רקע
דוד ישעיהו זילברבוש
נפש אחת מישראל
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה

 

א. יְרִידָה לְצוֹרֶךְ עֲלִיָה.

בעיר לבוב נהיתה החדשה. אנכי כתבתיה לזכרון בספר־הימים אשר לי, אנכי כתבתי כדברים האלה: בשנת חמשת אלפים ושש מאות וארבעים ושבע ליצירה, בתשיעי לירח סיון, אור ליום רביעי לסדר ‘נשא את ראש בני ישראל’ נדדה שנת הבתולה מרת חנה בת שמעון הגאיוני.

חדשה היא ותהי לחדשה: כשעה וחצי התהפכה חנה בלילה ההוא על משכבה עד אם אחזה השנה שמורות עיניה והיא נרדמה. לאור הבקר נעורה משנתה ותהי כגבר עברו יין. אולם היא תתאמץ להצהיל פנים לעיני רואים פן יכיר איש כי אין שלום בעצמיה.

חדשה היא ותהי לחדשה! כי רבות מחשבות בלבב חנה, כי הלך נפשה בחר לו דרך לא ידעתהו מתמול שלשום.

ראו נא ראו:

הנה הבתולה מרת חנה בת שמעון הגאיוני בכל תפארתה והיא צעירה לימים, כמעט מלאו לה שבע עשרה שנה; הנה כל רואיה יגידו תהלתה באזניה תמיד כל היום כי היא סמל החן והיופי, כי היא משוש כל עין כן בקומתה הדומה לתמר וכן בקוצות שער ראשה הסדורות לה תלתלים ובמראה עיניה הטהורות כתכלת השמים. כי כלולה היא בהדר פניה שכל רשמיהם וקויהם ותויהם מתאימים ושַׁכלה גדולה או קטנה אין בהם; הנה כל השומעים לשכל מליה יהללוה על פניה כי גם שאר רוח לה וכי דגולה היא מרבבות בנות גילה כן בחכמת לבה וכן בהכשר דעתה; הנה רבים המה אשר רוממות יפיה וחכמתה בגרונם ‘ומעל לכוכבי מעל ישימו קנה’, רבים המה אשר יגלו את אזניה כי ‘היא בת השמים’, כי ‘חפרה הלבנה ובושה החמה לנגה פניה וליפעת זהרה’, כי גם ‘פני החכמה יחורו למפתח שפתיה’.

וחנה? – היא שומעת תהלת כבוד תפארתה ומפהקת.

לא כי תחשוב את מגידי תהלתה להוללים מחליקי לשון, לא כי תצחק בקרבה על משמיעי תפארתה בשער וכמו תשער בנפשה כי המגדילים ערכה יגדילו עליה שפה. חלילה לה ממחשבה זרה כזאת. הן גם הראי המלטש יופיע על דבריהם; הן באמנה יפה היא חנה ונאוה עד למאד וגם כל המעלות והמדות התרומיות שמנו חכמי העת בבנות הדור החדש חברו לה יחדו.

יחידה היא חנה לשמעון הגאיוני אביה, רכה וענגה לפני דבורה אמה. אבותיה המה מאלה העשירים הבוטחים בחילם וברוב הונם יתהללו כל היום, והמה לא יאצלו דבר מכל אשר תשאל נפש בתם יחידתם, משוש תפארתם ועטרת גאונם.

ותיף חנה בגאון יפעתה ותבא גם לבב חכמה. היא למדה טוב טעם ודעת טוב טעם ללבוש בגדי חמודות אשר יוסיפו על יפיה לוית חן, ודעת דרכי נעם כי תשכיל הליכותיה ופתחי דבריה בחברת אנשים. בשפת ארצה תמהר לשונה לדבר צחות, בשפת אשכנז תבין לדבר כן וגם שפת צרפת תמתיק בפיה. אף פורטת היא על פי המנים בתבונות כפים, כי אל חקי השירה והזמרה תבין, וגם לא השה אלוה שיא הרוח ותועפות נפש משכלת.

כי שם חנה אקרא הבו תפארת לה, כי תפגשוה ברחובות קריה הרימו את המגבעת מעל ראשכם ותנו כבוד לה כי לה יאתה. אבל מפנקה היא מנער, מעודה לא שלחה ידה להחזיק שרוך נעלה. בבית תקדמנה האמהות את פניה בכל עת ומיחלות לפקודתה. ומחוץ – עבֻדה רבה לה מאד, אל כל אשר תפנה עומדים הגברים, מבקשי קרבתה, בחורי חמד כלם, למצותה, והמה ששים ושמחים לעשות רצונה עוד טרם תדרשם. האחד יתהלך כצל על יד ימינה וישא את מעטפתה על זרועי ידיו בלכתה לשוח בגן לפנות ערב, השני ישיש כגבור לרוץ ארח להביא למענה כוס מים קרים בשבתה בבית התיאטרון וחם לה, וכן השלישי והרביעי והחמישי עד אין מספר כלם ברורים, כולם עושים בגיל ורעדה רצון היפה בבנות, כלם ירוממוה תחת לשונם, כלם יפזרו לה מלא חפנים כבוד ותהלה.

וחנה בת שמעון הגאיוני יודעת מאד חין ערכה. אולם כבר עברו לה הימים אשר לשמע מהלליה מפי גבר פחד ורחב לבבה וגם נפשה לבשה חרדת קדש. עתה כבר חדלו כל התהלה והכבוד מהרהב את לבבה ברב או במעט. הלא כבר הסכינה באלה, הלא כבר שמעו אזניה מהללי הגברים פעמים אין מספר ולכלם שפה אחת ודברים אחדים. והיא מאשרה ומברכה על כל ברכה ומפהקת.

חכמי הנפש אומרים כי גם השבע לעשיר איננו מניח לו לישון, כי מקרה המאושר ומקרה האומלל מקרה אחד להם, כי שניהם לא ימצאו חפץ בחייהם. והיה כקהלת בן דוד מלך בירושלים כאיוב הנגוע והמדכא, כהמלט כפויסט. הן תוחלת האמלל נוחלה אבדה ומה כחו כי יאריך נפשו, ממבטו יבוש ומקור חייו ייבש. וכן גם המאושר. דרכיו יחילו בכל עת ולבו חלל בקרבו; ברכה עד בלי די יריקו לו מלאכי שמים ונפשו רקה. ברבות הטובה רבה העזובה בקרבו. כל מנעמי התבל לא זרו מתאותו ויהיו לזרא באפו; כל מחמד עיניו וכל משא נפשו נתנו לו, על כן חייו עליו למשא. – אולם יגידו נא אשר יגידו, יתחכמו באשר יתחכמו והמאשר לא יחדל למצוא נחת באשרו ולקרוא לחייו ענג באשר יגידו או יתחכמו המה. וחנה תוכיח. חנה היתה מעודה בכל טוב, מימיה לא ידעה כל עצב ודאגה, ובכל זאת תנום שנתה תמיד במנוחה. שובע נעימות בימינה והיא תחדה בשמחה את פני כל רגע ורגע המתעתד לבוא לקראתה.

אם לא כי רב כח הנוער, הוא כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה. לו נתכנו עלילות לקרב צפון וימין בזרוע, בידו העז לעשות שלום לשתי הקצות ולהרכיב שני הפכים כי יתלכדו ולא יתפרדו והיו לאחדים. הנה הנה היא מאושרה ומפהקת, מפהקת והיא מאשרה ומברכה על כל ברכה, כי – עצמותיה מלאו עלומים, הדם ישיש לרוץ ארחות דרכו בעורקיה. גם תום ילדות בלבבה וכל רעיון ומחשבה מחוץ לארבע אמותיה רחקו מכליותיה.

וזה היום היתה החדשה, ומה זה היה לה, מדוע שנתה פתאם את דרכי חייה, והליכות נפשה לא היו לה עוד כתמול שלשום?

*

הבתולה מרת חנה! – סלחי נא לי, עלמה כבודה כי קראתיך בשם העברי כהקרא אחת הבתולות מבנות הדור הישן, הלא כבר הגדתי כי מבנות הדור החדש אַת וכמעט שכחתי לספר כי לא חנה יקרא שמך בפי אבותיך ומיודעיך כי אם אַננא. אמנם אם כה ואם כה יקרת אף נכבדת בעיני. הלא גם “אַננא” נפש אחת מישראל היא.

– אבל, אַננא הגאיונית! במה תדעי כי בת ישראל אַת?

– הניחו לה, למה תלאו את היפהפיה בחידות. הן עתה היתה מבוכתה; הן עתה תאבד עצות ואין בפיה תוכחות, הן – היא יודעת ואיננה יודעת מה היא יודעת.

היא יודעת –

הנה בילדותה שעשעה איש יהודי על ברכיו, איש לבוש בגדים ארוכים כמדו, איש אשר זקנו יורד על פי מדותיו וגם פאות שער ראשו מסלסלות בטוב טעם לשני עברי פניו… מה טוב ומה נעים היה היהודי ההוא בתאר פניו ובמדברו הנאוה, כי אהבה כנפשו ותהי היא שעשועיו כל היום. הוא היהודי אשר למד אותה קרוא עברית גם העיר בלילה בלילה על ערש יצועה וילמד לשונה ‘להאריך באחד’, הוא אשר סגר בנשיקות פיהו את שמורות עיניה. אחרי היהודי ההוא דבקה נפשה בילדותה במאד מאד. הלא הוא היה אבי אמה… אמנם היהודי ההוא הסתיר פתאם אור פניו ממנה, כי חדל מבוא לבית אבותיה, ואחרי ימים מספר עזבו הוריה את ארץ רוסיא, ארץ מולדתם, ויבאו ארצה גליציה; אמנם כבר עברו שנים הרבה מיום ראותה אותו וגם אבותיה כמו נזהרו בה לבלי הזכר אף את שמו באזניה, בכל זאת לא ימוש זכרו מעל לוח לבה. על משכבה בלילות תתצב לפעמים תמונתו כמו היה לנגד עיניה.

היא יודעת –

הנה אביה ואמה בהיותם לבדם בביתם ואין זר עמהם אז נדברו יחד ותהי שפתם יהודית, שפת היהודי שעשוע ילדותה.

היא יודעת –

הנה זה לפני ירחים אחדים בבוא ימי הבחירה לראשי עדת בני ישראל בעיר לבוב ויביע גם אביה חפצו להבחר לראש וירם כשופר קולו ויקרא בראש הומיות כי על משפחת גאוני ישראל יתיחש, כי יהודי נאמן הוא לעמו וכל לבו ונפשו ומאדו נתונים נתונים המה ליהדות מקור מחצבתו אשר בכבודה יתימר, בשמה ידגיל ולכל בה חיי רוחו.

ואיננה יודעת מה היא יודעת –

הנה אבותיה בני הדור החדש המה ולא לתורה ולא לאמונה, כי אם לאוצרות כספם ולמשמן בשרם יגברו בארץ; הנה אבותיה יפרו בגאון עשרם ברית אבותיהם; יעברו בזדון לבבם כל חקי הדת, ימחו מביתם כל זכר ושארית לקדשי בני ישראל. את שבתם יעשו חול, את חגיהם ומועדיהם לא ישמרו, בימי הצום לא ימצאו חפץ לענות נפשם, שם ציון לא יזכירו וירושלים לא תעלה על שפתם. ובמה איפוא תדע אַננא בתם יחידתם כי יהודיה היא? איזה הדרך תצלח עליה הרוח לדעת את עמה ואת סגולותיו ושרידי מחמדיו?

ואיננה יודעת מה היא יודעת –

הן גם אל בתי הספר אשר להעם לא הלכה אַננא מעודה, ובכן לא שמעה את השם “יהודיה” מנאץ בפי רעותיה בנות עם הארץ ולא התעורר בלבה כל רגש לשאת חרפה על עמה או להשיב שבעתים אל חיק חורפיו; הן גם המורים אשר לא מזרע היהודים, אף המה בבואם אל ביתה ללמדה לשון וספר שמרו לשונם מכל משמר לבל יזכירוה כי ממי יהודה יצאה. נפלאה אהבתם לה בהיותה בת מקשבת וכורה אזן לשמוע בלמודים ואיך ימלאם לבם “להדאיב” את נפשה התמה ולמסוך רעל בכוס ששון נעוריה?

אַננא הגאיונית יודעת את מולדתה ואיננה יודעת את עמה, יודעת היא את מקור מחצבתה ודרך ישראל נסתרה מעיניה. היא טרם באה בסוד יהודה ולא תראה לא את השקוצים אשר מאז השליכו עליו צורריו ומנדיו מחוץ ולא את כבודו ותפארתו ואת גאונו ומשוש דרכו מבית, לא את פניו אשר קבצו פארור ולא את עיניו המזהירות כזהר הרקיע. ובכן לא על עמה גאותה ולא על עמה המון מעיה, בכבודו לא תרים ראש ובחרפתו לא תרים קלון, ובכן היא מאושרה ומפהקת, מפהקת והיא מאושרה ומברכה על כל ברכה.

אמנם הלעולם תהי בתולת ישראל ספונה בחדרי משכיתה? הלנצח תשת קירות ביתה סתרה ועתותי עמה נצפנו ממנה? הלא כבר מלאו לאננא הגאיונית שבע עשרה שנה, הלא כבר בחר קהל העדה באביה ויהי אחד מראשיה. והפעם, לפני ימים מספר, באה העת כי גם כבוד אַננא יחד בקהל היהודים, כי גם נפשה תבוא בסודם… הן זה דרך כל בנות עשירי ישראל בעיר לבוב, הן זה דרכן תפארת למו לשיש עשות “צדקה” בקהל רב בלכתן אשה אשה יומה אל בית המבשלות אשר לבני דלת העם ובהתנדבן לשרת את פני תלמידי בתי הספר העניים “ולהטות למו אוכל” בלא כסף ובלא מחיר; בהראותן את ענות לבן במקום שאנחנו מוצאים את גדולת עשרן וגאון עזן. הן נאוה נדיבות לבת עשיר, הן החגיגה תוסיף לה לוית חן, ומדוע יפקד מקום אננא בת שמעון הגאיוני? הלא גם אביה איש אוצרות וגם היא נדיבת לבב ככל בנות גילה, גם היא יודעת עת לחננה…

ותלבש אַננא את בגדי החמודות אשר לה ותעד עדיה, ותיף בלכתה בגבה לבב וברום עינים. ויגדל חִנּהּ בהכינה צעדיה ללכת אט ומעדנות “כאחות רחמניה”, כי תעלה במעלות על הגבעה אשר לפני בית המבשלות בעיר לבוב – ושפחתה נחשלה אחריה.

התכבדו מכובדים! הנה כבר פתחה אַננא הגאיונית את דלת החדר אשר בו נקבצו באו התלמידים העניים מבני ישראל לאכול ארוחת הצהרים, הנה כבר הופיעה ברב הדרה וגאון תפארתה על מפתן הפתח, והנה – כל התלמידים המתעתדים להעמיד חזון החכמה והמדע בישראל כבר חרדו לקראתה, כבר קמו עמדו לפניה וכבר קדמו פניה בקידה והשתחויה.

“אתנפל לרגליך!” – קרא האחד.

“אתנפל לרגליך הקטנות והרכות!” – השמיע השני.

“אתנפל לרגליך הקטנות והרכות בכל הרגלים הקטנות והרכות!”1 – הצהיל השלישי קולו.

הנה כי כן החרו החזיקו איש אחרי רעהו להשכין לעפר כבודם לפני העלמה הכבודה והעדינה, הרכה והענוגה, אשר בכבודה ובעצמה, היא ולא אחרת, הואילה לבוא לשרת את פניהם.

והעלמה הכבודה והעדינה, הרכה והענוגה כבר פתחה שפתיה, כבר התנפחו נחירי אפה, כמעט פערה פיה – לפהק, והנה הוא היושב שמה בקצה השלחן, הוא לא קם ולא זע מפניה, הוא השפיל מבטו אל הקערה הרקה אשר לפניו. עננה כבדה תשכן על מצחו וכמו תַכַה עינו מכעס אנשי מדע, כי יסגדו אף ישתחוו לאליל הזהב, כי יצהילו פנים ללעג השאננים, כי ישישו לקראת בוז הגאיונים, כי ירנו אף יתרועעו לקראת האומרים לנפשם שחי ונעבורה… וברגע ההוא, ברגע ראותה אותו והנה כמו שמה יד נעלמה מחסום לפתחי פיה כמו החזיקה מסגר על סגור שפתיה, כמו הדביקה לשונה לחכה ותעוה את פניה.

ובכל זאת עוד היתה הפעם מבוכתה עד ארגיעה. שפחתה חגרה מחגורת בד לבן מסביב למתני גברתה, והיא – הגבירה – תעשה בחפץ כפיה: בידיה הקטנות והרכות בכל הידים הקטנות והרכות תקח בפעם בפעם מיד המבשלת קערה מלאה מרק לתתה לפני אחד התלמידים העניים.

דעת לכל מבין הליכות עולם נקל, כי בטרם תשא העלמה הכבודה והעדינה, הרכה והענוגה, את רגליה הקטנות והרכות בכל הרגלים הקטנת והרכות, לגשת אל התלמיד ההוא והוא יקדם פניה בחרדת הלולים והוא יכוף כאגמון ראשו להשתחות לפניה בחן ונעימות ולקחת מידיה את קערה אשר הוכנה לו. והנה מה יטעים האחד את ה“נסוב־אחור”, מה יחיל לב השני בקרבו ומה תרעד הקערה ביד השלישי בנגעו מבלי משים באחת מאצבעות ידה הקטנה והרכה בכל הידים הקטנות והרכות!

רק הוא האחד היושב על מושבו בקצה השלחן, הוא לא יניע יד או רגל עד אם תקרב אליו ועד אם תגיש את הקערה לפניו. גם – הה, רעם ורעש! – הנה תחת כל תודה וברכת שפתים מרחף שחוק־לעג על פתחי פיהו, הנה נחירי אפו הרחיבו, הנה עיניו מסתתרות בחוריהן וכמו תפצנה מסתר מחבואן גם זעם וגם בוז… עתה עברו כל שלל הצבעים חליפות על פניה, עתה נס כל חכליל מלחייה ופניה חורו כשיד, עתה היתה מבוכתה שלמה…

הוא איש כבן שלשים שנה, שפל קומה ודל בשר, לא תאר ולא הדר לפניו הארוכים עד למאד והחשכים משחור, גם חוטמו השקוע ושפתיו העבות ופאת זקנו המגֻדל פרע לא ישוו הוד והדר עליו. בכל חזות פניו אין דבר אשר ימשוך את לבנו אליו בלתי אם מצחו הרחב ונסב למעלה, גבות עיניו הארוכות והשחורות ועפעפיו הקטנים ומסתתרים בחוריהם והם מבריקים מבעד לגבותם כברקים מבין מפלשי העבים.

אף בגדיו לא ילבישוהו הוד. לא קרעים הוא לבוש אבל גם לא מכלול. נקיים המה הבגדים אשר עליו, נקיים המה מכל חלאה וכתם, אבל כל עין רואה תעידם כי לא תמוֹל המה, כי ימים רבים כבר חלו בהם ידים חרוצות להסיר חלאתם עד אם שרטו כמו שרטת ומראיהם נהפך לירקון; כל עין רוֹאה תעיד, כי יחסר למו טוב הטעם, כי לא כמדו ילבישוהו ולא כפי גוו יאזרוהו.

עני הוא האיש הזה. הוא אוכל ארוחתו בבית המבשלות אשר להעם וגם שמלתו לעורו אולי נתונה היא לו מידי אנשי חסד. ובכן מדוע תשית אננא הגאיונית אליו לבב, מה לה ולו?

רגע בחרות אפה על עותו תשלח בו חץ מבטה בגאוה ובוז ותאמר להסתיר פניה ממנו, אבל בו ברגע ירים הוא את גבות עיניו הארוכות, בו ברגע יצא מבטו כברק וישיב חץ גאותה אל לבה, אף יוסיף להרעימה בהרחיבו פתחי פיהו בשחוק קל בוטה כמדקרות חרב.

מי שמע כזאת? הלא האיש ההוא מוזר לכל רואה, הלא זה מעט שבתו בעיר לבוב ואיש לא ידע אי מזה בא ומה משפטו ומעשהו, ואיככה ירהיב בנפשו עז לשים דופי בעלמה כלילת יופי, מה ימריצהו כי יכעיסנה? מה לו ולה כי ישיאהו זדון לבו להשפיל כבודה ולהבזותה?!

אננא הגאיונית היא האחת אשר תדעהו מתמול שלשום, לאמר כחדש ימים מיום בואו לבובה – היא האחת אשר תדע כי מארץ רוסיא הוא בא וכי מורה הוא הוראות שעה בשפת עבר, וגם את אחי מתּילדה רעותה ילמד שעה אחת ליום; היא האחת אשר מפיה אולי נציל פשר דבר על אדותיו, ופיה יעיד כי הוא לא יזיד עליה, כי הוא לא יחפוץ קרבתה ולא יבקש תחבולות לבוא בחברתה ולהאדיב את נפשה. הפככם! הנה זה פעמים אין מספר התחמק מפניה בהפגשם בבית מתילדה כמו ירא פן תפתח שפתיה עמו והוא לא ישלוט ברוחו ויגיד באזניה את כל אשר עם לבבו…

אולי רק זעם המקרה הוא. הן גם היא כבר התקוטטה עם נפשה על כי תשית אליו לבב, הן לא אחת כבר יעצוה כליותיה להביט אליו בשאט נפש ולהרחיק צעדיה מקרבתו, הן ימים אחדים כבר הוקירה רגליה מבית רעותה פן תבוא בדברים עמו. אולם על אפה ועל חמתה הוא כצל על יד ימינה. אל כל אשר תפנה תפגשהו, כמו הולך הוא מלפניה ומאחריה להבהיל רוחה, וכפעם בפעם תמשוך יד נעלמה את לבבה אליו לשמוע ריבות שפתיו.

ואם לא זעם המקרה הוא? הנה זה אמש נפגשו בבית מתילדה ותקשב לתוכחות פיהו, ואלה התוכחות אשר העירו מחשבות רבות בלבבה, ותחשב דרכה על משכבה בלילה ותדד שנתה מעיניה כשעה וחצי. וגם עתה לאור הבקר בקומה ממשכבה טרם תדע שלו, שרעפיה בקרבה לא יתנו דמי לה ויחפש רוחה למצוא חשבון הליכותיה. אף – שמעו נא והשתוממו! – ברב שרעפיה בקרבה בא פתאם רעיון חדש אל לבה, רעיון זר לרוחה ומוזר לדרכיה, הלא הוא הרעיון לבקש מאבותיה כי יתנו את גבריאל זה המורה לאחי מתילדה לבוא אל ביתה יוֹם יום וללמדה עברית.

– איזה הדרך בא אליה הרוח לבקש כזאת?

– חלילה לכם משאול על זה. אות הוא כי לא באתם עד נבכי נפש עלמה צעירה לימים כגעת בה רוח שאינה מצויה והיא מתהפכת מסבות בתחבולותיה… אולי לא תדע גם היא נפשה, אולי תִּתָּמֵךְ גם היא בבלי דעת בחבלי תככיה. הלא זאת הפעם בהקשיבה לתוכחות פיהו ולריבות שפתיו נפעמה למשמע אזניה, זאת הפעם שכחה הגאיונית דרכיה לפנים ורוח אחרת היתה אתה.

ותהי הירידה כי הוריד זה האיש גבריאל את כבודה “ירידה לצורך עליה”.


 

ב. רֵישׁ וָעוֹשֶׁר נִפְגָשׁוּ

ראשית הודע חנה אליו, ראשית התהלכו אתה קרי היה אז לפני ירח ימים, עת ריש ועושר נפגשו ראשונה בסבכי היער וייַשר האחד מבטו אל פני משנהו להרחיב את הפרץ אשר ביניהם.

היום בהיר בשחקים, יום צח ונעים, אחד מהימים האחרונים לירח זיו. ביום ההוא נועדה לה אורחה “כבודה” מבני ישראל יושבי עיר לבוב, נקבצו באו – על פי הדבור – אנשים ונשים, בחורים ובתולות יחד, רגעי ארץ ושלוי עולם, לעזוב תשואות קריה ולבוא אל הכפר “מים קרים” להשתעשע שמה על הדר יפי הטבע, כי יעטוף פרחי הוד ונצני חמד וכל היקום נחפה בירקרק חרוץ מרהיב כל עין ומשיב כל נפש.

גם אננא וגם דבורה אמה ומתילדה רעותה היו בתוכם.

ומה התעלסה כל האורחה ההיא בתענוגים ובשעשועי־אהבים כל היום! בבוקר השכם כמעט באו אל הכפר ותהי ראשית מעשיהם – כחק לאורחה כבודה אשר כזאת – לצאת השדה ולראות בעבודת האכרים, כי ירוו תלמיהם בזעת אפם. אז נדברו יחד וישוחחו במעשי ידי אלה האכרים ובגורלם ומנת חבלם. רבים מבני האורחה הכבודה נדו לעובדים האֻמללים, ורחמיהם הואילו ברב טובם וגודל חסדם להִכָּמֵר אל גורלם, כי תכבד עליהם העבודה ולא מצאו בה בלתי אם לחם צר ומים לחץ, והנה – “גם המה אנשים כמנו ומדוע יגרע חלקם?” ולעמתם חכמו השכילו רבים להשפיל עדי רגע גבהות לבבם ולקנאות באֹשר האכרים, ככתוב בספרי המליצים, כי אהליהם ישליו למו ועמל יסתר מעיניהם, כי יקראו לעבודה ענג ולבם מלא דשן, גם נפשם רויה, כי שנתם מתוקה ולא יפקדו רע, כי לחמם ינעם למו ומימיהם נאמנים. – ויהי כחום היום וגם לבם חם בקרבם בהגיגם בגורל האכרים אם מ“המון מעיהם” ואם מ“רב קנאה” אז סמכתם רוח נדיבה ויתנדבו לשכון את דכא ושפל רוח. ויבאו המה בכבודם ובעצמם אל אחד מבתי בני הכפר והמה בכבודם ובעצמם, המה ולא אחרים, הואילו לקחת דברים עם בני הבית ויאכלו פת קיבר וחמאה וחריצי גבינה וישתו מי הבאר מן הדלי וייטיבו לבם ויפזרו כסף לילדי הבית, ויתענגו על תמהון אלה הפראים ועל שממונם, כי “שרים וגדולים כאלה באו בצל קורתם”, ויחמדו למו לצון והתולים וירבו שחוק והוללות. – לעת הצהרים באו אל היער, ושם בסבכי היער, על הכר הנרחב המשתרע תחת צאלי האלונים רמי הקומה, שם על יצוע הדשא ערכו שלחנם, וכל איש ואיש הוציא מסלו את הצידה אשר הביא, אוזות מפוטמות וברבורים אבוסים, עופות צלוים ובשר צלי עשן, לביבות ממלאות ותופינים מתופינים שונים, גם בקבוקי יין אשר לא יספרו מרב. ויאכלו וישתו כלם יחדו וישכחו את החקים והנמוסים אשר לאיש ואיש בביתו ויאכלו בכל פה וישתו עד בלי די.

ובכח האכילה ההיא והשתיה אשר לא כדת התרפקה כל האורחה הכבודה על יפעת התולדה, עד כי שובבו כלם, כאנשים כנשים, כבחורים כבתולות משובת ילדים, ויצהילו קולם וישחקו מטוב לבב וירבו שעשועים אין מספר.

הדור היה המחזה! בני הכפר אשר התחבאו מאחורי עצי היער לראות בשעשועי “השרים” ולהתבונן אל דרכיהם ועלילותיהם, המה ראו כן תמהו איש אל רעהו ויהיו כמתעתעים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם: הנה אחד מן השרים איש הדור בלבושו ונשוא פנים, איש אשר שער ראשו וזקנו כבר הפך לבן, איש גבה קומה ודל בשר כעץ יבש, הוא עומד בתוך המעגל ובידיו הארוכות ימשש סביבו כאשר ימשש העור באפלה, כי – על גבות עיניו חבושה מטפחת לבנה. כל האורחה הכבודה תרוץ מסביב לו והוא נחשל אחריה כהתעות שכור עד אם השיג אשה אחת שפלת קומה ובריאת בשר, אשר רגליה כבדו עד למאד ותשם ותשאף יחד, וכמעט לא נותרה בה נשמה ותכשל ותכבד ידו עליה. וירונו כל בני האורחה ויצהלו איש אל רעהו ויהי קול הצחוק הולך וחזק מאד, כי אז הוא מעורון נחלץ ותבוא האשה ההיא תחתיו, ולמרבה המשובה אין קץ

הלא הוא המשחק הנודע בשם “הפרה העורת”.

הנה… הנה… והנה השרים והשרות נותנים בשיר קולם ויוצאים במחול….

השתשעו והתהוללו שרים גדולים ונכבדים כמשובת נפשכם, אבל חלילה לכם מהרבות תהפוכות ושכרון, חלילה לכם מנגוע בכבוד איש זר, פן תנקשו ופן נכונו מידו שבטים לתעתועיכם!

אננא הגאיונית התנוססה היום ביקרותיה על כל רעותיה ונפש דבורה אמה בגיל התמוגגה. ענג לא נדע נכנהו, ענג לא תדע גם כל שפה להביע ערכו באֹמר ודברים התענגה דבורה על היום ההוא הלא הדוקטור ב. זה עלם המאֻשר בכל בחורי חמד בני גילו, כי אליו תשא כל עלמה עשירה מבנות לבוב עין ונפש, זה הדוקטור אשר הודו כזית וחסנו כאלון, גם הון ועושר בביתו ועל אחת המשפחות המיוחסות בישראל ימנה, זה עורך המשפטים אשר כבר עשה לו שם בחכמת דת ודין ועל כל יודעיו יכבד; הוא הראה כל היום ההוא ראשית לאננא הגאיונית ותהי לו סגולה מכל רעותיה. הוא היה צלה על יד ימינה, וגם – לדבורה אמה שת בחלקות בגללה.

הדוקטור ב. היה ביום ההוא גם המנצח על כל האורחה. על פיו יצאו במחולות ועל פיו שחקו את משחקיהם ואיש לא המרה אמרי פיהו. הלא הוא יארח תמיד לחברה עם אצילים ושועי ארץ, הלא אותו ימשכו שרים גדולים ונכבדים אחוה, ומי יודע דרכיהם וארחות חייהם חוץ ממנו, מי כמהו זקן ורגיל בשעשועים ומשחקים?!

רק אננא הגאיונית התפרצה לפעמים מפניו ותמאן הלוך אחרי צו. אז נתן הוא עליה ענש של חבה וייסרה ב“יסורים של אהבה”, כאשר ייסר איש את ילד שעשועיו.

וימצא לו הדוקטור עת להראות את רוב חכמתו בהמציאו לאננא עונשים לא שערום השופטים ומשפטים בל ידעום כל גדולי חקרי לב. כל האורחה ששה בדי גיל ויצהילו קולם בשחוק – ותשחק גם אננא עמהם. ודבורה התבוננה בגאוה על הליכות בתה ותעלוזנה כליותיה.

ביום ההוא היה לב הדוקטור ב. טוב עליו מכל הימים הטובים אשר עליהם התענג בסוד עליזים. ויעבר את כל טוב לבבו ואת כל יתרון הכשר דעתו בארחות האצילים על פני אנשי חברתו. ויגל כבודו כי יראה נעם פעלו על כבירים ממנו לימים והדרו על כל הנשים. ותנח גם עליו רוח העועים אשר מסך הוא בקרב כל האורחה, וישכח גם הוא ברוב ששונו את מצבו ומשוש דרכו בחברת האנשים, ויהי אף הוא שובב בכל דרכיו.

כרבות השעשועים כן עברה משובת כל בני האורחה הכבודה כל חק.

בכל זאת – הנה מתילדה, אשר מאז כאחות תתהלך עם אננא הגאיונית, היא רק למראה עינים תצהיל פנים, אבל בסתר לבבה היתה כמתאוננת ויהיו לה כל מעשי האורחה למרת רוח ולמגנת לבב.

האמנם כי עליה עבר רוח קנאה ויסר ממנה את השכרון?

לפנות ערב אוו למו “הנכבדים” עוד מחזה אחד לשעשועים ויהי להם המחזה ההוא למוקש.

הנה אחד מבני החבורה יושב על הכסא וכל האורחה נצבה סביבו במערכה. הדוקטור ב. עובר על הנצבים מסביב כמפקד צבאו ואיש איש יגיד באזניו חרש את דעתו ומשפטו על היושב לכסא. אחרי כן נגש הדוקטור אל זה היושב ויגלה לו כי אחד מבני החבורה הגיד עליו כזאת וכזאת, והיה אם חכם לבב “המלך” לדעת מי ומי המגיד אז ירד הוא מכסאו לחפשי והמגיד “ימלוך” תחתיו, ואם לא ויתן ערבון. ויהי ברבות הערבונות ונשא כל בעל ערבות ענש, כפר פדיון ערבונו, ככל אשר ישית עליו השופט.

גם על אננא נפל הגורל וגם היא נתנה ערבון, והפעם התחכם הדוקטור ב. הרבה הרבה מאד ויוצא עליה משפט קשה: הנה שם מרחוק, על שוכת עץ גדועה, יושב איש לא נודע לכל “האורחה הכבודה” מתמול שלשום, איש זר אשר לא יתערב בשמחתם וכמו לא יראה ולא יתבונן אל כל מעשיהם, כי תפוש הוא ברוב שרעפיו ופניו זועמים ונזעפים מאד. אל האיש ההוא נגשה פתאם אננא הגאיונית – על פי הגזרה שיצאה מלפני השופט – ותכרע לפניו ברך ותחליק לו אהבים וכמו תשאל ממנו מענה לשון…. והאיש ההוא לא נע ולא זע ממושבו, גם העמיד את פניו כמו לא שֻנו אף במעט. אבל גבות עיניו האריכו יתר על המדה וישפל מבטו אליה ויתמלטו מפיהו מלים מספר, וכמו תחלפנה פתאם קשה נחושה ותמהר לקום ולנוס מזה כנס מן המהפכה.

ברגע ההוא יצא מבטה כחץ שנין אל הדוקטור ב. וכמו תקצף עליו כי נואל ליסרה קשה. אבל איש מכל העדה הזאת לא שת לבו אל מבטה אף לא אל שלל הצבעים אשר עברו על פניה חליפות. כי – פיהם מלא שחוק ולשונם רנה לחכמת הדוקטור ולמפלאות משפטיו.

ומתילדה היתה גם הפעם האחת אשר ראתה למבוכת רעותה ותצחק בקרבה. הנה מבלי משים וכמו עבר עליה רוח לא תדע גם היא תכנהו הקריבה אל מושב האיש הזר ותבט אל מראהו ותתבונן אליו הרבה הרבה מאד.

האם עלה ברגע ההוא הרעיון על רוחה, כי זה האיש יהי לרעותה לצלם בלהות והוא ישפיל את גאותה, או האם התחמץ לבה בקרבה על רשע כסל אשר עשו בני חבורתה לאיש לא נודע למו מתמול שלשום?

הלא אך צחוק עשתה לה האורחה העליזה, ומה אנוש כזה כי יחשבוהו?

והעליזים לא חדלו שאון. הדוקטור ב. הוסיף אמץ להבריק את חדודיו והתוליו ובני חבורתו “השרים הגדולים והנכבדים” מלאו שחוק פיהם.

בכל זאת כמו שכנה פתאם עננה, לא ידע איש שחרה, על כל האורחה והשחוק לא היה עוד תמים כקדם. כמו יחוש איש איש בנפשו כי איזה שטן מרקד ביניהם וישבית את משושם.

לאט לאט היו כמעט כלם כמקיצים מיינם. הקולות יחדלון ושחוק והוללות לא ישמעו עוד.

רק שמחת דבורה הגאיונית לא ערבה אף במעט. ויהי בבוא מרכבת הקיטור לשוב לבובה ותהי עצתה לכל בני האורחה הכבודה, כי ישנו הפעם “השרים הגדולים והנכבדים” את דרכם מני אז ויסעו בתאים השלישיים אשר במרכבה.

לא כי חסה עין הגאיונית על מספר האגורות אשר בהן ייקר מחיר המושבות בתאים השניים או הראשונים. במה נחשב היום הכסף המעט בעיני האם העליזה והענוגה על כל ענג; גם הלא זה דרך הגאיונים מאז לבחור למו את התאים השניים או את הראשונים, כי שם חלקת מושבם רבודה מרבדים ושם יארחו לחברה את בני גילם, שם יתודעו אל שרים זהב להם ויתרועעו את נדיבים וחורי ארץ. אבל דבורה לא בסתר הגידה, כי כל ישעה וכל חפצה לשנות הפעם דרכיה, למען יראו הצעירים מבני החבורה וידעו גם את ארחות הנוסעים “מבני דלת עם הארץ”.

ודרך האורחה הכבודה היתה “צלחה”.

גם האיש הזר ישב בתא מסעם. שם באחת הפנות בחר לו מושב וישקף מבעד החלון החוצה מבלי שום לבב אל יתר הנוסעים. אחרי רגעים אחדים, כמעט עזבה המרכבה את התחנה, ויוצא את קנה מקטרתו מצלחת בגדו ויעל עשנו בכל פה, כי תפוש היה במחשבותיו, פתאום השל נעלו מעל רגלו ויוצא ממנו צרור עפר אשר העיק לו, אף פשט את מעילו וינקה את אחד הכתמים אשר דבקו בו.

כל האורחה הכבודה “התענגה” על המראה.

“אך פראים המה בני דלת עם הארץ” אמרו איש אל רעהו “אנשים לא אמון בם והמה לא ידעו כל נמוס ודרך ארץ”.

– “ואיך לא תחוס עינך על העלמה היפה היושבת ממולך?” – בחר לו הדוקטור ב. מהתלות וינס דבר אל האיש הזר – “הלא בעשן מקטרתך תשחית את הוד יפיה”.

זה עתה פנה האיש הזר אל הדובר בו וירא את אננא הגאיונית היושבת ממולו ופניו רעמו.

– “מה לי ולפסלי שעשועיכם?” השמיע ברגז קולו ויטעם את שתי המלים האחרונות – “אם שרים גדולים ונכבדים אתם, אם חברת בני דלת עם הארץ לא תנעם לכם, ברו לבם מושבות בתאים הראשונים אשר במרכבת הקיטור”.

כל האורחה שחקה לדבריו.

ואננא ומתילדה הביטו פתאם אשה בפני רעותה מבלי דעת מדוע ולמה, גם מבלי התבונן בו – פני הראשונה חורו ופני השניה נהרו.

* *

לא! לא אך מקרה היה. ממחרת היום ההוא נראה את האיש הזר את האיש הנקרא בשם גבריאל, בבית מתילדה. ועל פי עצתה לאבותיה נועד לבוא יום יום להורות את אחיה דעת שפת עבר.

מתילדה היתה כבירה לימים מאננא רעותה, כבר מלאו לה עשרים שנה בבתוליה בית אביה. גם היא היתה יפת תאר ויפת מראה וגם היא למדה “חכמה ודעת” ככל בנות גילה, ואף היא תלבש גאות כאחת מבנות “אצילי בני ישראל”. בכל זאת רב ההבדל בינה ובין אננא רעותה, כי היא יודעת להלוך נגד החיים יותר מרעותה, כי שיח ושיג לה עם בני אדם ולה נתכנו עלילותיהם ותחבולותיהם. הן אביה הוא מאז איש עשיר, נכבד ונשוא פנים בעדתו. רבים המה הסוחרים באי ביתו כמחזיקים בנושנות כמשכילים בני הדור החדש. כמעט כלם יקחו דברים עם מתילדה, יספרו באזניה חדשות ילדי יום, ישיחו ויגידו משפט על גוי ואדם יחד, ואף היא תביע למו דעתה, גם לפעמים יֵדַּמו כבירים ממנה לימים לעצתה.

בימים האחרונים בא רזון באוצרות אבי מתילדה, כי אבד כסף רב בענין רע, רבים התלחשו על אדותיו, כי עוד מעט ובא כמתהלך רישו. גם מתילדה הכירה בפני אביה כי אינם כתמול שלשום. בכל זאת לא נשתנו סדרי הבית במאומה. אוהביו וחושבי שמו לא חדלו מבוא ביתו, וגם הוא גם מתילדה בתו שמרו דרכם מאז לקדם פניהם באותות אהבה ורצון רב.

אפס כי בימים האלה האירה מתילדה פניה לרעותה יתר על המדה וכל עין בוחנת תעידנה כי לבה בל עמה, כי בקרבה יתחולל רעיון זר, כמו תתאמץ לתקן את המעות אשר עות עליה לבה להעיר בה חמת קנאה לרעותה הטובה אולם בכל פעם תתגבר עליה זאת הקנאה העצורה בעצמותיה וכלכל לא תוכל.

וזדון לבה השיאה להקים לרעותה את גבריאל המורה לסמל הקנאה המקנה.

– הידעת, יקירתי? – אמרה פעם לרעותה בשבתן יחד בחדר הנשען אל החדר אשר בו השמיע המורה את לקחו – הידעת כי זה גבריאל אשר למראה עינים בער הוא מאיש ולא בינת אדם לו, כי זה המורה הוא איש אשר לבו ראה הרבה חכמה ודעת וגם שאר רוח לו?

– ומה לי ולו כי אשית אליו לבי אם חכם הוא או כסיל? – השמיעה אננא כמו ברגז קולה.

ומתילדה הכירה בקול רעותה כי לבבה לא כן יחשוב. על כן לא הרפתה ממנה ותאמר: חלילה לנו מהבזות חכמת מסכן ומהתגאות עליו. אם תאבי ננסה אליו דבר אחרי גמרו חק למודו ונשמע מה בפיהו.

כמו מבלי משים ובבלי דעת, בטרם מצאה אננא בפיה תוכחות, כבר היו שתיהן בחדר המורה וכבר פתחה מתילדה שפתיה עמו ותבחר לשון ערומים ותתהפך בתחבולותיה להסב את לבו אליה, כי ישמיע משפטיו על מקרים ומעשים אשר בתולדות גוי ואדם מני אז, על המסבות אשר בדברי ימי עם בני ישראל ועל התהפוכות אשר בסדרי חברת בני האדם.

המורה אשר בתחלה החשה התאפק ויגמגם בלשונו ויבקש תחבולות להתחמק, בהאבקו עם נפשו נלחץ פתאם בין המצרים ולא מצא דרך לנטות ימין או שמאל, כי באה אליו הרוח ותצרור אותו בכנפיה. לפתע פתאם קרן עור פניו גם לעיניו היה ברק נפלא, כמו חופף עליו כבוד החכמה, וכהקיר ביר מימיה כן הקרו משפטיו בשפה ברורה, בהגיון נכון וישר ובאמרי נחת וידבר גדולות, רבות ונשגבות, גם המתיק כפעם בפעם התולים בפיהו וימשל משלים בוטים כמדקרות חרב ומשביעים גם רצון.

אננא הקשיבה רב קשב ובקרבה התחולל סער: הזה הוא האיש אשר יאמר עליו הדוקטור ב. כי הוא זה פרא אדם? מה נפלאו דרכיו ומה עמקו מחשבותיו!.. אבל אם חכם לבו וגדולות ידבר, מדוע רק אותה שם מטרה לחצי לעגו? מה עול מצא בה כי אליה יכונן מרבית התוליו?!…

לא אחת מצאה אננא תואנה להוכח עמו, ויהי כל ישעה וכל חפצה רק להוכיחהו, כי גם לבבה איננו צפון משכל, כי גם אותה לא השה אלוה דעת ומשפט וגם בפיה תוכחות. אבל – לבב זה המורה חזק מצור, נפשו שמיר, רוחו נחושה ופניו כחלמיש. הוא לא בסתר יגיד כי כל דבריה מהבל המה יחד, כי אין בכל משפטיה אף צל של הגיון, כי כל חכמתה היא רק חכמת אנשים מלומדה, כי דרכי החיים זרים לה ועת ומשפט לא תדע. הוא יתאכזר עוד להרבות לעג על מוריה, כי לא חזו לה נכחות בלתי אם עועים ומהתלות ויתעו את רוחה בתהו לא דרך.

– ובכל זאת הוא פרא אדם – הגידה אננא לרעותה ממחרת היום ההוא – לא אחת אבהל מפניו כי רוחו יוציא משפט בלשון מדברת גדולות וקולו כקול הסלע עת יפוצצהו הפטיש. אות הוא כי אין לב לו, כי רק רוח מבינתו יענהו אמרי השכל ודעת, אבל האמרים האלה ריקים ואין בהם הצלצול הנעים של רגשי הלבב.

מתילדה התפלאה למשמע אזניה ותשתומם להלך נפש רעותה, כי זאת הפעם שמעה מפיה דברים נכוחים, אשר לא הסכינה בם, ומשפט חדש אשר אף אם לא נכון בעיניה, בכל זאת יענה במגידו כי הגות לבו תבונות.

“הצרה תלמד את האדם תפלה” יאמרו החכמים, והיא תלמדהו גם הגיונות חדשים ומחשבות חדשות. רבות מחשבות בלב אננא הגאיונית על אדות זה המורה הנפלא, ותהי זאת נחמתה, כי אף אם חכם הוא ויודע עת ומשפט לחפצים רבים, בכל זאת לא נתנה החכמה את העולם בלבו והוא לא ידע מה נועם ומה יופי…

אולם גם אם תציע אשה שאול בהלך נפשה, שם תמצאנה עין רעותה המתקנאה בה. היא מחשבות תבחן ואין חשך וצלמות להסתר מפניה.

מתילדה באה עד נבכי תהום הגיונות רעותה וּבלבה שמרה את הדבר. ויהי הפעם, אמש, בשבת אננא בביתה ותשכל מתילדה להסב את שיחתה באזני המורה על אדות היופי והנשגב, על אדות השירה והמליצה.

וכמו התרחצה נפש גבריאל בנהרי נחלי שמנים, וילבש אור ויפעה, הוד והדר. פניו מלאים זיו ומפיקים נגה, עיניו מזהירות, על שפתיו קסם, כלו אומר שחוק קל ונעים. גם קולו כקול המצלתים, דבריו רכו משמן, אמרתו כטל תזל בהנעימו זמירות להיופי, עת רוממות התולדה בגרונו, עת ימלא פיהו תהלה להשירה הנשגבה אשר בכל היקום; בדברו נגידים על הדר כבוד השרון כי יעטף שית עדיו, על רננת כוכבי השמים וכסיליהם, על הקסם השפוּד בחרט אנוש על יריעות הבד, ועל המליצה הרוממה אשר מאז ומקדם יביעו אמנים בחרשת אבן.

– האם גם ליפי בני האדם ירום לבבך? – שאלה פתאם מתילדה את פי המורה ותתבונן אל פני רעותה כמו תוציא מלבה מלים.

– לבבי ירום ונשא וגבה מאד למראה סמל תכנית היופי בכל אשר יגלה לפני – השיב המורה בנחת וברצון רב – רוחי ישתומם בקרבי ונפשי תרון אף כליותי תעלוזנה. אולם לא אכחד כי בהתבונני אל מראה גבר חי ואל תארו, אם איש אם אשה, אז בטרם אראה ראשית לחמדת פניו יתעורר בי החפץ לדעת גם את מעלות רוחו והכשר חכמתו. והיה אם כסיל ובער זה הגבר, אם רק תפוש הוא יופי ותאר וכל רוח אין בקרבו, כי עתה תרפינה כנפי דמיוני, אף לא בסתר אגיד כי מלבד שלא אחמוד יפיו בלבבי אבל גם אבזה צלמו.

מתילדה ואננא הביטו אשה בפני רעותה ולא מצאו בפיהן מלים להשיבהו על תוכחתו. כמעט רגע גם מתילדה נבוכה ביראתה פן גם אליה כונן זה “המורה הנורא” חציו השנונים. ואננא – נפעמה למשמע אזניה ותהי כנדהמה.

ובלילה ההוא נדדה שנת הבתולה מרת חנה.

– “גם מה טוב ומה יופי יודע זה האיש אשר הדוקטור ב. יאמר עליו כי הוא פרא אדם – אמרה בלבבה על משכבה – מה נפלאו דרכיו ומה עמקו מחשבותיו!…”

כל דברי זה המורה ומשפטיו על המקרים והמעשים בתולדות דור ודור, על רוח עם בני ישראל ותורת דברי ימיו, על סדרי חיי חברת בני האדם ועל הדרכים אשר בם יוכלו לתקון את המעותים ולישר הדורים; כל דבריו ומשפטיו עלו עתה על רוחה ויעירו בקרבה מחשבות רבות ותבקש חשבונות רבים, וכמו בלי חפץ ובלי דעת נפשה עמדו נצבו לפניה הדוקטור ב. וה“פרא־אדם” זה לעומת זה, ותערוך את הרכות ואת החלקות אשר בהן החניפה הראשון ויחניפוה כל העוטרים אליה מעודה ועד היום הזה, לעמת הקשות והמשפטים “הזרים” אשר הקשיבו אזניה מפי האחרון, וכמעט רגע יתענה לבה בשפק אם לא גדול כבוד האחרון מכבוד הראשונים, אם לא צדקו משפטיו ממשפטיהם, אם לא גבהו דרכיו ומחשבותיו מדרכיהם ומחשבותיהם.

ותדד שנתה מעיניה, ויחפש רוחה, ותחשוב, ותעמיק חשוב: “בי יכלה זה המורה כל חציו… אמנם בבלי דעת חללתי את כבודו בראשית הודעי אליו. אבל האם בי האשם ואנכי לא ידעתי דרכיו?”… או “היצדק? האמנם כי פסל שעשועים אנכי, כי תפושה אני יופי ותאר וכל רוח אין בקרבי?… אם אולי יצדק ממני, אם אולי לו הצדקה להכעיסני, אבל גם לי לא בשת הפנים. ארצהו אחנהו וסר עוני וחטאתי תכפר. אמשכהו אחרי, אראהו לדעת כי לא השני אלוה חכמה וכי בינת אדם לי….”

“אולם במה אקדם פניו?” הוסיפה לחשוב “מה אעשה והוא ירחיק צעדיו מקרבתי?… טוב הדבר! עתה באה עצה בלבבי: הנה לפני ימים אחדים בשאתו מדברותיו על העת החדשה והשכלתה ויתאונן מרה כי ריח היהדות פג בימינו וטעמה נמר, כי עין ישראל כהתה וליחו נס, כי אש זרה תלהט את הדם ואת המח ותלחך גם את הלשד ואת השקוי אשר במבחר בנינו ובנותינו, כי אש אהבה נכריה כבר אכלה שתי קצותינו ותוכנו נחר, ותהי אדמת ישראל בקעה מלאה עצמות יבשות, יבשות מאד, – אז הרים קולו ויקרא: וכל זאת באתנו רק יען כי נלמד את בנותינו תפלות ולא תורה, יען כי בנותינו לא תדענה את תורת דברי ימי עמן ולא באה בהן רוח נביאי אל וחוזי יה, יען כי בנותינו לא תדענה אף תורת שפת עבר. הן לוא ידעו הנשים בישראל את רוח עמן, כי עתה הפיחוהו גם ביונקי שדיהן, כי עתה שרו באזני עולליהן שירי ציון ותספרנה לילדיהן ספורי ישרון, כי עתה הציתו בלבות בניהן את אש האהבה לכל סגלות עמם ומחמדיו. ויחי העם הזה, ותחי רוחו, ולא יעזוב עוד לאחרים חילו אף כבודו לאחר לא יתן… אמנם אנכי החשיתי אז, התאפקתי ולא השיבותיו דבר אף אם מלאתי מלים… טוב עשיתי! עתה באה עצה בלבבי: אנכי אשלחה להגיד ל”זה המורה" כי חפצי לבקש מפיהו תורת שפת עבר ודברי הימים לישראל, אז ייטיב מחשבתו על אדותי, ואז – יבוא יום יום אל בית אבי ואמצא לי עת להראותו לדעת, כי גם רוח בקרבי וכי ישרה נפשי בי…."

תמונת אבי אמה, תמונת היהודי אשר בילדותה היתה שעשועיו ותדבק נפשה אחריו, נצבה ברגע הזה כמו חיה לנגד עיניה והיא מתרפקת על הזכר הנעים, ויהיו לה געגועים עליו. – ותשש מאד על מחשבתה החדשה לשנות דרכיה ולהיות כאחת הבנות המצוינות בישראל, כאחת הבנות אשר חזה לה “זה המורה הנפלא בכל דרכיו ובכל מחשבותיו”.


 

ג. אִישׁ הָרוּחַ.

עברו ששה ירחים. – ראובן העציוני אבי מתילדה, דל מאד. לפני ימים לא כבירים אבד כמעט את כל הונו במסחר תבואות השדה. בכל זאת טרם אבד נצחו, עוד קמה בו תוחלתו לשוב ולרפא את הריסותיו. הן כל יודעיו ראו ישרו ויאשרוהו כי הוא בראותו את הרעה אשר תבוא עליו מהר וישלם את נשיו לכל הנושים בו, ובכן בהם בטח לבו כי לא יתנוהו לנפול גם בעת מטה ידו. אמנם ימים עברו ותקותו עוד נשארה מעל, כי רבים מנטילי הכסף אשר עד עתה היו אוצרותיהם פתוחים לפניו, המה עמדו עתה מנגד ביום נכרו, בכל זאת דמה הוא בנפשו כי רק בימים אשר התנועה היתה חזקה במסחר התבואות והשער בבקר עולה ולערב יורד יקפצו את ידם, בהיות לו עצתם אמונה לבל ישוב ויפול ברעה. היתכן? האם בו, בראובן העציוני אשר שלם את חובותיו עד הקשיטה האחרונה ולו לא השאיר בלתי אם שריד כמעט, האם גם בו יחדלו מבטוח?– בין כה וכה ישב ראובן כמעט כל היום כלוא בביתו באפס מעשה, ובחפצו להסתיר את רוע מצבו ויגון לבו מעיני מתילדה בתו היה כל היום אך שמח ויחמוד לצון לו וישם עינו על בניו בלמודיהם ויאר למו פנים גם בעשותם דבר אשר לא כדת. ובימים האלה השפיל כבודו ויבא יום יום בדברים גם עם גבריאל המורה. בתחלה חשב לו ראובן העציוני “זה הסוחר הגדול העוסק בישובו של עולם” את שיחתו עם “המורה הבטלן שאין לו בעולמו אלא ארבע אמות של חדר למודו” לדבר של מה בכך, לפטפוט אשר יהי לו לבלות שעתו הפנויה. אולם מיום ליום היה הקשר אמיץ בינו ובין גבריאל ותהי לו השיחה לשיחה הצריכה לגופה, למקור חדש אשר נפתח להלן מחשבותיו ובו ימצא נחומי, שקוי ומרפא.

ראובן העציוני היה איש אשר בימי נעוריו קרא ושנה הרבה, אבל כמעט מלאו לו עשרים שנה וכבר היה לסוחר ויהי שקוע ראשו ורובו במסחרו, בו שם כל מעיניו וכל רעיון ומחשבה אשר מחוץ למשאו ומתנו זרו לו. הוא רחים רבנן ומוקיר גם משכילים מבני הדור החדש, ובבואו בחברתם לקח עמהם דברים על פי טעמם ויתבל את שיחו במלתא דבדיחותא, בפתגם יפה מן המקרא או מן התלמוד, ואוזל לו אז ילעג “ללהגם”, כי “כל שאינו עוסק בפרקמטיא שהוא ישובו של עולם הרי הוא בטלן ואינו מן הישוב”.

עתה כאשר באו לו ימים אשר אין לו חפץ בהם היתה חברת גבריאל שעשועיו, ויקשב וישמע לכל הגיוניו ומשפטיו וישת לבו להשיבו דברים נכוחים. גם גבריאל מצא נחת בחברת העציוני, אחרי אשר נוכח כי היה לו לתלמיד מקשיב וכי יצלח חפצו בידו לחדש בקרבו רוח נכון ולהריחהו בהשכלה שיש בה אהבה נאמנה לעמו ולכל סגולותיו ורצון כביר לדאוג לעתידות ישראל, כי ישוב לתחיה ויציב לו יד בחיים, ולא יהי עוד לשה אובד ונדח.

ומתילדה שומעת את שיחותיהם יום יום, ואף אם דברים רבים זרים לה, בכל זאת היא מקשבת לכל מלה ומלה ועיניה נטויות אל אביה, כי אליו תשגיח אליו תתבונן ובקרבה תבקש פתרונים לשנויי דרכו וטעמו. יש אשר גם בפיה דברים, אבל היא תחשה תתאפק, פן – ברב דבריה יבין אביה כי דרכו בימים האחרונים חידה היא בעיניה, ואז יוסיף להתחפש לבל תמצא חידתו, או אולי תאבל עליו נפשו בראותו כי גם חפצו להסתיר עמל מעיני בתו לא יצלח בידו.

מתילדה חשבה לפעמים בלבה לבוא בדברים עם גבריאל המורה, בהיותה לבדה אתו בבית, אולי תוכל להציל מפיהו דבר על אדות מצב אביה. אבל בכל פעם השיבה אל לבה: “מה לאיש זר ולדברים שבינה לבין אביה?…” “זה המורה ימרה את רוחה בימים האחרונים ולא תוכל דברו לשלום. היא הקימתהו לרועץ לחנה רעותה למען הבאש את ריחה בעיני הד”ר ב. ועתה היה אף הוא כאחד ממעריציה. גם לד”ר ב. עשה שלום והוא יתהלך אתו כאת אח ורע…”

“אמנם בכל זאת” – התעשתה הפעם – "דברים רבים לי אליו. אקח לי מועד לפתוח שפתי עמו, אבליגה עלי כעשי ואחליק אמרי לו, אולי יש תקוה…”

היום בעזוב גבריאל את חדר הלמודים ויעבור דרך החדר הגדול לצאת פתח וירא את מתילדה והנה היא יושבת לבושה מחלצות. שחוק קל על שפתיה כמו מדברת היא אל לבה, אבל פניה אינם אתה כתמול שלשום. כל רואה יכיר כי היא מתעתדת לשיחה של ערמה ומזמה. מתילדה תחכה לקראת אורחים אשר עליה החובה לקבלם בסבר פנים יפות אף אם לבה בל עמה לדבר בפיה שלום למו עת בקרבה תתחוללנה גם שנאה וגם קנאה. כבר ארכה לה העת עד למאד, וכמו יהי כל חפצה להכין לשונה לדבר כן ולבל תגמגם, בערמתה תעצור את גבריאל מלכת, תקח עמו דברים, תשית בחלקות לו אף תזרוק בו מרה.

“אמנם טוב כי גם הוא ישב פה בבואם ובדברי עמהם” – עברה מחשבה כברק על רוחה – ושחוק רצון עבר על שפתיה בבחרה לשון רמיה ותאמר: “סלח נא לי, אדוני המורה, היום לא אתנך לעזוב את ביתנו עד אם תשב לפני למשפט ועד אם אשחרך מוסר על דרכיך אשר לא ישרו בעיני בימים האחרונים. הלא ידעתי כי איש אמת אתה ולא תכסה ממני דבר אשר עם לבבך”.

גבריאל השתומם למשמע דבריה ואף אם נחפז היה לדרכו, בכל זאת לא יכול להמרות אמרי פיה ויחכה לדבריה.

– ידעתיך מאז הוסיפה מתילדה – כי דרכיך נפלאים ומחשבותיך עמקו מאד. יש אשר האמנתי בחפזי, כי לפעמים במרום תמריא בטרם התבוננת עד רחבי ארץ כי שוגה אתה בדמיונות; ובכל זאת ידעתי להוקיר גם את שגיונותיך ודמיונותיך כי נפלאים המה מאד. הלא גם בדמיונותיך חשבתיך לאיש יודע להלוך נגד החיים, לאיש אשר אין בו נפתל ועקש והוא יודע עת ומשפט למעשהו ולא באפס יד ישנה דרכו, לא על לא דבר ישליך חפצו מנגד. הנה עוד זכור אזכור, כי כמעט עבר ירח ימים מיום אשר החלות ללמד לחנה רעותי תורת שפת עבר ואתה עזבת אותה פתאם ותחדל מבוא אל ביתה, אז הרהבתי בנפשי עז – על פי בקשת רעותי – לשאול את פיך על אדות הדבר הזה; אז שאלתיך לאמר: “מה ממך יהלוך אם חנה טרם תעשה חיל בלמודים? הלא לאט לאט תבא תורתך בקרבה. גם הן זאת חובתך ותעשנה והיא אם תאבה ואם תמאן הקשב לקח אחת היא לך”. – על שאלתי זאת ענית ואמרת: “זה פעמים ושלש העידותי בחנה הגאיונית, כי אם תוסיף תעתועיה ומשובותיה ולא תכרה אזן לשמוע בלמודים אז אחדל מבוא ביתה. הן לא שכר שעשועים אקח כי אם שכר למודים, והיא לפעמים לא תשים אף לבה לדברי, היא לא תקשיב למוצא פי, אבל כל חפצה לשוחח ולהראותני את רוחה והדר יפעתה”. עברו ימים אחדים וימת שמעון הגאיוני אביה, והיא מתאבלת מאד וממאנת להתנחם, אז שבתי ושחרתי את פניך – על פי בקשת רעותי, כי תשוב ותבוא אל ביתה, באמרה כי בלמודיה בכתבי הקדש תמצא נחומים לאבלה. דבריה אלה ישרו בעיניך ובשובך לפעלך היתה רוח חדשה אתך, כמו באה בלבך יראה פן בשובך למצוא נתיבות ביתה תשכח אותן בן יום, על כן חרדת על מעשיך לשבת כל היום בחברת חנה רעותי – להורותה דעת".

את דבריה האחרונים המריצה מתילדה מאד ותטעימם ברעל לשונה, למען היות להם כח חצים שנונים.

וגבריאל נפעם ויבקש לו מלים להשיבה על פחזותה ולהשיב את חציה מבלי אשר ישובו אליה ויכאיבוה.

– על דבר הדעת להלוך נגד החיים – השיב גבריאל אחרי רגעים אחדים – ועל דבר דמיונותי לא אשיבך מאומה. הן איש איש יכונן דרכו על פי התורה אשר יורהו רוח מבינתו, אולם אם תאמרי, כי שניתי את דרכי עם חנה וכי הייתי גם אני במכבדיה ומעריציה – הלא אל זאת ירמזון מליך – אגיד לך גלוי, כי אמנם כן הוא, אחרי אשר באמת נפלאה היא בבנות בגאון רוחה ובאהבתה את עמה, אשר שבה אליו באמת ובלב תמים. על דעתי, כי גם אַת תשישי על רעותך בראותך, כי חדלה משעשועיה ויתעורר בה רוחה לחשוב מחשבות ולהגות דעות. ואנכי טרם אדע מה הוא המוסר אשר אמרת לשחרני.

– כי לבי ישיש על חנה רעותי האהובה – ענתה מתילדה בבטחה – דעת לנבון נקל. כי על כן שחרתיך מוסר על אשר בימים האחרונים שבת ותוקר את רגליך מביתה, אחרי רואך כי הד"ר ב. מצא מסלות זה הבית ואולי גם את לבב חנה… האם באמנה תמנע מבוא בחברתו, יען כי איננו יהודי כאשר עם לבבך ומדוע לא ידעת להזהיר את תלמידתך המקשיבה לבל תלכד באהבתו או אולי מקנא אתה באשרו? היאומן כי גם לבך יהגה אהבה לחנה היפה וקנאה חמת גבר תאכלך?

מתילדה הישירה עפעפיה נגדו ותוסף ותאמר: “אנכי לא אמצא בזה כל עון אשר חטא. גם לב איש שאיננו איש אוצרות חם בקרבו והאהבה לא להון תשאל, אבל מדוע לא תגלה את לבך לחנה בעוד מועד? אולי גם היא במסתרים תחזה לה?”…

פני גבריאל חורו כשיד. הגחלים אשר זאת העלמה היושבת ממולו חותה על ראשו הציתו בקרבו חמה נוראה, ואחרי החמה מלחמה עזה ברגשותיו לבל יצאו פרצים –

גם מתילדה נבוכה עד למאד למראה פני גבריאל, וכמעט נכמרו נחומיה על הרעה אשר עשתה, גם יראה פן נוקשה באמרי פיה והוא ידע עתה את הקנאה הבוערת בה לחנה רעותה וגם ישיב לה גמולה בראשה.

ותהי גם לשניהם הרוחה בהשמע פתאום קול דופק על הדלת, וראובן העציוני, ואחריו חנה הגאיונית אחוזה בזרועות הד"ר ב. באו הביתה.

– בואכם לשלום! – קראה מתילדה בקול ששון ותרץ לקראתם ותחבק את חנה בכל עז ותנשקנה בכל פה.

מתילדה אמרה ברגע ההוא להשביח בקול ששונה את המית לבבה, לחבש בחבוקה לעצבותיה – ולהשך בצלצלי נשיקותיה את משק כליותיה.

אין איש אשר ראה ברגע ההוא ללבב מתילדה בלתי אם גבריאל. הוא הבין למשבתיה ותהי זאת נחמתו כמעט, בראותו כי טרם השביתה נפשה מטהרה וכי בו ברגע יסרוה כליותיה על אשר באה בה מחשבת בגד לחרוש רעה על רעותה הטובה.

הפעם השגיחו כל אנשי הבית אל גבריאל, אליו התבוננו כי תפוש הוא בשרעפיו, וכמו נדברו יחד להתמלאות עליו ולהתגרות בו פנו אליו בברכת שלום ויקיפוהו. בשאלות, גם ראובן העציוני וגם חנה הגאיונית. ואף הד“ר ב. הושיט את ידו לו כאל רעהו מאז ויחמוד התולים לו באמרו: יישר כחך, גבריאל, כי גדולות עשית ואתה לא תיעף ולא תיגע בפעליך. בהעלמה הגאיונית הראת את ידך הגדולה והחזקה לתת את תורתך בלבה, ועתה גם בהעלמה העציונית תשלח יד. לפי ראות עיני איש משכיל אתה בכל דרכיך וגם טעמך ברוך, כי אך בעלמות כבודות ועדינות תבחר ותקרב. אמנם אם כחך גדול, מדוע לא תנסה גם אלי דבר ללמדני תורת שפת עבר? או האם כבר מסרת את גורלי ביד תלמידתך הנוה והמעונגה, כי היא תנעים לי את תורתך עד אם תבוא כשמן בעצמותי?” – ובדברו הצהיל פנים לחנה הגאיונית ושחוק קסם על שפתיו.

פני חנה אדמו וגם נהרו בהעיפה עיניה בהדוקטור, כמו תתחנן אליו לבל יתגר בגבריאל הרבה ולבל יוסיף להרבות מהלליה באזני זרים.

– אם להתולים – השיב גבריאל בנחת – גם ידי רב לי וגם באשפתי חצים שנונים לירות למתחרים בי. אבל, אדוני הדוקטור, הן לא אחת כבר הגדתי לך, כי אין נפשי ללעג שאין בו מועיל. חזון רוחי קדוש הוא לי כלכל יהודי הנאמן עם עמו וכל הנוגע בו להללו בדבר שפתים לא ינקה. לבבי ידמה, כי גם אתה, אדוני הדוקטור, רק בפיך תחמוד לצון לך, אבל בקרבך עצורה אהבת עמך וכל כליותיך תחרדנה על עתידותיו. כי על כן אסלח לך על אשר תחטא לפעמים בשפתיך.

עיני חנה המזהירות אשר הביטו ברגע ההוא אל גבריאל מורה ומלמדה בתודה רבה על דבריו האחרונים השיבו את רוח הדובר, וגם הגידו לכל כי עת לחדול מריב שפתים.

– גבריאל היטיב אשר דבר – ענה ראובן העציוני גם הוא חלקו כסוחר המפשר בין שני בעלי ריב – הן כל איש ישראל אוהב את עמו וגם אדוני הדוקטור נודע מאז באהבתו לאחיו ובדאגתו לטובתם.

הדוקטור ב. הניע בראשו אל העציוני לאות תודה. ואל גבריאל פנה ויאמר: אם תאמין בי ובאהבתי לעמי, מדוע תחשוב זאת לי לחטאה אם אוכיח לאחי פשעם, כי את טובתם אני דורש ולא אוכל לראות בהבאישם את ריחנו בעיני עם הארץ במנהגיהם הזרים?

– טובה תוכחת מגלה (הבאה) מאהבה מסותרת – הופיע העציוני על דברי הדוקטור ויתרגם לפניו את דברי החכם מכל אדם ויבט אל גבריאל כמנצח, כי הצליח להביא לו ראיה מן המקרא.

שחוק קל עבר על שפתי גבריאל בשמעו את דברי העציוני, כי ברגע אחד שכח את כל דברי התורה אשר הקשיב מפיהו בשיחתם יום יום, ובראותו כי גם חנה וגם מתילדה, אשר עד עתה התלחשו אשה באזני רעותה ותשחקנה חרש על צפונותיהן, הטו פתאם אזניהן להקשיב למענה המורה, וכמו חכו כי הוא יענה ויאמר: “נצחתוני, אדוני!”

– הראיה היא ראיה נצחת – השיב המורה בשחוק מלא מרורות – וגם באור הכתוב הוא טוב מאד. אבל אם תרשוני אמשול לכם משל: מעשה באיש אחד שבא לפני רב וגאון בישראל וספר באורי כתבי הקדש בידו לבקש “מהדרת כבוד קדושת תורתו” הסכמה עליו. וישם הרב עינו על הבאור החדש ויען ויאמר: “בני! הנני נכון לתת הסכמתי על באורך לספר איוב”. – “ומדוע רק על ספר איוב?” – שאל המבאר בלב הולם פעם. – “הלא ידעת, בני”, ענהו הרב בנחת קולו “הלא שמעת כי איוב מכאובים רבים נשא ופגעים אין מספר באו עליו. ובכן גם את באורך החדש יט שכמו לסבול”.

“איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה” הוסיף גבריאל, "ואמנם נח לו שלא נברא משנברא, כי מי יודע אם לא כבדה עליו יד המבארים אשר סביב שתו עליו להחליק אמריו ולפשט העקמומיות שבשפתו מכל פגעי השטן האכזר? אולם איוב משל היה לעמנו עם בני ישראל, ולעם הזה היה באור הכתוב של תוכחת מגולה הבאה מאהבה מסותרת כקוץ מכאיב; העם הזה אשר כח גדול לו לשאת ולסבול את כל הרעות אשר אפפו עליו צורריו, הוא נלאה עתה נשוא את התוכחת המגולה של אוהביו אהבה מסותרת. זו רעה חולה לו, כי רבים מבניו המתאמרים למשכילים לא יאהבוהו אהבה מגולה ויוכיחוהו תוכחת מסותרת. הרעה הזאת רעה ממארת היא אשר דבקה בנפשות בני הדור החדש באשמת מורים מתעים אשר קמו בנו זה כמאה שנה, ובחזקת היד יאמרו “לרפא משובותינו”. זה כמאה שנה אשר כמעט פקדו העמים את גאות יעקב ויבאו אל מבאות האפלים ויבקעו בקיעים קטנים בחלונות בתי יהודה ויתגנבו קרנים אחדים גם אל מחשכיהם. וירהיבו רבים מנערינו ומזקנינו עוז בנפשם ויתפרצו ממחבואיהם ויראו את האור והנה טוב מאד ויהיו כמתעתעים ממראה עיניהם. המה הפנו נסו יחד ממושבותם, לא עמדו אף רגע קטן להביט אחריהם ולראות בסבלות אחיהם אשר פגרו מלכת נתיב לא ידעוהו, או אשר בחרו לשבת עוד תחתיהם, ביראתם פן ידעכו ממקומם, כי עד ארגיעה יהל החפש נרו על ראשם ועוד אחת מעט ומשנה חשך ישופם. אלה הנמהרים יצאו פרצים וירוצו ברחובות קריה לבקש למו את האחים החדשים ולחבקם בכל מאמצי כחם. ויהי בראותם כי אלה “האחים” טרם יפתחו זרועותיהם להשיב אהבה אל חיקם וידמו המה בנפשם כי חטאותיהם בשוליהם על כן המה לנדה בעיני שכניהם – ובכן נבהלו ברוחם נחפזו להתרחץ גם מעונות שלא העוו המה ומפשעים שלא פשעו אבותיהם. אלה הנמהרים אשר זה אתמול בהיותם בבית אבותיהם לא הביטו עמל ביעקב אף לא ראו און בישראל, אלה אשר זה אתמול קראו גם המה חמס על הנותנים יעקב למשסה וירגנו באהליהם, כי שונאיהם שוד וכזב ירבו, וכי אך תנואות ימצאו על ישראל להרבות פצעיו חנם; אלה הנמהרים בצאתם היום החוצה מהרו שכחו תוכחות פיהם ויבהילו להביא את כל קדשי בני ישראל קרבן על מזבח אהבת האחים החדשים ויבהילו גם את אבותיהם, כי יסירו “אולתם” ויטהרו “מפשעיהם” להיות ככל הגוים בית ישראל; אלה הנמהרים הפכו עתה את החנית ויתקעוה בלב עמם הפצוע בקראם גם המה בקול גדול ולא יסף, כי כל הגוים חפים מפשע ואנחנו החוטאים, כי על כל העמים נגה אור גדול ואנחנו בני ישראל ההולכים בחשך ומשמרים הבלי שוא, כי כל שוכני תבל עמלים בזעת אפם ואוכלים יגיע כפיהם ואנחנו העלוקות המוצצות דמי זרים ובמשמניהם שמן חלקנו. ואם לא השחוק הוא, אם לא בשחוק יכאב לב, כי רבו עיני הנמהרים אלה ויתהללו בשער, כי מוכיחים ומטיפים המה ככל החוזים אשר מאז הטיפו לבית יעקב, כי תוכחתם המגולה תבוא מאהבתם המסותרת; אם לא השחוק הוא? הן החוזים אשר מאז הגידו ליעקב פשעו ולישראל חטאתו, המה לא הסתירו מימיהם את אהבתם לעמם ותהי להם הצדקה לגלות גם את תוכחתם.

– אם כן לא הוטב באורי בעיניך השמיע פתאם ראובן העציוני בתום לבב והוא היה תפוש עד עתה בשרעפיו ולא שמע את כל דברי המורה – הרי הכתוב לפניך כמו שהוא, באר אותו כנפשך וכלבבך.

גם הדוקטור ב. אשר לא הבין את דברי הכתוב בלתי אם על פי תרגומו שחק לתום העציוני וירגיע את לבבו באמרו: “הלא שמעת, אדוני, כי גבריאל מלא פיהו תהלת באורך באזנינו; אבל הוא עוד הוסיף ללבנו ולבררו. אמנם אנכי לא אכחד, כי הנוספות אשר שת גבריאל על באורך אינן נכונות לפני, אחרי אשר הוא מותח דין קשה על בני הדור החדש ולא ישים אל לבו, כי ישנם גם בנו מטיפים אשר דרשתם זו אומנתם, והמה לא יסתירו את אהבתם לעמם וגם יוכיחוהו גלוי מעל הבמה על פחזותו ועל משובותיו. ואלה המטיפים אינם נמהרים, אבל גדולים וחכמים, ובכל זאת יטיפו להתבוללות ישראל בין העמים, להיות ככל הגוים ולא יבדלו מהם בלתי אם באמונתם, להיות יהודים בביתם ואנשים בני ארצות מולדתם בחוץ”.

– ואלה המטיפים אינם נמהרים – ענה גבריאל בשנותו את דברי הדוקטור בלעג, – אבל – מתעים. חוזי מהתלות לעמם, טחי תפל, מהבילים את צאן מרעיתם לחשוב כל ברק עץ רקבון לזהב מופז ואת כל יקר וזוהר לצעצועים ותעתועים. אלה “הגדולים והחכמים” עושים מעשיהם זרים מעשיהם לעיני כל קהל עדת בני ישראל וישתבחו בעיר אשר כן עשו: אלה הגדולים והחכמים באים בקרדמות לבית ישראל, יניפו גרזן על אהלי יעקב, ינתחו את תורתנו לעינינו לנתחים. ישללו מעל הכתובים כל הדר ויהפכו את הודם למשחית, יפשטו בלי חמלה את הכבוד מכל זכרונותינו ושרידי מחמדינו מימי קדם, יתקלסו בגבורינו אשר לחמו כלבאים בעד עמם וארצם, יעמלו להסיע מלבנו את התקוה לשוב ולהיות עם ככל העמים – בשוב ה' את שיבת ציון. המה המפשיטים את עורנו מעל עצמינו ותחתיו ילבישונו כתנת מגוהצה המלאה נקבים נקבים. בעיניהם היה עם בני ישראל רק “השמש לנרות החנוכה” של העמים אשר יכוהו מכות בלתי סרה וירגיזו את זרועי ידיו לבל ידליק את נרותיהם. בעיניהם כבר מתה שפת הנביאים והחוזים ותהי לשפת החנוטים, אשר רק החוקרים קדמוניות והדורשים אל שרידי ימות עולם יתורו לבוא עד חקר תכליתה; בעיניהם היה העם כלא היה, ובכל זאת המה קוראים באזני העם הזה כל היום: “מאמיני דת משה אתם, באמונתכם חיו!”. את האמת אגיד כי לא אדע אם לב הותל הטה גם אותם ולא ישמיעו לאזניהם את אשר המה מוציאים מפיהם או כי בזדון לבבם ישיאו על עמנו מות ואבדון. הן אם שפה לא היתה עוד לישראל, אם בקדושיו לא יאמין עוד, אם נשתה גבורת גבוריו ואם גם תוחלתו לשוב ולחיות נוחלה אבדה, מה היא האמונה אשר בה יחיה? היחי עם בהבל פיהם של מטיפיו?

העציוני אשר אחרי תוכחת הדוקטור שמע בשום לבב את דברי המורה וימצא נחת בבקרתו הנמרצה על המטיפים, לא יכול התאפק ויפן אל גבריאל ויאמר: אמנם לא אחת השמעתי באזניך, כי בעיני טוב צפרנם של הרבנים המחזיקים בנושנות מכרשם של המטיפים המשכילים.

– צר לי כי גם דרכי רבים מרבנינו המחזיקים בנושנות לא ישרו בעיני כיום הזה התאונן גבריאל במרי שיחו – גם המה עובדים עבודתם נכריה עבודתם, גם המה אבדו עצות וישביתו את היהדות מטהרה בשנים קדמוניות ויעיבו את זהר ישראל סבא, עד כי לא יכירהו עוד כל רואהו בעצם תמו. תחת אשר הראשונים מקרקרים קיר ומהרסים בחומת בית ישראל עומדים המה “בדחילא ורחימא” ומטיחים טיח על טיח, ובזה יאמרו לחזק את בדקיו, להקים את ההריסות ולבנות את החרבות. הן גם המה תעו מני דרך בהבדילם את היהדות מן החיים ובהמיתם את בנינו באהלה של תורה. המה יאמרו להשקיט את רעבוננו, בהאכילם אותנו את הזג ולא את החרצן, את קליפת הרמון ולא את תוכו, ירקא ולא בשרא וכורא. בעיניהם היה בית ישראל למגדל המרחף על כנפי רוח והתורה והשפה אשר לנו לאותיות פורחות באויר. על דעתם לא נברא קוצו של יוד בלתי אם לשאת על גבו תלי תלין של הלכות. גם בקרבם נהפך לשד היהדות, לא עמד בם טעם התורה. המה המאכילים את ילדי עמנו בוסר, ובראותם כי שני אלה הילדים קהו יצעקו כל היום חמס, מבלי הדעת כי חמסם על קדקדם ירד, כי דם הבנים אשר יאבדו דרך ויבגדו בעמם עליהם יטוש. הן לו חכמו השכילו אלה השרידים הרודים עם עמם ועם כל קדשיו נאמנים המה, לו חכמו השכילו לגדל את בנינו על פי התורה אשר יורונו דברי ימינו, לטעת בתוכם חיי עולם, בה רותם אותם את שפת נביאי אל וחוזי יה ובלמדם אותם תולדות גאוני עמנו וקורות עם סגולה מיום היותו לגוי ועד היום הזה, תולדות גבורי יהודה מלכיה ושריה, כי עתה חי בקרבם רוח החוזים, כי עתה היה כח גבורינו חדש גם עמהם, כי עתה היו למו גאונינו מאז ומקדם לעינים, כי עתה האירו למו אלה המאורות הגדולים את מחשכיהם בארצות גלותם, כי עתה הכירו את נפשם ואת ערכם התימרו בכבוד אבותיהם ובכבוד תורתם, וכי עתה לא על נקלה בגדו אלה הבנים בברית עמם ולא על נקלה סבו את לבם ליאש מן התקוה לתחית הלאום ולשיבת שבות ציון; כי עתה היתה אהבתם לעמם נטועה בתוכם וגם בהמר ארץ היא לא תמר ולא תמוט.

גבריאל מדי דברו שכח כמעט רגע, כי באזני אנשים אחדים ישמיע את דבריו וירם את קולו כמטיף מעל הבמה וישאג ויתאונן ויתחנן עד אם – הניף הדוקטור את ידו אליו ויתופף על שכמו באמרו: יפה דרשת, שפתיך ישמרו דעת, אבל הלא באזני הנה יקרתי השמיע יום יום את תורתך, וכן באזני האדון העציוני ובתו הכבודה, ואנכי? עת לי לבקש את תורתך מפי יקרתי הגאיונית אשר כבר הואילה ברוב טובה להבטיחני, כי תהי לי למורה נאמנה, ואתה תוכל לבטוח בה כי לא תעשה מלאכתה רמיה.

* *

– ומה תגיד ל“זה פרא־האדם”? האמנם כי איש רוח הוא ותורת אמת נצורה על דל שפתיו? – אמרה חנה הגאיונית אל הדוקטור ב. בצאתם מבית העציוני.

– לבי ישמח כי תלמידה מקשבת אַתּ, עוד אחת מעט וגם את תטיפי את לקחו מעל הבמה ובכבודך אתימר גם אני.

– הלא יום יום תשאל ממני, כי אשיר לך משירי ציון אשר למדתי מפי מורי – אמרה חנה בחן שפתים – ואם לא תהי לי תלמיד מקשיב אז איסרך קשה כי – אשיר לך את שירי עוד בטרם תדרשם.

– חביבים עלי יסורים – ענה הדוקטור בשחוק וינשק את ידה – יסריני נא מוסר ולא תחדלי אף אם אהי תלמיד מקשיב. הן איך אוכל ולא אקשיב למוצא שפתיך?! אמנם בשכר מוסרך תנעים אודה לך בפה מלא, כי גבריאל איש רוח הוא.


עוֹלָם מָלֵא.

כעבור שנה.

מוצאי שבת נחמו, ה' תרמ"ח ליצירה.

חברי “ציון” אשר בלבוב קראו מועד. נרות רבים יאירו היום את ההיכל הגדול אשר להחברה הזאת. גם מנורה גדולה אחוזה בקיר המזרח ממעל להבמה, והיא תפיץ אורה על התמונה המתנוססת שמה, תמונת הסופר הלאמי המנוח פרץ בן משה סמולנסקין, ועל הכתבות “אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” ו“אם אין אני לי מי לי” המשוחות על הקיר לשני עברי התמונה, בצבע תכלת־שחרחר. ממול הבמה מסודרים כסאות למושב הנאספים. אולם לא כל המתאספים ימצאו כסא לשבת, כי הבית מלא אנשים ונשים. על כן הפליאו אנשי החברה את הכסאות למושב הנשים, ולמושב האנשים האורחים, והמה עומדים צפופים מאחריהם.

עינים רבות נטויות אל ה“פנים־החדשות” אשר הואילו לבוא היום אל האספה. ועוד יותר מתפלאים אל האורחה החדשה היושבת בשורה הראשונה ממול הבימה, הלא היא: הדוקטור ב. ולימינו אננא הגאיונית ולשמאלו דבורה אמה.

דומיה מסביב.

איש צעיר לימים אשר זה עתה עמד באחת הפנות וישוחח עם איש זקן בא בימים, וכמו הפציר בו כי יבחר לו מקום למושב, אבל הזקן התעקש וימאן ללכת אחריו; זה הצעיר הקריב עתה אל הבמה לשאת מדברותיו.

בטרם יפתח שפתיו יתבונן אל כל קהל הנאספים כמו יתור אחרי דבר־מה, ובראותו את האורחה החדשה היושבת ממולו, אורו פניו כמנצח.

האיש הזה הוא גבריאל “המורה”.

כל העינים נטויות עתה אליו, גם עפעפיו יישירו נגדו בנאמו את נאומו ואחרי פתיחה קצרה הרים מעט את קולו ויאמר:

“הגדה עתיקה בפי העם כי בליל תשעה באב יבקעו השמים ויהי הרגע רגע רצון, כמעט יביע הרואה משאלות לבבו וכל חפצו ישלים… לוא ידעתי אנכי להישיר מבטי ברגע ההוא, כי עתה אך אחת שאלתי אותה אבקש: מי יתן מקל־קוסמים בידי, מקל אשר אמת יקסום לעמי, ואעביר לפניו במחזה את כל הקורות אותו מיום היותו לעם, את כל החליפות והתמורות שהיו לו לשנים ולימים ולשעות ולרגעים, ואעביר לפניו במחזה את מלכיו וכהניו, שריו ויועציו, נביאיו וחוזיו גבוריו וחכמיו – ואת מאשריו המתעים וכהני האון, נביאי השקר וחוזי מהתלות, מהרסיו ומחריביו; ואאיר לעיניו באספקלריא מאירה את תפארת בת ציון, את הדר השרון והכרמל, את גאון ישראל בסוד ארזי הלבנון בצמרתם עלי ראשו ובהשמיע גלי מי הירדן את לחשם באזניו; ואעביר לפניו במחזה את השרים הסוררים, את חבר הכהנים אשר דרך ירצחו שכמה, את אפרים חבור העצבים אשר “בעמים הוא יתבולל” – ותלבש בת ציון שממה “ואבלו נאות הרועים ויבש ראש הכרמל”, וישם השרון ערפל חתולתו, ויגעש וירעש הלבנון לקול זעקת ההולכים שבי לפי צר, וישמיעו גלי מי הירדן את אנחותיהם מסוף העולם ועד סופו; ואאיר לעיניו באספקלריא מאירה מחזה שבי הגולה ובראשם זרבבל “האומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה אקומם”; ואעביר לפניו במחזה את בני יוסף בן טוביה המוכס ואת יזון ומנלאוס “הכהנים־מטעם־הממשלה”, אשר השתובבו משובות היונים וימיטו על עמם שואה בהטיפם התבוללות לבית יעקב ויתאמצו להשבית את רוח היהדות מטהרה; ואאיר לעיניו באספקלריא מאירה את מחזה הפלאות של מתתיהו הזקן ובניו המכבים בהשיבם לעמם את זהרו ובטהרם את מקדש לבותיו ואת מקדש ה', משקוצי הגוים ומתועבותיהם; ואעביר לפניו במחזה גם את המסבות אשר התהפכו עליו בימי חרבן בית שני ויסבו באבדן ארצו וממלכתו ובית מקדשו, את הורדוס בן אנטיפטר העבד האדומי, אשר האביד במשובת רוחו את הניר האחרון לבית החשמונאים ואת הבנות השובבות אחיות המלך אגריפא, אשר צדו נפשות להרומים ותרפינה את רוח העם מתת ידם “להקנאים”, ליוחנן מניסקלא, לשמעון בן גיורא ולאלעזר בן יאיר, אשר לחמו כלבאים בעד עמם וארצו, ועד הרגע האחרון הגינו על מבצריהם ברוח עוז וגבורה, אשר עליו יתפלאו כל יודעי מלחמה; ואאיר לעיניו באספקלריא מאירה את מחזה מלחמת בר כוכבא ולימינו רבי עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידיו, אשר הפיחו בקרבו רוח עוז וירבו לו עצמה להלחם עם הרומים את המלחמה האחרונה בעד חופש עמו וארצו ואת המלשין מבני הכותים גרי אריות שהיו קשים לישראל כספחת; ואאיר לפניו באספקלריא מאירה את המחזה של יבנה וחכמיה ואת המחזה של ראשי הגולה, אשר באבדן הארץ והממלכה הגינו על רוח התורה והיהדות. המה אף אם הגידו מפורש, כי יש אשר “ישראל קדמו לתורה” וכי “לפעמים בטולה של תורה הוא קיומה”, בכל זאת שמו למו לקו את מאמרם הנעלה “הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו”. ויעמידו תלמידים הרבה, ויבואו אל הבקעה והיא מלאה עצמות, והנה העצמות האלה יבשות מאד, ליח תוחלתם נס וריח תורתם נמר, ויביאו בהם רוח ויפוחו בלבותם תקוה ויטעו בתוכם חיי עולם להחיותם כיום הזה; ואעביר לפניו במחזה את כל המנלאוסים והיזונים שהיו מאז ועד היום הזה והמה היו בעוכרי עמם מקור מחצבתם, ויבאישו את ריח ישראל בעיני עם הארץ; ואעביר ואאיר, ואאיר ואעביר לעיני עמי את כל מחזות התוגה ואת כל מחזות הששון אשר בדברי ימיו; אולי יראה בעיניו ולבבו יבין, כי כל מקום שגלו ישראל ותגלה גם שכינתם עמהם כל כלי יוצר עליהם לא יצלח, ושב ורפא לו לדעת במה יזכה את ארחו לימים הבאים, ולא יוסיף להפוך את הודו למשחית, בקרעו בפוך עיניו להתיפות לפני אלה אשר מאסו בו; ואעביר ואאיר, ואאיר ואעביר לעיני בני עמי גם את מצבם בלאומים, ברוב ארצות פזוריהם, כיום הזה, אולי יקחו מוסר. אולי ידעו כי מבטחם בחסד הזמן מבטח בוגד הוא, אולי יבינו כי אך – בירושלים ינֻחָמוּ”.

גבריאל המריץ את דבריו האחרונים ויכונן מבטו אל השורה הראשונה אשר בה ישבו הדוקטור ב. ולויתו, וירא כי אַננא הגאיונית תאיר אליו פניה, ויתבונן אל הדוקטור ב. והנה הוא מושך בכתפיו, כמו יחשבהו לבעל הזיה ויבט אל דבורה והנה היא – מחשבת לנוס, כי לא לה נגעו הדברים. גם העיר עיניו אל הפנה, אשר בה עמד האיש הזקן כנחבא אל הכלים, נשען על מקלו ומתבונן אל פני הנואם מבלי הסר אף רגע עין ממנו. ויחנן גבריאל קולו ויאמר:

“עמי! חלילה לך מהסב את לבך ליאש מן התקוה לראות חיים של טובה בארץ מולדתך. הלא עם רב אתה וכח גדול לך, הלא זו כחך כח” נצח, ואלה חייך חיי עולם, כי לא תחדל מחלום שיבת ציון, כי תחכה ותחכה בליל תשעה באב לרגע הבקע השמים. הנה אלף תת“ח שנה חלפו למן היום אשר הלכת בגולה ואתה, עמי, ככחך אז ככחך עתה”.

“אלף תת”ח שנה!" – הרים עוד הפעם את קולו – “מי יתן מקל־קוסמים בידי וארגיז עד ארגיעה מרגיזי ארץ תפארתנו מקברם, אלה הגאיונים אשר ברום לבבם המיטו על ארץ יהודה שואה וישיאו על ישראל מות ואבדון. יקומו נא ויראו כיום הזה, כי כבר אבדו כל זכר ושארית לבניהם אחריהם, כי כבר נכחד קימם, ואנחנו בני ישראל עודנו חיים בארצות פזורינו – ומצפים בצפיתנו לבת ציון, כי תעביר שחוק קל על שפתיה “ותשאל לשלום אסיריה דורשי שלומה מים וממזרח ומצפון ומתימן”; יקומו נא ויראו כיום הזה את אחינו שבי־ציון העובדים במושבותיהם אדמת הקודש אשר “חיי נשמות אויר ארצה וממור דרור אבקת עפרה ונופת צוף נהריה”; יקומו נא ויראו – ויכסו פניהם במשאון; יקימו ויעידו בכל מנדינו ומנגדינו ולא יוסיפו עוד לדאבה את עם אלהי יעקב!”…

“אבל הה! הנה מקל הקוסמים ירגז בידי, אירא ואבהל מפני אלה השעירים אשר הרגזתים להעלותם מקברם. כי על כן עוד אחת אשאל, אותה אבקש: מי יתן לי גם מקל חובלים ואניף את מקלי גם על רבים מגדולי עמנו, היועצים בשת לבית יעקב ומסירים את לבבו מאחרי תקותו הנאמנה לראות בנחמת ציון…”

“גדולי עמנו!” – התאונן גבריאל במרי שיחו, – ויכל את נאומו לאמר: “לא! אין נפשי אל הגדולים, אליהם לא אפנה אף לא אנופף ידי עליהם, אין לי חפץ במקל חובלים, אותו לא אוכל. אבל מקל נועם אראה אל כל העם הזה, מקל אשר יגיד לעמי במה כחו גדול, אשר יפקח עיניו לחזות נכוחות ולדעת כי רק עם הדעה הלאמית מקור חיים כי היא תקבץ את כל הכחות הנפזרים, היא תאחד את כל המפלגות, היא היא אשר תשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. וידעו ויבינו כלם כי – אך בירושלים ינחמו!”

המלים האחרונות יצאו כברקים מפיהו וכמו כונן אותן אל מול הזקן העומד שם בפנה ויסבו אליו רוב הנאספים פניהם ויראוהו והנה הוא איש נשוא פנים, כלו אומר כבוד, זקנו מגדל ופרקו נאה, הוד השיבה חופף עליו גם לבושו הדר. פניו רחבים, מצחו רחב ונסב למעלה, גם הגבחת אשר לעבר פניו תרחיב ותגדיל את המצח ותשוה עליו הוד והדר. בפאת שער ראשו הימנית קרחה ורק שערות אחדות מתנועעות אל מול אזנו והשמאלית עודה תלויה כמעט בעצם תמה ובסלסוליה העשוים בטוב טעם. בכל רשמי פניו ילינו עוז החכמה וגאון רוח כביר. אמנם עתה כמעט שנה עוז פניו והוא מתגודד על מקלו כמו בא רגז בכל יצורי גוו, אבל הוא מתאמץ בכל שארית כחו להתגבר על רגשות לבבו. עוד יעצור כח לפלג לו דרך בינות לנאספים עד הקריבו אל הבמה, ומבלי דבר דבר יושיט את ידו לגבריאל לאות תודה על הדברים הלוהטים באש אהבת עמו. אחרי כן ישים פניו אל השורה הראשונה, ישים עיניו על דבורה הנצבת לעמתו כמקיצה משנתה והיא מבוהלה מאד. יחדור מבטו אל חנה בתה ופניה מפיקים נגה ותם־ילדות, והנה עוד הפעם הוא מתנודד כמו בא רגז בכל יצורי גוו והנה הוא – נופל על צוארי חנה הגאיונית וישקה ויבך. ותפול גם דבורה על צוארי שניהם ותבך גם היא רב בכי.

כל קהל הנאספים היו כנדהמים וכנפעמים ממראה עיניהם והמה לא ידעו פשר דבר המחזה. גם הדוקטור ב. נבהל מאד אף אם על שפתיו רחף שחוק קל. הוא נגש אל גבריאל ויושט גם הוא את ידו לו לאות תודה ויביע לו ברכתו. אבל תודתו היתה רק תודה מפני הכבוד וברכתו מן השפה ולחוץ. כל ישעו וכל חפצו היה רק להציל מפי גבריאל דבר על אדות הזקן ומעשהו. וקרבתו עם דבורה וחנה בתה המאורשה לו זה שבועות אחדים.

ועל פני גבריאל עבר קסם־ששון, בהשיבו אמריו לדוקטור ב. ויאמר: אל תדאג, אדוני הדוקטור, לארוסתך הטובה, כי עתה יגדל אשרה שבעתים, בהוסיפה על אגודתכם גם ברכת אב זקן ונכבד. חכה נא מעט עד יעבור קהל הנאספים ואשמיעך פשר דבר, ואז ישמח לבך גם אתה.

ובערב ההוא, שם בין שדרות האלונים אשר ברחוב “קרל לודוויג”, נראה את האורחה בלכתה לשוח ומשוחחים חד את אחד, הזקן ודבורה וחנה מפנים והדוקטור ב. וגבריאל מאחריהם, הרחב כמטחוי קשת.

– ידעתי כי אתה, אדוני הדוקטור, לא תאמין בנפלאות – פתח גבריאל ויאמר – וגם אנכי אינני מאלה הפתאים המאמינים לכל דבר. אבל לא לעתים רחוקות יבאו המקרים והמעשים ויטפחו על פני המתחכמים הרבה. הן מי כמוך יודע, כי אך מקרה היה בבואי לפני שנה ביתה שמעון הגאיוני, ואנכי… לא אנכי אבל האמת אשר תורה דרכי ואהבתי לעמי אשר בשמו אדגול עשו לי את הנפש אשר תיקר גם בעיניך היום הרבה יתר מבאשתקד, כי בשובה אל עמה ואל סגולתו הָטָהֲרָה מחלאת בנות גילה ותהי לנפש חושבת ותסגל לה את כל המדות התרומיות אשר בהן יתפאר ישראל…

– אבל הן לא אחת – הפריע הדוקטור את דבריו – שמעתי תהלת אהובתי מפיך ולא אחת השמעתני את דעותיך על הלאומיות וסגלות ישראל, ועתה נכספה נפשי לדעת דבר על אדות זה הזקן ועל משפטו ומעשהו.

– הלא תדע, אדוני הדוקטור, הלא תבין כי האיש הזה הוא אבי דבורה הגאיונית, למען הרגיע לעת כזאת את רוחך אמהר להגיד לך, כי שמו הוא אביגדור וכי כל יודעיו יקראו לו “רבי אביגדור”, בכל מקום אשר יזכירו את שמו אף שלא בפניו, יען כי יקר אף נכבד הוא בעיניהם. ועתה אשוב לפתח דברי: גם אך מקרה הוא כי זה אתמול נודעתי לרבי אביגדור פנים אל פנים, ואנכי עוד בהיותי בארץ מולדתי, ארץ רוסיא, שמעתי פעמים רבות את שמו מהלל בפי אבי, אשר התרועע אתו בימי נעוריו בשבתו בעיר מגורי הזקן, וגם הוא אחד ממוקיריו וחושבי שמו. הן רבי אביגדור נסע עתה בימי שיבתו לארץ ישראל, ובהתאסף כל אוהביו ומיודעיו מקרוב ומרחוק לקחת ממנו ברכת הפרידה, ולהשיב לו את ברכתו שלום בצאתו לדרך ויהי גם אבי בתוך הבאים. וידע אבי כי בעבור רבי אביגדור דרך העיר לבוב יהיה אנוס להתמהמה פה ימם אחדים, אחרי אשר יבוא הנה ביום הששי אחרי הצהרים, ולא יוכל לעשות דרכו עד עבור יום השבת, ויתן בידו מכתב אלי וישחר את פני לתת לו מקום ללון ולהורותו איזה בית־מאכל אשר בו יאכל את ארוחתו ולא יתגאל חלילה במרק פגולים.

– בחידות תדבר לי היום. הלא אמרת כי דבורה הגאיונית היא בתו ומדוע לא סר אל ביתה, אף לא סר לראות בשלומה לולא כי עצרהו יום השבת?

– אשר החילות להתפלא – המריץ גבריאל את דבריו – עוד תשוב ותתפלא בשמעך כי רבי אביגדור לא ידע מקום מגורי בתו, אף זה שנים רבות לא שמע מאומה על אדותיה.

נפש הדוקטור נבהלה.

“מי יודע אם לא נמצא דבר בליעל באבות חנה ארוסתי” – אמר הדוקטור בלבו – ואנכי… נאחזתי במצודה אשר לא אוכל המש צוארי ממנה…"

– ולוא ידעת, אדוני הדוקטור! – ערך פתאום גבריאל אליו מלים כמו הבין להגיגו ויחדור מבטו אל רשמי פניו לקרוא מעליהם מענה נכון וברור – לוא ידעת, כי חנה היא בת בוגדים ואנשי מרמה, כי עתה, החדלת מאהוב אותה?

הדוקטור ב. נבוך, הוא השפיל עיניו לארץ ולא השיב דבר.

– הזאת היא אהבה?! – השמיע גבריאל ברגז קולו – הלזאת יקראו בני הדור הנאור דרך האהבה, והיא אהבה על מנת, אהבה שנאמר בה חוץ, אהבה המרפרפת על הלב נוגעת ואינה נוגעת, אהבה…

– הלהשמיעני תורת האהבה ומשפטה ודרכיה אתה אומר? – השיב הדוקטור בשחוק־גאון ותשב רוח התולים לפעמו – נפשי יודעת מאד מה אהבה, וגם חנה בחנה לבי.. הן לא מפיך אבקש תורתה ולא אתה תורני דרכה… נפלאים המה היהודים ילידי רוסיא, נפלאים מאד, כי גם על כל נעלם ועל כל נסתר יחוו דעת, ואת מעשה כל בני האדם יביאו במשפט אין נקי.

– חלילה לך, אדוני הדוקטור, מהוציא כיום הזה משפט קשה על יהודי רוסיא – השיב גבריאל גם הוא אמריו לו בשחוק קל על שפתיו – והארץ הזאת היא מולדת חנה ארוסתך, ולנחמתך אגיד לך, כי אבותיה לא היו מימיהם לא בוגדים באדם ולא אנשי תוך ומרמה, אבל בנפשם דבק מאום אשר – לדידן הוה מומא ולדידך ודכותך לא הוה מומא. הנה את אשר ידעתי ואת אשר שמעתי מפי האיש הנלוה בדרכו אל הזקן אספרה: רבי אביגדור היה מעודו עשיר נכבד, תופש תורה, ירא אלהים וחרד על דברו, הולך תמים ופועל צדק, ויהי גדול שמו בעיר מושבו אשר בפלך מ. ויהי אהוב ורצוי לכל יודעיו ומכיריו, וגם רבים מעמי הארץ יושבי עירו הכירו מעבדיו ויוקירו פעלו, כל באי ביתו ידעוהו לרב פעלים, לכביר רוח ושגיא נפש, לאמיץ רצון ולשליט בחפצו – ובכל זאת הוא טוב לבב, משביע לכל אדם רצון, גם שש לעשות צדקה בכל עת. דעת לנבון נקל, כי גם את בניו חנך על פי דרכו וינצרם כבבת עינו וישמרם מכל משמר, פן יתורו אחרי לבבם ויעשו את הרע בעיני אלהים ואדם. הלא נפלאה היתה אהבתו לבניו ונפשו קשורה בנפשם, אבל פתאם התערב זר באשרו וישבית את משוש ביתו. שמעון חתנו לוקח את דבורה בתו, אשר גם אותו אהב כאהבתו את בניו יוצאי חלציו וישימהו לסוכן על כל ביתו ומשלח ידו, הוא שנה פתאם דרכו ויתרועע עם אנשים, אשר לא כלבב רבי אביגדור חותנו, ויצא ממדה למדה ויכעס את לב חותנו תמרורים בעשותו חטאות אשר לא תעשינה, ותהי מריבה בינו ובין חותנו. הוא שמעון, אשר נתעה בשוא ויאמן, כי אליו המצוה מאת ההשכלה אשר בשמה ידגול להמרות את רוח המחזיקים בנושנות, להסתולל בם ובכל קדשיהם עד אם יפקחו עיניהם לחזות בנועם חיי ההפקר. ותהי המריבה חזקה בבית רבי אביגדור, ותהי המהומה והמבוכה. ויהי בלילה ויקח שמעון את כל הכסף אשר היה שמור אתו ויברח הוא ואשתו ובתו הילדה מעל לגבול רוסיא ויבאו ארצה גאליציה. ומאז לא שמע רבי אביגדור דבר על אודות בתו וגם – לא אבה שמוע על אדותה מאומה, אחרי אשר ידה היתה עם שמעון אישה לברוח מפני אביה.

– גם על דעתי – העיר הדוקטור – לא את הישר עשו שמעון ואשתו בברחם בהחבא, ובקחתם מאביהם את הכסף ולא במשפט, אף אם בעיני עונם איננו גדול מנשוא, אולם בכל זאת נשגבה רוח רבי אביגדור ממני, כי בכל הימים האלה הקשיח לבו מבתו ולא חקר ולא דרש על אדותיה, גם לא אוכל הבין ללבב זאת הבת אשר תתאכזר לאביה.

– הלא כבר מלתי אמורה, כי רוח רבי אביגדור כביר עשוי לבלי חת, ואחרי אשר בגדה בו בתו ויחשבנה לבת אובדת וישב על הארץ שבעה ימים ושבעה לילות כאבל מת וישכחנה ולא זכר אותה עוד. הנה לפני שנה במות שמעון הגאיוני ותזכור דבורה את אביה ותפקדהו במכתבים לבקש ממנו סליחה על פשעה. ויכר רבי אביגדור את אותות יד בתו ויקרע את מכתביה לקרעים מבלי קרוא בם אף מלה אחת.

“רק לחנה הילדה התמימה יהמו מעיו עד היום הזה – הוסיף גבריאל – זכרה לא ימוש מעל לוח לבו, וימאן בכל העת ההוא להתנחם עליה. היא היתה שעשועיו בילדותה, והיא תהי גם עתה משוש לבו ונחמתו בימי שיבתו כי שבה אל עמה בכל לבבה ובכל נפשה…”

ובשיחתם כבר עמדו לפני שער הבית אשר לדבורה הגאיונית.

ותעבור מתילדה בלוית אביה על פניהם, ואיש מכל האורחה לא דרש בשלומם, אף הסתירו פניהם מהם.

– טוב עשיתי – אמר פתאום גבריאל אל הדוקטור – כי הפרדתי בין חנה ובין מתילדה רעותה, הלא זאת העלמה תקנא בחנה רעותה קנאת חנם ובקנאתה תשלח חמתה גם בי על לא דבר.

והדוקטור החשה.

דבורה נחפזה אל בית המבשלות, להכין משתה התֵּה בעד אורחיה הנכבדים, והנה היא נצבת אצל הסיר הנפוח וחודרת מבטיה אל הגחלים הבוערות וכמו נצתה אש במשכיות לבבה ונמס הקרח אשר התעלם עליו ימים רבים ועיניה יורדות דמעות, דמעות חמות ולוהטות… הגחלים מהבהבות ומרתיחות את הסיר, ודבורה תט אזנה אל הקולות היוצאים מן המרקחה וכמו תקשב ותשמע את כל הקורות אותה בנעוריה בית אביה ואת כל אשר עבר עליה מאז ועד היום הזה, תקשיב ותשמע, ולבבה – כים נגרש השקט לא יוכל…

בחדר האוכל יושבים רבי אביגדור והדוקטור וגבריאל מסביב לשלחן הגדול והמה מחשים, כאלמים לא יפתחו פיהם לדבר דבר, וכמו יבקשו ולא ימצאו מלים.

אחרי רגעים אחדים היתה להם הרוחה, כי דלת החדר הגדול נפתחה וחנה הגאיונית הופיעה בכל גאונה והדרה על המפתן ותצהל קולה אל אביה הזקן ותשחר בחן ונעימות את פני האורחים ללכת אחריה. – והחדר הגדול הוא מלא אורה, כבוד ויקר. המנורה הגדולה התלויה מעל הספון תפץ אור יקרות ותבריק את מרבדי המשי הירקרק אשר על הכסאות ותזהיר את זרי הזהב אשר מסביב להם ותנוצץ על המראה הגדול הנצב אצל הקיר על שלחן קטן המצופה שיש, וראשו מגיע עד הספון, אף תבריק את מנענעי השיש אשר על המינים העומד בירכתי החדר ודלתיו פתוחות, ותאיר את התמונות אשר על הקיר ממעל להמינים, את “ציון המצוינת” – מראה ירושלים הבנויה מפאת הר הזיתים – את תמונת “מושבות היהודים האכרים בעבדם אדמת הקדש” ואת תמונת “דון יצחק אברבנאל”.

כמו הזהירו אור המנורה וברק כלי החדר ונגה התמונות אשר על הקיר וזהר הפנים הצוהלים של חנה את לבות האורחים ותהי רוח חדשה אתם. הדוקטור מהר ויאחז ביד חנה ארוסתו וישתחוו שניהם אל מול פני “אביהם הזקן” לבקש ממנו את ברכתו. אחרי כן הושיב הדוקטור את אהובתו על הכסא אשר אצל המינים ותעביר אצבעותיה על המנענעים ותפרוט שיר משירי ציון, ותפליא נגינתה – ויפול עוד הפעם אביה הזקן על צואריה וישקה ויבך. ותתרפק גם היא עליו כילדה קטנה ותשעשעהו ותאחז בשער זקנו ותאצל לו עתרת נשיקות ותשחוק שחוק ילד תמים, ותרטב את מצחו ואת לחייו ואת שער־זקנו בדמעות עיניה…

– הידעת, אבי מחמדי! – פנה הדוקטור אל הזקן אחרי רגעים אחדים וגם לבו נמלא ששון וגיל, בהיות המחזה הנפלא לנגד עיניו וישכח ברגע ההוא את כל משפטיו ודעותיו ואת ההתולים אשר עליהם התענג תמיד – הידעת מי עשה לנו ולעמנו את הנפש היקרה הזאת? הלא הוא גבריאל המורה, זה “פרא האדם”.

ויושט הזקן את ידו לגבריאל ויאמר: “אודך אני על פעלך ויודוך גם כל אוהבי שערי ציון, כי – כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא”. –



  1. לאלה אשר לא מארצנו אָעיר ככי כן דרך הפולנים לקדם פני אשה כבודה. ותהי המדרגה הראשונה: Padem do nóg, השניה Padem de nóźek, השלישית Padem do nóźeczek.  ↩

המלצות קוראים
תגיות