שער ראשון – בהתגשם חלום

מאת

איתמר בן־אב"י

---

מימים גדולים

מאת

איתמר בן־אב"י

הדבר אירע בימים הראשונים להתלהבות הכללית אשר הקיפה את כל תפוצות ישראל בעקב פירסומה של הצהרת בלפור, ואני אז בא־כוחו הרשמי של “הבית הלאומי העברי” בכנסית העמים הנרדפים אשר נתכנסה בעיר פילדלפיה בנשיאות מי שעתיד להיות נשיא צ’כוסלובקיה המחודשה – ד“ר מאסאריק. תוך כדי שיחות עמו בשאלת עתידותינו במזרח הקרוב, אשר ענינוהו מאז ומעולם, הביע המדינאי הישיש לפני את חששותיו הרציניים בקשר עם ניסוח “ההצהרה” ו”רוחה הכללי":

– עם כל הערצתי לבריטניה הגדולה בשל אהדתה הבולטת לעם היהודי – אמר לי בין שאר הדברים – לא זהו המיסמך הנחוץ לישראל בארצו. שני חלקיו סותרים כמעט זה את זה, והנני מבטיחך, כי אילו הייתי גם אנוכי במנסחיו, כי אז נתתי לו בסיס יותר ממשי – זאת אומרת, שהייתי עושהו לחוזה מדיני אמיתי, לאמנת־ברית בן מעצמות ההסכמה מצד אחד, ובין העם העברי מצד שני…

למותר לי להגיד, כי דבריו אלה של חכם־המדינה הישיש, אשר כה הפליא את העולם כולו בכשרון פעולותיו לעמו ולארצו, הדהימוני מאוד ואמסרם בהזדמנות הראשונה למזכיר ההסתדרות הציונית בימים ההם, ה' יעקב די־האז, שמיהר לדון עליהם עם השופט העליון ברנדייס. בינתיים גוללתי לפני שניהם תכנית מסוימה לתביעותינו ממועצת השלום, תכנית שצלצלה מלכתחילה כחזון־רוח סתם אף באזני אותו אדם־הדמיון ורחב־המעוף, אשר היה ימים רבים תלמידו ואיש־סודו של הרצל בכבודו ובעצמו:

“צריך – הסברתי לו – להשתמש ברגעי־כושר אלה לנצחון הנשק בעולם, כדי להשיג מבעלות ההסכמה חוץ מהבטחת־הנייר הידועה שניתנה לנו בשני לנובמבר 1917 בלונדון, גם הבטחה גשמית ותכופה, והבטחה זאת תוכל להתבטא בקביעת אחד הגלילים הארצישראליים המיושבים ביותר ביהודים כמדינה עצמאית בכל המובנים, להיותה בסיס למדינת־החלום של “ימי המשיח” לעתיד לבוא. מה שעשו משה ואהרון במדבר סיני, ויהושע אחריהם בעבר הירדן מזרחה; מה שעשו יוצרי ארצות־הברית לפני שלוש מאות שנה עם כניסת “האבות” לסביבות בוסטון וניו־יורק; מה שעשתה איטליה הצעירה לכשהיתה רק “סבויה” הדלה תחת ויקטור עמנואל וקאבור – עלינו לעשותו גם אנחנו בשובנו לארץ־ישראל. בגלילים עצמאיים ממין זה, יוכן לא רק החומר ההיולי לישוב כל הארץ כולה, בלתי־אם כל הנחוץ להנהגת מדינה: צבא קטן, גם מורשון בזעיר־אנפין, משטרה מופתית ופקידות אזרחית מושלמת. הישוער – סיימתי את דברי לאיש־שיחי – הרושם שיעשו בגולה בולי־דואר בחותמם העברי ומטבעות כסף בסמליהם היהודים? שהרי רק יצירה ממלכתית כזאת, עם כל קטנותה השטחית, תוכל לפנות לבורסאות אירופה ואמריקה בבקשת מילווה, אשר מבלעדיו אין כוח בידי עם מהעמים להגיע למטרתו הסופית”.

הדברים נגעו סוף־סוף ללבו של “דון יעקב” הספרדי וכעבור ירחים אחדים שלחני, בהסכמת השופט ברנדייס, לפאריז וללונדון – ללונדון כדי לנסות להשפיע על ד“ר וייצמן בכיוון הנזכר, ולפאריז כדי לשרת את סוקולוב בכל אשר אוכל, ביחוד בשל הכרתי האישית את מאסאריק וד”ר בנש, ראש ממשלתו הראשונה.

וייצמן קיבלני בסבר־פנים יפות: אכן צעיר הייתי עוד (רק בן שלושים ושתים!) ועל שפתי המנהיג הרגשתי מיד בת־צחוק מובנה מאליה לשמע תכניותיו של בחור ארץ־ישראלי בהעזתו המזרחית. עם כל זה האזן האזין לכל דברי באדיבות מרובה ובהתעמקות רצויה, ולאחר ימים מעטים שלחני פאריזה לראות את חברו סוקולוב, שעשה בה את מושבו קבע, להיות במגע־ומשא תכוף ומתמיד עם מדינאי העולם, אשר נאספו כבר בצרפת לשם ניסוח תנאי השלום עם המעצמות המובסות. מזכירו המדיני של וייצמן, ה' זיף, ועוזרו הא' מארכס, היו גם הם בבירה הצרפתית בימים ההם, ודבר המנהיג אתם, לעזור לי ככל אשר לאל ידם.

אולם, כשנפגשתי עם סוקולוב באחד מטרקליניו של מלון “אדוארד השביעי” – שבהם ניהלו מנהיגינו את עמנו לתחייתו המדינית – הבינותי מיד, כי ללא תועלת תהיינה כל השתדלויותי מצד זה. לפני ישב עתונאי מפורסם, “מתחרהו” של הרצל, שנצחונותיו הציוניים באנגליה, בצרפת ובאיטליה גידלוהו גם פינקוהו. לנצח לא אשכח את עיניו התכולות בהתבוננן בדהימה גלויה בצעיר הירושלמי, אם כי טרחו להיראות כרציניות וכתמימות.

– את כל מה שאתה מגולל לפני – השיב בשפתו הנמלצת – מעניין אמנם למאוד, אך איחרת את המועד. מדינה ננסית שכזאת יכולים אנו להשיג בכל עת שנרצה, ומר פישון, שהוא היום שר־החיצון הצרפתי, היה הראשון להציע לפני מעין ממלכה דומה לשלך – אף יותר נרחבה ממנה בהרבה. לפי הצעתו יש להקצות לעברים את כל יהודה הקדמונית, זאת אומרת: מגבול מצרים ועד לקו אשר מדרום לשכם. אפס, ידידי, במה דברים אמורים? לכשאין ברירה אחרת לפנינו. לאושרנו הגדול השגנו מאנגליה הרבה יותר ממה שהיתה לנו הזכות לחלום עליו בימינו, ולמה נלך לקלקל את הדבר בגדול בהצעות פעוטות ובלתי מעשיות שכמות אלו?

אותה שעה נכנסו החדרה זיף ומארכס, שניהם, ובידם המפה הרשמית בה סומנו גבולות ישראל מחדש לאחר ההסכם עם לויד־ג’ורג':

“הנה ראה! – קרא סוקולוב ועיניו זולגות דמעות־אושר – זוהי הממלכה שהשגנו מידי המעצמות – כל ארץ־ישראל כולה, כבימי דוד ושלמה כמעט, מחוץ לדמשק ולתדמור כמובן, וגבולנו המזרחי קו מסילת־הברזל החיג’אזית!”.

רעדת השמחה עברתני עד היסוד: הן סוף־סוף לא רבים זכו, כמותי, להיות בראשוני הרואים את הגאולה למעשה, כפי שהופיעה לפנינו ביום ההוא מתוך המפה הנזכרת. כהלום רעם שאלתי אז את סוקולוב:

– במה אוכל איפוא להועיל ברגע נפלא נזה למלאכות הציונית כאן?

ובא־כוח ישראל מושיט לי אז את הנוסח האנגלי להצעה הציונית הרשמית, כפי שהוחלט להעבירה לפני ה“ארבעה” (קלימנסו, וילסון, לויד־ג’ורג' ואורלנדו) בישיבה המיוחדת לעניני המזרח הקרוב, ויצו עלי לאמור:

“תרגם נא זאת לעברית!”

ולרתתי הגדול:

"אל־נא תזלזל במלאכה זאת, אשר אני מוסרה לידך היום. העברי הראשון ליהודה היית ולא דבר קטן הוא, כמדומני, שהנוסח העברי, אשר אנו אומרים להגישו למועצה העליונה כמיסמך המקורי להצעתנו באנגלית, יהא כתוב על ידיך… אחרי אלף ושמונה מאות וחמישים שנה לשיתוק שפתם של חוזינו ונביאינו, תצלצל שפת ירושלמי שוב בארמון מלכים – האין אתה מרוצה?

“מרוצה!” – הזאת היא המילה? נזעקתי בהסתערי לקראת איש־חסדי – הן משוגע אני מחדוות אין־גבול! וברוצי אל המלון אשר ליד כנסית ה“מדלן”, לבשר את דבר זכותי הגדולה לאשתי, נשיתי תבל ומלואה – אף את דבר “גרעין הממלכה העברית”, שבה הגיתי יומם ולילה ושלשמה נשלחתי צרפתה.

*

הוי, הימים המאושרים ההם. ועבודתי הנעימה, עם תיקוניו של סוקולוב פה ושם, גם אותו המעשה הרב בערב היום הגדול שבו עמדו שלושת באי־כוח עמנו – וייצמן, סוקולוב ואוסישקין, להופיע בפני גדולי תבל ומנהיגיה לדורות הבאים, כשבידים רועדות, אם כי בלב גאה, הגשתי להם, במלון “מריס”, את הנוסח העברי המתוקן. אכן, אילו החזקתי בידי אלו את עצם “לוחות התורה” למשה רבנו בכבודו ובעצמו לא הייתי נרעש כברגעים הקדושים ההם לחיי העצמיים. המדינה העברית עומדת להיוולד, ואנוכי הקטן באלפי ישראל עֵד הנני ללידתה הקשה.

למחרת נשא אוסיקשין את מנאמו המפורסם בעברית – המנאם המדיני העברי הראשון על במת מדינאי־עולם מאז הגירוש מארץ־האבות! – ובטיילי בחברתו אחר־כך בשדרות פאריס הקוסמת, לא עצר “איש־הברזל” מתת ארשת־שפתיים להמיית רוחו כי רבה, אם כי מרירות־מה היתה נסוכה בדבריו אלי דוקא ברגע אושר אלה לעצמו ולעמו:

"אמנם הכל טוב ויפה – העיר באנחה – אך מי יתן ולא תאכזבנו אנגליה זו באחד הימים, בהסתמכה אולי על חלקה שני של ההצהרה הבלפורית עם ניסוחה המעורפל!

“כדברי מאסאריק אלי בפילדלפיה!” – עניתיו משתומם.

“רצונו של אחד־העם היה זה” – טירטר קול עברי צעיר מפיו של אהרון אהרונסון, שהשיגנו בצעדיו הנמהרים וילווה אלינו עד למלון.

וכאילו צויירה לעינינו אז, על כותל אולם־ההמתנה הגדול, עם חשמלו המזהיר ומשוש מבקריו ומבקרותיו למאות, יד נעלמה שקראה לנו: “מנה מנה” חדש לעתיד לבוא…

אך, לא!

הלאה מאתנו דאגות ורעיונות אפלים: יום גדול, יום שאין משנהו, היה היום ההוא לכולנו. וייצמן הקרין אורה, סוקולוב נשף ויעשן סיגאר אחר סיגאר, בבת־צחוק שאננה על שפתיו הדקות, ומארכס וזיף מגישים גביעי שמפניה במסיבת יחידי־הסגולה, גביעים מקציפים ביינם הטוב, והללו פיזרו כל דאגה לימים הבאים.

ולמחרתו – ביום חמים פאריזי מתוק – כשהזמינני ג’יימס רוטשילד למסיבת־תה שנערכה בארמונו המפואר במבוא יעוֹרת בולוניה לכבוד האמיר פייצל, ודברו אלינו ברית־אחים –כאשר כתב כמה ימים לפני־כן לפליכס פרנקפורטר, יד ימינם של וילסון ובראנדייס – וזמן מה אחרי־כן כשהועידני פיליפ קר, מזכירו של לויד ג’ורג‘, למשרדו ויגולל לפני גם הוא את מפת ארצי, שבה סומנו באותיות אדומות המלים Frontiers of the Jewish Homeland – היכול כותב הזכרונות האלה להעיז ולהפריע אף לרגע קל במשהו את השמחה הכללית, בחידוש הצעתו לד’ אמות של עצמאות תכופה ומוחשית?

“סע ארצה־ישראל – זו ארץ העברים אתמול, היום וגם מחר, והגד לאחיך כולם, כי יום הגאולה הנה הוא בא ומדינת היהודים חדלה להיות אגדה”…

עשרים יום לאחר קריאתו זו של הדובר בשם לויד ג’ורג', שוטטתי בחוצות קרייתי, זו מולדתי, כשרונלד סטורס יוצא לקראתי בברכת שלום כה עברי ואיתן, ואין קץ לאושרי.

אהה, למה חלפו ימי־קסם אלה לתחילתו של ביתנו הלאומי?

למה הקיצונו ב“בוקר לא עבות אחד” ובאופקינו חרדות הבגידה?

ד“ה [דואר־היום] י”ג בטבת תר"ץ – 31.1.1930

---

מ"קנטוניות" למלכות

מאת

איתמר בן־אב"י

כשנה או כשנתיים אחר ההצהרה עוד ריחף לפני עינינו בארצנו זאת מעין זיו־של־מלכות. לא אדבר, חלילה, בדעה המופלאה שזיעזעה במועדה את עולמנו היהודי, ושלפיה התכוננה על־פי פקודת לויד ג’ורג' הווזרה היהודית הראשונה בנשיאותו של אדמונד דה־רוטשילד בכבודו ובעצמו, עם וייצמן כשר־החיצון, אלפרד מונד (הוא מלצ’ט) כשר־הכספים, בראנדייס כשר־המשפטים, אוסישקין לקרקעות, סוקולוב להשכלה, ג’יימס רוטשילד לצבא ולימיה… גם לא אגע, כמובן, באותה האמונה, שקיננה זמן רב עמוק־עמוק בקרב המונים רחבים, ושלפיה הוכרזה ארץ־ישראל מדינה חופשית לכל הדעות, אם לא כבולגריה וכיוון, הרי לכל הפחות כאלבניה וכלבנון. אף־על־פי־כן, היה לנו שמץ של ברק חיצוני, אשר עשה רושם על הערבים, ביחוד, כאילו היינו אנחנו באמת המנועעים את אפני המרכבה: דגל ציון נפנף בגאון ובהדר על כל בניני ההנהלה הציונית ומוסדותיה, הלגיונות העברים הפילו את פחדם על עם־הארץ במגיני־הדוד האדומים לשרווליהם ולכובעיהם. לוייצמן, לבראנדייס, לסוקולוב, נערכו קבלות־פנים נסיכיות ממש מצד השלטונות הרשמיים. ומשום כך קרה הדבר, שרבים מאתנו נטו למחשבה כי ממשלת המנדט היתה אתנו, לצדנו, למעננו, אם לא תמיד בגלוי, הרי לכל הפחות בחשאי, והעלמנו מתוך כך את עינינו מראות סימנים בולטים לרעה פה ושם בהנהלת הענינים המקומיים אשר לביתנו הלאומי. בקיצור: כה שרויים היינו כולנו באוירת הקסמים של תור־הזהב אשר לגדול נצחונותינו מאז הגדול בחורבנותינו, שהפנה לא הפנינו את ליבנו לשתי נקודות יסודיות:

א. כי לא כל העם האנגלי רצה בהצהרה.

ב. כי אותו החלק האנגלי שלא רצה בה מלראשיתה, החל מיד בפעולה נמרצה להכשלתה.

בעקב התלהבותנו הסוערת לפתשגן “כורש השני” – שכחנו, כי תמיד־תמיד נתפלגו איי בריטניה לשני זרמים ראשיים, האחד שהתגעגע להעפלה רוחנית, להערצה תנ"כית ולמלחמה למען העמים הנתקפים, והשני – שריכז את כל מאמציו, אמצעיו, כספיו, מדיניותו אפילו, לשם מטרה אחת בלבד – שררת אלביון בכל פינה שרק אפשר היה ללכדה ולהתאחז בה. אם עם הזרם הראשון נמנו גדולי מוח ורוח כקרומוול, ביירון, גלאדסטון, ביקונספילד, אוליפאנט, ג’ורג' אליוט, יוסף צ’מברליין, דוד לויד ג’ורג' ולורד בלפור, שלמעשיהם הכבירים יש לזקוף את שחרור יוון מעול התורכים, את החזרת האיים היווניים לממלכה החדשה, את העזרה מפורסמת לבולגריה, את הצעת אוגאנדה וחצי האי־סיני להרצל, ואחרונה־אחרונה חביבה: את הבטחת “הבית הלאומי” לעם־ישראל – הנה לא קטנים מהם במוח, אף חזקים מהם בהרבה באשר העדיפו את הכוח על הרוח, היו גם ולינגטון, פאלמרסטון, קאנינג, ססיל רודז, רוברטס, קרומר, קיצ’נר, ג’ונסון־היקס, נורטקליף וביברברוק, ועל כולם אותו מפקד צעיר, החולם גדולות, המפקד לורנס, שלהקת מעריציו ועושי רצונו פשטה על כל המזרח הקרב והמרכזי. למעללי הזרם השני הזה יש למנות בראש וראשונה את סרובם של קרומר וקיצ’נר למסור את חצי־האי סיני לעם היהודי, ואחרי זאת את שבירת רוסיה, את קיצוץ תורכיה ואת הנחת אבן־הפינה ליצירת אותה הקיסרות הערבית לעתיד לבוא, עם נג’ד, עיראק, חג’אז, עומאן, סוריה הפייצלית, עליה השלום, מזרח־הירדן, שנקרע מעל בשרנו פתאום, ומאורעות הדמים בארץ־ישראל, הנחשבת בעיניהם רק כחלק מאותה הקיסרות הנזכרת.

מה שקרה איפוא אחר ההפתעה הראשונה, שהדהימה את מנהיגי הזרם השני כתוצאה מפרסום ההצהרה הבלפורית בלי ידיעתם המוקדמת, ואשר הרסה, לדעתם, את יסודות ההצהרה המקמהונית – הוא פשוט מאוד: פקודה ניתנה במרכז הלונדוני לסיעות ה“קיסריים” (האימפריאליסטים) – כפי שאוהבים הם לכנות את עצמם – להחל מיד בעבודה כפולה, שמטרתה היא לקעקע את הבית־הלאומי מיסודו וגירוש הצרפתים מסוריה ומהלבנון. אם יושגו שני אלה – כה האמינו, בצדק אולי, נלהבי הכוח הבריטי – תנתן דחיפה עצומה להמשכת השררה הבריטית באפריקה ובאסיה, שהודו הגנדיית ומצרים הזגלולית עזרו כל־כך לפגימתה בשנים האחרונות. מכאן כל אותם המאורעות שלא הבינו מנהיגינו בראשיתם: הפלת לויד ג’ורג' “ממצודתו הציונית”, מלחמת פייצל נגד צבאו הכביר של המצביא גוּרוֹ, בריחתו דרך ארץ־ישראל לאנגליה, הכתרתו כמלך הערבים בעיראק, הכרזת אחיו כאמיר לעבר־הירדן מזרחה, גירוש אביהם חוסיין ממכה וממדינה, העלאת איבן־סעוד הווהאבי לדרגת כובש ושליט, והמהומות התכופות בארצנו אנו. מי שאינו רואה בכל המעשים האלה את חוט־השני לשלשלת אחת, ושמעשי הדמים בירח אב תרפ"ט הם טבעיים והכרחיים בהרכבתם מנקודת־מבט כל־ערבית, כמובן – הולך בדרכי בת־היענה הטומנת את ראשה בחול לבלי הרגיש את הצייד ואת קשתו הדרוכה… ובנות־היענה שכאלו היו רוב מנהלי ענינינו בארץ־ישראל מאז ההצהרה ועד היום, ולכן הגענו עד פי־התהום.

לאושרנו, יצא תדיר הזרם הראשון, זרם האנגלים האידיאליסטיים, להגנתנו ובעזרתם ובעזרת הנס הגדול שאירע לעם־ישראל בעצם מציאותה של צרפת בסוריה ובלבנון, ניצלנו בעוד מועד מסכנת המוקש אשר הכינו לנו הנוהים אחר לורנס וחבורתו. כה קרה גם למחרת הטבח הירושלמי הראשון, בשנת 1920, וחיים וייצמן יוצא אז את ארצו לתבוע את עלבון עמו על אדמת־האבות מידי הממשלה האנגלית. לנצח אזכור את פגישתי עמו בקהיר, במלון “קונטיננטל”, עם שובי מנסיעת־תעמולה ברחבי בריטניה הגדולה למען “קרן־הגאולה”. הוא היה חיוור כמת, ועל מצחו הרחב כאילו ירדה לפתע עננה בת אלף ושמונה מאות וחמישים שנה. גבו המוצק נתכופף, ידיו התחככו זו בזו מתוך עצבנות, עיניו עמקו כשחור הלילה, כפרנסואה מלך צרפת הרבה דורות לפניו, וקולו הרועד הפליט שתי מלים נוראות ומטילות אימה:

– הכל אבוד!

אולם, למראה החרדה הפתאומית שתקפה את כל שומעיו, אשר כרעו במעגל מסביב לכורסתו, הזדקף בכל כוח ולשונו חוצבת שלהבות:

– סלחו־נא לי ידידי, אם הפלטתי מלים שלא במקומן… הלאה ממני רעיונות אפלים והרהורים מייאשים. הנה נפלו בידינו מיסמכים, המוכיחים בלי כל צל של ספק, כי בולס ומפקדתו הם־הם שערכו את “הפרעות” בבירת ביתנו הלאומי. הנני למהר לסן־רמו, ושם אקרא בקול גדול לאנשי־חסדנו מאז: פירעו את שטר־חובכם לעם־ישראל!

– אולי בכל־זאת – התערבתי בדבריו בענווה – אולי טוב יהיה לדבר הפעם ברורות? אולי בכל־זאת נחוץ יהיה לשאול מאת חותכי גורלנו לא רק ביאוּר נוסף להצהרת בלפור המזועזעה, אלא גם ליצור לנו לעת־עתה מדינה עברית קטנה וארעית בגבולות ארצנו, עם תל־אביב כבירתה, להיות מפתן המדינה ההרצלית לעתיד לבוא, מעין התקדים שיצרה צרפת זה עתה בלבנון הנוצרי?

אך וייצמן חוצה כבר את האולם הגדול לאורכו ולרוחבו (חצות הלילה עברה מזמן ואיש זולתנו לא הפריע את דבריו ההולמים):

– לא אוותר כמלוא הנימה! ארץ־ישראל מהים התיכון ועד המידבר הגדול, שתהיה עברית כשם שאנגליה היא אנגלית, בי נשבעתי!

ומה היו התוצאות? בארץ־ישראל גם בגולה עברה רננה: כה היו דברי לויד ג’ורג' לוייצמן בסן־רמו:

"אושרכם הגדול הוא אמנם, שמאורעות הדמים ברחובות ירושלים אירעו ברגעים נוחים לכם, היהודים, בעוד האנושות הכאובה מפכה גלי אידיאל אחרונים באוקינוס הסוער שלה. כל זמן שאנוכי עבדכם אעמוד בראש הקיסרות הבריטית (ומדוע לא יאריכו ימי ממשלתי עוד כמה שנים?) לא יאונה לישראל כל רע. קרבנות אחדים נפלו על מזבח ביתכם הלאומי – ומה בכך? אדרבה, עליהם להתגאות, כי בדם קידשתם את ציון הבנויה מחדש, כאשר מתגאים אנו הבריטים, כי בדמנו החזרנו את בלגיה הקטנה לקדמותה. לך לך לארצך, כי לך ולאחיך היא גם להבא. ולראיה – הנה מיניתי נציב יהודי לעמוד בראשה, את סר הרברט סמואל, עמיתך.

לא, לא יכולנו לרצות יותר מכך, כנראה במסיבות סן־רמו – וכוס השמחות מלאה על גדותיה.

ובעלות נציבנו הראשון על הרציף ביפו העתיקה לקול רעם מקלעי הספינה האפורה שהביאתהו אלינו, נדמה היה לנו אמנם כי חלפה־הלכה לה הגלות לעולמים.

האכּה על חטא? האיספח גם אני, כאחרים לפני, למחנה אותם המבקרים החריפים, המאשימים את סר הרברט, לאחר מעשה, בכל הצרות וההרפתקאות שניתכו על ראשינו כאן מזה עשר שנים? לא, כי עודני אומר היום את אשר אמרתי תמיד, שעל אף הכל – הטוב בנציבים היה בן־עמנו זה. ואילו נתמנה למשרתו כל יהודי אחר במקומו, כנציב לכל ארץ־ישראל כולה, ווייצמן עצמו, בראנדייס, אוסישקין ואפילו ז’בוטינסקי, כי עתה – בטוח אני – לא היו יכולים להימנע גם הם מרוב פעולותיו של סמואל, הקורבן היהודי הראשון על מזבח המדינה העברית, אשר רובה הגדול אינו עדיין יהודי. אלמלא לא נתן לנו סר הרברט במשך חמש שנות נציבותו בלתי־אם שני דברים – רשמיות שפתנו והשוואתה לערבית ועצמאות תל־אביב כתקדים לדרכנו בעתיד, הרי יחרת שמו לנצח באותיות־זהב בדברי ימינו.

ובכל זאת לא אירתע מהכריז בקול גדול, כי שגיאה מאין כמותה היו מינויו של סר הרברט סמואל כנציב־עליון ראשון לפלשתינה בתנאיה הנוכחיים, וזאת מנקודת־מבט אחרת לגמרי ושלא עמדו עליה אחרים, כמדומני, עד היום.

שהרי שום דבר לא העלה את חמת הפקידות האנגלית המקומית כמתן תואר־האצולה ומשרת הנציב ליהודי מלונדון בארצנו. פקידינו אלה לא יכלו לסלוח ללויד ג’ורג' שלארץ מיושבת ברובה הגדול ערבים, הנחשבים אצלם כאזרחים ממדרגה שלישית או רביעית – “נייטיבס” בכינוים הידוע – שלח לא אנגלי טהור, בלתי־אם עברי השווה בכל, אם לא עליון, לכל אחד ואחד מהם. הם לא יכלו לראות במו־עיניהם, כיצד התחבב העברי הזה על תושבי הארץ כולם, כיצד ידע להתהלך אתם, ויותר נורא מכל, לדעתם, כיצד ידע לנהוג שררה ולהחזיק שרביט בדרך לא גרועה, ואולי לפעמים גם יותר טובה מדרכם של לורד קרזון ושל הדוכס מאתול במדינותיהם־הם. הוכחה מזהירה זאת של יכולת פקידותית־עברית היתה לצנינים בעניניהם, בהיותה מזיקה בהחלט לשיטת הנייטיביזם, שבה דוגלים האנגלים מאז ומעולם באותן המושבות הנחשבות כ“צבעוניות” בחלקן או בכללותן. ל“נייטיב” הרשות להגיע רק עד לדרגה ידועה בסולם הפקידות. עליו להישאר לנצח תחת הרושם כי האנגלי הוא אדוניו, יועצו, מייסרו ומענישו. לא אשכח את השיחה הטיפוסית בביתו של סר רונלד סטורס על כוס־תה, במעמדו של לורד אלנבי, לכשהודיע לו נהגו המצרי, כי עוד המכונית מקולקלה ולא תוכל להחזיר את הלורד לארמון הממשלה.

– מה לעשות? – הצטדק מושל ירושלים בבת־צחוק היתולית על שפתיו – אין לסמוך על הנהגים המצריים האלה, ועל־כן הייתי נוהג תמיד לקבל לשרותי נהגים עברים, אלא מה? בהגיע שעת הצהרים היה נהגי היהודי דורש לשלומי והולך לו ישר לסעוד את סעודתו. ובערוב היום, בדיוק בשעה שש, היה מוציא את שעונו מכיסו ובאמרו, כי גמר את מיכסת עבודתו הקבועה – שמונה שעות ליום – היה מודיעני, כי הוא הולך לראינוע עם ארוסתו. הנה מדוע הזמנתי נהג ממצרים היודע כל היום רק תשובה אחת: Yes, Sir!

– ואנוכי הייתי משלים בכל־זאת עם הנהג העברי – השיב אלנבי, בקולו הגרוני הקטוע.

בבוא הפקידים האנגלים לארצנו אחרי הכיבוש קיוו למצוא גם בנו “נייטיבס” – אותו היסוד המזרחי, אותה ההכנעה הסודאנית, אותה העבדות הערבית. תחת זאת מצאו עם מערבי על אף מזרחיותו הקדומה, אירופי עם כל גזעו השמי. כולנו נאורים, כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה וגם הקטן שבנו העובד בעבודה שחורה ביותר, שואף לנוחיות ולהתקדמות. סטורס או פלומר, אם רצו ליהנות ברגעי לאותם, אל מי הלכו אם לא אל גולינקין והאופרה שלו? באוניברסיטה שלנו לימד אינשטיין לקח לחכמי כל הגויים, וגם… במחולותינו רקדו קצינים עליונים וקטנים כבלונדון בירתם. בקיצור – האנגלי מצא בארץ־ישראל, ובפעם הראשונה במזרח, את הדומה לו. ורק בדבר אחד יכול עוד להתיימר, שעלול הוא אולי להורות לנו דרך, והדבר הזה הוא חכמת השררה.

והנה בא סר הרברט, ועמו בנטוביץ', מונטיפיורי, ונורוק – והשם יודע כמה יהודים עליונים אחרים יבואו עוד לארץ הזאת – לגזול מאת האנגלים הטהורים את שארית “עליונותם” בעיני ה“נייטיבס”. בחשש החבוי הזה “היה קבור הכלב”. ולא לשם כך יצרו ה“לורנסים” את המדינות הערביות העצמאיות. לאלה האחרונים נחוץ המזרח בתרדמתו הנצחית, נחוצים השייח’ים בעביותיהם הציוריות, האוהלים הבדווים במרחבי השדות, האפנדים המעשנים את נרגילתם והמשחקים במחרוזותיהם, האיכרים והפועלים המוכנים לכל שיעבוד, כל הקטורת וכל הצחנה שבסימטאות השוק, כל הסוד והחשאיות של צעיפי הנשים, כל הגעגועים המיסתוריים לסוסי־המידבר ולגמליו, אף לנעירת החמור באישוני־הלילות. מכאן ורק מכאן הטלת אשמה על הציונים כנכרים, בולשבים, מורדים, מהפכנים; מכאן הדברים הפסקניים על קוסמופוליטים בארץ העברים מלפנים, שנתנה למושלים אלה את מושיעם העברי.

כן, כל פקיד אנגלי הבא אלינו מלונדון, ואם גם חופשי הוא מכל איבה לעמנו, די לו להישאר בארצנו ירחים אחדים, כדי שייהפך כבמגע־קסם לצורר היהודים בציון, ומסופקני אם אגזים באמרי כי בין מאות הפקידים האנגלים כאן לא נוכל למנות את ידידינו בעשר אצבעותינו. הנה מדוע הפכה ההתקפה על ביתנו הלאומי להגנה על זכויות שכנינו הערבים – כאשר יכריזו היום או מחר רוב חברי ועדת־החקירה.

ובארץ־ישראל אשר כזאת, ללא אהדה, ללא שוויון וללא בטחון, אנו חיים, עובדים ובונים…

הבאמת אין ברירה אחרת לפנינו כאן?

“הזמן” (בעריכת פסח גינזבורג), י' בניסן תר"ץ – 8.4.1930

---

אחרי הבשורה מסן־רמו

מאת

איתמר בן־אב"י

¹

ובכן, יום הגאולה הנו בא!

מה שנדרו גיבורינו, בדמי ליבותיהם הפצועים, ביום שנושלו מארצם על־ידי אויב יהיר ותקיף; מה שחלמו חוזינו ומשוררינו בכל תפוצות ישראל במשך גלות שחורה וארוכה, שאין בדברי־ימי העמים משלה; מה שראו חלוצינו מראש, לפני ארבעים שנה, בהניחם כאן את אבן־הפינה לישוב החדש והפורח, ומה שהאמנו בו כולנו אמונה שלימה, בשתי השנים האחרונות, לאחר הצהרת בלפור – הרי קיימתם וגישמתם סן־רמו האיטלקית. ואולי בעובדה זו בלבדה, שדוקא על אדמת איטליה הרומאית הוכרה זכותנו על ארץ־ישראל יש לראות, יותר מכל, את יד הזמן ואת אצבע־אלוהים, שהרי רק במקרה לא נתאספו הפעם גדולי מועצת השלום ברומא עצמה, ורק במקרה לא מבין חומותיה העתיקות יצא לעולם המברק, מכריז הבשורה העברית. מעמדה הפנימי של איטליה, הרעוע קצת ברגעים אלה, הוא שהניא את ראש הווזרה ניטי מלבקש מחבריו הצרפתי והאנגלי לבלי הטריח את עצמם עד לעיר־האפיפיור. זאת היא איפוא הסיבה האחת שבשבילה לא ברומא המפוארה, עם קשת טיטוּסה, ישב הפעם יורש־הקיסרים בראש מועצת־השלום, אלא דוקא בעיר קטנה וגבולית, בסן־רמו הלטיפה והצוחקה. בעיקרו של דבר נתקיימה אותה נבואת הרואה, שנסתמלה אצלנו אחר־כך בשני השמות הנמרצים – רומא וירושלים.

לא הועילה כל השינאה אשר נצטברה מסביבנו זה אלף שמונה מאות וארבעים שנה; לא הועילה הרכילות אשר נרקמה נגדנו בכל ארצות העולם; לא הואילה אפילו אותה ההתנפלות הגסה שהכתימה בדם את עיר־הקודש, בחג הפסח האחרון. המעצמות האדירות, שבראשן עומדים ארבעת אנשי־הצדק – וילסון, לויד ג’ורג', מילראן וניטי (מבלי שכוח את קלימנסו ואורלנדו), יכול לא יכלו למנוע מאתנו, העברים, מה שנתן לקטן שבעמי־התבל – חופש לאומי ופינה ארצית; בה בשעה שהחליטו להכיר בהתחדשותן של ערב ושל ארמניה, ביצירתן של סוריה ושל אלבניה, בישותן של גיאורגיה ושל אסתוניה, של אזרבייג’אן ושל ליטא – רובן מדינות שלא רבים ידעו לפני־כן אף את שמן – היכלו לפנות אלינו, בצחוק־שקר על שפתותיהם, ולקרוא לנו לאמור: רק אתם, העברים, היו לקללה כאשר הייתם עד כה, בנוּדכם ממדינה למדינה?…

אה, מה מרים היו הרגעים האחרונים לפני ההכרזה סופית! מה מרים בגולה האירופית והאמריקנית לרגל אדישותם של מאות אלפי יהודים שהתמידו לחשוב כי שאלת ארץ־ישראל אינה נוגעת לליבם, וידרשו לבלי תיתה לנו. מה מרים בחוגי הנוצרים אף הם, לרגל ההכרה שהתגנבה לאט־לאט לליבותיהם, שאין אנו מסוגלים לחיי עם טבעי ואין אנו ראויים לארץ־ברכה אשר כזאת. מה מרים היו הרגעים פה, בירושלים וביפו, בחברון ובטבריה, במושבות כולן ובכפרים הערבים, לרגל השיטנה שפשטה מסביבנו יותר ויותר, כשראינו את ידידינו מיום אתמול פונים לנו את עורפם ופיהם ממלל לעומתנו דיבורי דם ונקמה.

הלא נזכור את אשמתנו אנו גם היא, שהרשינו לעצמנו להתייאש ולהתרופף, לפקפק ולהסתפק, וניצור על־ידי כך, על כל צעד ושעל, אוירה מחניקה שבה חיינו והתנועענו כצללים. הלא ניבוש שיכולנו לשער אף לרגע קל, מפני התייחסותו המוזרה של פקיד זה או אחר, כי העם האנגלי לא יעמוד בדיבורו וכי הצהרת בלפור – הגדולה שבהצהרות שניתנו לעמנו מיום שהוגלינו מעל אדמתנו – אינה אלא “סמרטוט ניירי”.

הן חרפה וכלימה תכסינה את פנינו היום, על אשר רגעים כאלה היו לנו. הן לקח רב ניקח היום לבלי נפול שוב ברשת מאורעות קטנים ולבלי תלות את גורל עתידנו במקרים פעוטים ועוברים. מה הן חמש ושלושים שנות הסבל של ישובנו הרך בימי התורכים, אפילו תחת שבטו של ג’מאל פחה? מה הן שתי שנות מצב־המלחמה, שאנו נתונים עדיין בהן יום שכבש אלנבי את ארצנו, ומה הוא הדם שנשפך בחוצות ירושלים, דם נקיים וחפים מפשע לעומת המעשה הגדול של הכרזת ביתנו הלאומי בארץ זו על ידי מועצת סן־רמו, הכרזה בפועל שנתנה לנו ולבנינו אחרינו יום־חג חדש, את יום הארבעה ועשרים בחודש אפריל?

אין מקום יותר לספק, אין מקום יותר לפקפוק כל שהוא: ישננו! אנו כאן! ועכשיו, כל עוד יסוב העולם על צירו, ועולם זה כל עוד ילחם לחופש, לצדק ולקדמה – ישננו! שום דבר, שום כוח שבתבל, לא יזיזנו יותר מהעמדה אשר כבשנו לעצמנו, כאן, תחת שמינו, על הררינו ועל חופי־ימינו.

יום שמחה הוא זה לנו, יום נצחון מזהיר, יום שיטהר את דמינו ויזכך את מוחותינו, יום שיצעידנו צעד ענקי לקראת מחרנו.

אך דוקא ביום נצחון זה לנו, העברים, אל יוהרה ואל גדלות, אל גאיונות שאינה במקומה! אל־נא נשכח כי שכנים לנו בארץ זו, שאת זכויותיהם עלינו לכבד ושבחברתם עלינו לעבוד יומם ולילה גם בשנים הבאות. אל־נא נשכח כי את נצחוננו נחלנו הפעם רק מפני שהעולם הנאור מאמין בנו וברוח־היושר והצדק המפעמת בקרבנו.

אל הערבים אחינו פונים הננו ברגע זה וידינו מושטות לקראתם; שהרי הגיעה השעה סוף־סוף להתקרב איש אל רעהו ולהניח את היסוד למדיניות בריאה ורעננה, מדיניות עברית־ערבית, אשר ממנה תצא טובה לא לארצנו בלבד אלא לעולם כולו.

ארץ־ישראל עתידה להיות הגשר בין המזרח ובין המערב, וגשר זה מי כמותנו, יורשי יהודה הישעיאית ויורשי ערב המוחמדית, עשויים לבנותו על יסודות איתנים באמת?

שעל־כן, לעבודה!

ד“ה, י' באייר תר”פ – 28.4.1920

---

עם סמואל בערב צאתו ארצה

מאת

איתמר בן־אב"י

לונדון, 8 בינואר, ג' להצהרת בלפור

שמש מזהירה בלונדון!

זהו מאורע גדול כאן, בזו העיר הקודרת תמיד, אחרי שבועות של ערפל, גשם ועננים. זה נושא השיחות בפי־כל, ורבים יוצאים ליהנות מזיו החמה ומזהב־קרניה. אף־על־פי שלי, בן המזרח, היתה שמש זו חיוורת, קרה ככפור ומעורפלת עד למאוד, מה התגעגעתי אליה בכל נימי־לבי ומה התרפקתי עליה בכל הגיונותי: ברכת שלום היא בעיני מארצי היפה־הרחוקה.

בתשע וחצי בבוקר חשתי במכונית פתוחה אל מעונו של הרברט סמואל – אותו איש מצוין, אחד מווזיריו של הא' אסקווית, אשר החליט להתמכר מעכשיו בלב־ונפש לגישום חלומותינו בארץ־האבות. כאשר הערתי אתמול בשיחה עם ד"ר וייצמן, שחזר זה עכשיו מנסיעתו האחרונה לארצנו – הרברט סמואל הוא האישיות היותר גדולה שרכש לנו מנהיגנו בארצות הגולה, במשך כל השנים האחרונות. ולהערתי זו עברה בת־צחוק של רצון על שפתחו של המנהיג:

– כשתראנו, אמר, תתפעל ממנו עוד יותר, שהרי אין יהודי אחר כמוהו בכל רחבי אנגליה.

המכונית עצרה ב־ Porchester Terrace, שהוא אחד הרחובות הצרים והשאננים של סביבת לונדון, אשר בהם אוהבים גדולי הארץ לגור ולעבוד. כל בית ובית מוקף גן קטן, ואם כי העצים עומדים כיום במערומיהם, הרי נדמה לך שזרם־החיים עובר בענפיהם תחת החמה המביטה משמים. מספר הבית 31, והריך נכנס אל הגן האנגלי המסודר של היהודי שירש כאן, בזמן קצר, את מקומו של ביקונספילד־ד’ישראלי.

מחוץ אין הבית עושה רושם גדול ביותר, אבל כשנכנס אתה לתוכו ועובר מהמסדרון לאולם, ומשם למדרגות ומסדרונות אחרים עד שתגיע לחדרו הרחב – חדר־עבודתו – של מי שהיה שר־הפנים בווזרת אסקווית, מרגיש אתה ולמד לדעת כי רק האנגלים מבינים לסדר לעצמם דירות נאות ונעימות כדירה הזאת. אין לך רהיט שאינו במקומו, אין לך פינה שאינה נוחה, והשטיחים על הרצפות, והתמונות על הכתלים, ו“המזכרות” המרובות על השולחנות והדלפקים, וארונות־הספרים פה־ושם – כל אלה מתמזגים לדבר מושלם ששמם ה־HOME האנגלי. מובן, שבכל הבית אין קול ואין תנועה כמעט. המשרתת מהלכת על בהונותיה לפתוח לפניך את הדלת, וגברת־הבית והילדים ראיתים רק על־פי מקרה, כשחמקו לעבודתם.

והנה – הוא! את אשר קיויתי וייחלתי, את אשר הגיד לי ד"ר וייצמן: איש ממוצע־הקומה, קל־התנועה, רך־הפנים, דק־השפתים, וצחוק קל מרחף עליהן תמיד. ידיו כל־כך ענוגות ושערותיו מה יפה עוטרות הן את מצחו ושתי רקותיו. הוא יוצא לקראתי בחיבה כל־כך יהודית – וזהו המבדיל אותו משאר האנגלים המתייחסים בקצת אדישות לכל אורח חדש.

– שלום! הוא אומר לי בעברית, ואחר־כך בלשון המדינה: אתה מתפלא? מזה שבועות אחדים החילותי לחזור על לשוננו, שלמדתיה עוד בילדותי ושהספקתי לשכחה. כשאבוא ארצה־ישראל אלמדנה יום־יום, עד שאוכל לדבר בה כרצוני.

– ומתי נוסע כבודו ארצה־ישראל?

– באחד־עשר לחודש, על־פי הזמנתו המיוחדת של לורד אלנבי, ועל־פי בקשתו של וזיר־החוץ. בימים הקרובים יפורסם הדבר בדרך רשמית, ובינתים אשהה ימים אחדים בפאריז ושנים־שלושה ימים ברומא. בדרכי לציון הן צריך שאראה את בירתה של איטליה, את עירו של טיטוס! במצרים אתראה עם מנהיגי האנגלים, ואחר־כך – לעבודה בארץ־ישראל!

– ארץ־ישראל תקבל את כבודו בזרועות פתוחות – עניתי – בהתלהבות אמיתית ובאהבה נאמנה.

– ידעתי – השיב סמואל – כי אמש שוחחתי עם ד"ר וייצמן במשך שלוש שעות רצופות, ושמח אני שהמעמד הוטב כבר בארץ על־ידי עבודה משותפת של כל בני הארץ, תחת הנהגת האנגלים. אלא, שעוד יש הרבה לעשות, להכין, לתקן, לבנות, ואת חלקי אני אנסה לתת כל אשר יעלי בידי.

– אין ספק שכבודו יצליח – העירותי.

– מקוה אני, ומובטחני שהיהודים אחי יתנו לי את ידם ולא ישימו מכשולים על דרכי. עליהם לדעת כי תקוותיהם עומדות להתגשם, אבל אין שום דבר הנעשה בחפזון, בבהלה, בשאון. הממשלה האנגלית, וביחוד לויד־ג’ורג', נוטים לנו אהבה רבה. הם מאמינים בנו, הם תולים בנו תקוות מרובות. עלינו להוכיח להם כי הצדק אתם ואסור לנו להכזיב את תוחלתם.

– כמה זמן ישהה כבודו בארץ?

– שלושה חודשים לפחות, עד שישוב ד"ר וייצמן מפאריז בזר־נצחון על ראשו. אלה הם החודשים היותר קשים, השלום עם תורכיה לא נחתם עדיין ויש שאלות רבות שעלינו עוד לפתרן, ביחוד לרגלי החיכוכים בין האמיר פייצל וצרפת. אך הכל יגמר בכי־טוב ובלבד שנעבוד באחדות גמורה ובנאמנות לאנגליה.

– החושב כבודו להשתקע אחר־כך בארץ־ישראל?

– בכל־אופן, אקבע לי בארצנו דירה שאסור אליה מפעם לפעם.

על הערתי, כי צריך להשתדל שכל יהודי עשיר יבנה לעצמו “מעון־קיץ” בארץ־ישראל, כדי שרגלו האחת תהיה בארץ זו וכדי שמשפחת־שומרים וגננים תחיה על חשבונו, השיב: – גם דעתי אני היא זאת, וכבר יודע אנוכי הרבה יהודים אנגלים שיבנו בתים בארצנו. אומר אני ארצנו – כי ארצי היא, אמנם. הלא תראה? בשבילי היתה החלטה לעבור לציונות רבת־תוצאות. החלטה זו כאילו קרעה אותי מכל עברי ומכל ההווה אשר בו אני חי, יכולתי לו אך רציתי, להתמיד את חיי המדיניים פה, לשוב ולהיות וזיר – אך בחרתי להיות ציוני, ופועל הנני עכשיו יומם ולילה לגישומה של הציונות המדינית.

וכך שוחחנו שעה ארוכה, ומן החוץ שלחה השמש קרניה ותלטף את חדר־העבודה. הרבה דברים שמעתי עוד, שאין כאן המקום לפרטם, ואולם לכשקמתי לברכו בשלום ולהיפרד ממנו, הוסיף ואמר:

– הגד לערבים גם הם, כי אחיהם אני, וכי אשמח לראותם ולדבר אתם – בלשונם, שהרי התחלתי ללמוד גם ערבית, ועתידנו משולב עם עתידם.

ובהושיטו לי שתי ידים חמות:

– תודה רבה לך – אמר בעברית – ולהתראות בארץ־ישראל בקרוב!

מן הכותל הביטו בנו תמונותיהם של קמפבל־בנרמן ואסקווית, שהיו שני ראשי־הווזרה אשר אתם עבד סמואל כשר־הפנים, ותמונת אחותו, אשה יפהפיה, טיפוס של יהודית או רות תנכ"ית!

– לונדון וירושלים – העיר הרברט סמואל – בהן תלוי אולי עתידו של העולם כולו.

ד“ה, ט' בשבט תר”פ – 29.1.1920

---

נצחון בכל זאת!

מאת

איתמר בן־אב"י

פאריז, 26 דצמבר 1920

אכן, אין זה הנצחון הגדול, המוחלט, המכריע, שאליו ייחלנו כל־כך; אין זה אף הנצחון המעוטי, שעל־אודותיו דברנו בזמן האחרון במועצותינו ובעתונינו. עם כל זאת – אין ספק בדבר: הישגנו בולט לכל עין.

הן אמנם ויתרנו לא רק על צידון, זו פנינת־צפוננו, ומה שיותר נורא – על צור גם היא, זו שארית תקוותנו בים־תיכוננו. לשוא נבקש להבא להטות את אוזנינו לשיקשוק מימי הליטאני הסואן. לשוא נרצה לשלוח את תלמידינו לטפס על מדרוני החרמון, ותהומות הירמוך הקוסם תיוותרנה מעבר לגבולות המחר. אם נשאף לחתור בסירה במימי הליטאני, אם נאבה לחזות מקרוב את שלגי החרמון, אם נאמר לתעות בלי מדריך ברוכסי הירמוך, נוכרח לבקש רשיון מיוחד מאת הרשות הערבית של סוריה הצרפתית.

ובכל־זאת, לאחר בליעת העלבון, לאחר הכנעת היגון, לאחר שיכחת ההחלטה המרה – יום נצחון הוא לנו גם יום הכ"ג בדצמבר, יום חתימת אמנה החדשה בין האדון לייג, בשם ממשלת צרפת, ובין האדון הרדינג, בשם ממשלת אנגליה. כי על־ידי חתימת אמנה זו נתבטלה לעולמים אמנת סייקס־פיקו, אותה האמנה האומללה שהעמידה את ארצנו תחת שלטון בינלאומי; אותה האמנה המוזרה שחצתה את ארצנו לשני אזורים נבדלים, אותה האמנה המבולבלת, שאלמלא היא כי אז הגענו היום בודאי עד לקסווה, מול דמשק, ועד לצידון, מול ביירות.

לרגל ההסכמה האחרונה נתפזרו העננים הכבדים שהתקדרו בשמינו מאז הוכרזה הצהרתו של בלפור, וצדק מאד האדון פיליפ קר, מזכירו של לויד־ג’ורג‘, בהצהירו לי באחת משיחותיו אתי: "לויד־ג’ורג’ ילחם כאריה על כל שעל של ארצכם היקרה".

קשה היתה המלחמה, כבדה עד למאד, ולרגעים נדמה כי דוקא שאלת ארץ־ישראל היא־היא שתביא את צרפת ואנגליה לידי פירוד. לסוף הבינו שני הצדדים כי צריך לבוא לידי פשרה, לידי ויתורים הדדיים. גם צרפת לא יכלה להשיג כל מה שרצתה במלחמה. גם בולגריה הוכרחה להיקרע מעל ים־האיים ודדה־אגאץ. גם איטליה מצאה לטוב לוותר על רוב דלמטיה ועל אייה החמודים. הרק אנחנו, בני ארץ־ישראל, נרהיב עוז להאמין כי פתרון שאלתנו תלוי אך ורק בשלמותנו האדמתית?

ועכשיו, שכלי־האשקוקי הוטלו על לוח המשחק המדיני; עכשיו שהידים הניחו את חותמן על הקלף הרשמי – עכשיו רוצים אנו לשכוח את הפצעים, את החכוכים, את התמרורים, את הוויתורים. עכשיו יודעים אנו מה הם גבולותיה של ארצנו ומה הוא השטח שבו נרקום את רקמת עתידנו.

והאח! בגבולות ארצנו זאת מה מאושרים אנו למצוא את ירדננו כולו שלנו, ממש כמלפנים, בימי אבותינו, ואין לנו לחשוש למעצורים שיושמו מסביבו. שנית נוכל לשיר את שירת הירדן, שנית נוכל לחלום על גדותיו הירוקות, שנית נוכל לקוות לגדולות הימנו. מה שה“ריינוס” הוא לגרמניה, מה שה“פּוֹ” הוא לאיטליה, מה שה“וולגה” הוא לרוסיה, יהיה הירדן לנו גם מחר.

מראש־נקורה (אכזיב?) הנישא והגאה הבט לפניך, העברי: הים מה רחב פה, מה תכול, מה אין־סופי, ואם בצפונו מצטיירת צור במגדליה הלבנים להקניטנו, הרי בדרומו מתגלה מיפרצה של חיפה, לרגלי כרמלה האדיר, לנו לחלוטין, ומטולה נכנסת בגבולנו, וצפת תוסיף להקסימנו. עשרים פרסאות על חמישים פרסאות, שטח גדול ופורה, שהוצאנוהו מידי מתחרינו על־פי מזל בלתי־מקווה כמעט. ואם אמנם את ים־כנרת חוצה האמנה החדשה לשניים – שפתו המערבית לעברים, ושפתו המזרחית לערבים – הרי כנגד זה עובר קו אלכסוני ארוך עד מאוד מכפר־צמח ועד לאירביד, ומשם לנסיב, ומשם לנהר הפרת!

לנהר הפרת – השמעתם?

הנה היכן טמון הנצחון, הנה היכן הונח מחרנו, הנה היכן יתרכזו כוחותינו לקראת גישום כל חלומותינו – במזרח המידברי הנפלא שאין לו כמעט סוף, בחולות השוממים והערומים היום, במישורים היבשים ובבקעות החרבות, ב“אלדוראדו” הנפלא של מי שידעו להפכו לגן־עדן אמיתי. מהגלעד ועד זרם הפרת – מה עצום החלום, אם אך נרצה…

ואנו נרצה – למרות פקפוקי־הרגע, למרות שגעונות פה־ושם. נרצה, כדי למחוק את ויתורי הצפון, מצידון ועד דן. נרצה, כדי להוכיח לעולם הגדול כי עוד רענן העם שיצא מאור־כשדים.

ושריקת הרכבת הירושלמית עוד תישמע בין חומותיה ותמריה של בגדאד הרחוקה.

ד“ה, ג' שבט תרפ”א – 12.1.1921

---

גבולותינו

מאת

איתמר בן־אב"י

עוד המרירות גדולה.

בראשונה – בקרב אחינו, המביטים על מפתם היקרה, מפת ארץ־ישראל, של ספיר או של בלקינד, של “פועלי־ציון” או של מ. עיני – אותה המפה הרחבה שלא ידעה כל גבולות, עם ביירות ודמשק בצפון, ועם עזה ומעאן בדרום.

ובשניה – בקרב הנלהבים שבערבים, שגילו לאומיות חדשה רק בשלוש השנים האחרונות לדברי־ימיהם, שהתרגלו למפות הגרמניות המותחות את חבלי סוריה כל־כך, עד שחלמו על מדינה אשר תחילתה במרעאש, בהררי הטורוס, וסופה בעציון־גבר, אל הים האדום, אשר מערבה בים התיכון, מאלכסנדריה ועד ותעלת־סואץ, ומזרחה בנהר־הפרת ובמפרץ הפרסי הרחוק.

והרי באה ההסכמה הידועה של השלושה־ועשרים לחודש דצמבר שנת 1921¹, הסכמה אשר חתמו עליה ממשלות צרפת ובריטניה הגדולה, ותפורר את הזיותיהם הלוהטות של הראשונים ושל האחרונים גם יחד.

הכיצד? – נזעקים העברים, כאילו נכוו ברותחים – הזהו הפתרון שהרדימונו בו האנגלים במשך שנתיים ימים? את כל הטוב והיקר קיצצו מאתנו; את הררינו הכי־פוריים, את שפלותינו הכי־דשנות, את נחלינו הכי־סואנים, את אורחותינו הכי קבועות. ומה הותירו לנו? ירדן קטן, ששני מקורותיו אף הם נשארו ללבנונים, יבוק בלי ירמוך, גלעד בלי בשן. את ים־כנרת חצו לשניים, את כפר־צמח מסרו לדמשקאים, ובדרום מי יודע עדיין אם יחזירו לנו את מדבר חצי־האי סיני עד לנחל־מצרים? רומינו בשוא, נכזבה תוחלתנו – ארץ־ישראל אשר כזאת היה לא תהיה!

הכיצד? – עונים אחריהם הקיצוניים שבערבים הצעירים כאילו הכישם עקרב – זוהי איפוא “סוריה הגדולה” שהבטיחתנו צרפת בשעת נצחונה, לאחר שביתת־הנשק? את כל המועיל והנחוץ גזלו מאתנו: את מפרצינו הכי נרחבים, את אגמינו הכי מעניקים, את נחלינו הכי חשובים, את מסילתנו הישרה לערב, ומה השאירו לנו? דמשק שדן (בניאס) מושל בה, הליטאני שכפר־מטולה חובקו כמעט, החרמון בלי מי־מרום, ירמוך בלי דרום, ואת החורן חצו לשניים, את אירביד סיפחו לארץ־ישראל ובמזרח קבעו קו־אלכסון הנותן לעברים משען בנהר־פרת. הוליכונו שולל, פיטמונו בתקוות־הבל – סוריה אשר כזאת תמות עם היוולדה!

ושני המחנות צודקים, ותלונות שניהם נכונות – אם־כי לא אמת הדבר שרימונו, אותנו העברים, ולא אמת גם־כן שהוליכו שולל את הערבים. בעולם המוזר הזה אין מקום לצדק מוחלט, אין אפשרות לשוויון בכל. זכרו את אברהם ואת לוט; גם הם לא יכלו להשיג את פסגת־רצונם ואת מרום־תאוותם; גם הם הוכרחו לחלק את אשר נפל להם בירושה, ורק אחרי החלוקה שלטו ביניהם שלום ושלווה. אירופה נלחמה לשם פתרון השאלות הלאומיות. לא עוד ישאר עם בלי ארץ לקרוא לה מולדת. חופש לארמניה וחופש לאלבניה, דרור לפולניה ודרור לפינלנד, שיחרור לערבים ושיחרור לעברים. אלא, שפולניה רצתה את כל ליטא, ארמניה דרשה גם את קיליקיה, אלבניה התאוותה למקדוניה, פינלנד נלחמה על קרליה. היכלה אירופה ללומר “הן” לכל אחת ואחת מהן? הן בשביל שהפולנים חונים עדיין בווילנה יצא חבר־הלאומים כנגדם. הן בשביל שהיוונים רוצים גם את ברוּסה יגרשום אולי מאיזמיר ומאדרינופלי. החובק יותר מדי מפסיד גם את המעט. המאמין בכל־יכלתו – אין־אונים הוא להכיל חלשים. זאת היא החכמה המדינית לאשורה ואין זולתה: השג את האפשר, ושמח בחלקך!

יכולים אנחנו, בני ארץ־ישראל, להיות שמחים בחלקנו הפעם. שהרי צדק מאוד אחד החשובים אשר בציונינו: לא העיקר הוא לדרוש גבולות נרחבים לבלי־די, אלא עיקר גדול הוא לגשם את החלום בתוך גבולות מספיקים שקבעום בהסכמתנו. מי היה מעיז לפני שלוש שנים אף לרמוז לנו על אפשרות של מדינה כאותה המצוירה על מפה שנמסרה לכתבנו בפאריז על־ידי וזרת־החוץ הצרפתית? מי, לפני ועידת סן־רמו, יכול אף להבטיחנו כי ביתנו הלאומי יתגשם בכלל? הן עוורים אנו ללא־תקנה אם לא נוכל לראות את הטוב שבגבולות כפי שהם אפילו עכשיו. יש דברים שקשה לפרסמם באותיות מרובעות, אך במעמד־הענינים כעת בוחר אני בגליל־העליון שצור אינה כלולה בו, ובמזרח־ירדן שהחורן המבולבל אינו בתוכו. צרות יש לנו למכביר ומחרחרי־ריב לאין מספר, וכוחותינו לעת־עתה מה מצומצמים הם עדיין. “אלמלא היתה דוברוג’ה הבולגרית מבדילה בינינו ובין רוסיה על־ידי סיפוחה לרומניה – נזעק סטמבולוף הבולגרי – כי אז יצרתיה כדי שתפריד בינינו”. אלמלא היתה אירופה מחלקת את “סוריה” לשנים, החלק הכי־גדול לסורים תחת הצרפתים, החלק הכי־קטן לעברים תחת האנגלים – כי אז שאפתי שנחלקנה אנחנו באיזה אמצעי שיהיה כדי שערבים יתפתחו בצפון הגדול ועברים בדרום הקטן.

אכן, שפת־ימנו העברי עניה היא ביופי טבעי, וכל חוף־הים מסולמה־של־צור ועד למפרץ אלכסנדרתה, אין כמותו לקסם ולגוונים. אך בוחר אני בשפת־ים אחידה, חולית ערומה, ובלבד שעבריה היא מרוב כפרים וחוות, ערים ופרברים עברים, משפת־ים יפהפה שאין בה – באשמתנו במובן – אף ד' על ד' אמות משלנו, אף רגב על רגב משל אחינו.

כך יאה הדבר לנו: למה זה לא התעוררנו לפעולה, לפני מאה שנה, בבוא נפוליון אלינו לשפצנו? למה לא הזדרזנו, לפני ארבעים שנה, ליישב את הצפון כשם שיישבנו את הדרום, לבנות את המזרח כשם שבנינו את המערב? התאמינו שצוקי מטולה הצילו לנו את צפת ואת טבריה? התאמינו שאילנות רוחמה יתנו לנו אולי את אל־עריש? ולדרוש את החורן – יפה וטוב הוא. אך זכויות “היסטוריות” בלבדן אינן מספיקות תמיד להכריע את הכף לצד הדורש, ולו גם בצדק. סיוואס היתה פעם ארמנית, סלוניקי היתה פעם סרבית, רגוזה היתה לפנים איטלקית – עם־כל־זה לא יכלו לתת את סיוואס לארמנים, את סלוניקי לסרבים ואת רגוזה לאיטלקים – למרות שבכל אחת מהן חיים הרבה ארמנים, הרבה סרבים, והרבה־הרבה איטלקים.

לבשתנו ולחרפתנו לא נוכל אנחנו לטעון כזאת ביחס לצור, שאין בה אלא יהודי אחד, לצידון שלא עשינו כלום לחיזוק יהדותה המרובה, לכל החורן כולו, שלא ידענו לבסס בו את מושבתנו האחת, שלא ידענו להבטיח בה לעצמנו את אחוזת שלוש מאות אלף דונמי האדמה שהנדיב הגדול רצה לרכז בעמק חזונו לעתיד.

נרף־נא ממדיניות של התנפחות! רוצים אנו במדיניות של מציאות יום־יום. פנינה נפלה לחבל לנו, פנינה שאין כמותה אולי ליופי טבעי, לעושר מחצבי, לפוריות אדמתית, למרכזיות מסחרית, למצב תכסיסי ולאפשרויות של עתיד – הנדבר בפנינים יותר גדולות, בפטדות שאינן שלנו, ביהלום שלא נוכל לרכוש, בברקת שלא תבריק עבורנו?

ניגש־נא לעבודה של פנינתנו אנו, של ארץ־ישראל החמודה אשר האנגלים כבשוה למעננו, של המדינה הנפלאה המזכירה לנו כמעט את ימי אברהם ושלמה עם ים־הגדול, זה החלון הפתוח לעומת המערב האירופי, עם ים־סוף, זה הצוהר הבקוע לעומת האוקינוס ההודי, עם נהר־הפרת במזרח, זו רצועת־המים שתקשרנו לארם־נהריים, לפרס ולכל אסיה המרכזית, עד לסין וליאפאן.

יותר ממאתים וחמישים פרסאות של גלי אין־סוף, יותר מששים אלף קילומטר מרובעים של קרקעות מיזרע ומטעים – אם גם לא נחשוב עליהם את המידבר הגדול עד הפרת הרחוק – שזרמי־מים איתנים, מעיינות אל רוב המדרונות, בארות כאוות־נפשנו, מרחב בתולי וריק למיליוני נפש – האין זה מספיק ודי?

החדלנו להיות “העם שבו בחרת” – החושב כי הכל ניתן לו במתנה, כי הכל מוכרח הוא להשיג? אילו סלע היה לנו בלב־ים לפני המלחמה ושמו אז “ביתנו הלאומי”, מה היכה ליבנו גלים! ועכשיו – הן “בית” יש לנו שגם גדול־החולמים לא יכול לשערו הרה־עתידות כל־כך, ואנחנו נכלה את זמננו בויכוחים על “קורבנות עצומים” בצפון ובמזרח?…

לא! יזרום לו הירמוך לאורך גבולנו כל עוד אנחנו בקרבתו; יזהיר־נא החרמון בנצח־שלגיו כל עוד עינינו אליו לטושות; תצטייר־נא צור בסגלגל אופקיה הקרובים כל עוד חיפה מתנמלת בדרומיתה. אנחנו בל נקנא, אנחנו ללבנונים, לסורים, לערבים, ולצרפתים – את ידינו נושיט לעבודה משותפת במזרח!

במרחק אמנם נמחקת תדמור – הבת היקירה לשלמה – ועמודיה החרבים לא יהמו על־נקלה משאון תלמידי מדרשותינו ומכללתנו: צר לי עליך תדמור היפה – אך לא בשבילך, לו גם נאהבך, יופר שלומה של ארצנו.

על חורבותיך נוחי עוד מאות בשנים, וירושלים תיבנה ותגדל עבריה.

הן סוף־סוף – זהו העיקר!

ד“ה, י”ט בשבט תרפ"א – 28.1.1921

---

ועכשיו – שמותיכם!

מאת

איתמר בן־אב"י

עוד בתחילתו של הישוב העברי בארצנו הבינו הטובים שבחלוצינו, כי עם הרוצה לחדש את נעוריו בארץ אבותיו ולהחל בה חיים חדשים ורעננים, מוכרח לפרק מעל שכמו את כל עקת העבר. מה שנתנה הגולה בספרות, בשירה, במדע, בזמרה ישאר לזכרון גם פה בארץ. מה שנצבר באדמת נכר לשם קיומנו בעמים, ולו יהי גם בלשונות זרות לנו, יובא אל ארצנו ויתקדש בה. אבל, כל השחור והמכוער, כל המדכדך והמחפיר, יוסר־נא מעל הדורכים על אדמת הקודש וינשה־נא לעולמים.

בסוג הראשון כוללים אנו את כל גדולי סופרינו ומשוררינו, מיהודה הלוי ועד עמנואל הרומי, מלוצאטו ועד מאפו, מגורדון ועד ביאליק; בסוג השני מונים אנו את מנדלסון ואת גרץ, את רובינשטיין ואת אנטוקולסקי, ואת כל עשרות האחרים שהלכו בעקבותיהם. שהרי גם הראשונים וגם האחרונים – לב יהודי המה בקרבם, דם יהודי זרם בעורקיהם ותקוות הגאולה לבתה בנפשם תמיד, ושייכים הם איפוא לבית־הנכאת הכללי של דורייתנו הלאומית.

לא כן הדבר עם הסוג השלישי. כאן יש מצידנו רשלנות, שאין אנו צריכים ואף אין אנו יכולים לסלוח לה; ואם בארצות־הגולה מרגישים בזה טובי בני־עמנו, על־אחת־כמה־וכמה בארצנו אנו, שהננו עומדים היום על מפתן עבריותה המוחלטת לכל צדדיה וגווניה.

מאה אלפים הננו כבר בארץ עבריה זו, ובעמל רב ובהשתדלות עצומה עלה הדבר בידינו ללוש את מספרנו זה לעיסה מוצקה אחת שעמדה בנסיון בשעת “מלחמת השפות” לפני המלחמה – מעשה שהפתיע את העולם כולו – ושהמאורעות העגומים בירושלים ניתנו לה זוהר ותפארה מאין כמוהם.

אלא, שאם נתחיל למנות בשמות, אם נתחיל לפרט את המנהיגים, אם נרצה להלל את הלוחמים האבירים, את הקורבנות המפוארים – כלימה תכסה את פנינו. לא מפני עצם־הדבר, אלא מפני המשפט אשר ישפטונו שכנינו היום ובנינו מחר. שהרי בארץ זו, שכל הר וגבעה מהרריה, שכל בקעה וגיא מבקעותיה, שכל נחל ופלג מאפיקיה, נושאים עד היום את שמותיהם העבריים בגאון, ושאלפי שנות־מלחמה וחורבנות לא יכלו למחוק מעליה את חותמה האברהמי – רק בניה היהודים מתהלכים בה עדיין בשמותיהם הנוכרים כל־כך.

ואלמלא באמת היו שמות אלה תוצאה טבעית ישרה של חיים לאומיים שהתפתחו בדלות, כי אז עוד יכולנו להבין את עקשנותם היתירה של בני־עמנו רובם לאחוז בהם ולשמור עליהם. אולם הן כל אחד מאתנו יודע למדי את הדרך שבה הגענו לשמות אלה; כל אחד מאתנו יודע בכמה קושי הכריחו עמי־הנכר את אבותינו להחליף את שמותיהם העברים המצלצלים בשמות שאולים מהסביבה וצורמים את האוזן מחמת נוכריותם המופלגה. איככה אם־כן פוגשים אנו כיום בגולה הרחבה וביחוד פה, בארץ־ישראל המחודשה, אנשים ונשים המרוצים לשאת קישוט הכרחי זה? איככה מוצאים אנו בקרב מנהיגינו ומשוררינו, בקרב מדריכינו ומורינו, בין סוחרינו, איכרינו, אומנינו ופועלינו לא בלבד המשכת המסורת “השמית” הלזאת, אלא גם התרפקות אמיתית לכל אחד ואחד מהשמות הנכרים?

שאלו את ביאליק ויגידכם, כי “לבן” אינו הולם אותו כל־עיקר; את טשרניחובסקי ויודה לכם כי שם זה הרוסי יקר לו מאד. למה חותם אחד־העם, בכל עניני העסק “אשר גינצברג”? מדוע לא מצא אוסישקין את העוז בנפשו להסתלק משמו הרוסי ולהיקרא בשם מנחם בן־משה, סתם? איך יכולים ד"ר מוסינזון, בוגרצ’וב ושילר לעמוד בראש מדרשותינו אשר ביפו ובירושלים ושמותיהם לא־עבריים, ואיך ידבר אלינו ראש־העיריה של תל־אביב דברי־מוסר ובת־קולו באזנינו דיזינגוף?

הגיעה כמדומני השעה לשנות את ערכינו לגמרי. לא רק להסיר מעלינו את רוחנו הגלותית אנו אומרים, לא רק ליהפך לאיכרים ופועלים אנו רוצים, לא רק לדבר בלשוננו הלאומית אנו דורשים, לא רק לעמוד למניין ולהתנדב לקרן הגאולה אנו מכריזים, אלא גם לשוב ולהיות מה שהיינו לפנים – עם עברי בכל משמעותן של שתי מלים אלו.

אין כוונתנו לעצמיות ולפרטיות. מי כמונו נלהב לשירי ביאליק וטשרניחובסקי? מי כמונו מודה במרצו של אוסישקין ובעסקנותו של דיזינגוף, בפשרנותו של אהרונוביץ, מ“הפועל הצעיר”, בכשרונם של רבינוביץ, של י. ח. ברנר ושל שאר ראשי “אחדות־העבודה”? מי מאתנו לא מכיר בטובה הרבה שהביאו אנשים כד"ר רופין, כהאדונים הופיין ולבונטין, יצחק אפשטיין, גרזובסקי, קרישבסקי, והמון חברים הנושאים במעמסה?

אפילו בולשבים, שוללי כל רעיון לאומי כטרוצקי וראדק, כליטבינוב וזינובייב, כקמינב וקרסין – אפילו המה הבינו את האמת העיקרית והבולטת לעיני כל – שאם מתאווים הם לעבוד בהמונים הרוסים עליהם להתרוסס ככל האפשר, עליהם להיות עצם מעצמותיהם, נפש מנפשם ודם מדמם, לא בשאיפותיהם ובמטרותיהם בלבד, אלא גם בשמותיהם ובחיצוניותם המוסרית. על אחת כמה וכמה אחינו הציונים, הבאים לארץ זו על מנת לנטוש את הגולה לנצח, על מנת להשתקע בערינו ובכפרינו, על־מנת להבליט לעיני העולם כי יורשיהם של החשמונאים הם באמת – על־אחת כמה וכמה שעליהם לשוב לקדמותם בכל – ובשמותיהם יותר מכל.

הן בקבלנו שמות עבריים אין אנו מרמים את מי שהוא, אין אנו שמים מסכה על פנינו, אין אנו גוזלים מה שאינו לנו. בני־משה ובני־יהודה, בני־אהרון ובני־שמעון, לבנונים ירושלמים וחברונים היינו מאז ומעולם. בפשטנו מעל ראשנו את שמנו הנכרי מחזירים אנו רק לגולה את אשר אכפה עלינו למרות רצוננו. בתיתנו לעצמנו שמות עברים יפים חוזרים אנו רק לצור־מחצבתנו, לא פחות ולא יותר.

ואין כשעה הזאת ראויה למעשה הגדול: מתפרקים אנו מעדיינו ותכשיטינו, מכספנו ומרצנו לשם גאולת ארצנו. הגיעה שעתנו לפרוק מעלינו את השריד האחרון לנוולנו הלאומי – את השמות שאינם קנייננו, ושברצון ובחדווה עלינו למסרם חזרה למי ששאלנום מהם – לשם גואלת רוחנו.

בעוד שבועות מעטים תינתן לכל אחד מאתנו תעודתנו הלאומית – תעודה ארץ־ישראלית. פלשתינאים, יהודאים, נהיה מחר לפי חוקי העמים. כל אחד מאתנו, שיוכל להוכיח כי ארץ־ישראלי הוא, ירשם שמו בספרי המדינה ותעודתו, בשלוש הלשונות – אנגלית, עברית וערבית – תמסר לו.

הלאה איפוא כל “אוף” וכל “סקי”, כל “יץ” וכל “מן”, כל “זון” וכל “בוים”.

עברים אנחנו, בני אברהם אבינו!

ד“ה, כ' בתמוז תרפ”א – 26.7.1921

---

שמונים אלף!

מאת

איתמר בן־אב"י

זהו המספר הדוריי, הגדול והנפלא, אשר ירחף לנגד עינינו תמיד, ואשר ילמדוהו מחר מורינו לתלמידיהם בכל בתי־הספר העבריים, לא בארץ־ישראל בלבדה, אלא גם בכל תפוצות הגולה. כי אין כמספר הזה לכוח־הדחיפה ולגאוות־העלומים בעבודתנו הכבירה לתחייתנו השלישית.

אכן, עוד לפני שבועות אחדים מסרה לנו ממשלתנו ידיעה קצרה על מספר התושבים בארץ הזאת ללשונותיהם, וכבר אז ידענו כולנו, כי העם העברי בארץ הזאת נשמע במידה יפה ובאחדות כמעט גמורה לדרישת הזמן. אלא שהידיעה היתה יבשה וקצרה יותר מדי, ולא הכילה את הניצוץ ללבות בו את שלהבת ההתלהבות להכרזת נצחוננו זה הלאומי. לא עוד אלא, שעל אחדים מאחינו עשתה הידיעה הממשלתית רושם קצת עגום, היות ולדעתם היו צריכים כל אחינו כולם להשיב כי לשונם המדוברת היא הלשון העברית. והנה בא הספר הרשמי של הממשלה, ספר גדול וחשוב, המכיל את כל טבלאות המיפקד האחרון ואת כל פרטיו, ודי לעיין בו בכובד־ראש כדי שתהנה ממנו העין העבריה הנאה מרובה ומקיפה באמת.

מה מאושר היה אליעזר בן־יהודה, למשל, אילו זכה לחיות רק עוד ארבעה ירחים ואילו קרא בעצם עיניו בספר הממשלתי את המספר המחומש והמלא הלזה המכריז לבני ארצנו עצמם ולעולם הגדול כי שמונים אלף ומעלה מתושביה ונתיניה מדברים עברית! איזה מאמר מחשמל היה כותב אז אבי תחייתנו הלשונית, לשיר בו את שירה הצלחתנו זאת בארבעים השנים לעבודתו הפוריה, ולהריע בו גם את תרועת נצחונותינו הבטוחים לעתיד לבוא במלחמותינו להשלטת שפתנו כשפתה של אומת ישראל בכל אתר ואתר?

שמחה, ששון, גאווה – לא, אין אלו מלים מספיקות, אין אלה מושגים מחוורים כל־צרכם, בשביל להביע בהם את הרגשות שצריכים הנני להרגישם כלנו למקרא פרטי המיפקד של הממשלה הממונה. בפעם הראשונה מאז היינו לעם, יודעים אנו סוף־סוף כי אי־אפשר יותר להטיל ספק בתחייתה של לשוננו וכי אי־אפשר ביחוד לזלזל בה ולהשפילה, כאשר ניסו אחדים משונאינו באירופה ורבים מאויבינו בארץ זאת. בפעם הראשונה יכולים אנו להתייחס באדישות לעלילות־השקר בהן השתמשו גם אלה וגם אלה, בנסותם לערער על החלטת נציבנו העליון להכריז את לשוננו כאחת משלוש הלשונות הרשמיות לארץ־ישראל העומדת ברשות עצמה. הלא תזכרו את דברי המלאכות הערבית בלונדון, לפני שנתיים: “למה יכריזו את הלשון העברית כלשון רשמית, אם גם ברב היהודים עצמם עוד הפקפוק גדול ורב, ואין הם יודעים עדיין להחליט אם לדבר בשפת התנ”ך, או אם לבכר עליה את ה’ז’רגון' הספרדי והאשכנזי?" כמה שונה המעמד עכשיו, היות ונגד עובדת־המיפקד לא תועיל כל טענה ולא תוכל כל עלילה. ואם אמנם החלו כבר אנגלים וערבים אחדים לרמוז, כי המספרים על דוברי עברית הושגו על־ידי תעמולה ערוכה מראש, הרי אפשר לתת לרומזים שתי תשובות: האחת, שגם רבים מהערבים־הנוצרים חששו הפעם להצהיר כי לא ערבית היא שפתם, והשנית – כי אם זהו כוחה של המשמעת הלאומית בקרבנו, מה בצע לטענות נגדנו. הן פה־אחד כמעט הכרזנו כולנו את העברית כלשוננו!

*

ובכן – שמונים אלף ושלוש־מאות תשעים וששה!

מה מובנו השלם של מספר זה לנו ולעתידותינו כאן יבינו הכל מתוך העובדות הבאות:

א. העם המדבר עברית בארץ –ישראל מונה כבר מספר דומה לכל העם המדבר איסלנדית באיסלנד, וכשם שאיסלנדים נחשבים כעם שווה בכל לשאר העמים בזכות מספרם הדל, כן יחשבו העברים בארץ־ישראל לכם שווה בכל לשאר העמים בזכות מספרם ושפתם הלאומית. המלים “בית לאומי” אינן איפוא מלים ריקות, הן כבר מבצר לממשות החיים.

ב. הלשון העברית בארץ־ישראל היא הלשון השניה, למעשה, כי מכל שאר הלשונות המדוברות בארץ (ארבעים במספר) רק הלשון עברית, מחוץ לערבית עצמה, מונה עשרות אלפי מדברים. דוברי הערבית הם, לפי ספר־המיפקד 657.560, דוברי העברית 80.396, והלשון היותר מדוברת לאחר שתי אלו היא האנגלית – 3.098 הוא מספר דובריה! לגרמנית יש 1781 דוברים, ליוונית 1315, להודית 2061, לרוסית 877 ולצרפתית רק 716! מנקודת־מבט זאת אין, כמדומנו, מישהו אשר יוכל להתכחש עוד לזכותה של העברית שלנו כלשון הרשמית השניה לארץ־ישראל. כן יודו האנגלים, כי לשונם הם, הנחשבת כלשון רשמית שלישית, מתבססת לא על מספר דובריה, אלא על העובדה שאנגליה היא הממשלה ממונה לנהל את ענינינו על־פי בקשתנו וברצוננו אנו.

ג. לכל שאר הלשונות המדוברות בארץ־ישראל אין ערך קבוע. ביום שיצאו החיילים ההודים מהארץ לא ישאר אף איש אחד אשר ידבר הודית; ביום שיחליטו רוב הגרמנים אשר בה להגר חזרה גרמניתה יקטן מספר דוברי־הגרמנית עד למאוד. כן הדבר גם ביחס לארמנית: 2.970 הדוברים בה הם כידוע ברובם יתומים שממשלת ארץ־ישראל קיבלה אותם לארצנו, על־פי הצעת ה' קלווריסקי במועצה הארץ־ישראלית, ומיד לאחר שיוחזרו למדינתם אשר לרגלי “אררט”, ישארו רק מתי־מספר דוברי־ארמנית בארצנו. אין איפוא כל מקום לשום לשון מהלשונות האלו לדרוש זכות מיוחדת לעצמה בארץ־ישראל. ולטענת רבים מהצרפתים שלשונם צריכה היתה להיחשב כלשון הרשמית הרביעית, אין כל יסוד שהוא. מסופקני, אם יאבה אף הנלהב שבצרפתים פה להצהיר כי לשון אשר כל דובריה מונים רק 716 נפש – ובהם הקונסולים בצרפתים ופקידיהם, והכמרים הצרפתים למיניהם – רשאית לזכוּת שווה עם העברית בשמונים אלפיה ועם האנגלית בתוקף עמדתה הממוּנית.

ד. מספרם של הדוברים עברית יגדל משנה לשנה, וזכותה לדרגת הלשון השניה תתחזק עם השנים ועם האלפים הרבים אשר יתווספו מסביב לדגלה, עם כל ספינת־עולים.

את האמת הגדולה הזאת יהיה עלינו להכריז בכל מקום ובכל הזדמנות, ובה במידה שימהרו שכנינו הערבים להכיר בה, תפחתנה נקודות הריב והפירודים אשר בינינו. הן אפילו במדינה כמדינת ליטא, שהיהודים הם רק חמישה אחוזים מכל תושביה, הוכרה לשונם כלשון רשמית, ופקודות הממשלה מתפרסמות גם בה. על־אחת־כמה־וכמה בארץ זאת שהננו כבר כארבעה־עשר אחוזים מתושביה, ושהיחס המספרי בינינו לבין הערבים הולך בה הלוך והשתבח עם כל שנה שעוברת, ולא שכחנו בחשבון זה, כי זו היתה זכותנו גם על יסוד עברנו וכי גם אילו היה מספרנו כאן רק עשרים אלף אפילו – היתה ללשוננו זכות־הרשמיות, היות וביתנו הלאומי לא ישוער מבלי שפתו, ובנוסח הממוּנוּת (המנדט) הוכנס סעיף מיוחד לשם כך.

ה. המספר הנוכחי לדוברי העברית, כפי שהובא בספר־המיפקד, מוכיח עוד דבר מעניין: מספר היהודים אשר הצהירו, כי לשון־אמם היא הז’רגון האשכנזי הוא 1946 נפש, כשהיהודים שמסרו כי לשון־אמם היא הז’רגון הספרדי הוא רק 357. לא עוד אלא, שבמספר האחרון הזה הוכנסו גם כל אותם הנוצרים המדברים ספרדית טהורה, כקונסול ספרד ופקידיו, וכמה מהכמרים הספרדים אשר בארץ. והנה, עד כמה שיש להצטער על אשר נמצאו יהודים כאלה, שהמשיכו את גלותם השחורה בארץ אבותיהם העברים, יש לזכור כי הרבה מהתשובות על שאלות הממשלה נמסרו על ידי זקנים וזקנות שאינם יודעים עדין דבר על התחיה הלאומית.

אין ספק שהרבה מאזרחינו היהודים אימצו לעצמם את הלשון הרוסית, הפולנית, הפרסית, התורכית, שהרי אם לא כן מהיכן נמצאו פתאום בארצנו 454 פרסים, או 877 רוסים, או 634 תורכים, וכו'? וכמו־כן – ליהודים שלנו חייבות נורווגיה, הולנד, גרמניה ודומיהן, תודה אם גדל מספרם של דוברי־לשונותיהן מכפי ערכם האמיתי בארץ זאת. במעט עבודה ושיטה מצדנו לא יהיו יהודים עוזרים להבא למדינות החוץ שתחזקנה את השפעתן בארצנו זאת.

*

אלה הם ההרהורים והרגשות שנתעוררו בנו למקרא ספר־הממשלה בענין המיפקד. עיון מחודש בחמישים ושמונת עמודיו יעוררו בנו לבטח עוד מחשבות חדשות לבקרים. בינתים – מהר להר, משפלה לשפלה, על־פני ימים וארצות נקרא יום־יום בקול: שמונים אלף דוברי עברית!

ד“ה, כ”ג בניסן תרפ"ג – 9.4.1923

שער שני – עם בתחייתו, ארץ בבניינה

מאת

איתמר בן־אב"י

---

אלה פועליך, ישראל!

מאת

איתמר בן־אב"י

בהשכימי בבוקר, עם הנץ החמה, להקשיב למהומת־הקולות אשר ברחוב אלנבי: בהציצי ממרפסת המלון הגדול אל השדרה הקטנה אשר לפני – רחב לבי למראה הנהדר של הקריה החדשה בהקיצה משנתה המתוקה. הנה צילצל פעמון העיריה, בצלילים רוניים, חמש פעמים וחצי – ובקרבת מגדל־המים נתחצצו בשתי שורות ארוכות שוטריה העברים, שׂרוּדים בגדי־שרד וחבושים כובע צבאי וסרט עברי לזרועם הימנית. מפקדם עובר על־פניהם ושרביטו הפשוט בידו ובקראו מעל נייר את שמותיהם היהודים רועמים באויר קולות תכופים לאמור: “הנני!” אז תנתנה הפקודות למשמר־היום ובזריזות משמעית מתפזרים השוטרים לרחובותיהם ולעמדותיהם, פה ושם.

כי ערוכה ומסודרת הוא העיריה הדיזנגופית הזאת, ואוי לו למי שיעז להפריע את הסדרים או לפגוע במשהו בחוקה שנתקבלה למעשה על־ידי רוב האזרחים. עוד בשעות־הערב, אמש, ראיתים מאותתים במקלותיהם לעגלות ולמכוניות ששכחו להדליק את פנסיהן ומתאמצים לצנר את המוני הטיילים שניסו לפשוט לכל עבר ופינה. וכשצילצל הפעמון אחת־עשרה פעם בלילה – ראיתים מפסיקים את התנועה, משלחים את קבוצות המטיילים לבתיהם, אוסרים מנגינות ושירים, סוגרים את המסעדות והמגלדות ומשליטים בהבל־פיהם מנוח לילי מוחלט, הנחוץ כל־כך ליגעים שבעובדי־יום.

אך מה לי ולמה שאירע אמש, אם שוב זורחת השמש ותנועת היום החדש החלה בכל היקפה? מכל הפינות יוצאות חבורות־חבורות של פועלים לעבודתם הבנינית. שוּר! הנה חבורה קטנה, בת שבעה גברים ושלוש נשים. יהודים הם, חלוצים שנמלטו מפולניה עקובת־הדמים, וכבר נשזפו פניהם, וכבר התנחשו עצביהם, וכבר נתאמצו רגליהם. היכן גבם הכפוף ביום רדתם מהספינה? היכן עגמת העינים וחיוורון הלחיים? היכן הלשון הזרה שטירטרה לאזני כל? עברית הם מדברים, ואחת החלוצות פוצחת פתאום בשיר־לכת יפה ומכריחתם אז לשיר יחד אתה.

והנה לקראתם – חבורה שניה. הונגרים הם אלה, בראשיהם המגולחים כמעט כליל, בקומותיהם הגבוהות. במהלכם האיתן, בקולותיהם העזים. כל “שלום” מפיהם אוצר כוח ואון, ובהורידם מעל כתפיהן את אתיהם ואת מעדריהם, את ברזליהם ואת אבניהם המסותתות רועדת המדרכה תחתם.

ובצלצל הפעמון שש פעמים – מאות הם כבר בכל רחבי העיר, מאות שלא ידעו אתמול מהי אבן סתותה, מאות שלא טבעה רגלם בסיד הבניין. הריהם בכל רחוב חדש לכבשו לכביש. הריהם בכל חלקה ריקה לנטעה עצים. הריהם בכל חצר גדורה להקים בה בתים. מה שעשו לפנים רק ערבים פה בארץ עושים היום גם העברים. השמש צורבת – אין דבר. לוחך החול וגורד – יתרגלו גם לזה, ובלבד שתימצא עבודה, ובלבד שתיראה התקדמות, ובלבד שייעלם המידבר מתחת למשא הכבד של הבנינים המתרוממים.

לא יותר אפשר להתאונן על עבודה עברית גרועה; לא יותר אפשר לחשוש כי בנין שהוקם בידי עברים יתפורר עד מהרה. השיטה נמצאה ומסורת ידועה נקבעה. הפועלים המאומנים והאמינים עושים את העבודה העיקרית. לפועלים החדשים מוסרים רק עבודה צדדית. אין מרגן ומקלל, אין מתקומם ומיילל. הכל נשמעים ברצון לפקודת המולדת העליונה, הדורשת פירוק הרים וייבוש ימים בשעות חמורות אלו לעתידו של העם העברי.

שריקה: עשרה פועלים נקראו להרים אבן כבדה, אבן־שיש ארוכה. הם נחפזים מיד, ובין־רגע האבן מורמה. הוי, שכמו של האוקראיני הענק אשר הביאה עד לנדבך, זיעה ניגרת ממצחו. חבריו פוסעים לידו לעזור לו ככל אשר יוכלו, לסמכו ולהקל עליו את המשא העצום. והם קוראים לו: חזק! והוא צועד אחת אחר אחת, צו לצו, קו לקו, ובהגיעו למגמתו – זיק נצחון ניצת בעיניו. הריהו עומד זקוף שוב, הריהו מנגב את זיעתו ובולע בגרגרנות בריאה ענב אחרי ענב.

ושם, מן צד, ידי עברים עושות לבנים; ושם מימין, שלוש נערות מנפות עפר. הבט אליהן: קצוצות־שער, שחומות־פנים פצועות־ידים, יחפות־רגלים ולבושות שמלה אפורה – הן מניפות את הנפה אחת ושתים אחת ושלוש, והופכות אותה לבור את הדק מן הגס בשביל הטיח הדרוש. שלוש שעות הן עובדות זה כבר, ואין ליאות בידיהן, אף לא כשלון ברגליהן. איך אפשר כי יפת־שפתיים זאת, אשר גמרה את המכללה בשנה האחרונה, תסכים לעמל המפרך בשמשה המדכדכת של יפו? איך אפשר שרכת־העור שלצידה, אשר התפנקה בבתי עשירים, תמצא העוז בנפשה להרכין את גבה לסלים?

אל תשאל: ציון היא העושה נסים בנפשות האלו כולן. טוב הלחם הצר והמים החמימים, יפה הלבוש הדל והראש המגולה בארץ־האבות מכל הזהב והתפארה, מכל האפשרות והתקוה בארצות הנכר. שקר ענו בהם, בפועלינו, אוהבי נרגנות, כי אם באו לכאן רק מפני שלא יכלו לחיות שם. מעטים בהם אולי נגררו אחרי הרוב מטעם רעוע זה. אך רובם – עוד אבותיהם סוחרים בפראג, עוד אחיהם צוברים זהב בווינה, עוד קרוביהם קוראים להם לשוב ולעשות כמותם, והם באחת – ציון!

ראה את חזהו של זה: חשוף כולו, שעיר וענקי, ונשימתו כנשימת תנור בניצוצי־האש. ראה את גבו של משנהו, מגולה עד למתניו, ושריריו משתחקים אלה באלה כבפסלו של הצרפתי רודן. ראה את חיתוך־פניו של השלישי, בחוטמו הנשרי, ברקתו המפרפרת, בסנטרו הנמרץ, בשפתיו השנונות. ראה את צוארו של הרביעי, כצוארו של השור המצרי הנושא בעול כל היום.

ראה את הנער האדמוני, המטפס בסולם להתקין חבלים למוט מן המוטות. ראה את הילדה הצוחקת המגישה טנאי־חצץ לחברותיה הגדולות ממנה. והזקן בקמטי מצחו המסרב לחדול מנגרותו, והחולה מיום אתמול המכה בפטיש על סדנו.

הכל נוהם והומה, הכל הולם והומם, ועיני העוברים והשבים תוהות, והערבים והאנגלים משתוממים, אף אנחנו שואלים את עצמנו: החולמים הננו רק חלום? הבאמת חזרו סוף־סוף הימים, ימי נחמיה וזרובבל? הבאמת אוחזים אלפינו בארץ בכפות־הסיידים להקים שוב את חומותינו ולשפץ שוב את חורבותינו?

“אצבע אלהים” היא זאת, שבה בשעה אשר בה החלה היזמה הפרטית להראות את נפלאותיה, נמצאו לה הידים הנצרכות להגשמת התכניות החדשות לבקרים. באין יזמה אין רכוש, באין רכוש אין תנועה, באין תנועה אין קידמה. הבינו זאת הפועלים העברים, שבי־ הגולה לרבואותיהם, ויתמסרו בקדושה לעבודת הלאום: רק בל מלחמת־מעמדות, רק בל התבדלות ממישהו וממשהו, כי לא זוהי השעה לכך.

הרגע הנפלא ומחריד גם יחד, פעמי המשיח נשמעים והארץ קוראה לכל בניה כולם להעמיד בה חזית אחת – חזית הבנין, ולהכריז בה על אמת אחת – אמת העבודה.

חפרו, עדרו, סקלו, סתתו, נפו, טהרו, נפחו ונגרו, חטבו וגשרו, טייחו וסיידו, מדדו וישרו, קשטו וחזרו – כל אחד במקצועו, כל אחד כפי יכולתו, וקריאה גדולה תדרוך אז בשמי עולמנו העברי: אלה פועליך ישראל!

ד“ה, ג' באב תר”פ – 18.7.1920

---

אילו פועל הייתי

מאת

איתמר בן־אב"י

כתרועת־שופר וכתקיעת־חצוצרה מצלצלים באוזנינו דבריו הנמלצים של אחינו הישיש לואיג’י לוצאטי, ממחבואי חדרו הרומאי, ליהודי ארץ־ישראל המתחדשת; מכל שורה ומכל מילה בוקע קולו האדיר של נביא מרחיק־ראות, תוכחתו הנוקבת של אדם־המעלה, איש־הנסיון ורואה הנולד. זה רק אתמול חזרה למחננו נשמתו העברית של גדול־האיטלקים הלזה, ואהבתו לכל המתרחש בארץ אבותיו עוברת היא כבר את גדות התפעלותו. עצות מחוכמות הוא חולק לאיכרינו ולפועלינו ביחוד, ויחד אתן גם התראה בריאה ומעודדת לעמנו כאן; השאלה היא רק אם נדע להטות את תשומת־לבנו לדעותיו של הענק אשר הגיע לגבורות, בזוהר פעולותיו הכבירות לארץ־מגוריו היפה ולעולם הגדול, המתעטר בשמו היהודי?

באשר אמנם מי מאתנו לא יודה כי אין כרגע הזה לחוּמרה בעבודת תקוותנו הצעירה? מי מאתנו לא ירגיש כי במעשינו היום תלוי מחר כל עתידנו כולו? במרירות שאין כמותה רואים אנו את הימים חולפים האחד אחר משנהו, כשהם נהפכים לשבועות, ומשבועות לחודשים, ומחודשים לשלוש שנים כמעט, ועוד מאוּם לא עשינו בדרכנו קדימה. האפשר באמת שצדקו מתנגדינו, כל אותם שצחקו ולעגו לנו, כל אותם שהתייחסו אלינו באדישות גמורה, כל אותם שכינונו בשמות־גנאי על אשר העזנו להאמין ולחלום? האפשר שלמחרת השגת המטרה נגלה לפתע פתאום רפיון־שאננים בליבותינו הרועדים ויאוש אין־אונים בעורקינו הכבדים?

אמרנו: נפתח־נא את שערי המדינה ויזרמו אליה כל הטובים וכל הנאצלים אשר בעמנו הדואב; אמרנו: נריע בשופר־איתנים במרחבי־הגולה, ויפרצו מקרבה בונים ויוצרים להחל מיד בבנין. שערי הארץ נפתחו, קול השופר נשמע, ומדן ועד באר־שבע ומסוכות ועד נהר־פרת – עננים, רק עננים, ורק עננים עקרים…

אמנם, כן! מאפסי־ישראל, לאחר סבל־נדודים, באו אלינו זרמי־חלוצים. ולא מאות אחדות, לא אלף בלבד, אלא כבר שמונת אלפים, וזאת – רק בחמישה חודשים של שלטון נציבנו העליון. לא המוניו של הרצל לקול צלצולי מנגנים הם אלה, לא מאות אלפיו של נורדאו, כבמגע שרביט־קסמים, אך מספר נאה בכל־זאת של כוחות צעירים, של לבבות שואפים, של מוחות חושבים ופוריים.

שערו־נא, מה היו כוחות אלה אילו באו אלינו לפני הפרעות. שערו־נא, מה יהיה מרץ־איתנים זה בהווה הסואן כל־כך וזועף. והמחנה הולך ומתרבה, ובעוד זמן־מה צבא־עובדים יהיה לנו שאין ערוך לחשיבותו ואין חקר לתועלתו בשביל התפתחותו של הבית הלאומי.

אלא? אלא, שטיפה מרה נמסכה בים־הששון הלזה, והטיפה המרה הזאת מה רבה פעולתה על הגלים המשתקשקים פה ושם. “חלוצים” קראתם להם בתוקף־רצונכם העז, אך כמה חסר להם הדבר העיקרי הנחוץ לכל חלוץ באשר הוא חלוץ – לא הגבורה, כי גיבורים המה, חי־נפשי; לא האחדות, כי מאוחדים המה אולי יותר מדי; לא המשמעת, כי יודעים הם לציית לכל פקודת־מנהיג – לא כל אלה ועוד רבים כהם, כי אם – רוח ההקרבה.

זאת היא האמת הכי מרה, זאת היא העובדה הכי ערומה. מתוך שיכרון־הנצחון של הפועל העולמי שכחתם, אחים, על אדמת האבות, כי לא כמדינות האחרות ביתכם הלאומי. שכחתם כי האדמה מסביבכם לא לכם עודנה, שכחתם כי המושבות השונות, גם העשירות שבהן, רופפות כולן. שכחתם, כי מספרכם קטן, כי צעדיכם שמורים, כי שונאיכם רבים. שכחתם, ביחוד, כי עיני הגולה הרחבה נטויות אליכם וכי כל מידחה קל מצדכם, לו גם בכוונה טובה, נזקו עצום וסופו חורבן.

מאירופה הריני שב, זו הפעם השלישית לאחרי הצהרת בלפור, ויודע הנני את אשר בפי. מעולם לא היו הציונים הכי־נלהבים כל־כך מיואשים; מעולם לא התגלו היהודים הכי נאמנים לעניננו כל־כך קודרים. העל הפרעות בווילנה? או על החורבנות באוקראינה? או על עסקיהם שאינם פורחים, או על המשבר שאינו חדל? לא! – כי אם על השמועות הרעות מארץ־ישראל, משאת־נפשם…

– מה! – אומרים המה לכל הרוצה לשמוע – האלו הן הבשורות אשר להן ייחלנו? בטרם החל הבנין – מלחמת־אחים? בטרם הושג היסוד – קריאות־המהפכה? הנטרפה עלינו דעתנו, או יד מחרחרים היתה בנו להשמידנו מראשיתנו?

וכל פרט ופרט מהמאורעות האחרונים נראה בעיניהם כמקרה הרה־גורל: ההפגנה ברחובות תל־אביב, ההתפרצות ליד הכביש מטבריה לחיפה, ובפרט… ובפרט… השביתה המפתיעה הממושכת ביקבי ראשון־לציון, עם כל הרעש שהטילו מסביבה, עם כל הרמזים שכוונו לקראתה, עם כל הביאורים שהוסיפו לה הפועלים עצמם בקולות־קוראים, בכל עתוניהם וקונטרסיהם, באספותיהם ובמחאותיהם – כל אלה עשו את שלהם לרפות אף את ידיהם של אחרוני־הנאמנים.

לבוא ארצה־ישראל – ב“בורגנים” הכתוב הדבר – מדוע? הן סוף־כל־סוף לא על־נקלה צברו הם את כספם. בכמה זיעת־אפיים ובכמה עמל־ידים נצטרפה פרוטה לפרוטה. בלונדון וברומא, בפאריז ובאמסטרדם, בניו־יורק ובקייפטאון, הן לא רע המצב, הן בית יש מרוהט כולו, הן בתי־החרושת עובדים ומעניקים, הן בתי־המסחר מתפתחים ומצליחים; על־כל־זה, את הכל יזניחו, את הכל ימכרו, ימירו, יחסלו, בשביל להשתקע בשפלות המכבים ועל הררי ישעיהו, לטובתם הם ולטובת החיים מסביבם – לשם מה? לשם דאגות־מיד, לשם קטטות ומריבות, קללות ונאצות? מוטב להם איפוא להישאר בגולה עד יעבור הזעם – אולי עד יעבור הרגע, לבלי שוב עוד לעולמים…

ואין הם באים, ואין הם מביאים את כספיהם, ואין הם יוצרים מקורות חדשים לעבודה, ואין הם מאפשרים התפתחות טבעית של מדינה הדורשת רכוש ועבודה התומכים זה בזאת.

התרשו, אתם הפועלים, שמיפגעה זו תימשך גם להבא? התרצו, אתם החלוצים, להתמיד במדיניותכם הדורשת את הכל או לא כלום? התואילו, אתם האלפים, לקבל “נדבות” מ“בורגנים” מאוכזבים – ובלבד שמחנכם יגדל ויתרבה והארץ בינתים תישמט מבין ידיכם?

ראו את אחיכם בבריטניה הגדולה, בצרפת ובמדינות המאוחדות של אמריקה, ראו אותם באיטליה היפה, בספרד ובהולנד הקטנה. בכל מקום ומקום גברו השכל והבינה, ניצחו המתינות והפשרנות. עוד לא נמצא גן־העדן, שאין לרכוש בו כוח. עוד לא הוכיח לנין כי בארצו רק אושר, ופועלים ואף רכושנים באים לידי הסכמה, חלקית או כוללת, על־יסוד קורבנות משני הצדדים.

הגידו על ה“בורגנים”־הציונים מה שתגידו, אך אידיאל יש להם, וברצון גדול יקריבו את כל אשר יוכלו על מזבח הארץ; אל־נא איפוא תדרשו מהם את הבלתי־אפשרי, אל־נא תכריחום להתפרק ולקחת שוב את מקל־הנודדים בידיהם.

אילו פועל הייתי, עודר במעדרו, חורש במחרשתו, דש במדושתו, כי אז למשרדי הסתדרותי פניתי בכפר או בעיר, כי אז ממנהיגי, היושבים על כסאותיהם לחבר חוברות של “תורה חדשה למשה מסיני”, הייתי דורש להפסיק את חלומותיהם ולראות את המציאות כמות שהיא; אילו פועל הייתי, כשידי גסה מעבודה, כשמצחי חרוש מזיעה, כשגבי כפוף ממשא, כי אז רק אחת רציתי, רק לאחת שאפתי והשתוקקתי – להגביר דוקא את מספרם של ה“בורגנים” הבאים לארץ, להגדיל דוקא את סכומי־הכסף המושקעים באדמתה, להכפיל דוקא את אחוזותיהם, את בניניהם, את כל אשר להם, לשם העבודה העברית; אילו פועל הייתי, המבין את מצבי, הרוצה בטובתי, המאמין בעתידי, כי אז זועק הייתי ל“שבי גולה אלה”: העבידוני, הוגיעוני, הסבילוני, נצלוני, ובלבד שבוא תבואו באלפיכם וברבבותיכם, ובלבד שיבנה האמיד את ביתו, העשיר את ארמונו, אדיר־הכסף את היכלו, ועל־ידי־כך יהיו אלפים ורבבות של בנאים וגננים, של סתתים וטייחים, של חרשים ונגרים, ולצידם – חנוונים, סוחרים, וחוזר חלילה עד־אין־סוף.

איים הפועלים המרהיבים עוז להבין את זאת? היכן ההסתדרות הבריאה לקרוא לכנסית כל העובדים – לא לשם ויכוחים, לא לשם דברנות מיותרת, אלא לשם החלטה על הקורבן הדרוש כרגע: פרסום קול־קורא לגולה השומעת ותוהה בשמחתה:

– הרגע גדול, השעה חמורה ובנין הארץ בסכנה. אנחנו לבנין, אנחנו למעשים, אנחנו לעבודת היום־יום, יבוא מי שיבוא, ברכושו ובכבודתו, וברוך יהיה זה לנו בבואו כי עברים אנחנו כולנו!

או אז, רק אז, עם שמש האביב ההולך ובא – גם שמשה של ארצנו תזרח!…

ד“ה, ט”ז בשבט תרפ"א – 25.1.1921

---

מעסיקים ופועלים

מאת

איתמר בן־אב"י

כל המבקר בימים האלה את המושבות היהודיות – את פתח־תקוה ואת רחובות, את ראשון־לציון ואת נס־ציונה – יעלוז למראה עיניו: בפעם הראשונה מזה ארבעים שנה מורגשת האוירה העברית בכל מקום; בפעם הראשונה נפגש האורח לא באיכר היהודי בלבדו, שהמאורעות האחרונים קשרוהו לאדמתו עוד יותר, אלא גם בפועל היהודי, שאותם המאורעות הרבו את מספרו במאוד; ואם דורש אתה עגלה או קרון, ימהר עגלון יהודי אל האורווה לרתום את סוסיו בשמותיהם העברים, ואם רוצה אתה לנוח במלונך מעבודת־יומך, תחוש תימניה צעירה להכין לך כל הנדרש למנוחתך. ולא זה בלבד, אלא שמפעם לפעם רואה אתה סוף־סוף גם את ה“איכרית” היהודיה, אותה האיכרית שלה ייחלנו שנים, אותה האיכרית העוסקת במשק־הבית ובעניני הכרם גם הוא, הנוטעת גן־פרחים ליד הבית ושותלת חלקת־ירקות מאחוריו: וכשלהקת היונים עפה באויר במשק־כנפיהן, עוברת פתאום בחוץ נערה חמודת־העינים ויחפת־הרגלים, ומטפחת לבנה קשורה לראשה, ובידה הבטוחה אוחזת היא ברסן החמור הקטן הנושא שני פחי־מים מהבריכה אל הבית הרחוק: ימי רבקה ורחל חוזרים שוב, ועוד מעט ותגמיאנה בנותינו גם אותנו וגם את סוסינו במימי־הבאר ששאבום ביום־שרב, לקול שיריהן ההומים וצחוק שפתותיהן…

כל זה הוא צד השירה, כל זה הוא מראה התפארה של המושבות הגדולות והקטנות, שהפכו והיו לכפרים אמיתיים בחיצוניותם הרעננה, ומי כמונו שואף היה לראותם בצבעים אלה בלבדם, לנשום בהם את ריח־השדה, את ריח־האילנות ופרחיהם; מי כמונו רוצה היה להסתפק בהתפעלות־הרגע בדרכו רבת־המכשולים קדימה.

לצערנו, לא הכל הולך למישרים, ומתחת לשטח עוממת אש־הפירוד ויוקדת שלהבת־היאוש. בה בשעה שפיך הוגה מחמאות, מביעות עיניהם הם יגון ודאגה, ואם רק יומיים תשהה בכפר היקר לך לא יהיה גבול לדברי התלונות שתשמע.

באשר אמנם אין עדיין הבנה בין המעסיקים ובין הפועלים, ובמידה רבה נמשכת המלחמה ביניהם, אם לא בגלוי תמיד הרי על־כל־פנים במסתרים. ואם אמת הדבר, שהרבה מהאיכרים עצמם חייבים ביחס מתוח זה אשר בינם לבין פועליהם, הנה יש להדגיש ביחוד את אשמתם, לא של הפועלים עצמם, אלא של מנהיגיהם, הבוחרים ברגעים חמורים אלה להגברת תעמולתם המעמדית.

שואלים הננו בזה את ראשי אירגוני הפועלים: האם זהו הזמן, האם זוהי השעה, למלחמה פנימית זאת? האם לא יודו אף הלוהטים שבהם, כי רובם הגדול של האיכרים רובצים תחת משא כבד של הוצאות וחובות, כתוצאה מהמלחמה העולמית ומשלוש שנות המשבר לאחרית?

ילכו־נא ראשי הפועלים אל הבנקים השונים. ישאלו־נא את ועד־הצירים, יחקרו־נא בבתי־המסחר ובחנויות החנוונים הקטנים, אם לא תסמרנה שערותיהם למשמע אוזניהם: אין לך איכר שאינו חייב אלפים ואלפים, אין לך איכר שאינו משלם ריבית גבוהה, ולרוב גם ריבית־דריבית.

תאמרו אולי: אשמתם היא זאת; למה לא ידעו לתקן את בדק־ביתם בקימוץ יותר, בהבנת הענין, בידיעת המצב?

אלא, שלא עכשיו הוא הזמן לויכוחים מסוג זה, להטלת האשמות ולבקורת זועפה. גם הפועלים לא עמדו על הגובה תמיד, גם לשגיאותיהם אין־גבול, גם משקיהם דורשים תקציבים חדשים לבקרים, ולא כל הפועלים בכפרינו הם פועלי־מופת ואוהבי־עבודה.

לא! ברגע חמור זה לישובנו כולו יש להתחשב במציאות, לראות את הדברים כמות־שהם. העובדה היא, שאיכרינו עמוסים חובות; העובדה היא שפועליהם הקודמים דרשו מהם שכר פחות ונתנו להם עבודה יותר; העובדה היא, שאם גם ירימו קולם השמימה אין מי שיענה לקריאתם ויחוש לעזרתם ביום התשלומים ובסוף החודש – מועד פרעון השטרות.

היו־נא מאושרים איפוא פועלים עברים, שישנם עכשיו מאות ומאות מעסיקים עברים להעסיקכם; היו־נא מוכנים איפוא חלוצים חדשים, להשתתף לו אך במעט בקרבנותיהם של החלוצים קודמיכם. קשים אמנם תנאיכם, דלות אמנם הכנסותיכם, ולא באלה תגיעו לביסוס הסופי. אך זכרו־נא שאם לא מעסיקיכם אלה, גם אתם בנודדים הייתם היום, ומאות מכם היו יוצאים לגולה בחזרה.

רק ארבעים מושבות יש לנו, ועוד עשרים נקודות ישוב. עניים ומרודים הננו בקרקעות ובעמדה כלכלית, ולמאה־אלף נפש הגענו בצרות. הנסכן את עמדתנו זאת ואת מספרנו הפעוט על־ידי קרע בין אחים?

לגוש אחד היו־נא, אם־כן, מעסיקינו ופועלינו העברים!

ד“ה, כ' בניסן תרפ”א – 28.4.1921

---

העבודה העברית

מאת

איתמר בן־אב"י

כבר אמרו חכמים: מעז יצא מתוק.

אחת התוצאות הכי מפתיעות, ויחד־עם זה הכי נעימות של המאורעות האחרונים בפתח־תקוה היא ששאלת העבודה העברית נפתרה מאליה, לא במושבה הזאת בלבד, אלא בכל המושבות העבריות כולן. למחרת ההתנפלות הערבית עמדו איכרינו פתאום בפני שאלות מרות: מה יהיה עכשיו? מי ישקה את פרדסינו? מי יעדור את שדותינו? מי ימציא לנו את ירקותינו, את ביצינו?

ולרגע נדמה היה הדבר, כאילו עמדו איכרנו על פי תהום ללא־מוצא. הצרה העיקרית היתה, שצריך היה להחליט מיד לאחוז בדרך זו או אחרת, מבלי לבזבז אף רגע. כל יום היה יקר מפז, וכל מידחה בשאלה עיקרית ובוערת זו היה עולה אולי בחורבן הכל.

אך אכרינו עמדו על הגובה. מבלי התחשב בעבר הקרוב, מבלי זכור הויכוחים העזים בינם ובין הפועלים היהודים, לא פעם ולא שתיים, מבלי התמקח על דרישותיהם של אלה האחרונים ביחס לשכר יותר גבוה – החליטו כולם פה אחד להעסיק מיד בפרדסיהם ובחצרותיהם את החלוצים היהודים, אותם החלוצים שהרבה מהטובים והטהורים שבהם נפלו חללים ביפו הקרובה.

וצריך להודות, כי החלוצים אף הם הוכיחו לכל כמה חם היה ליבם העברי ברגע הנפשי הזה, כמה גדולה היתה התלהבותם להזדמנות שניתנה להם בפתאומיות כזאת. מה להם ולתנאים שקבעו להם קיצוניים אחדים? מה להם ולקריאה שנשמעה באוזניהם: “אל תתנו לאיכרים לנצלכם עכשיו!” הפועלים הבינו בחושם הבריא כי לא עת היא לדיונים ולא שעת־הכושר לנטירה ונקימה, ובמאותיהם ממש נענו להזמנתם של איכרי פתח־תקוה.

הנה־כי־כן, בלי שאון ומהומה נעשתה באם־המושבות, באותה פתח־תקוה של הירושלמים אשר מלפני ארבעים שנה, המהפכה הכלכלית הכי גדולה בדבר־ימי הישוב שלנו. מי יעיז להגיד כי אין הפועל העברי יכול לעבד את אדמת העברים? מי יעיז להבא לטעון כי אין האיכר העברי מוכן להעסיק את הידים העיבריות? בין הבתרים נכרתה הברית, ועל־ידי כך נתקדשה בקדושה נפלאה, ששום דבר לא יחללנה עוד.

התרצו לדעת מה הושג מיד על־ידי מהפכה כלכלית זאת, אשר תוצאותיה לעתידנו בארץ כל־כך חשובות וכבירות?

שלושה דברים הושגו בעיקר:

א. השאלה עצמה נפתרה, וכשם שהאיכרים הערבים מעבדים את שדותיהם ואת כרמיהם בעצם ידיהם ובעזרת אחיהם – כן גם האיכרים שלנו מחר: ידיהם הם וידי אחיהם תהיינה בנטיעת כל עץ, בלבלוב כל פרח, בחניטת כל פרי.

ב. בני האיכרים, שהיו מהלכים במושבה מאין עבודה בידיהם, חשו לעזרת אבותיהם, צעירים וצעירות גם יחד, ובין־יום נפתרה שאלתם אף־היא. מי מהם חושב עכשיו על־אודות יציאה מהכפר, על־אודות נסיונות להשתקע בערים, או אפילו על הגירה לאמריקה? כל איכר שבנו בצידו ובתו בביתו, כל איכר שמספר בניו ובנותיו יותר גדול, מאושר הוא היום ודם חדש זורם בעורקיו.

ג. תושבים קבועים למאות נוספו למושבה, היות והפועלים הקודמים, אשר היו ערבים ברובם, באו למושבה רק לעבודת היום, והפועלים וחדשים אשר ירשו את מקומם, תקעו את יתדם במושבה עצמה. בפתח־תקוה למשל הוזמנו בימים הראשונים למשבר הנוכחי יותר משש מאות חלוצים יהודים, ועל־ידי כך גדל מספר התושבים הקבועים של הכפר עד לחמשת אלפים איש ויותר.

שלושה מעשים אלה קרמו לתנועה רבה בקרב המושבות העבריות, להתחזקות הגאון העברי, לגירוש היאוש שהחל להפיל חללים במחנותינו, להחדרת תקוות וזרמים חדשים בחיי היום־יום. עברו־נא בפתח־תקוה בימים אלה וראיתם מה תוססת המושבה, מה איתנה היא, מה מלאה תנועה. הרחבה הגדולה אשר במרכזה הומה וסואנת, וכל החיים בה הם עברים באמת: צללי העבר הקרוב, שהדאיבו את מבקרי כפרינו, עברו לבלי שוב.

זאת ועוד: על־ידי כניסתם של החלוצים האלה למחנות איכרינו מתרכזים הכספים בתוך הכפר עצמו. לפני העבודה העברית היו הפועלים הקודמים מוציאים יום־יום כארבע מאות לירה מחוץ למושבה. עכשיו מוצא סכום עצום זה בתוך המושבה גופה, ועל־ידי כך נהנים הימנו החנוונים הקטנים, הרצענים, החייטים, הגלחים והספרים, שהיו מרויחים עד כה את לחמם בדוחק, ואומנים חדשים לעשרות קובעים את חנויותיהם ליד חבריהם הותיקים.

בצדק העיר אחד מזקני האיכרים לאמור: אי־אפשר להעריך עדיין במדה מספיקה את חשיבות המהפכה הזאת. רק לאחר חודשים רבים יבינו האיכרים והפועלים מה נתנה להם ההתנפלות האחרונה על המושבה: חללים צעירים ורעננים אמנם, אך גם אופק אל־שני לפעולה.

זאת ועוד אחרת: יחס חדש נוצר במושבות, יחס של ידידות ואחווה בין האיכר והפועל. רוב הפועלים נכנסים לעבודתם עכשיו לא כפועלים שכירי־יום, אלא כעובדים שכירי־שנה אוכלים הם על שולחן האיכר, משתתפים הם בשיחות המשפחה, מתקרבים הם לבנות האיכרים, ונימים דקות מתחילות לקשרן למעסיקים ואשר להם ואין ספר שרבים־רבים מהם יתקשרו בעבותות אהבה למשפחות השונות, והתוצאה גלויה מראש. הפועלים יתאכרו על יסוד הסכמה עם הבעלים הנוכחים, ועל־ידי־כך יגדל כוחה, ירחב בסיסה וישגה עושרה של המושבה כולה. מובן מאליו, שדבר זה יצליח רק אם ישתדלו שני הצדדים, איכרים פועלים כאחד, לשכוח כי לשני מעמדות הם שייכים. אסור לנו, פה בארץ, לבנות את חיינו, על־כל־פנים לעת־עתה, על יסוד מעמדות. נחזור־נא לימי לבן ויעקב, לימי יצחק ואליעזר, לימי בועז ורות.

והעיקר הוא שפתח־תקוה לא תהיה היחידה בדרך הסלולה הזאת; לא מפני שסבלה היא יותר מעל אחיותיה, לא מפני שכנפי המוות ריחפו על ראשה, לא מפני ששדה־הקרב שלה מזכיר לנו היום את ארבעת חלליה – רק היא החייבת לנסות את הנסיון הגדול; גם ראשון־לציון ורחובות, גם גדרה ועקרון, גם זכרון־יעקב וראש־פינה – כל מושבותינו כולן חייבות להטות את אוזניהן לקול־הקורא ממעמקי האדמה; מוכרחות הן להסתגל לתנאים המיוחדים, העתידים לשנות כליל את כל תכונתן ולעשותן לכפרים אמיתיים.

והיה כי תבקרו בעוד שנה או בעוד שנתיים בכפרי־המחר, ופגשתם בבחורינו האיכרים כשהם הולכים גלויי־הראש, חשופי־חזה ושלובי־זרוע עם בחורי הפועלים העובדים אתם למטרה אחת, ומהכפר תצאנה לקראתם, עם קרני השמש השוקעת, בנות האיכרים והפועלות בחברתן, ומטפחות לבנות לראשיהן, ונזמים אף אצעדות, אשר הגישו להן בחיריהן, לאוזניהן ולזרועותיהן השחומות, ובידיהן פרחים לרוב, פרחים בשלל־צבעים, פרחים שניחוחם רב, והצחוק המאושר מרנין את פני הנפגשים אחרי עמל היום.

ד“ה ב' בסיון תרפ”א – 8.6.1921

---

על היציאה

מאת

איתמר בן־אב"י

הידיעה הקצרה אשר מסרנוה לקוראינו על־דבר ארבע מאות האיש שהפליגו בשבוע אחד מנמל־יפו בלבד, תעורר ללא־ספק תמהון רב וצער עמוק בכל רחבי ארצנו. קול־הקריאה אשר קראנוהו לפני כמה שבועות היה איפוא דבר בזמנו, ואם לא ישימו מנהלי ענינינו את לבם לתופעה זו בעוד מועד, מי יודע לאן יגיע ביתנו הלאומי וכל אשר אתו, בימים הבאים עלינו לרעה?

כי אמנם היציאה מהארץ נהפכה בינים האחרונים לשערוריה ממדרגה ראשונה. יוצאים ממנה לא רק רבים מהחלוצים שלא מצאו את מחייתם בה, יוצאים מהארץ לא רק אנשים ונשים שיצר הנסיעה והנדודים דוחפים אותם ל“נסות” את מזלם, אלא – וזהו הנורא – גם מאות בני־אדם שמעמדם בארץ־ישראל אינו רע ביותר. יוצאים מורים ופקידים, יוצאים סוחרים ובני־איכרים. יוצאים בנים למשפחות עשירות. יוצאים אמידים לעשרות, שפחד המשבר לנגד עיניהם והם חוששים מאוד לרכושם הקטן. בקיצור – אין לכם משרד נסיעות שלא יעניק לחברות האוניות “נוסעים” במספר שלא חלמון אף “בימים הטובים” שלפני המלחמה. ולא ייפלא, אם רוב האוניות הגדולות המהלכות בים־התיכון עוגנות עכשיו בקביעות בשני נמלינו הראשיים.

מספרים, כי אין לתאר את המראה המתגלה לעיני העומד מן הצד על סיפוני האוניות המפליגות מיפו ומחיפה שבוע־שבוע. בה בשעה שליבשה עולים מאות חלוצים מחוסרי־כל. וכל שאיפתם לזכות “ללחם צר ולמים לחץ” בארץ־התקוות – בה בשעה יורדים אל הספינות אנשים נשים וטף, שהיותר עניים בהם צרור כספם בכיסם, ושאחוז גדול מהם רכוש אמיתי אתם – מאות גם אלפי לירות – להשתמש בו במדינות הנכר. ולא זו בלבד: בה בשעה, שארצה־ישראל באים “חדשים”, “ירוקים”, שיצטרכו לנסיון של שנים ושנים עדי יתאזרחו בקרבנו, יתאקלמו בה וילמדו לדרכיה, ללשונותיה ולתבונותיה–נוהרים מכאן לכל אפסי־תבל מחנות של ילידי־הארץ ברובם, או אותם שהתאזרחו בה מכבר – עבריות שלמה ורעננה, שכל נפש ונפש מקרבה היתה ממסמרת ומבצרת את עמדתנו בארץ זאת לעתיד לבוא יותר מכל הצהרה ומכל מדיניות.

השערוריה גדולה פי־כמה, כשמעיינים באמצעים אשר בהם משתמשים רוב מהגרינו אלה, בשגעונם ה“חוץ־לארצי”, להשגת תעודותיהם וכספיהם. במערכת “דואר־היום” עצמת עברו, בשני השבועות האחרונים לא פחות מארבעים בחורים חסונים, שכל אחד ואחד מהם מרויח את לחמו בכבוד, ואם אמנם אין לחמו זה נותן לו יכולת לתענוגים מיותרים וללבושים מצוחצחים. הרי אין כל ספק בעצם פרנסתם. עם־כל־זה הם הולכים, הם רצים, הם בורחים – פלוני “מפני שהוא חולה”, אלמוני “מפני שהוא עייף”, שלמוני “מפני שאשתו וילדיו אינם יכולים לשאת את הקדחת פה ושם”. וישנם הרוצים “ללמוד”, ואחרים – ל“השתלם”, ועוד אחרים – ל“הרויח” הרבה בגולה בשביל “לשוב ולהשקיע את הכסף בארץ האבות”.לשוא יגידו להם, כי עוון לאומי הוא ברגע זה לצאת את הארץ; לשוא ינסו להשפיע עליהם בהבטחות שונות ובבשורות לימים יותר טובים בעתיד. קרו מקרים שלצעירים מחוסרי־עבודה הציעו משרות, קטנות ודלות אמנם לעת־עתה, והמה באחת: כבר קנינו את הכרטיסים לנסיעה, ואם לא ניסע הפעם – מי יודע אם יזדמן לנו מקרה שני להיות נכללים ב“מכסה” שמרשים אותה להיכנס השנה אמריקתה…

והקונסוליה האמריקנית עושה מאות לירות מדי ירח בירחו תמורת “ויזות” שאין בהן אף בטחון מוחלט להכנסת בעליהן לנמלי ניו־יורק; וקונסוליה חשובה אחרת, של מדינת־מעבר גדולה בין ים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, הכניסה בחודש החולף בלבדו שמונה מאות לירות “טובות וכבדות” מ“רשות־המעבר” לאמריקה הצפונית והדרומית; ומדינה אירופית חדשה, שלא ידעה את שמה של ארץ־ישראל לפני כמה שנים, פתחה כאן בזמן האחרון קונסוליה, ומשרדיה פורחים וסואנים מרוב אדם, ולדברי יודעי־דבר יותר ממיליון וחצי לירה הוצאו מהארץ הזאת רק בשנה החולפת על־ידי ההגירה לחוץ.

כן הוא הדבר היום, כשאמריקה סגורה בפני הבאים מארץ־ישראל, סגורה כמעט כליל, כי מה הם חמישים או מאת האיש המורשים להיכנס אמריקתה במשך השנה הזאת? מה היה, אלוהים, אילו נפתחו שעריה לרווחה? הן לא היתה נשארת כאן נפש על־נפש, כאשר לא נשארה אבן־על־אבן אחר החורבן הגדול. הן ידוע הדבר לכל, שההגירה היא מחלה מתדבקת וכל יוצא ויוצא מושך אחריו עשרות, מאות, אלפים, והלבנון שכננו נתרוקן כמעט מאדם בעשרים השנים האחרונות…

בשעה חמורה זאת לארצנו – לא מצד המשבר, כי המשבר יעבור, ולא מצד המדיניות העויינת, כי גם לה יבוא קץ וסוף, אלא מצד בהלת־היציאה אשר תקפה את ארצנו – ישנם מוסדות, ישנן מערכות, ישנן הנהלות וישנם משרדים העושים את כל אשר לאל ידם בשביל להקל את זו הנסיעה המבוהלת והדחופה חוצה־לארץ, יום־יום. נותנים לנוסעים “תעודות” של “מורים”, של “רבנים”, של “כתבים” מיוחדים לעתון זה או משנהו, של “תלמידים” ו“סוחרים”, “עמילים” ו“מומחים”, וכל הממהר לתיתן הריהו משובח. כבר הזכרנו את “דואר־היום”, ואילו רצתה המערכת לספק דרישות אף חלק מהפונים אליה, כי אז הוכרחה ליצור משרד מיוחד למינוי כתבים מיוחדים בנכר, שכל אחד מהם מבטיח למלא את עמודי העתון בכתבותיו מארצות־הנדודים.

לא, לא לזאת נוצר העתון הזה, ולא בדרכי “משרד הרבנות” ילך גם הוא – לעזור ליוצאים שיצאו ולבורחים שיברחו.

בודאי! הרוצים לצאת יצאו בכל־זאת, כי רבים הדרכים לכך. הנה ראינו אנשים שלא היתה בידיהם פרוטה שלשום והיום ארבעים לירות נמצאות בידיהם לעצם הנסיעה ולחודשים הראשונים בנמלי־הנכר. מה להם לדעת, כי גם שם אומללים החיים. כי גם שם מיליונים בטלים מעבודה, כי גם שם עוד רחוק, עוד אינו קיים זה “גן־העדן " המבוקש? מה להם לדעת, כי ברוב המקרים יתגלגלו ברחובות ללא לחם וללא לבוש, וכי ממשלות המדינות ההן תגרשנה אותם מגבולותיהן בהמונים? בינתים – והספינה קלה, אף יפה הים, ורוחותיו מלטפים כל־כך ו”המחר הגדול" כה רחוק…

מדברים על־דבר הגבלת העלייה, באשמת ציב העליון; חולמים על הרחבתה, על התפשטותה ודורשים את פתיחת שערי הארץ לרווחה, לרווחה תמיד…

חדלו־נא! שהרי אם כה נמשיך גם להבא – לא מאה אלף נהיה בארצנו זאת, לפי המיפקד הנוכחי, ולא מאה וחמישה ועשרים אלף כדברי המפה היפה אשר ל“קרן היסוד” הברלינית, אף לא שמונים וארבעת האלפים הזעומים, שלפי המיפקד החולף…

אך הס: יד לפה, יד לפה, כי גדול הכאב מנשוא!

ד“ה כ”ו בתמוז – 10.7.1923

---

ים־החיים

מאת

איתמר בן־אב"י

לא אטעה כמדומני אם אצהיר, כי שום דבר לא הרעיש בשנים האחרונות את לונדון הבירה, בפרט, ואת בריטניה הגדולה, בכלל, כידיעה שנתפרסמה באחד מעתוני יום הראשון על דבר מסירת זכיון ים־המות לחברתו של סר אלפרד מונד. באותיות גדולות הדגיש העתון את “הנצחון הבריטי” הזה, ומבלי משים נפלטו מעטו של הכותב פרטים מענינים, שגם הגדול אשר לחולמי ישראל לא היה מעיז לחלום על ארצו שכמותם.

הגעו בנפשכם: בבוקר יום הראשון ההוא נודע לחמישים מיליוני האנגלים – ועל ידי המברקים המיוחדים גם לשאר מאות מיליוני העולם הנאור – כי אותו ים־המות, אותו ים־המלח, שלא ידעו גבול בהשפלתו ובהקללתו, אותו ים לוט, שסימל לעיני כל את מדבריותה ועניותה של יהודה האומללה בעולם החומרים והכלכלה – כי ים זה הוא לבית־הלאומי העברי מה שאוצרות מעבה האדמה הם לאנגליה ברובה הגדול! שהרי אם אמנם אין לראות עדיין כל אפשרות ממשית למציאת פחם שחור בחבל מחבלי ארצנו זאת – כתקוות המנוח אהרון אהרונסון במיטב ימיו ומרציו – באשלג הנמצא בים־המות יש לנו מה שאפשר לקרוא לו בצדק בשם “פחם לבן”, לאין חקר ולאין גבול. לא כאן המקום להאריך דברים על ערך האשלג וחשיבותו לכל עמי התבל מנקודת־מבט החקלאות החדישה, והכל יודעים כי עיקר עושרן של גרמניה לפני המלחמה העולמית ושל צרפת היום (גם צ’ילי באמריקה הדרומית) הוא אותו החומר הלבן שממנו לאדמה פוריות מתמידה. עובדה זאת היא הגורמת להתחרות לא פחות עזה בעולם האשלג מאותה הנוהגת בעולם הפחם והברזל, הנפט והזהב. אותן המדינות שהטבע לא חננן בחומר יסודי זה מנסות להמציאו באמצעות האויר, כשם שאיטליה משתמשת במפלי מימיה הסואנים ליצירת חשמל זול תמורת מחסורה העגום בפחם, ובהיות שעיבוד זה עולה כמובן בכסף רב, תשארנה מדינות האשלג המכריעות מכל צד גם בשנים הבאות על שדמות החקלאות העולמית. היפלא איפוא שאחד העתונים מתאר כבר, בדמיונו העז, שורות של רכבות מלאות אשלג יוצאות בסביבות ים־המלח דרך יריחו, ירושלים, יפו או חיפה לכל תפוצות התבל?

ואל־נא יהיו הדברים רק מילים בעלמא. עתון רציני מאוד, כה“סטאר” הלונדוני¹, שמסר לקוראיו על עושרו של ים־המלח באשלג ובשאר חומרים, קבע אומדן אוצרותיו, במחירי השוק, בשיעור מאתיים וארבעים מיליארד לירות!

הקראתם היטב?

מאתיים וארבעים מיליארד לירות!– זאת אומרת, לדעת אותו העתון, כל הכנסותיה של בריטניה הגדולה במשך מאה שנים רצופות.

מה סחרחר הראש על כתפי הקורא למקרא מספרים אלה ומה גדולה ורחבה, מה אל־גבולית ממש, נראית ארצנו הקטנה, הזעירה, לאור הביאורים האנגלים בעתונותם המדויקה! ומה שנפלא עוד יותר הוא, שחומרים אלה יתחדשו גם להבא בכוח השפעת השמש והגשמים על ההרים המקיפים את ים־המלח. בניגוד לאוצרים הנפט והפחם, למשל, ההולכים וכלים במקומות אשר מצאום, אין כל מקום לחשוש פן יתדלדלו באוצר הארץ־ישראלי הזה, ומסתברת מכל זה האמת המוזרה והמפליאה כאחת, שים־המלח הוא מעין הון קורח שלא ידע סוף לעולמים. אם לחומרים הנזכרים נוסיף גם את הנפט אשר יימצא לבטח בסביבותיו ואת הכופר אשר במימיו הכבדים, יתמחצו מוחותינו האומללים באין־און הבנתם האנושית.

אין בדעתי לעמוד במאמר זה על הצד הטכני והמספרי שבכל הענין. מתוך הפרטים שנשלחו ל“דואר־היום” על ידי כתבו המיוחד בלונדון, יווכחו הקוראים כי אין זו אגדה כלל ועיקר, ואם גם נניח שהרבה הגזמה יש בפירסומי העתונים האנגלים – האמת הכי קטנה ביחס לחומרי ים־המלח מספיקה לעשותם לאוצרות שלא הרהבנו לשערם אף במיעז דמיונותינו. יכולים אנו איפוא להחליט היום בודאות גמורה, שאותה מהפכה טבעית איומה אשר כה הרבתה להעיק על נפשותינו בסיפורי התנ"ך – מהפכת סדום ועמורה – היא־היא שהיתה בשבילנו לא לקללה בלתי אם לברכה, ובצדק ילמדו מורינו את תלמידיהם מחר בבתי־הספר לאמור: אל תקראו לאגמנו זה הכי גדול בשם ים־המות, קראוהו־נא בשם ים־החיים. כי עוד בימיכם ראה תראו תנועה חיונית סואנת וכבירה מתרקמת בסביבות המלוח והבודד, הלוהט והמרעיד שבאגמי התבל, וכל חבל הדרום כולו היה יהיה, אולי כבר בשנים הכי קרובות, לגן־עדן ה' מצידו התעשיתי והמסחרי!

ואמנם – מדברי סר אלפרד מונד לעתונאים, ששאלוהו את דעתו בענין הזה, אפשר כבר לנבא עתידות יפים לארצנו המייחלת ליהנות מהעושר העצום אשר בים חייה זה. אל גדותיו המדבריות תתנוססנה בקרוב ערים סואנות ורועשות, והמלח אשר מסביב יירתע לאחור בפני ירקרק הדשא והעצים שיבוא במקומו. מסילות ברזל ודרכים תסתעפנה משם אל כל קצוי המדינה העברית בעתידה המובטח, ולא יעיז עוד מישהו להכריז ולומר כי אין לישראל תקוה בארצו העתיקה־החדשה. אי הרצל, איהו, לחסות במו עיניו את אשר לא הספיק לראות אף בדמיונו המקיף כל־כך? ואי המשורר, אי הפייטן, אי האמן והסופר אשר ירקום לדורות הבאים בגוונים מבהיקים ובטוחים את אחרית הימים לתחייתנו השלישית כתוצאה ישרה מראשיתם זו המפתיעה והמרעישה לכל הדעות?

אכן, קשים מאוד היו הימים שבהם – עוד רק לפני שנים מעטות – הממונו שונאינו בהכרזות על דבר דלותנו הקרקעית והמימית. היכן פחמכם, ברזלכם, עופרתכם, זהבכם, נפטכם, כה טירטרו הם באזנינו תמיד? וכיצד תוכלו להקים בית נאמן לעמכם, אם אין באבני הרריכם ובגרגירי שפלותיכם לא המחצבים להעשירם ולא המים להשקותם ולהפרותם?

אם שתקנו אז לפעמים בעל כורחנו, הנה יכולים הננו סוף־סוף להרים את ראשינו בגאון ולקרוא קול גדול:

"תחת פחמכם –אשלגנו, תחת זהבכם – שמשנו, תחת ברזלכם– פרדסינו, תחת עופרתכם–מלטנו, וגם במים לא יהיה לנו מחסור אם רק נדע כיצד לאצרם בחוכמה ולהרבותם בעבודה. ועוד הננו בתחילת התפתחותנו, בראשית דורייתנו המחודשה! חכו נא קט, וכשם שהפתענוכם בים־המות שלנו, שנהפך ויהי לים־החיים, עוד נפתיעכם מחר באוצרות לא ישוערו, מפני שאולי אין אנו רוצים עדיין לגלותם לזולתנו! כה היו, בכל־אופן, דבריו המיסתוריים של אהרון אהרונסון בערב מותו לכותב השורות האלו, בהתפעלותו.

“אילו נתן לנו אלוהינו את הריינוס בשאון מימיו – קרא וייצמן בתשובה למבקריו בכנסיה – כי אז היה מוצא מיידי, כי אז היה פתרון ודאי לכל שאלותינו!”

לא, נשיאנו! אילו היה הריינוס בארצנו, כאז לא לנו היתה יהודה, וכשוייצריה היתה היא ונכרים היו אוכלים אותה בכל־פה.

אך דוקא בירדן שאינו ריינוס, בים־המות שאינו אגם קונסטאנס, בהררי הכרמל שאינם הררי אנגליה –דוקא בהם נמצא את עושרנו, בימים הבאים עלינו לטובה, ומחולותינו וביצותינו תצמח ישועתנו אנו – היחידים המוכנים להקריב על מזבחם לא בלבד את נפשותינו בלתי־אם גם את גופינו.

ברוך ה' במרומים על שנשארה ארצנו שוממה מאז חורבננו הגדול ועד היום הזה, ותחיינה סדום ועמורה, שלוט ובנותיו ראום יחדיו בהצמתתם המחרידה, להיותן המבשרות היום את הגאולה הסופית, מתוך ערמותיהן הרדומות!

ד“ה ח' בחשוון תרפ”ה – 5.4.1924

---

היזמים, קדימה!

מאת

איתמר בן־אב"י

עתוני ארץ־ישראל פירסמו באחרונה את התזכיר אשר הוגש על־ידי בעלי־התעשיה לנשיא ההסתדרות הציונית בערב שובו לגולה. ואם אמנם אין תזכיר זה מצטיין ביותר לא בסגנונו הקלוש והענוו ולא בתוכנו השדוף והצר הרי עשה בכל־זאת רושם על רוב קוראיו – אף על אותם שהינם אויביהם של בעלי־התעשיה. כי זו היתה הפעם הראשונה מאז הרימה היזמה הפרטית את ראשה בארצנו, שבאי־כוחה הרהיבו סוף־סוף עוז בליבם לצאת בגלוי אל דעת־הקהל ולדרוש ממנה ועל־ידה – מאת הסתדרותנו הציונית – תשומת־לב לדרישותיה והבטחות ממשיות לתכניותיה.

בודאי: תשובתו של ד"ר וייצמן היתה פחות־או־יותר מעורפלה. אין בדבריו לבעלי־התעשיה אותו החום אשר בדבריו לעובדי החקלאות. אין אף אהדה בולטת לאותם מבעלי היזמה הפרטית, שגם הפועלים רואים בהם עוזרים חשובים לקידמת הארץ. מכל דיבור ודיבור אשר למענהו המדיני של נשיא ההסתדרות הורגשה השתדלות לצאת מן המיצר ונטיה לדחות את פתרונן של רוב השאלות אשר הועמדו לפניו – לימים יותר רחוקים. עם־כל־אלה, דבר אחד ברור כבר עכשיו למדי: ההנהלה הוכרחה לקבוע עמדה גם ביחס ליזמה הפרטית, ואם רק ידעו תומכיה לעמוד על משמרתם להבא בעקיבות יותר מתמידה מאשר עד כה, ירבו נצחונותיה בשנים הבאות, ובעלי־היזמה ימלאו בבנין ביתנו הלאומי תפקיד גדול ומכריע באמת.

שאכן, רק דבר אחד היה חסר להם לאנשי היזמה הפרטית שלנו עד ליום הזה, והוא – כוח האירגון. כל אחד ואחד מהם היה עובד בפני עצמו. כל אחד ואחד מהם נטה על־פי־הרוב לעניניו הפרטיים. שום קירבה נפשית בין אנשיה השונים. שום יחס של חברות בחיי היום־יום. אם קרה דבר־מה לפלוני בתל־אביב, מצא אלמוני בחיפה שאין הדבר נוגע לו. הנדבר בטבריה שלא ידעה את ירושלים, או בצפת שהתרחקה לגמרי מחברון? מתוך כך היו שערי היזמה הפרטית פרוצים עד למאוד וכל מרכזיה היו לערי־פרזות ממש, שכל אויב ואויב יכול לשים עליהן מצור וללכוד את מצודותיהן המעורערות אחת אחרי רעותה. לשוא ניסו המשכיחים והמבינים ביותר לתקן את המעוות. לשוא נעשו צעדים פה ושם לקראת אירגונם של בעלי־היזמה לגוש פחות או יותר איתן. האדישות האישית גברה בכל מקום, ובבוא ההתקפה הכללית מצידה של הסתדרות פועלים, שאלפיה הצעירים התאגדו בעבותות חזקים לאגודה גדולה ומקיפה אחת, נפלו החומות העיקריות, ומפעלים כבירי־הערך לעתידנו הלאומי ויצירות נפלאות בכל מקצועות חיינו הציבוריים, היו בין־לילה לעיי־מפולת שקשה, קשה מאוד, לקומם שוב את הריסותיהם.

ידענו: מנהיגים עיוורים ועקשים רצו להעביר לארצנו את מלחמת־המעמדות כפי שהיא ידועה לכולנו בארצות אירופה ואמריקה הרכושניות. כבצרפת ובאנגליה, כגרמניה ובאיטליה כן גם בארץ־ישראל אמרו שתפנינו אלה הקיצוניים להציב גבולות ולשים סייגים לשאיפות היזמה הפרטית ולנסיונותיה המסועפים. דיו לרוב נשפכה בעתוניהם השונים בשביל להשחיז יותר ויותר את רוח־הקרב בקרב החלוצים הצעירים, בהסתערותם הצודקת לקראת מחרם העברי. מאמרים ארסיים נכתבו למאות כנגד כל בורגני אומלל שהעיז להוכיח כי עוד עצמיות בעורקיו ומרץ ואף חדווה בהשקפותיו. ולא זאת בלבד אלא שנמצא גם סופר “פרולטרי” מוזר, שחיבר כעין מדריך קטן אשר אין שני לו לשנאת הישוב הוותיק וחלוציו הראשונים. וכה גדולה האיבה שנזרעה בליבות חלק גדול מהפועלים לכל מה שהוא יזמה פרטית, עד שגם חברי ההנהלה המרכזית בלונדון ובירושלים, ואף נשיאה ד"ר וייצמן בכבודו ובעצמו, לא העיזו לעמוד בפניה בפנים גלויות. עדות לכך – גם קצת מדיבוריו של מנהיג התנועה הציונית באסיפת התיאטרון “ציון” בירושלים, לכשנפלטו מפיו שמות “דז’יקה ונלבקי”, עם חנווניהן העולים ציונה…

שלכל מלחמת־המעמדות הזאת אין מקום כלל בארצנו – הכרזנו מאה פעמים. שעוד לא הגיע הבית הלאומי להדרגת מדינה רכושנית הכי פעוטה – הדגשנו בלי הרף תמיד. העשיר ביותר גדול אשר בקרבנו – מאתיים אלף לירות כל הונו! וכמה אנשים בני מאתיים אלף נמצאים אצלנו? הן רק אמידים ושאננים הינם הרוב הגדול של בעלי היזמה הפרטית, מדן ועד באר־שבע. הן צרות לאין־גבול והרפתקאות שלא ידעו כמותן בגולה עברו על ראשיהם. עברו־נא ברחובות ערינו הראשיות, לצד בתי־חרושת והמשרדים, בבתי־המסחר ובחנויות גם הן: התמצאו בהם מפונקי־הרגש או מפוטמי־הבשר? התראום מאושרים בכל ויודעים רק עונג? הן כמספר שערותיהם הלבנות כן רבות דאגותיהם היום־יומיות ועצומים סיוטיהם הליל־ליליים. כמה מהם אינם יודעים בכלל מה תביא להם השעה הבאה, ומאמציהם להשגת הכספים בשביל לסלק בהם את שטרותיהם במועדם הינם לפעמים קרובות מעשים חומריים השווים פזמוני־פיוט והוקרת־המונים…

אך, אם לפזמוני־פיוט ולהוקרת־המונים לא זכו אנשי היזמה הפרטית עד היום – תנתן־נא להם לפחות ההודאה, שאלמלא הם לא היו לנו בארץ זאת אף חמישים אלף יהודים ברגע זה, ותל־אביב עם כל הדרה – לפי התפארותה של העיריה הפועלית גם היא בכל הצהרותיה לא היתה עד עכשו אלא תל־חולות. תוכל עיריה זאת לקבוע תקציבים ככל אשר תרצה, תוכל להחליט החלטות נפלאות וכבירות באמת: לא בכספיה נבנים הבתים הענקיים, לא על־ידה מוקמים התיאטרונים ובתי־המסחר, לא בעזרתה כמובן – בתי־התענוגים וכל שאר המפעלים הכלליים שבחיי עיר באשר היא עיר.

בורגני תל־אביב, עם כל “רשעותם”, מעניקים עבודה קבועה לארבעת אלפים פועלים, לפחות, מדי ירח בירחו. בתי־החרושת אשר נבנו על־ידי הטובים שבהם ביפו, בחיפה, בירושלים, בטבריה, מעסיקים גם הם כמה אלפים, ואלפים של ידים הדורשות מלאכה. מה יעשו פועלי “סיליקט” “רענן” אם יסגרו חס־וחלילה שעריהם? מי יתן עבודה לארבע מאות הפועלים המחכים לפעולה באולמי “שמן” ליד הכרמל היפה, ולחמש מאות הפועלים המתפללים שחרושת המלט תתחיל בפעולה גם היא עד מהרה? הנה עזב פולאק העשיר את פאריז הסוערה עם כל תענוגיה. לשם מה? לשם מי? הזקוק הוא לריווח עכשיו, עם שנותיו האחרונות? הרוצה הוא ניצול או שיעבוד פועליו? וככה כל יהודי שליבו לציון: וככה רוב העשירים, שיצאו את הגולה. אהבת־ענקים דחפתם לכאן. רצון־אראלים הולם בחזיהם, ואין כמותם לשמוח ולגיל למראה החלוצים הרעננים באש התלהבותם, עת יוצאים הם בערב את בתי־מלאכתם.

כי יפים ועזים ונלהבים וגיבורים הם פועלי־ישראל למרות הרבה־הרבה מחסרונותיהם – מיהו שיכחיש? לראותם על הגגות בשמש היוקדת, לשמוע למהלומותיהם בסלעי־הים, להרגיש את טלטוליהם בדרכים העקלקלות ולחיות אתם אף יום אחד את חייהם הקשים – אין אולי כדבר הזה בכל דברי־ימי העמים, ולעולמים תישאר תנועת החלוציות העבריה כאחד ממאורעותיה היותר מופלאים של האנושות הלוחמת מאז. אך יחד אתם, בקרבתם המיידית, ליד בקרם וחוותיהם, או בסביבות צריפיהם הדלים – הקשיבו־נא לשריקת הארובות בעשנן המלא, התפעלו מהמולת המכונות האדירות בחשמלן הכביר, שימחו על החיים הסואנים שכל בנין חדש יוצר ברצון הרכוש הכל־כוחי.

עוד חיים אנחנו בעולם הזהב המשתלט. עוד צריכים אנחנו לדולר האמריקני וללירה האנגלית, ודרישת מנהיגי־הפועלים עצמם מאת הבורגנים שנואיהם, האין היא יומם ולילה כסף, כסף, עד אין־סוף?

יבואו־נא אלינו אדירי־הכסף בזרם על־פוסק. הן לזאת חיכינו. הן אליהם השתוקקנו. הן מאתם כל־כך הרבה קיוינו.

הנה־הנם אצלנו היום, לא מאות מעטות אלא אלפים – מניו־יורק, מסלוניקי מטשקנט, מטהרן, מקייפטאון, משנגחאי, ממלבורן. עשרות אלפי לירות הם מנדבים למכללה. מאות־אלפי לירות לבתי־ספר ולבתי־עם. מיליונים הם משקיעים בפעולות כבירות – כחישמול הירדן והירמוך. כניצול ים־התיכון וים־המלח, כהכנת חרושת הטבק בגליל ותעשיית הסוכר ליד עכו.

אם לא הם בגבורתם; אם לא הם בתוקף רצונם, ואם לא הם בכוח רכושם – הן יעברו דורות, הן תעבורנה מאות בשנים עד שתהיה ארצנו בית־לאומי כל צורכו. ולעיכוב שכזה בגישום חלומותינו לא יסכימו, מובטחנו, גם הקיצוניים שבעובדים.

היזמתיים – רק בואו! בואו באלפיכם וברבבותיכם!

ד“ה, כ”ו בתשרי תרפ"ה – 24.10.1924

---

דוגמת יוון

מאת

איתמר בן־אב"י

חבר־הלאומים פירסם באחרונה חוברת מעניינת מאוד, העוסקת בישוב מיליון־ארבע־מאות־אלף היוונים שנמלטו מאנטוליה, מתורכיה המזרחית, מדרום רוסיה ומבולגריה בארבע השנים האחרונות, ואפשר לומר בלי כל הגזמה, כי מכל החוברות אשר נתפרסמו על־ידי החבר מאז נוצר זוהי היותר מעניינת הן בתוכנה והן בסגנונה.

הקוראים יזכרו בודאי את עצם הענין. מתוך התלהבות יתרה יצאו היוונים ל“טיול צבאי” בתורכיה המזרחית ובאנטוליה המערבית. איי־הים ביופיים ובעושרם לא הספיקום. קסנטי, גומולגינה וכל טראקיה המערבית, עם יבולה העצום בטבק משובח, היה להם רק למעין “מפתן”. מה שרצוהו נלהביהם הגדולים, למן וניזלוס עצמו ועד לקונסטנטינוס האומלל – היה זוהר היווניות הקדמונית. הם רצו באדרינופולי, בגליפולי ובקושטא יווניות. הם רצו באיזמיר, בברגמה וגם בברוסה אל־תורכיות. הם חלמו – כהוזים אשר בקרבנו – על־דבר Megalla Hellas (יוון־רבתי) עם אתונה כבירה שניה וקונסטנטינופולי, בשמה המיוון, כבירה ראשונה. בשל־כך ריכזו את כל כוחותיהם, הצבאיים והימיים, הערימו את כל אוצרותיהם בכסף ובזהב, המתיחו את כל שריריהם, ויתקפו את תורכיה החלושה, המרוסקה, הגוססה, בהצלחה מרובה. הוי, הימים הנפלאים ההם ליוון זו המאושרה! התשערו את ביתנו הלאומי ממומש כבר היום מנמל־פואד ועד לעציון־גבר, מנהר פרת ועד ללבנון הגדול? על כל כותלי בתי־הספר היוונים ביוון עצמה וגם מחוצה לה נמתחו מפות ענקיות שהבליטו בגוונים מבהיקים את שטחה של יורשת מקדוניה העתיקה – מפילדלפיה בלב אסיה הקטנה עד לסלוניקי האולימפית, ומאדרינופולי עיר אדריאנוס עד לארגירוקסטרון בדרום אלבניה. לא עוד, אלא שרוב מפות אלו כללו כבר את איי־דודקנז וקפריסין כחלק מהמולדת היוונית המשוחררה, ובעיני־קנאה גם בלבות־מהססים היה העברי מסתכל בתחיה היוונית הזאת עם כל זוהרה המחודש. לפריקלס היה וניזלוס, לאלכסנדר מוקדון היה קונסטנטינוס, והעולם מביט ותוהה!

אך לא לצפרדע להתחרות בפרה, ולא למדינה קטנה, בת חמישה מיליוני נפש לכל היותר, לשאוף שתהא בבת־אחת למדינה עצומה, עם מיליוני נפשות שאינן יווניות. ביוון זו המעוגלה נשארו כשלושה מיליוני נפשות (ברובן תורכיות, ארמניות, כורדיות, יהודיות ועוד) בלתי־מעוכלות והגבולות החדשים לאורך מאות פרסאות דרשו מאות־אלפי חיילים לשמירתם בלבד. אכן, רומניה, צ’כוסלובקיה וסרביה היו לה ליוון למעין דוגמאות חיות להתעגלות קרקעית כבירה. אלא, שלא כיוון מדינות אלו שלושתן. הרומנים, הצ’כוסלובקים והסרבים נהנו מהתפוררות קיסרות שלמה, הקיסרות האוסטרו־הונגרית, לפירורים קטנים, כשבגבולות יוון החדשה התעוררה לפתע תורכיה מתרדמתה המדהימה, ומוסטפה קמאל גואלה יצא כלביא לעזרתה.

התוצאות מי לא יזכרן?

אחרי התבוסה היוונית הנוראה ליד אפיון־קרה־חיסאר, אחרי גילגול הצבאות היוונים עד לים־האיים, אחרי תבערת איזמיר העשירה לכל היקפה נשתלשל לעיני העולם הנדהם מחזה מחריד שלא ידע כמותו אלא בתוך מקרא בספרי דברי־הימים. כמה פעמים היינו אנו, בהיותנו עוד תלמידים, שואלים את עצמנו כיצד יכלו הרומאים, למשל, לנשל מארץ־ישראל את מיליוני היהודים אשר בה? כמה פעמים חשבנו, כי רק אגדה סופרה לנו בתנ"ך – אגדת גירוש בני־ישראל לבבל ברבבותיהם הרבים. והנה ראינו כולנו בעצם עינינו את מה שלא היינו מאמינים לו בשום אופן, אלמלא היינו עדים לכך יום־יום ושבוע־שבוע, מאז החל הדבר – תנודת עם שלם, מנוסת מיליון וחצי יוונים – אנשים, נשים וטף, זקנים וילדים, מחוסרי־כל ומיואשים עד מוות, כשדרכם האחת ומטרתם הסופית היא אותה המדינה הקטנה והעניה במערב הקרוב – יוון שמלפני ההתרחבות הגדולה. מיליון וחצי יוונים! הננו מבטאים את המספר הזה כלאחר־יד, אנחנו כאן בארץ־ישראל; אנחנו, החולמים רק על שבע מאות אלף עברים להיותנו פה הרוב בעשר, בעשרים, ובשלושים השנים הבאות; כשיוון קלטה בגבולותיה כפליים מהמספר הזה במשך שני ירחים.

*

קליטת מיליון וחצי “עולים” במשך שני ירחים…

ומי שהיה מנבא ליוון כי זרם פליטים אלה, כי נהר גורף זה של נמלטים אשר איבדו ביום אחד את בתיהם, את רכושם, סחרם, קרוביהם, קשריהם ותקוותיהם – מי שהיה אומר לקונסטנטינוס בערב מותו עקב השבץ ולווניזלוס במרירות שהזקינתהו כל־כך – כי דוקא זרם נהרי זה יהיה לתשועה ליוונים בארצם ולהצלתם ביום המחר – היה נחשב בעיני כל יווני כמטורף שמקומו בבית־המשוגעים.

שערו־נא אמנם, כי גם לנו קרה כדבר הזה. שערו־נא פרעות איומות, כלליות, בעת ובעונה אחת, ברוסיה, באוקראינה, בפולניה, ברומניה, בתורכיה ובהונגריה יחדיו. חשבו־נא לרגע קל, כי מתוך הצער האנושי ששחיטה מקיפה זאת היתה מעוררת בכל תפוצות ישראל, היו מיליוני זהובים נאספים להסעת הבורחים באוניות למאות, ושממשלת בריטניה הגדולה היתה מרשה לכל הנחשול הזה לחדור ארצה־ישראל – מיליון, שני מיליוני יהודים, במשך פחות מרבע שנה, מה היה המצב בארץ הזאת? מה היה מראה ערינו, רחובותינו, נמלינו כפרינו? הן קשה לנו גם להעלות על הדעת דבר אשר כזה, עם כל הקושי שיש לנו להעסיק עשרת אלפים מחוסרי־עבודה במשבר הנוכחי…

ויוון לא רק שלא נבהלה, לא רק שלא נרתעה, וכרוע לא כרעה תחת המשא; אלא שכבימים ההרקוליים אשר להלאס ההומרית עמוד עמדה על הגובה הדרוש, ועדות לכך היא החוברת אשר פירסם חבר־הלאומים, שלפי המסופר בה נמצאה הדרך לקליטת המהגרים בפחות מארבע שנים.

בפחות מארבע שנים מצאה יוון, אחר התבוסה באנטוליה, את היכולת להושיב על הקרקע, אם בערים או בכפרים, מיליון ורבע יוונים, כי מאתיים אלף מהם הצליחו ליצור לעצמם חיים ופרנסה בכספיהם ובמרציהם־הם. בפחות מארבע שנים ידעה יוון לרתק לאדמתה חומר היולי עצום, כרבע מתושביה לפני־כך. חומר זה יהיה בקרב הימים הבאים לשמרים אשר יתסיסו את כל העם היווני כולו בחיות חדשה וסואנה ויתנו לו על־ידי־כך דם סואן בעורקיו הלאים. בפחות מארבע שנים נהפכה המדינה העניה, המרודה, הקרועה בשל ריב־אחים ומלחמות אין־סוף, למעצמה בלקנית חשובה, הרבה יותר גדולה מאלבניה ומבולגריה שתיהן, עם שבעה מיליוני תושבים, ועם שטח ימי למסחר ולתעשיה, שאין לא לרומניה ולא ליוגוסלביה אף הן. הנה כי כן היה האסון האנאטולי הגדול לברכה ליוון, לברכה קרקעית ומסחרית, שהלואי נזכה לכמותה גם אנחנו ביום מן הימים הבאים.

והידעתם מדוע הצליחה יוון?

רק מפני טעם אחד: היא לא ביססה את התיישבות פליטיה על מתנות, בלתי־אם על הלוואות.

כל יווני ויווני שפנה אל השלטונות ויבקש עזרתם, רשמו את שמו, את שמות בני משפחתו, את אשר היה לו לפני בואו ליוון, את אשר שאף להיות בעתיד. במשך שלושה ירחים ניתנו לו ולכל התלויים בו דרכמונים אחדים לנפש לאכילת לחם ולשתיית מים. כמחסה שימשו לפליטים תיאטרונים ריקים, חדרי בתי־ספר מיותרים, קרונות, עגלות־רכבת, צריפי־פח, אוהלים, ולכשהגיע תורם שלחה להם הממשלה פקודה לצאת לעיר פלונית, או לכפר אלמוני, או ליער ולעמק שלמוני. שם העמידו לרשותם צריף יותר רחב, פרה או זוג עזים, מספר תרנגולות ויונים, קצת זרעים וצמחים וסכום קטן להתחלת העבודה. אם ראו אותם עובדים ועודרים, זורעים וקוצרים, נקלטים במקומם החדש, בנו להם בית קטן בן שני חדרים עם מטבח, שעלו מחמישים עד שבעים לירות, האדמה, הצאן, הזרעים, הבית, נחשבו להם בסכום של מאתיים עד שלוש מאות לירות, הלוואה שיש לסלקה לממשלה בארבעים שנה, כשחמש השנים הראשונות חופשיות מכל תשלום. וחסל!

שום הבטחות אחרות, שום הרחבות ומותרות לא פסנתרים ולא מקוליות, לא בתי־ספר לכל כפר, לא בתי ראינוע אף במרכזים גדולים. רופאים ורפואות רק לכל עשרה כפרים. השאר על חשבון המתיישבים עצמם. יבקיעו דרך לעצמם תחילה ויעזרו להם אחר־כך להתרחב ככל אוות־נפשם.

הודות למדיניות נבונה זאת לא בלבד שאין כמעט מחוסרי־עבודה ביוון היום (רק רבע מיליון יוונים עודם תלויים קצת על בלימה מאין כסף מספיק להשתקעותם השלימה). מקדוניה וטראקיה המערבית, שהיו שוממות כמעט לפני־כך נהפכו ותהיינה לגלילים היותר עשירים בכל יוון כולה, ודרך אגב – אין להן רוב בולגרי־סרבי־תורכי כאשר טענו בבולגריה ובסרביה עד כה. יוון נתנה השנה יבול בחיטה, בטבק, בשעורה, כמעט כפליים מאשר בשנה הקודמת לה. שמונים אלף בית נבנו בערי יוון השונות וארבעים אלף בכפרים. מסילות־ברזל נתרבו ועסקיהן מזהירים. חברות האוניות נתכפלו, נמלים חדשים נבנים. סלוניקי מתחרה, עם חצי מיליון תושביה, באיזמיר האתמולית, ואתונה היתה לבירה של שלושת רבעי מיליון תושבים. כל זה נעשה במלווה שהושג בעזרת חבר הלאומים בסך עשרה מיליוני לירות, ולמלווה זה יווספו בשנה הבאה עוד חמישה מיליונים – וחסל.

כך פתרה יוון את שאלת מהגריה, כך היתה הלאס העתיקה והמפורסמה להלאס חדישה והרת־עתידות, בה רואים אנו דוגמה, מופת, שעלינו ללמוד מהם הרבה־הרבה, אם לא הכל־הכל.

ואם תשכח הנהלתנו הציונית את שיטותיה הרעועות והמזיקות של קרנות שונות a fond perdus תמיד, ותשלח ליוון מלאכות של מומחים, אשר תלמד על המקום כיצד ליצור קרנות שכספיהן יוחזרו בתמידות מפאת היותן מיודדות על הלוואות ולא על מחנות – וראינו בעינינו את תחילת ישועתנו האמיתית.

ד“ה, י”ז בכסלו תרפ"ז – 23.11.1926

---

דולריה

מאת

איתמר בן־אב"י

כמו תמיד כן גם הפעם, רק אחת היתה השאלה שנשאלתי בשובי מנסיעתי הרביעית לגולה הרחוקה:

– מה חדש באמריקה? מה הבאת מהעולם הגדול?

וכמו תמיד גם הפעם – עשרות ושונות הן התשובות על ימין ועל שמאל. אך בעיקר רק מענה אחד הוא הנכון:

– חסל סידרה של ארץ־הזהב, וכל הבונה על “נדבות” הדוד העשיר אינו אלא טועה: חול הבניין ועפר תקוותו.

באשר, אמנם, מושג מוזר יש להם לבני ארצנו – וליהודים מחוץ לאמריקה בכלל – על דבר המדינה הגדולה שוושינגטון ופרנקלין יסדוה לפני שלושה יובלות, שלינקולן, רוזוולט גם וילסון פיתחוה בדורות האחרונים, ושהובר הקהליי (הרפובליקני) או סמיט העמוני (הדמוקראט), ישלטו בה בארבע השנים הבאות. הדעה הנפוצה ביותר היא, כי אין מדינה אחרת בעולם הברוכה בחסד־המרומים כארצות־הברית לאמריקה הצפונית, מאין להן שם עדיין לעממותם המיוחדה. בעיני “איש־הרחוב” – לפי המונח האנגלי המוצלח – טובלת אמריקה זאת באוקינוס של אושר ורווחה, ורוח אופיר מרחפת עליה בקביעות. שאלו־נא את אלפי המהגרים המתעתדים לשאת את פניהם לניו־יורק או לניו־אורליאנס והגידוכם פה אחד כי שם, במרחקים הקוסמים אשר למדינת־הקסמים, יקיץ הקץ על כל סבלותיהם ויתגשמו כל מאווייהם. המעט משלמים האומללים האלה ברבבותיהם לחברות־המסע ולסוכני האוניות בשביל להגיע למחוז־חפצם זה הנערץ? ומי מבין הנוסעים על פני הימים, לשם עסקיהם, לא ראה את אלפי האיכרים והפועלים העניים מארצות איטליה וספרד, אירלנד וצרפת, גרמניה ופורטוגל, כשהם מצטופפים במחלקה השניה, גם הראשונה אשר לכל ספינה, בשביל להימנע ממחסומי הכבלים המעיקים על הכניסה לארצות –הברית מזה כמה שנים? הן טובים כל האמצעים בכדי להגיע אל מה שחושבים אותו כמפתן־הגאולה, ומאות אם לא אלפי מהגרים מסכימים אף לזוועות הסירוב, הגירוש, החזרה, ובלבד שיזכו להציץ מבין החרכים אל מטמוני המדינה הנכספת.

מה נבהלים כל אלה לכשמוצאים הם, בהגיעם לנמלים ולערים אשר אליהם כל־כך התגעגעו, כי כל אותה ההילה העוטרת את הסהר האמריקני בכל זהרו הנפלא אינה, על צד האמת, בלתי־אם בבואה קלושה למצב אחר לגמרי! שם למדים הם למשל כי מספר מחוסרי־העבודה בארצות־הברית הגיע, בשנה האחרונה, לפי הצהרת הסנטור קינג, לשמונה מיליונים, לפחות. שם מספרים להם עוד, לדהימתם העצומה, כי אין שנה באמריקה שאין בה איזה משבר שהוא באחדות מהמדינות שמהן ארצות־הברית מורכבות, כי בחבלי פנסילבניה ופיטסבורג, ביחוד, נמשכת, השביתה הכללית של פועלי הפחם זה כבר יותר משנתיים וחצי, מאין עדיין תקוה לפשרה; כי רוב המכרות סגורים על מסגר ורוב בתי־החרושת לפלדה, לברזל ודומיהם סגורים למחצה; כי ענין ההשקעות הקרקעיות בפלורידה וחורבן הישוב העירוני בערים מיאמי, פאלם־ביץ ועוד, עלו לו למשלם־המסים האמריקני בארבעה מיליארדי דולרים; כי שמונים בנקים, ובהם גדולים מאוד פשטו את הרגל במשך ירחים אחדים; כי השטפון בחבלי הנהר מיסיסיפי גרם לאיכרים ולסוחרים נזק של שני מיליארד לפחות; כי במסחר תפוחי־הזהב והענבים היתה ירידה עצומה מאין שווקים מספיקים להם באנגליה עצמה ובשאר מדינות אירופה; כי מחירי הקרקעות והבנינים ירדו פלאים בכל הערים האמריקניות – אף בניו־יורק ובשיקאגו גורדות־השחקים במגדליהן הענקיים; כי כוח הקניה של הדולר האמריקני אינו מגיע למחצית רמתו הקודמת, וכי בכל ארצות־הברית החשש גדול מאוד דוקא ברגע זה, עם מלחמת הבחירות הקרבות, למשבר שלא ידעה אמריקה כמותו בעשרים השנים האחרונות, בשל שערוריות החוקה למשקאות ומרידת האיכרים בשלטונות.

וגדולה מכל אלה, אם תרצו, היא בהלת בני ארצנו ביחוד המאמינים, בתמימותם הרבה, כי די להם להשיג את כרטיס נסיעתם אמריקתה, בשביל להימלט פעם ולעולמים מכל צרותיהם ונדודיהם בביתנו הלאומי. עם צעדיהם הראשונים ברחובות בבל החדישה הזאת שומעים הם לא רק את כל הפרטים דלעיל, אלא – וזהו המחריד ביותר – כי רע מכל הוא דוקא מצבם של אחיהם ועמיתיהם האומללים מארץ מולדתם העלובה, ארץ־ישראל המסכנה. כן מתגלה לפני עיניהם, בפתאומיות מרעידה, כי מספר בני־יהודה בארצות־הברית הגיע כבר לארבעים אלף ויותר, כי במספר העצום הזה, (רבע תושבי ביתנו הלאומי בכלל!) רק חמשת אלפים הצליחו למצוא לעצמם פרנסה כל־שהיא ומחיה קבועה למדי; כי מחמשת אלפים אלה אין גם מאות אחדות שאפשר לומר עליהם כי צברו רכוש קטן או גדול לעצמם; כי אף אחד מהם לא זכה להיות נחשב בשוק העסקים לא רק כבעל מיליונים, אלא אף כבעל מאות אלפים, למרות ארבעים השנה שחלפו מאז החלה ההגירה הארץ־ישראלית להתם; כי שאריתם – חמשת ושלושים אלף בבני הארץ ש“נולדו בלי־כוכב” – מתגלגלים ממש בחוצות הערים והכפרים, רעבים – בכל משמעותה של מילה זו – ללחם היום־יום, מכים “על־חטא” בזכרם את חיפזונם להגר ממולדתם, ואם עוד זיק של תקוה בליבם הרצוץ לחזרתם הקרובה ארצה־ישראל, עם כל צרותיה ותלאותיה – זיק זה עומם. במעמד ענינים זה היתואר רושמו של החוזר לארצנו מנסיעה ארוכה ומפריכה – היתואר רושמו העגום, הדחוק, המייאש, למראה ספינות שלימות, בנמלי חיפה ויפו העמוסות מהסיפון עד התאים, מאות נודדים מכל ערי הארץ, ברובם המכריע יהודים, ברובם המחריד חלוצים? לחשוב, כי למרות כל ההפרעות והמעצורים המונחים על דרך ההגירה אמריקתה – יצאו מארצנו בשבוע האחרון בלבד לא פחות ממאה וחמישה וחמישים איש באחת מהאוניות הרגילות – אנית “סינאיה” אשר לחברת “פאבר” הצרפתית – ובהם קבוצה בת ארבעה־עשר מטובי המורים העברים אשר לארץ הזאת – ורוצים אתם שלא יתפלץ הלב? לחשוב, כי מאז נפסקה “פלישת” העולים לארצנו, מאז נפסק אותו הזרם הנפלא של חלוצי הישוב הבלפורי, לא בלבד שלא נוספה נפש יהודיה על אדמת האבות, אלא שיותר מארבעת אלפים עברים ועבריות, ברובם רעננים ומלאי־עלומים, יצאו מקרבנו לבלי־חזור אלינו עוד – ואתם רוצים שלא תתמוגגנה העיניים בדמעות־שליש?

*

וכל זה מפני המחשבה הבטלה והריקה, מפני הדעה הקדומה והזולה – שבאמריקה מתגלגלים הדולרים בכל פינה וזוית ושדיו לו למישהו להרכין את גבו כדי ללקט בידו את ניירות־הערך, את מטבעות הכסף והזהב…

כל זה מפני שמארצות־הברית באים ארצה־ישראל מפעם לפעם מכתבי־עידוד להגירה מצידם של אותם המעטים, של אותם הבודדים, אשר הצליחו קצת בתחילת עבודתם וכיסיהם נתמלאו במרוצת הימים בדולרים. כל זה מפני שרק על מי שהצליח נשמעות בשורות מרנינות – אלפי המיואשים והמאוכזבים אין איש יודע עליהם, בשתיקתם העצורה על מכאוביהם הקשים ועל רעבונם המר.

כל זה מפני שמצחצח־נעליים תימני קטן מרחוב יהודה הלוי בתל־אביב זכה להתקבל למשרת פקיד בינוני במשרד מסחרי של פלוני מפילדלפיה; או מפני שנגר ספרדי עני מ“מזכרת־משה” בירושלים מצליח להיעשות מורה עברי באחד מבתי־הספר הלאומים אשר לאלמוני מבולטימור; או מפני ששמש אשכנזי של בית־כנסת קטן במאה־שערים, או מלצר במלון־חיפאי הספיק לקצץ משמו הרוסי את ה“אוף או את ה”סקי“, ובשמו המקוצץ והמאונגל הפך ויהי בין־לילה לאב גדול, ל”רברנד" בלע“ז, לראש ישיבה לפעמים בק”ק סינסינאטי אשר ל“רפורמים”, או בעיירה רבתי סן־פרנציסקו בבוריה ובגוייה היהודים…

הנודה על האמת? הנגידנה עד לתמצית־תמציתה?

האם אין מאות ואלפים מתושבי ארבע הערים הקדושות בארצנו זאת מחכים גם הם בכליון־עינים לבוא תורם האמריקני באחד הימים הבאים? האין מחנות של עברים “מזדנבים” בפרוזדורי הקונסוליה האמריקנית ימים ולילות ממש לשם השגת אותה ה“ויזה” הרועצה, שממנה להם שערים פתוחים במדינה הרחוקה? ואחרון־אחרון מעציב – האין רוב בני הארץ מודים, כי אילו היו שערי אמריקה פתוחים לרווחה, כבימים ההם שמלפני המלחמה העולמית, כי אז מתרוקנת היתה ארצנו בהחלט לא מאלפיה בלתי־אם מרבבותיה כולם? יבורך־נא ה“דוד סאם” מדודים, על שמטעמים הידועים רק לו אחוז אחז באמצעים עריצים לסתום את הגולל על־פני ארצות־הברית ולהטיל על מבקשיה “אליס־איילנדים” חדשים לבקרים, שאין קץ לאכזריותם האנושית והציבורית!

מתי יבינו בני ארצנו, כי עם כל הזעזועים אשר נזדעזענו בהם עד כה בארץ זו העלובה, עליהם לבכר את הרריה הערומים ובקעותיה החוליות על ההרים המיוערים והבקעות הדשנות אשר למדינות שמעבר לים? מתי יבינו כל אלה, פעם ולתמיד, כי טובה פת חרבה בציון מצרור דולרים בוואשינגטון?

*

בשעה שבני ארצנו הנודדים מתגלגלים, רבבות ממש, ברחובות ניו־יורק ובואינוס־איירס, טורונטו ושיקאגו, שנחאי וטוקיו, ללא לחם ביום ולא קורת־גג בלילה – מה מאושרים הם המעטים, האלפים, שהבינו בעוד מועד כי אם רק רצון במוחותיהם והחלטה בליבותיהם, אם רק מתינות בליבותיהם ועקיבות במעשיהם – לא במרחקי הגולה נמצאת דולריה, לא בשדמות אמריקה הצפונית או הדרומית, לא במדבריות אוסטרליה ואפריקה שתיהן, בלתי־אם כאן, על הררי ציון ובבקעות השפלה והשרון, ליד ים־כנרת בצפון וים־המלח בדרום, אף בעמק הצחיח ובאדום המסולעת.

בואו־נא חשבון וראיתם, כי גם מנקודת־מבט העבודה הרגילה, היום־יומית, המתחלפת, אין המצב בארצנו גרוע יותר, למרות המשבר האחרון, מאשר במדינות רבות אחרות. כבר הזכרנו את שמונת מיליוני המחוסרים עבודה בארצות־הברית. הכל יודעים, כי מספרם באנגליה השנה הוא יותר ממיליון ורבע, מחוץ לרבע מיליון הבטלים באירלנד. אף בגרמניה הפורחת והמצליחה, לאחר עשר שנות עבודה אל־שניה מאז המלחמה העולמית – שני מיליונים וארבע מאות אלף איש ואשה שרויים בלי מלאכה, לפחות תשעה או עשרה ירחים בשנה. באיטליה – ארבע מאות וחמישים אלף נדדו מחוץ לבתי־החרושת. רק בצרפת היה מספרם קטן בערך, כמעט יותר ממאת אלפים, וזאת – רק מפני שאין העם הצרפתי מתרבה כמעט כלל, ובשנה האחרונה עוד הוקטן מספר התושבים הצרפתים בארבעים אלף בקירוב..

לעומת המספרים העצומים האלה, מה דלים היו מספרינו אנו – עשרת אלפים מחוסרי־עבודה – אף בימי המשבר הגדול שממנו סבלנו כל־כך במשך יותר משנה וחצי! אף ביחס למאה ועשרת מיליוני התושבים בארצות־הברית לחמישים ושנים מיליוני התושבים באנגליה ובאירלנד, לשבעים מיליוני הגרמנים ולארבעים וארבעה מיליוני האיטלקים יצא חשבון האחוזים למחוסרי־העבודה שלנו קטן בערך. על אחת כמה וכמה ברגע זה, שחוסר־העבודה חוסל כמעט כליל בכל גבולות ארצנו – רק חמש מאות נזקקים להתעסקות כל־שהוא – ושממשלת א"י הסכימה כנראה מתוך סכויי העתיד הקרוב בבניין נמל חיפה והתחנה המרכזית לרוטנברג, לתת להנהלה הציונית רשיונות עליה לאלפים חלוצים חדשים. העליה תחל איפוא מחדש, ותנועה ויוצאת מן הכלל להתפתחות ארצנו תורגש עוד בעצם שנה אחת.

כל זה טוב ויפה – יאמרו רבים – אפס, במה דברים אמורים? הצרה אינה, לדבריהם, בעצם מספר מחוסרי־העבודה בארצנו ביחסם לשאר מדינות העולם, בלתי־אם בעובדה, שהמדינות ההן מיוסדות כולן מזה דורות ודורות ולכן יכול תוכלנה לשאת כל מיני משברים – כמשבר היווני, למשל, לאחר התבוסה הגדולה באנאטוליה. לא כן בארץ זו הקטנה והאומללה, שכל דורייתה הישובית מגיעה רק השנה הזאת ליובל אחד ושמאז החלו בה חובבי־ציון את פעולותיהם, עם הנדיב הגדול ועם הציונים גם הם, לא חדלו בה הצרות והתלאות, וכדברי אחד היותר חריפים שבסוחרינו הירושלמיים – המשבר הוא־הוא שהיה אצלנו למעמד רגיל, למצב “נורמלי”. במדינה אשר כזאת טוענים ספקינו – עלול משבר כאותו שניצלנו ממנו זה רק עכשיו, להורידנו שאולה, להצמיתנו כליל.

אמת נכון הדבר.

ובכל – זאת, מות לא מתנו הפעם, כאשר לא שבקנו חיים עד־כה. לא עוד אלא, שדוקא המשבר האחרון הוא־הוא שהוכיח לעולם כולו, גם לעצמנו אנו, כי בריא הילד, כי איתן גופו, כי טבעית התפתחותו. מה שלא יכול לעמוד בפני הסופה הקשה נגדע ונשבר. הנשארים – כאותם האילנות הכבירים ביערות לאחרי כל מבול – מה נדהמו כולם להרגיש פתאום בחדוה פנימית, כמה יפהפיה הסביבה במזרחיותה המחודשה, כמה זכים המרומים בתכלכם העמוקה, וביחוד – כמה מבוססים העסקים בהשתכללותם המלאה.

*

לא בכל אלה, אבל, ההוכחה היותר חותכת שאין כל צורך לצאת את ארצנו למדינות הים בשביל למצוא בהן מקצת מחלומות אופיר. עברו־נא בכל עת־מצוא דרך הרחובות העיקריים בירושלים ובתל־אביב, בחיפה ובטבריה: התבוננו־נא בחנויות ובמחסנים השונים, גם במשרדים למאות: חקרו־נא בקורות כל אחד ואחד מאותם ששמותיהם בולטים באותיות שמנות או צנועות, אם בשלטים ואם בכתבות, ובאתם כולכם לידי ההכרה כי מאות או אלפים מאחינו כאן ומהחוזרים לארצנו עשו את מצבם, את רכושם, את עושרם הגדול כאן ודוקא כאן, בזו הארץ ה“אוכלת יושביה”, בזו הארץ שאת דיבתה מוציאים על כל כנפי הרוח בהתמדה כה נחושה. חלילה לנו לפרט כאן בשמות, אם־כי יכולים היינו למלא טורים שלמים בעתוננו בשמותיהם של עניים ומרודים מיום אתמול שכיום נחשבים הם לגבירים ולעשירים, שאף ערים כקהיר וכקושטא, כאתונה וכרומא, לא היו מתביישות בהם, מי לא יזכר את המזכיר הצנוע, שעבד במוסד־חסד בירושלים שנים רבות־רבות מאוד, במשכורת של פועל ממש, והיום אחד הסוחרים היותר גדולים הוא לכל הדעות, סוחר גדול ובעל דמיון בו־בזמן, שעוד הרבה יש לקוות הימנו לימים הבאים. מי לא יזכר את הפקיד ה“צרפתי” המתחיל שבא אלינו לפני כשלושים שנה במשלחת חשובה, והיום – אחד הרכושנים הכי מפורסמים הוא בבירתנו, יוצר פרברים חדשים, עושה עסקים גדולים וקטנים ורובם ככולם – מוצלחים! מי לא יזכר את המהנדס הצעיר מאודיסה, עם נסיונו המופרך הראשון לעשות זכוכית כנענית בארצנו, והיום – היש ערוך לעברו הגדול כבונה אחת הערים הגדולות במזרח הקרוב, וכ“מגלגל עסקים” מהמדרגה הכי ראשונה בתל־אביב העבריה?

או שמא שכחנו את שני הגורג’ים שבאו לארץ כמעט ערומים ומחוסרי־כל, והיום האדירים הם שבעשירי ירושלים, בין מושלמים, נוצרים ויהודים? או את האוסטרי המרוקח והמסולסל, מלפני כארבעים שנה, והיום אין כמותו להנהלת בתי־אופנה גדולים שרווחיהם מתרבים משנה לשנה: ואולי נזכור את הבולגרי הנועז והנמרץ שהתעלה ממדרגת חייט ראשי בבית־עסק ירושלמי למעמד של פרנס חשוב מלא יזמה: אותם בני הישיבה הקטנים, בציציותיהם הבולטות, שהפכו ויהיו לחשבונאים היותר חשובים בכל הבנקים הירושלמיים: אותם האחים החרוצים, בני משפחה יפואית, שהפכו את החול בתל־אביב לעפרות זהב ממש: אותו רופא חברוני, שראה את הנולד לפני כל שאר אחיו בארץ, ורכושו ניכר היום למאוד גם בעיר וגם בכפר; אותם ה“בטלנים” מלפני יובל שנים שיצאו את ירושלים בשארית גרושיהם המעטים ליצור מושב עברי באדמת הביצות אשר ליד הירקון, ושאין כמעט גבול עכשיו לנכסיהם, נכסי־צאן –ברזל – אברהמים חדישים בגמליהם, בבקרם, בכרמיהם ובפרדסיהם על ימין ועל שמאל.

מאות, אלפים הם ממש, מבלי כל הגזמה, שאתמול לא היתה להם אמה על אמה, שאתמול הגיעו אלינו כגרושי־גולה, כנודדים נצחיים – והיום בתים, בנינים, ארמונות להם בכל ראשי חוצות, גינות, פרחים, תענוגים להם בימים ובלילות, מרכבות ומכוניות, נסיעות־פגרה לערי אירופה היפות, שאננות החיים ומתיקותם המלאה…

לפני יובל שנים – אם זכור תזכרו – הידעה ארצנו בלתי־אם מקבלי ה“חלוקה” לכל צורותיה המתחלפות? הן אף שעל אדמה לא היה שייך ליהודים ההם מחוץ לחומות הסגורות; הן בירושלים עצמה ישבו מתי־מספר היהודים ב“גטו יהודי” כבווילנה הליטאית או בוורשה הפולנית, ולכשרצה מישהו להשתטח על קברה של אמנו רחל, מספר פרסאות מציון החרבה – סכנת מוות ריחפה על ראשו מחמת כפריים פראיים שארבו לנפשו במחבואי הסביבה. נסיעה מחברון ירושלימה היתה קשה מנסיעה ימית לפאריז ולברלין, וטבריה גם צפת, שיהודיהן התבצרו בהן בשארית מאמציהם, נחשבו בעינינו כאן כרחוקות מניו־יורק האמריקנית: על הדרך מיפו לירושלים, בקרבת קרית־ענבים הלטיפה אשר לקרן הקימת לישראל – רק חצי שעה במכונית מבירתנו – היה שייח' אבו־גוש המפורסם נושה באבותינו מס תמידי לגולגולת מדי עבור הנוסעים על פני כפרו הרם על גב החמור, הסוס או במרכבה, וזאת מחוץ למיסיה הרועצים של ממשלת עבד־אלחמיד באיסטנבול, שנהגה בא"י כבמדינת־גזירה והחרמה.

והיום – מדינה חופשית היא ארצנו זאת, אחת המדינות העצמאיות בעולם; מדינה, שכל יהודי ויהודי מרגיש בה את ביתו, את שלו, את נפשו; מדינה, שהשפה העברית היא שפתה לא פחות מהערבית והאנגלית, שבוליה וכספיה טבועים באותיות עבריות, שפקידיה ומושליה מתחשבים בדרישות הלאום העברי במידה שלא חלמוה אף פינסקר, הרצל ובן־יהודה.

ובמדינה העצמאית הלזאת – יותר מרבע הקרקע הפוריה והמעובדת הינה כבר בידי העברים, או תהיה בידיהם במשך חמש השנים הבאות; ארבעים וחמישה אלפים נפשות חיות על הקרקע או מסביבה; רכוש של יותר מעשרים מיליון לירות טובות וכבדות, ממתולה ועד לרוחמה ומתל־אביב ועד ליריחו; מאה ועשרים אלפי עירוניים שמצבם המסחרי והתעשיתי הולך הלוך וטוב משנה לשנה; יזמה פרטית, שענפיה וסעיפיה ישתרגו להבא יותר ויותר (לדוגמא: התבצרות “בני־בנימין” בהרצליה ובכפר־אהרון, החלטת פתח־תקוה לנטוע עד שמונה־עשר אלף דונמים פרדסים מכניסי שש מאות אלף לירות שנתיות מהחוץ ושיעסיקו אלפי פועלים יהודים, זאת ועוד: נטיעת פרדסים על־ידי אנשים פרטיים במרחבי השרון, כהרוקחים, השלושים, הליטוינסקים, הגרינבלטים, ודומיהם); העסקת ידיים לרבבות בתעשיה יצרנית – זהו סך הכל לתחיה הפתאומית שלאחר הנורא שבמשברי ישובנו הרך.

המן ההכרח הוא למצוא גרגרי־זהב בנהרות ובמיכרות בשביל ליצור דולריה רבת־עתידות? עפרות־החול אשר לשרון ולשפלה, בתפוחי־זהבן הקוסמים – זה צמר־גפננו המקומי – יעשירו את ארצנו בצעדי־ענק גם יעשוה ל“דולריה” של כל המזרח הנרחב והגדול – גם בלי מיכרות ונהרות.

דולרייתנו אנו!

ד“ה, י”א באלול תרפ"ח – 27.8.1928

---

מי הירדן לירושלים

מאת

איתמר בן־אב"י

ביקורו של לורד בלפור בארצנו והתלהבות העם לקראתו השכיחו לימים אחדים – או יותר נכון: הרדימו – את הדאגה הטורדת המרחפת על ראשינו מזה כבר ירח ימים בבירת הארץ, בשל המחסור במים לשתיה ולשימוש־יום־יום. עשרת אלפי האורחים שהגיעו לעירנו מכל קצוי־הארץ ומהעולם כלו, כדי להשתתף בפתיחה החגיגית של מכללתנו העברית על הר־הצופים עדים הם, להוותנו יום־יום, לזוועת הצמא שתקפה את רבבותינו, מאות הפחים המקשקשים קישקוש מרגיז, בשעות קבועות, ליד הברזים השונים; מקלות השומרים העוצרים זקנים וילדים מהגיע עד למקור־החיים בשרב־השמש ממעל; המריבות והקללות בין אחים וידידים בשל דלי קטן של נוזלים דלוחים, ואכזבת עשרות אומללים שאיחרו את המועד הקבוע והארור – כשברכיהם כושלות בחוזרם לבתיהם עם פחיהם הפעורים בריקותם – זהו המחזה המזעזע והמחריד שאורחינו הנדהמים רואים מדי יום ביומו, בארבעה ושלושים המרכזים להספקת המים אשר לירושלים העיר, כבימי ירמיהו לפנים:

ואדיריהם שלחו צעיריהם למים:

באו על גבים – לא מצאו מים.

שבו – כליהם ריקם.

בושו והכלמו וחפו ראשם.

ואמנם, זוהי האמת. לא המחסור עצמו הוא המדכדך את נפשותינו עד היסוד, לא הצמא ההולך לקראתנו בכל מוראותיו וחרדותיו, אלא הבושה והכלימה, החרפה וההתבזות שכל אחד ואחד מאתנו מרגיש בתוך־תוכו על שלבירת יהודה, על שלעיר המכללה, על שלמרכז הרוחני והמדיני אשר ליהדות כולה, אין יסוד־היסודות לחיים באשר הם חיים – מעט מים. כעניים מרודים, כ“שנוררים” חרופים הננו רואים את עצמנו בעברנו ברחובותינו המאובקים כבאחרית הקיץ ובגשתנו לבתינו היבשים כבר מכל עשב ופרח, ורגש של קנאה עמוקה ממלא את ליבותינו במאושרים שם, בערי השפלה והשרון, בתל אביב החדישה והפורחה, בטבריה ובחיפה ליד נהרותיהן ואגמיהן; בצפת, בחברון ובשכם עם מעיינותיהן. לא, לא ייאמן שלאחר בוא קיצו של השלטון התורכי, עם רשלנותו ופראותו, עוד נמצאת הבירה הלאומית אשר לבית־הלאומי במצב של ימי חנוך ומתושלח – כאשר הייתה העיר הזאת לא יותר מכפר קטן, ואולי גם לא זה.

אכן, גם הממשלה וגם העיריה “שינסו את מותניהן” לעשות דבר־מה להצלת המצב, ובראיון ארוך עם אחד הפקידים העליונים בירושלים, נמסרו לנו קצת מהאמצעים ומהצעדים שהשלטונות אומרים לאחוז בהם כדי לתקן את רוב המעוות, אם לא את כולו. אם ילכו הדברים למישרים, אם תגמר בניית מאגר המים בתחנה הירושלמית בסוף חודש זה, אם תתחיל הנהלת הרכבת להסיע אלינו עשרים אלף פח מים מלוד ומסרפנד, ואם – עוד התקוה לא פסה – יחושו גם השמים לעזרתנו בשטף־מטר אחרון – גדולה התקוה שמות לא נמות בצמא כזבובים שוקקים לרטיבות ואין. אם לכל אלה נוסיף את תקות השלטונות להביא לנו מים מעין־פארה הקרובה גם היא, ואם תתממש ההצעה הכי אחרונה – להעלות לבריכות־שלמה את עשרים אלף הפחים היום־יומיים של כפר ארטאס, הידוע בעושרו המימי, או אז תוכל ירושלים לעבור את ירחי־הקיץ ההולכים וקרבים בביטחה פחות־או־יותר שאננה. הבה נקוה איפוא בשארית המרץ אשר בנו כי כן יהיה הדבר, כי “מעז יצא מתוק”, וכי שערורית־המים השנה תהיה האחרונה לקורותינו בתור עיר גדולה ובירה לאומית גם יחד. לא הירושלמים הם החסרים אומץ וסבלנות, ויכולים השלטונות להיות סמוכים ובטוחים, כי כל מה שיהיה בגדר האפשרות, כל קורבן כספי ומוסרי, כל עזרה אזרחית וידידותית, ינתנו להם על־ידי רבבות־העם כאן לכל שדרותיו ברצון ובאהבה. יעשו נא הפקידים את המוטל עליהם, יחלקו־נא את מעט המים ביושר ובצדקה, אל יפלו־נא בין איש לאיש ובין גזע לגזע – והיתה ירושלים למופת בהסתגפותה העצמית וברוח סבלנותה הציבורית.

*

אלא, שיחד־עם־כך הננו להביע כאן את מחאתנו העזה, בשמם של אותם המסתגפים וסבלנים לרבואותיהם, כנגד הסתפקות באמצעי־רגע. כל הנסיונות להביא לנו מים מלוד, מעין־פארה, מארטאס, נאים ויפים הם מצד עצמם, ותבוא־נא ברכה רבה על ראשי החברים בעיריה והפקידים בממשלה, העמלים שעות ושעות למצוא פתרון ומוצא לסבל הנוכחי. אמת הדבר, שלא לעולמים יובש, ושאסון אשר כזה לא קרה לירושלים במשך ששים השנים האחרונות. אך מי הוא היודע? אפשר הדבר מאוד שיובש זה יימשך ויתכפל. אפשר הדבר שמקורות המים הפנימיים בהררינו ובנחלינו יבשו כל־כך בשל הבצורת שלה השנה, עד שגם אם יהיה החורף הבא גשום למדי, לא יתמלאו המקורות בכמות מים מספיקה להיותם לא־אכזבים גם להבא. שעל כן לא יועילו בעתיד כל תיקונים צדדיים כל הצעות זמניות. צריך שיכינו לירושלים שלנו עתיד מימי בטוח. צריך שלא תרחף עליה כל סכנת־יובש וצמא. צריך שתתפתח בדרך טבעית ומודרגה. כל זה לא יושג אלא אם כן תמצא התרופה העיקרית, היסודית, הבסיסית, להספקתה במים־חיים. מהי תרופת־התרופות הלזו?

לדעת הכל: מימי הירדן לירושלים!

ואל יגידו לנו כי זהו חלום, כי זהו מעשה שיעלה בהון־עתק, כי זהו מיבצע ש“ירושלים העניה” לא תוכל לעמוד בו בשום אופן. שקר הדבר! כאשר כבר אמרנו במאמרים הקודמים: פנו־נא לירושלמים ברצינות, הציגו להם תוכנית מסוימה, אמרו־נא להם כי הפתרון האמיתי לשערורית־המים יושג סוף־סוף, וראיתם אם לא תתרום ירושלים עצמה מאת אלפי לירות לפחות. ולאו דוקא תרומות־נדבה. כל ירושלמי יתן מכספו ברצון, באהבה, בהתלהבות, מפני שפתרון רצוי ויסודי יעשיר את בירתנו בדרך יוצאת־מן־הכלל, יעשנה לעיר־פלאות ויכניס לה רווחים עצומים ומידיים מכל צד. פקיד עליון במחלקת המים העיר לנו, כי ביצוע כל התוכנית הרחבה הזאת לא ידרוש יותר מרבע מיליון לירות. הסיפורים על־דבר חצי מיליון הנם רק בדים. ברבע מיליון לירות, שחלקה של ירושלים בהן יהיה מאת אלפים לפחות, יעניק לנו נהר הקדמונים בזדמיו את כל המים אשר נוכל לחלום עליהם אף במיטב חלומותינו, אף אם זכה נזכה פעם למיליון תושבים בבירת הבית־הלאומי. את יכלנותו של הירדן להענקה מימית ענקית יכול הקהל לאמוד מתוך העובדה, שלדעת מחשבי חשבונות הכי זהירים, מזרים הירדן אף בסוף ימי הקיץ כמות של שלושה מטר מעוקבים לשניה אחת אל תוך ים המלח. צאו וחשבו ששים שניה לדק ששים דקה לשעה וארבע ועשרים שעה ליום – ומצאתם כמה מי הירדן נשפכים לריק לים המוות! ירושלים, במצבה הנוכחי עם פחות ממאת אלף תושביה העכשויים, נזקקת רק לארבעת אלפים מטר מעוקבים מדי יום ביומו. התראו מה יהיה הירדן לירושלים, אף אם תתפתח למדרגת עיר־בערים, אם תהיה למלכת המזרח הקרוב בכל משמעות המילים האלו? הן שטוף ישטפו המים ברחובותינו, בגינותינו בבריכותינו, בחצרותינו, כבדמשק בצפון וכברומא החדישה עם כל הדרה. לא עוד יצטרכו “אדירינו” לשלוח את “צעירינו” על גבים למים, ואין מים. ציון תהיה בין־שנה – ובמגע של קסם – לגן־העדן של ארץ־ישראל, ושל המזרח הקרוב והרחוק גם יחד.

זוהי העובדה, ולא נגלה סוד אם נגיד, כי הגיעו כבר לעיריה הצעות לעשרות מרכושני־חוץ לגישום התוכנית הירדנית – לתועלתם הם, כמובן.

התסכים הממשלה, התסכים העיריה, היסכימו הירושלמיים למסור את כל עתידם לידי זרים ונוכרים, שיהיו גם מנצלים ועוכרים?

לסר רונלד, לראגב־ביי ולירושלמיים כולם – פתרונים!

ד“ה, ו' בניסן תרפ”ה – 31.3.1925

---

וגן־עירנו היכנו?

מאת

איתמר בן־אב"י

בימי שרב אלה לכל ארץ־ישראל כולה, ולירושלים אף היא, הייפלא הדבר אם ישאלו אזרחי בירת ארצנו, בבקשם מרגוע אחר עבודת־יומם – במה נפלינו מכל אזרחי העולם הנאור, ומדוע אין לנו, בעיר קסמים זאת, מה שיש לעיר הכי קטנה שבערי המדינות הממוּדנות – גן עממי מרכזי לנוחיותם של מוּכּי־השמש ביום ויעפי העבודה בלילה?

לא הפעם הראשונה היא לנו לדון בשאלה, שלדעתנו הכי לוהטה היא אולי לכל עיר ועיר בארץ־ישראל ולבירתה על אחת כמה וכמה. במאמר קודם, אשר בו פנינו בעיקר לראש עיריתנו, ראגב־בי אל־נשאשיבי, ולמי שהיה מושלה הראשון של ציון המשוחררה, סר רונלד סטורס, ניסינו לקבל משניהם גם יחד הבטחה גלויה לגשת סוף־סוף לפתרון השאלה הזאת בכל הרצינות. מה לא חקרנו, מה לא טענו, מה לא הגדנו במאמר ההוא לחיזוקן של דרישותינו הצודקות בקשר לגן העירוני הקודם והתיקונים אשר דרשנו להביא בו. תמימים למדי היינו בחשבנו כי אזניים קשובות ימצאו דברינו, ואף לנציב העליון לורד פלומר העפילה בקשתנו ממעמקים. אבל לשווא תלינו את תקוותינו במנהלי ענינינו הצבוריים. סר רונלד סטורס יצא לקפריסין, לורד פלומר הסתפק במרוצי־סוסים וביישור עקמומיות בודדות בכבישים פה ושם. ובאשר לראגב־בי אל־נשאשיבי – כל מעייניו היו נתונים אז לנושא אחר – הבחירות לעיריה הירושלמית, שבראשה אמר להישאר גם להבא.

אך הנה יצא ראגב בנצחון מזהיר מן הבחירות החופשיות הראשונות לאחר הכיבוש והשחרור – בעזרתם של היהודים ביחוד – ומצבו על הררי ציון איתן לארבע השנים הבאות. אכן, לא סוגה בשושנים דרכו בעיריה העכשוית, ומזכירו של הועד־הפועל הערבי עושה את כל אשר לאל ידו – ולאל ידם של אחדים מחבריו – בשביל להדריכו מנוחה. עם כל זאת לא בהרבה שונה המצב הכללי, וכבחמש השנים לשלטונו העצמי כן גם בשנים הבאות תהיה ידו של ה“ראיס” על העליונה לרוב, בעזרתם של היהודים, כמובן. השאלה נשאלת איפוא אם לא הגיע סוף־סוף הזמן להטות אוזן לדרישת ירושלים ברגע זה – אף לנקוט את האמצעים הנחוצים והמידיים לגישום הדרישה הזאת במהירות האפשרית – הלא היא, כאשר כבר הכרזנו לעיל, שאלת גן מרכזי לבירת יהודה.

מקורות שונים לוחשים באזנינו, כי תכניות הוכנו ליצירת גן עירוני גדול בקרבת ירושלים, גן שיחבק מאות אלפי אמות – כחמישים דונמים אולי – אם בקרבת שמעון הצדיק וכל החבל מזרחה ממנו, או בקטמון היוונית. לחשנים אלה – אם רשמיים ואם לאו – אינם חדלים מבאר לנו, כי גן עירוני שלא ימלא מיד את תפקידו הראשי לתושבים – תפקיד המרחב והרווחה המושגים רק על ידי שטח כביר ואופקים נקיים מבנינים – לא תושג המטרה העיקרית שאליה אנו שואפים כולנו. אך למה לא נגיד את האמת מיד: כל הלחישות האלו, כל ההבטחות מגבוה, כל הפיוסים שממין זה, אינם לרצוננו. עייפי האמונה אנחנו, יותר מדי פיטמונו עד כה במלים להיותנו מחכים שמלים אלו תתורגמנה למעשים. עוד בימי המשטר התורכי היינו רגילים לדורונות שסופם היה אכזבות. ובדבר אחד, בכל אופן, דומים משחררינו האנגלים לתורכים קודמיהם, והוא – דחיית המעשים ל“יום המחרת”. מי מאתנו איננו עומד היום במגע־ובמשא עם השלטונות הבריטים? אם במחלקת ה“טאבו” ואם במחלקת המסעיות; אם במשרדי המושל ואם באולמי הנציב בכבודו ובעצמו – תשובה אחת ניתנת למחכים כמעט תמיד: חכו! “בוקרה!”…

*

מנקודת־מבט זו סולדים אנו מהבטחות שאין בהן ממש. לא מה שינתן לנו ב“ימות המשיח” מעניין אותנו ברגעים אלה. לא מה שמצוייר לנו אפילו בתבניתו הנפלאה של המהנדס העירוני החרוץ הולידיי – עם גן החגורה שמסביב לחומות ירושלים. לגישום תכניות ותבניות כאלו לא בלבד שנחוצות תקופות ארוכות למאוד, לפעמים גם דורות – ואף בנינו ונכדינו יזקינו עד אז – בלתי־אם סכומים ענקיים, סכומים שלא עיריה ירושלמית, במתכונתה הנוכחית, עשויה להשיגם. אותנו מענינת דרישת השעה, אותנו מעסיקים חיי־הרגע. דבר אחד ידוע לנו יפה־יפה, מבלי כל צורך בהוכחות מיסמכיות ומספריות, והוא – שאין כעירנו בערי העולם למחנק בניני, מחנק ההולך וגדל משנה לשנה עם ריבוי הבנייה בכל רחובותינו העתיקים גם החדשים. הן רק הרוצים להסתנוור בכוונה תחילה אינם רואים מראש, כי באשמתם של מהנדסינו הרשמיים מזה כבר עשרות בשנים נהפכת ירושלים שלנו – שהיתה פאר הערים ביפי מראותיה הציוריים ובטריות אוירה ־ לעיר מאסר, לבירת שלדים, למרכז אבנים שלא יהא כל מוצא מהם אל־עומת המרחב והאור, כבר בשנים הקרובות. הן עכשיו רבים המקומות אף בעירנו זאת, שבהם השמש לא תיראה ביום והירח לא יופיע בלילה יותר מזוג שעות, פה ושם…

מה נעשה איפוא לעירנו, כדי שתימלט מסכנת הכלייה הבנינית המרחפת עליה והמאיימת להחניקה כליל? כיצד נצילנה מידי רוצחיה הרשמיים והפרטיים, העומדים לכלותה בכל פה?

לדעתנו, רק באמצעות מעשה מיידי, החלטת־איתנים, פקודה ג’מאלית, כאותן פקודות נחרצות של ג’מאל פחה התורכי.

לדעתנו, רק אם יוכרז בשעה השתים־עשרה לגסיסת בירתנו האומללה, כי ליבה, כי עורק חייה האחרון, יהיה מסופח בפקודה ממשלתית לשלטון העירוני, מבלי כל יכולת מאיזה צד שהוא להתנגד לכך על יסוד חוק או חזקה.

כוונתנו לשטח הארמני הרחב המשתטח מבניינו של פיינגולד, ברחוב יפו, ועד לגן העיר הנוכחי, מצד אחד, ומרחוב יפו ועד לרחוב הבריכה העליונה, מצד שני. די לו לעובר־האורח העייף לחצות את המרחב הזה לאורכו ולרחבו כדי להווכח מיד כי למרות היותו צר ומוגבל ביחס ל“שמעון הצדיק” או “לקטמון היווני”, הנה אין כמותו כשטח מספיק ומתאים בקרב כל העיר הבנויה לכל קצותיה. אם את המרחב הזה תספח העיר לעצמה, ואם תוסיף אליו אחר־כך את בית־הקברות הערבי שמסביב לבריכה – תזכה עירנו חסרת הירקרק לגן הכי יפה בכל ארץ־ישראל כולה, ובלי גוזמה נוכל אפילו להגיד, כי לא רבים יהיו הגנים כמותו בליבן של כמה ערים אירופיות ואמריקניות מימים קדמונים. לפי חשבון, שטחי אמנם, שעשהו גנן ידוע בעברו עם כותב הטורים האלה דרך המרחב האמור, יש בו מקום מחוץ למסילתו המרכזית, ליותר מארבעים מסלולים שונים ולכמה אלפי אילנות ענפים ויקרים, ומה שיתן לגן עירוני זה – חרף דחקנותו הערבית – את חשיבותו העיקרית היא, לא רק העובדה שנוח יהיה להם לכל תושבי העיר לבקרו מכל עבר ולהשתמש בספסליו העממיים, להינפש לקול פכפוך מזרקותיו, אלא שטרשיו וסלעיו וגם שיפועו הרב יעשוהו לפינה מענינת וציורית, מעין פינצ’יו הרומאי וסנטרל־פארק הניו־יורקי. את הבריכה הגדולה אפשר יהיה להתקין למין אגם לשייט ודייג תמידיים, ובאשר לפרחים ולעשב – הרי בכמות אשר נדע לצבור בבורותינו ובבריכותינו להבא יהיה תלוי גורלם שנה־שנה.

*

את התכנית וגם את עצם ביצועה תוכל העיריה הנוכחית לממש, רק אם שנים־עשר נבחריה ונשיאה יתברכו בשאר־רוח ובמופת של הויסמן הצרפתי. מה שרצינו לעשותו במאמר זה הוא רק להדגיש שוב – והלואי שלא נאחר את המועד! – כי לא נוכל להסכים למחנק הבלתי־נסבל ביפהפיה שבערים מפני שאין בה – באשמתם של נבחריה – הזעיר שבגנים.

לעבודה, אדונינו הנבחרים. לעבודת עיון והחלטה. אל־נא בתואנות תפלות, אל־נא במכשולי־החוק.

אם תרצו – ומצאתם את הדרכים לגישום החלום הגדול. החליפו למשל, את הגנים ותנו לארמנים, תמורת מרחבם הריק, את גן העיר הנוכחי שישמש להם כר נרחב לבנינים נפלאים ומכניסי רווחים עצומים.

רק אחת בל־נא תשכחו, אדונים, כל רגע שיחלוף שווה זהב. הנה אומרת הנהלת הדואר לגזול מהמרחב הנפלא הזה שטח גדול לבנין מרכזה המחרי.

כאשר עשו עם הגן הקודם – שכורסם וגם נאכל שנה־שנה, עדי היותו למה שהנהו היום – חרפת ירושלים בניוולה העלוב.

הצילונו־נא מניוול נוסף. הפכו־נא את מרחב הארמנים ואת סביבות הבריכה למירק־בוֹלוֹניה בזעיר־אנפין. רק חיש!

ד“ה, כ”ד באלול תרפ"ו – 3.9.1926

---

יערו את הר־הזיתים!

מאת

איתמר בן־אב"י

אין זו לי הפעם הראשונה לעורר את השאלה הזאת – שאלת הר־הזיתים. עוד לפני המלחמה העולמית – אם בעתונים אשר ערכתים בעצמי או בעתונים אשר השתתפתי בהם חליפות – עמדתי תדיר על החרפה האיומה אשר למקברותינו היהודיות בכלל ובית־העלמין הירושלמי, בפרט. כבר אז דרשתי, בכל עזוז הרגשות הסואנים לתחילת עלומי, שיושם סוף־סוף קץ למצב מחפיר זה בארץ האבות. אם לא נוכל – כך נימקתי טענותי – ללכת בדרכי הגויים ההופכים מקברותיהם לגני־עדן אמיתיים עלי־אדמות הרי נוכל ללכת לפחות בדרכי היהודים בכל אפסי הגולה המערבית, שמצאו דרך־ביניים לפתרון השאלה האמורה. די לו למישהו לעבור, למשל, בבית־הקברות היהודי בווינה, ולעמוד רגע קל ליד קברו של גדול מנהיגינו בדורות האחרונים והוא הרצל, כדי להרגיש את כל תוקף הכאב למחזה הר־הזיתים שלנו היום. תהום נוראה שכזאת בין המושגים היהודים במערב אירופה ובאמריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל שלנו, למרות תחייתה המפליאה, עוברת כמעט את גבול הדמיון, והשאלה נשאלת כיצד יתכן הדבר שעם הדוגל בתרבותו הנעלה בת ארבעת אלפי שנים, לפחות, ושמסורת אבות היתה לו לקו פעולותיו תמיד – כיצד אפשר הדבר שעם כזה יעבור בשתיקה כנועה וחוטאה כל־כך על מארת־המארות אשר לעממוּתנו הארץ־ישראלית!

אין אני מדבר כאן על עצם טקס הקבורה, שאין כמותו להשפלה ולכיעור. מה שאי־אפשר להרשותו הוא, שאותו הר־הזיתים הגדול והקדוש, בפסגתו הרמה המשקיפה אל פני הר־המוריה בכל הדרו מלפנים, יסמל בעינינו ובעיני שכנינו את גלותנו הנשכחה גם לדורות הבאים.

הר־הזיתים!

הן עצם שמה של רמה זאת מזכיר לנו את הימים הרחוקים ההם, ימי קדמוניותינו החופשיים והנאצלים, שבהם היתה היא לתפארת הבירה העברית במיטב גדולתה. בימים הנפלאים ההם לא למתים היו פסגתה וגם מדרוניה, בלתי־אם לחיים. יער עבות, יער עצי־זית עתיקים שממנו היו תושבי ירושלים נוטלים את פירותיהם הטעימים וגם מוציאים את יצהרם – היה מכסה את כל הסביבה.

בא החורבן הגדול, באו הרומאים האכזריים, ומתוך עשן החורבות וזעזועי־המאורעות נהפך הר־הזיתים להר־טרשים שירד במשך הדורות למדרגתו הנוכחית – מידבר שממה ממש בקרבתה של ציון הבנויה…

והנה אילו היה ההר הזה מוגבל בכיוונו העכשוי; אילו היו נשארים בו רק קברי עבר, רק זכרונות ראשונים, רק שרידי עתיקות מלפני התחיה השלישית, כי אז לא היה מקום אולי לטענות. אפשר מאוד אפילו שדוקא שממונו של ההר הזה, שדוקא טרשיותו הפראית, שדוקא מראהו הריק והצחיח בליבה של ארץ־המחר, היו לנו לענין רב ושצריך היה לשמור אז את כל הגוש המסולע הזה בצורתו האחר־חורבנית כחלק בלתי־נפרד מאותו בית־הנכאת הטבעי והגדול שאסור לנו לפגוע בו לרעה. כן יודעים אנו, למשל, את ערכה של ירושלים העתיקה לשמירת ציוריותה הקוסמה של הבירה למרות מושלמיותה המופרזה, וחטא גדול יחטא עמנו אם ירצה לנגוע בה לרעה, אם מתוך יכולתו בעתיד או מתוך נטייתו הפנימית בהוה.

אך, הר־הזיתים אינו הר בלבד, בלתי אם שלשלת של הרים, ומשנה לשנה הולכת שלשלת זאת הולך והתארך, הלוך והתפתל לאורך הדרך העקלתונית היורדת ליריחו, ועם עבור השנים הולכת שלשלת מתארכת ומתפתלת זאת הלוך והתכסה בקברים חדשים, הלוך והתמלא באבנים גדולות וקטנות – וברובן כה חסרות צורה וצנומות ערך, שהנקל הוא לחזות בדמיון את היום אשר בו תהיה כל הסביבה המפוארת הזאת למקברה ענקית וכוללת, למקברה היהודית היותר ענקית אשר לכל העולם היהודי, בכל תפוצותיו הרבות.

מה אז? זוהי לדעתי השאלה. מה אז? הייתכן שהעדה העברית בירושלים; הייתכן שהרבנות הראשית; הייתכן בייחוד ש“כנסת ישראל”, הממונה על כל ענינינו החילוניים והדתיים – הייתכן שכל אלה יחד לא ירגישו את הצרבון הנורא אשר להר־הזיתים בצורתו הנוכחית? הייתכן, שדעת הקהל העבריה בשאיפתה הגדולה לשיפור הבירה לא תדרוש מאת נציגותה הרשמית לעשות דבר מה מיידי, דבר־מה יסודי, לתיקון מעוות שאין שני לו בתולדות ישראל בארצו מאז התחילו בה חיים חדשים ורעננים?

*

אכן, אילו עם ככל העמים היינו כבר כאן, אילו כמותם למצות ידענו מתוך חיי העולם הזה את כל הנחוץ באמת לחיי אדם באשר הוא אדם, כי אז כיאפאנים, למשל, כאנגלים אף הם, כצרפתים וכאיטלקים, היינו הופכים גם אנו את הר־זיתנו זה לגן הכי יפה בעיר־קדשנו, לגן־הגנים אשר לביתנו הלאומי, בכל פארו לעתיד. בצדי כל קבר הייתי כורה תלם, מקים גדר, נוטע פרחים, זורע זרעי דשא, לעשותו לנקודת מרכז ביופיו העצמי, האישי, הפרטי. אין אנחנו, אבל, כעמים האחרים ויכול לא נוכל לקוות מעצמנו את הבלתי־אפשרי. לגן יפה ונהדר כמקברה הבריטית בקרבת המכללה העברית שבה נחים לנצחים חיילי כל מושבות בריטניה מימי המלחמה העולמית, ובתוכם גם החיילים העברים הראשונים לאחר החורבן – לא יהיה הר־זיתנו העלוב – בכל אופן בימי דור מידבר זה לתקופת ראשית הבנין הלאומי.

אפס, אילן אחד לכל קבר, עץ־זית אחד לכל מת, אם לא שניים לפעמים, מה רע בזה? – הן גם האדוק שבאדוקים, הן גם המתנגד לכל חידוש שהוא בחייו ובמותו לא יתנגד לסימולו זה של עברנו הקדמון בבית־הקברות הירושלמי! ביחוד, מפני שפה ושם נשאר זית בודד עומד עדיין על עמדו, כאשר היה לפנים בשנים הטובות להר־הזיתים, בשנים שבהן מנו זקני ירושלים כמה מאות אילנות בפסגתו ומדרוניו. על הזיתים הבודדים האלה אין יד הכורת עולה גם היום, וכאילו בוכים עצי־הזית לעינינו על היער שהיה ואיננו עוד…

לפני כמה ירחים קמה בעירנו אגודה לייעור ארצנו היפה ובראשה עומד נציבנו בכבודו ובעצמו. בכל הארץ כולה החלה תנועה רבה בזכות נטיעת עצי־סרק בכל המקומות הריקים והערומים מירקרק כל שהוא. הגיעה השעה – כה אמונתי – להכניס בתכנית הייעור הכללי גם את ייעורו של הר־הזיתים. יהי־נא הר אבותינו בקברותיו להר בנינו באילנותיו. יהי נא שמו הקדוש מאז ומתמיד לא למילה בלבד, בלתי אם למושג חי ומחודש עד לאחרית הימים.

ד“ה, ט' באייר תרפ”ט – 19.5.1929

---

ארץ־ישראל כמרכז התחבורה

מאת

איתמר בן־אב"י

הצלחת נסיעתו האוירית של סר סמואל הור מלונדון בגדאדה, העמידה שוב את ארצנו בשורה הראשונה של המדינות אשר תהיינה טבעות הכרחיות בשלשלת התחבורה בין אירופה, אסיה ואפריקה. אם היו מי שפקפקו עוד לפני שנים מועטות בכל מעשיותן של המכונות האויריות, הרי עליהם להודות ולהתוודות היום כי לפקפוקיהם לא היה כל יסוד. במהירות שאין לה שניה במקצועות הקידמה האנושית, קפץ ענין האוירונות ממדרגת צעצוע־ילדים למדרגת אמצעי־תנועה ותחבורה נפלא במינו. דקה וחצי עפו האחים רייט בגרמניה¹, זה עשרים שנה רק, וירעש העולם כולו לרגל המעשה הכביר ההוא. ומחרתיים – בהגיע מכונתו האוירית המפותחה של סר סמואל הור מבגדאד לקאראצ’י, נמלה המערבי של הודו, תתממש הנסיעה המסחרית האוירית הראשונה בזמן הזה בשתים־וארבעים שעה של תעופה ממשית מעיר ההפלגה עד למחוז־החפץ הנוכחי.

הקוראים שמו לבטח את ליבם להצהרות המענינות שהצהירן סר סמואל הור, ברדתו מאוירייתו במפרת אבוקיר, ליד אלכסנדריה. לא בלבד – אמר וזיר האויריה – שעצם הנסיעה נעימה היא למאוד, אלא שכבר יכול הוא להכריז בפירוש, כי הקריאה באוירית קלה היא מהקריאה ברכבת. לא יאחרו הימים לבוא והאויריות תהיינה עוד יותר נוחות מפני שהיה תהיינה יותר גדולות ויותר בטוחות. מהנדסים מומחים עוסקים עכשיו בהמצאות חדשות שתהפכנה את האויריות לאוניות שמימיות אמיתיות. במקום עשרה נוסעים או ארבעה־עשר, תעבירנה האוניות מאה, אולי גם מאתיים, כל פעם. אף מנקודת־מבט אחרת יבוא שינוי כביר בענף הזה: המכונות האלו תוכלנה להקצות בעתיד הכי קרוב מקום הרבה יותר גדול למשא ולמטען חומרים ואמתחות. הנה־כי־כן, לא תתקיים נבואת צפלין, שהאמין כי האויריות תשארנה רק מכשירים לריגול מלחמתי בלבד, וכי האוירונים הגדולים הם־הם שישמשו חיבור בטוח ואיתן בתחבורה האוירית. האמת היא אחרת לגמרי. האויריות לא חדלו מהתפתח. יתרונן על האוירונים הוא בזה שאין הן זקוקות למעטפת־גזים, ובשל־כך אין האויריות דורשות אב־מים², המסוכן מאוד לכל מכונה אוירית. מכל זה יוצא, שהאוירית היום היא הרבה יותר בטוחה ומעשית מהאוירון, אף אותו של צפלין עצמו – דבר שלא חלמוהו האחים רייט גם בחלומותיהם היותר נועזים.

יכולים אנו איפוא לחשוב את הנסיעה באויר מאירופה לאסיה ולאפריקה כדבר שאין להרהר אחריו עוד. בעוד שנה או שנתיים יהיו השמיים מסוללים במסילות אויריות לבלי־סוף – מסילות שלא תעלינה בכסף, כבים הרחב גם הוא, ושמתוך כך תוכלנה חברות האויריות להקדיש את כל האמצעים הכספיים להתפתחות המכונות ולהוזלת ההובלה וההסעה. אין ספק בדבר, שרבים־רבים מאנשי־העסק, מהמנדינאים³, מהתיירים אפילו, יבכרו את האויריות על פני הרכבות והספינות, היות ששום אמצעי־תחבורה אחר לא יגרום לכך, שאנגליה תהיה יותר קרובה להודו מאשר היתה קרובה למצרים או אפילו לאיטליה הדרומית. זוהי מהפכה בעולם המשא־והמתן, שאין כלל לעמוד עליה בכל הרצינות הראויה, ורק כעבור השנים והנסיונות נדע מה גדול היה הרגע שבו ידע האדם להעיף מכונה באויר – רגע יותר גדול אולי מאותו שבו למד להצית אש בקיסמי־עץ או לחצות ימים בקליפה־נבובה.

*

מזלה של ארץ־ישראל גרם לה להיות אחת המדינות המעטות – אם לא המדינה האחת – שתחבורה אוירית זו עוברת בגבולותיה בהכרח. פעמים רבות נגענו כבר בעובדה החיובית הזאת. ארצנו היא לא מדינה סתם, זוהי רצועת אדמתית חשובה המקשרת שני “עולמות” בדרך ישרה, ושלושה “עולמות” בדרך לא כל־כך ישרה. זהו בורג, שבלעדיו לא ישוערו כלל חלקי עולם אלה – במתכונתם העכשוית, בכל אופן. כבשנים קדמוניות, בימי הבבלים והמצרים, החתים והיוונים – ועוד יותר מאז – כן ארצנו היום, גשר לעבור בו ממקום למקום, אם ברגל ואם במרכבות, אם במסילת־הברזל ואם באויריות. כמצרים שכנתנו כן גם אנחנו – על הדרך להודו הננו נמצאים, ואם בימי שלמה המלך הוכרחו הכנענים להפליג באוניותינו העבריות אשר באילת ובעציון־גבר, וסחורותיהם עברו דרך ארצנו, הרי מוכרחים גם האנגלים, הכנענים של זמננו, לעבור על־פני הארץ הזאת במסילותיהם ובאויריותיהם. אכן, יום יבוא אולי שבו אפשר יהיה לעוף להודו דרך סודאן ותימן הדרומית, מבלי לעבור בארצנו, אלא שהיום ההוא רחוק מאוד, מפני שתעופה כזאת תעבור על־פני האוקיינוס ההודי, ואין האוקיינוס יכול להחשב לבטוח כיבשה הנרחבה עם בסיסיה הקבועים לתיקונים ולמנוחה ולהצטיידות בדלק. הנה כי כן, ראינו את סר סמואל הור עף על־פני עזה, ירושלים ועמאן, שהנן שלוש הטבעות הבלתי־מפורדות בארץ־ישראל הכלכלית, אליהן נוכל לספח גם את “מעייני רוטבה”, שהשכל הישר חייב להכלילם במדינתנו אנו ולא בעיראק הפייצלית. מעובדה זאת בלבדה אפשר לראות מה גדול יהיה ערכה של ארץ־ישראל בתור תחנת־הביניים לאנגליה ולהודו שתיהן. וברור הדבר שמנהל עניני האויר בארצנו, המצביא גודארד, הזנח לא יזניח לא מזמנו ולא מהאמצעים אשר בידו לחזק עוד יותר את העמדה החשובה הזאת אשר ניתנה לה לארצנו כמתנה ממרומים, תרתי משמע.

בודאי, התחבורה האוירית בלבדה לא תתן לארצנו את ערכה המוחלט והעיקרי. כל־זמן שלא תבנינה במדינה הזאת מסילות ברזל מעכו לביירות, משכם לירושלים, מירושלים ליריחו ולעמאן ולבגדאד, מנמל־פואד לסוכות (אל עריש), לבאר שבע, לחברון ולירושלים – לא תנוצלנה אפשרויותיה המסחריות במידה הרצויה והמועילה. רק בו ביום, שבו יוכל הנוסע לקנות את כרטיסו בתחנה הירושלמית המרכזית – עד לפאריז מצד אחד, עד לאודיסה ולמוסקבה (אולי גם עד לוולדיבוסטוק ועד לפקין), מצד שני, עד לקהיר, לחרטום ולעיר־ראש (קייפטון) באפריקה הדרומית, מצד שלישי, לא תגיע ירושלים אף למפתן תקופתה הגדולה. כל־זמן שלא ימצאו השלטונות סכומים מספיקים למימושן של רוב התכניות הנזכרות, יוסיף העולם הנאור להתייחס אלינו כאל מדינה מפגרת בהתפתחותה ורשלנית בתכונתה.

עם כל זאת, בהעפינו את עינינו אל־על, בלכוד מבטנו המורהב את מחזה האויריות העפות מעל לראשינו במרומים, לעומת המזרח שמעבר להררי־המואב, ובשמוע אזנינו, מתוך בשורות המברקים והעתונים, כי הנה הננו מוכנסים סוף־סוף לתוך תכנית התחבורה העולמית – ירחבו ליבותינו משמחה ותקוותינו לעתיד הרה־הבטחות תשגשגנה מיום ליום.

צריך, אבל, שנשתדל להטות את שלטונותינו להדגשת ישותנו ארץ־הישראלית מנקודת־מבט האוירונות. צריך שתחנות סוכות (אל־עריש), עזה, רמלה, וירושלים, ביחוד, תיהפכנה למרכזים אויריים ממדרגה ראשונה. צריך שכל אחת מהתחנות האלו תהיה מזוינה בכל הדרוש לנוחיות הנוסעים ולעזרת המעופפים. צריך שאויריות אנגליה תשהינה בארצנו בתדירות יותר קבועה – ושלא תסתפקנה במעוף מעל לראשינו בלבד.

התחבורה האוירית תהיה, אם רק נרצה בכך – ולמה לא נרצה? – אבן הפינה לפריחת ארצנו בעגלא ובזמן קריב. הגיעה אולי השעה ליצירת חברה לאוירונות עברית, שתפקח את עיני צעירינו לראות את המתרחש במקצוע קסמים זה ותכינם לקראת התעופה הלאומית באחת השנים הבאות.

אויריות עבריות ומעופפים עברים יתאפשרו בלי־ספק בטרם תהיינה לנו ספינות עבריות ומלחים עברים.

כי פחותים האמצעים הנדרשים לראשונים מאשר אותם הנצרכים לאחרונים.

ד“ה, ב' בשבט תרפ”ו – 17.1.1926

---

דרך ימנו העברי

מאת

איתמר בן־אב"י

מימי לא הרגשתי אולי את עבריותו הקדמונית של ימנו – זה ים־התיכון שלנו – כבנסיעתי החפוזה לאירופה הפעם. תמיד־תמיד אמנם ידעתי, כי לפני הרומאים, לפני היוונים אפילו, יחד עם המצריים, כמעט, היו אבות־אבותינו אוחזי־משוט ומשלחי לחם על פני מים רבים. תמיד־תמיד היו אותם פרקי התנ“ך ופסוקיו, המדברים בגלי התיכון וים־סוף, גם בזרמי הירדן והפרת, הכי נעימים למקראי, ובהעתקת ה”עשרים וארבעה" הנמצאת על שולחני לרוב, כה רבים השרטוטים והרשימות שרשמתים במשך השנים תחת כל מחווה נהרית וימית, שאין כמעט דף בלעדיה. הנה מדוע קראתי עוד לפני עשרים שנה ב“האור” הירושלמי, לגאולת הים לאחר גאולת האדמה; הנה מדוע התעמקתי בלהט מיוחד בשאלות הימיות, אם מצד כלליותן ואם מצד עבריותן, ובמאמר ארוך שנתפרסם ב“התורן” הניו־יורקי, לפני כארבע־עשרה שנה (ד“ר קלויזנר אמר להדפיסו ב”שילוח" אלא שהמלחמה העולמית והצטרפות תורכיה אליה הפחידוהו קצת), ניסיתי להניח גרעין למעין ספר דברי־הימים ל“ישראל על הים”.

עם־כל־אלה, רק עם קריאת חיבורי הפרופ' נחום סלושץ על העברו־כנענים ועל איי הים, ועם נסיעותי המרובות בים־התיכון עצמו לאורכו ולרחבו, נפקחו עיני לראות עד כמה עבריים באמת היו קדמוניותנו הקוסמים של ימנו זה. אכן, יודעני היטב: רבים יטילו ספק ב“עבריות” זאת, שהרי נגררים הם, כרוב העולם עדיין, אחרי הטעות היסודית שנעשתה בלימודי בתי־הספר באשר לכנענים מצד אחד והעברים מצד שני. אבל הכנענים לא היו פחות עברים מאשר הבאווארים גרמנים ומאשר הנורמנים צרפתים. בין ישראל ויהודה היו לפעמים יותר הבדלים מאשר בין יהודה וכנען – כשדוד קרא, למשל, לחירם בשם “אח”. באשר לזבולון ולדן, ביחוד, שבטינו הכי ימיים – מי אינו יודע מתוך שירת דבורה – שנתחבר לפני כארבעת אלפי שנים! – כי בחור בחרו אלה “לשכון אניות לחוף ימים”¹, מאשר לחוש, כדרישת הנביאה הגדולה, לעזרת ברק נגד סיסרא…

“לשכון אניות לחוף ימים” – בלשון תנ“כנו עצמו. ולא רק “לשכון אניות”, בלתי־אם “להפליג” בהן, “להרים נס”, “לפרוש מפרשים”, “לחתור אל חופים”, “לרדת במים רבים”, להשמע ל”רבי־חובלים“, לצוות ל”מלחים", וכל שאר אותן המילים הימיות שרק עם ימי כעמנו היה מסוגל ליצור כמותן לרוב. הן עצם העושר אשר למושג האניה – ספינה, סירה, דוגית, כלי־גומא ועוד – יוכיח כי לא מקרה בלבד היתה ימיות זו בישראל, ואלמלא ימיותו זאת ההיה מוצא יחזקאל בשירתו הנאצלה על צור וצידון (דרך אגב: זוהי הספרות היחידה שנשארה לצורים ולצידונים!) את הביטויים והגוונים העשירים כל־כך ואת תיאוריו המפורסמים?

אפס, נטיתי קצת מהנושא, אשר הצבתי לעצמי בראשית דברי אלה. הכל מודים – ופרופ' סלושץ אישר את הדבר בהוכחות שאין עוררין עליהן – כי לא היוונים הם שיצרו מרסיליה הצרפתית, בלתי־אם אותם הכנענים (ובהם הדנים והזבולונים). שם העיר הזאת היה לפנים מר־סלע, זאת אומרת “אדון הסלע הגדול” שבקרבתה. הכל יודעים ומודים גם־כן, כי “קרתגו” היתה לפנים קרתא־חדתא, זאת אומרת “הקריה החדשה”, וכי שם האי מאלטה, אשר לאנגלים בא מהפועל “מלט”, מפני שאל נמלו הטבעי והעמוק היו האניות “נמלטות” בשעת סערה. אין צורך כמו־כן להעיר, כי “עזה” הוא שם עברי, וכן “יפו” וכן “חיפה” שמובנה (חוף קטן), וכן צור, צידון, “בארות” (ביירות), “נבל” ביבלוס ביוונית, ורוב ערי־החוף לים־התיכון העברו־כנעני. מה שלא יודעים, אבל, מה שאין הרוב מוכן להודות בו הוא, כי הרבה־הרבה מאותם “איי־הים” (ארכיפלגוס ביוונית), שתנ“כנו מדבר בהם והרבה־הרבה מעריהם ומהריהם – שמות כמה מהם עבריים ביסודם מפני שהעברו־כנענים גילום, מצאום, ויישבום. ניקח את עצם שמה של ממלכת יוון בעברית. מלחינו הקדמונים הגיעו, בודאי, ליוון (טיט־המפרץ אשר לסלוניקי העתיקה, בקרבת הנהר, ולכן קראו למקום בשם “יוון” (מדינת־הטיט, הלחלוחית). מיצר־הדרדנלים (דרדנוס ביוונית) מ”דר־דן" שישב בו, כ“דן” בצפון ארצנו מוצאו. השם התורכי “גריט” לאי־כרתים, או קנדיה, הוא שיבוש המילה העברית הטהורה “כרית” על משקל פעיל – זאת אומרת שמלחינו ידעו כי אי זה “נכרת” מעל יוון בזמנים רחוקים, ומכאן אחר־כך שם העם הכרתי שבא לארצנו ושממנו גייסו מלכי ישראל חיילים נועזים לצבאם. דרך־אגב ייאמר־נא כאן, כי מילת “פלשתים” אינה מילה זרה ללשוננו, שהביאוה אתם ה“פלתים” וה“כרתים” – בלתי־אם מילה עבריה גם היא, ובן יהודה ביאר כבר, כי השורש “פלש” מובנו לחדור לארץ מהארצות כשם ש“הגר” הוא לצאת ממנה. הכרתים פלשו לארצנו ולכן קראו להם העברים בשם “פלשתים” – הפולשים, העולים החדשים. היוצא מזה הוא, כי השם “פלשתינה” הוא שם עברי קצת מסורס בהמשך הדורות.

*

הנני על סיפון הספינה המסיעה אותי לאירופה. מה שברור ללא ספק הוא, כי שם האי סיציליה הוא לא פחות עברי ממרסיליה: שם מר־סלע, ואילו כאן “שיא־סלע” (גאון־הסלע). כל העובר על־פני אי זה יודה, כי עינים טובות היו לדנים, לצורים ולצידונים ולזבולונים. הר ה“אתנה” הוא הר “אש־נע”, עם החלפת “שין” ו“תו” הרגילה מאוד בשפתנו. מסינה – מוצאה מ“מי־סיני” או מ“מי־סנה” (הסנה הבוער באש, ליד “הר־האש”). כי העיר קטניה היא שם עברי הודו בכך כבר החכמים. מדוע לא יודו, איפוא, כי גם “סירקוזה” – משתי המלים העבריות יצאה: “שיא־רוגז”, וידוע אמנם כי העברו־כנענים עברו בה לפני היוונים, שפיתחוה בימי ארכימדס לגדולה שבערי יוון העתיקה.

ספינתי משרכת דרכה לאט־לאט במיצר “מי־סיני”, והנה במרחק נראה לעינינו חצי־אי “קאלאבריה” – “כל־בריא” בעברית. שם איטליה עצמה הוא שם עברי טהור – “אי־טל־ים”. כך קראו לה דנינו וזבולונינו ב“שפת כנען” של ישעיהו הנביא. ברומא – אנחנו ב“רמה” (רמה והרמתים של ארצנו), ואם אפגוש שוב את מוסוליני אגיד לו כי לא מרמוס ומרומולוס, שינקו את חלב הזאבה נוצר השם רומא, אלא מפני שהאטרוסקים אשר “פלשו” ל“אי־טל־ים” באניות דניות וזבולוניות, קראו למקום בשם רמה – כעצת הכנענים…

*

מחרתיים נעבור על פני האי שׂר־דן, שהיה ל“סרדיניה”, ועל פני האיון הקטן ממנו, “אלבה” – שמובנו “אל־בא” למקום, אלוהים בא לאי. איי־בליארים ליד ספרד הם איי “בעל־עיר”, כבעל־בק בצפון סוריה. “קרטחנא” הספרדית היא “קרתא־דן” וקאדיז היא “קדיש” בבטוייה האפריימי.

הנני דומם. אין כל צורך ללכת הלאה.

אם קשה מאוד לכבוש את רצנו חזרה היום, כאשר הוכיחו המאורעות האחרונים, נכבוש־נא לפחות בינתים את ארצנו מאתמול…

טוב שידע העולם, כי לא רק עם־יבשה גדול היה עמנו, אלא גם עם־ימי חשוב.

ישראל על הים!

ד“ה, י”ב בתשרי תר"ץ – 16.10.1929

---

היללים ולא שמאים!

מאת

איתמר בן־אב"י

(איגרת לרבני ישראל)

רבותי הגדולים,

עתוננו פירסם היום, במדור “בת־קול העתונים”, קיצור להוספה המיוחדת אשר הוציאה “אגודת ישראל”, למחרת חג השבועות, בקשר עם מה שהם מכנים בשם “שערורית המכבי ביום מתן־תורה”. יחד עם כך נוגע עורך “מדור הספורט” בעתוננו בשאלה חמורה זאת במתינות, והצעתו המעשית למנהיגי העם וגם לרבניו, לבוא סוף־סוף לידי הסכם מיידי ומתאים לכל הצדדים – הארת מגרשי “המכבי” במוצאי־שבתות־ומועדים באור חשמל מספיק למישחקים השונים. יש כמדומני בהצעה זאת הרבה מן הבינה ומן המעשיות, ביחוד בימי הקיץ הארוכים, שקרני שמשם הצורבת הופכות את צהרי־שבתותינו לימי אש ולהבה.

אם תתקבל הצעתו ואם לאו – הדבר קשור כמובן בהוצאות מרובות, שעל הועד הלאומי, מצד אחד, ועל “מוסדות הדת”, מצד שני, לשאת בעולן – הרי דבר אחד ברור הוא עכשיו למדי: איסורים גרידא, פירסום הודעות פסקניות כאותן של הרה"ג הכהן קוק, לפני כמה שבועות, קולות־קוראים למצפון הדתי שבמחנות הדור החדש, כאותן של רבני יפו שניהם בשבוע החולף – לא יועילו עוד, וחטא נחטא לעצמנו וגם לשדרות הקהל הרחבות אם, כבת־היענה בפני ציידה, נאמר כי בתחבנו את ראשינו בעפר האדמה לא נראה את האויבים אשר מסביבנו.

אין כל צורך לחזור כאן על אשר כבר הגדתיו לכם, רבותי הגדולים, באיגרתי הראשונה אליכם לפני ירחים אחדים. בהיותי מאז ומתמיד, גם בעודי ילד לאמי החסידה והצדיקה דבורה בן יהודה – איש המסורת והאמוּניות, לא יכולתי לראות בהתפוררות כל הקדוש על אדמת האבות וארהיב להרים את קולי ברמה למען משוך את תשומת־לב העומדים בראש הענינים הדתיים בארצנו לסכנה הכרוכה בהמשכת המצב הנוכחי. מדוע נשאר קולי זה קול־קורא במידבר? מדוע לא הואיל הרה“ג קוק, הער כל־כך לנימי הנפש הישראלית, לנגוע בו בדרך ישרה, ויסתפק במענה צדדי וכללי להערותיו של “אחד הרבנים” בעצם עתון זה? מדוע שם גם הרה”ג יעקב מאיר מחסום לפיו, ולמה לא יצא הדיבור המשחרר מעם חוזה נעלה ורב־הקסם כרבי בן־ציון עוזיאל התל־אביבי?

הבאמת פגה הנבואה מעמנו לעולמים? הנחנטו הגופות גם יבשו הלבבות ללא הגבה כל שהיא למאורעות הכבירים ההולכים ומתרחשים בכל אפסי העולם מאז המלחמה העולמית?

ראו־נא את אשר קרה בספרד, מדינת הקתוליות par excellence רק לפני שבועות אחדים, וקחו־נא מוסר ולקח ממנה. הטו־נא את אוזניכם למתרחש ברוסיה הגדולה, עם מלחמת מיליוניה נגד ה' בכבודו ובעצמו, ומהרו־נא לקדם את פני הרעה, הפושה על כל סביבותיה במהירות רבה, בעשותכם דבר מה, שיישאר למעשה־רב בקורות העברים על אדמת תחייתם.

*

הנה דבר אלי יגונב, כי בימים אלה הזמין הרה"ג קוק לביתו את גדולי הרבנים הירושלמיים ואת כל הדואגים לקדושת השבת בכדי לטכס עצה בשאלה הבוערת ולבקש דרכים לפתרונה הרצוי, וכפי הנשמע היתה האספה סוערה וגעשה, מאין אחד מהנוכחים מעיז בנפשו להגיד לנאספים את האמת כמות שהיא.

הוצעו אמנם הצעות ונתקבלו החלטות, אבל גם לא אחת מההצעות וגם לא אחת מההחלטות לא קלעה אל עצם המטרה ולא פתחה את השערים להתפייסות ולהבנה, שתביאנה בכנפיהן את בשורת השכינה המחודשה להמונים המחכים לדבר אלוהים חיים.

לא, רבותי הגדולים, לא בדרכי איסורים מיושנים, חרמות מבוטלים, הפחדות חלודות, יעלה בידיכם להטיל את רצונכם – רצוננו גם אנו – על רבבות הצעירים והצעירות ששריריהם להם בעזרתם, שעיניהם ושפתותיהם בחיותם הנפלאה אינן ניתנות לשיעבוד ולמירמס.

כאשר כבר העירותי באיגרתי הקודמת – אם לשמרם תאבו, אם להחזיקם גם להבא תאמרו בקמטי דגלכם הדתי, אם להוציא מהם עוד תקוו את המשען אשר מבלעדיו לא יחיה עם באשר הוא עם – צעדו־נא לקראתם מספר צעדים וצעדו גם הם לקראתכם בצעדיהם הכפולים. הן לא תמיד היה ישראל יודע רק קלשוני־אש וחיצי רעם; הן גם משה מעל הר־סיני הסכים להסתלחות, ויעצום את עיניו בברכה לשבטיו כולם למרות אליליהם פה ושם, ומי כהילל הבבלי היה בתולדותינו לתורה, לגדולה ולתפארה – אך יחד עם כך גם לפשרות, להסתגלות ולדרכי שלום?

להיללים אנחנו מתגעגעים גם היום – אנחנו המוכנים להילחם למסורת גם לאמוניות בשארית הדם בעורקינו – להיללים ולא לשמאים.

להללים שיחזירו במתינותם ובמתק־לשונם את העם למקורות, ולא לשמאים שירחיקוהו מהם בתקיפותם.

יקום נא הילל הירושלמי ללכת בעקבות קודמו הבבלי; יקום־נא ויעבור־נא הוא בראש רבנינו כולם, כשסבר פניו והדר קומתו מאצילים על המונינו החדשים את התחדשות הימים הגדולים לפנים.

יקום־נא וקבל־עם יגיד־נא לדורשים בעצתו את אשר בלבו פנימה. אל יירך לבו, אל־נא תמעד רגלו.

הררי ציון מאחלים זה אלפיים שנה לראותו, ונהרות הירדן והקישון עודם מרנינים את מימיהם לשם נצחונו.

דיבור אחד רק. התורה על רגל אחת – ונפתרה מהיום ולעולמים שאלת השבת לא בלבד, בלתי־אם כל השאלה הדתית כולה, עם ישראל בארצנו, בשפתו וברוחו.

כל דרך אחרת – רבותי הגדולים – מוליכה לחורבן ולתהום.

ד“ה, י”ג בסיון תרצ"א – 29.5.1931

---

כיבוש ההרים

מאת

איתמר בן־אב"י

כאשר יצאנו לפני שבועות מספר, בקריאת עידוד לכפריי מוצא, הקרובה לבירתנו כל־כך, לא הרהבנו עוז בנפשנו להאמין כי הדברים ישאו פרי באחד הימים הקרובים. הן רגילים אנחנו מאז ומתמיד בעיכובים למיניהם, ו“התיישבות האלף” שכה הרבו להכריז עליה, תוכיח. שעל־כן רבה השמחה לרגל הידיעה, כי בעוד ימים מעטים, אולי כבר למחרת חג־הסוכות, תרדנה למוצא עשרים המשפחות הצעירות, אשר תהיינה הראשונות לבניין המחודש, ובעבור הנוסעות והנוסעים במכוניותיהם מתל־אביב וירושלימה וחזרה יתגלה לעיניהם מראה עשרים הבתים אשר יוקמו במורד היפה לרגלי מבראת “ארזה”, והאילנות הרבים אשר יינטעו בכרמים מסביב להם.

אין הידיעה רשמית עדיין, אך אינה מוטלת בספק, ועל־ידי־כך יתוקן סוף־סוף העוול הגדול אשר נעשה לאומלל הכפרים שלנו מימי מאורעות אב האדום. כי אמנם יחד עם חמש־עשרה המשפחות, אשר חזרו לכפר מוצא עוד לפני כשנה, והתנועה הרבה אשר למבראת “ארזה” ביופיה הרב, בנקיונה ובסדריה השפירים, יהוו המתיישבים החדשים גוש איתן אשר לא על נקלה יהיה מטרה לחיצי השונאים בעתיד. לא עוד אלא שממקורות מוסמכים מוסרים, כי התקוה רבה להגדלת המשק המקומי עד להכפלת המספר הנוכחי, אם רק יוכיחו חלוצי המחנה, ארבעים הצעירים והצעירות אשר בהם דיברנו, כי הצלח יצליחו בתכניתם הנועזה והרעננה.

*

מהי תכנית זאת?

השיבו־נא איפוא לדבריו של זקן־הכפר ונלהבו היותר גדול, הא' שמואל ברוזא. אין הוא אוהב לאקדם אקדמות. בפניו השזופות, בעיניו המתרוצצות, בכל תנועה מתנועותיו מרגיש אתה את האיכר במאה אחוזיו. הוא עושה עליך רושם מיידי של עובד־אדמה מדרום צרפת או מצפון איטליה, עם הבדל אחד לזכותו – שהוא מדבר עברית. בודאי, כאן ושם פורצות טעויותיו הלשוניות לרוב, אבל עצם טעויותיו מעניקות לו דבר־מה קוסם ומושך, ומדי רגע מרים הוא את זרועו השמימה, כאילו רוצה הוא להשהיד על דבריו את המרומים. – מה שלא הבינו איכרינו – פותח האיש את וידויו – הוא שארץ־ישראל זאת אינה אדמה אחידה, כהולנד, למשל, אשר רוב קרקעותיה שפלה. יש לנו בארץ אבותינו זאת שפלות יפות ורחבות, אך גם עמקים מוגבלים וצרים. מחוץ לכך, חלקה הגדול ביותר הם ההרים. מה עושים, אבל, חולמי החקלאות העברית? הם מתרכזים רק בשפלה, בעמקים הרחבים ולכל היותר בעמקים הצרים. התוצאה: ישוב עברי נפלא אמנם, חי והרה־עתידות לאורך ים־התיכון ובמרכזה של ארצנו. טוב ויפה, ויישר־כוחו על כך. אך בינתים הולכים שכנינו הלוך וכבוש את ההרים. לאט־לאט, בהדרגה שיטתית בולטת לכל עין. הנה כוסה הר פלוני ביער גדול; הנה נוטע אלמוני כרם גפנים לאין־גבול. טרשים גדולים וקטנים טוייבו; בנינים מפוארים וגם פשוטים הוקמו, וכל הפסגות אשר בארץ לא לנו תהיינה עוד… המותר לנו להרשות עוון אשר כזה?

כאן ישתתק המוצאי המפוּלד לרגע קל, ובמשכו אותך אל תוך גנו וכרמו, הוא מוסיף אז ביתר כוח:

­– יראה־נא אדוני, יראה־נא ויגיד אם יש להתאונן על ההרים האלה שעבדתים בעצם ידי בארבעים שנות־עמל. בתחילה הייתי גם אנוכי בספקנים, בפקפקנים, במזלזלים. הן רגיל הייתי באוקראינה הדשנה, בליטא הפוריה, לשדמות שאין כמותן בעולם, והאבנים והסלעים כאן הפחידוני כל־כך בימים הראשונים להתאכרותי בארץ. אפס, לא עברו שנים רבות, ואיווכח כי אין באמת כהרים לדשנות ולפוריות, אם רק ידרשו מהם את אשר יוכלו לתת – פירות, פירות מכל המינים, פירות של כל מדינות העולם. הנה משמישי, אדוני! מה חסר להם? אילנות המישמש האלה בלבדם הכניסו לי יותר משתי לירות כל אחד, ועוד ענפיהם נטויים. הסתכל־נא באגוז ההוא. קליפורני אמיתי. הייתי הראשון לאזרחו בארץ, כשכולם הביעו את דעתם כנגדו. הוא נתן בשנה החולפת אגוזים בסכום של שבע לירות, ולואי שהיו לי כמותו עשרה, עשרים, מאה. השוק פתוח לפניו לרווחה.

וברוזא מוכיח, במספרים ובעובדות, מתוך אוצרותיו המלאים וכיבושיו המוצלחים, כי עשרים דונמי עצי־הפרי אשר לו – עשרים דונמים בלבד – מעניקים לו שנה־שנה לא פחות – ואולי גם יותר – מעשרים דונמי־פרדס אשכוליות וזהביות. בכל אופן, דבר אחד טוב אצלו מאשר איכרי השפלות והעמקים, עם כל גדולתם העכשוית, והוא כי אין לו חשש לירידת המחירים, לסגירת השערים. אדרבה: אם גם תיהפך כל ארץ־ישראל ההררית לפרדס ענקי אחד מצוא תמצא את היכולת לשלוח את פירותיה החוצה.

– לא, לא חלמיש וברזל בלבד הם הררינו אלה, אלא גם חלב ודבש, תירוש ויין, עסיס ושרף. די רק לרצות, לעבד, לנטוע, ומה שמענין הוא יותר מכל – כי אין כל צורך בהשקאה! מימי הגשמים מספיקים בהחלט. סימפסון בכבודו ובעצמו היה כאן, בכרמי, וישתומם על התוצאות.

*

ובאמת, צדק האיכר בן השישים, והגיעה השעה לעשות קצת חשבון עם עצמנו. אסור לנו, אם גם נדמה הדבר כמזהיר לעת־עתה עד מאוד, להקריב את מאמצינו על מזבח אחד. במאמר אחר הזכרנו כבר את דברי אחד האיכרים מראשון־לציון, שאמר כי אנשי מושבתו עוקרים את גפניהם כדי לפנות את מקומן לעצי־ההדר. והאיכר הוסיף: לא לנו היין, כי אם לזכרון־יעקב, לגדרה, לכל הכפרים אשר על ההרים.

סוף־כל־סוף – ארץ הפירות היתה ארצנו לפנים, ארץ היין par excellence וטוב להטות את חקלאינו לאותם חבלי הארץ, שהרריותם מעתידה אותם לגדולות ולנצורות. ראו־נא כיצד עולים העצים מבין הטרשים לאורך הדרך המובילה משער־הגיא ירושלימה. הארץ מתייערת לעינינו ממש. כל שתיל שדואגים לו רק שנתיים, משתרש בכוח מפתיע. הזיתים ביחוד נהדרים באמת, ואילו הבינה " קרן הקימת לישראל" לנטוע את “יער הרצל” בהרים ולא בשפלה, כי עתה היה לנו יער אמיתי שיזכיר לנו את הרצל בכל שעות היום והלילה.

נסיונה של קרית־ענבים, ליד אבו־גוש, הוכיח למדי מה טיבם של הררינו, אלא שאנשי קרית־ענבים מתררכזים אולי יותר מדי בתעשיית החלב. תבוא־נא איפוא מוצא המחודשה ותפתור לנו את הסוד הגדול – סוד עושרה של ארץ־ישראל ההררית בימי יוסף בן־מתתיהו, שהגיד עליה כי מיליוני אנשים היו חיים ממנה ועליה בכבוד ובמנוחה.

עוד הרים רבים – מאות, אלפים – מחכים לידים גואלות ומחירם היום קטן, קטן בכל אופן מכל שדה בעמק או בשרון, בשפלה או בערבת־הירדן.

הנזניחם? הנחכה עד אשר ילכדום אחרים? הנשלם תמורתם פי עשרה, פי עשרים משוויים היום?

או להיפך – האם לא נזדרז, האם לא נכפיל את “מוצא”ינו להבא, האם לא נציל את כל אשר נוכל בעוד מועד?

*

לפני שלוש ושבעים שנה נוסדה בירושלים האגודה הראשונה ל“עבודת אדמה” וראשית פעולתה היתה לקנות את אדמת מוצא בכסף־מלא. שם הונח היסוד לכפר אשר בו ינסו עתה עוד עשרים משפחות של חלוצים חדשים לחדש את נעוריה בפעם השלישית.

מי יתננו כולנו, הירושלמיות והירושלמים, מתנכחים בשעת חגיגת השיפוץ בבשורתו המרנינה.

ומי יתננו זוכים כולנו לחיות ולראות בשנת תרצ"ד הבאה בחג־ היובל לזקן־כפרינו העברים, למרות דלותו הזמנית.

ד“ה, י”ח באייר תרצ"ב – 24.5.1932

---

ומה עם אופרתנו?

מאת

איתמר בן־אב"י

כשבא אלינו יהודה הר־מלח הזמר, לפני כשש שנים, ובפיו הצעה ליצור אופרה בירושלים – חשבנוהו משוגע. הלא תזכרו את הימים ההם. הארץ החלה אך זה עתה להתנער מחורבנה. מספר היהודים בביתנו הלאומי הגיע לשבעים וחמישה אלף, לכל היותר. הכנסיות הציוניות לא ידעו איך להתחיל בעבודת ההתיישבות החדשה ולא העיזו לחלום עדיין על תקציבים של רבע מיליון לירות אפילו. המאורעות בארץ, מלחמת־האחים, התוהו־ובוהו בכל חיינו, הרחיפו ענני דאגה על פני רקיעינו המשולהבים. יום המחר היה לנו חידה סתומה. והנה בא איש שחי חיי חלומות ושירה בגולה הרחוקה, ודברו אלינו – שירה וזמר. איך? כיצד? במה? האיש צחק למי ששאלו. הוא האמין, התנבא, קיווה. לא עוד, אלא שנעשה הנסיון הראשון. הנסיון לא הצליח ביותר. אין דבר. הר־מלח לא נואש. אך המצב היה קשה, קשה מאוד וכל הבנין הרופף עמד בפני התפוררות.

אז יופיע פתאום מפטרוגראד הרחוקה, אותו האיש, אותו הכוח, אותו המרץ, שלו נזקקו חולמי האופרה העברית בשאיפתם השוקקה. בפשטות ובתמימות בא אלינו האיש שברוסיה הגיע כבר לפסגת הפירסום והתהילה; האיש ששמו בלבד היה לדגל בחוגי השחקנים והשחקניות הכי מצוינים שבאופרות המשובחות של רוסיה הנרחבה; האיש שגם שליאפין הגדול ראה בו לא רק ידיד נאמן, מנצח נפלא, בלתי־אם מורה וקוסם באמנות הניצוח האופראי. לא במקרה בא האיש אלינו, והרמן ברנשטיין, עורכו הראשי של ה“ג’ואיש טריביון” הניו־יורקי, הוא שסיפר לי את הדברים האלה, כי עוד לפני כעשר שנים, בתחילת המהפכה הקרנסקית, נפגש עם גולינקין – זהו שמו – למחרת הצגת “הספר מסיוויליה”, עם שליאפין כפיגארו ומאות איש בתפאורתם ובתזמורתם הנהדרה (מה מעניין הדבר שעשר שנים אחר־כך בהגיע ברנשטיין ירושלימה לראות בהתקדמות האופרה, נפגש עם גולינקין בערב ה“ספר מסיוויליה” בירושלים!) ובפטרוגראד המהפכנית והסואנה ההיא, בפטרוגראד שבישרה אז לעולם תקופת־איתנים חדשה, עם כל אפשרויותיה לאנושות המייחלת – העביר גולינקין לפני ידידו המוקסם והמפקפק את דבר חלומו הטמיר מאז בחרותו – לצאת את רוסיה במהירות הכי אפשרית, יחד עם אחדים מתלמידיו ומתלמידותיו – בשביל להניח את אבן־הפינה לאופרה העברית בציון!

בפשטותו, בתמימותו, בענוותו, לא ידע ההוזה כי לקראת אכזבות ומפח־נפש הוא יצעד מאז הניח מידיו את שרביט “ממלכתו הפטרוגראדית”. בודאי: אושר אין־גבול הרגיש ביום המזהיר ההוא, שבו נתגלתה לעיניו יפו עם צוקי־סלעיה ועם ירקרק תמריה ופרדסיה. אושר אין־גבול הרגיש אחר כך לכשיצא לקראתו הר־מלח וגרעין האופרה העברית כבר בידיו. אך במהרה נוכח האורח הגדול כי התלהבות והזייה בלבדן אינן מספיקות. כי קולות יפים לא לאבני־בניין ייהפכו, כי מיתרי־כינורות לא ייצרו במת־קסמים. יצירת אופרה הכי צנועה, מימוש החלום הכי מעוטי, דרשו מאת גולינקין שניגש מיד לפעולה מאמצים ומרץ אל־שניים. צריך היה לראותו בימים הראשונים ההם. עם הר־מלח בלבד אין יוצרים מקהלה. צריך היה להביא כוחות מהחוץ, כי עוד לא נתגלו בארץ ניצנים מקוריים. צריך היה להיכנס במשא־ובמתן עם אמנים חדשים, לחתום חוזים לשנה, לשנתיים, לשלוש, להתחייב בקנסות על הפרת חוזים, להבטיח עתידות. מה שסבל האיש מתנאי המקום – האולם, הבמה, הפרגוד – יודע כל בר־בי־רב היום. קבוצת האמנים שהופיעה בפעם הראשונה להציג לפנינו את האופרה “טרוויאטה”, הפתיעתנו ממש בהופעתה הנשגבה. מלא־כלום נברא יש. קרשים בלים נהפכו והיו לעמודים מפוארים. מארג פשוט עשו משי מזהיר. בעשרה קולות ובעשרים כלי־זמר הרגשנו את מינעמי פריז ורומא, לונדון וניו־יורק. שגיאות? עברית משובשת? צרימות פה־ושם? והיכן לא היו תקלות כאלו בתחילה? הביום אחד קמה אופרת צרפת, וה“סקאלה” במילאנו בבוקר בודד?

ההתחלה נעשתה! האופרה החלומית היתה בין־לילה למוסד חי ואיתן, משגיא ומרנין, שרומם את כולנו אל־על. רק צער אחד היה בליבותינו – שלא זכה מחיה השפה לראות במו עיניו את אשר לו התפלל בפסגת שאיפותיו.

*

היתכן איפוא שעם כלות השנה הרביעית למאמץ היותר מוצלח בתחייתנו השלישית, מחוץ לשפה העברית כשפת־הדיבור – היתכן שכל המפעל המפואר הזה של גולינקין יעמוד על־פי תהום בשל רשלנות מוסדותינו, בשל אדישות הנהלתנו המקומית, עם המפקד קיש בראשה?

בודאי: לא שכחנו את אשר ניסה לעשות נשיא ההנהלה הציונית בירושלים בתחילת פעולותיו של גולינקין בארצנו. זכור נזכור כולנו כיצד עבדו המפקד קיש, ה' קסלמן, ה' גולדווטר וה' פרץ דגן, לבסס ולכונן את המפעל הכביר אשר נוצר במרצם של נלהבי החולמים בארץ זאת. זכור נזכור כמה תקוות, כמה אמונה, היו בליבות השחקנים והשחקניות, עם גולינקין בראשם, לקול־הקורא שיצא אז לכל תפוצות הגולה לבשר את בשורת היצירה הגדולה שנוצרה תחת שמי הדרור העברי. הגיעו עצמכם: אחרי בקשות וגישושים כה רבים זכינו סוף־סוף למוסד הלאומי העברי האחד שכל תושבי הארץ – יהודים מושלימים ונוצרים – יכולים לבקרו וליהנות ממנו במידה שוה ובלי כל הבדלים גזעיים, לשוניים ודתיים. מי כעברים עצמם יודעים כמה קשה להשיג בהצגות הראשונות כרטיסים בשל הסתערות הלא־יהודים על הכרטיסים האלה ימים ושבועות לפני ערב ההצגה? ואחרי סר הרברט סמואל היהודי – האם לא ממבקרי האופרה בתמידות הם נציבנו השני, לורד פלומר ורעייתו? המעט זיכה סר רונלד סטורס, מושל ירושלים, את האופרה בנוכחותו? האם לא מאה פעמים הצהירו לנו הקונסולים כולם, מה גדולה הערצתם למפעלו הכביר של גולינקין? היש הצגה במתית אחרת בכל ארץ־ישראל שתוכל למשוך אליה צופים רבים כל־כך מכל החוגים? ואם כן הדבר היום, עם כל הסבל שסובלים “כוכבינו” האופראיים, גברים גם נשים; אם אך ורק בערבי הנגינה־והשירה הללו נפגשים אנו בצוותא עם “כליל ירושלים” ו“כליל יפו”, כשאין כסאות מרופדים, כשאין הסקה מרכזית בימי החורף, כשאין האמנים עצמם יודעים היכן לשמור את מלבושיהם, כשרובם באים להצגה וקיבתם ריקה (כמה פעמים הציגו גיבורי במתנו זו את “אותלו” ואת “כרמן” ו“דון־חוזה”, לאחר שגמעו כוס תה קלוש ואכלו פת לחם יבש כארוחת הערב!) – מה תהיה אופרה זאת אם תתגשם אף במקצת תכניתו של מנצחנו הנערץ, גולינקין בגיבורים?

מה דורש הוא? – תשאלו אולי.

רק אלפיים לירות כתקציב שנתי מובטח לארבע השנים הבאות, ומגרשי “הקרן־הקימת” לבנין שלושה אולמי תיאטרון בחיפה, בתל־אביב ובירושלים. אלפיים לירות שיבטיחו את קיומם של ששים משפחות עובדים רוחניים נפלאים, שיפיצו את שפתנו כאשר לא הפיצוה בתי־הספר והמדרשות יחדיו.

אלפיים לירות מובטחות לשנה, ובה בשעה שאין לך דבר כמעט שאין ההנהלה הציונית באה לעזרתו בכמה מאות, בכמה אלפים אפילו, מדי שנה – משתמט קיש, שוכח את התלהבותו הראשונית ומסתפק בהבטחות גרידא.

אלפיים לירות לשנה – כשהממשלה הצרפתית מכסה את גרעון האופרה הפאריזית שלה בשלושה מיליוני פרנק־זהב שנה־שנה, כשאוטו ה. כהן, היהודי, נושא על שכמו את האופרה הניו־יורקית בעשרה מיליוני דולר שנתיים מתוך קופתו, כשהקיסר וילהלם לפני־כך וממשלת הינדנבורג היום ממטירים את מיליוניהם על האופרות בברלין, בדרזדן ובמינכן שלושתן…

פירורים מבקש גולינקין – ואתם מחשים?

אלף לירות לפחות תנו־נא לו מייד – אם לא תרצו בסגירת האופרה אשר כה נהניתם ממנה כבר ארבע שנים.

יד לכיס, גבירותי ורבותי, וההנהלה הציונית בראש הנותנים!

ד“ה, כ”ג אדר תרפ"ז – 25.3.1927

---

הרהורי תערוכה

מאת

איתמר בן־אב"י

כאשר הכריז יהודע גורדון, אחד המעולים בילידי ארצנו, לפני כעשר שנים, כי הוא וידידיו יערכו בתל־אביב העברית תערוכה לתעשייתנו הצעירה, התייחסו אליו רוב עסקנינו במנוד־ראש ולא מעטים מהם חשבוהו מטורף. בימים הרחוקים ההם לביתנו הלאומי היה מספר כל אוכלוסינו העברים מאה אלף לכל היותר, ותל־אביב עצמה, עם כל התפתחותה המופלאה, מנתה רק ארבעים אלף נפש. בתעשיה הארצית נראו רק הניצנים הראשונים, והדרישה לתוצרת הארץ לא היתה בנמצא כלל ועיקר. האם בזאת – שאלו הכל בדאגה רבה – נופיע לפני שכנינו ומושלינו גם יחד? בעוד עשרים־שלושים שנה אולי תגיע שעתנו גם אנו. אך לעת עתה, נדאג־נא ליצירות יותר ממשיות.

אפס, זכור נזכור כולנו את ההפתעה הנעימה בה הופתענו, כשבפעם הראשונה לחיינו המחודשים נדחק המון עצום בערך, מכל קצוי המדינה הקטנה, לתוך מגרש קטן ובנינים דלים אחדים, אשר הפכו בכוח מרצו של אזרח ראשון־לציוני זה, ויהיו לתערוכה בזעיר־אנפין. לאור היום תחילה, ולחשמל הלילה אחרי כן, חזו המבקרים בהשתוממות כבירה בפלא הגדול אשר לא ידענו את מציאותו עד אז בקרבנו. אכן, עם נפתולי הימים והשנים הוקמו בתי־חרושת לרוב פה ושם. אחד מיוצאי פולניה “עשה” שוקולד, אחד מעולי רוסיה יצר לבנים, פלוני התמחה ביציקת ברזל ואלמוני המציא לנו רהיטים שונים. באה התערוכה הצנועה ותגלה לנו עולם חדש, “אמריקה מקומית”, ולפתע נפקחו עינינו לראות, כי בצד חקלאותנו המוצלחת החל להתפתח ענף חדש להתערותנו באדמת האבות – ענף החרושת. לסוחרינו ולאכרינו נוספו תעשיינים, ולפועלי הכפר הסתפחו אומני העיר.

אופקים חדשים.

והכרה מעליזה זו גדלה כפל־כפליים עם תערוכתו השניה של יהושע גורדון, שנתיים אחרי הראשונה, במגרש הגדול של חברת האחריות “יהודה” – כי בה ראינו בבואה אמיתית לתערוכות החוץ, עם ביתנים ומחלקות, עם מזרקות ותאורות, עם שעשועים ומנגינות, ועל הכל – עם פעולות כבירות וברורות לתוצרת לאומית בכל משמעות מלים אלו.

הדחיפה ניתנה, ועצם הפתיחה על ידי סר רונלד סטורס, מושל ירושלים וממלא מקום הנציב אז, עם מאות האורחים הרשמיים וקונסולי אירופה גם־הם – הטביעה על היצירה הנועזה את חותמה הפומבי.

ולבותינו הומים ומאמינים.

*

אבל מה היה כל זה לעומת הצעד השלישי, הצעד הגדול האמיתי שעשוהו יורשי גורדון – ייבזרוב ויפה, מחוזרי הגולה? בעיני רוחם, אם כי בלי כספים כמעט, ידעו שני חוזים אלה לתת לתערוכה הננסית בשנותיה הראשונות צורה של יריד בין־לאומי ממדרגה ראשונה. הם ידעו מתוך ניסיונם העצמי וחוג מבטם הרחב, מה היא תכונת מוסד זה בארצות המערב, ולמן הרגע הראשון נתנו לו את היקפו הנכון, את צורתו הכללית. בודאי: גם תערוכתם הם, בראשוניותה, לא היתה מושלמת ומלאה, ובהרבה־הרבה מסדריה הותירה מקום לבקורת צודקת. אך בעיקר הודו כבר אז כל המשתתפים בה, בין אם היו עברים ובין אם נוצרים ומושלימים, כי זה היה מפעל נהדר באמת, מעשה רב אשר הרשים את כל רואיו, רושם עמוק ומתמיד. התוצרת המקומית הבליטה התקדמות שלא פללנוה אף במיטב חלומותינו, וביתני־חוץ, במיעוטם היחסי והצנוע אמנם, רמזו לנו אפשרויות שלא הרהבנו לתארן במוחותינו לעתיד הקרוב.

והתוצאה היותר מאמצת של תערוכה שלישית זאת, בהנהלת ייבזרוב ויפה, היתה, שמהצלחתה הוודאית כבר הוצאה המסקנה לבלי הסתפק עוד בנסיונות סתמיים, בלתי אם להניח את היסוד המוצק לתערוכה תמידית במגרש קבוע – דוגמת התערוכות האירופיות הגדולות, ועוד בה בשנה נרכשה החלקה הגדולה, ליד הירקון, ודבר היריד הכללי למזרח־הקרוב הוכרז בכל אפסי התבל.

לא זה המקום גם לא זו ההזדמנות לספר את מעשי התפארה לתערוכה הרביעית. זהו מן המפורסמות שאין להתריע עליהם. יריד זה היה מרכז כל חיינו במשך שני ירחים, ומאות אלפי איש – יותר מחצי מיליון – מארצנו זאת וגם מעשרות מדינות אחרות, הודו פה אחד כי עוד לא ראו כדבר הזה באזור ים התיכון. תל־אביב נהפכה בין־שנה לבירה עולמית, מסחרית ותעשייתית, כאלכסנדריה במצרים, כנאפולי באיטליה, כברצלונה בספרד.

*

והנה זה עלה רעיון חדש במוחם של הוזי תערוכתנו העולמית.

מכיון שהחלקה ליד הירקון נרכשה, וביתניה הגדולים עומדים ריקים רוב ירחי השנה, וביחוד מכיון שהיריד המסחרי והתעשייתי נפתח בה רק אחת לשנתיים, למה לא ישתמשו בה למטרות אחרות, ובעיקר לתערוכות אשר תציגינה לעיני הרבבות צדדים אחרים בחיינו הארצי־ישראליים?

מכאן ההצעה לפתוח השנה את תערוכת ביאליק.

לדיזנגוף, ישישנו הגדול, ולגברת פרסיץ, במרצה שאינו יודע ליאות, הכבוד הראשון במימוש הצד התרבותי לתערוכה זו היחידה במינה; אבל אין אני חושש כלל וכלל להפריז, כי אלמלא אותם ייבזרוב ויפה, אשר ידעו להפוך את מפעלו הצנוע של יהושע גורדון לאחד המפעלים היותר גדולים בארצנו המעפילה, כי עתה לא היתה תערוכת הלשון העברית מקבלת את צורתה הענקית בימים אלה.

צורה ענקית, אמרתי, ואין אני ירא פן יחשדוני בהגזמה.

עברתי בכמה מדינות ובכמה ערים וזכיתי לראות כמה וכמה תערוכות תרבותיות באירופה ובאמריקה, באפריקה באסיה וגם באוסטרליה, ואם אמנם לא ירהיבני לבי להכריז, כי הגענו כבר למדרגתן של אנגליה וצרפת, איטליה וגרמניה, ארצות־הברית ורוסיה, בהקמת תערוכות ממין זה, הרי יאמינו לי קוראי וקוראותי אם אבטיחם, כי לא בולגריה ולא יוגוסלביה ואפילו לא יוון ויאפאן, לא נתנו עדיין בגבולותיהן דבר הדומה אף במקצת למה שראו עינינו בתערוכת הלשון העברית.

על ביתנו של ביאליק הלא אין מה לדבר. היקף כזה לפעולתו בשדה ספרותנו, עם כמות מיסמכית אשר כזאת, לא שיערוהו אף אלה שידועוהו מקרוב בחייו היום־יומיים מאז החל להרעיד את מיתרי שירתו באזני ישראל עמו. כי אוסף עשיר כזה יכול היה להימצא בידי היוזמים במועד הרצוי, הוא אחד הפלאים בחיינו המחודשים, ופלא עוד יותר גדול הוא בעינינו העובדה החיה השניה – כשרון הסידור וחוש ההתאמה בכל אשר הוצג מפרי רוחו הכביר, גם מהנכתב עליו בשבעים לשונות העולם. מצד זה יש כמובן לזלמן פבזנר שלנו, האספן השקדן, יד בראש.

ואולם לא בביאליק לבדו נתרכזה התערוכה. כל מה שקשור ללשון העברית, למן הספר ובית־הספר עד לדפוס ולעתון, מצא לו כאן מקום רחב ומקיף, והמבקרים יכולים לעבור מביתן לביתן בלי כל ליאות ושעמום; אדרבא! ככל שמקדישים המבקרים מזמנם לביקור הביתנים השונים, כן גדלה ההתענינות, ויש מהם שביקרו בתערוכות יותר מעשר פעמים, ואף על פי כן מוצאים בהן תמיד־תמיד ענין נוסף.

שתי הערות מוצאני חובה להעיר בסוף רשימה זאת:

ראשית, מידותיה הענקיות של תערוכת העתונים לזלמן פבזנר. עוד לפני שנה וחצי בערך, באולמי “אוהל־שם”, ניתן לנו לחזות במפעל זה, שאין אולי דוגמתו בעולמנו, האדם עומד משתאה למראה הכתלים והשולחנות של אספן נפלא זה, אשר ידע לקבץ ולנטור את כל אשר הופיע בארצנו גם מחוצה לה בשפתנו הלאומית זה כבר שבעים וחמש שנים. אבל מה בצע בכל המפעל הנהדר הזה, אם לא ימצא עמנו את האפשרות לבסס על יסודות איתנים את פעולתו של פבזנר. צריך שאוסף עתוניו יישמר כרכוש העם בתל־אביב, וזאת היתה אחת הצוואות של המנוח ביאליק בכבודו ובעצמו ימים מעטים לפני מותו.

שנית, התפארה שבמפעל הראובני ואשתו, אשר ידעו, כאהרוני הרחובותי, להחיות את תורת הצמחים בארצנו וגם לקבוע לה את ערכיה התנ"כיים. אף ביקור מהיר במדור הצמחים שלהם עשוי להוכיח לנו, מה גדולה היתה ידיעת אבותינו בצמחי הארץ ובפרחיה ומה עשירה בשמות וכינויים אשר למינים השונים.

להראובני ואשתו חייבים אנו תודה היום, על שפרחי התנ"ך ואילניו וצמחיו קבלו את מובנם הראשוני ללא כל פקפוק. אין אנו נזקקים עוד לביאור הידוע מתמיד – “מין פרח” “מין אילן”. לכל אילן ולכל פרח שמו המדויק.

ד“ה, י”א באייר תרצ"ה – 14.5.1935

---

ועכשו – אוירדרום לתל־אביב!

מאת

איתמר בן־אב"י

אני רואה מראש את בנות־הצחוק אשר תרחפנה על פני כל קוראי הכותרת הזאת; הנה – יגידו אלה ברובם המכריע – הזייה חדשה, שגעון ממדרגה ראשונה. המעט סבלנו כדי להשיג את אשר עליו חלמנו בעשרים השנים האחרונות – נמל עברי לבירת עצמאותנו המתחילה, ומי יודע אם גם זהו הישג החלטי וגמור – והרי בא זה להציע הצעה שאינה אפילו בגדר חלום…

לא כן דעתו של כותב טורים אלה.

דווקא עתה, כשרוחות סוערות עדיין בקרבנו על הנוראה שבמערכות המלחמה נגדנו; דווקא עתה, עם המזימות המאומצות להצמתת אומתנו על אדמת האבות והבנים; דווקא עתה, שהשררה גם היא אינה יודעת עדיין כיצד להשליט סדר ובטחון בארץ ומה לעשות להבטחת התחבורה בין הערים והכפרים המנותקים עד לידי סכנת־כלייה – עתה הוא הזמן, כמדומני, לעיין ברצינות בבעיה העשויה להביא שינויים עיקריים בעניני העולם בכלל ובארצנו בפרט.

כידוע, הוכרחה ממשלתנו להטיל מצב מיוחד על כל מסילות־הברזל של מדינתנו זאת – ומזרח הירדן גם הוא – לשם הגנתן מפני מפוצצציהן מבין הערבים שכנינו, ונציבנו הרביעי עצמו חזה את הדבר מראש, לכשיצר את אוירדרומה המרכזי של הממשלה הארצישראלית בקרבת העיר לוד. הכוונה לא היתה כל־כך אז לשם ביצור התחבורה המסחרית, שמסילותינו ודרכינו המשובחות הותאמו לה במידה מספיקה, בלתי־אם להכין אמצעי תחבורה מובטחים מכל רע בשעת חירום. סר ארתור ווקופ השתמש בכל הזדמנות לעוף במטוסים כדי להוכיח לתושבי הארץ כולם את נחיצותם לאזרחיה בכל עת־מצוא.

הרעיון האנגלי לכך – כרעיון השביתה הערבית עצמה – נולד עוד בימי לורד רדינג, משנה למלך בהודו, כשהמורדים ההודים היו זורקים פצצות על הרכבות, ועל רכבת משנה־המלך בהודו בכבודו ובעצמו, לשם נצחון מזימותיהם המהפכניות. מאז לא נסעו עוד באי־כח אנגליה ברכבות מיוחדות, וישתמשו לרוב באוירונים מהירים שהיו, דרך אגב, מקצרים את זמן הנסיעות הרשמיות במידה מסוימה.

במעמד השביתה הערבית הכללית, אשר לבשה צורה כה מפתיעה ומדאיגה כאחת, והסכנה העצומה המרחפת על ראשי כל נהגינו כולם מצפון הארץ ועד דרומה, ממערבה ועד מזרחה – וכאן המקום לקרוא להם “הידד” על גבורתם, גבורה שאין דומה לה בהבטחת תחבורתנו המקוטעה – מה היה המצב אילו היה לנו צבא של נהגי־שמים, אשר היו יודעים להעיף את מטוסינו, כשם שהם מטיבים להריץ את מכוניותינו?

התראו מכאן את מצבם של ישובינו ונקודותינו המרוחקים, ביחוד, אילו יכולנו לקשרם למרכזינו הראשיים באמצעות מטוסים קלים, אשר היו מבטיחים לנוסעינו בטחון מוחלט במעבר מתחנה אוירית אחת לשניה, ואף לתחנות הרחוקות ביותר?

אתמול הסתערה תל־אביב בהתלהבות אל־שניה למחזה הנהדר של ספינת־קיטור, קטנה אמנם הפעם, העוגנת בעצם מימיה של תל־אביב העבריה ופורקת מעליה, בעזרת פקידי המכס העברים, את אלף שקי המלט למילוּט נמלה בעתיד הקרוב. זה היה רגע היסטורי, שרק אחד לדור יכולים אנו לחזות שכמותו, ולכן לא ידעו רבבות בני תל־אביב כל מעצור להגות־לבם. ירידת רב החובל היוגוסלבי על יבשת עיר־חוף זו שלנו בדגלה העברי – לצד הדגל האנגלי – עוררה התרעה עממית אדירה, שתישאר לעולמים בזכרון כל עדי המחזה בששונם ובהתלהבותם. כמעט שיכולים היו אלה לקרוא: בשוב ה' את “ספינת ציון” היינו כחולמים.

כל זה, יען הכל הרגישו בדרך הכי יצרית כי ספינה קטנה זאת, כי נמל קטן זה, היו רק התקדימים לעצמאות ודרור כפולים ומכופלים בעתיד הקרוב.

התשערו מה היה מצבנו בארץ, אילו קבענו בטבורה של כל עיר משלנו, גם של כל כפר ונקודה משלנו, אוירדרום בטוח, שממנו ניתן לשלוח את המטוסים ללא פחד ודאגה, בהמראתם למרומים, שבהם לא תגע יד משסים, מרצחים ופצצנים?

שום דבר לא היה שובר את השביתה המפורסמת כאמצעי־תחבורה זה לישובנו המעפיל. ודרך אגב היו מטוסינו עוזרים אז למשטרתנו עזרה רבה לא רק בחיפוש המתנקשים ובתפיסתם, אלא שכל ענין הבטחון היה מקבל צורה אחרת לגמרי.

אויר דרום ומעופפים עבריים תנו־נא לנו, איפוא!

בהקדם האפשרי, אדונינו, קברניטי ביתנו הלאומי!

ד“ה, א' בסיון תרצ”ו – 22.5.1936

---

אדישותנו הימית

מאת

איתמר בן־אב"י

לא הייתי בארץ ביום הגדול ההוא, שבו הורם על תורן ספינה כבירה ויפה דגלנו הלאומי. דומני, כי אילו נמצאתי אז בנמל חיפה, על הרציף החדיש אשר ממנו הפליגה אוניה עברית זאת, היה לבי מזדנק בקרבי למראה הנהדר ושפתי היו דובבות בהתלהבותן את קריאת האבות במאורעות כבירים אחרים לחיינו הצבוריים – היא קריאת “אמותה הפעם!”, המבליטה בקיצורה את תמצית השמחה האנושית למראה הגשמתו של חלום נשגב.

אכן, לא היה זה הנסיון הראשון בתחייתנו השלישית להדגשת רצוננו, הבלטת ישותנו העצמאית על פני הגלים התכולים. במאמר אשר שלחתיו, בערב המלחמה העולמית, לעורך “השילוח” בימים ההם, פרופסור יוסף קלוזנר – והוא לא הדפיסו כדבריו אלי אז, מפחד הצנזורה הרוסית – הזכרתי גם מניתי את כל המאמצים אשר נעשו על ידי חלוצים על הים של מולדתנו המחודשה. רב־פעלים ואדיר־החזון במקצוע זה היה ביחוד אותו “לוליק” פיינברג האיכר – הוא אביו הגאה של אבשלום הגיבור, בן־חדרה, אשר ירד, בודד וגלמוד, בסירה ישנה ורעועה, לחצות את מימי ים־התיכון הקדמון מאותה חדרה, אהובת נפשו, לחיפה הקרובה בתחילת שאיפותיה הימיות.

למן “אודיסיאה” ימית זו, אשר תזהיר בדורות הבאים לביתנו הלאומי כאותה אגדת הומירוס הנערצה, לא חדלו, פה ושם, יחידים וגם חבורות, לנסות את גורלם במימוש הרעיון הימי העברי על בסיס מסחרי ומעשי, והכל זוכרים עוד לבטח את אכזבת חובבי ימנו, במיעוטם המדאיב, על אובדן ספינת־קיטור קטנה “החלוץ” – לא רחוק מימה הזועף של יפו העתיקה. “נשברו אוניות” – כה סיפרו אבותינו הקדמונים את דבר כשלונם של אחדים ממלכינו בבנין ציים עבריים ליד אילת ועציון־גבר, והאסון שאירע ל“החלוץ” הרתיע את מאמצינו הימיים לירחים גם לשנים.

ודומה היה, כאילו אמר עם ישראל לשבת בחיבוק־ידים על שפת ימיו הגדולים – ים־התיכון וים־סוף – כשעמי הנכר מנצלים אותם בהצלחה רבה לטובתם הם.

*

לאושרנו, קמו לנו בארבע השנים האחרונות חולמים אחדים, אשר לא יכלו לראות בשויון־נפש את נמלי יפו וחיפה מעגינים במימיהם רק אוניות נכריות יום־יום, ובאחד הימים נוסדה על־ידם אגודה ימית על־שם אחד משבטינו הימיים היותר צולחים בעבר, הוא השבט “זבולון”. בזמן קצר זה עלה בידיהם של אלה להפיח רוח־חיים בערי־החוף שלנו, ודיזינגוף וגם ביאליק המנוח נתנו להם את ידיהם ואת ברכתם. במשך זמן קצר נהפך הנסיון החדש לתנועה כבירה. מאות חברים הקדישו לה מכספם, מזמנם, מהלהבותם ככל אשר לאל ידיהם. יום סרט מיוחד הכריז את תחייתנו הימית ברחובות תל־אביב. כפתורים וטוטפות, עם העוגן כסימנם הבולט, נראו יותר ויותר בדשי־בגדיהם של העוברים והשבים. ציונים ידועים בגולה שלחו לאגודה הימית הזאת סירות ומכשירים ימיים לרוב. בית־ספר ימי קטן נוצר אל פלגת ים־יפו. אחד מזאבי המרחקים הרחבים חבש כובע של רב־חובלים לראשו, ובתהלוכת “פורים” עברו בסך מלחים עברים צעירים – מלחינו הרשמיים הראשונים מאז החורבן.

מה נעימות היו שנים אלו לנלהבי הים העברי. כבר חזינו בדמיון את תחיית הצי העברי, בכל חשיבותו לעתידותינו בתור עם־העתיד. כי פה, על פני המים הזכים והרבים, הן אין לנו שדות שנוכל לרשתם, ואריסים שאסור לנו לנשלם, או להתחרות בהם תחרות גלויה.

כל המרחב התכול אשר לפנינו פתוח הוא לרווחה, מאין מעצור על דרכנו החופשית. עלינו רק להאדיר את רצוננו, וים־התיכון גם ים־סוף ייהפכו לאשנבים עבריים אל אוקינוסי העולם.

כבימי דן וזבולון, שלמה ואבים.

*

אבל, מה שומע אני מפיות החלוצים האלה, אשר העיזו להעפיל צעד עוד יותר גדול בדרך המובילה למטרה הגדולה – מטרת הימיה המסחרית העברית – בהשיטם על פני הגלים שתי אוניות גדולות ורבות־הקיבולת – “הר־ציון” ו“הר־הכרמל”, בשמותיהן הגאים?

לדבריהם – חלפה ההתלהבות ה“זבולונית” ותפוג עוד מראשיתה. האגודה הימית עצמה אינה קיימת עוד, וחובבי הים העברי התפזרו לכל רוח. אכן, בחיפה עצמה הריעו מאות אנשים ונשים לכבוד הפלגת האוניה העברית הראשונה בדרכה למצרים, לתורכיה ולרומניה, ובחזור האוניה למקום מעגנה בשלום ובבטחון הריע הקהל לקראת נוסעיה ונפנף ממחטות ודגלים.

בזה נסתיימה כל ההתענינות, וספינותינו העבריות, עם דגלי ציון לתורניהן, נלחמות מלחמה קשה לקיומן על פני המים בכלל, ומימי אנו בפרט. אומרים – ומי יתננו טועים! – כי יחס הציבור הרחב לאוניותינו אלה אדיש הוא עד ליאוש. אומרים, כי רוב סוחרינו ורוב נוסעינו – והם נמנים היום ברבבות – מבכרים כמעט תמיד אוניות נוכריות על אוניותינו אנו. אומרים, כי אפילו מצד המטען בסחורות, הנטיה הכללית היא למסרן אך ורק לסוכני־חוץ.

אין אנחנו לאומיים קנאים עד כדי־כך, שעשה נעשה כגרועים שבגויים, להכריז חרמות ואיסורים על סחורות וספינות ארצות־הנכר. נמלי ארצנו לא נסגרו בעבר, גם לא ייסגרו בעתיד, בפני דגלי המדינות הגדולות והקטנות המונפים במימינו מעל תרנים רמים ונהדרים.

אפס, כאנגליה הדואגת לצייה היא, שיגדל יותר ויותר; כאיטליה אשר הראתה גדולות ונצורות בהקימה לעצמה צי מסחרי אדיר שאין מתחרה לו כמעט ביכולתו ובתפארתו – כך גם על יהודה החדישה לדאוג לקיומה על הים.

הגיעה שעתה של יהודה למאמץ ימי גדול, ובמאמצה זה שואפת היא רק להתחרות יפה וצודקה, המיוסדת בכל מדינות העולם על הסיסמא “עמך קודם”. ומיהו אשר לא יבין בגויים את התאמצותנו לתת מכל כוחנו ואוננו לאוניותינו אנו את בכורתן?

*

כדי להגיע לכך לא יספיקו מלים בלבד. צריך שאדישות המונינו תחדל בהחלט ושאת מקומה תתפוס התלהבות ימית בכל שדרות העם. צריך שכל מוסדותינו הלאומיים יתייחסו באהדה מיוחדה ומרוכזה ליוצרי ציינו המסחרי החדש. צריך שממשלת הארץ תיתן גם היא לצי שלנו את כל העזרה אשר בידיה ותיצור לו את האפשרויות המיעוטיות להתפתחותו המהירה והאיתנה.

צריך, מצד אחר, שחברת האוניות העבריות תדאג לשפר את שירותה, להגדיל את ספינותיה, לעשותן לכלי הדר ולכלי־שייט יעיל בכל המובנים.

יפה היא ההכרה כי באוניות העבריות שפת הדיבור היא עברית, כשר המזון ובית־הכנסת קטן מוכן לקבל בין כתליו מתפללים ללא הפרעה. ובמנאמים, אשר נאמתי בנסיעותי לאוסטרליה ולמזרח הרחוק ידעתי להשתמש באלה לעורר התלהבות בחוגי היהודים כולם המייחלים ליום שבו יזכו לראות במו עיניהם אוניה עברית מקיפה את העולם ומניפה דגל ציון בחופיו השונים.

לרגשות אלה יש להוסיף עוד אחת, והיא – ייסוד אגודה עברית ימית עממית באמת, אשר תקיף את כל העם בארצנו וגם בגולה.

ד“ה, י”ג באייר תרצ"ה – 16.5.1935

---

CIF TEL – AVIV

מאת

איתמר בן־אב"י

(לבנין נמלנו הראשון)

לאחר התלהבות הרבה אשר הקיפה את כל חוגי העברים במולדתנו, גם בגולה הרחבה – התלהבות פתעית ובריאה מכל הבחינות – לרגל הבשורה המרנינה על־דבר יצירת הנמל התל־אביבי, בזעירותו ההכרחית לזמן־מה, הנה אלינו דבר יגונב, כי תבוסנים אחדים מקרבנו החלו לרנן כבר לא רק על עצם הענין הנאצל הזה בלתי־אם – וזהו המופסד ביותר – על תחילת המאמצים הממשיים בכיוון הרצוי.

־ הלא תראו – לוחשים אלו באזני הרוצים לשמוע – כמה קשה הדבר. בניית מזח הברזל מתקדמת בצעדי צב ממש, ואם כה ילכו הדברים להבא יצטרכו להפסיקה בקרוב. לא עוד אלא שגם הים עצמו, אשר הוכתר על־ידי נלהבינו בכתר זה נוצץ, כנגדנו הוא לרוב. סערת הגלים, סכנת המשברים, התמדת הנחשולים מרובים הם כל־כך שאין לקוות לתוצאות דחופות, והערבים שכנינו יכולים לחכך את ידיהם בשמחת־נקמה. למה לנו להמשיך בחלומות שסופם רק כשלון? נזקוף־נא איפוא את הפסקת כל הדבר על חשבון הים הזועף.

ולעומתם ניגשים אליך ספקנים ופקפקנים המוחרדים מכל הדברים האלה, וגם הם מוסיפים משלהם על דברי התבוסנים לאמור:

־ אכן, הצדק אולי אתם. הנה שמענו ממקורות נאמנים כי מנהל הנמל היפואי הצהיר, בשעת ביקורו בסביבות החוף התל־אביבי, שלדעתו אין כל סיכויים ממשיים ליוזמה העברית החדשה. הן בעינינו ראינו – קוראים במנוד־ראש – את צחוק הביטול שלו ושל המלווים אותו בעברו על פנינו, ובעצם אזנינו שמענו את הערתו האחרונה לאמור: עד שתגמרו את בניית המזח הגלמוד יחדל המרד הערבי וסוחריכם יחזרו כולם לנמל יפו הקרוב.

*

והרי אם אין אולי לשים לב יותר מכפי המידה לנזקי התבוסנות במעלליה כי רבים, יש ויש להתייחס בדאגה רצינית למחוללי הספק והפקפוק למיניהם. הן “לאומנים” הם אלה במאה אחוזיהם ואין בדעתם להטות את אוזניהם חלילה לזורקים את רשתותיהם במים עכורים. עוד לא פגה מליבם רוח ההתלהבות ועוד הם מאמינים כי “רוח אלוהים מרחפת על פני המים”. אלא מה? יצרם הבריא והגיונם החשבוני מכריחים אותם – זהו ביאורם בכל־אופן – ליטול קולמוס ביד ולרשום מספרים על נייר. האם לא הצהיר וזיר החוץ עידן, בכבודו ובעצמו, במעמד כשלון אנגליה בחבש, כי אין להתמכר להזיות סתם, תהיינה אלו היפות והנערצות בעולם, וכי צריך להתחשב עם המעשים כמות שהם?

ביאורים הגיוניים אלה הם־הם המסוכנים יותר מכל, יען הם החודרים למעמקי הלבבות. אם זוהי דעתם של אנשי־מעשה ולמודי־נסיון – מתחילים ההמונים לרטון – מן ההכרח הוא לעיין בדבר מחדש, ואולי באמת צדקו אלה שאמרו כי אסור לנו להיקרע מעל נמל יפו. דרך אגב – מסיימים אלה את נימוקם זה – תהיה חזרתנו ליפו הגורמת העיקרית אולי לשבירת החזית המלחמתית בקרב שכנינו. הנה עברו כבר חדשיים למרד הגדול והמורדים עייפים כבר למדי. נושיט־נא יד לספנים ידידינו מלפנים והיו הם הראשונים להחזיר סדר ומשטר בכל הארץ…

*

לכל אלה יענו החולמים, ההוזים, הנלהבים – ומה היו, אשאלכם, כל חלוצינו הראשונים והאחרונים אם לא חולמים, הוזים ונלהבים – כי ראשית־כל אין אמת בעצם העובדה היפואית. גם שם אין נמל, וגם שם – ואולי דווקא שם – הים הוא בעוכרי הספינות העוגנות במרחקי המרחב עד כדי מאתיים יום לשנה. זוהי ורק הסיבה האמיתית, שחיפה בוכרה על יפו בשעת ההחלטה על בנין נמל מרכזי גדול לארצנו, וזוהי הסיבה האמיתית שעד היום לא הסכימו השלטונות להוציא את הסכום המצער בערך ליצירת נמל־עזר בין צוקי הסלעים היפואיים.

יש איפוא לדחות כל הנמקה המתבססת על נמל יפו, דבר כזה אינו במציאות כלל ועיקר, ואם יבוא היום להקמת סוללה ימית נרחבה בבירת השבט דן מלפנים ייעשה הדבר אך ורק מנקודת־מבט תכסיסית. הרמה אשר בפסגתה ובמדרוניה בנויה עיר דנית זאת היום היא הגבוהה לכל אורך שפת־הים הדרומית, מחיפה בואכה מצרים, ומובן הדבר מאליו, כי אנגליה תצטרך להשתמש בה, באחד הימים הקרובים – כמוכח לה ביחוד ממאורעות הדמים בימים אלה – כתחנה ה“גיברלטארית” השניה לארץ הזאת, לאחר התחנה הכרמלית.

במלים אחרות – נמל ייבנה אולי, וודאי בסביבות ההן, אלא שנמל זה יהיה מלחמתי וסגור בעיקרו לתנועה מסחרית, ככף גיברלטאר בקצה ספרד הדרומית.

בימי שלום יחתרו אליו ספינועים גם מפרשיות, טיילניות גם דוגיות וסירות למיניהן לאין מספר. אפס, עם כל תסבוכת מדינית בים התיכון ייסגר הנמל המלחמתי, יכובו מגדלוריו ורק אניות מלחמה גדולות וקטנות תהלכנה בו אפילו ביום.

מבחינה זאת בלבד אין כל יכולת איפוא להניח את כסף הארץ על קרן הצבי של נמל בחוף יפו.

*

על אחת כמה וכמה, שספני יפו הוכיחו לנו מהו הצד השני של המטבע.

ייאמרו הדברים כמות שהם: יפו תישאר ערבית. לאור המאורעות האחרונים בעיר עקובת־דם זאת, לא יעלה עוד במוחו של העברי היותר נלהב בתוכנו להטיף לישוב עברי מעורב בגבולותיה בשנים הבאות ואפילו בדורות הבאים.

ואם זהו המצב, כיצד נוכל להרשות שספנים אלה – אשר יהוו תמיד רוב מכריע בנמל המלחמתי היפואי להבא – ישתלטו על סוחרי תל־אביב במסחרם ההולך וגובר משנה לשנה, מירח לירח כמעט?

עשרות אלפי לירות, אולי גם מאות אלפי לירות, הפסידו סוחרינו בעטייה של אותה שביתת הספנים, אשר להם הצענו תדיר ברית־אחים, והם סירבו לקבלה.

המותר לנו להקריב בפעם הבאה, בפעמים הבאות, אלפי לירות ובוודאי גם מיליונים, על מזבח חלום בלתי־אפשרי לחלוטין? כי אכן, לא הנמל התל־אביבי – הקטן היום, הגדול מחר – הוא החלום, ההזייה, השגעון, בלתי־אם נמלה הערבי של יפו.

אשר על־כן – אתם הספקנים והפקפקנים, אתם הסוחרים הגדולים והזעירים, אתם ההמונים ברבבותיהם, נדרו־נא נדר לעצמכם גם לעמכם, לארצנו זאת, גם לגולת אחיכם ואחיותיכם – לעמוד ויהי־מה על אשר בו התחלתם!

מקדש מעט זה של ים־עברי יהי־נא למטרת הכל. אל־נא תשעו לתבוסנים מהשמאל והימין, הקיצוניים שניהם. יומם ולילה רק באחת הגו־נא מעתה – בהצלחת נמלנו זה ויהי מה, בהתפתחותו ההדרגית והתכופה, בנצחונו השלם והמלא.

ולהבא – אחת תהיה סיסמת כל סוחר בסגנונה הימי הבין־לאומי: CIF TEL-AVIV!

כי רק בזאת תושג עצמאותנו האמיתית!

ד“ה, כ' בכסלו תרצ”ו – 16.12.1935

שער שלישי – מבית לאומי ליהודה העצמאית

מאת

איתמר בן־אב"י

---

איש העם הזה

מאת

איתמר בן־אב"י

בעוד ימים מספר תינעל הכנסיה הציונית השתים־עשרה.

עד לימיה האחרונים הצטמצמה עבודתה בויכוחים אל־סופיים, בדברנות מבּוּלית ובהקראת הרצאות ארוכות של מומחינו השונים. רופין, טריטש, אטינגר, קפלנסקי, סוסקין ואחרים, העבירו לעיני הצירים שבאולם והאורחים המעטים ביציעים, את גן־עדן המחר, לפי השקפותיהם, ומספרים עצומים נשמעו מפיהם בדרך־אגב. הנה מודה רופין כי בקבוצות הגיע השנה הגרעון לאחד־עשר אלף לירה. אך מה בכך? הפסד זה היקנה לפועלים ידיעות חשובות במקצוע עבודת־האדמה. הנה מציע אטינגר תקציב של שלוש־מאות־וחמישים אלף לירה ליישב אלפי פועלים בעמק־יזרעאל – וזה מחוץ לסכום העצום שהוצא כבר על קניית הקרקע. שוב מה בכך? הן התרגלנו כבר לתקציבים ענקיים, ומאה אלף לירה פחות או יותר – מה הן?

מובן הדבר מאליו שכל ההרצאות האלו לא עשו כל רושם על הצירים. מה יודעים, למשל, צירי פולניה בכללם בעבודת־האדמה? מה מבינים צירי אמריקה בשאלות הישוב הכפרי או הקבוצתי? הן בעיקר לא לשם כך באו רוב הצירים לקרלסבד. אותם מעניינת שאלה אחרת לגמרי. הם רוצים לדעת מה תהיה ההנהגה הבאה בארץ־ישראל ובמה יוסבר הקרע בציונות האמריקנית. כל מאורע קל בענין זה מושך אליו את תשומת־לב הכל, ובכל פינה נאספים הצירים לחבורות־חבורות לדון בשמועות השונות ובהשערות המרובות אשר נמסרו מפה לאוזן.

וכמו שכבר הערתי במאמר קודם – הכרה אחת בולטת בכל השיחות והויכוחים: וייצמן הוא האיש. ברנדייס – כך טוענים רבים – צדק אולי במרבית דעותיו, אך אין בינו ובין צירי העם כל מגע ישר, כל אהדה הדדית. הוא יושב על פסגה גבוהה, מתבודד בתוכנו כל העת, הוא נכנס ויוצא בקרבנו, הוא מתמזג אתנו למזיגה אחת, הוא מקבל ברצון את מרותנו הרגעית, הוא אחד מאתנו.

צריך להודות שזהו סוד הצלחתו של וייצמן הפעם. למן פתיחת הכנסיה עקבתי אחר מעשיו ותנועותיו, ולמרות רצוני הרגשתי את גודל הקסם הנאצל מאישיותו על צירי הכנסיה השתים־עשרה. חסר בו אמנם ההדר אשר עטף את הרצל, משולל הוא הטמירות המסתורית שהיתה ביוצר הציוניות, אך מקרין הוא מכל מבט של עיניו, מכל הגה של שפתותיו, מכל מחוג של ידיו זרמי־חשמל לסובבים אותו, ובחשמלו זה שורף הוא אותם מבלי משים, ובהישרפם – אין הם מתרעמים, אלא אדרבה – הם מכירים לו טובה וחן־חן.

באשר אם נאבה ואם לאו – איש העם הזה הוא וייצמן. מתוך הגטו יצא לאור העולם, ומאור העולם הוא חוזר מדי פעם בפעם לתוך אותו הגטו. שמונה־עשרה שנותיו באנגליה העניקו לו רק חיצוניות בריטית, נתנו לו רק את הברק הדרוש לפעולותיו בחברה ובעניני המדינות. בפנים ליבו פנימה, בחדרי־חדריו – יהודי הוא לכל פרטיו, יהודי לכל נימיו. לעולם לא אשכח את הרושם שעשה וייצמן על הספינה שהביאתנו לפני כשנה ארצה־ישראל – אותו, את סר אלפרד מונד, את בתו, ואותי – בטיולינו על הסיפון, בשיחותינו התכופות על העצים ועל האבנים, בכל הזדמנות שהיא – חזר וייצמן ליהדותו הגטויית ויתאר לנו את יופיה למרות כיעורה, את גדלותה למרות דלותה, את קיסמה למרות הדוחה שבה. דבריו היו מתובלים בסיפורים ובחידודים, לא תמיד נאים, לפעמים גם גסים – אך קולעים אל המטרה הרצויה לו. ושומעיו האנגלים, ואפילו אני הארץ־ישראלי, לא יכולנו שלא להרגיש את תוקף כישופו.

כן – כישופו! יש בו איזה דבר הפועל עליך מיד, ואם גם תחליט לבלי הסכים למסקנותיו חייב אתה לשמוע לדבריו עד סופם.

־ הרואה אתה – קרא בפנותו אלי – בן־הגולה אנוכי וסבלה מונח על כתפי תמיד. אינני יכול להשתחרר ממנה, ומקנא אני בך כל־כך מפני שיהודי אתה כאנגלי הלז, כצרפתי שבקרבתו, כהודי וכאיטלקי שם. אלא, שיחד עם זה מאושר אני ממש, מפני שלא אתה כי אם אני יכול הנני לחדור לתוך תוכה של הנשמה היהודית בת אלפיים שנות הגלות…

וצריך היה לראותו בועדה המדינית, מגן בפני ששים חבריה על מדיניותו. מעולם לא ראיתיו כל־כך במקומו, כל־כך בקערתו. הוא דיבר שלוש שעות וכל המסובים בלעו כל הגה היוצא מפיו בחוסר־נשימה כמעט. לא אמריקות חדשות גילה לנו האיש, לא פרטים מרעישים על מהלך עניניו עם המדינאים האנגלים, לא אפילו סודות מן החדר. רוב הדברים אשר אמר היו ידועים לנו מכבר, ואילו אמרם אחר כי אז קצה נפשנו בהם. לא כן הוא: לאט־לאט ובהדרגה נכנס האיש לליבותיהם של השומעים. הוא דיבר גרמנית, גרמנית מדויקת ובכל־זאת קרובה כל־כך ללשון ההמונים היהודים. מפעם לפעם מילה עברית, מפעם לפעם הלצה מובנה אפילו לרחוקים מהשוק היהודי. והוא מבקש סליחה, ואין הוא רוצה כלל לתקוף את מישהו, ואין בדעתו כלל להלל את עצמו… הוא רק שואף ל“האיר את הענינים באור חדש” – ומתוך כך הוא תוקף את מי שהוא מוצא לטוב לתוקפו, הוא מבליט את כל גודל עבודתו, הוא מפריך את הבקורת כנגדו והוא ממשיך, והוא ממשיך לבלי־סוף. והוא מפסיק פתאום לשאול אם עליו להמשיך עוד. והכל קוראים לו: המשיך! ובסוף שלוש השעות הרוב המכריע של חברי הועדה המדינית – לרגליו!

כי איש העם הזה הוא בכל משמעותן של מלים אלו: כי לא רק כמוהם כמוהו, לא רק סך־הכל שלהם כאילו נתרכז בו בעצמו, אלא שיודע ומכיר הוא לאשורם את כל רפיונות בני עמו ואת כל מחבואי נפשיותם המסובכה. הוא מביט בעינים, הוא אורב לכל תנועה באולם. הוא מודד כל קול וכל מחאה, כל הסכמה וכל פיקפוק. הוא משתמש בראשונים כדי להטותם לאחרונים.

הוא מוצא את הדיבורים המתאימים למצבים המשתנים. הוא עייף כשצריך ומבקש כוס קהוה־בחלב לגמעו באמצע השיחה – וכוס־הקהוה נשארת מלאה עד לסוף מנאמו. הוא מאדיר את קולו ומרככו חליפות, הוא דומע כמעט כשהוא מזכיר צרות והרפתקאות, הוא מצטחק ימינה ומזדעף שמאלה. הוא מתרה לרגע קל, ודורש מיד אחרי־כן אחדות וידידות, וכשנגמרה השיחה – הוא קם לו ויוצא החוצה “מפני שקראו לו לישיבה חשובה במקום אחר, לדון על מברק שהגיעהו מלויד ג’ורג' בלונדון”.

ונגמר! – הועדה משוכנעת, הועדה מוכנה לכל, הועדה מוצאת כי אין אחר בלעדיו. ברנדייס – אייכה? אף את שמך שכחו. רק שמו של וייצמן נישא על שפתי כל. נצחונו ברור ובטוח כאור היום – ומי שיעיז להטיל ספק כל־שהוא באחדות מהצהרותיו דמו על ראשו יחול….

הוא הדבר, וכבר אמר צרפתי ידוע: לכל עם ממשלתו ולכל מדינה מנהיגה. איש העם הזה הוא וייצמן, על־כל־פנים לעת־עתה, על־כל־פנים לעת־עתה, על־כל־פנים במעבר שבין גלות וארץ־ישראל. וקשה היה להזיזו ממקומו.

והמסקנה?

אם טוב ואם רע – הכנסיה סמכה ידה על ראשו של וייצמן – והוא־הוא בעיני אנגליה, בעיני המעצמות כולן, בעיני הרוב המכריע של הציונים – המנהיג גם להבא.

רק איחול אחד לנו היום למנצח: השתמש־נא בכוחך זה למגר על דרכך את הכוחות הרוצים בחורבנך. אותך, וייצמן אהבנו כולנו מאז ההצהרה; בעצם עיניך ראית את מפלת ז’בוטינסקי ואת תבוסת אוסישקין. בעצם אוזניך שמעת את טענות הכי גדולים במכבדיך ביחס לעושי־מצוותך. סוקולוב – טוב. קוון – טוב, רק בל־נא תתרפק על ה“אחרים” – שאפילו כנסייתך שפטה אותם למיתה. אם לגרשם לא תוכל ולא תרצה – הגבילם במקומות ראויים להם. זוהי הקריאה הגדולה הנשמעת היום באולמי הכנסיה לפני נעילתה.

היביננה איש העם הזה?

ד“ה, כ' באלול תרפ”א – 23.9.1921

---

עצמאותנו

מאת

איתמר בן־אב"י

סערה מסביבנו, סערה ההולכת וגדלה, וכשיצא “דואר־היום”, למחרת הכרזתה של עצמאות עבר־הירדן מזרחה, בדרישתו ההגיונית להענקת עצמאות לביתנו־הלאומי העברי, לא יכול היה לשער שקריאתו זו תעורר בקורת משותפת בשלושת מחנות בבת־אחת – ב“דיילי מייל” האנגלי, ב“פלשתין” הערבי, וב“הארץ” העברי. הראשון פירסם מברק מאת כתבו הירושלמי לאמור, שעתונם של ה“סוללים” הציב לעצמו מטרה חדשה ומפתיעה – הכרזת “קהיליה” יהודית בארץ־ישראל, עם נשיא יהודי בראשה. העתון הערבי הביע את תמהונו הרב על “העזה” זאת מצידו של עתון עברי שהיה ידוע לכל במתינותו, ו“הארץ” – הוי, “הארץ” התל־אביבי – הן די ש“דואר־היום” יצא בדרישה כל־שהיא, בשביל שיראנה רעה ומזיקה לעמנו ובשביל שיכריז מלחמה נגדה וימתח עליה בקורת נטיינית וזעומה!

בכל־אופן, רעיון העצמאות לביתנו־הלאומי עושה את דרכו קדימה במוחות הקהל, ולאט־לאט מתחילים הכל להרגיש כי אמנם הגיעה שעתו של ישראל להרים את קולו כשופר ולתבוע את זכויותיו ברבים; לא עוד, אלא שרבים הם השואלים את עצמם, כיצד לא חשבו על הדבר לכתחילה; כיצד לא עיינו בו מנהיגינו למחרת ההצהרה הבלפורית; כיצד הסתפקו הציונים בעולם במלים יפות בלבד ולא קבעו אשיות איתנות לבנין הגדול אשר אמרו לבנותו? שהרי אם ניגש היום למישהו, לנציב־העליון בירושלים־בירתנו ולווזיר המושבות בלונדון, לאורמסבי־גור ידידנו מאז, וללורד בלפור בכבודו ובעצמו, אף לד"ר וייצמן ולנחום סוקולוב – אלה שני יוצריה של ההצהרה המפורסמה – ואם שאול נשאל את פיהם מהו הבית־הלאומי העברי ומקומו הנכון היכנו – יביטו עלינו כל אלה כתוהים וכמשתוממים; הן מעולם לא עלה על דעתם כי שאלה כזאת היא בכלל בגדר האפשר, ובשירבוב הכתפים יענוך: הס!

הבית הלאומי העברי!

מה יפות המלים, מה נהדרה המחשבה, מה נשגבה ונערצה המטרה. אך צאו והגדירו את מובנן של שלוש מלים אלו, ומצאתם כי אין הן אומרות כלום, כי אין הן מיוסדות על מאום, וכי אי־אפשר להוציא מהן דבר. היו אמנם ימים טובים ועודם קרובים למדי, וכל ישראל בתפוצותיו האמין אמונה שלמה, כי ביתנו הלאומי היה שם נרדף לארץ־ישראל עצמה, וכמה אלפים ורבבות מבני הגולה ראו כבר בדמיונם “מדינה יהודית” נרחבה, לכל פרטיה ודקדוקיה החיצוניים. הן יהודי היה נציבה, ויהודי גם שופטה העליון, ויהודי אף הקובע את מסחרה, ויהודי המנהל את עבודתה… שכאן ושם היו רוב מושליה אנגלים אמנם או גם נוכרים ממצרים ומסוריה השכנות, שברחבי הארץ חיו והתקיימו מזה דורות יותר משש מאות אלפי “שכנים” שנתעוררה בקרבם תנועה לשיחרור ולסיפוח אל המשפחה הערבית הגדולה – מי שם ליבו לקטנות אשר כאלו? את ביתנו הלאומי הלא כללנו בנוסח הממוֹנוּת (המנדט), וחבר־הלאומים הלא אישרו בדרך רשמית: מה רצינו עוד?

והנה עברו שנה ושתים ושלוש; והנה ביקרנו צ’רצ’יל, ולויד־ג’ורג' נפל; והנה תיקון הגבולות בצפון וקריעת עבר־הירדן במזרח, וביאורים ותיקונים בנוסחת הממונות, והצהרות אחר הצהרות ביחס לעלייה, והכרזות מכאיבות על הר־הזיתים והרי המואב, ולסוף… ולסוף… האמנה הערבית אשר למלך הערבי חוסיין, עם כל רמזיה המוזרים לעתיד הכי־קרוב.

אז תחל אותה הבכיינות הכללית; אז יוגד על ימין ועל שמאל, כי עוול גדול נעשה לעם, וכי אבל כבד בא עליו פתאום; אז יקראו הסופרים כולם לתענית ולמיספד, להרהורים ולהתפלספות, ו“פחד פלישתים” נפל על ישראל מחדש.

אפס, אחרת היתה האמת הערומה. לא צ’רצ’יל הוא שפירש את ביתנו הלאומי פירוש מסופק, ולא ווזרתו של בונאר־לאו היא־היא שהפרה את בריתה עמנו, ולא ה.מ. הנציב־העליון הוא ש“חפר לנו את קברנו”, בהצהרתו מיום השלישי ביוני לפני שנתיים ויותר, אף לא האמיר עבדאללה והמלאכות הערבית ללונדון, בתעמולתם העקיבה נגדנו – אלא אנחנו בעצמנו, אנחנו בזקנינו ובנערינו, אנחנו במנהיגינו ובהמונינו. ייאמרו־נא הדברים כמו־שהם, יתגלה־נא המצב לאמיתו. באשמתם של העומדים בראש תנועתנו, ומתוך אפסיותם של יועציהם במזרח ובמערב, הונח יסוד רעוע לבניננו, נקבעו אשיות רופפות לנדבכיו הרכים, ונמריא השמימה בטרם ידענו לעמוד על הארץ!

מה אומרת ההצהרה?

“ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על יסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל”… וחשבנו, אנחנו התמימים, כי בזה תקענו את יתדותינו באדמתנו וכי שום רוח שבעולם לא תזיז יותר את אבני־הפינה אשר למולדת העבריה החדשה.

האמנו, אנחנו המאמינים, כי עם מתן ההצהרה לעמנו קבענו לעד את עתידנו, רשמנו לנצח את מקומם אל מזרח שמשנו, הגדרנו בדיוק נמרץ את הגבולות להתפתחותה של עצמאותנו. ומתוך התלהבות ושגעון־של־שמחה, מתוך הפגנות ותהלוכות של תודה, לא חשנו ולא הרגשנו כי מה שניתן לנו היה על צד האמת לא יותר מקטע, מזיק של נייר, שערכו בצידו רק אם נדע לגשמו, אם נוכל להוציאו לפועל. כי לא ידענו אבל לגשמו וכי עוד רחוקים, רחוקים אנו מאד, מהוצאתו לפועל – הן יודו הכל, מקטן ועד גדול ומוייצמן ועד אחרון הציונים.

*

הוי, מה אחר היה המעמד ומה אחר היה המצב, אילו התחלנו במסד ואילו צעדנו לאט־לאט אל עומת הטפחות. מה אחרת היתה הנטייה על “ההר” ומה אחר כוחנו הדוחף ב“ביקעה”. אילו יכולנו לדבר אל המקומות הנחוצים בלשון המדוברת להם יום־יום ממקדשי החיג’אז ומצוקיה של תימן, מערבות הירדן ומשפלותיו של הפרת – כמותם היינו יודעים היום את אשר לפנינו באמת והולכים לעומת מטרתנו נכוחה. כמותם היינו “מכתיבים” את דרישותינו לחרות ועצמאות.

התזכור, ד"ר וייצמן, את היום הנפלא ההוא, את הרגע הרה־העתיד, שבו ישבת מול לויד־ג’ורג', בערב ההכרעה במועצת־השלום הוורסלית? התזכור את מזכירו מגולל את מפת ארץ־ישראל על־פני השולחן, כשאצבעו מורה על הדף שהכיל את עתידות עמנו בגבוליו, ומושלה של הגדולה במעצמות שואלך אז מתוך ציפיה ותקוה: “ועכשיו, מה תדרוש אתה בשם אחיך העברים?”

־ בית־לאומי ליהודים, כמבואר בהצהרתו של בלפור – השיבות רתת, ומעיניך ירית שלהבות.

־ רק זה? רק זה? – קרא הוולשי הקטן, בהתרוממו מעל מושבו – ואני חשבתי כי תדרוש את ממלכת דויד לעמך ישראל – את ירושלים ואת חברון, את חיפה ואת צידון, את צפת והחרמון – אף את…

ותפסיקהו אז, וייצמן, כי ידו של לויד־ג’ורג' קפצה קפיצות גסות – אל הליטני במוצאו, ואל דמשק במידברה, ומזכירו תומך בו בכל התלהבות אהדתו לעם־הספר, לעם התנ“ך… הרתעת אותו, ד”ר וייצמן, וצדקת אולי בזה, צדקת ודאי מאוד, שלא בקשת ברגעים ההם לחבק בזרועות־חדווה את מה שלא יכלו אף שלמה ויורשיו להחזיקו שנים מספיקות… אלא, שלכשנפרד מעליך הלביא הבריטי, ובקראו לך שוב: הרהב וייצמן, ודרוש מה שתרצה לעמך הרצוץ, כי ינתן לך הכל! – כמה טעית בעמדך על דעתך, כמה חטאת ברגע ההוא למשלחתך, בהדגישך בפעם העשירית:

־ בית לאומי יהודי לישראל בארצו!

־ מה השכיל ווניזלוס היווני לעשות מוייצמן שלך – העיר פיליפ קר, מזכירו הראשי של לויד־ג’ורג', כשנתיים בערך לאחר המאורע המסופר בזה, לאחד הירושלמיים שביקרו אז במשרדו ברחוב דאונינג הלונדוני.

חייך, פיליפ קר יקירי, כי כנה, כנה מאוד, היתה הערתך זו המדאיבה…

*

כן, זו היתה השגיאה הגדולה, זה היה החטא הגדול, אשר שגתה בו הנהלתנו הציונית המרכזית, אשר חטאו בו מנהיגיה הראשיים – וייצמן וסוקולוב.

כאנשים שלא היו מדינאים לפני־כך, כבני־אדם שלא למדו מעודם מה הם גבולות ומה הם עמים, כן נכנסו יורשיו של הרצל ל“קדירה” האירופית, וינסו להוציא מתוכה נתח בשר לעמם, ובצדק התאונן לא פעם הגדול שבבני ארצנו מאז התחיה, המנוח אהרון אהרונסון, בימי שהותו בפאריז, שלכששאל ידידו ויועצו של וילסון, המפקד המפורסם האוז, את “המומחים” הציוניים לצייר לו את הגבול בין ארץ־ישראל ובין סוריה והלבנון ציירוהו המסכנים על מדרוני ההרים, בבקעות המבדילות ביניהם, תחת אשר היה עליהם לציירו על פסגותיהם הרמות, שמהן זורמים הנחלים לתפניות השונות פה ושם….

בית לאומי עברי – אם כך רציתם לקרוא ליהודה ולגליל דוקא – אז צריך היה לאחוז את העט ביד, ולעשות כיהושע בן־נון מלפנים – “לכתוב” את הבית הלאומי הזה לכל קצותיו ולקבוע את מבואותיו ואת מוצאותיו. צריך היה להבליט בפירוש כי ארץ־ישראל כולה, למן ים־התיכון ועד למידבר הגדול, למן הלבנון והחרמון ועד למרחקי הים־האדום, תימסר לנסיון הנפלא של החזרת עם למולדתו. צריך היה, אבל, יחד עם זה, ללכת הלאה בדרכיו של הכובש היהודי הגדול, של יהושע בזיקנתו: בה בשעה שחזור חזר על צוואת משה לעמו – מים עד ים ומצפון עד דרום – בה בשעה הסתפק באשר כבר היה בידו, לא צור ולא צידון, לא עכו ולא חברון, לא עזה ולא אשקלון ולא יבוס גם היא – מה בכך? בראשונה התבצר בעבר־הירדן מזרחה ובשלושים ואחת הערים אשר לשלושים ואחד המלכים, מיריחו ועד העי ומגבעון ועד…

הנה מה שצריכים היו מנהיגינו לעשות בוורסליה; הנה מה שצריכים היו הציונים לעשותו בסן־רמו; הנה מה שצריכים היו יהודי ארץ־ישראל לדרשו לאחרי מאורעות הדמים ובשעת הויכוחים בחבר־הלאומים: לעמוד על הבטחת הבית־הלאומי בארץ־ישראל כולה, אך יחד־עם־זה להתבצר באשר היה כבר בידם, לשחרר את אשר היה כבר שלהם – את תל־אביב העיר, את תשעים הכפרים והנקודות, אשר הערים היהודיות ברובן. הן נעשתה בינתים התחלה יפה לכך, הן הוכרזה תל־אביב עיריה עברית בכל משמעותה, הן שחררוה מעול שכנתה הקנטרנית, והן נתנו לה משטרה והגנה משלה. ופתח־תקוה וראשון־לציון ורחובות, אף זכרון־יעקב וכן שאר המושבים העברים לאורך הארץ ולרחבה, הרגישו יותר ויותר, עם המאורעות שאירעו ועם האכזבות שבאו בעקבותיהן, מה גדול היה ערכה של האחדות הקרקעית ושל השלטון העצמאי בכל מה שהוא עברי.

לכו אל שפת־הים בתל־אביב עם דמדומי החמה; טיילו שעות ושעות ברצועתה הצרה והארוכה עם אור הלבנה, ובשמעכם אז לשירת העברים באלפיהם ולטרטור צחוקם בחופשי, ובהרגישכם את עצמכם בתוך גבולותיכם, מאין מפריע ומאין אוסר, מאין לועג ומאין בז – או־אז תדעו מה מתוקה החרות גם רק על סלע קט, גם רק בשרטון בודד.

על־אחת־כמה־וכמה כשהסלע הלז, כשהשרטון הזה, הוא גדול ונרחב כבר מאד; כשנמשך הוא מסביבות יפו הערבית ועד לשדות פתח־תקוה העבריה, כשעובר הוא לכפר־סבא ולחדרה כמעט באדמה שכולה ליהודים; כשעובר הוא לאורך המסילה, וממנה לים במערב ולפסגות ההרים במזרח, עד לבת־גלים שלרגלי הכרמל; כשנוטה הוא לעמק־יזרעאל בפוריותו המחודשה ולצפיפות הישוב העברי בסביבות טבריה וימה הגלילי, ובקרבת צפת וים־סומכי הרחוק – מבלי שכוח את ירושלים בדרום ואת כל החבל הצר אמנם, אך העשיר בכל־זאת, המקשרה לזה הגוש הקרקעי העברי – על אחת כמה וכמה שתמתק עליכם חרותו המלאה.

סילף ה“דיילי־מייל” הלונדוני: קהליה עברית לא דרשנו, ומרוצים אנו בשלטון האנגלי, אך עצמאות עברית, עצמאות עבר־ירדנית מצדו המערבי של הירדן, עצמאות שתהא שווה בכל לאותה של עבדאללה האמיר, עצמאות שתקבע סוף־סוף את מקומנו בארץ־אבות, עצמאות שתבליט לכל זר ולכל תושב כי חלק גדול ורחב מהמדינה הזאת לנו הוא באמת, הן בחינוך והן בלשון, הן בכלכלה והן במשטר, הן בדגל והן במטבעות – עצמאות כזאת, ובראשה נשיא ישראל, לא רק “למה לא?”, כי אם – דוקא כן!

ורק אז לא יהיה ביתנו הלאומי מושג כה נבוב וריק…

ד“ה, ל' בסיון תרפ”ג – 14.6.1923

---

וייצמן ופייצל

מאת

איתמר בן־אב"י

לכאורה, אין כל יחס בין האחד לשני. לכאורה, רחוק הראשון ממשנהו כרחוק מערב ממזרח. ובכל־זאת לא כן הדבר. כל המכיר את שניהם יודע מה רב הדמיון שביניהם, מנקודת־מבט אישית ומנקודת־מבט כללית, עד כדי כך, שאפשר כמעט לומר כי ממקור אחד נחצבו שניהם.

ראשית – במבנה פניהם וגופם. הלבישו את וייצמן בגדים ערביים ואת פיצל בבגדים אירופיים. חבשו־נא לראשו של הראשון “עגאל” מלא וארוך ולראשו של האחרון מגבעת אנגלית או צרפתית – וטעיתם בזהותם האמיתית של מנהיגי עמים אלה. אותן העינים הקוסמות, אותה בת־הצחוק לשפתיים, אותה הליכה גאה ובטוחה, אותו קול צרוד קצת ומושך, ואם מרגיש היהודי הגדול את ירושת הגלות וצער עם־ישראל אם חרות הוא במצחו תמיד, הרי מורגשת בערבי האציל התאפקות הדורות ומרירות־עד על תפארה שחלפה ואיננה. האחד וגם השני שואפים למרידה, להתקוממות, לשיחרור, להתעלות. האחד גם השני – מטרתם רק אחת: חזרה מזהירה לעבר מחודש.

מה נפלא גם הדבר ששניהם, הנושאים שמות כה מלעיליים בהברתם, הגיחו מתוך נבכי המלחמה העולמית בעת ובעונה אחת ממש. פייצל במכה – בירת האישלאם. וייצמן בלונדון – בירת העולם. האמיר – בראש צבא ערבי שמרד בתורכים; המנהיג היהודי – בראש הסתדרות שלא ידעה גבולין. בנו של חוסיין, ששאף לאגד את כל שבטי הערבים לחטיבה אחת, מהררי הטורוס ועד לאוקינוס ההודי ומגבולות פרס עד למימי התיכון. יורשו של הרצל שגישם למעשה את חלום העברים: קיבוץ ישראל מתפוצותיו השונות אל המדינה הקטנה־הגדולה, כפי שראוה בדמיונם העז גם אברהם ומשה, גם דוד ובן־כוכב: מים עד ים ומלבנון עד מידבר.

ועוד אחת היא שהדמתה את גדול־הערבים לרועה־העברים: לכשנדמה היה כי הוקמה מחדש ממלכת החליפים בדמשק הבירה, באו הקיצונים ויכריחו את הצרפתים לנפץ את הבנין שזה אך הוקם, וכשהונחו הנדבכים הראשונים לממשל ציוני בירושלים ובתל־אביב, לא היתה יד־ברזל למנוע את התנגשויות הדמים בקרב גזעים־אחים. אך נפקחו העינים בשני המחנות: הערבים התמתנו לפתע ותהי ארם־נהריים למרכז הערביות המחודשה, כבימי הרון־אל־רשיד, והעברים, שהבינו פתאום כי לא יועילו להם לגיונות ותותחים, הריעו לקראת הנציב היהודי הראשון בבירת אגריפס והורדוס. וראו זה פלא: בו ברגע כמעט שהתורכים דורשים בחבר־הלאומים את החזרת מוֹצוּל וסכנת־האובדן מרחפת על בגדאד ועתידותיה, בו ברגע פרץ בווינה המשבר הציוני החמור, ששם לאל כמעט את תקוות הבית־הלאומי.

בקיצור: פייצל המלך, שעשר שנות מלחמתו האמיצה לחרות ארצו החלוהו וריתקוהו למיטה, מחכה בלונדון לפתרון שאלה העלולה לזעזע את מלכותו עד היסוד; והנשיא וייצמן, שאף אותו עייפו עשר השנים, עיצבוהו והטרידוהו עד לידי שברון־לב, נשאר בראש ההסתדרות הציונית בלונדון גם הוא באמונתו העמוקה שהסוכנות היהודית, זו יצירת־כפיו היפה, תעשה מה שלא יכלה לעשותו ההנהלה הציונית בצורתה הנוכחית.

*

שמצב־ענינים זה במזרח הקרוב, עם נצחונות הווהביים נגד חוסיין ועבדאללה, ועם סכסוכי הציוניים בינם לבין עצמם בכנסיותיהם ובארצם – הוא־הוא אשר הביא שינוי כביר בווזרת המושבות – מיהו שיפקפק בדבר? רוב התקוות שתלו האנגלים בפייצל הכזיבו כמעט כליל, וחלק גדול מהתוחלת שהושמה בוייצמן לא נמלאה אף היא. עוד בימי צ’רצ’יל ידידנו נוכחו האנגלים לדעת כי רוב העם היהודי רחוק מהציונות השלימה והמקיפה כפי שהציגה לפניהם הקוסם הנפלא שברחוב “גרייט ראסל”, ומאז עלה ליאופולד אמרי לגדולה הבינה הממשלה השמרנית כי ערב מאוחדת ואיתנה היא רק שרב גן־עדני, לא יפלא איפוא שאנשים “אשר לא ידעו את יוסף”, היושבים כיום על כסא הממשל בבריטניה הגדולה, אינם משלים את נפשם בהזיות היפות אשר שררו בלונדון בימי לויד־ג’ורג' ומקדונלד שניהם, ויובן ביחוד פחדו הפתאומי של פרופסור ראפארד, פן תגרום הסתלקותו של וייצמן לביטול ההצהרה הבלפורית. הצרה היא אמנם שבענין הציונות כבענין הערביות, לא עם העמים באה אנגליה לידי ברית, לא עם מורשותיהם או עם ביאות־כוחם החוקית. הצרה היא, שברצות האנגלים לפרוע לערבים ולעברים את חוב עזרתם במלחמה העולמית – פנו לאישים, לפרטים, ליחידים. מה שעשה מק־מהון עם המלך חוסיין ובניו, עשה בלפור עם וייצמן וסוקולוב. עמד חוסיין ויכול לווהאביים – ואוּשרו רוב התנאים אשר הותנו עמדו. נפל חוסיין ונמלט לקפריסין – ובא־כוחו הלונדוני, ד"ר נאג’י־אל־אציל, נודד ברחובות מאין לחם ומשען. הצליח וייצמן להכניע את הכנסיות הציוניות, לדכדך את הברנדייסים, להטיל את “הספר הלבן” על הנוהים אחריו – ועמדה הווזרה, אם גם היא שמרנית, לצידו תמיד. תבחר הכנסיה הציונית בנשיא חדש, תפנה לז’בוטינסקי או למי שכמותו, אם רק אין וייצמן שמו ואין וייצמן תכונתו – ומי יודע מה יקרה לו אז לעם־ישראל בארצו?

*

כנגד השתעבדות זו של ארם־נהריים לפייצל ושל ציון לוייצמן מוחים הטובים שברבבות הערבים והעברים. כבודם של שניהם במקומו מונח. את תועלתם לארצותיהם מיהו שיכחיש? את גדולתם בעבודתם לא חדלו ערבים ועברים לפאר, ומי כמותנו יודע כי אלמלא שני אלה – לא היתה בגדאד היום בלתי־אם קריה מידברית השואפת לתורכיות מחודשה, וירושלים היתה נחשבת בעיני הנוצרים כולם כשייכת לעולמם הם. עם־כל־זה – מה מאד ידאב הלב לחשוב, כי אם יקרה משהו לפייצל בשל מחלתו האנושה – ותתפורר ארם־נהרים לפירורים, ואם יכרע פתאום וייצמן באמצע עבודתו – יזדעזע ביתנו הלאומי על אישיותיו. כפייצל כן וייצמן דומים הם עוד בזה – שאין להם יורשים. או יותר נכון: גם פייצל וגם וייצמן התרשלו במתכוין ולא עשו את הצעד היותר קל להכנת אנשים שיוכלו להמשיך את עבודתם. ערב עומדת בפני התהום הווהבית ואינה יודעת מה, ועבר נדהמה למשמע “המצב הקריטי” ואינה מעיזה להרים קול־מחאה. בשל “נזיד עדשים” מכר המנהיג הציוני את בכורתו ללואיס מרשל, כשם שפייצל מכרה לאיבן־סעוד מתוך שגיאה תכסיסית.

*

השאלה היא עכשיו אפוא: מה לעשות?

עתוני הערבים בבגדאד הם אובדי עצות, ואין הם יודעים מה לייעץ לקוראיהם. כדבר הזה קרה לעתונינו אנו, ואין איש מאתנו המהין להסיק את המסקנה הנכונה מהמצב.

כלפייצל הערבים – כן החלו העברים לקרוא בקול גדול לוייצמן לאמור: או שתדע להוציאנו מן המיצר אשר יצרתו באשמתך אתה, באמצעות אותה השליטה המוחלטת שהשגת מאת הכנסיה האחרונה, בעקב תכסיסיך הידועים, או שתבין כי סר הפעם חינך בעיני הרוב הגדול אשר לציוניים ולא יותר יראו אלה בך את “איש העם הזה”. או שהלוך תלך לונדונה, פאריזה וניו־יורקה ליצור סוף־סוף את הסוכנות היהודית המקווה ולעשותה ל“כלי ישווה” לעם העברי, בהיותה באת־כוחו האמיתית והיכלנית בפני הממשלה האנגלית, או שתגשם פעם ולתמיד את החלטתך להסתלק מכהונתך הנוכחית בשביל להתמכר לעבודתך המדעית במכללה העברית.

דרך־ביניים אין לפניך עוד, מנהיגנו הגדול, ולמרות שירת־התפארה אשר שר לך משה סמילנסקי במאמרו ב“הארץ” לפני ימים מעטים, “הנשיא” לא תהיה אם לא תבין לכוון את השעה, אם לא תתנער מכל העצבנות המסוכנה והמתעתעת אשר הביאתך עד לידי התפלגות מסוכנה עם הטובים שבתומכיך – האמריקנים.

כי אי־אפשר, ד"ר וייצמן, לכסות את האמת המרה. אי־אפשר להכחיש בפני מאות מיודעיך, שקטנת הפעם בתפקידך הכנסייתי. אי־אפשר לכחד, כי לכל היותר ארכה של רק שנתיים ניתנה לך בווינה על־ידי נושאי־כליך עצמם, שנדהמו למראה עיניהם ויחרדו למחזה פיקפוקיך בשעת הוויכוחים האחרונים וההחלטות הסופיות.

אמצעים, כאותם שהשתמשת בהם עד כה, לא יועילו להבא. מברק פתאומי מווזיר־החוץ בלונדון, נסיעה חטופה לסר הרברט סמואל בטירול, התפרצות אישית נגד אוהביך היותר טובים, פעלו את פעולתם לפני־כך. עכשיו פגה השפעתם, ומשלוש מאות הצירים שהריעו לקראתך בשעת־הפתיחה יצאו מאתיים ותשעים ממורמרים ומאוכזבים למדינותיהם השונות וריקנות גדולה בליבותיהם.

*

זוהי האמת הציונית כפי שנתגלתה בסוף ספטמבר בעירו של הרצל, בערב העברת עצמותיו היקרות ארצה־ישראל, לכרמל או להר־הזיתים¹ ־ זוהי האמת כפי שהביאוה אלינו חוזרי־הכנסיה, ברובם המכריע.

אהבנוך, ד"ר וייצמן, כולנו, כאהוב דוד את יהונתן לפנים, אף מרים ליבותינו על שמוכרחים אנו לדבר אליך כדברנו הפעם. אהבנוך באהבת־שלהבה ולא היה גבול עד כה לקרבנות שהקרבנום על מזבחך. אך במה דברים אמורים? – כשיש מזבח וכשלא נשברה עליו האבן מתוך צביון־יחידים.

המזבח, לצערנו, כמעט שאיננו, והאבן נסדקה אם עוד לא נשברה. באשמתך אתה, נשיאנו.

התרומם־נא, אם עוד הכוח בידך, המנהיג, וכפייצל עמיתך הערבי נסה־נא את צעדך האחרון. להצלתך ולהצלתנו.

ד“ה, כ”ג בתמוז תרפ"ד – 25.7.1924

---

עם הטקס ברבת־עמון

מאת

איתמר בן־אב"י

מי שעבר שלשום על־פני הגשר המחבר את עבר־הירדן מערבה לעברו המזרחי והמואבי; מי שזרק מבט חטוף לירדן האפור והגלעד במרחקיו ההרריים המשתלשלים לפניו; מי שהסתער במכונית המהירה לאורך התהומות העמוקות ונחליהן הסואנים עד לרבת־עמון הרחוקה – ובכל המרחב הנפלא הלזה אין אף נקודה עברית קטנה, אף יהודי אחד על סוסו, כשמאות צ’רקסים נוכרים מעבדים את אדמתם הפוריה וכשבדווים ובדוויות לאלפים רועים את צאנם על מדרוניו – היוכל לשכוח כי לארץ־ישראל הגדולה והמפוארה נחשב כל החבל העשיר הזה עוד רק לפני זמן מה; היוכל להאמין כי בהר־ההרים אשר כאן מת הגדול שבאבות העברים וכי מעמקי התהומות אשר סביבו יצא הגיבור שבנשיאי שבטיו הקדמונים?

הנה, ב“שונה”, היושבת אל מעיין ונחל, מנפנף כבר הדגל הערבי – שלושה צבעים זה על גבי זה – שחור, לבן וירוק, ומשולשו האדום בצידו, והנה גם חיילים ערבים, ב“עגליהם” לרדידי ראשיהם, וקציניהם התמירים בשרדיהם הנוצצים, כשהם משגיחים על הסדרים החדשים. והנה כפר אחרי כפר ועיר אחרי עיר. וסדר נמרץ שורר בהם, וחגיגיות מרובה מורגשת בסימטותיהם, והנה גם אס־סאלט היפהפיה במבצרי עברה מעל לשדותיה הזרועים והמעובדים וסביב לה גניה ופרדסיה הירקרקים. והנה – גם עמאן עצמה, זו רבת־עמון העתיקה, קריה קטנה ועלובה אמנם, אך הומה מאדם היום, אלפי ערבים נהרו אליה מכל קצווי המזרח הירדני. פלחים ופלחיות במיטב בגדיהם הלאומיים, שייחים הדורים וצ’רקסים גבוהים, אנשי־צבא למאות ופרשים על סוסיהם בשורות, מכוניות לעשרות בקציניהן האנגלים, והמולה שלא ידעתה המדינה הזאת מאז היהודים והרומאים ועד היום. כי אמנם, ברגעים אלה ממש, רגעי הבוקר אשר ליום הששי, י“ג בסיון תרפ”ג, הוכרז מזרח־הירדן עצמאי לחלוטין, עם אמירו ושלישיו, עם ממשלתו ופקידיו, עם כל הסמלים החיצוניים והפנימיים לחופש אמיתי. אכן, פה ושם תורגש גם להבא ההשפעה הבריטית, ובענינים כלליים לא תוכל המדינה החדשה לעשות צעד קל מבלי שאול בתחילה בעצתו של היועץ האנגלי, אך בעיקר הדבר אין לשלטון הנוכרי כל אחיזה כמעט מהירדן במזרחו ועד לנהר הפרת במרחקו.

ומדוע לא אודה מיד: רגש של קינאה עצורה תקף אותי, את היהודי האחד אשר היה באותו מעמד. רגש של קינאה בערבים השקטים אשר ידעו להגיע לשעתם המאושרה הזאת בלי שאון ובלי צעקנות. רגש של קינאה באמיר עבדאללה, אשר ידע להוציא מהשתלשלות המאורעות שאירעו בשנים האחרונות את כל הטוב לו ולעמו. רגש של קינאה בעם הזה בכללו, אשר כל־כך הרבה זילזלו בו והתייחסו אליו בבת־צחוק של ביטול, ואשר הוכיח היום שוב, במעמד האורחים מחוץ והנציב־העליון לארץ־ישראל גם הוא, כי הרגש הלאומי הומה בו בהמיה מתמידה ועזה וכי אחת החלטתו הנחושה מזה ארבע שנים, וביחוד להבא – לעלות הלאה והלאה במדרגת ההתפתחות והקידמה ולהגיע אל המטרה הגדולה, אל ה“נהדה” הנערצה אשר לערבים היום בכל חצי־איים הנרחב – אחדות מדינותיהם תחת שרביט אחד, שרביטו של השריף חוסיין.

למה לא תאמר כל האמת כולה: גם שם, בעבר־הירדן מזרחה, ישנה עבודת־בנין, ישנה שאיפת אידיאל, יש מחנה של חלוצים בכל משמעותה של המילה. כי איכה אפשר לכנות את עבודתו של האמיר עצמו באוהליו הדלים מזה שנתיים ימים, איכה אפשר להגדיר את פעולתו של ווזירו הראשי, המסתפק לחייו היום־יומיים בשני חדרים רעועים אשר לבית עתיק. איכה אפשר לתאר את כל התנועה הרבה להפוך את עמאן הקטנה לבירה גדולה, ואת עבר־הירדן למדינה חדישה – אם לא נאמין כי רעיון נשגב פועם גם בהם, בערבים למיליוניהם, וכי מוכנים הם להקריב קרבנות ממשיים על מזבח עממיותם המעוררה? הן כל תקציבו של עבדאללה הוא רק מאה ועשרים אלף לירה לשנה (כתקציב החנוך שלנו או כתקציב ירח אחד של תכנית אוסישקין ורופין), ומה רבו הגדולות אשר עשו כבר, והמסילות אשר בנו, והתחנות אשר הציבו, והצבא אשר הקימו, והמדינה אשר יצרו, ולא טעה אולי האמיר בהערתו הבת־צחוקית, כי במאה ועשרים אלף לירה השליט הוא ב“ארצו” יותר שלווה ובטחון מאשר האנגלים בארץ־ישראל עם הוצאותיהם למיליונים, וצדק אולי גם ווזירו הראשי בהוסיפו לדברי אמירו: אצלנו אין שביתות ואין פירודים! יש אך רצון אחד: האחדות הערבית!

רק אם נכיר אנחנו היהודים באמת הגדולה הזאת, רק אם ניווכח לדעת כי תקופת ה“אפנדיוּת” עברה אצל הערבים לנצח, רק אם נבסס את חשבונותינו לעתיד לבוא באותה חסכנות של הערבים, נוכל להתחרות בהם ולקבוע לידם את יתדו של אוהלנו העברי. מנקודת־מבט זאת שגיאה גדולה שגתה הנהלתנו הציונית בהעדרה הפעם מחגיגת העצמאות בעמאן. הן לא בהעדרנו מחגיגה כזאת הועלנו לעניננו במשהו, ולא מפני שתראקיה המערבית נספחה ליוון נמנעו הבולגרים מבוא במשא־ובמתן עם היוונים ומהשתתף בחגיגותיהם הלאומיות. עבר־הירדן מזרחה הוכר כמדינה חופשית בהסכמתם של הציונים עצמם, בידיעתו של נשיאם וייצמן גם הוא ובא־כוח הסוכנות היהודית כאן היה צריך – אם לא רצה להתנכח בעצמו – לשלוח עמאנה את בא־כוחו, ואם לא רצה גם בזה – היה עליו לשלוח לאמיר החוגג מברק־ברכה, קצר ויבש אולי, אך מברק רשמי ומגיד את העיקר בכל־זאת. שהרי אין מי שישנה עכשיו את המעמד, וממזרח לירדן שלנו יושבת לה שכנתנו האמירית, ושגעון אל־שני יהיה מצדנו, אם לא נשתדל לחיות אתה ביחסי־ידידות ואחווה ובקשרי מסחר ועבודה.

*

אילו לפחות למדנו משגיאתנו המדינית האחרונה ומההולך ומתרחש במדינת האמיר שכננו, כי הגיעה שעתנו למעשים ממשיים ולעבודה שתקנית ועקיבה; אילו לפחות שימש לנו התקדים המזרח־ירדני לחזק את מצבנו המדיני במה שנשאר לנו מכל המרחב ארץ־ הישראלי הקדמון; אילו ידענו, כערבים שכנינו, לדרוש אמנם הרבה ולהסתפק תיכף ומיד במעט!

אילו כמותם היינו פונים למדינה הממונה שלנו, לממשלת בריטניה הגדולה בלונדון ולממשלת נציבנו העליון בירושלים, וכמותם אילו היינו נכנסים אתן בברית קבועה לעתידותינו הלאומיים בארץ זאת – כי אז אולי יצא מתוק מעז והרעה היתה נהפכת לנו לטובה.

הלא נזכור את שמחתנו הראשונה על הצהרתו של בלפור, שהבטיחתנו בית לאומי לעמנו בארצנו – ארץ־ישראל. אלא, שלאט־לאט הרגשנו יותר ויותר כי טעות יסודית טעו מנהיגינו בעזרם לניסוחה של הממונוּת. בכל הסעיפים המדברים בבית־הלאומי היהודי לא היה זכר לקביעת גבולותיה של הארץ, אשר בה רצינו לכונן את ביתנו; לא עוד אלא, ששכוח שכחנו לגמרי לבאר במילים ברורות את מובנו המדיני של הבית הזה, ועל־ידי־כך הנחנו דלתיים פתוחות לכל ההגדרות ולכל הבאורים שאמנם הגדירו ובארו בהם, בהמשך השנים, את המושג העברי החדש. הלכך קטעו מעל ארץ־ישראל את הצפון עם צור ועם צידון, הלכך קרעו מעליה את עבר־ירדנה הפורה והנרחב. הלכך שכחו להרחיבה בדרום עד לסוכות ועד לסיני. “הן טוב הדבר לכם – היו האנגלים לוחשים באזנינו תמיד, וצ’רצ’יל בראשם – הן בה במידה שתשתחרר ארץ־ישראל זאת מסרחיה המיותרים, בה במידה יגדל ערכו של היסוד העברי בארץ וביתכם הלאומי ימצא את דרכו קלה יותר לפניו”. והנה – בום! אף ארץ־ישראל גדומה ומסורסה זו, אף השארית האחרונה הלזאת לתקוותינו הלאומיות – אף היא נשמטת פתאום מבין ידינו הרועדות. רק עוד צעד, וביתנו הלאומי יהיה למוץ עובר; עוד צעד רק, ומכל הבנין הגדול והמפואר אשר יסדוהו בלונדון וחנכוהו בסן־רמו, לא ישאר אלא זכר וצל, ולעתיקות עברנו הקדמון נוכל להוסיף את עתיקות ההווה הקצר…

הגיעה השעה לקרוא לממשלת לונדון ולבא־כוחה היהודי בירושלים: דומו! הגיעה השעה למנהיגינו הציוניים בגולה הגדולה להתאושש יחדיו ולעשות צעד אחרון, צעד של גבורה, צעד שיציל את המעמד ושיקבע את אבן־היסוד לארץ־ישראל הגדולה והמאוחדה בעתיד.

הגיעה השעה לדרוש מאנגליה ומהמעצמות, הגיעה השעה לדרוש מחבר־הלאומים, ביחוד, שמה שעשו לערבים בעיראק, בחיג’אז, במזרח־הירדן ייעשה ליהודים בביתם הלאומי. גם הערבים לא השיגו עדיין את כל מאווייהם, גם הם עודם רחוקים מהמטרה הסופית, ועוד דרכם חסומה לסוריה בצפון, לארץ־ישראל וללבנון במערב ולמדינות הערבים במרכזו של חצי־אי ערב. אבל, בינתים קובעים הם יתדות למדינת־עתידם – עצמאות לנהריים, עצמאות לחיג’אז, עצמאות למזרח־הירדן, ודגלם מנפנף כבר מעל לשני שלישי המדינה הכל־ערבית.

עצמאות דורשים אנחנו גם לביתנו הלאומי. עצמאות שתקבע מיד את החופש הגמור של ה“יש” שלנו בארץ־ישראל. עצמאות שתכלול מיד את תל־אביב העיר, את ירושלים היהודיה, את טבריה גם היא ואת כל הכפרים, המושבים והנקודות אשר הוקמו על־ידי הציונים וחובביהם בחמישים שנה של עמל אל־שני ובארבעים מיליון לירות טובות וכבדות.

אל־נא יהיה הבית הלאומי רק מושג בלבד. אל־נא יסתפק עמנו בגולה במפות המבליטות לעיניו שטחים המשוללים כולם גם חיבור־קרקעי וגם יסוד בין־לאומי.

אם מלכים ואמירים לערבים במדינותיהם השונות במזרח, למה לא יתמנה “נשיא” לבית הלאומי היהודי במערב? אם דגלו של האמיר מנפנף בעמאן, למה לא ינפנף דגלו של נשיאנו בתל־אביב? אם מותר לערבים לאחד את חבליהם לאיחוד משלהם, למה לא יתירו ליהודים לחבר את חבליהם הם “לאחדות עברית”?

מדוע רק לערבים “הוד רוממות” עם כל טקסיו החיצוניים? מדוע רק לכבוד האמיר נערכות סעודות רשמיות בארמון הממשלה אשר לנציבנו העליון בירושלים? מדוע רק מסביבו נחפזים האנגלים בהדרת־כבוד ובאי־כוח הצרפתים גם הם חרדים ממקומותיהם? מדוע רק לקראתו יוצאים אל התחנה בתזמורת צבאית ורק אליו נוסעים מושלינו בחגיגיות מרובה?

אם בית־לאומי לנו כאן – ודגל אז בראש תורנו, ואדמה חופשית אז מסביבו, ואזרחי מדינה אז בקרבו, ונשיא מתוכם אז בראשו, וממשלת הממונות נוהגת בו בכל ההערצה הניתנת לעם באשר הוא עם.

היו ימים, שהאמן האמנו כולנו, כי ה.מ. הנציב העליון אשר על הר־הזיתים הוא־הוא, ביהדותו הבולטת, נשיאו של ביתנו הלאומי, ותהי לנו אישיותו בלבד לדגל ולסמל גם יחד, למזכירת העבר המזהיר ולמבטיחת העתיד.

הימים ההם חלפו, אבל, והיושב כבוד בארמונו הרם – אנגלי הוא קודם־כל, בריטי בראש ובראשונה, ומנאמו בעבר־הירדן הוכיח. אף דיבור קל לא רמז בו לעבדאללה את ישות הבית־הלאומי במערב.

תנו־ נא לנו רק סלע ועליו ביתנו הלאומי באמת, ולא מרחבי אין־סוף, שביתנו בו נייר, ותמורת העצמאות בעבר הירדן מזרחה – רוצים אנו עצמאות בעבר הירדן מערבה.

לעומת חוסיין ובניו – הסוכנות היהודית בכל שלטונה! לעומת ערב באחדותה – עבר ביפעתה!

זוהי מסקנתו של הטקס ברבת־עמון.

ד“ה, י”ב בסיון תרפ"ג – 27.5.1923

---

חצי־האי שלנו

מאת

איתמר בן־אב"י

מכיון שנשיא הסוכנות היהודית ד"ר חיים וייצמן יצא בגלוי בשאלת אותו חלק ארץ־ישראל הנקרא בשם “חצי־האי־סיני”, ויצהיר כי תקוותו רבה שביום מן הימים אפשר יהיה ליישב בו שלוש מאות אלף יהודים, לפחות, ומכיון שהצהרותיו אלו גרמו להערות שונות בעתונותנו אנו ולהתנפלות עזה בחלק מהעתונות המצרית – אין כל מקום עוד להתאפקות ולחשאיות בנידון, ויכולים הדברים להאמר בקול גדול: כן, חצי־האי שלנו הוא חצי־האי סיני, בה במידה ששלנו הוא עבר־הירדן מזרחה; בה במידה ששלנו היא צור הלבנונית; בה במידה ששלנו הוא החרמון גם־הוא, עם פיסגתו הלבנה, וחלק חשוב מהחורן אפילו, שהיה ידוע לפנים כבשן וכגולן העבריות.

בצדק העיר העתון המצרי “וואדי־א־ניל”, כי יכולים אנו למצוא הוכחות לרוב לאדנותנו הקדמונית בחצי־האי הגדול המשתטח בדרום ארצנו, מרפיח שלחוף הים־התיכון ועד לאילת ולעציון־גבר בים סוף. בשום־אופן לא נוכל לשכוח, כי שם, במדבריות הנרחבים – שידי היהודים ורק היהודים תוכלנה להפכם לנאות־חיים ותנועה – נהפכו אבותינו הקדמונים ויהיו לעם בכל משמעותה של מילה זאת. וכיצד נבטא את שם הררי סיני וחורב, כיצד נעביר לעינינו את כל הקורות את עמנו מאז מסר לו הגדול שבמנהיגינו, משה בן־עמרם, את תורתו הנערצה ועד לכניסתו הסוערה לאותו מזרח־הירדן שבו דיברנו לעיל, עם אמיר הר־נבו אשר ממנו השקיף אל־פני כל הארץ כולה – וליבותינו לא יכו בנו גלים לזכרם? הן אחרוני־האחרונים נהיה כולנו אם לא נודה בכל פה כי בעיני כל אחד ואחד מאתנו, גדול או קטן, ימני או שמאלי, ־ וילדי בתי־הספר בפרט – אין הבדל בין צפון ארצנו לבין דרומה, בין המזרח ובין המערב. קו־הגבול שנקבע בין תורכיה ובין מצרים בשל רצונם של שני שולטנים – התורכי והמצרי – לא יוכל להיחשב לגבינו כקו טבעי לשטח אדמתנו בעתיד. מן ההכרח הוא, שנשאף תמיד להחזיר למולדתנו ביום־מן־הימים – לא במלחמה אמנם, כי לשלום ולפשרה הננו תמיד – חלק זה או משנהו ממולדתנו היפהפיה, מזאת האדמה הנרחבה שהיתה כבר לפנים והיה תהיה להבא “החלון הפתוח” למערב הגדול וה“גשר האיתן” שבין המערב הזה והמזרח כולו.

לא בזה איפוא הפקפוק. כל חצי־האי סיני, עד לתעלת־סואץ שבין נמל־סעיד בצפון ונמל־תופיק בדרום, לחבל ארץ ישראל הוא נחשב, ולפלא הוא בעינינו שבכל מפותינו הרשמיות – גם מפות קרן הקימת וקרן־היסוד, אף אותן התלויות על כותלי בתי־הספר והמדרשות – רק אותו בית־לאומי מצויר לעינינו, שנקבע לנו בעטיין של הפרעות בירושלים, בסן־רמו האיטלקית. השוכחים מורינו ותלמידיהם, בקראם את התנ"ך יום־יום ואת דברי־ימיהם שעה־שעה, כי שטח חצי־האי־סיני הוא כפליים לפחות משטחה של ארץ־ישראל העשוית¹, הסן־רמויית? השוכחים הם כי לנצח לא נוכל לשאוף לחיי מדינה חופשית ויכלנית בטרם נכוון את תנאיה למתכונתה הנכונה בעתיד? ולאומרים אולי, בשרבוב־כתפיים, כי אין לנו להתפעל יותר מדי מצחיחי־הסלעים, מחולות המדבריות ומהשמש היוקדת בחבל המתמתח מרגלי הר־סיני הטובלות בגלי ים־סוף ועד לזרועות באר־שבע המשוסעות על־ידי קו הגבול הנוכחי – להם נגיד את אשר כבר אמרנו פעמים רבות מעל עמודי עתון זה – שעמד תמיד על זכות היהודים לחצי־איינו הנזכר – ואת אשר השיבו האנגלים לדברי וולטר הצרפתי שהכריז על קנדה כעל מדינת־קרח בלבד – כי מה שקרח היום יהיה מים רבים ומטריאים מחר, ומה שמידבר בדורנו ייהפך ויהיה לשדמות ירוקים בדור שלאחריו.

לא לעם, בכל אופן, שמספר בניו כמספר גרגירי־אדמתו, לעבור כלאחר־יד על מתן־שמים שכמות חצי־האי סיני, עם עשרו התת־קרקעי העצום והבלתי־מנוצל עדיין אף במעט (אפשר לכתוב ספרים שלמים על עושר החבל הזה), ולעולם לא תסלח הדוריה העברית למלאכות שנשלחה לסיני על־ידי גדול מנהיגינו בתקופה החדשה – ד“ר הרצל בימי זהרו – גם על קוצר־ראותה המוזר או על עיוורונה הנורא, בסרבה לקבל מידי ג’וזף צ’מברליין (אביו של סר אוסטן, ווזיר־החוץ האנגלי היום) ולורד קרומר את כפלה של ארץ־ישראל, בשל הטעם התפל והנבוב שאין בכל חצי־האי הזה די מים גם לישוב קטן… הצריך היה שתוכרז מלחמה עולמית, הצריך היה שיסתערו התורכים על התעלה בימי ג’מאל־פשה, הצריך היה שלורד אלנבי יחליט לעבור ארצה־ישראל דרך מדבריות־סיני דוקא בשביל שיימצא בקרבנו, בארצנו זאת, אחינו הגדול, אותו איש המדע והדמיון, שיד־המקרה לקחתו מאתנו בעודו באיבו ובאש התלהבותו – אהרון אהרונסון, אשר גילה לאנגלים הכובשים ולתורכים הבהולים כי דיה חפירה פחות־או־יותר עמוקה באיזו נקודה שהיא בשפלת המדבר הגדול, בשביל למצוא בה מים־חיים לרוב, אם לשתיה ואם להשקאה. לא, לא! מטהו של אהרן בהכותו בסלע – ויתפרצו המים, גם בימינו אינו אגדה, ורק “מרגלים” מטורפים כה' גרינברג, עורך ה”ג’ואיש כרוניקל" – כרוב מרגלי משה בזמנם – יכולים היו לחזור לכנסיה הציונית ובפיהם דיבתו הרעה של חצי־האי־סיני.

אילו חזרו, כיהושע וככלב בן־יפונה, ובשורת האמת בפיהם, כי אז היתה סוכות (אל־עריש) היום לתל־אביב יפהפיה והומיה, ונמל־פואד המצרי לחיפה חדשה ועבריה…

*

אולם נעבור־נא עתה לצד השני של שאלת חצי־איינו, ־ הצד היותר מענין אשר בו.

השווה הדבר – שואלים רבים – שנעסוק בענין אשר אין לו כל פתרון רצוי ותוצאה מיידית? השווה הוא לעורר במצרים, ידידתנו הטובה, רגשות של זעם כנגדנו, בעוד לא שככה הסערה אף בגבולות ארצנו הקיימים כפי שנקבעו בסן־רמו? ואם ויתרנו, לפי שעה, על צור ועל מזרח־הירדן העשיר, מה לנו – טוענים אלה – ללבות שאלה חדשה, שלא תעניקנו בלתי־אם חרס וחרולים לרוב, שישרפונו שרוף? האם לא טוב נעשה אם נצטמצם באשר לנו, ב“יש” הקטן שבידינו, כדי להפרח את צמחינו הרכים ולהגן עליהם מפני הרוחות הסוערות מסביבם?

הן כבר העירונו, כי הצדק עם השואלים והטוענים טענות אלו. תמיד בדברנו בשאלת חצי־האי־סיני, נזהרנו לבלי עורר שום חשדות בקרב שכנינו המצריים. לא פעם הביע “דואר־היום” את תקוותו ליום שבו תהיה תעלת־סואץ קו־הגבול הטבעי לשתי המדינות השכנות והמיודדות, ובמצרים עצמה נדמה היה כאילו הבינו, כי כל מה ש“מעבר לתעלה הגדולה” הוא רק מעין “מושבה מצרית רחוקה וזמנית”. ועוד יותר: מתוך שיחות שניהל כותב מאמר זה על־פי פקודה מגבוה, עם מדינאים מצריים שונים, לפני כמה שנים, נראה היה כאילו נמצאה סוף־סוף הדרך להתפייסות מצרית־אנגלית, באמצעות העברים הלאומיים.

מה קרה פתאום, שכל הקערה נהפכה על פיה? ומה גרם לו לד"ר וייצמן שלפתע יצא בהצהרה על־דבר הרחבת הישוב העברי לכיוון חורן וחצי־האי־סיני?

לדעתנו הסיבה פשוטה: הולכים וקרבים הימים למשא־ומתן הסופי בין מצרים ואנגליה בקשר עם סידור עניניהן המשותפים משני עברי התעלה הסואצית. במעמד זה של הענינים תצטרכנה אנגליה ומצרים להביא בחשבון את אשר תוכלנה להשתמש בו כנושא למקח־וממכר. Do ut des, שהיה בימי־קדם חוק־הברזל בין העמים במשאם ובמתנם, לא חדל גם בימינו אלה. כידוע – עוד האנגלים יושבים במצרים. מציאותם זו בגבולותיה היא “יש” לטובתם. למצריים, מצד אחר, זכויות ידועות בסודאן וזכויות ברורות גם בחצי־האי־סיני. עובדה היא, שגם סודאן וגם חצי־האי סיני חשובים הם לאנגליה, מנקודת־מבט תכסיסית, יותר מאשר למצרים עצמה, מפני שהראשונה מבטיחה לאנגלים את הים־האדום, והשני – את תעלת־סואץ לכל אורכה. יתואר איפוא שבהחל המשא־והמתן בין מצרים ובין אנגליה יפתח ג’ון־בול לאמור:

־ אם רוצה את, ידידתי, שאוציא את צבאותי מעריך ומכפריך (מובן, שלא מאבוקיר ליד אלכסנדריה ולא מהליופוליס ליד קהיר), ואם שואפת את לשחרור שלם כרצון זגלוליך השונים, תני־נא לי:

א. שלטון מוחלט בסודאן.

ב. את כל חצי־האי סיני כולו עם נמל־פואד ונמל־תופיק!

ג. ברית־איתנים (ברית הזאב והכבש) תיכרת בינינו לעולמים.

ד. רק אז אוציא אני את גדודי מתוככי…

ומובן, שאין דרך אחרת בפני המצריים בלתי־אם להסכים לשלושת התנאים הראשונים כדי להשיג מאנגליה את התנאי הרביעי.

שחצי־האי־סיני צריך להשתייך לארץ־ישראל הוא דבר כל־כך מובן מנקודת־מבט אנגלית, ששום דבר לא ימנענו עוד מהיות – חצי האי שלנו!

וטוב יעשו המצריים אם יוותרו עליו תמורת הפיצויים הכי גדולים.

ד“ה, ו' באדר תרפ”ז – 8.2.1927

---

למה לא פואדיה?

מאת

איתמר בן־אב"י

יהי־נא הדבר ברור מראש: אין איש בקרבנו שיוותר על נמלי חיפה, יפו ותל־אביב, בכל מחיר שהוא. לא עוד, אלא שכל מאמצי העם בארץ הזאת יהיו מכוונים תמיד־תמיד גם לערי החוף הצדדיות אשר לנו לאורך הים־התיכון וים־סוף – זאת אומרת: לעכו ולעטלית, לקיסריה ולאשקלון, לעזה ולעציון־גבר, בשאיפתן לתחיה מסחרית וימית. מה שעשוהו דוד ושלמה, החשמונאים והורדוס – כיצד לא יעשוהו צאצאיהם הנלהבים, חלוצי הבית־הלאומי העברי, לאחר הצהרת בלפור, בסערת דמיונם הנועז? כיצד לא יאבו העברים החדשים לראות בעיניהם ממש את כל מפרץ עכו הקוסם, שנפל לחבל לקהלית־ציון האמריקנית מזה רק שנתים ימים – מיושב, פורח והומה בעבריותו הבריאה, כשבמימיו הספיריים בין מנהרותיה ודקליה של עכו הלבנה ובין יערות הברושים והתדהרים אשר לכרמל הירוק, עוגנות מאות ספינות יום־יום בארובותיהן העשנות עם מוצרי כל מדינות־העולם בבטנן, עם אלפי נוסעים ומלחים על גבי סיפוניהן? ומה גדול יהיה בעיניהם של כל אוהבי העצמאות העברית היום שבו יועברו סוף־סוף לליבה של תל־אביב פסי־הברזל המרובים אשר לתחנת לוד הגלמודה כדי להפוך את העיר העבריה הראשונה לנמל ירושלמי ממדרגה עליונה, כבימים הטובים והרחוקים ליהודה חשמונאי ולאלכסנדר־ינאי?

כן! כל מה שרק אפשר לעשותו בכיוון זה, כל מה שרק יוכלו העברים להוסיף משלהם בענין המדובר, בין בכסף ובין בהתלהבות – יושקע גם בשנים הבאות עלינו לטובה בסביבות שני נמלינו העיקריים, מבלי שים פדות ביניהם. שתי בנות יקרות הן לנו חיפה ותל־אביב אלו – כל אחת בתכונה המיוחדה לה לעצמה. לא נוכל לשכוח כי בעמל רב עלה הדבר בידינו להפוך את הראשונה לעיר, שהעדה היותר גדולה ופעילה שבה היא עכשיו העדה היהודית, עם שבעת־עשר אלף חלוציה הראשונים והאחרונים. לא נשכח גם־כן את העיר השניה ואת הקרבנות העצומים שהוקרבו בה במשך עשרים שנה כמעט לשם יצירת “יש מאין” בצפונה של יפו הערבית; אם נוסיף לכך, כי גם הממשלה הממונה תדאג לגידולה ופיתוחה של חיפה כבסיס ימי חשוב לצייה המלחמתי, וכי ירושלים תוכרח לתת גם היא את עזרתה להכי קרובה שבמוצאיה הימיים, יובן הדבר למדי כי אין חששות לעתידותיהן המזהירים של חיפה ותל־אביב־יפו, וכי יכולות הן להביט בביטחה אל עתידן. חבל רק שעציון־גבר הדרומית, זו הבת הבכירה השלישית שלנו, זה החלון לים־סוף ולאוקינוס ההודי, הוזנחה על־ידינו כליל (אף במפותינו העבריות אין לה שם־וזכר כמעט!), ומי יודע אם לא תגרום הזנחתנו זאת לספוחה, במוקדם או במאוחר, אם לעבר־הירדן של עבדאללה, או לחיג’אז של איבן־סעוד?

*

יכולים אנו איפוא להפנות עכשיו את ליבנו לנמלינו הצדדיים, ובהם – לאותו נמל־פואד אשר כה הרבו לדבר בו בזמן האחרון בעתונות האירופית והארץ־ישראלית, מי לשבח ומי לגנאי. בגליון “דואר־היום” מהשבוע החולף מסרנו לקוראינו פרטים מענינים מאת כתבנו הקהירי על־דבר ההכנות הרבות הנעשות בעיר החדשה הזאת ליום חנוכתה. מענינת ביחוד העובדה, שהמלך פואד המצרי, אשר בשמו נקרא הנמל החדש, אומר לבקרו בסוף דצמבר על־מנת לחנכו, בכבודו ובעצמו. המצריים אומרים לעטר את הביקור הזה בזוהר ובהדר מזרחיים. הסיבה לכך היא, שהמצריים מרגישים בכל הענין האמור “משחק” יוצא־מן־הכלל. למצרים, בתור מצרים, לא היתה כל נחיצות ליצור נמל חדש במקום הזה. נמל־סעיד הספיק לחלוטין לצרכי התעלה הסואצית והמזרח הים־תיכוני המצרי. זאת ועוד אחרת: תושבי נמל־סעיד ראו תמיד בעין רעה יצירת עיר חדשה בקרבתם. כיחס תל־אביב לחיפה וכיחס חיפה לתל־אביב – כך היה יחס נמל־סעיד לדמייטה ולרוזטה עד כה, ממערבו, ולנמל־פואד, למן הרגע שתכננו את בניינו. כל תושב נמל־סעיד יודע אל נכון, שיצירה חדשה זו לצד עירו תגרום לה נזק רב, ומתוך כך היתה התנגדותו לא רק עקרונית אלא גם עקשנית. בקהיר היה הדבר ידוע לכל – שאסור לנגוע בנמל־סעידים לרעה. נמל־סעיד היה מעין בן־הזקונים למושלים המצריים.

פתאום אירעו המאורעות הידועים בקהיר, בטאנטה, באלכסנדריה ובנמל־סעיד עצמו. תנועה עממית גדולה, שזגלול־פשה עמד בראשה, הבקיעה מאפסיות התהום. בן־רגע דובר על אנגליה כעל אוייבת מצרים והמצריים. בכל מקום הרגישו האנגלים כי הוצרו צעדיהם. אף בתעלת סואץ עצמה נזדעזע המעמד האנגלי, וחברת התעלה דרשה וגם השיגה מהאנגלים את ביטול הגשר אשר חיבר את אפריקה ואת אסיה זו לזו. רמסיי מקדונלד, שהיה ראש הווזרה הפועלית באנגליה במשך עשרה ירחים, הרחיק לכת בהבטיחו למצריים כי יום יבוא וגדודי אנגליה יוצאו מגדות היאור. הייפלא אם כל אלה יחד הביאו מורך רב בליבות מדינאים ותכסיסנים בריטיים, ואם עוד בימי לורד אלנבי נתכנסו יחדיו למועצה בשביל לטכס עצה מה לעשות כדי לתקן את המעוות המסוכן? אז ינצנץ בלב האנגלים רעיון גאוני: ליצור לעצמם לאורך הגדה האסיאתית של תעלת־סואץ את כל הנחוץ להם מנקודת־מבט צבאית ותכסיסית. את קנטרה בנו כבר בימי המלחמה, וכל משרדי ההנהלה והמכס הועברו לפני זמן קצר לגדה המזרחית. איסמעיליה נקבעה כעיר־המרכז אשר לאזור הצבאי האנגלי עוד בערב המלחמה העולמית. נשארו שני קצות התעלה שהיו בידים זרות, מצריות – נמל־תופיק, בתעלת־סואץ הדרומית, ונמל־סעיד, בתעלת סואץ הצפונית. מה לעשות בשביל להבטיח את שני הקצוות האלה של התעלה? – לבנות ממול לשתי הערים המצריות, האפריקיות, ערים בריטיות אסיאתיות. זה היה רעיון מזהיר. זו היתה ביצתו של קולומבוס!

מבלי רעש והמולה נתבקשה יום אחד חברת התעלה, שהיא חברה צרפתית עם ממון אנגלי, להכין את תכנית העיר החדשה בצפון, על הרצועה הרחבה שממול לנמל־סעיד. כבכל ענין אנגלי גם בענין זה לא נפסד הזמן ולא נתבזבזו האמצעים. אחת ושתים, ובפחות משנתיים – נמדדה הקרקע, נרשמו הגבולות שורטטו הדרכים והרחובות, נוטעו הגנים והיערות, נקבעו המדרכות, והחלה מלאכת הבנין. כשהגיע כותב הטורים האלה, בשליחות “דואר־היום”, לעיר החדשה, כדי ללמוד בה “על המקום” את תנאי הנמל החדש ־ נדהם ממש למראה עיניו. עיר־קסמים נתגלתה באופק עם התקרבות המעבורת שיצאה מנמל־סעיד לגדה האסיאתית. עיר שזוהרה והדרה גדלו בה עם ריבוי מבקריה למאות, לאלפים, החורשה המרכזית היתה ליער אמיתי. הגינה המרכזית נהפכה לגן עירוני נפלא. שדרות עם אילנות ענפים, רחובות עם מדרכות חלקות ונרחבות. ארבע מאות וחמישים בנינים לפקידים ולפועלים. קרוב למאה בתים מפוארים. שורה של חנויות ומחסנים פה־ושם. דרכים מיוחדות לטיולים וכבישים למכוניות. מגרשים למשחקי כדור־רגל וטניס, מזרקה נפלאה שמימיה מזנקים אל־על ביום ובלילה. מרחב עצום, אין־סופי כמעט, להתפתחות עתידה; ורבת־רושם יותר מכל היא שפת־הים הנפלאה, שבאופקיה נראות האוניות המפליגות מנמל־סעיד והחותרות אליו. ברצועה זו שני קילומטרים של משרדים ממשלתיים, אשר בהם עובדים פקידי התעלה היום, ואשר ייהפכו בשעת־הצורך למרכזי המיפקדה הצבאית הבריטית. לא רחוק מהם, ליד השפה המערבית – כל אוצרות המים, הנפט, הפחם, שיכריחו את כל האוניות הגדולות והקטנות לבקש לעצמן מפלט וצידה בנמל החדש…

*

שכל העיר הנהדרה הזאת – הנבדלת מתל־אביב הברדיצ’בית בצורתה החיצונית ובשיטה האדריכלית שעליה נתבססה – לא נבנתה לשם תענוג בלבד, מובן הדבר מאליו. לא חברת התעלה, ולא בעלי־המניות האנגלים שבה ירצו להפסיד את הונם ואונם על יצירה כזאת שאין בה תועלת. מהו אם־כן הגורם לכל המפעל הזה? מדוע כל הסוד שבדבר, כל הקדחת שבבנין, כל הזהירות שבממכר המגרשים לאנשים פרטיים, כל הנסיון להקים חיץ של שני קילומטרים בין העיר האירופית ובין העיר הערבית? פשוט מאד: יען נמל־פואד יהיה בקרב הימים הבאים לנקודה האנגלית היותר חשובה בכל המזרח הקרוב. לגיברלטר ממין חדש, לעיר שתהא גם מיבצרה הצבאי והימי, ובה בשעה כסינגפור באוקינוס ההודי – קריית־המסחר לארצות־הקדם. המפתח לתעלת סואץ מצפון, כשם שתהיה הקריה אשר תיבנה ממול העיר סואץ, באחת השנים הבאות, למפתח התעלה הסואצית בדרום. התראו מכאן, כאשר ראה כותב המאמר בעצם עיניו שם, את אשר יהיה קצהו זה של חצי־האי הגדול בזכות הנמל החדש? התשיגו את גודל ערכו של המידבר הגדול והנורא, הלא הוא מידבר־אדום – מאילת, באר־שבע, אל־עריש, ועד לתעלה, בשל קביעת הגבול הארץ־ישראלי לא מעציון גבר ועד לרפיח, כאשר עד כה אלא לאורך התעלה היותר גדולה בתבל לאחר תעלת פנמה?

כי זהו הסוד: אנגליה ומצרים מנהלות משא־ומתן כבר שנים בקשר עם יציאת הגדודים האנגלים מקהיר וטאנטה, מזגאזיג וממנסורה, מאלכסנדריה אולי ומנמל־סעיד גם היא. היו ימים, שזגלול־פשה, ראש תנועת העצמאות המצרית, האמין אמונה שלמה כי הנקל יהיה לו לגרש את האנגלים ממצרים בלי כל פיצויים. הימים ההם עברו, האנגלים לא יצאו ממצרים אלא אם־כן ינתן להם דבר־מה תמורת היציאה. ודבר־מה זה הוא – חצי־האי סיני!

היסכימו המצריים לוותר על סיני? זוהי השאלה הנשאלת במצרים בכל החוגים.

והתשובה ניתנת מיד: בודאי שיסכימו. שהרי אין למצרים ברירה, ואם יוכחו הזגלוליים שעל־ידי קטיעת האצבע הקרויה סיני ישוחרר כל הגוף המצרי כולו, אין ספק הסכמתם לניתוח זה תינתן ברצון. הן בין־כך ובין־כך לא היה לחצי־אי זה ערך חשוב להם. אדרבה: מצרים הוציאה כסף רב על שמירת הגבולות בסיני, ובשעת־מלחמה – והמלחמה העולמית הוכיחה! – אין כל יכולת למצריים לעצור את הצבא היורד מצרימה דרך המדבר האדומי. רק התעלה היא המעצור הטבעי, ואת הגדה המערבית לתעלה זאת תשמור מצרים לעצמה, גם אם תוותר על חצי־האי סיני כולו. שעל־כן יצא סרוואת־פשה אנגליתה, ויתקבל על־ידי המלך ג’ורג' לראיון ממושך, קרובים הימים מאוד להצהרה רשמית בכיוון זה, האמינו־נא.

לכשיינתן חצי־האי לאנגליה – ספח יספחוהו האנגלים לאץ־ישראל, בצורה זו או אחרת, היות ואין האדמה הזאת יכולה להבטיח קיום לעצמה, זקוקה היא למשענת ארץ־ישראלית. מדבריותה אינה מאפשרת לה לכלכל עם רב. כפריה לא יחיו ועריה לא יתפתחו מבלי חיבור עם ערי יהודה וכפריה כולם. אף נמל־פואד לא יחיה חיים עצמיים, בריאים, בטוחים, אם לא יסמוך את אושיותיו על הבית־הלאומי העברי. מנקודת־מבט זו, ורק מזו, מביטים אנחנו אל הנעשה בנמל החדש. צופים אנו למרחקים. הן כבר לימדנו הרצל להשקיף אל המאורעות שיארעו עשר, עשרים שנה, אחר־כך. מה שראה גדול־מנהיגינו בחיפה רואים אנו, במידה אחרת וממבט אחר, בנמל־פואד. לנו יהיה הנמל הזה לנמל הגבול, למשען היותר טוב במעבר־העמים אשר בתעלת־סואץ. לנו יתן הנמל המצרי היום, הבריטי מחר, העברי מחרתיים, את היכולת להשתמש באוניות כל העמים העוברות מאירופה עד לקצווי אסיה, מאמריקה עד לנבכי אפריקה, מאוסטרליה עד לירכתי אירופה. לנו תהיה פואדיה, בשמה העברי!

אל נא נמשוך את כתפינו בתנועת־אדישות, כי לאדישים אין תקומה.

נלך־נא לפואדיה בעוד מועד. נרכוש־נא קרקעות בקרבה, ככל אשר נוכל. נסכים־נא אפילו לחיבור המסילתי מפואדיה זו עד לתל־אביב ולחיפה – כי רק על־ידי כך יתגשם חלומו של הרצל בימי לורד קרומר, וחלום ארץ־ישראל הצעירה השואפת למדינה רבת־עם ואפשרויות ולעמדה תכסיסית וקרקעית על מפתן שלושת חלקי־העולם – אירופה, אסיה ואפריקה.

ד“ה, ז' בחשון תרפ”ז – 15.10.1926

---

יהודה העצמאית

מאת

איתמר בן־אב"י

בסערת השאלות שהעגימו את הכנסיה הציונית הט“ו, צפו שתים מהן בבליטה מיוחדה: הצהרת בלפור במובנה הווייצמני, והבית הלאומי העברי בגירסתו הז’בוטינסקאית. נשיא ההסתדרות הציונית, ואתו כל תומכיו הרבים, ניסו להוכיח לצירים המאוכזבים כי תקופת הנצנוצים חלפה ואינה וכי עלינו לבסס עכשו את הישגינו בעשר השנים האחרונות. מנהיג הרביזיוניסטים הצליח כמעט להטות את רוב האמריקנים, ובראשם את ד”ר וייז, לדעה כי אמנם עוד רחוקים אנו מהמדינה היהודית כמרחק שבתחילת התקופה ההרצלאית.

לא כאן המקום להכריע מי משני הזרמים האלה צדק. הרגש הכללי בחוגי הצירים היה, כי גם וייצמן וגם ז’בוטינסקי הגזימו בנטייה המיוחדת לכל אחד מהם – הראשון ברצותו לראות את כל טוב ויפה, והשני בהדגישו פעם אחרי פעם כי הכל רע וכּעוּר לכל אורך החזית. תוצאת ההשקפות המנוגדות היתה כמובן שכנסייתנו זאת, כנסיית־היובל להרצל הגדול, התערפלה מיום ליום יותר ויותר, ומתוך קדרות הערפל לא נראתה גם בחוגי ההנהגה וגם בחוגי ה“אופוזיציה” תכנית הפעולה לכל אחת משתי הגישות. וייצמן הוכרח להילחם מלחמת־מגן מפני שקשה היה לו להכחיש את המשבר הגדול בארץ־ישראל – הכי גדול בדברי ימיה החדשים – וז’בוטינסקי הצטמצם כל העת במלחמת תנופה שלא נתנה את הפרי המקווה בקרב נלהביו, בשל חוסר ביסוס כלכלי לדרישותיו הצודקות.

סך הכל לניצוחים אלה משני הצדדים – הצריך שנודה? – הוא אפס גדול ועגול כלפי חוץ, אם כי נמצאה תרופה זמנית לפתרון הדברים כלפי פנים – יצירת אותו המשולש הנועז (סאקר־סולר־ואן־פריזלנד), שבו כה הרבו לדבר למן היום הראשון לדיונים בבמה הציונית העולמית.

מה לעשות אפוא לתנועתנו כדי שתחדש את נעוריה כבימי יוצרה הכביר? מה יהיה סם־החיים, מה משקה־הקסמים, שיעביר חשמל ולהבה בעורקי הציונים העייפים בכל אפסי־הגולה?

לא אטעה כמדומני אם אצהיר, כי סם־חיים זה בידינו הוא, אם רק נרצה. הלא הזכרתי את הקריאה שיצאה מציון עוד לפני כמה שנים להכרזת ארצנו כמדינה עצמאית, כקהליה משותפת ליהודים וערבים, על בסיס הדוגמה השוייצית. ליתר הסבר צריך שהכנסיה הבאה תדרוש מאת ממשלת המנדט לחלק את ארץ־ישראל בגבולותיה היום לאזורים שוייציים, ל“קנטונים” קטנים או גדולים (בהתאם לשטח ולתושבים), שחלק מהם יהיו מיד קנטונים עבריים בשלמותם, ומספר מהם ישארו לעת־עתה ערביים. באופן כזה יווצרו מיד, כבמגע קסם ממש, שלושה אזורים ציוניים, או יותר נכון: שלושה קנטונים עבריים, שבעצמאותם המלאה לא יהא אפשר להטיל כל ספק ופקפוק. הגליל בצפון ממתולה ועד לנצרת, עם טבריה כבירתה הפלכית. “העמק” במרכז, מסביבות בית־שאן ועד לנהלל ולמפרץ חיפה כולו, עם עפולה או יזרעאל, כעיר־האם לכפרים המקיפים אותה, וה“שרון” ומישור החוף, מרגל הכרמל, דרך חדרה, קיסריה והרצליה עד לרחובות, גדרה ואשקלון מצד אחד, ומפתח־תקוה ושפלתה הפוריה עד לגלילות ירושלים שמחוץ לחומה על פרבריה היהודיים הרחבים, עם תל־אביב כליבה וכמרכזה הגדול. בשלושה קנטונים אלה, שמפות הקרן־הקיימת בכתמיהן האדומים מציינות אותם לעינינו בצורת סמ“ך לטינית הפוכה, יהיה ליהודים רוב משלהם, כמאה וחמישים אלף נפש לפחות, ולעומתם רק ששים אלף ערבים, נוצרים ומושלמים, לכל היותר. אם שלושה קנטונים שווייציים אלה, עם כל זכויותיהם הרחבות לשלטונם העצמי (צירי הכנסיה נוכחו לראות בעצם עיניהם, בימי שהותם בבאזל, מה גדולה עצמאותו של כל קנטון שווייצי!) – אם לשלושה אלה, אמרתי, יוסיפו לנו האנגלים, את אל־עריש, היא סוכות העתיקה, עם חצי־האי סיני – את “הנגב” הגדול, את ה”נגב" הנפלא, שלשונות רעות “מידברוהו” ללא צדק, ־ שטח נרחב ועצום, קרוב לשני שלישיה של ארץ־ישראל הסן־רמית, עם חלונה בעציון־גבר אל ים־סוף ואל־עומת האוקינוס ההודי – או־אז תהיה הצהרתו של בלפור לפתשגן הדרור האמיתי, שאליו שאפו וייצמן וסוקולוב בב' לנובמבר בשנת 1917, והבית־הלאומי העברי יקבל צורה של מדינה עברית חופשית, כרצונו של ז’בוטינסקי במעפילים!

ואל־נא, אדונים, תזעקו לדברי אלה: המעט נקרעה כבר ארצנו קרעים־קרעים, עד שהיבוסי הנועז מבקש להוסיף חבורות חדשות למכותיה הטריות והמדאיבות? אין איש מאתנו בציון – וכותב הטורים האלה פחות מכולם – הרוצה לוותר אף על שעל אחד מאדמת האבות. יום יבוא אמנם וכבימי אברהם ומשה, עד ללבנון ולחורן נגיע בצפון, עד לנהר הפרת אפילו בזרמו השופע ובאופקיו הרחוקים כל־כך (ממלכה גדולה כצרפת כמעט, כאיטליה בודאי ובודאי). אבל בינתים אל־נא נרקיע אל העבים. טובה ציפור ביד משתיים על הגג, וככל העמים עלינו לשאוף במלחמתנו לשיפוץ מולדתנו הקדמונית בכל יפעתה וגדולה.

אם למפות דברי הימים תפנו ונוכחתם, כי לא מיד היתה יוון מה שהיא היום. בראשונה התרכזה מסביב אתונא ולמוריאה; אחר כך – כארבעים שנה אחר כך! – נוספה עליה תסליה. עוד עשרים שנה חלפו עד שנסתפחה אליה כרתים. אז תבואנה יוניה וסלוניקי, ומזה ארבע שנים תראקיה המערבית. איזמיר ואדריאנופולי נגזלו ממנה שוב.

עם כל זה אין ליבה של יוון נופל בקרבה ועיניה צופיות לעתיד הרחוק, לעתיד שבו מאמין כל יווני באשר הוא, כי לו ים־האיים, ולו גם כל האיים אף הם, ולו הדרדנלים, ולו אף הבוספור וחלק בחבל הים השחור.

האזכיר את סרביה עם “נסיכות הדנובה” תחילה? את “ניש”, שניתנה לה ימים רבים אחרי זה! את אוסקוב ומונסטיר, שנלכדו על־ידה במלחמת־הבלקאנים רק לפני שתים־עשרה שנה? את הר־שחור ובוסניה, גם סלובניה וקרואטיה, שהעגילוה בימי המלחמה העולמית הגדולה עד לידי מעצמה אדירה?

האזכיר את רומניה, את מולדביה גם וולכיה לראשונה, עם דוברוג’ה אחריהן, עם בסרביה, בוקובינה וטרנסילבניה, רק בשנים האחרונות?

ואחרונה־אחרונה מענינית, בהיותה כה קרובה אלינו בגזע גם בשפה – ערב עצמה, בכל כוחה החבוי, בכל אפשרויותיה הכבירות והבטוחות? הדורשים הערבים חרות מלאה ומיידית לכל חצי־האי הערבי? או יותר נכון – הכמונו, כמחדשים של ז’בוטינסקי ביחוד – אומרים הם לוותר על הניתן להם קמעא־קמעא, פה ושם, מתוך רצון עיוור וקיצוני להכרזת קיסרות ענקית תיכף ומיד?

כמובחרים שבהם, בעמי העולם, מציבים הללו אמנם דרישות רבניות – כדרישת ז’בוטינסקי העברי – אלא שעד לגישום הדרישות הכל־עבריות יש מה שקוראים בשפת האמריקאים בשם the attainable at once מטרה שאפשר להשיגה ללא־דחוי, המטרה שרק מסביבה – כאיטלקים מסביב לסבוייה תחילה ולפירנצה אחר־כך – מתרכזים לכבוש את רומא האפיפיורית, ובנידון שלנו – את ירושלים המושלמית.

כי רק אם תוכרז מיד “יהודה עצמאית”, בצורת ארבעה קנטונים עבריים, נהיה כעבר־הירדן מזרחה של האמיר עבד־אללה, כארם־נהרים של מלך פייצל, כחיג’אז של אבן־סעוד, כסוריה והלבנון, תחת הממשלה הצרפתית. הן לא עלה על דעת איזה ערבי שהוא להסתפק בפירורים אלה לעולמים. אך פירורים אלה, אזורים עצמאיים אלה, הנם כבימי השבטים בישראל, הגרעינים לממלכת המחר, לקהיליית־ערב הגדולה והמשותפה, עם בגדאד או דמשק, עם מכה או חאלב, כבירת המרכז לערביי העולם.

דרשו־נא איפוא את הניתן להשגה; הסתפקו־נא למשך עשר השנים הבאות בארבעת הקנטונים העברים על בסיס הדוגמה השווייצית – ונשמע קולכם בחבר־הלאומים, והסכימו לתת לכם הלוואות תכופות, ויכולתם להבטיח את עליית העברים ציונה.

יהודה עצמאית תנו־נא לנו, עם הכנסיה הבאה בירושלים, ולא נדע עוד אכזבות על אכזבות ויאוש על יאוש כעל אדמת הנכר הישנה…

ד“ה, י”ז בתשרי תרפ"ח – 13.10.1927

---

הבו לנו רוטנברגים!

מאת

איתמר בן־אב"י

היש אדם שאינו מכיר אותו?

את רוטנברג?

אם תראוהו בתל־אביב או בלונדון, אם תפגשוהו בפאריז או בקהיר, אחד הוא ואין שני לו, תמיד אותה הקומה הרמה, תמיד אותן העינים החודרות, תמיד אותם הפנים המלאים, וקולו נמרץ, אם־כי לחיש; ואגרופו פוקד, אם כי עדין. הכל מרגישים בו אדם, הכל מגלים בו רצון, הכל יודעים בו מטרה. אל הפתעות וקפיצות. מה שאמר אתמול עמד בו היום, מה שיבטיח מחר יקיימו בשעתו. הנה מדוע אהבוהו האנגלים, הנה מדוע כיבדוהו העברים.

הוא יכול היה ללכת בדרכיו של ז’בוטינסקי. כמותו – גם הוא “איש־העם”. כמותו – גם הוא חולש על המונים. ממבטו הקוסם ניתזים ניצוצות. אויה למתנגדו, אהה למזלזלו. ורואה אני אותו משליט סדרים ומשמעת בפטרוגרד הקרנסקית, מתוך משרדיו הרחבים והטהורים.

אך לא זו היתה שאיפתו, כי שונה לגמרי תכונתו מתכונת האיש שאמר להיות גריבאלדי הירושלמי, ויהיה רק לאורח פאריזי וברליני. אין רוטנברג מתגעגע להתרעות, אין הוא נהנה ממחיאות־כפים ומהבעות־אימון ואף־על־פי שעממי הוא בכל נימי נפשו, ואין כמותו בקרבנו לדמוקרטיה אמיתית. שנא הוא את ההמוניות תכלית שנאה. כל מה שנושם הכרזה יבהילנו, ואת מיטב זמנו מבלה הוא במחבואי משרדיו.

כן, משרדיו!

מה גדול הוא התענוג להיכנס אליהם. מה נעימה האוירה המנשבת בהם. טעם ברהיטים, נוחיות בחלוקת המושבים, טוהר וזוך בכל. כל נייר במקומו, כל ספר בארגזו. הקסת נוצצת בנקיונה, ורוטנברג יושב כווזיר בכסאו. גאוה? לא! אך גם לא הכנעה. יחס של ידידות לכל שואל. סימני רצינות בשיחה או בויכוח. אין לו דקה פנויה לאבדה לריק. הדברים קצובים, מדודים, קולעים. קצת הגזמה אולי בסודיות – וזהו איפוא חסרונו האחד בעיני רבים ממעריציו היותר קרובים.

הנהו פה בלונדון, רחבת בדפורד מספר 3. יום גשם ושמש חליפות, אפלה בכל הסביבה, אור וחום בחדרו הרחב. הוא יושב אל שולחנו והניירות לפניו. אני נכנס. הוא קם מלוא קומתו, ודבריו אלי בעברית מדויקה, ממש כבמרכזו התל־אביבי. כבמלון “אלנבי” בבקרו את הבירה. דברים אחדים על מזג־האויר, על הזמן, על ארץ־ישראל ובניה כולם. ומיד אחר־כך – אל הענין, אל העסק, אל השאלה העומדת על הפרק.

הענין, העסק, השאלה העומדים על הפרק ברגע ההוא – מה הם אם לא כל תכניתו? מה הם אם לא חישמולה של הארץ, אם לא השקאת השפלה, אם לא יצירת הבסיס הגדול והנפלא לעתיד התעשייתי של ביתנו הלאומי? לעומד מן הצד נדמה הדבר כל־כך קל ופשוט. הן ניתן רשיון מיוחד לחברת החשמל. הן הובטחו כספים ללא־הגבלה לגישום הרעיון. אך מה שווה הרשיון ומה ערך להבטחות, כשאין תוקף מכריע לראשון, והאחרונות – כשלא נתקיימו אף במקצת?

הוא חשב, הוא האמין, שכל העם העברי כולו יבין את הרגע הגדול. הוא קיווה, הוא היה בטוח, שלא ישאר איש, אם גדול ואם קטן, מחוץ לגבולות תכניתו. שהרי יותר מהמדיניות המסובכה, ויותר מהדברנות הסוערה, ויותר מהתנכלויות המזעזעות – עתיד זכיונו החשמלי של רוטנברג להפוך את ארץ־ישראל לארץ־ישראל באמת. שערו נא: הירדן, הירמוך, הירקון, וכל פלג שמימיו מפכים, וכל אגם שגליו חזקים – הנם בידיו כיום להיותם מקור מרץ וכוח, שיתנו לה לאדמת־האבות את עתיד־הבנים. הכל תלוי בחישמולה של הארץ ־ חייה המסחריים, התעשייתיים, האיכריים. יצליח רוטנברג בתכנית הענקית, ונתגשם חלום הרצל בפחות מדור אחד; יכשל ויפול מחוסר אמצעים – ואבדה ההזדמנות הדוריית לנצחי־נצחים.

את זאת הבין רק הוא. אפילו לא וייצמן, אפילו לא הברון ג’יימס, אפילו לא סר אלפרד מונד, בכל מדיניותו. אכן, כל אלה יחד עזרו לו בדבר, עשרות אלפים נתן הנדיב עשרות אלפים העניק הועד הכלכלי. גם ברנדייס ומק עשו את שלהם, ורבים היו היחידים שהוסיפו מהונם. אפס, כל זה נעשה בלי שיטה ובלי הכנה מראש. קמעא־קמעא ניתנו הכספים. כשהצטרכו למאת אלף ניתנו רק חמישים אלף וכשהצטרכו למיליון לא הושג גם רבע. וצריך היה רוטנברג לנוע מירושלים ליפו, ומיפו לקהיר ומקהיר לפאריז. ומשם ללונדון, פעם ופעמיים, עשר פעמים כבר מאז ההתחלה, בשביל להמס את הקרח ולעורר למעשה את העברים הרדומים. צריך היה הוא, איש־המעשה והמומחה לעבודה, ליהפך למדינאי, לדברן, לסופר, למשורר, לחוזה – בשביל לשכנע את האדיש ולדחות את המתנגד, וביחוד – בשביל לפתוח את הכיסים שהיו נעולים וסגורים.

והנה־הנהו לפנינו היום – אדיר, איתן, ענקי כמעט. תחנת־הכוח התל־אביבית מכניסה כבר רווחים. הסניף החיפאי ייבנה עוד השנה. טבריה לא תפגר אחריה, וסרפנד כבר באופק. וירושלים גם היא, עם התחנה העיקרית, ליד הירמוך והירדן בפגישתם הסוערה, יהיו לממשות חיה בעוד שנתים לכל היותר.

כצד הגיע הדבר למדרגתו זאת? מהו הסוד הטמיר להצלחה המלאה?

שרוטנברג לא התמסר מאז מתן הזכיון ועד לרגע הזה אלא לענין אחד, לענין שלו, לענין שממנו, ואולי רק ממנו, תקוות העברים ביום המחר.

שום דבר לא הזיזו מהמטרה אשר הציב לעצמו. לא חיי היום־יום. לא נועם הממשל. לא נסיונות ידידיו לעשותו למנהיג. אפילו לא קריאת רבים אליו להיות מוכן, באחד הימים הבאים, אם יחליט וייצמן לנוח סוף־סוף ממלחמתו הקשה – לקחת את הרסן מידיו הליאות ולנהוג את עגלת הבית הלאומי העברי. לכל אלה היתה תשובתו האחת: תנו־נא לי לעבוד במחבואי משרדי. איש־הפעולות אני. אוהב־המעשים. את אשר התחלתי אגמור, ובגמרי – ידע אולי עמי, כי עזרתי לתשועתו…

וכאן מסר לי האיש פרטים, שלא הגיע עוד הזמן לגלותם, ושהכנס יכניסו בליבות כל ישראל זרמי אושר וגיל ביום הקרוב להתגשמותם….

אהה, למה לא יעשו אחרים כפנחס רוטנברג? למה לא יצטמצמו טובי־עמנו בעבודותיהם המיוחדות? למה ירצו רצענינו להיות חייטים, ומורינו – למה ינסו להיות מדינאים? למה יאמין פלוני כי יכול הוא הכל ואלמוני כי זולתו אין־שני?

הבו לנו רוטנברגים לבנין ביתנו הלאומי! הבו לנו אנשי־מקצוע, שגורל עמנו לפני עיניהם תמיד, ולא גורלם הפרטי, האישי.

כבן־יהודה בכל ימי חייו; כענתבי בערב מותו; כדיזנגוף בתחילת תל־אביבו, וכרוטנברג ביומנו זה.

לונדון, ט"ו באלול, ז' להצהרת בלפור

ד“ה, כ”ט באלול תרפ"ד – 28.9.1924

---

שאגתה של ציון

מאת

איתמר בן־אב"י

רצה המקרה, שאקדים את נסיעתי העסקית בכמה ימים ושאפליג באותה הספינה האיטלקית הגדולה, אשר בה נסעו צירי ארץ־ישראל לועידה הלונדונית המיוחדה. הועידה נקראה כידוע לשם בקשת דרכים מהירות להשגת הכספים הנדרשים להקלת המשבר הנוכחי בביתנו הלאומי.

אין בדעתי לדון כאן על עצם הועידה הזאת. אם מצאו מנהיגינו בלונדון, כי נחוצה היא ברגע זה – הזכות בידם גם החובה להועידה, להכינה ולאפשרה. רוב הצירים הנוסעים אליה לא יחזרו ארצה אחרי נעילתה כדי שלא יצטרכו להוציא כספים נוספים על נסיעה לכנסיה הבאה בחודש אוגוסט. יש להודות כמו־כן שבכלל ניסתה ההנהלה הציונית בירושלים להגביל את הוצאות הצירים לועידת לונדון ככל האפשר, ורובם – גם מנהיגי הפועלים מטברסקי עד לבן־גוריון וקפלן – נוסעים אתי יחד, במחלקה השניה. רק האריות וגוריהם, כמפקד קיש, כה' אוסישקין, כגברת סולד, נוסעים בראשונה. מצד זה איפוא אין מקום לבקורת מיותרה.

אבל, יש צד אחר לכל הענין, שצריך לא רק לעמוד עליו ברצינות רבה, אלא גם למחות כנגדו בכל התוקף. הצד הזה מתייחס לאותה שערוריה לאומית, אשר הוקיעוה כבר למדי ב“דואר־היום” וגם בעתונים אחרים. שערורית הכנסיות והועידות הציוניות בחוץ־לארץ.

כמה פעמים הודגש בעתונות העברית, שהגיעה סוף־סוף השעה להחלטה אראלית בשאלה זאת. ימי הציונות ההרצלית, הוולפסונית והוייצמנית עברו לעד. הציונות אינה עוד רק מילה בלבד. הבית הלאומי היה לממשות החיים. למרות כל המעצורים בדרכנו ניכר כבר מקומנו במפת ארץ־שראל במידה יפה. תל־אביב היתה לעיר גדולה וחדישה. ירושלים וחיפה נתעברו גם הן בהחלט. אחדות ממושבותינו – כפתח־תקוה, למשל – נהפכה לעיר חקלאית ממדרגה ראשונה, ואם אמנם נכון הדבר, שבאשמת ההנהלה הציונית בירושלים לא נבנה עדיין בערינו ובכפרינו גם בנין ציוני צבורי אחד, אשר יוכל לשמש בשעת־הצורך אף מקום־כינוס לועידותינו ולכנסיותינו, ואם אמת הדבר, גם כן, שעוד רוב הנהלותינו הלאומיות מבזבזות את כספי האומה בדירות ובמשרדים לא לנו – כ“מלון יוז” וכ“תחנת הבריאות”, למשל – הרי לא יעיז מישהו להגיד כי אין יכולת לאכסן בירושלים, בתל־אביב, בחיפה, או בפתח־תקוה אפילו את צירי ישראל במאותיהם ואת האורחים ברבבותיהם. הנסיון הראשון בהר־הצופים, עם בוא אלינו לורד בלפור, היה מוצלח למאוד, ובטכניון החיפאי או בזירה המכללנית אשר על הר־הצופים, במגרש התערוכה אשר בתל־אביב, או באולם־האריזה אשר לפתח־תקוה, אפשר לכנס אלפי אנשים בנוחיות מספיקה. שכינוס זה לא יתחרה בפאר הכינוסים בבאזל ובקרלסבד – הדבר מובן מאליו. אך טוב לצירי ישראל – זוהי דעתנו, בכל אופן – לשבת תחת כיפת שמי התכלת של ארצנו היפה, עם יסורים זמניים לפניהם – מאשר ליהנות מכל הנוחיות האירופית המלאה לערי שוייצריה, צ’כוסלובקיה ואוסטריה הנוכריות. מה שיכלו אבות אבותינו לעשותו במדבר סיני במשך ארבעים שנה, באוהליהם ומשכניהם הארעיים, מדוע לא יעשוהו גם צאצאיהם המרובים היום, ביחוד לכשנזכור לרגע קל, כי המדבר העכשוי גן־עדן אלוהים הוא לעומת המדבר האתמולי, מדברם של משה ואהרון שניהם?

אין דבר שיזעזע את הלב כמחזה צירינו אלה בצאתם להשתתף בועידות הגולה. לאיש העומד מן הצד נראה הדבר כעין “בכחנליה” מזוויעה, שאין לה כל כפרה. הגעו בעצמכם: תשעה־עשר צירים – מחוץ לאותם שנסעו כבר עם דיזנגוף וחבריו, השוהים באירופה זה כירח ימים כבר. אם נחשב בדרך ממוצעת את ההפרש שבן מחלקה ראשונה ושניה רק כחמישים לירות לכל אחד מהם, הלוך וחזור, יתברר כי נסיעות צירינו אלה לועידה הלונדונית תעלה אלף ומאתיים וחמישים לירות מצריות, לפחות. חשבו־נא לכל אחד מהם רק לירה אחת הוצאות ליום ותתברר התוצאה, כי רובם ישארו באירופה עד לכנסיה הבאה בבאזל. לחמשת ועשרים צירינו הפעם תעלינה ההוצאות, במשך ארבעה ירחים בערך, כשלושת אלפי לירות, שהן יחד עם הוצאות הנסיעה – ארבעת אלפים ומאתיים וחמישים לירות מצריות. הוסיפו לכל הסכום הענקי הזה כאלפיים וחמש מאות לירות להסעת עוד עשרים עד שלושים ציר מארץ־ישראל לבאזל בחודש אוגוסט הבא, ומצאתם על נקלה, כי ארץ־ישראל הדלה תוציא על ציריה אלה לגולה – לועידה אחת ולכנסיה אחת – כשבעת אלפי לירות!

שבעת אלפים! האין זו שערוריה? שבעת אלפים שתתווספנה בכובדן המלא לכל עשרות האלפים שאנו מוציאים חוצה־לארץ בשביל מכוניותינו האמריקניות ואופנותינו הצרפתיות, מדי שנה בשנה. ובשעת משבר חמור זה בארצנו, האין זה חטא לאומי מאין כמוהו לגזול מחנוונינו ומסוחרינו, מאיכרינו ומפועלינו, את אלפי הלירות האלו, שיכלו להישאר בארץ ולהקל עליה את חייה הקשים עד ליום הישועה?

אם לשבעת אלפי לירות אלו תוסיפו את עשרות האלפים שכינוס הועידות והכנסיות הציוניות יכול היה להכניס לארצנו – אחד הנוסעים עמי בספינה חשב ומצא, כי הועידה הלונדונית בלבדה יכולה היתה להכניס לארץ־ישראל יותר מעשרים אלף לירות, וכי כנסיה אחת לשנתיים, עם מאות ציריה ואלפי אורחיה, עשויה להעניק לארצנו קרוב למאת אלף לירות בדרכים שונות! – או אז תבינו, מה גדולה השערוריה בכינוס ועידותינו וכנסיותינו באירופה עשר שנים אחר הצהרת בלפור. ובזה לא הדגשנו את העובדה המרה, שצירי ישראל מחליטים על עתידות הארץ לא מתוך הראיה על המקום, אלא מתוך השמיעה במרחק אלפי פרסאות מאתנו.

לא! לא! אסור להסכים, שעוונות כאלה יישנו גם להבא! צריך שיימצא האיש, אשר יזעק בקול גדול, אדיר ומפוצץ על הבזבוז הזה. צריך שבועידה הלונדונית עצמה, ובכנסיה הבאה, יקום המנהיג, יקומו אנשי־העם ובני ארץ־ישראל ביחוד – לדרוש שכנסיית באזל בירח אוגוסט תהיה האחרונה לכנסיות הגולה ושהכנסיה הבאה, עם כל הועידות אשר בעקבותיה, תכונסנה בארץ־ישראל, רק בארץ־ישראל!

את הדברים האלה אמרתי לליאו מוצקין, מנוסעי המחלקה השניה בספינתנו; כידוע ביקר מוצקין בארצנו, בשבועות האחרונים, לשם לימוד מצבנו העכשוי.

־ הצדק עמך – השיב האיש המצוין הזה – וצא־נא מעל עמודי עתונך בשאגת־אריה נגד השערוריה הזאת. מה לא נסיתי לעשות בלונדון, הוסיף, לשם כינוסה של הועידה הזאת בארץ־ישראל. לשוא. אטומות האוזניים ועצומות העינים. צריך לזעוק, לשאוג – עד שישמע קולה של ציון.

־ וכבודו יציע את הדבר בכנסיה? – שאלתיו.

־ כן! בכל הכוח ובכל המרץ! וכל אשר אוכל לעשותו אעשה בשביל שתהיה באזל לאגדת־העבר בלבד, וציון למציאות הציונית מיד!

על סיפון ה“וויינה”, מול ברינדיזי.

ד“ה, ג' סיון תרפ”ז – 3.6.1927

---

האחרונה בגולה

מאת

איתמר בן־אב"י

כן, רבותי, צריך שהכניסה החמש־עשרה בבאזל, שהיא כנסיית־היובל – יובל שלושים שנה מיום היווצרה, בעיר השוייצית, על־יד גדול מנהיגינו מאז החורבן – צריך שתהיה האחרונה לכנסיות הציוניות בגולה.

צריך שצירי ישראל במאותיהם יבינו סוף־סוף, כי הגיעה השעה להפסיק פעם ולתמיד את חרפת־הנדודים אשר לבמתנו העממית בנסיונותיה למצוא פתרון מהיר ורצוי לשאלת יהודה בתחייתה הנפלאה.

צריך שמנהיגינו ביחוד ומנהלי ענינינו הלאומיים גם הם, יחליטו החלטה סופית לבלתי המשיך מסורת גלותית אשר עלתה לנו בשלושים השנה לציונות המדינית הוצאות עצומות והסבה אכזבות אין־קץ.

מירושלים זאת – שהיתה הראשונה להתריע בכל אפסי היהדות את הדרישה להעברת הכנסיות הציוניות ארצה־ישראל – יוצא היום הקול הזה שוב, עוד ביתר־תוקף וביתר־עוז, ואין אנו מסופקים כלל ועיקר, שבאי־כוחנו בעשרותיהם – יהיו אלה פועלים, חרדים או בורגנים סתם – לא ירשו הפעם שקולה זה האדיר של ארץ־ישראל החיה והרעננה יהיה קול־קורא במידבר, כאשר היה עד כה. הם יכריזו פה אחד כי צילצלה סוף־סוף השעה לעשות את הצעד היותר חשוב בקורות התנועה הציונית – הצעד שחלמהו הרצל בעמדו על צוקי הכרמל ובטפסו על מדרונות מגדל־דוד, מזה כבר תשע ועשרים שנה, והוא – כינוסם של צירי עמנו מכל אפסי התבל בתל־אביב או בפתח־תקוה, אם עדיין לא בירושלים עצמה.

אלוהים אלוהינו! הרק את עצמות המנהיגים נעביר אחד־אחד לציון ונשמתם הגדולה – התרחף גם להבא בישימון הגולה העלובה? את מאכס נורדאו הבאנו כבר למקברת העיר העברית הראשונה, את הרצל גם הוא אומרים אנו לטמון ליד מפרצה של עכו – וכנסייתם של שני ענקים אלה, יצירת־כפם היותר נשגבה, תמשיך את קיומה בארצות־הנכר, על אפם ועל חמתם של צוררי־ישראל, כמעט תמיד?

הנה רק מספר ירחים עברו מאז יצאו את ארצנו ללונדון, לישיבת הועד־הפועל, ארבעים מחברי ההנהלה הציונית ומפקידיה, גם מראשי הסיעות השונות – ספינה מלאה יהודים הנוסעים על חשבונו של העם העברי. אלפי לירות טובות וכבדות, שיכולות היו להישאר כאן, ניתנו לידים זרות ותועלתן לארצנו האומללה אפס עגול וגדול.

צאו וחשבו־נא שוב את אשר תעלה הכנסיה החמש־עשרה לצירי ארץ־ישראל. כל “מלון־יוז”, רוב המשרדים הגדולים והקטנים, יתרוקנו בימים הבאים בקדחת ההסתערות אל באזל המאושרה. עוד כמה אלפים זהובים ייזרקו מחוץ לגבולות ארצנו ברגע המשבר הכי חמור לבית הלאומי העברי.

אם לעשרת אלפי זהובים אלה – כה אומדים אנו את הוצאות בני ארץ־ישראל בבאזל השנה – תוסיפו ארבעים־חמישים אלף הזהובים שיוציאו צירי ישראל לכל פזוריהם ב“ירח הדבש” של הציונות העולמית, בחדשי אוגוסט־ספטמבר הבאים, או אז תשיגו אולי את גודל החטא אשר יחטאו מנהיגינו אם לא ישימו קץ לשערורית הכנסיות הציוניות מחוץ לארצנו.

שערו־נא לרגע קל בדמיונכם העז את ההיפך מכך. שערו־נא שצירי ישראל היו מתחילים לזרום אלינו בחודש זה עשרות־עשרות יום־יום, עדי היותם למחנה הגדול והנשגב של יום הפתיחה. שערו־נא את הספינות מביאות אלינו, אתם יחד, גם אורחים לרוב, אלפים אולי, שהיו משתמשים בהזדמנות זאת לתור את הארץ וללמדה, לכל אורכה ורוחבה – מה רבה התנועה שהיינו זוכים לה בכל פינות ביתנו הלאומי, ממטולה בצפון ועד רוחמה בדרום!

היאוש השחור, האכזבה הצהובה, הרפיון בלבבות, המנוסה לחוץ, היו נפסקים אז כבמגע־קסם, ובשנה זו שהרעש גרם חורבן והרס לארצנו, היתה נהפכת הכנסיה החמש־עשרה לכנסיית הברכה והעידוד, לכנסיית ההבטחה והבשורה, לכנסיית הבנין והנצחון – בכל משמעותן של מלים אלו.

היבינו זאת וייצמן וסוקולב שניהם? היבין זאת אוסישקין בהתלהבותו לירושלים העבריה?

ד“ה, כ”ה בתמוז תרפ"ז – 25.7.1927

---

שערורית המשכורות

מאת

איתמר בן־אב"י

פירסמנו לאחרונה ב“דואר־היום” פרטים, הלקוחים מ“קונטרס”, עתון הפועלים, על דבר הוצאותיה של ההנהלה הציונית המרכזית בלונדון, והננו מפנים לכך את תשומת־לב הציבור הארץ־ישראלי. מספרים אלה מגלים תמונה מזעזעת על הבזבוז אליו הגיעו מנהיגינו בארבע, או בחמש השנים האחרונות.

המעניין ביחוד בלוח תרשימי זה הוא שהמשכורות המשתלמות לפקידינו העליונים לא פחתו במשהו מאז החלה תנועתנו הלאומית את עבודתה הבנינית, אלא אדרבה – משנה לשנה עוד עלתה דרגתן, ואם כה ילכו הדברים גם הלאה מי יודע באמת להיכן נגיע? הן זכור נזכור, כי בימי המלחמה העולמית היו חמישים לירות ירחיות לפקידים העליונים משכורת נאה מאוד, ולמחרת השלום בוורסליה הסתפקו הטובים שבנו בשבעים ובשמונים לירות לחודש יחד עם הוצאותיהם; היום, לאחר שירדו המחירים של כל צרכי החיים ולאחר שההכנסות הכלליות הופחתו בכמה וכמה, מאה לירות ומאה ועשרים לחודש נראות בעיניהם כמעטות וכבלתי נכבדות ביותר.

נקח־נא בראשונה את חמשת חברי הועד־הפועל המקבלים יחד 655 לירות לחודש – זאת אומרת: מאה ושלושים ואחת לירה לכל אחד מהם, בדרך ממוצעת; הן אמנם ישנם ביניהם המסתפקים רק במאה או אפילו בתשעים, אבל בשביל־כך מקבל אחד מהם, (שהכל יודעים מיהו), לפחות עד מאתיים לירות לחודש, והשני לו בדרגה – מאה וששים. הוסיפו לסכומים האלה, כדברי ה“קונטרס”, את ההוצאות המשרדיות והתוספות לנסיעות ולבתי־מלון, ומצאתם שאחדים ממנהיגינו מקבלים עד לשלוש־מאות לירה לחודש – או עשרים ואחד אלף פרנקים צרפתים – משכורת שלא חלמו על שכמותה פואנקרה וקלימנסו במיטב חלומותיהם, ומורשה של העם הצרפתי בבית־הנבחרים בפאריז מקבל לשנה שלמה רק שלושים אלף פרנק – ארבע מאות ועשרים ושמונה לירה, או משכורת חודש וחצי של אחד ממנהיגינו הראשיים!…

נעבור־נא למזכירים: מספרם בלונדון שבעה, וזה לאחר כל הצימצום והקימוצים אשר החליטום בזמן האחרון. שבעה מזכירים אלה מקבלים יחדיו 445 לירות במספר עגול – זאת אומרת, ששים וארבע לירות למזכיר. כמובן לא כולם זוכים למשכורת שמנה זאת, ואחדים מהם מסתפקים בשלושים עד ארבעים לירה מדי חודש בחודשו. יוצא מזה, כי מזכיר או שנים, אולי גם שלושה, מקבלים משמונים עד מאה לירה ירחיות – משכורת שלא זכה לכמותה אף מזכירו של לורד קרזון, או של בונאר־לאו¹. ומה נדבר במזכירי מדינות גדולות כצרפת, איטליה וגרמניה אף היא, המסתפקים בעשרים עד שלושים לירה לחודש לכל היותר?

והרי, אילו היו משכורות אלו ענין של חודש, של שנה, של שנתיים, בימים הסוערים של השגת ההצהרה או בתקופת האושר אשר לאחריה, כי אז לא היה אולי מקום לבקורת חריפה יותר מדי נגד הנהלה שלא ידעה עדיין את ערך הכסף; לצערנו, הרי עברו כעשר שנים מאז החלה הנהלתנו לשאוף להצהרה ולתוצאותיה, וכשש שנים מאז ההצהרה עצמה. ומה רואים אנחנו? שעם חלוף החודשים והשנים הולכות ההוצאות ומתרבות, בה בשעה שההכנסות הולכות הלוך והתמעט במידה מבהילה, ובה בשעה שמחיר צרכי החיים ירד עד לחמישים אחוזים ממש לעומת המחירים של לפני שנה.

אל־נא נזלזל בדבר: אלף ומאה לירות לשנים־עשר פקידים העליונים בכל חודש הן 13,2000 לירות לשנה, שאליהן יש להוסיף כששת אלפים לירות הוצאות משרדיות ונסיעתיות, וכעשרת אלפים לירה למנהלי קרן־היסוד, קרן־הקיימת ושאר הקרנות – שהן יחדיו יותר מעשרים ותשעת אלפים לירה; אלה בלונדון – ומה בפאריז? בברלין? בווינה? בטרייסטה? בניו־יורק ובירושלים שלנו עצמה? בצדק העיר עתון אמריקני, כי הפקידים העליונים שלנו, בכל קצווי העולם, עולים לנו שנה־שנה לא פחות מרבע מיליון לירות טבין ותקילין.

הנה מדוע אין ההנהלה הציונית יכולה לאזן את הוצאותיה עם הכנסותיה תמיד! הנה מדוע יש לנו, בארץ־ישראל עצמה, גרעון של מאה וששים אלף לירה השנה הזאת, ואין אנחנו מזכירים בחשבון הזה את גרעונות העבר העולים לכמה מאות אלפי לירה. יותר ויותר אנו שוקעים ביוון־הביצה הבזבוזית, ויותר ויותר מתחזקת אצלנו המסורת המשרדנית, הפושה על סביביה והיוצרת בחברה משרדים חדשים עם תקציבים חדשים לבקרים.

כשניהלנו, לפני שנתיים, את מלחמתנו העזה נגד הביזבוז הציוני אשר להנהלתנו הלונדונית והירושלמית, שאל ראש ההנהלה הירושלמית: מה נרויח אם נביא קימוץ קטן במשכורתם של פקידינו העליונים? הנקמץ מאה לירות לחודש? האם בזה נציל את המצב ונתנער מעולו של המשבר האוכל אותנו? על שאלתו זאת השיבונו אז, משיבים אנחנו היום, ונשיב גם מחר לבלי־סוף: לא! לא! מאה פעמים לא! לא אלף ומאתיים לירה לשנה אפשר לקמץ תיכף ומיד, אפילו פה בארצנו, אלא מאלף עד אלפיים לירות לחודש, לפחות, ואילו עשו זאת כבר לפני שלוש שנים, או שנתיים לפחות, הרי קמצנו כבר חמישים אלף לירה, עם הריבית השנתית העולה לכמה מאות. הוסיפו לכל הסכום הזה את הקימוצים שאפשר היה להביאם במשכורות הנהלותינו אשר בגולה, ומצאתם כי יכולנו להרויח – כן, להרויח! – מאה־אלף לירה מדי שנה בשנה בקופת הוצאותינו הלאומיות.

מאה־אלף לירות שנתיות! הן בזה אפשר להציל את כל מעמדם של מורינו. ביחוד אם נביא קימוצים גם במשכורותיהם של מורינו העליונים גם הם; הן בזה אפשר לתקן את מעמדה של “הדסה”, אם יתרצו סוף־סוף מנהליה ורופאיה לשכוח את הקערות הדשנות והמלאות של ימי רובינוב והנהלתו המוזרה. הן בזה אפשר להכניס לארצנו אלפי חלוצים או לייסד מושבה לכל שנה, או לבסס את המכללה הלאומית, או כל מה שתרצו.

אכן, מתכווץ הלב ושותת דם למראה העוני והמרדות השוררים בקרב מאות ומאות מטובי עמנו כאן בשל “שולחנם המלא” של הגדולים למיניהם. אכן נוראה היא גם המחשבה שהציונות העולמית האוספת את פרוטותיה בכל־כך עמל ותחנונים מכלכלת בסכומים אלה רק מתי־מעט מהעם העובד בציון.

ואל־נא יאמרו, כי הנה הלך וייצמן אמריקתה לגרוף לארצנו מיליונים; אל־נא יחשבו כי מיליונים יזרמו אלינו בקביעות גם להבא. מי כוייצמן עצמו יודע כמה קשה לדלות דולר אחד ממצולות האוקינוס היהודי? מי כמוהו יודע, כי יש גבול גם לדולר זה אף בליבו של הנדיב אשר ביהודי העולם? לא על נדבות בלבד אפשר לבנות בית־לאומי. ואם לא נוכיח לפחות, כי חסים אנו על פרוטות העם וכי יודעים אנו להסתפק במועט – בעוט תבעט בנו הפרה החולבת מזה כבר ארבעים שנה, וזאת בטרם הקימונו אף את הנדבך הראשון לבנין עצמו…

בה בשעה שממשלת ארצנו מצמצמת את מספר פקידיה עד למעוטה הכי אפשרית; בה בשעה שהפקידים הנשארים רואים את משכורתם מתמזמזת וחוזרת לדרגה הרגילה של לפני המלחמה; בה בשעה שאפילו מושל ממדרגה ראשונה בכל אחד מארבעת מחוזותינו אינו מקבל בסך־הכל יחד עם הוצאותיו יותר מתשעים לירות ירחיות – האם לא הגיעה השעה לפקידינו העליונים לצעוד את הצעד הגדול – לא לקראת קיצוץ של עשרה למאה – מה נלעג הדבר ומוטב שלא נעשנו – אלא לקראת הפחתת שלושים, ארבעים וחמישים אחוז מהמשכורות הבזבזניות של ימינו אלה.

הבו־נא איפוא את “גרזן הקימוץ”, והכו־נא פעם אחת בקופה המעניקה: ששים לירות לפקיד העליון, ארבעים לירות לפקיד הבינוני, עשרים וחמש לירות לפקידים הרגילים, ולא פחות מעשר לירות לעובדים מן השורה.

לא רק בהנהלה המרכזית, לא רק ב“קרן־היסוד” וב“קרן הקיימת”, אלא גם בכל שאר המוסדות, למקטן ועד גדול, ובקרב הנהלות הפועלים אף הם.

כי גם בכם – ה“פועל־הצעיר” ו“אחדות העבודה” – פגעה צרעת המשכורות השמנות ואין גבול לבזבוז ולבלבול השורר בקופותיכם.

מלמעלה ועד למטה – יושם קץ לשערורית המשכורות!

ד“ה, ג' באייר תרפ”ג – 19.4.1923

---

בראש תל־אביב!

מאת

איתמר בן־אב"י

מנאמיו המזהירים של אורחנו ואזרחנו הגדול, זאב ז’בוטינסקי, בתל־אביב ובירושלים, והתרעת הקהל העצום לקראתו גם בעיר העבריה הראשונה וגם בבירת יהודה המשוחררה, הינם מאורעות דוריים בתחייתנו השלישית, מאורעות שלא זכינו לכמותם זה עשרות בשנים – מאז בא אלינו הרצל לפני עשרים וחמש שנים, והנדיב הגדול בערב המלחמה העולמית.

יביעו אוהבי־הקינטורים ומבטלי־הכל את קנאת־מרירותם כנגדו, אם זהו רצונם – לחינם כל עמלם. לזאב ז’בוטינסקי, יוצר הלגיון העברי ומנהיג צעירותנו הרעננה, יש אחיזה כזאת בליבות ההמונים הרחבים, שכל נסיון ליצור אוירה מחניקה מסביבו לא תצליח בשום־אופן. קולו כאריה ישאג, עינו כנמר תלהטנה, אגרופיו כפיל יהלומו, ומקצווי ארץ־ישראל עד קצווי־הגולה יוודע הדבר לתהילה – כי האחד הוא ברגע זה ז’בוטינסקי למשוך אליו עשרות אלפי איש ואשה, זקן ונער, שגעגועיהם לשמו, שמשאת־נפשם לדבריו, שהגיגם אחר־כך לאשר הגיד ואמר, הצהיר והכריז – אם מסכימים הם לדבריו ואם לאו.

ואיש זה יושב עכשיו בארצנו ומחכה לפעולה, לעבודה, לאחריות. הנעמוד מן הצד? הנסתפק במחיאות־כפיים ובהתרעות רועשות לגיבור היום? או יחדיו כולנו – כל מי שזיק היושב בליבו, כל מי שמעוף־הרעיון במוחו, כל מי שתוקף הרצון בעורקיו – נפנה־נא את הדרכים לפניו, ניישר־נא את ההדורים על שביליו, וכבימי אגריפס לפנים קרוא נקרא לו בזרועות פתוחות: אחינו אתה, בוא ושב־נא בכסא־הכבוד המחכה לך!

ויהי־נא הדבר ברור מראש: לא בכל נוטים אנו לדעותיו של המנהיג הצעיר. אם בשאלת התחדשותו של הגליון העברי, שעדיין לא הגיע זמנו לדעתנו, ואם בשאלה הערבית והקרקעית, שרואים אנו אותן בעינים אחרות לגמרי, דעותינו נפלגות. עוד יותר: כמה וכמה מהדברים שהגידם בתל־אביב לפני עשרות אלפי שומעיו; כמה וכמה מרעיונותיו הנוצצים במגרש “המכבי” הירושלמי, אינם תואמים את מטרותינו ושאיפותינו. לא כאן המקום לפרטם, ובאחד הימים הבאים עוד נשוב לעסוק בהם באריכות. אך בדבר אחד אין להטיל כל ספק: כדעתו דעתנו – לשנוי יסודי, עמוק, החלטי ומכריע בכל חיינו הציבוריים. כמוהו כמונו, אחת דרישתנו למהפכה שלומית וטבעית בהנהלת עניני הבית הלאומי העברי. כמוהו כמונו אחד חלומנו – לראות עוד עינינו אנו, ולאו דוקא בעיני מי שיבואו אחרינו, את חידוש העצמאות הלאומית על אדמת־האבות. בדעות אלו, בדרישה זאת, בחלום זה, ז’בוטינסקי הוא שופר, נס ודגל. הנועז, האמיץ והחופשי שבכולנו הוא, אין אחר כמותו לשחרור פנימי, לעמדה חפשיה, לניתוק אמיתי מכל השפעה חיצונית, רוחנית או חומרית. לא התהמנות השמאל ולא אדיקות הימין, לא מלים מבריקות ולא מטבעות מצלצלות יוכלו להאציל עליו מכוחם ומאונם. בכוח יוצא מן־הכלל מסמל הוא כיום הזה את המחאה העברית בכל עזוזה וגאוותה. דבר אל האחרון שברחוב, אל הערבי שתפגוש בעסקיך, אל האנגלים שענין ממשלתי לך אליהם, ופה אחד יגידוך אלה: אכן, גיבור האיש הזה להגיד את אשר בלבבו, אם טוב הוא הדבר ואם רע.

ובשל־כך בלבד חייבים אנו לו כבוד והערצה.

השאלה היא עכשיו – מה תהיינה תוצאות ביקורו של ז’בוטינסקי בארצנו? הכגדולים האחרים, שתחילתם התנגדות ומלחמה וסופם כניעה ומשרה, יהיה ז’בוטינסקי גם הוא ? הלא תזכרו את אשר קרה לו בכנסיית ווינה לפני ארבע שנים? כדי להשתיקו, כדי להכריעו, כדי להחריבו – צירפוהו אז לועד־הפועל הגדול בלונדון כאחד החברים העיקריים אשר להנהלה המרכזית. ותוגד כאן לז’בוטינסקי בכל הפתיחות הדרושה: נדהמים עמדו אז מעריציו למחזה ההוא. הם לא יכלו להבין כיצד הסכים החריף שבמבקרי השיטה הנוכחית שיכניסוהו לועד, אשר רוב חבריו היו מטרה לחיציו השנונים, ונמצאו גם לא מעטים ממתנגדיו שהעיזו ללחוש באוזני הכותב את המאמר הזה כי “הכסף יענה את הכל”. לאושרו של ז’בוטינסקי, לאושרם של מעריציו וידידיו, לא ארכו הימים והדברים התלבנו והתבררו למדי. ז’בוטינסקי הסכים להיכנס להנהלה בתקוה שההבטחות לטיהור האוירה ולשינוי הערכים תתממשנה מיד. הוא הסכים לדור בכפיפה אחת עם הפייבלים, ההנטקים, ההלפרינים והאחרים, מאמונתו שהשעה החמורה דרשה אחדות־הכוחות וסילוק הפניות האישיות. לכשראה ונוכח, אבל, כי חברותו בועד־הפועל לא בלבד שלא הביאה את השינוי הרצוי, אלא שגרום גרמה להפגת ההתנהגות בשל ההאשמות אשר נרמזו כנגד ההנהגה – קצה נפשו במירמה אשר מסביבו. הוא יכול היה כרבים מחבריו, להשמין ולבעוט במשרתו החדשה. יכול היה לחיות חיי שקט וכבוד בביתו, חיי אושר וחגיגות באסיפות ובמשתאות הציוניים. אפס, לא זוהי דרכו של ז’בוטינסקי. למן הרגע שבו נתגלה לפניו כל הרקבון הפנימי אשר בהנהלה הנוכחית, קם מלוא קומתו וקרא לנשיאיו: “לא!” גדול ומחריד, ויסתלק מהעבודה אשר אליה הוזמן, על־מנת להקדיש את עצמו שוב לנהל את ההתנגדות הבריאה והעקיבה. יותר משנתים עברו מאז, ועודנו נמצא בראש המתנגדים.

*

והנה בא לארצנו, והנה הנהו בקרבנו, בתוכנו, לידנו יום־יום. אם בחיפה ואם בתל־אביב, אם בעמק ואם בהרי־יהודה – אין אחד מאתנו של ירגישהו. אחת היא אם נלך לשמוע למנאמיו ואם נחליט להישאר בפנים חדרינו לבלי ראות את גיבורה של עכו על במותיו. את שמו אנו שומעים, את קוי־פניו אנו רואים, את השפעתו, את קסמו, אנו מרגישים. הוא נע והכל נעים עמו. הוא דומם והכל דוממים אחריו. הוא רוצה, והכל ירצו מה שירצה הוא. זהו דבר שלא זכו לו אפילו וייצמן וסוקולוב במרום זוהרם.

מדוע לא נשתמש בכוח הזה? מודע לא נדע לרתום לתועלתנו, לתועלת הבית־הלאומי במכאובי־לידתו, את הר־האש, שלבתו אינה פוסקת לילה ויום? הנה־נא הולכים וקרבים ימי הבחירות הכלליות לעיריית תל־אביב. היו ימים שראינו בדיזנגוף, יוצרה ומרחיבה של העיר העברית הראשונה, את טיפוס הכנעני הנמרץ שהיתה זקוקה לו בהתפתחותה. היו ימים שתל־אביב ודיזנגוף שמות נרדפים היו בעינינו, אם־כי בוש תבוש עיר עבריה זו בפני חברתה הדרומית – פואדיה המצרית־אנגלית היום, האנגלית־עברית מחר. הימים האלה עברו לנצח. למרות כל אהדתנו למי שהיה ראש תל־אביב עד לפני זמן־מה, לא הוא האיש העתיד לעמוד בראשה מחר. יש דברים, שאינם מוטלים בספק. דיזנגוף איחר את המועד אשר נקבע לו במרומים, ואם תוחזר העיר משלטונה הפועלי לבעליה החוקיים, לרוב המכריע שלה שאיננו שמאלי – לא ל“מאיר” האתמולי יימסר רסן־הממשל לארבע השנים הבאות.

במצב זה של הדברים – אין איש אחר שיעמוד בראש תל־אביב זולת זאב ז’בוטינסקי אורחנו. אורחנו, מפני שאין לו כל משרה קבועה בארץ זאת. אורחנו, מפני שאם לא נעשה דבר־מה להחזיקו בקרבנו יוכרח לצאת את הארץ שוב לשנים רבות־רבות מאוד. בשל המאורעות שאירעו בתל־אביב בשנתים האחרונות, רק הכסא אשר בו ישב דיזנגוף ישיבת כבוד יותר מחמש־עשרה שנה. לבלוך־בלומנפלד אין בו מקום. למוסינזון ולטברסקי אסור לתת בו תפיסה. כל הסיעות שאין פניהן למהפכה אובדות־עצה. חסר הכוח, חסרה האישיות, שמסביבה יתרכזו אנשי יזמה ומרץ המוכנים לשביתת־זין בעבודת התחיה. המועמד היותר עממי למשרה זאת, פנחס רוטנברג, שקוע ראשו ורובו בחישמול הבית הלאומי העברי, ואם הטה יטה את לבו לעבודות אחרות לא יזרמו אליו הרידינגים והרוטשילדים, אשר עשו עד כה. לא־כן הדבר עם ז’בוטינסקי. המקרה רצה, שחופשי הנהו היום לעמו. חופשי מכל השפעות ימין ושמאל. פנו־נא אליו, התל־אביביים, והעמידוהו־נא בראשכם!

לא כאל מנהיג הרביזיוניסטים ופנים אנו במאמר זה. לא כאל מנהיג סיעה בכלל. יש רגעים בחיי עם שהסיעות נטמעות, שההבדלים נמחקים, שהאויבים מתחבקים. לרגעים אלה הגיעה ארצנו בימיה אלה. עם המשבר השורר באצרנו מדן בצפון ועד לעציון־גבר בדרום, עם האנראכיה שעשתה בנו שמות ללא סוף וגבול – נחוצה לנו יד חזקה, נחוץ לנו קול רועם, נחוצים לנו כוחות צעירים, וז’בוטינסקי הוא־הוא האיש שבו נתמזגו כל אלה יחדיו. בעיני ההמון העברי הוא דגל הגאון והעוז. בעיני התושבים הערביים –הוא שמשון המרחיב את הכל, ובעיני האנגלים – המחאה היותר חיה לעוול ולעושק הנעשים לנו פה ושם, אם על־פני ההר ואם בסבכי־הבקעה.

התאספו־נא כולכם, אתם הצעירים, הלאומיים, הבלתי־מפלגתיים, הימניים המתונים והשמאליים הפושרים – כל הרוצים בליבוי התנועה ובהתחדשות הגבורה, ועל שכמכם נא הרימוהו, והסיעוהו־נא בתרועת־איתנים לאולמי העיריה העברית אר אל תכלת ים־התיכון. כי זהו, ורק זהו מקומן היום. ממקום זה, ורק ממקום זה, יישמע קולו של הלביא הצעיר, בשאגתו האדירה בעוצמה שלא ידעתה עד כה הגולה הנרחבה; בעולמה, שתוכן יפה־יפה על ידי השלטונות האנגלים.

אכן שומעים אנו לוחשים באזנינו מקרב מעריציו הרבים: רק עיריית תל־אביב לז’בוטינסקי? מה קטנה המישרה לגדולתו של האיש, לשאיפתו העממית, המנהיגית.

לזה נשיב בלשונו של ז’בוטינסקי עצמו: “אל תגזימו, רבותי”! לא העיר היא העושה את אישה, אלא האיש הוא העושה את עירו. תל־אביב, לעת־עתה, היא התגלמות העצמאות העברית בצמצומה ההכרחי. במי האשם אם צרים גבולותיה העכשויים, אם מוגבלות אפשרויותיה המידיות? עם כל זאת, הן די פתוחים אופקיה לפנינו, די סואנים הם חייה הפנימיים, די מבטיחים סימניה לעתיד, בשביל שתהא נחשבת עוד מהיום למרכז המדינה העברית, למרות הכל.

משם, מאולם העיריה אשר ברחובו של ביאליק, ממרום הבנין שחלונותיו משקיפים להררי יהודה ושומרון – משם, ברצונם של הרבבות אשר יבחרו בו בסערת־נעוריהם, יוכל ז’בוטינסקי לדבר בלשון אחרת לעם ישראל כולו, לערבים שכנינו אף הם ולשליטינו הבריטיים בעקשנותם לרגעים.

לראש תל־אביב עשוהו־נא, הבוחרים כולכם, מבלי הבדל סיעה ומפלגה, והיתה אז מחאתכם זו העזה לאבן־פינה בדוריה העבריה החדשה וביטוי לרגע הגדול של הגל העממי מסביבו.

ד“ה, י”ב בחשון תרפ"ז – 20.10.1926

---

כנסיית לוצרן

מאת

איתמר בן־אב"י

אחרונת השערוריות – שהיתה גם הראשונה להן – היא בלי ספק אותה הקשורה בוויעוד הכנסיה הציונית על אדמת נכר שוב – בעיר לוצרן הפעם.

אכן, מודים אנו כולנו כי יפה, צוחקה ולטיפה היא עיר שווייצרית זאת. מאולמי הבנין, אשר בו יתאספו צירי ישראל לאחת כנסיותיהם היותר חשובות, מאז הלך מאתנו המנהיג הגדול, השקף ישקיפו אלה בכל שעות היום והלילה על פני מראות טבעיים, שמעטים כמותם אפילו בארצנו רבת־הקסמים. יתרון נוסף למקום הנהדר הלזה הוא העדר החום המחניק בימי אב ואלול, ורוחות קלילות ירעננו את באי־כוחה של הציונות העולמית בת מיליון השקלים.

אפס, כלום די בנימוקים אלה כדי להטיל על אומתנו דלת־האמצעים עשרות אלפי לירות – אם לא אולי מאתים אלף! – שהיו עוזרות בהרבה למהלך העסקים בארצנו בימי “תרדמתה” הקיצית? פעם אחת פעם, ללא הפסק כמעט, טען עתון זה, כי חטא הוא מאין כמוהו להמשיך את קיום כנסיותינו הציוניות בגולה, ודברי נשארו כקול־קורא במדבר. פעם אחת פעם הוכחנו, על יסוד עובדות ומספרים, כי כל כנסיה בתל־אביב, בחיפה, או בירושלים, תספק לא רק את דרישותיהם של אלפים ורבבות מהתושבים בכל מקצועות הכלכלה היום־יומית, אלא – וזהו העיקר – גם את שאיפותיהם של הצירים עצמם אשר ימצאו, בימי שהותם כאן, מזון לרוחם המהססת וסיכויים לעתידותיהם הם.

וכל אלה לא הועילו כלום בפני המציאות המרה של רצון רוב הצירים הציונים לבלות את החודש הניתן להם על־ידי השוקלים במנעמי החיים האירופיים.

לרגע קל דומה היה אמנם כאילו נעשה צעד כלשהו לקראת פתרונה של בעיה כאובה זו בדברי־ימי התנועה הציונית, ובאי־כוח הוועד הפועל הגדול התכנסו בארצנו לפני כמה ירחים. ואולם, יש המרננים כי דוקא ועידה זאת – היא־היא אשר גרמה לדחות גם הפעם – ואולי עוד לשנים רבות־רבות – את העברת כנסיותינו לארץ.

הטענות ידועות למכביר: אין אוירה שקטה לויכוחים מתונים ואין נוחיות מספיקה לשיכון הצירים. עיני השכנים נטויות יותר מדי לכל הנעשה בעצם ארצנו אנו, ומצד הממשלה גם היא הלחץ גדול יותר מדי.

ועוד טענות בלתי־מיוסדות שכאלו.

מדוע אין טוענים כזאת הערבים שכנינו? מדוע אין הם הולכים לקהיר, לבגדאד, למכה, לדמשק, לביירות? מדוע אין הם בוחרים בקושטא, בתוניס, באלג’יר ובטנג’יר.

תיאמר־נא האמת בכל מערומיה:

יען הם עם בארצם ואנחנו עודנו עדר ללא קרקע אמיתית מתחת רגלינו. כדברי אחד הטובים בעמנו – אפילו בארץ־ישראל עוד מקננת בנו הגלות ואין אנו מרגישים כמה מוזר הדבר לכנס את כנסיותינו בחוץ־לארץ.

מגרש התערוכה, עם בניניה הענקיים ועם האצטדיון בצידם, יכולים היו לספק כל דרישה ציונית צודקה. אבל מבכרים אנו את אגם־לוצרן על אגמי הגליל והערבה.

היושם קץ סוף־סוף, לשערוריה זאת בעולמנו הציוני?

ואולי יוכרז בלוצרן הצורך הזה מפיו של נשיא הציונות להבא – יהיה מי שיהיה?

כי הנה, יחד עם ויעוד הכנסיות הציוניות בנכר, יש גם בולמוס הנסיעות מארצנו בירחי הקיץ לנכר.

חלילה לנו כמובן לדרוש את ביטול הנסיעות מחוץ לגבולותינו, כנעשה בכמה וכמה ממדינות אירופה וארצות־הברית. אפס, כשמודיעים לנו, בעתונים גם בעל־פה, כי בקיץ הזה יוצאים את ארצנו ששים אלף איש למשך ארבעה ירחים, וכי ששים אלף אלה מוציאים אתם לחוץ־לארץ מיליון וחצי לירות, שרובן המכריע – מיליון לכל הפחות – יכולות וצריכות היו להישאר במולדת – הרי מגיע הענין למדרגת שערוריה ממדרגה ראשונה.

די לעבור בחוצות תל־אביב וחיפה ביחוד כדי להיוכח כי היציאה הגדולה הזאת לבשה כמעט ממדים של בריחה המונית.

בורחים ממש לכל כנפות העולם, בורחים זקנים, נשים וטף. בורחים חולים ובריאים, בעלי־כסף ובעלי כיס ריק, תלמידות ותלמידים. הנסיעה חוצה־לארץ היתה לא רק לאופנה, לנחיצות, לעיקרון, אלא – וזהו הרע מכל – למחלה, למגפה, למכת־ירח ממש.

ובינתיים נשארים הבתים כאן ריקים והעסקים יורדים, והתנועה נפסקת, ובתי־המלון קובלים, והמחזור הכללי משותק, ועצם ה“פרוספריטי” ניתן הוא בסכנה.

למה יבנו אנשים נועזים בתי נופש בכנען, על הכרמל, במטולה, בבית־הכרם, בתלפיות, ובשאר נקודות הזוהר אשר לארצנו בימי שרבה? למה תתאמצנה אגודותינו לפתח את ענף התיירות בקרבנות גדולים כל־כך, אם בירחים מעטים מוציאה הארץ, באשמתנו אנו, את מרבית הרווחים שנצברו במשך שבעת או שמונת ירחי החורף והאביב?

טוב לבקר בלבנון, באי רודוס, בקפריסין, ביוון ובאירופה, במידה ידועה, בשיטה קבועה מראש ומתוך משמעת לאומית. אבל לבריחה המונית אל ארצות אלו – אין מקום, והחטא גדול מנשוא.

גם לה, לבריחה זו, צריך לשים קץ ביד חזקה ובעוד מועד!

ד“ה, כ”ד בתמוז תרצ"ה – 25.7.1935

---

איגרת לרוטנברג

מאת

איתמר בן־אב"י

אדוני וידידי הגדול,

אתמול פניתי, מעל דפי “דואר־היום”, לדעת הקהל היהודאית בקריאה לאחדות כל מפלגות עמנו. הצעתי להטיל על סוקולוב וחבריו בהנהלה הציונית החדשה להקים מאחדה (־ קואליציה) לאומית עברית, דוגמת המאחדה הלאומית האנגלית, אשר הורכבה רק לפני ימים מעטים בלונדון. אם יישמע קול זה מציון ברגע ובמקום הרצויים, ואם תוחזר אלינו מגדות ה“תמזה” בת־קול ציונית נאותה־ שאלה היא שלא אמהר לענות עליה, אם בחיוב ואם בשלילה. הן פלאים ירדה הציונות העולמית בשנים האחרונות, ומריבות מפלגותיה קרעוה לקרעים במידה כה מדאיגה עד שגובר החשש להמשכת הריקנות העכשוית לשנה, לשנתיים, ויותר מכן אולי. הנה מדוע מרהיב אני עוז לפנות ישר אליך, פנחס רוטנברג, במכתבי זה.

אני, היודע את אשר עשית לעמך למחרת אותו אב תרפ"ט בארצנו זאת; אני, שהייתי עד שמיעה וראיה גם בלונדון לאותו מאמץ נפלא מצדך להצלת ביתנו הלאומי ברגעי שקיעתו המבהילה; אני, שבאזני הודו מנהיגינו הגדולים גם בפאריז, שאלמלא השפעתך האישית על הגדולים ביהודי אנגליה – לורד מלצ’ט המנוח, וייבדלו לחיים ארוכים – סר הרברט סמואל ולורד רדינג, כי עתה לא היה עוד מנוס ומפלט לתנועה המוליכה ציונה. הרשות בידי, כמדומני, לפנות אליך בשם אלפי קוראיו של עתון זה, כדי להביע לפניך את משאלתם בשעת חירום זו לביתנו הלאומי על אדמת האבות, והוא – שעם אחת הספינות הראשונות המפליגות אנגליתה – בספינת־האויר אפילו, אם גם תוכל, לשם קיצור הדרך – תשים את פעמיך לבירת הקיסרות הבריטית – לעמוד בה על משמר עמך וארצך.

הזדמנות יוצאת מן הכלל ניתנת לנו עם הקמת המאחדה הלאומית הגדולה בלונדון; הזדמנות, שרק אחת לדור או למאון זוכים לה העמים הקטנים והרצוצים במלחמתם לתחייתם ולהתבססותם; הזדמנות, שלכמותה זכינו אמנם בימי המלחמה העולמית, עם השני לנובמבר 1917, ולא ידענו למצות הימנה את מרבית זכויותינו הדוריות; הזדמנות, שאם לא נדע להיאחז בה הפעם עם גל ההתלהבות הבריטית, נחמיצנה אולי לנצחים…

פאספילד, האיש אשר אותו כינה וייצמן בכינוי הכבוד “פרעה זמננו” – איננו עוד, ויחד עמו יורחק מבמת המדיניות העויינת גם שילס הצורר, שעוד הספיק לקלוע בנו בועדת המנדטים בז’ניבה את חיציו המורעלים. במקומם נתמנה למשרת וזיר המושבות, אמנם איש ה“לייבור” אף הוא, אך מהטובים והנאצלים שאינם יודעים משוא־פנים ושהבטחות אנגליה בעיניו אינן “סמרטוטים נייריים” – תומאס האדיב, אשר ידענוהו עוד מתמול שלשום באהדתו לעם ישראל ולשאיפותיו הציוניות.

יחד אתו יעמוד בראש עניני הפנים סר הרברט סמואל, נציבנו הראשון, ובראש עניני החוץ לורד רידינג, משנה המלך בהודו לשעבר – שניהם ידידיך ותומכיך ברגעים היותר קשים לקורותינו האחרונים. בולדווין, שני הצ’מברליינים, לורד היילשם, סנאודן, מקדונלד גם הוא, ומאחורי הפרגוד אותו ה“וולשי הקטן”, אותו לויד ג’ורג', נותן ההצהרה הבלפורית, המנצח האמיתי בכל המהפכה האנגלית מגבוה. הן לנצח לא נשכח את מלחמתם של כל אלה לטובתנו למחרת המאורעות הדמיים, וביחוד אחר פירסום “הספר־הלבן” של לורד פאספילד. מיהו אשר יכחיש כי לפנחס רוטנברג עם וייצמן גם הוא, היה חלק־הארי במלחמת איתנים זאת – להצלת עמנו בארצנו?

השתקע־נא איפוא בלונדון לכמה ירחים, לכמה שנים אם צריך, להיותך יושב בקרבת אותה הממשלה הגדולה והאדירה, שאחד ממתנגדינו כאן כינה אותה בכינוי המוצלח “הווזרה הציונית” – ועזור־נא ליצור בקרבתה ומסביבה אותה המאחדה העברית אשר בה דברתי במאמרי, ואשר ישתתפו בה בהכרח גם וייצמן וגם ז’בוטינסקי ה“אויבים”, כי רק לך המרץ, הרוח והמסכות למימוש רעיון גדול זה.

ואל־נא תטען, כטענתך תמיד, כי דרוש אתה כאן, על גדות ירדננו הקדמון.

עבודתך בגולה קרבה לקיצה. בכוח כשרונך ורצונך הקימות מפעל שאינו תלוי עוד באיש אחד, ולו גם ביוצרו הכביר. המיפקדה אשר עמדת בראשה רבת־נסיון היא כבר ויכולה, אם רק תרצה בכך, לנהל את הענינים להבא בכל הזהירות והיכלנות הרצויות.

תן־נא לה להמשיך את מבצעך הענקי עם פקודותיך ממרחקים.

מקומך, רוטנברג, בשעות אלה – לא בנהריים.

מקומך בחזית הציונית המשותפה – בלונדון הקיסרית, שממנה הפתעות לא נעימות אולי, אם לא יהיו שומרים להטותן לצינורות הנכונים.

מציון ילווך כל הברכות וכל התקוות. כאיש אחד נעמוד לצדך.

והיית אתה, פנחס רוטנברג, המחזיר ליהודה השלישית את אמונתה בעצמה.

ד“ה, ג' בטבת תרצ”ב – 13.12.1931

---

הימנעות

מאת

איתמר בן־אב"י

לפני ימים מעטים הציע “דואר־היום” הצעות ממשיות לפתרון בעיית כותלנו המערבי; ראשית, מוסדותינו הרשמיים – הועד הלאומי ומשרד הרבנות – יתבעו לדין את מעוללי העלבונות התכופים ליד שריד־עברנו הגדול, ושיועידו לכך את גדולי עורכי־הדין אשר לנו בארץ.

שנית, אם יימשכו מעשי ההתעללות בזכויותינו גם להבא, תכריז “כנסת ישראל” על הימנעות כללית מכל הליכה אל הכותל ומכל תפילות לידו.

שלישית, תוגש דרישה מיידית לממשלה למנות משמר של שוטרים יהודים, תחת פקודת מפקד יהודי, אשר תפקידו יהיה להשגיח בקביעות על מבואות הכותל ומוצאותיו.

כי צדקנו בהציענו את ההצעות הללו הוכיחו לנו שלושה מאורעות אשר באו זה אחר זה, בפחות מארבעים ושמונה שעות:

א. כבוד הרבנים הראשיים הכריזו תענית בשל העלבונות האלה, והכל יודעים כי לא על־נקלה מכריזים מנהיגינו הדתיים תעניות ממין זה.

ב. בויכוחים שהתעוררו מסביב למנאמיהם המזהירים של אוסישקין וז’בוטינסקי באסיפה הסגורה של הועד־הלאומי בתל־אביב הוצע – ואפשר לומר שכמעט הוחלט – לשלוח לאירופה ולאמריקה מלאכות מיוחדה לשם הוקעת הנבלה שנעשתה לנו על־ידי השלטונות בירושלים.

ואחרון־אחרון נורא:

ג. אותו מושל קטן ודל־דעת; אותו פקיד נמהר וחסר־אחריות שאין איש מבין כיצד הגיע לשלטונו בבירת ארצנו, העיז להוסיף עלבון חדש לעלבונותיו הקודמים בקראו אליו את הרה“ג קוק ואת ה' מיוחס, ובצוותו עליהם להפסיק את מאור ה”לוקס" שהאיר את חצר כותלנו בלילות החשוכים.

דפדפו־נא בספרי־הקורות לירושלים זו למצוא השוואה כל־שהיא למעשה אשר כזה! לא בימי מסעי־הצלב, לא בימי צלאח־אלדין, לא בימי טיטוס אף הוא, ידעו אבותינו פקודות נמבזות אשר כאלו. לא בימי השולטאנים התורכים, בכל־אופן, שהיו מפטרים מיד את המעליבים אותנו עלבון דתי יותר קטן מזה. ובשנה העשירית לשלטון האנגלי, בו ביום ממש שמלונדון ברקו לנו בשמחה רבה את הצהרותיו היפות של נציבנו השלישי – האומר לשים פעמיו אל ארצנו בקרוב – מוצא קיטרוטש עוז בליבו לסטור על לחיינו סטירה נוספת – כאילו לא קרה כלום בארץ הזאת בשל סטירותיו הקודמות. בה בשעה ממש, שוודג’ווד האנגלי מכריז בגרמניה לעם הגרמני, כי מדינתו היא־היא שהצילה את עמנו מכליה ושהעתונות האנגלית מרימה על נס את הצעתו להפוך את ארצנו לדומיניון שביעי – חושב יורשו של סטורס, כי נמצא הוא במכירה פומבית פשוטה ורגילה, שבה התמחה כל־כך בימים קודמים, וכי הכותל־המערבי עומד לשרותו ככלי מכירה למרבה במחירו…

*

לאור מעשים אלה, אין לנו אימון עוד באנשים היושבים על כסא הממשל בבירת הבית הלאומי. מראש הסולם ועד תחתיותיו – בלי יוצא מן הכלל – פגומה הנהלת הארץ פגימה אל־שניה. There is something rotten in the state of Denmark כתוב באחד ממחזותיו של שקספיר, והוי מה רקוב השלטון האנגלי במדינה הפלשתינאית היום!

אין גם פקיד אחד, מחוץ אולי למזכיר הממשלה, שיכולים אנו לראות בו את סמל הפקידות האנגלית כפי ששיערנוה בחלומותינו הטובים, כפי שראינוה בימיו של לורד קיצ’נר במצרים, כפי שהבטיחה לנו לורד אלנבי, כובש ירושלים. רקבון ורישעות כאחת, שהרי אין שם אחר לכל הזלזולים האחרונים במקום הכי קדוש לכל עמנו.

ולאיש המתיימר לקרוא לעצמו בשם מושל ירושלים – שם־הכבוד היותר גדול אולי בעולם הנאור – אנו מנבאים כי הנה בא יומו, וכי לא ירבו השבועות לממשלת זדונו.

ולאדם המנהל את התעמולה נגד היהודים במועצות הממשלה ארץ־הישראלית, שממנו לנו אולי רוב צרותינו היום – מילס, אם תרצו לדעת את שמו – אנו קוראים בשאט־נפש: בעבר הירדן מקומך אולי, ולא בירושלים!

אך לא באלה יוושע ישראל בארצנו, ולא באלה יוחזר לנו כותלנו – ששום כוח בעולם לא לקחהו מאתנו בעבר, גם לא יקחהו מאתנו בעתיד.

אם רוצים אנו, שישמע ישראל; אם רוצים אנו שיקשיבו הגויים; אם רוצים אנו שיאזין כל העולם כולו לקול היוצא מציון, לא יספיקו לנו אסיפות כאותן האסיפות בתל־אביב ובירושלים, ושאגותיהם אפילו של ביאליק, אוסישקין וז’בוטינסקי תעלינה בתוהו.

מה שצריך הוא – מעשה! מה שצריך הוא – דבר אשר יזעזע את כל הארץ מקצה עד קצה. אין לנו מקלעים להשמיד את אויבינו, גם לא נרצה בכך; ואילו היו לנו פצצות לא היינו משתמשים בהן, שאין זו דרכנו המדינית.

מה שיש לנו, מה שהיה לנו תמיד, מה שיהיה לנו עד אחרית הימים, הוא כוח רוחנו העצום. בפניו מנסו עמים אדירים ומדינות גדולות נשכחו כליל, כשאנחנו – הרינו שוב כאן, על אדמת האבות!

נצא־נא איפוא בכוח רוחנו זה, במה שלו הייתי קורא בהעזתי כי גדולה “רוח־כוח” במילה אחת – רוח שהוא כוח וכוח שהוא רוח – והשגנו את מטרתנו בלי־כל־ספק.

נימנע־נא מלכת אל הכותל־כותלנו. אל־נא בחצרו נתפללה כל עוד ידים אכזריות נוגעות בה לרעה. אל־נא בקרבתו נתמוגגה, כל עוד צחנת השכנים באפינו עולה. והכרזנו על־ידי־כך לעולם הנאור כי בשנה העשירית לשלטון האנגלי אין העם העברי, בביתו־הלאומי, יכול לבקר את כותלו האחד, את שארית מחמדיו מימי גדולתו.

אם כזאת נעשה – תזדעזע התפוצה, יתקעקע הנכר, וחבר־הלאומים יתעורר לפעולה.

או אז, ורק אז, תוכל מלאכות עברית, שחבריה יהיו אוסישקין, רוטנברג וז’בוטינסקי שלושתם לנסוע לאירופה ולאמריקה לקצור ברינה את אשר זרענו בדמעה.

ד“ה, ה' בחשוון תרפ”ח – 31.10.1927

---

יום־הכיפורים שחולל

מאת

איתמר בן־אב"י

¹

בפעם הרביעית מאז קיום השלטון הבריטי בארצנו, הרהיבו עוז קצינים אנגלים, בלוית שוטרים ערביים, לפגוע בקדושת יום־הכיפורים – גדול המועדים העברים לזקן־העמים החיים.

בפעם הרביעית – כי רק בעלבונות צורבים הכתוב מדבר, היות ועלבונות בודדים ורגילים בלענו זה כבר שנים, אם מתוך רשלנות ואם מתוך שיגרה – בפעם הרביעית מעיז המפקד הכללי של משטרתנו למסור פקודה חתומה לפקיד גס־הרוח, שמטרתה המכוונת מראש, גם לנותנה וגם למקבלה מוכי־העיוורון, היתה סטירת־לחי מצלצלת וצורבת לנושאי אותה האמונה הגדולה והקדושה, אשר ממנה להם מורם ומשיעם זה כמעט אלפיים שנה.

ופעם אחר פעם נזדעזעה הנשמה העבריה לשמע מעשה־השיפלות המבעית – ותעבור לסדר־היום. פעם אחר פעם התקומם העם, מהימין עד לשמאל, בריתחת־דמיו, לתבוע את עלבונו הנורא, ואחרי הרעש והלהבה – קול דממה דקה…

כך קרה הדבר שמעשים אלה, העלולים לגרום בכל מדינה אחרת לסערות־זעם ולמהפכות, התמזמזו אצלנו בנפץ אבעבועות בטלות, במסירת ביאורים קלושים ונבובים מצד השלטונות ובהצעת פשרות ואף בפרסום הבטחות משני הצדדים גם יחד. רוח הגלות, אשר קיננה בהמונינו במשך דורות, דיכדכתנו כנראה כל־כך, עד שלא מצאנו את העוז בליבותינו ואת השלהבה בעורקינו לתת לפוגעים בנו את התשובה הניצחת האחת בהזדמנויות ממין אלו – עין תחת עין, שן תחת שן וראש תחת ראש. לא הבינונו, או עשינו את עצמנו כאילו אין אנו מבינים, שהתבלמות סערתנו והבלגתנו סופן להביא רק לידי השפלה נוספת של מחנות־העברים. לא האמנו, או רצינו שלא להאמין, כי תחת דגלו של המלך ג’ורג' ובתקופת שרתתו של מצביא אנגלי מפורסם יכול מישהו, בכל רחבי המדינה הזאת, להתעלל ברגשות הדתיים של עם מעממיה בכלל ועמה העברי בפרט. המעט קילסו לפנינו את יחסה ה“ליבראלי” של בריטניה הגדולה ואף את חוכמתה המדינית בכל עניני האמונה אשר למושבותיה הגדולות והקטנות? הנה מדוע יצאנו בתופים ובמחולות לקראת יפתח זמננו – אלנבי במצביאים, לפני עשר שנים. הנה מדוע יכולנו לבלוע בקרירות־רוח אל־שניה את סיפורי־הבדים של אותה משטרה, של אותו מפקד, אשר הסבירו לנו – בידיעה מראש כי לא אמת דיברו ־ כי האבנים אשר נזרקו על המתפללים מעל פיסגת הכותל על־ידי פרחחים לפני כשנתיים. היו רק רגבי־עפר שהתפוררו מדריסת רגליהם של יונים ועורבים…

*

והנה בא מאורע יום־הכיפורים הזה ויטפח את כזביהם על פניהם.

בעצם שעות הבוקר הראשונות, כשכל ירושלים כולה – זו בירת עברנו הגדול ועתידנו המיוחל – היתה נתונה, כבימים ימימה, במעטה־הקסמים אשר לגדול מועדיה הדתיים – חדרו אל תוך החצר הצרה והקדושה, עם מאות מתפלליה היודים, קצינים ושוטרים אנגלים וערביים לחלל את קדושתה בפרהסיה. הן לשוא תבקשו את הקצינים והשוטרים הללו בראשי חוצות, עם כל נחיצות פתאומית; לשוא גם תשאלו היכן הם ברציחות המחרידות את כל קצוי ארצנו. לשוא יקראום האזרחים לעזרה ברגעי סכנה פה ושם – כי אינם. אך כאן, בפינה הקדושה אשר לעמנו העברי; כאן, בשריד הבינים לעברנו הקדמון – הנה־הינם, הנה־הינם תמיד! ומוזר הדבר: ישותם מקושרה תדיר – אוה, כן! תדיר מאד! – בשערורייה כל־שהיא. אפשר להחליט כמעט כי כוונה כאן, ואין אני נשבע כלל וכלל שהקצין דאף ביחוד אשר התפרסם בארצנו – ולאו דוקא בקרב היהודים בלבד – כשוטר אוהב־המגלב – אינני נשבע, אמרתי, שעוד בצאתו את פתח ביתו, בדרכו אל הכותל, זו לו כבר הפעם השלישית, עם פקודת מפקדו, בידו, לא ראה לפני עיניו מראש את אותו מחזה־החרדות אשר הוא ועוזריו היו גורמיו במתכוון!

הוי, אילו קרה כדבר הזה במסגד־עומר או בקבר הנוצרי! התוכלו לשער מה היה קורה לקציף דאף ולעוזריו האנגלים והערבים? הן כפתור על כפתור לא היו נשארים בשרדיהם האומללים, ועצם על עצם בגופותיהם הרצוצות! ולמחרת היום – האמינו־נא – היה מפקד המשטרה מברוגורדאטו בכבודו ובעצמו, היה קיטרוטש המושל, ואתו פקידים עליונים, ממהרים בטקס רב אל המופתי המושלימי ואל ראשי העדות הנוצריות להביע בשם הדר מלכותו, ג’ורג' החמישי, ובשם בריטניה הגדולה, את צערם הגדול, העמוק, על העוולה שנעשתה ללוחות המסגד ולגוילי הקבר בשל הדיוטותם של קצינים קטנים חסרי כל אחריות…

*

אפס, לא להתעכב על עצם מעשהו של הקצין דאף באנו היום – כי מיהו ומהו השרץ הזה, שידיו לא רעדו, עיניו לא נכלמו וליבו לא התפלץ למראה מאות היהודים והיהודיות בתפילתם השאננה למרומים? מעוך נמעכנו בגאוותנו כי רבה, ולא לנו לומר מה שיכול היה לארע גם לו ולדומיו אילו נמצאו בשעת מעשה, בקהל המתכפרים, רק חמישים, רק עשרים, רק עשרה, מצעירינו הנלהבים, רק עשרה מצדיקי דורנו העברי, בנכונותם להשליך את נפשם מנגד על מזבח הארץ והלאום בכל שעה ובכל עת־מצוא.

אנחנו – לגדולים הימנו הננו פונים, לעליוניו המידיים, למפקדיו הנועזים, למברוגורדטו ראש המשטרה, לקיטרוטש מושל עירנו זאת, ושאלתנו בפינו מהם פשוטה, פתוחה, גלויה: מה עוללתם, נבלים?!

אנחנו – לגדולים האלה כולם, לעליונים בעיוורונם, המפקדים בשגעונם, יהיו מי שיהיו לאורך כל הסולם הפקידותי – ירוא לא נירא לקרוא קול גדול, קול אחד, קול טורד באזניהם לאמור:

־ אתם, רק אתם האשמים בשערורייה הזאת ודם כותלנו על ראשיכם ורק על ראשיכם יחול!

כי דם שפכתם היום בפקודתכם המבישה, דם הדמעות שזלגו מעיני הנשים והילדים, דם התפילות שודבבו שפתי הזקנים והחלשים, דם האבות שטיפטפו האבנים העתיקות בחריציהן הפעורים.

יבואו אליכם אולי ד"ר מגנס ובן־צבי בגוו מורכן ובשפתים שתדלניות, ידבר לכם קיש קשות תחילה ורכות אחר־כך, אם רצונו הוא זה, יתחחנו לפניכם רבנינו הראשיים בתחנוניהם הרגילים, הגלותיים כל־כך, יסתפק הועד הלאומי, המתיימר להופיע כבא־כח העם, בפירושים נוספים לפירושי השנים האחרונות, ובמרחקיו – יאמר וייצמן די בהליכה גרידא לווזרת המושבות לשם מחאה ציונית רוממה: ה' עמהם!

אנחנו, מעל עמודי עתון זה, שהיה היחיד בארץ שלא נרתע ונפחד עם הפרעות הראשונות ועם הבלבולים אחריהם; אנחנו ב“דאר־היום”, שנוצר להיות שופר־העם בכל שעת מצוקה לענינינו ורגע מעליב לרעיונותינו – את קולנו נשמיע ברמה למען יאזינוהו לא בלבד בין כותלי ממשלתנו, בלתי־אם גם בלונדון בירת הממלכה הממונה, בג’ניבה בירת חבר־הלאומים ובכל אפסי העולם כולו, אם שאר־רוח עוד בו.

*

ליהודים נעשתה הנבלה הזאת – לנותני הנוצרי לנוצרים! – על־ידי פקידי השלטונות האנגלים!

בביתנו הלאומי ובבירתו העברית.

עשר שנים אחר הצהרת בלפור.

עשר שנים לאחר נדרו של המלך ג’ורג' במאמרו אלינו – שלא ייפגע לאום מלאומי הארץ החוסים בצילו. כבהודו ובמצרים, כבכל מדינות הים אשר לבריטניה הגדולה רבת העמים והדתות.

נבלה נעשתה בירושלים באשמת פקידי השלטונות האנגלים. תהי־נא זאת הפעם האחרונה לחילול כותלנו היקר!

יהי־נא יום־כפור האתמולי יום האזהרה וההתראה לכל מחללי שמנו באשר־הם. אל יגע – אל יעיז מישהו לגעת להבא – בשריד האחרון, בסמל החי האחד לעמנו כעם, למדינתנו כמדינה!

שמע ישראל באשר הנך, אל הקול היוצא מציון. שמע, והזדעזע!

התעמוד מן הצד כאשר עמדת עד כה? התחבק ידיך בלי תנועה והחלטה? הכבימי התורכים ידוע לא תדע את הרגע הנפשי ועשה לא תעשה את הצעדה מכריע? הן זוהי השעה להחלטה גדולה, להחלטה נחושה, להחלטת־אראלים. זוהי השעה להפגנה כללית, לא בארץ־ישראל בלבדה, אלא בכל תפוצות הגולה – הפגנת רבבות ומיליונים, בפה ובכתב, בשיתוף גדולינו אנו וגדולי העמים, לשם השגת זכותנו הקדושה על הכותל המערבי.

מה נוראה המחשבה שארץ זאת אשר הובטחה לנו בלונדון, בפאריז, בסן־רמו, כמרכז לעמנו המתחדש – לא בידינו היא! מה איומה ההכרה, שלמרות תחייתנו השלישית, למרות מאמצינו הנפלאים בעיר ובכפר זה יובל שנים, אין היהודי יכול לבקר את חצרו הוא, את שארית מחמדיו אשר עליה חזקתו מזה דורות ודורות – במנוחת־הנפש וברתת־הלב?

כל פסגה מפסגותינו שייכת לנוצרים ולמושלמים: על הר נבו מושל האמיר עבדאללה, בקבר משה לא העברים חוגגים, מגדל הנביא שמואל לא ליהודים קורא. הנביא רובין לא משאוננו הומה. מערת המכפלה לא תפתח את שעריה לבני אברהם, יצחק ויעקב. אי יורשי דוד בבית־לחם העכשוית? ובנצרת – היכן בית מדרשו העברי של ישו, הגידו?

הכל נקלח, נגזל, איננו! מכל מחמדינו אלה רק צללים בידינו. אין אנו דורשים את הר־המוריה ומסגדו, לא את הר־סיני וכומרייתו, גם לא את התבור ומנזרו. אבל על הכותל לא נוותר!

עוד לפני עשרים שנה, עם מקרה דומה של חילול הקודש בימי השלטון התורכי – דרש כותב מאמר זה את גאולת הכותל המערבי, ויספר על נסיונו של הנדיב הגדול אדמונד דה־רוטשילד לרכישתו.

לפני ארבע שנים רמז מושל ירושלים הקודם, סר רונלד סטורס, כי אפשר היה לרכוש את הכותל בנזיד־עדשים ממש – בשבעים אלף לירות לכל היותר, ומה הן שבעים אלף לירות לעשיר־העמים, כאמונתם של הנוצרים והמושלמים גם־יחד.

כיצד לא נשמענו לקול־הקורא משחקים? כיצד נכוינו בעוון שאין לו כפרה?

אך לא!

את הכותל בל נגאל בכסף, בל נאלחו במטבעות טמאות! לנו היה, לנו הוא. לנו יהיה בכוח הירושה, החזקה, הצדק, ההצהרה.

צריך שתתנהו לנו אנגליה מתוך רצונה. צריך שנתינה זאת תיעשה במהרה. צריך שמאורע יום־הכיפורים יהיה האות המיידי לשחרור הגדול מעקת הדורות. צריך שועדת המקומות הקדושים תגש מיד לעבודתה ושהחלט תחליט את החלטתה.

*

או אז תצא מלאכות לגולה הגדולה. רבנינו הראשיים, ראשי עיריותינו וסופרינו, באי־כח הועד הלאומי וההנהלה הציונית.

סלע־סלע תדרוש מלאכות זו מכל יהודי. שבעה עשר מיליוני סלע ייאספו בדרך זו על־נקלה. כל יהודי ירים את תרומתו באהבה. לשם גאולת סביבת הכותל, לשם תשלום פצויים צודקים לנוטרי הבתים מימנו ומשמאלו, לשם הריסת כל הגוהה והמפריע מסביב.

ועמד אז הכותל מלא־גאווה תוך מרחב עצום של מירק רענן ונהדר, מאות אמה לכל צד.

ונהרו אז היהודים לכותלם היקר חופשים ומאושרים, כבימים קדמונים. בלי מברוגורדאטו ושוטריו להפריעם. בלי קיטרוטש ופקודותיו לרגיזם.

רק שמע־נא, ישראל, ורצה!

ירושלים, מוצאי יום־כפור, תרפ"ט

ד“ה י”א בתשרי תרפ"ט – 25.9.28

---

נצח ישראל

מאת

איתמר בן־אב"י

אין זו הבשורה לה התפללנו.

אין זו אפילו ההצהרה הגלויה והאמיצה שבה תלינו תקוות בימים הראשונים למינוי הועדה הבין־לאומית ליישוב ענין הכותל, וייזכר־נא אומנם לדורות הבאים כי אותם שלושת הנוצרים הקוראים יומם ולילה את תנ“כנו, לא מצאו בליבם את העוז ואת הגבורה להכריז קבל־עולם, כי השריד האחרון לתפארת העברים בארצם, ימי חורבנם הזמני, ליהודים צריך הוא להשתייך שוב, מכיון שליהודים היה שייך בכוח הבנין, גם בזכות ה”חזקה" מדורות.

ובכל זאת – מאורע גדול, תאריך קובע יהיה בקורות עמנו היום שבו תפרסם מגילת שופטינו אלה, מבלי חכות לפרטיה כולם, ומאין צורך, ברגע זה לרושם ראשון ומכריע, ולהתכונן לביאוריה החוקיים ולהצעותיה המעשיות – דבר אחד ברור הוא למדי מייד: באי־כוח חבר־הלאומים,אשר באו אלינו בהסכמת ממשלת אנגליה עצמה, מאין כל אנגלי ביניהם, קבעה הלכה למעשה:

יש זכות ליהודים על כותלם!

ואחת היא לנו היום מהו מובנה האמיתי, השלם, של “זכות” זאת; אחת היא לנו, אם היא נשענת כדברי השופט בארד, בראיון סט“א עמו, על “סטאטוס קוו” בכלל, או אולי רק על ה”סטאטוס־קוו" המפורסם של מושלי ירושלים כולם מאז הכיבוש ולסר ג’ון צ’נסטלור, נציבנו השלישי גם הוא, שהודות לרפיוננו הנורא ולעיוורוננו המדכא הורשו להצר את זכויותינו הדוריות על הגדול והנהדר שבזכרונות עברנו המפואר, באמצעות תקדימים ופקודות בלי־סוף.

ברגעים חמורים אלה לכל מדינות העולם, גדולות וקטנות, אין אנו רשאים לראות את העננים מתוך רגשותינו המיידיים, מתוך רצונותינו האישיים, מתוך אמת־המידה לחיינו העצמיים. נשקיף־נא אל הענינים כאשר יופיעו בעיני בנינו אחרינו חמישים או מאה שנים אחר־כך, ורק אז נוכל למוד גם אנו את גודל המעשה אשר ייעשה על הררי ציון וירושלים, ביום שדוקא אחד מאותם המושלים הנזכרים, שדוקא אותו נציב שלישי, יכריז על פי פקודה מלונדון ומג’ניבה גם יחד, כי לפי החלטת בית־דין עליון מחוץ לגבולות הקיסרות הבריטית, בית דין המורכב משופטים לעלנים, ישרים, שאינם מעונינים לא בדרך ישרה וגם לא בדרך עקיפה, בעיני הארץ הזאת ובשלטונה האנגלי – הוכרה תביעת אזרחיה העברים לנדבכים הירושלמיים הקדושים והנאצלים, כצודקה, כמוצקה, כמובנה מאליה ועל הכל – כחוקית.

זהו העיקר.

זוהי ההכרה שתתבלט מעתה לעיני כל, נוצרים ומושלימים גם יחד, ותיחרת באותיות אשר במוחות כל הבאים אחרינו.

מה שהיה נתון לנו, לדעת הערבים שכנינו, רק כ“מתנה”; מה שהציעו לנו אחדים ממנהיגיהם כדבר שאפשר לקחתו בחזרה מפני שהוא רק מתנה; מה שלא רצו אלה לתיתו לנו במשא־ומתן של הבנה הדדית ופשרה, נותן לנו היום חבר־הלאומים בגלוי, וכנגד כל הלחץ הכבד שניסו חוגים כבירים בירושלים, בהודו, בלונדון גם היא להפעיל על חברי הועדה הבין־לאומית.

עצם העובדה, שדיינים אלה נמנעו במשך ירחים כה רבים, כה ארוכים ומייגעים, למסור את הרצאתם הכותלית לפרסום פומבי, הוכחה היא לאין פקפוק כי נעשו מאמצים גדולים להשפיע עליהם פתרון שלא יעורר חלילה וחס את חמת האדוקים אשר לצד השני. “הלא תדעו את היהודים – לחשו באזניהם לא אחת – צעקנים גדולים הם, רעשנים לבלי־די, וזעקתם מחרידה עולמות אמנם. מהלומה כל־שהיא, אבל, תרתיעם אחורנית ותהפוך את דרישותיהם לשלחופיות־סבון. היו־נא ילדים טובים איפוא והתחשבו רק עם מאות המיליונים”.

אפס, לא כשופטי עם מהעמים שופטי החבר הג’נבי. הם ידעו אל־נכון, כי עיני כל התבל נשואות אליהם. הם הבינו יפה־יפה, כי רק עם מצפונם עליהם להתחשב וכי עצם תפקידם כמכריעים בשאלה נוגעת עד תהום נשמתו של אותו עם־עולם אשר ממנו בא מושיעם, לא ירשם ללכת בדרכים עקלקלות. לא יורשי הרומאים רצו אף יכלו להיות, לא טיטוסים חדשים בתותחיהם הרוחניים, בלתי־אם יורשי עמוס וישעיהו, אנשי שלום ופשרה, דייני־צדק ואמת – ומכאן לנו היום הכרזתם האמיצה והלביבה. כדברי אותו בארד השווייצי, חבר הועדה, שגילה למראיינו מקצת מתמצית המגילה: מכיון שלא הושגה הפשרה הרצויה בציון נתנוה לשני הצדדים בג’ניבה. וג’ניבה מנקודת־מבט המדיניות העולמית כהיום היא הר־סיני חדיש, חוקי, עולמי, שלמתן פקודותיו הכל נכנעים. ואנחנו ביניהם.

*

לא, לא כל מה שרצינו השגנו; לא כל התקוות אשר תלינו במלחמתנו הקדושה נתמלאו. אפס, ההשיג משה רבנו בכבודו ובעצמו, עם דברי־אלוהים־חיים בין ידיו, את אשר רצה הוא, את אשר אליו ייחל, את אשר חלם, מאז נעוריו? מתי נלמד כי על אדמת אבותינו זאת שהננו מרווים אותה שוב בדמנו ובחלבנו, לא בבת־אחת הנצחון, לא ביום אחד ההכרעה. במלחמה הנפלאה לכותלנו, אשר תיזכר לנצחים כאחת היותר מזהירות בדוריה העברית החדשה, נאצלה היתה השאיפה, נלהבות מאין כמותן המערכות, רבים למאוד גם הקרבנות, ותדירים ביחוד העלבונות והאכזבות. ברגע אחרון, אבל, ברגע היותר קשה אולי לחיינו כאן, ברגע שהכל נדמה חרב, מיואש, שחור – האיר לקראתנו המזרח פתאום בזיו־שמשו וקרניו משחקות לעינינו בהבטחות חדשות. דוקא מאותו הכותל העתיק, הקודר, הבוכה, שחשבנוהו לאבוד בפעם השלישית, מגיחה הנחמה; דוקא מעל פסגתו החובקת מרחב, יוצאת אם לא הבשורה המרנינה, הנה לפחות הבטחה לבשורות אמיתיות. עוד יהיו בודאי מעצורים מימין ומשמאל. עוד יעברו מתפללינו דרך סימטאות צרות אל החצר הקטנה רחוצת־הדמעות וסבולת־החילולים, עוד יעיזו אויבים וצוררים לזעזע על־ידי סכסוכים חדשים לבקרים את אשיות ההכרזה הג’נבית בצניעותה ההכרחית. אבל, כשם שלא הועילו להם כל מלחמות העבר, כל הזוועות וההחרדות, כל השקרים והכזבים, להוציא מידיהם של אבירי חבר־הלאומית כתב פלסתר נגדנו, כן לא יועילו להם גם כל מעשיהם להבא, אם בתחבולות ואם באיומים, אם בשיקוצים ואם בהתנפלויות – להכחיד את העברים בארצם.

ארבעת אלפי שנים עומד עמנו על עמדו – פעמים מוכה, פעמים מכה אך אינו נרתע!

כי נצח ישראל לא ישקר, ואלוהיו, כמלפנים, בעזרו!

מלחמת הכותל נגמרה. פרק גדול בדברי־ימי ישראל נחתם.

מה שרצינו בעיקר היה, שלא הפרחח הראשון ליד כותלנו יחליט אם הרשות בידינו לגשת אליו, לעמוד בפניו ולהתפלל לרגליו. מה שרצינו, טרם־כל, הוא שלא מושל ירושלים או נציב ארץ־ישראל יהיו הקובעים את מהות דרישותינו ואת זהות מנהגינו.

יגיד לנו אולי חברהאלומים, כי דיו ספסל אחד למתפללים העברים,כי נר קטן ובודד יאיר את סידורי־התפילה, כי מחיצת־נייר ולא מחיצת־בד תפריד בין גברים לנשים – נקבל, יען חבר־הלאומים הוא המגיד, הוא המחליט, הוא המפשר!

טובה בעינינו אף זכות הכי קלה, אם מוכרה היא רשמית כחוק־לא־יעבור, מהמתנה היותר מזהירה אם נסיגות ורתיעות לה יום־יום.

לתעודת־נייר, לפתשגן־מלכותי, התגעגענו בתעמולתנו היום־יומית מאז חילול הקודש ביום הכיפור הכי שחור בדורייתנו. את שניהם השגנו. וכדאי היה המאמץ.

ויבורכו כל אלה שלקחו בו חלק, אם גדול או קטן. ולנצחים בל יישכחו ביחוד שמות אותם הגיבורים בקברותיהם, שלהם חייב עמנו את קרן־האורה האחת בשנים האחרונות להרפתקאותיו.

ד“ה, ח' באדר תרצ”א – 25.2.1931

---

בבור־הכלא

מאת

איתמר בן־אב"י

¹

“הנהו”! – קרא קצין המשטרה ריגס, בעגה אנגלית קטועה לשפת הרון־אל־רשיד מסורסה – “ועשה־נא בו את אשר פקדתי עליך לעשותו. בל־נא תגרע מכל סדר המאסר אף כמלוא נימה וככל האסירים יהיה גם אסירך זה – הבינות”?

כל עוד אחיה אזכור יפה את מבטו הדהום של מנהל הכלא, אחמד־בק, לשמע הדברים הקשים האלה מפיו של עליונו במישרה. שפמו השחור והעבות כאילו הזדקר ו“קלפקו” התורכי לראשו התכווץ ברעידה. הן מזה שנים ושנים הכירני פקיד זה ותדיר ביקרתיו בלשכתו כדי לשחרר, באחריותי האישית, אסירים מדיניים שהיו פונים לעזרתי הדלה. אכן, מאז פרצו הריגות ירושלים, בירח אב האדום, הודיעו העתונים פעם אחר פעם, כי ממשלת ארצי אומרת להוציא פקודת מאסר כנגדי, ויום אחד – אזכרנו היטב – בהסיבו עמדי באחת הקהוואות החדישות אשר לציון החדשה – “בריסטול” בשמה האירופי – הרים את כוס ה“וויסקי” לכבודי ודברו אלי בבת־צחוק ערומה: “מי יתנך ‘אורח’ בארמוני היפה בהיותי ‘עבדך הנאמן’ ביום ובלילה גם־יחד”! אך מעולם לא שיער אחמד־בק גם במירע סיוטיו, כי דבריו אלה אלי ייהפכו לנבואה אמיתית, ובראותו אותי נדחף לחצר בית־הכלא בלווית שני שוטרים בריטיים מזויינים וארבעה שוטרים ערביים – כה הצהיר לי אחר־כך בשפתו הנמלצה – “נפל בו ליבו בקרבו ולשונו דבקה לחיכו”. לא יפלא איפוא שרק רעיון אחד המם את מוחו למן הרגע ההוא: כיצד להתאים את הוראת מפקד המשטרה לרחשי אהדתו האישית אלי.

“היכנס”! – זרק אז לעומתי בקול רם ומצווה – כשידו מורמה למצחו לאות הצטדקות נסתרה. ויחזיקו בי שניים מהשוטרים בזרועותי ויחד אתם עליתי את המדרגות המעטות המובילות לפרוזדור הצר והאפל. מכאן העיפותי, כמתוך ייצריות מובנה מאליה, מבט מקיף אל כל הסביבה. אותה החצר הגדורה שהכרתיה כל־כך מימי שררתו של חסן־בק העריץ, בתחילת המלחמה העולמית, אותה ריצפה גרודת־חול וגבישים ממאה או מאתיים שנה לפני־כך, אותן האבנים לשורת בתים עתיקים בסגנונם הערבי הרגיל; ובפרוזדור עצמו, המשמש מעין “חדר קבלה” לנשפטים למאסר – אותה חצי־אפלה, ללא חלונות, ואוירה של טחב ורקבון כה מעיקה על הלב, אם כי מקירבת מקום הגיע אלי געגוע אותו הים הגדול והרחב, שלא יכולתי לראותו, כמובן, אבל הרגשתיו בכל חושי – כחול, מבהיק ומרענן… רק דבר אחד שונה בכל־זאת מאז המשטר העותומני: נקיון מופתי שרר בכל. הרצפות בחצר עצמה ובבניין פנימה רחוצות למשעי, הקירות מסוידים כולם, הדלתות והשערים מרוחים צבעים לרוב, ובזוויות התקרות והכתלים נערמו קורי־העכביש הכבדים, שהיו פארם של כל משרדי השלטון הקודם ברחבי הממלכה השולטנית. אף שולחן־העץ הקטן, וכסא־הקש שעל ידו הבליטו אם לא יופי ומותרות, הרי בכל־אופן איתנות מספיקה ללא רגלים צולעות, ללא אבק וזוהמה, ללא פיסות נייר קרועות, וביחוד ללא אותה קסת הנחושת השבורה וזבורית החול לייבוש הדיו במיסמכים הרשמיים. בקיצור: המסגרת הקודמת אשר ל“סאראייה” עם כל ציוריותה המזרחית, אך ללא הלכלוך שהיה שולט בה בכל עבר ופינה – ותהי לי זאת לנחמה רבה במאסרי הפתאומי.

אז יחל אותו סדר ההרפתקאות, שרק בארץ־ישראל אולי מקומן מאין לה פדות כל־שהיא בין חוטאים מדיניים ופושעים פליליים: במעמד עשרות אסירים שנצמדו לחרכי השערים אשר לתאיהם מימין ומשמאל, ולקול שוטר יהודי שבא לדבר אלי בשפת־אמי עברית, על פי בקשתי הנמרצה, נרשם לראשונה שמי בפנקס האסירים בתוספת פרטים לאין־סוף – על שרותי, מלאכתי, אבותי, מוצאי, תכניותי ומעשי. אחר־כך הוסר מעילי מעלי ומקלי נלקח גם הוא מידי, ולדרישת המנהל ניערתי מתוך כיסי בגדי את כל אשר היה בהם, ואערימם על השולחן הקטן: שעוני, חפיסתי, ארנקי, פנסקי השונים וכל מה שהאמנתיו חשוד בעיני אדוני המקום.

־ לא די! – רתת השוטר היהודי בתרגמו את דברי מנהלו הבהול – את הכל עליך לתת, את הכל!

־ גם ממחטות ומסרק?

־ הכל: ניירות, מכתבים, פתקאות, אולרים, מטבעות ושאר דברים – כל מה שאתך..

וכאילו גנב ורוצח הייתי, נתחבו שוב ידי שוטרים בכל כיס וקמט לחליפתי האומללה ויוציאו מקרבם אף עפרון קצוץ אשר אמרתי להשאירו אתי במקום המבועט אשר הוחרם לפני־כך, אף מעטפה צהובה ובלה שעליה קיוויתי לרשום לזכרון את מאורעות היום ההוא בחיי, גם קופסת המדליקים ותיבת הסיגריות שבהם ריכזתי את אחרית תקוותי. כה נערמו על השולחן כעשרים חפצים לרכושי הפרטי בתוספת דינר פלשתיני וארבע מאות פרוטות, שהושיטה לי אשתי ברגע האחרון לצאתי את ביתי המכונית המשטרתית.

־ הנגמר? – שאלתי נרגז ועייף, אך בו ברגע טירטר קולו המצווה של השוטר: “התפשט”!

ובטרם הספקתי למחות, הוסר מעלי מקטורני ואחריו החזיה, וידי השוטרים עשו אז את דרכם בכל חלקי גופי.

רק אחר־כך נודע לי, כי זה היה החוק לגבי כל הפושעים בארץ־ישראל, מאין הבדל בין רוצחי־נפש לבין מושכים־בשבט־סופר. למרות שתים־עשרה שנות הכיבוש האנגלי עוד התורה העבד־אל־חמידית שולטת בארצנו המשוחררה, והיות שלעם הארץ בימיו היתה הממחטה דבר של מותרות צריך להחרימה מאת כל אזרח גם היום. בכלל – אין כאנגליה לשמור על חוקי תורכיה קודמתה לכשהדבר נוח לה, ואילו היה לה לארצי “בוספור” כי עתה לא נמנעה ממשלתנו בשעת הצורך להטילנו לתוכו…

שעון המגדל הקרוב צילצל שבע פעמים, ואנוכי עוד “נחקר”. לבסוף נסתיים סדר ההרשמה על נייר מיוחד, של כל חפץ וחפץ אשר נלקח ממני, ולכשהובאה כל ה“ערימה” הזאת לפקדון בארגז אשר בחדר צדדי, עד ליום שבו יודיעוני על דבר שחרורי – קם המנהל “ויזמינני” ללכת אחריו אל התא הקרוב מימין.

־ בלי כבלי־הברזל לידיו? – שאל אחד השוטרים.

־ בלעדם! – השיב איש־חסדי, והוא הזכירני בכך את מעשהו של קודמו התורכי, לפני המלחמה העולמית, בימי מאסרי הראשון, שמצא דרך להתחמק מהטיל עלי את חרפת־החרפות הלזו, בתחבו את מנעולי־הברזל בין ידי ופקודתו עלי לשאתם עד למבוא הכלא בירושלים העתיקה.

בינתים החזירו לי השוטרים את מקטורני, והמנהל ביקש את צרור המפתחות לפתוח בהם את שער־הברזל אל מה שקרא לו בשם “תא היהודים”, כי אמנם מאז מעשיה הרצח האחרונים בארצנו הוחלט להפריד בין אסירים יהודים לאסירים ערביים. הסיבה לכך היתה כנראה, שגם במעמקי הכלא באו הדברים תדיר לידי מהלומות ושפיכות־דמים בשל איבת אלה לאלה, ואותה “המלחמה” הגזעית, שרצו בה מושלינו המקומיים, מצאה איפוא את מקומה גם בבור־האסירים…

*

עוד בשעת החקירה הרגשתי, בדמדומי ערב השבת, בעינים בוהקות וידים שוקקות של קבוצת אסירים שונים, יהודים ברובם, כנראה, שעקבו בענין אחר כל הקורות אותי, אחיהם לצרה. אפס, רק עם גשתי יחד עם אחמד־בק ועם זוג שוטריו לשבכת־הברזל אשר לתא הזה, זיהיתי את המפורסם שבהם ויחד עם כך המעניין בכולם – הלא הוא אותו השוטר היהודי שערביי יפו האשימוהו ברצח משפחה ערבית שלימה באחד הפרדסים הקרובים לתל־אביב, מיד לאחר התנפלותם הכושלת עליה.

חינקיס. שמחה חינקיס!

בל אדע מדוע, אבל בו ברגע הזכירוני גם השם הגרי הלזה, גם דמותו של הצעיר, את שמו של הנאשם הגדול האחר לאחת התקופות היותר־מענינות בתולדות ישראל הטרם־מלחמתית – את בייליס, תושב רוסיה הצארית, ואינני יודע מדוע הצטרף לזכרוני זה, בנשימה אחת כמעט, אף שמו של היהודי הצרפתי הגדול בן השבעים היום, סמל היושר הצבאי לכל הדורות הבאים – דרייפוס, אזרח אי־השדים.

חינקיס, בייליס, דרייפוס.

ואמנם, ברגע הנפשי ההוא להיפתח דלת ה“תא היהודי” בפני העתונאי העברי שהעיז לזרוק בחוצות יון את זעקתו הדוריית של אמיל זולה, מחסידי אומות העולם, לשלטונות הצרפתים – לא יכולתי להתאפק מהרהר על תעודתו המוזרה של עמי בדרכי האנושות החולה, וכאילו אחדם חוט־שני אחד – כך הופיעו לעיני שמותיהם של בני־אלים אלה ממעמקי המכלאה היפואית.

אז ניגש אלי השוטר היחיד שלא נגע בי לרעה בערב ההוא – השוטר חינקיס בבגדי מאסרו:

־ שבת־שלום, אדוני היקר – כה צילצלו מילותיו ברוניותן הצלולה – אף על פי שהצטערנו כולנו לראות בעינינו התוהות במחזה החרדות שהוכן לכבודו כאן, מאושרים אנחנו בכל־זאת על ההזדמנות היחידה במינה לברך בקרבנו, אם גם לזמן קצר אולי, את פני “רוצח” מפורסם שכמותו…

ויצטחק איש־שיחי בנועם אל־שני, כשפניו החיוורים מוורידים מעט, כשעיניו התכולות משלהבות־אש, כששיניו הדקות מלבינות בחדווה, כשכל קומתו מאצילה על סביבותיה אהדת אין־סוף.

־ ביום ב' הבא – הוסיף – אעמוד לפני שופטי בית־הדין היפואי שיגזרו לי מוות – האין זאת?

־ חלילה! – נסיתי להרגיעו, אם כי ידעתי גם אני, כאשר ידעה כל הארץ, כי נחרץ גורלו למות.

אך חינקיס לא חרד, ובזקפו את ראשו:

־ אין דבר, אדוני, אין דבר! ברצון אמות על מזבח עמי, ואשרי שנבחרתי כקורבן לארצי.

ויהמו דבריו אלה, שנאמרו בגאוות־שאננים – כה אמיתיים, כה טהורים, כה משוליים היו כל התפארות. כה דיבר לבטח שמשון לפלישתים אויביו בבור־כלאו וצדקיהו בהיגלותו בבלה לנבוכדנצר לוכדו.

לחצתי את ידיו לחיצת־איתנים, כאילו רציתי להפיח בהן את הוקרת כל שבעה־עשר מיליוני העברים במרחבי תפוצותיהם, גם את נדרו של עמו היהודי לנקום את נקמתו. אז יובילני בחברת כל שאר האסירים אל ספסל העץ האחד אשר בתא הריק, עם כתליו הערומים ומחצלאותיו פה ושם על רצפתו, ודברו אלי רתת:

־ זוהי, אדוני, המיטה לכל אחד מאתנו לילה־לילה לפי התור, וזו תהיה מיטת כבודו מעכשיו ועד ליום עזבו אותנו.

־ חלילה! – מחיתי מיד, ־ וישתכב־נא על הספסל מי שתורו הערב…

־ לא! לא! על הרצפה הקרה הזאת, על המחצלאות הקרועות האלו נישן בששון כולנו בשל קרן־האור אשר הבאת לנו בערב שבת זה הנפלא, שלא ימחה מזכרוננו לעולמים.

היכולתי לסרב? עם כל רצוני לעמוד על דעתי נדחקתי לאט־לאט אל הספסל, כשסביבי האסירים מעומדים כולם, ודרישתם מאתי רק אחת:

־ חדשות!

מה שם בחוץ? מה בתל־אביב? מה בירושלים ובלונדון? מה בעולם הגדול?

הוי, העינים שכה סקרו, והפיות שכה דיברו, והגרונות שכה התאנחו – מי לאחיו או לאחיותיו, מי לאמו או לאביו, מי לקרוביו בגולה, מי לחבריו במלחמה וכאילו התמתחה לפתע התקרה והתרחבה הרצפה, ונפתחו הדלתות, ונתגלו אופקי הים, גם מרומי הרקיע בתכלתם הצחה – ובור־הכלא היה למקלט של אור.

רק לרגע, אהה, כי עד מהרה מחצתנו קריאת־זעם של שוטר עובר, הממונו קולות הכבלים של עובדי־הפרך, וקצין עובר על פנינו להזכירנו כי רק בור־כלא הוא המקום הזה.

־ אי עט־העופרת – שאל אז חינקיס את חברו האסיר, שהצליח להסתיר את העט בפוזמקו.

־ הנהו! – השיב הלז, גבה קומה, מסולסל השיער – ד"ר שחרי, בשמו העברי, מגיבורי האסירים העברים.

ולאור הנר המהבהב, מתוך העששית הקטנה, שהאירה רק את פינתה הצרה ותזרוק על הכתלים והתקרה צללים ארוכים, רושם לו חינקיס על פיסת־נייר את רשימת כל חבריו לדאגה, למלחמה, להעפלה: “חינקיס עצמו, ד”ר שחרי, גיטלר, וסרמן, גרינברג (פינחס) שרוליק, גליקמן, מלין – רובם נתבעים לדין בשל מאורעות הדמים למלחמת יהודה באויביה המשותפים.

אכן, כל עוד תהלום בי טיפה של דם, תישאר פיסת־נייר זאת של חינקיס המרטיטה שבזיכרונותיי.

הרגעים נתמשכו. נדמה לי כי שעות לאין סוף עברו כבר, כי ימים רבים טסו לבלי שוב, ואף אני כחינקיס וחבריו אסיר “ותיק” הנני – לכשפתאום, התיישבו לרגלי כל האסירים לבצוע את לחם־הערב – פת שחורה, חרבה. ולקול ה“מוציא”, מפיו של האדוק באסירים האלה כל מילה ומילה לברכת הדורות הלזו חדרה ללבי, גם הרעידה את אוירת המקום לדבקות אלוהית – החלה מסיבת הערב בשירת זמירות שבת, שירה עצורה.

מה התגעגעתי ברגעים ההם ליבתי, לבנותי שתיהן שהלכו להירדם במיטותיהן הקטנות מבלי שתות את יין ה“קידוש” מגביע אביהן; לאשתי, למשפחתי, לכל אותה חבורת הידידים שעזרו לי תמיד להמשיך בציון את מסורת העבר בכל תגיו העבריים.

־ היואיל להרשות אדוני שנערוך לו את “מיטתו”? הנה ה“כר” לראשו ו“השמיכה” לגופו, כי אסור כאן להאריך בשיחת־לילה. עוד מעט יבואו השוטרים בקללותיהם.

ה“כר” היה ספר התנ"ך של חינקיס, והשמיכה – מעילי העליון הכבד.

עמדתי להכין עצמי לתנומת לילה ארוך, קודר, לכשפתאום באו השוטרים בוראשם הקצין ריגס. מירושלים ניתנה לו פקודה לשחררני, לאחר השתדלות אשתי וערבות של חמש מאות לירות – עד המשפט.

ויפתח אחמד־בק את השער שהביאני הלום, ובאכזבת כל חברי האסירים הוציאוני הפרוזדורה. מה זעמתי על משחררי כולם, שקרעוני כה מהר מעל הקבוצה הנפלאה הזאת, אשר האמנתי כי אשאר בקרבה ירח או שבוע, לפחות.

רציתי להתעכב עוד מעט בחברתם הנעימה של חברי, ביקשתי ללחוץ את יד כל אחד ואחד מהם לפני הפרידה.

־ אסור! – פקד אחמד־בק – כי אינך עוד “אורחי”, אדוני, ומחוץ לתא – זר ונוכרי אתה כלפני בואך.

העיפותי את עיני אל הנשארים, ובזרקי לחברי אלה קריאת “להתראות חופשים כולנו” – ירדתי את המדרגות שבהן העלוני לכאן לפני ארבע שעות.

עוד שעה – ואני בביתי.

עוד שעה – ואני עם משפחתי.

הוי, השבת הנפלאה!

כביעמי מאסרי הראשון והשני, בתקופת התורכים, הרגשתי אושר אין־גבול לדרור שהושג מחדש… ואף־על־פי־כן, געגוע עצום עטפני – לבית הכלא ביפו, למיטת העץ בבדידותה, לספר התנ"ך ככּר לראשי, לעשרת חברי – האסירים העברים עם חינקיס בראשם.

ד“ה, י”ט בתמוז תר"ץ – 15.7.1930

---

אין ציונות בארץ־ישראל

מאת

איתמר בן־אב"י

עכשו, אחר סיום הבחירות בכל רחבי ארצנו לכנסיה הציונית הי"ז, מאין עוד חשש פן יגרום מאמר מהמאמרים נזק למהלכן ולתוצאותיהן, הגיעה השעה, כמדומני, להגיד דברים ברורים ביחס לכל ענין הציונות על אדמת האבות. אכן, עוד לפני כמה שנים דן עתוננו בשאלה זאת פעם או שתים, ואולם הרוחות לא היו מוכנות אז לעיין בה במידה מסוימה. אחר לגמרי הוא המצב היום, וטוב לחזור לנושא בכל הרצינות.

כי אמנם מעולם לא צרמו ידיעות העתונים סביב הבחירות האלו את אזני רוב הקוראים כבפעם הזאת – מפני שמעולם אולי לא התנהלה בארצנו מלחמה סיעתית לקראת הכנסיה הבאה בבאזל באותה מרירות ובאותו חרון כבימים האלה. מה שנעשה בימי הבחירות ל“אסיפת־הנבחרים” הוכפל פי מאה ביחס לבחירות הציוניות, וכבר זכינו לכך שהמשטרה הבריטית תתערב בהן.

וכל זה למה?

יען אזרחים ארצישראלים ממשיכים במדינת “ביתנו הלאומי” את מסורת הגולה; יען מנהיגים אשר באו אלינו רק תמול־שלשום אומרים להטיל על תושבי הארץ הזאת רעיונות ושיטות שאינם הולמים אותה כלל־ועיקר; יען נוח הדבר לציונים ידועים היושבים בחוץ־לארץ, אם מתוך נטייה אישית או מתוך כפייה חיצונית, שדוקא ארץ־מגמתם תיספח למחנותיהם אשר בשאר מדינות העולם.

הנה כי כן נוצרה לאט־לאט, בהדרגה מדאיגה, חזית ציונית על אדמת החשמונאים הקדמונים והחדישים כאחת. גם כאן יש ציונים ולא־ציונים. גם כאן יש ציונים טהורים, ציונים במאה אחוזים, כפי שקוראים לעצמם הרביזיוניסטים, ציוני הרצל ונורדאו, וציונים רק בארבעים או בעשרים אחוז, ציוני כלכלה ותקציבים, ציוני “ברית־שלום” וכלליים. ציוני ציון וציונים “אוגנדיים”! כה קרה הדבר, שבדפדפנו בימים אלה בעתונים המקומיים נדמה לנו, כי לא שונה כל דבר בעולמנו היהודי וכי עוד עם־ישראל נמצא בתחילת חלום השיבה לציון, מימי חובבי־ציון ברוסיה ובגליציה, עם החברות השונות לפעולה ציונית פעוטה בארץ, אשר אליה געגועי כל פזורי ישראל. כך נמסר, למשל, כי ציוני נהלל לא סילקו עדיין את דמי השקל, כי ציוני טבריה מפגרים בתעמולתם, כי בצפת אין בלתי־אם “מאה ושלושה ציונים”, כי בירושלים “אגודת־ישראל” עודנה מתנגדת לציונות בכלל, וכי בתל־אביב נוסדה אגודה להגנת “הציונות הבאזילאית”. לא עוד אלא שגם בארצנו יש כנראה שוללי ציון, מסוגם של ה“בונדאים” הפולנים והקומוניסטים הרוסים, והדרישה היא כמובן להוציאם בשל־כך מתוך כלל ישראל בארצו…

*

אכן, כפי שאמרנו כבר לעיל, הגיעה סוף־סוף השעה לשים קץ פעם ולתמיד לכל ההוללות הגלותית הזאת תחת תכלת הרקיעים ואל ירקרק הדקלים של כנען המחודשה.

אם יש ציונות – וצריך שתהיה גם להבא, עד להשגת המטרה ההרצלית בשלמותה – מקומה בכל מדינה ומדינה אשר בה יהודים, בכל רחבי כדור הארץ; אם יש במדינות נכר ציונים “שלמים” או לחצאין, ציונים מדיניים או מעשיים, חובבי־ציון לפי הנוסח הישן, או לוחמי־ציון לפי הנוסח החדש, נוטים לציון כד’אביגדור גולדשמיט ופליכס וארבורג, או סתם אוהבי ירושלים ו“כולליה” השונים – הרי דבר מובן הוא מאליו. שם, בגולה הרחבה, בערי הגטו הרקוב, לא פחות מאשר בערי הגטו הזהוב, עוד לא נגמרה המלחמה הפנימית בקרב מיליוני ישראל בשאיפתם לפתור את שאלות קיומם לעתיד לבוא, ועם כל הכבוד הניתן להרצל, לנורדאו, לזנגוויל, לברנרד לזר, ולכל שאר היוצרים הציוניים מתחילת התקופה האראלית, עוד מאות אלפי יהודים, מיליונים אולי, עומדים גם היום מחוץ לציונות העולמית. מכאן המלחמה הקשה והמעפילה למנהיגינו כולם – מוייצמן ועד ז’בוטינסקי – בדרך ה“כיבוש הציוני” והנצחתו המלאה. כבימי הכנסיה הראשונה כן גם בימי הכנסיה הי"ז – לא כל הקהילות ציוניות הן עדיין, ואף בערים יהודיות כווארשה וכווילנה האירופיות, כניו־יורק וכשיקאגו האמריקניות, הכר רחב מאוד לפעולות נועזות בכיוון הנזכר. מצד זה, אמנם, אין ערוך לעבודת ז’בוטינסקי ביחוד העובר באירופה ממדינה למדינה, ודגל ציון מרחף לפניו בגאוות־רננים, עם הנוער היהודי באלפיו וברבבותיו מריע לקראתו כלקראת גואל ומציל. הן לא מילה נבובה בפיו להמוני דנציג או למברג, צ’רנוביץ או בוקארשט: “הציונות – הוא קורא להם השכם והערב בקולו הזאבי – היא־היא מגמת המגמות ליהודים הסובלים. ממנה הפתרון והתשועה, בהיותה התשובה האחת לשאלת־השאלות המנסרת בחלל המוני ישראל מאז פזוריו – יצירת ‘מלקט בטוח’, אם לא לכולם מייד, הרי לבניהם ולבני בניהם בעתיד פחות או יותר קרוב…”

ומה מרעידה אז תשובת ההמונים בקומם כאיש אחד לשיר בעברית חיה:

שאו ציונה נס ודגל,

דגל מחנה יהודה!

*

לא כן בציון עצמה.

פה – אם במעט ואם בהרבה – הושגה כבר עצם המטרה, הונח היסוד הראשון והעיקרי ל“מדינת היהודים” של גדול מנהיגינו מאז משה ויהושע שניהם. פה, במאתיים אלף היהודים, עם הננו כבר לכל הדעות, עם בשפתו ועל אדמתו, עם בעניניו היום־יומיים ובדרישותיו לשנים הבאות. עם לא פחות חשוב כבר מעמים קטנים אחרים פה־ושם – כאיסלנד, למשל, עם מאה אלף תושביה בלבד ואף שנות מורשונה הנערץ. אין אנחנו הרוב אמנם בכל רחבי המדינה, שהקצענו לעצמנו כעריסת גדולתנו המחרית. אך רוב אנחנו כבר באזורים גדולים ונרחבים, באזורים שהולכים הלוך וגדל, הלך והתפתח, ובזה יתרון עמנו על דיקדוקו הקדמון, שאין הוא מסכים להיות רוב נח בגבולות ידועים. כל שאיפתו היא להיות רוב נע, רוב המבקיע לעצמו דרכים חדשות לבקרים, כאותם זרמי הנחלים במימיהם הגועשים לקראת המוצא אל הים.

פה על־ציונים אנחנו, אם בכלל.

לבוא ולדבר בקרבנו על ציונות בצורתה האירופית; לספר לנו כאן באסיפות־עם, מהי הציונות במטרותיה האמיתיות; להטיף לנו יום־יום, כמעשה אחדים מהעתונים החדשים, דברי נבואה על הציונות הצרופה בניגוד לציונות האחרת, המטושטשה והבוגדה; להתיימר, כי רק הם, המדברים בשם אותה ציונות, כי רק הם באי־כוח העם העברי בארצו וכי רק להם הזכות לנהל את ענינו על הררי ציון – nonsense הוא זה מאין כמותו.

“אבסורד” בעבריתם של לועזנינו.

*

ציונות שכזאת אינה קיימת בארץ־ישראל. איננה, ולא צריך שתהיה.

כל אחד ואחת מעבריי הבית הלאומי, בלי כל הבדל בין כיתה לכיתה, בין דעה לדעה, בין נטיה לנטיה – אזרחי המדינה העברית הם, אם בהתגשמותה ואם בחלומיותה. כל אחד ואחת, יהיו אלה שייכים אפילו לאותם המכריזים על עצמם כי אינם ציונים – בני המולדת העתיקה הנם כולם, כשם שבניהם ובנותיהם היה יהיו לממשיכי המואבת העתידה. עצם היותנו בארץ הזאת, עצם חיינו בגבולותיה, עצם פעולותינו להתפתחותה, הם־הם הנותנים לכולנו את הזכות המלאה והיסודית להיחשב כבעליה בהחלט, מאין רשות למישהו לשלול מאתנו גם שמץ מזכות זאת, ולו יהיה זה מהטובים, המעולים, האמיתיים שבציוני הגולה.

הנה מדוע חושבים אנחנו, כי לשקול שקל כאן הוא עלבון לגאוותנו הלאומית. שוקלי־שקל הננו כולנו בתוקף ישיבתנו בארץ, בתוקף עמידתנו על המשמר, בתוקף נכונותנו לצאת אל החזית בימי זעף וזעם – כאשר הוכחנו בימי מאורעות הדמים לפני שנתיים.

הנה מדוע אין גם־כן כל מקום בשורותינו כאן לשירת “התקוה”, שהיתה טובה לחלוצינו העברים בעודם בגולה, שטובה היא אולי להמונים הנשארים עדיין בארצות הנכר. לנו, פה, בארצנו, נחוצה סוף־סוף שירה חדשה, הימנון אחר לגמרי, “מרסלייזה” עבירה שתביע לא געגועים ותקוות בלבד, בלתי אם שאיפה, מרץ, נכונות לקרבן ולנצחון.

הנה מדוע רואים אנו באדישות את מחזה הבחירות כפי שהתגולל לעינינו זה עתה, מאין כל השתתפות נלהבת בהן, מצפון ועד דרום. לא כמדינות אירופה הבית־הלאומי העברי. לא מספר שוקליו הוא המעיד על ציונותו. ארץ־ישראל שלנו גוש אחד היא, סלע מוצק שאין לפוררו לציונים ולבלתי־ציונים. יהודאים אנחנו מראשונינו ועד אחרונינו, ובתור שכאלה זכות מיוחדת לנו גם על הכנסיות הציוניות בבאזל או בקארלסבאד, ועד שלא תיענינו אלו להתכנס באחת מערי ארצנו, כאשר דרשנו זאת מאה פעמים ואחת – כגוש אחד עלינו להופיע בהן להבא, כגוש שיהווה את מחצית מספר הקולות אשר לכל הכנסיה כולה, עם זכות הכרעה לנו, מפני שאי־אפשר להרשות עוד שציונים הרחוקים מאתנו, ברובם, גם במקום וגם בהבנת עניני הארץ, יכריעו את הכף כנגד היהודאים אשר גישמו כבר למעשה, בזיעת־אפם ובדם בניהם ובנותיהם, את תחילת החלום ההרצלי ביפעתו.

הנה מדוע לא הלכו רבים־רבים מאתנו אתמול לבחירות הציוניות, גם לא הצביעו הפעם בקלפי לאחת הרשימות המוצעות לפניהם.

*

לא, אין ציונות בארץ־ישראל.

יש עם עברי היושב כבר בציון לעולמי־עד.

יש עם עברי הרוצה להיצמד יותר ויותר לקדמוניותיו, במחקו כל זכר לגולה הרועצת. “הציונות השקלית” לא תדבר לליבותינו עוד.

ד“ה, י”א בסיוון תרצ"א – 27.5.1931

---

אל תגזים!

מאת

איתמר בן־אב"י

(מברק ארוך לז’בוטינסקי)

ז’בוטינסקי, דואר־הכנסיה, באזל.

בצער עמוק קראנו את המברקים האחרונים מישיבות הכנסיה ומסביבה. כל ידיעה וידיעה הוסיפה פצע על הפצעים שבהם הוכינו למן יומה הראשון, ובחרדת־מות ממש שואלים אנו את עצמנו מה עוד יביא לנו הרגע הבא: האם לא אולי את עצם החורבן והכלייה?

הן הזדמנות יוצאת מן הכלל היתה בידיך הפעם לחולל נפלאות, היות וכדברי גרוסמן, סגנך, לסוכנות יט"א, לא חלמת אתה וגם לא חבריך, כי בפחות משמונה שנים תגיע סיעתך משני צירים (ובהם האחד אתה בעצמך) בכנסיית קרלסבד השניה, לחמישים ציר בכנסיית באזל זאת. זהו, מנקודת־מבט מדיניותנו הפנימית, נצחון מזהיר באמת, נצחון שרק כבירי־הכוח וגדולי־המוח יכולים להגיע אליו בתעמולתם הנמרצה; וצדק אחד החריפים אשר למחנות מדינאינו בהשוותו את נצחונך זה לנצחון ווניזלוס בתקופה יוונית ידועה נגד המלך קונסטנטינוס.

הייפלא, אם קצרי־נשימה חיכינו יום־יום למילה המשחררת מבאזל, שרבים־רבים, אף מתנגדיך הגדולים ביותר, האמינו כי ישמעוה דוקא מפיך אתה? הייפלא, אם חרף ההתרגזות העצומה אשר תקפנו בימים האחרונים, ביחוד בקשר עם הסכסוכים והחירחורים הפנימיים עוד היבהבה בנו התקוה למעשה־אראלים ברגע אחרון, בעזרתך.

מה יפה היה, אילו – כרמזי כתבינו המיוחדים בימים הראשונים לכנסיה – היית עומד פתאום על במת הכנסיה הזאת להכריז בקול גדול, כי “מה שעבר עפר”. וכי ברגעים חמורים אלה לתנועה הציונית העולמית אין מקום עוד לריב־אחים, לקריעת־סיעות, כי הגיעה השעה לאותה “אחדות קדושה”, שממנה לעם היהודי בתפוצותיו המאחדה הגדולה שעליה סמך אף וייצמן את ידיו מתחילתו. אילו כלמחרת הכנסיה “האוגנדית” הידועה, עם וולפסון הטוב לכשהתקיפו אוסישקין הנוקשה – אילו כאז עם פיוסם והתנשקותם הסופית היית יוצא לקראת המנהיג לשעבר בידיך המושטות לשלום, היו כל צירי ישראל, גם אורחי היציעים, עורכים לשניכם התרעת־ענקים…

והנה עברו הימים. ארבעה, ששה, עשרה כבר.

ועוד לא נעשה הצעד המיוחל, ועוד לא נשמע הקול המקווה, ועוד הסיעות עומדות אלו מול אלו בשנאה ואיבה, בצוררות, המגיעות מפעם לפעם – תסלח־נא לי, ז’בוטינסקי אם אכריזנו – לידי פראות ממש. מתי, רבונו של עולם, ראו כנסיותינו מחזות עגומים, כאותם רביזיוניסט ופועל מכים איש את רעהו עד זוב דם? מתי ידעו כנסיותינו קללות, הפרעות ושיסועים שהצריכו התערבות סדרנים גם שוטרים? מתי יכול אף נואם בחסד עליון כסטיפן וייז, לרדת לרגעים עד למדרגת מתהמן שאין גבול לגסותו הסגנונית והאישית גם יחד?

אילו דיפדפת, ז’בוטינסקי, בעתוני הערבים בארצנו מאז החלה הכנסיה, ואילו ראית את הכותרות לידיעות שהם מפרסמים יום־יום “ממקורות יהודים” (זוהי הדגשתם בשמחתם לאידנו), כי עתה חוורו פניך מחרון ונקפצו אגרופיך – ללא־אונים, אבל. כי מה בצע בכל החרון, אם צדקו עתוני הערבים הפעם בהערכתם את ענינינו הפנימיים? כן, מה שלא האמנו גם במירע סיוטנו בוא־בא עלינו באמת: מפורדים, מחולקים, מעורערים, משוסים אנחנו כאשר לא היינו אולי אף בתקופת יהודה השניה, ובה בשעה שכנסיות הערבים בארצנו – אלה “בני־המידבר” כאשר קראת להם באחד ממאמריך – מתנהלות לעינינו בסדר, בשיטה, ביקהה מפתיעים – אומרת ספינת כנסייתנו הי"ז להישבר ברצון־קברניטיה עצמם על סלעי ימנו הסוער…

*

ונורא מכל, מחריד מכל – המעשה האחרון, שבו האשם רק בך, זאב ז’בוטינסקי במנהיגים.

בה בשעה ממש, שאין בבשרנו כמעט מתום מהמכות אשר הוכינו בשנתיים האחרונות; בה בשעה, שהרעה והכוזבה אשר לממשלות אנגליה – ממשלת־הפועלים באפסי לונדון הבירה – מוסיפה להמטיר עלינו אסונות אחרי אסונות; בה בשעה שמעל גבי וייצמן מעיז “פרעה” של ימינו אלה, לורד פאספילד, להטיל על הישוב העברי בארץ את תכנית הפיתוח, יצירתו – מטפל אתה, ואתך הרביזיוניסטים, בתפל ובטפל אשר לשאלות הכנסיה – הלא היא שאלת הרוב לא בארץ־ישראל בלבדה, בלתי־אם בשני עברי־הירדן גם יחד…

אלוהים אלוהינו! הכה נטרפה דעתנו בימים אלה, שאין אנו יודעים עוד את הנעשה לפני עינינו? השכחנו, או אם לא ידענו בכלל, את הכרזתו המפורסמה של גמבטה הצרפתי בשאלת אלזס־לורן אחרי נצחון גרמניה (מי יכנה את גמבטה בשם בוגד על ככה?), אשר הצהיר בעצם המורשון, להתרעת כל שומעיו, כי דברים כאלה נחשבים ולא נגלים, נעשים ולא נאמרים.

רוב בשני עברי־הירדן – ומדוע לא בדמשק גם היא, ומדוע לא עד לנהר הפרת אפילו, ומדוע לא עד לנחל־מצרים ולתעלה הסואצית? הן בכל החבלים האלה ישבו אבותינו לפנים, רדו גם משלו, בנו גם העפילו, ואם לדרישות מדיניות נרחבות ועקיבות נדרשת כנסייתנו, מדוע רק הירדן הקטן והמפותל יהיה לה לאימרה?

לדבר על רוב אשר כזה, כשעבדאללה יושב ברבת־עמון ואיננו מגדולי שונאינו; לדבר על רוב כזה, כששערי הארץ נעולים למעשה אף בפני חמש מאות “סרטיפיקאטים” לשנה; לדבר על רוב כזה, כשערביי שני עברי־הירדן מתרבים בחמישים אלף מדי שנה בשנה – הגזמה היא, אדוני ז’בוטינסקי, כדי שלא להשתמש בביטוי עוד יותר מתאים.

הגזמה, מפני שאין היא מיוסדת על כלום; הגזמה, מפני שרוח קלה תוכל להדיפנה ברגע אחד; הגזמה, מפני שממשלת אנגליה – אותה ממשלת הפועלים אשר בה דיברנו – תעשה את כל אשר ביכולתה – ולהוותנו יכול תוכל אמנם וגם עשה תעשה – לפזרה עוד השנה הזאת…

לא, אדון ז’בוטינסקי, לא במלים תינצל הציונות ולא לתרופה הזאת ייחלה הכנסיה מאתך. כדברי אוסישקין, חברך הזקן ממך, בעצם הכנסיה: אם תהיה הקרקע תחת רגלינו לא יזיקו לנו עשרים פאספילדים, ואם לא תהיה קרקע תחת רגלינו לא יועילו עשרים בלפורים.

ביחוד – מפני שאין בארץ־ישראל שאלת רוב ומיעוט. כלך לך, פעם ולתמיד, עם מושגי גלות אלה. רוב הננו באשר אנחנו כבר. רוב נהיה באשר נהיה מחר. רוב נע, כמובן, ממערב למזרח. אם רק נדע לכוון את הדברים לצידנו.

הנה פרסמנו בגליון יום אתמול את דברי “פלשתין” היפואי, זה הגדול לשונאי ישראל בארצנו. בפעם הראשונה נאמרו בו דברים, שלא נאמרו עד כה: “כשבאה הציונות לכאן היתה דרך למוצא והדרך עודנה קיימת במציאות”.

נלך־נא בה קוממיות, אדוני ז’בוטינסקי, ונניח־נא את “זעקת הרוב” בשני עברי־הירדן – מאין כוח בצידה, לפון־וייזל ולאורי צבי גרינברג, שניהם…

תהא דעת רוב העם העברי על התנועה הרביזיוניסטית מה שתהיה – הרי בהתענינות מרובה עקב כל העולם היהודי אחר גידולה במשך השנים האחרונות, ובארצנו עצמה נענה עתון זה ברצון רב לקול־הקורא אליו מפיו של המנהיג הצעיר ורב־הפעלים, שהכריז כי הוא בא להמשיך מעל עמודיו את מלחמתו הקשה מיום היווסדו להבהרת הדברים בקרבנו, גם להגביר את הדרישה לטיהור כל הרקוב, כל המזויף, כל הבזבוז שבתנועתנו. והעובדה היא כי “איש־עכו” חריף ומבקר, שלא עמדו בפניו איתני היהדות כולה בהתיימרותה המדאיבה, הפליט מקולמוסו השחוז ניבים מלטפים ומסלסלים כמעט בנסיונם המוצלח לפייסנו – היה לנו לפלא שלא עד מהרה התגברנו עליו.

ועוד זוכרים כולנו את הרושם הכביר שעשה עלינו מאמרך “אל תגזימו”, לפני כשבע שנים. היינו מטיילים ברחובות, בשעות הערב המדומדמות, להרהר על מצבנו החמור, המסובך, המסוכן גם אז, ובאויר הזך זימזמו באזנינו מאות שמועות והצעות לפעולות מהפכניות בקרבנו גם מסביבנו, לכשהבקיעו לקראתנו מוכרי “הארץ” ובו פורסם מאמרך המפוצץ. בלענוהו ממש.

אכן, לא הגזמנו לאחר מקראו. לא הגזמנו, ונעבור לסדר־היום – לפעולה, לעבודה, ליצירה, עדי היותנו למאתים אלף נפש באזורים העברים – רוב נפלא כבר ביהודה המכווצת והקטנה…

את קריאתך זאת – “אל תגזימו” – מחזירים אנו לך היום.

אל תגזים, ז’בוטינסקי. אל תדרוש את הירח מן הרקיעים, את העננים מעל פני־הים. הצטמצם באשר יש לך באמת – כוח הבקורת, הזעזוע, התעמולה, שלא היה לנו שני כמותו מאז הרצל בכבודו ובעצמו.

הישאר־נא, אם אין ברצונך עוד לעלות לשררה ולהשתתף במאחדה, הזאב נוהם והמחריד אף את ה“דיילי־אכספרס” בזעפו.

רק בל־נא תיהפך תנועתך הנפלאה לתנועת “נערים משחקים”.

כדוד בתקופתו – לכשציון היתה עוד ממנו והלאה, ויסתפק בחברון – הסתפק־נא ביש והכן־נא יואבים, אבנרים ויהונתנים.

סלח אפילו לוייצמן, שעשה כל־זאת מה שלא עשו כל מנהיגי הציונות כולם יחד בדור הגדול אשר קדם לדורו הוא.

וראשית־כל טיהור בעצם מחנך, המנהיג הצעיר. שאם לאו – לא יהיה “מה” לתנועתך, זולת אולי הגזמותיה.

ד“ה, כ”ח בתמוז תרצ"א – 13.7.1931

---

נקבלנה!

מאת

איתמר בן־אב"י

אם להאמין לידיעות אשר נתפרסמו ב“מוקאטם” המצרי, יודע כבר העולם הערבי לא רק כי “המועצה המחוקקת” לארץ־ישראל תוכרז בקרוב מאוד, אלא – וזהו העיקר – גם את מהות הרכבתה ואת מספר חבריה. היא תהיה, לפי הבשורה הערבית, רק מועצה מייעצת והנציב־העליון יהיה תמיד נשיאה והקובע בה. למושלמים יהיו בה שמונה צירים נבחרים, ליהודים ארבעה ולנוצרים שנים. ששה מחבריה יהיו מן הפקידים העליונים האנגלים, אשר יתמנו על־ידי הנציב־העליון.

והרי, כאשר הודגש הדבר בכותרת מאמר זה, אין עצה אחרת לישראל בארצו – לכל־הפחות במצבה העכשוי – מאשר לקבל אותה.

מדוע?

מפני טעמים מכריעים, שהנני לפרטם בזה בכל הרצינות הראויה, אף־על־פי שיודעני מראש, כי צד ידוע יראה בהם “כפירה בעיקר” ואולי אפילו “בגידה בנפש האומה”. אפס, הגיע לדעתי הרגע להגיד דברים כהווייתם, גם אם אינם נעימים ומתאימים ביותר ל“מטרה הסופית”, אחרת נחטא לעצם קיומנו בארץ.

הטעם הראשון הוא – כי שום כוח בעולם לא יוכל למנוע עוד את גישום רעיון “המועצה המחוקקת” בארצנו זאת. כל הנימוקים כנגדה הפסידו את תוכנם, והמוח האנגלי ברחוב הלונדוני לא יוכל לעכלם. בחמש־עשרה השנה שעברו מאז כניסת חיילי בריטניה לירושלים התפתחה הארץ לא רק מבחינה כלכלית – הודות למרץ העברי ביחוד – אלא גם מהצד המדיני – הודות לרצון מושלינו האנגלים. ערביי ארצנו היום אינם ערבייה מיום אתמול. מאז ההצהרה גדל דור ערבי צעיר, שאינו יודע שיעבוד, ובגבולות ארץ־ישראל קמו מדינות ערביות אשר הורו את הדרך לשיחרור ולדרור. כל ערבי בארצנו יודע, כי בני עמו בעיראק, בעבר־ירדן, בסוריה, בחיג’אז ובתימן הגיעו כבר לעצמאות פחות־או־יותר שלמה, ואין אנחנו רשאים לזלזל בזכותו של הערבי הארץ־ישראלי לצורה ידועה של נציגות מורשונית. אדרבה, חכמה מדינית תהיה זאת מצדנו הפעם, אם נכריז בעיני שכנינו המושלמים והנוצרים, כי אין כלל בדעתנו לדרוש מאת הממשלה, לסתום את פיותיהם, ובמידה רבה טוב יהיה לשמוע את קולה של הערביות המקומית בתוך המועצה המחוקקת מאשר מחוצה לה. זוהי אמת שאין לעמוד עליה ביותר, באשר בוקעת היא לדעתי דרך כל הסינוורים שהוכו בהם עיני העברים.

הטעם השני הוא – כי הנסיון בעיריית ירושלים הוכיח למדי את הנזק העצום אשר נגרם לעברים בארצנו מהשיטה האל־שיתופית. במשך יותר מארבע שנים התנהלה בירת ישראל בעבר על ידי מושלימים ונוצרים בלבד והתוצאה, כידוע לכולנו, עושק זכויותינו החיוניות לאורך כל החזית. עמנו בארץ זאת לא הגיע עדיין לכוח מספרי מספיק שירשה לנו מותרות ב“נסיונות מדיניים”, ובעצם ידינו מסרנו לאויבנו חרב־פיפיות כנגדנו. האמנו, כי יציאתנו מהעיריה הירושלמית תגרום למהפכה בעולם היהודי ולזעזוע המצפון הבין־לאומי. למעשה, נתקלה החלטתנו בכל אפסי הגולה באדישות כמעט מחפירה, ובחוגי הממשלה בלונדון עוררנו רק מנוד־צחוק. הנה מדוע יעצתי במאמר אחר (“עודני לראגב”) לחזור לעיריה, מה גם שמספר חברינו בה הוגדל, ובנו תלוי הדבר, שמספר זה יגדל עוד יותר. אותה עצה יפה היא גם ביחס למועצה המחוקקת. הנני להזהיר את בני־עמי, כי העדרנו מתוכה יכשילנו הרבה יותר מאשר לעיריה הירושלמית.

הטעם השלישי הוא – מתכונת המועצה המחוקקת, כפי שהודיע עליה ה“מוקאטם” (ויש לשער, כי נכונה היא בעיקריה) לא רק שאינה רעה ביותר, אלא שטובה היא בהרבה ממתכונת קודמתה הסמואלית, הן מצד תפקידה והן מצד הרכבתה.

מצד תפקידה כיצד?

שאין הממשלה מוכנה בשום־אופן לתת למועצה המחוקקת, בעשר השנים הבאות, אף קורטוב של צורה מורשונית. מועצה זאת תורשה לשמוע את אשר יגידו לה, לדון על מה שתשמע מתוך מתינות והתאפקות ולהסתפק במתן עצות, שנציבנו העליון יהיה רשאי להטות להן אוזן רק בשאלות צדדיות. בכל שאלה עקרונית כגון העליה היהודית, הקרקעות, המדיניות החיצונית ודומיהן, לא תוכל המועצה לנגוע לא לשבט ולא לחסד. כלפני ייסוד המועצה המחוקקת, כן גם לאחריה, תהיינה בעיות אלו תלויות בממשלת ה“מנדט” המיוסדת, כידוע לכל, על הצהרת בלפור, ועם כל ערך הנייר של הצהרה זאת עוד ערכה גדול עדיין בגלל חבר־הלאומים הדואג לקיומה.

מצד הרכבתה כיצד?

שהנציב העליון מצא, כמדומני, את הדרך לאיזון צודק בין יסודות הארץ, לפי מספרם ברגע זה. המושלימים נחשבים ככפולים מהעברים באוכלוסיהם, והעברים נחשבים ככפולים מהנוצרים, וברור הדבר, כי בעוד כמה שנים יירד מספר המושלימים לשבעה, מספר העברים יעלה לחמישה ומספר הנוצרים יישאר שנים, עד שיבוא היום – ומוכרח הוא לבוא – שמספר המושלימים והעברים ישתווה, בעוד הנוצרים עומדים במקומם. ביום ההוא – ורק ביום ההוא – תיהפך המועצה המחוקקת למועצה מורשונית אמיתית.

הטעם הרביעי והמכריע ביותר הוא – כי הנציב העליון דאג לכך, שאפילו במצב הדברים כעת, לא יינתן לרוב המושלימי לקפח, אף בויכוחים עצתיים גרידא, את כוח טענותיו של האגף היהודי. הוא החליט, שמספר הפקידים האנגלים העליונים אשר יימנו כחברי מועצה יהיה ששה. זאת אומרת, שבהצטרפם לקולות היהודים יהוו רוב שווה עם המושלימים והנוצרים גם יחד, וההכרעה תימסר אז לידי הנציב העליון.

– אהה! – יקראו מתנגדי ההשתתפות במועצה המחוקקת – בנימוקך זה האחרון הרסת את כל הבנין החיובי למאמרך זה, שהן ידוע הדבר לכל בר־בי־רב כי האנגלים יטו תמיד לטובת המושלימים ונוצרים וכנגד היהודים…

על זה יש לומר, כי אם אמנם זו היתה ההכרה בקרב רבים־רבים מבני עמנו עד לפני כמה זמן, הרי שונה הדבר במידה רבה בימי נציבותו של סר ארתור ווקופ. יאמרו עליו מה שיאמרו – הוא ידע להתייחס במידת־צדק ויושר כלפי שלושת יסודות הארץ, ואם נדמה הדבר לפעמים שהחלטה זאת או אחרת מצדו נטתה יותר לצד שכנינו, הרי יכלו אלה לטעון – גם טעון טענו לא פעם – כי החלטות ידועות היו דווקא לטובתנו. לא זה המקום, גם לא זה הרגע, להדגיש את האמת הזאת על בסיס עובדות ומיסמכים, ואולם דבר אחד ברור לבלי כל ספק והוא, כי בה במידה שמספר אוכלוסינו הולך הלוך וגדול בארצנו – תרבינה ההחלטות הנוחות לנו יותר ויותר.

וכבענין העיריה הירושלמית – בנו תלוי הדבר שזו תהיה דרכם גם של הנציבים להבא. לא, אין לחשוש עוד להתנקשויות בעצם חיי ביתנו הלאומי בצורתן הצ’נסלורית הידועה, ומושלים כלוּק¹ לא ייתכנו בתוכנו לעולמים.

יותר מדי השתרשנו בארץ אבותינו, יותר מדי היינו בה ליסוד חיוני מכריע, יותר מדי נוצרו תקדימים חשובים לטובתנו, יותר מדי נכנסה אנגליה באחריות כלפינו, כדי שדברים כאלה יהיו עוד בגדר האפשרות.

ההזדמנות אשר ניתנה למנהיגים ידועים מקרב שכנינו להצמית את ההצהרה הבלפורית מעיקרה עברה ללא שוב!

We are here for good ומנקודת השקפה זאת צעד גדול נעשה בתנו יד ידידותית למתונים אשר בערבים – הלא הם המסכימים למועצה מייעצת בצורתה הווקופית.

נקבלנה איפוא ללא כל פחד, וממנה ידרוך אולי כוכב השלום בארץ־ישראל. גם בכל המזרח הקרוב.

ד“ה, ה' באב תרצ”ד – 17.7.1934

---

מענה למתנגדים

מאת

איתמר בן־אב"י

עם תחילת פעולותינו ליצירת תנועה רחבה ומקיפה לעצמאות ארצנו, מן ההכרח לעמוד על טעויות ונימוקים שונים מצד המתנגדים לרעיון הזה, כפי שנתגלו במאמריהם של ה“ה שלום בן־ברוך, יעקב בן־אמיתי ומשה בן־עמי ב”דואר היום", גם במכתבים שונים אלי ובשיחות פרטיות עמי.

וראשית כל – ביחס למושג “עצמאות”, שרבים מן המתונים ביחוד רואים בו כיוון נועז יותר מדי. הסיבה לכך היא תרגומם המטעה למונח הזה, אשר כותב הטורים האלה היה יוצרו. אין מילה זאת מובנה חופש גמור, אלעוֹלוּת, או independence בלע“ז. לחופש גמור זה, שהערבים קוראים לו בשם “איסתיקלאל”, לא הגיעה עדיין שעתנו, ועוד מים רבים יזרמו מנהר הירדן לים־המלח בטרם נוכל גם להניח את יסודותיו הבטוחים. את העבודה הצעקנית הזאת מניחים אנו לקיצוניי הערבים, הדורשים לא רק “איסתיקלאל אל־תאם” (עצמאות מוחלטת), בלתי־אם גירוש מיידי של האנגלים מעיראק, מעבר־הירדן מזרחה ומארצנו, וגירוש הצרפתים מסוריה והלבנון. אנחנו נסתפק בתנועה הרבה יותר צנועה, בהיותה הרבה יותר מעשית ומתקבלת על הלב, שמובנה השגת חופש מקומי ומוגבל באזורים העברים אשר לביתנו־הלאומי. כקטלונים בספרד, כרוטינים בפולניה; כלבנונים בסוריה שכנתנו, רוצים גם אנחנו, היהודאים, במשטר עצמאי, זאת אומרת: כמבואר בכל מילוני העמים – משטר “אוטונומי” הכפוף למרות מרכזית ידועה בענינים כללים ומשותפים, כגון מסילות־ברזל וצבא היבשה והים. כל השאר – בחינוך, בחקלאות, בתעשיה, במשפטים, בדואר ובמברקה, ב”מגינה" אפילו (“מיליציה” להגנת האזורים), רק למדינתנו העצמאית תהיה יד והחלטה. מה שטוב לקטלונים, המרובים מאתנו פי־עשרה, ומה שנוח ללבנונים שהקדימונו בכך זה כבר שנים רבות, יהיה טוב גם לנו, לעת־עתה בכל־אופן. אם ישתרע אזורנו העצמאי מנהר רובין למשל לאורך כל השרון הנפלא, עד למפרץ עכו בכרמלו הנהדר, ומשם אם יימשך בשלשלת אל־פוסקת דרך העמק הגדול, עד לגוש טבריה ולטבעות ראש־פינה ומטולה, בצלעי הלבנון הקרוב, נהיה המאושרים לישראל בתפוצותיו. בשטח צר זה, אמנם, שאורכו התכסיסי יחבוק את כל הקוסם ואת רוב הפורה אשר לחבלי הארץ (עם עיריה נבדלת לציון, כמובן, כנקודתו במזרחית־דרומית), תאופשר אז אותה התפתחות פנימית עבריה אשר לא תדע את כל המעצורים שהננו נתקלים בהם, יום־יום כמעט, לרגל המשטר הנוכחי, – יען חסה תחסה, על ידי כך, בצל אותה מנוחה חיצונית ומשקיטה הנחוצה מאוד לכל עם מתחיל בדור הראשון להקמת בנינו הלאומי.

*

“יפה”, קורא ה' בן־ברוך, “יפה כל זה, אפס לא כשאר העמים עמנו. להם יש כבר ישובים צפופים בכל הגלילים המיועדים לעצמאות, בעוד שלנו יש רק ערבים מסביבנו, “קנטונים” עברים בודדים יסגרו איפוא את שערי ה”קנטונים" הערבים בשכנותנו לעולמים"…

לא, אדוני היקר.

א. יען גם ביוון, עם ראשית התחיה הסוערה שלפני מאה שנה, היו התורכים והאלבנים בסביבות אתיקה הקדמונית וגם באתונה עצמה, שבעים אחוזים מהתושבים (שבע מאות אלף מושלמים כנגד שלוש־מאות אלף יוונים, לכל היותר) ועובדה זאת לא הדאיגה את היוונים כלל־ועיקר. בהיותם עם בריא ורואה את הנולד לא שעו למעשים מלאכותיים, כאותם של השולטנים השונים אשר הושיבו על הקרקע ביוון, במשך ארבע מאות השנים לשררתם, יסודות בלתי־יוונים כדי לדחוק לאט־לאט את רגליהם של בני הארץ בכל מקום. הם הבינו את האמת הגדולה הנקראת “הזדמנות” אותה הזדמנות שממנה לדנים היום החזרת שלזביג הצפונית לגבולותיהם מבלי שפוך טיפת דם אחת לרכישתה במלחמה העולמית; אותה הזדמנות שממנה מקוים האלבנים גם הם את החזרת דיברה, איפק ומונסטיר למדינתם המוגדלה, בדורות הבאים; אותה הזדמנות, שהפכה את מדינת הלבנון הקטנה מימי השררה התורכית למדינת לבנון הגדולה בימינו אלה (במהירות נחפזה אולי יותר מדי, כאשר הוכיחה זעקתו של אדה המרוניטי, בדרשו להחזיר את ארצו לגבולותיה הצרים אם ברצונה לשמור על נצרותה הטהורה). אנחנו, אשר היינו בראשוני התחיה השלישית, ואשר טיילנו בימי בחרותנו אל שפת ים־יפו עם “בללה־ויסטה” הפיינגולדית בפסגת היש העברי בארצנו, ממול לתיכוננו הקדמון– אנחנו המטיילים היום בסאון תל־אביב הירקונית ועינינו מרחפות על פני ספיר הגלים העברים המפכים לאורך מאתיים וחמישים קילומטר על פני אדמה עבריה כמעט כולה – יודעים הננו אל־נכון מהי הזדמנות ומהו כוחה.

ב. יען אם גם נניח, כי לזמן־מה יהיו ה“קנטונים” הערבים סגורים בפנינו– היכן ההגיון? הפתוחים הם היום? הנוכל ללכת לשכם? העשינו דבר־מה בג’נין? היושב יהודי בטול־כרם? הלא לחרפה היא לנו שאחר יובל שנות נסיונות בעיר רמלה עודה “נקיה מיהודאים” כבתחילתה? אין צורך, כמדומני, להוסיף על כל אלה את באר־שבע ואת עזה, את יריחו ואת צור, את בית שאן ואת אילת הרחוקה, בשערי ים־סוף. במה, אשאלכם, טובות כל אלו לנו מ“הקנטון העבר־ירדני” תחת שררת עבדאללה? אדרבא – במידה רבה טובה לנו עמאן ה“קנטונית” משכם “ההצהרתית”, כאשר הוכיחו לנו רוטנברג לראשונה ונובומייסקי בשניה, עם זכיונותיהם רבי־הערך. עם עבדאללה אפשר לדבר, להתמקח להחליט. עם מנהיגי שכם, שאינם מוגבלים ב“קנטונם”, אין מה לעשות. ה“קנטוניות” תשנה את כל פני הדברים תכלית שינוי. “קנטוני” העברים ייכנסו בדברים עם “קנטוני” הערבים, וכאברהם עם תושבי חברון הגע יגיעו למסקנות ולתכליות. בקיצור: ביהודה העצמאית שלאורך הים יוקם גרעין המדינה העתידה כשב“קנטוני הערבים” יתפתח ישוב לפי נוסח “חובבי־ציון” מלפנים, ועוד לא ידענו אם לא היו דוקא אלה גואלינו האמיתיים למרות תחילתם הננסית. עצמאות במערב הירדן העברי (שיהיה קהליה, אמיריה או מלוכה – אחת היא לעצם המטרה) ו“חיבת־ציון” ב“קנטונים” הערבים כולם, עם עבר־הירדן נכללת בתוכם – זוהי התכנית הבזילאית לאשורה, ואין אחרת…

*

ה' בן־אמיתי חושש ל“קטנטוניה” ולעצמאות שבצידה, יען גם ל“קנטונים השווייצים” אין די חופש מקומי. יודע הוא לספר, כי יד ברן הבירה על העליונה ברוב ענפי המדינה השווייצית – בצבא, במברקה, בעניני חוץ, בכספים, במסחר, במסילות־הברזל, ועוד כאלה. אמת. הוא שכח רק להוסיף כי שום כוח לא הטיל את השותפות הזאת על ה“קנטונים”. מרצונם הטוב, ובלי כל מלחמה, התכנסו באי־כוחם בשנת 1848 לברן, שהיתה אז רק בירה קנטונית, ויחליטו על בריתיה שווייצית רחבה, דוגמת ארצות־הברית באמריקה. כשבטי ישראל לפנים, שהתאחדו בצפון תחת ירבעם ובדרום תחת רחבעם. כאוסטריה היום, החיה את חייה העצמאיים, והשואפת בכל־זאת לאחדות עם גרמניה הגדולה. אם יבוא היום בארצנו לבריתיה מעין זו, מתוך רצון משותף של ה“קנטונים” העברים וה“קנטונים” הערבים גם יחד – ה' הוא היודע ולא העברים יהיו אמנם במתנגדי מישאף זה, אם רק לא תושם פדות בין האח הגדול ישמעאל, ובין האח הקטן ישראל. בינתים, אבל, נלך־נא בדרכי שווייציה שלפני 1848, כשכל “קנטון” היה עצמאי בהחלט ורק דבר אחד איחד את כל הקנטונים השווייצים בקשר אמיץ – ההגנה המשותפה בפני אויב מהאויבים שהעיז לתקוף את אחד הקנטונים הקטנים בתקותו לפירוד האחים. בימים הטובים ההם היו לקנטון ג’ניבה, למשל, צירים מיוחדים בפאריז, בלונדון ובברלין, ורק קימוצים פנימיים גרמו לביטול צירויותיה, לאחר הכרזת הבריתיה הנזכרת. את הנימוק הסופי מעניק לנו בן־אמיתי בעצמו, בהגידו כי אין להעתיק את כל החוקה השווייצית במתכונתה העכשוית. את הטוב והמועיל, את הרעיון עצמו, נקח־נא לנו, כאן, וכלבנון בצפוננו נבסס את עצמאות יהודה במהירות האפשרית לבל נחמיץ את השעה. הנה מסר עורך ה“ג’ואיש־כרוניקל”, הנוטה אהדה לתנועתנו והמוכן לעזור לה בעתונו רב־ההשפעה – סוד מן החדר: בחוגי הממשלה האנגלית מתייחסים ברצינות ובאהדה לרעיון זה. מדוע לא נשתמש באהדה זאת עם אפשרויות השעה הנוכחית להרחבת “קנטונינו” העברים ככל האפשר? התמקחות שלא במקומה תגרום אולי לאפסות הכל.

ועכשיו לעורך־הדין משה בן־עמי, בקשר עם שאלתו האחרונה – במה יהיה הועד־הפועל העברי, שהנני מציעו לארצנו, נבדל במשהו מ“הועד הלאומי” או מ“הסוכנות היהודית”?

בזה אדוני היקר, שהישען לא יישען על בחירות בלבד, הנותנות לכל מתהמן להטות את הבוחרים לצדו בכוח גרונו או בקסם־כספו. כאשר כבר הזכיר אחד מגדולי המנהיגים בעולם – עצם הגעת אדם לפירקו אינה מספיקה לעשותו מכריע בקורות עמו. שכל בן עשרים ושכל בת עשרים יכריעו, ברובם ההמוני את המיעוט המשכיל, היוזם והיוצר – אסון הוא לכל עם בכלל ולעמים המתחילים בפרט. אמת ניטשאית זאת הולכת וכובשת את דרכה בעולם. הועד הפועל העברי, יצירתנו, יהיה בא־כח העיריות, המוסדות, העתונים הגדולים, המכללה והמדרשות, האגודות המדעיות, החברות המסחריות והתעשייתיות ובה בשעה כמובן גם הסיעות הפועליות – אלא שלא הרוב המספרי, הכמותי, הוא אשר יכריע בבחירתו של הועד הפועל בלתי אם הרוב היזמתי והאיכותי. כבר העירותי במקום אחר: לא בחיקויים של “דמוקרטיה” אלה נבנה את הארץ הזאת. הננו נמצאים כאן בשעות־חירום. החלוץ לישראל בעולם הוא עם־יהודה, צבא החזית בכל המושגים, ו“בשעת מלחמה – תכסיסי מלחמה”. שררת המוח במקום עיוורון הכוח, ולמטרה זאת תביאנו רק תנועה עצמאית רעננה, אל־מפלגתית, כל־מרכזית, עם ועד־פועל עברי שבראשו יעמדו גדולי העם באמת.

ד“ה, כ”א באלול תרצ"א – 3.9.1931

---

בעלת־ברית ולא מושבה

מאת

איתמר בן־אב"י

** (לויכוחים על עתידות המשטר בארץ־ישראל)**

שוב פעם נזרק בקרב מחנותינו הדיבור על דבר הנחיצות, בשביל ביתנו הלאומי, לדרוש מאת חבר־הלאומים את ביטול המנדט ואת הכרזת ארצנו כמושבה אנגלית.

העומד בראש תעמולה חדשה זאת הוא אדם בעל משקל בישוב, אדם שדבריו נשמעים בחוגים עליונים – הלא הוא נשיא התאחדות האיכרים ועורך בטאונם החשוב “בוסתנאי” – משה סמילנסקי הרחובותי.

עם כל הוקרתנו לעסקן רב־פעלים ולסופר הגדול, יש להשמיע בקשר עם עצתו זו, באחד ממאמריו האחרונים, אזהרה מנומקת, ואת זאת מוצאני חובה לעצמי לעשות בדברים הבאים:

כידוע, לא הראשון להצעה זאת היה ה' משה סמילנסקי. שנים רבות־רבות לפניו, למחרת המאורעות הראשונים בירושלים ובתל־אביב, יצא ידידנו האנגלי המושבע, יאשיה וודג’ווד, בשורת מאמרים, אשר בהם ניסה להוכיח כי אין טוב לארץ־ישראל העברית, בתחייתה המפליאה, מאשר להיפך לאחד ה“דומיניונים” הגדולים אשר לקהלית האומות הבריטיות. טענותיו ונימוקיו בענין זה הצטמצמו בשתי נקודות עיקריות:

א. יוסרו המכשולים המנויים במנדט ויוקל על העברים להיאחז בארץ־ישראל וגם לפתחה בזמן קצר מאוד, על־ידי־כך שייעשו חברים שווי־זכויות במועצת המדינות הבריטיות.

ב. משטרה ה“דומיניוני” יתן לארצנו את היכולת לשווק את תוצרתה החקלאית והתעשייתית בלי הטלת מכס מצד השלטונות האנגליים בכל רחבי קיסרותם הענקית, עם ארבע מאות מיליוני נפשותיה כלקוחות קבועים ובטוחים.

הנלהב היהודי הראשון לרעיון ווג’וודי זה, אם לא אטעה, היה זאב ז’בוטינסקי, בימים הרחוקים ליחסיו הטובים עם ממשלת אנגליה, והודות למאמריו התכופים בשאלה זאת נוצרה – בארצנו עצמה, גם בתפוצות הגולה כולה, אוירת אהדה והתלהבות ל“דומיניונות” העברית בכל יפעתה הדמיונית. ובאחת – כך הירהרו רבים – מדוע לא נאבה להיות ה“אחות השביעית” – בת־שבע חדישה ומזהירה – לשאר האחיות הגדולות, ששמותיהן זכו לפרסום כה גדול, כקנדה ואוסטרליה, אפריקה הדרומית וזילנדיה החדשה, אירלנד החופשית וניו־פאונדלנד הזעירה אף־היא – עם יהודה השלישית בצידן. מה גדול החזון, ותוצאותיו לעתיד העברי מי ישורן?

ברם, יש להעיר שתי הערות מוקדמות ועיקריות בקשר עם תעמולת ווג’ווד וז’בוטינסקי שניהם:

א. המדובר היה בכל־אופן ב“דומיניון” ולא במושבה סתם, וההבדל בין שתי הצורות הללו בישבנות הבריטית הן ידועה לכל. הצורה הדומיניונית ניתנת אך ורק למדינות האנגליות אשר הגיעו כבר לדרגת בגרות ועצמאות שלימה – לרוב כשתושביהן אנגלים טהורים המה, או טהורים למחצה, והראיה הכי חותכת לכך – סירוב האנגלים עד ימינו אלה לתת משטר של “דומיניון” להודו הגדולה.

ב. עצם מציעי ההצעה, ביודעם מראש מה רבים המעצורים על דרך הגשמתה, התקררו כלפיה במידה רבה ואין קולם מטרטר עוד באזנינו כבשנים קודמות. באשר אמנם, לא על נקלה יוותר חבר־הלאומים על זכויותיו בארצנו, גם ברור הדבר שמעצמות רבות, כיאפאן למשל, וכארצות הברית, תתנגדנה להפיכת משטר המנדט, המעניק להן זכויות עצומות לטובתן, במשטר דומיניוני או גם מושבתי, החוסם בפניהן כל שער חופשי להתחרות כלכלית בין־לאומית.

יוצא איפוא כי עד לפני כשנה, בערך, עבר כל הענין הזה לתיקי הארכיונים במערכות העתונים, ואבק רב נצטבר על פני הניירות, התכנית והמאמרים אשר עסקו בו מספר שנים.

*

מה אירע איפוא שעורר מחדש את הענין מתרדמתו, ושכל העתונות העברית – וה“פלשתיין פוסט” האנגלי גם הוא – שינסה את מותניה למצוא לא רק בארכיונים הנזכרים, בלתי־אם גם בסלי המערכת אף הם, חומר עתיק, לפתוח בתעמולה דומיניונית־מושבתית חדשה?

תיאמר כאן האמת בכל מערומיה: מחירי תפוזינו נפלו בשווקים הגדולים והחשש גדול מאוד – כהודאת סמילנסקי עצמו – למשבר כלכלי בענף הפרדסים. אנגליה היא, כידוע לכולנו, הקונה היותר גדול לתפוזינו, ומחשבי חשבונות הוכיחו בזמן האחרון, כי המכס המוטל על פירותינו בגבולות מדינותיה בלבד עולה לנו כבר בארבע מאות אלף לירות לשנה – מכס אשר יגדל ויאדיר עם ריבוי פרדסינו ותנובתם בשנים הבאות.

ומה היא התרופה לכך? פשוטה היא למאוד, בעיני תומכי הרעיון הדומיניוני: די שנכריז – כך הם אומרים – כי אין אנו מרוצים במשטר המנדט כאן. בזה נפייס את אנגליה בדרך יוצאת מן הכלל ויחד עם רווחים נוספים לפרי־ההדר שלנו, נעניק לה מתנה נהדרה באמת – את עצם ארצנו זאת, כמתנת־עולם.

אלא שמתנתנו זאת תלבש צורה עוד יותר נאותה לאנגליה – צורת “מושבת כתר”, באשר מי כמו המציעים החדשים לדעת, כי למשטר דומיניוני נזכה – אם בכלל – רק לאחר חמישים או מאה שנה?

*

נניח לרגע, כי בעזרת וודג’ווד וידידיו, ובתמיכת הווזרה החדשה באנגליה, נדלג על פני כל המכשולים, נשכנע את כל עמי הקיסרות הגדולים והקטנים, ועל ידי כך אף את חבר־הלאומים עצמו, ונגיע בזמן קצר בערך למפתן הדומיניוניות. נניח, כי אין ערבים בארצנו, אשר יתנגדו לכך בכל כוחם, וכי עם היותנו המיעוט עדיין, יעלה בידינו לפייס גם את שכנינו אלה באיזה צורה שהיא.

מה אז?

הנה חזרתי מנסיעת־לימוד, אשר הביאתני אל אחד הגדולים לדומיניונים הבריטיים – אוסטרליה הנרחבת עם שבעת מיליוני בני הגזע האנגלי ברובם המכריע. הכל יודעים מה עשתה אנגליה לילדת־שעשועיה זאת. היא־היא אשר יצרתה, טיפחתה, גידלתה, ושחררתה מעול המשטר “המושבתי”. היא־היא אשר הרימה אותה לא רק למדרגת בת בכירה, יחד עם קנדה אחותה, אלא אפילו למדרגת “אחות”, צעירה אמנם, אך שווה בכל לאנגליה עצמה. היא־היא אשר הצילתה מכל משבריה הכספיים, הקרקעיים והמדיניים, ובשעת הריב הגדול אשר פרץ אשתקד בין מזרח אוסטרליה ומערבה, היא־היא אשר מנעה התפרצות מלחמת אחים. זאת ועוד: היא ורק היא המגינה על אוסטרליה היום מפני התקפה מצד יאפאן בעתיד הקרוב.

ותמורת כל אלה – התוכל אנגליה להכניס לאוסטרליה את סחורותיה היא? חלילה וחס! מזה כבר חמש שנים, שאין הממשלות האוסטרליות השונות נמנעות מלהטיל מכס כבד על התוצרת האנגלית, למן פחם ועד לאריגים. דבר זה לא בלבד שעורר בשעתו מחאה נמרצת באנגליה עצמה, אלא שפעמים רבות התפתחו הענינים לידי התפרצויות רציניות בחבלי התעשיה האנגלים של לנקשיר, ואפילו ה“בית האוסטרלי” הידוע, בעיר לונדון – שהוא מרכז התנועה האוסטרלית באיים האנגליים – נמצא בסכנת חרם מצד המונים סוערים. כתוספת לכל אלה נשלחה מצד בעלי התעשיה דרישה נמרצה לממשלה האנגלית להטיל מכס נגדי על כל תוצרת אוסטרליה, ביחוד על בשר משומר, צמר ופירות, המהווים את עיקר סחרו החיצוני של דומיניון נרחב זה, ועוד הסכסוך בין שתי המדינות בעינו עומד.

אוסטרליה מנמקת אמנם את מדיניותה הכלכלית כלפי אנגליה בזה שרוצה היא על־ידי כך ליצור תעשיה משלה לשם העסקת מובטליה המרובים, ואנגליה שואלת בצדק מה היתרון איפוא להיותה אם לדומיניונים, אם צרפת, למשל, וגרמניה גם היא ואפילו יאפאן יכולות למכור לאוסטרליה את סחורותיהן על בסיס מכס שאינו מפלה בין נוכרים לבין אנגלים?

כדבר הזה אירע לאנגליה ביחס לקנדה ולדרום אפריקה. שתיהן הקימו חומות מכס גבוהות נגד התוצרת האנגלית לשם אותה המטרה הנזכרת – יצירת תעשיה מקומית – ועוד לפני חצי שנה נדהמה כל האומה האנגלית למעשה היותר נועז מצידה של דרום־אפריקה, אשר חתמה חוזה עם חברת ספנות איטלקית להעברה מהירה לאירופה של דוארה, סחורותיה המקוררות (פירות ובשר), גם פקידיה הממשלתיים. העברה ימית, שהיתה עד לפני כן מעין זכיון אנגלי מוחלט.

מה יהיה איפוא יתרוננו אנו כדומיניון שביעי קטן, אם בכלל נוכל להגיע למעמד זה? כיצד נוכל להילחם, למשל, לתפוזינו, בשוק הלונדוני, בה בשעה שאוסטרליה ודרום אפריקה, הגדולות והמשפיעות רב יותר על הממשלה האנגלית המרכזית, תדרושנה להעדיף את תפוזיהן ואת יינותיהן, את שמנן, ואת מלטן, על שלנו?

*

אם זהו המצב ביחס לדומיניוניה של אנגליה, הרי ביחס למושבותיה לא כל־שכן, היות ובהן יכולה אנגליה לעשות כטוב וכישר בעיניה, ושום אחת מהן אינה רשאית, וגם לא תעיז, להרים את קולה לטובת עצמה.

נקח לדוגמא את האי קפריסין, בשכנותנו, אשר נהפך ויהי למושבה אנגלית רק עם הכרזת המלחמה העולמית. מה טוענים רוב בני ארצנו ביחס לאי זה? כי תפוזיו נכנסים לאנגליה בלי כל מכס וכי על כן עלולים הם להתחרות בתפוזינו אנו. ולא עוד, אלא שזו היא הסיבה העיקרית להגירת יהודים לאי הזה לא רק מהגולה, אלא אפילו מארצנו, ורבים מהם נטעו בו פרדסים לרוב.

אפס, יתרון זה של תפוזי קפריסין כוחו יפה רק כל עוד כמותם מעטה ואין ביכולתם להשפיע על השוק האנגלי, ואדרבא: קראו־נא את עתוני קפריסין ומצאתם כבר, מה גדול פחדם מהתחרות דרום־אפריקה, אוסטרליה וזילנדיה החדשה, אשר גזלו מאי מאושר זה לפנים את כל השוק האנגלי ביינות, בשמנים, בתאנים ובצימוקים, שהיו לו כמונופולין עד לפני כמה שנים. מכאן המשבר הגדול בתעשיה הקפריסאית השוקטת על שמריה ללא כל התפתחות חדשה. במלים אחרות: המשטר המושבתי לא הועיל בכלום לאי זה ותושביו אינם חדלים מלדרוש את סיפוחו המהיר ליוון, בהתלהבות סוערה, כאשר הוכח למדי בימי הבלבולים העזים בימי ממשל סר רונלד סטורס, מיודענו הירושלמי.

*

לא, כל תועלת כלכלית ומסחרית לא תצמח לארצנו משינוי משטרה הקיים, למרות המכשולים הנתונים על דרכה עקב סעיפים ידועים במנדט, שבכוחנו יהיה באחד הימים להחלישם אם לא לבטלם, עם זכות החרם אז בידינו כזין מושחז נגד המזלזלים בנו ובתוצרתנו.

ועל אחת כמה וכמה, שכן הוא הדבר מהצד המדיני.

עם ישראל לא סבל את סבלותיו האיומים באלפיים שנות נדודיו, בכל מדינות העולם, כדי ליצור בארצנו מדינה “רומאית” חדשה. המכבים לא נלחמו בסורים לראשונה וברומאים אחר כך, ויורשיהם מבר־גיורא ועד בר־כוכבא, לא שפכו את דמם למען תחודש על אדמתם הקדושה השררה הנוכרית, אף אם תהא הטובה ביותר.

אפילו סמאטס, ידידה החשוב של אנגליה, הכריז בימים האחרונים, כהרצוג חברו לפנים, כי אם תרצה אנגליה ביום מן הימים להכריז מלחמה על עם מהעמים שאין לאפריקה הדרומית כנגדו כלום, תיבדל דרום־אפריקה מעם בריטניה הגדולה לחלוטין. כזאת הצהירו גם מדינאי קנדה, אוסטרליה וזילנדיה החדשה. הסיבה האמיתית להישארותן בקרב הקיסרות הבריטית היא לא כל־כך נאמנותן למלך ג’ורג', אלא פחדה של הראשונה מפני ארצות־הברית, ושל האחרות מפני יאפאן, וטובה להן אנגליה ממעצמות אלו.

לא, אדוני סמילנסקי, לא להתאנגל בארצנו זאת נלחמו כל חוזינו, משוררינו ונביאינו בעבר וגם בהווה, כשם שלא נאבה להיות גרמנים, רוסים או צרפתים.

כעיראק שכנתנו המזרחית, כסוריה בצפונה של ארצנו, כמצרים בדרומית־מערבית מדינתנו – לעצמאות שלימה שואפים אנו, ולכל היותר – אם תעמוד אנגליה בהבטחותיה לביתנו הלאומי גם להבא נסכים להיות לה, כמצרים וכהודו, בעלת־ברית כלכלית ומדינית כאחת.

אנגליה קונה מאתנו את מרבית תוצרתנו התפוזית, נקנה־נא מאתה את מרבית תוצרתה התעשייתית. אנגליה תבדילנו לטובה בשאר דברים, נבדילנה לטובה גם אנו.

יחסי אחווה והדדיות, המיוסדים על מסורתנו בעבר ועל ענינינו המשותפים בעתיד – כן וכן.

שעבוד מושבתי – לא ולא.

גם אם ישלמו לנו את תמורתו בנזיד־זהובים!

ד“ה, א' בתמוז תרצ”ה – 2.7.1935

---

מקומנו בחבר־הלאומים

מאת

איתמר בן־אב"י

בבגדאד החגיגות גדולות ומעוטרות. השמחה וההתלהבות עוברות כל גבול. בלילות מואר ארמון המלך תאורה נפלאה לכבוד המאורע הגדול בקורות העם הערבי.

ואמנם, די לקרוא את עיתוני אירופה מהשבוע החולף כדי להבין את ערכו של המעשה המדיני הזה. באנגליה, בגרמניה, בצרפת ובאיטליה הכל מודים פה־אחד, כי הגדיל פייצל לעשות וכי הודות לפעולתו המתמידה והעקבית “נכנס העם הערבי שוב לחוג הממלכות והמדינות”. אכן, לפני עיראק עלה עצם דבר זה בידי חיג’אז, אחותה הדרומית, שאותו פייצל היה בא־כוחה במועצת השלום הוורסלית, לפני כארבע־עשרה שנה, ואולם מאז נצחונותיו של איבן־סעוד נמחקה חיג’אז למעשה, והיום אין לה זכר עוד כמדינה עצמאית. היא נחשבת כחלק בלתי־נפרד ממדינת ערב־הסעודית.

עובדה היא איפוא כי עיראק היא הראשונה למדינות הערביות שנכנסה לחבר־הלאומים ושכניסתה נעשתה בקולי־קולות. עובדה היא ביחוד כי מדינות ערביות אחרות תלכנה בעקבותיה, אחת אחרי רעותה – סוריה בראשונה, המדינה הערבית־סעודית בשניה, תימן בשלישית ועבר־הירדן מזרחה ברביעית. יכול להיות גם כן כי אנגליה תכניס את מדינת עומאן אף היא לשלשלת המדינות הערביות חברות החבר, וכבר נשמעים קולות בקרב הערבים בארצנו הדורשים בכל תוקף כי “פלשתינה” תצטרף אליהן גם היא כיחידה ערבית חשובה.

שש מדינות, שעצמאות כל אחת מהן היא למראית־עין, ושמטרתן המשותפת והסופית היא ליצור באחד הימים את הקיסרות הערבית הגדולה, מעין הודו מזרח־קרובית, אשר שכיב ארסלאן, המנהיג הסורי הידוע, מטיף לה מזה כבר שנים רבות.

*

במאמר שפורסם בעתוננו לפני ימים אחדים עמדנו על הסכנה הגדולה המרחפת על ביתנו הלאומי בגלל מעשים מדיניים אלה. ונדרוש מאת דעת־הקהל לעיין בהם ברצינות ובכובד־ראש בטרם יוצג עמנו בפני מה שהצרפתים קוראים לו בשם fait accompli באשר אמנם טירוף הוא מאין כמותו לעצום את העינים לבלי ראות מה יהיה מצבנו בקרב חבר־הלאומים פנימה, אם בצידן של חמש המדינות הערביות – גם אם נניח כי לארץ־ישראל שלנו לא תינתן זכות העצמאות השלימה שהערבים תובעים למטרותיהם שלהם – תצטרפנה מדינות מושלימיות אחרות כפרס, תורכיה, אפגניסטן ואולי אלבניה, להוות, בייחודן זה המאומץ, גוש עמים גדול וכל־כוחי. הכל זוכרים מה שהעירוהו הצרפתים ביחס לבריטניה הגדולה, מייד לאחר יצירת חבר־הלאומים – כי כל כוונתה של זו, בדרשה בא־כוח לכל אחת ממדינות־הים המרובות שלה, היתה רק להגביר את מספר קולותיה במועצה בין־לאומית זאת. הנסיון הוכיח עד עתה כמה אמת יש בהאשמה צרפתית זאת. היו רגעים – ורגעים אלה יתחדשו גם להבא כמובן – שחבר־הלאומים הפך ויהי לחבר האנגלים. דרך־אגב יש להעיר, כי כניסת עיראק ושאר אחיותיה הערביות לחבר זה תאדיר את אנגליה עוד יותר, ומכאן רצונה של צרפת לעשות לסוריה, מנקודת מבט צרפתית, מה שעשתה אנגליה לעיראק מנקודת מבט אנגלית.

*

לנו, בכל אופן, יוצרת העובדה החדשה בעיה, שלא על נקלה נדע לפתרנה. כל זמן שהעמים הערבים היו מחוץ לחבר־הלאומים, השתווינו אליהם במידה ידועה. כמותם גם אנחנו היה עלינו לנסות את כוחותינו בטרקליני המוסד הבין־לאומי הגדול וגם בפרוזדוריו. אף אחד מגדולי ערבים, ואפילו פייצל בכל זוהרו המלכותי – לא יכול להרים את קולו בדרך ישרה לטובת העם, או העמים, אשר הוא מתיימר להיות בא־כוחם. לא כן עתה, ועוד בתחילת השנה הבאה יתפוס ווזיר־החוץ העיראקי, או אישיות ערבית אחרת, את מקומו החוקי בזירה המדינית החשובה אשר על שפת אגם־ג’ניבה. הגעו בעצמכם, עבריי ארץ־ישראל ועבריותיה, מה שיארע בזירה זאת לכשירוץ מוסא קאזם־פאשה או המופתי אמין אל־חוסייני, להציג את דרישות הערבים לעיני העמים: אז יקום ווזיר החוץ העיראקי – אולי כבר גם ווזירי החוץ לסוריה ולמדינת איבן־סעוד – לשאת מנאמים נלהבים לטובת דרישות אלו. פרסים, תורכים, אפגניסטאנים, אלבנים, יפרצו במחיאות־כפיים סוערות. מעט מהצירים הבריטים, אם לא כולם, יילוו אליהם, ומהם תעבור ההתלהבות לשונאותינו המושבעות, כגרמניה ואוסטריה, ההיטלריות למעשה; כפורטוגל, בראזיל, מכסיקו, קוסטה־ריקה, בוליביה, ונזואלה – השד יודע את שאר שמותיהן! – שהנן ברובן הגדול נגד־שמיות כולן, או יותר נכון נגד־יהודיות. התוכל אז איטליה לעמוד מנגד, או ספרד והולנד, שחלקים גדולים מאוכלוסי מושבותיהן מושלימים הם? התוכל צרפת להמרות בגלוי את רצון תוניס, מרוקו ואלג’יר, סנגל וגיניאה, אשר תמטירנה על באי־כוחה הצהרות לטובת הערבים? אף ארצות־הברית תזכורנה, כי מושלימים לה באיי הפיליפינים, ומתוך סערה התלהבותית פתעית זאת תתקבל כמעט פה־אחד החלטה – להכיר כי פלשתינה היא מדינה ערבית, שבקרבה יש מקום למיעוט יהודי כמעמד המיעוטים האשורים והכורדים בעיראק…

*

את הסכנה הזאת צריך למנוע. השאלה היא רק – כיצד?

והנה, עוד לפני־כך היתה דעת רבים בארץ ומחוצה לה – והם מתרבים מיום ליום – כי התרופה האחת לרפיוננו העכשוי היא, שסוף־סוף יבין עמנו כי המלים “בית־לאומי” סתם אינן אומרות כלום. כעת על מנהיגינו בארץ זאת וגם בגולה המסועפה להועיד עד מהרה אסיפה מיוחדה, שתדון בתנאים אשר יצרה לעמנו כניסת עיראק לחבר־הלאומים. אי־אפשר לנו לחכות – כעצת ד"ר וייצמן – עוד עשרים שנה ליום המאושר אשר בו נהווה אולי רוב בארץ הזאת. מסביבנו הולכים השערים הלוך והסגר יותר ויותר, ואויבנו מצליחים להתגבש לחבורה איתנה ורבת־עלילות. כל מה שנעשה כאן, כל מה שנקים, כל מה שנבנה, כל מה שניזום יתקעקע עד היסוד ביום מן הימים הקרובים, אם לא תינתן היכולת לוייצמן, לסוקולוב, לז’בוטינסקי, לאוסישקין, לארלוזורוב, לבן־צבי, לבן־גוריון – בקיצור למי שיהיה בידו יפוי־כוח לדבר בשם העם עברי – לעמוד על רגליו בחבר־הלאומים ולשאת גם הוא את משאו על דרישות עבריי ארץ־ישראל ועל ההבטחות אשר ניתנו להם חגיגית על־ידי חמישים וארבעה מחברי הזירה הבין־לאומית הנזכרת.

קול שאגה.

קול חרדות, אם צריך.

והעבודה! כי מקרב אותן המדינות, שהתלהבות ערבית סוערה תגרור אותן אחריה כנחל סואן בעצם שטפונו, תמצאינה אז רבות־רבות, אם לא רובן המכריע, להימנע מתת את הסכמתן להחלטת חורבננו המחודש.

קול יחיד יהיה קולנו אמנם. אפס, דברי הימים מלאים עובדות וזכרונות לכוחו של קול יחיד לכשהוא קול־האמת.

רואני את ז’בוטינסקי דובר בחבר־הלאומים כנביא־יהודה אמיתי ולא מחוץ לחומותיו כגורף המונים יהודים בלבד.

רואני את בן־גוריון מסעיר את חבריו הפועלים אשר לכל העמים בחבר, ולא מסתפק במנאמיו המבורגנים בוורשה או בווילנה.

או יותר מכולם, אולי, איינשטיין החי, או מאכס נורדאו חדש, אשר יקום על מקום המת, או הרצל שני בכל גאונו היהודאי.

זהו מה שנזקקים אנו לו בג’ניבה מחר, היום, מייד!

אם אין אנו רוצים באובדן שרידי תקוותינו.

*

כיצד, אבל, נגיע לכך? – שומע אני את הטוענים מרננים. שהרי אם תינתן זכות מדינית זו לעם העברי בציון – מן ההכרח הוא כי יכירו במידה ידועה גם בערבים אשר בארץ ואף תינתן להם ביאות־כוח משלהם בחבר־הלאומים.

אמת.

ובודאי נעזור אז אנחנו, בעצם ידינו, להגברת מספר הערבים בחבר־הלאומים. במקום חמישה היה יהיו ששה, וזו איוולת במשמעותה המלאה.

אך, טוב לדעתי קול עברי בודד לעומת עשרה קולות אפילו של אויבים אדירים, מאשר רק שני קולות לאויבים – וקולנו אנו אינו נשמע!

לא פעם וגם לא שתים היה קול אחד, לכשהוא קול המצפון והצדק, היוצא בעטרת־הנצחון. וקולנו בחבר־הלאומים – זהו בטחוננו המוחלט – לא יהא רק קול־קורא במידבר…

*

נלמד־נא משכיננו הערבים.

חלומם – כחלומנו – מדינה ערבית גדולה, מדינה שתשתרע מים עד ים ומנהר עד מידבר. פייצל מצד אחד, איבן־סעוד מצד שני, חולמים שניהם, כל אחד לפי דרכו, על דבר חידוש ממלכת הארון־אל־רשיד – הגדול למלכי הערבים.

ואף־על־פי־כן אין הם מבטלים צעדים קטנים, מדודים, מוקדמים, לעצם החלום הסופי. בראשונה נכנס “קנטון” עיראק – שלגבי הענק הערבי אינה אלא “קנטון” – לחבר הלאומים. אחריו מקווה סוריה – קנטון שני – להיכנס אליו אף אם תחת דגל צרפתי. וכן הלאה, הלאה, אחד לאחר רעהו, עד ליום שבו יקום “המלך” ב“הא” הידיעה להעמיד את “הממלכה”, גם היא ב“הא” הידיעה, על כנה.

כך נעשה גם אנחנו. הקץ למלים סתמיות חסרות משמעות!

כיהושע לפנינו – נכתוב־נא את ארצנו, נסמן־נא את גבולותינו הזמניים, נרים־נא את דגלנו ה“קנטוני” – עד לבוא ימים יותר טובים, יותר מזהירים, שבהם יקום גם בקרבנו “הנשיא” ב“הא” הידיעה להעמיד את “הנשיאות” ב“הא” הידיעה גם היא בהתאם למסורת אבותינו מימים קדמונים.

ואולי נוכל עוד להשיג מאנגליה, לשם אותו שיווי־משקל החביב עליה כל־כך, שארצנו תחולק לקנטון ערבי רק אחד ולשלושה קנטונים עבריים – הגליל שומרון ויהודה – להיותנו ממשקלים במידת־מה את מספר באי־כוח הערבים בחבר־הלאומים…

שלושה קנטונים אשר יישענו כמובן על מדינת הלבנון הנוצרית, על חורן הדרוזית ועל אלעותיה המטואלית, כחברות חבר־הלאומים גם הן בכנענותן המחודשת.

ברית כנענית אמיצה זו ממול הברית המשלימית האדירה עשה תעשה לציון החדישה מה שלא יכלו לעשות הבטחות אנגליה על הנייר עד היום.

ד“ה, י”ד בתשרי תרצ"ג – 14.10.1932

---

המוצא האחד

מאת

איתמר בן־אב"י

כאשר הציע כותב מאמר זה, למחרת המאורעות הראשונים בירושלים – לפני ארבע־עשרה שנה – לתת לארצנו את הצורה ה“קנטונית” (האזורית) המהוללה, צחקו־לעגו לו לא רק הוגי־הדעות הרשמיים, אלא בחוגי הקהל הרחב גם־הוא. “וכי – שאלו הכל – לא דיה לנו צרתנו האחרונה – קריעת עבר־הירדן מעל גופנו הארצי־ישראלי – שאתה בא אלינו בהצעה נוספת לקריעה מחודשת ונוראה עוד יותר, בהיותה מקטינה את ערכו האחיד של עצם הגוף העברי?”

ואחד הליצנים הידועים בקרבנו הכתיר את ההצעה הזאת בכינוי המערער: “קטנטוניות”. לא, ל“קטנטוניות” שכזאת – כה טענו מכל צד – לא יסכים ישראל החדיש לעולמים. ובחוצות תל־אביב וירושלים פוזרו כרזות, ועל הכתלים נרשמו באותיות שמנות כתובות שנוסחתן האחת היתה: “הלאה הקנטוניות”!"

אפס, לאט־לאט החלו מוחות חושבים להתייחס להצעה הזאת, אם לא באהדה גלויה, הרי ברצינות מספיקה. עם כל שנה שחלפה הוברר יותר ויותר, כי אם נרצה בכך ואם לאו – יש בעיה ערבית בארצנו, ואין לעבור עליה כלאחר־יד. אכן, ייסודה של “ברית־שלום”, זמן־מה אחר־כך, עם תכניתה הוותרנית המרחיקה־לכת – הייתי אומר, כמעט, עם תכניתה הגטויית – עורר ברוב חוגי הישוב התנגדות רבה בהיותה מקבלת על אדמת האבות את היסוד המיעוטי של ארצות הגולה. בעיקר, אבל, הביאה תנועתם של ה“ברית־שלומיים” ברכה רבה בכנפיה. היא גרמה לויכוחים עזים גם להבהרת הענינים, ותוצאתם היתה, שאפילו הקיצוניים אשר לאומתנו כאן ובגולה, עם ז’בוטינסקי בראשם, הכירו בעובדה החיה, כי יש לעשות משהו לפתרון יחסינו אנו לערביי ארץ־ישראל. לא עוד, אלא שז’בוטינסקי, בענותו פעם על מאמרי “פלשתיניות”, הדגיש בפירוש, כי הרביזיוניסטים הקיצוניים ביותר מוכנים להקצות בתכניתם העתידית עצמאות מוגבלת, אמנם, אבל יסודית ונאמנה, להישגיהם המיוחדים של ערביי ביתנו הלאומי.

בקיצור: צעד גדול נעשה בעמנו בדרך ההתפשרות ההכרחית עם אחינו לגזע וגם ללשון.

וכלפנים, עם יהודה וישראל, כן הוכר בישות יהודה וישמעאל, היום. עם שכנינו הערבים לא רק שעלינו לחיות מתוך הכרח, אלא שאולי זהו הנס היותר גדול לכל מאמצינו הבאים בכיוון הציוני. ישמעאל אשר בקרבנו ישמש המעבר והגשר לקשרינו העתידים עם כל העמים הערביים בסביבותינו, ועם עממי אסיה כולה, ואנחנו הננו אחת ממדינותיה, כשם שהננו מהווים כבר עתה המעבר והגשר בין העמים הללו, גם לאסיה אף היא, ומדינות אירופה ועממיה המערביים.

*

עוד לא הגיעה השעה לגלות ברבים את אשר נעשה מאחורי הקלעים, לפני כמה שנים, בכיוון הזה. די אם יירמז כאן, כי פעמים אחדות התכנסו באי־כוח שני ה“אחים” לישיבות סודיות, אשר בהן דנו הצדדים המעונינים ביישוב הבעיה העברית־ערבית, על האפשרות ה“קנטונית” ליישובה היסודי והסופי. מנהיגים אחראים, בין ממחנות היהודים ובין ממחנות הערבים, הסכימו כבר לרוב ההצעות בענין הזה, הצעות אשר הוכנו מתוך ויתורים הדדים וידידותיים, והדוגמא השוויצית, עם קנטוניה העצמאיים, רחפה כמובן לעיני שני הצדדים כפותרת את רוב הקשיים.

פתאום נהרס הכל מיסודו.

המאורעות הדמיים בשנת 1929, שחוגים אנגליים ידועים רצו בהם, הפכו את הקערה על פיה, ושני ה“אחים” הפכו בין־לילה לשונאים בלב ובנפש.

ועוד הפעם – כיהודה וישראל בימים קדמונים, כן גם יהודה וישמעאל בימינו אלה, למלחמת אחים רוכזו כל מרציהם זה כבר שנים ארוכות.

ו“ברית האחים”, אשר היתה פותחת תקופה חדשה למליוני היהודים הסובלים, נדחקה לקרן־זווית.

והנה, דוקא בקרבם של “קולוניאליסטים” צוררים אלה, ברובם המכריע, לכל מה שהוא עברי־לאומי, קמו אישים אחדים, אנגלים מתונים ונבונים, אשר הבינו כי מלחמה תמידית בין עברים וערבים לא תביא את התועלת הרצויה לעניני הקיסרות הבריטית. אין אני מתכוון לנלהבי הציונות המדינית כווג’ווד, אמרי, קנוורטי, ואחרים. לידידותם של אלה יש ערך רב, אך השפעתם על דעת־הקהל האנגלית קטנה היא למאוד. כוונתי לפקידים ממשלתיים עליונים, אשר הספיקו לבוא בקשרים, משך ימי כהונתם, עם היסוד העברי אשר היה זר להם כל־כך למראשיתו, וילמדו לדעת את דרכיו, נטיותיו וסגולותיו. פקידים אלה, אשר היו אחד בעיר ממש ושנים בכל המדינה, מונים כיום עשרות אחדות ובראשם עומד אותו מושל ירושלמי ראשון, לאחר הכיבוש, סר רונלד סטורס, אשר רבים מקרבנו ראו בו, ללא כל צדק, אויב לאומה היהודית בארצה המשופצה.

כל אלה שידעו את סטורס ואת חבריו מקרוב, בימי שהותם בקרבנו, היו משוכנעים כבר אז, כי מטרתם האמיתית היתה למצוא דרך להשלמת שני היסודות בארצנו. זוהי בכל־אופן דעתו של החתום על מאמר זה, אשר היה אתם במגע־ובמשא כמעט תמידי, ובויכוחיו התדירים עמהם הציע להם פעם אחר פעם את דעותיו בענין המדובר.

דעת, שהובעו על־ידו פעמים לרוב גם בעתונים אנגלים, בין בבריטניה־הגדולה ובין בארצות־הברית, ושרובם סמכו עליהן את ידיהם.

ואין אני חושש להכריז כאן, כי אפילו בחוגים יותר עליונים לפקידים אלה, הובע הרעיון לא פעם אחת, כי זה ורק זה הוא המוצא היחידי לתסבוכת הארץ־ישראלית.

*

אולם, עד לפני זמן־מה לא העיז אף אחד מהפקידים הנזכרים להגיש הצעות ממשיות בענין המדובר, ורק אחד ממושלי המחוזות בארצנו עשה צעד כלשהו בכיוון ה“קנטוני” ביוצרו, כידוע, את השיטה החדשה להנהלת עניני תל־אביב גם “גוש מושבות הדרום” (חמישים ואחת במספרן) על־ידי קצינים יהודים. מעשה זה הוכרז במועדו, בכתבה מיוחדת ל“ניו־יורק טיימס”, על־ידי בא־כוחו במזרח הקרוב, ה' יוסף לוי, כצעד הראשון ל“התקנטנותה” של ארצנו בנוסח השווייצרי.

הסתלקותו של סר רונלד סטורס מנציבות קפריסין לראשונה, ושל רודזיה לאחר־מכן, ושובו ללונדון כאדם פרטי בשנים האחרונות, נתנו כנפיים לדעתם החבויה של כל החושבים כמותו, ועוד לפני כחצי־שנה הופתעו עתונינו כאן, גם העתונים היהודים בעולם, לקרוא את המאמר הגדול ב“ניר־איסט”, אשר בו יצא חתנו ויד ימינו של סטורס, ארצ’ר קאסט, בגלוי לטובת השיטה ה“קנטונית” פתרון לתסבוכת העכשוית בארצנו. אלא, שבמאמר ההוא ריכז קאסט את תשומת־לבו לעניני העבר, וההצעה ה“קנטונית” באה רק בסופה כאחת האפשרויות לתיקון המעוות בעתיד.

לא כן הפעם, ואם נאמין למברקה של חברת סט"א שפורסם באחרונה בעתונים המקומיים הרי ניגש אותו קאסט לעצם הענין בבירור ובגלוי שאין לפקפק בהם כל־עיקר עוד. לא עוד אלא שבהצעתו הממשית, עם חלוקת האזורים העברים מדן ועד עציון־גבר, כפי שפורסמה על־ידי סוכנות הידיעות היהודית, רואה החתום מטה בשמחת־גאוה כמעט – שמחה מובנת מאליה כמדומני – את עיקר הצעותיו הוא, שם בשם ומילה במילה כמעט.

מה רחוקים אנו איפוא מימי קריאת־הזעם: “הלאה הקנטוניות!”.

השאלה היא עכשיו – מה עלינו לעשות בקשר עם הצעה מפורשת זאת.

לדעתי, אין לחזור על הטעות אשר נעשתה כבר, אחרי המאורעות הדמיים משנת 1929. אל־נא נחסום ביוהרתנו את הדרך בפני אותם הפקידים העליונים האנגלים, אשר היו ברובם כנגדנו עד כה, והנם יוצאים לטובתנו סוף־סוף, מתוך הכרת המצב החדש אשר נברא על־ידינו בארץ זאת, ארצנו.

שהרי, אחרי ככלות הכל, יש להכיר פעם ולתמיד. כי אין מוצא אחר לתסבוכת ה“פלשתינית”, והצעת המועצה המחוקקת של סר ארתור ווקופ, בצורתה העכשווית, היא הראיה היותר חותכת לכך.

רוצני להניח, כי כבר יותר ממיליון עברים אנחנו כאן – חלום העתיד להתגשם, האין זאת? – וכי הערבים הנם רק מיליון אחד – חלום גם הוא, האין כך?

מה אז?

האם נוכל – ואני מעיז להצהיר, כי גם לא נרצה חלילה – למחוק את הערביות הזאת מעל האדמה?

וגם אם נהיה כאן מיליונים והערבים רק מיליון וחצי, גם אם נגיע לארבעה מיליונים והערבים לשנים – הרי גם אז לא תחדל עובדת “יהודה וישמעאל”, כאשר לא חדלה, עד לחורבן המקדש הראשון, עובדת “יהודה וישראל”.

לא לחורבנות מקדשיים חדשים אנחנו כאן.

בינינו ובין שכנינו צריך שתיכרת ברית־אחוה וידידות על יסודות שווים.

יסודות שווים אלה, אבל, היום כמחר, יוכלו להיות רק יסודות “קנטוניים”, שגם לקטן שבקטנים אותה זכות ואותה חובה, כנהוג בשווייצריה בת שלושת העמים, ובבלגיה בת שני העמים.

ניגש־נא ללא פחד וריתוי לפתרון האחד שנשאר לפנינו, פתרון שאני יודע ממקורות נאמנים, כי גם החשובים למנהיגי הערבים מוכנים כבר לקבלו.

פתרון, שעיקר ערכו בעינינו הוא פתיחת עבר־הירדן מחדש לחלוצינו – וביטול המועצה המחוקקת בצורתה הרועצת בנו היום.

ד“ה, ב' באדר תרצ”ו – 25.2.1936

---

רבע שנה

מאת

איתמר בן־אב"י

“לאחר שנמלט הסוס נועלים את אורוותו” – אומר המשל התורכי.

שני ירחים שלמים אחר שנמלטו מאות הרוצחים, השודדים, הליסטים, התועמלנים והמסיתים, מפרסמת ממשלתנו את הפקודה הנמרצה והעקיבה, אשר אותה דרשנו ואליה התפללנו למן היום הראשון למאורעות יפו. הוזה הזיות הוא האיש אשר יאמין, כי עזור תעזור פקודה זו למציאתם, למאסרם ולהענשתם. אף חמש־מאות הלירות המובטחות לכל מגלה עקבותיהם של המרצחים, אין בכוחן לצודד עוד את אוהבי השוחד והבצע. שכנינו חזרו סוף־סוף לאותם החיים האהובים עליהם ביותר – חיי המרחב על־פני הרים ומדבריות, שבהם התמחו כל־כך בדורותיהם הקדמונים. הן לא חסר להם כלום בימים אלה למהפכה פנימית כה עמוקה ומקיפה. כל אבן היא להם לכסת ועפר או עשב למיטה. פת־לחם, נתח צנון ובצל וקצת מי־בורות או מעיינות, יספיקון לזמן ארוך, ואת הכסף הניתן להם בשפע ממקורות שונים מוציאים הם ברצון רב על רובים, אקדחים, כדורים ופצצות.

אין כערבים לאהבת הזיין, לאיבחת החרבות, לנפנוף הפגיונות, לזימזום היריות, ומי פתי שיאמין, כי פקודות־סתם – עם כל חומרתן – יפילו מידיהם את האהוב ל“אספורטי” חייהם?

לא, כל עוד לא ייעשה הצעד הממשי האחד, שהכל יודעים את מהותו ואת תוצאותיו – הכרזת מצב מלחמה – לחינם נצפה לשינוי כל שהוא במצב.

ביום שיתפרסם מאמר זה יכנס המרד הערבי נגד אנגליה – ואתו המלחמה הערבית נגד ביתנו הלאומי – לירחו השלישי, וכזב נכזב לעצמנו וגם לאחרים, אם נאמר כי את זאת ידענו מראש וכי לזאת התכוננו ברצינות. לא עוד, אלא שאפילו היום אין איש בקרבנו אשר ירהיב עוז לנבא את הקץ לזעזוע הנורא הזה, ולא מעטים הם הסימנים המורים על המשכתו עוד ימים רבים, רבים מאוד.

השאלה העומדת לפנינו היא איפוא לא מתי נזכה לסוף המיוחל, בלתי־אם מה עלינו לעשות כדי לעמוד בנסיון הקשה, במבחן המערער, עד לרגע הגאולה? או יותר נכון: הנבין להוציא ממאורעות־דמים אלה את הלקח הנחוץ לכל תמציתו?

*

וטוב נעשה, אם ברגעים חמורים אלה לכל מפעלנו בארץ הזאת, נודה על האמת, כי את הנצחון הראשון במרד של היום נחלו ללא־כל־ספק הערבים. בעזרת ידידיהם הרבים – הקרובים והרחוקים – עלה הדבר בידיהם להוכיח לעצמם גם לעולם, כי יש בעיה ערבית בארץ־ישראל, וכי הבעיה הזאת אינה בת־יומה, אלא נכדת שנים ודורות. הלא קראתם את דברי המשורר הערבי־הנוצרי אל־ריחאני, במברקיו למלכי ערב והאישלאם: “זהו – קרא אויבנו המפורסם – המרד החמישי כבר נגד הציונים, וכל עוד לא יושם קץ למזימותיהם, לא תיפסקנה המרידות גם להבא”.

הודאה זאת של בעל־הדין היותר מוסמך לכך בעיני העולם האוהד את שכנינו, דיה היא לנו להעמידנו על הדברים כמות־שהם, וחטא מאין כמותו נחטא לעמנו אם כבת־היענה נשקיע גם אנו את ראשנו בחול לבלי ראותו וגם לבלי שמוע.

הנה שמונה שבועות שאנחנו מוליכים את עצמנו שולל במסירת דעותיהם של עתונים אנגלים, צרפתים ואמריקנים הנתונים להשפעתנו. לא מה שחושב ה“מנצ’סטר גרדיאן” הוא החשוב לנו ברגע זה; לא, ביחוד, מה שכותב ה“פלשתיין” הלונדוני, שאנו יודעים כולנו מהו ומיהו לנו, ואפילו ה“ניו־יורק טיימס” או ה“טאן” בפאריס, בלתי־אם מה שכותבים ואומרים ה“דיילי מייל”, בשלושה מיליוני עותקיו, ה“דיילי אכספרס” בשני מיליוני עותקיו, ה“ספקטייטור” במיליון קוראיו השבועיים ו“הגרייט בריטיין אנד ניר איסט” בחצי מיליון תומכיו הקבועים.

ואלה כולם נגדנו, וכל מכתב מרעיל וכל ידיעה מסממת נדפסים בהם מתוך רצון רב. אפס, מה נאמר לאלה, הידועים לנו בשנאתם הגלוייה כלפינו, אם אפילו עתונם של הפועלים האנגלים, “דיילי הרלד” הולך גם הוא בדרכיהם. ותופעה זו היא המדאיגה ביותר.

כי מחוץ לד“ר וייצמן, שדבריו נשמעים זעיר־פה וזעיר־שם, אף בעתון שמרני קיצוני כ”מורנינג־פוסט", אין מי שיידע להסביר לעתונות הגדולה באנגליה ובעולם את הצד היהודי שבכל הבעיה הארץ־ישראלית.

וכשיגיע ג’אמל אל־חוסייני ללונדון, זכה נזכה לכהנה וכהנה, בתעמולה הנגד־עברית, על כל תוצאותיה המרות לעתידותינו הקרובים. במלים אחרות: מה שאירע בשנת 1929 תוך ימים מעטים, אירע עכשיו לאחר שני ירחים של מרד והתפרעויות.

דעת־הקהל האירופית דנה אותנו לחובה, ועם התנ“ך יושב לו שוב על ספסל הנאשמים, לא רק בכל המדינות הנוצריות, אלא – וזהו הנורא ביותר – אפילו באנגליה המתונ”כת מאז ומתמיד.

*

מה לעשות איפוא במצב ענינים זה?

פשוט: להביט על הדברים כפי שהם באמת, ולא כפי שאנו רוצים לראותם.

לשכוח את ירחי־הדבש להצהרת בלפור, בבראשיתם המרנינה, ולהוציא מהמרד הזה, שאנחנו נתונים בו עדיין ראשנו ורובנו, את המסקנות הנכונות.

עוד לא היה עם, אשר השיג את חירותו בלהטי־דיבור בלבד, וכל אותם הדברים הנאצלים על “אכילת לחם בזיעת־אפיים”, על “מלחמת התרבות הבונה במידבר המחריב” – יפים הם אולי במחנותינו אנו, בעתוני הגולה שלנו, אבל לא במחנותיהם הם ולא בעתוני העמים הגדולים והקטנים.

מעשי האלימות של הערבים שכיננו פועלים עליהם הרבה יותר מכל נצחונותינו השלומיים בעמק ובשרון, ואפילו תל־אביב הפלאית עושה עליהם תדיר את הרושם ההפוך.

אם נרצה בכך ואם לאו – כמנצלים מביטים עלינו הרוצים ברעתנו, והם־הם המרובים בכל אפסי העולם, וכמנושלים מופיעים בעיניהם הערבים שכנינו עם טענתם ה“דמוקרטית” כי לכל סבלותיהם מידינו יש להוסיף עוד כי גורמי סבלם אלה מהווים את המיעוט בארץ וכי הרוב הערבי לא ייכנע בפניהם לעולמים.

לראיה – ירח שלישי למרד. ובשנים הבאות – מרד בכל שנתיים, מרד בכל שנה, מרד נמשך ומתמיד ללא כל הפסקה.

הנוכל להסכים לכך?

הבאוירה אשר כזאת נעבוד, ניצור, נבנה, נתקיים וננצח בסוף?

כל זמן, שעוד האמנו בקדושת ההצהרה בעיני מושלינו; כל זמן שלא נכווינו בחמש המרידות, שכל אחת מהן חמורה מקודמתה; כל זמן שהיינו מהלכים עם ערבים מהטיפוס הישן, יושבי אוהלים בכפרים ומכניסי־אורחים בערים – יכולנו להשלות את נפשנו כי הדרך להצלחת ישובנו היא דרך קלוואריסקי וחנקין, היק“א והפיק”א, ההתרחבות וההסתעפות בשני עברי הירדן.

הימים ההם חלפו לעולמים. דור חדש קם בארצנו אשר לא ידע את יוסף.

עם דור זה יש לנקוט תכסיס חדש, כלפי דור זה יש להיות ממשן.

צעד אחר צעד, אזור אחר אזור, אזורים מלוכדים, אחידים, אזורים יהודים במאה אחוזים. רק אז יהיה ערך חיובי ותמידי גם להצהרת הבלפורית במלוא היקפה. ועוד חזון למועד.

*

אם נלך בדרך ממשנית זאת יהיה המרד הערבי – גם אם יימשך יותר מרבע שנה – למביא ברכה רבה, לתחילת שחרורנו האמיתי.

אכן, לכשמעלים על הלב מה קטנה ארצנו בכלל – פחות משטח בלגיה ואפילו משל אלבניה – סולד הוא במבט ראשון לפתרון המקטין אותה לנו עוד יותר והמיצר את אופקיה עד כדי שפת־הים בלבד. אפס, מה טוב יותר – ישוב רצוף בטוח והרה־עתידות, או ישוב רחב ומוליד חורבנות?

לא להחריד את ישובנו אנו באים בזה. ישובנו אינו מוחרד, ומעשיהם של צבא נהגינו, נוסעינו, שומרינו ונוטרינו, חקלאינו וסוחרינו, בגבורתם היום־יומית, הליל־לילית, הרגע־רגעית יסופרו, לכשיוחזר השלום על כנו, כפרקי אגדה נפלאה לתנ"ך שני בהתהוותו המחודשה.

ימי הגדעונים, היפתחים, השאולים, היואבים והדוידים, מתגוללים לעינינו כחיים ממש, ומילה במילה כמעט נשמעים במחנותינו קולות ההתקוממות העברית נגד “פחד פלישתים” עלינו.

לא נפחד ולא נרתע.

אך כגדעונים וכיפתחים, שאולים, כיואבים וכדוידים נלך־נא גם אנחנו דרכנו קדימה צו־לצו, קו־לקו, שבט ליד שבט, עם יבוס המצודה לאחרונה.

אין דרך אחרת.

וצריך, שלישובנו הרצוף עד כה יצורף, בהסכמת השלטונות והערבים גם הם, כל מה שלא צורף אליו עוד, ממטולה ועד רוחמה ומתל־אביב ועד ציון, עם תוספת כמה מיליוני דונמים חופשים, תמורת פיצוי כספי מצדנו לא לאפנדים בלבד, כאשר נהגנו עד כה, בלתי־אם לכל המחזיקים בדונמים האלה ממש.

או אז תיפתחנה לפנינו עשר שנות מנוחה חיצונית – כבלבנון שכנתנו – ויצירה פנימית.

המדינה היהודית בתחילתה הממשית.

ד“ה, כ”ו בסיוון תרצ"ו – 16.6.1936

---

הנסתנוור לעולמים?

מאת

איתמר בן־אב"י

שום דבר, במאורעות הדמים הנמשכים בארצנו זה קרוב לרבע שנה, לא הדהים את דעת־הקהל העברית כאותו מיסמך רשמי שהחתומים עליו מכנים אותו בשם “תזכיר הפקידים הערבים לסר ארתור ווקופ”. זאת היא, כמדומני, הפעם הראשונה בקורות ארץ־ישראל האחר־מלחמתית, שנושאי־משרה ומקבלי־משכורת מכסף כל האוכלוסים אשר בארץ הזאת – ובהם מיסי העברים המגיעים עד לחמישים אחוזי ההכנסות הכלליות – מעיזים להריץ לעליונים בדרגה ובאחריות כרוז מהפכני ממין זה.

המעט הותקף מיניסטריון־המושבות, במאורעות הקודמים, גם על העובדה שפקיד ממשלתי כהמופתי העליון אמין אל־חוסייני הורשה לנהל מדיניות חד־צדדית בעניני ארצנו זאת, ותמיד – כהפעם ביחוד – התאמצו המיניסטרים השונים לנער מעליהם אשמה זו. לא! – הם מבארים בכל שפה שבעולם – לא! אין המופתי פקיד ממשלתי. הוא רק נשיאה של מחלקה עצמאית ודתית, הלא היא המועצה המושלמית העליונה, ובתור כך רוב הכנסותיה של זו, אם לא כולן, מהנהלת ה“ווקף” באות הן לה. הילכך, אין יד הממשלה יכולה לחול לא על אמין אל־חוסייני וגם לא על שאר פקידיו.

המוצא סיפוקו בפילפול ימצא אולי זכות לדעה אשר כזאת. במזרח בכלל, ובמזרח הקרוב בפרט, היו עניני הדת משוחררים ככל האפשר מסמכות ממשלתית כל־שהיא וראשיה ראו את עצמם תדיר כבאי־כוח מוסד מיוחד שאין בינו לבין השלטונות ולא־כלום. זו הסיבה שבגללה יעץ כותב דברים אלה, פעם אחר פעם, לחדש את סמכותה של הרבנות הראשית שלנו – עם רב ראשי אחד, כמובן – בצורתה העותומנית, שכן בימי השולטאן היה הרב הראשי “חכם באשי”, זאת אומרת דבר־מה הקרוב ברוחו ובסמכותו למופתי העליון.

לא כן ביחס לפקידים הערבים העליונים.

כאן אין מקום לספק, ואם שערוריה היתה זאת מצד ראשי העיריות המעורבות לצאת כנגד היהודים בגלוי, שערורייתית לאין־ערוך היא זאת מצד פקידי הממשלה למיניהם. התתארו לעצמכם את פקידינו העליונים עושים צעד כזה לטובת הבית־הלאומי העברי? האירע כדבר הזה אפילו פעם אחת בעשרים שנות ההצהרה הבלפורית? אדרבה, כה רבה היתה נאמנות פקידינו העליונים כולם, שאיש כחיימסון, למשל, ולרבות אישים כבן־טוב־איש (נורמן בנטביטש) וכסר הרברט סמואל, בכבודו ובעצמו, היו מעדיפים את כנותם למשרתם על נאמנותם לעמם.

*

תזכירם של הפקידים העליונים הערבים אינו איפוא אלא הצטרפות גלויה, לא רק למלחמה נגד ביתנו האומי¹– דבר שרואי־הנכוחה בקרבנו לא היו מסופקים בו מעולם – אלא גם למרד הערבי נגד האנגלים. במלים אחרות: מה שלא העיזו לעשותו עדיין כלפי חוץ, בהימנעם לקחת חלק פומבי ב“שביתה” הערבית הכללית, עשוהו כלפי פנים, בהריצם את תזכירם לה. מ. הנציב העליון.

די לעבור על תזכיר מדהים זה, מתוך הרצון הטוב ביותר להבין לרחשי כותביו, כדי להסיק הימנו רק מסקנה אחת והיא, כי המיסמך הזה יכול היה לכתבו המופתי בכבודו ובעצמו – כה דומות הטענות, כה שווים הנימוקים, כה מקבילות הדרישות לכל אשר נאמר בפעם המאה על־ידו, לא עוד אלא, שלנוכח ההצהרה הפקידותית הלזאת יש אשר דבר יגונב אלינו, כי אולי אין התזכיר הנזכר בלתי־אם העתקה מתוקנת פה ושום, לצורך הצורה והשעה, של אחד התזכירים הרשמיים של ה“ועד הערבי העליון”.

הנה־כי־כן, עומדת ממשלת ארצנו בפני עובדה קיימת, שלא ידעתה עד כה, והיא – כי כל הערבים כולם, נוצרים ומושלמים, פקידים ואזרחים, איכרים ופועלים, מורים ותלמידים, סוחרים ורוכלים – כולם, כולם ללא הבדל דעה וסיעה, נתנו את ידם לצעד המערער כל יסודות מדינה באשר היא מדינה.

“מרד ולא מרי” – היתה הכרזתנו כאן עוד בשבוע הראשון למהומות הערביות הפעם. טעינו. זה יותר ממרד. זוהי מהפכה. זהו אל־שיתוף כללי בצורתו הגאנדית, ונורא הוא ביותר בגלל עצם העובדה, שהפקידים נשארים בכל־זאת על משמרתם במחלקות הממשלה.

*

באשר אמנם, אין לך סכנה גדולה מזו של פקידים שובתים למעשה ועובדים להלכה.

פקידים כאלה הינם – מדוע לא תוגד כל האמת כולה – אנשים שכל מעשיהם וכל מגמותיהם יהיו מכאן ולהבא מכוונים למסור למנהיגי המרד, המהפכה והאל־שיתוף לא רק את כל סודות הממשלה בצעדי הדיכוי נגדם אלא – וכאן הסכנה העיקרית בדבר הזה – גם את העזרה האישית הרצויה לכך בצורת ההשבתה לכל צרותיה.

איזו אמונה תוכל להיות מעת לממשלה בפקידים מורדים אלה, לכל דרגותיהם, כשיינתן צו לדכא כנופיית פורעים זאת או אחרת? הן מובן הדבר מאליו, כי פקידים מורדים אלה יעשו את הכל אשר לאל ידם כדי להציל את חבריהם לדעה, למרד ולמלחמה! זהו ההסבר ביותר בולט אולי לכל אשר אירע עד היום בכל הנסיונות אשר נעשו לתפוס את פושעים ולהענישם. הפקידים המורדים, היודעים מתוך עבודתם היום־יומית את כל המתרקם לפני־ולפנים, יכולים להזהיר ללא־ספק את החשודים בעוד־מועד. מכאן אותן עובדות מוזרות, שרוב הפורעים ביפו לא נמצאו, שרוב היורים מפרדסיהם לא יימצאו ושפלוגות הצבא בהרים מוצאות, לאחר טיהור שטח עצום, רק תער־גילוח בידי איכר בעל־זקן…

מכל צורות ההתנגדות לשלטונות אין איומה מצורת ה“שׁיבּוּת” (ההשבתה) הלזאת, באשר אין יכולת לעקוב אחריה לא במחלקות העליונות ולא במחלקות התחתונות. באנגליה יודעים את מעללי ה“שיבות”, זו יצירת רוסיה המועצתית עוד מימי המלחמה העולמית ואפילו בשנה האחרונה שובתו כמה ספינות־מלחמה אנגליות. החקירות אשר נעשות בהן העלו חרס.

מבכרים אנו מרד גלוי, כאותו של מנהיגי הערבים הפעם – על שיבות חשאי. ועל ממשלתנו לדרוש גילוי־לב מפקידיה הערבים העליונים, ה“משבתים” ומשבשים את כל צעדיה להשלטת הסדר.

*

אפס, מי לידנו יתקע כי הממשלה המקומית תמצא את העוז בליבה להתייחס לפקידיה בעלי החשיבות בכל חומר־הדין? אדרבה, מכל אשר שמענו עד כה מפיו של עליון פקידינו, על כל פיקחותו וטוב־לבו – או אולי דוקא בשל שני אלה גם יחד – ברור איפוא כי שום דבר לא ייעשה מצד זה בכיוון הרצוי, ופקידים אלה יסיקו מזאת את המסקנה ההגיונית כי להם הכל מותר.

מותר להמרות את פי השררה.

מותר למרוד בה גלויות.

מותר למרוד בה חבויות.

מותר לשבש את גלגלי מכונתה.

לפני עשרה שבועות, עם פתיחת התערוכה התל־אביבית, הצהיר נציבנו העליון כי אף כמלוא הנימה לא יזוז הוא, לא תזוז ממשלתו כאן ובלונדון, מהדרך המדינית שנקטו, וכי המשלחת המלכותית תישלח לארצנו רק לאחר החזרת הסדר והחוק.

היום שומעים אנו כבר שירה חדשה. היום רומזים לנו כבר, כי המשלחת תמהר לבוא. היום מספרים לנו הערבים – והם יודעים הכל מפי הפקידות הערבית העליונה – כי העליה תיפסק זמנית.

יש איפוא פרס לפושעים, והם יודעים את זאת!

רק אנחנו, השאננים, עוד מאמינים כי הפרס המיוחד המובטח הלזה עוד מהם והלאה.

נפקח־נא את עינינו פעם ולתמיד לראות את הדברים כמות שהם.

הממשלה הארץ־ישראלית אינה אנגלית אלא בשטחה העליון, וערבית כולה ברוב מחלקותיה כולן.

מה יוכלו עשרות פקידים אנגלים, גם אם יהיו מלאכים – ואין הם מלאכים ברובם – לעשות נגד אלפיים הפקידים המושלימים והנוצרים?

לא, כל עוד יישאר מצב זה בתוקפו, כל עוד תהיה ארצנו מדינה “ציונית” בחלום ומדינה ערבית למעשה – כאשר הוכיחו לנו המאורעות הפעם – לא תועילנה כל מחאותינו, ודרישותינו תהיינה מאפע.

שעל־כן רק מסקנה אחת לפנינו – ליצור לעצמנו ממשלה ציונית אמיתית מול הממשלה הערבית הנוכחית.

ממשלת הבית־הלאומי במאה אחוזיו, לעומת ממשלת פלשתינה א"י (ארץ־ישמעאל).

ממשלה קטנה אולי בתחילתה – אבל ממשלה.

סאבויה שלפני פירנצה ורומא.

חברון שלפני יבוס הדוידית.

דרך אחרת לא היתה ולא תהיה.

ורק אם נקדים להבין את זאת תינצל אחרית תקוותינו.

“חדשות אחרונות”, י' בניסן תרצ"ו – 2.4.1936

---

אסיאתיים אנו!

מאת

איתמר בן־אב"י

מילה חדשה? דיבור שלא ידעהו המדינאים לפני־כך?

לא, כי מאז החלו סופרי המדינות לדון בבעיות המזרח הקרוב, המרכזי והרחוק, נתקלו פעמים אין־ספור במושג זה, שהוצג על־ידי עממים שונים באסיה – בניגוד לאירופיות, מצד אחד ואמריקאיות, מצד שני, ובזמן האחרון גם לאפריקאיות.

ואל־נא יטעו הקוראים לחשוב, כי אסיאתיות זאת מובנה כל־אסיאתיות, או פאן־אסיאתיות, כפי שנקראה תנועת הקיסרנים היאפאנים, החולמים על שררה כל־יאפנית במרחבי היבשת הגדולה, שיאפאן היא רק אחת ממעצמותיה המכריעות, ואולי גם לעת־עתה – המעצמה הקובעת ב“הא” הידיעה. תנועה זאת, אשר הורתה ולידתה היא בטוקיו הבירה, ואשר התרחבותה המהירה הפתיעה אל כל העולם כולו עוד ממחרת הנצחון היאפאני הראשון במלחמה נגד סין – לזרא היא ולפלצות לרוב האומות יושבות באסיה. כל מי שביקר בארצות האסיאתיות בזמן האחרון למד לדעת מה גדולים הכעס והחימה על יאפאן זאת בגלל התפתחותה המתמידה, ואפונה אם תימצא מדינה אסיאתית אחת אשר תתן לה את ידה, בזמן מן הזמנים, מתוך רצון־עצמה בכל־אופן.

אסיאתיות – זהו דבר אחר לגמרי.

זהו מושג לגאווה הטבעית אשר בלב ילידי אסיה כולם, גאווה הנובעת מהכרתם המלאה שהתרבות האנושית, כפי שאנו יודעים אותה היום, תולדות אסיה היא בתשעים, אם לא במאה אחוזיה. אין איש אמנם אשר יכחיש בימינו, לאור התגליות האחרונות, כי האדם הראשון במלחמתו לקידמה וליצירה, נולד – כמוכרז כבר בתנ"כנו אנו – על אדמת אסיה ובצדק טוענת סין, כי היא המדינה האחת בעולם כולו, היכולה להתפאר בהיסטוריה נמשכת של ארבעת אלפים, אולי גם חמשת אלפי שנים. כן הוא הדבר, לבטח, גם עם הודו, הקרועה היום לקרעים, ואירן החדישה אינה, אחרי ככלות הכל, אלא המשכת פרס ומדי שתיהן בימים קדומים.

בסין הומצאה לראשונה אמנות־הדפוס. היא היתה הראשונה לייצר נייר אמיתי. בה הומצא המצפן למהלך האוניות. מקרבה יצאו כדורי־המוות הראשונים העשויים מאבק־שריפה.

אירן היתה הראשונה להכניס לחיי יום־יום את הצווארונים ואת הממחטות, ומהם למדו הערבים ויפיצום באירופה. באשר להודים – הרי ברור כבר הדבר, כי הם־הם שהורו לעולם את חשיבות החיטה, נותנת הלחם היום־יומי והמחרשה גם המעדר הם יצירות שכלם החריף ובמרצם הרב.

במעמד זה של הענינים לפלא הוא באמת, שדווקא עמנו העברי, אשר נולד גם הוא באסיה ובה יצר את מיטב ערכיו – אינו זוכר, או יותר נכון: אינו רוצה לזכור את מקורותיו האסיאתיים. בכל נאומיהם של מנהיגינו הראשונים והאחרונים ובכל כתביהם של סופרינו ומשוררנו, רומזים אנו כמובן לציון ולסיני, המהווים שניהם מעין זרועות אחרונות בשלשלת ההרים התלולים בהימלאיה הענקית, אשר למרכז אסיה, ואולם על יותר מכך אין לעמוד. הן לא אסיאתים אנחנו בארץ זאת, חלילה וחס, והמילה “אסייאט” משמשת, כידוע לכל, ניב של אחת הקללות היותר שכיחות בכל המזרח־הקרוב. בכל מקום ומקום אנו הולכים ומתפארים כי אירופיים אנחנו וכי כאירופיים שבים אנו לאדמתנו. המדע האירופי, התרבות האירופית, היו לנס ולדגל בכל אשר אנחנו עושים, ולכל היותר מסכימים אנו שארצנו תיקרא ה“גשר” אשר יקשר את אירופה הגדולה, האדירה והנערצת לאסיה הנסוגה והמנוונת והמרודה.

*

הגיעה השעה, כמדומני, לתקן את המעוות הזה תיקון נמרץ ומוחלט, גם להכריז לעצמנו ולעולם הגדול מסביבנו כי אין אנו מתביישים במקורנו האסיאתי.

אסיאתיים אנחנו, יען מאז ומתמיד היתה ארצנו חלק בלתי־מנותק ונפרד מהיבשת היותר גדולה על־פני כל כדור ארצנו. אסיאתיים אנחנו, יען אם נרצה בכך ואם לאו – שני ימים מפרידים בינינו ובין אירופה – הים־השחור והים התיכון – וים אחד מפריד ביננו ובין אפריקה, הוא ים־סוף. אסיאתיים אנחנו, ביחוד, יען לא למדינה ריקה, למחוז בודד, החזירונו חוזינו הגדולים במאות השנים האחרונות, בלתי־אם לחבל מיושב כבר, שחלק מאוכלוסיו הם לבלי־ספק, שרידי העברים אשר התאשלמו והתנצרו אחרי החורבן, ושחלקם השני ערבים הם, בני אסיה גם הם, למן רגעיהם הראשונים.

ואל־נא יחשוב מישהו, כי נדודינו במשך אלף וארבע מאות שנה דרך כל מדינות אירופה ואמריקה עשונו לאירופיים עד כדי־כך, שאין להעטות עלינו מעטה אסיאתי גם להבא. אקלימה של אסיה, סגולותיה המיוחדות, ימיה ונהרותיה, ועל הכל מאות מיליוני תושביה הראשונים, הם־הם אשר יחזירונו, בהדרגה כמובן, לאותו מצב שבו נתונים היינו לפנים. בוודאי, הרבה־הרבה למדנו באירופה, על אף כל היטלריה בכל הדורות הקדומים. ותמיד־תמיד נעיף את עינינו בגעגועים חבויים לכמה וכמה ממדינות האור והדרור אשר לה. לא עוד, אלא שזו תהיה גדולתנו להבא בעיני כל עמי אסיה, אירופה ואמריקה שלושתן – שיותר מכל שאר עמי התבל יהיה עמנו אנו המסוגל ביותר ליצור על אדמת אבותינו את גשר־המעבר לכל גזעי התבל, אשר עליו חלמו הטובים לחוזי המדינות במאות השנים האחרונות. אפס, כל זה לא יועיל להזיזנו מעצם העובדה המוצקה, שכלפנים כן גם להבא יחשבונו אחרים – ובהכרח נחשוב את עצמנו גם אנו – כאחת אומות אסיה, חלוצתן אולי, היותר מוכשרת לתפקידה החדש, אך אומה אסיאתית בראש ובראשונה.

יהודה במערב כיאפאן במזרח.

ושתינו מהוות כוחות בלתי־משוערים עדיין לבנין החדש ההולך ונוצר לעינינו המורחבות במדינת־ביניים אחרת, גם היא אסיאתית בעיקרה – ורוסיה שמה.

באשר, כשם שכל עם היושב באירופה – ולו יהיה זה העם האלבני בחצי פראותו עדיין, אירופי הוא ללא כל יכולת אחרת; כשם שאפילו פנמה ופרגוואי, בכל בערותן הכללית, אמריקניות הן מכל בחינה – כן גם ארץ־ישראל בחצי מיליונה היום, בעשרים מיליוניה אחרי מאה שנים – בת־זקונים היא לאמנו הגדולה, הישישה והצעירה גם יחד – אסיאתנו הנערצת והאהובה.

*

במעמד זה של הענינים הן חרפה היא להודות, כי לא בלבד שהתנכרנו לאסיה עד היום לחלוטין, ונתחרג לכל אשר לה בין בחומר ובין ברוח, אלא שאין כמדומני איש אחד מאתנו היודע אותה אף ידיעה קלה.

מוכן אני להמר עם מי שירצה, הקורא את מאמרי זה, כי אחד לנו בעיר, ושנים אולי בכל מדינתנו כולה, היודעים למשל כי סיאם היא אחת המדינות היותר עצמאיות והיותר מעניינות ליבשתנו האסיאתית. כמה מאתנו ידעו, כי בלוצ’יסטאן ואפגניסטאן חד הן? מי מאתנו יודע את תימן הקרובה אלינו כל־כך, אם לא מתוך טיפוסי יהודיה הבאים אלינו, לאושרנו באלפיהם שנה־שנה?

מה למדנו ומה שמענו על־דבר קאמצ’טקה, הרחוקה בקצה אסיה המזרחית, מה על האיים הקאריליים במימי יאפאן ואלסקה, ומה על איי סייול או בונין באוקינוס ההודי?

הצריך אני להזכיר את טיבט ואת תורכיסטאן, שרק הבוכרים אשר בקרבנו יגידו לנו דבר־מה על גבולותיהן, שטחן ואוכלוסייתן? או – היה־נא גלויי־לב – הנוכל להתפאר, אולי, כי אפילו אירן של היום, היא פרס של ימי אחשוורוש – ומנצ’וקו החדישה – היא מנג’וריה של ימי הרוסים והיאפאנים – ידועות הן לנו יותר מכפי הקריאה עליהן בעתונינו היומיים אחת לירח או לשניים, פה ושם?

אפס, מה כל אלה לעומת העובדה, כי אף מהנעשה בקרבתה המיידית של ארצנו זאת עצמנו את עינינו, אם מתוך התנגדות אירופית או מתוך אדישות סתם. הרבים הם בקרבנו היודעים את עבר־הירדן, אשר נותק מעלינו בשעת־חירום לקורות ביתנו הלאומי, ונבכה עליו כאותן הבכייניות המפורסמות ב“מזרח” שלנו, הצורחות אחרי כל מת לשם פרנסה? והיש לנו מושג כל שהוא על המתהווה בחצי־האי הערבי הגדול, אשר בו רודה בממשלת־עריצים הגדול למנהיגי הערבים בימינו אלה, איבן־סעוד, שאת בנו הבכור, יורש־העצר, ראינו בירושלים וביפו רק לפני זמן קצר?

כמה הם היודעים, כי ריאד היתה בירתו לפנים וכי חוזר הוא אליה עכשיו רק לסירוגין? כמה מהם יוכלו לסמן על המפה היכן היא ריאד זאת, היכן היל אחותה, מהי טאיף בקרבת העיר מכה, ומהי קונפודה, נמלה היותר עמוק של חיג’אז? אבל אחרון־אחרון נורא באמת. האם יש בקרבנו דעת־קהל אשר תדרוש, למשל, כי עקבה, המהווה סלע מחלוקת בין האמיר עבדאללה ובין המלך איבן־סעוד – לנו, לארצנו, צריכה היא להשתייך לבלי כל ספק?

אדישות “אסיאתית” זאת מצדנו היא, לדעתי, חטא שלא יכופר, ואם לא יתקנוה בעוד מועד אויה לנו ולאחריתנו – על אף קונגרסינו והצהרותיה התכופות של ממשלת אנגליה לטובתנו.

*

כבר העירותי לא פעם, כי בערב מהפכות גדולות וקובעות עומדת אסיה בתקופתנו הרת־המאורעות. הראשונה להפיכתה בכיוון ה“אירופי” – וזהו הפרדוכס שבכל הענין – היתה יאפאן, עוד לפני כשבעים שנה, והכל יודעים למה הגיעה היום, כתוצאה מ“התארפותה”.

סין הולכת בעקבותיה, ואם אמנם נדרסת היא היום על־ידי היאפאנים המנצחים והקורעים מגופה הענקי אזור אחרי אזור, שכל אחד מהם גדול פי מאה מארצנו אנו, אין ספק כי גם יומה יגיע להתחיות, להתנערות, להתקוממות ולנצחון על כל אויביה.

צריך שנבוא בדברים עם כל עממי אסיה באשר הם.

צריך שנשלח אליהם את באי־כוחנו, את סופרינו, את משוררינו, את תיירינו כדי להביאם לידי הכרה כי אכן “אחיהם” אנחנו עוד מימים קדמונים, כי אחיהם אנו רוצים להיות גם בימים הבאים.

צריך שיידעו מאות מיליוני האסיאתיים – יש אומדים אותם במיליארד וחצי נפש – כי לא גוף זר נהיה בעולמם הגדול, בלתי־אם בשר מבשרם ועצם מעצמותיהם.

שהרי באסיה זאת – עם חמישים מיליוני קילומטריה (זאת אומרת חמישים מיליארדי דונמים) מהווים אנחנו, לעת עתה, לא יותר מגרגיר קטן, גרגירון זעיר, שאי אפשר להדגישו, במפה רגילה, אף בנקודה קטנה אחת. וזאת, על אף התפארותנו הידועה, כי ביובל שנים רק עלה בידינו לרכוש שני מיליוני דונמים עלובים!

מה יהיה איפוא בסופנו כאן אם לא נכיר לדעת את שכנותינו כולן, את המדינות האסיאתיות הקרובות והרחוקות, את הנמצאות עדיין תחת עול זרים ונכרים ואת המרהיבות כבר לחלום על כיבוש אירופה אף היא?

אם לא נדע לעקוב אחר עניני העמים האסיאתיים כולם בכל יום לימות השנה ובכל שעה לשעות היום – יציף אותנו פתאום נחשול אסיאתי בכל מוראותיו, כאשר ידענוהו מימי אטילא וג’נג’יז־חאן שניהם, ללא כל יכולת לעמוד בפניו אף אל גדות הירדן במערבו.

מכיוון שבאסיה עלינו לחיות – לאסיאתיות נילחם־נא גם אנו, לאסיאתיות במובנה הבריא, היפה והרענן.

ד“ה, כ”ט באלול תרצ"ה 27.9.1935

---

בלונדון – רק יהודה נעדרת

מאת

איתמר בן־אב"י

רגש מר ומעיק תקפני לפני ימים מספר למיקרא המיברקים הארוכים מבירת הקיסרות הבריטית. באשר אמנם מיברקים אלה מסרו לקוראים לא רק את פרטי עצם הטקס הנהדר, אשר בו ציינה הממשלה המזמינה – ממשלת אנגליה – את פתיחת הועידה הכלכלית הגדולה, גם את הנוסח המלא למנאם המלך ג’ורג' החמישי בתכונתו היפה, אלא – וזה היה בעיני לכל־הפחות העיקר – את העובדה המעניינת, כי ששים ושבע אומות משתתפות בה רשמית.

ששים ושבע אומות!

וברשימה הארוכה של אומות אלו, לחינם ביקשה העין בגעגועיה המובנים מאליהם, את שם האומה האחת אשר לתחייתה הרביעית אנו עמלים זה כבר אלפיים שנה כמעט.

לחינם רצתה הנפש העבריה לקרוא בין שמות המדינות הללו, בגדולותיהן ובקטנותיהן, את שמה של מדינת יהודה.

כי איננה.

מתנכחות, כמובן, כל המעצמות האדירות, ואפילו רוסיה המועצתית, עם כל התנגדותה למישטר הבורגני בעולם; מתנכחות מדינות יותר קטנות – כל אותה שורה ארוכה המכונה בפיות המדינאים בשם “המעצמות הממוצעות” – לא נעדרה גם אחת מהן; מתנכחות אפילו אותן מדינות, שחבר־העמים, גם המועצות האירופיות, לא הכירו עדיין בעצמאותן המלאה ובגבולותיהן, כאירלנד, מצרים, וכדרום אפריקה.

אף איסלנד הקטנה בולטת ברשימה (לא בשטחה כמובן, אלא באוכלוסיה המעטים, שמספרם הכולל רק מאה ועשרת אלפים) – זאת אומרת פחות מחצי תושבי הבית הלאומי העברי. וליבריה השחורה, אשר באפריקה המערבית, עם עשרים וחמישה אלפי הכושים אשר חזרו אליה מארצות־הברית לרדות במיליון וחצי תושביה הפראים.

כולן כולן לוקחות חלק בויכוחי מדין בין־לאומי זה, גם מטביעות הן, כל אחת מהן, את חותמן העצמי עליו.

"גם יונה מצאה קן

וסלע השפן

אך יהודה – רק קבר".

אכן, צדק יל"ג בתרגום השיר הביירוני הלזה – ליהודתנו רק קבר.

קבר, במובנו הרעיוני.

המעט פיטומנו גדולי העמים כולם, למן ההצהרה הבלפורית ועד היום הזה. בתהילות ובתשבחות על גדולת עמנו מאז־ומקדם? המעט הרימו על נס את אשר עשו עמים אלה לעם ישראל בנסיונו המחודש לשוב לארצו, גם את הגדולות והנפלאות אשר עשה עמנו בעצמו לקראת השתפצותו על אדמתו הקדושה?

הנה באה גם סקירת הממשלה הארץ־ישראלית, לשנת 1932, ומכל עמוד כמעט למאתים עמודיה הגדושים, מבצבצת הכוונה הממשלתית להוכיח, כי אומנם לא היתה עוד כשנה הקודמת להבלטת הישות העברית בארץ־ישראל. אלפי עברים נכנסו אליה, מאות אלפי לירות הוזרמו לגבולותיה, מושבות חדשות, גדולות וקטנות, נוסדו בכמה מקומות שוממים מלפני־כך, ואין גבול להדגשת ההערצה לפעולות קרן־היסוד וקרן הקיימת גם יחד, ובהדגשה מיוחדת מזכירים זו בצד זו את הידיעה על דבר ביקור סוקולוב בארץ ומותו של הרה"ג זוננפלד, באותה שנה.

אחיזת עינים כל אלה!

שקר מוסכם מתחילתו.

למעשה, אין עדיין לא “בית עברי” ולא “לאום עברי” במדינה המתקרית גם היום בדרך רשמית בשם “פלשתינה”. כבעבר התורכי, כן גם בהווה הבריטי, עוד שני המושגים האלה כלולים יחדיו במונח המילוני הידוע – קהילה.

לא רק בעיני ממשלת א"י, אלא גם בעיני כל ממשלות העולם, רק קהילה אנחנו כאן, רק Community שחבר־העמים, עם ארבע וחמישים מדינותיו נותנים לה, לכל היותר, את הרשות לנסות ולשאוף לחלום מדיני רחוק, רחוק מאוד מהמציאות הנוכחית.

דברו על עיראק, עם פייצל מלכה הגדול. דברו על חיג’אז, על סוריה, על תימן אפילו, על כווית הקטנה והמרודה במרחקי המיפרץ הפרסי.

כל שכנותינו אלו הן מדינות כבר למעשה, להלכה.

דברו על עבר־הירדן מזרחה, עם שלוש מאות אלף תושביו – האם לא מדינה היא גם זאת, ולא ייפלא שהרצאת הממשלה על התקופה הנסקרת אינה שוכחת לציין כי ראש־הווזרה העבר־ירדנית, עבדאללה סיראג', נישאר במישרתו החשובה…

לא כן באשר לנו.

באשר לנו העברים – הרי מזכירים לכל היותר את “העצמאות העירונית” של תל־אביב ופתח־תיקווה, שכל בר־בי־רב בקירבנו יודע כי אפילו שתי אלו לא זכו עדיין להשתוות מבחינת זכויותיהן, לעיריות כרמלה, כבאר־שבע המושלמיות, כרמאללה וכבית־ג’אלה הנוצריות.

זוהי האמת הערומה.

ובתנאים אלה אנו ממשיכים את מלחמתנו הקשה להקמת המדינה העברית…

לא, לא זוהי הדרך להשגת מגמתנו הסופית.

הנה שמענו מפיו של ראש הווזרה האנגלית, בפתיחת התערוכה הארץ־ישראלית בלונדון, את הקריאה המפתיעה: “המשיכו לדרוש, כי רק אם תדעו להציג את דרישותיכם בהתמדה עקיבה נוכרח לספקן!” לשומעים את דבריו אלה המעודדים דומה היה כאילו פה אחר לפניו מיללם, פיו של הגדול לדורשים הלאומיים מאז ההצהרה הבלפורית – זאב ז’בוטינסקי בקולו הזאבי.

אם לדרוש אתה מזמיננו, מקדונלד אדוננו, הרי הגדולה לדרישותינו תהא מעתה לא מה שייעשה על ידי אנגליה באחד הימים, באחת השנים, באחד הדורות הבאים.

בכל ליבנו ומאודנו רוצים אנו להאמין, כי הממשלה הלונדונית המרכזית, במתכונתה העכשוית, רוצה אומנם לעשות דבר־מה יותר ממשי לאומה העברית מאשר קודמתה – הפאספילדית. שהביאה את ביתנו הלאומי עד לעברי פי תהום כמעט. צריך, אבל, שרצונה זה לא יהא דיבור יפה בלבד, בעבועת־סבון המבועבעת לעיני ילדים תמימים, שחלומם העיקרי הוא “הירח מרקיעים”.

צריך שההצהרה המקדונלדית תיהפך, בעוד מועד, למעשה מדיני ממדרגה ראשונה. הגיע הרגע להכריז, כי “ביתנו הלאומי” אינו מונח סתמי. המיוסד על ענני־רוח עם כל יפעתם.

הגיע הרגע לתת לרבע מיליוננו בארץ הזאת (וכבר מתקדמים אנו במהירות מרנינה לקראת חצי מיליוננו בעוד עשר, או חמש שנים אולי!) מה שלו קוראים המדינאים בשם “יציבות חוקית ובין־לאומית”. נחדל־נא להיות רק “בית לאומי” שאינו ניתפס ביד.

כאיסלנד הדנית לפני כך, כארמניה המועצתית אפילו, כמנצו’קו שראתה אור עולם פתאום, הודות ליאפאן מיטיבתה – נהיה־נא ליהודה מיידית וממשית.

קטנה לעת־עתה אף מהלבנון אחיה הגדול, אשר בצפון הקוסם. אפס, טובה מדינה קטנה אשר תצטרף גם היא לששים ושבע המדינות המתנכחות בועידה הכלכלית הלונדונית – ממדינה גדולה, המצויה עדיין רק בדמיון חולמינו הסואנים, ושמקומה ייעדר ממועצות העמים גם להבא.

החשובה לדרישותינו היא זאת מן האיש שפתח את התערוכה הארץ־ישראלית: יוציאנה אל הפועל – אם ערך כל שהוא להבטחתו המעמד החגיגי.

ד“ה, כ”א בסיון תרצ"ג – 15.6.1933

---

מה שחייבת אנגליה לנו

מאת

איתמר בן־אב"י

כרבים אחרים, מבין היהודים ומבין העמים, נוטה הייתי לנפול גם אנוכי באותה טעות כללית המזכירה לאנגלים ידידינו, כי ספר־הספרים אשר להם, בתרגומו הנפלא – לנו, העברים, שייך היה בראשיתו המופלאה ומאתנו נלקח עוד בדורות קדומים. הן גם אם אין כל מקום לפקפק באמת זאת, לא על דבר כזה ידרוש עמנו תגמול ממישהו. מאז ומתמיד התרגלנו כבר לכך, שתמורת האישים אשר הענקנו לעמים כולם והישגים אשר החדרנו לתוכם עד היום הזה, קיבלנו לכל היותר מכות ותמרורים, וברוב המקרים קיללנו את עצמנו על אשר עלה בדעתנו פעם או פעמיים לדרוש מאתם דין־וחשבון על־כך.

לא! לא! לא!

בזה אל־נא נתפאר ומזה אל־נא נתאמץ ליהנות. כאומות יוצרות אחרות היה גורלנו גם אנו להצטער תדיר על אשר בכלל יצרנו, והיינו מטיבים לעשות אולי אילו קראנו יומם ולילה את המאמר הצרפתי הידוע: “מה מאושר העם שאין לו היסטוריה”.

משה רבנו, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות – ישו מנצרת, שאול שנהפך לפאול, הנביאים כולם, שיר־השירים ואיוב, התלמוד, הרמב"ם ושפינוזה, מארכס ואפילו איינשטיין – מה הם כל אלה מנקודת־מבט המציאות הערומה? חמישים וארבע מדינות רגשו זה לא כבר על איטליה האדירה, שהעיזה לנגוע בחבש עשירת־הקרקעות, אותה חבש הכושית אשר לא נתנה לאנושות, באלפיים שנותיה הארוכות, אף כחוט־השערה. ואותן חמישים וארבע המדינות עמדו מנגד ולא פצו פה, כשקם בגרמניה המן חדיש להכרית ולהצמית שבט גדול בישראל, אשר ממנו לה מנדלסון והיינה, רובינשטיין ואהרליך, רטינאו ובאלין, ועשרות וגם מאות מגאוני־הרוח והמעשה.

אכן, נעביר־נא קו פעם ולתמיד מתחת לחשבון עברנו התנ"כי, עם ירושתו הרוחנית במשך כל הדורות, שאילו עם חכם ומעשי היינו באמת, כדעת כל הגויים עלינו, כי עתה היו אבותינו הקדומים מטילים על ספר־ספרינו לפחות אותה הזכות – יצירת האנגלים דוקא – הידועה לכל בשמה המצלצל “קופירייט”, וזכות זאת בלבדה היתה מכניסה לנו, עד לאחרית הימים, מיליוני לירות שנה־שנה…

אפס, יש דבר אחד שעליו יכולים אנו להכריז גבוהה־גבוהה, באוזני אנגליה בכל־אופן, כי אמנם חייבת היא לנו תודת אין־סוף בעבורו. לפני ימים מעטים פירסם מושל ירושלים לשעבר, סר רונלד סטורס, מאמר מדיני רב־איכות, אשר בו הוא קובע כי לשום מאורע במאורעות בריטניה הגדולה מעבר־לים אין ערך תכסיסי וחיוני כלמאורע סיפוח האי־קפריסין לקיסרות הבריטית. המלחמה בין חבש ואיטליה, שנגמרה כידוע בנצחונה המלא של זו האחרונה – אומר סטורס בין השאר – פקחה את עיני אנגליה לראות כי על קו־הגנה לאותה קיסרות בריטית. שתחילתו בלונדון עצמה וחוט־שדרתו בהודו הענקית – מרחפת סכנת מוות ממש. האי מאלטה אינו מהווה עוד נקודה מרכזית ועורק חיוני בדרכי התחבורה הממלכתית האנגלית. הנסיון הורה כי אוירוני האיטלקים, באלפיהם המצוידים, עלולים להתקיף את האי הקטן הזה, לפוצצו ולהחריבו בשעות אחדות.

כדי להציל את קשרי אנגליה לקיסרותה הענקית מעבר־לים – היה נחוץ לה בים־התיכון אי אחר, אי הרבה יותר רחב בשטחו והרבה יותר קרוב לעורק הראשי, ואת האי הגדול והחשוב הזה יכלה למצוא בסיציליה, בכרתים או בקפריסין.

ואמנם, לפני יותר ממאה שנה, עם מלחמותיה הגדולות נגד נפוליון הראשון, ניסה שר־הים נלסון ללכוד את אי־האיים האיטלקי, ואולם דבר זה לא עלה אז בידו. שעל־כן ריכזו האנגלים, במשך השנים שלאחרי נצחון־טראפלגאר, את כל מעייניהם בביצורה של מאלטה ויעשוה למבצר ימי ממדרגה ראשונה, אשר היה צור־מעוז לאנגלים עד למלחמה העולמית ועד בכלל. ללא הגזמה אפשר לומר, אלמלא אי־מלטה זה – שהצי התורכי אמר לכבשו ולא הצליח לגלותו – לא היו בעלות הברית יכולות לעמוד בפני גרמניה בכל הימים והאוקינוסים.

מאלטה היתה מחסן הזין האנגלי, נמל מלחמתי בכל המובנים, עצב־העצבים אשר לכל תכסיסיו, ואלמלא המאורע החבשי כי עתה היה זה תפקידו גם היום. והנה – קורא סטורס בהתרגשות כל־כך לא־אנגלית – הרגיש ביקונספולד־ד’ישראלי עוד לפני שישם שנה, כי ימים יבואו ואי־מאלטה יפסיד את ערכו זה הגדול, וכי טוב תעשה אנגליה אם תמצא לו “ממלא־מקום”. אלא שלכבוש את אחד האיים בכוח־הזרוע סתם לא הרהיב המדינאי הנפלא, ויחכה להזדמנות מדינית – מאותן ההזדמנויות הבאות רק לעמים היודעים לייחל לקראתן בסבלנות ולהשתמש בהן ברגע הנכון – והזדמנות זאת באה לה לאנגליה בעת המלחמה הגדולה בין רוסיה לתורכיה, בשנת 1878.

קורות הימים ההם ידועים הם לכל. תורכיה הוכתה על־ידי הרוסים מכה ניצחת, והשולטן המיואש פנה – כמלך חבש בימינו – בקריאת עזרה לאנגליה, וכאנתוני עידן בימינו ביחס לחבש זו, כן מיהר גם ביקונספילד להיענות לדרישה התורכית, וצי־אנגלי גדול עבר את הדרדנלים ויכריח את הרוסים לסגת מקושטא ומהבוספורוס.

תורכיה ניצלה, וביקונספילד השיג מהשולטאן, תמורת הצלתו מידי הדוב הרוסי, את האי־קפריסין.

לא זה המקום לספר את קורות האי מאז ואת הבקורת החריפה שנמתחה על ביקונספילד בגלל “מעמסה” זו על האוצר הבריטי. היום – מעיד סטורס – אין אנגלי אחד שלא יזכור חסד־עולמים ליהודי ביקונספילד על המתנה הזאת אשר ניתנה לעם האנגלי. היום מבין כל אנגלי מה שהוא חייב לאותו האיש הנפלא, שביסמארק אמר עליו ב“קונגרס הברליני” המפורסם: Der alter Jude, das ist der Mann!.

מקפריסין המאונגלת תצמח ראשית הישועה החדשה לקיסרות הבריטית. לא תסולא בפז מתנה כזאת – מודה סטורס במאמרו.

*

אך מה קפריסין זאת, עם כל ערכה כנקודת־מפתח במזרח־הקרוב לעומת המתנה הגדולה השניה – שהיא מתנת־המתנות – של לורד ביקונספילד־ד’ישראלי לאנגליה מולדתו?

אין כל צורך להאריך כאן בהזכרת הדברים כפי שהיו. פעמים אין־ספור סופר הסיפור הנפלא המתאר את “כיצדיות” המעשה המדיני הגדול ההוא מנקודת־מבט אנגלית. החרון באנגליה על חפירת התעלה־הסואצית, אשר גזלה מידיה את השליטה על־פני הימים, לא שכך במהרה וכמעט שהגיעו הדברים לידי מלחמה חדשה בין הצרפתים ובין האנגלים, לכשפתאום עלה במוחו של ביקונספילד רעיון גאוני: למה אילחם בצרפת של נפוליון השלישי ואגרום על־ידי־כך לבזבוז עצום של כספים ונפשות? אקח את אשר ארצה בכוח המדינאות הטובה עלי.

ואמנם, כעם שולטאן תורכיה בימי קפריסין, כן גם עם כדיב מצרים בימי תעלת־סואץ. הכדיב היה עמוס חובות, ורכושו האחד היה מושקע במניות התעלה הנזכרת, שמחציתן בערך נמצאו בידו. הכדיב הציע לאנגליה שתקנה את המניות מידו וביקונספילד נענה להצעה בחיוב.

ואולם אסון קרה לו בו ברגע הסכמתו כמעט. המורשון האנגלי התקומם נגדו ויסרב לתמוך ב“תכנית מטורפת זאת” של “היהודי הזקן”. אז יפנה ביקונספילד ל“יהודי זקן” אחר, אחד הגדולים לממונאי התקופה ההיא – אם לא הגדול שבהם – בנו של נתנאל רוטשילד, אותו נתנאל אשר הציל כבר את אנגליה בימי וולינגטון ונפוליון הראשון.

והשיחה בין שני היהודים ידועה היום לכל, אם־כי בנוסחאות שונות, והיפה אשר בהן היא הקצרה ביותר:

– אני בא אליך – קרא המדינאי אל הממונאי – כיהודי אל יהודי. תעלת־סואץ אשר נבנתה על־ידי הצרפתים כדי לקעקע את עמדת אנגליה בים־התיכון והאוקינוס ההודי – עם הודו כמטרתה הסופית – צריכה להיות אנגלית ויהי־מה. יש לי היכולת לעשות זאת, אם יעמוד לרשותי הכסף הדרוש. המורשון האנגלי הנחילני מכה ניצחת בסרבו להיענות לבקשתי, ואם לא אוכל לשלוח מיד את הכסף הנחוץ לכדיב, תמורת מניותיו בתעלת־סואץ, ימכרן בפחות משוויון לצרפת, ואז – אויה לה לאנגליה לתמיד!

רוטשילד נעץ את עניו הנוגות והעייפות בעיני ד’ישראלי המתחננות ולוטפות – ארבע עינים יהודיות שלא היו כמותן אולי בגולה עד לפגישת הנדיב הגדול – רוטשילד גם הוא – עם הרצל המנהיג. לאחר הרהור של רגע קם וישאל:

– לכמה כסף נזקק אתה?

– לשלושה מיליוני לירות! (סכום עצום בימים ההם!)

– אני נותנן – השיב רוטשילד רתת – ותחי אנגליה!

כה נעשה הנס הגדול של קניית רוב המניות של תעלת־סואץ על־ידי שני היהודים הגדולים, ואנגליה מושלת בתעלה עד היום הזה.

בשל־כך בלבד צריכים היו האנגלים להיות נאמנים לחלום ביקונספילד מאז בחרותו – יצירת מדינה יהודית, אם לא בארץ־ישראל, הרי לפחות באי־קפריסין, שאותו סיפח לקיסרות הבריטית כידוע מתוך כוונה נסתרת זאת.

*

אך בזה לא תם הענין.

ביקונספילד ורוטשילד הלונדוני מתו שניהם, ואנגליה החדשה הרגישה עצמה כעומדת על עברי פי פחת בעטייה של גרמניה החדישה – ה“רייך השני” של ווילהלם־קיסר. על אפה ושלא בטובתה נכנסה אנגליה למלחמת־העולם, ובמשך ארבע שנים ארוכות ודוויות דומה היה הדבר, כי הפעם הגיע ג’ון־בול לקיצו האמיתי.

אז יפנה לויד־ג’ורג' – בהתאם לסיפורו הוא פעם אחר פעם – ליהודי רידינג, אשר לא היה עדיין משנה־למלך בהודו, בלתי־אם שופט עליון באנגליה:

– זוהי הפעם השלישית – קרא “הוולשי הקטן” (בקומתו כמובן) בפנותו ליהודי הגבוה תרתי־משמע – אנגליה מוכרחת לפנות לעזרת יהודה. מצבנו ירוד, ואם לא נשיג את הנחוץ לנו מייד, תהיה גרמניה הרודה על־פני כל הימים והאוקינוסים. לך איפוא לאמריקה להיפגש בה עם היהודים העשירים והמשפיעים ועם השופט העליון ברנדייס וסטיפן וייז, בעיקר. לך ודרוש מהם, שיאצילו מרוחם ומהשפעתם על ווילסון הנשיא בכל הדרכים הרצויות לנו.

ורידינג מונה כציר מיוחד לוואשינגטון, ושם נפגש עם וייז ועם ברנדייס, והעבודה החלה.

בפחות משנה הצליחו שלושת היהודים הללו להשיג בשביל אנגליה – וגם בשביל צרפת ואיטליה – את כל הכספים אשר נזקקו להם, וכחצי שנה אחר־כך השיגו גם את הצטרפות ארצות־הברית למלחמת העולם לצידן של מדינות־ההסכמה הנזכרות לעיל.

בו בזמן כמעט היו צבאות אנגליה וצרפת בחזית משוללים כדורים ופצצות מהמין החדש, אשר בו עשתה גרמניה שמות בהם. ושוב הלך ה“וולשי הקטן” אל יהודי וציוני כאחד – אל וייצמן במנצ’סטר, ודבריו אל איש־שיחו לאמור:

– האין בכוחך, אתה הכימאי, להעניק לנו את הנחוץ לצבאות אנגליה וצרפת שתיהן? התוצאה היא היום מן המפורסמות, ולויד־ג’ורג' הזכירה חגיגית באותה ישיבה מכרעת של המורשון האנגלי, לפני חדשיים ימים.

וייצמן היהודי העניק לאנגליה הנוצרית, לאיטליה ולצרפת גם־כן, את מיטב כדוריהן ופצצותיהן, והמלחמה נסתיימה על־ידי־כך בנצחון מוחלט ומכריע.

אכן, בעבור שרותם זה של ארבעת היהודים לאנגליה ניתנה להם הצהרת בלפור.

אמת. אך בעצם הצהרה זאת ניתן ליהודים גם הקוץ המערער את ההצהרה מיסודה. בקוץ שבאליה.

*

בשעה זאת, עם שהנחילה איטליה המוסולינית לאנגליה את הגדולה לתבוסותיה מאז נפוליון הראשון, מן הצדק ומן ההכרח הוא, שוייצמן וגם וייז וברנדייס, החיים אתנו עדיין כיום הזה, ושהאומה היהודית לכל חוגיה כולם, לא יחדלו מהזכיר לאנגלים את אשר הם חייבים לה לאומתנו זאת תמורת כל מתנותינו אנו להם.

בתנ"ך בל־נא ידברו, כאשר העירותי לעיל.

את התנ"ך יניחו הצידה, כי יום־דינו עוד יבוא לא לאנגליה בלבדה, אלא לכל עמי העולם, נוצרים ומושלמים גם הם.

אבל תמורת ווטרלו וקפריסין, תמורת תעלת־סואץ וגם הישג וואשינגטון, נדרוש־נא לא רק דברי תודה ותשבחות, לא רק מכתבי הלל והבטחות.

את תשלום שטרי־החוב של אנגליה לעם־ישראל עלינו לבקש! שטרי־חוב החתומים בידי מדינאיה הגדולים ביותר, שבהם שנים מגזע היהודים – ביקונספילד ולורד רידינג – שטרי־חוב אלה מוכרחים להיפרע במלואם.

אין אנו תופסים מרובה. אנו דורשים רק את המגיע לנו בתור אומה, את מה שדרשה למשל איטליה בענין חבש, את אשר דורשת גרמניה בענין מושבותיה.

אנו דורשים את מה שחייבת לנו אנגליה בתוך עצם הצהרתה לישראל על־ידי לורד בלפור: לא פיסת־נייר, לא פירושים תמידיים המערערים זה את זה.

תיאמר־נא כל האמת כולה: אנגליה הבטיחה לנו בית־לאומי, ובשל חובותיה המרובים לנו עליה לתתו לנו במלואו! בלי קיצוצים באפשרויות התפתחותו. בית־לאומי בברית־נצח עם האנגלים.

על זה לא נוותר לעולמים!

ד“ה, י”ג בסיוון תרצ"ו – 3.6.1936

שער רביעי – ערב ועבר

מאת

איתמר בן־אב"י

---

ערב ועבר

מאת

איתמר בן־אב"י

ברורים למדי היו דבריו של לורד בלפור באסיפת־העם הציונית, באלברט־הול שבלונדון: אם יש מלך בחיג’אז, אם יש אמיר בדמשק, אם יש מדינה ערבית עצמאית בארם־נהריים – לאנגליה חייבים הערבים את כל אלה. אלמלא האנגלים לא התמוטטה גרמניה, לא נתפוררה תורכיה, ומבלי שני הגורמים העיקריים האלה לעתידות המזרח, עוד היו הערבים נאנחים כיום תחת העול התורכי.

בכך מודים הערבים עצמם, ובכל מאמריהם האחרונים שבהם הם תוקפים את “ציונותה” של אנגליה אין הם שוכחים כמובן להביע לאנגלים הכרת־טובה על העזרה שהושיטה להם אנגליה במלחמתם לחרות מדינותיהם השונות. אלא… אלא, שלכל מה שכבר השיגו רוצים הם להוסיף גם את ארץ־ישראל. אין הם מרוצים במכה ובמדינה חופשיות, אין הם מסתפקים בתוספת דמשק וחאלב, אין הם מתחשבים עם עתידן של בגדאד ומוצול; העיקר הוא להם – ירושלים!

ולפלא הדבר, שאין הערבים מבינים כי בחיי עמים מתפתחים – קצת ויתורים פה ושם הם הכרח שאין מנוס ממנו.

שום עם מעמי אירופה המזרחית לא השיג את כל מאווייו. יוון הסתפקה בראשונה בחבלי פלופונזוס ואתיקה (עם בירתה אתונה), וכשנכבשה גם סלוניקי ונספח גם האי־כרתים, היתה שמחת היוונים עוברת כל גבול, ואם אמנם השיגו היוונים עכשיו גם את אדרינופולי וגם את איזמיר ויפרצו אל ארבעה ימים, הרי אפילו הפעם, למרות כל גאוניותו של וניזלוס וקסם פעולתו על לויד־ג’ורג' ועל מילראן, לא נמסרה לידיהם פנינת ים השיש – קושטא המפוארה, ביצנץ היפה – חלום חלומותיו של כל יווני מיום היוולדו.

גם סרביה החלה בקטנות, ורק שנה לאחר שיחרורה התחילה לפשוט על ימין ועל שמאל, על בוסניה ועל הרצגובינה, על דלמטיה ועל קרואטיה, על סלובניה ועל הרשחור. עם כל זה, גם הסרבים לא השיגו את כל מה שרצו, וביחוד טרייסטה ופיומה, משאת נפשם של כל היוגוסלבים, נשארו מחוץ לגבולותיהם, וזאר היפהפיה תישאר גם היא כקוץ איטלקי באליה היוגוסלבית.

הנדבר בבולגרים שהחלו עם בולגריה העיקרית – בלי רומליה ובלי מקדוניה, ועכשיו נקרעו מעליה גלילים חשובים בצפון ובדרום והים נסגר בפניה בדדה־ אגאץ ובפורטולנוס? או ברומניה, שחיכתה תשעים שנה לסיפוחם של בסרביה, טרנסילבאניה, בוקובינה והבנאט, ואין שמחה עדיין מפני שנלהביה חלמו להגיע אל ליבה של הונגריה. או באלבאניה היום, הקוראת בקול שיחזירו לה את חופשתה בתוך גבולותיה הצרים של אמנת לונדון משנת 1913, אמנה שגזלה ממנה גם את מונסטיר וגם את דזאקובה, גם את דיברה וגם את איפק?

למה איפוא רוצים הערבים לעמוד בכל תוקף על שלמותה של ערב, כפי שרואים הם אותה בדמיונם? למה אין הם מבינים כי החרות נקנית בהרבה קורבנות, בהרבה יסורים, בהרבה אכזבות, וכי רק לאט־לאט, רק צו־לצו, רק קו־לקו, אפשר לה לאומה לעלות בדרכה קדימה בסולם ההתפתחות?

אילו באו אליהם האנגלים לפני המלחמה, ואילו לחשו באוזניהם אז כי רוצים הם לשחררם – האם לא היו הערבים מאושרים בגבולות יותר מוגבלים מאשר הם כיום? כמה מן הערבים הצעירים בירושלים, בשיחות לפני המלחמה ובעיצומה, הביעו את פחדם פן תישאר תורכיה גם בחאלב וגם בחומס, גם במוצול וגם בבגדאד? כמה מהם חששו פן תסופח תימן לאיטליה ופן תרצה אנגליה להרחיב את מושבותיה שמסביב לעדן – עד לליבה של ערב המרכזית.

והרי היום, הודות לצבאותיו של לורד אלנבי, שרדפו אחרי התורכים עד להררי הטורוס, מצד אחד, ועד להררי ארמניה, מצד שני – טוהרו כל חבלי ערב מעול רועציהם מזה חמש מאות שנה, ובפעם הראשונה, אחרי תקופה ארוכה זו של גלות פנימית, מרגיש הערבי את עצמו חופשי לנוד ולנוע מקצה לקצה ברחבי ארצו העצומה, מהלך ארבעים יום ולילה מצפון לדרום, ושלושים יום ולילה ממערב למזרח.

ובשכר חופשתם זו דורשת מהם אנגליה המטיבה להסכים לאחת מתכניותיה היקרות לה, הן מתוך אהדה־טבעית ל“עם הספר” והן מתוך נחיצות תכסיסית לבטחונה הימי ולדרכה להודו. היא דורשת שבאחד מאגפיו של חצי־האי הערבי יוקצה מקום קטן כ“בית לאומי” לאותם בני־אברהם, אחיהם ושארי־בשרם של בני־ישמעאל. היא דורשת שהחלום הנשגב, שלא פס בקרב המוני ישראל מאז גורשו העברים מציון, יתגשם שוב על־ידי אותם העברים שאהבתם לארצם החזירתם לציון, אחד־אחד, במשך שש מאות דורות. היא דורשת שליד התעלה הסואצית יתרכז ויתחזק יסוד עממי איתן, אשר עליו תוכל להישען בשעת הצורך הן להגנת התעלה עצמה – עורק חייה – והן להגנת שאר עניני הממלכה הבריטית.

אלו הן בעיקרן דרישותיה של אנגליה מערב – לא יותר אך לא פחות, וחושבנו שכפוי־טובה לבלי סוף יהיה אותו הערבי שירצה להימנע משלם לאנגליה במידה מן המידות בעבור כל מה שעשתה אנגליה לאומה הערבית בשלוש השנים האחרונות. ביחוד לאחר שחוש הצדק מטיל קורבן זה על הערבים גם ביחס לאחריהם העברים. שהרי לא בלבד בשמנו אנו דומים איש לרעהו (הזיז את ה“ר” ממקומה והיית ערבי או עברי כרצונך), אלא גם בלשוננו, באמונותינו, בדמנו, בכמה מרגשותינו, בכמה משאיפותינו ובכמה ממנהגינו. עמים־תאומים אנחנו למרות תהום־הגולה שהפרידה בינינו עת רבה כל־כך, ולמרות האיבה המדומה שנזדקרה לתוכנו על־ידי מחרחרי־ריב – איבה שלא ידענו טעמה עד לשתי השנים האחרונות.

הן גם מאתנו נדרשו קורבנות, ונסכים. הן גם אנחנו חלמנו חלומות שלא יכולנו לגשמם. הן ויתרנו על צידון ועל כל סביבותיה ברצותנו לפייס את הצרפתים שעזרו לנו כל־כך מיום הצהרתו של בלפור ועד ליום החלטותיה של סן־רמו. הן הכרזנו בגלוי שאין ליבנו לגבולות “ארץ־ישראל השלימה”, ונוותר על נהר הפרת, על תדמור התמרית, על חבל חורן העשיר, על המידבר הגדול ועל חלקים שמנים מהגלעד, ברצותנו להשאיר בידי הערבים שכנינו את כל מסילת־הברזל החיג’אזית, שהיא הקשר האחד בין מכה בדרום ודמשק בצפון. הן הלכנו עוד צעד על דרך השלום: הסכמנו לממשל בדווי זמני, במשך השנתיים האחרונות, עד לשפת הירדן הזורם בליבה של ארצנו ועד לעציון־גבר הדרומית, שהיא חלוננו אל ים־סוף ופתח עתידנו לעומת המזרח הרחוק.

כל זאת בשל דרכי שלום, כל זאת בשל רצון עמוק להתחשב עם מעמד הענינים. הן מנקודת־המבט הערבית והן מנקודת־המבט האנגלית והצרפתית – אף־על־פי שליבנו שותת דם מפני ההכרח להצטמצם בגבולות ישובנו העברי על אדמת אבותינו הנערצים, שלאלמלא הם לא היתה נצרות ולא היתה אישלאם, כפי שמודים הנוצרים והמושלימים גם יחד, בקדשם את תנ"כנו ובעשותם אותו חלק חשוב ונכבד מרכושם הלאומי.

העולם הנוצרי הבין את ערך הרגע – הצהיר בלפור לשומעיו העברים – האם לא יבין גם העולם האישלאמי את הרגע הזה, האם לא יושיט את ידיו לקראתנו לאמור לנו: לשלום אנחנו, לידידות נצחית, לעזרה הדדית, לעבודה משותפת במזרח־הקרוב?

שמי דמשק ושמי חאלב מתעננים, חשמל האויר מבריק ומרעים, ואם אמת בידיעות, כי קשה המעמד מאד בכל הצפון הערבי, הגיעה איפוא השעה למתינות ולסובלנות מכל הצדדים. הגיעה השעה להניח היסוד לחיי שלום ושלווה בכל המחוזות של המזרח הקרוב.

מצידנו אין מניעה. אנחנו – מוכנים הננו. היבינו אחינו הערבים לכוון את השעה? – זאת היא שאלת הרגע ואין אחרת. ומבלעדי פתרונה, מי יודע מה יביא לנו המחר?

*

ובכן, אם רוצים הערבים להתחיל חיים מדיניים חופשיים ולצעוד לקראת עתיד לאומי בטוח – עליהם לוותר בה במידה שויתרנו אנחנו, ועליהם להישמע לעצתו של בלפור שיעץ להם להסכים ליצירת הבית־הלאומי העברי.

ובאמת – מהי ארץ־ישראל בשטח העצום של ערב הגדולה?

לורד סיינדהאם חשב ומצא כי ארץ־ישראל אינה גדולה יותר מכפליים שטחו של אי־קפריסין (שמונה־עשר אלף קילומטר מרובעים). צריך להודות, שזהו חשבון מוטעה, ושארץ־ישראל שלנו, גם אם יקרעו מעליה חבל זה או אחר – לא תקטן בשטחה מבלגיה והולנד גם יחד – דהיינו: שטחה יגיע לשבעים אלף קילומטר מרובעים, בערך.

והנה – מהו אפילו שטח נרחב זה ביחס לשטחה העצום של המדינה הערבית? הן סוריה בלבדה גדולה היא פי ארבעה מארצנו. הן ארם־נהריים תוכל להכיל בתוך גבולותיה, שבין החידקל והפרת, יותר מעשר מדינות כמדינתנו. הנוסיף לשתי אלו את חיג’אז, את עסיר, את תימן, את חצרמוות את ערב המרכזית כולה, את עומאן, את כווית, והמון איים במזרח ובמערב?

לא רבים מהערבים עצמם יודעים אולי, שחצי־האי הערבי גדול יותר מארגנטינה, מארגנטינה, שש פעמים צרפת, שבע פעמים גרמניה, עשר פעמים איי בריטניה הגדולה. הן מיליון ומאת־אלף קילומטר מרובעים לחצי־אי זה – שטח כביר ועצום, שרק חמש או שש מדינות בעולם יכולות להשתוות לו בשטחן.

באוקינוס זה של אדמת הערבים אשר במזרח הקרוב – ארצנו היא כטיפה בלב מים רבים, ואין היא אלא החלק העשרים מכל היבשה המשתטחת מהררי הטורוס וממרומי הפרת ועד למימי פרס, הודו ואפריקה.

השווה הוא איפוא להרעיש עולמות על אודות ארץ־ישראל הקטנה והפעוטה ולהכריז שמבלעדה לא תוכל ממלכת הערבים להתקיים, לא יוכל האמיר פייצל למלוך? השווה הוא איפוא שטובי הערבים יבטלו את זמנם היקר בתעמולה שלא תביא לידי כל תוצאה, ובליבוי איבה גזעית שתוכל להביא רק להחמרת המצב משנה לשנה?

אכן, יודעים אנו את אשר ישיבונו אחדים מהם: הן אמנם חצי־האי הערבי הוא עצום עד למאוד. הן אמנם יכול היה חצי־אי זה להכיל שלוש מאות מיליון תושבים – כהודו או כסין עצמן. אלא, שלא השטח עצמו הוא העיקר, כי אם טיבו, והרי ידוע הוא לכל שרובו הגדול של חצי־האי הערבי אינו אלא מידבר שומם וחרב.

כמדומנו, שהתשובה מוגזמת היא בהרבה מאוד. ראשית־כל, שקולה ארם־נהריים בלבדה כנגד כל המדינות אשר באסיה הקטנה. בימי בבל ישבו בה ארבעים מיליון נפש, ולדעת יודעיה תוכל לתת מזון למאה מיליון, לפחות, אם רק יעבדוה בדרך מדעית נאותה. הנדבר בסוריה הערבית, בחאלב, בחומס, בחמת, בדמשק עצמה, שכל פלג מפלגיהן, כל נהר מנהרותיהן, כל בקעה מבקעותיהן הם עושר בלי־גבול ליודעים להשתמש בו? הן גן־עדן היתה הארץ לפנים, גן־עדן היא גם היום וגן־עדן תהיה לעולמים אם רק ירצו בזה בניה הערבים בלב תמים.

והמעט להם בחיג’אז, שלמרות הבצורת אשר בה היום, עתידה היא להתפתחות כלכלית ומסחרית נאה? ובתימן, שכל משוררי הערבים שרו בה את יופיה, את פוריותה, את ציוריותה?

בודאי: מרכזו של חצי־ האי מדברי הוא כולו; בודאי: מדבריות אלה, בהשתטחם מזרחה ומערבה, לא בלבד שהרחיבו את שטחי־החול אשר לחצי־האי, אלא פעלו לרעה גם על אקלימם ופוריותם של שאר חבלי הארץ – ביחוד ארם־נהריים וסוריה. אך מי חייב בזה אם לא הערבים עצמם? הן לפנים, לפני אלף ושלוש מאות שנה, בתחילתה של האמונה המושלימית, היה דוקא מרכזה של ערב פורה וצולח ודוקא שם התפתחה הרוח הערבית, השתכללה הלשון הערבית, נתייסדה הדת הערבית. ודוקא משם הופיע זוהרם של הערבים על־פני העולם כולו. ולא זה בלבד, אלא שעד היום הזה עוד שלושה מיליוני בדווים ואיכרים מצטופפים בחוות ובנאות המרובות, אל עיני המים ובארות הטל אשר לאורך הדרכים המובילות לבגדאד ולמכה, לחאלב ולדמשק.

האמת הערומה היא זאת: כל ערבי יודע אל נכון, שארצו נפלאה, שאין אולי ערוך לה בעולם כולו, אלא שאין הוא מוכן לגשת לעבודת שיכלולה. מה קל הוא יותר לדבר ולהתלהב, לבקר ולכעוס, מה נוח יותר מלהתוועד ולהתאסף, לנסוע מעיר עיר ולעורר לתהלוכות ולגלויי־דעת. העבודה הפשוטה, החרישה והזריעה, היא נחלתם של הפלחים המסכנים והבדווים הנודדים, שאין להם לא הכסף ולא האמצעים, לא המכונות ולא הידיעות להרים את הארץ העצומה משפל מדרגתה. כמלפנים חורש האיכר בצמד־שווריו את שדהו, כמלפנים שואב הוא את מימיו מבארו, כמלפנים זורע הוא את חיטתו מתוך שקו וקוצר הוא את תבואתו במגלו הצר, וככה הולך המידבר ופושט יותר ויותר מזרחה ומערבה, צפונה ודרומה.

*

מה אחר היה המעמד אילו באו אלינו הערבים ואמרו לנו: מה שנעשה נעשה ואין להשיב. לכן, נשתף־נא את כוחותינו ונראה נא אם לא נוכל למצוא בסיס לפעולה הדדית שתועיל גם לכם וגם לנו.

אתם, היהודים – בזה יודו כולם – אין אתם צריכים לשום עזרה חיצונית. בעצם ידיכם תצעדו לקראת עתידכם: בכספיכם וברכושכם, בכוחכם ובמרצכם, במוחותיכם ובליבותיכם, ובמשך עשרים שנה תהפכו את ארצכם לגן־עדן. אבל אנחנו – הן משוללים אנו רכוש, משוללים אנו מדע, משוללים אנו מרץ ורצון לפעולה. בואו־נא לעזרתנו ותנו־נא לנו מה שתוכלו, ותבוא ברכה אז עליכם.

הידעתם, אחינו הערבים, מה שנשיב?

ברצון! בכל לב! בכל כוח התלהבותנו! הננו מוכנים להעניק לכם מכל אשר תדרשו, ובלבד שהכר תכירו בזכותנו ולא תוסיפו יותר להכריחנו למלחמה פנימית פעוטה וממותתת שבתוצאותיה אין כל ספק שהוא, אלא שבינתים תלביננה שערותינו, יכפף גבנו, תרעדנה ידינו ולא נראה, לא אנו ולא אתם, האבות, את הבית שנבנה בארצותינו לבנינו.

ואם כך נדבר משני הצדדים, אז בה בשעה שעל הר־הצופים תתנוסס לתלפיות מכללתנו אנו, יוקם לתפארה על גדות נהרי האמנה והפרפר ארמון הרוח הערבי, ובה בשעה שירושלים תשוב להזהיר בעולם העברי, תופיע גם שמשן של מכה ומדינה, של בגדאד ודמשק על פני העולם הערבי.

הבה נשכח את העבר הקרוב, הבה נזכור כי בני גזע אחד אנחנו, הבה נשים אל־לב כי אב אחד ואל אחד לשנינו, ומתוך המהפכה הנוראה של המלחמה העולמית והצער הגדול יצמח תור־זהב חדש למזרח הקרוב – תור זהב של אחוות ערב ועבר.

ד“ה, ד' באב תר”פ – 19.7.1920

---

לקראת ההסכמה

מאת

איתמר בן־אב"י

הצעד הגדול, לו ייחלנו מאז פרצו הפרעות הראשונות בירושלים, נעשה סוף־סוף אתמול בלונדון, ובווזרת־המושבות נפגשו בפעם הראשונה, בדרך רשמית, באי כוחם של הציונים עם אותם חברי המלאכות הערבית אשר יצאה מארץ־ישראל למחות נגד הצהרת בלפור. זהו מעשה מדיני מדרגה ראשונה, ואם אמנם קשר לחזות עדיין מראש מה תהיינה תוצאותיו המיידיות לפתרון שאלתנו בארץ הזאת, הרי דבר אחד ברור לנו כבר: שני הצדדים החליטו לבלום את רגשותיהם אשר המו בקרבם עד כה, החליטו לשכוח את העלבונות שנעלבו פה ושם, ולנסות את הדרך האחרת, אותה הדרך שחלמוה המתונים ואניני־הדעת אשר במחנותינו, אף שבימים הכי שחורים והכי חמורים למולדתנו היקרה.

מהי הדרך הזאת?

היש צורך להדגישה ברגע זה למישהו? היש עיוור שלא יראנה, אביר־הלב שלא ירגישנה? הן בולטת היא לפנינו בכל כנותה וטהרתה, ואם כי נדמית היא קצת ארוכה לאלה וכמעט אין־סופית לאלה, בפיתוליה ובעיקוליה הרבים על־פני הבקעות וההרים אשר לפנינו, הרי קצרה היא, על צד האמת, יותר מכל הדרכים האחרות, הרי היא־היא האחת והיחידה להביאנו אל המטרה הרצויה – השלטת האחווה, הידידות והשלום בין שני היסודות הישובים בארץ הזאת היקרה להם במידה שווה.

דרך ההסכמה וההבנה היא זאת.

אכן, צדק ד"ר וייצמן בהעירו, במנאמו האחרון בלונדון, כי מאז ומעולם ניסו הציונים לבוא בדברים עם הערבים; כי מאז ומעולם היתה זאת אחת משאיפותיהם הראשיות, אלא שבהטילו את אשמת אי־ההצלחה אך ורק על “הכוחות השחורים” אשר בארץ – טועה הוא לפי דעתנו, טעות עיקרית.

כי יש “כוחות שחורים” המנסים לסבך את הענינים ולבלבל את המושגים – מיהו אשר יכחיש את הדבר? כי בה בשעה ש“ההר” טוב ויפה, רקובה ומזיקה ה“בקעה” – כלשונו המליצית של המנהיג הלונדוני – מיהו אשר לא יודה גם בזה? אך את ההפרעות האלו חזינו עוד בתחילת עבודתנו וידענו כי בוא תבואנה. הן לא היה איש בקרבנו, אשר קיווה והאמין כי נוכל לגשם את רעיוננו הנאצל מבלי מכשולים על דרכנו – ולאו דוקא מכשולים חומריים, שהננו נתקלים בהם בכל מקום עכשיו, אלא במכשולים רוחניים ומדיניים, וחובתנו היתה איפוא להכין את כל הנחוץ כדי שלא ניכשל בהם פעם אחר פעם ולא נסבול מהם יותר מכפי ההכרח.

ההכינונו את הנחוץ? ההבינונו לרחשי הזמן? הידענו איך להתנהג, במה להתחיל, מתי להפסיק, עד אן ללכת? הקבענו לעצמנו קו ושיטה, שעל־פיהם נמשיך את עבודתנו זאת? או להיפך – האם לא גרמנו גם אנו, במעשינו הנחפזים ובהחלטותינו החטופות, להחמרת המצב ולסיבוכו המסוכן? האם לא היו גם אצלנו – לא נאמר “כוחות שחורים” – אך כוחות מהססים, שהפריעונו בנסיונותינו אנו לקרב את שני היסודות זה לזה?

התנאי הראשון לכל הסכמה הוא – ששני הצדדים יודו על האמת, יכירו בעובדות, ויתוודו על החטאים שחטאו איש לרעהו, וכשם שמאשימים אנחנו את הצד השני, ואולי גם את הצד השלישי אשר בארץ, אם לא בכוונה מוקדמת להפריד בינינו, הרי לפחות באדישות לכל הנעשה לשם השלום והביטחון כאן, צריכים הננו להאשים קצת את עצמנו, אם לא באדישות, הרי לפחות בהתרשלות נוראה בכל הנוגע לטיפוח היחסים בין הערבים והעברים ובין העברים והאנגלים, מאז היום שרעיוננו חדל להיות רק חזון של נביאים ומשוררים.

לא די להצהיר, כי תמיד באנו בדברים עם הערבים אשר בארץ; לא די לקרוא להם בשם “שכנים” ו“אחים לגזע אחד”; לא די להבליט את הכרת הטובה שלנו לממשלה נותנת ההצהרה ו“לעם האנגלי הגדול” שידע להבין את שאיפותינו. כשיש שניים או שלושה יסודות במדינה אחת וכשגורלם הוא לחיות במדינה הזאת זה בצידו של זה – הצהרות בלבד, הבעות־אהדה והבטחות גרידא, אינן מספיקות ועלולות הן, על־פי־הרוב, להזיק ולא להועיל.

צריך שנבוא סוף־סוף אל שכנינו הערבים ונגיד להם בפירוש מה שאנחנו אומרים לתת להם חלף מה שאנו דורשים מהם. צריך שנבוא אליהם בתכניות ממשיות ובהצעות מעשיות, ואז נמצאם יתר מקשיבים ויותר נוחים לפשרות. אין דרך אחרת לפנינו, אם מגמתנו לחיות פה בבטחון ובשלווה. אין דרך אחרת לפנינו, אם מקווים אנו באמת להרים את ארצנו למדרגת מדינה פורחת וצולחה.

את זאת הבינו מנהיגינו בלונדון יפה־יפה, ולאושרנו – גם חברי המלאכות הערביות. אין בידינו פרטים על הצעדים אשר קדמו לפגישת שני הצדדים בווזרת המושבות ואין אנו יכולים לדון איפוא אם נכונים היו הצעדים ההם, או לא. אולם, במדיניות – התוצאה היא המכרעת, ובהיות שהציונים וחברי המלאכות ויתרו על עיקשותם המסורתית והסכימו להיפגש ולבוא בדברים אלא עם אלה, יש לשער שנמצאה הנקודה הבסיסית להסכמה, המילה הרצויה לבטוייה, ובכליון עיניים מחכים הננו לתוצאותיה של הפגישה הראשונה.

דבר אחד יודעים אנו מראש, והוא שהפגישה הזאת נעשתה על יסוד ויתור עיקרי של כל אחד משני הצדדים, אותו הויתור העיקרי שה. מ. הנציב העליון עמד עליו כמה פעמים בהצהרותיו אלינו ואל הערבים גם יחד. מצידם – הכרת ההצהרה הבלפורית, ומצידנו הכרת דרישותיהם של הערבים לצורה מורשונית ידועה בממשלתה של הארץ הזאת. אלמלא שני הויתורים האלה אי־אפשר היה לשני הצדדים להפגש זה עם זה, ורק על יסוד הויתורים האלה אפשר יהיה לבנות לא את הנדבך בלבדו אלא גם את כל הבנין כולו.

עם הכרת ההצהרה הבלפורית מצידם של הערבים יוסר המכשול הכי גדול מעל דרך גישומו של הבית הלאומי העברי. כי ההצהרה הבלפורית מיוסדת על העליה היהודית לארץ־ישראל, ומבלעדיה אין בית־לאומי. והרי למן הרגע שבו יכירו הערבים בהצהרתו של בלפור, הסכם יסכימו לעליה העברית בצורה זו או אחרת, והסכמה זאת תועיל כמובן למנוע להבא כל נסיון של בלבולים אף מצידם של הכי קיצוניים והכי עיוורים שבחנה אחינו הערבים.

אם הסכמתנו אנו לצורה מוסכמת של ממשלה מורשונית בארץ זו יוסר המכשול השני מעל הדרך המובילה לשלומה של ארצנו. בודאי: הכרה זו גוררת אחריה מצדנו ויתור גדול מאוד. ויתור שלא שיערנוהו מראש, היות והננו המיעוט כאן, והרוב יקווה אולי להחליט בשאלות שונות נגדנו. ואולם – מה צדק אותו הערבי הפיקח שהצהיר לאמור, כי ממשלה מורשונית זו בהיותה מיוסדה על הצהרת בלפור, קצוצות כנפיה במידה מספיקה ואי־אפשר יהיה לה לקבל החלטות נגד היסוד היהודי, ביחוד מאחר שהממשלה הממונה על הארץ התחייבה לעזור לבנין הבית הלאומי העברי בכל האמצעים אשר בידיה. אם נוסיף לזה, כי דוקא הקיצוניים אשר בנו הם־הם המכריזים תמיד על הנחיצות לתת לתושבי הארץ, יהיו מי שיהיו, את הזכות היסודית של ביאות־כח ידועה, יווכחו הכל לדעת שאין כל סכנה מיידית כרוכה בויתור אשר כזה מצידנו. מובן הדבר מאליו, שנצטרך להתאמץ ולהמשיך את עבודתנו הכלכלית והמדינית כאן במידה כזאת שהסכנה הנזכרת לא בלבד שלא תגדל אלא אדרבה – תתמעט ותפוג משנה לשנה, עדי התנדפה כליל מעל שמינו המעוננים עדיין כל־כך.

כל שאר התנאים, אשר ידונו עליהם בווזרת המושבות, אינם אלא תוצאות מהנקודות העיקריות הנזכרות. למן הרגע ששני היסודות יסכימו לחיות בארץ זאת באחווה ובשלום, כוואלונים וכפלאמים בבלגיה, הנקל יהיה לקבוע את הנקודות הצדדיות בשיתוף העבודה לשם העתיד הקרוב, ושום “כוחות שחורים” לא יוכלו להפריעה גם אם יגבירו את כוחותיהם כהנה וכהנה. הנה מדוע מאושרים אנחנו שהמשא־והמתן הוחל בלונדון, הנה מדוע משתתפים אנחנו עם עתון ה“צבאח” הירושלמי בתפילה להצלחתו בקרוב.

מה שדרוש יהיה לנו, היהודים, בארץ־ישראל אחר־כך הוא – ריכוז כל הכוחות העובדים והיוצרים להסכמה והנהלתם ביד אחת; מה שדרוש יהיה לנו כאן ברגע זה, לאחר השגיאות שנעשו הוא – אדם ראוי אשר יעמוד בראש העבודה הגדולה הזאת בהתמדה ובעקיבות.

לא יותר קפיצות, וזעזועים, לא יותר אנחות ובכיות – כי־אם מתינות וישוב־הדעת, התאפקות ופשרנות, אף ברגעים מרים.

ככל העמים עמנו גם הוא, ודרכו לביתו הלאומי תהיה סלולה ובטוחה רק אם נמשיך בדרך ההבנה – הדרך שבה הולכים מנהיגינו בלונדון, ובאי־כוח המלאכות הערביות גם היא.

לבשורת השלום איפוא באחד הימים הבאים!

ד“ה א' בכסלו תרפ”ב – 2.12.1921

---

"פלשתיניות"

מאת

איתמר בן־אב"י

אכן, יודע אני מראש, כי כערבים וכיהודים תקוף יתקפוני על העיזי להביע בגלוי דעה המנסרת באויר מזה כבר שנים ושנים, המנקרת במוחות אלפים ורבבות, הנעוצה אפילו בליבות רבים ממנהיגי העם בגולה ובארצנו גם יחד. עם כל זה, לא לי להירתע אחורנית, ובהאמיני אמונה שלימה, כי אמנם הגיעה השעה להגיד אמת שלא תערב לחיכו של רוב העם, הריני לקבל את אחריות המשא הזה על שכמי אנוכי – משא שאין לאחרים ברגע זה האומץ המספיק לשאתו עמדי – היות ומשוכנע הנני כי רק הדבר אשר יובע להלן עשוי להביא לבעיה הארץ־ישראלית את פתרונה הרצוי.

על צד האמת רמזתי כבר על הדבר הזה עוד לפני כשנה וחצי במאמר שנתפרסם ב“הדואר” הניו־יורקי, ושבו נימקתי את מסקנותי לאמור, כי "אין לנו צורך ברוב עברי בארץ־האבות, מפני שתושביה המושלימים והנוצרים הנם, ברובם המכריע, לא פחות יהודאים משבי הגולה; אלא, שלרגל רפיונם הרב לאחר החורבן הגדול קבלו חלק מהם את דת האישלאם, בימי מוחמד ועומר שניהם, ואת האמונה הנוצרית בימי מסעי־הצלב. “יום יבוא – סיימתי את דברי – שיסודות אלה יתחברו שוב לגוף העברי הגדול, אם לא מצד הדת עצמה, הרי בכל־אופן מצד התנאים הכלכליים והמדיניים החדשים, ואולי גם מצד קירבת שתי הלשונות האחיות…”

דעה זאת היא בניגוד גמור, כמובן, לדעותיו של ז’בוטינסקי, המכריז השכם והערב, כי כל זמן שלא נהיה הרוב בארץ זאת לא נגיע למחוז חפצנו; לא עוד אלא, שמתוך השקפתו זאת הסיק מנהיג הרביזיוניסטים את מסקנתו הידועה נגד ההנהלה הציונית הרשמית, שהוא מאשים אותה ברשלנות אל־שניה על אשר לא אזרה את כל מאמציה לקראת המטרה המרכזית – העברת רוב מספיק מהגולה ארצה־ישראל בעשר השנים החולפות.

לדעתי, אין ז’בוטינסקי צודק, וזאת משני טעמים: ראשית, יודעים אנו היטב כי גם בעשרים, גם בארבעים השנים הבאות, לא נצליח להיות הרוב המוחלט בארץ הזאת. שנית, גם אם נניח כי יעלה בידינו, אחר יובל שנים, להגיע לשוויון מספרי, הרי נעמוד בפני גוש איתן של מיעוט שווה לרוב גם הוא, וחוזרים הענינים חלילה, עם היתרון אז בידי המיעוט הערבי, הנשען על כל האוקינוס הערבי אשר מסביבו. הנה מדוע אולי הצהיר האמיר עבדאללה לכותב הטורים האלה, לפני כשנתיים, כי מכל מנהיגי הציונות מקובל עליו ז’בוטינסקי, היות וז’בוטינסקי – הצטחק האמיר בהפליטו את הערותיו – יוצא גלוי עם חרב בידו, ושאר המנהיגים חלקות בפיותיהם וכזב בליבותיהם… כה בטוח שליט עבר־הירדן, כנראה, שאין לו ולתומכיו לירוא כלל ועיקר מחרב השחוזה לעת־עתה רק למחצה…

*

אך האמת היא, שהציונות איחרה את המועד הרצוי ליצירת אותו הבנין כפי שחזוהו גדולי חולמינו בחזון רוחם. האמת היא, שמיום הצהרת בלפור ועד לסוף המלחמה העולמית, גם לתחילת השלום הכללי, נעשו כל־כך הרבה שגיאות מצידה של ההנהלה הציונית – ובעטיו של העם העברי גם הוא – עד שאי־אפשר לתקן את אשיותיו הרעועות של ביתנו הלאומי.

אילו החלה הציונות כמאה ועשרים שנה לפני כך, אילו נענו אז בתפוצות ישראל לקול־הקורא של נפוליון, שהיה המלך הראשון להכריז תשועה ליהודה, אחרי כורש מלך פרס, כי אז היתה לנו היום מדינה יהודית שלימה ומלאה על אדמת האבות. מה דרש נפוליון מאתנו? רק מתי מספר חיילים עברים לעזרת צבאו אשר יצא מצרימה וארצה־ישראל תחת פקודתו. אילו שמענו לקול הקריאה, אילו מהרנו לעזרת המצביא הצרפתי, כי אז לא הוכה ליד עכו; כי אז היינו מוכרזים כמדינה עצמאית בכוח הזרוע הכובש; כי אז יכול עמנו – בהתאם לחוק ששרר אז בעולם – להכריז כי “יהודה” יהיה שם המדינה החדשה, כי כל קרקעותיה החופשיות לעולים חדשים תשתייכנה; כי אדמות ה“אפנדים”, מחוץ לחלקה הנחוצה לכל אחד מהם, יחולקו בין המתיישבים היהודים; כי עברית תהיה השפה הרשמית האחת לארץ. בקיצור: מה שעשו התורכים באנאטוליה ובבלקאנים היו עושים היהודים כאן, עם ההכרה הנוספת לטובתם, שאת כל זאת עשו בארץ אבותיהם, כאשר עשו לפניהם משה ויהושע, דוד ושלמה, זרובבל והחשמונאים. מאה שנים של שלטון צבאי זה מצד הכובשים החדשים היו מספיקים לייהוד המדינה, ואילו תושביה האחרים היו מתמזגים ביסודות העבריים לאט־לאט, אך בבטחון גמור. למה לא נולד מונטיפיורי בימי נפוליון? למה לא קמו הרצל, רוטשילד, והירש מיד אחריו? אם בחמישים שנות הישוב הקיים כבשנו כבר את עמק־יזרעאל, רכשנו כבר את מפרץ חיפה, נאחזנו בחלקו הגדול של השרון, החילונו לכרסם את השפלה, ורוב הערים הגדולות יהודיות הן כבר לרוב – מה לא היה בידינו היום הזה אחר מאה ועשרים שנה נפוליוניות?

*

ובימי הרצל עצמו – הלקחנו מוסר? הלא גם אז עוד יכולים היינו להשתמש בכוח העריצות הבא מגבוה, בכוח הפקודות ב“חסד עליון”; הן הבטח הבטיח עבד־אל־חמיד ליוצר הציונות “צ’רטר” לו ולעמו באותה ארץ־ישראל חמדתו, אם רק יביא לו שני מיליוני לירות תמורתו… מה תמים היה השולטאן ההוא, שהאמין כי עם ישראל מסוגל לקורבן כספי אשר כזה… הן גם עשרים וחמש שנה אחרי יצירת “אוצר התיישבות היהודים”, בסך שני מיליוני הלירות המקוות, עוד אין ארבע מאות אלף בקופותיו המשותפות, גם בלונדון וגם בירושלים. רק מי שקרא ביומנו של הרצל את סבלות המנהיג הגדול יום־יום בשל עיוורון עמו האדיש, רק הוא יבין מדוע הוכרח אחר־כך הרצל לפנות למצרים, באמצעות צ’מברליין, לבקש ממנה את חצי־האי סיני.

אם נרצה ואם נמאן – אותה הצהרת בלפור שוייצמן, ברנדייס, וכל ציוני העולם סמכו את ידיהם עליה, למרות חציה השני, היה תהיה גם בשנים הבאות, כאשר היתה בעשר השנים החולפות, יסוד־היסודות לארצנו זאת כמדינה מיוחדה. יכול נוכל לנסות להפחית את ערכו המדיני של אותו חלק שני אשר בו דיברנו, ושהוא־הוא העצם אשר בגרונה של “הממלכה היהודית”. יותר מכך לא נשיג לעת־עתה בשום אופן. המעצמות עייפות־מלחמה הנן והסכם לא תסכימנה לזעזועים חדשים. מה שהן רוצות הוא – שלום. עד להזדמנות חדשה, שבוא תבוא ודאי באחת התקופות הבאות – לאחר כמה עשרות שנים לפחות – נוכרח גם אנחנו להיענות לדרישה כללית זאת. הנה־כי־כן, תשמש הצהרת בלפור כבסיס הבסיסים לחיינו המדיניים בארץ זאת. היא תהיה לנו מה שהיתה לאנגליה ה“מאגנה־כארטה” מלפני מאות בשנים, ואין כל זיק של תקוה מיידית להשתנותה באיזו צורה שהיא.

ואל לנו להצטער על־כך יותר מכפי המידה. מעולם לא ראינו מדינה, שהשיגה את כל מטרותיה בבת אחת. רומא עצמה לא הוקמה ביום. בולגריה, סרביה, יוון התפתחו בהדרגה – זו האחרונה במאה שנים, ועוד רחוקה היא – כיודע לכל בר־בי־רב – גם מקושטא וגם מאיזמיר… אדרבה, עצם העובדה שמועצת וורסליה, מתוך התלהבות קלימנסו ולויד־ג’ורג‘, ליוון העתיקה, מסרה ליוונים את שתי הערים הנזכרות, היא־היא שהיתה בעורכיהם. כנחש הגדול ההוא, הבולע את טרפו, ואפשר אז לתופסו גם להורגו, היתה יוון בתיאבונה המופלג: באו התורכים ויכוה שוק־על־ירך. מצד זה יצדיק אולי כותב־הקורות לעתיד את וייצמן על סירובו לקבל מידי לויד־ג’ורג’ את “מדינת דויד”. בכל אופן הרינו נמצאים במצב מיוחד במינו לעת־עתה, ולא נטעה ביותר אם נשוונו למצב באירלנד. גם האירלנדים טענו את טענות דוברי־הערבית בארצנו. גם שם חדרו לאירלנד כמליון אנגלים שהשתקעו בצפונה, ביחוד. מנהיג האירלנדים הקיצוניים, דה־ולירה, אינו חדל להכריז בקול גדול לעמו הוא וגם לעולם הרחב – כמוסה־קאזם פשה בארץ הזאת – כי כל זמן שלא ייכנעו בני אולסטר בפני ה“אירים” לא ישלוט שלום בין אירלנד ובריטניה הגדולה. לא כן חושב קוסגריב הנשיא, ואם־כי אין הוא פחות לאומני מדה־ולירה הקנאי, בכל זאת חתם על האמנה עם אנגליה, המכירה בחסות בריטניה הגדולה ובפקודות מלכה, ומה שחשוב ביותר הוא – בישות אירלנד הצפונית, אולסטר האנגלית. שלושה מיליוני אירלנדים – שכל זכויות העבר לצידם הן כזכויות עברנו אנו כאן – לא נרתעו מפני ההכרח הזמני, המדיניות המעשית, ויכירו בקריעת מדינתם לשתיים. אנגלית בצפון, אירית בדרום, וגבול אמיתי בין שתי המדינות העצמאיות.

ואנחנו פה, שאין אנו לעת־עתה בלתי־אם מיעוט עלוב; אנחנו פה, שהננו ה“אולסטרים” העבריים מול ה“אירים” המזרחיים, מאין כל העם האנגלי מאוחד מאחורינו כאשר היה מאוחד לטובת ה“אולסטרים” האנגלים – נוסיף לסרב לפתרון שממנו אולי הקץ לכל צרותינו המדיניות?

*

מה רוצים אנחנו?

כי ביתנו הלאומי יתפתח לאט־לאט לקראת העתיד המובטח לו מטעם המעצמות וחבר־הלאומים. את הזכות לכך נותנת לנו הצהרת בלפור ללא פקפוק. ואם נוכל להוכיח לממשלה הממונה כי ארצנו יכולה לקלוט מיליוני חלוצים – ולא רק מאות בודדות – היש מי שיפריע בעד ירידתם בנמלינו? היש מי שיחסום את הדרכים בפניהם אל תוך הארץ? גם אם יחפצו להפריענו – היוכלו? הן שפת־ים יש כבר לנו לעצמנו, לאורך ים־תיכוננו, ואי האויב שירהיב עוז בנפשו להגיד לנו את אשר נעשה בגבולות עצמאותנו?

רצוננו זה, אבל, לא כלל מעולם – גם לא יכלול לעולמים – את הדרישה לדחיקת רגלי “הגר היושב בארץ מכבר”. השגיאה היסודית בכל הבנין הציוני היתה, שהכל שכחו רק דבר אחד – את ישותם של דוברי־הערבית בארץ־ישראל. ישות זאת אינה נמחקת כלאחר־יד. מה שלא יכלו לעשותו אף הרומאים התקיפים, כיצד נעשנו אנחנו? ביחוד, מאחר שאין כל ספק־ספיקא אצלי, שאותם דוברי הערבית אשר עימם הננו עומדים במגע ובמשא תמידי היום, אינם אלא היהודאים הקדמונים, ושעל־כן עשרת מונים עלינו להתחשב ברגשותיהם ולכבד את שאיפותיהם. בתנאים אלה רק דרך אחת לפנינו ברגע זה, אם אומרים הננו לחיות עם שכנינו – אלה אחינו ובשרנו – חיים משותפים בשנים הבאות עלינו לטובה והוא – דרך התאמת מגמותינו למגמותיהם, הם, בגבולות ההצהרה הבלפורית.

האפשרי הדבר?

בודאי ובודאי, ולראיה על כך, פנו־נא, אם תרצו, לאירלנד, לבלגיה ולשווייצריה.

מהו העם הבלגי?

הכל יודעים, אמנם, כי היתה אומה בלגית לפנים, ובימי יוליוס קיסר תפסה האומה הזאת מקום חשוב בספרו הידוע “דה־בלי־גליקי” (מלחמות הגליים). עם כל זה רבות היו הרפתקאות האומה הזאת בהמשך הדורות, ובימי נפוליון סיפחה קיסר צרפת לממלכתו האדירה. רק לאחר תבוסתו הגדולה בווטרלו החליטו מעצמות אירופה לחדש את בלגיה כמדינת בינים. אלא, שה“וואלונים”, דוברי הצרפתית, היו מעטים יותר מדי למדינה אשר כזאת. מבלי לשאול את פי המעונינים בדבר ניתקו המעצמות את חבלי ה“פלאמים” מעל ממלכת הולנד (אנטוורפן, גנט, פלנדריה) ויספחום למדינה הבלגית החדשה. הנה־כי־כן, נוצרה אותה בלגיה, שתחוג בשנת 1931 את יובל המאה להיווסדה. לבלגיה זו שלושה מיליונים וחצי “וואלונים”, דוברי צרפתית, וארבעה מיליונים וחצי “פלאמים”, דוברי הולנדית. האחרונים היו עד לפני המלחמה העולמית מקופחים בזכויותיהם. השפה הצרפתית שלטה בארץ, ונדמה היה כאילו חזרה בלגיה להיות אזור צרפתי בכל. לאט־לאט החלו ה“פלאמים” להרגיש בשפתם ובגזעם המיוחדים; לאט־לאט נוצרה מקרבם עצמאות פלאמית חשובה. בגנט נבנתה מכללה ל“פלאמים”. עתונים משלהם נוסדו לעשרות. ספרות שלימה עלתה ותפרח – הדומה כמעט בכל לספרות ההולנדית. עם כל זה לא עלה על דעת מישהו, ש“פלאמיה” צריכה לחזור ולהיות הולנדית. בלגיה הדו־לשונית, הדו־לאומית, יצרה לעצמה נפשיות משלה. המלך הבלגי, המורשון המשותף, הלעלנות הקרקעית שהוכרזה למדינה החדשה, רכישת מדינת קונגו באפריקה המרכזית, ובימי המלחמה העולמית – ההתנגדות לגרמניה, כל אלה לשו בבצק אחד את שני הגזעים ויצרו את האומה הבלגית, הצועדת כיום בראש המדינות הנאורות, עם תשעת מיליוני נפשותיה ומסחרה וגם תעשייתה הפוריים כל־כך.

*

אפס, למה לנו להביא דוגמאות ממדינות כה רחוקות מאתנו, נתבונן נא לנעשה בסביבתנו המיידית: למלך פייצל, שהסכים להיות מושל עיראק, תחת אשר קיווה להיות מלך כל ערב כולה; לאמיר עבדאללה, המרוצה לעמוד בראש מזרח־הירדן הקטוע, כשמאוויו למלוך בארץ־ישראל שלנו; לסורים גם הם, המוכנים לוותר על הלבנון הנוצרי, ובלבד שיחזירו להם את איסכנדרון ואת טראבלוס המזרחית; למלך איבן־סעוד, לאמיר תימן, לכל אותם השבטים הקרובים והרחוקים, שאינם חולמים עדיין על ממלכה כל־ערבית מהררי הטורוס ועד לאוקינוס ההודי. אין ערבי, כמובן, שלא יתגעגע לתקופות עומר איבן אל־חטאב והרון אל־רשיד. אין ערבי, אבל – מלבד חמומי־המוח – שלא יבין היטב, כי גם עומר וגם הרון אל־רשיד לא הגיעו לממלכתם כהרף עין.

טוב ויפה – יעירו רבים; אך מה יגידו תושבי המקום על הרעיונות הנועזים האלה? ההסכם יסכימו אותם הקוראים לעצמם, בקנאותם, אזרחי “סוריה אל־ג’נוביה” (סוריה הדרומית) להיקרע פעם ולתמיד מעל הגוש הערבי הגדול עם חצי־אייו הנרחב?

לדעתנו, אין כל אפשרות אחרת בפניהם. כ“פלאמים” בנוף הבלגי, כ“אירלנדים” בנוף הבריטי, כ“הולנדים” בנוף האפריקי – גם “הדרומיים” בנוף ה“פלשתיני” חלק הנם – אם ירצו בכך ואם ימאנו – מהמדינה החדשה שנוצרה בגאוניותו של בלפור, בחרבו של אלנבי, ברצונו של העם היהודי, בהשתדלותו של וייצמן, ובהסכמתו של חבר הלאומים. כ“יהודאים” במערב ארצנו כן יהיו ה“דרומיים” במזרחה – יסוד הכרחי בהתפתחות הארץ. אל תראום במצבם היום. אל תחשבום בורים ויחפים כולם. בעשר השנים לשלטון האנגלי הם התקדמו ויצליחו למאוד. עם ריבוי בתי־הספר, עם חיזוק החיים הכלכליים, עם פתיחת האופקים לחוץ, עם המשכת השינויים היסודיים בחיי המזרח מתורכיה ועד למצרים – מה יתקדמו ומה יצליחו עוד. שש מאות אלף הם היום. מיליון (אולי הרבה יותר, יחד עם מזרח־הירדן) יהיו מחר! אבותיהם אבותינו, לשונם כה דומה לשלנו, וכובד המרכז לחייהם מעכשיו ולתמיד אתנו יחד. שהרי אין אחד בקרבם וגם בקרבנו אשר יעז להאמין כי מעצמות אירופה תחזירנה את ארצנו זאת לאיזו מדינה מהמדינות המקיפות אותנו תהיינה אלו תורכיה או עיראק, ערב או מצרים.

בחיפה ובתל־אביב, בירושלים ובטבריה – דרומיים ויהודאים מתקרבים כבר אלה לאלה באלפי נימים. באחד ממנאמיו דיבר הנציב־העליון על הצורך ליצור בארץ ישראל “אבותיה (מולדת) משותפת”. אכן, לא הוא היה הראשון לראותה. סר הרברט סמואל הביע דעתו על־כך לא פעם. העברים ילחמו עד טיפת דמם האחרונה לעצמאותם העברית. הדרומיים ישתדלו לשמור ככל האפשר את קשריהם עם אחיהם הערבים. אף על פי כן, כבשוויצריה, הגרמנים, הצרפתים והאיטלקים – למרות הנסיונות שנעשו פעמים רבות לספחם לגרמניה, לצרפת ולאיטליה – כן גם אנו כאן למדינה משותפת ולאבותיה משותפת נדגול.

הנה מדוע עם כל התלהבותי הסוערת ליהודה העצמאית, פלשתיני אני באש לא פחות לוהטה.

*

אחר כל הנימוקים שהובאו לעיל הארהיב עוז להחליט, כי רעיון ה“פלשתיניות המשותפה” לשני יסודותיה הגזעיים של ארצנו ולשלושת יסודותיה הדתיים – נעוץ הוא כל־כך בליבות ההמונים שאין לחשוש לפקפוק וערעור כנגדו?

חלילה!

שהרי עוד בראשית דבר הודיתי מייד, כי הרגש הראשון אשר ירגישוהו הקוראים רובם – בקרב היהודאים לא כל כך אולי כבקרב ה“נגביים” – הוא של התקוממות פתעית נגד כפיית פתרון על שני הצדדים שלא מרצונם הטוב, ומי כמותי יודע גם כן כי עוד שנים תעבורנה בטרם יכירו כל חלקי הארץ – או רוב חלקיה לכל־הפחות – בנחיצות דוריית שכזאת? יחד עם כך חושבני, כי המציאות הנוכחית, עם איטיות גידול הישוב העברי, מצד אחד, והשפעת מאורעות משותפים לכל תושבי הארץ כולם, מצד שני, הם־הם שימהירו את תהליך ה“פלשתיניות” בשנים הבאות לקורותיה העצמאיים. הן אי־אפשר הדבר שצמד אחים יגורו יחדיו תחת כיפה אחת במלחמה נצחית ביניהם; אי־אפשר הדבר, שבחיים יום־יומיים כאלה לא יארעו ענינים שיחשבו בהכרח כמשותפים לשניהם.

הנה הולכים אנו ליצור תאריך משותף חדש לכל האזרחים כולם, ובזה – גם לרעיון ה“פלשתיניות”. בקרוב תונח אבן־הפינה לבנין הנמל הגדול בחיפה. יש בודאי שישאלו: מה ענין בנין נמל ולבעיה מדינית וממלכתית? נראה לנו, כי מכל המעשים הנעשים בארצנו זאת מאז הכיבוש הבריטי לטובת כל התושבים כולם – יצירת הנמל החיפאי הוא המעשה הכביר ביותר ותוצאותיו לעתידות ארצנו מי ישורן? הן דבר אחד ברור לכולנו מראש, והוא – שנמל חיפה יהיה, אם לא הגדול שבמזרח ים־התיכון, הרי לפחות אחד הכי גדולים בצידן של קושטא, פיריאוס, ואלכסנדריה. עשרות ספינות תחתורנה אליו, תפליגנה ממנו, תעגונה בו, והעיר הכרמלית חיפה תהיה אולי היותר פורחת והיותר מיושבת בארץ־ישראל. הישוער, שחיפה זאת תהיה רק לעברים? הישוער, שיהיה מישהו בקרבנו, אשר ינסה לקפח את זכות תושביה האחרים? ואם נמל זה לכולנו הוא, ואם בעיר זאת כולנו נחיה באחווה – האם לא חג משותף יהיה יום הנחת־האבן לבנין הנמל? אם את דעתי תרצו לדעת – הגדול שבחגינו המשותפים יהיה זה, והלואי שעשר, עשרים, השנים הבאות תעניקנה לנו עוד רבים־רבים אחרים שכמותו – כמסילת־ברזל מירושלים לבגדאד, למשל. התזכרו את הרצל וחזונו הנפלא על ראש הכרמל לחיפה המחרית? התראוה בדמיונכם – בעוד שנים מעטות בלבד – כנאפולי האיטלקית ליופיה, כמרסיליה הצרפתית לעושרה – גאון מדינתנו זאת ושעשועיה בעתיד! הנה מדוע מייחל אני, הנה מדוע צריכה כל ארץ־ישראל כולה להתפלל ליום שבו יחנוך נציבנו העליון את הנמל בשם בריטניה וחבר הלאומים, וימליט סוף סוף לתוך מימי התכלת הזכים את הגבול הראשון לרציף ה“פלשתיניות” במימושה זה האיתן, הודות לעזרתה של אנגליה בעמים.

*

אבל, באלה לא די.

מה שצריך לעשותו סוף סוף, מה שצריך לגשמו במהירות הכי אפשרית הוא לאחד את שיטת החינוך במדינת שני הגזעים השמיים, שני האחים הלשוניים – בני אבות משותפים. רק אם נחליט סוף־סוף להכיר באמת הפשוטה, כי לפחות מוסדות החינוך היסודיים למדינה שייכים הם; רק אם נעשה את הצעד המיישע האחד, להטיל את כל הוצאות בתי־הספר העבריים לא על מוסדותינו אנו, כאשר היה הדבר עד כה, בלתי־אם על ממשלת כל הארץ כולה – רק אז נצעד צעדים מדודים לקראת מחר בטוח ושלם. בודאי, את בתי־הספר העבריים שתנהל כנסת ישראל העצמאית, כאשר מנהל כל קנטון שווייצי את מוסדותיו הוא, אלא שהנהלתה זאת תיחשב כחלק מהנהלת החינוך הכללית אשר לארץ, עם חלק מהתקציב הכללי, ולא יקרה עוד הדבר המחפיר, לדעתנו, שרק לדוברי הערבית הרשות להיחשב כתלמידי המדינה, מאין כל איחוד שהוא בין שיטת הלימודים אשר להם ובין שיטת הלימודים אשר לנו. קורטוב של אחדות חינוכית הוא הכרח מדיני, כלכלי וחברתי לכולנו, כגון לימוד מספיק של ערבית ועברית בבית־הספר, וביחוד – הכנה שיטתית של כל ילדי הארץ ברוח ה“פלשתיניות”. עצם העובדה, שהעבריים דואגים לבתי־הספר שלהם בלבד אינה נותנת להם כל זכות להתאונן על מורי בתי־הספר הערביים, המחנכים את תלמידיהם ברוח שנאה והתנגדות לגזע העברי. התוכלו לשער שבית־ספר “ואלוני” ילמד לתלמידיו המצורפתים, כי ה“פלאמים” מזיקים לבלגיה ולהתפתחותה, או כי הגירת “פלאמים” חדשים לארץ צריכה להיות אסורה? בוחר אני לוותר במקצת על עליונות בתי־הספר העממיים שלנו, ביחסם לבתי־הספר הערביים, ובלבד שהדור הבא ילמד, בפקודת הממשלה, כי ה“פוליטיקה” אסורה על התלמידים, כי כל הדתות ראויות לכבוד ויקר, כי כל הגזעים חשובים להתפתחות המדינה, כי עברית וערבית הן שתי לשונותיה הרשמיות, כי יהודאים ו“נגביים” עתידים לחיות בה עד אחרית הימים באחווה ובשלום. רק בעשותנו זאת יוכלו העברים להתקדם בארץ גם אם יהיו בה המיעוט לעת־עתה וה“נגביים” לא יחששו לחייהם העתידים, גם אם יגיע תורם להיות בה המיעוט ביום מן הימים. הצריך אני להוסיף, כי לא יהיה עוד כדבר האיום הזה בארצנו, שפקיד מפקידי הממשלה לא ידע את אחת לשונותיה הרשמיות. מה שהושג כבר במסילות־הברזל, בדואר, במברקה, בשח־רחוק – אף במכס ובבתי־הדין, לפעמים – יושג בכל מחלקות הממשלה כולן, מהמשטרה והצבא עד לאויריה ולימיה. בקיצור: חוק חשבוני חדש ניצור בארצנו והוא – כי שנים הם בעצם אחד.

מובן הדבר מאליו, כי מדרשות ומכללות תשמשנה ברובן קניינו העצמי של כל אחד הגזעים המאוּחים, ואותו הגזע שיידע לפתח את מוסדותיו העליונים ביותר הוא־הוא שיכריע ביחס לתכניתו ורוחו גם להשפעתו על כלל העם.

*

לא לשם התפלספות גרידא כתבתי את דברי אלה; הן עוד לפני שבע שנים נתפרסם בשבועון האנגלי “ניו־פלשתיין”, – עתונה הרשמי של הסתדרות הציונית האמריקנית – מאמרי הראשון בנושא זה בשם The free state of Palestine ושבו גירענתי את מחשבותי המובאות במאמר זה. כשנה אחר־כך פירסמתי ב“דואר היום” שלושה מאמרים בשם “עבר ועבר” – ואחריהם ב“הצפירה” הוורשאית, “מנורה” הצרפתית, ושוב באותו “ניו־פלשתין” שורה של מאמרים על הצורך שארצנו תלך בעקבות שווייצריה או בלגיה. כי וותר לא ויתרתי מעולם על יהודה העצמאית בקרב המדינה המשותפה – אין כל צורך להדגיש, היות שמאז ומתמיד היה חלומי ממלכה יהודית נרחבה, מהתיכון עד לנהר־הפרת, ומהלבנון עד לתעלת־סואץ, כאשר תיארתיה במאמרים לבלי גבול. אם ל“פלשתיניות” אני איפוא כפי שביארתיה לעיל, הוא רק מפני שמאמין אני באמונה שלימה כי זוהי ורק זוהי הדרך לגישום חלומנו הסופי. ה“פלשתיניות” היא יורשתה הטבעית של הציונות בצעדה השני של אדמתנו זאת, באשר אם מובן הציונות היה בעיקר ההכנה לציון וההליכה אליה, הרי “פלשתיניות” מובנה הפרוזדור האפשרי לציון הבנויה.

כדברי “פאוסט” של גטה: “בראשית היתה רק המילה” – הציונות (או יותר נכון – חיבת־ציון הפעוטה לחובבינו הראשונים), עם שאיפותיה למדינה שלא היתה לנו בה גם אמה על אמה. על צד האמת, גם עכשיו עוד אנחנו בראשית הדברים, אלא שצועדים אנו כבר צעדים ממשיים ורשמיים על אדמת ישראל מלפנים, עם שני האחים, בני אותם האבות, שיחיו זה בצד זה באחווה. כי כור התאחוות זאת יביאנו לאחרית רצויה, לאותה “אחרית הימים” שאליהם געגועינו השוקקים.

בשביל כך אינני ירא לחזות מעכשיו את היום שבו יושיטו דוברי־ערבית את ידיהם לדוברי־העברית באחווה אמיתית; בשביל כך מאמין אני באמונה שלימה כי בעצם עינינו נחזה כולנו מתנופף על כל מגדל ובית, בכל ערי הארץ וכפריה, לא דגלה של אנגליה, כהיום, בלתי־אם הדגל המשותף לכולנו בתכלת רצועתה ממעל, בירקרק רצועתה ממטה, על פני שדה לבן שבמרכזו יחבוק מגל הסהר המזרחי את הכוכב המשוייש למגיננו הדוידי, ובזוויתו העליונה ה“יוניון ג’ק” האנגלי – כבאפריקה הדרומית היום. מובן, שבתל־אביב ובכל כפרינו אנו יתנופף דגלנו התכול־לבן בצילו של הדגל המשותף.

זוהי “פלשתיניות”. זוהי ציונותי.

ד“ה, כ”א בשבט תרפ"ט – 1.2.1929

---

ברית – אחים, לא "ברית שלום"

מאת

איתמר בן־אב"י

כל ארץ־ישראל כולה – עם ישובה היהודי בראש ובראשונה – עקבה בענין אחר שביתת הנהגים היהודית־ערבית, שלא ידעה כמותה בכל קורות ארצנו לפני־כן, וה' הוא היודע כי לא חסרי שביתות היתה ארצנו עד כה. זאת ועוד: אפשר לומר כי בפעם הראשונה בחיי הארץ נטו ההמונים הרחבים אשר לישוב הזה, ברובם המכריע, ערבים ועברים כאחד, לצידם של השובתים המשותפים, ולשאחרי תעתועים לאין־קץ הוכרזה השביתה המצופה, למשך ארבע־ועשרים שעה אמנם, הרגישו מיליון האזרחים את ליבותיהם פועמים בהלם מדוד ונפלא, אשר העביר בכולם גלים רועדים לסיפוק נפשי יוצא מן הכלל.

מה הן הסיבות לכל אלה? מדוע רק הפעם ולא תמיד?

אלפי תשובות יש לשאלות אלו, ועוד תישפך דיו רבה להשטיחן על גליונות העתונים והחיבורים להבא, אך התשובה הבולטת ביותר, הבוקעת ועולה מכל פה, הקולעת אל המטרה מייד, היא רק אחת: סוף־סוף נפתחה הדלת לאחדות הגזעים על אדמת כנען העתיקה, ורוח שפיים עבר דרך בה, בשפע מרנין ומחלים, אם לא לטאטא עד היסוד עדיין את האוירה המורעלה שעטפה את החדר מזה כבר עשר שנים…

בודאי: לאחר מעשה, וביחוד לאחר ההחלטה הנבונה מצידם של מנהלי השביתה, עם חסן צדקי אל דג’אני בראשם, שידעו לבלום את סערתם הצודקת ויסתפקו בשביתת־מחאה בלבד – שוב מרימים נרגנים את ראשיהם למצוא דופי בתנועה היפה, אשר איחדה הפעם את הערבים והעברים לגוש איתן אחד. מתוך דברי ה“ג’אמעה” ביחוד, בטאונו של המופתי, ניכרת האכזבה הרבה על אשר לא שימשה שביתת הנהגים בסיס וקרקע לתנועת־מרד כללית. במילים ברורות למדי מבאר עתון המופתי לקוראיו, כי אמנם היתה זאת “הפעם הראשונה, שחלק גדול של יהודים וערבים באים לידי הסכמה ביניהם, ולו גם על ענין מסוים”, ולאחר שהוא מוסר ידיעות מגמתיות־כוזבות שמטרתן לעורר בקרב הערבים חשדות־הבל, כאילו הושגו הכספים לקיום השביתה המשותפה ממקורות “בולשבים” ו“ציונים”, פונה הוא לנהגים הערבים ומייעץ להם לבל ימשיכו את “ההסכם” הזה עם היהודים להבא, יען הוא “חושש שמא יגרור הסכם זה הסכמים אחרים בין הערבים והיהודים, שהמתווך ביניהם יהיה כספי היהודים ואנשים אחדים נעדרי מצפון מבעלי־הפניות שבין הערבים”. כוונת ההערות הללו היא לשים לאל כמובן את המאמצים היפים הראשונים בדרך ההתהבנות לשני העמים היושבים בשכנות הכרחית בכמה וכמה מערי הארץ ומכפריה העתיקים והחדשים, ועוד נשמע דברים שכמותן לרוב גם להבא.

כל אלה לא יוכלו למחוק את העובדה שנעשתה, ולא יעצרו כוח עוד לחסום שוב את הדלת שנפתחה. מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן. ארץ־ישראל בהמוניה הרחמים עייפת זעזועים היא לבלי־די. היא רוצה להתנער ממשא כבד של שנאה, נקם ונטירה, ומטרתה החבויה והאמיתית היא לחזור לאט־לאט אך בבטחה למשטר תנועה, עבודה ופוריות. מכאן הפתאומיות להסכם הנהגים העברים והערבים, שהצליח מעבר לכל המקווה. מכאן גם כריתת־הברית המיוחלה בין ספני יפו ותל־אביב, מכאן היחס הטוב והידידותי שבין שני אזורי הנמל החיפואי. מכאן התגברות הידידות והאחווה בטבריה הגנדרנית והצוחקה. מכאן מה שיתהווה עוד מחר, מחרתיים, בשנים הבאות עלינו לטובה.

“נתכלכלה!” קראנו על עמודי עתון זה ימים רבים לפני הסכמי הנהגים והספנים. ואמנם זאת היא ההרגשה הרווחת בקרב כל האזרחים.

אם ירצו בכך רודפי־הבלבולים ואם לא ירצו, ארצנו הולכת הלוך והתכלכל מיום־ליום יותר ויותר.

ובכלכלתה זו הבריאה והרעננה גם תשועתה המהירה והמלאה.

*

ואולם מה שנתן ל“התכלכלות” ארצנו המשותפת את ערכה הגדול והמכריע הוא התקדים שהונהג בהסכמים הנזכרים לעיל.

בעניני כלכלה, אדונינו עורכי ה“ג’אמעה” וה“פלשתין”, אין מה שאתם קוראים לו בהתמדה מעייפת ומטרידה בשם “רוב” ו“מיעוט”. בעניני כלכלה יכול הרוב לפעול הרבה פחות מהמיעוט, ופעמים רבות, כמעט תמיד, עשוי מיעוט נמרץ, תוסס ויודע את אשר לפניו, לעזור בדרכים בלתי־מקוות לרוב קצת רשלן, לאוט ו“שמח בחלקו” אולי יותר מדי. על סף שלושה חלקי עולם יושבים אנחנו כאן, וחרף המשבר העולמי הנורא אשר נגע בארצנו גם היא אין דבר המפליא את מבקרינו מחוץ כהתפתחותנו בעשר השנים האחרונות. ירושלים היתה לבירה יפהפיה ומאוכלסת. תל־אביב צועדת צעדי ענק לקראת עתידה המזהיר, נמל חיפה חובק כבר במעגנו הקוסם אניות גדולות למדי ומסילת־הברזל הבגדאדית אינה עוד חלום. תהי דעתנו על תכנית הפיתוח מה שתהיה הריהי עומדת בשערינו כמציאות המחר. רוטנברג מקוה להעניק לנו את חשמל הירדן בחצי המחיר העכשוי, ואשלגי ים־המלח כבר הגיעו ללונדון, אם כי בכמות קטנה, לעת־עתה. לפני יומיים שוחח כותב טורים אלה עם אחד הפקידים העליונים השוקד על התכלכלות ארצנו, ומעל מפת הארץ, כפי שמוסמרה על כתלי משרדו, הראה את כל הנגב הגדול “שאין ערוך ליופיו – קרא האיש בהתפעלות – ועל הכל בעושרו: נפט, פוספאט, ונחושת הם מקטני אוצרותיו, ולכשיתממש זכיון הדיוג בעציון גבר, ליד עקבה, תהיה ארץ־ישראל – כה הצהיר בהתפעלות – לכנען חדישה ואדירה”…

ובכנען חדישה ואדירה זאת, שבה תתפוס יהודה העצמאית באזוריה העברים מקום יותר גדול ויותר מקיף מכפי שנוכל לצייר לעצמנו ברגע זה – לא ישתלט עוד אחד העמים על משנהו. כבקרב כל בית משפחה כן גם ב“פלשתינה” זאת לא תהיה כל פדות בין אח לאח, בין אחות לאחות. הבכור יזכה אולי – על צד האמת הרי זכה כבר בשל התרשלות הצעיר – בחלקה קרקעית יותר גדולה, בנכסי־צאן־ברזל יותר מרובים. אבל, בכל שאר ענפי הפעולה והיצירה, לא הזכיה היסודית היא אשר תכריע, בלתי אם ההבנה, העבודה, הרצון. זכות שווה לשני האחים, לשתי האחיות. זכות שווה בשפה, בחברה, בחלוקת העבודה, בהנהלת הענינים הפנימיים והחיצוניים. כבימי אברהם ולוט בן־אחיו, שחילקו את הארץ על בסיס שוויון גמור ובהתאמה מראש, יען “כבדה מנשוא את שניהם” במקום אחד ובעונה אחת, כן גם היום יהודה וישמעאל, והכלכלה היא־היא אשר תסול לפני שניהם את הדרכים הישרות והבטוחות להתפתחותם העתידה – דוגמת מה שאירע בימים אלה בשניים מעורקי החיים למדינתנו המתחילה – הספנות והנהגות.

מחר, היו־נא בטוחים, יוכרחו הפרדסנים, ערבים ועברים, לבוא גם הם לידי הבנה מתואמת ופוריה.

מחר, היו־נא מוכנים, נושיט יד איש לרעהו בענין תחנת מסילת־ברזל ליפו־תל־אביב, בענין מוצא שווקים מיוחדים למוז הארץ־ישראלי, בענין ניצול הנפט המקומי לטובתה של כל הארץ, בענין קביעת סידורי אחווה וידידות בשאלת התיירות, מקור ברכה אל־שני לאדמת האבות, לבלתי תישאר בידים מצומצמות, בידים צדדיות בלבד.

כן. צעד צועדת הכלכלה, ושום דבר לא יעצור בעדה – אפילו המופתי ונאמניו האחרונים…

*

מזה ארבע־חמש שנים נתכנסה בארצנו חבורה קטנה, שחבריה מעטים אך עקשנים. היא מטיפה לעם העברי בארצו, בעל־פה וגם באמצעות חוברות וספרים, להגיע ל“ברית־שלום” עם שכנינו הערבים. עצם המטרה מאתנו ילידי הארץ נגנבה. הן אנחנו הצגנוה כדגל לפעולותינו כאן למן היום הראשון ליצירת “דואר־היום”. הן על ידינו, אזרחי הערים והמושבות, נעשו המאמצים הראשונים להתקרבות שני הגזעים ולהתיידדותם. בקול רם קראנו תמיד, כי כל זמן שלא תימצא הדרך ליישוב הסכסוכים בין יהודה לישמעאל מחוץ להשפעת האנגלים, לא תדע ארצנו מנוחה.

אלא מה? שמעולם לא התכוונו, אנחנו הילידים למדיניות גלותית, התרפסותית; מעולם לא הטיפונו להרכנת ראשי העברים בפני אחיהם הערבים, מעולם לא הצטחקנו לשכנינו אלה כשמפיותיהם קללות וזלזולים.

שאלו את הערבים עצמם והגידוכם, מה רב הנזק שהזיקו לכל ענין ההבנה עם הערבים אנשי “ברית־שלום” בתעמולתם חסרת הגאווה ועקרת־ההגיון. הן מסוכנים הם, בעיני ה“פלשטין”. למשל, יותר מהרביזיוניסטים עם כל סערתם, דוקא בשל מוכנותם לכל ויתור שהוא הנחשב בעיניו ל“עורמה מדינית מסוכנה ומשפילה”.

כאבותינו הקדמונים קוראים גם אנחנו: אל־נא תכריזו יומם ולילה שלום, שלום לכשאין שלום.

“ברית־שלום” בצורתה הידועה – עם מגנס, ברגמן, הנס כהן ור' בנימין בראשה – אינה אלא בדותה, אלא הבל!

הברית שגם אנו שואפים לה, שכל ישראל ישאף ויתגעגע אליה בכל לב, לא תהיה אשר היא צריכה להיות, כל זמן שיסודותיה לא יהיו מבוססים, איתנים, גאים.

הברית העתידה בין הערבים והעברים לעתיד לבוא – והיא בוא תבוא, האמינו־נא! – לא תדע הפלייה בין שני העמים, שההשגחה עצמה הטילה עליהם חיי שכנות ושותפות; ברית־אחים בכל השאלות, בכל הענינים, בכל ההחלטות; ברית־אחים, שתיכרת בין־הבתרים, מתוך צורך חיוני והסכם הדדי, על יסודות ויתורים קרקעיים מצד האח הגדול וכספיים מצד האח הקטן.

ברית משולשת – עברית, מושלמית ונוצרית – שתחזיר לארץ קסומה זאת את ימי יפעתה מלפנים, לתועלת כל המזרח הקרוב כולו.

ד“ה, כ”ז באב תרצ"א – 10.8.1931

---

הצהרה בלפורית ערבית

מאת

איתמר בן־אב"י

לשני דברים סייעו הרביזיונסטים בתכסיסיהם, לפני התפוררותם המפתיעה, והם – בחירת מנהיגות אפסית וממויימת ודחיית ההגדרה הסופית למטרות הציונות.

המנהיגות החדשה לא תוכל, גם אם תרצה, לקבוע מדיניות לא־וייצמנית. צל־הענק של המנהיג הקודם לא יסור מעליה גם לרגע קל, ויפה סיים ניידיץ' הפיקח את הערותיו לאחד העתונאים, באמרו: “הכנסיה הי”ז רצחה אדם, אבל לא הרגה את שיטתו“. על כורחם ושלא מרצונם ייתלו גם סוקולוב בשבעים שנותיו, וגם חבריו הננסים, ברובם, באילן הגדול אשר עודנו מושרש עמוק־עמוק בקרקעו המייחלת לפעולות חדשות. מדי פרוץ משבר כלשהו בתנועה המזועזעה ייאספו מסביבו ויאחזו בכנפי בגדו לקרוא לו בקול אחד “קצין תהיה לנו, חיים!” זוהי התוצאה היותר בולטת לכנסיה האחרונה, ובשבת ז’בוטינסקי בודד וגלמוד בחדרו אשר בפאריז, עליו לתהות במרירות ב”חאראקירי" הפנימי הזה בעצם השפעתו האישית: עם רציחת וייצמן לשנתיים ימים לכל היותר, התרצחו גם הוא וגם שיטתו לימים רבים מאוד.

יותר חשוב, אבל, בעינינו הוא אומץ־הלב שגילתה הכנסיה, בשיא רגעי טירופה, לדחות בשתי ידים את ההגדרה הסופית. נושאי־כליו של מנהיג הרביזיוניסטים טוענים כי גרמו לכך “מברקי־הבגידה” אשר הגיעו לבאזל בשעה אחרונה להבהיל את הכנסיה האומללה בהתראות שוא. הצדק אתם אולי, ואולם אין טענה זאת סותרת את עצם העובדה. מדוע לא ידעו גם הרביזיוניסטים להציף את הכנסיה ב“מברקי־גבורה” כדי להסעירה עד לידי התלהבות אל־שניה? מדוע הוקיעו לעיני רואיהם הנדהמים רפיונות וניגודים פנימיים, שהבאישו את ריחם, ברגעים האחרונים אף בעיני תומכים מובהקים כדה־האז, סטיפן וייז, יוליאן מק ורוב חברי “המזרחי”? אם כה ואם כה – “אוי לקדרה”, ולכל הלהג על “רוב עברי מיידי בשני עברי הירדן”, כשאין זיק של תקוה ליצור רוב עברי אף מעברו האחד, המערבי, במשך חמישים השנים הבאות עלינו לזעזועים ולמשברים. אך אילו כינס ז’בוטינסקי, כדעתו הראשונית, את ה“יודנשטאמנל־קונגרס” מייד לאחר קריעת כרטיסי הצירים וזריקת “המטבע התקציבית” בפני אויביו, ולאחר הכרזת ההגדרה הסופית הנזכרת, אילו יצא חוצץ בראש צה“רו ובית”ריו לאסוף מחנה גדול של חלוצי־מייד ושל בני יהושע, כי עתה היו פני הדברים משתנים אולי גם בלונדון וגם בירושלים שתיהן. אבל, מה לעשות, אם מכל ההמולה אשר קמה באולם הכנסיה באותו “השחר האפור” – כפי תיאורו המקסים והמדאיב של אורי קיסרי בכתבתו ל“דואר היום” – נשארו רק מחנק האבק וצחנת החרפה העוטפים את כולנו עד למרירות וליאוש, כמעט.

*

אפס, אם למרירות יש אמנם מקום במחנותינו – ליאוש בל ניתן את ידינו בארץ־ישראל. כי בנפשנו הוא.

ויאוש, ההגידו־נא, למה הוא?

הנה רואים אנו בעצם עינינו, כי אין השד שחור כפי שתיארוהו לפנינו. איש מאתנו לא ירצה להסתיר את האמת כמות־שהיא, ומי מאתנו יכחיש את האפשרות שבאחד הימים יתחדשו פעולות התקפות, התנפלויות שיחזירונו לימי האודם של אב תרפ"ט – מבלי להרתיענו, כמובן, אף כחוט השערה? אף־על־פי־כן, כל אותם הרואים נכוחה בקרבנו, כל אותם העוקבים אחר הענינים לאשורם, כל הקוראים את הדברים בין השיטין, יודעים אל נכון, כי דבר מה שונה כבר בארץ הזאת מאז “הספר הלבן” לפאספילד. רתיעות תהיינה גם להבא. הפתעות לא תימנענה מאתנו אולי גם מחר, אך הראו נא לנו עם אחד בעמים שלא ידע אבני־נגף בדרכו קדימה, שלא זכה להפתעות בתקוותיו המעפילות. אגיד עוד יותר: לדעתי, אוי לה לאומה המצליחה תמיד. אוי לה לממשלה שאינה יודעת לסגת בשעת הסכנה. נסיגה אינה תבוסה והסתגלות אינה התרכּנות. אדרבה – כגשר ההוא, שמהנדסיו מוכרחים לגמשו עד למידה ידועה לבל יתקעקע פתאום, כן גם עם השואף לדרורו חייב להתגמש בהליכותיו המדיניות ובתכסיסיו המלחמתיים.

הצהרת בלפור האנגלית לא הביאה לנו את הגאולה השלימה. כל הכופר באמת זאת כופר הוא היום בעיקר. אך הסיבה לכשלון ההצהרה הבלפורית האנגלית אינה אך ורק ברמיית הממשלה הלונדונית ובנרגנויות הפקידות הירושלמית. יהי־נא העוז בליבנו לוידוי, ונכריז־נא גבוהה־גבוהה, למרות החשש פן יאזינונו בגת, כי הסיבה האמיתית לכל צרותינו עד היום היתה, שיחד עם השגת מיסמך אנגלי לביתנו הלאומי לא השגנו גם – ואולי דוקא – מיסמך ערבי. מה שהבינוהו ברנדייס ופרנקפורטר בהישמעם עוד בימי המלחמה העולמית לעצת אחדים מבני ארץ־ישראל הנועזים, ואהרון אהרונסון בראשם, לא היבנוהו – כהודאת עצמם – וייצמן וסוקולוב שניהם, ועוד יבוא היום אולי לספר כיצד נתמזמזו כל מאמצי הציונים האמריקאים מסביב לועידת השלום בפאריז בשל עיוורונו של סוקולוב, העומד כיום – הודות לז’בוטינסקי – בראש התנועה הציונית העולמית, גם כראש הסוכנות היהודית לארץ־ישראל. רק הוא האשם בדבר, שפרנקפורטר קיבל אז מידי המלך פייצל (האמיר פייצל בימים ההם) רק איגרת־אהדה ולא “הצהרה ממלכתית”. רק הוא האשם, שראיונו של אותו פייצל עם ברון ג’ימס דה־רוטשילד, בארמונו הפאריזי, נגמר במחמאות סתם ולא ב“ברית האחים”. רק מאמץ קטן אחד בכיוון הרצוי ואמונה פחות איתנה בכל־כוחיותם של לויד־ג’ורג', בריאן, וילסון ואורלנדו, היו משנים את פני הדברים, ורעיונו של הברון ג’ימס לבנות בירושלים ארמון משוייש לממלכה יהודית מיידית לא היתה נופלת במים זידונים…

*

מה צריך, אם כן, לעשות כדי לתקן את הטעות שנעשתה בקלות־ראש כל־כך מפתיעה?

צריך לחדש את המשא־והמתן להשגת אותה ההצהרה הבלפורית הערבית, שממנה יכולת העבודה הגלויה והשלומית, לקראת העתיד העברי המיידי.

ומובן, שבמשא־ומתן זה לא יהיה כל מדרך־כף־רגל למנהיגי “ברית־שלום”, שלהם ורק להם חייבת תנועתנו את מירע יחסיה עם הערבים. אינני ירא לומר, כי אלמלא תעמולתם המתרפסת, אלמלא נכונותם לכל הכנעה, לכל התפייסות, לכל התמחקות, כי עתה לא היינו רחוקים מאוד מקשור קשרי התהבנות והתיידדות עם הערבים שכנינו. כחברי “אגודת ישראל” ההולכים אל המופתי ללחוץ את ידו גם בשעות התקפותיו הסוערות נגד ביתנו הלאומי, כן גם חברי “ברית שלום” בהכרזותיהם השונות. מכל שיחות כותב הדברים האלה עם אותם מראשי הערבים, שההסכם עם העברים אינו להם לזוועה, חוזר לבלי־סוף הנימוק הטיפוסי הזה:

־ אבל, “ברית־שלום” מסכימה לבריתיה (פדרציה) ערבית. היא מסכימה למועצה מחוקקת משותפת. היא מסכימה לדו־לאומיות במובנה הערבי, של רוב ערבי וזכויות מיעוט ליהודים אשר בקירבו. היא מסכימה להחלפת המטרה המדינית של הבית הלאומי במטרה רוחנית בלבד. היא מסכימה אפילו ליצירת הטיפוס החדש, הטיפוס היהודי־הערבי. כל בני ארץ־ישראל ייהפכו ליהודים־ערבים, כיהודי אנגליה, שהנם אנגלים, וכיהודי איטליה, שהנם איטלקים…

*

חן־חן!

אם זהו ביתכם הלאומי, אדוני ה“ברית־שלומיים” – למה היה לכם לבוא ארצה־ישראל? למה לא הסתפקתם בליטא, בפולניה, ברומניה, ביוון, בגרמניה ובאוסטריה, אפילו, שבהן מעיזים היהודים להיבדל לעם מיוחד – העם היהודי.

לא.

עם כל גזעיותנו המשותפת, לשונותינו הדומות זו לזו, געגועינו לעבר מזרחי מזהיר – אין ברצוננו ליהפך לערבים.

לזאת לא יסכים הישוב, ברובו המכריע, לעולמים. ואותם ממנהיגי שכנינו המוכנים גם היום למשא־ומתן מחודש עם מנהיגינו אנו, יודעים היטב כי ראש וראשונה לכל דרישותינו – עממיותנו המיוחדה – עצמאותנו המלאה.

הצהרה בלפורית ערבית צריכה, איפוא, להכיר בדרך גלויה ועל בסיס הסכם הדדי, באותו הבית הלאומי שהבטיחוהו לנו אנגליה וצרפת, לראשונה, וארבע וחמישים חברות חבר־הלאומים אחריהן.

הצהרה בלפורית ערבית מוכרחת איפוא להסכים לויתורים קרקעיים לטובת העברים, תמורת ויתורים כספיים לטובת הערבים. גם לפתיחת השערים לרווחה בפני עולים חדשים – למשל, 88,000 היהודים הבגדאדים, 50,000 היהודים הסורים, 90,000 היהודים הסלוניקיים, 40,000 היהודים התימנים, 150,000 היהודים התורכים – עולי־בבל חדשים לביצור יהודה השלישית…

תאמרו: והיכן הם הערבים, שיעזו לתת לעם העברי את ההצרה הבלפורית הערבית? לזה אענה: והיכן הם העברים שיעזו להיכנס במשא־מתן מסוג זה בהחלטת אראלים? בו ברגע – הבטחתיכם – שמשני הצדדים תימצא ההעזה, והמנהיגים יהיו מוכנים להושטת ידים אלה לאלה – תימצא הדרך לישועה, וההצהרה הבלפורית האנגלית תצלול אז בתהום הזכרונות הדוריים…

דרך אחרת אין.

ד“ה, י' בתשרי תרצ”ב – 21.9.1931

---

האמיר פייצל בעכו

מאת

איתמר בן־אב"י

¹

שני שבועות עברו מיום שנכנסו הצרפתים לדמשק, ובאופק הסורי הקרוב שלום ושלווה. מה שראינו בימי המלחמה העולמית, בשעת כניסתה של תורכיה לתוך המדורה הכללית, כשקיווה ממנה הקיסר וילהלם התקוממות מיידית של האישלאם כולו, ראינו אף עכשיו: הערבים לא הרימו את נס־המרד בחורן, מוסטפה־כמאל לא הספיק להביא את הבולשבים דרומה, הבדווים לא שלחו את מאות אלפיהם מנקיקי המידבר, ומלך חיג’אז, אביו של האמיר פייצל, הסתפק במחאתו הרשמית גרידא. גם הפעם הוכיח המושלמי שהוא בטבעו נכנע למה שנגזר עליו משמים ושהוא מקבל את הרעה מבלי התמרמרות יתירה: “הן שלוש מאות מיליון מושלמים יש בעולם ויום יבוא וגוש עצום זה ייקום את נקמתו” – כן מרטן הערבי מבין שפתיו הנשוכות, ועובד הוא הלאה את עבודת יומו.

צריך להודות ש“הכנעה נאה” זו יש בה הרבה מן היופי והגדלות, אם כי לא רבים הם העמים – ואנחנו בתוכם – העלולים להסתגל אליה בנקל. לחשוב שבאירופה המזרחית נדחקו התורכים לקצה חרטומה אשר ליד הבוספור ושצ’טלג’ה, מרחק שעה ממנה ברכבת, היא עיר־הגבול במערב, כשצבאו של סולימן הגדול לפנים רדה בבודפסט והגיע עד לחומותיה של וינה; לזכור שהבנין המוחמדי העצום עמד על אשיותיו בליבה של פרס, ליד איספהאן, ובירכה של צרפת, ליד פואטיה – ושהיום רק מכה ומדינה, בממלכה עשירת קרנים זו, נשארו מבצר הערביוּת. לחשוב ולזכור כל אלה ולשאת את משא־הכאב מבלי צעוק “אויה” – כמה כיבוש־יצר יש כאן, ובמידה רבה – כמה גבורה!

אלו הן, בלי־ספק, קצת מההירהורים המתרוצצים במוחו של האמיר פייצל, כשעיניו משוטטות מחלונות מקלטו, אשר בעכו, אל פני הנמל הכנעני העתיק, ובפעם הראשונה אולי מיום שהחל לחלום, בעודנו תלמיד בקושטא, על תחיית עמו האהוב עליו, יודע הוא מנוחה של עיון ופילוסופיה.

שהרי הרבה־הרבה למד הנסיך האהוד הזה בשש השנים האחרונות. מגדולי החולמים הערבים היה, מאותם שהרגישו בעורקיהם את דמי מוחמד ועבד־אלאמלך, עומר והרון־אל־רשיד, ובחובו אצר כוחות־איתנים של דחיפה ופעולה. בצדק חשב פייצל תמיד, שלא לשולטאן בקושטא היתה שייכת עטרת האישלאם אלא לאביו חוסיין, ובצדק רב יותר מצא שלא מהתוגרים נשקפו עתידות לערביוּת ולאישלאם אלא מאחיו ללשון ולדם – הערבים עצמם. ולכן, למרות חינוכו התורכי והמחמאות אשר הוקף בהן בכל החוגים הקושטאים, לא חדל פייצל מרכז את כל מחשבותיו לעומת נקודה אחת: חרות ערב.

והנה הגיע הרגע המקווה, המלחמה העולמית הוכרזה, ותורכיה נכנסה לתוכה כבעלת־ברית לגרמניה. מיד ביאר פייצל לאביו, שהיה אז רק “השריף” ממכה, כי זו היא ההזדמנות היותר נוחה לפעולה מיידית: השולטאן בחר בגרמניה – הוא ואביו יבחרו באנגליה, והיה כי ינצחו האנגלים – ובזה לא פיקפק אף לרגע קל – ידרוש מהם הוא את שיחרור ערב לא בלבד, אלא את אחדותן של כל המדינות הערביות.

אפס, הטעות היסודית שטעו בה הערבים מתחילתם היא־היא שדחפה גם את פייצל לחלום יותר מדי. אכן, את חבלי ספרד לא ביקש לכבוש שוב, וגם את מרוקו ואת אלג’יר, את תוניס ואת טריפולי, ואת מצרים גם היא לא הכניס לתכנית תקוותיו. לעומת זאת הודיע בגלוי לכל מי שאבה לשמוע כי באסיה עצמה כל אשר בשם ערבי ייקרא – למדינת ערב הגדולה ייחשב. על־ידי כך התנגש מיד באנגלים אשר בעדן ובעומאן, בציונים אשר בארץ־ישראל ובצרפתים אשר לא נכנסו עדיין ביירותה, ובסיס בניינו נזדעזע עוד מראשיתו.

עם כל־זה דומה היה כאילו התגלגל הכדור הערבי קדימה הודות להתלהבותו של האמיר פייצל, שידע לדבר ולהקסים. רוח של לאומיות נשבה בכל שדרות הערבים אשר במזרח. חיג’אז עצמה הוכרזה חופשית, “השריף” עלה על כסא־המלוכה בהסכמת אירופה, דגל ערבי התנופף על פני מגדלים ומבצרים ויהי לנס לבני־ערב בכל מקום, והאמיר פייצל, על סוסו הלבן, דהר צפונה תמיד, בראש חילותיו, קדימה לעומת עיר־היופי דמשק, אותה העיר הנפלאה שמתוכה הגיח הכוח הערבי האמיתי לכל קצות העולם.

ההצלחה עברה כל גבול, ואילו ידעו הערבים לבלום את רוחם בעוד מועד ולהסתפק ב“שלל” העשיר הזה כי אז הוסיף המלך פייצל לשבת עוד היום על גדות האמנה והפרפר. אך בהצלחה זו עצמה היתה טמונה גם סכנת ההגזמה, ומתוך דרישות צודקות בעיקרן התפתחו תביעות שלא הגיע זמנן בשום־אופן. שהרי, דבר אחד שכחו הערבים בכל הענין: את חירותם זו השיגו הפעם לא רק בכוחות עצמם, אלא בכוחות עוזריהם האנגלים והצרפתים. אלמלא אלנבי בארץ־ישראל, ד’ספרה בסלוניקי ופוש בצרפת, כי אז לא הוכתה גרמניה, לא נשברה תורכיה, לא שוחררה סוריה – ופייצל היה נשאר בנו של ה“שריף” במכה ובמדינה.

טעות יסודית זו היא־היא אשר הוליכה את הערבים שולל, ותעוור את עיני ראשיהם ומנהיגיהם. “סוריה רבתי המאוחדת”, למן הררי הטורוס ועד לתעלת סואץ, למן ים־האדום ועד לנהר הפרת, לא מצאה חן ביותר בעיני אותם העמים שלהם ענינים במזרח, ולמן רגע הכתרתו של פייצל כמלך על סוריה גדולה ונרחבה זו, החלה לגבי הערבים תנועת הנסיגה. וכאן יש להצהיר בכל תוקף: לא פייצל הוא האשם בזה. דוקא עכשיו, שאין הוא מולך בדמשק; דוקא עכשיו, ששוהה הוא בעכו, בערב שובו לחיג’אז, ־ דוקא עכשיו טוב להעיר, שאילו שמעו הערבים לעצתו של מי שהיה מלכם הנבחר כי אז לא אירעו המאורעות האחרונים, והכל היה נשאר בעינו כמקודם.

מי שראה את פייצל בפאריז, מי שפגש בו בבתים פרטיים, מי שדיבר עמו פנים־אל־ פנים, באין איש מסביבו, ידע כמה טוב ורך, כמה עדין ונעים היה הנסיך הערבי הזה בכל אשר עשה. אכן, את הערבים אהב לפני כל; אכן, את טובתם הם דרש בראש ובראשונה. אלא, שמוחו היה בריא, ועינו השחורה חדה, וידו הדקה זהירה, ולכן ידע הוא מה שלא אבו תומכיו לדעת ולהבין כלל־ועיקר. מפני כך ניסה פייצל לבוא לידי הסכמה עם המעונינים במזרח הקרוב – עם האנגלים, עם הצרפתים, וגם – עם הציונים.

ויען החליטו בדמשק אחרת – יושב היום פייצל המלך בגלות עכו העתיקה, אותה עכו שהדמשקאים דרשו להיותה שלהם, ושמפני שאין היא שלהם מצא בה מלכם הנודד מקלט לנפשו ולרוחו.

הוי, לוא אפשר היה להשיב את הענינים לקדמותם; לוא אפשר היה לשמוע לקולו של פייצל; לוא אפשר היה להסתפק בסוריה גדולה – אם כי לא “מאוחדת”; לוא אפשר היה ללאט ולא להחיפז – צעד אחר צעד, ולא צעדים גסים קדימה ואחריהם צעדים יותר גסים אחורנית, כי אז…

ככה חושבים היום רבים בדמשק, בהתבוננם אל דגל צרפת המתנוסס לרוח עירם. ככה חושב בודאי גם האמיר פייצל, כשבקרבתו משתקשקים הגלים ללחוש באזניו:

− עוד אפשר לתקן את המעוות, אם רק ידעו הערבים אחיך לרצות מעט ולעשות הרבה.

ד“ה, כ”ה באב תר"פ – 9.8.1920

---

שכנתנו הנוצרית

מאת

איתמר בן־אב"י

סוק־אל־גארב, לבנון

יושב אני, מזה ימים אחדים, על מרפסת המשקיפה אל אחד המראות היותר נפלאים בעולם. מרחב ימי ויבשתי עצום, שתחילתו הגלויה בצפונה של צידון וסופו הטמיר בדרומה של טראבלוס המזרחית – משתטח לעיני המשקיף כבמפת־קסמים. התכלת היותר מוזרה, בחליפותיה בוקר, צהרים, ערב ולילה, וירקרק היותר עשיר בחולות, בשפלה, בגבעות ובהרים, מתלכדים כאן למזיגה מלאה שאין ערוך ליופיה ולתפארתה בכל המזרח הקרוב, מחוץ לארץ־ישראל שלנו. לא עוד, אלא שלרגעים מגיעים המראות השונים לידי בוהק טבעי שכזה, ביחוד עם רפרופי השחר ועם דמדומי בין־הערבים, שאי־אפשר כמעט להאמין כי באמת אדמת־חלד היא זאת, ולא גן־העדן בכל משמעותו ויפעתו.

פתאום מהדהדים קולות עזים באויר הזך והטרי: הלשון הערבית היא זאת, במבטאה הסורי הלבנוני, הדרוזי, מפיותיהם של עוברי־אורח ויושבי־גגות. ובהגיח ממערב, בחשכת הלילה המתחיל, אלפי האורות של הנמל הגדול הקרוב כל כך – מתבהרת אז במוחי העייף והנדהם ההכרה המפליאה, שאמנם במדינת הלבנון הגדול אני שוהה עכשיו, מדינה שחלמוה בניה מאות בשנים לשוא, עד שאישרוה הצרפתים והאנגלים בכניסתם ביירותה מיד אחר גמר המלחמה העולמית.

והנה־הנה לפניך כאן – זו המדינה האחת בעולם, שסגולתה העיקרית היא לא כל־כך לאומיותה המיוחדת, אלא נצרותה הבולטת בכל. הנה היא לפניך בכל עצמיותה המופלאה ובכל שאיפותיה היוצאות מן הכלל. עוד אין איש מהלבנונים ידוע דבר מעברו האמיתי בימים קדמונים; עוד גם הצרפתים ידידיהם מגששים באפילת צור־מחצבתה של יצירת־כפיהם הרכה, וכבר הולכת היצירה המדינית החדשה הלוך וקבל צורה של ממשות במהירות שלא שערוה אף נלהביה היותר סוערים. ראו־נא, למשל, את ביירות העיר – זו בארות של ימי הצידונים והצורים! עיר רבתי־עם, עשירה במסחרה ויכלנית בתעשייתה, שהיתה בימי התורכים הנמל הרביעי של ממלכת העותומנים ושהקיסר וילהלם, בביקורו המפורסם במזרח הקרוב, כינה אותה בשם “פנינת כתרו של השולטאן” – והיא־היא היום בירתה של המדינה הלבנונית בגבולותיה הנרחבים. היא – ולא זחלה, קודמתה. היא, ולא דיר־אלקמר צרתה. למרות מאת־אלף תושביה המושלמים. למרות היותה הנמל הטבעי האחד לדמשק, לחומס, ואפילו לחאלב הרחוקה. למרות שבחרו בה האמריקנים והאנגלים כמרכז להתפתחות תרבותם האנגלו־סאכסית.

ורגש מוזר תוקפני בהשקיפי ממרום מושבי, באחת מערי־הקיץ של הלבנון הלזה, אל הנמל הביירותי עם כל סביבותיו. הן סוף־כל־סוף לא רחוקים ביותר הם הימים, שכאן או קרוב לכאן ישבו אותם מאחינו הקדמונים, נתיניו של חירם הגדול, הכנענים בשמם הכללי – וצייהם חצו במאותיהם את מימי הים־התיכון אשר לפני! הן סוף־כל־סוף דם עברים לאלפים נשפך גם באדמה היפה הזאת, אם בימי שלמה הגדול אשר שלח את עבדיו הלבנונה לכרות ארזים לארמונותיו בירושלים ולנמליו במפרץ ים־סוף, ואם בימי דוד, אחאב ועמרי השני, שהריצו את חייליהם וסוסיהם עד לדמשק במזרח ולתדמור בצפון – ולנהר הפרת הענקי במזרח הקוסם והרחוק… מפה, כמצידון וכמצור, ירדו הרפסודות והדוברות עמוסות עצים כרותים ויקרים ליפו אשר ביהודה… מפה הפליגו ספינות לתרשיש ולצפון האפריקי הנרחב, שבו יצרו “אחים” את קרתא־חדתא, רועצת רומא בגאוותה.

תיאמר־נא האמת הגדולה, השלימה: צריך שנשמח, צריך שנעניק תודות אין־סוף ליוצר המאורעות, שהציב את הלבנון הנוצרי בצפונה של ארצנו המחודשת. כמותנו אף הם מיעוט הנם באוקינוס הערבי הגדול. כמותנו – אף הם סכנת־תמיד מרחפת על בניינם הרך והצעיר. אלמלא האנגלים בדרום ואלמלא הצרפתים בצפון – התשערו מה שהיה בסופם של העברים והלבנונים יחדיו? כדברי אחד מגדולי המדינה הצעירה, בשיחה פרטית עמי – מה שלא עלה בידו של ג’מאל פשה בשנות המלחמה העולמית, מחוסר און וזמן – היה עולה בידיהם של הערבים־המושלמים אילו היו הם האדונים. התורכים הצליחו להכרית כל זכר של יווניות וארמניות בארצם. זוהי שאיפתם של אדוני האישלאם בכל אשר הם, ורק הודות ליצירת הבית הלאומי העברי בפלשתינה ומדינת הלבנון הגדול כאן, נגוז חלומם זה, ואופקים בהירים פרושים לאורך ים־התיכון.

כן, בהירים הם האופקים, ואם לא בכל דבר, ואם לא בכל הזדמנות, ואם לא בכל עת יכולים העברים והלבנונים להסכים אלה עם אלה תמיד, הרי אין ספק בדבר שהתהוותה של העממוּת הלבנונית היא מתן־שמים לנו. אם ירצו ואם לא ירצו – אין דרך אחרת לפניהם בלתי אם להישען על ארץ־ישראל עבריה באשיותיה העיקריות. אם ירצו ואם לא ירצו – יותר ויותר יבינו הלבנונים, ותומכיהם הצרפתים אתם, כי הפרדת שני הגזעים־האחים תועיל רק להתחזקותם של שונאיהם המשותפים.

הנה מדוע תשמח העין לראות, באדמת הכנענים מלפנים, את דגלו המתנופף והצוהל של העם הלבנוני בחירותו. תכלת, לבן ואדום הדגל – כדגל הצרפתי, כדגל העם המשחרר. אפס, בקטעו הלבן חרות אותו הארז הירוק והענף, סמל הלבנון מימי חירם ושלמה. הארז הגדול והאיתן, ששרידיו האחרונים עודם נראים בפסגה היותר רמה שלמדינה. הארז הגאה והטוב, שמאות אלפים משתיליו החדשים ייערו את המדרונים הערומים. וארז זה מנבא לכל מבין ורואה עתידות, כי חיים סואנים ועשירים יתפתחו כאן בדורות הבאים.

ורבות אמנם נוכל ללמוד מהלבנונים האלה. הם אינם מושלמים בכל. אינם מובחרים באומות. רבים וכבירים חסרונותיהם ואדיקותם הדתית מעוורת את עיניהם עד למאוד. אך מה בכך? לכל עם דופי ויופי, ואת הטוב שבהם עלינו להוקיר ומהטוב שבהם עלינו לקחת לקח גם מוסר. אין כמותם לחסכנות ולעמל. אין כמותם למסחר ולתעשיה. כל לבנוני אוהב מלאכה. כל לבנונית יודעת עבודה. המשפחה משתתפת בהוצאות ובהכנסות. הכספים הולכים לבנין וליצירה. כבשוייצריה האירופית, כן גם בלבנון הגדול – אי ההר שאינו מעובד, אי החולות שאינם מיוערים או לפחות מדושאים? והסדר, והשיטה והמשמעת בכל ענפי העבודה מה כלליים ומה משפיעים!

מעטות המדינות, שהנן כל־כך מיושבות. ולא רבות הן שעתידן כל־כך בטוח. עוד תהיה ביירות, כחיפה מתחרתה, לנמל עיקרי של המזרח הקרוב. עוד יעניק הלבנון חומרי־עץ לרוב לכל המדינות השכנות. עוד תוכלנה עיירותיו היפהפיות ומטריאות להיות מבראות טבעיות לארצות החום והשרב.

עשרים אלף מצרים ביקרו את הלבנון השנה, ומאות אלפי לירות נכנסו לקופות היחידים והממשלה. מה יתן המחר – לכשייבנו בתי־המלון החדישים, לכשיוקמו דרכים ומסילות, לכשיוסרו המכשולים מימי התורכים?

לא, אין זה דמיון יותר: בעינינו רואים אנחנו ביצירת מדינה מלאת־ענין ובהתהוות עם רב־האפשרויות, שבסיסו העבר הכנעני ומטרתו הנצרות המזרחית.

אם רק בשביל־כך ענינם לנו רב, וכל מעשיהם יזכו לתשומת־לבנו תמיד.

*

השאלה היא רק אם תוכל מדינת הלבנון הגדול להתקיים בנוצריותה זמן רב? השאלה היא – אם לא ישטוף הנחשול האישלאמי העצום, בעשרת מיליוניו, את כל מה שיקימו הלבנונים החרוצים בעזרתם של הצרפתים?

ואל־נא תאמרו, כי עצם שאלה זאת מרפרפת לעינינו גם בארץ ישראל שלנו. אכן, אף באופקי עתידנו אנו מרחפת הסכנה האישלאמית בכל מוראותיה האפשריות, ואם יכול לא נוכל להביא ארצה־ישראל, במשך עשרים־שלושים השנים הבאות, זרם של מיליון יהודים לפחות, מיליון גיבורים אשר ידעו לעמוד על המשמר יום־יום לבל יבלעם הנחשול המזרחי הכביר, שמעיינותיו החיים הם בנהריים, במידבר הגדול, בחיג’אז ובדמשק – אז באמת רעה תהיה אחריתנו. אלא, שתקוותינו לכך תגדלנה לבטח בשנים הבאות, ויש לנו מה שאין לנוצרים בלבנון – שפה משלנו, עבר משלנו. וזהו “יש” גדול בהתפתחותה של אומה מתחילה.

גם ללבנונים היתה שפה משלהם, שפת־כנען של ימי ישעיהו, העברית הכי צחה וקצרה, הכי מסחרית ומעשית, כמוכח מתיאורי יחזקאל נביאנו – היתה שפתם הם לפנים, וזכור אזכור את דברי בן־יהודה לאחד ממנהיגי התנועה הלבנונית הנוצרית:

“אילו הייתי אנוכי אחד ממנהלי עניניכם – אמר להם מחיה הלשון העברית – כי אז הקדשתי את כל חיי לתחייתה של לשון הצידונים והצורים. כמה מן היופי ומן התפארה בלבנון כנענית חדישה! כמה מן החזון והאידיאל בחירמיות צופה עתידות!”

אפס, יש להודות כי אם קשה כקריעת ים־סוף היתה התחיה הלשונית אצלנו, קשה ממנה עשרת מונים תהיה תחיה כנענית בקרב הלבנונים. הלשון הערבית חדרה ללשד עצמותיהם, לדמם ובשרם. ובצדק העיר אחד מראשי המנהיגים לתנועה האישלאמית בסוריה: מנקודת־מבט הלשון אין כל הבדל בין הנוצרי ובין הלבנוני המושלימי, זהו עם אחד בכל משמעותן של מלים אלו. ספרות אחת לנוצרים ולמושלמים, ומתוך כך – התפתחות אחת תחול עליהם גם יחד.

לזה עונים הנלהבים שבלבנונים לאמור:

– וכי אין לשון אחת לאמריקנים ולאנגלים? הבשל־כך עם אחד אלה ואלה? וכי אין שפה אחת לבלגים ולצרפתים, או לפחות לרוב גדול של הראשונים? הבשל־כך כצרפתים יחשבו הבלגים? ושווייצריה גם היא, ברובה המכריע, האינה מדברת, כותבת, יוצרת בגרמנית? הבשל־כך לגרמניה תשתייך גם זאת?

כאן באה, אבל, הנקודה השנייה שבטענות המושלימים:

– אמת, נכון הדבר – הם מודים מתוך הכרח – אלא שלבלגיה, לאמריקה, לשווייצריה, ביחוד, יש מסורת לשונית משלהן. לונגפלו ומארק טווין הנם אמריקנים הן ברוחם והן בשאיפותיהם, ורהארן ומטרלינק לא יוכלו להכחיש את עצמיותם הפלאמית בשום־אופן, ופסטלוצי השווייצי התקין גם הוא לעצמו סגולות שאפשר לקרות להן בשם “הרריות”, “וילהלם טליות”, מכל צד. אף לאוסטרים יש תכונה מיוחדה כנראה מתוך כתביהם של שניצלר וגרילפרצר בדורותיהם, ואפשר מאוד שמצרים, למשל, תפתח גם היא ערביות מיוחדת לעצמה, מין “אמריקניות” אפריקית – אם אפשר להשתמש במושגים אלה. אך הלבנון – היכן סופריה המיוחדים לה? היכן עברה הספרותי של מאה שנים לפחות? היכן נטייתה הבולטת להתייחדות לשונית עצמית? אף הגדול שבסופרי הלבנונים היום – אלריחאני ה“מאומרק” – האם לא היתה ראשית פעולתו בחזרו למזרח – לעבור דרך קהיר, בגדאד ודמשק, בשביל להכריז גבוהה־גבוהה כי ערבי טהור הוא הן בסגנונו הנמרץ והחי והן בהסתגלותו לרוח הסופרים הערבים שבעבר הקדמון?

וצריך להודות, כי זוהי הטענה היותר צודקת מצידם של המושלימים. הנחשול האישלאמי מסוכן הוא לא כל־כך מצד דתיותו הכובשת, אלא מצד התחתלותו בחיתולי הלשון הערבית. תורכיה חדלה להיות סכנה מיידית, מפני שגם הכליפות וגם ידיעת הקוראן בלשון הערבית היו לה לזרא היום. ערב המחרית תישאר סכנה תמידית ללבנון ביחוד בשל השפה הערבית השולטת בכל עיר לבנונית, בכל כפר היותר נידח של הרי־כנען מלפנים.

*

בהשקיפי ליפי הארץ מדי זרוח השמש בפסגות ההרים ושקיעתה בתכלת ימם – לא יכולתי לבלי הודות לעצמי, אף לידידים, כי דבר אחד ביחוד השפיע עלי השפעה כבירה ומכריעה: מכל מרפסת ומעל כל גג, ברחובות הרחבים ובסימטאות הצרות, קולות הנשים והגברים, הילדים והילדות – קולות ערבים הם בכל טהרתם. אותן הקריאות ואותם הגוונים. בשיחות ובויכוחים, אותו הלחן ואותה הצורה במנגינות ובשירים, ובעלות ה“מואזין” המושלימי למגדל־מסגדו הבודד פה ושם מתלכדת שירתו בשירת הסביבה כהתלכד הערפל הכבד בנוף הבריטי אף בקיץ.

ואיך יוכלו לעמוד חצי מיליון ערבים־נוצרים, לכל היותר, נגד עשרת מיליוני אחיהם שב“מידבר” בתנאים אשר כאלה? ובאמרי: חצי מיליון – הרי יצאתי אל גבולות האפשר והאמת. אף הלבנונים היותר נלהבים עצמם אינם טוענים יותר, ובמפה הרשמית של מדינת הלבנון הגדול נרשמים רק ארבע מאות וששים אלף נוצרים – ובהם גם ארבעים אלף ארמנים! – כנגד יותר ממאתיים ושמונים אלף מושלימים בגבולות הלבנון הגדול. המושלימים הנם איפוא מיעוט בולט, אם־כי חשוב מאוד, במדינתם של שכנינו הנוצרים, אלא שבהישענם על מיליון וחצי המושלימים והדרוזים שבסוריה, ועל שמונת מיליוני המושלימים שבשאר חצי־האי הערבי, בתוקף לשונם היכלנית, יובן המצב כל־צרכו. הוסיפו לזה, כי הגירת הנוצרים הצעירים אמריקתה הולכת הולך וגבור משנה לשנה – בה בשעה שמושלימים אינם יוצאים את הארץ כלל. בעיירה סוק־אל־גארב, למשל, שבה אני מקייט, לא נשארו אלא זקנים וזקנות, נמושות אמיתיים, וכל בני הנעורים בוחרים למכור תחרים ברחובות ניו־יורק ושיקאגו ולהתאזרח כאמריקנים במקום לפתח את מדינתם הפוריה היפהפיה.

עם־כל־זה אין להכחיש שהתנועה לביסוס המדינה הלבנונית הנוצרית מכה שורשים יותר ויותר עמוקים בכנען שמלפנים. כאשר העירותי, יש כבר גאוה לבנונית, יש כבר התפרצות של רגשות לבנונים. פה ושם הולך ובוקע הפרצוף החדש אשר למדינה הלבנונית. פה ושם מאזין אתה לבת־קול הנצרות המוזרה הלזאת בכל הבטחותיה לעתיד; ומעל עמודי עתון צרפתי יומי גדול – ישנם שלושה עתונים צרפתים יומיים כאן! – הולמים דבריו של המצביא גורו ללבנונים מזה כבר שנתיים לפחות: מהנהר הגדול (נהר אירונטס) עד לשערי ארץ־ישראל ולפסגות הנגד־לבנון – ארצכם הלבנונית.

*

מה הן איפוא התקוות שעליהן מבססים מנהיגי הלבנונים את עתידם העצמאי?

שלוש הנה בעיקרן:

ראשית – התקוה האיתנה שצרפת לא תזניח את לבנון לעולמים. אולי תזניח את חאלב ואת איסכנדרון, אולי אפילו את חומס ואת דמשק, אף את הפרת ואת חורן. אך לא את המדינה הקטנה וההררית, שאין רבות כמותה ליופי ולפוריות, למעמד מסחרי ואסטרטגי, כמדינת הלבנון. בזה צדקו הלבנונים למאוד. כל צרפתי וצרפתי, שעמם שוחחתי בעניני המזרח הקרוב, אם בהרים ובביירות, ואם בספינה המסיעתני צרפתה, מצהיר בהחלטיות, כי צרפת לא תעשה את השגיאה הגסה, את החטא הנורא – לצאת מהלבנון. הראיה לכך, שכל הווזרות אשר התחלפו בצרפת, מאז שביתת הנשק לפני שש שנים, עמדו על נקודת המבט שסוריה, ובכל אופן הלבנון – נחוצות הן לצרפתים מכל בחינה. אף הריו הקיצוני והשתפני למחצה, לכשדנו בו באמנת לוזאנה ובתורכים: “אין בדעתנו להפוך את סוריה למושבה צרפתית, אלא שיחד־עם־זה אין בעדתנו¹ לנער מעל עצמנו את האחריות אשר הוטלה עלינו בתור מעצמה ממונה על הסורים והלבנונים”. והשמחה רבה בכל רחבי הלבנון, לפחות בקרב הנוצרים. המצביא ויגאן ימשיך, אם־כן, את מדיניותו של המצביא גורו, ומושל הלבנון, ונדנברג האלזסי, היושב בארמונו היפה שבקרבת עליי העיר, אינו מזניח כל הזדמנות להדגיש את אמונתו בעתידות הלבנון הגדולה והחופשית – לא עוד, אלא שהנהו מחנך עכשיו את הלבנונים לממשלה עצמאית. אין ללבנון עדיין מועצת ווזרה, ככל מדינה עצמאית, והפקיד הלבנוני היותר עליון מסתפק לעת־עתה בתואר הצנוע – Directeur (מנהל). אפס, מ“מנהלים” אלה מקוה צרפת לגדולות בעתיד הקרוב. כל אחד מהם יחונך בבית־המדרש הצרפתי לעניני מדינות, ולכיגיע זמנה של המדינה הלבנונית לעצמאות אמיתית, תחת חסותה העליונה של צרפת, ייהפך כל מנהל ויהיה לווזיר – לווזיר לבנוני־נוצרי.

בזה תושג המטרה הראשונה להתבססות החופש הלבנוני, והמטרה השנייה תכוּון בראש ובראשונה לביסוסה הכלכלי של המדינה החדשה. כאן החלומות נהדרים באמת, ונדנברג וה“מנהלים” השונים מתאספים כמעט יום־יום לאסיפות, כדי לדון בשיפור המצב המסחרי והתעשיתי. כל מאמציהם נתונים להתחדשות בגידול תולעת־המשי ולהרחבת מטעי־הטבק. גם צמר־הגפן נוטע בהצלחה מרובה ב“בקעה” הנפלאה, שצרפת סיפחה אותה ללבנון, למרות כל מחאותיהם של הדמשקים. פירות הלבנון ידועים כבר לתהילה בכל מקום, יינות בחמדון יכולים להתחרות כמעט ביינות פתח־תקוה, ראשון לציון וזכרון־יעקב. השלטונות הצרפתים אומרים לבנות בקרוב נמל־מרחב בביירות החדישה, אשר יוכרז כנמל חופשי ויתחרה אז עם אלכסנדריה המצרית ועם חיפה הארץ־ישראלית. וטריפולי הצפונית, אף־על־פי שהיא מושלימית ברובה הגדול, סופחה ללבנון על־מנת שלא תיהפך לרועצת לביירות ולעתידה. בביירות עצמה מרחיבים את הרחובות ופותחים חוצות חדשים לבקרים. ארמון הממשלה שופר ועושה רושם של מבצר אמיתי, ויודעי־דבר מנבאים שבעוד עשר שנים לכל היותר יגיע מספר תושביה של בירת הלבנון, בעזרת הארמנים, הצרפתים והלבנונים החוזרים מאמריקה – לחצי מיליון נפש, לפחות. מרסיליה מזרחית שתחדש שוב פעם את תפארת צידון וצור לפנים.

אפס, אין כל אלה מספיקים להגנת העצמאות הלבנונית בפני הנחשול האישלאמי. צריך איזה דבר יותר מכן. צריך איזה כוח שיתן מתוקפו בטחון נוסף ללבנונים במאות אלפיהם היום, במיליוניהם מחר. ולכן מצאו הצרפתים, ואתם ה“מנהלים” הלבנונים, כי הלבנון יוכל להיפך לשווייצריה מערבית. הן יפה אוירה ונלבב מאוד נופה ההררי. הן מיושב כל הר ומעובדת כל בקעה, והיה כי ייבנו בתי־מלון גדולים, לפי התכנית האירופית והמצרית – והתרבו עוד יותר התיירים למיניהם – לא רק המצרים הבורחים מהשרב הנורא בירחי קייצם היוקד כל־כך, אלא דוקא האירופים המרבים לבקר במצרים בחורף.

ואמנם אין כביירות לאויר החורפי. מתיקות הסביבה בפרחיה ובירקרקה יוצאת היא מן הכלל, ונבדלת היא מקהיר בזה, שיורדים בה גשמים, כביפו שלנו, מדי שבוע בשבוע, והשמש זורחת אחר־כך ביפעה אל־שנית. “מהי מונטה־קרלו – קרא לפני לבנוני אחד בהתלהבותו הסואנה־ לעומת ביירות זאת בימי החורף והאביב? צריך רק שנדע ללכת בעקבות הנסיכים אשר יצרו את עיר־המישחק האירופית בכל הדרה, והיתה אז ביירות למרכז של תענוגים והוללות אשר לא היו כמותם אף ברומא העתיקה”.

מיליונים יזרמו אז הלבנונה, והיו אז האוניות מלאות אורחים שינהרו מכל קצות התבל לעומת סופאר הרוממה. ומונטה קרלו, בצוקה הקטן, תחויר ותרעד עד למאוד.

*

ניסיתי להאיר בקוים כוללים את התנאים שבהם מצאתי את הלבנון העכשוית ואת האפשרויות הצפויות לה במחרה היותר קרוב. אין זו מסה חשבונית, מחקרית, פילוסופית. יבואו אחרי אחרים, שילמדו את המצב על בוריו, יבואו החוקרים שיאספו את החומר הנחוץ לכתיבת ספר גדול על שכנתנו הנוצרית.

העיקר הוא לנו עכשיו, שמצפון לשערינו ההרריים הולכת ומתפתחת מדינה שעלינו לעשותה לידידה לנו ככל האפשר. מדינה שלא אידיאלינו אידיאליה, שלא שאיפותינו שאיפותיה, אך בשני דברים קשורה היא אלינו בלי כל ספק – בעברה הצידוני הנפלא ובהווה הלאומי שלה המחודש.

בהם ובנו תלוי הרבה־הרבה גורלו של המזרח הקרוב.

יחסי שיתוף בין הלבנון ובין הבית־הלאומי העברי ישימו לאל את התעמולה הנוצרית נגד הציונות ויקרבו את היום שבו נוכל להושיט יד לאישלאם על יסוד עצמאותם הגמורה של העברים והלבנונים לאורך ים־כנען העתיקה.

ד“ה, א' באלול תרפ”ד – 31.8.1924

---

לבנון ויהודה

מאת

איתמר בן־אב"י

הקפאון הממושך השורר זה כבר שבועות רבים בשדה־הקרב החבשי היטה במקצת את תשומת־לב המדינאים בעולם כולו לאזור פעולות קרוב יותר אלינו, אזור החובק בכנפיו הרחבות את מצרים, שכנתנו הדרומית־מערבית, את סוריה, שכנתנו הצפונית־מזרחית, ואת הלבנון גם הוא, בגבולותינו המיידים.

מה שאירע בזמן האחרון במצרים ידוע לנו היום למדי. ה“וופד” המצרי, אשר נרדם מזה כבר ארבע שנים ארוכות תרדמת־מוות כמעט, השתמש בהזדמנות הסכסוך האיטלקי באפריקה, כדי לעוררו לחיים חדשים. ולרגעים דומה היה כאילו הוחזרו במצרים הדברים לימי זגלול־פשה בפסגת זוהרם, ועתונים אחדים לא חששו ללכת בעקבות הסטודנטים הסוערים שקראו בקול גדול פעם אחר פעם: “הלאה אנגליה”, “מוות לאנגלים”! אלא, שכעם זגלול בסוף ימיו כן גם עם נחאס פשה יורשו, הפעם: אנגליה ה“בול־דוגית”, מכיוון שאוחזת היא בשיניה החדות טרף זה או משנהו, לא נרתעה אחורנית, ואם אמנם מצאה את עצמה נאלצת לפצות את המצריים בהסכימה למשא־ומתן מחודש על בסיס הצעותיהם של הנדרסון¹ ונחאס משנת 1931, מיהו אשר לא יראה בעצם רתיעה אנגלית זאת פח חבוי לנצחונות אנגלים נוספים לאורך התעלה הסואצית? אנגליה, אשר תפסה את מצרים בשנת 1882 למשך שבועות אחדים בלבד, וידעה להישאר בה למעלה מחמישים שנה, לא תצא מתוכה גם בשנים הבאות, והחוזה הסופי בין שתי המדינות, אשר ייקרא בשם ברית אנגלית־מצרית, יקרקע את צבא אנגליה המוגבר על אדמת־הפרעונים בתוקף שלא היה עוד כמותו.

ומוזר הדבר, כי דווקא בימים חמורים אלה למצרים, הוטלה סוריה אף היא לתוך מערבולת הבלבולים הפנימיים. בו ברגע ממש, שבו האמינו הצרפתים, כי הסורים נכנעו בפני המצב הקיים מתוך תורת “הכרחיות הגזירה”, שהיא תורת האישלאם למן יומו הראשון, הוצת הניצוץ שלא במתכוון, למראית עין ראשונה, ומאורע מקומי בדמשק, עיר הדמים מאז ומתמיד, נהפך למרידה אמיתית הנמשכת זה כבר עשרים וארבעה יום. לחינם ניסה דה־מרטל, “איש הברזל” למדינאות הצרפתית – כפי שכינוהו הצרפתים בעצמם – לעצור בעד הרעה הפתאומית. התכסיס הצרפתי המפורסם של ה“היד החזקה” לא הועיל בימים אלה, והגל המצרי, בהסתערו לעומת הצפון, נהפך ויהי לנחשול סורי, שאין כל יכולת לנבא מראש מה יהיה בסופו. היאחזו הצרפתית מעתה במדיניות מאונגלת, וממשלתם החדשה, הנוטה שמאלה, התלך בעקבות הממשלה האנגלית בהסכימה גם היא למשא ומתן של ויתורים ופשרות? יש לשער, כי אמנם זאת תהיה התוצאה קרובה להתקוממות הסורים נגד השררה הצרפתית בימים אלה, והשאלה הנשאלת רק אם כאנגליה עמיתתה תדע צרפת גם היא להוציא מהמצב המסובך הלזה את התועלת המירבית לעניניה החיוניים במזרח הקרוב להבא.

*

ולא מקרה סתם הוא, שדווקא בימי סערה סורית זאת נבחר בביירות, בירת הלבנון הגדול, נשיא הנתון כולו ורובו להשפעה הצרפתית. הכל יודעים כי עורך־דין מפורסם זה, שנבחר כנשיא, שבילה את רוב שנותיו הלימודיות והעסקניות בפאריז המעטירה, השתייך לאותו דור לבנוני צעיר, אשר ראה בצרפת את חזות הכל, ומשפחתו וגם ידידיו המרובים, לקחו חלק פעיל בתעמולת ל“הצטרפתות” המדינה הקטנה עוד מימי השררה העותומנית בעריצותה. אהבתו זו ל“מולדתו השנייה”, כפי שהוא קורא לצרפת בהערצתו כי־רבה, גרמה לכך שהשלטונות הצרפתים היו רוצים ל“הנשיאו” על הלבנון לפני כמה שנים. אפס, מועמדות זאת לא הצליחה במועדה והלבנון הנוצרי הוכרח להסכים, בשנים האחרונות, לנשיאותו של מושלמי לאומני. דבר זה גרם לתסיסה ברוב חוגי הנוצרים הנאמנים לצרפת ולתרבותה, פה ושם נשמעו גם רינונים על דבר בגידה בתפקיד הנוצרי מצד ממשלת ה“מנדט”. בחירותו של ריימון אדה לנשיאות הפעם פיזרה את העננים האלה, והלבנון שואף שוב רוח לרווחה.

חוט המסורת הלבנונית מימי הנציבים הצרפתיים גורו ויגאן ודה־ז’ובנל – אשר נותק במקצת בימי פונסו אוהד האישלאם – תוקן בעוד מועד, וצרפת תלך מעתה, בלבנון בכל אופן, בדרך אשר הותוותה לפניה על ידי נציביה הקודמים. ראיה חותכת לכך, שגם היא אינה פרי המקרה בלבד, יש למצוא בעובדה שהמצביא ויגאן, יוזם הלבנון הגדול, נמצא עתה במצרים, ובעוד ימים מעטים יבקר בביירות. כאן ייפגש המצביא הגדול הלזה – יד ימינו של קלימנסו בתקופת המלחמה העולמית – עם דה־מרטל ושאר המפקדים הצרפתים לטכס עצה כיצד לתקן את אשר עוות לבלי־ספק בסוריה וכיצד להציל את הלבנון, ביחוד, משיני האישלאם המתקדם בצעדים גסים לקראת עתידותיו המחודשים במזרח הקרוב.

יש לשער כי אם ייעשו ויתורים לטובת עצמאות פחות או יותר שלימה של סוריה המושלימית, בצורה האנגלית ביחס למצרים – זאת אומרת מתוך ברית צבאית וכלכלית עם הסורים – הרי במה שנוגע לבעיית הלבנון לא תזוז צרפת מעמדתה הראשונית והיסודית והיא, שהלבנון מוכרח להיות גוף הנושא את עצמו, גוף נוצרי בעיקרו, תחת החסות הצרפתית הישירה, עם הערבית והצרפתית כזוג לשונותיו הרשמיות ותמזיג ערבי־צרפתי לתרבותו העתידה.

בהתאם להנחיות אשר נקבעו לכך מטעם האפיפיור הרומי וצרפת הקתולית במשך דורות לעשרות. ועל הנשיא החדש אדה יוטל, כמובן, התפקיד הלבנוני בכיוונו הנזכר לעיל.

*

והנה, בכיוון האמור נפגש הלבנון הנוצרי עם יהודה העברית.

לא פעם עמד כותב טורים אלה על התפגיש הנפלא הזה של דברי ימי המזרח הקרוב. יד ה' היא זאת, אמנם, שבעת בעונה אחת ניתן דרור לשני העמים האחים – עם־הלבנון ועם־יהודה. כבימי דוד ושלמה מלכי ישראל והחירמים המרובים, מלכי צור וצידון, כן גם היום – לברית־אחים מחודשת בכל זוהרה הקדמוני שואפים הלבנונים והעברים גם יחד. הנוכל לשכוח, למשל, כי בשעות היותר שחורות לשיפוץ ביתנו הלאומי, מצא האפטריארך המרוניטי את העוז בליבו לצאת להגנת חלוצינו במפעלם התרבותי והכלכלי? הנוכל לשכוח, כי תמיד־תמיד מצאו העברים בכל ערי הלבנון וכפריו זרועות פשוטות לקראתם? הנוכל לשכוח, בפרט, כי רוב המדינאים הלבנונים, עם נשיאם החדש בראשם, לא הסתירו את אהדתם למאמצינו ואת תקוותיהם להצלחתנו?

כמונו אנו כן גם הלבנונים בצפוננו, בני־כנען הינם, דוברי אותה השפה במשך אלפי שנים ויוצרי גשרי־מעבר לשלושה חלקי העולם הקדמון.

כל המבקר בלבנון יודע כמה מרץ, בינה, עקיבות וקידמה הכניסו צאצאי־כנענים אלה בהפרחת ארצם היפהפיה, אשר נהפכה ותהי לגן־עדן אמיתי באוקינוס הסביבה המידברית והמפוזרה, ולא ייפלא איפוא כי בני ארצנו המבקרים בלבנון מביטים בעינים דהומות ומופתעות על כל הנעשה בארץ־אחות זאת, להיותה גם היא בפריחה נהדרה על סף העולם החדיש.

מה נפלא הדבר ששתי אומות אירופיות מיודדות, אנגליה וצרפת, הן־הן אשר הופקדו על שתי מדינותינו אלו להיותן מנסות את דרכן המחוייה משני עברי “סולמה של צור”, היא ראש־הניקרה, לברכה לא רק להן, אלא – וזהו המעניין – גם לשכנותיהן המושלימיות, ממצרים ועד סוריה ומעבר־הירדן ועד לערב ולעיראק.

גם לרגע קל אין כל מחשבה מנקרת במוחותינו להיבנות מחורבן האישלאם. אדרבה, כלבנונים כן גם אנחנו אחת מטרתנו החיצונית היא למצוא סוף־סוף את הדרך ליצירת אותה ברית משולשת אשר תחבר אלו לאלו – את יהודה העבריה, לבנון הנוצרי וערב המושלימית – ברית מבורכת שאין ערוך למחרה לגבי כל התבל הכאובה והסובלת – באשמת המלחמה הגדולה האחרונה.

*

וכאן יורשה לכותב מאמר זה לרמוז לו, לנשיא הלבנוני החדש, כאשר רמז כבר לאפטריארך המרוניטי הקודם, כי הגיע אולי הרגע שבו ינסה יליד מילידי המדינה הנוצרית הזאת – כבן־יהודה בארצו הוא – להחיות את “שפת כנען” בגבולותיה גם הם? לפני כמה שנים צץ רעיון זה לפני עיניו של הסופר הלבנוני רב־הכשרון, חייראללה, וכבר הכין מאמר – מעין “שאלה נכבדה” – לתחיה העברית בין אחיותיו ואחיו כולם.

להוותו של הלבנון מת הסופר המזהיר בעודו באיבו, כשהוא מבקר בחורבות קרתא־חדתא, היא קרתאגו, בתוניס, בין קברי עזרובעל וזכרונות חנאנו וחניבעל שלושתם.

כבימי עברנו המהולל החלו ספינות עבריות להעביר את צלילי לשוננו הלאומית על פני גלי התיכון התכול, אותם צלילים שאניות צור, צידון, עציון־גבר וקרתא־חדתא הדבירום בכל ימי העולם הקדום לפני היות יוון ורומא בתופסי המשוט וההגה.

אכן, נשגב והרה־עתיד יהיה היום ההוא, שבצידן של הערבית והצרפתית המדוברות כבר בכל פינות הלבנון העצמאי, תתפוס העברית, שפתם הראשונית, את מקומם הזכותי והכבודי.

במכללת ירושלים נוצרה כבר קתדרא לשפתם של מוחמד והארון־אל־רשיד. למה לא יגש הנשיא ריימון אדה ליצור במכללה הביירותית קתדרא לשפתם של דויד וישעיהו העברים, וחירם – זה קודמו הגדול גם הוא?

חלום? אולי.

אך מה ערך לכל חיינו ללא חלומות?

ד“ה, כ”א בשבט תרצ"ו – 14.2.1936

---

האיסתיקלאל בשער

מאת

איתמר בן־אב"י

קהיר, 13 בנובמבר 1920

נפלא הוא באמת מזלו של חודש נובמבר: בשניים בו פורסמה הצהרת בלפור שקבעה את זכותנו החוקית על ארץ־ישראל. בשלושה בו היכו האיטלקים את האוסטרים מכה ניצחת, ובכל איטליה חוגגים את היום הזה כחג העתיד האיטלקי. בחמישה בו הסכימה גרמניה לפני ארבע שנים, להעניק חופש מוגבל לפולנים, ובוורשה מציינים יום זה כאתחלתא לשחרורה של פולניה. באחד־עשר בו הוכרזה שביתת־הנשק במלחמה העולמית, וכל עמי אירופה ההסכמתית – לאמור כל אותם שהשתתפו במלחמה לצידה של ההסכמה, הכריזוהו יום־זכרון לעולמים – יום־זכרון לאומי ובינלאומי כאחד, וביום השלושה־עשר בו – תחילת תקופת־התחיה למצרים החדישה.

באשר אמנם ביום זה, לפני שנתיים בדיוק, ביקש זגלול־פשה מאת מושלי אנגליה במצרים שירשו לוועדה מצרית, תחת נשיאותו של זגלול, לנסוע ללונדון על־מנת לבוא בדברים עם הממשלה האנגלית – ובקשתם זו הושבה ריקם. בימים ההם היתה תשובה שלילית זו מצידם של האנגלים מכה מדינית בלתי נעימה כל עיקר. היום, שנתיים אחרי־כן, עם ההבטחות הידועות מטעם אנגליה לחופש מצרי ידוע – נחשבת התשובה ההיא לנקודת־מיפנה, אולי הכי חשובה בדוריה המצרית.

ואם־כי בינתים נפסקו שוב המשא־והמתן בין אנגליה ובין מצרים, ואם־כי זגלול־פשה עצמו הוכרח לנסוע פאריזה, הרי העובדה נשארה מה שהיתה: מצרים התקדמה צעד גדול על־דרך הקידמה הלאומית. ולכשנתבקשתי אתמול להשתתף בסעודת “היום הגדול” שהוכנה במלון “שפרדס”, כבא־כוח “דואר היום” ושתי תוספותיו באנגלית ובערבית, הסכמתי ברצון. הן מצרים וארץ ישראל שכנות הן, הרבה שאיפות משותפות לשתיהן, הן עתידן הקרוב יקרבן עוד יותר זו לזו, ולא ייפלא איפוא אם חגיגה זו עוררה ענין מיוחד בי, כיהודאי.

בשעה המיועדת נאספו שלוש מאות וחמישים המוזמנים הרשמיים, ובהם הנסיך יוסף־כמאל, ממשפחת המלוכה, סולימן־פשה, נכדו של מוחמד־עלי, רושדי־פשה, מי שהיה לפני־כן ראש הווזרה המצרית, יאגן־פשה, המופתי הקודם, ועוד רבים מגדולי הארץ. הווזירים בממשלה הנוכחית נעדרו מסיבה מובנת לכל. לעומת אלה נאספו, כי שאמר לי אחד מהם, “סלתה ושמנה” של מצרים – רופאים, עורכי־דין, מהנדסים, סוחרים, איכרים, עשירים וגם פועלים, שהרי בפעם הראשונה נוכח כאן בא־כוח שלושת אלפים פועלים של מסילות־הברזל ושאר מקצועות.

האולם היה מקושט בשני קצותיו בדגלים מצריים גדולים, וכשהתיישבו כולם על מקומותיהם אפשר היה לסקור היטב את “פני־העם” האלה. לא! אין זה עם אחד, למרות העובדה שכולם חבשו תרבושים – שהובאו לכאן מבתי־החרושת האנגלים! כמה מהם תורכים, לפי פרצופם, כמה מהם ערבים, כמה מהם סודאנים, כמה מהם יהודים, כמה מהם חצי־אירופיים! אך פה ושם, ביחוד בין האיכרים ובין הסוחרים הגדולים ובמקצת גם בין הרופאים, המהנדסים ועורכי־הדין – הטיפוס המצרי הקדמון: צבע הפנים זיתי, העינים מוארכות וצרות, גונן שחור כפחם, המצח נמוך עד מאוד והעורף – זה העורף השורי, העצום, השמן, המתקפל… כך בלי ספק היה פרעה, כך בלי ספק היו חרטומיו.

מובן, ששלווה מזרחית שלטה באולם. הקולות לא צרחו, הדיבורים לא רעשו; הכל נעשה בנחת, ואם־כי היתה השעה שתים וחצי אחר־הצהריים, והרעב היה גדול, לא העז איש להתאונן ולהגיד דבר. רק לרגע קל תקפה בהלה את הנאספים המתמתנים – כשנשמע רעם־פצצה פתאומי מפינת הצלם שצילם את האולם בהבזקת מגנזיום. מה חוורו פני אחדים מגדולי היושבים: אולי התנקש מישהו בנו, אולי נתפוררו עמודי־הבית, ולכשנוכח הקהל שלא היה כאן כלום, אלא צילום בשיטה חדישה – פרצו בנות־צחוק מפיות הכל; חמדו־לאללה! – קראו הפלאחים המבוהלים.

על השולחנות פרחים לרוב, מים זכים בקנקנים, מים מינראליים בבקבוקים. לא יין, לא משקאות כל שהם, אף לא תירוש המורשה גם למושלימים, ומה מוזר הדבר שבסדר השולחנות דומה היה האולם בכל לאולם שבאמריקה – הארץ שהכריזה את עצמה נזירה מכל יין!

והאכילה החלה, ובמשך שעה שלימה שרתו דיילים שחורים את הנאספים בדיוק מצרי נפלא: לא מאכלים ערביים כלל־ועיקר. אירופי היה הכל, למן הדג ועד למליח, חוץ משני דברים בלבד שהזכירוני כי במזרח הננו – “מחשי” (ממולאים) בלי כל טעם, וקהווה.

הן כבר מוחמד־עלי הכריז לאמור: ארצי אינה באפריקה, ארצי חלק היא מאירופה!…

וסוף־סוף – המנאמים! מה רב ההבדל בין נואמים מצריים אלה ובין נואמי שאר העמים. רק האנגלים מגיעים, במידה ידועה, עד שלוותם של המצריים. נכדו של מוחמד־עלי, שישב בראש, החל בקול כל־כך נמוך שאי־אפשר היה לשמוע כלום. רק לאט־לאט נתגבר הקול קצת. ועם־כל זה כמי־השילוח היו דבריו במשך חצי־שעה. וכל רגש לא נבע מהם. פה־ושם מליצה מזהירה, פה ושם שמות ידועים: מדינת הפרעונים, אדמת הפטימים, מולדת מוחמד־עלי – והקהל מוחא כף לאות הסכמה.

אחריו המופתי המברך את הנאספים בתפילה קצובה, ורושדי פשה, שקרא מתוך עשרים גליון כתובים בידו. אחריו אחד מהקהל שהכין גם הוא את מנאמו מזה חודש ימים. רק צעיר אחד, נחמד וחי, חישמל קצת את הנאספים בערבית חצי־מליצית וחצי־המונית; ובהקראת מברק־עידוד לזגלול נגמר המשתה.

בעיקר הגידו כולם דבר אחד: מצרים השיגה הרבה, זגלול היה גיבור, הארץ תדרוש את חירותה, ואולם המתינות שלטה הפעם בכל: לא חופש גמור יותר, אלא “חופש” סתם, לא “מוות למילנר” (הנציב הבריטי העליון במצרים), אלא אדרבה – תהילות ל“אנגלי הגדול” הזה, שידע להבין את הנפש המצרית. רושדי פשה, ביחוד, הזכיר לאנגליה את כל העזרה בממון ובאנשים, שעזרה מצרים לאנגלים בכיבוש ארץ־ישראל, וברגע זה נזעק נלהב קיצוני: תחי מצרים ויחד עמה גם סודאן שלה! אך מיד השתיקוהו חבריו, ולכשהוסיף רושדי פשה כי אנגליה ומצרים עתידות לחיות יחד באחווה ובידידות – הסכימו הנאספים בנהמה קולנית.

כשיצאו הנאספים מהאולם, ככבשים תמימים, פגשו בחוץ המון פרחחים זועק בכל כוח קריאות ידועות לכל ובתוכן פתאום: “מוות לסליסבורי!”

מי הוא האומלל הזה שלקח את מקום מילנר בקללות האספסוף? ציר פשוט שהעיז לשאול במורשון הבריטי מה הן תוצאות השיחה בין מילנר ובין זגלול…

– מוות לסליסבורי! – עונים קולות מ“רחבת האופרה”, שם התכנס אספסוף אחר בעקבות האספסוף הראשון.

אך שוטרים על סוסים מתפרצים לתוך העם, ואחת שתים ושלוש – בפחות מרבע שעה טוהרה כל הסביבה, וקהיר שבה לחיים הרגילים.

מה יביא יום המחר? רק לזגלול פתרונים!

ד“ה כ' בכסלו תרפ”א – 1.12.1920

---

ווהביה ותורכיה

מאת

איתמר בן־אב"י

הן קראתם את הידיעות האחרונות מערב: הזיות־האתמול היו פתאום לממשות־היום. הבלתי־אפשרי נהפך ויהי לאפשרי. איבן־סעוד איננו עוד מושל כנופיה של בדווים קנאים בליבו של חצי־האי הערבי; ולא חבלים רחוקים של סוריה, עיראק או מזרח הירדן הם שדי־פעולותיו הרועשים ברגע זה. במהירות הברק נשתלשלו מאורעות מרעישים באדמת מוחמד מלפנים, והאיש שהיה עד כה בעיני כל מלומדי־המזרח מעין אישיות מיסתורית ומעורפלת, שקסם הקדמוניות הראשונית עטפהו תמיד, היה בין־שנה לאחד הכוחות הכי מופלאים לעולם המתהווה לעינינו עכשו, ואירופה וגם אמריקה המופתעות תצטרכנה להתחשב עמו ברצינות ובכובד־ראש.

באשר אמנם לכידת ג’דה, אף על פי שאין היא מזהירה ורעמנית אולי כלכידת מכה ומדינה לפני־כן – תוצאותיה לעתידות ערב בפרט ולמעמד כל המזרח הקרוב בכלל תכליתיות הן בהחלט. המקלט האחרון לממשל ההאשימי התפורר כארמון־של־קלפים. הנסיך עלי, הדל והרופף, שהיה למן היום הראשון למלכותו המקועקעה לא יותר מצילו הדועך של חוסיין אביו וקודמו, נמלט על־נפשו כאחרון חייליו המיואשים. זוהר מוחמדי רב־דורות הועם בלי תפארה ושעטות סוסי הפרשים אשר למנצח הווהבי נשמעות בהמולת־רינה בין חומות הנמלים אשר לים־האדום. חסל! אלף ושלוש מאות שנה של שלטון דתי בחיג’אז הקדושה התנדפו בתמרות־עשן, ועל מקומו החלה השנה הראשונה לשררה חילונית מיוחדת במינה, שהאמונה המוחמדית היא רק גורמתה החיצונית ולאומיות איתנה וגועשת היא בסיסה היסודי.

כי אל־נא יטעה מישהו לחשוב גם לרגע קל שהווהביות היא מה שהכריזוה לנו עד כה. בצדק הצהיר סר גילברט קלייטון, בערב נסיעתו השלומית בגדאדה לכותב המאמר הזה, כי זה זמן רב לא זכה לראות בעיניו שבטים מוצקים וגושיים כווהביים אשר בין מכה וג’דה. דמות פראים אמנם לרובם ומחזה־חרדות לחייליהם ולפרשיהם בתנועתם הנוכחית. אפס, כל הקרב אליהם חש מיד שיסוד אמיץ לכל אחד ואחד מהם, וגבוה מכל העם, הן בגופו והן ברוחו, הוא מושלם הנועז, מדריכם הנמרץ, כוכבם ההולך קוממיות לפניהם תמיד – מוחמד עבד־אלרחמן איבן־אל־סעוד. כשם שחוסיין וממשלו היו סמל הירידה המושלימית בדורותיה האחרונים, כן יופיעו איבן־סעוד ושלטונו בדגלי הערביוּת הטהורה והבלתי־משוחדה – איזה דבר הדומה בעיקרו למה שהיו הערבים בימי מוחמד, ועומר ועלי לפנים – עם קטן במספרו אמנם, אך בריא ושלם מכל צד, שעברו לא הכביד עליו ביותר ועתידו לפניו עודו בבחינת דף לבן.

הננו לשים את לבנו איפוא למהותה ולזהותה של ווהביה החדשה בשמה הזמני. נשיא השבטים הפזורים שחיו בנאות־מדבר כ“היל” ו“ריאד” הנהו כיום הזה מלך תקיף ופעיל כדוד בשעתו, בדמיונו המרקיע רואה הוא את ערב אחת ומאוחדה מהפרת ועד לעמון ולמואב, מהמפרץ הפרסי ועד למימי הים־האדום. כל מה שנכלל בחצי־האי הערבי: מדבריות סוריה ונג’ד, חולות כווית וחצרמות, הררי תימן ועסיר, צוקי חיג’אז ומדין – הנם רק שלשלת בלתי מנותקה של סלע קדמון ויציב. המילה “מעצור” אינה מצויה כלל במילונו. סוסים וגמלים לו לרוב, וכנשרים וצבאים הם עפים ורצים לכל רחבי המדינה הנרחבה, ששטחה המעוטי הוא כארבע פעמים צרפת. בהבל־פיו החליט לפני מעט יותר משנה להתמלך על כל הערבים כולם – והריהו כבר בפסגת מאווייו.

וכה עומד הוא מול תורכיה, בקצה השני של “אסיה הקטנה”, בשמו השגור של חלק־עולם זה. גם שם רצה אדם אחד, ויוכל, גם שם אמר בנם של התורכים הטבעיים: “אם לא הם לעצמם הכל כנגדם!” לא ייאמן באמת כי יסופר, ומי היה מנבא לפני עשרים שנה בערך כי הקצין התורכי הזוטר, שבילה את לילותיו בירושלים עירנו ליד בקבוק יין־השרף באולם־הקבלה אשר למלון קמיניץ בימי זוהרו – מי היה מנבא כי קצין זה ייהפך ויהיה בזמן קצר כל־כך למצביא מוסטפה כמאל בדרדנלים, ל“גאזי” ולמנצח היוונים באזמיר, לנשיא הקהליה התורכית באנקרה ולמחזיר קושטא, אדרינופולי ואדנה לתורכים. לא עוד, אלא שכאיבן־סעוד עמיתו הדרומי גם הוא, מוסטפה־כמאל, העז לצאת נגד כל מה שהוא רקוב ומורעל. התרבוש, הצעיף, הדרווישים, המנהגים התפלים, אף הכתב הערבי בקדושתו – את הכל, את כל מה שהוא מוצאו למכשול בדרכה של תורכיה קדימה, סילק בתוקף רצונו, ביטל בעוז־רוחו. בודאי, גם הוא פגש בדרכו אל עומת עתידו את אנגליה יוצאת לקראתו. מוצול לא נמסרה לו, כשם שלא נכללו עיראק ועבר־הירדן בגבולות ווהביה, וכל זמן שתאמץ בריטניה הגדולה את עמדתה במזרח־הקרוב לא מוסטפה־כמאל ולא איבן־סעוד לא ירהיבו עוז יותר מדי כנגדה.

כל זמן שתאמץ בריטניה הגדולה את עמדתה במזרח בקרוב: “כאן קבור הכלב”, ויש רבים־רבים מידידי האנגלים המתחילים להטיל ספק בעקיבותה המזרחית. מי יתן, ולא יזוזו האנגלים מעמדה זו. מי יתן וממשלות־המחר תלכנה בעקבות ממשלות האתמול. מי יתן והקו המדיני אשר נתבסס בוורסליה תחילה ובג’ניבה אחר־כך – קו הבית־הלאומי העברי בארץ־ישראל ומדינות־הממונות בעבר־הירדן, בלבנון, בסוריה ובעיראק – ישאר קבוע ונעוץ בבשר המזרח הקרוב גם להבא. שאם לאו, אל־נא נרמה את עצמנו – יפרצו גלי ווהביה הסעורה לעומת גלי תורכיה המוצקה ובכוח־ענקים יתחברו הגלים הערבים עם הגלים התורכים לאוקינוס מזרחי עצום, שפרס, אפגניסטאן, אזרבייג’ן, דגסטאן, בלוצ’יטאן, תורכיסטאן ושאר ה“סטאנים” למיניהם, מצד מזרח – מצרים, סודאן, טריפולי, תוניס, אלג’יר מרוקו ושאר המדינות “המתמשלמות” מצד מערב – תתחברנה אליו בנחשוליהן המסתעפים והמתחלפים.

הווהביים והתורכים, בהגיחם מאופקי המזרח כמעט בבת־אחת, אזהרה ברורה הם למעצמות אירופה היגעה לעמוד על המשמר, ולואי תהא אזהרה זאת לא רק בת־יומה.

כי בצעדי־ענק צועדות שתי המעצמות החדשות – ווהביה ותורכיה תחת שמי המזרח הנעור.

ד“ה, ו' בטבת תרפ”ו – 23.12.1925

---

וארמניה?

מאת

איתמר בן־אב"י

שנת 1878, כשצירי המעצמות יושבים היו מסביב לשולחן הירוק בברלין הווילהלמית. – האם לא שכחנו דבר? – שאל הנסיך ביסמארק, וצחוק קל ריחף על שפתיו. – את העיקר שכחנו – השיב לורד ביקונספילד בחושו היהודי – והעולם הנאור לא יסלח לנו שיכחה זו: שכחנו את ארמניה! –אוה! – העיר על זאת הנסיך גורצ’קוב – לארמניה נדאג אנחנו, הרוסים. אין כל צורך ליצור מדינה ארמנית חופשית. אם נכריח את תורכיה להעניק זכויות ידועות לארמנים בששה הגלילים שישארו בידיה אחרי אמנת־ברלין, יהיו הארמנים מרוצים במעמדם, היות ואין הם בשלים עדיין לממשלה עצמית. ולמרות מחאתו העזה של ביקונספילד ותחנוניהם של חברי המלאכות הארמנית האומללה, שחשה ברלינה לנסות ברגע האחרון להציל את אשר יכלו להציל, החליטו ביסמארק וגורצ’קוב להאמין לתורכיה גם הפעם, ותסתפק המועצה בתוספת סעיפים אחדים בגוף האמנה, שבהם הבטיחה תורכיה “להביא תיקונים בששת הגלילים אשר בהם יושבים הארמנים”. בולגריה וסרביה, יוון ורומניה, ואפילו הרשחור הקטנה, השיגו את כל אשר דרשו: חופש מוחלט, גבולות רחבים, בטחון לעתיד ואת עזרתה הממונית של אירופה. רק הארמנים המסכנים שבו כלעומת שבאו, וישבו בארזרום ההררית לראות מה ייעשה בהם; כי ידוע ידעו בני העם הסובל הזה את הסיבה העיקרית שמפניה נמנעה המועצה הברלינית לתת להם את חירותם. ידוע שגרמניה ורוסיה נתחברו שוב – לא על חשבון הפולנים הפעם, אלא על חשבון עמם הם – הראשונה ברצותה להניח לתורכיה, עד כמה שאפשר היה בידיה, גבולות נרחבים למדי שבתוכם קיוותה לגשם בעתיד קרוב את חלומותיה, והשניה בתקוותה להכין מלחמה חדשה נגד תורכיה, שתתן לה את היכולת לספח אל ארצה, כאשר עשתה כבר במלחמת 1878 עם גלילי אריוואן וארדהאן, את הגלילים הארמנים שישארו בידי התורכים. ואמנם, שנה אחרי שנה עברה, והארמנים הוסיפו לסבול סבל נורא. הווזרות התורכיות השונות, שעבד־אל־חמיד מינה אותן לכהונתן אל גדות הבוספורוס, השתדלו להצר את צעדי הארמנים ככל אשר יכלו. מכל העממים הרבים החיים בתורכיה היו הארמנים השנואים עליהם ביותר, וההכרה שרוסיה לטשה את עיניה אל ארזרום ואלכסנדרתה השחיזה עוד יותר את השינאה הטבעית הלזאת. גם הכורדים מצידם, שלברברותם אין כמעט אח באסיה המערבית, נשבעו שבועת־נקם בשכניהם הארמנים, מפני שהארמנים עלו עליהם בהשכלתם, חריצותם ויזמתם המסחרית, וכפעם בפעם ערכו בהם הכורדים פרעות, שרק היהודים ידעו אולי משלם. עד שנקעה נפשם של בני־ארמן, ובשנת 1895 הרימו את נס־המרד בארזרום ובקושטא בבת־אחת. הן אמנם הבן הבינו, כי בכוח עצמם לא יעשו כלום ומגר לא ימגרו את הכוח התורכי. אך בולגריה, סרביה, רומניה ויוון הבטיחו להם, שאם יציתו את האש יחושו הם לעזרתם ויעוררו מלחמה בלקאנית חדשה שתעניק להם הפעם את הדרור המקווה. לכן נזרקו הפצצות במרכזיה השונים של הבירה הבוספורית, ובארזרום התנופף לרגע דגלה של ארמניה החפשית. אלא… אלא, שכאן אירע מה שאירע פעמים כה רבות בממלכת העותומנים. השולטאן ריכז צבא אדיר בכל מרכזי־המרד, ובימים אחדים לא בלבד שהכניע את המרד עצמו כי אם פקד פקודת־שחיטה על כל הארמנים כולם. מדינות־הבלקאן לא הרגישו את עצמן מוכנות לקרב, ואם אמנם נסער העולם כולו לשמע הטבח האיום, שעלה להם לארמנים בשלוש מאות אלף חללים, ועבד־אל־חמיד כונה בשם “השולטאן האדום”, לא התערבה אירופה בדבר, יען מברלין יצא הקול: אל תגעו בתורכיה! בימים ההם היתה ברלין השלטת במדיניות האירופית והקיסר וילהלם היה המנצח על המושלים כולם. לא זה בלבד אלא שמיד אחר שחיטות הארמנים יצא השליט הגרמני לנסיעתו המזרחית המפוארה, שהחלה בקושטא ונגמרה בירושלים – אותה הנסיעה המפורסמה שבה נדר להגן על האישלאם עד טיפת דמו האחרונה של אחרון הגרמנים.

*

והנה פרצה המלחמה העולמית, שיחד עם זוועותיה עוררה תקוות חדשות בליבותיהם של כל העמים המדוכאים. שהרי גם בשנת 1913, עם סיום המלחמה הבלקאנית, אשר כמעט שגירשה מאירופה את שארית התורכים, שכחו שוב הבולגרים, הסרבים, הרומנים והיוונים להתעניין בארמנים, וכל מאמציה של ארמניה להשתחרר נשאר מעל. לא כן הפעם, שלמרות הנצחונות המזהירים של הגרמנים בתחילת הסערה הכללית ולמרות נפילת עמי הבלקאן השונים זה אחר זה (בולגריה, סרביה, רומניה, אלבניה), דבר־מה הגיד להם כי מעצמות ההסכמה לא תנוחנה ולא תשקוטנה עד אם תוציאנה לפועל את מחשבתן הגדולה – לשחרר לתמיד את כל אותן הקבוצות כולן המתיימרות בעממות מיוחדה. ולכשנתפוררו, אחרי ארבע שנים של מלחמה שלא ידענו כמותה בדברי־ימי העולם עד אז, ארבע ממלכות אדירות (רוסיה, גרמניה, אוסטריה, תורכיה), הבקיעו מתוך החורבן הכללי לאור העולם המרוצה כעשרים מדינות חדשות. ובפאריז המאושרה, אחר הנצחון המוחלט, התכנסו לא רק ציריהן של המעצמות האדירות, חברות ההסכמה, אלא גם באי־כוחן של מדינות אשר לא רבים שמעו עד אז אף את שמותיהן המוזרים: ציר יוגוסלאבי וציר צ’כוסלובאקי, ציר פינלנדי וציר אזרבייג’אני, ציר שדיבר בשם גיאורגיה וציר שהתלהב לחופש בוכארה, או תורכיסטאן, או קובאן, ובתוכם כמובן גם צירי שלושה עמים הקרובים כל־כך ברוחם אלה לאלה: ערבים, ארמנים וציונים־יהודים. בפעם הראשונה, לאחר מאות בשנים, נפגשו באי־כוח עמים אלה כאחים בפאריז, ורק מי שראה אותם יושבים יחדיו, את האמיר פייצל הערבי ב“כפייתו” הזהובה, את נובאר־פשה הארמני בזקנו הלבן, ואת חיים וייצמן היהודי כל־כך בעיניו השחורות והחודרות, כשהם שוקלים ודנים על־דבר עתידות ארצותיהם, אל הפרת הגדול – רק מי שראה את שלושת אלה יחדיו ידע מהו נס ומהי אצבע־אלוהים. משלושתם – שנים הם המאושרים היום ביותר. האמיר פייצל – על אשר הוכרז מלך בדמשק המעוטרה, ואין כמעט ספק שאירופה תכיר במלכותו זו אם יצמצמנה בגבולותיה הנאותים; חיים וייצמן – על אשר נתגשם סוף־סוף החלום הציוני, למרות שפך־הדם של המאורעות האחרונים בירושלים, ועל אשר הוכנסה הצהרתו של בלפור בחוזה השלום עם התורכים. רק השלישי, נובאר־פשה הארמני, עודנו דואג ובוכה. היוכל להיות, שגם הפעם תכזב תוחלתה של ארמניה? היוכל להיות שגם הפעם תיווצרנה מדינות חדשות, והמדינה הארמנית תישאר רק חלום? מזה חמש שנים מתחננים הארמנים לפני וילסון, שתואיל אמריקה לקבל על עצמה את הממוֹנוּת (המנדט) על ארמניה, אך וילסון אינו רוצה להיענות עדיין; מזה שנתים שהארמנים מנסים לשכנע את אנגליה שתקבל היא ממונות זו, אם תסרב אמריקה, אך אנגליה עמוסה טרדות יותר מדי בארם־נהריים ובארץ־ישראל; ומזה שלושה חודשים, לפני סן-רמו ואחריה, שהארמנים נדים מפתח לפתח, משוודיה להולנד, משווייצריה לבלגיה – בתפילה שתסכימנה הן להתעניין בהם, אם לא תרצינה המעצמות הגדולות – ואין עונה גם שם עדיין. התמות ארמניה מאין מציל? לוחשים לה לארמניה שעליה להקריב עוד קרבנות. אלוהים אלוהינו! המעט הקריבה קרבנות עד כה? האם לא מתו, או נהרגו, או נעלמו עד עכשיו, כמיליון וחצי מתושביה? ובנוגע לאדמתה – האם לא עשתה ארמניה מה שעשו כל העמים השואפים לדרור? כשם הציונים הקריבו את צידון ואת חורן על מזבח הידידות לסוריה הצרפתית ולדמשק הערבית, וכשם שהערבים גם הם בודאי הקרב יקריבו חלקים מסויימים מהאדמה הנחשבת בעיניהם כערבית על מזבח יחסיהם העתידים לצרפתים, האנגלים והיהודים, ככה הקריבו גם הארמנים את חלומם הנשגב על “ארמניה גדולה, המתחילה בים־השחור וגומרת בים התיכון” – ויוותרו על הנמל טרביזונד ועל כל חבל קיליקיה לטובתה של תורכיה, ובקורבנם זה הגדול לא בלבד שהוכיחו אף לשונאיהם התורכים שמתעתדים הם לחיות אתם בשלווה, באחווה ובידידות, אלא שסכן סיכנו את עתידם הימי ומדינתם תהיה אולי “סגורה ומסוגרת, מאין יוצא ומאין בא”. עם כל אלה, עוד תקוה אחת מרחפת לפניהם: ארמניה חופשית. תהא קטנה ומקוצצה, סלעית והררית, עניה ודלה, אך חופשית. תהא תחת אמריקה או אנגליה, תחת הולנד או סן־מרינו – רק לא תחת רוסיה או תורכיה. זאת היא תפילתה של ארמניה היום. ואם צדק יש בעולם, והצדק ישלוט במערבה של אסיה – או־אז נזכה ליום הגדול, שייחלנוהו כולנו, לראות בברית המשולשת החדשה, ברית המזרח הקרוב – ערב ויהודה, ומעבר לפרת – ארמניה!

ד“ה, י”ז באייר תר"פ – 5.5.1920

שער חמישי – אישים, פגישות, ראיונות

מאת

איתמר בן־אב"י

---

ביאנקיני

מאת

איתמר בן־אב"י

¹

אי אפשר להאמין!

אי־אפשר להאמין, כי רק לפני שבועיים ימים ראיתיו חי וצוחק, נמרץ וחולם – בקהיר אשר על היאור. יושב הייתי במלון “קונטיננטל” וקורא את עתוני הבוקר, ופתאום קול מוכר כל־כך קורא לי מהכסא אשר ממולי:

– אתה פה? מאימתי?

ובהביטי מופתע אל הדובר אלי, נעניתי בהתרגשות:

– קומנדנטה ביאנקיני! ובכן חזרת אלינו, למרות הכל!…

שהרי זכור נזכור כולנו, מה מרה היתה פרידתו של האיש הזה מארצנו לפני כשנה וחצי. הרגע היה אז הרה־יאוש, ורק אנשי־ברזל ומנוסי־אכזבות יכלו לכבוש את יצרם ולבלום את סערת־רוחם. ביאנקיני היה מ“החדשים”, מאותן הנשמות הנקיות והטהורות, שלא הבין עדיין כי אפילו ביפה שבתנועות ובשיאי־החלומות יש ירידות ועליות, קטנות וגדולות, משמשות בערבוביה. הוא לא יכול לסלוח לאותם שנרגנו, לא יכול למחול לאותם שהתקנאו, שהלכו רכיל, ששמו את עניניהם הפרטיים מעל לעניני הכלל. בעברו בקרבנו יומם ולילה, ביפו ובירושלים, בטבריה ובחברון, ורצונו הוא מה נשגב, ולעומת זאת המציאות מה מאכזבת – עזבנו במפח־נפש וחזר לאיטליה “שלו”, לספינתו ולימו, לגלי פעולתו במדינות התיכון, לאשתו ולילדיו, לידידיו ולחבריו…

ולשואלים אותו: “התשוב אלינו, קומנדנטה?”, היה עונה, כשעיניו מבקשות למצוא כוח מושך ולשון פוקדת שלא נזדמנו לפניו: “מי יודע?… אולי לאחר שנים רבות־רבות – כשתתרקם בארץ זו ריקמת אותה האגדה היפהפיה שניבאה לנו הרצל…”

*

והנהו שוב כאן, במצרים שכנתנו, רק שנה וחצי לאחר שעזב אותנו לאנחות. הנהו כאן, מאושר ושמח, ועיניו נוצצות ובת צחוקו הקוסמת על שפתיו, כבימים הטובים לראשית עבודתו בקרבנו.

– הוי, קומנדנטה! – מה רבים המאורעות שאירעונו מאז עזבתנו, ומה רבים המאורעות שעוד יארעונו בדרכנו לקראת עתידנו…

אך המפקד האיטלקי, שכל־כך הירבה לראות בחמש שנות המלחמה ושכל־כך נואש מאתנו בחמשת חודשי שהותו בקרבנו:

– מאורעות אמרת – אכן, ועוד אלו מאורעות! אך מי שם לב כיום לפרעות בירושלים, שהממוני עד היסוד ביום שמעי עליהן? הן באה סן־רמו אחריהן ותמחק את הכל! מי זוכר כיום את ה“צרות” הפעוטות אשר פגשתי בהן בעבודתי ב“ועד־הצירים”? הן הגיעו ימי הפעולה האמיתית, ויהפכו את הכל! הוי, ידידי, מה מאושר אני שזכיתי לכך, שלא הלכתי לעולמי לפני זמני, שלא קרה לי שום אסון ושיכול אני לשוב ולשאוף מאוירה של ארץ־ישראל!…

במשך שלוש שעות רצופות דיבר ביאנקיני, דיבר בכל כוח עלומיו המיושבים, דיבר בכל עוז רצונו להשתתף בעבודת־המחר; מה שלום פלוני? מה עושה אלמוני? הנשאר האדון א‘? למה נסע האדון מ’? ומה חושבת הגברת ה'? כל איש מבני הארץ עורר את התענינותו, כל נקודה מנקודות הארץ משכתהו:

– מי שהיה פעם בארץ־ישראל לא ישכחנה לעולמים, ומי שפעמיים ביקרה יחזור אליה ויהיה־מה! זאת היא הפעם השלישית שאני הולך אליה – האוכל לצאת ממנה עוד? אפונה!

והאנגלים אשר במלון “קונטיננטל”, והערבים אשר לידנו, וכל הנמצא מסביב לנו, שומעים את קולו החם והמרנין, שומעים ומתפלאים לדעת – מי האיש הגדול הלזה? מיהו גבר־החמודות הלבוש מדי שרד איטלקיים?

*

ולמחרתו – ברכבת המסיעה אותנו ירושלימה!

העובדה שאנו נוסעים ברכבת מצרית יפה, יושבים בקרון־המסעדה, אוכלים ושותים כרצוננו, כשאנו ממהרים לעומת המידבר, אינה מסיחה דעתו מהגיגיו: הנה התעלה ועיר־המחר קנטרה. אכן, מה גדולה היא אנגליה שיכלה לעשות כל זה, מה איתנה היא שידעה לגשם את אחד החלומות הכי מוזרים בחיי העמים, מה נפלאה היא שלא נרתעה גם מפני כל הכוחות שקמו נגדה?

וכשבבוקר השכם החלה הרכבת לזוז שוב, ותשרך את דרכה בין חולות מידבר סיני, לקראת הנאות המתומרות המבשרות את ארץ־העברים הפוריה – התיישב המפקד בתאו המרווח, כששנים מבני ארץ־ישראל לימינו ולשמאלו, ועיניו נוטות לראות ולבלוע, ונחיריו לנשום ולהריח, ושפתיו לדבר ולהביע את כל הגעגועים אשר בלבו:

– איטלקי אני. ואבי, ואבי־אבי, וכל הדורות שלפניהם איטלקים היו. בית נחמד לי באחת הפינות היותר קוסמות אשר באיטליה. מישרה לי מהגבוהות שבמשרות הממלכה. עתיד לי מהמזהירים שבעתידות מפקד־ימי. בבתי־הספר האיטלקים למדתי את דאנטה ובחיי יום־יום הרגשתי את גאריבאלדי. יחד עם ד’אנונציו רעדתי בשל פיומה, ויחד עם ג’יוליטי דאגתי לאלבניה… ובכל־זאת, ובכל־זאת, הוי, ידידי, התאמינו? מעולם, בארבעים ושתים שנות חיי, לא הרגשתי את אשר הרגשתי שלשום בהגיעי לאלכסנדריה ופני ארצה־ישראל. מעולם ביחוד לא הרגשתי את אשר אני מרגיש עכשיו, ברגע זה, בחשבי שעוד מעט, עוד רק שעות אחדות ואהיה בארצי!…

ובבטאו מילה זו – מה אורו עיניו, וידיו מה לחצו את ידי השומעים את דבריו.

– ידענו כי תחזור אלינו, וחיכינו לך, ותלינו בך תקוות אין־סוף, מפני שהאמנו בך ומפני שנחוץ אתה לנו כל־כך ברגעים הקשים האלה.

–רגעים קשים? למה? אין רגעים קשים! אין מכשולים כשיש עוזמה, אין יאוש כשיש אמונה. והן כולנו מאמינים בעתיד עמנו – האין זאת?

ובדברו כך הביט מבעד לצוהר, ויזדעק פתאום:

– מה היא זאת? מהו הים הלזה לפנינו? מה התמרים הנפלאים אשר מימיננו ומשמאלנו? מה הבית הלבן הקטן על גבעת־החול שמה? מה הגמלים המרובים ליד הבאר במרחק?

וכשהגדנו לו כי זוהי אל־עריש, סוכות העתיקה:

– הזוהי אל־עריש? ואני עברתיה לפני שנה וחצי בלילה, ליל חושך, ולא ראיתיה; שעל־כן לא הכרתיה. זוהי איפוא אל־עריש?!

והאיש שראה את הרי־האלפים בשלגיהם, את אגמי הצפון בתכלתם, את הר־האש וזוב בעשנו, את מפרץ נאפולי בכל־קסמו, את איי־התיכון בצחוק שאננותם, את אנאטוליה בכל הדרה – קורא לאמור:

– אין כאל־עריש ליופי ולחן! אין כמותה לעמדה ולשלווה: התתן לנו אנגליה גם אותה? היתחיל גבולנו כאן?

ובצאתו אל יציבת־החול, כשרוח מערבית נשבה וליטפה, כשמבין התמרים ציפצפו הציפורים, כשבשמים הגבוהים טסה להקת עורבים וכשבאופק־הים מפרשית קטנה התנדנדה על־פני המים לאט:

– ראו! הנה אני אומר לכם, לא תעבורנה חמש שנים ועיר זו תהיה עיר־רחצה נפלאה, לא פחות גדולה מגורדניי הגרמנית, מסכבנינגן ההולנדית ומאוסטנד הבלגית…

בכל־פעם שפגשו עיניו חלקה מעובדת, בכל־פעם שמתוך החול הבקיע צמח צנום או שעורה דקה, ובכל־פעם שעל תל וגבע הסתעפה תאנה ענפה או שיקמה ענקית:

– התראו? הרי מה שאפשר כאן למה בל יהא אפשר שם? אם יש מים לאילן אחד מדוע לא יהיו מים למיליוני אילנות? גן־עדן היא הארץ הזאת אף בחלקיה היותר מדבריים.

רפיח, עזה, אשקלון, ביר־סאלם ורחובות – עם פוריותם הבולטת לעין־כל, עם פרדסיהן וגניהן, עם חייהן הסואנים העוברים על־פנינו כבראינוע; ונדמה לו לביאנקיני כי זוכר הוא כל תל, כי מכיר הוא כל בית, כי יודע הוא כל פנים:

– הוי, לו רק יכולתי הפעם להביא לכאן את בני… המסכן! כבר למד עברית, כבר שמע על אודות הארץ, כבר סיפרתי לו מסיפוריה ובחלומו כבר חלם עליה. עברי נחמד, ציוני טוב ונעים היה הילד ובעשר שנותיו הרכות כבר המריא למרומים… באה מכונית ותרמסהו, והילד איננו… נורא, נורא הדבר! רק בת קטנה נשארה לי, ואמה אומללה, שבורה, רצוצה: היעלה בידי להביאן הנה כדי לשכוח את היגון העמוק? האוכל גם אני, בין הררי ציון, לשכוח כי מת יורשי, שבו תליתי את שארית תקוותי להחלמת ארץ זו?… חשבתי, שאבוא ירושלימה, שאבחר לי פסגת־הר שעליה אבנה בית, שמסביבו אטע גן, שגני יפריח את היפים בפרחים ושבתוכם ולריחם יגדל בני ויהיה – יהודאי, בן־החשמונאים. אך אלוהים אחרת רצה, יהי־נא רצונו לי לקו…

ומעיניו שתי דמעות זלגו, כבדות, כבדות כל־כך.

*

אך, הנה לוד, ובלוד פניהם הראשונות של ידידים:

– שלום! שלום!

וביאנקיני לוחץ ידים ומבטא בכל חום את המלים העבריות היקרות לו מאוד:

– שלום! להתראות!

והרכבת נבלעת ביער־הזיתים, מתחמקת מחיבוק הענפים ומתפתלת על פסיה העולים לקראת הררי יהודה:

– הוי, ידידי, לא אנשה לעולם מחזה אחר. הייתי אז קצין צעיר בימיה האיטלקית, ובספינת־מלחמה נסעתי לאי זנזיבר ומשם לסומאליה האיטלקית. ממשלתי רצתה אז לפתח את מושבתה הרחוקה, הדומה מכמה צדדים לשפלה היפואית, ותשלח אליה את הטוב שבבניה – את סקי החוקר ואתו חבורת נלהבים כמותי. ירדנו אל היבשה, למרות סערת הים, ומשם אמרנו לחדור לפנים הארץ, ארץ שודדים וחמסנים, שכל אירופי להם לזוועה. פתאום – סימן מהאוניה. קוראים לי חזרה. במפח־נפש נפרד אני מסקי ומחבריו, מה מאוד הייתי רוצה להמשיך בחברתם וללמוד את הארץ לכל פינותיה. סכנות? מה לי ולסכנות? כמותם כמותי! אך פקודת האוניה חזקה עלי לחזור, ואחזור. אוניתנו קבלה פקודה להפליג שוב לזנזיבר, לחכות שם לצידה שהגיעה מאיטליה בעבורנו.

וכשחזרנו שוב לסומאליה – הזוועה! נודע לנו כי סקי וכל חבריו, כעשרה במספר, נהרגו על־ידי עם־הארץ. רבים מהם יכלו להינצל אילו עזבו את סקי, הזקן שבכולם, לבדו. אך היעזבוהו קצינים? היעזבוהו חברים? למלחמה ולא לבושה! כל אחד שלף את אקדחו להגן על המנהיג, ואם כי הפילו חללים לרוב, נפלו כולם על שדה־הכבוד. אילו אתם הייתי, כאשר חשבתי, כי אז לא הסיעתני היום רכבת זו ירושלימה, כי אז כמוהם מתי מות־גיבורים… מזלי הטוב הוא שגרם!

ותשרוק הרכבת – כי במרחק הצטיירה ירושלים במגדליה ובגניה, ורוח מחיה ליטף את פנינו.

וביאנקיני אלינו:

– הגענו סוף־סוף, ועוד נתראה, ועוד נדבר… אולי ניסע יחד דמשקה, כי שליחות חשובה לי שמה. ומשם חזרה ירושלימה, ואז נרקום יחדו את ריקמת חלומו של הרצל הלאה… נרקום ונעשה את ירושלים ליותר יפה מרומא, ליותר מסוגננת מפאריז, ליותר גדולה מלונדון – לפחות ברוח…

וקונסול איטליה כבר עמד בתחנה לקבלו בשם מלכו, ונפרד בשתי המלים שביטאן שוב בכל כוח:

שלום! להתראות!

*

שלום – אכן! שלום לנשמתו, שלום לעפרו, שלום לזכרו של אחד מהטובים, של אחד מהיקרים והמקסימים שבאחינו – של מי שהיה עתיד להיות אולי מנהיגנו…

ולהתראות?

האפשר שלא לנצח נראנו יותר? האפשר שאיננו כבר בחיים? האפשר שמאז ירד חי לקהיר ועד ליום שנהרג בארצנו – רק שבועים עברו?…

ד“ה, י' באלול תר”פ – 24.8.1920

---

מלך בגלות

מאת

איתמר בן־אב"י

לונדון, 10 בדצמבר 1920

כשנפגשתי עם מושל ירושלים, רונלד סטורס, במעונו אשר בלונדון, הוא שאלני, אחר דרשו לשלומי בעברית:

– הראית כבר את פייצל?

כשעניתי לו כי עוד לא הספקתי להיפגש עם מי שהיה מלך סוריה המאוחדת במשך ששה חודשים, העיר לאמור:

– טוב תעשה אם תמהר לראותו.

ולמחרתו נקבע ראיון בין האמיר לביני.

את האמת עלי להגיד: חלק גדול מהקסם, שהיה נסוך על האמיר הערבי בחודשים הראשונים לפעולתו במזרח־הקרוב, התנדף וייעלם כליל: זאת הרגשתי עוד באיטליה, כשחשבתי להיפגש עמו ברומא, ורגש זה נתחזק יותר ויותר עם הימים שעברו ועם השיחות שהיו לי פה בלונדון, בכל החוגים הרשמיים והמדיניים. מובן, אין זאת אומרת שחינו סר לגמרי בעיני הצבור האנגלי, ואין זאת אומרת גם כן שהממשלה הבריטית דחפתהו לקרן־זווית אדרבה: מעולם לא רחשה אנגליה אהדה אליו כהפעם, דוקא לאחר נפילתו, דוקא לאחר כשלונו המדיני. בכל מקום שומע אתה אנגלים חשובים אומרים לך כי אין כמוהו לאצילות וליושר, ואנגליות חמודות לוחשות באוזניים כי אין כמוהו ליופי ולשפירות. לדברי אחד העתונאים, שראהו לפני ימים מעטים, אין מספר כמעט למבקרים ולמבקרות המדריכים את מנוחתו. ואם נאמין ליונים הנחות על גג הבית שבו הוא מתאכסן, עוד עתידות גדולים לפניו. עם־כל־זה, מורגשת פה ושם כעין ליאות מסביב לשמו, ולמרות רצונך נזכר הנך, בדברך על אודותיו, במלים המפורסמות של המספר הצרפתי ליאון דודה: Le roi en exil!

אכן, גם האמיר פייצל הנהו עכשיו מלך בגלות אירופה, נע ונד ממדינה למדינה ואין הוא יודע מה יביא לו יום המחר. איים ימי הגדלות של לפני שנה אחת, בפאריז, בשעת הדיונים בענין השלום העולמי? איים ימי זהרו בתור בא־כוח חיג’אז המושלמית ובתור סמל ערב המתחילה? איים הרגעים הנעימים בביתו של ג’יימס רוטשילד, כששפתותיו הדקות העבירו לפנינו, הנאספים מסביב לשולחן אל כוס־התה, תמונות־זוהר לעתיד ובת־צחוק להווה המבולבל. מה לא דיבר אז בווילסון החולה, בקלימנסו הזקן, באורלנדו הסואן, בווניזלוס הערום? מה לא ניבא לאירופה ההוללה ולכל מדיניותה? והצדק היה עמו: ווילסון איננו, קלימנסו צד נמרים ביערות הודו, אורלנדו נשתכח מלב כל, ואלתריו ווניזלוס הוכרח לברוח מאתונה שאליה חוזר עכשיו אויבו קונסטנטין. אלא… אלא, שאל כל איתני תבל אלה נלווה גם הוא – פייצל המתנבא!

והריהו כאן היום, בלונדון, לא כאורח הממשלה, באחד הארמונות, לא כמדינאי הפועל באחד מבתי־המלון הגדולים, אלא – בבית פרטי שנמסר לרשותו באחד מהפרברים הכי שקטים של הבירה האנגלית – ברחבת בארקליי מספר 12. ורושם עגום זה נשאר חרות במוח גם אחר שנפתחה הדלת הכבדה על־ידי משרת משורד וגם לאחר שנתבלט על שולחן המבוא צלמו השחור של האמיר (פסל נאה מעשה־ידי חטב סרבי), וגם לאחר שנכנס אל חדר־ההמתנה חדאד־פשה, שלישו הנאמן, המאמין עדיין בכוכבו של הנסיך הערבי ובמזלו הבטוח לעתיד. בכל אופן, דבר אחד ברור: אם מלך איננו יותר יורש־העצר של כסא־המלוכה במכה הנהו בוודאי.

קבלת הפנים היתה בעיקרה לא־מזרחית, אלא אירופית. אותו הטיפוס היפה, העדין, המחונן, של ערב האמיתית, אותו הגוון המזויית, אותן העינים העמוקות משחור, אותו הזקן הזעיר, אותן הידים הדקות, ואותה בת־הצחוק התמידית על שפתיו. רק חבל, שכל האישיות המזרחית הנפלאה הזאת התעטפה בבגדים אירופיים רגילים.

יאוש? כלל ועיקר!

הנסיך נזכר מיד בפגישתו הראשונה בפאריז עם אורחו הירושלמי, עורך “דואר־היום”. הוא יודע היטב את העתון הערבי “בריד־אל־יום”, ומכיר הוא טובה לעתון הזה בעבור כל הטוב שעשה בחייו הקצרים לטיפוח היחסים בין הערבים ליהודים. הוא מקוה שגם להבא יתמידו בני־ארץ־ישראל לעבוד לשם השלום במזרח הקרוב והוא מוכן ומזומן לתת לקוראי “דואר־היום” קצת מרעיונותיו על המעמד הנוכחי, אלא – שמעדיף הוא זהירות, זהירות, זהירות… הטעות היותר קלה תוכל להביא לידי קילקול רב: ראייה? המישגה במשלוח המברקים מדמשק לביירות והכרזת המלחמה שבאה על־ידי משגה זה, בהכרח.

פייצל עמד על דעתו, כי לא הוא האשם במאורעות דמשק. הוא בטוח, כי לא האנגלים לבדם, אלא הצרפתים יודעים היטב, שכל מטרתו היתה להשליט את השלום בסוריה. המצביא גורו טועה בהתקפותיו נגדו… אך למה ידבר יותר מדי בדברים העגומים האלה? הרי אורח הוא באנגליה ושני חודשים עליו להישאר כאן, ואנגליה זו ידידה היא לצרפת, וצרפת מתנגדת היא לו. לכן טוב לשתוק לעת־עתה. אין הוא רוצה להביא את שתי המדינות המאוחדות האלו לידי אי־נעימות בשל מעמדו.

עוד יותר מזה: לשם השלום במזרח הקרוב מוכן ומזומן הוא להסתלק כליל מכל הענין הסורי. שאלת סוריה תפתר לא היום אלא מחר, לא בחפזון אלא במתינות, לא בהתנגדות לצרפת או לאנגליה, אלא בהסכמה עם שתיהן. תישאר־נא דמשק תחת הצרפתים זמן־מה. אין בכך רע, ובלבד שהצרפתים יתנהגו ברחמים ובאדיבות עם הערבים כולם. כשתעבורנה השנים והערבים יוכיחו במקומות אחרים, וגם בדמשק עצמה, כי יודעים הם למשול בביתם ולחדש את תרבותם, או־אז יגיע מועדם לתבוע את עלבונם – לא בכוח ולא בחרב, כי אם ברוח ובצדק.

בינתים, רוצה הוא לעסוק כאן בשאלה אחרת לגמרי. הוא רוצה לשכנע את ממשלת לויד־ג’ורג' כי אסור לה לעשות בארם־נהריים מה שעשתה צרפת בסוריה ומה שעשתה אנגליה בארץ־ישראל. ארם־נהריים היא מדינה רחבה, יפה, עשירה, פוריה והערבים אשר בה הם לא בלבד הרוב המכריע אלא גם היסוד היותר טוב שבשבטים הערביים. לכן אין לך מקום בעולם ששם יכולה הערביות להתפתח במידה יותר יפה מאשר בין נהרות הפרת והחידקל.

הן הבטיחה אנגליה ממשלת־בית לארם־נהריים. זו היא התחלה יפה ומתאימה לרוח החופש של האנגלים, אבל הבטחה בלבד אינה מספיקה, דרושים מעשים מידיים. הוא ידע, כי סר פרסי קוקס, הנציב הנוכחי בבגדאד, הוא אדם בר־דעת ויודע־המזרח. אך אין די בזה. מה שצריך לעשות תיכף הוא להקים ווזרה ערבית לכל צדדיה ולהכריז לעם כי ארם־נהריים תהיה שוב מה שהיתה לפנים – עריסת־האישלאם. לפי דעתו אין ספק בדבר, שהמדינאים האנגלים יבינו את ערך הדבר, ישמעו לעצותיו בענין זה, יחזקו את היסודות הבריאים אשר בעם הערבי, יפנו למלך חיג’אז בבקשה לשלוח בגדאדה את אחד מבניו (וחדאד־פשה העירני, כי מלך חיג’אז ישלח לבגדאד את פייצל או את עבדאללה, ויותר קרוב לודאי את פייצל) ויכוננו על־ידי כך את תחילתה של ממלכת ערב המאוחדת.

ערב זו, שאביו החל ביצירתה על־ידי המרד נגד התורכים, היה תהיה לכוח חשוב בכל המזרח הקרוב. אל־נא נשלה את עצמנו: העולם מביט מזרחה, והמזרח הוא־הוא אשר יביא שלום או מלחמה. את זאת הבינו הבולשבים, ולכן נוטים הם אהדה למוצטפה־כמאל באנאטוליה ולכל האישלאם אשר בתורכיסטאן, בבלוג’יסטאן, באפגניסטאן ובהודו. הסכנה הבולשבית תגדל בה במידה שהאישלאם יבוא לעזרתה. מאתיים מיליון מושלמים שיתבלשבו אינם כוח אשר אפשר לבוז לו. לכן חייבת אנגליה לשנות את דרכה ביחסה לתורכיה. תחזיר־נא את איזמיר ואת הדרדנלים לתורכים, תתן־נא חופש אמיתי לערבים אשר בארם־נהריים, תחזק־נא את חיג’אז עצמה ותטה־נא את הצרפתים לשנות את מדיניותם ביחס לדמשק.

– וארץ ישראל?

– בנוגע לארץ־ישראל – השיב פייצל – הרי יודעים הציונים את דעתי. יד ביד נעבוד בעתיד. הציונים נחוצים לארץ־ישראל ולערב כולה. נחוצים לנו רופאים, מהנדסים, אדריכלים, מורים וכספים, ומי יתן לנו את כל אלה בלי נזק לעצמנו – אם לא היהודים? ואולם – מתינות! החיפזון יזיק. את זאת למדו הערבים בדמשק, ואסור לחדש נסיון שכזה. הערבים רצו לחבוק בזרועותיהם יותר מדי ולכן הפסידו כמעט את הכל. אל יעשו הציונים את השגיאה הזאת. מתינות! למה ירגיזו את מישהו? למה לא יסתפקו בשם “פלשתינה”? למה ירצו להתמשל לפני המועד?

את זאת אמר פייצל לוייצמן כבר לפני שנה, את זאת יגיד מחר לוייצמן כשיראנו שוב: מתינות, והמזרח ישתייך לעברים ולערבים.

– האין זאת? – הוסיף בחן – הן מגזע אחד יצאנו, הן לשון כמעט אחת לשנינו, הן כמוכם כמותנו, ושאיפותינו מה דומות?

ברגע ההוא הזהיר כדור של שמש אדומה ועגולה מתוך ערפל כבד, ולונדון נזדהבה לרגע קל בשחור־בניניה:

– התראה? פנה אלי בהושיטו לי את ידו – אין זו שמשו של מזרחנו, אך טוב שנביא אל מדינותינו מעט ערפל – סמל העבודה והחריצות, החופש והשוויון…

ד“ה, כ”ג בטבת תרפ"א – 3.1.1921

---

בארמון הלורד אלנבי

מאת

איתמר בן־אב"י

קהיר, 17 במארס 1921

בשיחתי האחרונה עם לורד נורטקליף היתה שאלתו הראשונה אלי, אם פגשתי את לורד אלנבי. לבושתי, הוכרחתי להשיב בשלילה.

– כיצד? – העיר “מלך העתונים” ועיניו הבריקו – לא ראית עדיין את המצביא הגדול אשר לכד את ירושלים בשבילכם, לא ראית את האיש הגדול אשר חרת את שמו לצידם של נפוליון ועומר, מוקדון ויואב? הרחוקה כל־כך בירת המצריים ממדינת העברים?

ובהכרת חטאי הרב עניתי, כי בדרכי חזרה לארצי, הפעם, אראנו!

אפשר לשער איפוא את רגשותי כשהוזמנתי לבקרו היום; אפשר ביחוד להבין את הירהורי הבוקר, בשמשה של מצרים התמרית, כשהדהירתני עגלה רתומה לסוסים אל הארמון. Residency קוראים לארמון זה האנגלים בגאוותם. “קאסר אלדובארה” קוראים לו המוני־העם בכל זכרונות עברו. כשנתקרבה העגלה לארמון עצמו, לא רחוק מהיאור וגשרו, נתגלה דגלה של בריטניה הגדולה בצבעיו הבהירים והצוחקים, מעל התורן אשר על הגג האמצעי.

שני חיילים אנגלים עם רובים מכודנים; שלושה שוטרים מצריים ומקל דק בידם; “קוואסים” לבושי־אדום, כאותם שבארמון הממשלה על הר־הזיתים, פקידים אנגלים גבוהים וצנומים הרצים מחדר לחדר – והנך עובר דרך גינה קטנה, מסודרה ומקושטה בכל פרחי מצרים וצמחיה העבותים, עד לחדר־הקבלה. פאר מיותר אין כאן: שטיחים נאים אחדים, אם־כי לא מזרחיים כולם, ועל הכתלים קרני־ראמים וצבאים ומזכרות־מלחמה שונות. הכסאות ניתנו במתנה על־ידי המלך האנגלי המנוח אדוארד ושמו ואף כתרו חרותים עליהם. השולחנות רובם מעץ האוואנה או מעץ אגוז אמיתי, ועליהם עתונים מצוירים ותמונות ממראות הארץ.

לבדי אני היום, ובשעה עשר וחצי בדיוק ניגש אלי הממונה על הטקס ושואל לשמי:

– מירושלים?

– כן!

– יואיל להיכנס אל לשכת הוד מעלתו.

נפתחת הדלת מימין, והנני צועד פנימה.

ההיפך ממש ממה ששיערתי: חשבתי למצוא מצביא משורד כולו, באותות־כבוד לחזהו, במוקיים־נוצצים לרגליו, במבט קשוח בתוך עיניו, במסכת־חידות על פניו. הן כמה פעמים ראיתי את צלמו בעתונים, ובכולם בולטת הצבאיות אשר בו. והנה קם הוא לקראתי, ענק כמעט בקומתו, לבוש בגד אזרחי אפור, ובת־צחוק קלה על שפתיו. עוד לא הספקתי לגמור את ברכתי וכבר שאלתו בפיו:

– מארץ־ישראל אתה איפוא? מה שמח אני לראות צעיר מבני הארץ, ששמו מזרחי ומצלצל כל־כך…

הסברתי לו מיד כי הקטן באלפי יהודה אנוכי, כי מאז נכנסו האנגלים לארצנו חזרו אליה הטובים שבבניה, כי הדור החדש הולך ומתפתח בה יפה־יפה, כי החלוצים הבאים אליה מהגולה מסתגלים לאקלימה במהירות נפלאה, וכי אין ספק שאם כך יתמיד הדבר נזכה במשך שנים מעטות לעם יהודי בריא ורענן.

– צדקת – שיסעני – וזוכר אני תמיד את הרושם הטוב שעשו עלי המושבות היהודיות ואיכריהן. אין ספק בדבר: היהודים יכולים להיות עובדי־אדמה ושואפים הם לחיות חיים טבעיים. בכלל – אין ערוך ליופיה של הארץ, ולכבוד אחשוב את הדבר לעצמי שזכיתי להיות המשחרר אותה מידי מחריביה. הן עשירה היא בכל, הן אפשר לעשותה גן־עדן אמיתי, הן פנינה היא בכל משמעותה של מילה זו. מה שנצרך לה הוא רק פקידות טובה, ושמח אני שאוכל להביע לך את שמחתי על ההנהלה הנוכחית אשר בארץ. מי כמוני, שהיה מושלה עד לבואו של סר הרברט, יודע להעריך את ערכו של נציבכם ופקידיו בהשתדלותם לשפר את המצב!

ומבלי שביקשתיו, עבר מיד לורד אלנבי אל עצם הענין:

– רוצה אתה לדעת בודאי מה דעתי על עתידה של ארץ־ישראל מנקודת־המבט הלאומית שלכם. הנני להצהיר מיד, כי הבית־הלאומי העברי, כפי שיצרו לורד בלפור וכפי שהסכימה עליו ממשלת אנגליה, בהסכמת כל ממשלות ההסכמה, נראה הוא לי כמעשה־רב וכדבר שאפשר ואפשר לגשמו. אלא… התרשה לי להעיר הערה קלה? אין בית־לאומי נבנה ביום אחד. שנים ושנים תעבורנה עד אשר יתגשם החלום במלואו, ובינתים צריך שהיהודים הבאים לארץ־ישראל ילמדו מהאנגלים דבר עיקרי אחד והוא – מתינות.

בה במידה שתתמתנו, בה במידה שתעבדו בשיטה – תצליחו בכל מעשיכם. צריך שתדעו לרכוש את ליבות עם־הארץ, צריך שתדגישו עוד יותר כי שכם אחד עמם תפריחו את כנען שהיתה כל־כך מוזנחת. כל צעד נחפז יביא לידי נסיגה, כל צעד מדוד יביא לידי קידמה. בטוח אני ביהודים, אשר ידעו לסבול אלפי שנים במתינות, כי ידוע ידעו להשתמש בסגולתם זו בעבודת הבנין.

– ומה דעת הוד מעלתו על היהודי בתור איש־צבא? בספרו הנפלא על־אודות הכיבוש אמנם נזכרים הגדודים העברים, אלא שרוצה הייתי למסור לבני ארצי רשמים קצת יותר מפורטים.

ולורד אלנבי מרים אז את ידו בתנופה רחבה ואומר:

– איש־הצבא היהודי? – טוב הוא מאוד, ובערבת הירדן אף בסביבות א־סאלט הוכיחו הגדודים העברים שהניצוץ הצבאי לא כבה בהם כל־עיקר. ומה פלא בדבר: הן לא היו אנשי צבא טובים מהיהודים בימיו של “יהושע הכובש” (Joshua the Conqueror) ובימיהם של הרומאים העזים.

– יש אומרים, כי הוד מעלתו התרעם פעם על עצבנות ידועה שחשדו בה מפקדים אחדים את גדודינו בארץ…

– לא ולא! מפעם לפעם הורגש איזה קושי בסידור הגדודים העברים והמשמעת לא התאימה תמיד לשלימות הרצויה. אבל, My God הן גם גדודים אחרים, האוסטרלים, למשל, היו עצבנים אף הם וגם אצלם לא עמדה המשמעת על הגובה הדרוש לרוב. ביחוד מובן הדבר בגדודים, שכל אישיהם באו ממדינות־חוץ, אנשים שרובם סבלו תמרורים, אנשים שלא היו בצבא לפני־כך, אנשים שחשבו אולי שהחיים הצבאיים אינם קשים ביותר.

– ובכן, המאמין לורד אלנבי באפשרות של התפתחות רוח הצבאיות גם ביהודים?

– בלי־שום־ספק, וכשיכוננו בארץ־ישראל את המשמר המקומי בטוח אני שהעברים לא יפלו מאחיהם הערבים בחריצות צבאית אמיתית וששני היסודות אשר בארץ ידעו להגן על מולדתם כהלכה.

– יהיה־נא לורד אלנבי בטוח, שארץ־ישראל תכיר לאנגליה טובת־נצח על שחרורה של הארץ מידי עריציה, וששמו ייחרת בדברי ימיה כשם אחד ממטיביה וממציליה הגדולים.

לורד אלנבי הצטחק.

– היבוא כבוד הלורד לראותנו בקרוב?

– בלי שום ספק, שהרי הזמינני סר הרברט סמואל כבר פעמים אחדות ורוצה אני להיענות להזמנתו.

השעון צילצל אחת־עשרה פעם. אני קם להיפרד מהאיש העומד לפני בכל גובהו השאולי, וברגע ההוא מצאתי בו את דמות קיצ’נר בכל קסמו. לורד אלנבי מסר לי ביד אחת את תמונתו, ובידו השניה נפנף לי בחן:

– להתראות אם־כן בירושלים!

עתה עברתי לחדר מזכירו, ה' קאון־בויד, שהוא מאותם האנגלים המחוננים המנעימים כל דבר לפניך:

– האם לא צדקתי – פנה אלי – באמרי לך שאיש נפלא הוא האיש הזה. גדול וחשוב ובכל זאת כל־כך עניו. צבאי ומדיני ויחד עם זה כל־כך חובב־ספרות. לו ידעת כמה הוא אוהב ויודע את התנ"ך שלכם. לו שמעת איך הוא מדקלם את ביירון, את קיטס, את שכספיר בעל־פה. רק את השמות הפרטיים הוא שוכח, וביחוד את השמות המצריים הדומים אלה לאלה כל־כך. מחוץ לזה אין כמותו לעמקות, לרצינות, להבנה מדינית, בדומה לקיצ’נר שהיה מורו ורבו ושבעקבותיו הוא הולך.

ד“ה, י”ג באדר ב' תרפ"א – 23.3.1921

---

דבר הנדיב

מאת

איתמר בן־אב"י

מצאתי את הנדיב, הבארון אדמונד־בנימין דה־רוטשילד, כאשר רציתיו: ישיש ובכל־זאת צעיר בבלוריתו הנפלאה לראשו הגאה, בזקנו הכסוף ללחייו החיוורות, ובעיניו – באלו עיניו העמוקות, החולמות המביטות למרחוק. הוא ישב בכורסתו באותו חדר־הקבלה, שאליו באים ידידיו ומכריו ליהנות מזיו־שיבתו ולשמוע את בינת־אימרותיו.

– כבד־שמיעה הנני במקצת, גש־נא אלי קרוב יותר ודבר, ספר־נא לי על ארץ־ישראל היפה והיקרה: מה שלומה עכשיו? מה שלום בניה כולם ומה שלום הנציב גם הוא?

ולאחר שנמסרו לו פרטים עיקריים על מאורעות השנה האחרונה:

– ובכן, למרות כל הולכים הענינים את הליכתם הטבעית, והישוב העברי מתקדם. אין דבר המשמח אותי יותר מכך, באשר אמנם ימים קשים היו לי הימים האחרונים. יראתי כל־כך פן עבודת־השנים תלך לאיבוד, פן העמל שהשקענו בבנין יעלה בתוהו. הן עיני כל הגולה היהודית נטויות לארץ־האבות, ואם לא ידע הבית־הלאומי לגשם את החלום שחלמנו מזה ארבעים שנה, יתקוף יאוש גדול את כל תפוצות־ישראל, ודבר זה אסור לנו להרשותו.

– והיש לו, לכבוד הנדיב, להגיד דבר לעמו בארץ־ישראל?

ויקום הנדיב מכורסתו פתאום, ומבטו הרצין:

– אם יש לי להגיד דבר לעמי אשר בארץ־ישראל? אוה, כן, ויש ויש, ומרוצה אנוכי מאוד מההזדמנות הזאת לשפוך פעם אחת את שיחי לפני אחד מבני הישוב. כי למה אכחש? מאוכזב אנוכי מאוד מהנעשה באותן המושבות, אשר יצרתין לא לשם תענוגי הפרטי אלא לשם עתידה של הארץ היקרה בעיני מאוד. מה היתה מגמתי ביצרי את המושבות? הלעשותן ערי־גולה, הלהמשיך גם בהן את חיי היהודי הנצחי, שאינו יודע מה יביא לו המחר? או לראותן מתפתחות במשך השנים למדרגת כפרים, קטנים וגדולים, המיוסדים על בסיס כלכלי איתן, לבל יצטרכו לחסד־זרים ולבל יישענו על מתן־נדבות?

“והנה ארבעים שנה עובד אני את עבודתי זאת – ואין איש אשר יוכל להעיז ולומר, כמדומני, כי לא נתתי את מיטב רצוני וכספי להשגת המטרה הזאת, שמבלעדיה אין יכולת לבנות לא רק את הבית הלאומי, אלא כל בית שהוא. ומה הן התוצאות? שעד היום הזה – וידי הנדיב רעדו בהכותן על זרועות הכסא – עד היום הזה עודני מקבל מרוב המושבות מכתבי־בקשה לתת לפלוני או לאלמוני סכומי כסף לצרכיו היום־יומיים, לעזור למושבה זו או למושבה אחרת בתיקונה של דרך, או בהקמתה של גדר, או בבנינו של בית־ספר. ואין גבול להצעות שמציעים לפני תמיד בענין הלואות לכיסוי גרעונות והפסדים בגליל, בשומרון וביהודה”.

– האין הדבר כן? – פנה הנדיב אל וורמסר ופרנק, פקידיו הראשיים, שהיו נוכחים באותו מעמד.

ולאות הסכמה מצידם, המשיך:

– מסור־נא לאיכרי המושבות אשר יצרתין, כי עייף אני ולא אוכל לסבול יותר מצב אשר כזה. אם אחרי ארבעים שנה של מאמץ ועבודה לא יכלו האיכרים להגיע למצבו של האיכר המצרי, הערבי, האירופי – רק בם האשם. בשנים הראשונות לפעולת ההתיישבות לא השגחתי בשגיאות שנעשו, לא זלזלתי בבקשות שקבלתי, לא סרבתי לתת העזרה שהיה בידי לתיתה. עצמתי את עיני מראות את הבזבוז הגדול פה ושם, את חיי־הגלות הנמשכים במושבות, את השאיפה החולנית והמייאשת לשלוח את הבנים לאירופה לשם לימודים במכללה. אבל עם השנים שעברו, עם הנסיונות שהושגו, עם התמיכה המוסרית והחומרית של התנועה הציונית, על־ידי יצירת מוסדות כספיים שונים, לא היה יותר מקום, לא צריך היה להיות יותר מקום, לקלקלות האלה. הנה זה עכשיו חזרתי מסיור באחדים מכפרי צרפת, שנחרבו במלחמה הארורה, ומה קנאתי בהם, בכפרים האלה. עודם חרבים, עודם עניים ושוממים כמעט, ובכל־זאת מרגיש אתה בהם את דופק החיים הטבעיים. למה? מפני שבכל אחד ואחד מהכפרים האלה עובדת כל המשפחה כולה, מהאב והאם עד אחרון הילדים. רק חמישה למאה מילדי הכפרים יוצאים אל העיר, ורק אחד למאה אל בתי־הספר העליונים. הנה מדוע מצליח הכפר הצרפתי, הנה מדוע חזקה צרפת בעולם הכלכלי".

וכאשר ניסיתי להגן על האיכרים במושבות:

"אל־נא תגיד לי דברים שלא יוכלו לשכנעני – שיסעני הבארון. הנה שמעתי על־דבר הגרמנים שחזרו לארצם אחר המלחמה: אין להם כסף, את בקרם ואת כל אשר להם לקחו מהם, ובכל־זאת התראם מתאוננים, שבורים, מיואשים? כולם חזרו לעבודתם, בזקניהם, בנשיהם ובטפם, לחדש את המטעים ולשפץ את החורבות. מה שעשו הגרמנים האלה מדוע לא יעשו איכרינו, שמצבם הרבה יותר טוב?

"וכשטוענים האיכרים, ששאלת־הפועלים גורמת להם צרות ודאגות רבות – הנה דברי אליהם: גם בזה ילכו־נא בדרכי הכפריים אשר בכל ארצות העולם. אין לך כפר בעולם המיוסד על עבודת הפועל, הכפר מיוסד בעיקרו על עבודת האיכר ומשפחתו, ורק בחודשים של עבודה עונתית יוצאת מן הכלל, בימי הקציר או בימי הבציר, פונה האיכר לעזרה מן החוץ. כל זמן שלא יבינו האיכרים את האמת הזאת, כל זמן שלא ידעו להטות את בניהם ובנותיהם לעבודת אחוזתם המשותפת, לא תהיה להם כל אפשרות לחיות חיי אנשים העומדים ברשות עצמם. אם קטן הבית אשר בו יושבת משפחת האיכר, יזכרו־נא כי בגלות היהודית – בפולניה, ברומניה, ובאמריקה, אלפי משפחות משוללות בית בכלל. אם קטן השכר שיכול האב לשלם לבניו העובדים באחוזתו, יזכרו־נא כי מיליוני יהודים מתגעגעים ללחם יבש ולמים־לחץ ואינם. בקיצור: כל איכר שאינו יכול להעביד את בניו על אדמתו – ויש מאות איכרים ששטח אדמתם גדול כפליים ויותר משטח אדמותיהם של איכרי צרפת – אסור לו להמשיך להיות איכר.

ובהישענו שוב על מסעד כורסתו:

– ובכן, פרוטה לא אתן יותר למושבות הוותיקות, ולא אבנה את כבישיהן, ולא אקים את גדרותיהן, ולא אתמוך במוסדותיהן. העמדתין על רגליהן, התקנתין לחיי־כפר – עליהן להמשיך ולהתקדם בכוחות עצמן, תעשינה כאיטלקים, כגרמנים, כצרפתים, כערבים, ורק אז תשועתן.

”מובן שמושבה חדשה – הוסיף – תמצא תמיד את עזרתי; מובן, שמשפחה אשר לה חמישה, ששה, או שבעה בנים, אהיה מוכן להתחשב עם אחדים מהם בשביל להעמיד על הקרקע גם אותם. אך בעיקר הדבר – רק לישובים חדשים כספי והוני, רק לפליטי־הגולה המבקשים מקלט בארץ־ישראל, ואין להם בגד ללבוש ולחם לאכול. מה שעשיתי לבני ראשון וזכרון, לפני ארבעים שנה, אעשה עכשיו עם אלה, ובתנאי מפורש קודם למעשה שהנני נותן רק את הדחיפה, את התמיכה הראשונה, כדי שיתאכרו ויקימו לנו דור של איכרים אמיתיים, בכל משמעותה של מילה זו…

וכאשר ביקשתי לקום ממקומי:

– לא! לא! – הפציר הנדיב – ישב־נא, ישב־נא! שהרי רוצה הנני לספר לו, למשל, את אשר חושב אני לעשות בסביבות קיסריה. שם אדמת־בור לאין־סוף, שם ביצות גדולות והרי־חול, ובקרוב תחל עבודת הייבוש והיעור. הן מרכז גדול היתה קיסריה בימי הורדוס, והאדמה מסביבה להכי פוריות נחשבה. בטוח הנני, שבעזרת החלוצים החדשים, עלה יעלה בידי להפוך את החבל הזה לגן־עדן שנית, ובזה לא אמרתי די. תכניות רבות לפני לפתח את הארץ לטובת כל תושביה כולם, עברים וערבים כאחד.

וכאן נגע הנדיב בשאלה הבוערת:

– מאז התחלתי בעבודת הישוב היתה מחשבתי העיקרית – אחדות בין הערבים ובין העברים. כל מה שנוכל לעשות לשם־כך עשה נעשה, ופקידי קבלו פקודות נמרצות להתייחס בידידות ובאהדה לערבים. נתון ניתן לערבים עבודה, נעסיקם בעבודות שונות, נתמוך בהם בכל מקום,ומובטחני שלא רחוק היום והערבים יבינו, כי את טובתם אנו דורשים. הנה מדוע הנני מסכים בכל ליבי למדיניותו של הנציב העליון בשאלה הזאת.

– החושב כבוד הנדיב לבקר בארצנו בקרוב? – שאלתי לפני הפרידה.

– לאיש בשנותי – הנני בן שש ושבעים – אסור לשגות בתכניות של נסיעות למרחקים. מי יודע אם אחיה ימים רבים? ובכל־זאת… ובכל־זאת… כן, יוכל להיות כי אבקר את הארץ בתחילת השנה הבאה. בכל־אופן, הרי בן יש לי אשר ימשיך את עבודתי במרץ כפול ומכופל, – ויכול אני למות במנוחה.

ד“ה, כ”ד בחשוון תרפ"ב – 25.11.21

---

ההזדמנות האחרונה

מאת

איתמר בן־אב"י

היינו מטיילים לאורך הספינה ולרוחבה, בשעה הרביעית אחרי־הצהרים, לכשפתאום פנה אלינו איש גבה־קומה, כסוף השערות ובולט־הגרוגרת – אנגלי מכף רגלו עד קודקודו:

– אין אני מסכים כלל וכלל – קרא בהתמירו ענני עשן ממקטרתו העקומה – למסקנותיכם על אודות אנגליה, ועם כל הביני את רגשותיכם המרים, מוכרח אני להפסיקכם.

האמריקני ואנוכי נשארנו לרגע דהומים, כי אמנם לא יפה היה הדבר מצידנו לדבר בקול רם ולהפליט בשיחתנו בקורת כה חריפה נגד מעשיו של אחד מנציבי ארץ־ישראל לפני כמה שנים. אפס, האיש אשר “פלש” לתוך שיחתנו הרגיענו עד מהרה ואמר, כי אין הוא מתרעם, חלילה־וחס, על מה ששמע. רצונו להעמיד את הדברים על אמיתותם – אם נרצה בכך, כמובן.

– ברצון רב – רטן האמריקני.

– מי ישמח כמותנו – גמגמתי גם אני.

והאנגלי החל:

– אכן ידעתי, כי בכל ארצות העולם מאשימים אותנו בנכל ובמירמה. La perfide albion זה התואר אשר בו מכנים את עמי בכל הזדמנות, ורוב בני האדם, אם לא כולם, מתארים לעצמם את האנגלים כעם, שמטרתו האחת היא לאכול, לבלוע, לעכל את העמים האחרים. אנחנו היינו אשמים, בשנת 1870, בתבוסת צרפת אשר נלחמה אז בגרמניה, ואנחנו אשמים בתבוסת גרמניה במלחמתה נגד אותה צרפת בימי המלחמה העולמית. אותנו שנאו התורכים בגלל יצירת ערב על ידי ההאשימים, ואותנו שונאים היום הערבים על נפילת ההאשימים האלה בפני איבן־סעוד. בקיצור – כל מה שייעשה בעולם על ראשנו יפול. רוסיה בולשבית – יען רצינו להחלישה. ספרד נהפכה לקהליה (רפובליקה) יען קוינו להשכיח ממנה את גיברלטאר שלנו. אתם האמריקנים כועסים עלינו בגלל ירידת הלירה והאיטלקים מתנפלים עלינו יען לא עזרנו להם ללכוד את אלבניה. יוון לא תשכח לנו את איזמיר. ארמניה תזכור לנו תמיד את התפוררותה בפני מוסטפה כמאל, והשאלה נשאלת רק אם לא אנחנו יצרנו את זגלול־פחה במצרים ואת גאנדי בהודו…

האנגלי התעמד לרגע, כי אפס הטבק במקטרתו, ולאחר שהתקינה לעישון חדש, הוסיף:

– ונעבור־נא עתה לענינכם אתם, היהודים. הנה חייתי בסודאן שנים רבות, ואקרא שם את עתוני מצרים וארץ־ישראל בקביעות. ומה מצאתי בהם? כי הערבים מאשימים אותנו בציונות קנאית וברצון ברור למחות מעל הארץ את העם הערבי, וכי העברים טוענים, שכל מגמתנו היא למחוק פעם ולתמיד את ההצהרה הבלפורית. אין בדעתי לטעון, כרומאים לפנים, כי מכיון שאלה וגם אלה תוקפים אותנו הרינו הצודקים. לא! אנוכי הייתי בלונדון בשתי השנים האחרונות למלחמה העולמית, וזכורני כי כל אנגליה היתה אז נלהבת לשתי ההבטחות אשר ניתנו לשני העמים – לעם הערבי ולעם העברי. לא עוד, אלא שהתאמצנו אז להשלים בין שתי המגמות, ומארק סייקס מצא את הדרך לבטל במקצת את תכנית מק־מהון כדי לאפשר מדינה עברית בארץ־ישראל. פייצל, אשר היה אז רק אמיר, הבין כי בלי ויתורים מצידו לטובת היהודים לא תוכל אנגליה, עם כל רצונה הטוב, לעזור לערבים בשאיפתם לממלכה ערבית גדולה. הנה כי כן, היה אז המצב ברור למדי. לערבים הובטח, שכל המדינות הערביות, זולת ארץ־ישראל עצמה, תתאגדנה לבריתיה נרחבת אחת, ולעברים הובטחה ארץ־ישראל למרכז היהדות בתנאי, שלא ייעשה דבר אשר יפגע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של ערבייה המושלמים והנוצרים…

כאן הפסיק האנגלי את דבריו שוב, כי לא יכולתי להימנע מהתפרץ בצחוק.

– אה, כן, הבינותי. אתם, היהודים, רואים בסעיף זה של הצהרת בלפור את נקודת הרמיה האנגלית ואת שלילת עצם הבית־הלאומי היהודי. ראיה לכך מצאתי, בשנים האחרונות, בטענת הערבים, כי סעיף שלילי זה הוא־הוא הנותן להם את היכולת להניח מכשולים על דרך גישום רעיונותיכם. האמינוני־נא, אבל, כי כוונתנו היתה הפוכה ממש. סעיף זה היה נחוץ לנו כדי לשכך את חמת הערבים ולהרגילם לרעיון, כי בארץ־ישראל עליהם להסתפק רק בזכויות דתיות ואזרחיות. את זאת הבינו גם פייצל וגם אחיו, ורק המלך חוסיין אביהם התנגד לכך בכל תוקף. מה האמנו אז, אבל? כי היהודים יבינו את המוטל עליהם וכי עם ישראל לא יבזבז את זמנו ואונו בויכוחים פנימיים, אלא ירכז את כל מאמציו להכניס לארץ אבותיהם מאז ומתמיד חצי מיליון יהודים בעשר השנים הראשונות. היכולנו לשער גם לרגע קל, כי עם ישראל העשיר, התקיף, היכלני, הנמרץ, לא יעמוד בנסיון? היכולנו לחלום, כי סך־הכל לעליה היהודית ארצה־ישראל יגיע, לאחר חמש־עשרה שנה, רק למעט יותר ממאה אלף נפש – שהרי צריך לקחת בחשבון את הריבוי הטבעי?

אז ישסעו האמריקני בגסות אולי מיותרה:

– ומה בדבר הפרעות אשר ערכתם ביהודים עוד מתחילת החזרה? אלמלא פרעות אלו היה עם ישראל נענה בחפץ־לב לקול הקורא מציון. האין זאת, אדוני?

הנידותי בראשי לאות הסכמה.

– נניח – המשיך האנגלי, בזרקו את אפר מקטרתו לים ובמלאו אותה בשלישית – נניח, כי אנגליה אשמה במידת־מה בהתפרצות הפרעות ההן. האם לא קרה כדבר הזה גם לערבים בדמשק? האם לא גירשו הצרפתים את פייצל לחיפה? המנעו צרות אלו את עבודת הערבים בדרכם קדימה? עם אמיתי אינו נרתע מפני קטנות כאלו, ואילו התאוששו היהודים מייד, כי עתה העריצום האנגלים כפל־כפליים. נסיגתם אז היתה לנו לפלא לא פחות מהסתערות הערבים, שהוכיחו כי הם קיימים בארץ וכי אין הם יכולים להסכים לבליעה גרידא. זו היתה זכותם המיעוטית… היה צריך להבינם, ויחד עם־כך להמשיך בעבודה.

– מה היה צריך איפוא לעשות?

– להזרים ארצה יהודים לבלי־די. זכרו־נא את אשר עשיתם בימים ההם, שאתם קוראים להם בשם “העליה הרביעית” – ואני ביקרתי אז בארצכם. זו היתה עליה. זו היתה תנועה. שלושים וחמישה אלפים בשנה אחת. אילו המשכתם ככה מאז, כי עתה הייתם היום לא מאה ושבעים וחמישה אלפים, בלתי אם קרוב לארבע מאות אלף, אדונים – ארבע מאות אלף!

– והתנפלות הערבים בשנת 1929.

– אהה! חיכיתי להערה זאת, ידוע ידעתי כי בוא תבוא. ההתנפלות הערבית באה, יען לא הייתם ארבע מאות אלף! יען הרשיתם שהארץ תיפול בזרועות משבר, יען הוספתם להתווכח בזכויות טפלות על כותל רעוע ולא הוספתם אבן אחת לבנין המחודש. המאמינים אתם, כי אנגליה תוכל להבטיח לכם שלום־עולמים, מנוחת־נצחים? יש לנו צרות אחרות בשאר מדינות הים שלנו, חיילינו נחוצים לנו בהודו הרבה יותר מאשר בארץ־ישראל. הבינונו־נא! התחשבו־נא עם דרישותינו, עם בלבולינו, עם הבולשביות המנסה לקעקע את קיסרותנו. שמחו־נא, בכלל, שלא נשמענו לדורשים מאתנו לעזוב את ארץ־ישראל לנפשה, ונישאר בה לטובתכם, רק לטובתכם…

הצלצול הראשון לסעודת־הערב זיעזע את אויר הספינה ומספר אנשים – ובהם גם יהודים – הצטרפו אלינו ואוזניהם כאפרכסת.

– ועכשיו, רבותי היהודים, האזינו לדברי אנגלי, שאין לו כל מחשבה רעה לצד זה או לצד זה. מה שלא עשיתם בחמש־עשרה השנים הקודמות עשוהו־נא בעשר השנים הבאות. יום יבוא, ואנחנו נוכרח לצאת מארץ־ישראל. גם אם לא נרצה בכך. הנה יצאנו את עיראק. בעוד שנתיים נצא מעבר־הירדן מזרחה, ותורה של ארץ ישראל יגיע גם הוא. אתם מרימים קול גדול מסביב למועצה המחוקקת. הבנו האשם? הן זהו המיעוט דמיעוט, שיכולים אנו לתת לארצכם: הערבים מסעירים אותנו בשאלות, בתביעות, במחאות. במה עדיף הבגדאדי על הירושלמי ומהו העושה את מוצול יותר מתקדמת מרמלה? לא לנצח נוכל לעצור את הזרם הסואן, והנציב היותר נוח לכם לא יוכל תמיד־תמיד להניח את ידו הקשה על הרוב אשר בארץ.

– ואם כן, צריך לבטל את הצהרת בלפור? זאת היא המסקנה אולי! – קראתי בכוח.

המקטרת כבתה לחלוטין, אך האנגלי לא התרגש כלל ועיקר:

– לבטל את הצהרת בלפור? מי יבטלנה? לא אנחנו, בכל אופן. לעולם לא יימצא אנגלי אחד, אפילו לא פילבי שונאכם, אשר יעיז לחשוב על ביטולה. דיבור אנגלי הוא דיבור. הבטחה אנגלית היא הבטחה. מה שאני חושש לו, אבל, הוא שאתם תבטלוה – את הצהרתכם!

*

נעצנו בו עיניים ואזנינו נטויות לשמוע:

– אתם – סיים האיש בהדגישו כל מילה ומילה – אתם ברשלנותכם, במריבותיכם הפנימיות, בשגעונותיכם החברתיים. הנה שומע אני כי עמכם נתחלק לשני מחנות, כי יש שובתים ומשביתים, כי שיטת הפועלים לבנין הארץ היא שונה משיטת הבורגנים, כי אין כל אחדות בתכניותיכם. הזוהי הדרך להשגת המטרה? זכרו־נא מה שעשינו אנחנו בימי המלחמה העולמית. עם אחד היינו. גוף אחד ולב אחד. לא היו לנו מעמדות. לא ידענו סכסוכים פנימיים. רצינו להכות את גרמניה – זה היה הכל – ונכנה, גם לכם עכשיו מלחמה עולמית – מלחמת עולמכם אתם. הנה פתח לפניכם נציבכם הרביעי את שערי הארץ לרווחה. הנה עזרה לכם ירידת הלירה שלנו עד להפליא. הנה החל זרם עברי גדול לבנות את ציונכם בקצב שאין כמותו. אל־נא תשעו ברגעים אלה למפלג אתכם, למפריד ביניכם, למסכסך אחים באחים. למדו־נא מהערבים שכניכם. היו־נא כפייצל וכעבדאללה, כמופתי גם הוא, שבטים שונים אמנם לאומה גדולה אחת. עבריות הארץ תהיה־נא המטרה, לא יותר אך גם לא פחות.

הצילצול השני של הפעמון נשמע, ואיש שיחנו האנגלי, אשר לא ירד עדיין להתלבש בשחוריו, זורק לקראתנו עוד:

– בעוד ארבע שנים, שבע לכל היותר, לא יהיה זכר לאנגלים בארץ, אם לא בחיפה אולי וליד תעלת־סואץ. היו־נא לחצי מיליון עד ליום הקרוב הזה – חצי מיליון, לפחות! הנה, הזהרתיכם!

*

ונרד גם אנו לסעודתנו.

ושם, אל כוסות היין הצרפתי הטוב, מה נבהלנו לשמוע מפי סגן המפקד לאוניה היפה הזאת – כי האנגלי אשר דיבר לנו ככה פקיד עליון הוא במדינה אנגלית קרובה.

אחד מושלינו אולי בעשר השנים הבאות…

על גב הספינה “ז’אן לברהד”

ד“ה, י”ט בטבת תרצ"ג – 17.1.1933

---

לויד־ג'ורג'

מאת

איתמר בן־אב"י

קטן ובכל־זאת גדול, זקן ובכל־זאת צעיר, סואן ובכל־זאת מתון, הפכפך ובכל־זאת עקיב – דוד לויד־ג’ורג' הוא זה, ואין שני לו בעולמנו כולו.

הנה, חמש־עשרה שנה שהוא ווזיר באנגליה, ומהן ארבע שנים השתתף במלחמה העולמית, וכבר שלוש שנים הוא שולט לאחר שביתת־הנשק – ועודנו בשיא־גדולתו. איתנים נגדעו ונפלו, ענקים נשברו ובטלו, אך הוא לא יזוז ממקומו. קלימנסו, וילסון, אורלנדו, אינם. פואנקרה, וויוויאני, ג’יוליטי, איים? הקיסר וילהלם מתיישש בהולנד, הינדנבורג ולודנדורף כותבים זכרונות, טלעאת־פשה נהרג, וזגלול־פשה בתהומות. אף ווניזלוס בגולה, ובריאן מתחלחל – אך לויד־ג’ורג' על כסאו יושב, צוחק ומזהיר לבלי־די.

כמה פעמים ניבאו לו שונאיו סוף עגום ומר; כמה פעמים התרו בו ידידיו לבלי התגרות בגזירת־הגורל. הלויד־ג’ורג' ביראים? הלויד־ג’ורג' בנסוגים? אדרבה – דוקא מפני נבואות רעות אלו, דוקא מפני החששות והמכשולים על דרכו, אוחז הוא בשופר וקורא למלחמה. ביום שאין כל התרגשות מסביבו מתמרמר הנהו. ביום שלא נכנעו לו מתנגדיו הגדולים שונא הוא את עוצמתו. מה שווה השעה, אם אין שכר בעקבותיה? מה טעם החיים באין שאיפה ובאין זעזועים? אויה לה לאנגליה אם תפתור את שאלותיה כולן, אם תסתום את הגולל על עברה, אם תשב לנוח על זר־נצחון: איכה יאהבנה אז לויד־ג’ורג', הוא יסתלק ממשרתו, כי שעמום אין־סוף יאחזהו.

אם קלימנסו נמר – אריה הוא לויד־ג’ורג'; לא חריף כרעהו, לא רחב־הדעת כמותו, לא שנון בהלצותיו, אך גם לא נוטר בשנאתו ולא אכזרי בנקמתו. לנשוך, לקרוע, לנקר ולטרוף הוא יודע אמנם, אך אין אלה מעשיו יום־יום, וכלביא גם לו שעות של שלווה וחדווה, של רביצה ועיכול שאנן.

אם וילסון “משיח” – נביא הוא לויד־ג’ורג'. לא מתפאר כחברו, לא פילוסוף כמותו, לא עמוק במנאמיו, אך גם לא קר בתכונתו ולא פעוט בבחירתו. לדבר גדולות, למצוא מילות־של־רגע, לזרוק אימרות מפוצצות ולהאריך במנאמים – הוא מטיב אכן, אבל אין משתחווה הוא לגדולת עצמו, וכנביאי אפרים לפנים הרעננות והיופי ילווהו והצחוק אף העליזות ינעימוהו.

אין לך שאלה משאלות התבל שלא יגיד עליה – “אפתרנה”! אין לך דבר קטן או גדול שלא יתרצה מיד לחבקנו. אם צדק נפוליון באמרו, כי הבלתי־אפשרי אינו צרפתי, צדק גם לויד־ג’ורג' בהכריזו כי האפשרי הוא רק בריטי. מה! המלחמה נמשכת שלוש שנים כבר? – תימשך־נא עוד שנתיים אם רק תביא את הנצחון. מה! הודו סואנת וסוערת – תסאן ותסער עד שתלאה מהמולת־גליה. תורכיה חדלה להיות המדינה שעליה נשענה אנגליה במזרח – תירש יוון את מקומה. רוסיה לא חזרה בה מהבולשביות המהרסת – נכרות ברית־מסחר עם קיצוני שתפניה. לגרמניה המפוררה מסביר הוא כבר פנים, עם מוסטפה־כמאל, “המורד מיום אתמול”, מפלרטט הוא במסתרים. את מצרים הוא מפייס, בנהריים הוא “מפייצל”, לארץ־ישראל הוא שולח את שמואל, לקושטא היפהפיה את הצי האנגלי, ולאירלנד הסוררת – את המצביא סמאטס, שהיה בעצמו סורר ומורה רק לפני עשרים שנה. העיקר בכל אלה: וויתורים אם צריך – לצורך שלטונה של אנגליה בצורה זו או אחרת.

והוא מצליח.

בתחילתה של המלחמה העולמית יצא בקריאת־אזהרה: הננו עומדים על־פי התהום, וגרמניה תנצח אם לא תשנס אנגליה את שארית מרציה ליצור פצצות וגאזים, כדורים ורובים. הוא ידע כי סכנה גדולה היתה טמונה באזהרה, אך לא הוא הנרתע מפני “מה שיאמרו הגרמנים”. העיקר הוא להעביר צמרמורת בעם ולהזרים חשמל בנחשלים – ואנגליה ניצלה.

באמצע המלחמה נקראו לויד־ג’ורג' וקיצ’נר לרוסיה. קיצ’נר נסע מיד, לויד־ג’ורג' נתעכב בוויילס ליום או לשניים, ובמברקו לחברו קרא: הנני אחריך! קיצ’נר צלל במצולות, עננת קדרות כיסתה את שמי בריטניה הגדולה, ונדמה היה כאילו פתאום אבד הכל. אז יציץ לויד־ג’ורג' ממחבואי מזלו, שסכך עליו בכנפיו וישמרהו מכליה: הנני אליכם למלא בכוחותי הדלים את אשר רק החל בו האירלנדי הגדול ולא הביאו לכלל סיום. ואנגליה ניצלה שוב.

לפני קיצה של המלחמה, כשניסה וילהלם־קיסר את קלפו האחרון; כשהאמינו הינדבורג ולודנדורף כי “יומם הגדול” הנהו בא, התעלפה איטליה וצרפת צרחה: כסף אין ואמריקה עוד לא הצטרפה אל הלוחמים: מה יהיה קיצנו? הצרה היתה, שגם אנגליה נתדלדלה וגם כוחותיה כמעט שאפסו. אך, הלויד־ג’ורג' יוואש? בהעיפו מבטיו מסביבו נתן אות לאמור: לורד רידינג – צא אמריקתה! הב לנו כסף תועפות וצבא אמריקני כחול שעל־שפת־הים! הוא קלע אז אל המטרה, וילסון נשמע לרידינג ואנגליה ניצלה בשלישית – ועימה כל אירופה.

*

ובמועצת השלום אחר־כך?

“אני רוצה שאוסטרליה, קנדה, זילנדיה, אפריקה־הדרומית והודו, אפילו, תשתתפנה במועצה על־ידי שני באי־כח לכל מדינה ממדינותי”!

ואמריקה, צרפת, ואיטליה הסכימו, ועל־ידי־כך היו לה לבריטניה הגדולה עשרה נציגים מחוץ לבאי־כוחה היא, שמספרם כמספר הצרפתים. התוצאה? דרישותיה של אנגליה קיבלו כמעט תמיד רוב מכריע, ותזכה אנגליה בכל אשר דרשה.

“אני שואפת למוצול ולשמן־אדמתה, לארץ־ישראל ולמזרחה, למושבותיה הכי־עשירות של גרמניה באפריקה השחורה” – אמרה בריטניה.

ואמריקה, צרפת ואיטליה הניעו את ראשן לאות “אמן כן יהיה”, ומכל המדינות ששפכו את דמיהן על שדה־הקרב יצאה היא, בריטניה הגדולה, בזכות ממשית תוך פנקסיה ושלל שמן תוך כיסיה.

תאמרו עליו, על לויד־ג’ורג‘, כי לא אנגלי הוא בלתי אם וולשי, וכי זהרו המבהיק לא לזכות אנגליה ייזקף בלתי־אם למדינה הקטנה אשר בה נולד ואשר בשפתה המוזרה והצורמת הוא מדבר מפעם־לפעם… יצחק אז לויד־ג’ורג’ בצחוקו הפעור, יקרוץ אז לויד־ג’ורג' בעפעפי עיניו הערומות ומפיו דיבורים קולעים אלה:

– וולשי הנני אמנם, אך בריטי לפני כל. בנצחונה של בריטניה נצחון מולדתי גם היא. וברוחה החופשי חבוי אושרו של עמי.

כה דברי הוולשי האדיר.

וולשי, שידע לקבץ סביבו ענקי־המוח ואדירי־הכוח כלורד קרזון, כוינסטון צ’רצ’יל, כארתור בלפור, כאוסטן צ’מברלין, כבונר־לאו וכלורד רידינג.

*

והרי החל לויד־ג’ורג' בפתרון ארבע או חמש השאלות שעוד נשארו לה לאנגליה לפתרן: שאלת הודו ושאלת הפועלים, שאלת מצרים ושאלת ארץ־ישראל, ועל כולן – שאלת אירלנד. מי היהיר שיעז לנבא היום, כי זכה יזכה לנצח גם בהן כאשר זכה לנצח במלחמה העולמית? לא נביא אני, אף לא בן־נביא, ואיכה זה אתנבא הפעם?

אך, אם ראה יראה בעיניו אף בפתרון אחת מחמש שאלות אלו בעודו ווזיר וחי – לא יהיה גדול לאנגליה מלויד־ג’ורג' – לא המלך, לא פיל וביקונספילד לפניו, אף לא קרומוול בכבודו ובעצמו!…

ד“ה, ט”ו בתמוז תר"פ – 1.7.1920

---

בווזרת־החוץ

מאת

איתמר בן־אב"י

לונדון, 7 בדצמבר 1920

לירושלמי הבא לונדונה בעסקיו הפרטיים – ה“סיטי”, העיר הפנימית, היא מרכזו המיידי. אך לירושלמי הבא לונדונה בעניני מדיניות – ווזרת החוץ, ה“פוריין אופיס”, הוא מרכזו העיקרי. שהרי מיום שנתן לנו בלפור את מתנתו הגדולה ועד שתיווצר סוף־סוף ווזרת המזרח־הקרוב – ווזרת החוץ היא מפקדתנו הרשמית.

הייפלא איפוא אם מיד אחר בואי לבירת אנגליה גם הפעם מיהרתי לסייר בבנין הווזרה הזאת? כי לא רק ענינים כלליים רציתי להביא לפני המושלים בכיפה, לא רק את רשמי על אודות הנעשה בארצנו מאז נשלחו אליה סר הרברט סמואל ומזכירו הנמרץ וינדהם דידס אביתי למסור לגבוהים מהם – אלא גם, וביחוד, את מעשה־העלבון שנעלבתי בו בתור ארץ־ישראלי בנמל דובר, כפי שהודעתיו לקוראי “דואר היום” במכתבי הקודם"¹. באשר אמנם, אפשר לאמור על העברי החדש מה שירצו, אפשר להאשימו בחטאים שונים, אך בשום־אופן אי־אפשר להכריז עליו כי מוכן הוא לספוג עלבונות, ובשאלת המסעית לא אני בלבד נעלבתי אלא ארץ־ישראל כולה.

אכן, קצת קשה היתה עבודת ההכנה לראיוני עם מר ססיל הרמסוורת, סגנו של שר־החיצון לורד קרזון. נתונים אנו כאן, בימים האלה, במעמד מיוחד במינו, מצב־מלחמה כמעט, וזאת לרגל מעשיהם של המורדים האירלנדיים. שנה שלימה צחקו כאן באנגליה על אודות ה“קהליה האירית”, ומפי כל אחד שמעתי לאמור: “כשם שאין ימיה אירלנדית כך אין קהלייה אירלנדית”. אלא, שפתאום החל “הקרב הקטן”, פתאום נתגלעו אותן התגרות הזעירות שהנן מרגיזות הרבה יותר ממלחמה לכל פרטיה, ובעתוני הבירה נוצר מדור חדש – “החזית האירלנדית”.

ואם במשך חודשים מספר רצתה לונדון להתרגל למחשבה כי המאורעות האירלנדיים רחוקים היו מאתה מאוד – אף־על־פי שאירלנד אינה מרוחקת אלא מספר פרסאות מחופי אנגליה – הנה בשבועות האחרונים קיבלו מאורעות אלה צורה חדשה לגמרי: הקיצוניים שבאירלנדים לא הסתפקו יותר ברציחות ובגזילות בגבולותיו של האי עצמו, אלא נקטו את התכסיס הצרפתי מבית־מדרשו של שר־המצביאים פוש, הדורש לתקוף את האויב בעצם ביתו. לדעתם של הקיצוניים אין אירלנד יכולה להיחשב כחלק מהבית האנגלי; שעל־כן צריך להעביר את המלחמה לאנגליה המקורית.

ובבוקר לא עבות אחד – דבר נדיר מאוד באנגליה – הודיעו העתונים לקוראיהם המבוהלים כי המורדים האירלנדיים החלו לזרוק פצצותיהם בנמל ליוורפול, ברציפי מנצ’סטר, ואף בתחנות לונדון עצמה. אי־אפשר אמנם לומר שהאנגלים נרתעו מפחד בעקב הידיעות האלו, ובימי המלחמה העולמית ראתה לונדון מעשים נוראים מאלה. עם־כל־זה, ריחפה כעין דאגה טמירה על־פני־כל: היכן השלום הכללי? היכן תחילת העבודה השלווה? ומי יודע מה יביא המחר?

ואחד האמצעים שהמשטרה אחזה בהם מיד, היה להגן בהקדם על מוסדות הציבור ועל בניני הממשלה. המורשון האנגלי הוקף בחגורה משטרתית איתנה ושום איש לא הורשה יותר לבוא אל ישיבותיו הפומביות, ומסביב למשרדי הווזרות השונות הוקמו סוללות סורגים ומחיצות לבל יחדרו אליהם אנשי מזימות. עתון־צהרים אחד מסר שלשום, כי נתפסו ששה אירלנדים ופצצות לרוב במזוודותיהם. עתון אחר ניבא, כי “אוירון אירלנדי” יעוף על־פני לונדון להרעישה, ולירושלמי הבא אליה מחדש היתה הבירה כעין מחנה־מלחמה.

הנה מדוע דרשה ממני הפעם הפגישה בווזרת החוץ עמל מיוחד, ובהיכנסי אל אולמי הווזרה, בבנין הנהדר והעתיק של “דאונינג־סטריט”, היו כל העיניים נטויות אלי: אולי אירלנדי גם אני, בקוי־פני המוזרים? ואם לאו – אולי ידיד אני לאירלנד ומחשבות עכורות במוחי.

לאושרי, עברה המחקרה החשאית במהירות, ובשעה היעודה בדיוק נכנסתי לחדר רחב ומקושט בתמונות עתיקות ובספרים יקרי־ערך. וסגנו של שר־החיצון יושב אל שולחנו העמוס.

הכרתיו מיד: במצחו, בעיניו, בעור פניו, בשפתיו הבולטות, בדיבורו הקצר, דומה הוא בכל ללורד נורטקליף אחיו, שראיתיו פעמים אחדות לפני חודשים מספר, ולכשהורד המונוקל מעל עינו השמאלית ובת־צחוק אנגלית ריחפה על פיו, החלה שיחתנו.

– איך המעמד בארץ־ישראל? – שאל – המרוצים אתם? העובדים אתם בנחת? היודעים אתם סבלנות? ולאחר שמעו לתשובותי הוסיף:

– ובכן, טוב עשינו איפוא בשלחנו לארץ־אבותיכם את סר הרברט סמואל. לויד־ג’ורג' ידע מה שעשה – האין זאת? היינו בטוחים בו, בסר הרברט, שבקרב הזמן יעלה הדבר בידו להשקיט את הרוחות הסוערים קצת. ביחוד לאחר שסיפחנו אליו מזכיר מדיני יוצא מן הכלל, איש שאין אולי שני לו במזרח להבנת סדר ולכשרון פשרני. ארץ־ישראל היתה תחת שלטון התורכים, ומה רבות היו המגרעות בקרבה. בטוח אני שאם רק ירצו התושבים – ובהגידו זאת נעץ בי הווזיר מבט מיוחד – לבוא לעזרתם, סר הרברט ומזכירו דידס יכניסו שיטה חדשה, דרכים חדשות ורוח חדש – אלא שהרבה מאוד תלוי הדבר בכם.

וכאן הוסיף הווזיר, מה גדולה היתה שמחתו בבקרו את תערוכת־המודעות, למצוא בה את הביתן העברי, שהיה מקושט במלאכות־יד עבריות. זו היתה הדרך האחת להתפתחות המזרח: עבודה! שטיחים, פיתוחים, מחרוזות, יינות, תחרים, כל המועיל והטוב, כל המכניס ומפרנס. ומאוד התפעל הווזיר מ“דואר־היום” העברי, ביחוד מחלק המודעות אשר בו. מעולם לא עלה על דעתו, שארץ־ישראל יכולה להיות מדינת־עסקים כל־כך מזהירה. כמובן, שגם ה“פלסטיין־ויקלי” היה לו לענין רב, ובפנותו אלי שוב אמר:

– התמידו בדרככם זו! הבינו להגות־ליבם של שכניכם! היו מה שאתם מכריזים על עצמכם שתהיו – הקשר שבין המזרח והמערב!

אז עברנו לענין העלבון שאירע לי בנמל דובר:

– האפשר, אדוני הווזיר, שדרכייה ארץ־ישראלית לא תכובד על־ידי הפקידים האנגלים? הטוב הוא שבני ארץ־ישראל ירגישו את עצמם נחותים, כשנתיני סוריה הצרפתית מתקבלים בכבוד בכל מקום?

הווזיר ביקש שאשלח לו דין־וחשבון מפורט על כל המאורע, ומיד יכניסהו לעיונה של הווזרה.

אין כאן המקום לפרט את שאר השיחה על המעמד המדיני הכללי. אך דבר אחד רוצה אני להעיר בכל־אופן: בססיל הרמסוורת יש לנו בווזרת החוץ ידיד אמיתי, אדם הרוצה בגישום התקוות, אדם המוכן לתת לנו יד־עזרה, אדם המאמין ברצוננו הטוב – כלורד נורטקליף אחיו:

– בכל פעם שדבר לכם להגיד – משרדי פתוח לפניכם תמיד!

לסיום יותר נאה מזה לא ייחלתי.

ד“ה, י”ט בטבת תרפ"א – 30.12.1920

---

"ד"ר רטנאו היהודי"

מאת

איתמר בן־אב"י

¹

ידיעה שתעורר בכל העולם כולו התענינות מרובה ובגרמניה עצמה – סערה אמיתית, היא הידיעה על דבר מינויו של ד"ר רטנאו כווזיר־חיצון.

אכן, רגילים היינו עד כה לווזירים יהודים בכל מדינות אירופה, וגם באחדות ממדינות אמריקה. יהודי היה ביקונספילד, ראש הווזרה האנגלית; יהודי היה כרמייה, בימי שלטונו הקצר בווזרה הצרפתית, למחרת המפלה ליד סדאן; יהודי גם ווזיר־המלחמה אוטולנגי, בערב המלחמה האיטלקית נגד תורכיה; ויהודי גם לוצאטי, ראש הווזרה באיטליה; יהודי אוסקר שטראוס, ווזיר המסחר בווזרת רוזוולט; יהודי גם ה' קלוץ, בווזרתו של קלימנסו.

ורבים היו “חצאי־היהודים”, כגון סונינו באיטליה, ג’אוויד־ביי בתורכיה, גמבטה בצרפת, ויש אומרים – בטמן־הולווג בגרמניה. אלא, שמדינאי זה מצא לטוב להכחיש את הדבר בכל תוקף לא פעם ולא שתים, כי איך תתואר גרמניה ויהודי עומד בראש אחת מווזרותיה?

והנה איפשרה המהפכה הגרמנית את אשר היה בלתי־אפשרי כל־כך בחייה עד כה: ד“ר ולטר רטנאו נתמנה להיות לווזיר בווזרתו של ד”ר וירט, ובזה נעשו שני צעדים בבת אחת – איש המרכז, הקתולי הנאמן העומד עכשיו בראש הווזרה, לא נמנע ממסור את אחת ממחלקותיו ליהודי המודה ביהדותו, ובפנותו אליו הפעם לא חשש למסור לו את החשובה שבמחלקות – אותה המוקדשת לעניני חוץ.

כי אפילו בגרמניה לא היתה התמנותו של ד"ר רטנאו למשרה עליונה אחרת – כעין ווזרת הכספים או ווזרת הדואר – מעוררת ויכוחים מיוחדים. הן צוררינו עצמם מודים בכל פה, כי אין כמותנו סוחרים, אנשי־סדר ואנשי־מעשה. אך להפסיק פעם ולתמיד את המסורת הגרמנית העתיקה, שעניני החוץ צריכים להימסר לא בלבד לגרמני טהור, אלא לאציל שבאצילי הגרמנים – זוהי יותר ממהפכה רגילה. זהו מעשה שלא שיערוהו הגרמנים אף בחלום.

התשערו את צירי גרמניה בקושטא, בפאריז, בוואשינגטון, ברומא, בוותיקן עצמו, ליד האפיפיור החדש, מקבלים את פקודותיהם מידו של יהודי? התשערו “פון” פלוני, ודורות עברו ה“יונקרי”, או מצביא אלמוני, כשהוא במועצה אירופית, מחכים למאמר־פיו של Der Jude Dr. Rathenau?

ורואה אני בדמיוני את ביסמארק, את שטקר, את ברברוסה גם הוא, מתהפכים בקברותיהם מזוועה אמיתית: מה קרה לה לגרמניה הטבטונית, שכל־כך ירדה תהומות? זו תהיה הקריאה הגדולה אשר תפרוץ מליבותיהם של שרידי המלוכנים, של אחרוני המאמינים בווילהלם; זו תהיה גניחתו של הקיסר ווילהלם עצמו, במחבוא־מאסרו אשר בהולנד.

אכן, יד הזמן היא זאת, ובה בשעה שהאציל הגרמני פון־יגו, ציר גרמניה לפנים בבוקרשט ואחד מווזיריה הכי גאים של מדינת הגרמנים בימי המלחמה, מבלה את תחילת חמש השנים למאסרו באחת מערי־המבצר הגרמניות – יצעד ד“ר רטנאו, במצחו היהודי הטיפוסי, בשפתיו היהודיות גם הן, בהברתו המזרחית עד למאוד – על מפתן ווזרת־החוץ ב”וילהלם־שטראסה", ליד “אונטר־דן־לינדן”. הוי, מה עגומים יהיו פניהם של מנהלי המחלקות השונות, אשר רובם עודם שייכים למשפחות הגרמניות הכי־אצילות, למראה הווזיר החדש! הוי, מה יחמצו פניהם של המשרתים גם הם, למשמע קולו של בא־כוח הגזע הכי־שנוא על המוני הגרמנים מאז ומתמיד!

אך, מה לעשות?

בימינו אלה, ימים רעים ונוראים לגרמניה; בימינו אלה, ימי הזוהר הציוני בעולם כולו; בימינו אלה, שלד“ר וייצמן יש יותר השפעה בלונדון ובפאריז מאשר לד”ר וירט או לנשיא אברט אף הוא – כאשר הוכיחו קבלות־הפנים הנהדרות אשר נערכו לכבודו בברלין גם בווינה – טוב להשתמש ביהודי להצלת המצב. ד"ר רטנאו אינו רק מוח אדיר, אין הוא רק מדינאי חשוב, אלא גם פחות או יותר ציוני, היות ולפני עשר שנים היה תלמידו לעברית של מנחם וינר שלנו, מרחובות הכפר, וידידם של הרבה מראשי הציונים בגרמניה. ואות משמיים הוא, שגרמניה נזקקת היום, לטובת עניניה היא, באחד מאותם הציונים אשר לא מצאו מקום לעצמם לפני המלחמה אף באחת המחלקות הקטנות של ווזרת החוץ…

הקתולי ד“ר וירט הבין את הריווח הגדול שירויח מאיש־ההשפעה כד”ר רטנאו, ומבלי התחשב עם אמונתו של חברו היהודי מינהו בראשונה למשרת “ווזיר” וישלחהו אחר־כך לונדונה. ד“ר רטנאו כה הצליח בשליחותו, עד שבשובו מצא בו ד”ר וירט את האיש האחד שיוכל לדבר היום בשמה של גרמניה – לאירופה המנצחת. לכן העמידהו בראש ווזרת החוץ, שבה עסק הוא עצמו עד עתה.

– אם טוב הוא לורד רידינג לאנגליה בהודו – ולוצאטי אם נוח הוא לאיטליה בגנואה – למה לא נהיה מאושרים, שיש לגרמניה איש כביר כרטנאו היהודי?

תשובה ניצחת תהיה זאת, אמנם, אם רק לא תגרום לידי מהפכה חדשה בגרמניה עוד לפני התאסף המועצה הכל־אירופית באיטליה.

כי לא על־נקלה ישלימו אדוקי הגרמנים עם הווזיר החדש ברחוב ווילהלם…

ד“ה, ז' בשבט תרפ”ב – 5.2.1922

---

בבית מרעיר דיזנגוף

מאת

איתמר בן־אב"י

בשנים הראשונות ליצירת תל־אביב אירע הדבר.

“עיר־המחר” – או “קרתא־חדתא” בצורתה החדישה – היתה קבוצה זעירה של מאה בתים, לכל היותר, עם “רחובון” הרצל כראש כל “חוצותיה” ועם “שדרות רוטשילד”, מבית המנוח שמריהו הלוי עד לתחנת־המשטרה העכשוית כמרכזה ההומה בלילות ירוּחים ומכוכבים.

מובן הדבר מאליו, כי לא יישכח בזה גם בנין הגימנסיה “הרצליה”, אשר הושלם בימים ההם למזל־טוב, ויהווה בזוג אגפיו המצודתיים לגופו הבוהק והמזרחי, סמל וגבול כאחד לשכונה עצמה וגם לשבעת מייסדי “אחוזת־הבית” זאת, כפי שכינוה אלה לראשונה בענוותם הרבה ובדמיונם המצומצם. תיזכרנה לטובה, מיוחדת אף שתי החנויות הציבוריות, ליד פסי מסילת־הברזל, חנויות־קסם אשר בהן היו מוכרים בעליהן – יהודי אחד ויווני אחד – מכל טוב הארץ וחוצה לה, למן קופסאות גפרורים ועד לבקבוקי־רפואות ולמן צעצועי־ילדים ועד לניחוחי־נשים. אכן, כשהיו ה“אחוזת־ביתיים” רוצים לרכוש לעצמם סחורה ממשית יותר, היה עליהם “לרדת יפו”, אשר בה נמצאו בין־כה־וכה כל משרדיהם הפרטיים וכל מחסניהם הגדולים. “ירידה” זו, בעגלות מסוייסות על פני כביש רעוע בתמרות אבקו המחניק בקיץ ובמשקע בוצו החורק בחורף, היתה להם לחרדות, ולא פעם, היו אף הנועזים שביניהם רוטנים ורוגנים גלויות נגד “המטורפים” אשר הטילו עליהם את שגעון ה“פרבריות” הזאת, כשיפו הקריה, על אף לכלוכה ורקבונה, משכתם אליה בכוח עברה הקוסם ובסאון־חייה הטבעיים.

*

ו“בראשית” תל־אביב זו נתכבדתי, באחד הלילות, להיות “אורח” בביתו של “מרעירה” הראשון, והוא אז רק על סף החמישים, מלא כוח־עלומים ופעילות ונאפד מרץ וחלומות.

אורח בלתי־צפוי הייתי, אמנם, ואולם דווקא בעובדה פשוטה זאת חבוי לדעתי כל המעניין והמצודד לאירעון (אינצידנט) הנחמד אשר אני אומר להעבירו בזה לפני קוראותי וקוראי.

אכן, לא ביקורי הראשון בביתו של דיזנגוף היה זה לי הפעם. כאחדים ממעריציו לרוב, כן הייתי גם אנוכי ממבקריו הקבועים, עוד מימי תקופתו היפואית ואף בחיפה ובטנטורה – זה סיוטו הגדול ביותר מאז החל לחלום וליזום – לקחני אליו אבי המנוח כדי להראותו לי בעצם פעולותיו הנועזות. אפס, מה שנתן לביקורי הפעם את ערכו המיוחד הוא הגוון המדיני אשר בעקבותיו. השלטונות התורכים בירושלים רדפוני לא פעם בגלל מאמרי החריפים כלפיהם, ובאחד הלילות רמז אלברט ענתבי המנוח לרעייתי, כי עומדים להוציא צו־מאסר חדש נגדי, בהתאם לחוקה העותומנית החדשה, החמורה מקודמתה. ענתבי יעץ לה איפוא שתמליטני מהארץ מיד – “עד יעבור זעם”. היתה זו עצת־ידיד בלי־ספק.

ואולם, לא על נקלה ניתנו בימים ההם תעודות־מסע חוץ־לארציות לאזרחי המדינה המעורצה, ועצם המרצת מסעית אשר כזאת היתה עלולה לעורר חשדות מבוססים במשרדי המשטרה ובחוגי הממשלה.

– מה לעשות אם־כן? היתה השאלה.

– יסע תל־אביבה!

– שם זה ניתן לו לפרבר היפואי רק לפני ימים מעטים על־ידי נחום סוקולוב – לחש לי ענתבי בסודיות מובנה מאליה – שם תמצא מקלט בטוח בבית ה' דיזנגוף.

בו בערב, לפני חצות־הלילה, הדהירתני מרכבה קלה, רתומה לסוסים קלי־רגליים, עד לשערי הבית חד־הדיוטה של ראש הקריה העבריה.

*

דיזנגוף היה שייך, למן יומו הראשון כציבוראי, לאותו סוג אזרחים שהחוק בחיים ובחברה היה לו לקו ולסמל גם־יחד. צד זה בתכונתו הוא־הוא אשר החביבהו לא רק על כל עממי הארץ, אלא על השלטונות גם הם. תתואר אפוא דהימתו למראה פני החיוורים, כשפתח את הדלת לקול צילצול הפעמון הטורד ממגע ידי הרועדה. הוא היה חצי־רדום כבר, ובהגידי לו כי מאין מקום במלון “קמיניץ” ביפו החלטתי ל“התלייל” בביתו, לא אמר דבר וגם לא חצי דבר. בשלווה כמעט אנגלית אחזני בידי, ויעבירני לאור עששית מהבהבת לחדר־האורחים בצפונית־מזרחית הבית:

– אשתי מנמנמת ואסור להעירה – העיר לסוף בקול עצור – הנה הספה שם. “התנוחח”־נא עליה כאוות־נפשך.

בבטאו את מילותיו האחרונות לא יכול לעצור ברוחו, ויצחק:

– הנך רואה: אני עוקב אחרי כל מילותיך המחודשות… להתראות עם אשמורת הבוקר.

ומעולם, כמדומני, לא נרדמתי תרדמה כה עמוקה ושלווה כעל ספת־הקש של דיזנגוף, עם כף ידי ככר למראשותי ומקטורני הדק ככסות לי, כבליל־לילות זה לחיי העתונאיים.

וזוועות הכלא, אשר ידעתיו מלפני כך, לא ביעתוני גם לרגע קל.

*

מדוע הארכתי בפרוטרוטיות זאת לדברים של מה־בכך?

יען רק למחרת הלילה ההוא, ליד הקהווה המחוּלב והמהביל אשר המתין לי בחדר־האכילה, יכולתי למדוד את האישיות הנפלאה הלזאת “מכף רגלו ועד קדקודו” ממש. במלים פוקדות מנעני תחילה מבאר לו את הגורמים אשר המריצוני ל“התקלט” תחת צל־קורתו:

– ביתי פתוח לפניך. עשה בו כרצונך. יש לי חדר צדדי קטן לנמנוֹמת שלאחר הצהרים – זה יהיה משכבך בלילות ומחבואך בימים. אם לעצתי תשמע, היזהר לך מדברים מיותרים. צרתו של עמנו היא זאת, שהדיבור אצלו הוא העיקר. מי יתננו שותקים כאנגלים, עובדים כגרמנים ושמחים רק כצרפתים, כאיטלקים וכרוסים.

השעון על הקיר השמיע את צלצולו השביעי, וכבר גמעתי את ספל הקהוה השני, כשהוא מסתפק רק בראשון.

– כן, ידידי – התוודה פתאום מתוך עינים יוקדות ולחיים אודמות – זוהי צרתו של עמנו. קח לך לדוגמא את “אחוזת־הבית” זאת – סליחה, את תל־אביב זאת… מה מתאמץ אני לשכנעם, את חברי לדעה, כי חטא גדול נחטא לה, וגם לעצמנו, אם נגביל את אפשרויותיה להבא ואם נשאירנה לבנינו אחרינו כפרבר יפואי בלבד. לא, לא לזה התכוונו אנחנו, מייסדיה הראשונים. מה שאנו חולמים עליו הוא דבר אחר לגמרי, עלינו ליצור על אדמת אבותינו זאת עיר עבריה במאת אחוזיה, קריה לדוגמא, כאותה שיצרו הצורים והצידונים על אדמת אפריקה לפנים. אתה הוא אשר סיפרת לי פעם, כיצד יצרוה אלה: הם חתכו עור־של־פר לרצועה דקה וארוכה, היות ורק שטח נרחב כעור־פר זה הסכים מלך הפראים להקצות למתיישבים החדשים. כך הוקמה אותה קרתאגו המהוללה, שהיתה במשך מאות בשנים ליריבת רומא הכבירה. זו צריכה להיות גם מטרתנו אנו. בעור־הפר התחלנו גם אנחנו. אלף דונמי חול, ששים בתי־ננס, מאה משפחות מיואשות – הבזה נסתפק? לא! לא! לא! ואם רק יתן לי אלוהי־המרומים עוד עשרים שנה לחיי פעולה ויוזמה, ראה יראו אחיותי ואחי מה שאעשה מ“אחוזת־בית” זאת – תל־אביב אמיתית, תלפיות לכל ילידי העולם בגעגועיהם לארצנו היקרה.

ולא מלים סתם הוגחו מגרונו החי. הוא הכניסני לחדר־עבודתו. על השולחן המצוחצח והמסודר הצטברו, בצידי הניירות אשר לעסקו הפרטי, תיקים שונים עם השם “תל־אביב”, באותיות אדומות לעורפיהם הצהובים, הירוקים והתכולים. בכל אחד התיקים – הצעות, תכניות, מספרים, תבניות ומאמרים. מתוך אחד התיקים הוציא האיש מפה – מפה גולמית, כמובן – ורחובותיה מגיעים כמעט עד לירקון בצפון ועד למקוה־ישראל במזרח.

הבטתי בו בתמהון.

הן רק לפני שנים אחדות הייתי גם אני בנאספים המעטים על החולות השוממים, בשועליהם ובעקרביהם, שמתוכם צצו כבאגדת־קסמים ששים הבתים הראשונים, ואזכור כיצד ניגשתי אליו אז, תחת שרב החמה הצורבה, ושאלתי אותו:

– כיצד ייתכן לבנות כאן עיר?

– תשוב אלי בעוד שנה ותיווכח כי “אין זו אגדה”.

והבוקר, בביתו, מתכנן הוא כבר תכניות “ירקוניות”, “מקוה־ישראליות”.

– ויותר מזה, אדוני – הוסיף בקומו לרדת ליפו, למשרדו. לא נביא אנוכי וגם לא בן־נביא, ובכל־זאת אינני חושש להצהיר לך, כי עוד אזכה, בעזרת ה', לראות בעצם עיני את משרדי שלי מתנוסס לתפארה בראש חוצות לקריה זאת במאת אלפי תושביה העבריים…

*

עשרה ימים שהיתי בביתו של דיזנגוף, כשיום־יום היתה אשתו הנהדרה דואגת ביום לעבודתי העתונאית והספרותית, ואילו הוא עצמו מסתפח אלי בלילות, עד לחצות כמעט, לרקום לפני את ריקמת עתידו.

תל־אביב… תל־אביב… תל־אביב…

שום דבר לא העסיקו, שום ענין חומרי לא עניינו, שום תענוג אישי לא הפריעו.

רק אותה המטרה האחת, רק אותו הרעיון הנאצל, לא יותר אך גם לא פחות.

וכשהייתי מנסה מפעם לפעם לקנטרו באמרי לו, כי אנחנו בני ירושלים, נתנגד ליצירת ציון חדשה המיוסדת על חולות, הצטחק בהשיבו כי ציון שניה זאת שלו תגדל ותרחב כל־כך בפחות מיובל שנים, עדי היותה אז לנמל ירושלים המתקדמת, כפיראוס היום שהיא נמלה של אתונה המיליונית.

והנה זכינו לראותו, את דיזנגוף זה, לא רק כיוצר הקריה הנפלאה הלזאת, כמבססה וכמגדלה, אלא גם כמרעירה האמיתי, ראשון מרעירי העברים במולדתם המחודשה, כשהוא חוגג את עשרים שנותיה לראשונה ואת חצי־יובלה בשניה, עם מאה ועשרים אלף נפש כבר אז!…

והעיר הולכת ומתפשטת על כל סביבותיה ללא כל הפסקה, עם זרועה האחת עוברת כבר את הירקון, וזרועה השניה בולעת כבר את מקוה־ישראל, כנבואתו לי בביתו.

ובמוזיאון תל־אביב, יצירתו המופלאה גם היא, יכול מדינאי גדול זה, בקוי־פניו הכנעניים כל־כך, לנבא לנו, לפני ימים מעטים – ללא פחד פן יכחישהו מישהו – כי בשמונים שנותיו המבורכות תמנה העיר הזאת רבע מיליון נפש לפחות.

ניו־יורק ים־תיכונית בכל משמעותה!

אכן, המוצלחת לאגדות ישראל החדיש היא אגדת תל־אביב של מרעיר דיזנגוף, שרק אכזבה גדולה אחת לה, והיא – כי משרדו הפרטי והעסקי עודנו נמצא שם, מעבר לגבול שתי “האחיות” – ב“מרחקי” יפו העתיקה…

ד“ה, י”ג בחשון תרפ"ז – 21.11.1926 ¹

---

"ראשונה!"

מאת

איתמר בן־אב"י

(רשמי זכרון)

לנו, הראשונים לילדי התחיה הרביעית, – בני ארבע וחמש היו הזקנים שבנו עם השנה החמישית לראשון־לציון – לנו היתה המושבה היפהפיה הזאת פיסגת כל חלומותינו הילדותיים, וחי זוכר אנוכי את היום הנפלא ההוא – יום זוהר קיצי למאור הגדול בתכלת רקיעינו הירושלמיים – כשאמר לי אבי, במשרדו החשוך אשר בפנים החומה:

– מהר־נא הביתה, כי דבר לאמך אליך!

היינו יושבים אז בשכונת “סוכת־שלום”, אחת מאותן השכונות החדשות הבודדות מחוץ לעיר העתיקה, ואמי הצנועה ב“יזמא” הספרדית לראשה האדמוני, היתה יושבת על כיסא המרפסת המחוצרת שממול לבית־ספר “כל ישראל חברים”, כשידיה סורגות גרב חדש.

– הנני, אמא! – קראתי ברוצי לקראתה, ולאחר רגע חקרתי: מהי הבשורה, אמא, מהי הבשורה?

ולעולם לא אשכח כיצד הניחה את הכוס מידיה הלבנות על בליטת הכותל שלידה וכיצד, כחתף, הסעירתני על ברכיה הרזות, עם לחיה ללחיי ותלתל ממצחה הגבוה מלטף את מצחי:

– אנחנו נוסעים ראשונה! – היתה קריאתה בצהלת־אם.

– ראשונה? איזה אושר, אמא! איזה אושר!

בשמחתי כי רבה חיבקתיה בכל מאמצי זרועותי הקטנות, וארוץ לפנים הבית, שבאחד מחדריו נמה אחותי, בת שנתיים, תנומת תינוקת אדומת־הלחיים:

– שמעי, ימימה, שמעי – חצצרתי באוזניה הזעירות ואעירנה בכוח – אנחנו נוסעים ראשונה, התביני?

הילדה פקחה את שתי עיניה החומות, ובת־צחוק שלא אמרה כלום האירה את פניה.

היא גמגמה: “לאשונה”… “לאשונה”… אני לא אוהבת “לאשונה”!…

–כסילה! – נזעקתי ואסטור על חוטמה היפה – כסילה, הן לא ממתק הוא “לאשונה”. זהו כפר עברי גדול ויפה – שם, רחוק־רחוק. זוהי ראשון־לציון… ראשון־לציון!

וכאילו היתה במלים אלו סגולה להשתקה ולהרדמה – עצמה אחותי את עיניה שוב, ואני חוזר אל המרפסת להפריע את אמי המסכנה בעבודתה…

*

כאילו אירע הדבר רק אתמול, כן זוכר אני את הטיול ההוא לראשונת מושבותינו העבריות (עוד לא קראו להן אז בשמן הנכון – “כפרים”). יצאנו את העיר במרכבה גדולה עם אור השחר – שחר ירושלמי קר ומטריא – כשאחותי מושכבת בין אבי ואמי ואני מיושב על קרקעיתה הרחבה. הו, מה דהרו הסוסים לעומת “קולוניה” בראשונה (היא היתה אז ערבית כולה), ו“באב־אל־ואד” (שער־הגיא) אחריה. גמלים לאין מספר, עדרי עזים וכבשים, גדולים וקטנים, פלחים ופלחיות עם צרורותיהם לראשיהם, היו עוברים על פנינו תכופות סבלנותי פקעה. לא יכולתי לחכות לרגע שבו יופיעו לעיני הבתים הראשונים למושבה המהוללה – מושבת ה“בארון” הגדול, ששמו לא מש מפיהם של אבי ואמי, בתארם לפני את העבודה הגדולה אשר נעשתה על־ידי איכרים עברים ליד עין־הקורא. לא יכולתי לחכות, ביחוד, יען דמיוני העז היטני להאמין, כי גם ביום ההוא, כבימים קדמונים, נפגוש אם לא את שמשון הגיבור בעצמו ובכבודו, הרי לפחות אריות ונמרים, צבועים ושועלים, שכה הירבו ידידי ביתנו לדבר עליהם תדיר באוזני ובאוזני אחותי.

– מה נעשה, אם יקפוץ עלינו צבוע? – שאלתי פעם אחר פעם, וידי מתרפקות על זרוע אבי.

– נקרא לשמשון שיצילנו עד מהרה! – היתה תשובתו הלפידית.

ובשעה הרביעית אחרי־הצהרים, אחר שעתיים ארוכות במדבר־החול אשר מדרך המלך ועד לעין־הקורא, הגענו סוף־סוף למחוז חפצנו.

היקב התרומם כבר אז בכל גאוותו הצחורה במרכז המושבה, והדרך עם שורות בתים לימינה ושמאלה, העלתה את עגלתנו עד בית־הכנסת הגדול, על פני הרמה הגבוהה. שם ירדנו, כשידידי אבי ואמי עומדים הכן לקבלנו, ורגעים מה אחר־כך טבעו רגלינו בחולות המושבה עד לבית הקטן אשר בו גרו משפחות דויד יהודה־לב־איש (יודילוביץ) ודוב חביב (בשמו הלועזי לובמן).

נחרת במוחי רושם האקליפטוסים הגבוהים (למרות צעירותם) בחצר אשר מאחורי הבית, בענקיותם המדהימה (בירושלים מולדתי התרגלתי לעצי הזית הקטנים בערך ולתומר היחיד אשר בפנים החומה), ועוד באותו הערב – – –

הנני להפסיק לרגע קל, כי רוצני להיזכר בדבר היטב־היטב…

– כן, עוד באותו הערב קרה הדבר. רציתי לראות מייד את הרפת. התאוויתי לגשת אל הפרה השחורה, בכתמה הלבן למצחה ועם העגל בן שנתו לידה, כפי שהבטיחתני בעלת־הבית בהיכנסי לחצר… האגלה את כל האמת כולה? מה שמשכני ביחוד, בביקורי זה המיוחל, מה שאליו התגעגעתי בכל מאודי, היה דבר אחר לגמרי: אמרתי להתבונן מקרוב אל העוזרת הערביה, בעטרת מטבעות ה“בישליקים” לראשה, כשהיא חולבת את דדי הפרה כדי לתת לי בעצם ידיה חלב מקציף וחם לשתיה… ובהיות הדלי פעור בין רגלי הבהמה נגשתי אליה עם זוג תרנגולות אשר התלוו אלי בלי כל פחד וחשש… ובום! בו ברגע הרגשתי דבר־מה במצח… כן, במצחי… וכשנפקחו עיני לראות באור מנורת הנפט המהבהבת על שולחן חדר המיטות, העבירה אמי את אצבעותיה בתלתלי, ושפתיה דובבות:

– נומה, בני, נומה – הפצע אינו מסוכן, ובעוד שבוע תבריא!…

והיא סיפרה לי אחר־כך, כי מעולם לא ראו ה“ראשונים” בעיטת־פרה אשר כזאת. כבעיטת סוס או פרדה ברגליהם המבורזלות.

*

שנים עברו מאז ללא ביקור נוסף בראשון־לציון. כל תחנוני אמי, כל התראות אבי לא הועילו. במוחי הילדותי נשאר חרות המעשה הנורא ההוא – בגידת הפרה שכה קוויתי לאהוב ושהיתה לי עכשיו לזוועה, וכמותי חשבו גם אחי אביחיל, אשר נולד להורי בינתים, ואחיותי שלושתן, עם עטרה ושלומית הצעירות מימימה הבכירה.

– לא! לא! לא! ראשונה לא נלך!

ותהי זאת קריאתנו בוקר־בוקר – עד ליום המאושר השני בחיי המתחילים.

הייתי אז כבן שתים־עשרה, ואחותי ימימה כבת תשע (אביחיל, שלומית ועטרה הלכו, יחד עם אמי הטובה, לעולמם הנצחי). הדלת נפתחה ודודתי קוראת לנו:

– אנו נוסעים רחובותה! מי ילך אתנו?

רחובותה – זה היה כבר דבר אחר. לא עוד, אלא שהובטח לנו בפירוש כי לא נסור לראשון־לציון הפעם. מבלי דבר דיבור הסכמנו, ולמחרתו היינו כבר אורחי המושבה החדשה בסערת ילדיה וילדותיה העברים – תלמידי אחד הנלהבים למורי התקופה ההיא. ארבעה ימים שהינו בה, ברחובות – ימי זוהר וזיו אל־שניים, ימי בציר הענבים, ימי שיחות, שירים וריקודים על פני גבעות והרים מדושאים, כשכל הסביבה הירוקה שטוחה לרגלינו, עד לגדרה ולעקרון בדרום ועד לנס־ציונה ולראשון־לציון בצפון…

… ראשון־לציון, האם לא איפטר ממנה לעולמים?

ואזכור, כיצד ניגשה אלי אחת הזהובות לילדות “ראשון”, זמירה בשמה החדיש, ובעשר שנותיה הרכות ידעה כבר לנעוץ בי זוג עינים לוהטות:

– אולי תבקרונו מחר במושבתנו?

התחלחלתי… אך ימימה אחותי באה לעזרתי מיד, ותבטיח במקומי.

– ראשונה, אם כן, זרקה לקראתנו ה“ראשונית” החמודה, ותיעלם מעינינו בעגלת אביה האיכר, עם אשכול ענבים שחורים בין ידיה הלטיפות.

ועוד בו בלילה הלינתני דודתי בראשון־לציון בשניה…

*

ימים על ימים, שנים על שנים, חלפו־עברו וראשון־לציון נהפכה ותהי לנו, לאחותי גם לי – לנו, לכל צעירי התחיה וצעירותיה, למרכז הכל.

כל ביקור בראשון היה לנו חג, ואם גם הוכרחנו על פי הרוב לנסוע עד יפו תחילה, כדי לעלות שם ב“דיליג’נס” המפורסם של פייבל העגלון, ואם גם היתה דרך החולות מסגפת אותנו בימי השרב, די היה לנו לגלותה מרחוק, עם שתי שדרות השיטה הירוקה בניחוח פרחיה הצהובים, עם חורשות אקליפטוסיה הגבוהים כחגורה מסביבה, עם אין־סוף גפניה הפורחות מימין ומשמאל – כדי שננשה מייד את כל הרפתקאות הנסיעה הארוכה והמפותלת.

אפס, דבר־מה עוד יותר עמוק, דבר־מה עוד יותר חזק משכנו ראשונה מאז – ויסלחו־נא לי זקניה החוגגים את יובלה, אם אגלה גם להם הפעם לדהימתם כי רבה – לא, לא אותם, עם כל עלומיהם עדיין, אהבנו אנחנו הצעירים בביקורינו ליפהפיית־מושבותינו זאת. לא אותם, עם הגלות עדיין בליבותיהם, עם ה“אידיש” תמיד בפיותיהם, עם הדאגות לבלי־קץ בקמטי מצחיהם, עם עבדותם לפקידי הברון בשל כספיהם, ואחרון־אחרון מדאיג מכל – עם נטייתם העקשנית “לצרפת” את עצמם ואת בני ביתם ולהפוך את הראשון לכפרי יהודה ל“פאריז קטנה” באפסיותה המדברית; לא, לא אותם אהבנו, בלתי־אם את בניהם הצעירים, את הטובים שבהם, אשר הרהיבו עוז להמרות את פי הוריהם בהחליטם להישאר איכרים פשוטים, פועלים צנועים – דוברי עברית כולם בגאוותם היצרית ליהדות המחר. כן, אותם, וביחוד אותן, את הצעירות, שכל מושבות הארץ לא ידעו כמותן ליופי ולחן; אותן שיכולות היו, אילו רצו בכך, להתהגר פאריזה או ברלינה, לונדונה או גם ניו־יורקה – כאשר עשו רבות מהן בהצלחה כה מרובה – ולהגביר בערי עולם אלו המהוללות את מחנות היופי הבין־עולמי – אותן, כן, אותן אהבנו גם הערצנו, עליהן “נחנקנו” ואליהן התגעגענו בחלומות־לילה ובהרהורי־יום – יען ליופיין המזהיר הוסף הוסיפו את סגולת־הסגולות לאשה באשר היא אשה – אהבת הבית, התמדת חיי הכפר והחלטה להישאר בארץ זאת, ויהי־מה.

חוטי־כסף לרוב הלבינו את ראשי הבחורים אשר לתחילת יובל זה ביובלות, וחוטי־כסף פזורים לבטח גם בראשי אותן יפהפיות ראשון שהיו משלחות בנו, בימים הטובים ההם, את חיצי שלהבתן הצורבה, ובהיוועדכן אתנו בחגיגת־עם זו שצריכה היתה להמשיך לדורותינו הבאים את חג־הכלולות – ט"ו באב הקדמון – מה לא ילחשו פיותיכן באזני בחירי־לבבכן מהימים הקרובים עדיין כל־כך לכפרכן הנערץ?

וחי שמשון, מכה הפלישתים בלחי־חמורו, עם רוחו המרחפת גם היום לרווחה על פני שדמותיכן וכרמיכן, כי דור לדור יספר באזני כל הבאים לבקר את בניכן ובנותיכן להבא: לראשוניות חייבת המושבה הבארונית הזאת את מיטב אתמולה. בראשוניות תלוי יהיה גם מיטב מחרה, ובאשר להווה, עם שרידי האכזבות במצחי הוריכם והורותיכם בזיקנתם – קראינה־נא בקול גדול את הקריאה המחלימה, וענוכן אז בנות־קול מאופק עד אופק לאמור:

“ראשונה”!

כי ראשון היתה מולדתכן ובראשוניותה כל תפארתכן!

ד“ה, ט”ו באב תרצ"ב – 17.8.1932

---

רייטן

מאת

איתמר בן־אב"י

רק מעטים בקרבנו הכירוהו, שהן ספרדי היה הצעיר הנפלא הזה, והכל יודעים מה קשה דרך הספרדים לפירסום ולהוקרה כל־שהם.

הוא נולד בירושלים במזל של שמחה וששון. אביו היה מורי לחרושת־ברזל בימי לימודי בבית־הספר לחברת כל־ישראל־חברים, ואם־כי מבוגר הייתי ממנו בשנים לא נמנעתי, בהמשך הימים, מהתקשר אליו בעבותות חברות ואהבה. יום אחד – ואני אז בפאריז – הופיע במלוני צעיר קטן־קומה, נעים ולטיף, לבוש בטוב־טעם ועיניו השחורות נוצצות באש נעורים. לא הכרתיו מיד והוא נזף בי, בצדק. אז יספר לי כיצד נמלט מבית אביו פאריזה כדי לגמור את חוק לימודיו בעיר האור והדרור, בצרפת אהובת־נפשו.

– ואולם – הכריז לפתע, בראותו את פני מייסרות – אין בדעתי, חלילה וחס, להישאר בארץ הזאת. ציוני אני בכל נפשי ומאודי ואחת מטרתי לחזור ירושלימה כדי לבנותה על תילה מחדש…

הבטתי בו בתמיהה.

עוּל־ימים זה, במעט יותר מעשרים שנותיו, מדבר כבר על בניינה של עיר־הקודש בכוח הנדסותו המתחילה. אכן, מי יציב גבול – היה אומר בריינין – לחוצפה הארץ־ישראלית הנועזה?

ורייטן מושיט לי אז את ידו בבת־צחוק מלאת־אמונה:

– רק אחת אבקשך – קרא בכוח – לעמוד לימיני במלחמתי לשיפור בירת־ארצנו בעבר ובעתיד.

וניפרד – אנוכי בדרכי לונדונה, והוא בדרכו ירושלימה.

*

השנים חלפו, ורייטן הצעיר החל להפתיע את בני עירו בבנייניו הנהדרים, מאבני בית־לחם ברובם, אם ברוממה ואם ברחוב בן־יהודה, אם ברחביה ואם בתלפיות. יומם ולילה היה עובד ומתכנן תכניות, רושם ומוחק, יוזם ומגשים, ובאחת השבתות בא לביתי אחוז כולו באותה קדחת־היצירה, המציינת את האומנים בחסד עליון:

– הנה הצלחתי, אדוני היקר, למצוא יהודי מזרחי דוקא, ספרדי כמותי, מעיר־התמרים יריחו, המוכן להשקיע חמישים אלף לירות לבנין תיאטרון עירוני עברי גדול. עתה אוכיח את אשר אוכל לעשות, ועוד אזכה להיות הבונה בעצם ידי את בנין המורשון העברי ליהודה העצמאית!

השמים הזהירו ביום ההוא בתכלת בלתי־רגילה אף לירושלים תכוּלת־הרקיעים ברוב ימיה, ובגן אשר מנגד השתוללו הציפורים במחול־צפצופים הומה ורועש. רייטן לא יכול להתאפק, ויקרעני מעבודתי העתונאית ללכת אתו אל מקום הבנין בזכרון־משה, ושם, מעל גג החובק בגובהו את ירושלים העתיקה והחדשה גם יחד, בשלל קובותיה ומגדליה לעשרות, הסביר לי כיצד תוכל בירתנו, באחד הימים הקרובים – אם רק נרצה – להתחרות אפילו ביופיין של רומי האיטלקית ושל פאריס הצרפתית…

בוקר אחד פרץ לתוך חדרי, ועוד אני במיטה.

– אדוני היקר – פתח כל עוד רוחו בו – דברים נוראים הולכים ומתרחשים בירושלים שלנו. בעוד שבועות מעטים תתחולל התנפלות של ערבים, לא רק מכל הסביבה הסמוכה, אלא גם ממרחקי עבר־הירדן מזרחה וסלעי אדום דרומה. לעזאזל הבנינים, שאני בונה עכשיו! לעזאזל הנדסתי גם־היא! מעתה ואילך חייל אנוכי!

הסתכלתי בפניו החיוורות ושאלתי את עצמי, אם לא הוכה האיש בשיגעון. אפס, לאחר ההתרגשות הראשונה מסר לי המהנדס הצעיר, מתוך שיחות עם ערבים חשובים, אשר היו מידידיו, פרטים כה מדוייקים ומזעזעים על העומד להתרחש, שלא פקפקתי עוד בדבריו, ובהושיטי לו את ידי קראתי רתת:

– ה' יהיה בעזרך, גיבור־החיל!

*

ותיהפך אז דירתי, ברחוב “הסולל”, למעין שומירה מרכזית למאורעות הבאים. הוא היה בא אלי יום־יום, שעה־שעה. הנה נודע לו דבר זה, והנה התברר לו פרט אחר, ותמיד היו הדברים מיוסדים על עובדות, על מיספרים, על פרטים, ואי־אפשר היה לבלי האמין בהם. מסרתי את הפרטים לאחד מטובי הירושלמיים, כתבו של ה“ניו־יורק טיימס”, יוסף לוי, ואני עצמי הכינותי את החומר למאמרי־ההאשמה, אשר הכתרתים בכותרת הזולאית המפורסמת “אני מאשים”. צריך היה שעמי ידע את המתרחש מסביבנו בעוד מועד, ויהי מה!

יומיים לפני פרוץ המאורעות בא אלי פתאום מרוממה והוא כולו סר וזעף:

הדבר גמור ומוחלט, ביום ו' בבוקר יתאספו כל ערביי הסביבה, ובראשם ערביי ליפתא, בבית־המסגד. הם יהיו מזויינים כולם, מי במאכלת, מי בנאבוט ומי באקדח, ואחר התפילה תחל ההתנפלות הכללית בית לא יישאר מוגן. יהודי לא ישאר חי!…

– מאין לך כל אלה?

הוא סיפר את אשר שמע מפי ידידיו הערבים פלוני ואלמוני. מסרתי גם את הידיעות האלו לבא־כוח ה“ניו־יורק טיימס”, והלה מסרם למאיור סאונדרס, מפקד המשטרה, בשם רייטן ובשמי:

– לא יקרה מאומה! – ענה הקצין האנגלי. ושום פרט נוסף, ושום אזהרה חדשה, לא יכלו להזיזו מאמונתו זאת העיוורת.

ביום החמישי בערב – לאחר שפירסם “דואר־היום” את האשמותי הגלויות נגד השלטונות – חזר אלי רייטן ופרטים אחרונים בפיו:

־ ההתנפלות תתחיל בצהרים, עם שוב הליפתאים לכפרם דרך רחוב יפו. צריך שנזהיר את הירושלמיים על־כך. צריך שנעבור מחר ברחוב יפו, מקצה עד קצה, לבלתי ייתפסו העברים כעכברים במלכודת. אם לא יעשו זאת מנהלי ענינינו, נעשה זאת אנחנו, אתה ואני.

הסכמתי. קבענו פגישה למחרת בשעה 10 לפני־הצהרים במסעדה הארמנית שממול גן־העיר.

*

ביום ו' בבוקר, אחר אזהרה נוספת למאיור סאונדרס, יצאנו, כתב ה“טיימס” ואנוכי, במכוניתו, לסייר ברחובות ירושלים. רצינו להיווכח מה האמת בדברי רייטן ואחרים, ומה נבהלנו לראות כי הדברים לא היו מוגזמים כלל ועיקר. ראינו אותות מבשרי רעה, מאות ערבים מסתירים את כלי־זינם מתחת “עבאיותיהם”, זורמים לכיוון המיסגד מאין דיבור בפיהם. זה היה מחנה גדול אשר ידע, כנראה, רק דבר אחד: היום הגדול, יום הנקם – בא, ועליהם להישמע רק למפקדיהם־מסיתיהם.

כתב ה“טיימס” צילצל, בפעם השלישית, לקצין סאונדרס:

– ואף־על־פי־כן – השיב הלה – אין לחשוש!

בשעה העשירית נפגשנו שלושתנו כמוסכם במסעדה הארמנית. העיר היתה מחושמלה.

כל המון המתנפלים היה ברגעים ההם עוד במיסגד־עומר, ורק חלוציהם הגיחו כבר עד לשער העיר. ד"ר פון־וייזל ואורי צבי גרינברג עברו על־פנינו, ורייטן קורא לנו אז:

– הגיעה השעה לרדת העירה. השעה השתים־עשרה מתקרבת, וצריך לפזר את היהודים למרכזיהם.

אמר, ונציית. הן לא המהנדס רייטן היה לפנינו הפעם, בלתי־אם המפקד רייטן, האיש שחזה את הדברים מראש, האחד והיחיד שידע את המתחולל בקרב הערבים. התחננתי לפניו: אל־נא תקרב אליהם יותר מדי! אך רייטן לא נח ולא שקט. משער־יפו ועד לגן העיר פיזר את כל העברים איש־איש לביתו, למשרדו, לרחובו.

פתאום שמענו קריאות. מאחד החלונות לבנין התנ"כי הגדול של המיסיון זרקו לקראתנו אחיותיו של רייטן קריאת אזהרה פולחת לבבות:

– הנה הם דולקים אחריכם, הליפתאים, עלו־נא אלינו!

ואכן, הם היו בעקבותינו, כשרק שני שוטרים על סוסים – שני שוטרים ערבים – רוכבים בראשם.

ביקשתי מרייטן להישמע לקול אחיותיו ולמהר אליהן. אך הוא סירב בהחלט:

– לא אינתק מעליך בשום אופן. אתך הייתי לילות ללא־ספור, ואתך אהיה עד עבור הסכנה!

שוב פעם פניתי אליו בשם אחיותיו, אשר שמלותיהן המגוונות נראו לנו עדיין ממרחק הבנין התנ"כי, ואתחנן לפניו להיכנס לבנין הארמני.

– בשום אופן! – קרא ועיניו אדומות כדם.

עוד אנחנו ניצים, ושנים מראשי הליפתאים קוראים לקראתו:

– הנהו! הנהו! הנה הם שניהם! ובטרם ידענו מי ומה – הרגשנו כעין נחשול מסתער עלינו לפתע, ואנחנו מנסים לעמוד על נפשנו בכל אשר בידינו.

מה קרה אחרי כן – לא ידעתי. הן הייתי בנופלים, ורק אחת זכרתי, כי בקבלי על עורפי את מהלומת הנאבוט המוחצת, עוד הספקתי לקרוא לרייטן:

– מסור לאשתי!…

ותיסגרנה עיני לשעה ארוכה, כאשר סיפר לי בו במעמד ידיד ערבי, אשר עוררני מהתעלפותי ויעבירני, בעזרת חייל אנגלי, למכונית שחנתה בקרבת מקום.

*

עוד האחות חובשת בבית־החולים “הדסה” את הפצע על עורפי, ומורחת ב“יוד” את זרועותי שתיהן, והנה עוברת על פני אלונקה, כשנושאיה ניגשים אלי ואומרים לי, כי השוכב בה רוצה לדבר אלי.

ניגשתי אליו, ואשאל: מי אתה?

פני האיש היו צהובים, עיניו נמקות בחוריהן ושפתותיו דובבות מלים בלתי־מובנות.

התרכנתי לקראתו:

– מי אתה?

– רייטן – הצליח ללחוש באחרית כוחותיו.

– אלוהים אלוהי! – קראתי ואתייפח בבכי – מי עשה לך זאת?

– הוא!

ובידו הימנית הורה על הפצע העמוק בשמאל חזהו, בתחום הריאה. ודמו דלף, דלף למרות התחבושת הזמנית, שידיים טובות הידקו על הפצע הפעור. את שמו של המתנקש בו לא יכול לבטא.

על אף הכאב בעורפי וריסוק אברי ממהלומות הנאבוט, מיהרתי אחריו אל בית־החולים פנימה. כל מיטה היתה תפוסה ורוב הפצועים והמתים היו מוטלים על שולחנות וספות. לחדר אחד העבירו באותו רגע את פון־וייזל, שאת עיניו המביטות בי מתוך אלונקתו הצרה לא אשכח לעולם, ואנוכי מנסה למצוא את ראש הרופאים למען יחוש לעזרת ידידי הצעיר,

כעבור רגעים מספר העלינו יחדיו את הפצוע קשה לקומה העליונה, שבה מיהר רופא צעיר להזריק לו זריקת־ארגעה.

שלושה ימים פירפר המהנדס רייטן בין החיים והמוות. הוא ניסה לדבר, לספר לאביו ולאחיותיו את אשר קרה. הוא ניסה לבטא את שמו של הליפתאי, אשר נעץ בו את המאכלת. לשוא…

דבריו היו קטועים, כאביו היו איומים, נשימתו כבדה עליו יותר ויותר והדם הרענן, הבריא של המפקד בן־יומו לא יכול לעמוד בפני חלודת הזין של הדוקר האלמוני. ובערוב היום – עם כניסת הלגיון האנגלי ירושלימה, כפי שרציתי לבשרה לו בשמחתי – השיב את נפשו לאלוהיו.

*

עשרות, מאות מבני ישראל נפצעו ומתו בשנים־עשר הימים הנוראים למאורעות אב האדום, ובהם – עברים נלהבים, צעירים וזקנים, בעלי פיאות וגלוחי זקן, יוצאי הגולה וילידי הארץ – גוש אחד בפני האויב הפתאומי.

אפס, מי כמוהו, כרייטן המהנדס, מת מתוך הכרה, מתוך ידיעת הסכנה מראש, מתוך הקרבת משרתו ועתידו, מתוך רצון נחוש להזדבח לכבוד עמו ועירו – זו ירושלים אשר אהב על פני כל.

למותו של זה הידיד הנאמן והלאומי הנלהב, אשר נפל לפני זמנו, אמרתי להציב בזה זכרון צנוע.

לא, לא מתת, רייטן הספרדי! כאשר תיכתב מגילת מאבקו של ישראל לתחייתו, לעצמאותו, ייחרת בה גם שמך אתה, הגיבור, בין שמות הקדושים שידעו לחיות וגם למות בארצם.

ד“ה, כ”ב באב תרצ"ד – 3.8.1934

שער ששי – חשרת־עבים באופק

מאת

איתמר בן־אב"י

---

צריך שנהיה מוכנים ליציאת מצרים חדשה

מאת

איתמר בן־אב"י

הפעם הראשונה היא זאת, אם לא נטעה, לקורות אירופה במאות השנים האחרונות, כי מדיניות עם מעממיה הגדולים – בגרמניה דברינן – מתבססת למראשיתה, גם בתכליתה, על הבעיה היהודית.

אכן, מאז היתה רוסיה למעצמה אדירה, מילאה בעיה זאת תפקיד חשוב בכמה ממחלקותיה המסחריות והתעשיתיות, ותדיר היו שליטיה התקיפים מעמידים אותה בראש פעולותיהם המדיניות. בצרפת החופשית הפך ענין דרייפוס בשעתו למיסבך מדיני ממדרגה ראשונה, ואלמלא גדולי המשכילים בימים ההם, למן אמיל זולה ועד קלימנסו, כי עתה היו יהודיה זוכים גם בגבולותיה לתנועה היטלרית משלה, עם דרומון ודרולד כנושאי דגלה. אוסטריה אף היא לא חסכה מאיתנו זעזועים אנטישמיים מרובים, עם ענין הילזנר כמפורסם שבהם, ועד היום שוררת בה אוירה אנטישמית המגיעה לפעמים עד לנקודת הרתיחה. אם לכל אלה נוסיף את פולניה, את רומניה, את ליטא, המקדישות גם הן לא מעט מדעתן ואף מתעמולתן לרדיפת יהודיהן, הרי לא יאשימונו בשיכחה לגבי מאורעות ידועים לכל ושיהדות הגולה היתה עוסקת בהם מאז הגיעה להכרת מצבה המיוחד בגויים.

אפס, מעולם לא התבלטה שנאה זו ליהודים כבתעמולת אדולף היטלר וחבריו. מה שנדמה היה בתחילתו כמשחק־ילדים כמעט הוא כיום העובדה המדינית היותר מוחשית בגבולות המדינה הגרמנית. בשני מאמרים, שנתפרסמו ב“דואר־היום”, בשם “צפונאות”¹ ניסה כותבם לתת השקפה פחות או יותר מקיפה על מעלליהם של יוצרי תנועה עממית זאת, עם האיבה לעם ישראל כבסיסה העיקרי, ורבים מהקוראים מצאו במאמרים אלה לא מעט הגזמה ודמיון, היוכל להיות – כך שאלו – כי כה חמורים הם הענינים בגרמניה היום? הבאמת העיז היטלר בעצמו להתבטא במילים כה גסות על עם התנ"ך וישו? והאין סכנה גדולה יותר בהפצת שמועות על דבר “חרדה מדומה” זו, לדעתם, כאשר בעצם התהוותה?

את המענה לטענות אלו לא אנחנו הנותנים. נושאי־כליו של היטלר הם־הם אשר זרקוהו לעולם היהודי בדהימתו המובנה מאליה, שהן כה היו דברי מנהיג ה“נאצים” (ההיטלרים) ב“לנדטאג” (המורשון) הפרוסי. “יציאת בני ישראל ממצרים תהיה משחק ילדים לעומת גירוש היהודים מגרמניה”…

הדברים ברורים איפוא ועם הידיעות האחרונות על דבר אפשרות קרובה ל“דיקטטורה” צבאית בכל גרמניה כולה, תחת נשיאות הגדול למצביאי גרמניה בימינו, הלא הוא פון־שלייכר, ובהסכמת הינדנבורג בכבודו ובעצמו, מקבלת ההתראה הנזכרת לעיל צורה של חצי־ רישמיות, אם לא של רשמיות מוחלטת, ויהודי גרמניה היום, ויהודי שאר המדינות צוררות ישראל בעולם הגדול מחר, חייבים, איפוא, להתכונן לרע ביותר!

*

“יציאת מצרים חדשה”!

אלמלא מת ג’יימס סימון רק לפני ימים מעטים – אותו גדול יהודי גרמניה, שלו חייבת היהדות ה“קולטורית” את מיטב נצחונותיה הציבוריים (הוא היה ידידו האישי של וילהלם־קיסר!) ההיה מאמין למשמע אזניו בפּלצוּתן? ופול נתן גם הוא, יוצר ה“ההילפספראיין” הגרמני והלוחם היותר גדול, בימיו, להתבוללות היהודים במקומותיהם – מה היה אומר אילו חי כיום, להתראה היטלרית זאת? ההיה מוסיף להמטיר ל“נויה־פרייה־פרסה” הווינאית את מאמריו המנבאים למחיקת ישראל מקורות העמים כחטיבה לאומית וגזעית מיוחדה?

“יציאת מצרים חדשה – נוראה יותר מאותה של ימי פרעה”…

הנה למה זכתה היהדות הגרמנית בהתרפסותה ובהתבטלותה היום־יומית.

הנה להיכן הביאוה מנהיגיה מאז משה מנדלסון – סמל אותה ה“השכלה” היהודית, אשר לה זבחו ובפניה כרעו רוב יהודי המערב, מצוּנץ החריף ועד לשלמה ריינאך, מקלוד מונטפיורי ועד לרוזנוואלד – כדי להזכיר בזה רק את הגדולים ואת הטיפוסיים אשר בהם.

אילו יהודי־גרמני הייתי – מה לא היה ליבי מרגיש ברגעים מרים אלה לחיי היהדות הגרמנית? הן כל ישותי כולה היתה מתקוממת בגאוותה הרדומה, נוכח מחזות הזוועה מסביבי, וקול גדול הייתי קורא בכל אפסי גרמניה ההיטלרית: “יבורך פרעה זמננו על העזתו הגלויה לנגוע סוף־סוף באיזמלו החד, בפצע העמוק והרקוב!”

קול החרות הלא הוא זה, שופרו של המשיח לתפוצות ישראל בפקפוקיו ובספקותיו הנוראים.

מי יתנכם, יהודים גרמנים, מי יתנכם יהודים רומנים, ליטאים, פולנים, אוסטרים, אנגלים ואמריקנים, אפילו — מי יתנכם זוכים אמנם ליציאת מצרים זאת, שהיטלר וחבר־מרעיו מבטיחים לכם בטוב־ליבם ובנדיבות־נפשם.

מי יתנכם קמים כאיש אחד, כולכם, בנעריכם ובזקניכם, להניף מעל לראשיכם את הדגל החבוי זה כמה בליבותיכם פנימה, להיותו המביאכם קוממיות חזרה לאותה הארץ הפותחת את שעריה בפניכם כבר יותר מיובל שנים — ולשוא!…

השאלה ברגע זה היא רק — אי משה זמננו לעמוד בראשכם, אי בן־עמרם של המאה העשרים, שיותר מהרצל ומבן־יהודה, מהירש ומרוטשילד, מביקונספילד ומברנדייס גם יחד, יודע לעורר בקרבכם אותה תנועת השיחרור המלא והשלם, אשר יקיף את מיליוני ישראל כולם מקצה העולם עד קצהו, כדי להעביר גם אותם דרך ימי־הסוף של כל חלקי כדור־הארץ עד למפתן ״ביתנו הלאומי״ בהתחדשותו השלישית והמופלאה ?

כי רק בזה ומזה יהיה תלוי גורלם של יהודי גרמניה היום ויהודי כל מדינות התבל מחר, בגעגועיהם הטמירים לציון.

אכן, רק מנהיג בחסד עליון, רק שבתאי־צבי חדיש, בתחילתו המזהירה, יציל את אחינו בני הגולה מידי נוגשיהם ב״פרעה׳יותם״ החדישה.

*

הצריך אני להעיר, אבל, כי תפקיד גדול, התפקיד המכריע אולי, בהצלת אחים רחוקים אלה, מוטל עלינו אנו, בני־יהודה?

במאמרים קודמים נגענו כבר בשאלה יסודית זאת וביארנו באריכות, כי רגע נפשי זה ליהודי גרמניה הוא גם רגעו הנפשי של הבית־הלאומי בתקוותיו לעתיד הקרוב. הצעתנו היתה, שמלאכות גדולה מבני ארצנו, לכל מפלגותיהם, תשים את פעמיה הגולתה עוד לפני תחילת חורף זה, כדי להתחקות בעצם עיניה על הנעשה שם מצד המדיניות הכללית והמדיניות הציונית, גם־ יחד.

כיצד יתכן הדבר, שיהודה השאננה יחסית, נוכח המצב ברוב מדינות העולם ברגעים אלה, לא הירהרה על צעד אשר כזה לטובתה היא, לא פחות מאשר לטובת הגולה?

כיצד יכולים אנו לשבת כאן בחיבוק־ידים למראה החורבן הגדול ההולך ומתרחש לעינינו בכל תפוצות ישראל, למן רוסיה הבולשבית, בשנאתה לתנועה הציונית, זה כבר חמש־עשרה־שנה, עד לאמריקה הרכושנית, עם תחילת תנועה היטלרית משלה, להוותם של ארבעת מיליוני יהודיה המופתעים?

כשעלתה יהודה השניה באש, חשה יהדות בבל לעזרתה, מצד אחד, ויהדות אלכסנדריה, מצד שני. כי לא הועילה עזרה כפולה זאת למגיני אומתנו, לא בבבל גם לא באלכסנדריה האשם, בלתי־אם במלחמת־האחים אשר אכלה בצבא ישראל בכל פה במעמד האויב הרומאי.

כשהחלה תנועת התחיה בשלישית, עם ראשוני חלוצינו הנערצים, יצאה עוד הפעם הגולה לעזרתה — גולת אירופה, אמריקה, אפריקה ואוסטרליה, ואלמלא גולה זאת, עם כל מגרעותיה, לא היינו יכולים להראות היום בגאון־עלומים את נצחונותינו עד כה מרוחמה ועד לתל־חי — דרך תל־אביב בתפארת חמישים אלפיה הסואנים.

אבל, בא אדולף היטלר, ויהפוך את הקערה על פיה.

לא יהודה היא הנזקקת לגולה, בלתי־אם הגולה היא התובעת את עזרתנו.

בשנים האחרונות היינו אנחנו, בארץ־ישראל, קרן־האורה האחת ליהודי רוסיה בשלחנו אליה כמאה אלף לירות שנתיות מנדבות פועליה, מוריה, סוחריה ועסקניה.

לא לעזרה כזאת מייחלות גולות גרמניה, אוסטריה, רומניה, פולניה ואמריקה. עזרת אחים המיוסדת על יזמה פרטית ועסקים טובים, חיי אור ודרור על אדמת האבות — זו תפילתם אלינו.

יחד עם התקוה, שדוקא התקפת ההיטלרים היא־היא אשר תעורר סוף־סוף את אירופה של המאה העשרים לכנס ״קונגרס ברליני״ חדש לפתרון בעיית ישראל מצידה הכלכלי בארצות מגוריו, תעשה־נא ארצנו את הצעד הנדרש מאתנו — לבוא במגע ישר עם כל אותם האלפים והרבבות המוכנים להישמע לכל עצה טובה ולכל עידוד מבוסס מצד באי־כח הישוב העברי.

ארץ־ישראל פתוחה לרווחה לכל הבא אליה מצוייד בהון גדול או קטן.

נאיר־נא את הדרכים המובילות ציונה בכיוון האחד, שאינו לנו למעצור לעת־עתה.

והיתה ״יציאת מצרים״ ההיטלרית בימינו אלה לגאולה עוד יותר נפלאה מהגאולה ממצרים של פרעה בראשיתנו הקוסמה.

ד״ה, ג׳ בסיון תרצ״ב — 7.6.1932

---

מה לעשות ביהודים?

מאת

איתמר בן־אב"י

(איגרת לקונסולי גרמניה, פולניה ורומניה בארצנו)

אדונינו הקונסולים,

אכן, ידוע ידענו כי הדרך אשר אנו בוחרים בה, למשוך את תשומת־לב העולם הגדול למצב היהודים ועתידותיהם במדינות אשר עשרה אחוזים לפחות מתושביהן הם מבני עמנו, אינה הדרך הרגילה להזדמנויות מרות ומדאיגות כאלו, וכי מאמצים ישרים מצד אחינו הנמצאים בעצם המדינות אשר הנכם באי־כוחן כאן, היו גורמים אולי לתנועה יותר מהירה בכיוון הרצוי. אפס, מצבים יוצאים מן הכלל מזקיקים דרכים יוצאות מן הכלל, ודעתנו היא, כי קול־קורא אשר ייצא מציון העבריה למעצמות ה״סובלות״ ביותר, לדבריהן, מ״משא״ הישות היהודית בקרבן, ימצא אוזניים קשובות במקומות הרשמיים.

את זאת נתאמץ לעשות בלי לב ולב.

בדבר אחד מסכימים גם אנו כאן עם הממשלות, שהנכם מדברים אלינו בשמן, והוא — כי אמנם יש שאלה יהודית בגולה הרחבה, ומי כגדול מנהיגינו בדורות האחרונים, הרצל בכבודו ובעצמו, הדגישה רמות מעל במות פומביות שונות בעוז ובגבורה המשוללות כל רגשות נקם ושנאה לעמים אשר בקרבם ישבו, ועודם יושבים אחיו אלה האומללים? הן די אם תעלו על לוח זכרונכם את ביקורו המפורסם אל פון־פליווה הרוסי והערצת זה האחרון לאישיותו הקוסמת ולתכניותיו הנשגבות בקשר עם כך. אילו עשה אז המדינאי הרוסי את אשר הציע לו יוצר התנועה הציונית, כי עתה לא היה מקום אולי לכל הבהלה שתקפה אחדות ממדינות המזרח והמרכז האירופי בשל התעמולה ההיטלרית נגד היהודים בגרמניה בפרט ויהודי העולם בכלל.

מה שלא נעשה אז, אבל, מתוך רתיעה פתאומית בפני דעת־קהל יהודית ידועה ברוסיה, ואשר בראשה עמדו יהודים תקיפים כיעקב שיף, יוליוס רוזנוואלד ולואיס מרשל, הנקל לעשותו היום אם רק יואילו המדינאים לגשת אל הענין במעשיות מספיקה וברצון כן להביאו לידי גמר פעם ולתמיד. הדרישה העיקרית לכך צריכה להיות כמובן ההכרה הכללית מצד שלוש ממשלותיכם (אשר הנן, הלא תודו, המטופלות כיום בעניני היהודים יותר משאר ממשלות העולם) כי אי־אפשר, כדברי המאמר האנגלי הידוע, ״לאכול את העוגה כולה וגם לשמור על שלימותה״. אין בדעתנו לדון אתכם כאן אם צודקים עמיכם ביחסם השלילי לעניני היהודים ואם לאו, כי לא בזה עסקינן הפעם. אבל, עובדה היא כי בפולניה מוכרח אפילו פילסודסקי, גיבור העם הפולני, להיכנע לדרישות גראבסקי ויורשיו בהגבלותיהם לגבי כל פעולה יהודית; כי יורגה, אויב ישראל בפרהסיה, הוא עכשיו הרודה האמיתי ברומניה, וכי אדולף היטלר עומד לעלות לשררה, אם לא בקיסרות הגרמנית כולה, הרי לפחות בפרוסיה ובכמה מאחיותיה הקטנות ממנה. מאורעות מתחלפים אלה הספיקו להעמיד את הבעיה היהודית בראש בעיות אירופה בימים חמורים אלה למדיניותה הכללית, והשאלה הנשאלת בכל מקום היא איפוא מה לעשות ביהודים האלה, לא להלכה בלתי־אם למעשה! הנקל הוא להטיף לגירושים, להתנפלויות, ולהחרמת רכושם. לאן ילכו, אבל, יהודים אלה אם יצליחו לגרשם בחוסר־כל? הן גם המדינות, שאין אוכלוסיהן הישראלים מרובים, לא יקבלון בגבולותיהן כלאחר־יד, ואין אנו רואים כלל כיצד מציירים לעצמם גראבסקי־יורגה־היטלר הגירה יהודית המונית אשר כזאת מגרמניה, מרומניה ומפולניה שלושתן, מאין יכולת בידי נודדים ונודדות אלה ברבבותיהם ובמיליוניהם למצוא לעצמם מקלט אחר באופקיהם.

הגדול לצוררי היהודים בעבר, אדוארד דרומון הצרפתי, (אומרים עליו, כי היה מגזע ישראל!) ערך לפחות בכתביו הסוערים, יחד עם תורתו האיבתית, גם תכנית מסוימה לפתרון הבעיה היהודית. ״צריך — כה הצהיר לאמור — כי שונאי ישראל בעולם כולו — צרפתים, גרמנים, רוסים ושאריתם — ייסדו בנק גדול אשר תפקידו יהיה לרכוש מיד היהודים את כל נכסיהם, בסכומים פעוטים אמנם, להיות סכומים אלה נמסרים ליוצאים למדינתם החדשה״. ודרומון זה לא פיקפק הרבה גם ביחס לעצם מהות המדינה הזאת: ״ארץ־ישראל או מרחב אחר באפריקה או באמריקה״ — היתה מסקנתו התמידית. זו היתה, על כל פנים, ישרוּת אנטישמית, ולא ייפלא הדבר, שבהצעותיו אלו כמו נפגש עם הרצל ותלמידיו, אשר הציעו אף הם יסוד בנק אשר כזה — אם כי מקרב אמצעי היהודים עצמם…

אם רוצות ממשלותיכם, באמת ובתמים, למצוא פתרון יסודי ומוחלט לבעיה היהודית, אדונינו הקונסולים, עליהן להתקין תחילה בסיס מעשי לרצונן המשותף. הימים שבהם אפשר היה להעתיק המונים ממקום למקום, או למשמידם¹, כאשר עשו התורכים לארמנים בימי המלחמה העולמית, עברו לנצחים, ואפילו רוסיה הבולשבית אינה מעיזה להגלות עמים שלימים מארצות מגוריהם לארצות אחרות מבלי לדאוג תחילה לחייהם החדשים. כשהחליטה איטליה לפתור את שאלת הסנוסים, באפריקה הצפונית, בהעבירה שבעים אלף ערבים מפנים הארץ לשפת־הים, בנתה להם בראשונה עשרת אלפים בתים, גם הקציבה להם מיליון דונמי אדמה פוריה, אף חילקה ביניהם פרה לכל איכר וזרעים מספיקים לקציר מהיר ושיטתי באחוזותיהם.

מיליוני היהודים בארצותיכם, אדונינו הקונסולים, מוכנים היום לוותר על כל ה״טוב״ אשר להם בעריכם או בכפריכם, ולשים את פעמיהם אל מחוץ לגבולותיכם בתנאי מוקדם, אבל, שאם לא כל הרכוש אשר עשוהו בקרבכם בזיעת־אפם במשך דורות ודורות, הרי לפחות חלק ניכר ממנו, יימסר להם לשם התחלת חייהם העבריים במדינת געגועיהם מאז הוגלו לנכר על ידי הרומאים רועציהם. אם רק יהיו מנהיגיכם ישרים למדי, כדי להודות בצדקת דרישתם זו, תצעד בעיית היהודים צעד ענקי קדימה ופתרונה הסופי לא יהיה אז סיוט מדכא ומזעזע.

כשיצאה רוסיה, לפני יותר מיובל שנים, להגנת העמים הבלקאנים, אשר סבלו מידי התורכים כסבול היהודים היום מידי פולניה, רומניה, גרמניה וכמה מדינות אחרות — לא הסתפקה אירופה המערבית בחיבוק־ידים ובעמידה מן הצד. על אף נצחונות הרוסים על שדה־הקטל מצאו ביקונספילד היהודי באנגליה וביסמארק הפרוסי בגרמניה, כי ״הבעיה הבלקאנית״ לא תמצא את פתרונה האמיתי בתוצאות הקרב מסביב לקושטא התורכית, ויכנסו בברלין כנסיה מדינית גדולה, הידועה בקורות העמים בשם ה״קונגרס הברליני״, אשר בו השתתפו המעצמות האדירות כולן, והחלטותיו היו, כידוע, לקו לתורכיה מצד אחד, לעמי הבלקאן מצד שני, ולרוסיה שיכורת־הנצחון גם היא — למשך דור אחד, לפחות.

מדוע לא תלכנה ממשלותיכם, אדונינו הקונסולים, בדרכי ביסמארק וביקונספילד גם הן באשר ״לבעיה היהודית באירופה המזרחית והמרכזית״? מדוע לא יכנסו פילסודסקי, יורגה ואדולף היטלר, אם ישתרר מחר בגרמניה, ״קונגרס ברליני״ חדש לדון בו בבעיית הבעיות לשלוש מדינות אלו ברגע חמור זה להתפתחותן — הבעיה היהודית? ל״קונגרס ברליני״ חדש זה יוכלו צוררי ישראל להזמין גם את באי־ כוח היהדות העולמית, ומתוך משא־ומתן גלוי ופתוח ייצא סוף־סוף, אולי, אותו האור אשר אליו אנו מחכים כולנו, ידידים ואויבים גם יחד.

כאן, בארץ־ישראל, פתרה אירופה, בעזרתנו אנו, עברייה החדשים, את בעיית יהודה השלישית בראשיתה, ואם אמנם לא הגענו עדיין לרבע מליוננו המיעוטי (בשנת 1935 נעבור את המספר הזה לבטח!) הרי עם אנחנו בכל־זאת ככל העמים, עם שפתנו הישנה מחדשת את נעוריה ודגלנו הציוני מתנופף בגאון על תל־אביב ובנותיה, מדרום עד צפון, ללא כל מעצור.

הגיעה שעתה של אירופה לפתור עכשיו גם את בעיית היהודים הנאנחים תחת ידי עמים, שאינם רוצים או אינם יכולים לעכל את הגוף העברי בקרבם. למה יאריכו שליטי המזרח והמרכז האירופי את הגסיסה הישראלית ללא־נחיצות וללא־קץ? למה תיהפכנה גרמניה, פולניה, רומניה ואחיותיהן הקטנות מהן למקטלה בין־לאומית, שלא ידעה אירופה כמותה לזוועות אף בימי הביניים עם כל קדרותם.

!Caveat Consules — היו קוראים הרומאים לפנים למנהיגיהם, ברצותם להזהירם ממעשי־חמס ביחס להמוניהם הם.

!Caveat Consules—קוראים גם אנו לכם, באי־כוח המעצמות הרודפות את היהודים ביותר, אך כוונתנו לא אזהרה רומאית נועזה, בלתי־אם עצה יהודאית נאמנה, עצת עם חופשי היושב כבר על אדמתו, תחת גפנו וזהבייתו, וכבירת תקוותיו רק אחת — לפתוח את שערי הארץ לרווחה בפני מיליוני אחינו אלה בגעגועיהם כי עזים ציונה.

כה תאמרו, אם כן, לממשלותיכם בשם ציוננו זאת:

כנסו־נא את קונגרס הגאולה לעמנו במרחקים!

בורו־נא את הדרכים המתאימות ביותר לתנועת עליה ענקית, שתציף על פני ים־תיכוננו מאות אלפי איש שנה־שנה, בעזרת מדינותיכם ושליטיהן.

יצרו־נא את המכשירים הכספיים ואת התנאים המתאימים להגירת־עם זו, להיותה לכם לתפארה ולא לנאצה.

כי נגד פתרון אשר כזה, עם הסכמת חבר־הלאומים להוצאתו ההדרגתית לפועל, לא יעמוד כל כוח בעולם, ובארצנו זאת לא־כל־שכן.

ותהי־נא ברכתנו נתונה לכם מראש, אדונינו הקונסולים, על שרותכם זה לעם־עולם, נותן ישו היהודי לעמיכם כולם.

ד״ה, כ״ג בניסן תרצ״ב — 29.4.1932

---

צפונאוּת

מאת

איתמר בן־אב"י

כבר שנים רבות־רבות לפני המלחמה העולמית, עם תוצאותיה המערערות לכל עמי התבל, הונח היסוד בגרמניה לתנועה רבת־כוח, שבסיסה העיקרי היה לא כל־כך האיבה ליהודים בלתי־אם ההערצה לעצם הגזע הגרמני. מתוך שכרון הנצחונות המזהירים על שדה־הקטל הצרפתי, בשנות 1870—1871, אשר אופשרו הודות לגאוניות ביסמארק ומולטקה, נוצרה בכל רחבי הקיסרות החדשה אוירת ״בנו בחרת״, שבאמירה עמד בעשרים השנים האחרונות הגדול אולי לכל מושלי גרמניה מאז היותה — וילהלם השני. והכל יזכרו עד היום את המפוצצת ביותר בעשרות אימרותיו המפורסמות — ״מלח הארץ הננו!״ אותה טעות ירושלמית עתיקה, שממנה כה סבלו אבותינו בימי־קדם, ושעוד אנו סובלים הימנה גם היום במידה לא מעטה — טעות זו חזרה גם בברלין החדישה, ולאט־לאט האמינו כל הגרמנים כולם, בשבעים מיליוניהם המתרבים, כי אין כעם הגרמני אומה אחרת על פני כדור הארץ ובחלל העולם גם־הוא. הלכך — לגרמניה העבר, לגרמניה ההווה, לגרמניה העתיד.

רק גאווה גזעית זאת היא־היא הנותנת את ההסבר המתאים לטירוף־הדעת שאחז את כל מוחות העם בגרמניה בשנת 1914, עם מאורעות סרביה ואוסטריה. הגרמנים האמינו אמונה עיוורת כי שום מעצור לא יעמוד על דרכם בסערתם קדימה וכי כחומות יריחו שנפלו בפני יהושע העברי לפנים, כן יפלו כל מבצרי האויבים בפני ״מולטקה הקטן״. לשאלה ״מה תעשו אם אנטוורפן לא תרצה להיכנע״? — ״ניקחנה!״ — השיב המצביא הנועז ביוהרתו. ״ואם תחליט פאריז להילחם מלחמת־אראלים"? — ״ניקחנה!״ — הוחזרה התשובה בבנות־קול ממרחקים. ״ואם תדע לונדון להפר את מזימותיכם״? — ״נרעישנה, ניקחנה!״ — טירטר המענה תוך בטחון אל־שני. ועתוני גרמניה כולם, למן הימין ועד לשמאל, לא ידעו גבול, בשנה הראשונה למלחמת האיתנים, בתיאור הגבורות הגרמניות ״הרצויות במרומים״. מקרא ה״פורוורטס״ הברליני הוכיח לכל בר־בי־רב, כי בשעת חירום יודעים מנהיגי הפועלים לחלל לפי הנגן הצבאי לא פחות, אם לא יותר, משאר אזרחי הארץ. הנה כי כן נדמה היה, בתחילה במחנות שונים, ואחר־כך גם במחנות העברים, כי בא גואל לעולם הכאוב והדאוב בצורת התותח הגרמני, ויודע כותב מאמר זה עובדות רבות, שאפילו באמריקה החופשית והלעלנית, היו פייטנים לרוב שרים ״למנצח מזמור על התותח בן 42 הליטראות״, כ״מזמור לדוד על הגיתית״, מימי ציקלג או המכבים. במאה העשרים היה מחזה זה מעורר במוחות הרואים את הנולד רק צחוק של חמלה. אפס, הצוללות הגרמניות היו מטביעות את ספינות מדינות ה״הסכמה״ במספר כה רב, שלא היתה כל יכולת לצד שכנגד לנבא סוף אחר, סוף שחור ומחריד, לכל הפלצות הלזאת.

יותר מארבע שנים ארוכות, מטרידות והרות־אסון נמשך הסיוט ללא כל סוף.

*

והנה, תמו ימי החרדה בתבוסה גרמנית אל־שניה. וילהלם עצמו נמלט, כאחרון רכי־ הלבב, להולנד שכנתו. הינדנבורג ולודנדורף נתנו את פקודת הנסיגה. מקנסן נדד לילות זוועה במרחבי רומניה, הונגריה ואוסטריה, ופאלקנהיין חזה במו עיניו את ההתפוררות התורכית והבולגרית. בגרמניה עצמה הווה על הווה. ממרידת המלחים בנמל קיל ועד לנפילת המלך בבירת באוואריה השתלשלו המאורעות בתוהו ובוהו ״בראשיתיים״ ממש, וכברוסיה הבולשבית לא נותר מהזוהר הקודם אף זכרון קל. אי כל התרועה הפרוסית שמלפני חמש שנים בלבד? אי כל התורה על כל־כוחיות ה״גרמננטום״ בטהרתו? אי ההעזה, ביחוד, להצהיר בכרכים עבי־הדפים, כי דאנטה היה גרמני במקורו, כי שכספיר הגה את יצירותיו באנגלית מתוך טעות גרידא, וכי ישו הנוצרי אפילו לא עברי היה, חלילה־וחס, בלתי־אם טווטוני אמיתי, כמוכח מזהב־שערותיו ומתכלת־עיניו?

סכנת ה״פרוסיות" חלפה לדעת רוב העוקבים אחר מאורעות העמים, ויחד עמה —גם חוצפת תורת־הגזע לאסכולה הגרמנית החדישה.

אבל שכחו המשתאננים כי עם כל התבוסה המדהימה, ואולי דוקא בשל כך, הודחסה בהמונים הגרמנים כמות עצומה של מרירות הכניעה, אשר ביקשה פורקן לעצמה בהתפוצ­צות ממין חדש, וכי באותה באוואריה, אשר ראתה במיגור הטוב והאהוב למלכי גרמניה, מבית ה״וויטלסבאכים״, הרים את ראשו צעיר אוסטרי, עוד לא בן ארבעים אז — אדולף היטלר. המקרה רצה שכברוסיה הבולשבית, כן גם בגרמניה המהפכנית, עמדו יהודים בודדים אחדים בראש תנועת השחרור, ושדוקא אותו האיש, אשר העז לגרש את מלך באוואריה מארמונו, היה קורט אייזנר, מישישי היהודים גם הוא. דיה היתה לו, למנהיג הנאצים הסואן, עובדה כלאחר־ידית זאת בשביל להיאחז בה בכל כוח החלטתו הנחושה, ובין־לילה כמעט נזרקה ברקיעי גרמניה המקועקעה האימרה החדשה Der Jude, der ist der Feind! (היהודי — הוא האויב!). לא מולטקה־הבן באפסיותו, לא וילהלם השני בשגעונו, לא לודנדורף המצביא בעקשנותו, לא בטמן־הולווג ויורשיו בסיכלותם, לא כל הטירוף הגרמני שמסביב לתורת ה״אתה בחרתנו״ החדשה — לא אלה היו אויבי העם האומלל לאחר הנוראה והמכריעה למלחמותיו במשך אלפיים שנות קורותיו, בלתי אם — היהודי! מאין יכולת להתנקם בצרפתים, עם קלימנסו ופוש שניהם; מאין כל תקוה לזעזע את אנגליתם של לויד ג׳ורג׳ ושל בולדווין אף הם, מאין אפילו ההעזה לגעת ברוסים, צריך היה למצוא ״שעיר לעזאזל״ יותר נוח לתפיסה, יותר מותאם להאשמות מיידיות וזולות, יותר מוכן בעצמו לכל התרפסות והכנעה. והיות שמאז ומתמיד היו הגרמנים, ברובם המכריע, עמוקי השונאים את היהודים ואת כל אשר להם — אם כי לא תמיד הודו בכך גלויות — היתה הקרקע מוכשרת לכך מכל צד. בין רגע הפכו שש מאות אלף היהודים בגרמניה למיליון שלם, לשני מיליונים אפילו, ובאחד העתונים היותר נפוצים אשר לסיעה ההיטלרית העכשוית הצהיר אחד ״דוקטור לפילוסופיה״ ״בכל הרצינות המדעית״, כי לדעתו עולה מספר הגזע הנוכרי הזה במדינת הינדבורג והיטלר שניהם — לאחד־עשר מיליונים לפחות…

*

לחינם ניסו היהודים ״בני־דת־משה״ — ה״יאהודים״, כפי שקוראים להם בלעג אחיהם ממזרח אירופה — להגן על עצמם בפני הנחשול האיבתי המחודש. ״הן אין כמותנו — היו מכריזים אלה השכם והערב — נאמנים לגרמניה ולרוחה, אם קיסרית היא ואם שתפנית, אם קתולית ואם פרוטסטנטית. גרמנים אנחנו לא פחות מהבאווארים, מהוורטנבורגים, מהשוואבים, מהסכסונים ורק דתנו אחרת — דת משה…״ לשווא! אדולף היטלר וחבריו יודעים אחרת. הם יודעים — וצריך להודות שבזה, בכל אופן, הצדק עמם — הם יודעים, כי בכל מקום בעולם שמרו היהודים, למרות כל, על ייחודם, על נטיותיהם המיוחדות, על התלכדותם לחטיבה אחת, שאינה ניתנת להיפרד על נקלה, ובגרמניה — אולי עוד יותר מאשר בשאר ארצות העולם. כיצר יצלחו, אם כן, לטשטש תנועה הנשענת על אמת יסודית אשר כזאת?…

צריך לקרוא את ספרו המלא של היטלר — ״מיין קאמפף״ — מהעמוד הראשון עד לעמוד וה־781, כדי להבין לו גם במקצת את הנעשה בגרמניה מאז החל ״כוכב״ זה לעלות באופקיה העגומים. בן אחד הכפרים הגרמנים, אשר ליד הגבול האוסטרי, עני ומדולדל מאז ילדותו, לוחם את מלחמת־חייו כצייר שלטים וצבע־קירות — לווינה האוסטרית היתה מגמת בחרותו בתחילה. שם נפגש בפעם הראשונה ביהודי. שם הלך להאזין למנאמי שנרר ולהצהרות לוגאר, שניהם מיוצרי התנועה האנטישמית. שם מצא, לזוועתו— כך הוא מצהיר — כי מה שהפתיעו ביותר ביהודי הוינאי הוא חוסר הגאווה הגזעית אשר לו. הזהו —הוא שואל — העם הנבחר? הלשם כך נתן לו אלוהיו את תנ״כו? ומתוך דחיה פנימית שהלכה אצלו ותגדל מיום ליום ל״עם נכרי זה״, בלבה של מדינה גרמנית ״טהורה״ באוסטריה, זורק הוא לעומתו את דיבורו המדהים: !Schmarotzer. ואין כל צורך לתרגם את המלה הגסה הלזאת. עצם ביטוייה מעביר חלחלה בכל אברי הגוף.

השמעתם, יהודים, בכל אפסי הגולה? לא היטלר האחד הוא שכינה אתכם בכינויו זה המובחר, אם בספרו האמור או מעל במות, אם בבנינים הצבוריים או ברחובות וברחבות לכל עיר וכפר גרמניים, בלתי־אם ארבעה־עשר מיליוני בוחריו, גברים ונשים, הקוראים לעצמם בגאוות אין־גבול בשם צפונאים — בני הגזע הגרמני לכל טהרתו אירופית.

כולכם, כולכם Schmarotzer אתם, מקטן עד גדול, מעני עד עשיר — מאולשטיין ועד לאיינשטיין, מוורטהיים ועד לוואסרמן, מכל לוי ועד לכל כהן, בין אם ידועים אתם ובין אם נחבאים אל הכלים: Schmarotzer!

ועוד היינריך לווה, מנושאי כליו של הרצל, מתרפק על כיסא הספריה הממלכתית בברלין.

ועוד ד״ר קליי, מיוצרי הציונות הגרמנית, מתנצח בויכוחיו עם ראשי הקהילה המרופסה.

ועוד פרופיסור וארבורג הולך לבלות את ירחי פגרתו בקרב שרידי משפחתו העשירה בהאמבורג.

ועוד ד״ר האנטקה אוהב לספר על זיו השכינה הפרוסית בכל יפעתה הוואגנרית…

לא, לא לפלא הוא, שבמעמד ענינים זה נמצא בית־חולים יהודי בגרמניה, שכל רופאיו וכל אחיותיו ומשרתיו — שבעים וחמישה במספרם — הצביעו בבחירות הגרמניות האחרונות בעד אדולף היטלר בצוררים!

*

כשרון ספרותי ודברני לא יהיה מספיק לעשות מהיטלר אוייב מחריד וכל־יכול, אלמלא פעולותיו האחרות. צייר־השלטים העלוב מלפני חמש־עשרה שנה, אשר החל את תעמולתו הציבורית בהישענו על חמישה־עשר מחבריו, פועלים ובעלי־מלאכה ברובם, ואשר הגיע בימי הבחירות הכלליות לנשיאות גרמניה — נגד מרחייל הינדנבורג עם כל תפארתו — לחמישה־עשר מיליוני תומכים כמעט — כוח הוא שצריך להתחשב בו, כוח הוא שצריך לבוא עמו במשא־ובמתן, כוח הוא שאין לעבור עליו לסדר היום. זוהי לבת הר־געש, זהו נחשול ימי, שיפורר ויפוצץ הכל בדרכו, אם לא יעמידו בפניו מחסום, או לא יידעו להטותו לכיוונים אחרים. שערו־נא לרגע קל, כי הינדנבורג, בן הפ״ה, מת פתאום — התראו מכאן את אשר יקרה בגרמניה כולה? כל אישיות אחרת לא תוכל לעמוד בפני היטלר הצעיר, הרענן, הסואן, אשר ידע לסחוט דמעות מעיניהן של עשרות אלפי נשים, בציירו לפניהן את אומללותה של גרמניה העכשוית.

הוא ורק הוא יהיה הנשיא.

הוא ורק הוא יהיה גם ה״דיקטטור״ — מוסוליני של גרמניה החדישה…

ההבדל — והסכנה — הוא רק בזה, שמוסוליני האיטלקי בחוכמתו, לא היה ואינו וגם ספק אם יהיה אנטישמי, ואילו היטלר, קוֹפוֹ הגרמני — היה, הנו גם יישאר אנטישמי עד ליום מותו.

מכאן חשיבותו האנושית בכלל והיהודית בפרט.

בלשון הפוכה, כמובן.

*

מה רוצה היטלר, לאמיתו של דבר?

א. להשליט את הצפונאות בגרמניה תחילה, ובעולם אחר־כך.

ב. להיפטר, מטעם זה, מכל יהודי ארצו, אם אפשר.

ג. לנפץ את כוח השתפניות המארכסיסטית, שהנה לדעתו יהודית בעיקרה.

שלושת מאווייו אלה תלויים איפוא זה בזה, והיהדות היא ראש־פינתם.

צפונאי הוא, בעיניו, כל מי ש״מזלו״ גרם לו להיות יוצא חלציהם של הגרמנאים הקדמונים. סגולותיו הן, בקיצור: קומה גבוהה, שערות זהובות, ולכל היותר ערמוניות, עיניים תכולות ולכל הפחות אפורות, ירוקות או פּלוּדוֹת, עור לבן, אדמומיות רפופה ללחיים, שריריות ממוצעת לזרועות וכל אותן התכונות הרוחניות — יציבות אישית, גילוי הלב, יושר נפשי, העזה ציבורית, רצון לעבודה, אהבה לאדמה ועל כולם התלהבות מלחמתית — שרק הגרמנאי אוצר את מרביתם בקרביו, לדעתו. מנקודת מבט זו גרמנאים הם כל עממי גרמניה, מהפרוסים עד לבאווארים, ומהשוואבים עד לאוסטרים. גרמנאים אחריהם גם השוודים, הנורבגים, הדנים, ההולנדים והשווייצים הצפוניים. גרמנאים למחצה הם אפילו האנגלים, הסקוטים והאמריקנים. גרמנאים לרבע הליטאים, הלטים ואפילו הפינים והאסתונים, וכל אלה בכללם — צפונאים, יושבי המדינות הצפוניות, למן אזור הקרח ועד לגבולות הים האדריאטי.

כל שאר העמים כולם — דרומאים.

אירים, צרפתים, ספרדים, פורטוגזים, שווייצים דוברי צרפתית ואיטלקית, רומנים, ועל כולם — היהודים — יושבי הדרום הם, וים־התיכון מקורם גם ירושתם. לאלה צריך לספח, במידה ידועה, גם את הסלאווים למיניהם, מרוסיה עצמה ועד לצ׳כוסלובקיה, מבולגריה ועד ליוגוסלביה. יוצא מן הכלל מוכן היטלר לקבוע אולי, בטוב לבו, ליוונים ואולי גם לאיטלקים — הראשונים בשל תרבותם העתיקה והשניים בשל ״פשיסטיותם״ המוצלחה.

על רגל אחת — זוהי ה״אלף״ שלתורה ההיטלרית.

תוצאה ראשונה ממנה — ״הלאה היהודים״! עשירים ועניים גם יחד, העשירים יען את ״כספם גזלו מהגרמנים״, והעניים יען ״הם־הם מנהיגי המארכסיות, שאביה היה מארכס היהודי״.

ואין הוא, היטלר, וכל הנוהים אחריו מסתירים את כוונתם הנסתרת לעשות ביהודים, לכשיעלו לשררה, כאשר עשה בהם פרעה במצרים. ״כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו״. בנותינו אולי תמצאינה מפלט זמני ב״בתי־הציבור״ אשר להיטלרים, להמשיך בהם את ״מסורתם מאז ומתמיד״ — הלא היא, כמובן, ה״אהבה החפשית והפרוצה״…

אתם צוחקים?

אתם מנידים בכתפיכם ואומרים: בלתי־אפשרי?

ראשי הפרקים לתורה זאת נתפרסמו בעתונה הרשמי של התנועה ההיטלרית, ה״פלקישר באובאכטר״, במאות אלפי עותקיו, ומברקי סט״א הן מסרו לנו באחרונה, את הידיעה המפליצה על הנסיון הראשון בכיוון האמור — עלילת־הדם נגד היהודים בשל חטיפת לינדברג הקטן…

טורקוומאדה עצמו לא היה מוצא טוב מזה.

לא, לא! אין להעלים עין מהאמת המרה: הצפונאות היא עובדה חיה ומדאיגה, לא עובדה גרמנית בלבד, בלתי אם כל־עולמית, ולראיה לא בלבד הגבלת ההגירה אמריקתה רק ובעיקר לצפונאים, אלא התפשטות תנועה הצפונאית במדינות שאינן גרמניות, בליטא ובלטוויה, בהונגריה ובארצות־הברית, שבהן התאחדו צוררי ישראל לתנועה היטלרית עצומה ומסועפה.

בפני הגל הלזה — היישארו היהודים בחיבוק־ידים? הימשיכו לקבל יריקות בלחייהם לבלי תשובה? — היתנחמו להבא, כאשר התנחמו בעבר — כי ״גם זה יעבור״?

או אולי — כאותו יהודי־גרמני מפורסם המכהן במישרה עליונה בקהילה היהודית בברלין — יסתפקו בהערה הבזויה: ״אכן, יש לחשוש פן תעזור התנועה ההיטלרית להחמרת מצבם של יהודי המזרח״…

מוגי־הלבב! עבדים תמימים לחרותכם המדומה!

אם שונאים היטלר וחבר־מרעיו את מישהו, הרי שונאים הם בעיקר את ״יהודי המערב״, וכדרומון ולוגאר לפנים, כך גם ההיטלרים — לציונים, למודים ביהדותם, מעניקים הם אם לא אהדה, הרי בכל אופן רגשי כבוד במידה ידועה.

*

השנאה היא, למרות כל, לא ללובש הכפתן כל־ כך כלנושאי המשרה במכללות הגרמניות — לרופאיכם ולמהנדסיכם, לשחקניכם ולצייריכם, לעורכי־דיניכם ולשופטיכם, לסוחריכם ולרכושניכם — אתם, יהודי המערב.

בשל־כך נמלט ריינהארדט, התיאטרונאי הגדול, אל מחוץ לגבולות גרמניה, רק לפני כמה שבועות, בקראו גבוהה: איני יכול לשאת יעוד את העוול!

בשל־כך יצא הסופר הגרמני הגדול טולבוסבסקי אנגליתה — ״לבלי שוב עוד לגרמניה והוא חי״.

בשל־ כך אומר איינשטיין לצאת לגלות גם הוא — אם אפשר לקרוא לזה בשם ״גלות״, ואתו אלפים ורבבות מטובי אחינו.

רק האולשטיינים למיניהם נשארים. רק הם מפטרים את פקידיהם היהודים וממלאים את מקומותיהם בגרמנים, בצפונאים.

וראשי הקהילה היהודית בעיוורונם — הן גם בעיניהם טובה ה״דגה״ הגרמנית מהעב­ריות, האור והדרור — ביהודה השלישית.

אך הנה ימים באים, ועם נצחון הצפונאות בכל מדינות הנכר גם נצחון היהודאות בארצה.

בעדן — פוגרום אתמול; בגרמניה, באוסטריה,,ברומניה, פוגרומים אולי כבר מחר.

מה לעשות, אהה, אם כליוונים באיזמיר ובקושטא, נחוצה להם, ל״יהודי המערב״ שפיכות־דם כדי לעוררם מתרדמתם ולזעזעם משלוותם!

ד״ה, כ״ד—כ״ה באייר תרצ״ב — 31.5.1932—30

---

כיצד תתקוף גרמניה את רוסיה

מאת

איתמר בן־אב"י

דוקא ברגע זה, שבו עומד העולם כולו ממוסמר ומסונוור בעקבו אחר המשא־המתן המתנהל בין לונדון, פאריז ורומא לסיום הסכסוך החבשי, טוב לייעץ להמונים בכל ארצות התבל שיתאמצו לשכוח את המלחמה האפריקית, אשר אינה על צד האמת — כהוכחת המאורעות עצמם — אלא ״מלחמית״ מוגבלת ומקומית, ושתשומת לבם תתרכז בחזית המדינית האירופית, ההולכת הלוך והתרקם לעיניהם מאחורי הפרגוד המכוסה למחצה.

במאמר אחר ניסינו לגולל לעיני הקוראות והקוראים קצת מן הלוט העוטה עדיין את פני החזית הזאת. גרמניה, אמרנו, מכינה את עצמה בקדחתנות מרובה לקראת המלחמה הבאה, מלחמה אמיתית ולא ״מלחמית״ בצורה החבשית, מלחמה אשר תתבסס על כל האמצאות המדעיות החדישות ביותר, ואשר לא ידעה אירופה כמותה אף במירע הסיוט העגום לשנות 1914—1918. את הצעד הראשון למלחמה הרסנית זאת עשתה גרמניה עוד בימי שטרזמן ופון־פאפן, אשר ידעו לפרוק מעליה את עול החובות שהוטלו עליה בתוקף אמנת וורסאליה. הצעד השני מומש בעצם היום שבו הזמין מר־חייל הינדנבורג את אדולף היטלר, שונאו ומתחרהו, לעמוד בראש השררה הגרמנית, והצעד השלישי — החשוב מכולם — הוצא אל הפועל עם יציאת גרמניה מחבר הלאומים. נוכח יציאה פומבית זאת נרתעה כל אירופה כולה, והתוצאה היא, שגרמניה יכולה להיכנס זמן־מה אחרי־כן בדברים רשמיים עם הגדולה למעצמות — עם אנגליה בכבודה ובעצמה — אף להשיג ממנה הסכמה גלויה לגידול ציה על פני הים. יחד עם כך הכריז היטלר, כי סעיפי החוזה הוורסאלי הנוגעים בעניני הצבא בטלים הם ומבוטלים לחלוטין, ומספר החיילים במדינת היטלר גדול הוא היום ממספרם בימי וילהלם השני.

אך, לא זה היה העיקר בכל תכסיסי גרמניה עד כה. כוונתה הראשית היתה — כמסופר למדי בספרו של היטלר — לרכז את כל מאמצי הגרמנים לקראת הכיוון האחר במדיניותה המלחמתית החדשה, שהוא לדעת כל יודעי הדברים היום — ״הכיוון הרוסי״. גרמניה לא תחזור ל״שגעונה״ הצרפתי, וכעצת הינדנבורג ולודנדורף שניהם צבור תצבור את כל כוחותיה היבשתיים, הימיים והאוויריים לאורך הגבולות המזרחיים. לשם כך באה בקשרי ידידות עם פולניה, צוררת רוסיה מאז ומתמיד וגם עם רומניה, הדואגת לאדנותה בבסרביה. לשם כך לא התרצתה בשום פנים להתפייס עם ליטא, ואזור ממל הננסית שימש לה נימוק ודחליל בכל פעולותיה המדיניות בזמן האחרון. הראיה היותר חותכת לאמת זאת הוא המצב בדנציג, שהנאצים לכדוה עוד מלפני שנה ויותר, והיטלר פקד על לגיונותיו לבלתי הציק לפולנים הדואגים לעתידותיה. לא עוד, אלא שכל מדינאיה, עם גהרינג וגבלס בראשם, לא חסכו עמל לבאר לעם הגרמני, כי ברית עשר השנים בין פולניה ובין גרמניה הוא מעשה מדיני ממדרגה ראשונה. על־ידי ברית זו הבטיחה גרמניה לעצמה לעלנות (נויטראליות) מוחלטת לאורך גבולותיה במזרח־דרום אירופה, וצבאה הפרוסי יוכל מעכשיו להתנפל על ליטא בכל עת מצוא, מאין כל חשש להתקפה נגדית מאחורי גבה.

*

את כל זאת הבינה רוסיה זה כבר שנים רבות, וליטבינוב העומד בראש מדיניותה החיצונית השתמש בידידות צרפת לגזעו היהודי כדי לעורר בפאריז נכונות לחידוש הברית הרוסית מימי רוסיה הצארית והקרנסקית. תכסיס זה הצליח במידה שלא חלמו עליה אף הקומוניסטים הצרפתים במיטב חלומותיהם המהפכניים, ובעזרת הריו ולאוואל נכנסה רוסיה לחבר־הלאומים וחוזה הידידות בין רוסיה וצרפת היה לאבן־פינה בתרכובת המדיניות האירופית.

מאורע כפול זה החריד כמובן את גרמניה במידה רבה. מה תועלת לה בכל הזדיינותה המחודשת, מה גם הבטחון לגבה מצד פולניה ורומניה, אם — כבימי המלחמה העולמית — תצליח רוסיה למשוך את צרפת, ובעקבותיה את אנגליה גם היא, להגנתה גם לעידודה בכל מלחמה גרמנית־רוסית. מכאן המאמצים הידועים מצד היטלר, גבלס וגהרינג לשכך את חמת צרפת ככל האפשר. פעם אחר פעם הכריז הראשון, כי מאז משאל־העם בחבל ה״סאר״ אין עוד כל גורם לאיבה בין גרמניה ובין צרפת. הגרמנים שכחו את אלזס־לורן לעולמים, ולכל היותר דרוש ידרשו מצרפת את החזרת אחדות ממושבותיהם הקודמות באפריקה המערבית. הבטחה זאת ניתנה לצרפת על־ידי גהרינג גם בימים אחרונים אלה בבירתו של חבל זה, היא העיר סארבריקן. אכן, הסתר לא הסתיר כי מקלעים טובים לגרמניה מחמאה ובשר חזיר, אלא שצרפת תוכל להיות בטוחה, כי מקלעים ואווירונים אלה לא יכוונו לגבולות המערב.

הכל, הכל — למזרח.

הכל, הכל לרוסיה עשירת הקרקעות וארורת הדעות והתורות.

הכל, הכל למלחמה הבאה, אשר ממנה לגרמניה התקוות היותר גדולות להתרחבות, להתחזקות ולהשתלטות באירופה המזרחית והמרכזית גם יחד.

והמענין יותר מכל בתעמולה גרמנית חדשה זאת הוא, שצרפת עלולה להטות לה את אזניה. עוד הדבר בגדר השערה, ועוד ה״רדיקלים״, עם הריו בראשם, אינם רוצים להסכים לבגידה אשר כזאת ברוסיה. אפס, הלחץ על צרפת גדול מאד, ולחץ זה בא עליה ממקום, אשר לא שערתו עד עתה.

*

באשר אמנם לחץ פתאומי זה בא לה לצרפת מצד האנגלים, ודווקא כתוצאה מאותו הסכסוך האפריקי, אשר בו מעונינים הצרפתים כל־כך.

הכל יודעים היום, כי מתוך הפחד המקנן בלב כל צרפתי מאפשרות של מלחמה אירופית חדשה, התרתקה צרפת לאיטליה ריתוק איתן ונלהב. הצרפתים לא נרתעו, לשם השגת ברית זו עם איטליה, גם מקרבנות קרקעיים גדולים באזורים שונים לאפריקה הצפונית והמזרחית, והגדולה לאפתעותיה מצד זה היתה ויתורם המוחלט של הצרפתים ל״יתרוניותם״ (״פרפונדרס״ בלע״ז) בכל חבש כולה. הדברים הגיעו אפילו עד לידי כך, שבסכסוך הפתאומי בין איטליה לאנגליה החליטו הצרפתים להעניק את תמיכתם, בכסף ובנשק, לאיטליה, גם אם יעלה לה הדבר בצינון היחסים עם אנגליה.

התוצאות ידועות לכל בר־בי־רב. בריטניה הגדולה נבהלה. אין היא יכולה אמנם לסכן את עמדתה בים התיכון ולמסור את עתידות התעלה הסואצית בידי צרפת ואיטליה שתיהן. מכאן הצהרת בולדווין, עוד לפני שנה, כי גבולות אנגליה נמצאים לאורך נהר ה״הרהיין״ בצרפת. מכאן כל ויתוריו האחרונים של סמואל הור — על אף התנגדותו של אנתוני עידן — לאיטליה, בישיבתו האחרונה של חבר־הלאומים.

כדי לשמור על הברית עם צרפת מוכנה אנגליה לתת לאיטליה שבעים אחוזים מדרישו­תיה בחבש: את אדואה, את חבל הדנקילים ואת מרבית אוגאדן. והחשוב ביותר — את ה״יתרוניות״ הכלכלית, התעשייתית והמסחרית בעצם חבש המרכזית.

ומה דורשת אנגליה תמורת ויתוריה אלה?

רק אחת: לבל תתקוף צרפת את גרמניה באיזו הזדמנות שהיא, כל זמן שגרמניה לא תתקוף את צרפת.

אנגליה מבארת לצרפת הלוך ובאר יום־יום, כי רק מתוך מדיניות ידידותית לגרמניה תיווצר בארץ זאת אוירת הדדיות לטובתה של צרפת. זאת ועוד: למען תהיה מעצמה זאת בטוחה כי אין כאן תכסיס זמני בלבד, הרי רומזים כבר מלונדון, כי אנגליה תהיה מוכנה לכרות ברית צבאית, אוירית וימית עם צרפת, אשר תתן לה בטחון גמור ונצחי למעמדה באלזס־לורן ובמושבותיה האפריקיות והאסיאתיות. צרפת לא תצטרך איפוא לבזבז את כספיה לתגבורת מוגזמה של צבאה ביבשה, בים ובאוויר, ועזרת איטליה במקרה מלחמה עם גרמניה תופרך מעיקרה.

וכשצרפת מבארת, כי בכל־זאת אין ברצונה, מטעמים גזעיים ותרבותיים, לוותר על ידידות איטליה הלטינית, עונה אנגליה כי היספח תסתפח גם היא לידידות זאת, בתנאי אחד: הסכמת האיטלקים לסיפוח אוסטריה לגרמניה.

*

וכאן נכנס גורם חשוב לצידה של גרמניה: גורם המזרח הרחוק.

אין הדבר בגדר סוד, כי בין יאפאן וגרמניה נכרתה בחשאי ברית צבאית לחלוקת רוסיה בהזדמנות התקפה רוסית על גרמניה.

כיצר תבוא התקפה זאת? פשוט מאוד: גרמניה תדרוש מליטא לפנות את אזור ממל באחד המשברים ההכרחיים, וליטא תסרב כמובן ותפנה במחאה לחבר־הלאומים ולרוסיה.

חבר הלאומים יעמוד בפני דילמה מאין כמותה. החלטת עונשין כנגד הגרמנים אינה בגדר האפשר, ראשית מהצד העקרוני — היות וגרמניה אינה חברה בחבר ושום חובה אינה מוטלת עליה להיכנע לו — ושנית מהצד המעשי, מאחר שלגרמניה יש אוצרות כבירים של ברזל, פחם ושאר חומרי מלחמה.

אז ימצא חבר הלאומים רק דרך אחת ליישוב הסכסוך החדש. הוא יפנה לרוסיה, שתתרה בגרמניה לבלי שלוח את צבאה לעיר ממל וידרוש מצרפת, ידידת רוסיה, לתמוך בדרישה הרוסית הלזאת.

התשובות תהיינה מכריעות: גרמניה, כבימי וילהלם קיסר, לא בלבד שתסרב להיענות לרוסיה, אלא שפשוט תפשוט על ליטא מבלי הכרזת מלחמה. ואם צרפת תחוש אז לעזרת רוסיה — תודיע לה יאפאן, בדרך רשמית, כי כל צעד מצידה של צרפת נגד גרמניה יגרום מייד למלחמה יאפאנית נגד צרפת, עם כיבוש הודו־סין על ידי הימיה היאפאנית כמעשה ראשון, ואי מדגסקר באפריקה כצעד שני.

הבהלה בפאריז תתואר אז על נקלה.

השאלה אשר תנסר בעתונות הצרפתית תהיה מייד: למה נשלח את בנינו ליהרג בגלל מלחמה רוסית־גרמנית שאינה נוגעת בעצם ענינינו אנו? וכעם הסכסוך האנגלו־איטלקי בענין חבש, תתחיל צרפת — עם פייר לאוואל בראשה או אפילו עם הריו, ידיד רוסיה גם הוא — לבקש דרכים לחיסול הסכנה במהירות האפשרית.

בינתים — וצבאות גרמניה ילכדו את כל ליטא כולה, יעברו את הפרוזדור הפולני ללא התנגדות אמיתית מצד פולניה, וייכנסו לעצם רוסיה הסובייטית.

יאפאן תשלח את צבאה למונגוליה הרוסית דרך מנג׳וריה, ולסיביריה דרך סאחאלין גם ולדיבוסטוק.

ואירופה — כעצתה של אנגליה בעצם חבר הלאומים — תעמוד נדהמת ונבזקת למראה מלחמת האיתנים בין שני כוחות עולם — הבולשביות והנאציות בהיאבקות המיואשת עד לטיפת דמם האחרונה. היאבקות, שממנה אולי לאירופה ולתבל גם היא נצחונה האחרון או תבוסתה הסופית.

ד״ה, י״ב בחשון תרצ״ו — 8.11.1935

---

FINIS BRITANNIAE

מאת

איתמר בן־אב"י

״הוא העיז, איפוא!״

זה היה ללא־ספק הרושם המיידי בכל ארצות תבל למקרא המברקים אשר בהם התבשרו העמים בדהימתם, כי המורשון האירלנדי הצביע שוב, זו הפעם השניה, אם־ כי ברוב קטן (רק ששה קולות, קולותיהם של הפועלים!), בעד הצעת דה־ולירח לבטל את שבועת־האמונים למלך אנגליה.

הוא העיז וגם ניצח!

וקשה להחליט עדיין, ברגעי השתוממות אלה לידיעות הלונדוניות, מה גדול ממה, אם עצם ההעזה האישית, או הנצחון המדיני אשר בא בעקבותיה.

הן זוכרים אנו כולנו את הימים, שבהם הופיע נשיא ״המדינה החופשית״, אשר מדרום לאולסטר האנגלית, כמורד פשוט וכנוכרי כמעט. בן לאב ממוצא ספרדי ולאם אירית מניו־יורק — נרדף היה האיש כל ימיו, מרוד ומעונה, ובחוגי האירלנדים המתונים חשבוהו למטורף. מי יכול היה לשער, אף בדמיונו הממריא, כי מנהיג זה של קומץ אירלנדים סוערים מלפני עשר שנים רק, יגיע במהירות ברקית כזאת לשיא ההצלחה המפלגתית במדינה, שכמספר עריה גם מפלגותיה ודעותיה? עוד לפני שנתיים חצה גל־עצמות זה, במשקפיו הגדולים, את האוקינוס האטלנטי, לשם קיבוץ כספים בין האירלנדים שבאמריקה ותביעתו העיקרית מהם — מיליון דולר ליצירת עתון יומי חדש, עם סמל הקהיליה כדגלו הגלוי, ורוב ״אחיו״ גם ״אחיותיו״ נמנעו מהישמע לקול־קריאתו. עם כל זה נוסד העתון, ובפחות מעשרים ירח הוסערה אירלנד מן הקצה אל הקצה סערה כזאת שלא זכה לכמותה עמה הרותח באלף שנותיו. בין־לילה ממש נהפך הגלגל לטובתו. אכן קוסגריב יריבו ניסה למעט את ערך תוצאותיהן של הבחירות האחרונות אף להצהיר, בה בשעה, כי עלייתו של דה־ולירה לשררה היא־היא אשר תהיה בעוכריו ותביאהו עד מהרה לידי איכזוב בוחריו, ובאנגליה עצמה האמינו הכל כי למן הרגע שבו תצעדנה רגלי הנשיא החדש בארמון הממשל והאחריות, הוא ינסה למצוא דרך להתחמק מהתחייבותו החגיגית בערב הבחירות — ניתוק החוט הדק האחרון אשר חיבר עדיין את ״האי הירוק״ לקיסרות הבריטית, הלא הוא כתר המלך ג׳ורג׳, ״קיסר הודו ומושל כל אחוזות בריטניה מעבר לימים״, בסגנון הגאה אשר לחוקה האנגלית.

והנה העיז דה ־ולירה.

ואחרי ההעזה בא גם הנצחון, על אף כל ההתראות הנייריות מצד וזיר ה״דומיניונים״ (ובהם אירלנד גם היא) תומאס, הפועל לשעבר, ולמרות הלחץ העצום אשר לאחיות הקיסרות הבריטית, כקנדה, זילנדיה־החדשה, אוסטרליה ואפריקה הדרומית, אשר הריצו אליו איגרות מחאה ואזהרה.

*

ועוד רק יום אחד למחרת המעשה הכביר הלזה, מאין לו אולי אח בקורות העמים בדורות האחרונים, השלים אויבם היותר גדול של האנגלים בימינו את נצחונו זה המטרטר בזרקו לעומת לונדון המודהמה מלים שלא הורגלו מנהיגיה להאזין לכמותן אף מפיות ביסמארק, וילהלם, זגלול וגאנדי, ארבעתם. הסכיתו־נא ושמעו: ״באירלנד זאת שלנו עשה לא נעשה אנחנו צעד מיותר ממה שזכאים אנו לעשותו בתור עם חופשי לחלוטין, ואם תנסה אנגליה לאחוז באמצעי־נקם נגדנו, תוכיח על־ידי־כך כי כל טענותיה עד כה ליושרה ולהגינותה המדינית בעולם אינם בלתי־אם כזב ושטות גם יחד״.

״כזב ושטות״.

אם אלה הם באמת זוג הניבים אשר בהם פנה לעמיתיו בממשלה האנגלית, רק מענה אחד לה לאנגליה עליהם — הכרזת מלחמה!

ואת המענה הזה — האחד הראוי לכבודה של הקיסרות היותר גדולה על פני כדור הארץ היום — נתון לא תתן, אבל.

לא, חלילה, יען לא תרצה, אלא, פשוט, יען לא תוכל.

כי תש אמנם כוחו של הלביא הבריטי, הגוהר על פני הקרקע עם חיצו של דה־ולירה נעוץ בעורפו.

זוהי האמת המרה, ואם ינסו אולי גם ה״טיימס״ השמרני וה״מנצ׳סטר גרדיאן״ החפשני לבאר להמוני קוראיהם ״כי אין השד נורא כל־כך״, יאמינו להם רק שרידי התמימים. לא היודעים את הדברים לאשורם, לא הרואים למרחוק, מהלוקחים מוסר מתקדימי העבר. לא צ׳רצ׳יל, בכל אופן, לא לורד לויד, לא אפילו בולדווין בכבודו ובעצמו. לא כל מי שידעו את אנגליה מלפני המלחמה העולמית — עם נלסון, ביקונספילד וגלאדסטון. לא כל אירופה, ביחוד, והעולם כולו מסביב, במאות מליוני תושביהם הבהולים.

אלה ישירו מעתה שיר אחד בלבד: Finis, finis Britanniae.

*

כן, בודאי:

לפני שנה בערך הרימו היוונים את דגל המרד באי קטן בים התיכון, הגדול לימי העולם הקדמון, ומייד השמיעה אלביון את שאגתה האיומה והמורדים הוכו מכה ניצחת, גם הוכרחו לשאת בקנס כבד. קפריסין היה שם האי, בארבע מאות אלף אזרחיו האומללים, ויוון לא מצאה את העוז בליבה לצאת לעזרת בניה ובנותיה הרחוקים. כרמוס הלביא הלובי את העכבר המתרהב בין פרסותיו, כן רמסה אנגליה ברגלי גאווה את המרד החטוף בניקוסיה ובסביבותיה.

שנתיים לפני־כך, בעצם פלשתינה זאת, האמין עם־יהודה, כי הצדק היה עמדו, כי זכות היתה לו לכותלו, כי ביתו הלאומי הובטח לו חגיגית וכי שערי הארץ ייפתחו לרווחה לרבבות ישראל בגולה. אפס, בנסות ישראל להגן על מה שהשיג לאחר עמל ומאמצים אל־שניים, מצא אותו אריה זקן שרידי כוחות בעורקיו לדכא עד עפר את העם אשר העיז כה לחיות, ועוד הארץ סובלת מפצעי הצפורניים אשר ננעצו בבשרו. כעם קפריסין בהיקף ימה, כן יהודה באוקינוס הערבי מסביבה. בשל קטנותה ודלותה, ובעיקר בשל מעוט מספר תושביה, היה עליה להרכין את ראשה וגם לשתוק בפני אותה שאגה מחרידה.

אך מה הפלא?

הן גדולות ממנה, נרחבות ומאוכלסות כפל־כפליים — מצרים שכנתנו הקרובה, טנגנייקה הגרמנית מלפנים, הודו בכל ענקיותה, — האם לא היו גם הן ברועדות, במגששות ובתועות, במאמינות עדיין כי כל־כוחית היא הקיסרות הבריטית למרות משברה המסחרי וזעזועיה המדיניים? האם לא נמצא על גדות היאור צדקי־פשה להצדיקה, ובאפריקה הדרומית המצביא סמאטס להללה גם לפארה? האם לא נשארה פורטוגל מושבה בריטית עד היום וארגנטינה האם הראתה גם נסיון קל להשתחררות מעולה הכספי? ראו־נא את חבר־הלאומים גם הוא, עם התרפסות מרבית חבריו בפני כל פקודה לונדונית, ורק החליטה ממשלת המאחדה באנגליה לבטל את כסות הזהב לשטרלינג הכל־כוחי, האם לא הלכו בעקבותיה עשרות מדינות ובהן תקיפות ואיתנות כיאפאן במזרח הרחוק וכבראזיל באמריקה הדרומית? לרומא בימים קדמונים דימוך, אלביון החדישה, אף צרפת בשכרון נצחונותיה, ואיטליה למרות מוסוליני, וארצות־הברית עם כל זהרן, וגרמניה ההיטלרית, ורוסיה הבולשבית לא פחות מכולן…

גאנדי במאסר זו כבר הפעם השניה, ואין פוצה פה.

מאלטה נאנחת תחת שררת לורד סטריקלנד, ושפתה האיטלקית הוחרמה כבר בבתי־ספרה גם בבתי־דינה, ואין מרים קולו למחות.

והרצוג — ההולנדי — זה יורש קרוגר הבורי — קיפל את דגלו מפחד פן יכעיסו גוניו השונים את עיני ג׳ון־בול הנוחר כהרגיז הצבע האדום את שור־הבר בחמתו.

והנה בא דה־ולירה וירם את קולו לאמור:

״שוטים שכמותכם, אנשים ונשים למיליונים, מדינות ואיים למאות — האם לא תראו, כי צנח האריה ואין עוד בכוחו לזנק ממחבואו אל עומת האומרים לקנטרו, להקניטו, להמחיצו?

והקול מורד ומרעיש, מקצה העולם ועד קצהו.

וכבר נענה לו גאנדי מנבכי מאסרו לאמור, כי מדה־ולירה זה ילמד גם הוא וכמותו יעשה בקרוב. ואותו הרצוג, שבו דברנו לעיל, הן גם עיניו תיפקחנה לראות, אזניו לשמוע וידיו לפעול. נחאס־פשה ירים שוב את ראשו. יוון תחכה לרגעה הנפשי בגעגועיה לקפרי­סין המיוחלת. תורכיה המוסטפה־כמאלית תפנה את ליבה חזרה למוצול, אולי גם לבגדאד. איבן־סעוד לא יתגנדר עוד עם לורנס ועם פילבי שניהם. יחיא התימני ילטוש את עיניו לעיר עדן באוקינוס ההודי. קניה תדרוש את זכותה להיחשב כמדינת הודים וכושים — במקום הלבנים המעטים, המושלים בה כהיום. באוסטרליה יאזרו הבולשבים, המרובים בה למכביר, את שארית כוחותיהם לקראת מהפכה סובייטית חדשה. קנדה גם ניו־פאונדלנד תבקשנה מחסה תחת כנפי ואשינגטון האנגלי מלפנים.

וכנבואת לורד לויד וצ׳רצ׳יל שניהם רק לפני ימים מעטים — תתפורר הקיסרות הבריטית כארמון־של־קלפים, תיטרף ותהיה לחלום כחלום הרומאי אלפי שנים לפניה.

*

זהו מובנו העמוק של המעשה הכביר ב״דייל״ האירלנדי.

התרע אנגליה, ברבע שעתה האחרון — כצרפת הקלימנסואית בסוף ימי המלחמה העולמית — למצוא את הדרך להצלתה? היקום בה סוף־סוף ביקונספילד חדש, או נלסון יבשתי, להפיח בה רוח חיים, און־עלומים והחלטת־אראלים? היידע מקדונאלד לעמוד בפרץ, כאשר נדמה לרגע בבחירות למאחדה הלאומית, ובולדווין היחדל לעשן את מקטרתו בשלוות־תמימים, כמנהגו גם ברגעי משבר וכליה?

דובלין דיברה הפעם בלשון, שאין לזלזל בה כל־עיקר.

שופרי יריחו הם אלה לחומות אנגליה המזועזעת.

טעות אחת עוד כטעויות אשר קדמו לה בעשר השנים האחרונות וצעד אחד עוד שלא בכיוון הרצוי — ולונדון איננה.

החורבן היותר גדול אולי מאז בריאת העולם.

ד״ה, כ״ז בניסן תרצ״ב — 3.5.1932

שער שביעי – מספר המסעות

מאת

איתמר בן־אב"י

---

התעלה

מאת

איתמר בן־אב"י

לא פעם כתבתי, שוחחתי, נאמתי על אותו קו־מים המחבר, ברצון האדם היוצר, שני ימים כבירים – ים־התיכון מצפון וים־האדום ממזרח למצרים. ואולם, מעולם לא הרגשתי בישותו הברוכה לתבל כולה ולא האמנתי בנחיצותו המכריעה לעולמנו אנחנו, כעם נסיעתי בו הפעם הזאת.

באשר הריני להודות גם להתבייש: אני, אשר כה הרביתי להרעיש עולמות על תעלת־סואץ בעתונים ומעל הבמות, ידוע לא ידעתיה עד היום אלא מתוך הקריאה והשמיעה בעיקר. למרות היותה כה קרובה לארצנו – על גבול־המחר שלה ממש – עברתי פעמים אין־ספור רק באחת מתחנותיה הראשיות, באותה קנטרה המזרחית והמערבית גם יחד, שהיתה שם רגיל בשפתנו וגם בחיינו הלאומיים, מאז מלחמת־העמים. כמה פעמים הלם ליבנו בהגיענו אליה, ממערב ביחוד, למראה האותיות העבריות “קנטרה־מזרחית” מעל תחנת מסילת־הברזל.

הדבר המחיש לנו כי צועדים אנו על אדמת ארץ־ישראל הקדמונית. איזה רגש נפלא הוא זה לכל עברי, לכל יהודי, לחשוב כי פה, אולי בעצם קנטרה זו, עברו אבותינו הקדמונים, בפקודת גדול־מנהיגינו בכל הדורות, בדרכם למדינת־ירושתם. לא אטעה כמדומני אם אגיד, כי אלמלא מריבותינו הפנימיות במשך אלפי שנותינו כאומה, היה עמנו, זקן־העמים, יושב לבטח עד היום הזה לא רק תחת גפנו ותאנתו בארץ־אבותיו, אלא גם תחת גפנו וזהבתו עד לגדות זו התעלה־הסואצית בכל גדולתה הטכנית וחשיבותה התכסיסית והמסחרית.

אלא מה?

שעם אלפיים שנות פזוריו בכל רחבי תבל – ורק יובל שנות תחייתו המעשית בזמן האחרון – התרחק עם־ישראל כל־כך ממקורותיו בעבר ומשאיפותיו לעתיד־לבוא, שאין הגורמים היותר חיוניים למציאותו המדינית מעניינים אותו עתה אף במידה פעוטה. היכחישני מישהו אם אכריז, כי בכל ארץ־ישראל כולה נמצאים בדוחק עשרים אנשים – נהגים ברובם – אשר ראו במו עיניהם את עציון־גבר, היא אילת הקדומה, על שפת המפרץ העברי הנפלא שלים האדום, הוא ים־סוף? ומוכן אני להמר עם כל מי שירצה, אם יימצאו יותר ממאה תלמידים בבתי־הספר שלנו, היודעים כי עציון־גבר, הנקראת עקבה בערבית, שייכת בטעות לעבר־הירדן מזרחה – עקבה זאת אשר היתה חלוננו הפתוח לרווחה מימי שלמה המפואר ועד אחרון המלכים אחריו, לכל מדינות העולם הקדמון, שהעברים כינוהו בשם הכללי אופיר.

אופיר, אשר ממנה בא אולי השם לאפריקה של ימינו – אופיריקה במשקלה העברי…

אכן, עוד שנים רבות תעבורנה עלינו בטרם נזכה להתלאֵם שוב, בכל מובנו האמיתי של מושג חדיש זה, ומי יתנני רואה, באחרית ימי לפחות, משלחת מדעית עברית גדולה, שמטרתה תהיה לא רק לחדש את נעורי עברנו הכנעני, בשמותיו התנ"כיים כולם, אלא – וזהו העיקר – לנעוץ שוב, לאורך כל גבולותינו כולם, את יתדות ירושתנו האברהמית, כפי שהיא נמסרת לנו בצו־מרומים עוד למראשית תקופתנו העבריה.

ונחל שיחור, נחל מצרים, שבו מדבר התנ“ך פעמים אין ספור – בגבול הדרומי־מערבי – איננו, כדעת רוב חוקרי הגויים וחכמי היהודים גם הם – וואדי אל־עריש, היא בוכות הקדומה, בלתי־אם דווקא אותה בקעה, שחבל גושן היעקובי היה ממערבה לה, ושבה חפר הצרפתי דה־לספס את התעלה הנפלאה אשר לה הקריב את מיטב רכושו וחייו. תעלת־סואץ בשמה האירופי ו”נחל מצרים" בשמה העברי והמצרי גם־יחד. כי “נחל” קוראים העברים והערבים לכל קו־מים, בין שהוא זורם ובין שהוא עומד, בין שיבש הוא כבר ובין שהוחזרו לו מימיו, כעם התעלה אשר אותה אני חוצה בספינתי היום.

*

מאות אלפי הקילומטרים אשר עשיתים עד כה ברוב מדינות המערב האירופי והמזרח האמריקני לא יתחרו במאה וששים הקילומטרים למעבר בתעלה זו.

לחשוב, כי רק לפני שבעים שנה בלבד היו שני חלקי עולם אלה – אסיה שלנו ואפריקה של שכנינו – מחוברים זה אל זה ברצועת־אדמה לא גדולה ביותר, שמדבריותה הצורבת הפכתה לחגורת־זוועה ותלאות אין־גבול; לחשוב, כי בימים ההם, כבימי פורטוגאל בתקופת ואסקו־די־גאמה, לא יכלו ספינות האנגלים, הצרפתים והספרדים להגיע לאחוזותיהם באוקינוס ההודי ובאוקינוס הגדול – השקט בלשון סגי־נהור – אלא אם־כן הוכרחו להקיף את כל אפריקה המערבית כולה – דרך כמעט כפולה מזו של היום!

לחשוב, כי רבים מפרעוני מצרים נוכחי לדעת בימיהם כבר, כמה נורא הדבר שספינות המצריים אשר בים־התיכון לא יכלו להפליג לים האדום, מאין תעלה צרה אפילו לחבר את שניהם, ואחד הפרעונים העיז אז לחפור “כמעט” תעלה שנועדה לקשר את היאור הגדול לשפת ימו של משה בן־עמרם, ושרידי תעלה ענקית זאת עודם נראים לעיני־כל בימינו אלה.

לחשוב, כי מחוסר תעלה זאת – שהיתה משנה אולי את דברי ימי העמים הקדמונים – הוכרחו אחינו הצורים והצידונים – כאוסטרים וכהונגרים היום בטרייסטה ובפיומה – לחכור לעצמם רצועת־ים בעציון־גבר שלנו, גם לבנות שם ציים מיוחדים לשם העברת סחורותיהם בדרך שבה לא היתה יד המצריים, שונאיהם ומתחריהם, תקופה כל כך, בהיות אבותינו אז הרודים ללא הפסקה כמעט בדרכי־הים למדינות שבא ואופיר עשירות הזהב והאוכלוסים.

ופתאום עלה הרעיון במוחו של צרפתי קטן ולא מפורסם ביותר לפני־כך, כי מה שלא עוללוהו מצריים, כנענים (צורים, צידונים וגם עברים) יעלה בידו הוא. הוא התחיל באפס־כסף ובאדישות מצד העם אשר לשמו ולכבודו אמר להקים את המפעל הגדול. לא עוד אלא שאנגליה, אשר לא רדתה אז במצרים, ניסתה להציב את כל המכשולים אשר בידיה על דרך עבודתו. אך דה־לספס לא שעה לכל אלה ובעזרת קלימאנסו, ידידו הצעיר, הצליח סוף־סוף לעניין את דעת־הקהל וגם את ממשלת עמו, ולאחר שנות עמל רבות זכה לראות במו עיניו את מימי ים־התיכון הקרים נפגשים בתעלתו עם מימי ים־סוף החמים. זה היה היום היותר גדול בחייו, אבל עוד יותר גדול היה יום זה בחיי העמים כולם.

ודוקא אנגליה היא הנהנית היום יותר מכל מאותה תעלה, הודות לגאוניותו של ד’ישראלי־ביקונספילד היהודי אשר ידע לרכוש, בעזרת רוטשילד האנגלי, את מרבית המניות של חברת דה־לספס לטובת אנגליה שלו.

בשנה האחרונה עשתה חברה זאת רווחים נקיים בסך עשרים מיליוני פרנק־זהב – רווחים ההולכים וגוברים שנה־שנה הואיל ומספר האוניות העוברות בתעלת־סואץ, אנגליות ברובן המכריע, מתרבה גם הוא במידה שלא שיער יוצרה הצרפתי גם במיטב חלומותיו.

*

והנה עובר אנוכי בנחל מצרי חדיש זה, לאט־לאט, פחות מעשרה מילין לשעה, כשספינתי הגדולה משרכת בו את דרכה בבטחון ומעבירה לעיני, כבראינוע חי, תמונות ומראות של ימי אלף לילה ולילה ממש.

באשר אמנם חברת האוניות “פנינסולאר אנד אוריינטל” – (“פ. אנד או”.) דאגה לכך, שכל היושבים בכורסאות הספינה, המצויידת בכל הנוחיות הרצויה, לא יוותרו על שום דבר הראוי ולראיה. אנגלים, צרפתים, איטלקים, סינים, יאפאנים, ערבים, מצריים, ורעייתי ואני העברים – כולנו־כולנו רתוקים הננו, למרות צללי הלילה ברקיעיו המכוכבים, בכל מראה ובכל תנודה קלה אשר מסביבנו. לכל עבר ופינה, בין שתי הגדות המלאכותיות הרחוקות זו מזו לא יותר ממאה מטר – מנורות, פנסים, סימנים ואותות זורקים בעינינו את חשמליהם האדומים, הזהובים, הירוקים והמבהיקים. דומה הדבר כאילו רוצים רבבות אורות תחתונים אלה להתחרות – והם מצליחים בכך על פי הרוב – עם כוכבי הרום. מימי התעלה זכים, שקופים ומשקפים הם את האורות השונים בשלל צבעים מלאי־סוד. מפעם לפעם עוברת על פנינו, בגדה המצרית, רכבת היורדת לפורט־סעיד או העולה לקהיר או לפורט־תופיק, בקרבת העיר סואץ העתיקה. הנה אורחת־גמלים, כצללים שחורים, עם פעמוניהם נשמעים עד לסיפון האוניה. כלב בודד מיילל לפתע, והפלגתנו כל־כך איטית, כל־כך רחפנית, שמאמינים אנו לרגעים כי בבית־מלון גדול אנו יושבים. המקולית מרעידה את האויר בצלילי מנגינותיה האמריקניות, וזוגות־זוגות מחוללים לעינינו כאילו עודם בלונדון או בפאריס. רוחות קלים מלטפים את פנינו לאחר שרב מכביד, ועשן סיגריותינו מתמר לעומת המרחק, במזרח, שמאחורי גלעיו המסתוריים חושבים אנו, כמתוך “פאטה מורגאנה” רבת־הרמיות, כי רואים אנו את אורותיה של תל־אביב, ואת פסגותיה של ירושלים…

*

אבל מה כל אלה לעומת המחזות אשר נתגוללו לעינינו ביום המחרת? עוד באשמורת הבוקר חתרה אונייתנו – ה“בראדין” – אל תוך אגם תמסח, ובשעה תשע הגענו לאגם השני, הגדול ממנו פי ארבעה, וכאן עגנה מספר שעות למען תוכלנה האוניות הבאות מהודו ומאוסטרליה לחדור אל התעלה בדכן צפונה. עומק אגם זה אינו גדול ודומה הוא, בצבע מימיו וגם בגליו הקלים למי־מרום שלנו. מרגע עד רגע עוברות לשני צידי האוניה, גם במרחקי האופקים, סירות גדולות וקטנות, דוגיות ברובן המכריע, אף מפרשיות רחבות, בתורניהן העקומים לפי הנוסחה המצרית. הנה גם קיטורית מהירה של חברת התעלה ואתה הדואר האחרון לעדן, בדרום ערב. השמים סגולים מאוד ושורת ההרים במרחק צהובה ברגליה ומשמישית בפיסגתה. אלה הם הררי ה“מוקאטם”, אשר מאחוריהם רבוצה קהיר המיליונית, ולאורך מאות קילומטרים אין עץ ושיח אחד.

הספינה זזה שוב, וממקומנו יכולים אנו לחזות ימינה ושמאלה גם יחד. אלוהים, מה עצום ההבדל בין שתי הגדות. משמאל, בגדה המצרית, משתרעים פה ושם נאות־דשא ומטעי־תמרים לרוב המרעננים את צחיחות הסביבה. הנה בנין לטיף, בסגנונו האירופי, וגשרון קטן בצידו למעגן סירות ואוניות. מהאשנב הפתוח לרווחה מציצות לקראתנו עיניהן של מטרונית שמנה ובנותיה השתיים. יותר רחוק, בדקך היורדת לסואץ העתיקה, משטתח כפר מצרי גדול, בעבטיט בתיו המרובעים, ועדר בקר רועה באחו, אשר ליד תעלת מים מתוקים ממימי היאור במרחק. מכונית עמוסה אנשי צבא מצריים בולעת במהירותה הזועפת את המסילה, הזפותה והשחורה, ואורחת בדווים, כאותם של ארצנו, מדרבנת בקללות נמרצות אתונות גבוהות וצחורות. חיים, תנועה, ירקרק, תקוה ושאיפה ברורה להפוך את מידבר הסביבה לגן־עדן תחתון, ככל האפשר.

לא כן מימין, לאורך הגדה האסיאתית. כאן רק צבע אחד תמיד, צבע החול, וריקנות מעציבה ומדאיבה, לפעמים גם מחרידה ומאיימת בכל אשר תשוטטנה העיניים. מחוץ לסימני התעלה, השייכים לחברה – לא עשב, לא דרדר, גם לא צעדי גמל בחול הצחיח. אכן, ראיתי מדבריות בארצנו הברוכה ובחצותנו את חצי האי סיני ברכבת, יש אשר נפגוש פה ושם בשטחי צלמות ריקים למדי. אפס, רק עם מעבר התעלה, בחלקה הדרומי, יכול הנוסע לחזות עין בעין את כל הזוועה שלאין־כלום המידבר האמיתי, כפי שהוא מתגלה בעברה המזרחי. כן היתה בודאי התבל בתחילת יצירתה, לפני מיליוני שנים, וכן תישאר לנצחים גם בגדה זו, אם לא יבוא מישהו לעשות למזרח הזה את אשר עשו המצריים למערב.

למצריים, תאמר בודאי, יש מימי היאור, ודי להזרימם בתעלות רחבות או צרות כדי להדשיא את החול וגם להרטיב את היבש. אמת. ואולם, האם לא ידענו מתולדות ישובנו, כי אין מדבריות כיום הזה, אם רק רוצה בכך האדם? מכונות־הקידוח גילו מימי תהומות במקומות שלא שערנום גם בחלום, ואהרון אהרונסון שלנו השריך בעקבות הצבא האנגלי, לאורך המידבר המוביל לבאר־שבע, שרשרת של בארות עמוקות אשר סיפקו את כל צרכי אלנבי ירחים וירחים. הממשלה המצרית איננה דואגת לכך מאין ביכולתה “לבזבז את כספיה” – היא אומרת – בשיבוח המידבר האסיאתי. צריך איפוא שייעשה הדבר הזה על ידי אחרים, ואחרים אלה – מי לא הבין? – יוכלו להיות רק העברים.

פעמים לרוב העירותי כבר, כי ענינה של ממשלת מצרים הוא למשוך לחצי־האי סיני את כוחות העם העברי בשריריו, בכשרונו ובהונו הלאומי והפרטי. אין איש מאתנו חושב גם לרגע קל – כאשר הכריזו אויבינו בקרב שכנינו בארץ־ישראל – כי עינינו לטושות לחצי־אי זה מתוך רצון של לכידה וכיבוש. כבארץ־ישראל עצמה, כן גם במידבר סיני, לא בחרב ולא בתותח, בלתי אם באת ובמעדר משחררים אנו את אדמת־הציה מתרדמת אלפי שנותיה הממותתות. מה שעשינו כבר על אדמת־כנען ידוע היום לתהילה בכל קצוי העולם. הגיעה כמדומני השעה, לנסות את הגדול לנסיונותינו הישוביים באותה חלקה קרקעית ענקית, שששוטחה מדיע לכפליים משטח ארצנו המקורית. מדוע לא תתן מצרים לחצי־אי סיני “הצהרה בלפורית” מיחודה, שתזרים לשטח מידברי זה רבבות עברים צעירים בעלי מרץ ויזמה? מדוע לא תיצור מצרים בקרבת אל־עריש הבדווית והעניה תל־אביב דרומית ועשירה שתסעיף ממרכזה ענפים ארוכים ורעננים לעבר פנים המידבר, אל שלשלת ההרים הגבוהים, שבאמירם הנשקף לעינינו ביום קייצי חם זה, הכריז משה בן־עמרם, מפי אלוהיו, תורה ואורה לכל עמי התרבות כולם?

קצין אנגלי מקציני הספינה מעיר באוזני, כי האויר במידבר סיני טוב הוא בהרבה מהאויר במצרים גופא. על לוח המחלקה הראשונה תלויה מפה יפה, עם ביאורים בצידה, שלפיהם אין־ספק בדבר כי בימים קדומים היה גם חצי־אי זה ירוק ונעים לרבבות תושביו. מתוך ספרינו אנו למדים, כי תושבים אלה היו אחינו הקרובים לנו ביותר, בני־קדם המפורסמים, אשר היו מדברים בשפתנו ומחבבים את עמנו, ומפני־כך ציווה מנהיגנו הגדול לבלתי נגוע בהם לרעה. פה ושם, במרחבי חצי־האי הגדול, מזכירים לנו שרידי חורבות כי לא ריק היה המקום מערים גדולות וממרכזי מסחר ותרבות. האדומים, אחיהם ואחינו גם יחד, הגיעו בתקופה ידועה עד לשיא התרבות האנושית ובירתם הנפלאה, היא סלע־אדום, היתה אולי הבירה לכל הסחר הדרומי ולכל האמנות המזרחית מאות ומאות בשנים.

מחצי־אי סיני זה הוציאו המצריים נחושת, ברזל, שיש, כסף ובדיל – יש אומרים גם זהב – ואבנים יקרות ללא־גבול. כתובות עבריות קדמוניות, שהיו אבות האלפא־ביתא הכנענית, מעידות על ימי גדולה וזוהר בשטח הנהדר, שבין זוג המפרצים – הלא הם מפרץ אילת ומפרץ סואץ. באחת הבקעות, אשר לדרום, ברגלי הר־החורב – הרו של משה – מנציחים כמרים יוונים, במנזר מוקף גן יפה ועתיק־ימים, את מסורת הנצרות מלפני אלף וחמש מאות שנה. רועי־צאן בודדים עוברים עוד היום מבקעה לבקעה וסיפורי־אגדה בפיהם על הירקרק הנפלא אשר כיסה את מרבית ההרים האלה בימי אבות אבותיהם, ואורנים גם חרובים לעשרות עוד נשארו מהם לפליטה כמזכירי ימי־תפארה מקדם.

כעם חיפה, לאחר ביקורו בארץ, הבין הרצל, לפני כך, מה עצום עתידו של חצי־האי סיני לעמנו, ומאמצו המדיני הראשון התרכז דוקא מסביבה של אדמת קדומים זאת. אפשר לומר, כי אלמלא התנגדותו העקשנית של לורד קרומר, נציב מצרים אז, לא היה צ’מברלין הגדול מציע לכם־ישראל את אוגנדה האפריקאית והפראית, בלתי־אם דוקא את צור־מחצבתה של האומה העברית – את מדינת־הקסמים הקשורה לנצח בשמו של אבי הנביאים בישראל. ואילו היתה זו הצעת הרצל לכנסיה ההיסטורית בבאזל, קרוב הדבר לודאי כי לא היו הציונים נפלגים אז לאומרי “לאו” ולאומרי “הן”, כעם הצעת אוגנדה האומללה.

מה שלא עלה בידיו של הרצל – צריך שיעלה בידיהם של יורשיו.

צריך שאחד ממנהיגינו החדשים יהיה היוזם הגדול להחזרת העטרה העבריה לחצי־אי זה.

משה מונטיפיורי, בימי איברהים־פחה, הצליח כמעט לממש את הרעיון, בעוד לא היינו עם. היקום משה חדיש בקרבנו סוף־סוף – לא להנחות את בני עמו במידבר ארבעים שנה, אלא לבנות את המידבר הזה ביותר מארבעים שנה – עכשיו שחזרנו להיות עם על אדמת־העבר!

*

צפירה ממושכת מעוררת אותי לפתע מהירהורי אלה, כי הנה מתקרבים אנו למוצא התעלה בדרומה היפהפה. מצד אחד – שוב הצד המצרי – מגיחה כמתוך אגדה עיר־עתיקות, עיר ימי־הביניים כמעט, בבניניה האפורים והשחורים לרגלי שלשלת הרים גבוהים מאוד ותכולים־שחורים בפראותם הטבעית – היא סואץ הקטנה.

רחוב ארוך, נטוע עצים ענפים, מחבר בקו ישר את העיר המבודדת הזאת אל הנמל החדיש – פורט־תופיק – על שם אחד מושלי מצרים מתומכי התעלה, וכבר נוגעים אנחנו ברציפיה הנרחבים, בגניה המסודרים, בבניניה הגנדרניים, ובתושביה המעטים.

כעשרה ילדים מבית־ספר מקומי מנפנפים לקראתנו בידיהם הקטנות וגברת הדורה – איטלקית כנראה – קוראת לנו “אדיו” בהניפה את ממחטתה ללא־הפסקה.

התעלה מתעקלת כאן בחצי־מעגל, ובנטות אונייתנו שמאלה מתגלה לעינינו פתאום הנהדר אולי למחזות המקום – תכלת־המפרץ הנפלא, שאחיו הצר ממנו, מפרץ־אילת, קורץ אלינו ממרחקו הטמיר.

אוניה יאפאנית גדולה זזה ממקומה, אוניה איטלקית לבנה הולכת בעקבותיה, אוניות גרמניות, צרפתיות, דניות, הולנדיות, מחכות לתורן.

אנחנו טובלים בגלי הים הסוער. רוח חזקה יורדת עלינו מעל הררי המערב.

וחסל סדר תעלת־סואץ – שתהיה באחד הימים, אם רק נרצה – וגם זו אינה אגדה – התעלה שלנו, תעלת שני העמים השכנים, עברים ומצריים, קו־הגבול האמיתי בין מצרים לארץ־ישראל…

ד“ה, ד' בתשרי תרצ”ה – 13.9.1934

---

פתח אופיר

מאת

איתמר בן־אב"י

– אם רוצה אתה להבין ולדעת מהי עדם לעמים כולם, וליהודים גם הם, עליך לבקש תחילה ב“סטימר־פוינט” וב“שייח’־עותמן”.

כה דיבר אלי מאכסני העדני, ולעצתו זאת נשמעתי.

הראשון – כף־הספינות – הוא היום כעין הרובע האנגלי לנמל עדן עצמו. לפני כשמונים שנה, עם בוא האנגלים למקום הזה, הם הסתפקו בנמל הקדמון, שהוא מעגן טבעי ממדרגה ראשונה, אחד היותר טובים והיותר עמוקים בכל רחבי האוקינוס ההודי. מכאן חשיבותו הקדמונית לכל ערב הדרומית עוד מלפני אלפיים שנה, ושררת ביזנטיה בו לפני אלף וחמש מאות שנה, בערך. גם ההולנדים והפורטוגזים השתררו בסביבותיו חליפות והצרפתים לכדוהו לאחרונה, אלא שמפקד החיל הצרפתי לא ידע שהאנגלים אורבים לו מקרוב, ובאחד הלילות, כעם בלשאצר הבבלי, ערך הלה משתה גדול לראשי הסביבה וישתכרו הוא וכל אנשיו. בשעת־כושר זו השתמשו האנגלים ויכבשו את המקום מידי הצרפתים, בלי מלחמה כמעט.

אבל כדרכם של האנגלים, בכל מושבותיהם המאוכלסות ילידי הארץ, נטייתם היא להיבדל מהם, ולאחר שעזרו הרבה ליישב בעיר עדן עצמה הודים וסמאלים לרוב, בחרו לעצמם את חבל ההרים היותר יפה שבמקום, ויקראו לו “סטימר־פוינט”. באחד הימים ניתנה פקודה להעביר לרובע הזה את רוב משרדי הממשלה, את סוכנויות האוניות, את משרד הטלגרף ועל הכל – את בתי הפקידים האנגלים. עוד זאת – לכל סוחר עדני חשוב, אשר הסכים לעבור ל“סטימר פוינט”, ניתנו מחסנים נהדרים במחיר מועט, ואילו להמון העם לא הרשו בכלל לחדור אל הרובע הלז זולת כסבלים, משרתים ודומיהם. הנה־כי־כן, התפתחה עדן מערבית זאת לאחת היותר יפות ומסודרות שבערי האנגלים במזרח. רחובות וכיכרות נרחבים נקבעו לפי תכנית, ובסביבה צחיחה זאת, שאין בה שיח ועשב אף בימי החורף, יצרו האנגלים גנים רעננים המחבבים את המקום על כל יושביו. בית־מלון גדול מכריז את שמו ואת חדישותו באותיות חשמל מזהירות ומיספר בארות, אשר נקדחו לפני כשנה, מעניקות מים מתוקים במידה מספיקה – תחת אשר לפני־כך היתה עדן סובלת מאוד מבצורת ומרווה צמאונה לרוב במטר־שטפון שהיה מתפרץ למעין “בריכות שלמה”, בקרבת עדן העתיקה, פעם לארבע שנים, ולפעמים גם פעם לעשר שנים.

אלא שלסטימר־פוינט זה אין גוון מזרחי מיוחד. המקום יכול להימצא גם באפסי אפריקה או אוסטרליה, ואלמלא הספינות העוגנות בו והמקיאות לקרבו את נוסעי אסיה, ביחוד, כי עתה לא הרגשנו באסיאתיותו המיוחדת. זאת עוד: “סטימר־פוינט”, כעדן גם היא, היא “נמל חופשי”, לאמור, שכל הסחורות המובאות אליה, חוץ מאלכוהול ומכלי־זין, אינן חייבות במיסים. דבר זה גרם להתפתחות מסחרית בין־לאומית ממדרגה ראשונה, ו“סטימר־פוינט” עשירה יותר בסחורות כל העמים וכל המדינות מפורט־סעיד, עם כל תפארתה המזרחית.

ובראש כל סוחרי המקום נמנה יהודי בן ששים, ר' מנחם, הדור למאוד בזקנו הלבן ובשלמתו הצחורה לבטנו הרחבה, אב לחמישה בנים מאורפים כבר ברובם, והאחד מהם מתעקש להיות תלמיד־חכם ולומד בישיבה. לחנותו של זה, המדבר עברית צחה, נכנסנו בחיבה יתירה ולתענוג היה לנו לראות כיצד אין כמותו לצוד “תיירים” ולמכור להם סחורות ב“זיל־הזול”, ובכל זאת אין ערוך לעושר אשר צבר בדרך זאת ולטובות אשר עשה עם אחיו, יהודי־עדן.

*

אחר לגמרי, ושונה מן הקצה אל הקצה, הוא “שייח' עותמן”, מזרחית לעדן הקדמונית. מתוך לובן־המלח למלחות המשתרעות לאורך הדרך הזפותה, חודרת פתאום המכונית לתוך גן־עדן אמיתי של אילנות ענפים, גנים נובעי־מים, פרדסים נותני פרי. לאור הירח המעורפל קשה היה לזהות את העצים, אך לתמרים ולמוזים (בנאנות) היתרון, כנראה. עוד אנחנו מתפלאים על העושר הירוק הלזה, והנה ניצבת לפנינו קבוצה של סומאלים מחוללים, ומסביב לה מעגל של ערב־רב המכּפכּף להם יד־אל־יד. המנגינה האפריקית מסתלסלת באויר הרה־ניחוחות מזרחיים להפליא. הנגינה מרנינה את הלבבות ומגעגעת אותם למרחקים, עד שגם אנחנו התקרבנו אל הקבוצה לרגעים מספר. לא רחוק ממנה ישב כושי עיוור ולרגליו ילדה נרדמת, ומשפתיו השמנות בוקעים קולות ערבים של שירה חבשית עגומה ומונוטונית. אנו ניגשים אליו, תוחבים פרוטות נחושת לידו המושטה בתודה עמוקה, ושירתו הנוגה מלווה אותנו.

אפס, אם לשני מקרים צדדיים אלה ערך רחיף וחולף, מה ייאמר ומה יוגד על המתהווה אחר־כך בקביעות בולטת ומפתיעה? לאורך חוף טבעי, בראשוניותו הקדמונית כל־כך, אל פמוטי־ברזל מודלקים בעשן־זפת דולח, מצטופפים זה בצד זה מעין שולחנות עץ מקועקעים וצולעים ברובם, ועליהם כל טוב המזרח, למן הפירות היותר לביבים ועד לסחורות היותר מוזרות. מוזים ירוקים ובשריים, שקדים ברזיליים שחורים, צנובר מהררי הלבנון, רימונים מפרדסי צנעא, כרוב וגזר, קשואים ומלפפונים, אבטיחים וגם תפוזים, אגסים ותפוחים, ענבי־זוהר לכל גווניהם, מאנגו הודי וצבר עיראקי, גרעיני קהוה מחבש הרחוקה וממוקה הקרובה – זו מוקה, שממנה השם לטוב שבקהוויי התבל – איזה פזמון נהדר לעושר השוק הזה, איזו חדווה נסוכה על כל אלה בשלל־גווניהם של המציגים והמוצגים גם יחד!

באשר אמנם לא בקהיר המצרית ולא בדמשק הסורית, לא בטנג’יר המרוקנית ולא בקושטא התורכית, לא ראיתי מימי ערבוביה כה הרמונית, כה חיה וכה רתחנית של מוכרים וקונים לאלפים ממש. אילו היה הירח יותר בוהק, ובמקום פמוטי־הברזל אילו הזהירו מנורות לוקס וחשמל, כי עתה לא היה גבול לדעתי ליפי־המקום הזה למרות עניותו הבניינית. הערבים הדשנים, הסומאלים השחורים והרזים, ההודים בצניפיהם לראשם, החבשים בצמרות שערותיהם, תורכים אחדים מימי שלטונם כאן בתרבושיהם האדומים, יהודים־תימנים בפיאות ללחייהם, חיג’אזים ועומאנים בעבאיותיהם ובעגאליהם, כושים מפנים אפריקה במערומיהם ושוטרים מקומיים במכנסיהם הקצרים ובנוצה הבולטת לכובעיהם – הן יכול היה כל זה לשמש רקע מאין כמוהו למחזה תיאטרוני משגע ומשכר. אם תוסיפו לכל אלה את בבל הלשונות, את קטעי הצחוק והקללות, ההכרזות והברכות, גם קשקוש הכסף בקערות הנחושת ובתיבות־הפח, וזכיתם לחינגא והילולא, שאין להשוות להם את העשיר והנהדר ב“טמטמי” השווקים של בומביי הסוערה, כלכולתא הרוקחה ושנגהאי הצורחה.

ובפינת־קסמים זאת, רק צעדים־מה ממנה, שתי סימטאות ארוכות – האחת ערבית־סומאלית והשניה יהודית־תימנית. אל בתי טיט קטנים, מעל לחצרות ממוחצלות, כורעים על ברכיהם בעלי־מלאכה, אומנים בחרושת ברזל וכסף, ברצענות ובסנדלרות, כשהם עובדים וטורחים עדיין לאור הירח הדהה. לידם כובסות הנשים את כבסיהן והילדים נרדמים כבר על מיטות־לוח ועל מצעי־בד צרים ועלובים. עייפות נוראה מורגשת בהם, עניות נוראה, געגועים לאין־גבול. לאן מביטות עיניהם המתפללות? לאלף לילה ולילה של בגדאד הרחוקה? ל“ציון” המחכה והקוראת של יהודי תימן?

“שלום” רוצים אנו לקרוא לאלה האחרונים, אך בצדק העיר באוזנינו מארחנו, כי עוד טרם נשכחו הפרעות ביהודי עדן מצפני שנתיים! הנה־כן־כי ויתרנו על התענוג לשוחח עם אחינו אלה האומללים ונחזור למרכז השוק ההומה.

כאן ניגשה אלינו אשה וילד מרותק לשכמה. היא הציעה לנו לקנות כד חיג’אזי עתיק, בן מאות שנים, לדבריה. ילד ערום כולו הגיש לנו מים למכירה, כי הם מוכרים מים לשתיה באגורה אחת לכל כד. בושמני מדרום־אפריקה הציג לראווה חרב מעוגלת ומשובצת בכסף ובזהב – “רק רופיה אחת!” (שבעה גרוש) – הוא קורא לנו באנגלית משובשת. בקהוואה היחידה המוארת במנורת “לוקס” קטנה מוזמינים אותנו לשתות קהווה מרה בספל יאפאני קטן וזוג יאפאנים מהללים לפנינו את סחורות ארצם – “קימונו” נהדרים ופיז’אמות משי, הנמכרות בפרוטות ממש.

ובכל־זאת, אילו היה לנו כל כספו של קורח לא היה מספיר לרכוש במקום הזה את כל הראוי לקניה – כה מרובים המוצגים למיניהם, ומארחנו מציע לנו להתמתן בסקרנותנו ולעלות על מכוניתנו שוב. אך בטרם המשכנו בנסיעה נתקלנו בקבוצת ערבים המוכרים מין צמח הדומה כל־כך לערבה של סוכות בארצנו, והדרישה לצמח הלז עצומה. זהו – מעיר לנו ידידנו – מה שקוראים לו כאן בשם “קאט”, צמח משונה, קצת מריר בטעמו, שבני־המקום לועסים אותו להנאתם, לועסים ומועכים בין שיניהם שעות שלימות, בלילות על־פי הרוב. “קאט” זה משכר כיין או כשרף ולועסיו רואים בו את ה“כיף” הערבי היותר גדול שלהם בגמר עבודתם היום־יומית. ב“שיח’־עותמן” ובעדן מוציאים עליו התושבים כארבע מאות לירות כל לילה…

*

השעה כבר עשר, ורוב הבתים בעדן העיר שרויים בחשכה. אף פנסי הרחובות מעטים, כי עדן הולכת לישון בשעה מוקדמת מאוד. אין בה תענוגות, אין בה תיאטרונים, והראינוע האחד אשר לה, הנמצא ב“סטימר פוינט”, מציג רק פעמיים בשבוע.

הרושם הראשון, למרות הירח הכהה, ואולי דוקא מפני־כך, הוא כי כל עדן ישנה ברחובות. ליד כל בית וכל חנות – מחצלות, מרבדים, מיטות־בד, ועליהם גופות שטוחים או מקופלים. אין איש נם בחדרו. אנשים, נשים וטף, עטופי סדינים, נמלטים ערב־ערב הרחובה לשאוף אויר צח, ולרגעים דומה הדבר כאילו הוכתה העיר ברעש ואוכלוסיה מצאו מפלט בחוצות. אנו נתקלים בהם בעברנו על ידם ואין הם זזים, כי אמנם מרדים מאוד אויר הסביבה ועד לאשמורת הבוקר אין איש פוקח את עיניו גם לרגע קל.

– עוד מעט וראינו מחזה דומה לזה גם על הגגות – מעיר מארחנו החביב.

המכונית דוממת, והוא יוצא מתוכה הראשון, כשקולו הפוקד קורא:

– נעמה! נעמה!

והוא מקיש במוטלת־ברזל פעם אחר פעם בשער בית גדול ורם, בן שלוש קומות, דוגמת ארמון ונציאני מימי הבינים. זהו ביתו של מארחנו, במבוא “רחוב היהודים”, לא רחוק מבתי־הספר היהודים לבנים ולבנות – ארמונות אמיתיים שנבנו בנדבותיהם של עדנים עשירים. הדלת נפתחה ולקראתנו יוצאת אשה חמודה, עטופת סודר לבן ועיניה יורות בנו מבט־אש. “נעמה” היא זאת, המשרתת הנאמנה, ובלווייתה “מסעוד” המשרת, – שניהם חרדים לפקודת אדונם.

אנו נכנסים לפרוזדור הריק והאפל וממנו מטפסים במדרגות לולייניות – שלושים, ארבעים, לא ידענו מספרם, ולכשסוף־סוף הגענו לקומה השניה ונסוב מערבה, נפתח לפנינו אולם עצום מואר בחשמל כולו, וחלונותיו הגבוהים פתוחים כולם למען ייכנס אליו כל האויר האפשרי. בפינה האחת שתי נדנדות אירופיות, בשניה ספה מזרחית עשירה, על הרצפה מרבדים ושטיחים אחדים ובפינה שליד הדלת – ראדיו, המשמיע את מנגינות לונדון ואת חדשות פאריז… על השולחן המרובע, במפתו המצוירת, קערון גדול עמוס פירות הדורים ובעל־הבית, אביו הנפלא של מארחנו, בזקנו הלבן והקצר כעטרה ללחייו השחומות, ובתרבושו התורכי לראשו, מברכנו עברית:

– ה' עמכם, רבותי!

והנה נכנסת נעמה עם מגש בידיה וזוג כוסות מוארכות – כוסות של בירה גרמניות – המכילות מי־ורדים לכבודנו, קרים יותר מגליד ומכפור גם יחד. להבעת אפתעתנו מעיר האב רתת: “יש לנו מקרר אמריקני גדול המגליד את הכל כרצוננו”…

אכן, לא כל העדנים זוכים לכך, אף לא העשירים שבהם, וזאת יען עוד רובם ככולם קשורים למסורת־אבות ולצירצור המים המתקררים בדרך הטבע. אבל לנו היה זה תענוג שמימי, וגשת לרווייה. אחרי מי־הורדים הוגש לנו “וויסקי וסודה” מהמין היותר משובח, אחריו קוניאק ראשון־לציון, שמהלתיו במים קרים כנהוג בארצנו היום, גם “ערק” ויין לא חסרו, ודגים מטגנים יפה־יפה בתורת “מאזה” מזרחי. לסוף נתכבדנו בצימוקים, באפונים קלויים, בבטנים ואחרון־אחרון חביב – בקערת גרעיני־רימונים. זה היה מסמר־הערב, וכף אחר כף העברנום לגרונותינו השוקקים. תחי אמנם צנעא התימנית על מבחר־פירותיה זה ומה מאוד הבינונו ברגעים ההם את חיבת אבותינו הקדמונים לעסיס־הרימונים בימיהם…

נעמה נכנסה בשלישית והודעתה בפיה, כי המיטות מוכנות – על הגג! כבטבריה שלנו בימי הקיץ, עלינו שוב עשרות מדרגות ולעינינו נגלתה כל עדן כולה כשהיא מוקפה הרים נישאים וערומים. מעל לכל הגגות אנו נתקלים באותו מחזה, שראינוהו לפני־כך ברחובות. מיטות ברזל לרוב, מתחת לשמים המכוכבים – ולחוששים פן יצטננו בטל המרטיב – מתחת לסככות רעפים או מחצלות, ומאות אלפי מוטלים על כרים וכסתות במנוחת־מעדנים. גם שתי מיטותינו אנו היו מוכנות, “התפז’מנו” לאור הירח בקסמי ענניו הרועדים, השתטחנו ככל הישנים בקרבנו ונשכח את הספינה, את גלי־הסער, את חום הים־האדום, ואף את המקום אשר ממנו יצאנו.

תבל ומלואה היו כאן, במרום הבנין העדני.

*

בשלוש אחר חצות העירוני קולות ידועים לי ממקום מגורי בירושלים:

– סליחות! סליחות!

ומיד אחרי הקריאה הזאת:

– ר' נחמן! סניור רפאל! אדון משה! יחיא! יוסף!

אלה היו שמות הנקראים לקום ולהתפלל בבית־הכנסת המרכזי, שתפילותיו הגיעו אז לאזנינו בהלם תימני מדוד וחד־גווני.

ניסינו להירדם, אך לשוא. על הגגות תנועה רבה. הגברים מתלבשים ויורדים הרחובה. הנשים משקיטות את ילדיהן. בחורים הולכים בעקבות הוריהם. רק “נעמה” ישנה עדיין ולא זזה ממקומה על גגנו אנו ומארחנו לוחש באזנינו, כי בגלל היותנו “אורחים” אין דורשים מאתנו ל“הסתלח” הפעם. כשנבקר בעיר שבוע ימים, בימי ה“סליחות” לשנה הבאה, אם ירצה השם, יעירו גם אותי משנתי.

ותיעצמנה עינינו בחלום־שאננים.

מי זה אמר, אבל, כי בעדן חסרת־הירקרק אין ציפורים? מהיכן הן באות לא ידעתי, מ“שייח’־עותמן” הרחוקה אולי. בכל־אופן, לא הספיקה השמש לשלוח את קרניה על פני העיר, וכבר נשמעו צפצופיהן הדומים כל־כך לאותם של ציפורי ארצנו. והצפצופים גברו עדי היותם ל“סימפוניית־בוקר”, הולכת ומתגברת. רצינו או לא רצינו – קמנו בכל־זאת ולעינינו נתגלה אז עדן בכל יופיה המרהיב: כחגורה ענקית חוגרים ההרים הרמים את העיר מכל עבריה ואין מוצא מהם כלל ועיקר. הם מחליפים צבעים מרגע עד רגע ממש. הנה היו שחורים, ועכשיו הם סגולים, ובעוד שניה הם תפוזיים, וכבר נהפכו ויהיו לאפורים, והנה מוורידים הם בלאט, ולפתע נדמה כי הם ירוקים, תכולים – כל גווני הקשת־בענן. ולכשסוף־סוף בוקעת החמה מאחוריהם, וזהבה משתפך על־פני כל, נעשית עדן לעיר־קסמים במלוא משמעות מלים אלו – ההרים עצמם, הבנינים כולם, הרחובות למטה, הגגות למעלה, הים במפרציו, הכל מזדהב ומתנחש, תבערה ענקית של מתכת יקרה המותכת בחיפזון מבהיל, ולשעה קלה דומה כי אין יפה כעדן בערים, כי עיר־העדן היא באמת, כי כאן דוקא כאן ישבו לפנים־לפנים אדם וחוה שניהם ישיבת־קבע מאות בשנים. כבתעלת־סואץ כן גם בעדן משחק השרב את מישחקיו המשגעים. אותה “פאטה מורגאנה” פועלת בה ביתר כוח וביתר עוז, שהרי נהפך כל בית קטן לארמון גדול וכל ארמון לעיר שלימה. עמודים מוזהבים, כותרות משויישות, חצרות רצופות בשלל־צבעים, כתלים מצוירים בציורי משכית, פרחי־אבן לכל הגדלים והמידות, פנסי־ענק וזרקורים המחשמלים את הכל בתנועת כוכבי רום בליל־מדבר, ועל כל אלה – חורשות, גנים, יערות לאין־ספור, דקלים המגיעים השמימה, אורנים המסתעפים לכל צד, זהביות העמוסות סנסנים, תאנים האומרות “בואו וקטפונו”, אף עץ־החיים בכבודו ובעצמו, גדול ורם מכולם, עם נחשו מפותל לגזעו ולשונו דוברת לחוה דברי־צוף.

לעד, לנצח, יכולים היינו להתנעץ כאן ולחבוק במבטנו את מחזה הפלאים, אלמלא השמש באכזריותה. בין־רגע נהפכת היא לכבשן קודח, לתנור רותח, לדוד קולח, ההרים מסתלעים, מתברזלים. הבתים מתחממים. הרחובות מתאבקים ומתאבנים. חלף הלך הירק, נעלמו הציפורים, נמלטו לנקיקיהם אף העורבים וטירחת היום מתחילה מחדש, עם גמליה העייפים, עם חמוריה הנוערים, עם הכושים הרצים לכל עבר גלויי־ראש וחזה, עם האויר המתחנק ומחניק כאחת.

קללת־אלוהים על הכל, “חצר־מוות” אמיתי, ולא ייפלא כי אגדה מסופרת בקרב בני עדן, שלכאן הגיע קין אחר שהרג את הבל אחיו. עיר קבורתו עד היום הזה…

ואף־על פי כן, לעדנים אין הקלחת הזאת מבשרת זוועות. הם רגילים בכך. המוני העם מסתפקים בחגורות למערומיהם. האמידים יותר מתעטפים בסדינים לבנים, והעשירים מסתפקים בחגורות למערומיהם. האמידים יותר מתעטפים בסדינים לבנים, והעשירים בוחרים בלבוש אירופי. מגבעות־שעם לראשיהם, משקפיים כהים לעיניהם ומתוך כך מקבלת העיר צורה יותר מותאמת לשאיפותיהם. הנשים העדינות עוטפות ראשיהן ב“יזמות” הודיות, אם הן בנות העיר ו“פנאמות” אמריקניות, אם הן נוכריות. הם יודעים את כל פינות־הצל ואת כל מקומות משב־הרוח. הם עובדים רק עד הצהרים, ישנים עד לשעה ארבע ומסיימים בחמש או שש, והתקוה האחת, נקודת־המישאף לכולם – החורף, שבו אין רוחות ואין גשמים, אין רעמים ואין קור, אין מחלות ואין מגפות – זולת הדֶבֶר ההודי מפעם לפעם, ואז בורחים כל התושבים אל ההרים לתקוע בהם אוהלים.

אנו יורדים הרחובה. השעה עדיין שש וחצי בבוקר, ונכנסים הננו לבית־התפילה. איזה בנין גטויי נהדר. איזו חצר נרחבה בפנים, ובמוחי מחזה מאות המתפללים, בטליותיהם ובתרבושיהם, ב“תפילין” שלמצחיהם, בסידוריהם שבידיהם. זוהי דרכם של כל היהודים העדנים. בראשונה ולפני כל – תפילה. בראשונה ולפני כל התייחדות עם אלוהים. העסק אחר־כך. הלחם רק במדרגה שניה. משמאל לחצר אגף למתפללים המהדרים ביותר ומעל לאגף ישיבה, שבה יושבים לומדי־תורה כל היום ולומדים, לומדים לבלי־סוף. אלו טיפוסים, אלוהים! מדוע לצייר לא למדתי, מדוע אין המכחול בידי, מדוע לפחות לא המצלמה לקלוט כל זקן ארוך, כל חוטם נשרי, כל שפתים דקות, כל ידים מהוקצעות, ובעיקר – אותן העינים הנפלאות אשר לרובם ואותם קמטי־המצח וחיוורון הלחיים… מה הם התימנים בארצנו לעומתם? דומה, כי כאן נשתמרה היהדות בטהרתה, במקוריותה, בעדנתה. ואף אחרי כן, ברחוב הגטו שדרכו אנו עוברים כעשרה דקים – מה נפלאים כל המוכרים ירקות, כל האופים סופגניות ופיתות, כל המתקנים סנדלים, כל המכינים אורז למאכל וחלב־עזים למשתה; מה יפה הנערה בת־העשר, אשר כמעט בסודרה למצחה, כשהיא מגישה לנו ספל קהווה, ועיניה עיני־רחל, ובת־צחוקה מזכירה את רבקה – “שתה אדוני, שתה, וגם את חברתך אשקה!”

והילדים, והבחורים, ישרי־גב רובם, עדיני־הצואר, גאי־הכתפים, קודחי־העינים ונבונים, חכמים כל־כך במבטיהם. אולי לא אכלו זה ימים, אולי אין בגד להם בלתי־אם סחבותיהם. אבל מוכנים הם לכל, להרפתקאות ולמוות אפילו בשל יהדותם־אהובתם, וכאראלים נלחמו אלה, במקלות ובסכינים, נגד המתנפלים עליהם פתאום – שכניהם, ידידיהם מלפני־כך.

רק תופעה אחת מרגיזה בכל המחזה המעורר – פשיטת היד לקראת האורחים. כבקרבת הכותל־המערבי וקבר־רחל בארצנו.

– צדקה! צדקה!

וכל פרוטה הניתנת להם נחטפת מתוך מלחמה נוראה בין גדולים וקטנים.

המזרח בכל מוראותו הכאובה…

ואחרון־אחרון מופלא באמת, לא עדן בת חמישים וששת אלפי התושבים לעמיהם ולדתותיהם – הפארסים, למשל, שהנם רק ארבע מאות, בנו בה בית־תפילה נהדר ואת מתיהם הם נועצים על מוטות בבנין ענקי שעל ההר למאכל הכלבים והעורבים…

כן, אחרון־אחרון נהדר: ה“טאנקים”.

זהו שמם האנגלי של הבריכות הענקיות אשר לעיר הזאת מימי הנוצרים הקדמונים והפרסים שלפניהם, ואולי הכנענים והזבולונים אשר הקדימום. תארו־נא לעצמכם חומה פתאומית של חלק מההרים המקיפים את העיר לצד צפון – חומה המורכבת מזוג כתלים טבעיים, המתגלגלים כסלעי מגור מפסגה רמה ומסמררת ממש, בת מאות מטרים בגובהה, עד לקערה תחתונה ושקערורית. בשני כתלים מסולעים אלה חצבו ידים אמונות בימים קדומים – אולי כבר לפני ארבעת אלפי שנים – בורות עמוקים הצמודים אלה אל אלה בקו אלכסוני מתמיד. רק מהנדסים גאוניים, רק בנאים בחסד־עליון, יכולים ליזום ולתכנן שלשלת־בורות שכזו, עם מחסומי־אבן הנתונים מעליהם למען יזרמו המים לתוכם ברדת המבול במקום הזה ארבע שעות לכל היותר, פעם לארבע שנים. ברגע זה, שאנו נמצאים באזור הבורות האלה – הגדול בכולם יוכל להכיל ארבעה מיליוני גאלון מים לפחות – הם ריקים ויבשים, וקופים אפריקנים לרוב מטיילים בגביהם. אין בהם אגל מים להרטיבם, אך שומרים חרוצים מטאטאים אותם לבל יתמלאו בלכלוך והכל מוכן לקראת הפרץ לקראת הפרץ הגדול – כל מימי הגשם מוזרמים אליהם מתוך תכנית של צנורות־אבנים וחריצי־סלעים. ואומרים כי בפרוץ הזרמים למקווי־מים אלה דומה המקום לאשד גדול כזמבזי באפריקה וכניאגרה באמריקה.

אם מוגזם הדבר ואם לאו – אין ערוך ליפי העבודה הזאת. בריכות שלמה שלנו, בדרך לחברון, משחק ילדים הן לעומת ה“טאנקים” האלה, שהאנגלים גילום במקרה מתוך חפירה אשר חפרו במדרוניהם. ומה שנותן לכל המקום חן מיוחד הוא, שאנגלים גילום במקרה מתוך חפירה אשר חפרו במדרוניהם. ומה שנותן לכל המקום חן מיוחד הוא, שאנגלים אלה ידעו להקיפם בגן קטן וירוק, וקצת מהאילנות היכו שרשים אפילו בין נקיקי הסלעים עצמם.

לא עוד אלה, שקולונל סיימס, מושל חיפה לפנים, ומושל עדן אחר־כך, יצר בתוך גן זה בית־נכאת קטן, אשר בו נאספו כל עתיקות המקום. הנה ציון לקבר יהודי קדמון מלפני שמונה מאות שנה, שנמצא על הפסגה והמוכיח כי היושב העברי כאן היה תחילה על ההר ולא במורדהו הצחיח, הנה גם שני תניני־ים גדולים, המורים על עבר ימי אגדי בסביבות האלה. ואמנם אין כעושרה של עדן בדגים גדולים וקטנים, וכל דג ממוצע נמכר בשוק המרכזי בארבע אגורות לכל היותר.

זוהי איפוא עדן רבתי־בימים, פיתחה של אופיר הקדמונית, ומי יודע אם לא יגלו לנו פרופיסור נחום סלושץ וד"ר אליעזר ליפא סוקניק במחקריהם, כי גם פתח־אופיר זה היה ביום מן הימים אחד הנמלים הכנענים־העברים בסולם החוף האדומי המוביל לאופיר הרחוקה והמסתורית?

ד“ה, ב' בחשוון תרצ”ה – 11.10.1934

---

"מונסון"

מאת

איתמר בן־אב"י

כי באמת יכול להיות שעדן – כאשר רמזתי במאמר קודם – הוא שם עברי קדמון לנמל האנגלי החשוב הזה, מוכח גם מהעובדה שלדברי נוסעים שונים היה מקום גן־העדן יותר קרוב לתימן – זאת אומרת לצפונה של עדן – מאשר למפרץ הים הפרסי, כאשר חשבו עד כה. דעת חוקרים אחדים היא, כי נהר פישון, הנזכר בספר “בראשית”, הוא אחד הנהרות הגדולים אשר זרמו במידבר ערב הדרומית ומימיהם דללו והכזיבו לאט לאט בחולותיו היבשים. עדן עצמה היתה לפיכך עיר־החוף של גן־העדן, ורק מהפכה נוראה של איזה הר־געש הפכה את חבל־אלוהים זה לחלקה שטנית, שיד האדם, מאז קין ועד היום הזה, סגלתה לאט־לאט למקום ישוב מוצלח, פחות או יותר.

בכלל, גם הים האדום וגם האוקינוס ההודי פזורים בהם שמות עבריים לרוב. הנה כי־כן, נמצא חצר־מוות (חצר־מאות, בערבית) ממזרח לעדן, ואולי גם בזה יש לראות סמיכות לחיים שבעדן עצמה, למרות הפיכתה הטבעית. בים־סוף אנו מוצאים את האי סנפיר במבוא מפרץ אילת. מדין היא בצפון חיג’אז ולא רחוק ממנה, בעבר המצרי, מזדקר צוק גדול לתוך הים, הוא צור אלבא שמובנו, לדעתי, “אל בא” למקום הזה. תימן הוא שם עברי, ש“ימן” הערבית רק נגזרה ממנו, והאי פרים, אשר בו דובר למכביר באחת מאגרותי הקודמות, מובנו פרי־ים בכיווצו הלשוני כמובן. באריתריאה האיטלקית יש מחוז ליד הים בשם דנכלי, ויש לבארו כצרוף מהשמות “דן” ו“כלא”, היות וכל הנוף הזה הוא “כלא” אמיתי לבני־האדם הנתונים בו בצרה רבה תמיד, מפאת מדבריותו האיומה, ובני השבט הימי דן הם אשר עברו כאן לראשונה, כנראה, ונמל “אזב” היא אכזב, כמו אכזיב הארץ־ישראלית בים התיכון.

אפס, היפה מכל בכל הנקודות, ששמן העברי נשאר עד היום לזכרון, הוא אותו צוק־מגור הידוע היום לכל יורדי הים בשם כף־גרדפויי. ממול לכף זה נטרפה לפני כשנה האוניה הצרפתית “פיליפאר”, ומיספר האוניות הנפגעות בסערת מימיו שנה־שנה הוא עצום. והנה ברור הדבר לכל מבין, כי השם גרדפויי אינו שם אפריקי. זהו שם איטלקי עתיק, אשר ניתן לכף זה על ידי הוונציאנים, כנראה, ומובנו “היזהר וברח!” ואכן, כל האוניות, וגם אוניתנו אנו בתוכן, נזהרות מפניו למאוד ואין אחת מהן המעיזה לגשת אליו אף בימי שקט ימי מלא. מה היה שמו של כף זה לפני הינתן לו השם האיטלקי – ומענין הדבר כי איטליה היא הרודה בו כיום הזה והמחזיקה בו מגדלור נוצץ המאיר למרחקים – זוהי, כמובן, השאלה!

לאושרנו נתן לנו רב־החובל האנגלי אשר לאונייתנו את התשובה ניצחת לכך. במפות האדמירליות הבריטית, שהן הכי טובות במפות העולם לנוסעי ים ואפילו מלחי הגרמנים משתמשים עד היום רק בהן – מציין אחד הדפים, המעביר לעינינו את מזרח אפריקה, את הכף הזה בשם ראס־אסר בערבית, וה“ס” מנוקדה בסגול לטינית. הביאור הוא, לדעתי – ורב־החובל מוצאו מתקבל על הדעת – ראש אשר, זאת אומרת השבט העברי, אשר היה עוסק בסחר ימי כדן וכזבולון שניהם. אחת ספינותיו של אשר הגיעה עד כאן. העלתה את אנשיה ליבשה למרות הים הסוער ותקרא למקום בשם ראש “אשר”, שמובנו גם ראש השבט הזה וראש האושר, המזל – כשם קייפ־טאון בדרום אפריקה (קייפ אוף גוד הופ!) – לבל ייבהלו יורדי־הים בהתקרבם אליו.

כמה מוזר תפגיש זה, אמנם, באותה אפריקה.

*

ולכל חבר ימי קדמוני זה, הכולל את ים־האדום, את מפרץ־עדן – הרחב כים אמיתי – את ים־ערב, את הים הפרסי ואת האוקינוס ההודי המחבר את הודו לכוש ולאפריקה המזרחית – קראו אבותינו, כידוע לכל דרדק בתוכנו, בשם אופיר.

אופיר לפנים, כתרשיש גם היא, היתה כמו “ליז־אמריק” אחר־כך. אבותינו הקדמונים היו קוראים לספינות הגדולות אשר חצו ימים נרחבים בשם “אוניות תרשיש”, כשם שהצרפתים והאנגלים קוראים לאוניותיהם הגדולות בשם “טרנסאטלנטיק”. בודאי היו לנו גם אוניות אופיר – “אופיריות” הייתי קורא להן היום באהבתי לחידושי מלים – כשם שהאמריקנים מכנים את אוניות האוקינוס השקט שלהם בשם “טראנס־פאסיפיק”. לעת עתה נסתפק כמובן ב“תיכוניות” קטנות וצנועות, אשר מהן תסתעפנה להבא “תרשישיותינו” ו“אופיריותינו” הגדולות והנאות. בכל אופן, זוהי תקוות זבולונינו החדישים מזה כבר חצי יובל שנים.

ובאופיר נרחבה זאת – אשר נתנה את שמה אחר־כך לאפריקה (“אופיריקה”, כאשר העירותי לפני כך), נפגשים אנחנו באי גדול, אי שומם למאוד, שהאנגלים לכדוהו יען לא היה עם אחר אשר רצה בו. אי זה – הרחב בשטחו כסיציליה, כמעט, ניקרא בפי האנגלים והערבים בשם “סוקוטרה”, ונוטה הייתי לראות גם בו שם עברי קדמון ומורכב: " סעוקוטרה" – זאת אומרת “סעו לעומת הקוטר”, הלא הוא קו־המשוה הקרוב אליו מאוד. אם כה ואם כה, דבר אחד ברור למדי והוא, כי אי כביר זה, שגובה הרריו מגיע לכמה אלפי מטרים ושידים אמונות יכולות היו להופכו לגן־עדן, בהיותו מוקף כולו ים־ברכה, משמש היום בעיני האנגלים, רק מחסום ל“מונסון” ההודי המפחיד, הוא הרוח האוקינוסי הנורא הטורף אוניות גדולות וקטנות בפתאומיות מפליצה. המקרה רצה אמנם כי “מונסון” זה, המגיע לתוקפו הגדול בחודשי יוני ויולי, יתקוף את אוניתנו דוקא בשלהי אוגוסט. מבלי שנחכה לו כל עיקר – בעדן הבטיחונו כי ה“מונסון” האחרון נשב בה רק לפני ימים מועטים – חבט בנו לפתע רוח קר בקרבת אותו “ראש אשר”, שבו דברנו לעיל. חשבנו לראשונה, כי זו היתה רק חבטה מקרית קלה, ללא כל תוצאה. אבל טעינו, והמהנדס הראשי אשר לאניה לחש באזני – לבלתי תשמע רעייתי ותחרד – כי המחול החל שוב. ברגעים מעטים התכבשו המים ל“כבשים” לרוב וקצף הרוח הלך ויגדל. בעוד שעה נחרש הים גבעות ובקעות, שגובהן של הראשונות הגיע לחמישה־עשר מטר ועומקן של האחרות לפעמים עד עשרים. ה“ברדין” (זה שמה של ספינתנו), ה“מחזיקה” את עצמה בכל הימים והאוקינוסים בהצלחה רבה, הרגישה לפתע כי “חולה” היא, חרטומה התנעץ בשברירי המים פעם אחר פעם ברעש מחריד ובאחוריה “התגלגל ה”חרגול" (" פרופיליר") ממעל לגלים וירעיד את כל גוף האוניה ברעד־זוועה.

עוד הנוסעים והנוסעות, ביחוד, מנסים למצוא מפלט מזעף האוקינוס ב“מונסונו” זה הפתאומי, ויימלטו רובם לתאיהם – והנה גל עצום משמאל לסיפון התחתון וכובד מימיו מציף את הכסאות והשולחנות אשר בדרכו וגורף חלק מהם הימה. ארבעה מהנוסעים מוגרו ארצה ושנים מה נפצעו פצעים אנושים, ובמהרי אל מקום המחזה נתקלתי במלחים אשר סגרו בחיפזון את כל אשנבי התאים מפחד פן יתפרצו המים לתוכם. בנסיעה הקודמת – הצהיר לי אחד מהם – היה ה“מונסון” חרוני כל־כך, שאחד המלחים נסחף אל תוך המצלות וכל המאמצים למצאו עלו בתוהו.

בצהרים עלו הגלים עד לגובה כזה – כשלושים מטר – שהאוניה היתה מאז רק מישחק להם ותרחף עליה סכנת כליון. אז יקח רב החובלים, זה מלך הספינה בשעות־סכנה, את הדברים בידיו ויחליט להחליף את דרכו מצפון לאותו אי־סוקוטרה (סעו־קוטרה), שהרריו הנישאים חוסמים את דרך הרוח הבא. מדרום. וראו זה פלא: רק החל האוניה לחתור אל עומת האי הגדול, וישתקטו הגלים לאט לאט ואם כי חמרמר הים עוד שעתיים ארוכות, הרי הגענו בערב לכף היותר רם שלאי הנפלא, וכל הנוסעות והנוסעים יכלו לרדת אל חדר האוכל כדי לסעוד את לבם. מה רבה היתה תודתנו אז לרב חובלנו, ורבים מאתנו הרימו את כוסות יינם לכבודו. זה היה ליל־רננות, ומעל הסיפון העליון הצטחקנו עם הירח בתשעה לילותיו ותידד שנתנו עד ליותר מחצות הלילה. גם סרט ראינועי ניתן לנו על ידי המפקד לאות שמחה.

אך לא לעולם חוסן, והאי עם כל גודלו והגנתו הגיש לנו, בשעות הצהרים ליום המחרת, את קצה הרריו הנמוכים יותר. עוד שעה, והרוח החלה לזמזם באזנינו תחילה זמזום לא מרגיז ביותר. לאט־לאט גדל כחה, התרומם קולה, הסתבכה דרכה ובשעת התה חרדו אלינו משברים קצוּפים, שעשו את משברי אתמול למקלחת־ברכה. ספינתנו עלתה ותרד, ירדה ותעל כסירה קטנה באגם טבריה ביום זעפו. לרגע הקיפה חרדה את כל הנוסעים כולם, כי מכל צד רצו המלחים עם חבלים בידיהם, ושומרי תאינו שאלונו אם חגורות־ההצלה שלנו נמצאות במקומן. לאושרנו, היה זה רק תרגיל־נסיון, כי לדברי רב־החובלים לא יארע כל רע לאוניתנו ב“מונסון ממוצע” אשר כזה.

“מונסון ממוצע”. מהו אם כן “מונסון גדול”?

ואחד מקציני האוניה מתארו לפנינו כרוח אמריני המהרס כל אשר על דרכו, בהודו, באפריקה, בפרס – מאות ואלפי בתים נחרבים מתוקפו. כל סירה, כל דוגית שלא נמלטה על נפשה צוללת לתהומות, ואוניות־הקיטור הקטנות נשברות או נגררות בכוח הגלים ימים וימים עדי התנפצם על צוקי הסלעים. חכמתם של מפקדי האוניות הגדולות בימים כאלה הוא ל“החתיר” אותן לזרמים המתחלפים, ל“זגזגן” אנה ואנה, להלאיטן ככל האפשר ועל הכל – להכין את הנצרך לשעות חירום. הנה ברגע זה אילחטו לנו ממרחק עשרים מיל, כי אוניה אחת – לא מסרו לנו את שמה – עולה באש, ומפקדה מבקש מכל האוניות שבאזור להצילה ממצוקתה. רוב הנוסעים אינם יודעים זאת, ורק ליחידי סגולה סיפר המפקד את הדבר בסוד, לבל תקום בהלה. מה יהיה אם לא יכבו את האש? וכיצד יצילו את אנשיה, אם גלי הים גבוהים כהרים וקצפם כסערת ים יפו ביום חורפי גועש?

והים מוסיף לסעור, לרעוש, לרתוח, לשרוק ולקלוח, וה“מונסון” מראה לנו את גבורתו הדרומית הפעם – כי יש גם “מונסון” צפוני – בהפילו על גבי אוניתנו סירה שלימה ממקומה, גם מעשנת ברזל נעקרה ממקומה ופרחה, ואחד הנוסעים נפל בחדר הקבלה על פני המפתן וישבור את רגלו. המסכן הושכב בבית־החולים הספינתי בקרבת גופתו של נוסע אחר אשר מת לפני שעות אחדות, ובטרם יחל הלילה יורידוהו לקבורות בלב־ים…

הייפלא אם במצב זה תקפה עצבנות אל־שניה את רוב הנוסעות והנוסעים. חיוורון המוות על פני רבים והחשש פן לא תעמוד אוניתנו בנסיונה, על אף הבטחות רב־חובלה., גדל מרגע לרגע. קול מפץ בחדר המכונות הוסיף על האנדרלמוסיה, ואם־כי נודע כי זו היתה רק “קפיצת” דוד קיטור, לא נחו הרוחות – רוחות הנוסעים ורוחות הים אף הם.

ויעבור גם הלילה השלישי למונסון, ובשעת כותבי את השורות האלו, עוד אוניתנו רועדת, טורדת, יורדת ועולה, מורדת וצועדת, חורשת ורועשת, בועטת וטופפת, נודדת ומועדת, חורקת וכועסת לבלי די.

מה יהא סופה, אלוהים? מתי תבוא לה תשועתה מזה ה“מונסון” ההודי, שלא ראיתי לתורף דומה לו אף בקרחוני האוקינוס האטלנטי?

מה מבינים אנחנו אותך, בימים קשים אלה, משורר התהילים?…

אך, ברוך ה'! הקץ הנהו בא. עוד הקצף קוצף והגלים מתגלגלים, עוד הרוח יפוח והאויר המחויר כל פנים – והנה, במערב, שם, שם, נסכה החרסה על־פני האופקים את ורדי קרניה הענוגים, ויודעי הים אומרים כי זהו אות להשקטת היסודות במטה וגם במעל.

ונדמה – אם גם לא אמת הדבר עדיין – כי נשתברו ה“כבשים” לרסיסים וכי התפתחו ה“גבעות” בגובהן עם ה“בקעות” בעומקן. ונדמה, כי האוניה אינה מחרטמת כל־כך בפניה ואינה מזדנקת כל־כך באחוריה, ונדמה כי מחל עלינו אלוהי הרוחות, וכי תש כוחו של ה“מונסון” באפס יכולתו רבת הימים והלילות. האיש המת, אשר הושלך לגלים בליל אתמול – כיונה לפנים, בהזדרקו ללוע הדג – הוא־הוא אולי אשר פעל את הנס הגדול…

בהעלם השמש כליל – וממולה בהיראות הירח כמעט עגול – מתכסים הגלים המוקטנים ברפי כסף, מזעזעים ומתגנדרים. בדמדומי ערב־קסמים זה שואל אני את עצמי: באופי אל־גבולי כמעט זה, עם מרחקי הודו הצרפתית וההולנדית עוד בלתי ידועים לעולם העתיק, עם אוסטרליה כולה חלום של נבכי האין־סוף ואמריקה אף לא ידועה לאירופה היותר קדמונית – כיצד יכלו אבותינו אנו להריץ אליו את ספינותיהם בקביעות ובהתמדה כל־כך? כיצד מספר לנו תנ"כנו את דבר מסעותיהן של ספינות שלמה אחת לשלוש שנים. בלי קיטור ובלי חשמל, בלי מצפן ובלי כל יצירות המדע, עם כל העושר והדובא אשר הביאו אתן מארצות הזהב והקופים, הפילים והשנהבים, האלמוגים וכל מרקחי המזרח הרחוק? כיצד יכלו ביחוד לשלוט במימיו הסוערים וברוחותיו המנפצים – ימי־ערב, פרס והודו עם “מונסוניהם” המתחלפים?

הביאור לזה הוא כפול:

א. כי, כצורים וכצידונים אחיהם היו גם אבותינו ימאים מלאי עוז ומרץ, יורדי־ים ממדרגה ראשונה – אמת שהייתי אני הראשון להכריז עליה בניגוד לדעתם של כל שוללינו הימיים, בין בקרב עמנו ובין בקרב הגויים.

ב. כי ימאינו הקדמונים היו נוהגים, במסעותיהם האופיריים, לנסוע לאורך החופים, מנמל לנמל, מכף לכף, ממפרץ למפרץ, מים לים, בכל מקום עשו ימים רבים, שבוע לפעמים גם ירח שלם. הם היו בוחרים ימי־שקט, רוחות מסייעות, גלי זרם ידועים, פגישות עם אוניות אחרות לשם אורחות בצוותא חדא – כהודאת ספרי־הקודש ביחס לצורים ולצידונים.

זה היה סוד הצלחתם בעבר, ואם גם היום – מודה רב חובלנו בכבודו ובעצמו – יש אשר מפרשיות אנגליות הולכות לאוסטרליה וחוזרות ללונדון בשמונה־עשר חודש – מה הפלא בשלוש שנות ספינותיו של שלמה ואַבים מן בנו?

המגמה היא עכשיו רק אחת – לחדש את ימי אופיר.

כי גם לנו הוא אופיר לא פחות מאשר ליאפאנים, לסינים, להודים, לפרסים, לערבים ולמצרים!

בהתאופרותנו תפארתנו הימית להבא!

ד“ה, י”ג בחשון תרצ"ה – 22.10.1934

---

בביתו של סר דוד עזרא

מאת

איתמר בן־אב"י

לא רציתי לצאת את כלכותה, בדרכי לבירת בורמה העצמאית, היא רנגון, בטרם נעניתי להזמנתם של הגדולים והמפורסמים ליהודי הודו, סר דויד וליידי עזרא, לסעוד על שולחנם אחר תפילת הפורים בבית־הכנסת המקומי הגדול.

זהו בנין ענקי, בנוי בטוב־טעם מזרחי־אירופי, ובמידה ידועה יכול הוא להתחרות, מצד קישוטו הפנימי, בבית־הכנסת הידוע של רומא. סר דויד עזרא, הדומה כל־כך בקלסתרו לראש הווזרה הספרדית, אלסנדרו לירו, קרא מתוך מגילה עתיקת יומין בת מאות שנים, והמגילה אשר מסרה לידי נכתבה לדבריו בפרס עצמה, על קלף צהוב ונהדר, שכל אות ותג אשר בו, בצורתם המיוחדת, העבירו לפני עיני, כמו חיים, את אחשוורוש ואת אסתר, את מרדכי גם את המן ועשרת בניו, ובבטאי את שמותיהם של אלה אחד־אחד לא ידעתי התאפקות וארעיש גם אנוכי את רעשני האדום בצוותא־חדא עם כל שאר המתפללים – מאות אחדות לפחות, ביום ששון זה לישראל בכל אפסי הגולה.

עם גמר התפילה, העבירני סר דויד עזרא לתא המיוחד שמאחורי הארון, ובו שבעים ספרי־תורה לכל מידותיהם, צורותיהם וסגולותיהם, ועשרים מספרים אלה במסגרותיהם הכסופות וברימוניהם הזהובים, ניתנו לבית־הכנסת במתנה על־ידי משפחת עזרא בכבודה ובעצמה. האחד מהם, היקר מכולם, גם העתיק אשר בהם, נאמד היום באלף לירות לפחות.

– מדוע לא ישלחנו ארצה־ישראל, סר דויד?

– עשה נעשה זאת – ענה במרירות עצורה – כשארץ־ישראל זאת תהא זכאית לכך.

אז אתאר לפניו את התנועה הרבה להתחדשות מסורתנו על אדמת אבות, את הציפיה הרבה לכינוס סנהדרין גדול בציון המחוייה, את הגעגועים העמוקים לימים המזהירים אשר בהם ישלחו כל בתי־הכנסת מכל קצווי־הגולה – חמישים אלף במספרם – את היפות לפרוכותיהם, את העשירות למנורותיהם, את היקרות לאבניהן – אבני־בנין לכל צורותיהן וגווניהן – לשם הקמת כנסת־הכנסיות, איתנה ומוצקה לאומה העברית על הגבוה בהררי ירושלים, להיותה צופיה בתפארתה על כל הסביבה הקוסמה, עם ארמונות לא־לנו עד היום הזה.

– לכנסת אשר כזאת – קרא האיש בדבקות כמעט קנאית – ינתן גם החלק הגדול ביותר מרכושי, אדוני.

וחבל, חבל אמנם שאין רב בקרבנו, מנהיג דתי גדול־חזון ואביר־הפעולה, להטות אליו בכיוון הנזכר, לא רק את סר דויד הכלכותאי, עם יהדותו הנאצלה, בלתי־אם את אלפי עמיתיו לרכוש ולדעה, בכל מדינות הגולה המסועפת, המוכנים לפתוח לרווחה את כיסיהם המלאים למפעל אראלי כזה בארצנו.

*

את סעודת הפורים סעדתי, כמובן, בביתם של סר דויד וליידי עזרא – ארמון אמיתי בליבה של הקריה הגדולה, עם גן עצום מסביב לו, שגברת הבית הפכתו לביבר קטן במאות עופותיו, בחסידותיו ורפות־העכברים, בצבאיו מסועפי־הקרנים ובאילותיו דקות־הרגלים, בצבי הענקי והזקן, שליד בן שבע רוכב על גבו יום־יום שעה קלה, בזוג טווסיו הנהדרים ממרחקי גיניאה החדשה. בגאווה מיוחדת מרמזת ליידי עזרא לעוף נדיר מאוד הנרא בשם “ציפור־גן־עדן” – כה מגוונות נוצותיו ומתמיה קולו הצורח בצריחות עורב פשוט ורגיל. אך הנה שורקת בעלת־הבית שריקה קלה, ומכלובו המוזהב פוצח פתאום זמיר קטן וחביב בזימרת־חן שלא האזנתי לכמותה בכל ימי חיי.

– אה, אילו יכלה להעביר ליידי עזרא את ביברה זה לתל־אביב או לחיפה! ועיניה החולמות, מתחת לעטרת שערות מכסיפות המכסות את מצחה, מביעות תקוה גם רצון.

אז ישבנו כולנו ליד השולחן הגדול באולם המרכזי לבנין הנהדר, אשר כל כותל מכתליו עמוס תמונות ושטיחים שאין ערוך לאומנותם ולמחירם גם יחד. סר דויד מקדש על היין וארבעה משרתים הודים, כבימי סעדיה גאון בבבל, מגישים לאורחים אשר הוזמנו לכבודי בערב ההוא, את עשרים המאכלים השונים בלוויית יינות ומשקאות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב. סר דויד וליידי עזרא מדברים עברית, והם מעלים על זכרונם את ימי ביקוריהם בארצנו לפני כמה וכמה שנים. השיחות נמשכות, הויכוחים מתלהטים, ולצפצוף הזמיר אשר הבליט כל־כך את כשרונו בליל פורים זה, הובעה לא רק התקוה, אלא גם האמונה לביקור מחודש וממושך, לביקור מסורתי ומעשי כאחד, בגבולות הבית הלאומי.

– לא לשנה הבאה בירושלים, סר דויד וליידי עזרא, בלתי־אם לשנה הזאת.

– אמן – ענו שניהם, וארבעים האורחים גם הם.

ואם בבואם אלינו היווכח ייווכחו כי לא סיפורי־בדים סיפרנו להם על שיא התפתחותנו בארץ חלומותינו – לנו תהיה הודו היהודית, בכל אשר נשאר לה עוד מעורה ומיהדותה הקודמות. זהו בטחוני הגמור כתוצאה משהותי זאת בבומבי ובכלכותה.

*

והנה אני על גב־הספינה שוב.

ספינה קטנה בערך, בת ארבעת אלפי טובות המשמשת רק לקו קטן אחד, קו כלכותה־רנגון, מרחק ארבעים שעה בים. ובאור ליום חם ומחניק הגענו לבירת המדינה החדשה, שנקרעה מעל הודו השנה, כאשר נקרע עבר־הירדן מעל ארץ־ישראל לפני מעט יותר מעשר שנים – ברצונה של אנגליה, כמובן, גם כאן.

האפתעה הראשונה לא היתה – כאשר ניבאו לי – הכנסת הבודהית הגדולה, בקובתה המחודדת והזהובה, על הרמה הנישאה לגבעות הסביבה, אלא קבלת־הפנים אשר נערכה לכבודי – ואני לא ידעתי את הדבר מראש – על־ידי באי־כוח “בני־ישראל” ברנגון זאת – אותם “בני־ישראל” המתיימרים, בצדק לדעתי, להיות צאצאי עשרת השבטים. עוד לא הספקתי להצעיד את רגלי על הרציף החדש והמרוחב, וכבר הסתער לקראתי אחד מנכבדיהם, עם מחרוזת־וורדים בידו, וישלשלנה על צוארי כמנהגם מימים קדמונים לכל הבא לבקרם מארץ־ישראל. זה עשרות שנים אמנם ש“בני־ישראל” אלה נלחמים לזכותם בקרב האומה העברית ודוקא ביום הגיעי לעיר הזאת היו הדברים יגעים ביניהם לבין ראשי העדה היהודית.

ד“ה, ט”ו בכסלו תרצ"ה – 22.11.1934

---

סינגפור – מפתח המזרח

מאת

איתמר בן־אב"י

– האריה! האריה! ברח־נא!

זה היה קול־הזוועה, אשר התמלט מפיו של אחד המאלאיים לחברו המבוהל בתוך יער עבות, לא רחוק משפת־הים, באי קטן ודל, במיצר סומאטרה, לפני כמאה שנה.

– “סינגא; פּוּרה!” – בשפה המאלאיית, כמובן.

ומבין העצים עתיקי־הימים, שעיני אדם בן־תרבות לא ראום אולי עד אז אף בחלום, יכול האיש האומלל, ערום ועריה לחזות, לראות במבט־חרדות כיצד זינק הלביא הנורא על טרפו, וישסעהו לקרעים בטרם יכול מישהו להחיש לו עזרה.

אפיזודה קטנה לכאורה, שהן לא הראשון וגם לא האחרון היה יליד־אסיה זה במלחמתו הנצחית נגד חיות־הבר והיער גם יחד. אלא שממרחק הגלים, על סיפון הספינה המזויינה בדגל בריטניה הגדולה לתורנה, עמד אמיר־הים האנגלי סר ג’ון ראפאלס, ויאזין לקול האזעקה הנזכרת. מיד הוריד האמיר אל שפת־הים סירת־שיט מהירה ומלחים אחדים ניסו לחדור אל היער העבות. אבל לשוא.

וכשחרדו המלחים אל המאלאי השני, אשר נשאר בחיים, החיוור כמת ורועד כציפור בפני עיט הממריא המרומים, גימגם לכל שאלותיהם פעם אחר פעם, רק את המלים המקוטעות:

– סינגא! פורה! סינגא פורה!

האריה! ברח־נא!

מכאן שם המקום הזה לדורות: סינגפור, בצורתו האנגלית המקוצרה.

*

אם אמיתית אגדה זאת ביחס לכינויה המקורי של הקריה הנפלאה, המעטירה כיום את שערי המזרח המרכזי, ואם לאו, הרי אמת אחת בולטת לעיני כל רואיה בודאות גמורה, והיא – כי אין כמקום הזה בכל מקומות העולם כעמדת־מפתח צבאית וימית, ודגל ג’ון־בול הוא המרחף על־פני מבצריה המרובים מאז התאחז בה סר ג’ון ראפאלס ועד היום הזה.

כשעברתי בתעלת־סואץ ופני מועדות לאוסטרליה דומה היה לי כי אין כתעלה לחשיבות אסטרטגית, מנקודת־מבט הקיסרות הבריטית, בהיותה המחברת את ים־התיכון לים־סוף ולע־ידי־כך את איי אנגליה לאחוזותיהם בהודו ובסין.

כשהגעתי לעדן, במבוא האוקינוס ההודי, האמנתי לרגע, בכל־אופן, כי נמל זה בשערי ערב הדרומית, עם תוספת האי פרים במרחק מאה פרסאות ממנו, חשוב עוד יותר לתחבורת בריטניה הגדולה במדינות הים, ואשווה אותה לגיברלטאר האירופית, ממול לסיטה ולטנג’ר המרוקאיות.

כשביקרתי בסלעי הונג־קונג, ועיני מסתכלות בסלע העיקרי הדומה כל־כך לראש הכרמל במפרץ חיפה, נטיתי להאמין כי טעיתי בחשבונותי עד כה וכי הגיברלטר של אסיה כולה היא נקודה סינית זאת בכל הדרה, יפעתה ועוזה.

אפס, מה כל אלה ביחס לסינגפור, רבתי באיים – סינגפור, שהאנגלים הפכוה במאה שנים לכל היותר לאחת הערים היותר הומיות בעולם כולו ולמפתחו האמיתי של אלבין הגאה.

זה כבר שעות אחדות שספינתנו ההולנדית חותרת אל האי הקטן בערך (כמה מאות קילומטרים מרובעים, זאת אומרת פחות מאי סנפיר שלנו במבוא מפרץ אילת!) שבדרומיתו הוקמה תחנה מלחמתית זאת על בסיס תכנית מחושבת מראש.

השעה חמש בבוקר, עם אור האשמורת מווריד את כל הסביבה בכתמי־ורדים ללא־גבול ורוח צח שפיים מלטפת את פנינו בנועם מיוחד. יחד אתנו, מאחורינו גם לפנינו, ספינות ללא־מספר, גדולות וקטנות, הללו מתחרות אתנו כדי להגיע אל תוך הנמל רגע אחד קודם, והללו רוגעות לרוח היום הקרב. גם דוגיות, גוליות, תורניות ומפרשיות שחומות ואדומות, ומדריכים קטנים וגדולים בשריקותיהם המרגיזות, רפסודות רחבות ואיתנות מלאות אדם וסחורה; דוברות צרות ומהירות מגזעי עצים מהודקים אלה לאלה ומשוטיות סתם, שרק איש אחד יכול להתכנס בהן לשם מישחק, וכלי־גומא אף הם. בפעם הראשונה הבינותי כאן את מובנו של המונח הנפלא הלזה – מספר ישעיהו. שכולם עשויים קנים ומחצלות, והפלא הוא לראותם שטים על פני המים בבטחון מפתיע ומצהיל כאחת. לא, מאז החילותי לרדת במים רבים, מאז ביקרתי במיפרצים, בימים ובאוקינוסים לא אזכור כי ראיתי מצע־תרנים שכזה, לא אזכור כי נפגשתי בתנועה דומה לזו על פני מים רבים.

משק־קצף סואן המלבין את התכלת הנרחבת בקוים־קוים, שורות־שורות, זרמים־זרמים, ללא הפוגות. כנפי ברבורים מלאכותיים אינן יודעות מנוח יומם ולילה.

אכן, לכרך היושב על המים ממש אנחנו חותרים לאט־לאט. הכרך הימי ב“הא” הידיעה.

*

תחילת הבנין לא היתה קלה ביותר.

המאלאיים, אשר הובאו לאי הזה ממדינת ז’והור הקרובה, בצפון, כילידי יאבה, באלי, וכל האיים המיושבים על־ידי גזע עצל זה, לא התייחסו בחיבה יתירה למרכז הבריטי החדש. ראו האנגלים כי אין תקוה להם מהילידים, וניצנץ רעיון פתאומי בראשם: למה לא יביאו למקום הזה סינים? הן ידועים היו אלה, מהנסיונות השונים באי ציילון ובכמה מערי הודו, כי אין כמותם לצייתנות, לרצון העבודה ולהבנת סוד הקימוץ והריכוז. התוצאה: בפחות מעשר שנים נוצרה עיר שלימה, והיום מונים הסינים באי סינגפור שמונים אחוז מהאוכלוסיה. כבערי אי־הצלב, כברוב הקריות המסחריות ביאבה ובסומאטרה ועוד יותר מכך בהרבה – הכל כאן בידי הסינים, למן שרוך ועד נעל. המאלאיי מסתפק בחיי יום־יום, בעגלונות פעוטה, בעבודת־שירות זולה, בשיט ימי. החנויות, המחסנים, המספרות, החליפין, המרקחאות, בתי־הקהווה ומקומות התענוגים, הראינועים והקולנועים, אף בתי־השדה וארמונות העשירים – הכל, הכל סיני, מאה פעמים סיני, אלף פעמים סיני. מצד זה אין כל הבדל, למשל, בין הונג־קונג וסינגפור, אותו מראה חיצוני, עם אותן אותיות־קעקע, וראש העיר עצמו סיני גם הוא.

רושם בלתי־נעים זה – הן לעיר מאלאית באנו ולחיים מאלאיים התגעגענו – מתרכך במידה רבה על־ידי הסביבה העשירה בטבעה. האקלים נחמד. אם בבאטאביה ובסוראבאיה נחנקנו מעוצמת החום הלח והטחוב, הרי כאן ריחפו רוחות קלים יום־יום והדרכים היפות מוליכות לכל פינות האי עודן עטורות יערים וחורשות, גנים וגינות, פרדסים ובוסתנים, דשאים ומירקים, נחלים, מעיינות ואגמים, הנותנים למקום חן מיוחד.

בדרך צחוק העירותי לידידים, אשר הראוני את כל מחבואי האי ומוצאותיו, כי אף אם לא הייתי מסכים לבלות את מרבית ימי באיי ההולנדים, או אפילו בהונג־קונג ובשנגהאי, הרי כאן יכול הייתי להשלים עם אפשרות של ישיבת־קבע לכמה ירחים בשנה. אכן, גם כאן החיים יותר מדי בנוסח האנגלי, בתי־הקהווה מועטים, תענוגי הלילה מצומצמים, התנועה הרוחנית קרובה לאפס. אף־על־פי־כן, יש לה לעיר זאת חזות של קריה עולמית, של סוחרת־עמים, של מרכז מתהווה, של מפתן אירופי במשמעות זו או אחרת. קפיצה קלה מכאן מערבה (ארבעה ימים בספינה, יומים באוירון) ואתה בהודו, וקפיצה קצת יותר ארוכה, ואתה כבר בשערי ארופה עצמה. עתוני העמים האירופיים מגיעים לכאן בפחות משבועיים. העתונים האנגלים יותר מפותחים. האופקים יותר רחבים, ומה שחשוב ביותר הוא כי כאן, יותר מכל עיר אחרת בכל רחבי אסיה כולה – נפגשים מאות ואלפים מבני כל העמים, ומבני אירופה ואסיה המערבית ביחוד. ארמנים רבים עשו את עושרם במקום הזה. ליוונים פה מועדון וספריה. ההולנדים, הצרפתים, הפורטוגזים, הגרמנים והאיטלקים, וגם ספרדים ואמריקנים, עוסקים בכל אשר יבוא לידיהם – למרות התחרות היאפאנים במסחר והסינים בכל מקצועות החיים. זהו מרכז לרופאים טובים, לרופאי שיניים, למהנדסים, לאדריכלים, ושנים מיהודי גרמניה, אשר היו עובדים אצל “סימנס” בברלין, מצאו באי הזה ברכה רבה בעבודתם החדשה. בכלל ליהודים כאן טוב, מצבם נוח ואפשרויותיהם מרובות. אחד מהם הוא ארץ־ישראלי, ציוני נלהב, עם משפחתו המדברת עברית והחולמת על חזרה קרובה למולדת. הוא הקים בית־חרושת גדול ומשוכלל. אחר, יליד צפת, מנהל בית־מלון. יהודי מליטא הוא בעל בית־המסחר היותר גדול בכל העיר, ויהודי מאוסטריה סוחר המשקפיים המבוקש ביותר. ואם אמנם נכון הדבר כי ערבים מחצרמוות הם העשירים אולי בין בעלי־הבתים כאן, יותר אפילו מהסינים עצמם, הרי גדול מספר יהודי בגדאד שרכושם בבנינים מגיע למאות אלפי לירות.

מובן הדבר מאליו, כי בתנאים אלה יש לציונות בעיר זאת מהלכים מאז ומתמיד, ובהגיע לכאן ד"ר שיין, אחד המזהירים לתועמלני הציונות, עלה בידו להתרים את יהודי המקום יותר מאלף לירות על־נקלה, עם־כל־זה, אין אחד מבני עמנו מרגיש את עצמו מובטח לימי העתיד בקריה הזאת, והמעולים שבהם מתעתדים ברצינות לעלות ארצה־ישראל.

*

בימים המעטים אשר עשיתי בסינגפור רעשו אזרחיה בלל מאמרים סוערים אשר נכתבו כנגדה בעתונו הגדול של לורד רותרמיר, עורך ה“דיילי־מייל” הלונדוני. האדון פרייס, השייך לחבורת הכתבים היותר מפורסמים באנגליה, הוא־הוא אשר עורר את הסערה. לדעתו, אין כל יכולת להפוך את האי הזה לגיברלטר אמיתי, וכל הכסף אשר הוצא עליו עד היום (יותר מעשרים מיליון לירות) הלך לאבדון. רבים הם האנגלים החושבים כמוהו, ועצתו לאנגליה היא, שיושם קץ לזיוּן מבצרי סינגפור ולחימושה הימי, היות ואין ספק לדידו כי יאפאן תלגוד באחת השנים הקרובות את כל איי ההולנדים, ואת סומאטרה, מול סינגפור, בתוכם. מה תועלת אז בנקודה קטנה זאת – הוא טוען – שהיאפאנים יסתערו עליה בלי כל קושי מיוחד?

אפס, לאושרה של בריטניה הגדולה נהפכה בקורתו זו החריפה של העתונאי האנגלי ל“סערה בצלוחית של מים”, וייתכן אפילו כי בקורת זאת גרמה לתגבורת התעמולה בלונדון לטובת ביצורה של סינגפור. כפי שמודיעים מהבירה הבריטית היום, בקולמבו, שבה אני כותב את שורותי אלו, התכנסה ווזרת מקדונלד לישיבה תכופה, שבה דנו במאמרי האדון פרייס, ויחליטו פה־אחד להפריך את נימוקיו וגם להמשיך את הזיוּן המקומי ביתק־תוקף וביתר־עוז. עוד ארבעה מיליוני לירות יוצאו בחמש השנים הבאות להעמקת הנמל, ליצירת נמל צבאי צדדי ולהכפלת תחנות האוירונים. ויש האומרים, כי בין המעניקים מכספם למלאכת־ענקים זאת – גם הולנד, בסתר כמובן, בהיותה מעונינת מאוד שסינגפור תישאר מיבצר אנגלי אדיר על דרך הים לאחוזותיה הפרוזות.

אם יש אמת ב“אמירה” זאת – אין עוד כל צל של פקפוק בעצם העובדה כי אנגליה, ברובה המכריע, לא תוותר על סינגפור וכי האנגלים יכולים להדוף כל התקפה ימית או יבשתית מצד איזו מעצמה שהיא, ואף אם תהיה זאת יאפאן בעצמה.

־כאן אני, וכאן אשאר! – היו הצרפתים אומרים ביחס לקורסיקה, מאז נפוליון הגדול.

“כאן הנני וכאן אשאר” – אומרת אנגליה גם היא ביחס לסינגפור.

וכל עוד שולטת אנגליה זאת בגלי הימים והאוקינוסים, מיהו אשר ירהיב עוז להמרות את פיה?

ד“ה, כ”ה באייר תרצ"ה – 28.5.1935

---

לא, אין זו יאפאן!

מאת

איתמר בן־אב"י

הוי, למה פגעת בי, האכזבה?

כי עוד בעיר קוּבּה, הנמל היותר גדול ליאפאן החדישה, היה הרושם הראשון מצמית מכל צד. אין דבר אחד המבדילו למשל מנמל מרסיליה הצרפתית, או מגינואה האיטלקית – הייתי אומר כמעט אפילו מחיפה שלנו, ביחס לחיצוניותה, כמובן. אותם מעגנים נוחים לספינות גדולות וקטנות, אותם רציפים נרחבים עם פסי־הברזל להעברת הנוסעים והנוסעות במהירות דייקנית, אותם המנופים החשמליים להטענת סחורות וגם לפריקתן המהירה. ועל הכל – אותו עשן כבד וטורד המקדיר את שמי הסביבה כולה אף ביום חמים זה לחורף היאפאני. עוד זאת: כאשר נעצרה אונייתנו הגדולה במעגנה הבטוח, התפרצו אליה כזאבים טורפים אותם בסלים מסומנים, אותם עמילים מתוחבלים, אותם חלפנים ותורגמנים, משרתי המלונות ופקידי המרדים, חבושים כולם כובעים מגוונים, אדומים לרוב ומכופתרים כמובן בכפתורי כסף, נחושת וזהב מלאכותי. הם מפטפטים אנגלית רצוצה ורסוקה ברובם המכריע, אך זולת עיניהם הצרות ופניהם הצהובות לא תבחין ביניהם ובין אספסוף דומה לו במצרים או בספרד, בתורכיה או בפורטוגל, ולא כלום. הם מבטיחים לך כל־טוב, אפס בהגיעת למלון האירופי המושלם, אשר אליו הובאת במכונית ה“טקסי” האמריקנית, יגידו לקיאוֹטוֹ, בירתה העתיקה של יאפאן, כשעה וחצי מכּאן, וביחוד לטוקיו, הבירה החדשה, כדי לראות את נשמת יאפאן האמיתית, ובהיות שרכבת מהירה יוצאת לטוקיו בחצות־היום, נמלט אני בשמחה רבה מהנמל הלזה גם מהמייתו מחרישת־האזנים.

*

בודאי: זעיר־פה וזעיר־שם מחזות הטבע נהדרים הם, אם־כי מעורפלים הם היום בעננים אפורים וגדולים. הנה שפת־האוקינוס וגליו הקוצפים בשאון מחריד, מעידים כי היטבתי לעשות בהמירי את אונייתי ברכבת הזאת. המפרצים המרובים חודרים עמוק־עמוק לתוך היבשה וסירות יאפאניות זעירות, גם מפרשיות ממוצעות בגודלן, מציירות במימיהם שובלי־מים לכל כנפי הסביבה. פתאום, מעם מדרון צר בערך, תוך חורשת ברושים ואשוחים, מופיע לעינינו שער אדום קטן, בנוי מעץ כולו, שהיאפאנים מביטים עליו ביראת־כבוד, בהיותו המבוא לבנין העיקרי אשר מאחוריו, אשר הוקם לזכרו של שינטוֹ, אבי האמונה המקומית הנפוצה ביותר בכל האיים האלה; ובאמת, מעבר לשער האדום הלזה אנו מגלים עוד מעט־קט את עצם הבנין, את בית־היראה, הבנוי בהנדסיות־המיוחדת, ואשר היאפאנים רואים בה מעין “ארון” במובנו העברי מימי משה, יהושע והשופטים.

עוד אני מסתכל במחזות המתחלפים הללו, ולקרוני נכנסה יאפאנית עטופה “קימונו” צודד־עינים ממש, ותסרוקתה הענקית מגלה לנו את עמדתה במיוחדת בחברה היאפאנית. זוהי “גיישה”, אותה “גיישה” מהוללת בפיות כל משוררי יאפאן עצמה, וגם בפי מעריציה מחוץ, ושסוליבן האנגלי העבירה לנו בצלילי מנגינתו המפורסמת. זוהי היאפאנית האמיתית הראשונה שאני נפגש בה, ולמרבית מזלי ישבה במושב אשר למולי וכל חיציה נטויים לקראתי. אודה ולא אבוש, כי בלעתיה בעיני ובגלל הסתכלותי ביצור הנפלא הלזה שכחתי לגמרי כי נוסע אני ברכבת החוצה את מיטב אזוריה של יאפאן ובהם – את הר־ההרים אשר ל“ממלכת השמש העולה”, הלא הוא פּוּז’י בפסגתו המכוסה שלג. לאושרי דאגה לכך שכנתי בתסרוקתה הידועה לקוראותי ולקוראי מציורי היאפאנים על כל מחיצותיהם, מניפותיהם וכוסותיהם, ויחד התבוננו אז אלמי־לשון אל חרמון זה בגירסתו היאפאנית. באשר אמנם, בדבר אחד – ורק אחד לדעתי – מובדל הוא לטובה מן החרמון שלנו, בזה שעומד הנהו מבודד כתבור בעמק־יזרעאל. לרגעים מספר רצתה שמש יאפאן להקסימנו כנראה עד היסוד, בהקרינה את ראש ההר המושלכ במיטב קרניה הוורודות, והמחזה היה אז מרהיב באמת.

*

אך ה“גיישה” שלי ירדה, לצערי הגדול, בתחנה הרביעית מאז עלותה לקרוני. החושך המתחיל בעונה זאת בשעה מוקדמת כיסה את פני הכל במעטהו השחור. רק מפעם לפעם ניגלו לעינינו, מתוך אורותיהם למאות, כפרים יאפאנים זעירים, ובינותיהם מבצבצת בכל חצי שעה או קצת יותר עיר יאפאנית ברחובותיה ההומים ובסמטאותיה המוארות בעששיות יאפאניות מנומרות־הגוונים. אני מתייחד בפינתי לבלתי ראות את העמיתים אשר בקרוני, אף לא את העלמות הלבושות כולן שמלות אירופיות ופרוות אמריקניות, לפי האופנה היותר אחרונה. הן לא לאלה תשוקתי, וכל מגמתי מתרכזת בחצות־הלילה, שבו אגיע סוף־סוף לבירה, אשר בה אראה, לדברי תורגמני, את יאפאן בכל יפעתה.

הנרדמתי? האם רק בהקיץ חלמתי?

בין כה וכה לא עבר זמן רב, וכבר הכריז הנהג בקול רונן את שם טוקיו הקרובה.

*

בטרם ידעתי מה נזדרקתי לתוך מכונית של אחד מבתי־המלון היותר גדולים לעיר הבירה – מלון “הקיסר”, בשמו המטרטר – ובמטר הסוחף, שירד ללא הפוגה, לא יכולתי כמובן לחשוב על טיול בעצם הלילה. השעה היתה מאוחרת, ורוב האורחים היו נתונים כולם בזרועות אלילת־התנומה. עשיתי כמותם, ואצלול בכרי מיטתי החמה.

התתואר דהימתי למחרת, כשדפק המשרת על דלת חדרי להגיש לי את תה־הבוקר – מים חמים ובלתי מסוּכּרים! – והוא אמר לי, בצרפתית פחות או יותר מובנה, כי שלג מכסה את הרחובות עד לברכים?

אינני יודע מדוע, אבל בעיני היה בדבר זה מעין עלבון לכל היקר לי. בשום אופן לא יכולתי להשלים עם מציאות טבעית זאת: שלג בטוקיו! אכן ידעתי, כי העיר הזאת נמצאת במעלה רומא האיטלקית, בערך, כי קרבתה לסיביריה המזרחית הטילה עליה אקלים חריף למדי. אף־על־פי־כן נהרס בי מיד דבר־מה, וחלומי היאפאני, אשר בו דיברתי לפני־כן, התמוטט עד תכלית. לא ככה שערתי את מרכזה של מדינת ה“מיקאדו”, ולבי הצטמק מאוד.

על צד האמת הגזים המשרת במקצת. השלג לא היה עמוק כל־כך, ובשעה שהחלטתי לצאת החוצה נימסו פתיתי השלג ומכונות העיריה טיהרו את הרחובות במידה מספיקה.

אפס, חד וחריף היה הרוח ורוב האנשים אשר נתקלתי בהם, מעטים במספרם, היו עטופים אדרות חמות, כברוסיה החורפית, ועל פניהם מסכות שחורות להגנה מפני הקור המגליד. פה ושם הופיעו מגררות וסוסיהן והצלו את אזני בצלילי פעמוניהם הזעירים. בקיצור – מחזה מוסקובי בכל משמעותו.

מאין לי ערדלים חדר הקור עד לשד עצמות רגלי, אך אני לא שעיתי לכך. החלטתי להמשיך את טיולי ויהי־מה. אמרתי לנסות ולמצוא משהו יאפאני בכל הרחובות אשר בהם עברתי. לשוא! אלמלא ידעתי כי בבירת יאפאן אנוכי הייתי נשבע, כי בפטרוגרד שמלפני המלחמה צועד הנני.אותה חד־גוניות בכל אשר תפנה. אותם הרחובות הארוכים והרחבים, אותם הבנינים הדומים לארמונות אף כשהם בסימטאות, אותן חשמליות אפילו בצלצולן הטורד. הנה ארמון אדום – עטור עמודים חומים, כארמונים של הצארים בימי זהרם – ואילו כאן זהו המשרד הראשי למשטרת היאפאנית, והנה גם גשר רחב, פשוט, רגיל, ללא כל צורה מיוחדה, על־פני נהר רחב־ידים המזכיר את ה“ניבה” הפטרוגראדית בחלקיה הצרים ביותר. רק השלטים מעל המחסנים באותיותיהם הסיניות לרוב אומרים לי, כי לא בבירה הרוסית הקודמת אני נמצא כיום הזה…

אף בלילה שלאחר היום הקר הלזה, עם רוחות יותר נוחות וחשמל המודעות הגדולות, בגווניהן השונים, מבצבץ מכל צד לבלי־הרף, הרושם הוא שטוקיו זאת יכלה להיעתק לארצות־הברית, לפרוסיה, לאוסטרליה הדרומית מבלי כל קושי מיותר. בתי־קולנוע לרוב, ותמונות הידועות לך מימים ימימה מרתיעות אותך לבלי היכנס אליהם: טרזן הקוף, צ’רלי צ’פלין, קינג־קונג, מחזות מכסיקאניים, דוגלאס פיירבנקס ומרי פיקפורד, נורמה שירר וגריטה גארבו. הקהל מצטופף לראות את התמונות האלו, והאולמים מלאים עד אפס מקום, ואחר־כך, שעה לפני חצות־הליל – מרוצה, מבוקה ומבולקה אל בתי הקפה והמסעדות, בנוסח אמריקני רובם. הנה למשל בית־אוכל אחד המכיל כאלפיים מקומות, והקהל שותה, מגרגר גזוז מכל המינים וגלידות בכל הצורות, וזולל עוגות ופרפראות, שוקולדים וסוכריות, ממתקים גם לחמניות. אי סימן, אי אות, אי שמץ למשהו יאפאני, לשמלה מקומית, לכובע או לחרב מימי־הביניים? העלמה המגישה לך עתונים, הנער המביא לך גביע שמפניה, הילד המנער מעליך את מעילך – כ“פיקולו” האיטלקי או כ“מסנג’ר־בוי” האנגלי הם כולם. ראש המלצרים לבוש שחורים והמבקרים מהחברה הגבוהה תוקעים את המונוקל בעינם השמאלית. הגבירות מתגנדרות בשמלותיהן אשר הובאו מפאריז, והמניפה האחת, בצורתה היאפאנית, אר גליתי באחת הפינות, מעל פני מטרונית מסורבלת ומגושמת, לא פעלה את פעולתה.

באויר מתמר עשן סיגארים וסיגריות והתזמורות מנגנות את ה“ג’אזים” הארגנטינים היותר אחרונים. הגברים דורשים “ויסקי עם סודה”, או בירה, הגברות טועמות “קואנטרו” או “קורסאו”, ול“סאקה” היאפאני – זו ה“וודקה” המקומית – אין שואל, אין לוקח.

וכשמחזירות המכוניות את הרבבות הללו לבתיהם אשר בסביבה או למלונותיהם אשר במרכז, דומה כאילו בלונדון או בניו־יורק, בפאריז או בברלין הם יושבים. ההשוואה הזאת חיה עוד יותר ובולטת עד לנקעה אמנם, בתוך הרכבות המרובות המלאות אדם.

אלילת האכזבה, הוי למה זה הממתיני?

*

לא, אין זו יאפאן!

בכל־אופן לא מה שראיתי עד כה, בשני הימים הראשונים לביקורי בארץ זאת – חלום־חלומותי מימי ילדותי.

אין זו יאפאן, כפי שקיויתיה ורציתיה.

אכן, אכזב אם אגיד כי אף בשני ימים אלה לא קלטתי פה ושם גם חיים יאפאניים, לא, אין זו יאפאן!

בכל־אופן לא מה שראיתי עד כה, בשני הימים הראשונים לביקורי בארץ זאת – חלום־חלומותי מימי ילדותי.

אין זו יאפאן, כפי שקיויתיה ורציתיה.

אכן, אכזב אם אגיד כי אף בשני ימים אלה לא קלטתי פה ושם גם חיים יאפאניים, בסימטאות הצדדיות ביוחד, ומחר יובילני אחד העתונאים היפאניים היותר מפורסמים למסעדה יאפאנית עתיקה שבה יהיה עלי לחלוץ את נעלי, לנעול קבקבים, לנוח על כרים ומחצלות, לקפל את רגלי ליד שולחן נמוך מאוד, לטעום עשרים ירקות גם אורז תפל בעזרת זוג קיסמים ארוכים, תחת המזלג האירופי.

אכזב אם אגיד, כי אין נסיונות לשמור על העבר, להילחם למסורת האבות, עד כמה שאפשר. הנה רואה אני בצידי הכתובות הסיניות גם כתובות יאפאניות, שצורתן דומה כל־כך לכתב הארמי שלנו, ואחד הסופרים אמר לי, כי אלו הן האותיות אשר הביאו אתם לכאן עשרת השבטים לפני אלפיים וחמש מאות שנה, היות ולדעתו, גם לדעת רבים אחרים, צאצאי השבטים האלה הם היאפאנים האמיתיים!

אבל, הנטיה בדרך־כלל היא התבוללות, טישטוש הצבע המקומי, הרצון להשתוות לאירופים ולאמריקנים, ככל האפשר.

־אין אנחנו מוכנים – העיר בן־לוויתי העתונאי הנזכר לעיל – להצטמצם בד' אמות של עברנו הדומם. אנו מבינים את צערם של לפקדיו הורן, של פייר לוטי, פו קלודל ודמיהם על מחיקת הכוון המקומי בערים הגדולות, ותדיר אפילו בכפרים הממוצעים. אפס, אין בדעתנו לקיים ביאפאן את מסורת העבר בלבד. היא צריכה ליהפך למדינה חדישה, אין בדעתנו לקיים ביאפאן את מסורת העבר בלבד. היא צריכה ליהפך למדינה חדישה, למעצמה אדירה, לארץ מתחרה בכל עם שאר ארצות העולם.

מדינה חדישה, מעצמה אדירה, ארץ מתחרה. אלו הן הסיסמאות. אלו הן המטרות.

אם נרצה בכך ואם לאו – זוהי יאפאן של ימינו.

ה“קימונו”, ה“גיישה”, ה“מיקאדו” יעבורו, יישארו רק זכרונות על נייר בלבד, רק חומר לתיאטרונים ולמלאכת־מחשבת.

חבל, אמנם.

אבל, הוא אשר אירע ברוסיה של פטר הגדול, בתורכיה של כמאל־פשה – אטאטורק בשמו החדש – ובפרס של ריזה־חאן. הוא אשר אירע לנו עצמנו, אנחנו בני יהודה הקדמונית, אשר אין זכר עוד לתלבושתנו, לעתיקותנו המיוחדת.

רחל ורבקה בעמק־יזרעאל אינן נושאות עוד את הכדים על שכמן ואינן משקות את גמלי רועינו, פועלינו ואיכרינו היום. בפתח־תקוה או בראשון־לציון, בנהלל או בנתניה – החשמל, השח־רחוק, הרדיו הם המכריעים את הכף בחיי יום־יום.

למה תדרוש מיאפאן אחרת? למה נבקש רק בה – כדברי העתונאי היאפאני – את העבר, את שדי־הקברות?

ד“ה, י”ז באדר ב' תרצ"ה – 22.3.1935

---

מחידושי־המילים של בן־אב"י שבאו בספר זה

מאת

איתמר בן־אב"י

איוֹן – אי קטן

אַל־עוֹלוּת – בלי עול, עצמאות

אירעון – אינצידנט

אמיר־הים – אדמירל

בדרך יצרית – אינסטינקטיבית

בריתיה – פדרציה

גמש, התגמש – פועל מן השם גמישות

דהימה – תדהמה

דוֹריי – בעל חשיבות לדורות (מלשון “דור”)

היזדורי – היסטורי

הסתלחות – סלחנות הדדית

השהיד – העיד (“שהדי במרומים”)

התהבנות – הבנה הדדית

התהמנות – התנהגות זולה, וולגארית

התלאֵם – ליהפך ללאום, לנכס לאומי

התלייל – למצוא מקלט לילה

התרעה – בקול תרועה, במחיאות־כפיים סואנות

וזרה – מיניסטריון, ממשלה

וזיר – שר

זהבית (או תפוז) – תפוח־זהב

יהודאי – אזרח יהודה העצמאית

יעורת – חורשה

ישבנות – קולוניזציה

כנסיה – קונגרס

לאוּט – איטי

לחיש – נמוך־קול (מלשון “לחש”)

לעלן – נייטרלי (“לא עם לא נגד”, מחידושי אליעזר בן־יהודה)

מאוֹן – מאה שנה

מאחדה – קואליציה

מגינה – מיליציה

מדחה – דחיה

מואַבת (או אבותיה, או אביה) – מולדת (מלשון “ארץ־אב”)

מורשון – פארלמנט, בית־נבחרים

מלאכות – משלחת

ממוּדן – חדיש, מודרני

ממונוּת – מנדט

מנאם – נאום

מסדרה – הסתדרות, ארגון

מפגעה – פגע, מכשלה

מפוּלד – עשוי פלדה

מקברה – בית־קברות

מרחייל – מצביא

מרעיר – ראש־עיר

נטיינית – חד־צדדית, בעלת משוא־פנים

נמנומת – שינה קלה

עוזמה – עוז־רוח

עמוני – דמוקראט

קהוואה – בית־קפה

קהליי – רפובליקני

רכושן ־ קאפיטליסט