בהשכימי בבוקר, עם הנץ החמה, להקשיב למהומת־הקולות אשר ברחוב אלנבי: בהציצי ממרפסת המלון הגדול אל השדרה הקטנה אשר לפני – רחב לבי למראה הנהדר של הקריה החדשה בהקיצה משנתה המתוקה. הנה צילצל פעמון העיריה, בצלילים רוניים, חמש פעמים וחצי – ובקרבת מגדל־המים נתחצצו בשתי שורות ארוכות שוטריה העברים, שׂרוּדים בגדי־שרד וחבושים כובע צבאי וסרט עברי לזרועם הימנית. מפקדם עובר על־פניהם ושרביטו הפשוט בידו ובקראו מעל נייר את שמותיהם היהודים רועמים באויר קולות תכופים לאמור: “הנני!” אז תנתנה הפקודות למשמר־היום ובזריזות משמעית מתפזרים השוטרים לרחובותיהם ולעמדותיהם, פה ושם.

כי ערוכה ומסודרת הוא העיריה הדיזנגופית הזאת, ואוי לו למי שיעז להפריע את הסדרים או לפגוע במשהו בחוקה שנתקבלה למעשה על־ידי רוב האזרחים. עוד בשעות־הערב, אמש, ראיתים מאותתים במקלותיהם לעגלות ולמכוניות ששכחו להדליק את פנסיהן ומתאמצים לצנר את המוני הטיילים שניסו לפשוט לכל עבר ופינה. וכשצילצל הפעמון אחת־עשרה פעם בלילה – ראיתים מפסיקים את התנועה, משלחים את קבוצות המטיילים לבתיהם, אוסרים מנגינות ושירים, סוגרים את המסעדות והמגלדות ומשליטים בהבל־פיהם מנוח לילי מוחלט, הנחוץ כל־כך ליגעים שבעובדי־יום.

אך מה לי ולמה שאירע אמש, אם שוב זורחת השמש ותנועת היום החדש החלה בכל היקפה? מכל הפינות יוצאות חבורות־חבורות של פועלים לעבודתם הבנינית. שוּר! הנה חבורה קטנה, בת שבעה גברים ושלוש נשים. יהודים הם, חלוצים שנמלטו מפולניה עקובת־הדמים, וכבר נשזפו פניהם, וכבר התנחשו עצביהם, וכבר נתאמצו רגליהם. היכן גבם הכפוף ביום רדתם מהספינה? היכן עגמת העינים וחיוורון הלחיים? היכן הלשון הזרה שטירטרה לאזני כל? עברית הם מדברים, ואחת החלוצות פוצחת פתאום בשיר־לכת יפה ומכריחתם אז לשיר יחד אתה.

והנה לקראתם – חבורה שניה. הונגרים הם אלה, בראשיהם המגולחים כמעט כליל, בקומותיהם הגבוהות. במהלכם האיתן, בקולותיהם העזים. כל “שלום” מפיהם אוצר כוח ואון, ובהורידם מעל כתפיהן את אתיהם ואת מעדריהם, את ברזליהם ואת אבניהם המסותתות רועדת המדרכה תחתם.

ובצלצל הפעמון שש פעמים – מאות הם כבר בכל רחבי העיר, מאות שלא ידעו אתמול מהי אבן סתותה, מאות שלא טבעה רגלם בסיד הבניין. הריהם בכל רחוב חדש לכבשו לכביש. הריהם בכל חלקה ריקה לנטעה עצים. הריהם בכל חצר גדורה להקים בה בתים. מה שעשו לפנים רק ערבים פה בארץ עושים היום גם העברים. השמש צורבת – אין דבר. לוחך החול וגורד – יתרגלו גם לזה, ובלבד שתימצא עבודה, ובלבד שתיראה התקדמות, ובלבד שייעלם המידבר מתחת למשא הכבד של הבנינים המתרוממים.

לא יותר אפשר להתאונן על עבודה עברית גרועה; לא יותר אפשר לחשוש כי בנין שהוקם בידי עברים יתפורר עד מהרה. השיטה נמצאה ומסורת ידועה נקבעה. הפועלים המאומנים והאמינים עושים את העבודה העיקרית. לפועלים החדשים מוסרים רק עבודה צדדית. אין מרגן ומקלל, אין מתקומם ומיילל. הכל נשמעים ברצון לפקודת המולדת העליונה, הדורשת פירוק הרים וייבוש ימים בשעות חמורות אלו לעתידו של העם העברי.

שריקה: עשרה פועלים נקראו להרים אבן כבדה, אבן־שיש ארוכה. הם נחפזים מיד, ובין־רגע האבן מורמה. הוי, שכמו של האוקראיני הענק אשר הביאה עד לנדבך, זיעה ניגרת ממצחו. חבריו פוסעים לידו לעזור לו ככל אשר יוכלו, לסמכו ולהקל עליו את המשא העצום. והם קוראים לו: חזק! והוא צועד אחת אחר אחת, צו לצו, קו לקו, ובהגיעו למגמתו – זיק נצחון ניצת בעיניו. הריהו עומד זקוף שוב, הריהו מנגב את זיעתו ובולע בגרגרנות בריאה ענב אחרי ענב.

ושם, מן צד, ידי עברים עושות לבנים; ושם מימין, שלוש נערות מנפות עפר. הבט אליהן: קצוצות־שער, שחומות־פנים פצועות־ידים, יחפות־רגלים ולבושות שמלה אפורה – הן מניפות את הנפה אחת ושתים אחת ושלוש, והופכות אותה לבור את הדק מן הגס בשביל הטיח הדרוש. שלוש שעות הן עובדות זה כבר, ואין ליאות בידיהן, אף לא כשלון ברגליהן. איך אפשר כי יפת־שפתיים זאת, אשר גמרה את המכללה בשנה האחרונה, תסכים לעמל המפרך בשמשה המדכדכת של יפו? איך אפשר שרכת־העור שלצידה, אשר התפנקה בבתי עשירים, תמצא העוז בנפשה להרכין את גבה לסלים?

אל תשאל: ציון היא העושה נסים בנפשות האלו כולן. טוב הלחם הצר והמים החמימים, יפה הלבוש הדל והראש המגולה בארץ־האבות מכל הזהב והתפארה, מכל האפשרות והתקוה בארצות הנכר. שקר ענו בהם, בפועלינו, אוהבי נרגנות, כי אם באו לכאן רק מפני שלא יכלו לחיות שם. מעטים בהם אולי נגררו אחרי הרוב מטעם רעוע זה. אך רובם – עוד אבותיהם סוחרים בפראג, עוד אחיהם צוברים זהב בווינה, עוד קרוביהם קוראים להם לשוב ולעשות כמותם, והם באחת – ציון!

ראה את חזהו של זה: חשוף כולו, שעיר וענקי, ונשימתו כנשימת תנור בניצוצי־האש. ראה את גבו של משנהו, מגולה עד למתניו, ושריריו משתחקים אלה באלה כבפסלו של הצרפתי רודן. ראה את חיתוך־פניו של השלישי, בחוטמו הנשרי, ברקתו המפרפרת, בסנטרו הנמרץ, בשפתיו השנונות. ראה את צוארו של הרביעי, כצוארו של השור המצרי הנושא בעול כל היום.

ראה את הנער האדמוני, המטפס בסולם להתקין חבלים למוט מן המוטות. ראה את הילדה הצוחקת המגישה טנאי־חצץ לחברותיה הגדולות ממנה. והזקן בקמטי מצחו המסרב לחדול מנגרותו, והחולה מיום אתמול המכה בפטיש על סדנו.

הכל נוהם והומה, הכל הולם והומם, ועיני העוברים והשבים תוהות, והערבים והאנגלים משתוממים, אף אנחנו שואלים את עצמנו: החולמים הננו רק חלום? הבאמת חזרו סוף־סוף הימים, ימי נחמיה וזרובבל? הבאמת אוחזים אלפינו בארץ בכפות־הסיידים להקים שוב את חומותינו ולשפץ שוב את חורבותינו?

“אצבע אלהים” היא זאת, שבה בשעה אשר בה החלה היזמה הפרטית להראות את נפלאותיה, נמצאו לה הידים הנצרכות להגשמת התכניות החדשות לבקרים. באין יזמה אין רכוש, באין רכוש אין תנועה, באין תנועה אין קידמה. הבינו זאת הפועלים העברים, שבי־ הגולה לרבואותיהם, ויתמסרו בקדושה לעבודת הלאום: רק בל מלחמת־מעמדות, רק בל התבדלות ממישהו וממשהו, כי לא זוהי השעה לכך.

הרגע הנפלא ומחריד גם יחד, פעמי המשיח נשמעים והארץ קוראה לכל בניה כולם להעמיד בה חזית אחת – חזית הבנין, ולהכריז בה על אמת אחת – אמת העבודה.

חפרו, עדרו, סקלו, סתתו, נפו, טהרו, נפחו ונגרו, חטבו וגשרו, טייחו וסיידו, מדדו וישרו, קשטו וחזרו – כל אחד במקצועו, כל אחד כפי יכולתו, וקריאה גדולה תדרוך אז בשמי עולמנו העברי: אלה פועליך ישראל!

ד“ה, ג' באב תר”פ – 18.7.1920

כתרועת־שופר וכתקיעת־חצוצרה מצלצלים באוזנינו דבריו הנמלצים של אחינו הישיש לואיג’י לוצאטי, ממחבואי חדרו הרומאי, ליהודי ארץ־ישראל המתחדשת; מכל שורה ומכל מילה בוקע קולו האדיר של נביא מרחיק־ראות, תוכחתו הנוקבת של אדם־המעלה, איש־הנסיון ורואה הנולד. זה רק אתמול חזרה למחננו נשמתו העברית של גדול־האיטלקים הלזה, ואהבתו לכל המתרחש בארץ אבותיו עוברת היא כבר את גדות התפעלותו. עצות מחוכמות הוא חולק לאיכרינו ולפועלינו ביחוד, ויחד אתן גם התראה בריאה ומעודדת לעמנו כאן; השאלה היא רק אם נדע להטות את תשומת־לבנו לדעותיו של הענק אשר הגיע לגבורות, בזוהר פעולותיו הכבירות לארץ־מגוריו היפה ולעולם הגדול, המתעטר בשמו היהודי?

באשר אמנם מי מאתנו לא יודה כי אין כרגע הזה לחוּמרה בעבודת תקוותנו הצעירה? מי מאתנו לא ירגיש כי במעשינו היום תלוי מחר כל עתידנו כולו? במרירות שאין כמותה רואים אנו את הימים חולפים האחד אחר משנהו, כשהם נהפכים לשבועות, ומשבועות לחודשים, ומחודשים לשלוש שנים כמעט, ועוד מאוּם לא עשינו בדרכנו קדימה. האפשר באמת שצדקו מתנגדינו, כל אותם שצחקו ולעגו לנו, כל אותם שהתייחסו אלינו באדישות גמורה, כל אותם שכינונו בשמות־גנאי על אשר העזנו להאמין ולחלום? האפשר שלמחרת השגת המטרה נגלה לפתע פתאום רפיון־שאננים בליבותינו הרועדים ויאוש אין־אונים בעורקינו הכבדים?

אמרנו: נפתח־נא את שערי המדינה ויזרמו אליה כל הטובים וכל הנאצלים אשר בעמנו הדואב; אמרנו: נריע בשופר־איתנים במרחבי־הגולה, ויפרצו מקרבה בונים ויוצרים להחל מיד בבנין. שערי הארץ נפתחו, קול השופר נשמע, ומדן ועד באר־שבע ומסוכות ועד נהר־פרת – עננים, רק עננים, ורק עננים עקרים…

אמנם, כן! מאפסי־ישראל, לאחר סבל־נדודים, באו אלינו זרמי־חלוצים. ולא מאות אחדות, לא אלף בלבד, אלא כבר שמונת אלפים, וזאת – רק בחמישה חודשים של שלטון נציבנו העליון. לא המוניו של הרצל לקול צלצולי מנגנים הם אלה, לא מאות אלפיו של נורדאו, כבמגע שרביט־קסמים, אך מספר נאה בכל־זאת של כוחות צעירים, של לבבות שואפים, של מוחות חושבים ופוריים.

שערו־נא, מה היו כוחות אלה אילו באו אלינו לפני הפרעות. שערו־נא, מה יהיה מרץ־איתנים זה בהווה הסואן כל־כך וזועף. והמחנה הולך ומתרבה, ובעוד זמן־מה צבא־עובדים יהיה לנו שאין ערוך לחשיבותו ואין חקר לתועלתו בשביל התפתחותו של הבית הלאומי.

אלא? אלא, שטיפה מרה נמסכה בים־הששון הלזה, והטיפה המרה הזאת מה רבה פעולתה על הגלים המשתקשקים פה ושם. “חלוצים” קראתם להם בתוקף־רצונכם העז, אך כמה חסר להם הדבר העיקרי הנחוץ לכל חלוץ באשר הוא חלוץ – לא הגבורה, כי גיבורים המה, חי־נפשי; לא האחדות, כי מאוחדים המה אולי יותר מדי; לא המשמעת, כי יודעים הם לציית לכל פקודת־מנהיג – לא כל אלה ועוד רבים כהם, כי אם – רוח ההקרבה.

זאת היא האמת הכי מרה, זאת היא העובדה הכי ערומה. מתוך שיכרון־הנצחון של הפועל העולמי שכחתם, אחים, על אדמת האבות, כי לא כמדינות האחרות ביתכם הלאומי. שכחתם כי האדמה מסביבכם לא לכם עודנה, שכחתם כי המושבות השונות, גם העשירות שבהן, רופפות כולן. שכחתם, כי מספרכם קטן, כי צעדיכם שמורים, כי שונאיכם רבים. שכחתם, ביחוד, כי עיני הגולה הרחבה נטויות אליכם וכי כל מידחה קל מצדכם, לו גם בכוונה טובה, נזקו עצום וסופו חורבן.

מאירופה הריני שב, זו הפעם השלישית לאחרי הצהרת בלפור, ויודע הנני את אשר בפי. מעולם לא היו הציונים הכי־נלהבים כל־כך מיואשים; מעולם לא התגלו היהודים הכי נאמנים לעניננו כל־כך קודרים. העל הפרעות בווילנה? או על החורבנות באוקראינה? או על עסקיהם שאינם פורחים, או על המשבר שאינו חדל? לא! – כי אם על השמועות הרעות מארץ־ישראל, משאת־נפשם…

– מה! – אומרים המה לכל הרוצה לשמוע – האלו הן הבשורות אשר להן ייחלנו? בטרם החל הבנין – מלחמת־אחים? בטרם הושג היסוד – קריאות־המהפכה? הנטרפה עלינו דעתנו, או יד מחרחרים היתה בנו להשמידנו מראשיתנו?

וכל פרט ופרט מהמאורעות האחרונים נראה בעיניהם כמקרה הרה־גורל: ההפגנה ברחובות תל־אביב, ההתפרצות ליד הכביש מטבריה לחיפה, ובפרט… ובפרט… השביתה המפתיעה הממושכת ביקבי ראשון־לציון, עם כל הרעש שהטילו מסביבה, עם כל הרמזים שכוונו לקראתה, עם כל הביאורים שהוסיפו לה הפועלים עצמם בקולות־קוראים, בכל עתוניהם וקונטרסיהם, באספותיהם ובמחאותיהם – כל אלה עשו את שלהם לרפות אף את ידיהם של אחרוני־הנאמנים.

לבוא ארצה־ישראל – ב“בורגנים” הכתוב הדבר – מדוע? הן סוף־כל־סוף לא על־נקלה צברו הם את כספם. בכמה זיעת־אפיים ובכמה עמל־ידים נצטרפה פרוטה לפרוטה. בלונדון וברומא, בפאריז ובאמסטרדם, בניו־יורק ובקייפטאון, הן לא רע המצב, הן בית יש מרוהט כולו, הן בתי־החרושת עובדים ומעניקים, הן בתי־המסחר מתפתחים ומצליחים; על־כל־זה, את הכל יזניחו, את הכל ימכרו, ימירו, יחסלו, בשביל להשתקע בשפלות המכבים ועל הררי ישעיהו, לטובתם הם ולטובת החיים מסביבם – לשם מה? לשם דאגות־מיד, לשם קטטות ומריבות, קללות ונאצות? מוטב להם איפוא להישאר בגולה עד יעבור הזעם – אולי עד יעבור הרגע, לבלי שוב עוד לעולמים…

ואין הם באים, ואין הם מביאים את כספיהם, ואין הם יוצרים מקורות חדשים לעבודה, ואין הם מאפשרים התפתחות טבעית של מדינה הדורשת רכוש ועבודה התומכים זה בזאת.

התרשו, אתם הפועלים, שמיפגעה זו תימשך גם להבא? התרצו, אתם החלוצים, להתמיד במדיניותכם הדורשת את הכל או לא כלום? התואילו, אתם האלפים, לקבל “נדבות” מ“בורגנים” מאוכזבים – ובלבד שמחנכם יגדל ויתרבה והארץ בינתים תישמט מבין ידיכם?

ראו את אחיכם בבריטניה הגדולה, בצרפת ובמדינות המאוחדות של אמריקה, ראו אותם באיטליה היפה, בספרד ובהולנד הקטנה. בכל מקום ומקום גברו השכל והבינה, ניצחו המתינות והפשרנות. עוד לא נמצא גן־העדן, שאין לרכוש בו כוח. עוד לא הוכיח לנין כי בארצו רק אושר, ופועלים ואף רכושנים באים לידי הסכמה, חלקית או כוללת, על־יסוד קורבנות משני הצדדים.

הגידו על ה“בורגנים”־הציונים מה שתגידו, אך אידיאל יש להם, וברצון גדול יקריבו את כל אשר יוכלו על מזבח הארץ; אל־נא איפוא תדרשו מהם את הבלתי־אפשרי, אל־נא תכריחום להתפרק ולקחת שוב את מקל־הנודדים בידיהם.

אילו פועל הייתי, עודר במעדרו, חורש במחרשתו, דש במדושתו, כי אז למשרדי הסתדרותי פניתי בכפר או בעיר, כי אז ממנהיגי, היושבים על כסאותיהם לחבר חוברות של “תורה חדשה למשה מסיני”, הייתי דורש להפסיק את חלומותיהם ולראות את המציאות כמות שהיא; אילו פועל הייתי, כשידי גסה מעבודה, כשמצחי חרוש מזיעה, כשגבי כפוף ממשא, כי אז רק אחת רציתי, רק לאחת שאפתי והשתוקקתי – להגביר דוקא את מספרם של ה“בורגנים” הבאים לארץ, להגדיל דוקא את סכומי־הכסף המושקעים באדמתה, להכפיל דוקא את אחוזותיהם, את בניניהם, את כל אשר להם, לשם העבודה העברית; אילו פועל הייתי, המבין את מצבי, הרוצה בטובתי, המאמין בעתידי, כי אז זועק הייתי ל“שבי גולה אלה”: העבידוני, הוגיעוני, הסבילוני, נצלוני, ובלבד שבוא תבואו באלפיכם וברבבותיכם, ובלבד שיבנה האמיד את ביתו, העשיר את ארמונו, אדיר־הכסף את היכלו, ועל־ידי־כך יהיו אלפים ורבבות של בנאים וגננים, של סתתים וטייחים, של חרשים ונגרים, ולצידם – חנוונים, סוחרים, וחוזר חלילה עד־אין־סוף.

איים הפועלים המרהיבים עוז להבין את זאת? היכן ההסתדרות הבריאה לקרוא לכנסית כל העובדים – לא לשם ויכוחים, לא לשם דברנות מיותרת, אלא לשם החלטה על הקורבן הדרוש כרגע: פרסום קול־קורא לגולה השומעת ותוהה בשמחתה:

– הרגע גדול, השעה חמורה ובנין הארץ בסכנה. אנחנו לבנין, אנחנו למעשים, אנחנו לעבודת היום־יום, יבוא מי שיבוא, ברכושו ובכבודתו, וברוך יהיה זה לנו בבואו כי עברים אנחנו כולנו!

או אז, רק אז, עם שמש האביב ההולך ובא – גם שמשה של ארצנו תזרח!…

ד“ה, ט”ז בשבט תרפ"א – 25.1.1921

כל המבקר בימים האלה את המושבות היהודיות – את פתח־תקוה ואת רחובות, את ראשון־לציון ואת נס־ציונה – יעלוז למראה עיניו: בפעם הראשונה מזה ארבעים שנה מורגשת האוירה העברית בכל מקום; בפעם הראשונה נפגש האורח לא באיכר היהודי בלבדו, שהמאורעות האחרונים קשרוהו לאדמתו עוד יותר, אלא גם בפועל היהודי, שאותם המאורעות הרבו את מספרו במאוד; ואם דורש אתה עגלה או קרון, ימהר עגלון יהודי אל האורווה לרתום את סוסיו בשמותיהם העברים, ואם רוצה אתה לנוח במלונך מעבודת־יומך, תחוש תימניה צעירה להכין לך כל הנדרש למנוחתך. ולא זה בלבד, אלא שמפעם לפעם רואה אתה סוף־סוף גם את ה“איכרית” היהודיה, אותה האיכרית שלה ייחלנו שנים, אותה האיכרית העוסקת במשק־הבית ובעניני הכרם גם הוא, הנוטעת גן־פרחים ליד הבית ושותלת חלקת־ירקות מאחוריו: וכשלהקת היונים עפה באויר במשק־כנפיהן, עוברת פתאום בחוץ נערה חמודת־העינים ויחפת־הרגלים, ומטפחת לבנה קשורה לראשה, ובידה הבטוחה אוחזת היא ברסן החמור הקטן הנושא שני פחי־מים מהבריכה אל הבית הרחוק: ימי רבקה ורחל חוזרים שוב, ועוד מעט ותגמיאנה בנותינו גם אותנו וגם את סוסינו במימי־הבאר ששאבום ביום־שרב, לקול שיריהן ההומים וצחוק שפתותיהן…

כל זה הוא צד השירה, כל זה הוא מראה התפארה של המושבות הגדולות והקטנות, שהפכו והיו לכפרים אמיתיים בחיצוניותם הרעננה, ומי כמונו שואף היה לראותם בצבעים אלה בלבדם, לנשום בהם את ריח־השדה, את ריח־האילנות ופרחיהם; מי כמונו רוצה היה להסתפק בהתפעלות־הרגע בדרכו רבת־המכשולים קדימה.

לצערנו, לא הכל הולך למישרים, ומתחת לשטח עוממת אש־הפירוד ויוקדת שלהבת־היאוש. בה בשעה שפיך הוגה מחמאות, מביעות עיניהם הם יגון ודאגה, ואם רק יומיים תשהה בכפר היקר לך לא יהיה גבול לדברי התלונות שתשמע.

באשר אמנם אין עדיין הבנה בין המעסיקים ובין הפועלים, ובמידה רבה נמשכת המלחמה ביניהם, אם לא בגלוי תמיד הרי על־כל־פנים במסתרים. ואם אמת הדבר, שהרבה מהאיכרים עצמם חייבים ביחס מתוח זה אשר בינם לבין פועליהם, הנה יש להדגיש ביחוד את אשמתם, לא של הפועלים עצמם, אלא של מנהיגיהם, הבוחרים ברגעים חמורים אלה להגברת תעמולתם המעמדית.

שואלים הננו בזה את ראשי אירגוני הפועלים: האם זהו הזמן, האם זוהי השעה, למלחמה פנימית זאת? האם לא יודו אף הלוהטים שבהם, כי רובם הגדול של האיכרים רובצים תחת משא כבד של הוצאות וחובות, כתוצאה מהמלחמה העולמית ומשלוש שנות המשבר לאחרית?

ילכו־נא ראשי הפועלים אל הבנקים השונים. ישאלו־נא את ועד־הצירים, יחקרו־נא בבתי־המסחר ובחנויות החנוונים הקטנים, אם לא תסמרנה שערותיהם למשמע אוזניהם: אין לך איכר שאינו חייב אלפים ואלפים, אין לך איכר שאינו משלם ריבית גבוהה, ולרוב גם ריבית־דריבית.

תאמרו אולי: אשמתם היא זאת; למה לא ידעו לתקן את בדק־ביתם בקימוץ יותר, בהבנת הענין, בידיעת המצב?

אלא, שלא עכשיו הוא הזמן לויכוחים מסוג זה, להטלת האשמות ולבקורת זועפה. גם הפועלים לא עמדו על הגובה תמיד, גם לשגיאותיהם אין־גבול, גם משקיהם דורשים תקציבים חדשים לבקרים, ולא כל הפועלים בכפרינו הם פועלי־מופת ואוהבי־עבודה.

לא! ברגע חמור זה לישובנו כולו יש להתחשב במציאות, לראות את הדברים כמות־שהם. העובדה היא, שאיכרינו עמוסים חובות; העובדה היא שפועליהם הקודמים דרשו מהם שכר פחות ונתנו להם עבודה יותר; העובדה היא, שאם גם ירימו קולם השמימה אין מי שיענה לקריאתם ויחוש לעזרתם ביום התשלומים ובסוף החודש – מועד פרעון השטרות.

היו־נא מאושרים איפוא פועלים עברים, שישנם עכשיו מאות ומאות מעסיקים עברים להעסיקכם; היו־נא מוכנים איפוא חלוצים חדשים, להשתתף לו אך במעט בקרבנותיהם של החלוצים קודמיכם. קשים אמנם תנאיכם, דלות אמנם הכנסותיכם, ולא באלה תגיעו לביסוס הסופי. אך זכרו־נא שאם לא מעסיקיכם אלה, גם אתם בנודדים הייתם היום, ומאות מכם היו יוצאים לגולה בחזרה.

רק ארבעים מושבות יש לנו, ועוד עשרים נקודות ישוב. עניים ומרודים הננו בקרקעות ובעמדה כלכלית, ולמאה־אלף נפש הגענו בצרות. הנסכן את עמדתנו זאת ואת מספרנו הפעוט על־ידי קרע בין אחים?

לגוש אחד היו־נא, אם־כן, מעסיקינו ופועלינו העברים!

ד“ה, כ' בניסן תרפ”א – 28.4.1921

כבר אמרו חכמים: מעז יצא מתוק.

אחת התוצאות הכי מפתיעות, ויחד־עם זה הכי נעימות של המאורעות האחרונים בפתח־תקוה היא ששאלת העבודה העברית נפתרה מאליה, לא במושבה הזאת בלבד, אלא בכל המושבות העבריות כולן. למחרת ההתנפלות הערבית עמדו איכרינו פתאום בפני שאלות מרות: מה יהיה עכשיו? מי ישקה את פרדסינו? מי יעדור את שדותינו? מי ימציא לנו את ירקותינו, את ביצינו?

ולרגע נדמה היה הדבר, כאילו עמדו איכרנו על פי תהום ללא־מוצא. הצרה העיקרית היתה, שצריך היה להחליט מיד לאחוז בדרך זו או אחרת, מבלי לבזבז אף רגע. כל יום היה יקר מפז, וכל מידחה בשאלה עיקרית ובוערת זו היה עולה אולי בחורבן הכל.

אך אכרינו עמדו על הגובה. מבלי התחשב בעבר הקרוב, מבלי זכור הויכוחים העזים בינם ובין הפועלים היהודים, לא פעם ולא שתיים, מבלי התמקח על דרישותיהם של אלה האחרונים ביחס לשכר יותר גבוה – החליטו כולם פה אחד להעסיק מיד בפרדסיהם ובחצרותיהם את החלוצים היהודים, אותם החלוצים שהרבה מהטובים והטהורים שבהם נפלו חללים ביפו הקרובה.

וצריך להודות, כי החלוצים אף הם הוכיחו לכל כמה חם היה ליבם העברי ברגע הנפשי הזה, כמה גדולה היתה התלהבותם להזדמנות שניתנה להם בפתאומיות כזאת. מה להם ולתנאים שקבעו להם קיצוניים אחדים? מה להם ולקריאה שנשמעה באוזניהם: “אל תתנו לאיכרים לנצלכם עכשיו!” הפועלים הבינו בחושם הבריא כי לא עת היא לדיונים ולא שעת־הכושר לנטירה ונקימה, ובמאותיהם ממש נענו להזמנתם של איכרי פתח־תקוה.

הנה־כי־כן, בלי שאון ומהומה נעשתה באם־המושבות, באותה פתח־תקוה של הירושלמים אשר מלפני ארבעים שנה, המהפכה הכלכלית הכי גדולה בדבר־ימי הישוב שלנו. מי יעיז להגיד כי אין הפועל העברי יכול לעבד את אדמת העברים? מי יעיז להבא לטעון כי אין האיכר העברי מוכן להעסיק את הידים העיבריות? בין הבתרים נכרתה הברית, ועל־ידי כך נתקדשה בקדושה נפלאה, ששום דבר לא יחללנה עוד.

התרצו לדעת מה הושג מיד על־ידי מהפכה כלכלית זאת, אשר תוצאותיה לעתידנו בארץ כל־כך חשובות וכבירות?

שלושה דברים הושגו בעיקר:

א. השאלה עצמה נפתרה, וכשם שהאיכרים הערבים מעבדים את שדותיהם ואת כרמיהם בעצם ידיהם ובעזרת אחיהם – כן גם האיכרים שלנו מחר: ידיהם הם וידי אחיהם תהיינה בנטיעת כל עץ, בלבלוב כל פרח, בחניטת כל פרי.

ב. בני האיכרים, שהיו מהלכים במושבה מאין עבודה בידיהם, חשו לעזרת אבותיהם, צעירים וצעירות גם יחד, ובין־יום נפתרה שאלתם אף־היא. מי מהם חושב עכשיו על־אודות יציאה מהכפר, על־אודות נסיונות להשתקע בערים, או אפילו על הגירה לאמריקה? כל איכר שבנו בצידו ובתו בביתו, כל איכר שמספר בניו ובנותיו יותר גדול, מאושר הוא היום ודם חדש זורם בעורקיו.

ג. תושבים קבועים למאות נוספו למושבה, היות והפועלים הקודמים, אשר היו ערבים ברובם, באו למושבה רק לעבודת היום, והפועלים וחדשים אשר ירשו את מקומם, תקעו את יתדם במושבה עצמה. בפתח־תקוה למשל הוזמנו בימים הראשונים למשבר הנוכחי יותר משש מאות חלוצים יהודים, ועל־ידי כך גדל מספר התושבים הקבועים של הכפר עד לחמשת אלפים איש ויותר.

שלושה מעשים אלה קרמו לתנועה רבה בקרב המושבות העבריות, להתחזקות הגאון העברי, לגירוש היאוש שהחל להפיל חללים במחנותינו, להחדרת תקוות וזרמים חדשים בחיי היום־יום. עברו־נא בפתח־תקוה בימים אלה וראיתם מה תוססת המושבה, מה איתנה היא, מה מלאה תנועה. הרחבה הגדולה אשר במרכזה הומה וסואנת, וכל החיים בה הם עברים באמת: צללי העבר הקרוב, שהדאיבו את מבקרי כפרינו, עברו לבלי שוב.

זאת ועוד: על־ידי כניסתם של החלוצים האלה למחנות איכרינו מתרכזים הכספים בתוך הכפר עצמו. לפני העבודה העברית היו הפועלים הקודמים מוציאים יום־יום כארבע מאות לירה מחוץ למושבה. עכשיו מוצא סכום עצום זה בתוך המושבה גופה, ועל־ידי כך נהנים הימנו החנוונים הקטנים, הרצענים, החייטים, הגלחים והספרים, שהיו מרויחים עד כה את לחמם בדוחק, ואומנים חדשים לעשרות קובעים את חנויותיהם ליד חבריהם הותיקים.

בצדק העיר אחד מזקני האיכרים לאמור: אי־אפשר להעריך עדיין במדה מספיקה את חשיבות המהפכה הזאת. רק לאחר חודשים רבים יבינו האיכרים והפועלים מה נתנה להם ההתנפלות האחרונה על המושבה: חללים צעירים ורעננים אמנם, אך גם אופק אל־שני לפעולה.

זאת ועוד אחרת: יחס חדש נוצר במושבות, יחס של ידידות ואחווה בין האיכר והפועל. רוב הפועלים נכנסים לעבודתם עכשיו לא כפועלים שכירי־יום, אלא כעובדים שכירי־שנה אוכלים הם על שולחן האיכר, משתתפים הם בשיחות המשפחה, מתקרבים הם לבנות האיכרים, ונימים דקות מתחילות לקשרן למעסיקים ואשר להם ואין ספר שרבים־רבים מהם יתקשרו בעבותות אהבה למשפחות השונות, והתוצאה גלויה מראש. הפועלים יתאכרו על יסוד הסכמה עם הבעלים הנוכחים, ועל־ידי־כך יגדל כוחה, ירחב בסיסה וישגה עושרה של המושבה כולה. מובן מאליו, שדבר זה יצליח רק אם ישתדלו שני הצדדים, איכרים פועלים כאחד, לשכוח כי לשני מעמדות הם שייכים. אסור לנו, פה בארץ, לבנות את חיינו, על־כל־פנים לעת־עתה, על יסוד מעמדות. נחזור־נא לימי לבן ויעקב, לימי יצחק ואליעזר, לימי בועז ורות.

והעיקר הוא שפתח־תקוה לא תהיה היחידה בדרך הסלולה הזאת; לא מפני שסבלה היא יותר מעל אחיותיה, לא מפני שכנפי המוות ריחפו על ראשה, לא מפני ששדה־הקרב שלה מזכיר לנו היום את ארבעת חלליה – רק היא החייבת לנסות את הנסיון הגדול; גם ראשון־לציון ורחובות, גם גדרה ועקרון, גם זכרון־יעקב וראש־פינה – כל מושבותינו כולן חייבות להטות את אוזניהן לקול־הקורא ממעמקי האדמה; מוכרחות הן להסתגל לתנאים המיוחדים, העתידים לשנות כליל את כל תכונתן ולעשותן לכפרים אמיתיים.

והיה כי תבקרו בעוד שנה או בעוד שנתיים בכפרי־המחר, ופגשתם בבחורינו האיכרים כשהם הולכים גלויי־הראש, חשופי־חזה ושלובי־זרוע עם בחורי הפועלים העובדים אתם למטרה אחת, ומהכפר תצאנה לקראתם, עם קרני השמש השוקעת, בנות האיכרים והפועלות בחברתן, ומטפחות לבנות לראשיהן, ונזמים אף אצעדות, אשר הגישו להן בחיריהן, לאוזניהן ולזרועותיהן השחומות, ובידיהן פרחים לרוב, פרחים בשלל־צבעים, פרחים שניחוחם רב, והצחוק המאושר מרנין את פני הנפגשים אחרי עמל היום.

ד“ה ב' בסיון תרפ”א – 8.6.1921

הידיעה הקצרה אשר מסרנוה לקוראינו על־דבר ארבע מאות האיש שהפליגו בשבוע אחד מנמל־יפו בלבד, תעורר ללא־ספק תמהון רב וצער עמוק בכל רחבי ארצנו. קול־הקריאה אשר קראנוהו לפני כמה שבועות היה איפוא דבר בזמנו, ואם לא ישימו מנהלי ענינינו את לבם לתופעה זו בעוד מועד, מי יודע לאן יגיע ביתנו הלאומי וכל אשר אתו, בימים הבאים עלינו לרעה?

כי אמנם היציאה מהארץ נהפכה בינים האחרונים לשערוריה ממדרגה ראשונה. יוצאים ממנה לא רק רבים מהחלוצים שלא מצאו את מחייתם בה, יוצאים מהארץ לא רק אנשים ונשים שיצר הנסיעה והנדודים דוחפים אותם ל“נסות” את מזלם, אלא – וזהו הנורא – גם מאות בני־אדם שמעמדם בארץ־ישראל אינו רע ביותר. יוצאים מורים ופקידים, יוצאים סוחרים ובני־איכרים. יוצאים בנים למשפחות עשירות. יוצאים אמידים לעשרות, שפחד המשבר לנגד עיניהם והם חוששים מאוד לרכושם הקטן. בקיצור – אין לכם משרד נסיעות שלא יעניק לחברות האוניות “נוסעים” במספר שלא חלמון אף “בימים הטובים” שלפני המלחמה. ולא ייפלא, אם רוב האוניות הגדולות המהלכות בים־התיכון עוגנות עכשיו בקביעות בשני נמלינו הראשיים.

מספרים, כי אין לתאר את המראה המתגלה לעיני העומד מן הצד על סיפוני האוניות המפליגות מיפו ומחיפה שבוע־שבוע. בה בשעה שליבשה עולים מאות חלוצים מחוסרי־כל. וכל שאיפתם לזכות “ללחם צר ולמים לחץ” בארץ־התקוות – בה בשעה יורדים אל הספינות אנשים נשים וטף, שהיותר עניים בהם צרור כספם בכיסם, ושאחוז גדול מהם רכוש אמיתי אתם – מאות גם אלפי לירות – להשתמש בו במדינות הנכר. ולא זו בלבד: בה בשעה, שארצה־ישראל באים “חדשים”, “ירוקים”, שיצטרכו לנסיון של שנים ושנים עדי יתאזרחו בקרבנו, יתאקלמו בה וילמדו לדרכיה, ללשונותיה ולתבונותיה–נוהרים מכאן לכל אפסי־תבל מחנות של ילידי־הארץ ברובם, או אותם שהתאזרחו בה מכבר – עבריות שלמה ורעננה, שכל נפש ונפש מקרבה היתה ממסמרת ומבצרת את עמדתנו בארץ זאת לעתיד לבוא יותר מכל הצהרה ומכל מדיניות.

השערוריה גדולה פי־כמה, כשמעיינים באמצעים אשר בהם משתמשים רוב מהגרינו אלה, בשגעונם ה“חוץ־לארצי”, להשגת תעודותיהם וכספיהם. במערכת “דואר־היום” עצמת עברו, בשני השבועות האחרונים לא פחות מארבעים בחורים חסונים, שכל אחד ואחד מהם מרויח את לחמו בכבוד, ואם אמנם אין לחמו זה נותן לו יכולת לתענוגים מיותרים וללבושים מצוחצחים. הרי אין כל ספק בעצם פרנסתם. עם־כל־זה הם הולכים, הם רצים, הם בורחים – פלוני “מפני שהוא חולה”, אלמוני “מפני שהוא עייף”, שלמוני “מפני שאשתו וילדיו אינם יכולים לשאת את הקדחת פה ושם”. וישנם הרוצים “ללמוד”, ואחרים – ל“השתלם”, ועוד אחרים – ל“הרויח” הרבה בגולה בשביל “לשוב ולהשקיע את הכסף בארץ האבות”.לשוא יגידו להם, כי עוון לאומי הוא ברגע זה לצאת את הארץ; לשוא ינסו להשפיע עליהם בהבטחות שונות ובבשורות לימים יותר טובים בעתיד. קרו מקרים שלצעירים מחוסרי־עבודה הציעו משרות, קטנות ודלות אמנם לעת־עתה, והמה באחת: כבר קנינו את הכרטיסים לנסיעה, ואם לא ניסע הפעם – מי יודע אם יזדמן לנו מקרה שני להיות נכללים ב“מכסה” שמרשים אותה להיכנס השנה אמריקתה…

והקונסוליה האמריקנית עושה מאות לירות מדי ירח בירחו תמורת “ויזות” שאין בהן אף בטחון מוחלט להכנסת בעליהן לנמלי ניו־יורק; וקונסוליה חשובה אחרת, של מדינת־מעבר גדולה בין ים־התיכון והאוקינוס האטלנטי, הכניסה בחודש החולף בלבדו שמונה מאות לירות “טובות וכבדות” מ“רשות־המעבר” לאמריקה הצפונית והדרומית; ומדינה אירופית חדשה, שלא ידעה את שמה של ארץ־ישראל לפני כמה שנים, פתחה כאן בזמן האחרון קונסוליה, ומשרדיה פורחים וסואנים מרוב אדם, ולדברי יודעי־דבר יותר ממיליון וחצי לירה הוצאו מהארץ הזאת רק בשנה החולפת על־ידי ההגירה לחוץ.

כן הוא הדבר היום, כשאמריקה סגורה בפני הבאים מארץ־ישראל, סגורה כמעט כליל, כי מה הם חמישים או מאת האיש המורשים להיכנס אמריקתה במשך השנה הזאת? מה היה, אלוהים, אילו נפתחו שעריה לרווחה? הן לא היתה נשארת כאן נפש על־נפש, כאשר לא נשארה אבן־על־אבן אחר החורבן הגדול. הן ידוע הדבר לכל, שההגירה היא מחלה מתדבקת וכל יוצא ויוצא מושך אחריו עשרות, מאות, אלפים, והלבנון שכננו נתרוקן כמעט מאדם בעשרים השנים האחרונות…

בשעה חמורה זאת לארצנו – לא מצד המשבר, כי המשבר יעבור, ולא מצד המדיניות העויינת, כי גם לה יבוא קץ וסוף, אלא מצד בהלת־היציאה אשר תקפה את ארצנו – ישנם מוסדות, ישנן מערכות, ישנן הנהלות וישנם משרדים העושים את כל אשר לאל ידם בשביל להקל את זו הנסיעה המבוהלת והדחופה חוצה־לארץ, יום־יום. נותנים לנוסעים “תעודות” של “מורים”, של “רבנים”, של “כתבים” מיוחדים לעתון זה או משנהו, של “תלמידים” ו“סוחרים”, “עמילים” ו“מומחים”, וכל הממהר לתיתן הריהו משובח. כבר הזכרנו את “דואר־היום”, ואילו רצתה המערכת לספק דרישות אף חלק מהפונים אליה, כי אז הוכרחה ליצור משרד מיוחד למינוי כתבים מיוחדים בנכר, שכל אחד מהם מבטיח למלא את עמודי העתון בכתבותיו מארצות־הנדודים.

לא, לא לזאת נוצר העתון הזה, ולא בדרכי “משרד הרבנות” ילך גם הוא – לעזור ליוצאים שיצאו ולבורחים שיברחו.

בודאי! הרוצים לצאת יצאו בכל־זאת, כי רבים הדרכים לכך. הנה ראינו אנשים שלא היתה בידיהם פרוטה שלשום והיום ארבעים לירות נמצאות בידיהם לעצם הנסיעה ולחודשים הראשונים בנמלי־הנכר. מה להם לדעת, כי גם שם אומללים החיים. כי גם שם מיליונים בטלים מעבודה, כי גם שם עוד רחוק, עוד אינו קיים זה “גן־העדן " המבוקש? מה להם לדעת, כי ברוב המקרים יתגלגלו ברחובות ללא לחם וללא לבוש, וכי ממשלות המדינות ההן תגרשנה אותם מגבולותיהן בהמונים? בינתים – והספינה קלה, אף יפה הים, ורוחותיו מלטפים כל־כך ו”המחר הגדול" כה רחוק…

מדברים על־דבר הגבלת העלייה, באשמת ציב העליון; חולמים על הרחבתה, על התפשטותה ודורשים את פתיחת שערי הארץ לרווחה, לרווחה תמיד…

חדלו־נא! שהרי אם כה נמשיך גם להבא – לא מאה אלף נהיה בארצנו זאת, לפי המיפקד הנוכחי, ולא מאה וחמישה ועשרים אלף כדברי המפה היפה אשר ל“קרן היסוד” הברלינית, אף לא שמונים וארבעת האלפים הזעומים, שלפי המיפקד החולף…

אך הס: יד לפה, יד לפה, כי גדול הכאב מנשוא!

ד“ה כ”ו בתמוז – 10.7.1923

לא אטעה כמדומני אם אצהיר, כי שום דבר לא הרעיש בשנים האחרונות את לונדון הבירה, בפרט, ואת בריטניה הגדולה, בכלל, כידיעה שנתפרסמה באחד מעתוני יום הראשון על דבר מסירת זכיון ים־המות לחברתו של סר אלפרד מונד. באותיות גדולות הדגיש העתון את “הנצחון הבריטי” הזה, ומבלי משים נפלטו מעטו של הכותב פרטים מענינים, שגם הגדול אשר לחולמי ישראל לא היה מעיז לחלום על ארצו שכמותם.

הגעו בנפשכם: בבוקר יום הראשון ההוא נודע לחמישים מיליוני האנגלים – ועל ידי המברקים המיוחדים גם לשאר מאות מיליוני העולם הנאור – כי אותו ים־המות, אותו ים־המלח, שלא ידעו גבול בהשפלתו ובהקללתו, אותו ים לוט, שסימל לעיני כל את מדבריותה ועניותה של יהודה האומללה בעולם החומרים והכלכלה – כי ים זה הוא לבית־הלאומי העברי מה שאוצרות מעבה האדמה הם לאנגליה ברובה הגדול! שהרי אם אמנם אין לראות עדיין כל אפשרות ממשית למציאת פחם שחור בחבל מחבלי ארצנו זאת – כתקוות המנוח אהרון אהרונסון במיטב ימיו ומרציו – באשלג הנמצא בים־המות יש לנו מה שאפשר לקרוא לו בצדק בשם “פחם לבן”, לאין חקר ולאין גבול. לא כאן המקום להאריך דברים על ערך האשלג וחשיבותו לכל עמי התבל מנקודת־מבט החקלאות החדישה, והכל יודעים כי עיקר עושרן של גרמניה לפני המלחמה העולמית ושל צרפת היום (גם צ’ילי באמריקה הדרומית) הוא אותו החומר הלבן שממנו לאדמה פוריות מתמידה. עובדה זאת היא הגורמת להתחרות לא פחות עזה בעולם האשלג מאותה הנוהגת בעולם הפחם והברזל, הנפט והזהב. אותן המדינות שהטבע לא חננן בחומר יסודי זה מנסות להמציאו באמצעות האויר, כשם שאיטליה משתמשת במפלי מימיה הסואנים ליצירת חשמל זול תמורת מחסורה העגום בפחם, ובהיות שעיבוד זה עולה כמובן בכסף רב, תשארנה מדינות האשלג המכריעות מכל צד גם בשנים הבאות על שדמות החקלאות העולמית. היפלא איפוא שאחד העתונים מתאר כבר, בדמיונו העז, שורות של רכבות מלאות אשלג יוצאות בסביבות ים־המלח דרך יריחו, ירושלים, יפו או חיפה לכל תפוצות התבל?

ואל־נא יהיו הדברים רק מילים בעלמא. עתון רציני מאוד, כה“סטאר” הלונדוני¹, שמסר לקוראיו על עושרו של ים־המלח באשלג ובשאר חומרים, קבע אומדן אוצרותיו, במחירי השוק, בשיעור מאתיים וארבעים מיליארד לירות!

הקראתם היטב?

מאתיים וארבעים מיליארד לירות!– זאת אומרת, לדעת אותו העתון, כל הכנסותיה של בריטניה הגדולה במשך מאה שנים רצופות.

מה סחרחר הראש על כתפי הקורא למקרא מספרים אלה ומה גדולה ורחבה, מה אל־גבולית ממש, נראית ארצנו הקטנה, הזעירה, לאור הביאורים האנגלים בעתונותם המדויקה! ומה שנפלא עוד יותר הוא, שחומרים אלה יתחדשו גם להבא בכוח השפעת השמש והגשמים על ההרים המקיפים את ים־המלח. בניגוד לאוצרים הנפט והפחם, למשל, ההולכים וכלים במקומות אשר מצאום, אין כל מקום לחשוש פן יתדלדלו באוצר הארץ־ישראלי הזה, ומסתברת מכל זה האמת המוזרה והמפליאה כאחת, שים־המלח הוא מעין הון קורח שלא ידע סוף לעולמים. אם לחומרים הנזכרים נוסיף גם את הנפט אשר יימצא לבטח בסביבותיו ואת הכופר אשר במימיו הכבדים, יתמחצו מוחותינו האומללים באין־און הבנתם האנושית.

אין בדעתי לעמוד במאמר זה על הצד הטכני והמספרי שבכל הענין. מתוך הפרטים שנשלחו ל“דואר־היום” על ידי כתבו המיוחד בלונדון, יווכחו הקוראים כי אין זו אגדה כלל ועיקר, ואם גם נניח שהרבה הגזמה יש בפירסומי העתונים האנגלים – האמת הכי קטנה ביחס לחומרי ים־המלח מספיקה לעשותם לאוצרות שלא הרהבנו לשערם אף במיעז דמיונותינו. יכולים אנו איפוא להחליט היום בודאות גמורה, שאותה מהפכה טבעית איומה אשר כה הרבתה להעיק על נפשותינו בסיפורי התנ"ך – מהפכת סדום ועמורה – היא־היא שהיתה בשבילנו לא לקללה בלתי אם לברכה, ובצדק ילמדו מורינו את תלמידיהם מחר בבתי־הספר לאמור: אל תקראו לאגמנו זה הכי גדול בשם ים־המות, קראוהו־נא בשם ים־החיים. כי עוד בימיכם ראה תראו תנועה חיונית סואנת וכבירה מתרקמת בסביבות המלוח והבודד, הלוהט והמרעיד שבאגמי התבל, וכל חבל הדרום כולו היה יהיה, אולי כבר בשנים הכי קרובות, לגן־עדן ה' מצידו התעשיתי והמסחרי!

ואמנם – מדברי סר אלפרד מונד לעתונאים, ששאלוהו את דעתו בענין הזה, אפשר כבר לנבא עתידות יפים לארצנו המייחלת ליהנות מהעושר העצום אשר בים חייה זה. אל גדותיו המדבריות תתנוססנה בקרוב ערים סואנות ורועשות, והמלח אשר מסביב יירתע לאחור בפני ירקרק הדשא והעצים שיבוא במקומו. מסילות ברזל ודרכים תסתעפנה משם אל כל קצוי המדינה העברית בעתידה המובטח, ולא יעיז עוד מישהו להכריז ולומר כי אין לישראל תקוה בארצו העתיקה־החדשה. אי הרצל, איהו, לחסות במו עיניו את אשר לא הספיק לראות אף בדמיונו המקיף כל־כך? ואי המשורר, אי הפייטן, אי האמן והסופר אשר ירקום לדורות הבאים בגוונים מבהיקים ובטוחים את אחרית הימים לתחייתנו השלישית כתוצאה ישרה מראשיתם זו המפתיעה והמרעישה לכל הדעות?

אכן, קשים מאוד היו הימים שבהם – עוד רק לפני שנים מעטות – הממונו שונאינו בהכרזות על דבר דלותנו הקרקעית והמימית. היכן פחמכם, ברזלכם, עופרתכם, זהבכם, נפטכם, כה טירטרו הם באזנינו תמיד? וכיצד תוכלו להקים בית נאמן לעמכם, אם אין באבני הרריכם ובגרגירי שפלותיכם לא המחצבים להעשירם ולא המים להשקותם ולהפרותם?

אם שתקנו אז לפעמים בעל כורחנו, הנה יכולים הננו סוף־סוף להרים את ראשינו בגאון ולקרוא קול גדול:

"תחת פחמכם –אשלגנו, תחת זהבכם – שמשנו, תחת ברזלכם– פרדסינו, תחת עופרתכם–מלטנו, וגם במים לא יהיה לנו מחסור אם רק נדע כיצד לאצרם בחוכמה ולהרבותם בעבודה. ועוד הננו בתחילת התפתחותנו, בראשית דורייתנו המחודשה! חכו נא קט, וכשם שהפתענוכם בים־המות שלנו, שנהפך ויהי לים־החיים, עוד נפתיעכם מחר באוצרות לא ישוערו, מפני שאולי אין אנו רוצים עדיין לגלותם לזולתנו! כה היו, בכל־אופן, דבריו המיסתוריים של אהרון אהרונסון בערב מותו לכותב השורות האלו, בהתפעלותו.

“אילו נתן לנו אלוהינו את הריינוס בשאון מימיו – קרא וייצמן בתשובה למבקריו בכנסיה – כי אז היה מוצא מיידי, כי אז היה פתרון ודאי לכל שאלותינו!”

לא, נשיאנו! אילו היה הריינוס בארצנו, כאז לא לנו היתה יהודה, וכשוייצריה היתה היא ונכרים היו אוכלים אותה בכל־פה.

אך דוקא בירדן שאינו ריינוס, בים־המות שאינו אגם קונסטאנס, בהררי הכרמל שאינם הררי אנגליה –דוקא בהם נמצא את עושרנו, בימים הבאים עלינו לטובה, ומחולותינו וביצותינו תצמח ישועתנו אנו – היחידים המוכנים להקריב על מזבחם לא בלבד את נפשותינו בלתי־אם גם את גופינו.

ברוך ה' במרומים על שנשארה ארצנו שוממה מאז חורבננו הגדול ועד היום הזה, ותחיינה סדום ועמורה, שלוט ובנותיו ראום יחדיו בהצמתתם המחרידה, להיותן המבשרות היום את הגאולה הסופית, מתוך ערמותיהן הרדומות!

ד“ה ח' בחשוון תרפ”ה – 5.4.1924

עתוני ארץ־ישראל פירסמו באחרונה את התזכיר אשר הוגש על־ידי בעלי־התעשיה לנשיא ההסתדרות הציונית בערב שובו לגולה. ואם אמנם אין תזכיר זה מצטיין ביותר לא בסגנונו הקלוש והענוו ולא בתוכנו השדוף והצר הרי עשה בכל־זאת רושם על רוב קוראיו – אף על אותם שהינם אויביהם של בעלי־התעשיה. כי זו היתה הפעם הראשונה מאז הרימה היזמה הפרטית את ראשה בארצנו, שבאי־כוחה הרהיבו סוף־סוף עוז בליבם לצאת בגלוי אל דעת־הקהל ולדרוש ממנה ועל־ידה – מאת הסתדרותנו הציונית – תשומת־לב לדרישותיה והבטחות ממשיות לתכניותיה.

בודאי: תשובתו של ד"ר וייצמן היתה פחות־או־יותר מעורפלה. אין בדבריו לבעלי־התעשיה אותו החום אשר בדבריו לעובדי החקלאות. אין אף אהדה בולטת לאותם מבעלי היזמה הפרטית, שגם הפועלים רואים בהם עוזרים חשובים לקידמת הארץ. מכל דיבור ודיבור אשר למענהו המדיני של נשיא ההסתדרות הורגשה השתדלות לצאת מן המיצר ונטיה לדחות את פתרונן של רוב השאלות אשר הועמדו לפניו – לימים יותר רחוקים. עם־כל־אלה, דבר אחד ברור כבר עכשיו למדי: ההנהלה הוכרחה לקבוע עמדה גם ביחס ליזמה הפרטית, ואם רק ידעו תומכיה לעמוד על משמרתם להבא בעקיבות יותר מתמידה מאשר עד כה, ירבו נצחונותיה בשנים הבאות, ובעלי־היזמה ימלאו בבנין ביתנו הלאומי תפקיד גדול ומכריע באמת.

שאכן, רק דבר אחד היה חסר להם לאנשי היזמה הפרטית שלנו עד ליום הזה, והוא – כוח האירגון. כל אחד ואחד מהם היה עובד בפני עצמו. כל אחד ואחד מהם נטה על־פי־הרוב לעניניו הפרטיים. שום קירבה נפשית בין אנשיה השונים. שום יחס של חברות בחיי היום־יום. אם קרה דבר־מה לפלוני בתל־אביב, מצא אלמוני בחיפה שאין הדבר נוגע לו. הנדבר בטבריה שלא ידעה את ירושלים, או בצפת שהתרחקה לגמרי מחברון? מתוך כך היו שערי היזמה הפרטית פרוצים עד למאוד וכל מרכזיה היו לערי־פרזות ממש, שכל אויב ואויב יכול לשים עליהן מצור וללכוד את מצודותיהן המעורערות אחת אחרי רעותה. לשוא ניסו המשכיחים והמבינים ביותר לתקן את המעוות. לשוא נעשו צעדים פה ושם לקראת אירגונם של בעלי־היזמה לגוש פחות או יותר איתן. האדישות האישית גברה בכל מקום, ובבוא ההתקפה הכללית מצידה של הסתדרות פועלים, שאלפיה הצעירים התאגדו בעבותות חזקים לאגודה גדולה ומקיפה אחת, נפלו החומות העיקריות, ומפעלים כבירי־הערך לעתידנו הלאומי ויצירות נפלאות בכל מקצועות חיינו הציבוריים, היו בין־לילה לעיי־מפולת שקשה, קשה מאוד, לקומם שוב את הריסותיהם.

ידענו: מנהיגים עיוורים ועקשים רצו להעביר לארצנו את מלחמת־המעמדות כפי שהיא ידועה לכולנו בארצות אירופה ואמריקה הרכושניות. כבצרפת ובאנגליה, כגרמניה ובאיטליה כן גם בארץ־ישראל אמרו שתפנינו אלה הקיצוניים להציב גבולות ולשים סייגים לשאיפות היזמה הפרטית ולנסיונותיה המסועפים. דיו לרוב נשפכה בעתוניהם השונים בשביל להשחיז יותר ויותר את רוח־הקרב בקרב החלוצים הצעירים, בהסתערותם הצודקת לקראת מחרם העברי. מאמרים ארסיים נכתבו למאות כנגד כל בורגני אומלל שהעיז להוכיח כי עוד עצמיות בעורקיו ומרץ ואף חדווה בהשקפותיו. ולא זאת בלבד אלא שנמצא גם סופר “פרולטרי” מוזר, שחיבר כעין מדריך קטן אשר אין שני לו לשנאת הישוב הוותיק וחלוציו הראשונים. וכה גדולה האיבה שנזרעה בליבות חלק גדול מהפועלים לכל מה שהוא יזמה פרטית, עד שגם חברי ההנהלה המרכזית בלונדון ובירושלים, ואף נשיאה ד"ר וייצמן בכבודו ובעצמו, לא העיזו לעמוד בפניה בפנים גלויות. עדות לכך – גם קצת מדיבוריו של מנהיג התנועה הציונית באסיפת התיאטרון “ציון” בירושלים, לכשנפלטו מפיו שמות “דז’יקה ונלבקי”, עם חנווניהן העולים ציונה…

שלכל מלחמת־המעמדות הזאת אין מקום כלל בארצנו – הכרזנו מאה פעמים. שעוד לא הגיע הבית הלאומי להדרגת מדינה רכושנית הכי פעוטה – הדגשנו בלי הרף תמיד. העשיר ביותר גדול אשר בקרבנו – מאתיים אלף לירות כל הונו! וכמה אנשים בני מאתיים אלף נמצאים אצלנו? הן רק אמידים ושאננים הינם הרוב הגדול של בעלי היזמה הפרטית, מדן ועד באר־שבע. הן צרות לאין־גבול והרפתקאות שלא ידעו כמותן בגולה עברו על ראשיהם. עברו־נא ברחובות ערינו הראשיות, לצד בתי־חרושת והמשרדים, בבתי־המסחר ובחנויות גם הן: התמצאו בהם מפונקי־הרגש או מפוטמי־הבשר? התראום מאושרים בכל ויודעים רק עונג? הן כמספר שערותיהם הלבנות כן רבות דאגותיהם היום־יומיות ועצומים סיוטיהם הליל־ליליים. כמה מהם אינם יודעים בכלל מה תביא להם השעה הבאה, ומאמציהם להשגת הכספים בשביל לסלק בהם את שטרותיהם במועדם הינם לפעמים קרובות מעשים חומריים השווים פזמוני־פיוט והוקרת־המונים…

אך, אם לפזמוני־פיוט ולהוקרת־המונים לא זכו אנשי היזמה הפרטית עד היום – תנתן־נא להם לפחות ההודאה, שאלמלא הם לא היו לנו בארץ זאת אף חמישים אלף יהודים ברגע זה, ותל־אביב עם כל הדרה – לפי התפארותה של העיריה הפועלית גם היא בכל הצהרותיה לא היתה עד עכשו אלא תל־חולות. תוכל עיריה זאת לקבוע תקציבים ככל אשר תרצה, תוכל להחליט החלטות נפלאות וכבירות באמת: לא בכספיה נבנים הבתים הענקיים, לא על־ידה מוקמים התיאטרונים ובתי־המסחר, לא בעזרתה כמובן – בתי־התענוגים וכל שאר המפעלים הכלליים שבחיי עיר באשר היא עיר.

בורגני תל־אביב, עם כל “רשעותם”, מעניקים עבודה קבועה לארבעת אלפים פועלים, לפחות, מדי ירח בירחו. בתי־החרושת אשר נבנו על־ידי הטובים שבהם ביפו, בחיפה, בירושלים, בטבריה, מעסיקים גם הם כמה אלפים, ואלפים של ידים הדורשות מלאכה. מה יעשו פועלי “סיליקט” “רענן” אם יסגרו חס־וחלילה שעריהם? מי יתן עבודה לארבע מאות הפועלים המחכים לפעולה באולמי “שמן” ליד הכרמל היפה, ולחמש מאות הפועלים המתפללים שחרושת המלט תתחיל בפעולה גם היא עד מהרה? הנה עזב פולאק העשיר את פאריז הסוערה עם כל תענוגיה. לשם מה? לשם מי? הזקוק הוא לריווח עכשיו, עם שנותיו האחרונות? הרוצה הוא ניצול או שיעבוד פועליו? וככה כל יהודי שליבו לציון: וככה רוב העשירים, שיצאו את הגולה. אהבת־ענקים דחפתם לכאן. רצון־אראלים הולם בחזיהם, ואין כמותם לשמוח ולגיל למראה החלוצים הרעננים באש התלהבותם, עת יוצאים הם בערב את בתי־מלאכתם.

כי יפים ועזים ונלהבים וגיבורים הם פועלי־ישראל למרות הרבה־הרבה מחסרונותיהם – מיהו שיכחיש? לראותם על הגגות בשמש היוקדת, לשמוע למהלומותיהם בסלעי־הים, להרגיש את טלטוליהם בדרכים העקלקלות ולחיות אתם אף יום אחד את חייהם הקשים – אין אולי כדבר הזה בכל דברי־ימי העמים, ולעולמים תישאר תנועת החלוציות העבריה כאחד ממאורעותיה היותר מופלאים של האנושות הלוחמת מאז. אך יחד אתם, בקרבתם המיידית, ליד בקרם וחוותיהם, או בסביבות צריפיהם הדלים – הקשיבו־נא לשריקת הארובות בעשנן המלא, התפעלו מהמולת המכונות האדירות בחשמלן הכביר, שימחו על החיים הסואנים שכל בנין חדש יוצר ברצון הרכוש הכל־כוחי.

עוד חיים אנחנו בעולם הזהב המשתלט. עוד צריכים אנחנו לדולר האמריקני וללירה האנגלית, ודרישת מנהיגי־הפועלים עצמם מאת הבורגנים שנואיהם, האין היא יומם ולילה כסף, כסף, עד אין־סוף?

יבואו־נא אלינו אדירי־הכסף בזרם על־פוסק. הן לזאת חיכינו. הן אליהם השתוקקנו. הן מאתם כל־כך הרבה קיוינו.

הנה־הנם אצלנו היום, לא מאות מעטות אלא אלפים – מניו־יורק, מסלוניקי מטשקנט, מטהרן, מקייפטאון, משנגחאי, ממלבורן. עשרות אלפי לירות הם מנדבים למכללה. מאות־אלפי לירות לבתי־ספר ולבתי־עם. מיליונים הם משקיעים בפעולות כבירות – כחישמול הירדן והירמוך. כניצול ים־התיכון וים־המלח, כהכנת חרושת הטבק בגליל ותעשיית הסוכר ליד עכו.

אם לא הם בגבורתם; אם לא הם בתוקף רצונם, ואם לא הם בכוח רכושם – הן יעברו דורות, הן תעבורנה מאות בשנים עד שתהיה ארצנו בית־לאומי כל צורכו. ולעיכוב שכזה בגישום חלומותינו לא יסכימו, מובטחנו, גם הקיצוניים שבעובדים.

היזמתיים – רק בואו! בואו באלפיכם וברבבותיכם!

ד“ה, כ”ו בתשרי תרפ"ה – 24.10.1924

חבר־הלאומים פירסם באחרונה חוברת מעניינת מאוד, העוסקת בישוב מיליון־ארבע־מאות־אלף היוונים שנמלטו מאנטוליה, מתורכיה המזרחית, מדרום רוסיה ומבולגריה בארבע השנים האחרונות, ואפשר לומר בלי כל הגזמה, כי מכל החוברות אשר נתפרסמו על־ידי החבר מאז נוצר זוהי היותר מעניינת הן בתוכנה והן בסגנונה.

הקוראים יזכרו בודאי את עצם הענין. מתוך התלהבות יתרה יצאו היוונים ל“טיול צבאי” בתורכיה המזרחית ובאנטוליה המערבית. איי־הים ביופיים ובעושרם לא הספיקום. קסנטי, גומולגינה וכל טראקיה המערבית, עם יבולה העצום בטבק משובח, היה להם רק למעין “מפתן”. מה שרצוהו נלהביהם הגדולים, למן וניזלוס עצמו ועד לקונסטנטינוס האומלל – היה זוהר היווניות הקדמונית. הם רצו באדרינופולי, בגליפולי ובקושטא יווניות. הם רצו באיזמיר, בברגמה וגם בברוסה אל־תורכיות. הם חלמו – כהוזים אשר בקרבנו – על־דבר Megalla Hellas (יוון־רבתי) עם אתונה כבירה שניה וקונסטנטינופולי, בשמה המיוון, כבירה ראשונה. בשל־כך ריכזו את כל כוחותיהם, הצבאיים והימיים, הערימו את כל אוצרותיהם בכסף ובזהב, המתיחו את כל שריריהם, ויתקפו את תורכיה החלושה, המרוסקה, הגוססה, בהצלחה מרובה. הוי, הימים הנפלאים ההם ליוון זו המאושרה! התשערו את ביתנו הלאומי ממומש כבר היום מנמל־פואד ועד לעציון־גבר, מנהר פרת ועד ללבנון הגדול? על כל כותלי בתי־הספר היוונים ביוון עצמה וגם מחוצה לה נמתחו מפות ענקיות שהבליטו בגוונים מבהיקים את שטחה של יורשת מקדוניה העתיקה – מפילדלפיה בלב אסיה הקטנה עד לסלוניקי האולימפית, ומאדרינופולי עיר אדריאנוס עד לארגירוקסטרון בדרום אלבניה. לא עוד, אלא שרוב מפות אלו כללו כבר את איי־דודקנז וקפריסין כחלק מהמולדת היוונית המשוחררה, ובעיני־קנאה גם בלבות־מהססים היה העברי מסתכל בתחיה היוונית הזאת עם כל זוהרה המחודש. לפריקלס היה וניזלוס, לאלכסנדר מוקדון היה קונסטנטינוס, והעולם מביט ותוהה!

אך לא לצפרדע להתחרות בפרה, ולא למדינה קטנה, בת חמישה מיליוני נפש לכל היותר, לשאוף שתהא בבת־אחת למדינה עצומה, עם מיליוני נפשות שאינן יווניות. ביוון זו המעוגלה נשארו כשלושה מיליוני נפשות (ברובן תורכיות, ארמניות, כורדיות, יהודיות ועוד) בלתי־מעוכלות והגבולות החדשים לאורך מאות פרסאות דרשו מאות־אלפי חיילים לשמירתם בלבד. אכן, רומניה, צ’כוסלובקיה וסרביה היו לה ליוון למעין דוגמאות חיות להתעגלות קרקעית כבירה. אלא, שלא כיוון מדינות אלו שלושתן. הרומנים, הצ’כוסלובקים והסרבים נהנו מהתפוררות קיסרות שלמה, הקיסרות האוסטרו־הונגרית, לפירורים קטנים, כשבגבולות יוון החדשה התעוררה לפתע תורכיה מתרדמתה המדהימה, ומוסטפה קמאל גואלה יצא כלביא לעזרתה.

התוצאות מי לא יזכרן?

אחרי התבוסה היוונית הנוראה ליד אפיון־קרה־חיסאר, אחרי גילגול הצבאות היוונים עד לים־האיים, אחרי תבערת איזמיר העשירה לכל היקפה נשתלשל לעיני העולם הנדהם מחזה מחריד שלא ידע כמותו אלא בתוך מקרא בספרי דברי־הימים. כמה פעמים היינו אנו, בהיותנו עוד תלמידים, שואלים את עצמנו כיצד יכלו הרומאים, למשל, לנשל מארץ־ישראל את מיליוני היהודים אשר בה? כמה פעמים חשבנו, כי רק אגדה סופרה לנו בתנ"ך – אגדת גירוש בני־ישראל לבבל ברבבותיהם הרבים. והנה ראינו כולנו בעצם עינינו את מה שלא היינו מאמינים לו בשום אופן, אלמלא היינו עדים לכך יום־יום ושבוע־שבוע, מאז החל הדבר – תנודת עם שלם, מנוסת מיליון וחצי יוונים – אנשים, נשים וטף, זקנים וילדים, מחוסרי־כל ומיואשים עד מוות, כשדרכם האחת ומטרתם הסופית היא אותה המדינה הקטנה והעניה במערב הקרוב – יוון שמלפני ההתרחבות הגדולה. מיליון וחצי יוונים! הננו מבטאים את המספר הזה כלאחר־יד, אנחנו כאן בארץ־ישראל; אנחנו, החולמים רק על שבע מאות אלף עברים להיותנו פה הרוב בעשר, בעשרים, ובשלושים השנים הבאות; כשיוון קלטה בגבולותיה כפליים מהמספר הזה במשך שני ירחים.

*

קליטת מיליון וחצי “עולים” במשך שני ירחים…

ומי שהיה מנבא ליוון כי זרם פליטים אלה, כי נהר גורף זה של נמלטים אשר איבדו ביום אחד את בתיהם, את רכושם, סחרם, קרוביהם, קשריהם ותקוותיהם – מי שהיה אומר לקונסטנטינוס בערב מותו עקב השבץ ולווניזלוס במרירות שהזקינתהו כל־כך – כי דוקא זרם נהרי זה יהיה לתשועה ליוונים בארצם ולהצלתם ביום המחר – היה נחשב בעיני כל יווני כמטורף שמקומו בבית־המשוגעים.

שערו־נא אמנם, כי גם לנו קרה כדבר הזה. שערו־נא פרעות איומות, כלליות, בעת ובעונה אחת, ברוסיה, באוקראינה, בפולניה, ברומניה, בתורכיה ובהונגריה יחדיו. חשבו־נא לרגע קל, כי מתוך הצער האנושי ששחיטה מקיפה זאת היתה מעוררת בכל תפוצות ישראל, היו מיליוני זהובים נאספים להסעת הבורחים באוניות למאות, ושממשלת בריטניה הגדולה היתה מרשה לכל הנחשול הזה לחדור ארצה־ישראל – מיליון, שני מיליוני יהודים, במשך פחות מרבע שנה, מה היה המצב בארץ הזאת? מה היה מראה ערינו, רחובותינו, נמלינו כפרינו? הן קשה לנו גם להעלות על הדעת דבר אשר כזה, עם כל הקושי שיש לנו להעסיק עשרת אלפים מחוסרי־עבודה במשבר הנוכחי…

ויוון לא רק שלא נבהלה, לא רק שלא נרתעה, וכרוע לא כרעה תחת המשא; אלא שכבימים ההרקוליים אשר להלאס ההומרית עמוד עמדה על הגובה הדרוש, ועדות לכך היא החוברת אשר פירסם חבר־הלאומים, שלפי המסופר בה נמצאה הדרך לקליטת המהגרים בפחות מארבע שנים.

בפחות מארבע שנים מצאה יוון, אחר התבוסה באנטוליה, את היכולת להושיב על הקרקע, אם בערים או בכפרים, מיליון ורבע יוונים, כי מאתיים אלף מהם הצליחו ליצור לעצמם חיים ופרנסה בכספיהם ובמרציהם־הם. בפחות מארבע שנים ידעה יוון לרתק לאדמתה חומר היולי עצום, כרבע מתושביה לפני־כך. חומר זה יהיה בקרב הימים הבאים לשמרים אשר יתסיסו את כל העם היווני כולו בחיות חדשה וסואנה ויתנו לו על־ידי־כך דם סואן בעורקיו הלאים. בפחות מארבע שנים נהפכה המדינה העניה, המרודה, הקרועה בשל ריב־אחים ומלחמות אין־סוף, למעצמה בלקנית חשובה, הרבה יותר גדולה מאלבניה ומבולגריה שתיהן, עם שבעה מיליוני תושבים, ועם שטח ימי למסחר ולתעשיה, שאין לא לרומניה ולא ליוגוסלביה אף הן. הנה כי כן היה האסון האנאטולי הגדול לברכה ליוון, לברכה קרקעית ומסחרית, שהלואי נזכה לכמותה גם אנחנו ביום מן הימים הבאים.

והידעתם מדוע הצליחה יוון?

רק מפני טעם אחד: היא לא ביססה את התיישבות פליטיה על מתנות, בלתי־אם על הלוואות.

כל יווני ויווני שפנה אל השלטונות ויבקש עזרתם, רשמו את שמו, את שמות בני משפחתו, את אשר היה לו לפני בואו ליוון, את אשר שאף להיות בעתיד. במשך שלושה ירחים ניתנו לו ולכל התלויים בו דרכמונים אחדים לנפש לאכילת לחם ולשתיית מים. כמחסה שימשו לפליטים תיאטרונים ריקים, חדרי בתי־ספר מיותרים, קרונות, עגלות־רכבת, צריפי־פח, אוהלים, ולכשהגיע תורם שלחה להם הממשלה פקודה לצאת לעיר פלונית, או לכפר אלמוני, או ליער ולעמק שלמוני. שם העמידו לרשותם צריף יותר רחב, פרה או זוג עזים, מספר תרנגולות ויונים, קצת זרעים וצמחים וסכום קטן להתחלת העבודה. אם ראו אותם עובדים ועודרים, זורעים וקוצרים, נקלטים במקומם החדש, בנו להם בית קטן בן שני חדרים עם מטבח, שעלו מחמישים עד שבעים לירות, האדמה, הצאן, הזרעים, הבית, נחשבו להם בסכום של מאתיים עד שלוש מאות לירות, הלוואה שיש לסלקה לממשלה בארבעים שנה, כשחמש השנים הראשונות חופשיות מכל תשלום. וחסל!

שום הבטחות אחרות, שום הרחבות ומותרות לא פסנתרים ולא מקוליות, לא בתי־ספר לכל כפר, לא בתי ראינוע אף במרכזים גדולים. רופאים ורפואות רק לכל עשרה כפרים. השאר על חשבון המתיישבים עצמם. יבקיעו דרך לעצמם תחילה ויעזרו להם אחר־כך להתרחב ככל אוות־נפשם.

הודות למדיניות נבונה זאת לא בלבד שאין כמעט מחוסרי־עבודה ביוון היום (רק רבע מיליון יוונים עודם תלויים קצת על בלימה מאין כסף מספיק להשתקעותם השלימה). מקדוניה וטראקיה המערבית, שהיו שוממות כמעט לפני־כך נהפכו ותהיינה לגלילים היותר עשירים בכל יוון כולה, ודרך אגב – אין להן רוב בולגרי־סרבי־תורכי כאשר טענו בבולגריה ובסרביה עד כה. יוון נתנה השנה יבול בחיטה, בטבק, בשעורה, כמעט כפליים מאשר בשנה הקודמת לה. שמונים אלף בית נבנו בערי יוון השונות וארבעים אלף בכפרים. מסילות־ברזל נתרבו ועסקיהן מזהירים. חברות האוניות נתכפלו, נמלים חדשים נבנים. סלוניקי מתחרה, עם חצי מיליון תושביה, באיזמיר האתמולית, ואתונה היתה לבירה של שלושת רבעי מיליון תושבים. כל זה נעשה במלווה שהושג בעזרת חבר הלאומים בסך עשרה מיליוני לירות, ולמלווה זה יווספו בשנה הבאה עוד חמישה מיליונים – וחסל.

כך פתרה יוון את שאלת מהגריה, כך היתה הלאס העתיקה והמפורסמה להלאס חדישה והרת־עתידות, בה רואים אנו דוגמה, מופת, שעלינו ללמוד מהם הרבה־הרבה, אם לא הכל־הכל.

ואם תשכח הנהלתנו הציונית את שיטותיה הרעועות והמזיקות של קרנות שונות a fond perdus תמיד, ותשלח ליוון מלאכות של מומחים, אשר תלמד על המקום כיצד ליצור קרנות שכספיהן יוחזרו בתמידות מפאת היותן מיודדות על הלוואות ולא על מחנות – וראינו בעינינו את תחילת ישועתנו האמיתית.

ד“ה, י”ז בכסלו תרפ"ז – 23.11.1926

כמו תמיד כן גם הפעם, רק אחת היתה השאלה שנשאלתי בשובי מנסיעתי הרביעית לגולה הרחוקה:

– מה חדש באמריקה? מה הבאת מהעולם הגדול?

וכמו תמיד גם הפעם – עשרות ושונות הן התשובות על ימין ועל שמאל. אך בעיקר רק מענה אחד הוא הנכון:

– חסל סידרה של ארץ־הזהב, וכל הבונה על “נדבות” הדוד העשיר אינו אלא טועה: חול הבניין ועפר תקוותו.

באשר, אמנם, מושג מוזר יש להם לבני ארצנו – וליהודים מחוץ לאמריקה בכלל – על דבר המדינה הגדולה שוושינגטון ופרנקלין יסדוה לפני שלושה יובלות, שלינקולן, רוזוולט גם וילסון פיתחוה בדורות האחרונים, ושהובר הקהליי (הרפובליקני) או סמיט העמוני (הדמוקראט), ישלטו בה בארבע השנים הבאות. הדעה הנפוצה ביותר היא, כי אין מדינה אחרת בעולם הברוכה בחסד־המרומים כארצות־הברית לאמריקה הצפונית, מאין להן שם עדיין לעממותם המיוחדה. בעיני “איש־הרחוב” – לפי המונח האנגלי המוצלח – טובלת אמריקה זאת באוקינוס של אושר ורווחה, ורוח אופיר מרחפת עליה בקביעות. שאלו־נא את אלפי המהגרים המתעתדים לשאת את פניהם לניו־יורק או לניו־אורליאנס והגידוכם פה אחד כי שם, במרחקים הקוסמים אשר למדינת־הקסמים, יקיץ הקץ על כל סבלותיהם ויתגשמו כל מאווייהם. המעט משלמים האומללים האלה ברבבותיהם לחברות־המסע ולסוכני האוניות בשביל להגיע למחוז־חפצם זה הנערץ? ומי מבין הנוסעים על פני הימים, לשם עסקיהם, לא ראה את אלפי האיכרים והפועלים העניים מארצות איטליה וספרד, אירלנד וצרפת, גרמניה ופורטוגל, כשהם מצטופפים במחלקה השניה, גם הראשונה אשר לכל ספינה, בשביל להימנע ממחסומי הכבלים המעיקים על הכניסה לארצות –הברית מזה כמה שנים? הן טובים כל האמצעים בכדי להגיע אל מה שחושבים אותו כמפתן־הגאולה, ומאות אם לא אלפי מהגרים מסכימים אף לזוועות הסירוב, הגירוש, החזרה, ובלבד שיזכו להציץ מבין החרכים אל מטמוני המדינה הנכספת.

מה נבהלים כל אלה לכשמוצאים הם, בהגיעם לנמלים ולערים אשר אליהם כל־כך התגעגעו, כי כל אותה ההילה העוטרת את הסהר האמריקני בכל זהרו הנפלא אינה, על צד האמת, בלתי־אם בבואה קלושה למצב אחר לגמרי! שם למדים הם למשל כי מספר מחוסרי־העבודה בארצות־הברית הגיע, בשנה האחרונה, לפי הצהרת הסנטור קינג, לשמונה מיליונים, לפחות. שם מספרים להם עוד, לדהימתם העצומה, כי אין שנה באמריקה שאין בה איזה משבר שהוא באחדות מהמדינות שמהן ארצות־הברית מורכבות, כי בחבלי פנסילבניה ופיטסבורג, ביחוד, נמשכת, השביתה הכללית של פועלי הפחם זה כבר יותר משנתיים וחצי, מאין עדיין תקוה לפשרה; כי רוב המכרות סגורים על מסגר ורוב בתי־החרושת לפלדה, לברזל ודומיהם סגורים למחצה; כי ענין ההשקעות הקרקעיות בפלורידה וחורבן הישוב העירוני בערים מיאמי, פאלם־ביץ ועוד, עלו לו למשלם־המסים האמריקני בארבעה מיליארדי דולרים; כי שמונים בנקים, ובהם גדולים מאוד פשטו את הרגל במשך ירחים אחדים; כי השטפון בחבלי הנהר מיסיסיפי גרם לאיכרים ולסוחרים נזק של שני מיליארד לפחות; כי במסחר תפוחי־הזהב והענבים היתה ירידה עצומה מאין שווקים מספיקים להם באנגליה עצמה ובשאר מדינות אירופה; כי מחירי הקרקעות והבנינים ירדו פלאים בכל הערים האמריקניות – אף בניו־יורק ובשיקאגו גורדות־השחקים במגדליהן הענקיים; כי כוח הקניה של הדולר האמריקני אינו מגיע למחצית רמתו הקודמת, וכי בכל ארצות־הברית החשש גדול מאוד דוקא ברגע זה, עם מלחמת הבחירות הקרבות, למשבר שלא ידעה אמריקה כמותו בעשרים השנים האחרונות, בשל שערוריות החוקה למשקאות ומרידת האיכרים בשלטונות.

וגדולה מכל אלה, אם תרצו, היא בהלת בני ארצנו ביחוד המאמינים, בתמימותם הרבה, כי די להם להשיג את כרטיס נסיעתם אמריקתה, בשביל להימלט פעם ולעולמים מכל צרותיהם ונדודיהם בביתנו הלאומי. עם צעדיהם הראשונים ברחובות בבל החדישה הזאת שומעים הם לא רק את כל הפרטים דלעיל, אלא – וזהו המחריד ביותר – כי רע מכל הוא דוקא מצבם של אחיהם ועמיתיהם האומללים מארץ מולדתם העלובה, ארץ־ישראל המסכנה. כן מתגלה לפני עיניהם, בפתאומיות מרעידה, כי מספר בני־יהודה בארצות־הברית הגיע כבר לארבעים אלף ויותר, כי במספר העצום הזה, (רבע תושבי ביתנו הלאומי בכלל!) רק חמשת אלפים הצליחו למצוא לעצמם פרנסה כל־שהיא ומחיה קבועה למדי; כי מחמשת אלפים אלה אין גם מאות אחדות שאפשר לומר עליהם כי צברו רכוש קטן או גדול לעצמם; כי אף אחד מהם לא זכה להיות נחשב בשוק העסקים לא רק כבעל מיליונים, אלא אף כבעל מאות אלפים, למרות ארבעים השנה שחלפו מאז החלה ההגירה הארץ־ישראלית להתם; כי שאריתם – חמשת ושלושים אלף בבני הארץ ש“נולדו בלי־כוכב” – מתגלגלים ממש בחוצות הערים והכפרים, רעבים – בכל משמעותה של מילה זו – ללחם היום־יום, מכים “על־חטא” בזכרם את חיפזונם להגר ממולדתם, ואם עוד זיק של תקוה בליבם הרצוץ לחזרתם הקרובה ארצה־ישראל, עם כל צרותיה ותלאותיה – זיק זה עומם. במעמד ענינים זה היתואר רושמו של החוזר לארצנו מנסיעה ארוכה ומפריכה – היתואר רושמו העגום, הדחוק, המייאש, למראה ספינות שלימות, בנמלי חיפה ויפו העמוסות מהסיפון עד התאים, מאות נודדים מכל ערי הארץ, ברובם המכריע יהודים, ברובם המחריד חלוצים? לחשוב, כי למרות כל ההפרעות והמעצורים המונחים על דרך ההגירה אמריקתה – יצאו מארצנו בשבוע האחרון בלבד לא פחות ממאה וחמישה וחמישים איש באחת מהאוניות הרגילות – אנית “סינאיה” אשר לחברת “פאבר” הצרפתית – ובהם קבוצה בת ארבעה־עשר מטובי המורים העברים אשר לארץ הזאת – ורוצים אתם שלא יתפלץ הלב? לחשוב, כי מאז נפסקה “פלישת” העולים לארצנו, מאז נפסק אותו הזרם הנפלא של חלוצי הישוב הבלפורי, לא בלבד שלא נוספה נפש יהודיה על אדמת האבות, אלא שיותר מארבעת אלפים עברים ועבריות, ברובם רעננים ומלאי־עלומים, יצאו מקרבנו לבלי־חזור אלינו עוד – ואתם רוצים שלא תתמוגגנה העיניים בדמעות־שליש?

*

וכל זה מפני המחשבה הבטלה והריקה, מפני הדעה הקדומה והזולה – שבאמריקה מתגלגלים הדולרים בכל פינה וזוית ושדיו לו למישהו להרכין את גבו כדי ללקט בידו את ניירות־הערך, את מטבעות הכסף והזהב…

כל זה מפני שמארצות־הברית באים ארצה־ישראל מפעם לפעם מכתבי־עידוד להגירה מצידם של אותם המעטים, של אותם הבודדים, אשר הצליחו קצת בתחילת עבודתם וכיסיהם נתמלאו במרוצת הימים בדולרים. כל זה מפני שרק על מי שהצליח נשמעות בשורות מרנינות – אלפי המיואשים והמאוכזבים אין איש יודע עליהם, בשתיקתם העצורה על מכאוביהם הקשים ועל רעבונם המר.

כל זה מפני שמצחצח־נעליים תימני קטן מרחוב יהודה הלוי בתל־אביב זכה להתקבל למשרת פקיד בינוני במשרד מסחרי של פלוני מפילדלפיה; או מפני שנגר ספרדי עני מ“מזכרת־משה” בירושלים מצליח להיעשות מורה עברי באחד מבתי־הספר הלאומים אשר לאלמוני מבולטימור; או מפני ששמש אשכנזי של בית־כנסת קטן במאה־שערים, או מלצר במלון־חיפאי הספיק לקצץ משמו הרוסי את ה“אוף או את ה”סקי“, ובשמו המקוצץ והמאונגל הפך ויהי בין־לילה לאב גדול, ל”רברנד" בלע“ז, לראש ישיבה לפעמים בק”ק סינסינאטי אשר ל“רפורמים”, או בעיירה רבתי סן־פרנציסקו בבוריה ובגוייה היהודים…

הנודה על האמת? הנגידנה עד לתמצית־תמציתה?

האם אין מאות ואלפים מתושבי ארבע הערים הקדושות בארצנו זאת מחכים גם הם בכליון־עינים לבוא תורם האמריקני באחד הימים הבאים? האין מחנות של עברים “מזדנבים” בפרוזדורי הקונסוליה האמריקנית ימים ולילות ממש לשם השגת אותה ה“ויזה” הרועצה, שממנה להם שערים פתוחים במדינה הרחוקה? ואחרון־אחרון מעציב – האין רוב בני הארץ מודים, כי אילו היו שערי אמריקה פתוחים לרווחה, כבימים ההם שמלפני המלחמה העולמית, כי אז מתרוקנת היתה ארצנו בהחלט לא מאלפיה בלתי־אם מרבבותיה כולם? יבורך־נא ה“דוד סאם” מדודים, על שמטעמים הידועים רק לו אחוז אחז באמצעים עריצים לסתום את הגולל על־פני ארצות־הברית ולהטיל על מבקשיה “אליס־איילנדים” חדשים לבקרים, שאין קץ לאכזריותם האנושית והציבורית!

מתי יבינו בני ארצנו, כי עם כל הזעזועים אשר נזדעזענו בהם עד כה בארץ זו העלובה, עליהם לבכר את הרריה הערומים ובקעותיה החוליות על ההרים המיוערים והבקעות הדשנות אשר למדינות שמעבר לים? מתי יבינו כל אלה, פעם ולתמיד, כי טובה פת חרבה בציון מצרור דולרים בוואשינגטון?

*

בשעה שבני ארצנו הנודדים מתגלגלים, רבבות ממש, ברחובות ניו־יורק ובואינוס־איירס, טורונטו ושיקאגו, שנחאי וטוקיו, ללא לחם ביום ולא קורת־גג בלילה – מה מאושרים הם המעטים, האלפים, שהבינו בעוד מועד כי אם רק רצון במוחותיהם והחלטה בליבותיהם, אם רק מתינות בליבותיהם ועקיבות במעשיהם – לא במרחקי הגולה נמצאת דולריה, לא בשדמות אמריקה הצפונית או הדרומית, לא במדבריות אוסטרליה ואפריקה שתיהן, בלתי־אם כאן, על הררי ציון ובבקעות השפלה והשרון, ליד ים־כנרת בצפון וים־המלח בדרום, אף בעמק הצחיח ובאדום המסולעת.

בואו־נא חשבון וראיתם, כי גם מנקודת־מבט העבודה הרגילה, היום־יומית, המתחלפת, אין המצב בארצנו גרוע יותר, למרות המשבר האחרון, מאשר במדינות רבות אחרות. כבר הזכרנו את שמונת מיליוני המחוסרים עבודה בארצות־הברית. הכל יודעים, כי מספרם באנגליה השנה הוא יותר ממיליון ורבע, מחוץ לרבע מיליון הבטלים באירלנד. אף בגרמניה הפורחת והמצליחה, לאחר עשר שנות עבודה אל־שניה מאז המלחמה העולמית – שני מיליונים וארבע מאות אלף איש ואשה שרויים בלי מלאכה, לפחות תשעה או עשרה ירחים בשנה. באיטליה – ארבע מאות וחמישים אלף נדדו מחוץ לבתי־החרושת. רק בצרפת היה מספרם קטן בערך, כמעט יותר ממאת אלפים, וזאת – רק מפני שאין העם הצרפתי מתרבה כמעט כלל, ובשנה האחרונה עוד הוקטן מספר התושבים הצרפתים בארבעים אלף בקירוב..

לעומת המספרים העצומים האלה, מה דלים היו מספרינו אנו – עשרת אלפים מחוסרי־עבודה – אף בימי המשבר הגדול שממנו סבלנו כל־כך במשך יותר משנה וחצי! אף ביחס למאה ועשרת מיליוני התושבים בארצות־הברית לחמישים ושנים מיליוני התושבים באנגליה ובאירלנד, לשבעים מיליוני הגרמנים ולארבעים וארבעה מיליוני האיטלקים יצא חשבון האחוזים למחוסרי־העבודה שלנו קטן בערך. על אחת כמה וכמה ברגע זה, שחוסר־העבודה חוסל כמעט כליל בכל גבולות ארצנו – רק חמש מאות נזקקים להתעסקות כל־שהוא – ושממשלת א"י הסכימה כנראה מתוך סכויי העתיד הקרוב בבניין נמל חיפה והתחנה המרכזית לרוטנברג, לתת להנהלה הציונית רשיונות עליה לאלפים חלוצים חדשים. העליה תחל איפוא מחדש, ותנועה ויוצאת מן הכלל להתפתחות ארצנו תורגש עוד בעצם שנה אחת.

כל זה טוב ויפה – יאמרו רבים – אפס, במה דברים אמורים? הצרה אינה, לדבריהם, בעצם מספר מחוסרי־העבודה בארצנו ביחסם לשאר מדינות העולם, בלתי־אם בעובדה, שהמדינות ההן מיוסדות כולן מזה דורות ודורות ולכן יכול תוכלנה לשאת כל מיני משברים – כמשבר היווני, למשל, לאחר התבוסה הגדולה באנאטוליה. לא כן בארץ זו הקטנה והאומללה, שכל דורייתה הישובית מגיעה רק השנה הזאת ליובל אחד ושמאז החלו בה חובבי־ציון את פעולותיהם, עם הנדיב הגדול ועם הציונים גם הם, לא חדלו בה הצרות והתלאות, וכדברי אחד היותר חריפים שבסוחרינו הירושלמיים – המשבר הוא־הוא שהיה אצלנו למעמד רגיל, למצב “נורמלי”. במדינה אשר כזאת טוענים ספקינו – עלול משבר כאותו שניצלנו ממנו זה רק עכשיו, להורידנו שאולה, להצמיתנו כליל.

אמת נכון הדבר.

ובכל – זאת, מות לא מתנו הפעם, כאשר לא שבקנו חיים עד־כה. לא עוד אלא, שדוקא המשבר האחרון הוא־הוא שהוכיח לעולם כולו, גם לעצמנו אנו, כי בריא הילד, כי איתן גופו, כי טבעית התפתחותו. מה שלא יכול לעמוד בפני הסופה הקשה נגדע ונשבר. הנשארים – כאותם האילנות הכבירים ביערות לאחרי כל מבול – מה נדהמו כולם להרגיש פתאום בחדוה פנימית, כמה יפהפיה הסביבה במזרחיותה המחודשה, כמה זכים המרומים בתכלכם העמוקה, וביחוד – כמה מבוססים העסקים בהשתכללותם המלאה.

*

לא בכל אלה, אבל, ההוכחה היותר חותכת שאין כל צורך לצאת את ארצנו למדינות הים בשביל למצוא בהן מקצת מחלומות אופיר. עברו־נא בכל עת־מצוא דרך הרחובות העיקריים בירושלים ובתל־אביב, בחיפה ובטבריה: התבוננו־נא בחנויות ובמחסנים השונים, גם במשרדים למאות: חקרו־נא בקורות כל אחד ואחד מאותם ששמותיהם בולטים באותיות שמנות או צנועות, אם בשלטים ואם בכתבות, ובאתם כולכם לידי ההכרה כי מאות או אלפים מאחינו כאן ומהחוזרים לארצנו עשו את מצבם, את רכושם, את עושרם הגדול כאן ודוקא כאן, בזו הארץ ה“אוכלת יושביה”, בזו הארץ שאת דיבתה מוציאים על כל כנפי הרוח בהתמדה כה נחושה. חלילה לנו לפרט כאן בשמות, אם־כי יכולים היינו למלא טורים שלמים בעתוננו בשמותיהם של עניים ומרודים מיום אתמול שכיום נחשבים הם לגבירים ולעשירים, שאף ערים כקהיר וכקושטא, כאתונה וכרומא, לא היו מתביישות בהם, מי לא יזכר את המזכיר הצנוע, שעבד במוסד־חסד בירושלים שנים רבות־רבות מאוד, במשכורת של פועל ממש, והיום אחד הסוחרים היותר גדולים הוא לכל הדעות, סוחר גדול ובעל דמיון בו־בזמן, שעוד הרבה יש לקוות הימנו לימים הבאים. מי לא יזכר את הפקיד ה“צרפתי” המתחיל שבא אלינו לפני כשלושים שנה במשלחת חשובה, והיום – אחד הרכושנים הכי מפורסמים הוא בבירתנו, יוצר פרברים חדשים, עושה עסקים גדולים וקטנים ורובם ככולם – מוצלחים! מי לא יזכר את המהנדס הצעיר מאודיסה, עם נסיונו המופרך הראשון לעשות זכוכית כנענית בארצנו, והיום – היש ערוך לעברו הגדול כבונה אחת הערים הגדולות במזרח הקרוב, וכ“מגלגל עסקים” מהמדרגה הכי ראשונה בתל־אביב העבריה?

או שמא שכחנו את שני הגורג’ים שבאו לארץ כמעט ערומים ומחוסרי־כל, והיום האדירים הם שבעשירי ירושלים, בין מושלמים, נוצרים ויהודים? או את האוסטרי המרוקח והמסולסל, מלפני כארבעים שנה, והיום אין כמותו להנהלת בתי־אופנה גדולים שרווחיהם מתרבים משנה לשנה: ואולי נזכור את הבולגרי הנועז והנמרץ שהתעלה ממדרגת חייט ראשי בבית־עסק ירושלמי למעמד של פרנס חשוב מלא יזמה: אותם בני הישיבה הקטנים, בציציותיהם הבולטות, שהפכו ויהיו לחשבונאים היותר חשובים בכל הבנקים הירושלמיים: אותם האחים החרוצים, בני משפחה יפואית, שהפכו את החול בתל־אביב לעפרות זהב ממש: אותו רופא חברוני, שראה את הנולד לפני כל שאר אחיו בארץ, ורכושו ניכר היום למאוד גם בעיר וגם בכפר; אותם ה“בטלנים” מלפני יובל שנים שיצאו את ירושלים בשארית גרושיהם המעטים ליצור מושב עברי באדמת הביצות אשר ליד הירקון, ושאין כמעט גבול עכשיו לנכסיהם, נכסי־צאן –ברזל – אברהמים חדישים בגמליהם, בבקרם, בכרמיהם ובפרדסיהם על ימין ועל שמאל.

מאות, אלפים הם ממש, מבלי כל הגזמה, שאתמול לא היתה להם אמה על אמה, שאתמול הגיעו אלינו כגרושי־גולה, כנודדים נצחיים – והיום בתים, בנינים, ארמונות להם בכל ראשי חוצות, גינות, פרחים, תענוגים להם בימים ובלילות, מרכבות ומכוניות, נסיעות־פגרה לערי אירופה היפות, שאננות החיים ומתיקותם המלאה…

לפני יובל שנים – אם זכור תזכרו – הידעה ארצנו בלתי־אם מקבלי ה“חלוקה” לכל צורותיה המתחלפות? הן אף שעל אדמה לא היה שייך ליהודים ההם מחוץ לחומות הסגורות; הן בירושלים עצמה ישבו מתי־מספר היהודים ב“גטו יהודי” כבווילנה הליטאית או בוורשה הפולנית, ולכשרצה מישהו להשתטח על קברה של אמנו רחל, מספר פרסאות מציון החרבה – סכנת מוות ריחפה על ראשו מחמת כפריים פראיים שארבו לנפשו במחבואי הסביבה. נסיעה מחברון ירושלימה היתה קשה מנסיעה ימית לפאריז ולברלין, וטבריה גם צפת, שיהודיהן התבצרו בהן בשארית מאמציהם, נחשבו בעינינו כאן כרחוקות מניו־יורק האמריקנית: על הדרך מיפו לירושלים, בקרבת קרית־ענבים הלטיפה אשר לקרן הקימת לישראל – רק חצי שעה במכונית מבירתנו – היה שייח' אבו־גוש המפורסם נושה באבותינו מס תמידי לגולגולת מדי עבור הנוסעים על פני כפרו הרם על גב החמור, הסוס או במרכבה, וזאת מחוץ למיסיה הרועצים של ממשלת עבד־אלחמיד באיסטנבול, שנהגה בא"י כבמדינת־גזירה והחרמה.

והיום – מדינה חופשית היא ארצנו זאת, אחת המדינות העצמאיות בעולם; מדינה, שכל יהודי ויהודי מרגיש בה את ביתו, את שלו, את נפשו; מדינה, שהשפה העברית היא שפתה לא פחות מהערבית והאנגלית, שבוליה וכספיה טבועים באותיות עבריות, שפקידיה ומושליה מתחשבים בדרישות הלאום העברי במידה שלא חלמוה אף פינסקר, הרצל ובן־יהודה.

ובמדינה העצמאית הלזאת – יותר מרבע הקרקע הפוריה והמעובדת הינה כבר בידי העברים, או תהיה בידיהם במשך חמש השנים הבאות; ארבעים וחמישה אלפים נפשות חיות על הקרקע או מסביבה; רכוש של יותר מעשרים מיליון לירות טובות וכבדות, ממתולה ועד לרוחמה ומתל־אביב ועד ליריחו; מאה ועשרים אלפי עירוניים שמצבם המסחרי והתעשיתי הולך הלוך וטוב משנה לשנה; יזמה פרטית, שענפיה וסעיפיה ישתרגו להבא יותר ויותר (לדוגמא: התבצרות “בני־בנימין” בהרצליה ובכפר־אהרון, החלטת פתח־תקוה לנטוע עד שמונה־עשר אלף דונמים פרדסים מכניסי שש מאות אלף לירות שנתיות מהחוץ ושיעסיקו אלפי פועלים יהודים, זאת ועוד: נטיעת פרדסים על־ידי אנשים פרטיים במרחבי השרון, כהרוקחים, השלושים, הליטוינסקים, הגרינבלטים, ודומיהם); העסקת ידיים לרבבות בתעשיה יצרנית – זהו סך הכל לתחיה הפתאומית שלאחר הנורא שבמשברי ישובנו הרך.

המן ההכרח הוא למצוא גרגרי־זהב בנהרות ובמיכרות בשביל ליצור דולריה רבת־עתידות? עפרות־החול אשר לשרון ולשפלה, בתפוחי־זהבן הקוסמים – זה צמר־גפננו המקומי – יעשירו את ארצנו בצעדי־ענק גם יעשוה ל“דולריה” של כל המזרח הנרחב והגדול – גם בלי מיכרות ונהרות.

דולרייתנו אנו!

ד“ה, י”א באלול תרפ"ח – 27.8.1928

ביקורו של לורד בלפור בארצנו והתלהבות העם לקראתו השכיחו לימים אחדים – או יותר נכון: הרדימו – את הדאגה הטורדת המרחפת על ראשינו מזה כבר ירח ימים בבירת הארץ, בשל המחסור במים לשתיה ולשימוש־יום־יום. עשרת אלפי האורחים שהגיעו לעירנו מכל קצוי־הארץ ומהעולם כלו, כדי להשתתף בפתיחה החגיגית של מכללתנו העברית על הר־הצופים עדים הם, להוותנו יום־יום, לזוועת הצמא שתקפה את רבבותינו, מאות הפחים המקשקשים קישקוש מרגיז, בשעות קבועות, ליד הברזים השונים; מקלות השומרים העוצרים זקנים וילדים מהגיע עד למקור־החיים בשרב־השמש ממעל; המריבות והקללות בין אחים וידידים בשל דלי קטן של נוזלים דלוחים, ואכזבת עשרות אומללים שאיחרו את המועד הקבוע והארור – כשברכיהם כושלות בחוזרם לבתיהם עם פחיהם הפעורים בריקותם – זהו המחזה המזעזע והמחריד שאורחינו הנדהמים רואים מדי יום ביומו, בארבעה ושלושים המרכזים להספקת המים אשר לירושלים העיר, כבימי ירמיהו לפנים:

ואדיריהם שלחו צעיריהם למים:

באו על גבים – לא מצאו מים.

שבו – כליהם ריקם.

בושו והכלמו וחפו ראשם.

ואמנם, זוהי האמת. לא המחסור עצמו הוא המדכדך את נפשותינו עד היסוד, לא הצמא ההולך לקראתנו בכל מוראותיו וחרדותיו, אלא הבושה והכלימה, החרפה וההתבזות שכל אחד ואחד מאתנו מרגיש בתוך־תוכו על שלבירת יהודה, על שלעיר המכללה, על שלמרכז הרוחני והמדיני אשר ליהדות כולה, אין יסוד־היסודות לחיים באשר הם חיים – מעט מים. כעניים מרודים, כ“שנוררים” חרופים הננו רואים את עצמנו בעברנו ברחובותינו המאובקים כבאחרית הקיץ ובגשתנו לבתינו היבשים כבר מכל עשב ופרח, ורגש של קנאה עמוקה ממלא את ליבותינו במאושרים שם, בערי השפלה והשרון, בתל אביב החדישה והפורחה, בטבריה ובחיפה ליד נהרותיהן ואגמיהן; בצפת, בחברון ובשכם עם מעיינותיהן. לא, לא ייאמן שלאחר בוא קיצו של השלטון התורכי, עם רשלנותו ופראותו, עוד נמצאת הבירה הלאומית אשר לבית־הלאומי במצב של ימי חנוך ומתושלח – כאשר הייתה העיר הזאת לא יותר מכפר קטן, ואולי גם לא זה.

אכן, גם הממשלה וגם העיריה “שינסו את מותניהן” לעשות דבר־מה להצלת המצב, ובראיון ארוך עם אחד הפקידים העליונים בירושלים, נמסרו לנו קצת מהאמצעים ומהצעדים שהשלטונות אומרים לאחוז בהם כדי לתקן את רוב המעוות, אם לא את כולו. אם ילכו הדברים למישרים, אם תגמר בניית מאגר המים בתחנה הירושלמית בסוף חודש זה, אם תתחיל הנהלת הרכבת להסיע אלינו עשרים אלף פח מים מלוד ומסרפנד, ואם – עוד התקוה לא פסה – יחושו גם השמים לעזרתנו בשטף־מטר אחרון – גדולה התקוה שמות לא נמות בצמא כזבובים שוקקים לרטיבות ואין. אם לכל אלה נוסיף את תקות השלטונות להביא לנו מים מעין־פארה הקרובה גם היא, ואם תתממש ההצעה הכי אחרונה – להעלות לבריכות־שלמה את עשרים אלף הפחים היום־יומיים של כפר ארטאס, הידוע בעושרו המימי, או אז תוכל ירושלים לעבור את ירחי־הקיץ ההולכים וקרבים בביטחה פחות־או־יותר שאננה. הבה נקוה איפוא בשארית המרץ אשר בנו כי כן יהיה הדבר, כי “מעז יצא מתוק”, וכי שערורית־המים השנה תהיה האחרונה לקורותינו בתור עיר גדולה ובירה לאומית גם יחד. לא הירושלמים הם החסרים אומץ וסבלנות, ויכולים השלטונות להיות סמוכים ובטוחים, כי כל מה שיהיה בגדר האפשרות, כל קורבן כספי ומוסרי, כל עזרה אזרחית וידידותית, ינתנו להם על־ידי רבבות־העם כאן לכל שדרותיו ברצון ובאהבה. יעשו נא הפקידים את המוטל עליהם, יחלקו־נא את מעט המים ביושר ובצדקה, אל יפלו־נא בין איש לאיש ובין גזע לגזע – והיתה ירושלים למופת בהסתגפותה העצמית וברוח סבלנותה הציבורית.

*

אלא, שיחד־עם־כך הננו להביע כאן את מחאתנו העזה, בשמם של אותם המסתגפים וסבלנים לרבואותיהם, כנגד הסתפקות באמצעי־רגע. כל הנסיונות להביא לנו מים מלוד, מעין־פארה, מארטאס, נאים ויפים הם מצד עצמם, ותבוא־נא ברכה רבה על ראשי החברים בעיריה והפקידים בממשלה, העמלים שעות ושעות למצוא פתרון ומוצא לסבל הנוכחי. אמת הדבר, שלא לעולמים יובש, ושאסון אשר כזה לא קרה לירושלים במשך ששים השנים האחרונות. אך מי הוא היודע? אפשר הדבר מאוד שיובש זה יימשך ויתכפל. אפשר הדבר שמקורות המים הפנימיים בהררינו ובנחלינו יבשו כל־כך בשל הבצורת שלה השנה, עד שגם אם יהיה החורף הבא גשום למדי, לא יתמלאו המקורות בכמות מים מספיקה להיותם לא־אכזבים גם להבא. שעל כן לא יועילו בעתיד כל תיקונים צדדיים כל הצעות זמניות. צריך שיכינו לירושלים שלנו עתיד מימי בטוח. צריך שלא תרחף עליה כל סכנת־יובש וצמא. צריך שתתפתח בדרך טבעית ומודרגה. כל זה לא יושג אלא אם כן תמצא התרופה העיקרית, היסודית, הבסיסית, להספקתה במים־חיים. מהי תרופת־התרופות הלזו?

לדעת הכל: מימי הירדן לירושלים!

ואל יגידו לנו כי זהו חלום, כי זהו מעשה שיעלה בהון־עתק, כי זהו מיבצע ש“ירושלים העניה” לא תוכל לעמוד בו בשום אופן. שקר הדבר! כאשר כבר אמרנו במאמרים הקודמים: פנו־נא לירושלמים ברצינות, הציגו להם תוכנית מסוימה, אמרו־נא להם כי הפתרון האמיתי לשערורית־המים יושג סוף־סוף, וראיתם אם לא תתרום ירושלים עצמה מאת אלפי לירות לפחות. ולאו דוקא תרומות־נדבה. כל ירושלמי יתן מכספו ברצון, באהבה, בהתלהבות, מפני שפתרון רצוי ויסודי יעשיר את בירתנו בדרך יוצאת־מן־הכלל, יעשנה לעיר־פלאות ויכניס לה רווחים עצומים ומידיים מכל צד. פקיד עליון במחלקת המים העיר לנו, כי ביצוע כל התוכנית הרחבה הזאת לא ידרוש יותר מרבע מיליון לירות. הסיפורים על־דבר חצי מיליון הנם רק בדים. ברבע מיליון לירות, שחלקה של ירושלים בהן יהיה מאת אלפים לפחות, יעניק לנו נהר הקדמונים בזדמיו את כל המים אשר נוכל לחלום עליהם אף במיטב חלומותינו, אף אם זכה נזכה פעם למיליון תושבים בבירת הבית־הלאומי. את יכלנותו של הירדן להענקה מימית ענקית יכול הקהל לאמוד מתוך העובדה, שלדעת מחשבי חשבונות הכי זהירים, מזרים הירדן אף בסוף ימי הקיץ כמות של שלושה מטר מעוקבים לשניה אחת אל תוך ים המלח. צאו וחשבו ששים שניה לדק ששים דקה לשעה וארבע ועשרים שעה ליום – ומצאתם כמה מי הירדן נשפכים לריק לים המוות! ירושלים, במצבה הנוכחי עם פחות ממאת אלף תושביה העכשויים, נזקקת רק לארבעת אלפים מטר מעוקבים מדי יום ביומו. התראו מה יהיה הירדן לירושלים, אף אם תתפתח למדרגת עיר־בערים, אם תהיה למלכת המזרח הקרוב בכל משמעות המילים האלו? הן שטוף ישטפו המים ברחובותינו, בגינותינו בבריכותינו, בחצרותינו, כבדמשק בצפון וכברומא החדישה עם כל הדרה. לא עוד יצטרכו “אדירינו” לשלוח את “צעירינו” על גבים למים, ואין מים. ציון תהיה בין־שנה – ובמגע של קסם – לגן־העדן של ארץ־ישראל, ושל המזרח הקרוב והרחוק גם יחד.

זוהי העובדה, ולא נגלה סוד אם נגיד, כי הגיעו כבר לעיריה הצעות לעשרות מרכושני־חוץ לגישום התוכנית הירדנית – לתועלתם הם, כמובן.

התסכים הממשלה, התסכים העיריה, היסכימו הירושלמיים למסור את כל עתידם לידי זרים ונוכרים, שיהיו גם מנצלים ועוכרים?

לסר רונלד, לראגב־ביי ולירושלמיים כולם – פתרונים!

ד“ה, ו' בניסן תרפ”ה – 31.3.1925

בימי שרב אלה לכל ארץ־ישראל כולה, ולירושלים אף היא, הייפלא הדבר אם ישאלו אזרחי בירת ארצנו, בבקשם מרגוע אחר עבודת־יומם – במה נפלינו מכל אזרחי העולם הנאור, ומדוע אין לנו, בעיר קסמים זאת, מה שיש לעיר הכי קטנה שבערי המדינות הממוּדנות – גן עממי מרכזי לנוחיותם של מוּכּי־השמש ביום ויעפי העבודה בלילה?

לא הפעם הראשונה היא לנו לדון בשאלה, שלדעתנו הכי לוהטה היא אולי לכל עיר ועיר בארץ־ישראל ולבירתה על אחת כמה וכמה. במאמר קודם, אשר בו פנינו בעיקר לראש עיריתנו, ראגב־בי אל־נשאשיבי, ולמי שהיה מושלה הראשון של ציון המשוחררה, סר רונלד סטורס, ניסינו לקבל משניהם גם יחד הבטחה גלויה לגשת סוף־סוף לפתרון השאלה הזאת בכל הרצינות. מה לא חקרנו, מה לא טענו, מה לא הגדנו במאמר ההוא לחיזוקן של דרישותינו הצודקות בקשר לגן העירוני הקודם והתיקונים אשר דרשנו להביא בו. תמימים למדי היינו בחשבנו כי אזניים קשובות ימצאו דברינו, ואף לנציב העליון לורד פלומר העפילה בקשתנו ממעמקים. אבל לשווא תלינו את תקוותינו במנהלי ענינינו הצבוריים. סר רונלד סטורס יצא לקפריסין, לורד פלומר הסתפק במרוצי־סוסים וביישור עקמומיות בודדות בכבישים פה ושם. ובאשר לראגב־בי אל־נשאשיבי – כל מעייניו היו נתונים אז לנושא אחר – הבחירות לעיריה הירושלמית, שבראשה אמר להישאר גם להבא.

אך הנה יצא ראגב בנצחון מזהיר מן הבחירות החופשיות הראשונות לאחר הכיבוש והשחרור – בעזרתם של היהודים ביחוד – ומצבו על הררי ציון איתן לארבע השנים הבאות. אכן, לא סוגה בשושנים דרכו בעיריה העכשוית, ומזכירו של הועד־הפועל הערבי עושה את כל אשר לאל ידו – ולאל ידם של אחדים מחבריו – בשביל להדריכו מנוחה. עם כל זאת לא בהרבה שונה המצב הכללי, וכבחמש השנים לשלטונו העצמי כן גם בשנים הבאות תהיה ידו של ה“ראיס” על העליונה לרוב, בעזרתם של היהודים, כמובן. השאלה נשאלת איפוא אם לא הגיע סוף־סוף הזמן להטות אוזן לדרישת ירושלים ברגע זה – אף לנקוט את האמצעים הנחוצים והמידיים לגישום הדרישה הזאת במהירות האפשרית – הלא היא, כאשר כבר הכרזנו לעיל, שאלת גן מרכזי לבירת יהודה.

מקורות שונים לוחשים באזנינו, כי תכניות הוכנו ליצירת גן עירוני גדול בקרבת ירושלים, גן שיחבק מאות אלפי אמות – כחמישים דונמים אולי – אם בקרבת שמעון הצדיק וכל החבל מזרחה ממנו, או בקטמון היוונית. לחשנים אלה – אם רשמיים ואם לאו – אינם חדלים מבאר לנו, כי גן עירוני שלא ימלא מיד את תפקידו הראשי לתושבים – תפקיד המרחב והרווחה המושגים רק על ידי שטח כביר ואופקים נקיים מבנינים – לא תושג המטרה העיקרית שאליה אנו שואפים כולנו. אך למה לא נגיד את האמת מיד: כל הלחישות האלו, כל ההבטחות מגבוה, כל הפיוסים שממין זה, אינם לרצוננו. עייפי האמונה אנחנו, יותר מדי פיטמונו עד כה במלים להיותנו מחכים שמלים אלו תתורגמנה למעשים. עוד בימי המשטר התורכי היינו רגילים לדורונות שסופם היה אכזבות. ובדבר אחד, בכל אופן, דומים משחררינו האנגלים לתורכים קודמיהם, והוא – דחיית המעשים ל“יום המחרת”. מי מאתנו איננו עומד היום במגע־ובמשא עם השלטונות הבריטים? אם במחלקת ה“טאבו” ואם במחלקת המסעיות; אם במשרדי המושל ואם באולמי הנציב בכבודו ובעצמו – תשובה אחת ניתנת למחכים כמעט תמיד: חכו! “בוקרה!”…

*

מנקודת־מבט זו סולדים אנו מהבטחות שאין בהן ממש. לא מה שינתן לנו ב“ימות המשיח” מעניין אותנו ברגעים אלה. לא מה שמצוייר לנו אפילו בתבניתו הנפלאה של המהנדס העירוני החרוץ הולידיי – עם גן החגורה שמסביב לחומות ירושלים. לגישום תכניות ותבניות כאלו לא בלבד שנחוצות תקופות ארוכות למאוד, לפעמים גם דורות – ואף בנינו ונכדינו יזקינו עד אז – בלתי־אם סכומים ענקיים, סכומים שלא עיריה ירושלמית, במתכונתה הנוכחית, עשויה להשיגם. אותנו מענינת דרישת השעה, אותנו מעסיקים חיי־הרגע. דבר אחד ידוע לנו יפה־יפה, מבלי כל צורך בהוכחות מיסמכיות ומספריות, והוא – שאין כעירנו בערי העולם למחנק בניני, מחנק ההולך וגדל משנה לשנה עם ריבוי הבנייה בכל רחובותינו העתיקים גם החדשים. הן רק הרוצים להסתנוור בכוונה תחילה אינם רואים מראש, כי באשמתם של מהנדסינו הרשמיים מזה כבר עשרות בשנים נהפכת ירושלים שלנו – שהיתה פאר הערים ביפי מראותיה הציוריים ובטריות אוירה ־ לעיר מאסר, לבירת שלדים, למרכז אבנים שלא יהא כל מוצא מהם אל־עומת המרחב והאור, כבר בשנים הקרובות. הן עכשיו רבים המקומות אף בעירנו זאת, שבהם השמש לא תיראה ביום והירח לא יופיע בלילה יותר מזוג שעות, פה ושם…

מה נעשה איפוא לעירנו, כדי שתימלט מסכנת הכלייה הבנינית המרחפת עליה והמאיימת להחניקה כליל? כיצד נצילנה מידי רוצחיה הרשמיים והפרטיים, העומדים לכלותה בכל פה?

לדעתנו, רק באמצעות מעשה מיידי, החלטת־איתנים, פקודה ג’מאלית, כאותן פקודות נחרצות של ג’מאל פחה התורכי.

לדעתנו, רק אם יוכרז בשעה השתים־עשרה לגסיסת בירתנו האומללה, כי ליבה, כי עורק חייה האחרון, יהיה מסופח בפקודה ממשלתית לשלטון העירוני, מבלי כל יכולת מאיזה צד שהוא להתנגד לכך על יסוד חוק או חזקה.

כוונתנו לשטח הארמני הרחב המשתטח מבניינו של פיינגולד, ברחוב יפו, ועד לגן העיר הנוכחי, מצד אחד, ומרחוב יפו ועד לרחוב הבריכה העליונה, מצד שני. די לו לעובר־האורח העייף לחצות את המרחב הזה לאורכו ולרחבו כדי להווכח מיד כי למרות היותו צר ומוגבל ביחס ל“שמעון הצדיק” או “לקטמון היווני”, הנה אין כמותו כשטח מספיק ומתאים בקרב כל העיר הבנויה לכל קצותיה. אם את המרחב הזה תספח העיר לעצמה, ואם תוסיף אליו אחר־כך את בית־הקברות הערבי שמסביב לבריכה – תזכה עירנו חסרת הירקרק לגן הכי יפה בכל ארץ־ישראל כולה, ובלי גוזמה נוכל אפילו להגיד, כי לא רבים יהיו הגנים כמותו בליבן של כמה ערים אירופיות ואמריקניות מימים קדמונים. לפי חשבון, שטחי אמנם, שעשהו גנן ידוע בעברו עם כותב הטורים האלה דרך המרחב האמור, יש בו מקום מחוץ למסילתו המרכזית, ליותר מארבעים מסלולים שונים ולכמה אלפי אילנות ענפים ויקרים, ומה שיתן לגן עירוני זה – חרף דחקנותו הערבית – את חשיבותו העיקרית היא, לא רק העובדה שנוח יהיה להם לכל תושבי העיר לבקרו מכל עבר ולהשתמש בספסליו העממיים, להינפש לקול פכפוך מזרקותיו, אלא שטרשיו וסלעיו וגם שיפועו הרב יעשוהו לפינה מענינת וציורית, מעין פינצ’יו הרומאי וסנטרל־פארק הניו־יורקי. את הבריכה הגדולה אפשר יהיה להתקין למין אגם לשייט ודייג תמידיים, ובאשר לפרחים ולעשב – הרי בכמות אשר נדע לצבור בבורותינו ובבריכותינו להבא יהיה תלוי גורלם שנה־שנה.

*

את התכנית וגם את עצם ביצועה תוכל העיריה הנוכחית לממש, רק אם שנים־עשר נבחריה ונשיאה יתברכו בשאר־רוח ובמופת של הויסמן הצרפתי. מה שרצינו לעשותו במאמר זה הוא רק להדגיש שוב – והלואי שלא נאחר את המועד! – כי לא נוכל להסכים למחנק הבלתי־נסבל ביפהפיה שבערים מפני שאין בה – באשמתם של נבחריה – הזעיר שבגנים.

לעבודה, אדונינו הנבחרים. לעבודת עיון והחלטה. אל־נא בתואנות תפלות, אל־נא במכשולי־החוק.

אם תרצו – ומצאתם את הדרכים לגישום החלום הגדול. החליפו למשל, את הגנים ותנו לארמנים, תמורת מרחבם הריק, את גן העיר הנוכחי שישמש להם כר נרחב לבנינים נפלאים ומכניסי רווחים עצומים.

רק אחת בל־נא תשכחו, אדונים, כל רגע שיחלוף שווה זהב. הנה אומרת הנהלת הדואר לגזול מהמרחב הנפלא הזה שטח גדול לבנין מרכזה המחרי.

כאשר עשו עם הגן הקודם – שכורסם וגם נאכל שנה־שנה, עדי היותו למה שהנהו היום – חרפת ירושלים בניוולה העלוב.

הצילונו־נא מניוול נוסף. הפכו־נא את מרחב הארמנים ואת סביבות הבריכה למירק־בוֹלוֹניה בזעיר־אנפין. רק חיש!

ד“ה, כ”ד באלול תרפ"ו – 3.9.1926

אין זו לי הפעם הראשונה לעורר את השאלה הזאת – שאלת הר־הזיתים. עוד לפני המלחמה העולמית – אם בעתונים אשר ערכתים בעצמי או בעתונים אשר השתתפתי בהם חליפות – עמדתי תדיר על החרפה האיומה אשר למקברותינו היהודיות בכלל ובית־העלמין הירושלמי, בפרט. כבר אז דרשתי, בכל עזוז הרגשות הסואנים לתחילת עלומי, שיושם סוף־סוף קץ למצב מחפיר זה בארץ האבות. אם לא נוכל – כך נימקתי טענותי – ללכת בדרכי הגויים ההופכים מקברותיהם לגני־עדן אמיתיים עלי־אדמות הרי נוכל ללכת לפחות בדרכי היהודים בכל אפסי הגולה המערבית, שמצאו דרך־ביניים לפתרון השאלה האמורה. די לו למישהו לעבור, למשל, בבית־הקברות היהודי בווינה, ולעמוד רגע קל ליד קברו של גדול מנהיגינו בדורות האחרונים והוא הרצל, כדי להרגיש את כל תוקף הכאב למחזה הר־הזיתים שלנו היום. תהום נוראה שכזאת בין המושגים היהודים במערב אירופה ובאמריקה הצפונית לבין ארץ־ישראל שלנו, למרות תחייתה המפליאה, עוברת כמעט את גבול הדמיון, והשאלה נשאלת כיצד יתכן הדבר שעם הדוגל בתרבותו הנעלה בת ארבעת אלפי שנים, לפחות, ושמסורת אבות היתה לו לקו פעולותיו תמיד – כיצד אפשר הדבר שעם כזה יעבור בשתיקה כנועה וחוטאה כל־כך על מארת־המארות אשר לעממוּתנו הארץ־ישראלית!

אין אני מדבר כאן על עצם טקס הקבורה, שאין כמותו להשפלה ולכיעור. מה שאי־אפשר להרשותו הוא, שאותו הר־הזיתים הגדול והקדוש, בפסגתו הרמה המשקיפה אל פני הר־המוריה בכל הדרו מלפנים, יסמל בעינינו ובעיני שכנינו את גלותנו הנשכחה גם לדורות הבאים.

הר־הזיתים!

הן עצם שמה של רמה זאת מזכיר לנו את הימים הרחוקים ההם, ימי קדמוניותינו החופשיים והנאצלים, שבהם היתה היא לתפארת הבירה העברית במיטב גדולתה. בימים הנפלאים ההם לא למתים היו פסגתה וגם מדרוניה, בלתי־אם לחיים. יער עבות, יער עצי־זית עתיקים שממנו היו תושבי ירושלים נוטלים את פירותיהם הטעימים וגם מוציאים את יצהרם – היה מכסה את כל הסביבה.

בא החורבן הגדול, באו הרומאים האכזריים, ומתוך עשן החורבות וזעזועי־המאורעות נהפך הר־הזיתים להר־טרשים שירד במשך הדורות למדרגתו הנוכחית – מידבר שממה ממש בקרבתה של ציון הבנויה…

והנה אילו היה ההר הזה מוגבל בכיוונו העכשוי; אילו היו נשארים בו רק קברי עבר, רק זכרונות ראשונים, רק שרידי עתיקות מלפני התחיה השלישית, כי אז לא היה מקום אולי לטענות. אפשר מאוד אפילו שדוקא שממונו של ההר הזה, שדוקא טרשיותו הפראית, שדוקא מראהו הריק והצחיח בליבה של ארץ־המחר, היו לנו לענין רב ושצריך היה לשמור אז את כל הגוש המסולע הזה בצורתו האחר־חורבנית כחלק בלתי־נפרד מאותו בית־הנכאת הטבעי והגדול שאסור לנו לפגוע בו לרעה. כן יודעים אנו, למשל, את ערכה של ירושלים העתיקה לשמירת ציוריותה הקוסמה של הבירה למרות מושלמיותה המופרזה, וחטא גדול יחטא עמנו אם ירצה לנגוע בה לרעה, אם מתוך יכולתו בעתיד או מתוך נטייתו הפנימית בהוה.

אך, הר־הזיתים אינו הר בלבד, בלתי אם שלשלת של הרים, ומשנה לשנה הולכת שלשלת זאת הולך והתארך, הלוך והתפתל לאורך הדרך העקלתונית היורדת ליריחו, ועם עבור השנים הולכת שלשלת מתארכת ומתפתלת זאת הלוך והתכסה בקברים חדשים, הלוך והתמלא באבנים גדולות וקטנות – וברובן כה חסרות צורה וצנומות ערך, שהנקל הוא לחזות בדמיון את היום אשר בו תהיה כל הסביבה המפוארת הזאת למקברה ענקית וכוללת, למקברה היהודית היותר ענקית אשר לכל העולם היהודי, בכל תפוצותיו הרבות.

מה אז? זוהי לדעתי השאלה. מה אז? הייתכן שהעדה העברית בירושלים; הייתכן שהרבנות הראשית; הייתכן בייחוד ש“כנסת ישראל”, הממונה על כל ענינינו החילוניים והדתיים – הייתכן שכל אלה יחד לא ירגישו את הצרבון הנורא אשר להר־הזיתים בצורתו הנוכחית? הייתכן, שדעת הקהל העבריה בשאיפתה הגדולה לשיפור הבירה לא תדרוש מאת נציגותה הרשמית לעשות דבר מה מיידי, דבר־מה יסודי, לתיקון מעוות שאין שני לו בתולדות ישראל בארצו מאז התחילו בה חיים חדשים ורעננים?

*

אכן, אילו עם ככל העמים היינו כבר כאן, אילו כמותם למצות ידענו מתוך חיי העולם הזה את כל הנחוץ באמת לחיי אדם באשר הוא אדם, כי אז כיאפאנים, למשל, כאנגלים אף הם, כצרפתים וכאיטלקים, היינו הופכים גם אנו את הר־זיתנו זה לגן הכי יפה בעיר־קדשנו, לגן־הגנים אשר לביתנו הלאומי, בכל פארו לעתיד. בצדי כל קבר הייתי כורה תלם, מקים גדר, נוטע פרחים, זורע זרעי דשא, לעשותו לנקודת מרכז ביופיו העצמי, האישי, הפרטי. אין אנחנו, אבל, כעמים האחרים ויכול לא נוכל לקוות מעצמנו את הבלתי־אפשרי. לגן יפה ונהדר כמקברה הבריטית בקרבת המכללה העברית שבה נחים לנצחים חיילי כל מושבות בריטניה מימי המלחמה העולמית, ובתוכם גם החיילים העברים הראשונים לאחר החורבן – לא יהיה הר־זיתנו העלוב – בכל אופן בימי דור מידבר זה לתקופת ראשית הבנין הלאומי.

אפס, אילן אחד לכל קבר, עץ־זית אחד לכל מת, אם לא שניים לפעמים, מה רע בזה? – הן גם האדוק שבאדוקים, הן גם המתנגד לכל חידוש שהוא בחייו ובמותו לא יתנגד לסימולו זה של עברנו הקדמון בבית־הקברות הירושלמי! ביחוד, מפני שפה ושם נשאר זית בודד עומד עדיין על עמדו, כאשר היה לפנים בשנים הטובות להר־הזיתים, בשנים שבהן מנו זקני ירושלים כמה מאות אילנות בפסגתו ומדרוניו. על הזיתים הבודדים האלה אין יד הכורת עולה גם היום, וכאילו בוכים עצי־הזית לעינינו על היער שהיה ואיננו עוד…

לפני כמה ירחים קמה בעירנו אגודה לייעור ארצנו היפה ובראשה עומד נציבנו בכבודו ובעצמו. בכל הארץ כולה החלה תנועה רבה בזכות נטיעת עצי־סרק בכל המקומות הריקים והערומים מירקרק כל שהוא. הגיעה השעה – כה אמונתי – להכניס בתכנית הייעור הכללי גם את ייעורו של הר־הזיתים. יהי־נא הר אבותינו בקברותיו להר בנינו באילנותיו. יהי נא שמו הקדוש מאז ומתמיד לא למילה בלבד, בלתי אם למושג חי ומחודש עד לאחרית הימים.

ד“ה, ט' באייר תרפ”ט – 19.5.1929

הצלחת נסיעתו האוירית של סר סמואל הור מלונדון בגדאדה, העמידה שוב את ארצנו בשורה הראשונה של המדינות אשר תהיינה טבעות הכרחיות בשלשלת התחבורה בין אירופה, אסיה ואפריקה. אם היו מי שפקפקו עוד לפני שנים מועטות בכל מעשיותן של המכונות האויריות, הרי עליהם להודות ולהתוודות היום כי לפקפוקיהם לא היה כל יסוד. במהירות שאין לה שניה במקצועות הקידמה האנושית, קפץ ענין האוירונות ממדרגת צעצוע־ילדים למדרגת אמצעי־תנועה ותחבורה נפלא במינו. דקה וחצי עפו האחים רייט בגרמניה¹, זה עשרים שנה רק, וירעש העולם כולו לרגל המעשה הכביר ההוא. ומחרתיים – בהגיע מכונתו האוירית המפותחה של סר סמואל הור מבגדאד לקאראצ’י, נמלה המערבי של הודו, תתממש הנסיעה המסחרית האוירית הראשונה בזמן הזה בשתים־וארבעים שעה של תעופה ממשית מעיר ההפלגה עד למחוז־החפץ הנוכחי.

הקוראים שמו לבטח את ליבם להצהרות המענינות שהצהירן סר סמואל הור, ברדתו מאוירייתו במפרת אבוקיר, ליד אלכסנדריה. לא בלבד – אמר וזיר האויריה – שעצם הנסיעה נעימה היא למאוד, אלא שכבר יכול הוא להכריז בפירוש, כי הקריאה באוירית קלה היא מהקריאה ברכבת. לא יאחרו הימים לבוא והאויריות תהיינה עוד יותר נוחות מפני שהיה תהיינה יותר גדולות ויותר בטוחות. מהנדסים מומחים עוסקים עכשיו בהמצאות חדשות שתהפכנה את האויריות לאוניות שמימיות אמיתיות. במקום עשרה נוסעים או ארבעה־עשר, תעבירנה האוניות מאה, אולי גם מאתיים, כל פעם. אף מנקודת־מבט אחרת יבוא שינוי כביר בענף הזה: המכונות האלו תוכלנה להקצות בעתיד הכי קרוב מקום הרבה יותר גדול למשא ולמטען חומרים ואמתחות. הנה־כי־כן, לא תתקיים נבואת צפלין, שהאמין כי האויריות תשארנה רק מכשירים לריגול מלחמתי בלבד, וכי האוירונים הגדולים הם־הם שישמשו חיבור בטוח ואיתן בתחבורה האוירית. האמת היא אחרת לגמרי. האויריות לא חדלו מהתפתח. יתרונן על האוירונים הוא בזה שאין הן זקוקות למעטפת־גזים, ובשל־כך אין האויריות דורשות אב־מים², המסוכן מאוד לכל מכונה אוירית. מכל זה יוצא, שהאוירית היום היא הרבה יותר בטוחה ומעשית מהאוירון, אף אותו של צפלין עצמו – דבר שלא חלמוהו האחים רייט גם בחלומותיהם היותר נועזים.

יכולים אנו איפוא לחשוב את הנסיעה באויר מאירופה לאסיה ולאפריקה כדבר שאין להרהר אחריו עוד. בעוד שנה או שנתיים יהיו השמיים מסוללים במסילות אויריות לבלי־סוף – מסילות שלא תעלינה בכסף, כבים הרחב גם הוא, ושמתוך כך תוכלנה חברות האויריות להקדיש את כל האמצעים הכספיים להתפתחות המכונות ולהוזלת ההובלה וההסעה. אין ספק בדבר, שרבים־רבים מאנשי־העסק, מהמנדינאים³, מהתיירים אפילו, יבכרו את האויריות על פני הרכבות והספינות, היות ששום אמצעי־תחבורה אחר לא יגרום לכך, שאנגליה תהיה יותר קרובה להודו מאשר היתה קרובה למצרים או אפילו לאיטליה הדרומית. זוהי מהפכה בעולם המשא־והמתן, שאין כלל לעמוד עליה בכל הרצינות הראויה, ורק כעבור השנים והנסיונות נדע מה גדול היה הרגע שבו ידע האדם להעיף מכונה באויר – רגע יותר גדול אולי מאותו שבו למד להצית אש בקיסמי־עץ או לחצות ימים בקליפה־נבובה.

*

מזלה של ארץ־ישראל גרם לה להיות אחת המדינות המעטות – אם לא המדינה האחת – שתחבורה אוירית זו עוברת בגבולותיה בהכרח. פעמים רבות נגענו כבר בעובדה החיובית הזאת. ארצנו היא לא מדינה סתם, זוהי רצועת אדמתית חשובה המקשרת שני “עולמות” בדרך ישרה, ושלושה “עולמות” בדרך לא כל־כך ישרה. זהו בורג, שבלעדיו לא ישוערו כלל חלקי עולם אלה – במתכונתם העכשוית, בכל אופן. כבשנים קדמוניות, בימי הבבלים והמצרים, החתים והיוונים – ועוד יותר מאז – כן ארצנו היום, גשר לעבור בו ממקום למקום, אם ברגל ואם במרכבות, אם במסילת־הברזל ואם באויריות. כמצרים שכנתנו כן גם אנחנו – על הדרך להודו הננו נמצאים, ואם בימי שלמה המלך הוכרחו הכנענים להפליג באוניותינו העבריות אשר באילת ובעציון־גבר, וסחורותיהם עברו דרך ארצנו, הרי מוכרחים גם האנגלים, הכנענים של זמננו, לעבור על־פני הארץ הזאת במסילותיהם ובאויריותיהם. אכן, יום יבוא אולי שבו אפשר יהיה לעוף להודו דרך סודאן ותימן הדרומית, מבלי לעבור בארצנו, אלא שהיום ההוא רחוק מאוד, מפני שתעופה כזאת תעבור על־פני האוקיינוס ההודי, ואין האוקיינוס יכול להחשב לבטוח כיבשה הנרחבה עם בסיסיה הקבועים לתיקונים ולמנוחה ולהצטיידות בדלק. הנה כי כן, ראינו את סר סמואל הור עף על־פני עזה, ירושלים ועמאן, שהנן שלוש הטבעות הבלתי־מפורדות בארץ־ישראל הכלכלית, אליהן נוכל לספח גם את “מעייני רוטבה”, שהשכל הישר חייב להכלילם במדינתנו אנו ולא בעיראק הפייצלית. מעובדה זאת בלבדה אפשר לראות מה גדול יהיה ערכה של ארץ־ישראל בתור תחנת־הביניים לאנגליה ולהודו שתיהן. וברור הדבר שמנהל עניני האויר בארצנו, המצביא גודארד, הזנח לא יזניח לא מזמנו ולא מהאמצעים אשר בידו לחזק עוד יותר את העמדה החשובה הזאת אשר ניתנה לה לארצנו כמתנה ממרומים, תרתי משמע.

בודאי, התחבורה האוירית בלבדה לא תתן לארצנו את ערכה המוחלט והעיקרי. כל־זמן שלא תבנינה במדינה הזאת מסילות ברזל מעכו לביירות, משכם לירושלים, מירושלים ליריחו ולעמאן ולבגדאד, מנמל־פואד לסוכות (אל עריש), לבאר שבע, לחברון ולירושלים – לא תנוצלנה אפשרויותיה המסחריות במידה הרצויה והמועילה. רק בו ביום, שבו יוכל הנוסע לקנות את כרטיסו בתחנה הירושלמית המרכזית – עד לפאריז מצד אחד, עד לאודיסה ולמוסקבה (אולי גם עד לוולדיבוסטוק ועד לפקין), מצד שני, עד לקהיר, לחרטום ולעיר־ראש (קייפטון) באפריקה הדרומית, מצד שלישי, לא תגיע ירושלים אף למפתן תקופתה הגדולה. כל־זמן שלא ימצאו השלטונות סכומים מספיקים למימושן של רוב התכניות הנזכרות, יוסיף העולם הנאור להתייחס אלינו כאל מדינה מפגרת בהתפתחותה ורשלנית בתכונתה.

עם כל זאת, בהעפינו את עינינו אל־על, בלכוד מבטנו המורהב את מחזה האויריות העפות מעל לראשינו במרומים, לעומת המזרח שמעבר להררי־המואב, ובשמוע אזנינו, מתוך בשורות המברקים והעתונים, כי הנה הננו מוכנסים סוף־סוף לתוך תכנית התחבורה העולמית – ירחבו ליבותינו משמחה ותקוותינו לעתיד הרה־הבטחות תשגשגנה מיום ליום.

צריך, אבל, שנשתדל להטות את שלטונותינו להדגשת ישותנו ארץ־הישראלית מנקודת־מבט האוירונות. צריך שתחנות סוכות (אל־עריש), עזה, רמלה, וירושלים, ביחוד, תיהפכנה למרכזים אויריים ממדרגה ראשונה. צריך שכל אחת מהתחנות האלו תהיה מזוינה בכל הדרוש לנוחיות הנוסעים ולעזרת המעופפים. צריך שאויריות אנגליה תשהינה בארצנו בתדירות יותר קבועה – ושלא תסתפקנה במעוף מעל לראשינו בלבד.

התחבורה האוירית תהיה, אם רק נרצה בכך – ולמה לא נרצה? – אבן הפינה לפריחת ארצנו בעגלא ובזמן קריב. הגיעה אולי השעה ליצירת חברה לאוירונות עברית, שתפקח את עיני צעירינו לראות את המתרחש במקצוע קסמים זה ותכינם לקראת התעופה הלאומית באחת השנים הבאות.

אויריות עבריות ומעופפים עברים יתאפשרו בלי־ספק בטרם תהיינה לנו ספינות עבריות ומלחים עברים.

כי פחותים האמצעים הנדרשים לראשונים מאשר אותם הנצרכים לאחרונים.

ד“ה, ב' בשבט תרפ”ו – 17.1.1926

מימי לא הרגשתי אולי את עבריותו הקדמונית של ימנו – זה ים־התיכון שלנו – כבנסיעתי החפוזה לאירופה הפעם. תמיד־תמיד אמנם ידעתי, כי לפני הרומאים, לפני היוונים אפילו, יחד עם המצריים, כמעט, היו אבות־אבותינו אוחזי־משוט ומשלחי לחם על פני מים רבים. תמיד־תמיד היו אותם פרקי התנ“ך ופסוקיו, המדברים בגלי התיכון וים־סוף, גם בזרמי הירדן והפרת, הכי נעימים למקראי, ובהעתקת ה”עשרים וארבעה" הנמצאת על שולחני לרוב, כה רבים השרטוטים והרשימות שרשמתים במשך השנים תחת כל מחווה נהרית וימית, שאין כמעט דף בלעדיה. הנה מדוע קראתי עוד לפני עשרים שנה ב“האור” הירושלמי, לגאולת הים לאחר גאולת האדמה; הנה מדוע התעמקתי בלהט מיוחד בשאלות הימיות, אם מצד כלליותן ואם מצד עבריותן, ובמאמר ארוך שנתפרסם ב“התורן” הניו־יורקי, לפני כארבע־עשרה שנה (ד“ר קלויזנר אמר להדפיסו ב”שילוח" אלא שהמלחמה העולמית והצטרפות תורכיה אליה הפחידוהו קצת), ניסיתי להניח גרעין למעין ספר דברי־הימים ל“ישראל על הים”.

עם־כל־אלה, רק עם קריאת חיבורי הפרופ' נחום סלושץ על העברו־כנענים ועל איי הים, ועם נסיעותי המרובות בים־התיכון עצמו לאורכו ולרחבו, נפקחו עיני לראות עד כמה עבריים באמת היו קדמוניותנו הקוסמים של ימנו זה. אכן, יודעני היטב: רבים יטילו ספק ב“עבריות” זאת, שהרי נגררים הם, כרוב העולם עדיין, אחרי הטעות היסודית שנעשתה בלימודי בתי־הספר באשר לכנענים מצד אחד והעברים מצד שני. אבל הכנענים לא היו פחות עברים מאשר הבאווארים גרמנים ומאשר הנורמנים צרפתים. בין ישראל ויהודה היו לפעמים יותר הבדלים מאשר בין יהודה וכנען – כשדוד קרא, למשל, לחירם בשם “אח”. באשר לזבולון ולדן, ביחוד, שבטינו הכי ימיים – מי אינו יודע מתוך שירת דבורה – שנתחבר לפני כארבעת אלפי שנים! – כי בחור בחרו אלה “לשכון אניות לחוף ימים”¹, מאשר לחוש, כדרישת הנביאה הגדולה, לעזרת ברק נגד סיסרא…

“לשכון אניות לחוף ימים” – בלשון תנ“כנו עצמו. ולא רק “לשכון אניות”, בלתי־אם “להפליג” בהן, “להרים נס”, “לפרוש מפרשים”, “לחתור אל חופים”, “לרדת במים רבים”, להשמע ל”רבי־חובלים“, לצוות ל”מלחים", וכל שאר אותן המילים הימיות שרק עם ימי כעמנו היה מסוגל ליצור כמותן לרוב. הן עצם העושר אשר למושג האניה – ספינה, סירה, דוגית, כלי־גומא ועוד – יוכיח כי לא מקרה בלבד היתה ימיות זו בישראל, ואלמלא ימיותו זאת ההיה מוצא יחזקאל בשירתו הנאצלה על צור וצידון (דרך אגב: זוהי הספרות היחידה שנשארה לצורים ולצידונים!) את הביטויים והגוונים העשירים כל־כך ואת תיאוריו המפורסמים?

אפס, נטיתי קצת מהנושא, אשר הצבתי לעצמי בראשית דברי אלה. הכל מודים – ופרופ' סלושץ אישר את הדבר בהוכחות שאין עוררין עליהן – כי לא היוונים הם שיצרו מרסיליה הצרפתית, בלתי־אם אותם הכנענים (ובהם הדנים והזבולונים). שם העיר הזאת היה לפנים מר־סלע, זאת אומרת “אדון הסלע הגדול” שבקרבתה. הכל יודעים ומודים גם־כן, כי “קרתגו” היתה לפנים קרתא־חדתא, זאת אומרת “הקריה החדשה”, וכי שם האי מאלטה, אשר לאנגלים בא מהפועל “מלט”, מפני שאל נמלו הטבעי והעמוק היו האניות “נמלטות” בשעת סערה. אין צורך כמו־כן להעיר, כי “עזה” הוא שם עברי, וכן “יפו” וכן “חיפה” שמובנה (חוף קטן), וכן צור, צידון, “בארות” (ביירות), “נבל” ביבלוס ביוונית, ורוב ערי־החוף לים־התיכון העברו־כנעני. מה שלא יודעים, אבל, מה שאין הרוב מוכן להודות בו הוא, כי הרבה־הרבה מאותם “איי־הים” (ארכיפלגוס ביוונית), שתנ“כנו מדבר בהם והרבה־הרבה מעריהם ומהריהם – שמות כמה מהם עבריים ביסודם מפני שהעברו־כנענים גילום, מצאום, ויישבום. ניקח את עצם שמה של ממלכת יוון בעברית. מלחינו הקדמונים הגיעו, בודאי, ליוון (טיט־המפרץ אשר לסלוניקי העתיקה, בקרבת הנהר, ולכן קראו למקום בשם “יוון” (מדינת־הטיט, הלחלוחית). מיצר־הדרדנלים (דרדנוס ביוונית) מ”דר־דן" שישב בו, כ“דן” בצפון ארצנו מוצאו. השם התורכי “גריט” לאי־כרתים, או קנדיה, הוא שיבוש המילה העברית הטהורה “כרית” על משקל פעיל – זאת אומרת שמלחינו ידעו כי אי זה “נכרת” מעל יוון בזמנים רחוקים, ומכאן אחר־כך שם העם הכרתי שבא לארצנו ושממנו גייסו מלכי ישראל חיילים נועזים לצבאם. דרך־אגב ייאמר־נא כאן, כי מילת “פלשתים” אינה מילה זרה ללשוננו, שהביאוה אתם ה“פלתים” וה“כרתים” – בלתי־אם מילה עבריה גם היא, ובן יהודה ביאר כבר, כי השורש “פלש” מובנו לחדור לארץ מהארצות כשם ש“הגר” הוא לצאת ממנה. הכרתים פלשו לארצנו ולכן קראו להם העברים בשם “פלשתים” – הפולשים, העולים החדשים. היוצא מזה הוא, כי השם “פלשתינה” הוא שם עברי קצת מסורס בהמשך הדורות.

*

הנני על סיפון הספינה המסיעה אותי לאירופה. מה שברור ללא ספק הוא, כי שם האי סיציליה הוא לא פחות עברי ממרסיליה: שם מר־סלע, ואילו כאן “שיא־סלע” (גאון־הסלע). כל העובר על־פני אי זה יודה, כי עינים טובות היו לדנים, לצורים ולצידונים ולזבולונים. הר ה“אתנה” הוא הר “אש־נע”, עם החלפת “שין” ו“תו” הרגילה מאוד בשפתנו. מסינה – מוצאה מ“מי־סיני” או מ“מי־סנה” (הסנה הבוער באש, ליד “הר־האש”). כי העיר קטניה היא שם עברי הודו בכך כבר החכמים. מדוע לא יודו, איפוא, כי גם “סירקוזה” – משתי המלים העבריות יצאה: “שיא־רוגז”, וידוע אמנם כי העברו־כנענים עברו בה לפני היוונים, שפיתחוה בימי ארכימדס לגדולה שבערי יוון העתיקה.

ספינתי משרכת דרכה לאט־לאט במיצר “מי־סיני”, והנה במרחק נראה לעינינו חצי־אי “קאלאבריה” – “כל־בריא” בעברית. שם איטליה עצמה הוא שם עברי טהור – “אי־טל־ים”. כך קראו לה דנינו וזבולונינו ב“שפת כנען” של ישעיהו הנביא. ברומא – אנחנו ב“רמה” (רמה והרמתים של ארצנו), ואם אפגוש שוב את מוסוליני אגיד לו כי לא מרמוס ומרומולוס, שינקו את חלב הזאבה נוצר השם רומא, אלא מפני שהאטרוסקים אשר “פלשו” ל“אי־טל־ים” באניות דניות וזבולוניות, קראו למקום בשם רמה – כעצת הכנענים…

*

מחרתיים נעבור על פני האי שׂר־דן, שהיה ל“סרדיניה”, ועל פני האיון הקטן ממנו, “אלבה” – שמובנו “אל־בא” למקום, אלוהים בא לאי. איי־בליארים ליד ספרד הם איי “בעל־עיר”, כבעל־בק בצפון סוריה. “קרטחנא” הספרדית היא “קרתא־דן” וקאדיז היא “קדיש” בבטוייה האפריימי.

הנני דומם. אין כל צורך ללכת הלאה.

אם קשה מאוד לכבוש את רצנו חזרה היום, כאשר הוכיחו המאורעות האחרונים, נכבוש־נא לפחות בינתים את ארצנו מאתמול…

טוב שידע העולם, כי לא רק עם־יבשה גדול היה עמנו, אלא גם עם־ימי חשוב.

ישראל על הים!

ד“ה, י”ב בתשרי תר"ץ – 16.10.1929

(איגרת לרבני ישראל)

רבותי הגדולים,

עתוננו פירסם היום, במדור “בת־קול העתונים”, קיצור להוספה המיוחדת אשר הוציאה “אגודת ישראל”, למחרת חג השבועות, בקשר עם מה שהם מכנים בשם “שערורית המכבי ביום מתן־תורה”. יחד עם כך נוגע עורך “מדור הספורט” בעתוננו בשאלה חמורה זאת במתינות, והצעתו המעשית למנהיגי העם וגם לרבניו, לבוא סוף־סוף לידי הסכם מיידי ומתאים לכל הצדדים – הארת מגרשי “המכבי” במוצאי־שבתות־ומועדים באור חשמל מספיק למישחקים השונים. יש כמדומני בהצעה זאת הרבה מן הבינה ומן המעשיות, ביחוד בימי הקיץ הארוכים, שקרני שמשם הצורבת הופכות את צהרי־שבתותינו לימי אש ולהבה.

אם תתקבל הצעתו ואם לאו – הדבר קשור כמובן בהוצאות מרובות, שעל הועד הלאומי, מצד אחד, ועל “מוסדות הדת”, מצד שני, לשאת בעולן – הרי דבר אחד ברור הוא עכשיו למדי: איסורים גרידא, פירסום הודעות פסקניות כאותן של הרה"ג הכהן קוק, לפני כמה שבועות, קולות־קוראים למצפון הדתי שבמחנות הדור החדש, כאותן של רבני יפו שניהם בשבוע החולף – לא יועילו עוד, וחטא נחטא לעצמנו וגם לשדרות הקהל הרחבות אם, כבת־היענה בפני ציידה, נאמר כי בתחבנו את ראשינו בעפר האדמה לא נראה את האויבים אשר מסביבנו.

אין כל צורך לחזור כאן על אשר כבר הגדתיו לכם, רבותי הגדולים, באיגרתי הראשונה אליכם לפני ירחים אחדים. בהיותי מאז ומתמיד, גם בעודי ילד לאמי החסידה והצדיקה דבורה בן יהודה – איש המסורת והאמוּניות, לא יכולתי לראות בהתפוררות כל הקדוש על אדמת האבות וארהיב להרים את קולי ברמה למען משוך את תשומת־לב העומדים בראש הענינים הדתיים בארצנו לסכנה הכרוכה בהמשכת המצב הנוכחי. מדוע נשאר קולי זה קול־קורא במידבר? מדוע לא הואיל הרה“ג קוק, הער כל־כך לנימי הנפש הישראלית, לנגוע בו בדרך ישרה, ויסתפק במענה צדדי וכללי להערותיו של “אחד הרבנים” בעצם עתון זה? מדוע שם גם הרה”ג יעקב מאיר מחסום לפיו, ולמה לא יצא הדיבור המשחרר מעם חוזה נעלה ורב־הקסם כרבי בן־ציון עוזיאל התל־אביבי?

הבאמת פגה הנבואה מעמנו לעולמים? הנחנטו הגופות גם יבשו הלבבות ללא הגבה כל שהיא למאורעות הכבירים ההולכים ומתרחשים בכל אפסי העולם מאז המלחמה העולמית?

ראו־נא את אשר קרה בספרד, מדינת הקתוליות par excellence רק לפני שבועות אחדים, וקחו־נא מוסר ולקח ממנה. הטו־נא את אוזניכם למתרחש ברוסיה הגדולה, עם מלחמת מיליוניה נגד ה' בכבודו ובעצמו, ומהרו־נא לקדם את פני הרעה, הפושה על כל סביבותיה במהירות רבה, בעשותכם דבר מה, שיישאר למעשה־רב בקורות העברים על אדמת תחייתם.

*

הנה דבר אלי יגונב, כי בימים אלה הזמין הרה"ג קוק לביתו את גדולי הרבנים הירושלמיים ואת כל הדואגים לקדושת השבת בכדי לטכס עצה בשאלה הבוערת ולבקש דרכים לפתרונה הרצוי, וכפי הנשמע היתה האספה סוערה וגעשה, מאין אחד מהנוכחים מעיז בנפשו להגיד לנאספים את האמת כמות שהיא.

הוצעו אמנם הצעות ונתקבלו החלטות, אבל גם לא אחת מההצעות וגם לא אחת מההחלטות לא קלעה אל עצם המטרה ולא פתחה את השערים להתפייסות ולהבנה, שתביאנה בכנפיהן את בשורת השכינה המחודשה להמונים המחכים לדבר אלוהים חיים.

לא, רבותי הגדולים, לא בדרכי איסורים מיושנים, חרמות מבוטלים, הפחדות חלודות, יעלה בידיכם להטיל את רצונכם – רצוננו גם אנו – על רבבות הצעירים והצעירות ששריריהם להם בעזרתם, שעיניהם ושפתותיהם בחיותם הנפלאה אינן ניתנות לשיעבוד ולמירמס.

כאשר כבר העירותי באיגרתי הקודמת – אם לשמרם תאבו, אם להחזיקם גם להבא תאמרו בקמטי דגלכם הדתי, אם להוציא מהם עוד תקוו את המשען אשר מבלעדיו לא יחיה עם באשר הוא עם – צעדו־נא לקראתם מספר צעדים וצעדו גם הם לקראתכם בצעדיהם הכפולים. הן לא תמיד היה ישראל יודע רק קלשוני־אש וחיצי רעם; הן גם משה מעל הר־סיני הסכים להסתלחות, ויעצום את עיניו בברכה לשבטיו כולם למרות אליליהם פה ושם, ומי כהילל הבבלי היה בתולדותינו לתורה, לגדולה ולתפארה – אך יחד עם כך גם לפשרות, להסתגלות ולדרכי שלום?

להיללים אנחנו מתגעגעים גם היום – אנחנו המוכנים להילחם למסורת גם לאמוניות בשארית הדם בעורקינו – להיללים ולא לשמאים.

להללים שיחזירו במתינותם ובמתק־לשונם את העם למקורות, ולא לשמאים שירחיקוהו מהם בתקיפותם.

יקום נא הילל הירושלמי ללכת בעקבות קודמו הבבלי; יקום־נא ויעבור־נא הוא בראש רבנינו כולם, כשסבר פניו והדר קומתו מאצילים על המונינו החדשים את התחדשות הימים הגדולים לפנים.

יקום־נא וקבל־עם יגיד־נא לדורשים בעצתו את אשר בלבו פנימה. אל יירך לבו, אל־נא תמעד רגלו.

הררי ציון מאחלים זה אלפיים שנה לראותו, ונהרות הירדן והקישון עודם מרנינים את מימיהם לשם נצחונו.

דיבור אחד רק. התורה על רגל אחת – ונפתרה מהיום ולעולמים שאלת השבת לא בלבד, בלתי־אם כל השאלה הדתית כולה, עם ישראל בארצנו, בשפתו וברוחו.

כל דרך אחרת – רבותי הגדולים – מוליכה לחורבן ולתהום.

ד“ה, י”ג בסיון תרצ"א – 29.5.1931

כאשר יצאנו לפני שבועות מספר, בקריאת עידוד לכפריי מוצא, הקרובה לבירתנו כל־כך, לא הרהבנו עוז בנפשנו להאמין כי הדברים ישאו פרי באחד הימים הקרובים. הן רגילים אנחנו מאז ומתמיד בעיכובים למיניהם, ו“התיישבות האלף” שכה הרבו להכריז עליה, תוכיח. שעל־כן רבה השמחה לרגל הידיעה, כי בעוד ימים מעטים, אולי כבר למחרת חג־הסוכות, תרדנה למוצא עשרים המשפחות הצעירות, אשר תהיינה הראשונות לבניין המחודש, ובעבור הנוסעות והנוסעים במכוניותיהם מתל־אביב וירושלימה וחזרה יתגלה לעיניהם מראה עשרים הבתים אשר יוקמו במורד היפה לרגלי מבראת “ארזה”, והאילנות הרבים אשר יינטעו בכרמים מסביב להם.

אין הידיעה רשמית עדיין, אך אינה מוטלת בספק, ועל־ידי־כך יתוקן סוף־סוף העוול הגדול אשר נעשה לאומלל הכפרים שלנו מימי מאורעות אב האדום. כי אמנם יחד עם חמש־עשרה המשפחות, אשר חזרו לכפר מוצא עוד לפני כשנה, והתנועה הרבה אשר למבראת “ארזה” ביופיה הרב, בנקיונה ובסדריה השפירים, יהוו המתיישבים החדשים גוש איתן אשר לא על נקלה יהיה מטרה לחיצי השונאים בעתיד. לא עוד אלא שממקורות מוסמכים מוסרים, כי התקוה רבה להגדלת המשק המקומי עד להכפלת המספר הנוכחי, אם רק יוכיחו חלוצי המחנה, ארבעים הצעירים והצעירות אשר בהם דיברנו, כי הצלח יצליחו בתכניתם הנועזה והרעננה.

*

מהי תכנית זאת?

השיבו־נא איפוא לדבריו של זקן־הכפר ונלהבו היותר גדול, הא' שמואל ברוזא. אין הוא אוהב לאקדם אקדמות. בפניו השזופות, בעיניו המתרוצצות, בכל תנועה מתנועותיו מרגיש אתה את האיכר במאה אחוזיו. הוא עושה עליך רושם מיידי של עובד־אדמה מדרום צרפת או מצפון איטליה, עם הבדל אחד לזכותו – שהוא מדבר עברית. בודאי, כאן ושם פורצות טעויותיו הלשוניות לרוב, אבל עצם טעויותיו מעניקות לו דבר־מה קוסם ומושך, ומדי רגע מרים הוא את זרועו השמימה, כאילו רוצה הוא להשהיד על דבריו את המרומים. – מה שלא הבינו איכרינו – פותח האיש את וידויו – הוא שארץ־ישראל זאת אינה אדמה אחידה, כהולנד, למשל, אשר רוב קרקעותיה שפלה. יש לנו בארץ אבותינו זאת שפלות יפות ורחבות, אך גם עמקים מוגבלים וצרים. מחוץ לכך, חלקה הגדול ביותר הם ההרים. מה עושים, אבל, חולמי החקלאות העברית? הם מתרכזים רק בשפלה, בעמקים הרחבים ולכל היותר בעמקים הצרים. התוצאה: ישוב עברי נפלא אמנם, חי והרה־עתידות לאורך ים־התיכון ובמרכזה של ארצנו. טוב ויפה, ויישר־כוחו על כך. אך בינתים הולכים שכנינו הלוך וכבוש את ההרים. לאט־לאט, בהדרגה שיטתית בולטת לכל עין. הנה כוסה הר פלוני ביער גדול; הנה נוטע אלמוני כרם גפנים לאין־גבול. טרשים גדולים וקטנים טוייבו; בנינים מפוארים וגם פשוטים הוקמו, וכל הפסגות אשר בארץ לא לנו תהיינה עוד… המותר לנו להרשות עוון אשר כזה?

כאן ישתתק המוצאי המפוּלד לרגע קל, ובמשכו אותך אל תוך גנו וכרמו, הוא מוסיף אז ביתר כוח:

­– יראה־נא אדוני, יראה־נא ויגיד אם יש להתאונן על ההרים האלה שעבדתים בעצם ידי בארבעים שנות־עמל. בתחילה הייתי גם אנוכי בספקנים, בפקפקנים, במזלזלים. הן רגיל הייתי באוקראינה הדשנה, בליטא הפוריה, לשדמות שאין כמותן בעולם, והאבנים והסלעים כאן הפחידוני כל־כך בימים הראשונים להתאכרותי בארץ. אפס, לא עברו שנים רבות, ואיווכח כי אין באמת כהרים לדשנות ולפוריות, אם רק ידרשו מהם את אשר יוכלו לתת – פירות, פירות מכל המינים, פירות של כל מדינות העולם. הנה משמישי, אדוני! מה חסר להם? אילנות המישמש האלה בלבדם הכניסו לי יותר משתי לירות כל אחד, ועוד ענפיהם נטויים. הסתכל־נא באגוז ההוא. קליפורני אמיתי. הייתי הראשון לאזרחו בארץ, כשכולם הביעו את דעתם כנגדו. הוא נתן בשנה החולפת אגוזים בסכום של שבע לירות, ולואי שהיו לי כמותו עשרה, עשרים, מאה. השוק פתוח לפניו לרווחה.

וברוזא מוכיח, במספרים ובעובדות, מתוך אוצרותיו המלאים וכיבושיו המוצלחים, כי עשרים דונמי עצי־הפרי אשר לו – עשרים דונמים בלבד – מעניקים לו שנה־שנה לא פחות – ואולי גם יותר – מעשרים דונמי־פרדס אשכוליות וזהביות. בכל אופן, דבר אחד טוב אצלו מאשר איכרי השפלות והעמקים, עם כל גדולתם העכשוית, והוא כי אין לו חשש לירידת המחירים, לסגירת השערים. אדרבה: אם גם תיהפך כל ארץ־ישראל ההררית לפרדס ענקי אחד מצוא תמצא את היכולת לשלוח את פירותיה החוצה.

– לא, לא חלמיש וברזל בלבד הם הררינו אלה, אלא גם חלב ודבש, תירוש ויין, עסיס ושרף. די רק לרצות, לעבד, לנטוע, ומה שמענין הוא יותר מכל – כי אין כל צורך בהשקאה! מימי הגשמים מספיקים בהחלט. סימפסון בכבודו ובעצמו היה כאן, בכרמי, וישתומם על התוצאות.

*

ובאמת, צדק האיכר בן השישים, והגיעה השעה לעשות קצת חשבון עם עצמנו. אסור לנו, אם גם נדמה הדבר כמזהיר לעת־עתה עד מאוד, להקריב את מאמצינו על מזבח אחד. במאמר אחר הזכרנו כבר את דברי אחד האיכרים מראשון־לציון, שאמר כי אנשי מושבתו עוקרים את גפניהם כדי לפנות את מקומן לעצי־ההדר. והאיכר הוסיף: לא לנו היין, כי אם לזכרון־יעקב, לגדרה, לכל הכפרים אשר על ההרים.

סוף־כל־סוף – ארץ הפירות היתה ארצנו לפנים, ארץ היין par excellence וטוב להטות את חקלאינו לאותם חבלי הארץ, שהרריותם מעתידה אותם לגדולות ולנצורות. ראו־נא כיצד עולים העצים מבין הטרשים לאורך הדרך המובילה משער־הגיא ירושלימה. הארץ מתייערת לעינינו ממש. כל שתיל שדואגים לו רק שנתיים, משתרש בכוח מפתיע. הזיתים ביחוד נהדרים באמת, ואילו הבינה " קרן הקימת לישראל" לנטוע את “יער הרצל” בהרים ולא בשפלה, כי עתה היה לנו יער אמיתי שיזכיר לנו את הרצל בכל שעות היום והלילה.

נסיונה של קרית־ענבים, ליד אבו־גוש, הוכיח למדי מה טיבם של הררינו, אלא שאנשי קרית־ענבים מתררכזים אולי יותר מדי בתעשיית החלב. תבוא־נא איפוא מוצא המחודשה ותפתור לנו את הסוד הגדול – סוד עושרה של ארץ־ישראל ההררית בימי יוסף בן־מתתיהו, שהגיד עליה כי מיליוני אנשים היו חיים ממנה ועליה בכבוד ובמנוחה.

עוד הרים רבים – מאות, אלפים – מחכים לידים גואלות ומחירם היום קטן, קטן בכל אופן מכל שדה בעמק או בשרון, בשפלה או בערבת־הירדן.

הנזניחם? הנחכה עד אשר ילכדום אחרים? הנשלם תמורתם פי עשרה, פי עשרים משוויים היום?

או להיפך – האם לא נזדרז, האם לא נכפיל את “מוצא”ינו להבא, האם לא נציל את כל אשר נוכל בעוד מועד?

*

לפני שלוש ושבעים שנה נוסדה בירושלים האגודה הראשונה ל“עבודת אדמה” וראשית פעולתה היתה לקנות את אדמת מוצא בכסף־מלא. שם הונח היסוד לכפר אשר בו ינסו עתה עוד עשרים משפחות של חלוצים חדשים לחדש את נעוריה בפעם השלישית.

מי יתננו כולנו, הירושלמיות והירושלמים, מתנכחים בשעת חגיגת השיפוץ בבשורתו המרנינה.

ומי יתננו זוכים כולנו לחיות ולראות בשנת תרצ"ד הבאה בחג־ היובל לזקן־כפרינו העברים, למרות דלותו הזמנית.

ד“ה, י”ח באייר תרצ"ב – 24.5.1932

כשבא אלינו יהודה הר־מלח הזמר, לפני כשש שנים, ובפיו הצעה ליצור אופרה בירושלים – חשבנוהו משוגע. הלא תזכרו את הימים ההם. הארץ החלה אך זה עתה להתנער מחורבנה. מספר היהודים בביתנו הלאומי הגיע לשבעים וחמישה אלף, לכל היותר. הכנסיות הציוניות לא ידעו איך להתחיל בעבודת ההתיישבות החדשה ולא העיזו לחלום עדיין על תקציבים של רבע מיליון לירות אפילו. המאורעות בארץ, מלחמת־האחים, התוהו־ובוהו בכל חיינו, הרחיפו ענני דאגה על פני רקיעינו המשולהבים. יום המחר היה לנו חידה סתומה. והנה בא איש שחי חיי חלומות ושירה בגולה הרחוקה, ודברו אלינו – שירה וזמר. איך? כיצד? במה? האיש צחק למי ששאלו. הוא האמין, התנבא, קיווה. לא עוד, אלא שנעשה הנסיון הראשון. הנסיון לא הצליח ביותר. אין דבר. הר־מלח לא נואש. אך המצב היה קשה, קשה מאוד וכל הבנין הרופף עמד בפני התפוררות.

אז יופיע פתאום מפטרוגראד הרחוקה, אותו האיש, אותו הכוח, אותו המרץ, שלו נזקקו חולמי האופרה העברית בשאיפתם השוקקה. בפשטות ובתמימות בא אלינו האיש שברוסיה הגיע כבר לפסגת הפירסום והתהילה; האיש ששמו בלבד היה לדגל בחוגי השחקנים והשחקניות הכי מצוינים שבאופרות המשובחות של רוסיה הנרחבה; האיש שגם שליאפין הגדול ראה בו לא רק ידיד נאמן, מנצח נפלא, בלתי־אם מורה וקוסם באמנות הניצוח האופראי. לא במקרה בא האיש אלינו, והרמן ברנשטיין, עורכו הראשי של ה“ג’ואיש טריביון” הניו־יורקי, הוא שסיפר לי את הדברים האלה, כי עוד לפני כעשר שנים, בתחילת המהפכה הקרנסקית, נפגש עם גולינקין – זהו שמו – למחרת הצגת “הספר מסיוויליה”, עם שליאפין כפיגארו ומאות איש בתפאורתם ובתזמורתם הנהדרה (מה מעניין הדבר שעשר שנים אחר־כך בהגיע ברנשטיין ירושלימה לראות בהתקדמות האופרה, נפגש עם גולינקין בערב ה“ספר מסיוויליה” בירושלים!) ובפטרוגראד המהפכנית והסואנה ההיא, בפטרוגראד שבישרה אז לעולם תקופת־איתנים חדשה, עם כל אפשרויותיה לאנושות המייחלת – העביר גולינקין לפני ידידו המוקסם והמפקפק את דבר חלומו הטמיר מאז בחרותו – לצאת את רוסיה במהירות הכי אפשרית, יחד עם אחדים מתלמידיו ומתלמידותיו – בשביל להניח את אבן־הפינה לאופרה העברית בציון!

בפשטותו, בתמימותו, בענוותו, לא ידע ההוזה כי לקראת אכזבות ומפח־נפש הוא יצעד מאז הניח מידיו את שרביט “ממלכתו הפטרוגראדית”. בודאי: אושר אין־גבול הרגיש ביום המזהיר ההוא, שבו נתגלתה לעיניו יפו עם צוקי־סלעיה ועם ירקרק תמריה ופרדסיה. אושר אין־גבול הרגיש אחר כך לכשיצא לקראתו הר־מלח וגרעין האופרה העברית כבר בידיו. אך במהרה נוכח האורח הגדול כי התלהבות והזייה בלבדן אינן מספיקות. כי קולות יפים לא לאבני־בניין ייהפכו, כי מיתרי־כינורות לא ייצרו במת־קסמים. יצירת אופרה הכי צנועה, מימוש החלום הכי מעוטי, דרשו מאת גולינקין שניגש מיד לפעולה מאמצים ומרץ אל־שניים. צריך היה לראותו בימים הראשונים ההם. עם הר־מלח בלבד אין יוצרים מקהלה. צריך היה להביא כוחות מהחוץ, כי עוד לא נתגלו בארץ ניצנים מקוריים. צריך היה להיכנס במשא־ובמתן עם אמנים חדשים, לחתום חוזים לשנה, לשנתיים, לשלוש, להתחייב בקנסות על הפרת חוזים, להבטיח עתידות. מה שסבל האיש מתנאי המקום – האולם, הבמה, הפרגוד – יודע כל בר־בי־רב היום. קבוצת האמנים שהופיעה בפעם הראשונה להציג לפנינו את האופרה “טרוויאטה”, הפתיעתנו ממש בהופעתה הנשגבה. מלא־כלום נברא יש. קרשים בלים נהפכו והיו לעמודים מפוארים. מארג פשוט עשו משי מזהיר. בעשרה קולות ובעשרים כלי־זמר הרגשנו את מינעמי פריז ורומא, לונדון וניו־יורק. שגיאות? עברית משובשת? צרימות פה־ושם? והיכן לא היו תקלות כאלו בתחילה? הביום אחד קמה אופרת צרפת, וה“סקאלה” במילאנו בבוקר בודד?

ההתחלה נעשתה! האופרה החלומית היתה בין־לילה למוסד חי ואיתן, משגיא ומרנין, שרומם את כולנו אל־על. רק צער אחד היה בליבותינו – שלא זכה מחיה השפה לראות במו עיניו את אשר לו התפלל בפסגת שאיפותיו.

*

היתכן איפוא שעם כלות השנה הרביעית למאמץ היותר מוצלח בתחייתנו השלישית, מחוץ לשפה העברית כשפת־הדיבור – היתכן שכל המפעל המפואר הזה של גולינקין יעמוד על־פי תהום בשל רשלנות מוסדותינו, בשל אדישות הנהלתנו המקומית, עם המפקד קיש בראשה?

בודאי: לא שכחנו את אשר ניסה לעשות נשיא ההנהלה הציונית בירושלים בתחילת פעולותיו של גולינקין בארצנו. זכור נזכור כולנו כיצד עבדו המפקד קיש, ה' קסלמן, ה' גולדווטר וה' פרץ דגן, לבסס ולכונן את המפעל הכביר אשר נוצר במרצם של נלהבי החולמים בארץ זאת. זכור נזכור כמה תקוות, כמה אמונה, היו בליבות השחקנים והשחקניות, עם גולינקין בראשם, לקול־הקורא שיצא אז לכל תפוצות הגולה לבשר את בשורת היצירה הגדולה שנוצרה תחת שמי הדרור העברי. הגיעו עצמכם: אחרי בקשות וגישושים כה רבים זכינו סוף־סוף למוסד הלאומי העברי האחד שכל תושבי הארץ – יהודים מושלימים ונוצרים – יכולים לבקרו וליהנות ממנו במידה שוה ובלי כל הבדלים גזעיים, לשוניים ודתיים. מי כעברים עצמם יודעים כמה קשה להשיג בהצגות הראשונות כרטיסים בשל הסתערות הלא־יהודים על הכרטיסים האלה ימים ושבועות לפני ערב ההצגה? ואחרי סר הרברט סמואל היהודי – האם לא ממבקרי האופרה בתמידות הם נציבנו השני, לורד פלומר ורעייתו? המעט זיכה סר רונלד סטורס, מושל ירושלים, את האופרה בנוכחותו? האם לא מאה פעמים הצהירו לנו הקונסולים כולם, מה גדולה הערצתם למפעלו הכביר של גולינקין? היש הצגה במתית אחרת בכל ארץ־ישראל שתוכל למשוך אליה צופים רבים כל־כך מכל החוגים? ואם כן הדבר היום, עם כל הסבל שסובלים “כוכבינו” האופראיים, גברים גם נשים; אם אך ורק בערבי הנגינה־והשירה הללו נפגשים אנו בצוותא עם “כליל ירושלים” ו“כליל יפו”, כשאין כסאות מרופדים, כשאין הסקה מרכזית בימי החורף, כשאין האמנים עצמם יודעים היכן לשמור את מלבושיהם, כשרובם באים להצגה וקיבתם ריקה (כמה פעמים הציגו גיבורי במתנו זו את “אותלו” ואת “כרמן” ו“דון־חוזה”, לאחר שגמעו כוס תה קלוש ואכלו פת לחם יבש כארוחת הערב!) – מה תהיה אופרה זאת אם תתגשם אף במקצת תכניתו של מנצחנו הנערץ, גולינקין בגיבורים?

מה דורש הוא? – תשאלו אולי.

רק אלפיים לירות כתקציב שנתי מובטח לארבע השנים הבאות, ומגרשי “הקרן־הקימת” לבנין שלושה אולמי תיאטרון בחיפה, בתל־אביב ובירושלים. אלפיים לירות שיבטיחו את קיומם של ששים משפחות עובדים רוחניים נפלאים, שיפיצו את שפתנו כאשר לא הפיצוה בתי־הספר והמדרשות יחדיו.

אלפיים לירות מובטחות לשנה, ובה בשעה שאין לך דבר כמעט שאין ההנהלה הציונית באה לעזרתו בכמה מאות, בכמה אלפים אפילו, מדי שנה – משתמט קיש, שוכח את התלהבותו הראשונית ומסתפק בהבטחות גרידא.

אלפיים לירות לשנה – כשהממשלה הצרפתית מכסה את גרעון האופרה הפאריזית שלה בשלושה מיליוני פרנק־זהב שנה־שנה, כשאוטו ה. כהן, היהודי, נושא על שכמו את האופרה הניו־יורקית בעשרה מיליוני דולר שנתיים מתוך קופתו, כשהקיסר וילהלם לפני־כך וממשלת הינדנבורג היום ממטירים את מיליוניהם על האופרות בברלין, בדרזדן ובמינכן שלושתן…

פירורים מבקש גולינקין – ואתם מחשים?

אלף לירות לפחות תנו־נא לו מייד – אם לא תרצו בסגירת האופרה אשר כה נהניתם ממנה כבר ארבע שנים.

יד לכיס, גבירותי ורבותי, וההנהלה הציונית בראש הנותנים!

ד“ה, כ”ג אדר תרפ"ז – 25.3.1927

כאשר הכריז יהודע גורדון, אחד המעולים בילידי ארצנו, לפני כעשר שנים, כי הוא וידידיו יערכו בתל־אביב העברית תערוכה לתעשייתנו הצעירה, התייחסו אליו רוב עסקנינו במנוד־ראש ולא מעטים מהם חשבוהו מטורף. בימים הרחוקים ההם לביתנו הלאומי היה מספר כל אוכלוסינו העברים מאה אלף לכל היותר, ותל־אביב עצמה, עם כל התפתחותה המופלאה, מנתה רק ארבעים אלף נפש. בתעשיה הארצית נראו רק הניצנים הראשונים, והדרישה לתוצרת הארץ לא היתה בנמצא כלל ועיקר. האם בזאת – שאלו הכל בדאגה רבה – נופיע לפני שכנינו ומושלינו גם יחד? בעוד עשרים־שלושים שנה אולי תגיע שעתנו גם אנו. אך לעת עתה, נדאג־נא ליצירות יותר ממשיות.

אפס, זכור נזכור כולנו את ההפתעה הנעימה בה הופתענו, כשבפעם הראשונה לחיינו המחודשים נדחק המון עצום בערך, מכל קצוי המדינה הקטנה, לתוך מגרש קטן ובנינים דלים אחדים, אשר הפכו בכוח מרצו של אזרח ראשון־לציוני זה, ויהיו לתערוכה בזעיר־אנפין. לאור היום תחילה, ולחשמל הלילה אחרי כן, חזו המבקרים בהשתוממות כבירה בפלא הגדול אשר לא ידענו את מציאותו עד אז בקרבנו. אכן, עם נפתולי הימים והשנים הוקמו בתי־חרושת לרוב פה ושם. אחד מיוצאי פולניה “עשה” שוקולד, אחד מעולי רוסיה יצר לבנים, פלוני התמחה ביציקת ברזל ואלמוני המציא לנו רהיטים שונים. באה התערוכה הצנועה ותגלה לנו עולם חדש, “אמריקה מקומית”, ולפתע נפקחו עינינו לראות, כי בצד חקלאותנו המוצלחת החל להתפתח ענף חדש להתערותנו באדמת האבות – ענף החרושת. לסוחרינו ולאכרינו נוספו תעשיינים, ולפועלי הכפר הסתפחו אומני העיר.

אופקים חדשים.

והכרה מעליזה זו גדלה כפל־כפליים עם תערוכתו השניה של יהושע גורדון, שנתיים אחרי הראשונה, במגרש הגדול של חברת האחריות “יהודה” – כי בה ראינו בבואה אמיתית לתערוכות החוץ, עם ביתנים ומחלקות, עם מזרקות ותאורות, עם שעשועים ומנגינות, ועל הכל – עם פעולות כבירות וברורות לתוצרת לאומית בכל משמעות מלים אלו.

הדחיפה ניתנה, ועצם הפתיחה על ידי סר רונלד סטורס, מושל ירושלים וממלא מקום הנציב אז, עם מאות האורחים הרשמיים וקונסולי אירופה גם־הם – הטביעה על היצירה הנועזה את חותמה הפומבי.

ולבותינו הומים ומאמינים.

*

אבל מה היה כל זה לעומת הצעד השלישי, הצעד הגדול האמיתי שעשוהו יורשי גורדון – ייבזרוב ויפה, מחוזרי הגולה? בעיני רוחם, אם כי בלי כספים כמעט, ידעו שני חוזים אלה לתת לתערוכה הננסית בשנותיה הראשונות צורה של יריד בין־לאומי ממדרגה ראשונה. הם ידעו מתוך ניסיונם העצמי וחוג מבטם הרחב, מה היא תכונת מוסד זה בארצות המערב, ולמן הרגע הראשון נתנו לו את היקפו הנכון, את צורתו הכללית. בודאי: גם תערוכתם הם, בראשוניותה, לא היתה מושלמת ומלאה, ובהרבה־הרבה מסדריה הותירה מקום לבקורת צודקת. אך בעיקר הודו כבר אז כל המשתתפים בה, בין אם היו עברים ובין אם נוצרים ומושלימים, כי זה היה מפעל נהדר באמת, מעשה רב אשר הרשים את כל רואיו, רושם עמוק ומתמיד. התוצרת המקומית הבליטה התקדמות שלא פללנוה אף במיטב חלומותינו, וביתני־חוץ, במיעוטם היחסי והצנוע אמנם, רמזו לנו אפשרויות שלא הרהבנו לתארן במוחותינו לעתיד הקרוב.

והתוצאה היותר מאמצת של תערוכה שלישית זאת, בהנהלת ייבזרוב ויפה, היתה, שמהצלחתה הוודאית כבר הוצאה המסקנה לבלי הסתפק עוד בנסיונות סתמיים, בלתי אם להניח את היסוד המוצק לתערוכה תמידית במגרש קבוע – דוגמת התערוכות האירופיות הגדולות, ועוד בה בשנה נרכשה החלקה הגדולה, ליד הירקון, ודבר היריד הכללי למזרח־הקרוב הוכרז בכל אפסי התבל.

לא זה המקום גם לא זו ההזדמנות לספר את מעשי התפארה לתערוכה הרביעית. זהו מן המפורסמות שאין להתריע עליהם. יריד זה היה מרכז כל חיינו במשך שני ירחים, ומאות אלפי איש – יותר מחצי מיליון – מארצנו זאת וגם מעשרות מדינות אחרות, הודו פה אחד כי עוד לא ראו כדבר הזה באזור ים התיכון. תל־אביב נהפכה בין־שנה לבירה עולמית, מסחרית ותעשייתית, כאלכסנדריה במצרים, כנאפולי באיטליה, כברצלונה בספרד.

*

והנה זה עלה רעיון חדש במוחם של הוזי תערוכתנו העולמית.

מכיון שהחלקה ליד הירקון נרכשה, וביתניה הגדולים עומדים ריקים רוב ירחי השנה, וביחוד מכיון שהיריד המסחרי והתעשייתי נפתח בה רק אחת לשנתיים, למה לא ישתמשו בה למטרות אחרות, ובעיקר לתערוכות אשר תציגינה לעיני הרבבות צדדים אחרים בחיינו הארצי־ישראליים?

מכאן ההצעה לפתוח השנה את תערוכת ביאליק.

לדיזנגוף, ישישנו הגדול, ולגברת פרסיץ, במרצה שאינו יודע ליאות, הכבוד הראשון במימוש הצד התרבותי לתערוכה זו היחידה במינה; אבל אין אני חושש כלל וכלל להפריז, כי אלמלא אותם ייבזרוב ויפה, אשר ידעו להפוך את מפעלו הצנוע של יהושע גורדון לאחד המפעלים היותר גדולים בארצנו המעפילה, כי עתה לא היתה תערוכת הלשון העברית מקבלת את צורתה הענקית בימים אלה.

צורה ענקית, אמרתי, ואין אני ירא פן יחשדוני בהגזמה.

עברתי בכמה מדינות ובכמה ערים וזכיתי לראות כמה וכמה תערוכות תרבותיות באירופה ובאמריקה, באפריקה באסיה וגם באוסטרליה, ואם אמנם לא ירהיבני לבי להכריז, כי הגענו כבר למדרגתן של אנגליה וצרפת, איטליה וגרמניה, ארצות־הברית ורוסיה, בהקמת תערוכות ממין זה, הרי יאמינו לי קוראי וקוראותי אם אבטיחם, כי לא בולגריה ולא יוגוסלביה ואפילו לא יוון ויאפאן, לא נתנו עדיין בגבולותיהן דבר הדומה אף במקצת למה שראו עינינו בתערוכת הלשון העברית.

על ביתנו של ביאליק הלא אין מה לדבר. היקף כזה לפעולתו בשדה ספרותנו, עם כמות מיסמכית אשר כזאת, לא שיערוהו אף אלה שידועוהו מקרוב בחייו היום־יומיים מאז החל להרעיד את מיתרי שירתו באזני ישראל עמו. כי אוסף עשיר כזה יכול היה להימצא בידי היוזמים במועד הרצוי, הוא אחד הפלאים בחיינו המחודשים, ופלא עוד יותר גדול הוא בעינינו העובדה החיה השניה – כשרון הסידור וחוש ההתאמה בכל אשר הוצג מפרי רוחו הכביר, גם מהנכתב עליו בשבעים לשונות העולם. מצד זה יש כמובן לזלמן פבזנר שלנו, האספן השקדן, יד בראש.

ואולם לא בביאליק לבדו נתרכזה התערוכה. כל מה שקשור ללשון העברית, למן הספר ובית־הספר עד לדפוס ולעתון, מצא לו כאן מקום רחב ומקיף, והמבקרים יכולים לעבור מביתן לביתן בלי כל ליאות ושעמום; אדרבא! ככל שמקדישים המבקרים מזמנם לביקור הביתנים השונים, כן גדלה ההתענינות, ויש מהם שביקרו בתערוכות יותר מעשר פעמים, ואף על פי כן מוצאים בהן תמיד־תמיד ענין נוסף.

שתי הערות מוצאני חובה להעיר בסוף רשימה זאת:

ראשית, מידותיה הענקיות של תערוכת העתונים לזלמן פבזנר. עוד לפני שנה וחצי בערך, באולמי “אוהל־שם”, ניתן לנו לחזות במפעל זה, שאין אולי דוגמתו בעולמנו, האדם עומד משתאה למראה הכתלים והשולחנות של אספן נפלא זה, אשר ידע לקבץ ולנטור את כל אשר הופיע בארצנו גם מחוצה לה בשפתנו הלאומית זה כבר שבעים וחמש שנים. אבל מה בצע בכל המפעל הנהדר הזה, אם לא ימצא עמנו את האפשרות לבסס על יסודות איתנים את פעולתו של פבזנר. צריך שאוסף עתוניו יישמר כרכוש העם בתל־אביב, וזאת היתה אחת הצוואות של המנוח ביאליק בכבודו ובעצמו ימים מעטים לפני מותו.

שנית, התפארה שבמפעל הראובני ואשתו, אשר ידעו, כאהרוני הרחובותי, להחיות את תורת הצמחים בארצנו וגם לקבוע לה את ערכיה התנ"כיים. אף ביקור מהיר במדור הצמחים שלהם עשוי להוכיח לנו, מה גדולה היתה ידיעת אבותינו בצמחי הארץ ובפרחיה ומה עשירה בשמות וכינויים אשר למינים השונים.

להראובני ואשתו חייבים אנו תודה היום, על שפרחי התנ"ך ואילניו וצמחיו קבלו את מובנם הראשוני ללא כל פקפוק. אין אנו נזקקים עוד לביאור הידוע מתמיד – “מין פרח” “מין אילן”. לכל אילן ולכל פרח שמו המדויק.

ד“ה, י”א באייר תרצ"ה – 14.5.1935

אני רואה מראש את בנות־הצחוק אשר תרחפנה על פני כל קוראי הכותרת הזאת; הנה – יגידו אלה ברובם המכריע – הזייה חדשה, שגעון ממדרגה ראשונה. המעט סבלנו כדי להשיג את אשר עליו חלמנו בעשרים השנים האחרונות – נמל עברי לבירת עצמאותנו המתחילה, ומי יודע אם גם זהו הישג החלטי וגמור – והרי בא זה להציע הצעה שאינה אפילו בגדר חלום…

לא כן דעתו של כותב טורים אלה.

דווקא עתה, כשרוחות סוערות עדיין בקרבנו על הנוראה שבמערכות המלחמה נגדנו; דווקא עתה, עם המזימות המאומצות להצמתת אומתנו על אדמת האבות והבנים; דווקא עתה, שהשררה גם היא אינה יודעת עדיין כיצד להשליט סדר ובטחון בארץ ומה לעשות להבטחת התחבורה בין הערים והכפרים המנותקים עד לידי סכנת־כלייה – עתה הוא הזמן, כמדומני, לעיין ברצינות בבעיה העשויה להביא שינויים עיקריים בעניני העולם בכלל ובארצנו בפרט.

כידוע, הוכרחה ממשלתנו להטיל מצב מיוחד על כל מסילות־הברזל של מדינתנו זאת – ומזרח הירדן גם הוא – לשם הגנתן מפני מפוצצציהן מבין הערבים שכנינו, ונציבנו הרביעי עצמו חזה את הדבר מראש, לכשיצר את אוירדרומה המרכזי של הממשלה הארצישראלית בקרבת העיר לוד. הכוונה לא היתה כל־כך אז לשם ביצור התחבורה המסחרית, שמסילותינו ודרכינו המשובחות הותאמו לה במידה מספיקה, בלתי־אם להכין אמצעי תחבורה מובטחים מכל רע בשעת חירום. סר ארתור ווקופ השתמש בכל הזדמנות לעוף במטוסים כדי להוכיח לתושבי הארץ כולם את נחיצותם לאזרחיה בכל עת־מצוא.

הרעיון האנגלי לכך – כרעיון השביתה הערבית עצמה – נולד עוד בימי לורד רדינג, משנה למלך בהודו, כשהמורדים ההודים היו זורקים פצצות על הרכבות, ועל רכבת משנה־המלך בהודו בכבודו ובעצמו, לשם נצחון מזימותיהם המהפכניות. מאז לא נסעו עוד באי־כח אנגליה ברכבות מיוחדות, וישתמשו לרוב באוירונים מהירים שהיו, דרך אגב, מקצרים את זמן הנסיעות הרשמיות במידה מסוימה.

במעמד השביתה הערבית הכללית, אשר לבשה צורה כה מפתיעה ומדאיגה כאחת, והסכנה העצומה המרחפת על ראשי כל נהגינו כולם מצפון הארץ ועד דרומה, ממערבה ועד מזרחה – וכאן המקום לקרוא להם “הידד” על גבורתם, גבורה שאין דומה לה בהבטחת תחבורתנו המקוטעה – מה היה המצב אילו היה לנו צבא של נהגי־שמים, אשר היו יודעים להעיף את מטוסינו, כשם שהם מטיבים להריץ את מכוניותינו?

התראו מכאן את מצבם של ישובינו ונקודותינו המרוחקים, ביחוד, אילו יכולנו לקשרם למרכזינו הראשיים באמצעות מטוסים קלים, אשר היו מבטיחים לנוסעינו בטחון מוחלט במעבר מתחנה אוירית אחת לשניה, ואף לתחנות הרחוקות ביותר?

אתמול הסתערה תל־אביב בהתלהבות אל־שניה למחזה הנהדר של ספינת־קיטור, קטנה אמנם הפעם, העוגנת בעצם מימיה של תל־אביב העבריה ופורקת מעליה, בעזרת פקידי המכס העברים, את אלף שקי המלט למילוּט נמלה בעתיד הקרוב. זה היה רגע היסטורי, שרק אחד לדור יכולים אנו לחזות שכמותו, ולכן לא ידעו רבבות בני תל־אביב כל מעצור להגות־לבם. ירידת רב החובל היוגוסלבי על יבשת עיר־חוף זו שלנו בדגלה העברי – לצד הדגל האנגלי – עוררה התרעה עממית אדירה, שתישאר לעולמים בזכרון כל עדי המחזה בששונם ובהתלהבותם. כמעט שיכולים היו אלה לקרוא: בשוב ה' את “ספינת ציון” היינו כחולמים.

כל זה, יען הכל הרגישו בדרך הכי יצרית כי ספינה קטנה זאת, כי נמל קטן זה, היו רק התקדימים לעצמאות ודרור כפולים ומכופלים בעתיד הקרוב.

התשערו מה היה מצבנו בארץ, אילו קבענו בטבורה של כל עיר משלנו, גם של כל כפר ונקודה משלנו, אוירדרום בטוח, שממנו ניתן לשלוח את המטוסים ללא פחד ודאגה, בהמראתם למרומים, שבהם לא תגע יד משסים, מרצחים ופצצנים?

שום דבר לא היה שובר את השביתה המפורסמת כאמצעי־תחבורה זה לישובנו המעפיל. ודרך אגב היו מטוסינו עוזרים אז למשטרתנו עזרה רבה לא רק בחיפוש המתנקשים ובתפיסתם, אלא שכל ענין הבטחון היה מקבל צורה אחרת לגמרי.

אויר דרום ומעופפים עבריים תנו־נא לנו, איפוא!

בהקדם האפשרי, אדונינו, קברניטי ביתנו הלאומי!

ד“ה, א' בסיון תרצ”ו – 22.5.1936

לא הייתי בארץ ביום הגדול ההוא, שבו הורם על תורן ספינה כבירה ויפה דגלנו הלאומי. דומני, כי אילו נמצאתי אז בנמל חיפה, על הרציף החדיש אשר ממנו הפליגה אוניה עברית זאת, היה לבי מזדנק בקרבי למראה הנהדר ושפתי היו דובבות בהתלהבותן את קריאת האבות במאורעות כבירים אחרים לחיינו הצבוריים – היא קריאת “אמותה הפעם!”, המבליטה בקיצורה את תמצית השמחה האנושית למראה הגשמתו של חלום נשגב.

אכן, לא היה זה הנסיון הראשון בתחייתנו השלישית להדגשת רצוננו, הבלטת ישותנו העצמאית על פני הגלים התכולים. במאמר אשר שלחתיו, בערב המלחמה העולמית, לעורך “השילוח” בימים ההם, פרופסור יוסף קלוזנר – והוא לא הדפיסו כדבריו אלי אז, מפחד הצנזורה הרוסית – הזכרתי גם מניתי את כל המאמצים אשר נעשו על ידי חלוצים על הים של מולדתנו המחודשה. רב־פעלים ואדיר־החזון במקצוע זה היה ביחוד אותו “לוליק” פיינברג האיכר – הוא אביו הגאה של אבשלום הגיבור, בן־חדרה, אשר ירד, בודד וגלמוד, בסירה ישנה ורעועה, לחצות את מימי ים־התיכון הקדמון מאותה חדרה, אהובת נפשו, לחיפה הקרובה בתחילת שאיפותיה הימיות.

למן “אודיסיאה” ימית זו, אשר תזהיר בדורות הבאים לביתנו הלאומי כאותה אגדת הומירוס הנערצה, לא חדלו, פה ושם, יחידים וגם חבורות, לנסות את גורלם במימוש הרעיון הימי העברי על בסיס מסחרי ומעשי, והכל זוכרים עוד לבטח את אכזבת חובבי ימנו, במיעוטם המדאיב, על אובדן ספינת־קיטור קטנה “החלוץ” – לא רחוק מימה הזועף של יפו העתיקה. “נשברו אוניות” – כה סיפרו אבותינו הקדמונים את דבר כשלונם של אחדים ממלכינו בבנין ציים עבריים ליד אילת ועציון־גבר, והאסון שאירע ל“החלוץ” הרתיע את מאמצינו הימיים לירחים גם לשנים.

ודומה היה, כאילו אמר עם ישראל לשבת בחיבוק־ידים על שפת ימיו הגדולים – ים־התיכון וים־סוף – כשעמי הנכר מנצלים אותם בהצלחה רבה לטובתם הם.

*

לאושרנו, קמו לנו בארבע השנים האחרונות חולמים אחדים, אשר לא יכלו לראות בשויון־נפש את נמלי יפו וחיפה מעגינים במימיהם רק אוניות נכריות יום־יום, ובאחד הימים נוסדה על־ידם אגודה ימית על־שם אחד משבטינו הימיים היותר צולחים בעבר, הוא השבט “זבולון”. בזמן קצר זה עלה בידיהם של אלה להפיח רוח־חיים בערי־החוף שלנו, ודיזינגוף וגם ביאליק המנוח נתנו להם את ידיהם ואת ברכתם. במשך זמן קצר נהפך הנסיון החדש לתנועה כבירה. מאות חברים הקדישו לה מכספם, מזמנם, מהלהבותם ככל אשר לאל ידיהם. יום סרט מיוחד הכריז את תחייתנו הימית ברחובות תל־אביב. כפתורים וטוטפות, עם העוגן כסימנם הבולט, נראו יותר ויותר בדשי־בגדיהם של העוברים והשבים. ציונים ידועים בגולה שלחו לאגודה הימית הזאת סירות ומכשירים ימיים לרוב. בית־ספר ימי קטן נוצר אל פלגת ים־יפו. אחד מזאבי המרחקים הרחבים חבש כובע של רב־חובלים לראשו, ובתהלוכת “פורים” עברו בסך מלחים עברים צעירים – מלחינו הרשמיים הראשונים מאז החורבן.

מה נעימות היו שנים אלו לנלהבי הים העברי. כבר חזינו בדמיון את תחיית הצי העברי, בכל חשיבותו לעתידותינו בתור עם־העתיד. כי פה, על פני המים הזכים והרבים, הן אין לנו שדות שנוכל לרשתם, ואריסים שאסור לנו לנשלם, או להתחרות בהם תחרות גלויה.

כל המרחב התכול אשר לפנינו פתוח הוא לרווחה, מאין מעצור על דרכנו החופשית. עלינו רק להאדיר את רצוננו, וים־התיכון גם ים־סוף ייהפכו לאשנבים עבריים אל אוקינוסי העולם.

כבימי דן וזבולון, שלמה ואבים.

*

אבל, מה שומע אני מפיות החלוצים האלה, אשר העיזו להעפיל צעד עוד יותר גדול בדרך המובילה למטרה הגדולה – מטרת הימיה המסחרית העברית – בהשיטם על פני הגלים שתי אוניות גדולות ורבות־הקיבולת – “הר־ציון” ו“הר־הכרמל”, בשמותיהן הגאים?

לדבריהם – חלפה ההתלהבות ה“זבולונית” ותפוג עוד מראשיתה. האגודה הימית עצמה אינה קיימת עוד, וחובבי הים העברי התפזרו לכל רוח. אכן, בחיפה עצמה הריעו מאות אנשים ונשים לכבוד הפלגת האוניה העברית הראשונה בדרכה למצרים, לתורכיה ולרומניה, ובחזור האוניה למקום מעגנה בשלום ובבטחון הריע הקהל לקראת נוסעיה ונפנף ממחטות ודגלים.

בזה נסתיימה כל ההתענינות, וספינותינו העבריות, עם דגלי ציון לתורניהן, נלחמות מלחמה קשה לקיומן על פני המים בכלל, ומימי אנו בפרט. אומרים – ומי יתננו טועים! – כי יחס הציבור הרחב לאוניותינו אלה אדיש הוא עד ליאוש. אומרים, כי רוב סוחרינו ורוב נוסעינו – והם נמנים היום ברבבות – מבכרים כמעט תמיד אוניות נוכריות על אוניותינו אנו. אומרים, כי אפילו מצד המטען בסחורות, הנטיה הכללית היא למסרן אך ורק לסוכני־חוץ.

אין אנחנו לאומיים קנאים עד כדי־כך, שעשה נעשה כגרועים שבגויים, להכריז חרמות ואיסורים על סחורות וספינות ארצות־הנכר. נמלי ארצנו לא נסגרו בעבר, גם לא ייסגרו בעתיד, בפני דגלי המדינות הגדולות והקטנות המונפים במימינו מעל תרנים רמים ונהדרים.

אפס, כאנגליה הדואגת לצייה היא, שיגדל יותר ויותר; כאיטליה אשר הראתה גדולות ונצורות בהקימה לעצמה צי מסחרי אדיר שאין מתחרה לו כמעט ביכולתו ובתפארתו – כך גם על יהודה החדישה לדאוג לקיומה על הים.

הגיעה שעתה של יהודה למאמץ ימי גדול, ובמאמצה זה שואפת היא רק להתחרות יפה וצודקה, המיוסדת בכל מדינות העולם על הסיסמא “עמך קודם”. ומיהו אשר לא יבין בגויים את התאמצותנו לתת מכל כוחנו ואוננו לאוניותינו אנו את בכורתן?

*

כדי להגיע לכך לא יספיקו מלים בלבד. צריך שאדישות המונינו תחדל בהחלט ושאת מקומה תתפוס התלהבות ימית בכל שדרות העם. צריך שכל מוסדותינו הלאומיים יתייחסו באהדה מיוחדה ומרוכזה ליוצרי ציינו המסחרי החדש. צריך שממשלת הארץ תיתן גם היא לצי שלנו את כל העזרה אשר בידיה ותיצור לו את האפשרויות המיעוטיות להתפתחותו המהירה והאיתנה.

צריך, מצד אחר, שחברת האוניות העבריות תדאג לשפר את שירותה, להגדיל את ספינותיה, לעשותן לכלי הדר ולכלי־שייט יעיל בכל המובנים.

יפה היא ההכרה כי באוניות העבריות שפת הדיבור היא עברית, כשר המזון ובית־הכנסת קטן מוכן לקבל בין כתליו מתפללים ללא הפרעה. ובמנאמים, אשר נאמתי בנסיעותי לאוסטרליה ולמזרח הרחוק ידעתי להשתמש באלה לעורר התלהבות בחוגי היהודים כולם המייחלים ליום שבו יזכו לראות במו עיניהם אוניה עברית מקיפה את העולם ומניפה דגל ציון בחופיו השונים.

לרגשות אלה יש להוסיף עוד אחת, והיא – ייסוד אגודה עברית ימית עממית באמת, אשר תקיף את כל העם בארצנו וגם בגולה.

ד“ה, י”ג באייר תרצ"ה – 16.5.1935

(לבנין נמלנו הראשון)

לאחר התלהבות הרבה אשר הקיפה את כל חוגי העברים במולדתנו, גם בגולה הרחבה – התלהבות פתעית ובריאה מכל הבחינות – לרגל הבשורה המרנינה על־דבר יצירת הנמל התל־אביבי, בזעירותו ההכרחית לזמן־מה, הנה אלינו דבר יגונב, כי תבוסנים אחדים מקרבנו החלו לרנן כבר לא רק על עצם הענין הנאצל הזה בלתי־אם – וזהו המופסד ביותר – על תחילת המאמצים הממשיים בכיוון הרצוי.

־ הלא תראו – לוחשים אלו באזני הרוצים לשמוע – כמה קשה הדבר. בניית מזח הברזל מתקדמת בצעדי צב ממש, ואם כה ילכו הדברים להבא יצטרכו להפסיקה בקרוב. לא עוד אלא שגם הים עצמו, אשר הוכתר על־ידי נלהבינו בכתר זה נוצץ, כנגדנו הוא לרוב. סערת הגלים, סכנת המשברים, התמדת הנחשולים מרובים הם כל־כך שאין לקוות לתוצאות דחופות, והערבים שכנינו יכולים לחכך את ידיהם בשמחת־נקמה. למה לנו להמשיך בחלומות שסופם רק כשלון? נזקוף־נא איפוא את הפסקת כל הדבר על חשבון הים הזועף.

ולעומתם ניגשים אליך ספקנים ופקפקנים המוחרדים מכל הדברים האלה, וגם הם מוסיפים משלהם על דברי התבוסנים לאמור:

־ אכן, הצדק אולי אתם. הנה שמענו ממקורות נאמנים כי מנהל הנמל היפואי הצהיר, בשעת ביקורו בסביבות החוף התל־אביבי, שלדעתו אין כל סיכויים ממשיים ליוזמה העברית החדשה. הן בעינינו ראינו – קוראים במנוד־ראש – את צחוק הביטול שלו ושל המלווים אותו בעברו על פנינו, ובעצם אזנינו שמענו את הערתו האחרונה לאמור: עד שתגמרו את בניית המזח הגלמוד יחדל המרד הערבי וסוחריכם יחזרו כולם לנמל יפו הקרוב.

*

והרי אם אין אולי לשים לב יותר מכפי המידה לנזקי התבוסנות במעלליה כי רבים, יש ויש להתייחס בדאגה רצינית למחוללי הספק והפקפוק למיניהם. הן “לאומנים” הם אלה במאה אחוזיהם ואין בדעתם להטות את אוזניהם חלילה לזורקים את רשתותיהם במים עכורים. עוד לא פגה מליבם רוח ההתלהבות ועוד הם מאמינים כי “רוח אלוהים מרחפת על פני המים”. אלא מה? יצרם הבריא והגיונם החשבוני מכריחים אותם – זהו ביאורם בכל־אופן – ליטול קולמוס ביד ולרשום מספרים על נייר. האם לא הצהיר וזיר החוץ עידן, בכבודו ובעצמו, במעמד כשלון אנגליה בחבש, כי אין להתמכר להזיות סתם, תהיינה אלו היפות והנערצות בעולם, וכי צריך להתחשב עם המעשים כמות שהם?

ביאורים הגיוניים אלה הם־הם המסוכנים יותר מכל, יען הם החודרים למעמקי הלבבות. אם זוהי דעתם של אנשי־מעשה ולמודי־נסיון – מתחילים ההמונים לרטון – מן ההכרח הוא לעיין בדבר מחדש, ואולי באמת צדקו אלה שאמרו כי אסור לנו להיקרע מעל נמל יפו. דרך אגב – מסיימים אלה את נימוקם זה – תהיה חזרתנו ליפו הגורמת העיקרית אולי לשבירת החזית המלחמתית בקרב שכנינו. הנה עברו כבר חדשיים למרד הגדול והמורדים עייפים כבר למדי. נושיט־נא יד לספנים ידידינו מלפנים והיו הם הראשונים להחזיר סדר ומשטר בכל הארץ…

*

לכל אלה יענו החולמים, ההוזים, הנלהבים – ומה היו, אשאלכם, כל חלוצינו הראשונים והאחרונים אם לא חולמים, הוזים ונלהבים – כי ראשית־כל אין אמת בעצם העובדה היפואית. גם שם אין נמל, וגם שם – ואולי דווקא שם – הים הוא בעוכרי הספינות העוגנות במרחקי המרחב עד כדי מאתיים יום לשנה. זוהי ורק הסיבה האמיתית, שחיפה בוכרה על יפו בשעת ההחלטה על בנין נמל מרכזי גדול לארצנו, וזוהי הסיבה האמיתית שעד היום לא הסכימו השלטונות להוציא את הסכום המצער בערך ליצירת נמל־עזר בין צוקי הסלעים היפואיים.

יש איפוא לדחות כל הנמקה המתבססת על נמל יפו, דבר כזה אינו במציאות כלל ועיקר, ואם יבוא היום להקמת סוללה ימית נרחבה בבירת השבט דן מלפנים ייעשה הדבר אך ורק מנקודת־מבט תכסיסית. הרמה אשר בפסגתה ובמדרוניה בנויה עיר דנית זאת היום היא הגבוהה לכל אורך שפת־הים הדרומית, מחיפה בואכה מצרים, ומובן הדבר מאליו, כי אנגליה תצטרך להשתמש בה, באחד הימים הקרובים – כמוכח לה ביחוד ממאורעות הדמים בימים אלה – כתחנה ה“גיברלטארית” השניה לארץ הזאת, לאחר התחנה הכרמלית.

במלים אחרות – נמל ייבנה אולי, וודאי בסביבות ההן, אלא שנמל זה יהיה מלחמתי וסגור בעיקרו לתנועה מסחרית, ככף גיברלטאר בקצה ספרד הדרומית.

בימי שלום יחתרו אליו ספינועים גם מפרשיות, טיילניות גם דוגיות וסירות למיניהן לאין מספר. אפס, עם כל תסבוכת מדינית בים התיכון ייסגר הנמל המלחמתי, יכובו מגדלוריו ורק אניות מלחמה גדולות וקטנות תהלכנה בו אפילו ביום.

מבחינה זאת בלבד אין כל יכולת איפוא להניח את כסף הארץ על קרן הצבי של נמל בחוף יפו.

*

על אחת כמה וכמה, שספני יפו הוכיחו לנו מהו הצד השני של המטבע.

ייאמרו הדברים כמות שהם: יפו תישאר ערבית. לאור המאורעות האחרונים בעיר עקובת־דם זאת, לא יעלה עוד במוחו של העברי היותר נלהב בתוכנו להטיף לישוב עברי מעורב בגבולותיה בשנים הבאות ואפילו בדורות הבאים.

ואם זהו המצב, כיצד נוכל להרשות שספנים אלה – אשר יהוו תמיד רוב מכריע בנמל המלחמתי היפואי להבא – ישתלטו על סוחרי תל־אביב במסחרם ההולך וגובר משנה לשנה, מירח לירח כמעט?

עשרות אלפי לירות, אולי גם מאות אלפי לירות, הפסידו סוחרינו בעטייה של אותה שביתת הספנים, אשר להם הצענו תדיר ברית־אחים, והם סירבו לקבלה.

המותר לנו להקריב בפעם הבאה, בפעמים הבאות, אלפי לירות ובוודאי גם מיליונים, על מזבח חלום בלתי־אפשרי לחלוטין? כי אכן, לא הנמל התל־אביבי – הקטן היום, הגדול מחר – הוא החלום, ההזייה, השגעון, בלתי־אם נמלה הערבי של יפו.

אשר על־כן – אתם הספקנים והפקפקנים, אתם הסוחרים הגדולים והזעירים, אתם ההמונים ברבבותיהם, נדרו־נא נדר לעצמכם גם לעמכם, לארצנו זאת, גם לגולת אחיכם ואחיותיכם – לעמוד ויהי־מה על אשר בו התחלתם!

מקדש מעט זה של ים־עברי יהי־נא למטרת הכל. אל־נא תשעו לתבוסנים מהשמאל והימין, הקיצוניים שניהם. יומם ולילה רק באחת הגו־נא מעתה – בהצלחת נמלנו זה ויהי מה, בהתפתחותו ההדרגית והתכופה, בנצחונו השלם והמלא.

ולהבא – אחת תהיה סיסמת כל סוחר בסגנונה הימי הבין־לאומי: CIF TEL-AVIV!

כי רק בזאת תושג עצמאותנו האמיתית!

ד“ה, כ' בכסלו תרצ”ו – 16.12.1935