רקע
איתמר בן-אב"י
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: הועד הצבורי להוצאת כתבי איתמר בן אב“י; תשל”ח

רק מעטים בקרבנו הכירוהו, שהן ספרדי היה הצעיר הנפלא הזה, והכל יודעים מה קשה דרך הספרדים לפירסום ולהוקרה כל־שהם.

הוא נולד בירושלים במזל של שמחה וששון. אביו היה מורי לחרושת־ברזל בימי לימודי בבית־הספר לחברת כל־ישראל־חברים, ואם־כי מבוגר הייתי ממנו בשנים לא נמנעתי, בהמשך הימים, מהתקשר אליו בעבותות חברות ואהבה. יום אחד – ואני אז בפאריז – הופיע במלוני צעיר קטן־קומה, נעים ולטיף, לבוש בטוב־טעם ועיניו השחורות נוצצות באש נעורים. לא הכרתיו מיד והוא נזף בי, בצדק. אז יספר לי כיצד נמלט מבית אביו פאריזה כדי לגמור את חוק לימודיו בעיר האור והדרור, בצרפת אהובת־נפשו.

– ואולם – הכריז לפתע, בראותו את פני מייסרות – אין בדעתי, חלילה וחס, להישאר בארץ הזאת. ציוני אני בכל נפשי ומאודי ואחת מטרתי לחזור ירושלימה כדי לבנותה על תילה מחדש…

הבטתי בו בתמיהה.

עוּל־ימים זה, במעט יותר מעשרים שנותיו, מדבר כבר על בניינה של עיר־הקודש בכוח הנדסותו המתחילה. אכן, מי יציב גבול – היה אומר בריינין – לחוצפה הארץ־ישראלית הנועזה?

ורייטן מושיט לי אז את ידו בבת־צחוק מלאת־אמונה:

– רק אחת אבקשך – קרא בכוח – לעמוד לימיני במלחמתי לשיפור בירת־ארצנו בעבר ובעתיד.

וניפרד – אנוכי בדרכי לונדונה, והוא בדרכו ירושלימה.

*

השנים חלפו, ורייטן הצעיר החל להפתיע את בני עירו בבנייניו הנהדרים, מאבני בית־לחם ברובם, אם ברוממה ואם ברחוב בן־יהודה, אם ברחביה ואם בתלפיות. יומם ולילה היה עובד ומתכנן תכניות, רושם ומוחק, יוזם ומגשים, ובאחת השבתות בא לביתי אחוז כולו באותה קדחת־היצירה, המציינת את האומנים בחסד עליון:

– הנה הצלחתי, אדוני היקר, למצוא יהודי מזרחי דוקא, ספרדי כמותי, מעיר־התמרים יריחו, המוכן להשקיע חמישים אלף לירות לבנין תיאטרון עירוני עברי גדול. עתה אוכיח את אשר אוכל לעשות, ועוד אזכה להיות הבונה בעצם ידי את בנין המורשון העברי ליהודה העצמאית!

השמים הזהירו ביום ההוא בתכלת בלתי־רגילה אף לירושלים תכוּלת־הרקיעים ברוב ימיה, ובגן אשר מנגד השתוללו הציפורים במחול־צפצופים הומה ורועש. רייטן לא יכול להתאפק, ויקרעני מעבודתי העתונאית ללכת אתו אל מקום הבנין בזכרון־משה, ושם, מעל גג החובק בגובהו את ירושלים העתיקה והחדשה גם יחד, בשלל קובותיה ומגדליה לעשרות, הסביר לי כיצד תוכל בירתנו, באחד הימים הקרובים – אם רק נרצה – להתחרות אפילו ביופיין של רומי האיטלקית ושל פאריס הצרפתית…

בוקר אחד פרץ לתוך חדרי, ועוד אני במיטה.

– אדוני היקר – פתח כל עוד רוחו בו – דברים נוראים הולכים ומתרחשים בירושלים שלנו. בעוד שבועות מעטים תתחולל התנפלות של ערבים, לא רק מכל הסביבה הסמוכה, אלא גם ממרחקי עבר־הירדן מזרחה וסלעי אדום דרומה. לעזאזל הבנינים, שאני בונה עכשיו! לעזאזל הנדסתי גם־היא! מעתה ואילך חייל אנוכי!

הסתכלתי בפניו החיוורות ושאלתי את עצמי, אם לא הוכה האיש בשיגעון. אפס, לאחר ההתרגשות הראשונה מסר לי המהנדס הצעיר, מתוך שיחות עם ערבים חשובים, אשר היו מידידיו, פרטים כה מדוייקים ומזעזעים על העומד להתרחש, שלא פקפקתי עוד בדבריו, ובהושיטי לו את ידי קראתי רתת:

– ה' יהיה בעזרך, גיבור־החיל!

*

ותיהפך אז דירתי, ברחוב “הסולל”, למעין שומירה מרכזית למאורעות הבאים. הוא היה בא אלי יום־יום, שעה־שעה. הנה נודע לו דבר זה, והנה התברר לו פרט אחר, ותמיד היו הדברים מיוסדים על עובדות, על מיספרים, על פרטים, ואי־אפשר היה לבלי האמין בהם. מסרתי את הפרטים לאחד מטובי הירושלמיים, כתבו של ה“ניו־יורק טיימס”, יוסף לוי, ואני עצמי הכינותי את החומר למאמרי־ההאשמה, אשר הכתרתים בכותרת הזולאית המפורסמת “אני מאשים”. צריך היה שעמי ידע את המתרחש מסביבנו בעוד מועד, ויהי מה!

יומיים לפני פרוץ המאורעות בא אלי פתאום מרוממה והוא כולו סר וזעף:

הדבר גמור ומוחלט, ביום ו' בבוקר יתאספו כל ערביי הסביבה, ובראשם ערביי ליפתא, בבית־המסגד. הם יהיו מזויינים כולם, מי במאכלת, מי בנאבוט ומי באקדח, ואחר התפילה תחל ההתנפלות הכללית בית לא יישאר מוגן. יהודי לא ישאר חי!…

– מאין לך כל אלה?

הוא סיפר את אשר שמע מפי ידידיו הערבים פלוני ואלמוני. מסרתי גם את הידיעות האלו לבא־כוח ה“ניו־יורק טיימס”, והלה מסרם למאיור סאונדרס, מפקד המשטרה, בשם רייטן ובשמי:

– לא יקרה מאומה! – ענה הקצין האנגלי. ושום פרט נוסף, ושום אזהרה חדשה, לא יכלו להזיזו מאמונתו זאת העיוורת.

ביום החמישי בערב – לאחר שפירסם “דואר־היום” את האשמותי הגלויות נגד השלטונות – חזר אלי רייטן ופרטים אחרונים בפיו:

־ ההתנפלות תתחיל בצהרים, עם שוב הליפתאים לכפרם דרך רחוב יפו. צריך שנזהיר את הירושלמיים על־כך. צריך שנעבור מחר ברחוב יפו, מקצה עד קצה, לבלתי ייתפסו העברים כעכברים במלכודת. אם לא יעשו זאת מנהלי ענינינו, נעשה זאת אנחנו, אתה ואני.

הסכמתי. קבענו פגישה למחרת בשעה 10 לפני־הצהרים במסעדה הארמנית שממול גן־העיר.

*

ביום ו' בבוקר, אחר אזהרה נוספת למאיור סאונדרס, יצאנו, כתב ה“טיימס” ואנוכי, במכוניתו, לסייר ברחובות ירושלים. רצינו להיווכח מה האמת בדברי רייטן ואחרים, ומה נבהלנו לראות כי הדברים לא היו מוגזמים כלל ועיקר. ראינו אותות מבשרי רעה, מאות ערבים מסתירים את כלי־זינם מתחת “עבאיותיהם”, זורמים לכיוון המיסגד מאין דיבור בפיהם. זה היה מחנה גדול אשר ידע, כנראה, רק דבר אחד: היום הגדול, יום הנקם – בא, ועליהם להישמע רק למפקדיהם־מסיתיהם.

כתב ה“טיימס” צילצל, בפעם השלישית, לקצין סאונדרס:

– ואף־על־פי־כן – השיב הלה – אין לחשוש!

בשעה העשירית נפגשנו שלושתנו כמוסכם במסעדה הארמנית. העיר היתה מחושמלה.

כל המון המתנפלים היה ברגעים ההם עוד במיסגד־עומר, ורק חלוציהם הגיחו כבר עד לשער העיר. ד"ר פון־וייזל ואורי צבי גרינברג עברו על־פנינו, ורייטן קורא לנו אז:

– הגיעה השעה לרדת העירה. השעה השתים־עשרה מתקרבת, וצריך לפזר את היהודים למרכזיהם.

אמר, ונציית. הן לא המהנדס רייטן היה לפנינו הפעם, בלתי־אם המפקד רייטן, האיש שחזה את הדברים מראש, האחד והיחיד שידע את המתחולל בקרב הערבים. התחננתי לפניו: אל־נא תקרב אליהם יותר מדי! אך רייטן לא נח ולא שקט. משער־יפו ועד לגן העיר פיזר את כל העברים איש־איש לביתו, למשרדו, לרחובו.

פתאום שמענו קריאות. מאחד החלונות לבנין התנ"כי הגדול של המיסיון זרקו לקראתנו אחיותיו של רייטן קריאת אזהרה פולחת לבבות:

– הנה הם דולקים אחריכם, הליפתאים, עלו־נא אלינו!

ואכן, הם היו בעקבותינו, כשרק שני שוטרים על סוסים – שני שוטרים ערבים – רוכבים בראשם.

ביקשתי מרייטן להישמע לקול אחיותיו ולמהר אליהן. אך הוא סירב בהחלט:

– לא אינתק מעליך בשום אופן. אתך הייתי לילות ללא־ספור, ואתך אהיה עד עבור הסכנה!

שוב פעם פניתי אליו בשם אחיותיו, אשר שמלותיהן המגוונות נראו לנו עדיין ממרחק הבנין התנ"כי, ואתחנן לפניו להיכנס לבנין הארמני.

– בשום אופן! – קרא ועיניו אדומות כדם.

עוד אנחנו ניצים, ושנים מראשי הליפתאים קוראים לקראתו:

– הנהו! הנהו! הנה הם שניהם! ובטרם ידענו מי ומה – הרגשנו כעין נחשול מסתער עלינו לפתע, ואנחנו מנסים לעמוד על נפשנו בכל אשר בידינו.

מה קרה אחרי כן – לא ידעתי. הן הייתי בנופלים, ורק אחת זכרתי, כי בקבלי על עורפי את מהלומת הנאבוט המוחצת, עוד הספקתי לקרוא לרייטן:

– מסור לאשתי!…

ותיסגרנה עיני לשעה ארוכה, כאשר סיפר לי בו במעמד ידיד ערבי, אשר עוררני מהתעלפותי ויעבירני, בעזרת חייל אנגלי, למכונית שחנתה בקרבת מקום.

*

עוד האחות חובשת בבית־החולים “הדסה” את הפצע על עורפי, ומורחת ב“יוד” את זרועותי שתיהן, והנה עוברת על פני אלונקה, כשנושאיה ניגשים אלי ואומרים לי, כי השוכב בה רוצה לדבר אלי.

ניגשתי אליו, ואשאל: מי אתה?

פני האיש היו צהובים, עיניו נמקות בחוריהן ושפתותיו דובבות מלים בלתי־מובנות.

התרכנתי לקראתו:

– מי אתה?

– רייטן – הצליח ללחוש באחרית כוחותיו.

– אלוהים אלוהי! – קראתי ואתייפח בבכי – מי עשה לך זאת?

– הוא!

ובידו הימנית הורה על הפצע העמוק בשמאל חזהו, בתחום הריאה. ודמו דלף, דלף למרות התחבושת הזמנית, שידיים טובות הידקו על הפצע הפעור. את שמו של המתנקש בו לא יכול לבטא.

על אף הכאב בעורפי וריסוק אברי ממהלומות הנאבוט, מיהרתי אחריו אל בית־החולים פנימה. כל מיטה היתה תפוסה ורוב הפצועים והמתים היו מוטלים על שולחנות וספות. לחדר אחד העבירו באותו רגע את פון־וייזל, שאת עיניו המביטות בי מתוך אלונקתו הצרה לא אשכח לעולם, ואנוכי מנסה למצוא את ראש הרופאים למען יחוש לעזרת ידידי הצעיר,

כעבור רגעים מספר העלינו יחדיו את הפצוע קשה לקומה העליונה, שבה מיהר רופא צעיר להזריק לו זריקת־ארגעה.

שלושה ימים פירפר המהנדס רייטן בין החיים והמוות. הוא ניסה לדבר, לספר לאביו ולאחיותיו את אשר קרה. הוא ניסה לבטא את שמו של הליפתאי, אשר נעץ בו את המאכלת. לשוא…

דבריו היו קטועים, כאביו היו איומים, נשימתו כבדה עליו יותר ויותר והדם הרענן, הבריא של המפקד בן־יומו לא יכול לעמוד בפני חלודת הזין של הדוקר האלמוני. ובערוב היום – עם כניסת הלגיון האנגלי ירושלימה, כפי שרציתי לבשרה לו בשמחתי – השיב את נפשו לאלוהיו.

*

עשרות, מאות מבני ישראל נפצעו ומתו בשנים־עשר הימים הנוראים למאורעות אב האדום, ובהם – עברים נלהבים, צעירים וזקנים, בעלי פיאות וגלוחי זקן, יוצאי הגולה וילידי הארץ – גוש אחד בפני האויב הפתאומי.

אפס, מי כמוהו, כרייטן המהנדס, מת מתוך הכרה, מתוך ידיעת הסכנה מראש, מתוך הקרבת משרתו ועתידו, מתוך רצון נחוש להזדבח לכבוד עמו ועירו – זו ירושלים אשר אהב על פני כל.

למותו של זה הידיד הנאמן והלאומי הנלהב, אשר נפל לפני זמנו, אמרתי להציב בזה זכרון צנוע.

לא, לא מתת, רייטן הספרדי! כאשר תיכתב מגילת מאבקו של ישראל לתחייתו, לעצמאותו, ייחרת בה גם שמך אתה, הגיבור, בין שמות הקדושים שידעו לחיות וגם למות בארצם.


ד“ה, כ”ב באב תרצ"ד – 3.8.1934

המלצות קוראים
תגיות