המוות בא בהסח-הדעת,אך לא בהסח-הרגש
סבי.
ההזמנה באה פתאום.
הן ידענו, שישנה מלחמה בעולם, ישנה כבר. אך היא רחוקה מאתנו. מאתנו רחוקה היא. ופתאום – לקחו אותנו, תחבונו לתוך הרכבת – מרש!
לאן?
איש לא ידע.
כשני ימים הזענו כתרנגולים צפופים בלול. כשני ימים. הרכבת עמדה בכל תחנה וחצי-תחנה, כאילו רוצים בזה להרגיל אותנו, לאט-לאט אל נסיעות-סיגופים כאלה.
והסיגופים עדיין אפילו סיגופים לא היו. המצב החדש מלא ענין רב. בעצם הדבר הרי הענין נחמד הוא. מתי נסענו ככה בחיינו? לשבת מבלי-מקום, לאכול מאכלי-סחי, בידים ובשינים, בלי סכין, בלי מזלג ואפילו בלי כף. ולישון זה על-גב זה ואחר-כך לקום ולאכול-שוב בלי נטילת ידים ולעשן שיירי סיגרה של ידידנו הצועני, הפושט נבלות לתיאבון…
וסוף-כל-סוף הגענו לכעין עיירה קטנה בגליציה העניה.
פה הכניסו אותנו אל מין ממגורת-תבואה נודפת ריח תפוחי-אדמה וסלק מרקיבים.
זהו הקסרקטין.
קולות היריות, שבאו אלינו ממרחק לא-רחוק, רמזו לנו שקרובים אנחנו אל החזית.
ובכן: זאת אומר, המצב חמור, ולפיכך החישו אותנו הנה טירונים ופה אומרים ללמד אותנו בחטיפה את תורת האסטרטגיה. פה, סמוך למקום-המעשה.
לפני רגעים אחדים פשטתי את בגדי האזרחיים ואלבש מדים משל הוד-מלכותו. מדים הללו, כשהם תלויים עלי אינם מוסיפים לו לגדודו של הוד מלכותו על הודו. לפי מידתם הרגשתי, שקטנוֹ של אותו איש שבשבילוֹ נעשו, עבה ממתני שלי. וכשחברי לבשו גם הם את הבגדים הנחמדים, המצטיינים בזוהמתם וברבבי-דם שעליהם וכולנו הבטנו זה בזה כמו במראה-לעג, שהוציא מתוך קרבנו צחוק-תליה, צחוק מפלצת לחברתה – כעין איזה רגש של גלגול-נשמות הצטמר בקרבי מכף רגלי ועד קדקדי…
הסתכלתי בעצמי-המגוחך…
החולצה שלי – מטלית של דם קרוש היתה טלואה עליה לארכה, ימינה, מן הצואר ועד חצי הבטן.
דמו של מי הוא זה?
אני עוצם את עיני ומבקש אותו…
ופתאום – זמר:
הֱיֵה שָׁלוֹם הוֹי, מַחְמַדִי,
אֲנִי אֶשְׁבֹּרָה אֶת כַּדִי
וּבְתַחְתִּית הַשְׁאוֹל שָׁם
אֱטַיֵלָה לְבַדִי…
לְבַדִי. לְבַדִי. לְבַדִי…
לא הספקתי להישטף בזרם הזמרה והנה פקודה מנסרת: “החוצה!”
מיהרנו אל החצר ועמדנו שם בשורה.
שורת אינטלקטים, בחירי פלס אתיני, מפונקי היופי והמחשבה, שנהפכו בן-רגע למוקיוני-זירה רציניים עד כדי בכיה.
מבלי משים הסתכלתי מסביב: תהילה לאל, אין איש ממכרי מסתכל בפני… ופתאום צעקה מנסרת ומקפיאה, צעקת הפֶלדוֶבֶּל:
“דום!”
כל השורה קפאה: חומת אילני-סרק מרוטים מקרח שבט. גם עינים יש לה לחומה זו, עיני זכוכית עששות, המביטות באויר ואינן רואות כלום.
כך עברו שני רגעים; בדממה חנוקה, בלי כל מחשבה, בלי עולם ומלואו, בלי חיים.
הפלדוובל עמד ממולנו, כלפי אמצעיתה של השורה, שתי עיניו הדוקרות, המימיות, עיני פּוליפּ, עברו מן הקצה אל הקצה של השורה ואחר-כך חָורו. כשהגיע שוב במבטו אל האמצע, פשק את שתי רגליו עד כדי קריעת גופו לשנים, כביכול, ומתוך שפמו המשוח והקשה יצאה מלה בהטעמה אטית ואיומה, קרשנדו:
“דיסציפלינה!”
ושוב פעם:
“דיס-ציפ-לי-נה!”
ושוב עברו שתי עיניו דרך שורת-העינים הקפואה והמיתו בתוכן את הזיק האחרון שבהם.
“נוּחַ!”
השורה הזדעזעה בחלחלת-מוות ואחרי שהבינה את פירושה של מלה קצרה זו, שב רוחה בה, נעה וקמה לתחיה. הגופות היו לאנשים חיים, נדים וחושבים, ונשימה אחת עמוקה וגדולה מילאה את הערפל הסתוי שמסביבנו.
הפלדוובל הדליק סיגרה מצטחנת ואחר-כך התחיל מדבר. דיבורו היה במתינות, בהטעמה, בחכמתו של השכל העליון, בטעם זקנים קצת יותר מדי.
“אני,” התחיל בקמיטת-מצח, “אני – אני חפץ לדבר אתכם, אדונים, דברים אחדים. דברים אחדים, שבלעדיהם לא תהיו לאנשים מן הישוב כל ימי-חייכם… אני אינני יודע לדבר הרבה. אני אינני לא אוראטור ולא פילוסוף שוטה, לא פרופיסור באובסרוַטוריה ולא צוענית מנחשת על-גבי קלפים, לא רופא-שינים ולא זורנליסטן וגם לא אחד ממשפחת האורחי-פרחי זוללי-הערפל וסובאי-האויר, המדברים בלשון-פרחים של כלבי-השררות ויערי המדבר! – אנוכי הנני חייל, איש-צבא, בעל-מלחמה, חיילו של הוד מלכותו הרם, הלא הוא: שר הצבא הכי-עליון הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף הראשון, כבד! – אספסוף רקוב עבר ובטל מן העולם!”
השורה קפאה.
הדבר הפיק רצון מאתו:
“נוח.”
השורה נחה שוב.
“ככה, בטלנים. אנוכי, אני, אל תטעו. אנוכי אוהב אתכם. אף-על-פי שרק אינטליגנטים אתם. אינטליגנטים מנוולים אתם. אלא, שאם תתאמצו להיות לאנשים מן הישוב, לחיילים, אז תוכלו להיות בטוחים, שלא אקפח את גמולכם. אני אשתדל לעשות אתכם לאנשים, הראויים לשם זה.”
“מי אתה?” פנה אל הראשון שבשורה.
האומלל הזדעזע:
“אני – בוכהלטר בבנק.”
הפלדוובל חייך בשפמו.
“ואתה?” פנה אל השני.
“אני אינז’ינר.”
הפלדוובל שוב פעם חייך בלעג.
“ואתה?”
“ארטיסטן.”
הפלדוובל פרץ בצחוק, כמי שכבר נלאה לנשוא:
“מרקד על החבל? מה? ח-ח-ח – חא-חא-חא. ואתה?”
“רופא.”
הפלדוובל כאילו חשב דבר-מה.
“ואתה?”
“פרופיסור למתמטיקה.”
הפלדוובל נעשה פתאום רציני ושתק. אחר-כך אמר בהטעמה, בקצב, בנעימה של “גזרה היא ואין להשיב”:
“כן, מתמטיקה – יודע אני מה זאת. היה לי פעם מכר אחד, גם כן מתימטיקן היה המסכן, וחבל, האומלל לא זכה לאריכוּת-ימים. הוא תלה את עצמו על עמוד של טלגרף ועורב שחור ניקר את עינו האחת. – חבל.”
“ואתה?” פנה אלי.
ברגע זה הרגשתי ממעל לראשי את אותה הגיגית שהקדוש-ברוך-הוא כפה על ישראל בשעתו, והחלטתי להגיד את האמת, ויהי מה:
“רֶדקטור,” אמרתי בלי בושת – ןחיכיתי לנפילתה של הגיגית.
הפלדוובל כאילו נרתע קצת לאחור, קימט את בין-גביניו ונעץ בי את מבטו בחשד מעורב אימה, אחר-כך הידק את שפתיו ונהם מבין שיניו:
אומ-הום, רדקטור! – רדקטור! נו, דיינו. די. לא צריך יותר. כבר רואה אני ויודע את כולכם. משפחה מיוחסת. משפחת אינטליגנטים נכבדה. המכוּנים בשם ‘מתנדבים’. האדונים הם כולם מתנדבים, קצינים-בעתיד. הוי, הרבה מיני גיהינום עוד עליכם לעכל עד שתזכו להיות לקצינים. לא עת-שלום לנו עתה. לא, רבותי ‘המתנדבים’ הנכבדים. ובכן – אל הענין. חפץ אנוכי…"
ובתוך כדי דיבורו נשמע פתאום קול יריה ממקום לא רחוק. קול יריית-תותח כבדה, שהמיָתה הולכת וקרבה ועפה אלינו…
הפגז התפוצץ כמאתים פסיעה מאתנו.
ענין זה צינן קצת את מזגו החם של הפלדוובל. הוא כבר ידע כנראה מה פירושה של יריה. אנחנו הטירונים אפילו להתירא לא ידענו עוד כהוגן. פניו חָורו, ואחר שעלתה בידו להאדים אותם קצת פנה אלינו ואמר:
“נו, מה אתם מביטים כעגלים שחוטים?.. נו, אדונים אינטליגנטים נכבדים, המרגישים אתם כבר את ריח המערכה?.. זוהי קבלת-פנים, אדוני, קבלת-פנים וברכת-שלומו של המוות הנכבד…”
“זע-ע-ע…”
היריה התפוצצה רחוק מאשר בפעם הראשונה. אלא שמכל מקום החישה גם יריה זו על הפלדוובל את הרצאתו החשובה:
"ובכן, אדונים, עלי למהר קצת. יען כבר מאוחרת השעה. מה שאתם מחוייבים לדעת, הוא דבר שכזה: ראשית, אתם תלמדו פה בעיירה קטנה זו במשך שלושה-ארבעה שבועות. תלמדו דבר פשוט וגדול: איך להשתמש ברובה. תלמדו לדעת סוף-סוף, שהרובה איננו מקל-טיול ולא שרשרת-זהב ולא סידור-תפילה ולא מזלג-לאכילה ולא אשת-חיקכם וגם לא סיגרה להקטיר בה קטורת. לא, אדונים. הרובה הוא כל אלה ביחד! – הרובה הוא הכל-אשר-לכל בחיים. בלי רובה אי-אפשר לא לטייל, לא להתקשט, לא להתפלל, לא לאכול, לא לנשק ואפילו לא לעשן. הרובה, חביבי, זה: מתנת אלוהי מרומי-שחקים, היושב שם ברקיע השביעי שלו ומצפצף עלינו במלחמתו זאת, שפתאום נפלה בחשקוֹ של האויב הנבזה לצאת בה במחולות; ועלינו לקצץ את רגליו ולקלקל לו את חשקוֹ זה ואת חשק אבי-אבותיו ונין-נכדיו עד הדור השבעים ושבעה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים!.. ככה! – את זה תלמדו פה במשך שלושה-ארבעה שבועות. ואחר-כך, לכשיעלה בידינו להבריח את הארנבת בעלת הקרנים מתוך גננו, ושבע ארצות מחוצה לגננו, – אז נשלח אתכם הביתה, אל הקאדר, ללמוד גם שם ולהשתלם להיות לקצינים.
“אלא שעכשיו, בטרם עוד התחלתם ללמוד שם, עליכם לדעת דברים אחדים. כן. עליכם לדעת את הדברים, שבלעדיהם אי-אפשר לו לאדם להיות לחייל, אי-אפשר להימנות בגדודו של הוד-מלכותו. משום, שאתם אדונים, אתם הלא – אתם כולכם – הוּמ – אתם הלא מפונקים, עדינים, מגוהצים, מסולסלים ונרקבים!.. אתם הלא אינז’ינרים, ארטיסטנים, מתימטיקה ורדקטור. משפחה עדנדינה, שלא ניסתה בעבודה ממשית ומועלת לבני-אדם. ולפיכך – אדבר בקצרה. היודעים אתם, אדונים, מה פירוש המלה ‘חייל’? – לא, אינכם יודעים! ובכן, אני אגיד לכם: החייל הוא אותו האדם העליון בחברה האנושית המרקיבה והשוֹנה למיניה, העושה את רצונה של המִפקדה העליונה ירום הודה בלי כל שאלות ופקפוקים וספקות והרהורים וטענות ומענות ודברים בטלים! ואם לא, אם לא יעשה, אז – אז אקרע אותו כדג מסריח ואמוֹלל אותו כעפר תחוּח ואשלח אותו למגָדל תולעים בשביל תחתיתו של הגיהינום התחתון שבתחתונים! הבינותם!”
את דבריו אלה האחרונים לא אמר, אלא חרקם בשיניו עד כדי צרימת אוזן.
אחר-כך נח מזעפו והוסיף במנוחה חמורה:
“זהו החייל!.. ועתה: מה צריך וחייב החייל לדעת? – החייל צריך לשכוח! – על החייל לשכוח כל מה שהוא יודע; כל מה שהוא יודע בחכמה, בתבונה, במדע במתימטיקה ורדקטור ובכל דברים בטלים ובמשפחה ובביתו ובאשתו ובאהובתו ובכל!.. המלחמה איננה שעשועים של איזה מין מוח ריק המלא ספרים ואמנות ומוסיקות וסמרטוטים בלים. המלחמה היא המולדת והמולדת הוא החייל, זאת אומרת: היא הוד-מלכותו שר-הצבא העליון – ואני הנני הפלדוובל שלו הממלא את מקומו; משום שהוד-מלכותו הרם הרי לא יבוא לדבר עם צורות חשודות שכמותכם!.. בשביל זה אנוכי פה!”
הסתכל בעינינו כרגע אחד ארוך ואחר-כך הוסיף:
“ובנוגע לענין המלחמה הרי הוא ענין שכזה: החייל העומד במערכה ונלחם בעד הוד-מלכותו ירום הודו הוא חייל ולא יותר! – ולא יותר! הבינותם! – ולא יותר, אמרתי לכם! ולא יותר, ולא כלום! – ועכשיו עלי לספר לכם, האיך מחוייב לחיות? החייל צריך למוּת בעד הוד-מלכותו הרם! למות ואלף פעם למות אם צריכים לכך! למות ככלב! – היודעים אתם מה זה כלב? הכלב זהו החייל! החייל; המת ככלב, ימח שמו וזכרו לדור דורות!… ועד שזוכה הוא למות ככלב, עד שזוכה הוא למות מות-גיבורים, חביבי! – לא, אדונים, כסבורים אתם, שמות-גיבורים הוא דבר הנמכר בשוק היהודים?”
הוא שתק רגע בשאלתו על שפתיו, הסתכל בנו ופנה אלינו שוב:
“מי בכם יהודי?”
כמעט כולנו היינו יהודים – והשאלה הפתיעה אותנו. לא היינו רגילים לכך, שייכנסו לתוך ענינינו אלה פתאום. כולנו שתקנו.
הפלדוובל חייך בשפמיו והוסיף:
“נו, טוב. כולם יהודים. אני אינני שונא יהודים חלילה. אדרבא. אני הנני גם כן נוצרי והמשיח היה גם כן יהודי. אני יודע זאת. אף-על-פי שלא למדתי מתימטיקה ורדקטנוּת. אני אינני שואל זאת מתוך שנאה ליהודים. אדרבא. אצלנו אסור לשנוא שום אומה ושום דת ושום מלאכה. כך מצווה עלינו המִפקדה העליונה ודבר המפקדה העליונה קודש הוא! יש פה בפלוגה שלי הרבה יהודים. ויש ביניהם יהודים מאוסים, מנוולים עצלים, ערומים ורמאים וכל מיני פורענויות שבעולם. ולא עוד אלא שיש ביניהם יהודי אחד מי שהיה בשעת-שלום בעל אחוזה שם בכפר ואנוכי עבדתי אצלו בתור אריס והוא היה מחרף ומגדף אותי לא פעם ולא שתים על שהכיתי את סוסיו המפגרים – ועכשיו אני מתנהג אתו בחסד ובאהבה; ובמקום לתת לו לשאת את כל המשא הכבד של הרובה והילקוט והכל, במקום לצאת בכל יום פעמים אל השדה לתרגילים ולהזיע בכרסו המסורבל – אני מתיר לו לשפשף את הרצפה בחדרי ולצחצח את המגפים שלי אף-על-פי שהוא יהודי ואף-על-פי שאני שונא אותו כצפרדע ירוקה!.. הפקודה העליונה, חביבי, איננה תפילה, או ‘תלמוד’ שלכם, שאפשר להתפלפל בה כחפץ לב, האדונים הנכבדים, ואם הפקודה אומרת: ‘אהב את היהודים כמוך’ – הרי עלינו לאהוב אתכם, אדונים, לאהוב בלי שום ויתורים – וחסל ואולם עלי להזהיר אתכם, שלא בשביל אהבה בלבד שלחו אתכם הנה. לא, אדונים. שלחו אתכם, בשביל למות מות-גיבורים! ולמות מות-גיבורים, זה לא ענין של מסחר, שאפשר לקנות אותו בעבור סמרטוטים בשוק. לא. בשביל למות מות-גיבורים עליכם טרם-כל לסבול. לסבול חיי עוני וצרות ויסורים ומכות-רצח ומחלות ורעב וצמא ולילות אין-שינה וימים אין-לילות ופגעים ומגפה ורקבון, ורקבון ורקבון!.. וכל זה נקרא בשם – היודעים אתם, איך זה נקרא? זה נקרא בשם דיסציפלינה – דיס-ציפ-לי-נה!. דוֹם! משפחת הבטלנים!”
השורה קפאה כאיש אחד.
הפלדוובל מצא קורת-רוח במעשה ידיו והוסיף במנוחה:
“נוּח.”
השורה שבה לתחיה. והפלדוובל המשיך:
“ככה, אדונים, הרבה עוד עליכם לסבול, אם חפצים אתם להיקרא בשם חיילי הוד-מלכותו הרם! יסורים, חביבי, יסורים. היסורים הם ראשית-כל דיסציפלינה והדיסציפלינה היא ראשית-כל היסורים. יסורים, יסורים ארורים, ארורים מאוד. טרם-כל עליכם להתרגל לחיות בלי כל שינה. פשוט: שלא לישון כלל. ללכת, להילחם, להתגולל, להתגורר בטיט, להסתער על האויב, לטפס על ההרים, בחושך, בגשמים טורדים, בשלג, בקור, במחלות, ברפש, בסחי ובמגפת אלוהים חיים!.. רגליך בצקות ומרוסקות, ידיך נופלות בלא-כוח, שיניך משתקשקות, עיניך בולטות, קיבתך ריקה כתוף, לשונך בצקה ותלויה לך מפיך כסמרטוט עד ארכובותיך, שדרתך מתיפחת בכאבה, ראשך עליך כסיר נפוח, אשתך שם בביתך מעגבת על זרים הולכי-בטל ובוגדים במולדת, אמך מתהלכת כצל עלי אדמות, שׂדך עזוב כמדבר, בהמתך גוֹוַעת ברעב, כלבך יוצא בשן-ועין – ואתה פה נלחם ומתלבט, רץ ונופל, רעב, מיובּש, מרוסק, נדהם, ממוסמס, אוכל אתה פעם בשבוע לחם-צואה קשה כזכוכית ועכברים צלויים לתיאבון. אחר-כך, כשיעזור לך אותו האל הקדוש-שבעתיִם שם בחביוני-שחקיו ויתן לך מנוחה לזמן-מה – אתה צונח במקום שהוא, מתמוטט לתוך שלולית גשמים, בשלג נמס, בזבל חזירים, זוהמה של סוסים, וכך אתה ישן שינה מתוקה וחולם חלומות יפים. גַונוּניים, מאושרים, שקטים, מנוולים, נרקבים, דווּיים, וארורים! – ארורים!”
“ככה, אדונַי, האינטליגנטים, אלה הם חייו של החייל במלחמה. לאכול צפרדעים מרוסקות בשעה שהמזון מאחר לבוא, זוהי חובתכם, חובת הכלב לבעליו, לסבול, להסתגף ולהכות את האויב, המצורע והמנוול, עד חרמה!.. כן, להכות אותו, ולא לחשוב מחשבות-פיגול, אדונַי הפרופיסורים והרדקטורנים, לא להימלך ולהתישב בדעתכם ולעשות שקלא-וטריא, אם הן ואם לאו, כך וכך, נפש אדם, בריה חיה ונושמת, צער בעלי-חיים, רחמנות, רגש יושר, הזיות וחלומות תפלים;– לא, אדונים, לא לעשות פילוסופיה, אלא להכות, לדקור, לקרוע, להמית אותו, לשסע את ראשו לשבעה, לרסק – לרס-סק! למעך אותו לעפר תחוח, לזבל, לאשפתות!.. תאמר: וחייך – שלך? נפשך – אתה? לא דובים ולא יער; לעזאזל, נפשך-אתה! אין פה שום נפש ושום חיים, שום מחשבה ושום רגש, אבל יש פה דבר אחד יחיד ומיוחד, אדונַי הנבזים, מוּגי-הלב העדינים – וזה המוות!.. המוות!.. ה-מ-וות!… היודעים אתם מה זאת ה…”
קול יריית-תותח כבדה שוב הפסיקה אותו לרגע…
הפלדוובל מיהר לגמור:
“היודעים אתם מה זאת מוות?..”
התותח שוב נתן קולו: זע-ע-ע…
התפוצצות אדירה ונוראה החרישה אותו והדהימה את כולנו. אנחנו הטירונים נפוצונו לארבע רוחות השמים – ה“רימון” התפוצץ ברשותנו ואנחנו נישׂאנו כמוץ על כנפי רוח – ומרחוק שמענו את קול הפלדוובל כקול הבא מאיזו תהום עמוקה, בגניחה צרודה וגוססת האומרת: זהו ה-מ-וות…
כשקמה דממה חזרנו תיכף למקומנו – ומצאנו את המורה שלנו מונח מתבוסס בדם ועפר. ראשו היה פצוע פצעים אחדים, בגדיו קרועים לסמרטוטים ומבטנו יוצאים ומתפתלים בני-מעיו, נחשים כתותים, אדומים-ירוקים-אפורים… והוא עודנו חי קצת ומגרונו השטוף דם עודנו הולך וגונח הקול האיום והחמור:
“זה-וּ ה-מ-וות!..”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.