עוד בתחילתו של הישוב העברי בארצנו הבינו הטובים שבחלוצינו, כי עם הרוצה לחדש את נעוריו בארץ אבותיו ולהחל בה חיים חדשים ורעננים, מוכרח לפרק מעל שכמו את כל עקת העבר. מה שנתנה הגולה בספרות, בשירה, במדע, במזרה ישאר לזכרון גם פה בארץ. מה שנצבר באדמת נכר לשם קיומנו בעמים, ולו יהי גם בלשונות זרות לנו, יובא אל ארצנו ויתקדש בה. אבל, כל השחור והמכוער, כל המדכדך והמחפיר, יוסר־נא מעל הדורכים על אדמת הקודש וינשה־נא לעולמים.
בסוג הראשון כוללים אנו את כל גדולי סופרינו ומשוררינו, מיהודה הלוי ועד עמנואל הרומי, מלוצאטו ועד מאפו, מגורדון ועד ביאליק; בסוג השני מונים אנו את מנדלסון ואת גרץ, את רובינשטיין ואת אנטוקולסקי, ואת כל עשרות האחרים שהלכו בעקבותיהם. שהרי גם הראשונים וגם האחרונים – לב יהודי המה בקרבם, דם יהודי זרם בעורקיהם ותקוות הגאולה לבתה בנפשם תמיד, ושייכים הם איפוא לבית־הנכאת הכללי של דורייתנו הלאומית.
לא כן הדבר עם הסוג השלישי. כאן יש מצידנו רשלנות, שאן אנו צריכים ואף אין אנו יכולים לסלוח לה; ואם בארצות־הגולה מרגישם בזה טובי בני־עמנו, על־אחת־כמה־וכמה בארצנו אנו, שהננו עומדים היום על מפתן עבריותה המוחלטת לכל צדדיה וגווניה.
מאה אלפים הננו כבר בארץ עבריה זו, ובעמל רב ובהשתדלות עצומה עלה הדבר בידינו ללוש את מספרנו זה לעיסה מוצקה אחת שעמדה בנסיון בשעת “מלחמת השפות” לפני המלחמה – מעשה שהפתיע את העולם כולו – ושהמאורעות העגומים בירושלים ניתנו לה זוהר ותפארה מאין כמוהם.
אלא, שאם נתחיל למנות בשמות, אם נתחיל לפרט את המנהיגים, אם נרצה להלל את הלוחמים האבירים, את הקורבנות המפוארים – כלימה תכסה את פנינו. לא מפני עצם־הדבר, אלא מפני המשפט אשר ישפטונו שכנינו היום ובנינו מחר. שהרי בארץ זו, שכל הר וגבעה מהרריה, שכל בקעה וגיא מבקעותיה, שכל נחל ופלג מאפיקיה, נושאים עד היום את שמותיהם העבריים בגאון, ושאלפי שנות־מלחמה וחורבנות לא יכלו למחוק מעליה את חותמה האברהמי – רק בניה היהודים מתהלכים בה עדיין בשמותיהם הנוכרים כל־כך.
ואלמלא באמת היו שמות אלה תוצאה טבעית ישרה של חיים לאומיים שהתפתחו בדלות, כי אז עוד יכולנו להבין את עקשנותם היתירה של בני־עמנו רובם לאחוז בהם ולשמור עליהם. אולם הן כל אחד מאתנו יודע למדי את הדרך שבה הגענו לשמות אלה; כל אחד מאתנו יודע בכמה קושי הכריחו עמי־הנכר את אבותינו להחליף את שמותיהם העברים המצלצלים בשמות שאולים מהסביבה וצורמים את האוזן מחמת נוכריותם המופלגה. איככה אם־כן פוגשים אנו כיום בגולה הרחבה וביחוד פה, בארץ־ישראל המחודשה, אנשים ונשים המרוצים לשאת קישוט הכרחי זה? איככה מוצאים אנו בקרב מנהיגינו ומשוררינו, בקרב מדריכינו ומורינו, בין סוחרינו, איכרינו, אומנינו ופועלינו לא בלבד המשכת המסורת “השמית” הלזאת, אלא גם התרפקות אמיתית לכל אחד ואחד מהשמות הנכרים?
שאלו את ביאליק ויגידכם, כי “לבן” אינו הולם אותו כל־עיקר; את טשרניחובסקי ויודה לכם כי שם זה הרוסי יקר לו מאד. למה חותם אחד־העם, בכל עניני העסק “אשר גינצברג”? מדוע לא מצא אוסישקין את העוז בנפשו להסתלק משמו הרוסי ולהיקרא בשם מנחם בן־משה, סתם? איך יכולים ד"ר מוסינזון, בוגרצ’וב ושילר לעמוד בראש מדרשותינו אשר ביפו ובירושלים ושמותיהם לא־עבריים, ואיך ידבר אלינו ראש־העיריה של תל־אביב דברי־מוסר ובת־קולו באזנינו דיזינגוף?
הגיעה כמדומני השעה לשנות את ערכינו לגמרי. לא רק להסיר מעלינו את רוחנו הגלותית אנו אומרים, לא רק ליהפך לאיכרים ופועלים אנו רוצים, לא רק לדבר בלשוננו הלאומית אנו דורשים, לא רק לעמוד למניין ולהתנדב לקרן הגאולה אנו מכריזים, אלא גם לשוב ולהיות מה שהיינו לפנים – עם עברי בכל משמעותן של שתי מלים אלו.
אין כוונתנו לעצמיות ולפרטיות. מי כמונו נלהב לשירי ביאליק וטשרניחובסקי? מי כמונו מודה במרצו של אוסישקין ובעסקנותו של דיזינגוף, בפשרנותו של אהרונוביץ, מ“הפועל הצעיר”, בכשרונם של רבינוביץ, של י. ח. ברנר ושל שאר ראשי “אחדות־העבודה”? מי מאתנו לא מכיר בטובה הרבה שהביאו אנשים כד"ר רופין, כהאדונים הופיין ולבונטין, יצחק אפשטיין, גרזובסקי, קרישבסקי, והמון חברים הנושאים במעמסה?
אפילו בולשבים, שוללי כל רעיון לאומי כטרוצקי וראדק, כליטבינוב וזינובייב, כקמינב וקרסין – אפילו המה הבינו את האמת העיקרית והבולטת לעיני כל – שאם מתאווים הם לעבוד בהמונים הרוסים עליהם להתרוסס ככל האפשר, עליהם להיות עצם מעצמותיהם, נפש מנפשם ודם מדמם, לא בשאיפותיהם ובמטרותיהם בלבד, אלא גם בשמותיהם ובחיצוניותם המוסרית. על אחת כמה וכמה אחינו הציונים, הבאים לארץ זו על מנת לנטוש את הגולה לנצח, על מנת להשתקע בערינו ובכפרינו, על־מנת להבליט לעיני העולם כי יורשיהם של החשמונאים הם באמת – על־אחת כמה וכמה שעליהם לשוב לקדמותם בכל – ובשמותיהם יותר מכל.
הן בקבלנו שמות עבריים אין אנו מרמים את מי שהוא, אין אנו שמים מסכה על פנינו, אין אנו גוזלים מה שאינו לנו. בני־משה ובני־יהודה, בני־אהרון ובני־שמעון, לבנונים ירושלמים וחברונים היינו מאז ומעולם. בפשטנו מעל ראשנו את שמנו הנכרי מחזירים אנו רק לגולה את אשר אכפה עלינו למרות רצוננו. בתיתנו לעצמנו שמות עברים יפים חוזרים אנו רק לצור־מחצבתנו, לא פחות ולא יותר.
ואין כשעה הזאת ראויה למעשה הגדול: מתפרקים אנו מעדיינו ותכשיטינו, מכספנו ומרצנו לשם גאולת ארצנו. הגיעה שעתנו לפרוק מעלינו את השריד האחרון לנוולנו הלאומי – את השמות שאינם קנייננו, ושברצון ובחדווה עלינו למסרם חזרה למי ששאלנום מהם – לשם גואלת רוחנו.
בעוד שבועות מעטים תינתן לכל אחד מאתנו תעודתנו הלאומית – תעודה ארץ־ישראלית. פלשתינאים, יהודאים, נהיה מחר לפי חוקי העמים. כל אחד מאתנו, שיוכל להוכיח כי ארץ־ישראלי הוא, ירשם שמו בספרי המדינה ותעודתו, בשלוש הלשונות – אנגלית, עברית וערבית – תמסר לו.
הלאה איפוא כל “אוף” וכל “סקי”, כל “יץ” וכל “מן”, כל “זון” וכל “בוים”.
עברים אנחנו, בני אברהם אבינו!
ד“ה, כ' בתמוז תרפ”א – 26.7.1921
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.