פורסם לראשונה בשנת 1925

המוות בא בהסח-הדעת,אך לא בהסח-הרגש

סבי.

ההזמנה באה פתאום.

הן ידענו, שישנה מלחמה בעולם, ישנה כבר. אך היא רחוקה מאתנו. מאתנו רחוקה היא. ופתאום – לקחו אותנו, תחבונו לתוך הרכבת – מרש!

לאן?

איש לא ידע.

כשני ימים הזענו כתרנגולים צפופים בלול. כשני ימים. הרכבת עמדה בכל תחנה וחצי-תחנה, כאילו רוצים בזה להרגיל אותנו, לאט-לאט אל נסיעות-סיגופים כאלה.

והסיגופים עדיין אפילו סיגופים לא היו. המצב החדש מלא ענין רב. בעצם הדבר הרי הענין נחמד הוא. מתי נסענו ככה בחיינו? לשבת מבלי-מקום, לאכול מאכלי-סחי, בידים ובשינים, בלי סכין, בלי מזלג ואפילו בלי כף. ולישון זה על-גב זה ואחר-כך לקום ולאכול-שוב בלי נטילת ידים ולעשן שיירי סיגרה של ידידנו הצועני, הפושט נבלות לתיאבון…

וסוף-כל-סוף הגענו לכעין עיירה קטנה בגליציה העניה.

פה הכניסו אותנו אל מין ממגורת-תבואה נודפת ריח תפוחי-אדמה וסלק מרקיבים.

זהו הקסרקטין.

קולות היריות, שבאו אלינו ממרחק לא-רחוק, רמזו לנו שקרובים אנחנו אל החזית.

ובכן: זאת אומר, המצב חמור, ולפיכך החישו אותנו הנה טירונים ופה אומרים ללמד אותנו בחטיפה את תורת האסטרטגיה. פה, סמוך למקום-המעשה.

לפני רגעים אחדים פשטתי את בגדי האזרחיים ואלבש מדים משל הוד-מלכותו. מדים הללו, כשהם תלויים עלי אינם מוסיפים לו לגדודו של הוד מלכותו על הודו. לפי מידתם הרגשתי, שקטנוֹ של אותו איש שבשבילוֹ נעשו, עבה ממתני שלי. וכשחברי לבשו גם הם את הבגדים הנחמדים, המצטיינים בזוהמתם וברבבי-דם שעליהם וכולנו הבטנו זה בזה כמו במראה-לעג, שהוציא מתוך קרבנו צחוק-תליה, צחוק מפלצת לחברתה – כעין איזה רגש של גלגול-נשמות הצטמר בקרבי מכף רגלי ועד קדקדי…

הסתכלתי בעצמי-המגוחך…

החולצה שלי – מטלית של דם קרוש היתה טלואה עליה לארכה, ימינה, מן הצואר ועד חצי הבטן.

דמו של מי הוא זה?

אני עוצם את עיני ומבקש אותו…

ופתאום – זמר:

הֱיֵה שָׁלוֹם הוֹי, מַחְמַדִי,

אֲנִי אֶשְׁבֹּרָה אֶת כַּדִי

וּבְתַחְתִּית הַשְׁאוֹל שָׁם

אֱטַיֵלָה לְבַדִי…

לְבַדִי. לְבַדִי. לְבַדִי…

לא הספקתי להישטף בזרם הזמרה והנה פקודה מנסרת: “החוצה!”

מיהרנו אל החצר ועמדנו שם בשורה.

שורת אינטלקטים, בחירי פלס אתיני, מפונקי היופי והמחשבה, שנהפכו בן-רגע למוקיוני-זירה רציניים עד כדי בכיה.

מבלי משים הסתכלתי מסביב: תהילה לאל, אין איש ממכרי מסתכל בפני… ופתאום צעקה מנסרת ומקפיאה, צעקת הפֶלדוֶבֶּל:

“דום!”

כל השורה קפאה: חומת אילני-סרק מרוטים מקרח שבט. גם עינים יש לה לחומה זו, עיני זכוכית עששות, המביטות באויר ואינן רואות כלום.

כך עברו שני רגעים; בדממה חנוקה, בלי כל מחשבה, בלי עולם ומלואו, בלי חיים.

הפלדוובל עמד ממולנו, כלפי אמצעיתה של השורה, שתי עיניו הדוקרות, המימיות, עיני פּוליפּ, עברו מן הקצה אל הקצה של השורה ואחר-כך חָורו. כשהגיע שוב במבטו אל האמצע, פשק את שתי רגליו עד כדי קריעת גופו לשנים, כביכול, ומתוך שפמו המשוח והקשה יצאה מלה בהטעמה אטית ואיומה, קרשנדו:

“דיסציפלינה!”

ושוב פעם:

“דיס-ציפ-לי-נה!”

ושוב עברו שתי עיניו דרך שורת-העינים הקפואה והמיתו בתוכן את הזיק האחרון שבהם.

“נוּחַ!”

השורה הזדעזעה בחלחלת-מוות ואחרי שהבינה את פירושה של מלה קצרה זו, שב רוחה בה, נעה וקמה לתחיה. הגופות היו לאנשים חיים, נדים וחושבים, ונשימה אחת עמוקה וגדולה מילאה את הערפל הסתוי שמסביבנו.

הפלדוובל הדליק סיגרה מצטחנת ואחר-כך התחיל מדבר. דיבורו היה במתינות, בהטעמה, בחכמתו של השכל העליון, בטעם זקנים קצת יותר מדי.

“אני,” התחיל בקמיטת-מצח, “אני – אני חפץ לדבר אתכם, אדונים, דברים אחדים. דברים אחדים, שבלעדיהם לא תהיו לאנשים מן הישוב כל ימי-חייכם… אני אינני יודע לדבר הרבה. אני אינני לא אוראטור ולא פילוסוף שוטה, לא פרופיסור באובסרוַטוריה ולא צוענית מנחשת על-גבי קלפים, לא רופא-שינים ולא זורנליסטן וגם לא אחד ממשפחת האורחי-פרחי זוללי-הערפל וסובאי-האויר, המדברים בלשון-פרחים של כלבי-השררות ויערי המדבר! – אנוכי הנני חייל, איש-צבא, בעל-מלחמה, חיילו של הוד מלכותו הרם, הלא הוא: שר הצבא הכי-עליון הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון, כבד! – אספסוף רקוב עבר ובטל מן העולם!”

השורה קפאה.

הדבר הפיק רצון מאתו:

“נוח.”

השורה נחה שוב.

“ככה, בטלנים. אנוכי, אני, אל תטעו. אנוכי אוהב אתכם. אף-על-פי שרק אינטליגנטים אתם. אינטליגנטים מנוולים אתם. אלא, שאם תתאמצו להיות לאנשים מן הישוב, לחיילים, אז תוכלו להיות בטוחים, שלא אקפח את גמולכם. אני אשתדל לעשות אתכם לאנשים, הראויים לשם זה.”

“מי אתה?” פנה אל הראשון שבשורה.

האומלל הזדעזע:

“אני – בוכהלטר בבנק.”

הפלדוובל חייך בשפמו.

“ואתה?” פנה אל השני.

“אני אינז’ינר.”

הפלדוובל שוב פעם חייך בלעג.

“ואתה?”

“ארטיסטן.”

הפלדוובל פרץ בצחוק, כמי שכבר נלאה לנשוא:

“מרקד על החבל? מה? ח-ח-ח – חא-חא-חא. ואתה?”

“רופא.”

הפלדוובל כאילו חשב דבר-מה.

“ואתה?”

“פרופיסור למתמטיקה.”

הפלדוובל נעשה פתאום רציני ושתק. אחר-כך אמר בהטעמה, בקצב, בנעימה של “גזרה היא ואין להשיב”:

“כן, מתמטיקה – יודע אני מה זאת. היה לי פעם מכר אחד, גם כן מתימטיקן היה המסכן, וחבל, האומלל לא זכה לאריכוּת-ימים. הוא תלה את עצמו על עמוד של טלגרף ועורב שחור ניקר את עינו האחת. – חבל.”

“ואתה?” פנה אלי.

ברגע זה הרגשתי ממעל לראשי את אותה הגיגית שהקדוש-ברוך-הוא כפה על ישראל בשעתו, והחלטתי להגיד את האמת, ויהי מה:

“רֶדקטור,” אמרתי בלי בושת – ןחיכיתי לנפילתה של הגיגית.

הפלדוובל כאילו נרתע קצת לאחור, קימט את בין-גביניו ונעץ בי את מבטו בחשד מעורב אימה, אחר-כך הידק את שפתיו ונהם מבין שיניו:

אומ-הום, רדקטור! – רדקטור! נו, דיינו. די. לא צריך יותר. כבר רואה אני ויודע את כולכם. משפחה מיוחסת. משפחת אינטליגנטים נכבדה. המכוּנים בשם ‘מתנדבים’. האדונים הם כולם מתנדבים, קצינים-בעתיד. הוי, הרבה מיני גיהינום עוד עליכם לעכל עד שתזכו להיות לקצינים. לא עת-שלום לנו עתה. לא, רבותי ‘המתנדבים’ הנכבדים. ובכן – אל הענין. חפץ אנוכי…"

ובתוך כדי דיבורו נשמע פתאום קול יריה ממקום לא רחוק. קול יריית-תותח כבדה, שהמיָתה הולכת וקרבה ועפה אלינו…

הפגז התפוצץ כמאתים פסיעה מאתנו.

ענין זה צינן קצת את מזגו החם של הפלדוובל. הוא כבר ידע כנראה מה פירושה של יריה. אנחנו הטירונים אפילו להתירא לא ידענו עוד כהוגן. פניו חָורו, ואחר שעלתה בידו להאדים אותם קצת פנה אלינו ואמר:

“נו, מה אתם מביטים כעגלים שחוטים?.. נו, אדונים אינטליגנטים נכבדים, המרגישים אתם כבר את ריח המערכה?.. זוהי קבלת-פנים, אדוני, קבלת-פנים וברכת-שלומו של המוות הנכבד…”

“זע-ע-ע…”

היריה התפוצצה רחוק מאשר בפעם הראשונה. אלא שמכל מקום החישה גם יריה זו על הפלדוובל את הרצאתו החשובה:

"ובכן, אדונים, עלי למהר קצת. יען כבר מאוחרת השעה. מה שאתם מחוייבים לדעת, הוא דבר שכזה: ראשית, אתם תלמדו פה בעיירה קטנה זו במשך שלושה-ארבעה שבועות. תלמדו דבר פשוט וגדול: איך להשתמש ברובה. תלמדו לדעת סוף-סוף, שהרובה איננו מקל-טיול ולא שרשרת-זהב ולא סידור-תפילה ולא מזלג-לאכילה ולא אשת-חיקכם וגם לא סיגרה להקטיר בה קטורת. לא, אדונים. הרובה הוא כל אלה ביחד! – הרובה הוא הכל-אשר-לכל בחיים. בלי רובה אי-אפשר לא לטייל, לא להתקשט, לא להתפלל, לא לאכול, לא לנשק ואפילו לא לעשן. הרובה, חביבי, זה: מתנת אלוהי מרומי-שחקים, היושב שם ברקיע השביעי שלו ומצפצף עלינו במלחמתו זאת, שפתאום נפלה בחשקוֹ של האויב הנבזה לצאת בה במחולות; ועלינו לקצץ את רגליו ולקלקל לו את חשקוֹ זה ואת חשק אבי-אבותיו ונין-נכדיו עד הדור השבעים ושבעה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים!.. ככה! – את זה תלמדו פה במשך שלושה-ארבעה שבועות. ואחר-כך, לכשיעלה בידינו להבריח את הארנבת בעלת הקרנים מתוך גננו, ושבע ארצות מחוצה לגננו, – אז נשלח אתכם הביתה, אל הקאדר, ללמוד גם שם ולהשתלם להיות לקצינים.

“אלא שעכשיו, בטרם עוד התחלתם ללמוד שם, עליכם לדעת דברים אחדים. כן. עליכם לדעת את הדברים, שבלעדיהם אי-אפשר לו לאדם להיות לחייל, אי-אפשר להימנות בגדודו של הוד-מלכותו. משום, שאתם אדונים, אתם הלא – אתם כולכם – הוּמ – אתם הלא מפונקים, עדינים, מגוהצים, מסולסלים ונרקבים!.. אתם הלא אינז’ינרים, ארטיסטנים, מתימטיקה ורדקטור. משפחה עדנדינה, שלא ניסתה בעבודה ממשית ומועלת לבני-אדם. ולפיכך – אדבר בקצרה. היודעים אתם, אדונים, מה פירוש המלה ‘חייל’? – לא, אינכם יודעים! ובכן, אני אגיד לכם: החייל הוא אותו האדם העליון בחברה האנושית המרקיבה והשוֹנה למיניה, העושה את רצונה של המִפקדה העליונה ירום הודה בלי כל שאלות ופקפוקים וספקות והרהורים וטענות ומענות ודברים בטלים! ואם לא, אם לא יעשה, אז – אז אקרע אותו כדג מסריח ואמוֹלל אותו כעפר תחוּח ואשלח אותו למגָדל תולעים בשביל תחתיתו של הגיהינום התחתון שבתחתונים! הבינותם!”

את דבריו אלה האחרונים לא אמר, אלא חרקם בשיניו עד כדי צרימת אוזן.

אחר-כך נח מזעפו והוסיף במנוחה חמורה:

“זהו החייל!.. ועתה: מה צריך וחייב החייל לדעת? – החייל צריך לשכוח! – על החייל לשכוח כל מה שהוא יודע; כל מה שהוא יודע בחכמה, בתבונה, במדע במתימטיקה ורדקטור ובכל דברים בטלים ובמשפחה ובביתו ובאשתו ובאהובתו ובכל!.. המלחמה איננה שעשועים של איזה מין מוח ריק המלא ספרים ואמנות ומוסיקות וסמרטוטים בלים. המלחמה היא המולדת והמולדת הוא החייל, זאת אומרת: היא הוד-מלכותו שר-הצבא העליון – ואני הנני הפלדוובל שלו הממלא את מקומו; משום שהוד-מלכותו הרם הרי לא יבוא לדבר עם צורות חשודות שכמותכם!.. בשביל זה אנוכי פה!”

הסתכל בעינינו כרגע אחד ארוך ואחר-כך הוסיף:

“ובנוגע לענין המלחמה הרי הוא ענין שכזה: החייל העומד במערכה ונלחם בעד הוד-מלכותו ירום הודו הוא חייל ולא יותר! – ולא יותר! הבינותם! – ולא יותר, אמרתי לכם! ולא יותר, ולא כלום! – ועכשיו עלי לספר לכם, האיך מחוייב לחיות? החייל צריך למוּת בעד הוד-מלכותו הרם! למות ואלף פעם למות אם צריכים לכך! למות ככלב! – היודעים אתם מה זה כלב? הכלב זהו החייל! החייל; המת ככלב, ימח שמו וזכרו לדור דורות!… ועד שזוכה הוא למות ככלב, עד שזוכה הוא למות מות-גיבורים, חביבי! – לא, אדונים, כסבורים אתם, שמות-גיבורים הוא דבר הנמכר בשוק היהודים?”

הוא שתק רגע בשאלתו על שפתיו, הסתכל בנו ופנה אלינו שוב:

“מי בכם יהודי?”

כמעט כולנו היינו יהודים – והשאלה הפתיעה אותנו. לא היינו רגילים לכך, שייכנסו לתוך ענינינו אלה פתאום. כולנו שתקנו.

הפלדוובל חייך בשפמיו והוסיף:

“נו, טוב. כולם יהודים. אני אינני שונא יהודים חלילה. אדרבא. אני הנני גם כן נוצרי והמשיח היה גם כן יהודי. אני יודע זאת. אף-על-פי שלא למדתי מתימטיקה ורדקטנוּת. אני אינני שואל זאת מתוך שנאה ליהודים. אדרבא. אצלנו אסור לשנוא שום אומה ושום דת ושום מלאכה. כך מצווה עלינו המִפקדה העליונה ודבר המפקדה העליונה קודש הוא! יש פה בפלוגה שלי הרבה יהודים. ויש ביניהם יהודים מאוסים, מנוולים עצלים, ערומים ורמאים וכל מיני פורענויות שבעולם. ולא עוד אלא שיש ביניהם יהודי אחד מי שהיה בשעת-שלום בעל אחוזה שם בכפר ואנוכי עבדתי אצלו בתור אריס והוא היה מחרף ומגדף אותי לא פעם ולא שתים על שהכיתי את סוסיו המפגרים – ועכשיו אני מתנהג אתו בחסד ובאהבה; ובמקום לתת לו לשאת את כל המשא הכבד של הרובה והילקוט והכל, במקום לצאת בכל יום פעמים אל השדה לתרגילים ולהזיע בכרסו המסורבל – אני מתיר לו לשפשף את הרצפה בחדרי ולצחצח את המגפים שלי אף-על-פי שהוא יהודי ואף-על-פי שאני שונא אותו כצפרדע ירוקה!.. הפקודה העליונה, חביבי, איננה תפילה, או ‘תלמוד’ שלכם, שאפשר להתפלפל בה כחפץ לב, האדונים הנכבדים, ואם הפקודה אומרת: ‘אהב את היהודים כמוך’ – הרי עלינו לאהוב אתכם, אדונים, לאהוב בלי שום ויתורים – וחסל ואולם עלי להזהיר אתכם, שלא בשביל אהבה בלבד שלחו אתכם הנה. לא, אדונים. שלחו אתכם, בשביל למות מות-גיבורים! ולמות מות-גיבורים, זה לא ענין של מסחר, שאפשר לקנות אותו בעבור סמרטוטים בשוק. לא. בשביל למות מות-גיבורים עליכם טרם-כל לסבול. לסבול חיי עוני וצרות ויסורים ומכות-רצח ומחלות ורעב וצמא ולילות אין-שינה וימים אין-לילות ופגעים ומגפה ורקבון, ורקבון ורקבון!.. וכל זה נקרא בשם – היודעים אתם, איך זה נקרא? זה נקרא בשם דיסציפלינה – דיס-ציפ-לי-נה!. דוֹם! משפחת הבטלנים!”

השורה קפאה כאיש אחד.

הפלדוובל מצא קורת-רוח במעשה ידיו והוסיף במנוחה:

“נוּח.”

השורה שבה לתחיה. והפלדוובל המשיך:

“ככה, אדונים, הרבה עוד עליכם לסבול, אם חפצים אתם להיקרא בשם חיילי הוד-מלכותו הרם! יסורים, חביבי, יסורים. היסורים הם ראשית-כל דיסציפלינה והדיסציפלינה היא ראשית-כל היסורים. יסורים, יסורים ארורים, ארורים מאוד. טרם-כל עליכם להתרגל לחיות בלי כל שינה. פשוט: שלא לישון כלל. ללכת, להילחם, להתגולל, להתגורר בטיט, להסתער על האויב, לטפס על ההרים, בחושך, בגשמים טורדים, בשלג, בקור, במחלות, ברפש, בסחי ובמגפת אלוהים חיים!.. רגליך בצקות ומרוסקות, ידיך נופלות בלא-כוח, שיניך משתקשקות, עיניך בולטות, קיבתך ריקה כתוף, לשונך בצקה ותלויה לך מפיך כסמרטוט עד ארכובותיך, שדרתך מתיפחת בכאבה, ראשך עליך כסיר נפוח, אשתך שם בביתך מעגבת על זרים הולכי-בטל ובוגדים במולדת, אמך מתהלכת כצל עלי אדמות, שׂדך עזוב כמדבר, בהמתך גוֹוַעת ברעב, כלבך יוצא בשן-ועין – ואתה פה נלחם ומתלבט, רץ ונופל, רעב, מיובּש, מרוסק, נדהם, ממוסמס, אוכל אתה פעם בשבוע לחם-צואה קשה כזכוכית ועכברים צלויים לתיאבון. אחר-כך, כשיעזור לך אותו האל הקדוש-שבעתיִם שם בחביוני-שחקיו ויתן לך מנוחה לזמן-מה – אתה צונח במקום שהוא, מתמוטט לתוך שלולית גשמים, בשלג נמס, בזבל חזירים, זוהמה של סוסים, וכך אתה ישן שינה מתוקה וחולם חלומות יפים. גַונוּניים, מאושרים, שקטים, מנוולים, נרקבים, דווּיים, וארורים! – ארורים!”

“ככה, אדונַי, האינטליגנטים, אלה הם חייו של החייל במלחמה. לאכול צפרדעים מרוסקות בשעה שהמזון מאחר לבוא, זוהי חובתכם, חובת הכלב לבעליו, לסבול, להסתגף ולהכות את האויב, המצורע והמנוול, עד חרמה!.. כן, להכות אותו, ולא לחשוב מחשבות-פיגול, אדונַי הפרופיסורים והרדקטורנים, לא להימלך ולהתישב בדעתכם ולעשות שקלא-וטריא, אם הן ואם לאו, כך וכך, נפש אדם, בריה חיה ונושמת, צער בעלי-חיים, רחמנות, רגש יושר, הזיות וחלומות תפלים;– לא, אדונים, לא לעשות פילוסופיה, אלא להכות, לדקור, לקרוע, להמית אותו, לשסע את ראשו לשבעה, לרסק – לרס-סק! למעך אותו לעפר תחוח, לזבל, לאשפתות!.. תאמר: וחייך – שלך? נפשך – אתה? לא דובים ולא יער; לעזאזל, נפשך-אתה! אין פה שום נפש ושום חיים, שום מחשבה ושום רגש, אבל יש פה דבר אחד יחיד ומיוחד, אדונַי הנבזים, מוּגי-הלב העדינים – וזה המוות!.. המוות!.. ה-מ-וות!… היודעים אתם מה זאת ה…”

קול יריית-תותח כבדה שוב הפסיקה אותו לרגע…

הפלדוובל מיהר לגמור:

“היודעים אתם מה זאת מוות?..”

התותח שוב נתן קולו: זע-ע-ע…

התפוצצות אדירה ונוראה החרישה אותו והדהימה את כולנו. אנחנו הטירונים נפוצונו לארבע רוחות השמים – ה“רימון” התפוצץ ברשותנו ואנחנו נישׂאנו כמוץ על כנפי רוח – ומרחוק שמענו את קול הפלדוובל כקול הבא מאיזו תהום עמוקה, בגניחה צרודה וגוססת האומרת: זהו ה-מ-וות…

כשקמה דממה חזרנו תיכף למקומנו – ומצאנו את המורה שלנו מונח מתבוסס בדם ועפר. ראשו היה פצוע פצעים אחדים, בגדיו קרועים לסמרטוטים ומבטנו יוצאים ומתפתלים בני-מעיו, נחשים כתותים, אדומים-ירוקים-אפורים… והוא עודנו חי קצת ומגרונו השטוף דם עודנו הולך וגונח הקול האיום והחמור:

“זה-וּ ה-מ-וות!..”

הסמל בא משליחותו ומודיע לי:

– "האויב פנה עורף ועזב את המערכה. איזה שד החריד אותו פתאם, או שזה מין-ערמה מצדו. על-כל-פנים: הוא ברח. הלכנו והלכנו ולא מצאנו שום איש. בעומק שלשה קילומטרים אין ריח אויב. הכפר באזאר נקי לגמרי. גם את האשפה שבתוכו חטף עם עצמו מזה-רעב הלה. הכל חמס, הכל לקח השודד הארור. אלא שלימינו של הכפר, לא רחוק ממנו, ישנה איזו אחוזה חרבה עם חצי בית ורפת בלי גג. כשקרבתי את הבית הנהרס למחצה, ראיתי אשה עומדת על הפתח הפתוח. אשה פרועת שער וקרועת בגדים, עומדת ועושה תנועות בידיה, כמי שמתרה בנו, שלא ניגש אל הבית. האשה היא כמדומני יהודיה. תנועותיה היו משוגעות ונוראות כל-כך, אדוני, שאמרתי בלבי, חשבתי אדוני, בוודאי מתחבאים שם אנשים בבית, אנשים מן האויב, האורבים לנו, ואנחנו – הרי אנחנו רק שלשה, ועמי ביחד ארבעה במספר והאשה מתרה בנו בסימנים, שלא נתקרב שמה. ולפיכך לא הלכתי הלאה, אלא חזרתי להגיד לאדוני ולבקש, שיואל-נא לתת לי עוד אנשים אחדים וביניהם גם איש המבין את הלשון היהודית, כדי שנוכל לדבר אתה.

– שטיא אתה, אחא – הדייקן. – אלא, שאם נחוצים לך אנשים – הא לך כל הפלוגה.

מכל מקום – חשבתי, מוטב, שבעצמי אלך ואראה, מה טיבה של אותה בריה ושל אותו בית שם.

לקחתי עוד אנשים אחדים והלכנו.

הכפר הנזכר באמת היה נקי. נקי ממש: מכל נכסיו. הכל החריבו בו, הכל חמסו, מלבד החתולים המייללים, שאיבדו את בעליהם, לא היתה שם בריה חיה. אחרי שעברנו את הכפר המת, הרחק כמאתים וחמשים פסיעה לימינו, ראיתי את האחוזה הנחרבה. העמדתי את האנשים שלי בשורה לרחבה וכך קרבנו אל החורבה. בינתים הסתכלתי דרך המשקפת שלי וראיתי ברור: אשה עומדת לפני הפתח. אך במצב מוזר: שתי רגליה כאילו נשתרשו בקרקע שמתחתיה ושתי ידיה כאילו נצטלבו אל שתי המזוזות. שערה פרוע, בגדיה קרועים, פרומים, ועיניה, עד כמה שאפשר היה לי להבחין דרך המשקפת, עגולות ובולטות עד-אימה. קרבנו, אלא שברגע שהאשה ראתה אותנו, התמלטה מקרבה אנקה פתאומית צרודה וקורעת לב ובידיה, פעם בזו ופעם בזו, התחילה מנופפת אלינו, שלא ניגש אליה, ובמדה שקרבנו אליה, הרחיבה את תנועותיה המוזרות בידיה וברגליה ואנקתה הצרודה התחילה מתגברת, עד שהיתה לצעקה גלויה, לבכיה איומה מעורבת מלים מקוטעות ובלתי-מובנות על בוריין. ומכל בכיה מנסרת זו לא הבנתי אלא דברים הללו:

– מיין איינציג קינד, מיין קדיש’ל לאסט מיר לעבן! גזלנים! (את הבן-יחיד שלי, את הקדיש שלי הניחו לי! רוצחים!)

בתחלה חשבתי: טועה אני, אינני מבין אותה. הרימותי את האקדוח וקרבתי אליה, עכשיו כבר השתפכה הבכיה שלה לתחנונים רכים, הממסים את הלב והמחלישים את שרירי הידים. ופתאם עזבה את מקומה כלפינו וכמי שאינה נותנת לי להתרחק, עמדה כצלב חי וחסמה בעדי את הדרך. פניה התעוותו ובעיניה הלחות, האדומות והבולטות בערה להבה נוראה ומאיימת, אבל מלאה תחנונים ובקשת-רחמים.

שלא להתקרב – אי אפשר לי, סכנה צפויה לנו פה, מי יודע, מה שם בבית? הכינותי את אקדוחי כלפי פניה.

האשה נשתתקה, אך לא זזה ממקומה. בעינים בולטות ועגולות עמדה והביטה בי, ורק כשראתה, שנכון אני לירות בה, נפלה על ברכיה ובמועל-ידים, בקול צרוד ונחנק, בלשון חציה פולנית וחציה אשכנזית משובשת התחננה אלי, שארחם עליה, שהיא נקיה מעוון ושילדיה גם כן חפים מכל פשע. –

הדבר נעשה לי ברור: בריה אומללה זו יצאה מדעתה. טמנתי את האקדוח ושדלתי אותה בדברים. הנחתי את דעתה, שלא אעשה לה כל-רעה ורק את הבית עלי לבדוק. האומללה קמה על רגליה, שוב הבליטה את עיניה האפלות-האשומות ובמצב זה – כשפניה כלפי פני, – נסוגה לאחור ועמדה על מקומה הראשון – – ושם אצל הבית שוב עמדה כנצלבה ובבכיה רכה וארורה התחילה מבקשת, שלא אעבור על מפתן הבית.

בארתי לה, שאי-אפשר לא להכנס. עלי לדעת מה שם. האומללה לא שמה לב לדברי; עמדה כקפואה ולא נתנה לי להיכנס.

שוב הרימותי עליה את האקדוח. בינתים ראיתי שדם נוזל לה משתי רגליה למטה.

– מה זאת?

עשיתי פסיעה כלפיה, וברגע זה, כמי שנכונה לכל הפורענויות שבעולם, הבליטה את החזה ובקול מנסר צעקה:

– ירה, ירה, גזלן נבזה! –הרגני – – הרגני – בבקשה – –הרגני-נא – – כבר אחת היא לי – – אין מי שיאמר אחרי קדיש – –

וקולה נחנק בדמעות, שהשתפכו מעיניה הפתוחות כשתי מעינות-קללה, בטיפות כבדות ודלוחות, כהר-קרח שנמס. רמזתי לשניים מאנשי, הם תפסוה והחזיקו בה בכוח ואני נכנסתי אל הבית.

כשפתחתי את הדלת הפנימית – עמדה בי דפיקת לבי לרגע. על הארץ; שלולית דם רחבה, כחתיכת-מרבד אדומה, ובתוכה שני ילדים מוטלים מתים.

ושם בתוך הערס מונח תינוק כבן-שנה בערך ומשתעשע בידיו וברגליו הרכות.

עצמתי את עיני. בזה אי-אפשר להביט. זה יותר אפילו מכפי כחו ויכלתו של חייל.

נגשתי אל העריסה ונטלתי את התינוק הרך בידי. בריה קטנה נחמדה, ציור-רובנס חי ומפרכס – פשט את שתי זרועותיו הקטנטנות, הרכות והחמות וחבק את צווארי.

– בלבי עברה צמרמורת חמה.

אחר-כך הסתכלתי בו וראיתי פיסות-קלף אחדות תלויות לו על צוארו הרך: ארבע “מזוזות” מלוכלכות בדם.

– אימצתי את הקטן אל לבי.

ובאותו רגע השתערה עלי האם, שהתפרצה מידיהם של שני האנשים. חטפה את התינוק מידי ובאהבה צורבת, זעועת-שבץ ומשוגעת אימצה אותו אל לבה וברחמים גדולים המתה כיונה.

– מיין קדיש’ל! – –(ה“קדיש” שלי) – ושוב התחילה צועקת, שאל יעיזו לנגוע בבנה –

– מה עלי לעשות?

ובינתים הולך דמה ונוזל מרגליה. מתחת לבגדיה, ובכל מקום פסיעתה משאירה היא אחריה עקבות דם.

לקחתי את התינוק בכוח, והשכבתיו למקומו. אסרתי אותה ביחד עם אנשי, השכבתי אותה על המטה, כשהיא גונחת ומפרכסת כלביאה פצועה, ובדקתי את גופה, מהיכן דם זה בא בלי-הרף? – וראיתי; בירכה השמאלית חיתוך עמוק עד עצם הקולית. משם שותת הדם. פצע רחב וטרי פעור באורך של כחמישה סנטימטר, התחיל באגן-הירכים, הולך באלכסון, וגומר כמעט אצל הברך. –

– גרוי-הקאה תקף אותי. האנשים חבשו את הפצע הפתוח.

בינתים נכנס אחד החיילים, יעקב שפירא, כשהוא אוחז בידו נערה צעירה, בעלת עינים קפואות באימת-מות;

– מן המרתף הוצאתי אותה – אמר שפירא.

נערה כבת שש-עשרה, פניה: אימה מגושמת, נדהמה היא ואינה יכולה לדבר. בתחלה עמדה רגע והסתכלה בנו בעינים עששות, כמו שמתעוררת מתרדמה, אחר-כך צנחה על הילדים המוטלים בדם ופרצה בבכיה.

הרימותיה מן הדם, הרגעתיה בלטיפה, היא קמה, ורק כעבור רגעים אחדים עלה בידי להביאה לידי דיבור.

– אנה, התירו אותה! היא לא – – היא רק – –

נתנו לשתיהן קצת יין. הנערה הרגיעה את אמה ושוב פרצה בבכיה, ולבסוף סיפרה תוך בכיה מתייפחת:

– – – הם התרוצצו הנה והנה כמטורפים, ירו, נפלו, ברחו, ושוב חזרו – – – היריות משני הצדדים ואנו באמצע – – הילדים – – יצאנו מדעתנו – – פתאום הופיע הקצין שהיה גר אצלנו לפני חודש, תפסני וסחב אותי אתו, בבריחה, קולע אלינו ברובה – – נחלצתי מידיו בכוח אחרון ורצתי – – החייל שלנו פגע בו בראשו – חזרתי אל הבית – אני רואה, שאמא עומדת וחותכת בירכה בסכין המטבח – – הדם התחיל שותת – – “שכבו אל תוך הדם!!” תפסה את הילדים והשכיבה אותם אל תוך הדם – – " אל תזוזו!!" צעקה ולכלכה אותם בדם – – “לא לזוז! אתם מתים! הבינותם?!” ועלי ציוותה להתחבא במרתף – –

– דבריה נחנקו בבכיה. שוב הטעמתיה קצת יין.

– והנה, לא הועיל, – – אוי ואבוי לי – – הם זזו בוודאי – –

רק עכשיו עטה אל התינוק שבעריסה, ששכב בשקט ושיחק בידיו ורגליו, לחצה אותו אל לבה וראשה בנהימת יונה הומיה – – אחר-כך פנתה אלינו:

– קדיש – ביקשה – קדיש – – יאמר מישהו קדיש –

– הטוראי יעקב שפירא עמד ואמר: יתגדל ויתקדש שמיה רבא – –

שמנו את שתי הגוויות בתיבה פתוחה ולפקודת שר-הגדוד נשאו אותן ארבעה החיילים אל העורף לקבר ישראל.

זה היום הרביעי, שאנחנו הולכים, הולכים, בלי אכילת-קבע, בלי מנוחה לרגע ובלי שינה כלל. הולכים, הולכים והולכים. הליכה זו נקראת בשם“מהלך-של-אונס” בלשון הצבא. במהלך אונס אין לפניך אלא מטרה אחת; להגיע למקום המצווה בזמן המצווה בדיוק מדוייק, ולא יותר. אין פה לא כמות הזמן המצויה ולא איכות ההליכה, אבל יש כאן פקודה חמורה כמוות, המדקדקת כחוט-השערה ואנחנו הולכים.

בתחלה, בשעות הראשונות עודך הולך כבן-אדם, בקומה זקופה, מתאמץ, ממהר, סובל, אבל מקווה למנוחה, אחר מהלך-יום אתה אמנם כבר עייף ונשבר בכל גופך, אלא שבריה בת-דעת אתה, שמוחך החושב מעודד אותך ומשדלך בדברים; אין-דבר, עוד זמן-מה, מחר, תגיע לשם, תנוח, תאכל ותשכב. ולבסוף כבר אינך יודע מאומה. אין לפניך לא זמן, לא מרחק, לא מחשבה, אלא נדנוד-רגלים קהה, תנועת רגלי חברך, ההולך לפניך בשורה, והרפש המאוס, המידבק והכבד שעיניך כבושות בו, ואתה הולך, הולך והולך. הגשמים טורדים זה שבוע ימים. ועכשיו חצות לילה. ערפל מחניק מכל צד, הלילה עבה כים של דיו והכפרים שאתה מרגיש מסביב לך שקועים בשינת-מות, או ריקים מכל. אין קול, אין נצנוץ-אור ואין כוכב מלמעלה ואתה הולך והולך. רגליך טובעות בטיט – הוי, הטיט של אדמת גליציה השמנה באשמניה! – אתה מושך אותן מן הבצה, כדי להטביע אותן שנית ועשירית ואלף פעמים. דממת הלילה, הטחוב והעוקץ בטיפוח גשמיו, סרוחה על ההרים ועל העצים שאינם נראים לך, ובדממה זו אתה שומע רק קול אחד; קול הרגלים הרבות, חלשות, הטובעות ונשלפות וחוזרות וטובעות בעיסת-הרפש, השחורה גם מלילה; קול זה מטשטש, מטפח, משפשף ומטמטם, בזה אחר זה ובבת-אחת בהרמוניה מתועבה, עיפה, מפורכה וארורה, הבלולה באנחות כבדות, גונחות ובוכות בלי תקוה, בלי כוח, בלי – –

והגשמים בעזרת רוח קל וחצוף, טורדים, מטפטפים, מזליפים וממסים את בגדיך, את עורך ובשרך עד העצמות. בתחילה אתה מפנה פניך לצד אחר, אז יבוא הרוח הקל, המקניט והאכזקי, דווקא מצד זה, כלפי פניך. ואחר-כך, כשנוכחת, שאין שום הצלה, אתה מברך את אלהי השמים והארץ וכל צבאם ומפקיר את עצמך, את פניך ואת ידיך הרטובות, הכבושות והקפואות; יהי מה שיהיה! – והרגלים שמלפניך, מאחוריך ובצדיך מתלבטות, נגררות, לשות ונכשלות.הבגדים שעל הגוף מלאים מים וזיעה, על הגב ילקוט כבד מלא, מעיק,מפרך, חותך ברצועותיו, ומעקם אותך לשנים; על השכם קנה-הרובה ועל מתניך אזור מלא כדורים של עופרת– וכולם ביחד הולכים ומוסיפים מרגע לרגע על משקלם, הולכים וכבדים, הולכים ומעיקים יותר ויותר. ראשך כפוף על חזך, ידיך תלויות כמדולדלות, בלי שרירים ומגיעות בארכן עד הקרסוליים, מפניך מטפטפות טפות גסות ואי-אתה שם אליהן לב; השדרה כואבת, אוטמת את הנשימה בסימפונות הריאה ואונסת את גרונך לגניחה. יש שאתה מזדקף לרגע ומניע את המשא הכבד שעליך – אז יוקל לך לרגע קצר. – אחר-כך שוב אתה מתעקם לשניים וסובל. – ביניים אתה נזכר, ששם, בעיר, הומים החיים, מאירים הפנסים הגדולים ואנשים יושבים בבית-הקפה ובתיאטרון ונהנים מבדיחות. – רוצה אתה לבכות,נושך את שפתך והדמעה נחנקת בחיכך. ואתה מקבל את היסורים בשנאה, בקללה ובחריקת-שנים; הראש נפוח ואינו מרגיש כבר, רק את הבא לו מתוך השדרה. הרגלים מתות, מדשדשות על-פי הרגל, ובגבך אתה מרגיש כאב נורא ואיום, מנסר, בוקע, קורע, עוקץ,חיתך ועובר למעלה, למעלה, אל המוח האומלל. לפרקים אתה נדהם בכעין תרדמה וחולם. חלום טמא על עיר, תיאטרון. – ומחלום זה מקיצות אותך רגליך הנשמטות באיזו אבן שבתוך הטיט, את הנוטה ליפול וצמרמורת קרה עוברת בכל גופך, בכל אבריך, זעזוע נעים, המנער את הדם ומשחרר אותך מכל כאב ומשא – ואחר-כך: הכל כשהיה, הליכה, לישה, טמטום, כאב, משא,רסוק אברים, גשמים, ארור –

אני מסתכל בחברי, המתלבט לצדי. יהודי כבן-ארבעים, כפוף לשנים ונאנח בכבדות עמוקה.

– לא כבד עליך המשא, זקן?

– מה לעשות? –

כך, מה לעשות. – ובכל המקום והזמן והיקום אין רמז למנוחת-רגע, אין מוצא. ופתאום – מחשבה זרה מנצנצת במוחי; להשליך חלק מן המשא. – מחשבה נוראה. אני מתחייב בנפשי;מיתת בית-דין המלחמה. אך, הלא חושך מסביבי. אבל; מה אשליך? בילקוטי שני זוגות נעליים, זוג-מלואים אחד אשליך, אעשה תנועה ואשליך. – ואני עושה תנועה לפי-תומי, מחפש בילקוט, מוציא את הנעליים ומפיל אותן לארץ. חברי שמאחורי נתקל בהן! – אין דבר, אלא המשא הכבד לא הרגיש בזה, לא הוקל. מה עוד? את הלחם? ומה יהיה? אחת היא, הן יתנו עוד לחם. ואם לא? מוטב לא לאכול – הלחם כבר מוטל ברפש. והמשא הולך וכבד כמו להכעיס, הלאה; השמיכה. האומנם? ובמה אתכסה? אחת היא!… השמיכה כבדה כל-כך~ אני מתיר אותה ומשליכה לצד ימין (אני הייתי הראשון שבצד ימין) כך – המשא הוקל. רגש נעים עובר בכל גופי. אני מושם נשימה עמוקה, מקילה. ואחרי רגעים אחדים שוב הכל מעיק כבראשונה. את הלחם כבר השלכתי. את הזוג השני? כן, זוג-נעלים זה מעיק יותר מכל, ילך לעזאזל!! – כן, זה כבר ענין חדש, פנים חדשות לגמרי – עכשיו כבר אפשר ללכת בקומה זקופה – לולא האזור עם הכדורים הארורים. הם משפשפים את עורי שעל המתנים. להשליך אותם? את הכדורים?! – מיתת-יריה במפגיע. – לא. למות כבוגד?! לא.ישנם עוד חפצים מיותרים בילקוטי. תיבות שוקולדה, קופסאות-סרדיניות, מטעמים. – לבי נוקף. חפצים הללו נתונים לי מידים יקרות וחביבות כל-כך. הסרדיניות מאת אחותי; השוקולדה מאת אותה היתומה הפרועה, שמעולם לא אהבה אותי כל-כך,כמו אז, בשעה שהניחה בילקוטי את השטויות הללו. אלא שהשדרה כואבת, הנשימה נאטמת לרגעים והצוואר מתיפח בכאבו. ובכן של מי אשליך?שלה? שאסרה על עצמה כל-מין חברה אנושית כל-עוד אני אסבול שם במערכה, והדירה מעצמה כל הנאה גשמית ורוחנית בעבורי?! –אם את מתנותיה אשליך, ראוי אני למיתה משונה! – למיתה משונה כן – אבל לא ליסורים שכאלו. רגלי כבר אינן כואבות, אלא הולכות ומתפרקות חיים – וכבר ילקוטי ריק מכל “מיותר”. לבי בוכה בי; סלחי, סלחנה. – הלא עכשיו כל-כך טוב לי, אני הולך בקומה זקופה, אינני סובל, אינני – האזור? הכדורים? ילכו לעזאזל! –

והכדורים נופלים חמשה-חמשה, בסוד בתנועות חתוליות, בערמה, בגנבה – – אני מתבייש – – אלא, שעכשיו כבר אפשר ללכת כרצוני. וכעבור שעות אחדות בוודאי שתבוא גם המנוחה; ואחרי –כן האכילה, השינה, העישון. – הגשמים עמדו מלירד. – –

כשהאיר הבוקר ראיתי והנה כל החבריא שלי הנכבדה עשתה כמותי! – הילקוטים נקמטים, ריקים למחצה. כך, חבריא. ואני, הזקן במעלה, הנני אחראי גם לכם. מה יהיה?! ופתאום; פקודה נעימה ומבורכת:

– עמוד!! – ואחריה; שב ונוח! –

כל הגדוד צנח ושכב בבת-אחת, כשורת עצים שנעקרה פתאום. לאחר רגעים באה פקודה שניה, לא נעימה; כלל וכלל לא.

– בדיקה! –

אוי, צמרמורת עברה בנו. הפילדוויבל העיף את עיניו על שורת הילקוטים, המונחים לרגלי כל אחד, פקח את עיניו לעיגולים רחבים ובת-צחוק איומה עברה על פניו. בלע אחת ושנית ואמר:

– מחנה גנבים ארחי-פרחי! אני תכף אתקן את נשמתכם! להתיר את הילקוטים!!

הילקוטים נפתחו, אין אחד מהם כתיקונו. עיני הפילדוויבל נתמלאו דם. הוא חרק בשיניו, ירק בפני כל העדה, אחר כך פנה אלי ואמר:

– גם האנשים שלך! גם החבריא שלך! לאחר שעה העמד אותם, את כולם לפני האדון שר-המאה! הבינות?!

הבינותי שיש אל בשמים, שסימא את עיניו של הפילדוויבל מלראות את ילקוטי שלי. – אלא שבינתיים עמד אצל ילקוט אחר והסתכל בו. מה זאת? ילקוט זה האחד כתיקונו הוא. מלא. בלי חסרון כל-שהוא. בעל הילקוט היה הזקן הנאנח שלי, שהלך כל הדרך בצדי. הפילדוויבל הסתכל בילקוט המלא, אחר-כך-בבעליו, ושוב בילקוט – –

– הרואים אתם, חברה מנוולת? – אמר הפילדוויבל– הרואים אתם? זקן זה –(הזקן השתעל בשעול צרוד וחולה) זקן חולה זה יכול לשאת את כל המשא כדין, ואתם, אתם סייחים פראים! –

אלא ששם, באמצע הילקוט, בין החפצים ראה הפילדוויבל עוד איזה דבר מוזר.

– מה זה? –

הזקן שתק.

– זה, זה, מהו?

הזקן משתעל. אחר כך מחכך בכתפיו ופניו מתעווים; אך הוא מתאמץ להעמיד פנים של-מנוחה. הפילדוויבל הרגיש בכל זה.

– מפני מה אתה מתגרד? האינך מפלה את כליך כראוי?

הזקן שותק ומשתעל. הפילדוויבל כועס;

– דבר, זקן שוטה! מה שם באותו השק הקטן? פתח! הזקן פתח את השק הקטן. עפר יש בו; עפר רך,תחוח, צהוב ויבש. והפילדוויבל מרימו ושוקלו בידו.

–מה טיבו של עפר זה? – דבר !!!

הזקן השתעל, חיכך בכתפיו, אחר-כך חידד את גרונו ואמר בקול נמוך: זה – זה – אדוני הפילדוויבל, זה עפר.

הפילדוויבל כבר רועד מכעס ומקוצר-רוח:

– יודע אני, אדוני הנכבד, שזה לא מרק ולא זהב טהור! ופתאום הסתכל בפני הזקן ואיזה צל של חשד עבר על פניו, וכמי שירד לתוך סודו של הזקן אמר:

– אה – יהודי זקן! אני מבין אותך! כך? אתה מערים? לך לא די במשא הכבד הזה, רוצה אתה להתחלות קצת, ליפול בידי הרופאים, לבית החולים, להיפטר מן המלחמה? – – כך? וכמה אבנים יש לך עוד בילקוטך מלבד זה?! – הרק את כל החפצים!!!

הזקן הריק את כל החפצים, אך לא נמצא שום דבר מיותר, חוץ מהשק הקטן עם העפר. הפילדוויבל שוב לא הבין את הענין, הדבר אינו מוחוור לו כלל. –

– גם אתה תעמוד לדין! הבינות!

וברגע זה בא שר-המאה בעצמו וניגש אלינו. הפילדוויבל הודיע לו את כל השערוריה הנוראה; כל הבאנדה, כולם נתפשו בחטא. ורק זקן זה – אלא שהשד יודע אותו, מה הוא מסתיר במוחו הטפש; איזה שק קטן מלא עפר נושא הוא עם עצמו, משקלו כארבע ליטראות בערך, וכמדומה, שמערים הוא בזה,הוא מכביד על עצמו את המשא, כדי ליפול למשכב – – וחוץ מזה הוא – –

שר-המאה ניגש אל הזקן.

– מה זה? מה טיבו של עפר צהבהב זה?

הזקן השתעל קצת, בלע אחת, אחר כך אמר בקול צרוד המחליל מן החזה שלו כחליל שנתקלקל:

– אדוני שר-המאה – אתכבד להודיע – זה – זוהי ירושה מאבותי. –

כל העדה פרצה בצחוק בעל-כרחה.

– דום!!! – צעק הפילדוויבל וחרק בשניו. השורה עמדה בכבוד ושר-המאה הוסיף במנוחה אל הזקן:

– דבר, דבר זקן.

הזקן השתעל עוד פעם, ירק לאחוריו והוסיף:

– זה, זה – ירו – זהו עפר ארץ-ישראל – כך רגילים אצלנו היהודים, מנהג דתי – כשאדם מת – פה בגלות – מניחים לו עפר ארץ-ישראל תחת ראשו.

שיעול פנימי ומחליל הפסיק את דבורו; אחר-כך ירק ליחות מעובה אדומה-ירוקה ואחריה סמרטוט דם אדום. ושוב עשה תנועה לאחוריו והתגרד בין כתפיו.

שר-המאה נעשה חיוור, פניו הלבינו ועל עיניו עבר צל של-חמלה.

– ומה אתה מתגרד?

הזקן שתק. שר-המאה הרהר קצת, נאנח אנחה כבדה, ושוב שאל:

– למה אתה מגרד כתפיך? דבר! – פשוט את בגדיך!

הזקן פשט את בגדיו. כשהגיע אל הכתונת ראינו, כל הגב שלו מלא דם. כשפשט את הכתונת נראה העור שלו; הכתפים היו מרוסקות עד הבשר ומעורו נדלדלו מורסות, שהדם שלהן היה מעורב בצבעם האפרורי והמלוכלך של הבגדים הרטובים. המשא הכבד פשט לו את עור-הכתפים.

שר-המאה הסתכל בכתפים המרוטות ובפני היהודי הזקן, אחר-כך פנה פתאום אל הפילדוויבל:

– אם ימות הזקן; שים לו את העפר למראשותיו, הבינות?!

משהלך שר-המאה, לחש לי הזקן: הוא לא יזכה לכך; אז אמות בארץ ישראל!

תפילתו של שלמה הוֹלד עוררה בנו ספקות מוזרים והרהורים שהלבינו את פנינו במקצת. תפילתו של שלמה הולד – היה בכוחה להעמיד לרגע את דופק דמנו המטורף והסואן בין גבולות חיי אין־גבול ומוות־מיד, להעמידנו לרגע קט ולהנעיץ את עינינו בשמים ולשאול בדממה:

“האומנם?”

זה היה כבר בשנה השניה למלחמה. בחודש הארבעה־עשר לטירוף דעת־העולם, לאחר רבבות מיתות ולאחר יסורים קדושים, שהעלו את מערכת־עצבינו לרשת של קורי־נשמה רגשנית ועדינה, התופסת כל גל וגל של אֶתֶר המחשבות ומסתורין שמעבר לגבול חושינו, והנכנסת לאט־לאט לתוך רשותו של האל־ידע הגדול ורואה כמעט בעין־בשר מה שלא ראו נביאים…

ומצב של זיקוק־נשמה זה הביא אותנו במבוכה קצת. איש לא ידע האיך ומדוע־אך כולנו, ואף האפיקורסים הכי עקשנים שבנו, ניטשטשה בהירותם הקרה והיו לבעלי אמונות טפלות, שהגיעו לגבול שטויות מגוכחות ומעוררות חמלה – אילמלי היה במי לעורר חמלה; זאת אומרת: אילמלי לא היינו כולנו למאמינים כאלה. די היה להינצל מן המוות הקרוב בקשר עם איזו תנועה טפלה – והיתה תנועה טפלה זו למרכז חיינו, ולקדוֹשה בעינינו וכולנו האמַנו, שבזכות תנועה זו ניצלנו מפתחו של גיהינום. כולנו – וגם שלמה הולד במשמע. שלמה הולד זה, שהיה שנים אחדות לראש חברת “ממשלת ההכרה” שבעירו ושכל ימי חייו נלחם בקנאות קרה בכל מין דת ואמונה שבעולם ושעלתה בידו להחרים מתוך חברתו אפילו את ספרי קנט ושפינוזה שחשב אותם למורדי־אור, באשר “נפתולי הגיונם עלולים לטשטש את מוחנו ולהאפיל על נפשנו בצעיף שטויות אלוהיות ולעשותנו בעש”ט אומללים" – כפי דבריו של שלמה הולד.

ושלמה הולד זה עשה דבר, שהביא את כולנו לידי בת־צחוק והרהורים כאחת: באחד הבקרים, אחרי מלחמת־כידונים משגעת, הוזמן שלמה הולד, על־פי פקודה, אל שר־האלף, לקבל מכתב־אחריות חשוב שבא על שמו. שלמה הולד הופיע לפני שר־האלף נקי ומצוחצח כדין – והכובע שעל ראשו היה מהופך; המצחיה שלו לאחור. שר־האלף, שהתחשב עם המצב הפרוע, שבו היינו כל הלילה הארור, לא התקצף על אי־סדר זה. אך העיר לו שיתקן את כובעו, ושלמה הולד הקשיב – ולא זז, ולא תיקן את כובעו. עמד כנדהם ובת־צחוק של בקשת־סליחה אילמת ריפרפה על פיו. שר־האלף התקצף פתאום כנשוּך נחש:

“תקן את כובעך, בטלן טיפש! למה אתה עומד לפנַי כצועני שיכור ו’פניך' לאחור? כלום אוָז אתה? רק האוז מהפך את פניו על גבו!”

ושלמה הולד עומד – ולא זז.

שר־האלף יצא מסבלנותו, ניגש אליו, נעץ בו את עיניו וצעק עליו בצריחה נוראה:

“תקן את כובעך, בטלן, וָלא – אני אהפוך את כל ראשך לאחור! האם יצאת מדעתך?”

שלמה הולד רעד בכל גופו, בת־צחוקו קפאה על שפתיו ובקול־לחשים גימגם:

“אדוני שר־האלף… הנני מודיע בהכנעה… בבקשה לסלוח לי… כך טוב… ככה ניצלתי מן הפצצה הנוראה, שהמיתה את שני ‘שכני’, ששכבו לצדי בשעת ההתפוצצות… הכובע היה במקרה הפוך באותו רגע, בבקשה להתיר לי גם להבא… ככה…”

מזלו של שלמה הולד גרם לו, שהאדון שר־האלף לא מלק לו את ערפו בבת־אחת, אלא עמד גם הוא וגיחך מבין שיניו החורקות ועיניו המפיצות זוָעה התחילו מחייכות בעל־כרחו. לא, לא מלק לו את ערפו… משום שזה ארבעה ימים שידו הימנית של האדון שר־האלף קפוצה, אגרופה קפוץ כמו מתוך שבץ… ואין הוא פותח אותו בעד כל הון; וזה ארבעה ימים רצופים, שהאדון חותם את שמו על הפקודות – בידו השמאלית… משום שלפני ימים ארבעה קרה גם לו אותו מקרה עצמו: כשבאה פצצה “בת שלושים ואחד” וניסרה את כל מעונו לרסיסים והוא נשאר חי ובריא – הרגיש והנה ידו הימנית קפוצה במקרה – ומאז: אין כוח בעולם שיכריח אותו לפתוח את אגרופו. מי יודע? באמת: אפשר שבזכות אגרופו הקפוץ ניצל…

וכך קרה אותו הפלא הנורא, ששלמה הולד, החייל הפשוט עומד לפני האדון שר־האלף ב“ראש מהופך” – והלה אינו מולק את ערפו כתרנגולת. שתי הנשמות הבינו זו את זו…

כאמור: ענינים כאלה פרשֺו את ממשלתם על נפשותינו המעוּנות עד כדי קדושה וטמטום שבקדושה…

ואז בזמנים הללו, קרה גם ענין מחלתו המוזרה של שלמה הולד.

זה היה ביום סתיו בהיר, המעציב בשמש־שלכת שלו עד כדי השתפכות ועד כדי בקשת אלוהים חיים. כולנו ישבנו עייפים ורצוצים בחדר־הכוך שלנו וזימרנו איזה זמר הודי־פאקירי, ופתאום נכנס שלמה הולד ומפסיק אותנו:

“חברה,” אמר בחיוך של מעין בושה קלה, “חבריא, יש לי הצעה.”

“כפתור ופרח!” התנפלה כל החבריא על המציאה. “הצעה? מהיכא תיתי! נשמע!”

“לא־לא,” התנצל שלמה הולד, “לא גבורה ולא ציד־אשה, חבריא, לא. אדרבא. ענין אחר לגמרי. ענין צנוע דוקא. קיבלתי מכתב מאת סבתי הזקנה.”

“נו, נו, נו!”

הי־הי־הי – “מכתב מאת אמי זקנתי הישישה. היא מזכירה אותי… שיום –הדין הולך וקרב.” – הי־הי – “מה אתם צוחקים, טיפשים? אינכם יודעים מה זאת ראש־השנה? – אתם אינכם יודעים,” פנה אל הנוצרים שבקרבנו “אבל אתם,” אלינו, “אתם הלא יודעים כולכם מה זאת. ראש־השנה,” פנה שוב אל הנוצרים, “זה יום־הדין. זאת אומרת, אותו הדבר מה שאצלכם יום הולדת הנוצרי. אך יותר מזה, ראש־השנה זה יום…”

“של אכילה גסה!” הפסיק אותו שר החמישים, האדון וילאני הקתולי בצחוק. “של לביבות ושל קדל שמן ושל כל אותם הדברים החשובים!…”

“לא,” הסביר לו הולד. “ראש־השנה הוא יום־הדין בחיינו, אתם יודעים? – אני אינני מאמין באלה. אך סבתי מזהירה אותי, שביום זה… ביום זה תלוי כל גורלנו של השנה הבאה… ביום זה כותבים שם למעלה,” הוסיף בבת־צחוק מלאכותית, “שם, בשמי־מרומים. יושבים וכותבים בספר את גורלנו ההולך ובא. יודעים אתם? שטות, כמובן, אך… מי יודע? מדוע לא? מה איכפת לנו? באמת.”

“ומה לעשות ולא יכתבו?” שאל אחד מאתנו. “אדרבא: מה לעשות? – מה לעשות?”

“סבתי מיעצת אותי לחזור בתשובה. פשוט: להתפלל קצת באמת: אל תצחקו. אבל מה איכפת לנו? במקום לזמר שירי הודו, שירים של פאקירים, נוכל להתפלל, לזמר שירי־תפילה”.

“ואנחנו?” שאל שר־החמישים בכעין רצינות. “ואנחנו גם כן יכולים לקבל אצלכם קצת שתדלנות בשביל הגורל?”

שלמה הולד נעשה רציני לגמרי:

“מה פירוש? אל אחד לכולנו. כל אחד יזמר לפי דרכו בלשונו. שם, למעלה, מבינים ושומעים את כל השפות. ובלבד… (קשה היה לו לבטא מלים הללו פתאום) ובלבד שיצא מן הלב. ומדוע לא? כלום אין אנחנו חיים בצרות ויסורים למדי? – מה נקל לנו מזה, מהיות בעלי לב משתפך לרגע? נצטרף יחד ונתפלל קצת.”

“אני יודע יותר,” יודע, שלזה נחוצים עשרה אנשים."

“כן־כן.”חטף את דבריו שלמה הולד והרים את המכתב שבידו אל עיניו. “כן־כן: סבתי כותבת לי מעין אלה.האיך היא אומרת?..‘מנין.’ ‘מנין של עשרה.’ היא כותבת. נו, אנחנו פה שלשה־עשר איש!”

“וביניהם רק ששה יהודים!”מעיר יצחק אלפדוּאה, ומאין לנו עוד ארבעה?"

“מה?” השתומם שלמה הולד. "מה? – מה פירוש עוד ארבעה? איזה הבדל בין יהודים ללא־יהודים? שטות! אל אחד לכולנו… נו, חבריא, הערב ממשמש ובא – נתפלל קצת. ואתה, "פנה אל יצחק אלפדואה, “אתה הלא ירא־שמים באמת, אתה יודע בודאי איך להתפלל.”

יצחק אלפדואה חייך בבת־צחוק צנועה, קם ממקומו, ניגש אל הקופסה שלו ותוך שתיקתנו הגמורה – הוציא מבין חפציו סידור קטן…

וכעבור רגעים מספר – והנה כל החבורה מתפללת בזמרה… יצחק אלפדואה עומד אצל הכותל, ומאחוריו עומדים שלושה־עשר איש וחוזרים על זמירותיו היוצאות מפיו בנעימה, בסלסולי עדנים ובקדושה תמימה…

“בראש־השנה ייכתבון…”

והחבריא עונה אחריו:

“בראש־השנה ייכתבון…”

“מי לחיים ומי למוות… אוי, אוי, אוי, מי למוות – למ־מ־וות־וות”.

והמאדיארים עונים אחריו בשיבושיהם:

“מי להיין… ומי למ־בס…”

ואיש לא הרגיש בשיבושים, ואיש לא שמע את חברו. רק את קול עצמו שמע. רק את הד יללת נשמתו הנענה, את קול אלוהיו הקורא לו מפנימי פנימיותו המסתורית. וכל אחד התחנן, השתפך לאלוהיו, וכל אחד חשב על אותה הנשמה, שבשבילה כדאי לחיות חיי־יסורים, חיי־עינויים ואלפי מיתות משונות, כל אחד העמיד לפני כס המשפט את פרקליטו, את אמו הזקנה, את אביו החולה, את אהובתו היפה ואת סבתו הישישה והטהורה.

וכולם כאחד השתפכו להרמוניה קדושה וילדותית, המתחטאת לפני קונה ומתרפסת ומבקשת עוד שנים אחדות של חיים ושל צרות ושל יסורים – ובלבד שיזכה להישאר ולחיות…

“ותשובה, ותפילה, וצדקה, מעבירין…”

כשגמרו את התפילה – עמד יצחק אלפדואַה רגע כנדהם. עמד חיור כמת, פנה מאחרי הכותל אל חבריו ואמר ברעד:

“חברים… טעינו… אנחנו התפללנו לא את… אני אשם בדבר… אנחנו התפללנו עכשיו בערב את התפילות של מחר…”

שלמה הולד עשה תנועה רחבה ועליזה:

"טיפש אתה, חביבי! – אחת היא! לגמרי אחת היא מה התפללנו. אין מוקדם ומאוחר אצל אלוהים! התכוונת לבקש חנינה? די! אם אנחנו טעינו הרי… וחוץ לזה… ברם… טוב. טעינו? הרי למחר יכולים אנחנו להתפלל עוד פעם. למחרת בבוקר נתפלל את התפילה הרצויה! ובלבד שלא נאכל היום ארוחת־הערב.

“לאכול אפשר דוקא,” אמר יצחק אלפדואה, “זה לא מעכב.”

“לא!” התעקש שלמה הולד. “למה לאכול? אפשר שלא לזלול פעם אחת. מי יודע? באמת: אפשר שזה חשוב דוקא… האין זאת, חבריא?”

כל החבריא הסכימה.

וכעבור שעה – כולם ישנו ונחרו נחירה עמוקה, טהורה, מקושטת חלומות עדנים ואושר, תקות־חיים עליזה ומרפאה.

ולמחרת בבקר נכנס אחד מבני הגדוד השכן, ברוך גאלנאן, נכנס בצחוק פרוע:

“לשנה טובה, חבריא!” צעק בצחוק אכזרי ומתהולל. “לשנה טובה – הא־הא־הא – הי־הי־הי! לשנה – הא־הא טובה־הא־הא־הא!”

“מה אתה מתפקע?” צרח עליו שלמה הולד בכעס, "מה אתה צוהל כסוס משוגע? חמור חמורתים! מה אתה נוער?

" לשנה טובה – הא־הא־הא!" התגלגל הלה על הדרגש. “חבריא – א־הא־הא־!”

שלמה הולד ניגש אליו והתחיל חונק אותו:

“שתוק!” צעק עליו בחירוק שינים. “נבל! – היחנק!”

“א־א־ה! לך לעזאזל, טיפש!” נחר הלה והשתמט מידיו. " אתה בעל שני הראשים!.. אתה יודע, מה עשית? עשית שני ראשי־השנה!.. אתה יודע מתי היה ראש־השנה? מלתא זוטרתא! איחרת לתשעה ימים קצרים ולא יותר!.. לפני תשעה ימים בדיוק היה ראש־השנה… הא־הא־הא – הי־הי! נחמד!"

שלמה הולד עמד חיור ונדהם. אף מלה לא השמיע. פנה והלך לו.

אחר־כך חזר לאחוריו ושאל:

“שמע, פרא־אדם! אינך מטפש? אינך משטה בנו?”

“היצאת מדעתך? קח את הלוח ותראה. הא לך הלוח. הלא על כל לוח רשומים גם החגים היהודיים!”

שלמה הולד לקח את הלוח בידים רועדות, הסתכל בו רגע ואמר:

“צדקת, איחרתי. לעזאזל. אין מפלט. אותה המכשפה הצעירה – אתה יודע אותה? אותה הזונה, פה בעיירה ראזלוביץ, צודקת. היא ניבאה לי לפני ימים, שבקרוב אתקע את אהלי בעולם־האמת. לעזאזל.”

ויצא החוצה בראש כבוש בקרקע. ובתוך כדי הליכה מילמל לעצמו:

“פעם אחת בחיי חפצתי… לא עלתה בידי, לעזאזל. תופת ושדים!” צעק עוד פעם ונעלם בחוץ.

ולמחרת באה פקודה: לשלוח פלוגה קטנה לתור את הגבעה מספר שלוש מאות ושלושים ושבעה.

כשהקראתי את הפקודה – ניגש אלי שלמה הולד והודיע:

“בבקשה אני אלך.”

“מדוע דוקא אתה?” שאלתי ופתאום נזכרתי: לא. למה אפתח דלת לשטן? “בפעם אחרת, שלמה. למה דוקא היום?”

“חפץ אני להיפטר פעם, אדוני. למה למחרתים אם אפשר להיפטר היום?”

“טיפש אתה.”

“אפשר – אבל כך הוא הדבר.”

“ובכן, לא תלך! שב עמנו ימים אחדים, כשתהיה התנגשות כללית – תלך בין כך ובין כך.”

ולא שלחתי אותו.

כשהלכה הקבוצה ששלחתי – שלמה הולד עמד והביט בה בעינים בולטות.

“אני אלווכם קצת,” אמר ונלווה אל הקבוצה.

“טוב,” ענה מנהל הקבוצה בצחוק. “אתה תביא לנו מזל, הלא בין כך ובין כך חפץ אתה למות,” הוסיף בהיתול. “ובכן, תפדה אותנו. תהי אתה הקרבן…”

שלמה הולד שתק וליוה אותם, והקבוצה יצא אל השדה הרחב…

וכעבור זמן מה – והנה האנשים שבים ומביאים משהו:

את שלמה הולד הביאו מת. אך יצאו את הבור – וכדור נקב את רקתו.

“כמה דייקן הוא אלוהיכם!” אמר שר־החמישים והביט בעינים לחות על המת.

מאלף פצעים צורבים מפכה הדם, הוי, פצעים כואבים, יקרים וקדושים –

יוסף פאטאי

כשנכנסתי אל הבית – תמונה מוזרה ומפליאה הפתיעה אותי לרגע: האשה שקיבלה את פני דיברה אלי ז’רגונית במבטא-גליציה מובהק; על השולחן – ערב שבת היה – סדין לבן צח ושתי מנורות מצוחצחות למשעי ולפניהן מפה רקומה, המכסה את החלות… ומעל הכתלים המלוכלכים – תמונות נוצריות קדושות שולחות אלי את מבטיהן העצובים.

האשה היהודית הרגישה בהשתוממותי, פניה הרצינו, ישבה על הכסא שאצל המיטה וגעתה בבכיה.

ובמיטה, בין הכרים האפורים והדלים, שוכב ילד כבן שש-שבע, ראשו חבוש, פניו חיורים, ידו האחת תלויה מחוץ לכסת, צנומה היא וחסרת-אונים. ורק עיניו, שתי עינים גדולות, חכימות וּפַרדָכוֹת מסתכלות בי במבט מרגיע, עייף ושלו.

האשה הפסיקה את בכייתה ואחר-כך התחילה:

"לפני שבוע, כשהרוסים היו ממשמשים ובאים, בשׂוֹרה נוראה הקדימה אותם. יהודים פליטים באו מן הכפרים הסמוכים ובזוָעה סיפרו, איך שהרוסים מרצחים אותנו. מחפשים הם אחרי יהודים ובאשר מוצאים אותם, אחת היא, אם איש או אשה, נער או זקן – שם מענים אותם, מכים בלי חמלה ואחר-כך ממיתים אותם. אומרים הם, שהיהודים מוכרים אותם לאויב.

“לי,” ממשיכה האשה, “אחי שלי סיפר לי על אודותם. גם הוא ברח מחמתם. הוא הזהירני שאברח, שאימלט על נפשי, משום שנוראות צפויות לי. ילדי זה כבר שכב אז על ערש-דוַי, בקדחת-הריאה, סכנת-המוות כבר עברה מעליו, אלא שעדיין חלש היה, חלש מאוד, ואיך אפשר לברוח עם ילד חלש כזה? שם בחוץ חורף, קרח, קור נורא, הילד משתעל, מזיע, ואיך אטלטל אותו? – ופתאום נתן לי השם מחשבה במוחי. אמת, מחשבה לא כל-כך יפה ולא כשרה כל-כך, אבל… השם יסלח לי… פיקוח-נפש. אמרתי בלבי, אמרתי: הפעם אתכחש להם. לא אגיד שיהודים אנחנו. יסלח לי השם, הן אשה חלשה אני והילד חולה, חולה מאוד. ובכן – אתכחש להם. אלא, שזה לא דבר קל ביותר, אדוני, כמו שחושבים. לכחש ביהדות? כך, פשוט, לכחש? איך אפשר? שלושים שנה ויותר חי האדם בתור יהודי, עושה את הטוב והישר בעיני אלוהים ואדם, ופתאום, בלי סיבה ובלי חיבה, אהיה לגויה! ודוקא לגויה פשוטה!.. היססתי, פיקפקתי ונמלכתי בנפשי… כן, אדוני, המוות הוא כל-יכול. מכריח הוא את האדם לעשות דברים מוזרים. ודבר זה, להיעשות לגוֹיה בתוך כדי דיבור – זה לא היה דבר פשוט כל-כך. לא בנקל ייעשה כזה. ובכן, ראשית-חכמה – החלפתי מלבושים. המשרתת שהיתה לי לפני זה נתנה חליפת-בגדים משלה, אחר-כך – פרעתי קצת את הסדר בבית, עשיתי אי-סדרים בכל פינה, כנהוג בבתיהם. על-גבי האח העמדתי קדרה גדולה ושחורה מפיח, כאותה שהם מבשלים בה בשר-חזיר, השם ימחול לי. ולבסוף – כדי להביא את המהפכה הנחמדה לידי שלמוּת גמורה – עירבבתי את כל מכשירי-האוכל שלי, את כלי-הבשר עם כלי-החלב, ביחד… ריבונו-של-עולם! לעמוד ולראות בערבוביה זו!.. עצמתי את עיני. אך מה היה עלי לעשות, והסכנה מרחפת על ראשינו. ואחר-כך… ואחר-כך… חרפה ובושה לסַפּר, אדוני, אנוכי בעצמי ובכבודי, בידי שלי נטלתי את המספריִם – יסלח לי השם את כל חטאתי, כן, אני בעצמי גזזתי את פאות הילד שלי. ועל ראשו חבשתי מגבעת-של-תבן רחבה ומלוכלכה. וישער-נא אדוני לעצמו, איזה פנים הראה הילד האומלל. הוא בכה, מחה בידיו וברגליו – כמעט שפג לבי בקרבי! ויַגע-נא בעצמו, אדוני: לגזוז פאות-תלתלים כאלו, שהאדם שומר אותן כבבת-עינו! ואחר-כך להשליכן כסמרטוט! אך – לא. זאת לא ערב לבי. נטלתי אותן וטמנתין בארגז. ואחר-כך, אדוני, כיון דדש – דש, עבירה גוררת עבירה: הסירותי גם את המזוזה מעל הפתח… יאמר-נא לי, אדוני, בבקשה: האם ניסה פעם בחייו להיות שוהה ימים בבית בלי מזוזה? בבית יהודי בלי מזוזה!.. דבר נורא מזה אין אני יכולה לתאר לעצמי. זה ענין מוזר, ענין נורא, אדוני. בית יהודי בלי מזוזה – זהו אוהל שבבית-הקברות, רחמנא ליצלן! כבאוהל כזה הרגשתי את עצמי כל הזמן – בבית הקברות, השם ישמרני! כל היום רעדתי מאיזה מין קור פנימי, צִלִי רדף אותי ממש וכבוא הלילה… אמרתי: לא! לא ולא, ויהי עלי מה! אי-אפשר! מוטב יבואו הרוצחים ויוציאו את נפשנו תיכף, משאָלין בבית יהודי שנהפך לבית-שדים! ובינתים ניצנצה לי מחשבה טובה במוחי: הלכתי אל שכנתי הנוצרית, נתתי לה מטבעות-כסף אחדות – והיא החליפה עמי דירה לימים אחדים, עד יעבור זעם. וכאן, בדירה זו, הכל היה מוכן ומזומן על מקומו. זוהי דירת עכו”ם ממש. ועל הילדים שלי ציויתי במפגיע ואסרתי עליהם איסור חמור שלא ידברו מהיום אף מלה יהודית אחת! רק גוֹיִית! הילדים כולם מיטיבים לדבר גוֹיִית, הילדים שלי, אדוני, אינם ילדים מן השוק, כולם הולכים לבית-הספר, זאת אומרת, הלכו, עד המלחמה. ובכן, הכל היה כסדר. על האח, בקדרה מזוהמת, רותחת הדלעת, בשביל החזירים; על המיטה – פרוָה גוֹיִית גסה; הילדים במקום ‘מאמה’ אומרים: ‘מאמצ’ה’ ועל הכתלים – תמונות נוצריות קדושות, כפי שרואה אדוני, הכל, הכל כמו שברא השם בבית לא-יהודי פשוט, וכך חיכיתי להם לרוצחים. וחוץ מזה שיחדתי את כל השכנות שלי, שתקראנה אותי בשם ‘פּולאניה’. אלי בשמים, מה לא יעשה האדם בשביל להישאר בחיים! לא בשביל עצמי, אדוני, כן יעזור לי השם, לא בשבילי; אני, מוטב שאפול בידיהם, מלחיות חיים כאלה. אך הילדים, אדוני, הילדים! מה לא יעשה האדם בשביל ילדים. הבט-נא, אדוני: זהו הילד האומלל, שבשבילו עשיתי את כל אלה, זהו. והרואה אדוני? דוקא ילד זה, שבשבילו עשיתי את כל זה, דוקא הוא הפך את הקערה על פיה! דוקא הוא גילה את הסוד. הדבר היה כך: באו הרוסים; כולם היו שיכורים, כולם, כאילו ממשתה-אֵבל שלהם באים בסך, נכנסו אצלנו, מצאו את הכל על מכונו, בית לא-יהודי, גויים, ולא נגעו בנו לרעה. בית עכו“ם, אדוני, בית גוי פשוט, טוב. מה לעשות, והם שונאים אותנו! ושלושה מהם נשארו אצלי בדירתנו, נתלו על צוארי, לגור אתנו. רעד עבר בכל גופי, קדחת ממש. הם יישארו אצלנו… והילד נכון היה בכל רגע לטעות, לדבר יהודית. יפליט מלה יהודית – וקץ. נשכתי בכל רגע את שפתי, צבטתי את גופו הרזה והאומלל, וכך עלתה בידי תמיד להשתיק אותו. ואחר-כך – ‘מכיון שניתנה רשות למשחית, שוב אינו מבחין’ – אחר כך, אדוני אחר-כך–מתביישת אני לספר לו: כשבא הערב והשיכורים התחילו להתפלל, מוכרחת הייתי גם אני להצטלב כמותם – או ואבוי לי! ממש כמותם, השם הגדול יסלח לי את כל זה, הן הוא היודע, שלא ברצון עשיתי חלילה, ואני אינני אלא אשה בלבד. והילדים בסכנה. הילדים, אדוני, הילדים! אני הנני אשה באה-בימים, אשה זקנה וחוטאת, היודעת להראות פנים לכאן ולכאן, השם יסלח לי, אך הילדים – הילדים אינם עושים שקר בנפשם. גם אני סבלתי יסורים במשחק זה המנוול, אך באופן-שהוא נשאתי את שלי. ואולם הם – הם מיררו את חיי עד להשתגע. כמה עמל, ריבונו-של-עולם, בכמה עמל ויגיעה עלה לי להשתיק אותם ולכוף עליהם את כל השקר הנורא הזה, שלא יסירו פתאום את המסכה המזוהמת! הילדוֹת שלי נכנעו פחות או יותר למשמעת זו, סוף-סוף בכירות הן ומוכשרות יותר לדָבר, אך ילד זה, הוי, ילד זה! – וסוף-כל-סוף נכנע גם הוא. כמה סבלה תולעת חלשה זו; לחיות חיים כאלה ולא להוציא מפיו אף מלה יהודית אחת! נורא היה. אלא שביארתי לו בסתר שלא לעולם יהיה כך. שבקרוב הימים יקח אותם האופל, ושלעת-עתה מוכרחים אנחנו לעשות את כל זה, מאונס, משום שאם לא – ירצחו אותנו, את כולנו בפעם אחת. וכך עלתה בידי להחזיקו כבכבלים ממש. ומה אספר לאדוני עוד? הדבר הלך ונעשה גרוע ומסוכן מיום ליום. השיכורים התחילו מדברים על היהודים, בינתים התלוצצו, התעללו, ליגלגו על כל קדשינו, צחקו עלינו, על היהודים, חיקו אותנו בהעוָיות שונות ואחר-כך סיפרו זה לזה, התפארו, איך היכו את אחינו בכפרים הקרובים, איך התעללו בהם, איך עינו אותם ואחר-כך הוציאו את נשמתם. ישער-נא, אדוני, לעצמו: לשמוע דברים כאלה ולעמוד פנים-אל-פנים ולשתוק! ולא עוד, אלא לצחוק עמהם כפעם בפעם מתוך פחד המוות, אוי ואבוי לי, לצחוק עמהם מתוך אונס. צחוק שדים ומזיקין, אלי בשמים, לצחוק בדם ולהיחנק!.. וזה, אדוני, זה היה למעלה מכוחותינו. אך אבינו שבשמים ריחם עלינו, נתן לנו כוח לשאת גם את זה. אינני כדאית אפילו להזכיר את שמו הרחמן. וגם ילד זה, זה גם כן כאילו התחיל מתרגל להם. משום שלא חדלתי ללמד אותו ולהזהירו בכל רגע. וכך לא עשו לנו דבר. אלא, שפעם אחת באו שנִַיִם מהם והתפארו שבזזו את בית-הכנסת… ריבונו-של-עולם! לשמוע דברים כאלה ולהראות להם פנים של צחוק – לא, על זה לא צחקנו עמהם. אמרתי להם שחוששת אני בראשי ועשיתי הנה והנה בחדר – וסבלתי. אך הילד, ילד אומלל זה, ראיתי שסבלנותו הולכת ופוקעת. בית-הכנסת שלנו שימש בימים האחרונים גם בית-ספר, וילד זה הוא כבר כבן שש ויותר, לומד הוא כבר את התנ”ך ובית-הספר הוא בשבילו – הכל. ובכן, כשהתחילו מסַפּרים את נבלותם שעשו בבית-הכנסת ואני הייתי מקשיבה להם – התחלתי רועדת בכל אברי. ראיתי שהילד – גופו הכחוש מתחיל קודח ממש לשמע דבריהם, מצחו פולט זיעה ועיניו ממש יוצאות מחוריהן המאדימים כדם… הוא סבל, סבל, נשא את הענין, נשא שבזזו את בית-הכנסת, נשא שטימאו את בית-הספר שלו, את הכל נשא ושתק. הבליג על בכייתו שעמדה להתפרץ – ושתק. אך בשעה שנכנס אחד הרוצחים ובידו ספר, ספר עברי – הילד נעשה פתאום חיור כמת. כולנו הכרנו בספר: זה היה התנ"ך של הילד! הביבליה החדשה שלו, שזה לא כבר קניתיה לו במתנה. נשכתי את שפתי ולחשתי לו באזנו: יוסילה לבּתי, בבקשה, שתוק. אני אקנה לך אחר תחתיו. שתוק, בני היקר, רוצחים הם. ייחנקו במעשיהם!.. עיני הילד התחילו דומעות בסתר, בדממה, הוא שכב במיטתו בשתיקה. כיסה את ראשו בכסת וַייאנק דום. אלא שכעבור רגע תחב את ראשו מתחת לכסת וראה איך רוצח אחד קורע דף מן הספר ומתחיל מקפל בו חתיכת שומן-חזיר… וברגע זה – אלי בשמים – ילד זה, רואה אדוני? תולעת חולנית זו, כמו שהוא, קפץ פתאום ממשכבו וכגור-אריה פראי התנפל על הרוסי, שחמש אמות אָרכּוֹ, חטף מידו את הדף התלוש ואת הספר מעל השולחן ובקול צרוד צעק מרה:

“'לעזאזל, פּאניֶה! השד ייכנס בך פּאן-מוּסקה ארור! זהו התנ”ך שלי! שלי! זה לא תטמא בחזיר – מנוול!'

“למה אאריך לאדוני?” ממשיכה האשה מתוך דמעות. “יביט נא בבריאה חיורת זו… החיה הרעה, הרוצח הלה השתומם כרגע, אחז בו בשתי ידיו הגסות, הניף אותו כאשר יניף האיש בול-עץ כדי לנפצו, הביט רגע בפניו ואחר-כך הגביה אותו למעלה עד התקרה ולעיני כולנו, אוי ואבוי לי, לעינַי שלי הטיח אותו בכל כוחו על הקרקע… אני ניגשתי אליו, הוא דחק אותי בכוח נורא, נפלתי גם אני. והילד, אמרתי, פה תהיה קבורתו, הוא ימס במקומו כנר של שעוה… ולאחר מעשה זה התחילו כולם מסתכלים גם בי, גם בכולנו, וגם בחדר ותיכף הבינו את אשר לפניהם. ואנחנו – אנחנו חיכינו לסופנו הנורא. חיכינו כקפואות, בלי זיזה, כאבני-שיש מתות, כמעט בעינים עצומות. ומה אומַר לאדוני? אם ישנו אדם בעולם שאינו מאמין באלוהים חיים, יבוא נא ויבאר לי את הדבר לפי שׂכלו שלו: אני אינני אלא אשה בלבד, אך אני ראיתי את אלוהים חיים ברגעים הללו: אם השם רוצה?.. עוד לא הספקנו אפילו להתעורר מפחדנו האיום והנה – צעקה בחוץ, ואחרי הצעקה נכנס מוּסקה אחד ובלי נשימה צעק: ‘יֶרמַני! גרמני! הרמני!’ – וכעבור רגע לא נשאר מהם בביתי אף שריד ופליט, אדוני. נורא, עד כמה פוחדים הם מפני הגרמנים! אנחנו ישבנו עוד כרגע, משתוממים על תשועת השם ואחר-כך ניגשתי אל הילד וחשבתיו למת ממש, שלולית של דם מתחתיו, והדם נוזל מאפו גם כן, אלי בשמים, והילד עודנו נושם בכבדות… השכבתי אותו על המיטה והשתדלתי להשיבו לתחיה קצת – תולעת אומללה! לא בכה אפילו, עיניו היו עצומות, כמת, והשם יברך את חייו החולים ואת לבו היקר – הוא אפילו לא השמיט מתוך ידיו את הספר. כששב לתחיה קצת התחיל מדבר בקדחת, ובבכיה מרה וחלשה ביקש שארפא את הספר שלו. כן ביקש שארפא את התנ”ך שלו. שהתנ“ך שותת דם. אמרתי לו טיפשאי היקר, לא התנ”ך, אלא אתה, אתה, ילדי החולה, אתה שותת דם… והוא באחת: לא, התנ“ך!.. ולא נתקררה דעתו, עד שעשיתי את רצונו וחבשתי את הספר. ומה לא יעשה האדם, אדוני, בשביל הילדים. ועכשיו, גם עכשיו עדיין אינו אוכל ואינו שותה כראוי ורק את הספר שלו הנפצע הוא שומר תחת הכסת שלו, השם הרחמן ירחם עליו ועל לבו היקר…”

האשה הרימה את הכסת ואני ראיתי, איך יוסילה המקדש השם מאמץ אל לבו החלש את ספרו, את התנ"ך שלו החדש, הנחלל, הקרוע והשותת דם…

בעינים עיפות, בצמרמורת קרירה שבעצמות המפורכות עמדנו כולנו, כל אנשי המשמר, שכל הלילה הבטנו בעינים בולטות כלפי מערכת האויב – שם עמדנו בבור־המערה, ובלב נמס מגעגועי שירה־חנוקה השתפכנו בשחר הסתו ההולך ומזהיב יותר ויותר את אפרו המליט את השדות וההרים ואת הספיח הנובל, שזה שתי שנים לא נגעה בו יד איכר –

שחר־סתו מבורך –

הדשא המכורכם, המתחבק עם התבואה הנדרסת מאין־קוצר – האיר כולו ברבבות רסיסי־טל־חורף, הקושרים גבעול אל גבעול במחרוזת־פנינים יקרה. מחרוזת זו הם חוטי הסתו הלבנים, המכסים ברשת אין סוף את כל המרחב השקט עד האופק הכחול. על החוטים הללו מחורזים רבבות רסיסי הטל באין מהרס ומפריע. –

באין מפריע; יען לא יעבור עליהם בעל־חי וישאר בחיים. אלפי פיות־רובים פעורים למולו.

וברשת זו, ההולכת ומזהבת מקרני השמש העולה, לתוך רשת־קסמים זו קורנים כל מאוויינו האומללים ברגע זה –

"אשרי מי שיזכה ראשונה לרחוץ בטל זה את רגליו בלי סכנת־מוות ובשיר על שפתיו. – בשיר השלום. –

ככה עמדנו כולנו כמוקסמים, בעינים חולמות.

מפקד הבאטליון העיר אותנו מחלומנו;

בחר לך בחור הגון – אמר אלי – בשביל המשמר היום, בחור שאינו מכבד את המוות ביותר. רק זה עכשיו נודע לי, שהאויב מתכוון היום להפתיע אותנו ב“מישחק”.

“מישחק” זה הוא לאו דווקא נעים. מישחק זה הוא גשם של כדורים בלי כל מטרה. יריה לשם יריה, לשם הפחדה, לשם הפרעה סתם; ולתת אות־חיים, “שלא ינום ולא יישן שונא ישראל” – כדברי מרגלית.

– מדוע דווקא היום? – שאלתי.

– זוהי שאלה טפשית. אך היום יש דווקא טעם לדבר; איזה חג היום, חג סלאווי, השד יודע אותם.

עוד לא גמר את דבריו והנה הדוד אסטריכר, שאך זה קם משנתו החטופה ועמד מן הצד – ניגש אלינו ומודיע:

– אדוני הנאור, בבקשה להעמיד אותי היום על המשמר! –

והדוד אסטריכר הוא לאו דווקא “בחור” הגון. לא. הדוד אסטריכר הוא כבן ארבעים וחמש שיש לו כבר נכדים אחדים שם בביתו.

– איזה שד נכנס בך, הדוד אסטריכר? –

– לא נכנס בי, אדוני הנאור, אלא ככה. אני מתנדב. בבקשה.

– זה לא נימוק. מדוע מתנדב אתה דווקא היום? היודע אתה שדווקא היום יכבדו אותנו ב“מישחק”?

– יודע אני אדוני. שמעתי, אך זה אינו מפריע, “הם רוצים”! – הטעים הדוד אסטריכר, בלעג – המעט מה “שהם רוצים”! אם השם לא ירצה!

ועשה תנועה של ביטול גמור.

אנחנו כבר היינו רגילים ללעגו של הדוד אסטריכר כלפי האויב, ולבטחונו באלהיו. אך הסקרנות גדלה בי ברגע זה.

– ובכל זאת? מה אתה רוצה שם?

– מה אני רוצה, אדוני הנאור? בשום אופן לא למות. לאדם כמוני אסור למות מיתה משונה קודם זמנו, אדוני. הנכדים הקטנים מחכים שם –

– לא תלך, הדוד אסטריכר. הנכדים הקטנים מחכים שם, צדקת. והיום, היום – – המישחק של היום אינו מתחשב עם הנכדים. אמור לי, מדוע אתה מתעקש ללכת שמה – ואסכים לך.

הדוד אסטריכר קימט את מצחו הזקן ואמר בהחלט:

– רוצה אני, אדוני הנאור, לקדש את השם! –

– זאת אומרת: למות

– לא אדוני. היהודי הטוב אינו מקדש את השם במותו, אם אפשר לקדש אותו בחייו! –

לא הסכמתי לו ורציתי לקרוא לאחר, שבא תורו לעמוד על המשמר. אלא שמפקד הבאטאליון, שהקשיב לכל זה ושתק בבת־צחוק על שפתיו, אמר לי:

– הנח לו. ילך. רוצה אני לראות פעם בחיי, איך יהודי טוב מקדש את השם בחייו. בשעה שאלפי מיתות צפויות לו –

והדוד אסטריכר נזדקף במלא קומתו לאות תודה, והלך לעמוד על המשמר.

הוא יצא מתוך הבור וזחל על ארבעותיו כלפי גדר־חוטי הברזל על הדשא הרטוב. –

בינתים ראיתי פתאום, איזה ילקוט נתון לו תחת בית־שחיו. –

בתחלה חשבתי; שק של־חול קטן הוא, להשתמש בו, כנהוג, למגן בפני הכדורים, ואולם – הילקוט לא היה דומה כלל לשק ממין זה. קראתי אחריו:

– איזה קופה של שרצים ישנה שם תחת זרועך?

– שק־המגן – ענה לי בלחישה ברורה לאחוריו.

– שקר, זה לא שק־המגן.

– בבקשה להאמין לי, אדוני הנאור. אם אני אומר: שק־המגן, אז בבקשה להאמין לי – פנה הדוד אסטריכר אלי בפניו המגודלים פרע־זקן – – שאין שק־מגן כמוהו בכל הגדוד הגדול! –

מה לעשות? האמנו לו. הדוד אסטריכר אינו משקר. יש שהוא מדבר בחידות טפשיות, אך לעולם אינו משקר.

והדוד אסטריכר זחל וזחל, עד שהגיע אל גדר העוקץ במחטי־ברזל שלו.

ושם – ישב לו על גבי הדשא הרטוב, הניח את רובו, השעין את הקנה על חוט הגדר, שלא יתרטב – וישב רגעים אחדים כשפניו כלפי מערכת האויב.

עוד לא הספקנו אפילו לפנות לו עורף ולהכנס החדרה – והנה יריות.

בתחלה אחדות, אחת־אחת ואחר־כך תכופות, הרבה, מאלפי רובים, שורקות, מזעזעות, מפצפצות ומנגנות על ראשנו. –

התחמקנו לתוך הבור – והיריות הלכו והתגברו לברד שורק ברבבות פיות של איזה מין בעל־חיים שטניים.

– הדוד המיסכן! – אמרתי למפקד שלנו. – לא בחיים יקדש את השם, אלא במותו! –

המפקד הרים עלי את עיניו ואמר:

– ואני חושב, שטועה אתה, אין לך מושג, כמה מאמין אני ביהודים כאלה. צחק עלי אם רצונך בכך, אך אילו אפשר היה, הייתי בוחר לי בשביל גדודי את כל היהודים ממין זה. יש בהם ב“דודים” כאלה איזה דבר, המגין עליך יותר מאלפי תותחים. השד – – השם יודע אותם, איך זה, אי־אפשר לי להחלץ מאמונה טפלה זו, שמאז לקחתי לי את היהודי ההוא, את “הדוד הלבן” – הלא יודע אתה אותו, את הזקן יעבץ – למשרת, מאז סר ממני כל פחד – אתה מחייך? – טוב. תראה – – תראה שייצא – – שהאויב ייצא היום ידי חובתו בלי “מפטיר”.

מפטיר זה הוא יריה גדולה בתותח הגדול ביותר, שבה הוא מסיים את ה“מישחק”. יריה זו מכוונת תמיד כלפי אנשי המשמר. בלי יריה זו אין המישחק מסתיים.

המפקד לגם לגימת יין, לקח את המשקפת שלו ויצא בזהירות אל אשנב הבור, להסתכל בדוד אסטריכר – –

תמוה. המפקד איננו כלל מן הגבורים, ומסכן הוא את נפשו דווקא בשעה שאין איש זקוק לכך – – באמת מאמין הוא בדוד. –

וכעבור רגעים הוא קורא לי:

– מהר, מהר! בוא הנה! –

היריות שרקו בכל תקפן – אך בכל זאת יצאתי.

יצאתי והתעמדתי אצל המפקד – והנה מחזה מוזר; הדוד אסטריכר קם למחצה, כורע על ברכיו – ומרמז כלפי האויב. – – קורא הוא לחיילי האויב.

היריות מטרטרות ממעל לראשו – והוא באחת; קורא לאויב.

– אפשר רוצה הוא לעבור? זה ענין מכוער – –

– טפשות! – גער בי המפקד. הדוד אסטריכר יעבור אל האויב? – שטות! חכה!

והדוד אסטריכר אינו פוסק מלרמוז בשתי ידיו ומלקרוא לאויב. –

והאויב עונה לו באלפי כדורים.

האויב אינו יודע את הדוד אסטריכר – אמרתי – ואינו מאמין כלל. –

– חכה! – גער בי המפקד.

והדוד אסטריכר כשראה שכל תנועותיו לשוא, עשה תנועת־יאוש וישב רגע על רגליו המקופלות. אחר כך, כמי שהחליט דבר מה – לקח את הילקוט שלו, פתח אותו והוציא משם דבר מה – אי־אפשר היה לראות ברור, מה – והניחו אל תחת הקובע שלו על קדקדו –

המפקד הפנה אלי את פניו:

– ובכן, אם אתה יהודי טוב, אמור מה הוא עושה? – יודע אתה מה הוא עושה? – הוא עושה מה שמשרתי שלי הזקן עושה תמיד; הוא מניח פילים –

מה? –

–פילים! אתה יהודי ואינך יודע מה זאת?

–אה, כן, תפילין! הביטו, באמת.

–ששש – חכה! –

הדוד אסטריכר התקיו את התפילין שעל ראשו ואחר כך שוב הוציא דבר מתוך הילקוט – – ולבש אותו. טלית לבנה.

המפקד נבהל:

– המשוגע הוא? הן מכין הוא “מטרה” מובהקת בשביל האויב!

– ומה בכך? – עניתי – הן אתה אדוני מאמין בו.

– טוב, נראה.

ובינתים לא הרגשנו אפילו, שהיריות נשתתקו פתאום ושאנחנו עומדים זקופים במלא קומתנו ומביטים בלי פחד.

– ובכן? – אמר המפקד בנצחון – מי צודק?

– מקרה.

– מה מקרה? ואיפה “המפטיר”? – מה מקרה? – אצלך הכל מקרה!

–מובן, שמקרה; או נכון מזה: הם נשמעו לרמיזותיו מאיזה טעם שהוא לרגע.

–יהי כך. אך עד כה וכה: אין מישחק, ואין מפטיר ואין מיתה. נראה הלאה. –

הדוד אסטריכר קם ממקומו – לבוש בטליתו ובתפילין ורמז, רמז – –

ודרך המשקפת ראינו – – והנה ראש־איש מתרומם מתוך מערכת האויב, ויד רומזת כלפי הדוד אסטריכר. והוא עונה. ופתאום עוד ראש, ואחריהם – עוד. – ואחריהם – הנה תמונת־איש שלמה יוצאת מחפירת האויב וזוחלת כלפי הדוד אסטריכר. ואחריה – עוד תמונת־איש, ועוד אחת, וזוחלים כלפיהו.

מי שהוא עמד מאחורינו ואמר:

– אני “אצייד” אותם קצת! – והרים את רובו כלפי הזוחלים.

– לעזאזל! – נזף בו המפקד – את סבתך תצייד, אידיוט! –

והזוחלים הולכים ומתקרבים כלפי הדוד אסטריכר, בזה אחר זה – –

– זוהי בגידה! – אמרתי – הוא מתחייב בנפשו!

– הבה, נראה – ענה המפקד –לעת־עתה לא. נראה.

וכעבור רגעים אחדים והנה כנופיה קטנה של אנשים עומדים, כן; עומדים על רגליהם מצדו השני לגדר חוטי הברזל – ומתנועעים – – מתפללים – –

והתפלה הולכת ומתגברת, בתנועות, בקול זמרה –

– העזה שכזו! – אמר המפקד בבת צחוק של תמהון. – חוצפה שכזו!

והסתכל בכנופיה המתפללת.

והכנופיה מתפללת באין־מפריע. מאחוריהם יצאה השמש הלבנה והמסמאה ובתוך שפעת אורה הלוהט בערו עשר צורות־איש בלהט קסמים, בתנועות משתפחות זו בזו ובסכנת־מות בטוחה – – ובבטחון גמור ועליז – – –

ופתאום קמה ביניהם דממה – ובתוך הדממה והנה קולו של אחד מהם מדבר בדברים ברורים ונשמעים עדינו:

" יתגדל ויתקדש שמיה רבא" – – – – – –

קולו של הדוד אסטריכר היה זה.

ותיכף לאחר זה – והנה הדוד אסטריכר תוחב את ידו לתוך ילקוטו, מוציא צלוחית קטנה ואחריה כוס קטנה, ממלא ומחלק לכל אחד ואחד מהם, מוזג ומחלק – – –

–לחיים! – לחיים! –

המפקד שלי כמעט שקפץ מתוך בגדי השרד שלו;

–נבלה שכזו! – אמר חציו מחייך וחציו רוגז – חוצפה יהודית שכזו! – אני אתלה אותו על רצועות הפ – – – – – הפיל – – הפילין שלו!! –

והכנופיה – כאילו לא קרה דבר; שתו לחיים ואמרו ללכת.

כל אחד ואחד הושיט לו לדוד אסטריכר את ידו – והדוד אסטריכר – לתמהונו הגדול והבלתי־מובן – עשה תנועה ממאנת; לא!

לא נתן להם את ידו. לא שמענו, מה אמר להם – אך את ידו לא הושיט להם. –

שנינו הסתכלנו זה בזה.

והכנופיה גחנה על ארבעותיה וזחלה חזרה – – – לתוך מערכת האויב.

והדוד אסטריכר פשט את טליתו, טמנה לתוך ילקוטו, וישב על הקרקע.

הסתדר רגע ואחר כך נטל את הרובה שלו, הרים אותו אל עיניו – למטרה – וירה יריה כלפי האויב. ואחר כך עוד אחת ועוד אחת, שלש. והשתטח לו על המשמר.

כששב ממשמרתו עמד “למשפט” לפני המפקד; הלה חרק עליו את שיניו בצחוק עצור:

– אתה יודע, מה משפטך?

– יודע אני, אדוני הנאור! – ענה הדוד אסטריכר.

– ובכן?!

– אי־אפשר היה, אדוני הנאור, אי־אפשר היה אחרת.

– איך אי־אפשר?! מה אי־אפשר?!

– היום יום מותה של אמי נשמתה עדן ואין מי שיאמר אחריה קדיש, חוץ ממני – – זה קידוש השם, אדוני הנאור. קידוש זה דבר גדול!

– ואני אתלה אותך!

– בזה יקודש השם עוד יותר, אדוני הנאור. דווקא זה יהיה קידוש השם האמתי; לקדש את שמו בסכנת־מות. ושם לא היתה שום סכנה. מצד האויב אין סכנה, אדוני, איש לבוש טלית ותפילין אין האויב שולט בו. –

– נראה! – אך טרם כל אמור לי: מדוע לא הושטת להם יד?

– אני? אני, אדוני הנאור, אני אתן יד לאויב?!

א

אנסה הפעם לפשוט את ספריותי ולמסור את הדברים כמו שהם.

לא כמו שהובאו בעתונים. לא. העתונים – שקרו, כזבו סרסו את הענין וזיפוהו.

בבור-המערכה היה הדבר. בשנה השנית למלחמה. בחורף.

באותו הזמן התחילה כבר החיה בצורת אדם לעשות את תפקידה: לרצוח ולהתעלל ביסורי בשר ודם לא מתוך אונס, לא מתוך מצות מלחמה, אלא לשמה: לשם הרציחה עצמה, לשם “שכרון הסכין”.

“לשם העונג והגבורה, לראות ביסורי זולתנו” – על פי ניטצשה.

ולא מתוך פילוסופיה אני מעיר את זה, לא מתוך ספרות, אלא מתוך ביאור; כדי לבאר דבר מה: משום מה התהלך האוברליטיננט אֶריך שטוּבניה מרוגש ונרעד כל הזמן, למצוא בינינו איזה חוטא, איזה חטא אומלל ולתת לו איזה עונש יוצא מן הכלל?

זה חדשים אחדים, ששקט שורר בין שתי המערכות. השלג מכסה את כל הנוף בעובי של שני מטרים ואי אפשר לזוז ממקומנו.

ובשעת-שעמום כזו – מבקש לו האוברליטיננט אֶריך שטוּבניה ענין. –

ואין לך ענין מענין יותר – מן הצער של חברו, המתכוץ מכאב.

אומרים: זה ענין סלאבי. לאו דוקא. זה גם ענין מאדיארי. ובקצין שטוּבניה היה תערובת של שניהם יחד. אך חוששני שזה ענין אנושי וכללי.

איך שיהיה, הפקודה האחרונה, שיצאה מאת הגינרל-ליטיננט האדון פון-גרוילכן, סייעה לו לאוברליטיננט שטוּבניה בדבר. פקודה זו יצאה כנגד הבורחים אל מערכת האויב. ופקודה זו אומרת:

“כל התופש בוגד כזה בשעת בריחה, עליו לפגוע בו בלי כל משפט, בעונש שהוא רוצה ובצורה שהוא רוצה בה, חוץ מעונש מות, הזקוק למשפט צבאי”.

פקודה זו באה לו כמציאה בשביל האוברליטיננט אֶריך שטובניה.

– “בצורה שהוא רוצה בה”…

וכמה וכמה צורות ברא לנו השטן המחוכם.

– “כל התופש בוגד כזה” –

ומה לך נקל מזה? – בבקשה: בכל יום ויום אפשר לתפוש בוגד כזה – אם רוצים.

והאדון האוברליטיננט רצה ומצא.

מצא – את הפראיטר חיים יוסף דוד.

חיים יוסף דוד – זה בכלל שם נחמד. יש כאן מקום להתעללות.

ועל אחת כמה וכמה בבריה מוזרה כזו, כמו חיים יוסף דוד, בחור הישיבה, הפרוש, בעל ההעויות, המתפלל בכל יום בתפילין, מעיין בספר עברי בשעת מנחה, והולך תמיד בפנים עליזים ובדבקות-השמחה של חסידים הראשונים. –

פנים עליזים הללו אכלו את חייו של אֶריך שטובניה האוברליטיננט . אכלו אותו כחומץ את העינים. אכלו אותו עד שניגש אליו פעם ואמר לו:

– פראַיטר חיים יוסף דוד, למה אתה שמח תמיד? באמת חושב אתה, שמלחמה זו לשעשועים היא לנו? מה? מה אתה שמח כל-כך בפרצוף-שוטה כזה?

וחיים יוסף דוד ענה לו בדברים פשוטים:

– איך לא אשמח, אדוני הנאור, ומלחמה זו לא ניתנה אלא כדי לטהר את הבריות.

– האיך זה לטהר? – שאל הלה בפרצוף-שוטה באמת.

– היסורין מטהרין את האדם, אדוני הנאור, היסורין מטהרין. –

האוברליטיננט שוטבניה לא הבין אותו גם אחרי פירוש זה, אך חשב לו באותו רגע דבר מה; חשב ומלמל את מחשבתו בקול נמוך:

– אני אטהר אותך בקרוב.

ודמו הטוּראני-הסלאבי כבר רתח בו כסמרמורת נעימה; וידיו רעדו מתענוג עילאי – –

וכבר ראה, בעיני רוח ראה – –

לא, לא בעיני רוח, אלא בעיני בשר ראה, וגם אנחנו ראינו, כולנו ראינו, בעיני בשר פשוטות ראינו – והתעלפנו קצת. התעלפנו – ולא יותר. לא נשכנו את עורנו, לא הרגנו איש את אחיו ולא השתגענו.

לא.

והדבר היה כך:

ב

ממחרת – היה חנוכה.

חיים יוסף דוד לא שכח מלהדליק את הנרות, כדין. הדליק את הנרות וברך וזימר, זימר בדביקות, בנעימות, בקול-קודש, בעליית נשמה ממש.

אנחנו ישבנו בבור-המות, סביבו ישבנו והסתכלנו בו. והקשבנו לזמירותיו – והוא זימר, זימר, בפנימיות, בענווה, באהבה גדולה, ברחמים – בנצחיות.

ופתאום נכנס האוברליטיננט שטובניה.

אנחנו כולנו קמנו לכבודו – וחיים יוסף דוד לא ראה אותו, לא הרגיש בו ולא פסק מלזמר.

אחר כך ראינו, איך עיניו של האוברליטיננט הולכות ומאדימות, איך פניו נעשים שטופים בדם ואיך ידיו רועדות.

הוא הפליט איזו מלים – אלא שאנחנו לא שמענו אותן.

ויצא – בהחלטה. את זה הבחנו בו: שיצא בהחלטה.

וכמעט שכולנו ידענו כבר, שגורלו של חיים יוסף דוד נחתך.

וכעבור יום, לעת ערב, הכניסו את חיים יוסף דוד בפקודה אל תוך מפלגת-המשמרת.

ובו בלילה הביאו את חיים יוסף דוד אסור באזיקים.

האוברליטיננט בעצמו הביא אותו.

ואחרי זה – השמועה הנוראה: “האוברליטיננט שטובניה בכבודו ובעצמו תפש את הפראַיטר חיים יוסף ברגע שהלה גחן והתחיל לזחול כלפי מערכת האויב”.

ועכשיו מה?

עכשו – העונש. בלי משפט. לפי הפקודה.

לא עונש-מות כמובן. עונש סתם.

ופני כולנו החווירו להשערת עונש זה. להשערתו בלבד. החוורנו ולבנו התחיל מכה בנו הכאות מוזרות, שלא כדרכו. כשעון מקולקל.

והאוברליטיננט נתן פקודה נמרצה: “בלי רעש! לא לעשות שאון והמולה! הס! הכל במנוחה, בשתיקה. חרפה הוא לנו, בושה וכלימה, שישנם בינינו בריות כאלה, הרוצים להתמכר לאויב, חרפה כזו צריכה שתישאר בסוד, בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין עצמנו נעניש את החוטא.”

ובינינו לבין עצמנו הביא האוברליטיננט שטובניה את “החוטא” אל חדרנו המשותף, העמיד אותו אל הכותל ונאם לנו נאום. – –

לא שמענו מה שנאם לנו.

אזנינו היו אטומות מחלאה;מחלאת אדם זו, הנואמת בשם הצדק והיושר והגבורה והמולדת.

לא שמענו – אך דברים אחדים נכנסו בנו בעל-כרחנו:

– אם היסורין מטהרין את האדם – אמר הקצין בדמות אדם – אם הם מטהרים, כשם שאמרת לי בשמחה, חיים יוסף דוד – הרי יש לך עכשו יכולת להיטהר. ואני אתן לך יכולת דווקא יהודית, לפי רוחך: לקיים ביחד גם מצוה. ואיך, חיים יוסף דוד, אתה מרגיש את עצמך אשם?

חיים יוסף דוד, שעמד כפוּת כגנב – לא הביט בפניו אלא למטה, כלפי הקרקע האפל ואמר כמעט בזימרה:

–לפני מלך מלכי המלכים – כן; אך לפניך, אדוני הנאור לפני בשר ודם – לא.

מה?? – גער בו האוברליטיננט בצחוק פרוע – מה?? לפנַי לא? טוב. אם כך, חיים יוסף דוד, הרי עליך להיטהר לפני אלהיך. עכשו תיטהר, חיים יוסף דוד. אני לא אמיתך, לא, לזה אין לי פקודה ורשות. וגם אין לי חפץ בזה, אבל יש לי חפץ לטהר אותך. – – אתה, חיים יוסף דוד תדליק את הנרות שלך.

– כן – אמר חיים יוסף דוד.

– ותברך בקול רם.

– כן.

– ותיטהר מחטאיך.

ולפקודתו נכנס חייל ובידו דלי מלא איזה משחה שחורה. כמין זפת – או דומה לה. זפת חמה, מעלה אד. העמידו את הדלי אצל חיים יוסף דוד, פתחו את כבלי האסיר והאוברליטיננט צוה עליו:

– טבול את שתי ידיך! את האצבעות!

חיים יוסף דוד לא ידע כנראה, מה טיבה של הזפת. לא ידע, אם חמה היא או לא, כלום לא ידע חיים יוסף דוד.

טבל את האצבעות, את שתי ידיו – והוציא אנקה חרישית ומרה, המנסרת את מורשי הלב.

– שתוק, כלב נבזה! סתום פיך סרסור-המולדת, חבר ניקולאי! – ומה חשבת שזה דבש?

חיים יוסף דוד עמד ושתי ידיו הטבולות זפת רותחת רעדו, רתתו, כשכשו ביסורי הכאב הנורא ופניו התעותו בעווית אומללה. –

– אדוני הנאור – אמר כילד מטומטם – אדוני הנאור – זה כואב – כואב מאד, אדוני הנאור. –

–הרם את ידיך! למעלה! – צעק האוברליטיננט – עד לראשך! – האציליים ישר. שכובות, והכפיים למעלה! עוד! כך, עכשו עמוד אל הכותל. לאחוריך! כך. ועכשו איפנטריסטן (חיל רגלי) קאלאמר! קשור את שתי הידים אל הכותל! שלא יזחו ממנו.

החיל קאלמאר תקע ארבע יתדות בכותל, שתים-שתים לכל יד, נתן את ידים בין היתדות וכפת אותן בחוט ברזל.

ככה עמד חיים יוסף דוד – – כמנורה; בעלת שני קנים. ובראש שני הקנים – עשרה נרות שחורים, האצבעות – המזופתות בזפת. – –

ידענו מה יבוא. רצינו לצאת מן החדר אחד אחד.

האוברליטיננט גער בנו בקול נורא:

– איש אל יזוז ממקומו, נבלים! – וכי מה סוברים אתם, בשביל מי אני מעניש את הבוגד הזה, אם לא בשבילכם, – – למען תראו ותדעו! – ועכשו – פנה אל חיים יוסף דוד – עכשו ברך את הברכה!

וברגע זה – חיים יוסף דוד לא שעה אל האוברליטיננט, ברגע זה האוברליטיננט לא היה קיים בשביל חיים יוסף דוד. הוא פנה אלינו ואמר, בלחש, בקול עצוב אבל כמעט מזמר בעברית:

– זה בא לי, על ששכחתי את יום החנוכה. שכחתי גם אני. אתמול היה כבר היום השביעי ואני חשבתי הראשון. לשבוע שלם שכחתי. בפעם הראשונה בחיי שכחתי. אתם חומלים עלי? אל נא תחמלו עלי. אוי, אוי – – –

והאוברליטיננט הדליק גפרור והעלה את האצבעות, את אצבעותיו של חיים יוסף דוד באש – וחיים יוסף דוד דיבר, הוסיף לדבר הלאה:

– אני סובל. סובל. הכאב עובר מן האצבעות אל המוח. המוח כואב לי. הזכרון כואב לי. משום ששכחתי. אסור לו לאדם לשכוח, אסור. וחנוכה על אחת כמה וכמה שאסור לשכוח. חנוכה זה חג המלחמה שלנו. חג מלחמת יה. ובמלחמתנו זאת המנוולת שכחנו את מלחמת אל אלהים חיים. את מתתיהו הכהן הגדול. לא. לא בחלומי ראיתיו אלא בעיני ראיתיו, פה על החלון הקפוא ראיתיו. הביטו, הנהו, שם על החלון הקפוא, בין הפרחים, בין פרחי הכפור – – הביטו שם הוא עומד – – מחכה לברכתי. אני אברך ואתם ענו אחרי: אמן, – –

וחיים יוסף דוד התחיל בברכה.

זימר, זימר את הברכה, בנעימה קדושה, בדבקות, בצער, בפנים בוערים ושקופים, בדמעות תינוק – –

והאצבעות הולכות ומתווקדות, ופניו של חיים יוסף דוד הולכים ובוערים כאש להבה – ואנחנו, אנחנו כולנו – – דמנו שטף אל ראשנו, עמדנו רגע כחוגגים לפול, נשענו אל הכותל – בגירוי הקאה – – עצמנו את עינינו – –

כשהתעוררנו – חיים יוסף דוד לא היה כבר בתוכנו. על פי פקודה נשאו אותו לאיזה מקום. שמא לבית החולים. שמא לקבורה. ואנחנו לא ראינו אותו עוד. – ופתאום מבהיל אותנו אחד מחברינו ובפנים אדומים וחיוורים כאחת מושך אותנו אל החלון הקפוא, המלא פרחי כפור וצעצועים שונים. מה זה? בין פרחי הכפור השונים, לצדי הזגוגית האחת דמות פני יהודי זקן. –

עמדנו ככפואי-שד – והסתכלנו זה בזה.

– הוא עצמו צייר את הדבר – אמר אחד מאתנו בקול, כמי שאינו מאמין בדברי-עצמו.

– שוטה! – אמר השני – הזהו ציור של ידים?

וכולנו שכחנו ברגע זה – שידיו של חיים יוסף דוד לא היו ידים כבר.

ידיו של חיים יוסף דוד עלו לקדושת מנורה.

הַקַּנָּרִית / אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

 ***

בבהלת-הששון, ששון הרדיפה, שבה דלקנו אחרי האויב דרך הרים ובקעות, גנים וכפרים – נתקלנו סמוך לצ’נסטוכובה באיזה ארמון ריק מאדם.

הדלתות והחלונות פעורים; השולחן שבחדר-הסעודה מסובל עדיין בכלי האכילה ומכשיריה. הכוסות ריקות רק למחצה, ולא עוד אלא אפילו מכליהם-שלהם לא הספיקו האופיצירים המבוהלים לקחת הרבה.

וחוק חמוּר מאוד אוסר על הכובשים לקחת אף קופסת גפרורים בלי-רשות.

ופתאום שומע אני קול מאחורי, מאחד החדרים. קול משרתי הוא:

– אדוני הנאור, צפור-קנרית בכלוב. ירשה-נא לקחתה. יחד עם הכלוב. היא רעבה.

– קח.

והמשכנו את דרכנו. לא היתה פקודה לעמוד.

כעבור קילומטר בערך רואה אני את המשרת מתלבט אחרי בלי הצפור.

– ואיפה הקנרית?

– לא אני לקחתיה. חייל אחר.

וגם פרש בשמו של החייל, אלא שאני לא הקשבתי לו. – רדפנו עוד כארבע שעות ואחר כך באה הפקודה לעמוד ולפוש.

וכעבור חצי שעה באה פקודה נוספת:

– להתבצר באדמה. עד לפקודה חדשה.

התבצרנו ונחנו אחרי אשר אכלנו לשובע.

האויב היה רחוק בערך ואפשר היה להתהולל קצת. להתהולל, פירוש: להריק את הנפש המלאה. לזמר, לנגן, לחרף ולגדף ולקלל את העולם ומלואו. ואף המלחמה עצמה בכלל.

החירופים והגידופים הם נראקוֹזה נפלאה בשדה-הקטל. לא רק שמותר לחרף ולגדף בגסות המחפירה כל שכור-מומחה, אלא חביבים החירופים הגסים על האדונים האופיצירים מפי חייליהם.

לולא המלים הגסות, אפשר היה להתפקע פשוט ממתח העצבים הנרגזים.

ויחד עם הקללות הנמרצות – ספורי-עובדות על דבר המלחמה, הרדיפה, הרציחות והנצחונות עצמם. ומובן, שמלאכה זו, מלאכת הגסות, העמידה בעלי מקצוע מובהקים. כמו הרציחות עצמן.

בעל מקצוע כזה היה החייל אינפטריסטן יוֹשקה בּאַרצי, בעל מקצוע לשניהם ביחד: למלחמת-כידונים ארורה ורגזנית ולספורי-בדים במלחמה כזו. אלא, שבּארצי לא שיקר אף מלה אחת. הוא היה באמת רוצח בחסד השטן. על זה העידו אזניו, חטמו ואצבעותיו, כל אלה היו גדומות קצת. הוא נשך ואותו נשכו. כשהתפתח הקרב ונמאס עליו הכידון – השליך כל מין כלי-זין לעזאזל, התנפל על בעל-דבביה ונשך. את זה למד אצל סֶרבים זעומים. במלחמת-בינים כזו של נשיכות התפּתלוּ שני ההדיוטים זה בזה, נעצו את צפרניהם ואת שיניהם זה בזה עד שפך-דם. –

בגדוד היו קוראים לזה: כֵּרַת-השטן. או: ארוחת-הסרבים. גם שם זה מידי בּארצי היה להם.

ועל זה היתה גאוותו.

– בלי בדל-אוזן או בלי פרק-אצבע אין לצאת ידי חובה!

– ואולם גם הם אוהבים את אזניך ואת אצבעותיך – אמרתי לו פעם. בקרוב לא יהיה להם מה לנשוך בך.

– כן, אוהבים אותי המזוהמים, – ענה בּארצי – הן קרובים אנו, שארי-בשר ממש: אמי היא אשה סלוֹבקית. כּך אנו אוכלים זה את זה. –

וחבש את פניו הקרועים בתחבושת קרה.

וכשהתחיל מספר את פרשת רציחתו – עשו כולם את אזניהם כאפרכסות. והתחילו שאלות. שאלות, שלא פעם ענה עליהן במשך הזמן. ואולם נעים היה להם לשמוע עוד פעם ועוד פעם.

– וכשאין שהות לירוק אותם, אני בולע – אמר במנוחה גמורה – “ככה תאכלו אותם”.

שתי עינים קטנטנות כעיני עכבר-תעלות ופה עקום קצת.

– למי מיץ טבק? למי קוּבּעת?

נתנו לו קוּבּעת. הוא לא היה מעשן. כשכולם עישנו הוא לא השתמש אלא במיץ השחור שביסוד המקטרת. את המיץ הזה שם אל בין הלסת ועור-הלחיים ונהנה. ובינתים ירק וסיפר.

דומה היה, כאילו בשבילו התחוללה המלחמה.

איש לא ידע, מה היתה מלאכתו שם בבית, ואיש גם לא שאל אותו. מלאכתו? – חייל-מלחמה. נושך. ולא פעם קיבל גם מלקות על התעללותו בשבויים.

גם המלקות היו מהנות אותו לאחר מעשה. כעין “שכר-מצווה” היה זה בשבילו.

ובּארצי מספר ומספר. איך מתחיל הוא במלחמת-הכידונים, כשבינו ובין האויב עדיין יותר משלוש מאות פסיעה. למה לחכות? הוא מסתער בכידון והשאר – אחריו. רק להתחיל נחוץ, השאר בא מאליו. זוהי חתונה. המוּסקאים חושבים שהמלחמה היא משחק קלפים, או כדור-בובות. למה לירות ממרחק? במו אופל! ולמה תלו לו לאדם את הכידון במתניו?

ומספר הוא ומספר. וסביבו הס. הלבבות רועדים; והוא: נחיריו העבים והשמנים נעים וחיים. נחירים כאלה לא ניתנו לנוע, ואולם בשעה כזו גם אלה נעשים עדינים-אצילים כנחירי סוס-גזע ורועדים הם – –

ופתאום באמצע הסיפור – קול צפור מסלסל מתוך הכוך.

– מה זה?

בּארצי מפסיק באמצע, מקשיב ונזכר.

– ימח שמך וזכרך! – פונה הוא כלפי הכוך פנימה – חכי קצת, ממזרת! תיכף אבוא.

ואלינו:

– נבלה שכמותה! הצלתיה מחרפת רעב והיא מצפצפת לי ומפריעה באמצע הדיבור.

ומוסיף לספר

והקנרית שוב מפריעה. סלסול אביבי נפלא ורך. באמצע החורף.

– הפסק-נא, יוֹשקה, והוציאה אלינו. תספר מחר.

בּארצי כעס:

– סכין לתוך בטנכם! רק עכשו מתחיל הענין. יודעים אתם? אני אוחז את צוארו כבצבת והוא יורק לי בפני וחוטף בשיניו את אפי! – לא כן, אחא, אומר אני, הלא אתה – – –

והקנרית שוב מפריעה.

ראה בּארצי שהצפור תנצח, יען כולם רוצים לשמוע דוקא אותה – קם ברוגזת-רציחה, עזב את כל החבריה ונכנס אל הכוך.

הצפור נשתתקה.

– הוא חנק אותה – אמרתי.

כשיצא אמרתי לו:

– אמלוק אותך, אם נגעת בצפור לרעה!

בּארצי הביט בי בנזיפה ממש:

– איך אדוני יכול לחשוב כזאת עלי? – אמר. – נתתי לה גרגירים. הבאתי יחד עם הכלוב; רעבה היא המסכנה, הן יודע אדוני, שהקנרית אינה מזמרת, אלא ברעבונה. זמרה זו בכיה היא בעצם.

ישב, הרהר קצת והוסיף בלעג מר:

– ועל זה מתענגים האדונים-השׂרים ימח שמם וזכרם. מרעיבים את הצפור כדי שתבכה והם נהנים מזה! תבוא עליהם קללת סדום ועמורה!

והוסיף לספר.

אך לא עברה שעה קלה והצפור שוב מסלסלת.

צחקנו:

– היא משטה בך יקירי.

בּארצי שוב נכנס אל הכוך, ואולם הצפור לא פסקה. כשיצא אמר בשאט:

– ימח שמה! איננה רוצה לאכול. תתפגר אם איננה רוצה. כך התרגלה. השרים הרעיבוה תמיד ועכשו ממשיכה היא ואינה רוצה לאכול.

קמתי ונכנסתי וראיתי, שהצפור חולה. היא רועדת ומסמרת את נוצותיה. ובינתים – מסלסלת סלסוּל חלש וגוסס. הגשתי לה גרגירים ומים – והיא אפילו לא הפנתה את עיניה לכך.

כשיצאתי – היה בּארצי כולו התלהבות רציחה, עיניו נוצצו וידיו – הידים היו דוקא חיווֹרות ורועדות – תופפו על ברכיו, – אלא שקול הצפור הפריע לו והוא התאמץ בכל תוקף לאטום את אזניו ולספר.

התלהבותו הגיעה למרום קצה. – –

ופתאום – עשה את אזניו כאפרכסת והקשיב.

אין קול, הצפור נשתתקה.

עכשו – הדממה הפריעה אותו. ומה שלא עשה מעולם, עשה עכשו: הפסיק את סיפורו באמצע ונכנס אל הכוך. רגעים אחדים לא שב.

חכינו לו.

– מה לך שם, יוֹשקה?! – צעק אחד החיילים.

אין עונה.

– מה לך שם?! – צעק שנית.

דממה.

וכעבור רגעים אחדים – יצא בּארצי. ראשו מורד וידיו רשולות למטה ובאחת מידיו תלויה הצפור ברגלה האחת.

בעיניו נוצצו דמעות. הוא השליך את הצפור כלפינו ואמר בעוצב עמוק:

– הרי לכם. מתה.

ועבר בכף-ידו על פניו, כאָבל הרוצה לבכות ומתבייש.

צחקנו.

בּארצי נעץ בנו את עיניו ברציחה וצעק:

– מה אתם צוחקים, אידיוטים?!

חרק בשיניו הקטנות – ושתק.

אחד החיילים העז:

– אָה! – שב וספר. עוד לא גמרת.

בּארצי הרים עליו את עיניו, כאומר לבלעו חיים:

– אמך הטמאה! – ושוב חרק בשיניו, נעץ בו עיניו הצורבות ושתק. –

אחר-כך עצם את עיניו בבוז נורא, פניו נתיישרו, ניגש אל הצפור, גחן והרים את הנבלה הקטנה ואמר כמעט בבכיה חשאית:

– תולעת מיסכנה. טיפשה קטנה. האדם מציל אותה ומסכן את חייו בשבילה והיא – מתה.

נכנס אל הכוך ולא שב.

– מה לך שם יושקה?! אנו מחכים.

לא באה תשובה.

נכנסתי אחריו – והוא יושב וראשו בין ברכיו.

– מה זאת יושקה? אפשר בוכה אתה?

הוא לא הרים את פניו אלי וכמתחנן ענה לי:

– יתן לי מנוחה אדוני, זאת לא בדיחה –

והרבה זמן אחרי זה לא סיפר בּארצי כלום.

את הכלוב החזיק עוד ימים אחדים ואחרי-כן רמס אותו ברגליו והשליכוהו החוצה, ופנה אלי אמר באי-סבלנות ובהתחננות רגזנית:

– מתי נתקוף שוב, אדוני הנאור?! –

השמועה המשונה על דבר עשרת הבטלנים והגיניראל הרוסי עברה אלינו דרך שתי המערכות. כיצד, באיזה אופן חדרה השמועה דרך מחיצה זו, הבצורה ביותר והעבה ביותר בעולם, ושאינה נותנת לעבור אלא לקול אחד, לקול היריות? – אינני יודע. שום שבוי מלחמה לא עבר אז אלינו. אך עובדה היא, שכל הגדוד היה מטפל בה: – הגיניראל הרוסי הנורא והאכזר טרֵיבּוֹב שם קץ לחייו. הוא תלה את עצמו על קורת דירתו. ועשרה בטלנים גרמו לו את זה. –

כך סיפרה השמועה – ואנחנו קבלנו אותה בנדנוד-ראש: מוזר. אלא שכל שמועה מאבדת את חריפותה במשך מעת-לעת. ישנם דברים חריפים יותר בחיי המערכה, המפיגים את תבלין כל שמועה שבעולם.

אך כעבור ימים לקחנו חייילים אחדים בשבי וביניהם היה יהודי קטן אחד, שלא אבד טעמו בו גם כשבוי; ובתוך אותן התשובות, שהיה צריך לתת לנו על שאלותינו החשובות, לא שכח גם הוא מלשאול אותנו:

– ועל דבר הגיניראל שמעתם? על דבר הגיניראל ועשרת הבטלנים? –

אנחנו כמובן נפלנו על מציאה זו ובקשנו אותו, שיספר לנו את הענין לכל פרטיו. היהודי הקטן לגם את לגימתו שכבדנוהו בה, הדליק סיגריה והתחיל מספר:

– "אני בעצמי הייתי עד-ראיה-ושמיעה לכל המעשה – אמר בניגונם של טעמי-המקרא – אני בעצמי. הדבר היה כך, הגיניראל טריבּוב היה לו אדיוטאנט: פוֹרוּצ’יק אלכסנדר לבוביץ גאַניביץ. פורוּצ’יק, בלשונכם: אוברליטינאנט, ואני הייתי משרתו של האדיוטאנט. זה היה דבר יוצא מן הכלל, שאני, בתור יהודי, הייתי משרת לאופיציר. משרה זו משרה קלה וטובה היא ולפיכך, כמובן, אין יהודי זוכה בה אצלנו, אלא שפורוצ’יק, כלומר, האדיוּטאנט של הגיניראל היה גם כן יהודי, מומר, ולפיכך לקח אותי, כמובן, בהעלם יהדותי – – איש לא ידע, שיהודי אני. כך עבדתי אצלו במשך שנה וחצי. כמעט מתחילת המלחמה. וכך הייתי משרת לפעמים תכופות גם את הגיניראל. הגיניראל היה איש טוב בטבעו, אלא שהיה מוזר קצת – מטורף במקצת. – ראשית: היה ירא שמים נוצרי עד כדי עליית-נשמה. לא היה זז אף פסיעה בלי הצטלבות ובלי מלמול של-תפלה. אך את היהודים היה שונא באופן נורא. שנאה זו מיוחדת היתה במינה ובטבעה גם אצלנו. הזכרת שם יהודי בלבד היתה דיה, להוציא אותו ממנוחתו. אף-על-פי-כן לא היה מכה את היהודים שבגדוד שלו, בתור חיילים היה מודה בחשיבותם והתייחס אליהם כמו אל חיילים אחרים. אותות-הצטיינות, כמובן, לא נתן ליהודים, אפילו על מעשי-פלאות. אך לא נגע בהם לרעה. לא כך התנהג עם היהודים יושבי הערים והכפרים שכבשנו אותם. שם היה הגיניראל עושה דברים המסמרים את השער. אין אנו מוסר לכם בפרוטרוט, איך ומה עשה; די לי, אם אזכיר, שבשעה שנכנסנו לאיזה כפר או עיר היה הורג, טובח, שורף ומלקה את היהודים בטירוף ממש, ויותר מכל היה עושה מעשה אכזריות בילדים. זאת היתה כעין מאניה שלו, לטבוח ילדי ישראל על ידי קוזאקים וצ’רקסים. הגיע הדבר לידי כך, שפעם אחת כבש איזה עיירה קטנה בגליציה וקודם שנכנס נתן פקודה, להביא לו ראש ילד יהודי בתור קרבן-חטאת “על שהיהודים מכרו את הגדוד הרוסי לאבסטריים”. – בשעת מעשה שכזה אסור היה לדבר אתו. – – האדיוטאנט שלו, כלומר, האופיציר שלי היה מתהלך בשעה שכזו ממש כמשוגע-חשאי. ובשעה שהקוזאקים הפראים היו מביאים את “הקרבן” – היה הוא נעלם, כדי שלא לראות – – ומה היה לו לעשות עם הצורר המשוגע?! – ועוד שגעון אחד היה לו לאכזר הטמא: בכל מקום שבא היה שורף את ספרי-התורה שבבתי-הכנסיות ובתי-מדרשים. לפעמים היה כורך בתוכם גם אנשים, יהודים כמובן, וכך היה שורפם. במשך חדשים אחדים היה עושה נוראות שכאלה ובשעת מעשה היה תמיד עומד ונהנה ממלאכתו זו. היה משפשף את ידיו זו בזו ואמר אל האדיוטאנט שלו, שהיה מצווה עליו לפרקים להסתכל עמו ביחד במעשה-השרפה:

– נו, אלכסנדר לבוביץ, נו היש קרבן יפה ורצוי מזה? – מה? – – כמדומני: לא! אין קרבן רצוי מזה – – מה דעתך אלכסנדר לבוביץ – – ודאי יֵרָצה – –

"ועיניו היו מתנוצצות משמחה והנאה מרובה, והאדיוטאנט היה מביט, או עוצם את עיניו ושותק ולא פעם עזב אותו, ברח ממש. – – גם אני ראיתי פעם אחת – – והשם היה בעוזרי, שלא יצאתי מדעתי.

"במשך חדשים אחדים היה דוב-שכול זה הורג, טובח, שורף, מיצר, מסגף ומתעלל ביהודים האומללים ולא היה מי שימחה בידו. ובזמן האחרון – כאילו איזה שד הפך אותו פתאום. הוא חדל מלעשות דברים כאלו. גם האדיוטאנט, האופיציר שלי, לא ידע, מה בעצם פירושו של שינוי זה, מדוע חזר פתאום בתשובה? אלא, שפעם אחת שמעתי אותו מדבר אל האדיוטאנט ואומר לו:

– אלכסנדר לבוביץ, היודע אתה? היהודים הארורים הללו יורדים לתוך חיי – – כן, יורדים לתוך חיי ממש – – בתחלה היו באים אותם היהודים ששרפתי ומופיעים לי בחלומי ועכשיו, בזמן האחרון הם באים אלי בהקיץ ומגישים לי את טענותיהם – – כך, למשל, אתמול, בשעה ששכבתי על הספה אחרי ארוחת הצהרים, בא אחד ואמר לי כך: – אדוני הגיניראל – – אותה חתיכת-הלשון שחתכת לי, שנחתכה לי על ידיך, אותה החתיכה לא מתה – – אין אברו של אדם מת אחרי שחותכין אותו – – היא חיה עדיין, חיה, אדוני הגיניראל, ומתפללת – – בשעה שהיתה בפי, היתה גם-כן תמיד מתפללת, – היא אומרת קדיש אחריך – – היודע אתה, מה זה קדיש? – ודאי יודע אתה – אמר לי היהודי – ודאי יודע אתה – – ודאי יודע אתה, מה זה קדיש – – כך גמגם היהודי בלשונו המקוטעה.

"שמעתי האדיוטאנט אומר לו: אדוני הנאור, – – זה אי-אפשר – – שטות, אדוני הנאור, דמיון-שוא הוא! – חלמת בוודאי! –

"הגיניראל הפסיק אותו: לא אלכסנדר לבוביץ, לא ישנתי, לא ישנתי כלל – – כך אמר לי היהודי; הוא דיבר אלי פנים אל-פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו. – – כששאלתי אותו: מי נתן לו רשות להיכנס אלי? – אתה בעצמך אדוני הגיניראל קראת לי שאבוא – ענה לי. – – כך דיבר היהודי הארור בחצי לשונו, כך גמגם – – לא, לא חלמתי, לא אלכסנדר לבוביץ, חי-נפשי, לא, בהן-צדקי, – – לא ישנתי, להיפך. –

"האדיוטאנט הביט בו ושתק; והוא הוסיף:

– היודע אתה אלכסנדר לבוביץ, אני מתיירא מפניהם – מפני הארורים האלה – אני יודע, מה זה קדיש – תפלה זו נאמרת אחרי המת – אפשר אלכסנדר לבוביץ – אפשר מוטב, שלא נעשה להם רעה?

– אפשר – אמר האדיוטאנט בקול זהיר.

– ובכן – אמר הגיניראל – מהיום והלאה לא אעשה להם שום רעה, אלכסנדר לבוביץ. לא, לא אעשה – אמר בהחלטה גמורה.

”ובאמת עזב את מעשיו הנוראים. כשני שבועות לא נגע ביהודים לרעה. אלא שלפני חודש-ימים נכנסנו לתוך העיירה הקטנה קראסנובקה, לא רחוק מכאן, ושם קרה דבר שכזה: הגיניראל עבר בדרכו, ברגל, לפני בית-המדרש, כך, בתחילת-לילה היה הדבר, הוא עבר לפני בית-המדרש ופתאום עמד מלכת, הקשיב קצת, כמי ששומע איזה דבר, אחר-כך עשה פסיעה או שתים – – ושוב הקשיב ואמר:

– אתה שומע אלכסנדר לבוביץ? – אתם שומעים? – היהודים מתפללים לי – אתם שומעים – הם מזכירים את שמי – שמעו! – את שמי –! אינכם שומעים?!

– לא. אדוני הנאור – אמר האדיוטאנט, האופיציר שלי – לא; אני שומע אותם ואת קולם, הם מתפללים, אבל את שמך אדוני הנאור, אינני שומע.

– אי-אפשר! אי-אפשר, אלכסנדר לבוביץ! אי-אפשר שלא תשמע – הלא – שמע-נא! – מטעימים הם את המלים, את שמי – פיודור – איבנוביץ – טריבוב – – מי התיר להם להזכיר את שמי??! – – אלכסנדר לבוביץ! – אמר פתאום בכעס כבוש – לך ואמור להם, שתיכף ומיד יעזבו את בית-המדרש! אבל תיכף ומיד! אני אחכה לך פה! –

"האדיוטאנט הלך וקרא גם אותי. נכנסנו אל בית-המדרש. לאחר התפלה היה כבר. לא היו שם אלא עשרה יהודים, עשרה בטלנים יושבים אצל השולחן ולומדים כדרכם, בחשאי – – עשרה בטלנים, המצויים, כמו שנהוג, בבתי-מדרשים בגליציה. האדיוטאנט מסר להם את פקודתו של הגיניראל והם עזבו תיכף ומיד את בית-המדרש, בלי מלה, בלי שאלה, בשתיקה. כשראה אותם הגיניראל הולכים, נתקררה דעתו. הלכנו הלאה, הלכנו כעשרים או כשלושים פסיעה – ופתאום – – הגיניראל שוב עמד מלכת – – חזר לאחוריו והראה בידו כלפי בית-המדרש:

– אתם רואים?? – – בבית-המדרש שלהם אור – – הם לא הלכו! – – הם מתפללים עוד – – את שמי – –

"הרגענו אותו: זה אי-אפשר, הלא ראינו אותם הולכים. אך הגיניראל רקע ברגליו בכעס ואמר:

– אלכסנדר לבוביץ! לך לשם ואמור להם – – גרש אותם לעזאזל וקח מהם את המפתח, סגור את בית-התפלה שלהם ותן את המפתח בידי! – –

"חזרנו עוד פעם ונכנסנו אל בית-המדרש. – ונפלא הדבר: עשרת הבטלנים ישבו שם, כמו לפני זה ולמדו, כאלו לא היו הולכים כלל לפני רגע. – האדיוטאנט התקצף:

– מדוע חזרתם לכאן?! – צעק עליהם – הגיניראל יתלה אתכם על עץ! – צאו תיכף ומיד ותנו לי את המפתח! –

"הבטלנים קמו ממקומם, לא הוציאו אף הגה קל, עזבו את השולחן עם הספרים הפתוחים והלכו להם. את המפתח עזבו על השולחן. לקחנו את המפתח, כבינו את הנר, יצאנו וסגרנו את הדלת מאחרינו. כשמסרנו את המפתח ביד הגיניראל נחה עליו דעתו. הלכנו אל הקומאנדה. הגיניראל עשה שם את עבודתו וכעבור רגעים אחדים חזרנו הביתה, בדרך שבאנו. כשהגענו אל בית-המדרש – עמדנו משתוממים: דרך החלון הגבוה ראינו אור כהה מהבהב בתוך בית-המדרש – כולנו הסתכלנו זה בזה – איך? – עכשו התרגז כבר גם האדיוטאנט, הוא הוציא את האקדוח שלו ובלי פקודת הגיניראל, שעמד כנדהם ומסר לו את המפתח בידים רועדות ככפוא-שד, הלך ופתח את הדלת.

– ארורים – אמר האדיוטאנט בינתים – אומללים – יש להם עוד מפתח – –

"נכנסנו ומצאנו אותם יושבים ולומדים. – – רגע עמדנו בפתח והקשבנו להם – – אחד מהם, מי שהיה מקריא לפניהם, היה מגמגם קצת ואני מבלי-משים נזכרתי בחלומו של הגיניראל – – – עורי התחיל רועד עלי. – – אפשר, אדוני, יכול להיות שאתם אינכם מאמינים לי – – אלא, שכך היה הדבר, כמו שאני מספר. שם ישבו ולמדו לפי-תומם, כאילו לא קרה דבר. האדיוטאנט הרים את האקדוח, חרק בשיניו מתוך כעס נורא וירה אחת באויר. קול היריה זעזע את החלונות והנברשות, והבטלנים לא נבהלו – – הוסיפו לעמוד. כמי שאינו שומע כלום. – האדיוטאנט ממש רתח בכעס – – אני אמצתי את לבי, נגשתי אליהם ודברתי עמהם בלשון יהודית: יהודים – אמרתי להם זה לא יפה מצדכם; אתם יודעים את הגיניראל, בודאי שמעתם – ובכן למה אתם עושים זאת? אתם מביאים קלקלה על כל ישראל – – תנו לנו גם את המפתח השני ולכו לכם לביתכם –

"והבטלנים שתקוּ. – אתם פה מדברים? – כך היו הם מדברים! – אף מלה לא השמיעו. קמו והלכו להם. המפתח השני היה מונח על השולחן. לקחתי אותו ויצאנו החוצה. כשנגשנו אל הגיניראל, בקש מאתנו את שני המפתחות; מסרנו לו את המפתחות והוא אמר:

–אלכסנדר לבוביץ! תן פקודה תיכף ומיד, שיעמידו פה לפני הפתח שני זקיפים מזוינים!!

"הפקודה נמלאה, כעבור רגעים אחדים עמדו שני זקיפים מזוינים לפני פתח בית-המדרש.

– אם יקרב לכאן יהודי וירצה להכנס – אמר הגיניראל אל השומרים – הביאו אותו אלי על הכידון שלכם!!! –

"הגיניראל הסתכל יפה-יפה בפני החיילים-השומרים – אחר כך הלכנו לדרכנו, אל דירתו של הגיניראל. אלא, שהדבר היה כך: העיירה קרסנובקה בנויה כמו כ כפופה ודירתו של הגיניראל היתה בקצה השני שלה. ולשם ישנן שתי דרכים: או ללכת לאורך העיירה סביב, וזוהי דרך ארוכה יותר מדי, או לעשות קפנדריה, כלומר לעבור דרך הגנים והשדות, מקצה האחד אל השני וזוהי כמובן, הדרך הקצרה. החלטנו ללכת בדרך הקצרה. וברגע זה נפגשנו עם שר-האלף, ידידו של הגיניראל החביב עליו ביותר. שר-האלף בקש מאת הגיניראל, שיכבד אותו ויסור אליו לשתיה קצרה. דירתו של שר-האלף היתה קרובה, הגיניראל הסכים לו ונכנסנו אליו. הגיניראל סיפר לו לשר-האלף את המעשה בעשרת הבטלנים ופניו הפיקו זעם נורא ופחד נסתר. שר-האלף צחק:

– כן, היהודים הם עם מוזר – אמר בצחוק – אני אינני אוהב אותם, אלא, שגם אינני שונא אותם. אומללים הם, אדוני הנאור, אומללים, אך להתפלל יודעים הם מאין כמוהם. – כן. להתפלל הם יודעים. ותפלתם תמיד נשמעת. אני יודע – – בדידי הווה עובדה – אך – מה לנו וליהודים? – ישב נא אדוני הנאור; יש לי יין מצוין; מובחר שבמובחרים – היום קיבלתי אותו מביתי – –

"הגיניראל שתק; שר-האלף הגיש לו כוס יין והוא שתה. נראה היה על פניו, שהיין הכניס בו קצת רוח חדשה.

– ומה, אדוני הנאור? – שאל שר-האלף – יין מצוין?!

– כן, – – בלי כל ספק – אמר הגיניראל – יין מצוין.

– בתי הבכירה שלחה לי את היין הזה, אינני יודע מהיכן לה יין שכזה. כמדומני, זה זמן רב לא טעמתי כמוהו.

"ושוב מילא את הכוסות.

– בבקשה אדוני הנאור, בבקשה – – ואתה אלכסנדר לבוביץ, בבקשה. – – הגיניראל הרים את הכוס, הסתכל בו קצת ואמר: יין מצוין; נפלא.

"ובינתים הוסיף שר-האלף בחיוך של חנופה:

– זהו יין בשביל אנשי-מעלה, בשביל הגיניראל, אדוני הנאור. – זה לא יין, בבקשה, זהו ממש דמו של ה“משיח”, שנשא את חטאינו – – ורק בזכותך, אדוני הנאור, שותים גם אנחנו. – לחיים!

"פניו של הגיניראל חוורו כסיד – – הכוס כמעט שנפלה מידו באמצע הלגימה. – שר-האלף ראה ונבהל:

– מה זאת אדוני הנאור? –

– אין-דבר – – העצבים שלי פרועים קצת היום. –

"אני עמדתי כל הזמן אצל הדלת – והבנתי את הכל. והאדיוטאנט אמר:

– אדוננו הנאור נרגז במקצת. – – מתוך עבודה מרובה. – – מוטב שנלך הביתה היום – קצת מנוחה לא תזיק –

"הגיניראל לא שתה את הכוס עד תומה, ידיו רעדו בעין. – – והאדיוטאנט הוסיף:

– אפשר מוטב, שנסע במרכבה?

– כן, כן – אמר הגיניראל – בבקשה, הרתימו את המרכבה.

"באותו רגע נכנס חייל והודיע:

– אדוני הנאור! – אתכבד להודיע – אותם היהודים שם שוב מתפללים בבית-התפלה שלהם! – –

"ועכשו לא רק הגיניראל, אלא גם אנחנו עמדנו כמצבות-אבן קפואות. – – הגיניראל הבליט את עיניו העששות, חסרות הצבע, קפץ את אגרופיו וצעק:

– על התליה!! – על עץ אחד, את כולם! – תיכף ומיד! – – אלכסנדר לבוביץ! לך ותלה אותם! – תיכף ומיד!! –

– כדבריך אדוני הנאור! –

– ואני אחכה פה – הוסיף הגיניראל בקול צרוד – עד שתחזור ותודיע לי, שיצאה נשמתם של הארורים!!

"הלכתי ביחד עם האדיוטאנט – אלא שהגיניראל רץ פתאום אחרינו וחסם את דרך בעדנו:

– חכה – – אמר בקול נמוך – חכה אלכסנדר לבוביץ!! – לא, לא! לא אתלה אותם – – אלכסנדר לבוביץ – – הוסיף בקול רועד מלא צער והכנעה, שאינה הולמת אותו כלל. – אלכסנדר לבוביץ – לך ואמר להם כך: הגיניראל טריבוב מצווה להם, שלא יתפללו. – – שילכו לביתם. – אני מצווה להם. – – לא, אלכסנדר לבוביץ, לא, לא – – אמור להם כך: אני מבקש מהם, שיחדלו להתפלל – איני עושה להם כל רעה – – אך אל יתפללו יותר. – – אל-נא יתפללו, – – סיים בקול תחנונים ממש – אל-נא. – – והשומרים – הזקיפים המנוולים ימותו, ימותו תיכף ומיד!! – שינה את קולו פתאום – ימותו הגנבים העצלנים, הבוגדים! – –

"הלכנו אל בית-המדרש. הדלת היתה סגורה, פתחנו את הדלת ונכנסנו – – ושוב אותה תמונה עצמה: הבטלנים יושבים ועוסקים בתורה. – האדיוּטאנט לא התרגז עוד, מסר להם את דברי הגיניראל מלה במלה. בינתים ראיתי כעין בת-צחוק על שפתיו. נהנה הוא מן הענין. אך גם פניו היו חיוורים. הבטלנים קמו, מבלי לדבר מלה, והלכו. הסתכלתי על השולחן – מפתח לא היה שם. – – כשיצאנו, שאל האדיוטאנט את השומרים בחמלה: איך אפשר, שאתם לא עכבתם אותם?! הלא מתחייבים אתם בנפשכם!

– אנחנו איננו אשמים, אדוני. – אמר האחד כמעט בבכיה. – חי-נפשי, איננוּ אשמים – לא ראינו אותם נכנסים. – אפשר, שבכלל לא יצאו. –

– אומללים – נענע האדיוטאנט בראשו – אומללים – – איך: לא יצאו? – אני בעצמי יצאתי עמהם. – נוּ, אפשר שיעלה בידי לפייס את הגיניראל – מחר בבוקר תעמדו לדין. – – הבינותם!?

"הזקיפים האומללים עמדו כנדהמים ושתקו. – – אנחנו חזרנו אל דירתו של שר-האלף. בינתים אמר האופיציר שלי בבת-צחוק:

– מוזר. משונה. כמדומני שהגיניראל יחזור בתשובה מהיום. מוזר. אתה מכיר את הזקיפים? – שאל אותי – אין ביניהם יהודי? מוזר –

נכנסנו אל הגיניראל, והאדיוטאנט הודיע לו את הנעשה. בעיני הגיניראל התנוצץ כעין אור לח – אפשר שדמעה היתה זו – אבל קשה להאמין.

"רתמו את המרכבה ונסענו הביתה. הדרך הוליכה דרך השדות ובאמצע הדרך קרה דבר, שעד היום אינני יודע להסביר לי אותו. דבר משונה ונורא, גם עכשו עוברת בי צמרמורת לזכר הדבר. היה כך: באמצע הדרך בין שני הקצוות של העיירה יש יער קטן, כעין חורשה קטנה. החורשה איננה עבה. וידועה היא לי חורשה זו ממש כמו פיסת-ידי, משום שכמעט בכל יום הייתי מהלך דרך-שם פעמיים ושלוש. והדרך שבה נסענו לא רחוקה היא מן החורשה, כשלושים פסיעה בערך. כשהגענו אל-מול פני החורשה – קם פתאום הגיניראל בתוך המרכבה, אחז את האדיוטאנט בשכמו ואמר בקול מלא חרדת-מות כשעיניו תקועות בחורשה:

– אלכסנדר לבוביץ! – אתה רואה? הרואה אתה? – שם בחורשה – אתם רואים? – מתפללים – הם – היהודים – השומעים אתם? – את שמי, – מלמל בחרדה וצנח על מקומו וישב. –

"הסתכלנו בחורשה בעינים בולטות ולא ראינו כלום. – הלילה לא היה אפל לגמרי, הלבנה האירה באור כהה מבעד לעבים ואפשר היה להבחין את העצים. בינתיים צוה הגיניראל לרכּב שיעצור. המרכבה עמדה. היתה דממה. ובתוך הדממה שמענו גם אנחנו קולות מתפללים. כן, שמענו – הסתכלנו זה בזה והקשבנו. אתם אדוני מפקפקים בדבר? – כן אזכה לראות עוד-פעם את אשתי ואת ילדי היקרים! איש לא היה שם, אמת, אלא שקולות מתפללים יצאו מתוך החורשה. בחשאי, בלחש, במנוחה, כמו בשעת קדוש-לבנה – אחר-כך אפשר היה להבחין גם צללי בני-אדם, אך אפשר שטועה אני, אפשר שאלו היו צללי העצים – ואפשר שבאמת היו שם יהודים שקידשו את הלבנה, כנהוג; אינני יודע ברור, אך את הקול שמענו כולנו. – עמדנו ורעדנו מקור. – הגיניראל קם עוד פעם בתוך המרכבה, אחז בשכמו של האדיוטאנט בידו האחת, ובידו השניה את ערפי-שלי וקרח צורם עבר בי בכל גופי. – הלבנה שטה בין העבים ונראתה לרגע והקולות מתפללים, מתפללים. – אתם מביטים בי, אדוני. – אפשר שהגיניראל המשוגע השפיע עלינו – אפשר – אלא, שאני בעצמי שמעתי מפורש. – וגם האדיוטאנט שמע. –הגיניראל הקשיב, הקשיב, אחר-כך פנה אל האדיוטאנט ואמר בתחנונים:

– אלכסנד לבוביץ, בבקשה, לכו נא שניכם ובקשו מהם בתחנונים, בקשו מהם בשמי ובשמך. – אפשר שישמעו לך. – הלא אתה… בקש להם – שיחדלו מלהתפלל. אני מכיר אותם – הם-הם אותם היהודים, ששרפנו אותם – כן, אני מכיר אותם. – הוסיף כשעיניו תקועות בחורשה – כן, הם המה, אותם היהודים, – בקש מהם מחילה – אני אתן פקודה – מחר, היום – שיעשו טובות עם נשיהם וילדיהם – לכו נא ובקשו. –

"האמת ניתנה להאמר – הוסיף היהודי המספר – השינים השתקשקו לי בפי. מקישות ממש בקול. האדיוטאנט הוציא בהסח הדעת את האקדוח שלו, ירדנו מן המרכבה והלכנו אל החורשה. לא מצאנו שם איש, אלא, בכדי להרגיע את רוחו של הגיניראל התחלתי אני מדבר, כמי שמדבר אל יהודים. – בקשתי מהם סליחה –

עכשו כבר לא הייתי מתיירא, שהגיניראל ידע שיהודי אני – להיפך – דברתי אליהם, כמי שמקבל מהם גם תשובה – רגעים אחדים – וחזרנו אל המרכבה. הגיניראל הודה לנו בדברים רכים, מלאים חבה וצער.

"כשהגענו אל דירתו של הגיניראל, לא נתן לנו ללכת לביתנו לישון, הוא ביקש מאת האדיוטאנט, שישאר שם אצלו וישחק עמו בקלפים, כדי להרגיעו קצת. כשעה שלמה היו יושבים ומשחקים, הגיניראל נרגע, ישב ושיחק במנוחה כמי שנתקררה דעתו. בינתים לא אמר בנידון זה רק מלים אחדות:

– כן, יודע אני, אלכסנדר לבוביץ – אמר במנוחה שלמה אך ביאוש – אני עייף קצת – העבודה המרובה, האחריות הגדולה. – פאנטאסיה של מוח מטורד יותר מדי – עוד טרומפף אחד ואחר נלך לישון –

והיו משחקים הלאה.

ופתאום, באמצע המישחק, נפלו הקלפים מתוך ידיו. – הוא הבליט את עיניו כלפי החלון, פער את פיו וקם ממקומו –

– אלכסנדר לבוביץ! – אמר בקול מלחש כמדבר מתוך הבטן – אלכסנדר לבוביץ, אתה שומע? – שם בחוץ, בחצר לפני החלון – אלכסנדר לבוביץ – הם מתפללים – אלכסנדר לבוביץ!!! – צעק בגניחה נוראה – הארורים!! אינם מוחלים לי!! – הם מתפללים!!!

קפץ את אגרופו השמאלית ובימנית הוציא את אקדוחו והתחיל יורה, יורה בחלון, פעם בזה ופעם בזה, כששיניו נושכות את שפתו התחתונה עד זב-דם ועיניו יוצאות מחוריהן, ירה וירה עד שכלה הכדור האחרון מן האקדוח, אחר-כך נפל מלא קומתו פרקדן ונאנח בגניחה מחונקת, אטומה, כשהשער שעל מצחו היה לח מזיעה. – אנחנו, נבהלים מן היריות הפראיות נלחצנו אל הכותל בנשימה חנוקה. ואחר-כך ברחנו החוצה; האדיוטאנט שלח אותי מהר אל הרופא והוא בעצמו נשאר עם המשרתים הנבהלים בחצר. כששבתי עם הרופא ונכנסנו אל הבית – מצאנו את הגיניראל תלוי ברצועה על הקורה.

א

–אני אומר לך את האמת, ידידי – פנה אלי המאיור החדש, שרק תמול נכנס אלינו אל תוך החפירות – לא אכחד בפניך ידידי, שאני – – הייתי יכול באמת להישאר עוד בבית, זאת אומרת, בקסרקטין בעיר, מבלי לבוא אל החזית עוד חצי שנה. אלא – – שלא חפצתי להשאר שם. אמנם, איש חולה אני. ריאתי משוחפת למדי. ואבי, כפי שאתה יודע, רופא זקן ובעל השפעה גדולה למדי. אילו הייתי אומר מלה אחת ממאנת – הייתי נשאר עוד. ואפשר לא הייתי בא הנה לעולם. אלא שזה היה רצוני.

– המולדת. – אמרת כמנסה לנחש את טעם היכנסו אל החזית. – ריח-הגבורה הנודף לכם מכאן, מה?

– לעזאזל הריח והמולדת. אין אני פטריוט נלהב כלל. לא. נותן אני לך את כל ענין הגבורה והמולדת בעד כוס יין אחת.

– אלא מאי? – – חיים פה – – העצבים – – מישחק-העצבים. מה?

– צדקת, אך ניבאת ולא ידעת מה ניבאת. יש בחיי דבר, המגרה אותי מעודי, ומעולם לא זכיתי ליהנות ממנו. יודע אתה, מה זה?

– אין לי מושג ולא אבק-מושג.

– פנים מתים – ענה המאיור ברצינות. – פני מת. הרבה דברים ראיתי בחיי, אך דבר אחד זר לי לגמרי: מעולם לא ראיתי איש מת.

– איך זה?

– ככה, זה לא מקרה. בן יחיד אני, הורי אינם קאתולים, בני דת-קאלווין הם. ויודע אתה, שהקאלוויניסטים אינם מרשים להביט בפני המת לא לעצמם ולא לאחרים. ואמי שמרה עלי ביחוד, שלא אעבור על לאו זה. היא הקפידה על זה ביחוד מתוך חשש לבהלה, שלא אבהל פתאום., וככה יצא הדבר, שמעולם לא ראיתי איש מת.

– ועל בימת התיאטרון?

– שם ראיתי. אך זה לא כלום. הלא ידעתי, שמשחק הוא ושבעוד רגעים יקום וישתחוה לקהל המוחה כפים. אך איש מת באמת, זה ענין חשוב מאד ידידי. ומרגיש אני שראיית פני מת היתה מביאה שינוי גמור בחיי. צייר לעצמך: רואה אתה בן אדם, שלפני רגעים אחדים שתה, צחק והתפלסף עמך יחד – ופתאום אתה רואה אותו שוכב בלי תנועה, מדבר אתה אליו והוא – – הוא איננו עונה. איננו שומע, איננו זז ואיננו עונה. זה צריך להיות מצחיק – – צייר לעצמך.

– אני אין לי צורך בדבר לצייר לעצמי – – מצחיק? – לאו דוקא. אפשר מגוחך קצת – – אפשר – – אך לא מצחיק – – זכינו פה לראות לא אחד – – ושכחנו לצחוק, ידידי – –

– זהו הדבר. בזה אני רוצה סוף-סוף. לראות – ולהרגיש את הרושם הראשון. – – מתי תהיה התקפה מצד האויב?

שאלת טירון-באמת. שאלת איש תמים, שישב כל הזמן בקסרקטין ועכשיו בא הנה אל התיאטרון. ונוסף על אלה: מאיור. לא חייל פשוט – אלא מאיור. קצין גבוה. “מתי תהיה התקפה”.

– האויב שוכח תמיד להודיענו מראש את התקפתו, אדוני הנאור – עניתי לו רשמית מתוך אבק כעס לשאלה מתעללת כזו מפי קצין גבוה.

כבר היתה שעת חצות הליל ואנחנו הלכנו לישון.

ב.

זה ארבעה שבועות שלא היה שום קרב במערכה. כפעם בפעם בא מטר-מתכת חם, ברד של כדורים פתאומי – אך לידי מלחמה לא הגיע הדבר. גם אנחנו וגם האויב התכוננו. יעבור קצת השלג הגדול והרפש המייגע. ואחר כך.

וזה הרגיז את האדון המאיור המפונק. באמת אסון: זה ימים אחדים שהוא נמצא במערכה ותמול נכנס אלינו: אל פלוגת החלוץ, אל “השורה הראשונה” – ואף נסיון של מוות אין בינינו “לרפואה”.

המאיור התהלך כל היו מרוגש. ואנחנו לא ידענו מה זאת? פחד לא הרגשנו בו, ובכל זאת עשה רושם של איש מרוגש מאד. – עכשו, כשגילה לי את סודו, הבינותי את הענין. מתגעגע הוא קצת למתים.

כעבור רגעים אחדים ישַנו שנינו שינה עמוקה. הוא נרדם קודם. ואני שמעתיו עוד מגמגם וממלמל מתוך שינה. קשה היה להבין את דברי-החלום, אך מלים אחדות נזרקו מפיו, שאפשר היה לצרף אותן:

– רב זלמן בר – – יהודי מאמין – – במוות – – אין מוות – – אתה רמאי – – יהודי רמאי – – אתה חי – –

וצחק מתוך חלומו – –

ונרדמתי גם אנכי.

וכעבור זמן מה – והוא מעיר אותי:

– סליחה – – באמת: סליחה: – – אך – – יש לי בקשה אליך – –

– למצוותך אדוני!

– לא-לא, לא באופן רשמי ידידי. אתה הנך קצין מנוסה יותר ממני. אף על פי שחייב אתה בכבודי.

– לפקודתך אדוני הנאור! – צעקתי עליו מתוך כעס, על שהעיר אותי בחנם.

– אל נא תכעס. והנח לשטויות אלה. לא רשמית, יש לי בקשה אליך.

– בבקשה.

– אני נתתי אות-התקפה לסוללת התותחים שלנו.

– השתגעת?!

– ששש – – כבר נהיה, נתתי אות. – – מה אתה מתרגז? יש לי רשות לכך. – –

– אין לך רשות להשליך את נפשות כולנו לעזאזל.

– את כולנו? – מדוע זה כולנו? – שטות. אנחנו “נתכסה” פה ואתה שלח את חמשת האנשים אל המצפה, אל “המכסה” הראשון. רק הם יהיו בסכנה.

– זוהי – – זוהי – – זוהי – –

– יודע אני! – הפך פתאום האדון המאיור את קולו לרציני וחמור מאוד – ומה שעשיתי: עשיתי על אחריותי! – הבינות?! –

– הבינותי, אדוני הנאור! –

קמתי ושלחתי את חמשת אנשי אל המקום המצווה.

ומובן, שאחרי זה לא נרדמתי עוד. אות-התקפה זו פרוש: שלמחר בערב נתקוף את האויב. זאת אומרת: שמחר בערב תחרב המערכה הראשונה שלנו עם האנשים שבה כסדום ועמורה. עצם על עצם לא תשאר מהם.

נכנס חייל זקן. החייל הזקן שבכל הגדוד שלנו: רב זלמן בר. ובפיו בקשה נמרצה:

– אדוני הנאור, למחר בערב רוצה אני להיות ביחד עם הבנים שלי.

– כמה בנים לך?

– ארבעה.

– איפה הם?

– כולם פה: אצל אדוני הנאור.

– מה שמותיהם?

– שמותיהם אדוני הנאור, שונים – האחד שמו אברהם קיליני, השני: שלמה קאלוארי, השלישי: משה קאראס והרביעי נשאר עוד בשמו הישן: מיכאל כהן.

– ובכן: קיליני וקאלוארי וקאראס וכהן – אחים הם, בניך?

– כן, אדוני הנאור.

– השד ידע את כל זה. מובן, מסורת יהודית הונגארית. אם אביהם כהן, הרי הם קיליני, קאלוארי, קאראס וכהן. נו, תהלה לאל, שלכל הפחות אחד מהם נשאר כהן, – ולמה לך להיות למחר בערב עמהם ביחד?

– מחר בערב, אדוני הנאור, מחר בערב – – יואיל נא אדוני לדעת – – מחר בערב אצלנו חג – – פסח – – אומר הזקן מתוך בת-צחוק של בקשת סליחה.

– אהא: ה“סדר”. אם כן טוב. מדוע לא? את העונג הזה אפשר להתיר לכם, מדוע לא. – – –

וברגע זה, כאלו הכו אותי באגרוף על קדקדי ולבי קפץ ממקומו:

– תופת וזעם! – הן כולם נמצאים שם – – ב“מכסה” הראשון! – – לפני רגעים אחדים שלחתי אותם שמה – – פקודת האדון המאיור – – אך – לא בי האשם – הצטדקתי שלא כדין בפני החייל הפשוט – – באמת, לא בי האשם, מדוע לא אמרו לי שאחים הם – – – –

– אין דבר – – אין דבר – – גמגם הזקן בפנים חיוורים – – – לא חשוב אדוני הנאור – – לא חשוב – – אנחנו איננו פחדנים – – חייל זקן ומנוסה אנכי – – אדרבה: זה טוב מאד שהם כולם ביחד – – –

– במערכה הראשונה. בן-אדם! –

– ומה בכך? – – טוב – – גם אני אהיה עמהם – –

–רק אתה חסר להם שם! – זה אי-אפשר! –

הזקן פקח עלי עינים כמעט זולגות דמעות:

– אדוני הנאור – – אני מבקש מאד – – הן אדוני יודע, מה זאת “סדר”, אב זקן אני – – מעולם לא ערכתי את הסדר בלי בני – – – אני מתחנן – – השם יגמול לאדוני הנאור.

לבי התכוץ בי.

הזקן הרגיש בזה וניחם אותי בבת-צחוק:

– אין דבר. אדוני הנאור, בלילה כזה – – ליל פסח – – ליל שמורים – – יבטח-נא אדוני הנאור באלהים – בליל שמורים – – – אין סכנה – – האל היהודי – אני מבקש מאד –

– מאין אתה בא עכשו, בחצות הלילה? –

הזקן גמגם רגע, פנה אילך ואילך, בלע את רוקו אומר:

– סליחה – – אדוני הנאור – – משם – – הייתי אצלם. – – עד השעה השתים עשרה עמדתי פה על המשמר ואח"כ כששמעתי שנשלחו שמה – הלכתי לבקר אותם שם – –

זה אסור באיסור חמור, ללכת “שמה” בלי פקודה – אך לא יכלתי להתרגז על הזקן. – – אב לארבעה בנים – – ורוצה הוא לערוך עמהם יחד את הסדר – – ינסה נא מי-שהוא לעמוד בנסיון ולא להרשות לו. –

– טוב. לך לישון ולמחר תצא.

אך יצא הזקן – נתעורר המאיור משנתו וצחק ושפשף את ידיו בהנאה:

– נפלא. שמעתי. זה נפלא! – –

ג

וביום השני בערב, בערב פסח שנת תרע"ח, היתה מהומה בין שתי המערכות. קרבות לא היו בין שני האויבים – אך רבבות הכדורים המפוצצים את האבנים לקמח לבן ואת העצים לסמרטוטים, טרטרו עד כדי קריעת העצבים. הראש לא הרגיש כבר כלום: הראש היה מטומטם לגמרי. כעין איזו מועקה אטומה הקישה כקורנס קהה בתוך הקדקוד, ועל הרגלים אי-אפשר היה לעמוד בלי להשען אל הקיר. – –

ככה ­ שעות אחדות. והאב עם ארבעת בניו – “שם”. ממוחי התחילו נוזלות דמעות אל גרוני.

ואחר כך – דממה.

השתמשתי בשעת-כושר זו ורצתי בנשימה אחרונה אל המיצפה.

בדרך הרגשתי, והנה רצים אחרי. – פניתי לאחור: המאיור בבת-צחוק.

כעס נורא תקף אותי. הבטתי ישר בעיניו ובחירוק שינים אמרתי לתוך פניו:

– לחנם. הם חיים!

– איך אתה יודע זאת?

לא מצאתי מלה בפי בשבילו. אך מתחת לשוני, מתוך גרוני הנחר הזדקרה מלה אחת כמו מעצמה:

– ליל שמורים! – –

ופניתי והוספתי למהר שמה. המאיור חשב, שמגמגם אני דבר מה בכעסי, לא הבין אף מלה. ורצנו שנינו בתוך בור-החפירות הארוך, המוביל בכעין מרתף פתוח למעלה, אל המיצפה.

כשעמדתי לפני דלת “המכסה” שלהם – כעין חולשה מוזרה ומתוקה תקפה אותי. מאחרי הדלת שומע אני קולות:

– בורא פרי הגפן – – –

פתחתי את הדלת וברגש של נקמה ונצחון נתתי להאדון המאיור להכנס: – בבקשה. –

ואך פתחנו את הדלת והנה חמשה קולות מזמרים, עליזים ומלאים כונה משתפכים כלפינו: – “שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך – – –!”

אי אפשר היה לא לפרוץ בצחוק. ויחד עמנו גם האב וארבעת בניו, אך מבלי להפסיק אפילו את הזמרה שלהם – – והשולחן הרעוע ערוך: סדין, מצות, יין, מרור, חרוסת – – הכל.

המאיור היה במבוכה שלמה. אך כדי שלא לגלות את חרפתו, צחק בעל כרחו. ופתאום רואה אני: הוא חוטף כוס יין, מרימה ורוצה לשתות – –

הזקן קפץ ממקומו כאילו נשכו נחש. חטף את הכוס המלאה מידי הקצין הרם ואמר:

– אדוני הנאור, זה אסור! זה כוסו של אליהו הנביא זכור לטוב!

העמיד את הכוס על מקומה, אחר כך מילא כוס אחרת, והעמידה על מקומה של זו. את היין שבתוך הראשונה שפך על הארץ, מילא אותה שנית והושיטה למאיור:

– בבקשה אדוני הנאור! אורחנו הנכבד הוא – –

אני הבינותי תיכף את הענין: כוסו של אליהו נעשתה “נסך”: ובכן: שפך אותה על הארץ. אך במקומה העמיד כוס אחרת ואת “כוס הנסך” הריקה מילא והושיטה למאיור. אחר כך הושיט גם לי כוס אחת מארבע הכוסות ואמר:

– לחיים, אדוני הנאור! – –

שתינו – ורק ברגע זה כאילו נפקחו עינינו: הלא כולם לבושים לבנים – –

המאיור הביט בהם בעינים תועות ופניו חוורו לאט לאט.

ורק ברגע זה ראיתי – ששכור הוא לגמרי. כמעט שנפל מעל רגליו. הוא הריק את כוסו כמעט בעל כרחו – רצה להעמיד את הכוס הריקה על השולחן, אלא שנפלה מידו – – הוא החליק את מצחו הלח – כאילו עכשיו יצא מן המרחץ – נע אילך ואילך, אחר כך נשען עלי ממש ובגמגום כהה אמר כשואל ואינו שואל כשהוא ממשמש בעיניו:

– מה זה? – – אמור נא – – מה? – – הם חיים? – – הם מתים? – – לא – – אני שכור בוודאי – – לא – – אני מבקש אותך, אמור: הם לבנים או לא לבנים – –? – או: טועה אני? – –

אני אמצתי אותו שלא יפול וכמרגיש בכעין סכנה מרחפת הרגעתי אותו:

– כן כן, אדוני הנאור, הם לבנים – – – אתה לא טועה – – הם לבנים – – –

– מה? – – מלמל המאיור – ומתחיל להקיא – – מה? – – לבנים באמת? – – אוי! – – מה זה? – – החזק בי רגע – אוי! – ומדוע הם לבנים? – הם מתים? –

האב הזקן ירד מעל “מטת-הסיבּה” שלו, נגש אל המאיור ובדברי כבושין של אב זקן לטף אותו:

–אדוני הנאור – – אל נא – – יתחזק נא – – הוא שתה קצת יותר מדי – – אין דבר – – זה לא יזיק – – נו, אדוני הנאור – – יתעודד נא – – למען השם – –

המאיור נפל מעל רגליו. הזקן לקח אותו ממש על זרועותיו:

– אי, אדוני הנאור – – זה לא יאה – – הכך עושים עם בעל הבית המכניס אותו בתור אורח ומכבד אותו בכוס יין? – – זה לא יפה – – אדוני הנאור והיקר – – בבקשה להתחזק – – אני נעלב ממש – – היין שלי הוא יין טוב – – של פסח – –

המאיור שכב בעינים עצומות ונשם נשימות כבדות בלי תנועה.

– אין דבר – אמר הזקן בקצת הקלה – אין דבר – – אי"ה יעבור – – אדוני הנאור לא יעזב את הגדוד שלנו – גחן והביט בפני המאיור – –

וברגע זה קרה דבר מוזר: המאיור פקח את עיניו קצת – – אחר כך פקח אותן לרוחה – – הביט לתוך עיני הזקן – – התפרץ בזעקה אדירה ובפחד מסמר את השער כשהוא חובק אותי:

– הצילני! – – הצילני! – – הוא חי! – – רב זלמן בר! – – הוא חי! – – הוא רמאי – – הוא לא מת – – הוא רק לבש תכריכין לרמות אותי! – – גרשהו מפני! – – או-או-או-או! –

ונעץ את צפרניו בגופי מתוך אימת מיתה משונה – –

סמרמרת חריפה עברה בדמי. וגם הזקן הבליט את עיניו הזקנות – –: המאיור אומר: “רב זלמן בר” – מאין הוא יודע את שמו היהודי? – – –

ואני נזכרתי תיכף את שיחתו ואת מלמולו מתוך החלום – – אמש – –

והמאיור התמתח על הקרקע מלא קומתו, ושוב פעם קלח מתוכו קלוח עז של יין מעורב דם ומרה, אחר כך נשמט בכל גופו – – ונשאר בלי תנועה – – –

כשבא הרופא, בדק אותו ומצא, שמת בשבץ הלב.

ד

למחרת שאלתי את החייל הזקן:

– הוא ידע אותך מכבר?

– מעולם לא ראיתי אותו בחיי לפני היכנסו אלינו שם.

– ומאין ידע את שמך היהודי?

הזקן משך בכתפיו:

– מי יודע?

אחר כך שקע בהרהורים, ומבלי להביט בפני אמר:

– מיסכן. – – אדוני הנאור יודע? – – אני יודע ממה הוא מת – – כוסו של אליהו הנביא דבר מסוכן הוא – – והוא עשה אותו “נסך”. מיסכן – – – לא בי האשם אדוני הנאור.

א

האמיץ שבכל לגיונות הדיויזיה החמש עשרה – היה הלגיון הששים וחמשה; האמיץ שבּבאטאליונות הלגיון הששים וחמשה – היה הבאטאליון הראשון; והגבור שבכל הבאטאליון הראשון – היה החייל יהודה קראפט.

בתעודתו של יהודה קראפט היה כתוב לאמר:

1) מהותו: רגלי, מתנדב.

2) שמו: יהודה.

3) שם משפחתו: קראפט.

4) דתו: דת ישראלית.

5) ימי חייו: שתים-עשרה.

6) דרגתו: שר חמשים.

7) אות כבוד: מדאליית זהב ממדרגה ראשונה.

8) נפצע: פעמיים.

9) נתגייס: תרע"ד.

10) אומנותו האזרחית: נפּח.

אינני יודע, הסעיפים הללו איזה מהם חשוב יותר.

אתם חושבים בודאי בשורה כזו:

ראשית: הסעיף החמישי, חייל בן שתים-עשרה. אחריו המעלה השביעית: חייל בן שתים-עשרה שזכה למאדליית זהב, ולא עוד אלא לדרגת שר-החמשים. ואחרי אלה הלא חשוב בודאי, שמתנדב הוא, שהוא בעצמו השליך את עצמו לתוך מדורה גדולה זו, המאַימת בכל רגע באלפי-אלפים סכנות-מות. וכמובן, נחמד הוא קטן זה, שזה שתי פעמים נפצע. שתי פעמים ניצל מרשותו השחורה של המות. ואין צריך לומר, שחביב הוא עליכם בתור יהודי.

ולא יותר?

טעות היא בידכם.

הסעיף הכי-נכבד בתעודה זו, שיהודה קראפט – נפח הוא.

ואם בשבילכם עובדה זו לא מעלה ולא מורידה – הרי בשבילו, בשביל יהודה קראפט בעצמו, זה עיקר מהותו. מטרת כל מטרותיו בחייו. גאונו ואונו. נשמת-נשמתו. הכל.

ב

אני התוודעתי עם יהודה קראפט בשעה מוזרה ובמצב נפש יוצא מן הכלל. בליל עברוֹת וחרדת-מוות חשאי: “בערב יום טוב”: בערב התנפלות גדולה על האויב.

מי שלא השתתף “בערב יום טוב” כזה – כך מכנים אותו החיילים המדיארים – לא טעם טעמה של קדושת השם.

בקבר החי: בדירת הגדוד שבעומק האדמה שררה מנוחה. החיילים, מהם ישנים, מהם מפלים את כליהם, מהם מנגנים על כלי-זמר ומזמרים אגדות, ומהם – סתם יושבים ועיניהם נעוצות בחלומם הרחוק.

פתאום – טליפון:

– גר-גר-ר-ר.

דממה. אני ממהר אל הקיר, בידיעה ברורה, מי המדבר:

– רֶשפֶּקט הר אוֹבֶּרסט!

(פירוש: אני עבדך השפל והנבזה בעלמא הדין ובעלמה דאתי בקרוב, פלוני בן פלוני, עומד לפניך אדוני שר האלף וברתת והכנעה גמורה הריני מוכן ומזומן לקלוט כל הגה גרונך הנעלה וכל אבק מחשבותיך הקדושות ולמלאות את חפצך האדיר עד כדי יציאת נשמתי המשועבדת לך עד עולם!).

והוא מדבר:

– הלילה בשעה השלישית ורבע וחמשה רגעים ושלש שניות – התנפלות. הבינות?

– רשפּקט הר אוֹבּרסט! הלילה, בשעה השלישית ורבע וחמשה רגעים ושלש שניות – התנפלות.

– כן. הכיוון: – מגדל ליניאץ; מטרה: – גבעה שלש מאות וארבעה. משם ואילך – פקודה חדשה. הבינות?

אני חוזר על דבריו. והוא מוסיף:

-כן, בעוד עשתי עשר רגע – כמה עכשו? – הכן את שעונך: שלש רביעיות העשירית בדיוק. כך. ובעוד עשתי עשר רגע – אַבזָר. הבינות?

מובן – הבינותי. “אבזר” זהו: הפרפראות לזוועה. אבזר – זה הסעודה האחרונה, מחול-השטן, ההכנה ליום-טוב: יין-שמפּניה, קוֹניאַק, רוּם, שרטריוז, קוֹאַנטרוֹ, אַבּסאָנט, שליגוֹביץ והברכה המשולשת הארורה: טוֹקאי-בּוֹרדוֹ-כּרמל במזיגה אחת. ועוד ועוד.

ואבזר זה בשעה שהחייל שומע אותו יוצא מפי האדון שר האלף – חלב-אמו מתחיל מפעפע לו על לשונו המרה ומצחו מזיע חומץ גפרית. יודע הוא החייל הפשוט, שאבזר זה הוא הקדמה למיתה משונה: להתקפה.

והאדון שר-האלף מוסיף:

– הכנה אַרטילרית – שתי שעות. חיל המלואים הולך וקרב. ואתה היה אמיץ וחמוּר. מדאליות זהב מכל המינים והמדרגות: כמספר אנשיך! – הבינות?! – חסל!

–רשפּקט הר אוֹבּרסט!

– ג-ר-ר-ר-ר –

כשהפניתי את פני כלפי המפלגה שלי – מחרוזת איומה של עינים בולטות ושטופות-אימה נעצה בי את קרניה הצורבות. הפנים – לבנים, חוורים, כסופים, מתים. הידים מרושלות, כלי-הזמר תלויים מארכובותיהם ולמטה, העינים עגולות והמצח הקמוט ברצינות אפלה – איזה צל שאלה אילמת תועה עליו, שאלה, שאין עליה תשובה.

דממה ארוכה ונוראה.

מטלטל אני בשעוני, כמו שזקוק לזה, כדי שלא ירגישו בפחדנותי.

לי אסור לרעוד ולהיות חיוור. אני מחויב להיות אמיץ, בריא, שמח, טוב-לב – וחמוּר. כן, חמוּר.

– נא, חברותה – אומר אני בבת-צחוק חולה – הכּוֹנוּ!

החבורה זזה קצת ואינה עונה.

– מה? אורח לא-קרוא? חדשות לא-נכספות? – אין דבר, חבורה! נתקומם וננצח. ונצחון שכזה עוד לא ראה הלה שם מעבר לגדר!

החבורה החיוורת זזה, תנועות אטיות, התמתחות – פהוק בעל-כרחו – אי!

מתחילים לחבוש איש את צרורו.

וחבישה זו – כאן מתחיל הגיהנום. משום שמלבד מכשירי-אוכל וכלי-מלחמה ישנם עוד חפצים קטנים, צעצועים יקרים וטפשיים, שאינם נותנים לו לאדם למות. תמונה יקרה, מכתב מתוק, כתב-יד מלא השתפכות, קופסא קטנה לזכרון, פרח-פרידה יבש, חריט עם פרוטת-הצלחה לסגולה, ממחטה קטנה עם ריח משכר ועוד ועוד.

בשטויות הללו כרוכים זכרונות, אהבות, דמעות, נשיקות, חרדות, לטיפות, אימות וזוועות המפעפעות מן הלב אל המוח ומן המוח אל הלב – וחוזר חלילה.

ומרגיש גם אני כמין רעד בארכובותי.

הפחד הוא מחלה מידבקת. מכיוון שהדביק באחד מאתנו – שוב אין לו תחום. עובר הוא מאיש לאיש, מלב ללב, במהירות מרקוֹנית, דרך האוויר המחניק.

והמחלה הולכת ומפעפעת, עמוק-עמוק, בלב, בעצבים, בדם, עוברת היא מאיש לאיש ומעצב לעצב. כמין כאב. צמרמורת מכוערה. וכמין בושה.

אחד המאדיארים קם, זרק את המקטרת שלו וירק בקללה:

– אי! אותו האל הגדול הגבור והנורא שם בזבול השביעי הקדוש שבעתיים! – כמה פעמים מת האדם בחייו!?

ושוב דממה חרישית ותנועות. עסק עם החפצים.

וכל אחד בודק את כליו ומוצא איזה חפץ מיותר. מביט בו, מפקפק רגע – ומשליכו.

והשני – גם כן משליך איזה חפץ. ואחר כך – מרימו ותוחבו בילקוטו בחזרה.

השלישי – מסתכל בתמונה קטנה, מסתכל בה, מסתכל בחשאי – רוצה הוא לנשקה – פונה אילך ואילך – מתבייש – מרימה אל פיו – תוחב אותה בצרורו.

הרביעי – חייל מהיר-תנועה ומלא כעס – ממהר-ממהר בעבודתו, חובש, מסדר, מוציא חפצים מיותרים וזורקם ארצה, לעזאזל, אין חיים, אין אהבה, אין זכרונות, לעזאזל, נמות ככלבים, בלי ווידוי. בלי הספד ובלי תכריכין, הכל לעזאזל, לעזאזל!

והחמישי – בר-נש קטן, שקט, אינו ממהר, עושה עבודתו במתינות, בלי צער ובלי חימה ובלי יאוש – זהו יתום, אין אב ואין אם, אין קרוב ואין רע, אין קרקע שם בכפר ואין נכסים, יתום אומלל, ואפילו בחורה פשוטה אין לו שם, שתחכה לו, שתזכיר אותו. וכל צרורו הוא מכשירי המלחמה, לא יותר. חי – חי. ימות – ימות. רבים מתים פה. ומה בכך? – ושם, שם – אפשר ששם, מעבר לקבר יראה את אמו? – אפשר.

ואני – אני כבר מרגיש את עצמי בסכנה: כל החבורה איבדה את טעמה ואת כוחה. באלה להתנפל על האויב? במוגי-לב אלה? ואנחנו – הפלוגה שלנו בראש, אנחנו – החלוץ: הבאטאליון-הראשון!

וכוח אין לדיבור.

ודממה זו – ממיתה.

ובלילה – שם בחוץ – דממה עמוקה, שחורה וטעונה אימות.

אני עומד ומקשיב.

איוושת התנועות ודפיקת הלבבות. הס.

טליפון:

– גר-רר-ר.

אני רץ אל הקיר.

האלוֹ!

טעות.

שוב דממה מחניקה.

רגע, רגעיים. הס.

ופתאום – יריה מחרשת את האזנים ומבקעת את הלב פה בתוך הבור – דרך הדלת!!

יריית אקדוח.

לבי עומד מלדפוק ואני חוטף את אקדוחי.

–סאקראמנט! מה זאת? מי ירה? תופת ורעם, מי ירה?

הדלת נפתחה ועל הסף מופיע חיל קטן כזרת בצחוק רם:

– לא-הא-הא! – אדוני הדגלן הרם, הנני, מודיע בהכנעה, שהנני!

רגליו מהודקות – כדין, ידיו על התפר – כדין! עיניו נעוצות בעיני – כדין, ומחכה הוא לתשובה – כדין.

מודד אני אותו בעיני מכף רגלו ועד ראשו: פנים רציניים, מעמדו – ככתוב, אלא שבת-צחוקו לא הסתתרה עדיין, לא חלפה עדנה לגמרי. צוחק הוא קטן מאורר זה, עלי הוא צוחק, עלינו. הבהיל אותנו וצוחק.

ומודיע הוא – שהנהו!

ועל צווארונו – שני כוכבים, שר חמשים הוא יקטן מחוצף זה, ועל חזהו – נוצצת מדאליית-זהב ממדרגה ראשונה.

זה ענין. אלמלא זה – הייתי משסעו לשניים.

– קרב הנה, קורפוראל!

הוא נגש אלי. – צועד כדין ועומד.

– מי אתה?

– אדוני שר המאה, הנני מודיע בהכנעה: שר החמשים יהודה קראפט מפלוגת חלוצי-החובשים שעל יד הבאטאליון הראשון! לפי פקודת האדון שר האלף!

ובכן – חייב אני לקבלו. פקודתו של שר האלף היא.

אני מסתכל בו וזעמי מתחדש בי.

– מי נתן לך רשות לירות דרך הדלת?! – חורק אני בשיני – מי הרשה לך זאת, גמד נבזה!

– אדוני שר המאה, הנני מודיע בהכנעה, אינני גמד נבזה – עונה לי הקטן ברצינות חמורה ובמחאה קשה – נַפּח אני!

פניו התאדמו ועיניו, שבת-צחוק שרתה לו עליהן עד עכשיו, הבריקו פתאום באש בהירה ובצער ילדותי טהור.

– מה?? – צעקתי עליו – מה אתה? נפח?!

– כן, נפח! והאדון שר האלף נתן לי רשות לירות דרך הדלת! ואני יריתי למעלה, כלפי התקרה!

– וזה למה?

– בכדי לעורר את הלבבות להתקפה!

אי אפשר היה להסתיר את הצחוק.

והקטן – בכלל – הופעה נחמדה היא, ילד וחייל כאחד. ועיניו התמימות נוצצות בדמעות. והדמעות לא דמעות רכות. הדמעות הללו – מוחאות, מתריעות, תובעות כבוד.

יראתי, פן יגעה בבכיה. נגשתי אליו וחבטתי על שכמו הרכה:

– בן-חיל. נוח! דבּר.

הוא נח. רישל את עמידתו המתוחה וביאר לי את כל הענין.

שוֹרת הוא בפלוגת החובשים, מתחלת המלחמה. וכיוון שההתקפה הולכת וקרבה וכיון שהבאטאליון שלנו באטאליון של חלוצים הוא וכיון שהוא נפח – לפיכך מובן מעצמו שעליו להספח אלינו, אל פלוגת החלוצים, העומדים בסכנה הגדולה ביותר, בכדי לחבש את הפצועים הראשונים, את הקרבנות החשובים ביותר.

הכל הבינותי, הקטן דבר כחייל מובהק ומגודל, שמלאו לו שנותיו ונסיונותיו, דברים ברורים המסברים את האוזן ונכנסים אל הלב. הכל הבינותי.

חוץ מדבר אחד: מה ענין הנפּחוּת לכאן?

ועד כה וכה – וכל החבורה שלי התעוררה, נתעודדה, קמה לתחיה, למצב רוח טוב, לתנועה, לחיים ואפילו לצחוק.

ובינתים נפתחה הדלת – והמשקאות הובאו.

ולא עברו רגעים אחדים – והקבר החי היה לבי-הלולא.

שתיה, תנועה, שבירת כוסות ושירה.

והשירה – סמן לנצחון היא.

ואין צורך לומר כשהשירה בלולה בקללות וגדופים.

ואני – גם לאחר אותה הפקודה הרצינית, גם לפני קבלת פני המוות ההולך ובא בחשכת הליל השחור וגם לאחר הכוס השמינית, שציירה לי את המוות בדמות מלאכי חבלה אדומים – אני עסוק הייתי בקטן זה: ביהודה קראפט – הנפּח.

נודע לי, שגמד זה עובד כמתנדב, הוריו לא נתנו לו לצאת בצבא, אלא שהוא ברח. עמד לפני שר הצבא בעצמו ובכבודו ולא זז ממנו עד שגייס אותו. נודע לי, שכבר לקח חלק בהתקפות גדולות, בהתנפלויות ובהגנות אדירות ביותר עד הנה. שלמדאליה זו זכה במלחמת-הסאן הנוראה. שהוא הציל את הגיניראל השיכור, את האדון האקסלנץ גיניראל דר אינפאנטרי פון ציגרר מחמתו של צ’ירקס קווקזי, ממש מתחת כידונו. את הגיניראל מבזה הוא תכלית בזיון. ואינו חושש לגלות זאת בפני. “הגניראל אינו שוה פרוטה נושנה, מוג-לב הוא מאין כמוהו, שיכור בן שיכור”. ואלמלא התייחסותו הטובה אל החיילים הפשוטים – כי אז היה עוזב אותו שם לעזאזל, למרמס רגלי סוסו של הצ’רקס. “באמת: קצין גבוה, שכל חיי הגדוד תלויים בו, והוא שותה לשיכרון בשעה שאלפי חייליו מוטלים בסכנה!”

“חייל כזה – אמר לי יהודה קראפט בבוז רציני – אינו שווה אף כדור במצחו! ולולא הייתי נפּח, לא הייתי מציל אותו גם אחר כל חסדיו וטובותיו עם חייליו. הלא חייליו עולים עליו פי שבעה! – לי יש מדאליה, – צחק יהודה קראפט בלעג – ולו אין! – אני לא הייתי מציל אותו. אלא – שנפּח אנכי!”

ודבריו הללו יצאו מפיו במין יהירות, שלא שמעתי כמוה עדיין אפילו בין חיילי המערכה, הרגילים לאמץ את לבם בפראזות גאוה מדור דור.

הוא הפסיק את דבורו לרגע, הרהר כהרף עין ואחר-כך אמר:

– בארבע התנגשויות-כידונים השתתפתי, שתי פעמים נפצעתי – ונשארתי נפּח!!

עכשו כבר לא האצתי בו לבאר לי את פרשת גדולתה של נפחותו. כבר הרגשתי, שזה ענין גדול אצלו ולפיכך החלטתי לדחות הפתעה זו לאחרונה, לקינוח סעודה.

– וכמה אנשים הרגת במשך כל הזמן? – שאלתי אותו – כמה אויבים שלחת לעולם האמת?

יהודה קראפט לא זז בישיבתו, הרים עלי את עיניו התמימות, אחר-כך שוב השפיל אותן ומבלי להביט בפני אמר בהטעמה ומחאה חמורה:

– לא הרגתי אף אחד. נפּח אני!

חטפתי את החייל הקטן אל חיקי, אמצתי אותו אל לבי ובקשתי ממנו, לבאר לי סוף סוף, מה טיבה של גדוּלה נפּחית זו?

ויהודה קראפט באר לי את הענין.

נודע לי, שאומנות זו, הידועה אצלנו מקדמת דנא למלאכה בינונית, לאומנות פשוטה וגסה – אצלו, אצל חייל קטן זה יחוס הוא, יחש שאין למעלה הימנו, העולה על כל היחשים שבעולם. נודע לי, שאביו גם כן נפח בן נפח, בן בנו של נפח בן נפח. – שבית-אומנו של אביו עומד בין הררי הטאטרה, על אם דרך-המלך, בין שני כפרים רחוקים זה מזה, בבית-אומן זה נולד וחונך גם הוא, גם אביו וגם אבי-אביו. וחינוך זה מיוחד הוא במינו, אביו לא שלח אותו לבית הספר, כדי שלא יצא שם לתרבות רעה. הוא בעצמו למדו קרא וכתוב עברית ומאדיארית. חוץ מאלה אינו יודע כלום, כשם שאביו אינו יודע יותר מאלה. אלא, שזאת לא אומרת, שאביו בּוּר הוא. מעטים הם הבריות היודעים מה שיודע אביו. אלא שכל ידיעותיו אלה לא מתוך הספר באות לו, אלא מתוך אומנתו. הכל בא לו מתוך אומנתו. הכל. כל הוויות-העולם, כל ידיעות הטבע, – בכל חננה אותו אומנותו: הנפחות. המלאכה בכלל היא עטרת כל העסקים והמלאכות שבעולם. והנפחות – היא גולת הכותרת של כולן. כך לימד אותו אביו והוא קיבל מאביו והלה מאביו ומאבי אביו עד הנפּח הראשון של ששת ימי בראשית. הנפח הראשון – כך מסר לו אביו – היה תובל-קין והוא מיוצאי ירכו שלו. תובל-קין היה הגבר הראשון, שעלה לגדולה ומשל על ההרים והגבעות, על הימים והיערות ואפילו על החיות הרעות. והכל היה מחבבים אותו ונכנעים לו. הנפח – מעלות יתרות לו על כל מיני בעלי מלאכה בעולם. מעלות הללו, כמובן, לא ניתנו לפרוש אותן בעל פה. מי שאינו מרגיש בהן מעצמו – בין-כך ובין-כך לא יבין. הנפח הוא מלך האומנים, ולפיכך גם חובותיו לאדם ולמקום מרובות משל אחרים.

הנפח צריך יהא נוח לבריות.

הנפח אינו מבלה אף רגע לבטלה.

הנפח לא רק שאינו משקר, אלא אפילו הפרזה קלה אינו מוציא מפיו.

הנפח הוא איש ישר וטוב.

הנפח עובד לא רק בשביל פרנסתו, אלא בשביל הבריות הזקוקים לכך.

ולא רק הבריות זקוקים למלאכתו, אלא גם בעלי החיים.

הנפח – ידו בכל לטובה. בבריות, בעגלות, בחצרות, בגנים, בבתי חרושת, בבתי אומן, בבתי הספר, בבתי הכנסיות, בגנים וקרפיפות, בהרים ובגיאיות, בבית ובשדה, בים וביבשה – בכל.

הנפח הוא סמל השלמות והתכלית ביצירה.

ויהודה קראפט הוא נפח קטן.

קטן – אבל נפח. בכל נפשו ומאודו.

הוא, יהודה קראפט, בן שתים עשרה שנה הוא, לא יותר. הכל-כאשר-לכל בן שתים עשרה – אך נפח!

כלומר: גבר מכף רגלו ועד קדקדו.

הוא אפילו לתור בר מצוה לא הגיע עדיין – אלא, שמרגיש הוא כבר בעצמו, כאילו כל התורות שבעולם, עם כל חוקותיהן ומצוותיהן, עם כל חובותיהן ומשפטיהן חלים גם עליו.

והוא אינו חושש לזה. אדרבה, ממלא הוא את חובתו באמונה.

– נפח הוא! תמיד ממלא, בשעת עבודה, בשעת מנוחה, בשעה שמטייל עם הכלב ובשעה שמשחק עם הילדים.

הילדים בני גילו עושים מה שעושים – ניצים, רבים זה עם זה, מכים זה את זה, ממרים באבותיהם, משקרים למוריהם, ולא עוד, אלא גונבים, משחקים בכפתורים ומרמים זה את זה, מכים את הכלבים, מצערים את החתולים, מקצצים כנפי צפרים, מתעללים בזבובים, משרבבים לשון לעניים, נותנים מכשול לפני עיוורים, מעווים את פניהם לזקנות, אינם מדקדקים בנקיות, קורעים ספרים, זוללים ממתקים, מעשים סיגריות גנובות וכהנה וכהנה.

והוא – יהודה קראפט לא עשה כמעשיהם מעולם.

ומשום מה לא עשה?

לא משום שמתירא הוא לעשות.

מעולם לא נגע בו שום איש לרעה. אביו אפילו לא גער בו מעולם בנזיפה, בן יחיד חביב הוא על אביו ועל אמו.

אלא מאי?

נפח הוא!

ד

כל אלה סיפר לי יהודה קראפט כמעט בהעלם אחד ובערב הזוועה הגדולה. בשעה שכולנו היינו רגוזי-עצבים עד כדי טמטום, בשעה שהתכוננו להתקפה על האויב הנורא. בשעה ששפכנו את המשקאות החריפים לתוך גרונינו, כשופך מים לתבערה, כדי לשטוף את מוחנו ולכבות את הפחד האוכל אותנו, את המוות ההולך וקרב מרגע לרגע, – בשעה זו סיפר לנו יהודה קראפט את כל אלה.

אנחנו שתינו והוא ישב ודיבר לנו על מעלות הנפח וחובותיו.

וכרגע, הרגשנו כולנו מעין בושה, על שלא זכינו להיות לנפחים.

פתאום נזכרתי, שכולנו שותים והוא אפילו את כוסו העומדת לפניו לא הריק. הפצרתי בו, שישתה כוס יין.

יהודה קראפט הודה לי במחאה:

– חס וחלילה! הנפח אינו שותה.

הנפח אינו זקוק למשקאות בשביל להיות גבור.

הנפח יודע את חובתו גם במוחו הפיכח.

גם בפרוס המלחמות האיומות ביותר, שלקח חלק בהן, לא שתה אף טיפה. ובשעת מלחמה, בשעה ששני הצדדים, שני הגדודים הצהובים זה לזה התנגחו בזעם, התגוששו ברציחה, התמותתו, שפכו זה את דמי זה ודקרו איש את רעהו כחיות טורפות – הוא, יהודה קראפט – הנפח – הזדרז בין שתי המערכות המטורפות, בין אלפי ההתפוצצויות ומיתות משונות, וחבש את הפצעים הפתוחים והשותתים דם. הציל את האומללים ממוות, עודד אותם בדברי כבושין והסתיר אותם למקומות בטוחים, את האחד בבור, השני תחת אבן גדולה, השלישי בצד האילן העבה, הרביעי תחת הגשר ובינתים זיגזג כברק מאחד לחברו, השקה אותם קוניאק, כיסה אותם, ניחם אותם, ציווה לאנשיו – עשרים וחמשה אנשים היו נשמעים לפקודתו החמוּרה – שיעשו זאת, כך וכך, שיפנו לשם, שילכו לכאן, שיעבדו, שימהרו, שיצילו, שלא ישגיחו בכדורים, בסכנות ובמוות.

והכל – בלי טיפת משקה חריף.

החיילים כולם מפצירים בו:

–אדוני שר החמשים! אני מבקש בהכנעה – כוס יין!

– תודה רבה, חיילים. לא. שתו כולכם לשמי.

וכל הפלוגה כולה קמה כאיש אחד ומריקה את כוסה לשמו:

– לחיי האדון שר החמשים יהודה קראפט, לחיים!

–לשם האונטראופיצר הגבור שלנו – הידד!

כבר רואה אני, שנצחוננו בטוח היום. רוח חדשה ומחייה הפיח בנו הקטן. כל החבורה השתובבה עמו כנחיל דבורים סביב למלכה שלהם וכולם כאיש אחד עלולים ברגע זה להיכנס לגיהינום לפקודתו של טליא זה.

ופתאום – טילפון.

אני נגש, שר-האלף מפקד:

– עשרה חלוצים ילכו לפנים, דרומית מערבית, כלפי חלוץ האויב, לתור את הככר. – גר-ר-ר-ר

פקודה זו מפיגה את היין במקצת.

בחרתי בעשרה אנשים והכינותים לדרך.

פתאום קם יהודה קראפט, נגש אלי כדין, ומודיע:

– אדוני הרם! גם אני!

– לא, שר-החמשים, אתה הנך חובש.

יהודה קראפט לא זז ממקומו.

– אדוני הרם! הנני מודיע בהכנעה: פקודתו של שר האלף היא. שלח גם אותי, גם החלוצים הללו זקוקים לחובש!

מה לעשות? הוא צדק. גם אלה זקוקים לחובש.

ופקודתו של שר האלף היא.

וכאילו חתכתי בסכין את לבי ממורשיו אמרתי לו:

– אם ככה, לך.

וברגע זה – והנה כמעט כל הפלוגה שלי הזדקרה אלי וכולם קול אחד בקשו ללכת גם הם. עמו ביחד כולם הולכים.

וכעבור רגעים אחדים – וכולנו מביטים בעינים לחות אחרי כנופיה הקטנה, העוזבת את החפירה המוארה, חודרת אל תוך חשכת הלילה העבה ונעלמה באישון חושך – כלפי המוות.

לא עצרתי כוח, שלא לצעוק אחריו:

– קראפט! פּטי קורפּוראל מחמדי! חזק ואמץ! ושוב בשלום!

ומתוך החשכה העבה נשמע קול ילד רונה:

– בטח בי אדוני הנאור! – נפח אני!

ה

ארבעה ימים רצופים השתגעה התנפלות זו, שהתחילה אחרי שעזב אותי הקורפוראל הקטן שלי בדבריו האחרונים: “בטח בי, אדוני הנאור!”

כן, “בטח בי אדוני הנאור” – ואני בכל אותה המהומה הנוראה, ששני גדודים מתמרמרים המטירו בה זה על זה ברד של אש ומתכת, נקבו זה את זה ברבבות כדורי עופרת, נגחו זה את זה בחרבות וברמחים זהומי-דם ורמסו את החללים החיוורים והקרועים כסמרטוטים – בכל אותה המהומה, בכל רעש-סנוורים זה לא חדלה תמונתו של הילד מלרפרף לפני עיני וקולו הרך-הקשה, הילדותי והחמוּר כאחד לא פסק מלהנעים באזני:

“בטח בי אדוני הנאור!”

“בטח בי” – ואני בטחתי בו. הרגשתי ברור, שאי-אפשר להטיל ספק בחזירתו בשלום. – אלא שיחד עם זה לבי חרד ורחב שמר והתגעגע עליו – מי יודע, מה עליו? סוף-סוף ילד. ילד מתחת סינרה של אם מלטפת. – היכן הוא? משום מה אינו מופיע אף לרגע?

ושמא כבר שוכב גם הוא בין חלליו שחבש –?

לבי פחד ורחב: מי יודע?

ואף על פי כן ראיתיו בדמיוני חי. חי ועובד ועושה את מעשיו באמונה ובגבורה. ראיתי אלפי חללים נופלים לרגליו הרכות, גבורים אומללים למאות מוציאים את נשמתם הנענה מסביבו, והוא, הילד, עומד וחובש, עומד ועוסק בהם באהבתו הילדותית, עומד ומדבר על לבם הגוסס. – ידעתי שאלפי מיתות צפויות לו בכל רגע – והוא, יהודה קראפט, מנענע להן בראשו ועושה את מלאכתו הלאה.

הוא – הנפּח – עושה את שלו.

אך היכן הוא?

לו את צלו, לכל הפחות את צלו אראה הפעם!

מרחוק –

שוא הסתכלתי, בקשתיו, פניתי אילך ואילך, שאלתי את אנשי, את אחרים, את החובשים, את מכיריו, את הכל.

ואת העצים ואת האבנים שאלתי.

והמלחמה המרה הלכה הלוך והתמרמר, הלוך והפרא, הלוך והשתגע. – ארבעה ימים רצופים.

לילה ויום – לילה ויום ועוד לילה ועוד יום ועוד לילה.

ורק ביום הרביעי בצהרים, כשהגדודים הקרועים-הבלויים העייפים, שהתרוקנו ממוח ומלב, מרוח ונשמה, ממחשבה ומטרה, התחילו כבר להתעלף ממש, כשהקרב היה כבר לסך-הכל של תנועת שכרון ואינרציה – רק אז באה הפקודה העליונה:

– נסיגה לאחור עד הנחל והתבצרות אצל היער מזרחית-צפונית!

הפקודה נמלאה. התלבטנו לאחור וביצרנו את עמדתנו אצל היער.

הסער נשתתק במקצת, הגדוד העייף נפל מלא קומתו בקבר החי, ברפש, בזיעה, בדם, ברעב, בצמא, בבגדים רטובים ומלוכלכים, בנשימות כבדות עמוקות ומפורכות.

נפישה ברוכה וטובה.

ואני – אני מבקש בכוחות-נפשי האחרונים את הפּטי קורפּוראל שלי.

אלמלי בא עכשיו ועמד לפני ומודיע…

והוא לא בא.

שוא שאלתי, שוא בקשתיו, שוא חכיתיו.

כך עבר היום.

ואחריו הערב, ואחריו – הלילה.

החיילים ישנו שנת אושר עמוקה-כבדה; אפילו בפצעיהם האנושים לא הרגישו כל הלילה.

ישנו ונחרו נחרה מתוקה.

מי שלא שמע נחרה זו, נחרת גדוד עייף שאחרי המלחמה כבדה – לא שמע מוסיקה מימיו.

וכך עבר גם הלילה.

ובבוקר, כשהחיילים שלי קמו ושתו שתיית הבוקר – אני הקיצותי לרגע, אחר כך הפכתי לצדי השני ושוב ישנתי.

בלי חלומות.

ופתאום הקיץ אותי המשרת שלי משנתי:

– אדוני הנאור!

– מה זאת? מה זאת?

– האדון שר החמשים, הקטן.

– מה? – הוא כאן? הוא נפל? – היכן הוא?

– לא. לא מת. חי. לא רחוק מכאן. בבקשה לבוא אתי יחד. הבטתי בפני משרתי, בעיניו:

– אתה משקר לי, הוא מת.

– לא, אדוני הנאור, הוא חי. בבקשה לבוא אתי יחד. לא רחוק.

קמתי כשכור-הספק והלכתי אחרי משרתי.

הוא הוליך אותי לאורך בור המערכה, עד היער, ושם, סמוך ליער, בתוך הבור, הראה לי אבן גדולה, שאצל קיר הבור ואמר לי:

– אדוני הנאור, בבקשה לעמוד על זו ולהסתכל החוצה, אל בין המערכות, כלפי ימין, אך בבקשה להזהר – הארורים יורים.

נצבתי על גבי האבן – ועל שטח האדמה שבין שתי המערכות הופיעה לפני עיני תמונה:

כל השטח מכוסה חללים ופצועים וגוססים. מתים ומתים למחצה, מיללים בכאבם ומוציאים את נשמתם.

וביניהם, בין כל השוכבים על הקרקע, רק איש אחד יחיד מתהלך, מתעסק בהם, בודק את כל אחד ואחד מהם ומדבר אליהם.

איש אחד חי ועייף.

יהודה קראפט.

לבי פג משמחה.

רציתי לצעוק לו.

לא.

הוא – בין כה וכה לא ישמע לי. הוא לא יעזוב את עבודתו. מוטב אחכה. אסתכל בו ובעבודתו.

הכדורים הבודדים לא פסקו עדיין – אלא, שהשם יודע מה היה לי: לא התייראתי פן יפגע בו חץ. איזה בטחון עז וגמור מילא את כל מהותי: “כי תעבור במים אתך אני – כי תלך במו אש, לא תיכווה”.

הרגשתי ברור, שלא יאונה לו כל רע.

והוא – הולך וקרב כלפינו, כלפי החפירות שלנו.

הולך ובודק במתים, בנפצעים ופתאום – מקשיב לאנחה כבדה ואנושה הבאה לו מקרוב לנו. – הוא נושא את עיניו – אני מסתתר. והוא צועד ישר כלפי הגוסס.

לא רחוק מאתנו שוכב חייל רוסי פצוע קשה ונאנק בכבדות. – אליו הוא הולך וקרב.

ואני עם משרתי עומדים מסתתרים ומסתכלים בלב נוקף.

הנפצע שוכב כשלושים פסיעה מאתנו – ויהודה קראפט ניגש אליו, בודק אותו, חובש אותו, את בטנו הפצועה קשה ומדבר אליו, מאדיארית הוא מדבר אליו. רוסית אינו יודע אף מלה. מבין הוא הרבה רוסית, כמה שהספיק ללמוד במשך המלחמה – אבל לדבר לא.

הנפצע מנענע לו בידו המתה-למחצה לאות תודה ויאוש כאחד. יהודה קראפט רוצה לענות לו על תודתו רוסית ואינו יכול. החייל הרוסי מושיט לו את ידו העייפה. יהודה קראפט לוחץ את ידו, אחר-כך מתיצב עמידת-כבוד, מרים את ידו כלפי רקתו, מצדיע ואומר:

– נפח אני!

החייל הרוסי מרמז לו ביאוש, שלחנם, אין כל תקוה, הוא הולך ומת. יהודה קראפט גוחן אליו, מחליק לו את מצחו, בודק את הדופק שלו בידו הקטנה, ואומר:

– לא, חבר!

והרוסי יודע, שהכל לחנם. דבריו יוצאים מפיו קטועים, חלשים, צרודים, גוססים, אחרונים:

– בקשה לי אליך חבר. – התמלא?

יהודה קראפט מבין אותו, מצדיע ואומר:

– נפח אני!

והרוסי ממשיך:

–בקשה – אני הולך ומת – עשה עמי חסד קטן –התעשה?

יהודה קראפט מתיצב בכבוד גמור:

– נפח אני!

הרוסי אינו מבין את פירוש המלים, אבל מרגיש הוא בהם כנראה. מתאמץ הוא בכל כוחותיו ומדבר:

– אני, חבר, אני הנני רוסי. אני איש טוב, חבר, לא אויב, איש טוב, חבר, וגם אתה איש טוב – כן? איש טוב?

עיניו של יהודה קראפט התנוצצו באור יקרות:

– נפח אני!

– אם כן – שמע נא – אני רוסי. מרחוק. מרחוק. מסיביר. לי אין שם כל מאומה. רק ילד, ילד קטן, אמו מתה. לא כבר. קבלתי מכתב. הילד חי. את הילד אני אוהב. אוהב מאד. אב אני, אב אוהב. אתה אינך אב. אינך מבין מה זאת. אינך מבין.

יהודה קראפט מוחה במחאה רכה ומרגיע אותו:

– אני מבין. נפח אני!

– אם כך – בבקשה. פה בילקוטי – מתחת לראשי – פה – יש לי דבר. דבר קטן. קח אותו. ועשה עמי חסד. התעשה?

– נפח אני!

תודה רבה. קח את הצעצוע. פה בילקוטי הוא. קח אותו אליך, אחר המלחמה, בשעת שלום, שלח את הצעצוע. שמה, אל ילדי. אני אוהב אותו. אין לו אם. אני מת. שלח את הצעצוע לשם. בפוסטה. או אפשר: אתה בעצמך. אפשר בעצמך תסע, אני מבקש. אצלנו טוב, יפה, לחם לבן, פירות, הכל יפה אצלנו. תסע לשם, ותמסור לילד, ותאמר לו, אביך, – אביך, הוא שלח לך, הוא קנה, במלחמה. בגליציה. שם הרחק קנה, בשבילך. הוא מת, אבל אוהב. ותנשק לו טוב? לא תעשה? רחוק?

יהודה קראפט מהרהר קצת. מביט במרחקי השדות, אחר-כך ניצב בכבוד ומחליט:

– נפח אני!!

– תודה רבה, תודה. קח. פה בילקוטי.

יהודה קראפט גוחן, מתאמץ לפתוח את הילקוט בזהירות, במתינות שלא לגרום כאב לחולה, – מוציא משם סוס אדום קטן של עץ, מניח את ראשו של החולה על מקומו ומסתכל בצעצוע.

החולה נאנק אנקה נוראה. כאבו נוקב עד התהום. יהודה קראפט גוחן אליו ומחליק את ראשו. החולה נשתתק. ויהודה קראפט מביט בצעצוע, בוחן בו, מסתכל בו מכל צד.

הצעצוע מוצא חן בעיניו, סוס נחמד עם רעמה. ידיו הרכות מלטפות את הצעצוע הנחמד.

והחולה זז – ומדבר; לאחרונה:

– בבקשה – כתוב את האדרסה.

יהודה קראפט מזדרז להוציא פנקס קטן ועפרון, מניח את הסוס הקטן על הקרקע – אחר-כך מתחרט, לא. לא על הקרקע. מרימו ומשים אותו על לב החולה, על חזהו. ואומר:

– בבקשה.

והחולה מתאמץ לזכור וממלמל:

– רוסיה, סיביר, פלך טומסק, מחוז צ’יטא, עיר צ’יטה, כפר בולסק. אדריסה: פיוטר סידורוביץ בורוב. בורוב. פיוטר, זהו בני. ילדי. בבקשה. – תודה. התעשה?

אלו היו המלים האחרונות שלו.

יהודה קראפט כתב, רשם בדיוק. טמן את פנקסו הקטן ואת העיפרון. אחר-כך רצה לקחת את הצעצוע. הסוס הקטן היה תחוב בכף הגוסס, האוחז את הצעצוע בכפו, בכוח בחזקה. יהודה קראפט מפקפק רגע: לקחת? הכף אינה נותנת. הוא בודק את הגוסס – את לבבו. הוא מת? בודק את הדופק שלו. הגוסס זז רגע וממלמל כמעט בקול בלתי נשמע, כמו בחלום: תודה. – נושם נשימה ארוכה ומת.

יהודה קראפט מסדר את המת כדין. פושט את רגליו, שתי ידיו על חזהו, אחר-כך שולף את הסוס מתוך כפו של המת, מאמץ אותו אל לבו, נצב מרגלותיו של המת, מהדק את שתי רגליו, מרים את ידו על רקתו ובידו השנית – הסוס הקטן; מתמתח מלא קומתו, מצדיע ומרעים בקול רם, כילד המשחק במישחק-חיילים:

– נפח אנכי!!

.

א.

שחרורה של העיר הקטנה יאבורוב מתחת עול הקוזאקים – כתוב בספר הזכרונות אשר לדיויזיה החמש-עשרה “באש שחורה על גבי אש לבנה” ורשום הוא בתור אחד הנצחונות היפים והמרים אשר לצבא הקיסר פראנץ יוסף הראשון במלחמת-האיתנים.

אלא שאחינו בני ישראל בק"ק יאבורוב יודעים את שלהם. –

ויודעים הם, שכל נצחון כביר זה בא מידו של נכד הרב מרא דאתרא:ה"ה “יענקלי החריף”.

אני כשאני לעצמי, תמה על הענין. נצחון זה עלה לי בעשרים ושנים איש גבורי חיל וגם שוקי כמעט שנתקפחה בו, ולפיכך הריני משתמט בזה לשמש עד לדבר ומוסר אני את כל המעשה, כמו שסיפרה לי אותו אחותו הגדולה של יענקלי. ביום ל"ז של ספירת העומר: ביום “גבורה שביסוד” – –

ב.

– אדוני יודע – התחילה אחותו דבורה בדמעות-גיל בעיניה האפורות-היהודיות מגליציה – אדוני יודע, מה פרושה של תשועה זו? – לא, אדוני איננו יודע ולא כלום. אני מבקשת סליחה, אדוני הוא איש-צבא באמת – אבל לדעת, מה הביא לנו נצחון זה – לזה צריך להיות יהודי מעירנו האומללה, יהודי יאבורובי. כן, לזה היה צריך אדוני להיות פה בעירנו יחד עמנו ויחד עם הקוזאקים כדי לדעת קודם, מי הם הקוזאקים בכלל ומי הם בשבילנו בפרט, ואדוני איננו יודע את זאת. הלא אדוני או שרודף אחריהם, או – סליחה – שבורח מפניהם ומאין לו איפוא לדעת אותם? לא כן? ואני אינני רוצה כלל וגם אינני יכולה למסור לו את זה בעל פה. מי שלא טעם את טעמם של אלה, בין-כך ובין-כך לא ידע אותם לעולם, רוצה אני רק לספר לו את ענין הנצחון עצמו: את גבורתו של שרץ זה הקטן. – –

מביט אני ב“שרץ הקטן”, המתהלך בבית, כאילו כל הענין איננו נוגע לו – ואני נזכר בספורו האחד של הרומניסטן יוקאי: באותו ילד-פלא, המנבא לכל הכפר את הטובות והרעות העתידות להתרחש להם לבני-הכפר והוא עצמו איננו יודע אפילו לדבר כהוגן ואוכל הוא כל מיני שקצים ורמשים ועשבי-חשאים העלולים להמית את האדם מיתה משונה – ואיננו מרגיש בהם כל עיקר. – אלא שיענקלי שלנו לא היה עושה מעשים מגונים כאלה ולא רק שידע לדבר כהוגן, אלא שהיה לומד את כל “סוגית-נשר” בעל פה ביחד עם הרשב“א, הר”ן, והרא"ש – ואולם לבוא אתו בשיחת-חולין פשוטה באמת אי-אפשר היה, הוא לא שמע ולא הקשיב לשום דברים ולא ענה על שום שאלה, שאיננה נוגעת ישר אל הסוגיא שלו. – אך אם נגעו בסוגיא שלו – התחילו עיניו מתפשרות ופניו השחורים המלוכלכים האירו בכעין גבורה שבנצחון.

ודבורה מספרת:

– לאמיתו של דבר – הרי רק קטן אומלל זה היה ממיט עלינו דאגה כל הזמן. את הכל סבלנו בעינים עצומות ובלב מתכווץ מיסורים ובשתיקה. ואולם קטן זה – אישון עינינו הוא. והקוזאקים התעללו אצלנו יותר מכל בילדים. התעללות זו עלתה למרום קצה. להאכיל אותם בשר נבלה – היה הדבר הענוג ביותר. והלא את תענוגם הגדול מצאו בזה, שלימדו אותם לצאת במחולות על גבי ספרי-התורה וכדומה לאלה. ואם כל הילדים התייפחו בצערם המוסרי ונכנעו אחר-כך תחת יסורי הגוף שסבלו מידי הקוזאקים, הרי ילד זה היה עושה – השם יודע, מה היה עושה להם אלמלי היו מכריחים גם אותו לעשות מעשים אלו.

– ומה מנע אותם ממנו?

– מה מנע אותם? – נס מן השמים: במקרה התאכסן אצלנו המפקד הראשי שלהם, וככה ניצלנו מן הגזירות המרות, שכל העיר התייפחה תחת משאן. “ניצלנו” אמרת אני, הצלה יפה היא זו: לראות בצרות כל העיר ויסוריה – – ואם כל בני העיר סבלו מהם ומתיגרתם בחומר, זאת אומרת: בגזירות מעשיות – הרי אנחנו, בני הבית שלנו, אנחנו סבלנו ברוח פי שבעה מכולם. אדוני איננו מבין את הענין? באמת קשה להבין בני-שטן כאלה. יצייר לו אדוני: יושב לו המפקד שלהם בביתנו. אוכל עמנו ביחד, מחייך עלינו בבת-צחוקו הטמאה והערומה, מלטף אותנו במחמאותיו ובינתים כותב לעינינו את הפקודות הנוראות שלו לקציניו: לגלח את זקני כל אחינו ופאותיהם ולהדביקם בפני הנשים ואחר כך להלביש את הנשים שמלות הגברים ולהיפך וככה להכניסם את בית הכנסת להתפלל ביחד – – וכל זה כותב הוא לעינינו ומראה לנו בכונה את הפקודות הללו מזמן לזמן, וכדי להרבות ביסורינו, ממציא הוא תחבולות על תחבולות שונות במוחו השכור, מיום ליום. ואחת התחבולות הללו היתה מיוחדת במינה: “פתאום” באמצע הסעודה מתחרט הוא על כל המעשים הללו, ומיד יושב וכותב פקודה “להשיב תיכף את כל הגזירות הרעות, לתת חופש גמור לכל היהודים בכל מעשיהם, ולא עוד, אלא לבקש מהם סליחה על עלבונם – –” וקורא הוא את הפקודה החדשה הלזו באזנינו ונמלך בנו, כביכול, אם לעשות את זאת, או לא? ובזה הוא מושך אותנו ממש בעצבינו הנרגזים, ובכל פעם בנוסח אחר, בכל פעם מתייעץ בנו – ובכל פעם מתחרט על הפקודה החדשה ואינו רוצה להשיב את הגזירה – – עד שהקטן שלנו לא יעשה את רצונו: לדבר אתו בכבוד הראוי לו – –

– איך זה?

– אדוני שואל, איך זה? – פשוט מאוד: בשום כוח ובקשה לא עלה בידינו להביא את הילד שלנו, את הפרא-אדם לידי נהיגת כבוד במפקד העליון. ויש אשר הביא אותנו לידי פחד עד כדי יציאת נשמה. יצייר לו אדוני: בשעה שכולנו היינו מרתתים מפני עריץ זה עד כי חולשה – הוא, הקטן, היה מדבר אתו כעם איזה נבל פשוט, מעליב אותו כלאחר-יד, מדבר בו קשות ומגדף אותו בכל פה. לא היתה מלה קשה, שלא היה מנבל אותו בה – פעם אחת ירק לו –

– והוא?

– והוא?? – הן זאת היתה חכמתו האכזריה: צחק על הקטן ואמר בבת-צחוק:

– טוב יענקלי חריף (את המלים הללו למד מפי אנשי העיר), טוב מאד: אתה בשלך, ואני בשלי. בעבור זה אשיב את פקודתי הטובה חזרה ואתן פקודת-גזירה חדשה. –

בזה ענה על בזיונותיו של הילד, ואנחנו לחנם עשינו את כל מה שבכחנו להשפיע על הילד, הוא באחת: הביט בנו בבוז ואמר:

– החזיר הזה בין כך ובין כך ישאר חזיר, משקר הוא: לא בו תלוי הדבר, חזיר-שקרן הוא ולא יותר.

וכך היה. “מישחק-זועה” זה נמשך כל הימים.

ואולם מה שמילא אותנו פחד עד כדי מחלת-עצבים היה – קשתו של פרא-ילד זה. לפני ימים אחדים, כך, לאחר חג הפסח בערך, ראיתי, והנה הוא עוזב את לימודו פתאום ועוסק בעשיית קשת. אנכי נזכרתי מיד, של"ג בעומר ממשמש ובא ולא תמהתי עליו. דרך הילדים היא.

אך פעם אחת ניגש אלי, מרים את הקשת למעלה ואומר:

– את רואה? – “קשת-יעקב”. גם שמי יעקב, וגם ליעקב אבינו היתה קשת, כמו שכתוב: “בחרבי ובקשתי” ובקשת זו אהרוג את המנוול שלנו.

– שמתי ידי לפיו:

– אתה משוגע? – שתוק!

– מה משוגע? בואי ואראך!

ומניה-וביה רץ אל החדר השני, אל חדרו של המפקד “שלנו” ואני אחריו, למנעו מעשות דבר שטות, – ועוד לא הספקתי להשיג אותו – והוא כבר עומד מול המפקד, מרים את קשתו כלפי פניו ואומר:

– פוף פף עֵשׂו! – פוף אֱדוֹם! כן יאבדו כל אויביך, השם! וירה בו “חץ”.

המפקד צחק בקול רם ושוב אמר כדרכו:

– נו, טוב יענקלי חריף! חץ תחת חץ, למחר אני אורה חץ לבית הכנסת שלך! –

– לא תזכה לזה, טיטוס הרשע! – אמר הילד בשאט נפש, ויצא.

והמפקד ישב וכתב “פקודה”, וצחק, ובינתים פנה אלי:

– מה אמר השרץ הזה?

בארתי לו, שכינה אותו בשם “טיטוס הרשע” וגם את פרושו של כנוי זה מסרתי לו כפי ידיעתי.

המפקד צמצם את גבות עיניו, הרהר קצת, אחר כך קם ממקומו, עשה פסיעות אחדות ושלח אותי החוצה. אני עזבתי את החדר – ובינתים רואה אני: הוא לוקח את פקודתו – וקורע אותה לגזרים ופיו מקלל:

– יהודיון ארור! –

והשליך את הקרעים אל מתחת השולחן –

ג

תנועות כמו אלה ראיתי אצלו לא פעם, אחרי היכנסו “בשיחה” עם הקטן. – בתחילה לא ראינו שום שייכות בין זה לזה, ואחר כך, כשזה שנה ושלש – צחקנו: “מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”.

אלא שבימים האחרונים התחיל מישחק זה עובר לסכנה. יענקלי שלנו היה מדבר דברים, ששערנו סמר להם. ובמדה שאנחנו נמסנו מפחד – הוא היה מתהלך עליז וטוב לב, כאילו רואה הוא איזה מלאך מושיע הולך וקרב. ולפני ארבעה חמשה ימים שומעת אני אותו אומר לאחותי הקטנה:

– יודעת את רחל’ה? – זאת לא קשת, בקשת זו אי-אפשר לעשות ולא כלום. אני אמציא לי קשת אמיתית, אקדוח. יודעת את? ל"ג בעומר הולך וקרב.

אחותי הקטנה נגשה אליו, שמה את ידו על פיו ולחשה לו דבר-מה.

אחותי זו הקטנה היתה בכלל יצרו הרע של הקטן, היא היתה בת-סודו בכל דבר; כשני בעלי-ברית, אויביו המרים של המפקד, היו מתהלכים תמיד ומתלחשים. ואם אנחנו גערנו בו בנזיפה על מעשיו והליכותיו עם המפקד – הרי היא היתה תומכת בו תמיד ומעודדת אותו.

וגם עכשיו לחשה לו בוודאי מעין זה.

אני שוב פעם גערתי בו בנזיפה, חטפתי את הקשת שלו ושברתי אותה.

הוא צחק:

– שברי, ומה בכך, בין-כך ובין-כך לא תצלח לכל; לל"ג בעומר יהיה לי אקדוח, והוא לא יזכה ל – –

– הס! שרץ! – שמתי ידי אל פיו והשלכתיו החוצה.

בימים האחרונים לא קרה דבר יוצא מן הכלל; המפקד חדל מעשות רעה בעיר, לא מתוך חרטה חלילה, אלא מטעם אחר לגמרי: עסוק היה יותר מדי; מורגשת היתה כעין תנועה במחנה האופיצירים שלו. ובינתים, כמובן, לא לפסקו מלהשתכר עוד יותר מאשר בתחילה. ואמש, בתוך שכרונו של המפקד, נכנס אליו הילד ובחוצפה יתירה אמר לו:

– ובכן, מתי כבר תלכו מפה?! עליך למהר, יען למחרת יהיה ל"ג בעומר! –

המפקד, כמובן, לא הבין מזה אף מלה – אך כדרכו תמיד ענה לו:

– אם תאכל חזיר – אתן פקודה לגדוד, שיצא תיכף ומיד!

– ואיך תתן פקודה?

– איך?? – פשוט אתן פקודה שיצאו, שיברחו מפני האבסטריים שלכם; ישמיעו יריה בתותח ויצאו בבת אחת, טוב?!

הקטן הרהר רגע ואמר:

– טוב, כתוב את הפקודה.

– נו, אם ככה: הא לך חזיר, אבל בברכה, בקול רם!

– קודם כל כתוב את הפקודה.

המפקד ישב בצחוק פרוע וכתב את הפקודה הקצרה.

אנחנו עמדנו מן הצד וצחקנו על כל הדבר, רגילים היינו למישחקים מעין אלה.

בינתיים יצא הילד לרגעים אחדים ושוב נכנס בבהלה אלינו:

– דבורה, דבורה, לכי מהר, אמא קוראת לך! –

נבהלתי החוצה, אל אמא. אך לא מצאתי את אמא בשום מקום. ופתאום – והנה יריה מזעזעת מחרידה את כל החצר.

ואחרי היריה – והנה רחל’ה שלנו יוצאת בבהלת-מות מן החצר של המפקד ופיסת-נייר בידיה.

אני הכרתי את הפקודה בידיה, שאלתי אותה לאן היא בורחת – אך היא לא ענתה לי מלה. רצה כחץ מקשת כלפי המפקדה.

רצתי אל החצר, שמשם נשמעה היריה – ותמונה מבהילה משתרעת לפני בכל זועתה: המפקד מוטל מת ועל צדו – יענקלה.

לא עצרתי כוח להוציא אף מלה. נחנקתי והתעלפתי.

ירית תותח הקיצה אותי.

וכעבור חצי שעה – והגדוד בורח על נפשו מן העיר.

ד.

ואת השאר הלא יודע אדוני:

עוד באותו לילה, שלשום, נכנסתם אתם ובראש הגדוד שלכם: רחלה אחותי ויענקלה עם הקשת. “קשת יעקב”.

א

עוד לא הספקנו להפיש את אברינו העייפים ממלחמה ארבעה ימים רצופים, עוד נחרנו את שנתנו המתוקה-החטופה – והנה פקודה במפגיע:

– “אחד מקציני החלוצים יקח לו ששה אנשים ויתקיף את מכונת האויב (מכונת-יריה) שמעבר לגשר הדניסטר ויביאה חי או מת!”

שמונה היינו, שהפקודה חלה עליהם. כולם עייפים, כולם שבורים, כולם שכורי-היגיעה וכולם בחירי-המזל, שניצלו אתמול מתוך גרונו של המוות. בחדר אחד שכבנו בחפירות וישַנו שינה בטוחה ולא בטוחה, שאחרי הקרב הנורא אפשר סוף-סוף יעלה בידינו לנוח לכל הפחות יום-יומיים.

ופתאום – הפקודה.

את הפקודה קבלתי, במקרה אני, ואני הקראתי אותה בקול. ומובן שלפי רגש חובתי, אני בעצמי הייתי ה“פרוונקא”. – זאת אומרת: רציתי להיות, אלא שברגע זה קם אחד מחברינו, הקצין ואלטר עמוּדי והשכיב אותי חזרה על מטתי בתנועה מוחלטת:

– לאן לעזאזל? שכב לך במנוחה. אני אלך.

קם והתלבש (עד כמה שבכלל פשטו שם אצלנו את הבגדים לפני שינה) ובינתים מלמל כמו לעצמו:

– אני אראה לו לחזיר מוג-לב זה, מה זאת גבורה. ואם אחרי מעשה זה עוד ירהיב לפגוע בכבודי – אני אקח אותו עמי לגיהנם. תמות נפשי עם –

ואלטר עמוּדי היה יהודי – יהודי יותר מכולנו. איש מוזר היה ואלטר עמוּדי. צעיר בן עשרים ושתים, שמעולם לא ידע צורת אלף יהודית וכל יהדותו הצטמצמה לפני המלחמה בזה, שבכל שנה ושנה, ביום מות אמו, הלך לבית הקברות ונתן לו לשומר הקברים מטבע של זהב, שיטע פרחים על קבר אמו. ובשעה שגייסו אותו למלחמה – שוב הלך לשומר בית-הקברות, נתן לו מטבע של זהב ואמר:

– שמע יהודי, הפעם תטע אתרוג על קבר אמי. הבינות? אתרוג תטע!

השומר היהודי הביט בו בעינים תוהות: אתרוג?

ואלטר עמוּדי הרגיש בתמהונו של הלה ותקן את העקמומית שבלבו:

– מדוע אתה תמה? אני רוצה אתרוג, אני ראיתי פעם – – כזה, זה פרח – – פרי יהודי ואני רוצה על קבר אמי. אפשר – יקר יותר מדי?

והושיט לו עוד מטבע – והלך לו.

יהודי מובהק כזה היה ואלטר עמוּדי.

אלא שפה, במלחמה בתוך המערכה נכנס בו איזה שד פתאום: – ואלטר עמוּדי היה היחידי בין כל הקצינים היהודים, שכל מלה או תנועה, הקולעת כלפי יהדותנו, אכלה אותו מנפש ועד בשר והביאה אותו לידי מעשים כאלה – שכבר לא היה לו מקום על חזהו לאותות הגבורה שקבל אחריהם בזה אחר זה. והכל – כדי להראות שהיהודי אינו נופל מאחרים.

ובחזהו המקושט אותות הצטיינות בא ואלטר עמוּדי לתוך הפלוגה שלנו, לתוך פלוגת החלוץ. ופה – כמו להכעיס – מצא את המפקד טאדיאוס גלאזגו, שכל שעשועיו במלחמה הצטמצמו בעלבונותיו כלפינו היהודים. טאדיאוס גלאזגו היה “קצין-מלידה” ומעולם לא היתה לקצין-שהוא זכות מועטת כל-כך לדבר על פחדנות כמוהו. ודוקא משום זה נתן עיניו בואלטר עמוּדי, שמטבעות הכסף והזהב שעל חזהו ירדו לו לתוך חייו. – ואלטר עמוּדי סבל. סבל, ושתק – ועשה מה שעשה. גבורה על גבי גבורה והסתכנות על גבי הסתכנות. – ומובן, שמאת האדון המפקד טאדיאוס גלאזגו לא קיבל אות-גבורה, להיפך: תמיד היה זה מוצא במעשיו של עמוּדי איזה חסרון, איזה שבוש ואיזו – פחדנות.

משום זה קם עכשו ואלטר עמוּדי ולקח על עצמו את מילוי הפקודה הנמנעה הזאת. הנמנעה – משום שבששה אנשים אי-אפשר היה להתנפל על מכונת-יריה שמעבר לגשר, שכל אנשיה מצויים במקום בטוח, שאי-אפשר לגשת אליהם בלי נשק כבד.

ואלטר עמוּדי לקח לו את ששת האנשים, העמיד אותם בשורה ואמר:

– שמעו ילדים – מי מכם יודע לשחות יפה-יפה?

כולם ענו ב“הן”.

– טוב – אמר ואלטר עמוּדי – אם כך השליכו את הרובים שלכם וקחו לכם כל אחד פצצה ואת הפצצה יקשור לו כל אחד על קדקדו, הבינותם?

וכן עשו.

הגשר שעל הנהר היה הגשר שלנו: אנחנו מתחנוהו וחכינו בכל רגע, שהאויב יפוצץ אותו. זקוקים היינו לו לגשר זה, משום שהיינו ב“מצב-התקפה”, בעוד שהאויב עמד מעבר השני וכל התאמצותו היתה שלא לעזוב את מערכתו. לפיכך עמדנו כולנו בעצבים מתוחים בצפיית-פחד, שלא יקרעו את דרכנו היחידה אליהם: את הגשר, שעלה לנו בעמל נורא לקשר בו את שני חופי הנהר. אך אם האויב לא פוצץ אותו עד הנה הרי ברור שגם הוא היה במצב התקפה.

ואלטר עמוּדי עזב לרגע את חייליו והלך אל סוללת התותחים שלנו.

וכעבור רגעים אחדים – והנה התפוצצות אדירה החרישה את אזנינו – הגשר נקרע לגזרים ואנחנו עמדנו כולנו חיורים ומוכי-יאוש עד כדי טמטום.

ובאותו רגע שב ואלטר עמודי ואמר:

– טוב, עכשו נלך! – ומה אתם עומדים – פנה אלינו – כנציבי-גבינה? אני קרעתי את הגשר, אני בעצמי.

– השתגעת?!

– לא השתגעתי, אך הפקודה – פקודה. רוצה אני להביא הנה את המכונה. ואם לפני רגעים אחדים אני בעצמי הייתי עדיין מסופק קצת, אם יעלה בידי להפיק זממי – הנה עכשו אין מנוס. אנוס אני להביאה הנה. אם הוא אינו חס על שבעה אנשים מחייליו ושולח אותם למיתה בטוחה, כשעיר לעזאזל – הרי נקריבה לכל הפחות על מזבח חיי האנשים הללו את הגשר! – לגשר זה, ידידי, אין אב ואם ואין אהובה מקוננת שם בבית; ולנו – יש. נלך! – אני אראה לו ל – – –!

והלכו.

ובינתים היה ערב.

ככפואי-שד עמדנו כולנו וליווינו את דרכם במבטינו המיואשים. אחר-כך שכבנו ונרדמנו.

ב

כעבור שעה, שעה ורבע, והנה צעקה אדירה, צעקה לעזרה, היוצאת מפיות אחדים עוררה אותנו משנתנו. כולנו קפצנו כלפי הקולות: כלפי הנהר.

מחזה מוזר, מסמר את השער ומבדח כאחת הופיע לפני עינינו בחושך הכהה, לאור-הלבנה הקלוש: שבעה אנשים שטים בנחל השוטף, שטים כלפי החוף שלנו – וכולם יחד אוחזים בידיהם, כל אחד בידו האחת, איזה חפץ הכרוך אחריהם בתוך המים. – –

זאת היתה המכונה של האויב.

ואחריה עוד איזה חפץ – –

כשזחלו מתוך המים ראינו: החפץ השני היה גוף אדם.

כשעלה אלינו ואלטר עמוּדי – סחף אחרי עצמו את הגוף המת, השליך אותו לרגלינו ואמר:

– הא לכם, חברים, מתנה בשביל אותו ה – – –

לא גמר את אמרתו. אם מתוך כעס עצור או מתוך יראת-המשמעת בפני “אותו” המפקד – לא ידוע.

כולנו לחצנו לו את ידיו בחבה והשתוממות-כבוד – והוא השתמט מאתנו והלך אל הטליפון:

– אדוני המפקד – קרא דרך האפרכסת – הפקודה נמלאה. וגם מתנה הבאתי לו, אורח נכבד – הבאתי לו את ידידו הטוב: קצין המכונה. חזיר רוסי – גם כן אוהב יהודים.

המפקד כנראה לא הבין בטליפון את רמז-הארס של ואלטר עמוּדי ובשפה רפה אמר לו, שילך לישון, בעוד שעות אחדות יבוא הוא בעצמו.

וכעבור שעות אחדות בא המפקד.

כולנו ישַנוּ והקיצונו וואלטר עמודי העייף והמופרך בכל גופו ונשמתו לא התעורר. המפקד לא מצא לו עוז להעיר אותו, לפיכך דיבר עמנו על הענין, ודיבר דוקא בלחש. “באמת זהו מעשה רב – אבל – – הגשר – – זהו ענין נורא. לקרוע את הגשר”.

אנחנו השתוממנו לו בבוז פנימי והתאמצנו לפייס אותו, להוכיח לו, שמעשה גבורה כזה כדאי שיקריבו לו קרבן גדול. והבטחנו לו, שבמשך שני ימים – עכשו, אחרי שהחוף השני נקי מכל סכנה – אנחנו כולנו נבנה את הגשר, אך כל זה לא הועיל. המפקד נענע בראשו בתלונה ובדברי-בטול.

ופתאום – וואלטר עמוּדי מתחלחל משנתו, מתעורר בבהלה. מכה בידיו ורגליו, מקלל קללה נמרצת – וקופץ מתוך המיטה בפחד נורא, כשפניו חיוורים ועיניו בולטות מחוריהן –ומסתכל על המיטה במבט קפוא, וכולו פחד. כולנו נגשנו אליו – והוא מראה בידיו על הסדין:

– תופת ורעם! – הנה! הנה! הנה הוא! – שרץ מנוול! פו! ברר!

נרתע אחור מן המיטה והתדבק אל הקיר ברעד.

הבטנו על הסדין וראינו – עכביש שחור גדול עומד שם ומביט כלפינו.

כשראה זאת המפקד, הביט בואלטר עמוּדי במבט חודר, אחר-כך נגש אליו ואמר בבוז נורא:

– “האדון הקצין” מתירא מפני העכביש, זה נהדר, באמת נהדר. אותות-הצטיינות מלא-החזה – ועכביש. אה, זה יאה. חרפה ובושה. – לא “אדוני הקצין”. קצין כזה אינו ראוי לאות-גבורה! מוטב שיסיר אותם מעל חזהו.

כולנו עמדנו כנציבי שיש. וואלטר עמוּדי עמד רגע בעינים בולטות, רעד בכל גופו, אחר-כך התחלחל מלא קומתו, נגש אל המפקד, עד כדי נגיעת פנים בפנים והתחיל צועק:

– אדוני המפקד! אותות הגבורה שלי?! אותות הגבורה!! הנח להם לאותות הגבורה!! – צעק לו ממש לתוך פיו – בחיי ונשמתי השגתי אותם! בנשמתי!

קפץ את אגרופו, כמי שחפץ להכותו – אחר-כך התחרט, פתאום, נגש אל המיטה, לקח את העכביש והרים אותו כלפי פני המפקד וצעק:

– הא לך, אדוני המפקד! הא לך! אם גבור אתה, אם אתה גבור – הא לך!

ותחב את השרץ לתוך פיו של המפקד.

המפקד רעד בכל גופו, נרתע אחור, גמגם איזה מלים – וואלטר עמוּדי פנה אילך ואילך כמחפש דבר-מה וצעק בצעקה נוראה:

– חברים! איה האקדח שלי?! את חיי העליב המנוול הזה, הפחדן הזה הזהים את נשמתי! איה האקדח! – ימות ככלב!

מצא את האקדח וירה בו במפקד את כל ששת הכדורים בבת אחת. אחר-כך אחז בגופו המת, סחב אותו החוצה והשליך אותו על גבי גופו של הקצין הרוסי המת ונחר:

– הא לך! הא לך ידידך! גבור כמותך!

בעט בשניהם בכעס נורא והתפרץ בקול צחוק פרוע של שגעון.

רוח בין-ערבים, הממטיר צבעי מנוחה רחוקה ואובדת, היה מנגן ממעל לראשינו בתוך האויר המשוגע – ואני ודוקטור שׁאיר, רופא הפצועים, ישבנו בתוך החפירה ודברנו על אודות השלום.

הוי, על השלום, שנתייתמנו ממנו. על השלווה היפה, האנושית, המתה, הנפלאה, התרבותית, האובדה – לעולמי-עד.

דברנו ודברנו, במנוחה, בעצב, בתקוה רחוקה, בעינים עצומות ובאהבת-החיים החולה והמתגעגעת, בהדוק-שפתים.

ודוקטור שאייר נזדעזע באי-סבלנות, קם ממקומו ואמר:

– אי, ידידי, זה לא ענין בשבילי! לשבת פה ולהתפלסף. בטלה זו מטמטמת את הלב ומוציאה מן העולם! שם, “במקום העזרה”: רבבות מחלות עושות שמות במחנה – ואני יושב פה בחפירות ומדבר על השלום. דברים בטלים!

רק כשבועים, שדוקטור שאייר נכנס אל תוך המערכה. עד הזמן האחרון היה עובד בעיר. רופא היה בבית-החולים הצבאי, עבד-כנעני מסור בכל עולמו לחולים שלו. כל ימי חייו ביחד עלו סך-הכל לעשרים וארבע שנים וכבר זרקה בו שיבה. בריאותו לא נחשבה כלל לרעננה, אלא שאותו מעט הכוח שהיה לו, היה כולו מוקדש לעבודתו: למלחמת-המזיקין, הבאקטריונים הפעוטים והנוראים, שבה, במלחמה זו, היה רופא צעיר זה – ואפילו לא רופא עדיין, אלא רק סגן-רופא – עושה נפלאות ממש.

ואף-על-פי-כן לא היו מביטים עליו שם בעיר בעין יפה: זה יותר משנה, שהמלחמה נמשכת והולכת – והוא עודנו “בבית”. יותר מדי נשאר הוא אחורי המערכה.

– מתלבט הוא פה – אמרו הבריות שמסביבו – במקום ללכת אל המלחמה, להגן על המולדת!

ומלמול זה היה דוקטור שאייר שומע לא פעם. אלא שהוא לא השגיח בזה. לא היה לו פנאי. המחלות המידבקות הארורות לא נתנו לו להשגיח באלה. אותן המחלות, שדוקטור שאייר היה אויבן בנפש מסוכן מאוד.

האמת ניתנה להיאמר: היה על פניו של הדוקטור שאייר דבר-מה, המעורר במסתכל-בו כעין – כעין אַנטיפּאתיה, כעין אי-נועם. – אולי החוטם שלו, – או אפשר המשקפיים שעל גבי חוטם זה, או אולי השפתים העבות קצת יותר מדי.

ואפשר שכל אלה ביחד גרמו לזה, שדוקטור שאייר לא היה חביב אלא על החולים המסוכנים שלו. ועליהם היה חביב יותר מאשר המפקד שלו, האדון הרופא הראשי, רופא-האלף הרם. האדון רופא-האלף הרם לא היה אוהב לטפל הרבה במחלות ויסורים ואנחות, ומכל שכן שלא אהב את המחלות המידבקות. ועוד דבר אחד לא היה אוהב האדון רופא-האלף: את עוזרו הדוקטור שאייר. ובכל הזדמנות היה אומר לו בזו הלשון:

– אלמלי הייתי אני עדיין רוָק וצעיר כמוך, חביבי, לא הייתי מתיירא כל-כך מפני הסכנה, מפני המלחמה, מפני המערכה כמוך. וחוץ מזה: אני הלא כבר הייתי שם. ואתה לא. באמת מוזר: איש צעיר ורוָק ופחדן. – – –

ודוקטור שאייר היה באמת גם צעיר וגם רווק וגם מוזר קצת – אך לאו-דוקא פחדן. והסכנה היתה נשקפת לו בעינים אדומות פה לא פחות מאשר לכל החולים המסוכנים שלו ולא פחות מאשר לרבבות חבריו שם במערכה. ועל כל פנים לא פחות מאשר לכמה וכמה חבריו הרופאים, שהמחלות המידבקות שלחו אותם אחד-אחד בזה אחר זה לעולם-האמת-והכבוד בזמן האחרון. ואף-על-פי-כן לא הביט עליו האָדון רופא-האלף בעין יפה. באמת אָמרו: חייל הלבוש בגדי שרד, מַדים של הוד-מלכותו – יצא-נא למלחמה על האויב.

ודוקטור שאייר השתלח אל שדה המלחמה, על האויב.

על כלום לא היה הדוקטור שאייר מצטער, אלא על שאָנוס היה לעזוב את בית-החולים שלו; את החולים האומללים, המאוסים, המלאים מחלות מידבקות. אך אין דבר. גם שם בחוץ יש את מי לרפא. יש ויש. ושם לכל הפחות לא ירננו אחריו. שם יהיה סוף-כל-סוף בתוך המלחמה. במקום שהכל נחשבים לגבורים.

אמת, שהוא, הדוקטור שאייר, אינו מרגיש שום שנאה למי שהוא בעולם, אלא להבאקטריונים המנוולים ורק נגדם אוהב הוא לערוך מלחמה עזה בכל נפשו ומהותו. אלא – שיתרגל, בעזרת השם, גם למלחמה אחרת וגם לשנאה אחרת. ויתרגל גם לחבישת פצעים. – ודוקטור שאייר מצא את עצמו פתאום ב“מלחמה”.

ואולם הגזירה נתבדחה קצת וכעבור ימים אחדים השתלח גם האדון הרופא הראשי, רופא-האלף בעצמו ובכבודו אחרי עוזרו הדוקטור שאייר. פקודה עליונה.

וככה נפגשו שוב-פעם.

אך גם הפעם לא נתקררה דעתו של האדון רופא-האלף. גם הפעם, גם פה לא היה עדיין דוקטור שאייר בתוך המערכה. “מקום העזרה” היה זה, כשלושה קילומטרים מאחורי המערכה, בעיירה קטנה, מקום הפצועים המסוכנים ומקום תחנתו של גדוד-המלואים.

ומוזר הדבר: גם כאן התחילו איזו מחלות מדבקות מנוולות לנגוף במחנה. ודוקטור שאייר בשעתו בא. ושוב-פעם התחיל להיאבק בכל כוחו במחלות. אלא, שגם כאן לא היה נושא חן בעיני הרופא הראשי, שלפי דעתו היה הדוקטור שאייר מיותר לגמרי:

– גם זה איננו עדיין חפירה – אמר לו ברטינה, – גם זאת לא מלחמה היא. לא יפה לו לאדם צעיר להתיירא מפני הסכנה. חייב האדם להיות בעל לב אמיץ, חביבי. הפחדנות היא דבר מגונה לאדם צעיר, ולא ניתנה החפירה אלא לצעירים.

דברים כבושים הללו התחילו לרדת סוף-סוף לתוך דמו של הדוקטור שאייר. זה קצת מעליב סוף-סוף. זה קצת יותר מדי.

ואולם ברגע השני כבר שכח את כל זה. קינח בממחטתו את המשקפים הגדולים שלו, הטביע את ראשו ורובו בקרן-החזות שלו החביבה – וכל העולם בטל מסביבו.

אלא, שפעם אחת התלקחו גם פניו של הדוקטור שאייר. היה מקרה שגם הפילדויבל המשרדי התערב פעם בעבודתו, ובלבל את מוחו ואת כל עניניו. ומשום שהתערבותו זאת של הפילדויבל עלתה לו לדוקטור שאייר בחייהם של חיילים אחדים – לפיכך התלקחו פניו השקטים במחאה עזה וקולנית קצת. אמת, קולניות זו לא הלמה אותו כלל, ויותר משהשיגה את מטרתה, עוררה כעין בת-צחוק. – אך דיה היתה לשמש סיבה גלויה ומספיקה להיפטר סוף-סוף מדוקטור שאייר. דוקטור שאייר היה סוף-סוף רק במדרגת סגן-אופיצר והפילדויבל המשרדי היה נחשב כבר למפקד ראשי בבית-החולים; ולא עוד, אלא שעל חזהו היתה תלויה שורה שלמה של אותות-הצטיינות. לפיכך אמר האדון רופא-האלף אל דוקטור שאייר לאחר מעשה:

– שאייר חביבי, השתמש נא בקול נמוך קצת בשעה שמדבר אתה עם איש זה. אתה רק זה-עכשיו באת הנה ועדיין לא הגעת אל המערכה – ואיש זה – – – הסתכל בו יפה, הבט-נא בחזהו. – – לאחר זמן-מה, חביבי, כעבור זמן-מה, לאחר “סערות” אחדים תוכל לדבר בקול רם ולעת-עתה הנמך-נא את קולך באוקטאבה אחת.

דוקטור שאייר הנמיך את קולו עד כדי שתיקה גמורה, אלא שבינתיים התחיל מהרהר אחרי הענין המוזר: פילדויבל זה גרם להם מיתתם לחיילים הרבה, לחיילי-המערכה – ועוד מלמדים עליו זכות. ודוקא הרופא הראשי. דוקא רופא!

ורק תוך-כדי הרהור זה נזכר הדוקטור שאייר, שלכאורה גם הוא עצמו איננו מבלה את חייו לבטלה לגמרי ואיננו לגמרי מיותר בעולם; שגם הוא עושה דברים שיש בהם מעין-תועלת למי-שהוא, שלכאורה גם הוא מין בן-אדם הוא. זקף את קומתו הכפופה, תיקן את המשקפיים שעל חטמו, הניח את בקבוק הרפואה על השולחן ואמר כדברים הללו:

– סליחה, אדוני הנאור, סליחה – – – כמדומני. – – – חושבני – – – כסבור אני – – – שהמוות אינו מטייל דוקא באותם המקומות שאותות הצטיינות והכבוד גדֵלים שם. – – – אי-אפשר לשכוח בכוונה גם זאת, שהבאקטיריות מרובות פי-רבבות אלפים מכדורי האויב. – – – ואני, בשעה שאני מטפל במחלה מידבקת, מוטל אני בסכנה לא פחות מן הפילדויבל הגס ביותר בעולם!

דיבורו הקשה של הדוקטור שאייר היה משונה ומגוחך במקצת לא הורגלו לשמוע דיבור כזה מפיו. לא הוא עצמו ולא אחרים. תשובה לא נתן לו הרופא הראשי, אלא שבמקום תשובה באה פקודה: דוקטור שאייר ישולח תיכף אל תוך החפירות.

ככה. ידבר-נא שם בקומה זקופה אם ירצה בכך.

ושוב לא היה דוקטור שאייר מצטער אלא על דבר אחד: על שאנוס היה לעזוב את בית-החולים של החולירעים המכאיבים שלו אשר בעיר הקטנה שמאחורי המערכה. כאבו של חייל פצוע: כעין נחמה יש בו, מעין הוד-שבצער כביכול. לכל הפחות כך חושבים. ואולם חייו של חולה המתייפח במחלה מידבקת – עונש-גיהינום יש בהם.

ובכן, דוקטור שאייר היה כבר במערכה; בתוך החפירה, עמנו יחד.

אלא, שהוא בא הנה קצת שלא בשעתו. מלחמה לא היתה זה ימים אחדים, ודוקטור שאייר ישב בטל. הרגשנו חמלה ממש בשעה שראינוהו כובש בקרקע את פניו ואומר:

– אפשר לצאת מן הדעת, ידידי. – – - שם “במקום העזרה” רבוא רבבות באקטריונים שורצים, מתהוללים, פרים ורבים באין מפריע – ואנכי יושב כאן ומחכה עד שיבוא איזה כדור ויפצע את מי-שהוא.

ופעם גחן אלי דוקטור שאייר ואמר:

– אני אשוב אל “מקום העזרה”, אל חיל-המלואים. שמעתי: מגפה חדשה עוברת שם וממותתת באומללים.

– איך זה תשוב? בלי רשות, בלי פקודה עליונה?!

– מה לי רשות, מה לי פקודה עליונה או תחתונה? – התרגז פתאום היהודי הצעיר ורגש-הצדק התמים האדים את פניו החיוורים. – פקודה או רשות – שם סך-הכל שני רופאים, האחד הוא האדון הרופא הראשי והשני – אינו יודע אפילו מה טיבו של אספּירין. תלמיד-לרפואה עם ידיעות של שנת-למוד אחת ואת האדון הרופא הראשי הלא יודע אתה – – – איש “בעל אשה ובנים” ואינו מחבב ביותר את המחלות המידבקות. בשעה שאנו נכנסים אל איזה חולה מסוכן, תמיד מצווה הוא עלי, שאני אפתח את הדלת. הוא אינו רוצה לנגוע בכף-המנעול. –

ולא הועילו כל אזהרותי. דוקטור שאייר חזר אל “מקום העזרה”, בלי רשות, בלי פקודה עליונה.

בשעה שנכנס אל תוך העיר הקטנה, התחילו הבתים הנמוכים בוכים לקראתו: כל הגדוד היה מפרפר בין החיים והמות. דוקטור שאייר לא מצא שם רופא, חוץ מאותו תלמיד-לרפואה. ורק עוד שני אנשים רשמיים היו עסוקים שם: הרב הצבאי והכומר, שהיו הולכים ומקברים את המתים בזה אחר זה, בשורה, בלי-הרף. ויושבי העיר היו יוצאים – מי שהיה עוד בכוחו – וידיהם על ראשם. דוקטור שאייר לא שמע, רק בכיה ותפלה. לבו של דוקטור שאייר פרכס בתוך חזהו וקדחת העבודה אחזה את כל מהותו.

ובאותו ערב הכה הרעם בכל החבריה: האדון הדיביזיוֹנר בא. – בלי שום הודעה מקודם, בהיסח דעתם של כל הקצינים, במפתיע. וישר בא אל בית-אוסף החולים במחלה מידבקת. ובכעס כבוש וחנוק הקשיב את ההודעה הרשמית, שאין בכל גדוד-המילואים אף רופא אחד יחיד, ושהאדון הרופא הראשי נתן פקודה – – – זאת אומרת: רשות, לגדוד-המלואים לעזוב את העיירה הקטנה וללכת אחור מכאן – – – אל הכפר הקרוב.

האדון הדיביזיונר כאילו נשכו נחש:

– מה?! לאחור?! – הרעים כארי שניחת בו חץ-רעל. – לאחור? חזירים ארורים! את כולכם אתלה על אילן סרק אחד! את כולכם יחד! עט ודיו תנו, תנו לי עט ודיו!

ישב וכתב פקודת-משפט.

וכל זה נעשה ברגעים קפואים אחדים, שהיו להם לעומדים מסביב בחדר לאלפי שנות חבלה. כל החיילים-המשרתים עמדו כמצבות-מות וראשם הסתחרר עליהם ככישור. ורק איש אחד היה בחדר, שלא שמע מכל הנעשה מסביבו מאומה: דוקטור שאייר. צעיר כפוף-קומה זה עמד כמנהגו אצל השולחן שלו ושתי עיניו היו שקועות כבחלום סהרורי בתוך הזכוכית-המגדלת שלו. לא שמע לא את זעקת-הכבוד הרועמת של הפילדויבל המשרדי בשעה שהאדון הרם נכנס, לא את רוגזו המנסר של הדיביזיונר עצמו ולא את ההודעה המרגיזה. לא כלום. שם עמד על-יד הזכוכית שלו, תיקן אותה, הגביה, הנמיך, ברז, טיפּל, שפך נוזלים מבקבוק לבקבוק, הסתכל עוד פעם לתוך הזכוכית שלו החביבה, היקרה והנפלאה, המסירה בשבילו את הצעיף הבשרי ומגלה לו את מערכת האויב הנורא: את גדודי המזיקין עזי הנפש, האורבים, המשתרעים, המתפתלים ועושים שמות. – הוא לא ראה את האדון הרם. לא היה לו פנאי.

והדיביזיונר קם ושאל בפנים סמוקים:

– ואיך מצב החולים כעת?

– כעת – כעת – גמגם הפילדויבל בהכנעה וברעד-מות – כעת, אדוני הרם, אתכבד להודיע בהכנעה גמורה – כעת הוטב במקצת – – – הוטב, אדוני הרם.

– וכמה רופאים אמרת עומדים על המשמר? – שאל האדון הרם עוד-פעם, בכדי לשמוע שנית את האמת האיומה.

– רק אחד, אדוני הרם, אחד.

– ומי הוא?

בתוך הפילדויבל נתעוררה חיה הרעה שבו. הוא הראה על הדוקטור שאייר ואמר:

– דוקטור שאייר, סגן האדון הרופא הראשי – ענה הפילדויבל. ובכדי לטרוף לו את שעתו של זה, הוסיף בהטעמה: – וגם הוא ברח לכאן שלא כדין – – – בלי רשות – – - מן החפירות ברח – מלפני “הסער” – – - למחר צריך להיות “סער” על האויב.

וברגע זה שכח האדון הרם את כל המגפות, את כל המתים ואת כל מיני המזיקין שבעולם. בעיניו התנוצצו זיקים קציניים: “זהו גדוד של בוגדים משוגעים. אחד עוזב את החולים ובורח לאחור, השני עוזב את המערכה” – – –

חרק בשיניו וצעק כלפי הרופא הצעיר בפה מלא קצף:

– דוקטור שאייר!! דוקטור משה שאייר!! אתה חרש או פגר?!

הרופא הצעיר זז ממקומו, מאצל עבודתו, וכמות שהוא, בסינרו הלבן ובידיו החשופות נגש אל האדון הרם.

– הנני.

– אתה ברחת מן המערכה: – שאל אותו הדיביזיונר והסתכל בו, בבטלן, שאינו יודע, אפילו לעמוד כדין.

– כדבריך, אדוני הרם.

– והיודע אתה, מה ענשו של צעד זה? לברוח מפני “הסער”?

דוקטור שאייר לא השיב כלום. הרכין את ראשו בהכנעה ואחר כך פשט את שתי ידיו כמזמין אותו בתור אורח אל השולחן, ובנימוס ובכבוד אמר בהטעמה אזרחית:

– בבקשה, אדוני הרם, יטרח נא פסיעה אחת אל השולחן.

שר-הצבא הרם הביט בו כבטיפש. תנועות בלתי-חייליות, אזרחיות, “מלצריות” כאלה אצל אדם הלבוש בגדי-שרד? – הוא קמט את מצחו ובת-צחוק קלה פשטה לו את עקמומיות הכעס העצור שבו. בן-אדם מוזר זה הפתיע אותו בחוצפתו התמימה, עד שנכנע ומלא את בקשתו והלך אל השולחן, כמי שאומר: ”מילא, נראה מה רוצה פרא-אדם משונה זה". דוקטור שאייר תיקן את הזכוכית, שוב עשה תנועה אזרחית, מלצרית, ואמר:

– בבקשה לטרוח ולהסתכל בזה – לתוך הזכוכית.

האדון הרם והנורא הטיל בו מבט של חשד ואחר כך הביט אל תוך הזכוכית. הסתכל והסתכל – – – והנה עולם רחוק ומוזר הולך ומתהווה לפני עיניו. מתחילה לא ראה אלא עוגה רחבה ירקרקה, שהמון כדורים לבנים צפים על פניה כבים ירקרק עמוק ושקוף, אילך ואילך. בשקט. במתינות, בלי תנועה. כל כדור וכדור כאילו איזו עין יש לו באמצעיתו, עין לבנבנה. העינים הללו הביטו ישר בעיניו של האדון הרם, כעיני דגים עגולות, סקרניות, המאיימות במקצת.

– מה זה? – פרץ מפיו של הדיויזיונר בקול חשאי וסקרני.

העוגה הקטנה, הֵצירה משהיתה, הכדורים גם כן התקטנו – אלא שבמדה מרובה מאוד התרבו; לאלפים, לרבבות, לרבוא רבבות.

– זהו גדודנו, אדוני הרם – אמר דוקטור שאייר במנוחה – גדוד חיינו. אלה הם חיילי-הדם שלנו, העומדים על משמר חזית-חיינו נגד כל צרה שלא תבוא.

והתמונה נשתנתה. במקומם של הכדורים הרבים לאין מספר היה רק כדור אחד. כדור גדול, שעינו הגדולה באמצע גופו הביטה ישר בעיניו של הדיויזיונר. ראשו של שר-הצבא הרם נרתע קצת לאחור.

– זה אחד הגבורים הנאמנים שלנו – ביאר שוב הדוקטור שאייר.

והדיביזיונר ראה פתאום תמונה חיה: משולי העוגה הולך וקרב, הולך ומתפתל נחש לבנבן קטן.

דוקטור שאייר התבונן בפני הדיביזיונר והבחין בהם כעין העוויה.

– זהו האויב – העיר ברצינות.

והנחש המתפתל ובא כלפי הכדור, זורק מפיו טפה כחולה, והטפה קולחת ישר אל הכדור.

– התקפה. האויב תוקף, – אומר הדוקטור שאייר.

והכדור מזדעזע, קם לתחיה.

– אַהאַ, אַהאַ! – מתרגש שר-הצבא הרם.

ומגופו של הכדור הולכת ומתבלטת פתאום כעין-יד, כעין זרוע של פּוֹליפּוס. הזרוע מקיפה את הנחש הקטן, מאמצת אותו אל גופה ואחר כך שוב נדבקת אל הגוף, והנחש הנמצא בתוך גופו של הכדור, באמצעיתו, הולך ונבלע, הולך ונחנק שם, סגור מכל צד.

הדיביזיונר שבע רצון מן הדבר. אלא שבתוך כך ילד הנחש הקטן עוד נחש שני, העושה כמעשהו: זורק טפה ומתפתל – – – והנה זרוע שניה נמשכת וסוגרת גם את זה, אלא שגם זה ילד נחש שלישי, השלישי – את הרביעי, וכל אחד מתפלג ומתרבה במספר רב, רב מאד. – ואולם גם הכדור מוציא זרועות מכל צדדיו, במהירות מסמאה את העינים, בערמה, בחכמה יתירה, עד שבולע הוא את כולם, ממסמס אותם בתוך עצמו, ממית אותם כרגע, הנחשים קופאים בתוך גופו, אינם זזים, פגרים מתים, ההולכים ונמסים. – והכדור שוב פעם צף לו במנוחה בים הירוק שלו ומעכל בתוך עצמו לאט-לאט את הנחשים הנמסים בו אחד-אחד ונעלמים.

– נצחון, – אמר הדוקטור שאייר. – בבקשה, הלאה.

הכדור הלבן שט בלי תנועה. ופתאום: נחשים קטנים מתנפלים ומסתערים עליו מכל צד, מאה, אלפים, רבבות, ההולכים ומתרבים בין-רגע, הטיפות נזרקות במהירות, בלי-הרף, בחימה על הכדור; הכדור שולף את זרועתיו לכל צד, חוטף, אוסר, סוגר, בולע וממסמס אותם, אלא שהם הולכים ומתרבים לאין מספר, למחנה עצום של נחשים מטילים ארס, מתקפלים, מתפתלים, בורחים ושבים, הכדור כבר כולו מלא זרועות, וגופו מלא פגרים עד אין-הכיל, והנחשים פרים ורבים בלי הרף ומסתערים עליו והוא מגין על עצמו, סופג אותם, בזה אחר זה, אלא שלשוא: הנחשים רבו כבר מלבלוע את כולם, זרועותיו מתרשלות, נכשלות, עיפות ואפסו הכוחות.

– אל תתן להם, אל תתן! – פונה הדיביזיונר אל דוקטור שאייר בבת-ראש פתאומית.

דוקטור שאייר מחייך ואומר:

– הוא עודנוּ חי, – תיכף תבוא העזרה, – בבקשה.

הוא מטיף כעין איזה נוזל על הזכוכית שמתחת למשקפת והדיביזיונר רואה: משמאלם של שולי העוגה בא פתאום וזורם זרם חדש, אדמדם, הזרם הולך ורחב, הולך ומכה גלים, הגלים אופפים את הכדור הלבן וכשמגיעים אליו, הכדור עודו נאבק עם הנחשים, הזרם שוטף את הנחשים והם, כמוכי שבץ, נחשלים. נחלשים, קופאים פתאום, עושים תנועה להחלץ ואינם יכולים להתפתל. הכדור שב לאיתנו לאט-לאט. הוא מושיט שוב-פעם זרועות, מטה אותן סביב לנחשים המתעלפים, סוגר אותם ובולע, בולע וסוגר, בינתים עמדו הנחשים מלדת, מלפרות ולרבות, הם הולכים ומתמעטים, הולכים ופוחתים, הולכים ונעלמים בתוך גופו של הכדור. והכדור שוב-צף לו בשלוה בתוך מי-המנוחות הירקרקים, הזורקים מתוך עצמם את שיירי פגריהם של הנחשים.

שר-הצבא הרם נשם נשימה של קורת-רוח.

– ועכשיו, בבקשה, – אמר הדוקטור שאייר, – עכשיו יבוא ה“סער”.

– מה? – שאל הדיביזיונר. מה יבוא?

דוקטור שאייר כונן את הזכוכית, מציע להדיביזיונר להסתכל אל תוכה ואומר:

– הסער, אדוני הרם, התקפה.

ולפני עיני הדיביזיונר הופיע תמונה פראית: כדורים לאלפים ולרבבות ונחשים עוד יותר שטים בחפזון, בבהלה, מסתערים אלה על אלה, מתנגחים,נלחמים, חונקים, מתפתלים, מתפרכסים, נמלטים ושוב מסתערים. הנתפשים מנסים להמלט, זורקים ארס, הללו הולכים ומתרבים והללו בולעים, ממסמסים, ממיתים, המהומה הולכת וגדלה, הכדורים כולם מלאים זרועות חוטפות, מרסקות, רועדות וסוגרות, אלא שהשונא הולך הלוך ועצום, כל הכדורים כולם מלאים כבר פגרים והנחשים פרים ורבים, האחד מתפלג לשנים, השנים לארבעה והבאים אחריהם – למאות ולאלפים, והכדורים מאמצים את כוחותיהם לשוא: שארית הכוחות אפסה והם מוסרים את עצמם לגורלם הנורא – צפים בלי תנועה, מתחילים להתקמץ, להצטמצם, להתקמט ולאט-לאט הם הולכים ונישאים אל החוף, אל שולי העוגה, הגלים זורקים אותם – ובים הירקרק היפה שוררת ממשלת הנחשים. הים נעשה לאט-לאט חיוור, מאבד את גוונו השקוף, הולך ונעשה דלוח, עכור, אפל וטמא והנחשים הולכים ומתרבים להנאתם, פרים ורבים באין מפריע.

– זהו המות, – אמר דוקטור שאייר בדממה – זוהי מיתתנו שלנו, אדוני הרם. זהו ה“סער” שבמגפה – ולסער כזה ברחתי מן המערכה, בגלל סער כזה, אליו.

הדיביזיונר הרים את עיניו, השקועות ביחד עם נפשו בתוך אותו העולם שם, ותוהה תמים שאל כמעט בתחנונים:

– ואת המנוולים הללו אי-אפשר לנצח עוד?

– אפשר, אדוני הרם, – ענה הדוקטור שאייר. – אפשר. בקצת רצון טוב ובקצת אומץ, אדוני הרם, אפשר הכל. הסכנה גדולה. נחשים הללו, אם אחד מהם נדבק אל אצבעו ואדוני הרם מקנח באצבעו זה את פיו – בין רגעים אחדים מתחולל סער כזה גם בתוך קיבתו, בתוך דמו. זהו הסער שאחורי המערכה – –

הדיביזיונר הביט בו בדוקטור שאייר בלי תנועה, אחר כך עצם את עיניו כהרף-עין ארוך, ושוב הסתכל בו בצעיר המוזר מכף רגלו ועד קדקדו ואמר בקול חמור, צבאי:

– מחר בבוקר תעמוד לדין! הבינות?!

– הבינותי אדוני הרם, – אמר הדוקטור שאייר, קימט את מצחו וחזר לעבודתו.

ולמחרת בבוקר, כשדוקטור שאייר הופיע לדין – האדון הדיביזיונר בעצמו ובכבודו תלה לו את “צלב הכבוד מן המדרגה הראשונה” על חזהו הצנום והמשופע של הדוקטור הצעיר.

(– טפו! – ירק הפילדויבל יריקת-מרה – מכל דבר שבעולם עושים היהודים הללו עסק! אפילו החולירע אינו בא אלא לטובתם!)

א

בתוך חיל-המילואים, שנכנס היום לתוך בור-המערכה, בא גם רעי הצעיר, החביב עלי במידה לא-מצויה: פרֵידי. פרידי הוא אופיציר רך, כבן-עשרים, בעל פנים תינוקיים ועינים המביטות יותר אל נשמת בעליהן מאשר כלפי העולם המגוּנה. זה יותר משלוש שנים שאני מכיר את פרידי. בפעם הראשונה, בשעה שהתוודענו, ראיתי אותו על דוכן קונצרט רותח, שבו היה פרידי דנן חתן-האמנות. פרידי היה כּנר. כבר בשנת השלוש-עשרה לימי חייו היו מדברים עליו כעל אמן מובהק ומסויים, שיותר משהתפלאו על תוכן נגונו, היו משתוממים על אופן השתמשותו בכנור, על הטכניקה המפליאה, המשוכללת, הראויה לכנר זקן, שמנגינותיהם של חמשים-ששים אביבים שוטפים בעורקיו. בכלל היו מביטים על פרידי כעל צעיר מבטיח-נשגבות, שמוניטין עתידים לצאת לו במולדת ובכל העולם.

שם, בעיר, היה פרידי הצעיר שבחבורתנו, החי חיי-לילה, חיי-צוענים, יחד עמנו, השוגים באהבתה של אותה המופקרת הידועה שם בחוץ, ביום, בשם אמנות, ואצלנו היא צנועה, בת בית, מבסמת ומעציבה עד-כדי מיתת-עצמנו לשם חיי-עולם-הבא. בחבורה זו היינו מקשיבים לו לכנורו של פרידי באוזן אחרת, שונה מאלה, המקשיבות לו שם, מחוץ לתחומנו, בקונצרטים ההומים והנודפים ריח נשים מתפרכסות וריח זכרים בעלי-ממון ולב מגוהץ ומזויף.

על-דבר אמנותו של פרידי קשה לדבר; היה באותה אמנות איזה דבר, שאי-אפשר לדבר עליו באופן ברור ולנתח אותו באיזמל. דבר שאין לו לא רק תפיסה במלים, אלא אפילו במחשבה אי-אתה תופס אותו לרגע. אולם דבר אחד הלך ונעשה ברור אצלנו, כמעט לכל בני-החבורה – דבר, שאחדים מאתנו לא היו מדברים עליו מתוך כעֵין-נמוס ואחדים מתוך – – פשוט משום שלא היו מייחסים לו ערך מיוחד, – אבל הרגש הרגשנו בו כולנו. וזה היה: הסגנון היהוּדי שבניגונו של פרידי. פרידי לא היה יהודי; ואצלנו בחבורה לא היתה שאלה שכזו חשובה כלל. יהודי או לא-יהודי – מי זה עוסק בכגון אלה: כולנו עומדים זה-כבר למעלה ממדרגה זו, שמבחינים בה בין אוּמה לאוּמה, ועל-אחת כמה וכמה בין דת לדת. בכלל: האמנות היא דבר עולמי, אנושי-כללי. והמוסיקה יותר מכל.

אלא שאותו הסגנון – אם בכלל מותר לי לכנותו בשם זה – היה עקשן קצת. סגנון זה כאלו היה הולך ומתפתח יותר ויותר, הולך ומתבלט, הולך ותופס לו מקום חשוב ונעשה כעֵין עיקר; כמו להכעיס. כל מה שהוציא פרידי מתחת אצבעותיו, היה יוצא – “בטלית שכולה תכלת”. אחת היא, אם מאירבֶּר או בֵּיטהוֹבֶן, גְריג או בַּךְ, שוּמַן או פּוּצִ’ינִי – הכל נעשה אצלו עברי.

אנחנו מעולם לא היינו מדברים על ענין זה. ואולם פעם אחת העירה שחקנית אחת מבני החבורה לפי תוּמה על איזו סונַאטה, שהיא לא הכירה אותה בשעה שפרידי ניגן אותה, שמנגינה זו בוודאי יהודית היא. – כולנו ענינו לה בבת-צחוק, שטיפשה היא עד-כדי אסון, שזוהי סונַאטה של גריג – – אלא שפרידי התחיל רועד בכל גופו, פניו הלבינו ובתנועה אחת זרק את הכנור מידו בקללה. ברגע זה הרגשנו, שאי-אפשר להמשיך עוד, שכבר הגיעה השעה “לסדר” את הענין הזה, משום שפרידי היה פשוט פגוע בכבודו. לא מתוך בוז ליהודים; אלא פשוט, הסונַאטה אינה יהודית, ולפיכך עלילת-שוא מתועבה היא להלעיז עליו, שהוא מנגן אותה בסגנון שאינו הולם אותה.

אני, בתור אחד המחבבים אותו והחביבים עליו ביותר, נכנסתי עמו פעם אחת בשיחה על ענין זה. על-פי מקרה התחיל הוא לדבר בו. כמובן: בשלילה. יותר מזה: במחאה רצינית.

– זוהי טיפשות שאין למעלה ממנה! – אמר בהתרגזות. – זה פשוט מגוחך!

– לא, פרידי, כלל וכלל לא. הרבה אמת יש בדבר, דברים שאין להם שום שייכות אל המוסיקה היהודית, או אפילו אל החיים היהודיים, אתה נותן להם לא רק צבע יהודי, אלא אפילו תוכן מוסיקלי יהודי – –

– אפשר: מזרחי סתם?

– מזרחי? – ויהי מזרחי. אבל כלום יש הבדל בדבר, בגופו של הענין? העיקר הוא, פרידי – –

– אמת, – הודה, – הלא אחת היא, זוהי מחלה – לנגן את הראפְּסוֹדיָה הששית של ליסט או סוֹנַאטת-הסהר של ביטהובן בסגנון יהודי או אפילו מזרחי סתם. זוהי בלי-ספק מחלה פנימית – מה עלי לעשות? – שאל בעצב ילדותי תמים, עמוק ונוגע עד הלב.

– מה לעשות? לא-כלום, פרידי. אני, כשאני לעצמי – הוספתי בהטעמה – במקומך-אתה לא הייתי מדקדק בזה כלל, פרידי; זהו דבר לא בלתי-מצוי, ואפשר שבכלל רק דבר ארעי, התלוי בזמן או במקום, או באיזה דבר אחר. אמרו עליו, על יוֹאַחים: כשהיה צעיר, היתה כל מלוֹדיה, שיצאה מתחת ידו, מעוררת צחוק – צחוק-של-שׁדים ארור ומלא-רעל – ואפילו העליזה שבהן. בזה אין עוד שום טראגדיה, פרידי. נודע אחר-כך, שהיה ליוֹאַחים איזה ענין של שטוּת, איזה דוּ-קרב אמריקאי עם איזה סטודנט גרמני, והוא, יוֹאַחים, הוציא את הכדור השחור, ולפי-הדין היה צריך, בטרם תעבור שנה, לתלות עצמו על הגשר. מובן, שבמשך שנה ארורה זו היה כנורו צוחק בצחוק-שׁדים.

– ומה היה סוף הדבר? – התענין פרידי.

– סוף הדבר היה, שאותו הסטודנט, בעל דבבוֹ של יוֹאַחים, מת בשחפת באותה שנה.

פרידי נשם נשימת-נחמה עמוקה: תודה לאל –

– כן, פרידי, כאמור: בזה אין עוד טראגדיה. יוֹאחים הרגיש בזה וקיבל את הדבר כמו-שהוא. אלא שכאן, אצלך, פרידי, הענין אחר הוא. ועל-זה רוצה אני לדבר אתך. דבר, שאני, שאנחנו כולנו הרגשנו בו. וכבר דברנו עליו בינינו לבין-עצמנו –

– וזהו?

– זהו, פרידי חביבי, דבר, שאי-אפשר שימשך כך הלאה. הדבר הזה הוא: מלחמה. מלחמה בינך לבין-עצמך, פרידי; ביתר דיוק: בין שתי נשמותיך. מרגישים אנחנו, ששתי נפשות נלחמות פה בשעה שאתה מנגן על כנורך.

פני פרידי הלבינו.

– הוֹסף, הוסף-נא, – פצר בי באי-סבלנות. – בבקשה! גם אני רציתי – –

– ובכן, כמדומני, שאתה בעצמך צריך להרגיש בזה. – אמר-נא, פרידי, אתה אינך יהודי? – שאלתי אותו, אף-על-פי שברור היה לי, שאיננו יהודי.

פרידי הביט בי בעינים עגולות:

– כלום אינך יודע, שאינני יהודי? –

– המ…

– אלא, ש – אתמול נכנסתי בשיחה עם אמי והיא אמרה לי, שאֵם אביה, כלומר סבתי-זקנתי – היה לה איזה עסק עוד בבתוליה עם יהודי – – – לא, לא אוכל לשקר לך: לא עם איזה יהודי, אלא עם מורה-המוסיקה שלה: עם מנדלסון – – - ואולם אחר-כך נישׂאה לגראף בֶּלֵינִי וממנו ילדה אחר-כך את בנה הראשון: גראף בּליני, זהו דודה של אמי, מי שהיה דירקטור באוֹפּירה הבּוּדפּשטית הראשונה. אלא שהדבר הזה רחוק כל-כך, וחוץ מזה הוא דבר שאין לו – כלום אפשר ליחֵס לאותו עסק-של-אהבה, שהיה לה לאֵם אבי-אמי – ובבתוליה –, כלום אפשר ליחס לזה איזו חשיבות?! שטות!

– אינני יודע, פרידי: אפשר הן, ואפשר לא. בכל-אופן: הדם איננו דבר טפל לגמרי בחיים, ומכל-שכן באמנות. והלא יודע אתה, עד-כמה סבוכה היא שאלת האהבה הראשונה. בתולה שנישאת, למשל, לכושי ואינה יולדת לו בנים ואחר-כך נישאת ללָבן, בהרבה אחוזים למאה מקרים כאלה, הבכור שלה, שיולדת אחר-כך, הוא שחור או שחור-למחצה. ואני אומר לך, פרידי חביבי, שידיעה זו, שאהובה של אם אבי-אמך היה יהודי – ומנגן! –, בשוֹרה זו גללה ממש אבן כבדה מעל לבי. פרידי, אתה יודע, שאני מחבב אותך כנפשי, ואפשר גם יותר. אני מבקש ממך דבר-מה: התוודע-נא אל עצמך. אני אמרתי לך: מלחמה יש כאן. כן, עכשו ברור לי הדבר: יש כאן מלחמה עזה בין שתי ידיך. אתה מבין אותי, פרידי? אנחנו הרגשנו בזה מזמן, שהיד השמאלית שלך, פרידי, נלחמת מלחמה מרה ביד הימנית. –

עיניו של פרידי נעשו עגולות ותמימות כעיני ילד בהיר, הוא כבש את פניו בקרקע ובלחש, ובקול מתחטא, אמר:

– כן.

– ובכן, פרידי, מלחמה! טוב שלכל-הפחות הוברר לנו הדבר. היד הימנית שלך עושה את תפקידה באמונה. הקשת שלך היא שפחה נאמנה לכל תּוי-הנגינה של המחבר, תמיד; אלא שהיד השמאלית באה תמיד ותובעת את שלה: את שלך –

• ומה יהיה הסוף?

– הסוף, חביבי – לי ברור הדבר: היד השמאלית, או שתנצח, או שתּתנַקם בך. כן, פרידי; היא עתידה להיות נוקמת בך – ונקמה שכזו היא תמיד מוזרה ונוראה. – אני איני רוצה לפתוח פה לשטן. כבר היו מקרים כאלה, פרידי.

פרידי ישב והסתכל בי בעיניו הלחות, אחר כך קם פתאום וצחק. מאמין הוא ואינו מאמין.

– מגזם אתה, – אמר בבטחון, – זוהי גוזמה – אף-על-פי שאמי גם היא ספרה לי בכעין-דבר זה – על-דבר דודה, הדירקטור. שכידוע לך תלה את-עצמו על נימת-עוּגב. – אלא שגם הענין ההוא מעורפל קצת. – וסוף-סוף: מה אני אשם בדבר?! ואם אני אשם, הרי – – מה עלי לעשות?

– מה עליך לעשות? אינני יודע, פרידי, – היה יהודי! כלומר: תן לו ללבך, לדמך להיות מה ששליחו מצוה עליך: היד השמאלית. נסה-נא, הנסיון צריך שיעלה יפה, פרידי –

פרידי צעד פסיעות אחדות אילך ואילך, אחר-כך שפשף את ידיו ואמר:

– לא! לא, ידידי, זה אי-אפשר! המוסיקה היא לא ענין של פוליטיקה ולא של דת! המוסיקה עומדת למעלה מכל חברה, מכל אוּמה ומכל דת – אני הנני מוסיקאי, אמן ולא יותר! ואני אַראה לך, שאכריח את ידי השמאלית לשמוע בקולם שלהם, של הקדושים שלי, של גריג, של בּיטהובן, של רובינשטיין וכולם! במקום שהם יהודים אהיה יהודי, ובמקום שהם הוֹטינטוֹטים – הוֹטינטוֹטי. –

מאותו יום ואילך לא ראיתי את פרידי. בא הגיוּס המשוגע וסחף אותי אל תוך המערכה.

ב

עכשו, שזה יותר משנה שאני מאבּד את חיי בחפירות-המות הללו, שוב הופיע פרידי לנגדי. על פגישה שכזו אי-אפשר לדבּר בלשון בני-אדם, כמו שבכלל אי-אפשר לדבּר בלשון-שהיא על פגישתם של שני מכּירים-ידידים בתוך החפירות, בשדה-הקטל. אינו דומה הקשר, שהחיים העליזים קושרים בו שתי נשמות זו לזו, לאותו שהמוות מאגדן בו. זוהי הרכּבה עילאית ועצובה, שלחנם אתה רוצה לרדת לסוף סודה; שמקורה הוא שם, מעבר לחיים ולמוות, והעושה את רבּואות חלקי מהותו של עולמנו לחטיבה עולמית אחת. אין לך אהבה, כאותה המקוּדשת תחת חוּפּתו השחורה של מלאך-האפס. ואהבה זו אינה מוצאת את בטויה אלא באותה הסימפוניה הנוראה, המורכּבת מרעש-התותחים ומאנקות-הגסיסה של אלפי בריות, הממיתות בלי שום שנאה והמתות בלי שום מדוע וצער שבמדוע.

ובאותה הסימפוניה החידתית והמלאה זוועה היה כנורו של פרידי תמיד לאינטרמֶצוֹ מבוֹרך, המחַיה אותנו לפרקים בסם של שירה עילאית, עליזה, רכרכּה, מבסמת ומרפּאה. בשעה שחדלו הקרבות ליום או יומים, בשעה שגם אנחנו וגם אותן הבריות האומללות שם מעבר לקו-החיים, הנקראות בשם אויב, התעלפו לרגעים אחדים – אז היה פרידי בא ונותן לנו מאותה הנרקוֹזה, שלא יתן לנו שום יין ושום אשה שבעולם.

ולפיכך, מובן מעצמו, שפרידי היה פטור מכל מצוות המלחמה ומכל תנופת-יד גסה. הוא היה מתהלך בינינו כסמל החיים שאבדו לנו פתאום, כסמל העיר, ששלחה אותנו, את השוגים באהבתה, מחיקה החם, מתשואות יפיה הריתּמיות והמיישנות בשנת שכרון, אל רעש המלחמה, לתוך חיקו של המות, כדי להגן עליה, לעמוד על משמרת-החיים שלה ולמות על מזבחה, הטמא והקדוש כאחד. מריחה האובד של עיר זו היה זולף אל נפשנו כנורו של פרידי, שנשא חן בלתי-מצוי בעיני שר-האלף. הוא היה שומר עליו כעל בת-עינו. עמו ביחד היה דר אחורי המערכה, עמו היה אוכל ושותה ומתהלך יום ולילה. ולאט-לאט היה שמו של פרידי שם מיוחד אפילו בפי החיילים הפשוטים; שם בעיר היו צריכים לחפש אחרי חובבי האמנות, שיבינו אותו, ופה היה האכר שבאכרים עוצר את נשימתו לנעימה המפשטת ביותר. פרידי היה בא אל תוך החפירות, אל השורה הראשונה, והיה נותן לנו את תוך-תוכה של נשמתו המלאה, הגדושה חיים תינוקיים, תקוות אביבים וחידות העלומים.

ונשמה זו היתה – יהודית. איך? במה היתה ניכרת ליהודית? באיזה סימנים נסתמנה יהדות זו? אי-אפשר לדעת ברור. צא ולמד, חטט ונתח בשכל הגיוני: מפני-מה בכתה אצלו הסרנַאדה של אַמבּרוֹזיוֹ כקינה יהודית? אלא שהרגשנו, כולנו הרגשנו, למן החייל-האיכר התמים, שרק פעם אחת בחייו עבר על יד בית-כנסת יהודי, ועד שר-האלף, המנצח במקהלה סימפונית שם בביתו, כולנו הרגשנו את הנשמה היהודית בצערה, בלטיפתה, במחאתה וכעסה, בתקותה, בעלבונה ובסליחתה הנוגה – בכל.

פרידי היה אצלנו למושג. ומושג זה היה כעין מושג-נרדף לאיזה מושג אחר, שכל-אחד מאתנו היה מרגיש בו בתחתית-נשמתו, ורק אותו השטן הנלחם, המתגושש, המכה והמרצח של החייל העומד במערכה, היה מאפיל עליו תמיד ולא נתן לו, לאותו מושג מסתתר, אך תובע, לבצבץ כלפי-חוץ.

מושג זה היה – השלוֹם.

אינני יודע, כיצד היה הדבר, אבל בשעה שפרידי היה מנגן לנו, היינו כולנו לא מתגעגעים, לא עורגים אל השלום, אלא פשוט וממש היינו מרגישים בו, באותו השלום, שבו ובשבילו נולדנו, והוא צץ ומשגשג בדמנו, וכבר איננו מקווים לו, משום שכבר ישנוֹ, שכבר נתקיים, שכבר בא. ופחות מכל היתה נחשבת אצלנו לפלא אותה עובדה, שחברי ד"ר מַיזינג – פרופיסור לפיסיקה שם בביתו – יצא עליה מדעתו מתוך שמחה. – – והיא: שבכל פעם, שפרידי היה בא ומנגן רגעים אחדים, תיכף היו משתתקות כל היריות מסביב, בין בתוך מערכתנו ובין בתוך מערכת האויב, אפילו אותן היריות, שהיו מצויות משני הצדדים בשעת-מנוחה; ועל כל הקו, בשטח ידוע, שמנגינתו היתה מגעת לשם, קמה פתאום דממה רכה, שלוה ומלאה חידות – כאילו באה פקודה בהסכם-גומלין משני הצדדים, שלא להפריע את הלבבות, שלכאורה אינם מרגישים שום שנאה זה לזה, להיפך.

בתחלה היה הדבר לפלא. אחר-כך התחילו באים הפירושים על הפלא. הפרופיסור ד“ר מַיזינג התאמץ לבאר את הדבר בשיטת גלי-הקול הידועה. לפי שיטה זו: כל תנועות החיים, כל שנוי ביצירה, וגם תנועת הגרמים השמימיים, הסיבה הראשונה והמניעה שלהם היא: גלי הסימפוניה העליונה, שכל צורה וצורה שבעולם היא התגלמות הריתמוס שלה. החל בפתותי-השלג, השונים בדיקנותם המידתית, וגומר בכוכבי-אור ושמשות-בראשית לאין מספר וחקר. ולא נתקררה דעתו של ד”ר מיזינג, עד שהוכיח לנו באותו הנסיון הידוע, בגרגרי-חול המסוננים על-גבי דף של זכוכית, שכשמושכים בקשת של-כנור על חוּדו של הדף, הולכים גרגרי-החול ומצטרפים לאט-לאט לצורות כוכבים קטנים, הדומים בדיוק מפליא לאותם של השלג: הן-הן צורות-הריתמוס השונות, הנראות לעין. גם אותה עובדה של הגשר המצרי שבפטרבורג, לא מצאו לה ביאור אחר. אותו הגשר, פעם אחת עבר עליו גדוד-חיילים של קיסר פאול הראשון (המשוגע והדיקן בתפארתן של הלכות הקַסרוֹמיטַציָה עד-כדי צחוק), הגדוד עבר ב“מהלך-תפארת” ופתאום נבקע הגשר לשנים. כל המומחים החליטו אז, והחלטתם נתקיימה עד היום, שגשר זה, המכיל מאה ושמונים אלף פעם יותר ממשקלו של חלק-הגדוד שעבר עליו, לא נהרס אלא על-ידי הריתמוס שבמקרה עבר דרך קוי-החתּוך של אטומי הגשר. והאיך אתם יכולים בכלל לבאר באופן אחר – שאל ד“ר מַיזינג ברתיחה צודקת – את הריסת חומות-יריחו בקול שופרותיהם של שבעת כהני יהושע? – ומה לעומת כל-אלה – להשתיק חיילים עייפים אחדים!? – ואם כל-זה ביחד כגשם על אבנים הוא כם – שאל הפרופיסור לפיסיקה את האופיצירים הגבוהים – מדוע אתם זהירים כל-כך להוליך את גדודכם בלי ריתמוס, ב”הליכה מקולקלת“, בשעה שאתם עוברים על הגשרים?! – ובשמחתו הגדולה להיוכח ולהוכיח סוף-כל-סוף פעם אחת בעין את אמיתותיו הקדושות הללו, שכל חייו היו נתונים ותלויים בהן – יצא ד”ר מַייזינג מדעתו.

היו בינינו גם אחרים, שביארו את הדבר באופן לעגני. האחד, למשל, ביארוֹ פשוט בזה, שעל שתי המערכות יש הרבה יהודים, המשפיעים באינטליגנציות שלהם על חבריהם וכיון ששומעים “מנגינה יהודית”, מיד הם משתיקים את היורים. וכדומה לזה. אם כך ואם כך, דבר אחד היה ברור לנו, שניגונו של פרידי פרש עלינו איזה צעיף כחול של חלומות, של מנוחה ואהבה ממוגגת כל-כך, עד שכל הדסציפלינה שלנו החזקה, המשמשת נפש-חיה לכל הנצחונות, סכנה היתה צפויה לה. הלבבות נתרככו, השרירים נעשו רועדים ועדינים, והשפתים, הרגילות לקללה, לגדוף ולנשיכה, התחילו מתגעגעות לחבוק, לאהבה – – –

שלום, שלום, שלום! – זאת היתה השירה היחידה, הנעימה, הכללית, שהיתה נובעת מתחת אצבעותיו של פרידי הצעיר. – שלום-עולם –.

– אם יבוא השלום בקרוב – חייך פעם אחת שר-האלף שלנו הלוּם שירתו של פרידי – אז מבטחני בו, שכנורו של פרידי הביא אותו על כרחו – על כרחה של הדיפלומטיה הטיפשית – –

אלא שבתוך שלום זה היתה מורגשת מלחמה אחרת: מלחמת שני עולמות טמירים, רחוקים ועתיקים. מובן, רק אחדים היינו, שהרגשנו בה במלחמה החבויה ועזה זו. ובין היחידים הללו היה גם הוא: פרידי.

ומלחמה זו היתה הולכת וקרבה אל סופה.

אני שהייתי מתבונן אל מלחמה זו מכבר, בשבילי היה כנורו של פרידי הולך ונעשה לאימה, למפלצת, לחרדה חשאית. פחד בלתי מצוי היה תוקף אותי בשעה שהקשבתי לו. תמיד הייתי מחכה לדבר-מה – ובימים האחרונים הייתי נחבא ונמלט ממנו ומכנורו. אלא שהגזירה השיגה אותנו.

הדבר היה לפנות-ערב. השמש השוקעת שפכה עלינו את כל הזוהר האביבי שלה, העלול להוציא את חיילי שדה-המות והיסורים מדעתם. זה כששה ימים שעמדנו בתוך הבור מבלי להתכונן לקרב. בשעת-בין-הפרקים שכזו היו נשמעות ממעל-לנו רק אותן היריות המצויות, שאינן באות אלא לצאת ידי חובת-מלחמה, משום שמנוחה שלמה הלא אסורה מכל-מקום. אלא שגם מפני יריות הללו אי-אפשר להוציא את הראש מן הבור. המערכות קרובות זו לזו, עד שלא רק הראש הנראה לעין-האויב מוטל בסכנה, אלא אפילו כף-היד. הוצאת הראש היא מוות בטוח, והוצאת הכף גם-כן מיתה בטוחה בידי – בית-הדין של המלחמה. כל המוציא את ידו, סימן שרוצה הוא להסתכן ו“לפגוע בעצמו, בכדי להיפטר מן המלחמה” – והרי הוא מתחייב בנפשו.

ופעם אחת בא אלי פרידי ולחש לי בבת-צחוק, שרוצה הוא להיות פצוע קצת. ראשית כדי לשוב לביתו לשבועות אחדים; ושנית, יש בזה מעין גבורה והוד-שבגבורה כביכול: להיות לאופיציר פצוע. – – אני התריתי בו: דבר זה יש בו משום סכנת-מות: מיתת בית-דין. פרידי צחק ואמר כמתביש:

– חי-נפשי, היצר הרע שבי מפתה אותי לדבר. אני אינני רוצה בכך, הלא חי אני פה כיוצא מן הכלל, ביחד עם שר-האלף, הנוטה אלי את חסדו. אלא שבכל פעם שאני נכנס אל תוך הבור, כאילו איזה שטן אוחז בידי ותוחב אותה כלפי-מעלה.

דמי קפא בקרבי. שתקתי. ופתאום עבר עלי איזה רוח: קמתי ומיהרתי אל הטליפון; רציתי לגלות את הדבר לשר-האלף ידעתי, שאוהב הוא אותו, ולכתחילה בודאי שיסלח לו את טיפשותו זו המכוערת ויעכב בעדו. – הטליפון היה תפוש. אחר-כך התחרטתי: זוהי מלשינות, חשד בכשרים. הלא סוף-סוף לא עשה עוד שום דבר ובודאי לא יעשה גם להבא.

ולפנות-ערב נהיה הדבר. היריות הבודדות כאילו התחילו באות תכופות, באנרגיה כפולה. פרידי בא, לקח את הכנור והתחיל מנגן לנו באפלולית שבין-השמשות, הנעימה והמצערת. אני ישבתי על הספה שלפני פתח מערתי, רחוק ממנו פסיעות אחדות, ואטמתי את אזני, שלא להקשיב לו. אלא שלא עלתה בידי. מי שלא שמע מנגינת כנורו של אמן, היוצאת מבור-מתים זה לפנות-ערב, מי שלא הקשיב לקול-זמר בכלל, הנמלט מתוך נפשו של חייל, החי והסובל תחת כנפיו של אותו מלאך-פלאי, הנקרא בשם מוות – לעולם לא יבין ולא ישער לעצמו את סודם של שבעת הקולות, המזדווגים עם שבעת הצבעים להרמוניית-מסתורין מלאה פלאים ותנובה מבורכה ונצחית. ופרידי היה מנגן מתוך אלפי-אלפים לבבות בבת-אחת. בתחלה גם לא הבחנתי היטב, איזו מנגינה הוא מנגן. אחת היא. אחר-כך הכרתי אותה: ה“שיר בלי-מלים” למנדלסון היה זה. הכנור התחיל בולע לתוך עצמו את היריות, המעופפות על ראשינו בקוים מנסרים את האויר ואת הנפש, קלט אותן והעלן להרמוניה נעימה, משונה, ארורה ונפלאה. אחר-כך כאילו בלע אותן לגמרי: לאט-לאט נשתתקו קולות המוות ועל כנפיו של הערב הרך, החמים והשוקט, בא ופרש את רדידו הכחול-האדום והמרפא – השלום.

ופתאום – קול צורם את האוזן, כקול צפור שנמלקה: הנימה נקרעה.

החלום נפסק באמצע. דממה. דממה בלי נשימה, בלי תנועה. ואחריה, כעבור חצי רגע – צריחה חשאית, אבל קורעת את הלב, את העצבים: – קולו של פרידי היה. וכעבור עוד רגע עברה השמועה: פרידי נפצע:

– היכן נפצע?

– בידו.

מהרתי אל פרידי, הרימותיו מן הקרקע ולבי עמד בי מדפוק: הכדור נקב את צומת-הגידים של ידו השמאלית.

שר-האלף הסתובב כמשוגע. הוא הבין תיכף. חרפה שכזו – פרידי שלו חָבַל בעצמו – חרפה ובושה! – כל החיילים הסתכלו זה בזה: נורא. מה יהיה? – מיתת בית-דין?!

לבית-דין לא הזמינו את פרידי. שר-האלף השתדל לטשטש את כל הענין ועלתה בידו להציל את פרידי.

ולמחרת עברה שמועה אחרת בתוך הבור. שמועה מבהילה יותר מן הראשונה: הרופא מצא את הכדור, שנקב את ידו של פרידי, לחָלוּד קצת. ולפיכך מן-הנמנע לרפא את הפצע באופן רגיל. הכף הורעלה. יש רק דרך אחת: לחתוך את הכף ולהציל את חיי הנפצע. והדבר אינו סובל דחיה.

שמועה זו עברה כסער צורב, המחניק את בית-הנשימה: ידו של פרידי צריכה להיחתך – כסמרטוט – ידו של פרידי –

הגזירה העולמית הטתה אלינו חסד במהומה זו: באותו יום הסתער עלינו האויב, וכך שכחנו את כל הענין הנורא.

ג

ולא שמעתי על-דבר פרידי, עד שנפצעתי גם אני. וכשהביאו אותי לבית-החולים של הרגימנט שלנו, הייתי במצב נדהם במקצת. הפצע שלי היה קשה ומסוכן. אף-על-פי-כן לא שכחתי את פרידי. שאלתי את הרופא, אפשר יודע הוא, היכן הוא:

– פרידי הוא בבית-המשוגעים – ענה הרופא – וכמדומני, ששלשום מת.

מה שהיה אתי אחרי רגע – אינני זוכר, משום שהפצע שלי התחיל עובר בי מן הגוף אל המוח.

וכעבור ימים אחדים ספרה לי האחות-הרחמניה על-דבר פרידי כך:

– כל הענין הזה משונה הוא – אמרה, – משונה כל-כך, עד שנעשה לשיחה בעתונים. הדבר היה כך: בשעה שחתכו את ידו של פרידי, היה החולה מבקש מאת הפרופיסור, שיתנו לו את הכף המקוטעה. הרופא שהכיר אותו מכבר, מילא את בקשתו זו, כמובן, בתור יוצא מן הכלל – יד שכזו! – כולנו בכינו. הפרופיסור חנט את הכף, כנהוג במקרה שכזה, שתתקיים לזמן ידוע. ואחר-כך נתנו אותה בקופסה של זכוכית יפה, מצופה כסף, ומסרו אותה לו. הקופסה היתה מונחת על שולחנת-הלילה שאצל מטתו. ונפלא הדבר: הנער היה שוכב במנוחת-שקט, בלי להתאונן, בלי להתייאש, כמי שמקבל את יסוריו ואת חורבן-חייו באהבה. אחר-כך באה השמועה, שהאקדמיה למוסיקה רצתה לקחת לעצמה את הכף בשביל המוזיאון שלה, אלא שפרידי היה מסרב לתת אותה. “איני נותן אותה לשום אקדמיה שבעולם!” היה אומר. מובן, שלא הפצירו בו. וכך היה הנער האומלל שוכב בדממה בלי התרעמות, והיה מקבל את החבישות במנוחה. אלא שפעם אחת התחיל מתאונן באזני ובאזני הרופא, שחש הוא בראשו. ופתאום ביקש, שיסירו את הקופסה משולחנו. הוא אינו רוצה בה – אמר באנחה ובכאב נסתר; אך כשרצינו למלא את בקשתו – התחרט. לא, הוא אינו נותן את הכף שלו לאחרים! ופעם בלילה הקיץ משנתו והתחיל צועק. מהרתי אליו תיכף ומצאתי אותו במצב פרוע ומבולבל. על שאלתי ענה לי, שהוא מתיירא לגלות לי את הסוד.

– איזה סוד? – שאלתי אותו בתמיהה ובצחוק. הוא התחיל בוכה.

– אחותי, – אמר מתוך דמעות, – אחותי היקרה, – יד זו רוצה לחנוק אותי – לחנוק –

– מה פירוש: לחנוק??

–כך, אחותי היקרה, היא – חונקת אותי – פה – בצוארי – חונקת – היא חיה עדין – –

– שטיא אתה, פרידי יקירי, הירגע-נא טפשאי. יד יקרה וקדושה שכזו אינה חונקת. הירגע-נא, אתה עייף קצת.

– לא אחותי היקרה, היא רוצה לחנוק אותי, להמית אותי – בחמש אצבעות שלה. – בכל פעם, שאני נרדם, היא זזה ממקומה, יוצאת מן הקופסה, זוחלת אלי, מטפסת כעכביש על-גבי המיכסה – אחר-כך אוחזת בגרוני ומחנקת אותי – מחנקת בכוח – –

– פרידי יקירי, אתה עייף, אתה מתעצב יותר מדי, הירגע-נא אפרוחי היקר, זהו חלום טיפשי ולא יותר.

הוא לא שמע את דברי.

– אחותי הרחמניה, בבקשה, אל-נא תלכי מזה, אל-נא תעזבי אותי – אל-נא תלכי – שבי כאן – –

– כן, כן, פרידי יקירי, אני יושבת כאן אצלך, תמיד. אלא, שאם-כן, מוטב שניתן אותה לאקדמיה. כן יקירי, ניתן אותה –

הנער התרומם על מטתו, וכאילו רוצה להציל את הקופסה, שלא יגזלו אותה, הגן עליה בידו אחת –

– לא, חלילה! – אמר בקול צרוד, אבל כמעט מאַיים – חלילה! היד היא שלי! – שום איש אל יעז לנגוע בה! – אלא – שהיא חונקת אותי – הוסיף בעצב עמוק ומר, כשידו רפתה וצנחה מן הקופסה. ושוב התחיל מתחנן אלי: – אחות רחמניה, אל-נא תעזבי אותי – אל-נא תלכי מזה – –

נפל פרקדן והתחיל בוכה בכיה משונה, שלא שמעתי כמוה גם-אני בכל ימי עבודתי פה בבית-החולים. אחר-כך עצם את עיניו המלאות דמעות ובקול לוחש התחיל ממלמל, כמו לעצמו:

– אני יודע – אני יודע – היא תחנוק אותי – היא לא תשקוט, עד שתחנוק אותי – היא תתנקם בי – היד היהודית – – אחותי היקרה – דברי-נא אליה, פּייסי-נא אותה – בבקשה – אני איני אשם בדבר – חי-נפשי, אינני אשם! – –

לא הבנתי את דבריו. נשקתי לו. והוא נרדם. עייף היה, כמו אחרי מלחמה כבדה.

ולפנות-בוקר שוב העירה אותי צעקתו של פרידי. עכשו כבר צעק בכל כוחו החלש:

– הצילו! אויה! רחמים! הצילו אותי! – צעק כמשוגע, כשעיניו הפתוחות לרווחה תקועות בקופסה שלפניו. – היד הארורה חונקת אותי – – ברגע זה נמלטה למקומה! – הביטו – פה – על צווארי, הביטו הנה – כאן, חמש אצבעותיה – והביטו עליה – איך האצבעות שלה כפופות, עקומות – העכביש! – –

הבטנו בכף שבקופסה ולבנו פג בנו: האצבעות היו כפופות, עקומות. הקופסה היתה פתוחה למחצה. בודאי הוא בעצמו פתח אותה. אלא שהרופאים השתוממו: זהו דבר בלתי-מצוי, שאבר חנוט ומיובש ישנה את צורתו החיצונה. ורק הפרופיסור הזקן נענע בראשו ואמר כמו לעצמו, כמי שמגלה טפח ומכסה טפחים:

– כן, זהו דבר בלתי-מצוי, באנאטומיה. כן-כן, אנאטומיה – אמר במין יאוש ולעג, – אנאטומיה – אפשר, יש לו פה איזה מודע או קרוב? – שאל לבסוף.

לאחר שעות ביקרה אותו אמו האומללה. אני לא דברתי אִתה, אי-אפשר היה לדבר אתה. המיסכנה. הפרופיסור נכנס עמה בשיחה, בינם לבין עצמם, בחשאי – – אחר-כך ראיתי את הפרופיסור מנענע בראשו, כמי שמבין את הכל, ואומר בלעג:

– אנאטומיה – –

ובו-ביום העבירו את הנער אל בית חולי-הרוח. אלא שגם את הכף המקוטעה היו אנוסים לתת עמו. בלי זה אי-אפשר היה לכפותו או להרגיע את רוחו הסוער. נורא היה הנער הרך הזה וכוחו היה כוח-ענקים ממש.

ולאחר ימים אחדים באה השמועה, שפרידי מת. מספרים, ששוב היה חוזר על דבריו, שהיד חונקת אותו. ומוזר הדבר: בשעה שמצאו אותו מת, מצאו את הקופסה שבורה ופסת-היד עומדת, ממש בחמש אצבעותיה על חזהו. אחרי בדיקה מצאו, שמיתתו באה על-ידי חניקה; על צוארו היו סימנים כחולים של חמש אצבעות.

האדון שר-האלף אסף אותנו בשעת-רצון שלו ודיבר עמנו הפעם כאשר ידבר איש אל רעהו.

לא פקודה, חלילה, לא דברי צבא חמוּרים ולא תוכחות.

לא, אלא פשוט: דברי כבושין.

והאדון שר-האלף דיבר אתנו בלשון פשוטה וקלה, בלשון רכה ומלאה נימוס, ובסגנונו שלו המיוחד.

ובלשון רכה ומלאה נימוס אמר לנו האדון שר-האלף בסגנונו שלו המיוחד, הידוע בכל הגדוד:

– "שמעתי אומרים, שאני איש-רע.

"שאני איש רע. פידונק: זה לא נכון,

"זה לא נכון!

"אך נכון הוא, שאני איש צבא! חייל. לא יותר.

"לא יותר.

"אמת, לפעמים עלי להיות מחמיר קצת יותר מדי!

"קצת יותר מדי.

"ואולם לא בי האשם, אדוני הקצינים, לא בי האשם.

"לא בי האשם.

"הלא מבינים אתם, שהמשמעת יקרה לנו מכל.

"יקרה לנו מכל.

"ואולם אנכי, כשאני לעצמי, איש טוב וישר אני.

"איש טוב וישר אני.

"ואלמלי המשמעת, כי אז הייתי כאחד מכם, חי כפתור הוד-מלכותו!

“חי כפתור הוד-מלכותו!” –

ככה אמר לנו האדון שר-האלף בלשון רכה וטובה.

בלשון רכה וטובה.

ואנחנו האמנו לו לאדון שר-האלף. חי כפתור הוד מלכותו, האמנו.

והאדון שר-האלף לא היה בין אלה המתפארים בטובם וישרם. הוא היה חייל, ממש חייל. במלוא מובנה של המלה.

במלוא מובנה של המלה.

והחייל אינו מתפאר בטובו וישרו.

החייל מתפאר יותר מזה באומץ-לבו שאינו יודע פחד, בגבורתו שאינה רואה שום סכנה ובאמון נפשו שאינה מודה במוות.

שאינה מודה במוות.

והאדון שר-האלף היה אמיץ לב ונאמן מאד: היה הוא שולח את חייליו בלי כל פחד אל הסכנה הכי-גדולה ולא היה מתיירא מפני המוות שלהם.

“אין לך פחדן יותר גדול מן השולח יד בנפש חברו” – אמר החכם. והוא, האדון שר-האלף, לא היה פחדן ולא שלח יד בנפש האויב מעולם. לא. הוא שלח תמיד את חייליו. ישלחו הם את ידם בנפש חבריהם.

ולגבורתו של האדון שר-האלף לא היה גבול וקץ.

לא היה גבול וקץ.

לעמוד ולצוות על החיילים שילחמו, שיסתכנו, שימותו ושיתמותתו, לעמוד עליהם ולהסתכל בהם בעין רועדת, ובלב רועד ובעור מסתמר – זו לא גבורה.

זו לא גבורה.

אבל גבורה היא – לישון בשעה כזו.

לישון בשעה כזו.

לשכב על הספה הרכה והקפיצית, הרחק מן המערכה כחמשה-ששה קילומטרים, ולתת צו לחייליו באומץ לב ובלי פחד, שיסתערו על התותחים היורקים אש גיהנום, על רבבות הכדורים המנסרים את האויר ונוקבים את הלבבות ואת הקדקדים – ובאותה שעה לישון שנת-תמימים, במנוחה, בבת צחוק אפיון ובחלומות יין אדום – זוהי גבורה שאין למעלה הימנה.

גבורה שאין למעלה הימנה.

ובאמת היה האדון שר-האלף מקבל מדאליה על-גבי מדאליה ותודה על-גבי תודה מאת המפקדה העליונה על גבורותיו, על אומץ-לבו ועל אימון-לבו שאין למעלה מהם.

שאין למעלה מהם.

יש יושר גם שם, שם למעלה, בנשמתה של המפקדה העליונה. היא, המפקדה העליונה, אינה מקפחת את שכרו של שום שר-אלף על גבורות חייליו. וּמישרה זה היתה המפקדה העליונה מאצילה גם על האדון שר-האלף בן-ביתה וילד-שעשועיה. הוא גם כן היה איש טוב וישר. ובטובו וישרו לא היה סובל בשום אופן את החייל הפשוט אינפנטריסטן משה חיים כהן, ימי חייו: שלושים ושמונה שנה, אומנותו האזרחית: מלמד, מצב משפחתו: אשה וששה ילדים, דתו: דת משה.

דתו: דת משה.

כלום ראית איש טוב וישר וחייל טוב שהוא סובל באיזה אופן אינפנטריסטן משה חיים כהן? אתה ראית? אני לא.

אתה ראית? אני לא.

ולא משום שכל אינפנטריסטן משה חיים כהן יהודי הוא בטבעו. חלילה.

חלילה.

אלא שישנם שמות כאלה, שאדון שר-האלף מרגיש אליהם כעין – סליחה – כעין גועל.

כעין גועל.

ולא מתוך איזו פניה לאומית או דתית חלילה. אלא פשוט: השם גורם.

פשוט: השם גורם.

ואינפנטריסטן משה חיים כהן היה סובל יסורי-איוב, ענויי-מצרים וחבלי-גיהינום. ויסורים הללו מידי האדון שר-האלף – יסורי אהבה הם.

חי כפתור הוד-מלכותו: יסורי אהבה הם.

האדון שר-האלף היה מייסר אותו מתוך אהבה. חביב היה עליו משה חיים כהן. אף על פי שלא היה סובל את שמו. הוא רצה לעשות אותו לאיש: לחייל.

לאיש: לחייל.

ולא כאילו משה חיים כהן לא היה ממלא את תפקידו באמונה ככל חבריו במערכה. לא. אלא משום שהאדון שר-האלף רצה לעשותו לחייל היודע לסבול.

לחייל היודע לסבול.

משום שאין חייל ראוי להתפאר בשם זה עד שיודע לסבול. ולזה היה האדון שר-האלף מחנך אותו, את האינפנטריסטן משה חיים כהן, ימי חייו: שלושים ושמונה שנים, אומנותו האזרחית: מלמד, מצב משפחתו: אשה וששה ילדים, דתו: דת משה.

דתו: דת משה.

וחינוכו של האדון שר-האלף היה לפי השיטה הפדגוגית המקובלת. המקובלת אצל קציני הוד-מלכותו. האדון שר-האלף היה איש בעל-מסורת, כראוי לבן-ביתה של המפקדה העליונה ולכפתורו של הוד-מלכותו וככה גם חינוכו היה לפי המסורת של כפתור הוד-מלכותו. “חושך שבטו שונא בנו”, אמר החכם מכל האדם, והאדון שר-האלף לא היה חושך את שבטו של הפילדוויבל מאת האינפנטריסטן משה חיים כהן. הוא לא היה שונא אותו. להיפך.

לא היה שונא אותו. להיפך.

ואינפנטריסטן משה חיים כהן, בעל שלושים ושמונה שנים, מלמד, בעל לאשה וששה ילדים, היה עומד כפעם בפעם, כפעמיים בשבוע בקומה כפופה כלפי הקיר, חשוף-אחוריו והיה מקבל את השבט לעיני כל העדה, עד כדי עצימת עיניה של כל העדה ועד כדי זיבת דמו העייף והחולה של משה חיים כהן.

הסיבה לדבר? –

פילוסוף שוטה מחטט אחרי סיבת כל הסיבות וחייל מובהק אינו מחפש אחריה. הוא מוצא אותה. תמיד הוא מוצא אותה. ואפילו במקום שאיננה.

ואפילו במקום שאיננה.

ואין צורך לומר במקום שישנה. אז רואה הוא אותה באספקלריה מאירה ומגדילה שבעתיים. ודרך אספקלריה כזו ראה האדון שר-האלף את “קוֹנסֶרוות-המילואים”, שמשה חיים כהן אכל לאסונו שלא בשעתה וקודם זמנה. קונסרווה זו אסורה מדאורייתא, כלומר: מטעם המפקדה העליונה, עד שתבוא פקודת ההיתר. וכיוון שזה שלושה ימים רצופים לא בא אוכל אל פינו ופקודת ההיתר לא באה, וכוחו של משה חיים כהן אפס עד כדי ירקון והתעלפות, לפיכך עשה מה שעשה: אכל באיסור.

אכל באיסור.

הדבר הגיע לאזניו של האדון הפילדוויבל, מאזניו של הפילדוויבל לאזניו של שר-המאה, ומזה – לאדון שר-האלף. ככה.

לאדון שר-האלף. ככה.

והאדון שר-האלף לא פקפק הרבה. ציוה בחיבתו לתת למשה חיים כהן עשרים וחמש מלקות על גופו הקמוט, היבש והרזה ואחר לא לתת לו לאכול עוד ארבעה ימים רצופים. ושלושה וארבעה הם שבעה.

ושלושה וארבעה הם שבעה.

משום שכל אותה הארוחה שמשה חיים כהן אכל באיסור לא באה בקרבו לידי עיכול. ההכאה גרמה לכך. וככה היה האיפננטריסטן משה חיים כהן, ימי חייו: שלושים ושמונה, אומנותו האזרחית: מלמד, צם עוד, מתענה ושותק. ועל פניו – – – ופניו התחילו משתנים.

התחילו משתנים.

בלחייו התעמקו שתי גומות בעלות שלוש קרנים אבלות, כמי שאין לו בשר לחָיים כלל, שפתיו היו ירוקות-כחולות כשל מת-מצוה ועיניו – הוי עיניו, הוי עיניו –

הוי עיניו, הוי עיניו! –

עיניו הביטו כעיני בקר שחוט בבית המטבחים. שום איש בינינו לא עצר כוח לדבר אתו ולהסתכל בעיניו. ולא רק שום איש מאתנו, אלא אפילו שר-המאה לא הביט בו בשעה שדיבר אתו קשות. ורק האדון שר-האלף היה עוצר כוח. הוא כן. הוא היה עוצר כוח להביט בו ישר בעיניו, כחייל. שום שהוא היה מחבב אותו וחוץ מזה היה גם איש טוב וישר. הוא הסתכל בו בעיניו הבולטות והעוממות, וכך אמר לו:

– אינפנטריסטן משה חיים כהן. אל תחשוב, שאני עושה לך זאת מתוך שנאה. אני אוהב את החיילים שלי. כן. ואני רוצה שיהיו לאנשים, לחיילים. ורוצה אני, שגם אתה תהיה לאיש, לחייל, שתהא יודע משמעת.

שתהא יודע משמעת, שתהא יודע, שהפקודה פקודה היא ואם היא אוסרת עליך את ארוחת-השימורים, את שימורי-המילואים, הרי זאת אומרת, שחסה היא עליך, שחוששת היא, שלא תבזבז את מאכלך שלא בשעתו ושלא תסבול אחר כך רעה חלילה. ככה. שלא תחלש חלילה.

ככה. שלא תחלש חלילה.

וככה היה משה חיים כהן הולך הלוך והכחש, הלוך והכחל, הלוך וצנום, הלוך וגווע ברעב.

הלוך וגווע ברעב.

בא חייל אחד, מי שכבר אפסו כוחותיו לראות בצערו של משה חיים כהן ובגופו שנעשה למפלצת – ונתן לו בגניבה חתיכת בשר. הקיא אותה משה חיים כהן. לא בגניבה. לעין כל.

לעין כל.

שמע זאת האדון שר-האלף, בא בעצמו ובכבודו וביישרו וטובו ואמר לו למשה חיים כהן, בלשון רכה וענוגה אמר לו:

– משה חיים כהן, ככה, לא די לך במלקות, ברעב של שלושה ימים עם הוספה של ארבעה ימים. לא די לך בכל אלה. ואני, אף-על-פי-כן אני רוצה שתהיה סוף-סוף לחייל.

סוף-סוף לחייל.

– יפה עשית משה חיים כהן, שהקאת את חתיכת הבשר האסור. יפה עשית, וחס אני עליך, שאינך חוזר למוטב. אינך רוצה לשמוע בקולי. הלא בטובתך אני רוצה.

בטובתך אני רוצה.

ומי נתן לך את חתיכת הבשר האסור? הגד-נא משה חיים כהן. משה חיים כהן שתק ולא הגיד.

– אם אינך מגלה משה חיים כהן, מי נתן לך, תספוג עוד. תספוג עוד.

משה חיים כהן שתק ולא גילה.

– אם תעמוד בעקשנותך משה חיים כהן, אז אוסיף לך עוד יום אחד תענית.

עוד יום אחד תענית. –

משה חיים כהן לא נבהל, לא התחלחל ולבו לא פג. כבר לא היה בשר על גופו שיתחלחל עליו ולבו – – לבו כבר לא הרגיש הרגשה ברורה.

לא הרגיש הרגשה ברורה.

ועוד יום אחד צום – ומשה חיים כהן הזקין, התקמץ, הצטמצם כגופתו המתה של אחד ההודים הפראים, השוכב זה חודש ימים מת לעין השמש הצורבת. דומה לזה היה אותו השלד הרזה והחי עדיין, אשר יקרא שמו בישראל משה חיים כהן. ואותו השלד הרזה, שכבר אינו נותן אות-חיים אחר חוץ מן השעול היבש והעוקץ את לב השומע במחטים חלודים – אותו השלד הרזה היה עומד כל היום בקנה-רובה על כתפו ומתפלל ומתפלל ומתפלל.

ומתפלל ומתפלל ומתפלל.

משה חיים כהן היה תמיד מתפלל, אפילו במלחמות המטרידות ביותר, ועל אחת כמה וכמה שהיה מתפלל בין כסה לעשור. ואותם הימים היו בין כסה לעשור.

בין כסה לעשור.

ושלד צנום זה לא רצה להיפטר מן העולם בלי תשובה שלימה. וכך היה משה חיים יושב על גבי אבן או עומד על המשמר וקנה-הרובה על כתפו ומתפלל ומתפלל. בלי קול. בלי ניב שפתים, בעינים עצומות ובנדנוד גופו, הוי גופו, הוי גופו –

הוי גופו, הוי גופו! –

וערב אחד, בשעת בין השמשות, בא הפילדוויבל והודיע לו עם חשיכה, שעבר זמן העונש, שהגיעה השעה לאכול.

שהגיעה השעה לאכול.

משה חיים כהן לא קפץ מרוב שמחה, לבו לא נקף וקיבתו לא תבעה אוכל בתיאבון.

מי שיש לו רגלים, יקפוץ – לו אין כבר רגלים. אלא שתי עצמות יבשות.

מי שיש לו לב ינקוף – לו אין כבר לב. אלא כעין יצור גוסס.

ומי שיש לו קיבה בבטנו, יאכל לתיאבון – לו אין קיבה בבטנו. אבל יש לו שם כעין מכה טריה. כעין איזו מארה מלאה לחלוחית אחרונה, המעלה צחנה וצורבת.

המעלה צחנה וצורבת.

– אדוני הפילדוויבל – אמר השלד בדמות גוף – אני אני – –

– כן-כן – אמר הפילדוויבל בכעין רחמים – אנו נותנים לך בתחילה מעט חלב, אחר כך מעט דייסה דקה, מעט אורז. –

– לא. – אמר משה חיים כהן בלי קול – אדוני הפילדוויבל – – אני מבקש – להתענות עוד למחר.

– אתה יצאת מדעתך, משה חיים כהן

לא היה לו למשה חיים כהן כוח לדבר, ולפיכך לא ביאר לו לאדון הפילדוויבל את בקשתו. לא אמר לו, אלא מלה אחת:

– יום-כפור.

מלה אחת: יום-כפור.

הפילדוויבל הבין אותו במקרה. היאך בא לידי תבונה כזו כפתורו של הוד-מלכותו הקיסר פראנץ יוסף?

כפתורו של הוד-מלכותו הקיסר פראנץ יוסף?

אלא – שהבין אותו, ואמר:

_ הגיעה השעה לאכול ועליך לאכול.

ועליך לאכול.

– לא, – נענע בראשו משה חיים כהן במבט תחנונים רך.

– אם ככה, עלי לשאול את האדון שר-האלף – אמר הפילדוויבל והודיע את הדבר, והאדון שר-האלף בעצמו ובכבודו, הסתכל בפני משה חיים כהן, ואמר בחיבה יתרה:

– ככה, משה חיים כהן. ראוי אתה לתהילה. חייל אתה משה חיים כהן, עמדת בענשך וכבר רואה אתה, שאני אוהב אותך.

שאני אוהב אותך.

– עכשיו כבר יש לך רשות לאכול כנפשך – הוסיף בחיבה.

לאכול כנפשך, הוסיף בחיבה.

–…..

– מה? משה חיים כהן? אתה רוצה להתענות גם למחר? – חייך האדון שר-האלף בבת-צחוק רכה וענוגה. רוצה אתה עוד יום? – חייל אתה, משה חיים כהן! – ובכדי שתראה סוף-סוף שאני אוהב אותך, שאיש טוב וישר אנכי – הריני מתיר לך להתענות גם למחר.

להתענות גם למר.

משה חיים לא גמר את תעניתו.

למחרת בבוקר מצאו אותו מת.

מצאו אותו מת.

השעה היתה חצי שתים-עשרה בלילה.

על המשמר עמדנו, אני ושני אנשים שלי, בתור שומרים “מאזינים”.

בתפקיד זה כל שער שבראש יהיה לאוזן קשבת. הערפל הולך וקופא ממש על פנינו. לראות אי-אפשר היה אפילו את חברי העומד אצלי ומתחכך בי. אלא שלחנם: אדרבה. ערפל שכזה, מסייע לשמוע כל זיזה וכל רשרוש, הקל והעדין ביותר. כך דרכו של ערפל: את העינים הוא מסמא, אלא שבמידה זו מחדד הוא את האוזן. הוא מביא ומוסר את הקול באופן מצוין.

וזה כחמשה רגעים, שאיזה קול מגרה את אזני כולנו, איזו בכיה חרישית המתאמצת להסתתר ומבליגה על עצמה. והבוכה הוא דוקא לא רחוק מאתנו. פה – לא יותר מפסיעות אחדות. שתי המערכות הצהובות זו לזו ביניהן כמאתים וחמישים פסיעה בערך, ובין שתיהן, כמעט באמצע, כלפי ימין, משתרע בית-העלמין היהודי: משם בא הקול.

– פרַייטר גאַלי! – אמרתי לאחד מאנשי – לך אל האדון האוברליטננט ובקש מאתו רשות ללכת אחרי הקול.

פרייטר גאַלי – מאַדיאָרי בעל לב-לביא ונאמן ככלב – בא בחזרה ומודיע:

– האדון האוברליטננט אומר: לכו, אם יש לכם חשק לדבר.

העמדתי איש אחד על המשמר ולקחתי לי עוד איש אחד והלכנו כלפי מערכת האויב, אחרי הקול. הערפל היה עבה, דחוס, עד כדי גשם קל. אחוזי-יד הלכנו, שלא נאַבּד זה את זה באפלה מטפּשת זו.

זה כשלושה ימים, שמנוחה שוררת בין המערכות. אף יריה מצויה אחת אינה נשמעת. דממה שכזו חשודה היא במקצת. רגילה היא תמיד להביא איזו הפתעה. דממה שלפני הרעש היא. וברגע זה היתה דממה זו כפולה. כאילו אורבים לנו מסביב. והקול החודר לעומתנו, קול אשה הוא.

קול אשה? בין שתי המערכות? מקום שרגל צפור אינה מעיזה לדלג בו? ועכשיו? בחצות הלילה?! –

ובבית העלמין? –

אחת היא. אדרבה. במידה שהענין משונה – חשוב הוא בשבילנו. אלא שהדממה ירדה לתוך שס"ה גידינו ממש. –

– אפשר נלך חזרה? – שאלתי את חברי?

ופרייטר גאלי:

– לא, בשום אופן. ראשית: חרפה. ושנית: בשעה שאפשר לצוד אשה? אשה אחת עולה על ראשי כל מלכויות האויב! –

והולכים אנחנו הלאה, בחשאי, על ראשי אצבעות. ובכל רגע נכונים אנחנו להשתטח על הקרקע, משום שבכל רגע יכול האויב להאיר אותנו בראקיטת-אור ואז אבדנו.

והקול הולך ובוכה, מתאפק לרגעים.

– אפשר שנזכה כאן לדו-קרב יפה – לוחש לי פרייטר גאלי – דו-קרב כדין, בגלל המין היפה –

דממה. הקול נפסק לגמרי. אח"כ שוב בכיה חרישית, עמוקה ומלאה צער. כאילו איזו אם שכולה מעוררת שם קינה בחצות הלילה על בניה שאבדו לה בדמי ימיהם.

מוזר: בשעה שאתה קרב בלילה אל בית-עלמין יהודי, נעשה אתה לפחדן. – אלפי מיתות צפויות לך ממערכת האויב, אלפי קני-רובה פוערים עליך את לועם ממרחק פסיעות אחדות, והקול הזה, הבא מתוך בית-העלמין היהודי, משתקשק בשיניך.

כבר קרובים אנו לגמרי אל אותו הפלוני אלמוני, או פלונית אלמונית הבוכה. – כבר מבחין אני כביכול את צורתה האפלה. – והיא אינה זזה. – להדליק גפרור אי-אפשר: על עצמנו אני מאיר בה.

אני ניגש אל הצל האפל והוא עודנו שוכב בדממה ואינו זז. – שוכב הוא כמת: שותק. – אני זוחל עוד פסיעה, – נוגע בו, – הצל מזדעזע ואוחז בידי פתאום! –

– תופת וזעם! מי את?! – לוחש אני בחשאי וקור עובר בי בכל רמ"ח אברי. –

– בחורה יהודית. –

“בחורה יהודית” זוהי תעודה יפה בגליציה בשדה המלחמה. הבחורות היהודיות לעולם אינן מביאות קלקלה.

לא הספקתי לשאול אותה: מה לך פה, והיא קמה כרגע, פשפשה תחת חושן סינרה, הוציאה משם פיסת-נייר, תחבה אותה אל תוך כפי ומבלי לעזוב את ידי, התחילה פתאום בורחת, עמי ביחד, על ראשי אצבעות כאיילה קלה, כלפי המערכה שלנו, כשידה סוחפת גם אותי עמה. –

ובאותו רגע: יריה של שורת קני-רובה שלמה שרקה ממעל לראשינו. שם הרגישו בדבר. רק כשערות אחדות החטיאה היריה את המטרה. הקַסְדה של חברי נוקבה משני כדורים בהעלם אחד.

– יפה קולעים הארורים! – אומר פרייטר גאלי תוך כדי דילוגו – הראש אינו שווה כסף והקסדה שווה כסף היא, ימח שמם!

כשהגענו אל המערכה ושאפנו רוח-חיים, הסתכלתי בפיסת-הנייר – ופני חוורו כסיד: מפת-מלחמה רוסית היתה זו, שזה לא-כבר שרטטו אותה בידים. מפה שלמה ומדויקת של מערכת האויב העומד לעומתנו, עם כל מקומותיה החשובים, עם כל חיל-המילואים שלה, עם דירות כל שרי הצבא הגבוהים, עם הרפתים, הכלכלה, הקומנדאות, התותחים, הכל בדיוק.

רשימה של דיוויזיה שלמה. –

לבי התחיל נוקף בי כפעמון-סכנה (הוי, אותו הלב החיילי!).

מסתכל אני באורחתי הנכבדה: נערה יהודית צעירה, שחרחורת, עדינה, רעננה, סגלגלה, בעלת פנים לבנים ושער של פחם-ניתך. בעיניה עודם נוצצים שיירי טיפות-דמעה.

עייפה היא מאוד.

ידי, שבה אני אוחז את המפה, רועדת בעין. ציד כזה! – מציאה שכזו! – פרייטר גאלי צדק: מה ערכו של איזה גנראל טיפש לעומת פיסת-נייר זו!

ושוב אני מסתכל בה ושואל:

– מה שמך, חביבתי?

– חנה’לה – לוחשת היא בענוותנות של-בושה. –

– חנה’לה יקירתי, את תבואי עמי ביחד אל שר-האלף.

כשנכנסתי אל שר-האלף, ואחרי ההודעה, שהבאתי לו אורחת נכבדה, מסרתי לו את המפה – פניו האדומים קצת מיין, הלבינו: הוא הסתכל אל תוך הנייר, אחר כך בנערה, ושוב במפה, ואמר בקול חם:

– תודה.

אחר כך פנה אל האורחת הלא-קרואה אך חביבה:

– מאין לך זאת, אחותי הקטנה?

חנה’לה היתה יגעה ומפורכה; ועוד לא הספיקה לענות ושר-האלף פנה אלי:

– מאין לך קטנה זו?

– מבית-העלמין היהודי!

שר-האלף ממשמש קצת במפה, בוחן אותה היטב ורעד נראה-לענין עובר בכל גופו. יינו הולך ופג והוא מתבייש קצת, שהדבר עשה עליו רושם חזק כל-כך. מתאמץ הוא למשול בעצמו.

– מה שמך, יונתי?

– חנה’לי, – ענתה היא בקול כמעט מזמר.

– חנה’לי יקירתי, בבקשה ממך, ספרי לי את כל הענין, במנוחה, כך פשוט, כמו שיודעת אַת. את הכל.

חנה’לה מאזרת את כוחותיה הרכים ובקול רועד עודנו מפּחד וגרוי-עצבים, אך מנגן בחן רך, מספרת:

– "אני ביחד עם דודתי היינו מתחבאות. הורי כבר אינם בחיים. הקוזקים הרגו אותם עוד אשתקד. ועכשיו, כשבאו עוד פעם וכבשו את כפרנו, נחבאנו מפניהם בעליה. אלא שאוֹכל לא היה אתנו ולפיכך אפסו כוחותינו מלישב שם. הרעב אינס אותי לרדת והאופיצר-הקוזק ראה אותי כשירדתי וחפצתי להימלט. הוא לא נתן לי לברוח, אך גם לא עשה לי כל רעה. להיפך, הוא היה מתאמץ להתנהג עמי בכבוד, בדרך-ארץ כראוי; ואחר-כך התחיל מדבר בי, שאוהב הוא אותי. תמיד היה מפטפט דברים שכאלה, שהוא אוהב אותי מאד. אני לא הייתי משיבה לו – אלא שבזמן האחרון התחיל מתפאר, שכעבור ימים אחדים יתנו לו חופשה ואז יקח אותי עם עצמו לביתו. אמרתי לו, שלא אלך עמו. והוא הוסיף לפטפט: שהוא בנו של בעל-אחוזה עשיר, – כך אמר לי – וששם, בביתו, יכבדו אותי. ששם ישכחו שיהודיה אני. – ואני התחלתי להרגיש כעין איזה תיעוב, איזה גועל פנימי. – שהוא יקח אותי. – מי שמע כזאת?! – וששם ישכחו שיהודיה אני. – תודה רבה: ישכחו שיהודיה אני! וחוץ מזה: הוא יקח אותי! כלום מין-מטלטלין אני, שאפשר לקחת אותי?! ושאני אהיה לו לאשה. – לקוזק. – וחוץ מזה: הלא יש לי כבר חתן שלי. –

– לך? חתן? והיכן הוא? – שאל שר-האלף בבת-צחוק.

– הוא עובד בצבא. במערכה באיזה מקום. אינני יודעת בדיוק היכן, פה אצלכם בצבא האוסטרי. – כמדומני, ברגימנט הששים וששה. –

רגימנט זה היה בשכנותנו.

– ומה שמו?

– משה יוסף שפירא.

שר-האלף רמז לי ללכת אל הטלפון ולשאול. בקשתי מאתו, שיתיר לי לשלוח איש אחר.

וחנ’לה מוסיפה לספר:

– זה יותר משנה, שכּלה אני. האירוסין היו ימים אחדים לפני המלחמה, לפני הילקחו לעבודת הצבא. – אז – מי היה יודע? – קבענו גם את יום החתונה – מי ידע אז! – –

דמעות כבדות נשרו והליטו את עיניה האפלוליות כליל-אביב. שר-האלף הרגיע אותה: אין דבר, החתונה תהיה בעזרת השם – ומתי היתה החתונה צריכה להיות? –

– בכ"ד לחודש זה. – זה היה אתמול. – תמיד הייתי חושבת על היום הזה: – ועכשו. –

ופרצה בבכיה מרה.

– ועכשיו באה חיה רעה זו. – ולא עוד, אלא, שתמיד התפאר עלי, שדוקא ביום זה יקח אותי. – דמי התלקח בקרבי כזפת בוערת – לא! חשבתי – היוֹ לא תהיה! לזה לא תזכה! אתה החיה בדמות אדם! – לא! ואם אלפי מיתות משונות עתידות לי הפעם! – כך הייתי חושבת בלבבי, אבל לוֹ אמרתי אחרת, משום שבאופן אחר אי-אפשר היה לי להיפטר ממנו. אמרתי לו, שאין אני שונאת אותו. אלא – שמתועב הוא עלי קצת מחמת שהרוסים זוללי יהודים הם. – הוא צחק, שמח היה, שאיני משתמטת הימנו, שאני מתקרבת אליו. ופתאום קם, חטף אותי והתחיל מנשק אותי. – איש לא היה בבית, אני צעקתי. – חיה רעה. –

חנה’לה נשתתקה ובלעה את דמעותיה; הליטה את פניה ובכתה.

– גועל נורא תקף את כל גופי, הכיתי אותו בידי, ברגלי, והוא צחק. אחר-כך אמר לי, שלחנם אני חושבת אחרת, שבין-כך אני כבר שייכת לו. – משום שלמחרתיים הוא נוסע לביתו ושטוב לי להכין את עצמי. התחלתי בוכה, לי יש חתן שלי. ועל זה אמר הוא: טפשאית, החתן שלך או שכבר מת במלחמה, או עודנו חי, ואז במשך שלושה-ארבעה ימים בודאי שלא ישאר בחיים, משום שהתקפה גדולה וכללית מתכוננת עכשיו מידי הרוסים על האבסטריים. – בהתקפה זו לא ישאר אף אבסטרי אחד בחיים. אפילו לפליטה. –

כולנו הסתכלנו זה בזה. –

– כך אמר לי. פני הלבינו, אלא שהתאמצתי להראות לו פנים של-מנוחה. ובינתיים חשבתי על דבר החתן שלי ועל דבר הורי היקרים, ועל פני התחילה הנשיקה הטמאה שלו בוערת, צורבת כאש-גיהינום. הבושה והנקמה התחילו תוססות בי – ונשבעתי בלבי שאברח. ידעתי שהדבר לא קל כל-כך. הכפר מוקף שומרים מכל צדדיו. אלא שהרגשתי, שמוטב לי למות מיתה משונה! – ואם כבר בורחת אני, מוטב שלכל הפחות אברח לכאן, אל החתן שלי. – והיום, בבוקר ראיתי אותו יושב אצל השולחן ועובד איזו עבודה. הוא שרטט איזה דבר; נגשתי אליו ושאלתי אותו, מה הוא משרטט? התקרבותי אליו בלי-פחד הפתיעה אותו באופן נעים. – הוא ענה לי בהטעמה ובגאווה: זוהי מפת מלחמה; דבר חשוב מאוד! דבר שכזה אינם מוסרים, אלא לאדם חשוב, לאיש אינטליגנטי. בזה היתה כוונתו: להטעים לי, שאדם חשוב הוא, שלא אתחרט אחר-כך – לבי התחיל נוקף בי. ופתאום התחלתי בוכה – למה אני בוכה? שאל הוא. – ואני בעצמי לא ידעתי, משום מה אני בוכה, אלא שבינתים נצנצה מחשבה במוחי. – איככה לא אבכה – אמרתי לו – ומחר אני נוסעת עמך לארץ נכריה ואפילו מאמי היקרה לא נפרדתי בברכה! והיכן היא אמך? שאל הוא. – שם, בבית-הקברות – עניתי לו. הוא נענע בראשו בשלילה: לא, יקירתי, זהו דבר שאי-אפשר, בשום אופן! בית הקברות הוא בין שתי המערכות ולשם אסור לעבור – אפילו לי אסור! וחוץ מזה – אמר – למה לך האם שלך? צריכה אַת לשכוח את אותה היהודיה! – ברגע זה נעץ בי סכין קהה וחלודה – “את אותה היהודיה” אמר. – פרצתי בבכיה והוא התחיל מנחם אותי, שרואה הוא, שאני אוהבת אותו, שסוף-סוף התרגלתי לו ושהוא ישתדל לנסות באיזה-אופן שהוא. – אולי. – אני יודעת אמרתי לו, שאם אתה רוצה אתה יכול את הכל! אני יודעת – ואני אינני יכולה לעזוב את אמי בלי ברכת-פרידה. – הוא פייס אותי והבטיח לי, שבערב יוליך אותי. – הערב צריך הוא להיות מפקד על המשמר. – אבל רק בלילה יתן לי, אם אינני מפחדת. בינתיים חשבתי על הנשיקה ועל “אותה היהודיה” ונשבעתי שאתנקם בו! – גנבתי העתקה אחת מאותו הנייר המשורטט, ועכשיו בלילה פתח לפני את הדרך. – ברחתי כמשוגעת. – רציתי לברוח ישר לכאן, אלא שרגלי נשאו אותי אל בית-העלמין, אל אמי. – פחד נורא תקף אותי ובלא יודעים ברחתי לשם – אל אמי. שם נפלתי על הקבר שלה, בלי שום פחד. – בקשתי ממנה סליחה על אותה הנשיקה הטמאה, שנשק לי אותו החזיר בעל-כרחי – חי-נפשי, בעל כרחי, לא ברצוני! –

כאן פרצה חנה’לה בבכיה מרה כל-כך, שגם עינינו נמלאו דמעות.

– ומה אַת מבקשת בשכר זה, חנה’לה? – שאל שר-האלף.

חנה’לה ניגבה את דמעותיה, הרהרה קצת, התאדמה ואמרה:

– כלום אינני רוצה. – בבקשה, – את החתן שלי אני רוצה לראות. –

בינתיים חזר אותו האיש מן הטלפון והודיע, שכן הוא: משה יוסף שפירא הוא טליפוניסטן ברגימנט הששים וששה. –

כעבור שעה קלה הביאו חייל צעיר, בעל פנים של בחור-ישיבה טפוסי. כשראתה אותו הנערה, עצמה את עיניה. – דממה מלאה חיכוי ומותחת-עצבים שררה כרגע, – אחר-כך הרימה את עיניה הרטובות ומפיה נזרקו רק שתי מלים: משה יוסל –

שתי הנפשות עמדו כנדהמות, הסתכלו זו בזו, שני נאהבים קפואים וחיוורים כסיד-ההיכל.

מחזה זה זיעזע גם את שר-הצבא הזקן; גם בעיניו התנוצצו אגלי דמעה.

– אם כן – אמר שר-האלף – חבקו זה את זה! –

חנה’לה קמה ופתאום התנפלה לרגלי שר-האלף והתחילה מנשקת את ידיו – אחר-כך צנחה על הארץ ובכתה, בכתה – – – – –

כעבור רגעים אחדים התחילה המיה נוראה של אלפי תותחים מנסרת את הערפל העבה, ומתוך הכפר עלתה והבהבה מדורה אדומה-שחורה, שהאדימה את אופק השמים מכל צדדיו של הכפר ברוחב קילומטרים אחדים. מתוך המדורה ומתוך הרעש המדהים והמנסר ברקיע היו נשמעות למקוטעות שוועות-מוות, זעקות-גסיסות, אחר-כך התמזגו ההתפוצצויות להמיה איומה אחת מסמרת את השער ומחרישה את האזנים. כולנו עמדנו והסתכלנו במשואות הנוראות, דומם, מבלי דבּר דבר. ופתאום – קול בכיה חרישית ופנימית בינינו: חנה’לה התנפלה על הארץ ובכתה בכי תמרורים. – מה זה? –

ובאותו רגע קרה דבר מה, ששום איש מאתנו לא היה מחכה לו: חנה’לה קמה על רגליה, הלכה פסיעות אחדות כלפי מערכת האויב, כלפי המדורה ורבואות הכדורים המפוצצים את כל הסביבה לרסיסים; הסתכלה לרגע בעינים פתוחות, עגולות וקפואות – ופתאום, כמו שקוראים אותה לשם, התחילה בורחת בכל כוחה, כשהיא צועקת בקול נחר ואיום:

– דמיטרי איבאנוביץ! דימיטרי איבאנוביץ! אני הולכת, אני באה! דימיטרי איבאנוביץ! – –

ונאבדה בתוך המדורה האדומה ובתוך אלפי התפוצצויות מעפרות בעפר עד לב-השמים. כולנו עמדנו ככפואי-שד ורגלינו השתרשו בקרקע שמתחתינו. –

משה יוסף שפירא פנה אילך ואילך, אחר כך התחיל רץ אחריה, – רץ פסיעות אחדות בחשכה האדומה, נתקל באיזו אבן ונפל על פניו. אחר כך שוב קם ורץ אחריה בכל כוחו בקריאה בוכה:

– חנה’לה! חנה’לה! –

ואבד גם הוא ברעש החורבן האיום.

---

היריות התחילו משתתקות, הרעש הולך ונח, הולך וחלש, השמים בוערים כמכה גדולה אדומה וצורבת ומתוך הערפל האדמדם, הרועד לפנינו כוילון, נראתה תמונת איש הולכת וקרבה אלינו: משה יוסף שפירא. הוא הולך ובא, מתלבט בדילוג כבד כחיגר, ברגלים נגררות, ונאנח בבכיה חשאית. כשניגש אלינו התפרצה בכייתו בקול משונה ונעווה:

– הנה, הנה – געה כמטורף אומלל, כשהוא מושיט כלפינו איזה דבר – הנה… חנה’לה… הטבעת, אוי ואבוי לי, חנה’לה!

השתמט על הקרקע והתחיל נושך את ידיו, נושך, קורע את עורו עד שפך דם. מפרכס, נאנק ומפרפר, צועק ומקלל: פרנץ יוסף הראשון! מלחמה! נבל! חנה’לה!!

– הוא השתגע! – אמר שר-המאה וירה בו.

ניגשתי אל המת, הוא אוחז בידו הכווצה זרוע מקוטעה עד בית השחי ומהדק אותה אל פניו. יד קטנה, מקוטעה, ועל אצבעה טבעת זהב קטנה: טבעת-ארושים. הסירותי את הטבעת וקראתי את החרות בתוכה. – ותקעתי את כפה של היד ביד החתן המת. –

ועד היום הזה מתנוצצות האותיות החרותות לפני עיני:

“חנה’לה – משה יוסף, כ”ד אב, תרע“ד, למזל-טוב”!

א.

נביא זה, שהופיע בחפירות החזית הגאליצאית, היה העתונאי יוסף דאריו, שלפני המלחמה נשלח מטעם העתון היומי ההונגארי הגדול של הגראף טיסה: “אן אוישאג” בשליחות עתונאית לרוסיה הצארית, לפטרבורג של אז.

דאריו היה פרוטוטיפוסו של עתונאי חרוץ זריז, שמעולם לא הסתפק בדברים גלויים, שניתנה רשות לעין להסתכל בהם, ומהיותו נוצרי על-פי תעודתו (בהונגריה לא היה זה נוהג, אך ברוסיה דרשו את זה גם מאת כתב-עתון), הצליח לחדור לפני ולפנים של קדשי-הקדשים שבחצר המלכות: אל כנסיית החצר. ומה שראה שם – שימש לו חומר-דיליקאטס לריפורטים על אופיו של בית המלכות ושרי החצר בכלל, שבראשם עמד ומשל בכיפה ראספוטין. שם ראה את הבאכחאנאליות הדתיות, שבאחת מהן הריק המיניסטר גורימקין בהשתוללות דתית את מנורת-התמיד ושתה את השמן שבה כיין המשומר. – שם ראה את המלכה יראת-השמים מלקקת מלחיו של ראספוטין את דמעותיו הקדושות, שהזיל בתפילתו לחיי יורש-העצר החולה. כן זכה דאריו לראות עוד את אדוק-האדוקים, ראש הסינוד פובידונוסצוב פוצע את עורו ממעל ללבו, את צפור-נפשו ומַזה מדמו על המזבח.

איך הגיע דאריו אל תוך דביר זה?

על עתונאי הונגארי מאופיו של דאריו אין מקשין.

אך הסוף היה שלפי דרישה דיפלומאטית הוכרח לעזוב את רוסיה. ולא הועילה אפילו השתדלותו של אבא ראספוטין בעדו. – הריפורטים שלו, המגלים יותר מטפח צנוע מן ההווי הקדוש בחצר הרוסית, עלו סוף סוף על גדותיהם של מושלי רוסיה ודאריו עזב את רוסיה ימים אחדים לפני המלחמה.

אך קודם כל מילא את טנאו מלא העומס מחיי ארץ הצאר בכלל.

כן היה נוכח בבית המשפט בהידיינותו של קצין אחד עם אשתו, שרצתה להיפרד ממנו בגלל ענין אינטימי למדי. הקצין שהיה חבר-המטה, חולשה יתירה היתה לו לבשר קנגורו. חיה זו אינה בנמצא כידוע, אלא באבסטראליה, אך השחקנית הגאונית וירה קומיסארז’בסקאיא, שהתאהבה בקצין זה, ואסילי גדאנוב, חיפשה ומצאה את מקור בשר-הקנגורו באירופה: במפרץ צווידרזיין שבהולאנד, שם ישנו מרבק לקנגורו – והיא שהרגילה אותו למאכל-אכסוטי זה ודווקא בזמית עשויה גם כן מצבר אבסטראלי.

אלא שפתאום חלתה הפרימאדונה, נכנסה לסאנאטוריון – וואסילי המפונק הציק לאשתו, בת העשירים המופלגים, עד מות, שתגיש לו בשר-קאנגורו בזמית צבר אבסטראלי. דווקא.

והדבר הגיע עד בית-הדין לקצינים.

בינתיים מתה הפרימאדונה בטיפוס הבהרות – וככה ניצלה מן השערוריה, שנתגלעה בשעת המשפט מפי הקצין עצמו, על כל פרטי-הפרטים שבינו לבינה.

ובמשפט זה היה נוכח בשעתו גם העתונאי יוסף דאריו.

איך הצליח להכנס לבית-הדין הצבאי, שלשום בן-תמותה אזרחי לא ניתנה שמה דריסת רגל?

פשוט מאוד: בהמלצת חצר-המלכות. ודאי גם זה בהשפעת ראספוטין, שהעתונאי התחבב עליו עד כדי אימון בלתי מוגבל. אך מובן, בהבטחה בהן-צדק, שלא יכתוב אף מלה על כל הענין.

ודאריו קיים את הבטחתו. זאת אומרת: הוא לא הספיק להפיר אותה. הופיעו הריפורטים שלו על עבודות הקודש של החצר – ומיד אחרי זה עזב את רוסיה.

ובינתים באה המלחמה.

ב.

מובן מאליו שיוסף דאריו נשלח גם לחזית ככתב צבאי לעתונים. אך הוא לא רצה לבלות אף רגע במחנה העתונאים, בכל מרצו השתדל להיכנס אל תוך החזית עצמה, אל החפירות ממש.

זה היה באותו פרק-מלחמה, שסודות המלחמה של המפקדה הרוסית העליונה היו עוברים אלינו בדיוק נמרץ לפני כל התקפה רוסית עלינו. לנו היה ברור כבר אז, שיד החצר עצמה בדבר. ידה של הוד-מלכותה בעצמה ובכבודה לפי רצונו העז והשליט של ראספוטין.

לאזני רוסיה עצמה הגיע הדבר רק בשנת 1917, מפי חבר הדומה, הציר הגרוזיני שחיאידזה, שהכריז על המלכה בת גרמניה כעל ראש המרגלים. אך אנו ידענו זאת כבר בתחילת שנת 1916.

מפי יוסף דאריו, חביבו של האבא הקדוש.

אך פתאום חלה כעין הפסקה במקור הסודות. שום ידיעה על התקפה ועל תכנית צבאית לא הגיעה עוד – ומובן שספגנו מכות רצח. ורק פעם אחת התאוששנו ונחלנו נצחון חלקי ולקחנו גם שבויים במספר הגון.

ובין השבויים גם אוברסטלויטנאנט חשוב מאוד: מקציני המטה. ולא עוד, אלא ממטה-הריגול עצמו. זה נודע מתוך התעודות שמצאנו בתיקו. הוא הרחיק להיכנס אל עומק החזית בשליחות מיוחדת – וכך הסגירהו גורל המלחמה לידינו.

התסיסה עברה בכל המחנה הששים וחמשה כזרם חשמלי.

כן. אך איך להוציא מפיו דבר לאמיתו?

במלחמה ההיא עוד לא ידעו אפילו הגרמנים “להוציא” מתוך האדם הודעות והודאות כרצונם. אסור היה אפילו לצוות על השבוי, שידבר לא מרצון עצמו. הסגנון היה בשנת חקירה: מה שאינך רוצה, אינך מחויב להגיד.

אלא שאיך זה לתת לדג כזה להשתלף מתוך ידינו בלא כלום?

וביחוד כשהאוויר מלא השערות על גבי השערות להתקפה קרובה וכללית.

מופיע דאריו ומתעניין בדבר.

מה? מי? ואסילי גדאנוב?

דאריו ממש החויר. רגע ישב אילם – משום שישב בינתים, רגליו לא נשאוהו מרוב התרגשות.

מיד רץ למקום שהוא – וכעבור רגעים חזר והודיע, שקבל רשות ל“שיחה פרטית” עם השבוי.

אך מכיון שלא עצר ברוחו, פלט כלפינו:

– אני אוציא ממנו את וידוייו ככומר באשנב-הכנסיה!

ולא עברו רגעים, ויוסף דאריו ישב פנים אל פנים עם הקצין הרוסי. אך לא סתם ככה, אלא במסכה: בזקן דליל וארוך, בגדי-פאקיר ממש, ובידו מקל-ענף ארוך.

לפני שנכנס עמו בשיחה – הצטלב, אחר כך הביט בפניו ואמר כמעט בלחישה, כשהוא מרים את שתי אצבעותיו: – אביך היה מכת-מארוזובה.

אמר והצטלב בשתי אצבעותיו (לא בשלוש כדרך הפראבוסלאווים בכלל).

הקצין הביט בו בעינים מעוגלות, ואמר:

– כן.

ודאריו המשיך:

– אותך הצילה אמא שלך כשאבא נשלח לסיביר בעוון השתייכותו לכת ה“סטאַרוֹ-אוֹבּריאַדצים”.

– כן.

– הוא עונה ומת בעד מארוזובה הקדושה – המשיך העתונאי – ואמך הכניסה אותך לבית-הספר לקצינים, משום שהודעת שרוצה אתה למות בעד הצאר ובעד האצבע השלישית.

– כן – אמר הקצין כבר בעינים אדומות.

העתונאי הוגיע את מוחו לזכור עוד פרטים ששמע בשעתו בבית המשפט מפי הקצין ומפי אשתו.

– אשתך שמה ויירה ייבדוקיה בת קיריל נאליטין.

– כן.

– ויירה כשם אהובתך, שגם שמה היה ויירה.

– נכון, אדוני.

– אינני אדון, בני, אני רק נביא-אלהים מסכן, המקיים את שליחותו לשמור על נפשות מכף הקלע.

פה נזכר פתאום הקצין שכל זה בחזית. מוזר.

הוא בלע את רוקו ושאל אמנם בדחילו, אך בכל זאת בכעין חשד:

– ומה לנביא בחזית המלחמה?

– יפה שאלת, בני, רוח אלהים בך. עלי לשמור פה על הנפשות הנלחמות בצאר הקדוש ובעמו, שיילחמו לא בשנאה, חלילה, כי אם אך ורק על פי פקודה. הפקודה היא פקודה, אך בקרוב יבוא יום ויראו שני המחנות, שפה היתה טעות, משום ששניהם שייכים למלאך-מגן אחד, בני. ואותך, בני, שלח מלאכו המיוחד של האבא-הצאר בשם שתי הנפשות האהובות עליך: שתי הויירות שלך, שגם השניה נמצאת כבר באוצר הנשמות, אף כי אתה עדיין אינך יודע זאת, בני. גם אשתך מתה בינתים.

הקצין שוב בלע עמוקות ואמר:

– אני יודע. אתמול מסרו לי, שגוססת היא.

דאריו הצטלב ואמר:

– ובכן, אתה לא חטאת בווירה האחרת ולא בגדת באשתך, בני. אתה אהבת לא אותה, אלא רק את בשר-הקנגורו.

– כן – אמר הקצין בעינים לחות.

– בזמית צבר אבסטראלי! – הוסיף דאריו בלחש מסתורין עמוק.

הקצין כמעט שהתעלף. הוא הצטלב שלוש פעמים ואחר כך אמר כמסור בידי הגורל:

– מה עלי לעשות, אבא?

– לא כלום, בני. רק לפרוק מעל נפשך כל סוד וכל רז ולהיות גלוי לפני הנביא המסכן, כדי שיוכל לעשות את שליחותו לשני העמים ולשלומם, בני. אני אשאל ואתה תענה. אני בין כך יודע את הכל. אך עליך לפרק את משאך ולפיכך עליך לדבר, ומכיון שחוששני, שמה תשכח דבר מה, לכן אשאלך ואתה ענה כמצפונך, בני, עד שתיהפך לילד תמים וטהור כשה.

ברגע זה ראה העתונאי טבעת זהב על אצבעו של הקצין ונזכר.

– יש בינינו גם עד, ולכן שמור נא על מצפונך, בני.

– איזה עד? איפה? – שאל הקצין ברעד ממש.

טבעת זו שעל ידך, שקבלת אותה מאת… מאת… ופה עצם את עיניו וככה המשיך) מאת סבתך המנוחה, אֵם אמך המנוחה, שהשביעה אותך בה למות בעד הצאר…

ג.

לא עברה מחצית שעה והקצין ירא-השמים “פרק מעל נפשו” את כל סודותיו המלחמתיים יחד עם הפרטים, כילד תמיד וטהור כשה.

– וכעת איעלם, בני. ואתה אל תספר לאיש, כי ראית את הנביא המסכן, יען כי יחשבוך ללא שפוי בדעתך. לאו כל אדם זוכה לכך, בני.

כשנכנס המפקד האבסטרי, התפלא מאוד:

– מה זה אתה פה לבדך?

– יצא – גמגם הקצין הרוסי – ונשארתי לבדי. אדוני לא ראה… יצא מפה… אזרח…

– מי? אזרח? פה? בחזית? אולי רע לך קוליגה, בוא בבקשה אל הרופא, הוא יתן לך דבר מה וייטב לך. אולי מנת בשר קנגורו. – כן?

הקצין הלך אחריו בראש מסתחרר.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

(איך נעשיתי שׂב בן-לילה)

מי מכם זכה לראות את חפירת קברו? –

אֵל המלחמה עשה עמי גם חסד זה, בהיותי בשבי במשך אשמורה אחת.

בתור חלוצים שוּלחנו כלפי מערכת האויב. חמשתנוּ. על פי מקרה היינו שלושה יהודים ושנים לא-יהודים. כשאני לעצמי איני אוהב הבחנות שכאלה: “יהודי – לא-יהודי”, אלא שבעובדה זו, שאני מספר כאן, לא שאל אותי הגורל, אם מבחין אני בין יהודי ובין לא יהודי. אנוס הייתי להרגיש את יהדותי – ועד כדי זוועה.

ובכן: שלשתנו היינו יהודים, ושנים מאדיארים. כבר עלה בידינו להשיג דברים חשובים מצד המערכה השניה, ופתאום – נפלנו בפח. החלוץ של האויב הקיף אותנו מכל צד – ואין מפלט. נלכדנו; בשעה העשירית בערב.

שובינו, כשלשים במספר, הוליכו אותנו אל כפר קטן וחָרב למחצה. לא זכו להוליך את כולנו עד הקומאנדאנט שלהם: אחד מאתנו, מאדיארי, נמלט באמצע הדרך בחזרה. – ואחר שבדקו אותנו בדיקת-חמץ כדין ובערו אפילו את הממחטות שלנו – הכל היו בעיניהם לחמץ בשבילנו – הובילו אותנו אל הקומאנדאנט. קרבנו אל צריף נמוך שבכפר. הצריף: בנין רעוע מצופה קש רקוב, וכולו דומה לבן דלת-העם שבגליציה. כובעו, כלומר: גגו, מופנה הצדה ומחורו האחד נשקפת אזנו האחת: איזה סמרטוט שבעלִיה; עיניו הקטנות, האפלות תמיד והפתוחות רק למחצה – חלונותיו – ממצמצות עלינו במבטן הערום, ששנאה כבושה נשקפת אלינו ממנו. אלא שמתוך כמין-בית זה התפרץ אלינו קול ענות שכרון, קול מתהוללים, הלומי משקה ושירה. – תיכף הכרנוה: זוהי הקומאנדה הרוסית.

הכניסו אותנו אל תוך הצריף השבור. כשנפתחה הדלת חום מעורב צחנת יין-שרוף ועשן מחניק זרם עלינו. כאילו פותח הוא את פיו המנוול ומהביל עלינו בזוהמת ריאָתו הסבואה, המסמאה את העין, מאטמת את האוזן ומטמאה את הנשימה.

כשפקחנו את עינינו – עמדה לפנינו תמונה פרועה: שולחן ערוך ומלא בקבוקים וכוסות, העומדים בשלולית של משקאות שונים בצבעם ובצחנתם, שנשפכו תחתם. סביב השולחן היו מסובים חיילים, אופיצירים רוסים שונים: רגליים, פרשים, קוזאקים וסתם שכורים, השותים ומעשנים ומתהוללים בהרחבת דעתם, המטורפת כבר למחצה. האונטראופיציר הרוסי, שהוליך אותנו, התייצב לפני אחד מהם במצב של כבוד והודיע לו, שהביא שבויים אבסטריים. האופיציר היה כבר נראה-ואינו-רואה מחמת שתיה, הביט עליו בעינים מעורפלות, וכמי שמבין אותו אמר לו: “טוב, הסתלק”. אלינו לא פנה, לא ידע אפילו על דבר ישותנו המבוטלת, זימר לו ושתה. והמסובים – אחריו. אחד מהם התחיל גועה בסילוף שיר יהודי, אלא שזה לא הפריע את האחרים, שלא דקדקו כלל בחוקי ההרמוניה וגעו כל-אחד בשיר מיוחד לעצמו.

בינתים הסתכלתי מסביב. הקירות מלאים תמונות קדושות וקורי-עכביש, שכמעט נקרעו מרב האבק שעליהם. על המיטה סרוח כעין אופיציר ונוחר מעומק חטמו. נחירה זו התאימה במידה לא מעטה אל הימנון-הטומאה של חבריו. על הכיריים דולקת אש ועליה מחבת מלאה חתיכות-חזיר, המתיזות ורותחות ברוגזה. הריח הנודף מהן גם הוא מתערב עם צחנת היין ועם העשן להרמוניה מדהימה ומגרה להקאה. ותחת השולחן שוכב איש – בלי תנועה. הסתכלתי בו היטב – אין לו ראש.

כל גופי נזדעזע. השכרון, המדהים אותי, פג ממני. מבלי משים הבטתי בפני חברי.

– היכן הוא הראש?

מצאנו אותו: הראש היה על השולחן. בין הבקבוקים והכוסות הרבים, בתוך שלולית היין האדום, עמד הראש. כן, עמד, על חצי העורף שלו. – – עיניו פקוחות למחצה, ובפיו – סיגרה עוממת.

לא היה קשה להכיר: ראש יהודי. – מי אשר לו שפת שׁדים ורוחות טמאים, ימצא נא מלים לאותו הרגש, שפעפע בדמי ברגע ההוא. גופות-מתים, קטועות, פצועות, כרותות-אברים, אינם דברים היוצאים מן הכלל במלחמה. הלא לשם כך היא מלחמה. אבל מראה זה – זהו קצת יותר ממה שכל מיני מטרות-מלחמה יכולים ללמד עליו זכות.

כל זה אני חושב עכשיו, כמובן, בשעה שאני כותב את העובדא הזאת; אך בשעת מעשה לא חשבתי מאומה. ערבוביה של עשן הסיגריות, של צחנת המשקאות הבלולים בדם אדם, שהיה עודנו חם בודאי, טשטשה את מוחי לגמרי. עיני התחילו לרקד בחוריהן, לבי התחיל מתרומם ועולה אל גרוני, על לשוני הרגשתי כעין טעם של ריר מתוק ומלוח כאחד, ובראשי התחילו מופיעות צורות ותמונות של שאול תחתית.

ממהומה זו העיר אותי קולו של ראש המסובים, הקומאנדאנט:

– מי בכם הזקן במעלה?

בלעתי את רוקי המגועל, החָמים, ראשי התחיל להסתובב עלי.

– אני.

– אתה יהודי?

– כן.

– טוב מאד. מי עוד יהודי ביניכם?

– אני, – ענה אחד מחברי.

– זאת אני רואה. הערמה על פניך שוכנת. ומי עוד?

– אני, – ענה חברי השני בקול רועד, בלי שום צבע.

– כולכם יהודים! תפת וזעם! כנופיה של יהודים! וגם אתה? – פנה אל המאדיארי.

אני… לא.

– ובכן: שלושה יהודים, – אמר האופיציר, – טוב מאד.

– מצוין! - ענה אחריו אופיציר שני – בשעתו באו חי נפשי, בשעתו –

– היודעים אתם, יהודים, מה היום?

נזכרתי שהיום הוא חג-הולדתו של הנוצרי אצל הרוסים. שתקתי והאופיציר הוסיף:

– היום יום קדוש הוא, יהודים, חג גדול. יום הולדתו של בן-אלהים. אתם יודעים, מה זאת?

– כן! – ענינו קול אחד, קול יבש.

– טוב; בוודאי יודעים אתם. אתם לא מחויבים לדעת את החג הזה יותר ממנו, מן הנוצרים. הלא בשלכם בא לנו החג הזה. אתם הייתם מסייעים לזה, שהמשיח טיהר אותנו מכל חטא ועוון במכאוביו אשר נשא – ולפיכך, בתור תודה תחוגו אתנו ביחד את החג הזה. מאין אתם? יהודים?

– מהונגאריה.

– מהונגאריה? – כן, כן, כמדומני, שכבר שמעתי, שיהודי הונגאריה הם מומחים לזה. – אמרו נא, יהודים, האמת שהיא שאצלכם שאתם היהודים בהונגאריה, מומחים אתם לשתות דם נוצרי?

שתקנו. עמדנו כנדהמים ושתקנו. מה אפשר לדבר פה?

– ובכן, מה אתם שותקים? הלא סוד גלוי הוא. אמר נא, בבקשה, – פנה אלי – אתה הנך הזקן-במעלה, אתה בוודאי יודע יותר מהם: איך לוקחים היהודים אצלכם דם נוצרי?

עוד פעם בלעתי את הריר שבפי, שטעם מוגלה לוֹ, ושתקתי. והוא הוסיף:

– הגם אתה שותק?! מדוע אתה שותק? זה לא יפה מצדך. היתכן כך, לשתוק? אם כך, אמר נא אתה – פנה אל המאדיארי – גם אתה יודע בוודאי: איך שותים היהודים אצלכם דם נוצרי? איך שותים הם את דמכם?

המאדיארי זקף את קומתו כדין החיילים, השתעל ואמר:

– אדוני האופיציר! אצלנו אין היהודים שותים דם נוצרי! אין אצלנו זוללי אדם!

האופיציר נענע בראשו:

– בן איזה דת אתה? – שאל בתמיהה – אתה הנך נוצרי?

– כן.

– ובכן? בתור נוצרי, בתור בן דת-הנוצרי אתה מכסה על פשעי היהודים? או אפשר מתיירא אתה מהם? מה?

– לא.

– מובן מעצמו. כבר אין לך מה להתיירא מהם. פה בתוכנו לא יעשו לך כל רעה. ובכן, אמור בלי פחד, הכל, ספּר, כל מה שאתה יודע –

המאדיארי שתק. הסתכל בי ושתק. הסתכלותו זו הכניסה בי רגש לא נעים. דומה היה, כאילו מתיירא הוא ממני. פניתי אליו ואמרתי לו:

– אמור, אמור, אַנדראָש; אמור מה שאתה יודע.

המאדיארי שעמד עד עכשיו במצב של כבוד כלפי האופיציר, שינה את מצבו כדין, ובפניה חדה פנה אלי ואמר בקול בטוח וקשה, בלשון מאדיארית:

– אדוני! אני אינני אומר כלום! אני לא אשקר לו לאותו החזיר!

האופיציר נתמלא כעס, על שהוא מדבר אלי ולא אליו. אמרתי לו שידבר אל האופיציר ולא אלי. המאדיארי לא זז ממצבו:

– מה אדבר לו לאותו החזיר המגואל?! אמר לי בפנים אדומים.

האופיציר קם ממקומו בכעס וגער בו בשינים חורקות. המאדיארי זז ממצבו, פנה אל האופיציר ואמר לו בלשון רוסית-אוקראינית משובשת:

– אני לא אשקר! מאדיארי אני!

את המלים האחרונות הטעים בקול מנסר כל כך, שהאופיציר לא ענה אותו כלום; חייך קצת ואחר כך פנה אלי:

– אתם עושים את מעשיכם באופן מצוין – אמר אלי בלעג – באופן מצוין בולמים אתם ומאלפים את הבהמות שלכם. ובכן: אי אתה רוצה להודות כאיש ישר?

המצב היה ברור לי. צדקתי על עצמי את הדין מראש ואמרתי:

– אדוני האופיציר! ברור לי, שאתה יודע את התשובה על כל השאלות הללו כמוני אני. אתה הנך איש בעל תרבות, אופיציר, וגם אני אופיציר ואיני יכול לעשות שקר בנפשי. אנחנו הננו כולנו בידכם, עשו מה שאתם מוצאים לנכון לעשות עמנו. – חיילים אנחנו ושבויים. – השבויים שלכם –

האופיציר פרץ בצחוק:

– הא-הא-הא! אינך יכול לעשות שקר בנפשך? הא-הא-הא! גזע איש-קריות ואינך יכול לשקר! אך זה יפה: יהודי ואינו יכול לשקר. זה באמת מענין. – נו, תיכף נראה!

הוא מזג לעצמו ולחבריו ושתו. אז פנה אחד האופיצירים אל הגלגולת שעל השולחן:

– נו, יהודיון, מה אתה אומר על אחיך? יהודים נאמנים, האין זאת? הם אינם מגלים את סודותיכם. הם שותקים. שותקים הם כמוך, יהודיון.

המסובים פרצו בצחוק פרוע.

– כן, – אמר השלישי, – יהודי זה כבר שותק שתיקה גמורה. הוא לא ישקר עוד לעולם; הוא לא יגלה עוד שום סוד בעולם. – צריך לתת לו אש: הסיגריה שבפיו כבתה. – תנו לו אש.

אחד מהם, קוזאק בעל חוטם מעוך ועינים קטנות כשל עכבר, הדליק גפרור והגיש אותה אל הסיגריה הכבויה שבפי הראש החתוך. – הלהב התלקח קצת וחרך את שער השפם והזקן. – האופיציר שפך עליו כוס יין.

עצמנו את עינינו והפכנו את ראשינו כלפי הקיר. הריר שבפי נתיבש, לא היה לי מה לבלוע. וכעין מחטים דקדקות עמדו לי בגרוני באלכסון. לבי התחיל משתלשל ויורד בי מטה מטה. – נשענתי אל הקיר. על שכמי הרגשתי איזה משא, משא כבד – חברי נשען עלי. הקיר היה טחוב. רגש נעים, קר. לרגע הרגשתי כעין גרוי-הקאה. איזה קול פעמון. צלילים נעימים, השעון שעל הכותל מכה – שמונה, תשעה, עשרה – שלושה עשר – עשרים – שלושים ושנים. – אין סוף. הפסקתי את המניה. יכה לו. – צחוק פרוע – “לסלסל את השפם” – “יהודי יפה” – –

קול מזעזע העיר אותי:

– ומה יהיה עם ארוחת הערב, ילדים?!

– תיכף ומיד, אדוני הנאור!

פקחתי את עיני: החייל העומד על הכיריים מושיט את המאכל לכל אחד ואחד והמסובים אוכלים.

האופיציר פנה אלינו:

– שבו עד אשר נגמור.

מאחורינו עמדה ספה ארוכה. ישבנו עליה. הישיבה באה בשעתה. כבר עמדתי כשיכור. הרגשתי, שהדם הולך ויורד בי אל הרגלים. הרגלים עייפות מלשאת אותי. אני מסתכל בחברי: אין איש מהם מביט כלפי השולחן. העינים עצומות. ועל השולחן: הראש עם הסיגריה; הוא רטוב כולו מיין. שוב הרגשתי גרוי-הקאה. קיבתי מתכווצת. “צריכים להאכיל גם את היהודי” – “לפתוח את פיו ולהלעיטו” – “אורחנו הוא היום” – “הסירו את הסיגרה” – “אין לו בטן” – “הא-הא-הא!” איזה פטיש הולם, הולם, במוחי. נשענתי בזווית. כך טוב. והפטיש הולם, הולם. “הא-הא-הא” – איזה קול מוזר בא כמו ממרחקים – קול רך ומתחנן: “מה אתם רוצים ממני?” – “אני יהודי פשוט” – “יהודי עני” – “יש לי בנים קטנים”: – הגוף שמתחת השולחן התחיל מפרכס. העינים זולגות דמעות ומביטות – מביטות וזולגות דמעות… ובבית, בעשן מרחף כעין ערפל לבן, טהור, שקוף… הנשמה מכה בכנפיה… כצפור על ראשו של החתול, האוכל את אפרוחה – – –

---

גערה אכזרית החרידה אותי:

– קומו, יהודים! לא עת לישון עכשיו! חג קדוש!

קמנו. גם המאדיארי קם.

– אתה שב לך, – אמר האופיציר, – אתה אינך יהודי!

המאדיארי לא ישב. עמד, עמנו יחד.

– שב, אמרתי לך!

המאדיארי עמד על מקומו.

– שוטה! – אמר לו האופיציר – טיפש! – הנה שוטה! – אמר אל חבריו – מאדיארי שוטה!

– שב, – אמרתי לו אני – שב לך, אנדראש.

האופיציר רתח מכעס, נגש אלי וחטמו כמעט שנגע בפני; מפיו זרם עלי ריח יין ועיניו כמעט שעזבו את חוריהן:

– שתוק, כלב נבזה! – גער בי. – יהודי ארור! אני תיכף אלמד אותך פה לצוות! ובכל אלכסיי פיודורוביץ', – פנה אל אחד מחבריו, מה דעתך, באיזה מהם להתחיל?

– בזה, – ענהו הלה, כשהוא מורה על אחד מחברי, – זהו יהודי טיפוסי, מובהק; חטמו ועיניו מעידים בו; חוטם של נשר טורף. הא-הא-הא!

צחק וצנח על הספסל. שיכור היה לגמרי.

– מה שמך?

– שמי – אברהם – אבר… – האופיציר הפסיק אותו באמצע:

– לא צריך יותר: אברהם ודי. ובכן, אברהם, שמע; שמעו כולכם: בית-דין של אופיצירים נמנה לדון עליכם. האשמה ידועה לכם למדי. נמנו וגמרו לעשות לכם מידה כנגד מידה; כלומר: אתם שותים דם נוצרי, ולפיכך אחד מכם מחויב לשתות דם יהודי. צריכים אתם לטעום סוף כל סוף טעם דם יהודי. שנית: אתם הצלבתם את בן-האלהים, לפיכך אחד מכם יהיה נצלב. ושלישית: אחד מכם ייקבר חי, כמו שבן-האלהים היה קבור ואחר כך עלה מן הקבר. הבנתם?! – אמר ופנה אל השולחן, הקיש כוסו לכוסות חבריו ושתו. אחר כך שוב פנה אלינו:

– ובכן: אתה, אברהם, תהיה שותה דם, דם יהודי – ומה אתה אומר על זה? – אתה שותק? – עוד אפשר לך לדבר; עוד יש לך רשות.

האופיציר חייך:

– לא אנחנו חורצים עליכם את המשפט. לא. שופט עליון הוא. יכולים אתם להיות מרוצים מפסק דינו. יהודי היה גם הוא פעם: ישו הנוצרי בן-האדם. רבּי היה. רבי ישוּ בן יוסף. ובכן: בשם רבי ישו מנצרת – תנו הנה את הדם! –

אחד מהם מסר לו כוס מלאה יין אדום. כשהגיש אותה אל חברי, ראיתי והנה הוא דם קרוש מהול ביין. האופיציר הגיש את הכוס עד מתחת לשפתיו של חברי. ריח הדם הגיע עד לאפי. חברי נרתע לאחור; הרים את ידו אל פיו; עיניו קמו. אחר כך חייך. הוא לא האמין.

האופיציר הרעים עליו בקול ניחר:

– מה? אתה מחייך? אתה צוחק, יהודי ארור?! שתה, כלב נבזה! – חברי הפנה את ראשו הצדה. האופיציר כאילו פג כעסו קצת. – אינך רוצה? – אמר בקול שקט. – שתה, שתה; דם יהודי, כשר. –

ואני מכל מקום חשבתי, שמשטה הוא. אינני יודע, כיצד ומדוע, אך חיוך קל עבר גם על פני. האופיציר פנה אלי:

– גם אתה מחייך? – תיכף נראה, איך תמלא אתה את חובתך! – נו, אברהם, אני מצווה עליך, שתיכף ומיד תשתה כוס-הדם הזאת!

אמר, ובידו השניה הוציא את האקדוח שלו, הרים אותו אל פני חברי והוסיף:

– אני מצווה עליך: תיכף ומיד תשתה כוס דם זו, אם לא – פה תהיה קבורתך!

– אחזו בו! – צווה האופיציר לחבריו, – כפתו אותו!!

אחד מהם נגש אל חברי, אחז בו וכפת את שתי ידיו ברצועה לאחוריו, אחר כך שם את ידו על מצחו, הטה אותו לאחר, שהפנים יהיו מופנים כלפי מעלה; והשני לקח את הכוס ודחק אותה אל פיו, אל בין שפתיו – הפה היה מהודק – – –

– פתחו את פיו! – צווח האופיציר והוא בעצמו הסיר את הכידון מעל קנה-רובה אחד, תחב אותה אל פי חברי. הכידון נכנס בנקל – חברי כבר לא הרגיש בו, התעלף ונפל. הניחו אותו על הארץ והכידון בפיו, השינים סגורות, מהודקות זו לזו… האופיציר שם את רגלו האחת על חזהו של השוכב והטה את הכידון שבפיו הנה והנה… השינים חורקות בכידון, נשברות, הפה איננו נפתח. לקחו עוד כידון, תחבו גם את זה. הפה נפתח. האופיציר שפך את הדם האדום אל תוך הפה. הדם נכנס, נכנס, ושב ויוצא מן הפה. חברי אינו זז, פניו לבנים כחולים. – הדם נוזל על לחייו משני הצדדים – הוא אינו זז. – ראשי מתחיל סובב-סובב, בלשוני אני מרגיש טעם דם, דם מלוח וחם – לבי כמו עמד מדפוק – ואת עיני אינני יכול להסיר מעל פני חברי – הן מביטות, מביטות. – אני מהדק אותן: אי אפשר – הן מביטות. – אני רואה – הוא מת? – ופתאום – פרכוס נורא – חברי מפרפר בכל גופו, כבהמה לאחר שחיטה, ראשו מתכווץ לאחור, אל תחת ערפו, ומפיו מתפרץ קילוח של דם כלפי מעלה – ואחר הדם עוד איזה נוזל – הקאה עזה ונוראה, מלאה צבעים מעורבים, צהובים, כחולים, אדומים, לבנים… הקילוח זולף על פניו בחזרה. עוד הקאה – על פניו של האופיציר. – הגוף מפרכס, מתחלחל עוד פעם, אחר כך משתטח לארכו, הרגלים רועדות, הראש מתרשל וצונח לצדו. – – מנוחה.

– כלב בן זונה! – התקצף האופיציר, כשהוא מקנח את הסחי מפניו. – הסירו אותו מכאן, השליכוהו הצדה!

לקחו את המת והטילו אותו אל הקיר. האופיציר הרטיב את פניו באו-די-קולון, שהגיש לו חייל אחד, שתה כוס יין-שרוף, אחר כך פנה אל חבריו, שבמשך כל הנעשה הביטו בעינים שיכורות, צחקו, סחו זה אל זה, “כך – כך” – “דם יהודי” – “צריכים סוף-כל-סוף” – “רק דם נוצרי שותים הם” – “בן כלב” –

– ומי יהיה השני? – שאל אותם האופיציר כמעט במנוחה, בלי שום התרגזות, אחר שתיה. – איזה מהם ייצלב?

– הזקן-במעלה שלהם, – הראה אחד מהם עלי.

איזו מלה הזדקרה על לשוני – בלעתי אותה על כרחי. מעל מצחי התחילה נוזלת זיעה, מתחת אזני, מקדקדי, משערי –

– לא, – אמר אחד מהם: – הזקן-במעלה שלהם יהיה השלישי – הוא יקום תחית המתים.

שוב רצתה איזו מלה להתפרץ מגרוני – שוב חנקתי אותה.

– ובכן: זה, – אמר האופיציר והראה על חברי, – מה שמך?

חברי שתק.

– מה שמך, בן כלבה?!

הוא שתק.

– אינך מדבר?! – ובכן נכנה אותך בשם יהודה, יהודה איש-קריות. נו, יהודה איש-קריות, אתה תהיה נצלב, כמו שאבותיך הצליבו את בן-האלהים!

הסתכלתי בפני חברי: פניו היו אדומים ולחים, בלבי עבר איזה זרם צורב. עיני התחילות דומעות. – הנחתי להם: תדמענה, תשפענה את מה שבקרבם, תסתמאנה, תזלנה מחוריהן, למה הן מביטות?

כשנגשו אליו שני אנשים, נרתע קצת לאחור, אחר כך התחכך בי, הדק את גופו אל גופי, חבק אותי בידיו ולחץ אותי בכוח עצום עד כדי יציאת נשמתי. כך, כך, – אפשר שיחנוק אותי, אפשר שאמות. חבקתי אותו גם אני, את צוארו.

האנשים הפרישו בינינו. אותי דחפו הצדה ואותו אחזו בשתי ידיו והוליכוהו אל הקיר השני. על הקיר תלויה תמונה קדושה. שתי תמונות. האחת: אֵם עם בנה הקטן, והשניה, הנוצרי הצלוב. הוליכו את חברי לשם והסירו את התמונות מעל הכותל. צלצול של כלי מכשירים. – מסמרות. – הוא נזדעזע בכל גופו ופרץ בבכיה. – בכה, בכה, בקול רם, בנהימה, כילד קטן, שהמורה האכזר שלו מתיר את הרצועה מעל מתניו, כדי להכותו. בכה ולא אמר כלום. המאדארי שלצדי עשה תנועה וקרא אליו:

– מה אתה גועה?! – צעק כמעט בקול רם, מנסר, אבל רך ומלא חמלה ואהבה, אהבה גדולה וחמה. – מה אתה גועה כשור? הנוצרי-המשיח רואה את כל זה, הוא רואה הוא מביט, הוא לא ישכח. תן לו לזקן שבהם אחת על פרצופו המנוול!! תן לו אחת ואחר כך הנח להם ויעשו מה שהם רוצים!

האומלל פנה אלינו ובכייתו התגברה. – בכיה מתאוננת, מתחננת אלינו לעזרה.

– מה הם רוצים? – המה בקול גלוי, רחב ונחנק בדמעות. – מה הם רוצים ממני? מה – הם רו – צים? – –

המאדיארי לא יכול לעמוד על מקומו. נגש אליו, הושיט לו את ידו האחת, ואת השניה שם על שכמו, לחץ את כפו ואמר:

– אל תבכה, חבר, אל תבכה, – אמר בקול מלא רחמים – אל תבכה! – אמר עוד פעם בקול קשה. אחר כך חרק את שניו, קפץ את אגרופו כברזל, נגש אל האופיציר והסתכל בו בעינים בולטות, מלאות ארס. סר מעליו, נגש אל התמונה הקדושה המונחת על הארגז, הרים את אגרופו עליה ובקול נחנק אמר:

– אתה, הכריסטוס המקודש שבעתיים: – הבט! – קרא בצעקה פראית – הבט! אתה המשיח! הוסיף בדמעות-דם בעיניו.

האופיציר דחף אותו משם בהכאה:

– הי, מדיארי, חיה רעה! אני תיכף אלמד אותך! – תיכף אשלח אותך אחרי יהודיך!

המאדיארי לא שמע את דבריו, נגש עוד פעם אל חברנו האומלל, הושיט לו את ידו ולחץ אותו בכוח וחום, בהסתכלו בעיניו, אחר כך חבק אותו היטב-היטב, עוד פעם הסתכל בו יפה-יפה ואמר בחשאי:

– השם יהיה עמך. אל תירא. הראה להם לחזירים הללו, שגבור אתה גם למות.

נגשתי גם אני אל חברי – לא היה בי כוח ללחוץ את ידו. – הם דחפו אותי הצדה. בינתים אמרתי לחברי איזו מלה – אני בעצמי לא שמעתי אותה. איזו מלה קצרה, נחנקה, שטופה בדמעות מלוחות. – וחזרנו אל מקומנו.

והם, האנשים – האנשים! – הניחו שרפרף נמוך אצל הקיר, העמידו עליו את חברי, הרימו את שתי ידיו לצדדים, לקחו מסמר ארוך – ואני מביט, מביט – ואינני עוצם את עיני. – תחבו את המסמר בכפו האחת. חברי לא השמיע קול, נשך את שפתו התחתונה ועיווה את פניו. הם הכו על המסמר באיזה גרזן. חברי התחיל נושם נשימה עמוקה, ארוכה, מחללת כחליל מקולקל, והם מכים, מכים, המסמר נכנס ביד ובקיר. האופיצירים שותים ואחד מהם פונה לאחור ואומר: “כך, כך, ילדים”. אחד האופיצירים יוצא החוצה. “אני תיכף בא” – הוא אומר. – מן הכף נוזל דם – דם אדום. גם אופיציר שני יוצא החוצה. ואני מביט, מביט, – מפנה את ראשי הצדה ומביט מן הצד. הם תוקעים את המסמר השני בכף השניה. חברי משמיע קול ארוך, עמוק, חלש, רועד, ככלב בוכה – הקול נעשה לשברים, הוא גועה, מטה את ראשו הצדה, מביט עלינו – הוי עינים! הוא עוצם אותן – אני מרגיש כאב נורא – היכן– בכפי אני מרגיש כאב איום – לא, בחיכּי – בתחתיתו של לבי – ראשו של הנצלב משתמט הצדה – על מוחי יורד צעיף שחור-אדום ומאפיל עליו – הפטיש מכה, מכה – –

צעקה נוראה – –!! האומלל השמיט את עצמו מן הכותל ובכוח פרא ואיום התנפל על האנשים שמסביבו והתחיל מכה על ימין ועל שמאל, בידיו ברגליו, כסומא, נוגח בראשו, בועט ברגליו – האנשים רוצים לכפתו ואינם יכולים לתפוש אותו – מכה, נוגח, סוחף, בועט, סוטר, דוחף – חוטף את הגרזן מיד האחד, חוטב בו על ימין ועל שמאל, האנשים נבהלים ונדחפים לכל צד: “תפסוהו! תפשוהו!” – צועקים. האופיציר מקלל וצועק וראשו זב דם, גם כפו זבה, אחד מהם שוכב על הארץ ובראשו פצע, המאדיארי קופץ קפיצה וצועק: “הך! הך! חבר הך! אחא! הך! חטוב! כרות!” הוא משפשף את ידיו וצועק בשמחה, בנצחון, בשגעון, בצחוק. והלה מפרכס כחיה רעה שנשתחררה ומכה, מכה באנשים, בבקבוקים, באויר, כעיוור. – – אחר כך, כשתפסו אותו, הוא נופל על הקרקע, על חברנו המת, משתטח, נאנח אנחה הומיה, כשור שנטבח, ומשתתק. מפיו עולה קצף לבן מעורב בדם. עכשו מוציא האופיציר את האקדוח מכיסו ויורה בו, פעם, פעמים, שלש. – אחר כך נגש אלינו והאקדוח כלפי פנינו. – עומד וידו רועדת – וצונחת. נגש קרוב אלינו ואומר, בלי רוגז, במנוחה כשראשו וידיו זבים דם:

– לא, לא! – אומר הוא בקול צרוד. – לא אמית אתכם. אתם רואים את הדם הזה! – מראה הוא באצבעו על הדם הנוזל מראשו, – אתם רואים? לא, לא אמית אתכם. אני אקבר אתכם חיים. לא את שניכם בבת אחת – לא; אתה – פונה הוא אל חברי המאדיארי – אתה תעמוד ותביט – ואחר כך אותך, – תיפשו אותם!

האופיצירים היו עסוקים עם עצמם. אחד האנשים חבש את ראשו של האופיציר במוך, האופיציר שתה עוד פעם כוס יין-שרף, חבריו גם הם שותים ומקללים, מגדפים בקול נמוך וחלש ומתפלאים על אותו הכוח הגדול של היהודי, שלא יכלו לעמוד בפניו.

– הוא השתגע, – אמר האחד, כמו שמלמד זכות על עצמו, – הוא יצא מדעתו ולפיכך – שאלמלא כן, היינו יכולים לו, אמר וצנח על הספסל. – ואת אלה השנים צריכים לכפות יפה-יפה, כדי שלא ישתגעו. –

– הם שוב לא ישתגעו, אמר האופיציר. – אני – אני אראה להם, אלמדם דרך-ארץ. – כיפתו אותם היטב!

בינתים כפתו אותנו. לא סרבנו. הרצועה והחבל הדק חתכו את ידי. עמדנו שנינו כפותים, ידינו לאחור. לא הרגשתי שום כאב, וגם לא פחד. – חם היה לי, חם מאוד. הזעתי זעה חמה ולא יותר.

האופיציר נגש אל חברי המאדיארי.

– בוש והכלם! אמר לו – הלא תבוש! – אתה הנך נוצרי?

המאדיארי חרק בשיניו, הזדקף מלוא קומתו ואמר בקול מלא בטחה ובוז:

– טועה אתה! לא נוצרי אני! – גם אני יהודי! עשה גם עמי מה שאתה אומר לעשות לאדון האופיציר שלי! גם אני יהודי!

הסתכלתי בו – ולולא הייתי יודע, שאיננו יהודי! הייתי חושב עכשיו, שבאמת יהודי הוא. רציתי להגיד לו איזה מלה – לא היה בי כוח לדבר. רציתי לחבק אותו – ידי היו כפותות.

– נו, אם יהודי אתה, – אמר לו האופיציר – הרי נדוּן אותך כיהודי, נדוּן אותך כמוהם! אמר ועיניו התלקחו כשתי אשי גיהינום.

אחר כך פנה אל אנשיו ואמר:

– ילדים, לכו וחפרו את הקבר!

האנשים הלכו.

אחד האופיצירים קם פתאום ואמר:

– הנח להם לבני כלב! ילכו לעזאזל! ירה בהם, תן להם כדור בראשם ודי! כבר נמאסו עלי. –

מה?! – התרגז האופיציר. – מה? לתת להם כדור?! והדם הזה?! – הראה על ראשו – והדם הזה, מה יהיה עליו?! לא, חברי, אתה טועה; אני אקבר אותם חיים. – –

היתה דממה. הם סידרו את השולחן ושתו; בלי דבּר דבר, עייפים, בשתיקה. הגולגולת שעל השולחן מונחת על צדה. הגרגרת החתוכה נראית. – קור עבר בי. כל גופי רועד. ומן החוץ נשמעות דפיקות – דפיקות הרגבים של חפירת הקבר, הנשמטים אל הקיר, דפיקות אטומות, כבדות, מתות. מבלי משים הסתכלנו זה בזה, אני וחברי המאדיארי – כמדומני, שאמר לי דבר מה; ששאל אותי בחשאי: “הבאמת? – הם יקברו אותנו חיים?” – ושוב דפיקות קהות. דממה. – דממה כבדה כעופרת. האופיציר נוטה אילך ואילך. שיכור. השעון שעל הקיר מצלצל: אחת – הצלצול נכנס בי ומוסיף ומזמר: דין, דין, דין, דין. – חום נעים עובר בי – רגש שיכרון: למות. – עכשיו למות, כך, להירדם, תוך כדי ישיבה. לישון, מה טוב, כך, אני גווע ומת, איני מרגיש כלום. החום מצטמר בדמי, בלבבי. לבבי איננו דופק. הנשמה יוצאת, בחשאי, מיתמרת כאד חם, נודפת ממני כריח נעים, נודפת. אני שוכב באדמה, תחת הקרקע, והיא יוצאת מתחת החמר הכבד, מתרוממת ועולה למרומים. שם – אמי. היא מחכה לי – לנשמת בנה. מקבלת אותי ברחמים עצובים, מנשקת לי נשיקה חמה, מרפאה, אמהית, דמעתית, ומיישנת אותי על ברכיה. – אני יושב בחיקה ומחבק אותה, את גופה החם, המרחם, היקר, המחיה, ומתחטא לפניה: הם הכו אותי, עינו אותי, קיברו אותי חי. אני לוחץ אותה, תוחב את ראשי אל תוך החזה החם. אני ישן, חולם: שני חברי המתים קמו לתחיה. – הם מחייכים: “נורא היה – מה? ואף-על-פי-כן חיים אנחנו. – לא עלה בידם”. צוחקים בחדוה ומשתובבים כילדים, ככרובים. – שמחה, אושר, נהרה, שיר – דין, דין, דין. – – –

קול גס החריד אותי:

– “נו, כלבים, בואו!”

הלכנו. בחוץ לילה קר, לח ומלא ערפל דחוס. הקבר כמעט נגמר. האנשים חופרים, חופרים, אחד עומד ובידו נר. “עמוק, – עמוק” – אמר האופיציר. חברי המאדיארי עומד ומסתכל בקבר, מסתכל ושותק. ופתאום הוא פונה אלי:

– אחא! – אמר אלי בקול מוזר, – אחא, התפלל נא עמי יהודית. – תפלה עברית אחא!

“אחא” – מלה זו באה כמו מאיזה עולם אחר לגמרי. “אחא” זוהי המלה החמה ביותר והיקרה ביותר בלשון המאדיארית. “אחא” זוהי אהבה צנועה וביתית, בלי שום חובה ונימוס, ו“אחא” זוהי תפלת הסכנה המשותפת, שאין בה הצלה. – ואם החייל שוכח את מהותו ואת מורא האופיציר שלו ואומר: “אחא” – זהו כבר המות הנורא בעצמו. – והוא כך אמר לי באותו רגע: אחא, התפלל נא עמי עברית – –

– לא צריך חבר טוב, לא צריך. – אתה הנך נוצרי – התפלל נא אל אלהיך. – אחת היא, אֵל אחד בראנו. –

המאדיארי זקף את קומתו פתאום:

– מי?! – אמר כמעט בכעס, – מי נוצרי?! אני?! עם הטמאים הללו ביחד?! ועם ההוא?! עם אותו הממזר?!!

ואחר כך שינה את קולו לתחנונים:

– בבקשה ממך: עשה לי זאת. – למדני איזו תפלה קצרה, עברית. – בבקשה – את שמו של אלהיכם. –

– שמו? – שמו אינני יודע. – אין לו שם. –

– איזו תפלה; אני יודע: יש לכם איזו תפלה – כמדומני שמעתי פעם אחת: “אדונַי” – בבקשה – “אדוני” –

באותו רגע נפל הוילון העבה מעל נפשי, וגופי לבש כנפיים. – לבי התחיל נוקף בדפיקה קלה, מזמרת, מבורכה, מנגנת, מנגנת, מנגנת.

גחנתי אל פני חברי המאדיארי, וכך, בידים אסורות לאחורי, נשקתי לו. גם הוא נשק לי נשיקה חמה, מתוקה, מלאה צער מאוּשר וכאב של עונג נצחי. –

כאשר עזב פי את פיו, אמרתי לו:

– אמור, אנדראש, אמור אחרי: שמע – “שמע” ישראל – “ישראל”, אדוני – “אדוני”, אלהינו – “אלהינו”, אדוני – “אדוני”, אחד – “אחד”. ועכשיו אמור: יתגדל – “יתגדל”, ויתקדש – “ויתקדש”, שמיה – “שמיה” רבא – “רבא”, בעלמ – – – ופתאום יריה ממרחקים – יריה כבדה, מנסרת בערפל – זע – זע– ע – ע– ע –!!! התפוצצות נוראה – פה, בחצר. אחריה עוד יריה, ועוד אחת, שתים, שלוש, הרבה, הרבה, זו אחר זו, וכולן מתפוצצות פה, קרוב לנו, מסביבנו, חיש מהר, – דמנו התחיל רותח בנו, וכרגע ואני מרגיש, חיים חדשים זורמים בתוכי, בגופי, באברי, בלבי, במחי. – לבי דופק בקול, היריות באות, באות, באות, בלי הרף, בחיפזון, הרעש הולך ומתגבר, מהומה קמה בין האנשים, הם רצים דחופים, מבוהלים, התפוצצויות מחרישות את האזנים – – “אדונים, אדונים!” – צועקים אלינו החופרים. – פאַני, פאַני, בואו לכאן, קיפצו, קיפצו! לכאן, אל תוך הבור! – לכאן!" – אנחנו קופצים אל תוך הבור, אל בין החופרים, הם מקבלים אותנו באהבה, בחיבה יתירה, מלטפים אותנו: “אין דבר, אדונים, אין דבר, טוב מאוד, טוב מאוד” – הם מתירים אותנו, היריות באות כסערה, המהומה הולכת וגדלה, הצריף השכור בוער, יללות, אחד החופרים חובק אותי ומגדף את האופיציר. הוא נותן לי דקר בידי, השני נותן לחברי קנה-רובה עם כידון. “אל תחשבנו עלינו רעה, אדונים – אנחנו איננו אשמים – לנו צר היה – אל תחשבו עלינו רעה” – “לא, חבר טוב, לא, אדרבא”. – יללות-גסיסה, צעקות-פקודה – אופיציר אחד רוצה לקפוץ אלינו אל תוך הבור – המפלט היחידי, – המאדיארי תוחב בו את הכידון בחימה נוראה, “כך, כך, – אומר הרוסי – כך, בן-כלב! נבל!!” – היריות מוסיפות להרעיש – הן הולכות ומתרחקות, הלאה, הלאה, אחרי הבורחים. הן עפות ממעל לראשינו ומתפוצצות הרחק. כבר אין פה איש מהם.

אין כבר סכנה לצאת מן הבור. היריות מתפוצצות על הבורחים. – אנחנו יוצאים מן הקבר: שלנו באים – אני רץ כנגדם, רץ בכח, בתוך השלג, וקול קורא אחרי: אדוני, אדוני! חכה מעט! אני מביט לאחורי; המאדיארי שלי הולך וקרב אלי, ועל כתפו קנה-רובה ובכידונו תחוב גוף אדם מת, קרוע למחצה. –

– הא לך, אדוני! אומר המאדיארי בגניחה מאושרה, כחתול עם העכבר בפיו. – הא לך – את הנוצרי!

הוא משליך את הגוף על השלג, עוד פעם תוחב לתוכו את הכידון, שנית, שלישית – – אני מדליק גפרורית ורואה את המאדיארי והנה קדקדו כאלו מלא קמח – – – הסתכלתי בו יפה: שערו הפך לבן, הוא נעשה שָׂב. – " מה זאת"? – שאלתי אותו. – “גם אתה” עונה הוא. ועוד פעם פונה הוא אל הגוף השוכב על השלג, תוחב לתוכו עוד פעם את הכידון, לתוך בטנו. בחימה, בנהימה… הסתכלתי בפני המת והכרתי אותו:

– האופיציר.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

מַעֲשֶׂה בִּשְׁלשָׁה אַחִים / אביגדור המאירי

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

חייל רוסי צעיר בא אלינו בשבי. לבדו. האיש שעל המשמר הביא אותו. הוא ראה נקודה שחורה על השלג המבריק בלילה. הנקודה הלכה וקרבה, כשהגיעה אל גדר חוטי-הברזל, הרעים עליו איש-המשמר: מי אתה? – נודע, שהחייל רוסי הוא, הזוחל על השלג ורוצה לעבור אלינו.

השבוי היה יהודי.

הסתכלתי בפניו: צעיר כבן תשע-עשרה-עשרים שנה. פניו רכים, עצובים, חולניים ויפים. תמונת-רימבּרנד מצוירת בחָלָב ודם.

עוד לפני שהתחלתי לדבר אתו, פתח הוא:

– אדוני – אמר בקול רועד ומלא יאוש, – בבקשה – – אמרו נא לי: האם באו אליכם בשבי בימים האחרונים שני חיילים רוסיים, יהודים?

– איך? שנים בבת אחת חושב אתה?

– לא. לא בבת אחת; בזה אחר זה. ביום אחר יום. כך: בתחלת לילה, או באמצע האשמורה הראשונה.

לקבל שבויים לא היה אצלנו דבר יוצא מן הכלל. החורף היה אכזרי ומסגף והחיילים שבמערכה הרוסית הטחובה והמזוהמה באו כפעם בפעם מאליהם. שבויים הללו רקובים היו ממש.

האונטראופיציר הוציא פנקס קטן מתוך כיסו, הציץ בו ואמר:

– כן, בשבוע זה באו אלינו אנשים אחדים. ששה עשר איש. בסדר שכזה: ביום הראשון, אחד: רוסי; בשני: חמשה בבת אחת; גם כן כולם רוסיים, נוצרים. ביום השלישי: שנים, אחד יהודי ואחד גרוזי, מקאווקאז. ביום הרביעי: חמשה; מהם שלשה יהודים ושנים קוזאקים. ואתמול, ביום החמישי: שלושה, אחד מהם יהודי, אחד אוקרייני ואחד מהם איזה מין – – – אינני יודע ברור, השד יודע אותו, איזה מין ליטאי או מה, זה הכל.

החייל הצעיר, כמי שמתאפק מלבכות, ביקר רשות ושאל:

– אפשר יודעים אתם את שמות היהודים שבהם?

האונטראופיציר הדייקן ידע גם זאת:

– בבקשה, רשומים הם אצלי.

ומנה לו את שמותיהם.

– ואין ביניהם: סֵיגַל?

– סיגל? – סיגל? – לא.

השבוי הצעיר נאנח אנחה קשה ועמוקה. התאמץ להבליג על צערו, אלא שלא עלה בידו. אנחתו התפרצה לבכיה מרה.

אין לך דבר משונה הנכנס לתוך תוכה של הנפש, כמו בכייתו של איש-צבא. כולנו הסתכלנו בו בחמלה. לא הפרענו את השתפכות יגונו בדמעות. דמעות שבוי-המלחמה מפיגים קצת גם את צערנו, את צער “השובים”, הרואים בו באויב הנכנע את גורלם-שלהם העלוב; דמעות הללו שוטפים מעל נפשנו את הזוהמה המבריקה, את קדושת המלחמה ולרגע רואים אנו את עצמנו עין-בעין: בני-אדם אומללים, שיד מי-שהוא מתעללת בנו.

הבוכה קינח את דמעותיו בשרוולו, אחר-כך התחיל מספר:

– "שלושה אחים היינו. ביחד, בפלוגה אחת. לא בזמן אחד נכנסנו את המערכה. הבכור שבנו היה כבר מזמן במלחמה. זה יותר משנה. ואחריו בשורה באנו אנחנו השנים. אני – כחודש ימים שהנני במערכה. על פי מקרה היינו כולנו בפלוגה אחת, המפקד שלנו הוא איש נורא. איש גס, בעל לב אכזרי; ועל לכולם שונא את היהודים שנאה איומה. הוא בא אלינו לפני שבועיים. המפקד שהיה לפניו, היה איש טוב לב. שני אחי זכו אצלו לאות גבורה. וזה שבא על מקומו פתאום, אינו סובל יהודים. בתחלה היה מסגף אותנו בסיגופים ויסורים שונים, שחכמה יתירה נחוצה כדי להמציאם. בעד כל תנועה, שלא מצאה חן בעיניו, היה כופת אותנו אל האילן שעל הגבעה הקטנה וכך היינו עומדים שם קשורים בין אלפי הכדורים השורקים מול פנינו מצד האויב בכל רגע ורגע. כמעט שיצאנו מן הדעת. לעמוד ולהסתכל פנים אל פנים בפני המות – בידים ורגלים כפותות. – – ובינתים היה הוא עומד בתוך החפירה, מסתכל בנו וצוחק בהנאה לכל תנועת-זוועה שלנו. – אחר-כך התחיל מגדף אותנו, שאנחנו שלושת האחים הננו הגורמים היחידים לכל התקלות ולכל נצחונותיו של האויב. סבלנו נוראות ושמנו יד לפה. – ובשבת שעברה עשה פתאום דבר יוצא מן הכלל אצלנו: הכניס את אחד מאחי אל תוך פלוגת-החלוץ. בפלוגה זו, ששליחותה חשובה כל-כך ושאינם שולחים בה אלא אנשים שאפשר לסמוך עליהם שלא יעברו אל האויב, בפלוגה זו עוד לא שלחו אצלנו יהודי. והוא שלח הפעם. לקח את אחי, רשם אותו בתור חלוץ וכך אמר לו: יהודי ארור, הווה יודע, שכבוד גדול אני עושה לך בזה, אני יודע, יודע אני, שכולכם נבזים אתם, אלא שרוצה אני להעמידך בנסיון. ובכן: היזהר! ואוי ואבוי לך, אם תלך בשבי! –

"ושלח אותו. הפלוגה הלכה ולאחר שעות אחדות באה חזרה והודיעה, שהיהודי סיגל ברח אל האוייב, אל מערכת ההונגארים. האופיציר קרא אותנו, את שני האחרים הנשארים, הכה אותנו במגלב על פנינו, ירק בפנינו ואמר: יהודים נבזים, כלבים בני כלבים! אחיכם הבוגד מסר את עצמו ביד האוייב ביחד עם הסודות שלנו. רוצה אני לקוות, שאתם סוף-סוף תבינו מעצמכם, שזה מעשה מכוער. ולפיכך הריני שולח אתכם עוד. היום שולח אני את השני שבכם. לך אתה – אָמר אל אחי – והיזהר בנפשך! אם לא תבוא חזרה, אנקר את עיני אחיך זה! –

"הפלוגה הלכה לה ולאחר שעה באה חזרה ושוב הודיעה: היהודי סיגל מסר את עצמו בשבי. האופיציר התקצף עד כדי חריקת-שינים, צעק, קלל, גידף והכה אותי עד כדי יציאת נשמה ממש, אחר כך לגם לגימת יין-שרוף ואמר: “שמע יהודי! גם השני שבכם מסר את עצמו בידי האויב. אני הנני ארך-אפים, בעל סבלנות יתירה. אני אשלח גם אותך. ואם גם אתה תברח, אז הוו יודעים יהודים, שאתלה את כולכם על חבל אחד, לעיני כל הגדוד!” – ושלח גם אותי. – לי היה כל הענין חשוד קצת. אני ידעתי את אחַי, זה כשנה ויותר שהם סובלים במערכה והיתה להם הזדמנות לא אחת, ויותר טובה מזו, לברוח אל האויב ולא עשו. להיפך, כל אחד מהם הצטיין בגבורתו, באמונתו ובדייקנותו. ועכשיו ילכו פתאום מעצמם בשבי? באופן כזה? בסכנה כזו? עכשיו, בשעה שאנחנו הנשארים, וכל היהודים שבפלוגה, הננו אחראים להם?!

”ובטרם שעזבנו את המערכה ניגש אלי האופיציר, הסתכל בי ושתק. מעיניו היו נוצצים ברקים. רגעים אחדים התהלך אילך ואילך בשתיקה ואחר כך קמץ את אגרופו והטיח אותו בכל כחו בחטמי. – אני נפלתי על הקרקע. הוא בעט בי ואני קמתי, כשחטמי ופי זבים דם. הוא הוציא את ממחטתו בכיסו ונתן לי לקנח בה את הדם הנוזל. ואחר-כך אמר: “שמע יהודי, אני לא אמית אותך. אני הנני נוצרי. חס אני עליך, אלא שאני שולח גם אותך, את האחרון בבוגדים. ואם גם אתה תברח – אז האֵם הקדושה תרחם עליכם יהודים!” – ופנה אל הפלוגה ואמר: “אחים, אם רק הרגש תרגישו, שמכין הוא את עצמו לברוח – קרעו אותו כדג על מקומו באשר הוא שם!” –

"ואני, שכל הענין היה כבר ברור אצלי למדי, המתקתי על עצמי את הדין וחכיתי לסופי. הלכתי לכתחילה. –

"הלילה כבר החשיך; אלא שאפשר היה לראות במרחק פסיעות אחדות. בתחילה הלכנו בשורה-ברוחב, זה בצד זה, כדין. בשתיקה. הגענו עד לכעין גבעה לא גבוהה, שם עמדנו לרגליה, בזהירות. באותו רגע ניגש אלי מנהיג הפלוגה ולחש לי: “יהודי, אנחנו נשאר כאן ואתה תלך הלאה צעדים אחדים, בצד הגבעה, להרגיש, אם אין אורבים לנו. לך. והיזהר”.

"ובינתים, תוך כדי דיבורו, הבחנתי מקרוב איזו תלולית של אבנים ובצדה כעין גופות מתים. – במוחי עברה הארה נוראה: אַחַי! – לבי פסק מלדפוק לרגע, אחר-כך התחיל נוקף בי עד כדי שמיעת-אוזן ממש. אלא, שמחויב אני ללכת. הלכתי. פסיעותי הראשונות הלכתי ישר, בקומה זקופה, אחר-כך שכבתי פתאום על הקרקע וזחלתי. – – בינתים אני שומע קול קורא את שמי מאחרי. קמתי חיש על רגלי, שלא ידעו שזוחל אני ועניתי: כן-כן, אני הולך – ותיכף ומיד שוב שכבתי וזחלתי, ובאותו רגע והנה יריה כללית של כל הפלוגה בבת-אחת שרקה מעל ראשי! – השריקה הקפיאה בי דמי לרגע. היריה החטיאה. וכדי שיהיו סוברים, שעלה בידם, נאנקתי אנקת-גסיסה ונשתתקתי דום. ותיכף ומיד התחלתי זוחל הלאה כנחש, בזיגזאַג עד שהגעתי לתוך גומה. שם צמצמתי את עצמי וחכיתי. לאחר רגעים אחדים שמעתי צעדים בקרבתי – – הם מחפשים את גופי המת – – נשימתי נפסקה. אחר-כך שמעתי אחד אומר: הכלב הזה באמת ברח. היהודי הארור רימה אותנו! – –

"ושבו חזרה.

“ככה עברתי הנה במהירות”.

החייל הצעיר נשתתק. השפיל את עיניו, כבש את פניו בקרקע, נאנח אנחה עמוקה ונשך את שפתיו בבכיה.

– בבקשה – – – בבקשה – – פרצה בכייתו החשאית – בדקו-נא בכל זאת בפנקס שלכם – – אפשר – – בכל זאת טעיתם – – אפשר באו בשבי – – כן – לכל הפחות אחד מהם – – אוי לי – אוי, אמי – –

הרגענו אותו, נחמנוהו, נתנו לו קצת אלכוהול להרגיע אותו. הוא לא פסק מלבכות. ובכייתו הלכה ונעשתה לקינה, ליללה מנסרת ומכאיבה את העצבים.

ופתאום פנה אלינו בבקשה מוזרה:

– תנו לי בבקשה ללכת חזרה.

– איך זה? איך זה חזרה? – שאלתיו אני – הלא יודע אתה שזה אי-אפשר.

– לא אל המערכה. אל אַחַי. אל החללים.

– אי אפשר, ידידי. מכאן אין תשובה. כל החוזר מכאן דמו בראשו: מרגל הוא.

– אני לא ארגל. אני את החללים אביא הנה. לא יותר.

– אל תדבר שטויות. מכאן לא תשוב.

השבוי שתק. אחר-כך, כעבור רגעים מספר אמר:

– אני אשוב.

• בעברך את הגדר – דמך בראשך. במקומך תמות.

בצעיר תקע בי את עיניו האדומות והלחות ואמר בחשאי אבל בהחלט:

– אמות. ואף-על-פי-כן אלך.

ראיתי שמשוגע הוא לדבר; שצעיר זה אין לו מה לאבד עוד בחייו. ומבלי משים נזכרתי באמו האומללה, שם במקום שהוא.

– טיפש, – אמרתי לו – אחיך מתו. קשור אתה בנפשם: זה מובן. וגם זה מובן, שגופות החללים יקרות לך. מובן. אך אתה נשארת בחיים. ולך אם. נשאר לה בן יחיד. הרוצה אתה לאבד לה גם את בנה יחידה? –

– הם לא מתו – אמר בפשטות.

– איך לא מתו?

– הם לא מתו. חיים הם גם שניהם.

– הלא אתה בעצמך אמרת, שראית אותם מוטלים שם?

– כן, הם מוטלים, אבל לא מתים. שוכבים הם, כך, הם שוכבים, בזהירות, שלא ירגישו בהם, שהאופיציר לא ירגיש בהם, הם חיים.

– אתה או טיפש, או משוגע, או מרגל, ידידי.

בעיני הצעיר התנוצצו דמעות. פניו התעוותו, אך לא בכה. קם ואמר בעינים תועות, כמי שמדבר מעולם אחר:

– תנו לי מעט משקה.

נתתי לו.

הוא הודה לי ואמר בקול יבש:

– נו, חברים, נלך.

מסרתי אותו לשני אנשים, שיובילו אותו אל המפקדה.

הצעיר השתחוה לי והלך בלוית שני האנשים.

– התנהג ביושר – אמרתי לו – התנהג כדין ולא יארע לך דבר; לך בהצלחה! נפרדתי מעמו.

הוא לא ענה לי.

כבר עברה שנת חצות הלילה ואני שכבתי לישון.

בחוץ שרקה רוח-חורף צורבת – ואני נרדמתי.

פתאום שומע אני צעדים גסים ותכופים. וכרגע נפתחה הדלת ושני החיילים, שליוו את השבוי נכנסים בנשימה נחנקת, ובפנים נעווים מגמגמים.

– מה זאת?

– הוא ברח. אדוני הנאור – בבקשה – רחמים – לא בנו האשם. –

– מה?? ברח?! אומללים, מה עשיתם?

– אנחנו לא עשינו כלום, אנחנו ירינו בו, ירינו אחריו והוא ברח. אנחנו ירינו בו והוא נאנח אפילו אנחת-מות ואפשר שמת, כן, הוא מת, אבל הרחק.

– מי יאמין לכם זאת, אומללים? האדון שר האלף יאכל אתכם.

– אדוני הנאור, הננו נשבעים בשם – –

– הסו, אומללים!

הענין עורר בי דאגה גדולה. מה לעשות? יגיע הדבר לאזני שר האלף וימית אותם בכבודו ובעצמו. וגם אותי יענשו עונש קשה.

– הלא אדוני הנאור יודע, שמשוגע היה. אדוני הנאור שמע, מה שדיבר.

– כן, אני יודע, אך האדון שר האלף! מי זה יאמין לנו? – ועל אחת כמה וכמה, שגם אתם ידעתם את מזימתו לברוח. אנוס אני להודיע את הדבר לאדון שר האלף.

בעיני החיילים התנוצצו דמעות.

– מַרש, נבלים! התרעמתי עליהם – החוצה! אתם הנכם חיילים? חיילים הנותנים לשבוי לברוח בחזרה ואחר-כך מתעוותים בבכיה?! החוצה! –

החיילים הלכו להם, התלבטו ברגלים מתמוטטות ויצאו.

לא יכולתי לישון. האומללים הללו ישלמו בחייהם. מה לעשות? על-כל-פנים – – יש לי פנאי להודיע זאת למחר בבוקר. אך – – איך אעשה כזאת? – ואיך לא אעשה? – נורא.

עברתי אל מעונו של חברי האחד להימלך בו.

שום עצה טובה לא נמצאה. ישבנו והוגענו את מוחנו, איך להציל את האומללים.

פתאום נכנס חייל אחד ומודיע לי: שני החיילים ברחו אל האויב.

– מה?? ברחו?

– כן. עזבו את מקום המשמר וברחו.

כולנו הסתכלנו זה בזה: זאת היא נבלה לא נשמעה! ואפשר היה לשער סוף-סוף. הלא משפט-מות היה צפוי להם. אך בכל זאת: לברוח? חיל-המערכה יברח? –

מילא, אם ברחו – ברחו. מה לעשות? צריך להודיע לאדון שר האלף. למחרת בבוקר אודיע.

והלכתי אל מעוני. שכבתי ונרדמתי בקושי.

כעבור שעות אחדות – דופקים.

נכנס חייל אחד מאותם השנים שברחו:

– אדוני הנאור, אתכבד להודיע בהכנעה: הנה השבוי!

– מה? השבוי? תפשתם אותו?

– לא. הוא בא בעצמו. ביחד עם אֶחיו.

– הם חיים?

– לא. מתים. בבקשה לבוא.

לטפתי את החייל בחיבה נסתרה ויצאתי החוצה – ולפנַי תמונה מוזרה: השבוי הצעיר סיגל עומד ומנגב את זיעתו בנשימה כבדה – ולצדו על הקרקע שני חללים.

נגשתי אליו – והוא עומד דומם, מנגב את ליחת מצחו ואת פניו – **ומתחתיו שלולית גדולה של דם הולכת וגדלה. ** והוא עומד, עומד ומתחיל מתנועע הנה והנה ואחר-כך נופל מלוא קומתו על השלג –

– מה זאת? מה אתך סיגל?

סיגל הרים עלי את עיניו העששות, הגוססות ובבת-צחוק מאושר אמר:

– אין דבר, אחַי, ביחד נלך, הביתה, אל אמי. היא מחכה.

ועוד הפעם התעודד, קם וגהר על החללים, חיבק אותם בכוחותיו האחרונים, נשק להם וגמגם:

– אחי, ביחד נלך. הצלתי אתכם.

החישותי איש אחרי הרופא. הרופא בא וכשפתח את בגדי סיגל – נענע בראשו ביאוש: אין תקוה. לאחר אבוד דם רב כזה – אין הצלה.

וסיגל שוב פעם פרכס פרכוס נורא – ופרץ בצחוק פרוע ומאושר עד אין-קץ.

ולעינינו נפערו ששה פצעים פתוחים בחזהו של סיגל ובבטנו. הפצעים היו כבר חיוורים-כחולים. וטיפות-הדם האחרונות שתתו מקרבם.

סיגל מת – ועל פניו: – אושר של ילד, המתרפק בחיק אמו.

לא נבראו הזועות אלא לזכות בהן את השקרנים.

(סבי).

המטייל המתבודד ברוכסי רגלי הקרפאטים והתועה בבדידותו אל תוך היער, השומר בסבכו על מוצא שני הנחלים, הסן והסטרי – ודאי ימצא עוד שם מצבת־עץ בצורת מגן־דוד ועליה כתוב לאמור:

בְּצַעַר הָרוֹמֵמוּת, בְּאשֶׁר יְגוֹנוֹת

וּבְאַהֲבָה יְהוּדִית אֲנַחְנוּ מַצִּיבִים פֹּה נֶפֶשׁ

לַבָּחוּר גִּיבּוֹר הַחַיִּל, הַשַּׁקְרָן הַקָּדוֹש וְהַטָּהוֹר

שַׂר הָעֲשָׂרָה עֲקִיבָא בֶן יוֹסֵף

שֶׁמֵּת בִּשְׂדֵה הַכָּבוֹד עַל קִדּוּשׁ הַיַּהֲדוּת

בִּדְמִי יָמָיו, בִּשְׁנַת הַמָּאתַיִם וְחָמֵשׁ לְחַיָּיו.

ת' נ' צ' ב' ה.

א.

את שמעו שמעו שמענו זה מזמן ידוע. שר “גבוה מעל גבוה” הואיל להשפיל את עצמו לרגע וללחוץ את ידו, יד־אונטראופיציר פשוטה, ולתלות לו על חזהו את צלב־הברזל הקדוש, על שעשה מעשה רב והציל את כל החזית לארכה, המתפתלת מעיר צ’רנוביץ הבוקובינאית ועד ריגה אשר על הים הבלטי. ודרך־אגב: הוא, האונטראופיציר הפשוט, העז העזה לתת תודה רבה על הכבוד הגדול ולא לקבל את אות־הכבוד הרם, בנמוקו הפשוט: “שלשאת צלב על חזהו היהודי”, זה נגד המוסר היהודי שלו ושלפי הפקודה האחרונה יש לו הרשות לשמור על מנהגי דתו בכל האופנים המסורתיים.

ברגע הראשון בא השר הגבוה מעל גבוה במבוכה ולא ידע מה לענות לו. ואולם ברגע השני ביקש אותו לסור אליו – וכעבור שעה קצרה מסר השר הגבוה את רשמי שיחתו עם הבחור המוזר לידידיו ובינתיים התגלגל בצחוק:

– אוי, אוי, אפשר פשוט להתבלבל ממנו! אני אומר לכם קרמראדים, שהרבה שקרנים זכיתי לשמוע בחיי, (ומי לנו גדול בשקרנות – נפלט מפי השר הגבוה – מאחי מלכנו ירום הודו, מהוד מלכותו המנוח לודויג מלך מקסיקו!) ואולם בחור זה – זה למעלה מכל פאנטאסיה, חביבי. ציירו לעצמכם: הוא מספר ברצינות גמורה, שפעם אחת המיט חלחלה גדולה על נציב רומא בירושלים – –

וצחוקו עבר למיחוש בבני מעיו; וכששב לאיתנו קצת הוסיף עייף מצחוק וברצינות גמורה:

– זה פרי יהודי, חביבי; רק עם מוזר זה עלול להוליד מתוך עצמו צעצוע כזה! אמת: מצד השני – גבור, בלי ספק, גבור. אך אני חושב, שזה אצלו מקרה. ואולם בתור שקרן אמן גדול הוא, הי—הי—היא! בחור נחמד, הא—הא—הא. —

ב.

אני התוודעתי אליו על יד נחל־סן.

אחרי התגוששות־דם נוראה היה הדבר ואנחנו אמרנו לפוש ימים אחדים ולקבר את החללים ואת קטעי־החללים הנפוצים על פני השדה.

אנשי גדודנו היו מתהלכים פה ושם, בערבוביה, בלי סדר, פלוגות ולגיונות, ומלקטי המתים והאברים היו מכל המינים שבצבא. האויב לא היה מקפיד בדבר ולא השתמש בנו למטרת כדוריו: עסוק היה גם־הוא בקבורת מתיו.

ופתאום רואה אני חייל אחד, תת־קצין, מתהלך בין החללים כמי שמחפש דבר־מה. ובידו האחת כעין צלחת של־פח עמוקה. אל תוכה משים הוא את המציאות שלו.

מה מחפש זה פה בגן המות?

רמזתי לו והוא נגש אלי. הסתכלתי לתוך הכלי והנה הוא מלא כעין איזה חומר לבנבן הדומה לעמילן קרוש. כשהבחנתי בו היטב ראיתי: הצלחת היתה מלאה מוחות אדם קרועים, כתותים ומעוכים.

הבטתי בו בתמיהה: למה לו חומר נורא זה?

על שאלתי ענה לי:

– להביאם לקבורה. חלקי גוף אחרים יקברו או לא יקברו, אך המוח יקבר עמוק־עמוק, שלא ישיגוהו החיות והעופות. אם אספסוף זה יתפרנס זמן־מה מחומר קדוש זה – ישמרנו אלקים. כל המלחמות שבעולם לשעשועי־תינוקות יהיו לעומת מלחמותיהם הם. רק אבק־משמעת זקוק להם – ושום גרמניה לא תעמוד בפניהם.

הסתכלתי בו יפה־יפה. עלם יפה־תואר עד להקסים. גבוה כתמר, טפוס יהודי מזרחי מובהק, קומתו רעננה ורצינה, שתי עיניו עייפות במקצת, אבל בוערות באש שחורה גם בלאוּתן.

רגע עמדתי מהסס. נזכרתי בשמועות על דבר “השקרן המוזר” וכמעט שנכשלתי בבת־צחוק. ואולם מבטו צוה עלי כבוד ואהבה. וכעבור רגע – והבחור נכנס לגמרי אל תוך נפשי. ולא עבר חצי יום – ואני הגשתי בקשה אל המיפקדה העליונה להרשות לי, שאספח אותו אל הפלוגה שלי.

וכעבור ימים אחדים נוכחתי, שאין לי על מה להתחרט.

בתחילה, ביום הראשון חשבתיו בכלל למטורף במקצת. כששאלתי אותו, בן כמה הוא, ענה לי:

– בן מאתים וחמש שנה וארבעה חדשים.

– מה פירוש?

– לפי שנותיכם שלכם: עשרים ותשע – ענה לי בפשטות – ולפי חשבונכם: מאה וחמש.

כשבקשתי אותו, שלא ישטה בי, הוסיף:

– אתם חיים לכל היותר שתי שעות ביום. כלומר: בארבע ועשרים שעות. ואתם מכנים את סכום החיים הללו בשם “יום” – ואני חי ארבע עשרה שעות ביום. זאת אומרת פי־שבעה.

ועלי להעיר בזה תיכף: דבריו הללו, כמו כל דבורו ושיחותיו בכלל, אי־אפשר לי למסור כצורתם, הוא היה מדבר במין קיצור משונה, כמעט בראשי תיבות. אחר־כך בקש ממני באופן רשמי, שאפטר אותו, אין לו פנאי לבטל אף רגע אחד. נתתי לו פטורין והוא הלך לו. “לחיות”.

ואני הסתכלתי אחריו בעינים פקוחות לרוחה.

שקרן משונה או משוגע למחצה – אינני יודע בדיוק. אך יודע אני, שזאת היתה לי הפעם הראשונה בחיי, שהתחלתי מפשפש בחיי. ומבלי משים הרגשתי, שכל ימי חיי מלאים בטלה ובזבוז זמן, שכל ימי חיי הם שלשלת ארוכה של דחיקת־השעה ובזבוז־חיים ולא יותר. שלשלת אחת של חפזון מרגע לרגע, משעה אחת לשעה הבאה, מהיום למחרת, וממחרת למחרתים, לימים הבאים, לזקנה – למוות. כאילו מקוים אנחנו להשיג בשעה הבאה, את מה שלא השגנו בשעה שעברה; דוחקים אנחנו את כל פרקי חיינו כמו בשביל להשיג את המוות. – כמה גוזלת מאתנו הבטלה בכל כלליה ופרטיה? כמה חיים מבזבזים אנחנו על השינה, האכילה, הטיול, ההליכות המיותרות, הדרכים המוטעות, ההמתנות לדברים של מה בכך, השיחות בלי תועלת, קריאת ספרים בטלים, שיחות נשנות ונאמרות, פקפוקים שלפני מעשה ושלאחריו, תנועות אילך ואילך, פגישות עם שוטים מתחכמים, דיבורים כדי לצאת ידי חובת־דבור סתם, ועל כולם: המלים המיותרות לגמרי אפילו בדיבורים נחוצים וחשובים!

נוסף על אלה: הנסיעות הטפלות, המריבות, הויכוחים שלעולם אין להם שום תכלית, וגולת־הכותרת של כל הבטלות: “הנימוסים היפים” בחזירתך אחרי אנשים ונשים שאתה מבטל אותם לגמרי ושאינם מעניינים אותך כלל.

ובכלל: הביטולים לשם ביטולים, “כדי להנפש קצת”!

ומה נשאר לך אחרי כל אלה לחיים: לעבודה?

ונזכר נזכרתי באחד מרבותי, שלפני כל סוגיה חמורה הורה לנו פרק ב“חובת הלבבות”, כדי להביא אותנו לידי חשבון־הנפש בהוקרת הזמן ושלא להטריד אותו ואת עצמנו בקושיות ופלפולים לשם פלפולים. – ולא עלה בידו. גדול כח היצר של ביטול־הזמן מכחו של “חובת הלבבות” כביכול. ואיה אותו הגבור, שיש בכחו למנוע את עצמו מכל הביטולים הללו ולהשתמש בכל אותו הזמן בשביל לעשות מעשה? וכמה יש בכח גבור כזה לעשות, לחיות, להשיג, לדעת ולפעול בחייו? כמה שנים משלנו חי הוא?

ואם איש שכזה מבורך גם בכשרונות?

הרי לכם ש"י עולמות מוטלים לפניכם – ואין איש פושט ידו לקחת אותם.

אין איש?

אני זכיתי לדעת את האיש הזה: הלא הוא “השקרן” הנפלא, האונטר־אופיציר עקיבא בן יוסף הק. –

ג.

אביו: – רכּב פשוט אצל בעל אחוזה בארץ הקארפאטים, אמו: – אחת מאותן הנשים היהודיות הפשוטות, המצויות לרבבות בכפרים נדחים וגם בערים הומיות, והוא, בנם עקיבא, היה בילדותו כעין שומר סוסים, רועה בהמות, שבלה את ימי ילדותו בשדות, ביערים, ביחד עם בהמותיו, במנוחה, בחלומות שמש וירח, בהסתכלות בכוכבים, בגעגועים על איזה יער קדומים, בהזיות של מרחקים כחולים ובמשאות נפש של – –

אי־אפשר לדעת בדיוק, באיזה משאות־נפש, רק זאת ידועה לו, שפתאום, בשנת השתים־עשרה לימי חייו – והוא כבר נמצא בין בחורי הישיבה באחת הערים שעל גבול גליציה, לומד בהתמדה ובכשרון מפליא לשמחת רבו הצדיק התמים, שהוא, תלמידו עקיבא, היה חביב עליו יותר מכל תלמידיו וב“כתב” שנתן לו בשעת הפרדו ממנו, מנבא הוא לו איזה עתיד קדוש ומוזר, מלא הרפתקאות ויסורי־אהבה “ואריכות־ימים יוצאת מן הכלל”, ולבסוף – – מקנא הוא בו, בתלמידו, על “שעתיד הוא לזכות במות קדושים וטהורים”.

והוא מראה לי את ה“כתב” של רבו ומוסיף:

– זאת לא נבואה. לא בפעם הראשונה אמות מיתה זו. אין משיח לישראל, אבל יש משיח לישראל־של־מעלה. ועד שזה לא יבוא, אמות עוד רבבות פעם מות־יסורים לכך נוצרתי.

צחקנו צחוק־קל לדברים הללו; אך דבריו המשונים מגרים אותנו להיכנס עמו בדברים ולהביאו לידי ספוריו על חייו ולידי שקריו המפורסמים, שאין להם גבול. ושקריו הלא הם הדבר היחידי, שבגללו אינו חס על זמנו מלספר אותם “באריכות”.

זאת אומרת: לא אופן הספור מוסר הוא באריכות, להיפך: מדבר הוא בקצור מפליא כזה, שעלינו להתאמץ בכל כוחותינו, כדי שנספיק לקלוט את דבריו. אך מאורעותיו כשהם לעצמם – אין להם גבול.

והוא מספר. ובשעה שהוא מספר – עלינו לעצור את בת־הצחוק המבצבצת מתוך קירבנו ולבסוף עלולה היא להתפרץ בצחוק פרוע. ולא פעם היינו פורצים בצחוק גלוי ומתפזרים לכל עבר – לולא – לולא אישיותו המוזרה, שרצינות חמורה היתה שפוכה עליה במשך כל שעת דבורו. היתה באישיות זו טרגיות ידועה, שעוררה בנו חמלה אליו. בחור יפה עד להפליא, ראש גא ושחור, שגם שיבה זרקה בו כבר, עינים טהורות ודבור חותך ומלא כובד־ראש ישישים.

והפה משקר. –

עלם בן עשרים ותשע ואינו חושש לספר לנו גוזמאות כאלה:

—אין מקום ישוב על כדור הארץ, שהוא לא התגורר בו;

– נסע בכל־ימי ההפלגה שבעולם וביניהם עשה את הדרך “מלונדון ללונדון” סירת־מפרש, על הקו: לונדון, הים הצפוני, פנטלנד־פירט, התעלה הצפונית, הים האירלאנדי, תעלת־ג’אורג הצפונית, תעלת־לאמאנש, לונדון;

– ואת הדרך השניה “מלונדון ללונדון”, שרק יחידי סגולה של הקברניטים זכו לה: לונדון, ליסאבון, מאדירה אי סט־הילני, מעלת־התקוה־הטובה, הוברטה, וילינגטון־ פונטה, ארינה, ריו, לונדון;

– עבד בכל הלגיונות החפשים של כל הממלכות;

– ביקר בכל מושבות אפריקה, אמריקה, אוסטראליה ואסיה ובתוכן גם המושבות בארץ ישראל;

– בשנת השלש־עשרה לימי חייו עזב את העיר יאסי על אופניים, נסע עליהם עד בריימן, שם היה למלח־עוזר והפליג לאמריקה, משם להודו ואחר־כך לדז’ונגל משא־נפשו מכבר;

– בזילאנדיה החדשה המציא איזו נטיעה הראויה לאכילה בחומץ והמפיגה כל שכרון, ושילידי הארץ שם היו פוחדים ממנה מחמת הרעל העז שבה;

– בבורניוֹ לימד את ילידי הארץ איך להכניע את השנהבים הפראים במין קליפת־עץ, שרק לריחה של קליפה זו נעשות החיות הדורסות הללו שקטות ונכנעות;

– בים האטלנטי לקח חלק באותו האסון הנורא של הספינה הענקית “טיטאניק” והציל את “מלך העופרת” האמריקאי, קבל מאתו “מדאלית־העופרת” משובצת שלושה “פניני נילוס” ואחר־כך מכר אותה בהלסינגפורס לבעל בית־ערבונות ואת הסכום חלק ושלח לכל סניפי “קרן־הקימת” שבכל העולם;

באלהמברה ובסביבותיה התגורר כשנה תמימה בין בעלי הדת “ואדו” הפראים למחצה ויסד להם כתה דתית חדשה, שעל ידה הצליח להתעיב עליהם את “קרבנות הילדות”. יחד עם זה אסר עליהם כל מין פולחן־אדם ואכילת דם ובשר, השאיר להם את מצות שמירת־שבת ואיסור ההשתעבדות לכל מין אדם בעולם. אלא שברבות הימים העלו אותו הפראים למדרגת אלהות – ויברח על נפשו;

– בקפשטט – – –

לא. אי־אפשר היה לשמוע את כל זה במנוחה ובלי צחוק.

והוא – הוא ידע והרגיש, שאין איש מאמין לו אף מלה מכל אלה. אף־על־פי שעל כל אלה הדברים היו לו תעודות ממשיות, שקשה להטיל בהן ספק.

ובין התעודות הללו – תעודה אחת קטנה קלת ערך, שבכל זאת פקחה את עינינו לרוחה; זה היה כרטיס־שם פשוט – אך מפליא: כרטיסו של הד“ר הרצל ועליו כתוב גרמנית: “פיר דען קליינען רייצענדען פרופיטן אונד מארטירער עקיבא בן יוסף האק. ד”ר תיאודור הרצל” – (“להנביא הנחמד הקטן ולמת על קידוש־השם עקיבא בן יוסף הק. ד”ר תיאודור הרצל").

ועוד תעודה: כתב יד קטן של הרב ר' יצחק אלחנן מקובנה, שבו מברך אותו הרב “ביסורים של אהבה” –

ואלה מה? – מירמה? זיוף כתבים?

ככה חשבנו כולנו.

ובכל זאת קשה היה להאמין, שכל אלה אינם אלא שקר גס וחולה של רמאי פשוט. הרמאי, ואפילו הגאון שברמאים, נתפש תמיד בדברים טפלים וצדדיים, שאין בכחו להיזהר בהם מחמת רגילותם. – ואצלו היו דוקא הטפלות הללו לסך הכל של שיטת־נפש מוזרה, אבל מסוימת וברורה, שבתחלה עוררה בנו תמיהה והסכמה כאחת, ואחר־כך קשרה אותנו, את כולנו, אליו באהבה שהלכה והתפתחה במשך הזמן למדרגה הכי גבוהה: – למדרגת יראת־הכבוד ממש.

ואם היו בינינו בכל זאת כאלה, שאישיותו זו לא ביטלה בנפשם את הדעה, שכל דבריו הם שקרים וגוזמאות, שיש בהם להדהים את המוח ולא יותר – הרי “תעודותיו” האחרונות עומדות למעלה מכל ספק ואבק חשד:

ואלה הם מעשיו לעינינו, לעיני כל הגדוד.

וככה היה לנו עקיבא בן יוסף הק לחידה. – –

ד.

ואולם גם אחרי כל אלה היה דבר אחד בכל מעשיו של “השקרן־הגבור”, שכולנו באנו בו לידי הסכמה כוללת: כולנו יחסנו את כל מעשיו, המקפיאים את הדם באומץ ובהעזה. למעשה־מקרה ולשגעון של איש, שאין לו מה לאבד בחייו. הן אנחנו אומללי־החזית ודיירי־החפירות, אנחנו הלא ידענו מה פרושה של המלה “גבורה”. ואם כל העולם שמחוצה לנו, יושבי קרנות ותיאטרונות, קוראי עתונים וכותביהם הכו בפעמוני המלים המכריזות על “אומץ הלב” ועל “אהבת המולדת” שלנו פה בבור־המערכה – הרי אנחנו קבלנו את כל הפראזות הריקות הללו קצתן בצחוק קל וקצתן בגועל. אנחנו ידענו, לנו הוברר במשך עשרים וארבע השעות הראשונות להיותנו פנים אל פנים עם מלאך המות, שאין פה לא אומץ ולא אהבת המולדת. אך יש פה יאוש אחרון בבהלת המות האיומה והאומללה מצד אחד, ומצד השני משמעת ארורה, המהפכת את בן האדם למכונת־מתכת, העושה את מעשיה על פי רצון הפקודה העליונה. פקודה עליונה זו אוחזת את מוחנו בעצביו, שהיו במשך הזמן לחוטי־ברזל של חשמל רצונה־שלה, המושכים את שרירינו אילך ואילך, מבלי שאפילו יעלה על הדעת לחפוץ אחרת לרגע קט. ואין לך דבר שיהא מרגיז את האכר הפשוט שהיה לחייל פתאום, כמו השיחה השפלה על דבר אהבת מולדת שלו.

וככה לא היו בקרבנו אלא שני מיני “גבורים”, כביכול: כאלה, שמילאו את הפקודה העליונה באין ברירה, וכאלה – שבין מיתה מגונה ובין מיתה יפה בחרו במיתה יפה, במיתת גבורה, שבעצם לא ניתנה, אלא במתנה מאת הבהלה לשכר בה את המוח, שלא יבחין רגע בין חיים ומות. –

וחשבנו: שמתנה זו, מתנת השגעון, ניתנה לשקרן ההוזה שלנו במדה גדולה מאשר לכולנו. הוא היה בשבילנו הסך־הכל הכולל של כל היאוש העצום שלנו, שבכחו עשינו מה שעשינו.

ובהכרה זו מצאו פירוש לכל מעשיו, שהוא הקריב בהם את נפשו אפילו על דברים של מה בכך.

וכך מצאו פירוש על מעשה אחד שלו, מגוחך ומבהיל כאחד. פעם אחת, אחרי מפלה אחת גדולה שלנו, ואחרי שהאויב, הכביר במספרו, היה מגרש אותנו, כעדת כלבים את הארנבת הנמלטת על נפשה, – נעלם פתאום עקיבא בן יוסף הק לאחור, לתוך מערכת האויב ולתמהוננו וחרפתנו כאחת ראינו איך מסר את עצמו בשבי. ורק לאחר יום שלם, אחרי שכבר האמנו כולנו, ש“בוגד נבזה הוא” – הופיע פתאום במחננו העייף והמיואש, הופיע בבגדי האויב, קרוע ובלוי ועל זרועותיו ילד יהודי קטן, מילדי הגיטו הגליצאי, בעל פאות מסולסלות, וטלית קטנה מצוייצת ומסר אותו לשר־האלף שלנו בהודעה זו:

– אדוני הנאור, הריני להודיעו בהכנעה: הנה מלאך־מושיע קטן לגדודנו!

שר־האלף הביט בו בתמהון ולא הבין אף מלה.

– מה??? – נהם עליו – מלאך־מושיע?

עקיבא הק עמד רגע וחשב, ואחר־כך אמר בקיצור:

– יום שלם הקרבתי כדי להצילו לנו, בבקשה לקבלו.

וביקש רשות ללכת.

שר האלף הכיר אותו ונתן לו רשות ללכת.

מעשה כזה! להציל ילד יהודי קטן, בשעה שכל הגדוד הוכה מכה אנושה.

– “משוּגע מטוּרע כילעולמחסדע!” – לגלג עליו שר־המאה האבסטרי, שהיה אוהב לתבל את דבריו במילים יהודיות.

ואנחנו – היהודים – דרך־אגב נהנינו מן הענין: ילד יהודי נחמד עם פאות ועם טלית מצוייצת נמצא בדירת שר־האלף שלנו – והוא משעשע אותו כפעם בפעם על ברכיו.

ושר־האלף הוא לא רק איש אכזר וקצין נורא, המדקדק בדיני משמעת כחוט־השערה, אלא גם שונא ישראל עד כדי חריקת שינים.

ופתאום מטפל הוא ב“זרע פתנים” זה – (כך היה מכנה את ילדי היהודים) – כמטפל עם נכדו החביב.

צחקנו לענין – כלפי־חוץ; וכלפי־פנים שמחנו תמהנו. –

ובסודי־סודות הוספנו בינינו לבין עצמנו: מצא מין את מינו. שר־האלף גם כן היה אצלנו בבחינת מטורף במקצת. אלא שטירוף דעתו יצא תמיד ללהב שנאת ישראל, עד כמה שזה נכנס בגדר האפשרות והיכולת ועד כמה שהמיפקדה העליונה, שהיתה מקפידה על שלום הגדוד ואחדותו, לא הרגישה בדבר. אלא שכמה וכמה מחיצות בין שר־האלף ובין המיפקדה העליונה, שהשגחתה הפרטית לא יכלה לחדור לתוך בור־המערכה, עד כדי לסכל את כל עצותיה של שנאת ישראל הכבושה והבוערת בלי־הרף והמתלקחת יותר ויותר.

ושנאה זו התלקחה דוקא במדת גבורתם של החיילים היהודים. וכך מובן, שפעולותיו העזות של עקיבא הק, שהמיטו חרפה על כל הקצינים המתאמצים בגבורותיהם, הוסיפו שמן על המדורה. ורק כעבור ימים ושבועות נודעה לנו סבת המפלה שנחלנו בזמן האחרון. והסבה – סבה מבהילה היא: –

רצונו של שר־האלף עצמו – – – להפטר מן היהודים.

איככה נודע הדבר זה לעקיבא הק? – אין איש יודע. אך המפלה הצליחה לו לאדון שר־האלף – אף כי לא בשלמותה. האונטראופיצר עקיבא הק יצא חלוץ כלפי האויב והפנה את לבו של האויב לצד אחר לגמרי ושם עמד הוא עצמו בראש הפלוגה. נתן פקודה לאחור להמלט והוא עם הפלוגה שלו עיכב את חלוץ־האויב מלהכות את כל הגדוד. גדודנו נמלט באמת בחרפה, האויב פשט על כל החזית שלנו, כבש את כל שורת הכפרים, אך בינתים נעלם עקיבא הק, עבר לכנף ימין, לצד חולשתו של האויב ושם עשה הוא עם הפלוגה שלו באויב מה שהאויב עשה עמנו פה בצד שמאל. ורק לאחר יומיים, אחרי שתבוסת הכנף השמאלית, הכנף שלנו, היתה שלמה – נודע, שהאונטראופיציר המשוגע נכנס לתוך רשות שאינה שלו: לתוך רשות הגדוד־השכן שלנו ושם הנחיל את שר־האלף השכן נצחונות שמעולם לא חלם עליהם.

ובינתים – ועצתו של שר־האלף שלנו סוכלה לפי־שעה.

"איך זה קרה? תמה שר־האלף בכעס. – וכשנודע לו, שהאונטראופיציר הלך בשבי וברצונו, נענע בראשו ובנקמה:

– כן, אני ידעתי זאת מראש. מובן. –

אלא למחרת שוב הופיע עקיבא הק, – ו“זרע הפתנים” בידו – – חבל, חבל, ששב חזרה. זאת היתה הזדמנות מצויינת “לגלות את פרצופו של היהודי הגבור”. "הוא עשה זאת, כדי להציל את “אחיו הקטן”!

ואולם אלה, שלא נודעה להם סיבת המפלה, ראו בכל הסתכנותו המוזרה של האונטראופיציר שגעון־הרגע ולא יותר.

ואין צריך לומר שלא הבינו, למה לנו הילד היהודי הזה?

והוא מכנה אותו בשם "מלאך־מושיע קטן?! –

ושוב אמר שר־המאה האבסטרי: משוגע מטורע כילעולמחסדע!" –

אלא שאנחנו לא הסתפקנו בפירוש זה. וכששאלנו אותו בינינו לבן עצמנו, למה לו ילד זה – ענה בקיצור:

– “כל המקיים נפש אחת מישראל – כאילו מקיים עולם מלא”. –

מילא: פירוש קלוש קצת.

ואולם במשך הזמן היה הדבר לעובדה, ששר־האלף האכזרי התרועע עם “זרע הפתנים” ושמר עליו בשבע עינים. וכמו להצדיק את מעשהו זה אמר לחבריו תמיד בצחוק:

– זהו הקמיע שלי; ילד יהודי קמיע הוא. היהודים כולם בני־פתנים הם, אך הילד הזה מביא לי מזל. גם אלכסנדר המוקדוני הגדול היה מחזיק לו בביתו נחש קטן, שאשה מצרית אחת הביאה לו מתנה, אחרי שגדודו החריב את ביתה. – זוהי סגולה, חביבי. ואיך אמר המשוגע שלנו? “מלאך־מושיע קטן”.

כך היה אומר שר־האלף – ובינתים לא היה יכול לסלוח להם לחייליו היהודים את חייהם בכלל ואת התמסרותם לו בפרט; ולבסוף, כשנודעה לו תחבולתו הערומה והמנצחת של האונטראופיציר שנוא נפשו – החליט בנפשו “לשים קץ לתעלולים אלה!”

* * *

ולשים קץ – זאת אומרת: בכל מחיר שהוא.

שר־האלף שלנו היה אחד הקצינים הגבוהים, הנאמנים ביותר למיפקדה העליונה. מעטים היו הקצינים שהקריבו קרבנות גדולים כמוהו על מזבח נצחון קטן ולמען כברת־ארץ פעוטה. וסימן לדבר: יש לו אותות־הצטיינות למכביר.

אמת – אות־הצטיינות אחד היה חסר לו. ודוקא אות לא גבוה מאלה שהיו לו, אך – – השם יודע: חשוב מאלה בכל זאת. ה“פור־לא־מריט”. זה האות שרק הגבורה האישית מזכה בו את האדם. זה לא היה לו – ואנחנו לא התפלאנו על זה כלל. אנחנו, “היסודות החשודים” אצל אדון שר־האלף, אנחנו מצאנו את זה לטבעי מאד: אצלנו היה מקובל כלל חשאי, אבל שריר וקיים, ששונאי ישראל בחזית הם כולם פחדנים. השד היה יודע, מדוע, איך זה; אולם כך היה. עובדה. גבורים הם הגבורים הללו, אלא שגבורתם מצטמצמת תמיד בקרבנות גדודם. הם אינם סנטימנטליים ביותר. שולחים הם את אנשיהם לסכנות הגדולות ביותר. אך הם עצמם מסתתרים תמיד תחת כנפי גבוריהם שלהם. – –

וגבורים הללו הסוככים עליהם הם כמעט תמיד יהודים.

ודוקא זה הוא המרגיז אותם.

וככה, אם רוצים הם להשיג דבר־מה – הרי משיגים הם אותו “בכל מחיר”.

ואם שר־האלף החליט לשים קץ לתעלולי היהודים – הרי יכולים היינו להיות בטוחים, שזה יעשה במחיר גבוה במקצת. ואם מחיר זה יגיע אפילו עד להרמת כבוד שנואי נפשו. ינחלו כבוד לרגע – אך במקום זה ישארו ביחד עם כבודם מתים על “שדה הכבוד”.

וחיכה לזדמנות.

וההזדמנות לא אחרה לבוא: באה פקודה לכבוש את הרמה החשובה מספר 383. לכבוש אותה בכל אופן־שהוא. שר־האלף קבל את הפקודה העליונה ותיכף אחריה הופיעה פקודתו שלו המוזרה, שהפליאה את כל יודעיו ומכיריו:

"היות ונוכחנו לדעת, שהחיילים בני־דת־משה הם בזמן האחרון המצויינים שבכל חיילינו, והיות והרמה מספר 383 היא הנקודה החשובה בכל החזית המזרחית שלנו – לפיכך הריני מצווה בזה לצרף פלוגת כבוד חזקה כולם בני דת משה ולמסור לידיה את נצחוננו זה במשך שמונה עשרה שעות! ומפקד הפלוגה יהיה האונטראופיציר הגבור עקיבא הק.

שר־האלף: פון־פייגואונצר".

קראנו את הפקודה ולא האמנו למראה עינינו: שר־האלף פון־פייגואונצר מכריז על בני־דת־משה, שהם המצויינים שבכל חיילינו!! מה קרה פה? –

אמת, שהסכנה גדולה מאד. שהפקודה על כיבוש הגבעה מסמרת את השער ומעמידה את הנשימה לרגעים אחדים. אך הלא יכול הוא לשלוח אותנו למיתה משונה זו גם בלי מחמאות של כבוד והערצה כאלו.

אם כה ואם כה – הפקודה זעזעה בקרב מחננו כמשפט־מות. זאת לא הפעם הראשונה, שנסינו לכבוש את הרמה הזו ותמיד הוכינו אחור כמתיץ את ראשו אל הכותל. מלחמה זו – כל באיה לא ישובון. –

כל החבריה התהלכה כגוף־שכיב־ מרע־אחד. הבטנו זה פני זה ושתקנו. ובינתים ראינו, שכל אחד מאתנו יושב וכותב בחשאי את צוואתו הביתה. –

ופתאום נכנס עקיבא הק. החבריה נזדעזעה קצת: כל הפנים היו מכוונים אליו.

– מה חדשות? – שאלתי אותו בשפה רפה.

עקיבא הק חייך:

–לא כלום; מה אתם עושים? –

נגש אל אחד מאתנו חטף את הנייר מתחת ידו וקרא בקול:

– “אל תכעסי עלי אמי היקרה. מוכרח אני לגלות לך, שזהו המכתב האחרון שלי אליך. למה תחכי אחר־כך בכליון עינים? סלחי אמי היחידה בעולם. זוהי המלחמה. אין פה רשות לחכות לנסים. סלחי והתפללי בעד נשמתי – – אני כבר מת, אמי…”

עקיבא הק הביט בפני כולנו אחר־כך קרע את המכתב במנוחה, בנחת, צחק בצחוק קל ואמר בפנים שקטים ומחייכים:

– בכלל אין רשות לחכות לנסים. הנסים באמת אינם באים מתוך חכוי. הנסים באים מאליהם מתוך אמונה.

הבחור הכותב את הצוואה גער בו בכעס:

–ובכן תחכה אתה או לא תחכה! מה אתה קורע את מכתבי?! זה לא ענין של גוזמאות!

* * *

עקיבא הק נגש אליו, לטף את ראשו בחבה ואמר לו במנוחה

– אמור נא חביבי, אתה מאמין בי שאני שקרן?

הבחור הביט בו רגע ואחר־כך ענה:

– כן, בזה אני מאמין.

– ואתה אינך משקר לעולם?

הבחור פקפק רגע ואחר־כך החליט:

– לא.

– ובכן מדוע אתה כותב לאמך, שכבר מת הנך?

– זה לא שקר. אני יודע שאלה הן השעות האחרונות שלי.

עקיבא הק הסתכל בו. הסתכל בו בחמלה ואחר־כך אמר:

– זה אמת. אך אתה משקר בכל זאת. לא כיבוש הרמה תמית אותך אלא אתה בעצמך. אני קרעתי את גזר דינך, אך אתה שוב גזרת על עצמך מיתה. –

אחר־כך פנה אלינו ואמר בקול בטוח:

–לכו לישון. הרמה היא שלנו. חכו לפקודה.

אמר ויצא החוצה.

ועוד לא הספקנו לבלוע את דבריו והנה הוא שב ביחד עם הילד היהודי הקטן בידו:

– אמור להם שלום, יוסילי – אמר אל הילד – ונלך.

הילד הקטן אמר לנו שלום – ושניהם עזבו את “חדרנו” שבחפירה.

ה.

מה שקרה פה במשך יום יומים אלו, היה דבר שלא נשמע כמוהו בדברי ימי המלחמה הגדולה: אחרי פקודה חמורה ובוערת כזו, לכבוש רמה המשמשת נקודת־משקל, נקודה מכריעה לשתי החזיתות, גם לנו וגם לאויב – אחרי פקודה כזו לשבת ולחכות לתשובתו של איזה אונטראופיציר, עד שיבוא בכבודו “וירשה” לנו לעלות על האויב – זה כבר נכנס בגדר הצחוק.

והן כזה היה המצב. כששר־האלף נתן את הפקודה העליונה, לגרש סוף־סוף את האויב ממקום שאפשר לבחון ואת כל אורך החזית באורך שלשים קילומטר, ושהאויב השתרש בו זה חצי שנה כתורמוס זה המכה שרשיו בעומק וברוחב, עד שאין כח אנוש יכול להזיזו ממקומו – אחרי פקודה כזו עמד עקיבא הק לפני שר־האלף־ובקש להרשות לו לתור קודם כל את סביבת הרמה. ואולם כיון ואי־אפשר לו לאונטראופיציר לעמוד לפני שר־־האלף בלי נוכחותו של הקצין שלו, של שר־המאה, לפיכך הביא אותו שר־המאה שלו אל שר־האלף עם הבקשה. והבקשה היתה חשובה:

– אדוני שר־האלף, מאה וחמשים איש, ההולכים לתוך גרונו של המות הבטוח, מבקשים לתת להם רשות לתור קודם את הדרך המובילה אותם אל הגיהנום! זוהי בקשתם האחרונה: בקשתו האחרונה של הנדון למיתה היא!

ואי־אפשר היה לדחותו בקש. יש גם עד ראיה ושמיעה לדבר: שר־המאה. ויודע הוא האדון שר־האלף, שהפקודה העליונה לא תסלח לו, אם ידחה בקשה כזו בקש. ואולם אי־אפשר היה לו, שלא לזרוק את ארסו בלב המבקש:

– וכמה אנשים רוצים אתם להעמיד על הקלף הזה?

“להעמיד על הקלף” – פירוש: להבריח בשבי אל האויב.

עקיבא הק הזדקף כנחש:

– אני הנני המעמיד ואני הנני העומד אדוני שר־האלף הנאור! אנכי לבדי!

והוסיף בלעג חמור וגלוי:

– וכשם שברחתי לפני שבוע אל האויב מפני המולדת – כך גם עכשו.

שר־האלף הזדעדע לרגע לחוצפה. אלא שכעסו עבר ללעג:

– לפני שבוע הצלת את המולדת שלך: את אחיך הקטן.

עקיבא רצה לענות לו, אלא שהאדון שר־האלף נתן לו אות:

–הפטר! ודע את אחריותך.

עקיבא הלך – ואנחנו חכינו לו. שכבנו כל אחד ואחד כשכיב מרע והשערות של סיוטים שרצו במוחנו וּבדמנו..

ו.

האויב שהיה מוטל עלינו להתנפל עליו כעת ברמה, היה לנו מזמן כחידה סתומה. תמיד היינו יודעים עם מי יש לנו עסק, ורק עכשיו היתה מהותה של מחיצת־ברזל זו סתומה לפנינו. ממש אגדות התהלכו בתוכנו על דבר “הגדוד הארור”, שבא פתאום, התערה ברמה – וחסל. ורק דבר אחד מוזר היה ידוע לנו משם. דבר, קצתו מגוחך וקצתו לא־יאומן: נודע לנו, שמפקדו של גדוד זה, איזה מאיור רוסי, משוגע הוא בתכלית. ותמצית שגעונו הוא – הילד היהודי הזה, יוסילי, שעקיבא הק חטף אותו לפני שבוע והביאו אל שר־האלף שלנו. ילד זה הוא “כל כחו ואונו, כל הצלחתו ומזלו”. והילד – גם כן מוכתר אגדות שונות. יש אומרים: בנו של אחד הרביים שבגליציה, שהגדוד הרוסי רצח אותו, והוא, לפני מותו מות קדושים, מסר אותו להמפקד עצמו בברכה אחרונה.

ויש אומרים: בן־אנוסה הוא הילד עוד מלפני המלחמה, מזרע הקוזאקים.

ויש גם דעה כזו, – כח הדמיון של חיילי המלחמה נאזר בגבורה – שהילד הוא בנו של עקיבא הק שלנו – לא פחות ולא יותר.

מילא. הכל אפשר בחיים; בחיי המלחמה אין נמנעות.

אך אם כה ואם כה – והילד היה כל הזמן בידי המפקד הרוסי ל“שמירה מעולה” בפני מפלה ובפני כל תקלה־שהיא, “סגולה”.

הדבר כשהוא לעצמו לא הפליא אותנו. ידענו על דבר הקצינים הרוסים הגבוהים, שכולם כאחד חולים במחלת אמונות תפלות שונות ומוזרות. ואחת האמונות הללו היתה ודאי האמונה הגמורה במזל, שהילד היהודי מוכשר להביא לכל המחזיק אותו בביתו. ואם היינו מסופקים עוד בדבר אגדה זו – בא שר־האלף שלנו והראה לנו, שזה אפשר: הוא, שר־האלף שלנו האמין במזל זה לא פחות מאותו המפקד הרוסי עצמו.

וכשעקיבא הק הלך “לתור את הרמה” – שוב גנב את יוסילי מאת שר־האלף שלנו, לקח אותו בלי רשותו, בשעה שהלה היה ישן שנת תמימים בבטחונו הגמור, שסוף־סוף ינחיל את יהודיו מפלה גמורה.

מובן, כשהקיץ שר־האלף משנתו ולא מצא את הילד – התלקחה חמתו עד שפיו היה מעלה קצף:

– ידעתי! – נהם בכעס נורא – ידעתי, שזרע פתני זה “מולדתו” הוא! – אך עכשו לא נחכה לו עוד! תיכף ומיד התקפה על הרמה!

הפקודה יצאה – ואנחנו התכוננו.

אלא שלא הספקנו לצאת מן החפירה כלפי הרמה – והנה עקיבא. כולו שטוף זיעה עומד הוא בפני שר־המאה שלנו ומודיע:

– אדוני הנאור! נלך! הרמה ריקה. אף שגרסלאוי לא נשאר שם.

שר־המאה היה מבוהל במקצת. הסתכל בו כמסתכל ב“שקרן הידוע” ואמר:

– טוב, אלא שעלינו להודיע זאת לאדון שר־האלף.

– אדוני הנאור יואיל להודיע ואנחנו נלך לתפוש את הרמה.

– טוב; לכו – אמר בקול של ספק־הן וספק־לאו, והלך להודיע את דבר הנצחון המוזר לשר־האלף.

ואנחנו, כעבור חצי שעה היינו “בעלי הרמה מספר 383!”

כל “העמדה” שבגבעה היתה ריקה. לא מצאנו שם אלא את קופסאות הקונסרבים שלהם.

ועדיין איש לא ידע, מה סודו של נצחון זה?

ידענו, שיוסילי הוא הסיבה לדבר. אך יותר מזה לא ידענו כלום. וגם לא חקרנו יותר מדי. השמחה שלנו פטרה אותנו מכל חקירה ודרישה. יבוא הזמן ויודע לנו גם זה. והשמחה היתה כבירה וכללית. כל החזית שמחה וצחקה על הענין המוזר. והמיפקדה העליונה, שהרמה עלתה לה לא פעם בים של־דם, הביעה את קורת־רוחה להאונטראופיציר – שוב פעם.

ושוב פעם נוסף לו להאדון שר־האלף פצע על פצעי־השנאה האנושים שלו. עד שלא היה בכחו לבוא אפילו ל“חנוכת הרמה”, כפי המנהג מאז לחנך בנוכחותו כל נקודה כבושה חשובה. תמיד היה בא לחגיגה כזו בחפץ לב, בגאוה, בעליונות שבגבורה, והיה מחלק אותות כבוד ומחמאות לגבוריו עושי רצונו.

והפעם דחה את הענין מיום ליום.

ואנחנו – אנחנו חכינו לו היום יותר מכל הימים. יש כאן גם ענין חשוב צדי בדבר: לראות אותו מהלל את גבור הגבעה. לשמוע אותו עונה אמן בעל־כרחו. והוא הלא מוכרח לבוא. כיבוש הרבה עלה על הרבה מנצחונות הגדוד, שעלו בדם יותר מאשר נצחוננו זה, ואשר חשיבותם כקליפת־השום היא לעומתו.

ורק ביום הרביעי בא – פתאום. מבלי להודיע זאת מקודם.

ומבלי לחכות לו נכנס פתאום אלינו, אל החפירה, ועל פניו היה ניכר, שמסתיר הוא את כעסו וצערו.

ובהתחילו לדבר – הרגשנו כולנו, שלא רק כעס וצער היו מסתתרים בדבריו, אלא גם הכנעה ידועה: הכנעה הבאה מתוך פחד. ולא קשה היה לדעת את סיבת הפחד. הרבה נזקף כבר על חשבונו בזמן האחרון. מזימותיו הרעות עלינו, על חייליו היהודים, ששנאתו אליהם עלולה להקריב אפילו את גורל המולדת על מזבח השטן – מזימותיו אלה הלכו והגיעו לאט־לאט גם אל המיפקדה העליונה. מישחק מסוכן מאד היה מישחק זה.

ומי ידע את כל אלה כמו עקיבא הק?

עקיבא הק ידע את הכל ולפיכך ראינו בו, בפעם הראשונה מאז ידענו אותו, כעין אי־מנוחה. בפעם הראשונה. לפני זה לא ראינו בו סימנים כאלו. הן אפילו ברגעי־זועות וגם ברגעי־התעללות המרים ביותר היה מתהלך בתוכנו כסמל המנוחה והשמחה השקטה, העליונה והבטוחה. ובשעה שאנחנו היינו כולנו שרויים גם בזועות אימת־המות וגם בצער האוכל אותנו מנפש ועד בשר: בצער שנאת־ישראל, ההולכת ופושה מיום ליום כמגפה – הוא היה מתהלך ועושה את מלאכותיו השונות ומזמר לו בחשאי ועל פניו בת־צחוק.

ברגעים כאלה נזכרנו, שלא פעם אמר גם לנו וגם לשר־האלף, “שגלגולו של רבי עקיבא הוא”. – –

בין יתר דבריו המוזרים והמפוזרים היו גם דבריו אלה כבר נשמעים אפילו בלי תשומת־לב. אלא שבשעה שאנחנו עמדנו לפני כל מיתה בטוחה, הבלולה יסורי־השנאה מצד כל סביבתנו המסוממת, חוורים כמתים וממוסמסים עד דכדוכה של נפשנו ובה באותה שעה הוא הזדמר לו איזה זמר ידוע, או בלתי ידוע – אי־אפשר היה שלא יעלו על לבנו דברי התלמוד על רבי עקיבא:

– “הם בכו והוא חייך” – – –

ואת חיוכו זה אי־אפשר היה להפריע בשום שמועה רעה ובשום שנאה וגזרה שבעולם. כשם ששום מצב לא הפריע לו בתפלתו בכל יום ויום.

ועכשיו, אחרי כיבוש הגבעה ראינוהו בפעם הראשונה ועל פניו כעין אי־ מנוחה כמי שמתכונן לדבר־מה. לדבר חשוב ומכריע.

וכשנכנס שר־האלף, בקש הודעה לא מאתו, אלא דוקא מאת קצינו, מאת שר־המאה הלה הודיע את הודעתו הרשמית, שהכל בסדר, שהגבעה נכבשה בלי דם, ושהגבור הכובש הוא האונטראופיציר עקיבא הק.

– את זה לא שאלתי – העיר שר־האלף בכעס עצור. – לא זהו הגבור, שהאדונים מושחים אותו לגבור, אלא זה שהמיפקדה מוצאת אותו לזה.

שתק רגע ואחר־כך הוסיף כשפניו האדימו וחוורו כאחת:

–יודעים אנחנו את “גבורי חומת יריחו” למדי – –

דממה מחנקת קמה בחפירה.

וברגע זה זע עקיבא הק ממקומו ובלי רשות שר־המאה ושר־האלף גם יחד נגש אל שר־האלף ואמר:

– אדוני שר־האלף הנאור! יש לי להודיעו דבר־מה, שרק אנכי יודע אותו.

את דבריו אלה אמר כבר לא בקול של תת־קצין, לא בתור חייל רשמי, אלא בתור בן־אדם פשוט. ואנחנו לא השתוממנו אפילו על זה. לא השתוממנו, יען הלא דבריו האחרונים של שר־האלף היו גם כן לא דברי מפקד ומצביא רשמי, אלא דברי בן־אדם פשוט, מלא כעס ושנאה ארסית. – שר־האלף חדל להיות ברגעים הללו מפקד ומצביא ולפיכך לא גער בו בנזיפה, אלא כמי שנכון למלחמה אמר בקול חמור ומלא לעג:

– לך יש תמיד דברים שאין איש יודע זולתך.

ועקיבא הק הוסיף:

– אדוני הנאור איננו הראשון, המצטער על כיבוש יריחו בלי שפיכת דם יהודי ודוקא בזמרת שופרות ובעזרת אלוהי־ישראל!

שר־האלף נעשה כנראה סקרני ולפיכך לא גער בו גם הפעם. שר הצבא החמוּר הופיע פתאום ברגע זה כאחד המתוכחים של ימי הבינים:

– ובכל זאת – אמר בצחוק מר – ובכל זאת מתאמץ אתה להיות לגבור־מלחמה בינינו. ובכל זאת משתתף אתה, שלא כמנהג אחיך בכלל, במלחמת־דמים זו ודוקא לא בעזרת אלהי־ישראל, אלא “בחרבך ובקשתך”.

הדברים הללו פתחו את לבו של עקיבא הק לרווחה:

– טעית, אדוני הנאור! גם במלחמה זו אלהי־ישראל הוא בעוזרי. אין מלחמה בלעדו וזולתו. גם בשעת המלחמה הגדולה נגד אלהי־מצרים, אלהי־“כמוש” וה“בעל” וגם במלחמתנו נגד “רומא המעטירה” נלחמנו בשם אלהינו אלהי־ישראל. מלחמה זו גם כן לא באה אלא להחריב את רומא שלכם החדשה. ואני – –

שר־האלף שוב הפסיקו בלעג:

אם כן, ואיזו ממלחמות אלו קדושות יותר?

– המלחמה הזו, אדוני הנאור! עובדי הכמוש והבעל ואפילו עובדי היופיטר עמדו למעלה מכם כמעט במדה שאנחנו עומדים למעלה מהם. עובדי כמוש ועשתרות והבעל היו קדושים בטומאתם, יען האמינו באלהיהם. הם עבדו את אלהיהם באהבה, באמונה, בהתלהבות ובאכסטאזה מזעזעת. הם הקריבו על מזבחם את עצמם ואת בניהם בשמחה ובאושר. ורומא החדשה שלנו אינה עובדת שום אלהים בשמחה ובקרבנות. רומא החדשה שלנו אין לה אלא הקיבה. לא יותר. עובדי המולך יצאו במחולות ובדבקות של שגעון סביב אלהיהם והקריבו להם את היקר והטוב שבהם – ואתם מקריבים את גדודכם על מזבח קיבתכם – – ואלמלא היתה אלהותכם הקדושה: “האמנות” נאמנה לעצמה, הרי היתה חוטבת את פסל־עצמה הכביר בתמונת קיבה כבירה ופתוחה, המתפרנסת מקרבנות בני “יהודה המנצחת” – –

– ומה דעתך? התנצחו את רומא החדשה?

– לא. כבר נצחנו אותה. לא בחרב ולא בקשת אלא בעזרת אלהי־ישראל, אדוני הנאור.

–ומי הוא הגבור בנצחון זה? – שאל שר־האלף בצחוק גלוי.

עקיבא הק שתק רגע ואחר־כך אמר בקול נמוך ובוטח ובעינים עצומות:

– אנכי. רבי עקיבא בן יוסף, שאתם שקלתם ושוקלים את בשרו במקולין. אנכי, – הוסיף כמעט בלחש – שוב פעם אנכי כמאז ומעולם. רבי עקיבא ולא “המשיח”. “המשיח” סבל יסורים ומיסוריו יצאה שנאה חדשה לעולם ובא אחריו רבי עקיבא לתקן: הוא סבל יסורים בכדי להמית את השנאה.

שר־האלף חדל מצחוק. הדברים תקפו אותו כנראה:

– ובכן, שוב יבוא איזה משיח, שאתה הקדמת אותו ביסוריך? – –

• כן, צדקת אדוני הנאור – אמר עקיבא הק בעינים פתוחות לרוחה – שוב יבוא משיח ושוב מקרבנו, מתוכנו אדוני הנאור. יען שוב “רגשו גויים” ושוב הולכת קלקלה גדולה וקרבה אלינו, עלינו בני־יהודה. שנאתכם הקרה הולכת ומגיעה למרום קצה. ואולם עליה לנחול תבוסה שלמה עולמית. יען קרה היא, אדוני הנאור. לא בחום, לא בהתלהבות ולא בקדושה שבהתלהבות נולדה וגדלה שנאתכם, אלא בקור של קרח מקפיא, וקרח איננו מוליד חיים ואפילו חיי־רעל אין בכחו להוליד.

– ובכן: עליך לסבול יסורים.

– כן. כך יהיה בקרוב. אני אסבול את היסורים, ואקבל אותם לא באהבה אלא בתפלה ותחנונים. בזמרה, אדוני הנאור. האדם העליון אינו מקבל את יסוריו באהבה – אלא מברך עליהם ברכה, ומזמר אותם בזמירות אלהים. היודע אדוני הנאור את העם היחידי בעולם, הלומד את תורתו בזמרה? זהו עמנו אדוני הנאור. עמו של רבי עקיבא בן יוסף הק – – –

ואת המלה האחרונה כאלו בטא בטעות וכאלו היה חפץ לספגה חזרה ולא הספיק – –

שר־האלף הסתכל בו יפה־יפה: “עלם מוזר הוא יהודי זה בכל זאת”. ואחר־כך סיים את השיחה:

– נה, טוב. אם ככה, אם חביבים עליך יסורי היהודים – תזכה בקרוב לראות יסורים כאלה כחפצך.

אמר והוציא פקודה מכיסו ומסר אותה לשר־המאה – ויצא.

ז.

כשיצא שר־האלף אמר עקיבא הק בחיוך מלא חמלה:

– אומר הוא האדון שר־האלף להיות פעם בחייו “פליניוס הצעיר” ואולם – לזה זקן הוא יותר מדי – –

איש לא הבין את דבריו אלה, אך ראינו שכאילו יודע הוא מראש את דבר הפקודה, שאך זה לפני רגע מסר אותה שר־האלף לשר־המאה ושרמז לו בה לעקיבא הק על “יסורי היהודים”.

שר־המאה זרק בו מבט של איום, כעל מי שמדבר סרה באדון שר־האלף ואולם נראה היה, שגם לו אין מושג כל־שהוא, מה חושב הלה ב“פליניוס הצעיר” שלו. – רמז לו שיצא ואחר־כך פתח את הפקודה, קרא אותה בעיניו, לעצמו – ופניו אורו. אסף סביב עצמו את הקצינים וקרא לפנינו את הפקודה בקול רם:

"אחרי ביקורו של הוד־כבודו, המפקד הראשי בכפר זלטקייף נוכח לדעת, שאי־אפשר לו למצב זה שימשך. שכרנו שם יוצא בהפסד. היהודים, תושבי המקום, המשמשים לנו מרגלים במחנה האויב, מוכרים גם אותנו לאויב בכל פעם. ולפיכך הריני מצוה בזה בשם הוד־כבודו האקסלנץ לשים קץ לזוהמה זו ותיכף ומיד להביא לי הנה את כל היהודים מרגלי־החרש, להעניש אותם כמשפט מוכרי המולדת. ובזה יוסר סוף־סוף “הכתם הצהוב” מעל מלחמתנו הנצחת.

ועל החתום: שר־האלף".

כל השומעים הסתכלו זה בזה בשתיקה. הפקודה הפתיעה אותנו אפילו במלחמה זו, שכבר הרגילה אותנו לכל מיני הפתעות שבעולם. הפתיעה אותנו, יען זאת היתה הפקודה הראשונה, שבתור פקודה באה בעלילות־שוא הגלויות לכולנו, על היהודים, הנאמנים לגדודנו יותר מכל חלקי התושבים שבגליציה.

וכולנו ידענו, מה פירוש המלים: “להעניש אותם כמשפט מוכרי המולדת”. זה לא משפט מות – אלא אינקביזיציה, עינויים, “כדי לפתוח את סגור־לבם ולדעת את סודותיהם” – –

ח.

כזה היה הכפר זלטקייף. ועכשו באה הפקודה מאת שר־האלף להעמיד לפניו את ה“יהודים המרגלים” שבכפר זה.

ועקיבא הק ביקש לתת לו את האפשרות למלאות אחרי פקודה זו, וכששר־המאה פקפק בדבר, אם לתת לו, אם לא, עמד לפניו עקיבא הק ואמר בקול חמוּר ובטוח:

– אדוני הנאור! כאן לא די לנו בעונש. כפר זה טעון טהרה גמורה פעם אחת לכל הפעמים! אני אטהר את כל הזוהמה הלזו מתוך הגדוד שלנו.

– ואיך זה?

– יש לנו יסוד קדוש אחד בין היסודות, שלא נברא אלא בשביל לטהר בו.

– מי־חטאת שבבית־מקדשכם? – גחך שר־המאה בלעג עוקץ.

– לא. ענה עקיבא – אש זרה שבבית־מקדשכם.

וחייך גם הוא בבסימתו –

ועל זה חייכו כולם כמטומטמים מבלי להבין את דבריו. ולבלתי הראות לו שאינם מבינים, הפכו את הדבר לבדיחה וצחקו.

ועקיבא הלך לטהר את הכפר.

לקח לו פלוגת חיילים וסגר את הכפר כולו בגדר גבוהה של חוטי ברזל עוקצים.

הרבה עבודה לא היתה לו בזה, כמעט ארבע חמישיות הכפר היו מוקפות גדר כזאת. עליו היה רק לסגור את הפרוץ שבה.

וכשגמר את המלאכה, העלה את כל הכפר באש. —

מנוס לא היה משם. כל אשר נסה להמלט וקרב אל הגדר – נדון ביריה.

ואחרי החורבן הופיע לפני שר־האלף והילדה החולה בידו:

– אדוני הנאור! זוהי המרגלת היחידה שמצאתי בכפר. יהודיה היא, אדוני הנאור!

* * *

זה היה במעמד כל הקצינים – ואיש לא הבין אותו, חוץ מן האדון שר־האלף עצמו

* * *

שר־האלף החויר כמת. רצה להגיד דבר־מה ונחנק. ופתאום, פנה אילך ואילך, לקח דבר־מה – ובאותו רגע נעלם עקיבא מן החדר. שר־האלף ירה אחריו פעמים ושלש וכשלא פגע בו — ירה בעצמו והשתטח מת. –

המהומה בין הקצינים לא פרצה ברעש. כולם הבינו, שאם שר־האלף התאבד – משמע, שאי־אפשר היה לו לעשות אחרת. וכעבור רגעים נודע שבאמת לא היתה לו דרך אחרת:

המיפקדה העליונה נוכחה לדעת, שבזמן האחרון היה הוא, שר־האלף בעצמו, מי שהעמיד את הגדוד בסכנות שונות, ולגמרי לא מתוך נטיה צבאית. ועוד נוספה לו ילדה זו. – – – לא הצטננה עוד גופתו של המתאבד – והנה בא שליחה של המיפקדה העליונה להזמין את שר־האלף למשפט – –

ובתוך כל מהומה עזה וחשאית זו – נשמעה מנגינה יהודית נעימה ומוזרה יוצאת מתוך בור־המערכה ומשתפכת לכל עבר:

לֹא תְחַיֶּה כָל נְשָׁמָה – –

לֹא תְחַיֶּה כָל נְשָׁמָה – –

ומן החוץ נשמע קול, ולא אחד, אלא קולות אחדים מתלחשים:

– זה אי־אפשר שימשך כך הלאה! יהודי זה הולך ונכנס לתוך נפשנו ממש! אם לא נשים קץ לדבר פעם אחת – כולנו עתידים לגורל זה! – –

זאת היתה שבועת־קשר נגד חייו של האונטראופיציר, שעזותו כבר לא ידעה כל גבול.

נכנסתי אליו ואמרתי לו:

– עקיבא הק, אתה משוגע. הלא הם יאכלו אותך חיים בקרוב, הלא הם הכל פה ואנחנו אפס, יחידים – הם יאכלו אותנו, עקיבא הק – חדל מלנגן! – –

עקיבא השמיט את קשת הכנור, צחק בחיוך קל ואמר:

– יאכלו ויחנקו, חביבי. אין דבר. הכל הולך כשורה. עקיבא בן יוסף שמי.

והמשיך את מנגינתו עם זמרה משתפכת:

לֹא תְחַיֶּה כָּלּ נְשָׁמָה – –

לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה – –

נֵירוֹן קֵיסָר הִתְגַּיֵּר – –

וְיָצָא מִמֶּנּוּ רַבִּי מֵאִיר – –

טַם – טַם – טָם! – –

–מטורף! – הפטרתי לו בפניו ויצאתי. –

ט.

אך עברתי על מפתן כוך־חדרו החוצה – נתקלתי בקצין אחד. על פניו ראיתי שמרוגש הוא ומתכונן למעשה־מלחמה כלפי האונטראופיציר, כשפגש בי עמד רגע, הסתכל בפני ואחר־כך אמר לי בכעס:

– למה הוא מנגן כל הזמן?

– מדוע לא? ינגן לו. לא בפעם הראשונה מנגן הוא.

הקצין לא היה זקן ממני במעלה, “חבר” היה, כח לא היה לו לצוות עלי, אך הרגשתי, שסובל הוא מזה. הוא הידק את שיניו בכעס עצור ואמר בחירוק שינים:

– עם אחד אתם! – זרק לי בבוז ותיכף פנה ממני וצעק כלפי הכוך:

– צוּגספירר (תת־קצין) הק!

על המפתן הופיע עקיבא בן יוסף הק, על פניו חיוך עליז ואולם עיניו הפיצו זיקות חוורים וצורבים. דומות היו העינים לעיני משוגע, המביט בפניך ורואה באיזו מרחקים רחוקים של עולם אחר לגמרי. הוא הופיע על המפתן ואמר בקול מצלצל:

– לפקודתך אדוני הנאור! עם אחד אנחנו! ועמי כלו עומד הכן לפקודתך. צוה עליו, אדוני הנאור, וישלח לך עוד משיח אחד, בחפץ לב! —

הקצין הביט בו מבולבל מכעס והשתוממות, רגע שתק, ולא מצא מלה ואחר־כך צעק:

– חדל מלנגן! – צוה עליו בקול שאין להרהר אחריו.

– זה אלפים שנה, שאין אני מנגן אלא בשביל אדוני הנאור, וסכנה היא במקצת לאדוני, אם פתאום אחדל. ואולם – לפקודתך, אדוני הנאור! כל אדם יש לו רשות לקפח את חיי־עצמו! –

הקצין שמע את דבריו אך כל חושיו נסתתמו לו. וכאלו לא שמע כלום אמר בקוןל מנסר:

–כבד!! צוגספיהרר עקיבא הק!! – צום ראפּוֹרט!! (אל המשפט!)

עקיבא הק עמד וידיו על התפר, כדין חייל העומד בפני הזקן ממנו במעלה ואחר־כך אמר במנוחה גמורה בלשון רומית:

– אקצה הוֹמוֹ. – (דבריו של פילאטוס בשעה שמסר את ישו הנוצרי להמון: “הנה האיש!”) – אמר בטון של “הנני לפקודתך”. –

והתחיל מתכונן ללכת למשפט הצבאי.

י.

עקיבא בן יוסף הק, האונטראופיציר המפורסם, השקרן החביב והגבור בכל הגדוד – למשפט צבאי – –

זאת היתה תחלת איזה מעשה נורא, “תחלת איזה סוף” – –

סגופי המלחמה שלנו, שדכאו את כולנו למדרגת תולעי־תהומות, למשפחת חפרפרות, שכבר איננה יודעת להרגיש אפילו את אורה של השמש החפשית – הסגופים הללו נתווספו בימים הללו במכאוב חדש, בצער מגונה ומנוול, המחטט במורשי הלב באיזמל חלוד והמרעיל את כל תא ותא שבדמנו היהודי.

בצער השנאה.

נורא הוא צער שנאה זו, יען מרגיש אתה פתאום, שנבדל אתה, שיחידי אתה במכאוב זה. בודד.

ולכשתהרהר אחרי הופעה זו – תמצא שאפילו לדון אותה לכף חובה אי־אתה יכול. מרגיש אתה, שמסקנה ברורה וצודקת היא. מסקנתם של יסורי המלחמה, הכופתים אותנו בכבלים, אוטמים את פינו אפילו מבלי להתאונן, מבלי לערער ומבלי למחות נגד כל אינקביזיציה זו ששמה מלחמה, הנעשה בשביל העם, בשם המולדת: בשמך־שלך. והיסורים הולכים וממקים, הולכים ומרקיבים אותך, הולכים ואוטמים לך את נשימת־החיים שבך, בשעה שהשמש זורחת, הפרחים נותנים ריח, הצפרים מריעות סביבך בשירה ויודע אתה, ששם בעיר מתהלכים הבריות, מכיריך ומיודעיך, מתהלכים חפשים, עליזים, צוחקים, מקשיבים לבדיחות ומסתכלים ונהנים מתיאטראות – ואתה מונח ככלב חורק־שינים בתוך האדמה הרטובה וממעל לראשך: זמרת־המות צורמת את אזניך ומרעילה את דמך בסמרמורת עוקצת כעכסא דעכנא.

ואין מוצא לחירוק השינים.

ולפיכך – מוצא לו הדם מוצא אחר ממבוכתו הנוראה: בשנאה אל החלש.

הקצין הגבוה מתעלל בקצף אין אונים בנמוך ממנו, הנמוך ממנו – בחייל הפשוט, וכולם ביחד – בחלש החלשים: ביהודי.

חברינו הסירו סוף־סוף את מסויהם לגמרי. כבר לא מנעו את נפשם מלדבר, מלעשות בגלוי ומחפאות עלינו דברים שהגיעו למדרגת בדיחות־השטן.

בראשית: – התלחשות והמתקת סודות. אחר־כך: – בירור דברים בגלוי, בחוצפה, בפרהסיה, בלי בושת. ולבסוף: – עלילות. והעלילות – נושנות, ידועות, באנאליות, משעממות ומבדחות. וביניהן גם חדשות,

ודרך התפתחותן הוליכה אותם מטה־מטה, ממדרגה לשפל ומשפל לתהום, עד שפרצה העלילה הכללית והצורבת:

– “כל המפלות שלנו שנחלנו בזמן האחרון – מקור אחד להן: היהודים. סוף־סוף נודע למיפקדה העליונה, שמטרת היהודים היא: להביא גאולה לאחיהם שבארץ רוסיה ולהשיג בשבילם שווי־זכויות. ומטרה זו – כל האמצעים כשרים לה!” ביאר אחד הקצינים הגבוהים.

– תמימים אתם, אדונים – העיר קצין גבוה ממנו במצמצו בעיניו כיודע סודות מופלאים ומכסה עליהם טפחיים – תמימים אתם. אי־אפשר לי לגלות את הכל, כמובן, אך את עיקר העיקרים אגלה לכם. יש כאן ענין יותר חשוב מהשגת זכויות, חביבי. היהודים אינם עושים עסקים פעוטים כאלה בדם גרמאני ומאדיארי. – – ענין פלשתינא יש כאן, חביבי! – הטעים בלחישה ונשתתק. –

הקצינים כולם הסתכלו בפנים מאירים ונענו בראשם בהסכמה ובשאלה גם יחד.

והקונדס הוסיף:

–יש דוקומנטים, יש מיסמכים, חביבי. על הכל יש מיסמכים ברורים, אמתיים, מקוריים, שחור על גבי לבן; דוקומנטים כתובים בידים יהודיות, בכתב עברי, שרק יהודים יכולים לקרוא אותם. וכולם מעידים ש“חברינו” בני דת־משה מכרו אותנו לבעלי ההסכמה – ולאו דוקא בזול: בעד ארץ ישראל שלהם! – –

והן ישנה כבר שמועה, שאנגליה מבטיחה להם – והם בולעים את ההבטחה כבכורה בטרם קיץ! – אנגליה מבטיחה והם בולעים?! זאת אומרת, שאינך מאמין, שבאמת ישיגו את פלשתינה? – תמים אתה חביבי. הם ירמו גם את האנגלים וגם אותנו ופלשתינה תהיה שלהם סוף־סוף. אני אומר לכם. תזכרו. ובין כה וכה – והם משלימים ממעל לראשינו עם המוּסקה ועם הצאר. –

– באמת – – התחנן אחד המקשיבים – באמת, מה אתה יודע עוד? – הלא בין כך ובין כך יודע הדבר מחר, מחרתים – – –

הקונדס לא נתן לו להפציר בעצמו יותר מדי. הסוד היה מבצבץ מתוך גרונו:

–מה אני יודע? את הכל. יודע אני, שכל ענין נורא זה סובב על ציר אחד: על האונטראופיציר השקרן שלהם – – הוא הסרסור הראשי לכל הענין.

קונדס זה היה שר־המאה שלנו, שאחרי מותו של שר־האלף לקח הוא על עצמו את תפקידו של הלז וירש את שנאתו ואת מעשיו כאחת. והוא העומד על משמרת שנאה זו ומחרחרה בתחבולות שונות והוא שנשבע לנקום בנו את נקמת שר־האלף ומיתתו, שהמיטה חרפה עליו וגם על חבריו הטובים.

מיתה כזו – אסור לעבור עליה בלי נקמה.

ואם נקמה – הרי עליה להיות ראויה לסיבתה עצמה.

– אמת: שר־האלף אשם קצת בדבר, למה היה לו “לצאת פתאום מן הפסים” שלו ולפרוט את “מפעלו” הגדול בפרוטות פעוטות של “יסורים יהודיים” ושטויות דומות לאלה, וזה רק כדי להביא את האונטראופיציר לידי צער. למה היה לו כל ענין הכפר המנוול זלטקייף? ובפרט בשעה – – שהוא עצמו היה נתון בזוהמה זו עם אותה ילדה חולה – –

– שטות! – נפלט מפי שר־המאה בכעס ובבוז כלפי המנוח. – טיפש! לא עצר כח לחכות עוד יום, יומים ולעשות קץ לנחשים הללו בבת אחת, בתנועה אחת גדולה, כיאות לו ולנו! –

והחליט לגמור את מפעלו של המנוח.

ועלה בידו להביא את האונטראופיציר לפני בית־דין צבאי. וכשעקיבא עזב את החפירה והלך אל בית הדין־הצבאי – שפשף שר־המאה את ידיו בהנאה:

– הלא אתם כולכם חייתם בחושך עם בריה שפלה וערומה זו. “שקר”, “שקרן”! איזה שקר ואיזה שקרן? הלא כל ענין השקרים שלו לא בא אלא כדי להדהים אותנו במעשי־הגבורות שלו, שאף אחת מהן לא היתה גבורה בעצם, אלא מעשה בגידה וריגול ממדרגה ראשונה. בקרוב תראו גם אתם, כמה ערמה ספונה ביהודי זה. זה יהיה משפט מענין. משפט כזה בא אחת לאלף שנה ויותר, חביבי. –

ומאתנו אין איש יודע, מה דבר המשפט ומה דבר האשמה.

והאם יודע הוא עצמו, עקיבא הק, מה דבר האשמה?

כנראה, שכן. לכל הפחות דבריו האחרונים, שאמר לנו בבת־צחוקו הידוע, מעידים עליו, שיודע הוא את אשר לפניו. דברים ברורים לא אמר. אך מעניין, שדבריו היו ממש דבריו של שר־המאה, כאילו אינו אלא חוזר עליהם, ומבלי אשר שמע אותם:

–זה יהיה משפט מענין. משפט כזה בא אחת לאלף שנה. חביבי. –

מלה במלה.

ואולם לא הספקנו אפילו להתרגש הרבה בפחדנו ובמכאובנו – ועקיבא שב מבית המשפט וחדשות בפיו.

– ובכן, ילדים, התכוננו למעשה.

ולי מוסר הוא את הפקודה:

“הפלוגה שלך תוקפת את הכפר באזארה הערב, בשעה עשר ורבע, ובמשך יום עליך להודיע לשר־המאה שלך, שהכפר באזארה נכבש על ידיך”. והפעם על החתום לא שר־המאה שלנו – אלא המיפקדה העליונה בעצמה ובכבודה! –

הכפר באזארה?

הכפר באזארה הוא לא פחות ולא יותר ממקום־מפקדתו של שר־האלף הרוסי בכבודו ובעצמו; ועד שאתה נגש אל הכפר הזה – הן עליך לפרוץ קודם כל את חומת־הברזל של חזית האויב עצמה! –

מה זה פתאום? –

הסתכלתי בפני עקיבא הק ושאלתי אותו:

– מה פירושה של פקודה זו? הלא זה אבסורד גמור, חביבי!

עקיבא צחק בקול רם:

– אין אבסורדים לפני כסא־כבוד אלהי האומה הישראלית, כשם שאין אבסורדים לפני כסא־כבוד של שטן השנאה לישראל, להבדיל!

– ומי הוא, שנצנצה פתאום במוחו החולה מחשבה טפשית זו?

– אנכי – אמר עקיבא בבת־צחוק שקטה. – אם למחשבות טפשיות, הרי אנכי פה. ובכן, חביבי, אין זמן לבדיחות.

עזב אותי והוא עצמו אסף את הפלוגה שלי לעלות על הכפר באזארה.

כשהעמיד את כל הפלוגה בסדר ומוכנה ללכת, עמד ופנה אל כולם בשאלה:

– ובכן, חבריא, מי בכם מתגעגע לראות את יוסילי הקטן שלנו? – –

יוסילי הקטן – – יוסילי הקטן – – כמעט ששכחנו את הילד ההוא עם הפאות המסולסלות – –

מובן, שכולם ענו בהן.

–אם ככה, עוד היום תזכו לראותו פה בתוכנו –

וברגע זה נכנס שר־המאה ובראותו אותנו מתכוננים – פקח את עיניו לרוחה:

– מה זה? לאן זה?

עוד לא הספקתי להראות לו את הפקודה העליונה, נגש אליו עקיבא הק במקומי ואמר בקול מצלצל כמתכת:

— אדוני הנאור, צוּיתי להודיעו בהכנעה: הולכים אנחנו להביא דוקומנטים בשביל בית־הדין. הכל הולך כשורה, אנחנו הולכים ובאים לידי תכלית, אדוני הנאור. יכין נא את מסרקות הברזל, ואולם יזהר נא, שלא יחבל בהם! –

התשובה העזה הדהימה לרגע את שר־המאה.

מה זאת אומרת: דוקומנטים בשביל בית הדין?

ומה פירוש: מסרקות ברזל?

את ענין המסרקות אנחנו הבינונו ושר־המאה כנראה לא הבינו, ואולם לפי הכרת פניו ראינו, שענין הדוקומנטים, הסתום בשבילנו – איננו סתום כנראה בשביל שר־המאה. הוא העוה את פניו רגע, נזדעזע כמי שאחזו השבץ להרף־עין ואחר־כך שאל:

– ובפקודת מי אתם הולכים?

הראיתי לו את הפקודה מאת המיפקדה העליונה.

זה ענין חשוב. חשוב ומוזר, שהמיפקדה העליונה תתן פקודה לאחד מקציני הפלוגה שלו – ובלי ידיעתו־שלו?

בושת ועלבון כסו את פניו, אך כרגע הציל את המצב הנבוך: קמץ את גביניו וכאילו נזכר בדבר אמר:

– אה, כן – הכפר באזארה. כן־כן – – כך החלטנו אתמול – –

עקיבא הק חייך לו בפניו:

– טעית, אדוני הנאור, לא אתם החלטתם, אלא אני, אני לבדי בעצמי וביהדותי הזעירה. הכל הולך כשורה, אדוני הנאור! –

במקרה אחר היה שר־המאה נוזף בו עד הדור השביעי שלו, אלא שהעובדה המוזרה, שלא הוא שולח אותנו אלא המיפקדה העליונה, טמטמה אותו לגמרי.

הוא זרק בו מבט של ארס ואמר:

– מרש! למלאות את הפקודה.

והלך לו.

יא.

אין לי שום חשק בזה אפילו לנסות ולמסור את הכנות להתקפת הכפר באזארה. בשעה כזאת באה הזוועה החשאית ורותחת דרך כל גופנו ומבשלת את דמנו רגעים אחדים ואחר כך עוצמים אנחנו את עינינו ומוסרים את נפשותינו לאלהים. ואחרי שמסרנו את כל אשר בנו בעבר ובעתיד, בהוה ובנסתר, ל“מיפקדה העליונה” – מתחלחלים ועושים תנועה של “גזרה היא ואין להשיב” – והולכים לתוך לועו הפעור והאפל של המות האיום.

אולם עכשו – פה היתה תולעת אחרת מנקרת במוחנו: איזה שד משחת משטה פתאום במיפקדה העליונה, להטיל עלינו תפקיד כזה: ללכת ישר לתוך זרועותיו של המות ואפילו בלי כל אבק־תקוה, שזה יביא לנו איזו תועלת שהיא? – והלא ברור, שלכבוש את הכפר באזארה במצב שבו הוא נתון עכשו – איננו אלא חלומו של מוח מטושטש לגמרי. –

מי מאתנו לא התיאש עדיין מן החיים, זה כבר:

זרקנו מחשבה קטועה ואחרונה כלפי היקרים לנו שם הרחק וכלפי העתיד שלנו ההולך ומתייתם – והלכנו.

והוא, עקיבא – מחייך בפנינו.

והפעם רתחנו כולנו מכעס. זוהי נבלה.

ואחד הקצינים שלי, שהלך עמנו – סבלנותו פקעה לגמרי:

– בטוח אני בך – אמר בפניו של עקיבא – שאיזה פשע נורא תלוי לך מאחוריך, המקיל עליך את המות. ודאי איזו גניבה או איזה רצח מעיק עליך וככה מוטב לך לא להשאר בחיים. ואולם אנחנו אנשים פשוטים ונקיים ועדיין יש לנו תקוה לשוב הביתה ולחיות עוד! –

עקיבא לטף אותו בעיניו השחורות והטובות ואמר בבסימה רכה:

– צדקת, אדוני הנאור. פשע נורא מעיק על נפשי: שקר גדל אחד מעיק עלי. שקרתי לו לאותו פפוֹס בשעה שאמרתי לו, שרוצה אני סוף־סוף לקיים את הפסוק “ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”. שקרתי לו. לא ברצוני הטוב ישבתי אז ודרשתי ברבים. – –

פטפוטו זה לא היה אצלנו חדש. לא בפעם הראשונה “מגלה” הוא לנו, שגלגולו של רבי עקיבא הוא. הקשבנו והחרשנו והלכנו בשתיקה.

והוא עמד פתאום מלכת, נגש אל ידידי הקצין ההוא, שם את ידו על שכמו והוסיף בשפה ברורה וארשת חותכת וכמי שמדבר מתוך קדחת אחרונה:

– לא זהו הקדוש לאומתו, מי שמקריב את חייו, את גופו על מזבח אלהי האומה שלו, אלא זה המקריב גם את נשמתו, את עולמו הבא. ועל מנת שלא לקבל פרס, חביבי. כל שאינו יכול לשקר ולרצוח נפש בעבור חיי־עולם של אומתו – איננו זוכה לראות פני שכינתה. משה אמר: לא תחיה כל נשמה ומשה אמר לא תרצח. וכל המאמין באלהי־אומתו הנצחי והרם, הרי יודע הוא, שאין רצח במלחמתנו בעדו, יש רק “ובערת הרע מקרבך”. לבנות את בית הבחירה על הר־ציון ובאותה שעה עצמה להקשיב למחולות עובדי מולך וכמוש – זה חילול הקדושה. –

שתק רגע והוסיף בלחישה:

– לא נברא המות, חביבי, אלא ללמד אותנו, שאין מות בעולם אלהים־חיים.

וקולו עבר לנגינה, לנעימה תלמודית חודרת ומאיימת:

– ואולם כל שאיננו מאמין באלהי־אומתו הנצחי והוא מאבד נפש – הרי הוא רוצח, הרי הוא עובר על לא תרצח, חביבי. – והמאמין באלהי־אומתו הנצחי, גבורתו מתעלה ומתגשמת לא רק ב“ובערת הרע” של זולתו, אלא בשל עצמו, בבערו את נפש־עצמו החוטאת, על מזבח אלהי־האומה. ואני – נפשי חטאה חטא גדול בשעתה, בחשבי, שלמות ביסורין ובמסרקות ברזל על ידי הרומיים ובעל־כרחי – קרבן הוא, לא, חביבי. עכשו עלי למות שוב־פעם לא בעל־כרחי, אל ברצוני הטוב. בשמחה ובזמרה על פי – – –

הבינונו אותו ולא הבינונו. ובינתים קרבנו יותר ויותר אל חזית האויב בחשכה עבה – – –

והתחלנו להתכונן להתקפה.

ולגמרי מגוכחת היתה הכנה זו. מה פירוש: התכוננו? איך זה להתכונן? – שלשים איש בערך אומרים להתנפל על חזית רחבה, על מחיצת ברזל־עשת חיה. –

העמדתי את האנשים ורציתי לתת להם פקודה. אחת הפקודות המצויות במקרים כאלה. להתפזר בשורה, להיות נכונים ל“משמרת האש” ועוד.

ופתאום – והנה ידו של עקיבא אוחזת בידי באפלה המנודחת.

– חדל! –

–מה “חדל”?

– הס! עלי למלאות את הפקודה ולא עליך.

– זה לא נכון. – אך נדהמתי ועמדתי דום.

וברגע זה הרגשתי אותו מחפש ועושה דבר־מה ואחר תנועה קלה – קול יריה אטומה. לא יריית כדור־רובה – קרן אור ארוכה, כקרן כוכב־שביט, עם זנב ארוך עולה מתוך ידיו, עולה למעלה, מאירה את כל הככר באור כחול־לבן – וה“שביט” נופל ישר לתוך החזית של האויב ומאיר אותה באור בהיר ומסמא מאה על מאה מטר. – –

– אתה משוגע! אני אשלח בך כדור, מנוול! מה אתה עושה? ראקיטה, בסכנה כזו?!

והוא נועץ את מבטו בחזית האויב וידו אוחזת את ידי כבצבת; מביט עוד רגע באויב וכמי שראה דבר־מה אומר:

– טוב, נלך למשרים. איש לא יגע בנו. – –

יב.

מעשה זה, יריית “רמון מאיר” או “כוכב שביט”, כפי שכינו אותו החיילים הפשוטים, איננו ענין חדש כמובן, במלחמה. יריה זו ניתנה תמיד כדי להאיר בה את כל הככר שבינינו ובין האויב ולתור בזה את המקום, אם מי שהוא איננו זוחל על ארבע להתגנב אלינו בהתקפה פתאומית או לרגל את עמדתנו. – ואולם יריה זו שלו, עכשו, הדהימה אותנו כפלים, ראשית: הלא אנחנו “הזוחלים” ואנחנו המרגלים והמתנפלים. ושנית: “רמון מאיר” זה, בעל צבע כחול־לבן, היה אחד הדברים שהעסיק בימים האחרונים את כל הגדוד. רמון זה לא היה מצוי אצלנו כלל ורק בזמן האחרון קרו מקרים של ריגול במחננו בעזרת ה“שביט הכחול־לבן” הזה. איזו יד נעלמה שבקרבנו השתמשה בו בשביט זה למסור לאויב אותות ולגלות לו תנועות צבא ידועות, ואחרי האותות הללו – תמיד נחלנו מפלות איומות, ושר־האלף שלנו, שהתאבד, התהלך כנשוך נחש, כביכול, וחרק את שיניו, כמובן עלינו, על היהודים.

– מובן, שהבגידה נעשתה אצלנו לדבר רגיל! מובן שזהו צבעו של הדגל היהודי. מובן! – היה צועק בכעס נורא – מובן, שאנחנו איבדנו את המלחמה. בידים. “השביט היהודי” הזה יחריב אותנו. ועכשו – רואה אני שעקיבא הק משתמש ב“שביט” זה – – ובכן: צדקו כל ההאשמות. זה מבהיל.

– אינני הולך! – אמרנו כמעט בבת אחת; – אם למות, הרי למות בכבוד ולא כבוגדים נבזים. אתה בעצמך לך לך ומסור את עצמך, – אמרתי לו בכעס עצור, – אבל לך, בבקשה, ואם לא, אפילך כנבל! פה תהא קבורתך, נבזה!

עקיבא שוב אחז בידי ובאקדוחי ואמר במנוחה:

– הבוגד מת כבר בלעדיך. הוא עצמו קיים את מצות “איבוד הבוגד”.

והוסיף לי בצחוק:

– הבאמת לא ידעת ולא הרגשת, שהבוגד היחידי שלנו, בעל “השביט היהודי” היה שר־האלף שלנו, מנוחתו רקבון? הבאמת עלי לשים לך את זה לתוך שיניך? נפלאת בעיני, אדוני. ומאין לנו כל המפלות בזמן האחרון?

פקחתי את עיני לרוחה:

– מה אתה סח?

– אני סח, חביבי, ששנאת ישראל עולה בכוחה על כל אהבות שבעולם, ואפילו על אהבת המולדת של שרי־אלף שונאי ישראל. רק שני ידידים טובים יודע אני בכל המלחמה הזו: שני שרי־האלף הללו: שלנו ושל הצ’רקסים. – –

כל שלשלת הענינים שהשתלשלו אצלנו בזמן האחרון התחילה מזהרת שלי באור בהיר, וכל חוליה וחוליה של שלשלת זו, שהיתה מחניקה אותנו, את כולנו עד הנה בסודיותה – התחילו ברגע זה יוצאות מתוך גרוני ומוחי כצפעונים קטנים, המקננים בנפשי ופתאום יוצאים הם לאור לפקודת איזה ידעוני קוסם קסמים. – –

זה מבהיל. – שר־האלף בעצמו – מתוך שנאה אלינו. זה מבהיל. – ומרגיע.

ועוד לא הספקתי אפילו לעכל את כל זה ואפילו להאמין את הדברים הללו באמונה שלמה – והנה הצ’רקסים מקבלים אותנו בסבר פנים יפות, כאנשים־ידידים משכבר הימים.

רגש מוזר עבר בי בכל מהותי. האלה הם השדים הארורים המפורסמים? –

וכעבור זמן־מה הובילו אותנו אל שר־האלף שלהם.

הלה קבל אותנו בכבוד ואת עקיבא הק קבל כידיד־נפש נאמן ואהוב לו מכבר. ואנחנו עמדנו כנדהמים. ובשעה ששר־האלף “הקאוקאזי” התחיל מדבר אתו – עינינו קמו בחוריהן. שפת פתנים היתה שפה זו כלפי היהודים. שנאה כזו לא שמענו מעולם מפי ילוד אשה. כל מלה ומלה היתה עכס־נחש שורף ומכחיד עד הנפש.

הבטתי בפני עקיבא בהשתוממות חשאית וראיתי: פניו מתעקמים מרגע לרגע ומתאמץ הוא בכל כחו להסתיר את הגועל שלו לדברים הללו.

תיכף הבינותי, ששר־האלף חושב אותו ללא־יהודי, לשונא ישראל כמוהו ואותנו גם כן לכמו אלה

אחר־כך המתיקו שניהם סוד רגעים אחדים בחדר השני, וכעבור זמן־מה והנה עקיבא הק יוצא ובידו – יוסילי הקטן.

– נלך חזרה! – אמר לי עקיבא. הכל הולך כשורה.

נפרדנו מאת שר־האלף וחזרנו כלעומת שבאנו.

יג.

כל הדרך חזרה, לא פציתי את פי לשאול אותו פתרון לכל הדברים המוזרים הללו שראיתי בעיני ושמעתי באזני. את מרבית הדברים הן הבינותי מעצמי ואת השאר – אמרתי בלבי – אראה אחרי־כן. הרבה לא הבינותי עד הנה – אחכה עוד זמן מה.

וכששבנו – לפנות הבוקר היה – הרגשנו תיכף, שדבר־מה הולך ורותח בקרב המחנה. מה טיב הרתיחה? – איש מאתנו לא ידע.

גם בין החיילים הפשוטים היתה מורגשת כעין איזו תסיסה, לחישות ורמזים לא ברורים – הך גם הם לא ידעו פשר דבר.

ואולם הקצינים התהלכו מרוגשים כולם, ועל פני כולם בת־צחוק של לעג ונקמה כאחת, בת־צחוק מאיימת האומרת: הגיעה שעתכם חביבים. – –

לא ידענו את טיב הענין, אך הרגשנו שדבר־מה הולך וקרב אל קצו.

כל השרירים וכל העורקים היו כבר מתוחים עד להתפקע, בשני המחנות גם יחד.

כשנכנסנו אל תוך המערכה – רק אז הרגשתי מבוכה גדולה בנפשי: לא ידעתי בעצם מה להודיע לשר־המאה שלנו. הן עלי היה להודיע שכבשנו את הכפר באזארה! – –

מה יצא מזה? הן כל הענין כמעט שמגוחך הוא. מגוחך, מעורר צחוק ממש. מה הבאנו מן “ההתנפלות” המוזרה הזו? מה להודיע לו?

וכתובע את מוצא המצב פניתי אל עקיבא הק.

הוא לא נתן לי אפילו לפנות אליו:

– לך החדרה, אני אודיע מה שעלינו להודיע.

ונכנס אל שר־המאה ובידו הילד המצוייץ בציציות ארוכות:

– אדוני שר־המאה, הנני להודיע בהכנעה: הכפר באזארה נכבש על ידינו!

שר־המאה עמד כמשתגע:

– מה?! – ומי נשאר שם על המשמר? והן אף יריה אחת לא שמענו?! ובמשך שתיים־שלוש שעות?! מה אתה משתגע, אונטראופיציר עקיבא הק?! – צום ראפורט! (אל המשפט!) – צעק וגבב שאלה על גבי שאלה, כמי שברור לו שהאונטראופיציר משטה בו באופן גס.

עקיבא הק לא ענה לו אלא על שאלתו הראשונה:

– על המשמר עומד שם האדון הנאור שר־אלף הצ’רקסים, איליה מארקוביץ לאברצקי!

שר־המאה נדהם רגע כמי שהכתהו מהומת־רעם. פניו אבדו את כל אודם־דמם, הוא בלע בליעה כבדה, סנטרו התחיל רועד ושיניו התחילו פתאום נוקשות כמו בקדחת שגעון:

– מה??? – נהם ורץ כמשוגע אל החדר השני מבלי לחכות לתשובה.

— בהסכמתו של האדון שר־האלף המנוח שלנו! — ענה אחריו עקיבא הק ומבלי לחכות לרשות פנה לאחור ומהר החוצה.

— אני עמדתי כל הזמן על פתח חדרי הסמוך לחדרו של שר־המאה. כל השיחה הנבהלה שלהם היתה נשמעת לי ברור וכעבור רגע והנה עקיבא חוטף את יוסילי הקטן וממהר עמו החוצה, אל המיפקדה העליונה ואחריו רץ כמשוגע שר־המאה – ובידו אקדוח.

שערות ראשי סמרו עלי, הוא ירצח אותו נפש.

ואולם ברגע זה קרה דבר מה, שאין לו פשר הגיוני כלל:

שר־המאה רץ ורודף אחרי עקיבא בחמה שפוכה ובאקדוח נטוי – והוא, עקיבא הק, במקום לברוח – עומד פתאום מלכת, בידו האחת הילד ופניו הלוהטים נעוצים ישר בפני שר־המאה וכולו כפסל מבלי לזוז.

שר־המאה עמד נבוך ובמקום לירות בו גמגם עליו בזעקה:

– למה אתה בורח, גבור הגבורים? – אמר, ופניו נתעותו בכעין בת־צחוק נעוה ומשונה.

עקיבא הק עמד כפסל חי ואמר לו בשקט, אך בקול בוטח:

– אדוני שר־המאה! הריני מציע לכבודך הרם לחשוב רגע על ענין הגבורה היהודית. אתם הנכם גבורים לרצוח ואנו – גבורים למות. אתם צאצאיהם של קיסרי הזירות והטוריאדורים ואנחנו בני בניהם של המכבים. היודע אדוני הנאור את השם רבי עקיבא בן יוסף?! – – גמר כמעט בצעקה וקולו טרטר לאורך כל בור־המערכה.

שר־המאה עמד מאובן.

עצמתי את עיני מלהביט בו. נבהלתי.

וככה עמדתי רגעים אחדים.

כשפקחתי את עיני – עקיבא לא היה כבר במקומו. הוא הלך. ושר־המאה טלטל באקדוחו כמי שמתרגז על שאין בו כדורים – –

אם היו בו כדורים או לא – אינני יודע.

הוא נכנס אל חדרו וכעבור רגע – קול יריה אדירה התפוצץ שם בפנים.

נבהלתי אחריו ומצאתיו מתבוסס בדמו. –

ובכן – גם הוא? זה השני – –

לא התפלאתי כלל. אחרי המאורעות הידועים לא התפלאתי; ודאי שגם הוא היה שותף לסודותיו של שר־האלף. וכסופו של הלה כן גם סופו של זה.

מה שיצא מכל זה – לא היה ברור לי; ואולם גם אחרי עמדתו של עקיבא הק וגם אחרי חכמתו ומעשיו אלה הרגשתי, שכל המאורעות הללו הולכים ומתעכנים כנחש סביב צוארו שלו, של עקיבא הק, להוציאו מן העולם. – –

כן, הרגשתי, שאיזו קלקלה הולכת וקרבה לו מתוך חייו.

הרגשתי יותר ויותר, שלמרות כל אלה ההפתעות, המפיצות אור בהיר על זוהמתם של אלה, האורבים לנפשו – למרות כל אלה הוא יהיה הקרבן.

ולא קרבן־מות היה מורגש לי מכל אלה. לא פחד־מות, לא מיתה הולכת וקרבה פה על עקיבא ועלינו, אלא איזה ענין אחר; איזה ענין נורא: איזה פלא, המסמר את השער ומקהה את השינים.

ולא רק אני – כולנו הרגשנו בזה, כל אחד מאתנו, שפתאום ראינו שכולנו הננו כרוכים אחריו כמו אחרי מקלט־רוח, כמו אחר מבצר חסון, באהבה, בהתפלאות ובהתפעלות ילדותית. – ומבלי משים הרגשנו כאילו איזה ראש־בית־אב מאבותינו הקדמונים הופיע והתגלם לפנינו פתאום בנפש מוזרה זו, המתהלכת בינינו כאורח לזמן־מה, הבא ממרחקי ההויה היהודית, כיד להורות לנו איזה שביל במבוכת־החיים שלנו, אנחנו שרויים בתוכה.

כולנו הרגשנו בזה, כל היהודים שבנו מכל המינים. מן המין הגרוע שבנו, מן המתכחשים לגמרי, ומן המעורים עדיין ביהדותם במקצת ועד האדוקים הקנאים, המדקדקים בציציותיהם ובתפלותיהם אפילו בבור־המערכה.

הוא משקר? – ומה בכך? לא השקר הוא הדבר הנורא ביותר בעולם. ומאידך גיסא: מה פירוש “משקר?” – אפשר שהכל אמת באופן אחר? – –

אך יחד עם זה – כולנו מעורים בו ובנשמתו, בשגעונותיו היפים ובתורותיו, שלא הבינונו אותן – אך כבר חיות הן בקרבנו ועושות את שלהן. –

ובינתים הרגשנו – שלא יארך הזמן והוא יסתלק מאתנו.

ועכשו, כשעזב אותנו רגע והלך אל המיפקדה העליונה, ישבנו כולנו אלמים, באין תנועה וכל אחד מאתנו – כפי שנודע לנו אחר־כך זה מפי זה – כל אחד מאתנו הרהר אחריו והעלה בנפשו את כל שלשלת השקרים שלו, ששמענו מפיו מן הרגע הראשון ועד היום הזה.

והשקרים הולכים ותובעים מאתנו את עלבונם –

כן, שלשלת־שקרים זו הולכת עכשו וקרבה אל סופה, אל חוליתה האחרונה.

ושם – בסופה – מחכה לנו איזו הפתעה נוראה, איזו טרגדיה זעומה וארורה.

השקר האחרון. –

יד.

לא היה לנו לחכות הרבה עד שנודעה לנו כל התהום הרותחת תחתנו זה ימים אחדים.

עוד באותו יום מסרו לי את הפקודה העליונה, שתכנה: האשמה אחת גדולה כלפינו. וההאשמה – מאיימת, מבהילה.

הענין היה זר ומוזר מאד:

לא רחוק מן החזית שלנו, בכנף השמאלית, בין שתי החזיתות היתה חורשה קטנה. בחורשה זו מצאה פלוגת־חלוצים ששה הוסארים הרוגים במיתה משונה ומחפירה: ששת האנשים תלויים כל אחד בשתי רגליו למעלה, על שני עצים, וגופיהם שסועים עד הצואר. – וגם התעללות: אבריהם המקוטעים – בפיהם. –

בלילה זה מצאו אותם, וכמו שמצאום צלמו אותם תיכף.

מעשה ידי מי הוא זה? –

מעשה ידי הקוזאקים בודאי.

לא. “מעשה ידי היהודים”: לרגלי העצים, על הקרקע מצאו גם קוזאק רוסי אחד נחנק ומתבוסס בדמו. הקוזאק נהרג בודאי בתוך כדי האָבקות עם ההוסארים. ואולם, כשבדקו את כיסיו של הקוזאק מצאו אצלו פתקא עברית כתובה בכתב עברי. ותוכן הפתקא: – בגידה. זאת אומרת: יהודי אחד, מבין הקצינים היהודים, מסר להם לקוזאקים את סוד תנועת הצבא בכלל ואת דרך ההוסארים בפרט, עם כל פרטי פרטיה.

הדבר ברור, למעלה מכל ספק.

כּי מי משאינם־יהודים יודע צורת־אלף עברית?

סוף־סוף הוכחה ברורה על התעללות היהודים במלחמה.

והמיפקדה העליונה? – היא מנענעת בראשה: “מוזר, אלא שמכל־מקום אין להכחיש את העובדה ואין לפרשה בשום פירוש אחר. מעציב הדבר, אבל עובדה נוראה”.

אפשר להיחנק.

קראתי את ה“עובדה” והרגשתי כעין ריח נודף מתוך גרוני אל אפי.

אחד מאתנו געה בבכיה.

ועד כה וכה באה השמועה:

– האונטראופיציר השקרן, נאסר.

נאסר?! – – זהו הסוף. הרגשנו מראש.

לא, לא הרגשנו. הלא כל מהלך הענינים הראה ברור, שידים אחרות עובדות פה בעלטה. ולא עוד, אלא שמצב הצפיה למשפט זה היה בעל שני פנים, בעל שתי אפשרויות: או משפט מות – או עליה לגדולה יוצאת מן הכלל. והאפשרות השניה היתה מכריעה בנו, בתוך נפשנו, את הכף. הוא יקבל מידאליה כזו, שעדיין לא קבל אונטראופיציר במלחמה זו. לזה חכינו אחרי מה שראינו ושמענו. –

ופתאום – האשמה כללית. עם כתב עברי.

ובאמת: מי כותב פה עברית? הלא אי־אפשר לחשוב, שאחד מאתנו בגד בנו באופן מגונה כל כך, או מכר את עצמו בעבור איזה כבוד וכדומה.

לא. זה לא. עברתי במחשבתי על כל החבורה שלנו ולא מצאתי בריה כזו.

ועכשו, כשהוא נאסר – אין כל תקוה, כולנו אבדנו.

– ומדוע דוקא הוא נאסר? – שאל אחד מאתנו. הלא כתב־היד לא כתב־יד שלו הוא?!

אחד הקצינים השונאים עונה בלעג:

– מה אתם מתממים ככה? הן מי כמוכם יודע את הכל? –

קצין יהודי אחד, לא קטן ממנו במעלה, מתיצב לפניו ומודיע לו, שמזמין הוא אותו לדין על עלבון זה! –

הלה צוחק:

– חדל, חביבי. למוֹתר. כבר מוזמנים אתם, על־כרחכם. משפטכם הולך ויוצא לאור. משפטכם הנחמד! –

הקצין היהודי רוצה להגיד לו דבר־מה – ואולם בינתים הופיע פתאום עקיבא הק.

רגלינו רעדו למראה עינינו.

והוא מודיע לי – כאילו ממשיך הוא את דבריו של הקצין: –

– “משפטנו כבר יצא לאור. משפטנו הנחמד”. אך דוקא לא על כרחנו.

עצרתי את נשימתי וחכיתי להמשך.

והוא שתק.

– מה אתה שותק?!

–עליתי לגדולה.

דמי קפא בי.

– מידאליה?

– לא. – גדוּלה יהודית. אין גדולה אלא בחיקו של הקב"ה.

–משפט מות?! מה אתה משתגע?!

עקיבא הק הדק את שפתיו בבת־צחוק, פניו חוורו ועיניו ירו זיקים, אבל שקטים ומאושרים:

– לא, חביבי. שוב משפט מות? לא לזה נוצרתי שוב. די היה פעם אחת. אז שפטו אותי הם למסרקות ברזל, עכשיו אני בעצמי.

חשבתי שברגע זה אתן לו פעם אחת על קדקדו מתוך התרגשות. במקום לדבר דברים ברורים – שוב בא הוא בשטויותיו, במסרקות ברזל שלו. נתיאשתי ממנו לגמרי.

– משוגעים אפילו על פתחו של המות אינם משתפים! –

–אוי לו למי שמשתפה מהויתו הנצחית, חביבי.

– שמע עקיבא הק, אני מבקש ממך דברים ברורים. לא תורה אלא עובדות! מה מצב המשפט?

עקיבא הק הוציא כתב ומסר לי העתקה של פקודה.

ענין מוזר קצת: לנתח לנתחים, את הקצין הקוזאק המת, לשים אותו בשק ולשאת אותו אל האויב בצרוף מכתב של מסירת מודעה, שאם עוד פעם יתעללו בנו, אזי יהיה גורל כל שבוי שלהם, שיפול בידינו, כגורל קוזאק זה.

קראתי וראשי התחיל מסתחר עלי.

– לנתח אותו? הכיצד? לנתח גוף אדם? מילא, טוב, ואולם מה עם המשפט שלך, שלנו? לפי פקודה זו יוצא, שנקיים אנחנו מן ההאשמה המנוולת?!

– נקיים.

– ובכן? וגם הם נקיים?

– הם תמיד נקיים.

תיכף הבינותי, שכל הענין נתברר על בוריו – אלא שהמיפקדה העליונה אומרת לטשטש את השערוריה הנוראה.

– והאיך נתברר הענין? באיזו תעודות? – שאלתיו.

–בתעודה היחידה שלנו: יוסילי.

וברר לי את הכל: יוסילי גילה את כל תעלולי שר־האלף שלנו, שהלה עשה יד אחת עם שר־המאה ועוד קצינים גבוהים אחדים.

– והכתב העברי?

– של יוסילי.

בכתב ידו השתמשו. הכריחו אותו לכתוב מה שכתב.

שוב הסתכלתי בפקודה המוזרה.

– והמפקד שלנו החדש כבר ידוע את דבר פקודה זו?

– לא. עליך למסור אותה לו תיכף, ועלי גם כן למסור לו דבר מה, אל תשאל מה.

לא שאלתי מה.

עזבתי אותו והלכתי אל המפקד החדש שלנו למסרו לו את הפקודה.

כשנכנסתי ומסרתיה לו – נשך את שפתיו, חשב רגע ואמר:

– אסוף את אנשיך הנה.

אספתי את האנשים, את כולם.

המפקד הופיע ומסר לכל הפלוגה את דבר הפקודה, ושאל:

– ובכן, ילדים, מי בכם מוכשר לזה?

המאדיארים התגרדו בערפם: הלכה קשה היא זו במקצת. לנתח גוף אדם? – לתת למנוול כזה אחת על קדקדו שלא יקום בתחית המתים – מהיכא תיתי! – אבל לנתחו?

* * *

– כלום טבחים אנחנו? – אמר מאדיארי אחד בצחוק חוור.

והמפקד עמד במבוכה. מה לעשות? על מי לצוות מלאכה יפה זו?

– נחכה קצת – אמר במבוכתו בגמגום – נחכה־נא קצת…

עזב אותנו והלך. וכרגע שב עם עקיבא הק. והלה מודיע לו:

– אדוני הנאור, הנני להודיעו בהכנעה: המשפט נחרץ בתנאי. עלי לתת “ערבון למולדת על נאמנותי וגבורתי”. עלי להראות פעם מעשה גבורה מוחלטת, המפיג כל ספק, שראוי אני למישרתי. והנני מחכה לפקודתו, אדוני הנאור.

זהו הדבר, שלא רצה להגיד לי.

“ערבון על נאמנותו וגבורתו”.

דברים כאלה היו מצויים אצלנו. לא פעם חרצו על מי שהוא, שהיה חשוד בדבר מה, “להביא ערבון של נאמנות וגבורה”. ואולם פה, בנידון עקיבא הק – זה מעשה נבלה בלי בושת. האונטראופיציר עקיבא הק, הגבור בכל גדודי ארצות אירופה התיכונה – לא די לו עדיין במה שעשה עד הנה. – עוד “ערבון”.

מובן, שזה משמש רק מוצא מן השערוריה.

שר־המאה הסתכל בו בעינים נבוכות קצת. ברגע הראשון הוא עצמו לא ידע ברור, אם משפט זה משמח אותו, או עושה בו חדודין, – חשב קצת ואמר:

– טוב, עקיבא הק.

ופתאום נצנצה מחשבה במוחו:

– בשעתך באת, עקיבא הק – אמר לו. משפט זה בשעתו בא. יש לי פקודה בשבילך. פקודה בשביל גבור שכמותך. אם תמלא אותה – זה יהיה האות הראשון לנאמנותך למולדת.

עקיבא הק ידע, מה הוא רוצה ממנו. עיניו התנוצצו פתאום בכעין לחלוחית חידתית, שאין לה שחר.

הרהר רגע, אחר־כך הזדקף ואמר:

– אדוני הנאור! אתם כולכם יודעים, שזה לא מעשה גבורה. לפי השגתכם שלכם ולפי תורת הגבורה שלכם זה לא מעשה־גבורה. אתם מוכשרים לזה בלי שום אומץ. אלא שבכל זאת צודק אתה, אדוני הנאור: בשבילנו זוהי גבורה שאין למעלה הימנה – – –

המפקד נעץ בו את עיניו:

– מה אתה מפטפט?

עיניו של עקיבא הק הבריקו בברק מטאור:

– אתם, אדוני הנאור, הראיתם גבורות כאלה ברומא, בהישפאניה, בפולאניה, באוקראינה. ובקרוב תראו גבורות גם במולדתכם שלכם. ובכל מקום.

– טוב טוב, שתוק ומלא את הפקודה.

ועקיבא הק מילא את הזועה. ואנחנו עמדנו והסתכלנו; אחדים חפצו לעזור לו בזה, הוא מיחה ודחה אותם במנוחה, בתודה. התכונן ובשעת הכנה מלמל כמו לעצמו בקול לחשים, בנעימה קלה:

– לא זוהי גבורה הבאה מתוך התפעלות. ולא זוהי גבורה המעמידה את גופך בסכנה. גם לא זו הבאה מתוך שנאה. אלא – – לעשות מעשה, הממית את נפשך, את הרגש היפה שבך, מיתה עולמית, והמכרית את שורש־הרוח שבך. כרת – זוהי גבורה. – –

אחר־כך עמד רגע, פנה אלינו, אל מקורביו ואמר בלשון רכה, בפאתוס חם וצח ובקול מצלצל ובוטח:

– לא זהו הקדוש לאומתו, מי שמקריב את חייו, את גופו, על מזבח אלהי האומה שלו, אלא זה, המקריב גם את עולמו הבא – – –

והוסיף בזמרה שוטפת:

– על מנת שלא לקבל פרס. — — — — — — —

* * *

כעבור רגעים שמענו את קולו:

– אדוני הנאור! הפקודה נמלאה!

נשם נשימה עמוקה, הסתכל בפני המפקד ואמר:

– תודה לך, אדוני הנאור, בעד תורתך הקדושה הזו. ככה הולך השה ונעשה לארי. והארי שוב לא יעלה על מזבח אחרים. הארי אינו רגיל לעלות לעולה.

ומבלי לחכות לפקודה שניה – לקח את הגוף המבותר, שם אותו לתוך השק וקשר אותו היטב.

המפקד נעלם בינתיים לרגעים אחדים, אחר־כך בא חזרה ומכתב בידו.

וברגע זה חשך עולמנו בעדנו. רטט של זועה עבר בכל אברינו, עמדנו כמצבות־אבן, אחר־כך לחשנו שלא־במתכוון:

– הוא ישא את הגוף המנותח? – –

ודמעות כבדות התחילו מעליפות את עינינו.

ידענו, שמה שיבוא עכשיו, זה יהיה לא מות, לא הסתלקות מעולם־השקר המנוול הזה. לא אותו הדבר המכונה בשם “מיתה” בלבד.

ידענו את האויב העומד ממולנו; וידענו, שאותו האיש שימסור להם את המכתב בצרוף הגוף המבותר – הוא – –

לא היה בנו כח לגמור את המחשבה.

המפקד מסר לו את המכתב ואמר בצחוק של לעג:

– ובכן, אדון אונטראופיציר השקרן המפורסם! איזה שקר יספר לנו עכשיו? אנחנו הקשבנו תמיד בחפץ לב לספוריו הנפלאים כל כך.

עקיבא הק חייך לו בפניו:

– שקר? אדוני הנאור, שקר? – –

תחב את ידו לתוך כיס־החזה שלו, הוציא משם ספר קטן ויפה, בכריכת עור ומסר לו:

– הרי לך אדוני הנאור השקר היחידי והגדול בחיי כדור הארץ שלנו. אין שקר בעולם, אדוני הנאור, אבל ישנן בריות, העומדות על המשמר להפוך כל מיני אמת נשגבה לשקר! אמת זו – הראה על הספר הקטן – אמת יהודית נפלאה ומזהירה זו, שבגלגולה הראשון קראו לה בשם “הר־סיני” – הפכתם אתם לשקר וקראתם לה שם “הר־הזיתים”. וכשם שכל ימי חיי ספרתי לכם “שקרים”, ואתם לא האמנתם, ככה גם עכשיו אַראה לכם שוב־פעם “שקר” אחד, את השקר הגדול של כל ימי־הוייתי בעולם הזה ובעולם הבא – ושוב לא תאמינו לי! –

ולקח את השק והלך כלפי חזית האויב.

המפקד בדק את הספר הקטן וראה: ספר התנ"ך ביחד עם הברית החדשה היה בידו. – –

אנכי נגשתי אל עקיבא הק, כמי שרוצה לעכב בידו:

– מטורף, הלא על זה אין לך פקודה!

הוא הפנה אלי את ראשו הגא ואמר בנחת:

– טפשים אתם, חביבי, למה הפקודה? הן מי הפך את כל המלחמות הקדושות בעולם מקדושה לטומאה? הפקודה. לא פקודה, חביבי, אלא אכסטאזה. את זה עלי לתקן: רבי עקיבא בן יוסף מת עדיין מתוך הכרח, בידי הרומאים, ועל עקיבא בן יוסף הק למות מתוך רצון, מתוך שמחה, מתוך אכסטאזה.

הסתכל בכולנו והוסיף כבשיכרון:

– קלקלה גדולה ונוראה הולכת וקרבה אלינו מכל פינות העולם. מלחמה זו אינה אלא פתחון פיו של השטן המשחית לישראל. עלינו להביא קרבן מראש על המזבח הגדול. לא אלהינו הוא התובע את הקרבן – אך עלינו בעצמנו להביאו לו. בלי קרבן זה לא יוולד הדור החדש הממית את עצמו באהלו של אלהינו – –

דממה כבדה וגדולה קמה בינינו.

עקיבא הק הולך למות.

ובאיזו מיתה למות – –

עצמנו את עינינו מלהביט בפניו.

ובתוך האפלה שמענו קול מדבר אלינו. בלחש, במתינות ובנחת:

– כל ימי הייתי מצטער, מקרה זה מתי יבוא לידי ואקיימנו – –

את פניו לא ראינו, רק את קולו שמענו.

והקול הוא קול אחר לגמרי. באותה שעה היה קול זה קולו של זקן מופלג.

– כל ימי הייתי מצטער – – –

כשפקחנו את עינינו – הסתכלנו זה בזה בשאלה, בתמיהה.

– מה זה?

יהודי זקן עמד לפנינו – – –

חשבתי שנטרפה עלי דעתי לרגע.

מי שהוא לוחש לי באזני:

– זה אביו? –

והזקן – תחת זרועו ספר עבה.

איפה השק? – הלא זה ספר? –

והקול הולך ומתרחק מאתנו:

– כל ימי הייתי מצטער – – שמע ישראל – והקול מזמר, בנעימה חשאית ומפעפעת –

* * *

טו.

כששב רוחנו אלינו – הוא כבר לא היה על מקומו.

היו פה אופיצירים אחדים ובתוכם גם המפקד העליון, שבא פתאום ועשה רעש בתוכנו:

– מי נשא את השק?! עקיבא הק! מי זה שלח אותו?! מי צוה עליו שילך?! – חזירים! מי עשה זאת?!

פני המפקד שלנו הכסיפו.

• אנכי לא, אדוני הרם! – גמגם בשפה רפה – הוא עצמו – –

והוא כבר הולך שם, מחוץ למחיצתנו – –

הולך הוא ישר, מבלי לפנות ימין ושמאל ומבלי להביט לאחור. צועד קדימה – והרוח המצויה מביאה אלינו הד קולות מקוטעים של אותה המנגינה הידועה לנו כל כך:

– “אדם יסודו מעפר – – וסופו לעפר” – –

ואנחנו כולנו עומדים קפואים ומביטים אחריו בעינים בולטות מחוריהן.

– הוא מזמר? – שואל המפקד העליון בתמיהה, כשהוא מסתכל בו דרך המשקפת.

– כן – נזרק מפי כולנו בבת אחת.

– תמיד מזמר הוא – מעיר אחד מאתנו.

–הפלא ופלא – – משוגע.

כל האופיצירים הביטו בו דרך המשקפות שלהם. מערכת האויב היתה רחוקה מאתנו כארבע מאות פסיעה בערך.

הוא הגיע לשם.

ואנחנו עמדנו ובנשימה נעצרה ולב קפוא הסתכלנו. הסתכלנו – – וכל הנעשה שם היה נראה לנו ברור דרך הזכוכית: הוא הגיע לשם. הם הקיפו אותו. הוא מוסר להם את המכתב. אחר־כך את השק. ופושט את מעילו. טליתו הקטנה מופיעה לפניהם עם ציציותיה. – אחד מהם בודק בטלית הקטנה ובציציותיה. אחר־כך בודקים את השק. – ושוב את הטלית. הם מביטים זה בזה – –

אחד מהם מרים את אקדוחו לירות בו. השני עוצר בעדו. הם מדברים אתו. הוא עומד בלי תנועה ומדבר. אחד מהם מכה באגרופו על פניו.

הוא אינו זע.

שוב נגש אחד מהם ומדבר אתו. אחר־כך – תנועה רבה ביניהם.

שנים מהם הולכים. אחד מהם שב ומביא מוט ארוך. מחדדים את המוט ותוחבים עמוק באדמה. שנים אוחזים בו ופושטים את בגדיו. –

הוא עומד עירום. השמש לוהטת.

רוח צוננת עוברת על פנינו בנחת.

המפקד העליון שלנו מסיר את המשקפת מעיניו ואומר בעצבים גרויים:

– תנו להם אש! ירו בהם, בכלבים, ימותו עמו ביחד!

אנחנו מרימים את כלי זיננו ומתכוננים לקלוע בהם – – באותו רגע – – והנה הוא, עקיבא בן יוסף, מפנה פתאום את פניו אלינו במתינות ומסתכל בנו משם. מנענע בראשו – – “לא”. “אל נא”.

ידינו נתרשלו. –

המפקד העליון מסתכל בנו אחר כך ושוב תוחב את עיניו במשקפת ומסתכל ורועד.

והם אוחזים בו, מרימים אותו למעלה, על גבי המוט החד. – מושיבים אותו על החוד –

אחד מאתנו התעלף.

– סורו מפה כלבים נבזים! – גוער בנו המפקד העליון!

אנחנו נסוגים אחור לרגע, אחר־כך שוב מתגנבים להסתכל שמה בסתר.

באחד העתונים הבריקה השמועה המוזרה לרגע: על זה החרימו את העתון. וביתר העתונים – אף לא מלה.

חשבו: טעות דפוס גסה היא. וחייכו.

כעבור שעות נודע, שהוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון פיטר בחסדו את שלישו פון-מאדרן לפתע פתאום. בלי כל באורים לדבר. ופון-מאדרן היה איש חסדו המיוחד של הוד מלכותו. חביבו ממש. זה בא לו בירושה מאת אביו, שגם כן היה שלישו של הוד מלכותו.

ההשתוממות היתה כללית בכל שני חלקי המונארכיה, באוסטריה כמו בהונגריה. בוינא אפילו לא ניסו לבאר את שערוריית החשאין. ובעיר בודפשט, הבירה השניה אשר למונארכיה, הרשו לעצמם העתונים יותר. אך לכלל ביאור לא באו גם הם. יען כי למחרת מת המלך הזקן. וככה נאסף הסוד יחד עם המלך.

ורק כעבור שנה ויותר נודע לנו הענין. בחזית, בערפה, בכפר קטן שבגליציה, מפי בת בעלת הבית, שבו גרתי יחד עם משרתי. – לפני חדשים, כשהתקדמנו, חנתה פה, בכפר זה, המיפקדה הראשית. והאדון המפקד הראשי היה גר אז בבית אכרים זה. ממנו נודע לה לבתה של בעלת הבית הסוד הטמיר על דבר סטירת הלחי, שהוד מלכותו ספג בשנות השמונים לחייו המכובדים מאד.

* * *

לפני שנה בערך עסקו העתונים משך ימים אחדים באשה אחת, שקבלה אות הצטיינות נדיר מאת הוד-מלכותו. האות היה: פסל זעיר-אנפין, דמות אֵם פשוטה, שסביבה עומדים בניה, עשרה במספר, עומדים בחרבותיהם השלופות ומגינים על אמם.

האם, שצוינה במתנה זו מאת הוד מלכותו, היתה אשה כפרית, אם לאחד עשר בנים, שעשרה מהם נפלו על שדה הכבוד והגבורה בעד המולדת והקיסר.

הוד-מלכותו הרשה, שהאם בעצמה תעמוד לפניו, פנים אל פנים, ופנים אל פנים ימסור לה את הודייתו ואת הבעת-כבודו בסמל יפה, שהוא עצמו, הוד-מלכותו, הזמינו אצל פסל-החצר שלו. והוד מלכותו הודיע, שרצונו העליון הוא, שגם בנה הקטן, הצעיר שבבניה, יעמוד לפניו.

עד כאן – מתוך העתונות.

ומאן ואילך – מפי בעלת הבית שלי, שמפקד הצבא סיפר לה בשעת גילופין שלו:

הצעיר שבבני ה“אם המאושרת” – (זה היה שם הכבוד שלה בעתונות: “האם המאושרת”) – ילד כבן עשר, בהודיע לו אמו, שהוד-מלכותו בעצמו ובכבודו רצה ברצונו העליון לראות אותו, הודיע פתאום לאמו בתנועת-כתפים עקשנית, שלא! הוא לא ילך! הוא אינו רוצה לראות את הוד-מלכותו, כלל וכלל אינו רוצה. שהוא כועס על הוד מלכותו. שהוד מלכותו לקח ממנו את עשרת אחיו, שכולם אהבו אותו כל-כך. לקחם והרגם במלחמה המאוסה. הוא לא ילך. ויהי מה!

לחנם שידלה אותו האם בדברים, בהבטחות, במתנות שונות – הוא באחת: לא!

התאספו אכרי הכפר ובראשם השופט של הכפר ודנהו, איך להניע את הקטן שלא ימרוד במלכו.

דנו, והחליטו: הכפר מרהיב עוז בנפשו לבקש בתחנונים מאת הקסרקטין שבעיר, לשלוח אל הכפר קצין אחד, אוברלויטיננט והוא, הקצין, ישפיע על הקטן לציית. ובמכתב הבקשה כתב: “הא' הקצין יהא לבוש בגדי השרד היפים ירהיבו את נפש הנער והוא יציית בשמחה”.

התכונן כל הכפר לקראת “קצין הזהב”, בכבוד ובתפארת, בשער פרחים, בכלי זמר צוענים ובנאום מדבר צחות.

בא הקצין, בבגדי השרד היפים, בכפתורי הזהב המסמאים והמרהיבים עין ובקומתו הנאדרת בגבורה: באותו הכבוד הרבים, התלויים על חזהו לתפארת.

השתמט הנער מידי שופט הכפר, שהוביל אותו לקראת הקצין – ברח לו ואיננו.

ציווה הקצין במפגיע, להעמיד לפניו את הנער, חיפשו את הנער והעמידוהו לפני הקצין.

שידל קצין-הזהב את הנער בדברי כיבושין ולבסוף הוציא בגד-שרד קטן, בגד קצין אמתי, על פי מדת הנער, ומסרו לנער.

ירק הנער בבגד היפה – ונמלט על נפשו.

ציווה הקצין להספיג לנער מכת-רצח, במגלב – ויצא הכפר בשאט-נפש וברוגזה, ודרך-אגב גזר על הכפר קנס 100 זהובים לאוצר הממשלה.

שוב חיפשו את הנער ושופט הכפר שפך עליו את חמת מאת הזהובים במכות-רצח, התנפלה האם על שופט הכפר והכתה לו עין.

אמרו להעניש את האם עונש-מאסר – באה פקודה מגבוה-גבוה, לא לנגוע בה לרעה, להיפך: להעמידה בכבוד בפני הוד-מלכותו, הרוצה ברצונו העליון ובחסדו הטוב לראותה פנים אל פנים יחד עם ילדה, הצעיר שבבניה גבורי המולדת.

התחננה האם בפני שופט הכפר, ישתדל נא בפני השרים הגבוהים, שירשו לה לבוא בלי בנה הסורר-ומורה. והיא רק אשה. חלשה ואלמנה אומללה.

באה התשובה מגבוה, שהפקודה היא פקודה.

-יבוא הנער ויעמוד לפני הוד מלכותו!

הרימה האֵם את ידה הרועדת וסטרה לו לנער, לבנה הקטן. לשארית הפליטה שלה בחיים. סטרה לו על פניו.

עמד הנער בעינים תוהות ויבשות ועגולות. עמד רגע, ואחר כך אמר בתמיהת זוועה:

-אותי את מכה, אמא? כלום אני הרגתי את יוהאן, את אריך, את פאול, את פראנץ, את מכס, את אוּלי, את שטפי, את גרי, את האנס ואת רודי?

ופרץ בבכיה:

-למה את מכה אותי, אמא שלי?

פרצה גם האם בבכיה, נטלה את בנה הקטן בחיקה ואמרה בנשיקה:

-בני הקטן והרך אתה, היינצילי שלי. אוהבת אני אותך כאהבת כל אחיך המנוחים יחד, בני הפעוט. ואם גם אתה אוהב אותי, בני, בוא נא אתי אל הוד מלכותו.

נשק לה הנער לאמו ואמר:

-טוב. אלך.

הלביש הכפר את האם ואת בנה הקטן. ליוו אותם כל נכבדי הכפר, השופט, סגן השופט, שני פרחי הכהונה, שמש בית התפילה, שני מכבי האש והרועה עם כלבו, ליוו את האם ואת בנה הקטן עד תחום הכפר ונפרדו מהם בברכה ובקנאת-חשאין.

הלכה האם ובנה הקטן, וכל הדרך לא פסקה האם מלשדל את נערה בדברים ומללמד אותו הלכות נימוסין, איך לעמוד לפני הוד מלכותו הזקן והטוב.

שתק הנער כל הדרך ולא אמר כלום.

וגם בעיר שתק ולא אמר כלום.

וכם ברכבת לא הוציא אף הגה.

עד שבא לפני ולפנים של ארמון המלכות.

וגם פה לא ענה לשואליו הגבוהים-גבוהים על שאלותיהם ולא על ליטופיהם בחסד.

עד שעמדו לפני הוד מלכותו הזקן.

ירד הוד מלכותו הזקן, פרנץ יוסף הראשון, מעל כסאו, ניגש אל האם המשתטחת לפניו, הרים אותה בחסדה והביט על הנער שאינו משתטח. –

הביט בו, הביט – ולא אמר כלום גם הוא.

הביטו שניהם זה בזה, המלך והנער, ושתקו.

הביט בהם גם שלישו של המלך ושתק בזוועה.

נתן המלך צו, הביא השליש את הפסל הקטן, מסרו לידי הוד מלכותו. מסר הוד מלכותו את המתנה לאם ופתח ואמר:

-קבלי נא, אשה זקנה, האם המאושרת, את מתנת - -

לא גמר עוד המלך הזקן את אמרתו, פרץ הנער בצריחת בכיה, הכה את המתנה מידי המלך בכוח איתן, קפץ וסטר לו למלך הזקן על פניו. –

ואמר בבכיה מרה:

-לא על שהשופט הכה אותי מכות רצח, אלא על שרצחת את אחי, שאהבו כל כך אותי ואת אמא שלהם – את אמא שלי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - -

ולמחרת מת המלך הזקן.

אחד מלילות הזוועה הארורים ביותר.

זה שלושים ושש שעות רצופות שאנחנו ממיתים זה את זה, לילה ויום, בלי הרף, בלי מנוחה, בלי אכילה, בלי שתיה ובלי שינה.

והחושך מטמטם ממש. משום שגם ברקי-יריות אינם מאירים לנו הפעם.

משתגעים והולכים אנחנו באפלה מנודחת זו. ברמחים, בחרבות, דוקרים, שופדים, נוקבים זה את זה, בפראות, בצעקות, בכעס, בנשיכות, בקללות, באנקות, בנהימות, בבגדים לחים מזיעה, מגשמים, מרפש המטביע אותנו בקרקע עד הקרסולים, מפיל אותנו על ידינו ועל פנינו, ואנחנו קמים בעמל ושוב מתנגחים, מתגוששים, מכים, דוקרים באויר, בערפל, בחשכה, בלי כח, בלי מטרה, בלי מוח, בקטעי-אנחות צרודות, בכחות אחרונים.

ולפעמים שופדים איש את חברו במקום האויב. והאויב הולך ונעלם, בזה אחר זה, והידים מתנענעות כבר מאליהן –

עד כדי התעלפות –

ופתאום – פקודה: מנוחה.

פקודה כזו אינה זקוקה לביאור מפורט. במקום שמשיגה אותנו – שם אנחנו ממלאים אותה.

משתטחים על הקרקע וכעבור רגע – ישנים.

– פאלי! – מבקש אני את משרתי.

– הנני! – שומע אנכי בחשכה, קרוב לי.

הוא הולך ומתלבט אלי על ארבע.

– בבקשה, אדוני: פה, פה. שם רפש מסריח. פה טוב.

אוחז הוא בידי, מוביל אותי פסיעה לאחור ומראה לי: פה. פה שכב.

אני צונח ושוכב. ברפש. אך למראשותי – רך. רך ונעים וחם במקצת.

המשרת שלי כנראה הציע לי מקום טוב.

עיני נעצמות מאליהן. מרגיש אני שבעוד רגע אישן.

אלא שהקרקע מתחתי, כאילו זז, כאילו נע, עולה ויורד. –

אין-דבר. זוהי נקיפת לבי שלי. העצבים כל-כך נרגזים, עד שאינך מבחין בין דבר לדבר.

רגלי מתמתחות בהנאה נעימה, ידי מתרשלות בעונג פנימי, לבי מאיט את נקיפותיו ומוחי הולך ומתערפל בערפל מתוק.

המשרת שלי כבר נוחר –

ופתאום איוושה קלה מסביב. רעש קל של תנועות. אנשים. כאילו קמים הם פתאום ובורחים, נמלטים על נפשם לכל צד.

מה זה?

אני שואל ואיני שואל. ואיני זז.

יהי מה שיהיה.

וגם נחירת משרתי פסקה.

הגם הוא ברח?

השינה כה מתוקה. מה לי ולכל. יהי מה שיהיה.

ופתאום – בעיטת רגל בראשי:

– קום ארור!

החשכה עבה, איני פוקח את עיני ובכל זאת רואה אני ברור:

אופיציר רוסי, קוזאק, בעט בי. קוזאק גבוה. בידו האחת כידון ארוך ובשניה – גולגולת אדם כרותה ותלויה באגרופו בשערה.

לא נבהלתי. מה לעשות? קמתי והלכתי עמו.

איה כלי-זיני? הלא בידי לירות בו.

לא משרת, לא כלי-זין, לא כלום, כל הפלוגה שלי קמה וברחה.

אני הולך לפניו, כלפי מערכתם.

מדוע לא נמלטתי?

אחרתי המועד. החיילים שלי ברחו ואני נשארתי. לבדי.

אני הולך לפניו והוא אחרי. ומצדי האחד מופיע עוד רוסי אחד ועוד אחד מצדי השני.

נפלתי בשבי.

הם מדברים בינם לבין עצמם. איני מבין אף מלה. אלמלי היו מדברים רוסית לכל-הפחות, מלים רוסיות אחדות אני מבין כבר, אלא שהם מדברים באיזו שפה זרה לגמרי.

אני מקשיב ומבחין: קוזאקית הם מדברים זה עם זה.

כן-כן, קוזאקית.

כלום ישנה שפה קוזאקית? בוודאי ישנה. והם מדברים קוזאקית. ובדרכנו הולך וקרב אלינו איזה אילן גדול ורם.

וסביב האילן אור.

מאין בא האור?

מן האילן בעצמו, מבין הענפים.

– עמוד!

אני עומד מלכת.

– אל האילן!

אני ניגש אל האילן.

חזור לאחוריך!

אני חוזר ואחורי כלפי האילן.

שני קוזאקים אוחזים בשתי ידי, מפתלים אותן לאחורי, מעכנים בהן את הגזע העב, אני רוצה לצעוק והם מניחים את דעתי:

– אל תירא, פּאן, אל תירא, לא יכאב.

ובאמת, איני חש כאב. ידי הנעקמות לאחורי מחבקות את האילן העב, שבורות הן ממש – ואיני חש כאב.

והשלישי, זה שבעט בי בשנתי, עומד מלפני, מוציא את אקדוחו ואומר:

– פּאן, עכשיו תמות.

ידעתי מראש, שלמיתה אני הולך, ואף-על-פי-כן עורי צמרמר עלי ולבי מתחיל מרקד מקרבי.

הוא הרים את האקדוח ואמר:

– פתח פיך, אני אירה בפיך.

עיני יצאו מחוריהן, פי התעקם וכל פני נתעוותו כפני ילד קטן בשעה שפר-נוגח הולך וקרב אליו ואין לו מקום לנוס.

– פתח פיך, פּאן,

קול בכיה הולך ומתבצבץ מגרוני. –

– אל-נא, פּאן, - מגמגם אני בבכיה – אל נא.

ומתבייש אני על הפחד ועל המורך בביחד. אלא שהוא מגיש את האקדוח אל פני ומחייך:

– פתח, פתח.

– אל-נא, בבקשה, פּאן, בבקשה, למה לך זאת? משטה אתה. אל-נא. למה? אני איני אויב. אני אוהב אותך. אני –

– פתח פיך!

אני פותח את פי.

מדוע איני מתעקש? מדוע איני מזדקף ואיני מת מיתה יפה, כגבור? – הן אחת היא לי.

והוא מחייך:

– עכשיו תמות. בפיך. רוצה אתה למות? –

– לא, פּאן יקר, לא. לחיות. אני –

– דום! פתח פיך. אני אירה לתוך חיכך.

ותוחב את האקדוח לתוך חיכי.

שתי דמעות רותחות ניגרות על לחיי. גופי רועד ומזדעזע, אני עוצם את עיני ומחכה.

הברזל הקר נוגע בשיני, בלשוני ובחיכי.

אני מזיע ומחכה.

הוא מוציא את האקדוח מפי ומחייך:

– לא, לא לתוך פיך, בצוארך.

אני פוקח את עיני בהקלה ומחייך. משטה הוא בי.

והוא מהדק את הברזל הקר אל צוארי.

אני עוצם את עיני ומרתת ומחכה.

– לא, - אומר הוא – ישר לתוך לבך.

אני פוקח את עיני.

והוא חושף את בגדי, את כתנתי ומכוון את פי הקדוח אל לבי.

– פה, פה לבך החולה.

לבי עוד מלדפוק, ובגרוני אני מרגיש חניקה.

– בבקשה, פּאן, אתה איש טוב, ישר, איש אינטליגנטי. אל-נא.

– כן, אני איש טוב, ישר אל לבך.

ומהדק את הברזל אל לבי ומחייך.

ועכשיו רואה אני, שזה לא אופיציר רוסי, אלא אחי, כן – אחי. אחי העובד בצבא האוסטרי.

– אישטוואן! – אומר אני בחדוה ובמנוחה – איטשוואַן – אתה! – אמור-נא להם, שיתירו את ידי, מה הם רוצים? הם גורמים לי כאב.

והוא עונה במנוחה:

– זה חודש ימים שאני מת ואתה אפילו לא התאבלת עלי. אף דמעה אחת לא הורדת. גם אמנו מתה, זה ארבעה חדשים. ואתה מחייך. רוצה אתה למות? מות גם אתה.

הוא גוחן אלי ומנשק לי.

לא אחי הוא. מוחי קודח, דמיון-שוא. רוצח רוסי, המתעלל בי. נורא. עלי למות. לעזוב את אמי, ואת אחי.

והוא מסיר את האקדוח מלבי ומכוון אותו אל בטני.

– כן, יריה בבטן, היריה בבטן – אתה יודע? – היריה בבטן גורמת צער נורא: האוכל משתפך מתוך בני המעיים –

אני יודע. שומע אני ממרחק קול צעקתו של גוסס, המת ביריה בבטנו וצעקתו מנסרת את העננים הכחולים-השחורים.

רעדה אחזה את בני מעי. אני בוכה בלי קול:

– בבקשה, פּאן, אני מבקש מאתך, מאת לבך הטוב. אני מבטיח לך – אתה איש טוב – אתה אחי – אישטוואן –

– כן. איש טוב. תן את רקתך, הפנה פניך הצדה. יריה ברקתך.

אני מפנה את ראשי הצדה.

מה זה? – לא רוסיים אוחזים בידי אלא אשה.

היא, היא. מארגיט. כל אהבתי הגדולה והחמה מפעפעת בקרב דמי:

– מארגיט – צפור-זהבי – יתומה יקרה – כלתי המתוקה – תקותי וששוני – הוא רוצה להרגני –

היא אינה פונה אלי ואינה מקשבת לדברי.

היא עוזבת את ידי וצונחת על הקרקע. ברפש.

– מארגיט. – את. – לא את? – מארגיט בארדאשי –

אני רוצה לגשת אליה ולהרימה, אלא שאין ביכלתי לזוז ממקומי, ידי כפותות, נפתלות סביב האילן. –

ופתאום נתקררה דעתי: אַ – זה חלום. תהילה לאל. דמי שוטף בקרבי כמעין חם ובריא. בודאי חלום, טיפש שכמוני. מובן שכל זה חלום. איך באה מארגיט לכאן? על שדה הקרב?

כן: בחלומי אני רואה את כל אלה. חולם אני. אלא שיודע אני כי חולם הנני. אני רואה אותה שוכבת על הקרקע החיוורת, צהובה, ברפש, מתה. – חלום.

אלא שהברזל הקר מעיק על רקתי. –

לא, לא חלום. הוא ימית אותי. יירה ברקתי. אני מחכה, עוד רגע, קול-פיצוץ, הכדור יחדור לתוך מוחי, אמות.

– בבקשה, פאן, אני מבקש אותך בבקשה רכה: המיתני-נא בבת-אחת. ירה בי והמת אותי. רוצה אני למות. בבת-אחת. אל-נא תענני.

הוא מסיר את האקדוח מרקתי ואומר:

– לא. לא באקדוח אמית אותך. לא ביריה, לא בכדור, אני אמית אותך בחניתי. אדקור אותך, כמו שאתה הרגת את אַרתּוּר. אתקע את החנית לתוך לועך.

הוא פונה אל אחד החיילים שלו העומדים בשורה מאחוריו ואומר:

– תן את חניתך.

הלה מוסר לו את חניתו החלודה. הוא מכוון אותה אל לועי. מתחיל תוחב אותה פנימה. לאט-לאט, במתינות. כאב אינני מרגיש עדיין. אבל דמי הולך וחם, הולך ומפעפע. לבי הולך ונחלש, הולך ונעשה חלל, הולך ומת. אני מרגיש את חוד החנית בחיכי, מוחי הולך ומתערפל, אני עוצם את עיני –

– אוי - -

הוא שולף את החנית, מביט בי בעינים פקוחות לזוועה, נועץ בי את שני אישוניו האדומים וצועק בלחישה ובחימה נוראה:

– אתה טמנת את אבי הגבור לתוך הרפש, לתוך בית-הכסא! את אבי!

אני פוקח את עיני – לא האופיציר צועק עלי, אלא נער כבן שלש-עשרה, נער צעיר וחיוור-פנים. והוא מוסיף בדמעות ובכעס:

– את אבי הנאור! – לתוך בית-הכסא! בכפר – יודע אני היכן – בכפר לאזארובקה – אצל הארמון פון-ווליצקי! – שתוק! – אני אעשה אותך ככברה! –

ומתחיל לנפנף כלפי גופי בחוד החנית, כלפי פני, כלפי עיני, כלפי מוחי, כלפי בטני, כלפי גרוני, במהירות, באבחות תכופות, אני עוצר בעד נשימתי, הולך ונחנק, רועד בכל אברי, גופי נצמד אל האילן והחנית מתהפכת בי בחפזון נורא, נוגעת בי לרגעים, רוחי הולך וקצר –

– פּאן, חבר, אבי, בבקשה, אחי, מארגיט, אישטוואן, אהובתי, אמי, בבקשה, אל-נא תענני, הרגני בבת-אחת, נא, נעוץ בי את החנית, אוי – אוי –

הוא נועץ בי את החנית, בפי, לתוך לועי, עמוק, לתוך ראשי – אוי, אני מרגיש כאב. לבי נדם. תסיסה חמה, נעימה ונוראה עוברת בי מכף רגלי ועד מוחי. אני עוצר את נשימתי, מיתה – מיתה משונה, פלצות רותחת משתפכת בכל דמי – אני מת. סוף. הכל אבד. - - -

הוא שולף את החנית מתוך פי ואומר:

– קץ. מת, פגר נבזה. נלך.

אני צונח על הקרקע מת. טוב. ומה בכך? כמין כאב קטן וקל אני מרגיש בגרוני ולא יותר. פטור, מכל הפחדים והצרות. מן האימה, מן היסורים, מן המלחמה, מן הלילות האפלים, מן הרעב, מן הרפש – ומן המוות!! – הזה הכל?! לא יותר? ועכשיו? –

אני נושם נשימה מקילה, מניחה, מפישה ומבורכה:

אה – ה – ה –

אושר פנימי של אור אין-קץ וגיל אין-חקר רוטט בי ברגע זה.

– פטור מכל, חפשי, לעד. לכל רוח.

מארגיט קמה מן הקרקע וניגשת אלי.

היא עוצמת את עיני העששות ומנשקת לי.

רוצה אני לקום לשפוך בה את אשרי שאין לו גבול – אלא שנמלך אני בעצמי: לא. אפשר כל זה הוא רק חלום. יימשך עוד. כה נעים!

והיא פושטת את בגדי.

ואחר-כך – את עורי, המזוהם מפצעים ודם.

ואחר-כך – את בשרי העיף ואת עצמותי הספוגות כאב – ואומרת:

– פתיי היקר. טיפשאי. נבהלת? סבלת. נדמה לך, שנורא הוא. אני גם-כן נבהלתי בתחילה, פתיי היקר. אתה חפשי.

ומלטפת אותי ומוסיפה:

– הם עומדים עדיין כאן. אלא שאין לך להתיירא מהם. אין הם שולטים בך כבר. הוא עמי ביחד, למעלה.

אני מחבק אותה ומתרומם למעלה, על האילן.

אני קל כנוצה. בלי בגדים, בלי בשר, בלי גוף, בלי כל, בלי מוח, בלי עצמות, בלי לב כואב, בלי כל, מתרומם למעלה, למעלה.

אלא שהאופיציר וחייליו מרגישים בדבר, הם רודפים אחרי, מטפסים על האילן:

– הוא חי! – צועקים כולם – הוא חי! הנבל! הוא נמלט! –

אחדים עולים על האילן, אחדים מכוונים את כלי-זיינם לירות בי. אלפי פיות של קני-רובה פתוחים עלי – אני עוצר בעד נשימתי. זוועה תוקפת אותי: אם עכשיו ימיתוני – קץ לכל!

– מארגיט! – נאנק אני – מארגיט – מארגיט! –

ופתאום – ברקי-יריה! - - - דממה.

היריות לא השמיעו קול. ולא נגעו בי.

נכנסו דרך בי – ולא נגעו בי.

אני מתחלחל בכל מהותי, כעין תסיסה קלה, אֵדית עוברת בי ואני פורש כנפים – ועף! עף בחפזון! עוד רגע קל מצמצם אני את מחשבותי לדעת, מה נעשה בי – אחר-כך, כילד בחיק אמו אחרי זוועה נוראה – צחוק רם, רחב ומאושר מתפרץ מתוך כל מהותי:

– הא – הא – הא!!

מגוחך! הזהו המוות?! כמה מגוחך! – אה – אור –

ואיקץ.

כשפקחתי את עיני כבר האיר הבוקר. בוקר לח ומנוול.

רציתי להתפך על צדי השני ומפאום אני שומע:

– אדוני הנאור, פקודה!

אני פוקח את עיני ולפני עומד משרתי וחייל אחד המוסר לי פקודה עליונה.

אני נטלה מידו וקורא:

_ _"בלילה זה נעלם הגיניראל ארתור גוטהאגן עם משרתו. נודע, שמשרתו בעצמו רצח אותו באופן אכזרי מתוך שנאה. פקודה: תיכף ומיד למצוא את גוף הגיניראל, ומי שיתפוס את הרוצח יצויין בהצטיינות גבוהה, שם הרוצח: אַנדראַש בּנדארי. על מצחו: צלקת –

“המצביא הראשי”.

עוד לא הספקתי לסיים את קריאתי והמשרת שלי מודיע לי:

–אדוני הנאור, אני אלך ואביא את גופו של האדון האקסלנץ! אני יודע, היכן הוא, בבקשה לתת לי שני אנשים.

מוחי היה עייף, נתתי לו שני אנשים ואמרתי בעצלתיים.

– לך, ואת הפקודה כולה מסור לפלדוויבל.

ורציתי לשכב ולישון עוד.

ופתאום אני רואה – והנה למראשותי גוף מת, ששימש לי כר כל הלילה.

– הוּ, ימח שמי שמים!

ומתוך כיסו בולטים ניירות. בדקתי בהם ומצאתי מכתב:

– "אנדראש יקירי, מחמד-נפשי ואהובי היקר מכל!

"זהו המכתב האחרון שלי. לא אוכל להישאר בחיים. עייפה אני. ואומללה. יתומה אומללה. עברתי בימים האחרונים אל אמך הטובה והיקרה, זה היה המקלט האחרון בחיי. היא קבלה אותי כפרי בטנה ואני הייתי מאושרת. פתאום מתה גם היא. ובו ביום, בשעת קבורתה, באה ידיעה מאת הצבא האבסטרי, שאחיך אישטוואן גם-כן נפל, ואתמול בחלומי ראיתי גם אותך מת. למה לי חיים? הייה שלום. ואם בכל-זאת תישאר במקרה בחיים – בוא עלי קברי ומות שם.

אהובתך האומללה: מארגיט בארדאשי.

משמשתי בעיני: מה זאת?

אישטוואן – מארגיט בארדאשי – אנדראש –

מעולם לא ידעתי את השמות הללו. אך ידועים הם לי. – ידועים. – מהיכן? –

בדקתי את כתובת המכתב:

“לחייל המשרת אצל הגיניראל האדון גוטהאגן, אנדראש בנדארי וכו'”.

בהתאמצות גדולה עלתה לי לצמצם את מוחי ולהבין את הענין.

המת, ששימש לי כר הלילה, הוא אנדראש בנדארי. –

הוא-הוא המשרת של הגיניראל גוטהאגן, שהפקודה מחפשת את גופו הנרצח. –

ובכן: הוא-הוא הרוצח המחופש.

מארגיט בארדאשי היא אהובתו. כן. מארגיט - -

והיא שהודיעה לו, שאחיו אישטוואן מת בצבא האבסטרי –

ואני יודע את כל אלה. –

עודני מהרהר ומתפלא – והנה משרתי בא ומביא ביחד עם שני אנשיו את גוף הגינירל המת. הגוף היה מלוכלך בצואה באופן נורא.

– היכן מצאת את האדון הגיניראל?

– פה, לא רחוק, כפסיעות אחדות מכאן. בכפר לאזארובקה הקרוב, בבית-הכסא היה. שם בחצר הארמון פון-ווליצקי.

אני חוזר בהרהורי על דבריו:

כפר לאזארובקה – ארמון פון-ווליצקי – בית-הכסא –

והמשרת מוסיף בלי שאלה:

מאתך אדוני הנאור נודע לי.

– מאתי?!

– כן, מעתך, אתה גלית לי. בחלומך, בשנתך צעקת, הקיצותי ושמעתי אותך מדבר.,

הסתכלתי עוד הפעם בגוף המת המוטל למראשותי וראיתי: צלקת ארוכה לו על מצחו.

ברגע זה נתחוור לי הכל.

מששתי את חזהו – כמעט שהיה חם עדיין.

הבאמת מת איש זה בשעה שאני שכבתי עליו?

פיו הפצוע היה מלא דם קרוש. דרך פיו דקרו אותו.

ומשרתי מוסיף:

ועכשיו, אדוני הנאור, אלמלי היה עולה בידי למצוא את האוצר?!

קמתי מעל הקרקע והראיתי לו למשרתי על הגוף המת:

– הנהו לפניך.

עם “השגעון הגדול” הזה, במהדורה מטורפת פי שבעים ושבעה – שוב עולה לי דמותו המתוקה של גפרייטר מרגלית, שהיה כופה את בת הצחוק אפילו על פניו הגרמיים של הוד-זוועתו המות. –

א.

ככששבנו משליחות גישוש בחורשת-הבוג המושלגת עד המתנים, ניגש מרגלית אל הלייטנאנט צ’אפּאש והודיע לו בלחישה:

– מודיע בהכנעה: - ראינו אותו! בחיי, לא קשה לתפשו! אדוני הלויטנאנט יסמוך עלי! - - אך בתנאי אחד: שאדוני הלויטנאנט לא יהיה הָמָניסט!

אני אינני אנטישמי – אמר הלויטנאנט בחיוך של פיוס נדלק מן התקוה הגדולה לקבל סוף-סוף אות-כבוד. והוסיף בחנופה – יש בי אפילו דם יהודי, בחיי!

– זה לא! – מיהר מרגלית למחות – סליחה! דם יהודי זה… זה דורש… כזה… מוח, זאת אומרת… אומץ, זאת אומרת… חוצפה יהודית…

לויטנאנט צ’אפאש הביט בו באותו הטמטום המיוחד לקצינים שונאי-ישראל ואחר כך אמר:

– אמנם אני איננו ערום כמו יהודי, ולא מחוצף כבן דת משה… אך ספר לי, גפרייטר מרגלית, מה מראהו של הגיניראל הרוסי!

– אדוני יכיר אותו מרחוק. אדם נמוך קומה, בערך כמוני, לא אלגאנטי ביותר, רוסי מרושל, ועינו האחת קשורה באספלנית שחורה.

– ובכן, הוא באמת עיוור עינו האחת?

– מובן. הלא משום כך אפשר להתקרב אל רשותו במידה כזו! הוא אינו רואה אלא קדימה ושמאלה. ואנו זחלנו כלפיהו לימינו! אדוני הלויטנאנט – לחש מרגלית ממש לתוך אזנו – אנו נתפסהו כמו תרנגול-כפרה! בחיי!

ב.

הלויטנאנט צ’אפאש היה טיפוסו המובהק של קצין שונא-ישראל בחזית גאליציה. אדם מוגבל עד כדי ילדותיות, פחדן כקיפוד. וגאותן כפקיד בית-קברות שעלה לגדולת קצין. השד יודע, מאין ירש את שנאתו ליהודים, שבחפירות המלחמה עלתה ושגשגה עד כדי מרה-שחורה ממש. עובדה מוזרה ומענינית, שעליה עמדתי כבר לא פעם: שונאי ישראל בחזית כעין מסורת היתה להם לפחדנות. איש מאתנו אינו זוכר חייל או קצין שונא יהודים שקיבל אפילו את מידאליות-הנחושת העלובה. – את התופעה המוזרה הזאת ביאר מרגלית ככה: “כל שונא ישראל יש לו יתוש-טיטוס במוחו, שירש מאבי-אבותיו הרומאי. המוח כבר התרגל לזמזומו של יתוש זה, שבלעדיו לא יוכל לחשוב כלל. וכל אימת שמתחילים לירות, פוסק היתוש לזמזם והמוח מתבלבל ומשלשל לתוך המכנסים! משום שלגבורה נחוץ קודם כל מוח!” –

ולויטנאנט צ’אפאש נמצא זה שנה בחזית ועדיין אין לו אף פרוטה על חזהו. הדבר הגיע אצלו לתסביך ממש.

ומרגלית, שרצה לגרש מתוכו את דיבוק שנאת ישראל, התיידד אתו לעזור לו במעשה-גבורה מובהק וחשוב, - ולזה עזרה לו השמועה על הגיניראל הרוסי עיוור עינו האחת, האוהב להתגורר קרוב לקו-החזית. את הגיניראל הזה לא קשה לתפוס בימי שלג גבוה, המסייע לכיתור להפליא. ומרגלית עיבד תכנית מצויינת לנצחון מזהיר זה יחד עם הלויטנאנט צ’אפאש. הוא מרגלית ישמש לו “כלב ציד”, העוקף את הטרף מאחור ומקרבו אל הצייד. דוגמת הסרג’אנט בורוכוביץ', שתפש עם פלוגתו הקטנה מאיור רוסי וקיבל את “מידאליית הזהב הגדולה”.

ופלוגת הלויטנאנט צ’אפאש יצאה לציד.

ג.

הסנסאציה עברה כרוח-אביב בקו החפירות: הלויטנאנט צ’אפאש תפס את הגיניראל הרוסי הנועז! ובפלוגה פעוטה בעלת ששה אנשים! את האמת להגיד: חבריו הקצינים לא קיבלו בשמחה רבה את נצחונו זה. הלויטנאנט צ’אפאש היה שנוא עליהם בגלל גאוותנותו המתרברבת הריקה באצילותו עתיקת-הימים. ונעים היה להם לקבוע את העובדה, ש“גפרייטר הקטן” (מרגלית) עזר לו בכך וגם יותר מזה. וכשנודע, שמרגלית ועוד איש אחד נעדרים מן הפלוגה – התחילו אפילו לחשוד בו בקצין הפחדן, שסילק את מרגלית, שלא יגלה את האמת, אך זה ודאי יתגלה סוף-סוף. – לעת עתה היו כולם עסוקים“בקבלת פני” הגיניראל השבוי. נצחון על כוס יין, כרגיל.

אך הגיניראל השבוי עמד אילם ולא רצה לפתוח את פיו בשום אופן. וגם מראהו היה עלוב מאוד: אדם קטן קומה, עינו האחת מכוסה בתחבושת שחורה, ובגדיו הרמים מידלדלים על גופו לחמלה. שפמו האחד מחודד זקוף כלפי מעלה כסימן קריאה, והשני כלפי מטה עד לתחת סנטרו. ממש רחמנות להביט בו. הכזה הוא “הגיניראל הנועז”?! – והשבוי הרם אינו מדבר ורק לעתים רחוקות עונה הוא על השאלות המרובות במלה או שתים שלא מן הענין: "חורושו (טוב) “דא-דא” (כן, כן), ושוב “חורושו” ושוב “דא-דא”. ונוסף לזה מקנח הוא את אפו כל הזמן בשרוולו המוזהב. איום. – והמכנסים כמעט שנופלים לו מעל מתניו. והוא מגביהם כל הזמן. הקצינים לא ידעו אם להתרגז או לצחוק. המאיור החוקר בא לכלל כעס:

– אידיוט! חרפה להביאו לפני הוד רמתו המצביא! בחיי! מארש! הובילוהו אל המפקדה הראשית!

הגיניראל השבוי מצדיע ומסתובב על צירו – ועיניהם של הקצינים יוצאות מחוריהן: מתוך מכנסיו של הגיניראל משתרבבות ותלויות ציציות! ציצית של ארבע כנפות ממש!

מה? גיניראל רוסי של הצאר – יהודי!

ניגש אליו המאיור, בודק אותו מכף רגל ועד ראש, אחר כך ממשמש בציציות, מושך אותן החוצה – ועל זה פותח הגיניראל את פיו ומדבר אידית אואומר:

– כשר, כשר, אזא יאר אף מיר! ווי איך בין א ייד!

ד.

מובן, שזה היה מרגלית בעצמו ובכבודו, שבעלי דבביה של הלויטנאנט צ’אפאש היו אתו בעצה אחת להפיל את הקצין המתרברב בפח. והם סידרו לו את תלבושתו של גיניראל רוסי.

והמאיור, במקום להתקצף על מרגלית, צחק בעל כרחו יחד עם הצחוק הפרוע שמסביבו. אך לצאת ידי חובת משמעת רעם בכל זאת:

– גפרייטר מרגלית! מה זה? ראשון באפריל?!

– מודיע בהכנעה: לא! י"ד באדר! פורים! היום פורים, אדוני הנאור!

טוב שהמאיור היה פרוטסטאנטי טוב וידע את התנ"ך, וגם עצם דבר הפורים היהודי לא היה זר לו. אך מכיון שפטור בלי כלום אי אפשר, פסק לו המאיור שלשה ימי “מאסר בודד”.

במאסר ניגש אליו הלויטנאנט צ’אפאש בחמת-זעם עצורה עד להתפוצצות ואמר לו בחירוק-שינים:

– חכה, חכה, יהודי!

מרגלית הצדיע כחוק וענה:

– מודיע בהכנעה: רציתי רק להוכיח לאדון לויטנאנט, שאין בו דם יהודי, ממזר יש לו מוח בקדקדו!

א: סיפורה של האם

_ _ _ אותי ענש אלהים! - - ממני נפרע בעד כל חטאי העולם כולו! – עלי גזר גזירה מרה מאוררת!

קודם כל לקח ממני את בתי. שושנה, חבצלת, ניצן מאיר עינים. – ימים אחדים לפני החופה. היא נעלמה פתאום. אמרו לי, שברחה עם קצין – ירקתי בפני המלעיזים! חשבתי, מתוך קנאה מרננים אחריה ואחרי.

לימים הביאו אותה. חבריו שלו, הקצינים הביאו אותה. –

אם יש לך דמעות, יקירי – בכה! לי אין.

הביאו אותה, הניחוה על הרצפה מתה למחצה ואמרו כמציגים את עצמם, בהשתחוויית-נימוסין:

– נאז’אצ’וני! – חתנים! – אמרו והלכו להם.

ואני לא יצאתי מדעתי. לא רדפתי אחריהם ולא זעקתי בזעקה. –

וקברתי אותה. אותה קברתי, ולא את עצמי.

ויום-יום ישבתי על קברה: אולי תצמח ותפרח.

לך, יקירי, וראה שם: קוצים וברקנים גדלים שם. חרולים. –

אחר כך הופיעה היא, השקצה. הוא הביא אותה.

בני היחידי, האחרון, התחנן לפני: אמא! היא תתגייר. אליזה תהיה יהודיה. תראי אמא, יהודיה טובה וכשרה. תדליק נרות-שבת, כמוך אמא.

והיא שתקה. נגשתי אליה ולטפתי אותה: בתי תהיי.

והיא שתקה. אחר כך לא ראיתי אותם, את שניהם, את בני ואת הכלה שלו לא ראיתי אותם ימים אחדים. ההתעללות בנו הלכה והשתקעה יותר ויותר, רציחות, תליות, שריפות. ובני לא הופיע. מעולם לא עשה דבר כזה. תמיד היה לצדי בשעת סכנה. –

אמרתי: חייל. אין לו פנאי. מלחמה.

אך נזכרתי: עם מי הוא נלחם יחד? עם אותם הקצינים? עם ה“חתנים”?

ופתאום הופיע. במדים. עם רובה.

הופיע – ולא אמר כלום. אילם היה. לחנם דברת אליו, שאלתי: מה? איך?

הוא צנח על הספה, נשך את אגרופיו ושתק.

נגשתי אליו, שמתי את ידי על ראשו – אך הוא נבהל כנשוך נחש, הביט בי בעינים אדומות-ירוקות ולחש לחישת שרף: אל תגעי בי אמא! אני טמא! רוצח! –

אמרתי לו: מלחמה, בני. כולם רוצחים. במלחמה אין רוצח, בני. אין אתה יוצא מן הכלל.

הוא שוב שתק.

ולבסוף פרץ בזעקה איומה: יהודים רצחתי! יהודים! לא מלחמה! רצח! –

ותוך כדי צעקה לקח את הרובה, העמידו על הרצפה, התכופף עליו וחורו על לבו. לחץ, וירה בעצמו.

וצנח.

ומה אתה חושב, יקירי, הוא מת? לא. –

אם ימות תיכף, הרי איך יתעלל בי הגורל? הלא מוכרחת אני למוץ את כל הכוס, עד תומה. –

הוא שכב פצוע ואני טפלתי בו. וכבר אז החלטתי: אם הוא ימות - אלך אתו גם אני.

אך בינתים פקח את עיניו ופתח את פיו. וסיפר לי.

אליזה לא האמינה באהבתו. כך אמרה. משום שרוצה הוא שהיא תתגייר. זאת אינה אהבה אמתית. שהיא תתגייר בגללו – והוא? הוא לא כלום?! גם הוא צריך להביא קרבן. אין אהבה בלי קרבן. ואם היא משליכה בגללו את עמה שלה יחד עם דתה – הרי גם הוא צריך לעשות דבר-מה. – וכך התגרתה בו כל הזמן. ולא רצתה לנשק לו. עד שהשתגע והסכים: מה לעשות בגללה? – מה? – להרוג יהודים אחדים. – לא הרבה.

פה פרץ בבכיה חלשה, גוססת, ואמר:

– אמא! אני הסכמתי. ושאלתי: כמה? אמרה היא: שבעה. זה מספר קדוש אצל היהודים. כך אמרה. ונשקה לי. ואני עשיתי. –

אמרתי לו: אלהים יסלח לך, בני, אתה אינך אשם. אלהים לקח ממך את שכלך, את בינתך, בני. הוא יסלח.

– אל יסלח לי! – גנח מתוך גסיסה – אל יסלח לי. לא צריך. אם הוא רצה בכך, אל יסלח לי! – רצחתי אחד אחרי השני. ארבעה. חמשה. ששה. ותמיד שאלתי: את מי את רוצה? והיא הראתה לי, או אמרה לי: את זה - - את זה. - - ואחרי השישי שאלתי: ובכן, אליזה, עוד אחד. את מי? ועל זה הביטה בי, חייכה אוי, אמא, איך היא חייכה! חייכה בפניה ובעיניה. אחר כן נגשה אלי, לקחה את פני בין שתי כפיה, הביטה אל תוך עיני, בעיניה, ובשיניה הלבנות המחייכות, הגישה את פניה אל פני ואמרה: וכעת, אברמצ’ה שלי, כעת תהרוג את היהודי המגועל ביותר בעולם. זה שלכלך את פני בנשיקתו - - תתנקם בו אברמצ’ה - - כן?

שאלתי אותה, מי הוא, מי נשק אותה?

היא צחקה צחוק קליל ואמרה: היהודי המסריח: אברמצ’ה! אתה! אתה! – ופרצה בצחוק פרוע וברחה.

כך סיפר לי – ומת.

ב: יהודי-התהלים

מתהלך הוא בחוצות פאריס וממלמל כל הזמן בצחוק-שטנים:

– נקמה בו! נקמה! כך נאה לו! אני אמרתי: לא! בביתי איש לא יאמר עוד תהלים! בביתי – לא. כל ימי חיי בליתי באמירת תהלים, כל ימי חיי. קמתי בחצות הלילה והתחלתי בתהלים. ועד הבוקר. עד הנץ השחר. בבוקר התפללתי ואחרי התפלה – תהלים. ומזמורים אחדים אחרי ארוחת הבוקר. ובחנות – מה עושה יהודי כשאין קונים? אומר תהלים. וכשהלקוחות מבלבלים יותר מדי את המוח, מה עושה יהודי? אומר תהלים! (צחוק) אומר תהלים ואינו עונה להם עד שהולכים מאליהם. ובערב אחרי סגירת החנות ודאי שאפשר לומר תהלים. – ובלילה, כשיהודי הולך לישון, קורא קריאת שמע ונרדם בפסוקי תהלים. כך. תהלים. בתהלים חי היהודי עם אלהיו, בתהלים רואה הוא את גדולתו ואת חכמתו של אלהים, בתהלים רואה הוא את כוחו וגבורתו; מבקש ממנו ישועה בתהלים ובתהלים באה לו הישועה. כל הישועות והנחמות באות מתוך פסוקי התהלים.

כן? ישועות ונחמות? כך אתם חושבים? מובן, כך חשבתי גם אני. ישועות ונחמות? (צחוק פרוע). ישועות ונחמות! להם! אך לא לנו! ישועות לפורעים ונחמות לרוצחים, אך לא לנו! שורפים את ארון הקודש בישועות ומבתרים את הילדים בנחמות! (צחוק) מה אתם מביטים בי כל כך? שאני משוגע? (צחוק) נכון, אך לא בדיוק ככה. אני הייתי משוגע, הייתי – אך לאט-לאט נתפכחתי ונשתפיתי! (צועק) רמו אותי! זאת היתה מרמה! אני אמרתי תהלים – והם עשו את שלהם. אני בטחתי בתהלים – והם שחטו את בנותי המחוללות, הנטמאות, לעיני! אני דברתי אליו בפסוקי תהלים, והתחננתי לפניו במזמורי תהלים, צעקתי אליו בתמניא-אפי – והוא נתן להם לעשות בנו כחפצם. אני זעקתי: אשרי תמימי דרך – והוא אמר: אשרי המענים בתולות והמלכלכים ספרי תורה, - כשראיתי זאת, התחיל הדבר להיות חשוד בעיני אה! דבר מה פה איננו בסדר! – וחדלתי רגע לומר תהלים. נשתתקתי קצת. וחכיתי. נראה, מה יהיה בלי תהלים. – אשתי הפצירה בי: דוד, מה לך? כעת?! כעת אתה מפסיק?! השתגעת?! – הסי! – לחשתי בצעקה – הסי! שששש! שקט! רוצה אני לראות - - - לנסות - - - עבר יום בלי תהלים! יום שלם! – ובאותו יום הכריחו את הרב דמתא לחלל את ספר התורה. – נראה הלאה! – אמרתי. ובליתי גם את הלילה בלי תהלים. זה היה איום. כל הלילה! – ובאותו הלילה תלו מחרוזת של תינוקות על שער בית-הכנסת. – אם ככה – אמרתי – אם ככה - - הרי - - אחת היא. לגמרי אחת היא, אם אני אומר תהלים, או לא! אין שום הבדל, מה? – אם כן, הרי - - הכל אינו אלא טעות, שטות. שטות, מה? – שטות? – וחכיתי עוד שבעה ימים. שבעה ימים רצופים לא אמרתי אף מלה אחת תהלים! אינכם מאמינים? אני נשבע לכם בשם ומלכות! שבעה ימים רצופים בלי אות אחת של תהלים! – ובאותו השבוע לא נשאר זכר לא מבית-הכנסת, לא מבית-המדרש, לא מבית היתומים, לא מבית הרב. באותו השבוע שיברו את כל המצבות בבית-העלמין. באותו השבוע הטביעו את כל הנשים במיקוה. באותו השבוע נגמר הכל, הכל. ועל זה החלטתי, שאין עוד ספר-תהלים. אין. הפקר! אין דין ואין דיין. רציתי לשרוף גם את הסידור שלי עם התהלים, אך אשתי הטיפשה חטפה אותו מידי. חטפה ואמרה: משוגע! אם רוצה אתה לשרוף את התהלים – הרי עליך לשרוף גם את ראשך הזוכר את התהלים בעל-פה! – מה? את ראשי? זה נכון. ובכן טוב. אני אשרוף גם את ראשי אם לא אצליח לשכוח את התהלים. אך קודם אתאמץ לשכוח. והתאמצתי. כל הזמן התאמצתי. יומם ולילה התאמצתי לשכוח. – ורק כעת ראיתי, שהוא אינו רוצה שאשכח. אני התאמצתי – והוא הזכיר לי כל הזמן את הכל. כל מלה, כל פסוק, כל אות זכרתי. להכעיס. – אמרה לי אשתי הטיפשה: אהה! הנה! אינך יכול לשכוח! – אי אפשר לשכוח! – מטורף! – מה עשתה אשתי הטיפּשה לא די שלא נתנה לי לשרוף ולא די שלא יכולתי לשכוח – הכניסה לי פתאום שלשה ילדים יתומים - - - הושיבה אותם אל השולחן ופתחה לפניהם את ספר התהלים - - - כשראיתי זאת, חשכו עיני. היא תבלבל לי את כל הענין! אני עוצר ברוחי זה כמעט חודש ימים שלא להוציא מפי בביתי מלה אחת תהלים, והיא - - - היא הביטה בי בנצחון ואמרה: תתפקע! תינוקות של בית רבן אומרים תהלים בביתי, זה עולה על כל אמירת התהלים שלך! – עמדתי בפינה נדהם - - מה לעשות? – התינוקות ישבו, קרועים ובלויים וכחולי-פנים ואדומי עינים ישבו על יד השולחן. אשתי פורשת לפניהם את סידור התפלה, הם פורצים בבכיה. אשתי אומרת להם: ובכן, ילדים, תאמרו קצת תהלים, אחר כך אתן לכם לחם ומרק - - ובכן, דפדו נא ומצאו את התהלים שבסידור - - -

ומה אתם חושבים, מה קרה? (צחוק פרוע) הילדים יושבים ומביטים בה – אחר כך אומרים, שלשתם בבת-אחת: “אין אנו יכולים לדפדף” - - ושלשתם מרימים את ידיהם – והנה אין להם אצבעות. מישהו קצץ להם את האצבעות. – אין אצבעות! (צחוק) אשתי מביטה בידים שלהם, פוקחת עיניה לרווחה – אין אצבעות! אין! אי אפשר לדפדף ולמצוא את התהלים! (צחוק פרוע) נקמה בו! נקמה! כך נאה לו! אם אני החלטתי, שבביתי איש לא יאמר עוד תהלים, הרי איש לא אומר תהלים! לא בביתי ולא בבית הרב, ולא בבית-הכנסת ולא בבית-המדרש ולא בבית-היתומים ולא בבית-העלמין! חסל סדר תהלים! – אתם שומעים! – שומעים? – זהו שיר-השכורים על החרבות! – (הוא מזמר ניגון-שכורים) זהו השיר שלהם! – זהו התהלים שלהם! זה נחוץ לו! את זה הוא אוהב! (מזמר כשכור).

וכך מתהלך הוא בחוצות פאריס ומזמר לו שירי פורעים שכורים פולניים ואין מפריע לו.

ג: הנצחון

– למה הביאו אותי הנה – אינני יודעת. אשה זקנה כבת שמונים ושמונה, מביאים אותה לארץ ישראל! למי אני נחוצה פה? אתם אומרים: לי לעצמי? שארץ ישראל נחוצה לי? לא, יקירי, לאשה זקנה כמוני רק דבר אחד נחוץ: המות. אני ברוך השם קבלתי את שלי בעולם הזה, תהילה לאל. אני קבלתי את שכרי בעולם הזה, ואפילו גם את המגיע לי בעולם הבא. וגם יותר מזה. אינני יודעת אפילו, במה זכיתי לכך! אמנם ראיתי הרבה צרות ויסורים ותלאות. אולי יותר מדי; אך מה זה לעומת הטוב שקבלתי! איזה טוב – שואלים אתם? אני זכיתי למה שלא זכו לו הרבה גדולים וקדושים וטהורים בעולם. אני זכיתי לראות בנצחון! –

נצחון הקדושה על הטומאה. נצחון האור על החושך. נצחון היהודי על הרוצח!

ואיזה נצחון! ומי המנצח! יהודי קטן, צנום כגרוגרת דרבי צדוק, יבש כאתרוג בחורף, גופו כגוף ילד רזה ועיניו טרוטות – הוא היה המנצח, גבור הגבורים. ממש שמשון הגבור! יותר מזה! –

יודעים אתם – עשו פרעות בעיר. הרסו והחריבו את הכל, השמידו את כל הבא לידיהם. עד שנתרוקנה העיר ולא נשאר בה איש, חוץ ממני. נשארתי ככה, יחידה, וחכיתי שגם עלי תעבור הכוס.

ופתאום רואה אני דרך החלון, והנה – השמש שלנו. שמש בית המדרש הצנום. “רב גצילי הילד” – כך קראו לו על שום קטנותו וכחישותו. הוא מובל בידי הרוצחים המתעללים בו. הם מתעללים בו. מענים אותו – והוא שותק. גם בצבת של ברזל לא יוציאו ממנו הגה. שומעת אני, הם מדברים אליו – משדלים אותו שימיר את דתו. מגישים לו את הצלב אל פיו. אך הוא עוצם עיניו – ושותק. אתם שותקים פה כעת? – כך הוא שתק! ועל זה מהדקים חבל אל אחד מענפי העץ ואומרים לו: או שתציית לנו, או שנתלה אותך! – ועל זה ניגש הוא עצמו בכוחותיו האחרונים של העץ, וככה, בשתיקה, שם בידיו את עניבת החבל על צוארו ואומר להם:

– נו! משכו! – כך הוא אומר ומחייך. מחייך.

חיוך זה הרגיז אותם עוד יותר. אחד מהם ניגש אל העץ ומתחיל מושך בחבל - -

ועל זה אומר פתאום רב גצילי הילד:

– חכו!

– הם מרשלים את החבל – והוא, רב גצילי הילד, מרים את שתי ידיו הרזות, מקמץ אותם “לאצבע משולשת” ואומר, כהשוא מראה על כל אחד מהם:

הא לך! והא לך! ולך! ולך! ולכל משפחתכם! וכעת – תלו!

הם עמדו רגע נדהמים. אחד מהם ניגש אליו בחירוק שינים, אך השני כבר התחיל מושך את החבל, מושך ומושך – אני עוצמת את עיני – והנה אני שומעת כעין דפיקת נפילה; החבל ניתק ורב גצילי הילד נפל מן התליה. –

כולם עמדו ברגע זה אובדי עצות. הלא גם הם יודעים, שאם ניתק החבל, הרי אין תולים את האדם. – אך הם השתמשו בנס זה ושוב התחילו משדלים אותו לעשות את רצונם. – משתדלים ומדברים ומבקשים – והוא שותק. שותק ומחייך.

ופתאום שואל הוא:

– מה אתם אומרים? מה עלי לעשות?

– רק לנשק, פעם אחת, לא יותר.

אם ככה – אומר רב גצילי הילד – אם לנשק, הרי לכם: לך! ולך! ולך! ולך! ושוב הראה להם את שתי אגרופיו המקומצים ל“אצבע משושת” – ובצחוק, בצחוקו של ילד קטן, חלש רזה. –

הם התנפלו עליו וקרעוהו כדג. –

את זה זכיתי לראות, יקירי, בשנת השמונים ושמונה לחיי.

זה היה ארץ-ישראל שלי. הנצחון!

ומי יתן ולא היה גם עולם הבא שלי!

א.

זה ימים אחדים, ששני “צפורי הנפש” של הרגימנט הששים וחמשה, גפרייטר (לאנסקופוראל) מרגלית והדוד אסטרייכר מתהלכים שניהם ומשוחחים, מסתובבים, נועצים, מתווכחים ביניהם לבין עצמם – ואין איש יודע מה. אלא שהמתבונן בהם רואה, שבוויכוח-התיעצות זה מרגלית הוא התקיף, התובע, ואילו הדוד אסטרייכר הוא עצוב, מודאג ושותק. ויכוח זה היה בעצם חד-צדדי. רק מרגלית היה מדבר בעוד שהדוד אסטרייכר רק הניע פעם בראו, פעם בכתפיו ופעם בידיו, רגע לחיוב, להסכמה ורגע לשלילה. לאי-רצון.

– פרייטר מרגלית! מה אתם מזידים פה כל הזמן שניכם כקושרי קשר נגד הוד-מלכותו?

– מודיע בהכנעה – עונה מרגלית בפשטותו הידועה – מאמץ מלחמה.

– מה?!

– מאמץ מלחמה, מודיע בהכנעה, אך עדיין לא הוברר כהלכה, מודיע בהכנעה. עדיין זה בגדר סוד, מודיע בהכנעה.

– מה? סודות, במלחמה, בחזית?!

– אבקש סליחה בהכנעה: ואיפה יש סודות אם לא במלחמה, בחזית?!

לא שאלתיו יותר. ידעתי, שבין כה לא אוציא ממנו לעת-עתה ולא כלום ושבין כה יוודע הדבר.

ואל הדוד אסטרייכר לא פניתי בשאלה. ראיתי בו כעין יגון עמוק, דאגה מעיקה. והוא בוודאי שיפנה אלי סוף-סוף, כשיהיה לו צורך בדבר.

ב.

סודם של מרגלית ואסטרייכר הגיע לשלב חדש, נוסף. נודע ממנו טפח אחד ואמנם טפח חשוב. אף כי עדיין לא רשמית, אלא פרטית, בדרך הידידות.

הדבר הוא בחופש לדוד אסטרייכר.

מתכנים תוכנית, שהדוד אסטרייכר יבקש חופש קצר-ימים.

חופש? סתם ככה? שלא כשורה? מן החזית?

קודם כל: מן החזית אין בכלל חופש, בשביל החופש מן החזית ישנם רק שני יסודות-נימוקים: א' – מחלה, לבית-חולים ואחרי ההבראה יש שמקבלים חופש קצר; ב' – אחרי מעשה-גבורה לא רגיל יש שהמפקדה גומלת גם במתן חופשה.

במעשה גבורה מיוחד במינו לא הצטיין הדוד אסטרייכר, ולמחלה אין שום סימן תהלה לאל לדאבוננו הרב.

אך הדבר הלא יצא מן השק בין כה: אם לבקשת חופש, הלא הוא יפנה אלי, שאני אמליץ עליו ולא עוד, אלא שעלי יהיה להציגו לפני האוברלויטנאנט לבקשה.

וחכיתי.

ועוד שלב נוסף: אל תוך “המועצה” הסודית נכנס גם הצועני לאצי. כעת מסתובבים כבר שלשתם. מתלחשים, בזהירות, ברצינות, בלהט וכעת כבר שניהם, מרגלית והצועני משדלים את הדוד אסטרייכר, מפתים אותו לדבר מה, מעודדים ומאיצים בו לבקש את החופש.

אך אין להבין כלל את הענין: מי זה מבקש חופש מן החזית בלי אחד משני הנימוקים הנזכרים?!

אך הנה השלב השלישי: מרגלית מביא אלי את הדוד אסטרייכר. רשמית. ומובן, שבמקום הדוד אסטרייכר מדבר הוא, מרגלית, בתוקף דרגתו הפרייטרית.

אך מה שהוא מבקש בשם הדוד אסטרייכר, הוא שלא להציגו לפני האויברלויטנאנט. אמנם הדוד אסטרייכר רוצה לבקש חופש. וחופש קצר מאד, ליממה אחת, לא יותר – אך לא שאני אציגו לפני הממונה עלינו. כי אם הפלחדוויבל (הסרג’נט). שאני אתן פקודה לפלדוויבל, שיציג את הדוד אסטרייכר לפני האויבלייטנאנט, זה אפשר.

על שאלתי, מדוע דוקא הפלדוויבל? – עונה מרגלית:

– מודיע בהכנעה, משום שאי אפשר לגלות את יסוד הבקשה אלא לאדון אויברלויטנאנט בעצמו, ואם חלילה וחס ניכשל, והדוד אסטרייכר לא יקבל את החופשה, הרי יפול הכשלון על הפילדוויבל (כשלון פירושו: נזיפה עד לאבי אבות אבותיו של הפילדוויבל!) ולא על אדוני! אנו מבקשים בהכנעה! ילך אתו הפלדוויבל!

– אך הפלדוויבל הלא מוכרח לדעת את הנימוק, אחרת אין הוא יכול להציג את המבקש לפני הממונה!

– מודיע בהכנעה, עם הפלדוויבל נסדר את הדבר, שידע ולא ידע כלום!

את האמת להגיד: ידעתי, שאיזה אבסורד מתכונן פה, ודוקא אבסורד רשמי, אך רציתי, שהדוד אסטרייכר יבוא לפני המפקדה, מה יוכל פה לקרות? שאקבל גם אני נזיפה כממונה על המבקש? ידעתי, שהנזיפה תטבע בצחוק. מה ששלושת אלה מבשלים, לא יכול להיות אחרת מאשר איזו נובילה מארק-טוויינית, או נכון מזה: שלום עליכמית.

סוף כל סוף נודע לי טפח מעצם ענין בקשת החופש. אחרי וויכוח ארוך חריף ורם-קול עם הפלדוויבל, מסר לי האומלל, שמוחו אינו יוצא בשום אופן מסבך “הענין היהודי” הזה.הנימוק לבקשת החופש הוא: “תעשיה ביתית” של הדוד אסטרייכר, שהיא המאמץ המלחמתי החשוב ביותר.

“תעשיה ביתית”? “ענין יהודי”? זה ידוע לי, שהדוד אסרייכר עוסק במלאכת הקודש של ציצית, תפילין, טליתות ומזוזות וכדומה. ו“מאמץ מלחמתי”?!

אך לא חטטתי. כעת כבר רציתי בהחלט, שהדבר יבוא לפני האוברליטננט ואם אחטט ויוודע לי מהו הענין, ודאי שלא אתן לדוד אסטרייכר להגיש את בקשתו. –

ג.

הדוד אסטרכייר, שמרגלית והצועני הרביצו בו ימים ולילות את “השיעור” בסוגסציה בלתי פוסקת, התייצב בפני האוברלויטנאנט ואמר:

– אדון אויברלייטנאנט, אבקש בהכנעה חופש לנסוע ליממה אחת הביתה! הנימוק: מאמץ מלחמתי בתעשיה ביתית ממדרגה ראשונה!

האויברלויטנאנט הביט בו ארוכות ואחר כך שאל בסבלנות:

– איזו תעשיה ביתית יש לך בבית?

– מודיע בהכנעה אדון אויברלויטנאנט: זה יותר מעשרים וחמש שנים, שבכל שנתים נולד אצלי ילד, אי אפשר להפסיק אדון אויברלויטנאנט מודיע בהכנעה!

הפלוויבל, שרק כעת נודע לו כל עצם הענין, קפא עוד יותר ועיניו יצאו מחוריהן. כעת יכה הרעם בעולם האידיוטי הזה! כעת יאכל האויברלויטנאנט על קרבו ועל פרשו! הוא יבלעהו כתנין!

והאויברלויטנאנט באמת נעץ בו את עיניו הירוקות – אלא שפתאום הופיע לו חיוך קל תחת אפו. הוא הפנה את פניו אל הדוד אסטרייכר:

– אם כן יש לך כבר כתריסר ילדים בבית?

– בדיוק, אדון אויברלויטאנט מודיע בהכנעה: כמספר שבטי ישראל, אך לדאבוני יש ביניהם בת אחת. חסר עוד שבט אחד מודיע בהכנעה!

האויברלויטנאנט השתעל וכעכע רגע, אחר כך הוסיף:

– אמנם תעשיה ביתית חשובה. אך מה ענין המאמץ המלחמתי לכאן?

כאן פתח הדוד אסטרייכר בשיעור שמרגלית הרביץ בו כל הזמן וגלגל אותו כמו-טחנה:

– מודיע בהכנעה אדון אויברלויטנאנט: הוד מלכותו הקיסר והמלך פרנץ יוסף ירום הודו זקוק לריזרבה, תחת כל חייל הנופל במלחמה צריך להוליד חדש ואחרי שאמלא את חובתי, אמות במקומו על מזבח המולדת, מודיע בהכנעה!

ד.

ובארכיון המלחמה של המיניסטריון בבודאפשט רשומה העובדה היחידה והמיוחדת במינה, ש“החייל הרגלי אסטרייכר קיבל חופש מיוחד לשבוע ימים למאמץ מלחמתי, ריזרבה לצבא הוד מלכותו. התאריך: זה וזה”.

המפקדה העליונה של גדוד הוד מלכותו הקיסר והמלך פרנץ יוסף לא ידעה חכמות בעניני הצבא.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.