הסמל בא משליחותו ומודיע לי:

– "האויב פנה עורף ועזב את המערכה. איזה שד החריד אותו פתאם, או שזה מין-ערמה מצדו. על-כל-פנים: הוא ברח. הלכנו והלכנו ולא מצאנו שום איש. בעומק שלשה קילומטרים אין ריח אויב. הכפר באזאר נקי לגמרי. גם את האשפה שבתוכו חטף עם עצמו מזה-רעב הלה. הכל חמס, הכל לקח השודד הארור. אלא שלימינו של הכפר, לא רחוק ממנו, ישנה איזו אחוזה חרבה עם חצי בית ורפת בלי גג. כשקרבתי את הבית הנהרס למחצה, ראיתי אשה עומדת על הפתח הפתוח. אשה פרועת שער וקרועת בגדים, עומדת ועושה תנועות בידיה, כמי שמתרה בנו, שלא ניגש אל הבית. האשה היא כמדומני יהודיה. תנועותיה היו משוגעות ונוראות כל-כך, אדוני, שאמרתי בלבי, חשבתי אדוני, בוודאי מתחבאים שם אנשים בבית, אנשים מן האויב, האורבים לנו, ואנחנו – הרי אנחנו רק שלשה, ועמי ביחד ארבעה במספר והאשה מתרה בנו בסימנים, שלא נתקרב שמה. ולפיכך לא הלכתי הלאה, אלא חזרתי להגיד לאדוני ולבקש, שיואל-נא לתת לי עוד אנשים אחדים וביניהם גם איש המבין את הלשון היהודית, כדי שנוכל לדבר אתה.

– שטיא אתה, אחא – הדייקן. – אלא, שאם נחוצים לך אנשים – הא לך כל הפלוגה.

מכל מקום – חשבתי, מוטב, שבעצמי אלך ואראה, מה טיבה של אותה בריה ושל אותו בית שם.

לקחתי עוד אנשים אחדים והלכנו.

הכפר הנזכר באמת היה נקי. נקי ממש: מכל נכסיו. הכל החריבו בו, הכל חמסו, מלבד החתולים המייללים, שאיבדו את בעליהם, לא היתה שם בריה חיה. אחרי שעברנו את הכפר המת, הרחק כמאתים וחמשים פסיעה לימינו, ראיתי את האחוזה הנחרבה. העמדתי את האנשים שלי בשורה לרחבה וכך קרבנו אל החורבה. בינתים הסתכלתי דרך המשקפת שלי וראיתי ברור: אשה עומדת לפני הפתח. אך במצב מוזר: שתי רגליה כאילו נשתרשו בקרקע שמתחתיה ושתי ידיה כאילו נצטלבו אל שתי המזוזות. שערה פרוע, בגדיה קרועים, פרומים, ועיניה, עד כמה שאפשר היה לי להבחין דרך המשקפת, עגולות ובולטות עד-אימה. קרבנו, אלא שברגע שהאשה ראתה אותנו, התמלטה מקרבה אנקה פתאומית צרודה וקורעת לב ובידיה, פעם בזו ופעם בזו, התחילה מנופפת אלינו, שלא ניגש אליה, ובמדה שקרבנו אליה, הרחיבה את תנועותיה המוזרות בידיה וברגליה ואנקתה הצרודה התחילה מתגברת, עד שהיתה לצעקה גלויה, לבכיה איומה מעורבת מלים מקוטעות ובלתי-מובנות על בוריין. ומכל בכיה מנסרת זו לא הבנתי אלא דברים הללו:

– מיין איינציג קינד, מיין קדיש’ל לאסט מיר לעבן! גזלנים! (את הבן-יחיד שלי, את הקדיש שלי הניחו לי! רוצחים!)

בתחלה חשבתי: טועה אני, אינני מבין אותה. הרימותי את האקדוח וקרבתי אליה, עכשיו כבר השתפכה הבכיה שלה לתחנונים רכים, הממסים את הלב והמחלישים את שרירי הידים. ופתאם עזבה את מקומה כלפינו וכמי שאינה נותנת לי להתרחק, עמדה כצלב חי וחסמה בעדי את הדרך. פניה התעוותו ובעיניה הלחות, האדומות והבולטות בערה להבה נוראה ומאיימת, אבל מלאה תחנונים ובקשת-רחמים.

שלא להתקרב – אי אפשר לי, סכנה צפויה לנו פה, מי יודע, מה שם בבית? הכינותי את אקדוחי כלפי פניה.

האשה נשתתקה, אך לא זזה ממקומה. בעינים בולטות ועגולות עמדה והביטה בי, ורק כשראתה, שנכון אני לירות בה, נפלה על ברכיה ובמועל-ידים, בקול צרוד ונחנק, בלשון חציה פולנית וחציה אשכנזית משובשת התחננה אלי, שארחם עליה, שהיא נקיה מעוון ושילדיה גם כן חפים מכל פשע. –

הדבר נעשה לי ברור: בריה אומללה זו יצאה מדעתה. טמנתי את האקדוח ושדלתי אותה בדברים. הנחתי את דעתה, שלא אעשה לה כל-רעה ורק את הבית עלי לבדוק. האומללה קמה על רגליה, שוב הבליטה את עיניה האפלות-האשומות ובמצב זה – כשפניה כלפי פני, – נסוגה לאחור ועמדה על מקומה הראשון – – ושם אצל הבית שוב עמדה כנצלבה ובבכיה רכה וארורה התחילה מבקשת, שלא אעבור על מפתן הבית.

בארתי לה, שאי-אפשר לא להכנס. עלי לדעת מה שם. האומללה לא שמה לב לדברי; עמדה כקפואה ולא נתנה לי להיכנס.

שוב הרימותי עליה את האקדוח. בינתים ראיתי שדם נוזל לה משתי רגליה למטה.

– מה זאת?

עשיתי פסיעה כלפיה, וברגע זה, כמי שנכונה לכל הפורענויות שבעולם, הבליטה את החזה ובקול מנסר צעקה:

– ירה, ירה, גזלן נבזה! –הרגני – – הרגני – בבקשה – –הרגני-נא – – כבר אחת היא לי – – אין מי שיאמר אחרי קדיש – –

וקולה נחנק בדמעות, שהשתפכו מעיניה הפתוחות כשתי מעינות-קללה, בטיפות כבדות ודלוחות, כהר-קרח שנמס. רמזתי לשניים מאנשי, הם תפסוה והחזיקו בה בכוח ואני נכנסתי אל הבית.

כשפתחתי את הדלת הפנימית – עמדה בי דפיקת לבי לרגע. על הארץ; שלולית דם רחבה, כחתיכת-מרבד אדומה, ובתוכה שני ילדים מוטלים מתים.

ושם בתוך הערס מונח תינוק כבן-שנה בערך ומשתעשע בידיו וברגליו הרכות.

עצמתי את עיני. בזה אי-אפשר להביט. זה יותר אפילו מכפי כחו ויכלתו של חייל.

נגשתי אל העריסה ונטלתי את התינוק הרך בידי. בריה קטנה נחמדה, ציור-רובנס חי ומפרכס – פשט את שתי זרועותיו הקטנטנות, הרכות והחמות וחבק את צווארי.

– בלבי עברה צמרמורת חמה.

אחר-כך הסתכלתי בו וראיתי פיסות-קלף אחדות תלויות לו על צוארו הרך: ארבע “מזוזות” מלוכלכות בדם.

– אימצתי את הקטן אל לבי.

ובאותו רגע השתערה עלי האם, שהתפרצה מידיהם של שני האנשים. חטפה את התינוק מידי ובאהבה צורבת, זעועת-שבץ ומשוגעת אימצה אותו אל לבה וברחמים גדולים המתה כיונה.

– מיין קדיש’ל! – –(ה“קדיש” שלי) – ושוב התחילה צועקת, שאל יעיזו לנגוע בבנה –

– מה עלי לעשות?

ובינתים הולך דמה ונוזל מרגליה. מתחת לבגדיה, ובכל מקום פסיעתה משאירה היא אחריה עקבות דם.

לקחתי את התינוק בכוח, והשכבתיו למקומו. אסרתי אותה ביחד עם אנשי, השכבתי אותה על המטה, כשהיא גונחת ומפרכסת כלביאה פצועה, ובדקתי את גופה, מהיכן דם זה בא בלי-הרף? – וראיתי; בירכה השמאלית חיתוך עמוק עד עצם הקולית. משם שותת הדם. פצע רחב וטרי פעור באורך של כחמישה סנטימטר, התחיל באגן-הירכים, הולך באלכסון, וגומר כמעט אצל הברך. –

– גרוי-הקאה תקף אותי. האנשים חבשו את הפצע הפתוח.

בינתים נכנס אחד החיילים, יעקב שפירא, כשהוא אוחז בידו נערה צעירה, בעלת עינים קפואות באימת-מות;

– מן המרתף הוצאתי אותה – אמר שפירא.

נערה כבת שש-עשרה, פניה: אימה מגושמת, נדהמה היא ואינה יכולה לדבר. בתחלה עמדה רגע והסתכלה בנו בעינים עששות, כמו שמתעוררת מתרדמה, אחר-כך צנחה על הילדים המוטלים בדם ופרצה בבכיה.

הרימותיה מן הדם, הרגעתיה בלטיפה, היא קמה, ורק כעבור רגעים אחדים עלה בידי להביאה לידי דיבור.

– אנה, התירו אותה! היא לא – – היא רק – –

נתנו לשתיהן קצת יין. הנערה הרגיעה את אמה ושוב פרצה בבכיה, ולבסוף סיפרה תוך בכיה מתייפחת:

– – – הם התרוצצו הנה והנה כמטורפים, ירו, נפלו, ברחו, ושוב חזרו – – – היריות משני הצדדים ואנו באמצע – – הילדים – – יצאנו מדעתנו – – פתאום הופיע הקצין שהיה גר אצלנו לפני חודש, תפסני וסחב אותי אתו, בבריחה, קולע אלינו ברובה – – נחלצתי מידיו בכוח אחרון ורצתי – – החייל שלנו פגע בו בראשו – חזרתי אל הבית – אני רואה, שאמא עומדת וחותכת בירכה בסכין המטבח – – הדם התחיל שותת – – “שכבו אל תוך הדם!!” תפסה את הילדים והשכיבה אותם אל תוך הדם – – " אל תזוזו!!" צעקה ולכלכה אותם בדם – – “לא לזוז! אתם מתים! הבינותם?!” ועלי ציוותה להתחבא במרתף – –

– דבריה נחנקו בבכיה. שוב הטעמתיה קצת יין.

– והנה, לא הועיל, – – אוי ואבוי לי – – הם זזו בוודאי – –

רק עכשיו עטה אל התינוק שבעריסה, ששכב בשקט ושיחק בידיו ורגליו, לחצה אותו אל לבה וראשה בנהימת יונה הומיה – – אחר-כך פנתה אלינו:

– קדיש – ביקשה – קדיש – – יאמר מישהו קדיש –

– הטוראי יעקב שפירא עמד ואמר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא – –

שמנו את שתי הגוויות בתיבה פתוחה ולפקודת שר-הגדוד נשאו אותן ארבעה החיילים אל העורף לקבר ישראל.