הדבר אירע בימים הראשונים להתלהבות הכללית אשר הקיפה את כל תפוצות ישראל בעקב פירסומה של הצהרת בלפור, ואני אז בא־כוחו הרשמי של “הבית הלאומי העברי” בכנסית העמים הנרדפים אשר נתכנסה בעיר פילדלפיה בנשיאות מי שעתיד להיות נשיא צ’כוסלובקיה המחודשה – ד“ר מאסאריק. תוך כדי שיחות עמו בשאלת עתידותינו במזרח הקרוב, אשר ענינוהו מאז ומעולם, הביע המדינאי הישיש לפני את חששותיו הרציניים בקשר עם ניסוח “ההצהרה” ו”רוחה הכללי":

– עם כל הערצתי לבריטניה הגדולה בשל אהדתה הבולטת לעם היהודי – אמר לי בין שאר הדברים – לא זהו המיסמך הנחוץ לישראל בארצו. שני חלקיו סותרים כמעט זה את זה, והנני מבטיחך, כי אילו הייתי גם אנוכי במנסחיו, כי אז נתתי לו בסיס יותר ממשי – זאת אומרת, שהייתי עושהו לחוזה מדיני אמיתי, לאמנת־ברית בן מעצמות ההסכמה מצד אחד, ובין העם העברי מצד שני…

למותר לי להגיד, כי דבריו אלה של חכם־המדינה הישיש, אשר כה הפליא את העולם כולו בכשרון פעולותיו לעמו ולארצו, הדהימוני מאוד ואמסרם בהזדמנות הראשונה למזכיר ההסתדרות הציונית בימים ההם, ה' יעקב די־האז, שמיהר לדון עליהם עם השופט העליון ברנדייס. בינתיים גוללתי לפני שניהם תכנית מסוימה לתביעותינו ממועצת השלום, תכנית שצלצלה מלכתחילה כחזון־רוח סתם אף באזני אותו אדם־הדמיון ורחב־המעוף, אשר היה ימים רבים תלמידו ואיש־סודו של הרצל בכבודו ובעצמו:

“צריך – הסברתי לו – להשתמש ברגעי־כושר אלה לנצחון הנשק בעולם, כדי להשיג מבעלות ההסכמה חוץ מהבטחת־הנייר הידועה שניתנה לנו בשני לנובמבר 1917 בלונדון, גם הבטחה גשמית ותכופה, והבטחה זאת תוכל להתבטא בקביעת אחד הגלילים הארצישראליים המיושבים ביותר ביהודים כמדינה עצמאית בכל המובנים, להיותה בסיס למדינת־החלום של “ימי המשיח” לעתיד לבוא. מה שעשו משה ואהרון במדבר סיני, ויהושע אחריהם בעבר הירדן מזרחה; מה שעשו יוצרי ארצות־הברית לפני שלוש מאות שנה עם כניסת “האבות” לסביבות בוסטון וניו־יורק; מה שעשתה איטליה הצעירה לכשהיתה רק “סבויה” הדלה תחת ויקטור עמנואל וקאבור – עלינו לעשותו גם אנחנו בשובנו לארץ־ישראל. בגלילים עצמאיים ממין זה, יוכן לא רק החומר ההיולי לישוב כל הארץ כולה, בלתי־אם כל הנחוץ להנהגת מדינה: צבא קטן, גם מורשון בזעיר־אנפין, משטרה מופתית ופקידות אזרחית מושלמת. הישוער – סיימתי את דברי לאיש־שיחי – הרושם שיעשו בגולה בולי־דואר בחותמם העברי ומטבעות כסף בסמליהם היהודים? שהרי רק יצירה ממלכתית כזאת, עם כל קטנותה השטחית, תוכל לפנות לבורסאות אירופה ואמריקה בבקשת מילווה, אשר מבלעדיו אין כוח בידי עם מהעמים להגיע למטרתו הסופית”.

הדברים נגעו סוף־סוף ללבו של “דון יעקב” הספרדי וכעבור ירחים אחדים שלחני, בהסכמת השופט ברנדייס, לפאריז וללונדון – ללונדון כדי לנסות להשפיע על ד“ר וייצמן בכיוון הנזכר, ולפאריז כדי לשרת את סוקולוב בכל אשר אוכל, ביחוד בשל הכרתי האישית את מאסאריק וד”ר בנש, ראש ממשלתו הראשונה.

וייצמן קיבלני בסבר־פנים יפות: אכן צעיר הייתי עוד (רק בן שלושים ושתים!) ועל שפתי המנהיג הרגשתי מיד בת־צחוק מובנה מאליה לשמע תכניותיו של בחור ארץ־ישראלי בהעזתו המזרחית. עם כל זה האזן האזין לכל דברי באדיבות מרובה ובהתעמקות רצויה, ולאחר ימים מעטים שלחני פאריזה לראות את חברו סוקולוב, שעשה בה את מושבו קבע, להיות במגע־ומשא תכוף ומתמיד עם מדינאי העולם, אשר נאספו כבר בצרפת לשם ניסוח תנאי השלום עם המעצמות המובסות. מזכירו המדיני של וייצמן, ה' זיף, ועוזרו הא' מארכס, היו גם הם בבירה הצרפתית בימים ההם, ודבר המנהיג אתם, לעזור לי ככל אשר לאל ידם.

אולם, כשנפגשתי עם סוקולוב באחד מטרקליניו של מלון “אדוארד השביעי” – שבהם ניהלו מנהיגינו את עמנו לתחייתו המדינית – הבינותי מיד, כי ללא תועלת תהיינה כל השתדלויותי מצד זה. לפני ישב עתונאי מפורסם, “מתחרהו” של הרצל, שנצחונותיו הציוניים באנגליה, בצרפת ובאיטליה גידלוהו גם פינקוהו. לנצח לא אשכח את עיניו התכולות בהתבוננן בדהימה גלויה בצעיר הירושלמי, אם כי טרחו להיראות כרציניות וכתמימות.

– את כל מה שאתה מגולל לפני – השיב בשפתו הנמלצת – מעניין אמנם למאוד, אך איחרת את המועד. מדינה ננסית שכזאת יכולים אנו להשיג בכל עת שנרצה, ומר פישון, שהוא היום שר־החיצון הצרפתי, היה הראשון להציע לפני מעין ממלכה דומה לשלך – אף יותר נרחבה ממנה בהרבה. לפי הצעתו יש להקצות לעברים את כל יהודה הקדמונית, זאת אומרת: מגבול מצרים ועד לקו אשר מדרום לשכם. אפס, ידידי, במה דברים אמורים? לכשאין ברירה אחרת לפנינו. לאושרנו הגדול השגנו מאנגליה הרבה יותר ממה שהיתה לנו הזכות לחלום עליו בימינו, ולמה נלך לקלקל את הדבר בגדול בהצעות פעוטות ובלתי מעשיות שכמות אלו?

אותה שעה נכנסו החדרה זיף ומארכס, שניהם, ובידם המפה הרשמית בה סומנו גבולות ישראל מחדש לאחר ההסכם עם לויד־ג’ורג':

“הנה ראה! – קרא סוקולוב ועיניו זולגות דמעות־אושר – זוהי הממלכה שהשגנו מידי המעצמות – כל ארץ־ישראל כולה, כבימי דוד ושלמה כמעט, מחוץ לדמשק ולתדמור כמובן, וגבולנו המזרחי קו מסילת־הברזל החיג’אזית!”.

רעדת השמחה עברתני עד היסוד: הן סוף־סוף לא רבים זכו, כמותי, להיות בראשוני הרואים את הגאולה למעשה, כפי שהופיעה לפנינו ביום ההוא מתוך המפה הנזכרת. כהלום רעם שאלתי אז את סוקולוב:

– במה אוכל איפוא להועיל ברגע נפלא נזה למלאכות הציונית כאן?

ובא־כוח ישראל מושיט לי אז את הנוסח האנגלי להצעה הציונית הרשמית, כפי שהוחלט להעבירה לפני ה“ארבעה” (קלימנסו, וילסון, לויד־ג’ורג' ואורלנדו) בישיבה המיוחדת לעניני המזרח הקרוב, ויצו עלי לאמור:

“תרגם נא זאת לעברית!”

ולרתתי הגדול:

"אל־נא תזלזל במלאכה זאת, אשר אני מוסרה לידך היום. העברי הראשון ליהודה היית ולא דבר קטן הוא, כמדומני, שהנוסח העברי, אשר אנו אומרים להגישו למועצה העליונה כמיסמך המקורי להצעתנו באנגלית, יהא כתוב על ידיך… אחרי אלף ושמונה מאות וחמישים שנה לשיתוק שפתם של חוזינו ונביאינו, תצלצל שפת ירושלמי שוב בארמון מלכים – האין אתה מרוצה?

“מרוצה!” – הזאת היא המילה? נזעקתי בהסתערי לקראת איש־חסדי – הן משוגע אני מחדוות אין־גבול! וברוצי אל המלון אשר ליד כנסית ה“מדלן”, לבשר את דבר זכותי הגדולה לאשתי, נשיתי תבל ומלואה – אף את דבר “גרעין הממלכה העברית”, שבה הגיתי יומם ולילה ושלשמה נשלחתי צרפתה.

*

הוי, הימים המאושרים ההם. ועבודתי הנעימה, עם תיקוניו של סוקולוב פה ושם, גם אותו המעשה הרב בערב היום הגדול שבו עמדו שלושת באי־כוח עמנו – וייצמן, סוקולוב ואוסישקין, להופיע בפני גדולי תבל ומנהיגיה לדורות הבאים, כשבידים רועדות, אם כי בלב גאה, הגשתי להם, במלון “מריס”, את הנוסח העברי המתוקן. אכן, אילו החזקתי בידי אלו את עצם “לוחות התורה” למשה רבנו בכבודו ובעצמו לא הייתי נרעש כברגעים הקדושים ההם לחיי העצמיים. המדינה העברית עומדת להיוולד, ואנוכי הקטן באלפי ישראל עֵד הנני ללידתה הקשה.

למחרת נשא אוסיקשין את מנאמו המפורסם בעברית – המנאם המדיני העברי הראשון על במת מדינאי־עולם מאז הגירוש מארץ־האבות! – ובטיילי בחברתו אחר־כך בשדרות פאריס הקוסמת, לא עצר “איש־הברזל” מתת ארשת־שפתיים להמיית רוחו כי רבה, אם כי מרירות־מה היתה נסוכה בדבריו אלי דוקא ברגע אושר אלה לעצמו ולעמו:

"אמנם הכל טוב ויפה – העיר באנחה – אך מי יתן ולא תאכזבנו אנגליה זו באחד הימים, בהסתמכה אולי על חלקה שני של ההצהרה הבלפורית עם ניסוחה המעורפל!

“כדברי מאסאריק אלי בפילדלפיה!” – עניתיו משתומם.

“רצונו של אחד־העם היה זה” – טירטר קול עברי צעיר מפיו של אהרון אהרונסון, שהשיגנו בצעדיו הנמהרים וילווה אלינו עד למלון.

וכאילו צויירה לעינינו אז, על כותל אולם־ההמתנה הגדול, עם חשמלו המזהיר ומשוש מבקריו ומבקרותיו למאות, יד נעלמה שקראה לנו: “מנה מנה” חדש לעתיד לבוא…

אך, לא!

הלאה מאתנו דאגות ורעיונות אפלים: יום גדול, יום שאין משנהו, היה היום ההוא לכולנו. וייצמן הקרין אורה, סוקולוב נשף ויעשן סיגאר אחר סיגאר, בבת־צחוק שאננה על שפתיו הדקות, ומארכס וזיף מגישים גביעי שמפניה במסיבת יחידי־הסגולה, גביעים מקציפים ביינם הטוב, והללו פיזרו כל דאגה לימים הבאים.

ולמחרתו – ביום חמים פאריזי מתוק – כשהזמינני ג’יימס רוטשילד למסיבת־תה שנערכה בארמונו המפואר במבוא יעוֹרת בולוניה לכבוד האמיר פייצל, ודברו אלינו ברית־אחים –כאשר כתב כמה ימים לפני־כן לפליכס פרנקפורטר, יד ימינם של וילסון ובראנדייס – וזמן מה אחרי־כן כשהועידני פיליפ קר, מזכירו של לויד ג’ורג‘, למשרדו ויגולל לפני גם הוא את מפת ארצי, שבה סומנו באותיות אדומות המלים Frontiers of the Jewish Homeland – היכול כותב הזכרונות האלה להעיז ולהפריע אף לרגע קל במשהו את השמחה הכללית, בחידוש הצעתו לד’ אמות של עצמאות תכופה ומוחשית?

“סע ארצה־ישראל – זו ארץ העברים אתמול, היום וגם מחר, והגד לאחיך כולם, כי יום הגאולה הנה הוא בא ומדינת היהודים חדלה להיות אגדה”…

עשרים יום לאחר קריאתו זו של הדובר בשם לויד ג’ורג', שוטטתי בחוצות קרייתי, זו מולדתי, כשרונלד סטורס יוצא לקראתי בברכת שלום כה עברי ואיתן, ואין קץ לאושרי.

אהה, למה חלפו ימי־קסם אלה לתחילתו של ביתנו הלאומי?

למה הקיצונו ב“בוקר לא עבות אחד” ובאופקינו חרדות הבגידה?

ד“ה [דואר־היום] י”ג בטבת תר"ץ – 31.1.1930

כשנה או כשנתיים אחר ההצהרה עוד ריחף לפני עינינו בארצנו זאת מעין זיו־של־מלכות. לא אדבר, חלילה, בדעה המופלאה שזיעזעה במועדה את עולמנו היהודי, ושלפיה התכוננה על־פי פקודת לויד ג’ורג' הווזרה היהודית הראשונה בנשיאותו של אדמונד דה־רוטשילד בכבודו ובעצמו, עם וייצמן כשר־החיצון, אלפרד מונד (הוא מלצ’ט) כשר־הכספים, בראנדייס כשר־המשפטים, אוסישקין לקרקעות, סוקולוב להשכלה, ג’יימס רוטשילד לצבא ולימיה… גם לא אגע, כמובן, באותה האמונה, שקיננה זמן רב עמוק־עמוק בקרב המונים רחבים, ושלפיה הוכרזה ארץ־ישראל מדינה חופשית לכל הדעות, אם לא כבולגריה וכיוון, הרי לכל הפחות כאלבניה וכלבנון. אף־על־פי־כן, היה לנו שמץ של ברק חיצוני, אשר עשה רושם על הערבים, ביחוד, כאילו היינו אנחנו באמת המנועעים את אפני המרכבה: דגל ציון נפנף בגאון ובהדר על כל בניני ההנהלה הציונית ומוסדותיה, הלגיונות העברים הפילו את פחדם על עם־הארץ במגיני־הדוד האדומים לשרווליהם ולכובעיהם. לוייצמן, לבראנדייס, לסוקולוב, נערכו קבלות־פנים נסיכיות ממש מצד השלטונות הרשמיים. ומשום כך קרה הדבר, שרבים מאתנו נטו למחשבה כי ממשלת המנדט היתה אתנו, לצדנו, למעננו, אם לא תמיד בגלוי, הרי לכל הפחות בחשאי, והעלמנו מתוך כך את עינינו מראות סימנים בולטים לרעה פה ושם בהנהלת הענינים המקומיים אשר לביתנו הלאומי. בקיצור: כה שרויים היינו כולנו באוירת הקסמים של תור־הזהב אשר לגדול נצחונותינו מאז הגדול בחורבנותינו, שהפנה לא הפנינו את ליבנו לשתי נקודות יסודיות:

א. כי לא כל העם האנגלי רצה בהצהרה.

ב. כי אותו החלק האנגלי שלא רצה בה מלראשיתה, החל מיד בפעולה נמרצה להכשלתה.

בעקב התלהבותנו הסוערת לפתשגן “כורש השני” – שכחנו, כי תמיד־תמיד נתפלגו איי בריטניה לשני זרמים ראשיים, האחד שהתגעגע להעפלה רוחנית, להערצה תנ"כית ולמלחמה למען העמים הנתקפים, והשני – שריכז את כל מאמציו, אמצעיו, כספיו, מדיניותו אפילו, לשם מטרה אחת בלבד – שררת אלביון בכל פינה שרק אפשר היה ללכדה ולהתאחז בה. אם עם הזרם הראשון נמנו גדולי מוח ורוח כקרומוול, ביירון, גלאדסטון, ביקונספילד, אוליפאנט, ג’ורג' אליוט, יוסף צ’מברליין, דוד לויד ג’ורג' ולורד בלפור, שלמעשיהם הכבירים יש לזקוף את שחרור יוון מעול התורכים, את החזרת האיים היווניים לממלכה החדשה, את העזרה מפורסמת לבולגריה, את הצעת אוגאנדה וחצי האי־סיני להרצל, ואחרונה־אחרונה חביבה: את הבטחת “הבית הלאומי” לעם־ישראל – הנה לא קטנים מהם במוח, אף חזקים מהם בהרבה באשר העדיפו את הכוח על הרוח, היו גם ולינגטון, פאלמרסטון, קאנינג, ססיל רודז, רוברטס, קרומר, קיצ’נר, ג’ונסון־היקס, נורטקליף וביברברוק, ועל כולם אותו מפקד צעיר, החולם גדולות, המפקד לורנס, שלהקת מעריציו ועושי רצונו פשטה על כל המזרח הקרב והמרכזי. למעללי הזרם השני הזה יש למנות בראש וראשונה את סרובם של קרומר וקיצ’נר למסור את חצי־האי סיני לעם היהודי, ואחרי זאת את שבירת רוסיה, את קיצוץ תורכיה ואת הנחת אבן־הפינה ליצירת אותה הקיסרות הערבית לעתיד לבוא, עם נג’ד, עיראק, חג’אז, עומאן, סוריה הפייצלית, עליה השלום, מזרח־הירדן, שנקרע מעל בשרנו פתאום, ומאורעות הדמים בארץ־ישראל, הנחשבת בעיניהם רק כחלק מאותה הקיסרות הנזכרת.

מה שקרה איפוא אחר ההפתעה הראשונה, שהדהימה את מנהיגי הזרם השני כתוצאה מפרסום ההצהרה הבלפורית בלי ידיעתם המוקדמת, ואשר הרסה, לדעתם, את יסודות ההצהרה המקמהונית – הוא פשוט מאוד: פקודה ניתנה במרכז הלונדוני לסיעות ה“קיסריים” (האימפריאליסטים) – כפי שאוהבים הם לכנות את עצמם – להחל מיד בעבודה כפולה, שמטרתה היא לקעקע את הבית־הלאומי מיסודו וגירוש הצרפתים מסוריה ומהלבנון. אם יושגו שני אלה – כה האמינו, בצדק אולי, נלהבי הכוח הבריטי – תנתן דחיפה עצומה להמשכת השררה הבריטית באפריקה ובאסיה, שהודו הגנדיית ומצרים הזגלולית עזרו כל־כך לפגימתה בשנים האחרונות. מכאן כל אותם המאורעות שלא הבינו מנהיגינו בראשיתם: הפלת לויד ג’ורג' “ממצודתו הציונית”, מלחמת פייצל נגד צבאו הכביר של המצביא גוּרוֹ, בריחתו דרך ארץ־ישראל לאנגליה, הכתרתו כמלך הערבים בעיראק, הכרזת אחיו כאמיר לעבר־הירדן מזרחה, גירוש אביהם חוסיין ממכה וממדינה, העלאת איבן־סעוד הווהאבי לדרגת כובש ושליט, והמהומות התכופות בארצנו אנו. מי שאינו רואה בכל המעשים האלה את חוט־השני לשלשלת אחת, ושמעשי הדמים בירח אב תרפ"ט הם טבעיים והכרחיים בהרכבתם מנקודת־מבט כל־ערבית, כמובן – הולך בדרכי בת־היענה הטומנת את ראשה בחול לבלי הרגיש את הצייד ואת קשתו הדרוכה… ובנות־היענה שכאלו היו רוב מנהלי ענינינו בארץ־ישראל מאז ההצהרה ועד היום, ולכן הגענו עד פי־התהום.

לאושרנו, יצא תדיר הזרם הראשון, זרם האנגלים האידיאליסטיים, להגנתנו ובעזרתם ובעזרת הנס הגדול שאירע לעם־ישראל בעצם מציאותה של צרפת בסוריה ובלבנון, ניצלנו בעוד מועד מסכנת המוקש אשר הכינו לנו הנוהים אחר לורנס וחבורתו. כה קרה גם למחרת הטבח הירושלמי הראשון, בשנת 1920, וחיים וייצמן יוצא אז את ארצו לתבוע את עלבון עמו על אדמת־האבות מידי הממשלה האנגלית. לנצח אזכור את פגישתי עמו בקהיר, במלון “קונטיננטל”, עם שובי מנסיעת־תעמולה ברחבי בריטניה הגדולה למען “קרן־הגאולה”. הוא היה חיוור כמת, ועל מצחו הרחב כאילו ירדה לפתע עננה בת אלף ושמונה מאות וחמישים שנה. גבו המוצק נתכופף, ידיו התחככו זו בזו מתוך עצבנות, עיניו עמקו כשחור הלילה, כפרנסואה מלך צרפת הרבה דורות לפניו, וקולו הרועד הפליט שתי מלים נוראות ומטילות אימה:

– הכל אבוד!

אולם, למראה החרדה הפתאומית שתקפה את כל שומעיו, אשר כרעו במעגל מסביב לכורסתו, הזדקף בכל כוח ולשונו חוצבת שלהבות:

– סלחו־נא לי ידידי, אם הפלטתי מלים שלא במקומן… הלאה ממני רעיונות אפלים והרהורים מייאשים. הנה נפלו בידינו מיסמכים, המוכיחים בלי כל צל של ספק, כי בולס ומפקדתו הם־הם שערכו את “הפרעות” בבירת ביתנו הלאומי. הנני למהר לסן־רמו, ושם אקרא בקול גדול לאנשי־חסדנו מאז: פירעו את שטר־חובכם לעם־ישראל!

– אולי בכל־זאת – התערבתי בדבריו בענווה – אולי טוב יהיה לדבר הפעם ברורות? אולי בכל־זאת נחוץ יהיה לשאול מאת חותכי גורלנו לא רק ביאוּר נוסף להצהרת בלפור המזועזעה, אלא גם ליצור לנו לעת־עתה מדינה עברית קטנה וארעית בגבולות ארצנו, עם תל־אביב כבירתה, להיות מפתן המדינה ההרצלית לעתיד לבוא, מעין התקדים שיצרה צרפת זה עתה בלבנון הנוצרי?

אך וייצמן חוצה כבר את האולם הגדול לאורכו ולרוחבו (חצות הלילה עברה מזמן ואיש זולתנו לא הפריע את דבריו ההולמים):

– לא אוותר כמלוא הנימה! ארץ־ישראל מהים התיכון ועד המידבר הגדול, שתהיה עברית כשם שאנגליה היא אנגלית, בי נשבעתי!

ומה היו התוצאות? בארץ־ישראל גם בגולה עברה רננה: כה היו דברי לויד ג’ורג' לוייצמן בסן־רמו:

"אושרכם הגדול הוא אמנם, שמאורעות הדמים ברחובות ירושלים אירעו ברגעים נוחים לכם, היהודים, בעוד האנושות הכאובה מפכה גלי אידיאל אחרונים באוקינוס הסוער שלה. כל זמן שאנוכי עבדכם אעמוד בראש הקיסרות הבריטית (ומדוע לא יאריכו ימי ממשלתי עוד כמה שנים?) לא יאונה לישראל כל רע. קרבנות אחדים נפלו על מזבח ביתכם הלאומי – ומה בכך? אדרבה, עליהם להתגאות, כי בדם קידשתם את ציון הבנויה מחדש, כאשר מתגאים אנו הבריטים, כי בדמנו החזרנו את בלגיה הקטנה לקדמותה. לך לך לארצך, כי לך ולאחיך היא גם להבא. ולראיה – הנה מיניתי נציב יהודי לעמוד בראשה, את סר הרברט סמואל, עמיתך.

לא, לא יכולנו לרצות יותר מכך, כנראה במסיבות סן־רמו – וכוס השמחות מלאה על גדותיה.

ובעלות נציבנו הראשון על הרציף ביפו העתיקה לקול רעם מקלעי הספינה האפורה שהביאתהו אלינו, נדמה היה לנו אמנם כי חלפה־הלכה לה הגלות לעולמים.

האכּה על חטא? האיספח גם אני, כאחרים לפני, למחנה אותם המבקרים החריפים, המאשימים את סר הרברט, לאחר מעשה, בכל הצרות וההרפתקאות שניתכו על ראשינו כאן מזה עשר שנים? לא, כי עודני אומר היום את אשר אמרתי תמיד, שעל אף הכל – הטוב בנציבים היה בן־עמנו זה. ואילו נתמנה למשרתו כל יהודי אחר במקומו, כנציב לכל ארץ־ישראל כולה, ווייצמן עצמו, בראנדייס, אוסישקין ואפילו ז’בוטינסקי, כי עתה – בטוח אני – לא היו יכולים להימנע גם הם מרוב פעולותיו של סמואל, הקורבן היהודי הראשון על מזבח המדינה העברית, אשר רובה הגדול אינו עדיין יהודי. אלמלא לא נתן לנו סר הרברט במשך חמש שנות נציבותו בלתי־אם שני דברים – רשמיות שפתנו והשוואתה לערבית ועצמאות תל־אביב כתקדים לדרכנו בעתיד, הרי יחרת שמו לנצח באותיות־זהב בדברי ימינו.

ובכל זאת לא אירתע מהכריז בקול גדול, כי שגיאה מאין כמותה היו מינויו של סר הרברט סמואל כנציב־עליון ראשון לפלשתינה בתנאיה הנוכחיים, וזאת מנקודת־מבט אחרת לגמרי ושלא עמדו עליה אחרים, כמדומני, עד היום.

שהרי שום דבר לא העלה את חמת הפקידות האנגלית המקומית כמתן תואר־האצולה ומשרת הנציב ליהודי מלונדון בארצנו. פקידינו אלה לא יכלו לסלוח ללויד ג’ורג' שלארץ מיושבת ברובה הגדול ערבים, הנחשבים אצלם כאזרחים ממדרגה שלישית או רביעית – “נייטיבס” בכינוים הידוע – שלח לא אנגלי טהור, בלתי־אם עברי השווה בכל, אם לא עליון, לכל אחד ואחד מהם. הם לא יכלו לראות במו־עיניהם, כיצד התחבב העברי הזה על תושבי הארץ כולם, כיצד ידע להתהלך אתם, ויותר נורא מכל, לדעתם, כיצד ידע לנהוג שררה ולהחזיק שרביט בדרך לא גרועה, ואולי לפעמים גם יותר טובה מדרכם של לורד קרזון ושל הדוכס מאתול במדינותיהם־הם. הוכחה מזהירה זאת של יכולת פקידותית־עברית היתה לצנינים בעניניהם, בהיותה מזיקה בהחלט לשיטת הנייטיביזם, שבה דוגלים האנגלים מאז ומעולם באותן המושבות הנחשבות כ“צבעוניות” בחלקן או בכללותן. ל“נייטיב” הרשות להגיע רק עד לדרגה ידועה בסולם הפקידות. עליו להישאר לנצח תחת הרושם כי האנגלי הוא אדוניו, יועצו, מייסרו ומענישו. לא אשכח את השיחה הטיפוסית בביתו של סר רונלד סטורס על כוס־תה, במעמדו של לורד אלנבי, לכשהודיע לו נהגו המצרי, כי עוד המכונית מקולקלה ולא תוכל להחזיר את הלורד לארמון הממשלה.

– מה לעשות? – הצטדק מושל ירושלים בבת־צחוק היתולית על שפתיו – אין לסמוך על הנהגים המצריים האלה, ועל־כן הייתי נוהג תמיד לקבל לשרותי נהגים עברים, אלא מה? בהגיע שעת הצהרים היה נהגי היהודי דורש לשלומי והולך לו ישר לסעוד את סעודתו. ובערוב היום, בדיוק בשעה שש, היה מוציא את שעונו מכיסו ובאמרו, כי גמר את מיכסת עבודתו הקבועה – שמונה שעות ליום – היה מודיעני, כי הוא הולך לראינוע עם ארוסתו. הנה מדוע הזמנתי נהג ממצרים היודע כל היום רק תשובה אחת: Yes, Sir!

– ואנוכי הייתי משלים בכל־זאת עם הנהג העברי – השיב אלנבי, בקולו הגרוני הקטוע.

בבוא הפקידים האנגלים לארצנו אחרי הכיבוש קיוו למצוא גם בנו “נייטיבס” – אותו היסוד המזרחי, אותה ההכנעה הסודאנית, אותה העבדות הערבית. תחת זאת מצאו עם מערבי על אף מזרחיותו הקדומה, אירופי עם כל גזעו השמי. כולנו נאורים, כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה וגם הקטן שבנו העובד בעבודה שחורה ביותר, שואף לנוחיות ולהתקדמות. סטורס או פלומר, אם רצו ליהנות ברגעי לאותם, אל מי הלכו אם לא אל גולינקין והאופרה שלו? באוניברסיטה שלנו לימד אינשטיין לקח לחכמי כל הגויים, וגם… במחולותינו רקדו קצינים עליונים וקטנים כבלונדון בירתם. בקיצור – האנגלי מצא בארץ־ישראל, ובפעם הראשונה במזרח, את הדומה לו. ורק בדבר אחד יכול עוד להתיימר, שעלול הוא אולי להורות לנו דרך, והדבר הזה הוא חכמת השררה.

והנה בא סר הרברט, ועמו בנטוביץ', מונטיפיורי, ונורוק – והשם יודע כמה יהודים עליונים אחרים יבואו עוד לארץ הזאת – לגזול מאת האנגלים הטהורים את שארית “עליונותם” בעיני ה“נייטיבס”. בחשש החבוי הזה “היה קבור הכלב”. ולא לשם כך יצרו ה“לורנסים” את המדינות הערביות העצמאיות. לאלה האחרונים נחוץ המזרח בתרדמתו הנצחית, נחוצים השייח’ים בעביותיהם הציוריות, האוהלים הבדווים במרחבי השדות, האפנדים המעשנים את נרגילתם והמשחקים במחרוזותיהם, האיכרים והפועלים המוכנים לכל שיעבוד, כל הקטורת וכל הצחנה שבסימטאות השוק, כל הסוד והחשאיות של צעיפי הנשים, כל הגעגועים המיסתוריים לסוסי־המידבר ולגמליו, אף לנעירת החמור באישוני־הלילות. מכאן ורק מכאן הטלת אשמה על הציונים כנכרים, בולשבים, מורדים, מהפכנים; מכאן הדברים הפסקניים על קוסמופוליטים בארץ העברים מלפנים, שנתנה למושלים אלה את מושיעם העברי.

כן, כל פקיד אנגלי הבא אלינו מלונדון, ואם גם חופשי הוא מכל איבה לעמנו, די לו להישאר בארצנו ירחים אחדים, כדי שייהפך כבמגע־קסם לצורר היהודים בציון, ומסופקני אם אגזים באמרי כי בין מאות הפקידים האנגלים כאן לא נוכל למנות את ידידינו בעשר אצבעותינו. הנה מדוע הפכה ההתקפה על ביתנו הלאומי להגנה על זכויות שכנינו הערבים – כאשר יכריזו היום או מחר רוב חברי ועדת־החקירה.

ובארץ־ישראל אשר כזאת, ללא אהדה, ללא שוויון וללא בטחון, אנו חיים, עובדים ובונים…

הבאמת אין ברירה אחרת לפנינו כאן?

“הזמן” (בעריכת פסח גינזבורג), י' בניסן תר"ץ – 8.4.1930

¹

ובכן, יום הגאולה הנו בא!

מה שנדרו גיבורינו, בדמי ליבותיהם הפצועים, ביום שנושלו מארצם על־ידי אויב יהיר ותקיף; מה שחלמו חוזינו ומשוררינו בכל תפוצות ישראל במשך גלות שחורה וארוכה, שאין בדברי־ימי העמים משלה; מה שראו חלוצינו מראש, לפני ארבעים שנה, בהניחם כאן את אבן־הפינה לישוב החדש והפורח, ומה שהאמנו בו כולנו אמונה שלימה, בשתי השנים האחרונות, לאחר הצהרת בלפור – הרי קיימתם וגישמתם סן־רמו האיטלקית. ואולי בעובדה זו בלבדה, שדוקא על אדמת איטליה הרומאית הוכרה זכותנו על ארץ־ישראל יש לראות, יותר מכל, את יד הזמן ואת אצבע־אלוהים, שהרי רק במקרה לא נתאספו הפעם גדולי מועצת השלום ברומא עצמה, ורק במקרה לא מבין חומותיה העתיקות יצא לעולם המברק, מכריז הבשורה העברית. מעמדה הפנימי של איטליה, הרעוע קצת ברגעים אלה, הוא שהניא את ראש הווזרה ניטי מלבקש מחבריו הצרפתי והאנגלי לבלי הטריח את עצמם עד לעיר־האפיפיור. זאת היא איפוא הסיבה האחת שבשבילה לא ברומא המפוארה, עם קשת טיטוּסה, ישב הפעם יורש־הקיסרים בראש מועצת־השלום, אלא דוקא בעיר קטנה וגבולית, בסן־רמו הלטיפה והצוחקה. בעיקרו של דבר נתקיימה אותה נבואת הרואה, שנסתמלה אצלנו אחר־כך בשני השמות הנמרצים – רומא וירושלים.

לא הועילה כל השינאה אשר נצטברה מסביבנו זה אלף שמונה מאות וארבעים שנה; לא הועילה הרכילות אשר נרקמה נגדנו בכל ארצות העולם; לא הואילה אפילו אותה ההתנפלות הגסה שהכתימה בדם את עיר־הקודש, בחג הפסח האחרון. המעצמות האדירות, שבראשן עומדים ארבעת אנשי־הצדק – וילסון, לויד ג’ורג', מילראן וניטי (מבלי שכוח את קלימנסו ואורלנדו), יכול לא יכלו למנוע מאתנו, העברים, מה שנתן לקטן שבעמי־התבל – חופש לאומי ופינה ארצית; בה בשעה שהחליטו להכיר בהתחדשותן של ערב ושל ארמניה, ביצירתן של סוריה ושל אלבניה, בישותן של גיאורגיה ושל אסתוניה, של אזרבייג’אן ושל ליטא – רובן מדינות שלא רבים ידעו לפני־כן אף את שמן – היכלו לפנות אלינו, בצחוק־שקר על שפתותיהם, ולקרוא לנו לאמור: רק אתם, העברים, היו לקללה כאשר הייתם עד כה, בנוּדכם ממדינה למדינה?…

אה, מה מרים היו הרגעים האחרונים לפני ההכרזה סופית! מה מרים בגולה האירופית והאמריקנית לרגל אדישותם של מאות אלפי יהודים שהתמידו לחשוב כי שאלת ארץ־ישראל אינה נוגעת לליבם, וידרשו לבלי תיתה לנו. מה מרים בחוגי הנוצרים אף הם, לרגל ההכרה שהתגנבה לאט־לאט לליבותיהם, שאין אנו מסוגלים לחיי עם טבעי ואין אנו ראויים לארץ־ברכה אשר כזאת. מה מרים היו הרגעים פה, בירושלים וביפו, בחברון ובטבריה, במושבות כולן ובכפרים הערבים, לרגל השיטנה שפשטה מסביבנו יותר ויותר, כשראינו את ידידינו מיום אתמול פונים לנו את עורפם ופיהם ממלל לעומתנו דיבורי דם ונקמה.

הלא נזכור את אשמתנו אנו גם היא, שהרשינו לעצמנו להתייאש ולהתרופף, לפקפק ולהסתפק, וניצור על־ידי כך, על כל צעד ושעל, אוירה מחניקה שבה חיינו והתנועענו כצללים. הלא ניבוש שיכולנו לשער אף לרגע קל, מפני התייחסותו המוזרה של פקיד זה או אחר, כי העם האנגלי לא יעמוד בדיבורו וכי הצהרת בלפור – הגדולה שבהצהרות שניתנו לעמנו מיום שהוגלינו מעל אדמתנו – אינה אלא “סמרטוט ניירי”.

הן חרפה וכלימה תכסינה את פנינו היום, על אשר רגעים כאלה היו לנו. הן לקח רב ניקח היום לבלי נפול שוב ברשת מאורעות קטנים ולבלי תלות את גורל עתידנו במקרים פעוטים ועוברים. מה הן חמש ושלושים שנות הסבל של ישובנו הרך בימי התורכים, אפילו תחת שבטו של ג’מאל פחה? מה הן שתי שנות מצב־המלחמה, שאנו נתונים עדיין בהן יום שכבש אלנבי את ארצנו, ומה הוא הדם שנשפך בחוצות ירושלים, דם נקיים וחפים מפשע לעומת המעשה הגדול של הכרזת ביתנו הלאומי בארץ זו על ידי מועצת סן־רמו, הכרזה בפועל שנתנה לנו ולבנינו אחרינו יום־חג חדש, את יום הארבעה ועשרים בחודש אפריל?

אין מקום יותר לספק, אין מקום יותר לפקפוק כל שהוא: ישננו! אנו כאן! ועכשיו, כל עוד יסוב העולם על צירו, ועולם זה כל עוד ילחם לחופש, לצדק ולקדמה – ישננו! שום דבר, שום כוח שבתבל, לא יזיזנו יותר מהעמדה אשר כבשנו לעצמנו, כאן, תחת שמינו, על הררינו ועל חופי־ימינו.

יום שמחה הוא זה לנו, יום נצחון מזהיר, יום שיטהר את דמינו ויזכך את מוחותינו, יום שיצעידנו צעד ענקי לקראת מחרנו.

אך דוקא ביום נצחון זה לנו, העברים, אל יוהרה ואל גדלות, אל גאיונות שאינה במקומה! אל־נא נשכח כי שכנים לנו בארץ זו, שאת זכויותיהם עלינו לכבד ושבחברתם עלינו לעבוד יומם ולילה גם בשנים הבאות. אל־נא נשכח כי את נצחוננו נחלנו הפעם רק מפני שהעולם הנאור מאמין בנו וברוח־היושר והצדק המפעמת בקרבנו.

אל הערבים אחינו פונים הננו ברגע זה וידינו מושטות לקראתם; שהרי הגיעה השעה סוף־סוף להתקרב איש אל רעהו ולהניח את היסוד למדיניות בריאה ורעננה, מדיניות עברית־ערבית, אשר ממנה תצא טובה לא לארצנו בלבד אלא לעולם כולו.

ארץ־ישראל עתידה להיות הגשר בין המזרח ובין המערב, וגשר זה מי כמותנו, יורשי יהודה הישעיאית ויורשי ערב המוחמדית, עשויים לבנותו על יסודות איתנים באמת?

שעל־כן, לעבודה!

ד“ה, י' באייר תר”פ – 28.4.1920

לונדון, 8 בינואר, ג' להצהרת בלפור

שמש מזהירה בלונדון!

זהו מאורע גדול כאן, בזו העיר הקודרת תמיד, אחרי שבועות של ערפל, גשם ועננים. זה נושא השיחות בפי־כל, ורבים יוצאים ליהנות מזיו החמה ומזהב־קרניה. אף־על־פי שלי, בן המזרח, היתה שמש זו חיוורת, קרה ככפור ומעורפלת עד למאוד, מה התגעגעתי אליה בכל נימי־לבי ומה התרפקתי עליה בכל הגיונותי: ברכת שלום היא בעיני מארצי היפה־הרחוקה.

בתשע וחצי בבוקר חשתי במכונית פתוחה אל מעונו של הרברט סמואל – אותו איש מצוין, אחד מווזיריו של הא' אסקווית, אשר החליט להתמכר מעכשיו בלב־ונפש לגישום חלומותינו בארץ־האבות. כאשר הערתי אתמול בשיחה עם ד"ר וייצמן, שחזר זה עכשיו מנסיעתו האחרונה לארצנו – הרברט סמואל הוא האישיות היותר גדולה שרכש לנו מנהיגנו בארצות הגולה, במשך כל השנים האחרונות. ולהערתי זו עברה בת־צחוק של רצון על שפתחו של המנהיג:

– כשתראנו, אמר, תתפעל ממנו עוד יותר, שהרי אין יהודי אחר כמוהו בכל רחבי אנגליה.

המכונית עצרה ב־ Porchester Terrace, שהוא אחד הרחובות הצרים והשאננים של סביבת לונדון, אשר בהם אוהבים גדולי הארץ לגור ולעבוד. כל בית ובית מוקף גן קטן, ואם כי העצים עומדים כיום במערומיהם, הרי נדמה לך שזרם־החיים עובר בענפיהם תחת החמה המביטה משמים. מספר הבית 31, והריך נכנס אל הגן האנגלי המסודר של היהודי שירש כאן, בזמן קצר, את מקומו של ביקונספילד־ד’ישראלי.

מחוץ אין הבית עושה רושם גדול ביותר, אבל כשנכנס אתה לתוכו ועובר מהמסדרון לאולם, ומשם למדרגות ומסדרונות אחרים עד שתגיע לחדרו הרחב – חדר־עבודתו – של מי שהיה שר־הפנים בווזרת אסקווית, מרגיש אתה ולמד לדעת כי רק האנגלים מבינים לסדר לעצמם דירות נאות ונעימות כדירה הזאת. אין לך רהיט שאינו במקומו, אין לך פינה שאינה נוחה, והשטיחים על הרצפות, והתמונות על הכתלים, ו“המזכרות” המרובות על השולחנות והדלפקים, וארונות־הספרים פה־ושם – כל אלה מתמזגים לדבר מושלם ששמם ה־HOME האנגלי. מובן, שבכל הבית אין קול ואין תנועה כמעט. המשרתת מהלכת על בהונותיה לפתוח לפניך את הדלת, וגברת־הבית והילדים ראיתים רק על־פי מקרה, כשחמקו לעבודתם.

והנה – הוא! את אשר קיויתי וייחלתי, את אשר הגיד לי ד"ר וייצמן: איש ממוצע־הקומה, קל־התנועה, רך־הפנים, דק־השפתים, וצחוק קל מרחף עליהן תמיד. ידיו כל־כך ענוגות ושערותיו מה יפה עוטרות הן את מצחו ושתי רקותיו. הוא יוצא לקראתי בחיבה כל־כך יהודית – וזהו המבדיל אותו משאר האנגלים המתייחסים בקצת אדישות לכל אורח חדש.

– שלום! הוא אומר לי בעברית, ואחר־כך בלשון המדינה: אתה מתפלא? מזה שבועות אחדים החילותי לחזור על לשוננו, שלמדתיה עוד בילדותי ושהספקתי לשכחה. כשאבוא ארצה־ישראל אלמדנה יום־יום, עד שאוכל לדבר בה כרצוני.

– ומתי נוסע כבודו ארצה־ישראל?

– באחד־עשר לחודש, על־פי הזמנתו המיוחדת של לורד אלנבי, ועל־פי בקשתו של וזיר־החוץ. בימים הקרובים יפורסם הדבר בדרך רשמית, ובינתים אשהה ימים אחדים בפאריז ושנים־שלושה ימים ברומא. בדרכי לציון הן צריך שאראה את בירתה של איטליה, את עירו של טיטוס! במצרים אתראה עם מנהיגי האנגלים, ואחר־כך – לעבודה בארץ־ישראל!

– ארץ־ישראל תקבל את כבודו בזרועות פתוחות – עניתי – בהתלהבות אמיתית ובאהבה נאמנה.

– ידעתי – השיב סמואל – כי אמש שוחחתי עם ד"ר וייצמן במשך שלוש שעות רצופות, ושמח אני שהמעמד הוטב כבר בארץ על־ידי עבודה משותפת של כל בני הארץ, תחת הנהגת האנגלים. אלא, שעוד יש הרבה לעשות, להכין, לתקן, לבנות, ואת חלקי אני אנסה לתת כל אשר יעלי בידי.

– אין ספק שכבודו יצליח – העירותי.

– מקוה אני, ומובטחני שהיהודים אחי יתנו לי את ידם ולא ישימו מכשולים על דרכי. עליהם לדעת כי תקוותיהם עומדות להתגשם, אבל אין שום דבר הנעשה בחפזון, בבהלה, בשאון. הממשלה האנגלית, וביחוד לויד־ג’ורג', נוטים לנו אהבה רבה. הם מאמינים בנו, הם תולים בנו תקוות מרובות. עלינו להוכיח להם כי הצדק אתם ואסור לנו להכזיב את תוחלתם.

– כמה זמן ישהה כבודו בארץ?

– שלושה חודשים לפחות, עד שישוב ד"ר וייצמן מפאריז בזר־נצחון על ראשו. אלה הם החודשים היותר קשים, השלום עם תורכיה לא נחתם עדיין ויש שאלות רבות שעלינו עוד לפתרן, ביחוד לרגלי החיכוכים בין האמיר פייצל וצרפת. אך הכל יגמר בכי־טוב ובלבד שנעבוד באחדות גמורה ובנאמנות לאנגליה.

– החושב כבודו להשתקע אחר־כך בארץ־ישראל?

– בכל־אופן, אקבע לי בארצנו דירה שאסור אליה מפעם לפעם.

על הערתי, כי צריך להשתדל שכל יהודי עשיר יבנה לעצמו “מעון־קיץ” בארץ־ישראל, כדי שרגלו האחת תהיה בארץ זו וכדי שמשפחת־שומרים וגננים תחיה על חשבונו, השיב: – גם דעתי אני היא זאת, וכבר יודע אנוכי הרבה יהודים אנגלים שיבנו בתים בארצנו. אומר אני ארצנו – כי ארצי היא, אמנם. הלא תראה? בשבילי היתה החלטה לעבור לציונות רבת־תוצאות. החלטה זו כאילו קרעה אותי מכל עברי ומכל ההווה אשר בו אני חי, יכולתי לו אך רציתי, להתמיד את חיי המדיניים פה, לשוב ולהיות וזיר – אך בחרתי להיות ציוני, ופועל הנני עכשיו יומם ולילה לגישומה של הציונות המדינית.

וכך שוחחנו שעה ארוכה, ומן החוץ שלחה השמש קרניה ותלטף את חדר־העבודה. הרבה דברים שמעתי עוד, שאין כאן המקום לפרטם, ואולם לכשקמתי לברכו בשלום ולהיפרד ממנו, הוסיף ואמר:

– הגד לערבים גם הם, כי אחיהם אני, וכי אשמח לראותם ולדבר אתם – בלשונם, שהרי התחלתי ללמוד גם ערבית, ועתידנו משולב עם עתידם.

ובהושיטו לי שתי ידים חמות:

– תודה רבה לך – אמר בעברית – ולהתראות בארץ־ישראל בקרוב!

מן הכותל הביטו בנו תמונותיהם של קמפבל־בנרמן ואסקווית, שהיו שני ראשי־הווזרה אשר אתם עבד סמואל כשר־הפנים, ותמונת אחותו, אשה יפהפיה, טיפוס של יהודית או רות תנכ"ית!

– לונדון וירושלים – העיר הרברט סמואל – בהן תלוי אולי עתידו של העולם כולו.

ד“ה, ט' בשבט תר”פ – 29.1.1920

פאריז, 26 דצמבר 1920

אכן, אין זה הנצחון הגדול, המוחלט, המכריע, שאליו ייחלנו כל־כך; אין זה אף הנצחון המעוטי, שעל־אודותיו דברנו בזמן האחרון במועצותינו ובעתונינו. עם כל זאת – אין ספק בדבר: הישגנו בולט לכל עין.

הן אמנם ויתרנו לא רק על צידון, זו פנינת־צפוננו, ומה שיותר נורא – על צור גם היא, זו שארית תקוותנו בים־תיכוננו. לשוא נבקש להבא להטות את אוזנינו לשיקשוק מימי הליטאני הסואן. לשוא נרצה לשלוח את תלמידינו לטפס על מדרוני החרמון, ותהומות הירמוך הקוסם תיוותרנה מעבר לגבולות המחר. אם נשאף לחתור בסירה במימי הליטאני, אם נאבה לחזות מקרוב את שלגי החרמון, אם נאמר לתעות בלי מדריך ברוכסי הירמוך, נוכרח לבקש רשיון מיוחד מאת הרשות הערבית של סוריה הצרפתית.

ובכל־זאת, לאחר בליעת העלבון, לאחר הכנעת היגון, לאחר שיכחת ההחלטה המרה – יום נצחון הוא לנו גם יום הכ"ג בדצמבר, יום חתימת אמנה החדשה בין האדון לייג, בשם ממשלת צרפת, ובין האדון הרדינג, בשם ממשלת אנגליה. כי על־ידי חתימת אמנה זו נתבטלה לעולמים אמנת סייקס־פיקו, אותה האמנה האומללה שהעמידה את ארצנו תחת שלטון בינלאומי; אותה האמנה המוזרה שחצתה את ארצנו לשני אזורים נבדלים, אותה האמנה המבולבלת, שאלמלא היא כי אז הגענו היום בודאי עד לקסווה, מול דמשק, ועד לצידון, מול ביירות.

לרגל ההסכמה האחרונה נתפזרו העננים הכבדים שהתקדרו בשמינו מאז הוכרזה הצהרתו של בלפור, וצדק מאד האדון פיליפ קר, מזכירו של לויד־ג’ורג‘, בהצהירו לי באחת משיחותיו אתי: "לויד־ג’ורג’ ילחם כאריה על כל שעל של ארצכם היקרה".

קשה היתה המלחמה, כבדה עד למאד, ולרגעים נדמה כי דוקא שאלת ארץ־ישראל היא־היא שתביא את צרפת ואנגליה לידי פירוד. לסוף הבינו שני הצדדים כי צריך לבוא לידי פשרה, לידי ויתורים הדדיים. גם צרפת לא יכלה להשיג כל מה שרצתה במלחמה. גם בולגריה הוכרחה להיקרע מעל ים־האיים ודדה־אגאץ. גם איטליה מצאה לטוב לוותר על רוב דלמטיה ועל אייה החמודים. הרק אנחנו, בני ארץ־ישראל, נרהיב עוז להאמין כי פתרון שאלתנו תלוי אך ורק בשלמותנו האדמתית?

ועכשיו, שכלי־האשקוקי הוטלו על לוח המשחק המדיני; עכשיו שהידים הניחו את חותמן על הקלף הרשמי – עכשיו רוצים אנו לשכוח את הפצעים, את החכוכים, את התמרורים, את הוויתורים. עכשיו יודעים אנו מה הם גבולותיה של ארצנו ומה הוא השטח שבו נרקום את רקמת עתידנו.

והאח! בגבולות ארצנו זאת מה מאושרים אנו למצוא את ירדננו כולו שלנו, ממש כמלפנים, בימי אבותינו, ואין לנו לחשוש למעצורים שיושמו מסביבו. שנית נוכל לשיר את שירת הירדן, שנית נוכל לחלום על גדותיו הירוקות, שנית נוכל לקוות לגדולות הימנו. מה שה“ריינוס” הוא לגרמניה, מה שה“פּוֹ” הוא לאיטליה, מה שה“וולגה” הוא לרוסיה, יהיה הירדן לנו גם מחר.

מראש־נקורה (אכזיב?) הנישא והגאה הבט לפניך, העברי: הים מה רחב פה, מה תכול, מה אין־סופי, ואם בצפונו מצטיירת צור במגדליה הלבנים להקניטנו, הרי בדרומו מתגלה מיפרצה של חיפה, לרגלי כרמלה האדיר, לנו לחלוטין, ומטולה נכנסת בגבולנו, וצפת תוסיף להקסימנו. עשרים פרסאות על חמישים פרסאות, שטח גדול ופורה, שהוצאנוהו מידי מתחרינו על־פי מזל בלתי־מקווה כמעט. ואם אמנם את ים־כנרת חוצה האמנה החדשה לשניים – שפתו המערבית לעברים, ושפתו המזרחית לערבים – הרי כנגד זה עובר קו אלכסוני ארוך עד מאוד מכפר־צמח ועד לאירביד, ומשם לנסיב, ומשם לנהר הפרת!

לנהר הפרת – השמעתם?

הנה היכן טמון הנצחון, הנה היכן הונח מחרנו, הנה היכן יתרכזו כוחותינו לקראת גישום כל חלומותינו – במזרח המידברי הנפלא שאין לו כמעט סוף, בחולות השוממים והערומים היום, במישורים היבשים ובבקעות החרבות, ב“אלדוראדו” הנפלא של מי שידעו להפכו לגן־עדן אמיתי. מהגלעד ועד זרם הפרת – מה עצום החלום, אם אך נרצה…

ואנו נרצה – למרות פקפוקי־הרגע, למרות שגעונות פה־ושם. נרצה, כדי למחוק את ויתורי הצפון, מצידון ועד דן. נרצה, כדי להוכיח לעולם הגדול כי עוד רענן העם שיצא מאור־כשדים.

ושריקת הרכבת הירושלמית עוד תישמע בין חומותיה ותמריה של בגדאד הרחוקה.

ד“ה, ג' שבט תרפ”א – 12.1.1921

עוד המרירות גדולה.

בראשונה – בקרב אחינו, המביטים על מפתם היקרה, מפת ארץ־ישראל, של ספיר או של בלקינד, של “פועלי־ציון” או של מ. עיני – אותה המפה הרחבה שלא ידעה כל גבולות, עם ביירות ודמשק בצפון, ועם עזה ומעאן בדרום.

ובשניה – בקרב הנלהבים שבערבים, שגילו לאומיות חדשה רק בשלוש השנים האחרונות לדברי־ימיהם, שהתרגלו למפות הגרמניות המותחות את חבלי סוריה כל־כך, עד שחלמו על מדינה אשר תחילתה במרעאש, בהררי הטורוס, וסופה בעציון־גבר, אל הים האדום, אשר מערבה בים התיכון, מאלכסנדריה ועד ותעלת־סואץ, ומזרחה בנהר־הפרת ובמפרץ הפרסי הרחוק.

והרי באה ההסכמה הידועה של השלושה־ועשרים לחודש דצמבר שנת 1921¹, הסכמה אשר חתמו עליה ממשלות צרפת ובריטניה הגדולה, ותפורר את הזיותיהם הלוהטות של הראשונים ושל האחרונים גם יחד.

הכיצד? – נזעקים העברים, כאילו נכוו ברותחים – הזהו הפתרון שהרדימונו בו האנגלים במשך שנתיים ימים? את כל הטוב והיקר קיצצו מאתנו; את הררינו הכי־פוריים, את שפלותינו הכי־דשנות, את נחלינו הכי־סואנים, את אורחותינו הכי קבועות. ומה הותירו לנו? ירדן קטן, ששני מקורותיו אף הם נשארו ללבנונים, יבוק בלי ירמוך, גלעד בלי בשן. את ים־כנרת חצו לשניים, את כפר־צמח מסרו לדמשקאים, ובדרום מי יודע עדיין אם יחזירו לנו את מדבר חצי־האי סיני עד לנחל־מצרים? רומינו בשוא, נכזבה תוחלתנו – ארץ־ישראל אשר כזאת היה לא תהיה!

הכיצד? – עונים אחריהם הקיצוניים שבערבים הצעירים כאילו הכישם עקרב – זוהי איפוא “סוריה הגדולה” שהבטיחתנו צרפת בשעת נצחונה, לאחר שביתת־הנשק? את כל המועיל והנחוץ גזלו מאתנו: את מפרצינו הכי נרחבים, את אגמינו הכי מעניקים, את נחלינו הכי חשובים, את מסילתנו הישרה לערב, ומה השאירו לנו? דמשק שדן (בניאס) מושל בה, הליטאני שכפר־מטולה חובקו כמעט, החרמון בלי מי־מרום, ירמוך בלי דרום, ואת החורן חצו לשניים, את אירביד סיפחו לארץ־ישראל ובמזרח קבעו קו־אלכסון הנותן לעברים משען בנהר־פרת. הוליכונו שולל, פיטמונו בתקוות־הבל – סוריה אשר כזאת תמות עם היוולדה!

ושני המחנות צודקים, ותלונות שניהם נכונות – אם־כי לא אמת הדבר שרימונו, אותנו העברים, ולא אמת גם־כן שהוליכו שולל את הערבים. בעולם המוזר הזה אין מקום לצדק מוחלט, אין אפשרות לשוויון בכל. זכרו את אברהם ואת לוט; גם הם לא יכלו להשיג את פסגת־רצונם ואת מרום־תאוותם; גם הם הוכרחו לחלק את אשר נפל להם בירושה, ורק אחרי החלוקה שלטו ביניהם שלום ושלווה. אירופה נלחמה לשם פתרון השאלות הלאומיות. לא עוד ישאר עם בלי ארץ לקרוא לה מולדת. חופש לארמניה וחופש לאלבניה, דרור לפולניה ודרור לפינלנד, שיחרור לערבים ושיחרור לעברים. אלא, שפולניה רצתה את כל ליטא, ארמניה דרשה גם את קיליקיה, אלבניה התאוותה למקדוניה, פינלנד נלחמה על קרליה. היכלה אירופה ללומר “הן” לכל אחת ואחת מהן? הן בשביל שהפולנים חונים עדיין בווילנה יצא חבר־הלאומים כנגדם. הן בשביל שהיוונים רוצים גם את ברוּסה יגרשום אולי מאיזמיר ומאדרינופלי. החובק יותר מדי מפסיד גם את המעט. המאמין בכל־יכלתו – אין־אונים הוא להכיל חלשים. זאת היא החכמה המדינית לאשורה ואין זולתה: השג את האפשר, ושמח בחלקך!

יכולים אנחנו, בני ארץ־ישראל, להיות שמחים בחלקנו הפעם. שהרי צדק מאוד אחד החשובים אשר בציונינו: לא העיקר הוא לדרוש גבולות נרחבים לבלי־די, אלא עיקר גדול הוא לגשם את החלום בתוך גבולות מספיקים שקבעום בהסכמתנו. מי היה מעיז לפני שלוש שנים אף לרמוז לנו על אפשרות של מדינה כאותה המצוירה על מפה שנמסרה לכתבנו בפאריז על־ידי וזרת־החוץ הצרפתית? מי, לפני ועידת סן־רמו, יכול אף להבטיחנו כי ביתנו הלאומי יתגשם בכלל? הן עוורים אנו ללא־תקנה אם לא נוכל לראות את הטוב שבגבולות כפי שהם אפילו עכשיו. יש דברים שקשה לפרסמם באותיות מרובעות, אך במעמד־הענינים כעת בוחר אני בגליל־העליון שצור אינה כלולה בו, ובמזרח־ירדן שהחורן המבולבל אינו בתוכו. צרות יש לנו למכביר ומחרחרי־ריב לאין מספר, וכוחותינו לעת־עתה מה מצומצמים הם עדיין. “אלמלא היתה דוברוג’ה הבולגרית מבדילה בינינו ובין רוסיה על־ידי סיפוחה לרומניה – נזעק סטמבולוף הבולגרי – כי אז יצרתיה כדי שתפריד בינינו”. אלמלא היתה אירופה מחלקת את “סוריה” לשנים, החלק הכי־גדול לסורים תחת הצרפתים, החלק הכי־קטן לעברים תחת האנגלים – כי אז שאפתי שנחלקנה אנחנו באיזה אמצעי שיהיה כדי שערבים יתפתחו בצפון הגדול ועברים בדרום הקטן.

אכן, שפת־ימנו העברי עניה היא ביופי טבעי, וכל חוף־הים מסולמה־של־צור ועד למפרץ אלכסנדרתה, אין כמותו לקסם ולגוונים. אך בוחר אני בשפת־ים אחידה, חולית ערומה, ובלבד שעבריה היא מרוב כפרים וחוות, ערים ופרברים עברים, משפת־ים יפהפה שאין בה – באשמתנו במובן – אף ד' על ד' אמות משלנו, אף רגב על רגב משל אחינו.

כך יאה הדבר לנו: למה זה לא התעוררנו לפעולה, לפני מאה שנה, בבוא נפוליון אלינו לשפצנו? למה לא הזדרזנו, לפני ארבעים שנה, ליישב את הצפון כשם שיישבנו את הדרום, לבנות את המזרח כשם שבנינו את המערב? התאמינו שצוקי מטולה הצילו לנו את צפת ואת טבריה? התאמינו שאילנות רוחמה יתנו לנו אולי את אל־עריש? ולדרוש את החורן – יפה וטוב הוא. אך זכויות “היסטוריות” בלבדן אינן מספיקות תמיד להכריע את הכף לצד הדורש, ולו גם בצדק. סיוואס היתה פעם ארמנית, סלוניקי היתה פעם סרבית, רגוזה היתה לפנים איטלקית – עם־כל־זה לא יכלו לתת את סיוואס לארמנים, את סלוניקי לסרבים ואת רגוזה לאיטלקים – למרות שבכל אחת מהן חיים הרבה ארמנים, הרבה סרבים, והרבה־הרבה איטלקים.

לבשתנו ולחרפתנו לא נוכל אנחנו לטעון כזאת ביחס לצור, שאין בה אלא יהודי אחד, לצידון שלא עשינו כלום לחיזוק יהדותה המרובה, לכל החורן כולו, שלא ידענו לבסס בו את מושבתנו האחת, שלא ידענו להבטיח בה לעצמנו את אחוזת שלוש מאות אלף דונמי האדמה שהנדיב הגדול רצה לרכז בעמק חזונו לעתיד.

נרף־נא ממדיניות של התנפחות! רוצים אנו במדיניות של מציאות יום־יום. פנינה נפלה לחבל לנו, פנינה שאין כמותה אולי ליופי טבעי, לעושר מחצבי, לפוריות אדמתית, למרכזיות מסחרית, למצב תכסיסי ולאפשרויות של עתיד – הנדבר בפנינים יותר גדולות, בפטדות שאינן שלנו, ביהלום שלא נוכל לרכוש, בברקת שלא תבריק עבורנו?

ניגש־נא לעבודה של פנינתנו אנו, של ארץ־ישראל החמודה אשר האנגלים כבשוה למעננו, של המדינה הנפלאה המזכירה לנו כמעט את ימי אברהם ושלמה עם ים־הגדול, זה החלון הפתוח לעומת המערב האירופי, עם ים־סוף, זה הצוהר הבקוע לעומת האוקינוס ההודי, עם נהר־הפרת במזרח, זו רצועת־המים שתקשרנו לארם־נהריים, לפרס ולכל אסיה המרכזית, עד לסין וליאפאן.

יותר ממאתים וחמישים פרסאות של גלי אין־סוף, יותר מששים אלף קילומטר מרובעים של קרקעות מיזרע ומטעים – אם גם לא נחשוב עליהם את המידבר הגדול עד הפרת הרחוק – שזרמי־מים איתנים, מעיינות אל רוב המדרונות, בארות כאוות־נפשנו, מרחב בתולי וריק למיליוני נפש – האין זה מספיק ודי?

החדלנו להיות “העם שבו בחרת” – החושב כי הכל ניתן לו במתנה, כי הכל מוכרח הוא להשיג? אילו סלע היה לנו בלב־ים לפני המלחמה ושמו אז “ביתנו הלאומי”, מה היכה ליבנו גלים! ועכשיו – הן “בית” יש לנו שגם גדול־החולמים לא יכול לשערו הרה־עתידות כל־כך, ואנחנו נכלה את זמננו בויכוחים על “קורבנות עצומים” בצפון ובמזרח?…

לא! יזרום לו הירמוך לאורך גבולנו כל עוד אנחנו בקרבתו; יזהיר־נא החרמון בנצח־שלגיו כל עוד עינינו אליו לטושות; תצטייר־נא צור בסגלגל אופקיה הקרובים כל עוד חיפה מתנמלת בדרומיתה. אנחנו בל נקנא, אנחנו ללבנונים, לסורים, לערבים, ולצרפתים – את ידינו נושיט לעבודה משותפת במזרח!

במרחק אמנם נמחקת תדמור – הבת היקירה לשלמה – ועמודיה החרבים לא יהמו על־נקלה משאון תלמידי מדרשותינו ומכללתנו: צר לי עליך תדמור היפה – אך לא בשבילך, לו גם נאהבך, יופר שלומה של ארצנו.

על חורבותיך נוחי עוד מאות בשנים, וירושלים תיבנה ותגדל עבריה.

הן סוף־סוף – זהו העיקר!

ד“ה, י”ט בשבט תרפ"א – 28.1.1921

עוד בתחילתו של הישוב העברי בארצנו הבינו הטובים שבחלוצינו, כי עם הרוצה לחדש את נעוריו בארץ אבותיו ולהחל בה חיים חדשים ורעננים, מוכרח לפרק מעל שכמו את כל עקת העבר. מה שנתנה הגולה בספרות, בשירה, במדע, בזמרה ישאר לזכרון גם פה בארץ. מה שנצבר באדמת נכר לשם קיומנו בעמים, ולו יהי גם בלשונות זרות לנו, יובא אל ארצנו ויתקדש בה. אבל, כל השחור והמכוער, כל המדכדך והמחפיר, יוסר־נא מעל הדורכים על אדמת הקודש וינשה־נא לעולמים.

בסוג הראשון כוללים אנו את כל גדולי סופרינו ומשוררינו, מיהודה הלוי ועד עמנואל הרומי, מלוצאטו ועד מאפו, מגורדון ועד ביאליק; בסוג השני מונים אנו את מנדלסון ואת גרץ, את רובינשטיין ואת אנטוקולסקי, ואת כל עשרות האחרים שהלכו בעקבותיהם. שהרי גם הראשונים וגם האחרונים – לב יהודי המה בקרבם, דם יהודי זרם בעורקיהם ותקוות הגאולה לבתה בנפשם תמיד, ושייכים הם איפוא לבית־הנכאת הכללי של דורייתנו הלאומית.

לא כן הדבר עם הסוג השלישי. כאן יש מצידנו רשלנות, שאין אנו צריכים ואף אין אנו יכולים לסלוח לה; ואם בארצות־הגולה מרגישים בזה טובי בני־עמנו, על־אחת־כמה־וכמה בארצנו אנו, שהננו עומדים היום על מפתן עבריותה המוחלטת לכל צדדיה וגווניה.

מאה אלפים הננו כבר בארץ עבריה זו, ובעמל רב ובהשתדלות עצומה עלה הדבר בידינו ללוש את מספרנו זה לעיסה מוצקה אחת שעמדה בנסיון בשעת “מלחמת השפות” לפני המלחמה – מעשה שהפתיע את העולם כולו – ושהמאורעות העגומים בירושלים ניתנו לה זוהר ותפארה מאין כמוהם.

אלא, שאם נתחיל למנות בשמות, אם נתחיל לפרט את המנהיגים, אם נרצה להלל את הלוחמים האבירים, את הקורבנות המפוארים – כלימה תכסה את פנינו. לא מפני עצם־הדבר, אלא מפני המשפט אשר ישפטונו שכנינו היום ובנינו מחר. שהרי בארץ זו, שכל הר וגבעה מהרריה, שכל בקעה וגיא מבקעותיה, שכל נחל ופלג מאפיקיה, נושאים עד היום את שמותיהם העבריים בגאון, ושאלפי שנות־מלחמה וחורבנות לא יכלו למחוק מעליה את חותמה האברהמי – רק בניה היהודים מתהלכים בה עדיין בשמותיהם הנוכרים כל־כך.

ואלמלא באמת היו שמות אלה תוצאה טבעית ישרה של חיים לאומיים שהתפתחו בדלות, כי אז עוד יכולנו להבין את עקשנותם היתירה של בני־עמנו רובם לאחוז בהם ולשמור עליהם. אולם הן כל אחד מאתנו יודע למדי את הדרך שבה הגענו לשמות אלה; כל אחד מאתנו יודע בכמה קושי הכריחו עמי־הנכר את אבותינו להחליף את שמותיהם העברים המצלצלים בשמות שאולים מהסביבה וצורמים את האוזן מחמת נוכריותם המופלגה. איככה אם־כן פוגשים אנו כיום בגולה הרחבה וביחוד פה, בארץ־ישראל המחודשה, אנשים ונשים המרוצים לשאת קישוט הכרחי זה? איככה מוצאים אנו בקרב מנהיגינו ומשוררינו, בקרב מדריכינו ומורינו, בין סוחרינו, איכרינו, אומנינו ופועלינו לא בלבד המשכת המסורת “השמית” הלזאת, אלא גם התרפקות אמיתית לכל אחד ואחד מהשמות הנכרים?

שאלו את ביאליק ויגידכם, כי “לבן” אינו הולם אותו כל־עיקר; את טשרניחובסקי ויודה לכם כי שם זה הרוסי יקר לו מאד. למה חותם אחד־העם, בכל עניני העסק “אשר גינצברג”? מדוע לא מצא אוסישקין את העוז בנפשו להסתלק משמו הרוסי ולהיקרא בשם מנחם בן־משה, סתם? איך יכולים ד"ר מוסינזון, בוגרצ’וב ושילר לעמוד בראש מדרשותינו אשר ביפו ובירושלים ושמותיהם לא־עבריים, ואיך ידבר אלינו ראש־העיריה של תל־אביב דברי־מוסר ובת־קולו באזנינו דיזינגוף?

הגיעה כמדומני השעה לשנות את ערכינו לגמרי. לא רק להסיר מעלינו את רוחנו הגלותית אנו אומרים, לא רק ליהפך לאיכרים ופועלים אנו רוצים, לא רק לדבר בלשוננו הלאומית אנו דורשים, לא רק לעמוד למניין ולהתנדב לקרן הגאולה אנו מכריזים, אלא גם לשוב ולהיות מה שהיינו לפנים – עם עברי בכל משמעותן של שתי מלים אלו.

אין כוונתנו לעצמיות ולפרטיות. מי כמונו נלהב לשירי ביאליק וטשרניחובסקי? מי כמונו מודה במרצו של אוסישקין ובעסקנותו של דיזינגוף, בפשרנותו של אהרונוביץ, מ“הפועל הצעיר”, בכשרונם של רבינוביץ, של י. ח. ברנר ושל שאר ראשי “אחדות־העבודה”? מי מאתנו לא מכיר בטובה הרבה שהביאו אנשים כד"ר רופין, כהאדונים הופיין ולבונטין, יצחק אפשטיין, גרזובסקי, קרישבסקי, והמון חברים הנושאים במעמסה?

אפילו בולשבים, שוללי כל רעיון לאומי כטרוצקי וראדק, כליטבינוב וזינובייב, כקמינב וקרסין – אפילו המה הבינו את האמת העיקרית והבולטת לעיני כל – שאם מתאווים הם לעבוד בהמונים הרוסים עליהם להתרוסס ככל האפשר, עליהם להיות עצם מעצמותיהם, נפש מנפשם ודם מדמם, לא בשאיפותיהם ובמטרותיהם בלבד, אלא גם בשמותיהם ובחיצוניותם המוסרית. על אחת כמה וכמה אחינו הציונים, הבאים לארץ זו על מנת לנטוש את הגולה לנצח, על מנת להשתקע בערינו ובכפרינו, על־מנת להבליט לעיני העולם כי יורשיהם של החשמונאים הם באמת – על־אחת כמה וכמה שעליהם לשוב לקדמותם בכל – ובשמותיהם יותר מכל.

הן בקבלנו שמות עבריים אין אנו מרמים את מי שהוא, אין אנו שמים מסכה על פנינו, אין אנו גוזלים מה שאינו לנו. בני־משה ובני־יהודה, בני־אהרון ובני־שמעון, לבנונים ירושלמים וחברונים היינו מאז ומעולם. בפשטנו מעל ראשנו את שמנו הנכרי מחזירים אנו רק לגולה את אשר אכפה עלינו למרות רצוננו. בתיתנו לעצמנו שמות עברים יפים חוזרים אנו רק לצור־מחצבתנו, לא פחות ולא יותר.

ואין כשעה הזאת ראויה למעשה הגדול: מתפרקים אנו מעדיינו ותכשיטינו, מכספנו ומרצנו לשם גאולת ארצנו. הגיעה שעתנו לפרוק מעלינו את השריד האחרון לנוולנו הלאומי – את השמות שאינם קנייננו, ושברצון ובחדווה עלינו למסרם חזרה למי ששאלנום מהם – לשם גואלת רוחנו.

בעוד שבועות מעטים תינתן לכל אחד מאתנו תעודתנו הלאומית – תעודה ארץ־ישראלית. פלשתינאים, יהודאים, נהיה מחר לפי חוקי העמים. כל אחד מאתנו, שיוכל להוכיח כי ארץ־ישראלי הוא, ירשם שמו בספרי המדינה ותעודתו, בשלוש הלשונות – אנגלית, עברית וערבית – תמסר לו.

הלאה איפוא כל “אוף” וכל “סקי”, כל “יץ” וכל “מן”, כל “זון” וכל “בוים”.

עברים אנחנו, בני אברהם אבינו!

ד“ה, כ' בתמוז תרפ”א – 26.7.1921

זהו המספר הדוריי, הגדול והנפלא, אשר ירחף לנגד עינינו תמיד, ואשר ילמדוהו מחר מורינו לתלמידיהם בכל בתי־הספר העבריים, לא בארץ־ישראל בלבדה, אלא גם בכל תפוצות הגולה. כי אין כמספר הזה לכוח־הדחיפה ולגאוות־העלומים בעבודתנו הכבירה לתחייתנו השלישית.

אכן, עוד לפני שבועות אחדים מסרה לנו ממשלתנו ידיעה קצרה על מספר התושבים בארץ הזאת ללשונותיהם, וכבר אז ידענו כולנו, כי העם העברי בארץ הזאת נשמע במידה יפה ובאחדות כמעט גמורה לדרישת הזמן. אלא שהידיעה היתה יבשה וקצרה יותר מדי, ולא הכילה את הניצוץ ללבות בו את שלהבת ההתלהבות להכרזת נצחוננו זה הלאומי. לא עוד אלא, שעל אחדים מאחינו עשתה הידיעה הממשלתית רושם קצת עגום, היות ולדעתם היו צריכים כל אחינו כולם להשיב כי לשונם המדוברת היא הלשון העברית. והנה בא הספר הרשמי של הממשלה, ספר גדול וחשוב, המכיל את כל טבלאות המיפקד האחרון ואת כל פרטיו, ודי לעיין בו בכובד־ראש כדי שתהנה ממנו העין העבריה הנאה מרובה ומקיפה באמת.

מה מאושר היה אליעזר בן־יהודה, למשל, אילו זכה לחיות רק עוד ארבעה ירחים ואילו קרא בעצם עיניו בספר הממשלתי את המספר המחומש והמלא הלזה המכריז לבני ארצנו עצמם ולעולם הגדול כי שמונים אלף ומעלה מתושביה ונתיניה מדברים עברית! איזה מאמר מחשמל היה כותב אז אבי תחייתנו הלשונית, לשיר בו את שירה הצלחתנו זאת בארבעים השנים לעבודתו הפוריה, ולהריע בו גם את תרועת נצחונותינו הבטוחים לעתיד לבוא במלחמותינו להשלטת שפתנו כשפתה של אומת ישראל בכל אתר ואתר?

שמחה, ששון, גאווה – לא, אין אלו מלים מספיקות, אין אלה מושגים מחוורים כל־צרכם, בשביל להביע בהם את הרגשות שצריכים הנני להרגישם כלנו למקרא פרטי המיפקד של הממשלה הממונה. בפעם הראשונה מאז היינו לעם, יודעים אנו סוף־סוף כי אי־אפשר יותר להטיל ספק בתחייתה של לשוננו וכי אי־אפשר ביחוד לזלזל בה ולהשפילה, כאשר ניסו אחדים משונאינו באירופה ורבים מאויבינו בארץ זאת. בפעם הראשונה יכולים אנו להתייחס באדישות לעלילות־השקר בהן השתמשו גם אלה וגם אלה, בנסותם לערער על החלטת נציבנו העליון להכריז את לשוננו כאחת משלוש הלשונות הרשמיות לארץ־ישראל העומדת ברשות עצמה. הלא תזכרו את דברי המלאכות הערבית בלונדון, לפני שנתיים: “למה יכריזו את הלשון העברית כלשון רשמית, אם גם ברב היהודים עצמם עוד הפקפוק גדול ורב, ואין הם יודעים עדיין להחליט אם לדבר בשפת התנ”ך, או אם לבכר עליה את ה’ז’רגון' הספרדי והאשכנזי?" כמה שונה המעמד עכשיו, היות ונגד עובדת־המיפקד לא תועיל כל טענה ולא תוכל כל עלילה. ואם אמנם החלו כבר אנגלים וערבים אחדים לרמוז, כי המספרים על דוברי עברית הושגו על־ידי תעמולה ערוכה מראש, הרי אפשר לתת לרומזים שתי תשובות: האחת, שגם רבים מהערבים־הנוצרים חששו הפעם להצהיר כי לא ערבית היא שפתם, והשנית – כי אם זהו כוחה של המשמעת הלאומית בקרבנו, מה בצע לטענות נגדנו. הן פה־אחד כמעט הכרזנו כולנו את העברית כלשוננו!

*

ובכן – שמונים אלף ושלוש־מאות תשעים וששה!

מה מובנו השלם של מספר זה לנו ולעתידותינו כאן יבינו הכל מתוך העובדות הבאות:

א. העם המדבר עברית בארץ –ישראל מונה כבר מספר דומה לכל העם המדבר איסלנדית באיסלנד, וכשם שאיסלנדים נחשבים כעם שווה בכל לשאר העמים בזכות מספרם הדל, כן יחשבו העברים בארץ־ישראל לכם שווה בכל לשאר העמים בזכות מספרם ושפתם הלאומית. המלים “בית לאומי” אינן איפוא מלים ריקות, הן כבר מבצר לממשות החיים.

ב. הלשון העברית בארץ־ישראל היא הלשון השניה, למעשה, כי מכל שאר הלשונות המדוברות בארץ (ארבעים במספר) רק הלשון עברית, מחוץ לערבית עצמה, מונה עשרות אלפי מדברים. דוברי הערבית הם, לפי ספר־המיפקד 657.560, דוברי העברית 80.396, והלשון היותר מדוברת לאחר שתי אלו היא האנגלית – 3.098 הוא מספר דובריה! לגרמנית יש 1781 דוברים, ליוונית 1315, להודית 2061, לרוסית 877 ולצרפתית רק 716! מנקודת־מבט זאת אין, כמדומנו, מישהו אשר יוכל להתכחש עוד לזכותה של העברית שלנו כלשון הרשמית השניה לארץ־ישראל. כן יודו האנגלים, כי לשונם הם, הנחשבת כלשון רשמית שלישית, מתבססת לא על מספר דובריה, אלא על העובדה שאנגליה היא הממשלה ממונה לנהל את ענינינו על־פי בקשתנו וברצוננו אנו.

ג. לכל שאר הלשונות המדוברות בארץ־ישראל אין ערך קבוע. ביום שיצאו החיילים ההודים מהארץ לא ישאר אף איש אחד אשר ידבר הודית; ביום שיחליטו רוב הגרמנים אשר בה להגר חזרה גרמניתה יקטן מספר דוברי־הגרמנית עד למאוד. כן הדבר גם ביחס לארמנית: 2.970 הדוברים בה הם כידוע ברובם יתומים שממשלת ארץ־ישראל קיבלה אותם לארצנו, על־פי הצעת ה' קלווריסקי במועצה הארץ־ישראלית, ומיד לאחר שיוחזרו למדינתם אשר לרגלי “אררט”, ישארו רק מתי־מספר דוברי־ארמנית בארצנו. אין איפוא כל מקום לשום לשון מהלשונות האלו לדרוש זכות מיוחדת לעצמה בארץ־ישראל. ולטענת רבים מהצרפתים שלשונם צריכה היתה להיחשב כלשון הרשמית הרביעית, אין כל יסוד שהוא. מסופקני, אם יאבה אף הנלהב שבצרפתים פה להצהיר כי לשון אשר כל דובריה מונים רק 716 נפש – ובהם הקונסולים בצרפתים ופקידיהם, והכמרים הצרפתים למיניהם – רשאית לזכוּת שווה עם העברית בשמונים אלפיה ועם האנגלית בתוקף עמדתה הממוּנית.

ד. מספרם של הדוברים עברית יגדל משנה לשנה, וזכותה לדרגת הלשון השניה תתחזק עם השנים ועם האלפים הרבים אשר יתווספו מסביב לדגלה, עם כל ספינת־עולים.

את האמת הגדולה הזאת יהיה עלינו להכריז בכל מקום ובכל הזדמנות, ובה במידה שימהרו שכנינו הערבים להכיר בה, תפחתנה נקודות הריב והפירודים אשר בינינו. הן אפילו במדינה כמדינת ליטא, שהיהודים הם רק חמישה אחוזים מכל תושביה, הוכרה לשונם כלשון רשמית, ופקודות הממשלה מתפרסמות גם בה. על־אחת־כמה־וכמה בארץ זאת שהננו כבר כארבעה־עשר אחוזים מתושביה, ושהיחס המספרי בינינו לבין הערבים הולך בה הלוך והשתבח עם כל שנה שעוברת, ולא שכחנו בחשבון זה, כי זו היתה זכותנו גם על יסוד עברנו וכי גם אילו היה מספרנו כאן רק עשרים אלף אפילו – היתה ללשוננו זכות־הרשמיות, היות וביתנו הלאומי לא ישוער מבלי שפתו, ובנוסח הממוּנוּת (המנדט) הוכנס סעיף מיוחד לשם כך.

ה. המספר הנוכחי לדוברי העברית, כפי שהובא בספר־המיפקד, מוכיח עוד דבר מעניין: מספר היהודים אשר הצהירו, כי לשון־אמם היא הז’רגון האשכנזי הוא 1946 נפש, כשהיהודים שמסרו כי לשון־אמם היא הז’רגון הספרדי הוא רק 357. לא עוד אלא, שבמספר האחרון הזה הוכנסו גם כל אותם הנוצרים המדברים ספרדית טהורה, כקונסול ספרד ופקידיו, וכמה מהכמרים הספרדים אשר בארץ. והנה, עד כמה שיש להצטער על אשר נמצאו יהודים כאלה, שהמשיכו את גלותם השחורה בארץ אבותיהם העברים, יש לזכור כי הרבה מהתשובות על שאלות הממשלה נמסרו על ידי זקנים וזקנות שאינם יודעים עדין דבר על התחיה הלאומית.

אין ספק שהרבה מאזרחינו היהודים אימצו לעצמם את הלשון הרוסית, הפולנית, הפרסית, התורכית, שהרי אם לא כן מהיכן נמצאו פתאום בארצנו 454 פרסים, או 877 רוסים, או 634 תורכים, וכו'? וכמו־כן – ליהודים שלנו חייבות נורווגיה, הולנד, גרמניה ודומיהן, תודה אם גדל מספרם של דוברי־לשונותיהן מכפי ערכם האמיתי בארץ זאת. במעט עבודה ושיטה מצדנו לא יהיו יהודים עוזרים להבא למדינות החוץ שתחזקנה את השפעתן בארצנו זאת.

*

אלה הם ההרהורים והרגשות שנתעוררו בנו למקרא ספר־הממשלה בענין המיפקד. עיון מחודש בחמישים ושמונת עמודיו יעוררו בנו לבטח עוד מחשבות חדשות לבקרים. בינתים – מהר להר, משפלה לשפלה, על־פני ימים וארצות נקרא יום־יום בקול: שמונים אלף דוברי עברית!

ד“ה, כ”ג בניסן תרפ"ג – 9.4.1923