ליל שמחת תורה.
– חג של מי היום?
חגו של שמואל אברהם החיט!
בכל ימות השנה יושב שמואל אברהם בדד, קודר, שוהה בחדרו הצר, מאחה את הקרעים בשלמות בלות ומטליא טלאים בבגדים ישנים, ולא לעתים רחוקות, בבוא לפניו זכר הימים הראשונים, תשבית אנחה כבדה את ההמולה הדקה אשר ישמיעו הסמרטוטים מעצמת המדקרות של המחט. גם בימי השבתות והחגים בהלוך שמואל אברהם אל בית הכנסת להתפלל נחבא הוא אל אחת הפנות ולא ישים לבו אל הגוערים. אף אין איש מהם אשר ישים את לבבו אל המטליא הזקן. אם לא בימי השבתות אשר בהם קוראים את פרשת “התוכחה”. אז יפקוד אותו הגבאי בזכרון לפניו ויפקדהו בפקודת “כבוד” לעלות לתורה. – ושמואל אברהם כבר הזקין במלאכתו הכבדה וכבר הסכין בעליותיו לפרשת התוכחה. הוא היום בן ששים שנה ולו זקן לבן ופנים מקומטים ולו גב שחוח וקומה כפופה ולו גם “שבר גדול”, במחילה מכבודכם! ובכל זאת בבוא יום שמחת התורה נהפך שמואל אברהם לאיש אחר. כמעט יפנה יום “שמיני עצרת” לערוב ושמואל אברהם יחדש פתאם נעוריו אף יחדש בקרבו משוש ילדות וכמו גם קומתו זקופה וגם רגליו רגל ישרה: אז הוא יוצא החוצה ומשוטט כל היום ברחובות העיר. מחנה נערים מתלקטים אליו והוא מפקד צבאם. ביד כל נער ונער דגל קטן וביד שמואל אברהם דגל גדול אשר עליו כתוב באותיות גדולות: “דגל מחנה יהודה”. ומי לא ידע כי המחנה לא מחנה צבא מלחמה הוא ושמואל אברהם המטליא איננו מצביא ולא היה מצביא מימיו, ובכל זאת הוא עובר לפני מחנהו כגבור בראש צבאו ופעם בפעם מדי הפגשם בחבר אנשים ירים הוא את דגלו אף יקרא באזניהם בקול גדול: “צאן קדשים!” והמה עונים אחריו: “מע!”
זה דרכו שעשועים לו מימים ימימה. והשעשועים האלה המה לו שעשועים של מצוה השקולה כנגד מצות אין מספר. הוא, אחד הריקנים שבישראל. ישמח שמחה שלמה ביום שמחת התורה והוא המבדח דעתם של המכובדים בישראל. זאת היא לו ההטיבה האחת בעולמו הריק והשומם. ושמואל אברהם לא ישתה יין ביום הזה. אבל הדעת כי הוא עושה מצוה, הדעת כי יום שמחת התורה הוא יומו, תמלאהו שכרון.
ושמואל אברהם ומחנהו יהיו למקהלה אשר תשלים בקריאותיה את כל קריאה של שמחה ביום החג. ובשכרונה ידעו גם החוגגים האחרים שכרון.
הנה חסידי וויזניצא אשר בעיר ז… שתו היום בערב את היין האדבשטי אשר לנחום המוזג. הישכר?
– חבית אחת גדולה ומלאה יין לנחום המוזג. לחבית הזאת כבר היה גלגול מרתפים אין מספר: אברהם בעל היקב באדבשט אשר ברומניה נתנה בהקפה להסוחר הגדול בנימין אשר בבראילא, ובנימין הבראילאי נתנה בהקפה לגבריאל הגלצי. וגבריאל הגלצי לדניאל הדורוהני ודניאל הדורוהני להירש החושי, והירש החושי לופסי הווסילואי, וופסי הווסילואי נתנה בהקפה לאחד הסוחרים הגדולים אשר מעבר לגבול רומניה. וכן עברה החבית הזאת גם באוסטריה מסוחר לסוחר וממרתף למרתף עד בואה בהקפה אל נחום המוזג ואל מרתפו. ידים רבות כבר היו ממשמשות בה ויד ליד לא תנקה ממסך. כל סוחר וסוחר כבר טעם מן היין וירא את היין והנה טוב מאד וימלא את החסרון במעט מים. וכליות לא ייסרוהו על עשותו המזמתה, באשר איננו מוכר את היין בכסף מזומנים כי אם יתנהו בהקפה והוא טרם יודע אם ישלם לו הקונה את מחירו. ונחום המוזג גם הוא נותן את יינו בהקפה בימי חג שמיני עצרת וחג שמחת תורה וגם לבו איננו נוקפו על תתו פעם בפעם מעט מים אל תוכו למלאות את החסרון. ובכן רבים שתו ורבים ישתו וחבית היין של רבי נחום המוזג היא כמעין המתגבר וכנהר שאיננו פוסק.
וחסידי וויזניצא שותים את היין האדבשטי אשר לנחום המוזג בכונה יתרה. הן אם מצות צריכות כונה או לא יש פלוגתא בין החכמים, אבל בהאי כולי עלמא לא פליגי כי שתית היין של נחום המוזג צריכה כונה; ולא רק כונה פשוטה בלבד כי אם כונה יתרה: כונה אל הכתוב המפורש בתהלים “ויין ישמח לבב אנוש” וכונה יתרה אל השנוי בתלמוד “ואין שמחה אלא ביין”. ואף גם זאת יודעים ויודעים חסידי וויזניצא אשר בעיר ז… כי טוב מעט בכונה מהרבה שלא בכונה. הנה זו שתיתם מעטה, איש איש מלוא מלוגמא מיינו של נחום המוזג, אבל המה מכונים את לבם להיות שותי שכור בליל שמחת תורה. הלא יין אדבשטי שתו היום והמה מנגנים ומרקדים, מרקדים ומנגנים בביתו של ראש הגבאים עד אם יתגבר עליהם שכרון ועד אם צר למו הבית והמה מרקדים ומנגנים, מנגנים ומרקדים בחוצות העיר עד בואם אל בית תפלתם.
ובדרך רקודם אל בית התפלה יוסיפו שכרון. כי מחזה נפלא לנגד עיניהם: שמואל אברהם ומחנהו עוברים על פניהם. הוא קורא בקול גדול “צאן קדשים!” וכל מחנה הנערים אשר ברגליו עונה אחריו “מע!”
––––––––––
ובבית התפלה רבה ההמולה. “ההקפות” נמכרות בפומבי. יחיאל המלמד, מי שהיה “בעל השחרית” בימים הנוראים, עומד על כסא אצל התבה ופניו אל קהל הנאספים והוא מכריז בקול גדול ומשמיע על השקלים. הנה גרונו כמעט כבר נחר והוא קורא בקול המזעזע כל אבריו: “עוזר דלים שלשה ר”כ!… זאת הפעם הראשונה והפעם השניה… והפעם - מי יוסיף על מחירו?!"
– שלשה ר"כ ועשר פרוטות מצפצף אברך אשר זה עתה יצא מבית חמיו ויחל לשלוח במסחר ידו.
– חמשה ר"כ! – קורא האיש העומד אצל המכריז, בקול גדול.
– “עוזר דלים,חמשה ר”כ! זאת הפעם הראשונה והפעם השניה… והפעם – מי יוסיף על מחירו?!"
– חמשה ר"כ ועשר פרוטות – מצפצף האברך.
– שמונה ר"כ! – קורא מתחרו בקול גדול אשר כבר נשמע ביתר עז וכמו יתפרץ בחמה מגרונו.
כמעט כל העינים נטויות בתמהון אל הקורא בקול גדול ומדלג בהוספותיו על המקח דלוגים רבים שלא כדרך התגרים. והוא הלא כבר הרבה לקנות היום הוא כבר קנה “אתה הראית” במחיר תשעה כסף וחצי וכבר קנה “פתחו לי” בעד בנו הנער במחיר שלשה כסף, ועתה הוא אומר לתת גם בעד ההקפה “עוזר דלים” מחיר רב!
ואת האיש הזה הכל יודעים לאיש פשוט. לאיש אשר פרנסתו בצמצום רב ומימיו לא בזבז הרבה. אולם הנה הוא עומד אצל המכריז וכל רשמי פניו מלאים חלחלה. גם שפתיו רועדות כמעט ועיני מפיצות אש זרה בהביטו אל האברך האומר ליטול את החררה שהוא מהפך בה; הנה ידו הימנית ממשמשת בכיסו בכל רגע ופעם בפעם משתנים פניו, יתאדמו אף יחורו: את ההקפה “עוזר דלים” גמר בלבו לקנות בעד כל כפר. “הן המה אינם יודעים את הסוד השמור אתו, המה אינם יודעים כי עוד ארבע מאות ושלשים וחמשה ר”כ במזומנים בכיסו, המה אינם יודעים כי הוא זכה לפני שבועות אחדים בגורל וחמש מאות כסף בשקלי אוסטריא עלו לו. יש את נפשו להגדיל את מסחרו אחרי ימי החג והוא זקוק היום להקפת “עוזר דלים”. ממנה תצמח ישועתו!"
– עוזר דלים, שמונה ר“כ!… זאת הפעם הראשונה והפעם השניה… והפעם – השלישית!”
“מז”ט לך רבי ראובן!" קראו כל העומדים מסביב להזוכה במקחו, ופני ראובן צהלו ברעדה, הוא היה כשכור למשמע אזניו ולמראה עיניו.
ועוד הוסיף שכרון. כי בו ברגע עבר שמואל אברהם על פני בית התפלה ויקרא בקול גדול “צאן קדשים!” וכל מחנה הנערים אשר ברגליו ענה אחריו “מע!”
––––––––––
ויגדל השאון בבית התפלה. הן בליל שמחת תורה הותרה הרצועה. נפל החיץ המבדיל בין הגברים ובין שאינם גברים. בשעת חדוה שאני. גם בתולות קטנות עם גדולות תבאנה בערב היום הזה אל בית התפלה והן עומדות דחוקות וצפופות על הספסל אשר לאורך הכותל לצד צפון לראות במחזה “ההקפות” ולשמוע אל הנגונים והרננים. אולם מה דשרי להון אסור לן. הן מביטות, הן משגיחות הן מתבוננות. הן רואות גם את תקנתנו וגם את קלקלתנו, אבל אנחנו צנועים ואין בנו מסתכל בפניהן. היחתה איש גחלים בחיקו ורגליו לא תכוינה?! - ובכל זאת יש אשר יתגנב אחד הבחורים ומאחורי רעהו יור מבטו אל אחת היפות ואז יפגעו בו קוי עינים שחורות ומבריקות וזרם–חם יוצק בכל בדי עורו ויצורי גוו וחלחלה מלאה נעימות תבא בעצמותיו… “נירא בעיניך שטנא!” קוראים כל כליותיו בקרבו. ובכל זאת כחו אין אתו להסתיר פנים ממנה או לעצום עיניו. והוא מוסיף להביט. והקוים יוסיפו זהר וירבו חום אף יעצמו נעימות…
ולשטן כח גדול. הנה שבע “ההקפות” כבר תמו ועתה החלו לשית נוספות עליהן ולקרוא את הבחורים “החשובים” תופשי התורה אחר כבוד. אז גם הוא קרוא וגם מחזיק ספר בידו ומקיף עם כל הבחורים את בית התפלה. אולם בבואו עד לפני הכותל אשר לצד צפון ובגשתו עד מקום זאת היפה איננו יודע מה היה לו כי עמד רגע על עמדו, והנה יד שלוחה אל ספר התורה אשר בידו לגעת בו והיד יד רכה מאד ולבנה מאד וגם נגעה בקצה אצבעותיה בלחיו הימנית, וקסם חם שפוך בכל עצמותיו. הבחור ההולך מאחריו דוחף אותו והוא איננו הולך עוד כי אם כמו מכרכר כרכורים מעטים ועוד הפעם יעמוד על עמדו, והנה עוד הפעם שלוחה יד אל ספר התורה אשר בידו לגעת בו והיד יד צנומה מאד ושזופה מאד. והבחור ההולך מאחריו חומד לצון לו ומלחש באזניו לאמר: “כמדומה לי שאתה חוזר בשעת ההקפה את הפרק כיצד מרקדין לפני הכלה”. הנה זאת שאתה מכרכר כעת לפניה היא ארוסתך, היעודה לך!". אז, מבלי בקש חשבון, ירים עיניו להביט בפני בעלת היד הצנומה והשזופה והנה פניה ירוקים ועיניה תרוטות…
– אל תסתכל בפני אשה, אפילו בארוסתו אמרו" – הוכיחהו הבחור ההולך מאחריו, והוא תועה כשכור.
ועוד הוסיף שכרון. הנה בו ברגע עבר שמואל אברהם עוד הפעם על פני בית התפלה ויקרא בקול גדול “צאן קדשים” וכל מחנה הנערים אשר ברגליו ענה אחריו “מע!”
**
גם את המחזה הזה חזיתי לך בני. עתיק הוא! אבל כי תבא אל אחת האספות אשר לחברת “עוזר דלים” וראית איש עומד על הבמה ושמעת את קולו המבשר קץ לכל צרה וראית את המון הנאספים המכונים את לבם להיות נלהבים ומוחאים כפיהם בשאון וברעש, אז הבט נא וראה, אז הסכת נא ושמע, והיה כי ישאלך אביך מחר לאמר מה אתה רואה בני ומה אתה שומע בני, ואמרת אליו: את שמואל אברהם אני רואה ואת קולו הגדול אני שומע, הוא קורא מעל הבמה “צאן קדשים!” והמון הנאספים עונה אחריו “מע!”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.