל להניח דעת הקהל, שלא יתבונן בכל הנאמר בשאר הסעיפים, בנוגע לקולוניזציא ויֶתר ענפי העבודה; – אם כך חשבו, סימן הוא, שהקהל הציוני נחשב בעיניהם כעדר שאין בו דעה.

וסימן כיוצא בזה הוא גם ה“רפואה” שהקדימו בעלי התקנות לכל ה“מכּות” האלה: – “מועצת ההשגחה”.

הרבה ספקות מתעוררים מאליהם בלב כל בעל דעה, בקראו את כל הכתוב בספר התקנות ובהמודעה על דבר המועצה הזאת. היא עצמה פזורה בכל קצוי ארץ ומלאכתה נעשית ע“י שלשה “אפיטרופסים” (Governors), שאינם מחבריה ושגם הם פזורים בערים וארצות רחוקות ומלאכתם נעשׂית ע”י שני מורשים, שהם לבדם, באי כוח – כוחה של המועצה, יושבים בלונדון, מקום הנהגת הבנק, וממשיכים שפע ה“השגחה” מן המועצה אל ההנהגה דרך צינורות האפיטרופסים. ולא נתפרש, “הצינורות” האלה מה טיבם ולמה הם באים… כמו כן לא נתפרש, מה הוא היחס האמתּי שבין המועצה ובין הקונגרס. לפי פשוטם של דברי התקנות, עשׂרים חברי המועצה הנקובים בשמותם בהמודעה – כולם מחברי “הועד הפועל” שבחר הקונגרס בשנה שעברה – משתמשים בתגא זו כל ימי חייהם, ואין הקונגרס הציוני או אספת בעלי המניות או שום כוח אחר שבעולם יכול לדרוש מהם דין וחשבון על “השגחתם” ולהוציא מידם את שלטונם זה שלא ברצונם. אבל מכה"ע “וועלט” (נו' 14) מבטיחנו, שיש עוד איזה כתב התקשרות פרטי, המחייב את חברי המועצה לעזוב משמרתם ולהחזיר "מניות-היסוד⁵, בזמן שהקונגרס לא יבחר בהם עוד להיות חברים להועה"פ. ועדיין אין אנו יודעים, מפני מה התנאי העיקרי הזה לא נזכר בגוף המודעה (בספר התקנות אולי אי אפשר היה להזכירו, מטעמים מובנים) אף ברמז קל, ומפני מה גם עתה מחייבים אותנו להאמין בזה, בעוד שאפשר היה לפרסם גוף הכתב מלה במלה, כדי שנראה ונוָכח בעצמנו במה כוחו גדול…

אבל נעזוב את הדאגה על דבר העתיד. בהוה חברי המועצה הם המה גם חברי הועד הפועל, באי כוח הקונגרס, ונניח שגם הקונגרס השלישי והרביעי וכו' יבחר בהם, וכל ימיהם יזכו לשני כתרים אלו יחד, – התנוח דעתנו בזה? הלא הם המה חברי “הועד הפועל בשלמותו” שבידם מסר הקונגרס לבקר תחתיו את התקנות שתחבּר הקוֹמיסיא, ורק בהם – לא בחברי הקוֹמיסיא, שרובם לא נודעו לו – שׂם מבטחו, שידקדקו היטב בכל הפרטים ויוציאו מתחת ידם דבר מתוקן; וכשאנו רואים עתה, איך מלאו את חובתם זאת, שלא היתה אלא זמנית ולא דרשה יגיעה יתרה, – האם נוכל להתרעם על מי שיטיל ספק בטיב “השגחתם” העתידה על מעשׂי הבנק ולא יראה בה “ערוּבה נאמנה”, שישאר הבנק נאמן לתעודתו הציונית, למרות התקנות?

אין ספק אמנם, שחברי הועה"פ וכל משמשיהם ישתדלו להצדיק גם את פעלם זה בדרך הידועה: כי כוָנות עמוקות יש בדבר, כי כך צריך היה לעשׂות, מפני טעמים “מדיניים” שאסור לפרסמם וכדומה⁶. אבל מלבד שכבר נודע לרבים ערך “הסודות” האלה, הנה אף אם נאמין, שכך הוא באמת, השאלה עדיין לא זזה ממקומה: מי נתן רשות להם, שאין כוחם יפה אלא בההרשאה שנתן להם הקונגרס, לבטל החלטת הקונגרס עצמו ולעשׂות כטוב בעיניהם, יהיה מאיזה טעם שיהיה? וכי היכן היו “הטעמים המדיניים” האלה בימי הקונגרס השני? מדוע לא עמדו עליהם אז, לא הם ולא חברי הקוֹנפרנציא, שהיו “רובם מומחים לדבר”, ואיך הציעו אז לפני הקונגרס החלטה “בלתי מדינית” כזו? ואם – מה שרחוק מאוד – אחר הקונגרס נתחדשו דברים “מדיניים” שדרשו לשנות צורת הבנק מן הקצה אל הקצה, גם אז היתה חובתם להודיע ברבים, כי “מפני טעמים מדיניים שאסור לפרסמם”, לא יתּכן להוציא לפעולה דבר יסוּד הבנק על פי ההחלטה שקבּל הקונגרס, וכי על כן יהיה הדבר תלוי ועומד עד שיתאסף הקונגרס מחדש וישנה את החלטתו. אבל אנשים יחידים, יהיו מי שיהיו, אין להם רשות בשום פנים לשנות מדעתם את החלטת הקונגרס, ואין שום אמתלא שבעולם יכולה להצדיק מעשׂה כזה, אלא אם כן נאמר, שכּל עצמו של הקונגרס אינו אלא שׂחוק, פרזא ריקה, כסות עינים לאיזו יחידים, שיוכלו לעשות מה שלבם חפץ בשם העם. ואם הדבר כן, מה או מי ערב לנו, שגם אחר שקראו לעצמם היחידים האלה שם חדש: “מועצת-ההשגחה”, לא ימצאו “טעמים מדיניים” לקיים בפועל מה שקימו עתה בכתב?

ולא עוד אלא שבאמת לא תוכל המועצה, אף אם תחפוץ, למנוע את הבנק מלפזר כוחותיו לדברים שאין להם כל יחס אל הציונות. הגע בעצמך! בני ישראל “באיזה מקום שיהיה” נתונים בצרה, נרדפים ונענים, ויש תחבולה להושיע לכולם או למקצתם, אם על ידי “עניני חרושת, עסקים ומעשי קוֹלוֹניזציא” במקום מגורם, או על ידי יציאתם “לאיזו ארץ שתהיה”, או על ידי יסוּד בתים “לדברים של צדקה וחסד”, וכדומה, והנה הם פונים בצר להם אל “הבנק היהודי” ומבקשים עזרתו על יסוֹד תקנותיו בתנאים נוחים לו וקרובים לשׂכר, – התקום רוח באנשי המועצה לעמוד על דם אחיהם בהיות לאל ידם להושיע מבלי לחטוא במאומה להתקנות ששמירתן עליהם? ואם ישאלו אותם אז מנהיגי הבנק: דבר זה מותר או לא? יש בו “תועלת לעם ישראל באיזו ארץ שתהיה” או לא? – היוכלו להעיז פניהם ולאמור: לא!?

כל מי שמשתתף בהנהגת עסקי הכלל הוא יודע, כי כל מוסד של צבור שנוסד למטרה אחת ידועה, יוכל להיות נאמן תמיד למטרתו רק בשני תנאים: א) כשהמטרה הזאת ודרכי השׂגתה מוגבלות ומפורשות היטב בספר התקנות, באופן שלא יוכלו המנהיגים לנטות לצדדים אלא אם כן ימעלו בחובתם שקבלו עליהם. ב) כשהמנהיגים עצמם דעתם מַסכּמת להגביל פעולתם לאותה המטרה ובאותם הדרכים שהושׂמו לפניהם, מבלי לערבב בהן ענינים אחרים. ואם חסר אחד משני התנאים האלה, לא יעמוד רוח המוֹסד בו ומעט מעט יסור מדרכיו הראשונים עד שברבות הימים אפשר שיקבל צורה אחרת לגמרי. התקנות כשהן רחבות ביותר ונותנות להמנהיגים חירות מרובה, אי אפשר שלא ישתמשו הללו בחירותם ולא יצאו חוץ לגבולם, אפילו אם אין רצונם בכך. לפי שאין אדם יכול לעמוד תמיד בפני רגשות לבו, להמנע מעשׂות דבר טוב או מועיל, כשהיכולת בידו, רק מפני סבּה “מָפשטת” כזו, שהדבר הטוב או המועיל אינו ענין למוֹסד זה. ועל כן זקוק הוא לדברים שבכתב, שיאסרו את ידיו ויהיו לו למשען בשעה שיצרו הטוב מתגבר עליו. והמנהיגים כשהשקפתם “רחבה” ביותר ורוצים להוציא את המוסד מחוגו הצר ולהנחותו בדרכים חדשים, – לא יועילו כל התקנות המפורשות למנעם מזה. לפי ששערי הפלפול לא ננעלו, ואפשר תמיד למצוא דרך עקלתון בשביל לילך סחור סחור לדברים שבכתב, להודות בחובת קיומם מבלי לקַימם בפועל.

גם המוסד החדש הזה, הנוסד עתה ביגיעה רבה מצד טובי העם ובקרבנות גדולים מצד העם, הכל בשם “ציון” ולשם “ציון” – גם הוא יהיה וישאר “ציוני” רק כשימלאו בו שני התנאים האלה: כשיטהרו את ספר התקנות מכל היסודות הזרים שהכניסו בו מחבּריו, באופן שתהיה לו צורה ציונית ברורה ומוגבלת, וכשיעמידו עם זה על המשמר “מועצה” שתשגיח באמת, שתעשׂה את המוטל עליה באמונה וברצון ותצטרך ליתן דין וחשבון על מעשיה לפני בוחריה מזמן לזמן.

ושני התקונים האלו – על מי מוטל להשתדל שיצאו לפעולה אם לא על הקונגרס השלישי שעתיד להתאסף בקרוב? הקונגרס השני קלקל מעשיו, במסרו כוח גדול כזה לידי יחידים, והקונגרס השלישי צריך לתקן את הקלקלה. אם יעלה הדבר בידו מוטב, ואם לא, אפשר להגיד מראש, כי הבנק הזה יהיה אמנם “יהודי” בעיקרו, יביא תועלת – ואולי גם הפסד⁷ – לעם ישראל “באיזו ארצות שיהיו”; אבל טעמו “הציוני” המיוחד לו יפוּג עד מהרה, ולא יהיה בינו ובין חברת “יק”א" שום הבדל, זולתי מה שזו עשירה הרבה ממנו, אינה דורשת קרבנות מן העם ואינה מבטיחה לו גאולה קרובה ⁸.