¹

אי אפשר להאמין!

אי־אפשר להאמין, כי רק לפני שבועיים ימים ראיתיו חי וצוחק, נמרץ וחולם – בקהיר אשר על היאור. יושב הייתי במלון “קונטיננטל” וקורא את עתוני הבוקר, ופתאום קול מוכר כל־כך קורא לי מהכסא אשר ממולי:

– אתה פה? מאימתי?

ובהביטי מופתע אל הדובר אלי, נעניתי בהתרגשות:

– קומנדנטה ביאנקיני! ובכן חזרת אלינו, למרות הכל!…

שהרי זכור נזכור כולנו, מה מרה היתה פרידתו של האיש הזה מארצנו לפני כשנה וחצי. הרגע היה אז הרה־יאוש, ורק אנשי־ברזל ומנוסי־אכזבות יכלו לכבוש את יצרם ולבלום את סערת־רוחם. ביאנקיני היה מ“החדשים”, מאותן הנשמות הנקיות והטהורות, שלא הבין עדיין כי אפילו ביפה שבתנועות ובשיאי־החלומות יש ירידות ועליות, קטנות וגדולות, משמשות בערבוביה. הוא לא יכול לסלוח לאותם שנרגנו, לא יכול למחול לאותם שהתקנאו, שהלכו רכיל, ששמו את עניניהם הפרטיים מעל לעניני הכלל. בעברו בקרבנו יומם ולילה, ביפו ובירושלים, בטבריה ובחברון, ורצונו הוא מה נשגב, ולעומת זאת המציאות מה מאכזבת – עזבנו במפח־נפש וחזר לאיטליה “שלו”, לספינתו ולימו, לגלי פעולתו במדינות התיכון, לאשתו ולילדיו, לידידיו ולחבריו…

ולשואלים אותו: “התשוב אלינו, קומנדנטה?”, היה עונה, כשעיניו מבקשות למצוא כוח מושך ולשון פוקדת שלא נזדמנו לפניו: “מי יודע?… אולי לאחר שנים רבות־רבות – כשתתרקם בארץ זו ריקמת אותה האגדה היפהפיה שניבאה לנו הרצל…”

*

והנהו שוב כאן, במצרים שכנתנו, רק שנה וחצי לאחר שעזב אותנו לאנחות. הנהו כאן, מאושר ושמח, ועיניו נוצצות ובת צחוקו הקוסמת על שפתיו, כבימים הטובים לראשית עבודתו בקרבנו.

– הוי, קומנדנטה! – מה רבים המאורעות שאירעונו מאז עזבתנו, ומה רבים המאורעות שעוד יארעונו בדרכנו לקראת עתידנו…

אך המפקד האיטלקי, שכל־כך הירבה לראות בחמש שנות המלחמה ושכל־כך נואש מאתנו בחמשת חודשי שהותו בקרבנו:

– מאורעות אמרת – אכן, ועוד אלו מאורעות! אך מי שם לב כיום לפרעות בירושלים, שהממוני עד היסוד ביום שמעי עליהן? הן באה סן־רמו אחריהן ותמחק את הכל! מי זוכר כיום את ה“צרות” הפעוטות אשר פגשתי בהן בעבודתי ב“ועד־הצירים”? הן הגיעו ימי הפעולה האמיתית, ויהפכו את הכל! הוי, ידידי, מה מאושר אני שזכיתי לכך, שלא הלכתי לעולמי לפני זמני, שלא קרה לי שום אסון ושיכול אני לשוב ולשאוף מאוירה של ארץ־ישראל!…

במשך שלוש שעות רצופות דיבר ביאנקיני, דיבר בכל כוח עלומיו המיושבים, דיבר בכל עוז רצונו להשתתף בעבודת־המחר; מה שלום פלוני? מה עושה אלמוני? הנשאר האדון א‘? למה נסע האדון מ’? ומה חושבת הגברת ה'? כל איש מבני הארץ עורר את התענינותו, כל נקודה מנקודות הארץ משכתהו:

– מי שהיה פעם בארץ־ישראל לא ישכחנה לעולמים, ומי שפעמיים ביקרה יחזור אליה ויהיה־מה! זאת היא הפעם השלישית שאני הולך אליה – האוכל לצאת ממנה עוד? אפונה!

והאנגלים אשר במלון “קונטיננטל”, והערבים אשר לידנו, וכל הנמצא מסביב לנו, שומעים את קולו החם והמרנין, שומעים ומתפלאים לדעת – מי האיש הגדול הלזה? מיהו גבר־החמודות הלבוש מדי שרד איטלקיים?

*

ולמחרתו – ברכבת המסיעה אותנו ירושלימה!

העובדה שאנו נוסעים ברכבת מצרית יפה, יושבים בקרון־המסעדה, אוכלים ושותים כרצוננו, כשאנו ממהרים לעומת המידבר, אינה מסיחה דעתו מהגיגיו: הנה התעלה ועיר־המחר קנטרה. אכן, מה גדולה היא אנגליה שיכלה לעשות כל זה, מה איתנה היא שידעה לגשם את אחד החלומות הכי מוזרים בחיי העמים, מה נפלאה היא שלא נרתעה גם מפני כל הכוחות שקמו נגדה?

וכשבבוקר השכם החלה הרכבת לזוז שוב, ותשרך את דרכה בין חולות מידבר סיני, לקראת הנאות המתומרות המבשרות את ארץ־העברים הפוריה – התיישב המפקד בתאו המרווח, כששנים מבני ארץ־ישראל לימינו ולשמאלו, ועיניו נוטות לראות ולבלוע, ונחיריו לנשום ולהריח, ושפתיו לדבר ולהביע את כל הגעגועים אשר בלבו:

– איטלקי אני. ואבי, ואבי־אבי, וכל הדורות שלפניהם איטלקים היו. בית נחמד לי באחת הפינות היותר קוסמות אשר באיטליה. מישרה לי מהגבוהות שבמשרות הממלכה. עתיד לי מהמזהירים שבעתידות מפקד־ימי. בבתי־הספר האיטלקים למדתי את דאנטה ובחיי יום־יום הרגשתי את גאריבאלדי. יחד עם ד’אנונציו רעדתי בשל פיומה, ויחד עם ג’יוליטי דאגתי לאלבניה… ובכל־זאת, ובכל־זאת, הוי, ידידי, התאמינו? מעולם, בארבעים ושתים שנות חיי, לא הרגשתי את אשר הרגשתי שלשום בהגיעי לאלכסנדריה ופני ארצה־ישראל. מעולם ביחוד לא הרגשתי את אשר אני מרגיש עכשיו, ברגע זה, בחשבי שעוד מעט, עוד רק שעות אחדות ואהיה בארצי!…

ובבטאו מילה זו – מה אורו עיניו, וידיו מה לחצו את ידי השומעים את דבריו.

– ידענו כי תחזור אלינו, וחיכינו לך, ותלינו בך תקוות אין־סוף, מפני שהאמנו בך ומפני שנחוץ אתה לנו כל־כך ברגעים הקשים האלה.

–רגעים קשים? למה? אין רגעים קשים! אין מכשולים כשיש עוזמה, אין יאוש כשיש אמונה. והן כולנו מאמינים בעתיד עמנו – האין זאת?

ובדברו כך הביט מבעד לצוהר, ויזדעק פתאום:

– מה היא זאת? מהו הים הלזה לפנינו? מה התמרים הנפלאים אשר מימיננו ומשמאלנו? מה הבית הלבן הקטן על גבעת־החול שמה? מה הגמלים המרובים ליד הבאר במרחק?

וכשהגדנו לו כי זוהי אל־עריש, סוכות העתיקה:

– הזוהי אל־עריש? ואני עברתיה לפני שנה וחצי בלילה, ליל חושך, ולא ראיתיה; שעל־כן לא הכרתיה. זוהי איפוא אל־עריש?!

והאיש שראה את הרי־האלפים בשלגיהם, את אגמי הצפון בתכלתם, את הר־האש וזוב בעשנו, את מפרץ נאפולי בכל־קסמו, את איי־התיכון בצחוק שאננותם, את אנאטוליה בכל הדרה – קורא לאמור:

– אין כאל־עריש ליופי ולחן! אין כמותה לעמדה ולשלווה: התתן לנו אנגליה גם אותה? היתחיל גבולנו כאן?

ובצאתו אל יציבת־החול, כשרוח מערבית נשבה וליטפה, כשמבין התמרים ציפצפו הציפורים, כשבשמים הגבוהים טסה להקת עורבים וכשבאופק־הים מפרשית קטנה התנדנדה על־פני המים לאט:

– ראו! הנה אני אומר לכם, לא תעבורנה חמש שנים ועיר זו תהיה עיר־רחצה נפלאה, לא פחות גדולה מגורדניי הגרמנית, מסכבנינגן ההולנדית ומאוסטנד הבלגית…

בכל־פעם שפגשו עיניו חלקה מעובדת, בכל־פעם שמתוך החול הבקיע צמח צנום או שעורה דקה, ובכל־פעם שעל תל וגבע הסתעפה תאנה ענפה או שיקמה ענקית:

– התראו? הרי מה שאפשר כאן למה בל יהא אפשר שם? אם יש מים לאילן אחד מדוע לא יהיו מים למיליוני אילנות? גן־עדן היא הארץ הזאת אף בחלקיה היותר מדבריים.

רפיח, עזה, אשקלון, ביר־סאלם ורחובות – עם פוריותם הבולטת לעין־כל, עם פרדסיהן וגניהן, עם חייהן הסואנים העוברים על־פנינו כבראינוע; ונדמה לו לביאנקיני כי זוכר הוא כל תל, כי מכיר הוא כל בית, כי יודע הוא כל פנים:

– הוי, לו רק יכולתי הפעם להביא לכאן את בני… המסכן! כבר למד עברית, כבר שמע על אודות הארץ, כבר סיפרתי לו מסיפוריה ובחלומו כבר חלם עליה. עברי נחמד, ציוני טוב ונעים היה הילד ובעשר שנותיו הרכות כבר המריא למרומים… באה מכונית ותרמסהו, והילד איננו… נורא, נורא הדבר! רק בת קטנה נשארה לי, ואמה אומללה, שבורה, רצוצה: היעלה בידי להביאן הנה כדי לשכוח את היגון העמוק? האוכל גם אני, בין הררי ציון, לשכוח כי מת יורשי, שבו תליתי את שארית תקוותי להחלמת ארץ זו?… חשבתי, שאבוא ירושלימה, שאבחר לי פסגת־הר שעליה אבנה בית, שמסביבו אטע גן, שגני יפריח את היפים בפרחים ושבתוכם ולריחם יגדל בני ויהיה – יהודאי, בן־החשמונאים. אך אלוהים אחרת רצה, יהי־נא רצונו לי לקו…

ומעיניו שתי דמעות זלגו, כבדות, כבדות כל־כך.

*

אך, הנה לוד, ובלוד פניהם הראשונות של ידידים:

– שלום! שלום!

וביאנקיני לוחץ ידים ומבטא בכל חום את המלים העבריות היקרות לו מאוד:

– שלום! להתראות!

והרכבת נבלעת ביער־הזיתים, מתחמקת מחיבוק הענפים ומתפתלת על פסיה העולים לקראת הררי יהודה:

– הוי, ידידי, לא אנשה לעולם מחזה אחר. הייתי אז קצין צעיר בימיה האיטלקית, ובספינת־מלחמה נסעתי לאי זנזיבר ומשם לסומאליה האיטלקית. ממשלתי רצתה אז לפתח את מושבתה הרחוקה, הדומה מכמה צדדים לשפלה היפואית, ותשלח אליה את הטוב שבבניה – את סקי החוקר ואתו חבורת נלהבים כמותי. ירדנו אל היבשה, למרות סערת הים, ומשם אמרנו לחדור לפנים הארץ, ארץ שודדים וחמסנים, שכל אירופי להם לזוועה. פתאום – סימן מהאוניה. קוראים לי חזרה. במפח־נפש נפרד אני מסקי ומחבריו, מה מאוד הייתי רוצה להמשיך בחברתם וללמוד את הארץ לכל פינותיה. סכנות? מה לי ולסכנות? כמותם כמותי! אך פקודת האוניה חזקה עלי לחזור, ואחזור. אוניתנו קבלה פקודה להפליג שוב לזנזיבר, לחכות שם לצידה שהגיעה מאיטליה בעבורנו.

וכשחזרנו שוב לסומאליה – הזוועה! נודע לנו כי סקי וכל חבריו, כעשרה במספר, נהרגו על־ידי עם־הארץ. רבים מהם יכלו להינצל אילו עזבו את סקי, הזקן שבכולם, לבדו. אך היעזבוהו קצינים? היעזבוהו חברים? למלחמה ולא לבושה! כל אחד שלף את אקדחו להגן על המנהיג, ואם כי הפילו חללים לרוב, נפלו כולם על שדה־הכבוד. אילו אתם הייתי, כאשר חשבתי, כי אז לא הסיעתני היום רכבת זו ירושלימה, כי אז כמוהם מתי מות־גיבורים… מזלי הטוב הוא שגרם!

ותשרוק הרכבת – כי במרחק הצטיירה ירושלים במגדליה ובגניה, ורוח מחיה ליטף את פנינו.

וביאנקיני אלינו:

– הגענו סוף־סוף, ועוד נתראה, ועוד נדבר… אולי ניסע יחד דמשקה, כי שליחות חשובה לי שמה. ומשם חזרה ירושלימה, ואז נרקום יחדו את ריקמת חלומו של הרצל הלאה… נרקום ונעשה את ירושלים ליותר יפה מרומא, ליותר מסוגננת מפאריז, ליותר גדולה מלונדון – לפחות ברוח…

וקונסול איטליה כבר עמד בתחנה לקבלו בשם מלכו, ונפרד בשתי המלים שביטאן שוב בכל כוח:

שלום! להתראות!

*

שלום – אכן! שלום לנשמתו, שלום לעפרו, שלום לזכרו של אחד מהטובים, של אחד מהיקרים והמקסימים שבאחינו – של מי שהיה עתיד להיות אולי מנהיגנו…

ולהתראות?

האפשר שלא לנצח נראנו יותר? האפשר שאיננו כבר בחיים? האפשר שמאז ירד חי לקהיר ועד ליום שנהרג בארצנו – רק שבועים עברו?…

ד“ה, י' באלול תר”פ – 24.8.1920

לונדון, 10 בדצמבר 1920

כשנפגשתי עם מושל ירושלים, רונלד סטורס, במעונו אשר בלונדון, הוא שאלני, אחר דרשו לשלומי בעברית:

– הראית כבר את פייצל?

כשעניתי לו כי עוד לא הספקתי להיפגש עם מי שהיה מלך סוריה המאוחדת במשך ששה חודשים, העיר לאמור:

– טוב תעשה אם תמהר לראותו.

ולמחרתו נקבע ראיון בין האמיר לביני.

את האמת עלי להגיד: חלק גדול מהקסם, שהיה נסוך על האמיר הערבי בחודשים הראשונים לפעולתו במזרח־הקרוב, התנדף וייעלם כליל: זאת הרגשתי עוד באיטליה, כשחשבתי להיפגש עמו ברומא, ורגש זה נתחזק יותר ויותר עם הימים שעברו ועם השיחות שהיו לי פה בלונדון, בכל החוגים הרשמיים והמדיניים. מובן, אין זאת אומרת שחינו סר לגמרי בעיני הצבור האנגלי, ואין זאת אומרת גם כן שהממשלה הבריטית דחפתהו לקרן־זווית אדרבה: מעולם לא רחשה אנגליה אהדה אליו כהפעם, דוקא לאחר נפילתו, דוקא לאחר כשלונו המדיני. בכל מקום שומע אתה אנגלים חשובים אומרים לך כי אין כמוהו לאצילות וליושר, ואנגליות חמודות לוחשות באוזניים כי אין כמוהו ליופי ולשפירות. לדברי אחד העתונאים, שראהו לפני ימים מעטים, אין מספר כמעט למבקרים ולמבקרות המדריכים את מנוחתו. ואם נאמין ליונים הנחות על גג הבית שבו הוא מתאכסן, עוד עתידות גדולים לפניו. עם־כל־זה, מורגשת פה ושם כעין ליאות מסביב לשמו, ולמרות רצונך נזכר הנך, בדברך על אודותיו, במלים המפורסמות של המספר הצרפתי ליאון דודה: Le roi en exil!

אכן, גם האמיר פייצל הנהו עכשיו מלך בגלות אירופה, נע ונד ממדינה למדינה ואין הוא יודע מה יביא לו יום המחר. איים ימי הגדלות של לפני שנה אחת, בפאריז, בשעת הדיונים בענין השלום העולמי? איים ימי זהרו בתור בא־כוח חיג’אז המושלמית ובתור סמל ערב המתחילה? איים הרגעים הנעימים בביתו של ג’יימס רוטשילד, כששפתותיו הדקות העבירו לפנינו, הנאספים מסביב לשולחן אל כוס־התה, תמונות־זוהר לעתיד ובת־צחוק להווה המבולבל. מה לא דיבר אז בווילסון החולה, בקלימנסו הזקן, באורלנדו הסואן, בווניזלוס הערום? מה לא ניבא לאירופה ההוללה ולכל מדיניותה? והצדק היה עמו: ווילסון איננו, קלימנסו צד נמרים ביערות הודו, אורלנדו נשתכח מלב כל, ואלתריו ווניזלוס הוכרח לברוח מאתונה שאליה חוזר עכשיו אויבו קונסטנטין. אלא… אלא, שאל כל איתני תבל אלה נלווה גם הוא – פייצל המתנבא!

והריהו כאן היום, בלונדון, לא כאורח הממשלה, באחד הארמונות, לא כמדינאי הפועל באחד מבתי־המלון הגדולים, אלא – בבית פרטי שנמסר לרשותו באחד מהפרברים הכי שקטים של הבירה האנגלית – ברחבת בארקליי מספר 12. ורושם עגום זה נשאר חרות במוח גם אחר שנפתחה הדלת הכבדה על־ידי משרת משורד וגם לאחר שנתבלט על שולחן המבוא צלמו השחור של האמיר (פסל נאה מעשה־ידי חטב סרבי), וגם לאחר שנכנס אל חדר־ההמתנה חדאד־פשה, שלישו הנאמן, המאמין עדיין בכוכבו של הנסיך הערבי ובמזלו הבטוח לעתיד. בכל אופן, דבר אחד ברור: אם מלך איננו יותר יורש־העצר של כסא־המלוכה במכה הנהו בוודאי.

קבלת הפנים היתה בעיקרה לא־מזרחית, אלא אירופית. אותו הטיפוס היפה, העדין, המחונן, של ערב האמיתית, אותו הגוון המזויית, אותן העינים העמוקות משחור, אותו הזקן הזעיר, אותן הידים הדקות, ואותה בת־הצחוק התמידית על שפתיו. רק חבל, שכל האישיות המזרחית הנפלאה הזאת התעטפה בבגדים אירופיים רגילים.

יאוש? כלל ועיקר!

הנסיך נזכר מיד בפגישתו הראשונה בפאריז עם אורחו הירושלמי, עורך “דואר־היום”. הוא יודע היטב את העתון הערבי “בריד־אל־יום”, ומכיר הוא טובה לעתון הזה בעבור כל הטוב שעשה בחייו הקצרים לטיפוח היחסים בין הערבים ליהודים. הוא מקוה שגם להבא יתמידו בני־ארץ־ישראל לעבוד לשם השלום במזרח הקרוב והוא מוכן ומזומן לתת לקוראי “דואר־היום” קצת מרעיונותיו על המעמד הנוכחי, אלא – שמעדיף הוא זהירות, זהירות, זהירות… הטעות היותר קלה תוכל להביא לידי קילקול רב: ראייה? המישגה במשלוח המברקים מדמשק לביירות והכרזת המלחמה שבאה על־ידי משגה זה, בהכרח.

פייצל עמד על דעתו, כי לא הוא האשם במאורעות דמשק. הוא בטוח, כי לא האנגלים לבדם, אלא הצרפתים יודעים היטב, שכל מטרתו היתה להשליט את השלום בסוריה. המצביא גורו טועה בהתקפותיו נגדו… אך למה ידבר יותר מדי בדברים העגומים האלה? הרי אורח הוא באנגליה ושני חודשים עליו להישאר כאן, ואנגליה זו ידידה היא לצרפת, וצרפת מתנגדת היא לו. לכן טוב לשתוק לעת־עתה. אין הוא רוצה להביא את שתי המדינות המאוחדות האלו לידי אי־נעימות בשל מעמדו.

עוד יותר מזה: לשם השלום במזרח הקרוב מוכן ומזומן הוא להסתלק כליל מכל הענין הסורי. שאלת סוריה תפתר לא היום אלא מחר, לא בחפזון אלא במתינות, לא בהתנגדות לצרפת או לאנגליה, אלא בהסכמה עם שתיהן. תישאר־נא דמשק תחת הצרפתים זמן־מה. אין בכך רע, ובלבד שהצרפתים יתנהגו ברחמים ובאדיבות עם הערבים כולם. כשתעבורנה השנים והערבים יוכיחו במקומות אחרים, וגם בדמשק עצמה, כי יודעים הם למשול בביתם ולחדש את תרבותם, או־אז יגיע מועדם לתבוע את עלבונם – לא בכוח ולא בחרב, כי אם ברוח ובצדק.

בינתים, רוצה הוא לעסוק כאן בשאלה אחרת לגמרי. הוא רוצה לשכנע את ממשלת לויד־ג’ורג' כי אסור לה לעשות בארם־נהריים מה שעשתה צרפת בסוריה ומה שעשתה אנגליה בארץ־ישראל. ארם־נהריים היא מדינה רחבה, יפה, עשירה, פוריה והערבים אשר בה הם לא בלבד הרוב המכריע אלא גם היסוד היותר טוב שבשבטים הערביים. לכן אין לך מקום בעולם ששם יכולה הערביות להתפתח במידה יותר יפה מאשר בין נהרות הפרת והחידקל.

הן הבטיחה אנגליה ממשלת־בית לארם־נהריים. זו היא התחלה יפה ומתאימה לרוח החופש של האנגלים, אבל הבטחה בלבד אינה מספיקה, דרושים מעשים מידיים. הוא ידע, כי סר פרסי קוקס, הנציב הנוכחי בבגדאד, הוא אדם בר־דעת ויודע־המזרח. אך אין די בזה. מה שצריך לעשות תיכף הוא להקים ווזרה ערבית לכל צדדיה ולהכריז לעם כי ארם־נהריים תהיה שוב מה שהיתה לפנים – עריסת־האישלאם. לפי דעתו אין ספק בדבר, שהמדינאים האנגלים יבינו את ערך הדבר, ישמעו לעצותיו בענין זה, יחזקו את היסודות הבריאים אשר בעם הערבי, יפנו למלך חיג’אז בבקשה לשלוח בגדאדה את אחד מבניו (וחדאד־פשה העירני, כי מלך חיג’אז ישלח לבגדאד את פייצל או את עבדאללה, ויותר קרוב לודאי את פייצל) ויכוננו על־ידי כך את תחילתה של ממלכת ערב המאוחדת.

ערב זו, שאביו החל ביצירתה על־ידי המרד נגד התורכים, היה תהיה לכוח חשוב בכל המזרח הקרוב. אל־נא נשלה את עצמנו: העולם מביט מזרחה, והמזרח הוא־הוא אשר יביא שלום או מלחמה. את זאת הבינו הבולשבים, ולכן נוטים הם אהדה למוצטפה־כמאל באנאטוליה ולכל האישלאם אשר בתורכיסטאן, בבלוג’יסטאן, באפגניסטאן ובהודו. הסכנה הבולשבית תגדל בה במידה שהאישלאם יבוא לעזרתה. מאתיים מיליון מושלמים שיתבלשבו אינם כוח אשר אפשר לבוז לו. לכן חייבת אנגליה לשנות את דרכה ביחסה לתורכיה. תחזיר־נא את איזמיר ואת הדרדנלים לתורכים, תתן־נא חופש אמיתי לערבים אשר בארם־נהריים, תחזק־נא את חיג’אז עצמה ותטה־נא את הצרפתים לשנות את מדיניותם ביחס לדמשק.

– וארץ ישראל?

– בנוגע לארץ־ישראל – השיב פייצל – הרי יודעים הציונים את דעתי. יד ביד נעבוד בעתיד. הציונים נחוצים לארץ־ישראל ולערב כולה. נחוצים לנו רופאים, מהנדסים, אדריכלים, מורים וכספים, ומי יתן לנו את כל אלה בלי נזק לעצמנו – אם לא היהודים? ואולם – מתינות! החיפזון יזיק. את זאת למדו הערבים בדמשק, ואסור לחדש נסיון שכזה. הערבים רצו לחבוק בזרועותיהם יותר מדי ולכן הפסידו כמעט את הכל. אל יעשו הציונים את השגיאה הזאת. מתינות! למה ירגיזו את מישהו? למה לא יסתפקו בשם “פלשתינה”? למה ירצו להתמשל לפני המועד?

את זאת אמר פייצל לוייצמן כבר לפני שנה, את זאת יגיד מחר לוייצמן כשיראנו שוב: מתינות, והמזרח ישתייך לעברים ולערבים.

– האין זאת? – הוסיף בחן – הן מגזע אחד יצאנו, הן לשון כמעט אחת לשנינו, הן כמוכם כמותנו, ושאיפותינו מה דומות?

ברגע ההוא הזהיר כדור של שמש אדומה ועגולה מתוך ערפל כבד, ולונדון נזדהבה לרגע קל בשחור־בניניה:

– התראה? פנה אלי בהושיטו לי את ידו – אין זו שמשו של מזרחנו, אך טוב שנביא אל מדינותינו מעט ערפל – סמל העבודה והחריצות, החופש והשוויון…

ד“ה, כ”ג בטבת תרפ"א – 3.1.1921

קהיר, 17 במארס 1921

בשיחתי האחרונה עם לורד נורטקליף היתה שאלתו הראשונה אלי, אם פגשתי את לורד אלנבי. לבושתי, הוכרחתי להשיב בשלילה.

– כיצד? – העיר “מלך העתונים” ועיניו הבריקו – לא ראית עדיין את המצביא הגדול אשר לכד את ירושלים בשבילכם, לא ראית את האיש הגדול אשר חרת את שמו לצידם של נפוליון ועומר, מוקדון ויואב? הרחוקה כל־כך בירת המצריים ממדינת העברים?

ובהכרת חטאי הרב עניתי, כי בדרכי חזרה לארצי, הפעם, אראנו!

אפשר לשער איפוא את רגשותי כשהוזמנתי לבקרו היום; אפשר ביחוד להבין את הירהורי הבוקר, בשמשה של מצרים התמרית, כשהדהירתני עגלה רתומה לסוסים אל הארמון. Residency קוראים לארמון זה האנגלים בגאוותם. “קאסר אלדובארה” קוראים לו המוני־העם בכל זכרונות עברו. כשנתקרבה העגלה לארמון עצמו, לא רחוק מהיאור וגשרו, נתגלה דגלה של בריטניה הגדולה בצבעיו הבהירים והצוחקים, מעל התורן אשר על הגג האמצעי.

שני חיילים אנגלים עם רובים מכודנים; שלושה שוטרים מצריים ומקל דק בידם; “קוואסים” לבושי־אדום, כאותם שבארמון הממשלה על הר־הזיתים, פקידים אנגלים גבוהים וצנומים הרצים מחדר לחדר – והנך עובר דרך גינה קטנה, מסודרה ומקושטה בכל פרחי מצרים וצמחיה העבותים, עד לחדר־הקבלה. פאר מיותר אין כאן: שטיחים נאים אחדים, אם־כי לא מזרחיים כולם, ועל הכתלים קרני־ראמים וצבאים ומזכרות־מלחמה שונות. הכסאות ניתנו במתנה על־ידי המלך האנגלי המנוח אדוארד ושמו ואף כתרו חרותים עליהם. השולחנות רובם מעץ האוואנה או מעץ אגוז אמיתי, ועליהם עתונים מצוירים ותמונות ממראות הארץ.

לבדי אני היום, ובשעה עשר וחצי בדיוק ניגש אלי הממונה על הטקס ושואל לשמי:

– מירושלים?

– כן!

– יואיל להיכנס אל לשכת הוד מעלתו.

נפתחת הדלת מימין, והנני צועד פנימה.

ההיפך ממש ממה ששיערתי: חשבתי למצוא מצביא משורד כולו, באותות־כבוד לחזהו, במוקיים־נוצצים לרגליו, במבט קשוח בתוך עיניו, במסכת־חידות על פניו. הן כמה פעמים ראיתי את צלמו בעתונים, ובכולם בולטת הצבאיות אשר בו. והנה קם הוא לקראתי, ענק כמעט בקומתו, לבוש בגד אזרחי אפור, ובת־צחוק קלה על שפתיו. עוד לא הספקתי לגמור את ברכתי וכבר שאלתו בפיו:

– מארץ־ישראל אתה איפוא? מה שמח אני לראות צעיר מבני הארץ, ששמו מזרחי ומצלצל כל־כך…

הסברתי לו מיד כי הקטן באלפי יהודה אנוכי, כי מאז נכנסו האנגלים לארצנו חזרו אליה הטובים שבבניה, כי הדור החדש הולך ומתפתח בה יפה־יפה, כי החלוצים הבאים אליה מהגולה מסתגלים לאקלימה במהירות נפלאה, וכי אין ספק שאם כך יתמיד הדבר נזכה במשך שנים מעטות לעם יהודי בריא ורענן.

– צדקת – שיסעני – וזוכר אני תמיד את הרושם הטוב שעשו עלי המושבות היהודיות ואיכריהן. אין ספק בדבר: היהודים יכולים להיות עובדי־אדמה ושואפים הם לחיות חיים טבעיים. בכלל – אין ערוך ליופיה של הארץ, ולכבוד אחשוב את הדבר לעצמי שזכיתי להיות המשחרר אותה מידי מחריביה. הן עשירה היא בכל, הן אפשר לעשותה גן־עדן אמיתי, הן פנינה היא בכל משמעותה של מילה זו. מה שנצרך לה הוא רק פקידות טובה, ושמח אני שאוכל להביע לך את שמחתי על ההנהלה הנוכחית אשר בארץ. מי כמוני, שהיה מושלה עד לבואו של סר הרברט, יודע להעריך את ערכו של נציבכם ופקידיו בהשתדלותם לשפר את המצב!

ומבלי שביקשתיו, עבר מיד לורד אלנבי אל עצם הענין:

– רוצה אתה לדעת בודאי מה דעתי על עתידה של ארץ־ישראל מנקודת־המבט הלאומית שלכם. הנני להצהיר מיד, כי הבית־הלאומי העברי, כפי שיצרו לורד בלפור וכפי שהסכימה עליו ממשלת אנגליה, בהסכמת כל ממשלות ההסכמה, נראה הוא לי כמעשה־רב וכדבר שאפשר ואפשר לגשמו. אלא… התרשה לי להעיר הערה קלה? אין בית־לאומי נבנה ביום אחד. שנים ושנים תעבורנה עד אשר יתגשם החלום במלואו, ובינתים צריך שהיהודים הבאים לארץ־ישראל ילמדו מהאנגלים דבר עיקרי אחד והוא – מתינות.

בה במידה שתתמתנו, בה במידה שתעבדו בשיטה – תצליחו בכל מעשיכם. צריך שתדעו לרכוש את ליבות עם־הארץ, צריך שתדגישו עוד יותר כי שכם אחד עמם תפריחו את כנען שהיתה כל־כך מוזנחת. כל צעד נחפז יביא לידי נסיגה, כל צעד מדוד יביא לידי קידמה. בטוח אני ביהודים, אשר ידעו לסבול אלפי שנים במתינות, כי ידוע ידעו להשתמש בסגולתם זו בעבודת הבנין.

– ומה דעת הוד מעלתו על היהודי בתור איש־צבא? בספרו הנפלא על־אודות הכיבוש אמנם נזכרים הגדודים העברים, אלא שרוצה הייתי למסור לבני ארצי רשמים קצת יותר מפורטים.

ולורד אלנבי מרים אז את ידו בתנופה רחבה ואומר:

– איש־הצבא היהודי? – טוב הוא מאוד, ובערבת הירדן אף בסביבות א־סאלט הוכיחו הגדודים העברים שהניצוץ הצבאי לא כבה בהם כל־עיקר. ומה פלא בדבר: הן לא היו אנשי צבא טובים מהיהודים בימיו של “יהושע הכובש” (Joshua the Conqueror) ובימיהם של הרומאים העזים.

– יש אומרים, כי הוד מעלתו התרעם פעם על עצבנות ידועה שחשדו בה מפקדים אחדים את גדודינו בארץ…

– לא ולא! מפעם לפעם הורגש איזה קושי בסידור הגדודים העברים והמשמעת לא התאימה תמיד לשלימות הרצויה. אבל, My God הן גם גדודים אחרים, האוסטרלים, למשל, היו עצבנים אף הם וגם אצלם לא עמדה המשמעת על הגובה הדרוש לרוב. ביחוד מובן הדבר בגדודים, שכל אישיהם באו ממדינות־חוץ, אנשים שרובם סבלו תמרורים, אנשים שלא היו בצבא לפני־כך, אנשים שחשבו אולי שהחיים הצבאיים אינם קשים ביותר.

– ובכן, המאמין לורד אלנבי באפשרות של התפתחות רוח הצבאיות גם ביהודים?

– בלי־שום־ספק, וכשיכוננו בארץ־ישראל את המשמר המקומי בטוח אני שהעברים לא יפלו מאחיהם הערבים בחריצות צבאית אמיתית וששני היסודות אשר בארץ ידעו להגן על מולדתם כהלכה.

– יהיה־נא לורד אלנבי בטוח, שארץ־ישראל תכיר לאנגליה טובת־נצח על שחרורה של הארץ מידי עריציה, וששמו ייחרת בדברי ימיה כשם אחד ממטיביה וממציליה הגדולים.

לורד אלנבי הצטחק.

– היבוא כבוד הלורד לראותנו בקרוב?

– בלי שום ספק, שהרי הזמינני סר הרברט סמואל כבר פעמים אחדות ורוצה אני להיענות להזמנתו.

השעון צילצל אחת־עשרה פעם. אני קם להיפרד מהאיש העומד לפני בכל גובהו השאולי, וברגע ההוא מצאתי בו את דמות קיצ’נר בכל קסמו. לורד אלנבי מסר לי ביד אחת את תמונתו, ובידו השניה נפנף לי בחן:

– להתראות אם־כן בירושלים!

עתה עברתי לחדר מזכירו, ה' קאון־בויד, שהוא מאותם האנגלים המחוננים המנעימים כל דבר לפניך:

– האם לא צדקתי – פנה אלי – באמרי לך שאיש נפלא הוא האיש הזה. גדול וחשוב ובכל זאת כל־כך עניו. צבאי ומדיני ויחד עם זה כל־כך חובב־ספרות. לו ידעת כמה הוא אוהב ויודע את התנ"ך שלכם. לו שמעת איך הוא מדקלם את ביירון, את קיטס, את שכספיר בעל־פה. רק את השמות הפרטיים הוא שוכח, וביחוד את השמות המצריים הדומים אלה לאלה כל־כך. מחוץ לזה אין כמותו לעמקות, לרצינות, להבנה מדינית, בדומה לקיצ’נר שהיה מורו ורבו ושבעקבותיו הוא הולך.

ד“ה, י”ג באדר ב' תרפ"א – 23.3.1921

מצאתי את הנדיב, הבארון אדמונד־בנימין דה־רוטשילד, כאשר רציתיו: ישיש ובכל־זאת צעיר בבלוריתו הנפלאה לראשו הגאה, בזקנו הכסוף ללחייו החיוורות, ובעיניו – באלו עיניו העמוקות, החולמות המביטות למרחוק. הוא ישב בכורסתו באותו חדר־הקבלה, שאליו באים ידידיו ומכריו ליהנות מזיו־שיבתו ולשמוע את בינת־אימרותיו.

– כבד־שמיעה הנני במקצת, גש־נא אלי קרוב יותר ודבר, ספר־נא לי על ארץ־ישראל היפה והיקרה: מה שלומה עכשיו? מה שלום בניה כולם ומה שלום הנציב גם הוא?

ולאחר שנמסרו לו פרטים עיקריים על מאורעות השנה האחרונה:

– ובכן, למרות כל הולכים הענינים את הליכתם הטבעית, והישוב העברי מתקדם. אין דבר המשמח אותי יותר מכך, באשר אמנם ימים קשים היו לי הימים האחרונים. יראתי כל־כך פן עבודת־השנים תלך לאיבוד, פן העמל שהשקענו בבנין יעלה בתוהו. הן עיני כל הגולה היהודית נטויות לארץ־האבות, ואם לא ידע הבית־הלאומי לגשם את החלום שחלמנו מזה ארבעים שנה, יתקוף יאוש גדול את כל תפוצות־ישראל, ודבר זה אסור לנו להרשותו.

– והיש לו, לכבוד הנדיב, להגיד דבר לעמו בארץ־ישראל?

ויקום הנדיב מכורסתו פתאום, ומבטו הרצין:

– אם יש לי להגיד דבר לעמי אשר בארץ־ישראל? אוה, כן, ויש ויש, ומרוצה אנוכי מאוד מההזדמנות הזאת לשפוך פעם אחת את שיחי לפני אחד מבני הישוב. כי למה אכחש? מאוכזב אנוכי מאוד מהנעשה באותן המושבות, אשר יצרתין לא לשם תענוגי הפרטי אלא לשם עתידה של הארץ היקרה בעיני מאוד. מה היתה מגמתי ביצרי את המושבות? הלעשותן ערי־גולה, הלהמשיך גם בהן את חיי היהודי הנצחי, שאינו יודע מה יביא לו המחר? או לראותן מתפתחות במשך השנים למדרגת כפרים, קטנים וגדולים, המיוסדים על בסיס כלכלי איתן, לבל יצטרכו לחסד־זרים ולבל יישענו על מתן־נדבות?

“והנה ארבעים שנה עובד אני את עבודתי זאת – ואין איש אשר יוכל להעיז ולומר, כמדומני, כי לא נתתי את מיטב רצוני וכספי להשגת המטרה הזאת, שמבלעדיה אין יכולת לבנות לא רק את הבית הלאומי, אלא כל בית שהוא. ומה הן התוצאות? שעד היום הזה – וידי הנדיב רעדו בהכותן על זרועות הכסא – עד היום הזה עודני מקבל מרוב המושבות מכתבי־בקשה לתת לפלוני או לאלמוני סכומי כסף לצרכיו היום־יומיים, לעזור למושבה זו או למושבה אחרת בתיקונה של דרך, או בהקמתה של גדר, או בבנינו של בית־ספר. ואין גבול להצעות שמציעים לפני תמיד בענין הלואות לכיסוי גרעונות והפסדים בגליל, בשומרון וביהודה”.

– האין הדבר כן? – פנה הנדיב אל וורמסר ופרנק, פקידיו הראשיים, שהיו נוכחים באותו מעמד.

ולאות הסכמה מצידם, המשיך:

– מסור־נא לאיכרי המושבות אשר יצרתין, כי עייף אני ולא אוכל לסבול יותר מצב אשר כזה. אם אחרי ארבעים שנה של מאמץ ועבודה לא יכלו האיכרים להגיע למצבו של האיכר המצרי, הערבי, האירופי – רק בם האשם. בשנים הראשונות לפעולת ההתיישבות לא השגחתי בשגיאות שנעשו, לא זלזלתי בבקשות שקבלתי, לא סרבתי לתת העזרה שהיה בידי לתיתה. עצמתי את עיני מראות את הבזבוז הגדול פה ושם, את חיי־הגלות הנמשכים במושבות, את השאיפה החולנית והמייאשת לשלוח את הבנים לאירופה לשם לימודים במכללה. אבל עם השנים שעברו, עם הנסיונות שהושגו, עם התמיכה המוסרית והחומרית של התנועה הציונית, על־ידי יצירת מוסדות כספיים שונים, לא היה יותר מקום, לא צריך היה להיות יותר מקום, לקלקלות האלה. הנה זה עכשיו חזרתי מסיור באחדים מכפרי צרפת, שנחרבו במלחמה הארורה, ומה קנאתי בהם, בכפרים האלה. עודם חרבים, עודם עניים ושוממים כמעט, ובכל־זאת מרגיש אתה בהם את דופק החיים הטבעיים. למה? מפני שבכל אחד ואחד מהכפרים האלה עובדת כל המשפחה כולה, מהאב והאם עד אחרון הילדים. רק חמישה למאה מילדי הכפרים יוצאים אל העיר, ורק אחד למאה אל בתי־הספר העליונים. הנה מדוע מצליח הכפר הצרפתי, הנה מדוע חזקה צרפת בעולם הכלכלי".

וכאשר ניסיתי להגן על האיכרים במושבות:

"אל־נא תגיד לי דברים שלא יוכלו לשכנעני – שיסעני הבארון. הנה שמעתי על־דבר הגרמנים שחזרו לארצם אחר המלחמה: אין להם כסף, את בקרם ואת כל אשר להם לקחו מהם, ובכל־זאת התראם מתאוננים, שבורים, מיואשים? כולם חזרו לעבודתם, בזקניהם, בנשיהם ובטפם, לחדש את המטעים ולשפץ את החורבות. מה שעשו הגרמנים האלה מדוע לא יעשו איכרינו, שמצבם הרבה יותר טוב?

"וכשטוענים האיכרים, ששאלת־הפועלים גורמת להם צרות ודאגות רבות – הנה דברי אליהם: גם בזה ילכו־נא בדרכי הכפריים אשר בכל ארצות העולם. אין לך כפר בעולם המיוסד על עבודת הפועל, הכפר מיוסד בעיקרו על עבודת האיכר ומשפחתו, ורק בחודשים של עבודה עונתית יוצאת מן הכלל, בימי הקציר או בימי הבציר, פונה האיכר לעזרה מן החוץ. כל זמן שלא יבינו האיכרים את האמת הזאת, כל זמן שלא ידעו להטות את בניהם ובנותיהם לעבודת אחוזתם המשותפת, לא תהיה להם כל אפשרות לחיות חיי אנשים העומדים ברשות עצמם. אם קטן הבית אשר בו יושבת משפחת האיכר, יזכרו־נא כי בגלות היהודית – בפולניה, ברומניה, ובאמריקה, אלפי משפחות משוללות בית בכלל. אם קטן השכר שיכול האב לשלם לבניו העובדים באחוזתו, יזכרו־נא כי מיליוני יהודים מתגעגעים ללחם יבש ולמים־לחץ ואינם. בקיצור: כל איכר שאינו יכול להעביד את בניו על אדמתו – ויש מאות איכרים ששטח אדמתם גדול כפליים ויותר משטח אדמותיהם של איכרי צרפת – אסור לו להמשיך להיות איכר.

ובהישענו שוב על מסעד כורסתו:

– ובכן, פרוטה לא אתן יותר למושבות הוותיקות, ולא אבנה את כבישיהן, ולא אקים את גדרותיהן, ולא אתמוך במוסדותיהן. העמדתין על רגליהן, התקנתין לחיי־כפר – עליהן להמשיך ולהתקדם בכוחות עצמן, תעשינה כאיטלקים, כגרמנים, כצרפתים, כערבים, ורק אז תשועתן.

”מובן שמושבה חדשה – הוסיף – תמצא תמיד את עזרתי; מובן, שמשפחה אשר לה חמישה, ששה, או שבעה בנים, אהיה מוכן להתחשב עם אחדים מהם בשביל להעמיד על הקרקע גם אותם. אך בעיקר הדבר – רק לישובים חדשים כספי והוני, רק לפליטי־הגולה המבקשים מקלט בארץ־ישראל, ואין להם בגד ללבוש ולחם לאכול. מה שעשיתי לבני ראשון וזכרון, לפני ארבעים שנה, אעשה עכשיו עם אלה, ובתנאי מפורש קודם למעשה שהנני נותן רק את הדחיפה, את התמיכה הראשונה, כדי שיתאכרו ויקימו לנו דור של איכרים אמיתיים, בכל משמעותה של מילה זו…

וכאשר ביקשתי לקום ממקומי:

– לא! לא! – הפציר הנדיב – ישב־נא, ישב־נא! שהרי רוצה הנני לספר לו, למשל, את אשר חושב אני לעשות בסביבות קיסריה. שם אדמת־בור לאין־סוף, שם ביצות גדולות והרי־חול, ובקרוב תחל עבודת הייבוש והיעור. הן מרכז גדול היתה קיסריה בימי הורדוס, והאדמה מסביבה להכי פוריות נחשבה. בטוח הנני, שבעזרת החלוצים החדשים, עלה יעלה בידי להפוך את החבל הזה לגן־עדן שנית, ובזה לא אמרתי די. תכניות רבות לפני לפתח את הארץ לטובת כל תושביה כולם, עברים וערבים כאחד.

וכאן נגע הנדיב בשאלה הבוערת:

– מאז התחלתי בעבודת הישוב היתה מחשבתי העיקרית – אחדות בין הערבים ובין העברים. כל מה שנוכל לעשות לשם־כך עשה נעשה, ופקידי קבלו פקודות נמרצות להתייחס בידידות ובאהדה לערבים. נתון ניתן לערבים עבודה, נעסיקם בעבודות שונות, נתמוך בהם בכל מקום,ומובטחני שלא רחוק היום והערבים יבינו, כי את טובתם אנו דורשים. הנה מדוע הנני מסכים בכל ליבי למדיניותו של הנציב העליון בשאלה הזאת.

– החושב כבוד הנדיב לבקר בארצנו בקרוב? – שאלתי לפני הפרידה.

– לאיש בשנותי – הנני בן שש ושבעים – אסור לשגות בתכניות של נסיעות למרחקים. מי יודע אם אחיה ימים רבים? ובכל־זאת… ובכל־זאת… כן, יוכל להיות כי אבקר את הארץ בתחילת השנה הבאה. בכל־אופן, הרי בן יש לי אשר ימשיך את עבודתי במרץ כפול ומכופל, – ויכול אני למות במנוחה.

ד“ה, כ”ד בחשוון תרפ"ב – 25.11.21

היינו מטיילים לאורך הספינה ולרוחבה, בשעה הרביעית אחרי־הצהרים, לכשפתאום פנה אלינו איש גבה־קומה, כסוף השערות ובולט־הגרוגרת – אנגלי מכף רגלו עד קודקודו:

– אין אני מסכים כלל וכלל – קרא בהתמירו ענני עשן ממקטרתו העקומה – למסקנותיכם על אודות אנגליה, ועם כל הביני את רגשותיכם המרים, מוכרח אני להפסיקכם.

האמריקני ואנוכי נשארנו לרגע דהומים, כי אמנם לא יפה היה הדבר מצידנו לדבר בקול רם ולהפליט בשיחתנו בקורת כה חריפה נגד מעשיו של אחד מנציבי ארץ־ישראל לפני כמה שנים. אפס, האיש אשר “פלש” לתוך שיחתנו הרגיענו עד מהרה ואמר, כי אין הוא מתרעם, חלילה־וחס, על מה ששמע. רצונו להעמיד את הדברים על אמיתותם – אם נרצה בכך, כמובן.

– ברצון רב – רטן האמריקני.

– מי ישמח כמותנו – גמגמתי גם אני.

והאנגלי החל:

– אכן ידעתי, כי בכל ארצות העולם מאשימים אותנו בנכל ובמירמה. La perfide albion זה התואר אשר בו מכנים את עמי בכל הזדמנות, ורוב בני האדם, אם לא כולם, מתארים לעצמם את האנגלים כעם, שמטרתו האחת היא לאכול, לבלוע, לעכל את העמים האחרים. אנחנו היינו אשמים, בשנת 1870, בתבוסת צרפת אשר נלחמה אז בגרמניה, ואנחנו אשמים בתבוסת גרמניה במלחמתה נגד אותה צרפת בימי המלחמה העולמית. אותנו שנאו התורכים בגלל יצירת ערב על ידי ההאשימים, ואותנו שונאים היום הערבים על נפילת ההאשימים האלה בפני איבן־סעוד. בקיצור – כל מה שייעשה בעולם על ראשנו יפול. רוסיה בולשבית – יען רצינו להחלישה. ספרד נהפכה לקהליה (רפובליקה) יען קוינו להשכיח ממנה את גיברלטאר שלנו. אתם האמריקנים כועסים עלינו בגלל ירידת הלירה והאיטלקים מתנפלים עלינו יען לא עזרנו להם ללכוד את אלבניה. יוון לא תשכח לנו את איזמיר. ארמניה תזכור לנו תמיד את התפוררותה בפני מוסטפה כמאל, והשאלה נשאלת רק אם לא אנחנו יצרנו את זגלול־פחה במצרים ואת גאנדי בהודו…

האנגלי התעמד לרגע, כי אפס הטבק במקטרתו, ולאחר שהתקינה לעישון חדש, הוסיף:

– ונעבור־נא עתה לענינכם אתם, היהודים. הנה חייתי בסודאן שנים רבות, ואקרא שם את עתוני מצרים וארץ־ישראל בקביעות. ומה מצאתי בהם? כי הערבים מאשימים אותנו בציונות קנאית וברצון ברור למחות מעל הארץ את העם הערבי, וכי העברים טוענים, שכל מגמתנו היא למחוק פעם ולתמיד את ההצהרה הבלפורית. אין בדעתי לטעון, כרומאים לפנים, כי מכיון שאלה וגם אלה תוקפים אותנו הרינו הצודקים. לא! אנוכי הייתי בלונדון בשתי השנים האחרונות למלחמה העולמית, וזכורני כי כל אנגליה היתה אז נלהבת לשתי ההבטחות אשר ניתנו לשני העמים – לעם הערבי ולעם העברי. לא עוד, אלא שהתאמצנו אז להשלים בין שתי המגמות, ומארק סייקס מצא את הדרך לבטל במקצת את תכנית מק־מהון כדי לאפשר מדינה עברית בארץ־ישראל. פייצל, אשר היה אז רק אמיר, הבין כי בלי ויתורים מצידו לטובת היהודים לא תוכל אנגליה, עם כל רצונה הטוב, לעזור לערבים בשאיפתם לממלכה ערבית גדולה. הנה כי כן, היה אז המצב ברור למדי. לערבים הובטח, שכל המדינות הערביות, זולת ארץ־ישראל עצמה, תתאגדנה לבריתיה נרחבת אחת, ולעברים הובטחה ארץ־ישראל למרכז היהדות בתנאי, שלא ייעשה דבר אשר יפגע בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של ערבייה המושלמים והנוצרים…

כאן הפסיק האנגלי את דבריו שוב, כי לא יכולתי להימנע מהתפרץ בצחוק.

– אה, כן, הבינותי. אתם, היהודים, רואים בסעיף זה של הצהרת בלפור את נקודת הרמיה האנגלית ואת שלילת עצם הבית־הלאומי היהודי. ראיה לכך מצאתי, בשנים האחרונות, בטענת הערבים, כי סעיף שלילי זה הוא־הוא הנותן להם את היכולת להניח מכשולים על דרך גישום רעיונותיכם. האמינוני־נא, אבל, כי כוונתנו היתה הפוכה ממש. סעיף זה היה נחוץ לנו כדי לשכך את חמת הערבים ולהרגילם לרעיון, כי בארץ־ישראל עליהם להסתפק רק בזכויות דתיות ואזרחיות. את זאת הבינו גם פייצל וגם אחיו, ורק המלך חוסיין אביהם התנגד לכך בכל תוקף. מה האמנו אז, אבל? כי היהודים יבינו את המוטל עליהם וכי עם ישראל לא יבזבז את זמנו ואונו בויכוחים פנימיים, אלא ירכז את כל מאמציו להכניס לארץ אבותיהם מאז ומתמיד חצי מיליון יהודים בעשר השנים הראשונות. היכולנו לשער גם לרגע קל, כי עם ישראל העשיר, התקיף, היכלני, הנמרץ, לא יעמוד בנסיון? היכולנו לחלום, כי סך־הכל לעליה היהודית ארצה־ישראל יגיע, לאחר חמש־עשרה שנה, רק למעט יותר ממאה אלף נפש – שהרי צריך לקחת בחשבון את הריבוי הטבעי?

אז ישסעו האמריקני בגסות אולי מיותרה:

– ומה בדבר הפרעות אשר ערכתם ביהודים עוד מתחילת החזרה? אלמלא פרעות אלו היה עם ישראל נענה בחפץ־לב לקול הקורא מציון. האין זאת, אדוני?

הנידותי בראשי לאות הסכמה.

– נניח – המשיך האנגלי, בזרקו את אפר מקטרתו לים ובמלאו אותה בשלישית – נניח, כי אנגליה אשמה במידת־מה בהתפרצות הפרעות ההן. האם לא קרה כדבר הזה גם לערבים בדמשק? האם לא גירשו הצרפתים את פייצל לחיפה? המנעו צרות אלו את עבודת הערבים בדרכם קדימה? עם אמיתי אינו נרתע מפני קטנות כאלו, ואילו התאוששו היהודים מייד, כי עתה העריצום האנגלים כפל־כפליים. נסיגתם אז היתה לנו לפלא לא פחות מהסתערות הערבים, שהוכיחו כי הם קיימים בארץ וכי אין הם יכולים להסכים לבליעה גרידא. זו היתה זכותם המיעוטית… היה צריך להבינם, ויחד עם־כך להמשיך בעבודה.

– מה היה צריך איפוא לעשות?

– להזרים ארצה יהודים לבלי־די. זכרו־נא את אשר עשיתם בימים ההם, שאתם קוראים להם בשם “העליה הרביעית” – ואני ביקרתי אז בארצכם. זו היתה עליה. זו היתה תנועה. שלושים וחמישה אלפים בשנה אחת. אילו המשכתם ככה מאז, כי עתה הייתם היום לא מאה ושבעים וחמישה אלפים, בלתי אם קרוב לארבע מאות אלף, אדונים – ארבע מאות אלף!

– והתנפלות הערבים בשנת 1929.

– אהה! חיכיתי להערה זאת, ידוע ידעתי כי בוא תבוא. ההתנפלות הערבית באה, יען לא הייתם ארבע מאות אלף! יען הרשיתם שהארץ תיפול בזרועות משבר, יען הוספתם להתווכח בזכויות טפלות על כותל רעוע ולא הוספתם אבן אחת לבנין המחודש. המאמינים אתם, כי אנגליה תוכל להבטיח לכם שלום־עולמים, מנוחת־נצחים? יש לנו צרות אחרות בשאר מדינות הים שלנו, חיילינו נחוצים לנו בהודו הרבה יותר מאשר בארץ־ישראל. הבינונו־נא! התחשבו־נא עם דרישותינו, עם בלבולינו, עם הבולשביות המנסה לקעקע את קיסרותנו. שמחו־נא, בכלל, שלא נשמענו לדורשים מאתנו לעזוב את ארץ־ישראל לנפשה, ונישאר בה לטובתכם, רק לטובתכם…

הצלצול הראשון לסעודת־הערב זיעזע את אויר הספינה ומספר אנשים – ובהם גם יהודים – הצטרפו אלינו ואוזניהם כאפרכסת.

– ועכשיו, רבותי היהודים, האזינו לדברי אנגלי, שאין לו כל מחשבה רעה לצד זה או לצד זה. מה שלא עשיתם בחמש־עשרה השנים הקודמות עשוהו־נא בעשר השנים הבאות. יום יבוא, ואנחנו נוכרח לצאת מארץ־ישראל. גם אם לא נרצה בכך. הנה יצאנו את עיראק. בעוד שנתיים נצא מעבר־הירדן מזרחה, ותורה של ארץ ישראל יגיע גם הוא. אתם מרימים קול גדול מסביב למועצה המחוקקת. הבנו האשם? הן זהו המיעוט דמיעוט, שיכולים אנו לתת לארצכם: הערבים מסעירים אותנו בשאלות, בתביעות, במחאות. במה עדיף הבגדאדי על הירושלמי ומהו העושה את מוצול יותר מתקדמת מרמלה? לא לנצח נוכל לעצור את הזרם הסואן, והנציב היותר נוח לכם לא יוכל תמיד־תמיד להניח את ידו הקשה על הרוב אשר בארץ.

– ואם כן, צריך לבטל את הצהרת בלפור? זאת היא המסקנה אולי! – קראתי בכוח.

המקטרת כבתה לחלוטין, אך האנגלי לא התרגש כלל ועיקר:

– לבטל את הצהרת בלפור? מי יבטלנה? לא אנחנו, בכל אופן. לעולם לא יימצא אנגלי אחד, אפילו לא פילבי שונאכם, אשר יעיז לחשוב על ביטולה. דיבור אנגלי הוא דיבור. הבטחה אנגלית היא הבטחה. מה שאני חושש לו, אבל, הוא שאתם תבטלוה – את הצהרתכם!

*

נעצנו בו עיניים ואזנינו נטויות לשמוע:

– אתם – סיים האיש בהדגישו כל מילה ומילה – אתם ברשלנותכם, במריבותיכם הפנימיות, בשגעונותיכם החברתיים. הנה שומע אני כי עמכם נתחלק לשני מחנות, כי יש שובתים ומשביתים, כי שיטת הפועלים לבנין הארץ היא שונה משיטת הבורגנים, כי אין כל אחדות בתכניותיכם. הזוהי הדרך להשגת המטרה? זכרו־נא מה שעשינו אנחנו בימי המלחמה העולמית. עם אחד היינו. גוף אחד ולב אחד. לא היו לנו מעמדות. לא ידענו סכסוכים פנימיים. רצינו להכות את גרמניה – זה היה הכל – ונכנה, גם לכם עכשיו מלחמה עולמית – מלחמת עולמכם אתם. הנה פתח לפניכם נציבכם הרביעי את שערי הארץ לרווחה. הנה עזרה לכם ירידת הלירה שלנו עד להפליא. הנה החל זרם עברי גדול לבנות את ציונכם בקצב שאין כמותו. אל־נא תשעו ברגעים אלה למפלג אתכם, למפריד ביניכם, למסכסך אחים באחים. למדו־נא מהערבים שכניכם. היו־נא כפייצל וכעבדאללה, כמופתי גם הוא, שבטים שונים אמנם לאומה גדולה אחת. עבריות הארץ תהיה־נא המטרה, לא יותר אך גם לא פחות.

הצילצול השני של הפעמון נשמע, ואיש שיחנו האנגלי, אשר לא ירד עדיין להתלבש בשחוריו, זורק לקראתנו עוד:

– בעוד ארבע שנים, שבע לכל היותר, לא יהיה זכר לאנגלים בארץ, אם לא בחיפה אולי וליד תעלת־סואץ. היו־נא לחצי מיליון עד ליום הקרוב הזה – חצי מיליון, לפחות! הנה, הזהרתיכם!

*

ונרד גם אנו לסעודתנו.

ושם, אל כוסות היין הצרפתי הטוב, מה נבהלנו לשמוע מפי סגן המפקד לאוניה היפה הזאת – כי האנגלי אשר דיבר לנו ככה פקיד עליון הוא במדינה אנגלית קרובה.

אחד מושלינו אולי בעשר השנים הבאות…

על גב הספינה “ז’אן לברהד”

ד“ה, י”ט בטבת תרצ"ג – 17.1.1933

קטן ובכל־זאת גדול, זקן ובכל־זאת צעיר, סואן ובכל־זאת מתון, הפכפך ובכל־זאת עקיב – דוד לויד־ג’ורג' הוא זה, ואין שני לו בעולמנו כולו.

הנה, חמש־עשרה שנה שהוא ווזיר באנגליה, ומהן ארבע שנים השתתף במלחמה העולמית, וכבר שלוש שנים הוא שולט לאחר שביתת־הנשק – ועודנו בשיא־גדולתו. איתנים נגדעו ונפלו, ענקים נשברו ובטלו, אך הוא לא יזוז ממקומו. קלימנסו, וילסון, אורלנדו, אינם. פואנקרה, וויוויאני, ג’יוליטי, איים? הקיסר וילהלם מתיישש בהולנד, הינדנבורג ולודנדורף כותבים זכרונות, טלעאת־פשה נהרג, וזגלול־פשה בתהומות. אף ווניזלוס בגולה, ובריאן מתחלחל – אך לויד־ג’ורג' על כסאו יושב, צוחק ומזהיר לבלי־די.

כמה פעמים ניבאו לו שונאיו סוף עגום ומר; כמה פעמים התרו בו ידידיו לבלי התגרות בגזירת־הגורל. הלויד־ג’ורג' ביראים? הלויד־ג’ורג' בנסוגים? אדרבה – דוקא מפני נבואות רעות אלו, דוקא מפני החששות והמכשולים על דרכו, אוחז הוא בשופר וקורא למלחמה. ביום שאין כל התרגשות מסביבו מתמרמר הנהו. ביום שלא נכנעו לו מתנגדיו הגדולים שונא הוא את עוצמתו. מה שווה השעה, אם אין שכר בעקבותיה? מה טעם החיים באין שאיפה ובאין זעזועים? אויה לה לאנגליה אם תפתור את שאלותיה כולן, אם תסתום את הגולל על עברה, אם תשב לנוח על זר־נצחון: איכה יאהבנה אז לויד־ג’ורג', הוא יסתלק ממשרתו, כי שעמום אין־סוף יאחזהו.

אם קלימנסו נמר – אריה הוא לויד־ג’ורג'; לא חריף כרעהו, לא רחב־הדעת כמותו, לא שנון בהלצותיו, אך גם לא נוטר בשנאתו ולא אכזרי בנקמתו. לנשוך, לקרוע, לנקר ולטרוף הוא יודע אמנם, אך אין אלה מעשיו יום־יום, וכלביא גם לו שעות של שלווה וחדווה, של רביצה ועיכול שאנן.

אם וילסון “משיח” – נביא הוא לויד־ג’ורג'. לא מתפאר כחברו, לא פילוסוף כמותו, לא עמוק במנאמיו, אך גם לא קר בתכונתו ולא פעוט בבחירתו. לדבר גדולות, למצוא מילות־של־רגע, לזרוק אימרות מפוצצות ולהאריך במנאמים – הוא מטיב אכן, אבל אין משתחווה הוא לגדולת עצמו, וכנביאי אפרים לפנים הרעננות והיופי ילווהו והצחוק אף העליזות ינעימוהו.

אין לך שאלה משאלות התבל שלא יגיד עליה – “אפתרנה”! אין לך דבר קטן או גדול שלא יתרצה מיד לחבקנו. אם צדק נפוליון באמרו, כי הבלתי־אפשרי אינו צרפתי, צדק גם לויד־ג’ורג' בהכריזו כי האפשרי הוא רק בריטי. מה! המלחמה נמשכת שלוש שנים כבר? – תימשך־נא עוד שנתיים אם רק תביא את הנצחון. מה! הודו סואנת וסוערת – תסאן ותסער עד שתלאה מהמולת־גליה. תורכיה חדלה להיות המדינה שעליה נשענה אנגליה במזרח – תירש יוון את מקומה. רוסיה לא חזרה בה מהבולשביות המהרסת – נכרות ברית־מסחר עם קיצוני שתפניה. לגרמניה המפוררה מסביר הוא כבר פנים, עם מוסטפה־כמאל, “המורד מיום אתמול”, מפלרטט הוא במסתרים. את מצרים הוא מפייס, בנהריים הוא “מפייצל”, לארץ־ישראל הוא שולח את שמואל, לקושטא היפהפיה את הצי האנגלי, ולאירלנד הסוררת – את המצביא סמאטס, שהיה בעצמו סורר ומורה רק לפני עשרים שנה. העיקר בכל אלה: וויתורים אם צריך – לצורך שלטונה של אנגליה בצורה זו או אחרת.

והוא מצליח.

בתחילתה של המלחמה העולמית יצא בקריאת־אזהרה: הננו עומדים על־פי התהום, וגרמניה תנצח אם לא תשנס אנגליה את שארית מרציה ליצור פצצות וגאזים, כדורים ורובים. הוא ידע כי סכנה גדולה היתה טמונה באזהרה, אך לא הוא הנרתע מפני “מה שיאמרו הגרמנים”. העיקר הוא להעביר צמרמורת בעם ולהזרים חשמל בנחשלים – ואנגליה ניצלה.

באמצע המלחמה נקראו לויד־ג’ורג' וקיצ’נר לרוסיה. קיצ’נר נסע מיד, לויד־ג’ורג' נתעכב בוויילס ליום או לשניים, ובמברקו לחברו קרא: הנני אחריך! קיצ’נר צלל במצולות, עננת קדרות כיסתה את שמי בריטניה הגדולה, ונדמה היה כאילו פתאום אבד הכל. אז יציץ לויד־ג’ורג' ממחבואי מזלו, שסכך עליו בכנפיו וישמרהו מכליה: הנני אליכם למלא בכוחותי הדלים את אשר רק החל בו האירלנדי הגדול ולא הביאו לכלל סיום. ואנגליה ניצלה שוב.

לפני קיצה של המלחמה, כשניסה וילהלם־קיסר את קלפו האחרון; כשהאמינו הינדבורג ולודנדורף כי “יומם הגדול” הנהו בא, התעלפה איטליה וצרפת צרחה: כסף אין ואמריקה עוד לא הצטרפה אל הלוחמים: מה יהיה קיצנו? הצרה היתה, שגם אנגליה נתדלדלה וגם כוחותיה כמעט שאפסו. אך, הלויד־ג’ורג' יוואש? בהעיפו מבטיו מסביבו נתן אות לאמור: לורד רידינג – צא אמריקתה! הב לנו כסף תועפות וצבא אמריקני כחול שעל־שפת־הים! הוא קלע אז אל המטרה, וילסון נשמע לרידינג ואנגליה ניצלה בשלישית – ועימה כל אירופה.

*

ובמועצת השלום אחר־כך?

“אני רוצה שאוסטרליה, קנדה, זילנדיה, אפריקה־הדרומית והודו, אפילו, תשתתפנה במועצה על־ידי שני באי־כח לכל מדינה ממדינותי”!

ואמריקה, צרפת, ואיטליה הסכימו, ועל־ידי־כך היו לה לבריטניה הגדולה עשרה נציגים מחוץ לבאי־כוחה היא, שמספרם כמספר הצרפתים. התוצאה? דרישותיה של אנגליה קיבלו כמעט תמיד רוב מכריע, ותזכה אנגליה בכל אשר דרשה.

“אני שואפת למוצול ולשמן־אדמתה, לארץ־ישראל ולמזרחה, למושבותיה הכי־עשירות של גרמניה באפריקה השחורה” – אמרה בריטניה.

ואמריקה, צרפת ואיטליה הניעו את ראשן לאות “אמן כן יהיה”, ומכל המדינות ששפכו את דמיהן על שדה־הקרב יצאה היא, בריטניה הגדולה, בזכות ממשית תוך פנקסיה ושלל שמן תוך כיסיה.

תאמרו עליו, על לויד־ג’ורג‘, כי לא אנגלי הוא בלתי אם וולשי, וכי זהרו המבהיק לא לזכות אנגליה ייזקף בלתי־אם למדינה הקטנה אשר בה נולד ואשר בשפתה המוזרה והצורמת הוא מדבר מפעם־לפעם… יצחק אז לויד־ג’ורג’ בצחוקו הפעור, יקרוץ אז לויד־ג’ורג' בעפעפי עיניו הערומות ומפיו דיבורים קולעים אלה:

– וולשי הנני אמנם, אך בריטי לפני כל. בנצחונה של בריטניה נצחון מולדתי גם היא. וברוחה החופשי חבוי אושרו של עמי.

כה דברי הוולשי האדיר.

וולשי, שידע לקבץ סביבו ענקי־המוח ואדירי־הכוח כלורד קרזון, כוינסטון צ’רצ’יל, כארתור בלפור, כאוסטן צ’מברלין, כבונר־לאו וכלורד רידינג.

*

והרי החל לויד־ג’ורג' בפתרון ארבע או חמש השאלות שעוד נשארו לה לאנגליה לפתרן: שאלת הודו ושאלת הפועלים, שאלת מצרים ושאלת ארץ־ישראל, ועל כולן – שאלת אירלנד. מי היהיר שיעז לנבא היום, כי זכה יזכה לנצח גם בהן כאשר זכה לנצח במלחמה העולמית? לא נביא אני, אף לא בן־נביא, ואיכה זה אתנבא הפעם?

אך, אם ראה יראה בעיניו אף בפתרון אחת מחמש שאלות אלו בעודו ווזיר וחי – לא יהיה גדול לאנגליה מלויד־ג’ורג' – לא המלך, לא פיל וביקונספילד לפניו, אף לא קרומוול בכבודו ובעצמו!…

ד“ה, ט”ו בתמוז תר"פ – 1.7.1920

לונדון, 7 בדצמבר 1920

לירושלמי הבא לונדונה בעסקיו הפרטיים – ה“סיטי”, העיר הפנימית, היא מרכזו המיידי. אך לירושלמי הבא לונדונה בעניני מדיניות – ווזרת החוץ, ה“פוריין אופיס”, הוא מרכזו העיקרי. שהרי מיום שנתן לנו בלפור את מתנתו הגדולה ועד שתיווצר סוף־סוף ווזרת המזרח־הקרוב – ווזרת החוץ היא מפקדתנו הרשמית.

הייפלא איפוא אם מיד אחר בואי לבירת אנגליה גם הפעם מיהרתי לסייר בבנין הווזרה הזאת? כי לא רק ענינים כלליים רציתי להביא לפני המושלים בכיפה, לא רק את רשמי על אודות הנעשה בארצנו מאז נשלחו אליה סר הרברט סמואל ומזכירו הנמרץ וינדהם דידס אביתי למסור לגבוהים מהם – אלא גם, וביחוד, את מעשה־העלבון שנעלבתי בו בתור ארץ־ישראלי בנמל דובר, כפי שהודעתיו לקוראי “דואר היום” במכתבי הקודם"¹. באשר אמנם, אפשר לאמור על העברי החדש מה שירצו, אפשר להאשימו בחטאים שונים, אך בשום־אופן אי־אפשר להכריז עליו כי מוכן הוא לספוג עלבונות, ובשאלת המסעית לא אני בלבד נעלבתי אלא ארץ־ישראל כולה.

אכן, קצת קשה היתה עבודת ההכנה לראיוני עם מר ססיל הרמסוורת, סגנו של שר־החיצון לורד קרזון. נתונים אנו כאן, בימים האלה, במעמד מיוחד במינו, מצב־מלחמה כמעט, וזאת לרגל מעשיהם של המורדים האירלנדיים. שנה שלימה צחקו כאן באנגליה על אודות ה“קהליה האירית”, ומפי כל אחד שמעתי לאמור: “כשם שאין ימיה אירלנדית כך אין קהלייה אירלנדית”. אלא, שפתאום החל “הקרב הקטן”, פתאום נתגלעו אותן התגרות הזעירות שהנן מרגיזות הרבה יותר ממלחמה לכל פרטיה, ובעתוני הבירה נוצר מדור חדש – “החזית האירלנדית”.

ואם במשך חודשים מספר רצתה לונדון להתרגל למחשבה כי המאורעות האירלנדיים רחוקים היו מאתה מאוד – אף־על־פי שאירלנד אינה מרוחקת אלא מספר פרסאות מחופי אנגליה – הנה בשבועות האחרונים קיבלו מאורעות אלה צורה חדשה לגמרי: הקיצוניים שבאירלנדים לא הסתפקו יותר ברציחות ובגזילות בגבולותיו של האי עצמו, אלא נקטו את התכסיס הצרפתי מבית־מדרשו של שר־המצביאים פוש, הדורש לתקוף את האויב בעצם ביתו. לדעתם של הקיצוניים אין אירלנד יכולה להיחשב כחלק מהבית האנגלי; שעל־כן צריך להעביר את המלחמה לאנגליה המקורית.

ובבוקר לא עבות אחד – דבר נדיר מאוד באנגליה – הודיעו העתונים לקוראיהם המבוהלים כי המורדים האירלנדיים החלו לזרוק פצצותיהם בנמל ליוורפול, ברציפי מנצ’סטר, ואף בתחנות לונדון עצמה. אי־אפשר אמנם לומר שהאנגלים נרתעו מפחד בעקב הידיעות האלו, ובימי המלחמה העולמית ראתה לונדון מעשים נוראים מאלה. עם־כל־זה, ריחפה כעין דאגה טמירה על־פני־כל: היכן השלום הכללי? היכן תחילת העבודה השלווה? ומי יודע מה יביא המחר?

ואחד האמצעים שהמשטרה אחזה בהם מיד, היה להגן בהקדם על מוסדות הציבור ועל בניני הממשלה. המורשון האנגלי הוקף בחגורה משטרתית איתנה ושום איש לא הורשה יותר לבוא אל ישיבותיו הפומביות, ומסביב למשרדי הווזרות השונות הוקמו סוללות סורגים ומחיצות לבל יחדרו אליהם אנשי מזימות. עתון־צהרים אחד מסר שלשום, כי נתפסו ששה אירלנדים ופצצות לרוב במזוודותיהם. עתון אחר ניבא, כי “אוירון אירלנדי” יעוף על־פני לונדון להרעישה, ולירושלמי הבא אליה מחדש היתה הבירה כעין מחנה־מלחמה.

הנה מדוע דרשה ממני הפעם הפגישה בווזרת החוץ עמל מיוחד, ובהיכנסי אל אולמי הווזרה, בבנין הנהדר והעתיק של “דאונינג־סטריט”, היו כל העיניים נטויות אלי: אולי אירלנדי גם אני, בקוי־פני המוזרים? ואם לאו – אולי ידיד אני לאירלנד ומחשבות עכורות במוחי.

לאושרי, עברה המחקרה החשאית במהירות, ובשעה היעודה בדיוק נכנסתי לחדר רחב ומקושט בתמונות עתיקות ובספרים יקרי־ערך. וסגנו של שר־החיצון יושב אל שולחנו העמוס.

הכרתיו מיד: במצחו, בעיניו, בעור פניו, בשפתיו הבולטות, בדיבורו הקצר, דומה הוא בכל ללורד נורטקליף אחיו, שראיתיו פעמים אחדות לפני חודשים מספר, ולכשהורד המונוקל מעל עינו השמאלית ובת־צחוק אנגלית ריחפה על פיו, החלה שיחתנו.

– איך המעמד בארץ־ישראל? – שאל – המרוצים אתם? העובדים אתם בנחת? היודעים אתם סבלנות? ולאחר שמעו לתשובותי הוסיף:

– ובכן, טוב עשינו איפוא בשלחנו לארץ־אבותיכם את סר הרברט סמואל. לויד־ג’ורג' ידע מה שעשה – האין זאת? היינו בטוחים בו, בסר הרברט, שבקרב הזמן יעלה הדבר בידו להשקיט את הרוחות הסוערים קצת. ביחוד לאחר שסיפחנו אליו מזכיר מדיני יוצא מן הכלל, איש שאין אולי שני לו במזרח להבנת סדר ולכשרון פשרני. ארץ־ישראל היתה תחת שלטון התורכים, ומה רבות היו המגרעות בקרבה. בטוח אני שאם רק ירצו התושבים – ובהגידו זאת נעץ בי הווזיר מבט מיוחד – לבוא לעזרתם, סר הרברט ומזכירו דידס יכניסו שיטה חדשה, דרכים חדשות ורוח חדש – אלא שהרבה מאוד תלוי הדבר בכם.

וכאן הוסיף הווזיר, מה גדולה היתה שמחתו בבקרו את תערוכת־המודעות, למצוא בה את הביתן העברי, שהיה מקושט במלאכות־יד עבריות. זו היתה הדרך האחת להתפתחות המזרח: עבודה! שטיחים, פיתוחים, מחרוזות, יינות, תחרים, כל המועיל והטוב, כל המכניס ומפרנס. ומאוד התפעל הווזיר מ“דואר־היום” העברי, ביחוד מחלק המודעות אשר בו. מעולם לא עלה על דעתו, שארץ־ישראל יכולה להיות מדינת־עסקים כל־כך מזהירה. כמובן, שגם ה“פלסטיין־ויקלי” היה לו לענין רב, ובפנותו אלי שוב אמר:

– התמידו בדרככם זו! הבינו להגות־ליבם של שכניכם! היו מה שאתם מכריזים על עצמכם שתהיו – הקשר שבין המזרח והמערב!

אז עברנו לענין העלבון שאירע לי בנמל דובר:

– האפשר, אדוני הווזיר, שדרכייה ארץ־ישראלית לא תכובד על־ידי הפקידים האנגלים? הטוב הוא שבני ארץ־ישראל ירגישו את עצמם נחותים, כשנתיני סוריה הצרפתית מתקבלים בכבוד בכל מקום?

הווזיר ביקש שאשלח לו דין־וחשבון מפורט על כל המאורע, ומיד יכניסהו לעיונה של הווזרה.

אין כאן המקום לפרט את שאר השיחה על המעמד המדיני הכללי. אך דבר אחד רוצה אני להעיר בכל־אופן: בססיל הרמסוורת יש לנו בווזרת החוץ ידיד אמיתי, אדם הרוצה בגישום התקוות, אדם המוכן לתת לנו יד־עזרה, אדם המאמין ברצוננו הטוב – כלורד נורטקליף אחיו:

– בכל פעם שדבר לכם להגיד – משרדי פתוח לפניכם תמיד!

לסיום יותר נאה מזה לא ייחלתי.

ד“ה, י”ט בטבת תרפ"א – 30.12.1920

¹

ידיעה שתעורר בכל העולם כולו התענינות מרובה ובגרמניה עצמה – סערה אמיתית, היא הידיעה על דבר מינויו של ד"ר רטנאו כווזיר־חיצון.

אכן, רגילים היינו עד כה לווזירים יהודים בכל מדינות אירופה, וגם באחדות ממדינות אמריקה. יהודי היה ביקונספילד, ראש הווזרה האנגלית; יהודי היה כרמייה, בימי שלטונו הקצר בווזרה הצרפתית, למחרת המפלה ליד סדאן; יהודי גם ווזיר־המלחמה אוטולנגי, בערב המלחמה האיטלקית נגד תורכיה; ויהודי גם לוצאטי, ראש הווזרה באיטליה; יהודי אוסקר שטראוס, ווזיר המסחר בווזרת רוזוולט; יהודי גם ה' קלוץ, בווזרתו של קלימנסו.

ורבים היו “חצאי־היהודים”, כגון סונינו באיטליה, ג’אוויד־ביי בתורכיה, גמבטה בצרפת, ויש אומרים – בטמן־הולווג בגרמניה. אלא, שמדינאי זה מצא לטוב להכחיש את הדבר בכל תוקף לא פעם ולא שתים, כי איך תתואר גרמניה ויהודי עומד בראש אחת מווזרותיה?

והנה איפשרה המהפכה הגרמנית את אשר היה בלתי־אפשרי כל־כך בחייה עד כה: ד“ר ולטר רטנאו נתמנה להיות לווזיר בווזרתו של ד”ר וירט, ובזה נעשו שני צעדים בבת אחת – איש המרכז, הקתולי הנאמן העומד עכשיו בראש הווזרה, לא נמנע ממסור את אחת ממחלקותיו ליהודי המודה ביהדותו, ובפנותו אליו הפעם לא חשש למסור לו את החשובה שבמחלקות – אותה המוקדשת לעניני חוץ.

כי אפילו בגרמניה לא היתה התמנותו של ד"ר רטנאו למשרה עליונה אחרת – כעין ווזרת הכספים או ווזרת הדואר – מעוררת ויכוחים מיוחדים. הן צוררינו עצמם מודים בכל פה, כי אין כמותנו סוחרים, אנשי־סדר ואנשי־מעשה. אך להפסיק פעם ולתמיד את המסורת הגרמנית העתיקה, שעניני החוץ צריכים להימסר לא בלבד לגרמני טהור, אלא לאציל שבאצילי הגרמנים – זוהי יותר ממהפכה רגילה. זהו מעשה שלא שיערוהו הגרמנים אף בחלום.

התשערו את צירי גרמניה בקושטא, בפאריז, בוואשינגטון, ברומא, בוותיקן עצמו, ליד האפיפיור החדש, מקבלים את פקודותיהם מידו של יהודי? התשערו “פון” פלוני, ודורות עברו ה“יונקרי”, או מצביא אלמוני, כשהוא במועצה אירופית, מחכים למאמר־פיו של Der Jude Dr. Rathenau?

ורואה אני בדמיוני את ביסמארק, את שטקר, את ברברוסה גם הוא, מתהפכים בקברותיהם מזוועה אמיתית: מה קרה לה לגרמניה הטבטונית, שכל־כך ירדה תהומות? זו תהיה הקריאה הגדולה אשר תפרוץ מליבותיהם של שרידי המלוכנים, של אחרוני המאמינים בווילהלם; זו תהיה גניחתו של הקיסר ווילהלם עצמו, במחבוא־מאסרו אשר בהולנד.

אכן, יד הזמן היא זאת, ובה בשעה שהאציל הגרמני פון־יגו, ציר גרמניה לפנים בבוקרשט ואחד מווזיריה הכי גאים של מדינת הגרמנים בימי המלחמה, מבלה את תחילת חמש השנים למאסרו באחת מערי־המבצר הגרמניות – יצעד ד“ר רטנאו, במצחו היהודי הטיפוסי, בשפתיו היהודיות גם הן, בהברתו המזרחית עד למאוד – על מפתן ווזרת־החוץ ב”וילהלם־שטראסה", ליד “אונטר־דן־לינדן”. הוי, מה עגומים יהיו פניהם של מנהלי המחלקות השונות, אשר רובם עודם שייכים למשפחות הגרמניות הכי־אצילות, למראה הווזיר החדש! הוי, מה יחמצו פניהם של המשרתים גם הם, למשמע קולו של בא־כוח הגזע הכי־שנוא על המוני הגרמנים מאז ומתמיד!

אך, מה לעשות?

בימינו אלה, ימים רעים ונוראים לגרמניה; בימינו אלה, ימי הזוהר הציוני בעולם כולו; בימינו אלה, שלד“ר וייצמן יש יותר השפעה בלונדון ובפאריז מאשר לד”ר וירט או לנשיא אברט אף הוא – כאשר הוכיחו קבלות־הפנים הנהדרות אשר נערכו לכבודו בברלין גם בווינה – טוב להשתמש ביהודי להצלת המצב. ד"ר רטנאו אינו רק מוח אדיר, אין הוא רק מדינאי חשוב, אלא גם פחות או יותר ציוני, היות ולפני עשר שנים היה תלמידו לעברית של מנחם וינר שלנו, מרחובות הכפר, וידידם של הרבה מראשי הציונים בגרמניה. ואות משמיים הוא, שגרמניה נזקקת היום, לטובת עניניה היא, באחד מאותם הציונים אשר לא מצאו מקום לעצמם לפני המלחמה אף באחת המחלקות הקטנות של ווזרת החוץ…

הקתולי ד“ר וירט הבין את הריווח הגדול שירויח מאיש־ההשפעה כד”ר רטנאו, ומבלי התחשב עם אמונתו של חברו היהודי מינהו בראשונה למשרת “ווזיר” וישלחהו אחר־כך לונדונה. ד“ר רטנאו כה הצליח בשליחותו, עד שבשובו מצא בו ד”ר וירט את האיש האחד שיוכל לדבר היום בשמה של גרמניה – לאירופה המנצחת. לכן העמידהו בראש ווזרת החוץ, שבה עסק הוא עצמו עד עתה.

– אם טוב הוא לורד רידינג לאנגליה בהודו – ולוצאטי אם נוח הוא לאיטליה בגנואה – למה לא נהיה מאושרים, שיש לגרמניה איש כביר כרטנאו היהודי?

תשובה ניצחת תהיה זאת, אמנם, אם רק לא תגרום לידי מהפכה חדשה בגרמניה עוד לפני התאסף המועצה הכל־אירופית באיטליה.

כי לא על־נקלה ישלימו אדוקי הגרמנים עם הווזיר החדש ברחוב ווילהלם…

ד“ה, ז' בשבט תרפ”ב – 5.2.1922

בשנים הראשונות ליצירת תל־אביב אירע הדבר.

“עיר־המחר” – או “קרתא־חדתא” בצורתה החדישה – היתה קבוצה זעירה של מאה בתים, לכל היותר, עם “רחובון” הרצל כראש כל “חוצותיה” ועם “שדרות רוטשילד”, מבית המנוח שמריהו הלוי עד לתחנת־המשטרה העכשוית כמרכזה ההומה בלילות ירוּחים ומכוכבים.

מובן הדבר מאליו, כי לא יישכח בזה גם בנין הגימנסיה “הרצליה”, אשר הושלם בימים ההם למזל־טוב, ויהווה בזוג אגפיו המצודתיים לגופו הבוהק והמזרחי, סמל וגבול כאחד לשכונה עצמה וגם לשבעת מייסדי “אחוזת־הבית” זאת, כפי שכינוה אלה לראשונה בענוותם הרבה ובדמיונם המצומצם. תיזכרנה לטובה, מיוחדת אף שתי החנויות הציבוריות, ליד פסי מסילת־הברזל, חנויות־קסם אשר בהן היו מוכרים בעליהן – יהודי אחד ויווני אחד – מכל טוב הארץ וחוצה לה, למן קופסאות גפרורים ועד לבקבוקי־רפואות ולמן צעצועי־ילדים ועד לניחוחי־נשים. אכן, כשהיו ה“אחוזת־ביתיים” רוצים לרכוש לעצמם סחורה ממשית יותר, היה עליהם “לרדת יפו”, אשר בה נמצאו בין־כה־וכה כל משרדיהם הפרטיים וכל מחסניהם הגדולים. “ירידה” זו, בעגלות מסוייסות על פני כביש רעוע בתמרות אבקו המחניק בקיץ ובמשקע בוצו החורק בחורף, היתה להם לחרדות, ולא פעם, היו אף הנועזים שביניהם רוטנים ורוגנים גלויות נגד “המטורפים” אשר הטילו עליהם את שגעון ה“פרבריות” הזאת, כשיפו הקריה, על אף לכלוכה ורקבונה, משכתם אליה בכוח עברה הקוסם ובסאון־חייה הטבעיים.

*

ו“בראשית” תל־אביב זו נתכבדתי, באחד הלילות, להיות “אורח” בביתו של “מרעירה” הראשון, והוא אז רק על סף החמישים, מלא כוח־עלומים ופעילות ונאפד מרץ וחלומות.

אורח בלתי־צפוי הייתי, אמנם, ואולם דווקא בעובדה פשוטה זאת חבוי לדעתי כל המעניין והמצודד לאירעון (אינצידנט) הנחמד אשר אני אומר להעבירו בזה לפני קוראותי וקוראי.

אכן, לא ביקורי הראשון בביתו של דיזנגוף היה זה לי הפעם. כאחדים ממעריציו לרוב, כן הייתי גם אנוכי ממבקריו הקבועים, עוד מימי תקופתו היפואית ואף בחיפה ובטנטורה – זה סיוטו הגדול ביותר מאז החל לחלום וליזום – לקחני אליו אבי המנוח כדי להראותו לי בעצם פעולותיו הנועזות. אפס, מה שנתן לביקורי הפעם את ערכו המיוחד הוא הגוון המדיני אשר בעקבותיו. השלטונות התורכים בירושלים רדפוני לא פעם בגלל מאמרי החריפים כלפיהם, ובאחד הלילות רמז אלברט ענתבי המנוח לרעייתי, כי עומדים להוציא צו־מאסר חדש נגדי, בהתאם לחוקה העותומנית החדשה, החמורה מקודמתה. ענתבי יעץ לה איפוא שתמליטני מהארץ מיד – “עד יעבור זעם”. היתה זו עצת־ידיד בלי־ספק.

ואולם, לא על נקלה ניתנו בימים ההם תעודות־מסע חוץ־לארציות לאזרחי המדינה המעורצה, ועצם המרצת מסעית אשר כזאת היתה עלולה לעורר חשדות מבוססים במשרדי המשטרה ובחוגי הממשלה.

– מה לעשות אם־כן? היתה השאלה.

– יסע תל־אביבה!

– שם זה ניתן לו לפרבר היפואי רק לפני ימים מעטים על־ידי נחום סוקולוב – לחש לי ענתבי בסודיות מובנה מאליה – שם תמצא מקלט בטוח בבית ה' דיזנגוף.

בו בערב, לפני חצות־הלילה, הדהירתני מרכבה קלה, רתומה לסוסים קלי־רגליים, עד לשערי הבית חד־הדיוטה של ראש הקריה העבריה.

*

דיזנגוף היה שייך, למן יומו הראשון כציבוראי, לאותו סוג אזרחים שהחוק בחיים ובחברה היה לו לקו ולסמל גם־יחד. צד זה בתכונתו הוא־הוא אשר החביבהו לא רק על כל עממי הארץ, אלא על השלטונות גם הם. תתואר אפוא דהימתו למראה פני החיוורים, כשפתח את הדלת לקול צילצול הפעמון הטורד ממגע ידי הרועדה. הוא היה חצי־רדום כבר, ובהגידי לו כי מאין מקום במלון “קמיניץ” ביפו החלטתי ל“התלייל” בביתו, לא אמר דבר וגם לא חצי דבר. בשלווה כמעט אנגלית אחזני בידי, ויעבירני לאור עששית מהבהבת לחדר־האורחים בצפונית־מזרחית הבית:

– אשתי מנמנמת ואסור להעירה – העיר לסוף בקול עצור – הנה הספה שם. “התנוחח”־נא עליה כאוות־נפשך.

בבטאו את מילותיו האחרונות לא יכול לעצור ברוחו, ויצחק:

– הנך רואה: אני עוקב אחרי כל מילותיך המחודשות… להתראות עם אשמורת הבוקר.

ומעולם, כמדומני, לא נרדמתי תרדמה כה עמוקה ושלווה כעל ספת־הקש של דיזנגוף, עם כף ידי ככר למראשותי ומקטורני הדק ככסות לי, כבליל־לילות זה לחיי העתונאיים.

וזוועות הכלא, אשר ידעתיו מלפני כך, לא ביעתוני גם לרגע קל.

*

מדוע הארכתי בפרוטרוטיות זאת לדברים של מה־בכך?

יען רק למחרת הלילה ההוא, ליד הקהווה המחוּלב והמהביל אשר המתין לי בחדר־האכילה, יכולתי למדוד את האישיות הנפלאה הלזאת “מכף רגלו ועד קדקודו” ממש. במלים פוקדות מנעני תחילה מבאר לו את הגורמים אשר המריצוני ל“התקלט” תחת צל־קורתו:

– ביתי פתוח לפניך. עשה בו כרצונך. יש לי חדר צדדי קטן לנמנוֹמת שלאחר הצהרים – זה יהיה משכבך בלילות ומחבואך בימים. אם לעצתי תשמע, היזהר לך מדברים מיותרים. צרתו של עמנו היא זאת, שהדיבור אצלו הוא העיקר. מי יתננו שותקים כאנגלים, עובדים כגרמנים ושמחים רק כצרפתים, כאיטלקים וכרוסים.

השעון על הקיר השמיע את צלצולו השביעי, וכבר גמעתי את ספל הקהוה השני, כשהוא מסתפק רק בראשון.

– כן, ידידי – התוודה פתאום מתוך עינים יוקדות ולחיים אודמות – זוהי צרתו של עמנו. קח לך לדוגמא את “אחוזת־הבית” זאת – סליחה, את תל־אביב זאת… מה מתאמץ אני לשכנעם, את חברי לדעה, כי חטא גדול נחטא לה, וגם לעצמנו, אם נגביל את אפשרויותיה להבא ואם נשאירנה לבנינו אחרינו כפרבר יפואי בלבד. לא, לא לזה התכוונו אנחנו, מייסדיה הראשונים. מה שאנו חולמים עליו הוא דבר אחר לגמרי, עלינו ליצור על אדמת אבותינו זאת עיר עבריה במאת אחוזיה, קריה לדוגמא, כאותה שיצרו הצורים והצידונים על אדמת אפריקה לפנים. אתה הוא אשר סיפרת לי פעם, כיצד יצרוה אלה: הם חתכו עור־של־פר לרצועה דקה וארוכה, היות ורק שטח נרחב כעור־פר זה הסכים מלך הפראים להקצות למתיישבים החדשים. כך הוקמה אותה קרתאגו המהוללה, שהיתה במשך מאות בשנים ליריבת רומא הכבירה. זו צריכה להיות גם מטרתנו אנו. בעור־הפר התחלנו גם אנחנו. אלף דונמי חול, ששים בתי־ננס, מאה משפחות מיואשות – הבזה נסתפק? לא! לא! לא! ואם רק יתן לי אלוהי־המרומים עוד עשרים שנה לחיי פעולה ויוזמה, ראה יראו אחיותי ואחי מה שאעשה מ“אחוזת־בית” זאת – תל־אביב אמיתית, תלפיות לכל ילידי העולם בגעגועיהם לארצנו היקרה.

ולא מלים סתם הוגחו מגרונו החי. הוא הכניסני לחדר־עבודתו. על השולחן המצוחצח והמסודר הצטברו, בצידי הניירות אשר לעסקו הפרטי, תיקים שונים עם השם “תל־אביב”, באותיות אדומות לעורפיהם הצהובים, הירוקים והתכולים. בכל אחד התיקים – הצעות, תכניות, מספרים, תבניות ומאמרים. מתוך אחד התיקים הוציא האיש מפה – מפה גולמית, כמובן – ורחובותיה מגיעים כמעט עד לירקון בצפון ועד למקוה־ישראל במזרח.

הבטתי בו בתמהון.

הן רק לפני שנים אחדות הייתי גם אני בנאספים המעטים על החולות השוממים, בשועליהם ובעקרביהם, שמתוכם צצו כבאגדת־קסמים ששים הבתים הראשונים, ואזכור כיצד ניגשתי אליו אז, תחת שרב החמה הצורבה, ושאלתי אותו:

– כיצד ייתכן לבנות כאן עיר?

– תשוב אלי בעוד שנה ותיווכח כי “אין זו אגדה”.

והבוקר, בביתו, מתכנן הוא כבר תכניות “ירקוניות”, “מקוה־ישראליות”.

– ויותר מזה, אדוני – הוסיף בקומו לרדת ליפו, למשרדו. לא נביא אנוכי וגם לא בן־נביא, ובכל־זאת אינני חושש להצהיר לך, כי עוד אזכה, בעזרת ה', לראות בעצם עיני את משרדי שלי מתנוסס לתפארה בראש חוצות לקריה זאת במאת אלפי תושביה העבריים…

*

עשרה ימים שהיתי בביתו של דיזנגוף, כשיום־יום היתה אשתו הנהדרה דואגת ביום לעבודתי העתונאית והספרותית, ואילו הוא עצמו מסתפח אלי בלילות, עד לחצות כמעט, לרקום לפני את ריקמת עתידו.

תל־אביב… תל־אביב… תל־אביב…

שום דבר לא העסיקו, שום ענין חומרי לא עניינו, שום תענוג אישי לא הפריעו.

רק אותה המטרה האחת, רק אותו הרעיון הנאצל, לא יותר אך גם לא פחות.

וכשהייתי מנסה מפעם לפעם לקנטרו באמרי לו, כי אנחנו בני ירושלים, נתנגד ליצירת ציון חדשה המיוסדת על חולות, הצטחק בהשיבו כי ציון שניה זאת שלו תגדל ותרחב כל־כך בפחות מיובל שנים, עדי היותה אז לנמל ירושלים המתקדמת, כפיראוס היום שהיא נמלה של אתונה המיליונית.

והנה זכינו לראותו, את דיזנגוף זה, לא רק כיוצר הקריה הנפלאה הלזאת, כמבססה וכמגדלה, אלא גם כמרעירה האמיתי, ראשון מרעירי העברים במולדתם המחודשה, כשהוא חוגג את עשרים שנותיה לראשונה ואת חצי־יובלה בשניה, עם מאה ועשרים אלף נפש כבר אז!…

והעיר הולכת ומתפשטת על כל סביבותיה ללא כל הפסקה, עם זרועה האחת עוברת כבר את הירקון, וזרועה השניה בולעת כבר את מקוה־ישראל, כנבואתו לי בביתו.

ובמוזיאון תל־אביב, יצירתו המופלאה גם היא, יכול מדינאי גדול זה, בקוי־פניו הכנעניים כל־כך, לנבא לנו, לפני ימים מעטים – ללא פחד פן יכחישהו מישהו – כי בשמונים שנותיו המבורכות תמנה העיר הזאת רבע מיליון נפש לפחות.

ניו־יורק ים־תיכונית בכל משמעותה!

אכן, המוצלחת לאגדות ישראל החדיש היא אגדת תל־אביב של מרעיר דיזנגוף, שרק אכזבה גדולה אחת לה, והיא – כי משרדו הפרטי והעסקי עודנו נמצא שם, מעבר לגבול שתי “האחיות” – ב“מרחקי” יפו העתיקה…

ד“ה, י”ג בחשון תרפ"ז – 21.11.1926 ¹

(רשמי זכרון)

לנו, הראשונים לילדי התחיה הרביעית, – בני ארבע וחמש היו הזקנים שבנו עם השנה החמישית לראשון־לציון – לנו היתה המושבה היפהפיה הזאת פיסגת כל חלומותינו הילדותיים, וחי זוכר אנוכי את היום הנפלא ההוא – יום זוהר קיצי למאור הגדול בתכלת רקיעינו הירושלמיים – כשאמר לי אבי, במשרדו החשוך אשר בפנים החומה:

– מהר־נא הביתה, כי דבר לאמך אליך!

היינו יושבים אז בשכונת “סוכת־שלום”, אחת מאותן השכונות החדשות הבודדות מחוץ לעיר העתיקה, ואמי הצנועה ב“יזמא” הספרדית לראשה האדמוני, היתה יושבת על כיסא המרפסת המחוצרת שממול לבית־ספר “כל ישראל חברים”, כשידיה סורגות גרב חדש.

– הנני, אמא! – קראתי ברוצי לקראתה, ולאחר רגע חקרתי: מהי הבשורה, אמא, מהי הבשורה?

ולעולם לא אשכח כיצד הניחה את הכוס מידיה הלבנות על בליטת הכותל שלידה וכיצד, כחתף, הסעירתני על ברכיה הרזות, עם לחיה ללחיי ותלתל ממצחה הגבוה מלטף את מצחי:

– אנחנו נוסעים ראשונה! – היתה קריאתה בצהלת־אם.

– ראשונה? איזה אושר, אמא! איזה אושר!

בשמחתי כי רבה חיבקתיה בכל מאמצי זרועותי הקטנות, וארוץ לפנים הבית, שבאחד מחדריו נמה אחותי, בת שנתיים, תנומת תינוקת אדומת־הלחיים:

– שמעי, ימימה, שמעי – חצצרתי באוזניה הזעירות ואעירנה בכוח – אנחנו נוסעים ראשונה, התביני?

הילדה פקחה את שתי עיניה החומות, ובת־צחוק שלא אמרה כלום האירה את פניה.

היא גמגמה: “לאשונה”… “לאשונה”… אני לא אוהבת “לאשונה”!…

–כסילה! – נזעקתי ואסטור על חוטמה היפה – כסילה, הן לא ממתק הוא “לאשונה”. זהו כפר עברי גדול ויפה – שם, רחוק־רחוק. זוהי ראשון־לציון… ראשון־לציון!

וכאילו היתה במלים אלו סגולה להשתקה ולהרדמה – עצמה אחותי את עיניה שוב, ואני חוזר אל המרפסת להפריע את אמי המסכנה בעבודתה…

*

כאילו אירע הדבר רק אתמול, כן זוכר אני את הטיול ההוא לראשונת מושבותינו העבריות (עוד לא קראו להן אז בשמן הנכון – “כפרים”). יצאנו את העיר במרכבה גדולה עם אור השחר – שחר ירושלמי קר ומטריא – כשאחותי מושכבת בין אבי ואמי ואני מיושב על קרקעיתה הרחבה. הו, מה דהרו הסוסים לעומת “קולוניה” בראשונה (היא היתה אז ערבית כולה), ו“באב־אל־ואד” (שער־הגיא) אחריה. גמלים לאין מספר, עדרי עזים וכבשים, גדולים וקטנים, פלחים ופלחיות עם צרורותיהם לראשיהם, היו עוברים על פנינו תכופות סבלנותי פקעה. לא יכולתי לחכות לרגע שבו יופיעו לעיני הבתים הראשונים למושבה המהוללה – מושבת ה“בארון” הגדול, ששמו לא מש מפיהם של אבי ואמי, בתארם לפני את העבודה הגדולה אשר נעשתה על־ידי איכרים עברים ליד עין־הקורא. לא יכולתי לחכות, ביחוד, יען דמיוני העז היטני להאמין, כי גם ביום ההוא, כבימים קדמונים, נפגוש אם לא את שמשון הגיבור בעצמו ובכבודו, הרי לפחות אריות ונמרים, צבועים ושועלים, שכה הירבו ידידי ביתנו לדבר עליהם תדיר באוזני ובאוזני אחותי.

– מה נעשה, אם יקפוץ עלינו צבוע? – שאלתי פעם אחר פעם, וידי מתרפקות על זרוע אבי.

– נקרא לשמשון שיצילנו עד מהרה! – היתה תשובתו הלפידית.

ובשעה הרביעית אחרי־הצהרים, אחר שעתיים ארוכות במדבר־החול אשר מדרך המלך ועד לעין־הקורא, הגענו סוף־סוף למחוז חפצנו.

היקב התרומם כבר אז בכל גאוותו הצחורה במרכז המושבה, והדרך עם שורות בתים לימינה ושמאלה, העלתה את עגלתנו עד בית־הכנסת הגדול, על פני הרמה הגבוהה. שם ירדנו, כשידידי אבי ואמי עומדים הכן לקבלנו, ורגעים מה אחר־כך טבעו רגלינו בחולות המושבה עד לבית הקטן אשר בו גרו משפחות דויד יהודה־לב־איש (יודילוביץ) ודוב חביב (בשמו הלועזי לובמן).

נחרת במוחי רושם האקליפטוסים הגבוהים (למרות צעירותם) בחצר אשר מאחורי הבית, בענקיותם המדהימה (בירושלים מולדתי התרגלתי לעצי הזית הקטנים בערך ולתומר היחיד אשר בפנים החומה), ועוד באותו הערב – – –

הנני להפסיק לרגע קל, כי רוצני להיזכר בדבר היטב־היטב…

– כן, עוד באותו הערב קרה הדבר. רציתי לראות מייד את הרפת. התאוויתי לגשת אל הפרה השחורה, בכתמה הלבן למצחה ועם העגל בן שנתו לידה, כפי שהבטיחתני בעלת־הבית בהיכנסי לחצר… האגלה את כל האמת כולה? מה שמשכני ביחוד, בביקורי זה המיוחל, מה שאליו התגעגעתי בכל מאודי, היה דבר אחר לגמרי: אמרתי להתבונן מקרוב אל העוזרת הערביה, בעטרת מטבעות ה“בישליקים” לראשה, כשהיא חולבת את דדי הפרה כדי לתת לי בעצם ידיה חלב מקציף וחם לשתיה… ובהיות הדלי פעור בין רגלי הבהמה נגשתי אליה עם זוג תרנגולות אשר התלוו אלי בלי כל פחד וחשש… ובום! בו ברגע הרגשתי דבר־מה במצח… כן, במצחי… וכשנפקחו עיני לראות באור מנורת הנפט המהבהבת על שולחן חדר המיטות, העבירה אמי את אצבעותיה בתלתלי, ושפתיה דובבות:

– נומה, בני, נומה – הפצע אינו מסוכן, ובעוד שבוע תבריא!…

והיא סיפרה לי אחר־כך, כי מעולם לא ראו ה“ראשונים” בעיטת־פרה אשר כזאת. כבעיטת סוס או פרדה ברגליהם המבורזלות.

*

שנים עברו מאז ללא ביקור נוסף בראשון־לציון. כל תחנוני אמי, כל התראות אבי לא הועילו. במוחי הילדותי נשאר חרות המעשה הנורא ההוא – בגידת הפרה שכה קוויתי לאהוב ושהיתה לי עכשיו לזוועה, וכמותי חשבו גם אחי אביחיל, אשר נולד להורי בינתים, ואחיותי שלושתן, עם עטרה ושלומית הצעירות מימימה הבכירה.

– לא! לא! לא! ראשונה לא נלך!

ותהי זאת קריאתנו בוקר־בוקר – עד ליום המאושר השני בחיי המתחילים.

הייתי אז כבן שתים־עשרה, ואחותי ימימה כבת תשע (אביחיל, שלומית ועטרה הלכו, יחד עם אמי הטובה, לעולמם הנצחי). הדלת נפתחה ודודתי קוראת לנו:

– אנו נוסעים רחובותה! מי ילך אתנו?

רחובותה – זה היה כבר דבר אחר. לא עוד, אלא שהובטח לנו בפירוש כי לא נסור לראשון־לציון הפעם. מבלי דבר דיבור הסכמנו, ולמחרתו היינו כבר אורחי המושבה החדשה בסערת ילדיה וילדותיה העברים – תלמידי אחד הנלהבים למורי התקופה ההיא. ארבעה ימים שהינו בה, ברחובות – ימי זוהר וזיו אל־שניים, ימי בציר הענבים, ימי שיחות, שירים וריקודים על פני גבעות והרים מדושאים, כשכל הסביבה הירוקה שטוחה לרגלינו, עד לגדרה ולעקרון בדרום ועד לנס־ציונה ולראשון־לציון בצפון…

… ראשון־לציון, האם לא איפטר ממנה לעולמים?

ואזכור, כיצד ניגשה אלי אחת הזהובות לילדות “ראשון”, זמירה בשמה החדיש, ובעשר שנותיה הרכות ידעה כבר לנעוץ בי זוג עינים לוהטות:

– אולי תבקרונו מחר במושבתנו?

התחלחלתי… אך ימימה אחותי באה לעזרתי מיד, ותבטיח במקומי.

– ראשונה, אם כן, זרקה לקראתנו ה“ראשונית” החמודה, ותיעלם מעינינו בעגלת אביה האיכר, עם אשכול ענבים שחורים בין ידיה הלטיפות.

ועוד בו בלילה הלינתני דודתי בראשון־לציון בשניה…

*

ימים על ימים, שנים על שנים, חלפו־עברו וראשון־לציון נהפכה ותהי לנו, לאחותי גם לי – לנו, לכל צעירי התחיה וצעירותיה, למרכז הכל.

כל ביקור בראשון היה לנו חג, ואם גם הוכרחנו על פי הרוב לנסוע עד יפו תחילה, כדי לעלות שם ב“דיליג’נס” המפורסם של פייבל העגלון, ואם גם היתה דרך החולות מסגפת אותנו בימי השרב, די היה לנו לגלותה מרחוק, עם שתי שדרות השיטה הירוקה בניחוח פרחיה הצהובים, עם חורשות אקליפטוסיה הגבוהים כחגורה מסביבה, עם אין־סוף גפניה הפורחות מימין ומשמאל – כדי שננשה מייד את כל הרפתקאות הנסיעה הארוכה והמפותלת.

אפס, דבר־מה עוד יותר עמוק, דבר־מה עוד יותר חזק משכנו ראשונה מאז – ויסלחו־נא לי זקניה החוגגים את יובלה, אם אגלה גם להם הפעם לדהימתם כי רבה – לא, לא אותם, עם כל עלומיהם עדיין, אהבנו אנחנו הצעירים בביקורינו ליפהפיית־מושבותינו זאת. לא אותם, עם הגלות עדיין בליבותיהם, עם ה“אידיש” תמיד בפיותיהם, עם הדאגות לבלי־קץ בקמטי מצחיהם, עם עבדותם לפקידי הברון בשל כספיהם, ואחרון־אחרון מדאיג מכל – עם נטייתם העקשנית “לצרפת” את עצמם ואת בני ביתם ולהפוך את הראשון לכפרי יהודה ל“פאריז קטנה” באפסיותה המדברית; לא, לא אותם אהבנו, בלתי־אם את בניהם הצעירים, את הטובים שבהם, אשר הרהיבו עוז להמרות את פי הוריהם בהחליטם להישאר איכרים פשוטים, פועלים צנועים – דוברי עברית כולם בגאוותם היצרית ליהדות המחר. כן, אותם, וביחוד אותן, את הצעירות, שכל מושבות הארץ לא ידעו כמותן ליופי ולחן; אותן שיכולות היו, אילו רצו בכך, להתהגר פאריזה או ברלינה, לונדונה או גם ניו־יורקה – כאשר עשו רבות מהן בהצלחה כה מרובה – ולהגביר בערי עולם אלו המהוללות את מחנות היופי הבין־עולמי – אותן, כן, אותן אהבנו גם הערצנו, עליהן “נחנקנו” ואליהן התגעגענו בחלומות־לילה ובהרהורי־יום – יען ליופיין המזהיר הוסף הוסיפו את סגולת־הסגולות לאשה באשר היא אשה – אהבת הבית, התמדת חיי הכפר והחלטה להישאר בארץ זאת, ויהי־מה.

חוטי־כסף לרוב הלבינו את ראשי הבחורים אשר לתחילת יובל זה ביובלות, וחוטי־כסף פזורים לבטח גם בראשי אותן יפהפיות ראשון שהיו משלחות בנו, בימים הטובים ההם, את חיצי שלהבתן הצורבה, ובהיוועדכן אתנו בחגיגת־עם זו שצריכה היתה להמשיך לדורותינו הבאים את חג־הכלולות – ט"ו באב הקדמון – מה לא ילחשו פיותיכן באזני בחירי־לבבכן מהימים הקרובים עדיין כל־כך לכפרכן הנערץ?

וחי שמשון, מכה הפלישתים בלחי־חמורו, עם רוחו המרחפת גם היום לרווחה על פני שדמותיכן וכרמיכן, כי דור לדור יספר באזני כל הבאים לבקר את בניכן ובנותיכן להבא: לראשוניות חייבת המושבה הבארונית הזאת את מיטב אתמולה. בראשוניות תלוי יהיה גם מיטב מחרה, ובאשר להווה, עם שרידי האכזבות במצחי הוריכם והורותיכם בזיקנתם – קראינה־נא בקול גדול את הקריאה המחלימה, וענוכן אז בנות־קול מאופק עד אופק לאמור:

“ראשונה”!

כי ראשון היתה מולדתכן ובראשוניותה כל תפארתכן!

ד“ה, ט”ו באב תרצ"ב – 17.8.1932

רק מעטים בקרבנו הכירוהו, שהן ספרדי היה הצעיר הנפלא הזה, והכל יודעים מה קשה דרך הספרדים לפירסום ולהוקרה כל־שהם.

הוא נולד בירושלים במזל של שמחה וששון. אביו היה מורי לחרושת־ברזל בימי לימודי בבית־הספר לחברת כל־ישראל־חברים, ואם־כי מבוגר הייתי ממנו בשנים לא נמנעתי, בהמשך הימים, מהתקשר אליו בעבותות חברות ואהבה. יום אחד – ואני אז בפאריז – הופיע במלוני צעיר קטן־קומה, נעים ולטיף, לבוש בטוב־טעם ועיניו השחורות נוצצות באש נעורים. לא הכרתיו מיד והוא נזף בי, בצדק. אז יספר לי כיצד נמלט מבית אביו פאריזה כדי לגמור את חוק לימודיו בעיר האור והדרור, בצרפת אהובת־נפשו.

– ואולם – הכריז לפתע, בראותו את פני מייסרות – אין בדעתי, חלילה וחס, להישאר בארץ הזאת. ציוני אני בכל נפשי ומאודי ואחת מטרתי לחזור ירושלימה כדי לבנותה על תילה מחדש…

הבטתי בו בתמיהה.

עוּל־ימים זה, במעט יותר מעשרים שנותיו, מדבר כבר על בניינה של עיר־הקודש בכוח הנדסותו המתחילה. אכן, מי יציב גבול – היה אומר בריינין – לחוצפה הארץ־ישראלית הנועזה?

ורייטן מושיט לי אז את ידו בבת־צחוק מלאת־אמונה:

– רק אחת אבקשך – קרא בכוח – לעמוד לימיני במלחמתי לשיפור בירת־ארצנו בעבר ובעתיד.

וניפרד – אנוכי בדרכי לונדונה, והוא בדרכו ירושלימה.

*

השנים חלפו, ורייטן הצעיר החל להפתיע את בני עירו בבנייניו הנהדרים, מאבני בית־לחם ברובם, אם ברוממה ואם ברחוב בן־יהודה, אם ברחביה ואם בתלפיות. יומם ולילה היה עובד ומתכנן תכניות, רושם ומוחק, יוזם ומגשים, ובאחת השבתות בא לביתי אחוז כולו באותה קדחת־היצירה, המציינת את האומנים בחסד עליון:

– הנה הצלחתי, אדוני היקר, למצוא יהודי מזרחי דוקא, ספרדי כמותי, מעיר־התמרים יריחו, המוכן להשקיע חמישים אלף לירות לבנין תיאטרון עירוני עברי גדול. עתה אוכיח את אשר אוכל לעשות, ועוד אזכה להיות הבונה בעצם ידי את בנין המורשון העברי ליהודה העצמאית!

השמים הזהירו ביום ההוא בתכלת בלתי־רגילה אף לירושלים תכוּלת־הרקיעים ברוב ימיה, ובגן אשר מנגד השתוללו הציפורים במחול־צפצופים הומה ורועש. רייטן לא יכול להתאפק, ויקרעני מעבודתי העתונאית ללכת אתו אל מקום הבנין בזכרון־משה, ושם, מעל גג החובק בגובהו את ירושלים העתיקה והחדשה גם יחד, בשלל קובותיה ומגדליה לעשרות, הסביר לי כיצד תוכל בירתנו, באחד הימים הקרובים – אם רק נרצה – להתחרות אפילו ביופיין של רומי האיטלקית ושל פאריס הצרפתית…

בוקר אחד פרץ לתוך חדרי, ועוד אני במיטה.

– אדוני היקר – פתח כל עוד רוחו בו – דברים נוראים הולכים ומתרחשים בירושלים שלנו. בעוד שבועות מעטים תתחולל התנפלות של ערבים, לא רק מכל הסביבה הסמוכה, אלא גם ממרחקי עבר־הירדן מזרחה וסלעי אדום דרומה. לעזאזל הבנינים, שאני בונה עכשיו! לעזאזל הנדסתי גם־היא! מעתה ואילך חייל אנוכי!

הסתכלתי בפניו החיוורות ושאלתי את עצמי, אם לא הוכה האיש בשיגעון. אפס, לאחר ההתרגשות הראשונה מסר לי המהנדס הצעיר, מתוך שיחות עם ערבים חשובים, אשר היו מידידיו, פרטים כה מדוייקים ומזעזעים על העומד להתרחש, שלא פקפקתי עוד בדבריו, ובהושיטי לו את ידי קראתי רתת:

– ה' יהיה בעזרך, גיבור־החיל!

*

ותיהפך אז דירתי, ברחוב “הסולל”, למעין שומירה מרכזית למאורעות הבאים. הוא היה בא אלי יום־יום, שעה־שעה. הנה נודע לו דבר זה, והנה התברר לו פרט אחר, ותמיד היו הדברים מיוסדים על עובדות, על מיספרים, על פרטים, ואי־אפשר היה לבלי האמין בהם. מסרתי את הפרטים לאחד מטובי הירושלמיים, כתבו של ה“ניו־יורק טיימס”, יוסף לוי, ואני עצמי הכינותי את החומר למאמרי־ההאשמה, אשר הכתרתים בכותרת הזולאית המפורסמת “אני מאשים”. צריך היה שעמי ידע את המתרחש מסביבנו בעוד מועד, ויהי מה!

יומיים לפני פרוץ המאורעות בא אלי פתאום מרוממה והוא כולו סר וזעף:

הדבר גמור ומוחלט, ביום ו' בבוקר יתאספו כל ערביי הסביבה, ובראשם ערביי ליפתא, בבית־המסגד. הם יהיו מזויינים כולם, מי במאכלת, מי בנאבוט ומי באקדח, ואחר התפילה תחל ההתנפלות הכללית בית לא יישאר מוגן. יהודי לא ישאר חי!…

– מאין לך כל אלה?

הוא סיפר את אשר שמע מפי ידידיו הערבים פלוני ואלמוני. מסרתי גם את הידיעות האלו לבא־כוח ה“ניו־יורק טיימס”, והלה מסרם למאיור סאונדרס, מפקד המשטרה, בשם רייטן ובשמי:

– לא יקרה מאומה! – ענה הקצין האנגלי. ושום פרט נוסף, ושום אזהרה חדשה, לא יכלו להזיזו מאמונתו זאת העיוורת.

ביום החמישי בערב – לאחר שפירסם “דואר־היום” את האשמותי הגלויות נגד השלטונות – חזר אלי רייטן ופרטים אחרונים בפיו:

־ ההתנפלות תתחיל בצהרים, עם שוב הליפתאים לכפרם דרך רחוב יפו. צריך שנזהיר את הירושלמיים על־כך. צריך שנעבור מחר ברחוב יפו, מקצה עד קצה, לבלתי ייתפסו העברים כעכברים במלכודת. אם לא יעשו זאת מנהלי ענינינו, נעשה זאת אנחנו, אתה ואני.

הסכמתי. קבענו פגישה למחרת בשעה 10 לפני־הצהרים במסעדה הארמנית שממול גן־העיר.

*

ביום ו' בבוקר, אחר אזהרה נוספת למאיור סאונדרס, יצאנו, כתב ה“טיימס” ואנוכי, במכוניתו, לסייר ברחובות ירושלים. רצינו להיווכח מה האמת בדברי רייטן ואחרים, ומה נבהלנו לראות כי הדברים לא היו מוגזמים כלל ועיקר. ראינו אותות מבשרי רעה, מאות ערבים מסתירים את כלי־זינם מתחת “עבאיותיהם”, זורמים לכיוון המיסגד מאין דיבור בפיהם. זה היה מחנה גדול אשר ידע, כנראה, רק דבר אחד: היום הגדול, יום הנקם – בא, ועליהם להישמע רק למפקדיהם־מסיתיהם.

כתב ה“טיימס” צילצל, בפעם השלישית, לקצין סאונדרס:

– ואף־על־פי־כן – השיב הלה – אין לחשוש!

בשעה העשירית נפגשנו שלושתנו כמוסכם במסעדה הארמנית. העיר היתה מחושמלה.

כל המון המתנפלים היה ברגעים ההם עוד במיסגד־עומר, ורק חלוציהם הגיחו כבר עד לשער העיר. ד"ר פון־וייזל ואורי צבי גרינברג עברו על־פנינו, ורייטן קורא לנו אז:

– הגיעה השעה לרדת העירה. השעה השתים־עשרה מתקרבת, וצריך לפזר את היהודים למרכזיהם.

אמר, ונציית. הן לא המהנדס רייטן היה לפנינו הפעם, בלתי־אם המפקד רייטן, האיש שחזה את הדברים מראש, האחד והיחיד שידע את המתחולל בקרב הערבים. התחננתי לפניו: אל־נא תקרב אליהם יותר מדי! אך רייטן לא נח ולא שקט. משער־יפו ועד לגן העיר פיזר את כל העברים איש־איש לביתו, למשרדו, לרחובו.

פתאום שמענו קריאות. מאחד החלונות לבנין התנ"כי הגדול של המיסיון זרקו לקראתנו אחיותיו של רייטן קריאת אזהרה פולחת לבבות:

– הנה הם דולקים אחריכם, הליפתאים, עלו־נא אלינו!

ואכן, הם היו בעקבותינו, כשרק שני שוטרים על סוסים – שני שוטרים ערבים – רוכבים בראשם.

ביקשתי מרייטן להישמע לקול אחיותיו ולמהר אליהן. אך הוא סירב בהחלט:

– לא אינתק מעליך בשום אופן. אתך הייתי לילות ללא־ספור, ואתך אהיה עד עבור הסכנה!

שוב פעם פניתי אליו בשם אחיותיו, אשר שמלותיהן המגוונות נראו לנו עדיין ממרחק הבנין התנ"כי, ואתחנן לפניו להיכנס לבנין הארמני.

– בשום אופן! – קרא ועיניו אדומות כדם.

עוד אנחנו ניצים, ושנים מראשי הליפתאים קוראים לקראתו:

– הנהו! הנהו! הנה הם שניהם! ובטרם ידענו מי ומה – הרגשנו כעין נחשול מסתער עלינו לפתע, ואנחנו מנסים לעמוד על נפשנו בכל אשר בידינו.

מה קרה אחרי כן – לא ידעתי. הן הייתי בנופלים, ורק אחת זכרתי, כי בקבלי על עורפי את מהלומת הנאבוט המוחצת, עוד הספקתי לקרוא לרייטן:

– מסור לאשתי!…

ותיסגרנה עיני לשעה ארוכה, כאשר סיפר לי בו במעמד ידיד ערבי, אשר עוררני מהתעלפותי ויעבירני, בעזרת חייל אנגלי, למכונית שחנתה בקרבת מקום.

*

עוד האחות חובשת בבית־החולים “הדסה” את הפצע על עורפי, ומורחת ב“יוד” את זרועותי שתיהן, והנה עוברת על פני אלונקה, כשנושאיה ניגשים אלי ואומרים לי, כי השוכב בה רוצה לדבר אלי.

ניגשתי אליו, ואשאל: מי אתה?

פני האיש היו צהובים, עיניו נמקות בחוריהן ושפתותיו דובבות מלים בלתי־מובנות.

התרכנתי לקראתו:

– מי אתה?

– רייטן – הצליח ללחוש באחרית כוחותיו.

– אלוהים אלוהי! – קראתי ואתייפח בבכי – מי עשה לך זאת?

– הוא!

ובידו הימנית הורה על הפצע העמוק בשמאל חזהו, בתחום הריאה. ודמו דלף, דלף למרות התחבושת הזמנית, שידיים טובות הידקו על הפצע הפעור. את שמו של המתנקש בו לא יכול לבטא.

על אף הכאב בעורפי וריסוק אברי ממהלומות הנאבוט, מיהרתי אחריו אל בית־החולים פנימה. כל מיטה היתה תפוסה ורוב הפצועים והמתים היו מוטלים על שולחנות וספות. לחדר אחד העבירו באותו רגע את פון־וייזל, שאת עיניו המביטות בי מתוך אלונקתו הצרה לא אשכח לעולם, ואנוכי מנסה למצוא את ראש הרופאים למען יחוש לעזרת ידידי הצעיר,

כעבור רגעים מספר העלינו יחדיו את הפצוע קשה לקומה העליונה, שבה מיהר רופא צעיר להזריק לו זריקת־ארגעה.

שלושה ימים פירפר המהנדס רייטן בין החיים והמוות. הוא ניסה לדבר, לספר לאביו ולאחיותיו את אשר קרה. הוא ניסה לבטא את שמו של הליפתאי, אשר נעץ בו את המאכלת. לשוא…

דבריו היו קטועים, כאביו היו איומים, נשימתו כבדה עליו יותר ויותר והדם הרענן, הבריא של המפקד בן־יומו לא יכול לעמוד בפני חלודת הזין של הדוקר האלמוני. ובערוב היום – עם כניסת הלגיון האנגלי ירושלימה, כפי שרציתי לבשרה לו בשמחתי – השיב את נפשו לאלוהיו.

*

עשרות, מאות מבני ישראל נפצעו ומתו בשנים־עשר הימים הנוראים למאורעות אב האדום, ובהם – עברים נלהבים, צעירים וזקנים, בעלי פיאות וגלוחי זקן, יוצאי הגולה וילידי הארץ – גוש אחד בפני האויב הפתאומי.

אפס, מי כמוהו, כרייטן המהנדס, מת מתוך הכרה, מתוך ידיעת הסכנה מראש, מתוך הקרבת משרתו ועתידו, מתוך רצון נחוש להזדבח לכבוד עמו ועירו – זו ירושלים אשר אהב על פני כל.

למותו של זה הידיד הנאמן והלאומי הנלהב, אשר נפל לפני זמנו, אמרתי להציב בזה זכרון צנוע.

לא, לא מתת, רייטן הספרדי! כאשר תיכתב מגילת מאבקו של ישראל לתחייתו, לעצמאותו, ייחרת בה גם שמך אתה, הגיבור, בין שמות הקדושים שידעו לחיות וגם למות בארצם.

ד“ה, כ”ב באב תרצ"ד – 3.8.1934