רקע
איתמר בן-אב"י
וגן־עירנו היכנו?
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

בימי שרב אלה לכל ארץ־ישראל כולה, ולירושלים אף היא, הייפלא הדבר אם ישאלו אזרחי בירת ארצנו, בבקשם מרגוע אחר עבודת־יומם – במה נפלינו מכל אזרחי העולם הנאור, ומדוע אין לנו, בעיר קסמים זאת, מה שיש לעיר הכי קטנה שבערי המדינות הממוּדנות – גן עממי מרכזי לנוחיותם של מוּכּי־השמש ביום ויעפי העבודה בלילה?

לא הפעם הראשונה היא לנו לדון בשאלה, שלדעתנו הכי לוהטה היא אולי לכל עיר ועיר בארץ־ישראל ולבירתה על אחת כמה וכמה. במאמר קודם, אשר בו פנינו בעיקר לראש עיריתנו, ראגב־בי אל־נשאשיבי, ולמי שהיה מושלה הראשון של ציון המשוחררה, סר רונלד סטורס, ניסינו לקבל משניהם גם יחד הבטחה גלויה לגשת סוף־סוף לפתרון השאלה הזאת בכל הרצינות. מה לא חקרנו, מה לא טענו, מה לא הגדנו במאמר ההוא לחיזוקן של דרישותינו הצודקות בקשר לגן העירוני הקודם והתיקונים אשר דרשנו להביא בו. תמימים למדי היינו בחשבנו כי אזניים קשובות ימצאו דברינו, ואף לנציב העליון לורד פלומר העפילה בקשתנו ממעמקים. אבל לשווא תלינו את תקוותינו במנהלי ענינינו הצבוריים. סר רונלד סטורס יצא לקפריסין, לורד פלומר הסתפק במרוצי־סוסים וביישור עקמומיות בודדות בכבישים פה ושם. ובאשר לראגב־בי אל־נשאשיבי – כל מעייניו היו נתונים אז לנושא אחר – הבחירות לעיריה הירושלמית, שבראשה אמר להישאר גם להבא.

אך הנה יצא ראגב בנצחון מזהיר מן הבחירות החופשיות הראשונות לאחר הכיבוש והשחרור – בעזרתם של היהודים ביחוד – ומצבו על הררי ציון איתן לארבע השנים הבאות. אכן, לא סוגה בשושנים דרכו בעיריה העכשוית, ומזכירו של הועד־הפועל הערבי עושה את כל אשר לאל ידו – ולאל ידם של אחדים מחבריו – בשביל להדריכו מנוחה. עם כל זאת לא בהרבה שונה המצב הכללי, וכבחמש השנים לשלטונו העצמי כן גם בשנים הבאות תהיה ידו של ה“ראיס” על העליונה לרוב, בעזרתם של היהודים, כמובן. השאלה נשאלת איפוא אם לא הגיע סוף־סוף הזמן להטות אוזן לדרישת ירושלים ברגע זה – אף לנקוט את האמצעים הנחוצים והמידיים לגישום הדרישה הזאת במהירות האפשרית – הלא היא, כאשר כבר הכרזנו לעיל, שאלת גן מרכזי לבירת יהודה.

מקורות שונים לוחשים באזנינו, כי תכניות הוכנו ליצירת גן עירוני גדול בקרבת ירושלים, גן שיחבק מאות אלפי אמות – כחמישים דונמים אולי – אם בקרבת שמעון הצדיק וכל החבל מזרחה ממנו, או בקטמון היוונית. לחשנים אלה – אם רשמיים ואם לאו – אינם חדלים מבאר לנו, כי גן עירוני שלא ימלא מיד את תפקידו הראשי לתושבים – תפקיד המרחב והרווחה המושגים רק על ידי שטח כביר ואופקים נקיים מבנינים – לא תושג המטרה העיקרית שאליה אנו שואפים כולנו. אך למה לא נגיד את האמת מיד: כל הלחישות האלו, כל ההבטחות מגבוה, כל הפיוסים שממין זה, אינם לרצוננו. עייפי האמונה אנחנו, יותר מדי פיטמונו עד כה במלים להיותנו מחכים שמלים אלו תתורגמנה למעשים. עוד בימי המשטר התורכי היינו רגילים לדורונות שסופם היה אכזבות. ובדבר אחד, בכל אופן, דומים משחררינו האנגלים לתורכים קודמיהם, והוא – דחיית המעשים ל“יום המחרת”. מי מאתנו איננו עומד היום במגע־ובמשא עם השלטונות הבריטים? אם במחלקת ה“טאבו” ואם במחלקת המסעיות; אם במשרדי המושל ואם באולמי הנציב בכבודו ובעצמו – תשובה אחת ניתנת למחכים כמעט תמיד: חכו! “בוקרה!”…

*

מנקודת־מבט זו סולדים אנו מהבטחות שאין בהן ממש. לא מה שינתן לנו ב“ימות המשיח” מעניין אותנו ברגעים אלה. לא מה שמצוייר לנו אפילו בתבניתו הנפלאה של המהנדס העירוני החרוץ הולידיי – עם גן החגורה שמסביב לחומות ירושלים. לגישום תכניות ותבניות כאלו לא בלבד שנחוצות תקופות ארוכות למאוד, לפעמים גם דורות – ואף בנינו ונכדינו יזקינו עד אז – בלתי־אם סכומים ענקיים, סכומים שלא עיריה ירושלמית, במתכונתה הנוכחית, עשויה להשיגם. אותנו מענינת דרישת השעה, אותנו מעסיקים חיי־הרגע. דבר אחד ידוע לנו יפה־יפה, מבלי כל צורך בהוכחות מיסמכיות ומספריות, והוא – שאין כעירנו בערי העולם למחנק בניני, מחנק ההולך וגדל משנה לשנה עם ריבוי הבנייה בכל רחובותינו העתיקים גם החדשים. הן רק הרוצים להסתנוור בכוונה תחילה אינם רואים מראש, כי באשמתם של מהנדסינו הרשמיים מזה כבר עשרות בשנים נהפכת ירושלים שלנו – שהיתה פאר הערים ביפי מראותיה הציוריים ובטריות אוירה ־ לעיר מאסר, לבירת שלדים, למרכז אבנים שלא יהא כל מוצא מהם אל־עומת המרחב והאור, כבר בשנים הקרובות. הן עכשיו רבים המקומות אף בעירנו זאת, שבהם השמש לא תיראה ביום והירח לא יופיע בלילה יותר מזוג שעות, פה ושם…

מה נעשה איפוא לעירנו, כדי שתימלט מסכנת הכלייה הבנינית המרחפת עליה והמאיימת להחניקה כליל? כיצד נצילנה מידי רוצחיה הרשמיים והפרטיים, העומדים לכלותה בכל פה?

לדעתנו, רק באמצעות מעשה מיידי, החלטת־איתנים, פקודה ג’מאלית, כאותן פקודות נחרצות של ג’מאל פחה התורכי.

לדעתנו, רק אם יוכרז בשעה השתים־עשרה לגסיסת בירתנו האומללה, כי ליבה, כי עורק חייה האחרון, יהיה מסופח בפקודה ממשלתית לשלטון העירוני, מבלי כל יכולת מאיזה צד שהוא להתנגד לכך על יסוד חוק או חזקה.

כוונתנו לשטח הארמני הרחב המשתטח מבניינו של פיינגולד, ברחוב יפו, ועד לגן העיר הנוכחי, מצד אחד, ומרחוב יפו ועד לרחוב הבריכה העליונה, מצד שני. די לו לעובר־האורח העייף לחצות את המרחב הזה לאורכו ולרחבו כדי להווכח מיד כי למרות היותו צר ומוגבל ביחס ל“שמעון הצדיק” או “לקטמון היווני”, הנה אין כמותו כשטח מספיק ומתאים בקרב כל העיר הבנויה לכל קצותיה. אם את המרחב הזה תספח העיר לעצמה, ואם תוסיף אליו אחר־כך את בית־הקברות הערבי שמסביב לבריכה – תזכה עירנו חסרת הירקרק לגן הכי יפה בכל ארץ־ישראל כולה, ובלי גוזמה נוכל אפילו להגיד, כי לא רבים יהיו הגנים כמותו בליבן של כמה ערים אירופיות ואמריקניות מימים קדמונים. לפי חשבון, שטחי אמנם, שעשהו גנן ידוע בעברו עם כותב הטורים האלה דרך המרחב האמור, יש בו מקום מחוץ למסילתו המרכזית, ליותר מארבעים מסלולים שונים ולכמה אלפי אילנות ענפים ויקרים, ומה שיתן לגן עירוני זה – חרף דחקנותו הערבית – את חשיבותו העיקרית היא, לא רק העובדה שנוח יהיה להם לכל תושבי העיר לבקרו מכל עבר ולהשתמש בספסליו העממיים, להינפש לקול פכפוך מזרקותיו, אלא שטרשיו וסלעיו וגם שיפועו הרב יעשוהו לפינה מענינת וציורית, מעין פינצ’יו הרומאי וסנטרל־פארק הניו־יורקי. את הבריכה הגדולה אפשר יהיה להתקין למין אגם לשייט ודייג תמידיים, ובאשר לפרחים ולעשב – הרי בכמות אשר נדע לצבור בבורותינו ובבריכותינו להבא יהיה תלוי גורלם שנה־שנה.

*

את התכנית וגם את עצם ביצועה תוכל העיריה הנוכחית לממש, רק אם שנים־עשר נבחריה ונשיאה יתברכו בשאר־רוח ובמופת של הויסמן הצרפתי. מה שרצינו לעשותו במאמר זה הוא רק להדגיש שוב – והלואי שלא נאחר את המועד! – כי לא נוכל להסכים למחנק הבלתי־נסבל ביפהפיה שבערים מפני שאין בה – באשמתם של נבחריה – הזעיר שבגנים.

לעבודה, אדונינו הנבחרים. לעבודת עיון והחלטה. אל־נא בתואנות תפלות, אל־נא במכשולי־החוק.

אם תרצו – ומצאתם את הדרכים לגישום החלום הגדול. החליפו למשל, את הגנים ותנו לארמנים, תמורת מרחבם הריק, את גן העיר הנוכחי שישמש להם כר נרחב לבנינים נפלאים ומכניסי רווחים עצומים.

רק אחת בל־נא תשכחו, אדונים, כל רגע שיחלוף שווה זהב. הנה אומרת הנהלת הדואר לגזול מהמרחב הנפלא הזה שטח גדול לבנין מרכזה המחרי.

כאשר עשו עם הגן הקודם – שכורסם וגם נאכל שנה־שנה, עדי היותו למה שהנהו היום – חרפת ירושלים בניוולה העלוב.

הצילונו־נא מניוול נוסף. הפכו־נא את מרחב הארמנים ואת סביבות הבריכה למירק־בוֹלוֹניה בזעיר־אנפין. רק חיש!


ד“ה, כ”ד באלול תרפ"ו – 3.9.1926

המלצות קוראים
תגיות