רקע
קדיש יהודה סילמן
רשימות לעצמי
mנחלת הכלל [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: משפחת המנוח; תש"ח 1948

מתוך העזבון

ג' אדר, תרצ"א


רשימות לעצמי.

זה כשנה ויותר שהתחלתי לחשוב על המות. הדבר בא אלי פתאום, באמצע חגיגה אחת. בשעת ריקודים – ראיתי פתאום את עצמי נישא על גבי מטה והמון מלוים אחרי.


אני חושב, שבמחשבות אלה כשהן לעצמן יש ענין. צר לי שלא השגחתי בהן עד עתה. מעתה אני רוצה להעלותן על הכתב, לעצמי.


*

אינני יודע כמה אאריך עוד את חיי עלי אדמות. אבי מת בן ששים ואחת, אמי – מתה בירושלים, בהיותה למעלה מבת שבעים. אף אחי – כך. ולי מלאו עתה רק חמישים, ובכל זאת…


אני מרגיש בי אותות מבשרים את קצי.


*


מה היה עלי? עד לפני זמן מה הרגשתי את עצמי מלא נעורים. עתים חשבתי בתמימות, שעודני ילד בין ילדים, כאח לבני ובנותי. אני מרשה לעצמי לפעמים גם מנהגי יַלדות. ופתאום – נקודת מפנה.


יום יום אומר לי: בן חמישים אתה. השקף לאחור: משא שנים, תקופה.


ואני, כמו על כרחי, כופף את ראשי.


שוקע בהרהורים באמצע היום. עושה חשבון הנפש.


*


הלילה לא ישנתי כראוי. על משכבי החלטתי, שאם אקום הבוקר, אתחיל בעריכת רשימותי.


ואולם היה ספק בעיני אם אקום.


ספק זה מתעורר בי זה כמה פעמים בעלותי על יצועי.


אני חושב: מה יהיה אם תתעורר בתי הקטנה, השוכבת על מטתה על ידי, ותראה את “אבא” מת? ואני אהיה קפוא כבר מכמה שעות, ועד אור הבוקר לא יוָדע הסוד.


*


אני יודע, שהשמש תזרח גם אחרי מותי, אבל אינני יודע אם בתי הקטנה תמצא נחמה.


שולמית, שולמית!


*


עיני דומעות.


ד' אדר


לכאורה – חושב אני – חייתי דיי. אם הרצל מת בן ארבעים וארבע – המותר לנו לחיות יותר ממנו? מה אנו ומה חיינו?


אילו היה בידי וגזרתי על כל החיים לאבד עולמם בהיותם בני ארבעים וארבע. לאות מחאה כלפי השמים!


ואחרי מעשה הרצח בברנר, בשנות הארבעים שלו, המותר לי, תלמידו וידידו לחיות יותר ממנו?


*


אני מודה, שאני אוהב את החיים. בלי פילוסופיה ובלי עקמומיות. אינני לוקח מן החיים הרבה. טיפין, טיפין. משום שאני אוהב אותם. חיי קשורים עם ארצי ועם חיי עמי בארצו. לפקוח עינים בבוקר יום אביב ולראות את ירושלים בהדרה, בטבלה בזיו זוהר עליון, אין חיים יותר עליונים ויותר מתוקים מזה.


ובכלל – איך אפשר ללכת מן החיים?


והלא אני תאב לדעת מה יהיה ההמשך כאן. מה יהיה עלינו בעוד שלושים שנה בארץ הזאת? התהיה מדינת ישראל?


והאנושיות כולה מה תהא עליה? האם לא תחדור אל קץ הפלאות של הטבע?


כמה רועד הלב לקראת הבאות.


*


ואני כבר ראיתי את עצמי בחלום עומד לפני חברי חברה-קדישא המרחצים ומטהרים אותי.


*


השבוע הרגשתי את עצמי הולך ורופף ונפסד בשבתי בבית קפה. חשבתי, שאם אמות מיד – טוב שלא ישאוני הביתה, אלא ל“ביקור חולים”.


למה לזהם את הבית בגופי המת?


ולמה להגדיל יגון?


*


סיירתי אתמול את גני סביב ביתי. כבר קפץ עליו האביב. לבלובים ראשונים. גם הגפנים הוציאו כבר ציצים. שיטה אחת, שהיא כבת שש אמות, הפריחה כולה, והיא דומה לפרח אחד גדול, שושנים ראשונות מלבינות, מאדימות, מַוְרידות.


אשרי, מה טוב חלקי.


*


הייתי רוצה לדעת מה חושבים הזקנים המתהלכים עלי אדמות והם יודעים בבירור כי חדשיהם, ואולי גם ימיהם, ספורים.


האין כל הליכה והליכה שלהם הידוד אלי קבר?


מה יותר נורא מן הידיעה הוַדאית שבעוד שנה תרקבנה עצמותיך בעפר ותהיה מאכל לתולעה.


כמה גדול עלבון האדם.


*


ה' אדר


היום קראתי בעתונים על הד"ר ברוך שמת אתמול בתל אביב, באמצע עבודת ריפויו לאחר. האחר נרפא והוא מת לו. כך. פתאום, מבלי שחשב על סופו רגע קודם לכן. ואולי חשב? אולי חשב תמיד, כמוני היום?


*


אני עומד מול המראה ומסלסל בשערותי. אני שוכב על משכבי ומהרהר בתכנית ספר חדש שכדאי לכתבו, –


ומאחורי גבי עומד מי שהוא נעלם ושולח לשון אלי:


– רגע, ואינך!


*


כמה ביקש סופר התהלים לדעת מִדת ימיו!


*


מה אומלל האדם! מיליונות אנשים כבר הלכו לעולם ההוא והם אבודים ואינם!


לא שב אף אחד מהם, ולוּ רק לרגע אחד, לספר מה שם.


כמה גדול העלבון האנושי!


הכל, הכל הולכים למקום אחד. הולכים בגופם, ברוחם, גם במחשבותיהם היותר נעלות, גם ברעיונות נצח, – ועפר יכסם.


איש לא שב משם.


מוזר הדבר מאד.


אולי נאחזים הם שם ברשתות זהב וזוהר ואינם יכולים לשוב.


ואולי כל מה שהיה להם יורד לנשיה, לתחתיות, ואנחנו כולנו נשכחים מהם לעולם.


כי אנחנו בנשיה, בתחום האבדון, והם בחיים העליונים!


אפשר עוברים הם לאיזה מזל לא נדע שמו, או לחסות על הירח, ושם הם צוחקים ממעלה למטה את צחוק הנצח.


כמה עלוב האדם בכל חכמתו, שעד כה לא מצא את פתרון המות ולא עמד גם על סוד החיים.


כמה עלובים אנו, שלא יכולנו עד כה להתקשר עם המתים ולדעת מה מעֵבר לחדלון.


כמה סופרים וכמה עתונאים חרוצים הלכו כבר לעולמם, ועדיין לא נתקבלה מהם אף פתקא אחת.


*


אי שהוא עומד מפיסטו ושולח לשון ומתעלל בנו: – הכל רק זוָעה.


______


ו' אדר


בשנה זו מת שכני חיים דוב שחר בעצם ימי עלומיו. מת פתאום. הלילה ראיתיו הולך מרחוב עין-כרם, נוטה אל הסימטא, משתמט מראות אותי (ראוהו יחד אתי עוד אנשים) ופונה אל השביל המוביל לביתו. הלך בזריזות. כאדם חי לכל דבר


*


לפני זמן חלמתי על מותי ושבאו לקבל פני שלמה שילר, יוסף חיים ברנר ועוד. הם היו כל כך מטוהרים ומזוקקים ופניהם הביעו עליזות ושמחה, וכאילו אמרו: הבל הבלים כל העולם התחתון לעומת מנעמי השמים!


אשריהם!?


______


ח' אדר


אתמול לא רשמתי שום דבר. ואינני רוצה לרשום היום על חשבון אתמול. דבר יום ביומו דוקא.


*

אמש ניגשה אלי בתי הקטנה ואמרה:

– אבא, אני החלטתי לכתוב רשימות חיי על פי הנוסח של דוד קופרפילד. אכתוב עמוד ליום עד שאגדל כראובן אחי (היום היא בת שמונה, וראובן בן ח"י). עד אז אכתוב חצי הספר. כשאהיה כמוהו אכתוב בבת אחת את חצי הספר השני.


הסכמתי לה שתעשה כך.


אחר ניגשה שוב ואמרה:

– אבל בעוד שנים רבות אולי נהיה כבר על הירח, ואיך אדפיס שם את הספר? וכלום ידעו עברית על הירח?


אמרתי לה:

– את שאלת ההדפסה נניח לאחר כך. קודם צריך הספר להיות כתוב. ועברית – צריך לשער – שיודעים על הירח. כל מה שיגבהו האנשים בדרך לשמים ידעו בודאי עברית יותר. הלא עברית שפת אלהים היא…


תשובתי נתקבלה על דעתה, והיא מסרה את שאלתה ותשובתי לימימה אחותה הגדולה.


איזה הדרך עבר פתאום הרעיון גם אל בתי הקטנה לכתוב רשימות ימים?


*


אני כותב רשימותי אלה בהסתר, ולא הייתי רוצה שעין מי שהוא תחדור לראותן.


אם יבוא זמן וימָסרו לדפוס – רצוני שיודפסו בהידור על ניר מובחר, בלוקסוס רב, בשיירי עמודים חלקים, כי יש ענין רב גם בחלק.


ספר כזה צריך להקָרא בשם “ספר המות”, או – “ספר הנפש”.


*


נדמה לי, שמן היום שהחלותי לערוך רשימותי אלה – הוקל לי.


כאילו מצאתי פתרון למה שהעיק על לבי ימים רבים. כאילו בכאן אני משאיר את נפשי לאחר החדלון, והיא תחיה אחרי.


*


אהה, מה נואלתי כל הימים שהתהלכתי מדוכא תחת נטל מחשבתי, ונתתי לכל רעיונותי להתעופף ולהתעלם ממני.


אנא הלכו? אנה גזו?


הן כל מה שנולד ברוח צריך להשאר חי ברוח. הן רעיון רוחי לא כחומר גלמי הוא.


ועתה – איפה אבקשם ואיך אכַנסם?


מי ישיבם אלי!


*


מיצר אני על שבכלל נאחזים רעיונות בכנפים ומתעופפים.


היה ראוי, שיעמדו תמיד לראש האדם, מתחילתם ועד סופם, וירוץ האדם הקורא בהם, וידע את כל מהלך התפתחותו מיום עמדו על דעתו ועד יום חולשת דעתו.


אז אולי יוָכח, כי החיים החזירוהו אחורנית.


*


למה יתהלך הזקן כפוף, והוא כמחפש למטה את אשר אבד לו בימי שנותיו.


ירים ראשו למעלה. למקום אבדו עשתונותיו ונעלמו!


________


ו' ניסן


עברו ימים רבים ולא רשמתי דבר. קבלתי, בינתים, עבודה על יד מערכת, ואני נמצא “עסוק”, אף שבעיקר הדבר – כתיבת ספר על חיפה, שקבלתי עלי מטעם הקרן הקימת – לא עסקתי, ועבודת הכתיבה בעתון לא קשתה עלי ולא גזלה ממני זמן רב.


אבל כך. ימים רבים עוברים ואינני יכול לגשת אל כתיבת הספר חיפה. כאילו דבר מה עוצר בי.


*


רוצה אני לכתוב השנה ספר לימוד דקדוק עברי, קל ומוסבר לתלמידים. עוד ספר: “העברי בארצו”, חלק שני ל“עברית חיה”, לפרסם מחזותי לילדים, וגם לכתוב מחזה בשביל “הבימה”.


נושאים יש לי: “יציאת מצרים”, “דבורה ויעל”, ומחזה מחיי הארץ בהווה.


*


כמה פעמים בעת מצוקות נפשי הפנימיות, עולה על לבי מעשה טוב שעשיתי בחיי ושלא גליתיו אף פעם לאיש.


הייתי אז צעיר מאד ועבדתי עבודת הוראה בוילנה. מצבי היה דחוק, ואני אז כבר קצצתי בנטיעות והקלתי בחמורות.


ליל שבת היה, ואני טִילתי ברחובות וילנה, ועל דרכי ראיתי אשה כבת חמישים, עטופה במטפחת גדולה ועבה על ראשה ועל גופה, והיא עצובה ובוכיה. שאלתיה למצבה, והיא ספרה לי, שזה עתה באה ברגל מעיירה קטנה סמוכה לוילנה, משום ששמעה, כי מצב בתה היולדת בבית החולים חמור מאד. זרה היא בעיר ואינה יודעת את מקום בית החולים ואת דירת הרופא לשאול על בתה. הלכתי עם האשה עד בית הרופא של בית החולים, עליתי עם האשה במעלות הבית, צלצלתי לרופא (אני זוכר, שלא הייתי מבין עדיין כראוי את ענין הצלצול, מה כוחה של לחיצה בכפתור), והרופא בטובו יצא אלינו ובישר לאם, כי מצב הבת בסדר, כי סכנתה עברה, והיא תבריא. אושר האם היה גדול, אבל בשובנו ורדתנו מעל המדרגות נתנה שוב את קולה בבכי. שאלתיה: למה תבכי עתה? והיא ענתה בקושי, שהיא באה לעיר הגדולה ברגל, ואין פרוטה בכיסה למזון יום, ואינה יודעת איך תשוב הביתה. הוצאתי מכיסי את הרובל שהיה לי, ונתתי לה. ומיד התחמקתי ממנה.


המעשה הוא פשוט, אבל אני זוכר, שבלכתי ממנה אחר כך, חשבתי על האגדה שיכולה להיות כאן. הן שוב תשוב האשה לעיירה שלה ותספר על המקרה שקרה אותה, כי פגשה באיש שטרח והוליך אותה עד בית הרופא וגם נתן לה כסף. כלום לא יעלה על דעת איש בעיירה, ש“אליהו הנביא” נזדמן לה לאשה זו?


ואני הרהרתי אז עוד בשאלה אחת:

–אילו הייתי עוד “צדיק” כמו קודם לכן והייתי נזהר בנשיאת כסף בשבת, הלא נבצר ממני לעשות את החסד הזה לאשה עניה!


ואני בכל עת רעה שבאה לי, עולה בסתר לבי זכרון מעשה זה שעשיתי, והלב כאילו מבקש מאלהיו, שיזכור לי את החסד הזה ואל יעזבני בצרה.


ובבוא יום האחרון שלי, ודאי אעמוד שוב בתפלה זו. אלא, שיש לחשוב, שעד אז ינוכו לי כבר כל זכויותי בעד המעשה הקטן שעשיתי, ולא יהיה עוד מה שיעמוד לי ביום ההוא.


*


כל כותב רשימות ימיו וקורא ברשימות ימיו של הרצל, צריך להכיר כמה קטן הוא לעומת הרצל.


*


אם תבוא ח"ו שעה ואצא משורת האנשים “הנורמליים”, הייתי רוצה שאהיה שקוע כל הימים באמירת תהלים. זה ספר האֱנוש!


_______


רשימות אלה הן ראשיתו של יומן, שאבינו ז“ל התחיל רושם בג' אדר תרצ”א, כשבע שנים לפני מותו, אך משום-מה לא המשיך בו, ב“ספר המות” או “ספר הנפש” כפי שראהו בעיני רוחו. וכך אנו מגישים עזבון זה לבני-משפחה, לידידיו וחבריו כ“רשימות לעצמי”, כפי שקראן המנוח עם פתיחת היומן.


>

יצא לאור על ידי משפחת המנוח בעשור לפטירתו ט' כסלו תש"ח נדפס בג' מאות טפסים

בדפוס מרכז, ירושלים.


____________________


 

צְבִי בְּרוּק

עָלִים לְזִכְרוֹנוֹ עֲרוּכִים בְּיַד ק. י. סילמן

הוֹצָאַת וַעַד הִתְאחְדוּת עוֹלֵי הוֹמֶל וּסְבִיבוֹתֶיהָ בְּאֶ“י בְּהִשְׁתַּתְּפוּת עוֹלֵי וִטֶבְּסְקְ תֵּל-אָבִיב, תַּרְפַ”ט


התוכן:


1. * * *

2. תמונתו

3. * * * (תולדותיו)

4. בהומל:

א) יהודה בר כהן – אהוב

ב) מאיר עציוני – מכתב

ג) ה. צרניאבסקי – לזכרו

ד) יל"ג כהנוביץ – עובד מאמין ונאמן

ה) תמונת ברוק עם עוזריו

ו) מרדכי בן הלל הכהן – מתוך זכרונות

ז) מכתב כבוד


5. בויטבסק:

א) ש. שטרנוביץ – עיון

ב) יהודה קרני – צבי ברוק

ג) א. אוסקוטסקי – עתונאי

ד) ח.ל.חריפאי – ברוק וההמונים


6. ש. גורליק – צבי בן יעקב

7. ר' בנימין – את מבטו אני זוכר

8. זאב טיומקין – לזכר רע

9. ש. ינובסקי – תמים

10. ק. י. סילמן – מימים ראשונים

11. מ. וינבר – חבר בדומה

12. ש. גפשטין – מלהקת “בני הנביאים”

13. י. ד. גיסין – פגישות

14. ט. חסקינה – מלים אחדות

15. בהלויתו

16. ברוק בכתובים (מכתבים חוזרים):

א)

ב)

ג)

17. ממכתביו הפרטיים בא"י

18. נאומו בקונגרס הי"ב


_________


לא לשם ספרות נכתבו הדברים בעלים המעטים האלה. אבל נִתַן כאן בטוי לרחשי לב של אוהבים ומוקירים, אשר נפשם אבלה עם העדרו של האיש היקר: צבי בן יעקב ברוק.


איש איש מבַטא לפי כחו ולפי המית לבו. ונכר, שאותו היחס הנעלם שהיה בין ברוק וסביבתו

עדיין נשאר נעלם. דבר מה מפנימיות ההויה הזאת אינו יכו לבֻטא. נעלמים כאן גם רשמי החיים הקצרים, אשר ברוק התלבט בהם בימי שבתו בארץ, הגיגו, זעזועי נפשו, בקשתו את הרחוק, הבלתי נתפס. פרשת עבודת שנים מרֻבה, בלי הרף, בלי ליאות, מתיחת חוט זהב של רגש ותקוה, ופתאם – וקצה החוט נעלם אי-שהוא. ורק ציון בצרור עלים, ברחשי לבבות הומים.


* *


צבי בן יעקב ברוק נולד בצרניגוב בראשון לאוקטובר 1869 (שבת שובה תר"ל) למשפחה אמידה, שומרת דת ונאורה. אביו היה עסקן צבורי חשוב בעדתו ובימי בחרותו היה לעתים עוסק גם בכתיבה בעתונים. הוא ידע עברית על בוריה והיה בקי בספרותה. אף השתתף בועידת העסקנים בפטרבורג בשנת 1882 בתור חבר ועד הפלךְ.


צ. ב. היה מטובי התלמידים בגמנסיה בצרניגוב. בשבתו על ספסל הגמנסיה היה קובע עתים לשפה העברית. לתנועת “חבת-ציון” הצטרף כמעט עם ראשית הופעתה, ובעודו נער בן חמשׁ-עשרה היה מיסד חוגים להפצת רעיון חבת ציון. גדולים מצ. ב. בשנים רואים בו עד היום את רבם בציונות.


בשנת 1866 גמר את חוק למודו בגמנסיה בהצטינות, ואמר לעלות לארץ-ישראל, אבל מוכרח היה לבטל את רצונו מפני רצון משפחתו, ונכנס למחלקת הרפואה של האוניברסיטה בקיוב. ואף על פי שמשׁפחתו היתה אמידה למדי, בכל זאת סרב לקבל ממנה אמצעים לקיומו, ובכל שׁנות למודיו באוניברסיטה התפרנס בצמצום משעורים לעברית. באותם הימים כבר נתגלה בתור נואם ואגיטטור מהמין המעולה וקנה לו שׁם טוב בין עסקני הציונות.


גמר את למודיו באוניברסיטה בשנת 1893 בהצטינות, והיה זמן-מה רופא הזמסטבה בפלך צ’רניגוב ובעיירה פודובריאנקה. שנה בלה בפטרבורג, ואחר-כךְ עבר להומל.


בהומל עמד בעיקר להועיל להמוני העם אשר רפאם לרוב שׁלא על מנת לקבל פרס, והרבה מזמנו הקדיש לפעולה צבורית כללית וציונית. פרנסתו לא היתה בריוח, כי עקר טפולו היה, כאמור, בעניי העם, ובכלל נתן את רוב זמנו לעבודת הצדקה. הוא עמד בראש החברה “צדקה-גדולה” מיום הוסדה. בתקופת נשיאותו הקימה החברה בנינים בשביל ה“תלמוד תורה” ובית-הספר למלאכה. בהשתדלותו נפתח גם מטבח זול לעניים. גם במוסדות אשראי התענין, ולפי הצעתו נוסדה האגודה “הלואה וחסכון” בעיר.


בועידת הציונים בביליסטוק, שׁהיתה מיד אחר הקונגרס הראשׁון, השׁתתף כבר בתור ציוני אקטיבי. עם הופעתו שׁל הרצל נצטרף לקהל חסידיו האדוקים ביותר, והערצתו את הרצל לא רפתה עד יום מותו. בקונגרס השלישי נתמנה למורשה הגליל של הפלכים מוהילב, מינסק וויטבסק. אז פעל הרבה מאוד להפצת הציונות המדינית. עבר בערים ובעיירות והלךְ וסבב מקומות קרובים ורחוקים, ודבר הציונות בפיו. הוא קנה לבבות לא רק בתוקף הרעיון אשר לשמו עבד, כי אם גם בקסם אישיותו, שהגיעה בימים ההם לפסגת פרסומה. עוד היום חי זכרו בכל הסביבה ההיא, ושמו נשא בכבוד ובחבה בפי כל.


בשנת 1901 הציעו לפניו משרת רב מטעם הממשלה בויטבסק, והוא נבחר שם כמעט פה אחד. הדבר חל בתקופת חלוקי-דעות פרינציפיוניים בינו ובין חבריו בהסתדרות הציונית בענין העבודה המעשית ברוסיה. בתור ציוני נאמן למסורת הרצל התנגד צ.ב. להכנסת “עבודת-ההוה” בתכנית הציונית, וגם לעבודה המעשית בארץ-ישראל, ומהצד השני קבל ברצון את משרת הרב מטעם הממשלה בויטבסק, מתוך נאמנות לסיסמת הרצל בדבר “כבוש הקהלות”, ואמר להקדיש מספר שנים לעבודה צבורית כללית.


ראוי לציין, שצ. ב. היה זהיר תמיד במצוות, היה שומר שבת ומקפיד על הכשרות בכל מקום ובכל עת.


בויטבסק נהל פעולה צבורית מאומצת, מבלי הסתלק מעבודת הרפואה, בעיקר שלא על מנת לקבל פרס. כל פעולות הצדקה והתרבות שבעיר היו מרוכזות בידיו. באו ימי הבחירות לדומה הרוסית הראשונה, ונתנו כל יהודי ויטבסק את עיניהם ברבם. הוא נבחר ציר לדומה ונספח באופן רשמי למפלגת ה“ק”ד“. שם השתדל לאחד, כמו ב”אגודה לשווי זכויות", אשר היה חבר פעיל מאוד בה, את כל חלקי הצבוריות העברית במלחמה לעניני עם ישראל, ושם לו למטרה להשלים בין הציונים ובין קבוצת וינבר. ואולם דבר זה לא עלה בידו.


הדומה הראשונה נתפזרה וצ. ב. הושׂם במאסר, יחד עם חבריו, על עוון חתימתו על הקול-הקורא הויבורגי. וכאשר תמו ימי מאסרו חזר צ. ב. לויטבסק לפעול על שדה העבודה העממית.


אכן, עוד פעם נדון צ.ב. למאסר: בהיותו רופא בצבא סרב לפנות לחיילים בלשון “אתה”, ונכתם עוונו ונאסר. בתקופת קרנסקי שלאחר כך תפס צ. ב. מקום חשוב מאוד בחוגי רופאי-הצבא, כי היה אהוב ומכובד על כל חבריו לעבודה, כיהודים כנוצרים.


עם גמר המלחמה הלך לקרים ולרוסטוב. גם במקומות אלה המשיך את עבודתו הציונית, אם כי נתברר לו כבר שבריאותו נעשתה רופפת.


עם האפשרות הראשונה, בשנת 1920, עלה צ. ב. לארץ ישראל משאת נפשו, ובשׁנת 1921, נבחר בתור ציר מא"י, לקונגרס ה XII.


ואולם – כאן בא"י, שקע מזלו, הועם זהרו!


זוהי אחת החידות של חיינו, ולא של צ. ב. בלבד.


מלחמת הקיום הקשה, תנאי החיים והעבודה בארץ, שהם לפעמים אכזריים מאד, הכשילו את כוחותיו הרוחניים והגופניים, והכריעוהו.


בשנת 1922 נסע לאירופה למצוא בה רפואה ומצא בה את המות. הוא מת בברלין בט"ו בסיון בתרפב, מתוךְ יסורים קשים, בסביבתם של ידידים מסורים מועטים. והוא רק כבן חמשׁים ושלש במותו.


צבי ברוק לא השאיר אחריו בנים ובנות, אבל רבים מאד בכל חוגי היהדות המבכים את מותו בלי עת.


יהי זכרו לברכה עם זכרון טובי העם אשר קמו לנו בדורנו!

 

בְּהוֹמֶל


א: יהודה בר כהן הומל – תל –אביב

אָהוּב


קוי מסלות הברזל הפוליסית והלבוי-רומנית העוברים בדרך הומל, הגדילו בטמפו מהיר את אוכלוסי ישראל בעיר זו. היהודים בכשרונותיהם המסחריים ובמאמציהם הרבים פתחו את מסחרה, ביחוד, את סחר העצים, והיתה הומל לעיר גדולה בחבל הצפוני-מערבי, שמסחרה פרץ בין ליטה ופולין ובין אוקראינה ורוסיה המרכזית, כי על סְפָר הגלילות האלה היא משתרעת, ושוקיה הגדולים עשו לה שם גדול בעולם המסחר. ואולם חייה הצבוריים מה היו? זעיר שם, זעיר שם היו משכילים בודדים שהתענגו על תפארת המליצה של “המליץ” ו“הצפירה”, שהיו מתקבלים באכסמפלרים אחדים בכל העיר, וחובבי-ציון יחידים שחלמו על ישוב אה“ק ע”י נדבות מקערות עיוה“כ, ועניני הצבור היו נחתכים ע”י תקיפי העשירים ושאר גבאים, שהיו מאספים פרוטות לדברים שבצדקה והיו מוציאים אותן בלי תת דין-וחשבון עליהן, כנהוג בקהלות ישראל בימים ההם.


בשנת תרנ“ז הופיע פתאום על אופק חיי הומל הצבוריים-האפורים רופא צעיר – צבי ברוק. ד”ר מוזר, – לא כשאר האינטליגנציה המקצועית בני גילו: הוא יודע לקרוא עברית, מימין לשמאל, ומבקר לעתים קרובות את בתי הכנסיות ושאר המקומות שהמוני ישראל מצויים שם, יוצא ונכנס בקרב ההמונים ומתענין במצבם; מרפא חנם את חוליהם, מעודד את רוחם וחי את חייהם, ויהי לפלא בעיר ובסביבה, עד שנתרקמו אגדות סביב השם הזה, ואחת מהן מספרת:


בהיותו רופא בעיירה פודובריאנקא נזדמן לו ילד חולה מהרעלת דם, ומפני הסכנה הצפויה לחיי-הילד והעדר מכשיר להוצאת המוגלה מן הפצע, סכן הד“ר ברוק את חייו ומצץ בפיו ממקום הפצע, וכך הציל את חיי הילד. ספורים מעין אלה על הד”ר ברוק יכולים לספר תושבי ה“עמק” הידוע בהומל, שחיי דלת העם בחלק העיר הזה מצאו את בטוים ב“עמק עכור” של ברנר שהקדיש להם ראשית פרי עטו.


מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון התמסר הד"ר ברוק בכל לבו ונפשו לרעיון הציוני. יומם ולילה לא נח ולא שקט והיה כלו תמיד תנועה: עושה ומעשה, מקהיל קהלות ברבים, נואם באספות, כותב ומקבל מכתבים למאות, שולח צירים לערים ולעירות, נוסע ומיסד אגודות, מסביר את הרעיון הציוני, ורבים הם הצובאים על מעונו, – שקבל צורה של “בית קהל” ממש, – וכל מי שנפגש אתו נאצל מהתלהבותו.


את עבודתו הצבורית היה ברוק עובד מתוך נקודת השקפתו הציונית, וראשית פעולתו בכוון זה בהומל היתה לאשר מטעם הממשלה את החברה “צדקה גדולה”, שהסתעפה לעשרה סניפים שונים. העבודה הציונית והצבורית העסיקתהו עד כדי שכחת עצמו ועניניו הפרטיים. בהליכותיו האציליות ובמסירותו הנאמנה לעבודת הכלל התחבב ברוק לא רק על הקהל העברי, אלא גם על אלה שאינם בני-ברית, שהיו נותנים לו סכומים הגונים לדברים שבצדקה לצרכי הקהלה העברית. בידו עלה לרכז סביבו את טובי הכחות מכל המפלגות ולשתפם בעבודתו, שהתבטאה בהכנסת סדרים טובים וארגון מחודש בסניפי החברה “צדקה גדולה”, “לינת הצדק”, “בקור חולים”, “סומך נופלים”, לחם-אביונים“, “מלביש ערומים”, “מחזיקי-יתומים”, “תמחוי” ו”תלמוד תורה מודרנית" שהתבססו והתפתחו יפה.


ברוק היה נגש להגשמת שאיפותיו בפרוטות, ורבים מעסקנינו “המעשיים” פקפקו אם תהיינה ידים לפעלו הדורש עשרות אלפים רובלים, אבל ברוק לא נרתע מספקות, ובכח השפעתו העצומה ומרצו הבלתי-מצוי השיג את האמצעים, והקים בהומל שני בנינים גדולים ונהדרים בשביל ה“תלמוד תורה” ו“בית הספר למלאכה ליתומים”. הגשמת הצעד הנועז הזה נתנה אחרי כן דחיפה לנשיאי החברה “צדקה גדולה” הד“ר א. זלקינד והד”ר ז. זכרין – יבדלו לחיים – לבנות עוד בנינים צבוריים בשביל “לינת הצדק”, “מטבח זול”, “מושב זקנים” והמשרד הראשי של החברה.


ברוק לא הסתפק בעבודתו רבת-הגונים לתמיכת עניים בלבד, ומיד לאחר שנוסדה חברת הלואה וחסכון לאומנים ורוכלים בוילנה עמד ויסד חברה כזו גם בהומל, והיה לנשיא המועצה ולרוח החיים באופניה. בעזרת עסקנים חרוצים ובראשם אחיו רופא העינים, אברהם, היתה החברה לברכה בעיר ולתהלה בחבל הצפוני-מערבי.


לא היה מקצוע בחיים הצבוריים בהומל שברוק לא השתתף בו באופן אקטיבי. וכשנקרא למשרת הרבנות מטעם הממשלה בויטבסק, הגישה לו עדת הומל אדריסה יפה למזכרת נצח בצורת מגלה כתובה על קלף ע"י ר' מרדכי בן הלל הכהן.


בנשף הפרידה העממי שערכו לו הציונים השתתף גם אחד-העם ז"ל, שנאם בשבחו, ועוד הרבה סופרים ועסקנים מהערים הסמוכות להומל. כשבוע ימים נמשכה פרידתו מהומל, ואלפים אלפים נהרו לבית הנתיבות לשלחו.


“חן המקום על יושביו”. וברוק, גם בשבתו על כסא הרבנות בויטבסק, היו געגועיו עזים לעדת הומל והיה מבקר אותה לעתים קרובות. כשנודע דבר בואו בעיר מיד נתמלא מעונו מבקרים: ציונים לסוגיהם ולאגודותיהם, חסידים, אנשי מעשה, סתם יהודים, וגם באי-כח המפלגות השמאליות לא חסרו.


בפעם האחרונה היה ברוק בהומל בראשון למאי בתרע“ז, ביום החג הפרוליטרי העולמי שהוחג אז, בשנה הראשונה לאחר המהפכה, ברוב פאר ובהמון חוגג. בין מאות הדגלים השונים שיצאו בסך התנופף גם הדגל הלבן-כחול של “צעירי-ציון” שהלכו בקצה התהלוכה, במקום שהקציעו להם מסדרי החגיגה, שהיתה עינם צרה בדגל הציוני ולא נתנו לו את המקום המתאים לו בין ההסתדרויות הפוליטיות, כמו ה”בונד“, ה”ס. ס." וה“פוע”צים" למיניהם. היחס המעליב הזה מצד המפלגות כלפי “צעירי ציון” חרה היטב לציונים ולא השתתפו בפועל בחגיגה.


בינתים נתפשטה השמועה בקהל שהד“ר ברוק בעיר. מיד יצאו נושאי הדגלים הציונים מבין השורות וכל הקהל היהודי נהר אחריהם למעונו של הד”ר ברוק, והרחוב המה מאדם. ברוק יצא אל הגזוזטרה לבוש מדיו (הוא שמש אז רופא צבאי) ונשא את נאומו המזהיר על המהפכה ועל תעודת התנועה הציונית, שאין לנו להסחף אחרי זרם השחרור הכללי, כי שאיפותינו הלאומיות תוכלנה להתמלא רק ע"י עמנו בארצו, וסים את נאומו באזהרת הנביא “אל תשמח ישראל אל גיל כעמים”.


בסימו את נאומו נשאו הקהל על כפים כל הרחוב בתרועה ובשירת “התקוה”, ואת התרגשות הקהל ושמחתו אין לתאר במלים.


מה אהוב היה האיש הזה לנו.


ב : מאיר עציוני


 

מִכְתָּב


הוא בא אלינו בשנת 1896. רופא מומחה היה, ועוד לא נודע בקהל בתור עסקן. ואולם התנועה הציונית שבאה לעולם היהדות ומשכה אבירים בכחה, היא שהוציאה משכבות העם את המחוננים בכשרונות וברגש, והם נעשו לו מורים ומדריכים. בשנת תרמ“ה נוסדה אגדות “חובבי ציון” הראשונה בהומל ע”י שלמה ציטלין וכותב הטורים האלה. אגודה זו נתקימה עד תר“ן. לאחר שנוסד ועד התמיכה באודיסה בטלה וחבריה נעשו חברים לועד האודיסאי. כאשר דרך הכוכב הרצל היו בתוכנו מהססים: אם ללכת לאורו, אם להשאר חובבי ציון. ואולם עליו, על ברוק, נחה מיד הרוח הציוני. בכל חום לבו תפס את הדגל החדש. הוא הזניח את עניניו ואת עבודת הרפואה ומסר עצמו לציונות. קרא לאספות, הטיף ביחידות ובצבור, כתב מכתבים, לא שקט. דרושים היו אמצעים לעבודה הציונית ולא היו, ונתן ברוק מן המעט שהרויח. רק פעם אחת מצאנו מקור הכנסה לעבודה. חרש כסף הביא פעם לעירנו זיטונים שעשה לזכר הקונגרס הראשון ומכרם לבית מסחר השעונים שלי. הזיטונים נפוצו בהומל ובכל האגודות הציוניות שברוסיה והריוח הספיק להוצאות האגודה במשך כל השנה, שגם הן לא היו גדולות. ברוק עבד בעירנו לא רק בתור רופא עניים חנם ולא רק בתור ציוני. הוא היה מסור גם לעבודת התרבות בקרב עניים. בתי הת”ת בערי התחום היו בלתי מאושרים מהממשלה ורבתה העזובה בהם. ברוק שם לבו לדבר ובהשתדלותו הנמרצה עלה בידו להשיג רשיון שר הפלך לת“ת והכניס בו סדרים ותכנית ושיטת למודים הגונה. הת”ת שבהומל נעשה אחר כך למופת לכל בתי הת"ת אשר בסביבה. ואם עלה בדעתו אחר כך ליסד בנק לבעלי מלאכה עמד הוא ואחיו אברהם הרופא, ובעמל ובשקידה עצומה יסדו את הבנק, שהוא לברכה בעירנו עד היום הזה.


לא דמעה אחת נפלה מעיננו בשמענו את דבר מותו של ברוק.


נשב ונדום, כי נטל עלינו.


הומל.


ג : ח. צרניאבסקי


 

לְזכְרוֹ


הנה הוא מתהלך בחוצות הומל, כשהוא חבוש מגבעת קש שמחירה פרוטות אחדות, ומחיך בחיוך קל. עוברים ושבים מסתכלים בו מתוך אהבה וכבוד. אין שונאים לאח רחמן, לסניגור, לעובד חרוץ ולאוהב עמו. גם שונאי ציון כבדו את ברוק, כי יקרה היתה אישיותו בעיניהם.


אנו, תלמידיו לציוניות המדינית, התחממנו לאורו והתגאינו במנהיגנו. תנועת הציוניות היתה בעינינו קדושה וטהורה. היא באה לטהר מכל טומאה. “ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסרותי את לב האבן” וכ'. והלא זה צבי ברוק, המתהלך בתוכנו. מנהיג הציונים ברוסיה הלבנה, משמש מופת חי ל“לב החדש”. נתפשו צעירים על הפצת ספרות ציונית בלי רשיון מיוחד, על מלחמתם לאתרוגי ארץ-ישראל, מודיעים לד"ר ברוק בשתי שעות אחר חצות לילה, והוא ממהר ומשתדל ומתיר את האסירים לפני המסר הענין לראש המשטרה.


אחרי חמש-עשרה שנה ראיתי את הד“ר צ. ברוק בועידה השביעית של הציונים בפטרוגרד. הוא היה עגום. דַבָּרֵי הועידה היו יחיאל צלינוב ויבדלו לחיים מ. אוסישקין ויצחק גרינבוים. פעמים עלה הד”ר ברוק על הבמה לדבר, אבל קולו נשאר בודד. בתקופה ההיא חגגה את נצחונה פרוגרמת הלסינגפורס.


ושוב פזור ופרעות. יהודים עולים לא"י בשבע דרכים: סובבים ומקיפים בעקיפין. תנועה חדשה, זרמים חדשים, חיים חדשים.


והאיש אשר בקש את כל אלה הלך ואיננו!


>

ד : יל"ג כהנוביץ


 

עוֹבֵד מַאֲמִין וְנֶאֱמָן


המנוח היה אציל הרוח במלוא מובנו של התואר הזה ועסקן צבורי ממדרגה ראשונה. ציוניותו לא הצטמצמה בתעמולה בלבד, אלא היתה מקיפה ומעמיקה. בסיסמה “כבוש הקהלות” שהיתה רווחת אז במחנה הציוני ראה חזות הכל, את הצורך הגדול בארגון ההמונים במובן הלאומי ובהטבת מצבם החמרי והרוחני, ומשום זה אין פלא בדבר שלא היה אף מקצוע אחד בצבוריות הלאומית שהד"ר ברוק לא היה בו מן המתחילים הראשונים, העסקן המסור, העושה והמעשה.


בעבודתו הצבורית מרובת-הגונים תפס בעיקר התוכן ולא הצורה, התועלת בעבודה כשהיא לעצמה. ומיום הכנסו לעבודה הציונית, בתור חבר הועד הפועל הגדול ומורשה הגליל, השתדל לטעת באגודות אשרר בגלילו את ההכרה בנחיצות טפוח עבודות צבוריות שונות, שיש בהן משום הבראת העם, דבר שחשבו לאחד מעיקרי הציונות.


המנוח האמין בהתגשמות הציונות על ידי רצון העם, המיוסד על שלום מוחלט, ותמיד השתדל להשלים בין המפלגות שהתחילו אז להתהוות בקרב המחנה הציוני, בהדגישו שבחלוקי דעות ובריב מפלגות לא נחיה את העם ולא נגאל את הארץ, כי אם רק על ידי עבודה מאוחדת של כל הכחות האקטיביים שבעם, כחרדים כחפשים, כזקנים כצעירים.


מתוך השקפה זו התאמץ לקרב לציונות את החרדים, שהשפעתם היתה אז ניכרת על ההמונים וכמו כן את הצעירים “שלא ילכו לרעות בשדות אחרים”, וכדי להשפיע על הראשונים הוציא לאור במהדורה שניה את הקובץ “שיבת ציון” לרא“י סלוצקי ז”ל – הכשר על ישוב ארץ-ישראל, מטעם גאוני הדור, שהפיצו ברבים, ויחד עם זה השתתף ביצירת אגודות לחנוך ותרבות כהאגודה הציונית הראשונה בהומל שבראשותה עמדו הסופרים מב“ה הכהן, ה. צייטלין, המנוח ש. ברמן וחבריהם, שטפלה בשאלת התרבות הלאומית. בהשתתפותו האקטיבית נוסדו אז גם אגודת “צעירי ציון”, שטפלה בהפצת הספרות העברית, “שפה ברורה”, שהכניסה את הדבור העברי החי לתוך חוג פעולותיה, “פועלי ציון” שהתחילו לטפל בשאלות הכלכלה הלאומית, “עזרא” של בעלי המלאכה, ו”דורשי ציון" לעניני כספים, ואגודת החרדים בראשותו של הרב ברישנסקי.


כשהועלתה שאלת התרבות על שלחן הקונגרס, לא היה המנוח בין ה“קולטור-טרגרים” המושבעים, בחששו פן תביא שאלה זו לידי פרוד דעות במחנה הציוני, ואף מוכן היה לותר על קבלת החלטה בנידון זה, כי תרבות הרי היא פעולה ממשית ולא החלטה גרידא. ולפעול בכוון זה אפשר גם בלי החלטה מיוחדת של הקונגרס. את נאמנותו להשקפה זו הוכיח בהשתתפותו האקטיבית ביסוד “החדר המתוקן” בהומל של אדלר-ברכוז-סילמן והכנסת השיטה “עברית בעברית” בתלמוד תורה, שהוא היה נשיאה.


כדי להעמיק ולהרחיב את הרעיון הציוני באופן תיאורי ושיטתי יסד המנוח אגודה מצומצמת מבין בחירי הצעירים, בהם – המנוח י.ח. ברנר וז.י. אנכי, שקבלה צורה מסתורית (בהקבלה לאגודות החשאיות מיסודן של ה“בונד” ו“הס.ד.”, שתעודתה היתה לגדל ולחנך גדודים של עסקנים צעירים ציוניים, בעלי משמעת חזקה, שיהיו מוכשרים ומוכנים, בתור צבא ציוני מסודר, לכל עבודה עממית שתדרש מהם במשך זמן קבוע. כך הבין המנוח את עבודת הציונות עוד בתקופת התהוותה.


על-פי השקפתו היה ציוני מדיני, הרצליסטן אדוק. פטירתו של הרצל דכאה מאד את רוחו. כשחזר שבור ורצוץ מווינא, מהלוית הרצל, אמר בשיחת חברים: אף על פי שאני דימוקרט ומתנגד מוחלט לשלטון יחיד, הייתי נשבע שבועת אמונים “לדינאסטיה ההרצלית בישראל”. כל-כך העריץ את כשרונותיו ופעולותיו של מנהיגנו הגדול.


כדאי לציין עוד קו אופיני לצורתו הרוחנית. את נשיאותו לא נהג ברמה והיה מתחשב עם דעת חבריו, אם כי לא תמיד ולא בנקל ויתר על דעותיו. חס היה מאד על ממונם של ישראל, והפרוטה הצבורית היתה קדושה לו מאד. את עבודתו הצבורית עבד יומם ולילה בלי הרף ובלי לאות, ואת כל מה שדרש מעצמו דרש גם מאחרים ובזה שמש דוגמא לחבריו העוזרים, שהיו עובדים אתו בהתנדבות וממלאים את רצונו בלי שום סרוב. זה אפיו וזוהי תכונתו של רב הפעלים הד"ר ברוק.


ה: מרדכי בן הלל הכהן

 

מִתּוֹךְ זִכְרוֹנוֹת


– – – – “אך שבתי הביתה, להומל עיר מושבי, ויבוא הד”ר צבי ברוק לביתי, הוא אך בקיץ ההוא התישב בעיר, והוא התלהב לשמע הקונגרס והוא גם אשר הלהיב את הקהל להשפיע עלי כי אסע מאודיסא אל הקונגרס להיות ציר של הציונים בהומל. שמחתי לראות לפני צעיר בעל השכלה גבוהה, והוא חדור כלו הכרה לאומית, יודע עברית במדה הגונה, אדם בעל עורק צבורי מפותח, נלהב קצת, אבל תקיף באמונתו כי סוף נצחוננו לבוא. בכל אופן, לפני פנים חדשות מבין האינטלגנציה המקצועית אשר בקהל עדתנו, ואשר מראשו ומעלה יגבה על המון הרופאים, המהנדסים ועורכי הדין הרגילים, שהם ברובם “לא בשר ולא דגים”, וערכם הצבורי אינו רב. הד“ר ברוק בקש ממני, שלא אספר לאיש כל אשר היה בקונגרס, וכי אתן לו רשות להקהיל אספה רבתי, אשר בה ארצה בפרטיות על המאורע הבזילאי, שאנכי השתתפתי בו. הד”ר ברוק חפש ומצא אולם רחב ידים באחד המלונות, ולנשף הרצאתי התאסף קהל רב, מן השמן והסולת של הצבור המקומי, לשמוע אל ההרצאה". – – – – –


“והד”ר ברוק, שהיה לו הכשרון לארגן את הצבור, פתח תעמולה רבה בהומל ובכל הסביבה, ולימי הקונגרס השני כבר היו לו המון שוקלים “ציוניים” רשמיים, ויהי להם לראש ולמנהיג.


_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _


“רוח החיה בעסקי העדה בהומל, אשר לבו היה ער לכל ענין צבורי ונכון היה להקדיש עמלו וזמנו לזה, היה הד”ר צבי ברוק.


“עולמי”, ח"ג.


 

מִכְתַּב כָּבוֹד לִצְבִי בֶּן-יַעֲקֹב בְּרוּק

הגישה לו עדת הומל, בצאתו ממנה להיות רב בויטבסק, תרס"א


א. חַסְדְּךָ, אֱלֹהִים, לִצְבִי תֵּן, וּפָנֶיךָ הָאֵר לְבֶן-יַעֲקֹב.

ב. לֹא מִנְחָה לְפָנֵינוּ תֵּלֵךְ, וְיַיִן וְנֶסֶךְ הֲיִנְעֲמוּ לוֹ?

ג. זֶבַח לֹא חָפֵץ, וּמְאוּמָה מִיָּדֵנוּ אִם-יִקָּח?

ד. אַךְ בְּרַחֲשֵׁי לֵב אַל יִבְעָט, הַקּוֹל קוֹל קֹדֶש הַקָּדָשִׁים.

ה. וְיִשָּמַע בְּלִבּוֹ הֵד קוֹלָם, בַּר-לֵבָב וּטְהוֹר עֵינָיִם.

ו. וְתִשְׁמַעְנָה גְבָעוֹת אֶת הַקּוֹל, וִיהִי צְבִי תְּהִלָּה, וּבֶן-יַעֲקֹב לִבְרָכָה.

ז. וְהָיָה שְׂכָרְךָ מֵאֵת עֲדָתֵנוּ, חֵלֶף טֹרַח וּמַשָׂא וָרִיב.

ח. תֹּהוּ הָיוּ מוֹסְדוֹתֵינוּ, צִדְקָתֵנוּ כַּחֵדֶק.

ט. וַתִּפַּח בְּאַפֵּיהֶם רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּחְיוּ וַיָּקוּמוּ.

י. וַתִּשָּׂא זַעְפֵּנוּ, וַתְּכוֹנֵן מוֹסְדוֹת קְהִלָּתֵנוּ.

יא. וּרְעֵבִים אָכְלוּ לָחֶם, וְהַצֶּדֶק לָן בִּרְחוֹבוֹתֵינוּ.

יב. וַתָּבֵא אֶת-יְתוֹמִים בָּיִת, כְּמוֹ רָמִים הִצַּבְתָּ מִשְׁכָּנָם.

יג. וְחוֹמָה הָיִיתָ עַל-דָּל, כּוֹשֵׁל וְנִדָּח בְּךָ בְּעֶזְרָתָם.

יד. וּמִי אֻמְלָל וּקְשֵׁה-יוֹם בְּהוֹמֶל, וּבְחֵיקְךָ לֹא שָׁפַךְ יְגוֹנוֹ?

טו. וְאַתָּה רוֹפֵא-חוֹלִים, וּבַאֲשֶׁר חוֹלִים אָתָּה.

טז. כְּאֶל-שָׁלָל עַטְתָּ, אֶל-חֹשֶׁךְ, עָנִי וּמַדְוֶה.

יז. וּבְיָדְךָ אוֹר, וּבִשְׁפָתֶיךָ נֹחַם, וּבְחָכְמָתְךָ מַרְפֵּא.

יח. לְלַמֵּד בְּנֵי עֹנִי תּוֹרָה, וְנִכְתַּב בְּסֵפֶר הַחֻקִּים.

יט. וְסֶלַע וּמְצוּדָה לַמָּטִים, תַּגָּרִים וְעוֹשִׂים בִּמְלָאכָה.

כ. לְבַל-יִפְּלוּ בַּנוֹפְלִים, בִידֵי-נוֹשְׁכֵי נֶשֶׁךְ.

כא. מִי יָסַד אֵלֶּה? הֵן רַק בַּעֲמָלְךָ הָיוּ.

כב. וַעֲבוֹדָתְךָ עַל-צִיוֹן, עֲבוֹדָה בְּחָרֵף נֶפֶשׁ.

כג. רֶגַע לְנַפְשְׁךָ יוֹם לַעֲבוֹדַת קָהָל, וּלְצִיּוֹן נֵצַח נְצָחִים.

כד. בְּמַקְהֵלוֹת חָצַבְתָּ לֶהָבוֹת, עַל-עַמֵּנוּ וּתְחִיָּתוֹ.

כה. וַתַּחְצֹב בַּבּוֹגְדִים, וַתְּגַל אֶת-שׁוּלֵיהֶם.

כו. וַתִשְׁפֹּךְ זַעַם-אֲדֹנָי, עַל-הַבָּנִים הַכֶּחָשִׁים.

כז. וַתָּשֶׂם פָּנֶיךָ אֶל-הַמִּדְבָּר, אֶל-הֶהָמוֹן.

כח. הַעַל-זֹאת לֹא נְהַלֶלְךָ, אִם-לֹא נְבָרְכֶךָ.

כט. לָלֶכֶת בְּכֹחֲךָ זֶה, עַל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל.

ל. לְשַׂמַּח עֲדַת וִיֶטֶבְּסְק, צָרָתֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה.

לא. לְהַחְיוֹתָהּ מֵאֶפְרָה, וְלִבְנוֹת הֲרִיסוֹתֶיהָ.

לב. וֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ, יוֹפִיעַ עַל-מַחְשְׁבוֹתֶיךָ.

לג. וּמִשָּׁם דַּרְכְּךָ צִיוֹנָה, וּבְאַרְצֵנוּ תַּשְׁרֵש סֶלָה.


 

בְּוִיטֶבְּסְקְ


א: ש. טשרנוביץ


 

ציוּן

“שירת חייו באמצע נפסקה…”


כאחד מרבים חי הד"ר ברוק בתל-אביב, זה המרכז של “מי שהיו”, שבו מתהלכים ברחובות המון אנשים, שהיו בשעתם ובמקומותיהם מנהיגים של התנועה הציונית, ופה – אינם גם מונהגים. הם נטמעים בתוך ערב-רב של אנשים, שפרצופיהם כאלו דומים זה לזה ושפעולתם ודאגותיהם אינן נכרות.


ידעו שהד"ר ברוק הוא – באופוזיציה. הוא לא נמנה באמת על האופוזיציה השיטתית מתוך שיטה אחרת מתנגדת לזו הנהוגה. הוא היה רק בין המתמרמרים והזועפים. הוא לא ראה את הדרך הנכונה ולא מצא מקום לפעולה אחרת. איזו יכולת ואיזו אפשרות יש לאנשים להכנס לאופוזיציה מסודרת בארץ, שאין בה כל מקום לאיניציאטיבה צבורית, שהכל מרוכז בה בתוך מסגרת קבועה ומקובלת, משרדית, שהאנשים בה הם כאבק הרחובות הנבלע באויר?


הוא היה בין המתמרמרים, כשם שהיו רבים מחבריו וכשם שהם גם עכשו הרבה והרבה מן הבאים ספוני-תקוות וזהר ומלאים שאיפות ומאויים “לבנות את הארץ” – ואינם יכולים ללבון את הלבנים לבנין. הוא היה אחד מהרבים שראו את אליליהם מנֻפצים באכזריות ידה של המציאות, שאינה סובלת את הרומנטיות ואת החלומות, והיא באה בכשיל של החיים וטוחנת עד דק ומפזרת את מעבה החזון.


ואולם היו ימים שהוא היה לא רק בין המאמינים, כי אם גם בין המרבים יותר מדי ללכת בדרך האמונה, שאינם רוצים לבקר ולחטט, כי אם הולכים בעינים עצומות לקראת העתיד. היו ימים שהשם “ד”ר ברוק" היה שם תאר לצעירות, לרעננות, לתום, לקדושה ולמסירות. היו ימים שחייו היו סוערים ורועשים, שלמד ולימד וחי חיים צבוריים סואנים.


בתקופה ההיא נפגשתי אתו בוילנה (תר"ס) באספה הציונית הגדולה המאוחדת משני הגלילות: סופוצקין והומל. “הגליל” – זו היתה יצירה חדשה. רוסיה נחלקה לי“ב גלילות, שבראש כל אחד מהם עמד מורשה לתעמולה ציונית. שונים היו שני המורשים שנפגשו באספה זו יחד עם “צאן מרעיתם”. האחד, רבי שמואל יעקב רבינוביץ ז”ל, היה רב נאור, חרד, ומשכיל עברי; השני – ד"ר צעיר, בן למשפחת חסידים, בעל השכלה, שיצא מתוך סביבה של מתבוללים למחצה וחזר למורשת אבותיו. אבל היתה תכונה אחת שאחדה את שניהם: שניהם היו רומנטיקים, מאמינים נלהבים, בעלי רגש ומסורים לעבודה הציונית בכל לב ונפש, בתמימות קדושה.


והקברניט של האספה היה נשיאה – הד"ר ברוק. הוא לא נהל את האספה באותה הרשמיות, המונוטוניות, היבשות, בטכניקה המקובלת, לצלצל בפעמון, להפסיק, לתת רשות הדבור וכדומה. אבל הוא התרומם למדרגת מנהיג, מחיה, מעודד, מרכך, מאחד ומחבר את כל הקצוות ומחמם את הלבבות. הוא, הצעיר, היה השליט על כל הנפשות, גם על היהודים הזקנים והרבנים הישישים שהשתתפו בראשונה באספה ציונית.


כי הציונות היתה לברוק לא שעשוע, סתם ענין לענות בו, כי אם שאלת-חיים, משאת-נפש פנימית, הנובעת מתוך הכרה פנימית מוצקה. לא היתה שום מלאכותיות סגנונית בכרוזיו הנלהבים וברגשותיו. שנה שלמה עבדתי במחיצתו ובחנתי את נפשו הציונית ואף פעם לא הרגשתי ביחסו אל עבודתו רגילות, מסורת, משרדיות, רשמיות. זה היה יחס של קודש, של קודש-קדשים. הכל היה חשוב בעיניו: עכוב של גלגל שהוא במהלך העבודה של אגודה, יסוד נקודה ציונית שהיא במקום שהוא, ולפרקים אפילו פקפוקי נפשו של צעיר בעירה העירוהו לכתוב, לשם חזוק, חבור שלם על התורה הציונית.


עבודתו הצבורית בתור רב העדה בויטבסק שללה ממנו בהכרח את כל כחותיו. הוא בא לויטבסק בשעה קשה, כשחלק מן העיר עלה על המוקד ומאות משפחות נשארו בלי מחסה. והוא נמצא להם בשעת צרתם והיה להם כאב וכאח. הוא פעל ועשה, קרא אספות, הלך בעצמו לקשקש בקופסה, דרש, בקש, התחנן, מסר את פרוטותיו האחרונות, מבלי השאיר לעצמו כלום. ואיש לא העיז להשיב את פניו. הכל ידעו, כי ברוק לשם שמים מתכון, כי הוא מוציא גם את כספו לטובת העניים.


ואולם הוא לא הזניח אף רגע את עבודתו הציונית. ביום היה עונה למאות הדורשים לפתחו, ובלילה, לפרקים עד אור הבוקר, היה יושב וכותב חוזרים, מכתבים, קורא ועונה.


בלילות השבת היו מתאספים אליו צעירי העיר לשם וכוחים בשאלה הציונית ובנשפים האלו היה כמעין המתגבר. הוא היה מדבר שעות רצופות, ויותר נכון: לא היה מדבר, כי אם חולם, ונעימים היו החלומות ומתוקים, אבל הוא ידע גם לתבל אותם בהוכחות הגיוניות, בהתלהבות, בשירה, והיה לוכד בקסמי הוכחותיו ורגשותיו את השומעים עד כי היה מערער את עמדת מתנגדיו. הם היו אומרים תמיד: ציונים כברוק ראויים לתהלה, אבל הרי הציונים הבורגנים האחרים וכו'. ורבים ממתנגדיו היו אחר כך מתלמידיו הנלהבים ביותר. ואחדים ממנהלי “הבונד” יסדו אחר כך את הסניף של “פועלי ציון” בויטבסק, בהשפעתו של ברוק.


הוא היה חביב גם על הסוציאליסטים היהודים. פעם אחת, זוכר אני, מלא תפקיד קשה ובלתי-נעים. שר הפלך הזמין אליו את ברוק לפני היום הראשון במאי והתרה בו, כי אם יהינו היהודים לערוך הפגנה, מרה תהיה אחריתם. בחצות הלילה הלכנו יחד לאספת “פועלי ציון” והוא השפיע עליהם שלא ישתתפו בהפגנה. משם באנו לאספה חשאית של “הבונד”. הופעתו של ברוק בקרבם הפתיעה אותם, אבל הם קבלוהו בכבוד ונתנו לו מיד את רשות הדבור. ברוק נשא נאום נלהב. אך ראש ה“בונד” הודיע, בשם חבריו, כי הריבולוציה קודמת לכל, כי דרוש ליצור תנאים כאלו במדינה, שלא תהיה כל אפשרות להתפרצות פרעות, ולשם זה כדאי אפילו להקריב קרבנות.


מדוכא יצא ברוק מן האספה, אך הוא לא אמר נואש. לפנות בוקר העירני ומשכני אל הרחוב הסמולנסקי, ששם נועדה להיות ההתפרצות. לא הבינותי את מטרתה של הליכה זו, אך במהרה נדהמתי, ונדהמו גם הצעירים שנאספו באותו הרחוב, לראות את ברוק מתיצב בפנת הרחוב ומדבר לפני הקהל. הוא תבע ודרש והוכיח, שאין להם הרשות להקריב יהודים נקיים לקרבן בשביל הנפת הדגל האדום. שיש לכל ריבולוציונר להקריב את חייו הוא ולא את חיי אחרים, והוכחותיו הועילו: המפגינים התפזרו, ובבוא השוטרים והחוליגנים כעבור חצי שעה, לא מצאו איש בככר.


בדומה הראשונה, שהיה שם אחד מצירי ישראל, בנגוד לחבריו: וינביר, ד"ר שמריהו לוין, יעקובסון, שהיו עולים על הבמה מעת לעת להשיב למחרפי היהודים ולמעלילים, היה הוא “השתקן הגדול” של הדומה. לפרקים, כשהיינו מתהלכים בקולוארים של הדומה בהיכל הטברי וכשהייתי מביע את תמהוני על שתיקתו, היה פולט מפיו: איני יכול לדבר אל העצים והאבנים. אני מרגיש, שאין עם מי ולפני מי לדבר. זרים הם לנו כל האנשים וזרים אנו פה, ורק במקרה אנו נמצאים באולם הזה. אין לנו ידידים ויש אך שונאים גלויים ונסתרים.


אחרי המשבר האוגנדי פקע מיתר בלבו. התנועה הלכה ממנו והלאה. הכנפים של התנועה ההרצלית נקצצו. לאט לאט התחילו לרדת מעל הבמה ולהתיצב מן הצד ה“זקנים”: נורדוי, מרמורק, ברנשטין-כהן, יסינובסקי, ובין הנופלים היה גם ברוק.


הוא היה זועף. הוא היה מלא מרירות על המעשיות הכובשת את הציונות, על המעוף ההרצלי שחלף. ופעם אחת, בשבתנו על שפת הים באבציה, אחרי הקונגרס הי"א בוינה, הביע לי את צערו הגדול על אשר פנה זיוה של התנועה והדרה.


– אני קובל – אמר לי – על החנונות, חשבון הדונמים והפרוטות, ששבו אל תנועתנו על-ידי יורשיו של הרצל. אין נשמה בתנועתנו, אנו מתנונים והולכים. התנועה העממית נהפכת לפקידות. הציונות נהפכת ליק"א רק בלי הכסיות של זו; איה נשמתה?


* *

אחרתי לבוא אל הקונגרס השנים-עשר בקרלסבד. ועוד בדרך, בפרג, קראתי בעתון גרמני ידיעה על דבר נאום אופוזיציוני חריף שנשא הד“ר ברוק נגד ההנהלה ציונית, ע”ד מהומה שפרצה באולם בשעת הנאום. הייתי מוכה תמהון. ידעתי, כי ברוק חולה במחלה הציונית הידועה, מחלת הרצל וולפסון – מחלת-הלב; שמעתי, כי בקרים כבר התהלך על משענתו ובארץ ישראל הבריא רק במקצת, ופתאם הוא ראש האופוזיציה בקונגרס!


אכן תקוה אחת היתה לו: אחרי המנדט הכל ישתנה. כשישוב מחוץ לארץ, יראה עוד בעיניו את התגשמות החלום. הכל ילך בדרך אחרת, בדרך תקותו הוא. אבל הגורל לעג לו את הלעג האחרון: הוא מת לא בארץ, שאליה שאף, כי אם בארץ נכריה, והאדמה הזרה הרחוקה היתה קבורתו.


כאלו היה צורך להשלים את הטרגדיה של חיי ברוק גם במות טרגי.


ב : י. קרני


 

צְבִי בְּרוּק


פניו העידו בו, מי הוא. עינים חמות ותמות, פנים גלויים עם לסתות בולטות ושפתים מתוקות. בשעת פרידה מעל חבר, או בשעת פגישה עם מכר, היה צבי ברוק מנשקו ומנשקו והיה נותן גם לחיו לקבל נשיקות-גומלין. הוא היה גלוי הלב, טהר הנפש, אנין הדעת, ואהב את האדם מתוך אהבה ראשונה.


מטבעו היה חסיד. הוא היה מצטרך לרבי. והיה לו רבי. הוא אהב את הזמרה, אף כי לא היה זמרן. לפעמים היה מסנן נגון סתום דרך חטמו, אבל נגונו נשאר בלב פנימה. הוא היה חסיד והתפאר בזאת, וכשהיה צריך לנזוף במי שהוא מתוך כעס או מתוך בדיחה – לא ידע נזיפה אחרת מלבד “אתה מתנגד”.


הדבקות וההתלהבות וההתמסרות – אלה היו מתכונות נפשו, וכל מה שעשה או אמר נבע מתוך המדות הללו.


אחרי הקונגרס הראשון התחילו מספרים אצלנו ספורי-מעשיות על שני האחים ברוק מהומל. והספורים היה בהם הרבה מהאגדה. אחד מהם, אברהם, היה, כמדומני, בונדאי, והשני, צבי, נספח אל הציונות. אבל על שניהם ספרו ספורי-מעשיות ונפלאות. הראשון לא ענין אותנו, הלא הוא בונדאי. אבל צבי ענין אותנו לכל פרטיו. אמרו לנו: הוא מוסר את חייו לעבודת הכלל. הוא נותן פרוטתו האחרונה לעני, הוא לומד עברית בשקידה של נער שקדן. גם בתור רופאים היו שני האחים מפורסמים בכל הסביבה. ובאותו הזמן נדפסה ב“רוסקיה וידומוסטי” המוסקבאי קוריספונדנציה מהומל, שבה סופר איך מסכנים שני האחים ברוק את חייהם בשעת רפוי חולים ברובע העניים, ושם נתן להם: Золтые братья (אֲחֵי הַזָּהָב).


ואני את צבי ברוק הכרתי בימים שבין הקונגרס החמשי והששי, שאז הזמינני לבוא לויטבסק לעבוד במחיצתו עבודת הציונות בפלכי מינסק, ויטבסק והומל. ברוק היה אז בעצם פריחתו וזהרו. הרצל לא ידע אז תואר אחר בשבילו מלבד: “מיין טייערער ברוק” (יקירי ברוק).


עבודתו של ברוק בימים ההם היתה בעיקר עבודת התעמולה בדפוס ובעל פה. אבל דברו על גבי-הניר לא עשה רושם מיוחד. דברו של ברוק פעל את פעולתו דוקא בשעה שהיה יוצא משפתיו. זה היה דבר חי וצודה נפשות. חשבונות יבשים לא ידע. את אותיותיו לא ספר ולא מנה, היה בו גם מן המיותר והכפול, אבל דברו פעל באמתו ובאשו ובכח הקסם שבו, שבע, שמונה שעות בזו אחר זו היה יכול אדם זה לעמוד על הבמה ולא יעף ולא יגע את קהל שומעיו. דוינסק, מינסק, פולוצק והומל עצמה יכולות לספר הרבה בנדון זה. האהבה אל העם ואל קדשיו היתה מרכז כל נאומיו. האהבה אל העם וקדשיו היא שמלאה את כל תוכו של המנוח.


בויטבסק היה צבי ברוק משמש רב העדה שנים אחדות, שלא על מנת לקבל פרס. מאמרו של הרצל “כבוש הקהלות” הוא שהכריח אותו להתמסר בכל נפשו לעבודת העיר. אני יודע, כי בימים ההם היה ברוק מקבל כסף מאמו מהומל ובכסף זה היה מתפרנס ומכספו זה היה מהנה גם את הרבים. סוף סוף נמלכו יהודי ויטבסק ומצאו כי פחיתות הכבוד היא להם שלא לשלם משכרת לרבם, והחליטו כי הרב ברוק חיב לקבל משכורת מקופת הקהל. קרוב לשער כי החלטה זו נשארה על גבי-הניר, משום שבימים ההם התחיל ברוק לבקש עבודה במקצועו. אבל גם דבר זה לא הספיק לו כדי מחיתו. רבים ידעו “חולשתו” של ברוק ואי-מעשיותו, ומבקריו החולים, שהיו בעיקר מדלת העם, לא שלמו לו שכר רפוי.


ולא זו בלבד. מן הבקר עד הערב היו עניי העיר נוהרים לביתו של “רבם” – כי כך היו קוראים לו: “רבנו”, – וצרים עליו. ויש שהיו סוגרים את דלת ביתו ולא נתנוהו לצאת בטרם ימלא בקשת כל אחד-ואחד. הכל תבעו תמיכה. ואם לא הספיק לו הכסף מקופת הקהל, היה מוציא את פרוטתו האחרונה גם משלו. הייתי עד ראיה לתמונה כזאת: אשה אחת לא הסתפקה בנדבת הכסף שנתן לה ולא זזה מרַבה עד שזה פשט את מעילו ונתנו לאשה. “עכשיו נתתי לך את הכל מה שהיה בידי. יותר אין לי. את יכולה ללכת”. האשה הלכה, אבל את המעיל לא לקחה.


השפעתו על ויטבסק היתה עצומה. האורטודוכסיה היתה שוכחת את חטאו הציוני והיתה מחבבת אותו ומשתפת אותו בכל מעשיה, או יותר קרוב אל האמת: הוא היה משתף אותה בכל מעשיו. הבורג’ואזיה היהודית, זו שהיתה מוצאת רק חטא אחד בברוק, מה שהוא ציוני, פחדה מפניו, משום שברוק לא ידע חונף. הוא פקד עליהם, הוא צוה אותם והוא גער בהם בשעה שלא מלאו אחרי פקודתו. הרשות המקומית הרגישה, כי יושב בויטבסק אדם אחד ששמו ברוק ושאי-אפשר לא למלאות מה שהוא מבקש. ולא זו בלבד. הימים היו ימי-פליבה, ימי האיסור הקשה על הציונות. הרשות המקומית קבלה הוראות חמורות לרדוף את הציוניות. היא ידעה כי ברוק הוא הרוח החיה בעבודה הציונית, הוא המסדר והוא המעורר והוא הזורע גרעיני לאומיות עברית בכל הפלך. יחסו לו גם הרבה מעשים של הבונדאים. ידעו כי הוא גם העומד בראש ההגנה העצמית. אבל הרשות פחדה לנגוע בו. היא ידעה כי מאסרו של ברוק יכול ליצור מצב לא נעים בעיר. ואין אני מסופק, כי לו נמלכה הרשות לאסור בימים ההם את ברוק – היתה כל העיר בודאי יוצאת בהמוניה למחות.


אין צריך לאמר מה גדולה היתה השפעתו של ברוק על הציונים. אבל גם המפלגות הקיצוניות, שהוא היה נלחם בהן תמיד, היו מחלקות לו את כל החבה והכבוד. צריך לאמר, כי היו מקרים שהמפלגות הקיצוניות נמנעו מלעשות מעשים נגד הממשלה, רק משום שידעו, כי יש ברוק שהוא נושא עליו את כל האחריות של היהדות הויטבסקאית, ולפיכך אי-אפשר לעשות שום דבר שהוא נגד רצונו.


שעות עבודתו של ברוק היו משש בבקר עד שתים-עשרה בלילה. ויש שהיה שב בחצות הלילה הביתה עיף ומרוגז ונופל על מטתו וישן כך, מבלי להתפשט את בגדיו, עד הבוקר. וכך יום יום. תלבשתו לא היתה מן המהודרות ביותר. לא ראיתיו אף פעם נועל נעלים שלמות. אבל היה לו סורדוק מעוך, שהוא כסה על כל פשעיו. לבש ברוק את הסורדוק המעוך שלו – מיד היה לובש צורה חגיגית ומתחיל עבודת יומו.


משעה שנספח ברוק אל הציונות, הרי כל חייו וכל מעשיו היו מוארים אורה של זו. אף עבודתו הפילנטרופית נבעה מתוך השקפת עולמו הציונית. עניני ההסתדרות עמדו תמיד לפניו ככח מכריע ומכריח. קודם שעשה קטנה או גדולה היה צריך תחלה לקבל על זאת הסכמת מצפונו הציוני. אבל בפועל נהג תמיד אחרת: הוא צרף כל עבודה קטנה או גדולה אל ההשקפה הציונית. וכך היתה באדם זה הרמוניה שלמה של חייו הפרטיים וחייו הצבוריים והציוניים גם יחד.


חייו הפרטיים. אבל לברוק לא היו חיים פרטיים. הוא כלו היה נתון לעבודת הכלל, כלו – עד שלא להשאיר אף רגע אחד ביום לצרכי עצמו.


הוא היה צריך לרבי. והרצל היה הרבי שלו. כשדבר על הרצל מיד היו פניו משתנים. הוא ראה בו את סמל העם במלוא מובן המלה, סמל כל הטוב והאצילות וכל מסירות הנפש. אין אני מסופק, כי כל קרבן לא היה כבד מברוק לו הרצל דרשו. ולא פעם אחת אמר לי, כי אחרי הרצל הוא הולך בעינים עצומות, שלא לחקור ולא לדרוש. הרצל היה אמונתו.


מיום שהלך הרצל הלך זהרו של ברוק. ביום שנתקבלה בויטבסק הידיעה ע"ד מותו של הרצל, בו ביום חריץ עמוק נעשה בלבו ובפניו של ברוק. בו ביום אבדה אמונתו בהסתדרות הציונית. הוא היה עובד ומתחזק ומחזק גם את האחרים, אבל מי שידע את ברוק וראהו בימים ההם, ראה וידע כי העבודה מכאן ואילך היתה מתוך התאמצות יתרה. לא היתה זאת אותה העבודה מתוך אהבה ומתוך שמחה והתרוממות הרוח שהגיעו עד לידי שכרון ממש והשתכחות מוחלטת, שהם היו סמניו של ברוק בחייו של הרצל. אבד לו לברוק הכח המניע, נשבר סמלו, ומכאן התחילו תעיותיו.


לא תעיות בציונות עצמה, לא ספקות בארץ ישראל עצמה, אלא באותם שבאו במקומו של הרצל, ובאותם האמצעים החדשים להגשמת הציונות, שהתחילו להטיף להם. ברוק היה ממצדדי ולפסון, משום שמצא כי ולפסון ינק אף הוא מאותו לשד העץ, שהוא ינק ממנו.


ברוק לא היה איש מעשי. אלמלא כך, היה בודאי מסתגל אל התנאים החדשים, מקבל עליו את התורות החדשות ואת עלם של המנהיגים החדשים והיה בודאי תופש בהסתדרות את המקום הראוי לו על פי כשרונותיו ומרצו ומסירותו לעניני ארץ ישראל. אבל הוא היה אידיאליסטן מן המדרגה היותר מעולה. הוא היה קיצוני בציוניותו ולא יכול לשכוח את טעמה של הציונות ההרצלאית, הרעננה, הצעירה, עם כל הודה וברקה ורוממותה. ברוק נשאר בא כחו של הקונגרס הראשון.


לפיכך עמד בשנים האחרונות לצדו של נורדוי בדרישת עליה חפשית בלתי מוגבלת לארץ ישראל. לפיכך התיחס מתוך שויון נפש אל ההצהרה הבלפורית. ברוק לא שכח את “מדינת היהודים”.


פעמים אחדות נסה ברוק לשוב לעבודה ציונית בפועל, רצה לנצח את עצמו. וצעדו האחרון היה בואו לארץ על מנת להשתקע בה ולמצוא בה מה שלא מצא בהסתדרות. הוא אהב את הארץ ולא רצה בשום אופן לעזבה. ימים אחדים לפני צאתו מכאן אמר לי: “שמא אתה יודע בשבילי משרה של שומר בעיר או בכפר, כי אין אני רוצה לעזוב את הארץ היפה”. אבל הוא עזבה לנצח.


ג : א. אוסקוטסקי1


 

עִתּוֹנָאִי


הוא עבד בויטבסק בשנות 1905 – 1901 בימי-החושך ברוסיה הצריסטית. האספות היו אסורות, על כל צעד הונחו מכשולים. ובכל זאת, הודות להשפעתו גם בחוגים הממשלתיים היתה האפשרות לעבוד ולפעול.


לנו, לדור הצעיר, היה המנוח למופת ולמנהיג. וכמה מאושרים היינו שיכולנו לעבוד בהשגחתו ובהנהלתו.


מענין היה חדושו זה. הוא סדר שבכל יום ששי תהיינה אספות לוכוחים בשאלות הזמן. מובן, שבין ראש הדברנים היה הוא בעצמו. אספות אלה משכו אליהן קהל מכל הסוגים והשפיעו הרבה על הקהל, ושמשו מוסד לתעמולה. במשך הזמן רבו כל כך המבקרים שלא הועילה גם השפעת הד"ר ברוק בחוגי הממשלה והאספות נאסרו.


על כל צרה שלא תבוא היו פונים אל “הרבי שלנו”, והוא היה עוזר לכל. הוא קבל מן העם את התואר “שונא בצע”.


בימי מלחמת רוסיה ויפן נקרא הד"ר ברוק להיות רופא צבאי ונשלח לוילנא.


שם עסק גם בעבודה עתונאית ועמד זמן מה בראש העתון סבֶרו זפדני גולוס. בזמנים שונים השתתף הד"ר ברוק בעתונים גם בשבתו בויטבסק.


ד : ח. ל. חריפאי


 

ברוק וההמונים


אם נאמין לכלל: “את אשר יאהב העם – יקשור לראשו כתרי אגדות”, הרי ברוק במובן זה אהוב העם היה בלי ספק. בעיר פעולתו ויטבסק מתהלכות בקרב ההמונים אגדות מרובות, המוכיחות את היחס של ברוק לכל החלכאים והנדכאים. ואם אפילו האגדות האלה, ככל יצירות העם, יוצאות מגבולות המציאות ומרחפות בעולם הדמיון, הרי, בכל זאת, משמשות להן יסוד העובדות של יום יום. זה מראה בעליל, כי חייו הצבוריים של ברוק, ואפילו חייו הפרטיים, היו שונים תכלית שנוי מחיי רוב העסקנים בימים ההם. והעם הפשוט בויטבסק, ביחוד מתושבי השכונות העניות, כמו “פִּיסְקֶבִיץ”, “פַדְלוּ” ו“פְּרוֹסְמוּשְׁקוֹת”, יודע לספר מעשיות רבות על ברוק, ומאמין הוא באמונה שלמה באמתותן. וכשתחדור למבואות האפלים, בין הבתים הנמוכים והרעועים, במרתפים ובעליות הגג, ותכנס בשיחה עם עניי העם על ימים עברו ועל עסקניהם, יסובו הדברים, כאילו מאליהם, על ברוק ופעולותיו. באנחה יזכירוהו:


– היה היה איש…


ואתה הט אזניך והקשב לדברים: מעשה באשה, שהלכה על גשר הדבינה, ואחריה הלך ברוק. והימים ימי הסתיו הגשומים. פתאום תקף שעול את האשה, וברוק התבונן באשה, בבגדיה ונעליה, והסיר את ערדליו מעל רגליו ומסר אותם לה.


ומעשה בעגלון על דוכנו, שעכב את ברוק בטסס… טסס… מרוב שמחה, שאשתו, אשר ברוק רפא אותה, כמובן בלי שכר, ילדה לו בן, ועכשיו בהתנשקו אתו ברחוב, הוא מבקש ממנו שֵם לרך הנולד.


מעשה בפרוותו, שנגנבה באחד הבתים בשעת בקור. החולה התחיל מצטער, וברוק השקיטהו: “אם מי שהוא לקח את הפרווה, בודאי זקוק היה לה”.


יודע אני את העם ואת חייו ואת היחס של עסקנים מרובים להמונים וכאבם, ולפיכך – אמרתי בלבי – אם נמצא איש, אשר יחסו טוב אל ההמונים יותר מהמקובל, יצרו אלה להם דמיונות ואגדות עליו.


כך דמיתי, עד שבא מקרה והעמידני על טעותי.


ואני החלותי להאמין בכל האגדות האלה לא פחות מבני ההמון, בחינת “אם לא למעלה מזה”.


חצות ליל. בחוץ מסתערת סופה. הרוח צבר את השלג ערמות-ערמות. מקומות טאטא אותו וגלה את פני המרצפת. לאור מנורה דלה יושבים אנו, שלושה חברי “קדימה”, בחדר מוסק בספק, ומטכסים עצה. החום של החולה, המוטל פה במטה, עלה עד 40 מעלות. אנחנו, חבריו לאגודה, אובדי עצות. בן-יחיד להוריו בעיירה הקטנה, בא אל הכרך ללמוד, נספח לעבודה, ובשובו בליל סערה מאחת החתונות, אשר שם אסף כסף לטובת הקה"ק, הצטנן ונפל למשכב. לכלנו אין פרוטה לפורטה, נחוץ להזמין רופא. החלטנו שאחד מאתנו ילך לברוק. דירתו במרחק 2 – 3 קילומטרים. הגורל נפל עלי. עשיתי צעדים אחדים והחלותי מהסס. ולא משום שההליכה היתה קשה עלי. אלא משום שפקפקתי, אם בליל זה, אשר עליו אומר הרוסי, “שאדון טוב אף את כלבו לא ישלח החוצה”, יסכים ברוק ללכת. אחזתי את דרכי הלאה. הרחובות ריקים מאדם. הרוח נושב בפנים ופתאום יסתער מאחור. עוקץ, דוקר. אני מטפס על ערמות שלג בגובה בתים, אני מתגלגל מעליהן, ובלבי נהפך לאט-לאט הספק לברי. “הוא ודאי לא ילך”. ואולם, אני ממשיך את הדרך הלאה. אין מוצא אחר. הנה אני עומד סוף-סוף על יד פתח דירתו. אני אוחז בידית הפעמון, ובקרבי קול: “לחנם, לחנם!”.


קול צלצול הפעמון העירני ממחשבותי. כפי הנראה, משכתי בכל זאת בידית בשעה שמוחי היה מלא הסוסים. כעבור זמן-מה, נפתחה הדלת, ולנגדי עמד ברוק עטוף מעיל לילה.


– מה קרה? למה באת באשון לילה? הכנס, הרי תקפא.


כאילו אבן נגולה מעל לבי. מתוך רוך הקול וצליל הדאגה שבו הבינותי, כי לא לחנם טרחתי. הלוך ילך.


מסרתי לו בקצור את מצב חברנו.


– למה לא הודעתם אותי לפנות ערב? תמיד אתם כך. עד שהחרב אינה מונחת על הצואר, לא תקראו לעזרה. אתה תשאר פה אצלי. תישן על הספה. אני אלך או אסע לבדי. חושש אני, שתקפא בדרך בבגדיך אלה.


מובן, שלא שמתי לב לדבריו ואלך אתו יחד.


בשניכם לא אטפל. די לי אחד. תקפא – לא עסקי.


בקשי גדול עלה לנו למצוא עגלת חורף. אבל העגלון ששמע את שם מקום חפצנו הרחוק, סרב לנסוע. סוסתו דלה, לעולם לא תגיע שמה. ובכלל בלילה זה אין אנשים ישרים נוסעים. ברוק השקט תמיד, החל לאיים במשפט, התחנן, וכשהבטיח לו שכר הגון, נאות.


כשנכנסנו הביתה, מצאנו את החולה ער. ברוק החל מיד לטפל בו. בדק אותו – ובלי דברים החל מתהלך בחדר לאלכסונו. פתאום עמד מלכת ופנה אלינו, אבל ניכר היה, שהוא ממשיך בקול את מחשבותיו:


– מה לעשות? החדר איננו מוסק, כסף אין לכם בודאי. כלכם תחלו. החולה זקוק למנוחה; סכנה עדיין איננה, אבל היא יכולה להיות.


הוא רשם תרופה, ואחד החברים הלך לבית-המרקחת להזמינה. מובן שאת מחיר התרופה נתן הוא, ברוק. ולא די בזה: הוא צוה על החבר במפגיע, שיסע בעגלת-החורף, אשר חכתה על יד הבית.


עד שהחבר שב מבית-המרקחת, נרדם החולה. ברוק כסה אותו בפרוותו, ישב על יד המטה שעה ארוכה שקוע במחשבותיו.


ובחוץ גברה הסערה. הרוח שרק וילל. העגלון נכנס החדרה ושאל מתוך תרעומת גלויה, אם האדון חושב לשוב או להשאר פה. ברוק קם ממקומו, נתן לנו חמשה רובלים ופקד עלינו, איך להתנהג עם החולה.


פתאום הוא פונה אלי:


– תן לי את מעילך; אין להעיר את החולה, והוא מכוסה בפרוותי.


וזה מעשה המעיל: קצר כמקטורן, בן ארבעה כפתורים צהובים, ולצוארון שני סמלים של בית-הספר למסחר על גבי שני סרטים ירוקים. כל זה לא התאים לגופו של ברוק. גם משום מחסה מקור במזג אויר זה לא היה בו. ובכלל, רופא מפורסם ועסקן צבורי, ואפילו בעל בעמיו סתם, היה מתביש להתעטף ב“מעיל-שרד” זה. הבעתי לו את דעתי.


– ומה, להעיר את החולה?


והדברים הספורים האלה נאמרו בפשטות, בודאות ובאמונה. וגם אנו, כל שלשת החברים, השגנו והבינונו את הדבר בפשטות מוחלטת. כך צריך להיות האדם!


ש. גורליק


 

צְבִי בֶּן יַעֲקֹב בְּרוֹק2


על שתי ערים היתה מרותו, על הומל וויטבסק. בהן היתה נכרת השפעתו בתור רופא, עסקן צבורי וציוני. בדירתו הפרטית היה יושב אך מעט, מלבד בשעות שהיה מקבל חולים. חוץ מכן היה תפקידו קבוע: לרוץ מישיבה לישיבה, מאספה לאספה. היה יושב ראש בועדים שונים, ציר הדוּמָה, חבר הועד הפועל הגדול. אף פעם לא החסיר את ישיבות הקונגרסים הציונים. היה נואם בקולו המפרפר והמזעזע לפעמים בצוחה, בעצבנות, והיה תמיד נשאר הרושם שמדבר איש נלבב וחביב, שבחייו המעשיים הוא בודאי אין אונים.


והוא היה באמת כמעט ילד בעניני החיים. אלמלי היו העסקנים הציונים מנהלים פנקס-רשימות, שבו היו מציינים את כמות השפעתם הרוחנית על ידי נאומים ומעשים, ואלמלי היו מכניסים לפנקסים אלה לזכרון את כל זעזועי הנפש, היה מצטבר בפנקס זה חשבון הגון מאד על שמו של צבי בן יעקב. אבל כיון שלענינים חשובים אלה אין אצלנו רשימות מעולם, טבעי הוא שאנו שוכחים את זה שנעשה רצוץ וחולה. הן התועה הזה, שלא מצא לו מקום מנוחה, שלא היה מסודר בחיים, שהיה מחוסר-עזר ומר נפש (בזמן שהמרירות לא היתה כלל בטבעו), מסר את כל חייו באופן סנטימנטלי ונוגע עד הנפש לתנועה הציונית. וכמה מכאיב הדבר שאת כל זה שכחו ביחוד, אלה בני תקופתו, שעבדו אתו יחד את עבודת האומה. זהו סמן מובהק לא רק לקוצר זכרונו של בן-האדם, אלא גם להתדלדלותו של הרגש הפנימי, לא רק בנוגע לחבר, אלא אפילו לזכרונותיהם הם עצמם על תקופת האביב בציונות עם צליליו העליזים והתלהבות הנעורים. בטבע, אמנם, נשנה וחוזר האביב מדי שנה בשנה, אבל לא בתנועה. כאן הרי האביב הוא רק פעם אחת, ורק פעם אחת. הציונות יכולה להגיע למרום הצלחתה, להשיג הרבה מאד משאיפותיה, וכולנו מאחלים לעצמנו שנזכה להגיע לתקופת הקיץ הבשל וסתיו הזהב בציונות, אבל לעולם לא ישובו עוד לנו ירחי הזיו של אביבנו. על כן הזכות לכל המעטים השיכים לתקופה ההיא לעמוד תחת מחסה מיוחד אינטימי. וביחוד ראוים לקוות לזכות זו אותם היחידים שהקריבו את מעט אש נעוריהם ומרצם כליל על המזבח, מבלי לחשוך מאומה לשנים הבאות.


צבי בן יעקב ברוק היה מאותם היחידים. אזכרנו בתור רופא צעיר בחוג אינטיליגנטים בונדאים בהומל, ואזכר את צלצול קולו העצבני בשעה שנלחם עם מתנגדיו. אני משתמש במושג “מלחמה” ושוכח לגמרי שאין מלה זו הולמת לברוק כל עיקר. לאמתו של דבר הרי הכל אהבוהו, הכל – בלי פדות והבדל של מפלגה. כי גם הקנאי היותר נלהב לדעותיו יש בו צורך נפשי לאהוב איש טוב ובר לבב. בזכרוני צפות ועולות הפגישות יום יום בוילנה בשנת 1905. נזכר אני אספת-מחאה גדולה בוילנה נגד פרעות אוקטובר, וברוק, לבוש בגדי שרד של רופא צבאי, בתור יושב ראש. לאחר זמן מה – ועידת ה“אגודה לשווי זכויות היהודים” בפטרבורג, כשהיה ברוק ציר בדומה, ובינו ובין ההסתדרות הציונית נופל הסכסוך הראשון, משום שהוא התנגד ליצירת קבוצה פרלמנטרית מיוחדת לצירים היהודים בדומה. אני זוכר את רגש הרחמים שהתעורר בקרבי למראה האיש החלש והטוב הזה, בלי סמני לְוָי של לוחם ומנהיג, הנמצא באופוזיציה נגד רוב מפלגתי. אפשר שמתוך נקודת השקפה מפלגתית בלבד היה מובן הכעס של מתנגדיו, אבל לבו של ברוק היה דַוָי. כי הוא רגיל היה, שאפילו מתנגדיו ממחנה הבונד היו ידידיו. משום כך היו אז פניו כל כך מדוכאים.


ושנים חולפות ועוברות. לרגלי הרצאה באתי לעירו של ברוק, לויטבסק. ואמרתי לו, תוך כדי שיחה ארוכה: “ברוק יקירי! השאר נא רופא בעירך, במקום שכה גדולה האהבה אליך, עזור ליחידים, רפא-נא פצעי חוליך. יש ברשותך אוצר גדול של טוב-לב, השתמש בו להועיל. שטות גדולה עשו יהודי ויטבסק ששלחוך לדומה, מקום שהרגשת את עצמך כל כך רע. הן שם אף פעם לא נשאת נאום. בית יפה צריכים היו לבנות לך, בית מוקף גנה קטנה, ואתה תשב לך בו בתור רופא ומנחם, ובאו אליך כל חולה ורפה-רוח, ואתה רפא תרפאם. אל לך להציל עם שלם. לכך דרושות זרועות חזקות יותר וקול אדיר כרעם”.


וכשפגשתיו שוב לפני שנתים, אחרי הפסקה ממושכה, והנה עמד לפני איש כאוב וחולה, בודד וגלמוד.

בחיצוניותו – לבוש כמורה עני או סטודנט זקן, ובפנימיותו – נדכא ורצוץ, תשוש כח, ונפשו מרה עליו עד מאד. מחָזהו הצרוד והעיף עוד התפרצו קובלנות. הוא התאונן על הכל. ונקוט כלל זה בידך: בשעה שבן אדם מתאונן על עם, מפלגה, צבור, הרי על פי רוב הצדק אתו ולא את העם, המפלגה והצבור. בהם הכח, הם החזקים, והם המדכאים את היחיד, המוצצים את כל לשדו, ואחר כך הם משליכים אותו אחרי גום. לא היה שום ספק בידי, כי הצדק עם ברוק. אך מעציב מאד היה, מה שמרירות זו הייתה סתירה לכל מהותו. יש סוג בני אדם, שהמרירות היא היסוד להצלחתם. על בסיסה מתפתחות בהם הנטיות לסרקזם, לפתגם החריף, לסטירה, ובכח זה עולה אישיותם ומתרוממת. בכחם מתעשרת החברה באפוריזמים, בפרדוכסים וחדודים, הנשארים לדורות. אלה הם המחוננים בכשרון המרירות. אבל ברוק, נעים החברה צבי בן יעקב, היה חסר הכשרון למרירות. הוא לא השמיע מפיו הלצה וחדוד. הוא חונן בכשרון אחר. להיות טוב ומטיב ועממי באמת. וקשה מאד היה לראות ולהרגיש, שהאיש הזה נאלץ היה להכנס לעולם של מרירות שכל כך היה זר לרוחו. והוא היה, באמת, מתאונן כילד וקולו נתק ונפסק תדיר, ועצבניותו הלכה וגדלה.


חסר היה גם מעט ספקנות, לפחות: משהו מבת-הצחוק הפנימית המעודדת לפעמים, ומתאמצת להשקיט את רוחנו, בזמן שאנו נפגעים מקטנות המח של האדם. לא היתה לו אף מדה מצומצמת של השקפה פילוסופית על סבלות האדם. כל עול שראה הכאיב לו, כמו לילד, וכילד היה מתפלא ותוהה כשיצא למחרת והתבונן אל עול והוא עוד קים, וגם נוסף לו עוד משהו.


במשך שתי השנים האחרונות עלה שלש פעמים לארץ-ישראל. הלך ושב. לא “הסתדר” ולא מצא לו מקום עבודה ומנוחה. מכאיב מאד, שהאיש העיף והרצוץ הזה, ששיך היה לתקופת האביב בציונות, לא מצא את מנוחתו בארץ ישראל. מה לכם עוד לעשות, אנשי תל-אביב, אם לא להראות מעט לבביות וחמימות והשתתפות בגורל חבר? אלפי מעשנות של בתי חרושת אינן דוחפות עוד החוצה לעת עתה את ענן עשנן השחור בעירכם, והליכתכם איננה עדין הליכתו המהירה והעצבנית של יהודי בן נויורק. אם איש נדכא יושלך הלאה בחזקת היד בנויורק, הרי זה מובן. כך הוא חוק הברזל הארור של הטכניקה. אבל תל-אביב איננה ועוד זמן רב לא תהיה כרך. ואם היא, משא נפשם של היהודים החדשים, לא יכלה למצוא בקרבה מן החמימות שהיתה דרושה לברוק, אשר הלך בה ערירי, הרי אבול תאבל הנפש על כך.


*


לא גדולה ביותר היתה ההלויה, אבל נוגעת עד תהום הנפש. ראיתי דמעות בעיני רבים. מכאוב נאמן ודומם נמשך מן הלב ורחף על הקבר, שם ינוח את שנת העולמים איש אצילות וכֵנות טהורה.


…כששכבות העפר התרוממו והיו לתל, עוד המשיך לעמוד על מקומו חוג הידידים והמכבדים. עגמה נפשנו עלינו.


ר' בנימין


 

אֶת מֶבָּטוֹ אֲנִי זוֹכֵר


לא הכרתיו מתוך פעולותיו. לא שמעתי את קולו בנאומיו, לא ראיתיו בהתלקח בו הגדולה שבמדות: מסירות נפש. אך את מבטו אני זוכר, מבט חודר כליות ולב, מבט קובל ומטיח ותובע. זה היה אחרי הרצח של הראשון למאי בתרפ“א ביפו וסביבותיה. פגשתיו אז בבית ר' אברהם לב ז”ל. ראיתיו גם באותה ישיבה רבת-עסקנים של הועד הלאומי באותו הבית, בהשתתפות סוקולוב. הרצאתו של זה היתה נהדרה. מעשה ידי מנהיג לעילא ולעילא. לא רק שלא כרע תחת האסון, לא רק שלא קהה שכלו, אלא כאילו גם התגבר והתרכז. את אזני עשיתי כאפרכסת, אך עיני היתה נטויה לעומת מבטו של ד“ר ברוק ז”ל: לעומת התביעה הגדולה שלו.


אולי יש מבט כזה לאם אשר רצחו את בתה יחידתה, שמשה האחת בחיים. האיש אשר מבט כזה לו – דומה כי קרהו אסון גדול, כאילו שלוחה אש במכמני חייו. והוא הלא רק על אחת הצטער: על חלומו של הרצל שנגנז, על חוסר ההתאמה בין החלום והמציאות, על מלכות ישראל שאיננה.


והוא, משום-מה – נדמה היה לי – נועץ בכונה את מבטו בי. כאילו הוא תובע את תביעתו ביחוד ממני, כאילו עלי הוטל הדבר להיות הפרשן לתביעה זו, הבטאן שלה. הוא ראני בעבודתי בעד ה“מזרחי”. הוא הכירני בודאי במבוכותי הנפשיות. אך מבטו כאילו אמר: כל זה נוגע ואינו נוגע, מרפרף רק מן הצד, כל זה אינו נובע מן ואינו קולע אל נקודת החרבן, אל – מלכות ישראל שאיננה.


רבת זכרתי את מבטו האלם, החודר, המטיח, התובע. הוא לִוָה אותי – ואולי גם את רבים אחרים – בטיולים בודדים, על שבילים גנוזים, במחשבות תמוהות, ואם התרחקתי מן המחנה, ואם נעצתי מבט במדינות-הסביב, במזרח, באחים ממדינות ערב, ואז חלמתי על תנועה בבחינת התלות בשם, באילן הגדול אשר שרשי גזעו מתחת לעֵבר וערב יסתבכו, בערפלי עבר דהה, בחזיונות עתיד רחוק – אולי גם אז לווני אותו מבט, הכאב שבאותו מבט המשבר שבו, בחינת: את מלכות ישראל אני מבקש; בחינת גלוי חלומו של הרצל שנגנז.


זאב טיומקין

 

לְזֵכֶר רֵעַ


עם פטירתו של צבי בן יעקב ברוק חסר עוד מבקש אלהים ואמת, עוד נשמה יהודית, מרדנית.


הוזה מימי ילדותו, אידיאליסטן חרד, נהדר בהתקוממותו, נקי כפים ובר לבב היה.


מעל ראשנו נטל רע נאמן להמונים, אשר את חיי העם חי ובין שדרותיו ממש פעל, לא מעל גביהם ולא ממרחקים. הוא עבד לטובת העם לא בחדרים סגורים; את עניו ומאוייו ראה לא מבעד החלונות האטומים שבפריז ובברלין, כי אם ברחובות היהודים הקודרות בהן התהלך. בצרתם לו צר; יגונם – יגונו, שמחתם – שמחתו.


הלך מאתנו רע נאמן לעניי היהודים, אשר רפא את כאבם הפיסי וגם המוסרי. אין עוד בינינו האידיאליסטן העדין, הרך, טוב הנפש ויקר הרגש. את נעוריו, כחו, עצביו, רוחו התוסס, מחו, לבבו – הכל מה שחי ורגש בקרבו הקריב על מזבח עמו. מבלי שהתענין בעניניו הפרטיים, מבלי שנהנה מחייו העצמיים, היה המנוח מסור בכל לבבו לעבודת העם, מהתקופה הסטודנטית ועד נשימתו האחרונה.


הלך מאתנו אחד הטובים שבעובדים הותיקים, אחד המעולם שבלוחמים לאידיאלים הלאומיים שלנו, אחד הבנים הנאמנים והמסורים ביותר, אחד המנהיגים הרגשים ביותר של הציונות הרוסית.


מלאת הוד פנימי והדרת כבוד עומדת לפני עיני דמות דיוקנו.


הרבים הם כמוהו בתוכנו?…


הדעות על צבי ברוק בתור עסקן פוליטי יכולות להיות שונות; יש להתוכח על מדת הסתגלותו לעבודה, על שקול דעתו, על כשרונותיו וערכם המעשי, אבל הוא עצמו בתור איש בר-הלבב, טהר-המחשבה ועמוק-הרעיון סמל לנו תמיד וישמש לנו דוגמה מזהירה גם בעתיד כאידיאל של עובד עממי.


ביחוד בימינו אנו, בימי שנויי הערכין, כשה- Hoch Politik כבשה את כל מחות העם וכחותיו, כשבני-האדם, בשכחם הכל, מתאמצים להוציא את הדגל זה מידי זה, כשכבודו של האיש ויקרו אבדו את כל ערכם, – על פני חיים כאלה, תחת שמי פוליטיקה כזו, יש ערך מיוחד לאנשים כצבי ברוק, הם מכניסים רוך וטוהר לתוך הצבוריות שלנו ומשיבים את האמונה ביפי נפש האדם וטהרה.


ענו, שקט, פשוט, – ולפיכך רכש לו את אהבתם של המוני העם ואהדתם. לו היתה האפשרות לארגן את ההמונים ולפתח בהם יחסי הכרה לרעיון ולתפקידו, וההמונים האלה העלוהו על כתפיהם והציגוהו בשורות הראשונות של הלוחמים לאורך כל החזית המדינית והצבורית – החל מ“הדומה הממלכתית” וכלה בפעולות ארץ-ישראל.


בני-אדם בדוגמת ברוק מכניסים לתוך חיי העם יסודות בריאים, מיַשרים ולוטשים נגודי יום-יום אשר בהויתנו האפורה, מרככים את ההתמרמרות ומקלים על היסורים. המוני העם, אשר בתוכם פעל ברוק, הרגישו, כי אינם בודדים, וכי בין שדרות האינטליגנציה המשגשגת יש להם רעים, דואגים ומגינים.


צבי ברוק היה בן העם בתקופתנו. בו התבטא יפיה של הנשמה היהודית. הוא תמיד סער. לא היה מרוצה לא מעצמו ולא מסביבתו, הוא חפש דרכים חדשות, בקר תכופות את “חוקתו”, כפי שהיה רגיל לומר, בקר קשה את המנהיגים, את חבריו. עתים הרעיש עולמות, תמיד בקש את הטוב ואת הנעלה.


עם עליתו ארצה קשורים יסורים עמוקים של נפשו המרדנית. אי-הסיפוק הקדוש נהפך פה לדכדוך ממושך קבוע.


הלב הדואב סבל הרבה על שאין ארץ-ישראל נותנת ליהדות הדוויה את כל מה שהיא מחויבת לתת וכל מה שהיא עלולה לתת בעתיד. חסרו לו בארץ המוני העם הרחבים, אשר כה ידעוהו, אהבוהו והעלוהו על פני הצבוריות היהודית. הוא נמצא באטמוספרה אחרת לגמרי; לא אותם הצלילים, לא אותם הצבעים, אשר ביניהם זרמו חייו עד כה. בלבבו הדואב, מתוך רגשנות עזה, הצטברו עובדות על גבי עובדות, אחת מרה מחברתה, והן העיקו על המח והרעילו את הנשמה. טבעו העדין והרך של צבי ברוק לא יכול נשוא עוד. ובאה המכה האחרונה.


לא זכה החבר לראות בעיניו את הגשמת מפעלנו הלאומי במלואה; הוא נפל שדוד על המשמר.


אכן, עבור יעברו גם הימים הקשים של תקופתנו. במקומנו יבואו אנשים חדשים, אמיצים, בעלי כחות רעננים, אשר גם לבבם יהיה ער, והלמותו תענה את הלמות לב העם כלו. אנשים בעלי שאיפה קדושה ובהירה. לנשרים החדשים האמיצים האלה תנתן האפשרות להעלות על כנפיהם את עמנו לקראת עתיד מזהיר בארץ אבות.


מתוך מאמר ב“רזסויט” בברלין.


ש. ינובסקי


 

תָּמִים


לא היה ברוק “דיפלומט”, וכששאלו אותו על דבר שלא ידע, היה עונה: אינני יודע. ובזה נבדל מרבים מחבריו הציונים שהיו שבים מהקונגרסים מבאזיל והכרת פניהם ענתה בם שמלאים הם סודות פוליטיים כרמון, אלא שאין הם רשאים לגלות אותם אלא לזכאים. ברוק שנא “דיפלומטיה” מסוג זה. בנאומיו הרבים והמלהיבים דבר על אמונתו הגדולה, על תקוותיו ועל חלומותיו, הוא האמין בכחות עמו ובתבונתו הפוליטית של הרצל מנהיגו. ומהציונים האחראים דרש, שפעולתם תתאים לנאומיהם. כל ימיו עבד לשם יצירת הסתדרות רחבה וחזקה ותמיכה מוסרית וחמרית לעבודת המנהיג.


אם העם קורא לעזרה, אם מנהיג שלוח אלינו ממרום, עלינו ללכת אחרי הקול הקורא, לעשות את המוטל עלינו. כלנו אנשי צבא, ועל כל אחד לעשות את חובתו. ברוק לא דאג לחייו הפרטיים, כי חייו הפרטיים היו רקומים בחיי הכלל. גדולה היתה אמונתו, ועל כן גדלה אמונת הרבים בדבריו. אלפים נהו אחריו לשמוע את דבריו. וכי אפשר היה לא להאמין לקול הרך, הרווי אהבה לכל הסובלים והנדכאים?


והוא דבר על עתיד רחוק, על תחית עמו בארץ רחוקה. בפיו קרא וידיו היו מלאות כל היום עבודת עזרה לאחיו הרעבים והחולים. קרא לצדק שיופע על עמו, וכל היום רדף צדקה-צדקה לאחיו.


דמותו מפארת את התקופה הדלה של הציוניות הרוסית בתחלת המאה העשרים.


ק. י. סילמן


 

מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים


“בראשית היה הדבור”, והוא היה עם ה“בראשית” ועם הדבור.


על פני היהדות הליטאית, היבשה, הצמוקה, הכבושה וצנועה, עברה אז רוח חדשה, רוח תקומה, התנערות, עֱזוּז.


הדבר לא היה מָאֳמָן. הא כיצד? אנחנו, הדוויים וחלשים, הנדכאים וחלכאים, אנחנו קמים? אנחנו זוקפים ראש? מדברים על עקירה מן הגלות והנחה בארץ ישראל?


ואולם מיום ליום גדלה וחזקה הרנה, והעירה היהודית היתה נפעמה, ועמדה נדהמה:


– דבר מה מתהוה, צועד, מתקרב.


אשרי מי שחי בימים ההם ולבו קלט את ההדים העמומים הראשונים.


כבר היה ענין הציוניות לשיחה ב“ישיבות”. כבר רטט קול המרא דאתרא מתוך הגמרא בנגון חדש, אחר.


ממרחקים נשא דבר הבשורה, ומי שהוא הביא את נגון “התקוה” המושׁר בארץ ישראל.


גָל-רָעַד הלב ורִנֵן האויר.


_______


חניך העיָרה הייתי, שקוע בגמרא חולין יום יום וערב ערב, לא זזה ידי מתוךְ יד ראש הישיבה, ובלילות הייתי מסומר אל עמודי ומעמיק בסוגיא שלפני ומבקש פתרונים למוקשה ולמסובך ולסתום. צרת עמי זכרתי רק בשעת תפלה “ומפני חטאינו”, שׁבשברון לב עד דמעות הייתי הוגה בה. אבל חוץ משׁעה זו לא חשבתי על גורל עמי. דמיתי, שהכל כשורה. העם העברי כלו שקוע בגמרא, במסכת חולין, חי בעירות, מתפלל ג' פעמים ביום ויורק ב“ככל המונם”. לא רק שאיננו חסרים דבר, אלא שיש לנו גם יתרון על אחרים. הן אנחנו העם הנבחר, אנחנו לומדים חולין בעולם הזה ונהיה קדושים בעולם הבא. לנו מוכן עולם כה נעלה ונאצל. מי עוד כמונו?


ואני זוכר את מהלך מחשבתי: כמה הייתי שונא את עצמי אלו נוצרתי גוי, כמה הייתי משתוקק אז, בגויותי, להכנס אל תחת כנפי היהדות, אם להיום מגושם, ארצי, חמרי, כעם הארץ – יקר מזה המָוְתָה. היהדות במערומיה, מחוסרת הקרקע ונטולת האחיזה הממשית, היא היתה בעיני לאידיאל נשגב.


ופעם היה השנוי.


ובעצם “הכל שוחטין” נמצאתי פתאם עומד על מצב עמי המדולדל, על חיי הכבשה האחת בין שבעים הזאבים, וה“ורמינהו” יצא מפי בנגון: “כל עוד דמעות מעינינו”…


נכנס טון מוזר, מעולם אחר, רחוק. לא אשכח לעולם את המשבר הזה בנגון הגמרא.


דומה אני, שמזה התחיל הכל.


_______


וכיצד אירע הדבר זמן רב אחר כך, שאני, שלא יצאתי מקירות העירה חוצה, הוטלתי אל תוך העגלה, עגלת הצב, המלאה צאן אדם, שיצאה לפנות ערב מן העירה על מנת להגיע בבוקר וילנתה, – אינני יודע. אין זאת, שכבר היה עולמי מבולבל עלי זה כמה. ויתר על כן: אבא ואמא לא התנגדו לנסיעתי לועידה הציונית בוילנה. אין זאת, כי גם עולמם, עוֹלמם של האבות, גם הוא כבר היה מבולבל עליהם. שמועות שמעו: הרצל, ציון, תקומה, הרב ריינס, הד"ר ברוק.


ותעיתי ברחובות הכרך שעות מרובות, לבדי, עזוב, באין מודע. אבל בלבי כאילו נשאתי נר בתוכו, ואני תועה ותועה לאורו.


הציוניות היתה עוד אז אי ליגאלית, אבל גם אסורה בהחלט לא היתה, ולפיכך היו יום יום השמועות מתחלפות, ואיסור והיתר שמשׁו יחד. ואף על פי כן נהגו, עד כמה שאפשׁר להסתיר דבר: כבודה בת מלךְ – פנימה.


כבן עירה בודד שלא ראה את “העולם” עמדתי מרעיד בחצר הועידה הציונית ולבי פועם בי ואין אישׁ אוספני אל הועידה, אליה חרגתי ממסגרות עיָרתי, לִשְׁמָהּ נדדתי כל הלילה.


זוכר אני, כי כל אותן השׁעות עמד אתי עוד בחור אחד בחצר, מצפה ורועד כמוני, מבקשׁ רשׁות הכניסה. עתה, אותו בחור כף מבשׁלים גדולה בקדרה היבסקי“ת, ממהרסינו ומחריבינו, ואולם אז עוד היה לבו רָד עם תקומת ישראל, ועמד שעות על יד הפתח ומחנן קולו להכנס לועידה ציונית. ל”נכבד" מקושט ומגוהץ בפרק שחור שׁיצא במקרה מאולם הועידה הנסתר ספרתי את דבר הליכתי מן העיָרה עד וילנה, והנכבד הזה – זכרה לו, אלהי, לטובה! – רחם עלי והכניסני פנימה. ואולם אותו בחור לא הוכנס, ועדיין הוא מעבר לפתחֵנו.


________


אז, בועידת וילנה, ראיתי את ברוק בפריחתו.


אולם הועידה הפנימי היה מלא בעלי בתים וילנאים נכבדים ועולי העירות. התהלכו והתישׁבו רבני העירות וערי המחוז בתלבשתם משי. זו היתה ועידה שׁל חשׁיבות, שׁל תמימות, שׁהורגש בה מעין ערב שבת, שׁרשׁרוש השׁיראין נתן בה קולו. צעירים כמעט לא היו בה, והרבנים בה לא היו עוד אנשׁי פוליטיקה. התוכחו עם רב זקן אחד, שדאג לשמירת היהדות, שׁדאג בתמימות. והרב ריינס עודנו רב משי, עוטה שלמת משׁי, ופניו מאירים, מחממים, נבונים, היה המעורב בכל הענינים והמנצח על המשא והמתן.


והנה עיני כל הועידה, על רבניה וישׁישיה, נשואות פתאם אל האברךְ, הד"ר צבי בן יעקב ברוק, האברךְ השחום, הרענן, הלוחם בעיניו השחורות, שׁזקן שׁחרחר סובב את לחייו ואשר חום של רגש פורץ מכל משׁפט שׁלו.


ברוק דבר אז שתים שלש שעות. שטף דבור עז, זורם, מכה גלים, נושׁא בדכיו, מזנק וגורף, חותר בנבכים ויורד מצולות ומעלה מרגניות ומבהיק בעוז וביופי.


ואני זוכר, שבכל אלה היה מן המפליא. הוא לא היה ככל בעלי הבתים והבנקים והקונטורות שהיו באותה ועידה. קל וחומר שׁלא היה דומה לרבנים המרובים. מסוג אחר היה, יותר זר ויותר רחוק. וכיצד כל אלה יושבים ומאזינים לקול דברו ונכנעים לעוזו ונלהבים ממראות הגולה שהוא, הצעיר הזה, מגולל ומתוכחתו הנמרצה לעם? הלא המוסר וההטפה והתוכחה היו עד אז נחלתם שלהם, נחלת הרבנים, ובא צעיר ונכנס לתחומם, ואף הוא הטף יטיף לאלה ומוכיח בשער!


ואולם כך היה. הרבנים והמטיפים והדרשׁנים נהגו דרך ארץ ב“צעיר רודם” זה, שלא ידעו עוד את יחוסו ואת מזגו ואת מעשׂיו הטובים, שׁהלךְ בגפו ושלט ברוסית. הדברנות היתה לדבָּרוּת.


________


ושנים רבות-רבות נמשכה השפעת הדבור של ברוק. בבזל, בהומל, בויטבסק, בוילנה, ובכל אשר עבר. גם באספת ציוני רוסיה בקונגרס השׁנים עשר בקרלסבד נתן קול דברו שאמנם כבר נצרד. בכל דרךְ נסיעתנו לבזל ובעלותו על משׁכבו במלון בברלין (והוא כבר ידע, בתור רופא, את מחלתו האוכלת אותו) – היה לברוק מה לדבר, מה להוכיח, במה לסָעֵר את לב השׁומע. המציאות הציונית, והארץ ישראלית ביחוד, לא היתה לפי המעוף שׁל הדבור, לפי כחו של הבטוי החזוני. כנפי דברו היו עוד קלות, זכות, רכות, שׁלא נפגמו ולא נגזזו. בדמיונו חשׁב תמיד, שהאויר זךְ וטהור, ודי רק להשיק כנף – ולהתרומם.


הוא היה הלינדברג שלנו, שׁנשא על פני האוקינוס הזועף והמקציף, בו אנו טובלים, יורדים ועולים.


מ. וינבר


 

עַל חָבֵר בַּדּוּמָה


עוד ציר אחד מהצירים היהודים ב“דומה” הראשונה הלך לעולמו. שנים-עשר היינו. וחמשה מאתנו כבר אינם. יולוס נקטף בידי רוצח, אוסטרוגורסקי דעך, עוד לפניו הסתלק יעקבסון, בימים אלה הספדנו את שפטל – והנה עוד קבר אחד.


צבי ברוק לא היה מפורסם ביותר בזירה הפוליטית הגדולה. אולם, אם באי-כח העם מחוייבים לבסס את פעולתם על הקשרים הבלתי אמצעיים שבין הציר ובין המוני העם, הרי השם “בא-כח העם” הלם אותו יותר מאשר את כלנו. בעיר מגורו ויטבסק, אשר משם נשלח בתור ציר, לא נמצאה בין כל שדרות היהדות המגוונת אישיות יותר פופולרית מאדם זה, שהיה רתום יומם ולילה, שלא על מנת לקבל פרס, לעזרה הרפואית לעניי עם ולמחוסרי אמצעים ואשר היה משען בעת צרה לכל איש מצוק ונדכא. מטבעו – הוזה, חולם, רואה בהקרבה עצמית הופעה טבעית בתעודת בן-האדם. הוא לא בקש כלום לעצמו ותמיד שאף לעמוד לשרות האדם, הרעיון והעם. הוא חלם על מקלט בטוח לעם העברי. היה חבר להסתדרות הציונית, והרבה כחות הקריב על מזבחה. אבל המטרה הרחוקה הזאת, אשר האירה כמגדלור את דרכי חייו, לא האפילה עליו מראות ומהרגיש באופן בלתי אמצעי את חיי הסביבה ולא חסמה לו את הדרך לפעולות יום-יום בפתרון הפרובלימות היהודיות ברוסיה. ב“הדומה” נכנס למפלגת ק“ד (דמוקרטים קונסטיטוציוניים), ולמרות מה שלא היה מתפרץ, מתוך עניוות, לבימה, ולפי שמעידים הדו”ח הסטנוגרפיים היה אפילו מסתלק מזכותו גם לאחרי שנרשם, היה בכל זאת מבקר בהתמדה את הישיבות הפרקציוניות, ומתוך התרגשות והתלהבות היה משתתף בויכוחים וחודר בהבנה מרובה לתוך כל הפרובלימות הממלכתיות הכלליות הרוסיות. בקהל נבחרים מגוון, אשר, לכאורה, אם לדון לפי עברו, היו זרים לו, בקהל אכרים, בעלי אחוזות וסתם אינטליגנטים, שנקהלו מכל כנפות הארץ, מצא הרופא הפרובינציאלי, הנחבא אל הכלים, בלי ספק, אהדה לבבית מאין דוגמה. השתתפות אחת מלאת רגש שלו, אשר הביעה באופן מוצלח את עמדת כל הפרקציה, הוכתרה בפי כל בשם “התקוממותו של ברוק”, ולא פעם הזכירוה בחבה בפגישות של המשתתפים בדומה הראשונה.


כציוני לפי הכרתו, התנגד בכל חום לבבו לטנדנציה של שעבוד הענינים הממשיים אשר בחיי יום-יום של היהדות הרוסית למטרות תעמולה. הוא סבל הרבה מאד מהחכוכים והמריבות, שאכלו בכל פה את כל המפלגות היהודיות, ובכל מאמצי כחותיו שאף לאחדן ולחברן לטובת הגנה על הענינים החיונים של היהדות הרוסית. וגם ברגעים, אשר אבדו התקוה והאמונה באפשרותו של שלום זה, עמד הוא יחידי וקרא בעקשנות ובמרץ – לשוא אמנם, אבל בכל זאת המשיך את קריאתו ברטט – לצאת לדרך ההצלה היחידה.


זכורני: הישיבה האחרונה של האגודה “שווי זכויות מלאות”. התבדלותן של המפלגות היהודיות כבר בלטה לעין. הכל היה למכשול בין הקבוצות המתחרות: העבר הקרוב והסכויים הקרובים בעתיד. האגודה, אשר הביאה תועלת מרובה ליהדות בירחי הדבש הראשונים של האביב הפוליטי, כבר התפוררה למעשה. אפילו היותר נייטרליים שבנו הסתלקו משמור עליה; הציעו ריאורגניזציה, להמירה במוסד אחר, בלי שלטון מרוכז ובלי כח מכריע. אבל ברוק היחידי קרא בקול מלא כאב, כי אגודה, המאחדת בתוכה את כל המפלגות, צריכה להתקיים כמו שהיא, בלי שנויים ובלי חלופין. הוא התחנן, וכמעט בכה, בהפצירו לשמור על פרי הבכורים של תנועת השחרור היהודי. בהצבעה גלויה קבלה ההצעה לשמור על האגודה רק קול אחד – קולו של ברוק.


הלך לעולמו חולם עקשן, שלא ידע מנוח, איש בעל נפש רחבה, טהורה ורגשה, איש שסבל על גורל עמו ואשר לעצמו לא בקש בחיים שום פרס, מלבד אשרו של עם זה.


מתוך מאמר ב“יבריסקי מיר”.


סילמן רשימות לעצמי ולזכר צבי ברוק ג


ש. גשפטין

 

מִלַּהַקַת “בְּנֵי הַנְּבִיאִים” 3


בחג השבועות ראיתיו, כשפניו נוהרים כפני ילד. בידו כוס, והוא מקדש על היין לכבוד היום. כעבור ימים אחדים, והנה הוא במערכת ה“רוסביט” מוסב לכוס טה. חלפה שמחת “שהחיינו” מעל פניו – הוא משוחח ברטט ופחד על ארץ-ישראל. זאת היתה “שירת הברבור” שלו, שירה רוויה תוגת האהבה, דאגה אין-סופית לדור הבא.


המות גזל מאתנו לעולמים את האיש טהר-הנפש, אשר היה מסור לעמו בחום הנוער ואשר תמיד בערה בקרבו דאגת הלאום. הוא היה בן לאותה “להקת הנביאים”, אשר אם פעם נגע ללבכם הצער הטרגי של האומה, שוב אין הם יכולים להפטר ממנו לעולמים ובפצעם זה חיים הם ומרגישים אותו בכל יום ובכל שעה. הכאב הוא שדחף אותו למלחמה קנאית בלי סוף, שהלהיב בקרבו את שלהבת העבודה והיצירה. הכאב הוא שהכריח את כל אלה, שבאו אתו במגע בלתי-אמצעי, לאהבו ולהעריצו. ביחוד הרגישו זאת “הנפשות האלמות”, בני בית-הכנסת האפור, אשר בשבילם הקריב כה הרבה קרבנות ואשר בגללם סבל כה הרבה הוזה חסר-מנוחה זה.


אולם גם העבודה לא היה בכחה להשקיט את כאבו, אשר כה ענה אותו ואשר כה הטרידו בתנאי המציאות של הציונות והיהדות הרוסית. הוא תמיד קדח מתוך חרדה לשגיאות, בשאפו לתת יותר ויותר. תמיד עוד-עוד, יותר מאשר ביכלתו של בן דורנו לתת.


ברוק נמנה על אותה “להקת הנביאים”, אשר לפני רבות בשנים אסרו מלחמה לחרות העם, לכבודו ולאשרו. הוא היה אחד מאלה, אשר “בשעון ביד חכו ליום הגאולה”, כשקולו של הרצל הרעים מתוך ערפלי ההיסטוריה; אשר במרצם וברצונם העז יצרו את התנועה היהודית העממית הגדולה והחזקה ביותר; הוא היה בין הראשונים לחתור אל המהפכה הלאומית, אשר התלקחה בתוך היהדות אחרי אלפי שנות חיים מחוץ להיסטוריה ומחוץ למדיניות.


הוא הלך מאתנו בתקופה האחראית והנבוכה ביותר והוא מלא חרדה לפעולת העם בארץ-ישראל.


יעקב דב גיסין


 

פְּגִישׁוֹת


בשנת 1889 באתי בימי החנוכה לקיוב.


בערב עברתי ברחוב אשר היה בו בית הכנסת של ציזיק, לפני הגמר בנין בית הכנסת של ברודסקי. ראיתי המון רב הולך לבית הכנסת והלכתי גם אני. בקושי גדול נכנסתי לבית. על הבימה מנגנת תזמורת, קטעים מהאופרה “המכבי” וילדים ובידם דגלים קטנים ונרות הולכים סביב הבמה כמו בשמחת תורה. המפקח על התהלוכה היה סטודנט בלבוש שרד. הוא הלהיב את הילדים והם הלהיבו אותו. בעיני הילדים בערה האש הבוערת זה אלפים שנה ואינה כבה. עיני הסטודנט התיזו אור ושמחה. זה היה צבי בן יעקב ברוק. התודענו איש לאחיו והוא בקש אותי להכנס אליו למחר. באתי אליו. הוא גר אז ברחוב הנפחים עם אמו ואחותו. דברנו על עבודת חובבי ציון בעירי, במוסקבה, שזה לא מכבר באתי משם, וגם בקיוב. הוא לקח את נפשי בקסם דבריו. ראיתי לפני יהודי טוב, בעל לב טוב ופתוח, וטובת לבו כמעין המתגבר. הרבה השפיעה עליו כנראה החסידות. הרגשתי את עצמי כמו בחברת אח. מאז נשארנו ידידים לכל ימי חיינו.


* *


בבוברויסק נפגשנו באספת ציוני המחוזים מוהליב ומינסק. ברוק היה המורשה והיושב ראש של האספה. היתה עבודה רבה וקשה. ענינים סבוכים היו על הפרק, וברוק עבר על הכל בשלום וסגר את האספה בהתלהבות גדולה. הכל שבו לעריהם בכח חדש לעבוד במרץ לטובת תחית עמנו בארצנו.


* *


שוב נפגשנו באספת ציונים מחוז מוהליב בעיר קופיס. אי אפשר היה אז להתאסף בעיר יותר גדולה. בקופיס ישבו אז בעלי בתי חרושת של רעפים, ואחד מהם, העשיר שבעיר, מר פסלניק, לקח אותנו תחת מחסהו (כמובן שבא בהסכם עם המפקח של המשטרה). ישבנו בביתו שבוע שלם ושם עבדנו בכל יום, מבקר עד חצות הלילה, את עבודתנו הציונית.


כמה מרובה היתה אז עבודתו של ברוק והוא לא ידע לאות.


* *


שוב נפגשנו בוילנה באספת הציונים ממחוזי וילנה ומינסק. זה היה אחרי החלטת הקונגרס להכניס גם את התרבות לתכנית הציונית. אז באו לאספה הרבה רבנים במלבושיהם משי השחורים והארוכים. הם באו ללחום בתרבות, להציל את היהדות. הישיבה הראשונה היתה בחצר שבה גר בלונדס, אשר נאשם קודם לכן בעלילת דם. החצר היתה מיושבת יהודים, שהיו לכלם או לרובם משרתות נוצריות קטוליות. כיון שראו אלה הרבה רבנים, נבהלו מאד והודיעו מיד למשטרה, שרבנים באו אל החצר לשפוך דם נוצרי. וכשנפתחה הישיבה אחרי הצהרים באה המשטרה עם המפקח הראשי לערוך פרטיכל. צריך היה להודיעם את שמות חברי הנשיאות ולא רצינו למסור שמות יושבי וילנה. אז אמר ברוק למפקח המשטרה שהוא לבדו היושב ראש של הישיבה; ואני רשמתי את עצמי אחריו בתור סגן. הישיבות האחרונות היו כבר בבית הקיץ של מר בן יעקב.


* *


לפי בקשתי בא ברוק לעירנו מוהליב לשבת אחת לנאום בבית הכנסת הגדול לשם תעמולה ציונית. בא קהל גדול לשמוע אותו. ובא גם מפקח המשטרה רודיונוב הידוע שסדר בשנת 1890 פרעות החיילים בשקלוב, ואחרי כן, בשנת 1905, פרעות במוהליב. ברוק נאם אז רוסית במשך שתי שעות רצופות על עניני היהדות והתחיה, מבלי הוציא מפיו את השם “ציוניזם”. וזה הספיק. הנאום הזה היה לשיחה בפי כל.


* *


ראיתי את ברוק בעבודתו יום-יום בויטבסק, מן הבוקר עד חצות הלילה היה עובד. היו באים אליו אנשים לבקש רפואה מהרופא, לבקש עזרה מהרב ומהעסקן הצבורי, ואת כל אחד היה עונה בנחת ובידידות. איפה לקח כח וסבלנות לכל אלה? מאהבת האדם שבו שאב.


* *


אחרי הכרזת בלפור בא למוהליב בתור רופא צבאי לאספת רופאים. הוא חשב אז על הנחיצות לקרוא קונגרס יהודי עולמי ולמסר לו את עבודת תחית עמנו בארצנו, מעכשיו – אמר – אין תפקיד זה שייך לציונים בלבד אלא לכל ישראל.


רעיון זה לא נתן לו מנוחה.


* *


לפני שבע שנים נפגשנו בתל-אביב, הוא עבד בתור רופא בגמנסיה הרצליה, וכמה אהב את הילדים! אבל במשרתו זו לא האריך ימים. טרוף טורף צבי. נלקח ממנו האדם היקר.


ט. חסקינה


 

מִלִּים אֲחָדוֹת


הוא היה תמיד מבקשׁ בחייו. תמיד היה חי ופועל ושואף לחיים יותר נעלים ויותר טהורים.


והוא לא מצא לו מקום על פני האדמה, לא בגולה ולא בארץ.


הוא לא מצא את עצמו בדרכים אשר לפניו, ובמעמקי נפשׁו היה בודד וגלמוד.


כוכבו הבהיר הועם עוד בגולה, וגם בארץ לא מצא את אורו.


והוא ידע כל זאת והרגישׁ כל זאת.


שבועים לפני מותו כתב במכתב פרטי:

“אין אני מכיר את מקומי בחיים, ואף אם לא יאריכו ימי חיי על פני האדמה. אני פונה לימין ולשׂמאל, לפנים ולאחור, ואינני יכול להכיר את מקומי. אני עומד יחיד וגלמוד בתוךְ גלי הים הרועשׁים ואינני יכול לזוז, כי כבר אבד דרכי והגלים שׁטפו את עקבות צעדי”.


ובמכתב אחר מברלין, בתקוף עליו געגועיו לא"י:

“קשׁה מאד לדעת ולהרגישׁ שׁלא אוסיף עוד לראות את הארץ, אשׁר הרבה חלמתי עליה במשׁךְ ימי חיי, אשר כל כךְ משכה אותי אחריה. להפרד ממנה – הכאב גדול כל כך, אךְ מה לעשות? החיים קשׁים הם, חוקיהם חזקים, וחובתך הראשׁונה: אל תלחם עם החזק ממך”.


ולא ידוע בקהל עוד דבר אשׁר לחץ כל כךְ על לבו ואשר הכאיבו תמרורים, והדבר הזה נוגע לצבור הפועלים בארץ.


אביא נא בזה שורות אחדות ממכתבו האחרון שכתב לפני מותו:

"הרבה סבלתי בארץ, והשלמתי עם הסבל. הלא ידעתי שדעותי אינן מתאימות לדעות השׂוררות בארץ. אך על דבר אחד אצטער כל ימי חיי אשר נשארו לי עוד, והוא: יחס הצעירים והפועלים.


“במשׁך כל ימי חיי נלחמתי הרבה עם הזרמים שׁל התקופה. אינני רגיל לדבר דברים דוקא לרוח השׁומעים, להשמיע מלים מצלצלות יפה. אבל בכל ימי חיי לא היה אף רגע שׁהיחס הפרטי ביני ובין הצעירים לא יהיה מצוין, ולא רק יחס שׁל כבוד, אלא גם יחס שׁל אהבה ויקר. ובארץ ישראל נהפכתי לשונא הדור הצעיר בעל הלב החי. איךְ באתי לידי כךְ? צר לי על הצעירים שׁאינם יודעים להבדיל בין אוהבים ובין אלה שׁמשׁמיעים להם במקרה דברים נעימים לאוזן. “משׁוגע איש הרוח” ושׂנוא עָם הוא האיש אשׁר האמת על שפתיו. משׁל למה הדבר דומה? לרופא שׁרואה את המחלה בראשיתה ודורש להתיחס אליה ברצינות או לעשות נתוח גדול, ובא רופא אחר, או גם רופאים אחרים, ואומרים: שלום, שלום! אין רע! רגשׁ שׁל שנאה מתעורר אל הרופא הראשון. וגם באחרית הימים, בהתברר שׁהצדק היה אתו, לא יסָלח לו… כך הוא”…


אלה היו מדבריו האחרונים, מהרגשׁותיו בימים האחרונים לחייו, בהמצאו עזוב וערירי, מורחק מארצו ומחיי עמו בארצו.


 

בְּהַלְוָיָתוֹ


ביום הארבעה עשר ביוני בשנת 1922, באחת בצהרים, נתאספו בבית-הקברות שבביסנזיי בברלין באי-כח החוגים הציונים הרוסיים והגרמניים, באי-כח החברה היהודית-הרוסית, בני ארץ-ישראל שהיו באותה שעה בברלין, חברי המנוח, ידידיו וקרוביו, לחלק את הכבוד האחרון לד"ר צבי בן יעקב ברוק.


אחרי תפלת אבל קצרה הקדישו באי-כח חוגים שונים מלים חמות אחדות לזכרו של המנוח.


בשם מרכז ציוני רוסיה ואוקראינה שבחוץ לארץ נשא את דברי מ. קליינמן. בהתרגשות הזכיר את הימים הרחוקים, כשד“ר ברוק, אחד מראשוני הראשונים, נספח אל התנועה הציונית. ביושר ובמסירות, סגולות נפשו, נכנס כלו לתוך עבודת העם. ואחר כך, כעבור עשר שנים, בבחור היהדות הרוסית את בא-כחה ל”דומה הממלכתית", היה צבי ברוק אחד הנבחרים. הוא היה אמנם צעיר המנהיגים הראשונים של הציונות הרוסית, אבל מסירותו לא ידעה גבולות. הוא נשאר נאמן לעם עד יומו האחרון.


בשם רופאי ארץ-ישראל הספידו עברית ד"ר מלכין. הנואם הזכיר את התקופה המזהירה ביותר וגם הטרגית ביותר בימי חיי המנוח האחרונים, אשר בהם הספיק לרכוש שאת אהבתם של רבים מבני ארץ-ישראל ואת אמונם העמוק.


ד"ר קליי תאר כרקטריסטיקה בהירה של חברו המנוח: בהכנסו בין הראשונים לשורות הציוניות, היה הוא הראש לאבירי-הנפש שבנו. רוח אבירים זה הטביע את חותמו על כל פעולותיו, אולם רוח זה היה גם מקור סבלו העמוק. דרך הקרבה עצמית ויסורים נפשיים עבר את מסלת חייו. זכרו ותפקידו המזהיר בתנועה לא ישכחו לעולם.


בשם מערכת ה“רזסביט” דבר י. שחטמן. הוא תאר את אישיותו הישרה והמוסרית של המנוח. הצמאון לאמת היה הקו שהבליט ביותר את ברוק והוא ששרף את נשמתו. בצמאון זה עברו חייו, עבודתו, מלחמתו, חפושיו ודאגותיו. על רבים הטיל הקו הזה פחד ועיפות, אבל ברוק נשאר נאמן לעצמו; נלחם תמיד לאמת וכל ימיו חתר אליה.


מתוך דממת מות הורד גופו של צבי בן יעקב ברוק לתוך קברו.


* *


בפשוט השמועה על הסתלקותו של ד“ר ברוק, נתקבלו במרכז ציוני רוסיה ואוקראינה בברלין ובמערכת ה”רזסביט" טלגרמות ומכתבי תנחומים מקבוצים ציוניים, מחברות שונות ומידידים רבים.


הועד המרכזי של ציוני פולין טלגרף:

– ההסתדרות הציונית בפולין מביעה את צערה העמוק על הסתלקותו של צבי ברוק – אחד הלוחמים האמיצים והנאמנים לרעיוננו, בשם הועד המרכזי ד"ר קליומל.


מ. קריינין טלגרף מקיסינגן:

– נזדעזעתי לשמועה על הסתלקותו בלא עת של צבי ברוק. מיתתו – אבדה גדולה לכל הצבוריות היהודית. אני מביע את צערי לקרוביו, לאוהביו ולמערכת ה“רזסביט”.


א. צריקובר כתב מדנציג:

– גדול היגון, בזכרנו, כי אחד-אחד הולכים מאתנו אלה, אשר הראו בזמנם לעם את הדרך, אשר היו מנושאי הדגל בימים החשכים ביותר. יהי ברוך זכרונם של חלוצי המחשבה והרעיון.


“רזסביט”.


א: בְּרוּק בַּכְּתוּבִים


מכתבים חוזרים

תשרי א’תתלב לגלותנו

No. 1


אחים יקרים!


האסון הנורא, אשר כשואה בא עלי לפתע4 ירט לפני הדרך בלכתי למלאות את חובתי למקום שהיו נשואות עיני כל הנלחמים בעד המפעל הנאדר בקדש הוא חרות עמנו, למקום ששם זה פעם רביעית נתאספו ובאו שליחי עם עולם לחשוב חשבונו של עולמו ולהביא עצה איך ובמה להרימו מעפר דלותו ולהוציאו מגלותו המר והארור עד מאד, ויהי הנקל בעיני המקרה לשלוח יד אך בי בעצמי, בתור איש פרטי, ויעצרני גם מלמלאות את תפקידי וחובתי לעמי!..


ואולם בקחתי כהיום על עצמי משרת המורשה לפלכי ווילנא, מוהילוב, וצערניגוב אשר שם על שכמי הקונגרעסס, רצוני להציע בזה לפני אחי דרך כלל מחובות הציונים והאגודות הציוניות ומאשר עליהם לפעול במשך ימי השנה הבאה. אנכי, באשר אני לעצמי, נכון הנני להוסיף אמץ לכת בדרכי אשר התויתי לי מאז ואשר הרציתי ברור באספת ווילנא שלפני הקונגרעסס. כלומר: התאמץ בכל עז לא אך להרבות מספר הציונים ואגודותיהם כי אם להוסיף על איכותם; לא אך להרחיב מקום אהל הציונות כי אם גם להעמיק שאָלה, להגדיל תורה, לחקור ללמוד וללמד פשר דבר התנועה הכבירה הלזו. כל ציוני וציוני צריך להופיע בתור גואל להתנועה, להוליד בקרב לבבו ולבב זולתו לב נכון וחפץ כביר להקריב את הכל על מזבח הציונות, וכר נרחב להצמיח נטעי נעמנים אלה הן הנה האגודות: פה, בשבת אחים יחד, בשיחת רעים – בלי כחל ופרכוס יתבשלו אף יתפתחו מושגים אמתים ונכונים ודעות צלולות ביחס לכל דבר גדול או קטן הנוגע להציונית; פה ימצא לו מהלכים כל ענין וחפץ טוב, כל המצאה ושטה הגונה שהורתה ולידתה בקדושה וטהרה; פה צריך לבקש ולמצא תשובות נכונות ומענות נמרצות לכל הספקות והפסיחה על שתי הסעיפים; פה הוא מוצא לרוח אדיר וחשק נמרץ הנחוץ לנו עד מאד כהיום, ואשר עוד יותר נצטרך לו לבעבור נוכל להגיע למטרתנו הקצונית!


האגודות מביאות את הציונים לידי יחוד ותופענה עוד בתור טבעת מאחדת ומאגדת חפצי כל איש פרטי בהאורגניזציה הכללית, שאי אפשר לה להיות לקנין כל איש פרטי באשר הוא שם.


בתור חבר לועד הפועל של הקונגרעסס אני אכיר לחיות וקימות אך את אלה האגודות, אשר תשמורנה לנו את הברית, אשר אני כורת עמהן כהיום ע"פ הדברים האלה:


1) כל אגודה ציונית צריך שתהינה לה שתי אספות קבועות במשך ימי ירח אחד.


2) פרטי כל הדברים והמשא ומתן עם ההחלטות מן הנחוץ שיהיו כתובים בספר ונשלחים אלי (בקצור נמרץ כמובן) אחר כל אספה ואספה. הערה: האגודות שלא אקבל מהם שום פרטי-כל משתי אספות רצופות, או שלא תהינה להן שום אספות בכלל, תחשבנה לנפסדות לפי שעה.


3) מעניני האספות צריך שתהינה: א) קריאת כל המכתבים שהגיעו לידי האגודה והבאתם במשפט. ב) לחקור על כל השאלות ביחס לתנועתנו שנגעה הספרות העתונית או איזה ספר מיוחד. ג) לדון בכבד ראש על כל הצעה והצעה של אחד החברים. ד) להעמיק חקר איך להרים קרן הציונית באותו מקום: a) יסוד אגודות חדשות בעירה ובערים הסמוכות לעירה. לרכוש חברים חדשים לאגודות. b) לתקן תקנות נחוצות בנוגע להכנסת השלומים מהמניות הנמכרות מכבר וכן לממכר מחדש. c) תקנות להכנסת “השקלים” וכדומה הכנסות ציוניות. d) הפצת ספרים ומחברות כתובים לרוח הציונית. e) לחקור איך להרים מעמד העם האקונומי והמוסרי בעירם. כמובן אין רצוננו לאסור את ידי האגודות ולנטות קו על פעלן, אך חפצנו הוא כי תראינה לנו איזה אות חיים, איזו פעולה רצויה ובהתנהלן על פי הפרוגרס שהתוינו להן, ימצאו למו תמיד חומר וענין רב לכל אספותיהן, והיה כי ישאלן מחר איזה איש לאמר: “מה עלי לעשות בתור ציוני?” וענו ואמרו לו: ללמוד וללמד, ללמוד ולדעת, להבין ולהכיר, להעריך ולאהבה את עמנו; להכין את עצמו להקריב על מזבח אהבתו זאת את הכל ולבשר כזאת בקהל ועדה רבה!


מאשר כי בקרב הימים עלינו לגשת אל הכנסת “השקלים” למען לא תשבות העבודה הנני מבקש יפה להודיעני בלי התמהמה Доктору Г.Я. Бруку Гомель (עמוד 49 שורה אחרונה) כמה שוברות לשקלים ועל שם מי אשלח.


כמו כן אבקש את כל האגודות להשיבני דבר על כל השאלות הללו:


1) מתי נוסדה האגודה?

2) אופני ההסתפחות להאגודה?

3) כמה הוא מספר החברים?

4) מי הם היושב ראש, סגנו, המזכיר הגזבר ודומיהם, אשר יש אצלם כמו אלה?

5) מתי נבחרו ועל איזה משך?

6) מה פעלה ועשתה האגודה עד הנה? a ) אם תקנה דבר מה להרמת רוח העם והכרתו? כמה מניות מכרה? b ) כמה מהן כבר נפדו ועל כמה הוכנסו תשלומין למחצה לשליש ולרביע? c ) כמה שקלים נמכרו בכל שנות הקונגרעסס?

7) מה תדמה האגודה לעשות להתפתחות אגודתה, להרבות מספר הציונים בעירה וסמוך לעירה.

8) אדריסה של האגודה ובאיזה לשון תחפוץ לקבל מכתבים?


העבודה לשנה הבאה רבה היא עד מאד. לא עלי מצע שושנים ופרחים נדרוך. מטרתינו הקצונה עוד ממנו והלאה היא; אבל אל נשכח נא כי גם כל עבודת מה שהיא תקרבנו יותר ויותר לרעיוננו הקדוש… ושם במזרח… שמה יופיעו נגד עינינו כרים עטופים בר; שם מעל ההרים הגבנונים והגבעות הרעננות גפן ישראל יתן ריח… שם לא כִחֵש מעשה זית ושדמות ועמקים מוזהבים ירהיבו לבב!.. שמה, ההתקדמות וההשתלמות יופיעו בתור גואלים לכל נקשה ורעב ולכל עובד אובד בצדקתו; שמה עם ישראל ימצא לו מקלט בטוח להנפש אחרי שנות אלפים של עמל ותלאה ועוד יוכל דשן ורענן לפתח את יצירותיו הנעלים, את רוחו הכביר ודעותיו הנשגבות לאשׁר כל עמי הארץ! למלחמת תנופה בעד רעיון שכולו אור אשר כזה הבה אחים נושיט יד איש לרעהו ובשם ה' נתאזר עז ונצעד קדימה!


ב : אחים יקרים ונכבדים!


תנאי חיי הפרטים העתיקוני בחזקת היד בעת האחרונה פעם בפעם, מעיר מגורי לזמן רב או מעט ורשומו של הדבר הזה נכר על היחס שביני לבין האגודות. ביחוד אני מיצר על זה מפני כי נחוץ היה לי להתחקות על שרשי האגדות, על קלסתר פניהן וחייהן אשר בפלכים הרחוקים זה מזה בין במקום בין ברוח שבאו זה לא כבר בגלילי. אמנם פלך טשרניגוב לא הכביד אכפו עלי בחזקה בנדון זה: שם, צריך להודות, כי האגודות – מלבד אחדות היוצאות מן הכלל – אינן עובדות כלל וכלל וכל תנועתנו שמה לע“ע רפויה מאד. על יסוד ההערה לסעיף ב' של מכתבי החוזר הראשון ש”ז מחיתי לפי שעה מספר 52 אגדות (אם היתה להן הזכות להקרא בשם זה): בפלך מוהילוב 7 אגדות ממספרן הקודם 57, בפלך טשרניגוב 16 מן 37 ובפלך ווילנא 29 מן 65.


בשפטנו על פי הפרוטוקולים על עבודת האגודות הקימות נוכל לחרוץ כי כמעט בכלן יש השתתפות בעניננו וגם איזה חפץ לעבד עבודתנו, אבל ביחד עם זה מרגש חסר היכלת לעבד עבודה מסדרת תמה ומספקת ובכלל עיניהן תלויות להתעוררות תכופה מן הצד.


למען מלאות אחרי הצרך הזה נחוץ להוציא אל הפועל את החלטת האספה הווילנאית בדבר עוזרי המורשים. באספה הנ“ל נבחרו לפלך ווילנא ה' בן-יעקב ולפלך מוהילוב סגן עורך הדין המושבע ה' גיססין. אין כל ספק כי הנבחרים ראויים לאותה איצטלא עצהיו”ט ונעלה אבל חבל כי שניהם יחד, גם ה' גיססין גם ה' בן-יעקב, עוד לא הביעו עד עתה את הסכמתם לקחת עליהם את העבודה הזאת. אני פונה אליהם שנית בשם כל הגליל בבקשה לקבל ולקחת את המוטל עליהם ע"י האספה הגלילית. אם למורת רוח לכלנו בכל זאת לא יאותו גם הפעם, צריכים נהיה להסתפק עד אספת הגליל הבאה בלי מורשים פלכיים בשימנו מורשים מחוזיים תחתם. חלוקת הערים למחוזיהן לאו דוקא כחלוקה שנסדרה בדרך המלך.


ואלה הן העבודות המוטלות על עוזרי הפלך על פי התכנית שהתותה האספה הווילנאית.


המורשים הפלכיים והמחוזיים צריכים לפקח על התגברות והתפתחות רעיוננו בגלילם, לעורר לפעולה את האגדות הקימות וליסד אגדות חדשות ולהוציא תועלת לרעיוננו מכל הכחות ההגונים וראוים לכך, לסבב את האגדות אשר בגלילם לכהפ"ח אחת בשנה ולבקר את ספרי הפרוטוקולים וחשבונות הכספים השונים הנכנסים ויוצאים באגודה: שקלים, מניות, קופת האגודה ותרומות ונדבות לועד האודיסאי ועוד, ולהודיעני את תוצאות בקורם. את אשר יעלה להוצאות נסיעותיהם ולהוצאות הפוסטא יקבלו מיָדי מהסכומים הכוללים שנִתנו להוצאות הגליל.


מבקש אנכי מאת כל האגדות אשר בגליל כי במשך שני שבועות מהיום תענינה אותי במי הן בוחרות לעוזרי המורשה במחוזן, ועל פי רב דעות יקום דבר הבחירה. על יסוד החלטת האספה הוילנאית יופקדו המורשים המחוזיים על ידי עובדי הפלך והגליל אולם אם ימאנו ה' גיססין וה' בן-יעקב להיות למורשים פלכיים אז אפקיד אנכי לבדי את המורשים המחוזיים, מובן מאליו, אם לא תבחרנה האגדות בעצמן את אלה. הנני מחכה לגמר הדבר, כי הזמן עושה את שלו ואיננו מחכה.


גם הזמן גם עניננו אינם סובלים כל דחוי ואינם יכולים לחכות. אינם יכולים לחכות גם אחינו הפועלים בארץ ישראל. על פי רצונם של האפוטרופסים שאִנה המקרה הנם משלכים כליל אחרי הגו ככלי אין חפץ בו ועליהם לשאת את עון השגגות שנעשו ע"י אחרים ואת “עון” אהבתם הנמרצה לארץ אבותינו, ערש ילדותנו מעולם, אשר בה היה “היו ימים טובים לישראל”, לארץ אשר עיני עמנו נשואות אליה לחיות בה חיי-עם ישרים. אחינו אלה צפוים עתה להיות לקרבנות מחים ולהקריב את כל היקר להם ככה: להגלות מעל הארץ אשר טפחוה ורבוה ובזיעת אפם ובדמם הרווה בקוותם להחיות את אמם מינקתם ולחדש ימי עלומיה. הוי, מה נורא הדבר הזה! מחויבים אנחנו, אחים יקרים וחביבים, לאמץ את כל כחותינו לתת להם אפשרות להתפרנס מיגיע כפם ועמלם אשר הם נכונים לעמל ביתר שאת על הרי יהודה. אין לנו ליסד למענם מין “חלוקה” חדש, כי לא בנדבות תפתרנה שאלות הכלכלה. צריך איפא לשנות את תנאי הכלכלה בארץ ישראל באופן שעל פיהם תהיינה דרושות ידי הפועלים החרוצות. להוציא את הדבר הזה למענהו נהיה נאלצים לעסק עוד בנסיונות חדשים ואין אנחנו בטוחים, כמובן, להיות נקיים משגיאות.


אולם, למען הנצל סוף סוף משגיאות, למען לא יהי עניננו כדבר שבמקרה ובנסיונות של חפזון יסודו, למען לא נגשש עוד כעורים באפלה בדבר אשר בו תלוי כל עתידנו – נכבדים לנו מכל: א) חיל ותושיה פוליטיים אשר יביאו את הישוב ואת כל משלח ידנו בארץ ישראל לידי תנאים יותר נוחים מאלה הקימים עתה. ב) לברוא את המניע העקרי שלנו בעניני כסף, הוא הבנק, אשר מעבר מזה יהיה המתַוך בינינו לבין אלה אשר דבר לעמנו אליהם ומעבר מזה עליו יהיה להיטיב את תנאי המקום לישוב מסודר. ג) לדעת את כל הנחוץ לדעת למישבי ישוב מסודר כהלכה כי מבלעדי זה אין אפשרות לכל ישוב שבעולם להתקיים.


שלש אלה תלויות במדה ידועה בשלשה דברים – אשר לדעת ביסמרק בהם תלויה הצלחת כל מלחמת-עם – והם: הכסף, הכסף והכסף. מובן מאליו כי רחוק אנכי מאד מהעמיד על החמריות היבשה את תנועתנו הצריכה לשאב מים חיים ממעיני רוחו גאוניותו ועזוזו של עמנו, אבל הלא מחויבים אנחנו לדעת כי הכסף הוא כשמן המשחה לאופני כל מכונה – אף אידיאלית במשמע – שבלעדו אי אפשר לה לעבד עבודתה, וככל אשר יאמץ מהלכה כן תשָמר ממעצור ומכשול מחוסר משיחה…


ראש השנה לחדש את החתימה על העתונים קרוב לבא. אחשב לנחוץ להודיע את כל האגדות כי מו"ל המליץ נותן הנחה לאגדות החותמות על “המליץ” לשנה שלמה – 2 רוב' ובכן מחירו לאגדות רק 8 רוב' לשנה.


העתון “דיא וועלט” בזרגון 4 רוב' לשנה (תחת מחירו לאחרים 5 ר') לאגדות השולחות את מחירו ישר לוינא עפ“י הכתבת: An die Redaktion Die Welt, Wien IX, Turkenstr. 9. ולאגדות החותמות על 5 אקזמ”פ יהיה מחיר כלם 16 ר' לשנה או 8 ר' לחצי השנה.


אם כי העתון “דיא וועלט” איננו כלי מבטא לכל הזרמים שבציוניות בכ"ז הוא מעין האורגן של הועד הפועל שלנו שבווינא.

להגדיל דעת הציוניות ולהפיצה גמרתי לתת היכולת לאגדות לקנות על ידי (בכסף מזומן) את כל הספרים והחוברות הציוניים אשר יצאו לאור מעתה, ביסדי באופן כזה מעין חנות של ספרים על יד לשכתי. עכשיו יש להשיג על ידי את החוברת הרוסית “מצב היהודים על פני כדור הארץ” למ. נורדוי במחיר 2 ק‘, “מהות הציוניות” למ. מנדילשטם 1 ק’ ויודישע פאלקס זאך 1/4 ק‘. כל אלה בלי הו"צ המשלוח… ה’ ריק ст. Ёвые Виден. губ. מציע לפני האגדות לחתם על ידו על המליץ במחיר 4 ר' לשנה, בלעטטער 3.50 ר' ומהעתונים “דער יוד” “השלח” ו“הדור” הנחה 10% מהמחיר הקצוב. העתון “דיא וועלט” 4 ר‘. החוברת IV קונגרעסס הו"צ אחיאסף 6 ק’. החוברת הזאת טובה מאד להפיצה ברבים כי היא נותנת מושג נכון מהקונגרעסס.


חג החנוכה הנה בא. זכרון הוא לזמן אשר מתי מספר יהודים כהלכה “מעטים” ו“טהורים” לא חפצו לשאת על צוארם עול של עבדות נמבזה, ובכח התמסרותם לרעיון חפש עמם בהיותם מלאי אמונה בצדקת רעיונם זה ומתגאים בהכרה פנימית כי טוב המות מחיים של קלון העבדות הנחילו לעם ישראל כבוד ונצחון על חיל היונים הרב והעצום.


יזכיר נא החג הזה את כל אלה אשר מקוצר רוח תקטן לפעמים אמונתם בנצחון רעיוננו הנעלה כי התקופה אשר בה חיים אנחנו – “הזמן הזה” – דומה הרבה ל“זמן ההוא” וכי בלב נכדי החשמונאים הנאמנים אין כל מקום למחשבה טפלה ע"ד תבוסה בעת שדרך אחרת אין לפנינו להחלץ ממיצר הגלות אשר רב לה רב לעשות שמות בעמנו ולהשיבנו עד דכא. מי יתן וישימו זאת אל לבם וישובו בני אדם יושבי חשך וצלמות לאור באור חדש שעל ציון ונזכה נא כלנו לחזות בהושע עמנו תשועת עולמי עד.


הנני למלאות דרישת רבות מהאגדות להודיען את כתבת “יק”א": Bureau de la “Jewish Colonization Association”, Paris Rue Perguirs. הפוטוגרף זקש מראסיין מבקש את חברי האספה הווילנאית לשלוח אליו את תמונותיהם בהקדם להכניסן אל התמונה הכללית אשר הוא מכין. כתבתו: Россйены Ковенской г. и Заксу Фотогр.

*


ג: אחרי מות הרצל


כבר עבר שבוע ימים מיום שובי מנסיעתי האחרונה הנוגה לחלק את הכבוד האחרון לאיש, אשר משל על כל רגשותינו ומחשבותינו ואשר שמש סמל לאידיאה הכבירה, שיצאנו להגשים אותה בהנהלתו של אותו המנהיג המזהיר גדול הכשרון, שנקטף בלא עת. השבר שהשברנו הוא כל כך איום, האסון כל כך פתאומי, בלתי-צפוי, והפצע כל כך חדש ועמוק עד שבקראך את כל האמור בזמן האחרון על הרצל הנך מרגיש שכל זה איננו כלל מה שהנך רוצה, מה שהנך זקוק להגיד עליו. כשירפה מעט כאב הפצע, כשהלב יחדל להתעלף תחת מועקת האבדה הגדולה וזכרונותינו לא יתרכזו עוד בקוים בודדים של אישיות כבירה זו, אז, רק אז, נוכל לתאר ולברר לעצמנו כמה גדולה היתה דמותו הענקית והאדירה, סמל השלימות הרוחנית, עם הקריאה הגדולה שיצאה מפיו, כדבר מלכות, שנענו לה בעל כרחם מאות אלפים מאחינו בכל ארצות גלותם; מהי דמותו של האיש, שכבר הרבה זמן חכה לו העם העברי, להנחותו בדרך חפושיו.


אין עדיין כיום שום אפשרות לדבר על מורנו ומדריכנו הגדול, שנקטף בדמי ימיו, מפני שלנו נדמה עוד כי ברגע קשה בקונגרס הקרוב יופיע שוב על הבמה, יקיש בפטישו ויכניס את חיי הקונגרס ופעולותיו למסלול הנכון.


ובבית הקברות בדבלין עומדות היו רגלינו לפני הקבר היקר לנו ואמרנו: האם אין זו טעות? האם לא חלום-הזיה קשה כל זה? והמציאות הנוראה באה וטפחה על פנינו. לא, לא חלום-הזיה הוא, אנו לא נוסיף לראות יותר את האיש היקר לכל אחד מאתנו, לא נוסיף להנות מקרני-הזוהר הבוקעים מנשמת החוזה, משלמותו הרוחנית, מאידיאליותו הטהורה ומרצו הכביר, שהתגבר על כל המכשולים העצומים בדרך הגשמת מטרתו.


מה נוראה היא המציאות המרה, אבל הוא היה אומר: עצבות, צער ורפיון ידים בלתי טבעיים הם לאיש בריא, השואף למטרה ברורה ומוצקת, וכל מה שהמצב גרוע יותר דרושות התאמצויות יותר כבירות לשם שאיפה לעתיד יותר מזהיר.


את האוצר שאבד לנו יבכו להם זקנים, רפי-אונים וחלשים ברוחם. כל הבריא והרענן, כל מי שבכחו להלחם בעד עתיד יותר מזהיר לעמנו עליו מוטלת החובה לדכא כל צער וכאב בלבו בעבודתו האינרגית. ואם אנו חושבים את עצמנו לראויים לשאת את שם תלמידיו עלינו לעבוד לטובת הרעיון שהוריש לנו. נשמור את זכרו של המורה המפואר, הלוחם והמנהיג, ותשמש לנו דמותו למופת: לשאוף מבלי חת למטרה, שהוא בעצמו לא רק התוה לפנינו כי אם גם סלל וכבש את הדרך לה.


עוד זמן רב יבכה עם ישראל את גבורו הלאומי, ברם אסור לנו שדמעות אלו תהיינה כאנקות עלובים. ברגעים קשים בחיינו, עת ישתררו עלינו רגשות צער וכאב ויעיקו על לבבנו, ברגעי יאוש מר, נזכר נא את מורנו הגדול, נמחה דמעותינו ונצעד בצעדי און בטוחים קדימה בדרכנו הישן הסלול וכבוש על ידיו… מעתה ולהבא צריכה להיות בידינו אמת-מדה חדשה: מה היה עושה הוא, ואיך היה נוהג הוא?


וברגע זה בודאי היה רוצה, שכל אחד מאתנו ימלא את חובתו וישתדל בכל מאמצי כחו לשמור ולחזק מה שפעל ויצר. חלילה לנו להפסיק את העבודה אף לרגע קט. ואם בימי חייו יכולנו לשעשע את נפשנו בתקוה כי המגרעות והחסרונות בעבודתנו ישתלמו על ידי מעשיו הכבירים והפוריים, הרי עכשו, בהנטל תקוה זו מאתנו, צריכה תקותנו להתבסס רק על העבודה המצערה, אבל החשובה, שנפעל.


אין ההסטוריה רגילה כלל וכלל לפנק אותנו, עד כדי כך, שנוכל לחשוב על הופעת הרצל חדש בקרוב בימינו. את הרצל החדש עלינו ליצור בעצם ידינו על ידי אגודה חזקה, התמסרות וכשרון להכניע את נטיותינו הפרטיות לטובת מטרות הכלל ודרישות הרוב. עלינו ליצור הרצל-חדש, אבל לא בצורת האיש-הגואל כי אם העם-הגואל. הגבור החדש הזה אין עיף ואין כושל בו ולא יבהל מהצלחה מועטת וטעויות לפרקים, שאי-אפשר לגמרי בלעדיהם בדרך קשה כזו, ולכשיוָצר הרצל חדש זה, כשלפנינו יהיה עם בעל-הכרה הגואל את עצמו, וצועד אל מטרתו בצעדים בטוחים, מבלי להסוג אחור, אזי תהיה הרשות בידנו לחזור על הקריאה הנשנית כעת לפעמים כה קרובות: הרצל לא מת!… וזאת תהיה המצבה היותר מתאימה לזכרון מורנו.


תלמידיו הקרובים, שבגורלם נפל האושר לעבוד כל הזמן בהנהלתו – חברי הועד הפועל המצומצם – היו הראשונים שיצאו לקים את רצונו זה. הם שהרגישו ביתר עז את תגרת יד המהלומה הקשה ושהכירו יותר מאחרים, את גודל האבדה, עצרו בכל זאת כח להחזיק מעמד על הגובה הדרוש, והם ממשיכים עכשו שורת עבודות, שהתחיל עוד הרצל, בימי חייו, לפי הוראותיו המפורטות והמדויקות. יחד עם כל חברי הועד-הפועל שהתאספו להלויה החליטו לקרוא לקונגרס גדול, שעליו יוטל לתת את ההוראות הדרושות ויפויי-כח חדשים ולהכשיר את בנינה וארגונה של הסתדרותנו למצב שנוצר אחרי הפָקד מקום האישיות המרכזית הזאת שרכשה לה כח של סמכות כביר ורב.


זה יהיה הקונגרס הראשון בלי הרצל, וגם הראשון שישתתפו בו ציר אחד על כל 200 שוקלים. אל הקונגרס הזה צופיות ומצפות עיני כל העולם: חלק בתקוה ואמונה כי עניננו נמצא במצב איתן ובטוח וכי מותו של יוצר תנועתנו ירעיד ויזעזע רק את נשמותינו, אבל בשום אופן לא ימוטט את יסודות התנועה. ואחרים בשמחה לאיד, שבמותו של הרצל תתפורר ותתפזר כל התנועה. הקונגרס הזה יצטרך לתת את תשובתו לכל אלה. הפעם צריך הקונגרס לשמש במה לא רק לפתרון שאלות מעשיות כי אם גם להפגנה. חלילה לנו להשלים עם הרעיון שמספר הצירים בקונגרס הזה יופחת עד כדי מחצה או שליש ממספרם בקונגרסים הקודמים ושגם סכום פעולותינו בשנה זו יופחת באופן מורגש מסכום הפעולות בשנים הקודמות.


עלינו לעשות מיד מפקד מלא לחיל הממשי וחיל המלואים שבמחננו והקונגרס ישמש גם הפגנה לתוצאות המפקד. יחד עם זה דרושים לנו גם צירים שיוכלו לנתח את המצב ולמצוא את החוטים המתאימים להמשכת הפעולה…

צ. ברוק

אוגוסט, 1904


 

מִמִּכְתָּבָיו הַפְּרָטִיִּים


א


לכבוד ה' מ. שיינקין ביפו.

חבר נכבד!


קראתי את מכתבך מט' סיון ע“ש ועד הצירים. אסיר-תודה הנני לך, שהזכרתני לטובה, אך בכ”ז רוצה אני להעירך ע"ד ענין אחד.


במשך שלשים שנה שאני עובד עבודות צבוריות – אף פעם לא קבלתי שום משכרת, מלבד אולי, שבהיותי חבר לדומא הראשונה הייתי מקבל שם את הדיעט שלי, וחלילה לי פה בארץ לקבל שכר בעד עבודה צבורית.


ובפרט אחרי התלונות הרבות של הקהל הרחב שדי לנו בפקידים, ואינני רוצה להגדיל את מספרם.


אך בטוח אני, אם יסכים ועד-הצירים למסור לידי לנהל מחלקה לעניני העולים בעלי משפחות, אמלא את חובתי ולא אתן שום מקום לתלונות. ואת לחמי הדל אמצא בעבודתי – עבודת הרפואה.


ד"ר צבי בן יעקב ברוק

תל – אביב

רחוב יהודה הלוי, בית קודרנסקי


ב


חמשה עשר בשבט תרפ"ב, תל-אביב

למשרד הקעמצ"א בירושלים

אדונים נכבדים!


לפי המכתב של מנהל הקעמצ“א הד”ר רובינוב ב“הארץ” תשע"ט (צ.ל. תרע"ט) – הנני להודיעכם:


א) גמרתי את חוק לימודי בקיוב בשנת 1893 בהצטינות, ובשנת 1894 עמדתי במבחן למדרגה של דוקטור מדיצין.


ב) במשך ימי עבודתי יותר מארבע שנים השתלמתי והייתי עובד בבתי חולים בפטרוגרד ובברלין, משנת 1897 עד 1901 הייתי עוזר לאחי, מנהל בית חולים גדול לעינים בהומֶל, ומשנת 1911 הייתי מנהל את בית החולים הפרטי שלי בויטבסק.


ג) מסכים אני לעבוד בכל מקום, אבל הייתי רוצה במקום, שיש עבודה רבה ומענינת – בפרט בבית-חולים.


ד) נשוא אנכי, אף אם אשתי עוד ברוסיה.


וה) מסכים אני לבחינת-התחרות.


בכבוד גמור ד"ר צבי בן יעקב ברוק


 

ואלה הן תולדות ימי חיי:

נולדתי בצרניגוב בראשון לאקטאבר שנת 1869. שם גמרתי את הגמנסיה, ובדצמבר 1893 גמרתי את המחלקה הרפואית בקיוב בהצטינות.


עד אוגוסט שנת 1896 הייתי רופא בזמסטוה בפלך צרניגוב ורופא עיר קטנה דובריאנקה.


באוגוסט 1896 נסעתי לפטרוגרד ושם השתלמתי במשך שנה במחלות העינים ובמחלות הפנימיות, וכן גם עמדתי בבחינות למדרגה של דוקטור מעדעצין.


עד שנת 1901 התעסקתי בהומל בעבודה פרטית כללית – והייתי עוזר לאחי, מנהל בית-חולים למחלות עינים.


עד שנת 1906 ישבתי בויטבסק ובעבודה כללית ופרטית התעסקתי.


בשנת 1906 נסעתי עוד פעם לפטרוגרד להשתלם, ונשארתי שם יותר משנתים, עבדתי באינסטיטוט של יֶלֶנה פאבלובנה, ובבתי חולים לילדים העירונים – יֶלזב’טינסקה וויבורנסקה. למדתי שם ענפי רפואה שונים ואך בתשומת-לב מיוחדה השתלמתי במחלות פנימיות ובמחלות עצבים.


בסוף שנת 1908 התישבתי בויטבסק ועוד פעם התעסקתי בעבודה פרטית וכללית.


בשנת 1910 נסעתי להשתלם בברלין במחלות העצבים, עבדתי ולמדתי אצל הפרופ. אופנהים, ציהון, טובר-כהן ועוד.


בשנת 1911, בשובי מברלין, פתחתי לי בית-חולים פרטי לרפוי במים, באור ובחשמל.


בשנת 1914 נקראתי לעבודת-הצבא. באפריל שנת 1917 בהתאסף יחד באי-כח של כל הרופאים של החזית המערבית מ 3 אלפים עד 4 אלפים איש – נבחרתי ליו“ר ולחבר הנהלת-החזית מהצד הסניטרי, ובהתאסף באי כח כל החזיות נבחרתי להיות יו”ר.


 

נְאוּמוֹ שֶׁל בְּרוּק בַּקּוֹנְגְּרֶס הַצִּיּוֹנִי הַי"ב


אספה נכבדה!


לא נעים לציר ארץ-ישראלי לדבר מעל הבימה הזאת בשפה זרה, אך מכיון שאני רוצה לבאר לכם את ההתמרמרות הגדולה שיש בארץ ואת מצב רוח תושביה – מוכרח אני לדבר בשפה מובנת יותר לרבים.


רבותי! כשבאים לדבר על דבר הלקויים והחסרונות שיש בעבודתנו בארץ – ובפרט מעל בימת הכנסיה – אומרים לנו, שבזה נזיק לנו, שמתנגדינו ישתמשו בנגודים שיש בינינו לבין עצמנו – להוציא דבה עלינו. ויש אומרים, שהדבר הזה גם מסוכן בשבילנו.


אין אני מסכים לדברים האלה. עמנו עם חכם ונבון ויודע שכשעושים דבר, אי אפשר שלא תהיינה גם שגיאות. אסור רק לכסות את העינים לבלי ראות ולאטום את האזנים לבלי שמוע. אפשר לתקן את הכל בזמנו ובמועדו. צריך רק לעמוד על המשמר ולהתבונן אל המחלה ולהוציאה החוצה ולא לתתה להתעמק אל תוך הגוף ולהרעילו.


חטא חטאו לרעיוננו, לא המבקרים, כי אם אלה שמתנגדים לכל בקרת ואינם נותנים לעשות את התקונים הנחוצים.


רבותי! מצבנו בארץ רע מאד גם מהצד המדיני, וגם מהצד הכלכלי. אין לנו שום בטחון בארץ, אין לנו בטחון לא של הגוף ולא של הרכוש.


במשך הזמן קם נגדנו בארץ גופה כח גדול וחזק – הועד הערבי – שהוא משתמש בכל האמצעים להזיק לנו ולהבאיש את ריחנו.


וגם הממשלה המקומית מתיחסת אלינו לא בחבה גדולה.


ולא פלא הדבר שאי-שביעת רצון גדולה שוררת בארץ, אם התושבים ששופטים רק על פי התוצאות אומרים: הפוליטיקה שלנו איננה טובה כיון שהיא הביאה לתוצאות אלה.


עוד יותר רע הוא המצב הכלכלי בכל שדרות העם.


רע הוא מצב האכרים המתעסקים בחקלאות ובנטיעות. מחיר יבול האדמה נמוך, ואין דורש לו. כמעט כל האכרים שקועים בחובות ומשלמים כארבעים אחוז לשנה לכל מלוה ברבית. וביניהם גם לערבים. בתנאים כאלה איך אפשר להתקיים?


עוד יותר רע הוא מצב הפועלים. עתה עוד יש להם עבודה. עוד לא נגמרה כל העבודה על הכבישים. עוד יש עבודה זמנית בבציר ובקטיף, ועוד בונים בתים בתל-אביב. אך עוד מעט ותגמר העבודה על הכבישים ושום עבודה חדשה לא תנתן להם. תגמר גם העבודה בכרמים, וגם עונת בנין בתים תעבור, ומשבר גדול נגד פנינו. סכנה מרחפת לא על ראשי מאות, כי אם על ראשי אלפי פועלים, ואין איש שם לב לדבר הזה. מחיר צרכי החיים גבוה מאד, יותר גבוה מאשר בכל מקום אחר, והיוקר הזה אינו נותן לנו שום יכולת לפתח בארץ את התעשיה, כי אי אפשר לנו להתחרות בשוק העולמי, ושום סימני מלחמה עם היוקר לא ראינו. אין דירות בארץ. בתל-אביב, למשל, משלמים בעד כל חדר וחדר בלי רהיטים ובלי כל שרות ארבעה פונטים לחודש, והפועל מרויח רק 6–7 פונטים לחודש כשאינו הולך בטל.


אהלים לעשרות עומדים בתוך העיר, ובהם יושבות משפחות וביניהן גם משפחות כאלו שחיו, זה לא כבר, חיי עושר, ורק אהבת ארצנו ומסירותם לרעיוננו הנשגב הביאו אותם לארץ.


החורף בא ואיננו בטוחים שלא יהיו מוכרחים לשבת שמה גם בימי הגשם והקור, ולמולם בבתים גבוהים, טובים ויפים, יושבים אחיהם אשר נפל חלקם בנעימים.


שימו נא את לבכם לדבר הזה, לכו והתבוננו מה חושבים על כל הנעשה, וכן חשבו על הרעיון של אחדות העם.


גם מצב האשראי בארץ קשה מאד. אין מקבלים הלואה גם האנשים היותר בטוחים וגם בערבון היותר בטוח. מי שיש בכיסו אבני יקר וחפצי זהב רץ ימים רצופים למצא סכום-כסף בערבון ואינו מוצא, ואם הוא מוצא הריהו משלם עד 7–8 אחוזים לחודש.


כשהתאחדו כל החברות להלואה וחסכון שיש בארץ ובקשו שיתנו להן סכום ידוע בהלואה – אף מוסד אחד מכל מוסדינו לא מצא את היכולת לעשות את הדבר הזה.


במשך כל הזמן הזה לא התישב ולא התאכר אף איש אחד בעזרת הסתדרותנו. כך הוא המצב הכלכלי. וכל אחד משתומם ושואל: אם יש לנו הסתדרות שצריכה לדאוג להקל את ההתישבות בארץ – היכן היא? מדוע אין אנחנו רואים, שומעים ומרגישים את עבודתה?


וכשאנחנו באים ומתלוננים – אומרים לנו: טוב! הצדק אתך, אך מה לעשות? אין כסף. ובדליכא – שאני, אי אפשר לעשות את כל הדברים האלה בלי כסף.


אך מדוע אין לנו ועד כלכלי, ועד התישבות, ועד מדיני, ועד להגירה וכו' כמו שיש לנו ועד לחנוך?


לא נגד החנוך ולא נגד ועד החנוך אנחנו מרימים את קולנו, כי אם בעד הועדים הנ"ל שגם הם כל כך נחוצים לנו.


ויותר חשובה השאלה: מדוע אין לנו כסף.


אנחנו בארץ ראינו דבר זה. לפני שנה וחצי הוכרז שבוע של גאולה, ובמשך ימים מעטים אספנו כמאה אלף פונט, אף אם לא כל הכסף נכנס במזומן. לו היו מאספים עתה, בטוח אני, שאף אלף פונט לא היו מאספים. כי תמה ההתלהבות, ואין אותו להב אש הקדש, שבלעדיו אי אפשר לעשות דבר.


ושאלה עוד יותר מענינת היא שאלת האנשים. אין לנו אנשים.


כשאתה בא ומבקר את שיטת פלוני או אלמוני, שואלים אותך: היש לך איש אחר במקומו, יותר טוב ממנו? ואם לאו, למה אתה בא לזעזע את האיש הדרוש לנו גם היום, גם מחר? ולמה לרפות ידים עסוקות בעבודתנו?


ואנחנו עומדים כמשתוממים ואומרים: איך אפשר הדבר? הסתדרות בת 80,000 איש אנחנו היום, ההסתדרות היותר גדולה מכל ההסתדרויות שיש בכלל בעולמנו, הסתדרות של כל עם ישראל, ואין לנו כלום.


גם בכנסיה זו נעדר מקומם של הרבה מחברינו שאנו רגילים לראות בראש כל כנסיותינו.


אין אצלנו היום נורדוי, ולא רק מפני מחלתו. אין מרמורק, אין רבנה, אין קלעי ועוד. את החדשים אין אנחנו רואים. חכינו לבוא לורד רוטשילד. וגם הבטחנו שנוכל לכבד אותו, והוא לא בא. לא מונד ולא אונטרמייר ולא אחרים. ובזה אנחנו באים אל פרק חדש: לברנדייס וחבריו.


אין אני מחסידי ברנדייס, להפך יש לי הרבה תלונות עליו. אך בכל זאת אינני יכול להסתלק מאותם הזכרונות שאני זוכר מהשנה שעברה בלונדון.


אז – מלמעלה היו יורדים אלינו פעמים ביום, ערב ובקר, ואומרים שדרך כוכב ביעקב, ולא כוכב, כי אם שמש חדשה שהיא תאיר לנו את כל הדרכים, שהיא תחמם את כל הלבבות, שתתן את כל המרץ הנחוץ לנו. אם ברנדייס כאן – היו אומרים לנו – הכל כאן. ועל דבר הכסף אל תדאגו: כמה שיהיה נחוץ נשיג, ועוד יותר.


ועתה קולות חדשים לגמרי: ברנדייס הוא אסון לאומי, הוא איננו ציוני ולא היה ציוני, ועד שלא נשתחרר ממנו לא נוכל ללכת קדימה.


מענין מאד לדעת מתי טעו מנהיגינו, או אימתי הטעו אותנו, בשנה זו או בשנה שעברה, אולי גם בשנה שעברה, וגם השתא. ובכל זאת אם אנחנו מדברים זה שלשה ימים על הקרע באמריקה ועל יציאת ברנדייס משדה-המערכה שלנו – זה אות, שלא רב מספר הברנדייסים בשוק.


הנמוקים האלה הם “יסוד לציונות”. בשבילי, בשביל הדור הישן של הרצל ושלפני הרצל, אין שום יסוד אחר, כי אם צרות בני עמנו, גם בחמר גם ברוח. הגיעו מים עד נפש ואין עוד כח לסבול. סבת כל צרותינו היא – חוסר לנו מקלט בטוח בכל העולם. עלינו לבנות לנו את ביתנו ההרוס והחרב על מקומו הישן. הדבר כל-כך פשוט וכל-כך מובן ואין לנו שום צורך בחבור מסכתא או פרשת חוקים. ואם אנחנו נרד לעמקו של הדבר לבקר את טעמי המצוות, לא נוכל לבוא לידי הסכם כללי ואין שום צורך בזה. הלא רוב האנשים אינם יודעים את מטרת החיים בכלל וזה לא מפריע אותם לחיות. ואין מבקשים טעמים לדבר. אם נבקש טעמים לרגשותינו אז המזרחי יאמר לך: אי אפשר לקיים את כל המצוות האמורות בתורה בחוץ לארץ, וכי עוד יש מצוות התלויות בארץ. אם תשאל את אחד מאחדות העבודה ויגיד לך, שאין אמת ואין צדק בעולם. הרכוש הפרטי הוא האשם בכל דבר ועלינו להלחם ברכוש הפרטי ולהשתחרר מן המנצלים. ולבלי היות מנוצלים אפשר רק אז, אם נבנה עולם חדש על יסודות חדשים.


גם במרכז לא כל הדעות שוות ולא תורה אחת הביאה אותנו הנה. הפרקציה, למשל, מהקונגרס החמשי, היתה אומרת, שהדת והאמונה אינן נותנות אותנו להבין ולהרגיש מה זה לאום. לאחד את כל הדעות הללו על בסיס אחד אי אפשר לגמרי ואין שום צורך בזה, מפני שכל אדם בריא איננו מרגיש את בריאותו ואיננו רוצה לדעת את סבת הדבר.


ומה צדקו דברי הרצל שאמר בוילנא: “כלנו נוסעים ברכבת אחת אף אם בעגלות שונות ואין אנחנו יודעים איזו עגלה מתאימה יותר ומי שלם בעד הכרטיס מחיר יותר גבוה. ויש עוד הרבה אנשים שהם עדיין בדרך. ולפעמים אחרי הפעמון השלישי יקפצו אל תוך העגלה; גם להם יש רשות לנסוע יחד. כל עגלה חושבת שרק היא נוסעת בדרך-המלך והיא אינה יודעת שהיא קשורה עם כל שאר העגלות והיא לא תוכל לבוא לא קודם שאר העגלות ולא אחריהן”.


כל הנמוקים האלה שאתם מבקשים הם רק בעד כל עגלה ועגלה, ואין נמוק כללי בעד כל הרכבת. הרכבת נוסעת על פי חוקיה, שלא כתורתכם החדשה. כל אחד ממנו ילך בשם אלהיו וכלנו יחד נלך רק למטרתנו. אל נא נפריע איש את רעהו. יש כר נרחב לעבודה, נחוצים לנו הרבה עובדים ופועלים, אל נא נרחיקם.



  1. כותב השורות האלה, מהעוזרים על יד ברוק בגולה, טבע בימה של יפו. יהי גם זכרו ברוך.  ↩

  2. תרגום מכ"י.  ↩

  3. תרגום מכתב יד.  ↩

  4. בדרכו ללונדון לקונגרס הרביעי קבל ידיעה על פטירת אביו והיה מוכרח לחזור מפריז לרוסיה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות