כי ה' אלהיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה. (דברים ח' ז’–ט')

 

הקדמה    🔗

ספרים לא מעט נכתבו בשפת עברית על ארצות כל חלקי התבל הקרובים והרחוקים, על ממלכות ארפה הגדולות והקטנות ועל מדינות אמריקה הנושבות והשָמֵמות, על קצוי אסיה וגבולי אפריקה ועל איי ים רחוקים, רק לארץ אחת לא שמו סופרי ישראל כמעט את עינם ולבם ולמקום אחד בכל התבל לא היה די עז לעורר חפץ בקרבם לדעת את המקום הזה ולהודיעהו את בני עמם¹ יען ארץ אבותיהם היא הארץ הזאת ועל המקום הזה נקרא שם ישראל עד היום.

ובארץ הקטנה הזאת הן אחרית כל תקות ישראל. כי לשוא יבקש ישראל תחבולות להתבולל כליל בין הגוים אשר הדיחו שם גורלו הנורא וללא הועיל ייגע יעקב לדמות בכל דבר להעמים אשר זרה בתוכם ולמחות את שמו מרשימת גויי הארץ למען מצוא מנוח בארצותם. שוא כל עמלו זה ומחשבתו זאת היה לא תהיה, כי לא לריק הקים לו אלוהיו איש כמשה להוציאהו מבית עבדים, ולא לריק הסבו במדבר עד תם כל הדור אשר זכרו עוד את הבשר והדגה אשר אכלו במצרים חנם, לא לריק נתנו לו חקים ומשפטים ותורות לא כמו לכל הגוים אשר על פני האדמה, ולא לריק שפכו אבותיו פעמים רבות את דמם כמים בעד ארצם וחירותם, לא לריק חי ישראל ארבעת אלפים שנה חיי פלאים אשר אין בכל דברי ימי האדם משלם, כי חתם עמק מאד אשר לא ימח לנצח שמו כל הדברים האלה על ישראל אשר יבדילהו לעולם מכל הגוים ולא יתנהו להתבולל בהם כליל, וכל הימים אשר לא יתבולל ישראל כליל בגוים לא ימצא לו גם מנוחה נאמנה בארצות גלותו, ואם טהר יטהרו שמיו מעט בפאה אחת ושמש שלום ושלוה תזרח לו שם תמהר עננה כבדה להקדיר את השמים בפאה אחרת, ומצל חשכתה תקדר גם פאת השמים הטהורים.

ורק ארץ אחת יש בתבל אשר יחיה בה ישראל חיי שלום ושלוה אשר לא יאמר לו שם כי גר ונכרי הוא בה ועל טוב אחרים יחיה לא בצדקה, אשר פרח יפרח בה ופרי תפארה יעש כמלפנים ולא יהיה למשל ולשנינה בגוים. אבל את ארץ תקותו הזאת אשר קוה לה באלפי שנות רעתו לא יודע ישראל אף כי פעמים רבות בכל יום הוא מזכיר את שְמה בתפלותיו וברכותיו, וזרה היא לו מכל ארץ אחרת אף כי בה היה ישראל לגוי אלפי שנים וכל אשר הוא קורא בספרי קדשו נעשה בארץ הזאת. ומאין דעת מאסו רבים מבני ישראל בארץ תקותם ויאמרו עליה כי ארץ אוכלת יושביה היא וכח אין לה להשביע את עובדיה לחם, וגם דברי ספרי קדשם היו להם כדברי ספרי החתום, כי איך יבינו את אשר דברו אבותיהם לפנים ועל ראשם שמים אחרים ואדמה אחרת תחת רגלם, שמי עופרת תחת שמי תכלת ומצע שלג תחת מצע פרחים, ואויר אחר וחקי קיץ וחרף ומטר ושלג אחרים, וטבע הארץ אשר חיו בה אבותיהם נעלמה מהם.

זה הדבר אשר עוררני לכתב בספר את כל הארץ הזאת לכל משפטיה, את יַמיה ונהריה ונחליה והריה ועמקיה ואת טבע אוירה ויבול אדמתה והחי אשר בה ועריה וכפריה ומשפטי העמים היושבים בה עתה, ואת החלק הראשון מהספר הזה אנכי נותן הפעם לפני הקוראים, ואחר יבוא החלק השני על יבול האדמה ובעלי החיים אשר בה, ואחר החלק השלישי על הערים והכפרים לכל משפטיהם, והיו שלשת החלקים יחד למקור למדע ארץ ישראל ככל אשר חקרו ומצאו חוקרי הארץ עד היום.

והנה מצא ימצא הקורא בספרי בחלק הראשון ועוד הרבה מזה בחלק השני מלות חדשות² בשפתנו אשר לקחתי משפת ערבית אחותה הדומה לה, כי חשב אחשבה אשר רק בזאת נצליח באמת להחיה את שפתנו ולרפא אותה מנגע מלות החדשות אשר אין להן כל תמונה עברית וכל רוח שפת עברית אשר בנון רבים מסופרינו לפי רוח שפת אשכנזית ורוסית. וכבר הסכים לי בעצם הדבר משוררנו הגדול רבי יהודה ליב גרדון ויחרץ גם הוא משפט כי בארץ אבותינו נוכל להחיות את שפתנו תחיה גדולה ולהעשירה עשר רב (אלה דבריו במכתבו אלי) ויכתב בגליון המליץ העשרים ושבעה (שנה זאת) כדברים האלה לאמר:

חכמי לב היושבים בארץ אבותינו יוכלו להרחיב את שפתנו במלות לקוחות משפת ערבית יושבי הארץ, מלות אשר במקורן ושרשן הן משתפות לשתי הלשונות האחיות עברית וערבית אפס כי בשפת ערבית הוראתן ושמושן מבוררים ומסוימים יותר יען שפה חיה היא וטעמה עמד בה, ואין ספק כי במלות כאלה היו משתמשים גם אבותינו בזמנם באותם מיני שמוש שמשתמשים בהם הערבים גם עתה, והא לך מקור נאמן וחי לתחית השפה, מקור אשר לא יוכלו להשתמש בו חכמי הלב היושבים בחוץ לארץ וכו' וכאלה הן המלות אשר מצאנו בעלה הראשון מספר ארץ ישראל לבן יהודה. עד כה דבריו.

עוד עלי להודיע את הקורא כי האמה אשר הזכרתי בספרי היא אמת היהודים הישנה ומדתה חצי המֶתֶר הצרפתי, והפרסה (ארבעה מילים, שמנת אלפים אמה) כארבעה קילומתרים צרפתים וכחצי פרסה אשכנזית, והאצבע שני סנתימתר ושליש.

ובזה תמו דברי הקדמתי.

ירושלם ת"ו, שלשה עשר יום לחדש הרביעי, אלף ושמנה מאות ושלש עשרה שנה לחרבן מקדשנו.

 

לוח הענינים.    🔗

פרק א

שם הארץ. גבולותיה. מקומה בכדור הארץ, רחבה ומדת שטחה.

פרק ב.

מראה הארץ אם נביט עליה מגבוה.

פרק ג.

מימי הארץ. ים התיכון. ים המלח. ים כנרת. ברכת המזרק. הנחלים והנהרים. נהר ליטני, נהר נעמן. נחל קישון. נהר התכלת. נחל הירקון. נהר אבו זכורא³. נחל קנה. נהר העוגה (מי הירקון)⁴. נחל שורק. נחל הבשר. הירדן. נהר ירמוך. נחל יבק. תכלת מעון. נחל זרד. נהר קדרון.

פרק ד.

ההרים. הרי הלבנון. הרי נפתלי והגליל. הר תבור. הרי גלבע. הרי אפרים ושמרון. עיבל וגריזים. הרי יהודה. הרי עבר הירדן מזרחה. הרי העברים, הר נבו. הור ההר.

פרק ה.

העמקים והבקעות והמדברות. עמק ארץ החוף (השפלה והשרון). עמק זבולן וצפורי. עמק יזרעאל. עמק שכם ומחנה. עמק מי מרום. שפלת גניסר. שפלת אלבטיחה. הערבה. ארץ הבשן והארגוב. ארץ הגלעד וערבות מואב. מישור חורן. מישור בני עמון. מדבר וישימון. חזיון השרב. הנגב. מדבר פארן, ארץ אדום. מדבר ארם.

פרק ו.

האקלים. מזג האויר. קר וחם. לוחות מזג האויר. הרוחות. לוח ימי נשיבת כל רוח ורוח. טל. מטר. יורה ומלקוש. שלג. ברד. רעש. לוחות המטר.

פרק ז.

תכונת האדמת וצורתה. מעטה אבן הגיר. מיני האבן. פחם אבן. פעולת האש והמים. אבן הבשן. ארץ החוף. חמר יוצרים. מיני מתכת. מלח. חמר. מעיני מי מתכת חמים. חמי טבריה. חמי גדרה. חמי נהר תכלת מעון.

תוספת.

תרי הארץ. קוסטיגן הארלנדי. מור וביק האנגלים. מלניו האנגלי. לנק ואנשיו האמיריקנים. ליאין ואנשיו.

מפת טבע הארץ.

 

ארץ ישראל    🔗

א: שם הארץ, גבולותיה, מקומה בכדור הארץ, רחבה ומדת שטחה.    🔗

א. הארץ אשר כבשו בני ישראל לפניהם ויירשוה נקראה לפנים ארץ כנען על שם הכנענים אשר יצאו מארץ החוף השפלה ויפוצו בכל הארץ מזרחה ונגבה ויאחזו בה, ויהי זה שמה עד בא בני ישראל ויתנחלוה ויהיו אדוניה וַיִקָרֵא לה ארץ ישראל למן היום ההוא (שמואל א' י“ג י”ט, מלכים ב' ו' כ"ג), וזה אשר נקרא לה אנחנו היהודים עד היום הזה, מלבד אשר נקרא לה גם ארץ הקדש כי אין דבר קדוש לנו מארץ מלדתנו אשר נגרשנו ממנה, והגוים יקראו לה גם פַלֶשתינה, על שם חבל הארץ הקטן ההולך מיפו ונגבה אשר נקרא לפנים ארץ פלשת.

ב. ואלה גבולות הארץ כאשר הם כתובים בתורת משה: גבול נגב מנחל מצרים (בערבית אל עריש) ימּה עד קצה ים המלח הדרומי קדמה; גבול ים הוא הים הגדול (ים התיכון) מנחל מצרים נגבה ועד צידון צפונה; וגבול צפון מצידון ועד הר חרמון (בהרי לבנון) והלאה מזרחה; ומקדם היה נהר פרת גבול ארץ ישראל, אבל רק בימי שלמה. הגבולים האלה הם בין המעלה השלשים ואחת ובין המעלה השלשים ושלש וחצי ממעלות רחב הצפון, ובין המעלה החמשים ושתים ובין החמשים וחמש ממעלות ארך המזרח. זה מקום נחלת ישראל בכדור הארץ, ומדת ארך כל הארץ הזאת מגבולה הצפוני עד גבולה הדרומי כששים ושש פרסה (במדת שלשים פרסה המעלה), ובמדת המֶתר כמאתים וחמשים קילומֶתר, ומדת רחבה הבינוני כארבעים פרסה ובמדת המֶתר כמאה וחמשים קילומֶתר, ומדת כל שטחה כאלפים ושש מאות וארבעים פרסה מרבעת ובמדת המתר כשלשים ושלשה אלף ושש מאות קילומתר מרבע.

ב: מראה הארץ    🔗

א. אם ננשא מעל לארץ ונביט מגבוה אליה, תראינה עינינו ארץ הרים גבוהים ובקעות עמוקות מאד (דברים י"א, י’א) אשר ראשיתם צפונה היא בנגב הרמה הגדולה ההולכת מלב נהר פרת אשר בקרן מזרחית צפונית מהארץ הזאת לים התיכון נגבה מערבה. אדמת ארץ הרמה הזאת היא אדמת שיד וגיר, ובמקומות רבים טבע אדמתה כטבע אבני הבשן השחורות, ובתָוֶך תעברנה על פני כל ארכה מצפון נגבה בקעת (ערבת) הירדן ותחצנה לשתי ארצות השוֹת⁵ כמעט במדתן, לעבר הירדן מזרחה, ועבר הירדן ימּה, ומהרי הלבנון אשר בצפון הארץ תצאנה שְלֻחות לשני עברי הירדן ותעברנה בעבר הירדן מזרחה עד קצה ארץ ערב נגבה מערבה עד באך מחה (שם עיר), ובעבר הירדן ימה תעברנה שלחות הרי הלבנון עד באך סיני. גבה ההרים האלה בינוני. נגבה על יד חברון גבהם כאלף ושש מאות אמה ועל יד שכם צפונה ישפלו עד אלף אמה, ומשם צפונה הם הולכים הלך ושפל עד באך עמק יזרעאל, ורק בגליל יגבהו שנית מעט מעט עד באם להר חרמון אשר גבהו כששת אלפים אמה.

ב. הארץ אשר מעבר הירדן מזרחה היא ארץ רָמות רבות אשר נחלי מים רבים יפרידו ביניהן, ואבן הבשן רבה מאד באדמתה עד באך נהר ירמוך (שריעת אל מנצור) היוצא לתוך הירדן. ומשם ונגבה תחדל אבן הבשן ואדמת הגיר תחל, ועצי יער הרבה יכסו את ההרים אשר מנגב לנהר הזה וגבעות רבות תנשאנה בכל הככר עד באך יבק (ואדי זרקא בערבית). מנהר יבק ונגבה תלך רמה אחת עד נהר ארנון (ואדי מוג’ב בערבי'), ובצפון הרמה הזאת ישאו הרי גלעד את ראשיהם, ועצי אלה ואלון רבים ועבים יכסום. מנהר ארנון ונגבה משתרע עמק גדול עד שפת נחל זרד (נהר כֶרַך) הנופל לתוך ים המלח, ומשם ונגבה יחלו הרי שעיר אשר ארכם כמהלך ארבעה ימים נגבה, עד באך ים סוף.

ג. לא כמראה ארץ הרמות הזאת מראה עבר הירדן ימה. מעבר מזה ינשאו הרים גבוהים וארוכים ההולכים לארך הארץ ולרחבה, ובקעות עמוקות וגאיות צרים יבדילו ביניהם, ואבן הבשן הָרַבה מעבר הירדן מזרחה מעטה פה, ורק צפונה, משפת ים כנרת ועד הר תבור, נמצא את האבן הזאת, ואדמת ההרים מעבר מזה כמעט כלה אדמת שיד וגיר אשר על כן מראה ההרים פה לבן כהה. מים להרי הלבנון המשתרעים מעבר מזה, מצידון ועד באך עכו, הארץ היא ארץ שפלה פריה ודשנה, ורק גבעות קטנות תנשאנה על פניה, ויעריה הרבים מרבים יפיה מאד, ונגבה מזרחה מהארץ הזאת, בין ים כנרת וצפורי, משתרע עמק זבולן (בערבית אל בטוף) אשר מימיו יורדים לנחל קישון (מֻקטוה) ימה והיפה בכל עמקי ארץ ישראל. מנגב להעמק הזה נמצא מעט אבן בשן באדמת העמק המשתרע נגבה מזרחה מעמק זבולן (בערבית ארץ אל חמה) אשר אדמתו מאבן בשן וחצץ, וגם הוא דשן מאד וגבוה מעל לפני ים כנרת לדברי רוסיגר כשלש מאות וחמשה עשר מתר. מהעמק הזה צפונה מערבה ירומו למעלה שְנֵי שִנֵי הרים אשר הערבים יקראו להם קרון התין (קרני כפר התין; על שם הכפר אשר מנגב לקרנים האלה), ומהעמק הזה ונגבה ישפלו ההרים מעט מעט והיו לגבעות קטנות, רק בקצהו המזרחי ישא הר תבור את ראשו השמימה מעל לעמק יזרעאל הגדול והיפה המשתרע לרגליו מקרן צפונית מערבית נגבה מזרחה, והולך הלך וצר עד צאתו בבקעת הירדן, ומנגב לעמק יזרעאל ישתרע עמק שני (ואדי ג’לות, לאמר נחל גלית הפלשתי) ובין שני העמקים האלה תבדיל ארץ הרים שַמה ולא נעבדה.

ד. מנגב לנחל ג’לות הנקרא גם נחל בית שאן, ילכו הרי גלבע גם הם מקרן צפונית מערבית נגבה מזרחה. והמראה אשר תראינה עינינו פה לא טוב ולא יפה ממראה ההרים אשר מצפון לנחל, כי גם פה האדמה כמעט ערֻמה מכל צמח מאין אדם לעבדה, וראשי ההרים לא תאר ולא הדר להם, מקומות למרעה מעטים ועצי יער אין. מההרים האלה ונגבה יחל עמק שלישי, המבדיל בין הרי ארץ הגליל (הנקראים הרי נפתלי) צפונה ובין הרי שמרון (הרי אפרים) ויהוּדה נגבה, כי מהעמק השלישי הזה (מרג' אל ע’ורוק) יחלו הרים ההולכים ועוברים דרך ארץ שמרון ויהודה וקצה אדום ימה עד באך מדבר פארן (בערבי' אל תיה, לאמר המקום אשר תעו שם היהודים) ושלחות תצאנה מהם צפונה ימה עד הר הכרמל. הגבוה בכל ראשי ההרים⁶ האלה הוא הר חברון כאלף ושש מאות אמה מעל לפני ים התיכון, ועל יד שכם גבהם רק כאלף אמה, ומשם צפונה הם הולכים הלך ושפל עד באם לעמק יזרעאל אשר ישפלו שם עד פני העמק, ושלוחותיהם ההולכות ימה הן גבעות שפלות אשר גבהן הבינוני רק כשליש גבה ההרים ותוצאותיהן בשפלת השרון. מורד ההרים האלה הצופה פני הירדן זקוף מהמורד הצופה פני ים התיכון, כי הרֶוַח אשר בין ההרים להים הזה גדול מהרֶוח אשר בינם ובין הירדן, גם פני מי הים אשר ממערב להרים גבוה מפני הירדן וים המלח, ועל כן לא יעמיק מורד המערב לרדת כמורד ההרים מזרחה.

ה. מים לההרים האלה לארך כל החוף משתרע עמק אחד ארוך ודשן מאד, אשר ראשיתו על יד צידון והולך ועובר נגבה עד באך נחל מצרים (אל עריש) ומנגב לצור תרומנה מאדמתו גבעות ושפיים אשר ראשיהם בולטים משפת הים כקרנים. הראש האחד אשר אצל צור, נקרא ראש הלבן (ראש אל אביאץ), כי אדמתו אדמת שיד וגיר ומראהו לבן כשלג. והראש השני כשלש פרסאות נגבה נקרא ראש אל נקורה (ובפי סופרים רבים סֻלם צור, ובתלמוד סלמא דצור), ומהראש הזה ועד הכרמל ילך עמק עכו הדשן מאד ומצמיח דגן וכל פרי וצמר גפן, אך גם בעמק הזה עוד מקומות רבים לא יעבדו והם שוממים מאין אדם. מנגב להר הכרמל יחל עמק השרון ההולך עד יפו, ואחריו השפלה עד באך עזה, וארכם יחד כחמש עשרה פרסה ורחבם הבינוני כשתי פרסאות.

זה מראה כל הארץ אשר נראה אם נביט אליה מגבוה.

ג: מימי הארץ.    🔗

א, הימים.

א. ים התיכון. שטח המים הרבים הגובלים את הארץ ממבוא השמש יקרא היום ים התיכון כי שלש ארצות יושבות מסביב לו, אירופה מצפוֹן אסיה מקדם ואפריקה מנגב, והוא בתָוך, והיהודים קראו לו לפנים ים פלשתים (שמות כ“ג ל”א) על שם ארץ החוף אשר מיפו נגבה אשר ישבו בה הפלשתים לפנים, גם קראו לו הים הגדול (יהושע א' ד') כי הוא הגדול מכל ימי הארץ הזאת, ומאשר הוא מים להארץ על כן קראו לו היהודים גם כן ים האחרון (דברים א' כ"ד). ערך הים הזה רב מאד לארץ הזאת, ומביני דבר בחכמות כלכלת המדינות מנבאים לה עתידות טובות בגלל מושבה על חוף ים התיכון, כי כאשר היו צור וצידון לפנים סחר גוים (לאמר מקום המסחר לגוים רבים) כן תהיה גם הארץ הזאת לסחר גויי אירופה מים וגויי אסיה מקדם, רק אם יבין העם היושב בה ערך הדבר ולא יחשוך הכסף והעמל הדרוש למעשה מבואות ים אשר חשכה הטבע מהחוף הזה, כי בנגב הארץ לא תגבה יבשת החוף מקרקע הים כי אם מעט מעט ומקום עמוק וטוב למעמד אניות אצל החוף כמעט אין, וגם צפונה אשר מדרון החוף זקוף שם כמעט אין מקום בטוח ומפלט טוב לאניות מרוח סערה, כי שפת הים היא כמעט קו שוה וכל מפרץ בה אין מלבד מפרץ חיפה, ורק בעמל ובכסף הרבה ייצר לו האדם את אשר חשכה ממנו הטבע.

ב. ים המלח. בקצה ערבת הירדן נגבה יש מקור מים גדול אשר ארכו מצפון דרומה תשע עשרה פרסה ורחבו הבינוני כשלש פרסאות ועמקו הבינוני בחציו הצפוני כשש מאות אמה, ולמקוה המים הזה קראו היהודים ים המלח (בראשית י“ד ג', במדבר ל”ד ג', י"ב) כי מימיו מלוחים ממי ימים אחרים, גם קראו לו ים הקדמוני (יחזקאל מ“ז י”ח, יואל ב' כ') כי הוא מקדם לים האחרון (התיכון) וים הערבה קראו לו (דברים ג' י"ז) יען הוא בקצה הערבה העוברת בתוך הארץ מצפון נגבה וחוֹצָה אותה לשתים, והערבים קוראים לו היום בהר אל לוּט, לאמר ים לוט, על שם לוט אחי אברהם אשר ישב בככר הזה.

הים הזה יִפָלֵה מכל הימים בטבעו ובסגולותיו. פני מימיו שבע מאות ושמנים וארבע אמה מתחת לפני מי ים התיכון, ועמקו הגדול צפונה שבע מאות ושמנים אמה, ובחציו נגבה אין מקום עמוק משבע אמות (בין עין תראב מערבה ונהר תכלת מעון, בערבית זרקא מעין, מזרחה). מימיו כבדים מכל מים, מרוב חלקי מתכות אשר בהם, בערכך עשרים וחמשה למאה חלקים, ועל כן רק בטרח גדול יטבול איש בהם כל גוו. ביצה טְרִיה כי תושם בהם וצפה על פניהם ושלישיתה ממעל להם ואדם כי ישכב על פניהם ונשקעה רק רביעית גוו במים, וטבע לא יטבע בהם גם אם לא ידע לשחות וגם אם תהּיינה ידיו ורגליו אסורות, כאשר נסה אספסיאנוס שר צבא הרומים את הדבר הזה, כיאות לאיש רומי טוב הלב, ויצו וישליכו רבים מאנשי שביו ויצופו על פני המים ולא טבעו (כן ספר יוסיפוס פלויאוס). אך לא בכל מקום כבד אחד למי הים הזה, ובמקום תוצאות הירדן ונכחו גם הלאה מעט נגבה יקלו המים כי מי הירדן הקלים ממעיטים כבדם, ובעוֹמק יכבדו, כי שם חלקי המתכות רבים. בהן מלח (החצי מכל חלקי המתכות) וכלוֹר, ועל כן טעם המים מרים מאד כמו נמסו בהם כל סמי מרפא המרים יחד, בהם גם ברום ושיד, ועל כן אם יגע בהם איש או יביט בהם יחוש כמו נגע או הביט בשֶמן, ועל כן הם חריפים ועוקצים את בשר האדם ומעלים בו אבעבועות. זאת טבע המים האלה, והיא לא תתן לכל דבר אשר רוח חיים בו לחיות בהם, כי יחנק ברגע באו לתוכם ועל כן יקראו לים הזה גם ים המות, כי כל חיים אין בקרבו,אין כל דגה, אין כל נפש חיה, אין כל רמש הרומש במים, ואין כל צמח. גם היהודים לפנים ידעו את טבע המים האלה כי לא יחיוּ כל דגה ועל כן חזה יחזקאל כי בימים יבאו יצאו מים מבית המקדש וירדו עד הערבה (ערבת הירדן) ובאו הימה ונרפאו המים והיה כל נפש חיה אשר ישרוץ וכל אשר יבא שם יחיה והיתה הדגה שם רבה מאד, כי באו שם המים האלה וירפאו וחי כל אשר יביא שמה הנחל (הירדן) ועמדו עליו דיגים מעין גדי (על שפת ים המלח מערבה) ועד עין עגלים משטוח לחרמים יהיה למינה תהיה דגתם כדגת הים הגדול (התיכון) רבה מאד, ובצאתיו וגבאיו לא ירפאו למלח נתנו (יחזקאל מ"ז).

בצות המלח והגבאים אשר הזכיר הנביא הזה בדבריו כי לא ירפאו והיו למקום מלח הם משני עברי הים מזרחה ומערבה ועל שפתו צפונה ונגבה, וגם בנגב שני עברי הירדן תכסה שכבת מלח רכה את האדמה ומרוך שכבת המלח תטבענה בה רגלי האדם והסוס עד הקרסלים. השכבות האלה תשארנה על פני האדמה ממי הים אשר יעלו בימי הגשמים ויצאו מגדותיו ויפשטו על פני כל הארץ מסביב, ובימי הקיץ אשר החום רב מאד בככר הזה בגלל עמקו הגדול (בחדש סיון בצל עד ארבעים ושלש מעלות במעלות צלזיאוס) יהפכו המים להבל ועלו באויר השמימה ועל פני האדמה תשארנה בצות מלח. האד הזה העולה בימי הקיץ מהים לפעמים עב מאד, כי מים הרבה מאד יהפך בכל יום להבל, אחרי שהירדן לבדו יביא להים שש מאות אלף רבוא קילוגרם מים בכל יום ויום, ופני מי הים לא ירומו, כי ישובו ועלו באויר, ובעמוד איש על הר הזיתים יראה מרחוק כעמוד ערפל מעל להים, וגם על פני כל הארץ מסביב תשכון כמו עננה, ועל כן כל היקום אשר מסביב וגזעי העץ העבים השוכבים על פני כל החוף לובשים גלד מלח לבן ככפור. אך כל אֶרֶס אין באד הזה, כי המלח הרב אשר באויר מעל להים ומסביב לו לא יתן להאד להעפש ולהיות למלדת ארס לכל הככר, ואת אשר ספרו לפנים כי כל נפש חיה לא תוכל לחיות מסביב לים המלח וגם העוף אשר יעיז לעוף ממעל לו יחנק בארס ונפל לארץ מת, שקר הוא, כי מעולם ישבו בכל הארץ הזאת אנשים, וליאין ואנשיו אשר תרו את הים הזה בשנת תרכ"ד ויהיו באניתם עשרים ואחד יום ועשרים ואחד לילה יצאו ממנו בשלום וכל חלי לא נגע בהם בכל הימים האלה. גם בעלי הכנפים פה רבים מאד, ועל יד תוצאות הירדן תשכנה חסידות רבות המתפרנסות מהדגים הרבים אשר שבלת מי הירדן תמשכם הימה והמה נאבקים את המות רגעים אחדים לפני באם לפי הים, ואז יהיו טרף להחסידות אשר לא תתחסדנה עמהם. הדרור לא יירא לרדת ממרום מעופו ברוח ולגעת בכנפיו בפני הים ובשלום ישוב ויגבה למעלה לעוף במרחבי רקיע, ואוזי יער וצפורי הים דוגרים על החוף נגבה, הדיה והדאה והרחם נוסעים הנה והנה, הצבי הארנבת והשפן מקפצים ומדלגים בכל הככר, גם תפגשנה פה עקבות הצבוע והזאב והנמר. הצמח אמנם לא כביר ולא יפה בכל החוף, אך הוא מחסרון מים לא מלוחים, ובכל מקום מים טובים (כמו עין גדי) תצמיח האדמה כל צמח ארצות החם, ותחת אשר עתה לא תעבור בים הזה כל אניה הלכו בו לפנים אניות רבות לארכו ולרחבו, כעדות יוסיפוס פלויאוס, ותחת השקט השורר בים הזה וסביב היום נשמע אז קול עושי מלאכה במים האלה.

משני עברי הים ירומו הרי שיד גבוהים וזקופים ובמקומות רבים רק חוף צר מבדיל בינו לבין ההרים, ויש אשר רגל ההר תכלה בשפת הים וכל חוף אַיִן. את אדמת החוף מערבה יכסו אבני חצץ וגיר ובגאיות הצרים המבדילים בין ההרים יזלו נחלי מי גפרית ומלח ממבוא השמש והולכים ונופלים לתוך הים מזרחה. בנגב החוף הזה ירום הר סדום (גבל אסדוּם)אשר ארכו כפרסה וחצי וכמאתים אמה גבהו, וכלו מלח גביש ושִנֵי מלח בולטים ממנו בכל מקום, ואדמת גיר תכסנו מלמעלה, ואשר על כן מראה ההר הזה כמעט כמראה כל ההרים מסביב, אך במקומות רַבים המלח יוצא מתחת לאדמת הגיר. על קרקע הים יש הרבה חֵמר (בערבית אל חַמר ובלע"ז Asphalt), ובעת אשר תרעש הארץ או רוח סערה ינשב יעלו רגבי חֵמר ויצופו על פני המים, ועל כן יקראו לים הזה גם ים החמר, והערבים היושבים סביבו מספרים כי יש מקומות רבים בהחוף אשר חמר נוזל נובע מהאדמה. משפת הים המזרחית כארבע פרסאות מקצהו הדרומי, לשון אדמה הרחב מלמטה נגבה והולך הלך וצר צפונה יוצא לתוך הים והערבים קוראים לו אל לישאן, לאמר הלשון, וגם אל מזרעה.

ובכל זאת מראה המקום הזה ביום שמש ושמים טהורים יפה מאד. מסביב ראשי ההרים הגבוהים ומלמעלה תכלת השמים ומתחת שטח מים זכים ושוקטים תמיד מכבד אשר כל גל לא יראה בהם כי אם בעת רוח סערה, ולפי אשר יְשֻנה עין השמים כן יבצבץ מהמים האלה עין תכלת, ירקרק ואדמדם, כמו ממראה זכוכית.

ג. ים כנרת. כעשרים וחמש פרסה מים המלח צפונה מקוה מים שני, הקטן מים המלח פי שלשה כי ארכו רק חמש פרסאות וחצי, ובמקום הרחב (צפונה) משפתו מערבה לשפתו מזרחה שלש פרסאות. היהודים קראו לו ים כנֶרת וגם כִנְרות (במדבר ל“ד י”א, יהושע י“ג כ”ז, וי"ג ג') בגלל תבניתו הדומה מעט לכנור (רחב צפונה והולך הלך וצר נגבה) ובימי המקבים קראו לו ים גניסר (ספר המקבים הראשון, י“א ס”ז) על שם שפלת גניסר הדשנה הגובלת בו ממבא השמש, והערבים קוראים לו היום בַהירה טַבַריה (ים טבריה וכן במדרש קהלת ימא של טבריה). פני מי הים הזה כמאתים ושמנים אמה מתחת לפני מי ים התיכון, ובנגב יש מקומות העמוקים כמאה אמה. הדגה רבה מאד ומינים רבים בה מהמינים הנמצאים רק במימי הארצות אשר באיזורי החום ועל כן היו לפנים דַיָגים רבים עוברים בים הזה הנה והנה לדיג בדגתו, אך עתה חדל המוֹן הדיגים ופורשי מכמרת אין, ורק יהודים מספר ישליכו עוד אצל שפת הים חכה. המים טובים לשתיה אף כי טעם מלח קל להם, ונעימים לגוף לרחוץ בהם, ובעמוד המים האלה בכדי חרס כל הלילה הם קרים למחרתו כמעט כשלג. אדמת החוף היא אדמת חול ובראשית ימי האביב תעטוף מעטפת דשא יפה מאד, כי החום השורר בככר הזה בגלל עמקו מפני מי ים התיכון מצמיח צמח נהדר כהדר הצמח אשר באיזורי החום, רק לא לימים רבים. ההרים אשר מסביב לים הזה שפלים מההרים אשר מסביב לים המלח, ונחלים רבים יוצאים מהם ונגרים בשאון דרך העמק, ומפני מי הים הזכים וטהורים יבצבץ עין תכלת השמים וברק קוי אור השמש, כמפני מראה זכוכית מורטה, ואלפי צפורי מים האוז ובת האוז ישחו על פני מימיו וישמיעו במרום קולם. בערב בנטות המאור הגדול לערוב אחרי אופק השמים ולהחבא מבעד לההרים הגובלים את הים ממערב השמש, יוּצק על פני כל שטח המים כצבע ארגמן נהדר מאד, ובלילה בצאת על פני רקיע השמים כל צבא הכוכבים, יבצבץ ממי הים השוקטים אלפי אורים, וְלִיְפִי המראה אין חקר, ולא לחנם אמרו חכמי המדרש כי משבעה הימים אשר ברא אלהים בחר לו רק אחד והוא ים כנרת היפה מכלם (מדרש תהלים).

ד. מי מרום. מקוה המים הזה הוא כארבע פרסאות ורבע הפרסה משפת ים כנרת צפונה, והיהודים קראו לו מי מרום, יען הוא הרם בכל שלשת הימים, כי פני מימיו כמאה וששים ושש אמה מעל לפני מי ים התיכון. הערבים קוראים לו בהרה אל חולה (יש אומרים על שם חוּל בן ארם) ומזה יצא ליהודי צפת שם ים חוילה אשר הם קוראים לים הזה, ויוסיפוס קרא לו שאמוכוניטוס (וכן במדרש תהלים ימא דסמכא) והוא כמו מרום, כי רום בעברית כמו שמך בערבית. תבנית הים הזה כתבנית משלש בעל צלעות שוות, וראשו פונה נגבה. ארכו כפרסה וחצי ובימי החרף לעת מסת השלג יגדל ארכו פי שלשה עד שלש פרסאות וחצי, ורחבו פרסה, ועשר אמות עמקו, ובימי הקיץ בעת החום הגדול יחרב והיה לבִצה ועלה קנה וגמא (ובשפת ערבית בֶרדִי) אשר גזעו משלש וגבהו כשש אמות ומלמעלה כראש מטאטא לו, וממנו יעשו הערבים מחצלות, ובין הקנים האלה ישכנו צפורי מים רבים מאד, כי איש אין במקום הזה אשר יחרידם ממנוחתם, ובתוכם גם הקאת אשר תחמוד מדבר משכנה (תהלים ק"ב ז'). הנחש יזחל פה בבצה, וחזיר היער גם הזאב והשועל והדוב והנמר והצבוע יבחרו פה משכנם. מי הים מתוקים וטובים לשתיה והדגה רבה בו, ועל כן יש אשר יאמרו כי בגלל דגתו הרבה יקראו לו ים שומכו, כי גם לדגים יקראו הערבים שמך. ממזרח הים וממערבו הרים גבוהים, ומצפון בצת קנים גדולה אשר לא יוכל אדם לעבור בה. האדמה דשנה בכל החוף מסביב וטובה לעבודה, אך שממה היא מאין אדם לעבדנה, כי הערבים היושבים בה הם נוסעים בעדר, אנשי ציד ודַיגים ובעבודת אדמה לא יחפצו.

ה. ברכת המזרק. בעבר הירדן קדמה כחמש פרסאות וחצי ממי מרום צפונה מזרחה יש באדמה כמו מזרק גדול המלא תמיד מים, כחצי הפרסה מדת שפתו סביב ועמקו באדמה כמאה אמה, והיוָנים קראו לו לפנים פיאלה (וכן בתלמוד ים פיילא) כי עגול הוא כמזרק, והערבים קוראים לו עתה בִרכת אל רם. המזרק הזה הוא פי הר אש אשר נכבתה אשו, וממעין אשר בקרקעו נובעים מים זכים אשר עין תכלת להם, אך במזרק הם נדלחים ובחציר העולה בהם ינוו צפרדעים ועלוקות לרוב.

ב. הנחלים והנהרים.    🔗

א. הנחלים והנהרים אשר תוצאותיהם לים התיכון.

א. נהר ליטַני. הנהר הזה הוא הגדול מכל נהרי הארץ הזאת ההולכים לים האחרון, וראשית מוצאו הוא בלב הבקעה אשר בין הרי הלבנון, כחמש עשרה פרסה מזרחה צפונה מבירות, ממעינים רבים הנובעים מהאדמה ומהמים היורדים מההרים הגבוהים אשר משני עברי הבקעה הזאת. כשמנה פרסאות ממקור הנהר נגבה יבאו בו מי נהר ברדני היורד מהר צאנין, הרחוק כחמש פרסאות וחצי הפרסה ממקור ליטני נגבה מערבה, וכשתי פרסאות מזה נגבה יבאו בו מי נהר אנג’ר היורד מצפון נגבה מערבה, ומהמקום הזה כל המים האלה יורדים בנגב הבקעה דרך נחל אחד עקלתון ופתלתול נגבה מערבה כמהלך ארבע פרסאות עד באך ג’וב גנין, וזורמים ועוברים דרך גי ההולך הלך וצר כמהלך שתי פרסאות וחצי עד גשר קיראונה, ובקצף ובשאון וקול המולה גדולה, כמו מתאמצים הם בכל כחם להלחם עם הרי הלבנון אשר סגרו עליהם הדרך, הם מפלגים להם פלג צר ועמוק מאד באדמת הסלע, ומתגלגלים ומקפצים ונגרים ונוהמים והומים וסובבים פתאם סלעים זקופים, אשר יראו כמו בהם ראשית מוצא הנהר, ונופלים למטה בקצף ובזעף גדול ובכח ועז הם זורמים לרגלי קיר גבוה ומזנקים והותתים על קיר אחר העומד נכחם, כמו יחפצו לפלג לשטפם תעלה דרך הקיר הזה, ובאין כח הם נזרקים לאחור מנפצים לרסיסים דקים כאבק, וירה יירו כמו חץ דרך ערוצים צרים עד צאתם שנית מבעד לסלעים זקופים. וכן ילכו כארבע פרסאות עד באך קובה, ומשם הם הולכים שנית מתחת לאדמת סלע, כשתים עשרה אמה מתחת האדמה אשר עליהם כגשר, ופורצים אחרי כן ויוצאים ומתנפלים שנית ויורדים בעומק עד באם בלַט ובמקום הזה פני מי הנהר כשש מאות אמה מפני האדמה, והולך עוד נגבה כארבע פרסאות, וסובבים ופונים פתאם ללכת ממזרח השמש מערבה, ובזרמם העז הם חופרים להם מעבר בשאון והמון ובחפזון כאיש נואש, והולכים ועוברים דרך התעלה אשר פלגו להם ברגלי הרי הלבנון בנקיק סלע צר עד באם לעמק צור, ובבא הנהר בעמק הזה הוא מתפתל ומתעקם וסובב הנה והלום כמו מאן ימאן להבלע במי הים.

ארך כל הנהר מראשית צאתו בבקעה ועד תוצאותיו הימה, כשמנה פרסאות ורבע נגבה מצידון, בכל מסבותיו הרבות, כארבעים ושלש פרסה, ובדרכו זאת הוא יורד מגבה אלפים אמה. על יד תוצאות הנהר לים הדגה רבה, ומהמקום הזה יביאו דגים גם לבירות. לפנים קראו לנהר ליטַני ליאנטוס, והערבים קוראים לו היום מהמקום אשר הוא פונה ללכת למערב, נהר אל קסמיה.

ב. נהר נעמן. מקור הנהר הזה אשר לפנים קראו לו בֶלוס הוא במעינים הנובעים מרגלי תל כורדני, כשתי פרסאות וחצי מעכו נגבה. הקרקע במקום הזה שקערורי, ועל כן יקוו המים למקום אחד בבצה אחת, וממנה המים הולכים לאט ובעצלתים צפונה מהלך שתי פרסאות ונוטים ויורדים מערבה לים התיכון, ועל כן מי הנהר הזה לא טובים לשתיה ומראם שחור. החול אשר בקרקע הנהר הזה וגם בכל הככר דק מאד ויפה וטוב למלאכת הזכוכית, ואצל תוצאות הנהר מצאו הצורים לראשנה כרגבי זכוכית מהחול אשר נתך באש, ומן אז החלה מלאכת הזכוכית בארץ (כן ספר פליניוס היוני בספרו), וימים רבים היו משלחים גם האיטלקים אניות להביא חול מהמקום הזה למלאכת כלי זכוכית הטובה אשר היו עושים בגינואה. קליפות תולעת החלזון נפוצות על פני כל חוף נהר נעמן, וממנו היו הכנענים לפנים מוצאים את צבע הארגמן והתכלת (יחזקאל כ“ז י”ו) אשר היה יקר מאד, כי מכל תולעת ותולעת היו מוציאים רק טפות מספר, וגם בני זבולן עשו במלאכה הזאת (תרגום יהונתן דברים ל“ג י”ט, ובתלמוד מגלה ז' אמר רב יוסף שפוני זה חלזון, טמוני זה טרות, חול זו זכוכית לבנה, וביציאות השבת אמרו חול של זבולן חשוב משאר חולות וראוי לזכוכית לבנה), ועל שם התולעת הזאת יקראו הערבים היום לאחד הנחלים הקטנים במקום הזה ואדי חלזון, ויש אומרים שנהר נעמן הוא אשר קראו לו היהודים לפנים שיחור לבנת (יהושע י’יט כ"ז)_.

ג. נחל קישון. מקורי הנחל הזה בהרי גלבע ובהר תבור, ומשם המים נוטים ויורדים צפונה מערבה דרך גיא צר מאד בין הרי הגליל צפונה והר הכרמל נגבה, ותוצאותיו לים התיכון אחרי עברו דרך עקלקלה מאד, ועל כן קראו לו לפנים קישון (כאש בערבית כמו עקל בעברית) והערבים קוראים לו נהר אל מֻוקטוה וגם נהר חיפה, כי תוֹצאתו לים קרובה לעיר הזאת. כל הנחלים הקטנים היורדים בימי הגשמים מהרי שמרון ומהרי אפרים ומהר הכרמל באים לתוֹך נהר קישוֹן ומרבים מימיו, ואז הוא עמוק מאד, וזרמו חזק, ובכח יגרוף כל אשר יבא לתוכו (שופטים ה' כ"א), ובימי הקיץ רוח הקדם יביא חול מכל הנחל ומסביבותיו ויסתום את תוצאותיו, ויצאו אז מי הנחל מגדותיו ופרצו צפונה ונגבה על פני העמק ואחרי כן יחרבו המים מעט מעט ואדמת שפת הנחל תשאר דשנה ועל כן היא פריה מאד ועצי אלה ואלון ודפלה בה הרבה וגני חמד נטועים עץ כל פרי. הנהר הזה עובר גם דרך עמק יזרעאל, ומעמק זבולן יבאו בו המים דרך נחל מלך (ואדי מליך) הבא ממזרח, ומנגב יבא בו נחל לג’ון (לפנים מי מגדו) אשר די מים בו גם בימי הקיץ להניע גלגלי בית רחים.

ד. נהר התכלת. כפרסה מקיסריה צפונה יבא לים התיכון נהר זרקא (לאמר נהר התכלת) היורד מרגלי הר הכרמל ועובר דרך העמק ימה, ורחבו בימי הקיץ קרוב לתוצאותיו (בחדשי תמוז ואב) רק כעשרים צעד, ומימיו מגיעים עד חזה הסוס, אך זרמו חזק, כי בעמל פלג לו ערוץ דרך הגבעות, ועל כן כבד לעברנו. לנהר הזה קראו לפנים נהר התנינים (כרוכודילון) ובאמת יש תנינים רבים קטנים בנהר הזה, וגם הערבים קוראים לו לפעמים מויה אל תמשאה (מי התנינים) ומספרים כי שני זוגי תנינים הובאו לפנים ממצרים ויושמו בנהר הזה ובנהר אלפלק (אשר נדבר עליו למטה), אבל, גם אם לא נאמין בספור הזה לא דבר נפלא הוא כי נמצאים פה תנינים קטנים, כי מזג האויר במקום הזה כמזג האויר במצרים על יד תוצאות היאור לתוך הים.

ה. נחל הירקון. נגבה מקיסריה כפרסה אחת יצא לים התיכון נהר אל חוצ’ירה (ירוק) ויש אשר יקראו לו ואדי אל אחצַ’ר (נחל הירקון אך לא אלה המה מי הירקון הנזכרים ביהושע י“ט מ”ו), וגם נהר קיסריה. קרוב לתוצאותיו יכסו קנה וגמא את פני הנחל, והמים הולכים לאט ובעצלתים, ועל כן קראו לו סופרים אחדים נהר המות.

ו. נהר אבו זבורא. הנהר הזה הוא מנגב לנהר הירקון, בראשיתו כמעט בלי מים, אך על יד תוצאותיו הימה לא יצמתו מימיו גם בימי הקיץ. טעם המים מלוח מעט, וארך הנהר כמהלך שלש שעות, ומצפון לתוצאותיו יש מבוא ים קטן ונקרא מינה אבו זבורא (לאמר מבוא אבו זאבורה).

ז. נחל קנה. מנגב לאבו זאבורה נוזל נהר אל פלק (לאמר נהר הפלג) ורחבו קרוב לתוצאותיו כשמנה אמות ועמקו בימי חדש תמוז כאמה וטפח, ובימי החרף בעת הגשמים יגדל עמקו. קנים רבים ובתוכם גם קני הגמא (ראה מי מרום) יגאו על שפת הנהר וגם פרחי החבצ’י (בשפת ערבית ובלע"ז malva) יציצו ממנה. קרוב לתוצאותיו יעבור הנהר דרך מקוה מים אשר הערבים יקראו לו בשת אלפלק (מקוה נהר פלג) וארכו כשמנים אמה וכארבעים ותשע רחבו, וקנים גבוהים ורבים יכסו את מימיו ועדת צפרים למיניהם משתעשים בהם ואיש לא יחרידם, גם חזירי היער יתהלכו פה. דגת הנהר רבה וגם עלוקות רבות בו, ועל כן יקראו לו הערבים גם אם אל עלק (אם העלוקות). הנהר הזה הוא נחל קנה שנזכר ביהושע (י"ז ט') וגם הערבים קוראים לו לפעמים נהר אל קצב והוא כמו נהר קנה בעברית.

ח. נהר העוגה. מנחל קנה נגבה יקבצו מי העמק דרך נחלים רבים לתוך הנהר הזה אשר הערבים יקראו לו נהר אל עוג’ה (מלשון עג עוגה),כי פנה יפנה הנה והלום בדרך עקלתון ויש אומרים (יוסף שורץ בס' תבואת הארץ) שהוא מי הירקון (יהושע י“ט מ”ט). מלבד הנחלים הרבים הבאים לתוכו אשר מימיהם נצמתים בימי הקיץ יש להנהר הזה גם מוצא איתן אחד כארבע פרסאות מזרחה, ושמו ראש העין (בערבית ראש אל עין) הנובע מרגלי גבעה קטנה (כתשעים אמה מפני מי הים) ויקווּ בבצה גדולה המלאה קנים לרוב, ומשם ילכו המים צפונה מערבה, ואחד יסבו ויפנו נגבה ויעלו שנית צפונה, וכן ילפתו וילכו עד באם הימה. נהר העוגה גדול ורב המים מכל נהרי העמק הזה, רחבו הבינוני כחמשה עשר צעד ועמקו בחדש תמוז כארבע אמות וקנים גבוהים יכסו כל שפתו. קרקעו שקערורי ועל כן כבד לעבור אותו אף בימי הקיץ, אף כי זרמו לא חזק ובעצלתים ילך, ותוצאות הנהר לים התיכון.

ט. נחל שרֵק. הנחל הזה הוא אשר יקראו לו היום הערבים נהר ראובן (רובין) אצל תוצאותיו לים התיכון, ולמעלה מזרחה יקראו לו ואדי צְרַר, ומקורו מצפון לירושלים ויורד נגבה מעט, ופונה והולך הימה.

י. נחל הַבְשר. הוא הנחל אשר יקראו לו הערבים היום ואדי שריעה, אשר ראשית מוצאו היא בהרי חברון, ושם יקראו לו ואדי חליל, לאמר נחל חברון, עמק חברון (בראשית ל“ז י”ז), ומההרים האלה הוא יורד נגבה ופונה מערבה, ומשני עבריו יבאו בו מי נחלים רבים, ותוצאותיו הימה.

ב. הנחלים והנהרים אשר תוצאותיהם לים המלח.

א. הירדן. כחוט השדרה בגוית החי כן עובר הירדן את הארץ לכל ארכה בתָוֶך מהרי הלבנון אשר מצפון לארץ ועד ירכתיה בים המלח נגבה, וממזרח השמש וממבאו יזלו אליו מי הארץ מסביב דרך נחלים וערוצים צרים אשר חפרו להם המים בהרים הגבוהים הגובלים אותו מקדם ומים, ובכל הדרך הזאת הארוכה כחמשים ושתים פרסה הוא הולך הלך וירד מגבה אלף ושש מאות ועשרים ושש אמה מעל לפני מי ים התיכון עד שבע מאות ושמנים וארבע אמה מתחת לפני המים האלה, ובגלל מורדו הגדול קראו לו היהודים ירדן, והערבים קוראים לו אל שריעה, לאמר מקום משקה, ולמען הבדילו מנהר אחר הנקרא גם הוא אל שריעה יקראו הערבים לירדן שריעת אל כביר, ויש אשר יקראו לו גם אל ארדן.

הנהר הזה הגדול מכל נהרי ארץ ישראל יוצא משלשה מקורים. הראשון הוא ברגלי הר חרמון, בנגב הרי הלבנון, כאלף ושש מאות ועשרים ושש אמה מעל לפני מי ים התיכון, ונהר יוצא משם ושמו נהר חַצְבַנִי אשר מימיו העכורים והירקרקים רבים ועזים גם בימי החרב ורבי הדגה תמיד, ויורד נגבה דרך נחל עקלקל ויפה מאד תחת צל עצי אלון ושקמה אשר משני עברי הנחל, ויורד הלאה דרך בקעה עמוקה באדמת אבן בשן השחורה, וכעשר פרסאות וחצי הפרסה ממקורו יבאו בו מי נהר שני אשר הערבים יקראו לו אל לֶדַן, ויוסיפוס פלויאוס קרא לו ירדן הקטן. מקור הנהר השני הזה הוא השני במקורי הירדן וגם הוא בהרי החרמון שלש פרסאות וחצי הפרסה נגבה ממקור נהר חצבני וכשלש ושבעים אמה מעל לפני מי ים התיכון, והערבים קוראים לו נבע לדן, והנהר היוצא ממנו יורד ועובר נגבה על פני תל אל קַצ’י (תל הקצין, השופט) אשר עליו היתה לפנים העיר דן בקצה גבול ארץ ישראל הצפוני, ומהתל הזה מזרחה, כשתי פרסאות נגבה מזרחה. ממקור אל לדן יוצא נהר בַניאס מבין הרים גבוהים כשבע מאות ושבעים אמה מעל לפני מי הים ממערה אחת אשר היונים קראו לה מערת פאניאס (מערת פמייס במשנה פרה ח' י’א). המערה הזאת היא מקור הירדן השלישי והערבים יקראו לה ראש אל נהר, ונהר בניאס היוצא ממנה המלא תמיד מים על כל גדותיו והעמוק כעשר אמות הולך נגבה מערבה ובעברו הוא מְדַשן את האדמה מסביב ומצמיח ממנה כל צמחי תפארה ועץ כל פרי והדגה הרבה הממלאת את מימיו מוסיפה יפי על יפי הנהר וכל המקום הזה, וכשתי פרסאות ממקורו מימיו נגרים לתוך נהר לֶדן הגדול ורב המים מכל שלשת הנהרים האלה, כי מימיו הזכים מאד הנובעים ממעין גדול אשר אין כמוהו בכל הארץ (דברי רובנסון, מסע בארץ ישראל תקי"א) רבים פי שנים ממי נהר בניאס וממי נהר חצבני פי שלשה, ומשם הולכים מי נהר לדן ובניאס יחד דרך נחל אחד נגבה מערבה עדי יֻגרו אחרי מהלך רבע השעה לתוך נהר חצבני, והיו אז כל מי שלשת הנהרים האלה לנהר אחד אשר רחבו במקום הזה בימי הקיץ החרבים כשלשים אמה, והנהר האחד הזה אשר מפה ונגבה ירדן שמו ינהר דרך נחל נלפת ועקלתון כנחש, ועובר דרך הבצות אשר מצפון למי מרום, ואחרי דרך שלשים אמה יגר מימיו לתוך הים הזה ועובר הלאה ויוצא ממנו ויורד נגבה ופונה נגבה מערבה ובולע אל תוכו מי נהר הַנדג' היורד מקרן מערבית צפונית, ופונה שנית ויורד נגבה מזרחה ושב ויורד נגבה, וכן ילפת ויעקש בכל דרכו, ועל כן תארך הדרך העקלקלה הזאת פי שלשה מקו ישר אשר נמתח בין מקורו ותוצאותיו.

בימי האביב רחב הירדן הבינוני כששים אמה, אך יש מקומות אשר ירחב הנהר שם פי שנים מרחבו הבינוני (נכח יריחו) ויש אשר יזלו מימיו דרך נחל צר מאד בין גדות סלעי גיר ואבן בשן אשר לא יתנו להמים לפרוץ הנה והנה, ורק בימי הגשמים ומִסַת השלג ימלא הירדן על כל גדותיו (יהושע ג' ט"ו) ופרץ מזרחה ומערבה כמהלך חצי השעה והשקה את האדמה ואחרי שוב המים לתוך הנחל תשאר אחריהם על החוף שכבת טיט ועל כן האדמה במקומות רבים דשנה מאד ומצמחת כל צמחי תפארה (נכח בית שאן). וגם בשנה אשר שלג לא יֵראה כמעט בארץ ימלא הירדן מזרמי הגשם היורד בימי הסתו ומימי הנחלים הרבים היורדים ונגרים מכל ההרים מסביב לככר הירדן השפל מאד, ועל כן מי הירדן בימי האביב תמיד רבים ועזים מאד וגם עמקו יגדל בעת הזאת ואז יוכל איש לעבור באניה את כל הנהר הזה מים כנרת ונגבה, ולעת כזאת עברו אותו גם לִנק ואנשיו אשר שלחתם ממשלת אמיריקה בשנת תר"ח לתור את הירדן וים המלח ואת הארץ מסביב, וירדו בירדן במקום צאתו מים כנרת בשתי אניות ברזל אשר הביאו אתם ויעברו את כל הנהר הזה בתשעה ימים (מיום העשירי ועד יום השמנה עשר לחדש אפריל) בכל הדוריו הרבים וירדו עשרים ושבע אשדות גדולות אשר המים נופלים שם למטה בשאון ונהמה כנהמת ים. וירדו עוד אשדות קטנות רבות, ויבאו באניותיהם עד ים המלח, ויהי הדבר לפלא בעיני הערבים אשר בשני עברי הנהר כי לא ראו כזה מעודם ואף אבותיהם לא ספרו להם אשר יעבור אדם את שריעת אל כביר לכל ארכו באניה, ולנק ואנשיו היו הראשונים אשר הצליחו בזה ויבאו באניותיהם עד תכלית חפצם, כי עוד היו המים רבים בימים האלה, אך אחרי עבור ימי האביב ימעטו מימי הנהר עד מאד ובמקומות רבים לא ימצאו אף למשוט אניה קטנה, ומעברות הרבה יש בו בימי הקיץ אשר יעבור האדם בהן רגלי.

סופרים רבים מתרי הארץ העידו כי בעבור הירדן את ים כנרת לא יתבוללו מי הנהר במי הים וזרם הירדן נראה בו כמו בנחל יבשת (בראשית רבה פ' ד‘: אמר ר’ יונה אל תתמה הדין ירדנא עבר בימא דטבריה ולא מתערב ביה) אפס לא בכל עת יראה המראה הזה. ועל כן לא ראוהו רבים מתרי הארץ ולא הזכירוהו בספריהם. בצאת הירדן מים כנרת רחבו כשמנים צעד ועמקו בימי הקיץ כשלש אמות ומימיו זכים במקום הזה, אך כאשר יוסיף הנהר ללכת הלאה נגבה כן יִדָלֵחו מימיו מעט מעט, כי זרמם החזק מרסק את הטיט אשר בקרקע הים, ומראם יהפך למראה החמר, וגם טעם מלח קל להם וחם האויר יחממם ויהפכם לפושרים. בשנת תר"ז מדד טָבלר בחדש שבט את חם מי הירדן ויעלה עמוד כסף החי עשר מעלות במעלות ריאומיור ובימי האביב עלה העמוד שבע עשרה מעלה במעלות האלה. ובכל זאת המים טובים לשתיה, כי בנוחם מעט בכלי ישובו והיו זכים כבמקום צאתם מים כנרת, וגם את חֻמם לא יחוש האדם כמעט מהחום הגדול מאד אשר באויר, כי גם בימי הקיץ ירב חם האויר מחם המים כשבע מעלות. גם הדגה לא תבחל במים האלה ותדגה בהם לרב, ולפי עתות השנה כן יסעו הדגים ויעברו ממקום למקום, ואיש אין להחרידם ולצוד בהם ציד, כי רבה שממת כל הככר הזה משממת כל הארץ הזאת, ותחת קול הידד אשר השמיעו הצידים במקום הזה לפנים ישמע עתה בו רק קול המון המים ההולכים הלך ונהם עד קרבם לים המות וחדל אז מעט מעט גם קול שאונם כמו נבהלו גם הם מהדומיה השוררת פה, ושקטה גם המית הירדן ובדומיה יגוע ויאסף אל ים המות.

משני עברי הנהר יבאו בו מים רבים דרך נחלים אשר רֻבם נצמתים בימי הקיץ, אך בעבר הנהר מזרחה יש נחלי איתן אשר מימיהם רבים גם בימי הקיץ, והגדולים בהם הם נהר ירמוך ונחל יבק.

מי נהר ירמוך רבים כמי הירדן ושלשה מקורים גם לו ומהם יוצאים שלשה נהרים. מצפון מהרי חורן נהר אַלַן, מקדם וריד היוצא מברכת בֶג’ה אשר אצל עיר מזרים, ושלַלֶה מנגב, והנהר האחד היוצא משלשת הנהרים האלה הוא נהר ירמוך אשר היונים קראו לו הירומך (Hieromax), והערבים קוראים לו שריעת אל מנאצרה, על שם שבט הערבים היושבים משני עברי הנהר הזה ההולך מערבה נגבה דרך נחל אבן בשן צר ועקלתון מאד ובעברו הוא בולע לתוכו את מי נהר רקד הזכים והטהורים היורדים מרחוק מצפון, והולך ויורד הלאה מערבה נגבה בין ההרים אשר משני עבריו עד באו לערבת הירדן אשר שם יחדל הנחל הצר והעמוק, ודרך הערבה יַגר את מימיו לתוך הירדן כשתי פרסאות מים כנרת נגבה. רחב הנחל במקום הזה כשלשים וחמשה צעד ועמקו בימי הקיץ כשלש אמות. מימיו עכורים ודלוחים והדגה רבה.

מי נחל יבק לא רבים אך זכים וטובים, ועל כן יקראו לו הערבים אל זרקא לאמר התכלת, והם יורדים דרך נחל סלע עמוק וצר כמהלך שעה וחצי. בימי החרף זרמו עַז וכבד לעברנו והדגה רבה תמיד וטובה מאד למאכל, ותוצאותיו לירדן כשתים עשרה פרסאות וחצי מים כנרת נגבה, בתָוך בין הים הזה וים המלח.

משאר הנחלים הזנים במימיהם את הירדן יזָכרו מעבר הירדן מזרחה נחל ערב (ואדי אל ערב) בין הירמוך והיבק, ויורד מערבה נגבה; נחל יבש (ואדי יאביש) נחל גולן (ואדי אג’לון) היורדים גם הם מערבה נגבה. מנגב לנחל יבק נחל שעוב אשר יקראו לו הערבים גם ואדי נמרים (מי נמרים הנזכרים בישעיה במשאו על מואב, ט"ו ו'). ומעבר הירדן מערבה נהר בית שאן, והערבים קוראים לו גם נהר ג’לות היורד מצפון לתל בית שאן מזרחה נגבה; נחל פָרִיעַ היורד גם הוא מזרחה נגבה, ותוצאותיו לתוך הירדן לא רחוק מתוצאות נחל יבק.

ב. תכלת מָעון (זרקא מאעין בערבית). הנחל הזה הוא מקדם לים המלח ויורד ממבא השמש מערבה, ותוצאותיו לים המלח כארבע פרסאות מקצה שפת הים הצפונית נגבה. מימיו לא רבים אך עמוקים וזרמם חזק וגורף כל אשר יפגוש בדרכו, ויורדים בשאון גדול בקרקע אדמת גיר ואבני חצץ בין הרים גבוהים הגובלים אותו משני עבריו. ובתוך האשדות הרבות אשר בו יש אשר גבהן כארבע אמות. משני עברי הנחל מעינות מים חמים מאד נובעים מהאדמה, וגם מי הנחל חמים מאד, כעשרים ושבע מעלה במעלות ריאומיור, ועל כן הם טובים מאד לרחצה. רחבו על יד תוצאותיו לים המלח כשמנה אמות.

ג. נחל ארנון. כארבע פרסאות נגבה מנחל תכלת מעון יגרו לתוך ים המלח מי נחל ארנון אשר הערבים קוראים לו ואדי מוג’ב. ראשית מוצא הנחל הזה משני יבלי מים, לֶג’ום מצפון וסעיד מנגב, אשר מקורם במדבר ערב ויורדים ממזרח השמש מערבה ומתאחדים כחמש פרסאות מערבה ממקורם בנחל אחד עמוק מאד מאד, ותוצאותיו לים המלח מגי הרחב כשבע פרסאות וחצי. משני עברי הגי הזה ירומו הרי אבן חול אדמדם גבוהים וזקופים אשר יחשב האדם העומד עליהם כי לא יוכל לרדת לקרקע הגי למטה, ובעמדו למטה בגי ונשא עיניו למעלה וראה רק קירות הסלע הזקופים המסתירים מעינו מראה כל הארץ מסביב ושמע רק קול שאון המים הזכים והטהורים כטהר הגביש, ועיניו תשמחנה על מראה הדגה השורצת לרוב במי הנחל הזה.

ד. נחל זרד. הנחל הזה הוא אשר יקראו לו הערבים ואדי כֶרַך וגם ואדי דרעאה, ויורד מקרן מזרחית דרומית מערבה ופונה ויורד צפונה, ותוצאותיו לקצה לשון ים המלח הגובל ממזרח את לשון האדמה אל מזרעה היוצא בים הזה משפתו המזרחית (עין למעלה בדברינו על ים המלח). מימיו לא רבים, ונצמתים באחרית ימי האביב.

מלבד הנחלים האלו יובלו מי הארץ אשר מקדם ומנגב לים המלח דרך נחלים רבים אשר לא נזכרו פה, ומהם ואדי אל אַשָה אשר יש אומרים כי הוא נחל הערבים אשר הזכיר ישעיה במשאו על מואב (ט’ו ז'), ואדי פִקְרֶה היורד מקרן מערבית דרומית מזרחה צפונה ותוצאותיו בשפת ים המלח הדרומית.

ה. נחל קדרון. מעבר הים מערבה יבאו לתוכו מי נחל קדרון אשר מוצאו מצפון לירושלם, ועובר על פני ירושלם קדמה ויורד דרך גאיות צרים ועמוקים מאד. מימיו נצמתים בימי הקיץ, אך בימי החורף הם שוטפים ופורצים מגדותיו ונגרים בשאוֹן והמולה וגורפים בזרמם העז רגבי אדמה וסלע מהחוף. על יד תוצאותיו לים המלח יקראו לו הערבים אל נאר.

ד: ההרים.    🔗

הרי ארץ ישראל יחלקו לחמשה סעיפים, לסעיף הרי הלבנון, סעיף הרי נפתלי (הרי הגליל), סעיף הרי אפרים, סעיף הרי יהודה, וסעיף הרי עבר הירדן מזרחה, ונדבר עליהם אחד אחד.

א. הרי הלבנון. על פני גבול ארץ ישראל צפונה מתנשאים שני סעיפי הרים גבוהים וארוכים המקבילים איש לרעהו והולכים מקרן צפונית מזרחית נגבה מערבה. הסעיף האחד צופה פני הים והוא הר הלבנון (ג’בל לִבנאן בערבית), והשם הזה נתן לו בגלל לבנת אדמתו (כי אדמתו אדמת גיר ושיד) ולבנת השלג המכסה תמיד את ראשי אמיריו הגבוהים. והסעיף השני צופה פני קדם, והוא אשר קראו לו היהודים הלבנון ממזרח השמש (יהושע י"ג ה'), וסופרי הגוים קראו לו מוּל־הלבנון, והערבים קוראים לו אל שרקי, לאמר המזרחי, ובין שני סעיפי ההרים האלה בקעה גדולה עוברת, הרחבה בראשיתה צפונה והולכת הלך וצר נגבה, ושמה בקעת ארם.

מרחוק בים התיכון יראה האדם בקצה אופק השמים את שיא ראשי הרי הלבנון הגבוהים המתנשאים בהדר גאוֹנם עד עבי שחקים ובזהר לבנת השלג אשר על ראשם ככתרת ימשכו אליהם כל עין, ובקרוב איש אל ירכתי ההרים האלה מִיָם יראה בכל הצלע הזאת מעינות מים חיים נובעים מכל סלע, בכל עמק נחלים נוזלים, ועדרות בקר וצאן על כל גבעה. שם מרחוק על גבעה נשאה יִשָקֵף כלבנת השלג מתוך יְרַק עצים רעננים; הלִבנה הזאת היא לבנת בתי כפר אכרים היושבים במקום הזה, ומתחת דליות גפן סרחת מסודרות על גדר המדרגה. המדרגות האלה אשר תראינה עינינו הן שדי דגן, ושם טורי העצים המסודרים היורדים מדרגות מדרגות בעמק הם כרמי זית (תהלים ע“ב י”ו). גם עצי יער הרבה וארז ברוש אלה וערמוֹן מכסים את צלע ההר (ישעיה מ' י"ו) ומיני הצמח רבים ונהדרים, ופרחים נותני ריח טוב ממלאים את האויר ריח ניחוח, ובעבור זה היה הלבנון למשל בפי היהודים (הושע י"ד ז') וגם דוֹד השוּלמית דמה את ריח שלמות אהובתו לריח הלבנון (שיר השירים ד' י"א), ומשוררי הערבים אומרים להרים האלה כי ישאו את החרף על ראשיהם ועל כתפם האביב, בירכתיהם האסיף והקיץ ינוח לרגליהם.

אדמת ההרים היא אדמת שיד וגיר גם מעט אבן החול ואבן הבשן השחורה, והגבוהים בראשיהם הם צאנין, צפונה, חמשת אלפים ומאתים אמה מעל לפני הים; נגבה ג’בל כניסה, ארבעת אלפים ומאה ועשרים אמה; נגבה מערבה ג’בל ברוק, ארבעת אלפים ומאה וארבע עשרה אמה, גֶ’בֶל מכמל, צפונה מבירות ששת אלפים ומאה וארבע אמה; צ’הר (גב) אל קוציב ששת אלפים ומאה ועשרים אמה, וראש תמרין ששת אלפים וארבע מאות ועשרים אמה.

לא כִיְפִי הרי הלבנון האלה יפי הרי הלבנון אשר ממזרח השמש. ראשיהם מכסים שלג גם בימי הקיץ בחדשי תמוז אב ואלול (ירמיה י“ח י”ד), אך המראה אשר ראה האדם בהרי הלבנון ממבא השמש לא יראה בהרים האלה גם בצלעם המזרחית היפה מהצלע המערבית. גם אדמתם אדמת שיד ושכבות אבן הבשן תשכבנה על יד חצביה, וגי גדול (ואדי אל תים) יעבור במקום הזה ויבדיל בין ההרים אשר מצפון לגי ובין ההר הגדול אשר מנגב הגבוה מכל הרי הלבנון המזרחי. ההר הזה הוא הר חרמון, לאמר הר הקדש אשר לא יקרב אליו זר (כמו חרם לה'), כי על ההר הזה עבדו לפנים הכנענים את בעל אלהיהם ועל כן קראו לו גם בעל חרמוֹן, ויש אומרים כי קראו לו חרמון בגלל שיא גבהו (חרם בערבית גם כמו גבה בעברית) כאשר קראו לו היהודים גם שיאון (דברים ד' מ"ח), והצידונים קראו לו לפנים שריון, והאמורי קראו לו שניר, והערבים קוראים לו היום גֶ’בֶל אל שיח, לאמר הר הזָקן, הר השיבה, הר הראש, כי ירום כראש ומלך מעל לכל ההרים מסביב, ועטרת כסף לו מלמעלה השלג אשר על ראשו תמיד במקום סתר מחמת השמש, ועל כן יקראו לו הערבים גם גבל אל תֶלג' לאמור הר השלג,וגם היהודים קראו לו טור תלגא, (תרגום יהונתן דברים ג' ט' ואימוראה קרן לה טור תלגא דלא פסיק מניה תלגא לא בקייטא ולא בסתוא) - ארך ההר כמהלך שבע שעות והולך גם הוא מקרן דרומית מערבית צפונה מזרחה, ושלשה ראשים לו המתנשאים מעל לכל ההר כתבנית סֶגֶל אשר נקודתו התחתנה צופה פני הים, ובגלל שלשת הראשים האלה קראו לו גם חרמונים בלשון רבים. גבהם כחמשת אלפים ושלש מאות אמה מעל לפני ים התיכון ורחוקים איש מרעהו כחמש מאות צעד. מיני הצמח רבים גם עליו, והגפן תתן פרי תפארה, ויש אשר תעבד הגפן עד אלפים ושמנה מאות ושמנים אמה מעל לפני מי הים. עצים רבים ישאו ראשיהם השמימה והשקד יכסה כל צלעות ההר ימה,ועל כן יקראו לו הערבים גם בשם עקבת אל לוז (הר הלוז), וחיות השדה, הדוב והזאב והנמר והשועל מתהלכים בו לרוב.

ליפי המראה אשר יגלה לעיני האיש העומד על ראש ההר הזה אין ערוך, כי ראה יראה מלמטה כמעט כל הארץ הזאת אשר הביט עליה לפנים מרחוק האיש משה מראש הר הפסגה אשר בעבר הירדן מזרחה. מצפון תראינה עיניו את כל הבקעה הגדולה אשר בין שני סעיפי הרי הלבנון, וכל עמק דמשק הגדול והגנים הירוקים אשר מסביב להעיר הזאת, ומנגב יראה את זרם מי הירדן ומי מרום וים כנרת, נגבה מערבה עמק יזרעאל הגליל ושמרון עד הר הכרמל ימה, וממזרח השמש המדבר וכל הרי גולן עד הרי מאב נגבה מזרחה.

ב. הרי נפתלי והגליל. מנגב להר חרמון יחלו הרי נפתלי ההולכים מנהר ליטני נגבה מקבילים לירדן עד קצה ים כנרת, ושלחות יוצאות מהם גם נגבה מערבה לים התיכון. ההרים האלה ארוכים ורחבים ואדמתם אדמת גיר ושיד ויש גם אדמת אבן הבשן מעט. המדרון הצופה פני הירדן זקוף מאד, והמדרון אשר ממבא השמש הולך הלך וירד מעט מעט ואדמתו דשנה כי מים רבים ישקוה ויצמיחו עצי יער הרבה.

לרגלי הרי נפתלי משתרע נגבה עמק גדול ומהעמק הזה ירום למעלה הר תבור ברום שיאו השמימה. הערבים קוראים להר הזה גֶ’בל טור ותבניתו כתבנית הכרי אשר בראשו מישור, וגבהו מעל לפני מי ים התיכון כאלף ומאה ושמנים אמה ומעל לעמק יזרעאל אשר לרגליו נגבה מערבה כשמנה מאות אמה, והמישור אשר בראשו כאלף ושש מאות אמה ארכו וכשמנה מאות רחבו. אדמתו כאדמת כל הרי נפתלי, לאמר אדמת גיר ושיד, ומערות רבות ארוכות וצרות בו, ועל צלעותיו יער עצי אלון למיניהו ועצי חרוב ועצי בטנים, ועוף כל כנף ישכנו בענפיהם. העמק מבדיל אותו מכל צד מכל ההרים מסביב, והדבר הזה מוסיף יפי וחן על יפי תבניתו, וביפי חנו אשר אין ערוך לו הוא מתנשא מעל למצע הפרחים אשר לרגליו “כרסיס טל זך כגביש על יְרַק עלה רענן, אשר יבצבץ ממנו עין תכלת השמים וקרני אור השמש” (דברי שוברט ב' קע"ה). בכל ימי הקיץ בבקר תשכון על ראשו עננת ערפל ורק לעת הצהרים היא נפזרת לכל רוח, כי רוח חזק מנשב שם ביום, ובלילה שכבת הטל חזקה מאד תכסה את ההר. בעמוד איש על קדקדו תראינה עיניו מראה אשר אין עֲרך ליפיו. מצפון יראה זהר לבנת השלג אשר על ראשי הר חרמון והרי הלבנוֹן ועין מראה פני ים כנרת הנראה גם הוא מעט, ונגבה תכלת הרי אפרים ויהודה. צפונה מערבה רמות עכו וזרם מי הים (ביום אויר טהור) הנוצץ מרחוק כעין מראה זכוכית בפני השמש. לרגלי ההר כל עמק יזרעאל הגדול והיפה, ומזרחה נגבה הרי גולן ומישור חורן ובשן וגלעד המכסים בימי החרף שלג ובימי האביב ירק דשא, ובקצה השמים ירומו הרי מואב למעלה כקיר חומה בצורה.

מנגב להר תבור מתנשא הר ארוך אחד אשר גבהו כאלף ומאה אמה מעל לפני ים התיכון, והערבים קוראים לו ג’בל צ’אהי על שם אחד מקדושיהם הקבור פה, וסופרי הגוים קראו לו חרמון הקטון, כי חשבו לפנים שההר הזה הוא הר חרמון, יען תבור וחרמון נזכרים יחד (תהלים פ“ט י”ג), ועל כן חשבו שהר חרמון קרוב להר תבור. צלעותיו עוטפות דשא יפה וגם שדות נעבדים, בראשו אדמת אבן הבשן, והמראה למטה יפה מאד.

מנגב להר צ’אהי משתרע עמק ומנגב להעמק הזה מתנשאים הרי גלבע ההולכים מקרן צפונית מערבית נגבה מזרחה. הערבים קוראים להם ג’בל פוקעה, לאמר הר העליון, וארכם כשלש פרסאות ורבע הפרסה ורחבם הבינוני כשתי פרסאות, וגבהם מעל לפני הים כאלף וארבעים אמה. אדמתם אדמת שיד ויש גם אדמת אבן הבשן, ומראה האדמה אדום וטובה לעבודה, ובכל מקום אשר שלח האדם את מחרשתו ואת אֵתו היא עוטפת בר, אך מקומות כאלה מעטים וכל ההר יעלה שיחים ודשא ורתם למיניהם. גם ראשי ההרים האלה לא יפים הם ולא ימשכו אליהם עין האדם ביפי מראיהם. לא ירומו למעלה בגאון כראשי הר החרמון ולא ידמו ליפי ראש הר תבור בתבניתם, אבל, על במותיהם נפל חלל צבי ישראל, עליהם נגעל מגן גבורים, מגן שאול ויהונתן בהלחמם לעמם עם הפלשתים, וקסם הזכרון הזה ישפוך על ההרים האלה כמו רוח חן ושממותם כמעט תרב חִנם כי הזכיר תזכיר את דברי הקינה הנפלאה אשר קונן דוד על מות המלך ובנו לאמור: הרי בגלבע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות (שמואל ב' א').

ג. הרי אפרים ושמרון. העמקים ההולכים מנגב להרי נפתלי מבדילים בין ההרים האלה ובין הרי אפרים ושמרון הנקראים גם הרי ישראל (יהושע י“א כ”א) וההולכים נגבה ומתאחדים עם הרי יהודה, כי כל גבול לא שתה הטבע בין ההרים אשר נפלו לחבל לאפרים ובין ההרים אשר יהודה ירש אותם. אך אם גבול ביניהם אין, הנה יִבָדֵלו בתבניתם ובמראם, כי הרי אפרים יפֵי תאר, ראשיהם רבים ושוים, על צלעותיהם ירק עצי יער ועמקים ארוכים ודשנים יעברו בהם אשר בקרבם להרי יהודה כן ילך הלך וצר וכן ישחת מראם.

מההרים האלה ההולכים נגבה יוצאת שלחה צפונה מערבה והולכת עד ים התיכון, וּשמו הר הכרמל הבולט משפת הים כשן סלע ונראה מרחוק (ירמיה מ“ו י”ה). ארך כל ההר כחמש פרסאות וחצי וכשתי פרסאות רחבו, וראשו הצפוני גבוה מיתר ראשיו, כאלף ושתי מאות אמה מעל לפני הים. אדמתו כאדמת רוב הרי ארץ ישראל אדמת שיד וגיר, ועל כן מערות רבות וארוכות בו לרוב, ובהן חצובים פתחים וחלונים ומטות למשכב, אך דרך פתחי המערות לא יוכל לבא כי אם איש אחד כי צרים הם, והמערות תלכנה אחרי כן דרך עקלתון אשר לא על נקלה ימצא האיש היושב בהן, ועל כן היו תמיד למקום מפלט לאנשים להחבא בהן מאויב (עמוס ט' ג'). צלעות ההר דשנות ופוריות, ומראשית ימי האביב תעטופנה דשא ופרחים נותני ריח, אשר ברבים מהם ישתמשו הרופאים למעשה הרפואות, ומבועי מים רבים יָקֵרו מים חיים בכל ההר והשקו את האדמה והפרוה, והצמיחו עצי יער הרבה ועצי אלון והדס למיניהם וחציר למרעה המקנה ועל כן קראו להר הזה כרמל, לאמר מקום כרמים, כי היה כלו מכסה כרמים וגם היום כרמי זית הרבה בצלעות ההר הזה ימה, ובגלל הדר צמחו היה הכרמל תמיד למשל בפי הנביאים.

בקצה הרי אפרים נגבה מתנשאים שני ההרים הגדולים אשר עליהם שמעו בני ישראל בראשית באם לארץ את הברכה ואת הקללה הכתובות בספר תורת משה (דברים י’א כ"ט). שם האחד צפונה עיבל כאלף ושמנה מאות וארבעים ושמנה אמה מעל לפני הים, והוא סלע זקוף וחלק אשר אין עליו כל צמח וכל דשא, והשני נגבה גריזים, כאלף ושבע מאות ושבעים אמה מעל פני הים. אדמת ההר הזה אדמת גיר וטובה לעבודה, אך עתה לא תעבד כאשר נעבדה לפנים, ורק עצי יער מעטים מכסים את צלעותיו הערומות. על ראשו מישור ההולך מצפון נגבה, ומשם יראה האדם מראה יפה מסביב, כי בכל אשר תבטנה עיניו יראה הרים גבוהים נושאים ראשיהם השמימה, ממזרח הרי הגלעד, ולבנת הר חרמון יראה מבעד להר עיבל מצפון,וביום שמש יראה גם את הר הכרמל והעמק עד הים.

ד. הרי יהודה. מהרי אפרים מסתעפים הרי יהודה ההולכים מצפון נגבה ועוברים את כל נגב ארץ ישראל עד באך מדבר פארן (אל תיה) ומקדם לירושלם עד מנגב לים המלח, ובגלל ההרים האלה מראה חבל הארץ הזה הוא כמראה ארץ רמה אחת אשר נחלים וגאיות רבים וצרים יעברו בה לארכה ולרחבה, וגבהה הבינוני הוא כאלף וחמש מאות אמה מעל לפני מי הים. מדרון ההרים האלה הצופה פני ים התיכון יורד לאט לאט ומדרונם הצופה קדמה והיורד לים המלח זקוף מאד כמו קיר נצב, ומעבר מזה ומעבר מזה צלעות ההרים האלה חלקות וערומות מכל צמח ומכל עץ, ורק אדמת צחיח סלע אשר תבנית מדרגות מדרגות לו יראה עתה האדם בכל הארץ הזאת אשר לפנים היתה גם היא דשנה ופוריה ונעבדה כלה וגפניה וכרמי זיתיה היו לתהלה ולברכה, כי לא חשכו היהודים יושביה לפנים כל עמל ועבודה להרבות תבואת אדמת ארצם, ויעדרו את ההרים ויבנו בהם מדרגות מדרגות ויטעו בהן גפנים ועצי זית הנותנים פרי ברכה באדמת גיר וחול. אבל גם היום אדמת ההרים האלה טובה לעבודת הגפן והזית והתאנה מאד ורק לעין בן ארצות המערב אשר הסכין למראה אדמתו השחורה תראה האדמה הזאת כמו לא תסכון לכל דבר (דברי נימאן בספרו על ירושלם). הידועים בהרי יהודה הם הר הזיתים והמוריה אשר יִזָכרו בספר הזה בדברינו על ירושלם.

ה. הרי עבר הירדן מזרחה. מהר חרמוֹן יוצאות נגבה שתי שלחות הרים, אשר האחת מהן הולכת וגובלת את כל חוף הירדן, והשנית ההולכת גם היא נגבה תפנה מעט מזרחה ותלך כדרך שבע פרסאות וחצי עד באך תל הפרש, כשש פרסאות צפונה מזרחה מים כנרת. אדמת שלחת ההרים הזאת השנית, אשר הערבים קוראים לה גֶ’בל הֵש, היא אדמת אבן הבשן, וכלה הר גבנונים ותלים שחורים וגבוהים, ולרגליהם משתרע מישור רם וגדול ההולך מזרחה עד הרי חורן, אשר ארכם כעשר פרסאות, ונגבה עד הרי גלעד ההולכים הלך וגבה מנהר ירמוך צפונה ועד היבק נגבה ועד העיר אל צַלְתְ. בההרים האלה לא תראה כמעט אבן הבשן, ואדמתם אדמת גיר כאדמת הרי עבר הירדן ימה, והגבוהים בהם הם הרי עגלים (עג’לוּן בערבית) והר כַפְכְפָה והר הושע, (הערבים אומרים כי הושע הנביא קבור בהר הזה), הנראים מרחוק במקומות רבים בארץ ישראל בגלל גבהם, כי גבה הרי עגלים כארבעת אלפים אמה מפני ים התיכון ובכל הרי עבר הירדן מזרחה אין כמהם ליפי בגלל ירק עצי יערם, וגבה הר הוֹשע הוא כשני אלפים ומאה אמה מפני ים התיכון, ומראשו יראה האדם את ערבת הירדן המשתרעת מרחוק כמצע ומי הירדן יראה כמו קו לבן ודק העובר את המצע לארכו, מים יראה את הר עיבל והר גריזים, ואת התבור ואת הרי ים כנרת וגם את הר החרמון יראה מצפון.

מנחל יבק ילכו ההרים הלך ורחב הנגבה אך לפני קרבם לקצה ים המלח הצפוני יֵצרו שנית וישתרעו משם לארך חף הים הזה עד נחל ארנון ונגבה דרך העמק ההולך מהנחל הזה עד נחל זרד, ומשם יחלו הרי שעיר. לכל ההרים האלה הגובלים את ים המלח מקדם והיורדים אליו כקיר נצב קראו היהודים לפנים הר העברים אשר על אחד מראשיהם, על הר נבו, עלה משה לפני מותו לראות מרחוק את הארץ אשר אמר להנחיל את עמו ואשר נגזר עליו לבלתי יבא הוא בה. אבל עד היום עוד לא נודע לנכון מקום ההר הזה ומה שמו עתה, ורק שנים מחוקרי הארץ החדשים (סולסי וּטְרִסְטְרַם) מצאו הר אחד אשר יש לחשוב שהוא הר נבו. ההר הזה הוא כחמש פרסאות וחצי הפרסה מזרחה מקצה ים המלח הצפוני, וגבהו כאלף וחמש מאות ועשרים ושמנה אמה מעל לפני מי ים התיכון, והערבים קוראים לו ג’בל נְבע. מרגלי ההר נגבה נובע מעין אשר הערבים קוראים לו עין מוּשה לאמר מעין משה, ובעמוד איש על ראש ההר תראינה עיניו את הארץ אשר מעבר הירדן ימה מהר חברון ועד הרי נפתלי, ומנגב יראה את ים המלח וכל ערבת הירדן צפונה וגם את הכרמל ואת הר חרמון אשר בהרי הלבנון.

מנחל זרד ונגבה יגבהו ההרים שנית וילכו הנגבה דרך ארבעה ימים. עד באך לשון ים אילת (הלשון המזרחית היוצאת מים סוף). הערבים קוראים להם גַ’בַל, והיהודים קראו להם הרי שעיר. בראשיתם צפונה הם סלעי חול וראשיהם שונים ונפלאים אחד ממשנהו בתבניתם, ואחר נגבה תחל אדמת גיר, ובקעות ונחלים צרים גוזרים אותם לגזרים רבים. צלעותיהם חלקות וערומות מכל צמח ומראה שממון וקדרות להם מרחוק הרומה עצב נורא על כל איש המביט אליהם, אך אחד מראשי ההרים האלה המתנשא ברום שיאו מעל לההרים אשר סביב לו כציון נצב לעוברי אורח מושך אליו את לב כל עובר בישימון הזה, כי עוד בימי קדם האמינו היהודים אשר ההר הזה הוא הר קבורת אהרן, ועל כן נקרא שמו גם עתה הוֹר, ועל אחד מראשי אמיריו הגבוה מעל לפני מי ים התיכון כאלפים ושש מאות וששים אמה יש קבר אשר הערבים קוראים לו קַבר הרון (קבר אהרן) וקדוש הוא בעיניהם ורבים מהם יבאו אליו להתפלל עליו. הבנין אשר על הקבר הזה הוא בנין חדש כתבנית בניני קברי המושלימים אך שרידי עמודים ישנים נראים בקיר, וכתבות רבות בו בכתב עברי וערבי אשר חרתו לזכרון הבאים להתפלל במקום קבר הכהן הגדול הזה.

ה. העמקים והבקעות והמדברות.    🔗

כלכת הרי הארץ הזאת הגדולים מצפון נגבה כן ילכו העמקים הגדולים המבדילים בין ההרים האלה גם הם מצפון נגבה, והעמקים הקטנים המבדילים בין שלחות ההרים ההולכות מערבה ומזרחה ילכו גם הם ממזרח השמש מערבה וממערב מזרחה, עדי פגשם בעמקים הגדולים ההולכים מצפון נגבה והיו יחד לזויות מהן נצבות ומהן חַדות.

העמק אשר מים לההרים האלה הוא ארץ שפלה ההולכת מצפון נגבה לארך כל החוף, ואל העמק הזה יבאו כל הנחלים וזרמי המים היורדים ממדרון ההרים האלה הצופה פני הים, ועמק שני גדול מְפַלג את ההרים בתוך ועובר גם הוא מצפון נגבה והוא ערבת הירדן, אשר אליה יבאו כל המים היורדים ממדרון ההרים מזה הצופה קדמה וממדרון ההרים מזה הצופה ימה, ומקדם תגבול ארץ מישור את ההרים ההולכת עד מדבר ערב, ומנגב מדבר אדום ומדבר פארן ההולכים נגבה עד לשון ים אילת.

א. עמק ארץ החוף (השרון והשפלה). רחב העמק הזה בין שפת הים ובין רגלי ההרים המתנשאים מקדם להעמק לא אחד בכל מקום. כי יש אשר ירחב העמק וישתרע הרבה קדמה ויש אשר יֵצר והיה לרצועת ארץ צרה מאד, ויש אשר שלחות ההרים תַפְסקנה את העמק ותלכנה מערבה ותצאנה משפת הים ותבלטנה ממנה כקרנים, ויש אשר יפרצו המים בשפת הים ועשו בו מפרצים אך המפרצים האלה כמעט לא יסכנו למעמד אניות גדולות, כי לא עמוקים הם, ורק במלאכה יוכל האדם להכשירם להיות מבואות בטוחם לאניות.

מצידון ועד נהר ליטני העמק הולך הלך וצר ומשם ונגבה הוא הולך הלך ורחב עד צור אשר שם רחבו כשתי פרסאות, ומשם ילך שנית הלך וצר הנגבה כדרך ארבע פרסאות עד ראש הלבן (ראש אל אביץ'). במקום הזה יחדל העמק כי שלחות ההרים מגיעות פה עד שפת הים והולכות הנגבה דרך שתי פרסאות וחצי הפרסה עד ראש הנִקרה (ראש אל נאקורה) ומשם יחל העמק שנית וירחב מעט מעט וילך הנגבה דרך שבע פרסאות וחצי עד רגלי הר הכרמל. רחב העמק הזה הבינוני כשתי פרסאות ואדמתו דומה לאדמת טיט השחור אשר במצרים וטובה לעבודה, ובימי האביב אחרי הגשמים אשר השקוהו כלו, יעלה שיח שדה ודשא וכל צמח.

הר הכרמל מפסיק שנית את העמק, אך מרגלי ההר הזה נגבה ילך כדרך ארבעים פרסה עד נחל מצרים עמק גדול אחד הצר מאד בראשיתו צפונה, אבל מעט מעט יסיג העמק את ההרים הלוחצים אותו ויהדפם לאחור מזרחה וירחב כשתי פרסאות. גבעות חול קטנות עוברות על פניו כה וכה וסוגרות הדרך על זרמי המים היורדים הימה, ורק במקומות מעטים יצליחו המים האלה לפלג להם תעלה, ובכל מקום אשר לא הצליחו המים לחפור להם נחל בגבעות תעצורנה הגבעות האלה המקבילות לשפת הים בעד המים ונקוו המים במקום אחד והיו לבצות (כמו ממזרח השמש מקסריה) והשחיתו את האדמה ואת האויר, אך אם תֵחפרנה תעלות דרך גבעות החול תרפא האדמה והיתה כאדמת העמק הזה בכל מקום אשר המים יוצאים הימה, הטובה לעבודה וגם למרעה בקר וצאן. לחצי העמק הזה צפונה קראו היהודים שרון ולחציו נגבה קראו שפלה, ויהי למשל בפיהם בגלל הדר יפיו (ישעיה ל“ה ב' הדר הכרמל והשרון ושם ס”ה י' והיה השרון לנוה צאן), ובתלמוד הללו את יין השרון (נדה ב' ז').

ב. עמק זבולן וציפורי. העמק הזה הוא מקדם לעמק עכו והוא גדול ויפה מאד, ואדמתו אדמת חמר וחול דשנה ופוריה אף כי יש בה גם אדמת אבן הבשן, וממזרח השמש יבאו בעמק הזה ההרים ויחצו אותו לשני לשונות, האחד צפונה הוא אשר יקראו לו: הערבים אל בטוף, ולפנים נקרא עמק זבולן, והשני נגבה הוא עמק העיר ציפורי, וארך הלשונות האלה כפרסה ורבע וכחצי הפרסה רחבם. מההרים הסובבים את העמק מסביב יורדים מים רבים ומעינות יוצאים מהאדמה ומשקים אותה לרויה, ועל כן תצמיח אדמת העמק הזה צמח נהדר מאד ופרחים לאלפים, גם אם לא תגע בה יד האדם לפתחה ולשדד אותה, ובכל מקום אשר תעבד תתן תנובת שדה טובה מאד. אך חצי לשון עמק זבולן קדמה לא יצלח עתה לעבודה כי היה יהיה בימי הגשמים תמיד לים, כי הרים גבוהים גובלים את העמק הזה מקדם וכל נחל לא יבקיע ביניהם, ועל כן לא יוכלו המים לרדת ונשארים בעמק הזה כל ימי החרף, ורק אם יחפרו בעמק פלגים ותעלות תרפא החלקה הזאת.

ג. עמק יזרעאל, אשר הערבים קוראים לו היום מרג' אבן עמיר, לאמר מרעה בן עמיר, הוא העמק הגדול והיפה אשר היהודים קראו לו לפנים גם בקעת מגדו (דה“י ב' ל”ה כ’ב, זכריה י“ב י”א) על שם העיר הזאת (היום לֶג’ון) אשר היתה בעמק הזה, וגם עמק הגדול (ספר המקבים הראשון י“ב מ”ט), המשתרע בין הר תבור והרי גלבע הגובלים אותו מקדם ובין הרי הכרמל הגובלים אותו מים ובין הרי אפרים הסוגרים עליו מנגב,ותבנית מְשֻלש לו, אשר צלעו הארוכה הולכת מעין גנים (ג’נין) צפונה מערבה דרך שבע פרסאות וחצי, וצלעו הקצרה המזרחית הולכת גם היא מעין גנים צפונה מזרחה בדרך שבע פרסאות ולשונות יוצאים ממנו מזרחה ונגבה אל תוֹך ההרים, ואחד הלשונות ילך ויעבור בין הר צ’אהי צפונה והרי גלבע נגבה ועבר מזרחה דרך נחל בית שאן והתאחד עם ערבת הירדן, וצפונה מערבה בין הרי נפתלי והר הכרמל ילך העמק הזה ויתאחד עם עמק החוף אשר אצל חיפה דרך נחל קישון אשר ראשיתו בעמק יזרעאל. פני העמק הזה הרמים מעל לפני ים התיכון כמאה וששים אמה לא ישרים כפני שטח ישר, כי בחציו מערבה פני העמק נוטים ויורדים מעט הימה ובחציו קדמה תעברנה גבעות ותלים על פניו, כמו צבתה האדמה מתחת או עלתה אבעבועות, ועל כן מראה פני העמק במקום הזה כפני הים בהנשא משבריו, ויש אשר יקוו המים בגאיות אשר בין הגבעות והיו לבצוֹת מי רפש, והשחיתו את האויר. אך האדמה דשנה מאד מאד בכל העמק כי על אדמת החמר והחול ואבן הבשן אשר מתחת שוכבת שכבת אדמת טיט שחור אשר עביה כשתי אמות, ועל כן אדמת העמק הזה פריה גם עתה אף כי הוא עוד שמם מאין יושב, ואם עבד תעבד כלה ומָצא דגנה לכל ארץ הגליל, גם אם ירבו יושביה כאשר היו לפנים (דברי מוריזון הצרפתי), וגם עתה אשר לא יעבד כלו יתן תנובה הרבה, ואם יביט אליו אדם בימי האביב מראשי ההרים הסובבים אותו יראה לפניו את השדות העוטפים בר כמו ים ירוק ואם נשב רוח וראה כמו גלים עוברים על פני ים השבלים הזה, ובמקום אשר לא היתה בו יד האדם יעלה העמק דשא עשב יפה וטוב למרעה צאן ובקר ורעו עליו הבדוים את עדרי מקניהם, ובתוכם ירעו גם הצבי וכל חית שדה.

העמק הזה, בגלל גדלו, היה פעמים רבות לשדה מלחמה לצבאות גוים עצומים אשר התנגחו פה יחד. פה סלו דבורה וברק את גבורי סיסרא שר צבא יבין ונחל קישון העובר דרך העמק הזה גרף את חלליהם וישאם הימה (שופטים ד') וגדעון עם שלש מאות האיש המלקקים אשר לא כרעו על ברכיהם לשתות מהנחל הכו במקום הזה את מדין ואת עמלק ואת בני קדם (שם ו' ל"ג). פה גבר אחאב על בן הדד אשר חשב כי רק אלהי הרים אלהי ישראל ולא אלהי עמקים (מלכים א' כ' כ"ה) וחיל יאשיהו מלך היהודים אשר הלך לעזור למלך אשור נגפו בעמק הזה לפני פרעה נכו ויאשיהו נגף וימת. בעמק הזה הראו היהודים את גבורת ידם ואהבתם לארצם בהלחמם עם גביניאוס ואספסיאנוס שרי צבאות רומא, והנוצרים והמושלימים התנגחו פה פעמים מספר, עד אשר גבר חצי הסהר על הצלב. ועל כן היה העמק הזה למשל בפי אחד הנביאים לאמר: והיה ביום ההוא ושברתי את קשת ישראל בעמק יזרעאל.

ד. עמק שכם ומחנה. שני העמקים האלה הם באמת רק עמק אחד ההולך בראשנה ממערב למזרח בין הרי עיבל וגריזים הגובלים אותו מצפון ומנגב, והוא עמק שכם (בערבית נבלוש) אשר מים רבים משקים אותו עד כי היה למשל בפי הערבים לאמר: שלש מאות וששים וחמשה מעינות מים נובעים מאדמת העמק הזה ומשקים אותה ומפרים אותה, ואחרי כן פונה העמק צפונה ונגבה, ולהלשון הפונה נגבה יקראו הערבים אל מחנה, וארכו כשלש פרסאות וגם אדמתו פריה מאד, ובמקומות רבים יראה העובר בתוכו שדות רחבי ידים עוטפים בר יפה המשמח עיני האדם, אך כל עץ כמעט אין בכל העמק ומספר יושביו מעט. והלשון הפונה צפונה עובר דרך נחל צר ומתאחד עם עמק שני גדול אשר מנגב להעיר תרצה (תֵלוזה בערבית) אשר בו ראשית נחל פריע (הנזכר למעלה במספר הנחלים היוצאים להירדן) העובר ומשקה במימיו הרבים והעצומים בקעה צרה אבל פריה ויפה מאד ההולכת נגבה מזרחה לבקעת הירדן. הבקעה הזאת היא אחת הבקעות היפות בארץ ישראל, כי מימיה רבים ויפים מאד מאד, ורובנזון העיד כי גם עמק שכם לא ישוה במימיו להבקעה הזאת (מסע רובנזון ושמיד בארץ ישראל שצ"ח), ונחל פריע עובר את כל הבקעה בתוך יער עצי דפלה אשר יגאו על שפתו מזה ומזה. בכל מקום אשר תעבד הבקעה הזאת תצמיח האדמה חטה רבה וטובה, והמקום אשר לא יעבד יעלה דשא וחציר והיה למרעה להבדוים הנוסעים בבקעה הזאת בעדריהם, ותחת ערים וכפרים יראה העובר בכל העמק רק אהלי רועים, כי שממה הארץ הזאת מאין יושב.

ה. עמק מי מרום (עמק בית רחוב). משפת מי מרום הצפונית משתרע עמק גדול אשר ארכו מנגב צפונה כחמש פרסאות וחצי ורחבו כשתי פרסאות, והערבים קוראים לו ארץ' אל חולה כשם אשר הם קוראים למי מרום הגובלים את העמק מנגב. כל העמק הזה הוא ארץ מישור ובַתָוֶך ירום מאדמתו תל הקצין (תל אל קאצ’י) אשר גבהו בקרן צפונית מזרחית כשתים ועשרים אמה ובקרנו הדרומית כארבע וחמשים אמה, ומים רבים נובעים מצלע התל הזה המערבית ונקוים במקור אחד ואחר הם יוצאים משם לנהל לֶדן ויורדים הנגבה עד המקום אשר מתאחדים שם שלשת מקורי הירדן העוברים ומשקים במימיהם הרבים והזכים את כל הארץ הזאת עד באם לתוך מי מרום. התל הזה אשר עליו בנו לפנים אנשי דן את העיר דן (שופטים י“ח כ”ח–כ"ט) אשר היתה גבול ארץ ישראל הצפוני מבדיל בין אדמת העמק אשר מצפון להתל ובין אדמת העמק אשר מנגב, כי התל וכל האדמה ממנו צפונה היא אדמת אבן הבשן ומהתל ונגבה תחל אדמת שיד, ועל פני האדמה שכבת טיט אשר השקיעו עליה מי הגשמים הרבים בכל שנה ושנה, ושכבת הטיט הזאת דשנה מאד כאדמה אשר מסביב להיאור במצרים, ועל כן רבה תנובת אדמת העמק הזה מאד למיניה, וחטה ושעורה ודוּרה (צהובה ולבנה) ושמשמים וארז (אדוֹם) נותנים יבול טוב מאד וכל מיני צמח צומחים מהאדמה בעמל מעט, ומצע אלפי פרחים מכסה את פני העמק היפה הזה ונחילי דבורים תעפנה מפרח לפרח למען תת להאדם את מתק דבשן, ומעיני מים חיים זכים נובעים מהאדמה במקומות רבים, והגדול והיפה בהם הוא עין אל מֶלחה הנובע מהאדמה ממבועים רבים ונחל יפה רב המים ורב הדגה יוצא מהם ויורד מזרחה ויוצא למי מרום. זאת טבע העמק הזה אשר אמר עליו אחד מתרי הארץ (טומסון האמיריקני בספרו The Land and the Book דף רכ"ה) כי אין ערוך לו ביפי, ואנשי דן אשר נשלחו לרגל את הארץ הזאת השיבו גם הם לאחיהם כי טובה היא מאד, ארץ רחבת ידים מקום אשר אין שם מחסור כל דבר אשר בארץ (שופטים י"ח ט’–י'). אפס כי ידע ידע העם אשר ישב בארץ הזאת לפנים וגם היהודים אשר כבשוה אחרי כן לחפור תעלות ולעשות באדמה פלגים יבלי מים ותהי כל אדמת העמק הגדול הזה יבשה וטובה לעבודה, אך עתה המקום שמם כי מספר יושביו מצער הוא, ורֻבם בדוים נוסעים בעדרי צאן ובקר ורְאֵמים ולעבודת האדמה לא ישימו לבם, ותעזב הארץ, ויהי חצי העמק נגבה מרוב המים לבצה אחת גדולה מאד המלאה קנים רבים אשר הם כחומה למי מרום לבלתי תת לאדם לקרב אליהם מצפון ותהי הבצה הזאת נוה לחיתי טרף, וההבל העולה ממנה משחית את האויר החם מאד בעמק הזה, אבל בכסף ועמל מעט תרפא אדמת הבצה ושבה והיתה טובה מאד ומקום אשר אין בו מחסור כל דבר כאשר היתה לפנים.

העמק אשר מים למי מרום נקרא בפי הערבים ארץ' אל חַיִט (לאמר ארץ החטה) וגם הוא דשן מאד ויפה, והאויר בו טוב וגם הוא שמם מאין יושב כעמק הגדול אשר מצפון להים הזה.

ו. שפלת גניסר, על שפת ים כנרת המערבית קרוב לקצהו הצפוני, וארכה רק כפרסה וחצי וכחצי הפרסה רחבה, והערבים קוראים לה היום אל ע’ויר, לאמר השפלה הקטנה, להבדילה מערבת הירדן הנקראת בערבית אל ע’ור, לאמר השפלה. אדמתה אדמת טיט שחור דשנה מאד מאד ומעינות רבים ונחלי מים משקים אותה ומפרים את העמק הזה אשר היה לפנים כגן עדן הארץ, כי כל עצי פרי נתנו בה פרי תפארה, כעץ האגוז אשר רק אויר קר יפרחו וכעץ התמר העושה פרי רק בארץ חמה, כמו חפצה הטבע להראות במקום הזה את כחה ואת עצם ידה כי דֵי עז לה להצמיח פריי ארצות החם וארצות הקרה במקום אחד, ועל כן מלאה הארץ הזאת לפנים אדם כילק ויעבדוה ויטעו בה עץ כל פרי וישבעו מטובה ויאכלו ענבים ותאנים עשרה חדשים בשנה (דברי יוסיפוס פלויאוס בספר מלחמות היהודים, תרגום שולמן ספר רביעי, ג' ח') ואם תעבד השפלה הזאת ותזרע כלה ותנטע והיתה גם עתה ארץ ברכה כי היא שקועה ועמוקה ומזג אוירה כמזג האויר בארץ מצרים והר חרמון מרחוק ישלח לה מעט מצנת השלג אשר על ראשו, ומעיני המים אשר הֵקרה האדמה בימי יוסיפוס פלויאוס עוד לא שבתו ומי המעין העגול (עין אל מדוירה בערבית) נובעים גם היום בכח מבין חרשת עצי דפלה ועוברים דרך כל השפלה להשקות אותה, ועל כן ארץ השפלה הזאת גם עתה למשל בפי הערבים יושבי הארץ מסביב בגלל תנובתה הרבה ובגלל מקומות המרעה הרבים והטובים ובגלל שדותיה היפים העוטפים בר נחמד למראה וארז וירק בכל מקום אשר תעבד האדמה, אך אדם כמעט אין גם בכל השפלה הזאת ועזובה ושממה גם היא מאין יושב בה.

ז. שפלת אל בטיחה. בקצה ים כנרת המזרחי צפונה, מעבר הירדן מזרחה, משתרעת שפלה אשר ארכה כמהלך שעה ורחבה כמהלך שעה, ואדמתה אדמת חמר ומימיה רבים, כי מלבד הירדן עוברים דרך השפלה הזאת עוד שלשה נחלים המשקים אותה. השפלה הזאת דומה בתבניתה ובמזג אוירה ובתבואת אדמתה לשפלת גניסר, ויש אומרים כי אדמתה עוד דשנה מאדמת השפלה אשר על שפת ים כנרת המערבית, וחטה ושעורה ודחן ודורה וארז נותנים בה יבול למכביר, וקשואיה ודלועיה רבים מאד ונמכרים בדמשק, כי השפלה הזאת מבכרת את הקשואים והדלועים שלשה שבועות לפני בכוּריהם בגני העיר ההיא. גם מקומות למרעה טובים בה, והבדוים רועים בהם את עדרי צאנם ובקרם וגם עדרי ראמים הרבה כראמים אשר להבדוים בעמק מי מרום.

ח. הערבה. להעמק הגדול אשר בין ים כנרת ובין ים המלח אשר בתָוך דרך נחל עמוק עוברים מי הירדן קראו היהודים הערבה (יהושע י“א ב', י”ב ג') וגם ככר הירדן (בראשית י“ג י', דה”י ב' ד' י"ז) והערבים קוראים לו אל ע’ור, לאמר השֵקע, כי שקוע הוא עמוק עמוק בין ההרים הגובלים אותו מקדם ומים והולך הלך ושקע הלך ורחב מצפון נגבה עד מקום יריחו אשר שם פני אדמת העמק הזה כחמש מאות וששים אמה מתחת לפני מי ים התיכון ורחב העמק במקום הזה משני עברי הירדן יחד כחמש פרסאות וחצי הפרסה.

מאדמת העמק תרמנה גבעות קטנות רבות וכשמנה פרסאות מים המלח צפונה מתנשא מעל להעמק הר סרטבה אשר דמות קרן לו והערבים קוראים להר הזה קרן סרטבה, ושיא גבהו מפני אדמת העמק כאלף ומאתים אמה ומעל לפני מי ים התיכון כשש מאות ועשרים אמה. הקרן הזאת אשר שיא ראשה נראה מרחוק (ועל כן נבחרה לפנים להשיא עליה אחרי הר הזיתים משואות האש להודיע את עת מלדי הלבנה, ראש השנה פרק ב' משנה ד') מחלקת את הערבה לשתים. מצפון להקרן אדמת הערבה כלה משקה ממעינות מים הרבים הנובעים בכל מקום ומדשנים אותה ומצמיחים ממנה דשא עשב הרבה מאד גם בכל מקום אשר לא תעבד, ובמקום אשר היתה בה יד האדם לפתחה ולשדדה היא נותנת יבול טוב מאד לעובדיה. נכח בית שאן רחב הערבה כשתי פרסאות והאדמה טובה כאדמת עמק יזרעאל ובגלל האויר החם מאד בערבה, כי עמוקה היא מאד, תמהר הקמה להבשיל את דגנה, ועל כן הקציר במקום הזה לפני עת הקציר בעמק יזרעאל הגבוה ממנה כארבע מאות אמה.

מנגב לקרן סרטבה טבע הערבה אחרת היא, כי המים מעטים בה והאדמה צמאה ולא תצמיח צמח בלתי אם במקום אשר מעין מים גדול נובע מרגלי ההרים להשקות אותה לרויה, אבל במקום מים כזה האדמה נותנת כחה גם פה ומצמחת כל צמחי ארצות החם למיניהם, ולפנים בשבת היהודים בארץ הזאת ולא חשכו מאדמתה כל עמל וכל עבודה היתה ערבת יריחו לגן עדן הארץ בתמריה הרבים והטובים מאד אשר על שמם קראו ליריחו עיר התמרים ובבשם גניה הטוב אשר כמוהו לא היה בכל הארץ, אשר לא מצא כמוהו אלכסנדר המקדוני בכל הארצות אשר כבש, וגם פמפיאוס בחר רק בו להיות לו לאות תפארה בשובו ממלחמתו את היהודים. אך עתה שמם גם הככר הזה מאין יושב, אין עוד תמרים והבשם אבד, ולא נשאר זכר ליפי המקום הזה ולכח אדמתו לפנים בלתי אם בעצי הזכום הגדלים פה הרבה מאד ובעצי הנֶבק ועוד עצים אחרים אשר רבים מהם גדלים רק בארץ הודו (ריטר, מדע הארץ חלק י“ה תק”ה) ובעבודה ועמל ויגיע כפים יהפך הככר הזה והיה שנית לארץ מברכת כאשר היתה לפנים, אם יחפור בו האדם תעלות יבלי מים ממעין אלישע ומנחל כרית ומנחל דוק ומהירדן, והרים את המים במכוֹנות אשר תעבודנה בכח מי הנחלים, ויכלה את ערבת הירדן לבדה לשאת חמשים רבוא יושבים (דברי טמסון בספרו The Land and the Book תרכ"א).

שקע העמק הזה אשר אין בכל הארץ משלו (דברי אלכסנדר מהומבולד⁷ נהיה עוד לפני הימים אשר בא זכרונם בדברי ימי האדם מרעש גדול אשר בקע את הככר הזה לארכו, ומי הירדן נגרו אז הנגבה ללכת לים המלח ויחפרו להם למרוצתם תעלה בתָוך, ויער קנים וכל עץ עלה על שפת הנהר מזה ומזה ויהי לגאוֹן הירדן אשר היה למשל בפי הנביאים (ירמיה י“א ג',י”ב ה') ובסתר הקנים התחבאו לפנים חיתי טרף רבים ובתוכם גם מלך החיות אשר בזעמו היה גם הוא למשל בפי הנביא הענתותי (שם מ“ט י”ט).

בעבר הירדן מזרחה כמעט לא נמצא עמקים עמוקים וארץ שפלה כמו בעבר הירדן ימה זולתי ערבת הירדן, אך מישורים רמים וגדולים פה הרבה מאד אשר אדמתם טובה לעבודה ואוירם הקר מאויר עבר הירדן מערבה טוב מאד לשלום האדם.

הראשון במישורים האלה הוא מישור

ט. ארץ הבשן והארגוב, ההולך מרגלי הר חרמון נגבה עד נחל ירמוך, וגֶ’בל הֵש עובר בו לארכו כמהלך שש פרסאות, ומשם ונגבה המישור שוה. האדמה שחורה וקדמה היא אדמדמת כחמר, ולפנים היתה הארץ מהוללת בגלל מקומות המרעה הטובים אשר היו בה ופרות הבשן בריאות הבשר היו למשל בפי הנביאים, וגם אלוני הארץ הזאת היו למשל בפי היהודים, וגם עתה יש אלונים רבים במקום הזה וצפונה ירב העץ והיה ליער עצי אלון. יש מקומות אשר האדמה נעבדת ובכל מקום נחל מים תעטוף מעטפת ירק דשא יפה וטוב אך הכפרים פה מעטים ורחוקים אחד ממשנהו “ומאד יעצב האיש העובר במקום הדשן הזה מהלך כמה שעות ולא יפגש כל בית מושב” (דברי מאיור סקינר האנגלי). מנגב להרי הֵש האדמה לא טובה כאדמת הארץ צפונה והעץ בה מעט, ורק החוֹב (שם צמח בשפת ערבית) מכסה את האדמה והיה למרעה טוב לגמל ולבקר.

י. ארץ הגלעד וערבות מואב. אדמת ארץ הגלעד, בין נהר ירמוך מצפון ונחל ארנון מנגב, גבנונית מאדמת ארץ הבשן והרים ועמקים משנים חליפות את מראה פני האדמה. בנגב ההרים גבוהים ויפי תאר והאדמה לא דשנה מאד, ובצפון אין יפי הרים למראה עינים אך חלף זה, האדמה שמנה מאד ומשלמת על יתר לעובדיה ושדי דגן יפים משתרעים גם עתה בכל מקום אשר אדם יש לעבוד אותה ועצי אלה רבים ועץ הזית מכסים בצלם את הרמה הזאת ועצי נבק לרוב יגאו על שפת נחליה הרבים בימי הגשמים.

ערבות מואב מנחל ארנון עד ראשית ארץ אדום נגבה דשנות מאד ובכל מקום אשר הן נעבדות הן נותנות יבול טוב גם עתה וסופרים רבים מעידים כי גדל הגרעינים ומספרם בכל שבלת גדול ורב מאשר במקומות אחרים. גם לפנים היתה הארץ הזאת מהוללה בגלל שדמות דגנה וכרמי גפניה (ישעיה י"ז ח') ומקומות למרעה היו בה רבים וגם עתה רועים בה הבדוים את עדרי צאנם ובקרם וגמליהם, ועצי יער בארץ הזאת רבים.

יא. מישור חַוְרָן. המישור הגדול ורחב הידים הזה הוא מקדם לארץ הבשן והגלעד ומשתרע קדמה עד ההרים הגובלים מים את מדבר ארם הגדול. טבע המישור הזה הגבוה מעל לפני הים כאלף ומאתים אמה ותבניתו כטבע עמק יזרעאל ותבניתו, וכבאדמת העמק הזה כן עוברות גם באדמת מישור חורן גבעות קטנות המתנשאות מפני האדמה כגלים קטנים מפני מי הים, ויש אשר יעברו פה הסלעים כגידים שחורים, ותלים גבנונים שחורים, אף כי לא גבוהים ירומו מפני האדמה, והיו המקומות האלה למקום מושב לאנשי המקום ולמבנה כפריהם, בגלל האויר הצח והטוב תמיד במקום גבוה ובגלל האבנים אשר יחצבו מהגבעות האלה. האדמה שחורה ויש חוּמה ואדמדמת, והיא דשנה ופוריה מאד, ובכל מקום אשר תעבד משתרעים שדי דגן רחבי ידים מאד ובנשוב הרוח בקמה ועברו בה גלים כמו על פני הים, ואם כי מעיני מים לא רבים בכל המישור אך הנחלים הרבים היורדים בימי הגשמים מההרים מסביב משקים את האדמה לרויה ועל כן יבולה טוב מאד. החטה נותנת שמנים שערים חטה טובה וזכה כזכוכית, והשעורה מאה שערים, אף כי לא ישימו הפלחים דמן לזבל את האדמה, וספיח שעורים ושבלת שועל וספון צומח מן האדמה במקומות רבים לעדה מה רבה העבודה בארץ הזאת לפנים. האויר טוב מאד במישור הזה כי גבוה הוא מפני הים, ורוח ים מנשב בכל יום אחרי הצהרים ומצנן מעט את החום ולא יכבד על האדם כמו בעבר הירדן ימה רק עצי יער כמעט אין בכל המישור, אך מקומות למרעה יש ועל כן גם המקום הזה עתה למרמס לעדרי הבדוים הרבים ולשפעת גמליהם.

יב. מישור ארץ בני עמון. ממישור חורן ונגבה הולך מישור שני גדול ורחב ידים מאד אשר אדמתו דשנה וטובה לעבודה מאדמת עמק יזרעאל (דברי רובנסון חלק שני קע“א וק”פ) אך כל המישור הזה שמם עתה מאין איש והאדמה כלה שממה ולא נעבדה, והארץ הזאת אשר התהללה לפנים בעמקיה (ירמיה מ"ט ד') היתה עתה כדברי הנביא ממשק חרול ושממת עולם (צפניה ב' ט') ורק חרבות עריה הרבות הנפוצות על פני כל המישור מעידות על רוב יושביה ופסת יבולה לפנים וכח אדמתה להחיות עם רב גם עתה.

המדברות בשפת עברית שנים למיניהם. יש מדבר אשר אדמתו לא רזה מאד ומצמחת דשא עשב אפס כל עץ בה אין ולא נעבדה ונתוּנה למרעה לבקר וצאן, וכזאת טבע כמעט כל המדברות אשר בקרב ארץ ישראל הנזכרים בתנ"ך (מדבר יריחו, מדבר שבע, וכו'). ויש מדבר שממה הנקרא בשפת עברית גם ישימוֹן, והוא ארץ ציה אשר אין בה כל נחל, כל עץ וכל דשא, השמים מלמעלה כמו נִחרו מאש ואדמת החול מלמטה משתרעת כים עד קצה השמים מסביב ובכל אשר עין האדם מגעת לא תראה בלתי אם עץ תמר העומד גלמוד כתרן האניה או גבעות שפלות אשר תרמנה מהאדמה כגלי ים, או קוץ ורתם, או צבי צבוע וארנבת אשר בחרו להם פה נוה.

כזאת טבע מדבר פארן (אל תיה) והמדבר אשר מנגב לעזה הגובלים את ארץ ישראל מנגב ומדבר ערב הגובל את הארץ הזאת מקדם. שלשתם ארצות ציה אשר אין בהן כל מים, כי הרים גבוהים אין בהן אשר יעצרו את העננים להריק עליהן את מימיהם ותשעה ירחים בשנה עוברים העננים על פני רקיע השמים ולא יורידו אף אגל מים אחד, ועל כן השמים נוצצים ביום כאש צרבת וכעצם התכלת לטהר הם בלילה, ורק בימי החרף אשר הקרה תצמצם את עב הענן ירד גשם סוחף ארצה וציץ שדה יציץ מאדמה, אך לא לארך ימים, כי החול הנִחר מחום השמש כל ימי הקיץ יבלע את המים ובבא שנית ימי החום יחרב הלח כליל ונמל הציץ ואת פני האדמה יכסה אבק דק ויבשו קלחי הצמחים ושארית הציץ תחר ולא יסכנו לכל דבר.

אבל גם לארץ ציה הזאת יש חן אשר בגללו היא חביבה על יושביה ילידי הישימון כחבת אנשי הישוב לארץ פריה ויפה, כי מזג אוירה לא ישנה חליפות וטוב הוא לשלום יושביה וכל מחלה כמעט לא ידעון. רק רוח הזלעפות (סמום בערבית, לאמר רוח הארס) המנשב במדבר משבית לפעמים את נעם חיי יליד הישימון, כי בעברו יביא קטב על כל ואדם ובהמה יחד יכריע, ובשר המת ברוח הזה יהפך לשחור כבשר מתי הברק. אדם ובהמה יחושו את בא רוח הזלעפות כיום תמים לפני באו וכל החי יבהל מפניו, השמים יעטפו ארגמן והשמש יתנצל את זר קוי אורו ונהפך לדם. אז יבא לאט לאט הרוח והביא ענן אבק דק ועפר יוקד כיקוד אש החודר בכל דבר, וחם האויר מאד והרוח יכבד להִנָשם, ונצרבו השפתים והריאה תֵחר, ויבש העור והדפק ימהר כבעת קדחת וכל החי יחלש ויתעלף, ונשאו הרי חול והורמו למעלה ונשאם הרוח הנה והנה כעננה, או כעמודים ירום החול וסבו בכח הסופה על מקומם, עד אשר יפיצם הרוח ויזרקם ארצה כמטר, וכסו והשמידו כל אשר על פני הארץ (דברים כ“א כ”ד).

כן טבע הישימוֹן. אך יש אשר פתאום יראה ההולך בה אגם מים מרחוק וגדלה מאד שמחתו על המראה הזה בארץ תלאובות והחליף כח וחשב כי עוד מעט והגיע אל מקום האגם והשיב את נפשו הצמאה זה כמה, אבל כהלכו לקראת אגם המים כן ילך האגם הלך ונסג אחר ובבאו אל מקום תקותו ומצא יקוד חול תחת המים אשר חזה. או ירק דשא יראה מרחוק ועצי תמרים יפים ונחל מים עובר בתָוך, וראה את קמטי פני המים וכל אשר מסביב מבצבץ מהם, וכל זה שוא ואפס, ובבא ההולך אל המקום הזה לא ימצא מאומה, אין דשא ואין עץ, אין נחל ואין מים, כי חזיון שוא חזו עיניו.

לחזיון הנפלא הזה הנולד משבירת קוי אור השמש קראו היהודים שרב (וכן קוראים לו הערבים גם היום), ומים לא נאמנים (לאמר המים אשר יחזה האדם בישימוֹן) היה למשל בפי ירמיה (ט“ו י”ה) והוא אשר חזה הנביא כי בשוב אנשי הגלה לארצם יהיה השרב באמת לאגם מים (ישעיה ל"ה ז').

מקצה ארץ ישראל נגבה משתרעת ארץ רמה אחת ההולכת בדרך ששים פרסה עד האי סיני, אשר לחציה צפונה קראו היהודים הנגב (במדבר י“ג י’ז וכ”ב, יהושע י' מ' ועוד) והערבים קוראים לה היום ג’בל מע’רה, ולחציה נגבה אשר הערבים קוראים היום בדיה אל תיה, לאמר מדבר המסעות, קראו היהודים לפנים מדבר פארן, אשר התהלכו בו בני ישראל ארבעים שנה עד תם כל הדור אשר יצאו מתחת סבלות מצרים ויקם דור אחר תחתיהם אשר לא ידעו את בית העבדים ואת עבודת הפרך אשר עבדו בו אבותיהם. כל הארץ הזאת היא מדבר שממה גם היום, ורק בחציה צפונה, בארץ הנגב, תצלח האדמה לעבודה אך איש אין לעבדה, כי רק הבדוים נוסעי בעדר יושבים בה אשר בעבודת האדמה לא ירצון, ובחציה נגבה במדבר פארן האדמה קשה וצֻרים חלקים רבים נפוצים על פניה אשר נלטשו ברבות הימים וַיִמָרֵקו ויהיו כמו גזרי זכוכית שחורה, ומים כמעט אין בכל הישימון הזה, ועל כן לא תצמיח האדמה בלתי אם שיח ועשב ורתם אשר בימי הקיץ ייבשו ויחרו מחום השמש ולא יצלחו לכל דבר בלתי אם לבער אש ולמרעה לגמלים, ורק בימי החרף יפריחו ממי הגשמים היורדים מההרים הגובלים את הרמה מקדם ומנגב ומים. כל המים האלה הולכים דרך נחל מצרים (ואדי אל עריש) אשר ראשיתו היא בקצה הסלעים הגבוהים הגובלים את המדבר מנגב ונוזל צפונה מערבה לים התיכון ובדרכו הוא פוגש בנחלים אחרים היורדים מההרים אשר בקרן דרומית מזרחית ונוזלים על פני האדמה מאין כח לחפור להם תעלה באדמה הקשה הזאת ורק מעט העשב אשר יצמיחו המים בדרכם יבדיל בין מסלת הנחל ובין כל אדמת הישימון, ובנחלים האלה יש גם מעינות אחדים קטנים, אך המים עכורים ועין ירקרק להם ולא יצלחו כמעט לשתיה לאדם, והבדוים יושבי הישימון הזה ישברו צמאם בחלב גמליהם הרבים, הממציאים לבעליהם גם לחם חקם, כי ישאו על דבשתם את המושלימים העוברים ממצרים דרך מדבר פארן ללכתם למֶכה עיר קדשם, ורק בזה יחַיו בני ישמעאל אלה את נפשם במדבר הזה ככל הבדוים הנוסעים בעדריהם מנגב ומקדם לארץ ישראל.

ארץ אדום גובלת במדבר פארן ובנגב מקדם, והולכת מקצה גבול מואב הנגבה עד לשון ים אילת, ובחציה הפונה ללשון הים הזה גם היא מדבר שממה וצמאון אשר אין בה מים אך בחציה צפונה צורת הארץ יפה מאד בגלל הרי שעיר יפי התאר העוברים את הארץ מצפון נגבה כשדרה בגוית החי, ואדמתה דשנה ופריה מאד מאד אשר אם תעבד כלה תהיה לארץ ברכה, כי נחלי מים רבים עוברים בבקעות אשר בין ההרים ומצמיחים מאדמת הבקעות האלה צמחים ופרחים לרוב, ובמישורים הרמים משתרעים שדות רחבי ידים הטובים למרעית ולעבודת הדגן, אבל שממה היא כלה גם בחציה צפונה ונתונה למרמס לרגלי עדרי הבדוים הנוסעים בכל המקום הזה, ורק פַלַחים (אכרים) מספר עובדים עוד את אדמתה אשר היתה לפנים משמני הארץ וטל השמים מעל הרוה את תלמיה (בראשית כ“ז ל”ט) ועתה היא שמה וחרבה אשר כל העובר בה ישם וישרוק עליה, ככל החזיון אשר חזו ירמיה (מ“ט י”ז) ויחזקאל (ל"ה) על הארץ הזאת.

מקדם להרי חַוְרן על פני כל ארץ ישראל משתרע מדבר (בדיה) גדול ההולך מזרחה עד נהר פרת, וטבעו כמעט כטבע מדבר פארן, אף כי אדמתו דשנה מעט מאדמת מדבר המסעות (בדיה אל תיה) ההוא, וגם פה משתרעים מישורים גדולים אשר אין בהם כל הר וכל גבעה וכל מים, וכל צמח וכל עשב לא יצמח מהם, בלתי אם במקומות מעטים אשר תעלה האדמה שיח מלוח אשר יצלח רק למאכל לגמלים, ויש אשר גלד מלח נוצץ מרחוק מכסה את כל פני האדמה, ורק בימי החרף יקוו מי הגשמים בנחלים מעטים והצמיחו אז מעט צמח, אשר ייבש מהרה בשוב ימי החום וירק העשב אשר עטפה אדמת החול לימים מספר יחלוף ולא ישאר זכר לו בכל הישימון הנורא הזה.

ו: האקלים.    🔗

מזג האויר. רוחות. טל ומטר ושלג. רעש.

א. מזג האויר. קר וחם. בארץ הרים גבוהים ובקעות עמוקות כארץ ישראל אין מדה אחת וקצב אחד לאקלים כל הארץ, כי לא כאקלים ההר אקלים הבקעה ונוֹף ארץ רמה לא ידמה באקלימו לנוף ארץ שפלה, ועל כן אקלימי הארץ הזאת רבים ושונים אחד ממשנהו, אקלים נפות ההרים ואקלים נפות הבקעות, אקלים נפות הגבעות והרמות ואקלים נפות העמקים והשפלות, ובצדק אמר אחד החכמים כי בארץ הקטנה הזאת יפגוש אדם בכל האקלימים אשר יפגוש בלכתו ממנה עד ארחנגל אשר בצפון רוסיה (פרופיסר פְרַאס).

בעמקים ובשפלות האקלים חם מאד בימי הקיץ ונעים וטוב בימי החרף, ובהרים קר וקשה בימי החרף אך חלף זה בקיץ חֻמו מצער בהר מחמו בעמקים. בירושלם היושבת כאלף וחמש מאות אמה מעל לפני ים התיכון מזג האויר הבינוני לכל השנה כשבע עשרה מעלה במעלות צלזיאוס, ובחמש השנים אשר ישב ברקלי האמיריקני בעיר הזאת עלה עמוד כסף החי רק פעם אחת עד שלשים ושלש מעלה ולא ירד אף פעם אחת למטה משתי-מעלות וחצי, ובערבת הירדן אצל יריחו ראה רובנסון באחרית חדש זיו את עמוד כסף החי עולה בצל עד ארבעים ושלש מעלות, וקציר החטים כלה שם בשנה ההיא באחרית חדש אדר ובחברון ובכרמל גם אחרי חדש ימים עוד לא כלה הקציר. אך יש אשר תגדל הקרה מאד בחרף גם בעמק עד אשר תרעדנה עצמות האדם גם בשבתו באהל, והבהמה אשר לא תמצא לה מחסה תגוע בקרה (דברי זיטצין, במסעו השני לים המלח) ויש אשר יגבר החם בקיץ גם על ההרים עד אשר תכוינה ידי האדם ועלו בהן אבעבועות בנגען בכל מתכת אשר חממה שעות אחדות בשמש (עדות י''ש בספרו תבואת הארץ). אולם בכל השנים אקלים הארץ הזאת ממוזג וטוב מאד לשלום האדם (דברי ארנו הצרפתי בספרו על ארץ ישראל דף ש“ד וש”ז) כי ימי הקיץ החמים מאד קצרים בה מימי הקיץ בארצות המערב, ובחרף לא יארך הלילה כלילי ארצות האלה, כי הארוך בימי הקיץ בארץ הזאת הוא בן ארבע עשרה שעה ועשרה דקים, והקצר בימי החרף לא יקצר מתשע שעות ושמנה וארבעים דקים, וצנת הלילה מצננת את חום היום בקיץ, ובחרף ימזג חם היום את צנת הלילה מעט. רק בנגב הארץ יש אשר תחזק הקרה בלילה מאד מאד, ועמוד כסף החי ישפל הרבה מתחת לנקודת הקפאון, וביום יחזק החום מחום ימי הקיץ, וכדבר הזה ראה טרסטרם האנגלי אצל באר שבע, אשר בלילה היה כסף החי יורד עד שלשים מעלה במעלות פרנהיט, וביום היה עולה עד שתים ושבעים מעלה.

וזה מזג האויר בירושלם לפי חדשי השנה, אשר רשם נימן לפי מעלות ריאומיור בשנה אחת.⁸

וזה מזג האויר בירושלם לפי חדשי השנה אשר רשם ברקלי לפי מעלות פרנהיט בארבע שנים.

כמזג האויר בירושלם כן כמעט מזג האויר בכל חלק ארץ ישראל התיכון מלבד ארץ החוף וערבת הירדן. בשכם היושבת בעמק והרים סביב לה לא תחזק הקרה בימי החרף כמו בירושלם ובגליל קור ימי החורף קשה מעט מקור ירושלם בימים האלה, אך בלילה לא תחזק הקרה בגליל כעל הרי יהודה הגבוהים.

בארץ החוף מזג האויר חם מאשר בארץ ההרים, וגם בביירות היושבת צפונה מזג האויר הבינוני לכל השנה 69.3 במעלות פרנהיט, וביפו היושבת נגבה היה מזג האויר בשנת תרכ"ט בבקר בבקר בחדש תשרי 76, בחדש חשון 73.5, בשבט 55.6, באדר 55.5, בניסן 59.2, באייר 61.5, בסיון 66.9, בתמוז 75, באב 77, באלול 79, וכל זה בבקר, אשר השמש לא חממה עוד בגבורתה את הארץ ומזג האויר הבינוני לכל השנה הזאת בבקר 68. ובעזה היה מזג האויר בשנה הזאת בארבעה חדשים בבקר בחדש אייר 62.5, בחדש סיון 69.3, בתמוז 77, אב 77, ומזג האויר לארבעת החדשים האלה בבקר היה 70. כל אלה במעלות פרנהיט.

עוד חם מזה מזג האויר בערבת הירדן העמוקה מאד, ואצל ים כנרת בשלש מאות אמה מעל להים הזה מיום התשיעי לחדש אדר שני ועד יום העשרים ושמנה בו, בשנת תרכ"ד, היה מזג האויר הבינוני ליום 63 במעלות פרנהיט, ומיום השלשה עשר לחדש סיון היו ועד יום העשרים וחמשה בו, שנה זאת, במאה ושלשים אמה מעל לפני הים, היה מזג האויר הבינוני מיום ולילה 77.8, ומיום לבדו 83. וכל אשר יוסיף איש לרדת בערבה הזאת נגבה, כן יחוש את החום הולך הלך וגבר עד בואו לים המלח, ובמקום הזה לא ירד כסף החי מתחת לארבעים ושתים מעלה במעלות פרנהיט גם בלילה בחדש טבת, ובחדש ניסן עולה כסף החי בצל עד מאה וחמש מעלות, והחום הזה הולך הלך וחזק בימי הקיץ.

חדש אב וחדש אלול הם החמים בכל חדשי השנה, אך יש אשר יחזק החום באחד מימי חדש תמוז וגם סיון מחום חדשי אב ואלול. בשנת תרכ“ט ביום הארבעה עשר לחדש תמוז עלה כסף החי במעלות פרנהיט בירושלם עד מאה ושלש מעלות, ובשנת תרמ”א בחדש אלול ביום השלישי וביום החמישי בו, עלה כסף החי עד מאה ושתים עשר מעלה, אבל חום כזה לא היה בירושלם בעשרים ושתים שנים האחרונות רק פעם אחת.

והקרים בכל חדשי השנה הם חדש טבת ושבט, ובעשרים ושתים שנים האחרונות ירד כסף החי פעם אחת עד עשרים וחמש מעלה במעלות פרנהיט (ארבע מעלות מתחת לנקודת הקפאון במעלות צלזיאוס), והדבר הזה היה בשנת תרכ"ד ביום הארבעה עשר לחדש שבט. ובכל השנים יהיה קרח בלילה כחמשה לילות בכל החרף, אך בעלות השמש ימס הקרח ולא ישאר זכרו בלתי אם במקום נסתר מחמת המאור הגדול.

ב. הרוחות. לחֻקות הרוחות ומועדי נשיבתן בארץ ישראל יתר קבע מאשר בארצות המערב, ופעולתן על האדם ותנובת האדמה יחד רבה ועזה מבכל ארץ אחרת, ועל כן למדו יושביה עוד בימי קדם לדעת את טבע הרוחות וכח עֻזן ותהי להם הרוח למשל לכל כח אמיץ אשר אין לאל יד איש לכלוא אותו ולמלה לעצם החיים, ויאדירו את אל שדי בשם יוצר הרים ובורא רוח (עמוס ד' י"ג) כי שנים אלה הם מאיתני הארץ הזאת אשר השתאה עליהם האדם ומהתכונות המְצַיְנוֹת אותה מכל הארצות, וארבע רוחות השמים היו למשל בפי היהודים, כל רוח ורוח לפי טבעה. רוח הקדים אשר ממדבר ערב תבא (ירמיה י“ג כ”ד, הושע י“ג י”ה) עזה וקשה ביבשה ובים (איוב כ“ז כ”א, תהלים מ"ח ח') ומיבשת צמחים ומחרבת מים (יחזקאל י“ז י', הושע י”ג י"ה), ורוח צפוֹן קרה (בן סירא מ"ג כ'), רוח ים לחה ומביאה גשם (מלכים א' י“ח מ”ד), ורוח תימן חמה, וטבע הרוחות אשר תבאנה מבין ארבע הרוחות האלה כטבע שתי הרוחות אשר מביניהן תבאנה, והיתה רוח צפונית מזרחית קרה ויבשה, וצפונית מערבית קרה ולחה, ודרומית מזרחית חמה ויבשה, ודרומית מערבית חמה ולחה, וכן משפט כל הרוחות האחרותֵ.

רוח צפון ורוח ים תרבינה לנשב בימי הקיץ מיתר הרוחות, והביאו מעט קרה ולֵח וצִננו מעט את האויר החם והיבש והרטיבוהו, ולא יִצָרבו החי והצמח (גטין ל"א ב'), אך בימי החרף רוח הצפון קרה מאד וחדה, ואם מקרן צפונית מזרחית תִשַב והיתה גם יבשה, ואם מקרן צפונית מערבית והביאה על כנפיה עבים קטנים היפים מאד על פני תכלת הרקיע, אבל גם בקיץ יש אשר תהיה רוח הצפון קשה מאד, ותחולל אז ביושבי ארץ החוף כאב הגרון וקדחת ושלשול, ובגלל טהר השמים בעת נשיבת הרוח הזאת יקראו לה הערבים שמוי, לאמר רוח השמים. בשש עשרה שנה היה מספר הבינוני לימי נשיבת רוח הצפון וצפונית המזרחית וצפונית המערבית מאה ושנים ושמנים יום (ראה בלוח הרוחות).

ואם תִרפינה הרוחות האלה לימים מספר בימי הקיץ, וגבר אז החם מאד וכסף החי במשקלת האויר ירום, והיה חרב בארץ וכל החי ילאה לשאתו לולא רוח הים אשר תקום כמעט בכל עת כזאת אחרי הצהרים. ביפו וכל יתר מקומות חוף הים הרוח הזאת נושבת בבקר כשלש או כארבע שעות אחרי צאת השמש, ולירושלם וליתר המקומות הרמים בארץ תגיע רק אחרי שלש או ארבע שעות אחרי הצהרים ונשבה עד הערב ושקטה מעט וקמה שנית ונשבה כמעט כל הלילה והרטיבה בלחה הרב את האדמה החרבה, ולערך הרוח הזאת להחי והצמח יחד בימי הקיץ אין חקר, וגם בדבר הזה נפלה אקלים ההרים מאקלים ארץ החוף כי רוח הים הנושבת בנפות החוף כמעט בכל יום בבקר לא תגיע בכל יום עד ההרים אשר בתוך הארץ, ועל כן יש אשר בירושלם יחם האויר מאד וביפו בעת הזאת הוא טרי ונעים, וביום אשר תצליח הרוח והגיעה עד ההרים יִגָרֵע מעט מעט לחה בעברה בעמק, ועל כן לא יחושו יושבי ההרים כי נרטב מעט האויר עד אם נשבה הרוח כשתים שלש שעות בעז וכח. ויש אשר תפגוש ברוח ים הזאת רוח קדים חמה ויבשה, והתמרמרו שתי הרוחות ונפתלו האחת בשנית נפתולי אלהים, אפס כי אין די אנים לאחת מהן לגבור על רעותה, ועלתה רוח הים למעלה כי קלה היא ורוח הקדים תרד למטה, ועל כן נראה עננים מרחפים על פני השמים קדמה והאויר למטה נוזל ימה, וארכה המלחמה הנפלאה הזאת עד אשר תמזגנה שתי הרוחות יחד, או רוח סערה תקום והשיאה ענן אבק ועמודי חול, עד אשר תגבור רוח הים, כי היא תמיד הגוברת בנפתולים האלה. הרוח הזאת נושבת בשנה כחמשים וחמשה יום ובחדש אב ואלול הרבה מאשר ביתר חדשי השנה (ראה בלוח הרוחות).

רוח קדים מצויה בעת האסיף והחרף והאביב, ובימי הקיץ היא נושבת רק מעט בכל חדש, ומספר ימי נשיבתה מקרן מזרחית (מזרחית, מזרחית צפונית, מזרחית דרומית) בשנה כמאה יום, כשלשה ימים לחדש מתמוז ועד חשון, וכאחד עשר יום לחדש מחשון ועד תמוז. בנשוב הרוח הזאת בימי החרף יטהרו השמים כעצם הספיר לטהר, וגם אם פעם אחת יעיז עב קטן ככף איש לעוף אז על פניהם והוסיף עוד העב הזה יפי על יפי רקיע התכלת, וכל החי ישמח על המראה והתענג על חם האויר ונעמו, אך בימי הקיץ היא חמה מאד ויבשה ומציקה לכל אשר רוח באפו בחֻמה ובעבי השחק אשר תשא למעלה. ואם מקרן מזרחית דרומית תִשב הרוח וגבר החם מאד, וכסף החי במעלות פרנהיט עולה עד תשעים מעלה, ויבש האויר והשמים יש אשר יתקדרו בעבים, ואם הרוח חזקה והובישה את עור האדם, וחוללה דלקת וכאב הגרון, וכל החי ייעף וכח ידיו ורוחו ירף והיה בלי אנים לעבוד כל עבודה, וחש האדם כאב הראש ולחץ כמו חבל קשור סביב לרקותיו, ונלחץ הלב ובכפות הידים והרגלים יחוש כמו צרבת, וימהר הדפק והצִמְאָה תחזק, ויש אשר תחוּלל גם קדחת, ויבשו כלי העץ אשר בבית ונבקעו, והשלחנות והכסאות יפרָקו, וְנִכְוְצוּ הספרים בכריכתם ויתפתֵלו, ונטע וצמח יחרו. עצם כח הרוח הזאת ועֻזה לא חזקים, אך יש אשר תקום סערה קשה ונשיאי אבק ועפר ינשאו למעלה, והאויר בוער כנשמת כבשן האש וריח לו כריח האויר אצל כבשן לבֵנים, והחול יכאיב פני כל איש העובר בעת הזאת בחוץ. ובעמקים מים לההרים ובצפון הארץ יש אשר תחזק הסערה מאד בפגשה ברוח ים או ברוח צפון והיתה לסופה נוֹראה המשברת עצים ומהפכת חמור וגמל עמוסי משא ומפילתם לארץ, ומכה בכח בכל אשר תפגש וסוס ורוכבו אם לא יתחזקו לא יעמדו בפניה, ונהפכו ונפלו.

רוח מזרחית הדרומית הזאת קשה מכל הרוחות (גטין ל"א ב') וכל הארץ כמו תשקוט בעת נשיבתה (איוב ל“ז י”ז) כי כל החי יחבא עד יעבור זעמה. עוף השמים ירד ממרומים להחבא בצל עב, ובעלי הכנף אשר בארץ יתורו סתר למו במקום צל ופערו פיהם ושאפו רוח ובאין אנים יורידו את כנפיהם למטה, והעדרים ימלטו אל אחת המערות ואל צל סלע כבד, ומהר האכר לעזוב את שדהו ונמלט הביתה וסגר הדלת והחלון, וההולך בדרך בעת כזאת יחיש למצא לו מחסה בכל אשר ימצא, אך עת נשיבת הרוח הזאת לא ארוכה בכל השנים וגם בשנים שלשת הימים אשר היא מנשבת תנשב אחרי הצהרים רוח הצפונית מעט וצננה את האויר, אבל היו שנים אשר נשבה גם כעשרים וכשלשים יום. בחרף יחזק כח הרוח הזאת מכחה בימי הקיץ, אפס לא חמה היא אז מאד, ואם מקרן צפונית מזרחית תנשב הרוח והיתה קרה מאד ועז לה להמית אדם בקרתה אם בלי מחסה יעמוד בפניה.

וזה מספר ימי נשיבת כל רוח בכל חודש.

מספר בינוני משש עשרה שנים⁹

ג. טל. הטל יהיה בארץ ישראל בחרף בימי אין מטר מהלֵח אשר באויר המשתקע בלילה על פני האדמה המצטננת מקרה, ובקיץ אשר האויר יבש וכל לח בו אין יובא הטל הרב מאד בעת הזאת ברוח ים. לעת ערב אחרי בא השמש יכסו בימי הקיץ עבים קטנים וקלים את קצה השמים מים, ולאט לאט הם הולכים הלך וירד למטה והלך ופשט על פני כל הארץ וחולפים ועוברים לא הרחק מפני האדמה, ואחרי חצי הלילה הם מתרבים ומוסיפים לרדת למטה ונוגעים בראשי ההרים, ובעברם ירעפו אגלי הטל על הארץ. בימי האביב וחדש תשרי וחשון הטל רב מאד וגם בלילי הקיץ יש אשר ירטיב הטל את החי וכל היקום כמו מטר ומלא את ראש האדם וקוצות שערותיו רסיסים (שה"ש ד' ב') והרוה את האדמה החרבה לֵח ובבקר בעלות השחר שכבת עבים על פני השמים וכל היקום מכסה בערפל, אך כצאת השמש ממעונו יֵעָלה הערפל והעבים יעלו למעלה ומביניהם יצהירו שמי התכלת וכאשר יגבר החם כן יצטמצמו העבים והיו לעבים קטנים כמו חברברות על פני הרקיע, ועד שלש שעות אחרי עלות השמש יחלפו גם הם ולא ישאר כל זכר למו והשמים יטהרו כליל כעצם הספיר לטהר, ועל כן היה הטל והעבים האלה למשל בפי הושע לאמר כטל משכים הולך וכענן בקר כי כל העבים האלה אין בהם ממש (ברכות נ"ט א')¹⁰. הטל מרוה את האדמה הצמאה מאד בעת הזאת והיה למשיבת נפש להחי והצמח יחד, ועל כן היה הטל, תמיד לברכה בפי היהודים.

ד. מטר. כחקות הרוחות כן חקות המטר קבועות ומסודרות בארץ הזאת מאשר בארצות המערב, כי רק לשתים עתות תחלק השנה בה, לעת המטר, והערבים קוראים לה פצל אלשִתא לאמר פרק המטר (ואנשי הגליל אשר שפתם נשחתה מעט ותקרב ללשון ארמית קראו לעת הזאת סתו ובתלמוד ימי הגשמים) מאחרי חג הסכות ועד אחרי חג הפסח, ולעת¹¹ הקיץ אשר הערבים קוראים לה פצל אל ציף, לאמר פרק החרב, מאחרי חג הפסח ועד אחרי חג הסכות, אשר כל מטר לא ירד בכל העת הזאת בכל השנים (בשנת תר“א ירד גשם ערב ראש חדש תמוז ויהי הדבר לפלא, י”ש בספר תבואת הארץ) וכל ענן לא יראה על פני רקיע השמים זולתי עבי הטל לעת ערב ובבקר אשר מהרה יחלפו. אך חלף זה ירד מטר הרבה מאד מאחרי הסכות ועד אחרי הפסח וברדתו ירד כמעט בכל פעם בעת אחת על כל הארץ מדן ועד באר שבע, רק בארץ החוֹף ועל ההרים אשר בתוך הארץ תרב כמות המטר היורד שם מכמות המטר היורד בערבת הירדן נגבה.

המטר הראשן היורד אחרי ימי החרב נקרא יורה (דברים י“א י”ד, ירמיה ה' כ"ד) וגם מורה (יואל ב' כ"ג) ואם השנה בכירה ירד המטר הזה בראשית חדש השמיני, ויש אשר ירד גם באחרית חדש השביעי, ואם השנה אפילה וְיָרד היורה בראשנה רק בחדש התשיעי, ובשנה בינונית מועד רדתו בין שני המועדים האלה (תענית ו' א‘. לוחות המטר בספר הזה לוח א’) ויורד בנחת ומרוה את האדמה (שם בגמרא) ומרכך אותה ויָצא אז האכר לפעלו בשדה לפלח את אדמתו אשר רככה במטר השמים ולחרשה, ועל כן יקראו הערבים למטר הראשון הזה בשם אלבדרי לאמר האות הראשן לעבודה בשדה. ואחרי מטרות היורה תעבור תקופת ימים ללא מטר ואז יָחֵלו ימי הגשמים ושפעת מימיהם הרבים והעצומים היורדים בעז וגבורה ונגרים ארצה כמו נחלים שוטפים מארבות השמים, ומוגגו את האדמה ותלמיה ירווּ ומלאו הבורות ומי הנחלים יגברו, וארכו הימים האלה הכבדים מאד על האדם (שם בגמרא תענית) כשלשה חדשים עד ראשית ימי מטר המלקוש היורד באחרית עת המטר בחדש ניסן ואייר בכל השנים אשר המטר יורד בעתו, וממלא את השבלים ונותן להן עז וכח לשאת את חם ימי הקיץ הראשנים, ועל כן יחכה האכר למטר המלקוש בלב מפחד פן יעצרו השמים ולא יתנו את המטר האחרון והיתה תבואת האדמה מעטה ורעה, ואין חקר לשמחת לבו ברדת המטר הזה בעתו די השקות את שבלי קמתו וכמו לקראת מבשר טוב ישיש עובד אדמתו לקראת העבים העולים מים עמוסים רסיסי המלקוש המתלכדים איש ברעהו ואיש באחיו ופשים ועבים ונתכים לארץ בשאוֹן ובזעף. על כן יאמר במשלי הערבים שִתת ניסן בִטיס ואלשכה ואלפדן, לאמר ברבות מטר ניסן תרב (תבואות) המחרשת והפדן, ואיוב בימי רעתו זכר את ירחי קדם אשר שרים פערו פיהם לדבריו כמו למלקוש (כ“ט כ”ג) ולעב מלקוש נדמה במשלי היהודים רצון מלך לעבדיו (משלי ט“ז ט”ו).

בשנה בינונית מספר הימים ממטר היורה הראשון ועד מטר המלקוש האחרון כמאה ושמנה ושמנים יום, ובעשרים ואחת השנה הרשומות בלוח הראשון מלוחות המטר היתה שנה אחת אשר מספר כל ימי עת המטר היה רק מאה ועשרים וששה יום, ושנה אחת היה מספרם מאתים ואחד ועשרים יום. אבל גם הימים האלה לא כלם ימי מטר הם, כי פרקים פרקים ירד המטר בארץ הזאת, והיה יום או יומים או שלשה ימים רצופים מטר בפרק אחד ויש אשר יהיו גם חמשה או ששה ימים רצופים ואחר יחדלו וימי שמש ואויר חם יבאו תחתיהם והימים האלה הם היפים והנעימים בכל ימי השנה בארץ ישראל. בשנה בינונית מספר פרקי המטר כעשרים ושלשה, אך יש שנים אשר ירדו גשמים שלשים פעם ויש אשר ירדו רק שש עשרה פעם, ומספר ימי כל פרק ופרק כשבעה וכשמנה ימים, ורק פעם אחת בעשרים ושתים השנה הרשומות בלוחות המטר (לוח ב') ירדו גשמים ארבעה עשר יום רצופים (בשנת תרכ"א).

רק כחמשים ושנים יום יֵרדו גשמים בשנה בינונית בירושלם וביתר מקומות הגבוהים בתוך הארץ ויש שנים אשר מספר הימים אשר יֵרד בהם מטר יהיו רק כשלשים ושבעה יום ורק בשנה אחת מעשרים ושתים השנה הרשומות בלוחות המטר ירדו גשמים שבעים יום ואחד, אך כַמות המטר היורד בארץ הזאת רבה מאד גם בשנה בינונית, כחמשה ועשרים אצבע (האצבע כשני סנתימֶתר ושליש) ויש שנים אשר ירד מטר כשלשה וארבעים אצבע ובעשרים ושתים שנה האחרונות היתה רק שנה אחת אשר מדת כל המטר אשר ירד בה היתה רק כשנים עשר אצבע. וגם בעמק בנפות החוף אשר מספר ימי המטר מצער מעט ממספרם בירושלם לא תצער כמות המטר היורד שם בשנים שלשה ימים מכל המטר היורד על ההרים בארבעה חמשה ימים, ורק בערבת הירדן העמוקה מאד לא ירד מטר הרבה והעננים הבאים מִים טעונים מים לעיפה ירעיפו מעט מים בהערבה ורחפו ועברו הלאה מזרחה והגירו את מימיהם הרבים בארצות עבר הירדן. אך בצפון הארץ ירב מספר ימי המטר גם בנפות החוף, ובבירות ירד מטר בשנה בינונית כששים ושלשה יום.

רוח מערבית (ודרומית מערבית) הבאה מים תביא המטר הרב על הארץ, אך יש אשר ירד מטר גם בנשוב רוח אחרת, ובעת ירידת המטר יש אשר תשנה הרוּח דרכה והיה אם תפנה ונשבה פתאום מצפון או ממזרח וחדל המטר, ואם נגבה מערבה תפנה אות הוא כי יוסיף עוד המטר לרדת ולא יחדל מהרה. לפני רדת הגשמים ימעט כבד האויר ולחצו וכסף החי במשקלת האויר ירד, ואחרי אשר החל הגשם לרדת יחוש האדם כמו קלה הקרה מעט אף כי כסף החי במעלות החום והקרה יעמוד ולא יעלה למעלה, כי המטר ירוה את האויר לח ולא יעלה עוד הבל הרבה מהאדמה וקלה על כן הקרה על האדם אף כי לא חם האויר מבראשנה.

היורה והגשם והמלקוש הם שלשה מיני המטר היורדים בארץ הזאת, ורק בשלשתם אם ירדו דים תתן האדמה את יבולה לרב והיתה השנה שנת אסם וברכה, אך אם יעצרו השמים ויורה או גשם או מלקוש לא יהיה חלילה בארץ, או היה יהיה רק מעט, או כי ירבו מאד ימי החרב בין פרקי המטר (יתר מארבעים יום, תענית פרק ג' ב') והיתה שנת בצרת וכל הארץ תאבל עד אשר יפתחו ארבות השמים והריקו לארץ גשמי נדבות והחיו את ציץ השדה וכל אשר נשמה באפו יהלל יה.

ה. שלג. שלג ירד בארץ ישראל במקומות הגבוהים בחדש טבת או שבט כיום או יומים אך לא בכל שנה ולא הרבה ומהרה ימס, אבל יש אשר ירד גם שלג הרבה מאד, ויש אשר יכסה את פני האדמה שלשה וארבעה ימים, ובמקום נסתר מהשמש ישאר כשבוע וכשבועתים ועצר גם בעד הולכי דרך (ספר המקבים הראשון, י“ג כ”ב, ומלחמות היהודים ליוסיפוס פלויאוס) והקרה תחזק מאד. בשנת תקי“ד ירד שלג הרבה מאד בגליל, ועשרים וחמשה איש מתו בקרה אצל העיר נצרת, וזקן אחד ספר ליוסף שורץ כי בשנה ההיא בחג השבועות לא היה מנין אנשים בבית התפלה בירושלם, מפני השלג הרב אשר ירד בלילה עד כי לא יכל איש לצאת מפתח ביתו החוצה בבקר (ספר תבואת הארץ) ובעל ספר שבחי הארץ מעיד כי בימיו (שנת רפ"ב) היה בית חרב בגליל העליון ועליו היה כתוב כדברים האלה לאמר אל תתמהו על השלג כי בא בניסן אנחנו ראינוהו בסיון. בשנת תר”ל ירד שלג הרבה בירושלם ביום הששי והשביעי לחדש ניסן וגבה השלג היה כשתי אצבעות ובשנת תרל“ט ביום הארבעה עשר וחמשה עשר לחדש טבת ירד שלג הרבה בעיר הזאת, וגבהו היה כשמנה עשרה אצבע. בשנת תר”מ ירד שלג בחדש ניסן ביום השני בחדש, וגבהו היה כחמש אצבעות וחצי, ובשנה הזאת (תרמ"ג) ירד השלג בעשרים ואחד יום לחדש אדר ראשון, אחרי שלשת ימי רוח חזק ואמיץ וקר מאד, וירד השלג מהערב וכל הלילה ויהי גבהו למחרתו כאמה, ויכס את כל פני האדמה כל היום ורק לעת ערב החל להמס, אך לא נמס כליל גם ביום השלישי לרדתו. ברד יורד בארץ הזאת הרבה משלג, וגם בעמקים אשר שלג לא יראה בהם ירד ברד בימים הקרים, אך לא חזק הוא כמו בארצות המערב, ולא ישחית את הקמה כמו בארצות ההן.

ו. רעש. כמעט אין שנה אשר לא תרעש הארץ הזאת אם מעט ואם הרבה, ויש אשר יחזק הרעש מאד ועשה שמות נוראות בארץ, ועל כן היה הרעש למשל בפי הנביאים תמיד, והראשון אשר בא זכרו בכתבי הקדש היה בימי עזיהו, רעש חזק ונורא מאד, אשר ימים רבים אחרי כן נשאר זכרו בין העם. השני נזכר בימי הורדוס, אשר השם את ארץ יהודה, וכעשרת אלפים איש ירדו חיים שאולה. השלישי בימי הקסר יוליאן. הרביעי בשנת ארבעת אלפים ותק“ה אשר העיר רבת עמון בעבר הירדן נהרסה אז כליל, אחרי כן רעשה הארץ פעמים רבות ובכח ועז בשנת ד' אלפים שמ”ד, תק“ו, תק”ט, תקי“ו, בשנת ד' אלפים תשצ”ג היה רעש חזק מאד בארץ ישראל, ותרעש הארץ כשלשה חדשים ואנשים רבים מתו אז בירושלם. בימי הכליף אבו שפר אלמנצור רעשה הארץ ותרעיש את מוסדי המסגד על הר המוריה. אחרי כן רעשה הארץ בשנת ד' אלפים תתס“ה, תתע”ד, תת“פ, תתקל”ה. בשנת ה' אלפים תקי“ח נהרסה העיר בעל בקע בבקעת הלבנון, ובעיר צפת אבדו מאה וארבעים נפש, ובשנת תקצ”ז היה הרעש הנורא אשר החריב את צפת וטבריה ועוד ערים וכפרים בארץ ישראל. בשנים האחרונות רעשה הארץ פעמים רבות, אך לא בחזקה ולא הֵרע לארץ וליושביה.

בשלשת לוחות המטר אשר פה נרשמו כל חקי המטר ומועדי רדתו. בראשון נרשמו תחלת ותכלת ימי המטר. בשני ימי רדת המטר וימי לא המטר בכל פרק ופרק, ובשלישי מספר ימי המטר וכמותו בכל חדש. בלוח הראשון, השנים אשר לפניהן ככב הן מעוברות.

לוח ראשון.

לוח שני.

חלק ב'

חלק ג'

חלק ד'

חלק ה'

חלק שלישי.

לוח א'

לוח ב'

לוח ג'

לוח ד'

|

לוח ה'

לוח ו'

לוח ז'

לוח ח'

ז: תכונת האדמה וצורתה.    🔗

מדן ועד באר שבע ומההרים הגובלים את עמק חוף ים התיכון ועד קצה גבול ארץ ישראל קדמה תכונה אחת ותבנית אחת כמעט להאדמה ולהרריה הגבוהים הנושאים שיא חסנם השמימה ולגבעותיה הנמוכות אשר דמות גלי הים ביום רוח להם ולבקעותיה העמוקות וגאיותיה הצרים המבתרים את ההרים לבתרים גבוהי קמה ושִנַים זקופים ונפלאים, כי מעטה אבן גיר אחד עטתה כל הארץ הזאת על רמותיה ועמקיה והרריה ובקעותיה, ורק לרגלי ההרים אשר על פני ים התיכון יכלה מעטה אבן הגיר ומעטה חול אדמדם וחצץ וחמר וצֶפֶד יכסה את פני כל העמק מעל למי התהום הנקוים בתחתיות האדמה, ובערבת הירדן נגבה תכסה שכבת חמר וגיר וגֶבס וטיט מלוח את מעטה אבן הגיר אשר מתחת, וזעיר שם וזעיר שם תְנַמר אבן הבשן השחורה ואדמת חמר המאדמת וטיט שחור את לבנת אבן הגיר.

ומטבע אבן הגיר אשר במעטה הזה ומשרידי בעלי חיים המאֻבנים השפונים בו למדו חוקרי הארץ כי עטה עטתו היבשה תחת המים באחרית יום השני וראשית יום השלישי מימי היצירה ואז יקוו המים מכל פני הארץ הזאת אל המקום אשר יעד להם יוצר הכל ויבשת אבן הגיר נראתה. ויהי מלמעלה שכבת גיר לבן כשלג ומרכב באבני צור אבל רך מאד ולא מתלכד למַדַי ולא יכל לעמוד בפני זרם מי המטר העזים אשר שטפו על הארץ בימים ההם, ויתיקו המים ממנו רגבים רגבים עד אשר לא נותרה שכבת הגיר הזאת בלתי אם על ראשי ההרים בעבר הירדן מערבה אשר כעטרת כסף היא להם למעלה ורגבי אבן הצור אשר היו בגיר נותרו עוד בחצץ אשר בקרקע הנחלים ובמשקע הטיט אשר השקיעו המים במקומות רבים על פני האדמה, ורק אצל ים המלח נשארו עקבות השכבה הזאת גם בעמק ועל ההרים אשר על שפתו מערבה הגיר הזה רב מאד ומעיני מי מלח וגפרית נובעים ממנו לרב.

זאת היתה השכבה העליונה אשר כסתה את כל מעטה אבן הגיר לפנים, וכשתוף המים את הגיר הרך והלבן הזה נחשפה שכבת אבן הגיר אשר עינינו רואות עתה על פני כל הארץ הזאת זולתי במקום אשר שכבה אחרת תחתונה פרצה מתחת או שכבת אבן בשן או חמר או טיט כסתה מלמעלה. אבן השכבה הזאת אבן חזקה אך נוֹחה להִשָחֵק ומראה לבן ויש אדמדם אמץ וכמבנה הגביש לה מעט ומערות רבות וחורים ומחלות בה למיניהן ושפוני אדמה מאבנים בה מעטים, ובגליל וכל הארץ צפונה וגם אצל ירושלים צפונה וצפוֹנה מזרחה היא מרכבת בפחם וגפרית וברזל, ושלשה מיני אבני בנין יחצבו ממעטה אבן הגיר הזה. למטה מתחת אבן רכה ולבנה אשר הערבים יושבי הארץ קוראים לה מֶלֶכֶה, לאמר מלך האבנים, ובנקל תֵחצב ותִסָתת, ובה נחצבו כל המערות הנפלאות והקברים הרבים והתהלוכות העמוקות והארוכות במעמקי האדמה, ובה יעשו עתה מזוזות לפתחים וחלונות ומשקופיהם וכל מקום נוי הבנין וגם השיד הטוב יעשה בה. שכבת האבן הזאת היא התחתונה בשכבות האבנים והאבן אשר ממעל לה היא אבן קשה ומבנה השיש לה ושברה חלק ומראה כעין האפר ויש אשר היא מרכבת בברזל ואז היא אדמדמת והערבים קוראים לה מיזי לאמר אבן קשה כי קשה היא ועומדת לימים רבים ועל כן יבנו בה כל הבנינים עתה, ורגביה באדמה רגבים גדולים מאד ועבים וממנה חצבו לפנים את אבני המדה לבניני תפארת אשר אנחנו רואים גם עתה בכותל המערבי בירושלים ובכל חרבות בנינים עתיקים, ואם תמרט האבן הזאת ותיף מאד ועל כן היא טובה לכל מלאכת פסל. ועל שכבת האבן הזאת רפודה שכבת אבן שלישית אשר לא תתפוצץ באש ועל. כן יקראו לה הערבים נארי לאמר אבן האש ויעשו בה תנורי מאפה, והיא קלה מיתר האבנים ובמֶלט תקשר קשר חזק ובה תעשינה כל כפוֹת הבנינים לבלתי יכבד משאן.

בבקעת הרי הלבנון ובבקעות העמוקות אשר בין ירושלים ויריחו שכבת אבן גיר אחרת חשופה ונראית לעין וביתר הארץ לא תראה השכבה הזאת כי השכבה העליונה תכסנה מלמעלה, ומראה אבן השכבה הזאת כהה ממראה אבן הגיר אשר בשכבה העליונה וחלקי הברזל בה רבים, ומין פחם אבנים שפון בה אשר הֵעיר בראשנה את אברהים פחת מצרים לעשות בלבנון מכרה פחמי אבן ולפני שש שנים חפץ פחת הלבנון לבצע את אשר החל הפחה אברהים אך עמל שניהם לא הביא כל פרי כי הפחם הזה לא יצלח למלאכה בגלל הגפרית הרבה אשר בו. גם שרידי קפד גדול אשר חי במים לפני עטות הארץ את שכבת אבן הגיר העליונה שפונים באבן השכבה הזאת, ובבקעת הלבנון נפוצים לרב שרידי עקצי השכים אשר היו בעור הקפד וַיֵאבנו ברבות הימים במעמקי אבן הגיר וידמו לזיתים ועל כן יקראו להם ילידי הארץ זית האבן וחכמי הרופאים מימי קדם (כשש מאות שנה לפני חרבן הבית) ועד לפני שתים או שלש מאות שנה קראו להם אבן היהודים ויאמרו כי יש בה מין זכר ומין נקבה ויאמרו כי היא רפואה בדוקה למחלות רבות ותהי האבן הזאת לאבן סגולה בבתי הרפואות גם בארצות המערב. כזיתי האבן האלה שפונים באדמה גם אצל ברכת המזרק, אך במקום הזה נאבנו העקצים באבני צור ותוכם נבוב ובלבנון נאבנו באבן גיר ובתָוך שיד נחמץ בחמץ הפחם ואת השיד הזה חשבו הרופאים לעצם הרפואה באבן היהודים.

תחת מעטה אבן הגיר רפוד יצוע אבן המשחזת (אבן חול) החשוף רק ברגלי ההרים אשר על שפת ים המלח מזרחה ונגבה בארץ אדום, וגם בהרי הלבנון חשופה האבן הזאת במקומות מספר, וביתר הארץ לא תראה כי אבן הגיר יכסנה כליל.

אחרי עטות הארץ את מעטה אבן הגיר, ועוד כסו המים פני ארצות רבות, עוד היתה ארץ מצרים כלה תחת המים ומי ים השחור כסו עוד שטח גדול מארץ אשכנז ומארצות הסלוים, חרבו פני כל אדמת הארץ הזאת ומי הים לא הוסיפו עוד לפעול עליה, אך פעולת האש העצורה בבטן הארץ לא חדלה ופעולת מי המטר הנתכים מלמעלה החלה, ופעולת שני אלה היתה חזקה מאד בארץ הזאת בעת הראשנה ההיא כאשר עינינו רואות אותותיה עד היום הזה בהרים רבים בשני עברי הירדן מזרחה וימה אשר דמות הרי אש להם (כמו ברכת המזרק אצל בניאס), ובתבנית מעטה אבן הגיר אשר נראה בו כי הזדעזע לפנים בכח גדול מאד, ובשיש האדום מזרחה נגבה מים המלח ובשכבת אבן הבשן המכסה ארץ רבה בשני עברי הירדן, ובנחלים רבים החרבים עתה גם בימי המטר ולפנים היו נחלי מים, ובנחלים אשר מים להם גם עתה אבל מימיהם קלים ולא לפי רחב הנחל ועמקו, ובשכבת גיר וחמר וגבס וטיט המלוח המכסה את מעטה אבן הגיר בערבת הירדן, אשר כל אלה כמו רשמי ספר זכרונות הם אשר נרשמו למען דעת האדם את הנעשה בארץ ובאדמת מכורתו לפנים. ותהי זאת ראשית פעולת האש כי התפלץ מעטה אבן הגיר בהיותו עוד רך, ויבקע מצפון נגבה מראשית הרי הלבנון ועד ההרים אשר בחצי הערבה אשר מנגב לים המלח הגבוהים כחמש מאות אמה ועוברים בה ממערב השמש מזרחה אשר היו מעולם קיר מבדיל בין המים היורדים נגבה לים האדום ובין המים היורדים צפונה לים המלח, והמעטה מִים להבקיע נשקע למטה לעוּמת מזרח השמש, ויהי רֶוח גדול בין קיר הבקיע מעבר מזה ובין מדרון המעטה אשר נשקע מעבר מזה, ומי המטר היו רבים ועצומים בעת ההיא כי לא גבר אז החם בארץ כגבורתו עתה וקרח נורא היה מכסה את כל הרי הלבנון באחרית יום השלישי וראשית יום הרביעי מימי היצירה בעת אשר גם כל הרי ארצות המערב עטפו מעטפת קרח ומי ים התיכון שרצו נפש חיה כבעלי החיים אשר עתה בים הצפוני, ויקוו כל המים הרבים האלה אל הבקיע העמוק ממזרח וממערב ומצפון ומדרום דרך הנחלים והתעלות אשר חפרו להם המים במעטה הגיר, וימלאו המים מעט מעט את הבקיע ויגבהו עד כשלש מאות או כארבע מאות אמה מעל לפני ים המלח עתה ומהר המלח (הר סדום, ג’בל אסדום) אשר בקצה הבקיע נגבה המסו המים את המלח מעט מעט וַיְמֻלָחו, ויהי הבקיע לים מים מלוחים גדול ורחב ולמקוה למי המטר לכל הארץ מסביב.

כזאת היתה ערבת הירדן בראשית צאת היבשה מתחת להמים וזה פשר דבר הערבה הזאת אשר היתה לענין ולחדה לכל חוקרי הארץ מיום מצוא בֻרְקְהַרד¹³ (בשנת תקע"ב) את הערבה אשר מנגב לים המלח המשתרעת עד ים האדום. כי חוקרי הארץ בשמעם את דבר המציאה הזאת מהרו ויחליטו כי ירד ירד הירדן לפנים ללשון ים האדום המזרחי הוא לשון ים אילת, ותהי כן מחשבת חוקרי הארץ עד שנת תקצ"ח אשר מצא אז די בֶרטו הצרפתי את ההרים הגבוהים אשר בחצי הערבה הזאת העוברים בה לרחבה ממערב השמש מזרחה וטבע ההרים האלה לנו לעדה כי מעולם היו הם מבדילים בין המים הנקוים ויורדים דרך הערבה הזאת צפונה לים המלח ובין המים אשר לים האדום יקוו ונגבה ירדו, ומטבע הערבה ועמקה ומיתר הרשמים אשר נזכרו למעלה נלמוד כי עוד בראשית ימי היצירה נבקעה הארץ והבקיע היה למקוה למי המטר אשר נמס בהם המלח מעט מעט וימלחו, והמים המלוחים האלה השקיעו על פני קרקע הערבה שכבת גיר וחמר וגבס וטיט מלוח כשכבה המכסה עתה את פני כל לשון היבשה היוצא בים המלח משפתו המזרחית ואת פני קרקע הים הזה, והאש אשר בבטן הארץ הוסיפה להרגיז אותה ולזעזע את מעטה אבן הגיר, וַתִתך מִסַת אבן שחורה (אבן הבשן) דרך פיות הרי אש ותכס בעבר הירדן מזרחה את כל הארץ אשר בין רגלי הר חרמון צפונה ובין נחל ירמוך נגבה ואת כל ארץ חַוְרן עד ההרים הגובלים את מדבר ארם מים, ובעבר הירדן מערבה כסתה האבן הזאת ארץ רבה מים לים כנרת, ותפרוץ במקומות רבים את מעטה הגיר ותקפא ותתיצב כמו קיר מוצק ותסגור על מי נהרות מספר אשר היו יורדים נגבה ומביאים מים להערבה, כאשר אנחנו רואים בנהר ליטני אשר בקצה גבול ארץ ישראל צפונה אשר בראשית צאתו ממקוריו הוא יורד נגבה מקביל להירדן ופתאום יסב ופנה הימה, כי קיר אבן בשן נצב נגדו ויסגר עליו הדרך ומאין כח לפרוץ פרץ בקיר הזה נטה פתאום מערבה ויוליך את מימיו הרבים לים התיכון, והמים היורדים לים הערבה נגרעו. גם ארצות רבות אשר היו עד העת ההיא עוד תחת המים חרבו, ויבשת מדבר אפריקה הגדול יצאה גם היא מתחת המים ותהי לארץ ציה וחרב, ויגבור מעט מעט החום בארץ וירב להעלות הבל ממי ים הערבה, וימעטו המים מעט מעט וקרקע הערבה חרב ולא נשאר בה זכר המים הרבים אשר כסוהו לפנים בלתי אם בשכבת הגיר וטיט המלוח אשר נשקעה עליה, וכאשר הוסיף החם להעלות הבל המים כן חזק במים טעם המלח ושטחם הלך הלך וצר עד אשר שותה כמות ההבל להמים אשר יבואו להים הזה דרך הנחלים מכל הארץ מסביב.

כל הדברים האלה נעשו בראשית ימי היצירה ימים רבים לפני הפוך אלהים את סדום ואת עמורה, ולמן אז ועד היום לא שנתה תכונת הארץ הזאת הרבה מלבד המהפכה¹⁴ הנוראה אשר נהפכו שתי הערים החטאות ביום זעם, ומי הנחלים אשר לא חדלה פעולתם גם עתה והאש אשר נסתה עוד פעמים רבות להרגיז את הארץ היו חסרי אנים לעשות כמעשיהם בעת הראשנה ההיא, ורק פני האדמה שנו בכל מקום אשר השקיעו מי הנחלים עליהם שכבה חדשה או האש הוסיפה להעלות מסת אבן הבשן. הירק השכיב שכבת טיט שחור על שכבת טיט המלוח והגבס והגיר אשר השקיעו מי ים הערבה בראשונה ויהפך חצי המלחה לארץ פרי תפארה ומי הירדן הנוזלים בנחל אשר בטיט הזה נקיים וטעם מלח אין להם, ומי הנחלים האחרים היורדים לים המלח ולים התיכון השקיעו גם הם על פני האדמה במקומות רבים שכבת טיט וחול וחצץ על מעטה אבן הגיר. ומסת אבן הבשן פרצה במקומות רבים את המעטה הזה ותזל ותכס ארץ רבה, ועקבות הפרצים האלה נשארו עוד בעמק יזרעאל במקומות רבים בההרים אשר דמות הרי אש להם אשר כבתה אשם, כמו גבעת המורה היא ג’בל צ’אהי בקצה העמק הגדול הזה נגבה מזרחה, וצפונה בקרן התין אשר משם נתכה מסת האבן מזרחה לשפת ים כנרת ועוד צפונה אצל העיר צפת אשר משלשה הרים נגרו נהרי מסת אבן הבשן מזרחה ופיות ההרים מלאים עתה מים כמו ברכת המזרק (ברכת אלרם) מקדם להירדן, ומי המטר שטפו אחרי כן על שכבת האבן הזאת ויתיקו ממנה בכל מקום אשר היתה רכה רסיסים רסיסים וישאום וישכיבום על פני כל העמק על אדמת הגיר וידשנו את העפר בעמק יזרעאל ובשפלת גניסר מאד. ובעבר הירדן מזרחה נתכה מסת אבן הבשן מברכת המזרק ותגר בנחל חצבני צפונה ממי מרום ונגבה עד נחל ירמוך ומזרחה עד קצה הרי חַורן ותכס את כל הארץ מסביב במעטה שחור אשר למראהו יעצב העובר בה ושער יאחזהו כי ראה יראה מסביב לו הרים וגבעות אשר מראה להם כמו רק תמול כבתה האש בלעם וסלעים גדולים מבוקעים אשר דמות להם כמו גבעות מפוצצות ושבורות לשברים, ואבני המריטה נפוצות לרב על הארץ. גם מנגב לנהר ירמוך פרצה מסת אבן הבשן את מעטה אבן הגיר במקומות רבים וחברבורות שחורות מנמרות את פני האדמה אצל נהר תכלת מעון ונחל ארנוֹן.

אבן הבשן הזאת היא אבן שחורה וקשה ויש בה ברזל הרבה בערכך כעשרים למאה, וחלולים רבים קטנים בה המלאים פחם וגיר ובגלל חלוליה הרבים היא טובה לאבני ריחים, ויש אשר היא מרכבת באבן המריטה, ובעבר הירדן מזרחה יעשו בה שערים ודלתות ושלחנים וכסאות אשר מראה ברזל להם, ועל כן יש סוברים כי עליה אמר משה כי אבניה ברזל, והערבים יושבי הארץ ישאלו גם עתה את כל איש אירופה אשר יעבור דרך ארצם אם יודע הוא עצה להוציא ממנה את הברזל אשר בה. וגם ערש עוג מלך הבשן נעשה אולי באבן השחורה הזאת, כי, ברזל לא נמצא עד היום בארץ ישראל וגם מיני מתכות אחרים לא נמצאו בה. מלבד האבנים האלה מצאו הנוסעים בעבר הירדן מזרחה גם אבני שיש לבן ואדמדם יפה אשר בו נעשו העמודים היפים אשר נשארו עוד בחרבות רבות והשיש האדום, ואבן הרקמה אשר חברבורות עור הנחש לה מצא אִרבי האנגלי בעבר הירדן מזרחה נגבה (ריטר, מדע הארץ קצה ים המלח הדרומי).

בכל מקום אשר פעולת המים היתה חזקה על שכבת אבן הבשן וימסו מעט מעט את חלקי החלמיש וצריף וברזל הנחמץ אשר בה ויבליעום בעפר אדמת אבן הגיר חמצה האדמה הזאת מעט מעט ותהפך לאדמת חמר אשר בראשנה היה לו עין ירקרק כהה ואחר אשר הוסיפה האדמה לחמץ הוסיפה גם להאדים עד אשר היתה לחמר אדמדם כעין החלודה או הקהוה ודשן מאד אשר כח לו להצמיח בו צמח ולהפרות כל פרי, וכזאת היא אדמת עמק יזרעאל ושפלת גניסר ועמק בטיחה (עיין פרק ה' ז') ומישור חורן הדשנים וטובים בכל עמקי ארץ ישראל.

כל אדמת ארץ החוף מרגלי ההרים ועד שפת ים התיכון יצאה גם היא מעט מעט מתחת למי הים בכח האש אשר לא חדלה פעולתה בארץ הזאת עד היום, אפס כי כחה רפה עתה ורק בעתות הרעש תראה עוד פעולתה בכל הארץ ובארץ החוף נראה פעולתה תמיד כי הרים תרים האש את חלק היבשה הזאת מעט מעט מתחת לפני הים גם עתה, ועל כן טבע האדמה במקום הזה כטבע קרקע הים, וחול חלמיש טוב למלאכת הזכוכית וחמר אדמדם וצפד לרב מכסים את פניה השוים ורק גבעות חול וצפד נמוכות תרמנה מהם במקומות מספר, ועל כן הולכת ארץ החוף הלך ורחב ברבות הימים, ויש מקומות אשר היו לפנים על שפת הים, ועתה רחקו מהשפה, וגם מבוא יפו לא היה לפנים במקום מבוא האניות עתה אצל העיר הזאת, כי אם צפונה מהעיר אשר יבשת החוף במקום הזה רמה מפני המים וסלעים וכפים שם אין, אך המקום הזה רחק מעט משפת הים והאניות תעמדנה עתה נגבה לא במקום בטח כי סלעים וכפים רבים יוצאים מתחת לפני המים אצל שפת הים והאניות הקטנות העוברות ביניהם תסכנה בהם אם לא יזהרו מחזיקי המשוט. ולהאניות הגדולות אין כל מחסה מזעם הגלים, אך יש דבר וכסף שמו המעקר סלעים ומפוצץ כפים ובכסף ירפא גם מבא האניות הזה. כל טיט שחור ודמן צמחים לא יכסה את החול אשר על פני האדמה בכל ארץ החוף, אך מי התהום מתחת נותנים לה כח להצמיח כל צמח נהדר וכל פרי תפארה והדר הכרמל והשרון היה מעולם למשל בפי יושבי הארץ.

חמר יוצרים יש הרבה בארץ הזאת בהרים ובעמקים, אך חמר ההרים שמן מאד ויש בו אבני גיר הרבה ועל כן לא יצלח למלאכה כחמר אשר בעמק חוף ים התיכון הרזה¹⁵ בגלל החול אשר בו. בסביבות העיר עזה יש הרבה חומר טוב והכלים השחורים הנעשים שם נמכרים גם בירושלים וטובים לכל תשמיש, ואם יצֻפו בצפוי זכוכית יחזקו הכלים והצפוי ידבק בהם ולא ישחת. גם בעבר הירדן מזרחה יש חמר טוב וכלים לרב נעשים שם ונמכרים בדמשק ובירות, ובהרים אצל ירושלים יש חמר צהוב כעין התבן והוא שמן מאד, וחמר אדם ולא שמן כחמר הצהוב, והגיר הרבה בשניהם ולא יצלחו למלאכת כלים בדפנות דקים ועל כן יעשו בירושלים כלי החמר בדפנות עבים וצַפֵה לא יְצַפום, כי עד עתה עוד לא מצאו היוצרים תחבולה לבלתי יפול מהרה צפוי הזכוכית מהחמר הזה.

מיני מתכות לא נמצאו עד עתה בכל ארץ ישראל, ורק על הרי הלבנון צפונה העיד רוסיגר כי יש בהם ברזל הרבה (רוסיגר חלק א' תרצ“ג וחלק ג' רפ”ד) וגם וָלני הצרפתי ובורקהרדט¹⁶ העידו כי יש ברזל בהרים האלה, ובנגב הארץ בהרי סיני יש ברזל ונחשת, וסולסי הצרפתי העיד כי שמע מפי הבדוים בעבר הירדן מזרחה כי יש שם הר אחד אשר יש בה זהב והם קוראים להר הזה ג’בל דהב לאמר הר הזהב, אך יתר הנוסעים בארץ הזאת לא שמעו כדבר הזה, ולִנק האמירקני ראה על שפת ים המלח מערבה אבנים אשר עין אדמדם להן וַיְשַער כי יש במקום הזה ברזל (ריטר, מדע הארץ, ארץ ישראל ב' תשל"ב). אך עד היום לא נודע דבר ברור אם יש מיני מתכת בארץ ומלבד האבנים אשר נזכרו למעלה תוציא הארץ ממיני הדמם רק מלח וחמר וגפרית וגם מעיני מי מתכת חמים.

א. מלח. בשני הימים אשר לארץ הזאת, ממזרח השמש ים הערבה וים התיכון ממערב, יש מלח הרבה ומעולם היו יושבי הארץ מוציאים את כל צרכם משני הימים האלה. הצורים היו מוציאים אותו מים התיכון והיהודים מים המלח מהבצות והגבאים (יחזקאל מ“ז י”א, וצפניה ב' י"ו) אשר ימלאו מים בימי המטר בצאת מי הים משפתו ופורצים על פני הארץ, ובימי הקיץ יחרבו המים וגלד מלח ישאר על פני האדמה, ולפנים היה מכרה המלח מביא כסף הרבה לאוצרות מושלי הארץ (יוסיפוס פלויאוס, קדמניות היהודים י"ג ד' ט') וגם עתה מוציאים הערבים מהים הזה מלח הרבה מברכות אשר בשפת הים המערבית נגבה וגם בשפת הים מזרחה יוציאו הערבים מלח בשלשה מקומות, והגלד אשר ישאר שם על פני האדמה אחרי חרבו המים עב וחזק מאד וסוס ורוכבו אם יעבור עליו לא ישבר, ויש רגבים אשר אחד מהם די למשא פרד אחד, והמלח לבן מאד כמלח גביש וכל טעם מר אין לו (זיטצין, מסע בארץ ישראל, ריטר מדע הארץ, ארץ ישראל תרפ"ח) ובכל עבר הירדן מזרחה אין מלח אחר, ובמלח הזה יסחרו הערבים בכל ארץ ארם, כי חלקי המלח רבים בים הערבה מאשר בכל הימים בארץ (עין פרק ג‘, א’ ב') ורק בים אלטון ברוסיה חלקי המלח רבים מאשר בים הזה, כי בים הערבה עשרים וחמשה חלקים מלח למאה חלקי מים ובים אלטון אשר ממנו יוציאו הרוסים מלח הרבה לצרכם יש עשרים ותשעה חלקי מלח למאה חלקי מים. למלח הזה היו היהודים קוראים לפנים מלח סדומית ובו היו בוחרים לשרפת הקרבנות, אך יש אשר הוא לא נקי ואז הוא מר ומזיק לעינים. גם מלח גביש יש הרבה בארץ, ומלבד הר סדום אשר בקצה ים המלח נגבה מערבה יש הרי גביש הרבה גם בעבר הים מזרחה (ריטר שם) אך עד עתה עוד לא נסו יושבי הארץ לחצוב מההרים את מלח הגביש ולהשתמש בו. מלבד המלח יש במי הים הזה הרבה ברום וכשש מאות אמה מתחת לפני המים ירב הברום מאד עד כשמנה גרם ברום בקילוגרם אחד מים, ובימים יבאו יהיה אולי הברום הזה לדבר מסחר להארץ.

ב. גפרית ומלח אבק השרפה. בההרים אשר על שפת הירדן אצל יריחו יש גפרית הרבה ועינה צהוב חור ומי המטר השוטפים יתיקו ממנה רגבים רגבים קטנים כאגוז וגם גדולים כראש ילד וישאום למטה לים המלח, והפיצום על פני שפת הים צפונה מערבה על גלד מלח אבק השרפה המכסה את כל השפה במקום הזה, וגם על פני הלשון על גלד המלח הזה המכסה את אדמת הלשון מערבה, ויושבי הארץ מסביב יאספו את הגפרית ואת המלח ועשו בהם אבק שרפה לצרכם, אף ימרחו בגפרית את צאנם וגמליהם לבלתי תדבק בהם הצרעת. בלשון יאסף איש על נקלה שני רוטל גפרית ליום, וגם על שפת הים צפונה מערבה יש הרבה גפרית אך רוב הגפרית היא בהרים אצל יריחו. מלח אבק השרפה יש הרבה בהרי חורן, ועוד במקומות רבים בעבר הירדן מזרחה האדמה מרכבת במלח הזה וממאה רוטל אדמה יוציאו יושבי הארץ רוטל אחד מלח.

ג. חמר. בגלל רגבי החמר הגדולים אשר יצופו לפעמים על פני ים המלח קראו סופרי הגוים לים הזה ים החמר, ולפנים היו מוציאים ממנו חמר הרבה מאד למצרים למרוח בו את חנוטי מתיהם לבלתי ירקבו (דיאודורוס), אף היו חומרים בו את האניות כאשר חמרה גם אם משה את תבת הגמא אשר עשתה לבנה (שמות ב' ג'), ואת הגפנים היו מושחים בחמר הזה לבלתי תשחיתן התולעת (עדות יוסיפוס) וכן יעשו יושבי הלבנון עד היום. הערבים יושבי הארץ אומרים כי בשפת הים מזרחה נובע החמר מנקרות הסלעים ובחם השמש יקשה ורגבים ינתקו ממנו ונפלו לים המלח אך לַרטֶה הצרפתי אשר תר את הארץ הזאת בשנת תרכ“ד לא מצא על שפת ים המלח המזרחית את מקום צאת החמר מבין הסלעים, רק במקום אחד צפונה לנחל כֶרך ראה לרטה בקיע גדול במעטה אבן הגיר ואבן הגיר וגם אבני הצור אשר שם שחורות כעין החמר, והדבר הזה אות כי יש מעט חמר במקום הזה במעמקי האדמה כדי להשחיר את האבנים אך לא הרבה. אבל בשפת הים המערבית נגבה אצל ג’בל צֶבה הוא מבצר מצדה אשר התבצרו בו הקנאים במלחמתם את טיטוס הרשע מצא לרטה בבקיעי סלעי אבן הגיר רגבי חמר גדולים קשים ושחורים ונוצצים, אשר יש לחשוב כי נבעו ממעמקי האדמה ויקשו אחרי כן ויהיו לרגבים, וצפונה מהר המלח (ג’בל אסדום) מצא טְרִסְטְרַם הרבה רגבי חמר בנחל ואבני חצץ וצור המצפות חמר, ובעלותו בנחל מערבה מצא הנוסע הזה שכבת חמר גדולה ועבה אשר ממנה יביאו המים את כל הרגבים אשר ראה למטה בנחל, אפס גם רגבי החמר האלה קטנים ומעטים הם לעומת הרגבים הגדולים אשר צפו פעמים רבות על פני ים המלח כמו רגבי החמר אשר צפו על פני הים אחרי הרעש הגדול בשנת תקצ”ז, ועל כן היתה סברת לרטה כי צדקו הסופרים הקדמונים בסברם כי חמר הרבה מאד נובע בקרקע הים כאשר אנחנו רואים כדבר הזה מעט על שפת הים מזרחה ומערבה, ומקרקע הים יצוף החמר למעלה. בהרי הלבנון יש הרבה בארות חמר נוזל בנחל חצביה לא רחוק ממקור הירדן, ומהבארות האלה ישאבוהו יושבי הארץ ושלחוהו לארצות המערב, ובחוף ים המלח מערבה במקומות רבים נבלע החמר באבן הגיר וישיתה לאבן שחורה ודשנה הבוערת באש כמו פחמי אבן והערבים היושבים במקומות האלה מבערים באבן הזאת את אשם לכל צרכיהם, אך עד עתה עוד לא נודע דבר נכון אם באמת טובה האבן הזאת לתשמיש לבער בה אש ואם שוָה היא כי תחצב מהאדמה לדבר הזה. ועתה יעשו בה בבית לחם ובירושלים כלים שונים בקבוקים וכוסות וגביעים וקערות ועוד כלים כאלה.

ד. מעיני מי מתכת חמים. בארץ אשר פעולת האש מתחת היתה חזקה מאד ועצומה כחזקתה ועצמה בארץ ישראל לא דבר נפלא הוא אם מעיני מי מתכת חמים רבים בה, ובאמת יש לחשוב כי לפנים בראשית הימים היה מספר מעינים החמים רב מאד בבקיע הגדול אשר הבקיעה האש בארץ הזאת מצפון נגבה, אך ברבות הימים חדלו מי מעינים רבים מנבוע אבל מעינים רבים אשר היו ידועים ומהוללים בימי קדם נשארו עוד היום בעבר הירדן מזרחה וימה, ואולי יש עוד גם עתה מעיני מי מתכת חמים הרבה בקרקע ים הערבה הנותנים למי הים הזה את חלקי המתכת אשר בהם כי במקומות אחדים מי הים הזה חמים מאד וריח גפרית להם כמו למי מעיני מי מתכת חמים, ועל שפת הים מערבה יש מעיני מי גפרית חמים עד כדי חמש ושלשים מעלה במעלות צלזיאוס המעלים קרום גפרית על כל דבר אשר יושם בהם. ואולי יש מעינים כאלה גם בשפת הים הזה נגבה, כי האדמה שם חמה מאד מאד ועל כן יש חושבים כי גם שמן אדמה (נפט) ימצא אולי במקום הזה (לנק האמריקני בספור מסעו בים המלח), ועוד במקומות אחרים בארץ הזאת יש מעינים חמים, אך מכל מעיני מי מתכת החמים ידועים ומהוללים מאז ועד היום הזה רק חמי טבריה, חמי גדרה, והמעינים החמים אשר מנגב לנחל תכלת מעון.

חמי טבריה נובעים משפת ים כנרת כחצי שעה מנגב להעיר טבריה, ומספר המעינים חמשה אשר ראשית מקורם היא בהרי אבני הבשן מערבה, ובצאתם מבין הסלעים הם הולכים ויורדים מזרחה לים כנרת, ומימיהם רבים כדי לסבב אופני שני ריחים, וחום המים חזק מאד, אך שנה ישנה לפי השנים וגם בשנה אחת ישנה לפי עתות השנה, כי חזק יחזק חמם בקיץ ובימי הקרה יצער מעט, וחמם הבינוני יעלה את כסף החי עד כשבע וארבעים מעלה במעלות ריאומיור. אם יהיה רעש גדול בארץ ורגשו גם המעינים האלה ומימיהם ירב וחמם יחזק, אך אחרי עבור ימים מספר ישובו המעינים לאיתנם כאשר היו לפני הרעש, וכדבר הזה קרה לחמי טבריה בעת הרעש בשנת תקצ"ז (טומסון האמיריקני). במי המעינים האלה יש מלח וגפרית וחמץ ברזל, ומביאים מרפא לכאב האברים ומשחת הדם וגם לחלי הצרעת ועל כן יאספו הנה חולים מכל קצוי ארץ ישראל. שוברט דמה את מי חמי טבריה למי מעיני כַרְלֶסְבַד ויאמר כי מלבד חום המים יטיב להחולים אויר המקום הזה החם מאד גם בלילה, וזֶטצין העיד כי לו היו המעינים האלה והמקום אשר סביב להם בארצות המערב, כי עתה היה המקום הזה אחד מהמקומות היפים בארץ ורבבות אנשים יבאו אליו להרפא במימיו ולהתענג על נעם אוירו. גם מצפון לעיר טבריה יש נחלי מים חמים כדי עשרים מעלה במעלות ריאומיור הנגרים ונוזלים בשאון וקול המולה בין סלעי אבן הגיר וטעמם מלוח וריח חמץ הברזל להם, גם בעצם העיר אין מעיני מים תפלים ויושביה ישתו ממי ים כנרת, אך מעיני מי מלח יש הרבה בבתי העיר..

חמי גדרה נובעים בשני עברי נהר ירמוך, ומספר כלם כעשרים מעין, וטבע מימיהם כמעט כטבע מי חמי טבריה, וריח גפרית חזק להם ההולך למרחוק, והמים בעברם על האבנים אשר בנחל ישקיעו עליהן משקע גפרית ולקחוה הערבים יושבי המקום למרוח בה את סוסיהם החולים. חום המים גדול ויד האדם לא תוכל להיות בהם הרבה, וגם להמעינים האלה יבאו חולים רבים למצוא מרפא למחלתם, ויש אומרים כי טובים הם עוד מחמי טבריה, ונזכרו גם בתלמוד וגם סופרי הגוים הקדמונים הזכירום לתהלה.

מנגב לנחל תכלת מעון יש מעיני מים חמים הרבה מאד ויש בהם עזים הנובעים בשאון והמולה מבין הסלעים וחמים אשר לא תוכל יד האדם להיות בהם הרבה וביצה כי תושם בהם וּבֻשלה במהרה, ומי נחל תכלת מעון אשר יבאו בהם מי המעינות החמים האלה חמים גם הם ולפני צאתם לים המלח עוד חמם חזק כדי עשרים ושמנה מעלה במעלות ריאוֹמיור. הרומאים קראו להמעינים¹⁷ האלה קלירואי לאמר מים יפים, ולהמעינים¹⁸ החמים האלה בא גם הורדוס האדומי לבקש תרופה למחלתו הנוראה אשר תקפתו באחרית הימים, אך לשוא, כי לא לחטאים כמוהו תרופה ומלאי עון כהורדוס לא ירפאו במים חמים גם אם טובים הם כחמי קלירוהי, כי הנחם יאכלם בכל פה עד יומם האחרון.

תם

תוספת.    🔗

חוקרי הארץ אשר תרו את ערבת הירדן וים המלח.

לא כבד היה על הקורא (כן אתברך בלבבי) לעבור בספרי את כל ערבת הירדן מראשית מוצא הנהר הזה ממקוריו ברגלי הרי הלבנון ועד אחרית תוצאותיו לים המלח, וגם את ים המות הזה עבר הקורא בשלום וכל רע לא אֻנה לו. לא הכהו חם השמש הלוהט ומי הים המרים והחריפים לא נגעו בבשרו לרעה ואימת הבדוים גם היא לא בעתתו, אך לא נקל היה הדבר לחוקרי הארץ לעבור את הירדן וים המלח באניה למען דעת טבע כל המקום הזה אשר רק נפלאות ספרו עליו כל הנוסעים אשר עברו בארץ הזאת וידע לא ידעוהו. אבל נמצאו אנשים, אך לבשתנו לא בינינו היהודים, אשר השליכו נפשם מנגד לעבור בערבה הזאת ולחקור את טבע הירדן והים לכל משפטיהם, ואחרי מות שלשה מהם על דרך הזאת לא נמנעו¹⁹ אחרים מלכת בעקבותיהם עד אשר נגלו כל משפטי המקום הזה וטבעו.

הראשון אשר נסה לעבור את הירדן ואת ים המלח באניה היה איש אִרְלַנד ושמו קוסטיגֶן אשר בא לארץ ישראל בשנת תקצ"ו ויביא אתו לעיר טבריה אניה קטנה וירדו בה הוא ומשרתו האחד וירדו את הירדן ויגיעו עד קצה ים המלח נגבה ויעברו בו הנה והנה וימדו את עמקו במקומות מספר, אפס לא הצטידו די צדה ותמצא להם צדם רק לחמשה ימים, ותיעף נפשם מאד מחם השמש ומרוב עבודה במשוט, ועוד מעט וגועו תחתם בים, ויקם רוח חזק וישב בנס ויוליך את האניה עד חוף הים צפונה, ולא יכל קוסטינן לעמוד עוד על רגליו כי עזבהו כחו כליל, ויפל להארץ, ומשרתו מהר וילך יריחו וישלח משם אנשים להחיש לאדוניו עזרה, ויקחו האנשים את קוסטיגן ויביאוהו ירושלימה וימת שם אחרי ימים מספר.

זאת היתה אחרית הנסיון הראשון אשר לא הביא אמנם כל תועלת לחוקרי הארץ כי כל חדש לא נודע להם מקוסטיגן אך הנסיון הזה היה להם למופת לנסות שנית ולבצע את אשר החל הארלנדי, ושני אנגלים מור וביק באו אחרי שתי שנים ליפו ואניה הביאו אתם ויסיעוה בעמל רב דרך ירושלים עד יריחו ויצטידו שם וירדו באניתם לים המלח, ויעשו את מלאכתם במי הים הזה תשעה עשר יום, ובעת הזאת הלך גם שֻבֶרט למסעיו בארץ ישראל ויבא עד ים המלח והנה מראה אשר לא קוה לראות במקום הזה לנגד עיניו כי ראה מרחוק אניה תנוע בגלי הים ודגל אנגליה מנפנף ברוח. אבל עד תכלית חפצם לא באו גם מור וביק, כי הערבים אשר היו אתם להראות להם הדרך ולשאת את משאם לא אבו ללכת אתם עוד, וישב ביק לאנגליה כי רפה כחו ויחלש, ומור הלך לשאול מפחת מצרים רשיוֹן לתור עוד את המקום הזה אך שאלתו זאת לא נתנה לו.

ומור וביק היו הראשנים אשר נודע להם כי פני ים המלח שפלים מפני ים התיכון, וכארבע שנה אחרי שובם ממסעם ויודיעו את הדבר הזה לחוקרי הארץ שלחה ממשלת אנגליה את שרי האניות שקוט וסימונד לתור את ערבת הירדן וים המלח, ויעברו שניהם את הערבה מים כנרת ועד קצה ים הערבה, ויעברו בים הזה באניה ויאַשרו את דברי מור וביק כי פני ים המלח שפלים באמת מפני ים התיכון, אשר לא האמינו רבים מחוקרי הארץ ובתוכם גם רובנזון, וימדו את עמק הים במקומות רבים ויהי העמוק במקומות לפי מדתם כאלף ומאתים אמה, ופני מי ים התיכון רומם כשמנה מאות אמה מעל לפני ים המלח.

אך עוד לא נסה איש לעבור שנית את כל הירדן באניה כאשר עשה קוסטיגן הארלנדי, וינס מָלְניו האנגלי בשנת תר"ז לעשות כזה, אך ידע ידע מלניו מה היה גורל האיש אשר הלך לפנים בדרך הזאת ויקח הוא אתו אנשים רבים וצדה לקח כדי צרכו וצרך האנשים אשר עמו, ושבעה כלי נשק לבש לשמור עליו מהבדוים, וירד באניה אשר הביא אתו לעיר טבריה ויצא מים כנרת לתוך הירדן בימי חדש אלול. אך העת אשר בחר לו מלניו היתה עת לא טובה למסעו, כי מי הירדן היו עתה מעטים מאד, וכמאה צעד מקצה ים כנרת נגבה לא היה עוד די מים למשוט האניה, ויוציאוה וישימוה על הגמלים אשר נשאו את משאי הנוסעים על חוף הנהר, וילכו הלאה לדרכם הלך ונסע הנגבה, ואחרי לכתם כשבע שעות הורידו את האניה שנית במי הנהר ושלשה אנשים הלכו אתה, ובכל מקום בא האניה תמהו מאד הערבים יושבי המקום והבדוים הנוסעים בעדר, כי מעולם לא ראו וגם לא שמעו מעולם כי יעבור איש בירדן באניה, אבל פעמים רבות נסו לנגוש אותו למען הוציא כסף מידו בגלל אשר הם נותנים לו לעבור דרך ארצם, ורק שבע כלי הנשק, אשר כבד יכבדם כל בדוי וכל ערבי בכבוד אלהים, הושיעוהו מידם כל פעם. זאת היתה דרכם חמשה ימים עד באם מנגב לנחל יבק, אך פה באה להם יום הרעה, כי שאל שאל השיח (זקן השבט) ממלניו הרבה כסף ולא אבה מלניו לתת וילך הוא ואנשיו לבדם בלי מנהלים משבט הבדוים אשר במקום הזה, והאניה שטה במים ומשני עברי הירדן מתנשאים הרים גבוהים מאד ויסתירו ההרים את האניה ממלניו אשר הלך בחוף הנהר, וירחק הוא מעט מעט, ויהי כראות מלניו כי רחק הוא ואנשיו מהאניה אשר נשארה לבדה רק בידי שלשת השטים, ויעמוד ויאמר לחכות עד השיגם אותו; אך לשוא חכה עד הערב והאניה לא באה, ובערב באה הבשורה כי נפלו עליה כחמשים איש מהבדוים ויבוזו כל אשר היה בה ושלשת השטים נמלטו וישובו לדרכם לים כנרת. וישלח מלניו מאנשיו וימצאו את האניה ויביאוה ליריחו ויבא שמה גם מלניו. אך עוד לא נואש אמיץ הלב, ואחר יום המנוחה יצא הוא ושני האנשים אשר נשארו לו מיריחו וירדו בירדן אף כי שני משרתיו לא ידעו לשוט באניה, ויבאו לעת הערב בים המלח, ויקם רוח חזק וישא את אניתו הקלה נגבה ושפת ים המלח הצפונית נעלמה ממנו. והרוח הלך הלך וחזק ויך גלים בים וקצף לבן כסה פני המים, ויהיו גלי הקצף האלה בעיני מלניו כשִני סלעי גיר ויירא מאד פן תשבר בהם אניתו הקלה, והרוח נשא את האניה כל הלילה ותבא לפנות בקר עד קצה הלשוֹן. אז ישקוט הרוח והשמש יצאה על הארץ ויגבור החום מאד מאד, ויחלש מלניו ואנשיו ויואשו כמעט לצאת מהים הזה ולהגיע עד היבשה, כי גם האניה נסדקה והמים החלו לבא בה. אך מהרה קם שנית רוח חזק, וישא שנית את האניה צפונה, ואחרי ליל רעה וצרה הזה הגיעו עד קצה ים המלח צפונה ויצאו מהאניה ויעלו היבשה ויברכו לאל המושיעם מצרתם, ויטו שם אהלם וינוחו כל היום ההוא וכל הלילה עד אשר שב להם כחם מעט, ויסעו משם ביום המחרת ויבאו עד יריחו, ומשם הלכו ירושלימה וישובו משם לבירות, וימת גם מלניו אחרי ימים מספר בעיר הזאת ואף לא הצליח לכתוב בספר את כל דברי מסעו.

אבל כאשר לא נמנע מלניו מלכת בעקבות קוסטיגן אף כי ידע הוא את גורל האיש אשר הלך לפניו כן לא נמנעו²⁰ אחרים מלכת בעקבות מלניו אף כי ידעו גם הם את אחריתו, ובשנת תר"ח באו טבריה לִנק ואנשיו אשר שלחתם ממשלת אמיריקה לתור את ערבת הירדן ואת ים המלח, ויביאו אתם שתי אניות מתכת לבלתי תשברנה בשני הסלעים, ואנית עץ אחת עשו בטבריה להוליך עליה עץ לצרכם, ויצאו מים כנרת בחדש ניסן וירדו בירדן הוא ואנשיו אתו. העת הזאת היתה טובה מהעת אשר בחר לו מלניו למסעו, כי בעת הזאת מעט אחרי ימי המטר היו עוד מי הירדן רבים, ועל כן הצליח לנק לעבור את כל הנהר באניה, והחום לא היה חזק כחזקתו בחדש אלול. ועל כן לא רפה כחם כשני האנשים אשר עברו בדרך הזאת לפניהם, ואחד מקדושי הערבים מבני הנביא היה להם למנהל ולמורה בדרך ועל כן לא נגעו בהם גם הבדוים לרעה. ויעברו בתשעה ימים את כל הירדן וביום העשירי באו בים המלח ויעשו בו מלאכה שנים ועשרים יום ויחקרו את טבע הים הנפלא הזה לכל משפטיו וימדו את ארכו ורחבו ועמקו בכל מקום, וידרשו גם את החי והצמח אשר סביב, ויכתבו הכל בספר, ויהיו הם הראשונים אשר גלו לחוקרי הארצות את טבע הירדן וים המלח אשר לא ידעוה עד היום ההוא. ביום העשרים ושנים לבאם לים המות הזה אשר המית את קוסטיגן ומלניו כלו לנק ואנשיו את מלאכתם, וישימו את דגל ארצות הברית על מוט ויחזקו אותו בעגן לקרקע הים רחוק משפתו אשר לא תוכל יד הערבים להשיגה, למען ינפנף הדגל עוד ימים רבים ונשא עליו זכר הממשלה אשר שלחה את האנשים האלה לתור את המקום השמם, וישובו משם ירושלימה ומשם הלכו דמשקה, ובעיר הזאת הביאו גם הם את קרבנם לים המות, כי אחד מעוזרי לנק ושמו דל מת פה מרוב העבודה אשר עבד בימי מסעם בים הזה.

בשנת תרכ"ד בא ליאין הצרפתי לתור את הים הזה בפעם השישית ואתו היו אחד משרי צבא הים אשר לצרפת ושמו וין, ולרטה אשר הזכרתיו למעלה, וישהו באניתם אחד ועשרים יום ואחד ועשרים לילה ויוסיפו לחקור את טבע הים ואת הארץ מסביב, וימדו את הים לארכו ולרחבו ולעמקו בכל מקום, ויצאו כלם בשלום וישובו הביתה, וכל דברי מסעם וחקירותיהם הלא הם כתובים על הספרים אשר כתבו שלשת החכמים האלה.

אלה דברי האנשים אשר שמו נפשם בכפם לתור את הארץ הזאת ולהודיענו את טבעה, ואם עשה לא עשינו אנחנו היהודים דבר בחקירת ארץ אבותינו עלינו לפחות לתת כבוד להאנשים האלה אשר גם מות שלשה מהם לא מנעם מלכת עוד בדרך הזאת, ולשית להם זכר עולם בספרינו אשר נכתוב על הארץ אשר בה אחרית כל תקותנו ונחמתנו.

תם חלק הראשון