קטעי אבטוביאוגרפיה / שמחה בן-ציון

א. קוי זכרונות שנכתבו לבקשת מר ז' פישמן

נולדתי בשנת תרל“א, באור לי”ג (או לי"ד) כסלו.

מקום מולדתי, עיירה קטנה שבבסרביה, טֶלֶנֶשְטי שמה, “קרן בן שמן” שבחל הכרמים (הקודרי), שייכת למחוז אוֹרֵיהוֹב, והיו בה כשלוש מאות בתים, בתי עץ וחומר קטנים. מראֶהָ של עיירה זו כמראה כפר צפוּף ובאין כל ירק בתוכה. שנים שלושה בתים עם חנויות תחת גג של גבים אחד, חצוצים זה מחברו רק בכותל משותף לשניהם, ובין גג לגג סימטא כדי אַמה או פחות מאמה, שאינה אלא כעין מרזב למי הגגות שבימות הגשמים. אך סביב העיירה מצד אחד מישור רחב ידים מוריק מקצה האופק עד קצהו, ומשאר צדדים, הרים אשר מעליהם כרמים ויערות נשקפים, ועדרי צאן ובקר לכל המרחבים סביב, מרחבי שדות מרעה ומזרע, שכפרים נטושים שם בבתיהם הלבנים המפוזרים חבויים בצללי גנים עושי פירות. והעיירה שבֵעה כל טוב בסרביה, מופלגה ממסלת ברזל ומובדלה בכמה וכמה כפרים מולדבים משאר עיירות וכרכים, מקום קהילת יעקב. ברם, לא היה כפר שלא נמצא בו כמניין של יהודים, שמגע ומשא להם עם “אֵם בישראל” זו, אם טלנשטי, שכמעט כולה יהודים.

הטלנשטאים, יהודים שׂבעים ואוהבי יין, פשוטי “עמי-ארצות” ברוּבם, צאן מרעיתו של הצדיק הראַשקובי, שגם הוא יהודי פשוט היה, המסתפק בתפילה ו“בקריאה” של פרק משניות, וביניהם גם חסידים יודעי ספר, טלנאים, סדיגוראים, אף חב"דים גאים ועזי-פנים בתורתם. “יהודים גאים” אלוּ נקראים על פי רוב בשמות של ערים אחרות, משמע שלא מילידי טלנשטי הם. אף המלמדים שבעיירה כמעט כולם פולניים, אבל בן ליטא “חזון יקר” היה בטלנשטי. ניכר כעורב לבן, שהכל מזלזלים בו ומלעיגים עליו, סתם ליטאי ודאי שעגן את אשתו ובניו, “ראש צלב” העלול גם לשמד.

קטנה ובדוּלה היתה עיירתי, אך אפשר שחוג התפיסה שלי מישוּבו של עולם ובריותיו, מצד ידוע, נרחב היה במושגיו משל ילד בן כרך גדול. זכורני, במין חוש מיוחד, מעין חוש הריח של כלב, להבדיל, הייתי מרגיש בכל מי שאינו טלנשטאי, ומיד הייתי נכרך אחריו להתבונן בו לכל פרטיו ולכל תנועותיו, סופג ביטוּי לשונו וסגנון דבּוּרו, ומתוך שיחו ושיגו משער אני אף מהוּתו של הישוב שאדם זה בא מתוכו.

ופנים חדשות כאלו היו נראים בעיירה לפרקים, פרק פרק ואורחיו הבאים מארצות “רחוקות”, וכל אחד במראהו המיוחד ובלשונו המיוחדת להלך נפשי, ובריחו המיוחד לחוש חוטמי.

באביב, עונת הטלאים, יהודים “קרימצאים” ¹נראים, יהודים שאינם מדברים יהוּדית, מתקשים בדבּוּר רוסי שגם הוא אינו מובן כלל לטלנשטאים, והם מהלכים עם סרסורים שהם המליצים ביניהם ובין מוכרי עורות הטלאים. אז יבואו גם סוחרי פּוֹדוֹליה המביאים בקרונות גדולים חביות עץ קטנות ופצימים לחביות גדולות, סוחרים עם חבתנים משלהם העובדים כל ימות הקיץ להכין כלי היין. והמנהיגים בקרונות הגדולים ובסוסים הקטנים שלהם – הם חוֹחוֹלים, מיני גויים משונים במראה, בתלבושת ובלשון. בקיץ, עונת הגיזה, יהודים סוחרים מקרדון (גליציה) באים, בריות שכל לשונם מנוגנת ב“אַי-אַי” ואם כי לכאורה יהודית היא ­– “קיר”ה מו“ק” ²הם אלו! בקציר – והנה גם סוחרי תבואה וסרסוריהם נראים, ובהם גם מין יהודי מאודיסא קצוץ קפוטא וחבוש מגבעת מגוהצה ולפעמים – שומו שמים! – גם גלוח זקן, - יהודי ומראה פריץ לו, אלא שעליז וליצן הוא ועושה מעשי מזמוטין כקומידיאנט להצחיק עלמות. או שהוא מהלך יום יומים, מופרש בבגדים נאים שלו, שלא יטונפו ומקמט חוטם על הכל, על טלנשטי וכל אשר בה. אלול – בא הבציר – וכיתות כיתות של “דורכים” באים, ממדינות פולין ואפילו מליטא. יהודים עניים מבקשי עבודה למאות הם ברחובות, וכולם מאוכסנים לשם צדקה בבתים פרטיים עד שהם מוצאים עבודה: קליפת אגוזים, יבּוּש שזיפים וכבּוּשם, והעיקר דריכה בכרמים. ובתי האכסניה אז מלאים סוחרים פולניים, סוחרי יין, סוחרי אגוזים ושזיפים וקוני דבש ושאר תבואות הארץ. והוסף לעונה זו עונת “הימים הנוראים” שיהודי הכפר הם ונשיהם וטפם באים אז לתפילה במקום קדוש – והעיירה מלאה בכל רחובותיה וחצרותיה ובתי כנסיותיה פנים חדשות! יהודים, וכל אחד ואחד, חייכם, שכדאי הוא להסתכל בו, ולדעת מה הוא ומה ענינו! אף החורף – אך היתה דרך שלגית בארץ וימי הקרח באו, ימים שמקיזים בו הווימוֹרוֹזיק ³, ושוב סוחרים, אברכי משי בפרוות של שבת באים מעברי הדניסטר וגם ממעמקי פולין, ואפילו מוורשה גופה! הוסף על כל אלו הבאים ממרחקים, גם בני הסביבה שמן הכפרים הסמוכים, הבאים בכל יום א' ויום ד' בשבת (ימי הכניסה) ועושים “יריד” בעיירה, עם תבואותיהם, פירותיהם וירקותיהם ובהמותיהם ועופותיהם – והם נכנסים בסוסים ובסייחים, או בקרונות גדולים של שוָרים מגודלים וממלאים את העיירה ומגרשיה עד אפס מקום – וידעתם מה יש לראות בטלנשטי! ויזָכרו נא לטובה גם בני המשפחה, “הדודים והדודות” מיושבי הכפרים שכל יום שוק מביא אותם עם מתנות הכפר וגם עם קופיקה בשכר “שלום עליכם” ליד. הנאהבים והנעימים הללו שיחם ושיגם, משאם ומתנם וספּוּריהם על מושבותם – הו כמה יש לשמוע מהם בטלנשטי!

אבל לשמוע, באמת יש ויש עוד, שמועות מפי טלנשטאים גופם. הללו בלשון מובנת, לשון דשנה ממשית שלהם, כשהם מספרים מנסיעותיהם שלהם, מספרים בבית הכנסת, או בבית המרחץ להבדיל, ובכנופיות של שבת לאחר הסעודה. זה מן הירידים שבבלטא ובירמליניץ בא, זה מקישינוב וגם מאודיסא גופה ישיח שנסע והביא משם מרכולת זו שבקופסאות הנאות שבתוך חנותו, זה סוחר בהמות שהגיע בשוָריו עד וורשה, ואחד סוחר ארוגין עשיר, אומרים עליו שהיה גם במוסקווא ועשה שם עסקים עם הקַצַפּים, פשט להם את הרגל ונתעשר! “פּשיטת הרגל” כנראה נוח לעשותה משום מה דוקא במוסקווא, אבל מי גבר, שירצה בכך, ויעזוב אשה ובנים ויסכן בעצמו לילך עד שם?… ובימות החורף בין מנחה למעריב, כמה טוב ונעים להדחק אל בין רגלי הגדולים, החסידים שאצל התנור שבקלויז ולשמוע ספּוּריהם הם על מסעיהם אל הרבי. ואת היהודים הללו הרי יודע אתה בהם, שלא ארחי-פרחי הם, אלא יהודים נאים שהכל חייבים בכבודם ונאמנים הם על דבריהם. והם הם המספרים “מופתים” שראו בעיניהם, עדי ראיש ל“דבּוּקים” שהפריח הטלנאי שיחיה במאמר פה, ובהם גופם הוָה עובדא שנסעו במסלת הברזל בלי סוסים, ושלחו גם טלגרמה, מאיזה קצה עולם לקצהו השני וקבלו תשובה ברורה וכתובה בה בשעה! מה רבוּ מעשיך ה' – מלאה טלנשטי נפלאותיך, ונפשי יודעת מאוד, שהרי מיום הולדתי עד היותי בן-עשרים, כמעט לא יצאתי מתחומה של טלנשטי זו!

משפחתי, ביחוד מצד אמי, ברובה קבועה היתה בטלנשטי, וסעיפיה בכפרים הסמוכים, משפחה מרובת אוכלוסין של בעלי-בתים רגילים ופשוטים, עם תערובת של אמידים וגם של “יהודים נאים”, הללו שמצד אמי נקראו בשם הכולל, זכר לאיזה סבתא עתיקה – מינצאַקיס. ובין ה מינצאַקיס הללו, צדקנית אחת היתה, זקנה צנומה כבת מאה, שאינה מרבה שיחה, אך מהלכת תמיד עם תרמילה לקבץ בשביל עניים, וקראו לה “פריידלה מיט דעם טאָרבּעלע” (בתרמילה), משהיו שואלים בעצתה – היתה כופפת ראש, משיבה קצרות והולכת לה. השומע ישמע – והשי"ת הטוב בעיניו יעשה.

נשים יפות, שחקניות, בריאות וטובות לב נזכרות לי משני הצדדים שבמשפחתי. מקום מועדה, מעין קלוב של שבת, של משפחה זו, היה אצל הדוד טוביה מינציס, יהודי אמיד שהוא ובניו היו דרים בשני בתים רחבים, בתוך חצר רחבה שב“רחוב הצר”. אחד מן הבתים הללו, החדש, בית חומה גבוה היה, בית אבנים ממש, שלא מן המצוּיים בטלנשטי. ושבתות לשמחה היו שם, יין ופסטרומא ⁴עם אגוזים – לגברים, כיסנים ומיני מתיקה, פירות וגרעיני חמניות לנשים. אמות מהגות, משחקות ושרות וילדות יוצאות במחול ומוחאות כפים. והגברים כאילוּ מלעיגים ממקומם בנשים ובטף. אך, ימחל להם השי"ת ברוב רחמיו, מסתכלים הם בפרוצס זה ומזינים את עיניהם ברוב נחת.

כך היתה משפחה זו בעצם ילדותי, אח"כ באו ימי אסון בבית טוביה זה ונתפרדה החבילה העליזה.

חיים אבי ואמי מינצה חביבים במשפחה היו. הוא יהודי לא גבוה, חביב ויפה למראה היה, זהיר, בעל טעם ונימוס ומכיר את מקומו ומבטל לכאורה רצונו מפני רצון אחרים; והיא חכמנית דברנית, “ראש סוחר” בעלת אופי ומרץ, “מרה אדומה” ורוח נועזה בה, בכל עסק הוא שואל ומתחשב בעצת אשתו תמיד, אך בשעת חילוק הדעות – עצת אבי היא תקום, ולבסוף הוא שותק כילד טוב ומתפאר עליה: “ומי מבין דבר, חכמה, ראש ספּודיק שלי?” וכשהיתה אמי מתפארת עליו שעשה כעצתה והצליח – היה הוא אומר: “ומי עשה אותך כך? – לא אני?” – ולמה? אמי אשתו השניה היתה, והוא גבר בן 25 נשאה בעודה ילדה בת 15. ותהי אמי, “מעשה ידיו להתפאר”, גאוָתו ויקרתו כל הימים.

בכור לאם בת שבע-עשרה נולדתי, ולאבי מחמל נפש וחרדת לב הייתי יומם וליל. אשתו הראשונה עם חמשת הבנים שילדה לו כולם מתו עליו, והוא השכּוּל, לא האמין באשרו עם אשתו הצעירה זו שהביאה לו בן יפה שיש לחוש בכל שעה ל“עין הרע” שלא תשלט בו, ח"ו. ומחרדתו על שנינו יחד, נתנני לידי אומרת מינקת, אשה טובה ורחמנית, טהורה, חביבה ונכנעת למזלה, טויבה שמה. טויבה זו אשתו של בעל עגלה ואם שכולה היתה, והיא טפלה בי באהבה ובחמלה רבה שאינה מצוּיה, ואבי שומה עליה ומפזה מתנות לה ולבעלה העני, מפזר ונותן גם לאחר שנגמלתי וגדלתי. ואני למינקת זו קשור הייתי כל ימי ילדוּתי, והיתה אז חביבה עלי מאמר. בן-גמרא הייתי ועדיין הייתי משחר בביתה; היא אצל מלמדי היתה באה ומציצה בחלונות, ולא פעם הצילתני כך מרצועת הרבי. וזכורני, כי גם ביום חתונתי, נעמו עלי נשיקותיה, מכל הנשיקות שנאצלו אז עלי.

בן יחיד הייתי להורי כל הימים – רק שתי אחיות היו עמי – ועל שם הסגולה שמחה בן-ציון שניתן לי בעצת צדיק (שלא אקָרא בשם מי מאבות משפּחתי) הוסיפו לי עוד שם של חיבה “אלטר” ⁵לסגולה כפולה – ולכן, לא ידעתי ילדות כשאר בני גילי. אבי, אם בחושו הטבעי או בנסיונו המר, השיג שפינוּק מיותר של עינוג אינו לתועלת. אלא למה זקוק תינוק, להשגחה והדרכה. ובכן, מוקף איסוּרים, מצוות ונימוּסין הייתי תמיד, וכשטעיתי או מרדתי בהם, לא מנעו ממני מלקות ויותר מכל דברי מוסר, מוסר שאינו פיסק המטירו עלי תמיד אבא ואמא יחד. אהבה טובה שאין עמה מוסר טורד ידעתי רק מסבתא, אם אמי, ובחברת מינקתי שלא היתה כמובן תדירה לי. עד לימי החדר, היה אבא מרבה עלי צעצועים למשׂחק, שאהיה משחק בבית. ובן ארבע, משניתתי לחדר, ניטלוּ ממני הצעצועים (לשם סגולה לתורה) ומשחקי חברים כחטא של “משובה” נחשבו לי. מחוץ לחדר, הייתי מצוּי ונתון תדיר בין הגדולים. ואני אמנם חביב הייתי על הגדולים. ילד נאה ומנומס, מלובש יפה והללו קורין לי “חכם גדול” והללו “צדיקל”, מתנגחים עמי בויכוחין לשם עונג הלצה – אך כל אותה “חיבה” זכורני, היתה על פי רוב עלי למשא, נשיקות הנשים וצביטות הגברים גם יחד הקניטוני. אלא בוחר הייתי שישכחו בי הגדולים ויתנו לי להסתכל בהם ולשנוע שיחתם בינם לבין עצמם. ובאמת ענין רב מצאתי במה שאינו מובן לי. חידות שמחשבתי בצירוף דמיוני היו פותרים לי באופן משונה – היה לי משאם ומתנם.

ביותר נעמו עליו ספּוּרי אבי, שהיה מספר לפעמים כטוב לבו במוצאי שבת לאחר ההבדלה באזני אמי. ספּוּרים אלו זכרונות ימיו היו. מתחיל אבא בספּוּר לאמא, אך משאני שואל – הריהו משיב ומתחיל מסביר לי, והספּוּר כוּלו זה הולך ומתכוון אלי, שאלותי מטות את הענין לכאן ולכאן, אבל אין אבי מבקש לספר את הדברים דוקא כדרכם ועד סיומם, אלא אף הוא אינו עושה כך, אלא בכדי לדפדף בספר זכרונותיו, והוא מדבר בלאט ובנעימה כמספר אגדה.

מספּר היה על אמו רחל לאה, שחיתה בעושר ונשארה אלמנה עניה, ובאה גזירת “החטופים” (הקאַנטוניסטים), ואז שלחה את אבי, ילד בן שמונה, אל מעבר לגבול, לרומניה, עם עדת ילדים. הוא התחבא בבית הרב, לבוש כילדה, תעה בדרכים, התגולל בנכר, שרת בבית זרים ולמד מלאכה. אחר-כך, כששב לאמו, נעשה מפרנסה, השיא את אחותו לאיש ונשא בעול היתומה שנשארה מאחיו – ספּוּרים אלו עדיין רישומם קיים בלבי. וראשית ידיעת העולם, מושגי מדינה וערים רחוקות, סכסוכי חיים, התלבטות, טיב אנשים, חובה ומצוָה – כל אלה ניתנו בי במוצאי-שבתות אלו.

ב. רשימה אוטוביאוגרפית, בצורת מכתב לבנו בכורו יצחק

נולדתי בשנת תרל“א, י”ג כסלו, בעיירה קטנה שבפלך בסרביה – טלנשטי שמה.

עיירה זו טפּוּסית היא לבסרביה שבימים ההם. הפּרנסה היתה שם מצוּיה להמון היהודי, עשירים וסוחרים יותר גדולים ושאר מיני מיוחסים לא היו בה. יהודי “יודע ספר” ופרק משניות – חזון יקר, ויקר ממנו אדם מבין דבּוּר רוסי. ומי שהיה יודע לחתום שמו רוסית היה חשוב כמלומד בישראל ובמוֹלדבים. החסידוּת שם גם היא היתה מן המין הגס והפּשוט. מיני צדיקים קטנים, חובשי “קוטשמאות”, שאין להם כל יד ושם בפולין, היו מבקרים עיירה זו מפקידה לפקידה – ובטלנשטי אז ששון ושמחה; היין רב כיד המלך, ואגוזים ופסטרומא חמרים חמרים, והכל שותים ואוכלים ושמחים ונהנים מזיו הקודש! “השכלה” – אפילו שם זה לא נשמע עוד בין החיים שם בימים ההם.

אבי – יהודי בסרבי פשוט, שסבל בילדותו מגזירת “החוטפים” ונדכא בשכול ואלמון בבחרותו וחרד על הפּרנסה כל ימיו. אמי (אשתו השניה), אשה בעלת אופי נמרץ, “ראש סוחר” ובעלת לב רַגָש – שניהם טיפחו בלבם אידיאל אחד עלי בנם יחידם לעשותני “סוחר יודע ספר” (אַן עדעלער יוד אַ סוחר) – תור אדם המעלה לפי מושגם, ומין תכשיט שלא הרבה משפּחות בבסרביה זוכים לו. אבותי עצמם עסקו במסחר בכל מיני תבואות הכפר וחנות מכולת להם בעיר בשביל “ידידיהם” האכרים. בילדותי פינקו אותי וכשהתחלתי ללמוד וקניתי שם “ילד טוב” (הכינוּי “עילוּי” אינו ידוע כלל בבסרביה) התחילו משגיחים עלי השגחה קפּדנית מאד, מפני שהייתי מאלה “היכולים ואינם רוצים”. ומה הייתי רוצה? בעצמי לא ידעתי. מה קשה היה לי לשעבד ראשי ללימודי החדר, והמלמדים היו מושכים ומושכים אותי בעל כרחי אחרי חברי הגדולים ממני הרבה בשנים (תמיד הייתי אני הפּעוט שבכיתה). וכל רבותי היו מספּרים עלי כל ימי לימודי בחדר פלא אחד: “ביום השני והשלישי הוא יודע את השיעור להפליא וביום הששי – הוא שוכח גם את קריאת ‘העברי’ שלו”. ובאמת לא שכחתי (כי בפני הבוחן בשבת הייתי תמיד מצטיין ומפליא אותו), אלא שנעשה עלי מפני החזרה לגועל נפש ולא יכולתי לראותו בעיני. סוף השבוע היה לי תמיד ימי פורעניות. אבל, אין דבר, הרבי מכה ואני – לבי וראשי במיני שגיונות ודמיונות, שעד היום איני יודע מנין באו ומה גרם ליצירות משונות כאלו בימי. לימודי מן השנה השביעית לחיי היו: גמרא ושוב גמרא ואחר-כך גם פוסקים. חומש ורש“י ואחר-כך עם פירוש “אור החיים” – היו כמיני תרגימא. נ”ך כמעט שלא למדתי כלל. שמי, שם “ילד טוב”, גרם לי שיתחילו השדכנים לדפוק על דלתי בית אבא בהיותי בן עשר. אבל אבא רצה להמתין, שיגדל “הגדי” יהא שוה יותר. גדל הגדי ונעשה כבן י“ג – והנה פרץ גדרו. במקרה נזדמנו לי שמים-שלשה ספרי השכלה, ובמקרה נמצאתי בחטאי, והתחילו אותן הרדיפות והבזיונות מצד כל חסיד וירא שמים, שכבר נכנסתי לחברתם כאחד מהם, – ועל אבותי העלובים הייתי דומה בימים ההם כאילו יצאתי לשמד ממש. אבא היה מתהלך כנתפס בגניבה, אמא היתה מסתתרת במרתף, מתַנה ובוכה ממעמקים לפני ה', ואני נעניתי אז כמטוֹרף זה ההולך ומזנק בכעסו, ויותר מכל העינוּיים היה זה שלבי הכני מכות מרדות. הרגשתי כי נתפסתי לסטרא אחרא ואני עדי אובד! לסוף נשבעתי שבועת אַקוֹסטא בפני עדים שלא ליטמא ב”טריפה פסוּל" וקבּלתי עלי תשובה בכל לב… אבל “כל באיה לא ישובון” – עד שקפצתי פעם ואמרתי לאבא: שרפת את הספרים החיצונים ומפני מה לא שרפת את המוח החוטא והרע שבקרבי?!" – ופרץ הבכי בבית כמו בשעת “כל נדרי”… רוצה אבא להכניסני ל“עולם המסחר”, מעמידני לשמש בחנות – ואני איני כלל בעלמא הדין: “ראי נא – אומר לאמא – מיני חלומות בתוך עיניו”, ואמא מסתכלת בעינים החולמות הללו ועיניה זולגות דמעות, ואני איני רואה ושומע. בפרק זה, כמדומני, סבלתי את היסורים היותר גדולים שבכל ימי חיי. יסורים גסים, יסורי הכאה, יסורי מוסר, יסורי כפירה, יסורי כלימה וגם – יסורי אהבה ממש! מין יפהפיה רוֹמנטית עדינה ושמימית נוצרה אז בדמיוני ונעשתה עלי כמציאוּת ממשית ונפשי הנכאה אליה כלתה: ראיתיה, שמעתיה, אליה שחתי נגעי לבבי, ושרתי גם בשירים… וגם היא היתה סובלת אי-אלוּ יסורי געגועים וצרות, שלא ידעתי מה הם – אך בצרתה גם לי צר, צר עד כדי מיתה… עד היום אני תמה ומתפּלא שיצאתי בשלום ולא נטרפה עלי דעתי בפרק זה. – לסוף שבתי לספרים החיצוניים ביד רמה והשקעתי את עצמי בקריאה שלקחה כל לבי, וכל עָלֶה שקראתי הרגשתי, שהוא מוליד בי רעיונות והרגשות והולך ומצמיח בקרבי גן-עדן שלם. מין עולם אחר נאה ומרומם. השירה והפילוסופיה (ספרי הפילוסופיה שאפשר למצוא בטלנשטי!) שלטו עלי בשוה. בפרק זה התחלתי ללמוד גם רוסית וגרמנית (מתוך תרגומי התנ“ך, כמובן – ואז, רק אז, התחלתי לקרוא את התנ”ך עצמו!) – המלחמה גדלה אז עלי מבחוץ, אבל כבר הבטתי על כל אלו הצרות שאינן אלא עוברות – הנה אקח ספר ואני בשמי השמים! ללמוד ע“פ קוּרס ידוע – לא עלה אפילוּ על דעתי, לברוח מבית אבא – ידעתי כי אבוֹד אוֹבד. מלבד זה לא היה לבי משיאני כלל להיות מדופּלם. גימנזיסט ממש לא ראיתי עוד בעיני, איזו בין בריה היא, והרופאים, הדוקטורים שהו מתחלפים ובאים לשמש בעירתנו, בין יהודים ובין נוצרים – היו מעוררים יחד עם יראת הכבוד הנעלה גם אנטיפּאתיה עמוקה, על גאוותם ומנהגם עם בני אדם בכלל ועם יהודים בפרט. לא, לא לחברה כזו ולא לחיים כאלה צמאה נפשי! האידיאל היותר קרוב ואפשר היה לי לצאת מרשותו של אבא – ולא ראיתי סוף לדבר אלא ע”י אירוסין בלבד… ואיש אחד היה בטלנשטי, אחד מראשי סוחרי הבקר שם, שראה “גדי מקולס” זה (כלומר אותי) וחמד אותי מילדותי. אבל כל השדכנים ששלח לאבא היו שבים ריקם, וזה לא הפסיק מ“ארוב” לי גם לאחר שנחמצתי. וכיון שסרחתי – כפף אבא ראשו ונתארסתי בשעה טובה בהיותי כבן חמש-עשרה שנה, ולאחר שתי שנים נעשיתי בעל אשה – ובטלנשטי גופה! ואני כמעט בן-חורין – ספרי אינם נקרעים ואינם נשרפים ואיני גוזר עלי עוד תעניות (בנשק זה הייתי עומד על דרישותי בבית אבא!) והעולם כגן-עדן לפני באהבה ובכבוד. כן! הבריות התחילו מכבדים אותי. מלחמתי אני גררה אחריה כל המעולים בבני-הנעוּרים שבעירה ונעשינו לחברה, שהתנהגה כמעט ביד רמה וחוללה “שינוּי-ערכין” בזמן קצר בטלנשטי – ו“המשומדים” של אתמול נעשו לפרחה וסלתה של טלנשטי, יע"א! נוספו אז גם חתנים חדשים ממקומות אחרים, צעירים משכילים, והיו אומרים אז: “מזל יש לטלנשטי לאברכים נאים!”

רק עננה אחת העיבה אז גן עדני – שוב מוסר, אמנם בדרך כבוד, שאיני “סוחר” ומה תהא התכלית באמת? התחילו, אבא מצד אחד וחותני מצד שני, עושים מסחר בשבילי וגוררים אותי אחריהם. יוצא אני לדרך ולבי ובשרי ירננו עלי, בא לכפר ואני מתבזה על עצמי כשהגויים מקבלים אותו ואת אבא בחיבה ואומרים: “החתול אביא את גוּרוֹ ללמדו אף הוא לצוּד עכברים”… ושום היתר איני יכול למצוא ל“מסחר” זה – ואני עושהו, כלומר מעשים אותי בו. ביחוד היה לבי דואב בימי האביב, כשקניתי עלות כבשים מאמותיהן והיו כופתים אותם ומובילים לשחיטה והם גוֹעים ומפעים – ואני בעיני כרוצח ממש… עם מסחר זה, שעשיתי על-פּי-רוב בשותפות עם אבא, התחלתי נכנס שוב לרשותו יותר ויותר – והוא מתחיל שוב מטיף לי מוּסר, ולא עוד אלא שלקחני לאכול על שולחנו מזונות (אתה היית כבר אז בן שנה, בני) – ומיד שוב נזדקרתי ופרצתי גדר, מרדתי ונעשיתי בעצמי לבעל הבית, בשעה שאני מרגיש שאין בי כל יכולת להשתכר אפילו פרוטה!

בקושי הוצאתי אז חלק מכספי – ונתחברתי לשני תגרני בקר עניים והתחלתי ל“סחור” אתם בשותפות… ועליך לדעת, שדבר זה בושה גדולה יש בו, להחליף אבות בזרים ואנשים פחותים ולהחליף מסחר של תבואה ויין במסחר שעל גבי ה“מיידאנים” ⁶. אבל הכל היה מכדאי בעיני – שאני עומד ברשות עצמי. לאט לאט התרגלתי לכל מניני המסחר שבבסרביה, וראה זה פלא! לכאורה “מבין” אני בסחורה. סוחרים מתיעצים אתי כמו עם זקן ורגיל, לפעמים אני נעשה גם בורר אבל אני בעצמי איני מצליח! – מבין אני חכמת המסחר וטיב הסחורות עד דק, אבל במעשה, – יש בי “יושר” יותר מדי. ו“הכל – היה אומר אבא – מיד הספרים בא לו שהוא עדיין לן בהם, והם אינם נותנים לו להיות לאיש!” ובאמת לא טעה אבא, אבל לא רק הספרים שלקחתי אתי תמיד לדרך (בימים ההם הייתי יוצא במוצאי-שבת מביתי וחוזר “לרגלי המסחר” בערים ובכפרים שבסביבה ימים כלילות ושב לביתי בערב שבת) – לא רק הספרים היו בעוכרי אלא גם הספרות. אני התחלתי לכתוב ממש לאחר קריאת הספר הראשון (“אהבת ציון” כמובן), אבל רק התחלות כתבתי, כלומר רק מה שהספּקתי לכתוב בבת אחת. אחר-כך כשהייתי רוצה להמשיך וקראתי את הכתוּב ראיתי כי “לא זה הוא” – ואי אפשר היה לי להמשיך ולא סיימתי שום דבר (מלבד שירים אחדים קצרים). – בשנה התשע-עשרה לחיי התחלתי וגמרתי דבר בז’ארגון. והדבר הראשון הזה שגמרתי – לא התאפּקתי ושלחתיו לפרץ, וזה קבלוֹ והדפּיסוֹ ב“יודישע ביבליאָטעק” שהוציא, וגם עוררני לכתוב, כי מצא בציורי זה (“מיין חבר”) מקומות שהם “מעשה ידי אמן” (אינך יכול לצייר לך מה משפּט זה אמר לי!). סיפּור זה נדפס אמנם בשינוּיים רבים, מה שהרגיזני מאד (זהו הדבר היחידי שלי שנדפס בשינוּי צוּרה) ולא נתקררה דעתי עד שלא כתבתיו לאחר שנים מחדש בעברית (הלא זהו הסיפּור “משי” שנדפס בלוח “אחיאסף” תרס"א!) – אבל דבר זה עודדני לכתוב עוד. וכמה שתנאי החיים היו מפריעים אותי, הייתי מוצא לי לפעמים שעת מנוחה לכתוב והדפסתי בפרק זה אי אלו ציורים ב“הצפירה” וב“המליץ” (ציוּר אחד בז’ארגון “גסיסה” נדפס אחר-כך ב“יוד” שנה א'), והספּקתי להדפיס דבר גם בלוח “אחיאסף” תרנ“ה, ואז זכיתי להוֹנוֹראר הראשון! ראיתי כי כל מה שאני כותב מתקבל ונדפס ברצון, וידוֹע ידעתי, שאני כותב רק ודוקא אותם הדברים שהם אצלי טפלים ואינם דורשים ממני עבודה רבה, וצר היה לי על רעיונותי העיקריים שהם הולכים לאבּוּד, ואז המצאתי לי מין כתיבה קצרה – אפוריזמים – כל רעיון וכל תמונה שנצנץ לי, הייתי משתדל להעמידו על תוך תוכו ולהמציא לו הביטוּי היותר קצר. ובשעה שהייתי מהלך על ה”מיידאן“, או עומד אצל גוי ומודד מיני תבואות או שוקל צמר – והנה פתאום הייתי מוציא את פנקסי הקטן ולבין החשבונות שלו הייתי רושם איזה משל – והם המה ה”עוקצים ופרי מחשבות" ושאר משלים, שהיו הולכים ונדפסים לאחר שנים בלוח “אחיאסף” (ולפיכך הם חביבים עלי עד היום, מפני שיש לי בהם הרבה זכרונות מחיי הפנימיים). ומכיון שהתחלתי חושב את עצמי לסופר, הייתי ממש מתבייש בפני עצמי במשלח ידי. “סופר” – גם היום יודע אתה שאיני מזלזל בתואר זה, אבל אז היה זה אצלי כשם “קדוש עליון” בפי חסיד. וכמה שדאב לבי שאיני יכול למסור את עצמי לעבודה ספרוּתית, כל כך, ואפשר עוד יותר נצטערתי, שאיני כדאי לשם סופר ע"פּ עסקי ואיני יכול להשתלם ולהתקדש (העיקר להתקדש), שאהיה כדאי והגון לאיצטלא זו, שלאו כל אדם זוכה לה! – אבל מה לעשות? במה אחליף עסקי, ואני הייתי כבר מטוּפּל בבנים שלשה? הדבר האחד, שאליו נשאתי נפשי, היה להעשות איכר בארץ-ישראל. אבותי כבר התחילו בוכים עלי שראו שבנם יחידם אומר לעזבם – אבל לאחר שחקרתי ודרשתי בדבר נוכחתי כי “הוני” לא יספּיק לי לדבר ולצאת ולהשליך את עצמי על גבי “תמיכה” לא חפצתי. אז החלטתי בלבי להיות למורה, והתחלתי להכין את בני משפּחתי לקראת “בושה וכלימה” זו. לאחר סחרי עוד שנה, עשיתי חשבון ומצאתי, כי יש בידי רק לשלם לבעלי חובותי את המגיע להם – ואני משלי אין לי כלום. לעולם לא אשכח שמחתי ביום זה! סוף סוף ניצחתי – אין מוצא, אני הרי מוכרח עכשיו להיות למורה! בהשתדלותו של אחד ממכרי נמצאה לי הוראה בבית-ספר בעיר אחרת. זוכרני היום שנכנסתי לסלק את חובי למלוה ברבית (אדם הנודע בכל הסביבה לעם-הארץ גס ומנבל פה, כילי ורמאי). וכיצד השתאה זה שבאתי פתאום לסלק לו (בכלל, איני יודע, מפני מה היו מאמינים בי ומלוים לגבר לא יצלח כמוני) וכשסחתי לו שאני יוצא להעשות מורה, נרתע האיש ונזף בי בגידוּף גס, הוציא קומץ שטרות כסף ותחב לידי: “לך-לך, והיה סוחר! ארוני פתוּח לפניך, אתן לך כמה שתרצה ובלבד שלא תהיה אתה מלמד!” ואני עמדתי תוהה וחושב: “כן, אין חקר לרוח האדם!”… אז נתברר לי, מפני מה אני אוהב את האדם, וגם בשפלים ובנבזים שבמין זה אני מרגיש קורבה רוחנית.

כמובן לא הועילו שידוליו של אותו מלוה ברבית שבא לעורר עלי גם את אבותי – ונסעתי להיות “מלמד”.

הכנה פדגוגית כמובן לא היתה לי – ומיד הכרתי את כור הברזל הזה של ההוראה מה הוא, וראיתי כמה צריך אדם להיזהר בכאן שישאר אדם, אבל בכל לבי נתתי את עצמי למצרף זה, שיצרפני. כמובל על-ידי היפּנוֹזה התחלתי ללמד, לא ידעתי לאָן אני הולך אבל בטוּח הייתי, שאני הולך בדרך זו שנצטויתי – והלכתי, הלכתי ותעיתי עד שהתחלתי לילך בהכרה יותר ברוּרה, ואהבת הקטנים אלי היא סמכתני. הרבה יש לי לספר על ימי עבודתי בהוראה, אבל את זה אפשר שאכתוב עוד בפרטות. כאן התחילו ימי הניעה והנידה הידועים לך, אבל הרבה, הרבה אינו ידוע לך. צרות ויסורי הנפש יש בכל ענין וענין, אבל יש הבדל בין ענין לענין. העיקר שבפרק זה הוא שבאתי ללמד ונמצאתי למד – “ומתלמידי יותר מכולם”, וכמה שעות של פיוּט אמתי נתנה לי ההוראה! וההכרה שאני עוסק בדבר טוב ומועיל, ושאיני צריך לשאול על כל רובל שאני מרויח: “בזכות מה בא זה לידי, ובשביל מה הוא ניתן לי?” היא שחיבבה עלי עבודה זו עוד יותר. והילדים ילדי ישראל הנבונים, וכי אינם שוים בעבודה? זכוֹרני שהיו שעות שעונד אני במחלקה ונפשי עלי כצפּור, אני מתעופף ונושא אתי את גוזלי, והקטנים לבם יפחד וירחב ויעלוז, שהם מרגישים את עצמם מתרוממים לגובה בלי רגיל להם, עיניהם מתנוצצות, הם קופצים ממקומם – השיעור נפסק על-ידי צליל הפעמון והם אינם נותנים אותי לסיים ולצאת. סובבים אותי, רצים אחרי, – ובחצר – ואני ילד, ילד המשתעשע עם ילדים. משתעשע – הרי בילדותי אני לא ידעתי שעשועים, ועכשיו – איזו בושה! – אָב לבנים אני, יהודי בעל זקן – ואני משתעשע כמעט בכל לב! כן, הרבה פעמים מצאתי בהוראה שילוּמים לימי ילדוּתי ונערוּתי… הרבה שגיתי אז וחטאתי כנגד הכללים היסודיים שבפּדגוגיה, אבל מובטחני עד היום, שלא קלקלתי, חלילה, את הילדים שעסקתי עמהם. לימודי עם הילדים, היה ברובו על-פּה (אני הייתי מן הראשונים, שהתחילו מנהיגים ברוסיה את השיטה הטבעית בלימוד השפה העברית) – על-פּה, מפני שכל ספר לימוד עברי, שהייתי מתחיל ללמד על פיו, היה מעורר בי גועל נפש ומשפּיל ממש את ערכי בעיני, שאני עומד ומלמד ע“פ ספר זה. הלשון, התוכן, הסידור והמיתוֹדה, כביכול, שבספרים ההם הם למטה מכל בקורת ולא מצאתי לי שום ספר הגון אלא את התנ”ך בלבד. ולפיכך, לאחר שנפטרו הילדים לביתם, הייתי נשאר בתוך חדר הכיתה שנתרוקן – ולבי מלא עדיין מן הילדים ומוקסם מעולמם, ואז הייתי כותב שירים למשחק ולזמרה, מחבר להם ספּוּרים, שיחות, ומכין להם מכל הטוב אשר בלבבי ליום מחר – וככה נצטבר עמדי רוב החומר שנכנס אחר כך לחריסטוֹמטיה שלי “בן-עמי”.

עבודת ההוראה בלעתני, ובכל זאת הספּקתי אז לעסוק לפעמים גם בדברי ספרוּת ומה שכתבתי נדפס ביחוד ב“השלח” (“החוש הששי”, “על קצה גבול הילדות”, ו“לכבוד שבת”) וב“לוח אחיאסף”, ועוד אי-אלו דברים. ביחד עם זה התחלתי להתקרב יותר אל העולם הספרותי, ובעברי בשנת תרנ"ח את אודיסא ונתודעתי אל סופרינו, ראיתי לשמחת לבי, כי הכל קראו את דברי והזכירום לשבח – דבר אשר לא פיללתי לו כלל!

באביב שנת תרנ“ט נקראתי לבוא לאודיסא. נוסדה שם חברת “החנוך”, שבראשה עמדו אחד-העם, ש. י. אברמוביץ, דובנוב, בן-עמי ורבניצקי ובאָמרם ליסד “חדר מתוקן” למופת – קראו אותי לשם. באתי – והנה “בית-הספר נפתח” ועברו שני חדשים ותלמידים אין אף אחד. הדבר נמסר ל”צעירים" הציוניים, שהם ישתדלו בהמצאת תלמידים, אבל הימים ימי הציוניות בתקפה, ימי שקלים ואַקציות – ומי ישים לב לכמוֹ אלה? מצער ומבושה נחליתי. רק לאחר חג השבועות, כשבאו ימי הדרור לבתי-הספר, נקבצו כחמשה-עשר תלמיד, והימים שחשבתי לעשותם ימי דרור נעשו אצלי ימי לימוד. התלמידים היו מבני דלת העם, מהמקולקלים שבאודיסא, ועמדה לפני אז שאלה: “הבה ונראה מה תפעל עליהם בחינוך שלך וב’עברית-בעברית' שלך?” – ללמד כראוּי אי אפשר היה בימי החום, אבל לחנך, לטייל ולשים שפה בפיהם היה אפשר ואפשר. וראיתי כי אמנם דבר הוא החינוך!…

עד מהרה נודע שם ה“חדר” באודיסא, התחילו כותבים עליו גם בעתונים המקומיים ובחורף פתחתי שלוש מחלקות בבת אחת וכולן מלאות! (ואז הבאתי גם אתכם, בני ביתי, לאודיסא). כל ימי קיוּמו של בית-ספר זה היו כדימוֹנסאראציה אריכתא; כמעט שיעור אחד לא עבר עלינו בלי אורחים. מלמדים ומורים, “לאומיים” ו“מתבוללים”, יהודים ונוצרים, היו באים לבקרו ולראות "בממלכה עברית " זו שבאודיסא. מורים ועסקני צבּוּר מערים אחרות היו באים לשם ביקור. מתחילה היה הדבר מפריע את העבודה והייתי מרגיש את עצמי כבעל ביבר המראה את החיות המשונות שבכלוביו. אבל עד מהרה הוכרחתי להתרגל ולהסתגל לדבר. בא אורח – הייתי מראה לו מקום ויד לפה ברמז – והקטנים גם הם התרגלו למראה האורחים כלרהיטי הבית וכלזבובים אשר בו – והלימודים הלכו בהצלחה רבה, גם העבריים גם הכלליים. העתונים המקומיים ספּרו על החדר הצלחות מוגזמות, שהכחשתין מיד בעתון אחר מקומי במכתב ארוך. גם אני וגם התלמידים כמעט שלא הרגשנו ביגיעת עבודה. זה היה עולם קטן של חיים נעלים, והעולם הזה בלעני אז כולי בשנה הראשונה ההיא, – הייתי בחברת הסופרים היותר חשובים, ואני הסחתי לגמרי את דעתי מעבודה ספרותית.

לאחר שנה זו, הובא גם ביאליק ללמד בחדר המתוקן הזה. אדם רצוץ ונואש בא לאודיסא, אך לסוף החיתה אותו הספירה החדשה, גם הוא אהב את ה“חדר” והיה מתפּעל הימנוּ ועבדנו בו יחד שתי שנים.

לביאליק הייתי מתגעגע מאז קראי את שיריו הראשונים. ותמיד הייתי חושב, שאני צריך להיות ביחד עם האיש הזה. ועוד קודם בואו לאודיסא חפצתי להביאו לניקוליוב, למקום עבודתי שם בבית-ספר אחד, – ועכשיו עלה גם הדבר הזה בידי! והנה שני פּרוֹבינציאלים, המתביישים לדבר “בפני גדולים מהם”, נזדמנו לפונדק אחד. ולב ללב נפתח ונפש נקשרה בנפש, וכמעט רק שעות השינה הפרידו בינינו! אז באו ימי יצירה משונים. לא יצירה שבכתב אלא יצירה שבעל-פה! כל רעיון וכל מחשב וכל ציור פיוטי היינו מספּרים זה לזה. ספרוּת שלמה ומרובת צדדים נוצרה אז בינינו וכלתה בהבל פינו. וביאליק זה, הרואה כל דבר בהפלגה פיוּטית, היה משבח את נסיונותי הספרותיים בפני בהגזמה משוּנה.

לבי מלא על כל גדותיו – האידיאלים העיקריים שבחיי הפּרטיים נמלאו כמעט בשלימוּת: חברת סופרים תאות נפשי, עבודה מוצלחת ונעימה, עיר גדולה ויפה, חברת צעירים נלהבים העוסקים ב“תחיה” (עסקיהם של אלוּ אמנם לא השביעוני רצון, אך הצעירים עצמם היו טפּוּסים נחמדים) ולפרקים גם תיאַטר, הכרת אנשים משדרות שונות. כל זה נצטבר ונקוָה כשפע רב בלב ובמוח – וסוף סוף התחלתי לכתוב יותר. ונפלא הדבר – בחרתי לי תמיד תימוֹת, שאינן מן החיים הסובבים אותי באודיסא. באלה כמו לא נועזתי ולא חפצתי לגעת. ולא עוד אלא שגם בכתבי הייתי צריך תמיד להתאפּק ולעמוד על המשמר והייתי נזהר כאדם הלוקח אגוז מן הגל ונשמר שלא ידרדרו גם אחרים אחריו. יראתי מגעת בתוך עצמי, שמא יפול עלי הכל בהמונו – ואז לא אני אהיה שולט בכתיבה אלא הכתיבה תהיה שולטת בי. גם החבָּר ודאי נזהר כך בשעה שהוא משחק עם הארי… אבל נעימה היתה עלי ההכרה בכל פעם, שיותר משכתבתי וגיליתי הייתי יכול לכתוב ולגלוֹת… מין קדשי קדשים נשאר סגור אז, שלא נתתי לעצמי רשות להכנס בו – עד ליום הדין הגדול העתיד לבוא! ואילמלא דמסתפינא הייתי אומר, שזה היה בבחינת “סר לראות” – ומיד “ויסתר משה פניו כי ירא מהביט”… כן, אם אין בי מן “החוצפּה היהודית”, הנראית דוקא בספרות, תחת זו יש בי מן “הפּחדנוּת היהודית”, שאנו רואים בחיים. ופחדנוּת זו לגבי ספרות, סבורני, שמידה היא ואינה מידה: אינה מידה מפני שבפחדנות ש“יראת הקודש” תריס בפני “חילול הקודש”. ומפני הטעם האחרון איני סובל את הסגנון הנבואי ואפילו אצל ביאליק. ולפני שנתיים כשכתבתי את “רחל” (שלא לכתוב את זו לא יכולתי) התאפּקתי עד מאד שלא אהיה מיחזי כנביא מן הנביאים החדשים.

עברו שנתיים להיותי באודיסא וחברת “החנוך”, שלא היתה רשמית, בטלה. “החדר המתוקן” נפל על גבי בלבד, ואני נשאתיו. נשאתיו בשיעורים פרטיים ובעבודה ספרותית (ב“הצופה” ו“השלוח”), שהעמסתי עלי – ונחת אין. יותר משתי שנים אין ההורים מחזיקים והעניים יש בהם המאריכים עד שלוש שנים, וסוף סוף יוצאים גם הם לעזור לאבותיהם בבית ובפרנסה. יוצאים ומסיחים דעת מכל מה שלמדו, ותכלית עמלי ומשאי – אך תוהו… תודותיהם של ההורים הולכים ומתפּקעים. כאב ראש, חוסר שינה. – ובעתיד מי יודע? אפשר שחפת ואפשר גם בית משוגעים – ואם וחמשה ילדים בחוסר כל בתוך ההמון האודיסאי… ונפל “החדר המתוקן” שבאודיסא! – “באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי עם” – אני בידי גוללתי עליה את האבן וסתמתיה… צריך הייתי להסתגל לתנאים ידועים, לפשרות ידועות – אבל אז היתה נעשית באר זו רק למעלית סרחון – ובררתי לה סתימת הגולל.

עם סתימה זו נפתח לי “מעין הפרנסה”: שנים שלושה שיעוּרים פרטיים שנתנו לי בשכרם כשכר הוראה המתקבל בגימנסיות המשובחות שבאודיסא ועבודה ספרוּתית. ספרי “בן עמי” התחיל מתפשט באופן שלא חלמנו עליו ב“מוריה”. אך בעבודה (מלבד זו שב“מוריה”) לא מצאתי נחת. בשיעוּרי הפרטיים – אני מרגיש א“ע רק כלוּקסוס בביתו של גביר, שהוא אמנם מתכבד בי, אבל אני ב”עבריוּתי" איני בעיני אלא כזורק אבן למרקוליס. הספרוּת – כל אלוּ “הצעירים”, שבהם ראיתי תיקוּנה, עוזבים אותה ואת אידיאליה ונסחפים עם הזרם. למי ולשום מה אתה עובד? תקוה אחת יש עוד: להציל לנו מן הילדים שבפרוֹבינץ כמה שאפשר. ספרוּת חינוכית טובה בשפת עבר נחוצה, אבל קשתה עלי העבודה, עפ"י ההשערה בלבד בלי תינוקות מוֹדילים.

והפוגרומים הולכים ומכים כרעמים בלי הרף מימות קישינוב, והמפלגות הצעירות מעמידות קול זוָעות במחנה וציוחת פראים, והכל הולכים ועושים ריבולוּציה ברשיון הפוליציה. מה לי פה ומי לי פה? “אהלי שוּדד – וכל מיתרי נתקו “… לאן? לארץ ישראל! – פתרון אחר לא מצאתי לחיי רוחי. וכשהודעתי הדבר לידידי באודיסא, הרי יודע אתה כמה לא האמינו, וכמה פעמים גם הוכיחו לי, שצעד זה לי סריוזי יותר מדאי, ובפרט לאב עם חמשה בנים שהגיעו לחינוּך. כמה גם עצרו בעדי לנסות טיב החלטתי – ואני בתוך כך סיימתי לי גבולות לפעולתי שם. ידוע ידעתי מראש, כי בכתיבתי ויצירתי הספרוּתית תבוא הפסקה, אבל יצירות אחרות ראיתי לפני: 1) יציאת קוּרס שלם ללימוּדי השפה העברית וספרוּתה, שהוא צריך להיוָצר יחד עם עבודתי בבתי הספר שבא”י, שאין לנו דוגמתם בחו”ל; 2) יציאת מרכז ספרוּתי בא"י.

דבר אחרון זה לא גיליתי אז לאיש, – שחפצתי להודיע זה מא“י, לאחר שאראה האפשרות לדבר. ואמנם לאחר אסיפת הסופרים, שקראתי אח”כ בבואי בפעם הראשונה ירושלימה, נוכחתי שהמרכז לע“ע יהיה רק נקודה בלי שום חוג. ולפיכך כשפניתי אח”כ במכתב החוזר ע"ד “העומר” לסופרים, המעטתי את דמוּת המרכז ודברתי רק בשם “במה ספרוּתית”. אך “אחד העם” שפיקח הוא הרגיש בכוָנה זו שבין השיטין ובא וקרא את הדבר בשנו, במכתבו אל העורך (“הגיעה השעה”) – ופירש את הדבר, פירוש המספיק לעת עתה.

ובשמונה עשר לאוקטובר 1905 ביום החג הגדול, שלא ראתה עוד אודיסא כמוהו, ואפשר גם רוסיה כולה, מעת הבנותה – יצאתי יחד עם בני ביתי והפלגנו באניה לארץ ישראל… מסיפּוּנה של האניה נשקפתי על ההמון הרב אשר בא ללוותני. הנה האנשים היותר יקרים ללבי – סופרי אודיסא, הנה מורים, תלמידים ואבותיהם ואמותיהם, והמון צעירים וצעירות שנפנפו בדגלים הציוניים ביד רמה לעיני כל השוטרים ושרו “התקוה” לאזניהם ממש. מאות ראשים ורבים מהם מנידים עלי ועל שגעוני… ואני אמרתי בלבי בלי שום קנאה וחרטה: “אתם אחים כבר זכיתם סוף סוף לקבל את החופש, גם לבי שמח – אך אני אלך לבקש עוד חופש. חופש אחר. פה נתנו שאור לעיסה הרוסית. ואני הולך כעת לעזור בהכנת שאור משלו לעיסה העברית, העתידה להחמיץ גם את העיסה התורכית”… ובנסוע האניה הרגשתי בלבי רק שמחה. שמחתי על רוסיה ועל אחי בני עמי העתידים לשאוף רוח ולצאת למרחב ושמחתי כי נוסע אני לארץ ישראל, ארץ התנ"ך וארץ התקוה המעורפלת בעתיד – ויהיה ההוה אשר יהיה – ודאי לא נאבד וודאי אמצא גם שם במה לבלות חצי ימי האחרונים (בן 35 שנה הייתי אז).

ולא ידעתי ולא חשדתי, כי הרבה ממלוַי פוגשים כעת בשוּבם את התחלת הפוגרום האודיסאי…

בשמחה ובתקוה הבטתי גם אחריך, בני, בשובך בסירה, תוך דמדוּמי השקיעה הנהדרה, יחד עם ביאליק ועם לוינסקי – וחשבתי: “לך וּלמד וגמור בתוך חרוּת וששון מה שהתחלת בעצב ובעבדוּת ובעמידה בפתחי הגימנסיה כעני המבקש נדבה” – ולא חשדתי שאני משליך בשעה זו את נפשך ואת חייך הרעננים לתוך זירה של חיות טורפות…

והנה אני בתוך החולמים שבארצנו… “חלומות” אלוּ שראה אבא בעיני, בנערוּתי – רוּבן נתקיימו, ואלה שאני צופן עכשיו בלבי – מה יהא עליהם?

והנה גם אתה וגם אחיך, ידעתי שכבר מתבררים אצלכם “חלומותיכם” מה הם וסבורני, שחלומותיכם עומדים גם הם בגבולות ארצנו – ועליהם מה יהא? מי יודע! העיקר הוא לרצות, כי הרצון הוא הוא מזלו של האדם. והריני מוסר לך זכר לדבר: “בדרך שאדם רוצה מוליכין אותו” – נלך כל אחד ואחד “בדרך שמוליכין אותו”. אפילוּ ההליכה כשהיא לעצמה גם היא דבר… נלך והרצון הטוב והמתמיד הוא יוליכנו.

(מתוך העזבון)

מֶרֶד וּמַרדוּת

I

– הכָּנסוּ! ­–

פקד פתאום קולו הניחר של הרבי; ומתוך החלון הפתוּח, הוא גופו נגלה עלינו בירמולקא הקמוטה ובפנים המיוגעים, גוחן וסוקר בעין זועמת את כל מחננו – אחד עשר תלמידים שנתפזרו בסעודת בין-ערבּים, כל אחד עם מזונו שלו על גבי הסטיו של חמר המחובר לכותל. אנחנו כולנו נבהלנו לפקודה זו ומתוך לעיסה ושיחה עמדנו משתאים זה לזה, ואין מבין ואין מגיד למה נגזלת כך היום שעה קצרה זו של חירותנו… אלו לאלו מתמיהים עינים ואלו לאלו שואלים בלחישה:

– כל כך מהרה?…

– הכנסו, הרי אמרתי לכם! – מתמרמר הקול הניחר ושונה פקודתו.

גזירה היא… אך חנא-הירש וראובן-“שאר-ירקות” הקדימו והערימו עליה, הם כבר נמלטו אחורי הבית לפינה שבחצר… באמתלא של “אשר יצר” הצילו אלו לנפשם עוד כחמשה רגעים של שהייה בחוץ, ואנו, שוב אין אחד ממנו יכול לזכות עוד בהצלה פורתא זו, שכּן, כלל גדול הוא ב“חדר”, חוק ולא יעבור: אין יוצאין בשלשה… ואנו נגררים מתוך אונס ונכנסים בפנים של תרעומת לחדר נמוך זה שעדיין לא פגה הימנו גם קצת הבלה של זיעת הצהרים… רק פייטל-“קל-וחומר” עושה את עצמו זריז והריהו מזדקר לפנינו כגדי; בא והטיל שיורי סעודה שלו על הכירים, נחפז אל הארגז שהרבי יושב עליו בראש השוּלחן, חטף משם את “הפסוק” וראשון נתישב במקום שלו מתוך קפיצה של חדוָה, כאילו שׂשׂ הוא לתורה בכל חשק נפשו – נפש רמיה!…

– את הגמרות תקחו – אומר הרבי ומניע את גופו ממתניו ולמעלה בנענועים גדולים, מכוֵץ עור פניו ומעקם צורתו בשרבּוּב שפתה התחתונה, ומשתפס פאה אחת של זקנו הצהוב הריהו מושכה מן הסנטר עד לחוטם, משפיל ומצמצם עינים קודרות לעיין בתוכה – סימן מובהק לצריך עיוּן שבגמרא… ושוב אנו תמהים:

– לא את “הפסוקים”?…

– את הגמרות, אמרתי – רוח באביך! – מתמרמר הרבי וסוטר על ראשו של המקשן, הוא פייטל קל-וחומר.

משמע, סדרי בראשית משתנים: בשעת “הפסוק” – גמרא… הלב מתחמץ: למה נדחה עלוב זה – הפסוק “משלי”, מפני תקיפה זו – הגמרא “פסחים”? שוב גמרא, ועוד גמרא…

מסרבין ומתרעמין בנהימה דקה מתוך החוטם – והגמרות ניטלות.

חוטמי שלי גם הוא נרגן עלי מאליו ועיני כהות בהבל של דמעה מרוב צער… עדיין קשה עלי להאמין בגזירה רעה וכפולה כזו שתבוא: החופשה ניטלה לפני שעתה וגמרא ניתנת גם שלא בשעתה. כנגזל אני יושב בתוך חברי הצפופים על הספסלים לכל עברי השוּלחן, שהעלו עליו פסחים תחת משלי – ונפשי בקרבי ל“פסוק” תערוג… עלובה מיוגעה זו, אמנם, לא חשקה ביותר לחכמתו של שלמה המלך, כי זו, מה חידוש יש בה? אפילו אמא גם היא יודעת להטיף לי דברי חכמה כגון אלו, גם היא אומרת תמיד שהחכמה – כלומר התורה, דהיינו הגמרא – יקרה היא מכל וכל, והמלך החכם מכל אדם אינו אלא מוסיף משל לדבר, שהתורה, כלומר הגמרא, מין אשה היא העומדת בשוק ומרננת וצווחת לבריות ו“על גפי מרומי קרת” היא מכריזה על עצמה תהילות ותשבחות מוגזמות ומופלגות… ובכן, לא חכמת שלמה לקחה לבי; ולא לזה נכספתי כך באותה שעה; אלא למה? לרננה שדברי חכמתו נאמרין בה כשיר של נחמה לנפש שחלשה בעמל היום. כל היום מחטטת הגמרא ורוצעה באוזן ובמוח מבלי כל רחמנות, תבוא שעת הפסוק – והרי זמרה נוחה, המרצה אפילו את רבנו ומרשלת כעסו מעלינו; נעימה זו משתפכת ומבשׂרת לנו את הערב הקריר, כי קרוב הוא לבוא עם חופשתו משיבת הנפש, את שוב העדרים מן השדה ואת צאת הכוכבים והלבנה בשמים – והנה… “אילת אהבים ויעלת חן”, זו הגמרא הסלאוויטאית ש“דדיה ירווך בכל עת” – היא נפתחה לפני על דפיה הנכתמים, הטפוחים ומסואבים מזיעת ידים… עוד ניכרות הן הדמעות שנפלו על דפים אלו לפני לחם הערבּים, והיא זו תשוב תקראנו “לשקוד על דלתותיה”, – פת בשומן עם שומניות ודובדבניות שבסעודה, למה לכם? – “לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי!” “שמעו כי נגידים אדבר”:

– ר' חני-נא סגן הכה-נים או-מר – – – הו והוֹ! עוד בבוקר ראיתי כי שבוע של חושך בא לקראתנו בזכותו של ר' חנינא זה. משנכנסתי לחדר מצאתי את הרבי זה יושב ומקמט מצח, נושך ולועס את זקנו ומהפך בדפי הגמרא אילך ואילך – מבקש מה שקשה למצוא… התלמידים גם הם כולם יושבים כבר מסביב לשולחן, יושבים כאלמים ומראים ברמיזה “עליו”, כי בדאגה וברוגזה “הוא”, והוא, הרבי, אף לא קדמני ב“ברוך הבא” כראוי למאחר לבוא… ישבתי, ו“הוא” אף עין אחת לא נתן בי, כי את שתיהן נעץ במהרש“א, ומתוך נגינתו החשאית שתססה מתוך נחיריו שנתנפחו ונתנקשו, הכרתי, שהענין מסתכסך ומסתבך עלינו… אחר כך פתח הרבי ופתחנו גם אנו אחריו בקול: לשונותינו נמשכות ונגררות אחרי לשונו, המגמגמת אף היא באותו ענין, ושפתותינו מדובבות, חציָן פתוחות וחציָן סגורות נותנות הן לבומ”פ וגיכ“ק שיתנדפו דרך האף ושאר האותיות נלעסות ומסתננות דרך השינים, בשביל שיהא הרבי שומע במוצא-פינו כל מה שלבו חפץ… ו”הוא" על כל שמועה שהוא שומע וגם על מה שאינו שומע הריהו מתרעם וכועס, מכה בראשינו, סוטר על לחיינו, מכה באגרוף על כתפינו, ובפרקי אצבעותיה של כף ימינו, שנקטעה אגוּדלה, הריהו דופק על לוח לבנו, לנטוע בו את הדברים כמסמרות:

– אם לא תשעבדו את ראשכם גויים, ממזרים, – חיים אקבר אתכם בשבוע זה! – שיטת ר' חנינא סגן הכהנים לפניכם!

כך זרז אותנו הרבי והתרה בנו פעם בפעם; ונפשנו כצפור כבושה תוך יד חזקה – מפרכסת כל היום לצאת, ואין מוצא… ועכשיו, גם החכם מכל אדם לא עמד לנו להוציאנו מידו של סגן הכהנים זה.

ונוטים קוי השמש בדרך החלון הקטן ויורדים על ראשינו, ומתנועעים משה בריינה’ס ויענקילי הקטן ושונים ביבבה דקה; אחרי הרבי ילכו והוא מנהלם בקולו הצרוד והמר ובנטיות בוהן ידו זה המדומה, שאינו אלא בכוח ולא בפועל… הם תועים בלשונם, וכולנו – עלינו לישב כפופים על הגמרא, ל“הקשיב” ולנהום חרש אחריהם כל מלה ומלה היוצאת מפיהם – וצר… צר לי בין הכותל המזיע והשולחן המזוהם, צר לי בין שני חברי שכפפו אלי את ראשיהם משני צדדי, להסתכל בגמרא שלפני שלשתנו, ומחנקים אותי בהבל פיהם – ורוח אין… מטעם הרבי אסור גם לנפנף בכובע שבראש, והכובע שלי – שארית החורף הוא ועשוי במוך – מטפיח ומעלה עלי הבל גם הוא, וטפּות גדולות של זיעה זולגות משערות ראשי וקווצות פאותי, זוחלות על פני ועל גופי כזבובים, או כתולעים… תש גופי, חלוש ופולט זיעה, גם שערותי גם כותנתי דבקו לבשרי, ואני כולי כאבטיח כבוש בציר מלוח… מבהיקה החמה אורה ומזדהבת, ובמוחי עלטה וסנורים – כל הרשמים מוחשים לי כמו מבעד לערפל… ועדיין אני מתאמץ במחשבה לקלוט מלה אחר מלה מפי אומריהן אל פי שלי הפתוח, ומבקש לכוון כל מלה שאני תופסה על-פה ולקבעה על גבי תיבה שבכּתב שלה, בגמרא; אבל המלים הללו, שאינן מובנות לי, קופצות על התיבות המוזרות ודולגות מן הפְּנים אל הרש“י ומן הרש”י אל הפנים, ופתאום הן נעלמות גם מן הפנים גם מן הרש"י ופורחות באויר… תוהו-ובוהו נעשה במוחי, ואני – אבדתי דרך…

חוזר אני לעיוּני, לבקש תיבות למלים, אולם הפעם לא בדרך הישר כמו שהתיבות סדורות לשורותיהן, לרוחב העמוד, אלא מחזר אני ומחפש באותם המשעולים העקלקלים העוברים בינות לתיבות ממעלה למטה, לאורך העמוד – ואלו מתפתלים ומשתברים, מתאחדים ותמפרדים ומתפצלים כנהרות נפשי לתעות במוצאיהם ומבואיהם של המשעולים הללו, בכדי להתפזר מן השעמום והזיהום – שוב אין התיבות תיבות והאותיות אינן אותיות, אלא עולם אחר מבולבל בוצץ כנגד עיני…

ואת חטאי אני מזכיר – מעודי אך כשה אובד הייתי בערבות הגמרא הסלאַוויטאית שלי, ורבי – “חוימילי גרגרת” – אף שהיה גם “אדמוני” וגם כהן, לא היה יכול לשעבד בכל כעסו ואכזריותו אלא את גופי בלבד, שיהא זה יושב מבלי נוע ושעיניו יהיו מושפלות לתוך הגמרא, אך נפשי, הנשמה החטָטה שבקרבי, זו לא נשתעבדה לא לחפצו שלו וגם לא לרצוני שלי, וכמה שהייתי רוצה בכל תוקף לשעבדה מפני היראה – לא הועלתי כלום. יושב אתה כחמש שעות רצופות מבלי כל הפסקה בחום הצהרים שלאחר חצות; יושב בלחץ ובדחק, בריח-מרחץ של בשר אדם מזיע, בתוך ד' אמות מחליאות אלו, שאין בהן אלא ספרים ישנים שנתמרטטו ופרצופים עייפים ומשועבדים של אנוסים קטנים, שאכזרי צהוב מנצח עליהם כל היום בעינויי נפש, מושכם ומשקיעם בעל כרחם באיזה ענין מסוכסך שהם אינם רוצים בו כלל; ובכדי שיהא ענין לא רצוי זה שגור על פה בכל השקלא-וטריא שלו, שונים ומשננים אותו לך משעה לשעה ומיום ליום בלי שינוי כל שהוא, משננים מתוך בכי, צעקה ומכה, גמיחה, קללה וניגון; ניגון שהוא מושך ושוזר מתוך מוחך חוט ארוך שאינו נפסק וכורכו על שיטה סבוכה, והשיטה – רדיפת ערב-רב של מלים בלתי ממשיות שהן מתנדפות ונשאות עליך כאבק פורח, כמהומת הבל נדף זה שעל הסטיו העליון שבמרחץ – ועתה, לך והוֵה תופס את אלו שאין בהן תפיסה?… אמנם, רואה אני שחברי תופסין, – כיצד? יושבים הם בראש כפוף ובעינים מושפלות לתיבות שבגמרא בכדי לצרף שמיעה לראיה, – ובכן, הרי גם ראשי שלי כפוף וגם עיני שלי מושפלות לתיבות; ומה אעשה אם מבין לתיבות ולעינים קופץ כנגדך איזה דמיון שהוא, מרחף ושט, שט ומושך אותך לעולמות אחרים? אני אמנם קשור בכל עיוּני אל ה“שיטה”, – ובכן גם היא, השיטה גופה, נמשכת ונסרכת עמי לאותם העולמות של הפקר, והדמיון עושה עמה שם בלהטיו ערבוביה של צורות ולא “שיטה”…

קול צרוד רוצע באזני, גורר ודוחק מלים וחצאי מלים, והמלים נשנות בגמגום על ידי קול דק הנסחב אחרי הצרוד – שונין בגמרא, סוחטין ומפרשין אותה כגון כך:

"ה-כא – כאן… וְלד הטומאה זה ששנינו במשנה – "בוְלָ-ד ולָד עסקינן " – אנו מדברים בוְלדו של ולד הטומאה, ניינו, ולד שבמשנה נטמא לא באב הטומאה, אלא בולד הטומאה, שהוא ראשון, ונעשה זה ולד-ולד, דהיינו שני לטומאה – "דה-וי ליה " – ונעשה בש זה שנגע בולד-ולד זה שהוא שני – “שלי-שי " רק שלישי לטומאה בלבד – – –”

אנה אפנה ואנה אלך לבקש מלים אלו ששבעתים מהן אינן כתובות כלל בגמרא? תלכנה להן לבדן, ואני, כאשר אבדתי – אבדתי… הנה יקום הדמיון וישחק לפני… צלצול פעמונים – עגלה עברה בחוץ… נוסע שם אב-הטומאה, בצורת בעל-עגלה מלא רבב; וּולד הטומאה, קטן שחוטמו זב, רץ אחרי העגלה בבכי, – גם הוא רוצה לנסוע עם אביו למרחקים… לא כך, – אני הוא הנוסע… אני נוסע ברכיבה. רוכב אני ברחובות – רוכב על העז הלבנה של שכנתבנו… הרחובות שוקטים ודוממים, אין איש רואה בי ובמעשי… החלי-רע נשא את כל הבריות, ורק אנוכי והעז נשארנו לבדנו בתוך העיר העזובה ועושה אני מה שלבי חפץ – אין מוחה בידי… אני גועה בקול גס כשור: מָהָה! – והוד בתים ריקים ושוממים יענה לי, – וצפרים נבהלות תתעופפנה… זורק אני בהן קטניות, והן נופלות ארצה ונעשות ולדות וּולדי-ולדות של טומאה – – –

כפתור אחד מן החזיה שלי כבר ניתק, בסובבי אותו שלא מדעת… אני מציץ הצצה של גניבה לחוץ – עוד היום גדול, ודאי עוד כשתי שעות נהיה יושבים בחדר, וכבר יגעתי בשברי חלומות והזיות… ראשי כראש שכּור, אזני שומעות ואינן מכניסות כלום כדי הכרה; נתרוקן המוח, ורק מלה קשה אחת מלעיזה-מוזרה – כַּשכַּרתּוֹק" – מקשקשת תוך הגולגולת בלי הפסק, כדפיקתו של שעון – ורע לי… האַא! – נפח היום, וזרם רוח קל בא דרך החלון ונושא ממרחק ריח-מה רטוב וענוג עם קול צוויץ של דרור מתעלסת בחוץ… ואני זה מבקש לי דמיון אחר, מחזה חי ונאה… במתכוֵן אני מעלה לי זכרונה של פּרילי שַאֲרָתי:

ריבה זו, פּרילי, או כמו שהיא רוצה שיהיו קורין לה: פּוֹלְיָה, מעיר-הפלך באה לחתונה שהיתה במשפחתנו “בשבת שלאחר שבועות”, – עם אביה באה, ונתארחו בביתנו. ילדה קלה בגופה היא, ובכל ניעה ואמירה שלה נימוס של חן, נימוסי כרך גדול ראיתי בה, – כּחֵי"ש היא אומרת ולא רֵי"ש… פניה הלבנים ענוגים, ממוזגים וָרוֹד וארגמן וזרועים בעֶברי החוטם המוּגבה נקודות-חַמה, “סובין” דקין-דקיקין; עיניה הכחולות פתוחות לרוָחה וחוסות לבטח בצילן של גבות ושמורות שחרחרות, שהן הֶפך נעים ומתמיה לשער ראשה, שמראהו משי צהוב; סנטרה בליטה נאה הוא מעל לכפל פימה צחה ורכה – פלח אפרסק טוב ונחמד… ובצאתה במחול תעשה נפלאות ברגליה – כרעים דקות ומיוּשרות שגרבים ורוּדים מתוחים עליהן כקרום דק והן נשקפות מתחת שולי שמלתה הקצרה ככרעי חסידה רוממה… – ואני, בשני הימים שנתארחה בביתנו, לא נועזתי ולא נדברתי עמה אף דבּוּר קל, והיא ראתני כאילו איני. רק בליל החופה, כשיצאתי בריקוד אחר “מרק-הזהב” עם כל היהודים שטלטלו רגליהם, עמדה היא והביטה בי רגע – ותתנפל בצחוק אל חיק אמי ותקרא: “אוי, דודתי, כמה מגוחך הוא במחול!” – ומיד נשתמטתי מן המעגלה המקפצת ופניתי בכלימה גדולה כבוֹשת גנב וביקשתי לנוס. אך אמי החזיקה בי וקירבתני דרך חבּה, התחילה מוחה במטפחתה זיעת פני ואמרה לה לפוליה: “ומה תאמרי כשיהיה, אי”ה, למדן מופלג? אז הרי יבקשנו אבא שיהא זה “חתן” שלך!"… מיד צמצמה פוליה את חוטמה כמו מריח רע – וחרפה שׂמה מחנק לגרוני… ולמחרת היום – נסעה פרילי – – –

ומאז הריני מזכיר לי את דמותה שבע ביום. תחילת זכרונה – תרעומת, אך לסוף, שלום אעשה לה. וגם עכשיו קרא דמיוני לפרילי-פוליה – וַתבוא…

מסובב אני כפתור שני, כפתור מן המעיל, כופף ראש ומתבונן לראות במה כוח חוטו גדול, ועם זה, אני רואה את עצמי במחזה: מלובש אני לתפארת כבנו של הדוקטור הרופא שבעירנו, – חוּלצת תכלת ומכנסי סאמיט קצרים, וגם רגלי שלי נשקפות ארוכות וקרומות בגרבים מתוחים יפה, תלתלים מכתירים ראשי, ועל חולצתי צוארון-מלחים לבן ורחב, ואני ופריל יוצאים במחול זה מול זה ומפליאים לעשות בריקודינו, וכל המחותנים מתפלאים ומוחאים לנו כף… ומחי-כף צרב לחיי:

– היכן קורין?

נבהל ומשתומם אני מביט אל הרבי המתקומם עלי, מביט כמת זה שהעירו מלאך-דוּמה בשאלתו הידועה: מה שמך?… את שמי אני זוכר, ואלמלא מת הייתי בשעה זו, הייתי אומר: גרשון, אבל, היכן קורין – איני יודע… והרבי בדרישתו עומד, מחריש הוא ומסתכל, לוטש עיניו ונועצן בי, שיניו חרוקות, נחיריו מתרחבים, שפמו הצהוב סמר והפּיקה החדה שבגרגרתו עולה ויורדת כבשעת שתיה – שותה עלי כעס כמים…

– הראה! הראה, ממזר! היכן עומדין? – הרוח באביך! הוא משׂתער עלי – ואני מצטמק, הוא רועד מכעס, ואני – מאימה, וחברי מסביב צוחקים ונהנים מהפסקה זו… מחזה זה של כעס וקלון, שאגה וחרדה – כמים קרים הוא לנפשם העייפה מהבלה ושעמומה של תורה… ושוב דממה וליטוש עינים; ידי הולכת ונמשכת למעלה בכוח תביעת מבטו של הרבי, נמשכת ועולה על השולחן… שני עמודים של תיבות לפני בגמרא ושני עמודים גדולים מאלו ברש"י – והיכן אמצא בכל אלה את התיבה הדרושה שלא שמעתיה?… בלבי אני מתפלל לעושה נפלאות ומכוֵן פסוק מפורש לשם סגולה: “עשה עמדי אות לטובה” – סומך על הנס, וכמטיל גורל כן נפלה ידי בבת-אחת, להראות באשר תַראה – ולתמהוני, כל חמש אצבעותיה פרושות על שני הדפים יחד!…

יגילו חברי ויריעו בצחוק, אך הרבי עודהו מחריש ומסתכל בי:

– מי אומר את השיעור? – הוא מסנן לי שאלה מבין שיניו החרוקות.

אני שותק, איני מבין מה הוא סח.

– ענֵה! – נתן עלי בקול שאגה ניחרה.

עכשיו, אני זה מבין שאלתו מה היא, אבל להשיב עליה איני יודע. מי היה שונה בשעה זו? זכורני, שנשמע לי קול יחידי – נראה, שמשה בריינה’ס ויעקילי הקטן גמרו כבר תלמודם, ונער אחר התחיל שונה אחריהם יחידי – אבל מי הוא?

– הִבּ… אִמ… גְ… – מגמגם אני ומטיל הצצה על חברי, בתקוה כי אחד מהם ילחש או ירמוז לי על השונה, – אבל כולם אך צוחקים למשבּתּי… ואני מתכווין לקרוא שם זר לגמרי, שלא מחברי התלמידים, בכדי שיהיה לי כאמתלא, שלא שמעתי שאלת הרבי מיראתי אותו… והרבי מביט בי וממתין בעינים קמות. שפתי נעות וחרדות, נעות לומר מה:

– הִפּ… פְּ… – ואני נבהל מפני השם המתלבט בפי, ובטרם שאתאפק למצוא שם אחר, זה נדחק ומתמלט בלחישה:

– פְּפֶּ-פֶּרִיל!

פֶרץ של צחוק בקולי קולות, מריטות לחי כגחלים בוערות, ואחריהן מהלומות סוקלות ראשי, גבי וערפי – ובכי-פרא מתפרץ מגרוני ברוק שבפי, במיץ-אפּים ודמעות עינים…

– כאן… – שומע אני את קול הרבי הנושם ושואף בזעפו, הוא מראה המקום שעמדו בו.

ולעיני המזילות דמע, רק תוהו לבן שנקודות של אש-צבעים מרחפות בו – – –

יסורין ממרקין; ומהומה זו שבאה עלי כאילו הדיחה את נפשי מן השעמום כמטר סוחף, רק שנאה עזה וכבושה תאכל קרבי כחלודה, ריח של שנאה נודף אלי מן הרבי, זיקי משטמה יורות עיני ועיניו אלו לאלו, אף שאין אנו מביטים זה בזה… למה לנו, לשני שונאים כאלו לישב יחדיו כל היום, אל שולחן אחד זה כנגד זה? הן גם את מטפחתו האדומה וקוספת-הטביקא שלו המוטלות על השולחן, – הן גם את אלו אני שונא כמות. גם קדשיו, הטלית ותפילין שלו, התלויים בשׂקם על הכותל, שנאה נפשי כתועבה… ושוב עמדה לפני השאלה הארורה, בדמות מכשפה רעה הבאה לענות נפש על לא דבר היא עומדת לפני:

– היכן קורין?…

וגם הפעם איני יודע… מביט אני על הרבי, והוא, כאילו נתרכך ממבטי המבקש רחמים – שואלני בקול נמוך:

– ומי אומר את השיעור?

ואני שותק, מפני ששוב איני יודע…

­– חיים-מאיר – לוחש לי “כדרלעומר” הארוך היושב לימיני.

– חיים-מאיר – אני חוזר אחריו בשפה רפה…

ושוב צחוק – צחוק לבבות צוהלים בחשקם… רימני חברי, מכשול נתן לפני ונפלתי… והרבי אינו מכה, הוא אך הבט יביט בי. גם לו גם לי מר, מר לשנינו. מי יתן ומת האחד משנינו!… שפתי נעות… יהיה רצון שתבוא מחלה על הרבי, שיפול למשכב ולא יקום, או מיתה-משונה תחטפהו, שיטבע במקוה מחר בבוקר בשעת טבילה…

– הראה לו – מצווה הרבי לכדרלעומר, לנסות גם אותו דרך אגב.

כדרלעומר הארוך מראה לי בתיבה שעמדו בה מקרוא, והרבי פוטרני הפעם רק במבט, מבא של התראה רבה על להבא… נותן אני את אצבעי על תיבה זו, כאילו ניתנה לי לאחזה למשמרת, פן תעשה לה כנפים לעוף…

– אין מורין באצבע – מזכיר לי הרבי כלל גדול (תקנה, שלא יהיו החברים סומכין על המורה באצבע ויביטו לצדדין) – עיניך עדיין לא יצאו מחוריהן…

ואני נותן עיני ומשעבד את נפשי לאותו מקום, אך מחמת בושה לא אדע נפשי… עיני הולכות בשורות לפי קריאתו של השונה (עכשיו זה יודע אני שהשונה הוא אהרן-“סרחון”) וראשי – שוב הזָיה ושעמום ישופוהו…

לוא יכולתי לעוף – ופרשתי לפתע את כנפי ואעוף דרך החלון לדרור… אעופה, ארחיק נדוד, עד בואי קישינוב העיר הגדולה ואשב שם בבית אבותיה של פרילי – הלא אנשים אחים אחנו. את שנינו יתנו לגימנזיה. בגימנזיה אחת נלמד. יחד עם “פּוֹליה” אלך בבוקר לגימנזיה… אנו הולכים לגימנזיה והולכים – רחוקה הדרך לגימנזיה (נעים לי מאד להגות במחשבה מלה זו: גימנזיה…) בצהרים אנו שבים יחד מן הגימנזיה, ואז יבוא מורה – “מורה” ולא “מלמד” – ללמדנו רק תנ"ך ודקדוק בלבד… לפנות ערב – ואני ופוליה יוצאים לטייל לפני התחנה, לראות במסילת-הברזל… ומרכבות הברזל באות בשריקה וטיסה, רצות מבלי סוסים…

– היכן קורין?

זועת-מות ואפילה אחזה נפשי – נדמה לי באותו רגע כי נופל אני אל תחת גלגלי הרכבת הרצה כנגדי – והברה נפלה ונפסקה מפי, – כמעט שקראתי אותה, את פרילי-פוליה לעזרה…

והרבי קם; פותח הוא את קופסתו, קומץ הימנה טביקא, סוגרה ומעמידה – ושואף בשאיפה ארוכה את כל הטביקא לאחד מנחיריו, עד שנקוו דמעות בעיניו. רואה אני, כי משתכר הוא בריח, בכדי לאמץ כוחו ולעשות בי משפט אכזרי… הנה הוא יוצא ממקומו, מצוה ברמיזה לשני חברי היושבים עמי, שיצאו, – והם יוצאים בחדוָה ממקומם. והריהו מושכני מן השולחן בצביטת הבשר, מושכני מבלי הוציא אף הגה אחד מפיו, ואני אוחז בו בשולחן בכל כוח, והוא נעתק ממקומו ונגרר אחרי, והתלמידים מתפזרים – ב"קוּנֶה " מבקש הרבי להעמידני… בן שתים-עשרה אנוכי, ומלאך-דומה זה עושני כדרדקא לעונשין, – ואילו ראתה זאת פריל! – –

הוּצאתי בידים חזקות ממני… בכל מאמצי כוחי הדל, בתעצומתם של כל רמ"ח אברי אני נלחם, נלחם ונזהר לבלתי הכות חלילה את הרבי, בשעה שכעסי משיאני לנשוך ולכסכס בשיני, לפחות, אחת מארבע אצבעותיו שבכף ימינו, – אני רק מתנגד לו ומשתמט לבל יתעלל בגוויתי… אך הרבי הארוך חזק ממני וכבשני בין רגליו – והריהו מכניס ידיו לחגורת מכנסי ומטפל להתירה… שנינו מתאבקים בדומיה… נשמטתי מבין ברכיו ובשארית כוחי אני מחזיק מכנסי בשתי ידי; הוא מפילני אצרה, ואני מתכנס ומצטנף עד שכל גופי נעשה מקופל כקפּוֹד; הוא גוחן עלי, מבקש מבוא לכפתורי מכנסי – ואינו משיג; הוא מהפכני, ואני מתגולל ככדור על הארץ… בכל מיני זיין, שניתנו לי מברייתי, אני מגין על מכנסי, – ונקרע בית-זרועו של הרבי. הרבי נרתע –

רוח באביך! – התפרצה געיה מגרוני כלפי הרבי ובעטה רגלי בכרסו… ועד שקפץ הוא לאחור ועמד שלא ליפול – תפסתי כובעי ונזדקרתי בבת-ראש החוצה – – –

II

אני רץ כבוער באש, בורח ונס דרך המבוי לפרבר הגויים שבקצה העיירה… עדר העזים והעגלים נכנסים לעיר, – העז הלבנה של שכנתנו הכירתני, פועה ורצה לקראתי – ואני נס כרוצח שנמלט, רץ ומחזיק מכנסי וכוּתנתי בשתי ידי… ילדה אחת ערומה, המעפרת בעפר על אם הדרך, נבהלה, זקפה עלי עיניה, נתעוררה, חיזקה מתניה בידיה, והריהי רצה אחרי בכותנתה הארוכה ועונה עלי שיר של ערבית בלשון נלעגה:

הָעֵדֶר יָשוּב, פָּנָה יוֹם, הָרַבִּי מַלְקֶה בִּרְצוּעַת עוֹר,

וּבַחֶדֶר עוֹמֵד הֲדוֹם. וְהַתִּינוֹק חָשׁ בְּאָחוֹר…

ואני בורח – אנוס על נפשי, אנוסה – – –

אל המִנהרה, שלקצה גבול העיר והשדה – שמה באתי. אל תחת הגשר בין הקוצים והברקנים נסתרתי, שם תקנתי בגדי על גופי – והריני אורב ממסתור כלסטים מזוין: לקטתי לי אבנים – אם שלח הרבי אחרי רודפים מחברי, ויבואו – אנַפץ גולגולתם…

אני יושב ומצפה – אין איש בא… ובשעת פנאי זו איני רוצה אפילו לחשוב מה יהיה בסוף; חפּשתי ומצאתי בכיסי חוט של פשתן וצרור של דונג, ואני מתקין לי מהם אנך לצוד בו עכבישי-שדה מחוריהן שבתוך העשב.

כִליתי מלאכתי – ואצא ממארבי אל המגרש. השמש אך נעלם מן האופק – שעת המנחה עוברת, ואני, בכוונה להכעיס, איני רוצה להתפלל “לו”… אך בכדי שלא להתגרות "בו ", כביכול, יותר מדאי – הריני מחליט לכפר פניו בערבית, שכל הלילה זמנה, בשתי פעמים שמונה-עשרה, – והוא רחום יכפר עוון…

וזיו הארגמן שבקצה הרגיע הולך הלוך וחווֹר, הלוך וכהה. בכל הככר הרחבה אין איש, גם הצאן והבקר לא יֵרָאו בה עוד… אך מרחוק נראה לי סוס אחד שחור, בודד יעמוד שם בצואר נטוי לקרקע ורועה. הנה הרים ראש והתחיל מתקומם ומדלג בשתי רגליו הקדומות שהן כבולות לו; עמד וחזר והשפיל צוארו לכרסם בעשב השדה. נתעופפה לילית מפרפרת כנפים, נאנקה בקולה הצורם – ונעלמה מאחורי ההר… מן ההר הצומח פּפּוּשוֹיות (תירס) יורדים במשעול עקוב כנופיה של פועלים ופועלות, מכושיהם על שכמיהם ובמקהלה יחד ירוֹנו: מקול הגברים העכור קול הנשים הדק בוקע ועולה – ושירתם זו קוראה מרחב שדות, הד הרים ויערים אשר שם… ו“שם” זה הלא קרוב הוא, מאחורי הר-הפפוּשיות זה, – וכמה רחוק הוא ממני, רחוק כאפסי שמים… רק פעם בימי חיי הייתי “שם” – העוד אשוב אחזה את הארץ ההיא, או בדְמִי-ימי אמות מידי חוימילי גרגרת, אשר ישית קץ לחיי?…

ומה יהיה להבא? – ביום מחר מה אעשה?… אבא ואמי מה יעשו לי?… מכותל ובזיונות, וחברי כולם יתקלסו בי… והאכזר האדמוני?… לבי הומה לי, נכמרו רחמי על נפשי העלובה והבזויה, ואבקש לבכות – – – והנה בֶריל שואב-המים עובר לפני, אצלי; את סמרטוטיו המסואבים והטופחים, שהוא לבוש בעבודת היום, החליף לשעת מנוחתו בלבושים יבשים; על רגליו הערומות, סנדלים גסים מתלבטים ומחרידים מן העשב חגבים מנתרים; הולך הוא לו בנחת כמטייל לרוח הערב, נושא בידו אפסר ושפתותיו דובבות בתפילת מנחה:

– עגל אתה מבקש, קטן? – והוא מורה לי בידו על בית-אכרים בודד שאצל הבאר – הנה שם, בין החרוּלים, עגל אחד עומד – לך וראה אם שלך הוא.

והוא הולך לו לדרכו, אל סוסו זה הבודד בשדה; אך כנקוּדה נעה נראה לי בריל זה במרחב הככר, ונדמה לי כי זוהי הנקודה היחידה של חירות ונחת שיש בעולם… וגם אני רוצה להיות נקודה כזו, או שלא להיות כלל בעולם… משתטח אני על העשב ומסתכל למעלה, – הרקיע כקערת זכוכית כחולה ירקרקת מכסה על כל, על המגרש ועל רכסי ההרים ועל בתי העיר הקטנים, שעשן דק וערפל דק חתולתם – והרי גם אני לעצמי אני… בריה קטנה תחת כפת השמים, נבדלת מכל, תועה אובדה מבלי מצוא מקום לה… אפרוח שנפל מקינו ואינו יכול לעוף… ובדמיוני: קן נסתר ושאנן בין עפאים, אבוא אתכנס בו, רק קצה חרטומי אשלח כמעט קט החוצה וממעוני הקטן אביטה בעולם הגדול הנרדם… העפאים עלי ישָאו, וצפרדע מתחת תהגה בסוד: גְהוּ- גְהוּ… תקרא אלי תנומה ואני אישנה לי…

כן! אסור לי לילך הביתה. פה בשדה אלין, וכאור בוקר אשכימה ואלכה לי. אברחה אל אשר ישאוני רגלי, אל אשר יראוני עיני… אל אחת הערים אבוא… לשואב-מים אהיה נשׂכר, אתו אשאב מים מן הבאר שבשדה, אתו בעגלתו אסע, את דלייו אשא, אלך לבקש סוסו בערבין – ואת חוימילי גרגרת לא אביט עוד!… יהרגני אבא הרוג, ואל חוימילי לא אלך עוד… פה אלינה…

ונפשי בקרבי קשֶבֶת, בצפִיָתה להקשיב ולחזות בליל זה מה שלא חזיתי עוד מעודי… כיעקב אבינו בשעתו: “ויצא יעקב מבאר-שבע וילך חָרָנָה, ויפגע במקום ויָלן שם, כי בא השמש… ויחלם.. סולם.. וראשו מגיע השמימה.. מלאכי אלהים עולים ויורדים.. והנה יי נצב עליו”… ופירש רש"י: “לשמרו”, ופירש רבי: “מפני מי? מפני מזיקין וחיות רעות שבשדה” – ומי ישמור אותי מפניהם?… לבי מתפעם… ועדיין אני מתחזק ואומר: אותי ישמרו נערי בעלי-העגלות היוצאים לרעות סוסיהם לילה במגרש הזה וללון פה. אתם אשב אצל המדורה, זו שבכל לילה היא נשקפת לי מעל לגגות – מאחורי הגגות מרחוק – בוערת בשדה ככוכב אדמדם… הם שירים ישירו ומעשיות יספרו… ובבוקר עם צאת השמש – “וישא יעקב את רגליו וילך ארצה בני קדם” – – – ובתוך כך אני לוטש עיני אל החורבה הנשקפת לי מערפלו של הערב, שקַו דמדומיו כהה כבר; שם מעבר לנחל היא מקדירה – וחשודה היא בעיני… חורבה שוממה בשדה ועזובה מבלי “מזוזות” – – וכמו צל ענקי שחור עולה בכְלִיל-אש כהה, ירקרקת-אדמדמת – עולה ומתנשא משם לאטו… סמר בשרי, ואשא את רגלי ואברח, לבוא מהר… הביתה – –

בגבולם של בתי העיירה אני – ומה תמאן נפשי לבוא שמה… אני עומד, פונה לשדה – ומתירא, פונה לעיר – ורע לי… והנה שלד של נבלת-בהמה מלבין כשׂיד בעצמותיו הניחרות; בועט אני בגולגלתו הריקה, ומיני זוחלים קטנים נחפזים ורומשים הימנו נבהלים. לבי רע, ואני מבקש לעשות דבר שש בו כדי “להכעיס”, דבר שאינו נאה לבנו של חנא-בן-הרב ולא יאה לתלמידו של חוימילי-גרגרת: להתפרץ אני רוצה מפניהם, למרוד בהם וב“דרך-ארץ” זו שהם מלמדים אותי, – ואני בועט ובועט בנבילה, מכה באחת הצלעות לפרקָה מן השדרה, בועט וגם נוגע בה בידים, בכוונה להטמא גם “במגע” גם “בהיסט” נבלה, שהיא “אב הטומאה”… “טומאה” – טומאה זו מה היא? מפני מה מכים ומבזים אותי עליה? זו “תורה” וזו “חכמה”, אשר “ליד-שערים לפי-קרת מבוא-פתחים תרונה?” זו היא שהיתה אצלו “אמון”, “שעשועים יום יום ומשחקת לפניו בכל עת?”… טומאה – “טומאה רצוצה בוקעת ועולה עד שמי-שמים” – האיך נבילה זו בוקעת לשמים?… והנקמה הרצוצה, זו הכבושה בלבי כמשקע של שמרים, מתחילה תוססת ומתחמצת בקרבי כיין לפני חַמה; להתפרץ, להתהפך ל“אחֵר” אני רוצה, להתחמץ – לרע לי ולרע להם… רוח רעה ושחורה אני רוצה להשליט בי, להתקלס גם בהם וגם ב“טומאה”, שיראתם היא, – ואני תופס בקרניו הקלוּפות של השלד, סוחב את הנבילה, סוחב ומתקלס ב“אב הטומאה” – עד שאני נתקל בגדר. גָפה דחויה ופרוצה זו מקפת את ה“תלמוד-תורה” וה“הֶקדש” שבקצה העיר, – ואני תולה ותוקע את השלד על הגדר, בשביל שיתקלסו מחר גם בני התלמוד-תורה בטומאה ארורה זו…

ואני הולך הביתה בנשמה טמאה ושחורה, מַמרה וסוררת – ויהיה אשר יהיה – – –

בחנותנו, שלפני הבית, מעשנת עששית קטנה. שלהבתה קודחת ככתם אדמוני מבעד לזכוכיתה המפוחמה ופורשת צללים גסים על הכל. מתוך הצללים נשקפות תיבות של מיני סחורה וקופסות פחים נושנות בציוּרים מטושטשים, דגים מיובשים, חבילות חבלים, רסנים ואגודות של מגלבי עור חדשים, שריח בורסקי וזפת ועיטרן נודף מהם. על הרצפה שפוך נפט המפעפע סרחון, וזרועים בו גרגרי אורז, – ומקללת אמא את גולדה אחותי שעשתה “היזק” זה:

– בשר נבילה! עיניך יצאו מחוריהן? ידיך יבשו? גולם! ולואי שאקפחך – ובלילה זה, רבש"ע!

ויוצא אבא מתוך הבית, מקמט מצחו ומצמצם גביניו, ראשי אצבעותיו תולשות ומורטות בזקנו הקצר, ומבטי זעמו ישלח באלכסון… בדרך הילוכו חודר מבטו גם בי – והוא עובר ויוצא מתוך החנות. נשען בתריס הפתוח הוא עומד, שתים מאצבעותיו מוללות ומוללות קווצה דקה של סנטרו, נמצאה השערה היוצאת – מריטה, ונעקרה מן השורש…

אפשר, הם כולם אינם יודעים כלל מאותו המאורע? – ומחר ידעו?…

– ערב טוב, ר' חנא…

הוֹי, הרבי, הרוח בלבו, בא להתאונן עלי! – כמו סכין קהה נתחב בלבי קולו הצרוד ועשה קרע… ועד שהוא מתחיל לספר עם אבא, שלא חשב לעצמו חובה לענות ל“מלמד” על ברכתו – נמלטתי מן החנות אל הבית, ומן הבית אל החצר, ושם בריצה ובטיפוּס ובדילוּג מגדר לגדר ומחצר לחצר, כגנב הנמלט מפני רודפיו – הגעתי עד חבית אחת שכוּבה שניטלו שוליה, ובה נחבאתי. ריח החומץ שנודף בתוכה שֹם מחנק לנשימותי התכופות, מחלחל בגרוני – ואני מתאפק ואיני משתעל אפילו שיעול כל שהוא…

– גרשון! גרשון! – שומע אני קול גולדה אחותי הקורא מחצרנו וגוער בי, ואני דומם כאבן.

קולה של אחותי השמחה לכלימתי מרגיזני מאד; תמיד בשעת קלקלתי, היא רוצה למשול בי, מתגדלת עלי ומשנה אז את קולה שיהא נשמע ממש כקולה של אֵם בשעה שהיא גוערת ומַתְרה בבן-ממרה…

– גרשון! והרי אני קוראת לך – גרשון!!

האיך לא תירא “קליפה” זו מפני? כלום אינה יודעת, שאם לא היום, הרי מחר השב אשיב לה על קריאה של מָרוּת זו? אסחבנה במקלעותיה ואדרכנה באפי, ברגל ארמסנה – צפרדע זו!…

– גרשון! – גֶאֶרשון!! – גֶאֶאֶרשון!!!

– “וַרְקָה החולבת!” – אני מבטא בחריקת שנים את כינויה, מניף אגרופי בתוך החבית אל מול חצרנו ונוהם בקרבי כחיה רעה זועמת:

– המתיני, וַרקה, המתיני… שאוֹל אורידך!…

פסקה הקריאה, ואני יושב כפוף בתוך החבית, ראשי על ברכי נופל, ונפשי משתקעת בהרהורים רעים ומרים, הרהורי נקמה: ולואי שימצאוני כאן מת, מוטל בפישוט ידים ורגלים בתוך חבית זו מאחורי הגדר, – ויֵדע לו אבא!… ואמא – איך היא תצעק, איך תבכה אז וכמה מעלות טובות תתַנה אז עלי – אין עוד חסרונות!… היא תטפח בידיה על שדיה ועל פניה, תזעק במכאובים: “בני, תכשיטי! בני, בני, למה עזבתני?!”… ואני מת… אפילו גולדה תזעק, תמרוט מקלעותיה ותקרא: “הוי, אחי הטוב! אחי יקירי! מה אעשה בלעדיך?… (וגם הפעם תשנה קולה שיהיה כקול האֵם ותספר בשבחי כגדולה…) תגדל היללה, וגם אבא לא יתאפק עוד ויגעה בבכיה… וידעו, ידעו כולם אשר עוללו לי… גם שני אחי, יהודה-ליב וחיימיל ובכו עמהם, יהיו פועים כטלאים – אך בעוד שעה הלא ישחקו ב”סוס ורוכב", ואני – כאילו לא נוצרתי, וכאילו לא עשיתי להם “כנורות”… רק אחת לא תבכה עלי כלל – צירֵלי (אחותי היונקת) – ולה מה הומה לבי… היא כל-כך שמחה ושוחקת לקראתי תמיד, – ומעתה לא אראנה עוד עד עולם… מת… והשכנות – גם הן כולן תבואנה לתנות עם אמא עלי: “נטיעה רכה… תלמיד-חכם קטן”… ודודתי סוֹסִיָה העגונה בעלת השינים הרקובות – לפני ניגון קינתה מי יעמוד ולא יריד בבכי? היא תקונן למראשותי, תבקשני שאלך למענה (תמיד הריהי מבקשת שאלך לה בשליחות…), שאלך ואבוא לפני כסא-הכבוד להפיל תחינותיה ולהיות שם מליץ טוב עליה: “יונה תמה! נשמה כשרה! עופי ולפני קונך המליצי עלי הנעלבה”… והיללה קורעת לב – גם דמעותי נוזלות מניני על לחיי… כמה רחמנות! נער שאינו עדין אפילו “בר-מצוה” – הריהו צריך לילך להיות מליץ טוב!… באדמה וקברוני, ואנא תמאן הִנָחם – כל הלילות בכה תבכה עלי…

אף אני, את מותי אני מבכה בטרם אלך ואינני…

ומאחורי הגג של בית-הכנסת עולה הירח והוא אדמוני… מביט הוא לתוך אותה חבית שנער אחד אומלל מושכב בתוכה למות – ואין לו בכך כלום… מבית ניסל חייט, חֵבר קולות דקים וצלוּלים התחילו עונים ביבבה, – הנערות התופרות שם בגדי חתונה מצפצפות כצפרים בנעימה אחת, בשירה של געגועים תמשוכנה ותענינה:

אוֹי שֶאַתָּה נוֹסֵעַ,

וְאוֹי שֶאַתָּה נוֹסֵעַ!…

אוֹיָה, עַל מִי כֹה תַּעַזְבֶאֶאֶנִי? – –

וניסל גופו דופק מהירוֹת במכונת-התפירה ונותן תְּבָל בנעימה לפי דרכו: מפרפר שֹפה ומאראר לשון, עושה קול חצוצרה ועונה

פְּרֶטוּרְטוּ-פוּרֶטוּרְטוּ – תַּעַזְבֶאֶאֶנִי!..

בני חורין הם, איש הישר בעיניו יעשה לו – ולא עלי הם מתגעגעים… אני – אין אף אחד שישתתף בצערי כל זמן שאני חי… בדד, גלמוד – ומן הגדר יריע הצרצור בקול…

ומפני מה לא נולדתי גם אני בכרך גדול, אצל אבותיה של פרילי שאהיה אוהב ונאהב וחפשי כמוה?

או שיֵעָשה לי בליל זה הנס של ר' אלעזר בן-עזריה – אקום בבוקר והרי אני כבן שלושים, יהודי בעל זקן, יושב לפני פתחי חנויות עם יהודים שכמותי ומספר בשמועות וחדשות שונות; את הישר בעיניך תעשה – ואין מוחה.

או שיבוא אליהו ויגלה לי הסוד של רואה-ואינו-נראה – ומתוך נחמה של מעשי נסים עוטפני המראה היפה והחביב שהיה מבקרני לפעמים על משכבי בלילות:

…אני נישֹא בתהום שמים, משוטט בין כוכבים; הם מסביב ישוטו, אחור וקדם ירחפו, יסובבו, ממעל לראשי אל תחת רגלי כשלג-אורות ירדו, ומתחת רגלי בשפעת זיום יתאבכו ויעלו דממה, ואני שט ונישא בתוכם לאין תכלית… יתנערו – ויחדיו כעדת צפוריות נרחפה, בדממה ובמהירות קלה נרפרפה, טסים מבלי השֵב אף רוח כל-שהוא בדומית התהום; מעלה ומטה אנו מרפרפים ושטים במהירות נפלאה, מרפרפים ומנצנצים בתהום אפילה פושרת.

ואותה הפעם, גם הלבנה עברה לפנינו ועמנו, יחד אתנו שטה, ומתוכה פני פרילי נשקפו אלי בחמלה רכה ודוממה – –

III

– קום, החדרה – הקיצני אבי…

אני שוכב על יצועי בבית – מי הביאני, איך באתי הלום?… נזכרתי, כי בלילה הפריעו שנתי, טלטלוני, ואני לא ידעתי נפשי.

הצצתי אל אבי – ואראה כי נחרץ דיני… לא הועלתי כלום. מה שהיה הוא שיהיה – ויהיה עוד קשה ורע משהיה…

מלא בושה וכלימה שהתישה עלי את אברי, התחלתי לובש את בגדי מתוך רטט וזיע, ואבא עומד על גבי ואומר “קטורת” בהטעמה מיוחדת, כקורא פסק-דין קשה, גוזר ואומר: “ואם נתן בה דבש – פסָלה, ואם חִסר אחת מכל סַמניה – חייב מיתה!” ומתוך הגזירות הללו הוא גוזר עוד:

– נטול את הידים…

יודע הוא שמעצמי הייתי נוטל, אבל צריך שאהיה עושה דווקא משום גזירה… והוא הולך ושונה גזירות: "זה הכלל: אם כמידתה – כשֵרה, לחצאין, ואם חִסר אחת מכל סַמניה – חייב מיתה! "…

אני מסתפג וקורא “מודה” קודם שגזר אבא, אבל אין מפלט מפני הגזירה – היא יוצאת ונשלחת במבט אלכסוני:

– קרא בקול, אשמע גם אני…

ואני מוכרח לקרות “מודה” כדרדקא, קורא בקול מלים-מלים… מגיע לברכת ציצית – ושוב גזירה:

– הראה ציציותיך…

בודק אבא בציציותי – באחת מהן רק שבעה חוטים, והריהו נותן את עווני לנגד עיני מבלי אומר:

– אף בז' כשרה – הריני מורה הלכה בקול נופל מאימה, ואבא אינו משיב כלום ועוקר את הציצית מן הכנף…

פושט אני את הטלית-קטן, ואבא מצוה בקול:

– חוה! תני טלית-קטן לבּן שלך…

אמא מוציאה לי “ארבע-כנפות” כבוּס. משל אחי הקטנים הוא, ובקושי אני מותחו על גופי – והיא מביטה בי. מבטה – תרעומת גלויה וחמלה כמוסה, ופיה מחריש בגזירה של אסור לדבּר…

נותנת היא לי שתי פרוסות-לחם מרוחות שומן ומונחות זו על פני זו, ושני בצלצלים עליהן, ואני נוטל מבלי כל ערעור, אף-על-פי שהשומן כבר יצא מאפי…

גולדה שלי זריזה היום ביותר, שותקה ועושה בפני בהשתדלות יתירה… “כשגוזזין את הצאן – מרתתין הטלאים” – והיא, בשעת קלקלתי משפרת היא מעשיה בכוונה כנגדי… ואני, לה איני יכול לוותר גם הפעם: “יבוא יומך” – הוגה לה רוחי הקשה ברמז, שאין אבא רואהו…

– בוא ונלך – גוזר אבא…

אימה וחשיכה! – גם הוא רוצה לילך אתי ל“חדר”…

אמא מגיעה באבא מין מבט של תחנון, אך הוא אינו משיב אפילו במבט אלכסוני…

– אַבּא… – גונח אני מלבי ונחנק בדמעה, מביט בו ומתחנן ברעדה:

– אַ-אַבּא!…

– כך עושה ילד של בעל-בית? הנשמע כזאת בין הבריות? – מתחילה אמא להטיף לי דברי מוסר שאפשר לשמוע בהם יותר תחינה לאבא – מה אתה, אסופי חלילה? או ממזר – שאתה בורח לישון אחורי הגדרות…

מוסר זה הוא לי כפרץ בחומת הגזירה ונותן תקוה בלבי לנסות דבר – אולי… אך בעודני חוגר כוח לפתוח פה – החזיק אבא בשכמי דחפני מלפניו ואמר בגזירה:

– נלך, אין פנאי! – ומבטו האלכסוני שם מחסום למוסרה של אמי…

הארץ תנוט תחתי. אני הולך כמובל לגרדום. אזני קולטות קולות הרחוב, ולעיני – צורות מטשטשות: עגלה עם חבילי זמורות רטובות; נערי הנחתומין נושאים עריסות של כעכין על ראשיהם, עוברים ומרננים בקול דק: “כעכין חמין – שנים באגורה – קנו!” סייח קטן שאבד מאמו רץ נחפז ונבהל, צוהל ומצלצל בזוֹג שבצוארו; גדי לבן כפוּת ומוכן לשחיטה מפרכס ומפעה: “מְמֶהה!” – ואני חש הכל בחוש תועה ועמום: חטאי וענשי חוצצים ביני ובין העולם… אני נכנע ונכבש, לב מפרכס וגוסס תלוי בי, ובראש כפוף אני נסרך אחרי אבא…

בתוך החדר… אך כחמשה תלמידים בו, וכולם העמידו בנו את עיניהם תמהות ונבהלות. בא עוד אחד – ועמד בפתח משתאה…

נדחק אני אל אבא – לחסות בצל כנפיו בקשתי: אך הוא דוחקני מאצלו, ואני נרתע ומעומד באמצע החדר:

– עשה בו – גוזר אבא על רבי – מה שרצית…

– פשוט את הקאפוטקילי – גוזר רבי, אך בשפה רפה…

אני מנסה שוב – ומבלי כל תקוה – לעורר רחמי אבי, ואני מביט אליו עוד בעינים שכהו בדמע…

– שומעין לרבי… – פוסק אבא הלכה.

אני פושט מעילי – אולי יכמרו רחמי אב בהכנעתי.

– התֵּר המכנסים… – גוזר הרבי שוב בפקפוק.

– שומעין לרבי – מסכים אבא ומאשר גזירתו.

איני יכול… אני בוכה, בוכה מלב מורתח וזב דם. אפילו החברים שבאותו מעמד, שרגשותיהם לא קהו עדיין מעמל היום, עומדים נפחדים ומביטים עליו בחמלה, רק אבא, רק אבי – הוא לא יחמול… הרבי חיור אף הוא, רותת מפני בעל-הבית ונכנע לפקודתי, מביט לדעת רצונו של אבא, ומחליט ואומר:

– התּר, אמרו לך…

אני… אצבעותי עושות ועושות בכפתור, עד שנפתחה החגורה וארכוּבותי נוקשות.

– שלשל… – מפקד הרבי.

אך הם מאליהם נפלו… והרבי לוקח אותי ביד ומציגני מול הפתח הפתוח לרשות הרבים… בשרי סמר מקור ועורי עליו בוער… כותנתי קצרה, מאד קצרה… מזלי הרע גרם שבשבת זו ניתנה לי כתונת מן הישנות, וזו מגלה ואינה מכסה… אנה אשים עיני מפני בשתי?…

ואת המגרפה שמו בין רגלי ודָלוּה, שאהיה רכוב עליה, וכנף-אוז מפוחמת באפר-הכירים נעצו בכובעי… ואני – פני לוטות בשתי כפותי, קול בכיי וגניחתי נפלט מלחץ לב… פי פתוח, ואיני יכול לסגרו ולהפסיק את העווית שאחזה בלסתותי המפוסקות, חזי נופח כמפוח ריק, שחה נפשי ולא אוּכל עמוֹד… ורבי מסיר את כפותי מעל עיני, לבל אסָתר מכלימתי, וכופתן לאחורי באלונטית…

אני שוב לא התנגדתי הרבה, הפקרתי את ידי, כי את אבא שיויתי לנגדי, את אבי!… אך, לסוף, כשנשאתי עין, ראיתי כי הוא איננו עוד בזה, ואת זאת עשה הרבי מדעת עצמו…

מתחילין לומר את השיעור – ואני כפוּת עדיין וערום ממתני ולמטה, רכוב על המגרפה ומעוטר נוצות, עומד כנגד הפתח לעין רואים…

להתפרץ אמרתי מפניהם – ואני אך אחד, אך קטן, אך תש ותלוי בהם, והם חזקים, גדולים וקשים, עושים בי כרצונם – ומי יאמר להם, מה תעשו? – גם חרה לא יחרה לי עליהם… אני רק בוש אבוש כי מרדתי… בוש ונכלם על בשתי וחרפתי אשר עשו לי –

כמדומני, שגם מלקות הלקני אז הרבי – אבל, אותן איני זוכר בבירור, כי מה הן ומה צערן? – – –

יָמִים כְּתִקּוּנָם

I

“מה שהיה הוא שיהיה” – ימות השבוע הולכים ועוברים עלי כמנהגם וכדרכם תמיד:

בבוקר, כמעט שקמת משנתך – חטוף ולך החדרה ביראה לבל תאחר. והחדר גם הוא כמנהגו נוהג, ואני גם אני נוהג שם כמנהגי, יושב על הגמרא הסלאוויטאית ומהרהר במה שלא היה ולא יהיה: בדמיוני אני מעמיד את הרבי ב“קוּנה” באותו מצב שהוצגתי אני, מרכיבו על המגרפה בין הדלת והמזוזה, נועץ נוצות בכובעו, כופת ידיו לאחוריו באלונטות וכו' עם כל אותם הפרטים הנאים שנעשו בי… מדמה אני לי, כי רוח-פרצים עבר על התלמידים, כולם כאחד מרדו ויקומו ויעמידו את רבם בקוּנה – ואני המנצח על אותו מעשה… אני אמנם מבין, שדבר זה לא יקום ולא יהיה לעולם, אבל מבקש אני לעשות נקמה בחוימילי, לכל הפחות במחשבה… דבר זה גיליתי בחצר ליענקלי הקטן (נער כחוש ודק האוהב לצייר ציורים, ושחוימילי “מושכו” בקושי אחרי ה“כתּה”…) וזה רקד משמחה וצחק מתוך דמעות של גילה, קפץ אגרופיו הקטנים וקרא: – “ואני אלַבּן אז מלקחים לצבוט בהם את בשרו הערום!”… וגילה לי, שהוא מצדו דן את הרבי יום יום בשריפה. כיצד? הוא צר צורתו על נייר ושורפו באש…

בכלל לא התקלסו בי חברי על קלוני, כמו שדימיתי מראש; אדרבא, מרגיש הייתי, כי אחרי מרידה זו שמרדתי ביד רמה, מחכים הם לי, שאמצא עוד איזו תחבולה לנקום ברבי, – ואז יהיו הם עוזרים בדבר. ואני – רבות מחשבות בלבי, אבל אף אחת מהן אינה ראויה להוציאה אל הפועל. והרי אנו יושבים ולומדים כתמול שלשום, אלא שחוימילי בשעה שהוא יושב בראש השולחן ורודה בנו – הריהו עומד גם בקוּנה מנגד לפתח הפתוח… ואף ששיטתו של ר' חנינא סגן הכהנים לפני, אך חוימילי אינו מדקדק עמי עכשיו יותר מבשאר השבועות; הוא הרי כבר הניח חמתו בי, וגם לאבא הרי הראה שאינו עושה את מלאכתו רמיה – הקוּנה תוכיח! אף אני, בהגיע תורי לומר את השיעור, איני מתפחד יותר מן הרגיל; אדרבא, יראת העונשין כאילו ניטלה ממני והייתי אומר בלבי: יכני נא חוימילי הכה ופצוע, מה בכך? רואה אני את בשרי כאילו הוא נחוש…

וראה זה פלא, הפעם דווקא יודע אני את השיעור, יודעו כמעט שלא במתכוון! סר פחדו של זה מעלי – והרי אני מושל בו…

בצהרים, והסעודה בבית עוברת גם היא כדרכה תמיד; את הארוחה שמשאירין לי אני אוכל לי לבדי במהירות, חטוף ואכול, כדי שאציל רגעים אחדים להשתובב מעט עם רעי לפני החדר, עד שוב הרבי. גולדה אחותי, שמושיטה לי ארוחתי, עיניה אמנם אומרות “קוּנה” ופיה מצומצם כנגדי בצחוק דק מן הדק – אבל בכל זאת יראה היא לרמז אף במלה אחת על אותו מעשה; מרגישה היא בי, שאני כקשת דרוכה, אם רק תגע בי – ואירה, ועל כן די לה לפי שעה במה שמרגישה היא בי, ואף-על-פי-כן הסעודה אינה עוברת גם הפעם מבלי קטטה… והפעם אני הוא המשתדל לבוא לידי סכסוך: ראשית – כדי להודיעה ולהראות לה, לגולדה, כי אני – אני הוא, ולא תשמח אויבתי לי גם לאחר מעשה זה שאירע לי. ושנית, כדי שלא לעשות היכר בשינוי הסדר הנהוג בינינו מכבר: יכול הייתי להסכים לקטטה מבלי סעודה, אך לא לסעודה מבלי קטטה… אמנם רואה אני, שגם גולדה רוצה בזאת, אלא שהיא יראה להתחיל, ובדין הוא שלא אעשה רצונה ושאפטרנה דווקא בלא כלום, אבל גם יצרי שלי אינו רך כקנה; הנה היא נגשת, גולדה שלי, לפַנות אחרי מעל השולחן במין טרדה ופזיזות – מעשה בעלת-בית כעסנית, בשעה שמטרידין אותה מעבודותיה המרובות – ואיך לא אשים רגלי למפגע ל“בעלת-בית” זו?… היא נתקלת ונופלת – והרי צביטות ושריטות מצדה, מריטות מקלעת ומכות אגרוף מצדי – הכל כנהוג. ובכל זאת עוד שמור תשמור גולדה את שפתיה; היא תצעק – “אוי אמא”, תקראני – “משומד”, וכיד הברכה הטובה עליה תברכני בנפּוּץ גולגולת, בשבירת מפרקת, במריטת גידים וקרבים וכו', אבל "קוּנה-בחור " – הס מלהזכיר! – כינוי זה שמוּר אתה רק לעתיד-לבוא, כשלא יהיה עוד הכאב חד וחדש, אבל עתה יודעת היא, שאני “כשור שחור בימי ניסן” ואינה מסכנת את נפשה לבטא את השם הזה…

אך כוח ידי עמד לי רק כנגד גולדה ולא כנגד בני-גילי הנערים, שלא חשבו אותי כלל לבעל-כוח; פגע בי נער שברחוב, קרא אחרי בפה מלא: “קוּנה-בחור!” – ואני רק עושה את עצמי כלא שומע, עובר ואיני משיב על חרפתי, כאילו לא כנגדי מכוּון הפסוק…

מחוץ אין שינוי, הכל הוא כמעט כמו שהיה, אך בקרבי רגשות שנאה מתגברים, ולא רק על הרבי בלבד, אלא גם על כל העולם הזה שאני נתון בתוכו, על כל אלה העושים בי מה שלבם חפץ ו“אני” שלי נראה להם כאילו אינו… הרגשות המדאיבים הללו היו כבושים בלבי, חיטטו ופרכסו שם מאז, אבל עתה עצמוּ והתחילו מתגלים במחשבות ברורות ומובנות, ועל כן גם מבהילות: אלה שאני חייב לכבדם, שאני מצוּוה עליהם לאהבם ולחשבם למבקשי טובתי – אבא ואמא – להם אומר לבי, אך צָרַי ואויבַי לי המה…

ובשעה שהנני מעמיד פנים כאילו לא נעשה אתי דבר – “אותו דבר” נוקר ונוקר בקרבי… לכאורה, “זה” הולך ונשכח מלבך, אך פתאום, גם בשעה שאני מצחק עם חברי, נעקרת מאליה אנחה מעומק-לב וזֵכר כל “המעשה” עולה לפני, מבייש ומכעיס מאד… “אני” שלי צועק חמס מתוך עמקי לבי, עלוב זה היה רוצה בשעה זו לעקור את הכל: שתגזור מלכות גזירה על התורה, שהתלמידים ימסרו את רבותיהם לרשות וישלחום לארץ-גזירה, וכדומה וכיוצא בזה – אך כל זה המתרחש מהפנים אינו עושה שום שינוי מבחוץ…

גם בערב, בשעה שאנו מסובין בסעודה יחד עם אבא ואמא על גבי השולחן שבחנות, הכל כמו שהיה: הורי מדברים על הפרנסה ועל הפדיון ונדונים על מין סחורה שחסר, הבנים יושבים בדוחק וצובטים זה את זה בצנעה, כל אחד משתדל לזכות בכף ובפרוסת-לחם במוקדם האפשרי, עינו של איש צרה באחיו, נדמה שזה חוטף באכילה וזה נדחק אל הקערה יותר מדאי, וריב של רמיזות עובר על השולחן ובעיטות וצביטות מתחת לשולחן. וגולדה גם היא עושה כדרכה, היא שהתחילה ברמיזות אלו, מעמידה פנים כאילו אין דעתה נוחה מסדר ישיבה ואכילה כזה, והרי היא משתדלת בכל כוחה להזכירנו מידת “דרך-ארץ”, שלא נקניט חלילה את אבא ואמא: היא מושכת וקורצת עיניה ברוגז, מניעה עלינו ראש בחמלה כגדולה ומעירה אותנו למוסר בחיוך של ענוָה, עושה פנים של תחינה כאשה צנועה וחסידה, ומתרה בנו ומבקשת שנחוס על נפשנו ונשקיע קטטה זו בעוד שלא נתגלתה לאבא ואמא השרויים בצער… כך היא מִתַּמֶמֶת להכעיסני, עד שהיא מכוונת את הרגע ומטילה ארסה בקול קורא:

– ראה נא, אבא, איך הם יושבים!… – “הם” היא אומרת, אך עיניה רק עלי בלבד, כלומר, שאני, אני הוא החייב בכל…

אבא מפסיק; מתחיל ממני ונותן עיניו בי, מוליכן ומעבירן על יתר המסובים הקטנים ושב במבט אימה זה וגומרו עלי בתנועת-ראש של התראה רבה – וחוזר לשוחח עם אמא מתוך אכילה…

העבודה! גם הפעם בהביטו בי, לא זכר את עלבוני, איך שהעמידני לקלון בשבוע זה… ואמא – גם היא אינה אלא אומרת: “הנח! המרק מצטנן”…

בטל ומבוטל אני לגביהם כדבר שאין בו רוח חיים, הם אינם מכירים בצערי, חרפתי הגדולה כלא היא בעיניהם וכבר שכחוה, – והבריות אומרות: “רחמי-אם”, והכתוב אומר: “כרחם אב על בנים”… – שקר! הרחמים היכן הם?

וגולדה מוסיפה עוז ומפקחת עלינו, כאילו מסר עתה אבא את רסן ההנהגה בידה, מסכסכת היא אותנו בצנעה ומנצחת עלינו ברמיזות תקיפות בגלוי, ועלי תביא בנצחון מרגיז לאחר שגירתה בי את אבא… הנה היא מעיזה גם לצווֹת עלי במבטה שאתנהג כשוּרה, ויותר מזה – היא נוטלת לה רשות גם להניף למולי אצבע על חוטם בנזיפה… בפעם אחרת הייתי מוצא תחבולה לעורר עליה את הדינין, אך עתה רעיון אחר יאכלני: “וכי בשביל כך דחקני אבא והכניסני ל”כתּה הגדולה“, כדי שיתעללו בי שם כמו בדרדקא? – ואני עוד התפארתי לפני חברי בפסח זה במה שזכיתי להכנס לחדרו של חוימילי!” –

והגזירה הקדומה: תיכף לאכילה – שינה, כדי שלא אאחר בבוקר לבוא לחדר, גם היא עומדת בתקפה, כנהוג. אני מתאווה מאד בשעה של חופשה זו לפכח צערי עם בני גילי ומנסה, כדרכי בכל ערב, להמלט החוצה, אך גם גולדה אינה מוותרת על דרכה שבכל ערב:

– גרשון! – תקרא אלי, בעמדה על פתח החנות, כדי שישָמע קולה לאבא החדרה – גרשון! מדוע אינך הולך לישון?…

– הקברי, וַרקה! – עונה אני לה מרחוק ונמלט; אבל בו ברגע היא שבה לקרוא ביתר עוז:

– גרשון, לך! אבא קורא לך! אבא קורא לך, גרשון! אבא אומר שתבוא מהר!…

והרי גם אמי עוזרת אחרי: “גרשון, מהר ולך לישון!”

גם היא, אמא, אינה חפצה לוותר משלה – והכל הוא לה כתמול שלשום; גם היא אינה מבינה שלהסיח דעתי אני צריך… היא עודנה יושבת לה לפני החנות בתוך שכנותיה על הקרקע, נאותה לצינת הלילה ומשוחחת, גם גולדה בתוכן, רק אני איני יכול ליהנות מעט מעונה זו של מנוחה, שאין בה חדר… אני הולך לישון; אך לפני בואי להטביע נפשי בתהומה של חשיכה, הריני מתגנב ופוגע עוד בצביטה גדולה בגולדה. גולדה אמנם מיבבת ומתפתלת כאילו נשכה ערוד, אבל אבא מוטל כבר במיטה, ואמא אין כוחה לענוש אלא בפה, והריהי רק שולחת אחרי ברכה: “הלואי שתיבשנה ידיך, משומד, ולא תכה עוד וכו'”. ולגולדה תאמר: “הלואי שיסָכר גרונך, חצופה, ולא תצעקי עוד וכו'”.

מתעלם אני ומתחבא מאחורי הדלת שבחנות, שומע משם איך אמי כורכת אותי ואת גולדה ביחד ואומרת: “והלואי שאקפח, רבונו-של-עולם, את שניכם ביום אחד של חול, שלא תשביתו לי יום של שבת! יהי רצון שתשכבו ולא תקומו ואפטר מכם, אב הרחמן!” ואין אני יכול לעצור בכעסי, הריני עמד ומעווה פני עליה בלגלוג ומחקה את דבּוּרה בחשאי מאחורי הדלת… גם על השכנות הטובות, המשתיקות ומפייסות את אמי ברחמים רבים, יחרה לי; הענוגות הללו נפשן סולדת בתוכחה כזו ואומרות: “למה תאכלי לבך מכעס, חוה? כך דרכם של בנים, שיאריכו ימים, וכי שלנו טובים משלך?”

“כל האמות טובות רק לבני אחרים”… מהרהר אני בשנאה אל אותן הנשים, שכולן ביחד מתחילות להתאונן ולתַנות צרות-הבנים.

– הוי, נשים חביבות – אומרת אמי בקולה של מקוננת – קצר כוח הסבל! זוג זה בא רק לקצר את שנותי. שנותי ממש הם מקצרים! בדמי ימי אגווע בשלהם!…

ואני איני מצטער כלל על דבריה… בכלל הייתי בשבוע זה למבקר קשה להורי – ואני אומר בלבי לשֵמע דבריה: “קיצור שנים מה שייך? גוזמא קתָני! כך דרכן של אמות לגזם?”… ועל מה אני מצטער? על מה שאיני יכול להיות נעור עוד שעה בליל בהיר ונחמד כזה הנשקף אלי מבעד לפתח, כי הנה זה אבא בעצמו נתן קולו ממטתו:

– גרשון, לך לישון!

לוּ יכולתי לתפוש עוד הפעם את גולדה המתחמקת שם בין השכנות!

– לישון, גרשון! – שונה אבא.

שינה – רק הפסק זה יש לי בין יום ליום, בין חדר לחדר…

ובחלומי – אני ערום ועריה בתוך קהל של מחותנים ומחותנות מקושטים, שנתאספו לחתונה; פרילי בתוכם, והיא שלובת זרוע עם גולדה תעבור, עוד מעט ותביט בי בעֶטיה של גולדה… ואני איני יודע אנה אוליך חרפתי? רגלי אינן יכולות לילך…

כל אותו השבוע עִנה חלום זה את נפשה בלילות, וגם לאחר זמן רב עדיין היה זה טורד אותי לפעמים בשנתי.

II

והנה זה בא יום הששי…

ובבוקר של יום זה אנו משכימים בקימה קודם מבשאר ימים, והנה הולך אני החדרה בעוד שהטל מרטיב את האשפה שברחוב ומכסיף את הגגות. התרנגולים קורין קריאה של שחרית, והכלב – אחד מתושבי הרחוב – עודנו מחבק אשפתו; שמע קול צעדים ופתח עין אחת לחצאין, מביט בחשד ואינו זע; תקרב – והריהו קם מבלי חמדה, קש וגבבא תלויים בשערותיו הקלוטות, והוא לא יתנער; תעבור, והסתובב על מקומו והתמודד והריהו חוזר ומתקפל על משכבו – קשתה עליו פרידתו מיצועו החם… שינה של שחרית, זו שקודם הנץ החמה, גם הארי לא יתגבר כנגדה! ואני – שנתי הנגזלה מסתכסכת עדיין בעיני והריני הולך ונושם כישן, הכל נשכח ממני רק להשיעור לבי יחרד…

יום הששי – יום המַסָה הוא בחדר. עמד בנסיון וזכה – שׂכרו בצדו: תלמיד זה פטור מלישב עוד ולהקשיב בשינון חבריו, והרשות בידו להתהלך גם מחוץ לחדר, חפשי הוא לנפשו ויכול גם לזכות שיהא ממציא עזר לחנצי בעלת-הבית, – להביא לה עצים, לשלח עגלתה אל מגרש המרעה, לחפור לה חמר מן המחפוֹרת שאחורי החצר, וכדומה. לא זכה – והריהו יושב ושומע בשינונו של כל חבר וחבר ונשאל בכל פעם מאת הרב, או גם שונה ומשלש לפניו את השיעור כולו שכבר יצא מן האף… וחוימילי – הוי כמה הוא מכה אז בעֶברה, מכה מתוך יאוש ונקמה!

וידיעת השיעור ביום זה תלויה כמעט רק במזל, אתמול ידעתוֹ, והיום – אם מתוך מחשבה זרה, או מתוך השינה שלא פגה עוד ממך, נכשלת בדבּוּר קל – והמם אותך חוימילי בראשך עד שהכל מיטשטש ומתחיל מרקד לעיניך ואינך מכיר גם את האותיות שבגמרא… ביום זה אין כל מחילה לפניו, והריהו מדקדק כחוט השערה, הן יום הששי, היום, קץ השבוע – ואם היום משנתך אינה שגורה עוד על פיך כקורא ב“אשרי” – אחרי מתי עוד?… ונפלֵית ביום זה מכל חבריך למכה רבה, לקצף ובזיון גדול…

אך שבח לאל! השיעור הולך לו היום מבלי מכשול. לא לחינם ניחר גרונו של חוימילי בשבוע זה וקולו צרוד עכשיו יותר מן הרגיל, לא לחינם חשים התלמידים באבריהם – כולנו יודעים את השיעור כראוי… אני אומר, והרבי יושב לו בהרחבה ושומע, כותנתו פתוחה, עיניו עצומות והוא אינו מטריח גם את בוהן-ידו הקטועה: הרפה חוימילי ממושכות סוסו הרגיל, ואינו משגיח עוד בי, בטוח הוא כי גם בלעדיו אלך למישרים בדרך הרצויה – והריהו רק מקשיב ומתעדן על שיעורו, בן-טפּוחו, היוצא מפי מלוּבן ומזורז, הכל צפוי מראש במשנתו: “הבוחן” לא ימצא שום פגם כדי שיחגור בו, הכל חד וחלק! בקרנות השולחן יאחז חוימילי, יתנועע בנחת לקולי כנוע הלולב על העץ מפני רוח קלה…

והנה זה כולנו עומדים בחוץ ודעתנו זחה עלינו, כולנו מאושרים בידיעתנו. רק יענקלי הקטן עודהו מבפנים; עלוב זה בוכה שם ומיבב בשיעור, ואנו שומעים בקול בכיתו ומלעיגים עליו: אתמול חפץ פעוט זה להראות לרבו שגם הוא מבין בשיטתו של ר' חנינא ואיבָּעא: “בשר שנטמא באֵם -הטומאה מה הוא, ראשון או שני לטומאה?”… ועתה כשנשקף לי יענקלי בעד החלון איך הוא משרבב שפתותיו בבכי ופניו מלוכלכים בדמעות, קראתי עליו בלשון הכתוב:

– “בעד החלון נשקפה אם-הטומאה ותיבב!”…

ומיד גם כל חברי הרימו קול בכיות כחתולים:

– הו, הו, אם-הטומאה! אם-הטומאה!…

ברגעים של אושר אין רחמים ואין כעס: שם הרבי מכה ומצליף על יענקילי האומלל, ופה בתוכנו אך ששון וגיל ירקידו לבותינו… כל חימה אין לי באותה שעה על חוימילי. כל התלאה של השבוע נשכחה כולה. עוד מעט ונלך להתפלל במנין בבית-המדרש, כנהוג בערב שבת – וגם זה לא דבר קטן הוא לנו!…

אחרי ארוחת הצהרים שוב אנו חוזרים לחדר, וחירות של שבת כבר מגינה עלינו. הלחמנית החמה עם ה“רוֹסיל-פלייש” שאכלנו כל אחד בביתו, מבדחין את דעת כולנו, ואנחנו מקילים ראש בצחוק – וחוימילי אינו מעניש… “מעבירים” אנחנו על פרשת השבוע בניגון הטעמים ומלגלגים על “כדרלעומר הארוך”, שהוא מתעמר בם בקולו המשונה, אבל הוא עצמו נהנה מאוד מניגונו.

ההפטרה גם היא נלמדת בניגון, – ואחרי ברכות המפטיר אנו נפטרים הביתה בדיצה ובחדוָה –תם ונשלם סדר השבוע שבחדר! כל אחד חוטף את ספריו – הביתה, לאור השמש, בחצי היום!

אבוא הביתה אפרק מעלי את הגמרא הסלאוויטאית, את ה“פסוק” הזיטומירי עם “עברי-טייטש” ואת החומר הוורשאי עם יו"ד פירושים שנשאתי אתי מן החדר, ואחר פריקת עול תורה שבחדר – כמה הייתי רוצה לפרוק מעלי גם עול “דרך-ארץ” המוכן לי בבית! כמה הייתי רוצה לילך ולבוא בחצר שאינה שלנו, ולהשתובב שם עם בני-גילי… אבל דרוש אני לאבא שישלחני להביא את “דמי-השבוע” לר' יצחק-יוסף המלווה – והריני יושב ומחכה…

מה אעשה עתה בבית? – אני הולך ומחפש לי עסק לטפל בו.

אמי עוסקת בבישול, טרודה ונחפזה בהכנת לשבת עד שאינה נותנת דעתה אפילו להצניע שערותיה היוצאות מן השביס ולהשקיט או יותר נכון, לגרש במכה את חיימיל האוחז בסינורה ועושה עצמו כבוכה, כדי שתתן לו מן המאכלים שהוא רואה ומתאווה להם. עול כבד הוא השבת על אמי, והכנת מטעמיה ומנעמיה אינה חביבה עליה כלל. היא מקללת את גולדה, המכופשה באפר ובחול, על שאין זו מזדרזת במלאכתה ועדיין היא ממרטת את המנורות – והרי העבודה כל-כך מרובה עדיין “עד שהעור בוער על הבשר”. ושם בעריסה צירלי “נקרעת לשנים” מבכי וצעקה – ואין משקיט.

עולה צירלי בגורלי; עלי לנדנדה בעריסתה. אך הנדנוד אינו מועיל, כי רעבה היא, ואמא – אין שעתה פנויה להיניקה… אני אמנם אוהב את צירלי, רחם ארחמנה עד מאד, אבל לטלטלה ולשעשעה, בשעה שכל אלה הטלטולים עם השעשועים מרגיזים אותה עוד יותר והיא צועקת ובוכה באזני, ופניה מלוכלכים בדמעות ובריר – לא אוכל. ואף אני מתרגז, בוכה וצועק עמה יחד, מתמרמר עליה ומכה וצובט אותה בכוונה, כדי שתרים קול גדול עד שתחבא נשמתה מבכי, ובעל-כרחה תחוש אמי לעזרתה. סגולה זו בדוקה היא ומנוסה; הנה באה אמא ברעש ובקללה, חוטפתה ומטלטלתה, כדי להשיב את רוחה הכָּלָה, סותמת פיה בדַד, ואני בתוך כך נמלט אל החצר כצפור מפח.

ואחרַי שני אחי הקטנים, יהודה-ליב וחיימיל באים. אנו מתישבים מאחורי הגדר. אני בונה להם בתים מכפיסי-עץ ושבבים, נוטע גנים מחֲריות יבשות, צד זבובים ומכניסם בגומא תחת כיסוי של זכוכית… אך הנה יצא אבא, רואני בעבודתי ומגרשני בחרפה ובוז; חושד הוא בי (ואינו טועה…) שאני מתכוון לשעשע את עצמי, כתינוק דלא חכים – וכי נאה הוא זה לבנו הגדול, וכי יאה הוא לתלמידו של חוימילי גרגרת?

– ספר אינך יכול לקחת, שתעיין בו? בחנות אינך יכול לשבת, שתשגיח בערלים שלא יגנבו? – כך אבא אומר, ואני, כמובן, בוחר יותר בחנות מבספר.

החנות, בכל מקום שאני עמד בה מיותר אני; הריני נתקל באבא או בקונה, מלכלך בגדי, או מהפך איזה תיבה – ואבא מזלזלני ומטרידני ממקום למקום.

הנה זה הוא מחטט במטמונית שלו, מצרף מטבע למטבע ומעמיד עמודי כסף ונחושת, פניו זועפים והוא נאנח כשהוא כורך וגולל גלילי-כסף בנייר – ומחזירם למטמונית… הוא מקמט מצחו ומורט זקנו בראשי צפרניו. כנראה, חסר עוד הרבה לאותו סך של 7 רו"כ עם 44 קופיקות, ואבא חושב מחשבות: ממי יוכל “לחטוף” הפעם “גמילת-חסד”, כדי למלאות את החסר.

מתי זה ישלחני ואלכה? ומה אעשה לעת עתה?

הנה מצאתי מסמרות אחדים שהוחלדו. אני ממהר להמלט עוד הפעם אל החצר. שם אמצא לי עבודה. הרי סמרטוטים מתבוססים ונגררים, ואני לוקח עלי את הטורח להמציא להם מנוחה, קובע את המסמרות בסולם הניצב לפני ארובת העליה ותולה עליהם את כל הכבוּדה הזאת. יצאה אמא ונתנה עלי קולה בצעקה:

– לנוֹי תלית את אלו? הסר אותם, תַלְיָן, ימח שמך!

באה גולדה לקולה וספקה כפיה, כלמראה אסון נורא, וקראה ביאוש:

– אוי, אמי, אבא יקברהו באדמה! המסמרות – אבא צריך להם, ומשומד זה לוקח וקובעם בסולם, בכדי שאני אקרע את שמלתי, הלואי שיקָרע מן העולם, אב-הרחמן!

אני מסיר את הסמרטוטין, גוללם ומשליכם בראשה של גולדה, ובורח מהר מחמת אמי.

חזרה אמי למטבח ואני חוזר ומבקש לי עסק. הנה מצאתי מלכודת-עכברים שבורה: את זו טוב לתקן יפה שתהא כשרה לשמש ארגז לכלי-הטרפה – הלא המה קְשׂות-הפחים של המנורות ולהבת-הסכין החלודה שמצאתי ברחוב. “אומר – ועושה”; מוציא אני למלאכתי את הסכין מן הבית. והנה אמא צריכה לו. מצאה אותו בידי והרי היא מקללת אותי שפגמתיו במלאכתי, וצועקת חמס על חתיכת-הקרש שבקעתי, – זו הרי שמשה לה לדבר אחר. תופסת אמא שבב מן הבקיעים להכותני, ואני שוב נמלט – ולתמהוני אני רואה, שאצבעותי זבות דם…

סוף מעשי – אני מטפס ומבקש קורי-עכביש לשים על החתך, גולדה מקררת דעתה בדמי, ואמא תולה עיניה למרום ונותנת שבח למקום ואומרת:

– רבונו של עולם! מה הייתי עושה, אלמלי היה יושב מזיק זה בבית כל ימות השבוע? – אריח על גבי לבינה הרי לא היה מניח בכותל, מחבּל זה!

– גרשון – נשמע קול אבא מן החנות – ואני נדחף בלב פועם החנותה לעמוד לדין…

אך אבא אין לבו לכל הקולות והצעקות שנשמעו עלי בבית; דעתו טרודה עתה בעניין אחר לגמרי: הוא זה עומד וצורר את “דמי השבוע” בצרור, מוציא גליון מזוהם, מביט בו, מתאנח ומניד עליו ראש, כמו שרואה את שונאו התקיף ממנו, נותן לי ואומר לסוף:

– לך שא את “דמי-השבוע” וראה כי ירשום לך בכאן (הוא מראה לי את המקום מתחת השורה האחרונה שבגליון): קבלתי 7 רו"ח 44 קופ', כמו בזו שלמעלה, והפרשה של שבוע זה, – זוכר אתה? של שבוע זה ולא של אחר… איזו פרשה היא? – שואל הוא אותי בתוך כך.

אני משיב, ותמיה לי: “וכי חשוד הוא ר' יצחק-יוסף, שיערבב את הפרשיות?”

אני לוקח ושׂשׂ ללכת, אבל אבא מעכבני עוד, מסדר פאותי, רוכס לי את מעילי ומתרה בי:

– לך ובוא כאיש, בנימוס ובדרך-ארץ. אם ישאלך-מה ר' יצחק-יוסף, וידעת מה שתשיב…

ושוב הוא מתרה בי:

– לך ואל תביט “לצפרים המעופפות”. דע, דמים אתה נושא…

אני יוצא, ואבא עודנו מביט אחרי וקורא:

– לך ושוב מהר, ונלך למרחץ – היום יפנה…

– לך ואל תרוץ. הזהר!

– לך – וזכור את הכל!…

III

לקראת שבת:

אבא עובר לפנַי עטוף בקפוטא קרועה ובלואה ומוכתר בירמולקא קמוטה שנזדהמה מיושן, גורר ברגליו סנדלים מעופשים ונושא בזרועותיו את חיימיל הבוכה, ואני נושא אחריו כליו, צרור לבָנים וחבילת-זרדין, והולך לרגליו עם יהודה-ליב אחי. הננו הולכים שנינו ומדלגים ברגלינו היחפות על חדודי-אבנים, שברי-חרס, שיורי קש, גבבא וקוצים שברחוב, – אל בית-המרחץ ינהגנו אבא…

בבית-המרחץ– “עידנא דריתחא”: קיטור ועשן, ובתוך ערפל בוער ומחניק זה, ערבוביה של צללים אדומים ומפרכסים, הומים, נושמים ומהבילים. בריות ערומות נבוכות ונדחקות מסביב, ואני חושב: כולם ב“קוּנה” ואין איש מהם מרגיש בקלונו…

– רותחים, רותחים! הזהרו! צועקים ונחפזים מכל צד, כמו בשעת שריפה, ואני איני רואה ואיני יודע איך אהיה נזהר ומהלך באופל ומהומה וחלקלקות, ושלא ימלגו אותי ברותחים. ומהסטיו העליון שטף של קולות סוחף את הכל – יהודים לוקים שם בידי עצמם, מצטלפים בחבילי-זרדין וצורחים כפראים עלי-טרף, כאילו שדים כופאים אותם שם לקרוע את עורם מעליהם ולהתגודד עד יציאת נשמה… דרי מעלה אלה מנצחים על דרי מטה; שׂרָפים שבהם קוראים:

– אפיקו הבל! הבל, הבל!

ולעומתם קול אנשים חלשים שואגים:

– רב, רב! אוי, רב ורב! – – –

אבא נוטל את חיימיל הבוכה ומושיבו בתוך העדה הצפופה שעל הסטיו התחתון ומעמיד עליו משגיח את יהודה-ליב, ואותי הוא מזכה ומעלני ל“עילה דָרָתא”, מקום שכמה גדולים וטובים ממני אינם יכולים לעמוד בו. נשימתי פוסקת מפני החום הנורא, העשן מחלחל בגרוני ובעיני; אני חפץ לצועק ואיני יכול, כמו להבה מהבהבת אותי, אני נצלה בערפלי אד לוהט, ואבא מפילני תיכף על פני, מצליף עלי בחבילת-הזרדין – גחלי רתמים הוא ממטיר עלי בכל תנופה ותנופה!… אני איני יכול גם להביע לו כי בצרה גדולה אני… עווית תאחזני, ואני תופש בידי אבא וברגליו, תולה ראשי למטה מן הסטיו, נלחם ותוחב את צפרני בבשרו של אבא: “הצילני!” – אני נותן קול צעקה, אך הוא מהפכני וקורא אלי בהנאה משונה: – “נו, נו, לא-יוצלח, מה אתה מרתת ומפחד? ההבל ממש מחיה-נפשות” – ומצליף ומצליף…

הרפה ממני, ואני משליף את עצמי למטה כמתוך הלהבה… ובטרם תשוב רוחי אלי, מורידני אבא לבאר צרה, חשיכה ומסריחה – למקוֶה; אני ירא מפני המים, ולכן הוא נוטלני וטובלני בעל-כרחי פעמים אחדות בזו אחר זו… אני חפץ לקרוא: “די, די, המתן מעט!” – והמים המאררים והנבאשים באים אל פי ואל גרוני… וכשהוא מוציאני משם, הריני משתעל ומפרכס בכל אברי כתרנגול שחוט.

– התרגל להיות יהודי! – אומר אבא – וכי עד חתונתך אטפל בך כמו בתינוק קטן? בחור הוא, ומתירא מפני המקוה כמפני האש!

– עמוד עליהם – הוא מצווה עלי, כשאנו מגיעים ליהודה-ליב וחיימיל, ששניהם יושבים ובוכים, מתחננים על נפשם במבטי-רחמים כיתומים עזובים ונואשים בצרה, ואין שם לב עליהם… ואבא – יצר-הרע של הבל שולט בו, הוא מביט בקטנים בתאוה ואומר:

– גם אותם צריך היה להעלות למעלה ולהחיותם בהבל, אבל מתי אעשה לנפשי? אח שכמותך, אצל שאר הבריות, הוא עושה זאת לאחיו – אבל לא אתה… קח ורחץ אותם לכל הפחות בדרגא אחת למעלה מזו – גומר אבא, שאינו יכול לראות בשפלותם של בניו, ומסתלק הימנו, עולה ונעלם בשמי-תקרה, וקולו ממרומים יענה ויריע:

– אפיקו, אפיקו!!

ירד אבא וטבל ועלה – והנה הרחיצה ברותחין מתחלת. אבא שולק במי-חמין את עור בניו, הצפוד על עצמותם; גם על הקטן חיימיל לא יחמול, ואני – לבי ימס בקרבי לקולו ולמבטיו שהוא מפנה אלי בתחנונים, שאצילהו מידי אבא… סורק אבא את ראשי בניו, והנה אותו המסרק עצמו שבידי אמא הוא סורק, בידי אבא הוא קורע ושורט כמסמרות, כמחטים, עד שאתה נעוֶה ומתעקם מכאב…

ועייפים ואדמונים ורטובים אנו יוצאים מבית-המרחץ. – ומה נעים הוא האויר שבעולמו של הקדוש ברוך הוא! הוא מלא זיו ערבּים ומפיק נוגה קריר, – כולו אומר ערב-שבת…

ואבא – “חנא בן-הרב” – אכן, מה נאה הוא לשמו בצאתו מבית-המרחץ! – אבא זה, שבכל ימות השבוע הוא מסתלק מן כל אלה הבריות דמתקרין “יפות”, וכל מה שאין ענינו לממון אך “מיני מלמדות”, קליפת השום הוא לו; חנוָני להוט זה, שלמשקלו ומידתו יצאו מוניטין בכל העיר, וקריאותיו של חבּה, פתוייו והכנעתו לפני כל גוי וגויה, שנראים לו כדמות “קונה”, הם למשל בפי כל – זה אבא חנוָני, המורט זקנו, היכן הוא? – נתמרק אבא, נתעדן ונעשה “יפה” גם הוא: עם הטבילה שבערב שבת – “עילאה” גבר, ואבא אחר הוא.

אך יצוא יצא מבית-המרחץ וכבר נכנס בהרחבה לעולם-האצילות. שתי פאותיו הסרוקות מתוחות לו מעברי זקנו כשני חלפים חלקים ונוצצים, קפוטתו זו, המוטלת לו על כתפיו, כנפיה פתוחות לרוָחה, תחתוניו הלבנים תחובים וקשורים בתוך פוזמקאות לבנים ומתגלים לעיני כל, – וכך הוא עובר לו ברחוב, כאדם המטייל בחדר-משכבו, ואינו חש ללעג המלעיגים; בנם של קדושים הוא, ועול דרך-ארץ זו שלשאר בעלי בתים שבישוב אינו חל עליו… נס של שבת מנפנף בידו, הלא היא המטפחת האדומה שרחץ בה, סחטה ונערה, ועתה הוא נושאה מלפניו פרושה כסינור; אוחז הוא שתים מכנפותיה בראשי אצבעותיו וכאילו הוא משתבח ואומר: ברוך אלהינו שהבדילני ל“דגל הזהב”… ובשעה שאחרים יוצאים מן המרחץ ונחפזים לביתם, הוא גורר לו סנדליו בשובה ונחת ואינו מטריח את גופו בפסיעה גסה: אחרים – מוראה של שבת עליהם, ועליו – קדושתה תתנוצץ; זה חנוני – כבן-כפר שהבהילוהו להיפרכוס, והוא בן-הרב, כבן-מלך הוא היוצא לקראת בת-מלכה, הוא נאה לה והיא נאה לו…

ואני, אף-על-פי שאני נוטר לאבא בלבי ויצרי משיאני עכשיו להסתכל בהליכותיו ולהפוך במעשיו, כדי לקרר דעתי בו על ידי עבירה במה שאומר לעצמי מבלי יראה: “ראה, אבא שלך כך וכך הוא” – אבל, כשאני רואהו הפעם מתהדר בלבושו המשונה ומתלבש ביהירוּת ונעימות, השמורות לו מערב-שבת לערב-שבת, אני מתבייש ונכלם, רץ ועובר אותו, שלא אראה בקלקלתו… הלא ברשות הרבים אנו!…

חנותנו גם היא מקבלת שבת – לא זמן “פדיון” הוא לה, כי האכרים והכפריים, שמהם היא מתפרנסת, אינם מצויים בערבי-שבתות – ונמסרה משעת המרחץ להשגחתה של גולדה בלבד, ואבא, כיון שנתקדש מבעוד-יום שוב אינו נפנה לעסקי חול.

מעכשיו, כל מה שהוא עושה אינו אלא “מצוָה” לכבוד-שבת: טועם הוא את הדגים והפרפראות –ומקיים ואומר: “טוֹעֲמֶיהָ חַיִים זָכוּ”, משחיז את הסכין – ואומר ומקיים “וְיָדַעתָּ כִּי שָלוֹם אָהֳלֶךָ”, נוטל צפרניו – ואומר בפה מלא: “לִכְבוֹד שבּת”… פורש בידיו מפה על גבי המפה הפרושה מכבר על השולחן, מסדר עליה את החלות – ולוחש: “והיה ביוֹם הששי והכינוּ את אשר יביאוּ”, חוזר ומכסה עוד מפה שלישית על החלות – ואומר: “זכר למן”, מעמיד את כוס-הכסף הגדולה, כוס של קידוש, באמצע השולחן – ומרמז בעיניו ולוחש בסוד: “ימינא וּשְׂמָאלָא, וּבֵיניהוּ – כַּלָה…” מעמיד את הנרות במנורותיהם ומיטיב את פתילותיהם וכו' – כדי שיטול לעצמו כל אותן “המצוות” הנהוגות בנר ויניח לאמא אך מצוָה קלופה וערומה, ההדלקה גרידא…

ובשעה זו, שאבא עושה לו מצוות חבילות חבילות, עבודתי אני לגהץ את הנעלים לכבוד-שבת. עבודה יחידה זו, המוטלת עלי רק מערב-שבת לערב-שבת, אינה נעימה לי אף היא ביותר: בתוך כל הנעלים הגדולות והקטנות מוסרת לי גולדה גם את נעליה – ועלי לקבלן… העבודה נמשכת, ואבא מזרזני ומזלזלני, שאני מתפחם בה כגורף ביבין, וגולדה מנעימה קולה בפני אבא ואמא וקוראה עלי פעם בפעם בתמיה: “העוד לא גמרת”?…" ושלא בפניהם היא מצוה עלי כגבירה על משרתה: “ראה, תגהצן לי יפה!” – ואני, כמובן, משתדל עד כמה שידי מגעת להיות מוֹעל במלאכת נעליה, כדי שתהא נזקקת לשוב ולגהצן ולא תאמר: “שמַשתני”, והיא, כדרכה, מקללת אותי על זה בחשאי; אף אני מצדי עושה כדרכי, ובצנעה ובדאפשר הריני מורט מריטה במקלעתה, והיא כמובן מכריזה עלי בקולי קולות, כמנהגה; אבל, כיון שאבא עסוק במצוות ובהכנות לשבת, ואמא מוצנעת במטבח וחופפת ראשה, – גולדה אינה נענית, והריני מתעלל ומתקלס בנעליה עד כדי להביאה לידי בכיה…

החמה משפילה את עצמה לראש ההר שבקצה האופק ומזהיבה את העיר. חללו של עולם מלא זהרוריות של שבת. זו אינה נראית עדיין אבל כבר מוחשת היא בכל, ברדתה מן הספירה העליונה טהורה ורעננה… ומזדרז אבא וסוגר את תריסי החנות, מכריז על השבת בקול:

– יותר אין פודין – שבת! – כך הוא מצוה לגולדה, אף שאין כל קונה בחנות, ומתכון הוא בקריאה זו ביחוד כלפי שכניו “עמי-הארצות”… והריהו מניד ראש על שכנו הקרוב ומוכיחו בלשון רכה של ירא-שמים הנוח לבריות:

– די לך, די, בנדיט, הרי שבת!…

– מאזני כשרים הם ואין להם להתבייש בפני השבת!… – עונה בנדיט השחור בעקיצה. אך אסא אינו נפגע כלל ומשחק הוא לו מתוך הנאה; הוא למעלה מכל “עמי-הארצות” הללו ופגיעותיהם הרעות, וכלום להתוכּח בא עם עבריָן זה? הוא רק להוכיח אותו בא, משום “ולמוכיחים ינעם”…

וכיון שעשה גם “מצוה” זו של תוכחה וזו נעמה עליו, הריהו נכנס אל ביתו להתלבש מבעוד יום, “להוסיף מן הקודש אל החול”…

כולנו מתלבשים בגדי-שבת, אבא מדייק בלבושיו, נועל סנדליו המגוהצים, נוטל כל בגד ובגד בזהירות כנוטל מן ההקדש, ועד שהוא לובשו הריהו מעיין בו ונוערו בנחת, חובש כובע רחב של סאמיט על גבי הירמולקא החדשה, לובש את הקפוטא של אטלס וחוגר עליה איזור רחב של צמר, מתעטף בזוּפּיצא של משי, – והולך ומתיצב באמצע הבית, במרכזו ממש, תחת כפתורה של הנברשת התלויה בתקרה, קורא לבני ביתו בניחותא:

– חוה…

– גולדה…

– גרשון…

שלשתנו ניצבים לפניו, והוא גוחן אלינו בחבּה וברצון ושואל רכה ובלשון הקודש:

– הפרשתם חלה?"…

וחוזר וגוחן ואומר כמבקש חסד:

– “הדליקו את הנר!”…

– מנהג זה – סח אבא – קבלה הוא בידי מאבי זצוק"ל – – –

יוֹם שְׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת

I

עומד לו אבא בבית-המדרש בקרן-זוית שלו במזרחית-דרומית, מקום כבודו זה שנחל מאביו הרב, והריהו מַדרים פנים ומתרברב במיני צניעות. חברי קורצין אלי ומעקמין פניהם ומחקים את אבא בחסידות, ופרחי בית-המדרש אף הם אומרין עליו דברי חידודין – אבל הוא מוסיף עוז להתפלל במין דביקות עצומה וברינונים המתנגדים לקולו שאינו עדין וגמיש כדי צרכם. גם אנחתו גסה היא וקבועה ומזומנת לו מראש, כל אחת במקומה המקובל הוא “עושה” ביראת שמים, – וזה נער עומד ומקדימו ונאנח כנגדי בהלצה…

קורא אבא ב“ויכולו השמים” – והריהו כתובע בחזקה מהקב"ה כביכול, שיעשהו שותף במעשי בראשית… וזה נער צועק אתו כמותו ומביא לידי חיוך…

יוצאים אנו מבית-המדרש, והוא נותן בידי את סידורו “תיקוני שבת” ואת קופסת הטביקא שלו (בשבת אין אבא מורט זקנו, אלא טביקא הוא מריח…) שאשׂאם אני (עירוב בעיר, אבל אבא אינו מטלטל משום חשש, שמא נפסק); ואת מטפחתו האדומה, זו הידועה מבית-המרחץ, הוא משאיר לעצמו ועושה בה שוב פרסומא מילתא – הוא קושרה “ענקים לגרגרותיו”…

הנה זה שׂם לדרך פעמיו – והו! כמה ארוכה היא דרך זו! עקב בצד אגודל הוא פוסע – “דרך-שְׂררה”, ואני נושא-כליו, נגרר אחריו, רואה בחברי המורים באצבע – והריני כמובל לעמוד-הקלון…

ובבית – כמה כבד הוא השעמום, שאבא עושה אותו ב“אמירות” ו“זמירות” שלפני הסעודה ובתוך הסעודה ולאחר הסעודה, – כמדומני, שאין כל בריה יכולה לעמוד מפניו, אבל מוכרחים אנו לעמוד – ועומדין.

אחר אמירת “שלום-עליכם” כנהוג, מתישב לו אבא אצל השולחן, פותח את סידורו ומתחיל לומר “תיקוני שבת” – זיווּג נאה זה של שיר-השירים ומסכת שבת – וכמה ארוכה עלינו שעה זו… אבא אומר –ועל בני ביתו לשבת אתו בבית, בכדי שתהא השׂררה במלואה, לשבת ולדקדק ב“דרך-ארץ” שעיקר מידתה שתיקה יפה. ההולך – צועד על בהונות רגליו, הדובר – מתלחש כיושב במארב, וכולנו כיראים להעיר את שבת-מלכתא, שנרדמה לה עם אמירתו של אבא…

הכל רעבים ויגעים ונוטים לנום, ואבא פעם ברנן ירנן ופעם בזמזום יזמזם, – כצרעה מעופפת בחדר ומטילה חבלי שינה ושעמום… קורא הוא ומשנה כפעם בפעם את קולו מניגון של מקרא לניגון של משנה וממשנה למקרא מבלי הפסק:

“… קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת כירה שהסיקוה בקשׁ ובגבבא נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שׁהוא מכבה דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים וכו' הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ במה טומנין ובמה אין טומנין? אין טומנין לא בגפת ולא בזבל…”

התנור נותן חומו, המאכלים הטמונים ומכוסים על גביו ריחם והבלם מפעפע בבית, הנרת מתיזין ניצוצות – ואבא עדיין מרנן ומזמזם… יושב אני מן הצד אצל החלון, חוצץ בכפות ידי מעברי פני בעד האור שבבית, כדי שאוכל להציץ אל השמים וכוכביהם הירקרקים ובמה שנעשה בתוך החצר… הנה חתול מטפס על הגדר, עמד ולטש מן החשיכה עינים בוערות באש ירוקה – הוא צועד לאט ומתגנב, על גחון כנחש ילך, פתאום קפץ על הסולם ונפלה צוָחה, ואחריה יללה נמשכת כיבבת תינוקות, חריקה, שריטה וצריחה על העליה… אמא רוקקת ולוחשת תַאֲלתה על החתולים והילדים מביטים נבהלים מפחד פתאום. אני מתעורר, קופץ ממקמי ומזדרז לצאת כדי לעלות בסולם ולגרש את החתולים המתקוטטים, וכוונתי להמלט בתוך כך מן הבית; אבל כאן אבא דופק באצבע על השולחן וקרא:

– אֵי, אי-אי-אי!! – עם הארץ!

“עם הארץ” למה? שכן כדאי לי שאהיה זוכר, ששעה ראשונה בערב שבת – מזל מאדים היא, וסמאל שולט בה, ואין לצאת יחידי, ובפרט בשעה זו שהחתולים מיללים…

פונה אני מן החלון בהרהורי פחד, יושב, ואבא מרנן ומזמזם:

“… אֶחֱזוּ לָנוּ שֻׁעָלִים שֻׁעָלִים קְטַנִּים מְחַבְּלִים כְּרָמִים וּכְרָמֵינוּ סְמָדָר דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרוֹעֶה בַּשׁוֹשַׁנִּים במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? יוצא הגמל באפסר ונאקה בחוטם ולובדקים בפרומביא…”

מפני החום והשעמום פג תאבון-האכילה וריק הלב, תש וחלש – ואני יושב כנתון בתוך כלוב ורע לי; גולדה מנדנדת את צירלי, מנעימה לה שיר בנהימה דקה מבעד לחוטם, אחי הקטנים – שינה תוקפה עליהם, ראשיהם כמדולדלים, אמא מגפפת אותם, נופחת בפניהם לעוררם ומעמידתם על רגליהם – הם מבקשים לבכות, והיא מראה להם באימה על אבא.

מבתי שכנינו נשמעות כבר הזמירות שבתוך הסעודה ואבא עדיין מזמזם:

“… חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסן ר' יהודה אומר חוץ מקליפי עדשׁים שׁמתבשׁלות עמהן כֻּלָּם אֲחוּזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת…”

כאן מכסה אבא מצחו ועיניו בכף ידו ומכוון – איני יודע מה… בודאי גם זה “קבלה היא מאבא זצוק”ל".

גולדה מתגנבת לצאת, לפצח גרעינים היא מבקשת, אבל כאן אני מתעורר עליה בבעיטת רגל וקורא בלחישת נחש:

– גול-דה!…

– אי, אי-אי, בתולה! –מתרה בה אבא וקורא בנזיפה: “כְּחוּט הַשָנִי שִׂפְתוֹתַיִך וּמִדְבָּרֵך נָאוֶה!” – נוּ, נו-נו, בתולה!…

ורוח אחזה את אבא, רוח של התלהבות תטלטלהו – “זוהר” הוא אומר “בדביקות”! והוא נקלע בין הכותל והשולחן וצועק: “… כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תָליָן – וי-וי אבא! וי-וי אבא!…” – עד שיאחז בקרנות השולחן, כמתירא מפני הרוח שלא ישאהו חלילה, עוצר קולו ומשפילו, כדי להשיב את נפשו למנוחתה… וכשהוא קורא ומושך: “… ותאנא, אמאי לא אשתכח מאנא ביומא שביעאה?? וכו'” – הריהו מקמט מצח, מצמצם עיניו וחוזר ופותחן לרווחה – כאילו נפתחו השמים לעיניו, וירא… ראשו כמו מאליו מזדעזע, וכולו כמו מתגבר על גופו שלא יצא ויתפשט מעורו…

גמר אבא את הזוהר וברנן ירנן “אתקינו סעודתא”, ובזה גם אני נמשך אחריו ברינונו.

ההכנות לקידוש, נטילת הכוס, הקידוש, שתית הקידוש, נתינתו לאמא – על כל פסיעה, אמירה ותנועה, איזה מנהג ודקדוק יראים, ואם מנהג אין כאן, “קבלה מאבא זצוק”ל" יש כאן – והכל נעשה בישוב הדעת ובנחת המושכים ונוטלים ממך את נפשך הריקה…

וקידוש שלי – כמה קשה הוא עלי! בלב נוקף מאימתא דאבא הריני נגש אל השולחן: יודע אני מראש, שלא יעלה לי יפה; מתבייש אני להמשיך את המלים בהרחבה ובניגון כאבא וחושש שמא אטעה באמירה משום פחד, ומפני כך אני ממהר לאמרו אגב שיטפא דלישנא, והוא חטוף וטרוף בפי; ואבא עומד על גבי, מטה אוזן שמאל, ומניע עלי ראש ועונה באנחה של נזיפה “אמן” יתומה לברכותי, שאינן נשמעות מתוך השטף… “מְקַדֵש הַשַבָּת”, גמעה – וברוך שפטרני!

אני מתבייש להרים ראש, ואבא עונה:

– עם-הארץ! בעל עגלה!…

פתיחה היא זו למסכתא מוסר ודרך-ארץ רבתא שבשבת.

– ישמח חותנו ותגל חותנתו בקידוּשו של בנך!… – מתחיל אבא מדבר לאמא.

ועל נבואה זו מוכן ומזומן בפי האם אחת משלש תשובות אלו: או אנחה, או הסכמה, או קנטור:

נתגלגלו עלי רחמיה – נתאנחה אמא, ואנחה זו פירושה: “נקבל את היסורים באהבה, הקב”ה הטוב בעיניו יעשה, ואנחנו נשב לאכול, כדי שלא יישנו התינוקות". ואבא אינו מסרב: הן גם אל השולחן ימצאני ושם ידבר עמי.

רגזה עלי אמא – והריהי עונה לאמר: “לענין זה שלך הוא ולא שלי…” ותשובה זו משמע הסכמה לאבא, כלומר: “עוד יש שהות, חפצך – ונמתין בסעודה, הוכח תוכיח ותבוא עליך ברכה”… ואז ישב אבא לכסא-דין… אני – עיני טבועות בקרקע, והוא מטיף לי מוסרו בשובה ונחת, נטפים נטפים, המביאים אותי לידי חלשוּת. אנה מפניו אברח, במה אסתום אזני? – כבר יודע אני על-פה מוּסר זה, שאין לו קץ וסוף… עוד הפעם אני שומע, שאיני רוצה “להיקוֹט בפני” ורק להתקוטט עם גולדה אני מבקש כל היום, שאיני רוצה “לקחת מוסר” ושאני חושב איך “לקנות חכמה” ולהתלמד להיות “איש ולא בעל-עגלה”, שאיני רוצה לדעת כל “נימוס ודרך-ארץ כבן-אדם” ושאין בי “ריח תורה ויהדות” ושהתפילה למשא עלי ו“מלה יהודית” שנאה נפשי ושאיני חס על כבוד אבא ואמא ורק לצחק ולהשתעשע חפצי, כתינוק שלא הגיע לחינוך, ושאני אוהב לעשות כנורות, לנטוע גנים כחיימיל, ובשעה של חופשה איני יושב להיות שונה על משנתי שבחדר, רק למרוט נימין מזנבות הסוסים אני מבקש, ושאין בי כל שׂכל וחיימיל חכם ממני באצבע קטנה, ושאיני “חושב לתכלית” ושאני חושב את עצמי כתינוק ושוכח כי עוד מעט ואהיה בר-מצוה, ושסופי להיות עם-הארץ, משרת בחנות, בעל-עגלה וכו' וכו' וכו'… כך אבא מבזני ומשפילני מבלי חמלה ובלי סוף. אני – קללה עצורה ורצוצה בלבי… ואמא מנידה עלי ראש – מאמינה היא לכל דבריו של אבא ומצטערת מאד… זיעה תכסני, ראשי סובב הולך, והמוסר נוטף ונוטף, והכל נשנה במלים שונות, בהטעמות שונות מאה פעמים ואחת… ואבא ארך-רוח הוא ומדבר הכל בניחותא…

אבל אם חפצה אמא לקנטר את אבא מסבּה שהיא, הריהי משיבה בתלונה: “להפר את השבת אתה זה אומר? כל תקלה וכל קטטה הוא מוצא רק בשבת!” ואז מתחזק אבא בחמת-קרי, גוער בה בנזיפה ואומר: “ולמדתם את בניכם” – כתיב, ואם לא עכשיו – אימתי? בחוֹל איני פנוי לו!" – ומצוה זו, מכיון שבאה לידו בשבת, אינו מחמיצה, והריהו נושא עלי תיכף “משא” קצר וחריף בשנאה כבושה, בגועל נפש… וכדי להראות עם זה לאמא שאין לומר לו “מה תעשה” – הוא מוסיף לי על דבריו גם מכות-לחי שתים; ובזה הוא הולך ומוליך גם אותי בדחיפה ליטול את הידים לסעודה…

ושוב דיוּקי מצוה: סדר נטילת-ידים ובציעת-הפת בשבת, כמה דינים והלכות תלויים בהן! – אפשר שלא היו נראים כל כך מרובים, אבל אבא מתכון להראותם לבני ביתו, או להקב"ה עצמו כביכול, שמדקדק הוא בהם ומקיימם לכל פרטיהם. וכל אותם הדקדוקים הוא דורש גם ממני.

– עם הארץ! בעל-עגלה! – קורא אבא חליפות, כי כמה וכמה דינים אני דש אז בעקבי. – דקדוקי-דינים אלו, אמנם, לא פירש לי לא רבי בחדר ולא אבא בבית, ואף-על-פי-כן רוצה אבי שאדעם: שכּן “גם שפחה כנענית שבתוך ביתו של רב יודעת בפסקי שאלות” – ואני “גם מידה יהודית אחת אינה נדבקת בי”, כמו בביתו של בעל-עגלה אני גדל – “בעל-עגלה!” – “עם-הארץ”!" – “עבריָן!”

הדגים – ואחריהם מיד הזמירות: אבא – זמרתו צעקה, והוא מושך בקולו מאד. וקולי שלי רפה ונשימתי אף היא קצרה. קולי עולה, נפסק ויורד, והריני נגרר אחרי אבא כתרנגול צעיר וניחר, הרוצה להאריך בקריאתו יחד עם הזקנים הרגילים ב“קוקוריקא”.

אמא מראה בעצמה ליאוּת וגוֹהקת: בשבת ה“סְפַּזְמָה” שלה מתעוררת, והריהי מתאוננת לפני אבא על ה“פקעת שתחת לבה” ועוד על מיני מחלות פנימיות… ואבא מדבר אליה רכות ומצוה, ממש מצוה עליה, כי “בלי נדר שבת” תלך לדרוש ברופא ולא תדחה עוד את הדבר… ומובן, כי כאן מקום להתאונן על הילדים, שאין בהם שום רחמנות על האם החולנית – ו“הבתולה” (גולדה) מקבלת את שלה… אך אני איני מתנחם במוסר זה; נפשי יודעת מאד: אם ראשיתו – גולדה, אחריתו – אני…

התנור מהביל בחדר, ואמא מתאנחת על החום הרב ועל גולדה שאינה כבנותיהן של “שאר הבריות”, מתירה מצוארה את העניבה של מטפחת ראשה, מניפה בכנף ונופחת מפיה על פניה. וגולדה, לאחר שקבּלה מוסר, הריהי מזדרזת לעשות נחת-רוח לאמא ופותחת את החלון; אך כמעט נפח הרוח בנרות, אבא נותן בקולו:

– מעשה זה מה הוא? “מוֹדה” חדשה בביתי!… מה רוצה היא הבתולה? שנסעד בחושך היא רוצה?…

גולדה ממהרת לסגור את החלון, ואבא מביט בשׂררה, מריח בחוטמו מחימה כאילו הוא בודק בו אם אין עוד איזה ריח של “מוֹדה” בתוך ביתו…

בדק ומצא – שתי כפותי על השולחן:

– עם-הארץ!

נשכתי מן הפרוסה ולא פרסתי ממנה ביד:

– בעל-עגלה!

איני מניח את הכף מידי בין גמיעה לגמיעה:

– רעבתן!

והנה העליתי מתוך הקערה את הכף כשהיא מלאה מרק וגדושה לוקשי"ן, ואני נבהל בפה פתוח לרווחה ומכוונו שיקבל אל תוכו תחילה את הפתילים הללו, שהם תלויים בכף ונוטפים מרק על המפה…

– עם-הארץ! בעל-עגלה! רעבתן! עברין! מתי זה תלמד לאכול לוקשי"ן כבן-אדם?! – ועל כל קריאה טפח וטפחיים בראש.

ומתחילים דברי מוסר שבסעודה. מוסר זה תחילתו מעניני דרך-ארץ שבשולחן, עד שהוא עובר ומשתלשל לשאר ענינים, והוא נוטף ונוטף כדלף טורד, כזפת בוערה, ואני יושב אסור אל השולחן ושומעו… איך אסתום אזני? הן כבר יודע אני אותו, יודעו על-פה, ואין קץ לו ותכלָה, והוא נאמר מפי אבא בלי כעס, אלא כקורא מן הספר – את מעי הוא מהפך בקרבי… עוד פעם אותו המוסר ואותה התוכחה על כל תנועה מתנועותי, על כל פינה שאני פונה ועל כל מה שאני חפץ ועל כל מה שאיני חפץ, ושוב מפני מה איני “נָקוֹט בפני” ומפני מה אני רק מתקוטט עם גולדה ומפני מה איני לוקח מוסר, וכו' וכו'. ואני, מכיר אני בחטאותי, אמנם אשמתי מכל נער, בושתי מכל ילד, ובכל זאת לבי אומר לי, שאיני חייב כלל באשמות אלו – הן הרי נעשות שלא מרצוני, ואך שוגג אני… שוגג? – לא! האשמות הללו גם לא שגגות הן עמי, הן נעשות מאליהן. מאליהן הן צומחות כשערות ראשי… ומה אעשה להן? – ובשעה שאני יושב דומם כאבן, – לבי צועק: “אוי מה אתה חפץ ממני, אבא, עוכר נפשי!” והסעודה לי, כאילו מאכילין אותי את בשרי… ואבא עודהו מסיח לו בנחת ואוכל לו בנחת, עד שהוא פותח “מנוחה ושמחה” במין זמר שיש בו מבחינת קוֹזק – וגם אני מזמר אחריו – – –

כלתה הזמירה, ניתן הבשר, אבא חותכו לחתיכות קטנות וחוזר לענינו שהפסיק:

– עד כמה בן זה ממרה, עד כמה נער זה אינו חש לכבוד אבותיו, עד כמה ילד זה אינו חש לכל הפחות למה יאמרו הבריות, עד כמה בחור זה אינו נותן דעתו וכו' וכו'.

רואה אמא שאבא מגדיש את הסאר – והרי היא באה במוסרה, בכוונה להפסיק מוסרו של אבא, שבכוחו לאכול כחלודה גם עצבים יותר עזים מעצבי אמי; אך מכיון שהתחילה היא אינה יכולה עוד לקצר – או שאינה רוצה לקצר, כדי שלא ישוב אבא למוסרו שלו – והיא באה בטענה כזו על רבונו-של-עולם:

– במה חטאתי לפניך, רבונו-של-עולם, שילדי אינם כילדים של שאר הבריות? (“שאר הבריות” שאמי היתה מקנאה בהן, הן מיני בני-אדם שלא ידעתי באיזו מדינה טובה נאחזו, אלא בידוע הוא, שאצל “שאר הבריות” הכל טוב ויפה ונעים ונחמד, ובפרט בניהם – ילדים הם לאות ולמופת בעולם…) וכי לא שפכתי דמי על בני? וכי איני נשחרת עליהם כשולי קדירה? וכי איני מלמדת אותם? וכי מפנקת אני אותם? ובמה חטאתי יותר משאר הבריות? – וכי איני חופרת בשבילם את האדמה בצפרני ממש, להספיק להם צרכיהם כשאר הבריות? וכי טרודה אני רק בי לקשט את עצמי ולעדן את נפשי כנשים של שאר הבריות? וכו‘… כמדומה לך הנה נער זה, שלא תשלט בו עין-הרע, נער בן שתים-עשרה, ברוך השם, ולומד ב“חדר גדול”, בין בחורים גדולים ברי-מצוה, וכבר הגיע זמן לראות בו מעט נחת כשאר הבריות, והוא – לאו ולאו ולאו! וכו’ וכו'.

כך אמא מטיפה מוּסרה שלה, עד שהיא גוהקת ומצמצמת פניה ברגש של זוהמה, מפילה ראשה על כתפו של אבא, מעצמת עיניה ואומרת בקול חלש:

– הוי, חנא, רע לי…

אבא אינו מתבהל, רק תומך ראשה בידיו ושואלה רכות:

– התקחי חתיכת לימונא?

אמא מצמצמת פיה וחוטמה, ואבא נותן עיניו בגולדה:

– עומדת הבתולה ומביטה כעֶגלה – מדוע לא תתני חתיכת לימונא לאמא?

גולדה פונה במהירות, דלג וטפוף כבריה עליזה ומביאה חתיכת לימון מגולגלת באבקת סוּכר, מושיטה לאבא, והוא משים בפי אמא, המעצמת עיניה מחולשה, מוצצת ומשיבה נפשה: “הַהַהַה”!" –

ואני, מה חפצתי אז לצאת מאצל השולחן לבלתי-ראות בכל אלה הפיוסין – – –

… ועד כמה תהיה הסעודה נמשכת עוד? עוד יש לנו פרפרת אחת ושתי זמירות: “יה-רבון” ו“צור משלו”, מלבד ברכת-המזון – והנרות זה נותנים ריחם, הם כלים וכבים ומסריחים זה אחר זה… גם אלה השנים הגסים שבשתי המנורות הגדולות, מאסו אורם מפיח פתילותיהם, ובעינים אדומות יביטו גם הם על ההפיכה שבשולחן, המלא שברי עצמות כגי ההרגה… שכנינו כולם כבר מתענגים הם בחוץ לרוח הלילה, קול בניהם הרצים ודצים נשמע ברחוב, רק אנחנו עודנו יושבים בחדר החם כקשורים אל שולחן זה לפני אבא, הנוהג ברבנות ושררה ועונג שבת…

חיימיל ויהודה-ליב כבר נרדמו מיושבים אצל השולחן, וגולדה מפשיטה בגדיהם ומשכיבה אותם במיטה; אמא מספרת לאבא כל הרפתקאותיה בבית-המקולין, איך שְמַריה הקצב אינו נוהג בה כבוד ונותן לה לעמוד ולחכות יותר מכל השפחות, ממש עד כלות הנפש – ואני, נפשי תכלה, מתי זה נגמור את הסעודה?… ובתשובה על דברי אמא ותאניותיה מרים אבא בשיר קולו. הוא מזמר, ואני עוזר אחריו בניגון תורקי משונה:

“יָהּ-רִבּוֹן עָעָלַם וְעָלְמַ-יָּא. לַייָא-לַייָא-לַילַי-לַייָא!”

והפעם אבא מגבר חילים בזמירתו וצועק ביותר, כלומר: “ישמעו נא עמי-הארצות שבחוץ וידעו איך הם עושים ואיך אני “בן-הרב” עושה את השבת” –

II

שבת בבוקר. אבא הולך לו לטבול במקוה, ואמא לוקחה את צירילי ויוצאה בבגדי לבן התחתונים לספר עם השכנות הבאות ומתכנשות אל האצטבא שלפני חנותנו. – עם יציאתם של אבא ואמא קופץ לתוך הבית מין יצר-הרע עליז ומתחיל מרקד בתוכנו ומגָרה: השתובבו נא, התקוטטו נא!…

יהודה-ליב וחיימיל מדלגים ערומים ממשכב למשכב, מתבוססים ומתגוללים בין כרים ומצעות וגם אני, “הבחור הגדול”, מדלג יחף בתוכם. גולדה כמנהגה, עושה את עצמה כאילו אינה נהנית כלל משעת-חדוה זו, אדרבא, כמרעמת היא עלינו ומקללת ומקללת, ואני משיב לה ומשיב, והקללות הללו אינן חלילה, משום כעס ומרי-נפש, אלא תענוג הוא לנו “לחדד את הלשון”… הקללות, כמובן, גוררות אחריהן מכות, צביטות, שריטות ומריטות, אך גם אלו אינן אלא מטוב לב… ומטוב לב מתנפלים אנו, שלשת האחים, ביחד על גולדה, סוקלים אותה בכרים, כורכים אותה בכסתות, מטליות ושמיכות והיא מפרכסת, צובטת ובועטת בנו, מתאמצת להוציא ראשה מתוך הגל של מוכין שנערם עליה וצועקת בקול:

– אמא, המשומדים, אמא-א!!

ואני מחזיק בה ומתיפח עליה:

– הוי, מתעלפת היא, – אחותי היקרה!!…

– הושיעו-נא, יהודים! רחמנים-בני-רחמנים, הצילו-נא!…

ויהודה-ליב וחיימיל נופלים על פניה בקול ענות גבורה וצחוק, תולשים בחוטמה ונופחים בפניה כדי להשיבה לתחיה, וגולדה מפרכסת תחתינו ביד וברגל וקוראה במלוא-הגרון:

– אוי! אמא! – הגזלנים! אמא, אמא! א-מ-א!!

וקולה הולך ובוקע מבין קולותינו, וכאילו אלף חתולים מתקוטטים ביחד…

אמא חשה אל הבית, משליכה בכעס את צירילי על אחד הכרים המוטלים על הרצפה ומתנפלת עלינו בחימה עזה ומכה בשתי ידיה ביחד, באחת עלי ובשנית על גולדה; היא טופחת בעברה וזעם על המצעות הרכים שאנו מתכסים בהם וצועקים מתוכם למקוטעים בקול אטום ובבכיה מעושה מתוך צחוק מתפרץ:

– לא אני!…

– אני לא!…

– מה את מכה, מה?… רק היא!…

– הבחור, ימח שמו!…

– הבתולה, ימח זכרה!…

ושני אחי הקטנים רוקדים כנגד אמא בכתנותיהם, קוראים וצווחים ביחד:

– גולדה, אמא! גולדה! רק גולדה חייבת בדבר!

– כן תחיו, משומדים קטנים! – מתמרמרת עליהם גולדה – מפני מה קראני הוא תחילה: “וַרקה החולבת”?

– ומפני מה קראתני תחילה: “משומד”?

– מפני מה בעט בי? – הלואי שלבו יבעט בו, אב הרחמן!

– ומפני מה השליכה את הגרבים על ראשי! – הלואי שתושלך מעל לחומות!

היא – “מפני מה”, ואני – “ומפני מה”, והקטנים רוקדים וקוראים:

– גולדה, אמא, גולדה! רק גולדה! גולדה חייבת – גולדה!

עד שאמא קופצת וקוראה:

– המתינו, כלבים, המתינו, יבוא אבא וקבּלתם את שלכם! –

והנה בא אבא “מן המים” – כולו מנוחה ושלוה, גופו עטוף ב“חלט”, פניו מלובנים יפה, זקנו נתמתח, פאותיו דבוקות אל זקנו ומבטו – שׂררה…

כולנו מסתלקים בשתיקה לצדדין, ואמא מתיצבת לפניו ומקטרגת עלי ועל גולדה, שאנו “מקצרים שנותיה”, שאין אנו מרחמים עליה, בעוד שהיא חולה וגוררת בקושי את רגליה מאפס כוח וכו'… ובשעה שהיא מארכת בקטרוג, אבא עומד ממולה ופניו מוסבים אלי ועיניו שולחות בי את מבטו האלכסוני… להצטדק לפני אבא, ובכלל לדבר אליו, אין אף אחד מן הבנים מעיז בנפשו – ולכן אני עומד בראש מושפל ארצה ושותק. אמא עדיין מקטרגת, ואבא עוד לא הסיר מעלי את עיניו, ערפי כואב וראשי כבד מעמידתי זו, והוא, אבא, יש לו פנאי ועודהו מביט בי באלכסון… ומדוע רק בי ולא באחותי? וכי בשביל שאני זָכָר עלי להיות נעלב ואינו עולב? – אף אמא מבקשת להסב מעלי את עינו של אבא והריהי ממתיקה את דינה בלשון של סניגוריה אגב קטרוגה:

– הלא רק בושה היא בפני הבריות, בחור שכמותו, בלי עין-הרע, בחור של מהרש"א ותוספות, שאתה מחכה לראות בו “נחת”, יש לו עסקים עם “פרה” כזו.

אך אבא עודהו מביט בי, רק בי, ושותק. ואמא אומרת ברוגז:

– התבונן נא גם אליה, אל חצופה זו – ימח שמה! – שאינה בושה לצעוק, כאילו שוחטין אותה… הלא כל הרחוב נתמלא מקולה!…

אך אבא עודהו מביט בי, רק בי, ושותק… עד שאמא גוהקת בנאקה ונאנחה בחולשה:

– אוי, הפקעת שבלבי!

כאן אבא שואל:

– והסדרה?…

הסדרה, הסדרה! לא די שאני לומדה בימות החול עם פירושו של רש"י מתחילה ועד סוף, לא די שאני “מעביר” עליה בחדר בערב-שבת בניגון הטעמים – ועוד עלי לעבור עליה גם היום בביתי – ודוקא “שנים מקרא ואחד תרגום”!…

והנה קול התורה נשמע בביתנו. אבא מצדו מסלסלה בחבּה ובקול של שררה, ואני מצדי מתרפק עליה כילד. ואמא – מי ידמה לה באותה שעה? כל חלי וכל מדוֶה סרו ממנה. היא צועדת לה לבושה “חַלַט” רחב, המכבד בסרח-עודפו את הבית, ומהלכה כבת-מלכים… “נחת” יש לה. ואני, רואה אותה בתענוגה, והענין לכאורה כדאי, אבל ארוך הוא יותר מדאי. לו יכולתי לדלג מעט על הפסוקים, ובפרט על התרגום הקשה! אבל אבא יש לו שהות, וגם “לחטוף” אינו נותן; כמעט ארוץ בקריאתי – והוא:

– נוּוּוּ… נסיעה… אתה ליריד? – שבת!…

כך הוא מדבר בלשון-הקודש, בכדי שלא להפסיק.

… ועוד הפעם בבית המדרש עם אבא…

חומר לא-יצלח אני, אין אבא יכול לעשותני “כלי” כחפצו; אבל היוצר הזה עדיין אינו מתיאש להשליכני מלפניו… הוא אינו מוותר על חפצו כמלוא-נימא. עם הוצאת ספר-התורה הרי הוא מקרבני אליו ומושיבני על ידו, כדי שאקשיב עמו אל הקריאה מתוך חומשו ולא אפנה לבטלה. בקושי גדול מכניסני אבא לתוך שורה צפופה ודבוקה זו של המזרח, צד זה שכל המכובדים נדחקים אליו. שכנו של אבא בספסל, ר' ישעיה גיטי’ס, רוצה היה למחות בידי אבא התוקעני כ“יתד” בצדו; אבל אינו יכול, מפני שגם הוא, ר' ישעיה, אף שכרסני הוא ותופס מקום גדול, מזכה במקומו גם את חתנו לשבת עמו יחד… ולפיכך אך מתאנח הוא ר' ישעיה על הצרה ועושה כאילו הוא מזיז עצמו בשבילי זיז כל שהוא בתוך הלחץ והדחק, ואינו מתכוון בזיז זה אלא ללחצני בגופו המזיע לצד הכותל ולצד אבא עד כדי להתמעך… וכך אני יושב בצד מזרח “במקום גדולים” – ושוב הסדרה לפני; לפני ולפני אבא בחומש אחד…

ומבחוץ, דרך החלונות הפתוחים,קולות באים לאזני למקוטעים: קול ענות של קהל אנקורים, שנתאספו על גבי הזיזים היוצאים מעל לחלונות בית המדרש ובתוך הצינור שבשפת הגג, והם מצפצפים ושורקים שם בכל כוח; קול נערים בני-חורין בשעת הקריאה, הצוחקים, קוראים ורצים בחצר, גם קולם של אותם הצעירים הנקראים “משכילים”, העומדים כנגד חלוננו ומפלפלים בהתלהבות על איזה ענין משלהם…

“לאחר חתונתי – כך אני חושב – לכשאצא מרשותו של אבא, אהיה גם אני ל”משכיל“… רוב אברכים בזמן הזה “משכילים” הם, שכך יפה להם; הם קוראים במכתבי-עתים, מסלסלים בשערותיהם ובבגדיהם ויוצאים לטייל עם נשותיהם”…

– נוּוּוּ?… אֵי-אי! – מעוררני אבא במרפקו ומניע עלי ראשו בנזיפה:

– נוּ… חומש… קריאה?…

כך הוא שואל בלשון-הקודש, ורצונו לומר: “היכן קורין?”

אני רוצה להורות באצבע על מקום שקורין בו, כדי שיראה אבא שלא הסחתי דעתי מן הקריאה – והריני שומע, שהקורא מסלסל כבר את הפּזר שמעבר לדף…

– נוּוּוּוּ??… – נוהם אבא בתמיה גדולה – נוּ- נו, עם-הארץ!…

אדם אבוּד אני לאין תוחלת – גם הוא תופסני בהיכן קורין. ואם יתפסני עוד פעם בכך, וניתנה לי מכת-לחי בתוך קהל-עם ועדה, – וכאן קורין וקורין… הסדרה “ארוכה מארץ מידתה”, האברך ה“בעל-קורא”, חתנו החדש של הגבאי, מתגדר בקריאתו, מתגרגר ומטעים לו כל נגינה ונגינה יפה יפה בשובה ונחת ומושך ב“אמן” של כל ברכה עד כדי יציאת הנשימה שבגרונו… ארוכה היא התורה ורוחי קצרה, – צר לי, אוי, כמה צר במזרח!…

III

ככלות התפילה נשאר עוד בבית-המדרש רק אבא והרב דמתא וגם אני עומד אתם, עומד רעב ומחכה לאבא שיגמור תפילתו (מאחרים אנו לבוא בשחרית ואין אבא מספיק לגמור תפילתו עם הציבור). גמר אבא – ואני לוקח את סידורו וחומשו והולך לבדי הביתה, והוא נשאר עוד בבית-המדרש ללמוד “אור החיים” של פרשת השבוע.

ושכאחרים גומרים סעודתם ויוצאים לרחוב לשוחח בחדשות – נראה אבא כשהוא הולך ובא מבית המדרש… ציציות טליתו, שהוא עטוף בה מתחת ל“זופיצא”, נגררות אחריו; בצוארו קשורה המטפחת האדומה והידועה, והוא פוסע לו פסיעות קטנות וקלות, ופניו כאילו מביעים הם הנאה רבה; מושך הוא גבות עיניו בענוה, מנענע ראשו אילך ואילך במעדנות ותמימות וכאילו הוא אומר: “מי אני ומה אני בכל זכות אבותי, תורה וחסידות שיש בי? ברוך הוא וברוך שמו שזכּני בכך”… ואני ממהר ונכנס לבית שלא אשמע איך אחרים אומרים: “גונב דעת בוראו”…

… ושוב אמירות שלפני הקידוש… מקדש הוא אבא על היין המשומר לו מכוס הקידוש של ליל שבת, ושיוּר השיַרים הללו הוא לוקח וחוזר ויוצקו אל הצלוחית, שיהא שמור לו לכוס של הבדלה במוצאי-השבת… יציקה זו נעשית בזהירות יתירה ובמתינות גדולה, כי יש פנאי… כולנו רעבים כבר עד מאד, אך הנשמה היתירה של אבא מתונה היא ואין בה כלל ממידת הפזיזות של חברתה התדירה, זו המשמשת לאבא בחול…

וארוכה ארוכה היא סעודת היום – “סעודת יצחק” קורא לה אבא, – ארוכה היא עלי גם “מסעודת אברהם” של אתמול, שכן דומה היא לשל אתמול, ולאור היום ולחלונות פתוחים היא נעשית – ורואה אני כת ליצנים צעירים מסתכלים לחלוננו ומלעיגין מרחוק… והשעה שעה שקול דרור נשמע ברחוב, קול הבריות בשיחתן וקול ילדים בשובבותם, ואפילו לגולדה ולאחי הקטנים הותרה הרצועה ואין אבא מקפיד ביותר שהם יוצאים ונכנסים בשעת ה“אמירות” והזמירות; אך אני הבן הגדול הריני כנעקד על ה“מזבח” – זה השולחן אשר לפני ה' – מחוייב אני לישב בשוה עם אבא עד גמירא ממש…

ארוכה היא הסעודה ודומה לשל אתמול, ומכיון שדומה היא הרי אני יכול לסכמה כאן ולסדר סידורה בקיצור נמרץ:

הכנות וזהירות ומתינות בנטילת-ידים ובבציעת הפת… מתינות במיני בצל וצנון וזמירות… כבד מרוסק עם בצל ומעט מוסר מתון וזמירות מתונות… מאכלי הטשולינ“ט ועל כל אחד זמר שלו… הזמר של אבי-אבא זצוק”ל, הנאמר בפרסום גדול ובקול רם לפני הקוגיל… הקוגיל ואחריו אמירת “תיקוני שבת” – (ה“תיקונים” של שחרית נוהג אבא לומר בתוך הסעודה, לפני הבשר…) ועוד הפעם מוסר והוראת דרך-ארץ על שאני יושב אצל השולחן “כמו על מסמרות” ומערים להתפטר ממנו, על שאיני יכול גם לשמוע “מלה יהודית” אף מפי אחר ורק חברים אני מבקש… על שאני רק מצחק ורוצה למרוט נימין מזנבות סוסים בשעת חופש, ובשבת רוצה אני לצאת כצאת החייטים והחייטות, על שאני וכו' וכו' – הכל כנ"ל, כבליל אתמול וכבשבת שעברה – ונאמר הוא המוסר בניחותא, בשעה שכל העיר ישנה כבר בשנת הצהרים… אך ברוך הוא וברוך שמו – ברכת המזון נאמרת…

אני קם לצאת, אבל – “לאן, בחור?”… “שינה בשבת תענוג”, וכל “העולם” ישן, ומובן, שגם אני חייב בתענוג זה של שבת… גם אמא, מחמלתה עלי, הריהי מדברת תמיד על לבי אחר הסעודה לאמור:

– ילד שכל ימות השבוע הוא עמל בחדר, האיך אינו רוצה להתענג ככל הבריות ולישון מעט בשבת-קודש אחר הסעודה? רק “לטפס על ההרים” הוא מבקש!

לשעבר הייתי אמנם מתחמק מתענוג זה ובורח אל חברי מחוץ לעיר, אירע לי פעם שחזרתי בפני שרטת, ואז נתן אבא עיניו בי וגזר עלי להבא לכל השבתות שלא אצא מפתח הבית. ומקיץ דאשתקד, הריני אנוס לקבל על עצמי אותו תענוג של שנת הצהרים מדי שבת בשבתו…

אותו תענוג! – תריסי החלונות מוגפים, בבית אפילה ונַחרה, ריח של זיעה ושיָרי טשולינט מחמיצים, זבובים מזמזמים בלחש ומעקצים, ואני מתהפך מצד אל צד על יצועי שהצעתי לי על רצפת הבית. אני עוצם עיני ומתאמץ לישון – ואיני יכול; בשרי המזיע עלי למשא. אני משתטח פרקדן על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, מסתכל בשברירי השמש, המפזזים בסדקי התריסין, כדי להסיח דעתי מההרהורים הרעים העולים כבלהות: לקול נחרת אמי נדמה לי שהקיאה מרָתה ומתה… אבי לקח לו אשה אחרת – ואני בורח מפני האם-החורגת… בורח אני לעיר הגדולה לאבות פריל או לישיבה שבליטא, אני הולך ותועה בשדה – אבדתי דרך… אני קורא שם בקול, ורק הד קולי עונה לי… ואני יושב לי שם על אבן ובוכה… בלילה ימצאני גוי, יקחני אל ביתו והוא והגויה שלו מאנסים אותי לאכול חזיר, להמיר דתי וכו'… אני קורא אלי ממחבוא נפשי את פוליה תלמידת הגימנזיה והריני משתדל לחשוב אך בה, כדי לקצץ ארג הדמיון המשוקץ של מיתה והמרת-דת, ההולך ונארג במחשבתי, אבל אותו הרעיון הנתעב והמרגיז והנורא חוטט בקרבי כרימה, – ואני מתהפך מצד אל צד… נגעל גופי בזיעתו ורע לי…

אקום בלאט, אצא החנותה, חרש אלך כמתגנב לשום מה… ובלבי עולה חפץ ומסיתני לעשות איזה דבר האסור, הן אין רואה בי בשעה זו… אני מסתכל – ואין לי מה לעשות… אעמוד, אביט מבעד סדקי הדלתות אל הרחוב, כאסיר הנשקף מבית כלאו.

הרחוב ריק ושקט, מנוחה שלימה בו ואין עובר. הנה כלב עייף רובץ בצל האצטבא, מאריך לשון אדומה – ישום וישאף, ולרגעים חטוף יחטוף בפיו איזה זבוב מטריד… שם יושב לו על הארץ בצל הכותל קוֹרנִי הגוי-של-שבת, נרגן ורוטן חרש ומדבר אל נפשו, ואל פרוסת החלה הלבנה שבידו יגיד שיחו… יניד עליה את ראשו הקרח והמזוהם ומרים בזהירות את הפירור שנפל ממנה – פותח לאט את פיו ומכניס את הפירור אל תוכו, לפנים משיורי שיניו המסואבות, מוצץ בלסתותיו הנופלות – וחוזר לדבר אל נפשו ואל פרוסת החלה…

שקט, חום ושעמום. גם אני רוצה לדבר אל נפשי – ואיני יודע מה… לשרוק אני חפץ, לתת קול, אבל מתירא אני שלא אעיר את אבותי…

אשב על חבילת חבלים, אתבונן בסחורות שבחנותנו, – גם הן כמו מנמנמות בשינה של שבת בתוך האפילה… אשב ואחשוב כמה מקומות וארצות רחוקות ונעלמות ראו הסחורות האלו השונות; קופסת-ממתקים זו, הנשקפת אלי מן המערכה בפני נערה צוחקת וגלוית חזה, אדומת לחיים ושפתים מתוּלָעוֹת – הלא מאודיסה גופה הובאה עד הנה… והצמוקים הללו, שבקופסה עגולה זו עם צבי מקרין – הלא מארץ ישראל הובאו… ואני, בריה חיה, במקום אחד אני יושב ואת העולם איני רואה…

עכבר אחד מכרסם לו בזוית מסותרת… ועוד פעם יתעורר בי חפץ לעבור עבירה בחושך, אך הדגים היבשים כמו מביטים אלי בחשד מן הפינה בעיניהם שכוּסו מלח ושומרים צעדי… זכורני, אשתקד תקף עלי יצרי לגנוב צמוקים אחדים, אך כמעט נצבתי על העמוד ולקחתי את הקופסה, נדמה לי שאמא הולכת וקרבה – ובמהרי בחרדת-לב להשיב את הקופסה למקומה, נפלה – הה! – מידי בקול רעש על הפחים של הנפט, ונשפכו הצמוקים הארורים וקצתם נפלו אל תוך הנפט… אבותי, שנבהלו ונחפזו למקום המעשה, עמדו עלי תמהים ומשתוממים: “נוּ”?… שאל אבא את אמא. “אוי ואבוי, לנפשי!” ענתה אמי – ויותר לא דבּרו…

הם נתביישו – ואני, נוח היה לי שתבלעני האדמה ותכסה עלי ועל בושתי בושת גנב…

מאורע מגונה זה הייתי חפץ לחשוב לי כחלום כבד… אך גולדה היתה מזכירתו לי בכינוי: “בחור של צמוקים”. ואני, אלמלא יראתי, הייתי תוקע לה סכין בלועה!

עתה זה נשכח אותו מעשה, וכדי שלא להתגרות עוד ביצר-הרע של שעמום המשיאני לעבירות, הריני שב ובא לחדר האפל. שוכב – והיראה הנעלמה מפני אותו הרעיון הנורא בטומאתו, חזרה ונעורה… והרי אפשר שתאחזני רוח רעה ותעבירני חלילה על דעתי… ושמא כבר טִמאתי נשמתי באותה הנבילה שטלטלתי באותו ערב ויש כבר ל“דבּוּק” שליטה עלי?… אני מתגולל בזיעתי על הרצפה ומקום מנוחה לא אמצא.

קפץ אבא בתחתוניו וכותנתו ונחפז כמו מן השריפה ליטול את ידיו ולהדיח פיו – שעת קימה הגיעה. מפהקים, והטשולינט עולה בגיהוק: פֶּפֶּהֶה!…

התריסים נפתחים, ולשטף האור, כיתות כיתות של זבובים מתעוררים ונבהלים בזמזום רב ממקום מנוחתם, מתעופפים במהומה במלוא כל הבית ומבקשים להם מוצא מתוכו… כל פנים חמוצות וקמוצות, הכל מביטים כגועלים זה בזה, כמתרעמים ואומרים: החמצתני, הקדחתני – פּפֶהֶה!…

ואבא מקמט את חוטמו עד מאד…לחיו האחת אדומה ומעוכה, והפאה והזקן שעליה קלוּטות ודבוקות לה בזיעתן, ובלחיו השניה הפאה והזקן נזדקפו ונסתבכו זו בזו; הירמולקה החדשה שבראשו קימטה גם היא פניה… ובעוד שהוא מנגב את ידיו, הריהו שולח בי מבט אלכסוני מתוך עיניו המצומצמות, לראות אם אני עומד בעין ומוכן לדבר – והריהו מראה לי במחוג אל הגמרא…

הוא לובש את החלט ואני לוקח את הגמרא הסלאוויטאית העבה, ושנינו מתישבים אל השולחן.

גולדה מטפלת שם על התנור, חופרת “מטמונים” מתוך סמרטוטים וכרים… יורדת ומושיטה לנו שתי כוסות פושרין שהצהיבו כמי-גשמים לאחר לינה – תּה כביכול. אני ואבא מכרסמים סוכר וגומעים מן הכוסות מבלי דַבּר דַבר, כנזופים…

הגמרא נפתחת:

– מה למדתם?

אני מראה מה וכמה.

– ויותר לא יכול רבך? אין לו… לא השיגה ידו לקנות עוד מן החנות?…

משנתי תמיד חסרה בעיני אבא.

– אמור…

אני אומר. אבא מותיב ואני מפרק; על כל תירוץ הוא עונה רק “נוּוּ” ארוך, שאיני יודע פירושו… אך הסוף מוכיח: אם נתון נתן לי אבא מכות-לחי שתים במספר (לא יותר) והשליכני מאצל השולחן – מופת חותך הוא שבשבוע הבא ילחצני חוימילי-גרגרת עוד יותר מן הרגיל; ואם אמור אמר אבא: – “חוה, הבי לנו ונברך” – אות היא לי שלא מצא בי שום פגימה ונימה.

ובשבת זו של “ר' חנינא סגן הכהנים” בא דוקא האות האחרון – ואמא נתנה לנו עדשים מבושלות ומיני פירות.

גם באכילת הפירות נוהג סידורו של שבת: מתּחילה מברך אבא, ואני עונה “אמן” לברכתו. אחר-כך מברך אני, ואבא עונה לברכתי “אמן”, וכן גם בברכה אחרונה…

ומן השולחן טרם אקום. אני יושב כגבר, כגדול, כאבא כביכול, ומשמשין אותי כמותו; כוס מים כי אחפוץ, והושיטה לי גולדה בהכנעה… וכאורח כל גבר הבא בשנים, מתגעגע גם אני באותה שעה לזכרון “ילדותי”, אז כשהייתי עדיין “מטפס על ההרים” עם חברי בני גילי… ועתה – הרי אנו לומדים “פרקי אבות”…

לומדים, ואף-על-פי-כן מין קורבה לאבא וחשיבות עצמי אני רואה בלימוד זה. אבא אינו מתכוון לבחנני בו, ולומדים אנו את הפרק כחברים… ואני מתגבר על יצרי שלא להביט החוצה…

סוף-סוף הגיעה השעה שנלך להתפלל מנחה, ואני יוצא ביחד עם אבא.

השבת כל כך פינקה אותי, עד כי הפעם עובר אבא אותי בלכתו, ואני הולך אחריו כמונה פסיעות רגלי המרושלות… ראשי כבד עלי והכל כמו מטושטש… יש שאני רואה ואיני יודע מה אני רואה – מראה עינים נבלע בהלך-נפש, ודמיון ההווה – בזמנים בלתי מוגבלים.

– קוּנה-בחור! – קרא אחרי נער יחף אחד, ואני איני מתעורר בשום רגש גם לקריאה זו… הנני הולך בלי כוח אחר אבא.

בבית-המדרש ממתינים עדיין לתפילת המנחה; בלשכת ה“שומרים-לבוקר” אומרים עוד תהילים, ולפי שעה יושבים להם אלה ולומדים, ואלא עומדים ומספרים חדשות בעלמא. אבא פונה לו אל זוית שלו, וניתנה לי בשעה זו חופשה ממש, ללכת ולעמוד באשר אחפוץ, – שעה קלה, אבל גם זו לטובה.

יוצא אני מבית-המדרש ומתישב על הרמה שמאחוריו. רמה זו פינה בודדה היא, צומחת דשא ואגודות קוצים ונשקפה על פני המרחץ. עז אחת, שנפרדה בעוד יום מן העדר, עומדת לה שם ומכרסמת בעשבים, ואין מחריד. מן הכותל תחת פי-הגג אפרוחי דרור מצייצים מקיניהם, והוריהם עפים מסביב וצווחים, מסתובבים ומשתובבים לרוח היום בפנותו. ושם, מעל לגגו של המרחץ ולבתי הגויים שבסוף תחומה של העיר, נשקפים לי ממרחק ההרים: מימין – יער מתעלם באד תכלת, וגפני הכרמים, הנראות ככובעים ירוקים, ניצבות במורד שורות שורות; לפנים – הר מרעה, ועדרה של עיר נפוץ עליו, ומשמאל – תלמים ישרים וארוכים משתטחים ועולים בהר עד קצה האופק במצעות צהובים, ירקרקים, אדומים ולבנונים ומפיצים הם זהרורים וכתמי פז מנגהו של השמש היורד אליהם. משתטח אני על הרמה בצלו של הכותל, ראשי למעלה, אל שמי התכלת שטִהֲרם החום מכל ענן קל, ואזני קולטות מנגינת התהילים הנוהה ומשתפכת ביגון-געגועים של נפש שבויה וכלואה בצרה… היא מיבבת ומבקשת נחמה ברחבי-אין-סוף לתוגת-אין-סוף – ואני שוכב כילד חלוש, שאמו מנידתו בעריסה ושרה לו שירת נכאים ורחמים… נעימה זו, נגינה תמה וענווה זו שוטפת לגליה ועולה מן החלון השמימה… את נפשי לנפשה אתן, כי תנשאה כי תנטלה מכאן – והשמים כל-כך רמים, נשאים, שלווים ושקטים – – –

והתנוצץ פתאום כְּלִיל-נוֹגה מפיץ קרנים… כיד זהב נשתלחה ברקיע התכלת והריהי מורה באצבע של פז למרומים ריקים… זוועה אחזתני – הצלב של הקלוֹסטר הוא זה…

איני רוצה להסתכל לאותו צד, אך נצנוצי האורה יורים משם כחיצים, מרקדים בכשפים ומשתעשעים בסנוורים – ואימת מזיקין, יראת “דיבוק” וטרוף-הדעת תסמר בשרי… הנה כצורת עין גדולה, עין-ענק בוערת קרצה לי משם… אני נבהל לקום – ונופל כורע כמפני מכת אגרוף, מכת פתאום:

– בּומְ"ם! – נפל אגרוף בחללו של עולם, נעֵר רקיע, הֵנע הרים, וכצל מָאדם, כלהבה בתוך העשן הוא טש – הניף הוא עלי אצבע בשתי-וערב – וי! הדבּוק אחזני! הריני שורף ספרים בבית-המדרש! – ערבוביה של צלצלים נופלת על ראשי כעדת-בלהוֹת, צלצלים מרקדים, מרננים, משחקים ומבלבלים דעתי:

– בּליל-בּליל-בּליל-בליל…

ועל הילולא וחינגא מתחוללת זו כוח עמום ינצח: יהלום קול, יפול קול וימש קול:

– בּום–בּום–בּומְם! –

הריהו מכה ודופק בי, דופק לברוח, – לברוח מכאן אני צריך! – ואני קופץ ממקומי לרוץ.

– וַאֲ-אֲנִי תְפִלָאָ-תִי – לְך יְיָ עֵת רָ-צוֹן – –

התחיל חותר ובוקע בתוך המהומה קול דק, פועה כגדי מבית-המדרש – ואני ממהר למקום שאבא שם…

להתפלל מנחה אני נכנס.

יְמֵי הֲנָחָה וּרְשׁוּת

I

לא ידעתי מה זה התחילה אמי לראות בי, שלפעמים היא מרמזת עלי לאבא כמו על-פי סוד הידוע לשניהם, ולפעמים היא תוהה ואינה נזהרה מלומר גם בגלוי: “איני יודעת, מה זה היה לו?” ואבא עונה אז ברוגז: “נוּ-נוּ!”…

אני איני מרגיש בשום דבר חדש שיעשה בי; אך מכיר אני באמי שהיא מסתכלת עלי בחמלה, שלא כפי הרגיל, ואיני יודע, לחמלה מה זו עושה? אני מתרכך לפעמים ממבט אחד של אמי, ולבי אז דווי, בוכה בקרבי ואומר: “רחמנות עלי” – ואיני יודע מפני מה…

פעם אחת, כשגברה בי מידת רחמנות זו על נפשי, אמרתי לרבי מתוך דמעות נעצרות:

– רבי, אני רוצה לומר את השיעור בבוקר, קודם התפילה…

ולבי תמה על עצמי שאני מעיז לבקש על שינוי הסדר בלי מורא ומביע חפצי לרבי בדברים פשוטים כאלו. גם מין תחינה רכה נשמעה לעצמי מקולי, כתחינה זו שתינוק מתחטא בה לפני אמו…

וחוימילי אף הוא אך לגלג עלי ומבלי כל רוגז אמר:

– ומפני מה קודם? מאכל קשה היא לך התפילה, ורע לך לאחריה?

חברי, כדרכם, שחקו על זה. אבל כשאני לעצמי הרגשתי, שחוימילי מצא את המלה הנכונה למצב נפשי אחר התפילה… בשלש שעות הלימוד שלפניה עודני כמו שאני רגיל להיות, מכאן ואילך ניחשתי וראיתי, כי תורתי תפוג ממני ולא ידעתי עוד נפשי, מה לה כל היום…

תפילה זו היתה במעמד אחד עם הרבי בחדר (חוימילי שלנו גם בזה קשה הוא מכל המלמדים שבעיר, שאינו הולך להתפלל שחרית במנין, כדי שלא נצא מתחת השגחתו אפילו שעה אחת): עומדים התלמידים איש במקומו ומתפללים בלחישה מתוך סידוריהם, וגם חוימילי עומד לו במקומו כשהוא מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, מניע שפתותיו בלחש, ולפעמים במעט דביקות ואנחות, ומתפלל על-פה… תפילתו והשגחתו אינן מעכבות זו את זו: רוממות אל ותחנונים בשפתיו, ואימה וזעם בעיניו הנתונות עלינו, ובפרשו כפיו ל“מוֹשֵל בּגוֹיִם”, יניד ראשו לאחד התלמידים בהתראה – ולבו של זה נד כאילו הוא קשור לראשו של רבי בנימה… מתוך “וְנוֹתְנִים בְּאַהֲבָה רְשוּת זֶה לָזֶה” משמיע חוימילי קול גערה, והריהו משמש: “למה אתנך, כדרלעומר, כטיט חוצות?”… או: “השמר לך חיים-מאיר!”… מתלהב חוימילי ב“לאֵל בָּרוּך נעִימוֹת יִתֵּנוּ” – ולברוך בלומה’ס מכת-לחי ניתנה שבת-קול עונה לה – והתפילה כסדרה הולכת, הולכת כמים המוגרים מבלי הפסק… אין שהות להפסיק – ללמוד אנו צריכים! והתפילה עצמה אינה אלא הפסק של “חיי שעה” בתוך “חיי עולם”, זו תורה… ואני – השגחה יתירה נודעת לי בתפילה; חשוד אני על היסח-הדעת, שאני עלול לשכוח עיקר תפילה מתוך מחשבות זרות, ולכן מעמידני חוימילי על ידו ומצַוה עלי להתפלל בקול ולא יתנני להפסיק עד בלעי רוקי. ורוקי – כריר חלמות הוא בפי מנִיעת לשוני ושפתי בתפילה זו הארוכה וכל-כך תדירה, עד שאני מזהם אחר כך פת-שחרית שלי…

כל חברי אוכלים, ואני רק כוסס את אכלי בעצלות כמעלה גירה, כוסס ואינו בולע, כוסס ומשליך מפי…

חוזרים אנו אל הגמרא, והיא גם היא טעם לה לפי כאילו החזירו לתוכו פליטת כסיסתו – ואיני יכול “לבלעה”….

לא ידעתי נפשי…

עוד לפני הצהרים הריני כבר עייף ויגע; בלב ריקן וחלש אני יושב אצל הגמרא הפתוחה לפני ראשי כמוכה קיטור… מין דמיון עצל מתאבך עלי כעשן וצָר לי שברי צורות. דברים שונים מתנשאים לפני בדמיוני בערבוביה, ואיני יודע בעצמי למה הם באים. הנה ידו של מת, שצפרניה ארוכת מאצבעותיה, מונפה וסובבת על ראשי, עושה לי כשפים ונוטלת כוחי… והנה “אפיקורוס” – מין אדם ארור שבמדבר, דולג על ארבע, ושני ראשים לו משני קצות גוִיתוֹ, דולג וקורץ לי בעיניו של ראש זה, וחוזר ודולג וקורץ לי בעיניו של ראש זה… ואני שואל בלבי: “אפשר יוצא אני עכשיו מדעתי?”… ורגש של רחמנות רבה מתעורר בי על נפשי האמולה – והריני רוצה לבכות על סופי… דומה אני, שאמי כבר הרגישה ורואה בי אותות שגעון, ולכן היא מרמזת לאבא עלי – ודואגת לי…

כן… החום גדול, סוף חודש תמוז הוא – ירח של שגעון – ואני אפשר שאצא מדעתי… למחר – ואני רץ ברחובות ועושה מעשים מגונים…

אבוא הביתה לאכול בצהרים, והנה אמא – לא גולדה – מושיטה לי ארוחתי, נפנית היא בשבילי מהחנות ומשתדלת להבריאני כל חתיכה טובה. אני נהנה מזה הרבה, אבל אמא אמרת, שאני אוכל מעט…

אז יש שאני חושב בתומתי, כי חבּה שאינה רגילה זו אך שכר היא לי על ששפּרתי את מעשי בבית, שהרי איני מתקוטט עוד עם גולדה אלא לעתים רחוקות… ואלי היטבתי דרכי גם בחדר, שהרי חוימילי, כמדומני אינו מכּני עוד כלשעבר, ואני מושך בעולו כפי כוחי ואיני מסרב…

אין בי חשק לא לצחק ולא להתקוטט – ובכלל סר ממני כל חשק. מעין התרשלות יש בגופי, נומה במוחי ורגש של תיעוב בלבי… אבל אני איני מכיר הכרה ברורה בכל אלה, כדרכו של ילד שאינו יודע ומבין בחולשתו כשאין עמה כאֵב.

לא ידעתי כי חלוש אני, כי התורה שבקיץ התישה את כוחי, לכן ביקשתי טעמים אחרים לדאגת אמי עלי וחבּתה היתירה, ולא מצאתי אלא מעלות טובות או שגעון רחמנא ליצלן!

פעם שאלתני אמי, מה אני רוצה שתתן לי לחדר לסעודת בין-הערבים (גם זה חידוש הוא, כיון שכבר קבוע חוק בביתנו – אוכלים מה שאמא נותנת). אני עמדתי תמה ולא ידעתי במה לבחור, עד שעניתי בשפה רפה, שלא מדעת:

– תני לי לימונא, אמא – ובעצמי נתבישתי מבקשה זו…

אמא אף היא אך צחקה ל“מאכל” שבחרתי, אבל תיכף נתחלף לה צחוקה בדמעה גדולה שעמדה בעינה:

– אבוי לאמך! – נתעקרה אמירה ברגש מלבה – הרע לך?…

כמה נעמו לי דמעה ואמירה זו!

ובאותו ערב, כששכבתי לישון, באה אמא, גחנה עלי, בדקה בגופי ואמרה:

– תרטימר בשר אין בכל גופו…

ואבא לא ענה כלום ממשכבו.

“משמע – אמרתי בלבי – שחולה אני, ומפני מה אני הולך עוד לחדר?” וכמובן, נצטערתי צער גדול, ולא על חולשתי – אדרבה, הרגשתי שטוב לי בה, כי עכשיו, מכיון שאיני רוצה כלום, הרי איני ממרה ברצונם של אחרים, שלום לי מסביב, ואמי גם מחבבת אותי, – אלא על זה נצטערתי, שאיני חולה ממש ואיני מוטל במיטתי מבלי קום… סוף כל סוף, להיות פטור מחוימילי ומחדרו מכל-וכל – טוב ויפה הוא בכל עת ובכל שעה ובכל מצב שיהיה.

באותם הימים חלה חיימיל אחי וקראו לדוקטור. לאחר שבדק זה את החולה וכתב לו מה שכתב, הציגה אמי גם אותי לפניו – שלא ברצון אבא – כהוספה לשכרו, ואמרה ברחימא ודחילא:

– אדוני הדוקטור, הואילה נא ושים עינך גם על זה. איני יודעת מה היה לו שהוא הולך וכוחש מיום ליום?

אך הרופא שם עלי עין כמו על “סוס הניתן במתנה, שאינו צריך בדיקה”, ואמר: “צריך הוא לישב בתוך אויר של שדה וגן ולא בסרחונה של עיירתכם” – והלך לו.

– צריכה הייתי, לשלם לו עוד בעד סקירה אחת – אמרה אמא אחר-כך בחרטה – כדי שיבדוק גם את גרשון כראוי. התינוק נהלך כצל…

– ומה עוד תאמרי, זוגתי? – ענה אבא ברוגז – לבדיקה הוא צריך! וכי לא ענה לך הדוקטור כשאלתך המחוכמה: “קחי אותו – אמר – ושלחיהו לנווה-קיץ, אם בר-פחתי הוא לך!”

אמי נשתתקה לשנים או שלשה ימים, ואחר כך חזרה לומר:

– גרשון נהלך כצל…

ואבא שותק.

אז התחלתי לעשות בערמה ולהתאונן פעם בפעם, שראשי כואב עלי, אף-על-פי שלא חשתי בו כאב ממש, אלא שהיה גם הוא כבד עלי כשאר אברי. אמי האמינה לדברי אלו והיתה פוטרת אותי לשעה מן החדר, ואני הייתי הולך ושוכב על הכר כחולה; וראה פלא, אבא שותק ואינו מוחה… אך כיון שראני קם ממשכבי, או שנראתה לו בי תנועה אחת של חיוּת, ענה לאמור:

– בן-חורין הוא! עושה לו ימים-טובים בביתו! איזה "יומא דפגירה " עליך היום? – – –

ואני הולך החדרה.

התחילה אמי מאכילה אותי “חציר-תולעים” ומשקתני משׁרת חינין אדום, וכשראתני עוד עומד בעיני, שפוי וכחוש וירוק כעלה נבל, אמרה פעם לאבא (היא לא הרגישה בי שאני עומד ושומע בדבריה):

– וכי דומה אתה, חנא, שרע היה לו לילד שיסע לאהרן (אחיה של אמי), וישב בכפר בתוך אויר טוב, שבוע או שבועיים?

– מה אדַמֶה? – ענה אבא – רואה אני שהחום של חודש תמוז עוד לא פג מראשך גם בחודש אב! מה יעשה שם בכפר? כלבים יכה? – “אויר” תפָשה לאשה זו, כל היום אינה אלא מקשקשת עלי כזוֹג, “אויר-שמאוויר” תן לבנה; תני לו שיאכל – ודי!

באמת, גם לי נראה היה שהפריזה אמא בבקשה כזו. כשאני לעצמי היה נראה לי, שיותר יתכן שיעשו לי כנפים לעוף בנס, משאשב בתוך עגלה ממש, והיא תשאני בחיקה למקומות שמחוץ לעיר ומגרשיה… מימי נסעתי רק פעם אחת לחתונה, שהיתה בכפר הסמוך, והייתי אז כבן ארבע או חמש, ונסיעה זו נשארה בזכרוני כאגדה נעימה שנשמעה לך רק פעם מתוך נומה בחיקה של האם הזקנה, והייתי מזכיר לי נסיעה זו פעם בפעם כדי שלא תסור מלבי… וכמה הייתי בוכה בקטנותי ומתחנן לאבא, שיקחני אתו בנסעו לקישינוב להביא סחורה. וכמה פעמים בקשו עלי רחמים דודתי אסתר-מלכה ודודי אהרן, שיתנני אבא לנסוע אתם לכפר לימים מספר – ולא הסכים גם לזה. אני הייתי רץ בבכי אחר העגלה המתרחקת, רץ וצועק עד כלות כוחי, מתנפל ארצה מכעס ומצער, מתגולל ומתבוסס באבק דרכים, מטיח ראשי בקרקע, עד שהיו באים ונוטלים ונושאים אותי הביתה – להיות סופג מלקות… וסוף סוף, ברוב הימים קניתי שׂכל והתחלתי מבין מדעתי, שנסיעה תפילת-שוא היא לבר-חדר. אבל העולם למקומותיו התחיל מושך אותי עוד יותר. שמות של ערים נעשו חביבים עלי ונעימים לביטוי פי מכל המלים שבלשון בני אדם; אלו ציורים נאים הם, מוסיקה הם ולא מלים: הרי בֶּלצי והרי סוֹרוֹקי וּסקוּלֶנִי ואוּנֶגיני ודוֹמְבּריוֵיני אף קוֹרנֶשתָּא וקַפּרֶשתּא וטילינֶשתא ומרכּוּלֶשתּא – וסתם קאלאראש… ועל כולם קישינוב אוי קישינוב!… אבל, מי אני כי אתאַוה למה שלמעלה מדרך הטבע? אני ראיתי את עצמי כמוקף סמבטיון – ואין לצאת עד עת קץ. רק אז, לקץ הימין, לכשאגדל ואעָשה חתן (ברי, שהכלה שלי דוקא מעיר אחרת תהיה) – אז, אם-ירצה-השם, אזכה לנסוע – ואפשר גם במסילת-הברזל!… אהיה נוסע אל הכלה ומן הכלה, נוסע מהכא להתם ומהתם להכא – ואראה את העולם… והריני מודה ומתודה, שנוח היה לי להתבזות ולהעשות חתן תיכף-ומיד, ובלבד שאהיה נוסע, ואפילו רק פעם אחת, אל מחוץ לעיר עד כדי ביאה לישוב אחר… אבל, כלום אפשר הדבר?

ועתה – הרי כמעט אפשר שיגיע אושר מופלג כזה גם לי: פשוט, לכשיבוא הדוד אהרן ליום השוק – קום ושב אתו בעגלה כבן-אדם ולך דרך גנים ופרדסים, שדות ויערים ונהרים וכפרים, עד בואך אל כפר מושבו, ושם קום והתהלך לארכו ולרחבו של הכפר, – חירות כשבועים ימים! והחירות גם היא מה היא כלפי האושר שבנסיעה גופה! אמא הרי כבר רוצה היא בכך, ואין הדבר חסר אלא שיסכים גם אבא…

וי, וי! ומפני מה אין אבא מסכים עדיין? מפני-מה, מפני-מה ומפני-מה??!

התחלתי משתדל בכל כוח ערמתי להִתחלוֹת יותר ויותר לפני אמי, כדי לקבוע בה דעה זו של נסיעה – אולי ואולי תפתּה סוף-כל-סוף גם את אבא ויסכים לעצתה. אבל ערמתי לא עמדה לי: הדוד אהרן בא למזל, ואני התאוננתי ביום זה שראשי כואב וכוחי תש; אך אבא טרוד היה מאד ביום השוק, ואמא גם היא טרודה היתה ואמרה לי שאשכב… שכבתי וקמתי, קמתי ושכבתי – ולא ידעתי במה לבחור! אם אשכב ואתאנח בלי כוח – ותירא אמי לשלחני שמא חולה גמור אני; אם אתהלך בבית – שמא יחשבוני לבריא… לא ידעתי, עד שבא אבא וגער בי:

– החדרה! מה אתה יושב פה? לעזור לי בפרנסה באת?! – –

אבל גם אחר זה לא נתיאשתי עדיין מתקוָתי: הן יבוא הדוד אהרן גם ליום-השוק שבשבוע הבא, ובתוך-כך אולי תהיה עם אבא רוח אחרת, אולי יחוס, אולי יחמול, אולי, אולי ירחם! –

ניחשתי בגמרא הסלאוויטאית (כמנהגנו בחדר, בכל הדבר הקשה) והיא הראתה לי מספר זוגי, כלומר: “הן”. אבל אחר-כך חזרה בה ואמרה בזה אחר זה: “לאו” ו“לאו” ו“לאו”! – ועוד הפעם “הן”! עוד “הן” אחד ויהיו שלשה כנגד שלשה, והנה עוד הפעם – “לאו”…

אבל אין זה מן הדין – אין מטילין גורל על גורל… אני מתנה, שכל הגורלות הללו יהיו בטלין ומבוטלין כעפרא דארעא, וגורל חדש אטיל עתה, גורל צדק, גורל אחד, רק אחד, ומה שיאמר זה – כן יקום… והנה – “הן”!… אם פעם זו עלה “הן”, הרי מובטחני שיעלה לי עוד הפעם “הן”, ואני – מה כמהה נפשי שתאמר לי הגמרא הקדושה “הן” “הן” כל היום! לכן הריני חוזר ומטיל – “לאו!”…

שוא ושקר! – הגורל “האמיתי”, היחידי, זה שהתניתי עליו, הוא אמר “הן”, ויהי “הן” – מובטחני!!

אבל – גם אבא אומר "לאו "…

עבר קיץ, בא הבציר, בין-הזמנים הגיע – ולאו ולאו ולאו!

II

תקוָתי לנסוע אבדה, וחולשתי – גם היא כמו ביד לוקחה ממני… ובדיעבד, מה אעשה? אין מערבין שמחה בשמחה – עכשיו, די לי בחופשה שלפני מועד בין-הזמנים הממשמש ובא לקראתנו.

כרפות החום בחודש אלול, כן הולך ורפה גם הלימוד שבחדר. הענבים והאגוזים החדשים – פירות אלו המבשרים חירות – נראו בארץ, ואני אוכלם בכל פה. תקעו שופר בבתי-כנסיות ובתי-מדרשות – וקול דרור נשמע בחדרים. חוימילי התחיל מכין את עצמו לדרך, לנסוע אל ביתו שבמדינת פולין, והריהו טרוד בחשבונות בינו לבין עצמו ובינו לבין חנצי בעלת-הבית; הוא נותן לה לתקן את הגרבּים, את הכותנות ואת התחתונים, והיא תובעת: “רבי – חוטים”, “רבי – מחט”, “רבי – בד”. ועל כל טלאי וטלאי טעונה היא שאלת חכם, באה ופורשת את השמלה על גבי הגמרא ושואלת בעצתו של רבי. חוימילי מפסיק ומעיין בדבר בכובד-ראש. הטלאים ברוך-השם, רבים הם, גדולים עם קטנים, וגם ההפסקות בלימוד מתרבות, הפסקות גדולות עם קטנות. השעה שעת טרדה היא לחוימילי, והריהו כחסידה זו בבוא עתה, עת הנסיעה: היא עודה כאן, בצפון, אך לבה שם, שם בדרום… עכשיו סידורו של יום החדר אינו אלא דרך-ארעי, כדי לצאת ידי חיי-שעה במה שהוא ואיך שהוא. התלמידים נמלטים באמצע הלימוד המטורף אחד-אחד מן החדר, מתערבים עם בני החדרים הקרובים, והרי הם מתאספים כיתות-כיתות כבני עורב הללו בשילהי דקייטא, רצים ומריעים בחוץ, כי דרור נקרא להם…

סליחות! – ממשמש ובא יום הדין הנורא והאיום… אך אטוּ משום הא החיים אינם חיים? הרבי יצא לחזור על פתחי בעלי-הבתים לקבץ שיורי שכר-הלימוד ולדבר בנוגע ל“זמן” הבא, ואותנו השאיר לשנן את הגמרא… ובאם לאו?… גם-כן לא כלום! – ולכן אנו יוצאים מבלי מורא ומתערבים בתוך תלמידיו של ליפא-החֵרֵש, ועסקי שותפות נעשים: כיתות-כיתות יכוֹסו במכסת נפשות לקנות אבטיח אחד, – ומלאכים “מבינים” יחפזון, רצים ודצים במַלאכוּתם, באים ונושאים אבטיח משונה בגדלו, וקהל כל המנויים יוצאים לקראתם, מקדמים פניהם בתרועה ומביאים פרי-הילולים זה בגילה ובצהלה. חותכים ומחלקים אותו; תוכו המתוק נאכל למנוייו על גרעיניו, וקליפתו הקשה נזרקת גם שלא למנוייו… מלחמה במחנות… ויבוא הרבי… ענשו – כאין, ניטל ארסו: מכת-לחי זו שהוא נותן, אך סגולה היא לעורר צחוק… רק מפני הכבוד מתאפקים אלו הלוקים ועושים עצמם כבוכים, עד – שיפרוץ הצחוק. וראה נא, גם “הוא”, הרבי עצמו שוחק! – –

ובמוצאי-שבת-שובה – נסע הרבי…

הידעתם שתי המלים הללו מה הן לנו? “נסע הרבי” – ונשאר עולם שכולו, כולו טוב! האושר מורגש בכל האברים, מכף רגל ועד ראש!…

בין-הזמנים הוא בעצם תקפו! לא ימות החג עיקר – בימים הללו אבא יש לו פנאי והוא משגיח עליך כדרכו – אלא ימות החול עיקר: אבא טרוד ואמא טרודה, והרי אתה רק למכשול בבית. אבא גוער ומגרש אותך לבית-המדרש, לקחת ספר וללמוד מעט – אבל גם בלעדיו אני רוצה בזה, כלומר ללכת לבית-המדרש, שכן זה בית-ועד הוא עתה לתלמידי החדרים, והרי הם עושים בו מעשים אשר לא יעַשו. שלמה-זלמן השמש ניחר גרונו מצעוק, הוא גוער וצועק, מכה אותנו במקל, צורם באזנינו, אך לגרש אינו יכול את המחבלים הקטנים, אשר עלו ובאו בכל מטמוניותיו של בית-המדרש: עולים הם על העליה וקוראים קוקוריקו, באים לבית-העצים ומשליכים אבנים בעד אשנבו, מחטטים ב“גניזה” שבפרוזדור ומפזרים את “השמות” הבלואים; ובבית-המדרש עצמו הם מהפכים את השטנדר“אות, זורקים מים מן הכיור, מטפסים על התנור ומשליכים זה על זה טליתים בלות ואלונטיות מסואבות ומעלים ערפלי אבק עד כדי חניקה… צעקה וצווחה מחרשת אזנים – ופתאום קול שופר תוקע ומריע מבית-המדרש בחול המועד סוכות!… ויחרד העם אשר ברחוב, ויבואו ויתפשו את חנא-הירש התוקע – ותקעו לו כדבעי (מאז קוראים לו לחנא-הירש: “בעל-תוקע”). בקיצור, בני “החברה הלבנה” “מהפכים את העולם” בבית המדרש; אין אברכים ואין לומדים, ובית המדרש שלנו הוא. שלנו היה בערב יום-טוב, שהכל היו טרודים בצרכי-החג, שלנו הוא גם בחול המועד, שהכל מקיימים מצוות לימוד בסוכה, וגם השמש עצמו טרוד הוא בלולב ובאתרוג של נשים, בקריאה לאסיפה רבתא של חברה-קדישא וכו'. נשארו רק שנים שלשה בטלנים זקנים-נרגנים, מבלי-עולם, המבקשים להשתטח ולישון בצהרים, – ובכן אנו יוצאים ואומרים להם: “תערב לכם שנתכם!” ולכשיישנו אנו באים אליהם בלאט ומשימים להם קטורה באפם – מה שקורין פונפירי”ל בלע"ז – ושמחת בחגך!

ובשעת-חדוָה שכזו עמדה פתאום לפני שאלה נכבדה שדרשה פתרונה מיד:

איני יודע במה זכיתי יותר מכל חברי, שפתאום בחר בי ישראל-משה, הוא כדרלעומר, והציע לפני שאל אתו לכרמו של תודוס. הוא, ישראל-משה, צריך היה ללכת אל תודוס זה בשליחותו של אביו, להודיע לו, כי מחר, בהושענא-רבה, אחר תפילת שחרית יבואו הדורכים לדרוך אצלו את שארית היי"ג שלו. והנה עומד הוא ישראל-משה ומקלו בידו, מוכן לדרך ושואלני: “הן או לאו?”

אבל לגבי דידי, הליכה זו יש לה פנים לכאן ולכאן:

לצאת מן העיר ולבוא שמה, אל פרבר האכרים, – לישוב זה שעוד לא זכיתי להיות שם מעודי, ורק מרחוק נראו לי כרמיו המשתרעים על ההר הרם, ובתשעה באב זה, כשהלכתי לבית-הקברות, נגלו לי גם בתיו הקטנים המפוזרים בין הגנים, – ללכת בדרך זו, שלא עברתי בה מעודי (והדרך לא רחוקה היא, אך כדי מהלך חצי תחום מחוץ לעיר), לרדת אל הבקעה ולעלות שם על ההר הטוב ההוא, לעבור שם במשעול הכרמים ולאכול ענבים ממקום גידולם, – שלא להשתמש בידים, אלא להכניס את הראש כחיה וכבהמה בתוך הגפן ולמוץ בפה מלא את האשכלות התלויים בה, – לרוץ ולקפץ ולתת קול במלוא הגרון ממרומים אלה, ליפול ולהשתטח אחר כך עייף ושבע ולנום מתחת לגפנים נומה קלה, – טיול של תענוג כזה שיש בו כמעט מעין “נסיעה”, והכל במשך שלש או ארבע שעות, עד שאבא לא יהיה מרגיש אפילו בצאתך ובבואך, – מי יסרב בכגון זה?

ולאידך גיסא – פרבר זה מקום סכנה הוא, “שקצים” יש בו וכלבים רעים בו, שונאי ישראל שאני ירא אותם יראה גדולה עד מאד; ולא עוד, אלא שגם מקום “הפקירות” הוא: שמה יבואו בשבת ויום-טוב רק פרחי החייטים והמשרתים עם ארוסותיהם או עם סתם בתולות מן המשרתות, ומחללים שם שבת – קונים וקוטפים פירות בידיהם ועושים להם הילולא וחינגא בכרמים. ואף-על-פי שעכשיו רק חולו של מועד סתם, אבל הפרבר הרי דרך חטאים הוא – ואולי ושמא יוָדע הדבר לאבא…

וחזר הדין – אם לא עכשיו אימתי? ושוב חוזר הדין – הגורל זכות נסיעה הבטיח לי, – עכשיו, יהא “הוא” מעלה עלי טיול זה כנסיעה, ונמצא שאיני אלא מפסיד…

כיון שראה כדלעומר – איש מעשה זה, שהיה רגיל לנסוע עם אביו לכפרים ולעזור לו במסחר – שאני עודני עומד ומפקפק בטובתו, עומד ופוסח על שתי הסעפּים – רקק ופנה לי עורף ברוגז… ראה יצרי ופחז על פחדי – ומיד תפשתי את כדרלעומר בבגדו בבקשה, בשבועה ובהבטחה, שאיני חלילה כפוי טובה, ואדרבא, שרוצה אני ורוצה, אלא ש“עסק” אחד יש לי, וחשבתי עליו רגע האיך לדחותו מפני זה – ולא הרפיתי מחברי עד שנתרצה לי ואמר:

– אומרים לו, שכל הגויים שבפרבר מַכָּרי הם וכל “השקצים” דהתם “כפרתי” הם, והוא עומד עדיין וחושב!

כמה בטחון וכמה הכרת כוח עצמו בדברים אלו! גמרתי בלבי כי מעכשיו אהיה גם אנכי לאיש כישראל-משה.

ומיד שמתי נפשי בכפי ומקל ארוך של גדר דחויה בידי, ובטחוני בכדרלעומר, הבקי ורגיל בכפר ויודע לדבר לגויים “גויית” – ונלך.

לבי חרד ושמח, נוקף אותי ומייסר ומאמץ כאחד… ואני משתדל להעמיד פנים כרגיל בהליכה רחוקה, זוקף קומתי כבן-חיל ופוסע פסיעות קצובות כעוברי-דרכים… חוזר ועומד ומזהיר בתחנון את ישראל-משה לאמור:

– אבל אנא בי, ישראל-משה – ראה-נא שישאר הדבר בסוד מפני אבא!

וחוזר וצועד בצעדי-און.

היום נהייתי לאיש.

III

והנה זה הפרבר!

ממדרונו של הר בית-הקברות עד לשפילה מתבדרים כעדת יונים בתים קטנים ולבנים מכוסי-סוף וחבויים בצלם וביַרקם של אילנות ונטיעות. מעבר לפרבר – שדרות עמיר, וסמוך לנו מימין – שדה שנקצר, ועליו ערימה גדולה של תבן מתנוצץ כזהב, ולהלן – תלם של “פפושויות” (תירס) שנקצרו, ובשרשי הגבעולים הבולטים כיתידות, דלעות צהובות ולבנות, קטנות וגדולות מסתובבות פה ושם בטרפיהן הכמושים… מעל ראש הר נשפּה קָרֵח, טחנה של רוח נשקפת כמין צפור גדולה בודדת הפורשת כנפיה השחורות בתוך נגהו של אויר התכלת… משמאל לדרך – משעול צר מתפתל ועולה עד ראש רמה נישאה וירקרקת אשר במבוא הכפר, ועליה עמוד נישא ורם משוח ירוק, על ראשו קשת-פחים ירוקה, ומתחתה – וי לי! – צלוב ערום פורש כפּים… חרדה אחזתני. נדמה לי שבר-מינן מקברות ישראל הוציאו הגויים והוקיעוהו כאן… אך מיד נזכרתי והבנתי מה זה, ושפתי התחילו רוחשות בפסוק שבתורה, לבי – הולם פעם…

נפחד ונרעש אני לפני מקום זה, מקום יפה ומוזר – מקום סכנה!

– נעמוד נא לנוח! – אני אומר לישראל-משה, נושם ושואף כאילו עייף אני מן הדרך.

– הא למה? – שואל רעי בתמיה – הלא קרובים אנחנו למקום. הרואה אתה שם חצר זו עם שער חדש? שם ביתו של תודוס.

– אף-על-פי-כן… – אומר אני בשפה רפה ומשתטח על העשב בכדי לחשב עוד דרכי, אם לילך או לשוב…

עננים קלים, לבנים וקלושים שוּטחו כרשת קרועה על גבי תכלת השמים. האויר רווה אֵד זך וחם, נימי-עכביש מתנוצצות מתמתחות בתוך האויר ועל העשב ושרשי השבלים. הרוח נושא ריחות: ריח תירוש תוסס, ריח רפת ובהמה, ריח שדה וגן ועוד מיני ריחות שאיני יודע טיבם. קול תרנגול בוקע ועולה מן הדממה. הנה שני שוָרים בעלי קרנים מתנהלים בעצלתים ומושכים בקרון שאופניו חורקים, שורקים וגונחים בקול, ובתוכו ניצב גלוי-ראש גוי קטן אחד שאינו גדול ממני, להבדיל, והריהו מכה במגלב הארוך שבשתי ידיו: הך, הך! וקורא בקול גס כגוי גמור: “טְשַה, בּוֹיֶה, טְשַה-טְשַה!” (השמאילו, שוָרים, השמאילו, השמאילו!) – והד הרים יענה לו ולמגלבו…

והנה כלבים רודפים אחרי העגלה, רצים ורוקדים כנגד השורים ומנבחים בכעס גדול – הב-הב!…

אוי, אלו הכלבים, הכלבים!

– קום! – קרא אלי ישראל-משה.

אנוס אני לקום ולילך אחריו, מפני שאני בוש ואיני רוצה לשוב בגפי… ושוב אני מערים: אני עושה את עצמי כאילו נתחב לי קוץ ברגלי ומתעכב להוציאו, מתכוון להמתין לפחות עד שישובו הכלבים לחצרותיהם…

הנה זה עברנו את הגשר, ולבי – הוי לבי! מכה הוא כפטיש.

– מה אתה אוחז בי? – שואל כדרלעומר ושוחק על חרדתי.

ואני חרד גם מפני קולו של רעי, פן יעורר איזה כלב רע ממנוחתו. הולך אני בשתיקה ועוצר בנשימתי ומסתכל מסביב, אם אין שקצים אורבים לנו בין החצרות? אם עוד לא הרגיש בנו כלב?

והנה אצל הבאר, קרוב אל הבית הקיצון, עמדה גוֹיה אחת לשאוב מים – ידיה מטפסות במהירות על הקילון החורק ומושך את הקורה שלמעלה – ואני מקובלני, שהגויים חושבים למצוה להשקות מים ואפילו לנער-יהודי, והריני אומר לישראל-משה: “אני רוצה לשתות…” אך הוא מאיץ בי ואומר בקוצר-רוח:

– למה לך מים? הרי נשתה תירוש!

– אף-על-פי-כן… – משיב אני בשפה רפה, מתכוון לדחות עוד רגע את ביאתנו לכפר… מי יודע אולי בתוך כך יעזור השי"ת ויצא אל הבאר תודוס עצמו, או אחד מבני ביתו, ויעבירנו ויביאנו בשלום, בלי כל פגע רע.

אני נגש לבדי אל הבאר ועומד בברכים כושלות מאחורי השואבת, בוש בקרבתה של גויה צעירה זו, שרק כתונת בד גסה ושמלת ציצא ברודה על בשרה, ורגליה הקרומות עור גס, אדום ומתנוצץ, חשופות לה עד הברכיים… אני עומד וירא להתחיל בדבּור.

היא הרגישה בי, הסבה פניה – והרי היא “קוֹנָה” הרגילה בחנותנו! – האין זה סימן טוב?

– מה אתה מבקש בכפר? – שואלת היא אותי, וכל פניה הבריאים שוחקים אלי…

– תני לי מעט מים – אומר אני בתשובה שלא מן השאלה, משום שיותר מאמירה זו איני יודע לדבר בלשונם.

היא הרימה והגישה אל פי את הדלי הנוטף, ואני חרד וגומע מתוך פיו הגס, נחנק במים השוטפים אל אפי ונשפכים עלי ומתכוון להאריך בשתיה… לאחר שיצאתי ידי חובת שתיה זו, הנידה עלי הגויה ראש, שחקה, אמרה – ולא ידעתי מה. רוצה הייתי להשיב לה תודה על שתיה, כנהוג, אבל שכחתי איך אומרים “תודה” בלע"ז, – הרכנתי לה בראשי כאומר “הן” לדבריה ומהרתי בשמחה לישראל-משה לומר לו שגויה זו מכּרתי היא, – והנה הוא זה יודע אותה גם בשם ומודיעני לאמור:

– היליאנה זו, ביתה אצל ביתו של תודוס.

האח! רק מן השמים נשלחה היליאנה, שתעבור עמנו עד לתודוס.

הולך אני על יד בריאה בריאה ואדומה זו, הצועדת בקומה זקופה עם משא שני דליים מלאים מים, התלויים לה בקצות המוט שעל שכמה, ובימינה תשא עוד כד-חרס גדול מלא מים גם הוא. רואה אני בצעדיה המאוששים, ולכל מדרס כף רגלה אני חש ממש באדמה שהיא רועדת תחתה… ראשה הכרוך מקלעות שער קשה ויבש, שהוא מבצבץ ועולה מקליעתו כנימי נחושת – ראש חזק זה ניצב מוקשה על כתפיה ולא יזוע, וגם דלייה לא יזועו; טפּה צלולה תלויה בדלי ואינה ננערת – רק מפלי בשרה מרתתים בלכתה… למראה גבורה זו, גם אני נעשה גבור, קופץ אגרופי, מניפו מול פני ואומר לישראל-משה בקול גס, כראוי לבן-כפר:

– הוי! כמה המאמיליגה מבריאה!

– וחזיר אינו כלום? – מזכיר לי ישראל-משה בשפה רפה עיקר גדול וחשוב בסוד הבריאות שלהם.

– כך, כך – מסכים אני – חזיר ומאמיליגה מבריאים מאד!

ולא שאני מקנא, חלילה, בבריאותם של אלו האוכלים חזיר ומאמיליגה, יהי להם אשר להם – גם שור אבוס בריא הוא, – אלא שטוב לי בראותי את עצמי עובר בכפר על יד בריה חזקה כזו.

והכל מסביב כל-כך שאנן, בטוח, חזק וחדש – גם כל הישן חדש הוא בעיני…

ישראל-משה מספר עם היליאנה – ואני איני מבין כלום, רק דבּור אחד הבנתי לבסוף: היא שאלה אם גם מר חנא בביתו…

נזכרתי באבא ורעדה אחזתני: למחר תבוא זו אל חנותנו ותספר לאבא שהייתי בכאן – ואני, אנה אני בא?

– הוי! אנא, ישראל-משה-נא, הגד נא לה שלא תגיד לאבא! – מתחנן אני אל רעי; אך הוא רק דחפני במרפקו ומוסיף לספר עמה.

– בי, ישראל-משה, אנא, חוס-נא על שנותי! הגד נא לה! בקש נא עלי! אני איני יודע לדבר!…

– “מה הוא מבקש ממך?” – הבנתי ששאלה אותו עלי היליאנה השוחקת.

– נא, אמור נא לה עכשיו! מפני מה אינך אומר? וכי טרחה גדולה היא לך? אנא אמור נא!

אך כפי הנראה בוש ישראל-משה לבקש בקשה כזו וענה לי:

– אין צריך לבקש זאת, משוגע!

ובעוד אני מעתיר דברים ומפציר מאד בישראל-משה, פנתה היליאנה, הרימה רגל – והתנשא גופה ועמד על קצהו של נסר היוצא דרגא מגָפה אחת; שמלתה בידה הפנויה – פסיעה גסה מעל הגדר, והריהי בקצה השני שלדרגא זו לחצר פנימה – רק המוט שעל שכמה נאנח אנחה מתנופה זו… והרי קומה חזקה ניצבה כחיה יפה, זקופה בין שני אילנות, מחזירה אלינו פנים שוחקות בשינים נוצצות לפני שמש – ירידה – ונעלמה אחורי הסוֹסיאק ¹ …

– אוי! נאנחתי – מה אעשה כשתסיח זו לאבא? – –

אך הנה זה אנחנו אצל חצרו של תודוס הגדורה גפה של שבטים עבים כטפח, המסורגים על עצי שיטה שתולים ורעננים.

– ראה – אומר לי ישראל-משה – כשינבחו הכלבים אל תברח ואל תצעק, שלא יתמרמרו עליך וישכוך…

עיני חשכו ולבי מת בקרבי; כלבים רעים כאלה בחצר, ואיך אסכן בעצמי לבוא? ואיך לא עלה זה על דעתי עד עכשיו? –

– בי, ישראל-משה! ראה, הנני מבקשך! – התחלתי מתחנן מתוך בכי עצור – הוליכני נא הביתה! שלחני רק מתוך הכפר ואלך לי לבדי.

אך ישראל-משה אינו עונה, גם בו נראה שהוא מכין את עצמו לקראת הכלבים עזי-הנפש… ושלא מדעת אני נגרר אחריו מרחוק…

הנה עמד מנגד לשער החדש המשולב נסרים מפורדים זה מזה, ואני רואה מבעד לחלולים שבין הנסרים את החצר הרחבה שבני עוף מתהלכים בה. אני רואה וירא מן הראיה… ובכל זאת אני סוקר את הכל: את הבית הלבן והשאנן עם חלונותיו הקטנים והנעימים ועם עמודיו הדקים שהם מטוּיטים ומשוחים כָחול לנוי; את אשתו של תודוס, העומדת בין הגדר והרפת וחובטת מין חבילה של קנים שנעורות ניתזות ממנה (פשתי-עץ היו אלו); את תודוס עצמו כשהוא עומד לצד ביתו, במקום שהגן מתחיל, ומתעסק במיני קרשים עבים וקורות משונות (בית-הבד היה זה). הוי, אלמלא מוראם של הכלבים בנוֵה-שלום זה! – הנה רובץ באמצע החצר כלב אחד גדול, אסור בשלשלת הנתונה על גבי גיד-ברזל מתוח על כל החצר, ומלבד חיה רעה גדולה זו, עוד חיות רעות קטנות שם – שלשה גורי-כלבים משחקים, מקפצים ונוהמים מטוב לב… ואני, גם נהימה קלה זו תשימני לחרדה…

דמעות מחשיכות את עיני, שפתי רועדות ודובבות בלחש אל ישראל-משה:

– שלחני ואשובה!… למה הביאוֹתני הלוֹם?…

– הלא תודוס ו“התודוסית” בחצר, ומה אתה ירא? – אומר אלי ישראל-משה ומושכני אחריו; אך כמעט קרב עד השער – והכלבים פה אחד: הב! – ונרתעתי לאחור בקול:

– הוי-הוי-הוי, אמא!…

הקולות, הקולות! הכלבים טורפים את קרבי – רק בקולם לבד… אני בורח – אנה אברח? הלא בכפר אני!… לבדי אני במקום סכנה זה, ואין מנוס…

הנה זה נדמו הכלבים בחצר, וקולו של ישראל-משה קורא אלי משם:

– גרשון! גרשון! איֶכּה? בוא הנה, הכּנס!

כאשר אבדתי אבדתי! – אני שב בתקוה, כי עתה יֵצא תודוס מחצרו לקראתי ויכניסני. אבל הוא, תודוס, אינו עושה כך, הוא עוד עומד שם במקומו, גם אשתו במקומה עומדת, מביטים ושוחקים עלי משם, וישראל-משה חברי, אף כי עבר בשלום, מתירא גם הוא להתהלך בחצר, והוא עומד מתחת לאילן וקורא אלי משם.

אני מתגבר לפסוע פסיעה אחת אל השער, נהם כלב – וקפצתי שבע לאחור: – הוי-הוי-הוי, אמא!!

– המתן שם! – קורא אלי ישראל-משה – המתן, ונלך לכרם!

אבל איך אמתין, והכלבים נובחים אצל השער? הם תוקעים חרטומיהם בין נסריו וחורקים עלי שיניהם בכעס גדול, ולקול נחרתם אימה לא אשמע גם מה שישראל-משה שם קורא אלי עוד…

אני ירא לבוא, אני ירא לברוח ואני ירא גם לעמוד מרחוק, – הן בכפר אני, במקום סכנה! – “ענני, מי שענה לדניאל בגוב האריות, ענני!”…

ואלהים שמע תפילתי: באותו רגע נראה לי דורך אחד מאחינו בני-ישראל עובר בין החצרות ושק-הדריכה מופשל לו על שכמו.

– חוס נא, דודי, הוציאני מן הכפר!

זה חמל עלי וישלחני עד לסוף תחומו של הישוּב.

משם מהרתי ועליתי ההרה כנס מן הדליקה… ניצלתי!

האשב פה לנוח? אולי דרך פה יעבור ישראל-משה ועוד אלך עמו לכרם?

אך הנה מאחורי ההר מצילת-צאן מקשקשת: גלוֹ-גלון.. – ושוב נבהלתי; אפשר לכאן יעלה הרועה ועדרו, ואתו בודאי גם כלבים… וכארנבת מודחה, התחלתי רץ בירידה, נתגלגלתי מן ההר – נמלטתי מסביבה זו המלאה כלבים עזי נפש…

והנה זה בתי העיר וסוכותיה השונות: סוכת-עצים, סוכת-נסרים, סוכת-מחצלות, סוכת-קנים-וסדינים – והנה אגף הגג של סוכתנו שלנו הבנויה, הנה נראה לי גם הוא מרחוק…

שמה, אל סוכתנו – אמרתי – אבוא לנוח, כי עיפה נפשי.

דרך החצר התגנבתי ונכנסתי בחשאי אל הסוכה והשתטחתי שם על הדרגש – שוכב ומחכה, שתסָפג הזיעה ותקָלט האדמומיות שעל פני, ולא יכירו בי הורי שום שינוי, אני שוכב, ונפשי לכאורה ריקה מכל רגש, רעיון ורושם…

התפוחים הגדולים, התלויים ממעלה לנוי, נותנים ריחם הטוב… טרפי הסכך מתלחשים מעלי ומתלחשים… ומקור דמעתי נפתח פתאום מאליו – ואבך…

בכיתי על נפשי הנכלמה, על לבתי האמולה והחרדה – –

בְּהִרְהוּרִים רָעִים

I

ושוב חדר ותורה מזמן קימה עד זמן שכיבה… עם חשיכה אני יוצא מביתי ומאיר בפנס שבידי את דרכי לחדר, ועם חשיכה אני שב מן החדר ומאיר בפנס שבידי את דרכי לביתי. ובין בצאתי ובין בשובי, בתי העיר עומדים לפני סתומים וחתומים ושותקים, ואיני רואה ושומע ברחוב אלא דממה, חשיכה ושינה…

לימוד חדש נוסף לנו: “יורה דעה” – והרבי ספי לן תורה כתורא, ומפסיק רק כדי תפילה ואכילה.

הפסקה זו הנעשית בחדר בבין השמשות של ימות החורף, שעה זו שהרבי הולך לו להתפלל מנחה ומעריב, והתלמידים נשארים לבדם בחדר האפל, – כבר מקובל לומר עליה שהיא מלאה פואיזיה; גם אנו היינו תועים שעה זו בעולם התוהו כגרי אשמנים שעזבם מלאך דומה, גם אנו תלמידי חוימילי, זכינו לפואיזיה זו. באפילה ישבנו, מגששים בחדר הצר, נדחקים ונדבקים זה לזה, כדי שנרגיש בישוּתנו, ומספרים ספּוּרי מעשיות נוראים בלחישה של יראה ופחד, ואיש לא ערב לבו למוש ממקומו אפילו לצורך גדול…

אך כשאני לעצמי הייתי מחבב יותר את ההפסקה של תפילת שחרית. אותה ההפסקה נשתנתה לטוב בחדרנו בחורף זה, שהביא חוימילי את בני ביתו להשתקע בעירנו; מאז אין חוימילי מתפלל עוד יחד עם תלמידיו בחדר, אלא הולך הוא לו להתפלל בהקלויז הסמוכה, ואותנו הוא עוזב לבדנו, שנתפלל בחדר. מעכשיו יודע הוא שגם בצאתו לא נצא מתחת השגחה מעולה: מָטיל זוגתו ופינחס-זעליג בנו ישגיחו עלינו.

ומטיל היא אשה שיש לסמוך עליה: אם תאחז את רסן הממשלה בידה, שוב לא יתפרצו “המשומדים” מפניה. ובאמת אך מטיל היא השלטת בכל; לה יש פרה – והיא מוכרת חלבה, בעל – והיא גובָה שכר-לימודו, אוָזים – למכור שמנם, בשרם ונוצתם, תרנגולות – להטיל לה ביצים למכירה, וכל החדר עם תלמידיו כלוּל של תרנגולים הוא לה, וחוימילי – הגבר המפקח עליהם… כשהגבר איננו, מה תעשה מטיל שלא ימרטו אלה את אלה ושלא תחרשנה האזנים מן הקרקור? – לוקחת היא את המערוך הארוך ומביאה סדרים… כן תעשה גם לאלו התרנגולות העגונות הצרורות שבכּוּך מתחתית התנור הגדול – כמעט שיגיע לאזניה משם קול ריב, והנה כרעה נפלה על פניה ועל גחון תזחל אל החור, מכניסה אל קרבו ראשה ורובה ועושה שפטים: את זו תיַסר באגרוף, את זו תוציא מן החבורה ותאסרנה בחבל אל כרעי המיטה, וכל כולן מפיה קללות יהלכון, עד שגם תרנגולות אלו שאינן נזקקות ללשונה, נרתעות לאחורן ונשתתקות… שתיקה – גזירה היא מלפני מטיל על התלמידים ועל התרנגולים יחד!

ועל התפילה שלא תטרף – ישמור פינחס-זעליג בנה את פינו. הנה יעמוד לו גבּן זה עקום-העינים אצל התנור, הסידור בידיו היבשות והירוקות, ועיניו – כמדומה לך, שבריה יבשה ושבורה זו עיניה בסידור, לא! הן משוטטות ובודקות בכל. והכל הוא תופש בראיה וזוכר הכל לספר בפרוטרוט לחוימילי אביו. וכמה נוקם הוא זה ונוטר לכל, כמו חטא רבים על גבו ישא יסבול… כל החביב לנו שנוא הוא לו, רק שוחד הוא אוהב מאד – וזה כָפרנו…

ובכל זאת, שעה זו של תפילה היתה לנו מעֵין שבת של רשעים בגיהנום: יודע אתה שעיניהם של מלאכי-חבלה מציצות בכך, ויודע אתה כי עוד מעט וישוב הכל לקדמותו, ובכל זאת שעת מנוחה היא… אסור לצעוק ולהשתובב – אבל אם נתת כופר פדיון נפשך לגבּן, הרי יכול אתה להתהלך ולהזין את עיניך לשובע בכל מה שאתה רוצה, הורשית להתבונן בסל הביצים שתחת המיטה, בקילוח הנסיובה המקלח מן הגבינה שתחת המכבש, לנגוע בתרנגול הקשור ומוטל על הרצפה, ולשחק עם זרח’ל המוטל בעריסתו התלויה, וגם לעשות חליפין ומסחר עם חבריך אתה יכול – ובלבד שיהא הדבר נעשה בחשאי… ואף אם לא תפדה בכופר-נפש, ועל מקומך תעמוד ותתפלל, – עוד תמצא עונג לנפשך, שיכול אתה, לפחות, למלא את אזניך: אתה עומד ושומע ברתיחת התבשילין שבתנור, ברקיחת גלדי-השומן הנותנים ריח-ניחוח שמעורר תאבון האכילה וכו'…

חמימוּת בבית, לחלוחית של הבל וריח שכבר הורגלנו אליו, וזמזום לוחש מעֵין זה שבכוֶרת – הכל יפה מבלי חוימילי.

יש גם שזֶלדה בת-הרבי, בוגרת שתקנית היושבת תדיר בסריגה שלה אצל החלון שבמטבח, תתן אז בשיר קולה, ולקולה הערֵב והדק אנחנו מתפללים בחשק, כבני-צאן המכרסמים לתיאבון לחליל הרועה… אז גם אני מתפלל בזריזות ככל הנערים ומחשבות ודמיונות זרים לא יטרידוני, אך על-פי-רוב שותקת היא זלדה, כמו דבר-סוד מעציב תשמור בלבה – ושתיקתה זו ועיניה הגדולות המביעות געגועים מביאות אותי לידי הרהורים: על מה מתגעגעת היא ככה?

כמדומני, שגם לה צר בתוך העולם-הזה…

המקום שיִחדתי לתפילתי, כלומר להרהורי, היה אצל החלון. שם על ספו הייתי מניח את סידורי הפתוח ומביט החוצה בעד הזכוכית שהוגלדה למחצה. אראה בבתים, בעוברים ושבים, ואני חפץ לדַמות לי, מה יעשה עתה בבתים הללו? ולשעֵר – לאילו צרכים עוברים הם האנשים האלה? אילו מחשבות הם חושבים? – אבל אין זה לפי כוחה של השגתי… ורק שאלה אחת חוזרת וניעורה בי תמיד למראה כי איש וכל בעל חי: היודעים הם ומרגישים בחופשה זו שלהם כל היום, שהולכים בשעה שהם רוצים ולמקום שהם רוצים, שעומדים הם, מביטים ומדברים כמה שרוצים ועושים מה שרוצים?…

ויש שהרחוב נראה לי פתאום כעולם זר ומוזר שאיני מבינו כלל מהו ולמה הוא, והתנועה שבו –אפשר רק מעשה דמיון היא, כתנועה זו וכמחזה זה שבתוך הראי?… והרי אפשר שאיני אלא תועה “בעולם התוהו”, והחברים שאני רואה בתפילה, אינם אלא מתים מתלחשים… ומין פחד נעלם תוקפני לאור היום בעמדי בחדר המלא חברים. הספירה מפזרת לפעמים הרהורי שגעון אלו מתוך מוחי השומם, והריני מתחיל למנות את הטפּות המטפטפות מקילוּח קרח אחד גדול המתנוצץ כבדולח מפי-הגג לנוגה השמש: אחת, שתים, שלש… מאה… מאתים… מאתים ושתים-עשרה… הרבי הולך! – ומיד אני מהפך כמה דפים בבת-אחת, רוקק ב“עלינו לשבח” – וממהר לקחת מאכלי, לאכול עם כל הנערים כאחד. וחטא יאכל לבי כרימה – הן לא התפללתי היום!

יש שאקבל עלי בנדר ובשבועה להתחזק, “לשנס את מתני” ולהתפלל כדבעי, תפילה תמה מן “מה טובו” עד “עלינו לשבח” בלי כל הפסק! הלא אך דבר קטן הוא לעבור על התפילה מתּחילה ועד סוף בלי הפסק ודילוג כל-שהוא, שהרי אלפי אלפים יהודים עושים כך… התפילה היא טרחה קטנה, והדילוג בה, הלא חטא גדול הוא. ולמה לי להיות נכנע ומשועבד לגבּן יותר מכל הנערים?… אך הרהור תשובה זה בטל תיכף לפתיחת הסידור לי. – אפתחהו ועוד פעם לפנַי אותן התפילות של תמול ושל שלשום ודאשתקד… כל תפילה ותפילה שאתן עיני בה נדמה לי שכבר אמרתיה היום…

אבל רוצה אני בכל עוז שיהא בי רצון להתפלל… והריני מתגבר כארי, מתיצב אל השולחן, ולא אצל החלון, ומתחיל תפילתי בקול ובחשק עשוי… ומבלי דעת איך ומתי – נחבא קולי – והריני הולך ונאחז בהרהורים כפעם בפעם… אשוב אתעורר, ולבי מכה אותי, ושוב אני מתחיל להניע שפתי ולהתפלל מהר-מהר, כמציל מפני הדליקה –

וחוזר ומשתקע בהרהרים מבלי הרגש בדבר…

סוף דבר – הגבּן רואה ויודע את הכל…

II

… עוד הברכות הראשונות “שלא עשני” באו עלי ברוב ענין ועוררוני להרהר ולהקיש מצבי למצבם של שאר בני אדם.

עודני זוכר תכנם של אותם הרהורים שהייתי חוזר עליהם בכוונה, מחבּתם עלי, כמעט בכל יום ויום, חוזר עליהם וממלאם ומשכללם בציורים שונים.

“שלא עשני גוי” – באמת מצד אחד לא טוב היות “גוי”, לאכול חזיר בעולם-הזה ולירוש גיהנום לעולם הבא; להיות מין בריה גסה, מין אדם-ובהמה האוכל מאמיליגה ופת קיבר ושאינו יודע מה הוא בית-המדרש ושלא שמע מעולם ספּוּרים ונפלאות מהצדיקים וממעשי אלהינו; ללבוש מיני בגדים שעטנז השורטים את הבשר, לגדל בלורית המכסה על צורת הפרצוף ולדבר במין לשון גסה ופרועה עד שאתה מתפלא איך הם מבינים זה את זה… לשתות לשכרה ולזמר מיני זמירות זרות בקול גס וללעוג עוד ליהודים מפונקים ויפים כשהם מתפללים בנעימה קדושה ובסלסול עדין – זה הוא באמת לא נאה לבן-אדם. אבל הם – מושבם בכפר, בתיהם צנועים, לבנים ושאננים, משכנם בין הגנים, בחצריהם בהמה ועוף למיניהם, והחירות, – רבונו-של-עולם, כמה חירות השפעת עליהם ועל ילדיהם המסואבים והיחפים! בני-חורין בבית, בני-חורין בשדה, בהר וביער – חפשים כטלאים מרקדים במרעה…

“שלא עשני עבד” – בגמרא יש "עבד ששכרוֹ רבוֹ לצוד דגים " – יושב לו עבד זה על שפת הנהר ומושך מתוכו ברשת דגים מינים ממינים שונים… “עבד” – ובן-חורין הוא יותר ממני… ויש "עבד החורז מרגליות ", זהו מין “פריץ”, “גלוח”, יושב – וקערה מלאה מרגליות לפניו והוא חורזן מחרוזות לצוארי כלות נאות… חופן מהן מלוא חפניו וחוזר ומזילן לאט לתוך הקערה – זרם של מרגליות מדרדרות לאור החמה שבחלון… וכי יש לך עבודה נאה מזו?… אבל יש גם עבד שהוא "יוצא בשן ועין “; עבודתו של זה איני יודע מה היא, אבל משער אני כמה הכהו רבו עד שהפיל שינו ושיחת עינו… הן זה כשנה שחוימילי מכני ועוד לא הטיל בי מום… בעבד כזה לכאורה אין לקנא כלל. – אבל לאידך גיסא, הרי אני, למשל, הייתי נותן לעקור לי שן אילו יצאתי בזה לחפשי מן החדר… ומה תאמר ב”עבד נרצע “? – זה הוא הלא שפל שבשפלים… “והגישו אל הדלת ואל המזוזה ורצע אדוניו את אזנו במרצע” – ממש כעין “קוּנֶה” שבחדר! “לא אצא” – הוא אומר – והטעם: “אהבתי את אשתי” – וכי אין אשתו מקללת אותו, וכי אינה מקוננת תמיד על מזלה הרע? אוהב הוא את בניו – שקר מוחלט! אלמלי אהבם לא היה מכה אותם!… ועוד מין עבד יש שהוא עומד “להקים ולָדות”… כדרלעומר המנוול מספר הרבה ומרמז תמיד על דברים שכגון אלו שבגמרא… אבל עבד שכזה ודאי מין מזוהם הוא… וסוף סוף הנני מסכים, – טוב באמת שהקב”ה “לא עשני עבד” כזה שבזמן גמרא; אבל עבד שבזמן הזה, ואפילו אם הוא רק כיוסיל הנער המשרת באכסניא של משה מאיר’ס שכננו, האם לא טוב חלקו מחלקי? בן-חורין הוא, עומד ברשות עצמו ויש לו כספו שלו!

והנה עוד ברכה: “שלא עשני אשה”. באמת לא טוב היות אשה חנוָנית ירקרקת בעלת בנים קטנים, רגזנית וקפדנית… חלאה, מחלות, טרדה ועבודה נמבזה – וכמה קללות וכמה קינות בפיה!… בריה טמאה וחולה!… אבל לא כן היא הנערה. זו אורגת, רוקמת וסורגת ושרה שירים בקול צלול ודק, כמו זלדה בת הרבי, ובאה רק לשעה אחת לבית ראובן הכתבן לקרוא “עברי-טייטש” ולכתוב “פריסת –שלום”, וקולעת היא לה מקלעת שחורה וארוכה מול הראי – כמה נוי יש בדבר זה! אבל מה הן יודעות הנערות? אך פתיות הן כולם! ומה שתיקנו להן ברכה “שעשני כרצונו” באותיות קטנות, כך יפה להן – די להן בחלקן!…

להרהורים כאלו וכאלו הייתי נותן את נפשי, עד שנזכרתי ונבהלתי לראות, כי עוד מעט ועברה השעה ואני עודני בתחילת התפילה…

מעיף אני עין לסידורו של חברי, לדעת בכמה נחשלתי, אך זה חכם מקדמני ומכסה בידו, כדי שלא אראה בדילוגיו שעשה ושהוא עתיד לעשות, או פשוט משום שנוח לו להכשיל את חברו, בשביל שיהיה איזה ענין לטַפל בו…

אני חוזר לקריאת הברכות: “פוקח עוורים”, “מלביש ערומים”, “מתיר אסורים” – והכל ב“ברוך אתה” וב“ברוך אתה”… גם הוא, כביכול, למה לו כל אותו ה“יריד” שבכל בוקר?… מה לו בכך אם עומדים ואומרים לו כך מן הסידור? והרי ידועים לו כל הדברים הללו מתמול ומשלשום ומאשתקד ומלפני מאה שנה. – – –

שאלה אחרונה זו היתה נשאלת בדעתי כמעט בכל תפילה ותפילה. אך באותה שעה, שעליה אני רוצה לספר, הרהור חדש נזרק בי כחץ: ואפשר לא ניתן הסידור ותפילותיו, אלא בכדי שיהא להן לבריות במה לדלג – – –

וכך היה משמע לי דבר זה, אמר הקב“ה: הרי סידור והרי מחזור והרי תהלים – ואתם עמדו ואמרו לפני. ראה כמה תפילות ארוכות יש לך, ואף-על-פי-כן הזהר והזהר לכוון את לבך בכולן. שמא תחליף את “היוצרות” שלא כדין, שמא תקצר ב”תחנון" ביום שיש להאריך", שמא תשכח “יעלה ויבוא” אחד שבראש-חודש – והרי חטא. חטא – ובדין הוא שתֵענש עליו. יסורים בעולם-הזה – אינם ולא כלום, דינה של גיהנום אם תראה, אש, נחשים ועקרבים וכף-הקלע – וידעת את ה'!…

נרעש ונפחד מרעיון זה שאיני יכול לגרשו – רוצה אני לברוח, להמלט מפני הכוח החושב והמדמה שהתחיל פתאום מתעופף לצדדין שונים, בוקע ופורץ אי-אלו מחיצות… לנוס על נפשי אני מבקש! דליקה הטלתי שם! אש יצאה מרעיוני והיא אוחזת ומלהטת שמים! אני בורח – כלומר ממהר אני ללחוש כל מלה וכל פסוק הבא לעיני תחילה, מלמטה, מלמעלה, מאמצע העמוד ומשני העמודים יחד, פסוק אחד נשנה בפי כמה וכמה פעמים, והריני מבלבל בלחישה מכל הבא בפי, חוטף בשפתי, מולל בלשוני, טוחן בשיני – מכונת פי עובדת ומתנועעת בכל אומץ כוחה ומרוצתה, מבלי השמיע קול… מנוסה רוחנית מפני רעיונות דולקים ומחריבים אני נס… אנה אברח? אני רץ בערבות הפרשה “ויהי אחר הדברים האלה” כמטורף, רץ בה מפינה לפינה, ישר והפוך, נבוך מבלי לצאת ממנה… ומאחרי שברי רעיונות כמו רשפי-אש יעופו, רשף אחר רשף יַכווני… ערבוב של הרהורים, רגשות ודמיונות נוראים, ואף תורתי עמדה עלי ותשלח בי רעיונות שלא יכולתי הכילם…

אותה שעה – כאילו נתפקע איזה מדור נעלם שבקרבי, וההרגשות של כל שנות-ילדותי פרצו בצורות של רעיונות, פרצו בהמון ככלבים עזי-נפש רודפים ונרדפים במהומת-ומבוסת-קטטה…

לפי הפרטים שנשארו עד היום בזכרוני – ואפשר שלא רק מאותה שעה בלבד – זעקות-מחשבה אלו בקעו בתוך ההמון והמהומה הגולשת:

…“הוא” ניסה את אברהם – והרי יודע הוא את העתיד ולמה ניסה? – רק בעינוי של יסורים נוראים לאברהם וליצחק בנו חפץ… “קח נא את בנך, את יחידך אשר אהבת”, עקדהו כאיל בידיך וקח מאכלת, פשוט צוארו ואחוז בו ושחוט אותי לי בברכה “ברוך אתה”… “ברוך אתה” – ושא עיניך למרום בכוונה כאילו אתה שמח בעשיית רצוני… בטרוניא הוא בא עם הבריות! – הקָבר בחדר וּלמד גמרא יומם ולילה, ושמא תחפוץ ללמוד – הא לך יצר-הרע ושטן לשטנך והוא ימשול בך להטותך, והא חוימילי גרגרת שיחזירך למוטב…

…“ד” אמות בלי נטילת ידים – חייב מיתה… נטלת צפרניך ונזרקו – ולא תמצא מנוחה בקבר, מאות בשנים תתעה עד שתלקטן אחת-אחת. לא גחנת ב“מודים” כראוי – שדרתך נעשית נחש… מי יחיה לפניו ומי יעמוד? חוט של עשב עקרת בשבת – חייב מיתה… הכל חייבין מיתה – סקילה, שריפה, הרג וחנק… ומן החטאים אין מנוס… משה רבנו – גם הוא חטא… כמה שנזהר ונזהר בכל ימי חייו, ולסוף – הכה אבן, והרי חֵטא… חָטא וגם נענש… משה רבנו נענש וכל תחינה לא הועילה גם לו!…

… “אבינו אב הרחמן”, “חנון ורחום”, “מוחל וסולח” – ממש כתלמיד המברך את רבו בשעה שהוא מלקה אותו: “רבי-נא – תאריך ימים! רבי-נא יקירי!” – – –

ובעוד שאני צועק עלי במחשבה: “רשע, רשע! האיך? האיך אתה חושב ככה!?” הריני מרגיש כי גם את המחשבות הללו אך הוא שולח ונותן בי בכדי שיענשני עליהן!… וכי כלום חפץ אני לחשוב כך?

… אנה אברח? אנה אנוס? אנה אמלט? הוא הרי יודע כל מחשבותי אלו… “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”, “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”, – מדוע לא יקח ממני מחשבותי אלו שאיני חפץ בהן, שאני ירא מהן?… “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”… הוא מחטיא והוא מעניש… לא לחינם צעק איוב מה שצעק… מי ממנו רוצה לחטוא בכוונה נגד רצונו של מקום? ולמה עשה שאנחנו נחטא והוא יעניש? – “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו” – וכי אינו מעניש גם את אלו שלא חטאו? – “כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו”… אברהם אבינו חטא בדבּור קל – “במה אדע כי אירשנה” (גם זה חטא!) ולכן “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו” – יונק זה מה עשה להקדוש-ברוך-הוא? “ואחר כן יצאו ברכוש גדול” ובקריעת-ים-סוף… אבל… אבל אלה הילדים שנתנו אותם חיים בבנין תחת הלבֵנים, הילדים, ששחטו אותם לתוך האמבטאות של פרעה – (אמבטי מלא דם רותח וגל ילדים שחוטים וילדים צועקים ומפרכסים תחת השכין…) הם הרי לא ראו בנחמה!… ובמה יכפר “הוא” על נפשו?! – בגן-עדן תהא מנוחתם… אבל גם שם בגן-העדן לא הייתי שוכח צער השחיטה ומכאוביה וצעקת-אמי עלי, והייתי בוכה כל הימים, מהלך ומראה צוארי לכל הצדיקים ושואל: “ראו-נא, צדיקי עולם! הביטו וראו, מדוע, מדוע שחטוני פה מן הצואר?”…

… מעניש הוא בכדי להטיל אימתו על הבריות – זה כל חפצו! אבל מה היו עושים לו הבריות אלמלי חרדו כך מפניו? כלום מתירא הוא מפניהם?… וי-וי! הצילני, רבונו-של-עולם! – השטן אומר שאתה ירא, כביכול! – ירא הוא מפניכם ממש – "פן ישלח ידו " “והייתם כאלהים!” – אנה אברח?!… “הוא” הרי נתבהל, מפני דור ההפלגה… לא, לא! שקר!… הוא אינו מתירא!… “רגשו גוים ולאומים נוסדו יחד על ה'”, מגדל וראשו בשמים – המון גדול של גבורים מזוינים מעפילים לעלות בקרדומות – – – וי, רשעים, מה אתם עושים! – “השמימה, השמימה!” יקראו… קרדומות יהלומו, בוקעים, פורצים ומשחיתים בפחי הרקיע… רעמים וברקים – השמים נשברו!… נהר-די-נור משתפך – ואלה פורצים בתוך האש מעלה… דהרות-דהרות אבירים בשמים, יצעקו יריעו: “עליו! עליו! עליו!!” – – –

ודאי שעשיתי אז מיני עקימות משונות בגופי ובפני, כי פתאום פרץ צחוק חברי… נשאתי עינים תועות וכהות – כולם נקבצו עלי בשחוק גדול, מעקמים פנים ומטלטלים ידים, ואָכלם ממלא כבר פיהם וידיהם… וּוי! – גם חוימילי על גבי עומד… צמרמורת אחזתני ממבטו הנעוץ בי… והגבּן נדחק אצלי, עומד ומראה באצבעו הדקה והמסואבה בסידורי, חורג בקולו היוצא כמו מגרון מרוסק ואומר בקלסה:

– יהודי טוב הוא, ומתפלל בכוונה עצומה… רואה אתה, אבא, היכן הוא עומד – ב“לעולם יהא אדם”…

עיני טבועות בסידור – רק אותו לבדו אני רואה, כשאותיותיו מרקדות ובוערות לפני… הרגש היחידי שבי הוא – בושה עשה, והרעיון היחידי הבא מתוך רגש זה הוא: “יהי רצון שמכותי שאקבל תהייה כפרתי” – ואני מכון את עצמי לקבל את ענשי ברצון, ובלבד שיהא לי לכפרה על הרהורי הנוראים שרק אני יודעם…

ובא העונש.

מכת-לחי תלהטני כמכת אוד-אש… ומלאך-דומה חופן פאת-ראשי יחד עם אזני ומושך אותי אחריו, – אנה? הלמדור התחתון שבגיהנום? – צהלת שחוק שדים מסביבי… אלה הם חברי הרואים בענשי…

ועדיין חוימילי מושך אותי בפאותי ובאזני, ואני נגרר אחריו אילך ואילך ומתלבט, עד שהחזירני לסידורי ושואלני:

– מה עשית עד עכשיו? אמור!

אין לי מה לומר; אני עומד וממתין להמשך העונש…

– מה אעשה? מה אעשה לו?! – צועק הרבי ביאוש ומטפח ומכה באגרוף על ראשי ועל פני, מטיל אותי ארצה, בועט בי ודוחפני ברגליו אל תחת השולחן, מכני שם במקל – ואני שותק, שותק כעגל מוכה ומבקש רק לראות בחשיכה שמתחת לשולחן אם אין עוד דם יוצא מאפי או מפי… רק כשחובל המקל באזני או בגולגלתי, תתפרץ כעין געיה מפי – ומשתומם אני על קשי עצמותי שאינן נשברות…

– חיים! לך לאכול – נשמע קול מטיל המדברת בניחותא אל הרבי – הלגימא מצטננת…

– סורי! – נותן עליה הרבי בקול נוחר ונחנק – אני רוצה תחילה להרגו!…

והוא סוחבני מתחת לשולחן, מותחני באמצע הבית על הקרקע – וחבל שורק עלי, מלקה וצורב את בשרי… ואני שוכב, נועץ צפרני וכובש פני בקרקע, נאנק ונושך שפתי לבל אצעק, אך האדמה תחתי נמסה בדמעותי, דמעות של כאב נעכר, דמעות של חוטא ופושע, והלב נשבר מחרפה… ולא יחרה לי על איש – אני, רק אני, אני לבדי, מתחייב בנפשי

*

… אותו שבוע הייתי לומד מעומד, – לישב לא יכולתי…

III

והרי אני מאנס את נפשי להרהר בתשובה, לעבוד את ה' בתפילה תמה; הן בעוד שני חדשים אהיה לבר-מצוה. שני הסופרים סת"ם שבעירנו, ר' זליג’ל ומשה-חים, באים בכל יום ומביאים לאבא במטפחותיהם “בתים” מעור אחד, רצועות ופרשיות, ואבא בורר ועומד על המקח – ואני, חוטא, עודני עומד במרדי ואיני מכין את עצמי לַדָבר.

עוד לא עלתה בידי אפילו פעם אחת שאתפלל בלי דילוגים…

בכּל אני נזהר כחסיד גמור; בלילה אני מקיץ כמה פעמים ובודק אם לא נשמטה, חלילה, הירמולקא מכל ראשי; לפנות-בוקר אני מתגבר לנטול את ידי תיכף ליקיצתי בעודני על משכבי; בנטילת-ידים לפת, אני בודק כל פעם את האנטלא שלא יהיה בה פגם; אם אגע בשערות ראשי, אני משפשף תיכף את ידי בכותל, וגם משתדל אני שלא להסתכל כלל בנשים, וכדומה דקדוקים רבים. רק התפילה, התפילה – עמה עוד לא השלמתי… ובשעה שאני נוחר בח' של “נפשנו חכתה”, עושה כוונה ב“פותח את ידיך”, מתיז בז' של “תזכרו”, – יודע אני שנהגתי עם כל פרק מפרקי התפילה כבעל “תיקון-שבועות” עם הסדרות: פאה מהתחלה ופאה מסוף, ועיקר חסר…

אני חפץ בכל נפשי ומאודי שאהיה ירא-שמים ועובד את ה' מאהבה, כי בלעדי זה מה טעם יש בחיים? מקנא אני בחסידים שהם מתפללים באהבה רבה, בשמחה ובהנאה יתירה, ומאד הייתי חפץ לטעת בי אהבה ושמחה זו של מצוה.

אז קבלתי על עצמי לקרוא את ה“שבט-מוסר” מראשו ועד סופו.

אך מה אעשה? – גלגול שלג, מלקות ושאר עינויים הייתי מקבל באהבה, ואלמלי הייתי ברשותי, הייתי בודאי עושה עינויי תשובה אלו. אבל ספר זה – לא אוכל: הוא ממאס את גופי על נשמתי, וכל דבריו כרימה לבשר החי… קצרה נפשי מקרוא בו דף שלם… במה גרוע האדם מכל החיות שבעולם, שנתן בו הקב"ה חיים ורוצה דוקא שהוא יזכור בכל ימי חייו את “יום המיתה ויום הקבורה”?

וי! מה אני עושה! – ומה אעשה? – כל הרהור של תשובה פותח לי כמה פתחים להרהורי חטא… העולם חשך בעדי…

אך הנה מצאתי ספרים אחרים בין ספרי אבא, ספרי אגדה, ספורים ומעשיות ממפעלות הצדיקים – ומצאתי מעט נחמה.

“שבחי הבעש”ט – שם ארץ ושמים נשקו, והרי הם כפרוזדור וטרקלין הסמוכים זה לזה, ומלאכי רחמים, אלו הצדיקים, עולים למרום בכל שעה שרוצים, יוצאים ונכנסים מהיכל להיכל, כבני-בית. אם המלאכים הם משרתים עושי דברו של מקום, עומדים איש על משמרתו ויראים לחוות דעה, – הרי הם, הצדיקים, כבנים; באים הם ומשדלים אותו, כביכול, בדברים, הוא עושה פנים של אימה וגוזר, והם בתחינה אחת ממתיקים או מבטלים לגמרי את הדין. וכשהדינין מתגברין מאד, אז הם ממש מעיזין לבוא לפניו, כביכול, בטענה, – והוא סוף-סוף נענה להם, שוחק ואומר: “נצחוני בני!”… והרי עולם כמנהגו נוהג, הבריות יכולין לעמוד מפניו, ועומדין אנו בזכותם של הצדיקים הטובים, המגינים עלינו כאמא זו שמסתירה את ילדיה בסינורה מפני רצועתו של אבא… גם השטן המקטרג אינו כלום, טענותיו מסתתמות בפני הצדיק והוא שב כלעומת שבא, וגם אָבל וחפוי ראש…

כמה אהבתי וכמה שגיתי בבני עליון אלה הרחמנים, האוהבים אותנו ובצל כנפיהם נחסה ונתלונן!

אילו היה לפחות צדיק אחד בכל עיר ועיר מישראל – ולא היתה גם שליטתם של שדים, רוחות, מזיקים ודבּוקים, רחמנא ליצלן, רבה כל-כך; אז היה העולם באמת יפה וטוב והיינו יכולים לישב בשלוה. אבל דא עקא, שהצדיקים מעטים והמזיקים כל-כך רבים! ליצנים אלו פרים ורבים וממלאים חללו של עולם כזבובים “וקימא עלן ככיסלא לאוגיא” – ואיך תוכל להאמין בחייך אם אתה יושב בריחוק מקום מן הצדיק?

ו“כאיל תערוג על אפיקי מים” כן ערגה נפשי אל הצדיק מטולנא, – מתי אגדל ואבוא ואראה פניו, ובקלויז שלו אשב כי איויתיה? אור פניו ואמתו המה ינחוני, ושם, מאחורי התנור החם, אעבוד את ה' עבודה תמה באהבה רבה ודביקות עצומה… כאן “הם” אינם מניחים, אך “הם” הם הטורפים את תפילתי, שכך שמעתי בשם הזוהר הקדוש, שיש מיני כלבים חצופים הטורפים את התפילות, ונפשי – אבוי לנפשי – בתוך הכלבים היא תמיד!…

הדמיונות הללו היו לי דברים של ממש יותר מלחמי שאכלתי, ולהפך, לחם אכלי נראה לי לפעמים רק כדמיון – שמא גלגול אני אוכל… הרחוב – כאחיזת עינים, כל הבריות – גלגולי נשמות הצריכות תיקון, והכל כקליפה המכסה על התוך הנעלם…

החלומות היו עולמי, והעולם – חלומי הרע…

נפטרים אנו מן החדר בלילה בשעה מאוחרת, מזוינים במקלות ובפנסים דולקים, ולבותינו שמחים על הפטירה. אך תיכף ליציאתי, למראה החשיכה, תבוא אימה בלבי – הן כמאה צעדים עלי לעבור יחידי, מבלי כל חבר, עד ביתנו – וכבר כלתה רגל מן השוק…

הרפש עבה ועמוק, אד ערפל מליט את הרחוב ואין צורת הבתים נכּרת, הכל כמו מתמזמז והולך בתהומו של חושך וערפל, ובתוך תוהו-ובוהו זה נישאים רוחות ומזיקים, הם רואים בך באלפי עינים ואינם נראים לך ואינם מוחשים גם בשעה שהם מתלבטים בין רגליך ורוכבים על כתפיך, – רק הלב הוא מרגיש וחרד ודופק כפטיש… ואני חוגר את כל כוחי והולך נבהל, תוקע ומוציא ותוקע רגלי בבוץ, וזיעה קרה נוזלת על פני… הנה נצנצה עינו של מזיק באחד מחלונותיו של בית-הכנסת הישן… הנה הוא מתרוצץ על גג בית-האופים לבוש מכנסים של נייר לבן… הנה ישמיע קול כחתול קטן שנשלך החוצה. נפל קו אור מפנסי – ואני רואהו בדמות חזיר עובר וטובע ברפש עד לבטנו ונוחר… אני ירא אותו שמא יאחזני ויוליכני מחוץ לעיר למקום שממה ויטביעני בטיט עד לצוארי – ואני לוחש ואומר פסוקים לשמירה… הנה הולך אחד, הולך וקרב מאחורי, ואני ממהר לנוס ונופל ברפש, קם וממהר מבלי להביט אחרי – נופל אל דלת חנותנו ודופק בידי וברגלי, בשעה שאני מהרהר: שמא גם בית זה אינו אלא אחיזת-עינים…

– מה אתה דופק שם כך? – המתים יתעוררו לדפיקותיך!…

ברוך השם! – הקול קול גולדה – – –

IV

והנה עוד ספר אחד המושך את הלב, – “שארית ישראל” שמו; המעשיות יפות הן, אבל המעשים שבמעשיות הללו נוראים מאד.

שחיטות אחר שחיטות, שריפת נפשות וגזירות משונות על ישראל בכל דור ובכל מקום. מצייר אני לי, כיצד שחיטה נעשית: גויים, קצבים ופושטי-עורות, באים בבוקר עם סכיניהם לבית-המדרש בשעת תפילה ולימוד – ומושכים את בני-ישראל מן הגמרות; את ר' שלמה היצלס, את ר' מאיר דיין, את ר' זליגל סופר ואת ר' שכנא שפירא עם מתיתיל חתנו האברך, לוקחים גם את החזן מעל התיבה עם שאר בני המנין העומדים בשמונה-עשרה וטליותיהם משולשלות על פניהם… עוקדים אותם כאילים, תופשים בזקניהם, והללו פושטים את הצואר, אומרים “שמע ישראל” – והמאכלות “חיק-חיק” בצוארם, דם רותח מזנק ותוסס… נובע ומבעבע… דם, דם, דם… פתחו צוארים פיות מאָדמים מתחת להזקָנים… וזרחה השמש מן החלונות על נחל הדם הקרוב שבבית-המדרש הדומם… גם אבות ואמהות שוחטים את ילדיהם בידיהם ובסכיניהם – דבר זה מבעית את דמיוני ביותר, המלים שבספר קודחות בגולגלתי כשפודים מלובנים ומאדמים! – – –

גם הצדיקים יסודי עולם עצמם, אשר אמרתי בצילם נחיה, נשחטים ונהרגים כצאן טבחה… ועשרה הרוגי מלכות יוכיחו…

השחוטים על קידוש השם – הם עושים מה שראוי לעשות, גם אני הייתי נותן את עצמי לשחיטה שלא לעבוד עבודה-זרה.

אבל הוא, הקב"ה, שחיטות אלו, למה הן לו? אוי, מה בצע בדמנו השפוך?!

… ואני יושב בחדר לאור המנורה עם חברי אצל השולחן הארוך, ואנו לומדים “יורה-דעה”. חביב עלי היורה-דעה, שכּן זהו לימוד ממשי הנחוץ בחיים. ים התלמוד אין לו סוף, וכאן, למדת סעיף עם מפרשים – והלכה פסוקה בידיך, יודע אתה מה שתעשה או שלא תעשה. ורבותינו הפוסקים עצמם קרובים יותר ללבי מן התנאים והאמוראים שבגמרא; הטור, הרמ“א, הרדב”ז, הש“ך והט”ז, רבנים-דיינים הם היושבים ועוסקים בשאלות ממש, שנשים באות ושואלות עליהן, והם מסיקים שמעתתא אליבא דהילכתא ולא לשם פלפולים בלבד – ונעים לך בחברתם של תלמידי-חכמים אלה…

הגיע תורי לומר את השיעור, ואני אומרו בחשק, בנדנודי-גוף ובטלטול-ידים – נהנה הנאה של תורה… אחרי יאמר חיים-מאיר, וגם הוא יודע – ובחדר חם וטוב… על השולחן אור זרוע מן המנורה התקועה בכַן של עץ, על הכתלים מרקדים צללים גדולים, פס ידו של הרבי משונה בגדלה וכאילו היא משחקת, קופצת על הכותל ונעלמת על התקרה, קופצת ונעלמת; הרבנית יושבת אצל התנור ומורטת נוצות מן הסיר שבצדה אל הנפה שעל ברכיה; זלדה כורעת לפני פתחו של התנור וגורפת בו את הגחלים הלוחשות ופניה הרכים מצהיבים בנוגה אדמומי, – היא מניעה בראשה להפשיל את הקווצה המדולדלת ונופלת על פניה… והחתול מסתובב אצלה, מחַכך ראשו בשמלתה ונוהם בנהימה דקה של חנופה.

– השמת בצל במרק? – שואלת הרבנית בנחת.

– הן – משיבה זלדה בלחישה וסוגרת את התנור, קמה, כורכת על אצבעה חוט הסרג ושמה את הפקעת בכיס סינורה – ונעלמת מעבר לתנור, לשבת שם אל עבודתה, לבדה, אצל המנורה הקטנה… וחיים-מאיר קורא את היורה-דעה בטעם ובשכל, בלשון ברורה ובמנוחה. זלדה אינה נשמעת ואינה נראית לנו – אך יֶשנה עמנו פה בצל קורתנו… גם ממקום מדורת התרנגולות אין כל קול וקשב – הן ישינות להן שם במנוחה ושלוה שלימה… אני מצטמק, תומך ראשי בידי, יושב ונהנה מישיבתי – – – וקהל אבות ואמות לבושים בגדי שבת נושאים ילדים ונדחקים לחצר אחת שבקיעי אצים מושלכים ומפוזרים בה, שם על אבן אחת, “בּמה”, עומד “מגיד” אחד, מתנדנד ומתלהב באמירה, כנפי קפוטתו מופשלות ותחובות באבנטו, הציציות של הטלית קטן שלו מטפחות מתנועות גופו העצומות, בידו “חלָף” – ועיניו למרום בדביקות רבה… הוא מדבר למרום, קורא בניגון וצועק. אין מלים ואין חתּוּך הדבּוּר למאמרי פיו אלא ניגון של צעקה בלבד – – – “וי-וי-וי!” – הוא גועה בבכיה על איזו גזירה או חטאה רבה וכבדה שאינה ידועה גם לו, – ואבות ואמות דוממים דוחקים את עצמם ככבשים, נושאים ומרימים את ילדיהם מעל ראשיהם ומוסרים לידיו, והוא נוטל אותם בין ברכיו בבכי ובצעקה מנגנת – ושוחט… שוחט את הקטנים, והם נופלים ומתחבטים על בקיעי העצים, מפרכסים בדמם, מטיחים ראש בקרקע ובדם השוטף ותוסס בקול נחרה מבית-השחיטה שבצואר, ובשפתים מרתתות הם חוזרים אחרי טשטוש הדברים היוצא מפי המגיד – משום שמצוה היא לומר כך בשעת גסיסה… אבות ואמות מוסרים – שכך צריך, זה זובח ובוכה – שכך צריך, ואלו מניעים שפתים – שכך צריך… צריך משום מצוה חמורה או גזירה חמורה שאין יודעים בה מה היא… שחיטה בלי כוונה, בלי תלונה והתרגשות, אלא הכרח גדול ונעלם של “וי-וי-וי!” – – – –

ונפסק קול המגיד, וננערתי…

תנועה בחדר – חברי קמים וסוגרים את הספרים – אנו הולכים הביתה – הרבנית עדיין מורטת את הנוצות – הרבי נכנס אל זלדה – ואני כשכּור מפני המחזה שעברני –

                                          -  -  -  -  -

“שארית ישראל” ודרשה שבבית-הכנסת עם שחיטת טלאים – מחזה שהייתי רואהו בכל אביב ואביב במקומנו, – מכל אלו נצטרף באופן משונה חלום אחד נורא, וכמדומני, שראיתיו בהָקיץ…

הריני לובש את אדרתי ונגרר אחר חברי היוצאים בשמחה…

ליל בהיר בשחקים, ירח מלא וכוכבים נוצצים, גגות לבנים ושלג שורק לכל צעד, חברי הולכים ומשוחחים – ואני איני שומע בשיחתם מה היא… והנה נתן יענקל’ה הקטן את קולו הדק בשיר, מושך וקורא בדמי הרחובות:

לָמָּה-וְלָמָּה, לָמָּה-לָמָּה-וְלָמָּה??

לָמָּה הַשֵׁם?!

לָמָּה פָנֶיךָ תַּסְתִּיר?

תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ תַּסְתִּיר…

תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ,

עָנְיֵנוּ תִּשְׁכַּח וְלַחֲצֵנוּ…

וכאן כל חברי ביחד מרימים קול-ענות, מושכים וצועקים:

אוֹי-וַאֲבוֹי! וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי!

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַתָּה יוֹדֵעַ,

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַתָּה הָרוֹאֶה,

כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ,

דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ –

אוֹי-וַי! קוּמָה-קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ

וּפְדֵנוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ – –

אנו מתפרדים, חברי לימין ואני לשמאל. אני הולך יחידי.

ולמה, למה-ולמה השחיטה?…

ושם מן הסימטה קולו של יענקל’ה בוקע בשיר, הוא הולך יחידי ומושך בדמי הליל הבהיר:

אוֹי-וַאֲבוֹי וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי-וַאֲבוֹי!

וחלומי-דמיוני מהלך עלי קפאון ומורא… מקריש את לבי בכפירה שעדיין איני יודע מה טיבה… כפירה קרה, איומה ואילמת מַתוָה תו זועה לפסול בקדשים נערצים, שגם הם אינם ידועים וברורים לי מה הם…

מופקרת נפשי לשטן המתעלל בה – למה תחשה אדני?…

*

וכשגיליתי בפעם הראשונה את זרוע שמאלי להתרגל בהנחת תפילין לעיני רבי, עלה פתאום מעין סך-הכל נורא שנתלבש בשאלה זו:

“ומה אם טעות היא בידנו, ואין שום טעם לדבר?”…

ידי נתרשלו, – והתפילה נפלה מידי.

– וי-וי! – צעק הרבי בקול מר ותפש ברצועה… אני נעוויתי, תפשתי ראשי בחלחלה ואקרוס תחתי, כנשמר ממכה נוראה בידי שמים…

התפילה לא הגיעה עד הארץ!

… ופושט רבי את זרועי החשופה, הנה זה נגעה התפילה בבשרי – ואני עודני חוטא, חוטא ואומלל…

אני מברך ברכה לשם דוגמא בלי שם, ורבי מהדק את הקשר הצובט עורי…

דמעה גדולה נפלה מעיני, התפוצצה בקציצה של התפילה, וניצוצות ניתזו הימנה על הבשר של זרועי הערומה, שרבי כורך עליה רצועה חדשה, הדק היטב – – –

מִלִּפְנֵי הָאָבִיב

I

כל אותו היום, יום מעונן ומעורפל שלא נראה בו הרחוב ורפשו מבעל לחלונות המזיעים ודולפים מים, לא פסק השחוק מן החדר. חוימילי רבנו, כלי מלא רוגז זה הצף ומולג אותנו ברותחין בכל שעה, אף הוא אך רגע ירתח באפו, יז קצפו – ושוב נזיפה עשויה, שמשמעה יותר בדיחת הדעת ולא כעס.

הקטן שבנוּ, יענקלי, מגמגם ב“יורה דעה” ואינו יודע ואינו מכיר ב“קפילא עכו”ם" זה שהט"ז עוסק בו:

– הוי “נבילה עכו”ם"! – קורא הרבי ומושך את יענקלי באזניו למעלה למעלה – והכל שוחקין: שוחקין לא רק כדי לעשות נחת-רוח לרבי על חכמתו, אלא מפני שהשעה משחקת לנו גם בלאו הכי; ואפילו יענקלי עצמו, הפוער פיו שלא כדרך הטבע וצועק מתוך המשיכה: “וי-וי!” ופניו נעווים ומתלהבים מצער – גם הוא שוחק, שוחק מתוך דמעות, כמובן…

גף-כובעו של אחד שנשמט לצד אזנו – גם זה מביא לידי שחוק, שחוק והלצה.

היתה שעה שהרבי אמר להתלבש בכעס כדבעי והתחיל מצליף על ימין ועל שמאל:

– איזה שד נכנס היום בכם, משומדים? – קרא ונתלהב מאד… והנה “כדרלעומר הארוך” נכנס מן החוץ כשפיו פתוח לספר איזה דבר-חידוש, – הסתער עליו הרבי באגרופו, נשתמט הימנו כדרלעומר, נתקל ונתחלק על הקרקע המרופש – אוֹץ! – ונפל פרקדן בפישוט ידים ורגלים!… נתגלגלה גערתו של הרבי בשחוק ובשיעול עצום – “וכל החדר” מתחבט שוב בשחוק גדול ומשתשכך בדיצה רבה, שמחה על כדרלעומר השכוב במלוא ארכו ועושה כאילו מתקשה הוא בכאבו לקום מן האדמה…

יום דיצה, יום חדוה – סרה יראתו של הרבי, יום מעונן ומעורפל זה בשורה טובה וברורה נשמעת בו לימי אורה וחירות הממשמשים ובאים, – היום, יום חמישי בשבת פרשה “פקודי”, ואנו משתחררים מן הלימוד של לילה…

סוף-סוף עברה תקופת החורף הארוך של שנה מעוברת זו – וגם אנו בני-חוימילי מרגישים ברצועה שהיא מתרשלת… עוד מעט והותרה כולה, ובא “זמן חירותנו”, ונשתחרר שחרור גמור, – שחרור לחודש ימים, חודש של זיו אורה וחג; ויש מי שיזכה גם להשתחרר עולמית מן החדר…

להשתחרר עולמית מן החדר – כלום טועמים אתם בטעמן של המלים הללו? כלום רואים אתם בהן אותו אופק רחב ומאיר שכולו עדן הנפתח ומתפשט ומבהיק עליך את החיים?…

גרעין קבור בתוך האדמה, אדמה קרושה ונוקשה מקרח, כבוש בצרה תוך האפילה והטחב, צבה הוא ומתנפח בקברו הצר, מתפקע ומתבקע מתוך עורו הבלוי והמעופש, כל נפשו, כל אונו הוא מוציא מתוכו – ואין מוצא; זהו דמותו של בר-בי-רב שנתבגר… וחבל לגרעין זה שהוא גם מרגיש, מרגיש וחש בצרת הקבר וצער הצמיחה!… פתאום – והרגיש בהאדמה שהיא נמקה עליו, נעשית פושרת ורכה, ורוח חמימה מסתננת וחודרת אליו – הרי ימות החמה הגיעו!… ימות החמה – ואפילו פרצידא דתותי קלא נבט ונבט!

גם אני מתבגר… בשבוע הבא, הרי זה ודאי שאתחיל להניח תפילין. שוב אין לדחות דבר זה. גם אבא כבר נוקר הוא את מוחי מדי שבת בשבתו בשכר-הלימוד שהוא משלם עלי; אומר הוא, שממש בזיון וחרפה לנער שכמותי שיהא עדיין זקוק למלמד כדרדקא זה – כלום בנו של חייט אני, או בנו של סנדלר, ולא מגזע רבנים?

אפשר, אומר אבא להוציאני מן החדר ולמסרני לבית-המדרש?…

ולואי, רבש“ע! כלום תורתך קשה עלי ואינה חביבה לי? כלום במצוותיך איני רוצה? והרי כבר קבּלתי עלי להיות יהודי כשר ועוסק בתורה ובמצוות לאחר שאתחיל להניח תפילין… רק החדר, חדר נבאש זה עם בזיונותיו, ועם מכותיו המבישות ועם הרבי, עם חוימילי – רק את המות הזה הסר נא מעלי! את קברי זה פתח לי – ובקוֹנם ובנדר ובאָלה ובשבועה הריני נוטל ומקבל עלי לשעבד אליך את “הנשמה שהיא במוח ואת הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות” לעבדך בלבב שלם, לעבדך באהבה ולהיות זהיר ונזהר במצוות תפילין בקדושה ובטהרה לכל פרטיה ודקדוקיה, גם “שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין” אלא להתפלל, להתפלל לפניך, רבש”ע, לומר לך תהילים בכל יום ויום וללמוד דף גמרא לאחר התפילה בעוד שהתפילין בראשי – אך העמידני נא ברשותי, כלומר ברשותך, רק ברשותך שלך, בבית-המדרש שלך בין שאר בני חורין!…

הרהורים אלו אינם פוסקים ממוחי אפילו בשעה זו של שמחה ושחוק – ולבי חרד ושׂשׂ, נובע ומתרחב מגילה ופג ומעיק מיראה: “ושמא לאו”…

והנה הגיעה השעה שאפשר לומר עליה: “חסל סדר חורף”… הספרים נסגרו, ואנו הולכים עם הרבי להתפלל מנחה ומעריב בקלויז הסאדיגורי, – גם הליכה זו סימן חירות היא לנו; עד עכשיו היינו מתפללים בחדר, ורק הרבי לבדו היה הולך לקלויז, אבל עכשיו, כיון שנשתחררנו, הרינו הולכים ביחד “מחַיִל אל חַיִל” – מן החדר לבית-המדרש…

באמת נוהגין לתת סימן אחר בערב כזה – עושין סעודה בחדר; אבל במה דברים אמורים? בקטנים, או בבינונים, אלו שפוסקין מלימודו של לילה מסדר “משפטים” או “תרומה”, אבל “אנו הגדולים” אין מדקדקין בכך… ואפשר שמדקדקין דוקא שלא לעשות סעודה זו, שכן מעין פרסום של גדוּלה יש ב“שב ואל תעשה” זה… ולדידי – גם זו לטובה! עדיין זוכר אני את הסעודה דאשתקד; כמה דמעות שפכתי אז לפני אמא עד שנתרצית לי “לגנוב” מפני אבא שלשים אגורות וליתן לי, כדי שאשתתף עם כל חברי בסעודה…

יצאנו. חושך לבן של אבק לח ממלא חללו של עולם ומאפיל על הכל, עד שאינך מבחין אם בישוב אתה עומד אם במדבר, אם בעיר אתה עובר אם ביער… דומה, שהקַמָחים שלמעלה התחילו מתעסקים, כביכול, בביעור-חמץ, ומכבדים הם את הרקיע לכבוד פסח ומנערים את שקיהם מן הקמח – והרי אבק-סולת זה נופל ונמלח בעשן היורד מן הגגות, וחודר ומחלחל בכל חוטם ובכל גרון עד כדי להשתעל ולהתעטש… משפת הגג נופלות טפּין טפּין גדולות, כאילו לקה גם הוא בנזילה כבן-אדם. מקוב לך נתעטש אחד, ואתה אינך ראה אפילו בבואה שלו… רואה אתה רק שטח של ד' אמות שרגליך עומדות בהן, וד' אמות הללו אינן אלא רפש עב ונבאש שנדושו בו קש וגבבא, קדירה שבורה, סמרטוטין וסחבות וכדומה מן הדברים הנותנים ריח. הריח, כמובן, אין בו ניחוח, ואף-על-פי-כן – צריך להודות – מרגיש אני בו את האביב הממשמש ובא עם פורים מלאכו – עומד הוא אחר כתלנו, אלא שהוא מתכסה עדיין בערפל…

הולכים אנו ונגררים בטרחא ודרך השערה בעלמא; רק לפי חלון ודלת, או לפי עמודו של בית שאתה עובר אצלו ורואהו – אתה מבחין באיזה מקום אתה… הקלויז הסאדיגורי נתעלם מן העין וכאילו נתרחק מעלינו ת"ק פרסא ואין להגיע אליו עוד; מתיגעים אנו בהליכה, הבל קר וזיעה צוננת מכסה את הגוף – מזג רע בחוץ, אבל טוב ויפה ומשמח הוא המזג שבלבנו!

אפשר – כולנו מקווים להשתחרר עולמית?…

הקלויז מתגלה מתוך התוהו ובוהו שבחוץ; פס של אורה עכורה שופע ומוריק בערפל, יוצא הוא כזנבו של כוכבא דשביט מאחד החלונות המעוגלים למעלה… כמה חביב הוא הקלויז ומרחיב את הדעת בחירוּתו זו שביום של חול פשוט! מתנפלים אנו על הכיור שבתוך הפרוזדור האפל, נוטלים לידים וזורקים מתוך כך מים זה בפניו של זה, מתנגבים באלונטית הטפוחה והצבה ומצליפים בה זה על גבי זה – ונכנסים אל הקלויז ברגש… והנה חומו והבלו של התנור החלקלק, שנשתפשף ונשתמן ממשמוש ידים וחכּוּך גבות שמתחככים בו גם עכשיו בהנאה רבה, ריח טיגון של חלב הנרות המפעפע באויר עם עשן קטרתם של החסידים, החסידים עצמם שנתכנסו צפוּפים ושומעים בספּוּרו של ר' זליג’ל הזקן, השטנדראות המפוזרות בספק-חשיכה זו ככבשים במרעה… שריקה גלמודה של נעל קרועה רוַת מים, נר-התמיד המהבהב בענוה מארובתו שאחורי התנור ומכסה צללים קלושים על גבי הקבצן היושב כנגדו ומנמנם ונושם לו בחשאי – כל אלו משפיעים עליך מיד מין נחת-רוח של הכנעה והשראת-רוח טובה של אדם המוצנע לו וחוסה בקרן זוית בשעת סערה וגשמים… הרי כך נדמה לי תמיד גם בית מדרשם של שֵם ועֵבר, מקום שנטמן בו יעקב אבינו י"ד שנה ולמד לו תורה באין שטן ומפריע ומבלי “מלמד”…

"אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶ-כָהָהָהָ!

עוֹוֹוֹד יְהַלְלוּוּך סֶלָה"…

פותח אחד בנעימה נוחה והולך וקרב אל העמוד, והכל עונים אחריו מיד ומתגרגרים בניחותא באותו הניגון המפיג כל טרדתו של יום. השמש מדליק את הנרות שעל גבי העמוד ואני מוצא לי איזה סידור שנפרט ונקרע, קרב לאורם של הנרות ומתפלל בכוונה עצומה ומתוך הסידור, כדי להזהר מן הדילוגים שאני נכשל בהם תמיד.

תפילה בחשק עם הצבּוּר – הרי יש בה ממש טעם גן-עדן… הש“ץ חוזר על “שמונה עשרה” וקולו מתגלגל, קובל ומתנחם בנוסח היפה, נוסח של תחנונים וטענה רכה ונכנעה, – הוא מתחטא ברחמים רבים לפני אבינו שבשמים, ואני עונה אחריו בכוונה “ברוך הוא וברוך שמו” ו”אמן" בקול רם הממלא אחר ניגונו וחינוּנו של זה.

מה שהיה – עבר… עכשיו, בשעה זו, אני מותח קו על חשבוני שהיה לי עם הקב“ה, והוא הלא ימחוק אותו לגמרי ברחמיו וברוב חסדיו – והרי אני מרגיש את עצמי טהור בנשמתי וקל בגופי כקטן שנולד וכגדול לאחר תענית וטבילה… “ברוך שפטרני” – יאמר אבא – והכל יהא חל עלי ועל צוארי; אבל מה בכך? “אנכי אחטאנה – מידי תבקשנה”!… מובטחני בעזרת השם-יתברך שהכל יהא נעשה בכי טוב; כל זמן שהייתי “קטן” – הייתי מה שהייתי, אבל מכיון שאני נעשה “גדול”, יצרפוני ל”מנין" ואהיה נופל עם הצבור ב“רחום וחנון חטאתי” – הכל יעלה יפה, אם-ירצה-השם! – ו“עלינו לשבּח, לאדוֹן הכל, לתת גדוּלה, ליוֹצר בּראשית – הַא והַא רבונו-של-עולם!” – כך אני מַרצה מלים זוגות-זוגות ומערב אנחה וקריאה של התפעלות בתוך התפילה, ממש כגדול וכבן-חורין – וטוב וחביב ונחמד! – – –

אבל דבר אחד יש – אזכרהו ויפוג לבי מבושה ומחרפה! – עדיין איני יודע אימתי, באיזה יום אתחיל להניח תפילין? מתירא אני שאבא מערים לה“לֶעקיך” והיי“ש, שיהא צריך ליתן ביום זה, והוא רוצה לדחות אותו יום ל”תענית אסתר" – שיפטר בלא כלום…

אבא – מידה אחת יש בו, כשם שהוא יכול לדבר ולנסר במוסרו את בני-ביתו כל היום כבמגירה, כך יכול הוא להיות שותק, שותק ואינו משיב דבר על כל הטענות והמענות וההערות שתשלח בו אמא. קולה ודבריה בטלים ומבוטלים אצלו באותה שעה כדפיקותיו של השעון הישן שעל הכותל, היא מדברת – והוא מקמט מצחו, מעַבּה גבותיו ותולש בזקנו – דואג לו בשלו… אף עכשיו כבר נתיגעה אמא בשאלותיה:

– אימתי, חנא, ואימתי? והרי צריכה אני להכין “לעקיך”?…

ואבא – תשובתו שתיקה, שאינה דומה כלל להודאה…

– הכלל, גזלן! – מתמרמרת אמא – מה אתה רוצה? הרי צריכה אני לדעת – כלום בן חורג הוא לי? אימתי, ואימתי?!

מבט אלכסוני מתוך גבות מקומטות – ונגמר הדין…

אתמול שלחה בו אמא את הרבי, אפשר יוציא הוא איזו תשובה מפיו. – רוצה, רוצה ומתאַוה היא עניה זו, לראות קצת נחת בבנה הראשון; גולדה, כלום יש מה לראות בה עד לחתונה? הרי אינה אלא נקבה עלובה…

נכנס הרבי אצל אבא כשישבנו וסעדנו בצהרים. אותו היום יום גשמים היה, ואבא לא היה חפוז ובהול אל החנות. נתישב לו חוימילי, גרף מחוטמו והתחיל כהלכת דרך-ארץ “מן הצד” – בקצת פוליטיקה של יום, בקלקול דרכים המפיר את הפרנסה, ואבא – אוכל ושותק…

מנסה הרבי ופותח שוב בחכמה: “אומרים, שניסי בלדזיר יבוא למחננו עם כ”ד משוררים לפרשת החודש – ומה דעתו של ר' חנא, למשל?"

אבא אוכל ושותק…

– אין זה אלא בדותא! – משיב הרבי לעצמו בחכמה בעד אבא – הכרח גדול יש לו לניסי לענות כוחו בדרך זה של ערבי פסחים! – חוץ לזה – מוחל אני לכם על הרפש – אבל ברדיטשוב! כלום תוותר לו ברדיטשוב את פרשת-החודש שלה? – בדותא, ותו לא.

ואבא אינו אוכל, אבל שותק…

אמא נאנחת – גדול צערה והיא קוראת לרבי “הושע-נא” ברמז.

מתחזק חוימילי ומתקרב יותר אל הענין, אל העיקר; מתחיל הוא להצדיק את אבא בדין זה שיש לו עכשיו עם יוסף-יצחק המַלוה: “כיצד? הנשמע כזאת? עיסקא-דעיסקא הוא רוצה? והרי זה אסור ממש כחתיכה של חזיר!”

אבא שולח בו מבט אלכסוני וטומן את הסכין תחת המפה – סימן, שהוא רוצה לברך…

הרבי, כיון שנסקר באלכסון, מתבלבל וקם, רוצה להפּטר מבעל-בית זועם, נזכר בתחנוניה של בעלת הבית ומתחיל לגמגם בשינוי קול ובעצם עיקרו של הדבר:

– כך… עם גרשון שלנו… עם בר-נש זה… רצוני לומר – מה כבודו אומר? – והרי כבר הגיע זמן… ובאמת, מפני מה לא? – קורא הרבי ומתעורר בתנועת ידים – מנהג הוא, מובא בשולחן ערוך, שאפילו ג' חדשים קודם שנעשה בן י"ג – ובפרט…

– איני אוהב כשמלמדים אותי מנהגים! – מפסיקו אבא באמירה ממש, אמירה של נזיפה ובטלה – ומתחיל:

– וַי – “עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ”…

חוימילי העלוב, פניו מתכרכמות, מבקש להריח טביקא – ואינו מוצא את רגליו לצאת…

– אָ-אָ! נו, אָ! – מרמז לו אבא שישב…

נראה שסוף-סוף רוצה הוא לומר לו – אימתי…

יושב לו חוימילי וממתין, ממתין ועונה “ברוך הוא וברוך שמו” ו“אמן” על כל ברכה וברכה שאבא מברך בנחת ובכוונה – יש פנאי, הגשם הרי מתגבר בחוץ… ואני – לבי בקרבי: תוך-תוך!…

לאחר ברכת המזון קם אבא, נתן עיניו בחוימילי, ובהרמת אצבע, כרב המלמד דבר גדול לתלמידו, אמר:

– זכורני, בימים שאבא זצ“ל היה חונה עדיין בק”ק שרשתא, נשאל בענין זה של בר-מצוה וענה בזה הלשון: “דיה למצוה בשעתה – תפילין אינן צעצועים שיתנו אותן לקטן קודם זמנן”…

וכיון שהשמיע אבא את מאמרו של “אבא זצ”ל" – פנה ויצא לו את החנות… ו“היום”, יום זה שאינו נותן לי לישון בלילה, נשאר תלוי ועומד בסודו! – – –

ועומד אני לי עכשיו בקלויז מן הצד, שלא בתוך חברי, וההרהורים הללו מנקרים במוחי ומבלבלים אותי בתפילת המעריב… אני מתגבר על יצרי הטורף עלי תפילתי ורוצה לכוון לבי עם פי ולשמור את הבטחתי… אבל שוב איני בטוח אם איני מדלג בתפילה גם באותו רגע עצמו, כדרכי מאז… לבי נוקפני שמא אני מועל, ומוחי – חשבונות ושאלות חוזרים והופכים ומחטטים בו:

שבוע זה כבר עבר עלי – מחר ערב שבת – ובשבוע הבא הרי “יומי” – יום הולדתי – בשושן פורים, וזה חל בד' בשבת – וכלום אפשר שיניחני אבא עד לאותו יום ממש מבלי שירגילני במצוה אפילו יום אחד קודם?… ג' בשבת – הרי פורים, ואין מערבין שמחה בשמחה… ב' בשבת – תענית אסתר… ו“כלום בן חורג” אני שיביישוני כך ולא יחלקו לעקיך ויי“ש אפילו למנין זה שאני עתיד להתפלל בתוכו?… וכלום מוותרין כך על הברכות שיהודים מברכין על כוס של “לחיים”?… הסברה נותנת שאין לבחור אלא ביום א' – עכשיו, מפני מה שותק אבא?… אפשר שטעם יש לו במאמרו של סבא, “אבא זצ”ל”, וגם ביום א' יאמר, שעדיין “קטן” אני ע"פ דינא… והעיקר – אבא ודררא דממונא, – “הוצאה יתירה” שאשר לפטרה בתענית צבּוּר… והרי אפשר שלא יתן גם שום מתנה לחוימילי רבי שלימדני שולחן-ערוך והנחת תפילין – ואיכה, איכה ארים ראש להביט בפני חברי מבושה ומחרפה?…

תפילתי נבלעת שלא מדעת ומסיימת בשתי שאלות קשות וכבדות שאני ירא ומֵיצר מתשובתן:

– בא' בשבת או בב' בשבת?

– היתן אבא אם לא?…

וגדול כעסי, – היום, בערב זה, עשיתי חוזה עם השי"ת, ומיד בתפילה ראשונה לא עמדתי בדבּוּרי – ודלגתי בה…

אני נגרר ויוצא אחרי חברי מבית-המדרש לילך הביתה בלי שום חשק… הולך אני וצועד בתוך הרפש ונפשי מזדהמת עלי וכאילו היא מתמזמזת בטחב ובאפילה שבחוץ; מאוס הוא עלי כל אותו ערב שאני עתיד לבלות בבית, לראות את אבא ולהתעלם הימנו, שלא אהיה נראה לעיניו כאבר מיותר ומקבל נזיפה והערות של טרוניא עלי ועל הרבי שאנו עושים לנו “חגאות”… לשמוע אל תלונותיו בשעה שתלונה מרה וגדולה תוססת עליו בכל דמי – ואני צריך לשתוק, כאילו אין הדבר נוגע לי כלל…

באמת, מוטב היה לי לשוב אל הקלויז לקחת גמרא וללמוד, ללמוד ולשמוע בקול לימודם של אחרים ולהשכיח ממני דבר מר זה – אבל רוצה אני עוד לנסות דבר אל אמי בצנעא, אפשר בשעה שיעמוד עוד אבא בחנות אמצאנה בבית ואעמוד על נפשי, בדמעות אבקשנה, – תחגור נא שארית כוחה, אפשר ואולי תפתּה את אבא, אולי יחוס עלי ועל כבודי…

ובשעה שאני דואג כל כך ומיצר, מכיר אני בדאגתי שזו אינה כלל דאגת-תינוק, ובכוונה אני משתקע בדאגה זו יותר ויותר עד כדי דמעות; הרי נער הגון אני, אדם ברוך השם, הרוצה לבוא באנשים, להתחשב בין בני-אדם – ומפני מה, מפני מה אינם חסים על כבודי?…

אור עכור ומשונה מתמזג מתוך חנותנו עם אבקת הערפל שבחוץ. עדיין פתוחה היא חנותנו. כבר, זה כבר – מלאחר סוכות ואילך, לא ראיתי את זו פתוחה בערב… אבל מה לי בה גם עכשיו אם אבא זועם עומד בה? הרי קשה יהיה לי גם לעבור על פניו, ומכל-שכן לעמוד בה ובפניו…

אבל אבא אינו עומד בחנות באותה שעה; ודאי הלך לו אל יוסף-יצחק המלוה להחליף את השטרות (היום נתפשרו בדין של שלשה “בוררים”) – וגם זו לטובה! אמא נמצאת לבדה, והרי אני יכול לדבר אתה…

מתלבש אני בתרעומת עגומה, שלא כדרך הקטן שנשתחרר מן החדר, מקמט מצח ומסתכל רק כנגד לבי – ונכנס… תקלל לה שם אמא את אחי הלוקקים שם מן הקדירה שהיא מטפלת בה אצל המאזנים – אני שרוי לי בדאגה שלי…

– הרי, הריהו! – מקדמת אמי את פני בקול מבשׂר שלא מן הרגיל – רואה אתה בחור נאה? – הלואי שנזכה ונאפה “לעקיך” לחתונתך, בחור, ושתהא איש כרצון אבא ואמא!

– אמן… – אני עונה בניחותא ומקבל בשׂורה זו כיאוּת לגדול, בלי התפעלות חיצונית…

– רואה אתה, בן? – מוסיפה אמא – אבא הוא אבא, שיאריך ימים! הוא עצמו שילם בידיו בעד הדבש, וציוה לי שאקח דוקא מן המובחר… יוסף-יצחק, תפּח רוחו, את דמינו הוא מוצץ זה חמש שנים ואינו אומר די, – הוא, גזלן זה, הביא עלינו היסורין הללו, – ולואי, רבש“ע, שלא יצא מידי יסורין וצרות ופגעים לעולם! – טרוד היה אבא, אבל עכשיו, כיון שנפנה – והרי “לעקיך” ויי”ש מוכנים, ברוך השם, ליום א'… ולואי שנזכה ונכין לכל אחד ואחד מכם משתאות של חתונה! – אופל יקחכם, לקקנים! הרעֵלו, צוענים! – מה אתם לוקקים?!…

כמובן, אני בכבודי לא לקקתי מן הקדירה של דבש, וברכה אחרונה זו לא כנגדי נאמרה אלא כנגד יהודה-לייב וחיימיל אחי הקטנים.

נכנס אני אל הבית בחשיבות, כחתן הנכנס לבית חמותו, מבמבם לי ניגון מתון בחשאי: בִּם-בִּם-בַּם, בַ-וּבַמבִי…

– הרי זה מנגן! – מתריסה גולדה כנגד פני – ברוך הבא, עוד מעט ויעשה “חתונה”… הוא והמשומדים הקטנים כאן – והשמחה, אם-ירצה-השם, תהא שלמה במעוננו!

אבל אני – נשחט יצרי שהיה משיאני לגולדה, עכשיו אין בי חשק אפילו לתפשה במקלעותיה – תנבח לה אותה כלבה, ואני – ידי מכונסות לתוך כיסוני מכנסי, חוזר ופוסע לי במתינות לארכו של החדר לכאן ולכאן, מסתכל בכרסי: ובי-בּמבּי, ובִם-בַם-בַם… אני מנגן לי בהנאה מרובה של יראת-שמים.

צריך לסגור את החנות, ואבא עדיין לא בא – עם “שופך דמים” זה, עם יוסף-יצחק, אין לגמור במהרה.

– אני אסגור – אומר אני לאמא ומתנדב לעבודה.

גם גולדה יוצאת לסייע לי… מבקשת היא ענין להכּנס עמי באיזה סכסוך – אבל אני בועט בה ברגלי, שלא בדברים, והיא נכנסת מיד בקללה ובתלונה לפני אמא:

– אי אפשר לעמוד במחיצתו של אותו משומד!

– דומי, חצופה! – גוערת בה אמא – פיך יתעקם ואל תקראי לו כך! כלום קורין כך לבחור המניח תפילין? –

“הבחור המניח תפילין” השלים את עבודתו לבדו ואין איש אתו, הבריח את הדלת ונכנס:

– כך-כך, בני! – אומרת לי אמא – צריך, צריך אתה להתחיל לשאת במשא עם אבא ואמא, אינך קטן עוד, ברוך-השם… הוי! ולואי שיתן לנו השי"ת כל מה שאנו צריכים בשבילך…

והרי אמא מנַפּה קמח ומטגנת את הדבש, גולדה מפצעה אגוזים – והכל בשביל אותו “בחור המניח תפילין”… ואותו בחור רוצה לעשות עכשיו נחת רוח לאמא; במה? – ישַנן את המגילה עם הטעמים? כבר יודע הוא אותה על פה, ואם ישננה עכשיו – לא תהא כחדשה לפני אמא בפורים…

מביט אני בארון-הספרים – והרי כדאי לי לעבור על הלכות תפילין ברמב“ם לאחר שלמדתי אותן ב”שולחן-ערוך".

לוקח אני מאחורי הראי את הסטוצ’שיק (פקעת של פתילת שעוה, שנתנה אשה אחת לאבא במתנה, שיהא שונה לאורה) ומתוך הארון – את “היד החזקה” האוקספורדי הכרוך בלוחות-עץ, מתישב אל השולחן כלמדן זקן ומתחיל לשנות בקול נגינה, לא כבר-בי-רב, אלא בנעימה זו של צורבא דרבנן – כבר-בי-מדרש, כגדול…

– בנים זכרים, שיחיו! – אומרת אמא לגולדה – בהם יש לראות קצת תענוג, אבל הנקבה – אוי-אוי! אינה כדאית שתוָלד – כי מה היא ומה חייה?…

גולדה מטפחת על ידי אחי הקטנים, המהפכים בקלפות לבקש שיורי אגוז, ואומרת בתרעומה:

– האדמה תבלעם, בנים זכרים כאלו! חוטפים הם מן הידים ככלבים…

כך! חיציה של גולדה עתה ממני והלאה… מתגבר אני בקול נעימה, אוחז בשולחן ושונה בהתלהבות ובחשק נמרץ לאורו של הסטוצ’שיק, שונה ומנעים זמרה בדבר קציצה, תּיתּורא ומעבּרתא… אמא נאנחת מרוב עונג ונחת, מודה להשי“ת ומקללת בלחש את “השופך דמים שלנו”, את יוסף-יצחק – ואני נהנה ומתענג על לימודי ועל הנחת שאני נותן בלב אמי, על הרמב”ם ועל הסטוצ’שיק, על גודלי ועל יום א' הבא…

כך אגדל ואהיה עוזר לאבותי בפרנסה, אגדל עוד ואהיה למדן מופלג, אחזיר את העטרה ליושנה – אהיה רב ומורה הוראה בישראל, כסבא זצ"ל…

וכמדומני, שהקב"ה כביכול עצמו נהנה ממני באותה שעה, שקולי קול תורה הולך ומצלצל בארבע פינות הבית… כך אלמד תמיד, בכל ערב וערב; תשמע אמא ותשמח, ויראה אבא ויבין שאיני נזקק לחדר – וישחררני ויושיבני בבית-המדרש ללמוד בתוך כל הגדולים – – –

II

ואני גָדֵל וגדל משעה לשעה, גדל – ואַשרי לי ואַשרי נשמתי! מרגיש אני את גידוּלי בכל עצמוּתי, בנפשי, במחשבותי, במאוויי, ואפילו גם בהנהגתו של אבא שהוא מתנהג עמי בימים אלו; גם על הערותיו, שהוא נותן בי כדרכו, תמצא לומר שהן נשמעות קצת בלשון של עצה ולא רק בלשון של “ראה הזהרתיך בבל תעבור”… מרגיש, מרגיש אני שעברתי גבול אחד צר ומיצר ונכנסתי לתחום אחר יותר רחב, – רַחַב ונוגה לו על סביבי…

הכל שמחים אתי בחדר, לאחר שהודעתי להם ממחרת הבוקר שביום א' בשבת הבא הריני מתחיל להניח תפילין. שמחים, שהרי הכל ילכו עמי באותו בוקר להתפלל בבית-המדרש – ו“לעקיך” ויי"ש ושעה של חירות עתידים להם בזכותי. בעל זכות אני, אך מעמיד אני את עצמי בבחינה זו של “ולא ידע כי קרן”…

ורוח של מתינות וישוב-הדעת נחה עלי כל אותו היום, גם לאחר ששבתי הביתה בצהרים, כנהוג בערב-שבת:

חכם אני ומבין מדעתי במה יש לסייע לאבא בחנות – ומסייעו, עוסק אני גם בתיקוני שבת כאבא; בעצמי אני זכוּר ולוקח את הסכין הקטן ומשחיזו ונוטל בו את צפרני כדין, צורר את הלבנים ומהדק את החבילה של זרדין, שיהא הכל מוכן ומזומן להליכה למרחץ. ובבית המרחץ גופו, אני משגיח על אחי ומשתיקם מבכיתם, כיאות למי שהוא גדול מאחיו…

בבית אני מתרחק “מן הכיעור”, כלומר, מגולדה אחותי, וכמה שהיא מסכסכת עלי בעלילותיה ופקודותיה, כדרכה, הריני מעמיד את עצמי מחוץ לסכסוך (אם בעטתי בה פעם שלא בדברים אלא ברגל גרידא – הרי אין זה ולא כלום!)…

בבית-המדרש הריני מתפלל בכוונה ובנחת ובלי שום היסח הדעת; “שלום עליכם” אני מזמר בקול נאה ובשמחה של מצוה; גם הקידוש שלי נאמר בבטחון, במתינות ובלי טירוף-הדעת… ואצל עשולחן לא היה צריך אבא לגעור בי ולקראני “בעל-עגלה” אפילו פעם אחת – הכל נעשה כראוי וכנכון, ב“דרך-ארץ” וכמו “אצל שאר הבריות”…

כל אותם המנהגים והדקדוקים הרבים, האמירות והזמירות השונות של אבא בשבת, שהיו עלי תמיד לטורח, נעשו עלי בשבת זו חביבים ונאים, ואדרבא, מקום מצאתי בהם להתגדר ולהראות ש“גדול” אני, מכיר כחובתי ועושה הכל, כיהודי וָתיק מאהבה רבה…

וכמו-כן גם יום השבת – לא די שאיני נותן סבּה שיגערו בי בנזיפה, אלא משגיח אני גם באחי הקטנים ומזהירם בלחישה ובעין טובה שישבו ויתנהגו כראוי אצל השולחן, כדי שלא יתרעמו חלילה אבא ואמא… השבת משפיעה עלי אך נחת – דברי מוסר אומרים היום רק לה, לגולדה בלבד… אבל גם מוסר זה אינו אלא של הערות קצרות, כי איזו דעה, בינה או הַשׂכּל יש ללמד לנקבה ביום השבת? –

נראה, שגם אבא ואמא רואים בי ומקווים עלי שמעכשיו יעלה עמי יפה… אבא, אמנם, דומה הוא כאילו אינו רואני כלל, אבל די לי בשתיקתו; שתיקה כזו היא חן וחסר שלו היותר גדולים שהוא מוותר לפעמים על בניו… אך אמא – רואה אני בה בחוש שהיא מקבלת הימני נחת-רוח; מעצימה היא את עיניה ומושכת פניה כלפי מעלה בשעת ברכת-המזון שלה – מודה היא ומתפללת להשם-יתברך, ודאי על בנה שיחיה…

ונחת זו נתפשטה באותה שבת והגיעה לידי כך עד שלאחר ששכב האב לישון שינה של שבת בקובה האפילה, ואני שכבתי לקיים מצוה זו על הספסל הירוק שאצל השולחן – ישבה אצלי אמא, גחנה עלי והתחילה ממשמשת בראשי… ואני – כבר, זה כבר שלא הרגשתי במגע כזה של אהבה, כבר – עד שהייתי עכשיו כמתבייש הימנו…

אמא מאפילה עלי בגופה, ממשמשת אצבעותיה בראשי ולוחשת עלי דברי-כבושין באנחות חשאיות של אהבה ורחמים:

– כך, בני, – אוי, כך! כבר הגיע זמן שנראה מעט נחת ותענוג… אבא ואמא מיבּשים את מוחם – אוי! שלא אחטא בדברי – על הפרנסה. ובשביל מי? הלא רק בשבילכם, בנים, כדי לקבל קצת תענוג מכם… ואתה, הרי יכול אתה, אוי, להיות בחור יפה, בר-אורין, ולמצוא חן, אוי, בעיני אלהים ואנשים… כבר בחור אתה, ברוך השם, בחור העומד על הפרק… ולואי שיעזרנו ה', שיטול מצוארנו קורה זו, את גולדה, – נקבה, אוי, שָאני! – וכלום צריך שתהא לנו דאגה עליך, אם-ירצה-השם? בן-זכר – אוי, תורתו, נדוניתו… כלום הרבה נידנו את אבא לחתונתו?…

גולדה הכפופה על המטאטא ומכבדת את הבית, הופכת אלי פניה בלגלוג; אבל אני, חימה אין לי עליה; ולואי שיעזור השם-יתברך את אבא ואמא שיוכלו לנַדנה בכבוד ויזמין לה לזו את בן-זוגה בעגלא ובזמן קריב!… גולדה מתרחקת מעלינו עם כּבּוּדה, ואמא כאילו נפתח לה בלבה מקור חתום של חמימות והוא נוזל עלי בלחש של אהבה – סודות היא מגלה לי ומשמיעתני דברים המתמיהים אותי; היאך? כיצד היא מספרת לפני אלו הדברים? כלום אחותה הגדולה אני?…

– אתה רואני, בני – היא אומרת – אוי! כלום כך הייתי בנעורי? – יפה הייתי ולא היו יכולים להסתכל במאור-פני; יפה, אוי, ובריאה – האדמה היתה מזדעזעת ורוקדת תחתי… אבי, עליו-השלום, יהודי “נגיד” היה – כלום לא שמעת? והרי נידן אותי בשני אלפים, בתכשיטין, בזהב ובאבנים טובות ובכל טוב – אוי!… שאל-נא בעיר ויאמרו לך גם עכשיו איזו חתונה היתה אז אצלי, – עדיין הבריות זוכרות אותה… ואמי, נוחה עדן – אויה! במרום תלמד עלינו זכות – היא היתה מפנקת אותי, שומרתני כבבת-עין, כל היום לא פסק שמי מפיה – “חוה’לי” ו“חוה’לי” ושוב “חוה’לי שלי”… ואני – מעשי ידי, סירוגי, וריקוּמי – הרי שם יצא להם בעיר… אוי ואבוי!… אמורה הייתי לבעל-הון, בחור נאה, בעל קומה שאין להסתכל בצורתו, אדם סוחר… הלא הוא קלמן-אשר, אביה של פֶרילי, שנתארח אצלנו אשתקד בשעת החתונה… יתום היה קלמן-אשר וירושה גדולה נפלה בחלקו וכמעט שנתגדל בתוך ביתנו… אבל כיון שבאו והציעו לפני אמא – היא נוחה-עדן בת תלמיד-חכם היתה, ואבא עליו השלום היה נשמע לה בכל – באו והציעו את השידוך עם אביך שיחיה – אוי! – ותּרה אמא מיד על כל הון ועושר שבעולם… ואביך שיחיה, אף-על-פי שקטן היה, בן ט"ו, נער דל וירקרק, אבל הכל ידעו שחנא בן-הרב הוא, בן תורה הוא… אויה! – רואה אתה, בני, תורה ושׂכרה?…

… והנה מאז שכיסיתי ראשי – אויה! – עוד לא ראיתי בטובה… הרי רואה אתה – נשחרת אני כשולי קדירה ונעקרת – כלפי שונאי יהא אמור – מן הבריאות ומן החיוּת; כל הימים רק דאגות, דאגות, צרות ויסורין… אבא מת, אמא מתה, ולנו – לא היה מזל… אבד כל העושר, גם שיני אבדו מפי… פרנסה, צער-גידול-בנים… ואבא – הרי רואה אתה, בני, – כך הוא מטבעו… כלום קובלת אני? – אלא כך… אני בעוונותי הרבים איני כצינה-לאה דודתי (זוגתו של קלמן-אשר) – אומרים עליה שהיא בעָבְיָה – שלא תשלוט בה עין-הרע – לא תכּנס בפתח זה… היא – “עולם” אחר יש לה שם… בקישינוב… אויה! – אבל כדאי לי, רבונו-של-עולם, כדאי לי לקבל הכל באהבה, אך בלבד שבני – אוי! – הזכרים שיחיו, לא יביישוני חלילה, שיהיו לי לכבוד ולזכות בעולם הזה ובעולם הבא, רבונו-של-עולם…

… ועתה, אתה בני, הרי גדול אתה מאחיך – בך הדבר תלוי – כל זמן שהאדם קטן שולט בו רק יצר-הרע, הגדיל – ונכנס בו גם יצר-הטוב; והרי הבחירה בידך היא, שתהא אדם, תלמיד-חכם, יהודי כשר ומכבד את אבותיך – יראו אחיך וילמדו ממך – – – – – –

––––––––

– מותר ליקח וללמוד קצת “ראשית חכמה” קודם התפילין…

כך אמר אבא לתוך חללו של הבית, בערב לאחר ההבדלה – ויצא לו את החנות…

גם אמא עומדת כבר בחנות – אך פניה, אלו הפנים הדלים שהתחילו מתקמטים קמטי זוֹקן, אלו העינים הרכות שגבותיהן השירו כבר שערותיהן, הפנים והעינים שנראו לי כל-כך טובים באותו יום – עדיין הם מרפרפים עלי מעל ספר המוסר הישן… ועדיין צר לי, צר לי ונעים לי בנעמן של יסורין, בכליון נפש של תוחלת… מין חדש של יסורין נודע לי היום – יסורי-קדומים שכבר ניטלה מרירותם ונתאהבו עליך ואינם אלא כאנחות אלו שבניגון-חסידי… והניגון עצמו הרי אינו אלא של נחמה, – מעכשיו הרי הכל צריך להשתנות לטובה, בעזרת השם-יתברך…

III

…. והנה זה בוקר יום א'…

שוב לבשתי בגדי שבת שלי, לכבוד “יום מיומים”… לקחתי את התפילין שלי המונחות בכיסן החדש (הוא נעשה מפאות של ארג עבה, שחבּרוּן זו לזו בפסים אדומים של פלאַנילא) – נתתים תחת אזרועי והלכתי עם אבא (עם אבא ולא אחרי אבא כרגיל – מפני שקרבני אז בימין ממש…) ובאנו לבית-המדרש. ומשום הלכנו לטבול במִקוֶה קודם התפילה…

שבתי לבית-המדרש רטוב ורענן, טהור ומקודש – וכבר מצאתי שם את רבי עם כל חברי. כל המנין כולו המתין לי בתפילה…

פושט אני את מעילי מעל יד שמאל ורוכסו מתחת אזרועי שאני מגלה עד לבית-השחי, נופח על הקבּוֹרת שלא יהא משהו חוצץ… אבא והרבי עומדים עלי – הרבי פניו מתאדמות, מחרדת-לב שלא אכּשל חלילה, ואבא עומד כגינירל בשעת הביקורת… גם כל חברי ושאר המתפללים התקרבו להסתכל בי.

אני מניח את התפילין ומתכוון לצאת ידי כל הפרטים והדקדוקים שבעבודה זו, והעבודה עולה יפה – יפה אפילו בעיני אבא:

– כך, כך! – הוא אומר לאחר “וארשתיך” שאמרתי – ראה שתזהר תמיד שלא לטמא את האצבעות במגע למעלה מן המרפק…

והרבי נחה דעתו כשׂר-גדוד זה לאחר שאמר הגינירל לבני-גדודו: “יישר כוח!”…

והתפילה, תפילה מתונה ומתוקה… תפילה כדת בשעה ש“שם ה' נקרא” עלי, אלו התפילין…

ידי השמאלית – כבר נצרר דמה, נקפא בתוכה ודוקר מבין הכריכות הצפופות של הרצועות הרחבות המהודקות עליה הדק היטב, כדין… ותפילה-של-ראש מכאיבה על מוחי כחבורה (התפילין שלי גדולות היו מאד “שלא כתפילין של חייטים”)… ואני, אדרבא, מתענג אני על כאב זה שאינו נותן לי להסיח מהן דעתי, חס ושלום, אפילו רגע אחד…

אחר שמונה-עשרה רמז אבא לשמש – ויצא. ול“עלינו לשבח” חזר – ומטפחת אדומה מלאה לעקיך ובקבוק יי"ש צלוּל בידו…

שותים לחיים.

כוס ראשונה מוזג אבי לרבי; זה מושיט לי ידו בברכות ואנחות, ואני מתבייש להביט בפניו… וכיצד הוא אינו בוש בברכו אותי? – מברך אחר כל אותם הענינים וההרפתקאות שאני והוא יודעים?… אבל, – כלום שונא אני לו, חלילה?…

מוזג אבא לשאר כל היהודים – הכל שותים לחיים ומברכים ברכות נעימות על כל ישראל בכלל ועלי בפרט – ונדמה לך שהברכות כבר התחילו מתקיימות…

שלום-ראובן השדכן שותה ואומר לי: “ראה גֶרשי’לי שתהא ראוי לאותה כלה ושעון ושרשרת של זהב שיש לי בשבילך”…

מוזג אבא לכל חברי – וגם אלו שותים לחיים – רוצים לברך ומתאדמים ואינם יכולים…

אבל לא כן אני – הנה זה מזג אבא כוס אחת לו וכוס אחת לי – מושיט לי ידו, ואני מביט ישר אל פניו כמו שלא הסתכלתי בהם מעודי… אבא מהדק ידי הידוּק אחר הידוק ומעין מוסר ודברי כבושין נשמעים לי מברכתו המשולשת או המרובעת – ואני עונה לעומתו בלב טוב: “אמן”, “אמן ואמן”…

איני מכיר את עצמי – וכי אני הוא זה?

הולך אני הביתה עם אבא ורבי ונושא שוב את כיס-התפילין שלי החדש מתחת אזרועי, ונראה לי שכל הרחוב מסתכל בי… גם החמה מסתכלת משמים חמימים, מבין הררי כסף וזהב שבמרום היא מזהירה על הרפש – ומַבטחת כל כך טובה ואורה לעולם…

ואפילו גולדה, – גולדה מקבלת פני כחתן… לוקחת היא מידי את כיס-התפילין – מבקשת היא לשמשני בשעה זו – ותולה אותו על המסמר מתחת לראי במקום רואים – יראו עינינו וישמח לבנו…

ואמא – אמא זו שכל כך הוטבה ונתיפתה בעיני מיום אתמול, היא שכחה כל בושה – ונשקה לי נשיקה ממש בפני אבא ורבי…

– אשה היא אשה – אומר אבא, אך שלא בתרעומות.

הרבי אוכל אצלנו בסעודת הצהרים – ולאחר הסעודה נותן לי אבא את הכוס של ברכה, ואני מברך במזומן… מרים אני את הכוס וקורא בדחילו ורחימו:

– “ברשות אבי מורי וברשות מורי ורבי נברך שאכלנו משלו” – ורבי שוב מאיר הוא מנחת, שכוונתי לדינא והקדמתי את אבא – שיש לו זכות “אב המלמד תורה” – לפני רבי…

בכלל איש אני… ומה טוב להיות איש!

וצריך אני להודיע, שאבא ברוך-השם, לא ביישני גם בפני הרבי; הוא נתן לו רובל כסף שלם ובמזומן…

ודע, שנתינה – מילתא היא~

… ושוב גדוּלה:

בו ביום, בערב לאחר תפילת מעריב, נשתמטתי מחברי ולא יצאתי עמם מבית-המדרש ללכת הביתה, אלא ביקשתי את השמש ונתרצה ליתן לי חתיכת נר (רק חתיכה – אבל נתן, קטנה – אבל עבה…) – וישבתי ללמוד בבית-המדרש בתוך כל הגדולים…

יושב אני לי אצל “שטֶנדרא” ומאיר לי בנר סטיאריני, וקולי מתמזג בתוך כל הקולות הנוערים ומתלהבים ומנעימים בלימודם… (אמרו מה שתאמרו – עונג כזה לא תמצאו בשום ביבליותיקה שבעולם…) ואני מקבל עלי ללמוד כאן בכל לילה ולילה עד לפסח. הלימוד עצמו יפה הוא, ויפה גם התקוה שהוא נותן בלבי: “יראה אבא – וישחררני מן החדר…”

כשבאתי הביתה, נתן בי אבא את מבטו האלכסוני:

– מאָן? – שאלני, וקולו הריהו זה אותו הקול שהיה מדבר עמי אז, בהיותי קטן, כלומר לפני שבת זו…

– למדתי קצת בבית-המדרש – עונה אני בקצת הרחבה של אדם שמוחו טרוד עדיין מהעבודה שעשה…

– מה למדת?… (כבר נתרכך קולו).

– גמרא “ברכות”.

– כך? – התחלת ש"ס?… שאל אבא בשחוק ממש –

שחוק על שפתי אבא – מבינים אתם עד היכן הדבר מגיע?!

ואף-על-פי שהחשיך מיד את גבותיו, כדרכו, ואמר במידת רגזנות: “וכבר היה כדאי…” אבל לבי אמר לי שידי על העליונה…

ואף-על-פי שאמר לי לבי כך, אבל להעיז פנים ולומר לו: “ומי מכריחך שתתנני לחדר?” – לא יכולתי, שהרי בכלל אין הדבּוּר נוהג עם אבא…

אבל לבי לוחש לי בתקוה: אבא גופו, ודאי ישאל לעצמו שאלה זו…

IV

ושוב אני גָדֵל, גדל ומתעלה באותו שבוע מיום ליום; סימני גדלות באים עלי בזה אחר זה, ומגדילים בעיני לא רק את ערכּי בלבד, אלא גם את קומתי… הלב מתמלא ברגשות ודמיונות חדשים ומחודשים, וקומתי – כשאני עומד לבדי ומתמתח, נראה לי שכבר גדלתי… גבהתי כגדול ממש, כגון “שמואל הקטן” שזקנו מגודל כבר…

דבר גדול הוא שאבא מחל על כבודו, או על טרחתו, ונתן לי שאקרא את המגילה בערב לפני אמא ו“מנין” של שכנות וקרובות שבאו לשמוע.

קורא אני את המגילה על לב ריקן מחמת תענית – ואף-על-פי-כן במתינות ובסלסולים נאים; קולי נשמע לאזני כשהוא צלול ורך – ומרגיש אני מגבי במבטיהן הטובים של הנשים העומדות מאחורי ושותקות בכבוד וביראת שמים… שומע אני בקריאתי תשובה טובה, מענה-לשון בשיר של נחמה לדברי אמא אלו שדבּרה אלי בשבת שעבר…

– פה מפיק מרגליות – ולואי שתגדליהו ברוב נחת!

– קול כנף-רננים – שיחיה לך!

– פעמון זהב ולא גרגרת!

– ולואי רבונו-של-עולם, שנזכה לשמוע מקרא מגילה מפיו בבית-המקדש!

כך משבחות ומברכות אותי אל אמי כל הנשים ביחד – ואני, ראוי לגדול, כורך לי את המגילה ואיני פונה אליהן כלל…

… ושוב גדולה: בשושן-פורים, ממש באותו בוקר שנמלאו לי י"ג שנה בדיוק – צרפוני למנין! – עברתי עם התפילין לפני בית-הכנסת הקר ויקראוני לשם; ולא עוד אלא שזכיתי להשלים את המנין – אני הייתי העשירי ממש, ואך דרכו רגלי על המפתן, והנה:

הוֹדוּ לַיְיָ, קִרְאוּ בִשְׁמוֹ, הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילוֹתָיו!…

במזלי, היה שם גם “יאהר-צייט” – וכבדוני ביי"ש “ובפלָאדין” יחד עם כל היהודים…

… ו“מפטיר” זה שקראתי בבית-המדרש בשבת זו – מפטיר של פרשה “פרה” היה, שאין לתתו בשום אופן ל“קטן”!

ועוד סימן אחד של גדולה, וזה צף ועולה על הכל כשמן הטוב; מרגיש אני ברגש ענוג זה ביום ובלילה, משעשע הוא את דמיוני במיני מחזות והרגשות שבעצמי איני יודע מניין הם אלו:

פורים בבוקר לאחר התפילה, פנה הנגיד ר' ישעיה גיטיס, שכנו של אבא בבית-המדרש, ואמר לאבא:

– חתני נסע להוריו – אפשר “תשאיל” לי את הבחור שלך שילך לקרוא את המגילה בביתי?

– קודם יקרא לפני “שלי” – אמר אבא – ואחר-כך אם ירצה, ילך.

ידע אבא שאהיה רוצה ונתן הבחירה בידי…

אמא סלסלה פאותי וצותה עלי שאנַקה את נעלי מן הרפש בחוץ קודם שאכנס אל הבית, נאנחה – ודאי על נעלי שהן בלי גאלושין ושלחתני עם המגילה לר' ישעיה גיטיס.

ור' ישעיה, יהודי “נגיד” שיצא מן הכפר לגור בעיר, לאחר שחכר כאן את בית-הריחיים, – כבר השיא שתי בנות לתלמידי-חכמים, ובידוע, שהוא מבקש תלמיד-חכם שלישי לבתו “אסתר השחרחורת”, נערה בת י"ד…

אלמלא שאלו אותי על שמלותיה של נערה זו, ודאי הייתי יודע חשבונן, אף-על-פי שראיתי אותה רק לעתים רחוקות, וכשראיתיה לא שמתי אליה לב, כמו שלא התבוננתי גם לשאר נערות שבעיר – ואלא מה? אסתר זו סמל הקנאה היתה לגולדה אחותי, ובכל יום-טוב ויום-טוב היתה גולדה בולעת רירה ומספרת לאמא על אסתר ותלבשתה: לאסתר עשו כזה וכזאת, כך וכך. ואמא היתה שומעת בחשק, נאנחת ואומרת: “בתי, לאבא של אסתר יש כסף – ולנו אין”… ומנחמתה תוך כדי דבּוּר: “אבל אין זה מוכיח עוד אל סופה ועל מזלה – גם לי היה הרבה בנערותי…”

עכשיו הופיעה אסתר לפני כשהיא לבדה בדירה מרווחת המהודרה בכלים נאים – ובלבלה דעתי… מגַבָה לא הכרתיה כלל, היא נראתה לי כגדולה ממש, פנתה אלי – ותהי בעיני כחדשה בשמלתה הארוכה. “בתולה” היא, כלה נאה ומקושטת, צועדת על גבי שטיחים, טופפת ואין פעמיה נשמעות, רק שקשוק שמלתה החדשה לוחש סביבה… דל גופה, אך חזה בולט, פניה כאילו קטנו מתוך שמלה זו ונראים כפני ילדה, אך כבר מצמצמת היא את שפתיה כגדולה… היא עמדה ונתנה בי את עיניה השחורות והגדולות כמחכה לדבר מה – ודאי המתינה לברכת יום-טוב שאומר – וכשראתה כי אין מענה בפי, הסתובבה על תפוח עקבה (מניפה קלה של שערות שחורות נתבדרה אז על גבה) וקראה לחדר השני:

– אמא! הביאו את המגילה…

נראה לי שכל הכלים שבבית משתאים עלי וכאילו הם אומרים זה לזה: מה לו לנער חסר-גאלושין זה בתוכנו?…

מתחיל אני את המגילה בקול נמוך וברוח נופלת כאדם שאינו ראוי למקומו שעמד בו… קורא חפוז – והתיבות נמלטות מעיני; אני קורא יותר בעל-פה… אך הניגון השגור כל-כך בתוך פי נובע מאליו, מתגבר קצת ומניח את דעתי יותר ויותר.

ואסתר בת ישעיה גיטיס מנצנצת לעיני עם כל פעם ופעם שאני מוציא שם זה בניגון הטעמים… חנה-רבה, זוגתו של ר' ישעיה, מתאנחת בחשאי על שם בתה שזכה להיות נזכר כל כך פעמים במגילה – ואסתר עצמה, כמדומה שהיא שוחקת שם, כאילו שם זה בא ומחכך אותה בצלעותיה…

– וּבְהַגִיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר בַּת-אֲבִיחַיִל – –

נדמה לי כאילו ניגון-הטעמים זה קורא ומלגלג לאסתר: “בואי כלה… בואי, בואי…” ואני בוש בלבי… כבר יודע אני אותו סוד של “בערב היא באה” (יודע אני בכך מן התורה ומן הגמרא ומפי רבותי ובפירושים מספיקים מפי חברי, וביחוד מפי כדרלעומר הבקי בעניני דעלמא (והרבה מאמרות נאמרו בינינו על ביאה זו של אסתר שחלה בלילה קר – לפי פירוש רש“י… מאמרות שבידחו את דעתי וגירו בי מיני הרגשות משונות. אבל עכשיו, כיון שאסתר היא אסתר בת ישעיה, זו שמאחורי גבי – נגע בלבי משפטה… מה חטאה ומה פשעה של אסתר שמוליכין אותה ללון במיטתו של עכו”ם? המלך אחשורוש, סוף-סוף, אינו אלא ערל שכּוֹר…

ושוב “אסתר” ו“אסתר” – רוצה אני להבליע שם זה בנעימה, והוא יורה דוקא כחץ יוצא וצולל לאזני בהטעמה מיוחדה… ואסתר זו הנמצאת כאן, נישאת לפני בחזון בשעת קריאתי: היא מסובה על כסא מרוּוח של סאמיט אדום, כזה העומד כאן בבית, נזר זהב על ראשה ותכשיטין של אבנים טובות ומרגליות על חזה – והיא כבר יהודית יפה, גבוהה ומלאה – “נערותיה” יושבות לרגליה, רוקמות לה מיני רקמות ומספרות לה ספּוּרי מעשיות – אך היא עגומה, עגומה היא ושותקת…

– מַה-לָּךְ אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה – מתחנן קולי ברחמים – וּמַה-בַּקָּשָׁתֵךְ עַד-חֲצִי הַמַּלְכוּת וְיִנָּתֵן לָךְ!…

אתן כיד המלך – ובלבד שתדע אסתר כי אדם טוב אני – –

– יתן ה' ותזכה ותחיה עם אבא ואמא, עם אחיך ואחיותיך ויראו בך רב נחת – ולשנה הבאה תקרא את המגילה לפני כלתך!

כך מברכתני ברגש של שמחה זוגתו של ר' ישעיה, הנגידה מרת חנה-ריבה, חובקת כפותיה זו בזו, כופפת קומתה הגבוהה ומנדנדת עלי בראשה מתוך חדוה והנאה רבה שנהנתה הימני…

נכנס ר' ישעיה:

– אסתר המלכה! – הוא קורא לבתו בהרחבה, בעוד שאני גולל את המגילה, – הביאי פלאָדין ויי"ש ונכבד את הבעל-קורא! – היום יומך!

אני, ברוך השם, זוכר מידת דרך-ארץ – ומסרב… אבל ר' ישעיה – הכפרי ניעור בו, והוא מחזיק בידי וקורא:

– לאו-לאו, אחא! אתי תשתה! פורים היום ואין מתביישין. כשתהא חתן – שָאני: אז תתבייש!…

אסתר הביאה את הכּבּוּד בטס של כסף – לא ראיתי פניה אך שקשוק שמלתה שמעתי – ושוב לא יכולתי לסרב וישבתי אל השולחן עם ר' ישעיה בכבודו ובעצמו, – והוא שתה עמי “לחיים” ממש כשני אחים וחברים! – – –

ורעיון נולד במוחי, רעיון שפתח לי פתח רחב לתוך היכל-קסמים נאה והדור: “אפשר אומר ר' ישעיה לקחתני חתן לבתו?…”

והשערה זו מלפפתני ומרפרפת עלי ביום ובלילה – מוצא אני סמך גם במה שאמר לי השדכן במשתה ה“בר-מצוה” שלי, שיש לו “כלה” בשבילי עם שעון ושרשרת של זהב – והלא אסתר היא זו, אסתר בת ר' ישעיה גיטיס, – ולא אחרת!…

ורואה אני את עצמי באותה דירה של ר' ישעיה גיטיס, בתוך כל אותה הטובה, בין האנשים הטובים הללו – מטייל אני לי שם בבית על גבי השטיחים, מלובש בגדי יום-טוב ושרשרת של זהב מטולטלת ונוצצת על גבי חזיתי של סאמיט, והשעון דופק על צלעי מתוך כיסוני, דופק תכופות: טיק-טיק-טיק…! – ואסתר – כלתי היא…

“כלה” – מין הד נעים עונה בלבי למלה זו… “כלה” – אני שונה במחשבתי ומשעשע דמיוני בכל הטובה הצפונה במלה זו… “כלה” זוהי בריה טהורה, חמימה, עורה רך, ריחה מבושם, תבניתה נאה ותכשיטין נוצצין עליה; יוצאת היא במחול – וצעדיה מדודים, קלים ונוחים, מסתובבת – ושמלותיה כקול כנפים משיקות להן… הנשים לוחשות סודות באזניה, מגלות לה רזין דרזין – והיא שוחקת בענוות-חן ובישנות נעימה…

אני מגדל בי דמיון-תענוגים זה, מגדל ומחמם סוד כמוס בקרב לבי במסתרים, ומתחמם לאורו תמיד – אפילו בשעת התפילה… כלום חטא ועוון יש בזה? אדרבה, כמה מצוות תלויות בכך!… אך תוסס הוא דבר זה בקרבי בקצת בושה ויראה, והלב חרד ומרתת כתינוק שמראין לו מין בעל-חי קטן ויפה והוא שׂשׂ ומתירא לנגוע בו…

ולאו דוקא אסתר היא הכלה שלי – הן כל כלה נאה היא והשכינה שורה עליה – ואדרבה, לאחר עיון רב, הריני רוצה שתהא ה“כלה” שלי דוקא מעיר אחרת. ולא רק משום פרסומא מילתא בעלמא הריני רוצה בעיר אחרת, לא רק בכדי שידברו בי הבריות: “החתן בא”, “החתן נסע אל הכלה”, “המחותן והמחותנת באו” וכדומה – אלא כדי שתתמלא עם זה גם תאוה אחרת, זו התאוה הגדולה והנושנה שגדלה עמי מילדותי – לנסוע ולראות את העולם שמחוץ לעירי, לראות סוף כל סוף כיצד היא עיר אחרת והאיך היא שם?… עיר אחרת ובפרט קישינוב – אוי קישינוב!… בקישינוב הרי גם פרילי שם, – פרילי היא פוליה בת הדוד קלמן-אשר. והדוד קלמן-אשר הרי גם הוא “נגיד”, ופרילי הרי יפה היא גם מאסתר, יפה ולומדת בגימנזיה – – –

V

… שבת בסעודה של יום – אותה שבת של פרשה “פרה” שעליתי בה לתורה במפטיר.

אבא שואלני במה שלמדתי שבוע זה לבדי בבית-המדרש, וכנראה, תשובותי כהלכה, מפני שהוא אומר:

– ראה, הבריות אומרין, שצריך לחשוש למי שמתחיל בגמרא “ברכות” – שמא לא יגמור…

– מפני מה? – שואלת אמא בפחד של הזיה.

– מפני שכך דרכם של העצלים – משיב אבא ברוגז מבטל – אומרים הרבה ואינם עושים כלום. מתחילים את הש"ס מהתחלתו בשביל לסיימו, ונשארים עומדים בהתחלה…

אבל אמא כיון שצמאה היא לנחת מעיזה עוד ושואלת:

– אבל יודע הוא במה שלמד עד כאן?…

– "יודע "… – עונה אבא בעקימה לדבריה שלא יהא “יודע” זה משמע כלום, לא בחיוב ולא בשלילה.

אבל זה משמע כבר שאני יודע ויודע – ואמא מזינה את עיניה בפני בנה היקר, העלוב…

– “יודע” – שונה אבא לפני ברכת המזון – ומאי רבותא?? – עד כמה צריך אדם לישב לפני רבו? עד כמה?… כבר הגיע זמן!… קשה לו מִידִי – ישאל! כלום אין עונים בבית-המדרש?

– וכך אני עושה – מרהיב אני בנפשי להעיר – שואל, ומשיבין לי…

– או אילו היה מבקש מיקותיאל בנו של אהרלי שו"ב, למשל – מוסיף אבא ואומר כאילו לא שמע בדבּוּרי – כלום לא היה לוקחו ללמוד עמו ביחד? גם אני כשהייתי חובש בית-המדרש ויקותיאל עודהו נער, היה זה יושב עמי ולומד…

– ליקותיאל, אפשר תאמר אתה – אומרת אמא בהערה ענוותנית –

– אומַר – ומה? כלום לא אהיה אומר? אך אראה תחילה שהוא לומד בעצמו וראוי לכך!…

לבי התחיל מנתר בי: הרי פוטר אותי אבא מן החדר!… והרי גם בלאו-הכי קבּלתי על עצמי ללמוד בבין-הזמנים זה בבית-המדרש, ועכשיו – הרי כל תשועתי תלויה רק בזה!…

נראה, שראתה אמי בפני שנתלהטו ובדמעות הגיל שעמדו בעיני, מפני שנענעה לי בראשה ואמרה:

– שומע אתה, בני, מה שאבא אומר? הווה “איש” – וטוב לך ואשרי לך…

כלום אפשר? כלום אפשר שזכיתי גם לגדוּלה זו הגדוֹלה מכל הגדוּלות?…

כמה, כמה אני רוצה מעכשיו בטובת אבא והצלחתו! ולואי שיתן לו ה' פרנסה בריוח – והעולם הרי יהא אז כגן-עדן לפני!

גם אבא נראה לי באותה שעה שאדם טוב הוא…

הלך לו אבא לישון בחדר האפל שינה של שבת; אמא גם היא הטביעה את עצמה במיטה, בין הר הכרים וכתלו של התנור, והריהי נושמת משם במנוחה, רק מטפחת המשי הישנה שעל ראשה נראה משם בציציה הנובלים; שני אחי, יהודה-ליב וחיימיל, עלו על תנור-האופה, יושבים שם בתוך האפילה החמימה ומספרים בלחש; גולדה יושבת ומנענעת ברגליה את העריסה שפּרילי ישנה בה, מפצעה גרעיני שמשונֶת בזהירות יתירה שלא ישמע קול פיצועם, מפצעה כל גרעין בנחת כעכבר המכרסם בחורו, ומניחה קליפתו על שמלתה בין רגליה, לועסת חרצנו – ורק לחייה הרזות נעות… ומתוך כך היא מתלמדת בעיון לקרוא בעברי-טייט"ש, מתוך התחינה הקרועה שבידה – מה שנותן לה פנים של אשה צנועה וכשרה… גם אני, אני עם לבי זה שהשמחה עצורה בו, חבשתי על ראשי את כובע-השינה – כובע ישן וממועך שניטלה מצחתו – ושכבתי על הספסל הירוק בחשאי, נתכסיתי בבורנסה של אמא המרופד עור חתולים צהובים – וחם לי וטוב לי…

בחוץ נשיאים ורוח וגשם טורד – ובבית דממה… גם גולדה נרדמה בשבתה, רק אני – דמיונותי אינם מניחים לי לישון. אני שוכב ושומע ברביבי הטפּות המתפוצצות על הגגות, בדלתות השערים המתדפקות וחורקות – הנה נשב ברוח בארובה וזרק על החלון טפּי גשם בזעף… שלשה-ארבעה ימי-אורה היו – ושוב ימי סגריר… רוצה אני לדאוג בדאגה של גדול: “אי-אי – נתקלקל היריד של מחר” – אבל הדאגה אינה מתדבקת בי… רואה אני בעורב רטוב אחד, פרוע-הנוצה ונפוח הוא עומד בפינת גג, גג רפתו של בנדיט שכננו, עומד הוא כתוהה ותמה לדבר, מצטמק לתוך נוצותיו הרטובות וקר לו ורע לו – ואני מצטמק לתוך בורנסה של אמא וחם לי וטוב לי כאן… והדמיון, דמיון חדש ומחודש יוצא לשחק בי:

– – – שמי יוצא למרחוק, אומרים עלי: “גרשון בן-חנא כבר ראוי הוא לסמיכה”… אבל “טוב תורה עם דרך-ארץ” – ונהירין לי גם עסקי החנות שלנו על צד היותר טוב. וכך דרכי: ביום תדיר, עומד אני בחנות רק כשתי שעות לאחר סעודת-הצהרים, ושאר השעות הנני כמובן בבית-המדרש; אך ביום השוק, הריני עומד כל אותו היום בחנות. מפני שהקונים אוהבים אותי, הם מאמינים בי ואוהבים לדבר דוקא עמי… ומכיון שהתחלתי לעזור בחנות – מיד הלכו העסקים הלוך וטוב, ובביתנו היתה הרוחה בכל. אני, למשל, לבוש כבנו של גביר – ומקבל עתון על-ידי הפוסטא… אמת, התורה היא עיקר, ועליה אני מבלה רוב שעותי ביום ובלילה ובבית-המדרש, אבל גם עניני דעלמא נאים הם – ויש בזה גם משום “ודע מה שתשיב”… ובחנות מתרבה “השפע” מיום ליום – היא מלאה סחורה נקיה בכל בדפים שעל כל הכתלים מסביב, מראשה ועד סופה ועד לתקרה. סחורות בקופסות-פחים ובתיבות וארגזים מצוירים, גם שאר סחורות עומדות במערכות מלמטה, חביות מלאות זיתים, מליחים, אורז, סוכר וגריסי-סוכר… מלא הוא גם המרתף, סחורה גם בעליה – לא חנות היא אלא בית-אוצר שכל החנוָנים שבסביבה קונים וניזונים הימנו… אומר אבא: “יודע אתה, גרשון, אשלחך לקישינוב – נראה היך תהא אתה קונה סחורה? אגב תתחשב שם עם המנונא, – המן הרע הזה מסכסך הוא את החשבונות עד שאין לצאת מהם”… אני קונה לי מזודת עור חדשה, חובש את בגדי ואיני שוכח לקחת עמי גם את הגמרא שאני לומד בה (מש"ס קטן של דפוס וורשא אקח) והריני נוסע… נוסע אני עד לתחנה עם בעל-עגלה – ה' ירחם! השדות צריכים גשם – ואני כלום ירא אני מפני הגשמים? הרי יש אתי גם סוֹכך טוב! – מן התחנה ואילך אני נוסע לי במרכבת-הברזל… בדרך מתודעים לאנשים סוחרים: “לאן בחור נוסע?” – “לקישינוב לקנות סחורה” – עונה אני ומדליק לי פפירוסא… הכל משתאים לי – בחור צעיר כזה נוסע בעצמו לקישינוב… סוחרים וחנוָנים בעלי-זקן באים עמי בדברים, מרגיש אני “שלגשש בעגלתי” הם מתכוונים – ואני מדבר עמהם בחכמה; יראו ויבינו כי לא עם איזה נער שהוא יש להם כאן עסק; במקום שצריך פוטר אני אותם ב“אט” וב“בֶע” – וידעו כי “שומר פיו” אני לעת מצוא… אדרבה, אני בדרך אגב, כך מן הצד, חטטתי והוצאתי מהם סוד איזהו מקומה של מין סחורה אחת, שאבא לא יכול למצוא בקישינוב את מקורה הראשון… קישינוב בודאי עיר יפה היא, אבל עדיין אין לי פנאי – העסק קודם, לכשאגמור אותו אטייל לי בחוצותיה, אשמע את המוזיקא שבגן-העיר – אבל לעת עתה שוכר אני לי כרכרה ואני ביחד עם מזודתי – לקלמן-אשר דודנו…

– “שלום עליכם” – “עליכם שלום”. – “מהיכן אברך?” – “מבארשן”. – “יודע כבודו את חנא בן-הרב?” – “והאיך לא? – הרי לזאת באתי להביא לכם פריסת-שלום ממנו ומבני ביתו!”… – “כך? מה שלומו ושלום ביתו?” – “ברוך השם! שלום…” – “חוה מה היא עושה?…” – “פודה היא, ברוך השם, בחנות”. – “בתולה שבגרה יש להם?” – “כך – והרי זה נתארסה”. – “אומרים שבן יש להם, מין כפתור ופרח – אמת? – שמעו הולך גם בקישינוב!”… – “או אפשר אתה הוא זה?!… צינה-לאה! – אורח יקר יש לנו! – גרשון, גרשון בנה של חוה בא!” – – – הכל שוחקים ומתפלאים על רוב חכמתי… ואני, מה שלבריות – לבריות אבל מה שלאלהים – לאלהים, ואיני מוותר כלום: נוטל אני לידי ושואל לצד מזרח; מראים לי ואני עומד כדרכי בקרן דרומית-מזרחית – והריני מתפלל מנחה כדבעי למהווי… פרילי מדליקה את המנורה, השפחה מביאה את המיחם הרותם ואנו יושבים לשתות תה… פרילי היא היא המוזגת, מושיטה היא לי כוס תה – ואני, אף-על-פי שחושבת היא אותי “לחסיד”, אך נוהג אני במידת דרך-ארץ ואומר לה בנענוע ראש: “תודה לך, עלמה” – ובשפת רוסיה!… ובכן אנו יושבים לנו, ואני מעשן לי פפירוסא ומסיח עם דודי בעניני מסחר שונים… דומה היא פרילי שמחוץ לעניני-מסחר איני יודע כלום, אבל כאן נתגלגלו הדברים – ואני מוציא גליון של עתון ומתחיל קורא לפני כל המסובין בדבר איזו מלחמה גדולה שבאמריקה, – למשל, – בכדור של תותח אחד עקר שם התוגר כרך שלם ונפּץ בו כמה אלפים אנשי חיל… רואה היא פרילי שאיני, ברוך-השם, “קַטְלָא קַנְיָא” גם בענינים שלה וקורא אני רוסית “פחז כמים”… אוכלים סעודת-הערב… צינה-לאה הכינה לכבודי מין פרפרת קישינובית – טעם מלכות. מברכים על המזון, מציעים את המיטות, והכל הולכים לישון, – אבל כאן, אני גרשון מוציא לי ממזודתי את הגמרא מש"ס קטן שלי ויושב ללמוד את שיעור היום שלי כדרכי!… רומז עלי קלמן-אשר לצינה-לאה ולפרילי לאמור: “אָ! אתרוג קורפו הוא בחור זה!” – –

התמונות מבהילות אותי בבהירותן – עולם מלא צומח ונבנה עלי מאליו לכל פרטיו, וקשה לי להכיל עתרת כל התענוג שהוא שופע עלי: “מנין זה לי?” – אני מתפלא וחוזר ומתפלא על מחשבותי – וראשי סובב הולך, והתענוג שופע ומפעפע בכל אברי… אין זה מחשבה אלא מעשה, מעשה שאני קיים ועומד בו – חזיון הוא… אין זה, כי רואה אני את העתיד להיות בנבואה…

אני מתכווץ תחת הבורנס החם ושוחק מלא מלא, שוחק – והחזיון הולך וגדל מאליו יותר ויותר:

– – – אבא ואמא – אין קץ לפליאתם שהם מתפלאים עלי היך שעשיתי הכל בחכמה; כל “קניה” שקניתי אינה אלא “מציאה”… ולא עוד אלא שגמרתי את הענין המסוכסך עם “המן” וגם מצאתי מקומות אחרים חדשים לקנות משם סחורה טובה ובזולי-זול, – שם סוחרים ישרים ולא רמאים כהמנונא גנב, הוא “המן”… והסחורה שהבאתי רבו הקופצים עליה, כל ימות השבוע אינם אלא יריד אחד – וצריך אני לנסוע פעמים בחודש לקישינוב… והנה בא אלינו קלמן-אשר: “אני נותן – הוא אומר לאבא – שני אלפים, שני אלפים וחצי, אך את גרשון תתן לי!” – מצטחק אבא ואומר: “י”ב מאות הרי נותן גם אני…" – “יהא שלשה אלפים – ובשעה טובה ומוצלחת! אסור לי לבוא אל ביתי, אל צינה-לאה, בלי תנאים”… בקיצור, אמא, רוצה היא לעשות הפעם את רצונו של קלמן-אשר ורוצה היא בכלה יפה ומלומדת, והריהי יוצאת מגדרה ונכנסת בעובי הקורה, עד שהיא מפתה את אבא – ומזל טוב!… שעון של זהב וקופסות של כסף לטבק ולגפרוריות ושאר מתנות – ולחג הסוכות אנו מביאים את ה“כלה” אלינו – – –

– – – – לאחר החתונה: – “מה את אומרת, פרילי זוגתי, אקבל את הרבנות שמציעים לפני?” – “איני רוצה להיות רבנית, ואיני רוצה שיהיו ידיך מלוכלכות בקורקבנים של עופות”. – “ומה? נעשה לנו חנות!” – “אצל אבא לא הייתי חנוָנית וגם אצלך איני רוצה”. – “ומה, פרילי? – הרי צריך אדם לעשות איזה עסק”. – אם יזדמן לך עסק טוב – מוטב, ואם לאו – יש לנו ברוך-השם במה שתהיה מַלוה ברבּית". – “מילא פרילי, בשבילך… אעשה רצונך…” – “וכלום איני שווה לך?”… – עונה פרילי בשחוק, שהוא משמע הרבה, הרבה והרבה – – –

אני מתקרצף מחדוה, מחכך בראשי ומשפשף את מצחי – מתירא אני ממש שלא אצא מדעתי, כל כך שתו סבּו עלי החזיונות!… אני מתעורר וקם, ובשביל להשתמט מהם, מדמיונותי, אני מתחיל בקריאת “ברכי נפשי” – ולבי ובשרי ירננו לאל-חי הגומל עלי חסדים טובים ורבים כאלו…

מסלסל אני את פאותי בחדוה וביראת שמים – וכמדומה לי שכבר צומח לי זקן, כאן מתחת לפאות…

דֻּגְמָה שֶׁל חֵרוּת

מִשֶׁנִּכְנַס חֹדֶשׁ נִיסָן –

נִתְלֵית הָרְצוּעָה לְשׁוּם נוֹי,

וּמִשֶׁנִּכְנַס חֹדֶש אִיָר –

הָרְצוּעָה נִטֶּלֶת – אוֹי וַאֲבוֹי!

(זמר לתשב"ר)

I

נשתחררתי מן החדר כשבוע ימים קודם לחברי!

פרוס-הפסח הגיע, אבא צריך היה לנסוע לקישינוב לקנות סחורה, ונשארות רק אמא וגולדה לשאת בעול החנות והבית. בבית מהומת הפסח ממשמשת ובאה, ובחנות עונת ה“פדיון” קרבה ומגיעה, – עונה זו שכל כך מיחלים ומצפים לה כל ימות החורף ומתאנחת אמא ואומרת:

– החנות, החנות! צריך לשמור אותה כבבת-עין – ואני נשארת בה יחידה וגלמודה. גולדה – עול הבית עליה.

משיב אבא בסקירה אלכסונית כלפי פני ואומר:

– והוא מה? – קטן הוא? – התורה שעתיד רבו ללמדו בשבוע זה של בין הזמנים – ידועה היא…

ובכן – אני נשאר עומד עוזר כנגד אמא בחנות!…

החנות, שאמא אומרת עליה: “היא, רק היא חיינו” – הפרקמטיא שבה אינה עולה ר' רובל אפילו בתקופת ניסן ותקופת תשרי – עונות אלו שמתקינין אותה בסחורה לחצי שנה – ועומדין עליה בחוב של ש' רובל ליוסף-יצחק המַלוֶה. חוב זה הולך ונפרע תדיר עם הרבּית לשיעורין של 7 רובל עם 44 ק“פ בכל שבוע ושבוע. נמצא שמתשרי עד אדר, למשל, מסתלק חציו – אבל מיד חוזר אבא ולוקח ק”ן רובל אלו שסילק ונוסע לקנות סחורה חדשה…

סחורה זו נמכרת ברובה עד לאחר פסח – והרי זה מתחילין לקחת סחורה מהסיטונות שבעיר למלאות את החסר, וכמובן, שלא במקחי קישינוב. לוקחין אנו סחורה מתחילה במזומן ואחר-כך בהקפה. הקפה כיצד? מתחילין בהקפות לשבוע ימים, ואחר כך, כשהחוב מתגדל קימעא קימעא ואינו משתלם שוב בסוף השבוע, אין מקיפין לנו אלא מעט ורק ליום אחד, “עדי-ערב”, ואחר-כך רק “לפי שעה” ו“עד לפדיון”… תינח – פודין, אבל אם אין פודין ועברה השעה וכבר הגיע “עדי-ערב”, – אז “מחזרת” אמא ו“מסתובב” אבא בגמילות-חסדים, שקשה למצוא וקשה לסלק, – קשין הן, אבל קשה מזה היא “העמידה” בלי סלוק לגימפל אידל’ס המאמין לנו בסחורה, וקשה מכולם הוא יוסף-יצחק אם מדלגין עליו חלילה בתשלומי שבוע אחד…

כך “חוזרין ומסתובבין” ו“מיבּשין את המוח” ב“גמילות חסדים” ו“מקיפין את הראש” בהקפות “עדי-ערב” ו“לפי שעה” ו“עד לפדיון” – עד לחודש תשרי… בתשרי חוזר אבא ולוקח מיוסף-יצחק אותם ק"ן רובל שנסתלקו, נוסע לקישינוב – וחוזר חלילה… ובתוך כך מתפרנסין וניזונין בעזרת השם-יתברך ובעזרת המאזנים החלודים שלנו, שסגולה נפלאה יש בהם – לאשר תחפוץ תַטֵם, ולצד שתטם – יעמדו ויכריעו…

באותו אדר נתאחר אבא בנסיעתו לקישינוב – –

הפרנסה בחנות היתה בשנה זו לקויה. גם שכר סרסרות של יין, שהיה אבא קונה לפרקים בשביל מכירים טובים מ“סוחרי פולין” – לא היה; לקו הגפנים בשנה זו, והיינות היו חמוצים וערוכים, ובכן, נפסקו “תשלומי השבועות” – ונאחז אבא בסכסוך של דיני-דברים עם יוסף-יצחק, – עיסקא ועיסקא-דעיסקא תבע זה, עד סוף כל העיסקאות. – הושיבו בית-דין של שלשה “בוררים”, ועשו, ב“ה, פשרה, אבל גם לאחר הפשרה, שוב לא רצה יוסף-יצחק להאמין באבא ולהלוות לו את הק”ן רובל שהיה רגיל בהם, מפני שעדיין לא נסתלקו בשלימות… לפנות ל“בעל-טובה” אחר אי-אפשר, מפני שהכל יודעים בחנא בן-הרב ש“בפנקסו של יוסף-יצחק” הוא עומד, ואין אדם משמש לשני מַלוים… בינתים, פרוס-הפסח בא-בא – ובחנות רק שיורי סחורה שנפסלה המונחת רק למראית עין בלבד, וסחורה שהזמן גרמא, כל אותם המינים הדרושים לפסחא שלהם – עוד אינם…

מוכרח אבא לכתוב את הדירה שלנו על שמו של יוסף-יצחק… מה יעשה? – הלך וכתב… וחגר שארית כוחו ואימץ לבו ולקח הפעם לא ק"ן אלא ר' רובל בבת-אחת: “אולי ירחם – תהא סחורה ותהא פרנסה”…

וחוב של ארבע מאות וחמשים רובל עם עיסקא של מאה ושמונה רובל לשנה נפלו במלוא משאן על הדירה הנושנה והשחוחה… ובבית, אימה ודאגה, חשכה ואנחה – ותקוה, תקוה זו ילידת השעה של “באו מים עד נפש” שקורין לה “בטחון”…

בטחו אבותי – כי גדלה הסכנה; דירה זו שעמדה תמיד במשקולת והכריעה לצדנו, עכשיו, הצד שכנגד מתגבר ומכביד כנגדה… גדל הוא החוב ומתגדל יחד עם הבנים, ובעל החוב, יוסף-יצחק, כבר לוטש הוא על דירתנו את עיניו הירוקות – “לואי שיצאו מחוריהן” – ומנענע עליה ראש ואומר: “מקום פרנסה כזה – ועומדת בו דירה כזו עם חנות כזו…” רוצה היה זה לצרפה אל דירתו של בנדיט שכננו, שכבר עמדה לו, ליוסף-יצחק, “בכתיבה וחתימה טובה” – ולעשות משתי דירות אלו דירה אחת וחנות אחת – “ולואי, רבש”ע, שתיעשה לו מכה אחת, אבל הגונה בתוך גרגרתו הטריפה!" – –

– אנא, ה', הצליחה נא! – הצליחה נא, רבונו-של-עולם! – נאנחת גולדה בפריסת כפים כגדולה ומנענעת ראש על הקרון העומד לפני חנותנו עמוס שַיָרה של “בריות” ושקוע בתוך רפש עד לסדנאותיו…

בתוך קרון זה, באמצע השַיָרה, עומד אבא שנתעטף בהאדרת של שבת לכבוד קישינוב ומתכסה מלמעלה במין מעפורת קרועה שנעשתה כבר כשק בלה, מתכסה ואינו מביט כלל אלינו…

זזו הסוסים והתחילו מושכים, משכו עד שזז גם הקרון אחריהם:

– רבונו-של-עולם! אב הרחמן! – הצליח נא את דרכו, רבונו-של-עולם!! – קוראה אמא בקול עצור, אבל ברגש עז כל כך עד שאי אפשר שלא יהא הקב"ה נענה לה…

העגלה מפליגה בכבדות בתוך הים הקרוש והשחור המזהיר לפני החמה ונותן ריחו, האופנים והסוסים לשים בו בפרך כבתוך העיסה, והפעמונים מצלצלים כקוראים לעזרה את כל אנשי הרחוב – ואבא מוציא את ראשו מבין שני הגבּים שלצדדיו וקורא אלי:

– גרשון – החנות! – – –

נחשול של שמחה, חירות ואושר הכה עלי בבת-אחת וישטפני וישאני ברקידה אל החנות, זו החנות היקרה והחביבה!

בחנות, בחנות אני! בן-חורין אני ועומד לכַהן בחנות – בטחון! – בי ובעזרתי הכל יעלה ויצלח!

אל העבודה ואל המעשה!

מתיר אני את החבלים מעניבותיהם וקושרם בחבילות מכורכות יפה ותולן על המגוֹד שמחוץ לחנות; עורך על גבי הדפים בסדר נאה את הקופסות שרובן – הה! – עדיין ריקות ומכוון אני את הצד היפה שבהן כלפי חוץ; מסדר את שארית הדגים השסועים – חמשה וחצי במספר – פורשׂם ומניחם זה בצד זה, שיהיו ממלאים את מקום דוכנם ולא יהא נראה בחסרונו; מושח את ידי בשמן וממחה אותן בחרובין שהתליעו, כדי שיהיו נראין כחדשים, כאילו נתקבלו אך היום מארץ ישראל! הסוכריות שנמקו כבר מן הטחב וזבות בתוך מעטפות ניירותיהן האדומות – מערים אני עליהן ומשים קרקעית כפולה בתיבתן ומפזרן על גבה כדי שתהיינה נראות לעין כאילו רבות הן וממלאות את התיבה כולה…

בקיצור, אמא עומדת לאנחות ומסתכלת מבחוץ – שמא יעבור קונה, ואני מתכשר כאן במלאכת החנות כגמד-לילה זה המכין כל מעשה שלא מדעת בעלים – והלב – הוי חוטא! אי קל שבקלים! – הוא רוקד ושמח גם על שחרור זה שנשתחררתי מאבא לארבעה או חמשה ימים! – – –

– הו, ידיד! מה אתה קונה? – בבקשה, עלמה! בבקשה, גבירה – אלינו אל החנות!

כך קוראה אמא בקול דק ומושך הבוקע בכל הרחוב.

ואני מזדרז שלא תקדימני לאה בת בֶנדיט שכננו – ורץ לקראת הגוי ואשתו העוברים לפני חנותנו, מחזיק בכנף הבעל (בזוגתו איני רוצה לנגוע משום חסידות…) מושכו ומפטפט מאשר שׂם אלהים בפי שאינו רגיל כלל במוֹלדאווית, מפטפט ורוקד כנגדו וכנגד אשתו, רוקד ככלב וקורא במלים היחידות שלמדתי בחנות:

– טְשִׁי טְרֶבִּי? טְשִׁי טְרֶבִּי? לַנוֹי יֶפְטִין – זוּקִי יֶפְטִין! לַנוֹי פֶלְדִיפֶל! יַאקִי הַאֵישׁ, הַאֵישׁ! – לַנוֹי, זוּקִי לַנוֹי! ¹ הערל מתפתה לי ואני מכניסו עם זוגתו לתוך חנותנו.

אמא מקבלת את הקונים בסבר פנים יפות ובדברים טובים שאני מכוון את דעתי לשמוע ולהבינם, בשביל שאלמד לדבר בזמן קרוב מולדאווית כיאות לחנוָני; תוהה אמא על הקנקנים שבדיוסקא של הקונה ומתכוונת להחזיק בו שמא יתחרט חלילה על כניסתו, יפסע על המפתן – ויחטפנו בנדיט. מושכת אותו ואת אשתו בלשונם לדעת למה ומה הם צריכים, מראה להם ממה שיש לה, משבחת ומפתה ומקריאה לי

מתוך כך “בלשון הקודש” כל מין הדרוש להם וחסר בחנותנו:

– שמן שנים פונט".

– “אחד פונט נרות לבן” (כלומר, פונט של שמונה נרות סטיארין).

– “זיתים חצי ואחד פונט”.

ואני עומד ומצפה עד שהיא אומרת: “הולך!” – ומיד אני נמלט ורץ כצבי אל גימפל אידל’ס לקחת כל זה “עד לפדיון”…

ובעוד שאמא עומדת עם קוניה במשא ומתן וטענות ומענות, מדברת על לבם בדברים היוצאים מן הלב וחותרים עד לנשמה, כאילו מצטדקת היא לפני אלו על איזו עלילה נוראה שהיא חייבת עליה חלילה ארבע מיתות בית-דין, ובעוד שהיא נשבעה להם שבועי-שבועות בחיי בעלה ובחיי ראשה ובחיי בניה עד שצינורין ניתזים מפיה, ושוקלת להם עוד בטרם שנתרצו וקודם להסכמתם מאותם המינים הנמצאים אתה, והכל בהכרעה משלה (המאזנים – הראה להם במחוג, ומיד הם נוטין בטובתן לצד הקונה ומשחדין אותו…) – אני שב כמתגנב, מניח כל מין ומין על מקומו – ואנו “פודין” ב"ה…

אין ספק, כי ברכה והצלחה תבואנה לרגלי אל החנות! –

II

ולאחר יום של עבודה מועילה ופוריה כעבודתי, בתוך חללו וחירותו של עולם – כמה נעים, כמה יפה שִבתי לערב בבית-המדרש!

השמש זה מכיר בי ונותן לי נר כלכָל הלומדים – והרי אני יושב לי אצל הגמרא, שונה ומנגן מתוכה בנעימה, וקולי הולך בחבורה עם קולותיהם של כל האברכים ו“הבחורים החתנים” – כלום דאגה יש לי לענין “תכלית”, רצוני לומר, לענין שידוך? והרי אני נעשה, ב"ה, “מושלם” בכל המעלות – “לאלהים ולאנשים”…

הולך הניגון ומנגן מקרב לבי, מנגן ומתרונן… ואפילו בשעה שאני מקמט מצח ומעמיק את המחשבה ב“ותסברא” או ב“איפכא מסתברא” וכדומה – הוא מנגן מאליו, מנגן ואומר בלי דברים: “ברוך הגומל חסדים טובים לירֵאיו! ברוך מגדיל את הבריות! ברוך הוא וברוך שמו – אמן, נצח, סלה, ועד!”…

וברוך הוא ומבורך שם ה' בתוך לבי לא רק על שהוציאני מאפילה לאורה – מן החדר אל החנות ולבית המדרש, ומשעבוד לגאולה – מחוימילי ובזיונותיו אל אמא שנעשית טובה ומקבלת הימני תענוג ונחת ביום ובלילה, – אלא ברוך הוא אלהינו שהבדילני גם מחברי!

אלו, חברי שבחדר, התחילו מקנטרים ומקניטים אותי בכל עת ובכל שעה. רוצה אני להיות צדיק, תמים בכל דרכי ולמצוא חן וחסד בעיני אלהים ואנשים, והם – כעקרבים היו לי… וכי מה איכפת להם אם לומד אני ערבית בבית-המדרש? כלום רעה אני גורם להם? כלום לאור נרותיהם אני משתמש שם? אם מקנאים הם בי – הרי יכולים גם הם לישב וללמוד… אבל הם שכחו אפילו את הלגימא שניתנה להם לפני ימים אחדים ב“בר מצוה” שלי והתחילו שוטמים אותי כפורש מן הצבּוּר ומעקצים הם אותי בלי רחמנות – ולא יראים את ה'…

וכי מה אני עושה להם? ומה אכפת להם אם אני מתנהג כיהודי כשר? אבל הם מלגלגים עלי כגויים גמורים, עלי ועל עבודת ה' שאני עובד; אמרים הם שבתפילתי הריני עושה ככלב זה בשעה שהוא צד זבובים בפיו, עושים מיני עקימות משונות של ענוה וצניעות ומסלסלים פאותיהם כנגדי, משיחים ומזכירים שם-שמים על כל דבּוּר ודבּוּר: “אם ירצה השם”, “ברוך השם”, “בעזרת השם” וכו' – כלומר, הם מראים לי בזה כיצד אני אומר ועושה… ולא די שהם מלעיבים בי בכינויי בזיון: “נכד אופטאי”, “גונב אלהים”, “לבן הארמי” וכדומה באלו – אלא שהם מלעיבים גם באבא שלי וגורין אותי “כרעא דאבוה”, כלומר, מה אבא, חס ושלום, צבוע – אף אני צבוע ומרמה את הבריות…

– “ואל יירא מפני המלעיגים” – הייתי עונה להם בדברי השולחן-ערוך, עונה מתוך גרון סכוּר כעס ודמעה, – אבל תשובה כשרה וענוְתנית זו, שכך היה עונה בודאי כל צדיק וחסיד, הביאה אותם לא רק לידי קינטור וחידודין, אלא גם לידי הכאות…

להתאונן לפני רבי לא הייתי מעיז, יודע אני בו שגם הוא טינא יש לו בלבו עלי בשביל אבא; אבא דרישתו רבה ושכרו מועט, – ומשכר זה לא שילם עדיין ב“זמן” הזה אפילו את החצי… ולא עוד, אלא שחברי כבר סחו לרבי שאני מתפאר שיעשני אבא בר-בי-מדרש…

הרבי, כשסחו לו דבר זה, שחק ואמר: “דאגה יש לי! ולואי שיהיו לי כל כך דינרים כמה מכות שיחטוף עוד “צורבא דרבנן” זה מידי!”… שחקו גם חברי ולעגו – הוי, כמה לעגו לי – ואני, מר לי מר; אפשר באמת טועה אני בחשבוני? –

אבל עכשיו – יראו חברי ויבושו! הרי יביטו וידעו מה אני ומה הם!… הכל רואים, ברוך-השם, כי מכל הדרו של חוימילי, רק אני אחד יושב בבית-המדרש ולומד – ולא רק לפי שעה, אלא רואה אבא שאני ראוי לכך ושחררני לגמרי מן החדר…

ושם בסתר לבי מגיהה ומחממת הודאה של הכרת טובה להשגחתו של הקב"ה, באמת אמרו: “כל מה דעביד רחמנא לטב עביד”, – שהרי אלמלא אותה “עת קשה” שהביאה עד לידי כתיבת הדירה על שמו של יוסף-יצחק – אפשר לא יצאתי עוד לחפשי – – –

ויצר אחד אומר – יצר תמים זה של ילדות:

– העולם, כמה חירות, כמה הרחבה, כמה חן, ענין ודרור יש בו בין ביום ובין בלילה…

ויצר שני אומר –יצר זה של “בר מצוה”:

– וחייב אדם למצוא חן בעיני אלהים ואנשים ולעשות רצון אבא ואמא שיחיו…

אך טוב ויפה לי בשני יצרי גם יחד – – – –

אבל חברי, אף-על-פי שרואים הם בגדולתי, אינם מאמינים בשחרורי, או עושים את עצמם כאינם מאמינים:

– היתכן? – טוענים הם אלי – תינה כדרלעומר, ארוך הוא וגדול באמת, שכן בן חמש-עשרה הוא, גם ראובן-“שאר-ירקות” שָאני, אמו אלמנה – ואף-על-פי-כן החזיקה אותו בחדר עד שנתמלאו לו ארבע-עשרה שנה! – אבל אתה במה זכית לכך?

הם אינם מאמינים לי לא על דברָתי ולא על שבועתי.

אומר אני להם: “אני שָאני… אבא שלי מבין יותר מאבותיכם, ורואה הוא בי, שאני ברצותי איני צריך לרבי”…

והם אומרים, שסתם רמאי אני ורוצה לרמות את הבריות וכל לימודי אינו אלא בכדי שאהיה נראה כמתמיד ושיחשבוני הבריות כחובש בית-המדרש, כביכול – אבל לאחר פסח אשוב לחדר והרבי עוד יעמידני בקוּנ"א כדאשתקד…

כך מגרדים הם את בשרי בבין מנחה למעריב וזורים מלח על הפצעים – ואף-על-פי-כן, יודע אני שאיני טועה חלילה, הרי גם חוימילי כבר נתיאש ממני – והא ראיה, מָטיל זוגתו באה יום יום ותובעת שכר לימוד ברוגז, כיוצאת לריב; גם הוא עצמו נכנס פעם בבקשה שיתנו לו לפחות “רובל אחד לצרכי שבת” ובדבר ה“זמן” הבא – אין אומֶר ואין דבר.

רק יענקלי הקטן, זה שהיה בן-סודי בחדר, רק הוא רוצה להאמין בגדולתי; כלומר, מאמין הוא ואינו מאמין למראה עיניו שהוא רואני בכך, בתור אדם המעלה… עומד הוא על ידי בערב ורואה כיצד אני יושב ומשתמש לאורו של נר סטיאריני עבה ושומע כיצד אני שונה לי בניגון של חירות שאינו נהוג כלל בחדר – ובולע הוא את רירו כאילו הוא רואני אוכל במעדני מלכים…

– גרשון – הוא לוחש לי באזני – אני כשאפּטר מן החדר כמותך, אפגוש את הרבי ובפניו אקללהו באביו ובאבי-אביו… ביהדותי גרשון! גם אתה עשה לו כך!

– למה? מה לי ולא?…

– היאך? – משתומם יענקלי לדברי עד שבָּבותיו השחורות רצות לכאן ולכאן כמזיקים קטנים – זכור את אשר עשה לך!

– בֶּה!… אני משיב כגדול ששכח כבר בעסקי ילדותו.

– כך? חייך שאתה מרמה אותנו – ותו לא! אלמלא כך לא היית שותק עכשיו לרוצח אדמוני זה… השכחת את הקוּנ"א דאשתקד? –

זכר הקונ"א מביאני תמיד לידי כעס, ואני קורא במוסר ליענקלי:

– אוי לאותה בושה! – ומה אב ואֵם נאמר עליהם: “ומקלל אביו ואמו מות יומת”, רבי – המלמדו תורה לא כל שכן?…

– “רבי… מלמדו תורה… רבי” – מעקם יענקלי את דברי ואת פניו הכחושים – אל תהא "וצדקתך! יכול היה חוימילי לקלל אותך באביך ובאבי-אביך, זה שהיה רב וגאון בישראל?… וחוימילי שכיר-יום הוא, פועל הבא בשכרו – ולא יותר! איני מאמין לך, גרשון, איני מאמין שנשתחררת לגמרי – רמאי אתה!! – – – –

– מילא… נחיה ונראה – משיב אני בניחותא של חסידות השומעת חרפתה ואינה משיבה – אם-ירצה-השם לאחר פסח תראה…

ולבי – מה הוא מפקפק עדיין…

III

בחמישי בשבת בערב נכנסו כל חברי לבית המדרש בשמחה וברגש – גם הם משוחררים כולם, אבל רק שחרור של “בין-הזמנים” בלבד. הכל מקיפין אותי ומספרים לי במעשי תקפם וגבורתם של “כדרלעומר” ו“שאר ירקות” – הם הרי נשתחררו לגמרי, ולפיכך עשו היום ברבי חוכא ואטלולא:

ראובן “שאר ירקות” הביא אתו אל החדר קנה של אוז שחוט – רמז לכנוי “גרגרת” שמכנין לחוימילי רבנו על שום הפיקה הגדולה הבולטת מגרגרתו – וכשלקחו את הספרים ללכת הביתה, קפץ “שאר ירקות” ועמד על הספסל ותקע בגרגרת תקיעה-שברים-תרועה והכל התחילו צועקים: “גרגרת, גרגרת, גרגרת!” וברחו החוצה…

וכדרלעומר מה הוא עושה? לאחר שברחו ועמדו הכל ברחוב, הוא חזר אל החלון והתחיל מתופף בו וקורא: “רבי, רבי!” נשקף אליו חוימילי ושאל: “מה?”… סטר כדרלעומר אצבעו בגרגרתו במקום הפיקה ואמר: “כך רבי? כבר יש לי, ברוך השם פיקה יפה?” – ומיד ברח והתחיל צועק: “בנים! חוימילי, חוימילי רץ אליכם עם גרגרתו!”…

– ואפילו אני – מוסיף חיים-מאיר ומתהלל גם הוא באומץ רוחו – אני שאיני משתחרר עוד לגמרי מן החדר, עשיתי את עצמי כאילו חש בבוהן ידי (רמז לבוהן חוימילי הקצוצה) ואמרתי וחזרתי ואמרתי: “אוי אוי! צריך לקוץ בוהן זו לשטן!” והכל שחקו כל כך לבוהן – והרבי עושה את עצמו כלא שומע ומבין…

יצר של ילדוּת צוהל ושמח בקרבי למשמע הדברים, וגם צר לי שלא הייתי גם אני עם חברי באותו מעשה… אבל יצר זה של בר-מצוה מתגבר ושׂם בפי דברי צדיק תמים:

– מעשה שקצים… פּפה!

– בנאמנות! – קופצים כל חברי ונשבעים – אך משַטה הוא בנו צבוע זה! הוא לא נשתחרר עדיין מחוימילי! – –

אבל עוד ביום ראשון של חול-המועד נוכחו הכל באמיתתי והאמינו בי!

– מה אתה מטייל, בר-בי-מדרש שלי, כיושב קרנות? – גער בי אבא לאחר סעודת הצהרים כשיצאתי לעמוד בחנות – “בין הזמנים” הוא לך מללמוד?…

צדק אבא ממני – צריך לילך לבית המדרש, הן לא יום-השוק היום.

באתי ומצאתי שם את שני חברי המשוחררים כמותי, את “כדרלעומר” ואת “שאר ירקות”, וגם יענקלי עמהם כשהם עומדים ומספרים בתוך כנופיא של חובשי בית המדרש צעירים. כל פנים צוהלים מסעודה של יום טוב, הכל לבושים בגדי יום-טוב, ובית המדרש מלא חמה וכל הדעות מבודחות והכל מתלוצצים בפנים החדשות שיצאו מחדרו של חוימילי ונכנסו לבית-המדרש.

– הוא רק מרַמה – אומר “שאר ירקות” ומראה עלי – הוא עדיין אינו משוחרר…

דמי רוּתחו ושטפו אל פני – היאך מעיז הוא “גוי” זה לומר עלי כך? אני, שכבר שניתי בבית המדרש עשרים ושמונה דף גמרא – עדיין איני מוחזק?…

רוצה אני להוכיח את שקרו על פניו ואני נגש אל יקותיאל, זה שכבר אמא לי אבא עליו שאבקש קרבתו, ואמרתי לו:

– ר' יקותיאל… אבא מבקש את כבודו שילמד אתי במסכת של כבודו…

– מה? – שואל יקותיאל ופניו מתכרכמות.

יקותיאל זה אברך הוא לאחר חתונתו, בנו של שו“ב וחתנו של שו”ב, אבל רוצה הוא להיות דוקא סוחר, וקנה יין בשנה זו – והריהו עומד להפסיד מעותיו; וכלום יכול הייתי לדעת שחמותו קוראת לו “מלמד”, ואני איני אלא מביישו בבקשה זו?… אני הרגשתי רק בבושת-פני ולא הבינותי כלל בכלימתו של יקותיאל.

– אבא אמר… הרי גם הוא… היה מלמד את כבודו… אז בנערותו…

– כך?… – אמר יקותיאל בבת-צחוק של מבוכה –

– יתן תחילה “תיקון”! – קורא הבחור מיכל –

– אם ירצה השם לאחר פסח, בלי-נדר, אתן – עונה אני בנעימות זו שנתן בי היצר של בר-מצוה…

– אבל – מתעורר יקותיאל ואומר ברמיזה – אין אדם נעשה בר-בי-מדרש אלא עד שמקדשין אותו בעליה על הבימה…

ובעוד שלא תפסתי את כוונת הדברים – והנה נתרוממתי… ידים ידים נוטלות ונושאות אותי מכל העברים… צחוק: “כך-כך!” – קורין – “לקידושין, לקידושין!”… ואני נמתח בפישוט ידים ורגלים על גבי השולחן שקורין עליו בתורה – ופני למטה… רוצה אני לפנות, להתנצח, להתנגד ואיני יכול – נתוּן ואחוּז אני בכל אברי בתוך מועקות של כמה וכמה ידים:

– כך-כך! – החזיקו!

– “כהן!” ושם – סטירה במחילה של פס יד פשוטה, וניצוצות ניתזין מעיני… איני מספיק ליתן קול והנה:

– “לוי”! – ושוב אני מרגיש פס יד במחילה שנית כראשונה:

– “כל ישראל!” – וסטירות מטפחות וצורבות, מטפחות וצורבות עד שהכתלים רוקדים, ובשרי, במחילה – “אוי-אוי-אוי-אוי!!”

– חה-חה-חה-חה!! – עונים קולי קולות בצחוק אחד.

– מקודש! מקודש! מקודש! – – –

דמעות זולגות מעיני ומאפילות אורו של יום, אך יצר טוב זה של בר-מצוה מעקם עדיין את שפתי ומותחן לצחוק… ועדיין מתנחם אני לראות גם את “הקידושין” של כדרלעומר ו“שאר ירקות”.

אורו עיני, ואני צופה לראות את הללו היכן הם, – והם כבר אינם… הנה הם עומדים בחוץ אצל החלון ומאריכים לי לשון – – –

ומסביב אך צחוק וקלות-ראש והלצות…

מילא! כך הוא המנהג – ובדיעבד, ברוך שפטרני כבר מעונש זה!… אבל ליקותיאל שוב איני נגש.

עומד אני – לישב קשה לי – עומד אני סמוך לחלון הנשקף כלפי השדה ולבי ועיני אינם כלל בגמרא… לבי, סוף-סוף, עלבונו גדול, ועיני מסתכלות באורו של יום אביב נעים…

השדה כולו מוריק מקצה עד קצה; הנחל שלרגלי ההרים המתנשאים זה לאחר זה בעין התכלת, נחל זה כמה נתרחב היום – נהר הוא, רחב ידים ומבהיק כראי של כסף ממורט; נקודות שחורות – בני אדם הן? – ידודון ידודון עליו פה ושם, מה הם עושים שם?… חסידה רוממה ויפה עומדת בקינה על ראש גגו של בית-אכרים אחד, מפשילה צוארה ומקשקשת ומקשקשת במקורה האדום…

רוח אביב חמימה מסובבת שם את כנפי הטחנה, הנשקפת בודדה מעל ראש ההר מרחוק; מסתובבות הכנפים, מסתובבות ומסתובבות בתוך חללו של עולם… וחללו של עולם אין קץ ואין סוף לו… שמים פושרים ממעל והיכלי ספיר ויהלום וענקי בראשית, שתקנים נכבדים, שטים שם בדומיה, נוגעים זה בזה, מצטרפים ומזדווגים זה עם זה בחשאי…

יצר קדומים, יצר של ילדות השואף למרחב, נושאני לצאת מכאן, לצאת ולתעות יחידי בחללו של אותו עולם, לטייל על ארץ ירוקה מתחת לשמים רמים ומקושטים – לפזר את עלבוני כאפר לרוח… אבל יצר חדש זה של בר-מצוה כוחו גדול משל זה, אַלים הוא… אני מנדנד את גופי כמכין את עצמי לעוף ומתחיל:

– נוּוּוּ… תנן התם…

והכל מתנער הימני, ודברי אותו יצר של מצוה מפזרים אפילו את רגש הבושה שבי: “וחייב אדם למצוא חן בעיני אלהים ואדם ולעשות רצון אבא”… ושני יצרי מסכימים לזה ביחד לעשות רצון אבא, כדי שלא יתחרט חלילה…

ומה שחברי אינם מאמינים עוד – מה בכך? – יאמינו אחר פסח, יראו ויוָכחו…

הכל כשוּרה –

ואף-על-פי-כן, אלמלי ניתנה הרשות הייתי נושך עכשיו את מי שהוא – – –

… לפנות ערב שבו השלשה מחברי שראו “בקידושין” שלי…

יענקילי – פניו הכחושות לוהטות, גופו הקטן כולו תנועה, עיניו מתנוצצות ופיו הפתוח נושם וגומע את הרוח בצמאון; הוא מספר, בחפזון של תאוה, ו“כדרלעומר” ו“שאר ירקות” גם כן בהנאה רבה מספרים מכל מה שראו היום בשדה:

הנהר שבכפר הוּדישֶן פרץ ושטף והביא לנחל שאצלנו דגים גדולים וקטנים – וכל היום עמדו שם הדייגים ודיגו. צדו שיבוטאות של ארבע וחמש ליטראות השיבוטא (ואלו הן הנקודות שראיתי מתנועעות שם, דייגים היו – ואני עוד לא ראיתי מעולם כיצד צדים את הדגים)… ועוד חידוש – שַיָרה גדולה של צוענים, באה למחננו, הם וחמוריהם ופרדיהם, ונטו את אהליהם מעבר לגשר האדום… כולם הם נפחים וחרשי-נחושת, וה“שופט” שלהם לבוש מעיל קצר שעשרה כפתורי כסף בו הגדולים כביצי אוזה, וכדרלעומר מכר לו את סכינו הקטן… וכו' וכו'.

ויצר קדומים, יצר ילדותי עומד נכלם, מיצר ומתגעגע מפינתו ואינו מעיז לתת אומר ודברים… ורגש מר המזעזע אותי בקרירותו ובחריפותו נקוֶה בתוכי מבלי דעת, בשעה שאני עומד עם חברי מחוץ לבית המדרש בתוך אויר רענן המתקרר עם הערב שמש – והם מספרים ומספרים…

והנה עובר לו הרבי חוימילי כשהוא מטייל עם אפרים פייגֶה’ס – יהודי בעל-הבית שגם לו יש נער מן “הכתּה הגדולה” – וחברי מתחילים מגרים אותי בלחש, מלעיגים ואומרים:

– אצלו, אצל חוימילי תלמוד – ולא בבית-המדרש!

– יקחכם השטן ביחד עם חוימילי גרגרת!!

מי הרים את קולי כל-כך? – גם אפרים פייגה’ס גם חוימילי עמדו ונסתכלו בי…

אני נמלט לאחורי בית-המדרש – ודומה אני עלי כמי שהרג את הפנש, כמי שהבעיר דליקה נוראה והחריב עיר ויושביה…

אנה אברח, אנה אסתר? – הרי סיספר חוימילי דבר זה לאבא!…

אבל חברי רצים ובאים אחרי, שוחקים ושמחים עלי ואומרים:

– עכשיו אנו מאמינים לך!! –

אבל מה לי באמונתם? – אני אמנם עושה את עצמי שוחק עמהם ביחד, אבל צורתו של חוימילי שהלבינה כפני מת, שיניה החרוקות ועיניה שגדלו מתמהון ומבטן בי – מבט קשה, מבט ממית, מבט מכעיס – מראה זה משסה בי את היצר של בר-מצוה, וזה קורע את כל קרבי ככלב רע…

ויצר זה של ילדוּת, שקפץ וניצח רגע שלא מדעת – דומה הוא עלי כקטן שקרהו מקרה לא טהור, והוא מזדהם ובוש… ורוצה אני לבכות על נצחוני…

יוָדע הדבר לאבא וקלקלתי כל עולמי – – –

… אבל הדבר לא נודע לאבא.

למחרת, כשבאתי הביתה מתפילת שחרית, פגעה בי גולדה ברוגז ובתלונה, כדרכה להקניטני, ואמרה:

– הרבי שלך בבוקר הוא בא ותובע כסף, גם ביום-טוב אינו נותן מנוחה, חוימילי זה…

שומע אני שהיה כאן חוימילי ותבע כסף, אבל על אותו דבר – שתיקה… כלום אפשר?

מסתכל אני בפני אבא ואמא – הכל כשהיה! משמע הוא, חוימילי, בוש לספר… יהא כפרתי! אם הוא בוש – אני, שוב אין לי מה ליבוש; וחברי הרי מאמינים הם מעכשיו!

ושוב טוב ויפה לי בשני יצרי גם יחד, גם ביום והם בלילה.

אודך ה'! בן-חורין אני, בן-חורין מוחלט!

IV

– גרשון, גרשון; קום! – קורא אבא –

פוקח אני את עיני ומכיר בחמה של מוצאי פסח שהיא מאירה ומבהיקה את העולם – ושורה שלימה של ימות החמה עומדים לפני, וכולם, כל הימים ימי חירות הם, כולם טובים, כולם אהובים כולם ברורים…

– נוּ-נוּ – אומר אבא – ישן הוא כדרך מלכים… די! די לך שהלכת בטל עד עכשיו – קום ולך אל החדר!

---

אמא צוררת לי בתוך נייר מצה שנשברה ונכתשה, מוסיפה עליה גם בצל וביצה מגולגלת – פת שחרית שאקח עמי לחדר; וכל אותם הימים הטובים מה היו – חלום??

קורא לו אבא ב“איזהו מקומן” – ולא כלום…

מתחיל אני גונח ובוכה כקטן, מעיז ואומר:

– הרי… הרי… הרי לא שילמנו עוד לרבי בעד ה“זמן” שעבר…

אבא זוקף בי את עיניו ישר, ולא מאלכסון כדרכו, משום שהוא תוהה ותמה ביותר – הדבּוּר מניין לי?…

– נוּוּוּ?!! – – –

ומסיים מבטו בנדנוד ראש לאמור:

– אי-אי-אי “פּרים הנשׂרפין שחיטתן בּצפוֹן וקבּוּל דמן בּצפוֹן”! – נוּנוּ!…

… ובכן – לוקח אני את צרור המזון וכיס התפילין והולך אל החדר – – –

יצר זה של בר-מצוה נשחט ונהרג ומוטל שם בדמיו כפגר מובס בתוך לבי… ויצר זה של ילדוּת פורש ובוכה, בוכה הוא במסתרים על הבושה, על החרפה, על הרמאות, על מזלי הרע ועל נפשי הנרמסת כתולעת… ואני הולך ואיני מרגיש לא בשמים ממעל ולא בארץ מתחת…

יעשה לי חוימילי מה שיעשה בי שם…

אמרתי איטיבה דרכי – ומה רצה אבא ממני עוד?

ו“אבינו שבשמים” – הוא מה רוצה? איזה עוול מצא בי עכשיו בכל מה שעשיתי לו?…

רע… הכל כאבא, כחוימילי, כיקותיאל – וחברי רעים מכולם. הם עוד יתלוצצו בי כל היום…

ועומד הוא לו בית-המדרש – ומה אכפת לו…

מה בצע לאדם בצדקו? – – –

חוזרים הימים להיות כשהיו, וגם רעים משהיו…

חצר של בקיעי עצים… דור הפלגה העולה בחומה…

כפירה נוקמת התחילה מפרכסת בלי כוח…

נזקפות עיני כלפי השמים – ואיני מתירא… יהיה אשר יהיה… איני מתירא אפילו מפני חוימילי! –

רוצה אבא כך – יהיה כך, כפוף ונכנע אני לרצונו… אך בקרבי נפשי הרצוצה בוקעת, חותרת ובוקעת לרצוני ושלא לרצוני…

(ספּוּר)

I

הוא אינו זוכר איזה מקרה הביאהו לידי “חשבון הנפש” זה שהתחיל מטרידו בימים האחרונים, שכן כל המאורעות שבחייו, בשעתם, אינם חשובים עליו ביותר, ולאחר שעתם, הם נשכחים ככל דבר שאין בו חפץ. אך זה ברי לו, שלא על-ידי ספר נתעורר עליו חשבון זה, כי אלמלא העמידו על כך אפילו פסוק אחד טפל, היה זה מתרשם ונזכר גם עם צורת האותיות שלו…

וכלום יש מאורעות בחייו?

חייו – קריאת ספרים. שאר כל הענינים ואפילו המחשבות שלו, הפורצות לפעמים בחידושים, אינן אלא כבלבול הקריאה, והוא אָץ לסלקן מעליו – בקריאה. ואם יש אי-אלו “חובות” או “תביעות” הנגררים אחריו, או גם מטים אותו אחריהם – הרי הם כל-כך קטנים וקלים עד שהם מסתלקים כלאחר דעת, או כָלים ובטלים מאליהם אגב קריאה…

ומה גרם והעלה לו “חשבון הנפש” זה, המטרידו ומעליבו זה כשבוע ימים, ואפשר זה כשנים או שלשה שבועות?

מניח הוא את הספר מידו, מתקפל במיטה כמפני הקרה, שוכב ותוהה, והרהוריו יאמרו לו: " לא מאורע ולא ספר, אלא, נראה, שסוף-סוף נתמלאה הסאה… נתמלאה החבית הפסיכית, ונוזליה צפים ועולים על גדותיה… נתלחלח רבצך, – שלא לרצונו יצֵא הדוב ממאורתו…"

אבל, לפי שעה, עדיין “רובץ” הוא בתוך ערפל קלוש וחמים זה של הקריאה… סדר ימיו עדיין אינו משתנה עליו במאומה. בבוקר, כשהוא פוקח את עיניו, הריהו מוצא את הספר מוטל לצידו במיטה – ומיד הוא מתחיל בקריאה. שוכב הוא במיטה מסואבה זו שכבר נתרגל לפשפשים שלה וקורא עד לתֵה. מתוך הקריאה הוא שותה את התה החִוֵר וצובט ולועס את הלחם השחור – נזכר שכבר האחיר שעה זו של בוקר ומתבהל ויוצא מדירתו שברחוב השוחטים. מהלך הוא בריצה לאורך היקַטריני עד שהוא מגיע לרחוב העִברים, שם הוא נכנס להוראתו כְּפוּף-ראש כחוטא ואשם בפני תלמידו המתרעם – קטן שמתקינים אותו לגימנסיה… ולאחר שהוא מסיים את השיעור מחומשו של שניידר, הריהו מתפטר ורץ כאילו הוא ממהר אל הדליקה להציל משם את רכושו – עד שהוא מגיע לביבליותיקה העירונית. שם הוא קורא, בולע וגומע עתונים וירחונים עד לחולשת הלב… וכשהוא יוצא משם בלב ריקן והולך בראש מבולבל, הריהו מעלעל בספר וקורא לקטעים גם בלכתו בדרך, עד בואו לסוֹניה – "מסעדת יחידים שבדיוטה תחתית בקרן הבַּזַרי והפושקיני. יושב הוא לסעוד וקורא בסעודה, קורא גם לאחר הסעודה – עד שהוא מאחר ויוצא לשתים שלש הוראותיו שלאחר חצות. הולך הוא להוראותיו וקורא, שב מהוראותיו וקורא, ושוב שותה הוא תה, חוזר וצובט לחם שחור וקורא, קורא שכוּב לאור הנר – עד שהוא נרדם. וכשהוא מקיץ בלילה, יש שהוא מכבה את הנר מיד, ויש שהוא גומר תחילה את הפרק שעמד באמצעיתו…

הכל כשהיה. אבל דומה הוא עם הקריאה של עכשיו, כאילו אחד עומד על גבו ועושה עליו אותו החשבון הריק, עושהו וחוזר ועושהו ומעליב ואומר: “עלוב שבעלובים, אימתי ובמה יהיו חייך מתחילים?”…

ובלילה אחד, בשכבו בין תנומה ויקיצה שהסתכסכו עליו מתוך הקריאה, נראה לו, ששני חצאי מוחו תלויים ומפרכסים כזבוב גדול בתוך רשת של קורי-עכביש שנמתחו עד לאין סוף – ורע לו… וכשקם בבוקר, ישב לכתוב – לכתוב ולא לקרוא… אדרבא, אם הגיעה שעתו של “חשבון הנפש” – הנה יעשהו הוא לדעת, באופן ברור יוציא את ה“סך-הכל” שלו בלי ויתורים ומבלי רחם!

כותב הוא במחברת ישנה זו, שמצא בין ספריו כתובה תיאורימות – את הביוגרפיה שלו…

מאוטוביוגרפיה זו, כנראה, תעלה מחאה עזה וקשה, מבטלת, מעקרת, ממגרת ומשברת את הכל מבלי רחם… אבל – הענין משתרבב ופונה לצדדין שלא כוֵן להם כלל, ושוב אינו יודע למה הוא? – מחאות כאלו כבר נאמרו גם בספרות בטלנית זו שבעברית… אגב, נתבהל לכשנזכר עד כמה אֵחר היום ב“שעה”, – צריך הוא לצאת בארבעים להעשירית, והנה זה חצי השתים-עשרה…

ובלכתו בדרך ובשבתו אצל ההוראה ובצאתו משם, נטפלה אליו גם האוטוביוגרפיה שלו… טפילה זו למה היא מלפפת אותו ונגררת אחריו כסמרטוט טופח?

מתחלת היא הביוגרפיה שלו מנקודת מבט זו: הוכחת היֶתר על גילוי הראש שלא בשעת התפילה, וענשה בצדה – מכת-לחי צורבת, מיד אבא בקהל-עם ועדה בבית-המדרש. וגומרת – אבל עם הגמר אין שום נקודה… מה בכך אם קורא הוא היום על הפרובלימות שבאידיאליות החדשה? מה בכך אם קרה במשך זה של שבע שנות מגורו באודיסה אלף, או אַלפּים, ואפשר כשלשת אלפים ספרים מכל המינים? וכי מה היה מפסיד אילו שכח בבת-אחת את כל הדעות וכל הידיעות שנשארו לו מכל הספרים והגליונות הללו? איזה שנוי היה ניכר אז בחייו?…

מבקש הוא את המכוון, את הרגש, את ההכרח שהוליך אותו בדרך ארוכה זו – ואינו מוצאו… החשבון לכאורה “חבּוּר” פשוט הוא של שורות זמנים – אבל כלום אינו עולה הימנו. שום “סך-הכל”, לא לעבר ולא לעתיד, אין השורות הללו נותנות…

שורה ראשונה: “מלחמת” האמונה והחקירה:

הוא, חייקל בן ישראל-מנדיל שו“ב, נער שנעשה בר-מצוה והוא רוצה להחליט – יש שדים, רוחות ומלאכים או לאו? ומעשי-ניסים האיך הם נעשים? והנה “מלחמה” לו בשביל זה מחוץ ומפנים: מחוץ – עם אבא ישראל-מנדיל שו”ב, “מלחמה” הממררת את החיים לכל, “שלום הבית היה שמיר ושית”… ומפנים – מרגיש הוא בלבו שהתאכזר על עצמו והריהו מעמיד את נפשו בסכנה גדולה, בזה שהוא קורא בספרים אלו שאבא קורע אותם ושורפם… מי יודע אם משתחרר הוא, על-ידי אלו הספרים, מן הטעויות שהכל טועים בהן, או שמתעים הם אותו ללא דרך? נשמט הקרקע מתחת רגליו והוא נתון בתוך תהום ואינו מבחין, אם עולה הוא ומתרומם לאמת שלמעלה כהרמב“ם והעקידה ז”ל, או שהוא טובע ושוקע לשאול תחתית ולס“ם, ר”ל, כאלישע בן אבויה ושאר “אחר”ים?… והוא נרעש ושׂשׂ, נפחד ומקוה כתגרן קטן זה בשעה שהוא עושה ספּקוּלאציה גדולה… מתדפק הוא על שערים – ואינו יודע, אם שערי-בינה הם או שערי מינוּת ש“כל באיה לא ישובון”?… והנה נפתחו השערים ונתגלה לו ה“סוד”: “אלהים בגימטריא הטבע!” – – – והוא – צפור דרור שנפתח כלובה… הפקר ורחבת ידים! טוּס ודאֵה לך לכאן ולכאן, מעלה ומטה, אילך ואילך – עשה מה שלבך חפץ!…

שורה שניה: הוא עושה מה שלבו חפץ.

ולבו מלא חפצים של “לאו”: חפץ הוא שלא להתפלל, חפץ הוא שלא להתענות, בקיצור, חפץ הוא שלא לעשות כל מיני מצוות-עשה אלו שהיו עליו לטורח, והוא מערים עליהן ואינו עושה. ושל “הן” יש בו רק חפץ אחד: הוא חפץ לקרוא, לקרוא באותם הספרים האסורים והנעימים – והנה הוא זה קורא בהם בלי שום מוּסר כליות… ובשביל להנצל גם ממוסרו זה של אבא, הריהו הולך אל בית דודו זליג, ה“נאמן” בטחנתו של ה“פריץ”, וקורא שם. בית זה עומד בירכתי חצרה של הטחנה שמחוץ לעיר, ושם בזוית, בצל עצי הפרי הוא שוכב וקורא, קורא בלי הפסק כאותה מכונת-הריחים הדופקת ונושמת בתמידות… דודו – יהודי כמוש, שאזנו סתומה במוך, ומביט על הכל בעינים דלוחות של בעל יסורים, – אדם מתון הוא ושותק מטבעו. דודתו, גם היא אשה שתקנית ככפרית הרחוקה מן הישוב; היא סורגת פוזמקאות ומכינה מאכלים ותופינים טובי-טעם, מחלָבן של שתי פרותיה, ומשגיחה על תרנגולותיה ואוזיה הרבים, המתהלכים בחצר עם אפרוחיהם וניזונין מפסלתן של התבואות שבטחנה. שני בני דודו, הנערים, הם כל היום בחדר. נשארות כאן רק שתי בנותיו של דודו: האחת שיינה-רחל, מאשתו הראשונה, בתולה פורחת טובת-לב, השוחקת בעיניה השחורות כאילו נודע לה איזה סוד מבדח… והשנית, רייזלי, ילדה ערמונית, מאשתו זו החיה. בת-תשע היא, עירנית, עליזה וליצנית – ומחַקה היא לפעמים התלהבותו של אביו “הדוד ישראל-מנדיל”, עד שאי-אפשר להתאפק משחוק. ונעימה, נעימה היא לו הקריאה בכאן, בקורבתן של שארותיו אלו! יושב הוא לו בפינה שלֵוה זו, שקול עבודה תמידית וריתמית נשמע לה מרחוק – והוא קורא. הוא, בנו של ישראל-מנדיל שו"ב, שמעולם לא יצא עוד מחוץ לשַרֶשְתָּא הקטנה, עיר מולדתו, – יושב לו כאן ויודע מה שנעשה בפריז, לונדון ופטרבורג, באפריקה, אסיה ואמריקה, בחצרות מלכים ובסוכות פראים, במסבּת רוזנים ובמכרות פועלים, באיי הים ובקולוניות של פלשתינא… ומתוך שמחה, שהיתה מעורבת אצלו ברגש נוח של תוגת-געגועים, היה מתחיל לשיר ומכון להשמיע קולו לשיינה-רחל:

צִיוֹן, צִיוֹן, עִיר אֱלֹהֵינוּ,

מַה-גָּדוֹל שִׁבְרֵךְ מִי יִרְפָּא לָךְ!…

מציע הוא לפני שיינה-רחל ללמדה שפת-עבר. אבל זו משיבה בשחוק: “ואם לאו לא תקחני לכלה?” תשובה זו היתה מביישתו, ופסק מדבּר עוד בהצעה זו… מה שאין כן השפה הגרמנית – לזו הסכימה שיינה-רחל מיד, ואדרבא, היא הציעה לו שילמדו שניהם אצל המכונן החדש, גרמני צעיר, שבא לשרת בטחנה… במכונן זה הכיר חייקל כי אף-על-פי שגרמני הוא, אבל אנטישמי אינו. גם את שמם של שטֶקר ורוֹהלינג לא שמע זה מעולם… ומלמד הוא הגרמני את שניהם כאחד חינם, – ובעוד שחייקל עושה חיל בקריאה ובכתב, היא שיינה-רחל מצליחה יותר בדבּוּר, כי מדברת היא הרבה עם היינריך זה… ובעוד שחייקל שוגה בדמיונות ורואה את עצמו בברסלוי, בבית-מדרש-הרבנים, ושב משם בעטרת רב ומתחיל מטיף “לחבת ציון” ועושה לה נפשות בישראל, – ברחה שיינה-רחל עם המכונן ונתעלמה מעבר לגבול – – – –

כאן מתחלת שורה של מחאות וגעגועים:

הוא נהלך כצל, עצוב הוא ודומם ואינו יכול להביט אל ספר גרמני… לבית דודו אינו בא עוד, – הצער והחרפה גדולים שם מנשוא; אפילו רייזלי גם היא נשתתקה ומסתכלת היא בפני הכל בעינים מבוהלות… העיירה נתנַולה בעיניו: אנשיה עמי-ארצות וחסידים גסים השמחים לאיד אחרים, ונשיה כולן הולכות רכיל… שעמום וגעגועים… ובספרות העברית קמה צעקת החיים: – “חיים, חיים!” – צועקים כל “הצעירים” כבשבת שמברכין בו את החודש… והוא, חייקל, גם לבו מצעק בו “חיים, חיים!” עד שדמעות נושרות מעיניו… גם הוא כועס עד כדי חריקת שינים על שגרשנו את החיים מקרבנו, גם הוא מסכים ומרגיש שכל היסטוריתנו נעשתה בטעות, ש“ערכינו” אינם “ערכין”, שראינו מה שאין לראות, שהרגשנו מה שאין להרגיש, שכבּדנו מה שאין לכבד ושעשינו מה שאין לעשות… אין חיים בכל אלה… לקחנו את ה“סייף” וכרכנו ב“ספר”, לקחנו את החיים, את רגשי החיים וחנטנום באבק סופרים – לקחנו מה שהיינו צריכים להשליך והשלכנו מה שהיינו צריכים לקחת, ועכשיו אֵילו חיים, אֵילו חיים כאן?… מה יודעים הם כל הבריות הללו מן החיים? – האפשר שיהא גם הוא רומש כאן כתולעת בתוך עיירה זו המרופשה, הנבאשה והמעופשה? לא! צריך הוא להשליך את עצמו לתוך זרם החיים השוטפים, הגורפים ועוברים במלוא גדותיהם שם בכרכים הגדולים! צריך הוא “לעשות חיים” – ללחום בעד החיים, לעבוד בעד החיים! הוא יסע מכאן, הוא ילך להשתלם ולחיות בכרך גדול! לאודיסה ילך, לעיר של חיים זו; שם חברת “מפיצי השכלה” יש, שם “חברת-התמיכה ליא”י" יש, שם ציונים מפורסמים יש, שם חכמים וסופרים, שם תיאטראות, שם הים השחור וביבליותיקאות, בקיצור – שם החיים!

ובינתים, במשך הזמן של חליפות השורות הללו, נשתנו איזה ענינים שאינם מגוף הענין: נישׂאו אחיותיו, מת אבא מדלקת-הריאה וכו'… ומשהגיעה שנת חלירע ומתה בה אמא – נעשה הוא יחידי וחפשי לעשות את החיים כטוב בעיניו… אז נעשה הדוד זליג אפוטרופוס לדירה שנשארה לו לחייקל בירושה, והוא נסע לאודיסה.

ומכאן ואילך ערבוב שורות… קרעי עשן נדפים מן הארובה ומטורפים כביום הרוח – ועשן זה מטשטש את הכל… הוא נישא ומסתבך בכל, רוצה להתאחז – ונטרד וחוזר ונטרד.

הנה היא אודיסה – עיר גדולה לאין סוף, חומותיה רבות וגבוהות, ושמים בה מעט… התערוכות שבחלוני החנויות מבהילות אותו בעשרן, מבלבלות דעתו ואין לו מהן אפילו תענוג ראיה… אומרים, שהרחובות כאן מסודרים כרבּוּעי דף שחמטי, ואף-על-פי-כן, הוא אובד ביניהם ותועה, תועה הוא בחוצות ומתירא שלא יעברוהו המרכבות, הצבים והכרכרות וירמסוהו… וכמה בתים! בתים גדולים וגבוהים מלאי אנשים, בתים שאינם אומרים לו כלום – שום מושג אין לו ממה שבתוכם… כל אותם המחזות ואותם הדברים שקרא ברומנים וספרים אינם מספיקים לו למלאות בהם את ההיכלות הללו ולהלביש בהם את האנשים השונים הללו, הנחפזים והמטיילים ברחובות, – כל מה שקרא אינו שוֹרה ואינו מתישב לו כאן על שום מראה… הפרדס – יושבים בו לערבים בפינות חשוכות זוגות-זוגות של “הוא” ו“היא” חבוקים, מתאנחים ומשחקים בלחישה, – והוא, חייקל, מתחבא מפניהם שלא לבייש את הנאהבים והנעימים… בתוך הקרפף שבפרדס יושבים אנשים ואוכלים ושותים בתוך זמרה ונגינה ותרועת חצוצרות, והוא – אפילו לריחם של אלו אינו תאב…על הים – שביל זהב מצטחק ומפזז לנוגה הירח כלויתן בעל-קשקשת מופזה, וכמו כוכבים גדולים מציצים ונוצצים פנסי האניות – והוא זוכר שכוכבי-השמים היו יותר קרובים ואומרים מה לנפשו… הוא עובר ברחובות, והנה מיני בתולות, המטיילות לפני ביתן, קוראות לו מאמצע הרחוב – והוא מתבהל כנכוה ברותחין ובורח בחרדת נפש כמפני המשוגעות…

מין זוהמה מפעפעת בגופו בתוך כרך טהור ונוצץ זה… חולשת-דעת ותמהון-לב מפני ה“חיים” הללו… בודד – ומה ובמי יתדבק כאן?…

מתדפק הוא על דלתי בית-ועד ה“השכלה” בתוך שאר קרתנים עלובים כמותו – ויש בהם חצופים ורעבים יותר ממנו – וה“השכלה” מופיעה ונראית לו רק בדמות יהודי קטן אחד, זקן וקרח, מלוכלך, טרוד ומזיע, משומן ועגול כדג ממולא, ופניו כפני אותו הכפרי המביא גבינות בכל יום א' לשרשתא… “לך ושוב ביום פלוני” – מגמגם לו יהודי זה. והוא הולך ושב… ומדי בואו לדרוש אל ה“השכלה” אין היהודי הלז מכירו והוא מצמצם עיניו, פותח פיו, משלב ידיו על אחוריו ומסתכל בו ורואה – “פנים חדשות”… והוא מתחיל מתרעם ומתריז כנגדו, למה נוסף גם הוא על הראשונים? ותוך כדי דבּוּר הוא מתרצה, מבטיח לו מורה ופונה ומזהיר עם זה בשפת רוסיה מבולעה על כל הבחורים יחד שלא ישגו בדוקטורוּת אלא יקדישו את עצמם דוקא להוראה: “שכן למורים אנו צריכים, כי אין מורים בישראל!”

וחייקל אמנם רואה הוא בחוש זה כמה שבועות, “כי אין מורים בישראל” – ולבדו הוא עוסק ב“מלינין ובורינין” עד כדי כאב-ראש…

… בהורין, בהורין של אור החיים בתוך הענן – היא הציוניות…

הוא בתוך אגודת “שפה ברורה” – הוא במחלבה הציונית – הוא בתוך אגודה ציונית – הוא באסיפה הציונית – הוא בערב של ויכוח, ושם מדברים הכל ממש בלשון “מאמר ראשי”… מן המחלבה הציונית משלח אותו “יושב-ראש” אחד של “אגודה” אחת לילך ל“עבודה” עם אברך אחד שפניו מצולקות. משלח הוא אותם עם גליון למכור עליו “אקציות” ועם חוברת של שוברות לאסוף עליהם “שקלים”. האברך הוא המוכר, והוא חייקל, הנקרא עכשיו גֵילְפַן – הוא ה“אגיטַטוֹר”. והם “עבדו” – שלש אקציות מכרו ותשעה עשר שקלים אספו, – אך פלוני המצולק, מי שהיה בעל חנות ב“שוק הדחק”, לא החזיר את החוברת עם השקלים… בתור “עובד” ציוני הוא נדחק ובא להסתכל באסיפה קודמת לאסיפה רבתי של “חברת-התמיכה”… הוא רואה שם את הסופרים העברים, שומע את הציוניים המפורסמים, ה“גינרלים” – כמה עוז והדר וכמה בטחון! ישועה קרובה לבוא – קרוב היום הגדול! גם מורה ניתן לו אז; ועל-ידי מי? על-ידי ציוניים, – בהם החיים!…

אבל עדיין לא מצא לו הוראות, אף “שעה” אחת אין לו. כמה שקימץ בהוצאה – השמונים ושבעה רו“כ שלקח עמו לאודיסה, סוף-סוף, נתמזמזו בידו… מתוך יאוש הוא הולך לתיאטרון – אם לא עכשיו, בשעה שיש לו עוד שני רו”כ וחצי – אימתי?… יושב הוא שם, כאילו נכנס בטעות לחתונה שלא נקרא לה וישב בין המחותנים, ומרגיש הוא בעצמו שהוא מביט כחתול זה שנסגר בתוך בית זר – ואינו מבין כלל… אך כשנפלה הארטיסטה על הספה והשפילה ראש באין אונים וקראה בקול גוסס:

“счастһе.. счастһе..” (אושר… אושר…) נדמה לו שעיניה הקמות נשואות אליו – ודמעות שמו מחנק לגרונו… הן כמה רחוק עוד אשרו ממנו! – הלא גם מורהו הציוני טרוד תמיד ב“עבודה” ואינו מלמדו כלום… וה“חיים” – כלום לא נתרחק מהם כאן עוד יותר?…

… מלמד דרדקי אחד, העוסק הם הוא בציוניות, המציא לו שתי הוראות לשפת-עבר בעד שמונה רובל, ואסף אותו לתוך ביתו. שם התחיל ללמוד בעצמו, בעקשנות ובהתמדה של אכזריות – הוא אינו מודה עוד באסיפת שקלים משום שנעשה ציוני “קולטורי” ושוב אינו “עובד” – רק בשבת בבוקר הוא בא לחצרה של “יבנה” (בית-כנסת הציונים) להתוכּח ולהוכיח צדקת “הפרפקציה הצעירה”… ולפעמים הוא פוסק מלימודו כדי לבקש יסוד מדעי לציוניות, אך לימודי הקורס מעכבים ואינם נותנים לו להתעמק בדבר… כך עכּב הקורס עד שעמד למבחן ששה קלסים ו“נכרת “… אז התחיל עוסק באֶקוֹנוֹמיה-פוליטית כדי למצוא אותו ה”יסוד”, עוסק – ומצפה ליום הקראו לצבא…

הוא היה רוצה שילָקח לצבא, מרגיש הוא שגופו צריך לעבודה, ונפשו – לדיסציפלינה, ומנהגו – לתהפוכה. אבל, לא רצו בו… בדקוהו ומצאוהו שהוא כחוש וקצר-רואי – ופסלוהו… ובכן חזר ושב אל האקונומיה הפוליטית ואל ההוראות שסרסר לו המלמד הציוני ואל הקריאה המעורבת בלימודי הקורס ואל החקירה להשיג סוף-סוף הסימבּוֹליוּת מה היא? ואל הציוניות – לא שב… הוא יגע ולא מצא לה בשום ספר שום יסוד מדעי הגון, ותחתה מצא שיטה אחרת נאה הימנה: זו – רחבה ועמוקה, יסודה – מדע ממש, חומתה – חוק הטבע, וכותרתה – חירות ומשפט, משפט סוכך על הכל בשווה. זו – חיים היא למוצאיה אמיצי לב בגבּוֹרים! לה גבּוֹרים גם גבּוֹרוֹת, ובהם “חיים” – җизнь (חיים) בקֵרי קשה!

קפיצה אחת – ופסח גם על ה“בּוּנד”. אין הבדל בין הפרולטריים!

… ובין ה“חברים לדעה” מצא “קוֹמוּנקה” אחת עליזה ורעבה. נטפל לה גם הוא. כולם ששה יחד רעבים לימים מתוך ליצנות, מוכרים איזה בגד או ספר – והרי הם חיים ושמחים לשעה בפפירוסים, ב“מוֹנוֹפוֹלקה” (בקבוק של יי"ש) ובפת לחם שחור… הפפירוסים באים בזכותה של ה“חבר” אַנה איזראליבנה, היא “בריינדל קוֹזק” שלהם, המונופולקה – בזכותו של בן-זוגה, החבר ניקולאַי אדריאנוביצש, הוא “מיקוֹלקא השבת-גוי” שלהם, והלחם, כמובן, בזכות כולם בא, – והכל אוכלים ושותים ומעשנים ו“עובדים” מתוך מחלוקת נלהבה – ומעשים עומדים על הפרק… קיבל גילפן מדודו את שכר דירתו לשנה, ששים רו“כ – ועשתה ה”קוֹמוּנקה" הילוּלים " кутеҗъ " כמה שנאמר… הם ראו חיים שלשה ימים רצופים! סיימו את השמחה בחליפת נעלים ובלשכת תיאטר – לשמוע אל הפיגנֶרים. שמעו את האופירה והלכו לישון בראש כואב ובבטן רעבה… והנה לוּקחה אַנה איזראליבנה ונכנסה ל“ישיבה” (למאסר) – ונעלם מיקולקא בן-זוגה… והחבר “מוֹשקילי מזיק” אף הוא נסע מכאן ל“קוֹנדיציא” (הוראה בכפר) אצל בעל-כרס אחד, להשכיל את בניו בתנ"ך – והקומונקה, כשם שלא ידעה את יום הוָסדה כך לא ידעה יום ביטולה… אז הוצג גילפן לנאום באסיפה אחת שמחוץ לעיר – אבל גם “בעלי ההכּרה” הרגילים בנאומים, לא הבינו דבריו – סגנונו ספרותי-פילוסופי היה יותר מדאי – ולא הועילו לו גם הביטויים העממיים שתבּל בהם נאומו… ושוב אין הוא יודע מה עמו – סיאבון כלאחר השכּרון… תוהה הוא ובוהה על עצמו: איזו שייכות, איזו קוּרבה רוּחנית יש לו ולכל לזה?…

והנה השורה האחרונה, זו שאין לה עדיין כל סוף:

הוא קורה, קורא כדי להשכיח מעצמו את החיים ההם… הוא נתבדל וקורא כדי למצוא את האמת, אותה אמת שיש לה שורש בנפשו; קורא ואומר לנפשו: כל ימיך הסתפקת רק באמיתיות של אחרים, ונהפכו אצלך רק לפרזות ריקות ומעשים טפלים… הוא קורא ואומר: במה אתה שייך וקרוב לפועלים הללו יותר מלבּוּרים בטרַנסבַל, או לערביים שבמרוקה?… קורא ומחליט: אישיותך אתה קודמת לכל. רגשותיך, משאלותיך ומאווייך הם מרכז הוויתך, והם הם מרכזו של כל העולם הסובב אותך – ואתה “עבוד” ולטוש את נפשך אתה ונמצא אתה נעשה נקודה מאירה לך ולאחרים… הוא קורא וגם מפסיק לפעמים קריאתו בלימודי הקורס. סוף-סוף צריך לנצח את זה… ואותה ה“נקודה” שהיא צריכה להאיר נישאת ומרפרפת בתוך הערפל ועב הענן ושוב אינה מבקשת כלום, היא שכחה את עצמה, את תכנה, את תקוותיה ואינה יודעת אלא קריאה לשם קריאה – מין “תורה לשמה” שנה אחר שנה… תהום שאין לו חוף וסוף, ואפשר מעֵין ספק תורן נשקף לו שם מתוך הערפל: – אילו היה נכנס לרידקציה לעבוד בחלק של ביקורת ספרים – –

חפץ יחידי, ספק משאָלה, והיא כל-כך לא מובטחה…

… והנה הוא עומד בבוּלבַר הניקולאיבי (רגליו הוליכוהו בדרכו הרגילה לביבליותיקה, ונפנה לכאן שלא כדרכו…) עומד לו כאן באודיסה אדם אחד… מין ארגז של “שמות”, כזה שבבתי-המדרש, ארגז מלא גליונות מפוזרים, ואין לצרף מהם אפילו “קינה” אחת שלימה לתשעה-באב…

עומד הוא נשען אל הפּרוֹטוֹמי של פושקין הקודר בחום הצהרים ונעזב בראש חוצות מקושטים… עומד הוא ומביט על האילנות המאובקים, על העוברים והשבים – ותמה הוא, אם יש לכל אלה רעיון אחד המתיר ומכשיר להם את החיים והוא אינו יודע בו?… או כלום אפשר שלכל אחד ואחד יש רעיון שלו, מכוּון שלו, תכלית שלו בחיים? כלום עשירים הם החיים בכל כך רעיונות וכוונות עד שכל אחד ואחד מוצא בהם את שלו ולוקח? – – –

ראשי התרנים של האניות שבנמל נשקפים לו מלמטה בתוך חללו של יום קיץ, כשהם קודשים, יבשים ובודדים מבלי שום שייכות בין זה לזה… הנה מפליגה לה ספינה אחת גדולה בשאון-מים בתרועת-קיטור ובתימרות-עשן – היא מלאה נוסעים מנוסעים שונים למחלקותיהם, וכל אחד מהם הרי יודע הוא –

“что ищет онъ въ странв далеқой?” ¹

והוא – אנה יפנה? אנה ילך בן-אדם שכמותו, שאין לו בעולמו אלא הבנה בתורתו של ניטשה ובפסיכיקה של הסימבּוֹליוּת, אמונה במבקריו של מַרכּס ובתורתו המחודשה של קנט, ידיעה רבה בספרות-היפה של כל עמי אירופה ובקיאות גאונית – בחומשו של שניידר? – – –

להתיאש – ואחר היאוש מה? – והרי עדיין בחור הוא, צעיר במבחר שנותיו, וכמה שנים יהא צריך לשאת את ה“יאוש” הזה? – – – – – –

---

לעבודה, ליגיעה הוא צריך. העבודה – רק היא הנותנת כוונה וחפץ בחיים… עבודה פשוטה, עבודה גסה רק היא עושה את האדם מקשה אחד שיוכל להתקיים גם בלי כוונה ובלי “רעיון החיים”… צריך היה לצאת מסביבה זו, להתחיל הכל מחדש, להתחיל בעבודה שבגוף ובידים, עבודה מעין של שׂכיר בפירמה אמריקנית…

וראֵה! – הרי זהו ה“סך-הכל” של חשבונו המטורף!… באמריקה, שם בארץ-העבודה, החירות וה“ביזנס” יעבוד גם הוא, ישתחרר מן הספר והפרזא – ויחיה ככל אדם, ואפילו כבורגני פשוט, אבל אדם, אדם בעל רשות יהיה, אדם הנהנה טפּה מן החיים…

הוא נשתקע בתוך עצמו בשאלה: כלום בשביל פּרדוֹכּס הוא חושב כך?… נתעורר והחליט: – “עבור את הים ושרוף את ספינת העבר!” – החליט, כי אין מוצא אחר לפניו, – והרגיש בעצמו כוח חדש, די אנרגיה בשביל להוציא את הדבר אל הפועל בזמן קרוב…

ופושקין קודר, בודד הוא לו בחום הצהרים וכאילו הוא אומר, “היה-היה איש – והרי לכם פרוטומי שחורה עם דלפינין משונים על חופו של הים השחור…”

ועדיין הוא עומד… ודאיוֹת קטנות ומצומצמות אובדות במרחבי ספיקות שאין להם סוף… סתירה ובנין, בנין וסתירה… תכניות נרשמות, נרשמות ונמחקות – ואין לפניו אלא גליון ריק ומטושטש…

ואף-על-פי-כן, החלטתו – החלטה: לאמריקה, לאמריקה!

II

עייף מהליכת-חפּזון בא גילפן אל ביתו, והכנה ראשונה לדרך אמריקה בידו – “מורה שפת אנגליה”… ועדיין הוא חוכך לומר: בעתים הללו, בשעה שהיציאה מתגברת בנגב רוסיה, מי יודע אם ימצא קונה לדירתו?… קושיא… והוא מסיר את משקפיו, ממשמש בצדי חטמו שנתמעכו מצבָתם – כלום יש לחשוש שלא תקעקע קושיא זו את הכל?… הוא חוזר ומרכיב משקפיו ומחליט: “ואף-על-פי-כן!…”

כארבעים רובל יש לו, ששים יקבל בחול-המועד של סוכות משכירת הדירה – והרי מאה; ובאלה ישליך את עצמו אל הים ויסע… אסור, אסור לו להשאר כאן בסביבה זו שהוא מתנַונה בה ומתמזמז ונמק בבטלנות… צריך הוא לעשות עוד נסיון זה בנפשו – ויעשהו!

ומיד ישב גילפן לעסוק ב“מורה”…

מרגיש הוא בעצמו שעולם שלם נשתנה בתוכו, ותמה הוא על עצמו, שלעת-עתה לא שינה עוד ממנהגו, והריהו יושב ועוסק – בספר…

ובעוד ששמץ ספק נעלם שלא נתגלה עוד במחשבה, מחטט ומצנן את לבו – שמא יחזור בו לכשיבחל בלימודי ה“מורה” – נכנסה אליו בעלת מעונו ומסרה לו מכתב…

המכתב הוא מדודו זליג, וכתוב אליו “התורני המשכיל”: “הנה כפי שהיורש של האדון רוצה לעשות בבית-הריחים פאראדקיס (סדרים) חדשות”, – מצא לו דודו מקום אחר, “שטעלע (משׂרה) אצל הגביר המפורסם המופלא הר”ר אלעזר ברויטמאן שפתח לו ביר“ח וואלצאווע חדש סמוך לקארניצא”; והוא, הדוד זליג, יוצא להשתקע שם, ושוב אינו יכול להיות אפוטרופוס לדירה, ולפיכך “עצתו נאמנה” לחייקיל שיבוא וימכור את הדירה “ולהניח את המעות בתכלית”. “השכנה שלך – כותב הדוד עוד: – האשה ביילה גיטל רוצה לקנות את הדירה בעד 600 רו”כ ואפשר תתן עוד 50 כי יש לה בה פרנסה, ולכן ש“ב היקר למע”ה לבוא תומ“י, שעוד בית עומד למכירה ברחוב זה, ואגב תשב עם ב”ב ימים אחדים ותאכל ענבים שהם לרוב וטובים ב“ה בשנה זו במחנינו ותתענג בדשן נפשך”. ועם פריסת השלום בשם “כל ב”ב בכלל“, הריהו מייחד ומפרט: “בפרט בתי הבתולה מרת רייזעל שתחיה הקוראה ביכלעך (ספרים) בין בלה”ק ובין בשאר לשונות גריסט דיר ג”פ"… (פורשת בשלומך בידידות רבה).

שחוק המקרה, – ואיך לא ישחק גילפן? – ממש נס, איפֶקט, כברומן נושן! בו ביום, תיכף להחלטתו נפתחה הדרך לפניו… אך מזלו קורא לו לאמריקה!

וגילפן התחיל לשפשף ידיו זו בזו משמחה ורץ בתוך מעונו הצר… צר, צר לו מעונו – והוא נס החוצה. אנה ילך? ילך לגרינבלט!

הוא הולך, ובלכתו הוא קורא שוב את המכתב…

פלאות הוא רואה במכתב זה! ראשית, התואר “התורני” – ומאריך הוא הדוד פעם זו בדברם שלא כדרכו כלל. שאר המכתבים שקבּל ממנו גילפן מכתב לשנה, מכתב לשנה עם 60 רובל של שכר הדירה, היו מתחילים תדיר ב“אני שולח לך דירה געלד " וגומרים מיד: “כל המשפחה גריסט דיר ג”פ” – ותו לא… ושנית, המכתב כתוב כולו בלה“ק, סימן הוא – למה?… גם עצה טובה זו לאכול ענבים והמליצה שבצדה – “ותתענג בדשן נפשך” – כלום בכדי הן? ופרט זה: “בפרט בתי וכו' הקוראה ביכלעך בין בלה”ק ובין בשאר לשון” – מרגיש הוא גילפן איזו התקרבות בלתי רגילה ואינו מבינה, מה היא?

בכלל, הכל טוב ויפה עוד יותר משהיה רוצה!

הרי אדם הוא, מין “יש” שיש לו ערך ומקום בתבל!…

---

וגרינבלט – אֶקסטֶרני ²דייקן במעשיו ובעל-זקן ה“עושה” בשנה זו את הקלַס האחרון של הגימנזיום – הכין את גילפן בשני ימים ושלחהו בכל לבית-הנתיבות.

כמה עבודה, כמה מעשים נעשו בשני הימים הללו! דומים הם על גילפן שני ימים אלו כשני חדשים ברוב עניניהם: הוא החזיר את כל הספרים השאולים שהיו אתו ונפטר מהוראותיו ומסרן לחבריו, שתים לגרינבלט ואחת לאיסקובסקי העלוב (הלואי שיאריך ימים בהוראה זו, לפחות); קבּץ וברר לבניו וניקה את בגדיו ועשה חשבון עם בעלת מעונו; קנה לו מזודה וחבש בה את כל מטלטליו (על זה יש לו להודות לאיסקובסקי העלוב); קנה מסרק, מברשת, כתפות, נעלים – ודוקא צהובות! – ושלשה צוארונים מגוהצים; טבל בים ועשה “בּנקיט” עם גרינבלט ואיסקובסקי העלוב במזנון של הלנג’ירון…

בן חיל גרינבלט! – “הלאה – הוא אומר: – את המורה שפת אנגלית! היאנקיס ילמדוך ע”פ השיטה הטבעית, “חדר מתוקן” היא ניו-יוֹרק ומלמדים בה אנגלית-באנגלית… עוד מעט ובקשת את הררריש הרוסית המרעשת עולמות – ואיננה!" – ועם זה הראה לו על המכנסים שנתּקו מהם שני כפתורים, הוציא מחט וחוט וציוה עליו: “למד, למד, אחא, להצמיד כפתורים, כי היא בינתך ותעודת חייך בעולם החדש!”

בן-חיל הוא גרינבלט! – הוא לא נח ולא שתק עד שעשהו כלי כחפצו: היום העלהו על “הפרוספיקט האלכסנדרוני” והלבישו שם כתונת סטין כחולה ועליה פַּלתּוֹא אפור וקל, שכיסיו נפתחים מן הצד, בנוסח אמריקה, חבש עליו מגבעת תבן קלה. וכחצי שעה לפני הנסיעה משכהו עוד לבית-תספורת וציוה שם לעשות בלוריתו, לגלח זקנו ולסלסל שפמו בפיקסטוּאַר, לקחו והעמידו לפני הראי – וגילפן לא הכיר את עצמו…

– עתה, אתה ברוך-ד', סע והיה לחתן! – אמר גרינבלט וטפח לו על כתפיו.

בן-חיל הוא גרינבלט! אילו היה רוצה גם הוא לנסוע לאמריקה! עם בן-אדם שכמותו אין אובדין גם באי שמם!

– לאמריקה-לאמריקה-לאמריקה – דופקת הרכּבת חרוז חטוף-קטוף ורועדת בכל אבריה, נושמת ונישאה כחיה צמאה נלהבה ופולטת גזרי עשן על חלונו… וגילפן, לסתותיו לוהטות ובלחייו קר לו… נדמה לו שפניו אינם שלו. תגלחת זו למה? מה יאמרו שם בשרשתא על בנו הגלוח של ישראל-מנדיל שו"ב?… אבל בדיעבד – הרי גם זה יפה…

הוא יוצא אל מעקה המרכבה. רוח צח שוטפו בזרמו הכביר. שדות נִחָרים שנקצרו, שדות עם אלומותיהם, גרנותיהם וערימותיהם סובבים נסוגים אחור מפניו: – “פנו דרך!” – תוסס דרַקון-הברזל ורוקק עליהם בעשָנו, והדרך על אדניה ופסיה נמוגה נזולה ושוטפת תחתיו נבהלה, נחפזה, נרעשה… ואותו החרוז הקשה מושל בגבורתו, גובר ומכה תכופות בהלמות ברזל: לאמריקה-לאמריקה-לאמריקה… ותקיעה גדולה פולחת בחללו של עולם, בוקעת והולכת דרך אודיסה:

– שלום לביבליותיקה!…

---

הרכבת עמדה. בית-נתיבות. הוא יורד וקונה לו עתון של יום – אבל אינו יכול לקרוא בו; כחליפת יסודות נעשית בו – דומה הוא כאילו כל אטוֹמיו בהולים ומבולבלים בתוכו…

יושב הוא בתוך קהל צפוף מרובה גונים וכל גופו סופג אותו הריח של בשר-אדם המפעפע ברכבת, סופג הבל ופולט זיעה. הוא יוצא שוב להתבודד על המעקה ולתת את לבו ומחשבתו תחת הלמות מקבותיו של אותו החרוז התקיף…

הכל אָץ ובורח: עמודי תלגרף, שדות, אגמים, שוּמירות אדומות, נהרות, גשרים, תינוקות, עדרים, גנים, הרים וכפרים – רק היום הוא עומד… ארוך הוא היום, ארוך לאין מידה.

… בא הערב – והכל עדיין אץ, רץ ובורח, רק הכוכבים החיורים מביטים ממרום לתוך חלל מלא אבק ועומדים הם במקומם ולא יזחו – ואף-על-פי-כן, הלא נוע ינועו!…

כבדו רגליו מעמידה – והריהו נכנס ומציע לו משכב על הדף שלמעלה מן הספסל. שכב בתוך חום, עשן-טבק והבל של חושך, שלהבת-נר רועדת בו מתוך פנס נוקש, וריח בשרם של בני-אדם ושיחתם ונחרתם מערפלים עליו וחונקים אותו – ומלמדים אותו, בלי הפסק מלמדים אותו בשנתו לסנן מבין שיניו מין שפה מטושטשה…

… בוקר. צאת השמש… צלצל פעמון מחריד: “דַנְן-דננן” – זוהי התחנה האחרונה… עוד כחצי שעה של נסיעה ב“בעל-עגלה” – והריהו בשרשתא…

… לפני שבע שנים, בצאתו מעיר מולדתו, היה משַוה לעצמו כיצד ישוב לה לאחר זמן. דמיון זה היה של שני פנים: פעם ראה את עצמו והוא דוקטור – אם למדיצינה אם לפילוסופיה לא הכריע, אבל דוקטור יהיה – וכמה מראות נאים ומעשים יפים היו בענין זה; הוא מכובד, תקיף גם נוח לבריות, מתקן הוא כמה תקנות טובות בעיירה ומעורר וקורא את הכל לחיים חדשים, לסוף, הוא יוצא לפלשתינה, ועם רב ינהר אחריו ללוותו בברכת הדרך… ופעם ראה את עצמו שפניו חולנים ועצמותיהם בולטות – שחפת תוססת בחזהו, והוא שותק; שואלים אותו מה עשה? והוא עונה: “בקש בקשתי אלהים חדשים – ואינם, חבל על הישנים… עתה שבתי, באתי הנה לעצום את עיני פה במקום הזה, אשר נפקחו בו לראות ביגון-החיים…” – ועכשיו, באילו פנים הוא שב לשרשתא? –

לפי שעה הוא רואה שבעל-עגלה שלו, הַרן-לֵיב, לא הכיר פניו – הוא קוראהו “גוספודין סטויֶנט” ומספר עמו יהודית.

“סטודינט? מניין? ועל שום מה?” – מתפלא גילפן.

גם חיה-בריינה הרבנית הצולעה, היושבת בעגלה למולו עם שתי משענותיה (היא בודאי שבה עתה מן הלימן שבאודיסה) אינה מכירה בו. ושלום-מאיר הקישינובי שלצדו, חנווני טרוד זה, שהעמיס על העגלה שתי תיבות של סחורה – לא כל שכן. זה, כלום פנאי יש לו להביט בפני אדם? טרוד הוא, בהול הוא, מביט בשעון ומנענע ראש ואומר: “אוּ-וַה!… אחרה היום הרכבת כרבע שעה, בודאי!”…

גם הרבנית גם שלום-מאיר נזדקנו, והרן-ליב – הרי כל זקנוֹ הפך פשתן מאובק. נזדקנו אבל לא נשתנו. הרבנית עדיין היא נאנחת ואומרת: “אוי אב רחום וצדיק!” ושלום-מאיר עדיין הוא מסתובב וממשמש בכל כיסיו שמא שכח דבר, והרן-ליב ככוחו אז כוחו עתה ומנהגו אז מנהגו עתה; הנה יושב הוא לו על דוכנו עם שוטו המתדלדל עליו באויר והוא נוהם לתוך זקנו – ואינך יודע אם אומר הוא ב“איזהו מקומן” אם מספר הוא עם סוסיו… גם הסוסים כשהיו: קלוטים, שרועי עצמות ובעלי חֲכָכין, מנידים הם ראש וזנב מפני היתושים והצרעות ומצלצלים פסוקות בזוֹגיהם הצרודים, צלילים של שלוה והכנעה – צליל-צלילל…

צלילים אלו מביאים את גילפן לידי תכונה ילדותית; הוא יושב וסוקר ומסתכל בכל: בצללים הארוכים המהלכים לפניהם, בצריף הנופל שבשדה, בשבולת הנגררת אחורי העגלה, בדרדר הבודד ועומד כשומר עלי דרך… המחשבות שותקות ומשתקעות בשכחה, והוא מסתכל בכל בלי רעיון, כמו שהיה מסתכל בילדותו…

הסוסים מושכים ועולים בהר. הכל יושבים ומביטים לתוך חללו של בוקר יבש, רק שלום-מאיר אינו נח… דומה הוא כאילו הושיבוהו על גבי גחלים, והריהו מסתובב ומפנה ראשו לצדדין, כסבור למדוד את הדרך לאַמותיו מפנים ומאחור, – הוא יושב ודוחף באחוריו את מקום שבתו – להלן, להלן; לסייע את הסוסים הוא רוצה, “לדחוק את הקץ” הוא רוצה… שואף שואף הוא חנווני זה, “שאיפה” יש לו, “מגמה” יש לו – היום יום חמישי בשבת, יום השוק בשרשתא… וכלום אין ה“פדיון” שבחנות כדאי ל“שאיפה עזה” והתרגשות הנפש, כמו הצמדת כפתורים שבבית-מלאכה בניוּ-יורק?…

מדלעת מוריקה בגיא… לבוסתָּן זה בא עם חבריו לאכול בו בפעם הראשונה בתשעה-באב… עוד לא גמלו אז האבטיחים, ואכלו רק מלפפונים ופת עכו"ם שלא במלח!

… בראש ההר – הנה נשקפת שרשתא משפּוּלי ההר שכנגד, בגגותיה השחורים שעל בתיה השפלים, הצפופים… ואיה איפוא היער ההודישֶני? – רצחנים! העלו עליו הכורת… הנה מוטלים הם שם הרוגיו ומתיבשים בחמה – צבּוּרים צבּוּרים של קורות ניטשו על הגבעות בתוך קברים ירוקים, תלי-תלים של יונקות העולים מן הגזעים הגדועים… נפל האדיר ולא הגינו עליו בזכותם לא גג ירוק זה של הקלויז הטולנאית ולא גג-רעפים זה של בית-הכנסת הקר, ואפילו, להבדיל, לא זה המתנוצץ בכל חמשת ראשיו… וצליל פעמונים הולך מן העיירה וכָלֶה בחללא דעלמא – מה נפל שם בשרשתא, יומא דפגרא או סתם “פגר”?

הסוסים נדחפים במורד ההר, והעגלה מרקידה את יושביה וחבילותיה המוטלים בה – עוד מעט ויוטלו ממנה, והיא עצמה תתפרק! – והזוֹגים מצלצלים בבהלה ובטירוף-הדעת כבורחים מפני הדליקה ומשתעלים מעשן… הרבנית העניה! היא אינה יכולה לבטא אפילו “אב רחום וצדיק” בשעה שמימרה זו מתרוצצת בקרבה על ריאתה ועל כבדה ועל כל קרביה… אילו היה שב עתה דוקטור רב פעלים ולא “סטוּיֶנט”, כי אז קודם כל היה עושה אגיטַציה ליטול הר זה מדרכּה של שרשתא! –

והנה זה הר שני לו – ושוב הליכה של משיכה ושוב שלום-מאיר דוחף את העגלה באחוריו וקורא: “וַה-וַה! אחרה היום הרכבת, אני אומר, כרבע שעה, בודאי!”… והזוגים מצלצלים להם בצליל של שלוָה והכנעה: צליל, צלילל… על גבעת הקברות הם עולים

---

בין המצבות החדשות והישנות, הזקופות והנטויות, הלבנות, הצבועות והקודרות ומוחלדות, השלמות והשבורות פזורים ומפוזרים ונדים להם פה ושם אנשים ונשים – ראש-חודש אלול היום!… גם הוא, גילפן, יעלה לקבר-אבות לפני צאתו את העיר לבלי שוב עוד… לראות את אמא ואבא…

– “הוי-אוי, אב רחום וצדיק!” – אך מלבו הוציאה הרבנית אנחה זו…

הוא יעלה, יעמוד עליהם מעט, ויקח מקברו של אבא ומקברה של אמא קומץ עפר ויצרור אתו לזכרון…

והנה הוא רואה היאך הרבנית מנידה ראש, עושה פנים של צניעות ומוחה דמעתה בכנפה של מטפחת המשי הצהובה שלראשה – והוא תוקף על עצמו בשאלה: “ומה אעשה עם צרור זה?”… הוא רואה את עצמו על ספּוּנה של ספינה אדירה הבוקעת ומרתיחה את הים בכוחה – הנה נשקפת לו בת-ענק זו האדירה העומדת על פתחו של העולם החדש. התבנית הכבירה של “החירוּת " נשקפה אליו מנמלה של ניו-יורק והיא נושאת פנס ביד-עוזה למרום, מעל לצוקי הקרנים אשר קרן ראשה מסביב, והיא מביטה בפני ה”ירוקים" בתקפה וגבורתה, מבטה מצַוה – והוא זורק את צרור העפר הימה!… אין “עבר”, אלא “הווה” בלבד! –

כך-כך! אוירה של שרשתא מועיל לדמיון ולחלום…

עובר הוא בשוק, – הוא “השוק הישן” מקדמת דנא, – עובר הוא בתוך קרונות ועגלות, אִכּרים, סוסים, סייחים, שורים מעלי-גירה, וכמה יהודים סובבים הלכים ביניהם ו“מגששים בעגלות” – את כולם, כולם הוא מכיר, והללו פונים ומסתכלים בעגלתו של הרן-ליב, ואין אפילו אחד מהם מכירו… והוא הרי את כל אחד ואחד מהם הוא מכיר, יודע וזוכר… למה הקדים וגילח את זקנו? בזקן אפשר שהיו מכירים אותו – הן דומה הוא בקלסתר פניו לאבא…

ושרשתא חיה… בשוק דחק, צלצל, אבק, געיה, ריח חציר יבש, קשואים וכרוב, קול משא-ומתן, מחי-כפּים של העומדים על המקח – ועל הכל גובר קול, קול רם מערבב וממלל כמתוך החבית:

"כל דבר – חמש קופיקות!

כל הישר – חמש קופיקות!

חמש קופיקות, חמש קופיקות"!

את שרשתא כולה מוכר זה ב“חמש קופיקות”! – וקול שני מושך ובוקע כתקיעת-שופר:

– הי לדוֹאוֹוֹוֹד!!" (הו לזפּת).

נדמה לו לגילפן כאילו עודנו היום נער, ולבו דופק בו שהוא מאחר לבוא לחדר, אך אינו יכול לעזוב את השוק והוא תועה, תועה בו ומסתכל בכל, ואין איש שם אליו לב…

– לאן? – שואלו הרן-ליב ומסב אליו את פניו הפשתניים.

– לזליג ה“נאמן” – עונה הוא לו כמתוך החלום.

– אתה… בן-ישראל-מנדיל שו"ב אתה?! – משתאה זה וגביניו מתרוממות מתמהון.

– כך…

הרן-ליב הסתכל מעט בו ובכותנתו הכחולה חגורת חבל בעל ציציות, שמעל למכנסיו, בו ובזקנו הגלוח, ולתוך משקפיו הציץ, הניד ראש ואמר:

– כּ-אַ-אַ-ך?! מוֹלוֹדֶיץ, וַסקא!

וגילפן נטרד מעולם ילדותו – – –

… והנה הטחנה – היא עדיין דופקת ונושמת כדרכה: “הב-הב!” – עדיין לא שׂבעה, אבל כבר נצטבעה באופן חדש, היא כולה אדומה… ומעשֵנת הברזל שלה גבהה, נזדקפה עוד יותר: “פאראדקעס חדשות” – הוא זוכר את הכתיב של שתי המלים הללו במכתב דודו, – והריהו יורד ממושבו…

בצל דלתו של השער רובץ נירון. כלב זקן נעשה זה, שערותיו האמוצות קלוטות ולפלוף לבן בעיניו האדומות, – מביט הוא בחשד מעל כפותיו כאורב, וכנראה, כבר קשתה עליו הנביחה. אבל עדיין הוא ירא גילפן שלא ישַלח בו זקן אשמאי זה את שיניו הקהות – הן גם הוא שוב אינו מכיר בו; אבל בוטח הוא בהרן-ליב, הנושא את כליו אחריו, שישמרהו מפני זה… לא כן התרנגול. זה, – אף-על-פי שחדש הוא – יצא מיד לקראתו מבין אגודת נשיו, המלקטות כמאז ומקדם בחצר הרחבה, מחא כנפיו ב“שלום-עליכם”-תרנגולי, ב“קוקוריקו” שלם, מתון ובקול רם, כיאות לתרנגול הגון…

ושם, לירכתי החצר, מבּין לשני עצי השיטה, מן האכסדרה הטובלת באור שמשו של בוקר – נשקפה לו גוויה צעירה, זקופה ומיושרה, עטופת חלוק ורדי, שניצבה ממולו מתוך הליכה והאהילה בידה על עיניה להביט בו…

הזאת רייזל?…

בית-זרוע רחב נופל לה מידה הנטויה שנתגלתה עד המרפק, רחב ומגיע עד לחזה הבולט – – –

III

גילפן – עוד לא נתישבה עליו דעתו מן הפגישה, עוד לא נתבררו לו כל הרשמים הראשונים של בית דודו, וההרגשות הראשונות עדיין מרפרפות ומשמשות לפניו בערבוביה: הידוּק-יד רכה ועזה זו של בת דודו וסבר פניה שנתאדמו מתוך שחקת ענוָה; הדודה, שעמדה משתאה למראה עם הפוזמק שבידה, ואביה הזקן המתון, שזקף עליו את העינים מעל למשקפיו ונתן לו “שלום עליכם” בשלש אצבעות קרות (בשתים מהן החזיק קמצוץ טביקא); הרגשת רצון שיצא ידי חובתו ונזכר לשאול תיכף לשלום אחיותיו הכפריות ושנוי יפה זה שבכלי הבית וסידורם החדש; חוברת ירחון חדשה והספר “על פרשת דרכים” שראה באותו חדר שהתרחץ שם בפלח סבון ריחני זה של רייזלי, ועם זה מוּסר רעיונו ששכח להביא איזו תשורה מאודיסא, – בקיצור, עוד לא הספיק גילפן לשתות כוס תה ראשון שמזגו לו, ולא הספיקה דודתו לברר לו מפני מה הם יוצאים לקרניצא, – והנה זה קפץ עליו ר' חיים השדכן בסוּפה וסערה ומהומה של דברים התוססים מתוך חוטמו!…

ר' חיים זה נדחף אל הבית ברוח כנפי קפוטתו כנופל מתוך טיסה באויר, פוחז ושוטל:

– בא?… צפרא טבא! – הרי-הרי – שלום עליכם!

ובעוד שהוא מבקש מעמד לרגליו, וגופו מסתובב לכאן וראשו פונה ונטרד לצד אחר, – פיו וחוטמו, הרי זה מפיחים כבר אמרים מטורפים, פולט מימרא וקוטפה באמצע, פולט מימרא וחוטפה חזרה אל שופר-חטמו השואף ותוקע ונע לצדדין כבריה חיה בפני עצמה:

– אני כמעט שהייתי “דופק לך בתלגרם”… חדשות באודיסה מה? – שביתה היתה… אבל לא היה שם, חלילה, כלום על ישראל?… הרי-הרי – בואה ונספר בדרך! בלי כובע? היכן הכובע? הרי-הרי הכובע, קח ולך עמי! עדיין לא אכלת?… ממש בכליון עינים צפּיתי – צריך היה לבוא ביום ג'… ובכן נלך?… נו-נו, יהודי-שרשתא! טוב שלא תשאל מה שהיה לי כאן עמהם בשבילך! בכּל הם נועצים חוטמם… דירה כאן, דירה שם – ממש ככלבים שבחוץ… הרי-הרי נלך, – אפשר לאכול אחר כך…

לגילפן נראה הדבר קצת משונה, והיה רוצה לשאול: ר' חיים מאי עבידתיה? צריך הוא גילפן למכור את דירתו לביילה-גיטל – ילך ויכתוב לה שטר קין עם “גמר חתימה טובה” של הנוטריון, והכל תם ונשלם; אך זלדקן ארוך וזמזמן חטמן זה, מה ענינו לכאן?… הוא בא לידי כעס ולא היה שותק עוד ברוגזו אלא כדי למצוא מאמר חריף של נזיפה, לשלח מעל פניו סרסור טורד זה – והנה נגלתה עליו רייזלי, שנתיצבה בין עצי הגן לפני החלון, ואמרה לו:

– הלא תלך לסעוד פת שחרית? – עיניה הטובות נצטמצמו מכתמי האור שרחפו על פניה, מצמצו וצחקו אליו בהלצה של מחילה על אותו עני, – ונצטחק גם הוא, ויצא וירד אל בין האילנות.

שם, בתוך הבית, ר' חיים עודהו מבלבל חללו של החדר, מחטם וצווח: “פורענות, פורענות, אני אומר לכם, בשרשתא זו!… דירה כאן, דירה שם – ממש ככלבים שבחוץ, – הכל מוכרים… למהר אנו צריכים! הרי-הרי צריך להחיש – צריך! צריך, צריך, אני אומר לכם! – הרי-הרי ערב-שבת בא!…” ופה, בתוך גינה קטנה זו, רייזלי השוקטה עורכת את השולחן תחת נופו של האגוז.

אילנות מספר כאן, אבל כמה חשובים הם במקום זה… גפה זו עם עטרתה העבותה של שׂכּים צומחים מבדילה בינם ובין שאר העולם, והכל צומח לו כאן בשלום ועושה פריו בחשאי; הנה האפרסק עם פירותיו השעירים, התפוח שצילו קלוש ותפוחיו הקטנים הייניים מתאדמים לפני שמש, שלושת העצים הדקים, העומדים כסגול, מסובלים שזיפים אפורים-כחלחולים – והכל שותקים. נחה שקטה היא הגינה עם בכּוּריה… דפיקת הטחנה ונשימותיה הכבדות אינן מתערבות כלל בתוך חמתה וצילתה של זו, – שאון זה סובב הולך הוא שם, סחור-סחור מחוצה לה, ואל הגינה לא יקרב… כאן רק צפצוף בודד של צפור וזמזום של דבורים, המסתובבות להן על ציצי הפרגין הקלילים ועל השמשנות הצהובות שנרדמו וראש להן כפוף. כאן רק רייזילי עם בתי-הזרוע הרחבים שעל ידיה החלקות ושולחן ערוך בכל: הרי חמאה, הרי גבינה והרי שלש ביצים חמות וכוס חובצה צוננת, פת שחורה ופת לבנה ועמהן גם צלוחית של יי"ש צלול ומזוכך, וכל אחד מוגש בכלי טהור, עומד שותק וממתין למי שיבוא ויהנה ממנו…

– צר לנו לעזוב את פינתנו זו – אומרת רייזלי ועיניה הטובות מזדקפות על הלִבנה הצעיר המרעיד מבלי לחש את עליו המתנוצצים כגזרי פּחים ממורטים…

ובאמת, כל פרדסי אודיסה וניו-יורק יחד במה הם נחשבים לעומת פינה קטנה וצנועה כזו שאצל חלוני הבית?… הכל כאן… והנה גם ר' חיים וחוטמו כאן!

– חטוף ואכול! – הוא מאיץ בגילפן ובולע רירו: – נטול לידים וברך… הרי-הרי זה נטלת? ובכן ברך נא ונלך!…

רייזלי מעלימה את השחוק שבפניה, מושכת גביניה ואומרת:

– עוד היום גדול, ר' חיים; שב ואכול – ויאכלו גם אחרים…

– “היום גדול”, היא אומרת. דירה כאן ודירה שם, וכאן ערב שבת – ועת לה לאכול!… לאכול? – שאוכַל אני? לא, איני יכול עכשיו! אלא מאי – מעט יי“ש הרי-הריני לוקח… יי”ש שָאני…

ור' חיים ממלא לו כוס, מברך עליו בקול רם “שהכל נהיה בדברו” ונותן עיניו בגילפן שיענה לו “אמן”, רואה הוא שראשו של זה מגולה – והריהו פונה לו אל הצד וטועם מעט, וחוזר ונותן יד לגילפן ב“לחיים” ובברכה שיתן ה' ויקנה לו במהרה בית הומה באודיסה, בשבע קומות – שלא לראות את היהודים שבשרשתא! – מפשיל ראשו והופך את הכוס, והפיקה שבגרגרתו נגררת מעלה ומטה בקול כפיטורי בפי ושט…

רייזלי מקמצת פניה משחוק ונפטרה מהר ממקום זה ברוח חלוקה המתנפנף…

– בתולה נאה וטובה, אני אומר לך, היא זו – מחטם ר' חיים ומנדנד אחריה ראש: – מזג טוב, אחת בעיר, אני אומר, אחת ואין שנית לה! “בריה” היא, כשרה וצנועה היא, בעלת בית היא! לא כבתולות של עכשיו, שבזמן הזה… כלומר, שהיא עולה על גביהן בכל אותם הענינים שבזמן הזה: בהשכלה, בלבוש ובדרך-ארץ ובעניני מוֹדה, ועל הכל מלומדת – פּשש מלומדת! – מספרת היא ברוסית “פחז כמים” – כמו אני ואתה ביהודית! גם באודיסה לא תמצא כמוה! ועל הכל – היחוס… יחוס… וכי מה שייך? – המשפחה… כולה היא מזג טוב! למדנים מפורסמים… כלום אינך יודע? – ברך על המזון ונלך. עכשיו, בזמן הזה אין משגיחין… אין בודקין, אני אומר, כל-כך ביחוס… העיקר הוא הקרן… רוצה אתה לברך בסעודת הצהרים? – מותר! סעודה אריכתא, – אם לא יסיח דעתו… נלך!

וילכו – – –

… יום מהומה ומבוכה וטירוף הדעת…

גילפן מרגיש את עצמו כנוצה קלה זו שחוטפה הרוח ומסובב אותה בגלגל בתוך עלטת-אבק וערבוב של חשש, קש, קרעי-נייר ועלים נדפים… ביילה-גיטל מצלצלת בכפות המאזנים, נשבעה לקונים ומהללת בלעז, וקובלת ומקללת ביוּדית: בניה – הלואי שישרפו – אל החדר אינם הולכים ועל הקונים אינם משגיחים – הלואי שיצאו עיניהם! וקולה חוזר ומתחונן על גילפן, בעל-הבית העומד כאן, מקמצת שפתיה הכחולות כמין כיס של שנצים ואומרת בפנים של ענוָה ובנעימות: “כל כך ימים ושנים יהיו לו להירשלי צְשַק, רבש”ע, כמו שיש לו מעות לקנות דירה! אלא מאי? רוצה הוא, אותו ממזר, לסבב ראשך בכחש ושלח עליך את הרמאי האדמוני, את בריל קְנַק; דומה הוא, שמצא איזה תם, נער קטן לרמותו"…

כך! יודע הוא גילפן מי הוא הירשל צשק ובריל קנק הללו, אך גם ר' חיים מצדו לא ינום ולא יישן והריהו אץ, רץ, שואף בחטמו וממלל, עושה את עצמו שליח לכל המקומות וחוזר בבהלה ומזיע, וכנשר על גוזליו ירחף על גילפן בכנפי הקפוטא המתבדרות, – מגין הוא עליו מפני הרמאים, מפני הירשלי צשק, האורב לו עם בריל קנק, ומרמז לו שיהא זהיר בביילה-גיטל זו העגונה משום “שדירה כאן ודירה שם” – והיא במזומן היא קונה… סותם ביד על פיו של גילפן וצווח: “וי, וי – תן לדבּר!” והרי הוא ר' חיים מדבר בעדו! – והוא, חייקל, או מר גילפן – הרי אינו אלא בחור, נער, אברך הבא אך עתה מאודיסה, ואף-על-פי שמלומד הוא, אינו יודע עדיין ביהודי שרשתא מה הם… והוא מסלק אותו לצדדין, מושכו לזויות, לוחש לו באוזן ומהלל וממלל ונופח לו לתוך אזנו בהבל פיו… בקיצור, את טובתו, רק את טובתו הוא מבקש. בלא זו, חייו אינם חיים והוא אינו ר' חיים… והכל רק בשביל מה? בזכות אבותיו, שימליצו בעדנו! – כי מי זה ידע את ר' ישראל-מנדיל ז“ל יותר ממנו? ומי היה מכיר כמותו בצדקת זו, בציפה-גננדיל, עליה השלום?… רק הוא, ר' חיים ידע מה טיבם ומה תוכם של אלו – הם היו יהודים, יהודים היו!… וכדאי, כדאי הוא, מר גילפן, בנו של ר' ישראל-מנדיל ובן-בנו של ר' יששכר בער ז”ל, שיגין עליו ר' חיים מפני יהודי שרשתא! – צריך הוא רק “לתת לשרת את עצמו” – והריהו מוסר מיד את נפשו עליו, באש ובמים יבוא למענו – ובאותו רגע!…

אבל זכות אבות זוכרים לו לגילפן גם שאר יהודים טובים שהתחילו מכירים אותו, והרי הם באים ונותנים לו שלום בעין יפה ושואלים אותו לחדשות מאודיסה… קרני-מישוש שאינן נראות בודקות אותו מכל צד… בודקים ומוצאים אותו בודאי שאינו אלא “אשכנזי טפּש”… סקירות אלו, לחישות אלו ואח"כ העמדת פנים של תמימות ושאילת פפירוסא לאחר שהודיע להם כבר שאינו נוהג בעישון – מיני עניבות עונבות כל אלו הבריות סביבו, ועל כולם בריל קנק האדמוני מסבך והולך, מרמז ומזהיר על הרמאות, ומראה לו במחוג לשם, על הירשל צשק, כי זה, אך זה יגאל, הוא יפדהו מצרתו, מדירתו…

גילפן מכיר בכל אלו, ואף-על-פי-כן, אינו מוצא את ידיו ואת רגליו בתוך כל אותן העניבות. כל יכולת ניטלה הימנו בתוך המהומה של הלחישות, הפגישות והבדיקות הללו… סוף-סוף הרי צריך הוא למכור את הדירה ואינו יכול לירוק בפני אלה ולעזבם, ולפיכך, קפץ והתיז את הקשר-הגורדי בבת אחת! – פתאום וִתּר חמישים רוּבל לביילה-גיטל, יהיה חמש מאות וחמישים – ובלבד שיוגמר הדבר! – – –

נסתתמו כל הטענות – ור' חיים הרי זה מוליכו אל הנוטריון…

מן הנוטריון הוא מוליכו לאדוני העיר, מן האדון – אל אפוטרופסו, ומן אפוטרופסו של האדון – אל הלבלר, ומן הלבלר שוב אל הנוטריון, וחוזר חלילה – ועדיין לא נעשה דבר…

כמה עסקים וטירודים יש בכל דבר קטן שבחיים!… אילו היה כאן הדוד זליג, אפשר היה הכל כבר נעשה, אבל עכשיו, זה בקרניצא הוא, וגילפן – רק לר' חיים בלבד עיניו תלויות…

וכבר מושך גילפן את עצמו לבית דודו, כבר כשל כוח רגליו – אך ר' חיים עדיין מושכו “עוד להליכה אחת זו – ותו לא”. אלא מאי, רוצה הוא לאכול? – הרי מוכרים כעכין ברחוב, כעכין טובים זרועי קצח… “כך אופים עכשיו בבית-המאפה החדש. הנחתומים “שרויים באדמה”; שנים מהם רוצים לצאת לאמריקה וגם הם מבקשים למכור דירותיהם… בקיצור, דירה כאן ודירה שם, ולפיכך יש להזהר בעגונה זו, בביילה-גיטל, שיש לה מזומנים; וכאן ערב שבת, וצריך לגמור – צריך, צריך, צריך!”

… היום נוטה לערוב, הרחוב נתרוקן כבר מן היריד, – עוד מעט ויוגמר הדבר. והנה צרה חדשה: רוצה היא ביילה-גיטל בחתימת-אחיותיו דוקא, שלא יהא שום ערעור על קנינה… ר' חיים אמנם אינו שותק, לוחש הוא לביילה-גיטל ומושך בצעקת סוד:

– גזל-נ-ית, קטל-נ-ית! – מה את רוצה הימנו? האברך עדיין לא א-כל היום!… למה את משהה, וכאן הרי-הרי הירשילי צש-ק?!… אחיותיו – זו בהודישֶן וזו בקרנישֶן, וכאן ערב-שבת, ערב-ש-בת!!…

אך ביילה-גיטל עונה לו בניחותא:

– מהיכא תיתי! – אכבדהו ויאכל אצלי… הלא תשתה, אדוני גילפן, כוס חמין?…

… נדהם מהמונו של יום, עייף ורצוץ כחיה מודחה שנמלטה מרודפיה, יושב גילפן העלוב בבית זה שבנוהו אבותיו וגרו בו כמה וכמה שנים בשלוָה,יושב ולועס כעכין בקצח מבית-המאפה החדש, שותה תה ומזיע, מבלי כוח… את עלבון החיים היה רוצה לשטוף מעל עצמו ועדיין הוא שוקע בו…

לבדו הוא: ר' חיים איננו – שָׂכוּר הוא לומר קדיש לנשמתו של נפתלי חשׂוּך-בנים, והלך לבית-המדרש לשעת מנחה ומעריב. ביילה-גיטל עומדת בחנות, ובתה, נערה קטנה, מוזגה לו כוס תה ומתעלמת ומתחבאה מפני יהודי גלוח זה שכותנתו הכחולה תלויה לו על גבי מכנסיו… השמש בא. אך הזבובים הרבים של חודש אלול עדיין מזמזמים במלוא הבית, מזמזמים ומעקצים…

כלום כדאי הוא הדבר בכל הטרדות הללו?…

והנה נכנס ר' ישראל הזקן (עדיין זה חי! – שכן ישן נושן הוא…) צועד הוא זקן זה, הקטן כתינוק, ונוקש במקלו על גבי הקרקע, גורר את סנדליו הכבדים ונוהג אחריו את ביילה-גיטל שהוא מושכה בידה. זו מהלכת אחריו, פיה שנתמתח לכל רחבו שוחק במחילה של ביטול-היש על זקן “עובר-בטל” זה, שאין מסרבין לו רק משום מצוה…

הזקן – לבוש רק תחתונים וטלית-קטן ארוכה שעל כוּתנתו – עמד באמצה הבית, נסתכל היטב בגילפן (האפשר שעדיין זה רואה גם עם הערב שמש?) ואחר כך פנה אל ביילה-גיטל והתחיל מניד את זקנו הקלוש ומפטפט מתוך יתר שיניו הרעועות:

– כך… עמדי אַת כאן. רוצה אני לומר לאדם זה דבר אחד בפניך, לא יהא זה רכילות או לשון הרע…

פנה אל גילפן והתחיל מנופף במקל למולו, כסבור להכותו, ואומר בקולו הרצוץ:

– שמע-נא, בחור! – אוהב אני לומר את האמת בפניו של כל איש… רואה אתה קורה זו? – הרים הזקן את קולו הרועד והתחיל מקיש במקל על גבי הקורה העבה הנתונה לארכה של התקרה: – קורה זו של אלון עשה אותה אביך, עליו השלום – דבר של קיימא, כמו שהיו עושים בימים ההם… אני והוא, להבדיל בין חיים למתים, נזדמַנו ביער; הוא, עליו השלום, ידע בי שמבין אני בענין עצים – וממני, ממני לקח עצה על אילן זה… עשרה זהובים שילם בעדו ועשהו שתי קורות; בעבה קֵרָה את המרתף, וזו – הניח כאן. והרי היא מונחת… על שום מה? לשום “תכלית”! – “תכלית” עשה אביך בנין זה, “נחלה” לבנו עשה, “נחלה” שתהא קימת גם לבני בנים… עכשיו קמת אתה, גלחת את זקנך ובאת לכאן – השד יודע מהיכן – למכור אותה?… בעל-הבית אתה – ומוכר?… אביך, עליו השלום, כל ימיו היה משלם עיסקא ועיסקא-דעיסקא – ולמה? כדי שתהא ה“קרן”, ה“נחלה” קיימת, ואתה למעות אתה צריך? “תכלית” נאה מזו יש לך?… כלום קטוֹנת מליקח אשה ולהתישב בנחלת אביך ולחיות בה? לחיות כדבעי, כמו שהיו חיים!… השבתות והמועדות שבבית אביך לא היו נאים? סיומי הש"ס שהיו עושים כאן לא היו נאים? לא בעלת-בית נאה היתה אמך? לא עשו כאן חתונות נאות בתוך חדר זה כאורח ארעא?…

– מה אתם מבקשים לכם, אני שואל אתכם, שַרלטנים, שקצים?!… שמא גם אתה רוצה לאמריקה?… שמע! עוד תשובו, כולכ-ם תשוּ-בו מאמריקה!… תשובו ותכו על לב: “אשמנו, בגדנו”…

כסימבּוֹל קשה של מיני רגשות שלא הודה בהם כל היום, רואה גילפן בזקן “עובר ובטל” זה… והזקן עדיין מנופף עליו במקל, פניו מצהיבות וקולו מושך ברעדה, מייסר ואומר:

– וכי לא עשתה זו, ביילה-גיטל, אמריקה טובה בבית זה? – בידים ריקניות נכנסה לביתך, ועכשיו הרי היא קונה מידך את הדירה – במה? במ-עות א-לו שנתנה לה דירה זו!… ודירה זו של-ך היא, "נ-חלה " היא לך מאביך, עליו השלום, ומאמך, נשמתה עדן, נחלת אבי-ך ואמ-ך, ש-קץ!…

– ומה אתם מבקשים שם באמריקה? אֵילו חיים אתם מוצאים שם?… לחלל שבת ויום טוב אתם רוצים? לטייל בֵּי-חינגא עם שקצות אתם רוצים?… אלו הם חייכם, שקצים?… כל-בים אתם! שרל-ט-נים ט-פשים! – – –

– משוגע… משוגע, בנאמנות! – משוגע, כמו שאתה רואה אותי חי!…

בלחש זה נפל ר' חיים אל אזנו של גילפן…

– וכי אינך רואה? זקן בן מאה – ואפשר בן מאה ועשרים… כבר עבר ובטל – והא ראיה – – – בן כמה שנים אתה, ר' ישראל?

– בן-כ-מה – אני יודע, והרבה שקצים שכמותך ראיתי בימי חיי, – וכמה שהיו מרמים הם את הבריות, אך ק-בּצ-נים נשארו לכל ימי חייהם!…

ואחר תשובה זו פנה הזקן אל גילפן ואמר בהראותו במקל על ר' חיים, שעמד שואף ומניע בחטמו מתוך שחוק ותולש בשערות המפוזרות שבזקנו…

– כך, בחור, כ-ך! זֶה-ה, עכבר-רשע זה יוליכך, יוציאך ויביאך – וטוב לך!…

והזקן עקר את רגליו והתחיל גורר את סנדליו אל הפתח…

יצאה גם ביילה-גיטל אחריו מתוך שחוק של חן ומשיכת כתפים על שגעונו של זה. ושוב ר' חיים מבלבל את האויר על גילפן העלוב:

– מבין אתה? מבין אתה, אני אמר, מר גילפן? – אני כך, בין מנחה למעריב, נזכרתי… הרי-הרי בבית-המדרש נזכרתי, בבין מנחה למעריב… נזכרתי, אני אומר, בך… נזכרתי, ואמרתי אלך נא ללוות אותך להתם – לבית מלונך, שלא תלך יחידי… כמאמרם: “תלמיד-חכם אל יצא יחידי” חַה!… באתי, והרי-הרי זה כאן! חַה-חַחַה! – נלך, מר גילפן!…

– מה אתה רוצה שוב?… – שאלו גילפן בקול אטום ועייף.

– רוצה אני? – איני רוצה כלום… הרי-הרי בדרך נדבר… אומר אני רק, מה נעשה? מה נעשה?!… צריך… הרי-הרי צריך לנסוע להביא את אחיותיך, שיחיו… אין עצה אלא זו שאמרתי לך קודם לכן; לזו שבהודישן אלך אני, אלך רגלי, במקלי וברגלי אלך אליה ואודיע לה, בלי שום הוצאה שהיא… ולזו שבקרנישן תסע אתה, ומהיכא תיתי – אורח חשוב תהיה; אתה בעצמך תסע – וכי יש לי חלילה איזו כוונה בדבר?… הרי-הרי מהיכא תיתי. רוצה אתה? ונסע ביחד…

– כבר שמעתי…

– לא… לא! – זהו רק אגב דבּוּר… הרי-הרי כדי דבּוּר… מדברים – ואני אומר: מהיכא תיתי… (ור' חיים מסיים בקול נגינה:) העיקר הוא – וי-וי! שכאן ערב שבת… ערב שבת… ודירה כאן ודירה שם… ערב-שבת – וי-וי!…

– מה אתה רוצה? – שואלו גילפן שוב בקול גוסס.

– מה? – לא כלום… כך… מבין אתה? – ערב-שבת… הרי-הרי ערב שבת כאן, ואפשר…אפשר יש לך רובל, אדוני גילפן?…

סיום זה אמר ר' חיים בקול אחר לגמרי, קול תחנונים עמוק שגילה את הסוד של “ערב-שבת” של כל אותו היום…

גילפן תחב מין ניירית לידו של זה ודחפה מעליו בגועל-נפש… הוא לא הבחין אפילו מהו נותן, רובל או שלשה.

– спасибо (תודה) – אמר ר' חיים ברוסית ובקידה של “השכלה” ובהודאה כַּלבּית: – וַה, רבונו של עולם! אלך לי להתפלל מעריב! עדיין צריך אני ללמוד פרק משניות… ואתה, אדוני גילפן, אל תצטער ואל תדאג הלילה… שבת שלנו – שבת שלהם – הָנֵי נָשֵי נביא לכאן, וביום ב', בלי נדר שבת, בבוקר יוגמר הדבר בכי טוב, אם ירצה השם!… אל אל תדאג – אני כאן, לא אעזבך, ותראה – אם ירצה השם – שמחר בבוקר כעלות הש-חר, אני שוב אצלך!! –

– איני מבקשך…

– לא… וכי מה שייך? – טרחה שלי, ובפרט למענך, אינה ולא כלום!… טפו – ותו לא! בואה בואה, מר גילפן, ואלווך!…

– אי-ני מבק-שך…

חטמו של ר' חיים נבוך. מין ריקוד משונה תקף את ידיו, ראשו ועיניו, וגמגום זעזע את שפתיו בבהלה:

– אלא-אלא… אלא – בְּבֶּה!…

– לך-לך!…

– הרי-הריני הולך! – נחפז ר' חיים והתחיל מרכּס קפוטתו שהיתה מרוכסת: – אני רק – ואינו כלום… הרי-הרי רואה אני שאדוני עייף – רואה… עייף – מהיכא תיתי… הרי-הרי רק מלה אחת כסבור הייתי לומר… בעיקר, היחוס אינו כלום… הלא אנשים אנו, ברוך-השם, הרי בני הזמן הזה אנו – כלום לא כך?… נוּ! הרי-הרי אני הולך! – ליל טוב! – – – – – – – – –

… שיירי העדר ששב מן השדה עודם תועים ברחובות וגוֹעים. האויר עודהו מלא מאבקו וזיעתו של יום. תינוקות, שיצאו לחירות מבית רבן, מעפרים בעפר – והרי לך עוד “שלום-עליכם” אחד!… גם זה, ר' שפטיל, שולח את קרני-המישוש שלו ובודק בענין הדירה… גילפן משתמט הימנו באמצע הדבּוּר ונמלט לסימטא אחת צדדית…

בורח הוא מפני הדירה שלו, והריהו דומה על עצמו ככלב עלוב זה שתלו לו שלפוחית נפוחה בזנבו – רץ ואינו יכול להמלט הימנה… הנה זה הטחנה – רוצה הוא להכּנס בשער ורואה שכבר קדמהו ברל קנק, שבא ודאי לדבר על לבו בבית דודו… וגילפן נרתע לאחור. הוא חש ונמלט אל השדה – וידיו על ראשו…

הכל קודר בחללו של ערב.

הוא נשתטח על שפת היאור ושכב שם…

שומע הוא מתוך עלבונו בקרקור הצפרדעים, רואה הוא מתוך עלבונו בתלוליות של חושך של היער ההודישני הנכרת, שבשפּוּלי ההר מנגד… רואה ואינו רואה, שומע ואינו שומע… ומשתקע הוא לתוך עצמו במראה אחד אידילי, שנצנץ לפניו בשעת מוסרו של הזקן ר' ישראל: שני יהודים, אחד ששמו ישראל-מנדיל, ואחד – ישראל, זה ארוך וזה קוץ, עומדים תוך יער מצל ומשוחחים בכובד-ראש: ר' ישראל מקיש במקלו בגזעו של אלון ענף וחזק ואומר לישראל-מנדיל: “את זה, את זה תקח”, וישראל-מנדיל מוציא את מטפחתו האדומה, מתיר צרורה ומרצה משם עשרה זהובים… בא גוי אחד והניף גרזן, הכה באלון, וזה נזדעזע בכל ענפיו ועליו… צווחת צפרים, והד רך ורטוב עונה ביער על כל חטיבה וחטיבה…

“את זה, את זה תקח” – למה? ובשביל מה? – – –

IV

כשוב גילפן מן השדה אל בית דודו מצא את הבית שכבר כבר האור בחלונותיו; רק בחלון חדרה של רייזלי נראה עוד אור נר. אמר: “כנראה, התיאשו ממני שאשוב עוד הלילה” – ונתקשה קצת, אם להכנס אל הבית “לאחר יאוש בעלים”… ולמה סר לכאן ולא לאכסניה? והרי כבר נתּק מן הבית הזה ומאנשיו, – כמדומה לו שעדיין לא שאל אפילו לשלום שני הבנים שאינם כאן… אבל הן יודע הוא היכן הם; הגדול אברהמיל, הרי עובד הוא בצבא, והשני, גרשון, כמדומה, עם אביו הוא, בקרניצא – בודאי רייזלי הגידה לו זאת… רייזלי זו, אף-על-פי שנשתנתה, עדיין “קרובה” היא,– כמדומה שהיא נקראת עכשיו “רוֹזה”… מפי מי שמע שם זה? – כלום אפשר מר' חיים? או השערת עצמו היא, לאחר שהיתה מספרת עמו ברוסית?… יש גם לשער, שהבחורים ה“עבריים” שבעיר, קוראים לה, בודאי, “שושנה”; הן “עבריה” גם היא ו“קוראת ביכלעך בלה”ק".

נירון ישן. הזקן אוהב הוא מנוחה כי נעמה ואינו מקדים פניו אפילו בנביחה קטנה. אפשר גם זה הכיר בו כבר שהוא בנו של ישראל-מנדיל ובן-בנו של ישכר-בער ז"ל?… תיתי לו, שזה לפחות אינו בודקו בדבר הדירה!

עמד גילפן אצל האכסדרה והביט לתוך חלונה של רייזלי, זו “רוֹזה”, או זו “שושנה”… היא ישבה כשראשה סמוך בכף ידה, לפניה נר סטיאריני דולק וספר פתוח, אך עיניה החבויות בצל גביניהן מביטות אל החלון הפתוח, עומדות ומסתכלות לתוך חללו של לילה, מסתכלות למולו ואינן רואות אותו…

חושבת היא… במה? – מי יודע לב בתולה קרתנית? אפשר רוצה היא להשיג תוכנו של המאמר “ניטשאניות ומרכּסיות” שבחוברת הירחון החדשה, או את “הקולטורה הלאומית” של “אחד-העם” – הרי שייכות גדולה יש להן לאלו ולשרשתא! מי הביאן לכאן?… והרי קרני-המישוש של יהודי שרשתא אינן בודקות כלל בכל אלו; אפשר לפתוח בית מאפה חדש ולאפות כעכין בקצח בלי משהו “ניטשאניות ומרכסיות”, ואין צריך לומר, שאפשר למכור דירה ולצאת לאמריקה בלי שום זכר ל“קולטורה לאומית”. כמו כן, הרי אפשר גם ל“בתולה” לעמוד בשידוכים ולקחת חתן שיש לו “שטעלע בבית-ריחיים וואלצאָווע חדש”, למשל, בלי הכנה קודמת אפילו של קריאת ספּוּרים על-דבר צרת המורות הכפריות האובדות בין אכרים אכוּלי-כנימה והזיה – ובלבד שלא יבדוק החתן ביחוס… ואף-על-פי-כן – מי יודע? הרי מבטה, מבטה זה הוא עמוק יותר מדאי, יותר משיעור “הבתולה הכלה”… איזו שאלה יש בעיניה הטובות?

הוא זוכר שטובות הן עיניה ואינו זוכר צבען… וזוכר הוא שלעינים טובות כאלו היה חולים לפעמים בימי האביב: בדמיונו – והוא משפיל ראשו ותומכו בחזה של “זו”, ועינים כאלו מושפלות ומביטות ברחמים על מצחו (יודע הוא במצחו זה, שהוא גבוה ויפה…) מביטות הן ברחמים, אך לא בהתעמקות כזו – וכי מה יש לראות שם בעומק לבו של אדם?…

ארור ר' חיים, ארורה הדירה! בלעדיהם אפשר היה באמת לבלות כאן ימים אחדים של שלוָה אידילית, ולשגות מעט בדמיונים… לנוח, להִנָפש מעט לאחר אותו השעמום של עֲבר-הספרים שבאודיסה ולפני עתיד-העבודה שבאמריקה…

הוא כעכע במתכוון, ורייזל נתעוררה ונגשה אל החלון:

– ערב טוב! – אמר לה גילפן, וקולו ביקש מחילה שלא בדברים.

– הנני, הנני לפתוח! – נחפזה רוזה בקול עונה רצון, ויצאה.

נתקל בה גילפן קצר-הראות, בפתחו של הפרוזדור האפל. לקחתהו רוזה בידו והוליכתהו אחריה. שבע פסיעות קטנות פסע אחריה בחושך ונדמה לו שהוא צועד בתוך הנצח, בתוך הנירוַנה, – שלש מהן פסע כשעיניו עצומות לגמרי – כאילו אומר: הוליכיני, הוליכיני את לאין סוף…

היא הביאתהו לחדרה, המשמש לבית גם מעין חדר-אורחים (מפני שהוא מקושט משאר החדרים). הביאה לפניו את המזון והחלב הצונן שהיה מוכן לו, שיאכל כאן, בשביל שלא להעיר את הזקן הישן בחדר-האוכל. ישבה ושאלתהו – גם היא בדבר הדירה!…

גילפן לא יכול לענות עוד במלים על ענין זה – והניע בידו.

ראתה בו רוזה שעייף הוא ולא נכנסה עמו שוב בדברים, ומשגמר אכילתו, נתנה לו נר ושלחתהו אל משכבו שהוצע גם לו בחדר-האוכל.

גילפן כבּה מיד את הנר ושכב שלא כדרכו – בלי ספר…

שכב – וכל אותה הערבוביה והבהלה של טירודים, מחזות וקרעי רעיונות שעברו עליו בימים האחרונים, השקיעו אותו בתהום של תוהו ששברי צלמים נמוגים ומתנפחים בו – והעינים הטובות, העינים השואלות, הן מרחפות על הכל, מסתכלות בכל ומבקשות… הן מבקשות אותו דבר האבוד, אותה נקודה הנצרכה, את העיקר, את הגרעין, את הלוז שבחיים, שיצמיח גן לחסות בצילו – בצל אילנות נושאי פירות…

פקח את עיניו – והרי יום… פתח את התריס – והרי ר' חיים יושב וממתין לו! – הוא שמר הבטחתו…

אמר לו גילפן:

– ר' חיים, רוצה אתה לקבל שכר-סרסרות? אל-נא תבוא אלי עד לאחר שבת. שומע אתה? אם לאו, – חלקך לבריל קנק…

אבל איום זה היה רק פתחון פה למבול של דברים: טענות ומענות – בריל קנק מאי עבידתיה? בריל קנק הרי אינו אלא שליחו של הירשל צשק, והירשל צשק הכל יודעים שאין מעות לאדון זה וכו‘; תירוצים – הוא בא לכאן אלא כך… ענין נכבד יש וכדי שלא יהא גילפן משומם לבדו וכו’; בקשות – כל מיני לשון של מחילה סליחה וכפרה וכו'…

אבל רק מלה אחת היה רוצה לומר לו בסוד, וכדאי לשמוע: הרי משפחה אחת הם, – הוא ו“היא”… מה? – הוא אינו רוצה לשמוע? יהא לאו – והריהו הולך לו!

– ובכן, שבת-שלום ומבורך! – מחר תהיה בודאי בבית-המדרש… מפטיר, הרי-הרי מפטיר אתה על פי דין… בנו של ר' ישראל-מנדיל בא ויפּטר בלי מפטיר? היכא תמצא?… הזקן – עם הזקן תלך… לא כך ר' יקותיאל?… הרי-הרי שאני מדבר דברים של טעם, ב"ה…

הזקן, ר' יקותיאל, שישב על האכסדרה ואמר “תיקוני זוהר”, הביט על ר' חיים באלכסון ולא ענה כלום… וזה כבר תפש את גילפן בצוארונו והריהו מדובב, נושם ונופח לתוך אזנו בהבל פיו:

– וכי מי נאה לו לדודך יותר? אתה, או זה השחור… בנו של אותו סנדלר – כיצד הוא?… שוורצמן-שוורצמן!…

– מה?!… – נשתומם גילפן ועיניו גדלו ועמדו מתמהון…

– והרי-הרי זה-זה! – זהו שאני רוצה לומר לך!… – ענה ר' חיים וחוטמו המהלך עיקם את הצחוק של שפתיו. ומיד שילב זרועו בזרוע גילפן, כנהוג בין אנשים אחים “שבזמן הזה”, – משכוֹ מן המעלות והתחיל מהלך עמו בחצר ומדבר:

– מבין אתה? מבין אתה אותי, אני אומר? האברך, כלומר שוורצמן זה אינו כלום – אלא כך!… ואם יאמרו לך חלילה על אותה “חתיכת זהב טהור”, על רוזה שלך – ירוק להם בפניהם! כלום אינך יודע יהודי שרשתא מי הם?… הוא ציוני והיא ציונית, כנהוג בזמן הזה, – והרי גם אני ציוני… ציוני בנאמנות! יש לי אפילו “שקל” – מהיכא תיתי – “שקל-צאהלער” אני – ומפני מה לא?… אלא שהוא “מזכיר” הוא לגברים, והיא, זו, רוזה שלך, “יושב-ראש” היא לכל הבתולות – והרי לך שידוך!… כך רוצים יהודי שרשתא!… אבל כלום אפשר? – חס ושלום! חלילה וחס! וכי תעלה על הדעת? קלמן סנדלר ור' זליג הנאמן, – הבַּלָן והרב שניהם מחותנים! הרי-הרי גם תינוק שבשוק לא יאמר כך!… והא ראיה, האברך עצמו, אותו שוורצמן שאינו טפש – הרי זה שותק… אני דבּרתי עמו… דבּרתי עמו, אני אומר… כלומר, לא כשדכן חלילה – אלא כך… משמשתי בדפקו של אותו בחור עצמו… האמת, – רק לשם בירור האמת בלבד דבּרתי… וזה נתרעם עלי – ממש נתרעם! – והאיך נתרעם? הוא נתרעם אני אומר לך ונתאדם כלפת, כמו שאני יהודי!… הרי-הרי בחור מבין הוא ויודע הוא ומכיר הוא “שאין קרבן זה עולה על מזבח זה”… אלא מאי? אביו משתבח בעיר… כן יחיה אותו שכּוֹר! וזו – הבתולה גופא…

– הניחה! – קרא גילפן שלא בקולו התדיר, עקר ידו מידו ועלה לו במעלות הבית. הוא כעס עכשיו על עצמו: תימה זו מה היא? קנאת היחוס של משפחתו אכלתהו?…

ור' חיים נשאר עומד באמצע החצר, ראשו שקוע ואצבעו מונחת לו על חטמו ששבת מתנועתו:

– הענין הולך, ברוך השם… – אמר בצאתו את השער.

… והרי לך גם האדמוני, בריל קנק!

– כבר מכרתי, כבר מכרתי! – קורא לו גילפן מרחוק ומניד לו יד שילך לו מכאן. אך בריל קנק מצדו מכיר הוא בנימוסם של בני-אדם ומצטחק לו ומתקרב אליו ופושט לו יד לשלום, כאורח “ריסטוקרטים”…

– מה רצונך? מה?

– נוּוּ!… – ענה קנק כמבויש קצת: – וכי אפשר כך בנשימה אחת? עשרת בני המן אנו קוראים? – – הדודה שרה פריל היכן היא? – פריסת-שלום יש לי בשבילה מאברהמיל…

שרה-פריל יצאה מן המטבח, והתחיל קנק מסיח לה בנחת, שקבּל מכתב מאחיו העובד בצבא, בפטריקוב ביחד עם אברהמיל בנה וכו'. אך כמעט שפנה גילפן לבוא בחדר אחר להסגר בו, – הרגיש בו קנק ועמד לו בדרך ואמר:

– ענין יש לי, אדוני גילפן, גם אליך, וצריכים אנו לדבר בו בינינו לבין עצמנו… כך, בתוך ארבע עינים – לא יותר…

גילפן נתאדם והתחיל מנענע בידיו וצועק:

– כבר, כבר יש לי כלה!… יש לי הכל, גם אשה ובנים! כבר מכרתי, כבר קניתי, כבר נתתי כספי ברבּית, כבר עשיתי עסק טוב – וכבר יצאתי לאמריקה!… הניחוני, הניחוני, הניחוני!!

רייזל, שראתה במחזה מגוחך זה, – לא הביעו פניה אפילו צל של שחוק. שאֵרה בעל-כשרונות מצוינים זה, זה שלא רצה לילך בדרך הכבושה של כל הבחורים ולא ביקש לו איזו “תעודה” נכתבת, – נתעלה עכשיו בעיניה על הכל. היא ראתה אותו מעל לכל הקטנות הללו המסתבכות עליו כקוצים סבוכים. לו עולם אחר, עולם נעלה, עולם של דעה, בינה והשכל, עולם זה שתדמהו, תשוהו ותשאף אליו – ולא תשיגהו…

ובריל קנק – פניו הצהובים לא נשתנו כלל, והריהו מצטחק וממולל באצבעותיו למול גילפן ואומר:

– אבל פפירוסא – הלא יש לאדון?…

– איני מעשן! אין לי כלום! – קרא גילפן ויצא ברוגז ובהרגשת מבטה של שארתו, – מבט רחמים כזה שהיה מתגעגע עליו לפעמים בדמיון…

– אדם שאין לו כלום ואינו רוצה בכלום – אמר בריל והביט בכוָנה עצומה בפניה של רייזל: – הרי זה אינו ולא כלום…

– חצוף! – זרקה בו רוזה ויצאה זועפה גם היא.

וגילפן חטף עמו כל ספר שבא לידו בחדר השני: חוברת הירחון החדשה, שני קונטרסי אגיטציא ציונית, “ש”ס-תחינה" ועוד ספר רוסי אחד, ירד אל הגן וקרא משם:

– אנא, אמרו נא לכל, שאיני כאן! יניחו לי!

הוא בא אל תחת האגוז, נשתטח שם על גבי השטיח, בכדי לקרוא, לקרוא כל היום, לקרוא עד כדי שכחה! – – – –

והוא קרא מאמר אחר מאמר, ספר אחר ספר, והכל נשכח ממנו. באה לידו ה“ש”ס-תחינה" העלובה ונתבדר מן הקריאה והרגיש שבתוך כך גמלה בלבו הכרה בענין שלא חשב בו כלל, – מאליו ושלא מדעת נתברר לו הדבר. בעצם אינו כדאי לחשוב בו, אלא שהענין מעסיק ואפילו מבדח קצת:

ה“בתולה” הגיעה עִתה “עת דודים”, והדוד והדודה רוצים בו שיהא הוא להם “חתן”. – אותו “כתם” שנכתם בו בית זה על-ידי שיינה-רחל, שברחה עם היינריך, מחייבם לירד דרגא, – ולפיכך מוטב להם בבן-משפחתם, ואף-על-פי שעדיין אין לו שום “שטעלע” (משׂרה). זהו סוד האריכות שבמכתב דודו עם ההצעה של אכילת ענבים, זהו סוד פריסת שלום בשם יחוד של רייזילי “הקוראת ביכלעך” כמותו, וזהו טעמם של המאכלים הטובים שדודתו מכינה לשמו כדי ש“תתענג בדשן נפשו” ועושה את עצמה כאילו אינה חוששת כלל למה שהוא מגלה ראש ואוכל בלי ברכה וכו‘… התמימה! בתה בגרה – וקנתה ערמה גם היא… גם הזקן ר’ יקותיאל מחריש לו בודאי מטעם זה: גם זה נזהר שלא להקניטו, ולפיכך הוא רואה אותו כאילו אינו ואינו מסיח עמו כלל… ולפיכך – רייזילי… אבל מצד זה אין שום סוד והערמה, רק “שאלות” יש כאן: סבורה היא ילדה זו, שהוא יאמר לה אותה “המלה החדשה” האחרונה שכל בני-הנוער מאמינים בה עוד בטרם שידעו מה היא. “פוסק אחרון” הוא לה, שהריהו בא “ממקור המחשבה והדעות”, מאודיסה, עיר זו של חכמים, סופרים ואנשי-מעשה.

ובכן, אדם חשוב הוא כאן; חושבים בו כאן בבית זה, חושבים בו הסרסורים והשדכנים בשרשתא וחושב בו הדוד בקרניצא, ואפשר גם שאר אבות שבנותיהם הגיעו לפרקן עם איזה פְּסוּל; ובודאי חושבים בו גם “המשכילים והציונים דפה” – ועל הכל בריה נאה וצעירה זו, רייזילי, המבקשת שעת הכושר לדבר עמו בענינים “העומדים ברומו של עולם” – – ממש אידיאל! אידיאל הוא של עלמה יפה ומשׂכלת, גבּוֹר מוכן לרומן, ואיזה “כוח אינטליגנטי” הוא כאן! ברצותו – בונה, וברצותו – סותר; “לֶקציא” אחת או שתים “על הזרמים החדשים שבחיים ובספרות” – וכל הציוניות שבק"ק שרשתא עברה ובטלה, ושוורצמן “הארי שבחבורה” (עדיין זוכר גילפן, את בנצי השחור זה; הוא היה נער מזורז ששׂכלו צר אבל ישר) “מזכיר” זה ישאר בלי “אגוּדה” וגם – בלי כלה יפה!…

הוא התחיל שוחק לכוחו וגבורתו – אבל גם נהנה. נהנה כמו באותם הימים שהיה שוכב כאן בגן זה וקורא, קורא ושמח שהוא רואה מכאן את כל העולם כולו, פריז, לונדון וכו‘, חצרות מלכים וכו’. גם עכשיו הרגיש פתאום שמחה זו המעורבת אפילו ברגש נוח זה של געגועים, – רק שיר אין לו כמו אז, להביע בו את רגשותיו…

השמש שוקעת. רוח פושרת נושבת מעל ומסלסלת בצמרות העצים שהתחילו מזהיבות בנוגה מתעבה ומדמדם. עדת דרורים מתלהלהת באויר; הן טסות כחיצים ויורות זו בזו בקול צפצוף חד ועז… נזדעזע הגן, ודינרים של אור-ערבּים אופזים קופזים בתוך הצללים מכל עבריו, מעלה ומטה – ותפוחים נושרים על גבי הקרקע התחוחה…

סוף הקיץ, סוף היום – ותחילת השבת… כבר, כבר לא הרגיש כך בחלוף הזמנים, ובפרט בשבת הממשמשת ובאה.

הזקן, ר' יקותיאל, יושב אצל החלון הפתוח לגן; טהור הוא, טוב ושָלֵו הוא, שערות הכסף שבזקנו ופאותיו הקלושות סרוקות וסדורות, הוא מעביר בסדר השבוע מתוך החומש המונח על סף החלון; זכוריות משקפיו מבהיקות, וקולו הרפה מזוקן רועד ומסלסל בתמימות של תינוק:

הוּא יָנוּס אֶל-אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי" – – –

הדודה גם היא טהורה ונקיה ושלֵוָה. דאגתה הכבדה, שהיא נאנחה עליה במסתרים, נמתקה ונזדככה עד כדי רחמים ותחנונים, ומטפחת המשי הלבנה מבהיקה בקרן החמה ודומה לכליל-זוהר על פניה שנזדקנו בלא עת… היא עורכת על גבי השולחן את מנורות הכסף והנחושת המנוצצות בזהרן התמים…

השבת באה; אולם הטחנה עדיין היא דופקת ונושמת בזעף, אך חרון אפה אינו מטיל שום אימה על היונים המסתובבות על גגה זוגות-זוגות והוגות חבּה זו לזו – הכל כבימים ההם… מי העמידוֹ כאן?…

– נקטוף נא פירות לשבת…

את זו אמרה רוזה שירדה אל הגן עם סלסל שבידה.

חגורה מרוקמת כסף מהדקת את מתניה וחוצצת בין שמלת תכלת חלקה ובין חולצתה הקלה, שחציה נפוחה וחציה מתוחה כקרום מזוכך על גופתה הרעננה. שני גלי שערות ערמוניות מרושלים על גבי אזניה הקטנות והזויות שבשפתיה מזדעזעות בבת-צחוק זו שפירושה אינו אלא: נעורים…

V

שינה בעיר, שינה בחצר, שינה בבית.

ישן הזקן ר' יקותיאל וזועף, – רואה הוא אותו בחור אודיסאי, הגלוח ולבוש כותונת קַצַפּית, שהוא יושב וקורא “תיקוני זוהר” בגילוי הראש… רוצה הוא הזקן לילך ולקרוא לישראל-מנדיל, – יבוא נא אותו חסיד ויראה את התכשיט שלו ויסחבנו מכאן בבלוריתו, – אבל רייזיל סגרה את הדלת בעדו: “היאך, היאך? – מדובב הזקן בכעס: – את הסבא סגרת?… דרך-ארץ, בתולה! – בשום אופן לא אתן לו את הרמב”ם למתנת-דרשה – אינו כדאי!"…

ישנה שרה-פריל וכל הלילה היא מסתבכת, נבוכה ומסתבכת בתוך רשתות של דאגה, רחמים, בושה, אהבה וטרדה… פוזמקאות היא מכינה לאברהמיל – אבוי לאמו! – ארבעים פרסאות עבר רגלי ביום אחד ורגליו בצקו… אח יקר, לחתונתה של רייזילי נחפז לבוא! בא ונפל ונשתטח על הספה ונושם ככלב עייף ומודח; “הא לך האלונטית – הא! נגב נא את זעתך”…

– פפוּ! פפוּוּ! – היא נופחת בפיה על פני בנה העייף ויגע… אבל המשומדת, רבונו של עולם, מה היא רוצה כאן? – ראה נא איזה “שְרָץ” בריא היא נושאת, כפרת כל ישראל יהיה! – ראה נא את לסתותיו הנפוחות, את כפיו שהוא שולח – איני סבתא שלך, איני! – בבקשה! הא לך פרוסת “לעקך” ולכי לך עם זה! איני יכולה, איני יכולה שתבואי עמו אל החתונה! רוצה את להפר לי את השמחה? – ראי נא את זליג, את אביך, כמה נזדקן – וכי נחת היא לראות את זה האוכל בגילוי הראש ואינו מברך?… הא לך, רייזילי, ואמרי לו שילבש כותונת לבנה זו כבן-אדם, וכי לא נאה זו? הרי מגוהצה היא!… וגרשון למה הוא חובש את לבניו? – כלום אפשר? – גרשון גרשון! – הרי יש לך זכות שלישית ונומר גדול – ולאן אתה, לאן?… הוי! אלמלי החתונה והמחותנים שבבית – כמה היתה בוכה, כמה היתה בוכה! – אבל היא אינה רוצה לערבב שעת נחת זו והיא מתאפקת, מתאפקת ובולעת אל קרבה את הדמעות, בולעתן כאבנים…

ישן גם גילפן – ויודע הוא ומרגיש שהוא ישן כאן – וטוב לו… איזה רעיון עמוק, חד וחלק יש לו לומר לרייזילי: “החיים, בין שאנו מודים בהם ובין שאין אנו רוצים בסוּבּיֶקטיביותם השכלית, הרי הם שוטפים להם ונושאים ספינה זו של עצמיותנו אל הסעודה שבגן, שהיא צריכה – העיקר היא “צריכה”, להיות עריבה לך, אף-על-פי שדשאי בשׂמים אלו, של האידיאליות המרפרפת על שטחם של סימבולי השכל הטהור, טהור כדמדומי חמה שוקעת, וכו' וכו'” – מין פסוק בלי נקודה מפסקת, ההולך ונמשך בניחותא של פילוסופיה בהירה ומבוררה, ומתעמק עד להפליא ומענג את הנפש בבנין חלקיו הצומחים ועולים זה מזה – הלואי שיזכרהו גם אחר כך, לכשיקיץ…

אינה ישנה אלא רוזה בלבד. החושך המעובה בהבלו של החדר הסתום, היתוש המתרכז עליה לרגעים בנהימה דקה מונוטונית ומזעזעה – מענים את המחשבה ומיגעים את הנפש. היא קמה, פתחה את החלון וישבה אצלו ונסתכלה בליל.

דממה. דממה שוקטת על תהומו של עולם ועל משקעו, על הבתים, על האילנות ועל גופה הדומם של הטחנה ומגדל-עשנה הקודר בתוך החלל… הכל קודר ונח, רק כוכבים סוקרים כעֵרים, מתעופפים כחיים – ודוממים. דוממים, אפילו בנפילתם… הם עֵרים, חיים, דוממים ונוצצים כמחשבות, כדמיונות, כמאַויים שבלב בודד –

… והרי תימה! כשישבה עם גילפן שאֵרה ושוחחה עמו עד לאחר חצות, הרגישה בשעת שיחה שמחת-הנפש כל כך מרובה; כפעם בפעם נדמה לה שהוא בוקע חרכים כברק, להראות לה אופקים חדשים שלא שיערה מעולם, – ועכשיו, רק בלבול וטשטוש בכל רעיונותיה ורגשותיה… על הרבה דברים חדשים רמז לה וגם את הנושנים האיר באור חדש לגמרי – ומה ראתה לאור זה?… הוא דבּר באופן חדש לה לגמרי, הוא דבּר… לא, הוא רק העיר על דבריה היא, – מין קלידיסקופא של אפוריזמין והערות היה מסבב לפניה, וכל הערה העמידתה פתאום מצד אחר, בזוית אחרת שלא עמדה בה מעולם… כמה צריך אדם לקרוא ולחשוב, כדי שיהיו עמו תמיד פתגמים כאלו מן המוכן! – דומה היא על עצמה כתינוק שהעבירוהו בשוק, בתוך המון מראות, ראה ושמח, עבר – ואינו יודע מה ראה, ואין בו אלא חידוש מתמיה בלבד… עדיין לא נתברר לה כלום… ואפשר שכבר נתברר לה, אבל לא מצד זה שהיא מסתכלת בדבר, לא מתוך יחס זה שמרגישה היא לאותם הענינים. כמה פעמים משכה אותו לשאלות אלו החשובות לה: מה לעשות? תעודת הציוניות מה היא? איזו השתלמות יש לבקש? באיזה ספרים לבחור? – והוא, הערה אחת הוא מעיר – והריהו עומד כבר מחוץ לגבול זה במין אירוניא מבדחת ומכלימה כאחת… נקודה גבוהה יש לו שממנה הוא סוקר ויורה זיקים וחיצי פַּרַדוֹכּסים על הכל… ואפשר שכל כך רוממה היא נקודה זו עד שכל אותם הדברים העומדים ברום עולמה נראים משם קטנים, דקים, פעוטים וקלים מסובין? – ומה היא נקודה זו? הן גם היא קוראת, דורשת ומבקשת, ועדיין לא נגלתה לה זו אפילו מרחוק…

היא קוראת, דורשת – אבל כיצד? היכן? ומאימתי? הן נערה קרתנית היא, אובדת בעיירה קטנה ורחוקה מכל מרכז של השכלה ודעת. רק ספר בודד ישׂיגה לפעמים מאותו עולם, אבל מה היא קרן אור בודדה המגיעה לפעמים בבית אפל, מול פני חמה שלימה השוטפת שחקים ומבהיקה אופקים וכל אשר בהם…

יחידה, לבדה גדלה כאן בחצר זה, היא עם מחשבותיה, היא עם הסתכלויותיה. בילדותה “אז” מעת ששבתה השמחה בבית והכל התחילו נוהגים אבלות בעלבונם ונעשו דוממים כאילו מוטל לפניהם מת בחדר, היה אביה העלוב מאמצה אליו, אל לבו הנשבר. הוא היה מדוכא בבשתו ודווּי בכלימתו הגדולה, בודד – ובוש לבוא באנשים אפילו בימי שבת ומועד… ובשוממותו התחיל מראה לה, לבתו זו שנשארה עמו, מין אהבה שתקנית ושימת לב מיוחדה, שלא היו כלל במנהגו. הוא היה מתירא לעזבה לבדה, להפּרד ממנה שעה, הוא היה רוצה שתהא תמיד עמו, על ידו, לנוכח עיניו, כאן, עמו תהיה. אך במה יקרבה, במה יאמצה אליו? התחיל מלמדה חומש, חומש עם רש“י, תהלים, נביאים – והיא, עד נפשה נגעה תורה זו שהיה אביה מלמדה בקול שנעשה שפל ביותר, נמוך ורך מיסורים, וכמה חשקה נפשה להִדָבק באבא, לנחמו, לעודדו, לתת לו קצת נחת, מעט נחמה… בבית-הטחנה תוך שאון מכונות הומות ודופקות מסביב, בתוך האד הלבן של אבקת הקמח, בין האופנים והגלגלים המסתובבים תוך רצועותיהם, היתה מתישבת על יד אבא, אצל שולחנו ולומדת לפניו ומשננת את הספּוּרים הנפלאים שבתנ”ך, את הדברים הרוממים המתמלטים כברקים – וממעל להם, בשמי תקרה, סנוּניות עפות בצפצופי בשורה, עוּף ושוּב מבעד לארובות העליונות, עוּף ושוב ככרובים קטנים… לפעמים היה אבא מושיבה על ברכיו, מחליק ראשה ומספר לה מעשיות על התנאים והאמוראים, על הצדיקים ועל החסידים שבישראל, מספר בקול כחולה, מספר בחשאי ובצנעא שלא יראה בם איש… וכמעין חיים נעלמים נִקוה בלבה, זך, טהור וחתום. וכך היה הולך ונקוה עד שהתחיל נובע בתפילה צנועה לפני “אל עליון קונה שמים וארץ”, “הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם”… היא התחילה מעצמה מתפללת בכל יום ושומרת כל אותן המצוות שרק הגברים נזהרים בהן. בשבת היתה מזמרת ה“זמירות” בשעת הסעודה יחד עם אבא, מזמרת בניגון כאַחֶיה, אך בצניעות שאננה, כאילו נטפלה אליהם רק דרך אגב… היא ראתה שאוהבים אותה יותר מאחיה, “בת יחידה” היא, והיתה נזהרה בהם שלא להקניטם… היא היתה בוֹשה מפניהם כשהיא אבא משחרם מוּסר ואומר, שהם “אינם רוצים ללמוד” – בוֹשה ואינה מבינה, האיך אלו אינם רוצים בכך? והלימוד הוא כל כך נעים וחביב ומרגיע את הנפש ומלא תנחומות-אל…

“אלמלי היתה זו זכר – שמעה פעם את אבא שהוא אומר לאמא: – והיה לנו בן עילוי, ואפשר גם גאון בישראל…” אלמלי… תמיד, גם קודם-לכן, היתה מרגשת ב“אלמלי” זה שאינו נותן לנחמה שתהא שלימה; אבל מרגישה היא גם, ש“אלמלי” זה מאַהב אותה עוד יותר על הוריה ובפרט על בת מינה, על אמה… כמתנת-חינם היתה בבית, ידיה עושות במלאכה, מיני רקמות ושיזורין, ומספרת לה לאמה ממה שלמדה וממה ששמעה, מספרת כך כמו שספּר אבא, בלשונו ובקולו, בחשאי ובצנעא; יודעת היא שנחמה גדולה יש בדברים אלו. ואמא יושבת לפניה, מניחה מלאכתה על ברכיה ומביטה בה תמהה כתינוקת, בעינים יראות ומשתאות היא מביטה – עד שהן נרטבות, והיא נופלת אל חיק בתה הקטנה, מצפינה ראשה בגוף ילדתה, מריחה ושואפת בחטמה בריח בשרה וצוארה ומפסיקה דבּוּרה בנשיקות ובקריאה חשאית: “בתי… בתי!…”

ובשבתה עם אמה רואה היא את נשי הפועלים שבטחנה באות אל אמא לתַנות לפניה את צרותיהן או גבאיות של צדקה ואלמנות הבאות לעורר רחמיה. אמא מתיחדת עמהן בחדר, והן מספרות לפניה את הכל, את כל צערן – ואינן בושות. מרגישות הן בשרה-פריל זו שבעלת צער היא, ויסורין כבושין בלבה, והיא יכולה להרגיש בצרות אחרים ויסוריהם, לשמוע ולא לספר, לשמוע ולתת תמיד בחשאי כמה שאפשר, לתת בלב-נדבה ובעין דומעת – וה' הטוב יכפר בעדה! פצע, פגימה, חתך עמוק נשאר בלבה מאותה בושה ואותה כלימת-חינם גדולה, – כי מי יודע אלמלי היתה חיה אמה של “זו”, אפשר, לא נכשלה ובאה “לידי כך”?… אֵם, אוי, רק אֵם יולדת, יודעת איך להשגיח בבת-בטנה, רק היא מכירה ומרגישה ב“דמה ובשרה”…

כך גדלה תינוקת זו, שהיתה עליזה מטבעה, בתוך אויר משקיט זה של רחמים, תוגה ואמונה רבה, ועליצותה נהפכה בקרבה למין אהבה עמוקה המשתעשעת בדמיונות, אהבה עזה שכללה את הכל, אפילו את העופות שבחצר. היא מזינה אותם ודואגת להם תמיד, וכשהיו צדים תרנגולת לשחיטה – היתה פורשת ובוכה במסתרים לגורלה של זו…

המורים, ששכרו לה ללמדה ידיעות כלליות, לא נתנו לה כלום מלבד השיעורים היבשים, שהיתה מכינה להם בדיוק. אך לפעמים היו מביאים לה גם ספר רוסי למקרא.

הקריאה שאהבה הביאתה אחר כך לידי הכּרות בעיר, כדי למצוא ספרים. ההכרות השיבו לה ששון-רוחה, אבל זה נכבש כבר בענוָה כפרית ובושת-פנים זו ששלטו כאן בחצר זה, וכשהיתה באה אל החכָמה רויטמן, מילדת שדרה אצלם כשנה וחצי לשאול ממנה ספר – היו פניה מתכרכמות בשאלתה, ורויטמן היתה משימה את הלורנֶט על עיניה ומביטה בה בהלצה קלה ובמאמר של בדיחות, כדרך הגדולים שהם מבדחים דעתם בקטנים, – והיא אז בת חמש עשרה, ומראֶהָ – “עלמה” גדולה…

הראשון שהתחיל מדבר עמה כאדם המדבר אל בן-גילו היה הסטודנט וָפסי שנשלח לגור בשרשתא… זה היה סטודנט בעל זקן שחור, ופניו שחרחרים-ירקרקים ומפריחים נקודות של אבעבועות ויבלות. כמדומה שכך היה גם לבו בקרבו… מרה ולא דם נזלה בעורקיו, ועיניו נוצצו באש שחורה. תורה חדשה נודעה לה לרוזה מסטודנט מר-נפש זה. טענותיו, לכאורה, צודקות, אבל היא לא הבינה שנאה כבושה זו, שאיפה זו של נקמה – למה? כלום רעים הם בני האדם כל-כך עד שאי-אפשר להחכימם ולהשכילם יותר בשלום ובאהבה? כלום אי-אפשר להיטיב בלתי אם על-ידי הרעה והאכזריות?… אהוֹב אהבה לשוחח עם אדם אמיץ-לב ומשכיל זה, וגם הוא ביקש חברתה, אך חריקת-השינים היתה לה לזרא… וביחוד נקעה נפשה ממנו לאחר שנוֹכחה כי בז הוא לעמו, ושונא הוא, שונא מוחלט, להרבה מן הקדוש לה והמקודש לעמה – מבטל הוא את היהדות, אף-על-פי שאינו יודעה ומכירה, מבטל עד כדי בושה וחרפה… וכשראתה את אמה שהיא דואגת מאד לרֵעוּת זו, פסקה מבּקש קרבתו – וַתשכחהו.

נשארה אחריו בלבה רק החלטה אחת, שצריכה היא ללמוד, ללמוד ולהשכיל, שתהא אשה העומדת ברשות עצמה. ומיד התחילה בלימודי הגימנסיה. היא היתה לומדת ושוגה כל היום על החיים בעיר גדולה, במרכז ההשכלה, בהיכל החכמה. הן הרבה תורות יש בעולם הלזה, הרבה משאלות, הרבה שאיפות ומגמות שלא הגיעו עוד לעיירה זו. והן, הלא הן הן ה“רעיון שבחיים” שכל הספרים מדברים בו… היא למדה, שגתה בדבר זה כל היום והיתה יראה לגלות החלטה זו להוריה, כי – “דיה לצרה בשעתה”…

והנה בא שוורצמן. גם זה שב מעיר גדולה ועמו קמה איזו תנועה בעיר. שתי אגודות ציוניות נוסדו, אגודת צעירים ואגודת בעלי-בתים פשוטים שרובם בעלי-מלאכה. “נאומים” נשמעים בבתי-כנסיות, מקבצים “שקלים”, מוכרים “מניות”, וריב בעיר על אודות התלמוד-תורה שהציונים התחילו מתערבים בעניניה וכו'… ושוורצמן זה נכנס פעם לביתם ותיכף, סמוך ל“צפרא טבא”, שאלה, מפני מה אין היא נלוית אל “האורגניזציא” ומפני מה אינה משתדלת להפיץ את הציוניות בין חברותיה?… והוא עשה עליה רושם בדרך ישרה וקצרה זו ובאופן דבּוּרו הפשוט.

הוא התחיל שולח לה, ולפעמים גם מביא בעצמו מחברות ציוניות, ספרים ועתונים עברים שלא קראה עוד מעולם. פעם אחת סחה לו את מחשבתה לעתיד, וזה הציץ עליה בעיניו השחורות, כמעט בשנאה, ואמר בקולו הגס והצרוד כמעט:

– עוד פעם אותה השַבּלוֹנה שהחזיקו בה כל ה“בַרישנות” (העלמות) המשכילות שלנו – “השתלמות” – כלומר, ללמוד את המלאכה ליַלד נשים ולבקש “פרקטיקה”… אַת, אַת בת עמך, – עבריה… את כאן היחידה היודעת עברית – ואַת צריכה להיות מורה, מחנכת לתינוקות, מורה ומחנכת לנשים… ודוקא כאן בעיר מולדתך, בעיירה נשכחה זו, מקום שלא הוכה עוד בשדפון ובמהומה של פרַזות זרות, אפשר תמצאי עוד לבות נאמנים, מקום לדעות ישרות, “ענין נאמן”… סעי, אם רוצה את בעבודה, עמדי למבחן ושובי לכאן – מורה!… והשאר יבוא מאליו, ואם לאו – תשתדלי להביאהו!…

והיא עשתה כדבריו. הוריה, אף-על-פי שנסיעה זו ל“מבחן” היתה בעיניהם דבר מיותר לגמרי, אבל לא התנגדו לה. דיפּלוֹם אינו מזיק בזמן הזה לענין שידוך… היא שבה, התחילה “בעבודה” המקוּוה, ולעת-עתה היא רואה שבכל התלהבותה לא הביאה אף היא אלא “פרַזה” בין עלמות שרשתא… בקרבה התלהבות, רגש, רוח-דעת מפעמתה, דמיונות נאים מרפרפים עליה כל היום – לערב תבוא באגודתה, שיסדה בסיועו של שוורצמן, והרי היא ביניהן מהלכת באפילה ומגששת בחדר ריק, בכתלים לחים ואטומים… שום אחיזה, שום דרך, שום מוצא אינה מוצאת… האגודה קנתה שתי אקציות, כל אחת מן החברות, הכניסה כבר את שקלה – ולהלן מה?… קוראת היא לפניהן מיני חוברות ציוניות, והן מפהקות או מתלחשות באיזו רכילות – ומצחקות… כיצד תעסיק את מוחן ואת לבן של אלו – ובמה?… כל אותו ענין אינו אצלן אלא מין “מוֹדָה”… מוֹדה – והלואי שקבלוה בלב תמים כמו שקבלו עליהן תלבושתה של “גֵיישה”… מה לעשות? מה תעשה בתעודת-מורה זו שיש בידה – אם מקום אין להורות בו? שלש, ארבע נערות עניות באות אליה, והיא מלמדת אותן בחינם, לקח אחד יש לה בשכר. זה, ולא יותר? – וכמה, כמה היא רוצה שתעשה מה! כמה מבהיל אותה הרעיון שהיא אינה עושה ואינה מועילה – ואפשר גם לא תהיה עושה ומועילה לעולם?! והלב זה התחיל מרגיש בריקנותו… ועוד פעם אותם הגעגועים ל“מרכז”, למקום ההשכלה והמעשה, מקום האנשים החלוצים העוברים בראש…

והנה בא שאֵרה זה משם, והיא קיותה לשמוע מפיו אותו דבר, אותו דבּוּר שיהא לה מורה דרך ומעשה לעשות, – הן קרוב הוא למקום המעשה והתנועה, חוקר ודורש בלי הפסק בחכמה, בספרות ובכל התנועות החדשות שבישראל ובעמים… קיותה – והרי היא יושבת ומסתכלת בליל. חושך של שתיקה ומנוחה מבהילה מכסה עליה כתהום בלי תכלית… מין רגש של שממון, של אי-הבנה בדברים מעיק על לבה, והיא יראה מפני האָבדן כתינוק שנשאר לבדו בחדר…

“בית-ספר, לבית-ספר אנו צריכים כאן!” – אומרת היא לעצמה באותה ההחלטה ששוורצמן חוזר עליה תמיד, אותה ההחלטה שהיא רואה בה תקותה היחידה… בית-ספר – שלא תהיינה הנערות גדלות עזובות וריקות כמו עד עכשיו, בית-ספר – שסוף-סוף יוכלו הכל להכיר בתועלתו. עוברת היא לפעמים לפני “חדר” ושומעת את קול הילדים היוצא משם, קולות מעונים, קולות של אנוסים קטנים מושכים שלא ברצון ובוכים על גורלם, וקול המלמד מנצח עליהם במין אכזריות, במין עקשנות של יסורין, ולבה מתלחץ כמו בצבת; נדמה לה ששם, שם כל לחצה ודחקה של הגלות שאין לה סוף… שם איזה דבר חביב ונחמד נעשה זעום ושנוא, נורא ומעיק, והוא קורא לעזרה, לגאולה, מתיאש מן החירות ומבכה את החיים העלובים, את הילדוּת הנובלה, ומושך, מושך וקורע את הנשמה… לא לחינם מתלבט הוא שוורצמן בענין זה כשתי שנים, מתוך “מסירות” ומכשולים. אבל מתי, מתי ישיגהו?

– “עוד חזון למועד” – הוא אומר, ודאגה עושה קמט בין גבותיו העבות: – “נראה, מה יהיה בחורף” – הוא מסיים בקול אטום, מטה ראשו ומכונן מצחו כשור פר מזומן לנגיחה…

עכשיו, כשסחה לו לגילפן על שוורצמן, מעשיו ותכניותיו – אמר:

– כך… גם אבא שלו עושה מלאכתו באמונה – סנדלים חזקים, אף-על-פי שהם מן המין הישן…

אי, כמה מן העוָל בהערה של ביטול זו! – היא היתה מוחה על דברים מבישים אלו, אלמלי… אלמלי נאמרו על שוורצמן…

“מן המין הישן”? – כמדומה, שרק עתה התחילו בדבר זה, בשאלת החינוך העברי, וכבר יש חדש… ומה הוא אותו המין החדש המתרוצץ שם וצר לו, עד שהוא צריך לדחוק ולהוציא את “הישן”? – עדיין לא הצילה מפיו דבר…

וכל העולם כולו דוֹמם, דוֹמם ושוֹרה בחושך, בחשכת צל שאינו נפסק, והשמים ממעל משפיעים עליו צינה רטובה ודממה. טהורים השמים ושחורים, רק כוכביהם המזהירים סוקרים זה לזה על אילו חיים, חיים של מעלה, שאינם מובנים כלל לאדמה…

“חיים”, “חיים” – מלה זו נשנית אצל גילפן כמעט בכל מאמר ומאמר. אפשר זוהי ה“נקודה” שלמעלה? – אבל “מין חדש” זה של “חיים” מה הוא? איזה חידוש יש בו? – הן לא מאכל ומשתה, או “לחם ומחזה” הוא העיקר – הלא בודאי יש “עיקר” גדול ב“חיים” אלו – ומהו?… אידיאל צבּוּרי? – והוא אמר: “אידיאל צבּוּרי צריך להיות רק כעין אטמוספירה שאינה נרגשת לגוף, והעיקר הוא אותה ה”נקודה" שלכל יחיד ויחיד החשובה כלחם לגוף; אותה צריך כל אחד למצוא בנפשו שלו ולפַרְנְסָה כדי שלא תהא נפשו ריקה"…

– “נקודה זו מה היא?” – שאלה. –

– “מה שלבך חפץ” – ענה – – –

וחפץ לבה – כמה חפצים בלבה! היא חפצה להיות מועילה, מיטיבה, להיות טובה, טובה לכל, לעבוד עבודה של תועלת ולהביא אושר לכל, כפֵיָה של ברכה. היא חפצה לדעת, להבין במה להיטיב, במה לנחם, במה להועיל וכיצד להיטיב, לנחם ולהועיל… היא חפצה לאהוב, לאהוב את הכל ולהאָהב על-ידי הכל, שיהיו הכל מרגישים באהבתה והיא, – באהבתם. היא חפצה לאהוב את האחד מיוחד שהוא צריך לאהבתה ושהיא צריכה לו, להשען בו, להאמין בו, ללכת אחריו, לעזור על ידו, לעשות טוב ביחד, לאהוב עד כלות הנפש… היא חפצה לראות חיים אחרים, לא חיים של עסקי תוהו ובוהו, חיים של זחילה ופיזור-הנפש כמו אלו שבעיירה, אלא חיים של עבודה שלֵוָה, משביעה, מבריאה ומביאה ברכה ונחת בעמלה. היא חפצה שיהיו בתי-ספר טובים המחנכים ומשכילים ומשעשעים את הילדים. היא חפצה שהכל יהיו נהנים מזיוה של תורה, חכמה וספרות. היא חפצה לאסוף את כל הנשים ולעוררן לחיים מושכלים, להרימן, להיטיבן, לקראן אל אידיאל יותר גבוה ונאצל מ“מודה” וממחולות ומרכילות – שתהיינה הכל עבריות רחמניות וגואלות לעמן, שתהיינה כולן משפחה אחת טובה ומיטיבה העובדת באמונה ובלב תמים ומביאה ברכה לעולם, לגדולים ולקטנים… היא חפצה להשתלם ולהשתלם, לעבוד ולעבוד עם בחיר-לבה הטוב, החזק, אמיץ הלב, החכם, המשכיל… עמו יחד תסע אל הקונגרס, ומשם, מעל במתו יצא קולה אל כל העבריות, קול מעורר לחיים, לגאולה, לעבודה, קול קורא להכּוֹן ולהתקדש ליום הגדול, ליום התחיל הגדוּלה, ליום גאולת עמה וחירותו, ליום של מתן תורה חדש, תורה אחת לנשים ולגברים!

אבל איך? כיצד? ובמה?…

ודממה בכל… הכל חתום ומהודק דממה… דממה שאין בה סוד… דומה היא לשמוע מין שירה נעלמה שופעת מן הכוכבים החיים במרום, מין הרמוניה חשאית של רזי עולם, מין נחמה לרפיון לבה, להמית נפשה, לגעגועיה התועים – ומסביב אך דממה…

רעדה, – כאילו פקע אותו הקפיץ המהדק את העולם בדממתו… עטלף מפרפר רפרף על פניה בסמרטוטי כנפיו… נקרעו נימי התעלומה והן רותתות ומתדלדלות… רעדת חלחלה וקרה מזעזעה את כל בשרה – ועדיין היא עמדת נשענה בחלון, שולחת ראש החוצה ומקשיבה…

– טוֹק-טך!… טוק-טך!…

השמש הזקן עובר שם ברחוב העיר ומעורר לתהלים…

– טוֹק-טַך!… טוק-טַך!…

דופק מכושו ממרחק על כל דלת ודלת, כקול חוב שאינו פרוע, כקול נוגש ותובע, כקול מזל קשה – דופק ומקיש בלב… והיא מקשיבה ומקשיבה לאותו קול הנושה וחוזר ונושה…

הכוכבים נעשים חיורים, פני המזרח התחילו מכסיפים כמעט – והולך משם ומושך ממרחק קול גבר קורא… וקול יחידי זה הולך ומעורר אחריו אחרים… הנה קול אחד צעיר, צלול, אמיץ קורא מקרוב, מבשר ואומר “קוקוריקו” שלם ומלא. עוד זה קורא, ובבהלת-מאַחר נעור גם התרנגול הזקן מן הלול שבחצר, נעוֹר בקול עז בקול שופר, ואחריו מהומת-חפזון של כל התרנגולים הצעירים, החוטפים ועונים ונפסקים באמצע הקריאה הצרודה שאינה לפי גרונם, אך כל אחד ככוחו יענה; והכל, התרנגולים, התרנגולות והאפרוחים קופצים, פורחים ויורדים ונפוצים בבהלה בתוך החצר, כיראים שלא לאחר את הבוקר, את היציאה לקדם פני שמש…

איזה רגש שאינו מובן וברור תוקף עליה ומעודדה… היא נועצת את עיניה באורו של המזרח הלבן עמום-האדים, לראות כיצד יאיר היום? – ולא שמעה כי נפתח מאחוריה החלון שמעבר השני שלפֶּתַח –

גילפן נתעורר מתוך הזיעה וההבל, ששלט בחדר-האוכל, הסמוך למטבח המוסק, פתח את החלון ושלח ראש להביט החוצה – ולעיניו הכהות, שקטנו ממשקפיהן שהוא נושא ביום ונצטמצמו מתוך השינה בלילה, נראה ראשה הפרוע של רוזה, וכתפה ואזרועה שהלבינו בחלון… הוא ראה אותה שהיא עומדת קפואה ומסתכלת לצד מזרח, ואמר בלבו: “נערה פתיה! מה אַת מבקשת בחללו של עולם – והאושר בך?… אַת האושר… הן יכולה אַת לתת אושר לאיש ולהיות מאושרה…”

מהר וחזר ושכב, שלא ירָאה לה, וגמר רעיונו: "לתת אושר ולהיות מאושרה – שנה שלימה בודאי… ואפשר שתי שנים… או אולי גם לזמן יותר ארוך. סוף-סוף עוד לא המציאו בני-האדם אושר יותר שלם מאשה טובה ונאה…

“ובנים?”…

VI

אמש, כשהלך גילפן לישון, ביקש בתוך החדר האפל ומצא איזה ספר ולקחוֹ והניחוֹ על ספּוֹ של החלון שאצל משכבו, בשביל שיהא מזומן אצלו לקריאה, לקצת קריאה על משכבו בבוקר. ועכשיו, כשהשכים לקום – נתלבש מיד, יצא והתחיל מטייל אילך ואילך לאורך האכסדרה, מטייל בחשאי ומסתכל משם בכל אותם המקומות הקשורים בזכרונו, ומציץ לרגעים לחלון זה שתריסיו עדיין מוגפים, חלון חדרה של רוזה. זוכר הוא שספר מוכן לו – ואינו נפנה אליו…

מין נשמה יתירה, נשמה חדשה מפעמתו, והיא הולכה וגדלה בלבו עם איזה תענוג של הוָיה… הכל נשכח ונשקע בתוך רגש של הנאה; הוא נהנה שהוא רואה את עצמו אצל בית זה, בחצר זו, אצל טחנה זו שהתחילה בעבודתה התמידית, נהנה שהוא צריך להזהר בצעדיו שיהיו קלים, כדי שלא להעיר את זו הישנה מעבר לתריסים המוגפים… נהנה שהוא נמצא מתחת לשמים הרחבים הפרושים על שרשתא, נהנה למראה השבת הצנועה שבבית ובחוץ, נהנה ומחכה כחתן בשבת שלפני חתונתו…

גם יצר זה של חשדנות, העומד על גבו בימים האחרונים ומשגיח בו מן הצד בעין בקורת ואזהרה, גם הוא הרפה ממנו וכאילו הוא אומר עכשיו בשחוק של הנאה: “נעניתי לך – יהיה אשר יהיה…” וקלה היא עליו אחריות מזלו ועתידו שקבּל על עצמו, ואינו חושש לה כלל, – וכי מאי איכפת לו אפילו אם יתאהב? אדרבא – והלואי!… מחכה הוא ליציאת שארתו – ויהיה אשר יהיה…

קוּסטאַקי, גוי זקן המשרת בטחנה, הביא חַמֵי-תֵה בפך הנחושת הגדול, הסיר את המנורות מעל גבי השולחן, קבּל פרוסה של חלה לבנה והלך לו בברכה. הדודה פרשה מפה לבנה גם על שולחן קטן זה העומד מחוץ לבית, על האכסדרה, והעמידה שם כוס תה עם סוכר ואמרה לו: – “שתה, חייקל”. רוצה היה לשאול: “ורייזילי אימתי תשתה?” – ולא נועז…

והריהו יושב לו חבוי בצל, מִקַוי השמש המשתרעים על גבי האכסדרה, ומביט בַיתה אל הזקן, שהוא יושב ומתנענע בנחת על “תיקוני הזוהר” וקורא בנהימה רכה כחתול בשעה שמחליקים לו על גבי עורו, מושך בקול של שלוה: “אַאיי” – וחוזר לזמזום נעימתו…

ו“היא” עדיין לא קמה.

הזקן יצא והתחיל מהלך על גבי האכסדרה, עומד ושואף טביקא לתוך חטמו, סוקר סקירה חוץ למשקפיו, לצדו של גילפן, דומה לומר לו מלה – ואינו אומר, נפנה ונכנס אל הבית ואומר לבתו:

– צריך לילך להתפלל, שרה-פריל…

זו הביטה בעינים נבוכות ואמרה אף היא:

– כך… השעה התשיעית…

מבין הוא גילפן שהדברים מכוּונים אליו, והוא קם ואומר בשחקת-מבוכה:

– לא לקחתי עמי בגדי שבת…

– ותתפלל כאן… – עונה הדודה בניחותא.

– כך… יתפלל… – רוטן הזקן ומשים את הכובע של סמיט על גבי הירמולקא שבראשו; פושט הוא את החַלַט ולובש את הקפוטא של משי ומתאזר עליה באזורו הרחב, מתעטף בטלית ועליה בזופיצא האטלסית, נושק מתוך לחש את המזוזה, יוצא ויורד במנוחה, כאילו אין כאן שום בחור אודיסאי… ומזהיר ונוצץ באורו של יום הוא צף ומתרחק בפסיעות קטנות, כנפיו הרחבות מכסות על פעמיו, ובית-זרוע של שמאל תלוי ריקן על צדו…

הדודה אף היא פרשה אל חדרה בחשאי עם ה“קרבן מנחה” וה“צאינה וראינה” להתבודד שם בתפילה ובתחנונים…

קן צנוע, שלֵו ורך הוא בית זה, – וגילפן רואה את עצמו בתוכו כצרור אבן קשה המיצר לבעליו הטובים… מין רגש של מוסר התחיל מחטט בו על הנהגתו שאינה מפיקה רצון מהזקנים שבכאן. עד עכשיו לא חשב כלל בזה, כי מה לו ולדעתם של אלו אם הוא נוסע לאמריקה ונפרד מהם עולמית? – אילו היו יודעים לפחות שנוסע הוא לארץ זו, אפשר, לא היתה הנהגתו נראית להם זרה כל-כך, – הכל יודעים שמנהג אמריקה שָאני – ומפני מה לא גילה להם עדיין שנוסע הוא לאמריקה?…

גם זכרון זה של שיחתו אתמול עם רוזה מביא אותו לידי חרטה. הוא נהנה ומתחרט כאחד: נהנה – מפני שהשכיל להשתמש כנגדה בכלי זינו, בפרדוֹכּסים סותרים, אבק זה של “איפכא מסתברא” שהוא רגיל לסמא בו את עיני החולק עליו, כדי שלא יביט לתוך נשמתו ויראה בחסרונה… ומתחרט – מפני שלא כך צריך היה לדבר עם נערה תמימה זו; הן מיחלת היא כל כך לדבריו, מקוה להם ומבקשת מהם שיורו לך דרך, מקום, מעשה ומטרה בחיים… אבל מה יש לו לומר לה לזו?… הנה תקום, תצא, תביט בו בעיניה השואלות (הן כל הלילה כולו לא יכלה לישון מפני ה“שאלות”) תתחיל בדבּוּר ושוב תציג לפניו בזהירות של ענוָה את שאלותיה, והוא – שוב ישתמט מהן, שוב יהא מזדקר עליהן בפתגם שאינו ברור… וסוף-סוף הרי תפַצע זו את קלפּתו ותראה שאינו אלא – אגוז אכוּל תולעה, בן-אדם שנשדף מתוכו…

ושוב הוא מרגיש בעצמו שעדיין לא מצא את ה“סך הכל” שלו… יודע הוא כמה אמתּיוֹת שנתקבלו ושלא נתקבלו, אותן ואת הפּוּכן, אבל אמת-עצמו, אמת יחידה זו שיוכל להתבצר בה ולהסתכל הימנה על העולם והחיים, אותה עדיין לא מצא, גם לאחר “מציאת אמריקה” שלו… ואפשר היתה בו זו, ואבדה שלא מדעת?…

“מה לעשות?” – שואלות שתי העינים הללו.

והוא – תשובה אחת יש, ואותה יתן: “נוסע אני לאמריקה” – יאמר לה, ויצא לו ממצב של רמיה זו שהוא נתון בו בקורבתה של זו!…

והנה יצאה רוזה כשהיא לבושה חלוקה הוַרדי, מצמקת עור מצחה מכּוֹבד ראש, ושַׂחקת-רצון רופפת בזויותיהן של שפתותיה – כמדומה, שאינה צריכה שוב לשום תשובה…

– הלא תקדש?… – היא אומרת לו ומעמידה לפניו “קידוש”, צלוחית יי"ש ותופיני סוכר. ובעוד שהוא “מקדש”, היא מכינה גם פת-שחרית על השולחן.

שניהם ישבו לאכול. כמה נעימה היתה הישיבה אלמלי רגש זה של חוסר זכות הטורד מבפנים; סוף-סוף, הרי נהנה הוא כאן שלא בזכות, אלא על-פי טעות או רמאות בלבד, – אילו ידעוהו לא כבּדוהו…

שיחתם אינה מתקשרת. הוא אינו מוצא שום ענין לשיחה, והיא, כנראה, שוב אינה רוצה למשוך אותו לעניניה ולדרוש בעצתו, היא רק מבקשת למצוא אותו דבר החשוב לו ומעסיק אותו, להכּנס לעניניו היא מבקשת – ואינה מוצאת אותם… עוד מעט ועברה לדבּר ברוח היום, תפַהק ותאמר: “כנראה יהיה היום יום חם” – ותלך לה מאצלו ותעזבהו, אך הנה אמרה דרך אגב:

– קוראה אני ועדיין איני יודעת חדשות אלו, ניצשיאנוּת, סימבולוּת ודיקַנדנסוּת מה הן ומה שאיפותיהן?

כאן מצא לו גילפן ענין והתחיל מדבר בו, וכל מה שדבר יותר נמשך ביותר לתוך ענין זה, בראותו כי מפליא הוא את בת-שיחתו בדבריו, וכי תורה זו יכולה להיות לו לפי שעה כתריס בפני שאלת “מה לעשות?”, – כלומר: מה אתה, מר גילפן, אומר לעשות?"… הוא הרצה לפניה טיבן של המלות החדשות האלו הנשמעות בספרות, סבּותיהן של השאיפות הללו ומשאלותיהן הפסיכולוגיות של הסופרים, הציירים והחוקרים החדשים, דבּר ונתפלא בעצמו על האמונה והבטחון הנשמעים מתוך דבריו על עתידן של השאיפות הללו, דבּר והיה כמעין שאינו פוסק…

רוזה לא שאלה את עצמה בתחילה איזה יחס יש לה, וכמו כן ל“צבּור” ול“חברה” שהיא יודעת ונתונה בתוכם, להם ולתנועות ושאיפות אלו. היא רק שמעה ותמהה, תמהה ונשתוממה לידיעותיו של גילפן המרובות, על בקיאותו וכוח זכרונו. קטעים רבים בשיר ופרוזה הקריא לפניה על פה, תכנם של כמה ספרים, שעדיין לא שמעה שמם, הרצה לה. היא היתה יכולה לקרוא עוד שנה או שנתים ולא היתה מכירה כל כך בשאלה זו, כמה שנודע לה עכשיו על-ידי שיחה אחת עם גילפן… נדמה לה כאילו הביאה זה למדינה חדשה, לתוך אטמוספירה חדשה, בין בריות חדשות שרעיונותיהם והרגשותיהם אינם ברורים ומובנים לה, אבל מפליאים ומתמיהים מאד…

אחר-כך נתפעלה רוזה ונפעמה – הפעם הוברר לה מפני מה אין היא מבינה לגילפן ואינה יכולה להשיג דעותיו; כנראה, גם הוא מאותם ה“שואפים” החדשים שנתיאשו מערכיה ותורותיה של ה“חברה” ורוצים להתחדש במושגים ורגשות חדשים…

היא, אמנם, אינה רוצה להאמין שהאמת עם אלו; בכל אופן אין אמיתתם אמת לכל בני אדם הללו שהיא יודעת, לכל אלה הנכנעים והרוֹדים, השׂשׂים והאבלים, העובדים והבטלים שמסביב לה, אבל חידוש גדול שלא שיערה מראש יש כאן – ואפשר גם בשׂורה היא של אמונה חדשה? – אפשר אמונה חדשה ממשמשת ובאה לעולם?… לבה הצעיר חרד על המעשים שעשו בני-האדם מימות עולם ועושים עדיין גם עכשיו, על האידיאות והקדשים שנשאו וקידשו כל הימים – שמא הולך כל זה למיתה וכלָיה, שמא יתנדפו מפני אותם הרוחות והצללים הבלתי בהירים שמשיבים על העולם בני-אדם הללו החדשים המתאמרים להתחיל הכל מחדש… מין יראה כמפני נבואה של חורבן העולם, נבואה של פגישת קוֹמיטה בוערה בכדור הארץ, תוקף אותה, והיא מביטה בעינים תמהות, ברעיונות נבוכים בפני אברך כחוש זה היושב למולה ומטיף את דבריו המוזרים בקורת-רוח, כאילו הוא מספר בענין פשוט ותדיר… מין אכזריות נשגבה היא רואה, מין מכונה רבת סכינים מלוטשות נמשכת לעולם על-ידי כוחות נעלמים להכרית ולגדע… לאלהים חדשים הוא מנבא, לאלהים הבאים לשפוט את העולם באור צונן, בתענוגי צער עמוק, בתמהון של יופי, ביאוש משחרר, במעשים כבירים ונוראים, בשאיפות גדולות מהכיל… חזות קשה, חלום כבד לה כל דבריו – ועם זה רוצה היא שלא יפסיק מדבּוּרוֹ, כמי שרוצה לסכן בנפשו משום סקרנות ולעמוד ולהתבונן במקום הסכנה על עברי פי תהום…

כניסת הזקן ששב מן התפילה וברכתו ב“שבת שלום” עוררו אותה מן החלום, ונחה דעתה שחזרה אל המציאות; מציאות זו שבתוך ביתם, שהכל שם כל-כך פשוט ומובן… ונהנתה עם זה על מה שעתיד אדם בקי זה, אדם חדש זה, גילפן, להתעכב כאן בביתם, והיא עתידה לשמוע מפיו עוד חדשות רבות.

וגילפן מרגיש לפי מבטיה של זו כי נתעלה עכשיו בעיניה, וכאילו בזכוּת היא לו עליה זו – שכר לימוד… ומין יצר של דבּוּר דוחפו. דומה, כאילו נתגלה בו כוח חדש, והוא רוצה להשתמש בו, להראותו ולהכריע בו את הכל; ובשעת הסעודה כששאלוֹ הזקן – שסוף-סוף ביקש לתהות על קנקנו של זה – על בתי-הכנסיות שבאודיסה, התחיל גילפן מספר עליהם ועל חזניהם, גבאיהם ושמשיהם, מספר ו“מבקר” את כל ה“כלי קודש” שבכרך זה, הרבנים שבטעה“מ ושלא בטעה”מ, השו“בים והמוהלים, מספר כבקי בענין זה, מעיד ומביא ראיות הרבה “בדידי הוא עובדה” – ואינו חושש כלל לשמא יתבדה… מין שעשוע שובב של בדותות תקפהו, והוא מספר בדותה לבדותה ומתבל דבריו במאמרי חז”ל, כדי לעשות נחת רוח לזקן – ונהנה שדבריו מתקבלים כאמת ומקרבים אליו את לבותיהם של הזקנים, השומעים ומתפלאים… רואה הוא את רוזה התמהה שהיא מבקשת בפניו סימן של ליצנות נסתרה, – כי מה לו, לאדם החדש ולאלו? והוא רוצה להתמיהה עוד יותר, ומספר בדבר, כאילו באמת כדאי הוא לו ומעסיק אותו… בוחר הוא להיות בעיניה של זו חידה סתומה, הואיל ואינו יכול להיות פתרון…

עודם יושבים בסעודה ונכנסו שני בני ר' חיים השדכן. בתו הבתולה, ארוכה כאביה, אך מין מתינות, שאינה כלל בטבע אביה, נשקפה מעיניה ומפיה המצומצם, ודאגת עניות צנועה בפניה הכחושים, ואחיה, נער ביישן בן שש-עשרה, מסולסל בבגדיו הישנים, אינו יודע מה לעשות בכובעו, אם להסירו לכבודו של גילפן, או להשאירו על ראשו לכבודו של הבית, – לסוף, מצא עצה, שהתחיל מנופפו כמשיב רוח על פניו מפני החום…

רוזה הציגה את הבתולה לפני גילפן בתואר “הציונית היותר טובה שבאגודתנו”, ואת הנער בתואר “משורר צעיר הנותן תקוה”…

ובעוד ש“המשורר” מתאדם, מוציא חתיכות של נייר שנתישנו מרוב משמוש, מגמגם ומבקש סליחה ומחילה מלפני גילפן באמרים מקוטעים, על מה שבא להטריחו ולהראות לו “דבר”, משום שסוף-סוף צריך הוא לדעת אם יש בו “מה שהוא” אם לאו, – התחילה אחותו מתיעצת עם רוזה, למתי יועידו אסיפת אגודתן ומאין תקחנה כסף לקנות איזו חוברת ציונית חדשה…

גילפן עמד ושמע בשיחתן של אלו מתוך קריאה שקרא בשירים המדברים על ה“פז” שבעניים ועל ה“רז” שבליל ועל איזה “אז” ש“נס וגז” – ומשַוה עם זה לעצמו את ר' חיים, אביהם של אלו וביתו: האב – אדם טפש, פזור ובהול, עוסק בשידוכים וסרסרות, ובכולם יחד הריהו “לא יצלח”; האם, בודאי, חולנית ירקרקת ושופעת קללות כל היום; הילדים – מטונפים, יחפים ורעבים, ובתולה זו, כבר הגיעה לפרקה ונמקה בדלותה ובחוסר אהבה ותקוה, – ומניין הם לבחור זה, העומד כאן בלב חרד ובפיק ברכים, אלו “המאויים הנשגבים” וחשק זה לכתוב שירים? ומה לה לבתולה מזדקנת זו ולציונות? – איזה הכרח הביאם לכך – ולמה?… ומתוך כך הוא מתחיל לדבר אל ה“משורר” ואומר לו, שעדיין אין נכּרת בשירים אלו “אישיותו של המשורר”… וכדי להבינו אישיות זו מה היא הוא מביא לו ראיות ומשלים ממשוררים שונים ומדמה שיריהם של אלו לאלו וכו' וכו' – מדבר ואינו שואל את עצמו, דברים אלו למה, ומה מכריח אותו לדבר כל כך לנער זה?… הוא מדבר ונהנה שגם הנערות – ובפרט רוזה – מקשיבות לו, מדבר ומבאר לשומעיו היאך נשתנו בכלל ההרגשות של בני זמננו ואינו דומה תיאור הטבע של משוררי זמנו לתיאוריהם של המשוררים הקודמים…

בתוך כך באו עוד שני משכילים צעירים, לשאול בעצתו ולשמוע דעתו אצל איזו גימנסיה שבאודיסה נוח יותר לעמוד למבחן, – וגילפן התחיל מבקר את מנהגי הבחינה בכלל ולימודי הגימנסיות בפרט, שאינם אלא עמל-רוח-ונפש שאינו נותן כלום וכו' וכו'…

נכנס המכונן שבטחנה – אדם רוסי – כשהוא מאובק קמח, ואמר בהלצה, שאילו ידע גילפן את דודו המשרת קוֹנטרוֹליר במסילת-הסוסים, היה המכונן שואל לשלומו של דודו זה, – ומתוך כך הגיע לשאול אם נפתרה כבר השאלה של מסילת-הסוסים באודיסה? וגילפן התחיל מראה בקיאותו גם בענין זה, הוא הראה לדעת עד כמה החברה הבלגית, חוכרת המסילה, מנצלת ומרַמה את העיר, וכמה גדולה טפּשוּתם של יועצי “הדוּמא” (מועצת העיר), אבות העיר הנמכרים כעגלים וכו'…

המכונן הרכין ראשו, עמד ושמע, עד שהזקיף אגודלו והקיש בה על מצחו ואמר ביוּדית: “אַגוּטע קאָפּ!”… ורק אז הרגיש גילפן, כי ריח של יי"ש נודף מבן-אדם זה – – –

יצא המכונן, ורוזה ביקשה את האורחים לעזוב את החדר ולעבור אל הגן. –

“למה אני מדבר כל-כך?” – שאל גילפן את עצמו ברדתו אל הגן. הוא הרגיש שכבר הגדיש את הסאה וחש מין גיעול של דבּוּר רב בתוך פיו… אבל שומעיו – וגם רוזה בתוכם – אינם אלה משתוממים לאדם מרובה-צדדים זה הבקי בכל…

והנה נוסף עוד “נאור” אחד, אדם מקושט, משולח של פבריקה אחת למעשה נייר פפירוסי, וזה התחיל שואל לשלום “ידידיו” הסופרים העברים שבאודיסה; הוא נתוַדע אליהם באסיפה-רבתי אחת של חובבי-ציון ואחר-כך סעד עמם ביחד בריסטורן של סימון: “חברה נאה הם” – מעיד עליהם זה; וגילפן מדבר שוב…

הוא זה מדבר בגירוי-עצבים, רוצה הוא להקניט קומי-נוסע ריקא זה והוא מבטל את “ידידיו” כעפרא דארעא; בורגנים הם, צרי-דעת, בני-אדם פעוטים, או בחורים שפויים, נחשלים ומוגבלים, ובכלל, אילו סופרים יש בספרות העברית? הללו מחזיקים עוד בדעות שלפני המבול, והללו מחקים כקוף, מפטפטים כתוּכי כל מלה שהיא נראית להם כחדשה באירופה. והספרות העברית בכל מקצועותיה, כביכול, הרי אינה שוָה פרוטה-גרוטה שבורה ופסולה, אין לה לא סופרים ולא קוראים וכו' וכו'.

מרגיש הוא גילפן שחריף הוא הפעם לשומעיו יתר מדי, אבל אינו יכול לעצור ברוחו שנזדעזע, ואינו יודע מפני מה. מנסה אחד להשיב על דבריו, והוא סותם מיד טענותיו של זה בפרדוכס, בציטטה, אומר מאמר של סופר מפורסם בשם עצמו, ומאמר עצמו בשם איזה סופר מפורסם ואינו מתירא כלל שמא יאחז… שליט הוא על כל שומעיו, ושלטונו מרגיזו, מזעזעו ומקפידו – והכל מרגישים ומכירים שידיהם ריקות ואין להם מה “להשיב מלחמה”, ואינם יכולים להגן על מה שהיו רוצים להגן…

מרגיש הוא גילפן, כי אחר-כך, מדי זכרו את שיחותיו ששׂח היום, יחרוק שיניו ויקרא את עצמו: “טפּש, ריקא!” ויודע שהוא מחזיק את המסובים במצב שאינו נוח לא להם ולא לו – והוא מתחיל לאכול מן הפירות ששׂמה רוזה על השולחן, אוכל כדי לסתום את פיו… אך המשולח, עדיין דעתו בדיחה עליו, והוא משפשף ידיו זו בזו ואומר לגילפן:

– והציונים שלנו באודיסה – מה הם?… רבותי! יאמר לו מר גילפן מה שיאמר עליהם, אבל אני אומר לכם שבעלי פּי-פּי-ות הם – מיץ!… (הוא נשק ראשי אצבעותיו אל פיו) כדאי, בנאמנות! כדאי לשמוע כיצד נואמים וכיצד מתוַכּחים באודיסה!

– רבותי! – ענה גילפן כדי להתפטר בהלצה: – אם “בעלי פיפיות” אתם, ואכלתם תפוחים אלו, כדאי, בנאמנות, לאכלם!

גם ההלצה יצאה בנַלית…

נכנס שוורצמן. הכל קדמו פניו בחבּה של כבוד, וביחוד נראה היה, שרוזה שמחה לפגישתו של זה עם גילפן.

גילפן הכיר בו מיד אותו בחור שחור שהתחיל מתרועע עמו לפני צאתו לאודיסה. זקנו, שהתחיל אז לצמח, מכסה עתה על לחייו, גדוע וקשה. גם שערות ראשו קשות ונצבות כשערות הקפּוֹד, מצחו צר ומתקמט בבין גבותיו העבות הנוגעות זו בזו, ונכּר בפיו הסגור כאילו הוא מהודק היטב בשיניו – פה של עקשן, – עיניו השחורות עומדות בברקן, בוחנות ואפשר גם חושדות…

שוורצמן שאל את גילפן על אחד מעסקני הציונים, שהיה צריך לבוא לאודיסה בשבוע זה, אם לא שמע עליו שבא.

– העתונים לא הודיעו… – ענה גילפן שוב בהצלה, אבל רק המשורר צחק לתשובתו – וגם על זה נתבייש מיד… ושוורצמן רק הציץ עליו מן הצד ופנה אל רוזה ואמר:

– הערב תהיה אסיפת-האבות בבית מותּיל ארינדטור. כשלושים איש יבואו.

– באמת?!

– כלום יבואו?!

– ומותּיל ארינדטור נותן ביתו לאסיפה?!

כמופת, כמעשה ניסים נראה הדבר לכל…

ושוורצמן לא ענה על פליאותיהם, אלא הוסיף ואמר לרוזה:

– ואותך אני מבקש לבוא לאסיפה זו. התרגלי; בקרוב נכין גם לך אסיפה כזו, אסיפת-אִמות. אנו מצדנו צריכים להיות מוכנים בכל, ולכשיתקבל הרשיון לא נאחר את ראשית השנה.

– לכשיתקבל… – ענתה רוזה בחוסר אמונה והציצה לגילפן.

– לכשיתקבל, יהיו גם רהיטי בית-הספר מוכנים – ענה שוורצמן בבטחון, שנשמע בו כעין נזיפה לפקפוקיה של רוזה…

מין רגש רע התחיל מבצבץ בלבו של גילפן לאדם שחור זה המדבר בשלטן, נראה לו שאותו השחור מחה בבת אחת את רושמו הוא מלב הכל…

רוזה, כאילו הרגישה בדבר, אמרה לשוורצמן:

– אידיאה יש לי… נשתמש נא במקרה זה, שמר גילפן שוהה במחננו, ונקבע נא ערב לתיאוריה ולויכוח… כמדומני שמר גילפן אינו מן המסכימים לנו, ונשמע גם דברי הצד שכנגד…

היא דבּרה במין זהירות שלא ישרה הפעם כלל בעיני גילפן, הכנעה נראתה לו מדבריה…

שוורצמן לא הביע רצונו, וגילפן לא הביע סירובו – ונשתתקו הכל במין שתיקה שאינה נוחה.

לסוף אמר שווצרמן:

– אם רוצים אתם בכך, הייתי רוצה גם אני להשתתף בערב זה, אבל מחר עלי לנסוע לעיר הפלך לימים שנים שלשה.

– בדבר הרשיון? – שאלה רוזה.

– כך, – ענה שוורצמן בשפה רפה.

“להביא מנחה לעשיו” – חשב גילפן, ואותו הרגש הרע גדל בו עד שקשה עליו הדבּוּר, הוא הרגיש שעכשיו אינו יכול לומר אלא טפּשוּת או גסוּת מביישה…

– ובכן נמתין עד שובך – אמר אחד לשוורצמן.

– אבל בעוד שתהא התיאוריה ממתנת אין המעשה יכול להמתין – אמר שוורצמן והפנה עיניו הבוחנות לרוזה: – מחר אמסור לך רשימת האִמות שהיה כדאי לדבר אתן תחילה ביחידות. וכמו כן צריכים למצוא בית בשביל האסיפה. ביתכם הרי רחוק הוא מהעיר. יש לבקש את הירצנשטיין, אפשר תֵאוֹת היא לתת את ביתה. הדבר אינו סובל דחיות – עשי את המוטל עליך, ולעת עתה, האמיני שהאמת והעתיד אתנו…

אִמרה אחרונה זו של חיזוק, ששוורצמן לא היה רגיל בכמו אלו בדברו בענינים תדירים ועכשיו הטעימה והדגיש בה ביותר, ולא בלי כוָנה של עיקוץ, – הסבה את עיני הכל על רוזה; נראה היה שהוא רוצה להעמיד עליה תריס בפני גילפן…

גילפן נתן משקפיו ברוזה, ונראתה לו כקצת מבויישה, העביר מבטו ונתנו בשוורצמן ופגע בברק עיניו של זה ואמר במחשבה: “אוציאנה מתחת רשותך…” וחזר והעביר מיד את מבטו ותלהו בראש האילן…

שוורצמן התחיל מתפרד מן המסובים וכשהגיע לגילפן אמר:

– ובכן, נקח עמנו דברים…

– לאו דוקא – ענה גילפן: – לעת עתה אין לי פנאי ורצון לכך.

– לעת עתה… – הטעימה רוזה את דבריו.

שוורצמן פנה וילך. רוזה נשארה עומדת במקומה, ומיד נתעוררה ותלך אחריו גם הוא.

אצל המעלות שלפני פתח הבית עמדו שוב לדבר…

– ומי מילל לקלמן סנדלר – אמר המשולח בכוָנה לעורר את גילפן למלחמת דברים: – מי מילל לו, ש“בנצי השחור” שלו יהא בן-אדם כזה?… הוא צריך היא רק ללטש מעט את לשונו באודיסה; שם, רבותי, אך שם מדברים! זכורני, כיצד קם שם – אצל האגודה “למען ציון לא אחשה” היה הדבר – קם אחד (והמשולח הראה בחוש כיצד זה קם) קטן, צעיר, פעוט, ממש נער, קם ופתח בזה הלשון:

– “Братья! мы держимся теперь за послвдній яқорь спасенія среди страшно бушующихъ волнъ черной не-проґлядной, ґотовящейся насъ проґлотить пучины”³…

גילפן קם והלך לבקש לו ספר…

… הכל נתפטרו וההלכו להם, וגילפן השקיע ראשו בתוך הספר. הוא אינו רוצה, ואפשר גם בוש, להיות בקורבתה של רוזה – מנוחה דרושה לגופו ולגופה. צריך הוא להכניס זרם חדש לראשו, לטהר בו את האויר מן האדים וההבל שהכניסו בו האורחים הללו… המאמר שהוא קורא הוא באמת של אדם שמוחו בקו הבריאות…

כל ההרגשות שאינו רצויות דממו, שקטו, רק שוורצמן, “ארי שבחבורה” זה, עדיין הוא עולה ומבעבע לרגעים ממשקע השמרים שבקרקע הכרתו, ברק עיניו הבוחנות מטרידו כיתוש עקשן, אך הוא אינו נותן עליו דעתו – יזמזם לו… יהיה אשר יהיה…

צלצוּל הפעמונים מבשר בשמחת-אונס ערב יום ראשון.

הוא מרים ראש, מסתכל בכסא שישב עליו שוורצמן ואומר בפה מלא:

– אוציאנה, אוציאנה מתחת רשותך…

במה? באיזה כוח? וכיצד? – בזה לא חשב ונשתקע שוב בספר…

… ערב. השמים ריקים מבלי שמש, מבלי ענן, מבלי כוכב – אך כנגהה של איזו דלקה שבתהום מבריק שם בשפּוּלם… הזקן עודנו סועד “בשלש סעודות” ומזמר זמירות בקול נוגֶה ועמום… רוזה החליפה שמלותיה:

– שוב אסיפה… – מתאוננת לה שרה-פריל: – אפשר ילך גם חייקל אתך?…

– אני איני הולך לשם – מקדים גילפן לענות, ורגש של שממון תוקפהו; לבדו הוא נשאר כאן… ואפשר יבוא גם ר' חיים לטרדו בעסקי הדירה… מוטב שגם הוא ילך לו מכאן תיכף לאחר יציאת רוזה.

אור מעורבב של יום גוסס ברגעיו האחרונים ושל מגל ירח מתחדש. כוכב נוגה מציץ בודד וחיור בערבות רקיע טהור, כהה ומזוכך. יצאה רוזה… רואה הוא מעל לגדר את פארה הלבן רחב-השולים כשהוא מתנדנד ומתרחק. הוא עומד וממתין עוד רגעים אחדים, לובש את הפלתּוא ויוצא גם הוא.

לאן? לראות בעיר? – מתירא הוא מבני-שרשתא שלא יגששוהו בקרני המישוש שלהם…

ה“חול” תוקף וגוזל את השבת, מחפש ובודק את העיירה. חודר הוא בצלילים מבוהלים של פעמוני בעלי העלות, בענני אבק, בדבּוּרים גסים ומטורפים. יסורים ממשמשים ובאים וטורדים את המנוחה שבתוך רגעי הנצח, מן השבתון המתמזג באין-סוף שאינו משתנה ואינו מתחלף, טורדים וזורקים את הבריות אל תוך יורה זו, רחוב השוק, שהתחילה מרתחת רתחיה – “סיר אשר חלאתה בה”.

הוא פונה אל המבואות שלצדדין; אלו מכוסים עוד בסחבותיה של השבת הקרועה…

צועד הוא בחוצות האפלים המרופדים אבק, אשפה, שיורי חשש וקש. בתים קטנים, אלו מתדבקים ואלו מתפרדים, מביטים בחלונותיהם הקטנים, מציצים בחשאי, באור צנוע, אור פנימי ודל, מסתכלים ומקשיבים אל הנעשה מחוץ. ילדים רצים ומעפרים בעפר. שלש נשים יושבות על גבי אצטבה שפלה, ואחת לפניהם על הקרקע, וכולן מהגות ביחד, מאַנחות ומתַנות בתחלואים, במכות ובכל צרה שלא תבוא… וקול שירה, שירה ישנה הולכת ועורגת בנוסחה הישן נושן:

…"עוֹמֵד גְּדִי לָבָן וָצַח.

הַגְּדִי הָלַךְ לִסְחוֹר סְחוֹרָה"…

שתי נערות שלובות זרוע מטיילות להן בשמלותיהן התחתונות, הלבנות, ומתכונות להשמיע צחקן בקול רם ובהברות מצלצלות, ושני צללים שחורים עומדים מנגד, ונראים מהם ניצוצי פפירוסים עשנים, – איזו שייכות יש בין ניצוצות אלו וצלילי צחוק זה, הם רומזים זה לזה, אלו באִשם ואלו בזעזועי האויר…

זָכְרֵ-נוּ, זָ-כְרֵ-נוּ, זָאָאָכְרֵ-נוּ לְחַ-חַיִים!…

רפּטיציה לימים נוראים – ועדיין הוא מחזיק ר' אַהרלי בניגונו זה, מחליף הוא רק את האַלטים והסוֹפּרַנים, אבל ה“נוסח” אחד הוא בכל דור ודור, אותו לא יחליף ולא ימיר לעולם, והריהו מושך ומתחנן:

מֶלֶךְ-מֶלֶךְ, חָפֵץ-חָפֵץ בַּהַחַהַחַ-יִיִים!…

שני הצללים השחורים חוסמים את דרכן של הנערות הלבנות בהלצה מעוררת צחוק מבוייש ועליז – הרי “חיים” גם עם הנוסח הישן…

– חפץ-חפץ בַּחחחח-ייים – מנגן לו גילפן מבעד לחטמו, וימי נעוריו עולים ומלַוים אותו כצללים אלמים בשתיקת הליל יחד עם ניגוני ר' אהרלי… הרי בית-הכנסת – מקום שהמתים מתפללים בחצות וקוראים בתורה… הרי בית-המדרש – עכשיו אפל הוא, ריקן ודומם, אבל רואה הוא גילפן את הבית הזה שהוא מפיץ אור בכל חלונותיו בליל חורף ושלג, וקולות שונים מתלקחים כלשוני להבות ומתערבים בשאון אחד כגלי ים… ואצל התנור – שם כל כך חם וטוב…

והרי עזיו של חזקאל מרים’ס… והרי חדרו של “גֶרגֶלי ערבוביה-מלמד” – וכאילו הוא שומע עכשיו קול עצמו שהוא מושך שם בעצלות וביגיעה: “בּן – דער זוהן, צפּוֹר – אפויגעל”, ו“הרבי” מפסיקו בנזיפה צרודה ובצליפת-קַנטשוּג: (רצועה): “ארוח’ן טאטען! צפּור – איינער האט געהייסען צפור!”…

מיני מחשבות שיש להן יחס עם ההווה מתאחזות בזכרונות אלו שלעבר, והמחשבות חשובות הן, אבל עדיין לא ברורות, – ולאן מוליכים אותו כל הזכרונות הנושנים הללו?

בקצה העיר – בית חדש, לבן ורחב ומאיר בכל חלונותיו, – למי הוא זה? הוא סר לראות בו: מתוך ראשי מסובים רבים נראה לו שוורצמאן שהוא עומד שם, עומד איתן, תמוך על אגרופיו בקצה השולחן ומדבר, מדבר ומפנה ראשו לזה ולזה. כמין איזמל דקר לו בלבו:

– אוציאנה מתחת רשותך! – אמר כמתגרה עמו ונס מפניו על המגרש שמחוץ לעיר…

צריך הוא לחשוב, למצוא עצה מכרעת, דרך נכון – אך כל המחשבות דללו מראשו, נבוכו, נסתכסכו, ורק ההרגשות שולטות בו: ליל יפה מבלי רוח כל שהוא, מגל הירח נעלם כבר, וכוכבים לאלפים מתעלסים בכל זהרם. ריח בכּוּרים וירקות עולה מן הגנות ומתמזג בריח של עשבים כמושים ומתיבשים, ורוזה – רוזה מרפרפת עליו, אצלו, סביבו, הוא קולט ריחה, חומה, רוך גופה – ואיננה… יושב הוא לו יחידי בין שני גזעיה של הערבה המתפצלים משרשם לכאן ולכאן – מערבה זה היה קוטף “הושענות” – יושב הוא ומביט אל תוך השלולית; זו כבר דללה במשך השנים, רק קילוח דק של מים עובר בקרקעיתה, לוחך את השרשים ורועד, רועד ומרעיד בתוכו זהרוריהם הדקים של הכוכבים בקול המיה דקה-דקה… רוצה הוא לדמות את שוורצמן לערבה מבוקעת זו הרקיבה וצומחת כאחד. גם זה רָקֵב וצומח על שלוליתו ואשפתו… אבל זוכר הוא כיצד זה עומד איתן שם בתוך האסיפה, ועולה לו משל אחר כלפי עצמו: הוא הוא שנעקר מן השורש, נעקר והשלך כנצר נתעב…

מה יאמר, מה יאמר לרוזה? אבל כלום צריך הוא לה? מעין וילון של סוד מנפנף על רוזה ועל רגשי לבו יחד, וגילפן מתכוון לקרוע את הפרוכת ולגלות את הפנים המסתתרים והריהו משים לעצמו את השאלה בגסות רוח: “כלום רוצה אני ליקח את זו לאשה?”…

והנה ביתו, בית אביו לפניו. עוד פעם נכנס לתוך העיר, – מה מבקש הוא בה? הוא קרב אל הגפה ומביט בעד סריגי הקנים אל הבית. שם, אצל החלון המאיר, היה יושב אבא ומשחיז חלפיו, ואמא היתה יושבת כנגדו על הספסל הירוק ומורטת נוצות, שילוחים לבנותיה לעת חתונתן… והוא נזכר בזקן ר' ישראל שהקיש על הקורה העבה במקלו – וכאילו הבית אומר לו: “קבל, שקץ, חמש מאות וחמשים רו”כ – ולך לך מזה! שוב אין לך עלי שום טענה ומענה ודיני-דברים בעולם כלל"…

אנה מוליכים אותו מיני רעיונות וזכרונות אלו?…

אנה ילך? – הוא חוזר ויוצא אל מחוץ לעיר… הנה הבאר עם קילונה ושקתותיה. צפרדע בודדת מהגה שם ביראה מן הבוץ: קבוי-קבו… והנה הגשר – תחת גשר זה התחבא פעם עם שיינה-רחל מפני הגשם שהדביקם כאן, בלכתם להביא יי"ש של פסח מן “הרַטוּש” האדום; קטנים היו ונדבקו זה בזו מפני היראה וכל כך נעמה להם היראה… עכשיו, הוא רואה את עצמו עם אחותה, עם רוזה, הרחק משרשתא, הרחק מאודיסה, הרחק מניו-יורק ומאדם ומעיר, הם שניהם יחד… אבל כמה טפּשוּת, כמה ילדוּת בהרהורים אלו – ממש כתינוק שברח מבית-הספר הוא:

הוא עומד נשען במעקה הגשר ומביט אל העיירה. היא שותקת מנגד בגגותיה השחורים – שותקת ועונה לפעמים רק בנביחת כלב, או באיזה קול עמום כמו מתוך החלום… ומקור קדומים, מעין חתום נפתח בלבו ומבעבע מיני פסוקים סתורים, מיני חרוזים נוחים המושכים את “הנשמה”, והיא כאילו היא בוכיה עלובה בקרבו:

"הגידי לי, עיירתי, עיירתי מכורתי, מדוע אני בודד, בודד

"ונודד, תועה מבלי צל, אובד מבלי אור, בלי מחשבה,

“בלי רגש ומשא-נפש?”

"הגידי… אַיָם קדשי, איפה חטאותי, אנא באו יסורי, איכה

“נעלמו תענוגי, דללו תקוותי, נגרו עתידותי?”…

ומרגיש הוא שהמילים הללו איון בהן כדי הבעת “תוך הנפש”, והריהו עומד בשאלה: המשורר – כלום הרגשותיו יותר עזות עד שהן נדחפות כדי הבעה כבירה, או שאין זה אלא קפיטליסט של מלים, שלכל צרכיו הריהו נוטל מן המוכן באוצרו הרב ומוציא – מוציא גם יותר מכדי הצורך?… הנה הוא עומד בשעה זו ורוצה בהבעה, מבקש בטוי “מן הלב” – והריהו מחפש למצוא מלים כאלו שהלב רוצה לאמרן – ואינו מוצא… הוא חוזר ומלחש לעצמו:

"הביטי עיירתי, ראי נא, אוֹמנתי, כי עמדתי יתום… ראי,

"כי שדוף הלב וכמוש, ומיוּגע ואמל נופל הראש, חדל כל

"כוח – ואין כתף לתמיכה ואין קרקע למעמד ואין גם

“מקום לנפילה… דלל אָפס גם כוח הנפילה”…

ובעודו חושב ומחפש מלים, תקפהו רגש של בחילה לסנטימנטין ול“תחינות” הללו, ונזדעזע ונתבהל לשאלה: למה הוא עומד כאן? – הן שוורצמן ילוה את רוזה הביתה!…

ומיד התחיל ממהר אל בית האסיפה.

סובב הולך הוא, חוזר ושב לפני ביתו של מותיל ארינדטור, ממתין ומחכה ומצפה אל החלון… שוורצמן מעביר גליון של נייר מזה לזה, כנראה הם חותמים עליו… "עובדים אנחנו "… אולם עד מתי? הרי כבר הגיעה השעה שתים-עשרה…

והנה הם קמים לצאת, והוא ממהר ומתיצב לנגד הפתח ומחכה, לבו דופק כבשעת הגורל… שומע הוא את קולה וקולו מן הפרוזדור – הנה יצאו שניהם ביחד, רוזה ושוורצמן, – גרונו נסתם, הוא אינו יכול לומר להם אפילו “ערב טוב”…

– הנה מר גילפן – אומרת רוזה, כמדומה, בשמחה: – והרי אתה משוחרר מחובת ההלויה.

היעזבנה עקשן שחור זה? – שאל; ומשהציץ לתוך עיניו של זה, נדמה לו, כי זה חושד בו שהוא רוצה להוציאה מתחת רשותו…

– היה שלום – אומר לו גילפן ופושט אליו את ידו לפרידה…

נפטר השחור והלך לו, ושניהם לבדם הם. הוא ורוזה עוברים ברחוב הנרדם העונה לשעטת צעדיהם באבני הרצפה הרעועה – ונתמלא הלב…

– הזהרי שלא תכשלי – הוא אומר ומכין לה את ידו שתחזיק בה. היא נשענת בידו, וזרם של אושר עוברהו עם רוך גופה; עיניה כמה יפות הן בניצוצותיהן המעורפלים מתוך האפילה… אילו היה יכול להודיע אל לבה, דרך העצבים שבידו ובידה הדבוקות זו לזו, את כל אותו האושר שבלבו…

השומעת היא את קול לבו, את תחנוניו הענווים?

“יותר איני רוצה, יותר איני צריך, רק קורבתך, להיות קרוב אליך ולזון את עיני בדמות תבניתך, ואת נפשי – במגע ידך הרכה”… כך אומר לבו בחרדת עונג, ובפיו אינו מוצא שום מלה לומר לה, וידו אינה מעיזה להדק ביותר את ידה אל גופו.

– לאן אתה אומר לנסוע מכאן?

– לחוץ לארץ, לגיניבה…

פתאום באה השאלה ופתאום ניתנה התשובה, – והתשובה היותר טובה!…

– לאיזה פַקולטיט?

– שם נראה – ונבחר.

– גם אַת צריכה היית לנסוע שמה – לשווייץ… רצונך להיות מורה, וכדאי היה לך ללמוד שם, לראות בתי-ספריה של ארץ זו…

רוזה לא ענתה כלום – אפשר, חושבת היא בעצה זו?… וחפץ חדש לגמרי נולד בלבו… פתח נפתח לעולם חדש ומאיר שלא שיער מראש… אפשר, עוד פסיעות אחדות – ויכּנס לתוכו, לחיים חדשים, חדשים לגמרי…

הראש סובב הולך – האפשר שיהא נוסף לו “פְּלוּס” חשוב כזה? הלא יוָלד מחדש! הלא.. הלא… קשה לקלוט אותו מראה, אותו מחזה, אותו עתיד, אותם חיים… הוא והיא חיים יחד בגנף, היא גיניבה… שניהם לומדים – לשניהם מטרה אחת מובנה… וחיים – הם חיים יחד…

הוא בולע אל קרבו אותה הגעיה, הצהלה, הזעקה, הרוצה להתפרץ מלבו!…

כמדומה לו שכבר נשתנה, – הרעיון עצמו הולידו מחדש, והוא כאילו אינו כלל זה שהיה לפני שעה

---

VII

…הוא מתכַּוץ, מצטמק ורועד משפע אושר וגיל, קדחת תענוגים מדובבת שפתיו בלי מלים – אין מלה להביע רגשי הערצתו, המון חבּתו, רננת נפשו… נופל הוא לפניה על ברכיו ורותת בחרדת קודש, הומה ומיבב בקריאות של חבּה, מתבייש וכובש פניו בשמלתה; מצחו על ברכיה – והוא מתפלל ומתחנן: “אל תעזביני!… רחמי-נא! סלחי! כפרי להמות-רוחי, ששון-אוני… אהבתי, אהבתי”!!… הוא בוכה, בוכה כילד בשמחת לבו… לוקח הוא את ידה הרכה הקטנה ואינו מאמין שבידיו היא, אינו מעיז להגיע את הקודש אל פיו… מעין חיים, מקור הקודש, זרם נדבות – איכה ישבור צמאונו בו?… חיים… חיים שנועמם, עוזם, הודם, זיום ותענוגם גדול הרבה יותר מכפי ששיער במאַוייו, יותר מדי דמיונו, יותר מדי שאיפותיו… ברכתם השופעת רבה מכליו, גליה עָצמו מכוחו, והוא אינו אלא כמידוּזה המתמוגגת וגדלה, נשקעה ונישאה בתוך גלים פושרים שבים…

…שלות אושר… נעימה היא עבודת היום, חדרו אצל חדרה, שניהם לומדים, עוסקים בחכמה, במדע, מדע בהיר ומבורר, הגיוני ולא קַפּריזי, ורוח של חיים, חיים שיש בהם תקוה ותכלית ברורה שוֹרה גם על ספרי-הלימוד… ולפנות ערב הם יוצאים לטייל על שפת הנהר, נהר-הרוֹנה…

שניהם ישבו בסירת-דוגה – והם נשאים על גלי התכלת בתוך אור ארגמן מבהיק. ידו תחבק מתניה – ואוחז הוא את רוזה "שלו " כמו שאוחז גוזָל רך וחמים… הוא מסתכל בהעינים הטובות, החכליליות מנוגה שמש שוקע, והעינים הטובות השקיעו מבטן בתוך הגלים המופזים – במה היא חושבת?…

הגלים הקלים לוחכים בפני הסירה, לוחכים, מנשקים ולוחשים ונושאים אותם בשביל של תכלת זה המתפתל בין ירק שדות והררים – שביל תכלת שאין לו סוף…

…צינה אחזה את רוזה… אויר ההרים וקסמי הטבע נסכו עליה עליצות משובה, ותשתובב יותר מכל בני חבורתם. היא טפּסה עלי צוקים, נזדקרה כאילה מעל לחריצים עמוקים, והוא נחפז, קפץ אחריה בסכנת נפש, – סער של בהלה וחרדה לשלומה נשאהו אחריה, עד אשר תפָשה, אֲחָזה ולא הרפה עוד ממנה… ויגעת גילה ומשובה נשענה בו, ונשימות כבדות הפסיקו את השחוק שבפיה… עייפים ויגעים שבו אל ביתם, ושם – נפלה על מיטתה והתחילה רועדת מתוך קדחת.

הוא אינו יכול למוש ממנה, הוא אינו נשמע לה לעזבנה לבדה לנפש. כאן, כאן יעמוד עד אשר יקל לה… את נפשו, את נפשו מי יקח, ויהיה נותן עליה! את ראשו היה נותן כופר אצבע קטנה שלה! מה יעשה? מה יעשה לה?… מדוע חלתה היא, מלאך טהור ועליז זה, ולא הוא?

לילה. הוא עודהו יושב על מיטתה, שומר עליה חרש, עוצר בעד נשימתו וסופר כל נשימותיה… הן מהבהבות את פניו, ולבו הומה, הומה וחרד… הן רק הוא לבדו לה כאן בגיניבה, לו ולהשגחתו מסרו הוריה אוצרם זה, ועכשיו מה יעשה? היאך יקימה? היאך יחלימה?… הנה התחילה מדובבת בשנתה קטעי אמרים מתוך חמה – והוא רועד, רועד וחרד בכל עצביו, בכל הרגשותיו… חם לה, היא משליחה מעליה את כיסויה, הוא גוחן עליה, והיא נתלית בצוארו – קשה לה… היא אינה מסרבת לו להפשיט בגדיה מעליה, והוא לוקחה בכוּתונתה על זרועותיו ומנדנדה כתינוק – הוא אביה, הוא אמה, הוא חתנה, הוא דודה ורֵעה, הוא שומרה היחידי כאן במרחקים… הוא מנדנדה ומיבב לה כאם רחמניה בשירת ערש – ומישנה… והריהו עומד כורע לפני מיטתה, מסתכל ומסתכל בה עוד…

עם שחר הקיצה רוזה בשחקת-תודה ותענוגים למול פניו: “עדיין אתה עומד עלי?” – היא אומרת… האושר שטפהו, אושר עד להטבע בו! שלמה ורעננה היא רוזה שלו – עברה הרעה, חלפה! עברה הרעה, – וכמה נעימה היא בחִורַת פניה! ושוב אינה בושה מפניו כלל – יודעת היא ומכירה שאך שנים שהם אחד הם… מטיל הוא את ראשו על זרועה החשופה, והיא חובקת אותו אל לבה, כובשת פניה תחת ראשו – והוא גווע באושר-נצחים… נפשו נאספה אל נפשה… במה? במה? במה זכה לבריה טהורה זו?…

– כלום אפשר? כלום אפשר?

הוא מתהפך על משכבו ומתרעם על דמיונו המוליכו שולל… אבל זה אינו תלוי כלל ברצונו. ותמונות מתמונות שונות ושעות של חיים עולות ומבצבצות ומתמלאות מאליהן, לוקחות אותו בשבי. הוא חי-חי בהן שלא מידיעתו ובחירתו, בשעה שגופו מתענה בנדודיו כל הלילה…

– כלום אפשר? כלום אפשר שיהא כך?

מצד אחד – הרי החשבון ברור, ברור ומחוּור כפרוזה פשוטה, מוכח ומיוסד כהשערה דַרווינית: הדוד והדודה רוצים בו, רוזה מכבדת אותו, מכבדת ועוד מה… מייחלת היא לדבריו, מתעסקת בו… מרכז של השכלה, השתלמות, שמיעת תורה מפי פרופיסורים – זהו ראש-מאַוייה של רוזה, מרום-משאלותיה שאינה מקוה לעלות ולהגיע אליו בקרוב, הוריה לא יניחוה; אבל עמו הלא ישלחוה, על כרחם יסכימו לזה, מאחר ש“החתן” רוצה בכך. הוא יכול להיות גואלה, ואיך לא תלך אחריו?… להוצאות – די להם בזמן ראשון במה שיש לו, מחיר דירתו שיקבל, ואחר-כך הלא ימצא לו עבודה, הוא ישמש קוריספונדנט או מתרגם לאחד העתונים – הדוד גם הוא יחזיק בידם… ברור הוא החשבון!

ומצד שני – עתיד מאיר זה עם כל קסמיו. הרי צריך הוא העתיד להיות מעֵין זה שבדמיונו, ואפשר גם יפה מכדי כך! – הוא ביחד עמה, שניהם יחד עובדים לשם מטרה אחת – כלום אפשר שלא יהיו מאושרים?… מאושרים – לא, זהו יותר מאוֹשר! על חיי שעה אחת כזו כדאי לתת את כל ימי החיים… לתת ולומר: “ראיתי, טעמתי חיים – ועתה, הנני ואֶכלה מתוך חיים, אגוע בנשיקתם”…

– אבל, כלום אפשר?…

במה? במה התקין לו אושר זה? מתי טרח עליו שיהא נהנה הימנו?… אך מזלו רוצה לשלם לו את השנים, אותן השנים שכָּלו בתוהו ובוהו, את ימי נעוריו העלובים שעברו עליו כעשן ויחרוּהוּ… הולך העתיד, קרב ובא מאליו – והחיים, אלו “החיים” שהיה מכנם, קורא להם ולא ידעם מה הם, – המה רחמו עליו ויחננוהו, והרי הם פורשים אליו כפיהם ומקבלים אותו באהבה…

הווה נוח, עתיד נחמד… הווה ועתיד נפגשו – וכמה מתאימים הם זה לזה! פנים אל פנים יעמדו –וכמה קרובים הם זה לזה! פסיעה אחת – והעתיד המזהיר קולטו, והריהו שם ביחד עם רוזה, עם רייזילי שלו…

אבל פסיעה זו על גבי הפסק הקטן שבין ההווה והעתיד, היאך תהא זו נעשית?… כמדומה, עדיין איזו חציצה דקה יש כאן… חציצה באמצע הדרך… חציצה זו מה היא?… שוורצמן?… לא! אי אפשר, זה אינו נראה… אבל מה זה קודח בלב? קנאה יש כאן?… לא, אין “זה” חציצה… אלמלי פטפוטו של ר' חיים לא היה עולה “זה” גם על הדעת. ובכל זאת הרי יש הפסק קטן – ומהו זה?… רוזה מבקשת לה אידיאל צבורי, רוזה היא ציונית… אבל כלום אין הוא יכול לעבוד לאידיאלים אלו? כלום אין צורך של חיים בכל אותן האידיאות שניסה לעבדן בזו אחר זו ועזבן מתוך יאוש? כלום כופר הוא בשאיפותיהן? –הוא לא היה יכול להתדבק בהן רק משום שהיה עומד מחוץ לחיים שהולידו את אלו והכשירו הוָיתן, הוא נלאה בהן משום שהיו לו אלה רק מלים של אחרים, חידודי שכל ולא משאלות לבו של אדם חי… אבל הן עצמן, אותן האידיאות והשאיפות הללו, הרי הכל כשרות, הכל חשובות, הכל ראויות לאנשים חיים שיהיו עובדים להן אפילו במסירת-נפש. לאנשים חיים שהעולם צריך להם והם לעולמם, יש צורך אמיץ גם באדיאלים, – ועכשיו הרי גם הוא נכנס לחיים: “פנו מקום, הרימו מכשול, תנו לחיות לי ולרוזה ולכל אלה היקרים לנו”. – “מי הוא אלוהיך? ומה חפצך”? – “אלוהי רוזה – אלוהי, חפצה – חפצי. לו אעבוד, לו אשאף, לו אלחם!”…

קצת רומנטיות יש בדבר, אבל גם הרומנטיות היא רגש חי וקיים הוא בלבו של אדם חי…

אך פסיעה אחת, והוא יפסע פסיעה זו.

הוא יגיד לה את כל לבו, יתוַדה לפניה ויספר לה את הכל:

– “עקור נעקרתי מן החיים בטרם אפרח, והָשלכתי מהם והלאה כנצר יבש, כעלה נדף, וכל רוח נשאני לעברוֹ”… – לא! מליצה היא זו!

– “בודד ונעזב הוצגתי בעיר גדולה בתוך שאר נעזבים ואובדים כמוני…” – גם זו היא מליצה של רחמנות!

– “בן חורג הייתי לחיים…” – פוּי! וכי אי-אפשר לדבר בלשון בני-אדם?

– “עד היום לא מצאתי לי מקום ומעשה בחיים… מדוע? – אַלָה יודע…”

או:

– “אותו ספּוּר לא ארוך ולא חדש… תביעות נפשי פרעתי בתענוגים מסואבים וזולים, במחשבות זרות, בשאיפות שאולות, באידיאות שזכיתי בהן מן ההפקר”… – זה למה? למה לה הביוגרפיה שלו הטפילה?

– “כאן בארץ זו, בסדרי חיים אלו שאנו נתונים בהם, לא מצאתי חיים בשבילי… בקשתי חיים של ממש, עבודה של ממש, שאיפות טבעיות – בקשתי ולא מצאתי… ואומר לברוח לאמריקה”… – לא! כל הדברים הללו אין בהם ממשוּת כמו בחייו הטפלים…

צריך לדבר בקיצור:

– “חיי? – אל תשאלי לשעבר – אינו כדאי. רק עתיד אני רואה למעני – ובידך הוא! אַת, אַת חיי, אַת עתידי. אַת יכולה לתת בי כוח לחיים ולעבודה, את לי הרעיון, המכַון, התכלית שבחיים ואת יכולה לתת לי זכות לחיים!… חיי בידך הם. ברצותך את נותנת אותם בי – ועמם גם כל האידיאלים הקדושים לך. בגללך, בריה טהורה, אטהר ואתקדש ואתרומם… אותך ואת אלוהיך אעבוד כל הימים. בידך אפקיד רוחי, מוחי ולבי אשר החיית”… – אבל כלום אי-אפשר בלי זה? הריהו כאילו אומר בזה: “אדם ריקן אני, עני ואביון אני ומבקש בנדבה את כל הונו של רוטשילד”…

צריך לעזוב את דבר “האידיאלים”. אם יבואו – נקבלם, אם ימשכונו – נלך אחריהם. ואם לא? – הרי רבוא רבבות בני אדם חיים ואינם מכונים כללים לשם “אידיאלים”, חיים ונהנים מן החיים… די לו אם יאמר לה: “בלעדיך חיי אינם כלום, ועמך”…

לא! – לא פסיעה כזו הוא צריך לעשות כשיו…

הפסק בין ההווה להעתיד, ובפסיעה אחת לא מוצלחה יפול לבלי קום… אפשר ימתין עד שיתקרבו זה לזה מאליהם?… אבל כלום אפשר שימסור את הסבר ביד המקרה? – שמא לא יהא אותו מקרה שידחפנו אליה, והכל יאבד ממנו לעולם?… לא ולא! הוא צריך, הוא עצמו צריך להתחיל… איך? במה?…

והדמיונות הנאים עדיין מרפרפים ומתעלסים סביבו, רומזים, קורצים לו וקוראים לו מגיניבה…

ובתוך כך האיר הבוקר בחרכי התריסים – וגילפן קם ממשכבו.

מביט הוא אל המציאוּת שמסביב לו, ולבו נפעם, זע וחרד: כלום אפשר, כלום אפשר שמציאוּת עניה וחילונית זו תהא נותנת לו אושר כזה שהוא מקוה לו?…

אפשר! –

הנה יצאה הדודה, נסתכלה בו ואמרה מתוך דאגה חנונה:

– כלום לא ישנת יפה בליל זה? חייקל?

– מניין לך זה, דודתי?

– ומפני מה פניך חיורים רך?…

אפשר ואפשר! – הרי רוצים בו!

יצאה רוזה… רואה הוא אותה שגם פניה חיורים… למה התעלל בה הלילה? למה הֶחֱלה אותה בדמיונו?… שערותיה פרועות, מצחה ועיניה עמומי מחשבה – כלום זו היא משאת נפשו? זו היא שהיתה מפעמתהו כל הלילה?… זוהי! – זוהי אותה בריה טהורה וחביבה שהוא רוצה לזכות בה! זוהי שעתידה לטהר את נפשו מטומאתה, טומאת רוָק זקן ואובד… זוהי העתידה להכניסו לחיים טובים ומלאים!

והוא עדיין לא מצא לומר לה היום שום מלה, אלא “בוקר נעים” בלבד…

צריך, צריך להתחיל…

היא מכַונת בחדר. גמרה כאן ונכנסה לחדר שלה לעשות שם, – ושירה דקה חרישית הבאה שלא מדעת לשיר, אלא מתוך מחשבה אחת מתמידה ומוֹנוֹטוֹנית, נשמעה לו משם…

הפסק קטן יש – מהו? מתרחק הוא, או עומד על מקום אחד?…

כמעט ששמח בראותו את ר' חיים שנכנס בבהלה:

– הרי-הרי, מר גילפן!… הרי-הרי הבאתי לך את בעל-העגלה, את גצי… אצלנו, ברוך השם, הכל נעשה יפה בעתו – שב וסע!… אתה לקרנישן בסוסים, ואני במקלי אלך להודישן – הרי-הרי הכל כפי המדובר… אני מדבר ומקיים… כלום לא אמרתי לך שבּתי ציונית? הרי-הרי ראית אותה! – ועל הקטן שלי מה אתה אומר? – הא? – כֶּלי, ברוך השם!…

החוטם שואף ג' פעמים אילך ואילך, ור' חיים עושה פּנִיה לצד רוזה, רמיזה לשרה-פריל ומלילה באצבעות לצד הזקן, לקבל קמצוץ טביקא, ואומר:

– בתי שתחיה עם הקטן שלי – כל היום: מר גילפן, מר גילפן ושוב גילפן… הֶפצי! נו – גילפאן, חה! כך גילפן! ההפציוּ!… הרי-הרי, קח נא ושב נא וסע, מר גילפן! – היום אינו עומד…

ור' חיים מושכו לקרן זוית ומלחש עליו:

– שמא תאמר אחותך שם: “שכר חתימה”, כנהוג, ירושה תהא רוצה? – אתה הבטח לה לעת-עתה… “הבטחה ואהבה – אינו שוה מעות” – שומע אתה?… טפּש – כלומר, אדוני! – הרי-הרי תרעומת זו למה? – וכי איני כוּלי על צדך, חלילה?… הרי לטובתך, הרי-הרי לטובתך אני מתכַון – כן יחננו השי"ת בכתיבה וחתימה טובה!… אלא יודע אני, ברוך-השם, את הנשים… הן… הן – אל תצחק עמהן! – אני אומר דברים של טעם… נדן קבּלו אחיותיך, ברוך-השם, כלי הבית ירשו הן – ומה להן עוד? אלא מאי? – הבטח להן, גם אני אבטיח להן – ובלבד שתחתומנה… הרי-הרי לאן אתה? – שמע, שמע! – הטה אזנך ושמע! – אני מבטיח ולא אתה, ומה איכפת לך?… בטח בי! – אני כשאני מבטיח, כלומר לך, הרי-הרי זה “בשקל הקודש”… כלום שיקרתי לך? כזבתי לך? – וכי אין זו, רוזה שלך, חתיכה של זהב?…

ור' חיים מרפה ממנו, מנענע לו בראש ונאנח מתוך נשימה עמוקה של קרירות דעת:

– ההוי!… חתיכת זהב, בחיי ראשי… אוצר, אוצר של זהב, בנאמנות!…

כמה הוא מתעלל בו פטפטן זה, – ואף-על-פי-כן, הרי זה עושה ההתחלה… לבו דופק ומייסר – כמה חילול בהתחלה זו… ואף-על-פי-כן, אין הוא מוחה… רוצה הוא לצאת, לנסוע מכאן לפי שעה, ויעשה לו זה כאן מה שיעשה…

לוקח הוא את הפַּלתּוֹא וחושב, מה יאמר לה לרוזה לפני הנסיעה, בשעת הפרידה?… הדודה נותנת לו צרור עוּגות, צידה-לדרך – דואגת היא לו כמו לחתן, – והלב זע ממתנה טובה זו…

הזקן נותן לו ראשי אצבעותיו הקרות והרכות ואומר:

– לך לחיים ולשלום!

ברכה חמימה, כמדומה…

רוזה – הידוק יד, פגישת הבטות, שינוי מראה ונצנוץ עינים מתוך רגש – מה יאמר?

– נוּוּ?…

– נוּ-נוּ! – עונה רוזה בצחוק, – ור' חיים זה דוחפו בכתפיו לצאת…

הוא יוצא כמבוּיש, והכל מלַוים אותו עד למדרגות.

קשה עליו הפרידה, פרידה ליום תמים, ושעת הפרידה גם היא לא עלתה יפה – והרי אינו אלא כבר-בי-רב שהשדכן מוליכו ומדבר בעדו לפני המחותנים והכלה!…

רוצה הוא לפנות ולומר איזו הלצה – אך ר' חיים זה מחטם ומבלבל רעיונו בזמזום, מוליכו ואומר:

– שומע אתה? יותר מחצי רו“כ לא תתן לו לגצי, לבעל-העגלה, די לו! – שלש שעות נסיעה ולא יותר… וזכור, הרי-הרי זה אמרתי לך: מוטב שתביא את אחותך ללון כאן, משתלין אתה שם אצלה – והכל יוגמר בכי טוב, אי”ה, מחר בבוקר… מבין אתה? הרי-הרי זו שבהודישן אביא אני, ואתה תביא את זו – ונשב כאן ביחד ונדבר, הרי-הרי יש לנו ענין לדבר בו – הא?…

ור' חיים זה קפץ במושב-מעלה שבעגלה, מתקן שם רפידת התבן, מציע את השק ומחליקו, מתישב ורוקד על אחוריו:

– כך! כך-כך! כך יפה! הרי-הרי – שב, מר גילפן, כאן! ממש מיטה של הסבּה! –

גצי דופק בסוסים והם נרתעים בצלצול פעמונים, ר' חיים קופץ מן העגלה וקורא אחרי גילפן:

– זכור, זכור ואל תשכח כל מה שצויתיך!…

מרחוק, מעל לגדר, רואה גילפן, שר' חיים מטייל עם הדודה בחצר, מנענע בראשו ומדבר וקורא עם זה בתנופת יד לזקן העומד על האכסדרה – ורייזילי אינה נראית…

רוצה הוא לעודד את לבו הנופל ואומר לעצמו באירוניה: “המטרה מקדשת את האמצעים” – ורגש של בזיון ורפיון תוקפהו על פסיעה זו שבין ההווה והעתיד; בינו ובין אשרו, בינו ובין רייזילי – ר' חיים עומד ומסרסר:

– הִמְמְם! – נהם כמתוך כאב-שינים וכבש פניו בכפות ידיו…

אחד הניף למולו בכובע חשוּק-סמיט עם סימן של זהב… שוורצמן! – הוא הולך לרוזה!…

– עמוֹד-עמוֹד! – הוא קורא לגצי, מתקומם לקפוץ מן העגלה ונופל שוב על מושבו… למה ירוץ אחריו? מה יעשה שם? מה יאמר? איזו אמתלה יאמר לשיבתו? – ולמה זה נתבהל?… “נוּ-נוּ” – אמרה רוזה, וכמה חביבה ומעודדת היתה אימרה זו בפיה… אבל כמה טפוש ומגוחך היא “נוּ?” זה שלו!

– המממם…

הוא מפרש לעצמו דיאלוג זה כך: “נוּ” – אמר, כלומר: “מה אַת חושבת בדבר גֶנף?” – “נוּ-נוּ” – ענתה רוזה, כלומר: “עוד נדבר בענין זה, הריהו כדאי לכך”…

אבל גם עם פירוש זה אינו אָתי שפּיר, – שוורצמן לא ידבר כך…

– אי-אי! איי!! – הוא קורא מתוך שינים חרוקות.

והפעמונים והמצילה מצלצלים ומבלבלים צליל-צליל וקיש-קיש ביחד, והרחוב חי, חי מתוך בלבול וערבוב הכוָנה.

– תְפְּררוּ! – התפוררה קריאה משפתי גצי לסוסיו, והעגלה עמדה באמצע השוק.

– זה למה?

– שני “פַּרשוינדליך” (נוסעים) יש לי בכאן – אומר גצי ויורד.

ודאי אין זו אלא תחנה ראשונה, ודאי יש עוד “פרשוינדליך”, ולמה הוא יושב כאן בראש העגלה שיחזיר עמו גצי על “הבריות” ועל הפתחים? אבל אנה ילך? נראה לו שהכל מסתכלים ומתמיהים אליו.

בזיון ורפיון…

לאחר שעה, או שתי שעות של סבּוּב ברחובות ובשוָקים, יצאה העגלה כשהיא עמוסה “פרשוינדליך” ומטלטלים והגיעה לגשר שמחוץ לעיר:

– תפררוּ!

– שוב עמידה? זה למה?

– הנה בא אלינו עוד “פרשוין” אחד. חבר נאה לך, מר גילפן. אתם תדברו בעניני ציונות – ואנו נשמעה ונסעה.

גילפן הציץ, והנה שוורצמן, המוכתר כובע של מורה בראשו, בא. ומלַוֵהו הפייטן הצעיר, בנו של ר' חיים.

“מעשה נאַצ’לניק…” (שׂר) – חשב גילפן בבוז של כעס –

– שעה שלימה אנו עומדים וממתינים אליך, אדוני שוורצמן.

– לא אמת, ר' גצי. ראיתי, בשעה השתים עשרה – אמרתי, ועתה, שתים עשרה בלי חמשה רגעים.

– עוד נגיע לעת צאת הרכבת – אמר בשבתו על יד גילפן בראש.

– ואתה, גרשוני – אמר אל הפייטן המלוהו: – ראה שלא תאחר צאת הפוסטה ושלחת את המכתבים שהכינותי. אם יתקבלו המכתבים לכאן, אינך צריך לשלחם לי – ודאי אשוב ביום השלישי. והרי לך מִרְשַם הטבלה של בית-הספר, תן לנגר וזרזהו במלאכה.

– ורשימות האמות לרוזה דוחובנה? – שאל גרשוני.

– כבר מסרתי לה אני…

– נא, חבריא! – קרא ר' גצי, צפצף ועורר שוט לשלשת סוסיו: – היידאַ לארץ-ישראל!

זזה העגלה.

צריך לשוב מיד… צריך לדבר עם רוזה… רוזה דוחובנה… למה הוא נוסע היום הימנה?

והעגלה רצה ונוסעת לה בתוך ענני אבק ובלבול טורד של קשקוש אברים וצלצול פעמונים צרידים – להלן ולהלן – –

– ואצלו – שוורצמן יושב.

VIII

שוורצמן – אלמלא שינוי שאינו מבורר זה שנראה לו מצד רוזה ביחוסה אליו ואל בית-הספר, שהוא עסוק ביסודו, – היה יכול עכשיו להניח דעתו:

הרשיון כבר מובטח לו שיקבלו, גם מחברת ההשכלה קבּל הבטחת עזרה; ועל הכל – אסיפה זו של אתמול עלתה לו יפה.

סוף-סוף הצליח לברר לשלושים אבות כאחד את החובה שעליהם והיכולת שבידם לתקן בית-ספר בשביל בניהם. ובו בערב נתאגדו יחד לאגודה אחת של הורים וקימו וקבּלו עליהם בחתימת-ידם למסור את בניהם לבית-ספר זה שיפתח שוורצמן, לשאת עמו בההוצאות הראשונות בתור הלוָאה, ולעזור על ידו שיהא בית-ספר זה יכול להתקיים ולהשתכלל כראוי. שני הנגרים שבאגודה זו קבּלו על עצמם להכין רהיטים לבית-הספר בתנאים נוחים ובמחיר נמוך. מין רגש של התעוררות והתרוממות שלט בכולם, לאמור: דבר טוב אנו עושים, חובה נעימה אנו מקיימים, תיקון גדול אנו מתקנים. וכאילו היה כל אחד מהם מבקש בערב זה לפייס את שוורצמן, שהיה מתענה ומתחבט עד עכשיו לטובת בניהם, והם, האבות, היו עומדים להם מן הצד ומתעלמים הימנו…

שתי השנים שטפּל בהן, יגע והתלבט בתוך מכשולים שונים ומפריעים נבזים, בטלו בתוך שעה זו של נחת רוח, שעה שהגיע בה לתחילתו של אותו דבר שבחר בו ושמהו כמטרה לחייו.

לפני שתי שנים, בהגיע חדשי-הדרור, נשׂאו לבו לנסוע לשרשתא מולדתו, להרָאות אל הוריו ולנוח שם לפני צאתו לחוץ-לארץ. ארבע או חמש שנים אלה שגר בכרך גדול עסוק בלימודים ובעבודה של הוראה בבתי-ספר, רחוק מחוג משפחה ומתרחק מחבריו המורים, שלא מצא בהם איש כלבבו וכרוחו, מוזר מחיי הקהילה היהודית ואינו מוצא נחת גם בחיי האגודות הציוניות שבעיר זו – שנים אלו נראו לו פתאום כיובל תמים, ונתגעגע אל מולדתו הקטנה, אל בני משפחתו, בעלי-מלאכה דלים ושמחים, אל חברי נעוריו, ואפילו אל הרב הזקן שקרבהו לתורה בנערותו ודחהו מעליו בבחרותו, לאחר שהחמיץ… רצה שוורצמן לבלות עוד שלשה וארבעה חדשים בעיירה זו, להיות חפשי, בטל ונהנה מחייה השאננים, משבתותיה הצנועות, חגיה השמחים ומנהגיה, מנהגי האבות התמימים, וגם – הו חוטא! – להתענג על בתולותיה היפות והכשרות בטרם יצא ויפּרד מכל אלו לכמה שנים ויבוא בעולם אחר, עולם של חוץ-לארץ.

בא, ראה – ונשתומם: האמנם נשתנתה העיירה כל-כך בארבע או חמש שנים, או שכבר נעשה בה שינוי זה קודם לכן? אפשר, הוא בשכלו הצעיר לא הבין בהשתנותה בעת שבתו בה, אם מפני הרגלו, שהיה רגיל ונתון בתוכה, אם מפני הנזירוּת, שהיה נזור הימנה ונתון אל לימודיו, ורק עכשיו, לאחר שבא לכאן כאיש חדש, הכיר בה ובחליפיה. אפשר, שכל אותן המראות והתכונות הנאות, שמשכו את לבו ועוררו דמיונו בנכר, אינן אלא שיורי זכרונות של קדמת ילדותו.

אפשר ואפשר; אבל עכשיו אין לו אלא מה שעיניו רואות. ורואה הוא, שלא זוהי העיר ולא אלו הן הבריות שנתגעגע עליהן ממרחק. הכל נתקטן, נתחלל, נתרוקן ונסתאב. בני העיר נזורו זה מזה, נתפרדה חברתם. אין ענין, אין רגש מאחד, אין מרכז שינהרו אליו כל הלבבות ויתאחדו בו, אין מאור שיצהיל את החיים האפלים וירומם את הרוח לשעה אחת, לפחות. כל אחד טבוע ומפרכס רק בדאגתו, דאגת פרנסה, המיבּשת את מוחו ולבו. דאגה זו נתדבקה בהם כפַרזיט ומוצצת מהם כל רגש של חיים ונחת, כל חפץ ושאיפה חברותית וצבורית, כל תשוקה ואהבה למשא-נפש שהוא יותר נעלה, יותר נאה, יותר נאצל מן הדרישות והיסורין של חול. עניוּת, קבצנות נמבזה וקמצנות ברגשי אנוש ומשאלותיו, עם-ארצות גסה, חמריות שפלה עם שפלות-ידים מכלימה. כל אחד חי רק באיגואיזם חסר-אונים אלו וצמא לפרוטה, לפרוטה ולזוז…

וירידה מוסרית זו נכּרת בחיי בתי-האבות ובבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות – בכל מקום, וביחוד בימי שבת ומועד. יום שבתון, – ומכיון ששבתה הפרנסה, מניע יחידי זה שבחייהם של אלו – והנך רואה עד כמה נתדלדלה, נתכמשה ונתרוקנה נשמתה של אומה זו – – –

ההתרשלות, הריקנות והיאוש שבחיים אלו נראו לו לשוורצמן ביותר בחינוך הבנים. האות, לכאורה, עדיין משלמים בעד בניהם “שכר-לימוד” בפרוטתם האחרונה, כנהוג מימים קדמונים, ומשלמים הם בכפלים, גם ל“מלמד” וגם ל“מורה”; אבל אין זה להם אלא כעין “מס” בלבד, מס שאין להרהר אחריו ואין לבקש הימנו תשלומין ושכר שהוא. הבן – הרי המלמד לא יעשהו “רב”, והמורה לא יעשהו “דוקטור” – די לו שאינו הולך בטל. המלמד והמורה – זה מלמד “טייטש-ווערטער” בתנ"ך, או גם במיטודה לפי “רוח הזמן”, וזה מורה “טייטש-ווערטער” בפאוּלסוֹן ובגרַמַטיקה לפי “צורך הזמן”, – ואלו ואלו מענים ומכים את הילדים, מי בקַנטשוּג ומי בסרגל. מדבר אתה עם אב שרשתאי, והריהו מודה לך שאין בזה שום “תכלית” ולא כך צריך להיות, אבל מה אפשר לעשות עם התינוקות בעיירה קטנה? מוכיח אתה לו שאפשר ואפשר לתקן – ולתקן בלי “הוצאה” יתירה – אבל דעתו של מי פנויה לכך?

ואמנם צריך שיהא כאן איש שיפַנה לבו לכך. “כר נרחב” יש כאן ל“כוח אינטליגנטי” לעבוד ולהועיל. אבל הכל בורחים מכאן. מחבריו לא מצא שוורצמן אף אחד; איש לעברו תעו, זה לבקש תואר דוקטור, וזה – “חיים”, וזה – “מעשה”. נשאר כאן אחד – ונעשה “סוחר” קל-דעת הלועג באפיקורסות גם לישן גם לחדש. שנים שלשה משכילים חדשים מתגלים – וגם הם כל משאת-נפשם היא לברוח מכאן, “לצאת מן הגיטו” לבלי שוב אליה עוד.

גברים שפויים ופזורים, נשים חולניות ורגזניות, בחורים גסים, בטלים ומסואבים, בתולות כזבניות ומתיפּות, להוטות מוֹדה, מתאוות חתנים, מזדקנות ואוררות יומן במרִי-נפש, וילדים תמימים וחביבים – כמה הם מתנונים, מתנולים ומתענים כאסירי-חושך, ועל שום מה?… הם גדלים בתוך סחי ומאוס, מכות, יסורין וחרפות; נתונים בעול “דרך ארץ” ובעול תפילות, דינים ומנהגים שנפסלו וענשו תפלים מבלי רעיון, מבלי רגש ולחלוחית שהיא; גדלים ומתיבשים במיני מושגים רעועים ומעורבבים, גדלים ואינם מתכשרים לא בגופם ולא בשכלם אל החיים, וסופם – או שיהיו נשקעים בבִצתם וחלאתם לרקבון ולעפּוּש, או להיות נשאים כמוץ באין מקום ומעמד, מוּשלכים מתוך החיים, או נרמסים בתוכם כדומן.

ואַים איפוא אלו המבקשים חירות, גאולה ותחיה לעמם? כאן בעיר מולדתו, מקום שהוא מכיר בו ובאנשיו ביותר, הבין שוורצמן ראשונה מה רבה וגדולה היא העבודה שיש לעבוד בתוך עם זה כדי להחיותו ולהחלימו ולסדרו, ועד כמה כל “אנשי המעשה” אינם עושים מה “שצריך לעשות”. וכמה מוזרים הם ולפני זמנם הם כל אותן ה“תנועות” שהם חפצים להכניס לתוך אטמוספירה חולה זו…

מה לעשות? העבודה מבהילה ברבּוּיה, אבל בזה אין ספק שצריך להתחיל מבית-הספר, מחינוך הקטנים, שיהיו אלו כשרים וראויים לזמנם ולעמם יותר מאבותיהם האובדים והנחשלים.

וכי אין כאן מקום ואפשרות לבית-ספר עברי כזה שהוא שוגה בו? המלמדים עם התנ“ך מצד זה והמורים עם “הפאוּלסון” מצד זה – כלום אין אלו מעידים על החפץ והצורך ב”חינוך יהדותי ואנושי", זה שטובי-האומה מדברים עליו כל-כך בערים הגדולות ואינם מועילים כלום? כאן הרי הכל רוצים בחינוך כזה, אבל אין מי שיברר להם את ענינו ויסדרוֹ.

ואת המכשלה הזאת יכול הוא לקחת כאן תחת ידו ולתקנה. צריך הוא להשתקע בשרשתא ולהחל בעבודה. יראת חסידים וקנאים לא תבעתו, סר צילם מעל העם וגם הם עצמם נצטננו. אפשר עכשיו לעבוד, לתקן ולחדש בתוך העם בלי מלחמה יתירה.

מצד זה, בית-ספר מתוקן, מורה משכיל ומבקש להועיל הנושא משרת עבודתו בכבוד, ומצד זה, חדר מקולקל, מלמד בוּר ומורה מנוול – כלום יש ספק בדבר, מי ינצח את מי? אין אדם מניח את הטוב ובוחר ברע לדעת.

יסד שוורצמן אגודה ציונית בעיירתו והתחיל מתערב בעסקי הקהילה. הציונות מובנה היא לכל בן-ישראל, וקצת “מוֹדה” היא לצעירים, ובשמה אפשר לעשות כל תיקון ותיקון שהוא.

בראשונה שׂם עינוֹ ב“תלמוד תורה” שבעיר. בעזרת שנים שלשה עשירים שהזמינוהו להורות לבניהם, הרשו לו הגבאים שיתן שם לקח-חנם בשפת-הארץ ובחשבון, ובני אגודתו התחילו מאספים כסף, להלביש ולהנעיל את התלמידים לימות החורף. אבל כיון שהתחיל מתערב גם בלימודים העברים, בחשבונות ההכנסה ובשאר הדברים – דחוהו משם: "אנו מאספים נדבות בשביל “תלמוד תורה” ולא בשביל “שקוֹלא” – אמרו הרב והגבאים; ומצד בעלי-הבתים, לא מצא שום סעד, מה להם ולכל אותו ענין?

התחיל שוורצמן מתעסק ביסוד בית-ספר בשביל ילדי בעלי-בתים. אבל המלמדים והמורים, שהרגישו בו מיד ש“קוֹנקוּרֶנט” מסוכן הוא, הצליחו כבר להלשין עליו “על-צד-היותר-טוב” – "ציציליסט " הוא!

מין עקשנות נמרצה תקפתהו: “כוחי גדול מכוחם – אמר: – ואני צריך לנצח”. ובעוד שהוא מתהלך תחת ה“השגחה”, הספיק לקשר אליו את צעירי שרשתא ובעלי המלאכה שבה, הולך ומקהיל קהילות ודורש לפניהם בתיקוני החיים והחינוך, מעוררם לעבודה צבּוּרית וציונית, נוטל ילדים מן התלמוד-תורה ומוסרם לחבריו ללמדם קריאה וכתיבה. קצתם, מן הגדולים שבהם, מסר לבעלי-מלאכה, שקבּלו עליהם ללמדם אומנות. נתודע לרוזה – ומצא בה עזר כנגדו בין הנשים, טרוד הוא ועסוק, ואין נחת מכל אשר יצר, אלא עקשנות ובטחון לימים הבאים יאמצוהו.

בטחון – ומאחורי זה ממתינה לו גם מעֵין תקוה… רגש טמון שלעתיד, לפעמים ינצנץ פתאום כאגל טל שנגע בו קו של חמה, יגונב אליו כצליל רחוק, כרוח אביב בימי אדר – מן הוא? – רוזה שמו… ואז יעביר שוורצמן יד על מצח, מסיח האָרה זו אל מטמוניתה – והכל כדאי לו, כדאי ואינו כבד מנשוא…

המלמדים והמורים מפיצים עליו שמועות שונות ומשונות.

שוורצמן אוכל אבר מן החי, – והא ראיה, שאינו אוכל בשר שחוטה (וֶגֶטֶריאני היה); שוורצמן רוצה להרבות “ממזרים” בעיר, למכור נערות לסטמבול – ולפיכך עשה לו חברה ציונית זו של בתולות. עובר הוא ברחוב, ותינוקות יוצאים לקראתו בזמר מביתו של מנדיל הכתבן, עונים ואומרים: "שוסטערוק שוסטערוק! וואוּ איז ערגעץ דיין בייסטרוּק ⁴… הוא מושיט ספר קטן לגדול שבהם ואומר לו: “מיטיב נגן אתה – הרי לך ספר זה, ולמדת הימנו שירים יותר יפים”. ספרים הוא מפיץ בין הקטנים – האין זו ראיה שמיסיונר הוא, חבר לחברה הלונדונית? אומרים שכבר חרת לו אות צלב בבשרו – ולפיכך אינו בא גם למרחץ שבשרשתא. ובכלל, בחור זה אינו אלא משוגע, מטורף הוא בדעתו; יוצא הוא אל השדה ורואה נערים משחקים – ואף הוא ביניהם, הוא מלמדם מיני משחקים משונים, משחק וקופץ עמם כילד: – “רק בשרשתא אפשר שיהיו בני בעלי-בתים מתחברים לרוָק זקן ומשוגע, בנו של איזה סנדלר שכּוֹר, ומאמינים בו כבאלוהים!”

ושוורצמן סובל בלבו ומבטל בפיו כל אותן השמועות בליצנות שהיא לפעמים גם מרירה. יודע הוא שאין אזנים לרכילות משונות אלו, ובעיני בני שרשתא אינו אלא בן-אדם מתמיה קצת, – שהרי למה לו כל זה? בחור שכמותו, שמצא לו פרנסה בכבוד ובכרך גדול, בא “לתקן עולם” בשרשתא, “טובת הכלל” הוא מבקש; נראה, שאותו “גיד של בעל מלאכה” שיש בו, מגרה אותו לקפוץ בראש, להיות “איש הקהל”, “בעל חברה”; יקפוץ לו, יעשה לו, לא יועיל ולא יזיק…

והוא עושה את שלו. עושה – ואינו מרוצה מעשייתו. סוף-סוף, עדיין אין לו ענין קבוע ומעשה ראוי לו ולבני חבורתו לעבוד בו. אבל מקוה הוא כי סוף המעשה לבוא, ואז ימצא עוזרים על ידו; הצעירים שבעיר ובעלי-המלאכה כולם מתגדרים בו ומסורים לו.

עברו ימי ה“השגחה”, ושוורצמן התחיל שוב משתדל ביתר עוז להשיג רשיון ואמצעים לכונן בית-ספר, והמלמדים והמורים גם הם חגרו שארית כוחות להפריעו. אלמלי בעלי המלאכה שהיו עמו, כבר היו ה“גלנטוֹנים” – בעלי האגרופין – ששכרו עליו, מכים אותו נפש…

– צריך להוציא “גזירת הקהילה” לגרש את ה“גלנטונים” ממחננו ולא תשאר פרנסה מבריונים אלו! – צעקו בני משפחתו של שוורצמן.

– צריך ליסד ל“גלנטונים” ולכיוצא בהם שיעורים וקריאות לערבים – ענה שוורצמן במנוחה: – וגם זה עשה נעשה. – – –

– מה אתה רוצה ממנו? – שאֵלוֹ הרב בפני קהל עם ועדה, שעמדו בשעת מנחה בשבת “חזון” לפני בית המדרש: – למה לך מחלוקת? מה אתה רוצה לעשות בעיר?

– רוצה אני לבנות לכם בית-מדרש אחר תחת זה שחרב ונתרוקן אצלכם – ענה שוורצמן.

– הא כיצד?…

– רוצה אני לפתוח כאן בית-ספר לבני-העניים ובני-בעלי-בתים ביחד. בית-ספר שיגדל ויחנך את בניכם בתורה ובדעת החיים, באהבת העבודה, הטהרה והנקיון בבריאות הגוף ובחירוּת הרוח והנפש. ולא זו בלבד, אלא רוצה אני לפתוח כאן ביבליותיקה ובית-מקרא של ספרים טובים ויפים לגדולים ולקטנים, כדי שלא תהיו ריקנין, ולא תהא עם-הארצוּת מתגברת עליכם. רוצה אני לקומם כאן בית-עם, מין בית-מדרש ובית-קהל הוא, ששם יהיו אנשים משכילים קוראים לפני העם בדברי מדע, ששם יהיו מתיעצים כל בני הקהילה על עסקיהם ועניניהם לתקנת הרבים וטובת הכלל. רוצה אני להכין מן הצעירים המעולים שבעיר מורים הגונים יודעי תורה וחכמה – ויבואו הם תחת הבוּרים הללו, המענים ומשחיתים את בניכם שאתם מוסרים להם ללמוד. אלה יחנכו לנו דור של אנשים מועילים ומבינים היודעים למצוא להם מקום בעולם הזה, דור של יהודים מבקשי חירוּת וגאולה, היודעים לסדר את עניניהם בין בשעה טובה ובין בשעת צרה שלא תבוא, – רוצה אני שלא יהא ישראל עם בטלן נבזה ואובד דרך! זהו רצוני שאתם יראים מפניו! והרבה יש “רוצים” כמוני, “רוצים” העתידים להיות גם עושים ומעשים. ואני כיון שהתחלתי כאן בדבר, כדאי הוא לי לעבוד עליו – ואפילו שאהיה גונח עליכם דם!

– מין קלפּה, רחמנא לצלן! – – –

למחרת, נמצא מודבק אל כותל בית-מדרשו כרוז של “חרם” על שוורצמן ועל בית-ספרו שהוא עתיד לפתוח בשרשתא.

– כבר קהו והוחלדו כלי-זיין אלה – אמר שוורצמן; ובו ביום יצא לקבץ תשלומי האקציות של הבנק העברי. פגע בו חסיד אחד ונתרחק מד' אמותיו, שחק הוא ושחקו גם אחרים ל“חרם” זה.

ובאותה שבת, שבת “נחמו”, התחיל שוורצמן סדר-קריאות של היסטוריה בבית-הכנסת של החייטים. הוא קרא ובאר לפניהם ספר “נחמיה”. נכנסו גם שני “גלנטוֹנים”; אחד ארוך אדמוני, שפניו מכוסים קשקשים של כתמי-חמה, נתמתח מלוא קומתו, עמד – וכל אותו הזמן היו עיניו העקומות מכוונות לשוורצמן; והשני קצר ובריא נתיישב לו אצל החלון, שילב את רגליו הנעולות בוּטפורטים נוצצים, וראשו, התמוך על אצבעות ידו הפסוקות, היה מופנה ומביט אל הרחוב, – כאילו הוא ממתין כאן למי שהוא…

לסוף שאף הארוך רוח, נשם ואמר לקצר:

– שמעת, אחא? בחרב ופטיש עמדו הם!

נדנד הקצר בראש עד שנרתע הכובע על בלוריתו הקוזקית, גמגם ופסק:

– זְזְזְ-זהו אדם – ולא כּינה!

ויצא.

איש לא הבחין, אם אמר זאת כנגד נחמיה או כנגד שוורצמן.

– מעיז אני לחשוב – אמר אז שוורצמן לרוזה: – כי בל"ג בעומר הבא יכול נוכל לעבור בחוצות שרשתא עם גדוד של חמשים, ששים תלמידים מסודרים ושירי-תהלוכה בפיהם.

רוזה נתפלאה לו: כלום עדיין דבר זה נראה לו כל-כך פשוט וקרוב להעשות? רכילות, מלשינות ומפריעים מצד המלמדים העלובים הרואים בקפּוּח פרנסתם, חוסר כל השתתפות והכרת טובה מצב האבות, ואמצעים דלים מאד מצד שוורצמן עצמו – והוא כבר רואה הוא לעצמו בית-ספר של חמשים ששים תלמידים; ולואי…

והנה לא עבר חודש ימים משעת “החרם” – ונאספה אסיפה זו בביתו של מותיל ארינדטור, שעלתה כל כך יפה. כל הקרואים באו, כל הקרואים משתתפים, רשיון – ובית הספר חי וקיים!

ומה לה לרוזה, שכל הימים נשאה נפשה לבית-ספר שתוכל לעבוד בו, ועכשיו – עכשיו איזו שינוי יש בה?…

שינוי – אם יש כאן שינוי אינו אלא על ידי גילפן…

בבוקר, בשעה שהיה אצלה לדבר עמה על אסיפת האמות, הכיר בה שמחשבתה עסוקה בענין אחר, – מסופק הוא אם גם שמעה את דבריו כראוי…

כל האויר נצטנן וקפא סביבותיו בשעה זו, ואותו רגש טמון וחם שלעתיד, אותה האָרה הממתינה לו מאחורי הבטחון, זו שהיתה מבריאה, מגיהה ומטהרת את האטמוספירה שלו והבטיחה לו מה כלאחר דעת, זו כהתה, – וכאב אטום כבש את הלב… אז נתן בה את עיניו, ורוזה נתאדמה כולה כאילו נתפשה בשקר גס, במידה מגונה… והוא יצא משם כפוף ראש.

עוד מאתמול הרגיש בה שינוי זה.

שינוי – ואפשר אינו אלא השראה עוברת?

הוא הציץ בשעונו – שעת הנסיעה קרבה, בעל-העגלה יהא מחכה לו. צריך ללכת. העביר יד על מצח והסיח אותה הכרה קשה למטמונית אחת אפלה… שום דבר, ואפילו “אותו דבר”, אינו צריך להטריד אותו ממעשה זה שהתחיל. עבר דרך מעונו וקרא משם את גרשוני (הוא מלמד את גרשוני שפות ומדעים, וזה יושב אצלו כל היום) ובדרך לכתו אל העגלה ציוה לו מה שהיה צריך לצוות. כך, גם הפעם יעמוד לו רצונו; הוא אינו צריך לחשוב עכשיו “בדבר זה” – ולא יחשוב… ראה את העגלה ונזכר שראה בה את גילפן עוד בדרך לכתו לרוזה. לאן זה נוסע שלא בדרך אודיסה?…

כן, צריך הוא לנסוע עכשיו עם גילפן בעגלה אחת…

מזלו, אפשר, יהא גורם לו נסיונות קשים מזה…

אבל – תקבל נא חברת ההשכלה על עצמה לשלם שכר דירה, ובית-הספר יהא בטוח בכל אופן ואופן שהוא – – –

IX

…שטן המשחית, אך הוא יודע למה סכסכו הבריות וערבבו כל כך את עניניהם זה בזה! באלפי קשרים, ברבבות עניבות קשור כל יחיד, מסובך ותלוי בקרובים וברחוקים, ביודעים ובלא יודעים – ואי אפשר להשתחרר מהם ומהמונם וממהוּמוֹתיהם. עם כל זיז וזיז שהוא, על כל הרמת יד ורגל, אתה מרגיש משיכה בחבל, או בחוט שהוא מושך אותך לצדם של אחרים, או שאתה מושך בו את האחרים, שלא ברצונך, אחריך. תמיד אתה מושך ונמשך על אפך ועל חמתך לבלבל נפשך ולהטרידך מעולמך. רוצה אתה לשנות מקומך – והרי אתה נמשך מאיזו ביילה-גיטל העגונה, לך ועשה תחילה רצונה, כדי שתעשה אחר כך את רצונך, ונגרר אחריך עם זה איזה פטפטן טרחני ר' חיים, המאנס אותך בשירותו לעשות רצונך, כדי שתעשה את רצונו – ושלשתכם יחד נמצאים תלויים בשאר רצונות, ברצוני של אדוני-העיר ואפוטרופסו וברצונו של הנוטריון, התלויים גם הם ברצונות אחרים, גלויים ושאינם גלויים, ובאילו חוגים ו“משפטים בל ידעום”. רוצה אתה לילך אחריהם – ונמצאת קשור בטבורך “לזו שבקרנישן ולזו שבהודישן”…

לכאורה, זו שבקרנישן, פייגה, צהלה ושמחה כל כך שזכתה לראות את אחיה הנחמד ואומרת: “משכני – למענך, אחי, ארוצה!” אך סוף-סוף קשורה גם היא לכמה וכמה בריות ורצונות אחרים המושכים אותה לאחור: ה“טוֹמנא” – עת האסיף – הגיעה וצריך לאסוף את “יגיע כל השנה”, וכלום יכולה היא להפּרד מביתה ולעזוב הכל על בעלה? (הוי ואבוי! לב יודע מרת נפשו – גבר לא יצלח הוא!) – הנה הערלים, אלה באים ומסלקים חובותיהם, באגוזים, בשזיפין וב“שאר ירקות”, ולאלה, צריך לילך לביתם ולגבות מהם, וצריך להיות זריז ונזהר בהם מפני שהם אסורים ומקושרים כבר לסוחרים אחרים…

– הערלים, יבערו וידלקו, נתפקחו עכשיו יותר מן היהודים! הם מרמים אותך: כל השנה הם מוצצים ממך דם-התמצית, תבוא עת הסילוק – ומסלקים אותך בשה“י פה”י, מוכרים תבואתם לאחרים במזומן, וכיון שיש מזומן הרי הם הולכים וקונים כל צרכיהם בעיר. אם לחוב – הרי חנותה של פייגה, ואם למזומן – הרי בעיר הכל בזול – כן יחיו, רבש"ע! הירשקילי גראבּוֹס יש כאן, ויש לו חנות “מכל הצרות”, ואפילו מיני אירוגין יש לו, וכך יחיה אותו גנב, כמו שיתן לך להחזיק את השער! ולא זו בלבד אלא שגם משַסה הוא בך את הערלים. אף “גיד של יהודי” אין בו באותו רוצח!

ופייגה מוחה את הלפלוף שבזויות שפתותיה הכחולות ומתחילה לספר מעשה נורא וארוך לאחיה: מעשה בערל אחד שהיה לוקח ממנה כל צרכיו כל השנה כולה, בסחורה ובמזומן, עכשיו כשהתחילה תובעת בו, מה עושה הירשקילי? אומר הוא לערל: “הרי מוכרת היא פייגה טבק גלוי (שלא הורם מכסו), ואתה מתירא הימנה?”… הולך זה ומביא לה את הבולשת וחתמו עליה פרוטוקול – עכשיו תהא צריכה לישב בבית-הסוהר…

– וכלום יכולה אני, אחי, לעזוב “הכל שבהכל” וליסע לשרשתא? – “הוא” – היא מורה לו בראשה לבעלה שבחצר, המזפּת שם את סדנאותיה של העגלה: – הוא – מהו? “בהמה בבקעה”. אומרת את לו: “לך” – והוא הולך: “עשה” – והוא עושה, אך בעצמו – אינו כלום… שמא הבאת לו “המליץ” או “הצפירה”, אז יחזור לו כל העלם כולו לתוהו ובוהו והוא באחת: "אי-אי פיליטון! אי פיליטון!… אסוה, כפותה אני, אחי, על ידי ועל רגלי!

ואף-על-פי-כן כוחו של אח גדול, ונסוע תסע עמו, אבל לא היום, היום אי-אפשר… נראה שהיום כוח מושך אחר יש, הגדול ממנו. ומהו? – צריכה היא לנסוע לבארשן הסמוכה, להביא משם מעט סחורה לחנות…

– סחורה? הרי יכולה אַת לקנות בשרשתא; נסע, ומחר תשובי עם סחורה, ולמה לך לנסוע לכאן ולכאן?

– מדבר אתה כתינוק, אחי – עונה פייגה כשהיא מתאדמת ומגמגמת: – לכך אני צריכה היום, מסתמא צריכה…

אפשר “דמי חתימה” היא רוצה לשאול – כנבואתו של ר' חיים – ועדיין אינה מעיזה?… הוא זה רוצה להבטיח לה, אלא שהוא מבקש אמתלא נאה להבטחתו…

בתוך כך רואה הוא, שהמפתחות נזרקים מידי אחותו ליד בעלה, ולאחר רגע שב זה עם חבילה של לבנים, וזו מתאדמת שוב, מסלקת את החבילה אל הצד במבט של רוגז ונוזפת בבעלה ה“שלומיאלי”:

– כלך!… כלך לך מזה, בבקשה!…

וזה מנחמה בשחוק של טפּש ואומר בהלצה גסה של אפיקורס מעיז-פנים ומקיל-ראש:

– “דבר יהודי” הוא…

אז הבין גילפן שנסיעה זו אינה כלל בשביל קניית סחורה – וכמובן, נסתתמו טענותיו… צריך, צריך הוא להמתין כאן עד מחר!

ומה יהא שם, בשרשתא? גם זו חנה-רחל, אחותו שבהודישן, נמצאת בודאי קשורה בעסקיה ו“אסורה על ידיה ורגליה” כמו זו, פייגה שבקרנישן. אבל ר' חיים, ודאי עשה זה את משלחתו באמונה ומשך אותה והביאה לשרשתא. הביא – והנה הוא גופו, “הבעל-דבר עצמו”, איננו; ובודאי תשוב זו מלאת רוגז להודישן… ומחר, לכשיביא את פייגה מקרנישן, יהא אנוס עדיין לנסוע ולרַצות את זו שבהודישן; וזו, בודאי לא תהא שוב נוחה לרצות; הרי אומרת היא פייגה: “חנה-רחל תהא עליך ברוגז, והצדק עמה; משרשתא להודישן מהלך חצי שעה, ואתה לא נכנסת אליה לשַבת, כאילו אתה בוש, אחי, באחיותיך!”…

הודישן, בארישן, שרשתא וקרנישן – נדמה לו שהרוח נושאו ומפזרו על “שבע ועשרים ומאה מדינה”, וראשו סובב הולך… דבר גדול אחד יש לו, בשעה אחת מכרעת הוא עומד – ואלו, כל אלו, להיכן הם מושכים אותו?…

– מה אתה פזור כל כך, אחי? – מנחמתו אחותו: – כלום אינה בוּשה ואינה חרפה שקשה לך לצאת ידי חובה לאחותך וללון אחר פרידה של שמונה שנים, לפחות, לילה אחת בביתי? הרבה אחים יש לי? הרבה דודים יש לילדי?…

וי, שוב שכח! – ואלמלי בוש היה תולש שערותיו מכעס – היאך לא נזכר גם הפעם שצריך “לצאת ידי חובה” לילדים, לפחות, ולא קנה להם שום דבר למתנה, ואפילו בשרשתא?…

– ישראל-מנדילי! – קוראה פייגה בחבּה לבנה הקטן, נער מסורבל בן שש: – לך לדודך ושאלך בחומש…

הקטן נותן בו עיניו מתחת למצחו, משרבב שפתיו ברוגש ואומר בקול גס המתריז ברי"ש:

– והר-רי לא הביא תשור-רה מן העירר – – –

קשרים ועניבות ומשיכות ו“יציאות ידי חובה” – למה הם?

צופה אתה על ההרים, על הכרמים והגנים ועל השדות שמסביב – והכל, לכאורה, אומרים לך, שצריך אדם להיות יחידי, בודד בשבתו ובלכתו, עומד ברשות עצמו, מהלך בעולם של דרור ורחבת-ידים ואינו תלוי בדעת אחרים ורצונם… לחיות בקרן זוית שלו, אם כצפור, אם כזאב, אם כחפרפרת – אך לבדו… לכל היותר, הוא ובת זוגו… והרי לך “חיי-חברה”, “אורגניזציה” – כלום אי אפשר בלי כך?

ושממון, שממון מסביב בתוך כל היקפו של החלל השוקט והשָלֵו שבכפר… פה ושם, באילו זויות צנועות, באילו מקומות בודדים ונעלמים כל אחד ואחד טרוד ועסוק בעבודתו, – מתי ואימתי זה ימצא גם הוא את מעשהו, את מלאכתו?… גיסו ואחותו ושני בניהם נסעו לבארשן, ורק הוא נשאר עם המשרתת, גוֹיה זקנה, שאינה פוסקת מעבודה חשאית. בדד הוא, לבדו הוא מכל “חברה”, אבל מרגיש את עצמו כאילו אסרוהו והשליכוהו לבית-הסוהר… שממון, לצאת מן החצר ולטייל מעט בכפר בכדי להתבדר אינו יכול, – כלבי הכפר מתנפלים על כל עירוני, ובפרט יהודי, והוא עדיין ירא הוא את הכלבים – – –

ורגש זה של “יציאת יחדי חובה” תבעני הוא ביותר, עד כמה שאתה מבטלו, הוא אינו נותן לך מנוח…

למה היה צריך לומר לו לשוורצמן, כי רוזה רוצה לנסוע לחו"ל? שחור זה נתן בו את עיניו החודרות, מתּחילה תמוהות, אחר-כך חושדות, ולבסוף גם מבטלות. כאילו אמר: “רק אתה רוצה בכך”… והוא הרי לא הגיד זאת לשוורצמן אלא כדי “לצאת ידי חובה”… קשה היתה לו הישיבה בעגלה עם איש מכּר, חבר נעורים, זה אצל זה ולבלי דבר עמו דבר, שלא יהא נראה כאילו ברוגז הוא עליו – והתחיל לדבר אליו בענין זה, כלומר: “הרי איני מתירא מפניך ומראה לך את קלפי!”…

אבל מפני מה שוורצמן לא הרגיש את עצמו מחויב “לצאת ידי חובה”? – זה השחור, כנראה, יכול היה לשבת ולדום כל אותה הדרך, כאילו אין כאן שום גילפן… והרי בייש אותו שוורצמן במבטו, ואף-על-פי-כן, לא ביקש לפייסו גם בדבּוּר הקל – – –

… קשר, ריבולוציה צריכים לעשות לא על-בעלי הרכוש, אלא כנגד עזי-הפנים הגסים “אמיצי-האופי”, “מתמידי-הרצון”… חמורים! במה אתם לוקחים לכם קרנים להדוך אנשים תחתיכם? הלא רק טפּשוּתכם, קהוּת הרגשתכם שאינה נפגעת – זו היא גבורתכם! הרי הרגשתנו אנו, הרגשת “החלשים”, יותר עזה, יותר עֵרה וחשה. רצוננו משתנה, שכן עשירים אנו מכם ברגשות מרגשות שונים, – ולכן יש לנו זכות יתירה לחיים! ולמה אתם תופסים ואוחזים את החיים בידכם הגסה? – – –

הוא התחיל משתעשע ברעיון זה של ריבולוציה לשם קוּריוֹזוֹס בעלמא; הרי יש לבנות על זה שיטה חדשה שתהפוך את כל השיטות החדשות עם “האדם העליון” בכלל! שיטה שתשַנה את הערכין ש“בגבורה”…

ופתאום התחיל הלב דופק בבהלה… מה הוא עושה כאן?… למה הוא מחריש?… כפות המאזנים עומדות בשוה ומי שיקדים להניח דבר על הכף שלצדו – זה יכריע!… הוא או שוורצמן? –

במה? במה הוא יכול להכריע? מה הוא צריך לעשות? אילו היה יודע מה, היה מעיז פנים אף הוא, מגיס רוחו ועושה, עושה אפילו בסכנת נפשות! הוא אינו יכול עכשיו להשלים עם הרעיון, שלא הוא יהיה המכריע!

והוא מתרגז על רוזה רוגז גדול… עניבה חדשה היא – ומושכת… למה הוא מבקש לקשר את עצמו? – אושר… כלום אין האושר אלא תרמית הדמיון בלבד?… בקשת האושר – זוהי מקור כל הרעה, והעמל, היסורין שבחיים, שלילת המנוחה, סבּת הפיזור, קלקול החיים, מוקשי הדרור, טירוד הנפש.

– אי סמרטוּט! גבר לא יצלח! – הוא קורא על עצמו בהתעוררות מתוך מחשבה זו: – הכל אינו אצלך אלא אוֹבּיֶקט של חקירה!… כלום אינך שומע את זמרת הצפרים שבלבך? כלום אינך מרגיש שחיותך העצמית נתנה קולה הראשון ומתרוצצת לצאת אל הפועל? ניצני החיים הראשונים נראו בנפשך השוממה, ואתה זה מתנכל עליהם בשדפון פילוסופי!… כלום אינך רואה כי “היא” חייך, יותר מחייך, – כי “היא” הכל? כי שֵם רוזה תקרא – וכל הרגשותיך ירונו וכל עצביך יהמיון… אדם, בריה שלימה ונאה ממך, אדם כולו אתה רוצה לקנות לך! מבין אתה?… נפש אדם! והנפש הזאת הרי רוזה גופה היא"…

– רוזה… רוזה!– רוחשות שפתיו בחרדה, והוא כולו רועד, רועד בכל גידיו ועצביו…

ובריה זו נצבת לפניו בשתי פנים: קטנה, עירנית, עליזה וליצנית, רייזילי המחקה תפילתו של אביו, וזו – רוזה של עכשיו, סמל נחמתו בעולם… הרי טובה, ונדיבה היא אותה אם, הבריאה, המגדלת ומחנכת ככה בעולמה…

החמה שוקעת; רוח קלילה נושבת; יבבה דקה מתגעגעת ובאה מאחורי ההרים… כשכינה נעלמה מורגשת לו בשעה זו, שכינה המרחפת ומבקשת את הבריות הראויות לה, לטפחן בחשאי ולצרפן בברכתה… בריאה תמה, טובה וחנונה ורוצה להתגלות ביצירות פשוטות ונאות, לתתן כציץ של נחמה לעולם יתום זה…

ומרגיש הוא את זאת כיתום נעזב העומד בחוץ ומסתכל לתוך חלונו של בית-אב מאוּשר, – רואה הוא באשרם של אלו ורחמיו נכמרים עם עצמו ועל עלבונו הגדול… במה, במה תמו כוחות נעוריו ודללו רגשותיו היפים עד עכשיו? – הרי גם הוא היה יכול להיות מה… להיות בעל כובד ידוע, בעל משקל מכריע – ועכשיו מהו? והרי אינו יכול לעמוד בפני כל רוח מצויה; חוטפת היא אותו ונושאתו לאין מטרה, לאין תכלית ולאין כוָנה, ואם יאמר להתנגד – כוחו כאין…

באיזה שם מכנים למין אדם שכמותו בחברה הסוציאלית?…

וכמו טפּות כבדות של שנאה קרה נופלות כסם המות על לבו – ואינו יודע, רגש מקריש זה מהיכן הוא בא אליו? אם מנבחת כלבים הזועפים לעת-ערב, אם מפני שוורצמן והליכותיו הנראים לו לרגעים, אם מיראת יום מחר, יום של “עסק” וטענות ומענות ודין ודברים – – – –

X

ואף אמנם, יום המחרת, יום נמהר, מטריד ומבולבל היה לגילפן עוד יותר מיום זה שלפפוֹ ר' חיים ראשונה ונשאוֹ בחוצות שרשתא.

כמה דברים של כמה וכמה פיות היה לו לשמוע ביום זה, לשמוע בבת-צחוק של נחת על השפתים, כדי “לצאת ידי חובה”…

הרבה קָבלה אחותו פייגה באזניו על מזלה, בשעת נסיעתם בבוקר מקרנישן לשרשתא, והרבה שִחרה אותו מוסר, שעדיין לא הגיע לשום “תכלית”. ובבואו, קדמהו ר' חיים אצל הגשר, קפץ אל העגלה, אחז בו ולא הרפהו עוד. על כל ניעה ותנועה שופך הוא עליו מ' סאה של מוסר, הוראות, הבטחות וסודות המעורבים זה בזה – ועדיין לא נטהר. הן חטא גילפן, שאוֹל חטא, שלא שב אתמול; זו של הודישן, חנה-רחל, כבר נסעה מכאן! – היא כלי מלא בושה ורוגז, ועכשיו צריך לתקן…

אך קודם שיסע “לתקן” את זו שבהודישן, צריך להזהר שלא “תקולקל” זו של קרנישן – הרי כבר התחילה גם פייגה מתרעמת; כלום יש לה פנאי לישב כאן ולהמתין עד שיסעו וירצו ויביאו את חנה-רחל מהודישן? –

אבל כאן נכנס ר' חיים כדרכו בעובי הקורה ועשה לה חשבון: כמה היא יכולה להשתכר ביום זה אילו היתה בביתה? כמה? עשרה רו"כ? והרי אחיה נותן לה תיכף לחתימה עשרים וחמשה! רצונה? והריהו נותן לה מיד עשרה, ותלך נא לעת-עתה, עד שובם מהודישן, ותקנה כאן מה שהיא צריכה לקנות – הרי ימי החג ממשמשים ובאים, ובודאי צריכה היא להכין מה לבניה, שיחיו – בגדים, למשל…

ובכן, נוסע הוא גילפן לזו שבהודישן. אבל ר' חיים שוב אינו יכול לסמוך עליו, וגם הוא עצמו אינו בטוח בכוחו שיוכל להביאנה עוד היום לשרשתא, ולפיכך צריך גם ר' חיים לנסוע עמו ביחד.

נוסעים – והרי שוב דברים. דברים ודברים מזמזמים באזניו ובתוך מוחו כעדת דבורים… מתי זה יִכלֶה הדרך? מתי זה ישמע קול אחר, ולא קולו של זה? ואפילו קול אחותו שתשחרהו מוסר!…

אבל – הה ליום! – אחותו אינה בביתה. הבית נמצא סגור על מסגר, אחותו ובעלה יצאו לאסוף בכפר “יגיע כל השנה כולה” – ואפילו ר' חיים לא מצא עצה אחרת רק לישב על האצטבא שלפני הבית ולחכות עד שובה, כי היכן יבקשוה?… ובכן יושבים הם על האצטבא, ור' חיים מדבר ומדבר, מחטם ומזמזם

יודע הוא גילפן שגם שוורצמן עסוק וטרוד שם, בעיר זו שנסע לשם, גם הוא צריך לגמור את עניניו בשעה זו, אבל זה, בודאי עושה הוא שם הכל במתינות ובלי עזרתו של שום ר' חיים שהוא, כאילו הדברים מסודרים שם וערוכים בשבילו כבר, – ומפני מה גם עמו אינו כך? במה קלקל הוא את מעשיו וערבב עניניו?…

והנה זה באה חנה-רחל. עומד הוא לפניה בשחוק של טפּש ושומע בתלונותיה ובשנינותיה הנאמרות בלשון חנינה, ברוגזה הנאמר בדברי ענוָה של “איני כדאי”, רוצה הוא לענות, אך היא בשֶלה, כמעין שאינו פוסק… בעצת ר' חיים נותן הוא לתינוק הירקרק והמלוכלך, שאינו יורד מעל ידיה, שני רובל כסף לתוך שתי כפותיו, אבל זו עדיין אינה מתפייסת ומצוה על התינוק שיחזיר לדודו את מתנתו… מבטיח לה ר' חיים עשרים וחמשה רו"כ, וגילפן מוַתּר ואומר: שלושים, – ועדיין אין הפיוּס שלם, אלא-אם-כן יסכים תחילה לסעוד אצלה לכל הפחות סעודה אחת… כלום לא אח הוא לה?

צריך היה להסכים, צריך היה לסעוד סעודה זו של ממליגא עם גבינה וחמאה ולשתות עליה יין אדום שהחמיץ, אולי תתפייס היום, אולי תחוס, אולי תרחם להתירו מחבלי העיגון… ואף אמנם גדולה לגימא; סוף-סוף נתרצתה לו אחותו, אך למה לה לנסוע היום והרי כבר עבר יום? תסע מחר! אלא מאי –פייגה? הרי גם היא, חנה-רחל, מצדה נתבטלה מתוך ביתה בשביל פייגה’לי כל יום אתמול… אבל כאן ראה גילפן בכוחו וגבורתו של ר' חיים, הוא בפיו, בחוטמו ובכל רמ"ח אבריו שהעבידם – ניצח! הוא הקים על חנה-רחל את בעלה השותק, עורר אותו על פי סוד – וזה יצא ואסר את העגלה, נכנס אל הבית כששוטו בידו ואמר:

– נוּ-נוּ, נסע!…

ויסעו ויבואו לעת ערב לשרשתא.

והנה ששון ושמחה, נשיקות, חבּוּקים ודברי חבּה וקבלת נחת, שמקבלות האחיות ברוב עונג אחת מבניה של חברתּה. ברוך הוא וברוך שמו! האחיות ובניהן – תודה לאל – יחד עם אחיהן היקר בביתה של הדודה שרה-פריל, שתחיה – ברוך השם, ברוך השם, שהם רואים זה את זה בקו הבריאה! כמה וכמה יש לספר ולדבר, הרי הלבבות נתמלאו כל כך צרות ויסורין בכל אותן השנים, וכבר, אוי כבר, הגיע הזמן שיראו “נחת” זו בזו, ובפרט באחיהן היחיד…

והאח משתדל לצאת ידי חובתו כראוי; נוח הוא לשתיהן, מדבר הוא עם שתיהן בסבר פנים יפות ושואל לשתיהן על עסקיהן ושומע את שתיהן בשוה, אלא שלבו – פתאום תפול בו חרדה והוא רופף ורוחף ריק כלאחר התענית, או רגש של זוהמה מרתיחו עד שראשו סובב הולך וגופו פולט זיעה קרה, ופתאום כעין גל של דמעה סותם וסוכר את גרונו… והוא מתבייש, מתבייש מאד מפני רוזה… למה זו מתעלמת כל כך מן העין? הנה הופיעה לפניו – ושוב איננה…

שואל הוא את עצמו: מה היה עושה שוורצמן, למשל, במצב כזה? ואינו יודע מה להשיב, – ולפיכך הוא מתנהג רק לפי הוראותיו ורמיזותיו של ר' חיים… מתירא הוא שלא ירגיז שוב את אחיותיו, מפני שנראה לו, שיש להן בשביל מה להתרעם עליו…

והנה נמלט ר' חיים למנחה ומעריב. ואלו הנשים מהגות עדיין, והתינוק הירקרק בוכה. רוצה גילפן לילך מכאן וחושש שמא יעליב בכך את אחיותיו – והרי גם הוא בתוכן עומד ומהגה, יוצא ונכנס, ושוב יוצא וחוזר…

שב הזקן מן התפילה, והדודה שרה-פריל התחילה עורכת את השולחן:

– לכו וטלו לידים – היא מפקדת; ועד שמצותה נעשית – הנה שוב ר' חיים מחַטֵם כאן!

עומד הוא בתוך הבית בפרישת כפים, כמבקש סעד ותמיכה, מתנשם מתוך בהלה, מדובב ומחטם, ולבסוף נשמע גם חתּוּך הדבּוּר:

– עם פוֹניה ⁵… עמו הרי-הרי אין לדבר סוף, כלומר עם פוניא… או אפשר שסתם לשונו של יהודי נשתלחה באמצע… עשׂו או יעקב, אך העסק ביש… כלומר אין רע, חלילה, אדון גילפן! אלא בלבול הדעת יש ויש…

יוסילי חרוסת, זה היושב בקונטורא של הנוטריון לעֵד קבוע, אמר לו עכשיו, לר' חיים, שהנוטריון מצא נימה בתעודותיו של גילפן:

– מבינים אתם? – מבאר ר' חיים: – פיל עמד לנו בדרך! – הרי-הרי יהודים אנו עם שמות של יתרו… כאן הוא כתוב גילפן, ובמקום אחר – גילפנט, כלומר, הליפנט, שכתבו הם בלעז גילפנט וקיצרוהו אחר-כך בגילפן… והרי-הרי לך גילפן-גילפנט, כלומר הליפנט – ובשם מי יכתבו את הקנין?… “הליפנט” – פיל עמד לנו בדרך! ומה נעשה?… מה-מה?! רע לך, מר גילפן? – הבל-הבלים! נמשח באופנים ותלך לה העגלה… הרי-הרי-הריני הולך למצוא עצה! יוסילי חרוסת ימצא עצה… ימצא, הרי-הריני אומר, אם אך ניתן לו מכה בצדו – וליל טוב לכם!

… ואין גילפן זוכר היאך התישב לסעודה עם כל הקהל…

יושבים צפופים כבסעודת חתונה. הנשים – אחת מכבדת את חברתה באכילה, זו דואגת לבניה של זו ומדברות – רבש"ע, כמה הן מדברות! ורוזה הריהי יושבת לעומתו, לעומת גילפן, שותקת ועיניה מושפלות כמו מחמת בושה… ואין קץ לדברים: מדברות הנשים על דבר “נחת” – ורמזים גלויים נאמרים על דבר שידוך, שידוך עם רוזה, ומברכות הן אותו על הכוס בזיווּג של אמת… אחיותיו רוצות בשידוך ומביעות חפצן עד כדי לבייש את רוזה…

– אנא, החרשנה… – הוא אומר לאחיותיו בקל נופל – אינני שואל בעצתכן…

כעין ענן מכסה על עיניו, אבל רואה הוא בעדו, שרוזה נתאדמה מאד על ידי אמירתו…

– היאך? – מתעוררת חנה-רחל בתרעומת: – כיצד?! אנו – מה אנו לך?! וכי לא אחיות אנו לך? כלום אחיות אנו רק לחתימה?! בוש, אחי! כלום לא מתחת לבה של אם אחת נוצרנו? גאוה זו מנין היא לך?! אפשר נוהגין כך עם אחיות באודיסה?…

לא! הוא צריך להפסיק את הדבּוּר מפיה של זו, – יודע הוא את פיה של זו משנים קדמוניות –צריך הוא לעשות איזה דבר מתמיה – ויעשהו… יפלוט נא אותו גל הסוכר את גרונו, יתן עליה קול נזיפה גסה כאשר יעלה פיו! נתעורר בזעף וקם – ויָנע כל הבית פתאום:

– קָ-קָ-קָ-קָ-קָ…!

למה הוא קורא כתרנגולת? כלום אינו יכול לומר “בבקשה”? מה אתו?! – עצבים?… ידו האוחזת במזלג רוקדת ומתופפת בשיני המזלג על הקערוּרית ועל השולחן ועל הלחם שלפניו – ופֶרץ של גניחות מתגלגלות זו בזו מתוך גרונו… הוא בוכה?… כך! ענן של דמעות לוהט בעיניו… טפּשוּת! – למה הוא עושה את עצמו בוכה? ומסביב – בעתה וחלחלה עליו. הנשים גוחנות עליו בחרדה:

– חי-חי-חי-חי…!

הרי זה הוא שוחק! שוחק או בוכה?… ראשו מופשל לאחוריו, והוא אינו מבחין – הלקולו תרקד העששית מתחת לתקרה?… שערורה… " אבל העצבים הרי אינם אלא דבר עשוי בכונה, אילו הייתי רוצה הייתי מפסיק מיד"… איזו יד זורקת מים על פניו, והוא עדיין אינו יכול להפסיק: “בושה, חרפה”… ההיתה עמו פעם כזאת? מעולם לא – ופתאום… לפתע פתאום – ואינו פוסק… “אפשר חלום הוא?”… דומה, שקרא פעם על-דבר בולמוס כזה… דרך נשים מטרונות… ברור רעיונו, והשחוק, או הבכי, עדיין אינו פוסק, מתפורר הוא בגרונו ומתמלט שברים-שברים: “האין זה מין שיעול?”… למה הם מורחים את ידיו? – מנערים אותו, מאפילים עליו, צועקים: “אוי-אוי!” ומכים ודופקים בגבו…

– הניחוהו, הניחוהו! – שומע הוא קול עצור של רוזה: – תנו לו אויר! עזבוהו! –

והנה “היא”, – עיניה גדולות הן כנפוחות… ידיו מתחילות תולשות בשערו: " הכל אבד!… יצאתי מדעתי…" מרגיש הוא שרוזה מחזיקה אותו באזרועו בבית-השחי, ועוד אחד מחזיק בו מצד שני, ומוליכים אותו… הושיבוהו, רוזה נותנת לו כוס מים, הוא תופש ידה בשתי כפותיו, והכוס מתופפת ומצלצלת על שיניו – –

… ורואה הוא את עצמו שהוא שוכב במיטתה של רוזה… שומע שבחדר השני מתפלאים ושואלים באנחה ובעתה: “מה זה, רבונו-של-עולם? – מה היה לו?”… וכאן עומדת רוזה למראשותיו, וגיסו, בעל חנה-רחל השותק, מפַתֵחַ לו את צוארונו:

– הֵרָגע נא, הרגע, גילפן! – אומרת רוזה ומחליקה בידה הקרה על מצחו: – אין דבר… הנה אפתח את החלון – ואתה שכב, תנוח דעתך…

“הכל נגמר”… – הוא וחשב ומתכוץ במיטה.

לטוב אם לרע נגמר? בזה אינו חושב – אבל נגמר… הכל נגמר, וכבר הוקל לו.

ועדיין סבור הוא, שברצון עשה “פַרְס” משונה זה, ואינו אלא מתבייש על שטות זו, שמכיון שהתחיל בה לא היה יכול, או שלא היה נאה לו להפסיקה מיד…

XI

“הכל נגמר” – עם רעיון זה הקיץ גילפן בבוקר מתוך רגש של אימת מיתה, שלא הפחידהו ביותר… דומה היה שנכנס כבר לרשותה של האפלה והשכחה הנצחית, וכמעט שנשתומם ליקיצתו זו שהקיץ פתאום להסתכל עוד בעולם…

נתרוקן הלב ושוב אין בו כלום – והוא אינו מרגיש אלא במחשבה שבמוחו: “הכל נגמר ואפס…”

מפני מה? – מפני שאין כוח מכריח ואין כל אמונה מַשגית אותו עוד לשׂוּם לדרך חדשה פעמיו… בעצמו אינו ולא כלום, ועם רוזה – היאך טעה לחשוב עליה מחשבה כזאת, כי הוא עמה יהיה?…

חלום… חלום אחד, שחזיונו היפה הוליכהו שולל בימים האחרונים – “כאשר יחלום הרעב והנה אוכל, והקיץ – וריקה נפשו”, כן הקיץ גם הוא. ריקה נפשו, ריקה ומבוישה מפני המציאות, זו שבעט בה והתמרמר עליה ולא רצה להכיר בה ובתקפה שאין להשיב. שארית האנרגיה שנשתמרה בו התכנסה, התעצמה – עד שהתפרצה ויצאה לבטלה בהיסתֶּריקא זו של אמש…

בושה וחרפה – אבל, הרי הכל נגמר כבר…

אמריקה, עבודת-הגוף – למה?… שווייץ, לימוד והשתלמות – למה?… בשביל מה יעבוד וישעבד את נפשו? לשם איזו תכלית? – והרי אינו מבקש שוב מן החיים “לא מעוקצם ולא מדבשם”… מי שקלקל קיבתו בתעניות וסיגופין שוב אינו ניזון כשאר הבריות, ואם יאכל במאכלם – מיד יקיאו. אתמול הקיא את “החיים” שהיא רעב וצמא להם, הקיאם לעיני הכל…

מין ר' צדוק הוא שאינו יכול לעכּל אלא מי-סובין ומי-גרוגרת צנומה: קריאה, או בטלה בצרוף שני שעורים – ודי לו; וכלום צריך הוא להבליג על עצלותו ורפיונו המעליב, לאחר שהחיים בטלים לו ומבוטלין?… חירותו של אדם רשות היא לו: יש מבקשה ע"י מעשה-מלחמה, ויש משיגה על-ידי בטלה בלבד. ומי זה יכול לאסור את הבטלה על אדם המבטל את הכל? אפילו עלובה תבענית זו, החובה המוסרית, הרי אינה יכולה לומר לו כלום.

ו“תורה” זו הרי כבר היתה נתונה בלבו וממוזגה בדמיו, והוא – האם לא הכיר בה עד הנה, או הכיר ונתכוון למרוד בה?

קשה היה לו להודות ש“יחף” הוא, שכבר נשלו מעל רגליו אותן הנעלים המצֵרות של החיים… הוא אמנם אינו “שותה” ואינו שולט באגרופו, אינו מתגולל בחוצות ואינו גורף ביבין כיחף, אך הרי אדם בטל הוא ומשוחרר, שאין עליו אסורים ומוסרות, וגם הוא עושה לו קצת מלאכה שאינה נקיה, כדי “חיונה” עלובה – מלמד “שניידר” לשנים שלשה ילדים… “יחף” הוא “ברוח היהדות” – “בטלן”, “פרוש”, “לפי רוח העת החדשה”… הרי זה כוחה של היהדות להסתגל לפי הזמן והמקום! – יש שהיא מושיבה את “יחפיה”, בטלניה, אחורי התנור בבית-המדרש, ויש שהיא מושיבה אותם בביבליותיקאות – ואלו ואלו אוהבים לעסוק להנאתם בפוליטיקה ובשאר דברים העומדים ברומו של “עולם המעשה”… ובעלי מחלוקת הם אלו, עזים וקשים! – ענין נפל בקהילה, במדינה, בארץ, או בחוץ-לארץ – ו“אחורי התנור” בוקע רקיעים, כאילו הם תלויים בענין, והענין תלוי בהם!…

כך, רק עכשיו הכיר ב“מפלגתו”… אכן, זאת הפעם מצא את מקומו “בחברה הסוציאלית”, – מקומו “אחורי התנור”… הוא אמנם שוב אינו מתערב בריב לא לו, – מפני ש“חקרן” הוא, טפּוּס של “בעל עיקרים “, בטלן של “חומר היוּלי” ו”ידיעה ובחירה” המסתכל ב“עולם עובר” זה, “עולם ההפסד והבּליה”, ואומר: “הכל הבל… גם קמצוץ טביקא, גם קלפּה של בצל איני נותן לך בעד כל אלה!”…

“הכל הבל” – ודאי יאמר כך, ואף-על-פי… אף-על-פי שהלב העלוב עדיין אינו מסכים על זה…

שוכב הוא כאן במיטה זו ועל כרים אלו שספגו לתוכם מהויתה של רוזה, מנשימתה, חוּמה וריחה… אילו היו מניחים לו לשכב כאן, לשכב, ורוזה תהא יושבת עליו כ“אחות רחמניה” – כלום אין “העצבים” חולי? – הרי חולה הוא וחלש… ואילו היה יכול לשכב כאן ולהרגיש מראשותיו ברחמיה של רוזה; הן כדאי הוא לרחמנות, לפחות…

אבל כבר צריך הוא לקום ממיטה זו, לקום ו“לכלות מעשהו” – ולנסוע לאודיסה… שם ישכב לו, יתפרקד על איזו מיטה מיושבת פשפשים ויסתכל בתקרה כאַות נפשו… יבוא אליו אוסקובסקי, שתקן עלוב זה, ישב לו, יפתח ספר, ישב ויקוסס צפרניו ויפליט, יקוסס ויפליט, עד אשר יקום ויצא בשתיקה, – והוא עדיין יהא שוכב במיטה… אבל כאן – הרי הכל נשמעים כבר מחדר-האוכל; צריך לקום… באמת, מוטב היה לו לברוח מהם בהחבא, לצאת דרך החלון ולברוח לאודיסה בטרם יראה פני איש מהאנשים האלה, – סוף-סוף בושה היא לו להביט בפניהם…

… הוא נכנס בשאלה:

– תימה! ר' חיים עדיין לא בא?

כמה אי-טבעי קולו זה. הרי התמיה את הכל, כולם הציצו בו בעינים חשדניות…

פייגה נגשת אליו ואומרת:

– אפשר נלך לרופא?

– אי! – הוא קורא בסירוב ועקימת פנים (והרי אין זה מצדה אלא חנופה בלבד) והוא חוזר על שאלתו:

– ר' חיים עדיין לא בא?

– היה, ושלחה אותו רוזה מכאן…

נגשת אליו חנה-רחל עם התינוק הירקרק והכרסני שעל ידיה, מניחה כפה על מצחו:

– כמדומני שראשך חם, אחי…

– אי – הוא מסרב שוב (גם זו רוצה להראות את דאגתה לו) – מה אתן רוצות ממני?…

נכנסת רוזה ובאה מן הגן וגליון של עתון בידה:

– בוקר נעים! – הערבה לך שנתך?

זו – קולה כמעט כתמול-שלשום הוא, גם שחקתה הרגילה מזעזעת את הזויות שבשפתיה… הוא מגיס קולו כבורגני שׂבע ועונה:

– אָ! – ישנתי כמו לאחר רחצה!

הזקן – אותו זקן במה הוא חושדהו? נדמה לו שמשקפיו של זה מנוצצות אליו במין שנאה…

גיסו, בעלה של חנה-רחל, עומד לו מעוטף בטלית, ופניו מוסבים אל הקיר ב“שמונה-עשרה”.

והדודה שרה-פריל עושה כדרכה בכל בוקר, מושיטה לו כוס תה, אבל עם זה אומרת היא לו ביראה מסותרה:

– מכבר אתה סובל חולשה זו?…

“כבר נתחרטה, או עדיין לא נתחרטה על השידוך?”…

– אין דבר, דודה! – עונה הוא לה בעוז מבטחו של בן-חיל – לפני חודש ימים ישבתי בביתו של אחד ממכירי, רופא הוא; נכנס אליו אחד מידידיו, אופיצר בריא ורם כעוג מלך הבשן, ישבנו שם כשעה, דבּרנו ושחקנו, ופתאום, תקף מין שחוק כזה את האופיצר עד שנפל מעל הכסא והתגולל על הרצפה; כולנו נבהלנו, אך בעל-הבית, שרופא מומחה הוא לעצבים, שחק ואמר: “אין זה כלום, מקרה כזה יכול להיות עם כל איש, לאחר התרגשות ופיזור מרובה”…

למה הוא משקר באופן מגונה כזה? ולמה הוא מעמיד פנים אמיצות בשעה שמוטב לו להיות נראה כחולה? – והרי אף אחד אינו מאמין לבדותה בזויה זו שספּר… הנה נתן בו הזקן את עיניו מעל למשקפיו, סגר את ה“זוהר” ועמד – פסק-דין קשה הוא רוצה להשמיע עליו?… הוא מקמט מטפחת-החוטם שלו, מזדעזע ואומר:

– עם אדם… עם ירא-שמים… עם מי שמאמין שיש אלהים בעולם… אי-אפשר… אי-אפשר, אני אומר, שיקרה עמו.. כַּ-כַּ… כדבר הזה!…

כמה זלזול וגועל-נפש בקולו הנרגש!

רוזה מעמידה בזקן עינים גדולות של תמהון ורוגז:

– נא, זקני!… את זה איני מבינה כלל, זקני!…

הזקן מניף את מטפחתו האדומה כמגרש יתוש בנזיפה:

– אַת… אַת!… כלום מה את מבינה?!… הרבה…. הרבה “הם” מבינים!…

והוא יוצא בכעס ובפנים מכורכמות אל האכסדרה.

ועינים, עינים מכל הצדדין מביטות אלו באלו באימה וחשד…

גילפן – קרה מפעפעת במוחו, קרה מעין זו המורגשת בפה מטעמן של טפות-וַלֵיריאן… זיעה קרה מכסה מצחו – נראה, שחוששין לו שמא “דבּוּק” יש בו…

אך רוזה נגשת אליו, מניחה כף-ידה על כתפו ואומרת:

– הלא נשתה את התה בתוך הגן כדרכנו?…

“אחות רחמניה!”… – הומה לבו אליה, והוא לוקח את העתון מידה…

היא שׂמה כוסו וכוסה על הטס, והוא יוצא אחריה, כשפניו כבושין בגליון העתון, כאילו הוא קורא בו בלכתו…

בגן, – גן זה השוקט ושותק בכל עליו לפני שמש, כעומד מחכה וצופה לסופו של איזה עולה לגרדום – בגן, אצל השולחן, נתישבה רוזה עמו על ספסל אחד, קרוב אליו, – ופתאום הרגיש צורך גדול לדבר אליה הפעם דבר-אמת, דבר מעומקו של לב…

– רוזה – אמר: רוזה… אני נוסע מכאן…

– לשווייץ בודאי?

– לא… לאודיסה. אשוב לאודיסה…

– מפני מה?… אני, למשל, אלמלי בית-הספר זה שאנו רוצים לייסד, הייתי נוסעת לשווייץ…

– אבל אני… לי אין מה לעשות שם…

– היאך? – אתה עם כשרונותיך…

– כשרונות… אין בי כשרון לחיים, רוזה… – אמר והטיל ראשה על כתפה.

היא לא השמיטה כתפה מתחת ראשו – הן אדם יחידי וגלמוד הוא זה, וכנראה, צריך הוא לנחמה…

– רוזה… רוזה… עד הנה הייתי עומד מחוץ לחיים – ואצמא ואתאַו להם… קנאתי בכל הבריות המשתתפות בחיים… נגשתי אל החיים, קרבתי, נגעתי – ואראה כי עומד אני כבר מעֵבר לחיים…

רוזה נבעתה ואחזה בכף ידו – וזו חמה ויבשה היתה…

– אל תחשבי, רוזה, פן אשלח יד… אל תיראי… לא יכולתי לבחור ולקחת את חלקי בחיים ולא אוכל גם להאבידו לדעת… מעֵבר לחיים… אך מעֵבר לחיים אעמוד כאינוַליד זקן… מאימתי זקנתי? – כמדומני שלא חייתי כלל; אבל כבר עברתי על כל זה – ואין אונים ואין חשק לשוב… עומד אני מן העֵבר הלז, ואין לי מה לומר, אלא: “הבל הבלים”… חכמה נושנה… אבל יש “קוהלת” שלא ראה חיים, צעיר ואומר: הבלים!… אַת ושוורצ…

אך כאן נסתם גרונו… הוא הקריב את כף רוזה אל שפתיו היבשות והחמות, נשק את הכף הוַרדית-חיורה:

– רוזה… – חינן בקולו ולא ידע מה –

הציץ בעיניה הטובות, ושוב נשק את הכף:

– רוֹזוּניוּ… – חרד קולו, עצם עיניו ושפתיו דבקו שוב אל הכף הרכה והרעננה, דבקו במציצה קלה וארוכה…

בלאט השמיטה רוזה את כפה מעל שפתיו, ובעיניה נתלו דמעות… איש אומלל ועלוב לפניה, איש קרוב – והיא אינה יודעת במה תשועתו; עדיין אין זה מובן לה כלל… וצר, צר לה על צעיר-זקן זה, צר כמו לאב חולה, או ליתום קטן ונעזב…

– ובכל זאת, יעצתיך לשנות את המקום, לנסוע לחוץ-לארץ… מקום חדש, חברה חדשה…

– לאו-לאו! – קרא בהתעוררו כממאס בדבר: – להתחיל עוד בעסק חדש, תעודת-מסע לחוץ-לארץ – ענין, כמו זה שאצל הנוטריון כאן… הליפנא-גליפנט-גילפן – אי-אפשי בכך! –

– אבל גילפן! – נשתוממה רוזה לטעם זה והתחילה מגמגמת בחנינה ונחמה: – אבל צריך… צריך אדם… טרחה כזו…

– לא! אינו כדאי… – הפסיקה הוא: – רוזה… גם את אין לך מה לומר לי, כמו שלא היה לי מה לומר לך!…

הוא נתעורר, התחיל גומע בגמיעות גדולות את התה שנצטנן, ונשמע מן הבית בלבול-זמזומו של ר' חיים המחטם…

– היי שלום, רוזה… – אמר בקול נופל, ויקם ויושט לה ידו.

– למה? הן לא נוסע אתה בשעה זו, והרי נתראה עוד…

– כך… אבל – היי שלום…

הוא לחץ שוב את היד החביבה ולא העיז יותר להגיעה אל פיו – – –

… ומנוחה, מנוחה שלימה בנפשו, מנוחת ילד לאחר שבכה ונתנחם. מזמזם לו ר' חיים, נחפז ורוקד כנגדו ומושכו לנוטריון עם אחיותיו – יהא כך. נשבעה ביילה-גיטל שבועי-שבועות, וכותבים וחותמים ונותנים לו מעות וממטירים ברכות, לו ולביילה-גיטל – ומברך גם הוא… נותן הוא מעות לאחיותיו, ושוב ברכות – יהא כך. הולכים הביתה, אוכלים, ביחד, אחיותיו נוסעות לביתן ומבקשות אותו שיבוא עוד אליהן – יהא כך, הוא מבטיח להן כשאלתן… הכל, הכל נעשה מאליו כמו שהוא צריך להעשות, או כמו שאינו צריך להעשות – אחת היא. “מעבר לחיים” – פתגם אחד מצא: “מעבר לחיים” – והכל אתי שפיר, ושוב לא אִכפת לו כלום – –

רק על דבר אחד הוא מתקשה: למה היה ממהר כך בגמר הענין?… מלכתחילה מה היה אכפת לו אילו היה נמשך הענין כדרכו, והיה יושב כאן עוד שבוע? – אכן, ר' חיים הוא דחפוֹ, ונחפז גם הוא מבלי לשאול, למה?…

צריך לילך לביילה-גיטל, לקבל את המוֹתר ממחיר הדירה ולמסור לה את “הקנין” – והוא הולך. צרורות, צרורות של מטבעות כסף ונחושת – הרבה מהן מחוקות – מוסרת לו ביילה-גיטל במנין ובידים רועדות, והוא מקבל ונותן בכיסי מכנסיו ומוסר לה את הקנין בפני עדים. הכל שותים יין ומברכין, וגם הוא שותה ומברך. נותן לר' חיים כמה שהוא תובע, ושוב ברכות – אמן, כן יהי רצון!

רק שני דברים טורדים יש: צרורות המטבעות, הבולטים מכיסיו, מושכים מכנסיו וממעכים שוקיו, ור' חיים, שהתחיל מדבר עמו בגלוי אודות השידוך…

– חייך, ר' חיים – הוא אומר: – שכבר יש לי כלה באודיסה, והחתונה תהיה בשבת “בראשית”.

– כך?! – משתאה ר' חיים ונבעת: – ואנכי – אנכי לא ידעתי… הרי-הרי כלום אפשר שגם דודתך לא ידעה? בתמיה?…

– מניין לה לדעת? אבל חייך שכך, – רופאת שינים היא…

– בֶּה! – אומר ר' חיים ובולע רירו בשחקת-בושה: – “ארבעים יום קודם” – שָאני…

חטמו מתנועע כאילו הוא תר מקום ודרך לבעליו:

– נא… מילא… בודאי נוהגין כך עכשיו… הרי-הרי… כלה יש לו והוא שותק… הֶהֶה… מה רציתי לומר?… כך… וה, רבש"ע! שכחתי… כך, נזכרתי!… (הוא מתגרד בראשו) – זוגתי, לא עליכם, חוששת בשיניה ורוצה אני לשלחה לאודיסה… גם שאר מיחושין יש לה… ובכן – מהיכא תיתי, אני אומר – הרי-הרי אדי, ברוך השם, השׂתכרתי אצלך ביושר… כלום שלא ביושר חלילה? גם אדוני הדוקטור מסכים! – בודאי תהא גם אתה דוקטור… ביושר, אני אומר, השתכרתי אצלך – ואתה נהנה, ברוך ה', כפי שאני רואה… ובכן – תשתכר גם “היא”, זו הרופאה שלך, תשתכר אצלי… היכן הוא משכנה? כלומר, האדריסה, האדריסה צריך אני לדעת…

גילפן מכיר בערמתו של זה ועונה במנוחה:

– בֶּזְאימֶנה 8, רויטבלום – – –

והכל נגמר… פטור הוא מכל, ואפילו מר' חיים.

יוצא הוא לשוב אל בית דודתו, והנה שוורצמן עם כובעו המסומן עובר מצד השני שלרחוב… ודאי הולך הוא להביא בשורה טובה לרוזה בדבר בית-הספר – ילך לו… אבל הוא שוב אינו יכול לילך שם – למה לו להזדמן שם עם “זה” ביחד… הלב – חתיכה טפּשית זו, מה היא רוצה עדיין?…

הוא מחזיר פניו – ואינו יודע, לאן ילך עתה?…

– גוספודין סטוּיֶנט! – קורא לו הרן-ליב בעל-עגלה מאמצע הרחוב ומנופף לו בשוט: – אימתי אנו נוסעים אל התחנה?

– היום!

– יָאוֹת! בשעה החמישית! – בביתו של דודך אבקשך!

– שם!

ועכשיו, אך השעה השנית, ומקום אין לו לבלות בו שלש שעות ארוכות הללו שעד לחמישית… אנה יפנה?

– ביילה-גיטל – הוא אומר: – האפשר לי לנוח בבית שלך ולנמנם מעט?

– בבקשה, בבקשה!

הוא נכנס אחריה אל הבית שלה, והיא מטילה לו כר על גבי הארגז הירוק, ארגז זה שהוציאה ממנו אותו מטמון הממעך עכשיו את שוקיו, – יצאה וסגרה את הדלת…

סוף-סוף לא מצא מנוחה אלא בצל קורת בית אבותיו..

שוכב הוא ומביט אל הקורה העבה: “של אלון עשה אותה אבא” – כמדומה, שעדיין מונחים שם חלפיו של אבא בתיקיהם… ומה יש לחשוב עוד? הולך הוא ליקח את החלף הגדול, זה של “הגסות”, יפשיל ראש ויעבירו כאן – ויתרוקן לו הריזֶרווּאַר בשטף אדום וחם זורק מפי-הצואר בחי-חי-חי… אבל אבא עדיין יושב כאן ושונה בגמרא: “מניין לשחיטה שהיא מן הצואר?” – – – ונתבהל גילפן מתוך התנומה שנסתכסכה עליו: הרי צריך למהר אל הביבליותיקה – כלומר, להרן-ליב בעל-העגלה, לזרזו, שלא יאחר אל התחנה, לשעת יציאתה של הרכבת.

(משמועותיו דר' אלטר קונדס, איש-כל הכוללים)

א

ישחקו להם החתן והכלה, כדאמרי אינשי, בצרורות וחול – כלומר, ישב לו זה כל היום לפני רבו ולא ישתובב בשוק, ותשב לה זו בעיניה התרוטות אצל אמא ולא תלך בחמה, – ועד שיגיעו לפרקם, ברשותכם, רבותי, התוַדעו נא עם המחותנים שמשני הצדדים, ולחתונה, אי"ה, כידידים טובים תבואו בתוך שאר יקירי ירושלים.

אבי החתן – ר' חזקאלי הוא. ומי אינו מכיר את ר' חזקאלי? אומרים עליו, שבעודהו נער בחו“ל, זכה להסיק פעם את התנור לבֶלדזי, זי”ע, כשנתעכב הצדיק בכפר אחד, מחמת סופת-שלג ללון שם. ואזי כשגופו הטהור הרגיש בנעימותה של החמימות, הסביר הוא ז“ל את פניו והורה באצבעו הקדושה על חזקאל ואמר כהאי לישנא: “בחור זה – למדרגה גבוהה יגיע עוד…” וכך הוָה. משנעשה ר' חזקאלי אברך, נכנס מיד לכהונה בקודש וזכה לשמש בגבאות אצל יוצאי חלציו של ר' מוטילי, זצ”ל, פעם אצל זה ופעם אצל זה (הם, הרי חמשה חומשי-תורה היו בשעתם!) – עד שזכה ועלה לאה“ק ונתישב בעיה”ק בירושלם, תובב“א, ונעשה אצלנו משולח והצליח ממש שלא כדרך הטבע ונתעלה ונעשה ממונה, – כידוע ומפורסם בעולם מחמת המחלוקת שהקים עליו מוציא דבּה אחד מן המופקרים, ר”ל, בתוך הגזיטין, – בני קורח לא מתו; אך הוא ר' חזקאלי, זכות צדיקים עמדה לו, וכל מריביו לא חיסרו מכבודו אפילו ככלב המלקק מן הים, ועד היום, סעודת “מלוה מלכה” שלו – אשרי מי שזכה לישב בה במסבתן של ת"ח ולשמוע מעשיותיו של ר' חזקאלי המספר הכל בעד ראיה ועד שמיעה, והרבה ממה שבדידיה גופיה הוה עובדה, כשהיה משמש צדיקים יסודי עולם.

ומן הצד השני, אבי הכלה – ר' פייטל שמו. ר' פייטל השולחני – מה שקורין בנקיר בלע“ז. והבנק שלו – מי אינו יודע מקומו? לשִכנו תדרשו ויַראו לכם חנות אחת שברחובנו, חנות, לכאורה בין כל החנויות שם, שכל גדלה אינו אלא כתנורו של נחתום, – כשאר כל החנויות – אך בנק בה לכל פרטיו ולכל הדרישות של כל מיני לקוחות; הלואות על צד היתר עיסקא, חילוף שטרות בשער הבירזא של הכוללים, שטרי-פור, הוא הגורל שבמדינת גליציה ושאר גורלות שבארץ ובחו”ל; ואם להקפיד אתם רוצים כסף או שוה כסף – יהא לבכם נכון ובטוח, בין אם יכָּתב הפקדון ובין אם לא יכתב בפנקסאות – הדבר יהא נזכר, אי“ה, לכשתבואו ותזכירוהו בנתינת סימן… ושמא מכתב אתם רוצים לשגר ליפו? הרי כאן גם פוסטא סדורה, מטפחת פרושה שם לפניכם, ואי אתם זקוקים לא לבזבז על מעטפה ולא לטרוח ולחַזר אחרי מי שבקי לכתוב אדרס בלאטיין, ולא ארבעה מטליקין לגושפנקא – כנהוג בפוסטאות שלהם; אלא נוטל אדם קרע של נייר וכותב עליו כל צרכו, מקפלו ורושם על גבו: “נא למסור אגרת זו להנגיד ר' פלוני ביפו ת”ו” והרוצה מוסיף עוד: “נחוץ מאד ומאד”, והמהדר ומקפיד מוסיף גם: “בחדר”ג“, – ולאחר ששילמת מטליק אחד, הטל את האגרת למטפחת-הפוסטא דר' פייטל, ואל יהא לבך מהסס ונוקף שמא יאבד כבפוסטא דטֶרקילא, ימ”ש! – המכתב שלך כמו שהוא, ודאי שיגיע, בעזה"ש, ויתקבל באחד הימים ביפו לאחיו של ר' פייטל, שגם הוא אדם כשר הוא ואינו חשוד חלילה להאבידו בידים… והיוצא מזה, – בי-בנק ובי-דואר כאן והעולם אומד אותו את ר' פייטל, ברבבות ואפילו גם במאתים אלף ויותר, בלי עין-הרע. הוסף על זה גם חלוקה מכולל אונגארין, שר' פייטל מקבל בה חלק “מלכים” – וממילא תבין עד כמה גדול כבודו של יהודי זה בעיני הבריות, ושר' פייטל נאה לר' חזקאלי, ור' חזקאלי נאה לו, – וכלום תימה הוא שנתחתנו זה בזה?

נתחתנו – והקרן, המזומנים מה? ולואי על כל בני ישראל! נדוניא – חמשה ועשרים אלף גרוש ומזונות חמש שנים מלבד שעון ושרשרת של זהב טהור, טלית טורקית ושטריימיל של צובל ושאר מתנות – הכל מצד הכלה, ומצד החתן? שאלו לאנשי ירושלים והכל יאמרו לכם: ולואי שנזכה אנחנו לחלוקה דרבנן כזו שיש לו להאי ינוקא! – “ומעות יחיד” אינו כלום? בקיצור – מובטח הוא, ב“ה, החתן דנן ואי אתם זקוקים ח”ו לדאוג לפרנסתו!

והמחותנות? – בנשים מה נספר? הכל אצלן כאורח הנשים. זו אשת חבר ממונה, וזו אשת נגיד ובנקיר בעמיו, ואפילו הקצב שבאטליז נוהג בהן כבוד, בינן לבין עצמן – לא כל שכן… ברם, עתים כשהן נכנסות זו לזו, הן משתעות בלשון של חכמה וברמיזות דקת כחודה של מחט, הן במה שנוגע למתנות וסבלונות והן במה שנוגע לשלשלות היוחסין משני הצדדים – וסוף-סוף שתיהן, ת"ל, אין להם במה להתבייש זו בפני זו, – כל אחת במענה לשון שלה, והשיחה – תשעה קבין, כנהוג בנשים! ואם שהן מתפטרות לפעמים מתוך מקצת תרעומות, לימים, הן חוזרות ונפגשות בסבר פנים יפות וחיוניות בכדי לקבל שוב רוב נחת…

עכשיו, – החתן והכלה, שיחיו. אבל… הם עצמם עדיין לא נסתכלו זה בפני זו, ואין צריך לומר, זו בפני זה – ואנחנו מה שנשגיח בהם? יגדלו להם… זה – תינוק בר אבהן, וזו – תינוקת בת נגידים, והזיווּג מן השמים הוא…

ברם זה כדאי שיֵאמר: “בוצין בוצין מקטפיה יְדִיעַ” – זה הקטן, אברהמלי, חתן דנן, כבר בקי הוא לספר “עובדין” כאביו. לבו מושכו לאגדה. ינוקא – וכבר נטיה יש בו להציץ גם בנסתר… רבו – לא שהוא מתנגד חלילה, אלא זאמוט"י וחריף רתחן הוא, מאש של תורה – זה, לא פעם הוא תולש לאברהמיל בפאה, מצעק ואומר: “גמרא! גמרא, ראש מטומטם!” ור' חזקאלי, כדרכו של אב, מבטלו לבן ואומר: “קורקבן, – עזות דקדושה אין בו”… – וכי מה יאמרו לו לתינוק בפניו? – אף האם, כשהיא חופפת ראשו בערב-שבת ומסלסלת בפאותיו השחורות, אינה אלא נאנחת ואומרת: “הוי בני, בני! טול את עצמך לידים – הרי חתן אתה, בלי עין הרע!” – אך אני אומר לכם, שכלי יקר היה תינוק זה, ומשופרי דירושלם גם במראהו. לחייו – שושנים, פאותיו תלתלים, ואף-על-פי שלא היה זריז וממולח ביותר, אך “עסק” לא רע עשה ר' פייטל, – ממחותן נאה חתן נאה קנה לו.

ברם, אף שפרה’לי בתו כלה נאה וחסודה היתה מקטנותה ואף שעיניה, כאמור, רכות במקצת והיא מסתכלת מחמת כן בקמיטת החוטם… בנות ירושלים ברייתן כך, – בנות ישראל נאות הן, אך עיניהן עיני לאה אמנו. ומה בכך? – אלה מכיון ששפרה’לי בת יחידה היא, ראשע אמה מזהירה בה שלא תלך בחמה, ושפרה’לי שומעת – ופניה כפני לבנה… היא לבנה, שלא שזפתה השמש, אך ראשה – מותר לומר – כתם-פז: “עטרת זהב” – קורא לה ר' פייטל בשעת חדוה, כשהיא באה לפניו ומחלפותיה כרוכות לה ב' פעמים על ראשה, והריהו מסתכל בה לפעמים כאם ולא כאָב… ועוד מעלות טובות לה לקטנה, – מתוך ישיבה בבית “כבודה בת-מלך פנימה”, הריהי ממש כ“עקרת הבית”, זהירה בטהרות, בקיאה בכל הצרכים, ותפירה, סריגה ורקימה שלה, אפילו ב“בצלאל” דהאידנא אין דוגמתן! – כך, לפחות, אמה מעידה עליה.

ופעם אחת, בשחרית של שבת, הציצה הקטנה מן החלון וראתה בין ההולכים לכותל מערבי נער אחד קטן הלבוש כגדול בשטריימל נאה, מהלך בכבוד ובישוב-הדעת, – קפצה הבת ושאלה לאמה: “אמא! זהו החתן שלנו, אברהמילי?”… שחקה ראשע והבטיחה לה לכלה להביא את החתן לביתם בשבת-חנוכה, אי"ה.

והמעשה היה בשבת בראשית.

ב

וברוך שהחיינו! אברהמלי, החתן דנן, נעשה בר מצוה. ממילא מובן, שעשו סעודה גדולה והביאו למשתה את הכלה עם מתנות, כמדובר: שעון של זהב וקופסה של כסף לטבק (את השרשרת של זהב והדס של כסף הניחו למשלוח מנות, לפורים הבע"ל) ותיק של תפילין, כמובן, – סמט מרוקם בצבעוני משי, ושֵם החתן באותיות של זהב. וכשהתחילה ראשע לספר למחותנת דבוֹשה בשבחה של הרקמה וביחוד באותיות הזהב, נכנסה דבושה לדבריה ואמרה, שהחתן אמר היום “חידוש” אחד, עד שחזקאל שלה קפץ ממש מתוך כליו ואמר: “כפתור ופרח”, דבושה! וטוב ויקר מזהב!"… ומי יודע עד היכן היו מפליגות הנשים ומגיעות בדברים, אלמלי פתח החתן בדרשה: “איתא: למה אומרים בהנחת תפילין פסוקי “וארשתיך”? רמז לדשָנינו: האשה נקנית בשלשה דרכים וכו'” –

בקיצור, דרשה שהאריך בה החתן שעה ומחצה בשעון – בשעון הזהב שלו… והכלה – כמה שנתגברה כל אותו הזמן להציץ עיניה בגנבה לצדו, לא עלה לה הדבר, – המסובן עממוהו… בת-חוה סקרנית היא, – שמעה קולו, קול דק מסתלסל ומתפלפל, ומשָכה לבה לראות אותו, את בעל הקול. ומשחזרה ובאה לביתה, עדיין משיכה זו לא פסקה מלבה – לב אשה…

ואף החתן כן. כמה שמתגאה הוא בשעון הזהב ובקופסת-הכסף שלו ובתכריך הרקמה שעל צוארו – כל זה אינו שוה לו, כשעה שהוא מסתכל בתיק-התפילין שלו, מעשה ידיה של אותה ריבה, הכלה שתחיה… השערה רופסת במוחו, שתיק נאה כזה ודאי של ריבה נאה הוא… אך לבּיה לפומיה לא גלי חלילה. אלא בשעה שהוא כורך הרצועה על אצבעו הריהו מסתכל עדיין בתיק ואומר בכונה: “וארשתיך לי לעולם” – ולבו רותת מחולשה… “וארשתיך לי בצדק” – ועצמותיו תגלנה… “וארשתיך לי באמונה!” – הוא קורא וצועק בכווץ עינים מעוצם הכונה – בכדי לגרש, או בכדי למשוך מחשבות זרות?… חקקי לבו של בחור בר-מצוה – מי ידעם? ודאי אותו “מלך זקן וכסיל”, היצה“ר ר”ל, אינו מניח גם לילד מסכן אשר לא ידע להזהר עוד…

ובכן, עד מתי נחכה לו? – אברהמיל, ב“ה, בן י”ד, והיא הכלה, ת“ל, בת י”ג – בוגרת לכל הדעות, – ונמלכו וקבעו את החתונה לשבת שירה.

אברהמיל בשטריימל של צובל שנתן לו המחותן כמדובר – אבל צובל! עין לא ראתה! – וכל לבושיו מלכות (מאן מלכי? רבנן!). ומשחגרו כגבר חלציו באזור פסים של משי תכלת ולבן, הכניסוהו לחופה למז“ט עם שפרהלי, שגלחו ראשה וטבלוה כהלכה וכיסו פניה בהינומא. מספרים: בשעה שהכניסו השושבינין קטנה זו שעיניה מכוסות, עמד שם רופא צרפתי אחד – ממכריו של ר' פייטל היה זה – ושאל: “כלום ממשחקה בסנוֵרים הוציאוה לזו והביאוה לחופה?”… מילא, – הם אינם מבינים את זאת… אך היא הנה שלחה אצבעה קטנה – ו”הרי את מקודשת" בשעה טובה ומוצלחת, ולהורים שמחה וששון ונחת.

מתלהטת דבושה ויוצאת “בחינגא דכשרות” לפני הכלה, מוחאה כף ומסתובבת – עוד מעט ותעוף! – ומנגנים בכלי זמר, שרים לה בפה: “מז”ט, מז“ט, מז”ט לחָם ולחָמות!" – ואשרי מי שבא לכאן; החתונה – כיד המלך! – כי מה שייך? חתונה של גביר אדיר כר' פייטל.

אך ביתר שׂאֵת צהלו ושמחו במשתה ליל שביעי. אומרין: שהעמידו שם דוּד של נחושת גדול מלא יין לבן – “סוטר’ן” ממש – ופתחו ואמרו “אז ישיר” על “הים” הזה והיו מרקדין כל אותו הלילה על סביבו, מרקדין וממלאים גרונם בגיחה ובגמיעה מן “הים” ממש, ולחסידים – שמחה וששון ויקר.

רק דבושה המחותנת, דבושה אֵם החתן – פניה לא היו לה. היא קולה צרוד, כדרך מחותנת בשעת חתונה, וקשה עליה הדבּוּר; אך רוצה היא, רוצה ללחוש לכלה, לדבר עמה בכדי שתבין, – אך זו הפתיה כובשת פניה ובורחת… והולכת דבושה שוב למחותנת ומלחשת לה בכל כוח, מלחשת ותוססת מתוך גרונה עד שהיא מסמיקה. והמחותנת ראשע, אדרבה, מבקשת להניח דעתה של מחותנתה דבושה ואומרת: “מאה ועשרים שנה תחיה לי המחותנת! מה הדאגה? גם בבן עשרים אפשר כך”… אך דבושה – ניצוצות נתזין מפיה מחמת תסיסה: “היאך? היאך? – היא מחכחכת בגרונה – לא פללתי עליו כזאת!”…

רק ביום התשיעי צהלו פני דבושה ושמחה גם היא. לשמחה מה זו עושה לה? שאלו את פיה ותספר לכם. היא עם כל הפרטים לאיש ואיש בגאוה תספר – ומכל-שכן לאשה!…

אשה צדקנית היא דבושה ואינה מתביישת חלילה בשום מצוה ו“דבר שבישראל” – –

בקיצור: גם דבושה צהלה ושמחה!

ג

ולאחר החתונה – הלואי אצל כל ישראל כך! – נחת להורים. ר' פייטל כבוד לו בחתנו, ור' חזקאלי עוז לו במחותנו. ראשע – כל הון דעלמא היתה נותנת בעד הזמירות היוצאות מפי אברהמילי: “מלא חסידות הוא האברך” – בכל שבת ניגון חדש הוא אומר על הקוגיל שלה. ודבושה – לבה בועט בה כששפרהלי כובשת פניה ואומרת לה בקול דק ורך: “חָמות”… היא דבושה, הרי כמה וכמה שנים המתינה לכך ועכשיו אין היא ממתינה אלא לבן-זכר – נכד, יו“ח של אברהמילי, לשנה הבע”ל.

– יש פנאי – אומרת ראשע ולבה רותת על בתה זו – יכולה היא שפרהלי לנוח עוד שנתים שלש עד לאותו צער…

אך דבושה נרתעת כנכוית בחמין:

– מה המחותנת מדברת ואומרת?! לא בנות-ישראל אנו, חלילה? – לא! בת ישראל אינה נשאת לשעשועים. “לא לתוהו בראה” – אמרה התוה"ק, מחותנת טובה שלי! –

דבושה יודעת גם לפסוק פסוק בלה“ק. ופסוק זה שגור בפיה מעין הקדמה למעשה החתונה ולסדר לידות שלה. היא בת י”ד היתה כשהפילה – לא עלינו… ושלשה – שלא על שום בת ישראל – קפחה עד שזכתה לאברהמילי זה – שיאריך ימים. ולאחריו – במרום ילמדו זכות – שכלה תאומים ובחור בן שלש, בחור מאיר כחמה… והרבה – הוי, כמה הרבה שׂבעה – שלא תחטא בשפתיה – עד שגידלה את אברהמילי זה ונתנה אותו לה, לראשע… ועכשיו לפחות רוצה היא דבושה, בפירוש היא מתנה ואומרת שהיא רוצה ומבקשת, לראות נחת באברהמילי שלה בעגלא ובזמן קריב ובזרעא חייא וקיימא, רבש“ע! – כי מה – הבנות שלה? שרקהלי, שהיא הגדולה שבשלשתן, אינה אלא בת ט'… “צער” – אומרת המחותנת, והרי היא, דבושה גופה, מוכנה היא ומזומנה ל”לצער" שכזה בשנה זו, רבש“ע! ולואי שתזכה היא, הסבתא, שתהא מינקת בן-זכר שלה ובן-זכר של שפרהלי, שתחיה, ביחד! היא, ב”ה, כבר היניקה בחייה תאומים – שילמדו עלינו זכות, וכו'. עד “ונזכה ונחיה, רבש”ע, ולשנה הבע“ל, כעת חיה, ושפרהלי חובקת בן! – שומעת אַת, שפרהלי? (או גם: “שומע אתה אברהמילי?”) שמעו כולכם ואמרו: אמן!” – – –

ושפרהלי ואברהמילי – מה הם אומרים?… שותקים. הם כדרך זוג צעיר וכשר יודעים שעדיין יפה להם השתיקה בפני אבות, וגם בינם לבין עצמם אין הם מדברים עוד – שנה ראשונה הרי לא עברה עדיין עליהם. – אבל, גם בשתיקה יפה להם… אברהמילי חי לו בבית חמיו כבן-מלכים, וגם ישן הוא כבן-מלכים עד שלש שעות ביום. וכשהוא בא נחפז לבית-המדרש באמצע תפילתו של המנין השלישי, אומרין לו: “מתוך “אהבה רבה” אתה מאחר ל”שמע ישראל“, אברהמיל”! – והוא מצטחק, מניח את שק הטלית והתפילין שלו ורץ לטבילה במקוה… חוזר, והריהו מרגיש את עצמו בין הבריות ממש כגדול לכל דבר. אברך כמה שנאמר. – חוזר הוא לבית חמיו, ו“היא”, אותה פלונית, שפניה – רוך וחטמה הקט מצומצם מתוך הבטה, מעמידה לפניו סדר יי“ש ודובשניות – ואין אומר ואין דברים, אלא שתיקה של בושה נאה וחסודה, – ומיד היא מסתלקת לצדה של אמה, העומדת ושומרת על הבת שתכבד לבעלה כהלכה… ומשהן שומעות את שתי ברכותיו של אברהמילי על “מיני מזונות” ו”שהכל נהיה" – שתיהן עונות “אמן” בחשאי ויוצאות להתקין לסעודה – ולואי, לכל בני ירושלם סעודות שכאלו!

ונחת בבית.

בשחרית של שבת – ר' פייטל וחתנו יוצאים יחדיו לבית-המדרש. הוא באדרת סמיט אדומה והחתן – בתכולה. שניהם בשטריימליהם שבראשיהם, ופוזמקאות צחים כשלג מלבינים מתוך סנדליהם המנוצצים על כל פסיעה ופסיעה.

– בתי שלי! – קוראת האם לשפרהלי שתגש אל החלון – בואי וראי, כיצד הם הולכים להם ביחד.

– מה יש לראות – קומדיה? – מצטחקת הבת ועונה בקול, מכיון שרק היא ואמא בבית; ומתוך סירוב מתכַונת היא להציץ עינה בחלון… ומשנראה לה אברהמילי, כיצד הוא מהלך ומשיח בתנועת ידים עם אבא – נפלה שוחקת ודומעת ורוטטת כאחת אל חיק אמה:

– אמא-נא, אמא! – מפני מה אין “הוא” מתבייש?… כלל וכלל אין “הוא” מתבייש!…

ראשע, רחמי אם נכמרים בה וכל בני מעיה ששים בקרבה ל“נחת” שכזו – ומשיבה:

– מפני שהוא חכם ממך, עז-הבר שלי! – – –

ובאמת הראה אברהמילי את “חכמתו” לתקופת השנה (כחלום של “נים ולא נים, תיר ולא תיר” עברה עליו השנה). לתקופת השנה ממש, בשבת שירה לסעודה השלישית, נתכון האברך בשעה זו שעם חשיכה ונתגבר על עצמו ואמר לה, לזוגתו, בפני חמיו וחמותו:

– תני מים אחרונים…

זו, כלה בוֹשה, נחפזה לצאת עם הכוס, ופייטל וראשע הציצו זה לזו מתוך האפלולית הקלושה בפנים של נחת – כלומר: “גבר חכם בעוז הוא זה שלנו”… אך הוא, הגבר עצמו, כתמי אש רפרפו לעיניו על המעשה שעשה! –

אך מאז התחילו בני הזוג מדברים.

מדברים, כמובן, למקוטעין: “אל תרבה שיחה” אמרו, ואפילו באשתו. הוא לה: “את”, או: “שמעי נא” – כדרך העולם. והיא לו: “אברהמיל” בלי יו"ד של חבּה לבסוף, – שאינו נאה שיאמר מאשה לבעלה “אברהמילי” בפני אחרים (כך הורתה אמא) – וראה פלא! דבּוּר לכאורה במשהו ורק של מה בכך, ואף-על-פי-כן, משיכה יתירה הוא נותן בלב… יושב הוא אברהמילי בבית-המדרש ושונה בחשק ובנעימה ופתאום “היא” צצה לנגדו, – למראית עין ממש נצנצה לפניו בעיניה הרכות המצמצמות את פניה הורודות: “וי, – הוא קופץ ממקומו ואומר לחברו הקרוב: – הקופסה עם הטבק שלי שכחתי בבית, וכל כך חשקה נפשי בציגרה!” – וכמעט בריצה הוא יוצא מבית-המדרש…

עודהו ברחוב ושפרהלי מכירה כבר מבית בקול סנדליו. הוא נכנס – והיא מזדמנת לפניו כשלא במתכַונת:

– באת? – היא אומרת בקצת תמיה, כשהיא מפנה פניה כנגדו מן הצד – תשתה כוס תה, אברהמיל?…

– מהיכא-תיתי, מהיכא-תיתי! – עונה הוא בנדנוד כל הגוף.

וכשהוא קם לצאת ולחזור לבית-המדרש, עדיין הוא מבקש אמתלא לשמוע שוב את קולה כבשעת כניסה, ואין הוא יודע במה יפתח…

– היתה אמא כאן? –

– היתה… – משיבה “היא” שלא ברצון.

וצער גדול יש לו לבעל ששאלה בכך. הוא הרי יודע במה ואיך אמו מסיחה בלחישה עם כלתה… היא הרי מביאה כבר סממנין שהתקינה לשפרהלי – סגוּלה לבנים…

ד

נחת – אבל דבושה, הוי, לבה אמר לה! – עינא בישא, ר“ל, או שכך נגזרה גזירה על כלתה, בעוה”ר – אך הרי זה שלש שנים לחתונה – עד מאה ועשרים שנה – והיא עדיין לא נפקדה…

– מה אתה שותק? – היא באה בטענה חמורה על בנה.

ומה יעשה הוא? – אומר הוא פסוקי תהלים ותחינות עם קריאת-שמע שעל המיטה. ולא מפני שהוא געגועין יתירים יש לו על בנים, – אלא מתחנן הוא להשי“ת שיאסוף את חרפתה של עלובה זו, שפרהלי. אמא הרי ממררת את חייה בסממנין מרים או בדברים מתוקים שלה… ולא עוד, אלא אף הוא גופו לא נוח לו, – בריל הליצן, תדבק לשונו, בכל יום מקנטרו בהלצה אחרת, בסירוס פסוק או מאמר חז”ל, או סתם מנבל פה עליו ברבים…

התחיל אברהמילי דורש בספרי קדושים: סגולות על-פי קבלה מעשית הוא מבקש – והתחיל גם לבו מושכו לבנים… רואה הוא תינוק שבשוק – ולבו נכמר. ואם הוא כך – הרי קרוב לשער – שפרהלי, שאשה היא, לא כל שכן… “היא”, על כל ברכה שמברכין אותה בזרע של קיימא – הריהי עונה כבר אמן בכל פה ובאנחה מעומקא דליבא…

רק ברכותיה של חמותה אין היא יכולה לסבול עוד, – כטפּין של אֲבָר רותח הן נופלות על ראשה… ואף אברהמיל התחיל מוקיר רגליו מבית אבא, – אמא שם מנסרת את לבו בדבריה ביתר עוז: “עקרה, ר”ל! עקרה שאין לה תקנה, ישמרנו ה'!“… ואיך שותק הוא בנה? – והרי אש, אש בוערת, ר”ל, בעצמותיה של דבושה: “השנה החמישית! – היא צועקת בתמוז של השנה הרביעית – ומה אתה שותק, מופקר?!” – –

… והרי זה שבט של השנה החמישית… תם ונשלם זמן המזונות על שולחן חמיו. אך חמיו וחמותו אינם מבקשים כלל להפּרש מן הבנים. אדרבה, עוֹל בית צריך אברהמילי לטעון על צוארו? עסקים הוא מחוייב לעשות? מעותיו, ב"ה, “עובדות” מאליהן בבנק דר' פייטל “על צד היותר טוב”. והרי מוטב שישב לו הזוג בבית אבא ולא יוציא. והבנק כולו למי הוא, לאחר מאה ועשרים שנה – לא לשפרהלי, כלומר, לאברהמילי? ואברהמילי גופו, כלום אין כבודו חדש עמו, מצדו של ר' פייטל, כמו לאחר החתונה? – רצה אברהמיל “להלוות” לאביו חמשת אלפים גרוש, בכדי לנַדֵן את שרקהלי – ושתק ר' פייטל ולא התנגד, – בכדי שלא לעורר שוב הדינין על שפרהלי העלובה… עסק לא רע עשה ר' חזקאלי עם הבן שלו… והבית, הרי כגן-עדן הוא לפני אברהמילי. ראשע – מה שייך? – כאמה כבתה, שתיהן “מזג טוב” הן מטבען… ובדיעבד, טוב לו גם לאברהמיל שאין אמו נכנסת עוד לבית זה. היא היתה כאן בשבת פרשת החודש, ועשתה לכולם תשעה-באב:

– דעי! – צעקה על שפרהלי – רק עשר שנים מחויב הבעל להמתין לאשתו, – ומותר גם קודם לכן!… אלא אתה, מופקר שבמופקרים! – צעקה על בנה – רוצה להמתין? – נראה, איך שתמתין! – –

ובכך הגיפה אחריה את הדלת עד שהכתלים נזדעזעו…

ומאז, בכל ערב ראש-חודש, נוסעת שפרהלי בדרך בית-לחם, להשתטח על קברה של רחל אמנו. אם-הרחמים זו, היא הרי יודעת נפש האשה הצועקת: “הבה לי בנים!” – –

ואברהמיל יודע, יודע הוא בסוד אחד, – הוא יגע ומצא, “השבּעה” חמורה לבנים… אבל היאך מסתכנים בכך? – חס לו! השערות מסתמרות כשחושבים בכך; סכנה גדולה יש בכך גם לאשה… צריך לעשות כל התרופות שבעולם חוץ מזו!

יש אומרים, הרחיצה בים תרופה היא מדרך הטבע – ונסעה שפרהלי ליפו. בא הדוד מיפו ונסעה עמו יחד.

היא נסעה – ורק עכשיו הכיר אברהמיל עד כמה חביבה עליו, זו שלו – “היא” כשהיא לעצמה… ממש חייו אינם חיים זולתה. שנתו נסתלקה הימנו. כמה מוראות, שלא יעלו, מבהילין אותו עליה: העגלה נתהפכה בדרך, כלב שוטה התנפל עליה שם, או ערבי תפס בה, או – אוי וי! – הגל, חלילה, סחפה בשעת רחיצה… מה שכוח המדמה עושה בו יום ולילה. רוצה היה לרוץ אחריה ליפו, – והרי זה שבעה ימים והוא לא החליט עדיין אפילו לומר שגם הוא רוצה לנסוע לשם… ולא מתוך פחד, חלילה, מפני שמעולם לא יצא עוד משערי ירושלם – אלא מפני הבושה. הבושה מעכבתו לומר לחמיו ולחמותו. כי מה יאמר אם ישאלוהו: “למה?”… צריך למצוא אמתלא של “עסק”… אך עד שמצא – באה פתאום “היא”!

– היאך? מה לך, בתי? – שואלת ראשע קפואה ונדהמה, שמא חלילה אירע מה – הפסקת את הרחיצה?…

– מה בכך? – משיבה הבת בקול חיוני – ברכבת – היום כאן ומחר שוב שם…

– אבל למה?! –

– כך. נתגעגעתי… רציתי לראותכם – השיבה זו והציצה דרך אמירה לצדו של אברהמיל באלכסון.

“נשמה שלי! עד מאה ועשרים שנה תחיי לי! אהיה כפרת אצבע קטנה שלך!” – צעק לבו של אברהמיל, ופיו רק נצטחק ואמר:

– טפשה… שטיא כזו!…

ולאחר שעה חזר ואמר:

– אשה ותינוק – היינו הך…

אלא מאי – אומרת היא לאמה: “איני רוצה להיות שם יחידה, ואם את אינך יכולה לעזוב את הבית, אזי יסע, לפחות, אברהמיל”… והחמות, שתחיה, שוחקת, – ובכן אומר הוא:

– מילא… נראה, מה מרי חמי יאמר…

אבל היא – ממש “קוזק” נעשתה שם ביפו! – למחרת הוציאה אותו מירושלם. ואף-על-פי שאביו, ר' חזקאלי, אמר: “זה למה? ספר לא יקח שם ביד!” – הוא, הריהו נוסע ברכבת!…

נוסע, וכמעט שדעתו מתבלבלת עליו; הוא הרי מעולם לא ראה כל זאת… אותו הושיבה היא אצל החלון, בכדי שיסתכל… והיא ישבה מקצה מזה של הספסל – והחבילה הגדולה ביניהם… איש “מהם” – כלומר, מן “האחרים” שבנו – ודאי היה אומר: זרים הם זה לזה. אך היא – כמה נוחה לה דרך זו עם אברהמיל ובשביל אברהמיל שלה! ועד כמה שאפשר בפני הבריות, היא מורה לו למקוטעין סדרי נסיעה וטכסיסי רכבת, קוראה לו בשם את התחנות ושאר מקומות, – והוא אך משתאה וחושב: מניין לה כל הידיעות הללו? – רואה הוא בחוש עד כמה גדולים דברי חז“ל שאמרו: “בינה יתירה נתן הקב”ה באשה מבאיש”!… רוצה הוא לומר לה זאת – וחושש, שמא ישמעו אחרים, אך משנתקרבו אחר-כך לעיר אחת, נפנה פתאום אליה ואמר לה את זאת בקצרה:

– שטיא…

– עדיין אין זו יפו – משיבה היא ואינה גומרת, בכדי שישאל וידבר עוד…

– ומה זאת?

– רמלה.

– ובאמת! – מסכים הוא – הסברה נותנת כך…

ומתוך התפעלות הוא מצטדד אל החלון ומתחיל – להתפלל מנחה – – –

משגמר ובאו עד כרמי לוד גחנה היא אל החבילה כנגדו ושאלה:

– נטלת עמך מעות?

– הו-וואַ! – נתבהל הוא – הרי שכחתי! – ומיד נזדרז להוציא את כיסו ולמנות כמה מעות קטנות יש לו, חוץ מן הנפוליון ושתי המג’ידיות שזכר…

– לא צריך – אמרה היא – לי יש…

וכאן האהילה בפיסת-ידה על פיה והתחילה לוחשת כנגדו בכובד ראש, כמעט כמצוה על כך:

– אל תהא מסכים להתאכסן אצל הדוד, אברהמיל… יבקשו – ואל תסכים…

– ולמה כך? – נרתע הוא ושאל בפחד –

– כך… שם ילדים… רחוק לילך אל הים… לא צריך.

– וכיצד? והיכן נהיה בעיר נכריה?

– אני – השיבה היא בשחקה של בושת-פנים – אני חכרתי כבר חדר מיוחד… מיוחד באכסניה שאצל הים…

– חדר מיוחד?! ובאכסניה?! – שאל נבהל לדבר – וכיצד כך? בלי משפחה בלי קרובים נהיה שם?…

ומיד קפצה עליו שמחה שאינה מצויה – שהם לבדם יהיו… ובהלצה שלא כהרגלו אמר:

– כך?… כאצל ריסטוקראַטין שבחו“ל, שטיא? – אַ וויש די נאָז”¹ אַת רוצה – האַ?!

וזו נפלה וכבשה פניה ורצצה השחוק שבפיה אל תוך החבילה שביניהם, – עד היום לא ידעה כלל כמה מחוכם הוא אברהמילי: חי-חי! – מיד תפס את הענין: “אַ וויש די נאָז” – חי-חי-חי!…

והוא גופו תמה על עצמו, – שיחה ארוכה ושיחה כזו בפני הבריות – ולא כלום…

ה

בחצי אלול חזרו. כשני חדשים שהו ביפו, וכשובם – “ותהום כל העיר”: הזה אבהרמילי? הזאת שפרהלי? – תמהו ושאלו קרובות ושכנות. ודבושה אף היא (הבנים, כמובן, פייסוה קודם לנסיעה) אך נכנסה וראתה אותם – רקקה ג' פעמים: טפו-טפו! – לעינא בישא שלא תשלוט, ואמרה בנעימות: “היו לכם שם מזונות טובים מבכאן, ילדים?”… שמעה ראשע, או לא שמעה בכך – מי יבחן בנשים? – אך היא כולה חדוה רצה ואמרה ברינה לדבושה: “ורואה המחותנת? רואה היא מה הים עושה?”

– רואה אני מה חדר מיוחד שבאכסניה של יפו עושה…

כך השיבה דבושה כשהיא מתכַונת במבטה כדי נזיפה בבנה, שהוא רץ והביא כוס מים לה, לשפרהלי שתשתה –

– ומאימתי, בני, נעשית ריסטוקרט שכזה?…

אך אברהמיל כאילו התירו לו את הלשון ביפו, והריהו ממליץ הלצות שרק שפרהלי מבינה כונתן, והיא: חִי-חִי-חַי לה, – בפני הבריות, ולא יתבוששו… ודבושה מה? נכריה היא כאן, שלא תבין? – –

השערה אחת מבצבצת ורוצה לשמח לבבה, אך לבה לב חמות, מתמלא פתאום קנאָה, קנאת שמים גדולה:

– מה חוכא זו לכם?! לא חודש אלול בעולם? – ומתוך שאלה זו משכה את כלתה אל הצד ומשכתה שם בלשון משיכה כזו, עד שהצעירה הגידה לה מיד מה שאמא הקדימה וציותה עליה בבל תגיד עוד, ואפילו לחמותה…

– ולואי, אבינו שבשמים! ולואי – כי בא עת לחננה, כי בא מועד, רבש“ע! – ככה תענה אז דבושה באנחה נוחה כלפי שמיא, וחזרה ונתנה עינה בכלתה ואמרה: “אבל – אַל צחוק וקלות-ראש, שזה אינו משחק לך, בתי! מוטב שתשבי בצנעא, מפני עין הרע, ח”ו, – תשבי ותאמרי תחינות נאות שאביא לך. אמא שלך אינה בקיאה, במחילה. היא לא היתה עשר פעמים באותו מעשה, כמותי. ובכן שמעי, בתי, לי – שומעת אַת?”…

אך דבושה בכדִי טרחה בכל אזהרותיה: אותו מעשה – עורבא פרח… טעות ותו לא. ולמחרת, משעמדה הצעירה על טעותה, התחילה עלובה זו בוכה כתינוק שהונוהו במתנה טובה ונטלוה הימנו… ודבושה – כלום לא אמר לה לבה שכך יהיה? יודעת ומכירה היא בימה של יפו שאינו אלא אחיזת-עינים בלבד. אלא רצתה “זו” להתענג, לחדר מיוחד נתאַותה – והרי לכם תענוג!… וראשע – מה תאמר ומה תדבר? אין זה מדרכה לדבר הרבה כהמחותנת, – אבל, כלום לא ראתה תמול היאך נעצה דבושה את עינה בכרסה של שפרהלי? – יש בריות שעין כזו יש להן, והכל נעשה אך מפח נפש…

מילא – נשים מקנטרות זו את זו. אך אברהמיל הרי גבר הוא – ומתחזק. לא עברו עליו ימים מועטים והוא שוב דייהו לכאורה בשפרהלי כמו שהיא. אבל שפרהלי – הרי אשה היא…

– שטיא, חוסי על עצמך ואל תקלקלי את עיניך! – טוען הוא ומדבר על לבה בלילות כשהוא מוצא דמעות טופחות על הכר שמתחת לראשה. – לנחמה הוא משתדל, ולבסוף, הוא גופו פורש ובוכה על כרו שלו בחשאי, שלא תשמע היא…

ואיך לא יבכה, ואמא שלו שוב תוססת ומלחשת עליו בשלה: “עד מתי? עד מתי תחכה לה עוד?” – – –

שולחים פתקאות עם פדיונות לצדיקי עולם. וכשם שדורשים בצדיקים המפורסמים שבחוץ-לארץ, כך, להבדיל אלף הבדלות, דורשת ראשע בשייכים מפורסמים ובמטילי גורלות שבארץ, – ובסגולות והבטחות חדשים עוברים. ודבושה – הוי, צועקה היא דבושה: “עד מתי, עד אימתי, מופקר, תחכה לה עוד!?” – אך הוא, אזנים לו, ולא ישמע. הלב מתפקע לשתיקתו. הוא, רק תשובה אחת יש לו: “צריך שוב לנסוע!” אמונה יתירה לו בנסיעה, – עדיין זוכר הוא טעמה של יפו…

– אבל אם לנסוע – טוענת דבושה – נוסעים על-כל-פנים למקום שיש בו ממש ולא לחדר מיוחד ולימה של יפו, מופקר!

ובכן, קמו לאחר פסח ונסעו לטבריא, לקברו של ר' מאיר-בעל-נס, ומשם – אל קבריהם של שאר צדיקים בצפת, ומשם – להילולא דרשב"י שבמירון. – השתטחה הצעירה על כל הקברים, והיא ובעלה יחד בקשו רחמים, חלקו צדקות, נדבו שמנים וקבּלו סגולות – עד שחזרו לביתם שזופי שמש… בפיהם אמונה ובטחון, אך בלבם דכּוּי של מרדות. ששון ושמחה דאשתקד, “פני-יפו”, לא היו להם עוד.

ודבושה – כלום לא אמר לה לבה שכך יהיה? חדשים עוברים ולא כלום: “זרוק קטנית לכותל –ומה אתה מועיל?” – כך דבושה מלחשת לנשים באנחות – “לא הועילה הצעירה אלא שעל-ידי הצדיקים לא באה חלילה לאותה טעות של בושה שהביא עליה בשעתו ימה זה של יפו – האש תשרפו! – אבל הסוף, אוי ואבוי – הסוף מה יהיה!?”…

– ועד מתי, עד אימתי מופקר!? – אמור, אפיקורס! יש לך אלוה? יש דת יהודית בלבך? – מת! הרוס! שופך דמים! צֵירנית אחת מצא לו, ומשתעשע אמה, – ומה לו עוד? –

שוב אין הבן בא לבית אבא…

הוא לא בא ולא נכנס לשם עד ליום החופה של שרקהלי אחותו –

ובסימן טוב! – יודעים אתם? מעוברת היא:

– במשפחתנו. ברוך השם – אומרת דבושה – אין עקר ועקרה. ילדה בת ט"ו שרקהלי שלי וכבר זכתה. ואוי לאמה! כלום לא יכלה תינוקת כזו להמתין עוד שנה שנתיים? – –

– – – – – – – –

– מתה אני, מתה! – כן צעקה שפרהלי ונפלה על הרצפה ממש, לאחר שחזרו הביתה מן ה“גפאַטרשאַפט”, שניתן לה ולבעלה בבנה של שרקהלי… אשה! כל אותו היום טפּלה שם בשמחה של מצוה עם היולדת ועם הרך הנמול, – הכל לה: “מזל טוב, דודה!” – “העמידי יין, דודה!” והיא גם העמידה השתיה כדת, והכל לה ב“לחיים, דודה!” ובברכות מאליפות שיזכו לברית בשנה הבאה אצלה. והיא, הצעירה, כל כך בטוחה היתה בו ביום על הברכות שיתקיימו, – ופתאום, אך נכנסה לביתה, וקפץ עליה מין צער משונה, צער אשה המתקנאת בירך חברתה, וכאילו רוח רעה, ר"ל, אחזתה – והריהי מתחבטת על הרצפה, כובשת לבה באבנים הקרות, וצעקה אחת מפיה, קלא דלא פסיק: “מתה אני, מתה!”… ויללה ובהלה בבית, ואברהמיל – דעתו מִטרפת. הוא זה גחן עליה והתחיל מגמגם לה ברעדה של בכיה, – כמעט שגילה לה את הסוד, שהשבעה אחת יש לו, ובה תוָשע; אך מיד נרתע וקפץ פה… הוא הבין, שזו מיד תהא תובעת אותו לכך, – והיאך יעמידנה בסכנה שכזו?

השבּעה – דבּוּר אחד, ניע אחד שלא כהוגן, מחשבה אחת זרה, ח"ו, ונאבד האדם – אל תפתח פה לשטן – משני העולמות! – את עצמו הוא מוכן להעמיד בכל נסיון שהוא, אבל זו הרי אשה היא ודומה לתינוק דלא חכים…

ובאמת, לאחר ג' ימים, הוא העמיד את עצמו בנסיון של סכנת-נפשות – ועמד בו! נסיון זה במה היה? בשילוח הקן. ולמה? זקן אחד, “חכם” ספרדי, מסר לו סגולה כזו. אמר, שהוא עצמו בָדקה בנערותו בשתי נשיו, והיא – “בן פורת יוסף” – בשתיהן פעלה לטובה. שכן בדוק ומנוסה, שאם הבעל עצמו, לא על-ידי שליח, משלח את הקן ונוטל את “הבנים” ושוחטם ונותן לאשתו את הבשר שתאכלו חי –מיד היא נפקדת. שכן הכתוב עצמו בפירוש אומר: אם “שלח תשלח את האם”, מיד “ואת הבנים תקח לך!”… ומיד פסק אברהמיל שלא להחמיץ את הדבר ושלא לשאול בעצות – ויצא לבקש אחרי קן. אך קנים בירושלם היכן תמצא? שאל בנער והראה לו זה בגובה חומתו של מגדל-דוד. נתגבר אברהמיל ואמר: שילוח הקן מצוה הוא, ושליחי מצוה אינן ניזקין! – ולא פקפק הרבה ואמר: “בידך אפקיד רוחי” והלך ונתן “בקשיש” הגון לשומרים שם, ונטלו וקשרו לו סולם בסולם, – והוא, שמעולם לא דרכה רגלו על שלבו של סולם המטולטל, הרי זה מטפס ועולה בסולם מקושר זה הגבוה חמישים, או אפשר מאה וחמישים אמה – ולעיני קהל עם ועדה שבשוק! –

אמרו: שכֵנה אחת שנזדמנה שם וראתה את האברך, את אברהמיל הרועד ומלבין, שתחב את שולי הקפוטא באזורו והוא מטפס ומתנשא בפיק ברכים לחללא דעלמא, ועל סולם דק שערביאים מחזיקין בו מלמטה ומביטים למעלה ומלעיגין – נפלה שם ונתעלפה… ולא טוב עשה אברהמיל שלא ספּר קודם בבית חמיו? מוטב שלא ראו ולא שמעו – ולא מחו בידו. שהרי גם עכשיו, כשהוא עומד לפניהם והסגולה בידו, הם כמוכי תמהון וממללים: “כיצד? איך? למה?”… אך אבהמיל מצטחק כבר, ואם שפניו כפני מת, הוא מתנשם ומספר מבאמצע בזה הלשון:

– לא הרגשתי ולא ראיתי כלום… רק חור שקש נעוץ בו ראיתי – והוא הקן… לא למעלה ולא למטה אלא בו, רק בו היו עיני נתונות… ראיתי ממש שהוא מתקרב ויורד אלי… רגלי, במשמע, מאליהן נתנשאו משלב אל שלב… אני למעלה ולמעלה, ורוח מנשב דוחפני כמעט בידים… אך הוא, כלומר הקן, הרי זה כנגדי… נזדקפתי – והרוח דוחפני… ואני רק ביד אחת מתאחז בראש הסולם ויד השמאל פשטתי – כך… ופרחה פתאום “האם” על ראשי כמו להזיקני!… זו על ראשי צווחת ומטפחת, אך ידי במשמע כבר בתוך הקן היתה – ומיד הרגשתי מיני נפשות חמות וערומות מפרכסות ומצפצפות בכפי – ונתּק בי הלב!… אך דעתי, ברוך השם, לא נתבלבלה עדיין עלי… והספקתי ליתן את ה“בנים” (בו ברגע נדמו לי באדמומית שלהם כגחלי אש…), ליתן את האפרוחים כאן – לתוך חיקי… אך משהרגשתי כאן – על לבי, בחיטוטן ובצפצופן של הנפשות הרופסות הללו – נדמה לי שהכל נד… והסולם והמגדל כופפין ונופלין… תפסתי את הסולם בשתי ידי, – ואלמלי נחנק קולי בגרון, ודאי שהייתי צועק צעקה: “געוואלד”! – – והיאך ירדתי מגבהי מרומים? – איני זוכר… אך מלאכים על כפּים נשאוני! – אבל דומה הייתי שאני שוקע, שאין לדבר סוף… עד שהגעתי, כנראה, לסולם התחתון – ושמעתי הערבים קורין: “שַטר' יַא גֶ’דא! (בן חיל!) – ופקחתי את עיני ושָבַת עלי רוחי” – – –

אברך כזה ומסירת נפש כזו – מי פילל ומי מילל?… אך שפרהלי אף היא נתגברה בשעה זו על נפשה, על גועל-נפשה, – ממש נתאכזרה הצעירה (כי “מה אין אדם עושה בשביל בנים?”) – ואכלה את הסגולה עד תומה!… והיא המפונקה, כל הלילה התלבטה באנינות דעתה: “הוי אמא!” צעקה מתהפכת, לא עליכם, בציריה ומקיאה, במחילה, מחמת סגולה זו כמורעלה…

ליל זועה היה הלילה. ובבוקר – אך נכנס אברהמיל לבית-המדרש, ובריל ליצן – תמק לשונו – עומד ומסיח כלפי תומו ואומר: "טלגרף בלי חוטין – מה הפלא? בזמן הזה הכל אפשר, ואפילו “שיעלה חמור בסולם " – לא כך, אברהמיל?”…

ו

הנגינה מתנת חן וחסד היא לבריות. ובשביל מה היא משמשת להן? בשאר אומות איני יודע, אך אם לישראל בנגינתם תשמע, בתפילה שבצבּוּר או באמירת תהלים בנעימתה, בזמר “שטֵייגֶרל” שעל הגמרא או בזמר של חייט, להבדיל, על התפירה, בזמירות לשבת-קודש או אפילו בניגון שבשמחת תורה – על כרחך תאמר: לא נתּנה נגינה אלא בכדי שישיח בה אדם את הצער שבלב שאינו מתפרש בשום דבּוּר שבלשון… ובכולל רומניא שמעתי אומרים משל מפי הגויים שבמדינתם: “אימתי היהודי מזמר? בשעה שהוא רעב”; כלומר, ישיר ישראל, כי לא ישמח אלי גיל – –

והישראלית?

האשה – מאמרם על קולה הרי ידוע הוא… ולפיכך בת-ישראל כשרה – צערה עמה ילין, אטום סתום הוא בנפשה ואינו נאצל ומצטלל במשהו נגינה ואפילו לא על-ידי נעימה כל-שהיא שבתפילה. האשה, גם בדבּרה לפני בוראה בתחינות שלה על עסקי לבה, רק שפתיה ולשונה נעות, אך קול נגינתה בקהל לא יבוא וגם ביחידות לא ישָמע. – ועדיין תמה אני על כוחן של צדקניות היאך הן עומדות בגזירה זו?…

ברם, “ורחמיו על כל מעשיו” כתיב, וכל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, וכשם שבשר-בחלב בא היתרו בכחל, כך חסד-נגינה הותר לאשה בשעה שהיא מיישנת את התינוק… שהה אברך עם בת-ישראל צנועה שנה, שנתים, שלוש, – ופתאום, בלילה אחד נודע לו, שזו לא רק בינה יתירה יש בה על הכירה ועל הקדירה, אלא גם נגינה יתירה נתּנה בלבה, לב אם על בניה:

הָהּ-הָהּ-הָהּ-אֲהָהּ – –

תַּחַת עֲרִיסַת בְּנִי הָרַךְ

עוֹמֵד גְּדִי לָבָן, צַח…

וכמה רחמים, תחנונים וגעגועין בנגינה תמה זו! – מעיד אני עלי שמים וארץ! בשבת שעבר זלגו עיני דמעות לזמירה זו, שעלתה מן החלון שכנגד בית-המדרש, מפי אֵם בישראל על בנה החולה, שיישן… צער של רחמים משתחרר ועולה, עולה ומושך את הנפש ומקרבה אל גאָלה – –

ואשר אין לה ולד צערה אימתי הוא נגאל?…

אברהמיל שלנו, שבע שנים שהה עם בת-זוגו ואפילו מחשבה לא עלתה לפניו לשאול, היש בה קול נגינה אם אין. והנה, פעם אחת ביום של חול סתם, בא הוא מבית-המדרש לבית חמיו – ואי מזה קול נחמד ונעים יוצא? קול מושך ומתגבר לעומתו בעגמת-נפש צנועה עד שלבו פג… פג – וחזר ונעור פתאום לדפוק בחזקה!… בלאט, כמתגנב לדבר עבירה, ח"ו, נכנס אברהמיל לבית – ואין איש… הקול מחדר המשכב שלהם הוא עולה… על בהונות רגליו חרש הוא מתקרב. הדלת פתוחה למחצית, – ועמד אברהמיל אחרי הדלת והמזוזה להסתכל… שפרה שלו יושבת, ועל זרועותיה צדוקיל, בר-סנדק זה שלהם, בנה של שרקהלי שנגמל בימים אלו, והיא מנענעת אותו אל לבה, אל שדיה תדביקנו, וכעין חליל קובל ועונה מתוך פיה:

נְעָלוֹת תִּקְנֶה אִמָּא לוֹ,

לַחֲדַר רַבּוֹ יָרוּץ כֹּה – –

עומד אברהמיל בעכּוּב נשימה, וכעין אור, זיו המעורב לעיניו סובב, מקיף את האשה, אותה עם התינוק המתנמנם בחיקה – וכשפרה חדשה מאירה לעיניו, שפרה היקרה שבעתים לעיניו וללבבו גם יחד… הס… הנה היא קמה בלאט. בלאט כחלום חזון תנומה תצעד, מצומצמת וכפופת-זהירות וכאינה נוגעת בקרקע היא זזה… קרבה אל המיטה, גוחנת, פושטת זרועותיה אט ולאט… ראשו של הילד בתלתליו הרכרכים, הבוצצים מתוך הכפּה הלבנה, מקדים ונוטה אל הכר המצוחצח – הניחתהו – והריהו מוטל מרושל ברשותו הרכה של מלאך השינה… אך עוד שפרהלי גחונה עליו. רגע פנים אל פנים עוד תביט בו, והנה נע ראשה – תנועה לימין, תנועה לשמאל, ועל כל תנועה תפּח קלילות בשפתיה על פניו שנתאדמו והעלו טללי זיעה של תפנוקים… לחש כרחש דשאים מפני רוח יעבור ומזדקפת גויתה כשידיה פרושות כלברכת כוהנים – נצבה – – ו“הוא” אצלה עומד. נפקחו עיניה על בעלה:

– בכית? – אומרת היא לו בלחישה של מנוחה, ומרושלת היא מסמיכה כפות ידיה וראשה על כתפו…

מעולם, ואפילו בחדר המיוחד שביפו, לא עשתה כן לבעלה בעצם היום… אך הוא אינו תמֵה לכך וימינו בלאט תחבקנה, תתמכנה… נשמט ראשה על לבו ובכיה חשאית כרוח חמימה נשפכת לתוך תוכו…

– אל תבכי, שטיא… – הוא לוחש כששפתיו נוגעות אל אזנה ממש… מעולם לא נגעו עוד במקום מפונק זה. ובכונה למגע, הריהו לוחש לה עוד:

– אמרי מה…

– בקשה יש לי…

– מה? מה? – הוא נזדעזע ושאל בלחישה.

– נסע לווין…

– לווין? – למה?…

– הרופאה החדשה, שבאה לכאן, מיעצתני…

– מה אמרה? – מה?!…

– שאפשר זקוקה אני… לנתּוּח…

– השם ישמרנו! – נ-תו-ח? – –

– אל תפחד… שב…

ישבו זו אצל זו על הספה וידיו מכונסות לתוך ידיה.

– אל תפחד… נתּוּח קטן… נתּוּח קל הוא… ואפשר תרופה אחרת יתנו לי שם… לא בָרי לה גם לרופאה.

– לא! – משיב הוא בהחלטה – אם עד כאן הגיע זה… אם עד לסכין… עד כדי סכנת נפש… אזי – – יש לי סגולה אחרת!

– סגולה… ומה היא זו?

הוא גחן ולחש לה שוב לתוך אזנה:

– הש-בּ-עה…

– זו, מה היא? – שאלה היא ועיניה משתאות לדעת.

התחיל אברהמיל מפרש לה את הדבר בלחש. כך וכך הוא אומר, השבעה חמורה היא ועל קברו של קדוש היא נעשית. בפני שני עדים ושבעה נרות היא נאמרת… ושבע הקפות הוא צריך לעשות על הקבר ועל סביבה כאחד – עד שיעמוד עליה וישביע… ישביע את המלאך הממונה על ההריון, ואחר-כך את המלאך הממונה על הלידה, – שמות הקודש שאין להגות בהם יבטא בהשבעה… ואת המזיקין – בר-מינן – הוא צריך להשביע… וצריך להסתגף, להתקדש ולהטהר תחילה בשבע תעניות רצופות לפני ההשבעה ולאחריה… לאחר שלשה לילות… שוב תעניות וסיגופין וכו'.

– והסכנה במה? –

– כיצד? כלום אינך מבינה, שטיא? – ומסביר לה אברהמיל שהעסק עם שרי מעלה מצד זה, ולהבדיל ולהפליג, עם מזיקין, רחמנא ליצלן, מסטרא אחרא – סכנה חמורה היא…

ושתיקה… במנוחה גמורה ישבה האשה והרהרה, אחר-כך זזה הימנו כל שהוא ואמרה:

– איני מסכימה עדיין לכך…

– ולנתּוּח?… נתּוּח בסכין…

– זה – אינו כך…

ופתחה שפרהלי פיה בחכמה ובשיקול הדעת, והיוצא מדבריה: ראשית, הרופא שליחו של מקום הוא, וברשות הוא עושה כל נתּוּח שהוא, ונמצא הנתּוּח סכנה שאין בה חטא, וההשבעה סכנה, שכנראה, יש בה מעין זה… ושנית, צריך לנסות קודם כל מה שבדרך הטבע, ולא להטריח פמליא של מעלה בעל כרחה, ח"ו…

שמע אברהמיל ויחרד, שׂשׂ וירעד על תבונת פיה, והפעם נשמט ראשו שלו ונח על לבה שלה בבכיה עד שנפל הקפליוש שלו ונשאר בירמולקה. התחילה היא מחליקה לו על פניו ועל מצחו, עד שנחה דעתו, והתחילו מספרים ומתכנים עצה על הנסיעה לווינא.

מעולם לא דבּרו יחד שעה ארוכה כזו, ואפילו בחדר המיוחד שבאכסניה דיפו, – אשה על מה ובמה תרבה עמה שיחה? אך הפעם לאחר ששוחחו, קמו שניהם כאחרים, כאילו שניהם חכמו בשעה אחת זו, כאילו עברו בטיסה על כמה שנים ושערי בינה נפתחו לפניהם… ומפי שניהם כאחד יצאה החלטה מתונה ומפורשת:

– לווין, בלי נדר.

– לווין, בעזרת השם!

אבל הנקל לומר ווין, – ודבושה מה תאמר?

“לא! – היא אומרת – היה לא תהיה!” כי מה? שום דעה אין לה כבר על בנה? או שמא סבורים אתם שבכלל אין דעה בה? היא מבינה ומבינה! אם אותה העלובה רוצה לנסות את מזלה גם בכך ולנסוע – תסע לה לשלום. יש, ברוך השם, כסף לאביה… תסע היא עם אמה. אך הוא, אברהמיל, למה הוא לה שם? הוא צריך להתעבר? הוא צריך לילד? – ומי טפּש לא יבין את כונתם שלהם, של אותו בית? כונה בדבר! מערימין הם עליו להביא אותו לרופא, אותו לבדיקה, רוצים הם להביאו לאיזו פרופיסור הנוטל בקשיש, ולהוציא עליו שם רע כי הוא לא יצלח, כי בו הדבר תלוי, – תריס בפני הגט הם רוצים! אבל לא ולא ובאלף! שמים וארץ יתהפכו והיה לא תהיה!

ואף ר' חזקאלי אמר: “קורקבן זה, מה יעשה שם בווין? “השכלה” יביא לי משם? או אפשר “לאומיות” הוא חסר? – ישב במקום שמכירין אותו!”

ועתה לך והווי טוען עוד. דבושה – בפני פיה עתה מי יעמוד, אם גם הסכמת בעלה עמה? “אבא אמר לאו – היא אומרת – ואני אמרתי ואומרת ואָמור אומַר עוד: לאו ולאו ולאו! – עכשיו נראה אם עדיין מודה הוא אברהמיל בכבוד אב ואם, או לאו”.

בקיצור: הרבה דמיונות השתעשעו לפני אברהמיל על העולם החדש שיתגלה לפניו בנסיעה זו, רבות מחשבות בלבו היו, ועצת דבושה – היא קמה, –

שפרהלי עם אמה נסעה לווינא, ופלג גוף נשאר כאן אברהמיל…

פלג גוף – כהרגשה ממש יש בגופו שחתוך הוא. נחתך חציו והחתך הוא מן הצואר והלב ולמטה… ונמשך הלב, גם כל הגוף כולו מבקש את פלגו החסר… והנפש – תינוק שנגמל מן הדד אינו מתגעגע וקובל כך. מרגיש הוא אברהמיל עד כמה נשמה עלובה זו מתחבטת ביתמותה, בתוך לבו ממש מתחבטת ותובעת מה באלמותה… ורוצה הוא להזכיר לעצמו היאך היה בחיים בילדותו, היאך היה חי אז כבריה בפני עצמה – ואין הוא יכול… אין כלל בכוח המדמה שבו לראות את עצמו מבלי “זאת” – וזאת, אוי, כמה מורחקה ומופלגה היא הימנו!…

מה יעשה? – הולך הוא לבית-המדרש, יושב לגמרא, קורא – ואין המלים, אין דבּוּר הפה מגיע ונוגע במחשבה כלל. עוצם הוא את עיניו ומתחיל לנגן לעצמו ב“שטיגרל” שלו. בקול דממה דקה הוא מושך לשם דביקות בתורה, בקול ענות חלושה נפשו תענה וכל עורו רופס עליו. נתפנק עליו עורו מחמת עגמת-נפש והוא מרגיש בצמיחתה של כל שערה דקה שבו… וקולו נובע ועובר בחולשה, שלא מדעת הוא עולה ומתעלה מניגון לניגון. נפשו המרושלה תועה היא ביתמותה ומבקשת ניגון שלה, תועה והנה – שפרהלי יושבת… יושבת היא בתוך אותו הזיו המעורב וילד על זרועותיה תנענע בלאט… שבי, שבי לך, נשמה כשרה ותמימה, שבי לך כך ונוחי בנגינתך…

"נְעָלוֹת תִּקְנֶה אִמָּא לוֹ,

לַחֲדַר רַבּוֹ יָרוּץ כֹּה"

עונה פתאום עמו איזה קול משונה ומבטא מלים בהתאמה לנגינתו, – ברלי ליצן ממולו ענה כך בקול עֵז…

משמע, נגינת-העריסה השמיע אברהמיל מתוך שכחה – ותפסו הלץ… וכנחשול של חימה הכה הכאה בתוך גלגולתו, מרגיש אברהמיל שפניו נתלהטו מחרפה. והריהו מרכין ראש וכובש פנים בגמרא, עושה את עצמו כאינו מרגיש בשחוק המרחף על פיות הלמדנים מסביב – והריהו כמעיין במהרש"א… ומתוך חשכת סנוֵרים של כתמי אש שוב צצה שפרהלי – אבוי! מה עמה שם? – “עקידת יצחק” עושים בה… מעלים אותה על השולחן לנתחה, ועומד פרופיסור והמאכלת בידו, ובמשקפיו גלוי-עינים יביט בסוד ראיה הכמוס וצנוע שכתלי הבית לא ראוהו – וי! – הולך הוא הפרופיסור ומתקרב אל הגוף שהבעל עצמו לא ראה מראהו לאורה – – וקפץ אברהמיל ממקומו כנמלג ברותחין… עיניו מגודלות כמבקשות מה מתוך הראש הנטוי לפנים, שפתיו פתוחות ושיניו עצומות כמתוך נשיכה בעוצר הנשימה, וכמתוך טיסה עבר הוא מלפני בריל ליצן – ותקע לו, סטר לו בלחי – אחת! – ונמלט החוצה, בורח כהורג נפש – – –

תקופת תמוז בעולם – והכל סברו שנשתגע האברך… אך הוא למשכב נפל. חמה אחזתהו וקדחת רביעית, ר"ל, עינתה כוחו מאז.

ודבושה, אוי דבושה, כמה וכמה מתנודדת היא על בנה על יחידה:

– ועתה אמרו נא, אדרבה, ראו ואמרו כולכם, – אין כשפים בעולם?… ידוע, ידוע הוא ומפורסם שכך דרכן של העקרות – השם ישמרנו, – כשפים הן עושות לבעליהן, שלא ישליכון, ומציתות אש בלבותיהם… רבונו-של-עולם! ראה הביטה, מה היה לי ולאברך זה!

ז

ימים נוראים, כהמות יערות ביום הסער, כשאון הים למשברי גליו, אז בקול רעש גדול הרינה והבכי מבתי-כנסיות יענו, – אל המלך, היושב לכסא דין, איש ישראל בחזקה רחמים יקרא…

“ויהי בנסוע הארון” – ושני ספרי-תורה, עוטפי משי רך, בכתרי-כסף וצליל-זוגין דק על הקהל יעברו, עבור ונשוא חסר לעם, הלוך והרגיעו מן הצעקה… אך כבכי נהרות עוד מלמעלה יענה, מן החלונים מעזרת-הנשים ישטוף, – בנות ישראל שם מַתנות ב“תחינות”, מענה לשון הנוסף להן בעברי-טייטש. ובשעה שכל הנשים בנוסח הקבוע תבכינה ועל בניהן שיחיו תתחננה, – שפרהלי בנוסח מיוחד “על בנים”, בתחינה של עקרות תוריד דמעות… בחשאי תבכה, ונדמה לה לעניה זו שכל העינים מביטות בה – שהרי השנה העשירית קרבה ובאה לה…

וראשע – יושבת האם אצל בתה העלובה ואף מלה אחת של נחמה לא תמצא להגיד לה… תבכה הבת, תבכה ויראה אלהים את דמעתה, יראה מה עולל לה לרחל נאלמה זו… ואף האם על בתה תבכה – יראה אלהים וידע…

קורין בצבּוּר “ה' פקד את שרה” – זכרונות קדומים בתומת ישרים עם נעימתה של קריאה זו יבואו. נעימה חסודה וחנונה ללבבות תדבר באפשרות של נחמה, – וכעדר צאן על מרעה דשן, שכל אחת הַשְקט לנפשה תרעה, בשעה שחליל הרועה עליהן ירון, – כך הנשים, כל אחת ב“צאינה וראינה” שלה לעצמה ולהנאתה תקרא, ונפשה – באנחתה נוח לה… מפטירין בשמואל, במעשה חנה, – והנשים כל אחת אל לבה שלה בדברי חנה תדבר, בעברי-טייטש את מתק אמרתה תטעים:

"אמרה חנה: רבונו של עולם! כל מה שבראת באשה,

"לא בראת דבר אחד לבטלה… דדים אלו, שנתת על

“לבי – למה? תן לי בן ואניק בהן!”

ותהי הבהלה – – אחת אחור אל הקיר נפלה כגוועת:

– שפרהלי! – בת ר' פייטל מתעלפת!! – – –

– – – – – –

אמהות הראשונות – הן לקחו עמהן דברים ולאלהים משפטים דבּרוּ, אשת-חיל לפני מלך-מלכי-המלכים התיצבה ואת עלבונה דרשה; ברם “שעשני כרצונו” – בת ישראל שבזמן בזה – אין כוחה בדין אלא להתעלף, ועל כן תתעלפנה הנשים ביום-הכפּוּרים, כידוע… ולמה הקדימה בת ר' פייטל ונתעלפה ביום ראשון של ראש-השנה? – בלחישה באה התשובה: חלש לבה מן הצומות… הצומות הללו למה? – ונודע הדבר: השבעה עשה בעלה עליה…

היאך נודע דבר זה שנעשה בהסתר ובסוד גמור ומחוץ לעיר, על קבר שמעון הצדיק? – אל נא תשאלו. כי היאך יודעים אנו – ואף אני אלטר קונדס בתוככם – לספר ספּוּרי מעשיות על אחרים לכל הפרטים עם כל הנעשה בחדרי חדרים ובחדרי הלבבות? – אזנים לכותל ועינים לשכנות, וקרובים ומקורבים לכל אדם יש, ולשון נתנה לאדם וגם שכל טוב נתּן בו לשער השערות גם בשאינו נראה, עד שמצטרף המעשה לכל פרטיו כתיקונו, ואם גם לא כך היה זה בפועל, הרי כך נאה וכך יאה לו שיהיה – וכל הנאה להיות כהווה דומה עלינו – ובכן, בת-קול מכריזה על כל העשוי והראוי להעשות בשכונות ישראל, ומעשיך ומחשבותיך יחד על כל פה ועל כל לשון יעלו.

ומשעלו הדברים על לשונה של דבושה – ותהום כל השכונה בראש-השנה זה… כיצד? היא אֵם ולא ידעה כלל באותו מעשה… ועכשיו, אם אחרים משתאים ומשתוממים ושורקים שפה למעשה בנה אשר עשה “ובעֶטיה של האשה, כידוע”, – היא דבושה, ש“הטפּש שלה הוא”, איך תחשה, איך תידום ואיך תתאפק!?… “רבונו של עולם! – צעקה דבושה – ימי הדין בעולם, ואין אני רוצה לקטרג חלילה” – אבל לבה לב אֵם איך יתן דמי לה “ואותה האשה לא באה אלא לאבד, חלילה, את אברהמיל משני העולמות?” –אוי, לבה, לב אם, אלמלי היו משליכין אותו לכלבים שבשוק, היו אוכלין ומשתטין הימנו"… אלא – “השור לשונו ארוכה, ולתקוע שופר אינו יכול”, – לא עכשיו הזמן לדבר; אך לאחר ימי הדין “לאחר כתיבה וחתימה טובה מידך, אבינו שבשמים”, עוד ספר תספר לכם דבושה, אם ירצה השם, את כל לבה – ושמעתם…

ואפילו ר' חזקאלי, שדברי דבושה וטענותיה כלא הם באזניו, – אף הוא נרתע לשמועה זו, וכל אותו היום, יום ב' דר“ה, הרהר בדבר ולבו היה נוקפו על בנו:”קורקבן שכזה, השבעות הוא עושה ואינו חושש… היאך?…" ולאחר מעריב, בבית-המדרש, רמז לו האב לאברהמיל שיקרב…

רֶמז גלוי היה זה וכהכרזה בלי קול עבר, – ומיד, הכל הבינו כי על אותו ענין מעמיד עכשיו ר' חזקאלי את בנו למשפט בפני הקהל למען יראו…

והכל רואים: האב פני שררה לו המאַים בדין, והבן מלפניו עומד באימת הדין ופניו כבושות למטה, מושפלות עד שכפּת השטריימל שלו בלבד נראית לכל המביטים בו…

– השבעה עשית, אברהמיל?

– כן, אבא…

– של צירופי שמות הקדושים ויחודים?

שתיקה כהודאה…

– ולא יראת? – אמור!

– יראתי, אבא… ואף-על-פי-כן…

– התקנת את עצמך לדבר?

– כמו שמצאתי כתוב…

– ופירשת את השמות בפה?

– תחילה במחשבה, אחרי-כך בפה…

– ומחשבות זרות לא היו לך?… אמור!

– הללו… המחשבות… הללו…

– מה אתה מהלהל לי? אמור ברור: מחשבות זרות היו?

– הללו… ככסלא לאוגיא, אבא… מסביב היו…

– איני מבין. דבר ברור אמור!

– בי, בתוכי לא היו… אך מחוצי… מחוץ למוחין היו נדחקות להזיק… אלא עיגול אחד… כעין עיגול עכּב אותן מבחוץ לכונה… כאש מן הכונה יצתה ולהטתן מסביבי… אבא…

– ננוּ… – נהם האב לתוך לבו בחצי אנחה כפורק משא, נענע בראשו – והשקיעו במחשבה…

והכל מסביב תמהים בנפש סולדת… הנה שוב נותן האב את עיניו בבן… מגביה הוא בית-זרוע ימין ביד שמאל – פשוטה ימינו ועומדת – תנועה מחליטה, טפחה פס-ידה בבת-קול על לחי הבן:

– כלך! –

ונדחף הבן לקרן מזרחית דרומית, כבש ראשו בין שני הכתלים – וכל גופו רועד שם מגניחות של בכיה חשאית…

תלונה עוברת בין כל הנצבים. “מכה את בנו הגדול”… אך ר' חזקאלי, מתגאה על המעשה, מסתכל הוא על סביבו בראש נישא, – נסתלקו הדינין מעל פניו והריהו אומר:

– תהא חרפתו כפרתו, ויזכה לזרע של קיימא מזוגתו שפרה בת ראשע, בשנה זו הבאה עלינו לטובה!

– אמן! – נענו קולות נכמרים אחדים בבת-אחת –

ונסלח לו ברגע זה לאברהמיל – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – –

אפילו טענותיה של דבושה נסתתמו במעשה זה…

בשני הבתים, בית ר' חזקאלי ובית ר' פייטל, הכל ממתינים בצפיה שהלב רותת בה… ואברהמיל ושפרהלי כבשנה הראשונה שלחתונתם הם, – בושים להביט פנים אל פנים, וכמעט שאין שום דבּוּר ביניהם…

מצפים…

ח

ושוב אני אומר לכם: אשרי הגבר!

אשרי הגבר ועלובה האשה. הוא אם דאגה בלבו תקנן, אם צרה, שלא תבוא, בביתו תהיה – עסקו מבחוץ יסיחנה, תורתו בבית-המדרש תנחמהו, עניני קהל ועסקי כוללים במסבּת רעים, או פוליטיקא בעלמא, ישעשעוהו – ורוַח לו לפי שעה; מה שאין כן היא, האשה. זו כל עולמה אינו אלא ביתה ובעלה, או רק נפשה וחסרונה בלבד, על כן עמלה ודאגתה לפניה תמיד ומנחם לנפשה אין. מים אם חסרו מן הבור ואינם נתּנים כדי הדחת הרצפה, אם תחת בשר עצמות נתן הקצב ליום השבת, או דבר קטן, משחה, למשל, אם תחסר והכפּה דָבקה, במחילה, לראשו של הקטן – האשה צרתה צרה וכל היום כעש את נפשה תארל, אם אשה בעלת-נפש היא – ה' ישמרנו!… ואם בדבר קטן כך, בגדול – על אחת כמה וכמה. על כן אָלה ויללה מלא פיה, אם אשה בעלת-פה היא, רחמנא ליצלן!

וכלפי מי דברים אלו אמורים? כלפי הגברים והנשים שבמגילת ספּוּר זה שלנו. אלו ואלו שבשני הבתים מצפים איש כצפייתו, וגם הגברים וגם השים שבהם זוכרים ונזכרים משעה לשעה כי השנה הזאת השנה העשירית היא… ואף-על-פי-כן, הגבר – גבר ועולמו – עולם, והאשה – אשה וכל עולמה ונצחה אך ורק “השנה העשירית” בלבד.

פוגש אתה בר' חזקאלי, והוא – כשהיה. עדיין הוא הולך ורושם אדרסין, ובא ומוסיפם על אלו שבתוך פנקס גדול שלו ומשגר לפיהם מכתבים לחוץ-לארץ (בתו השלישית פראדיל הגיעה כבר לחופה); הוא – עדיין אין כולל נסתר מנגד עיניו השוחקות תמיד בניצוץ זה של “אני חכמה שכנתי ערמה”, ועדיין בין חסידים ובין אנשי-מעשה מיקירי ירושלם יבוא, והם אף הם לשכנו ידרשו, לטכס עצה ולעשות פליליה, וביומא דפגרא – גם לשמח לב ונפש; ב“מנין” שלו בשחרית, כנהוג מאז, אין “לחיים” חסר, ברוך ה‘, יום יום, כי זכר כל היאהר-צייטין לפניו בא – בקיצור, ר’ חזקאלי בהוָיתו הוא. סבורים אתם שזֵכר בנו אינו בא לפניו? לא, רבותי; דואג הוא ודואג לאברהמיל ולסופו ושוקל כבר בדעתו גם את ה“שידוכין” העתידים לבוא לפניו… ולא עוד אלא שלבו דואב גם לכלתו העלובה, רחמיו נכמרים לזכרה של אותה “יונה דוממה”, צנועה טהורה זו שאינה כלל כדבושה שלו, ועד היום לא שפרה סתם היא בפיו אלא בחבּה יתירה “שפרהלי” יאמר, ולפעמים הריהו גם מתכון שתהא דבושה שומעת זאת למען הרעימה… ולא זו בלבד, אלא שמכיר הוא גם בערכו של מחותן כר' פייטל, – מכיר ומוקיר; אבל, הן “לא לתוהו בראה, לשבת יצרה”. דין תורה תובע והבריות מרננות – ומה לעשות?… אנחה וטפיחת כף לכף – ו“לחיים, אחים, זכות הצדיק תעמוד לנו!”…

אף ר' פייטל בצרתו – עסקיו לפניו הם, ואם שביטל כבר את הפוסטא שלו, שסוף-סוף אין זה אלא עסק של פרוטות, אבל הבנק שלו הרי מתפשט, ברוך השם, ב“אופרציות” מיום ליום – וצריך לזכור… ואם שהוא מטבעו, ר' פייטל, אינו “איש רֵעים להתרועע” ואינו מחזר אחרי שיחות סתם, אבל רבים הם המשכימים ובאים לפתחו, איש ושיחו, איש ועסקו עמו, ואת כולם שומע הוא ר' פייטל כלאחר אזנו ולכולם ישיב, כדרכו, בשפה רפה, אבל כולם יחד על כל עסקיהם הרי צריכים זכירה – והריהו יושב וזוכר… יושב הוא בבי-בנק שלו במלוא גופו הקצר על הכסא המרופד שנתמעך מרוב שנים ואצל שולחן הקונטורא שאלפי ידים רִבבוהו במגע עד שכל הנסמך עליו נדבק בו… המעיל והקפליוש על המסמר שבפינה, ור' פייטל גופו עטוף קפטן של משי מפוספס צהוב ושחום, כפּתו הלבנה בראש ומצחו מתקמט בשעה שידו מהפכת בפנקס שנשתמן ונתמרטט מרוב משמוש, מתקמט מזכר רב ומחשבונות שאין להם סוף – עסוק הוא… נחה דעתו – ושוב הנרגילה פי-צינורה בתוך פיו ובעבועין מבקבקין בתוך הצלוחית שלמטה והטומבק מעלה עשן וריח כל שהוא – וצרת הבת? – האמינו, צרה זו לא רק בביתו תשכון, אלא גם מן החשבונות תציץ לעומתו, אבל “עסק הוא עסק”, – וחשבון שבראש מאפיל על הדאגה שבלב…

ואברהמיל? – הוא, אמנם, רבות מחשבות בלבו תמיד, מחשבות מרות מסתערות כגלגל מפני רוח ובראשו יסתובבו, וברוח זה, כשוכה שבורה המדולדלת בגזעה, מלה אחת משברון כעס תמיד עליו תחרוק: גט, גט, גט… אך כתינוק זה שאי-אפשר לו להאמין במיתתו וביטול הויתו ואם כי שמוע שמע וגם ראה שסוף אדם למות, – כך אברהמיל עדיין אינו משיג לדַמות לו שמציאותו של גט תתהוה בינו ובין זוגתו. יודעת מחשבתו אך חושו כופר ואינו סופג כלל כוחו ופעולתו של ספר-כריתות זה אשר יבוא להפריד בין הדבקים… ואם כי יודע הוא אברהמיל כי בוא יבוא זה וכמלאך-המות יהיה, שאין להשיבו מעל קרבנו, – עדיין מנסה הוא למרוד ולכפור בו, בגט, גם בכל מאמצי המחשבה שבראשו: גט זה במה כוחו? והרי הגהה מפורשת היא ב“אבן העזר” “דבזמן הזה אין נוהגין לכוף כלל” על גט שכזה! יאמרו: לא על הגט גופו, אלא על כבּוּד אב ואם, המצַוין כך, כופין אותו לגירושין, – יאמר הוא: “על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו” כתיב! יאמרו: הני מילי בשאינו מתבטל על ידה מפריה ורביה, – יאמר הוא (כן, גם את זה יאמר להם!): כלום גט אבא ואמא רוצים – בני-בנים הם מבקשים, אם כן תבוא מצות כבּוּד אב ואם מדאוריתא ותבוא מצות פריה ורביה מדאוריתא, ותבוא מידת הרחמנות הגדולה שעל אשת בת-ישראל עלובה – ויכריעו חרם דרבנו גרשום זה, שלא החרים אלא עד סוף האלף החמישי ואין חובו חל עוד עכשיו, באלף הששי; כלומר, יתירו לו לאברהמיל, כמנהג ספרד ותימן, לישא אחרת על אשתו לבנים! – כן! גם את זה יאמר “להם”, וברי לו ששפרהלי גם היא, כאמהות בשעתן, היתה מסכימה לכך בתקוה של “אולי אבָנה” וברצון ובכדי שלא תתגרש. כך יאמר – ואדרבה, אם כוחה של מצות כבּוּד אב ואם יפה, יהיו כופין אותו לכך, להכניס “צרה” לתוך ביתו על-ידי נשואין ולא להיות אכזר על ברכה זו שעמו ולהוציאה בגט! כך יאמר! ויאמרו “הם”: נשתגע אברהמיל, כשם שאמרו כך כל חכמי ירושלם על גאון שבתוכם² בשעה שעמד להתיר חרם עובר ובטל זה – ובכן, יאמרו להם! אך הוא באמת ובפה מלא יאמר: אהבתי את אשתי וקונם שלא אוציאנה!… אבל מה לעשות עם הבושה?… ומכיון שאברהמיל בא לכלל בושה מיד הכנעה גמורה באה עליו, הכנעה זו של חולה בגסיסתו האומר למָות: יבוא ויקרב את הקץ… אין עצה! – – – מידת הבושה, כמה גדולה היא בישראל! (ולואי שהיו כך רחמנים וגומלי חסדים כשם שביישנים הם) וכלום לא במידה זו התורה כולה מתקיימת בבני אברהם יצחק ויעקב? וכי שוטרים אחרים יש לשופטים שבישראל? – – – ואברהמיל בושה לו גם להרהר בדבר, ואף-על-פי-כן בעוד שעה שוב הוא חוזר, שלא מדעת, או גם תוקע את עצמו לדעת, לעיין בדינו. לבו נוקפו וסולד על-כך, אך הוא מעיין ומעיין שוב – וחוזר חלילה; שוב כל מחשבותיו אך במעגל זה ירוצון ולא יצאו… אך פתאום יש שתחגור האחת בהרהורים אחרים לגמרי ובמעגל לפנים ממעגל כסוּפה תהיה עד שהיא עומדת על נקודת תוהו זו – אל תפתח פה לשטן – שכל באיה לא ישובון, וכל הרעיונות על סביבה מתחבטין מתוך הטירוף כדגים שנאחזו במצודה – וגדולה הסכנה! כל רעיון המציץ נפגע בה… כן! רבות מחשבות בלב אברהמיל, ואף-על-פי-כן הרי גבר הוא, לכן יעמיד פנים מפני הבושה ובא לו בין הבריות – גבר לכאורה, בין כל הגברים שבחוץ ובשאר מקומות: בבית-המדרש תורה ותפילה וחדשות מ“החבצלת” לפניו, בבנק – ב“פרוצנט-רכנוּנג” וב“חילוף מטבע” עוד יתאמן; ולא עוד אלא שחמיו, כמו בכונה, התחיל מעסיקו עכשיו ביותר ומשתדל לחבב עליו עסקי ממונות… והנה עוסק אברהמיל, שואל ומשיב, נושא ונותן עם בעלי-חובות הבאים לתוך הבנק, יוצא ועובר גם בחנויות להפרע משטרות, מחשב חשבונות ורושם רשימות ומסיח במה שכל העולם משוחח, ומשיב לפעמים גם בהלצה להלצה, כאילו אינו נידון כלל לגט… ואם שלפעמים אנחה נעקרת פתאום ממעמקי לבו – דומה היא לאנחה יהודית סתם הבאה על צרות ישראל, על עצירת גשמים, על קלקול הדור, או על השמועות הבאות ממלכות הרשעה, מרוסיה – גבר הוא, וכך הם הגברים…

אך הנשים – שפרהלי ואמה וחמותה מרת דבושה, – שלש אלה, אוי ואבוי, אצלן אין תכלה ואין תמורה ואין היסח הדעת כלל מן “השנה העשירית”… זו כחבּוּרה קבועה תמיד בלבן של שפרה ואמה, ככאב אטום בתוך מחשבתן תעיק וממעינן לא תסור. שפרהלי מביתה לא תצא, פניה לאדם בחוץ לא ירָאו, וקולה גם בבית כמעט שאינו נשמע; וראשע אמה, אֵם לבת עלובה זו, גם היא בצפייתה אך תשתוק, – שתיהן לסוף השנה תמיד תצפינה, וחושך אין שחר שם יתעלם…

– “כלום אפשר?” תשאל לפעמים ראשע לעצמה בבטוי פה… ומהו זה שאפשר? – גם המחשבה סולדת מלירד לאותה תהום… ושפרהלי – אין החולה מרגיש לכאורה באימת המיתה כמה שמרגישים בה קרוביו הסובבים עליו – לדעתה, הכל אפשר במזלה העלוב… אבל היאך יהא נעשה זה? אין בכוחה לדַמות מה שהוא מאיכות זו, והיא גם אינה מכריחה את עצמה לכך… אלא מבקשת היא לידע רק, מה “הוא”, אברהמיל, חושב בדבר זה? רוצה היתה שיאמר מה לפניה, אך קשה קשה לו לעלוב לפתוח עמה פה, והוא שותק – ואף היא שותקת; שותקת גם בפניו וגם שלא בפניו… אך לפעמים ככוִית-פתאום תצרבֶנה מתוך תוכה – כוִית-כאב עד כדי לרוץ כמטורפת, או כדי להתנפל ארצה ולהטיח ראש בקרקע: עינים פקוחות ושחורות שלאותה האחרת, זו המתעלמת בלי שום דמות הגוף בתהום החושך שלאחר “השנה העשירית” – עיניה של הנשואה, שאינן מצומצמות ורכות, אלא דוקא פקוחות ושחורות, הטילו הצצה אחת, – ורגע כאש שוּלח בעצמותיה של הגרושה… ואז אלמלי בעזרת-נשים בקהילת נשים היתה שפרה – מיד היתה מתעלפת, אך ביחידות בתוך חדרה, אינה אלא טופחת שתי ידיה על ראשה מתוך געיה אטומה, אנקת רחל נאלמה בנפלה לטבח…

ראשע ובתה פה להן ולא תדברנה, – הבושה חסמה פיהן, והכאב – אוי, מי יוכל ומי ישיח את הכאב הזה של “השנה העשירית?” זה אך פיה של דבושה ישיחהו, והוא גם עשה יעשה זאת – והריהו משיח ומשיח בכל החוצות…

דבושה, כדרכה בכפל הדבר במלים שונות ובכפל המלים באותו הדבר ובאזנים שונות וגם באתן האזנים של תמול, שלשום והיום, באזני שכנים ובאזני שכנות ובאזני חברות שבעזרת-נשים ושבאטליז, להבדיל – תדבר ותדבר ומנוח אין לה, כי איך תחשה, איך תשקוט, איך תתאפק? אדרבה, אִמרו אתם: היש עוד מכאוב כמכאובה? שלש פעמים הרתה ושלש פעמים ילדה ושלש פעמים קברה עד שהרתה באברהמיל שלה, – והכל יודעים וזוכרים שבחבלי לידה כקריעת ים-סוף, רחמנא ליצלן, ילדתּוּ, – ילדה והיניקה וטפּלה וטפּחה וגידלה וחינכה ורוממה בן-יחיד זה שלה; מאבעבועות, מאדֶמת, מקדחת רביעית ומכל מרעין בישין, שלא יבואו בילדי ישראל, הצילתהו, בצלותא ובעותא מלפני ה“כותל” מידי מלאך המות הוציאתהו, ושוב טפּלה ושוב טפּחה ושוב גידלה וחינכה ורוממה בן לחן ולחסד בעיני אלהים ואדם, והוא – פשע בה! אל ביתה לא יבוא, תפגשהו ברחוב ולא יראנה, תקרא אחריו, והוא כמפני ה“עפּוּש” – ה' ישמרנו – מסתלק ובורח לסימטא אחרת… והכל בשביל מה ובשביל מי? הכל בשביל האשה – אשה כביכול שגם עיקר מטרון אין בה!… ומה לא עשתה עמו אשה זו? “בוא עמי ליפו, לאכסניה ולחדר מיוחד” – והוא עמה ביפו ובאכסניה ובחדר מיוחד; “טפס על הכתלים, צוד לי צפרים, קערת השמים הבא לי” – והוא מטפס והוא צד והוא מביא; “עשה לי השבעה שכל השומע תצילינה שתי אזניו” והוא עושה מה ששום בעל בישראל לא יעשה כן לאשתו. השבעה – מבינים אתם? – שמים וארץ להרעיש בשביל צירנית אחת, בשביל אשה כביכול שעיקר מטרון אפילו אין בה! זו, משני העולמות היא רוצה לאבדו והעבירתהו כבר על דעתו, שיהא בורח מפני אמו, מפני יולדתו, כמפני העפּוּש – ואתם תאמרו עוד שאין כשפים בעולם? לא! יש דין ויש בית-דין בישראל! – גט, גט וגט יהיה! השנה העשירית, ברוך השם, כבר הגיעה – –

– – – – – – – –

וחלפה השנה העשירית, עברה – והכל, לכאורה, כשהיה…

בשבת-שירה הלך אברהמיל עם חמיו לבית-המדרש כדרכם, שבו הביתה כדרכם וקידשו על היי"ש כדרכם: “לחיים, מארי חמי” – “לחיים טובים ולשלום, בני” – ורואה ראשע אברהמיל דמה הוא כמי שנעור מחלוֹם רע ומביט מתוך שמחה באור היום… מה מצא זה בכל מחשבותיו ומה גמר ברעיונו לעשות?… וראה פלא: לאחר הסעודה הוא מתכון להקדים את חמיו ואמר:

– הביאי מים אחרונים, שפרהלי…

שומעים אתם: “שפרהלי”, בשם של חבּה ובפני החם והחמות… יהא זה לסימן טוב, רבונו של עולם! –

מה מיצה זה בכל מחשבותיו ומה גמר ברעיונו לעשות?…

ושומעת ראשע את הזוג שהם שוב מספרים ביניהם, שם בתוך חדרם המיוחד… ברוך הוא וברוך שמו!

ואולם עדיין משהו עֵר ולא ינום בלב, חושש, ומאזין למה, שלא יבוא חלילה…

אך הכל כשורה… ליל טבילה, ומחוֹר המנעול הציצה אז ראשע ובעיניה ראתה שהוא כופף וחולץ לה נעליה ושולף הפוזמקאות מעל רגליה, בעוד שבתה הצנועה שתחיה, מסרבת מחמת בושה בלחישה: “מה לך? עם-הארץ אתה?” – –

בפעם אחרת, אפשר שגם ראשע היתה מתרעמת בלבה על הנהגה שכזו, – הן לא חייט או סנדלר הוא אברהמיל – אך עכשיו – ברוך הוא וברוך שמו, שנטע אהבה כזו בלבו של האברך!

ט

הכל כשורה והכל בסדר ביום אחר יום, ומזג-אוירה של ירושלם החרפית מאיר ומאפיל שבע ביום. הימים ביציאת שבט, ובחמישי לשבת דפרשת-שקלים נס מן השמים היה לעיר הקודש ומלואה – יום השלג בירושלם!

שלג! וילדים, בפרט בני-חורין הללו שבבתי-הספר של “הלאומיים”, או מאלו שברחוב יפו, שׂשׂים אצים בחוצות לתפוס פתי השמים ביד. “הקרה המרה” כאלו ניטלה אימתה מאנשי ירושלם, ורחובות בקדרותם מאדם יצהלו. זקנים וזקנות, אפילו הם, יוצאים בקרה ומתכונים לילך בתוך השלג הנופל בנחת, מביטים למעלה, לגגות המלבינים ולשמים הנמלחים, ופיהם שוחק למעשי אלהינו… נוצות, נוצות קלות נושרות מכנפי המלאכים – ופתאום רוח עברה ותפוררן, וגריסין גריסין נזרקים בערבוביה, שברירים דוקרים כזכוכית – סופת שלג חדה מתחוללת! כנפי בגדים תתחבטנה, קפליוש שחור על שלג במרמס רפש מתגלגל וזקן בכפּתו הלבנה מתלבט ברוח ובברכים כושלות אחריו ירדוף – “תפסוהו!”… הניס הרוח אדם מן הרחובות, עבים בשמים קרע, וצרורות צרורות את סחבותם ישא, ומבין הטלאים – זרחה השמש, והבל של חמה מפעפע בעולם… זרחה – וטבעה בערפל, ורעם מרחוק על הטובעת יענה – ויהי הגשם… חלף – ועוד יום מעונן וקודר על הרפש. אין זכר לכל הלובן. חתימת שלג גם בין אבני גדרות יבקש ילד ולא ימצא, ואד קר מתאבך, חודר עצמות ומחלחל בריאות – ומתעטשים ירושלמים ומשתעלים כמתוך העשן, ונעלותם במי מדמנה תצפצפנה…

ובאותה שעה עבר אברהמיל שלנו מלפני שער יפו כשהוא מתכוץ בתוך אדרתו, מבקש עגלה שנתמלאה, ליסע בה ל“מאה שערים” לבית חמיו, ומתכון להרגיש בצדו את המאה ושלשים וארבעה נפוליון שקבּל עכשיו על שטר-חוב שנפרע, – והנה שליח בד"צ מאחוריו בא, ומודיעו שקוראין לו לבוא מיד לבית-הדין:

– מיד? – שואל אברהמיל בתמיה גדולה, מבקש לזכור עם מי אפשר שיהא לו דין ודברים עכשיו – ומי שם?

– איני יודע… יהודי אחד ויהודית אחת שם ממתינים… אפשר לעדותך צריכים – מסיים השמש ונחפז ועובר כשהוא מפנה ראשו לאחוריו, וכמדומה, במעין צחוק, וחוזר ומזרזו: אבל מיד, מיד – ממתינים!…

נדחף מתוך התמיה והקרירה נחפז אברמיל לילך. בא לבית-הדין שבחורבת החסיד, נכנס – ואביו ואמו שם הם – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

– – – – – – – –

מי שראה את אברהמיל יוצא משער הברזל של החורבה, אביו מצד זה ואמו מצד זה ושליח בית-דין מלפניהם מהלך – ראה אדם מובל לגרדום… פניו עתים מחוירות, עתים מתלהטות, עתים נשאות פתע בעינים תועות, כמבקש לברוח, ועתים כבושות למטה, שקועות בצרה וביאוש; צמרמורת לרגעים תרעידנו, והוא בידים מרושלות בתוך אדרתו המרושלת עליו ילך ולא יתעטף מפני הקרה, – נגזרה גזירה, שיציית לאבא ואמא וילך לישב בביתם תשעים יום עד שיתברר דינו – והריהו הולך…

ואוי לדינו; הוא הרי כבר ברור לו, לאברהמיל: אַרכה זו של תשעים יום לא נתּנה אלא בכדי שיתברר שעדיין לא נתעברה שפרה, ובינתים – “כופין אותו עד שיאמר: רוצה אני”…

– ראה, האדרת שלך מתלכלכת בטיט, אברהמיל – אומרת לו דבושה בדאגת אֵם – התעטף מפני הרוח והרם קצת את הכנפות…

אברהמיל, אם כי לא שמע מה אמו אומרת לו, אך מקול הדבּוּר בלבד נזדעזע וענה:

– אם לא תשתקי – אברח…

– מה? – נרתעה דבושה בצפצוף צרוד.

– החרישי! – נזף בה גם בעלה ברוגז – בבית תדברי… הניחי לו!

עלו ויצאו עד לפני מגדל דוד, עמד פתאום אברהמיל והתחיל מגמגם בקול אטום ומרוסק לאביו:

– אבא… טלית ותפילין שלי שם…

– טוב. נשלח את השמש – ויביא.

– אבל… אבא… הרי לא במחלוקת חלילה… לא מחמת מחלוקת עמהם… וצריך… סבורתני, שצריך לומר… לומר להם מה…

– אני אלך ואני אומר! – פוסק ר' חזקאלי בנזיפה, ומעמיד עליו עיניו בתמיה, שזה עדיין הוא מעיז ועומד לדבר עוד…

– אבל גם חשבון… וחשבון, אבא יש לי עכשיו עם חמי…

– אני זה אעשה חשבונותיך עמו!

– לא… לא זה… מאה ושלשים נפוליון קבּלתי עכשיו…

– ואתה רוצה להביאם אליו? – משתומם ר' חזקאלי – תן לי! – לא רק זה בלבד הוא חייב לך… תן – ואחר תלך.

מיד הוציא אבהרמיל את צרור הזהב ומסר לאביו, עומד ומצפה לרשות שתנתן… אך עדיין ר' חזקאלי מחשב בדבר, פתח ואמר בפה רך:

– יודע אתה מה שאומר לך, בני? – קח עגלה וסע לפי שעה עם אמא הביתה…

פנה אל השמש ואמר: “אתה יכול לחזור לך”, ופנה שוב לאברהמיל:

– תן לחשוב עוד מעט. עכשיו אני צריך לסור אל הפוסטה, – פוסטה גדולה נתקבלה היום מחוץ-לארץ – אבוא הביתה ונעיין בדבר… כלומר תלך, אבל לאחר עיון – מבין אתה?… עכשיו, קח עגלה וסע עם אמא הביתה ואל תהיו נגררים ברפש ומזג רע זה.

ורוח לבשה את אברהמיל פתאום, כאילו נתפייס לגמרי בדברי אביו ונתאושש, נזדרז וחפז אל העגלה הקרובה, – מרכבה רפודה הרתומה לשני סוסים המצלצלים בחרוזי הזוגין, והעגלון בחור מוג’רבי מדבר בלשון-קודש, – עגלה המוזמנת על-ידי משרתי הוטלין בשביל דורשי ציון, לאורחים ציוניים העוברים בארץ. קוראה דבושה אחרי בנה: “ביוקר, ביוקר היא זו!”. אולם אברהמיל אינו עומד עכשיו על המקח – יושב וישבה גם אמו עמו – והריהו נוסע לבית אבא, לאותה הדירה שחכר אבא בשנה זו במעלה רחוב יפו, – נוכח בית האדמו“ר, שבא מחו”ל ונתישב כאן מדאשתקד – הדירה שאברהמיל עדיין לא נכנס בה אף פעם עד היום…

– אויה לי – נאנחה דבושה משהרגישה את עצמה בתענוג ישיבה על הרפידה הרכה ומתחת לסוכך הפרוש עליה – עדיין לא התקנתי כלום לשבת-קודש… עסקים נתת לנו, רבונו של עולם…

– עוד היום גדול, אמא – אמר לה אברהמיל בניחותא…

התחיל רועד, ושיניו נוקשות…

– אוי ואבוי! – נתחלחלה דבושה – מה לך, אברהמיל?

– לא כלום אמא – משיב הוא כשהוא מתכוץ ומצחיק שפתיו – נבוא הביתה, ועד שאתפלל מנחה תכיני לי, אמא, כוס תה…

– תיכף ומיד! – הסכימה דבושה ומששה במצחו – אין לך חלילה חום?

– תיכף ומיד! – חזרה ואמרה ברדתה מן העגלה – מיד אומה לה לפראדיל שתעמיד את הקומקום, ועד שתתפלל מנחה – ירתח; ואני בינתים, אלך לשוק – עסקים נתת לנו, רבונו של עולם, ועדיין אין כלום לכבוד שבת… ומה אתה יושב כאן עוד? –

פשפש אברהמיל בכיסו, ירד ונתן לעגלון בידו ואמר לו מה בלשון-הקודש, נכנס לבית, וירד העגלון מדוכנו ותלה את הטרסקל לפי סוסיו – וגשם דק התחיל מתחשר כמתוך נָפה.

לא עכּב הגשם את דבושה בתוך ביתה ויצאה חפוזה וירדה אל השוק. היא לא הפליגה הרבה – ויצא אברהמיל כששפתיו נעות בתפילת מנחה, נבהל ועלה אל העגלה:

– מהר למאה שערים! – קרא אל העגלון – – –

– – – – – – – –

– מהרי קחי טלית ותפילין – ונסע מכאן! – קרא אברהמיל בלחש-חפזון לשפרהלי הנבהלה ומשתאה לקראתו – בלי שאלות – לנסוע תיכף ומיד!…

– לאן? למה? –

– גט! – גט הם רוצים! צריך לנוס מכאן, מירושלים… הלאה, – הלאה מירושלים! פליטה מירושלים!

– הבית איך נשאיר?… אמא בשוק… אבא עוד לא בא – פקפקה שפרהלי כשהיא בהולה ומטורפת ומתעטפת לדרך…

יצאו, סגרו ולא נעלו את הדלת וישבו בתוך העגלה מתחת לסוכך –

– יאלא! – קרא אברהמיל לעגלון –

– לאיפה?

– לתל-אביב! לתל-אביב!

– מה? – ליפו?… לא רוצה…

– חמשים, ששים פרנק אני נותן – יאלא!

– מאה… מאה ועשרים תתן…

– לך, אומרין לך! – אתן… קל כנשר – יאלא! – טלגרמה יש – סבתא בסכנה!!

מסביב הררי ירושלים מוריקים, צלעי הסלעים מוזהבים והדשאים מנצנצים כמנופי אבני אקדח, לאור החמה השוקעת בין ענני אודם, פטדה וברקת, ספיר וארגמן… זוֹגין בבלבול של ששון ושמחה מצלצלים, ונשמת אביב רענן בפני הנוסעים תבוא…

– בתל-אביב אין כופין… לוחש אברהמיל לשפרהלי…

והיא – נופל ראשה על שכם בעלה בבכי, – בכי ילד נכלם, בכי שוטף מעקת לב נענה המבקש רחמים…

נכמר גם לב המוג’רבי, העגלון, הפנה ראשו ואמר לנחמה:

– השם ירחם… ישלח רפואה לסבתא שלך, גברת…

בקיצור – מה אאריך ומה אספר לכם עוד, מורי ורבותי? – בושה וכלימה…

שני בתים שלכבוד ולתפארת בירושלים עה"ק, בית ר' חזקאלי ובית ר' פייטל, ובושה גדולה כזו עליהם, – ועל-ידי מי? על-ידי בן ועל-ידי אברך נחמד לבריות כאברהמיל… אברך תכשיט כזה ומעשה שכזה… נטל את אשתו וברח עמה מפני אבא ואמא, מעשה גוי להבדיל הבורח עם אהובתו.

אחרי הבורח רודפין. אך חס לו לר' חזקאלי שירדוף אחרי בנו; ראשית, לא לפי כבודו בכך; שנית, חכם הוא ר' חזקאלי ומבין כי לאחר שעשה הבן מעשה שכזה, מה יועיל ממנו עוד? ושלישית, מוטב שלא לפרסם ביותר ולעשות מכן הלצה בלבד, או לומר: לדרוש במומחה אחד נסעו. כך סובר הוא, אבל דבושה – אי אפשר לעצור בעדה עוד, וברכבת הראשונה שלמחרת, בערב-שבת, באה דבושה “בטיסה” ליפו, ומיד – לבית-הדוד שם, אחיו של ר' פייטל והנה – לא הוא ולא היא שם…

– שוב לאכסניה ולחדר מיוחד הביאה אותו מופקרת זו! – צעקה דבושה במרי כעסה, בנרות תחפשם ותמצאם.

חפש היום חפש מחר – אינם. כלום תעלה על הדעת שבתל-אביב הם, במקום הפקרות זה? ובמוצאי-שבת כשעלתה כן על דעתה, או שאחר אמר לה השערה כזו, באו לתל-אביב – והם כבר יצאו לפתח-תקוה!… תרדוף אחריהם עוד? – והיא אינה אלא אשה, וגם להוצאת הדרך אין לה, וגם הבריות שביפו אומרות: למה?

חזרה דבושה בפחי נפש ובבושה גדולה. בושה כזאת. בכל רחובות דבושה על שברה תְתַנה, וכל השומע – סוף-סוף – יצחק לה…

גם ראשע מתביישת. אפילו היא מורידה ראשה בהכנעה של כלימה, מבקשת להמליץ ואינה אלא אומרת: “ומה יכלו לעשות? את ימותיו של האברך ביקשו לקצר”… וכשמסיחים את הדברים הללו לדבושה, אז – ה' ישמרנו – על כל המדבריות בטוי פיה יפול… וה' ימחל לה. אין לב-אם נתפס על צערו.

התחילו רודפים שלום. משדלים את אברהמיל בדברים ובמכתבים לחזור עם זוגתו לבית הורים, לירושלים; אך הוא באחת: לאו… בא ר' פייטל בכבודו ובעצמו, אמר: “הרי גלמודים נשארנו, שובו ונשב בשלום, שכבר נתפשרתי גם עם המחותנים, הם משיאים כבר את בת-הזקונים שלהם, את פראדיל”… ואברהמיל באחת: “בעד כל הון דעלמא לא אשוב לירושלים”. – “ומה? בתל-אביב תשב?” – “לא – הוא אומר – בפתח-תקוה”. – “ומה תעשה שם, בתוך כפר?” – “כבר נשתתפתי עם אריה (בן הדוד מיפו) בפרדסו ונוסיף ונטע פרדס אחד גדול”. וכמעט שבעל כרחו הסכים ר' פייטל לעסק זה – ונתן מעות.

ואברהמיל – אפילו לחתונתה של פראדיל לא בא לירושלים.

בקיצור – אברהמיל אחר היה. מספרים לר' חזקאלי: בנך מאריך בתחתונים ומקצר בעליונים, פידג’ק הוא לובש המגיע לו רק עד הברכים, קיצר גם פאותיו וכל היום כאחד האכרים הריהו עוסק ב“בחר” ואינו נוטל ספר ביד, ומדבר עברית עם הפועלים – ור' חזקאלי מה יענה? כלום אינו מבין ש“קורקבן” זה נעשה “לאומי”לכל חוקותיו ומשפטיו? והרי גם דמי-חלוקה שלו, אלמלי קבּלם ר' חזקאלי, היו מונחים עד שיבוא אליהו… ואל יזָכר שמו של אותו מופקר לפני דבושה! הוא הלך בעצת אשתו ואין היא רוצה אפילו שידברו בו לפניה: “לא הריתי ולא חלתי ולא ילדתי – היא אומרת – דבר שלא בא לעולם הוא” ואין היא מספרת בדבר, אלא בכדי שידעו מה עשתה אשה כביכול, שעיקר מטרון אין בה, וקלקלה תכשיט שכזה!…

… ואף-על-פי-כן לב אֵם מי יערכנו? – לאחר שנתים כששלחה ראשע מפתח-תקוה טלגרמה לבעלה בבשורה טובה, ששפרהלי למזל-טוב ילדה בת – כסבורים אתם שלא באה דבושה לפתח-תקוה? היא באה, ולשום מה? – כיצד? יותר משתים עשרה שנה המתינה ועיניה כלו לשעה זו, עכשיו לא תקים שֵם לאמה טולצי, במרום תמליץ עלינו, בבית בנה?… באמת ועל-פי-דין, ולד ראשון זכות שמו לצד האם, אבל מצד היושר – הרי יותר משתים-עשרה המתינה ועיניה כלו לשעה זו – צריך לשתף שני הצדדים יחד בשם זה:

– מחותנתי שתחיי – אומרת דבושה לראשע – איך קראו לאמה, עליה השלום?

– בילא – משיבה ראשע ומסכימה מטוב לב: – ויהא שם הילדה למזל בילא-טולצי.

– לא! – מדגישה דבושה – טולצי-בילא!

ושומע אברהמיל ואינו מכריע עדיין אלא מחייך, – הוא בכלל רק מחייך עתה כל היום…

חולצת היולדת שד לבתה ומדברת לה בקול חלש מאחורי הוילון: מה את מסתכלת בי, בילא-טולצי?

– טולצי-בילא! – מתקנת לה דבושה – ורואה את? כולה אברהמיל, אברהמיל בכל התגין תהא טולצי-בילא זו!

ושומע אברהמיל ושוחק, שוחק ומזדקר כתינוק; כך הוא רוצה להשתובב, אבא זה.

ובשבת כשבא אברהמיל מבית הכנסת עם הקרואים לקידוש ואמר “מזל-טוב עם השם”, קפצה דבושה ושאלה:

– טולצי-בילא?

– לא, אמא, – גיטה.

– רעם הממני! שם זה מנין לך? גיטה – על שם מי?

– על שם הגט, אמא.

ושחוק בכל הקרואים. ובאמת אמר כן אברהמיל רק לשם הלצה בלבד, כי שם הילדה – תָמר…

שפרהלי בחרה בשם זה.

– אבל מי שמע ומי ראה שם שכזה?

– כאן, חמותי, שמות אחרים נהוגים – מנחמת אותה כלתה – כאן יהודים אחרים, יהודים שבין האילנות.

– אילנות-שמילנות… הלב מתפקע מחמת בושה והיא באילנות שלה!…

בקיצור, ברוגז דבושה ואלמלי שבת-קודש היתה בורחת מיד לירושלים. מבקשים בני פתח-תקוה לפייסה והיא מסרבת, אלמלי זקן אחד שעמד, בֶּסַרַבּי מגושם וטוב לב, כטוב לבו עוד יותר במשקה, והתחיל מרנן כלפי דבושה:

אָט אַזוי, אָט אַזוי

מאַכט מען חתונה קינדער!

אָט אַזוי, אָט אַזוי

מאַכט מען אָן אַשוויגער!

מיד התחילה כל החבריא חוזרת בקהל על פזמון זה. קוניאק ויין ועופות מתובלים היו שם כיד המלך! “יהודים שבין האילנות” מנגנים פה אחד ומוחאים כפים, עד שיצאה דבושה במחול! – – –

ולא בכדִי כתבו אחר-כך מאמר בעתון אחד, על פתח-תקוה המשוררת ז’רגונית… אי אפשר לשום מעשה שיעבור בלי רוגז כל שהוא, אך – העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו: אמן!

הלבן / ש. בן-ציון

(מִכְּתָב של פצוע מלחמה)

I

בנשיבת רוח פושרת, שחלפה על מקצת פני ונפחה לתוך פי הפתוּח, הקיצותי משתומם: מה לראש שגדל והיה כהר?…

ובעוד שאני תמה על ראשי, הרגשתי, שגופי גם הוא גדל – ומוקשה הוא בנפּוּחו המכאיב, כבד כאבן ואינו עלול לזיז כל-שהוא –

אבל כל-כך קל, קל ונוח כעת למות. נשימה אחת משוכה – והרי אני מסתלק ואיני עוד…

ומשהקיצותי בשנית – מבלי כל השערה, אם לאחר רגעים, שעות או ימים הקיצותי – ואותה רוח, הרכה-פושרת, נושבת שוב על חלק ימין של פני, הרגשתי, שהעין שם מצומצמת היא, אור-היום עמום לה, ואין היא רואה אלא את הלסת הנפוחה שמתחתה.

גם בגופי הרגשתי, שעדיין מוטב לו ולי במנוחה, כי דואב ועייף הוא, וביחוד אין להזיז כלל בזרוע שמאל המכבידה על לבי, מפני שפיסת-ידה ואליונה הרצוצות בוערות מכאב.

גחנה עלי אחת מעוטרת לבן – והריהי יוצקת לתוך פי נוזל קריר, שאנו גומאו בצמאה; גמוא ותמוה על החלולים שלשוני פוגעת עם כל בליעה בבין שיני – –

הוברר לי, כי פצוע אני ועטוף לבן אני, ובמיטה רפודה לבן אני שוכב, – וזאת אומרת: רחוק מן המלחמה…

רחוק – וטוב ונוח במרחק מבדיל זה – – מרחק המפליג ממבוסה ושאון, מחפירות נמקות בבוץ-גשמים, מתותחים מכי רעמים ומפצצות מתפקעות בנתזים מתוך רעידת-ארץ וכובד-עשן – – שאון… חשרות שחומות-ירקרקות מזדקרות ומתנפחות כשדים מן השאול – –

ובתוך ערבוביה של צחצוחי-אש ואפלולית רופסת – הכל נשכח.

ושוב טוב ונוח בנופש ובמרחק המבדיל ומפליג למנוחה… ומתוך נחת-רוח זו, שצפה מבפנים כאורה תכולה וריחנית זו שבשדה-אביב רטוב, – חשתי והכרתי, כי יש וכי חי אני – אני הפייטן הצעיר אב"י גורין – ובי ועמי ווירה שלי, ווירה שאני מרגיש כאן בחסד-געגועיה, המגיעים ונוגעים בנפש…

ומובטחני, שבודאי עוד שני פרטים היו מורגשים לי באותה שעה קלה וטובה: ההכרה המתוקה, כי עתיד אני לכתוב את “דוצקה ואסתרקה” (דרמה בחרוזים), וגם דמות אמי, שהיא מציצה עלי, – אמא עגומה המנידה עלי ראש…

כן, יתכן שדמות אמי וזכרון הדרמה העתידה גם-כן היו בהכרתי אז. יתכן… אך הכאב המתמיד שבפיסת-ידי, וביחוד ברק שבתפוח-האגודל, מעלה גם הרהור קטוע על הקרב – – אותה המבוסה, שבה, בין רמחים ויריות אקדחים, נפלתי ארצה, ועל גב ידי, שתפסה לשום-מה בחצי לבנה שרופה שמצאה, דרכה פרסה מפורזלת של סוס נסער שנזדקף (אותו הסוס נראה אז עלי ענקי בגודל גופתו ובעבי עכוזו) – וגדל המכאוב עד כעס שגעוני לוהט…

– שתה, סולדאטיק…

“האחות” – פנים מעוגלים, הצנופים לבן על שערות פשתן, כפויים עלי – אצבע שומה לה על השפתים המצומצמות, רמז של איסור לדבּר, – ואני גומע מידה ברחש-תודה כף אחר כף, הנתּנת אל פי – – “אחות רחמניה”…

ובעוד שלשוני גוששת אחר-כך בחלולי השינים, שנפרצו מתוך פי, ובשפתי התחתונה, המובלטה ואינה זזה – הריני מתמסר לתנומה נוחה ורשולה, כלאחר אמבט חם – – –

כגמול, כתינוק בעריסתו הייתי לי – ודמות-דיוקנה של דינה אחותי, המשתובבת במאויי-עלומיה, גוחנת עלי, צוחקה בפני, מחנינה ומלגלגת לי:

– יום, רום, דום – לחרוז לך עוד, אחא?…

II

אומרים: הרופא בא.

שם, מצד שמאל הוא, ואני – גולגלתי, על רוב פני משמאל ועל צוארי מסביב, מחותלת תחבושת כפולה ומכופלה, ורק עין ימין, הגלויה לי, רואָה בראיה כמעט ברורה; וכשהיא מנסה לתור את ה“סביבה”, בהפנית-ראש כל-שהיא – מבלי להזיז חלילה יד שמאל הכואבת ומחמירה על לבי – רואָה היא, מאצל הכותל שלנגד מרגלותי, רק שתי מיטות עם גופות החולים המכוסות בהן, ומן הצד, לצד ימין – מקצתה של מיטה אחת וחלון אחד לא רחוק המשובץ סריגי-ברזל מוחלדים (והוא, הפתוח, משיב את הרוח הפושרת על המקצת המגולה של פני) – והשאר, כל מה שמשמאל, סתום ומכוסה ממני, ואיני אלא שומע מה מן המתהוה שם…

ושם – הרופא נדבר לעוזריו ברוגזה; אחד נאנח, מתיפח ורועד מכאב; קרוב לצדי מתחבט אחד ובועט במיטת הברזל, כשהוא מחרף בקללות-אם חריפות ומפקד: “ירה!” – “ישר – עמוד!”… ודאי אחד מן “השררה” שם – – ופתאום הרגשתי, שגם רגל ימין שלי כרוכה תחבושת – לפופה היא מן הארכובה ולמעלה… ובהלה קרה עברתני: לזאת, לרגל פצועה, לא פיללתי כלל – ואימתי נפצעה זו לי?…

הרופא עם האחות והחובש, שנגשו אלי – אך חלקים מהם נראים לי חליפות, וממקצת תלבשתם הם נכּרים לי; אך מידי הפצועה-כואבת, יד שמאל שהם מטפלים בה, כלום לא נראה הימנה לעיני הפקוחה…

אני נאנח ורועד מחמד הכאב המחלחל בבשר החי של הפצע שגילוהו:

– נא! – אני אומר ברעד לחובש הכפוי עלי בפנים סבואים-מסורבלים ונזם לו באזנו – הזהר-נא באגודלי… – וקולי החלש, חסר-שינים ונפוח-שפה, אינו נכּר לשמיעתי.

– כלום עדיין היא מכאיבה, האגודל שלך? – גוחן על פני בשאלה הדוקטור; אדם נקי מזדקן, מגולח ראש, זקן ושפם, ומסתכל הוא בי מעל משקפי-הקרן שלו.

– עד מאד…

– עמְם… הן! – מסכים הדוקטור.

ואני – כעס בלבי על עמעום זה ועל החבישה שאינה כהוגן, לפי הרגשתי: כולה, כמדומני, נכרכת רק מתחת לפצע, למטה מפיסת-היד; אבל, זוכר אני “משמעת”, נאנק דום ואיני אומר כלום…

וטוב שהחזירו לי אמולה זו, את ידי, אל לבי, והנה הלך לו הרופא עם עוזריו בצליל הדרבונות. אך הכאב, וביותר זה הקודח שבאגודל, עדיין הוא מתמיד – –

ואפילו בשעת שינה…

ואיזו אימה, זועה וחשיכה הטיל עלי כאב זה בעוד ימים!

לאחר שהחליפו את התחבושת שלרגלי, והרופא אמר: “עכשיו – אל הראש”, – שמה האחות (נטליה פּטרובנה שמה) את ראשי בחיקה, והחובש התחיל מתירו מחתוליו.

נעצמו שתי עיני בזרוח האור גם לעיני השמאלית שנגלתה; וכל-כך נעמה המנוחה בעינים עצומות לראשי השרוי בתוך חיקה של האחות הרחמניה… רך כתינוק נדמיתי לי בשעה קלה זו, ומתוך תפנוק זה סבלתי בשתיקה גם את הטפּוּל באזני הפּרומה ובפצע הדואב שלאחורי אזני, ואם גם נגע בו הרופא בתחיבה קרה, מכאיבה ורועשת בתוך העצם…

ומורה הדוקטור לחובש ואומר: “מעכשיו תחשוב כך, שגם עין שמאל תהא מגולה – כך וכך”… וחבישה זו אמנם טובה לי – החזירו לי מאור עיני הסמויה. ומשהניחו את ראשי, לאחר חבישה, על הכר, הייתי כמתפלא על המופת, ששתי עיני רואות, – רואות הן את החדר כולו לשורות מיטותיו בלבנים, את הדוקטור ואת החובש ואת האחות, כולם כמו שהם לכל תארם וקומתם… ואני שוחק לכל הנראה… ובעודי מצטחק, ומתוך חלחולי המכאוב, על הנאת ראיה זו, אומר לי הדוקטור:

– עכשיו, אחא, דע, שיד ימין שלימה יש לך…

– אמת ויצב, רום מעלתו! – אני עונה מפי המשונה; עונה כדת החייל במשמעתו, וגם מצטחק מהודאָה.

– כן… וזהו-זה… ימינך, אני אומר – עִמְם… ימינך שלימה היא… עִמְם… מה שאין-כן, אחא, בשמאל שלך… וזהו-זה…

ונגלה לי "זה "… אמת-יד צהובה כדונג במין ניוול מבהיל-משונה, – יתד משופה בלי אצבעות… בלי פיסת-היד כולה!

פחד מיסטי הכה הכאה קרה בלבי עד שפגה נשימתי והחושך היה – –

– מה זה?! – קראתי, משחזר האור לעיני מחמת כאב, ומשכתי את זרועי אל מול עיני – –

כף-היד אינה – אינה כלל במציאות – כולה כרותה – קטועה מן הזרוע… אינה – והיא, היא הכואבת עלי… אינה ומכאיבה… ובאַין הזה מכאיבה ביותר האגודל שאינה… אינה – ודומני, שאגודל זו הרי אני מזיזה לדעת – –

– האיך? האיך זה? – דובבות שפתי ברעדה ובנקישת שינים…

– הֵרָגע – מצוה הרופא, כשהוא מחזיק במה שהיה יד ונותן בעיון את משקפיו קרי-הברק למחץ האדום, במחשוף החתך, וכמתנאה במלאכתו הריהו אומר: “יפה… יפה… בקרוב תתרפא – – חבוש”.

והלך לו, כשהשאירני במיטה מנוול במומי, קטוע – גידם…

– אל תבכה, סולדאטיק, אל תבכה, חביבי! – אומרת לי האחות, בראותה אותי מספג בשרוול ימין את הדמעות הנובעות משתי עיני. – תודה לאל, שימינך שלימה… תוכל לעבוד. במהרה תשוב לביתך ותחזור לעבודתך…

מהודאָה לה אני רוצה לנחם אותה:

– כן… אוכל לכתוב, נטליה פּטרובנה… אמת-שמאל על הנייר – וימין כותבת…

– ודאי כך. פשיטא, חביבי… אתה, כנראה, עובד היית בקנצלריה, או בקונטורה?

– לא. סופר אני – פייטן… – אני משיב בתמימות ונפסק מבושה, כתינוק לא-בטוח…

– כך? – עונה נטליה פּטרובנה כבתמיה של שמחה. – זה טוב! ותכתוב לנו על המלחמה, מר סופר.

היא נותנת כוס מים לפי, ובגמאי, שארית שיני נוקשות ברעד על הזכוכית…

נרדמתי ואישנה. הקיצותי – ועדיין אני מתפלא: פיסת-יד ואליון שאינן – הן מכאיבות כך, ולא בחלום… האין זה חלום?

אנכי, בטפּשוּתי – בשכל הילדות של הויתי החדשה – לא שיערתי עדיין, שאפשר, ושעתיד אני, לחוש גם במה שאינו, לכאורה, במציאות…

III

וכף-ידי עם אליונה באה אלי בחלום, בכל תנומה ותנומה הנופלת עלי כמה פעמים ביום. כמה מיני מלאכות ידי זו מבקשת לעשות ואינה מוצאה, – הדברים אינם נתפסים ומגוששים לה… וכשאני מקיץ, נדמה לי רגע, שקצוצה-רצוצה זו בניוולה ומכאובה רוחשת ובאה לעיני מן האויר…

טפש הייתי אז בהקיץ יותר מבחלום. אני גופי (לפי הזכרון מן העבר שלפני הוָיה זו) מבין הייתי בי, שנעשיתי שוטה כקטן זה… ומתוך הנאה על המרחק המבדיל מן המלחמה, לא הייתי בשעת יקיצה אלא ממתין, אימתי ינתן מה אל פי…

שם המקום – מי חייל לא ישאל עליו? – רגלים צבות וכואבות מקישות לקצב, או מוליכות סתם ביסורין אִלמים את עדר-הטבחה בעב-האָבק ואד-הזיעה, בדרך וללא-דרך, מהרג אל הרג, – ושם המקום כל אחד שואל עליו; ואני כאן, כתינוק שאינו יודע לשאול; דייני שמחוץ לתותחים הוא מקום שקט זה, ושמו – לא איכפת אפילו כדי שאלה קלה…

לשעות, אמנם, כאילו בא אחד פיקח, מן העבר, עומד על גבי ומזכיר לי ענינים להתעוררות כוח החושב והרוגש. אך אותו כוח עדיין לנמנם הוא רוצה, וילדוּת, טפּשוּת מצטחקת, נוחה לו בהקיץ…

אמא, ווירה, דינה אחותי – מחוץ לכל דאגה הן לי. טוב שישנן באשר הן, – אני איני נכסף אלא אל הבית: שם וילונות דקים מערפלים בטוהר על החלונות, ושולחן שם, שמפה מצויצת פרושה עליו, בקצהו מיחם מרנן בקול דממה דקה, והתה מזהיר מן הכוס ונותן ריחו – עוד מעט ואשתהו עם מרקחת דובדבנית-ריחנית…

בית-אמי זה, יודעני, שכעת גם ווירה בו – זו שביני ובינה ענין רב היה של חן וחסד וחמדה טובה… כן, עכשיו לא בבית הדוקטור אַרזשאנוב – בבית-אמי היא ווירה שלי… אבל הרי פצוע אני, בעל-מום וחולה אני – ודייסה זו הנתּנת אך קרה ותפלה היא…

“דוצקה ואסתרקה” – כל צורה וכל תוכן, שום יחס אין בי שוב לפילגשי המלך קאזימיר הללו… בוצץ לפעמים שם זה של הדרמה, כנכנס מן החוץ אל האוזן, ואינו אלא כאיזו מלה ריקנית, המתלבטת להפריע תחילת-תנומה – ואינה מפריעה…

ופלא! כלום הרגשתי מאז, שענינים אחרים עתידים כבר לחזוני, או סתם ילדות היתה בי? – – –

מתישב הדוקטור, כשהוא לבדו אצל מיטתי, בוחנני מעל משקפיו בעיון טוב, כופף ומלחש לי בהלצה, כדוֹד לתינוק:

– גוּט שבת… שבת היום…

מניד ראש לתמהוני, ולאחר הרהור הוא מוסיף ואומר בלחש:

– כך, מר סופר… גם אבר שנקטע כואב הוא… ומי שהיה יהודי מרגיש עכשיו בכך, מרגיש ביותר…

ואני אך מצטחק לו, כמסכים לאִמרה מחוכמה… נתרשם בי הדבּוּר אך בלי משמעותו, – לא נשמע לי הימנו וידוי ממאיר זה של יהודי מומר בשעת גירושין ופוגרומין…

הוא יצא, ואני עדיין מצטחק כתינוק שזכה במתנה…

מצטחק אני מרוב הנאה, עד כמה ששפתי התפורה מניחה, אל גברילא סטורדזא – בחור מולדבי, בן גדודי – שראיתיו פתאום כי גם הוא כאן, והריהו עומד בחלוק-החולים בין המיטות עמידה משונה. פניו הילדותיים חָורוּ, רכו בחן, ואף הוא נראה לי בהויה חדשה כמותי… הוא נעשה קיטע; ובהטיות צונחות לצד שחיו ובניקושים כבדים של משענותיו הריהו מתקרב אלי. הוא שואלני, דורש לשלומי, ואני לו בתשובה אחת: “רואה אתה”… והריהו נפנה בניקושי משענותיו אל החלון, מסתמך בסריגים כלפי חוץ – ואנחת חירות נשגרת מלבו לחללו של עולם:

– אואוף-אוף-אוף! –

והקיש מלבי פתע זכרון האיש שהרגתיו בידי, איש יהודי שנעצתי בו את רמחי – – אז באותה מבוסת-המהומה, כשנזדקרתי משוגע בחרון-המכאיב האכזרי – מכאוב-היד, שהפּרסה המפורזלת רצצתה על הלבֵנה השרופה – תקעה ימיני במכת-רצח אחת את רובי המכודן אל לבו, או אל כרסו, של “אויב”, שנדחף למפרץ-פליטה זה שהוחזה לי, והלה נפל אפרקדן בפישוט ידים ריקות, וצעקת: "אדוני אלהַיינו " – של “שמע ישראל” במבטא גליצאי – בא לאזני…

“אבל – מתנחם אני – הרי אפשר שלא מעשה היה זה, אלא חלום בלבד”… וזכרון אחר, שהוא ודאי מעשה שהיה – גמילת “חסד של אמת” – מסלק את הראשון: בליל-ירח (חזרתי אז משליחות לתחנת הטיליפון, להודיע על המזונות שכלו) – גוף מחורר בבלויי-סחבות מצאתי בשדה, ועדת עכברים (כן, עדה שלימה!) מכרסמים בו ועל גבו ובתוכו הם מתקוטטים בצויחות… ומתגבר על הזועה והסרחון, סחבתיו אל החפירה העזובה, חצבתי בגרזן שבחגורתי וכיסיתי עליו תל עפר…

אבל החסד והרצח – שניהם אך זועה; ומחזר אחר של מיתה יפה מתפרש לכסות עליהם יחד: יושב לו פּיטקא סקומורוך – בדחנו של הגדוד – עמנו בחפירה, משתטה באכילה ומכרסם כסוס מן המלפפונים הירוקים שהביא; תחב את האחד לתוך פיו והוציא ראש חוץ לשוחה, כלהתפאר בפני “האשכנזי” שמנגד, – ובו ברגע נפל פּיטקא אָחור: המלפפון בתוך פיו, חור-דם קטן במצחו, וכאילו משטה הוא עדיין בהעמדת פנים קפואות בתמיה של תם… “ואַל תהא משתטה” – אמר אז הפילדפבל שלנו – ואני, עכשיו, מגחך…

אני, שלא נשתטיתי כפיטקא, הרי כאן במיטה אני, וקו-חמה פרוש עלי, ההולך ומבהיק כל כלי-זכוכית שהוא פוגש, ובין שברירי זהרו זבובים פורחים ומתעלסים… והנה גברילא פותח בשיר כלפי החוץ שהוא מסתכל בו; וטוב שהשיר הוא שיר-רועי בודד בערבה על צאנו, – “דוֹינָה” רומנית קובלת לנפשה על מרחבי שדות בגעגועי-רחמים… אבל השמש הקפדן, המוציא גרף מתחת אחד השוכב כמת, גער בו, בגברילא: “שירה בכאן אינה מן הדין!” –

וצר שהפסיק “הדין”; אני כמעט שנרדמתי לרננה כתינוק…

… נזכרתי מתוך יקיצה בגלח פּוֹלני ויהודי כפרי אחד, שראיתים תלויים בנופו של אילן ירוק, ערער בערבה – הם יחד עם שור-פּר שחוט, שנפשט חציו ובשרו החם עדיין רותת עליו ועורו המשולשל על ראשו נופל בדמו הקרוש – ומביט אני… מביט בכל אשר סביבי בהווה ובמיני קטעים שבפנימיותי מן העבר… וקרה מפעפעת בי עם ערבובית מחשבות ושאלות משונות: הגלח והיהודי ודאי מרגלים הם, – והשור במה חטא? ו“אלוהַיינו” במה? – והעכברים במה יתפרנסו? – ודינה, ווירה ואמא במה? – יושבות אצל השולחן ואינן אוכלות, כי מצפות הן למכתב, – ודוצקה ואסתרקה כלום לא אכלון עוד העכברים בקברן?… ומרגיש אני שעיני הולכות וגדלות מתוך הבטה, ותמה אני תמיהה גדולה, שעדיין הן רואות הכל כמו שהיה נראה עד עכשיו… ובאמת הרי הדברים אינם כפי שהם נבּטים… ואני מביט… מביט בשורות המיטות הצחורות – והללו עדיין כאידיליה נאה הן לי בלבנוניתן… גם אל תחת המיטות אני מַטה ראש להסתכל: והנה תחתיות אלו, הפעורות ושרויות בצל, נדמות לי כפתחי מסתורין… ראה! התגולל, חלף וחזר מה בלי רשרוש כל-שהוא – ונעלם… ושוב נגלה, נחפז אילך ואילך ונצטנף: עכבר קטן לפני, ועין בעין יביט בי, ואינו חושש… בוחן הוא אותי אם כדאי אני לאכילה?

– אני לא מתי, עדיין לא מתי – אני לוחש חרד ושוחק כאחד; ולסימן משליך אני לו, לפטיט חשאי זה, פירור של לחם… והוא נבעת מן החי, גז חיש – ואיננו…

אלמלי בושתי, הייתי כמעט בוכה, כתינוק זה שניטל הימנו צעצוע… למה זה ברח? מרגיש אני מעין זיקה ביני ובינו – הוא אינו… ואני מצפה ומחכה לו שיבוא…

כן! הנסתר זה התחיל משעשעני אז, והתחיל בצעצוע סמל קטן זה – – –

IV

– “”Жиды (“זשידי” – יהודונים) – נתזת מלה מתוך שיחה שבין שתי מיטות משמאלי – ושוב “אלוהיינו” צף ועלה…

כבועה על המים, כך “אלוהיינו” זה חוזר ועולה, אך מיד הוא מתבטל מאליו, וגם מבלי כל פקע שהוא… אף אותה המלה: " “Жиды המנסרת בזמזום כל היום בחללו של בית-החולים (בית-אסורים נמוך-תקרה שסיידוהו לחולים) – אינה טורדתני ביותר: בידוע לי מכבר מה שנאמר בין החיילים על ה”זשידים", ואיני שומע בשיחתם…

אבל הנה גם האחות, נטליה פּטרובנה הטהורה, שעיניה כחולות וטובות, – גם היא אומרת מה ומתיזה פעמים: Жиды, Жиды… ומספר החובש מסורבל-הפנים, ואני מקשיב, מבלי הביט לצדו. שומע אני משיחתו, כי “קהל” שלם הובא לכאן היום; “נשתלחו”, שלא יראו בחזית, וברגל באו… הגברים – נמושות, אך ה“חייקות” – יש בהן צעירות ונאות… “גורי הזשידים” בוכים: “טאטילי, מאמילי”, וה“חייקות” שלהם בורחות מפני כל חייל הקרב, מצווחות: “גיוואלד!” – – ודחפני פרץ-הצחוק שנתגלגל מפי חולים, הקימני מן המיטה, – פסיעות בנפילה להַשענה ממיטה למיטה (רגלי הכרוכה אינה נכפפת בארכובה) – ואני נופל אל החלון ונאחז בסריגיו – מתבלט ומתישב ברגל פשוטה ומכאיבה על הכסא שאצלו…

מיוגע ומתנשם, כואב וצמא, תמכתי ראשי לבין הסריגים המוחלדים. מאחורי – חדר-החולים, שריחו ואוירו נעשו עלי כבדים ביותר, ומלפני, מעבר לגדר – באור זהוב ההולך לשקיעה, כר נרחב מתפשט, מוריק ומדמדם בדשאי קץ-הקיץ, ורצועת-מים רחבה נמתחת ודולקת בקשקשי-פז, יוצאת משני עברי גשר מאדים בין ערבי נחל כפויים; תלמי חריש כטפיטין שחורים משתטחים מקרוב ומרחוק משני עברי הנהר, וקצה עיירה סמוכה, המובדלה מחצרנו רק בחריץ נחל יבש, נשקף מאחורי צדו של הבית, לרגלי גבעה, הנושאת חורבה קדמוניה ומצלבה חדשה שהיא מזקיפה ראשיה מבין אילנות עתיקים – – הכל נסקר לי בבת-אחת, והכל בעולם כשהיה, וגם יפה הוא משהיה, והכל הולך סחרחר בשלוה שופעת… ודממה נושמת בנחת, וקול תרנגול בוטח קורא בבשורה טובה, ומפעפע מה מן הלב…

ומחשבה של בר-דעת מתחילה רופסת בראש המסתובב: “עולם נאה ונחמד – ולמה מתנכלים הם האנשים לקלקלו עליהם?”… ופתאום, כקול אנחה שמעה אזני, אנחה גדולה מושכת תוקעת כקול חלל משַוע מרחוק – ונחשול של טירוף, מכל רשמי חיי יחד, מן ההויה הקודמת, פתע בסנוֵרים עברני – ואני נופל – –

… והרי אני בתוך מיטתי, שהעמידוה עתה בקירוב לחלון…

עוברת עלי האחות עם הדלקת הנר ואומרת לי במנוד ראשה הצנוף לבן:

– לא טוב, סולדאטיק… אסור לירד קודם שהורשית. לא טוב כך, מר סופר…

– זשיד הוא – רוטן מי מקרוב ומחכחך בגרונו…

– “אלהיינו” – משיבה ומתקרבת ההויה הקודמת מתוך שאון עמום מופלג ומכל הימים יחד – – הבוקר עם ראשי הרים רחוקים, מכחילים ומופזים, הופיע לחלוני, ו“המרחק המבדיל” – על כל המילין הוא מרטט לרגעים: קול תותחים מקצה האופק, מבין הרים, ירעידהו…

גם אותה האנחה המשוכה כאנקת חלל קורא מרחוק – הנה זה הכרתיה: קול שופר תוקע ומריע בכל התרש"תין, הוא העובר ומעביר עלי מלכות של זכרונות…

זכרונות ומחשבות:

קול השופר – תמול בפנות היום שמעתיו, ומַשמע, חודש אלול בעולם, ומשמע, עיירה זו שבסמוך יהודית היא… עיירה שנשתמרה עדיין להיות כזו של ימי ילדותי – עיירה צנועה שקדמה אצלי להמונו וגיהוצו של כרך גדול, ובה קן הילדות השאננה, מעון דודים ודודות, משכן שבת-מלכתא בחן ענוָתה – – ועדיין חובשי בית-המדרש (כולם ודאי כאת אך נערים שלא הגיעו לפרק הצבא…) נוהגין להתאַמן בתקיעות כל היום כבשנים קדמוניות… ואימתי ראש-השנה יהיה? –

– לא טוב, לא טוב שירד תמול! – אומרת לי האחות שוב במוסר, בשעת חבישה, שהיא בלבדה עושה לי.

ואני סובר, כי טוב. טוב שהצצתי רגע מן החלון וראיתי את העולם בהויתו ומראיתו, והרי גם אני חוזר להויה, להיות כאיש. – כעין מסך מאפיל הורם, וכל אותו היום מרגיש הייתי, שבינתי מתבהרת ומתבגרת עלי, מתפשטת כמתוך חום נעים לעין ההכרה שנתפקחה לראות בטוב, בטובו של חולה מחלים…

וטוב מכל טוב הוא, שהאחות הטובה, נטליה פּטרובנה, גם היא חניכתה – אַרזשאנוב!… שאלתיה, והנה שארתו של הדוקטור אַרזשאנוב היא. כן, יבגני לבוביץ וסופיה אלכסייבנה דודה ודודתה הם; וזוג נחמד, זוג שיבה זה – במעונם הלא את ווירתי מצאתי… המעון הלז וגנו, אותו גן-עדן של ימי בראשית שלנו… לכשאחזור – מיד עם ווירה למעון-קיץ זה נסע, ואפילו אם חורף יהיה…

ושוב בוקר, עד עכשיו לא הרגשתי בחלוף הבקרים, – והרי כל בוקר ובוקר שמחה של תחיה בו. נזכר לי פסוק: “שמש צדקה ומרפא בכנפיה” והנה לאחר שנת-מרפא שאננה מערב עד בוקר, הקיצותי לאור היום – ומקל משען עמי במיטה!…

סורפּריז זה – האחות עשתה לי, נטליה פּטרובנה הבאה ונושאת את עביה בקלות של טוב-לב… ושמחה בעיניה הכחולות לתודה החמה, שאני מביע לה על משענת זו, היא מזהירתני:

– אבל אל תשתמש בו לרע (לרוב).

– כן, – אני משיב – בלאט ובמעט מן הטוב…

– כך, כך – היא מסכימה – ואם לאו – במקל זה נכּך, מר סופר!

שחוק מלא פי ולבבי, ושחקה גם היא בטובה, ומשפנתה והלכה לה בקלות עביה, השאירתני ניעור בכל כוחי הנפשי, עירן וטוב לב…

כן, נאה היא זו למשפחת אַרזשאנוב.

אף נאה הוא מקל זה לבוקר זה בו נשענתי וצלעתי ובאתי עד לחלון להיות מסתכל בבוקר… מה שהרגל נצטפדה ונתקצרה – אינו כלום. אין היא כואבת ביותר, ולאט לאט אלך לי ואסתכל בעולם…

הבוקר כל כך נאה ורענן הוא…

ושוב קול שופר מושך ולרגעים “בום-בורום” רחוק רוטן פסוקות מן ההרים כרעם מופלג שלאחר חלוף הגשם, – ושוב נוח לי, שאני הוזה שוכב במנוחה מחוץ לסכנת התותחים, שוכב הוזה בצהרי היום לזמזום זבובים ולרוח פושרת… שני פצועים הובאו, מת אחד הוצא, ואני עדיין מהרהר בהרהורים שנדהמו ונטרפו עלי מכמה וכמה חדשים…

ההויה הראשונה משחקת לפני בימיה הטובים, מוציאתני מבית-החולים וקולטתני לרשותה… את נטליה פּטרובנה אני רואה, ואת שם ווירה שלי על שפתי אשא:

– ווירה – אני אומר, וכגל תענוגות ישטפני, ישאני…

מיטב ימי הויתי, ימי ווירה בנגינתם לפני יזהירו… הם, לכל מחזותם, לכל שלשת חדשיהם יחד, בכל הרף-עין הם נסקרים לי כתופעה אחת, וכנור, כנורה של ווירה, עליהם כצפור מתנגן, כנפש חיה ממללת חנינה ורחמים… ומרגיש אני, כי איזה “חזון” גנוז של איזו “יצירה” עתידה נִקוֶה, או נובע בי. שום ידיעה, כל דמות ותחילת מחשבה אין בי עדיין על כל זה, – אך בידוע לי, כי “קרוא” אני, מוזמן לאשר לא שיערתי עוד מימי, – והלב מרעיד ומרקד…

V

וגם למחר כן. שורות של מיטות אני רואה, אך לעיני תופעה אחת כלילת אביב וקיץ בכל מחזותם לפני תשחק…

עונת אביב וקיץ שלנו במעונו ובגנו של אַרזשאנוב – במתכַון אני תוקע מחשבתי לפָרט עונה זו בזכרוני לשעות שעות מפורדות, כי בהן חיים, בהן מרפא ובהן שכחה – שכחת כל הנראה והנשמע על סביבי – ומהן, כמדומני, או עליהן רומז ונרמז לי זה שאינו משוער עדיין – – ועל הכל ווירה תנגן…

ווירה חג-נפשי! גדול החג ועצום האושר מנפשי החלושה כי תהגה בהם… רק השעות הענוות, התמימות, השוקטות והנאות – אך אותן יכיל עוד זכרוני בכוחו הרופף; ובלאט, לעיני הפקוחות, באוירו של החלון ובחללו של חדר-החולים לפני ירקמן – והכל נראה יפה לרקמות אלו…

– ווירה… ווירה – דובבות שפתי, ועיני מתעצמות מכמהון-הנפש – ליל הפגישה הראשונה מתפרש ושוהה עלי; אינו – ומורגש הוא לחושי, עד שכל המציאות מתבטלת מפניו…

… בהמתּנה, כמוני, לאומניבוס האחרון, הולך למעונות-הקיץ, היא עומדת מצודדת לצל וטבולה בו; רק ראש על צואר נטוי מובלט לה, שלוח לשטח אורו של הפנס האלקטרי, העושה את הפנים כדמות צחה ירקרקת, תבנית מטוהרה-צוננת כשיש, ועינים לה גדולות – עיני-מנוחות פקוחות לרוָחה ולשלוה בהסתכלות קפואה, הסופגת שלא מדעת מהותו של לילה… וכנוי חדש וטוב נתרגש עלי פתע מהויה זו, שראש זה מסתכל בה ככה – – – והנה זה שנינו על ספסל אחד יושבים בקרון זה, המוליכנו מן הכרך המשתתק ומוציאנו לשדה-אופל ולאופק שנוגה קלוש מסתנן בו מפלח-ירח מאדים, שלמטה מן הכוכבים… שאר הנוסעים, זרים זה לזה, שותקים כנרדמים, אך בין שנינו, בנימוך קול של לילה ובעינים נרחבות המבקשות להבחין תעלומות הלילה – שיחה נפסקת מתחדשת לרגעים – – – הליכה של לוָיה מתוך שיחה בטוחה, כאילו מכבר מכירים אנו ומאמינים אנו זה בזה גם בלי ידיעת שם, – ופרידה מאצל השער – מבין שני ברושים נשואי-אפלה – בהודעת השמות וב“להתראות” של רצון חם ובלחץ יד רכה-צוננה, עזה ומסלקת – – ולבדי אני…

לבדי אני מטייל וחוזר לפני שער זה ושני זקיפיו, הברושים הדוממים, – מתרחק ומתקרב, כשמותק-נעורים שופע בכל הורידים משיירי השיחה והקול לאוט-הלילה ומדמות לא-ברורה זו נושאת השם "ווירה "… ובפוגת הנשמה מקשיב הוצגתי – נוקטורן של שוֹפין בתפילה עלי כנור מופלג מן החצר יבוא – – –

ומצפיה ליום מחר שיבוא, אין השינה באָה בליל-אביב זה המתענן לגשם מתוק-פושר…

… צהרי “יום מחר”, יום מבהיק מן הרחצה, המפתה לעפיפה, לטיסת מרומים… קל-חדוה, לחצר-מעונה, מעון-הקיץ של דוקטור אַרזשאנוב, אני נכנס עם הספר ששאלה עליו אמש. בין אילנות חלפה – ואל ספסל-האבן, בבין שיח היסמין ונופו של דולב, אני נסתלקתי… שוהה עוד, צופה לערמונית מתומרה זו המפליגה בין צללי ירק אביבי… חוזרת – נשואת פנים וקלת-מהלך, במשעול-החול בלאט תעבור; גוממית, חתימת חן ואומץ, ברוך סנטרה; עינים מוגבהות, אפרוריות, בשחור שמורותן כבחלום תרגענה – ונדמה לי, בהביטי מבין עפאים, כאילו זהירה היא בצעדה, שלא להעיר איזו נפש חמודה שנרדמה בחביונו של עולם… ונדמה לי, כי אך הפעם נפקחו עיני לראות את העולם כמהותו וחמדתו, מברו ומתוכו… ונדמה לי, כתעלומה יערית-אביבית יצאה ובאה בשעת שנת-הצהרים, והריהי מסתכלת ומהלכת לה כאן בתסרוקת רשולה ותלבושת תכולה… ונדמה לי – עד שנפל מבטה לפינתי ונתיצבה “התעלומה” ממולי, מתבלטת לגלוי בשילוב ידים על גבה, ובסבר-פנים, שנשתנה בשחקה עצורת ערמה קוקיטית, מצטלל אלי קולה, קול ברור של יום:

– אורב הוא לי?…

וכהד-יער מתלהלה עברני הששון – ונדמה לי – –

אך אחרת ויותר משנדמה לי מצאה בה נפשי…

… שואל אני בנפשי: זו, שלפרקים היא סיריוזית-מרוכזת שלא מדעתה ולרגעים עוברים היא נעלסה קוקיטית בכונה להלצה – למה זה כל דבּוּר, כל ניע וזיז, כל מצב ותנוחה וכל הרף-עין שלה כסורפּריז הוא לי, כאילו אשה ראשונה ויחידה היא שאני רואה מעודי?…

עוברים ימים, ועדיין אני מתפלא לי: זו – בת כהן רוסי מעיירה אוקראינית, המורה כאן נגינה לקטנים, נכריה זו, שגם שמה מוזר הוא לעולמי – ווירה ספּירידונובנה – במה היא קרובה לנפשי מכל?

קרבה, נצמדה-נתמזגה בעצם חייתי, וכמה תמוה ומוזר לי כל אותו הזמן שזו לא היתה עדיין בהכרתי…

סופיה אלכסייבנה – עיני-דאגה של בינת-זקנה תתן בנו לפעמים בתוגה… אך הזקן העירן, יבגני לבוביץ – שחקה טובה משפמו השׂב ומעיניו העליזות תמיד תפגשני, והריהו מבשר וקורא:

– ווירוצקה! ווירה ספּירידונובנה, – מי הולך ובא?…

ישיש האביב סביבי בגונים, חדשים לבקרים יפריח ויזריח, ועל כולם שם אחד חופף חדוה – ווירה…

היא, היא הששון! ממנה גיל-ההויה, המפליג ומבטל כל היסורין וכל הספקות… עמה החיים הראויים למסירות-נפש בכל שעה, ובלתּה רק התקוה המתוקה, החרדה ליום מחר, כי אראנה עוד… האושר ישטפני, בשרי עלי יגיל וירעד בנעימים: האולם הזה – “היא” ישנה בו, ואני איני אלה כָמֵהַ לראות בחוש איך היא בו… כי יודע אני, שהיא מצפה לי הרבה יותר נאה וחביבה, נבונה וטובה, משאני משַוה ומדמה אותה לי בשעה שאינה עמי…

… ירון הקיץ בזיוו על כל מרחביו יומם, ינגן הכנור בלילות באופל משפע אשרנו – ווירה על כל תנצח! –

היא שהרנינה מתוכי את סוניטי הצלילים – גבישי-האושר, זכי-השירה, שאיני מבחין גם אימתי נוצרו וצצו על הנייר; היא שנתנה לזמירותי מין עברית אורירית רהוטת-נגינה אשר לא שיערתיה מעודי, – כי היא, במסירות-נפשה, נקלטה לחיות ולפרוח בי, ליצור מתוכי גם את אשר לא תדע ואשר לא שיערה בנפשה שלה… ואני, בנפשי שלי – הלא אך בשבילה אני חי, בשבילה ועמה מבלי כל שאלה: מה בסופנו יהיה?… – כי היא התכלית!

… שמי ברשימה הדבוקה לכותל – “קרוא” אני – – ואני “הולך”…

“אידיאלים הומניים”, יעודים טובים פטריוטיים, גם ישועות פרוגרסיביות וסוציאליות, קוראים בראש חוצות להרג עמים, לזבח משפחות, – ובבית בסתר, אמא בוכה, הספרים והכתבים – פרחה נשמתם… ודינה – אבן-שואבת אני לעיניה; עיני הפחד והדאגה הדולקות אחרי בכל אשר אלך…

והיא, ווירה – מדוע זה לא אזכור פניה שבימים ההם?… אחרת… כן, אחרת – ולכן איני זוכרה בראיה מן הימים ההם, כי היא אך במראה אחר התהלכה לפני… כן, במראה אחר, שלא לפי נפשה אז – נפש טרופה-שרופה… כן, אחרת מנפשה היתה: עיניה נתעו, כהו-שָחמו כחרוכות-עשן – נפש מטורפת ונשרפת, והיא מיושרת-קומה מהלכת לה, ובנחת ובישוב-הדעת עוד תדבר לי…

אחרת – ואף אני אחר… והאחר הלז, נגדע מכל עבריו, בטשטוש הדעת הוא מהלך ובעינים חמות, שלא תמיד הן יודעות מה הן רואות…

יושב לפני אמא – ומבוהל לווירה, אצל ווירה – ובהול לאמא ודינה… ו“הולך” –

הולך למות ומבלי ווירה – – –

… והאיך זה לא עלה בדעתי לבלתי לכת? – – לא אלך, ויבוא-נא אלי אותו ה“קורא” לי, – אני אחת אענה: “אי אפשי!”… כי איך לא בחרתי במיתה, למות אז על-פני ווירה ועל-פני אמא ודינה, מ“הליכה” בעדר הטבחה, מכּניסה לצבא ארור-כל-חושי?…

ואַת, ווירה, – את איך לא שיערת זאת בחוש, בהאהבה שבלב? האיך זה שתקת בכל מאמצי ההכנעה הרוסית ולא אמרת לי זאת?!… כלום אפשר, כי היא, גם היא לא הבינה אז זאת?… ולמה, למה זה לא אמרה לי: “אַל תלך”? – מי זה ציוה עליה, אשר לא תגיד את העצה היחידה הנאמנה: “פה תמות, והלוך לא תלך שמה” – מי הוא זה?…

– בום-בורום…

– בום-בוררום…

כעטישת סוסים על המספוא, טרטור תותחים ממעמקי האופל, ממרחקי הלילה יבוא…

הו, מה עשיתי! מה עשיתי כי הלכתי! מה עשיתי עמי ועמה! וכעת, מעתה מה אעשה ומה עתיד להיות?…

מה “חזון” ומה “יצירה” עתידה? והרי אך “ספוגין של צמר שרויים במים” הן ללבי, – אשליכה אותם ולא אאריך עוד את השריפה!…

שריפה, דליקה בראש ובלב ובעינים יחד – – – פרסה מפורזלת! למה לא רצצת את מוחי זה, החושב עוד במה שהיה ובמה שיהיה? – – –

                                                                                                ***

VI

זכי ההרגשה, ואפילו אם פקחים הם ב“עניני דעלמא” כביקונספילד – מודים בגלגול הנפשות; ובאה השאלה: מפני מה אין הנפשות זוכרות את עצמן מהויותיהן הקודמות? – – והנה נוכחתי אני, כמה ערבבו עלי הזכרונות של ההויה הקודמת את עניני ההויה החדשה, שנקראתי לה משום-מה; ובאה השאלה: למה? למה באו אלה בענוייהם?… ברם עכשיו מבין אני: הזכרונות, יסורי גיהנום הללו, בכור עוני צרפוני וזיקקוני לקראת ההויה החדשה.

אבל זהו ענין שלהלן, וכעת, לפי-שעה, אתאמץ-נא עוד להרצות את הדברים ה“קונקרטיים” לסדר השתלשלותם, כמו שנראו לי אז וחינכוני חינוך אחר חינוך להויתי זו. –

יום בא אחר יום, בא בתקיעות שופר קרוב וטרטור תותחים רחוקים, בריח סמים וזיעת חולים ואנחתם ובמנוחה המכאיבה לצלעות, – ואני מתאמץ להיות יושב ביותר אצל חלוני, להסתכל מלפני בחוץ, בשביל שלא להסתכל ולשמוע במה שמאחורי בתוך החדר… ועדיין רוח רכה-חמימה, נשימת הקיץ ההולך לגווע, נושבת ונושאת געגועים רבים מן המרחקים, אך לא מכתב…

הה, כמה זמן ששום אגרת לא באה ונתקבלה לי משם! –

נזכרות לי רק אמרות-אמרות מן המכתבים הקודמים, שאינם עמי בלבוש-החולים; ואני רק מהרהר בהם, חוזר במחשבה על אמרותיהם הנזכרות; ומכתבי ווירה – כל אגרת ואגרת לגדלה ולמראה אותיותיה אני רואה…

ווירתי – על ענינים חשובים ביותר דרכּה לדבּר לאקונית; ולאקונים היו שני מכתביה הראשונים שבאו לי כאחד, – אותם המכתבים שמצאוני מיד ביום בואי, בכמות ואיכות בטלה ומבוטלת, אל תחנת-התאלופה, להתחיל בלימודה של מלאכת ההריגה…

אותם המכתבים – בשניהם אני מנסה כוח זכרוני, אם עדיין שגורים הם לי בעל-פה כשהיו. בהתאמצות ידועה, שניהם עלו לי במלואם – והריני מקריאם לי, קרוא ושנה…

מכתב ראשון:

"נכנסתי אל אמך. היא נדהמה לבואי. התחלתי לדבר –

"וראיתי, עיני-בינה מביטות בי. וגדול היגון. הרגשתי,

"כי יש עמי מה לנחמה כמעט. בלי מחשבה קודמת אמרתי

"לה: "צער אחד לנו, ורצוני להיות עמך. לדור בביתך…

“לכשישוב בנך – אקבל עלי יהדות”…

היא נתנה לי את חדרך שלך לדירה. מפתח-הכתבים

"שלך שמור אצל דינה.

"חדרך – לוא ידעתי לקרוא בספריך העבריים, ודימיתי

“כי מדברת אני אתך, עם נפשך, איליושא שלי”.

מכתב שני:

"הערב ראיתי את אמך מתפללת על שורה של נרות

"במנורות-כסף. מובטחתני, כי גם אותי, בת הכוהן

"הפּרַבוסלבי, הזכירה הצדקת בתחינתה. אמרתי: אכרעה

"לפניה. אך נמנעתי מכן, שלא להתמיהה. אמרה לי אחותך

"פתאום: "ווירה בעברית – אמונה – ומיד נמלטה

"בדמעה.

“היא מתנכרת עוד אל ה”גויה", שזכתה באחיה המשורר

"העברי. בת אל קנא היא. ואני – אי אלהי? הישנו בלבך

“אתה, איליושא?” – –

אכן, טוב טוב שלא נהרס קן-הזכרונות – המוח הזה… נעים-מתוק הוא הכאב, וטובה ורחימה היא המועקה…

ושוב אני שואל, מבלי תוחלת לתשובה מושכלה: איך ומה אכתוב עתה להן?… ושוב רק “בום-בוררום” אטום-סתום עלי יענה…

וסוף-סוף נתברר המצב, המצב החדש…

לחלון בערוב היום ישבתי, החוצה, לנהר המזהיר נשקפתי – ובדברים ברורים לנפשי אמרתי:

"עוד מעט וישחררוני, ואני – קצוץ-יד, יבש-רגל, פרום-אוזן וצרום-שפה (שינים יש ליַשב). – אָשוב שמה, הביתה – וכלום אני “אני” עוד? כלום אני זה – "הוא " יהיה?…

“הזה איליושא?” – – –

… החלטה:

לא אשוב לעירי, לא אבוא בית-אמי, כל-זמן שווירה שם היא – – –

ואני מתאכזר ומנמק החלטתי זו: אותם שלשת חדשי הקיץ שלנו – הם בהוָיתם יהיו, – בזכרונה כמו שהייתי אשתמרה…

– לעולם נפרדנו!!

והרי אני מופקר להויה חדשה… הפקר כעלה שנשר מענפו – – –

                                                                                                   ***

… ובזה כבר נגמר הדין? –

לילה. שינה בבית-החולים – ואני כל-כך חלש; תשוש ומיותם אני נשקף אל חשכת החלון, ברחבי הלילה…

מי לי ומה לי עוד בעולם הזה?…

כנראה, אין אני חוזר לבריאות, אלא כדי שיהא בי כוח לגמור בבת-אחת כל אותו הענין דמתקרי: עולם וחיים…

ולמה לא הוקשח עוד הלב? מה הוא תובע עוד? –

… חצות לילה…

אמי! אחותי! – הרק לכן תהמה הנפש, ותזל הדמעה?..

ומבחוץ עפעפי-החושך ירעדו, וכקללת אל זועם, מקיץ מן השינה, מרחק-הרים יענה:

– בום-בוררו-אַאַם!…

… ושורת אנשים – אנשים עוטפי לבן – במעין תגאות רומאיות – עוברים גלויי-ראש ויחפי-רגל, – והמה הטהורים… עוברים הם בשורה שאין לה תחילה וסוף. ברננת-שלוה יהלכו, ובנשיאת-כפים, ככוהנים בדוכנם, בלאט ינופפו. אף אני עמהם הולך, ובין כפיהם כף-ידי היחידה, כף ימין, ככנף-צפור פרושה, לרננה השלֵוה תניף…

תהלוכה נאה-שוקטה – הלוך להרגיע את העולם – –

מתוך חזון-חלום זה הקיצותי – ולנוכח חלוני, ממרום, כוכב-השחר מרמז רמזים, לי וליתמותי, לי ועל המיטות הנושאות ענויי בני-אדם שנרדמו ירזום –

“וירא אלהים… וידע אלהים” –

ואני עוד טרם אדעה…

אני אך אל הכוכב, אל אילת-השחר בשמים המטוהרים באפלוליתם הרכה והמזוככה – אביטה…

כוכב-ילדותי זה. הוא אשר נגלה לי ראשונה על עיירה קטנה שבתיה קטנים, אז – בלכתי פעם עם אבי המנוח – בלכתי עמו כלקראת קדשים, לסליחות…

והנה, גם עתה בחולשתי כילד מלפני השחר הייתי… כילד יתום, שאינו מכיר עדיין כלום, עלי דמיתי…

או, כתינוק זה שנענש, ובעודו גונח מבכי הריהו מתפייס במתנה קלה, אף אני, לאחר ההחלטה של אתמול – החלטה שיש בה כדי להמית – הנה חלום חלמתי, ונחה דעתי, כי עוד סבר ועוד סכּוּי לי בעולם ובחיים – –

בעולם החזון ובחיי היצירה – אמרתי…

ומסלק אני לי מתנת-חלומי זו לשמירה באיזו מטמונית שבנפש… כגרעין של יצירה פיוטית הוא נראה לי – והרי אני טומנו באהבה, מסומן בשם "ההפגנה הגדולה ", עד בוא עת…

ועד שתגיע השעה המוצלחת, שעת הצמיחה והפריחה הפיוטית, לפי שעה, חם לי בלבי עם “ההפגנה הגדולה” שלי…

“ההפגנה הגדולה” – אפשר – זו היא אותה היצירה, שבשבילה אני קרוא ומוזמן להויה חדשה?…

“וירא אלהים… וידע אלהים” – אך אני עוד טרם אדעה

                                                                                                    ***

VII

“ההפגנה הגדולה” –

קליטה פיוטית בתחילתה, להריון שלא מדעת – ממיטב הרגעים הרזיים היא בנפש, וחגיגה אחריה לנפש, לכל הפחות ליום אחד. אך הפעם כדבר צדדי התחיל מטרידני מאותו הרגע: המכוון שבדבר, הטינדינץ, בן-חורג זה שליצירה – הוא כסרבן מקשן עמד עלי. ואפילו בשעה שאני יושב אצל החלון, אין הוא נותן להסיח דעת במראה-החוץ אשר חמדתי. הוא אינו רוצה להסתלק למנוחות, אינו רוצה כלל להמתין; ובעוד שדעתי עדיין חלשה-רופסת מכדי הגיון של עיון, תוהה ומהססת על ההחלטה של אתמול, – הוא נוגשׂ בי, תוקפני שלא לפי כוחי ותובע תשובה לשאלה הסתומה, שהעמידה לפני בכבדה כספינכס חטוב-סלע:

במעשה, במציאות, לא ביצירה הפיוטית, איך ישקוט העולם? – מי ומי יבוא וירגיעו סוף-סוף מן המלחמות האוכלות את האנושות בכל ימי ההיסטוריה?…

והוא חוזר וחודר ומעיק בשאלה: כעת, לאחר הרג וחורבן עולם זה, הרי סדר-חיים חדש צריך לבוא, כדי שלא לחזור שוב למלחמה, לרצח ושמד זה, שבאמת אין אף בן-אדם אחד מכל באי-עולם רוצה בו, – ומי זה ובמה זה יכריח ויביא את הסדר הזה, את התשועה הזאת, שהכל מצפּים לה מאז ומעולם, והיא מאליה לא באה עדיין? – מי ובמה?…

כאור-פתרון מפציע ועולה:

נאה היה – אני אומר לעצמי – ש“הכרח” כזה יהא בא מצד הטוב שבאנושי, מצד המדע והאמנות, למשל. – כיצד? אנשי המדע והאמנות שבכל העולם יעמדו וישבתו, לאמור: לא נכתוב ולא נחקור, לא נעמול וננסה לכם, לא נמציא, לא נצייר ולא נשיר להנאתכם – את כל ההמצאות המועילות, הנגינות המקסימות ושאר היצירות הנאות, המשפרות והמעשירות את החיים – את כל הטוב הזה נכלה מכם, מתי תבל, ואוניברסיטאות, היכלי-אמנות, מוסדי-מדע ובתי-דפוס יסָגרו מפניכם, עד אם תאוֹתו להשבית מסדרי חייכם את כל גורמי המלחמה!… לא ניתנו יצירותינו לאדם-בהמה! לאדם-חיה-רעה לא ניתן כשרוננו!

והדמיון הולך ומשתלהב באש של שירה חדשה:

אז ילבשו אנשי הרוח לבנים והתעטפו לבנים – למען יכירום. כל רואיהם יכירום, כי המה המבשרים, מלאכי-השלום העוברים בעולם, – ועברו בערים ובכפרים וכנביאים לעם בראש חוצות יקראו ואת דרך השלום יורוהו, אחריהם רבבות-עם, אנשים ונשים במסע-השלום ינהרו, וקראו את הגדולה בעולם: “לא תרצח!” – תותחים וטנקים החיילים לרסיסים יכותו, כל מבצר מלחמה, כל עיר וגבול מבדיל בגויים הצבא יהרוס – דרור לאדם מן הרציחה, פרזות העולם המשוחרר ישב! – – –

– רואה אני במר, שהוא זה מחשב איך לכתוב על המלחמה – אומרת לי האחות בשחקה טובה על פניה המעוגלים, ואף אני שוחק לה ונהנה, שהכּר מחשבה יש בפני… שוחק ומשתעשע ברעיון הנהדר:

כמה נאה תהא התשועה, שאנשי הרוח יביאוה לעולם!

“כן, יסורין ממרקין” – אני אומר לנפשי, בהרגישי מעין כוח מחשבה אחר שניתן בי – חדש, קל ומזוכך, שאינו זקוק כלל לבריאות הגוף… ובמתכון אני חוזר למלאכת ההגיון, זה החדש.

הוגה בדבר עד שאני מתיגע – והנה, כלפני אוטם קיר אני עומד:

אנשי המדע והאמנות, “בני עליה” הללו, שכל אחד בעלית-קיר שלו כאֵל בודד בזבולו הוא, ה“יוצרים” הללו, שכל אחד מהם כפוף ומשועבד ליצרו, להאינדיבידואליות שלו, ושום “הסתדרות” לא תכילם – ההמה ממעשיהם ישבותו ול“שביתה” ישמעו?… ה“יוצר” לשם יצירתו הן את הכל ישכח בהציק לו ה“רוח”… האהבה – הרי גם בה ישכח המשורר, גם אותה על “מזבחו”, במת פרסומו, יעלה…

נואָש – – –

נואש ומעוגן על החלטתי האכזרית מיום אתמול, נואש ונזעף על נפשי ועל המחשבה המעיזה להציקני עוד לשוא, – אני מסתכל לחלל, שהיום פונה ומעריב בו בחמה מאָדמה וברוח מחציפה – – הה, איך אוכל ואברח מנפשי… הרחק נדוד, עד נפלי אחורי גדר דחויה, או באחת הפחתים, שבשדה-הפקר – ושכחה מוחלטת תשקיעני, לבל אדע אוד מה שיהיה…

יָגעה נפשי, יגֵעה…

דמדומי הערב מבין העננים ידועכו, לארץ צללי-מרגעה ישתרעו, החלל – גם יתוש קל אין בו עוד: טאטאו הרוח עד ריק – ונח, הכל נח, ורק המוח שבי, שלא מרצון, עדיין טוחן הוא בשלו… סובב-חוזר על הטחון, על הבטל ומבוטל – עד ששוב נתעכב על “רעיון” חדש והתחיל מתגבר ומתאמץ על זה:

“אם ל”שביתה" – אנשי העבודה היכן הם? – הפרוליטריון הוא הרי “מסודר” ועומד, ורגיל הוא למשמעת"…

כופאני הרעיון, אך פתאום כל גופי מזדעזע מרגש רע של “פרוזאיות” זו… ומרתת מתוך חולשה, אני חוזר למיטה ומתכסה על ראשי שלא לראות בכלום… מסרב לקבל את המרק הניתן – – ואיזה כעס משונה חולק על עצמי ועל עצמו ועל הפועלים והבעלים גם יחד… ובבקשי להצדיק את נעני-העולם, הפרוליטרים, – צורות פועלים מבית הבורסקי, הידוע לי, יחד עם כורי-טורפא שניסיתי אליהם “תעמולה” בעודי נער, בוצצים לעיני בנַולותם… וכרוח רעה, מתוך כפירה מכעיסה, מקטרגת בי וכעל גחלים תעמידני:

ההמה – גסי-הרוח הנקשים אלה, שה“מטריאליזם”, בצורת נקניק מפוטם וכוס שכר תוסס, להם אלוה הראוי לקרבנות-אדם; אלה, שהקנאה תורתם והנקם גואלם – ההמה, הסובאים המסוֹאָבים, מכי הנשים והילדים, ההמה יביאו עתה את השלוה הטהורה והמרגעה החסודה לעולם? הן אך רצח חדש בקומם יקום! את המיטב האנושי הם כבהמה לטבח יכריעו, – גם את מנהיגיהם שלהם כחזירים ינחרו ובדמם יתבוססו!

ובהגיגי, עורי עלי נכמר – – אם קדחת אחזתני?…

מזכיר אני לי את שורת הלבנים, וחזון זועה היה עלי; מהומת-המונים באה – המונים בקרעי-סחבות ופני-חרס נקשים ועינים אדומות מלפלפות – באים בילל זאבים רעבים… בידיהם החשופות דליים ישאו, ובדליים – דם! – דם רותח מציף קצפו על גדותי כל דלי – וחירוף וגידוף מפי האנשים נתּז – ישאגו-יריבו – איש ברעהו דלייהם יזרקו – יזרוקו, ובשפך הדמים ימעדו-יפולו – ותהי המבוסה… בין שברי דליים כגושי דם קרוש יתחבטו, יהמו, יחמרו: “השתתפות ברוָחים! השתתפות ברוָחים!” – – ואני מתאמץ כמנתק חבלים, מפשיל את המכסה ופוקח עינים כבדות…

וכויצות של צער כבד עולות כחבורות בגרוני, ידי הקטועה חובטת בכאב, הדם טופח הימנה והיא מכה, מכה על לב זה שנתמלא לחץ כל הנענה והנפשע, צער כל האומללים ומנוולים ברעת ענים… ומבקש אני להתנפל ארצה, כי הלב הזה אל קור האדמה ידבק – ואני מתהפך, מתאמץ להסתכל על סביבי – להעביר את הזועה מנגד עיני… מסתכל, ואור היום קשה לעיני – ורואה אני, שמתקינים בחדר לשינה… ויראה תצנפני, יראת הלילה הבא, פחד חושך גלמודי, אידיוטי…

– בום-בורום… בוררו-אַאַם!

החלון רועד – “אידיאלים הומניים” פתחו פיהם…

ובחדר כבר נתפרשה התרדמה. נשימות ונחרות שואלות ומשיבות זו לזו, ואנחה מביניהן תענה, – מתחבט אדם ביסורין… איזה לעג אטום אכזרי מחנק לבריות… והאוּנטֶר לפוף-הראש (זה שהייתי שומעו לשעבר מקלל מן החמה קללות-אם) עדיין הוא יושב ומסַמר שפמו, שיהא ווילהֶלמי… מחכחך בגרונו ורוקק ועל כל רקיקה בריטון של רוגזה ינהם… ואני, סחוט-זיעה ומיוגע מתוכי, מין יראה מיסטית מאיימת עלי – מפני השינה והיקיצה גם יחד אני מתירא… יודע אני, שאותו כוח החושב, זה החדש, השינה לא תעממהו והיקיצה לא תסיחהו, והוא – איזה דבר-סתר יצוק בו, מין גזירה מעיקה, חסרת-דעת – ואין מנוס ואין מרד וגם הכנעה מפניה אָין…

נכנסה האחות; בלאט בין המיטות תעבור, אלי הגיעה…

– נטליה פּטרובנה… נטליה פּטרובנה – אני ממלמל ואיני יודע מה לאמור… נתעה לשוני בין פרצות שיני, והדבּוּר אָין…

– אין בך חמה? – היא משתאה לי; נוגעת בגב כפה על לחיי, על צוארי, אוחזת בדופק ימיני ומקשיבה: “כן… הן” – לעצמה תאמר… משפשפת בכפה על תחבושת המצח, מהדיקה ומשפשפת להנאתי ולנחמתי, כופפת ובשתי כפיה על שתי לחיי תחליק:

– כלום לא יהיה… עצבים… הרגע – ותישן, מר סופר…

ונכנע לנחמה ונרגע ממגע ידיה הרכות, שנראו לי קרירות, אני עוצם עיני לשינה…

שוכב בעצימת עינים – ושוב התחילה אותה החברה הלבנה נודדת… הנה זה נמשכת השורה לסדרה, לאין קול צעדה בזיו-ערבים מתלהט היא עוברת וכפיה נשואות ומנענעות כלברכת-כוהנים… ואני, כמנסה את כוח דמיוני, הריני מעמיד להסתכלותו בכל מי שאני רוצה ובוחר מן השורה המהלכת, וכל אחד נראה לי ממש בתואר ובמראה שלו, לצלמו, לצביונו ולמהלכו המיוחד – וראה! – כולם הרי פצועים הם – פצועי מלחמה… איש במומו ואיש בפצעו ילך, ואיש-איש אך מחילה וחמלה ישא – ורחמנות יתירה שרויה בפניהם של סומים אלו, שהם פושטים צואר ושולחים ראש להקשיב מה שהיו רגילים לראות…

אכן, זה פשר החזון! – כל פצועי-המלחמה נתאחדו ב“הסתדרות” אחת, כל בעלי-המומין של “מלכויות המרכז” ו“מלכויות ההסכם”, הם למיליוניהם, הם העוברים בהפגנה הגדולה על העולם כולו. עוברים לשאת חנינה ולהביא שלום, – וגם אני בתוכם הולך – הלוך להרגיע את האדם – – במה?…

ושוב צר לי. כמועקה, כמשא פיזי, רבצה עלי השאלה, וכלשון-אש לפני תבער – במה?…

ורוח פחד צונן עברתני בנשיבה…

כן. הרגשה משונה באה אז עלי, ועד עכשיו איני מוצא בטוי למהותה אלא בסימנים החיצוניים, שנתן אליפז בשעתו על המראה “בשעפּים מחזיונות לילה, בנפול תרדמה על אנשים”:

פַּחַד קְרָאַנִי וּרְעָדָה וְרֹב עַצְמוֹתַי הִפְחִיד,

וְרוּחַ עַל-פָּנַי יַחֲלוֹף, תְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרִי…

יַעֲמֹד וְלֹא-אַכִּיר מַרְאֵהוּ – תְּמוּנָה לְנֶגֶד עֵינָי…

דְּמָמָה – וָקוֹל אֶשְׁמָע –

אך מכל שפע הדברים, הממללים לשמיעתי מן הדממה, רק שתי מלים, הנשנות לרגעים, נופלות מתוכם להכרתי, נופלות כטפין של וואליריאַן המפעפעות בקרה:

– בפרישות וכפירה… בכפירה ופרישות…

האיך? – אני תמה לעצמי בחרדה – כלום באלה התשועה, בהן המרגעה?…

וחרגה מחשבתי, התעופפה כצפור, והריהי תופסת מה מערבול הדבּוּר; אמרות-אמרות מפורדות נתפסות ומצטרפות בשעה קלה כדי שיטה שלימה הגיונית…

פג רוחי, לבי מרתת מפרוצס משונה ומהיר זה של המחשבה; אך ברורים הם הרעיונות, מתוך הסופה יצטרפו – והשיטה ההגיונית אפשר לסדרה ולסכמה בכך:

לקראת המלחמה הקדמונה, רצח יחיד ביחיד, עמדה העבודה, עבודת מלאכה מפרנסת, להשרות את השלום, אך על תבואות המלאכה, ברכת העבודה, נתפטמה באדם תאוה גדולה רעבתנית-סבאָנית – קולטורת התענוגות התובעת “למען ספות הרוָה את הצמאה” – והיא היא יולדת העוֶל והרע מראשית ימי ההיסטוריה, היא אֵם החמס, סבּת המלחמה השודדת בעמי הקולטורה מאז! – וגם דוגמא למשל יש! – נעשה האדם כאילן פגום זה, אילן קולטורי, שהגנן האמן קלקלו על-ידי כלכלה משונה והרכבה זרה ושאר מיני מלאכה, כדי להוציא הימנו פירות גמלנין שלא כטבעו; והנה בעל מום מפוטם ומפונק זה שוב אינו מסתפק בקרקע מטעו, בקרן השמש, בטל ומטר בלבד, אלא טיוב וטפּוּל מתמיד, מיני מזונות ממרחק ושעבּוּד כוחות שאינם שלו הוא דורש ותובע לקיומו… והדרישות הללו בנמשל, כלומר, לגבי האדם, הן הן התובעות למלחמה, לחמס עמים וארצות! – –

ובכן – הקץ לתרבות רעה יבוא! מות בתענוגותיה – ועל כן, פרישות כל הפצועים ידרושו! כפירה מאירה יביאו האומללים הללו על הקולטורה המשונה משׁכּרת העמים. שיר של פרישות עם רוח של כפירה יעבור בעולם – ותקוב הכפירה את ההר הרם ותקרקרו על כל בניניו הנשאים לאלילי התרבות הזונה הזאת, המחטאה ומחליאה את האדם! כל ארמנות המולך התאוָני, המחבל בבשר וברוח, כולם יפולו! פבריקאות, תיאטראות, היכלי תפילה ומקדש, בתי-נגינה, קפה-שאנטאנים, אוניברסיטאות, מבצרים, הוטלים, דרֶדנהוטים, אוצרות-ספרים, דבירי-ציורים, בתי-זונות ובתי משרד מדיניים – כולם כאחד יֵעזבו מאדם ויחרבו! כי לא בדימוקרטיזציה של המוֹתרות הפרוצה, אלא בכליונה – בפרישות הגדולה הפורקן והתשועה, הבּטחה והשלום יהיו! – –

“ביום ההוא יחַיה איש עגלת בקר ושתי צאן” – ודרור לעולם מפועלים ובעלים גם יחד יהיה!…

ופסוקים להימנון “החברה הלבנה” מתנסחים עלי, פסוקים של ישעיהו, נביא-השלום, המפיל כל “גאה ורם” ומפקיר כל “שכיות החמדה”, זה הנותש כרמי-השכרון מן ההרים, למען יהיו “למשלח שור ולמרמס שה”… כן! עתה "ניאו-ישעיזם " יוּשר לנו!. הפרושים, הלבנים, פצועי המלחמה, הם בכל הארצות בהפגנה גדולה יעבירוהו! – אף אני – שירתי שירת “ההפגנה הגדולה” תהיה, ולא איזו “דוצקא ואסתרקא”! – ותעבור, תעבור התהלוכה, תהלוכת-הפצועים הרבה, בשורה כמזח את כל כדור הארץ תחגור – ויראו כל באי-עולם בפצעי הקולטורה!… שירת ההפגנה הגדולה תעבור – והיתה הרוָחה, התקופה שכולה שבת ומנוחה, – מנוחה לאנושות אשר נלאתה ועיפה כבר במשובתה התאוָנית, המשכלת והורגת אבות על בנים ובנים על אבותם! – –

– ווירה… ווירה – יענה פי מאפיסת כוח ודעת…

מן העבודה הרבה, אר עובדה בי שעה זו כבכוח קיטור רב, מרתת הלב בחולשה, נוטה להתעלף, אך המחשבה, עד כמה שהיא רופפת, עדין סובבת-טוחנת היא בשלה… ונפחד שוב מכל החזוי וההגוי – נפקחו עיני לבהלה: המחשבה – מי יודע אשר יפול לתוכה עוד?…

– ווירה… חזקיני, ווירה…

ומחפשות עיני, מבקשות להבחין במראה המציאות… הנה האחות יושבת וקוראת בעתון לאור הנר שעל שולחנה… בה ובצלה אני מביט – צל ראש כביר על מרובע גדול פרוש על הכותל – האקרא לה?… אך היא מאליה קמה וקרבה אלי, – ואני מתראה לפניה כנרדם… מתירא אני, שמא תשאל, ואז – אגיד מה…

חזרה – והקיץ האוּנטר סמור-החרטום ולפוף הראש, ירד וישב לפניה:

– איני יכול לישון – הוא אומר ומסַמר שפמו, מחכחך ומתחיל בדבּוּר, ואני מתאמץ ומתכון לראות ולשמוע מה במציאות, כדי היסח-הדעת משלי ומשבי…

מסביר הוא לאחות, כי בכל חייבים רק הזשידים, וכלום העתונים אינם אומרים כך? גם בפקודות לכל השררה כתוב כך… ומשיבה נטליה פּטרובנה בשפה רפה:

– ברם, אומרים כך…

מורה הוא בבוהן ידו כלפי מיטתי:

– וזה אינו זשיד?

– סופר – משיבה זו בשלא מן הענין…

– אינטליגנט, אבל זשיד. לי חוש הריח יש…

– כתוב הוא: איליה אוסיפוב גורין – מודיעה היא כבנזיפה…

– אח!… טראלאגֶנציה זו שלהם – אותה אין להכיר בשמות.

– יחשה-נא – ישנים.

– זשיד! – אני מבטיח לה, שזשיד הוא – מחזק הוא בלהכעיס קול באַס צרוד שלו – זשיד, ואם כי טוב הוא בעיניך… רואים אנו, אמנא, האיך את מטפלת בו – והוא זשיד ומרגל… בכל הפקודות נאמר –

– חצוף! – הטיחה כנגדו, והיא יוצאת נרגזה.

וחוזר האוּנטר למשכבו, מסתכל למיטתי במנוד ראש חבוש לבן, רוטן ואומר להשמעות אזנים:

– לכל אחות חשוק שלה, וטפּשה זו – בפגר זשיד תריח ריח…

אני מתראה כישן… ושוב בין לבנים נפשי.

לבנים בכל מיני מומיהם נקבצים עלי – איש במומו, איש בפצעו יבוא, יניד עלי ראש, ומראיהם – אך זועה!… עיני-נקמות דולקות בהם, והאוּנטר לפניהם מורה בבוהן ידו עלי… אחד, בעל פה פרום ומעוקם ושבור-שינים, פותח לדבר מה – וקפץ פּטקא סקומורוך כשהמלפפון בתוך פיו, ומיד צנח ראשו על חזהו, כשקילוח דם שותת ויורד ממצחו ארצה – –

– אלהַיינו! – קורא ומושך דקור-רמחי בצינת-ערב. מתוך סביבה ריקה ושוממה יקרא, והוא רץ ובא כנגדי, כשהוא מתעות ושתי ידיו מחזיקות בכרסו, שמעי מדולדל, שותת פרש ודם, יוצא מתוכה…

– אדני אלהיינו! – קרא שוב ונפל לרגלי…

כופף אני אליו בבכיה, כורע וגונח עליו אני מדבר לאזנו: “אחי, כלום רציתי בכך? הרי גם אני בחדר למדתי… כמוך התפללתי… קדיש לנשמת אבי אמרתי… וכלום רציתי? הרי גם אמי מתאבלת כאמך שלך… גם לי אם, – אם ואחות לי, אָחי… גם כלה לי כמוך – כלה מעוגנת – ווירה…”

מתעקל עלי גופי, ואני כובש עיני בכך ימיני השלימה, הנתמכת במרפק על ארכובת שמאל השלימה – ומתוך ישיבה מעוקלת ומכאיבה זו אני מבקש לנפשי ולפצעי מכאוב גדול מזה, מכאוב שיעקלני עד כדי אבּוּד הדעת, – שהרי אך נקמה, נקמה אכזריה, תשא “ההפגנה הגדולה” – פוגרום, אך לפוגרום באים הם בעלי המומין הללו, ווירה!

– ואיך אַת עומדת לך בטוחה, ווירה?! הרי פוגרום, פוגרום, אומרים לך, הוחל בעיר! והיכן היא דינה, ווירה?!…

בורחת היא דינה על נפשה, והאוּנטר לפוף-הראש רודפה:

!– [ Лови Жидовку! Лови, ребята הוא צועק¹, כשידיו עושות בחגורת מכנסיו – – ואני אחריו רודף ומתנשם – בהלה כדורס אלי טרף תשאני – ומתוך טיסת-רדיפה אני מתעקל, מפנה ראש אל ווירה הנצבת לה בוטחת בשער אַרזשאנוב, בין שני הברושים – וקנא ומתמרמר ברדיפה, ידי הקטועה מאיימת עליה משום-מה – מאיימת בכעס אילם מחניק – ואָבדה דינה… איננה עוד!… וקנאת-רצח מקרבי בגרון ניחר תצריח:

– אני אהרגך, ווירה!

– אהרגך, קצפּקה!! ² –

ואיקץ – – –

אַילת-השחר נשקפת אלי מן החלון; ומבוהל ומשתאה, מבלי הבחין מה הוחזה לי בהקיץ-בישיבה, ומה בשכיבה-בתנומה, עוית של בכיה אחזתני… נכבשות פני מתוך צער ובושה גדולה לתוך הכר, כל גופי מרטט מבכי אטום:

"ווירה, הוי, ווירה! מה עשיתי? מה עשיתי ואמרתי, ווירה?! – צועק לבי מרה, וימיני מכה באגרוף, מכה כאכזר על ראשי החבוש – – –

ואני זה מבכה את עצמי לדעת…

ומתפכח מתוך בכיה חשאית זו, אני בוכה עוד, בוכה על אמא, על דינה ועל ווירה, עלי ועל “אלהיינו” העלוב… בוכה בחמלה וברחמים רבים, הקרובים למעין תקוה של נחמה מסתורית שביסורין הגדולים…

בכיתי – ולבָשתו צריך אני להתוַדות: בשעת בכיה זו, גם אז מחשבת “היצירה” באה והתחילה מלפפתני ככלב לקוי המתפייס אל בעליו, והיא נועזה אפילו לתת אז גם רעיון זה לתוך מוחי:

“צריך להתגבר על הסנטימנטליות, – האמנות המודרנית הרי הפרישה כבר את החום מן האור, הרגשנות מן היצירה הטהורה” – – – –

כן, ההויה הקודמת מאנה הנָתק; בגפּוּף ולפּוּף נתאחזה בי ברוב תעתועיה, ואת צפרניה בתוך מוחי הקודח תקעה – שלה הוא, עד יום אחרון שלה הוא – –

אבל – עוד חזון למועד! אחד-אחד אעקור את צפרניך, עוף טמא, נשר האמנות!

גפּה של יון ורומא! עוד ימים אחדים – וחזון למועד יבוא…

וחזקני, אלי, חזקני עד גמר מלאכה זו! – סובב-סובב המוח הולך – –

שדי!!

VIII

… ועל צד שמאל הקיצותי. כן, על צד שמאל…

נפקחו עיני, ובוקר רטוב ומטולל לההרגשה שוטח מן החלונות כתמים מבהיקים לחדר פנימה… החדר נמוך-התקרה ועבה-הכתלים של בית-אסורים זה שסיידוהו לחולים – הוא עם כל שעמומו המכהה על בני-אדם פגומים, הוא עם ריחו המזוהם, זה הנכנס עד לתוך הגרגרת – ואני, לפנות לצד ימין, כלפי חלוני שנפתח לחוץ ולשמים, אין רצון… “שכב על צדך השמאלי”…

דומה הייתי עלי כתלמיד מיוגע שעמד ב“בחינה” קשה ועבר בה איך שעבר, ואינו אלא רוצה להסיח דעתו הימנה… ברם, בחינה זו כבחון הכסף היתה לי, בחינה של צירוף וזיקוק… יסורין ממרקין פינו, ומרקו באותו לילה את הלב והמוח – וריקנים נשארו, ריקנים מכל חפץ וכל רעיון ויחס שהוא לטוב ולרע… נעזב מכל “אני” פנימי מוטל הגוף בחולשתו וריקנותו, כשהוא מופנה רק לאותו “אני” חדש, חיצוני זה, שנתגלה ונתגבר עלי הלילה… יבוא הוא והחשיב והרגיש והרצה והמרה כרוחו – "ואתה, בן-אדם, שכב על צדך השמאלי "…

נצטויתי למרק של שחרית על-ידי בעל הזקן, השמש המחלק מזונות ברעד-ידים של קפדנות – ועשיתי כמצוּוה וגמאתי… ושוב אני שוכב על צדי השמאלי ואיני אלא רואה ושומע בלבד. רואה בפצועים, המובאים מתעלפים מן המורפיום וקיא מפיהם עולה ונפלט; רואה בוואניה, כשהוא מהלך על ארבע – “וואנקא-ווסטאנקא” שלנו הזוחל אל מתחת למיטות עם המחצלת הטפוחה ומנגב את אבני הרצפה; שומע באנחות משוכות ודבּוּב קטוע; שומע ורואה בשיחות לוחשות המרחיבות משום-מה את העינים בתמיה של בהלה – – אומרים: ניקולאי ניקולאייביץ הודח – וזכר זשידים לקללה, אַלכסיוב עלה ונתעלה – וזכר “צאר” בלי “באַטיושקא” נשנה – – אך שום דבר אינו לא מסכים ולא מתנגד לנפשי… יבוא אותו החדש “ואדעה מה יוסיף עמי”, – “ואתה, בן-אדם, שכב על צדך השמאלי”…

חם היום. זבובים עקצנים של סוף הקיץ שתו עליך – ואי-אתה מפריחם… אני אל תחת המיטות אביט… התחתיות הללו עדיין הן נראות לי כמסתרים, ולפעמים כפתחי-שאול לחולים שעל גביהן… עכשיו דומני, כי דבר-מה אורב מתחת מיטתי אני… כן, יודע אני, כי דבר-מה נסתר לי, ועוד היום לאור היום הוא יקרני – ו“משמים” אני שוכב כיחזקאל, “נהייתי ונחליתי” מן החזון כדניאל, – האוכל עמוֹד כאחד מהם בנסיון של המראה הבא, כמו שנאמר: “ובין בדבר והבן במראה”?…

מתפרש מכאן גברילא סטורדזא, יוצא לחפשי, והריהו מנענע לי ראש לשלום, ומתוך שחקה עגומה ממתין הוא, שמא אומר לו דבר – – עד שהוא פונה ויוצא בנקושי משענתו אל העולם החפשי והמגולה – הלוך וצלוע לבלי שום… “ואתה, בן-אדם, שכב על צדך השמאלי” – ואם כי הוברר והופסק אצלי משום-מה, כי עם יציאתו של זה "המהפכה " הרוסית מתחילה…

נפל נחשול של כבדי-צלילים:

– הותחל! – קרא החובש, שנכנס כנדחף; נבהל הוא אל חלוני להביט…

ממגדל המצלבה כל הפעמונים הדקים זה מבלבלים ומצלצלים חטופות, והגס בעבי קולו הכבד ידחפם עוד, – וניעור כל היכול וקם להביט החוצה! אף האחות, חפוזה מתוך השינה באה, כשהיא מזוינה משקפת גדולה, ועמדה להביט מחלוני אל הלויה של קבורה הנעשית בעיר לשר-אלף אחד:

– ואתה, בן-אדם, מה תשכב? – היא נוזפת בי בלשון אוקראינית משום-מה – קום!

לפקודתה אני קם – ויושב על המיטה…

מסתכלת היא בי, מחליטה ונגשת, תולה לי את משקפתה על צוארי ומזרזתני: טול! שב לחלון – וראה!" – ומפייסת מוסיפה היא לי בלחישה: “כלי מופלא הוא זה – לך ותראה… קומה… קום ורדה, בן-אוני”…

לב נכמר, לב רוסי בטובו, נשם עלי – – ואני יורד עם מקלי, כשהדמעה מכהה על עיני…

נכנע לרצונה הטוב של נטליה פּטרובנה, הריני מכין את עצמי למעשה הראיה: בימיני אני מוציא את המשקפת מחוץ לסורג החלון, מחזירה ומניחה על זרוע שמאל הנסמכת מפנים לסורג; מטפל בה ביד אחת עד שאני עורכה לעיני – וקרבו מרחבי עולם ונגלו באור חדש…

כמחוץ לחדר נִתּתי, מן הקפאון והמועקה הוּצאתי ובין מראות-אל מופלגי-דממה אני עומד… ומתפעל, כאילו פעם ראשונה אני צופה במשקפת, רואה אני: זה הפּס, שהיה מתערפל בקצה האופק, נתערטל ונעשה הרים משופים לפסגותם וצלעותם, ובין הגבנונים – כפרים, קיני בני-אדם יסתופפו; גבעות, מוריקות בשפּוּעי נטיותיהן הנוחות והרכות, קרבו; נגשה חורשה ונתבררה לכל אילנותיה, וסמוך לה רועה ועדר צאנו המפוזר, – ממולי הוא עומד, עד שדומה אני לשמוע קול חלילו, הנתון אל פיו… הנהר – דומני, שעל קצה שפתו, על פזורי קונכיותיו וחצציו החלקלקים, אני עומד ושבּלתו לעיני תרעד בתענוגים; הגשר – ג' פסיעות והרי אתה בין עמודיו הטבולים במים ומפולמים ירוק… כל הרחוק – קרוב ומובהק במזיגת אורה כחלחולה-מזוככה, והקרוב – בתוכו אתה נתון ועומד, והראִיה העצומה כליל גוני-קשת עליו תשית, והכל נעשה חדש ומחודש, כאילו אך עתה מיד היוצר יצא ועמד במערכה נאה, בעודו חם ומלובן מאש היצירה…

ושוב קול-ענות פעמונים נפל; אביטה – ונזיר קפּח ממרום המצלבה נראה לי מוזר עד לזועה… מבין קמרוני המגדל כאחוז-עוית יתלבט שם, ראשו על מחלפותיו מופשל לגבו, וידיו ורגליו בועטות בכוח, מפזזות – ובליל צלילים מבלבלים לחללו של עולם ינערו, – ומסלק אני את מבטי מזה… לפאת העיירה היהודית אכַונהו. – ומשם, מקום שנראה לי תמיד כדומם וריקן, מאין כל חי – תנועה בחוצות אראה: הנה שורת אבטומובילין אדומי-הצלב בעננת-אבק עברו ונגוזו; והנה התהלוכה – תהלוכת הלויה הצבאית – בטכס בלאט בדגלים תעבור – – ואני מוריד את משקפתי: דייני לראות בצבאיות, – וכבר גם יגעתי בעמדי…

אשב – ומתוך הרהורים על המראה וגוני אורו החדש נזכרת לי ההשערה עם הוכחותיה, שקראתי פעם על הקדמונים, – שהם, בעוצם כוח הראיה שלהם, היו רואים בחוש כליל-זוהר היוצא מראשו של אדם חושב… עוברות בזכרוני גם החקירות השונות שקראתי על המושגים של זמן ומקום; והנה, למקום – משקפת המקרבת רחוקים ניתנה, ואימתי תהא בידנו גם משקפת הזמן, שתקרב לנו ממרחקי העבר והעתיד לראות בהם?… והרי אפשר, שבעצם, יש בנו מעין “עוּבּר” של חוש זה… ולא עוד, אלא שהקדמונים בעצמת חושיהם, גם חוש ראיה כזה היה מצוי, כנראה, ביחידים מהם, – והוא חזון הנבואה…

העובדה של הנבואה הרי סוף-סוף לא תורת-המוסר בלבד מציינתה, אלא בהרמת מסך-הערפל מעל מרחקי הזמן נודע כוחה, כי את “הראשונות מה הנה” הגידה, וה“אותיות”, “חדשות בטרם תצמחנה”, השמיעה, כי ראתה, שהרי לא בחקירות “מדעיות”, אלא באינטואיציה, בחוש ובהרגשה, אל מרחבי הזמן ומרחקיו פילסה לה דרך – ותרא – –

"ראיתי את הארץ – והנה תוהו…

"ראיתי ההרים – והנה רועשים…

"ראיתי – והנה אין האדם…

“ראיתי – והנה הכרמל המדבר”…

כן, הם ראה ראו – וידעו… והנה גם אני ראיתי… את ההפגנה הגדולה ראיתי, ואם כי עוד טרם אדע מה היא…

האם לא הגיעה התקופה, שחוש זה יתחדש בנו? כלומר, שיקומו “רואים " ממש, שלא יהיו רק מגששים כסומא במקלו, – מקל-עיור זה של “מדעי-החברה”, – שמבלי חוש אחראי אפשר להפכו בסטטיסטיקה לכאן ולכאן, ב”הוכחות" מתאימות לכל “עשר שנים אחרונות”, לפי הרצוי והמקובל במודה החדשה…

והנה – שוב "קול שופר שמעה אזני!…

אותו השופר שבכל יום, אך הפעם נצטלל קולו וכבקול-אדם תקיעה-אנחה לדורות ימשך:

– הו-הו-אוייי!…

והוא גונח כאדם בשברים, וביבבת תרועה עד חרדת-נפש יענה – – קול-קדומים ממרחבי זמנים, – ממרחקי עבר אל מרחקי עתיד הקול, קול יעקב, בצערו של עולם יתַנה… ופתע כהולם גל כבד נפל עליו ויפעמהו:

– בום! – בומם…

על אנחת יעקב – עשיו בפעמונו הגס ירגן… ומיד כמחול-שדים מן התהומות עורר בצליל-בליל, בליל-צליל ובבליל-בלים-גלון! – – כל הדקים בחינגא והילולא נסחפו-נספחו, והוא, איתן מחשיך, גהוק שחור יפליט בם, ידפוק בם: “בום! קומם!” – מבוכת צהלה-בהלה היתה… במצהלות-סוסים אנקת-תמרורים נבוסה, אך עוד הקול, קול יעקב מזמן אל זמן, מר מתוך המהומה ישוע – – וצמרמורת בקרה ובחמה בעתתני, – מרחקי העבר והעתיד עלי התקרבו!… עד לחץ משני עבריהם לאין דמות עלי היו, ואני – נתעה נדהם בין הזמנים – יסורי עולם עלי ירקודו, מצהלות-שכרון ויבבת-מכאובים יחד – זועת כל הדורות עלי נתכה… ובפחדים מן התרועה כצפור נלכדת, הלב מפרכס:

– אוי-אוי-אוי-אוי! –

– מה המחשבות? – נזעף עלי קול רוסק גס…

ארוחת-הצהרים ניתנת לי – – – השמש הקפדן ברעד-ידים ארוחה לאנשים לבנים יחלק…

לבנים, – אנשים אשר הוכנו להרג ונפסלו במומין, שורפים מרק ולועסים בשר מן החי, מן השור או מן הסוס – לועסים ומלקקים באנחה… דם אדם תן להם וגם אותו ילוקו! כמתי-השאול אשר על קרבן אודיסיאוס כולם בצמאה ילוקו…

ולאחר אכילה של זבחי-מתים – – שכיבה של שכחה…

ועדיין צופה אני בכל כגר הבא מארץ רחוקה…

ושוב אני שוכב כמוטל בגזירה על צדי השמאלי, שוכב “משמים” כיחזקאל ו“נחלה” כדניאל… ויודע אני, כי שעת-פקודתי עדיין היא מסתתרת לי, ומכיר אני, כי השופר והפעמון רק סמל היה, רק הפרילודיום למה שיבוא, – “ובין בדבר והבן במראה” – כי עוד יבוא…

– וראה-נא, ראה! – קרא פתאום האוּנטר שעמד אצל חלוני בנטות-היום. – היהודונים, כל “הקהל, שלהם לטייל יצא!… אתה ודאי יודע – הוא פונה אלי סארקאזי – מה ה”שבש" שלהם היום; כולם אל הנהר – –

ונזדקרתי מן המיטה: "תשליך! – ראש-השנה – – וזהו שהשופר עולל לנפשי היום מכל הימים! –

– “הנה יום הדין!” – במו פי את נפשי חיזקתי לעמידה בנסיון…

מובטח הייתי, כי עתה “הוא” לחלון עומד… עתה מבחוץ לאור היום “הוא” יגָלה וירָאה עלי לסיים מה שהתחיל בי בתוך החדר בליל אמש…

אבל “הוא” לא בא, אלא המציאות הגלויה נראתה אז עלי – –

כן! לא הנסתר הופיע, אלא הנגלה; זה הנגלה, שלעתים כבודו ומוראו נראה גדול מכל נסתר, – שהרי, סוף-סוף, הנסתרות והנגלות אך אחד ומאחד הן בעצם…

כן! המציאות שבימינו, הגדולה והנוראה מכדי קליטה שכלית – בפניה הוצגתי לנסיון; והיא בשעה קלה אחת דרך כל הסטדיות של האנושי והבהמי יחד, ובשלמעלה מן האנושי ובשלמטה מן הבהמי בסער-אש העבירתני…

כן! דרך כל להבי המדורות הפסיכיות, אותו הנגלה העריץ והנערץ, כבמהירות הנפילה העבירני וילבנני…

כן, למולך הנורא, הבוער והמבעיר את הצער האנושי, העבירני, ובמהירות-הנפילה לאל העלני, לאל אלהי הצבאות המקַדש את הצער – –

אבל אתאַפּקה-נא עוד…

אותו כוח לא-אנושי שנתן בי “מן נצבתא די פרזלא” והעמידני לראות בכל בעד משקפת אדם, בו – בו אתאמץ גם הפעם ואדברה עוד בשפת כל אדם… סיגוף-נשמה זה נדרש ממני – ואעשהו! בכל תמצית כוחותי עוד אעשהו בי… וחזקני, אלי! אמצני-נא עוד הפעם ואדברה כאחד האדם, ככל אדם…

“ובין בדבר והבן במראה” גם הפעם, ובכתב-אדם ובשפת אדם, אחת לאחת, לאדם תכתבהו!

… אני, בעודי בהול ולהוט לראייה, מטפל במשקפת; ומפיזור-הדעת והרגשה טורדת, שסמור-חרטום זה, האוּנטר, אצלי עומד ועיניו ממצמצות להלעיג, איני מוצא הפעם את העצה להתקין את הכלי לעיני, – והנה זה כחרוזים שחורים לעיני… חרוזי-אנשים נוהרים ויורדים מן העיירה, ואגודות-אגודות על ירק שדה בזיו שלפני הערבים ידודו, ובדרך הגשר, בין הסייגים של שדות כרוב ומדלעות, כעין עדר שם גולש, עובר מעבר לגשר; לשפת-הנהר הפתוחה ירדו, ומנוכח, על ראי-המים לרצועות-רצועות, אנשים בשחורים לחוד ונשים בצבעונים לחוד, יוצגו, וקטנים מביניהם ומבין זכרונות חוגגים, זכרונות ילדותי שלי, כטלאים יתרוצצו – והוכנה המשקפת –

ובתוך עמי אני עומד…

ישראל – כמה זמן שלא ראיתי פניהם וחגיהם; והנה החג הזה “לאל עורך דין”, בפני השמים והארץ, והנה הפנים הללו, פנים של אצילות, מעין פני שכיב-מרע בשעת וידוי…

“ותשליך במצולות ים כל חטאותם” שבכל ימות השנה – לבי בי מחנן עליהם, ומפנים אל פנים בצמאון לבב אביטה… אביטם וגם הכר אכירם, כאילו אך תמול ראיתים – – ובאמת, זה שבצילינדר מה שמו? וגם זה המכובד השותק אל לבו, כלום לא הייתי פוגשו יום-יום ברחובנו?… אבל יהיו מי שיהיו – כולם ישראל הם ואף אני בקהלם… רואה ואיני נראה – אך עיניהם הלא נכחי יביטו, ורחש שפתותיהם כמו אלי ילחשו… וחזון דממה כקסם היה: חזון חי מתרגש, ממלל עלי, מנער כנפות – ניד אברים ושיח שפתים, אך שום קול, שום דבּוּר ונשימה – אָין, ואתה קרוב… קרב עוד, שלח יד אל נער יפה-עינים חולם זה, קח סידורו ויחד עם קהל החזון בקודש על מי-מנוחות תפילתך תשלח… תבוא תפילתך – על מה? כי “הרשעה כולה כעשן תכלה”? “כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, ויעשו כולם אגודה אחת”? – הוי, עם ההפגנה הגדולה, “עם יודעי תרועה” אשר מאז! – מדור לדור בין מוקדי עולם למשיח הצדק תפגין ותריע, ומה סוף החזון, מה החלום אשר חלמת?…

והחלום אינו פוסק, ההפגנה הגדולה מוסיפה והולכת – הנה, הנה אחד לבן קרב ובא… רבן של חסידים בקהל מקורביו יהלך, והוא כליל גוני לובן: מעטהו אַטלס לבן, כפּת הספּודק סאמיט לבן, שׂיבת זקנו פרושה לבן – כולו טהור, כולו לבן… ועמו אתו חסידיו באצטלותיהם הרחבות יתנהלו, לרגליהם הרוח כנפותם ינופף, ופוזמקין מתוחים-לבן בתוך פנטופלין חגיגות יפסעו. בחבורה בסך אחרי מורם ורבם יעבורו, והוא לפניהם כבחזון ישוט, יקרב, יגש; עיניו לנוכח בתומת-רחמים לנהר תצפינה… עמדו – בבואות רוחניות תחתם מנחל-עדנים נשקפו – והוא, צדיק-מושל, עניו ומיוּשר נצב; ידיו על לבו, למרום עיני-זוהר פקוחות ישא – הן נשאות, מלבינות, ומתנשא ומתעלה הראש, ואל פני השמים פניו קפאו, ב“דביקות” נדמו… היא הדביקות שלאוטו-די-פה בלהבה תעלה וצער הגוף שבשריפה לנפש לא יגיע; היא המגיעה עד ל“הוד שבנצח”; היא החדוה שבצער המתעלה ומגיעה ל“מלכות”, מלכותא דרקיעא… והנה נכנע מרצון ואמת שלמעלה הורכן הראש – לנהר-השלוה דברו ישלח, – ורוח לבשה עדת החסידים, כולם נסערי התלהבות באש תפילתם כלעוף ביעף יתנודדו – ישראל עם קדושים!

ובנות ישראל – הנה קבוצה רבה בצבעונים לראיה נכנסה: אמות ובנות בקדושת יום-טוב ובתפילה צנועה… פנים צנועות, פנים חסודות, פנים חנונות, שהצער והרחמים האצילון לחן ולחסד ולטהרה – אמהות מתפללות… בנות שרה-רבקה-רחל-ולאה בחן ובחמלה תחינתן – – והוי! – אמא! – – אמא שלי! – –

כן, אמי זאת, – אמי היא! – אמי שלי כאן! – וגם ווירה! – ווירה כאן היא! – היא עם אמא בתשליך תעמוד! – – היא היא, ראש אל ראש עם אמא לסידור תביא… ידה, יד ווירתי, יד-הכנור, בסידור תחזיק, – לעיני האם בדאגה תערכהו – החלום הוא? – – – הה! לא חלום, אך גלות! – הן גלו, הן גלו לכאן! – מעירנו היא הגולה שבאה לכאן לפני ימים!… וגם אַת, גם את, ווירתי, גלית? – אַת? – והיכן דינה?…

רוחשות שפתי אמי… ממולי רחמים תפלל, עלי תתפלל, ואותי, בן-צערה-וחמלתה, לא תראה, לא תביט, לא תדע כי פה אני… והפנים – מה זקנו פניה; פנים רחימות אלו – מה קומטו כה… מה לך, ווירה? – והיכן דינה? היכן היא? ווירה! –

ונשאה ווירה את עיניה אלי…

בי, ממש בי, חיורת-נאלמת תביט… ווירה מתומרה, ווירה קפואה, ווירה מופלגה שלי! – מעצירת-הדמע מקצת שפתה נשוכה וסנטרה נרעד, – זע הוא ונרתע ברעד זה, שרק ברגעי אושר רב ראיתיו… היא מביטה כממתינה מה, כעומדת לדין – – ודינה, אבל דינה – הה, דינה איננה!

– אמא! אמא! – נעקר מלבי קול-חרדה; תשא אמא את עיניה לי, – בהן אביטה ומהן את כל המורא אדעה…

– זשיד… זשיד הוא! – מנצח לצחוק האוּנטר מאחורי…

ומסריטת שמיעה זו הכל הוברר, – הכל ברור מתוך הרעדה והחשכה הלוהטת: “גם פוגרום! – פוגרום היה שם – ודינה איננה עוד!”… “תחת הבת – ווירה עם אמא בגולה הלכה… בין זאת, בינה, רוצח! הבן באשר הָראית אמש! – כן! חוללה, חוללה אחותך, ואחר נרצחה!”… ודום! אל תצעק! – יכה, יכה עליך הצחוק – ואתה דום והחנק! – דום, כלב, ואַל תאָנק! דום, והבן בדבר! – –

ובולמוס של ראיה צפדני, אל סריגי הברזל הציקני, את ראשי ביניהם כבתוך צבת כבש, ומוח נרעש דוחק את העינים מן הראש, דוחק במאמץ אכזרי, – למשקפת ידחקן: ראה, ראה! שור וראה!… ואני רואה ותר… את האם האבודה, את אמי השכולה, את האמולה-הנחפרה אבקשה – ולעיני אך מרוצה… מה זאת? –

אמא – בצעקה ובהלה פיה ועיניה נפקחו… מושכת היא את ווירה בחרדה, וזו לצד אחר פנתה מוצקה… שלוחה ימינה קפוצת אגרוף רועד, רועד כלפי המרוצה… מרוצה-מבוסה וזרמת-שאון נובעת צוָחות מופלגות… רצוא ושוב בפיות ועינים פקוחות-בעתה – ופצח אגוזים… לא! פליטות עשן ביריות!

– Бей Жидовъ! – קול האוּנטר על גבי מנצח ³, ומעל גבי הגשר קוזקים ירובו; בסוסים וכידונים על הקהל הסתערו – פוגרום בשדה! – – –

הפוגרום… האמנם במשקפת עמדתי ונשקפתי בו? – כל כוח זכרוני בי אחגורה, אאמצהו לי – “ובין בדבר והבן במראה”, והעמידהו שוב לנגד עיניך!

כן. אזכור, אתבונן – ועד כמה שהבינה תשיג גם אספר… כן… מן הטירוף הזה עוד אסדרה ואספרה, כדי לקבל עלי גם סיגוף-נשמה זה… עוד ענוי-נפש זה נדרש ממני – ואעשהו בי… אעשהו לך, אלי – “ובין בדבר והבן במראה”…

… אזכרה: על חרדת הסכנה, זכר דינה כרוח-רצח תקפני, – נקם, השליך נפשי לפוגרום שאפתי, ועל גופי שלי, גוף מָשחת לא-יצלח, גוף צולע, כלוא בית פגום זה – חמת הנקם הסתערה!… איזה עינוי אכזרי, שגעוני-פוגרומי, כל האינסטינקטים על גופי קראו… והצער היותר גדול ועריץ, פריץ כל היסורים האפשריים לגופי זה שבבית, כנראה, עינוי ראִיה היה – וָאראה!…

ראיתי, ראיתי! את הכל באכסטזת-השגעון ראיתי! – אך לא! לא שגעון היה זה, אלא התפכחות – התפכחות שבערבוביה – – – מן הערבוביה התפכחות איומה בקרה הקשיחתני, בקרח צדפתני, – שבעים ושבעה “אני” כמוצק אחד נתרכזו בי להיות עומד וצופה!… צופה ניתתי בשעה זו!… ואביט את הזדון והרצח והלעג והצער והבעתה והמות – ועיני ללא מצמוץ בחורי המשקפת הדבוקה ניתנו, וכבאלף עינים את הכל ראיתי! – לא בן, לא בעל, לא אח, לא יהודי – אך רצח מָפשט, מלאך-המות הייתי – וראיתי, ראיתי, ראיתי!

את תערובת האנשים והנשים ראיתי, את הנרדפים הנופלים וקמים ונופלים לבלי קום, ואת הרודפים בסוסים, הקוזקים המכים במגלבים ופנים וראש בדמים יבקעו, – אותם, את כולם על צלליהם הארוכים, השטים שרועים על אדמה מופזה של שמש, שלפאתי תכלת זהובת-שאננה – את הכל יחד, הכל בשוה, כעינה של מכונה פוטוגרפית שתי עיני ראו!

ואת הפזורים במטר אבנים ואת הצפופים המוקפים פי-רובים ורחמים, את הבהלה לכל תנועותיה המשונות בבגדי גבר ובבגדי אשה, ואת לעג האכזריות המרחיבה פיות שוחקים חרוקי שינים נוצצות בחמה, – את הקוזקים “המשתמשים בנשק” ואת הציביליים שבמקלות ובאבנים, יחד עם כנופית השקצים הצוהלים ומרקדים כשעירים בהנהלתו של הנזיר הקפּח – זה שהרקיד את הפעמונים על התקיעות – ראו עיני, ראה ראו! את כולם, את הכל, הכל על כמה פרטים בבת-אחת ראיתי, ראיתי! – –

ובעודני מחפש למצוא ולראות עוד, לראות את שלי – את ווירה, את אמא ואת דינה (כן, גם את דינה חפּשתי!) – תינוקת בשמלה אדומה מפרפרת באויר על ראש כידון ראיתי, ושתי נשים המחזיקות זו בזו, אם ובתה או כלה וחמותה, נסחבות בשערותן אל תחת הערבים ראיתי, – ובחור אחד שתפס באחד הסוחבים, ביריה אל גרגרתו נפל… וראיתי גם אב, – אב מתכוץ וחובק אל לבו את בנו הקטן, עומד כפוף וטבול עד כנפותיו בנהר ואת גבו ומפרקתו בהכנעה יתן, הפקר לשני קוזקים המכים בקתות רוביהם, – המימה ידפקוהו – והילד מפרכס, טופח על ראש אבא, מכהו ברצח, כי יברח, יברח אבא ולא יעמוד!…

וגם אני עומד… מהודק אני עומד, וחנוק וקרוש מבפנים ומרטט ומהבהב מבחוץ, בידוע לי עם כל זה, שכאן, מאחורי גבי, כל מי שיכול יצא לחצר, לראות משם, ושהאוּנטר אך הוא לבדו חוזר כאן, יוצא ונכנס, בא ועובר מחלון לחלון ורוטן: “לעצמו תפס את המשקפת” – ואלי אינו מעיז לגשת… ואני ברעד ורצח כבוש מאמץ כלי-עינוי זה לעיני, ומקלי תלוי על שמאלי… ונאלם, נדבק ומהודק אל הסריגים כברזל בברזל, עוד עיני מחפשות – מחפשות ורואות… רואות – וכעומד מכמה ימים בהרג מלחמה, שהרציחה והמיתה מופקרות בה ומעורטלות מן הפחד – אני מביט… מביט כטאראס בּולבּה, או כגוֹגוֹל עצמו, איך רגלי “חסידים” בפוזמקיהן מטפחות מן המים ומתיזות רסיסים לפני הטביעה באור השקיעה; רואה שלשה ראשים צפים שנעשו מטרות-אבנים לשקצים קטנים – והנה גם הרב נראה…

כן! גם את הצדיק הלבן ראיתי, כשהוא נישא כמת מתוך כנופיה דופקת ודוחפת אחריו שני חסידים פרועים-פרומים ומחוצי-דם פורשי כפים… ונבדל נישא הצדיק אל הגשר: שני קוזקים, אחד מחזיק בשתי רגליו ואחד חופן אזניו על פאת ראשו וזקנו, – ובכובד-ראש ישאוהו… נישא; מעטהו הלבן נגרר ארצה, והוא – פתוח פה ופקוח-עינים כלפי מעלה, ידיו על לבו – כיצחק בעקידה, אין הוא מפרכס… הורם – הועלה על המעקה – אל לב הנהר הוטל – התהפך בין הנתזים – אינו – – ומסביב ריצת רגלים, נדנוד ראשים, הנפת ידים, נצנוץ שינים, גופים כופפים, גופים קופצים – והכל שלדים!… כל הנד והנע, המוכה ומכה – הכל למות – הכל מת – הכל שלדים – שלדים שבשר ולבוש חופה עליהם מתלבטים לשום-מה – אבל הכל מת, כל העולם מת הוא… מת – ואין צער ואין פחד ואין נקם, ולא חימה ולא חמלה, ולא חפּוּש ולא חפץ ראיה – –

ונראתה ווירה לי! – –

כן, – היא נראתה לי תחילה ואחר-כן – אמא…

ובמקום אחר לגמרי, במקום פנוי, על שדה-כרוב, ממול החורשה – שם מצאתין שם ראיתין. ואשר ראיתי שם – גם את זה אספר…

ווירה – אבל לא, – אמא תחילה…

הכרתי את אמי בשמלה… בארג שחום-לבן זה, שדינה סרבה בו, אך אני על דעתי עמדתי ולקחתיו… כן, בשמלה זו ראיתי גוף אשה מוטל שנפל מן הריצה… שטוחה על רגבי החריש, הפנים כבושות בעפר תחוח, שמאל לצד פשוטה, וכף-ימין – על הראש… ואין אמא זזה… נגמר… נגמר הדין, אמא? הלב שוב אינו כואב לך, אמא? – אינו חרד? אינו נבהל עוד, אמא? – – –

עכשיו – ווירה…

Браво, Въра! – עניתי בקול⁴, כשנראתה היא לי (והיא, כאמור, נמצאה לעיני קודם אמא) – “יישר כוח”, אמרתי לה וגרשתי את השגעון, שלא יערבב ויאפיל עלי, – בגניחה, בהכאת-ראש גרשתיו, למען אראה… למען אראה… למען אראה ואעשה מה לאחר רואי… וראיתי – כן – ראיתי…

היא נועזה-נלהבת עמדה, מעכבת בסוס אביר הכופה צואר עתה… ימינה ברסנו עכבתו, והקוזק הרכוב עליו, אופיצר משפּר שפמו, מסתכל בה וגלוי-שינים ישחק לה… והיא, קומה מתומרת זו שלי, בגבהות ראש, בתלית פנים לוהטות, משפטים, משפטים תדבר בו! – רואה אני בפיה המדבר נגדו עזות, ובשמאלה הצדה היא מורה לו באצבע, אל המוטל על הקרקע – ואז ראיתי והכרתי במוטל זה – את אמי…

– ומה? מה תדברי בו עוד, ווירה? למוסר תעירי אזנו? – הכי! הכי בנבל – ויירה בלבך! יירה – ויגמר הדין! – כדין גם בי אעשה כאן – אך הזדרזי! – הנבל מנופף יד, קורא למי – אל תאמיני במה שהוא מדבר! נא, נא, ווירתי! רגב אדמה בפניו השליכי – ויירה, יירה בך! – אני את תחבשתי אקרע, ואת הראש – בסריגין אטיחו – אך אל תעכביני! הזדרזי, כי איך אעזבך חיה בפניו? – – ומה? מה עוד? כי רוסית אַת תגידי לו? – לאו, אני אומר! גרת-צדק אַת שלי, וכיהודית, כיהודית תמותי! – אך הזדרזי-נא!…

אך לפני עצתי השלוחה – הנזיר הגיע, הקפּח עם הכנופיה שלו – והא לך! הא לך בני-עמך, צאן-אביך, ווירה! – רצים כלבים, מתנפלים ככלבים

– А-а! Бей Кацапку!
⁵

מי אמר זאת? – אני?… אני?…

וכל החן וכל החסד, כל המתוק, החי והכנורי שבווירה, עלה במאמר זה וכלהב-אור מגן אַרזשאנוב שטפני, – והתחלתי נובח… כן! ככלב מן החלון נבחתי, נבוח על הערבוביה הכלבית בנפתוליה ועל הסוס הממתין ועומד – – והורמה ווירה פרועת-ראש וגלוית-חזה – כן! חולצתה על כותנתה נקרעה ושערה על פניה נתבדר! – הורמה – ונדמיתי… כן! נדמיתי… גרת-צדק בקדושה הדימתני – ודממתי וראיתי… כן, ראיתי… מבין כפים וראשים נישאָה, ימינה בבלוריתו של הנזיר אוחזת וכף שמאלה מבקשת מה למעלה – הלקרוע שמים?… נישאה עוד – ונרעדו האצבעות, נרעדו כפורטות על כנור לא-נראה… רועדות-רועדות – ונפלה מוכרעה… על גב הסוס ועל ברכי הקוזק במָתנה נפלה, ותלויות רגליה לה מבלי נוע – והא לך “אלהיינו”! קרבן לך ולקוזק ביום-הדין! – – וזז הסוס, וניעור הקרבן, ועמד הסוס…

כך, כך! לצד הראש! לצד הראש להכריע! מכרסו של הקוזק – ארצה, עם הראש ליפול! – ומפרפר הקרבן ומכריע לראש, – מתחבטות הרגלים בנעלותיהן הדקות למעלה, למעלה – ונגלו שוֹקים בגרבים אפורים, כשהן מפזזות מן הלבן, מפזזות באויר – – וכל האנושי והבהמי והשטני והכלבי פרץ מחרחר-צורח-וצוחק, צוחק וזורק מן הגרון בדם ואש, בלפידי-אש, בחררות דם, בנתזי פוגרום, זורק אל המיטות, אל החולים, אל האוּנטר, האוּנטר שגדל כעוג וצריך לקרעו, לדרסו, לנחרו, לטרפו – והוא אינו מושג, – אינו מושג, – שאני נאחז ונחנק בצואר, – נאחז ונתלה בחבל – ונופל ריקם – ריקם אל התהום – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

                                                                     ***

…עכשיו, לאחר שובי לחיים, משער אני, שבודאי הוסבכה המשקפת ונעכבה בסריגים, משנזדקרתי ונהפכתי נופל אצל החלון, ובהתחבטי, נתלה צוארי, נתליתי ברצועתה של המשקפת – –

אבל הרי חי אני.

IX

כן, חי אני. חי וכותב. כותב וזוכר. זוכר ומבין. מבין ומרגיש ויודע ועד, ש“הנדמה”, דוגמת ידי הקטועה בשעתה, מוחש וממשי הוא כ“מציאות”. כמציאות הגלויה גם הנדמה יש הוא, ריאַלי הוא! ואם כי המציאות – נגלה, והנדמה – נסתר, אבל הנסתרות והנגלות יחד הרי בעצם אך אחד ומֵאֶחד הן!

כן, נדמה היה לי באותה שעה שאני נופל ריקם; ועכשיו הרי רואה אני ומכיר, כמה ריאַלי היה דמיון זה הרבה יותר מרצועתה של המשקפת… שהרי באמת מופנה וריק נעשיתי אז מכל ההויה הקודמת שנחנקה ונפלטה מתוכי, ואין היא נזכרת לי מאז, אלא בשעה שאני רוצה בה…

ורוצה ובוחר אני לי סיגוף זה של אש שחורה זו, לשם לבּוּן זה המוכרח להויה חדשה זו, שאינה יכולה להיות מהווה בסביבה זו אלא על-ידי סיגופין, שיש בהם מעין היסורין הממרקין, שהמציאות העבירתני בהם, בלהבי המדורות הפסיכיות, ולבּנה וגם הלבינה אותי בדרך ההעברה, עד שבשעה אחת זו שערי הפך לבן, לבן ממש…

וכשם שבאותה שעה, שהייתי צופה בה במשקפת, שערי הפך לבן, כך גם עכשיו, בשעת כתיבה, יש שנדמה לי, שבמשקפת אני צופה, צופה כאכזר לתהום-אימה, עד ש“האני” החדש שבי נעשה חיור ולבן, עד דק לבן, ולעתים גם עד צח ועד זך שלמעלה מן הלבן, עד כדי החיוני, המפעפע ומתנדף מן החי ומסתלק ומתעלה על החי, להיות לשפע היורד אל החי, כדוגמת אד-המים למים – –

אבל – הראש סובב-הולך… אנוחה-נא מעט.

כן. סיגוף גדול יש גם בזה, שבשעת כתיבה זו אני בוחר להצטמצם ולירד עדיין כדי הדבּוּר המורגל. וברוך צורי, שנתן בי בשעת חולשתי הגופנית מכוח ירידה זו, הבאה לשם עליה, והעלאה זו, שאליה כל “אני” בי נישא בהויתי זו החדשה.

במאמצי כל כוחותי, בתמצית הגבורה שאינה תלויה בבריאות הגוף, אני מתאפק ויורד, מאמץ ומחזק כל בי זה מכמה ימים, בשביל לכתוב מבוא זה של ספּוּר-זכרונות זה, הכופאני לדבר עד סוף כל יכלתי, כפי ההרגל של הויתי הקודמת – ולמה?…

אלי! צורי! הרי שכחתי, – למה? למה אני כותב זה? למה, רבוני?! – – –

כן! נזכרתי: צריך שעל-ידי ספּוּר-הקדמה זה יתכשר המעיין, לעיין באמצעות ההרגשה, עד שיהא מבין, כלומר, קולט עד כדי תחושה, במה שיבוא להלן בספר "החזון ", ואל יאמרו: דברים סתם הם של “הציץ ונפגע”… ידעו ויבינו, כי העולם ההגיוני, זה הפוגרומי-מלחמתי – בו השגעון!

וידע המין ויבין, כי לא מתוך חקירה עיונית, נפתולי מחשבות מסתבכות, שכל דור מוכיח כזבם בדור שלפניו, לא על-ידיהם באה אחדות הצער והחדוה שב“ההפגנה הגדולה” בכלל וב“האידיאות המלובנות” בפרט, שעליהן אני כותב ב“חזון האלף הששי” שלי! מן ההרגשה הטבעית הן באו; ויעברו-נא עמי כל אלה המוכשרים לכך את המעבר הצר והמיצר הלז, שעברתי בו אני משעת יקיצתי הראשונה עם היד הקטועה, עד צאתי למרחב של השגה חדשה והכרה חדשה… ויובן סף-סוף, כי עוד חזון למועד, גם כעת חיה זו! יראו ויבינו סוף-סוף, “כי לא יעשה ה' דבר” בהתחלתה של תקופה שׂגיאה, “עד אם גילה ל”… לבעלי יסורין שנזדככו ועלו מעל ליסורין, ומעֵבר המאפל והערפל יחזו – – –

ובכן, עוד ירידה אחת, ירידה אחת או שתים… ושובי, נפשי! שובי, רדי לצער ולסיגופין שלך, ומזוקקת ומלובנת מכל סיג ומחמצת לבשורת “ההפגנה הגדולה” בקול שופר צלול תעלי ואת התרועה המשיחית בעולם תעבירי! – –

ולמה תחרדי, תרעדי עוד? הן לזאת, אך לזאת עד עתה עונית, נפשי! – אל תשתעי… עוד כדי שנים-שלשה מומנטים (כמו שהמסַפּרים אומרים) צריך להחיות ולחיות בם מחדש, לחיות ולהתאמץ בם ולהצטמצם בכדי הדבּוּר וההגיון המורגל… התאפק, התגבר ורדת, העמיק רדת – עד כלהב למרחבי החזון נעלה – “חזון האלף הששי” שבשבילו, אך בשבילו, נקראתי וחזרתי לחיים – – –

נפשי! – עזי וזמרת יה, – כוחו וגבורתו של עולם עמך יהיה, ובו, בו אבטח ולא אפחד, כי עוד יתן ליעף כוח – – והריני מוכן ומזומן לסיגופי, אלי!

כן, אני חי… שוב לאחר שכחה גמורה לחיים הקיצותי… יקיצה שניה מתוך זמן, שאיני יודע כלום ממהותו וכמותו, ושבּו, שלא מדעתי, גמלו האידיאות, שנאצלו מאותה ההכרה שבהויה החדשה, המתחילה משעת היקיצה הראשונה שלאחר מכת-פצעי, – הכרה שהלכה מאז ונתפתחה בי מדרגה לדרגה, מילדות עד עמידה ועד שׂיבה, – עמידה לבחינה במלחמת הויה בהויה בחזון-ההפגנה הראשון ובנסיון של המראה, בשלמעלה ולמטה מן האנושי, אז ביום הדין מלפני אל "קונה עבדיו בדין "! ושׂיבה, שׂיבה ממש של לובן – –

אבל… הצטמצמי, נפשי, עוד… הה! – עוד ועוד…

… כן. הקיצותי במקום אחר… ועם יקיצתי העולם כולו לבן היה – אבל רק לכאורה, לבן מחמת רוב השלג הנופל… כן. במקום אחר, בבית אחר, בבית של חולים אחרים ואנשים אחרים הקיצותי… ואותו בית-החולים באמצע כרך, ש“הקולטוּרה” מכרכרת בו בתוך רחובות מרוצפי-אבן – והוא כרך-מגורי דוקא… והרופא – דוקטור אַרזשאנוב הוא; והריהו עומד אצלי – – – כן. הוא – יבגני לבוביץ מסתכל בי…

סופיה אלכסייבנה גם היא באה אחר-כך לבקרני בבית-החולים; היא עם יבגני לבוביץ יחד נכנסה…

– הרגע, ידידי, – אמר הוא – נשתוק לעת-עתה. אחר נדבר… בביתי עוד נדבר ונדבר…

ראיתי, כי טועה הוא הזקן: שכן אני לא ביקשתי כלל לדבר בשיח-פה… ולמה? ראיתי, שבשעה שזקן זה נותן עיני בי, הנפשות, נפשי ונפשו, מאליהן הן מדברות זו בזו… וסופיה אלכסייבנה – אותה ראיתי, והיא כולה רחמים, שתיקה והכנעה… כנראה, היא קבּלה עליה שתיקה זו, כי הוא, גֶ’ני שלה, ציוה עליה כך…

והרי הבנה, והרי הכנעה, שתיקה ורחמים טובים – ואי-אתה זקוק כלל לא לגלות ולא להצניע את הנפש… ולכן, גם אחר-כך, משהביאוני האנשים הטובים הללו אל ביתם שבעיר (לא בית-הקיץ שבגן…) והשולחן היה כבר ערוך ומזומן לפנינו, – מצאתי לטוב להודיע בקצרה לבעלת-הבית הטובה מה שהחלטתי בדרך נסעי עמהם מבית-החולים:

– אני רק בלחם ומים אתפרנס – אמרתי לה.

– ולמה? – שאלה היא כנבעתה…

– חזון היה לי – אמרתי ולא כיחדתי מפניה.

– חזון? – אימתי?…

– זה כבר, בעודני שם, בבית-החולים הצבאי.

העניה – ראיתי בה, כי נבהלה, ובודאי מפני הרעיון: שמא הצצתי ונפגעתי…

נכנס יבגני לבוביץ לסעודה, ואמרה לו היא בקול עמום, מציצה מן הצד בו וגם בי:

– איליה אוסיפוביץ – רק בלחם ומים הוא רוצה…

נתן הוא עיניו בי לדבּוּר הנפשות, – ומיד ענה:

– כחפצו… אבל, דומני, כי תה מוטב ממים לא-מבושלים…

ברם, סופיה אלכסייבנה גם חלב מזגה לי בתה שנתנה… ואני – לעשות רצונה חפצתי – גמאתי גמיאה, אבל הוכרחתי להפסיק…

– למה הערמומיות, סוניושה? – נתרעם הדוקטור – תה טהור תני לו… “רצונו של חולה – רפואתו”, אני אומר; ולפיכך – סיים בהלצה – גם פרקטיקה טובה יש לי…

ומאז על לחם ותה אני חי, וכדניאל וחבריו, מראי טוב. כך גם יבגני לבוביץ אומר. ברם, התרופות במיני בקבוקים, שהוא נותן לי, הריני מקבל ושותה כחפצו, – “ורפא ירפא”…

כן. חסדם של האנשים הטובים הללו אני מספר, שהואילו ונתנו מנוחה שלימה לנפשי בתוך ביתם. וצר, שלא תמיד אני יכול לעשות כבקשתם… רוצים הם, שאהיה נוסע עמהם לטיול; אך כשאני יוצא לרחובה של העיר הזאת, עיר הגלות והפוגרום, או העיר שהקולטורה מכרכרת בה על מרצפת האבן – איני יודע מה נעשה בי… ועוד: ביקש יבגני לבוביץ לפעול עלי, שאדחה כתיבתי זו לאחר זמן, אבל אני אחת אמרתי לו: “חובתי היא, ואין אדם יודע מחרתו”… ונסתכל הוא לעיני – ומשנדברו הנפשות הוכרח לוַתּר…

כן, צר לי, שלא תמיד אני יכול לעשות כרצונם של האנשים הטובים הללו – – אבל, זה הרי לא מענין ה“מומנטים” שאני צריך לספר עוד…

אולם טובה שיחה על אנשים טובים. בם דבּרתי – ומרגעה שרתה עלי, עד כדי שאוכל לכתוב, כמו שאומרים, “דברים כהויתם”; ואחריהם – דרור לחזון יבוא!

… היה זה בערב, לאחר שקיעת החמה על עולם שכולו לבן, – ערב יום שני או שלישי לישיבתי בבית זה של ידידי הטובים והחסידים. ואני לבדי בחדרי ובבית אין איש… על הספה ישבתי אז, על לובן הגגות, הנשקפים כלפי החלון ולמטה מן החלון, נשקפתי. זכורני, שישבתי כדי לשכב, אלא מתוך איזה הרהור נשארתי בישיבה על הספּה… והנה שלשתן כאחת נכנסו אלי.

דלת חדרי פתוחה היתה לטרקלין, ושלשתן נראו לי עומדות לפני הפתח, מסתכלות בי… ומשתליתי עיני בהן, נכנסו כאחת: אמא באמצע, מימינה – ווירה, ומשמאלה – דינה. ושלשתן עטופות לבן…

אני – אם כי תמיהה תמהתי, אך בהלה לא היתה עלי. ידעתי, כי מדרך הנפשות, ביחוד בשנה הראשונה להסתלקותן, לבוא בחלום, בשביל להרגיע את הקרובים להן ששבקו בחיים הללו, – ולמה לא יהיו נראות, למי שהוכשר, גם בהקיץ? – ואמנם, ברור היה לי, כי לא כמו שהן מוחזות לי כך הן בעצם… אלא ששלשתן לבשו לבוש-חזון זה כדי להראות לי.

והלבוש דומה היה לשלשתן, עטיפה לבנה, כאמור, – מפני ששלשתן ברצון אחד באו: להרגיע לי…

עטיפתן – לבן, ופניהן מועמות-מלבינות היו כעין השיש הנשקף מבעד הערפל, ואם כי שום ערפל לא היה על סביבן… אך מרגעה כהה חיורת שלשתן הביאו…

אני ממקומי לא זזתי, – לא יכולתי לזוז – וישבתי מצפה…

פתחה אמא ואמרה לי:

– הלבנת, בני, ולבן, לבנוני תהיה לי כל ימיך בעולם הזה.

ומיד הוברר לי, כי אמנם כל האידיאות הבוצצות בי משעה שחזרתי להכרה, מבחינת לבן הן, – לבנונית של מנוחה בהן… כנראה, אידיאות מלובנות על-ידי יסורין – מטבען לבנות הן…

ובעוד שלבי ומוחי רותתים ומהרהרים בסוד של הלובן, שהוא מזג כל הגונים, איחוד הניגודים שאנו רואים, לכאורה, – עמדה לה אמא מופנית לחלון כבתפילה בלחש, תפילה דוממה וזכה מן הזכה…

נגשה דינה אלי. ישבה אצלי בחשאי. ביקשתי להסתכל לתוך עיניה – הרכינה את ראשה והניחתהו על לוח לבי… היא קרירית-אַורירית כולה היתה, – אַורירית, אך אני בימיני גם חבּקתיה לי:

– אחי… אחי שלי… – אמרה ולא יספה…

אני – הדמעה הכהתה את עיני… אך היא, משכבשה פניה בחיקי, השקיטה את לבי, שלא יתלקח שוב… אל לבי ממש לחשה:

– יום, רום, דום…

וכשחקה קלה הבהיקה מתוכי על-ידי לחש זה, ומיד השגתי את כל מעמקי-מרומי-אל אלו, את זיו העומק האלוהי שביום, שברום ושבדום… וראשי התחיל סחרחר – –

פשטתי שמאלי אל תאומת-נפשי, אל ווירתי, שעמדה לפני מתומרה ולאוטת-פנים, כממתינה מה… שלחתי ידי לה להתחזק בה ולהושיבה גם אותה עמי, אצלי… אך יד קטועה זו לא הגיעה עדיה, – כדי טפח אחד לא השיגה…

אך היא, תאומת-נפשי, הרגישה בדבר, ומבלי זוז ממקומה אך זאת אמרה לי:

– אמונה… הרי אמונה אני…

ונחה דעתי.

פתחה ואמרה שוב:

– עזי וזמרת-יה, שלא מדעתך, מלבך בא ונבע בי…

ועיניה של גרת-צדק מופרשה זו נישאו למרום בדביקות – דביקות המלבינה לגמרי את גלגל העין… ומלמעלה, כמו ממרום בקול מלבין, אמרה לי עוד:

– וזמרת-יה, השירה שבתהומות, הקודמת להרמוניה – – אך שמע והקשב –

והתחילו אצבעותיה זעות ומזדעזעות, כפורטות עלי כנור נעלם… ואני במין חוש מיוחד – חוש המרחקים? – התחלתי מקשיב כמעט, מקשיב בנשמע ומתקרב מן התהומות – ונדמה היה לי שהמ… ש, ש…

                                                                        _________

בזה, במלה אחת לא-ברורה ובהתחלת מלה, נפסק הכתב בחוברת, שממנה ערוכים וסדורים הפרקים שעד כאן.

צריך להעיר, שהרבה הגהות והוספות מפוזרות, מהן גם על פתקאות מיוחדות, היוּ בכתב זה: ונצטרפו לכאן רק על-פי השערה בלבד, והרבה מהן שלא היו מובנות כלל נשמטו. אפשר, שהללו אך רשימות הן ל“חזון” שביקש אותו אומלל לכתוב.

וזה שהביא ומסר לי אותו כתב-יד (אחד מן “העולים” הראשונים שבאו כלפני חודש עם הספינה הרוסית, הראשונה שהגיעה לכאן לאחר המלחמה) סח לי, שהכותב, המנוח אליהו בן יוסף גורין, נפטר בבית-חולי-הרוח בעירו נ. הא מת שם מרעב, מפני שהיה מסרב לכל מזון ומשקה. – נראה היה, שאותו אומלל החליט לקיים בעצמו סיגוף של תענית גמורה עם שתיקה שלימה.

א

איש סוחר היה ביהודה, נקדימון האֶסכַּדַי שמו, והוא יושב על למינה של יפו, שכל עסקו על הים היה. שם, תוך קרפף גדול ורחב, בסמוך לשכונת היוונים, ספינות נבנות לו, שהוא משגרן בסחורה לכרכי הים; אף קדרים וזגגים עושים לו שם בחולות כלי-חרס וכלי זכוכית, שהוא מוציאם לערי ישראל; ושם גם אוצרותיו, אוצרות תבואה ויין ושמן, שגַמָלים וסבּלים אינם פוסקים מלפניהם, אלו בכניסה ואלו ביציאה; ועל גבי אמבּרים ומרתפים – בית דירתו של האסכדי, בנין נישא ורם, שהוא צופה כמגדל זה לכמה וכמה מילין שבים, ונראה בהדרו כעומד ומודיע למרחקים על עושר בעליו כי רב הוא.

אשתו של נקדימון – מביתו של חבר באה לו (בת-בתו של אבטליון בן גרים היתה) וברוריה שמה; אשה צנועה ושתקנית, נוהגת דברי חבֵרות, ועמה בנה קטן – חנניה שמו. בן זה ילדה ברוריה לבעלה לאחר ששהתה עמו עשר שנים בלא ולד; והואיל ובעלה טרוד תמיד במשא-ומתן ומפליג לפרקים לדרכים רחוקות, לאיי יוון ולשאר מדינות שבים, – היתה האשה בלבד מטפלת בחינוך הבן, שיהא יחידה זה גדל במצוות ובנימוסין נאים; וכל היום דעתה על התינוק, לשפרו ולהנאותו בכל מה שמצאה. אף היא מרבה היתה בנתינה לגבאי צדקה ובנדרים ונדבות למקדש, בשביל שיחיה בנה, ושאביו, נקדימון בעלה, יהא עובר את דרכיו בשלום וחוזר לשלום.

והבן – נער יפה-עינים וטוב-רואי כאמו היה; קווצותיו תלתלים סדורות לו, וחן לו בעיני הבריות. שׂכרה לו אמו סופר מישראל שיהא מלמדו תורה, נביאים וכתובים; ויַנאי הלבלר, עבד אלכסנדרוני שהיה ממונה על פנקסי האסכדי, מלמדו גם כתב ולשון יוונית. נתחבב הילד אף על מוריו ורבותיו בשכלו כי טוב ובלבו – לב טהור וחסוּד של ירא-שמים מנעוריו. ונפש הבן קשורה בנפש אמו אוהבתו, ואת אביו הוא ירא, – שמתוך טרדתו נקדימון קפדן היה, ומרוּתו על הכל מוּטלה עד כדי אימה.

כך גדל הבן משָנה לשנה, לשמחת-לב אמו וגם לקורת רוחו של אביו, עד שמלאו לו שלש-עשרה – והורע מזלו: אמו הרחמניה, ברוּריה החסודה, חלשה ונפלה למיטה. ברם היא, אף במיטתה עדיין דעתה נתונה תדיר על חנניה מחמל-נפשה ומתאמצת לשמו בטוּבה ובחסדה, אך פניה עגומות ומוריקות מיום ליום…

יום אחד שחרית קראה ברוּריה לבנה, וקרב למיטתה; ישבה היא, כשפניה שוחקות לו מאהבה, והתחילה קומעת לו, פעם ראשונה, תפילין בידו – ונפל ראשה פתאום על זרועותיו, נתאנחה – ופרחה נשמתה באנחה…

היא מתה בחיק יחידה שאהבה.

נשאר הבן יושב ביתמותו, שותק ומשומם באבלו על אמו – ונראה כחולה, והאב אף הוא נתאבל על אשתו הצדקת שמתה, אלא לאחר ימים מועטים חזר למשאו-ומתנו שנתרבה עליו, אף התחיל מתקין עצמו לדרך ים.

ומשעמד נקדימון לצאת, ועבדיו מתעסקים בחבילותיו – נתן עיניו ונסתכל בבנו, שישב לו מופרש ושותק בקרן-זוית, ומגילה לפניו… נתגלגלו רחמי האב על הנער, שהוא נשאר יחידי ביתמותו – ופתח ואמר: “חנניה בני! במה אנחמך קודם שאני יוצא ומפליג?… רוצה אתה? – הרי אני מפריש לאלכסנדריה של מצרים, ובוא אף אתה עמי! אקחך, בני, ואת העולם ומלואו בעיניך תראה!” –

כבש הבן את פניו, מתבייש מדברי רכות ששמע מפי אביו, ולאחר שהבליע את דמעתו – ענה ואמר לו, לאביו: “אבא רחימאה! מוטב – תשלחני לירושלים עיר קדשנו, ותהא שם התורה נחמתי”…

ראה האסכדי את בנו שחשקה נפשו בתורה, ואין הוא מבקש שעשועים והוללות כשאר בני עשירים שביפו, – חייך ואמר: “ברם, מבניו של אבטליון, עליו השלום, אתה בני, ויבוא לך כרצונך!”

מיד דחה האב את יציאתו לים לבעוד שלשה ימים, ובו ביום נטל את בנו ועלה עמו לירושלים.

ובעיר הקודש הביא נקדימון את הבן לפני הלל הנשיא, רבן של ישראל – והכניסו הלל ללמוד תורה עם פרחי-הישיבה. ומשנדב האב שלשה כור חטים וחמשה כדי שמן לעניי התלמידים – פרש מבנו וחזר לדרכו.

לא היו האב והבן נראים שוב זה לזה, אלא ברגָלים, – בשעה שלא נתעכב נקדימון בדרך רחוקה והספיק לעלות למועד. וכל אֵימת שבא, היה האסכדי מביא עם העולה והשלמים שלמקדש גם נדבה הוגנת לתלמידי-חכמים היושבים בבית-מדרשו של הלל, שלפתח הר-הבית וכנגד לשכת-הגזית.

ב

חגים נקפו ושנים עברו, ובין פסח לעצרת אחד, משחזר נקדימון האסכדי מדרך רחוקה, מקפריסין – שיגר את ינאי לבלרו לירושלים וקרא לחנניה, שירד ויבוא לפני אביו ביפו.

בא הבן ועמד לפני אביו.

אמר לו האב: “בני! עד כאן, חמש שנים, ישבת ועסקת בתורה; עכשיו הגיעה השעה שתצא לעסוק בסחורה, שכן אני בזקנתי – עד אימתי אהיה מתיגע ונטרד עוד?” –

שמע הבן – ועמד ושתק. ביקש לומר ולא אמר, – שלא העיז פנים לדבר בפני אביו. ומשראהו אביו שותק, הוסיף ואמר לו עוד: “עכשיו, שמע בני – ואשלחך; עסק לי בצידון, – שלשים וחמש אַסדאוֹת של ארזים טעונות לוָחין הזמנתי שם, – הרי לך מידתן בכתב, ואגרת לאותו צידוני בידך אתן, ולך וראה שיהא הכל עשוי ונשלח כראוי”.

כפף הבן את קומתו ואמר: “עפר אני תחת כפות רגליך, אבא! אלא… קודם עצרת – ולא אעלה לרגל?”…

חייך האב וטפח לו לבן טפיחה של חבּה על כתפו, אמר: “אי, חובש בית-המדרש! מפקפק אתה? – תחזור לשלום, ובתודה בריאה ושמנה להר הבית נעלה! – וכעת – צא ושוט בעולם! צידון רוכלת עמים היא, ולפרמטוטין שמכל האומות תתוַדע שם… והרי בידך גם ארנק זה; שבעת אלפים זוז זהב בו, ושלך הם, – ומקח שתעשה לך בממון זה – אלי תביא, ואראך היך אתה עושה ועוסק אף לעצמך. וָלֵך; בין אנשים סוחרים תבוא – ואיש סוחר כאביך הווי!”

והבן עודהו עומד תוהה בהרהוריו, מצטער על ביטול ישיבה של תורה, – וכבר גזרו טומאה על ארץ העמים… מהרהר הוא – ולבו חושש ושמח בו כאחת, שיהא יוצא ושט בעולם… ומשראה מצוַת אביו בכך, פסק ואמר: “מפיך, אבא מארי, אני חי! אף חכמים אומרים: ‘יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ’ – ובדרך ששלחתני – עם ברכתך, אבא, אלך”… וכרע ונשק על גב ידו של אביו – והלך להתקין את עצמו לדרך.

לא עשה חנניה הרבה, שלמחרת הפרישה ספינה גדולה לכרכי הים שלצדי הלבנון – והפליג בה הבן לבוא צידונה.

וביום שלישי בשעת מנחה הגיע הבחור ועלה לצידון –

והכנעני אז בארץ, וצידון עדיין ברוב גדולתה ובתפארת עשרה, משתבחת במסחרה כי רב הוא.

למחרת הבוקר יצא חנניה מאכסניה שלו – אכסניה של ישראל שאמר לו אביו – והלך לראות בעיר מה היא.

עובר הוא הבחור ומתמיה להיכלות הנהדרים והגבוהים, ולבתי-אוצרות גדולים ורחבים המלאים כל מיני פרקמטיא. כולם מעוטרים לנוי כחנויות ירושלים בפרוס החג, אלא שהללו גדולים ומקושטים מהן בשפע עשרם ובמיני סחורה שלא ראה עוד חנניה דוגמתם להוד והדר. ובשוקים ושקקים כל מיני צבעונין ותכשיטין נוצצים על עוברים ושבים; אוכלוסין מכל האומות עוברים בהמון – ואף חנניה נגרר עמהם לילך ולראות עוד.

ברם, לא כל הנראה מכיר הוא ומבין מהו… עתים הוא נפגע ונרתע בבהלה מפני הצלמים. מצבות אלילים ואנדרטאות של שיש, הנראים לו לחנניה כענקים בגדלם, או כבריות לבנות שהן חיות ועומדות למשמר בראש חוצות בשערי פלטין…

רוצה הבחור לחזור, ושלא מדעת הוא נגרף מאוכלסא לאוכלסא, – הולך ומהלך ותוהה: כלום אפשר שלכל אלו עסקים ממש כאן?… וביותר הוא תמה לישראל שבארץ העמים: כל חנוָני מהם – מתוך חנותו מכיר בו בבחור זה שישראל מיהודה הוא, – והריהו מצווח לו כבקריאת-שמע: “שמע, ישראל! תא לדוכנן, דוכנא דישראל!…” והם עצמם – סר צלם ישראל מעל פניהם: הללו מגדלי-בלורית, והללו מקיפי-פאה ומסַפרי-קומי, אף טליתם אינה מצויצת – ואין הם מתביישים בכך… וצא וחשוב: בני עם קדושים ושרויים עולמית בטומאה, שכולם טמאי-מתים וטמאי-נבילה לכל ימיהם…

וחוזר חנניה וסובב בעיר, עתים להוט למראה עיניו ועתים סולד כמפני קול נזיפה ומרדוּת שבלב… מבקש הוא לראות ולשמוע את הכל – ולאחר שעה אין הוא יודע וזוכר, מה ראה ושמע בתוך ערבוביה זו…

נחשול סחפו כל אותו היום שלא מדעתו, – ושכח הבחור גם במאכל ומשתה. ומשנזכר – אכל שתים שלש מן הגרוגרות שקנה, ואמר לעצמו בדברי המקרא: “ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא בגוים”… וקָצַת עליו נפשו מן המאכל – ונתנו לעני שראה; והוא חזר לילך ולהלך כשהוא מתמיה על עצמו: מה לו, לתלמידו של הלל הזקן ולבין עובדי עבודה זרה אלו?…

נתיגע, ושעת מנחה כבר הגיעה, ביקש לחזור לאכסניה שלו, וזו – היכן היא?… מיד קרא לרוכל אחד נער – ונתן לו מטבע שיוליכנו.

וזה – בעקיפין, בדרך מבואות וסימטאות, סחור סחור הוא מוליכו ואינו מביאו למקומו.

והרי נשים מפורכסות וגם נערות קטנות – הללו מרמזות וקורצות, הללו מצווחות ומזמרות לו מתוך חלונות ושערי חצרות, שיכּנס, – והרוכל פעם הוא מהלל את הנשים כי תאוָה הן, פעם הוא משבּח לפניו את הסחורה שבקופתו כי טובה היא – ועדיין הוא מוליכו…

עכשיו הבין חנניה למה זה מעכבו כך, ועמד ולקח מתוך קופתו מיני סריקין וסיקוריקין שאינו צריך להם – ואמר לו לנער: "תביאני לאכסניה – ואשלם לך מעותם שם " –

והביאו זה עם צאת הכוכבים.

עיף ומיוגע הזקיק הבחור את עצמו לאכול מעט ממה שהביאו לפניו באכסניה – כותח וקישואים על אברומה מטוגנת – ומיד פרש אל מיטתו שבתוך כוחו של כותל, נפל עליה – וכמה שעות נדמה לו שעדיין הוא נסחף בתוך המונה של צידון, וכל אותו הלילה ראה את עצמו בחלום, שמוליכין אותו ערום לעין השמש וברשות הרבים…

ותשוש ומרושל מנדודי יום ונדודי לילה, הקיץ הבחור לבוקר עם צאת החמה – אלא מיד נתגבר וקם לילך לשליחותו; נשאל באכסנאי שלו, ונתן לו זה עבד, שיוליכנו לסוחר שביקש.

ג

עם סוחר זה עשה חנניה כמה ימים עד שפלח עסקו, ואצלו הכיר גם בשאר סוחרים, כנעני ארץ מפורסמים.

ראו אלו שעינו של הבחור מבחינה בטיבם של מיני סחורה, ודעתו תמימה לדברי הבריות – ובקשו להכנס עמו בעסק; אלא חניה, שעמד בינתים על טיבם של כנענים אלו, – נשתמט מהם ומסחורתם. בא לבין סוחרים מישראל – וסלדה נפשו מהם ביותר; הללו במעון ובעבודה שבירושלים הם נשבעים על פרוטה ושבועתם אינה שווה פרוטה… ונראה לו לחנניה, שהמסחר כולו אינו בא, אלא לשם הונאה בלבד.

ושוב מהלך הוא הבחור בחוצות צידון והריהו מהרהר, מה מקח וממכר יעשה כאן הוא? הכל נפסל ונפגם לו כאן, ועל כל סחורה שהוא עומד עליה הריהו שואל: למה זו לו, שהוא יקננה ואחר-כך ילך וימכרנה? – ולמה ולשום מה זקוק הוא לעסוק בכך?…

ומשעברו עליו עוד כמה ימים ולא עשה כלום – קצרה נפשו בצידון וקשתה עליו ישיבתו ביותר. רוצה לחזור – ומתבייש לבוא לפני אביו בלא כלום… ועדיין מהלך הוא בכרך זה – ואינו יודע למה?

מהלך – והעיר בהמונה שוב קופחת על ראשו עד שדעתו מיטשטשת עליו כביום הראשון לבואו. בודק חנניה בעצמו, ודומהו – נשתכחה כל משנתו הימנו…

הומיה עליו צידון כל היום, וגם לילה מנוח לא תתן לו. זונות שתויות יין, צהלתן לתוך אכסניה שלו מגעת – ושינה אין לפניו… הוא יוצא, ונשים מפורכסות אלו – פגיעתן בלבד מטילה עליו זיע ורתת כמראה הצרעת…

כך עברו עליו שלש שבתות בעיר צידון; ובמוצאי שבת שלאחר עצרת – ליל ליום אידם היה – נדדה שנתו של הבחור. בתוך הילולה של צידון במשובתה זכר את ירושלים במועדיה – וקבּל עליו שלא להמתין עוד ולחזור עם מעותיו בלי כל מקח שהוא. יבוא ויאמר לאביו: “אין אני ראוי לעסוק בפרקמטיה!” – ויחזור לירושלים.

הפך פניו אל הכותל ונרדם מתוך החלט: מחר יחזור.

ולמחרת השכים חנניה וירד לנמלה של צידון, למצוא ספינה מפליגה ליפו.

מהלך חנניה בפלטיה שלפני הלמין, ופגעה בו אוכלסא מתריעה בהליכתה לבית עבודה-זרה שלהם – ונפנה הבחור ונסתלק מפניה לטֵיטרָפילוֹן שבפרשת דרכים. והרי שם שני סרדיוטין עומדין, מכים באַלותיהם ומנקשין על ארונו של מת, מכריזין: “היהודי לעזר! לעזר החיפני – מי פודהו?”

מיד קרב חנניה ושאל: “מה כאן?” אמרו לו: “יהודי הוא שמת בבית-האסורין ואינו נתּן לקבורה עד שלא יהא חובו נפרע”.

שאל: “ואין מי שיפדהו?” אמרו: “הרי זה יום שלישי שאנו עומדין – ואין שואל על הנבילה”.

נזדעזע חנניה והרהר: “מת-מצוה – ואתעלם?… נפש מישראל ושם שמים מתחלל בגויים – ויהודים שבצידון לא איכפת להם…” ועל עצמו הוא שואל: “וגם אתה תלך לך?…”

מיד פתח ושאל: “ולמי הוא חב?” אמרו לו: “לרשות של צידון, שמכר לה שמן להביאו – ונטרפה ספינתו”. – “וכמה הוא חב”? – “חמשת אלפים וחמש מאות זוז”.

מיד נתגבר הבחור ונזדרז כמתוך תחרות של סחורה, נכנס לבית-גנזכה של הרשות שבאותו שוק – ופרע חמשת אלפים וחמש מאות זוז מממונו.

יצא והתחיל מחזר אחרי אנשים מישראל, משדל לזה ומשדל לזה שיטפל בקבורתו של מת-מצוה, עד ששכר חנניה פועלים ועשה לו לויה, – ועם הערב שמש נתּן המת לקבר ישראל.

וחזר הבחור כשהוא מיוגע מרוגזו של אותו יום, ולבו נוקפו: “אבא מה יאמר לבזבוז זה?…” ומשבא לאכסניה שלו, נפל על מיטתו, ומיד נרדם.

ונראה לו לבחור: אותו מת-מצוה פותח את ארונו, יצא ועמד אצל המיטה שהוא, חנניה, שוכב עליה, נשא ידיו ככוהן לברכה – והריהו קורא עליו מקרא זה:

רוֹדֵף צְדָקָה וָחֶסֶד – יִמְצָא חַיִּים, צְדָקָה וְכָבוֹד.

והקיץ הבחור כשלבו מפעמו בשמחת המצוה… שחק לעצמו ואמר: “משמע, מקח טוב עשיתי בארץ העמים; עכשיו יכול אני לחזור לארץ-ישראל!”

ועם הנץ החמה ירד שוב לשאול לספינה.

ד

הגיע חנניה לנמל, ועד שהוא עומד ומסתכל ביער-תרנים זה של ספינות ובורניות שלפניו, אפשר יכיר בהן אחת מספינותיו של אבא, – ראה שנים פרועי-ראש, אחד זקן-קרח והשני בחור-קווץ, ושניהם אצים פוחזים וחרבותיהם נתונות תוך נדנות של כסף – מורידין בכבש, מתוך ספינה של פירטין, ריבה אחת יפת-תואר אסורה בחבל…

משכוה והטילוה לעריבה של דלועין. ומשקרבו השבּאים (נראה היה שאב ובנו הם) קפצו הם מן העריבה ולחוף ומשכו לשבויה בחבלה, שתקפוץ אף היא אחריהם; וזו מבוישה ומבקשת להתעטף בקרעי לבושה, שמלת מטכסא שנפרמה על גופה, – קפצה ונפלה למים… משכוה בחבל – ומתוך חרוף וגידוף העלוה כדלי זה שמתוך הבאר, – ועמדה העלובה; שמלתה טפוחה וטפולה לגופה הרועד, ועל סביבה שחוק פרוע מפי ספנים ופועלים שנקבצו עליה.

והרי זו נמשכת בקללה ונאצה – והולכת כשה לטבח יובל…

נכמר לבו של הבחור על שבויה עלובה זו, וקרב ושאל על מקחה, – אמר לעצמו: “בין כך ובין כך חסרו מעותי”…

ראו הפירטין בחור ביישני, וכנראה בן-עשירים הוא – ופסק הזקן ואמר: “אלף זוז – ולא פחות!”

והבן משדלו לחנניה ואומר: “בדוק, – עדיין בתולה תמה ורכה היא, אדוני! יפהפיה ובת פחתי, מכירה בלשונות ויודעת לרקום בכסף וזהב!” – והרי זה מגלה גופה לקונה, מרמז לו ומסולל דדיה, – מתכוון לביישה, בשביל שתסמיק ותתיפה…

וזו כרחל נאלמה נרתעת וקובעת עיניה בקרקע, תלתלי קווצותיה נופלים על פניה, מרעידה – ודמעתה חרש על לחיה הכחושה תזל… ומפשיל השבאי הזקן את קווצותיה, מושכן כלפי העורף, תופסה בסנטר ומרים פניה ועונה בשריקה: “ועינים ראה, – עיני איילה! ושפתים – שפתי וונוּס! והשינים – לא מרגליות נאות הן?”… ומטפח על אטמותיה קורץ הוא לקונה ואומר: “לא תתן? – הרי זקנים יוצאין כבר משער, וזקן אשמאי – בכפליים יתן!”…

נתלהטו פני חנניה מצער ובושת, נסתלק ורמז לזקן – ועמד ומנה לו את ממונה, אלף זוז. קבּל הזקן ואמר כעושה ביושר: “עכשיו לבית היין נבוא, אדוני, ושטר-מכר נתּן לך כדין!”

בטש בו חנניה בגערה: “לך! איני זקוק לשטרך!” – וקרב והתיר את הבחורה מחבלה, ואמר לה: “נשתחררת, – ולכי לך, בת, למקום שאת רוצה!”

תמהו השבאים – ונפנו והלכו להם; ושחוק לספנים מסביב.

והבחורה עומדת עדין תוהה ומרחיבה עינים… ומשראתה גואלה אף הוא נפנה לילך לו – נפלה ותפסה ברגליו, גונחת מלבה ומגמגמת יוונית וארמית כאחת, אמרה: “לאן, גואלי ומצילי?! מה אתה משלחני? מארץ רחוקה נגנבתי – ומי לי כאן? אהיה נא שפחתך לרחוץ רגלי אדוני!”

עמד הבחור תוהה אף הוא ואינו יודע מה יעשה עם זו, – לבית אבא יביאנה? ומה יהא זה סובר עליו?

לא אמר כלום והלך לו, והנערה – אחריו מהלכת…

בא לאכסניה שלו. רמז – וישבה לה הנערה בקרן זוית שבחצר כשהיא טפוחה עדיין ומצטמצמת ברעידה. ציוה לשמש, והביא לפניה תבשיל חם שתאכל; והוא, חנניה, אמר לה שתמתין – ויצא.

לאחר שעה חזר ונתן לפניה חלוק שתלבש ומנעלים שתנעל ורעלה שתכסה פניה. נכנס לבית – ומשחזר, יצאו אמו שני עבדים נושאים חבילותיו.

הלכו לנמל – והריבה אחריהם.

ובעוד שעה הפריש חנניה ליפו, ועמו אותה ריבה שפדה.

בספינה, עם הערב שמש, יצא חנניה מקיטון שלו ומצא את הריבה כשהיא עומדת סמוכה לדופן – ופניה בגלי הים. הושיט לה שתאכל, וכפפה ראש בלחישה של ברכה, קבּלה ועיניה מושפלות מתוך חיוך של הודאה.

עמד ושאל לה, מאין היא, – מאיזה עם ומאיזו ארץ הובאה? – וכבשה זו את פניה, – בוכה, כנראה, ואינה מגידה…

“ולאן רוצה את לבוא?” – ונתגברה הנערה, זקפה בו את עיניה הגדולות ופתחה בתחינה: “ולמה תשאל, רבּוני? רחוקה ארצי ולא אחזור אליה עוד… את עמי ומולדתי לא אראה שוב… ועכשיו – אשרַי שקנינך אני… ואם לביתך איני כדאי – תנני, רבּוני, לבית שתרצה בו”…

“ובאיזה בית ושל איזו אומה ולשון היית רוצה לבוא?”

כפתה זו את ידיה על לבה ואמרה: “באכסניה שמעתי עליך, רבּוני, שיהודי, בן עם רחמנים אתה, ויהא נא עַמך – עַמי!… כַפּרתך אני – ובארצך גם את אלהיך בכל לבי אעבדה, ובלבד שאזכה לשַמש לפניך – לפניך או לפני אבותיך, ואם שאיני הגונה עדיין”…

ועל ברכיה עמדה לפניו, כמפללת לאֵל… צופה לעיניו, ועיניה בדמעתן נוצצות כפז לאור השקיעה.

וחנניה כפף ראשו; את תחינתה שמע – ונזכר בדבריה של גיורת-הצדק, רות המואביה… נתגלגלו רחמיו על עניה נדחה זו ואמר: “ומה שמך, בת, שאהיה קורא לך?”…

התחילו שפתותיה רוחשות, ביקשה לומר ונתעכבה – עד שהשיבה: “ומה לך, רבּוני, ומה אף לי בשם שהיה עלי?… מעתה, שם שתקרא לאמתך – בו אעמדה לפניך, אדוני, כל ימותי!”

באותה שעה תקפה שמחה גדולה על חנניה, ומאליו קפץ לו שם מתוך פיו ואמר: “ברוריה!”… ומששמע את שם אמו זה שיצא מפורש מתוך פיו, נתבהל ונחפז ובא לתוך קיטון שלו.

נתפעמה רוחו של הבחור, וביקש לבכות…

ה

כל אותו הלילה נדדה שנתו של חנניה. נמנם והקיץ, הקיץ ונמנם – ושינה כסדרה לא באה עליו.

הרהורים טובים וגם רעים וחריפים טרדוהו בחילופיהם וחילופי חילופיהם; זכרונות שלעבר ומראות שלעתיד התחרו והחציפו עליו בערבוביה, קפצו עליו לסירוגין, – ומתוך רעש גלים כמו נתּזה לפרקים ונזדקרה לפניו הנערה כשהיא מרעידה במערומיה תוך השוק לפני השבאים… ואף הוא צמרמורת תרעידנו…

עתים דומהו – עדיין בצידון הוא מהלך ומהלך מכמה וכמה שנים; ועתים – כל אותם הימים שעשה שם אינם אלא כחלום טורד של שעה אחת, – וברוך המקום, ברוך הוא, שהחלום כבר עבר ובטל!…

עתים, קול אביו הוא שומע – והוא גם רואהו כשקפדן זה מתמיה ומורה על אותה ריבה שנטפלה אחריו, אחרי הבן, והוא זועף ונוזף בו בבנו: “מקח זה עשית בצידון?!”… ועתים, עומדת היא, אותה ריבה, לפני אמו הרחמניה, עליה השלום – וידה בידה, ושתיהן מחייכות…

והנה “היא”, הריבה, באה וקרבה אליו, אל חנניה – מושיטה לו סדין ואלונטית שילך לרחוץ בחמין, לאחר שחזר מדרך רחוקה…

והרי הלל רבו מניע עליו ראש – פניו פני מלאך-השרת וחנינה רבה בעיניו, – שרואה הוא, אותה פרידה נאה, המתבקשת אל תחת כנפי השכינה, עולה בהר הבית וקרבן עני, תור לבן אחד, בחיקה, תשא… ולמה אך תור אחד לה ולא שנים כדין?…

ושוב הוא ננער – ומקולות מים רבים, גלי ים, קול חבריו עולה כשהם שונין בבית-המדרש בנעימה של תורה:…“של רבו קודמת! שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לעולם הבא”…

ושוב הם שונים: “נאמר אהבה בישראל ונאמר אהבה בגרים”… “כשם שאומרין לאיש כך אומרין לאשה, על מנת שתהא זהירה”…

ומתהפך חנניה מצדו לצדו… נדדה שנתו על מצעות שלו, – והיך “היא” ישנה שם בחוץ?…

ומשנקדה לו קרן אורה ראשונה מן הארוּבּה, הקיץ וסִרהב ויצא מן הקיטון – והרי “היא” מצומצמת ורבוצה לה אצל דלתו, כשהיא מתכסית כולה בגלימה זו שנתן לה לפני השינה… ומיד הרגישה בו היא, פשטה ראשה, האירה פניה ואמרה לו ארמית: “צפרא טבא!” – ופקעו כל הרהוריו…

נחה דעתו של חנניה ואמר: “ברם, מן השמים זכּוּני בזכותו של הלל רבי, שהוא מקרב גרים למקום”.

ורוח נוחה נושבת בקלעי הספינה, ואֵילה, איל הנחושת, חותך ובוקע בתכלתו של ים, ועל ראש התורן, בתכלתו של רקיע, שחפים מרפרפים וצורחים כמבשרי בשורה –

חופי ארץ-ישראל נראו, – הכרמל בים!

והרוח כעל כנפים את הספינה תשא, – וחנניה כבר נחה דעתו ושוב אין הוא דואג; הלא ברשות עשה מה שעשה וממעות שלו…

ברם, לשעות מבקש הוא עדיין לסדר לעצמו דברי פיוס לפני אביו, שלא יכעס עליו זה, – ואין הוא יכול; את הכל נשא הרוח ופזר על הים – וטוב לו! טוב לו שהוא מתקרב וחוזר לארץ-ישראל, ובירושלים עיר הקודש יחזור לישיבה של תורה; וטוב לו גם כאן, בתוך הספינה, שבּה – אותה ריבה עמו היא…

ריבה נאה בפניה ונאה גם במעשיה! כל שימוש שמוצאה לעשות לו היא עושה בצנעה – ואין הוא יודע אימתי. אין הוא מגיד לה, והיא מאליה עומדת על כל צרכו – והריהי מקדימה ומושיטה לו מן המוכן, או מעמידה לפניו בענוָה ובפנים מאירות… ודומה עליו על חנניה שאין זו אלא קרובתו, ומאז ומעולם היתה עמו ושרתה לפניו להנאתו ולהנאתה ובנעימות של שתיקה… וטוב לו לחנניה בשתיקה זו שביניהם, ורק לעצמו הוא מזמר בפסוקי מקרא; מזמר כלפי הים והשמים, ולבו טהור ופתוח – כלפי אביו שבשמים…

והספינה בורני היא, וכעל כנפים תטוס; קלעיה טופחים ונִשָבים ברוח, ואֵילה, איל הנחושת, חותך ובוקע בתכלתו של ים, ודלפינין צפין ומרקדין כבמחול משחקים:

“יוֹרְדֵי הַיָּם בָּאֳנִיּוֹת – הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי יְיָ!”

וברוך המקום שבעולמו כך!

“אֶת-הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ” – –

“לַכֹּל זְמָן, וְעֵת – לְכָל-חֵפֶץ!”

וכעת – “עֵת לחשוֹת”… שום שיחה אין בינו ואין אותה ריבה נאה; עת לחשות – וטוב לו בכך… ולכשתבוא “עת לדבּר” – ודאי יתן “בורא ניב שפתים” דברים גם לתוך פיו, שיאמרם לפני אבא – ותנוח דעתו גם הוא.

ו

והרי זה חופה של יפו מבטבט לקצה השמים כאימרא של זהב… מראה זהב על מראה תכלת מפנק עין – ולבו של חנניה חרד ונוקף…

והרי זה ההר נראה, הר הכרך בגבּוּבי בניניו, – וביתו של נקדימון האסכדי מתוך קרפיפו לרחוק הוא צופה כמגדל זה – – “עת לדבּר” באה, ומה ידבר ובמה יצטדק חנניה עכשיו לפני אביו?…

דקלים ואילנות מתבררים, וכבר נראות התמרות שבקרפף כשהן מניפות בלולביהן לרוח חצות… ונתגבר חנניה ואמר: “את אשר ישים אלהים בפי – אותו אדבר! ומה לי לשקר?!”

ואף-על-פי-כן – כל עורו מתלהט עליו, כאילו הוא בוש מכף רגלו ועד קדקדו, ולבו – לבו כבן-פטיש זה הוא מכהו…

חזר ונסתכל בריבה –

היא, רעולה ברעלה, עומדת כבר על חבילותיו, שמאליה הכינה לירידה…

היא אחריו תלך – ויהא כך…

משעבר חנניה את הקרפף ונכנס לחצר הפנימית – והריבה אחריו – עמד להמלך בדעתו, איך יעשה? יכּנס לפני אביו הוא בלבד, או גם הריבה עמו תבוא, ולא יהא נראה כמסתיר דבר עבירה?

ושני העבדים, שטענו את חבילותיו של חנניה, אף הם עמדו מחרישים, שותקים ומצפים…

והרי אביו – –

יצא נקדימון מחדרו כשעיניו מצומצמות ופניו חמוצות ומתקמטות עוד משנת הצהרים שׂישן… ראה את בנו עומד – ומיד פרש את שתי זרועותיו כנגדו בשמחה, – ובה בשעה חזר וראה ריבה זרה אחורי בנו וחבילה קטנה בידה – ועמד במקומו תמה… מה? מה לו לנער שפניו קבועות בקרקע וכעין גיחוך של שוטה על פניו?… אף שני העבדים כאילו משחקין הם זה לזה בעיניהם…

“מה ומי זאת שעמך?!” – שאל את הבן קודם שיתנו שלום זה לזה…

פתח חנניה בגמגום כלפי אביו לבקשת מחילה – ולא מצא… ופסק ונזדקף בבת-ראש ואמר: “לא עשיתי בממוני, אבא, אלא פדיון שבויים בלבד, – מת-מצוה מידי עכו”ם פדיתי, וריבה זו – מידיהם של פירטין!"…

שמע הזקן ונרתע ממקומו: “עלוב בן-עלובה!” – קרא וספק כפותיו: “זוהי חכמתך וזוהי סוכלנתך שלמדת לפני הלל בירושלים?! – וכמה הוצאת על כך?”

“את הכל… כמעט את הכל, אבא”…

קפץ הזקן קפיצה כמי שהכישו נחש: “כיצד?!… בשבעת אלפים שנתתי בידך – ולדה זו, שפחה כנענית אחת, הבאת?!”…

“לא שפחה, אבא… בת חורין הבאתיה… על מנת כן פדיתיה”…

“ולמה?! שהעלתה חן לפניך?” – כך נהם ורתת הזקן מכעס, ופשט יד – פרע ראש הנערה, ונתן בה עינים קודחות, נרתע – ונשתתק… ומיד חזר והרגיז את עצמו, בטש בבן וקרא: “רוסתיקיאה מצידון בממוני קנית לך!?”…

“אבא רחימא!” – קרא הבן בהשתחויה: “עפר אני תחת כפות רגליך!… אלא… רואה אתה – מיְיָ, יָצָא הדָבָר…”

“מה?!” – שאג האב ונסתער כארי: “מה נפשך לומר על זונה זו?”

הדבר יצא מפי אביו – ונזדעזע חנניה ונזדקף בפני אביו, הלבין ופתח ואמר: “מה אומַר? וכבר אמר שלמה: ‘בית והון נחלת אבות – ומיְיָ אשה מַשׂכלת’…”

“לֵך!!” – הרעים האב בחימה שפוכה והתחיל דוחפו באגרוף, אותו ואת הריבה כבוּשת-הפנים שעמו: “לך! מדירך אני, בן סורר ומורה! לך עם זונתך מעל פני!! מדירך אני מנכסי! – נזוף ומנודה אתה לי – וצאו!!”

השליכם אל הקרפף וטרק את דלת החצר בפניהם – ונעל…

וחנניה – תחילה עמד מתוך טירוף הדעת, אחר נסתכל לכאן ולכאן, ננער וקרב אל הנערה, שעמדה דוממת, עצומת עינים ולבנה כשיש, ושתי ידיה על ראשה הפרוע – –

תהה עליה והרהר כהרף עין: אם אין זו אנדרתא מאלו שראה בצידון? ואיך זו נטפלה לו?… משך משיכה במרפקה, וננערה אף זו – והלכה אחריו…

ועד שהם עוברים לצאת מן הקרפף, עבדים ושפחות מניעים אחריהם ראש:

“אוי לו לבן שגלה כך מבית אביו!”

“ואוי לו לאב שהגלה את יחידו כך!…”

“ואילו היתה ברוריה אמו חיה כיום!…”

“וזו שעמו מהי? מָדית או יוונית?”

ז

דחופים וכפויי ראש עברו שניהם את העיר ויצאו לתחומה; ובדרך שפגעו ראשונה – בה הלך חנניה, והריבה – אחריו.

הולכים הם בין פרדסים; עוברים בין גפות וגדרות, – כלבים מלפני בתי-חמר קופצים לקראתם בנביחה, עוברי-דרך מסתכלים בהם, – והם מחרישים והולכים ומתביישים להסתכל פנים בפנים…

גַמֶלת עוברת ובאה ממשעול הכרמים, ועבד קטן מזוהם ופרוע-ראש נוהג בה. על הגמלים נאדות של שמן ומרצופין של גרוגרות – וחותמותיו של אסכדי עליהם – וחנניה ממהר ועובר בבושת פנים…

השפלה לכל רחבה שרויה בטבלאות טבלאות של קמה, המזהיבה לאור החמה שירדה לצד הים… עדרי צאת בתימרות אבק באים: רחלות מסורבלות ועזים נוצצות בשחרותן רצות אחרי הרועה הקורא להן בחליל, – חוזרין לדיר ללינת לילה, – והם, שניהם מנודים ונדחים, לאן הם הולכים?…

ושוב גמלת באה בקול מצילות; הולכה וחוצה בין עדרי הצאן שורה ארוכה של גמלים נושאים שקי שומשמין, ואף על אלו סיגנום של אסכדי רשום בסיקרא… אל אותו קרפף הם הולכים לבוא – והוא, הבן, לו אסורה הכניסה לשם…

החזיר פניו – ועמדה הנערה שלאחריו; מסתכלת בו ומתאפקת מבכי, אך דמעתה בעיניה נוצצת… הניע לה ראש – וחזרה לילך אחריו… ועם צללי ערב ארוכים נכנסו אל בין כרמי זיתים והלכו עוד; ועם צאת הכוכבים, לפני לבנה מחוירה, עמדו שניהם בתחוּמה של לוד – והם לבדם בשדה…

ואנה ילך ואל מי יסור עם נערה זו?

נראתה להם שקמה אחת שנופה נוטה לדרך, וסמוך לה גדיש של שעורים – ונטה חנניה ובא לשם.

עמד ונסתכל: שדה של חיטה בקמתה – ואין איש נראה כאן. קרא חנניה – ואין עונה… “כאן נלון” – אמר ופנה ועלה באילן; מלקט שקמים מן ההפקר וזורק לה לריבה לתוך כנפה ואומר: “אכלי, בת… אכולי”… ירד וקטף מלילות מן החיטה, מושיט ואומר לה: "אצלנו – מותר כך… מותר לקטוף – מן התורה… סעדי לבך, ברוריה "…

ושניהם עדיין הם מתביישים להסתכל פנים אל פנים…

ישב הוא ונסמך בגדיש, והלכה היא וישבה לה כנזופה מצד שני של הגדיש; זה לבד וזו לבד – ושניהם שותקים אפילו מאנחה קלה…

ועדיין חנניה תוהה לעצמו: "איך בא אותו מקרא של ‘אשה משׂכלת’ לתוך פיו ופסקו לאביו שלא כענין?… ואם באמת, מה' יצא הדבר או השטן, חלילה, הכשילו?

נתכנס ונתאנח אנחה של צער, וזה במקומו וזו במקומה – נרדמו.

ושוב נראה לו לחנניה אותו מת-מצוה בחלום: עומד ומורה באצבע לגורן אחת, שלשם רות המואביה באה בלאט… ישבה – והיא היא הנערה שעמו, – והריהי יושבת ורוקמת שם בזהב ובכסף לאור הלבנה; וברוריה אמו, בעיר של זהב על ראשה, כופפת עליה ושואלת בחנינה: “הינומה אַת רוקמת לך, בתי?”…

“ודאי כך!” – משיב אותו מת-מצוה: "שכן נאמר: ‘רוֹדף צדקה וחסד – ימצא חיים, צדקה וכבוֹד’ – –

ושוב הקיץ חנניה על מקרא זה – ובהקיצו עדיין דומה היה שאמו על גבו עומדת ורומזת לו מה…

ואילת-השחר אורה מפציע, פני המזרח מתחַורים – ועמד חנניה ממקומו, ופנה – והרי הילדה רעולה על ראשה וישנה עדיין, מכונסת בכל גופה הרחום לתוך הגדיש, כצפור זו בתוך קינה…

קרא לה בקול, שלא לנגוע בה: “קומי, ברוריה… קומי, בת!”… ועמדה לפניו מרעידה ומרחיבה עיני בעָתה. ראתה שסבר-פניו יפה – והצחיקה פניה אף היא כנגדו… אמר לה: “קציר חיטים התחיל – ותלכי, בת, אף אַת ללקט, ותתפרנסי לפי שעה”. תמהה ואמרה: “אלקט – ויניחוני?”…

עמד ופירש לה דין לקט ופאה שבישראל, ואמר עוד: “ולכי, אחותי, לכי לך מכאן – ולא יראו בך שגם את לנת כאן… המזרח מאיר – ויוצאים כבר לשדה”…

מיד נזדרזה הנערה, הטפיחה והיטיבה ראשה בטל שבטרפי השקמה, נטלה את חבילתה – וחפוזה עברה ויצאה לדרך.

וחנניה בראש הגדיש עמד, צופה מתוך נופה של השקמה, צופה לנערה שמתרחקה, ודמעה בעיניו, ושפתיו מרחשות מקרא שכתוב: ‘השלך על יי יהבך – והוּא יכלכּלך’…

ראה שפגעה שם בעניה אחת, מהלכת ובאה עם תינוקת שלה, ועמדו שתיהן, נראה, תמהה היא האשה לגרה וללבושה החדש – ושתיהן מדברות מה…

נתחברו – ונפנו והלכו יחדיו לשדה שמנגד, שארבעה קוצרים קרבים ובאים לשם ומגלותיהם בידיהם, – ונחה דעתו של חנניה וירד והלך לו אף הוא.

מתוך קריאת-שמע הגיע חנניה ובא לעבּוּרה של לוד, מקום שפועלים שכירי יום עומדים בו.

יצא ובא לשם בעל-בית אחד לבוש אצטלא של תלמידי-חכמים ותפילין גדולות על ראשו. ראה את חנניה, שהוא מצודד ועומד לו, וקרב ואמר לו בתמיה: “ולאו בר-פחתי אתה, בחור וטוב?”

“להשתכר אני מבקש” – השיבו חנניה.

“ומאין באת?”

“מיפו עבדך”.

“ולא בירושלים ראיתיך?”…

“אפשר… אפשר בהר הבית נזדמנתי לפניך, רבּוני… עכשיו, עבודה אני מבקש”.

עמד זה, הרהר קצת – ושוב נתן עיניו בו ואמר: “בן-כרך? עיני אינה מטעתני, ומסופקני בך אם רגיל אתה בקצירה, – ותהא שומר גרנות?”

“כרצונך – ובאמונתי, מר”…

רמז לו זה, והלך חנניה אחריו. ומשבאו לשדה, הראה לו הבעל ואמר: “כאן – גרני שלי, וכאן – של שכני; ועליהן תשמור. ושם, אצל גדיש זה שתחת אותה שקמה – את שומירתך תעשה”.

“מקום טוב הוא!” – נענה חנניה בשמחה. ודץ הבחור והלך ללקוט קנים לעשות את הסוכה, בו במקום, – שאף “היא” לנה בו שם…

ומסביב צרצור צרצורים – בשמחת הקציר לבוקר ירננו.

ח

לערב, משחזרו הכל מן השדה, באה הנערה, ועומר שלקטה – על שכמה. יצא חנניה לקראתה, שאל לשלומה ולחש לה: “אם יבוא מי וישאל, בת, אמרי, – אחותי את”.

“אחא… אחאי…” רחשו שפתי הנערה, – נזדעזעה והשפילה את עיניה מפניו כמפני אורה עזה שטפחה עליהן…

נטל את עמרה ונתנו לתוך הסוכה – ויצא.

נסתכלו פנים אל פנים, ועינים לעינים כאילו אומרות באַתמהה של שמחה: וכלום לא אח ואחות אנו מלידה ומבטן?…

רמז לה – והלכו שניהם ונטלו ידיהם מן הכד שבסוכה, וישבו בסמיכה לגדיש, לכרוך פת וזיתים שהכין הוא.

ושתיקה מסביבם, – יתוש אינו פורח, צרצור לא נשמע, רק עטלף יחידי תועה ברפרוף: מרפרף וחולף לכאן ולכאן בלי השמעות ניד כל שהוא. ואף הם שניהם אינם מסיחים בסעודה, כאילו כל בם כבר ידוע וידוע לשניהם מיום הולדם.

שתיקה – ואין רואה בם אלא הלבנה שבמרום…

ופתח חנניה ואמר בדאגה: “הלבנה במלואה לילה כיום תאיר עלינו, ואנו – דעי, אחותי – בישראל אנו… יראונו כאן לילה, וחרפה תהיה”…

אמרה לו: “ואלך למקום שתשלחני”…

נתעוררו רחמיו של חנניה ונתאנח ואמר: “ולאן, צפור נודדת, תבואי?… לא! עוד הלילה כאן תליני… בסוכה תשכבי, ואני אהיה חוזר על השמירה”.

“ומחר?…”

שתק חנניה; וחזרה הנערה ואמרה: “ומחר אשאל מאלמנה זו, שעמה אני מלקטת ותתן מקום לינה לי עמה”. והשיב חנניה בדאגה: “רצונך – ויהא כך… ומחר כאן תלקטי, ולא בשדה אחר, – שמחר יוצאים כאן לקציר”.

נתעכב והתחיל מגמגם ואמר שוב: “ברם… רוצה את?… אם אַת רוצה – אארסך לי כדת, ולא נבוש”…

נרתעה הנערה ותפסה לבה בידיה, נפלה על ברכיה וענתה: “רבּוני! לא בכסף – בלבך הרחום קניתני… שלך אני – ואין רצוני אלא רצונך בלבד… אלא אביך – הרי לעולם לא יתפייס לך על כך”…

כבשה פניה וכולה נזדעזעה מבכיה כבושה. – וחנניה אף הוא רועד, גוחן ומלחש כלפי אזנה: “אל נא, ברוריה… אל נא תבכי… מוטב תגידי… מוטב תגידי לי – מי אַת?”…

מיד נזדקפה זו, נתנה בו עיניה ואמרה: “ואם אומר – תאמינני?”…

ועד שהוא תמה לה, הציצה את עיניה לשמים כנשבעת, – ומפורש כלפי מעלה ענתה ואמרה:

“בת דוכסין מאי אלישה אני”!

נתבהל הבחור, – סבור, נטרפה דעתה של עלובה זו. נסתכל בפניה ואמר: “ועד כאן למה לא אמרת?…”

“והיית מחזירני למקומי?”…

“ולא חפצת לשוב לשׂררה?”…

ובצחוק של עצבות ובניעת-ראש משיבה לו היא: “כך אני… לא חפצתי”… וכבשה פניה לתוך הגדיש.

“ולמה כך? למה?!”…

החזירה פניה, תפסה כפו בשתי ידיה שנעשו צוננות, ואמרה: “הרבה חשבתי בדבר… ימים ולילות חשבתי, בשעה שהוליכוני אסורה – שלא אקפוץ מן הספינה ולים… חשבתי – ומשבאת אתה ופדיתני, אמרתי: טובה לי עבדות שאצלך משׂררה שבארצי ובבית אבי”…

“ולמה? למה כך?”

נתישבה לפניו ואמרה לו: “שב ואגידך”.

שִׂכֵּל חנניה את רגליו וישב אף הוא מצפה ותוהה כנגדה, – אם לא בחידות היא מדברת?…

והיא עיניה למרום כשואלת שם במזל, באלהות שלה, ושפתיה רוחשות מה…

“אין מתפללין בישראל לכוכבים ומזלות” – אמר הוא לה בנזיפה כבושה…

העמידה היא את עיניה בו ואמרה: “נטרדתי, אבדתי מפניהם של אלהי יוון, ואת אלהיך איני יודעת עדיין… אך לבי מאליו לשמים הוא מתפלל – למי?… אלהי ישראל לא בשמים הוא?”

“בשמים ממעל ובארץ מתחת – אחד, ואין מלבדו עוד!” – קרא חנניה ברגש: “אחד, – ובפניו את מדברת!”…

כפפה ראש ואמרה: “ולואי וישמע אף הוא… אין מרמה בפי”…

התחילה מסיחה בלאט, דבר דבור על אפניו –

וחנניה כאבן דומם יושב לפניה ושומע.

ט

היא – כַּלוֹמִירָה שמה. – פּרוֹקלוֹס אביה מגדולי יוון הוא, איפרכוס על אי קוֹרקירה. והוא כל ימיו מושל תקיף היה, עד שמתה עליו אשתו, אַנֵימוֹנָה אחותו, ואחריה גם בנם היחיד פַּפּוֹס, שנמצא הרוג ברומא, בין עמודי הקרקוס, ולא נודע על ידי מי. נשארה עם הזקן האב רק הילדה כלומירה בלבד. ומאז נתעצב פרוקלוס, נתרשלו ידיו מן השלטון – ופרש להיות הוגה בספרי פילוסופין.

ולפרוקלוס שני אחים צעירים ממנו: האחד בעל אשה ובנים והוא גבר אַלים וערום בדעת – כְּריטיאס שמו, והשני – תּוֹדוֹס, בחור קל-הדעת שאין בו אלא בּחרוּתו בלבד; ולזה אמוּרה היתה כלומירה מילדותה. ומשגדלה – לא יכלה לסרב, ולא בקשה הבת מאביה אלא שימתין לה עד שתמָלא לה שנת השמונה-עשרה. אף תודוס לא היה ממהר לנשואין, שהרבה שמחות אחרות היו מצויות לו תדיר ברומא או באתונא…

ברם, כריטיאס – צרה עינו בתודוס; ודאי חשש שעם הבת תנתן לו לצעיר זה גם השׂררה, שכריטיאס היה מצפה לה כבר. בינתים, מלאה השנה לכלומירה, שנת השמונה-עשרה, – ותודוס אז באתונא; ועד שיבוא זה, הקדים כריטיאס ועשה מעשה: שיום אחד בא דוֹד זה ונטל את כלומירה עמו ברכבו לדרך טיול וציד, ושנים מחבריו אף הם רוכבים בסוסים עמהם. הלכו לחוף הים עד שהגיעו למקום אילנות, לפני ‘חורשת דיוניסוס’ – והתריע אחד: אילה נראתה לו בורחת להר; מיד קפץ כריטיאס, התיר את הסוס מרכבו, והוא וחבריו התחילו מרדפים ברכיבה אחרי הציד, – והיא, כלומירה, לבדה ברכב נשארה ממתינה. בה בשעה, קפצו עליה שנים מן החורשה, סתמו פיה וכפתוה; ובדוגית, שהיתה מוכנה להם בין כיפי החוף, הפליגו עמה ללב הים, – עד שהגיעו לספינה של פירטין זו, שבה הביאוה לצידון.

“וכך!” – סיימה הנערה בדמעה: “כך נטרדתי אני מבית-אבי, ובשבילי – גם אתה מבית אביך נטרדת”…

“ואינך רוצה לשוב?” –

נדה הנערה לו ראשה לחנניה, ואמרה: “תם וצדיק! מה תשאל?… אשוב – ויתגלה מעשה דודי ששָכר לאבדני – ויהא אבא מושכו לדין מיתה, ודודי עם חבריו יעמדו וימרידו עליו את אנשיהם… ברם, תודוס עם אבא יעמוד – ומלחמת אחים תתלקח. וסוף דבר – ברי לי, הזקן אבי לא יצא חי מנכלי כריטיאס – ותודוס מה? – לנשים חילו ולא לעצה ולמלחמה”…

שומע חנניה ועכשיו דומהו – דעתו הוא מיטרפת עליו: בתו של איפרכוס לפניו – והיא המלקטת בשדות לוד?… יושב ופיו פתוח כנגדה, נחר גרונו מלדבר, עיניו כגחלי אש ושתי ידיו לשני צדי פניו נפרשו, – קפאו קודם שתפשו את ראשו…

נזדעזע וטפח יד לפדחת: ברם, אלמלי נזהרה חכמה זו וספּרה זאת – עכשיו ודאי היה נקדימון אביו מודיע להחזירה, מקבל פדיונה וגם מסלקה עם זה מעל בנו!…

וזו מוסיפה עוד ואומרת: “ואילו הכריע אבי במלחמה, ואפילו מיד, – אני, מה סופי? לרועה-נשים זה יתנני, ביד תודוס המתהולל עם שכּורי אתונה… וכאן – כאן הרי אתה!” – צהל פתאום קולה וכבשה את עצמה ברתת, ופיה שנצטמצם התחיל שואף אל חנניה, הוגה ורותת כקול התור: “אתה… אתה, הו, ברבר נאור! אתה, שבשביל עניה אבודה קבּלת עליך טירודין, וקודם שידעתני אמר לבך – ואמרתני לך… אתה – הו, בן-ישראל נאה מכל בני מלכים! מלכות וגדולה מן הן כנגד חסד ורחמים שבלבך זה!” – ונפל ראשה על לבו, והיא כולה מצטמצמת מתוך צמרמורת, שוחקה ובוכיה כאחת…

נבהל חנניה, נלפת – וקפץ על רגליו, תפסה ונשאה על זרועותיו, כשהוא קורא ברעדה: “חכימה! צדקת!… אמא ברוריה!… אהיה כפרתך, עולה תמימה! פרידה כשרה שלי!”

והטילה על יצועו שבסוכה, ביקש לנשקה – ונזדקר לחוץ: “תערב שנתך!” – קרא וברח אל בין הקמה…

רץ, ביקש לחזור – ונתנפל לארץ וכבש פניו בקרקע, נתחבט וחזר ונזדקר – וידיו פרושות השמימה, צעק צעקה: “הוֹוֹוֹ!” – ומתוך זעקה משוכה לשמים נתגלגל קולו בשיר…

פניו וידיו השמימה, ורגליו מאליהן הן פוסעות, פוסעות וחוזרות במעגל, ולפני ירח וכוכבים רחוקים רינתו בלילה הולכת, הולכת ומושכת רחמים ונחמה:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם!

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט

"וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים!…

ומתגבר קולו עוד, מתלבה בדברים – ובקודש עד שמים שירתו תקרא:

"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶאֱמוּנָה –

“וְיָדַעַתְּ אֶת יְיָ!”

נפל על ברכיו, נאלם – ועיניו עודן לשמים… חלום ליל אתמול בנעימים עליו מרחף, מרחף בהקיץ… והוא גופו מרחף, – עוּלפּה נפשו…

פקח את עיניו – וסוכתו מרחוק אליו תביט… ושוב נשתטח לארץ – ושפתיו נושקות; מנשק הוא את השבלים, אותן ואת עפרן יחד – ובוכה הוא, בוכה ומרתת מרוב טובה בנועם ליל ברכה זה – ליל טהור בשחקים…

י

כל אותו לילה היה חנניה מהלך ושירה של מקראות עמו.

כל מקרא שהעלהו בפיו – מאליו היה מתנגן, ונדמה היה לבּחוּר כאילו גוילין של כתבי-הקודש נגללין לפניו ומתוכם הוא קורא. גבר כוח זכרונו, דעתו עליו כלפיד תבער, וכצפרים הללו אותיות של אש כאילו פורחות ומשיבות מעל ראשו את כל הרהורי היצר…

חיצים בעיני השטן! מרגיש הוא הבחור שהסוכה מושכתו – אלא הוא גבול שׂם לו: “קוֹנם, שאיני קרב עד שיגיע הבוקר!” – ומאז נפשו על סוכתו כיונה על שובכה תרחף, והוא גופו סחור סחור, בתוך התחום שתיחם לרגליו הריהו מהלך ואינו עובר…

והולכה ומתרבה החדוה שבלבו על סימה ספונה זו שבתוך סוכתו, ולבו לדעתו אינו מגלה, שבדיעבד שמח הוא גם בחירותו, שנשתחרר מאימת אביו… וכך, ברשות עצמו, יחידי הוא חוזר ומהלך בלילה, מנענע קולו בזמרה, ובנעימה של געגועין תפילתו נובעת:

"אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי, אֱלֹהֵי יִשְׁעִי!

כִּי אִמִּי וְאָבִי עֲזָבוּנִי – וַייָ יַאַסְפֵנִי" – – –

והרי זה התרנגול רחוק ומרוחק מושך בקריאה של חצות… נתיגע חנניה בהליכתו – וישב על התחום… שותק – ורוחו מתפעמת…

קבע פניו לארץ, עצם עיניו מראות – וכחלום יעוף עברה עליו דמות דיוקנו של הלל רבו, – וכאילו בת-קול באה ומביאה לו קולם של חברים, שוני הלכות של בית-הלל – ונזדעזע וננער, נעור ונתחדש!

קפץ והריהו חוזר על כל "הוא אומר "; חורז כל המרגלאות הנאמרות בשם הלל, רבן של ישראל, – וכמעין טהור נפתח מתוך לבו, מעין המתגבר ונובע הלכה אחר הלכה, – ששנה בבית-הלל מנעוריו, ומתנדנד מרוב חדוה, ועל כל משנה ומשנה שהוא שונה בנעימה, הוא מסיים וקורא בזמרה:

"לֵב טָהוֹר בְּרָא-לִי, אֱלֹהִים,

וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי!"

חיצים בעיני השטן! – הפליגה דעתו של הבחור בתורה העמוקה מני ים – והוא גופו בתוך התחום… בתוכו הוא חוזר, סחור סחור – ואינו עובר.

ועדיין הוא מהלך, ומקראות והלכות מאליהם הם נחרזים ושמחים עליו… הציץ עיניו למזרח – ונפסק קולו ונסכר, – כבר עבר הלילה…

עבר הלילה… וכאילו הותרו רגליו מרצועה – פוסעות הן מאליהן ונושאות אל הסוכה; והוא – מכות מרדוּת אלו שבלבו למה הן?… הרי אין הוא הולך אלא להעירה בלבד…

ברם, אילת השחר מנצנצת עדיין בכל זיוה, ורק פאה כל שהיא מחוירה על גב ההר המופלג באפלה – ולמה הוא ממהר כך… אבל רגליו – הותר להן והן נושאות אותו שלא מרצונו…

חוזה הוא בתוך שתיקה זו, שהיא מפתה ומרעידה כאחת… נרעד הוא ונדחף מתוך פסוק אחד מרוסס:

“אֲנִי יְשֵׁנָה – וְלִבִּי עֵר… פִּתְחִי-לִי, אֲחֹתִי… שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא-טָל…”

וגרונו נחר ונסכר מלבטא אפילו את זה…

הכל שותק וגם הוא שותק… יכּנס בחשאי… נפעם הוא וברכיו מקישות – הגיעה הוראת שעה שהכל הותר בה… הכל – והוא זה שוחח ומצטמצם לפסיעות הכניסה – ונרתע ונתקע במקומו!…

כלומירה הקדימתהו ויצאה לקראתו – וברכה בפיה… וכמי שנצל ונפלט מתוך נחשול שבּים עמד הבחור, שאף רוח באנחה – ונחה דעתו…

אורו עיניו – וכמה נאה וטהורה היא נינפי זו!

מתוך ספק אורה פניה משחקות לו הודאה – ואת כל בה הוא רואה: רואה הוא, כי ערבה עליה שנתה לילה ונזדקפה קומתה המתומרה. רואה הוא, שפניה כבר רחוצות הן ומחודשות ושהיא כולה רעננה ושערה סרוק, קלוע ועשוי לראשה כמגבעת זו, – והרי זה קולה מגחך צלול ואומר: “כל זמירות ישראל למדתי הלילה!”

ושמחה טהורה לחנניה כשמחת ילד בפני אמו, אף הוא משחק ושואל: “שמעת? כלום לא ישנת?” –

וכבקול התור המגרגר משיבה לו היא ואומרת: “גם מתוך שינה שמוע שמעתיך, כי נעמה שירתך, הנותן זמירות בלילה!”… ושחחה, נשקה על גב ידו, ועד שמצא לומר מה – פרשה לילך לה.

“עמדי רגע!” – קרא חנניה ונמשך אחריה מגמגם… “שמעי נא… שמעי, בת… עדיין בידי כמאתים זוז… ומן הדין: מי שיש לו מאתים – לא יטול מתנות-עניים… ולא תלכי שוב ללקט”…

“לך יש – וכלום אתה מלקט?” – השיבה היא כמלגלגת לו; ובעוד שהוא רועד ומגמגם: “שלי – שלך… הכל שלך… נא, אל תלכי עוד!”… פסקה היא ואמרה כנגדו: לאו! – אלך!… וכי מה אעשה, נער תם? היכן אהיה כל היום, אם לא אלך?!"…

ומתוך שחוק טוב ומוצנע – חפזה ונסתלקה הימנו…

הפליגה וישבה לה על אבן אחת שבקצה השדה – ממתינה ללֶקט.

“אמא חכימה!… המלאך הגואל שלי!” – רחשו שפתיו של חנניה אחריה, – הוברר לו: זאת הפעם הוא על ידה נפדה…

היא פדתהו מידי שבּאי תקיף, מיד היצר המעביר את האדם על דעתו, – ובה בשעה נתגבר ופסק אף הוא: “היום! – עוד היום אגלה מה את לי, ברוריה שלי!… אי-אפשי שתהי עוד כגנובה עמי!”

זקף עיניו לרקיע שהווריד. ציצי חמה זהובים התחילו בוקעים ומפצילים לתוך הענן הקשור בראש ההר, – ונפנה חנניה והתחיל מהלך כלפי לוד.

הלך לפגוש את בעליו, את טבאי בן-נתן, שבודאי יצא כבר עם פועליו והולך ליום הקציר.

יא

עלה השמש, מזהיבים השדות – והותחל הקציר ברוב עסק.

טבאי האדון נצב על הקוצרים, והם – כעשרים איש – שוחחים וקוצרים בפיזוז מגלים ומזדרזים בשיר ובפיזום “הן, הן”.

“יָצָא הַשֶׁמֶשׁ? יָצָא הַשֶׁמֶשׁ?” – “הֵן, הֵן!”

“יָצָא הָאָדוֹן? יָצָא הָאָדוֹן?” – “הֵן, הֵן!”

“וְלִי מַגָּל זוֹ? וְלִי מַגָּל זוֹ?” – “הֵן, הֵן!”

“וְאֶקְצֹר בָּה? וְאֶקְצֹר בָּה?” – “הֵן, הֵן!”

וטבאי פניו שוחקות בשמחת הקציר ונדיבות הלב: רואה הוא, העניים באים ונמשכים לשדהו מלשאר שדות; יודעים הם, ששדהו גדולה ועינו יפה במתנות עניים – ומתכנשים.

"קוֹצְרִים אַתֶּם? קוֹצְרִים אַתֶּם? – “הֵן, הֵן!”

"מְעַמְּרִים אַתֶּם? מְעַמְּרִים אַתֶּם? – “הֵן, הֵן!”

וחנניה, אף שלא ישן כל הלילה, אף הוא שמחת הקציר תקפתהו; נפשו נעלסה כצפור שנמלטה, וגופו קל ומזדרז למלאכה – והרי זה מפריש ועומס עמרים ראשונים, נושא ומגַדש אצל הגורן, מוליך ומביא – ואף הוא מתרונן בקול, קול משולח לילדה זו שהוא רואה אותה, ואף-על-פי שאינו מסתכל כלל לצדה…

"הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה

נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע, –

בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה

נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו!"

“קולו של בן-לוי לו, לזה!” – אומר בן-נתאי כשהוא מרכין אזנו לשמוע בשירתו של השומר, שהיא בוקעת ועולה לפרקים מתוך רננת הקוצרים.

ברם, אף תלמיד-חכם הוא זה, – הלכות הוא שונה בשעת מלאכה:

"אילו דברים שאין להם שיעור?

הפאה והבכּורים והראיון" –

ומסיים הוא בחדוה רבה:

“וגמילות-חסדים ותלמוד-תורה!”

“ברם, לא הטעתני עיני בשומר זה!”נשתבח בעל-הבית לעצמו. הציץ וראה שנתרבו העניים, רמז – ומיד פשטו כולם על פאת השדה שנקצרה כבר ונתפנתה להם:

“וּבָאוּ הַמְלַקְּטוֹת? וּבָאוּ הַמְלַקְּטוֹת?” – “הֵן, הֵן!”

“וְנָאוֹת הַבְּתוּלוֹת? וְנָאוֹת הַבְּתוּלוֹת?” – “הֵן, הֵן!”

“וּכְעוּרוֹת הַזְּקֵנוֹת? וּכְעוּרוֹת הַזְּקֵנוֹת?” – “הֵן, הֵן!”

וחנניה חוזר ובא קל ומזורז, ופניו מאירות מתוך זמר של משנה:

"ואף-על-פי שאמרו: אין לפאה שיעור, –

הכל לפי השדה ורוב העניים –

וּוּוּלפי רוב הענוה!"

“'אחרי הקוצרים' – ולא בין הקוצרים!” – הוא מכריז על המלקטים שהם בהולים ונדחקים ביותר.

“הנח להם”… רמז לו בעל הבית בפנים מסבירות – והרגישו העניים.

כולם, אחד אנשים ואחד נשים, התחילו מחציפים; סילקו נשים כליהן, שוחחות ומלקטות גם בין העמרים ומזרזות אף את הקטנים שעמהן; משתטחים בעלי מומין וזוחלים על ארבע, וילדים קופצים ובאים עד מתחת למגלות, – ומכל לבושי בלאות אלו הלהוטים לבוז, מאליה נראית לו, לבעל הבית, ריבה אחת עטופה חדשים, שהיא בדֵלה לה לבסוף, – ראשה מכוסה ועיניה מחפשות, וכאורָה פרחים בדרך טיול, כך היא כורעת בנחת לכל שבולת נשוּרה שהיא מוצאה. –

“ואינך יודע” – פתח טבאי בשיחה עם השומר, צורבא דרבנן זה שקנה את לבו: “מי היא ריבה זו?”

“גיורת”… השיב לו זה כשהוא מתכוון שלא להסתכל לצדה.

“כך?”… גיחך לו בעל-הבית ברצון: “ברם, לא הטעתני עיני!”… וחזר ואמר בלגלוג הקל: “וחבל לרוּת זו, שלא לשדה בעז באה… ויש עמה נעמי אחת שתשמרנה?…”

נפגע חנניה ואמר: “ומה דוד, בן בנה של אותה רות, מה הוא אמר: ‘כי ה’ אוהב משפט ולא יעזוב את חסידיו – לעולם נשמרו '!…” ומתכוון להראות שיש שמירה גם לזו – החזיר הבחור את פניו אליה וקרא: “ברוריה! הכנסי-נא לסוכה – ופת-שחרית תמצאי לך שם!” –

זו נתבהלה ועמדה תוהה ומסתכלת גם בחנניה וגם בבעל-הבית, החזירה את פניה – וחזרה בשתיקה ללקיטתה…

“שמא אשה? – או ארוסה היא לך?”… שאל טבאי בלחישה, כשעיניו המתמיהות בודקות בפניו של השומר.

נצטמקו והאפילו גביניו של חנניה ופסק ואמר: “אימוּרה… שעדיין לא טבלה לדת-ישראל”…

נרתע בן נתאי וקרא: “ושכזו אחריך מהלכת? ולגרני הבאת!?”…

ופתאום טפח ידו על פדחתו, העמיד בחנניה עיני בהלה: “ולאו בנו של אסכדי אתה?!”… תסס קולו שנצרד.

“וכבר נשמעה השמועה אף בלוד?” – השיב לו חנניה בשאלה אף הוא ובקול ברור וחריף.

והלה על עצמו הוא זועף ונוזף: “שוטה שבעולם! כך עמדת על טיבו של זה?… אוי לו לדור שבני בי-רב שבו כך!… לאו! – לא יֵעשה כן במקומנו! לפני הזקנים יבוא הדבר!”

“ואף אני” – אמר חנניה בנחת: “רצוני להביא שאלה זו לפני זקני לוד; והריני מבקש ממך, מארי: הרשני לילך היום לשעה קלה ואבוא לבית-דין”.

"יקראוך!… כן! כן! – יקראותך, בחור וטוב! יקראוך – ותלך! – קרא בן-נתאי כשהוא מנער כפיו כמפני הטומאה. –

ונפנה בכעס והלך לו לצד העיר.

ותמהים הקוצרים: “במה הקניט זה לבעל-הבית כך?…”

וחנניה הציץ הצצה לצדה של כלומירה שנזדקפה מתמיהה אף היא – וחזר ונענע בראשו לחסידותו זו של בעל-הבית…

חנניה – מוכן הוא עכשיו להתנצח בשביל ריבה זו ואפילו עם העולם כולו!

ולשעת שביתה שבצהרים, בא שליח בית-דין וקרא לו לחנניה ולנערה שעמו, שאף היא אחריו תלך…

עכשיו הוברר להם, לקוצרים, למה נתכעס בעל-הבית; והללו תוהים והללו לוצצים ומליזים אחרי תלמיד-חכם זה שעם קונעתו בא לכן:

“פת בסלו? – כלה בלי ברכה הביא זה לגורן?…”

“עריסה של חלה בלעת? – לך, רבי, ספוג את הארבעים!”

יב

יושבים שלשה זקני בית-דין לאחר שחקרו את בן-נקדימון לחוד ואת הנערה שעמו לחוד – ומה יאמרו?

שניהם דבר אחד אמרו ודבריהם מכוונים, ועדים עליהם, שסרחו, חלילה – אין כנגדם. עכשיו: בחור זה, עם שנתכוון לשם שמים, ודאי גְרַם-בושת הוא לאביו – וקבּל ענשו, עונש קשה; אלא כלום תאמר שלא מצוה גדולה עשה זה בממונו, שלאו כל אחד עושה כך?.. הדירו אביו הנאה, נידהו – והלך עם הילדה; תאמר, היה עליו לדחות עלובה זו המתבקשת לדת ישראל? ואם אֲמָרה לו והריהו ממתין לה עד שיקבלוה לדת – תאמר, לא כדין הוא עושה? – ושניהם, אם נאמינם, הרי כבעז ורות כשרים הם מכל פגם!…

וחוזר הדין: בחור בר-אבהן ובר-אורין לן על הגורן ונכרית חרופה עמו – יש לך חילול-השם גדול מזה?… ואיך יהיו שני אלו נוהגים ועושים מעכשיו?

“נקרא לבחור ונשאלה את פיו”.

קראו לחנניה – שהיה מהלך בחצר כסגור תוך כלוב, ועיניו לריבה שהיא יושבת לה עטופה ומכוסה תוך קרן-זוית בחצר אף היא. – הכניסוהו לחדר, ונשאל, אמרו: “עכשיו מה אתה, בן-נקדימון, מבקש לעשות בכדי שלא יתחלל עליך השם?”

פתח תנניה וענה פני הזקנים ולפני בן-נתאי בעליו, שאף הוא שם עמד.

אמר: “מורי ורבותי שבדין ישראל! דקל הרים אני, צעיר אני לימים ואתם – ישישים; אלא ברשותכם אענה אף אני חלקי, אחוה דעי אף אני! – והעבודה! שאיני מבקש בשעה זו אלא עצה על ריבה צנועה זו… עניה זו – נפש נדחה המתבקשת לתחת כנפי השכינה – למה תהיה כשׂיה אובדה מעדת ישראל ללא רחמים? ולמה תהיה כעוטיה על הגרנות, שחוק לעבדים ולשפחות ולעז וקלס גם בפי בעלי-בתים?”…

כבש בן-נתאי את פניו מבושה –

וחנניה עונה ואומר עוד: “וכי כך מקרבים גרים למקום? פעם ראשונה הכניסוה לעיר של ישראל, ולא הביאוה לביתו של חבר, שתשב ותלמד להבדיל באיסור והיתר ובטומאה וטהרה כדת ישראל, – אלא לחקירה ודרישה של חשד לבית-דין הביאוה; וראו, בחצר-הרבים עטויה בעלבונה היא יושבת עדיין – ויש חילול-השם גדול מזה?”…

מיד ננער בן-נתאי, פשט ידיו כלפי חנניה וקרא: “מחול לי, בן-נקדימון! בחמשת חומשי תורה שבתוך ביתי, שלא נתכוונתי חלילה לרעה! – וכלום הטעתני עיני, עליך? ראיתיך – ולא מיד קבּלתיך?… אלא כאן – ‘שמעתי ותרגז בטני’… אלא מעתה… תשב נא הנערה כבת בתוך ביתי! – עמנו תשב – ודברי חבֵרות תלמד לנהוג… תשב – עד שתמצא לה מנוח כרצונה וכרצונך… בחומשי תורה שלי! – בתוך ביתי תשב!”…

כפף חנניה את ראשו בהודאה ואמר: “נעניתי לך, מארי! תבוא ותשב – ואני חמש מגילות אכתוב לך!” –

“אף לבלר אתה?” – קפץ בן-נתאי נגדו בקריאה של שמחה, תפס ידו ואמר: “וכלום הטעתני עיני בך? מיד הכרתיך! אלא, השכר הזה – חס לי וחלילה לי! הכנסת אורחים בלוד שלא בשכר היא באה, – ואל תביישני אחי!”…

“ואף-על-פי-כן”…

עמד הזקן שבדיינים ואמר: “בן-נתאי! רוצה הוא בן-נקדימון לעשות לך קורת-רוח – יעשה. ואף אתה, ודאי, עתיד להנהותו משלך – ואנשים אחים תהיו. אף אתה, בן-נקדימון! מתלמידיו של הלל הזקן אתה – ומענוותנותו למד, ואל נא יצא עתק מפיך… תנוח דעתך שיצאת שפוי… ועכשיו, אם סופר בקי אתה, מובטחני בך, שבכתב נאה תכתוב לבן-נתאי את מגילותיו – ומגילת רות ביחוד וביותר”…

נתבדחה דעת כולם מדברי הזקן – ויצאו מפוייסים.

והעיר לוד – הכל בה מספרין והכל מסיחין במעשה האסכדי ובנו ובגֵרה שבאה מיוון לחסות בכנפי השכינה – והריהי בביתו של בן-נתאי. וכבוד לחבר בן-נתאי במעשה צדקתו, שנתגלגלה על ידו זכות זו של קידוש-השם.

אין הגרה מגידה את מולדתה, אבל צוֹצַלתא, אשתו של טבאי, לפני חברותיה היא נשבעת ואומרת בלחישה: “בת-פחתי היא… בכל נראה שבת-פחתי היא, – כן נזכה להכניסה לחופה!”

צוצלתא, אשה גוצה זו, – משעה ראשונה שראתה את בן האסכדי והגרה שבאה עמו – לא ביקשה לנפשה אלא טובת-הנאה זו, להיות במהרה שושבינית לזוג נאה זה, ובחופתם היא נשבעת…

ומה טעם? סוד הנשים הוא, ואינו ידוע אלא לרחמניות מזורזות שבהן, שמדרכן להשתדל בהכנסת כלה.

יג

ובן-נתאי, משנכנס כבר ‘בעובי הקורה’, נזדרז לעשות את מעשה הצדקה שלם. לא המתין הרבה וקבּל לילך על דעת עצמו ליפו. ולמה? אפילו לאשתו לא אמר אלא בזה הלשון: “אם יאמר לך אדם: יש עצה בבעלך – תאמיני מעכשיו!”…

והוא הלך להיות רודף שלום, כאהרן הכהן, דהיינו: לבוא אל האסכדי בדברי פיוס בשם הבן, לשדלו בחכמה ולפתוח לו פתח שישאל על הנדר – 'והכל על מקומו יבוא בשלום ' – ותגולגל גם זכות זו על-ידי החבר בן-נתאי, להשיב לב אב על בנו ולב בן על אביו.

בא לקרפיפו של האסכדי, כלוקח כלי זכוכית, וכאילו אגב משא-ומתן נכנס עם הלבלר ינאי בדברים גם על ענין הבן. וינאי אך הניע ראש על עצתו של חכם לודי זה…

עבד נאמן, לבלר זה, בכה ואמר: “לבי על הילד שטפּחתי ורבּיתי בחכמת הכתב והלשון! אבל נקדימון רבּוני כדוב שכול הוא מהלך עכשיו, זועף וכועס הוא כל היום ואין כל בריה יכולה לעמוד בפניו, – ומי אב עשיר ונכבד במדינה שלא יכעס על מעשה כזה?”

ויעץ ינאי ואמר: “נניח לו בשעה זו. מפריש הוא עכשיו למדינת הים – ומשתנוח דעתו, אפשר… אם אינך חושש לעלבון ויכול אתה לוַתּר על כבודך – בוא ותרתיק אז על רחמי אב. אולי… ואף-על-פי… אבל בשום פנים לא עכשיו”.

וחזר עוד ואמר לבן-נתאי: “ובבקשה ממך, איש חסיד! תהא עיניך בנער הלז… זכור! בנו של נקדימון האסכדי – והוא אצלכם שומר גרנות… והנער הרי חכם ונבון הוא, ותם וישר כאמו הצדקת, עליה השלום! וכמה תורה למד זה בבית הלל רבכם; אף סופר מהיר הוא בכתב יוון שלימדתיו אני, – ואי אתם יכולים למצוא עסק בלוד לפרנסתו של זה?”

חזר בן-נתאי – והמון רחמים בלבו על חנניה שומר גרנו. בא ולפני צוצלתא בת זוגו לא מצא להשתבח אלא בטביעת עינו בלבד… אמר: “אלמלי שמעת שבחו של אותו בחור – וראית שאין עיני מטעתני!”

“ברם, הבחור אף הוא לא הטעתהו עינו”… השיבה צוצלתא בהצצה של רמיזה לאכסדרה, מקום שהגרה ישבה שם עם תאומתם, שתי הבנות: “זו – באלף לא תמצא כדוגמתה. נעימה ונבונה, מתכשרת בכל מעשיה ונשאלת בזהירות על איסור והיתר… אף את בנותינו היא מלמדת תפירה ורקימה. מטלית של מטכסא יש עמה והביא לה חנניה חוטי צבעונין – והריהי רוקמת עכשיו תיק לספר, מעשה טרסית להתפאר!”

נתבדחה דעתו של בן-נתאי ושוב נשתבח ואמר: “והרי אף עליה אני עמדתי – ולא הטעתני עיני! כלום לא שאלתי עליה מיד: מי היא זו?”…

“ודאי כך! – יפה שאלת, בעלי, ויפה ראית אז…” אמרה צוצלתא בנעיצת עין ערמומית – “אלא עכשיו – טביעת עינך היכן? אי אתה רואה שהבחור והבחורה נשמותיהם יוצאות זו לזו? ולמה אתה מעכב?…”

“אני? מה אני מעכב? ומניין לך שאני מעכב?” – כך ננער הבעל כתרנגול זה לעמוד על דעתו בפני אשתו.

ומשיבה לו צוצלתא בדברי כבּושין: “כלום איני יודעת למה טרחת כך והלכת ליפו? רצונך שאותו אב, האסכדי, יסכים לבנו? עשׂבים יעלו בלחייו של אכזר זה ולא יעשה כך! ועכשיו, משחזרת, עדיין תהא ממתין לו לזה, שיכניסם הוא לחופה?”…

נפגע הבעל וגזר: “החרישי, בבקשה – וחכמה תחָשבי! עיזא פזיזא – הכל אצלה בבהלה ובעגלא! – ובמה יהיו אלו מתפרנסין? הבחור צריך לעשותו תחילה אם חזן בית-הכנסת, אם מתורגמן, או מַקרי דרדקי, והיא – לחופתו היא דואגת!”

"ברם, עצתך, בעלי, טובה ונכוחה. ודאי כך! – אלא למה דוקא “תחילה " שאמרת? כלום זה מעכב בידך מלהכניסם לחופה בשעתם, עכשיו?”

“מה חופה, שטיא? יטבילו תחילה את הנערה – ויקדשה לו חנניה כדת!”

“ודאי כך! גזירתך בעלי – גזירה… והחופה – אימתי?”…

“חופה-חופה תפסה לאשה זו! ומה אם ימתינו קצת?”…

“ברם, נוח לנו להמתין… ואני אין לי אלא גזירתך, בעלי. מתון-מתון אתה אומר – ויהא כך. ודאי כך! אלא – עד אימתי?”…

עמד בן-נתאי על רגליו ואמר: “עד אימתי שארצה אני! שומעת את? ואל נא תדחקי את השעה… תביא הגיורת תחילה את קרבנה לירושלים” –

ובכדי שלא יאמר בן-נתאי: ונתּן לה שנים עשר חודש כלכל בתולה מישראל, – הקדימה צוצלתא וגמרה בעדו בשמחה רבה: “ולכשתחזור נכניסנה לחופה! ודאי! ודאי כך!”…

“ולא קודם!” – אישר הבעל את הגזירה בכל תקפו…

“ודאי כך, אשרַי שכיונתי לרצונך, בעלי החכם!” – קראה צוצלתא בששון, ומיד קפצה ויצאה לאכסדרה ללחוש על אזנה של הגיורת את "הגזירה ", שנתנה היא בפי בעלה…

תקיף וקשה כארז הוא בן-נתאי בפני אשתו; וזו אינה אלא שׂשׂה ומזדרזת לקיים תמיד את גזירותיו שהוא גוזר עליה… וגזירה זו – על אחת כמה וכמה!

יד

וגזירתו של בן-נתאי התחילה מתקיימת בתוך ביתו מאליה, וגם בשידוליה של צוצלתא השמחה לעשות את רצון בעלה…

והכל בזמנו נעשה ובסדר שלהלן.

בעוד שבעה ימים קידש חנניה את ברוריה בפני עדים. במגילה קידשה, בפרשה ראשונה של בראשית, שכתב לה על קלף נאה יוונית; וקלף שני, עברית בכתב אשורית, הוציא מחיקו ונתן לבן-נתאי רבו, מגילת רות בתוך תיק של מטכסא, – זה שרקמה ברוריה ועשתה לו.

הטביע בן-נתאי את עינו, עין בקיאה, בכתב – ושבּחהו, נסתכל בתיק – ויהללהו; ושמח ומתגנדר במתנה טובה זו שקבּל, עמד ואמר לו לחנניה בפני העדים: “אף אני, בני, קורת-רוח אעשה לך בעצה טובה: מדרך ארץ – אדם בונה תחילה בית ואחר כך הוא כונס את האשה שהזמינו לו משמים. אף אתה – הרי מקצת זוזים, אמרת, יש בידך, – ולמה לא תבנה לך בית-דירה שהוא? תאמר: מקום… הריהו לפניך תוך שדי, אצל השקמה שסוכתך שם, – הריני נותנו לך, אחי!”

וצוצלתא צהלה ושמחה ואומרת: “ודאי כך! ודאי כך! – ואין מסרבין לגדול, אין מסרבין, חנניה!”

ולמחרת תיחם בן-נתאי מקום כדי בית קטן וחצר קטנה לחנניה, מתחת לשקמה ואצלה, – והתחיל חנניה מביא אבנים לבנינו.

לא היו ימים מועטים ומביאי בכּורים מעיירות שבמעמד נתכנשו ללוד, עיר המעמד, ועלתה אף ברוּריה הגיורת עמהם לירושלים, אחרי טבאי בן-נתאי, להביא את קרבנה, שני בני יונה. חזרה – ולבה שמח על כל מה שראתה בהר הבית ובעיר הקודש, ופסוקים משירת הלויים ששמעה מתנגנים מפיה:

גָּדוֹל יְיָ וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ, הַר-קָדְשׁוֹ!

גרת הצדק – כקטנה שנולדה היתה בבית בן-נתאי לשמחה ולששון.

נתנו לה עוד שלשים יום, שתתקין את עצמה לחופה ושיגמור חנניה את בנין ביתו הקטן; – ובחמשה עשר באב משתה נשואין נעשה בתוך ביתו של בן-נתאי, והוא וצוצלתא שניהם יחד עוסקים ושמחים כאילו את בתם הם משיאין…

ולפנות ערב באו ממחול-הכרמים הבחורים והבתולות לבושות-הלבנים – והקימו את החופה.

באו שושבינים מחשובי לוד, וכולם מביאים יינות ומיני תרגימא לבית המשתה. החליל מכה לפניהם בנועם זמירות, וכנור ותוף למחול קראו, – ואפילו זקני בית-דין שבאו, אף הם בכבודם מרקדים לפני הכלה שיצאה בהינומה לימינו של החתן, מרקדים ועונים: “כלה נאה וחסודה!”…

הכניסו את החתן והכלה לחופה – ועמדו הזקנים וברכו את החתן בלשון מקרא שכתוב במגילת רות, שאמרו עליו:

"יִתֵּן יְיָ אֶת-הָאִשָׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ,

כְּרָחֵל וּכְלֵאָה, אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל!"

ובאותו מעמד, למרבה השמחה, בישׂרו לו לחתן, שמינוהו סופר בית-דין בלוד!

חתונתו של סופר בישראל – וגדלה השמחה עוד. בחורים ובחורות סובבים בשיר ובמחול-הכרמים, ואבות לבנים ולבנות מטפחין ומוחאים כפים. אף תינוקות שבחוץ צוהלים, פועים ומרקדים כגדיים. הללו קוראים: “חתן דומה למלך!” והללו עונים: “כלה דומה למלכה!” – וצוצלתא ושתי בנותיה מחלקות להם פעם בפעם קליות, אגוזים ומיני מתיקה – ורבה השמחה גם בחוץ, בכל המבוי כולו.

יצאו הכוכבים והודלקו מנורות – והמשתה רב בבית ובחצר, כיד בן-נתאי הטובה עליו. גילה, רינה ודיצה בחצר ובבית; חתן וכלה תחת חופתם יושבים בשתיקה, והקהל – הרואה לעינים ולא למערכי לב וזכרונותיו – אומרים: “החתן והכלה כמלך ומלכה ביפים הם”… והכל שרים ושמחים במשתה.

יצאו בשירים ובמחולות לחוץ; קהל רב מוליכים את החתן והכלה תחת חופתם לאור האבוקות; הולכים ומוליכים בשיר בדרך שדות, עד שהביאום אל ביתם החדש תחת השקמה, – ושושבינים ושושבינות נושאים ומביאים איש כמתנת ידו, נותנים לפני החתן והכלה, שהושיבום על ספסל אחד לפני ביתם תחת החופה.

לא כלי יקר הם מביאים, אלא צרכי ביתו של אדם מישראל. זה בא בחצבו המזוגג, וזו – בסרידה ונפה; אחד – בכד שמן, ושני – בקדירת דבש, ושנים נושאים כלכלה מלאה פירות; זה קלמרים המוּתאמות יגיש לחתן הסופר, וזו כופח של מתכת לבעלת הבית החדשה; וצלוחיות וקיתוניות, מדוכה מָדית, מחצלת מגוונת, קערה וכוסות – כלים קטנים וכלים גדולים; והרי גם רחלה שבכּרה עם ולדה המסולסל, אף תרנגול ותרנגולת לבנים כשלג הובאו… ובן-נתאי וצוצלתא – הם על גב עצמם נשאו והביאו כרים ומצעות וסדינים לבנים – ותאומתם, שתי הבנות, בידיהן הן מציעות ופורשות את אלו על האצטבא שבבית, – מקום שהעמידו בו את החופה במקלעת הדסים לחתן ולכלה –

וכן הכניס חנניה את בת-זוגו לתוך ביתו; והכל שׂשׂים ושמחים ומריעים בשיר ומחול. עד האשמורה השלישית יצאו בחינגא מסביב לשקמה ולבית הקטן, ואנשים ונשים מטפחין ועונין:

אֲחוֹתֵנוּ! אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה!

ועדיין אין זה סוף מעשה…

עומד האב, האסכדי, על דעתו ועל כעסו, ובלבו הנקשה הוא שומר עברה על בן-נתאי ועל כל בני לוד יחד, – שאומר הוא, רק לקנתרו נתכוונו ועשו פומבי לחתונה זו… אבל “עושה גדולות ואין חקר” אמר למעשה שיֵעָשה עוד, – ונעשה זה לפרסום רב ולקידוש שמו של יוצר האדם ומכין מצעדיו מדור לדור.

טו

יוצר-האדם – אדון העולם אשר יצר את האדם בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד ושימח את שני יצוריו אלו בגן-עדן מקדם, – הוא, בטובו עליהם גם לאחר שגלו בעטיו של נחש, לא הסיר חסדו מהם ומבניהם; שבכל מקום שבני אדם וחוה שרויים בו, הוא ברא להם ששון ושמחה – חתן וכלה, אשר מנחל עדניו יַשְקם!…

אדם ואשתו – שלא מדעתם הם מזדמנים, ואפילו אם מארצות מרוחקות ומאומות ולשונות שונות באו – צֶלם אחד מחברם; מצא מין את מינו המזומן לו – וחתן לקראת כלה, וכלה לקראת חתן יחד ננערים, ומתוך גילה-רינה-דיצה-וחדוה בחבלי אהבה-אחוה-שלום-וריעות הם נמשכים להיות נפש אחת ביחוד שלם זה שכל יסורי העולם מתמתקים ומצטללים בו, עד כדי תענוגות-בראשית שלילדים בחיק אמותם!…

אדם לעמל יוּלד, והילודים למות; אבל כמה יפה וכמה נעמה עליהם האהבה בתענוגיה גם בימי הרעה, שלא תבוא! – ואשרי מי שזכה לחיי האהבה בקדושתה! שהוא, אפילו ביום המיתה, זכר יזכרנה עוד ולא יאמר: “נוח לו לאדם שלא נברא משנברא”… “כּי עזה כּמות אהבה” ועמה מקור חיים על הכל גְבַר! –

ולמה ישאלו הדואגים: גן-עדן היכן הוא? – לעינינו הוא! שבכל מקום שאדם עם בת זוגו שרויים באהבתם, ואפילו בתוך ביתו של עני שבעניים – עדנם לפניהם שם הוא!… “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה – בוז יבוזו לו”, שכן גדולה אהבה, שאפילו העניות אינה מנוולתה – כשם שהעשירות אינה קונַתה!

וישמחו להם רעים האהובים, חתן וכלה ביחודם! ואם בסתר סוכה בודדה, במלון מדבר ישכנו, – אף שם עמהם, כביכול, “ישמח יי במעשיו” שזיוגם יחד! שכל מקום שאהבה מקודשת בו – השכינה שרויה ומצויה שם; ואם זכה אדם בחדות נצחים זו, הוא גם מנפשו ובשרו יחזה אלוה – וָחָי! – – –

חנניה, חוץ מיום שני וחמישי שהוא משמש בבית-דין של לוד, יושב הוא כל הימים בתוך ביתו – בית קטן ומסתתר תחת נופה של שקמה ונשקף ברחבי השרון כקן-צפור בודד. שם בצל קורתו ספרי תורה הוא כותב; דברי אלהים חיים, מגילות מגילות גם ביוונית הוא כותב, בתרגום הזקנים, ועֶזרו – כנגדו; שאף ברוריה על מלאכתה יושבת, – תיקים לספרים היא תופרת ורוקמת לנוי.

הספרים בתיקיהם הנאים, ביחוד המגילות הכתובות יוונית, תגר לודי אחד לוקחם ומוכר בישראל ובעמים שבארץ. ברם, כּתבן אחד כמה מספיק הוא לכתוב, וביחוד אם דייקן הוא? והרי הם שניהם מתפרנסים בצמצום… אלא, עתים גם השרון כולו ברווחה שלו כאילו צר הוא משמחת-עולם זו שבלב שני הנאהבים והנעימים והצנועים בחייהם!

“למה סודר נאה זה שאת רוקמת, בתי?”

“זה… הרכּן אזנך, נערי, ואלחש לך”.

“אזני לשפתותיך, אמי”.

“מובטחני, אבי, שבן-זכר הוא “זה”… והסודר – הרי תמורתו לפדיון הבכור ולקרבן המזבח… מסכים אתה?”

והלה בשמחת ההסכמה כתינוק קטן מצטמצם הוא לרגליה, כובש פניו בלבושה, מנשק את הסודר שבין אצבעותיה, אף כל אצבע ואצבע שלה הוא מנשק בקדושה וברחמים רבים: “אמא… אמא ברוריה שלי!… שלי ושל בכורי! – במה אני כדאי וזכוי לכך?!”…

והסודר נרקם ומתמלא מיום ליום צורות וגוונים: נברכת של מים זכים סוגה בשושנים וחבצלות, ומתגבה עליה תמר בלולביו; על כרכוב אגנה, אגן-שיש מחוטב, טווס גדול בסרח זנבו עומד, מביט לאחור ומתגאה ברוב גווניו המזהירים, – וזוג יונים צחות מתעלסות בעפיפה על המים.

ולמה עגמה ברוריה בעשותה במלאכת תפארת זו?

סוד זה אפילו לחנניה אין היא יכולה להגיד.

היא, בעודה בבית אביה, סדין רקמה לו, מסך למיטתו – ובציור זה ממש; אלא שבאותו סדין, במקום הדקל – אפרודיטא עמדה… ועכשיו, משעה שהתחילה ברוריה רוקמת את הדקל שבסודר, אפרודיטא באה אליה בחלומות לילה, כתובעת עלבונה… קוראה ברוריה בחלום: “ולא ארקום! הרי ידי מסולקת מסודר זה”… אלא אותו מת-מצוה (שחנניה סח לה עליו) יוצא מתוך ארונו וקורא בגזירה: “לא! כי רקום תרקמי! אני לעזר החיפני אומר לך: אל תסלקי ידך מנדר זה!”

ובבוקר, שלא מרצונה, אלא כאילו כופאה מי-שהוא, הריהי חוזרת למלאכתה…

וכך יושבת היא, ברוריה, ועושה במלאכה כמתוך חלום – היא כאן, בלוד, ומראות היא רואה שם, בקורקירה מולדתה – וגם פה וגם שם נכריה נפשה…

יומם כלילה היא חולמת, וכשהיא מתגברת ותולה עיניה בחנניה שלה, היושב כנגדה וכותב על הקלף – קוראה היא באנחה חשאית: “מלאכי רחב-המצח… רבי, מאור עיני!” –

“מה שאלתך, ברוריה אמי?!” –

“איני יודעת, – מה אשאל?”…

“הוחילי, בתי, לאל, – עוד מעט, ובנך יגיד לך”…

מלאו החדשים – וברוריה חובקת בן.

רך ורופס הוא ונראה כאומצא… קורץ ומעקם פניו – והרי הן מצטמקות כגרוגרת…

“כמה מנוול הוא זערורי זה” – נאנחה ברוריה והתחילה בוכה… עד שבאה צוצלתא ונזפה בה: "שוטה שבעולם! מזג נאה זה הבן, של אבא ושל אמא יחד – ועולה הוא על גבי שניכם בנוי! – ומיד התחילה ברוריה אף היא מכירה שבאמת נאה הוא בנה. וחנניה –לעיניו ולאזניו אינו מאמין…

שבוע הבן ושמחתו ברעדה, – שמחת בריתו של אברהם אבינו – ושם הבן: אלעזר, – זֵכר ללעזר החיפני, שבשבילו נתעכב חנניה עוד יום אחד בצידון – ופגע את בת-זוגו, אמא ברוריה…

אמא ברוריה – פניה חורו כחולה, וחינה – חן אם בקדושתה ובחמלתה…

וחנניה האב כשכּור משמחה הוא נחפז כל היום. גם לילה על הבן יעיר, ומרחוק, שלא לנגוע בה, את שנת אמו יברך… קול הילד בבכיו, כבת-קול משמים לאזני אביו יבוא – ונפשו לצפצופו תהמה, – עתים בנועם רחמים תתעטף ועתים בשמחת עולם תתרונן…

ומיום ליום חדשות יחזה:

ראש הרך בשערו – כסוי פיקס מזהיב ומסולסל; יונק – ופניו הורודות מובלעות ומעורות בלבנת הספיר, בַּדד השופע בו חיים ושובע תענוגות; נרדם – ואליו רוח אמו מכוונת, בנשיבת שפתים חרישית תפנקהו.

אם ופרי-בטנה – ועליהם וסביבם חופף כצפור, רופף מנגוע והוגה וחרד האב: “מה אעשה, אמא? – מה אעשה אני לבננו זה?!…”

“הוחילה, אבא, לאל! הוחילה, עד שאתקינו לך ללמדו תורה”…

טז

ושוב עליה לה לברוריה, עליה בקרבן-יולדת לירושלים; ואף עליה זו חלה עם הבאת הבכּורים שמלוּד עיר-המעמד.

בהשכמה, עם כל מביאי הבכּורים, אנשי המעמד (וטבאי בן-נתאי באותה שנה ראש המעמד היה) – יצא חנניה כשהוא מנהיג את אשתו ובנו על החמור.

וברוריה לא זר לה עוד המראה, כי לא עוד נכריה היא רואה את עצמה בתוך הקהל הזה.

ישמחו השמים ותגל הארץ לפני ברוריה האם! אכן, רק בזכות הבן, בזכותו של ישראל קטן זה שהיא מעלה לירושלים, אף היא בת-ישראל ממש היא, בת לאל השוכן בציון הר קדשו!

אם חנניה בשעתו מן השביה פדאה, הרי ישראל קטן זה שבחיקה מכלימת נכר גאָלה, ועִמו בתוך עַמה היא מהלכת…

בין הרים, במשעול כרמים, שיירה ארוכה נמשכת, ומנחתם לאביהם שבשמים – פירות מברכת אדמתם – על כתף ועל חמורים בסלים ישאו. סלים במקלעות עלים, ובהם אדמוני רימונים מבין פרכילי ענבים מציצים; שרביטי תמרים נעוצים וזקופים מתוך ערימות של גרוגרות; גם קלתות של תבואה במקלעות שבּלי זהב ומחלפות ירק-הדסים על דבשות גמלים נשאות. ולפני כולם בן-נתאי בכבודו ובעצמו מוליך את השור, – שור בריא נוצץ שחור ועקוד לבן, וקרניו, מצופות זהב, נוצצות מתוך עטרה של זית.

החליל מכה במתק קולו, ואחריו בקול ששון וקול שמחה יענו:

“קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיוֹן, אֶל בֵּית יְיָ אֱלֹהֵינוּ!”

חם היום – והוציאה ברוריה ופרסה לצל על בנה את הסודר שרקמה לפדיונו ואף היא בקול דממה תען שיר:

“שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי: בֵּית יְיָ נֵלֵךְ!”

זה השיר שחנניה היה אומרו לפניה ולפני בנה כל יום בשמחה. שמֵחה היא ברוריה, והסודר אף הוא שׂשׂ בגוונים שלו וכל עין הוא מושך ביפיו, – הסודר בצבעיו והאם באשרה שניהם יחד משוש כל עין הם… וחנניה אל תחת הסודר יציץ, – אל הבן שנרדם על הדד, ומנעימות שנתו שפתיו וכל פניו רותתות בשחוק עליו חרישי… ופתח האב שיר בקול רם:

“אֲרוֹמִמְךָ יְיָ, כִּי דִלִּיתָנִי!”

זה שיר של תודה וחנינה, חנניה בקולו יסלסלהו – והכל נדמו לשמוע בנועם זמרתו; כמה רחמים הוא מושך בתחינה הנובעת מתוך לבו המלא… מן התחינה לזמרת ששון וחדוה נתגלגל קולו, אף ידיו ימחאו שמחה:

“הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי”

וכל הקהל עמו בהליכתם מרקדים ועונים: “יי אלהי! לעולם אודך!” – ומן הכרמים לעומתם, קולות קוראים “הידד הידד!” בהד הרים יבואו.

ורוח לבשה את חנניה ביתר עוז ופתח בהלל הגדול: “הודו לה' כי טוב!” – וכל הקהל לקול השיר יצעד עוז, עולים בהר ועונים ואומרים כאחד: “כי לעולם חסדו! כי לעולם חסדו!” – וקלה ושמחה העליה.

“לא הטעתני עיני בחנניה סופרנו!” – אומר בן-נתאי לחבריו שעמו: “אף את אלהים ואנשים יודע הוא לשמח, – וראו, הארץ כולה שמחה עם השיירה שלנו!… ואותו טפּש, האסכדי, לבן שכזה הוא מחזיק בנידוי”…

הגיעו למצפה בנטות השמש – ופשטו ברחוב ללון בחוץ; והעיירה כולה צהלה ושמחה עליהם. ביין, במדורות-אש ובמחולות עד לאשמורה השניה בלילה עמם שמחו. הכל שמחים משום מה עם שיירה זו ביותר. –

ולמחרת השחר, משעלו ממקום לינתם במצפה, ומבין ההרים מאֵד הבוקר, אד תכלת דקה, התחילו בוצצות פאתי ירושלים – פתחו כולם ברינה:

"יְרוּשָׁלִַם – הָרִים סָבִיב לָהּ,

וַייָ – סָבִיב לְעַמּוֹ…"

וברוריה באשרה מצטמצמת עם בנה כגוזָל זה אל תחת כנפי אמו – תחת כנפי השכינה וחסדה כי טוב…

הגיעו למוצא, עברו את המוצא – וכעין שמש בקרניה מתוך הארץ להם זרחה, כפּת זהב מגגות המקדש…

והרי זה הפחות והסגנים והגזברים יוצאים מן החומה ובאים כשהם נושאים בידיהם לולבים וענפי-עץ-עבות בטרפיהם הרטובים, לעטר את הבכּורים; ונערות רצות ומביאות לקראת השיירה גוזלות למכירה, גוזלות להשכינן בעטרות הירק על גבי הסלים – – ודפק חנניה את חמורו ועבר את המחנה שנתעכב. חפז כדי שיקדים לבוא עם ברוריה לשוק שלפני הר הבית, למכור שם את הסודר המרוקם וליקח קרבנות-היולדת.

בשוק נמכר הסודר לחנוני אחד בעשרים סלע; וזה פרסו מיד ותלאו על התריס למראה. – נראה היה שהחנוני שמח על קניתו זו, והמוכרים אף הם שמחים, שקבּלו די כסף לפדיון-הבן ולעולה ואף לשלמי-תודה.

נפנו משם ולקחו מיד שׂה ותור, קרבנות החובה; חזרו והספיקו עוד להתחבר עם מביאי הבכּורים שהגיעו – והתחילו עולים להר הבית.

חנניה – את הילד עטוף לבן על זרועיו לפדיון ישא, וברוריה אחריו את עולתה תנהל – שׂה-כבשים לבן ועטרה של ורדים לקרניו הדקות, ובחיקה תור לחטאת תשא, – עולים עם נושאי הבכּורים, ומשני העברים החנונים והשולחנים עומדים ושואלים בשלום הבאים בשמחה:

"אחינו, אנשי מקום לוד!

באתם לשלום! באתם לשלום!" –

ובעוד החליל מכה לפניהם בשיר – נפתחו להם דלתי הר-הבית לרווחה – והמקדש בהוד זהרו על כל לשכותיו הופיע…

רב העסק בחצרות בית ה': כהנים משרתי הקודש בדממת כבוד יחפזון – והריע פתאום שיר הלויים בעוזו, עזי וזמרת יה:

“אֲרוֹמִמְךָ יְיָ, כִּי דִלִּיתָנִי!” –

יז

ובה בשעה, משנכנסו הללו ועמדו כבר בעזָרה שבמקדש – בא מטייל והולך בשוק שבדרך הר-הבית ישיש עַבזָקָן, מתולתל-ראש והדור בלבוש נכרי – טגא של מילת שפּיפה ארגמן, – עמד אצל שולחני אחד ושאל: “סיעה זו שעלתה להר הבית – מניין היא?” אמר לו זה: "מלוד וסביבותיה. – והלך לו הזקן משם.

עבר לפני החנות שהסודר תלוי ופרוש על תריסה – ונרתע. ומיד חזר וקרב לראות בו בסודר; עמד וידיו רותתות כמעט וממשמשות, ועיניו בודקות ומסתכלות בכל צורה וצורה שבסודר, – ולסוף שאל את החנוני: “מקחו של זה בכמה?” ראה החנוני והבין מיד שנזדמן לו לוקח שאינו מצוי, ואמר: “מאה וחמשים סלע, אדוני”. ולא שהה הזקן ואמר: “אתן – ובלבד שתאמר, מידו של מי בא זה לך?” והחנוני כאילו אינו תמה כלל לדבר, השיב: “מידו של אחד שעלה לפני שעה עם אנשי לוד להר הבית – ואפשר, עדיין שם הוא”.

נטל הזקן את הסודר, נתן את מעותיו ואמר שוב: “ועוד מאה אתן לך אם תמצא לאותו אדם, שאראהו”. לא נתגבר עוד החנוני ועמד תוהה לשאול, וזרזו הזקן ואמר: “מה לך תמה? לך עלה ומצא. אני – הרי איני יכול לעלות להרכם, ואמתין כאן; ואתה – עלה ומצא ועל שכרך תבוא!”

מיד סגר החנווני את חנותו, העמיד לפניה טריסקל לזקן ואמר: “שב, אדוני! ואני עבדך – מיד אני הולך ומביאו לפניך!” ונחפז ונפטר לעלות בהר-הבית כשעיניו משוטטות לצדדין, רודפות אחרי כל עובר ושב שבדרך.

והזקן יושב וממתין ואף הוא צופה בעוברים ושבים. המתין שעה וחזר ופרס לפניו את הסודר שלקח. מסתכל וממתין – ועדיין אין זה בא.

התחיל הולך ומהלך; שעת צהרים מגיעה ועדיין אין זה חוזר, – וחזר הזקן לישב על הטריסקל, ושוב הוציא ופרש לפניו את הסודר, מסתכל בו – ולא ראה שאותו חנוני יורד כבר ומהלך עם איש ואשתו, משדל לזה ומשדל לזו שיפנו רגע לחנותו – ויראו.

אומר הוא: “עשיר גדול הוא זה. העבודה! שסדין אחד גדול רוצה הוא להזמין, שתרקמוהו לו כסף וזהב. והוא על המקח לא יעמוד, שהרי אני אמרתי לו חמשים סלע בסודר – ומיד נתן. חבל שלא אמרתי לו מאה – והיה נותן גם מאה! גוי עשיר הוא – והרי! הריהו יושב שם על הטריסקל ומסתכל בסודר שפרש על ברכיו – משמע, יפה המלאכה בעיניו”. – –

הציצה ברוריה את עיניה ונזדעזעה וקראה: “חנניה!” – ומיד קרשה על מקומה נאלמה, כשהיא מהדקת את בנה אל לבה, את אלעזר שלה הפדוי… וננער חנניה ונזדקף מלפני אשתו, מסתכל לצד שעיניה יוצאות שם ומביטות – – והרי זקן אחד פושט ידיו, מנפנף בסודר ורץ כנגדם – ומהו צועק?

“בתי בתי! כלומירה בתי!!” – – – – – – – – – – – – – – – – –

                                   ***

מצא האב את בתו.

פרוקלוס, איפרכוסה של קורקירה – כל השליחים ששלח לחזר אחר בתו במדינות, לא מצאו ולא כלום; עד שנזדמן ובא לפניו קברניט אחד אלכסנדרוני, וסח לו שביום זה וזה ראה בצידון שבויה אחת מוּצאת, ריבה יוונית כזאת וכזאת בסימניה – וקנה אותה בחור יהודאי והלך בו ביום עם הנערה בספינה שהפליגה לחופי יהודה. – ומיד החליט הזקן, מסר לכריטיאס אחיו את השררה ונטל את ממונו בידו לצאת. אמר: “עד שלא אמצא את בתי יחידתי – איני חוזר לאיפרכיה שלי!” – והפליג ליהודה.

בא הזקן לעכו ושאל שם, חזר אחריה בחיפה – ולא מצאה. אמרו לו: "אם ביהודה בתך, סופה לעלות פעם לירושלים; והואיל ורבים באים שם לבירה ומכל קצות הארץ ובכל ימות השנה, – מוטב תבוא אף אתה לירושלים ותהא דורש אחרי בתך משם. – עשה הזקן כך ובא מחיפה לירושלים. שהה שם כמה ימים, חקר ודרש ולא העלה כלום; עד שנזדמן לפניו באותו בוקר אותו סודר – ומיד הכירו שדומה הוא לסדין זה שרקמה בתו לו על מיטתו – ומצאה.

שעה ראשונה נרתע פרוקלוס, שראה את בתו חובקת תינוק ובחור יהודאי עומד למחסה עליה… ולא אמר אלא: “התעלל ארוֹס בך, בת פרוקלוס ואנימונה!”… ומשנפלה הבת על צוארו וקראה: “אבא! – זה פודי ומצילי! זה נותן חיי ואשרי! – אל תדבר בו רעה, כי מלאך טוב הוא!” – מיד עמדו דמעות בעיני הזקן, הניע ראשו ואמר: “בואו ונלכה לאכסניה שלי – ושם נספר”.

הלכו עמו, והוא – עתים שוחק לעצמו, ועתים – חופה הוא את ראשו בידיו, ממהר ועובר לפניהם…

ישבו באכסניה, תוך לשכתו של הזקן – ומסתכל הוא האיפרכוס ביהודאי זה שעם בתו הענוגה: בחור תמים וביישני ועיניו, דומה, שהן זורחות מאור צנוע של בינה ישרה, – ברם, יכולה היתה הבת ליפול בידיו של גרוע מזה…

“מה מעשיך?” –

“סופר בישראל”.

“ואַת, כלומירה, – טרסית בישראל? רוקמת סודרין למכירה?”

“ואַשרי, אבא, בכך… אספרה לך – ותדע”…

ומסתכל הוא הזקן בבתו: דומה, שהיא שומרת לכל מבט ומבט של ברבר ביישני זה, בכדי לעשות כרצונו בלבד – משמע, אוהבת ומכבדת היא אותו… ואותו יהודאי קטן – לעזר שמו, ופניו – צורה מזוגה של אביו ואמו כאחת… וטוב לו לעכבר זה גם בכך… ברם, הצורה, – כלל לא כעורה היא…

ושלט האיפרכוס בעצמו, פשט ידו ונטל את התינוק על ברכיו – – ולמה נזדעזע אביו כך? אם אין הברבר הזה מאמינו? –

ורצה פרוקלוס לשאול מה – אלא משהרגיש בבשרו החמים של הרך, המסתכל בעינים גדולות ואינו יודע מה ולאן – – נתגלגלה עליו חמלה רבה, ושכח הזקן בכל, ומיהר וכרך את הקטן בסודר זה שקנה, ברקמת אמו, גפפו והתחיל מנדנדו בתוך חיקו ליישנו על לבו – – והתחילו שלשתם שוחקים – ופתח הזקן בשיחה.

אמר: “לא נתּן הדבּור בפי האדם אלא בכדי שיבינו זה את זה. ולמה אנו שותקים ורואים זה את זה כספינכס שומר חידה סתומה?… נדבר – אולי נמצא פתרונים!”…

וכל אותו היום והלילה שלאחריו ישבו שלשתם והיו מספרין במאורעותיהם והרפתקאותיהם שהגיעום בארבעה עשר חודש הללו, משעה שחנניה וכלומירה נטרדו, זה ממקומו וזו ממקומה, ונזדמנו שניהם כאחד בצידון… הם רק עכשיו עשו חשבון – וראו פלא: נמצא, שבו ביום ובה בשעה שהפריש חנניה ויצא מיפו לצידון, ביום זה ובשעה זו ממש, הורדה לקראתו כלומירה אף היא לים והופלגה מקורקירה בידי הפירטין!…

יושבים ומסיחים עוד, והזקן יותר משהוא מספר הריהו מתכוון לשמוע – והוא שומע…

שומע הוא היך נתנַדה חנניה מאביו העשיר ומנכסיו בשביל כלומירה שפדאה רק מתוך רחמנות בלבד; שומע הוא על התיהדותה של בתו ומשתה-החתונה שעשו לה בלוד… שומע הוא במה נראתה לה דת יהודית לכלומירה ולמה לא ביקשה לחזור לארצה ולבית אביה… שומע הוא – ומתקמט מצחו, ועיניו באותו בחור צנוע שלפניו בתפילין – והזקן תמה לו שמדבר הוא זה יוונית כתיקונה… ובבתו הוא מסתכל – ורואה, שהיא שׂשׂה ושמחה בחלקה, כאילו מימיה לא ראתה בטוב ויפה מכן – –

רואה פרוקלוס ושומע, וגביניו מתעבּוֹת על עיניו – שומע ומהרהר בלבו…

ומה משפט יוציא הוא?

יח

למחרת הבוקר קם הזקן וקרא לבתו ולבעלה, שלנו עמו באכסניה שלו בחדר אחר – ופתח ואמר בקול עמום מתוך מחשבה: "שמעו, בני, לדברי אביכם – ולטובתכם אדברה… כי את דבריכם, בנים, שמעתי; אף את דבריו של אותו יהודי פזיז, בן-נתאי, שנספח אלינו תמול ודבּר – אף אותו שמעתי, וחשבתי בדבר – ועתה אגידה.

“ראשונה – מודיע אני לכם: כאן, עמכם אני נשאר לישב לכל ימותי… כן הוא! – שוב לא אחזור… כי מה אשוב ואבקש מעכשיו בקורקירה שלי? – משפט ונקמה בכריטיאס, שאחי הוא למרות רוחי מאז ולבָשתי ולחרפת שׂיבתי כעת?… וקָקוֹדֵימוֹן זה – עכשיו גם ידו תקיפה מידי… ותודוס? – אבד הנער בהוללותו. סוף-סוף – ומטרונה אחת, זאבה רומאית, הדביקה בו רָאָתן לכל ימיו, – ואבד הנער, אבד בלא כלום… ומה לי לבקש שם? או כלום שררה אני מבקש עוד? וזו – כבר נקעה נפשי ממנה, מאז”…

הפסיק ועמד. התחיל מהלך וחוזר בלשכה מתוך הרהורים – הגביה פניו כלפי מעלה, ומדבר בפני עצמו נתבהר קולו ונתגבר.

אמר: "לאו! – לא שררה… אני זה כמה שנים אך אלהים, אלהי אמת הייתי מבקש… בספרי פילוסופים ביקשתים – ולא מצאתי אלא רוב דברים בלבד… דברים מסורגים ומחורזים מעשה אמן חושב, אלא – אך דברי פה ולא יותר… עכשיו “לוגוס” הם ממללים… לוגוס, לוגוס! מאמר, דבר-פה שרק בעלי אמרות, הסופיסטין במלאכתם, – אפשר הם יכולים להסתפק בו; אבל אֵל לעם, אל שכל אדם יכירו וירגישו, אל ודתו וחוקתו לאדם – אַין, אָין! ולא נשארה לו לאדם אלא שרירות לבו בלבד…

"וראיתי אני: מתים האלים… לא קרוֹנוֹס יבלעם, אלא מאליהם הם כלים ומתים לעינינו… ומתמוטט העולם, הולך ומתמוטט מאין עוד מנהיג לו… כי לא בני-אלים, אך עריצי בני-אדם מנהיגים כאן, איש כשרירות לבבו; והם – היום כאן, ומחר – בקבר; היום – יוּליוּס זה, ומחר – יוּליוּס אחר; והללו – כל מעשה תקפם וגבורתם להתפאר, אינם אלא שעה אחת של שכרון להם ולמשמשיהם, ואחריתה – אך קיא-צואה לחזירי בני-עבדים שיבואו אחריהם, להיות מתבוססים ונוברים בו לתאותם הבזויה… זהו כל העושר והכבוד העשוי בידי אדם, וזה סוף כל כבּוּשיהם של גדולי-עולם אלו, עריצי בני-האדם!…

"ונואשתי אני מן העולם ומן השררה על האדם, ובתוך יאושי – מנוחתי מצאתי… עד שאבדת ממני את, בתי, – ואבדה גם מנוחתי זו…

"היית עמי – וכמעט שלא הרגשתי במציאותך; אבדת ממני – ונתרגש עלי חסרונך לטָרדני והתחיל רודפני יומם ולילה… דמי נתן קולו וצעק בי! – וככלבה שנטלו גוריה הייתי רץ עד טירוף הדעת… רץ ומריץ שליחים מעיר לעיר ומאי לאי – בקשתך! חפשתיך, יחידתי, זֵכר אשרי, זכר אמך תפארת חיי, – זכר אחותי אשר אהבתי וכל אשה זולתה לא ידעתי!… בקשתך – עד שעזבתי את הכל ויצאתי לנדודים, ובאתי לבין היהודים הללו…

"ובחוצות ירושלים הרי זה כחודש ימים סובבתי וחקרתי, בקשתיך, בתי, למען אגאלך מן השביה ואחזירך אלי ואל ביתי שנתרוקן, – ומשמצאתיך, הרי רואה אני, שלא תהי שוב חוזרת לשם… ואני – בעודי מבקשך בעיר זו, דומה היה עלי, שכאן, בחוצות הללו, איזו מציאה גדולה מזומנה לי, יֶשנה וממתינה לי… אבל אני לא נתתי דעתי לזו, – כי רק אותך, רחימתי, חסרה נפשי – ובקשתיך…

"ועכשיו, משנמצאת לי, אבידתי, – דומני שגם אותה מציאה, שהסחתי דעתי הימנה – אף היא מאליה נמצאה לי הפעם…

"את האל מצאתי! – כך ברי לי: אַת, בתי, לא ניטלת ממני אלא כדי שבדרך חפּוּשי ושחרי אחריך – את האחד אמצא… רואה אני: הוא הוא שהוציאני לנדודים והביאני לארץ זו, מקום שאומה שלימה עובדת לו, ועם כולו באל אחד ויחיד כאן חי וקים! – וכך, כלומירה שלי, שאני רואך טובה ומאושרה משהיית, מכיר אני, כי האחד הוא גם משרה שלום בנפשות יצוריו יודעי שמו… ועל ידך, חנניה בני, תורתו של האחד נגלתה לי!! –

"נפקחו עיני – ובך, היהודי, במעשה צדקתך למת שלא ידעתו, ובחסדך שעשית לנכריה שבויה שלא הכרתה – ראיתי דוגמה של אדם תמים החי בתורתו ודתו של אחד, – דוגמת תמים שאינו נקרע בתחרותם של רוב אלים המתקוטטים על האדם ככלבים על הנבלה… ואת לעזר, את זה הקטן ראיתי – ומצלם תבניתו נגלתה לי מעין דוגמה של ממש מאותה ההרמוניה שהייתי חוזה בחלומות בעודי מושל, תקיף ועריץ ככל אדם השורר באדם… מה שחלמתי, – יציר קטן נאה זה הראה לי בתארו השלם; כי כלום אין הוא מעיד, שהאחד אינו מבדיל בין הילני ליהודי, וידו פשוטה למזג אלו באלו, בכדי שבריות נאות וטובות יתאחדו באל אחד ובתורת-חיים אחת?…

"את זאת בעיני ראיתי, אלא לא הכרתי עדיין בכך עד שלא באה לידי מגילה קטנה, זו שכלומירה נושאת תמיד כקמיע בתוך חיקה, – מכתב זה שבו היא נקנתה לך, חנניה בני, מגילה זו היא בידי נתנה אמש כשהלכתם לישון, – ואני, בלילה, לאחר חצות, יחידי שכבתי כאן וקראתי במגילה זו; קראתיה לאור הנר ובדממת החושך שלפני שחר – – אל-אלהים, האל האחד! ראשית דעת, תחילת דברך לאדם שמעתי, – ונתבהר עלי העולם הקיים באחד…

"תורתך – כמה ברורים הם דבריה! כמה נוחים וכמה מובנים וקרובים הם לדעתו של אדם! אמת גימטראית אף היא אינה ברורה לי כך… זו – כל דבריה גם לתינוק שבעריסה וגם לזקן שעל פי-קבר מובנים ומורגשים הם בשוה – – והכל אחד! הכל הכל של האחד: השמים ואשר בהם – כולם ברצון אחד הם…

"אחד – אחד – ומניין הפירוד? ומה הריב אשר בבני האדם האחד, בני האב הראשון שיצרת? הריב – למה הוא, ומניין הוא בא ומביא את הרע באדם??…

“חנניה בני! – בני מורי אתה! בוא והוליכני נא אל הלל רבכם!!” – – – – – – – –

                       ***

ובאו שניהם לפני הלל, למעון ששכינה של שלוה שרויה בו, פרושה ומובדלת מקול המונה של קרית הורדוס…

יט

זקן לבן יושב לו מצומצם בקתדרא רחבה מוצעת תכלת – והוא כולו לבן: טליתו מצוחצחת, סודר ראשו זך וצח וכנפותיו חופפות לעברי פנים חיורות, – פנים מסבירות המתויגות נימי כסף של שׂיבה לבנה, פאות ראש וזקן קלושות, שמאליהן הן מסתלסלות ומברייתן חיננות… לבן וזקן – אך העינים, כעין הזהב המועם, עודן נעלסות באור של בחרות, – וטוב האור, אור של חבּה וענוַת-אחוה לכל המזדמן ובא לָראיה –

וזהו ענוותן הלל, האוהב את הבריות ומקרבן לתורה.

ומה הוא אומר?

אמרותיו מתונות וברורות, פסוקות כגזירות, וגזירותיו – נחמות; ופוסק הוא ואומר לזקן הנכרי:

"… ‘ובחרת בּחיים’ – מלמד שהבחירה בידו של אדם נתונה, ובאחריותו הוא עושה, אחד לטוב ואחד לרע. – אף זה נאמר: ‘טוֹב יְיָ לכּל’ – ואין טוב אלא השלום. ואין הריב והרע באים, אלא על-ידי העבירה מדרך הישרה, שעליה נצטוה האדם מפי הגבורה. – וזהו שאמר משה רבנו:

'רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה:

אֶת-הַבְּרָכָה – אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וגו'

וְהַקְּלָלָה – אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ וגו' וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ וגו''

"והדרך – בתורה תבקשנה, ותמצאנה. והתורה ‘לא רחוֹקה היא’, ‘כּי קרוֹב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשׂוֹתוֹ’: דעלך סני – לחברך לא תעבד; – זה הכלל שיוליכך בתורה זו המרבה שלום בעולם. וכל הקונה לו דברי תורה – קונה לו חיי עולם הבא.

“‘ואַל יאמר בּן-הנכר, הנִלוֶה אל יְיָ, לאמוֹר: הבדל יבדילנוּ יי מעל עמוֹ’ – שכן אין ברבּרים לפני המקום ברוך הוא! 'בּחוּץ לא ילין גר' – אין הקדוש ברוך הוא פוסל לבריה, ולכל הוא מקבל, – כולנו בני אב אחד, והוא סובל את בניו, אל אחד בצלם אחד בראנו, ואמת אחת על כולנו תאיר – אמת יי לעוֹלם!” – –

ועד שהוא מסיים – פשט הזקן את ידו והוציא מגילה מן הקופסה שלפניו, עמד – וגבה פתאום זקן מצומצם זה; קומתו כתמר נצבה ופתוחה המגילה על לבו, וכתבה כלפי היווני, וקולו – שגבה אף הוא – עדיין טוב וחנון הוא בדבריו ואומר:

“והרי זו מגילה מדברי אלהים חיים היא, – והריני נותנה לך לקריאה. ברם, אין זו אלא תרגום, אבל בלשונך תדבר לך… ‘בּחוץ לא ילין גר, דלתי לאורח אפתּח’ – השערים נפתחים בכל שעה, וכל מי שמבקש להכּנס – יכּנס. ואתה, זקן המבקש ארחות חיים, אם תשאל – שאל; והרי חנניה בננו, שלמד תורה, עמך הוא; אף אני, אם לשכני תדרוש – ברוך תהיה בבואך. ומובטחני בך שתזכה עוד ללמוד תורה ככתבה וכלשונה, כמו שנתּנה מפי הגבורה, – ואף אתה מן המרבים שלום בעולם תהיה”.

---

“ענוותן הלל – שלום שלום, הוא מדבר, – ואלה מה המה?”… כך אמר פרוקלוס לחנניה בדרך חזירתם, משפגעו במשמר הנכנס, כשהוא עובר לבוא אל חצרות הורדוס.

חיל שכירים רב בא בתרועת חצוצרות, – שכירי אומות שונות אשר מגרמַמיה הרחוקה ועד אדום הקרובה – פוסעים זקופי-ראש בניקוש סנדלים מסומרים על רצפת ירושלים, נוצצים בתריסים ושריונות, דולקים ברמחים וחרבות, בקרדומות וכשילי-ברזל מלוטשים – ולפניהם, על ארבעה סוסים שחורים, דוהרים ארבעה כושים בריאים בני ענק, והם מלבינים שיניהם בשחוק שחוץ על גדולים וקטנים – שהם מסתלקים מפניהם ביראה לצדי-הרחוב… דוהרים השחורים, מפליגים וחוזרים, ובידיהם הדגלים – גדא של רומי הזורח בזהבו ופניו אל הר ציון – וחיל האימה אשר על ירושלים, אחריהם בתרועה ידרוך.

“אם באלה השלום יבוא?…”

אך חנניה עוד לבו ירון בו מהקבלת פני הלל ומשמיעת דבריו – והריהו עונה בנעימה לפרוקלוס ואומר: "ונביאי האמת והצדק – מה הם אומרים?

כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְיָ – מִירוּשָׁלִָם!"

ומניף יד הוא מורה באצבע כלפי בית מדרשו של הלל, מורה וקורא ברננה ומתרגם פסוק פסוק יוונית:

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם, וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, –

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם – לְמַזְמֵרוֹת.

לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה!

וקבע פרוקלוס פניו לארץ, הרהר ואמר: “ברם – מי יודע? – אפשר יפה כוחו של הלל מכוחו של הורדוס” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

באו לאכסניה שלהם – והרי בן-נתאי עומד ומצפה.

ראהו חנניה וחפז אליו כלקראת בשורה טובה; אבל זה אך הניע עליו ראש בעצב ואמר: “לא הועלתי… מיהרתי אל אביך, שאמרתי, עכשיו אפתח לו – שהרי לא על דעת בת איפרכוס נדר, – ובאתי ושלחתי את הלבלר שם, את ינאי, שיספר לפניו קודם על הנס שנעשה עמכם, – ודחפו אביך בנזיפה, תקע בלחיו והוציאו… ברם, הפעם הטעתני עיני… לחינם מיהרתי אליו בסוס, כאחד הרצים”…

כבש חנניה את פניו מעלבון וצער… עמד – וקרב אליו פרוקלוס ואמר: “עכשיו, חנניה בני, הרי אני אומר לך: אל תתיאש מן העולם”…

“ומה נעשה עוד?” – אמר בן-נתאי לזקן ופרש ידיו כאובד עצה.

עמד הזקן, ואמר: “מה לעשות – איני יודע. אלא מובטחני, כל המודה באל אחד – סופו לבוא לידי שלום ואב עם בנו – לא כל שכן?”…

נרתע בן-נתאי, עמד מתמיה לגוי זה שידו נשואה לשמים, – אם אין אזנו או עינו מטעתהו אף הפעם?…

                                         ***

כ

…וחג הסוכות חג של קידוש-השם ברבים היה אותה שנה בירושלים.

רבבות אלפי ישראל מכל קצות הארץ למשפחותיהם מספרים בגר הצדק יתרוֹ-פרוקלוס, שקבּל עליו את הדת בבין-כֶּסֶה-לעשור; וביום הכפּורים עמד כבר עם כל ישראל בהר הבית, בשעת העבודה…

איפרכוס ופילוסופוס – והללו אומרים: מלך גדול וראש סבי-דבי-אתונא – ועזב את כבודו, את כל יקר תפארת גדולתו שבארצו ובא ונתישב בירושלים להיות אוכל חוּלין בטהרה! הללו אומרים: מאה עולות הוא מעלה בחג, והללו מוסיפים: גם אלף שלמים, שלמי תודה על רוב נסים ונפלאות שנעשו עמו ועם בתו בים וביבשה; והללו מספרים: עיר חדשה הוא בא להוסיף ביהודה, – את הר הזיתים התחיל בונה, ואת כולו מראשו ועד תחתיתו לכל עבריו יבנה! –

ברם, פרוקלוס לא בנה אלא סוכה אחת גדולה וגבוהה בהר הזיתים, שיעשה בה משתה ושמחה בחג – חגו הראשון בירושלים.

סוכה ארוכה מאה אמה, דפניה – לוָחים משוחים בששר, וארבעה פתחים בה לארבע רוחות השמים; כפות תמרים והדסים – סככה; על דפניה פנימה סדינים מצוירים, ושלשלאות של פרכילי ענבים עם פרי עץ-הדר מאוגדים ותלויים בגימוניות של כסף וזהב; על פתחיה וילאות של תכלת, ודגלה עליה – הסודר, רקמת ברוריה לתפארת.

ושולחנות תוך הסוכה ערוכים כל היום בכל מיני מטעמים ויינות ועסיסי רימונים ופירות, – יבואו עניים ויאכלו, אביונים – וישבעו, ויחד כולם ישתו וישמחו.

ובשלישי לחג רבתה התכונה שבסוכה, כי משתה נעשה שם בו ביום לכבוד הנשיא, – הלל הזקן עם תלמידיו נקראו, והמה יבואו.

ובאה צוצלתא ושתי בנותיה התאומות, לעזור עם ברוריה בהתקנת הסעודה כי רבה היא. ושלא יהיו העניים חסרים – ערכו שולחנות גם מחוץ לסוכה, שולחנות בין הזיתים מסביב – וכל דכפין ייתי וייכול. וטבאי בן-נתאי אף הוא לא ינוח. רץ הוא עם המשמשים ומביא, רצוא ושוב ולחוש מה לצוצלתא – והיא, כדרכה, מסכימה לדברים שהיא נותנת לתוך פיו שלא מדעתו…

טבאי וצוצלתא – סוד להם כעת שרק שניהם יודעים בו, ושׂשׂ הבעל ולוחש לה, לאשתו: “ומהו אומר? ‘לאו!’ – הוא אומר: ‘לא כי – יבוא הוא אלי!’ אמרתי לו: ‘הכיצד? הכל טרודים בהתקנה לנשיא – ואיך ילך?’ אמר הוא: ‘ואיך אני אלך?’… אמרתי לו: ‘עם הנשיא יחד תלך!’ – ראיתיו נוטה הוא הפעם לדבר; שעת רצון הגיעה – ועיני לא הטעתני… סוף סוף הסכים! וכלום לא אמרתי לך, שיסכים?”…

“ודאי כך, בעלי! וכלום איני יודעת שעינך אינה מטעתך חלילה?”…

“והוא – הוא! אבל שמרי סוד עד לסוף!”…

ושוב נחפז בן-נתאי ונתעלם – ולשעת הסעודה חזר ונתגלה, כשהוא אץ ומכריז: “פּנוּ דרך! פּנו דרך! – הנשיא בא!”

ויצא פרוקלוס ועמו חנניה ובן-נתאי נצבים ומצפים. – הכה החליל ופתחו נוגנים בשיר:

נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל וְתִפְאַרְתּוֹ!

בָּרוּךְ בּוֹאֲךָ לְשָׁלוֹם!

וּבְרוּכִים תַּלְמִידֶיךָ בַּשָּׁלוֹם!

ומה ראיה ראה חנניה שנזדעזע פתאום ונרתע? ולמה הוא כורע, ומהלך ומשתחוה בפרישת כפיים – עד שנפל אפיים ארצה?…

לחש לו בן-נתאי לפרוקלוס: “בעל הזקָן זה שעם הנשיא – נקדימון הוא, – ואני הוא שהבאתיו לכאן!”

“קְלָס לך, קלס, בן-נתאי!”

והרי זה הלל הזקן תופש ביד האב וביד בנו, מקרבן זו לזו ואומר: “הותר הנדר! בטל הנידוי! ושלום – ‘שלום לכם ואל תיראו’!” –

ונקדימון נופל על צואר בנו בבכיה של רחמים – רחמי אב…

והלל פניו שוחקות כלפי כל ההולכים עמו, רמז ואמר: ' יי יברך את עמו בּשלוֹם!' – ומיד כמטר של מקראות מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים התחילו זורקים שלום! מלחמת שלוֹמים לתלמידי חכמים וזה לזה יורים מקראות כחיצים: “וישׂם לך שלוֹם!” – “שלוֹם יעשׂה לי!” – אדבּרה נא שלוֹם בּך!" – “ודוֹבר שלוֹם לכל זרעוֹ!” – “ואתּה שלוֹם וּביתך שלוֹם!” – “שלוֹם שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב!” – – –

ומשנתנו נקדימון האסכדי ויתרו-פרוקלוס שלום זה לזה, נמשכו הכל לסוכה בשמחה של שלום: “שלוֹם רב לאוֹהבי תוֹרתך!” – שלוֹם על ישׂראל!" –

נכנסו – ועמד נקדימון כשהוא משחק ואומר לבנו: “בני, זכוּר אני שפסקת לי פסוק אחד בשעתו, שאמרת: ‘בּית והוֹן נחלת אבוֹת וּמיי אשה משׂכּלת’, – עכשיו ‘נחלת אבות’ יודעני שחזרה לך, אלא 'אשה משכלת ', זו שאמרת – יכול אני לראותה?”…

מיד נתפנה דרך ונתרוַח מקום – וקרבה ברוריה ועמדה לפני חמיה כשפניה משולהבות, מעלימות חיוך של ביישנות – והוא מתגלה מתוך המבוכה…

“ומה שמך, בתי?”

“ברוריה, אבא מארי”…

“ידעתי, בתי, שכך הוא; ולפיכך שלחתי והביאו לך מביתי את מתנת ברוריה – ברוריה חמותך, עליה השלום”… ומיד נפנה נקדימון וקרא: “ינאי – קרב והקרב!”

שׂשׂ וקרב ינאי הלבלר, כשהוא נושא על טס של כסף עיר-של-זהב גדולה וקבועה אבנים טובות ומרגליות, – ונטלה נקדימון, קשרה בידיו לראש כלתו, וענה בקול נרעד ואמר: “עטרה זו על ראשה של ברוריה, אֵם בעלך, היתה נתונה; עכשיו, תהא זו בראשה של אשתו ברוריה, – אשה משכלת שזימן לו אבינו שבשמים בחסדו, בעוד שאנכי – – אבל – סלחו לי, בני…”

וחנניה וברוריה יחד כורעים נופלים, ומנשקים את ידי אביהם בדמעה…

חזר נקדימון ואמר עוד: “ולך, חנניה, בני, מה אתן כיום? – שאל, בני, – מה אתן?”

לא שהה חנניה ואמר בלחש: “את אוהבי ומורי, – אשאל ממך, אדוני אבי, – את ינאי עבדך”…

“ינאי, עבדי הנאמן והטוב: מעכשיו הרי אתה – של חנניה בני הטוב!”

וענה חנניה ואמר מיד: “ינאי הטוב והכשר! הרי אתה בן חורין… לעולם בן חורין!”

עמדו הכל תוהים, – וענה הנשיא בחיוך של חנינה: “חנניה! שוב אתה מבזבז את מתנת אביך?”… ונפל נקדימון שוב על צואר בנו וקרא: “בני! רשאי אתה, רשאי לבזבז עוד… נכסים שכנסתי – אתה עושה קרן-קיימת לפני הקב”ה!"…

ומשתחוה ינאי לנקדימון, מסמיק ומלבין, – מגמגם ואומר בדמעה לחנניה: “ואיך? משלחני אתה, נערי? – כלומר, רבוני ואדוני!… משלחני אתה מלפניך? ולאן אבוא, נערי, – אדוני הטוב?”…

“לרצונך, מורי ואוהבי, עמי תהיה; אך לא עבדי, אלא חברי אתה!”

ועד שהכל שותקים מתמיהה ופליאה של שמחה – קול אשה בא בקריאה לתוך הקהל: “ואיך זה? ומה זה?! – בגפה באה ועמדה לפני חמיה?!”…

צוצלתא – היא שנחפזה ובאה ממקום הכירים שבחוץ; היא – ולעזר הקטן בחיקה…

ומיד חפזה ונטלה האם המעוטרה והמאירה את בנה – בן שלשה חדשים, צח ואדום, גדל-עינים תמהות ועטוף שָני, – הרימתהו כלפי סבא נקדימון, – ונרתע התינוק חזרה…

אלא, משראה הקטן זקָן עב ומגודל מתקרב אליו, מיהר ופשט כפותיו הרכות – ונאחזו אצבעותיהן בסבך – ומחזיק הקטן ואינו מרפה, אינו מרפה ותולש! – וקם שחוק וגדלה השמחה בתוך הסוכה, וטבאי בן-נתאי שוחק ומרקד כילד ואומר: “וזהו ענשך, אבא נקדימון! קבלהו באהבה מידו של זה – ' וסר עוונך וחטאתך תכוּפּר'!” –

ובעוד שנקדימון מגפף ומנשק את בן-בנו והכל עדיין שוחקים ומלגלגים – פתח הלל ואמר בקול של כבוד וחנינה רבה לחנניה הכובש את דמעותיו:

“‘רוֹדף צדקה וחסד – ימצא חיים, צדקה וכבוֹד’ – ובך, בני, נתקיים עכשיו מקרא זה! שכן, אתה – צדקה גדולה עשית עם שבויה נקיה שפדית וריחמת, וחסד – חסד של אמת עשית עם המת, שהוצאתו מיד נכרים והבאתו לקבר ישראל; וראה! כעת מצאת: גם חיים – זה הקטן, גדול יהיה! גם צדקה – צדקת זו, אשתך שקרבתה תחת כנפי השכינה, וגם כבוד – אלו האבות, ‘תפארת בנים אבותם’, ששניהם חזרו אליכם, – אשריך, בני, אשריך!… ולמה חָוְרו פניך?”…

נענה חנניה ברעידה ואמר: “‘סוֹד יי ליראיו’… חייך, רבי! – מקרא זה שאמרתּוֹ, אותו מת-מצוה היה אומרו לי בכל חלום שנראה אלי… מקרא זה ממש!”…

והכל נשארו עומדים בשתיקה של תמיהה… ופנה הלל לכל הנצבים סביב ואמר בקול כבוש: “ואתם תמהים לדבר? – התורה ‘אמת יי לעולם’ היא. וכשם שהוא יתברך, אחד הוא בעולם הזה ולעולם הבא, כך אמיתו אחת היא בעולם הזה ולעולם הבא… תורה הנאמרת כאן היא היא הנשמעת גם התם”…

ומן הדממה שהושרתה – מעין נשימת עולם-הבא עברה ורפרפה בסככה של הסוכה…

והכל שותקים והולכים אחרי הזקן הלבן הקרב אל השולחן – זה השולחן לפני י"י….

כא

קידוש-השם – שולחן שתלמידי-חכמים מסובים עליו.

הלל רבן של ישראל בראש, ושני האבות, נקדימון האסכדי ויתרו-פרוקלוס, מימינו ומשמאלו, ובנו של הנשיא עם תלמידיו הותיקים (חברי חנניה ורבותיו) מזה ומזה מסובים. וחנניה ובן-נתאי, ועמהם גם ינאי הלבלר, עומדים עליהם לשמשם. – אוכלים ושותים והכל שמחים וטובים, ואחד אחרי חברו נענה ואומר דברי תורה משיבי-נפש, ואלו כנגד אלו עונים בדברי שירות ותשבחות ששמחה בהם לאוהבי תורה – ופרוקלוס יושב ושומע, שותק ומסתכל, שומע ומהרהר…

עתים מבקש הוא מחנניה שיאמר לו את הדברים יוונית, והלז לוחשם לאזנו – והוא מסתכל ושומע עוד…

לסוף עמד ונענה אף הוא.

פתח ואמר: "ברשותך, הלל נשיא ישראל, וברשות תלמידיך, מרנן ורבנן, אפתח נא פי גם אני!

"מורי ורבותי! – גר אנכי עמכם, מתמול בה, ואיני בפניכם אלא כתינוק שלא קרא ולא שנה, – ואף-על-פי-כן, דבר אחד מתבקש מלבי, כלפי חנניה בני, והריני לומרו לפניכם. ובבקשה! על חטאת שפתי עבור תעברו, כשם שלא מדקדקין עם תינוק שאינו רגיל, אלא יורדים להבין סוף דעתו ומשאלתו מה היא. ולהסכמת מורנו ורבנו, הלל נשיא ישראל, אני מצפה, – אם יהיו לרצון אמרי פי, ואעשם.

"בשעה זו שמעתיכם כמה פעמים אומרים: ‘נר – מצוה, ותוֹרה – אוֹר’; ואני – מנפשי ראיתי זאת, ואעידה. – כל ימי מגשש בחושך הייתי, עד שפרשה אחת, ראשונה שבתורה, האירה את עיני – והתחלתי לראות…

"ראיתי ואמרתי: רבונו של עולם, אדון כל הבריות והמעשים! אתה שהיית עד שלא נברא העולם, אתה שברצונך ובמאמרך בלבד נברא העולם, ואתה הוא המנהיג היחידי משנברא העולם, – חמה אחת בראת ונתתה והיא במרום, משמחת את עולם כולו וכל בריותיו; ותורה אחת באמיתך חקקת ולארץ נתת וביד משה לישראל עמך מסרתּה – ולמה אין אורה מאיר עדיין לכל בריותיך, ועוד החושך מכסה ארץ ולאומים בערפל יגששו?…

"כי צאו וראו: חסידי אומות העולם, כסוֹקרטוֹס ותלמידיו-חבריו, שצדיקים מברייתם היו – לא נתקררה דעתם באלילי אבותיהם, ביקשו את האלהים – ועמדו ושינוּ מסברה את תכונת אלהיהם, זה בכה וזה בכה, ולציורי דמיונם אלו שצרפו, עבדו בכל מאודם, הקריבו להם קרבנות בעניותם ונתנו את נפשם עליהם, – לטובה נתכוונו – ובטעותם נשארו ללא אור. ולמה? – אֵלים ביקשו הם למצוא, רבים ולא אחד יחיד שכוחו וגבורתו מלא עולם, וחסדו – אמת אחת היא לכל באי-עולם… ובאין דעת אלהי אמת – העולם אפל, ומלכות השקר והרשעה גוברת כיום הזה, – ועד אימתי, מורי ורבותי, עד אימתי כך?!

"ברם, אתם – אשריכם, בני אברהם יצחק ויעקב, שאתם משכימים ומעריבים על ההר הקדוש בירושלים ובבתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבכל מקום ומיחדים שם ומקדשים את שמו יתברך באהבה! אשריכם ומה טוב חלקכם! – אבל תמיהני עליכם, מורי ישראל! כלום מדליק אדם נר וכופה עליו את הקערה שמא יאוֹתו אחרים לאורו?… ‘נר – מצוה, ותורה – אור’, והרי תורת חיים ואהבת חסד וצדקה בידכם היא – ולמה לא תשלחו להודיע טיבה בעולם, להאיר את הדעות?

“והרי אנשים יודעי לשון עמכם הראויים לשליחות זו: הרי כאן בן-זכאי הנאור והרחוּם, עקביא מנציבין החכם וירא חטא, ובן-בג-בג המתמיד בתורה וצנוע במצוות זה שלפנינו; וסבורני, עוד אחרים יש הגונים וראויים למלאכוּתו של השם יתברך, – ולמה, הלל רבן של ישראל, לא תשלחם, בברכה? יצאו נא וישוטו בעולם ודבר אלהים חיים בפיהם ישאו – ויהי אור! יכירו וידעו כל באי עולם, כי אלהים מלך עולם, – אחד הוא, ותעבור ממשלת זדון, תכלה הרשעה מן העולם, – ושלום בארץ יהיה מיראת י”י ומאהבה לו!

“ואני, גר עלוב, שזכּני הקדוש ברוך הוא והוציאני מאפילה לאורה והביאני בין חכמי-ישראל, שאהיה מתחמם לאוֹרם, – ברשותך, ענוותן הלל מאור-ישראל! – הריני ליתן את כל ממוני ביד חנניה בני, שיעשה בדבר, להפיץ תורה על-ידי שליחיך שתבחר, ולהרביצה ברבים, בכל גויי הארצות, – ואל נא תהא התורה מונחת רק בקרן זוית עלובה זו של פלסטינא בלבד! – –”

ונפסק הדבּוּר פתאום מפי פרוקלוס – שנזדעזע הלל, ננער ונזדקף וענה בחרדה: “ברוך כבוד י”י ממקומו – מהר הקודש בירושלים!"…

ובתוך כל המסובין, שננערו אף הם כאחד ונשארו עומדים תוהים ודוממים זה לזה – עמד פרוקלוס כמי שנתבע לדין…

שתיקה קשה וחמורה על הגר שהטיח בלשונו… אלא, משהרהר הלל קצת, החזיר והסביר פנים טובות והניח את ידו על כתפו של הגר, פתח – וחזרו דבריו להיות נשמעים בנחת.

אמר: “יודע אני בך, פרוקלוס החסיד, שכוונתך לטובה; אלא דבריך, שהם הם דעותיך, טעונים תיקון של צירוף ובירור, כמו שנאמר: ‘הָגוֹ סִיגִים מִכֶּסֶף – וַיֵצֵא לַצוֹרֵף כֵּלִי’… ומובטחני בך משתוסיף תורה – מאליך תעמוד על כך, ו”צורף" מבין תהיה… ברם, בעיקר דבריך, דבר גדול השמעתנו, ועליו הריני לישא וליתן עמך במעמד זה בפני חברינו.

"גדול הדבר שאמרת, שכבר נתנבאו נביאים עליו – ולכל בר-מקרא בישראל ידועים הדברים – שנאמר: “כּי אז אהפּך אל העמים שׂפה ברוּרה, לקרא כוּלם בשם יי”, ונאמר עוד “והיה יי למלך על כּל הארץ, בּיוֹם ההוּא יהיה יי אחד וּשמוֹ אחד” – ועל אותו “יום” נאמר גם: “לא ישׂאוּ גוֹי אל גוֹי חרב ולא ילמדוּן עוֹד מלחמה, וישבוּ איש תּחת גפנוֹ ותחת תּאנתוֹ – ואין מחריד”… כך נאמר ונאמר עוד בדברי נביאי האמת והצדק, ולזאת אנו מצפים ומתפללים לבורא כל הנשמות שתקרב ישועתו לבוא.

"אלא אתה, פרוקלוס, אומר: למה אנו מחשים ולא עושים לקידוש שמו ותורתו בעולם על-ידי שליחים שנשלח בגויים? – שאלה גדולה שאלת. אלא משמע שעדיין לא קרית את המעשה בנביא אחד שהלך לגויים, לנינוה העיר, בדברו של הקדוש-ברוך-הוא – ואף הוא נתפחד… ולמה? – הרבה יראת בשר ודם עושה, הרבה יסורי גלות עושים, והרבה נימוסין חדשים ולעג השאננים עושין לאדם; ואתה, כנראה, לא חשבת מה יהא על השליחים שתשלח… תלמידי-חכמים המזומנים להרביץ תורה ולהאדירה בישראל, אומר אתה להוציאם מיהודה שיהיו גולים אל בין עובדי עבודה זרה “למקום המים הרעים” – ומה יהיו אלה עושים שם? נאמר שיניחום להקהיל קהילות ולדרוש ברבים. ומה יעשה שליח עני וגר זה שיהיו דבריו נשמעים בין הנכרים, בשעה שהוא מוקף אויבים, או סתם ליצנים המבקשים להכשילו? לאלו יוַתֵּר ויהא מסיח כרוחם, לאלו ישַנה מפני היראה ויהא כמתפשר, ולאלו בפיוסים ישדל כדרך התגר על סחורתו – ודברי אלהים חיים – בשפת חנף, ולא בשפת אמת יהיו נשמעים בגויים… ועל כגון זה כבר צוַח הנביא ואמר: ‘על כּן תפוּג תּוֹרה ולא יצא לנצח משפּט… כּי רשע מכתּיר את הצדיק על-כּן יצא משפּט מעקל’ – לא תורה בטהרה, אלא פלסתר בעולם יצא, חלילה, על-ידי שליחיך, פרוקלוס!

“ומה אנו מבקשים? – ולואי ויתגדל ויתעלה שמו יתברך על ישראל עם קדשו בארצו, על-ידי התורה שתהא מתקיימת כאן על ידינו כמו שנצטוינו! – ואז שליחי אומות-העולם אלינו יהיו באים – ל”קרן זוית" זו, שיִחד הקב"ה לישראל עמו, ותורת אמת ישמעו! וכן נאמר: "והלכוּ עמים רבּים ואמרוּ: ‘לכוּ ונעלה אל הר יי, אל בּית אלהי יעקב – ויוֹרנוּ מדרכיו ונלכה בארחוֹתיו! כּי מציוֹן תּצא תוֹרה, וּדבר יי – מירושלם!’ – – שכן הבימה לתורה – כאן, בישראל, מקומה! בימה זו בהר הקודש הזה תּבּנה ותכונן עוד – ורבים שכמותך, פרוקלוס, עוד יבואו “אל הר ה'” – ולזאת אנו מחכים!

“אלא אתה בקנאת הקודש שאלת: “עד אימתי?”… אף אני, אחי, אומר: “אם לא עכשיו אימתי”… אימתי יוָדע להם לגויי הארצות שיש תורה בציון? כי על כן דברי אלהים חיים הם עצמם מטטור לתורתו יהיו! כיצד? רוצה אתה, חברנו, להקדיש את ממונך לשליחות? הנח להם לתלמידי-חכמים, שיהיו עדיין לומדים ומלמדים תורה לישראל כאן במקומם! ואתה קח ושלח מגילות שיורוך חכמי ישראל, – מגילות מן התורה שבתרגום זה של שבעים הזקנים (שהם דקדקו דבריהם) בעמים שלח; ואשר לב לו – בין יבין!… וכשחר זה שהוא מפציע ומעלה קרניו לפני צאת השמש – מגילות אלו אף הן בחושך יבקיעו ויהיו מבשׂרות בעולם את ‘יוֹם יי הגדול’ שעליו כל הנביאים נתנבאו, – ויוָדע בגויים כי ‘יי בציוֹן גדוֹל ורם הוּא על כּל העמים’”! – – –

ונפל פרוקלוס, כורע ומנשק לציצת הכנף במעילו של הלל… תולה פניו ואומר: “הלל רבן של ישראל! כל הפורש מדבריך כפורש מן החיים!” – –

עמד ובקול כבוש הודיע לכל הנצבים ואמר:

“הרי ממוני נתּן ברשותו של חנניה בן נקדימון חתני, שהיא מושיב סופרים וכותב מגילות מן התורה ומשלחן בעולם כהוראת הלל נשיא ישראל שבירושלים עיר קדשנו – אמן!”

“אמן ואמן!” – נענו הכל קול רם נרעדים ופניהם צהלו ושמחו.

ולמה כבש הנשיא את לבנת פניו בכפיו, יושב ושותק כתוהה ונפחד? –

---

חתימה

ואת מאמר פרוקלוס קיים חנניה.

המו רגשו גויים; רומי בתקפה את כל העולם מרעישה; אף זה עבדה בירושלים, העבד האדומי “הורדוס הגדול” מלך יהודה – אף זה בשגעונו ובזדונו משתרר ומסתער. שפעת קלגסיו רחובות שטפו – ודמים בדמים נגעו; גבהה ירושלים להתפאר בכבוד עושר כצור וכצידון, נשאה מטרפולין של היכלות, חומות ומצבות שיש – משא כבד המרוצץ את האומה, והארץ כולה – ציוחת-שכרון ואנקת-חללים; תרועת-שלטון עריץ עם דהרות-אבירים רחובות ירעישו – ולחישת-נקמה וחירוק-שינים מתחת יחתורו – – –

ושם בעמק השרון, בפינה מובדלה מלוד עיר התגרים, שם, לקצה שדהו של טבאי בן-נתאי – בתים בתים קטנים, נפוצים בין צעירי זיתים ונטיעות של תאנים – שרויים בשתיקה…

ובתוך המעונות הללו – מה?

סופרים צנועים יושבים פרושים בחבורות קטנות וכותבים.

כותבים הם ומעתיקים מגילות, – הללו עברית לעברים והללו יוונית לעמים; והם כולם עושים בפיקוחם והשגחתם של חנניה בן נקדימון וחברו ינאי הלבלר, ובתוך בית נרחב ונמוך, זה שמתחת שקמה עתיקה, נערות יתומות מישראל אף הן עושות במלאכה בפיקוחה של ברוריה – תופרות ורוקמות תיקים למגילות.

והמגילות בתיקיהן הנאים נשלחות לכרכים שביבשה ולכרכים שבים, ועד לאיים רחוקים אחת לאחת הן מגיעות. הללו במתנה לאנשי שם, חכמים וראשי-עם, הללו בטיבותא ללקוחותיו של נקדימון האסכדי, והללו נמכרות לאנשים שבשוק, – והן נלקחות בזול לכל יודעי ספר.

מגילות מוּצאות ונפזרות, כי את צוָאת פרוקלוס, זכור לטוב, חנניה עושה באמונה גם בשעה שהוא מפליג לדרכים רחוקות לשם עסקיו, – מגילות הוא מפיץ בין גויי הארצות.

והוא הוא חנניה, תלמידו של הלל הבבלי, שמגילותיו הגיעו גם למלכת חדייב! הוא חנניה שבעצתו נתגיירה מלכה זו – הילני, היא עם שני בניה איזֶט ומונבז!

ככתוב בספרו של יוסף בן-גוריון הכהן, ספר “דברי הימים לעם יהודה”.

והדבר – עדיין הוא הולך ונעשה עד היום הזה…

עד היום הזה – אלא, לא על-ידי תלמידיו ולא כהוראותיו של הלל הזקן – –

כי מיום שדברי-הימים נכתבים, לא נתקיימה עדיין אף דעה אחת כטבעה, וכרצונה הפשוט – עד היום הזה…

ולמה כך? מכבשונו של עולם הוא – ומי יֵדענו?

ובכן, צדיקים, – אפילו בשעה שדבריהם מתקבלים, כובשים פניהם מראות בהעשותם…

כי לא מדעתנו העולם נעשה ולא מדעתנו הוא הולך ומתנהג עד היום הזה. –

יהודית בת מררי השמעוני:

###(מסורת קדומים)

א

ויהי אחרי מות נחמיה התרשתא בן הכליה – וינָהו כל ישראל אשר בארצות הגולה אחרי בית יי בירושלים. ועלו ארחות מימים ימימה ונהרו ב“מעלות” אל “ציון מכלל יופי” לעבוד את יי בהר הבית. גם מאפסי ארץ רחוקים, ימים על ירחים איש וביתו במעלה ילכו, עד בואם לחוג חג בתוך עמם לפני יי, לראות ולהֵראות “בטוב ירושלם” הבנויה ולהתקדש בה עם כל “שבטי יה” יחד. והעיר, אשר כוננו נחמיה ואנשיו כבית-אֵם היתה לכל ישראל, כי שמה פזורי אחרים לפני אביהם האחד שבשמים יחד חָברו – וידעו כי עוד עם גדול אחד המה גם בתפוצותם, כאשר היו מאז, ובשם יי אלהיהם לנצח לא יפּרֵדו. ורבים מן הבאים להראות נשארים גם לשבת בעיר ובארץ אשר חמדו מרחוק – ורחבה עיר האלהים משנה לשנה, וגם הארץ כולה בגללה תבּנה – ותמָלא אדם. מושבות ישראל בשדמות ובגנות עד אדום ופלשת נגעו וחדרו, ולא מצאה להם עוד האדמה, אדמת דגן, ביהודה; כי על כן רבים מ“גאולי יי”, השבים מן הגולה, יתחברו אז לעדות ויצאו להאחז גם בגלילות הצפון העזובים. ויציצו ערים ומושבות חדשות מעברי שכם ושומרון לפאתי העמק על מרומי יזרעאל, ועד ההרים בגלבוע כבר הגיעו.

נפקדה הארץ, ומשנה לשנה תבּנה ותכּוֹנן עוד בשוב אליה בניה שנה בשנה והתערו בה. שממות הר ובקעה, אשר שם אך יללת תנים ונהמת פראים תענה לילה – פתע, בהתחדש האביב, קול בונים וגודרים עליהן בשיר יומן יעלה. נמתחו שנים שלשה אהלים, אבן לאבן תונח – והנה זה קו לגדרות-צאן מעפר יצמח. ובעוד חודש – משפחות אדם, אנשים, נשים וטף, כצפרי אביב על קיניהם שם יסובבו ויעשו, המה ובהמתם יחד. וכבוא האסיף, בטרם יהיה עוד הגשם בארץ – והנה כפר הפרזי, או גם עיר מושב וחומתה על שדמות-ניר וערוגות-מטע מבין הרים יציצו – עדות לישראל; עֵד לחזון-הנביאים, כי הוא עתה מעשה-עם לדורותיו היה: “ובנו ערים נשמות – וישבו, ונטעו כרמים – ושתו את יינם, ועשו גגות – ואכלו את פְּרִיהֶם” – ויפרו בארץ תחת ממשלת פרס, השלטת על “שבע ועשרים ומאה מדינה”.

וכאשר ירבו אז היהודים ופשטו בארץ, כן ישלם מסביב וכן יבטחו כל השוכנים בה. שבטי שוסים, שארית גויים מרודים מרי עוני, אשר כשועלים בחרבות היו אך להשחית – עתה שלום עם ישראל יבקשו. אף הכותים, צוררי יהודה גם המה, למראה את קנאתם כבשו. ממושבות ישראל הם אמנם נבדלו, אך עם ישראל יחד יסחרו. כי רבתה המלאכה בישראל למושבותיהם ולעריהם החדשות, ואנשי מסחר כמלאכי השלום בכל קצות הארץ לממכר וקנין יעברו.

היתה הרוָחה לישראל, לאחר שנות הצרה והמדנים אשר השיגו את עולי הגולה הראשונים. אכן, בעמל ותלאה רבה בנה ישראל ויקם את המקדש מחורבנו; אולם כעת, המקדש את ישראל על ארצו בשלום וצדקה יבנה – כי הוא המעלה את העם מכל תפוצותיו ועל אדמתו יחד יטעהו.

ויהי בימים ההם – ואיש אחד שמעוני יצא משושן, הוא וביתו עמו, וילכו עם המעלה הגדולה, אשר נקבצה בשנה ההיא מפרס ומדי, לחוג את חג האסיף בירושלים. ושם האיש ההוא – מררי בן עוץ הפניני, כי סוחר פנינים ואבני-חן היה האיש מאבותיו. ויהי כי הפצירה בו יַעלָה אשתו לעלות עמו השנה ירושלימה, ויקח גם אותה גם את בתם היחידה יַשני – נערה דקה ויפת תואר – ודִבְלָת אומנתה עמה, ומשרתים לדרך: שלושה עבדים נוהגים בבהמה ושפחות שתים – וילכו.

ירח האיתנים בא. צום העשירי הקריב – והמה קרבים אל גבול יהודה. ותחל אשת מררי בעודם בדרך, ויביאה האיש ירושלימה למלון אשר שׂכר וילבישוהו מרבדים, ותשכב האשה שם – וחליה הכביד. שָבת החג מבית מררי, נעצב מועדם בירושלים; גם בסוכה אשר עשה לא ישב האיש, ואת נדריו ליי ביד שליח אל הר הבית שלח, כי לא סר הבעל מן המיטה אשר שכבה עליה יעלה ותקדח. גם ישׂני הנערה לא יצאה כצאת הבנות בירושלם עיר משׂוֹשׂן; כי אף היא לאמה חרד לבה ועל ערשה תסעדנה ותנחמנה, ובמסתרים תבכה לאֵל ותתחנן.

ויהי כאשר חשה האשה כי לא תחיה עוד, ותדבר אל מררי בעלה, הנצב עליה לעשות לה כדבר הרופאים – ותאמר: “הניחה נא מן הרפאויות – ואדברה נא באזניך, אלוף נעורי, אך הפעם… הנה חננו יי ויביאנו עם בתנו אל עיר קדשו – כי עתה השבעה לי, אישי, אשר לא תשיב את בתנו שוּשנה. כי לאיש יהודה, אשר ייטב בעיניך ובעיניה – לו תתננה, ובתוך עמה על אדמת ישראל בתי תשב, – כי לזאת גם הפצרתי בך עלות והעליתי את הילדה הנה”… ובעוד האיש מחריש משתאה לדברי החולה כי שאלה כן, נאנחה האם ותאמר עוד: “וקראה נא לדבלת – כי אני אפס כוחי מדבּר עוד – והגידה לך היא למה אבקשה לבתי כזאת” – –

ותספר האָמה אל אדונה בפני גברתה כדברים האלה: זה ימים על שנה – ובחור מבני הפַּרתמים, מגדוד האחשתרנים אשר למלך, נשא את עיניו אל ישׂני, כי גדלה היא ויפיפה: ויהי בא אל בית מררי לקנות חרוזים ועדיי אבני-חן ויְנַס פעם גם לדבלת במתן כסף, להשיאה אשר תצא עם הנערה אל הפרדס בשער המטרה, – כי כלתה נפשו אל ישׂני לדבּר עמה. אכן דבלת לא נפתתה ותזהר את הילדה, כי תתעלם מפניו; אולם הבחור לא נואש עוד ממנה, והוא צודה לבת בכל אשר תלך. וזה האות: בלילה לפני צאתם עם המעלה ירושלימה, השלכה טבעת יקרה בעד החלון אל ישׂני במיטתה, “והנה היא” – אמרה האָמה ותשם את הטבעת אל יד אדונה. –

“האמנם בן-שפּרגז השר זה, – בן שומר הבירה?” – קרא מררי, כי נבעת כהתבוננו בחותם: “ואמרי נא, האין הוא אדמוני?” –

“הוא הוא!” – אישרה דבלת את דברי אדונה: “פרע ראשו כלהבות, ושמו – אֲלוֹפרנא”.

והאיש נפעם ויאמר בלבו: אכן רעה נשקפת לבת – ואנכי לא ידעתי… אך עתה איכה אריבה בשושן עם פריץ בן עריץ זה? – ויפול על פני יעלה אשתו ויבך וישָבע לה ככל אשר אמרה. והאשה נאנחה ותאמר עוד: “אף את השם הנכרי אל נא תשא בתנו עוד, – כי לא ישׂני אך יהודית יהיה שמה; כי ליהודי ביהודה בתי זו תהיה… ותבוא נא יהודית בתי, – קראו לה ואצונה בטרם אלך ואינני”…

ובלילה ההוא, בעוד החג, מתה יעלה – ובעלה ובתה עומדים עליה. וממחרת היום קוּבּרה האשה בהר המשחה, במעלה הקברות אשר כרה מררי לה וגם לו, כי אמר: “תקָעני אל בעירו, ואת חצי בשרי אקברה בה, כי על כן, פה אהיה עד רדתי שאולה, ועם אשת נעורי אקָברה גם אני”…

ומררי – ראשו על ראש בתו הנופלת על לבו, ובפינת הבית יחד נכלמים יבכיו, עת חוצות ירושלים וגבעותיה בסוכות מגיל וחג יתרועעו אף ישירו.

החג חלף עבר, אנשי המעלות יוצאים לשוב איש אל עירו ואיש אל ביתו – ומררי אך אגרת שלח שוּשנה אל מנשה בן אחיו – והוא בחור משכיל ואת משק בית-דודו ינהל – ויצוהו את אשר יעשה, למכור בכסף את כל אשר לו בשושן – והעלה אליו ירושלימה.

ויהי כן. כי למועד חג האביב עלה מנשה ויבא את כסף כל המֶכר ואת שאר האבנים היקרות ויתן ביד דודו – ויהי אף הוא עמו בירושלים.

ומררי הרים את אשר הרים למקדש, אחר בנה לו מעון, בית-מדות נאוה לירושלים, – על יד מגדל חננאל נוכח הר הבית בנהו. גם פרדס וכרם גדול קנה על מי השילוח ויגאלם מיד העמוני אשר שם מבית טוביה, – ויאמר: “מעתה לא אבקשה עוד לזקונַי דבר, בלתי אם שמוע תורה ומוסר בחצרות בית אלהינו”.

ויחדל מררי מכל סחרו, והוא ביגון נפשו הולך וזקן. ועלה האיש יום יום הלשכתה אשר בהר הבית, וישב שם לפני הזקנים הסופרים היושבים לכסאות, ולתורתם ומשפטם יקשיב; ושמר האיש לעשות גם מצוה וחסד לכל אשר ידָרש. ויהודית בתו – על הבית; ועשתה הנערה ושמרה בו טהרה גם על החול, כאשר יהיה בבית כהן ולוי, – כי כן חפץ אביה החסיד.

ותפלא הנערה בעיני השכנים: כל היום עשה תעשה ובין הבנות לא תצא, נאוה ופורחת – ולבה אלי גיל לא יפנה, וביקשה אך עשות והחריש, או כי בקול דממה אך נוגות לנפשה תרון, – העד כה באבל אמה תהגה מהתנחם עוד? נפלאתה הבת הנאוה והנוּגה. והיא – אף תוגת עיניה נועם-חן והגיון-דעת על פניה תשית.

ומנשה – חמדת לבבו ומשׂושׂ רוחו יהודית מילדותה היתה לו; ועתה כי גדלה הנערה בירושלים ותיף עוד, יצא לב מנשה באהבתו ובחמלתו אליה עד בכי. וינסה הבחור דבר בה אל אביה, דודו – ודבריו לעו, בהמות לבו מהגיד את חפצו מפורש… אולם מררי הבין לו גם בטרם יגיד, ויאמר: “אך עצמי ובשרי אתה, מנשה, וכבן אהבתיך, וטוב תתי אותה לך מתתה לאיש אחר אשר לא ידעתי; על כן אשאלה את הנערה – ואשמעה. כי כן ציותה עלי גם אמה לאמור: אל נא תתן את בתנו לאיש – ולא רוחה, אף אל תאיץ בה, כי תארש בטרם תחפץ. ואני – מוצא פי יעלה לפני מותה כקודש אשמור”.

אולם כאשר הואיל האב לדבר אל בתו, מאנה יהודית שמוע עוד בדבר ותען: “הוחילה נא לי, אבי; הן אך בת חמש-עשרה אנכי, ואבלנו אף הוא לא נשכח עוד”…

ומנשה בראותו כי לב העלמה טרם יהיה אליו, ויהי אף הוא להוחיל לה, ויתחזק ויאמר: “עד כה וכה, אעשה נא לארצי ולא אלך כאיש נדהם” – והימים ימי בנין בארץ כאשר יהיה בהחל האביב.

ויצא מנשה את ירושלים עם העדה, אשר נקבצה מבבל ומבחורי יהודה, לבנות עיר בירך הר אפרים צפונה. ויבנו שם עיר מבצר תימנה לעמק יזרעאל; ובהיותה בין הרים מצילים מזרחה ומערבה – קראו לה הבבליים בֵּי-טוּלֵי (בית הצללים) ויאָמר שמה אחרי כן: בּתוּליה. ומנשה את כל מעיניו שם בבנין העיר, ויכובד שם על כל אחיו, כי ראוהו איש-פעלים ונבון-דבר ובאמונה הוא עושה תמיד לשכלל את העיר החדשה לכל אשר בה, והוא גם עזור יעזור את דלי הבונים בכסף, כי יַלוֵם לגמור את אשר החלו. אף זאת עשה מנשה, כי מחפצו להרחיב את אחוזת ישראל באדמת המקום ההוא – התחבר עם שנים מרעיו אשר כסף להם, ויהיו גואלים מארץ העמק באשר מצאו, ולאחיהם העולים מן הגולה ימכרו בשילוּמים לשנים, למען יושיבו את גליל הצפון. ויהי מנשה במפעלותיו ברכה בפי רבים.

אף למררי דודו יקנה אז מנשה נחלת שדה גדולה ורחבה מאצל העיר דותן. ויבוא מררי בתוליתה לעשות את המקנה לפני זקני העיר, ויקח גם את בתו עמו. ויואל מררי לכתוב את הנחלה ליהודית, באמרו אליה: “זאת, בתי, שילוחים לך אתננה, למען תשבי אף אַת על עמק הברכה ובקרבת מנשה, כי טוב”… אבל יהודית אך בשחקה ענתה לו ותאמר: “אמנם, נאוה הבת בתוּליה וחדשה היא, אף עמקה טוב ודשן; אולם אנכי עוד טוב לי שבתי עמך, אבי, ובירושלים העתיקה בקדשה מאז”…

ומנשה שומע – וידום, וייחל עוד.

                                                        ***

ויהודית כבר גדלה, הבריאה כאשה ותשׂגה ביפיה. קומתה כתמר את לבה הגביהה, וכצביה בהליכתה ישרות תצעד.

ותהי להרהיב כל עין. תפארת יהודה וגאון פרס בתארה ובמראֶהָ התלכדו: בעדנת פניה כעין לבנת הספיר וזהורית הכרמיל נמזגו, ולעבריהם שתי כנפים, ככנפי עורב סוככות פלגות שערה על שני ורדי אזניה הרכות. קפוץ פיה לה – פקע שושן; תפתח שפתיה – וקול עמום, אך רך וחנון כקול התור מגרונה יהגה. תפקח עיניה – ומעבי שמוּרותן, כבחזון אל אשר לא ירָאה, גדולות ושחורות תצפינה – והוד לה לעלמה, הוד שולט בעוז!… ותהי יהודית חשק ורתת-לב-כל-בחור וטוב בירושלים, ורבים מבני החורים אשר ביהודה משתחוים ומבקשים אותה מאביה. אך הבת על כל הדורש לה תען: “הטוב טוב הוא ממנשה, אבי?” – –

ומנשה, מדי בואו ירושלימה, ראה יראה אף הוא, כי לא קרב עוד לב הנערה אליו…

ועד מה ולמי יהודית תוחיל? גם היא לא תדע הגיד זאת. אביה ישאלנה – והיא אך תתרפק עליו ושחקה לו נכלמה ולוצצה כמעט באמרה: “ואיך אעזבך, הזקן אבי? לבי לאחר לא ילך עוד – ואדון זולתך למה לי?”

אף דבלת אומנתה לא מצאה לדעת, מה עם ילדתה, כי שונה היא מכל הבנות? על משכבה בלילות תתאנח הזקנה לבת-טפּוּחיה אשר אהבה, ואז יש אשר תשמע, כי גם שנת הנערה נדדה, ושאלה לבת והתחננה לה כי תגיד מה עמה – ויהודית ללא חפץ תשיב בלאט: “אך מראה חלום בהבלו הרגיזני; ואַת, דודתי, אל נא תדאגי לי לפּוֹתה – ונומי לך”…

ומה החלום? אין יהודית מגדת, לא יכלה העלמה ספּר את החזון אשר יבהלנה ויקיצנה לילה, יען כי התבוששה בו… והחלום פעם בפעם את לבה יתעתע, ונפשה אז גם יומם בו תשגה אף תתענה.

בחלומה – והגבּור האדמוני, בן-שפּרגז הלז – רודפה; בחוצות לעיני אביה ואמה ירדפנה האחשתרני… ויש אשר מבין עצי הפרדס פתע יזנק וישליך עליה את אדרתו, אדר שני וזהב, ובגבורת זרועותיו על אבירו עמו יעלנה ואל בין הרים בדהרה כסער ישא… ויש אשר ירום הסוס, והוא צח כשלג תוך חשרת עבים יחצה ואל ערפלי זוהר רחוקים כנשר בעוזו יטוש, עד פוּג רוח הנערה בַיְעָף, – ועולפה אל חיק הפרש הנאדרי ראשה יפול, והקיצה אז בבהלה, ותתנער לרוץ – – ונחפרה אל כר משכבה תצנח וכבשה פניה בו – ואת נפשה לא תדע…

וקמה לבוקר והתעודדה לעשות בבית, עבוד ועשה להשביח את רגשת נפשה הנפעמה – וכבד עליה לבה עד צוקה – ולמי תשיחנו?… באין אם – לפני האל תבקש לשפוך שיח, ולא תמצא דברים לה; ונפלה וכרעה אל מול פני המקדש, ומביתה נכחו, חרש מני דמעה אך זאת תענה: “הושיעה, יי! אם חטא בי – חַטאני, מַלטני; ואם חלי הוא – אנא, רפא לי, ואל אוגה את נפש אבי עוד!”…

ויהי בשנה הרביעית לשבת מררי בירושלים – חלה הזקן לימים אחדים – ויחלש; והוא עודו שוכב במיטה, כי כבד עליו קומו, ויהודית בתו נצבת לשמרו גם לשעשעו בשיחה – ויאמר מררי: “הנה זקנתי אף חלשתי, בתי, – אין זאת כי קרוב קצי”… ותנָער הבת בשחקת משובה, ובטרם יגיד האב את דברו, החליטה היא ממנו ותען לפניו נעלסה ותאמר: “ושלחה נא, אבי, וקראו את מנשה אלינו! יבוא – ותהי לך השמחה – והחלמת וראית עוד בטוב יי עמנו – אמן ואמן!”… והזקן נדהם רגע ויאמר: “ואנכי, בתי, הלא אך בזאת חפצתי דבּר הפעם – ומחשבת לבי מי הגיד לך” –

“כי לבי כלבך בדבר הזה!” – ענתה יהודית בצחוק שפתים: “והנה הקדמתי ואגיד זאת למען תדע, אבי, כי חפצך זה גם חפץ לבי היה!” – –

ויתחזק מררי וישתחו על ראש המיטה ויאמר: “יהי שם יי מבורך, כי החייני עד הלום, לתת את בתי, כדבר אמה, לאיש אשר רצתה נפשה, והוא שאֵרי הקרוב אשר גם לבי חפץ בו!”

וישלח מררי אל מנשה ביום ההוא בתוּליתה – והימים ימי דיש ובציר – וימהר מנשה ויעזוב את כרמו ואת גרנו לכל העבוּדה אשר בם וירכב על סוסו הקל ויבוא. – וביום ההוא קידש מנשה את יהודית מחמד לבו כדת משה וישראל – ועיני מררי רואות וקורנות חדוה.

ויהודית – אף תוגת עיניה אך נועם-חן והגיון-דעת על שחקת פיה תשית…

ומי בארץ ידמה למנשה ברוב אשרו?!

ב

והזקן מררי ראה את הנחת אשר קיותה נפשו; אולם אך עברו שבעת ימי המשתה לחתונת בתו, מקץ חודש אלול, שבה מחלתו עליו ותענהו יומים – וימת בה. ובקברו, אשר כרה לו בעודו חי, שמה קוּבר על-יד יעלה אשתו.

בכתה יהודית את אביה, ומנשה אתה כמוה התאבל, – אביהם על ראש שמחתו נפל – ולמה?… אכן דרכי אל ומשפטיו לאדם מי יבינם? ויש אשר כוס ישועות וכוס תרעלה ימזג, כי משתיהן יחד ביום אחד ישתה האדם. – הלמען מרר את הטובה או להמתיק את הרעה יעשה השופט כל הארץ ככה? – מה תדע, אדם? שתה – ודום…

ויהי כעבור שלשים ימי האבל – ועמם גם ימי החג – ויתעודד מנשה ויהודית עמו, ויקחו את כל אשר להם בירושלים ויעברו אל ביתם בתוּליתה, כי כל העבוּדה אשר למנשה שם היא. ויכונן מנשה את ביתו, – ורוח החיים והמעשה היתה עליו להעשותו ותגבר על יגון המות.

ובמקום החדש חיים חדשים גם על יהודית זרחו, ותהי עם מנשה בכל.

גברו החיים גברו, ומנשה – כמעין טהור ומתוק יום יום חדות לבו תקיר בו, בראותו את האשה הדגולה אשר הוחיל לה כמה, והיא בעתרת נעמה ותפארתה עמו היא – ואתו תעש. אף בשכל פיה תחדהו תמיד, גדול אשרו, וכל היום חסד-נעוריה בנפשו ירון והיטיב את לבו אל כל אשר עמו – כי טוב…

ויהודית אף היא לבה למנשה היה. גבר חכם בעוז – והוא כגָמוּל עלי אמו אליה ישאף ויקוה. והיא – עליו גאון לבה נסמך: מנשה הוא הצעיר בין שבעת שוֹפטי העיר, ועל כולם הוא בשערים יהוּלל על שׂכלו, כי טוב וישר הוא, – וזה האיש כדברי האוּרים את מאמר עלמה ישמר, וכחוקת חיים הגות פיה יכבד; ובגללה, בגלל יהודית, אך טוב וחנון לכּל יהיה, כמבקש לגמול את החסד הגדול אשר עשה עמיו יוצר האדם והאשה… ואיך לא יגבה לב אשה בבעל אשר כזה?

היתה השמחה במעונם; ובית-החלונות, משוח הששר זה אשר בין עצי התאנה ושריגי הגפן, היה לברכה, כי יום יום אל הבית ההוא, לקצה העיר קדמה, רבים ידרשו: רֵעים – אלה למסבּת ידידות ואלה לעצה וחסד יבואו, קונים ומוכרים על דלתותיו ישקדו, ולמתנת נדבה עניים ישחרו, והבית – כל בואיו יוחנו בו, כי בעליו לבם וידם לכּל יפתחו. וכאשר ישאלום כל הנאותים מטובם: “במה נברככם?” – וענו שניהם: “אך בבנים”. כי זה להם שלש שנים להיותם בטוב, אבל בן או בת אין להם עוד.

והנה בשנה הרביעית – יהודית פתע לבדה נשארה… לבדה מיום האביב, יום הקדים ההוא, אשר הובא מנשה מקציר השעורה והוא נישא בידי הקוצרים – מת – –

הכהו השמש – והוא כנרדם; אך גם לזעקת יהודית משׂושׂ כל חייו לא יקיץ עוד…

ויקָבר מנשה בשדה אשתו, לפני דותן – והאשה בביתו נכלאה.

                                                      ***

בלתו, בדד באלמון דומם תשב; גם כל מנחם הרחיקה ממנה… הכל אבד לה: אמה ואביה בעודה באביב נעוריה מתו עליה, ועתה בעזוז חייה – פתע גם בעלה עזבה ואיננו והיא ערירית… וכיום שרב קודר ישמים עליה תמיד. בדד עמד הבית משוח הששר, אשר בצל התאנות והגפנים, ומסוגר על חלונותיו ידום. רק העליה הקטנה אשר עליו, אך פינת-גג זאת מעון ליהודית היתה. וכל נָוֶהָ הגדול תחתה סגור ונעול באבלו יעמוד.

שלשים ימי האבל עברו ויהודית קמה לעשות – ותוחל כל העבוּדה להעשות דבר יום ביומו ככל אשר נעשה בעוד מנשה חי, כי אמרה יהודית: “באין בן ובת מת מנשה, על כן ביתו ונחלתו זכר לו יהיה בעמו ובעירו אשר בנה”. והנה זאת העשירה והיפה בנשים – כל היום בחצרה ועל נכסיה בשמלת בד תסובב, בכל תשגיח ואל המלאכה במעט דברים תפקד, אך בידיה היא עשה תעשה, ופרי מעשיה – רבים הם אנשי מחסור, ולהם מבית מנשה ינתן אם בחסד ובמלוה, אם במתן ובנדבה ככל אשר ידרש. ובחג, בעלות האשה אל עיר האלהים, אורחת גמלים את משאות נדבתה ותרומתה ישאו, ואל הר הבית משער הצאן בעדר תעלה יהודית ואמרה: “זה קרבן מנשה ושלמיו לפני יי”…

כל היום יהודית בין אנשיה תעשה, ולערב את שמריה זקן-ביתה תצוה וחוק לנערותיה ליום המחרת תתן – ועלתה לה הגגה ובחדרה הקטן שם לבדה תסָגר. גם אמתה הזקנה, דבלת מינקתה אשר אהבה עוד, לא תלון עמה שם. בדד-דומם לעת לילה – אך זה שכרה לעמל היום ושאון כל מעשהו. ובנוד שנתה, לבדה לאור הנר בליל הסתיו תשב וידה בכישור תשלח. סובב מכרכר הכישור, והיא – אנה יוליכוה שׂעפּיה? הלשושן ושעשועי ילדותה תבוא, או בעצבון נעוריה בימי ירושלים תתעה? העם הנפשות אשר אבדו לה היא בלבה תשוחח, או באשר לא היה, בכמהון-לב אשר לא מצאה, הגה תהגה?… או כי אך מקרוב, בבית המסוגר אשר למטה, רוחה תהלך וכל ההיה בו זכוֹר תזכור?

הבית אשר מתחת, בכל חדריו דבר דבר על מקומו נשמר כבימים ההם, ימי מנשה, שמור הוא, סגור הוא, יומם כלילה סתום באפילתו נבדל הוא – כי זה מקדש מנשה וכל החול לא יעברנו… אבל יום קדוש, שבת או מועד בבואו – אורה ושולחן ערוך גם בבית מנשה יהיה. דלתי הפתחים והחלונות נפתחים, ויבואו בו. עני וגר כאורחים קרואים סביב לשולחן, אלמנה ויתומיה כאנשי הבית לפני יהודית ישבו ויאכלו. יום טוב ליהודית בבית מנשה. והנה גם אשה מרעותיה עם בעלה, מודע ממכבדי שם מנשה, אליה יבואו בברכת היום. אף כהן ולוי וגם זקן ונשוא-פנים לעת מנחת הערב יסורו שמה. לשולחן ישבו ויטעמו – ולפני יהודית על כל אשר נפל בעיר ובארץ ישוחחו; כי היא – יש אשר דבר-עצתה כנדבת ידה ייקר. ויהודית כאחת השׂרות תשב. היא רק שמלת בוץ הלבן לבושה, כי לא תעדה עוד יקרות גם ביום החג – אך בראש השולחן תתמך כבוד – על יד מנשה… כי אם ריק מקומו, אך כבוד בעליו עליו חופף – יען כי ריק הוא – ויהודית עוד לימינו תשב…

וחלף יום המועד. הלילה בא. עבד ושפחה למנוחתם ילכו, ובבית הכל בטהרו והדרו לדממה ישוב. עוד מנורת הכסף רבת-הקנים מפינתה בנרות תאיר, שלהבות שמן זך תרמזנה בדממה.

והאשה לבושת הבדים עוד דומם בדד בהגיון-לבה תשב, ומחשבותיה – מי ידע? תקום – ועל מרבד השני נוכח קיר המזרח תכרע, – לחשה לאל ברננה דקה תיצוק פה האשה לפני צאתה. וקמה ויצאה בעוד לא נדעך האור פנימה. תסגור את הדלת אחריה ונעלה, – ובמעלות, אשר ליד הקיר, הגגה תעלה, אל פינתה חרש כחלום תעבור – –

עבר חלף המועד…

שאל ישאלו בבתוליה על יהודית לאמור: “האשה אשר כזאת לעולם באלמנותה תשב? אם לתוהו יוצר האדם יצרה וַישַו עליו חן מכל הנשים ויתן בלבה בינה ושכל טוב, והון ועושר הנחילה למען תשומם בימי חלדה?” – והקרובים אל יהודית ישיבו: "ככה אמרה השוּשנית הזאת: “שלש שנים אשרני מנשה בחייו, ואני במותו שלש שנים באבלו לא אשא?”… כי על כן חתנים אליה לא ידרשו, בדעתם כי האשה הנדגלה הזאת אחר דבר לא תשנה. – ככה יגידו, ולא אחד מבני החורים והגדולים אשר בארץ ייחלו לה עד תום השנה השלישית לאבלה.

                                                        ***

ויהי בשנה השלישית למועד חג האסיף – ויהודית עלתה ירושלימה במשאות תרומה ונדבה כאשר תעשה שנה בשנה למועד הזה. אלם הפעם היא אך לבדה עלתה מעירה, כי בימים ההם אימת מלחמה הלכה, ותרועה לעם יצאה כי יכּוֹנו לקראת החיל העצום היורד מצפון, חיל אֲלוֹפָרְנָא שר צבא פרס…

נפעמה כל הארץ, ולב יהודית כפליים נסער לשמועה: “אלופרנא” – הלא זה שם האחשתרני, האדמוני בן שפּרגז הלז, אשר רודפה בחלומות… ההוא הוא גדל להיות רודף באף גויים, והוא כעת על יהודה במוראו יעלה?… הוא או אחר – והצרה גדולה. כל הארץ נפעמה נסערה ובערים יחרדו ישאלו: האל פרס ישראל יקשה? ואם שרידי גולה אשר שכחו כבר מלחמה – ההמה מול ממלכת כל הממלכות יתקוממו? –

ישבו זקני בתוליה (בבית מנשה בצאת השבת נוֹעדו) וב“אשור” נדברו (“אשור” לרע על פרס יאמרו – כי בנינוה היתה המצבה הגדולה אשר לחיל, ואת המלך דריוש, אשר החל התאמר לאל, בשם “נבוכדראצר” יכנו) ויהודית ממולם יושבת ושומעת דבר ימים עברו, ואשר יאמרו לעשות כעת למען קדם את פני הרעה הבאה על הארץ.

מכל העמים והארצות, אשר נכנעו וישָבעו לפרס, לא היה גוי נאמן למלכיה מדור דור כישראל בארצו. זכור זכרו היהודים את חסדי כורש וחתנו דריוש הראשון – ויהי להם עוֹל פרס כצור אשר במעוזו יחסו. בעטו גויים בימי אחשורוש ובימי המלכים אשר אחריו, פעם בפעם גם נוסדו יחד לקַצות את כנפי הכרוב הפרסי – ורגשוּ ארצות והמו בקרבות, – אך היהודים בארצם עם שונים לא התערבו ולמורדים לא נתנו יד, כי בשלום המלכות, אשר נתנה יד להם כי יאָחזו בארצם לעבוד את אלוהי אבותיהם כדתם וכמשפטם, המה את שלומם ראו; ומסם, אם כי כבד היה, עשרים ככר זהב שנה בשנה לפחה ברצון יעלו. אף שלום העמים שכניהם דרשו למען ישליוּ גם הם. אך ראשיהם ושריהם הכוהנים והסופרים – הלא המה “הכנסת הגדולה” אשר יסדו עזרא ונחמיה – לא גבורות חרב ומלחמה שאפו, כי המה כל כבודם וגבורתם התורה היתה, וחרבות וקרבות על ארצם לא השיאו. גם הכהן הגדול, ראש כל הכנסת אשר בימים ההם, יהוחנן בן אלישיב, איש שלום היה, – הלא הוא יהוחנן אשר עזרא הסופר לפני מותו משחוֹ, ויאריך ימים בכהונתו, – ומשטרו, אשר שׂם הכהן הזה בישראל ביד ראשי הערים, אך למשפט ולשלום העם היה. ומה היה לזקן הזה עתה, כי הוא שופר למלחמה העביר בארץ?

אכן, חדשה, דבר אשר לא פיללו מלכי פרס מאז, העריץ אלופרנא קם לעשות; הוא בצאתו לחזק את מוסרות פרס אשר רופפו, אמר: “מדינות אשר דתיהן שונות לא תדבקנה כדי ממלכה אחת, כי על-כן לא תכוֹן פרס ומימים לימים יתקוממו לה”. ויצא אלופרנא עם חילו העצום לשפוט עמים על מרדם ולהעבירם באימה אל דתי פרס ומדי ועשה את המלך אלהים על כל הגויים יחד. ויעבור שם האימים הלזה שטוֹף ועבור, מנינוה, עיר אשוּר מקדם, ועד ירכתי הלבנון ומדינות הים הגיע, והוא ברוב חילו ופרשיו עמים על ארצותם רמס ויחרם, מיגר ממלכות וישדן, גם באלהי כל הארצות עשה שפטים: את מקדשיהם נתץ וישרוף באש ופסיליהם שבּר ומסכותיהם אשר בכסף ובזהב בזז ויקח; “המלך, מלך פרס האדירה – הוא אלהיכם!” – קרא על הגויים צו – “לו תעבדו ובדת מַשְׂדָא תאָמנו לו; וָלא – אתם ונשיכם וטפכם יחד תאבדו, ושאריתכם עד אחד מן האדמה אמחה!” – –

והוא עד ירכתי צידון הקריב.

חיל אחז כל יושבי חבל הים, ורוזני מדינותם, נשיאי צור וסרני פלשתים יחד, צידונה נועדו. והכנענים, הסוחרים אשר מעולם, אמרו: על כל האלים אלהי פרס גברו, כי עתה גם אנחנו בשמם נקרא: “בעל ועשתרות – הוֹרמיז וַאֲנָחִתָּה נכנה, אש המלך לפני פסל מיתּרא תמיד תוּקד, ומלך פרס, אם האלים חפצו בו, כבוד אלהים גם לו נתּן – ושלום יעשה לנו!” – ויצאו אל אלופרנא וישתחוו לו לאמור: “כל מושבותינו לך הם, פתוחים שעריהם לפניך – ובוא. רדה בנו, והדת אשר תצוה – אותה נשמור לעשות – וחיינו לפניך”.

והיהודים – האמור יאמרו גם המה ככה ואת תורת משה בהבלי אַוֶשְתָּה וחלומות צָהרתּוּשׂתרא יחליפו? ואם פסל תבנית אדם הם לאל במקדשם יקימו? – המה, אשר זקניהם, “נערי” נחמיה ושארית אנשי עזרא החיים עוד עמהם כיום, אלה, אשר כרתו את “האמנה הגדולה” לפני יי בירושלים ובאו “באָלה ובשבועה ללכת בתורת האלהים אשר נתּנה ביד משה”; המה אשר אבותיהם טוב ארץ בבל עזבו ולשממות יהודה החרבה נדדו וישאו עליה כל עמל ותלאה עד עשותם ארץ ליי ועד האחזם בה כיום הזה; הבנים ההם אשר מנעוריהם תורה ומצוה מפי לוי וסופר למדו, ואשר לפני “השוכן בציון” שנה בשנה יבואו ויתקדשו – ויהיו לאות ולמופת לכל ישראל בארצות גלותם; זה הדור העושה עוד בכל מאודו לרומם את היכל יי ולכלול יפיו בקודש בירושלים משׂושׂ תפארתם – ההמה את כבוד אלהים בפסל ימירו והדר מקדשו לאחר יתנו? לא תהיה כזאת בישראל, ולא תקום בדור הזה!… וישבו תחתם ואת ציריהם לשר צבא פרס לא שלחו, כי מה ישלחו אל העריץ לבקש חנינה? – והוא לא עשה כן לכל גוי. ונהפוך הוא, כי טוב אשר לא יתראו – ואולי, כאשר לא פקד את היהודים עד הנה להזהירם, כן ישכחם גם עתה. – ויש אשר התנחמו עוד ויאמרו: לא עלינו “אשוּר” יצא, כי לא אנחנו מרינו ומרדנו בו, והיה כאשר יבצע מעשהו בערי הים – והלך לו…

ואם פקוד יפקוד גם את יהודה בחיל ומלחמה – כי אז לב כל בחור מעם היה להתיצב ולעמוד על דתם ועל מקדשם ועל ארצם אשר המה בידיהם החיו וירפאו, – לחיים ולמות עליהם יעמדו, ויי הטוב בעיניו יעשה! וככה היו גם דברי הכוהן הגדול, יהוחנן הזקן, אשר דבּר אל העם בחמשה עשר לחודש אב, על קרבן העצים לבני זַתּוּא – ויאמר:

"יי אלהינו מושל כל הארץ הוא; ומי גוי אשר בלתוֹ יגבר ויעשה?

"אכן רק ישראל הוא ידעו, כי אותו בחר יי עם אחד לכבוד שמו.

"עתה – אם בפני גוי אדיר ועצום ממנו אלהים יציגנו –

“נחנו גם למסה הגדול הזה נתיצב – וירא אלהים וישפוט!”

ומן היום ההוא, בעשות עוד אלופרנא מעבר הלבנון, יצא דבר הכוהן בעם ויחלו להתבצר בעריהם. את כל קיצר השנה אספו ויתנו בערי המבצר, וכל בחור בעמו גדודים גדודים אגדו. ויַדוּע, אחי יהוחנן הכוהן, בכל גבולות ישראל יעבור מאז והעמיד משמרות על ראשי ההרים, ועל כל מבוא בארץ יעשה לחסום כל דרך באשר יוכלו,– ואיש לרעהו לא “שלום” אך “חזק” יקרא – –

“חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו!”

ושׂשׂוּ הבחרים לעמוד “במסה הגדול” לעיני אבותיהם אלה אשר גבורות ימיהם יספרו. עתה יראו, כי גם בניהם בנים הם ליי אלהים צבאות! רוח גבורה אשר לא שערוּה עברה בארץ, ואשר לא פילל איש מעודו האמינו כעת לעשות – אך חזק ואמץ!

אכן, זקני הדור, האבות אשר לבנים, אך יאָנחו לצרה וינועו ראש, – אך מי יאמר, קבּלו את הגזירה והכּנעו לה?…

כדברים האלה שמעה גם ראתה יהודית בימי החודש האחרון הזה, – ועל משכבה בלילות תחשב ולא תישן – אש קנאות בלבה, תוקד על אש נקמות עזה מדי שמעה את שם הכובש, האַנָס אלופרנא – ולו גם לא בן שפּרגז הוא!

ומה תעשה היא בקנאתה? התלך לשאול בכוהן, ומה יגיד לה הוא? מה אשה במלחמה תעשה?…

והנה למועד חג האסיף, אך היא לבדה מכל יושבי עירה עלתה, – כי מי לעת כזאת יעזוב את ביתו וכל אשר לו בעיר הגבול? – ובדעתה, כי גם מיתר הערים ימעטו כעת באי המועד – ותקח היא עמה כפליים, מאשר תביא שנה בשנה להר הבית ומשרתיו בקודש, ותבוא אל עיר האלהים – וכבוּדה גדולה אחריה באה.

ג

ובעיר אלהים לא שמחת החג הקָרב תשׂתרר, אך חרדת “אשור” הקרוב לבוא. דאגת המלחמה מפי נשים בבתים תתאנח. ותרועת הבחורים המתנדבים לנשק לעתים בחוצות תען. גדוד בקול חצוצרה יבוא, עבר – ורחוב ירושלים אחריו ריקם יעמוד… היום האחרון לפרוס החג – ואך מתי מספר, אחד אחד, מן המקומות הקרובים, לעיר המקדש יבואו. יחידים, זקנים על משענותם מושכים “חג”, גדי עזים בקרניו הדקות – ובן ובת אין עמם, כי כולם ביתה נשארו ולא עלו…

דממה בחוצות ירושלים; אך בשער הדגים, בשוק שם לעֵדוֹת יעמדו ונדברו: בחבל הים חנה “אשור”; מצידון עד יפו את עין הארץ יכסה; בערי הים, חג גדול ל“נבוכדראצר” האל יחוגוּ; אדום, עמון ומואב גם הם לאלופרנא ציריהם שלחו – נכנעו ויחנם, וכעת אך על יהודה תהא המלחמה –

ערב – והתקדש החג. על הגגות מן הסוכות, מבין כפות תמרים ועלי זית והדס נרות החלו מציצים. התעודדו בני ירושלים, לבשו חג ואל הר הבית ינהרו, לשמוע את ההלל, לא בהמון חוגג ובסך כעת יעברו, אך גם עתה רבים ההולכים, ופניהם אל ההר הזרוע כולו אור. בכבוד יי המקדש יזרח, וירח מלא נכחו יעל. – לא רב שם העם כדי כסוֹת את ההר ומסבּיו, כאשר יהיה שנה בשנה למועד הזה, – אך בעזרת ישראל ובעזרת הנשים צפופים יעמדו, ובעלות התמיד כולם הפעם כלאות ומופת מן האש והעשן יצפו… ופתע זע הקהל ויפן ויבהל לצאת – מה הדבר?

שנים מן התרים אשר שוּלחו לרגֵל באויב – ויתחפשו וילכו בערי הים כרוכלי כנען – עתה שבו. ויצאו אליהם הכוהן משיח המלחמה, יַדוּע וסגניו, – כי לא הטהרו האנשים לבוא בחצר המקדש, – וכל העם גם הוא אחרי הכוהנים נחפז, לדעת מה יגידו התרים ומה יספרו? –

הה! רעה השמועה, רעה ומוֹראה…

חיל האויב – כארבה על שפת הים יחנה, ובכל הערים שם מהפכת זרים. בהיכליהן ובבתי אלהיהן אנשי הצבאות כבתי-מרזח להם יעשו. חיל פרס ומדי, אשר צוּוה תמיד לבלתי חלל קדשי כל קוי, עתה בין אשריהם אורוות לסוסים הקימו, את פסילי אלהיהם ינתצו ובאנשים ורכושם כל עבד מן החייל כשרירות לבו יעשה. את היין לילה ויום ישכרו ויתהוללו, פרי הארץ וזמרתה ברגלים ירמסו, ואת השמן והיצהר כמים על אופני מרכבותיהם ישפכו. כל בהמה לבשר יטבחו להם ולכלביהם אשר ברגליהם; ואת הנשים לעיני בעליהן יענו עם הטף אשר במיטותן, ואת הבעלים יכו, כי יוציאו את הזהב אשר הצפינו. – ככה בארצות-שלום יעשו, אשר יושביהן בתוּפים ומחולות שעריהם להם פתחו, – וההרג והאבדן אשר במלחמה עשו – מי ישׂוֹחח?… והנה זה יצאה הפקודה במחנות, כי אל עמק יזרעאל החיל הזה יאָסף – ועלו ביהודה, ועמהם גם שרי אדום ומואב ועמון ומכל ערי הים ילכו… אכן מעולם לא בטח ישראל בשכניו עובדי הפסילים, אך גם זאת התרים שמעו: כותים מיושבי שכם ושומרון, אשר בקרבם, אלה אשר בשם אלהי ישראל אף הם יקראו, גם הם נספחו כבר אל האויב והלכו עמו להורות את דרך ההרים ומבואיהם – והמה הלא ידעוּ – –

לא חג אך חגא היה בירושלים…

ויהודית כל הלילה, ליל התקדש החג, התהלכה כצל על גג ביתה, אשר שם סוכתה הוקמה, ולא ניסתה גם שכוב על יצועה. רעיון-לב נמרץ רדָפה ולא הרפה ממנה: עצה נועזה באה בלבה לעשות דבר לישע עמה, תושיה להסב את הרעה מעל ירושלים ומקדשה – והיא כנרדפה. העצה אשר כחץ ננעצה אל לבה, בצאתה מחצר בית יי רדוף תרדפנה באלפי מחשבות ומראות ולא תתן מנוח להף והיא האשה טרם תדע וטרם תמצא איכה תוכל עשות כדבר הזה – פעוּלה נועזה ונזעמה אשר אך למחשבתה יחרד לב וכל בשרה עליה יסמר…

האם לא השטן לחש לה עשות זאת למען נסותה לפני האלהים? –

וכבר נרדמה ירושלים בדממת הלילה, כבו כל האורים, גם אש המערכה מעל המזבח נדעכה כבר מהראות עוד. נוֹגה הירח חוֹפה בדממת יגון על חומות עיר האלהים ומקדשו יחד; ויהודית – אף הדממה תרדפנה, רדוֹף בשׂעפּים ובחזיונות לאין שחר… לבוקר תייחל נפשה, למען תבוא אל המקדש לצקת לחשה ומצוקת לבבה לפני יי, אולי יאור לה ויצאה מן המבוכה תעמוד תתמוך על המעקה, תביט מטה – ומחוצות ירושלים נאלמי התרדמה, פתאום, מחזות אימה יציצו לה – תתפלץ תשוב לסובב על הגג, – ומוראות המלחמה ברצח ובחוּרבן ידלקוה. – והיא בלכתה אנה ואנה כבר יגעה ועיפה נפשה כמדרך רחוקה, וראשה הנלאה עליה יסוב…

ישבה לנוח כמעט על המחצלת, הפרושה על הגג; את ראשה על ברכיה תתמוך – והנה: הפרש האדמוני על סוסו ישׂאנה כבימי נעוריה… ברעש ובצהלה על עברי פי פחת עמוּקה כשאול ידהר האביר – ולאן? – נעקרה אבן מחת פרסותיו, ויחד לתהום חשיכה יפלו יתגוללו – ותיקץ בחרדה… אורי אבוקות החלו מתנודדים על הר-הבית, – הכוהנים לעבודת התמיד זה קמו; ויהודית בלב כבד-סבל ירדה מן הגג לעלות עם שחר לבית יי בעולה ובזבח וברוח נשברה…

                                                     ***

העיר הבוקר – ועל הר-הבית ירושלים כולה נאספה. אנשים ונשים מזקן ועד נער יחד שם יצבאו. בחצרות המקדש, פנימה וחוצה להן, עדות בערבי נחל וכפות תמרים יסובו ויקיפו, ובבכי לפני ההיכל יכרעו ויפלו. כוהנים על בדי קדשם שק במתניהם חגרו אף אפר על ראשם ביום החג העלו… עבודת החג בדמעה יעשו וכביום צום ליי יצעקו. שק פרוש גם על המזבח סביב ועם קרבן החג בעשן קטרתו שירת הלויים קינה על ההיכל תענה:

אֱלֹהִים, אַל-דֳּמִי-לָךְ! אַל-תֶּחֱרַשׁ וְאַל-תִּשְׁקֹט, אֵל!

כִּי-הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ – –

אֲשֶׁר אָמְרוּ: נִירְשָׁה לָּנוּ אֵת נְאוֹת אֱלֹהִים…

"עֲשֵׂה-לָהֶם כְּסִיסְרָא כְיָבִין בְּנַחַל קִישׁוֹן! – –

כְּאֵשׁ תִּבְעַר-יָעַר וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים

כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶךָ וּבְסוּפָתְךָ תְבַהֲלֵם!" – –

וכל העם כרעש ים אל יי בבכיו יהוֹם: “הושע-נא! הושע-נא!” והד קול על העיר הריקה יפול – – ותהי הדממה… הכוהן יצא.

פעמי יהוחנן כוהן גדול בצליל פעמוני הזהב נשמעו. באֵפוֹד ובציץ הזהב נצב הזקן על הבמה בהדר שׂיבתו. וכברכו את הקהל – וקולו קול זקן רועד לא נשמע בכל החצר – עלה טַלְמוֹן הסופר לפניו במעלה והוא קורא בקול רם מן המגילה אשר בידיו, את פרשת האגרת אשר שוּלחה אל העם יושב ההרים על עמק יזרעאל לאמור: "בטחו, בנים, ביי, ומחיל פרס ופרשיו אל תּחתּוּ! כי אתם על שערי הארץ, במעלה ההרים נצבתם – והתחזקתם ושמרתם! כי אם רב האויב ועצומים פרשיו, אך דרכי הריכם יֵצרו לו מעבוֹר בהמוניו; ואם שמור תשמרו מסילותם – ועצרתם במתי מעט את האויב מבקוע אל הארץ פנימה. וזכרתם כי מהריכם הרחוקים אתם על עיר הקודש נצבתם, כי על ירושלים ומקדשה – אתם השומרים! והנה שלחתי אליכם כל בחור בעם, אשר המה אִתכם על הגבולות יעמדו עד בוא תשועת אלהינו. כי הנה ימי הגשמים בזעף ובסערה יבואו – והתחזקתם ועצרתם את האויב בעמק, ויי אלהים, אשר גרף את חיל סיסרא, בעמקכם, עליכם יסוך – והוא יושיענו!

“אמן!!” – ענה כל הקהל ברעד ויאוֹרוּ כל העינים רגע; והאין קול עליון מסתרו בהד מהר ועד הר יענה?…

והנה שב קול הכוהן ונרגע יהלוך בכבוד זקנתו על כל העם לאמור:

“ומחר אנוכי שולח בתוליתה את משיח המלחמה, ידוּע אחי, ועמו האלף אשר לו. ועמד הוא ואנשיו לשמור על החומר שם. ומשם יפקוד על המצב אשר בהרים סביב, ועל האורב אשר נתן לשׂום מוקשים ולגדור כל מעבר במעלה הנתיבות. – המה ילכו ויעשו שם, ואנחנו פה, לפני צור-ישראל על גבּוֹרינו המתנדבים – התפּללוּ!”

ובשאון אחד כל העם כאיש אחד על פניו נפל, וקול אדיר וחזק ברוֹן אחד גדול יקרא: “הושע-נא! הושע-נא!” – – –

                                                        ***

וממחרת הבוקר, אחרי עלות התמיד, יצא הכוהן הגדול אל העופֶל, במגרש אשר נגד שער המים, לשלח את ידוּע אחיו עם אַלפּוֹ.

דומם נצב הצבא במערכתו, חגורי שלח ומחזיקי רמחים, שלטי הנחושת בשמאלם והקשתות על כתפיהם. בחורים גם נערים, חלוקי פנים עם בעלי זקן ואנשי שיבה יחד מוצקים יעמדו. ובין שבעת נושאי החצוצרות אשר בראש הגדוד, ידוּע בבגדי כהונתו הלבנים יעמוד, מצנפתו על ראשו הנישא וחרבו שלופה בידו. – ורב הקהל אשר משני העברים ידום. נשים וטף על הגגות ועל קיר החומה נצבו, נערים על עצי הזיתים מן הענפים נשקפים. קול בכי אשה – אל בנה היחיד תבכה – ורעותיה עליה תלחשנה להשתיקה, לבלתי הרך את לב העם היוצא למלחמה…

הס! עתה הכוהן הגדול את ברכתו יתן.

ויהי בעמוד יהוחנן וסגניו על אחיו משיח המלחמה – והנה אשה לבושת בדים יוצאת לקראת הכוהנים ותקוד אפים ארצה עד גשתה – ותושט ימינה אל ידוּע ותאמר: “אבי! הגדתי היום לפני הכוהן הגדול! הנה נתתי בידך את מפתחות כל אוצרותי אשר בעירי בבתוליה וכל אשר בם בתבואת הדגן ובשמן וביין ובדבילות ובזיתים גם בפשתים ובצמר – הכל נתון לכלכל את הצבא אשר עמך ההולך אל עירי”. –

“מי זאת” – “מי זאת”? התלחשו בקהל –

“יהודית בת מררי החסיד”. – “יהודית השוּשנית?” – –

ורוח נדבה עברה בקהל! אחד אחד יצא וקרא את מכסת נדבתו לצבא – והסופר עם הקסת אשר במתניו כותב על המגילה. נדחקים, רבו המתנדבים – והנה נפרשה שמלה, סדין תכלת בראש הגדוד פרושה ארצה – ונשים מעברים, מקרוב, מבין הקהל, ומרחוק, מעל הגגות וקיר החומה, פורקות נזמיהן, צמידיהן ושרשותן – עדיי זהב וכסף מושלכים כברד, על הסדין יפלו יצולוּ: “לצבא, לצבא!”

חבלים, כובעים, נעלים, מחבות וסירי נחושת, יריעות אהלים, ככּרות לחם ודבילות, גרזן, קרדום ומשׂוֹר – מכל בתי ירושלים יובא ויוטל: “לצבא, לצבא!”

חמרים לפני המחנה נצברו – “לצבא, לצבא!” – –

ויהודית – למה הפכה ותכבוש פניה?…

ברעיון לבה כפופת ראש לקראת הכוהן הזקן צעדה לגשת; אך בטרם תפתח פיה – הפכה ותלך לה…

אכן, עוד לא גמלה מחשבתה לשאול עליה באדם…

וכצאת המחנה יצאה יהודית גם היא לשוב בתוליה בעוד המועד. וברעיון לבה, אשר בקשה לשאול עליו ולא שאלה, דומם תהגה עוד; הגה תהגה גם בכל אשר שמעה בירושלים.

והיא הן אף זאת שמעה שם, כי אמרו: אלופרנא זה אדמוני הוא…

האמנם הוא-הוא ולא אחר?

ד

ואלופרנא הסיע את חילו, ומקץ ירח האיתנים חנה בעמק ויכסהו. ובין דותן ובין יִבְלְעָם שם נטה החלוץ את אהליו, וקרנו אל בתוליה נתקעה. וגדודי תרים שוּלחו ויצאו בנתיבות למצוא דרך פנימה לארץ – ונפלו אלה חללים ואלה במנוסה ישובו מפני האורבים אשר בהרים ליד כל מעבר.

אולם בחפּשׂ התרים את מבוא העיר בתוליה מצאו את בארות המים שבשפלה, אשר מהם העיר תשתה – ויושם עליהן משמר, וימנעו מימיהן מן העיר. –

הרים מבצרי-אל את דרך האויב סגרו – והוא לפניהם ירבץ ולבתוליה ילטוש עינו, עד כי ינידם הצמא ויצאו וירדו אליו.

אולם בתוליה גם משני מעינות היוצאים בהר, אשר מחוצה לה, תשתה מים. מים חיים מושכים משם בצינורות, אשר עשה מנשה מתחת לאדמה – ותהי כל העיר מחלקת במשׂוּרה את מי הצינורות בלבד. ובצפותם לגשם – כי תור היורה הלא בא – יכרוּ גם בורות בתוך העיר לקווֹת להם מים – – ועיני כל העם בתקוה ובתִכלה השמימה נשאוּ; לו יפתח יי את אוצרו הרב, השמים, וסחף את האויב במטרות וגרפוֹ, כאשר עשה בימי דבורה לסיסרא וחילוֹ!

אבל השמים כָּלאוּ עוד מהמטיר – והעיר לא לרעב אך לצמא תדאג פן יבוא. – עוד בעצרת, ביום השמיני לחג נתּך עבר היורה הראשון, ומאז טהרו השמים טהרוּ. והנה זה כחודש ימים והחום כבימי הקיץ יגבר עוד. תבוא רוח – והיא לא עבים אך אבק דק כפיח תשא, – והמים בעיר הולכים הלוך וחסר…

והנה גם מי הצינורות כלאוּ כלָאוּ! קמו בבוקר – ואין מים עוד. הכותים אנשי שומרון המה ידעו את מקום הצינורות וישברום לילה, והאויב משמר כבד הקים גם על מוצא המעינות – ויהי הצמאון…

מצפים לשמים: עולים עננים לפנות ערב מפאת ים, כגחלים מחשרתם תקדחנה בשקוע השמש – ובא הלילה. והנה ירח פגום במרום הולך ובאורו כל ענן ימוגג, כזהב וככסף יתיכם, והשמים בטוהר תכלתם, וברשפי כוכביהם יזהירו – ליל קיץ אין גשם…

וכל אשר כלי-מים לו – כמטמון יצפנהו; לצמאו בחומץ או ביין את לשונו ירטיב, ומעט המים שמור ישמור לעת מצוא, לילדיו יטמין עד היות הגשם…

וגשם אין.

העיר – אך שני ימים לה באין מים, והיא כמתעלפת. יומם בצל יתחבאו, ודממה עייפה בחוצות תשכון. לפנות ערב בנטות השמש יצאו האנשים, לפאתי שמים בערוב השמש ינחשו; והחמה בין עננים מתלקחים באש תשחק – הלרוח או לגשם תבשר?…

והנה קול שופר יצא – צום ועצרה למחר יקרא… ויהי הצום.

חגרו שקים, זקנים עפר על ראשם העלו, ואת ספר-התורה מבית-המועד בשק החוצה הוציאו, ובעצָרה גדולה כל בני העיר אחרי ספר-הברית בעיר יסובו, שמימה לגשם יצעקו – כי יבוא היורה לצדקה…

כל היום צעקו – ולילה שטחו כל העם על הגגות שטוח להשיב נפשם בטל כי יפול; ישכבו וידמו, בכו ילדים, התחבטו מצמאה עד כי נרדמו. נדם קול האדם – והנה קול בהמה נאנחה את הלילה ירגיז. הבהמה הצמאה כמפוח תשאף ותשום. פרה לעטיניה תפשיל ראש. בפיה דדה תשוֹך ואת טפּת חלבה לנפשה תמוֹץ… וזה עֶגלה – לילה עד שמים יצעק –

וגשם אין.

האל את שמים לא יפתח למטר, אבל העיר אף היא את שעריה לאויב לא תפתח! – והיא צמאה…

בוקר – את קרקע הגגות וכל אשר ליח טל עליו ילדים בלשונם ילוֹקוּ… הטף הזה – איך יראו בעניוֹ? בצל הגדר מצאה יהודית, מעבר כרמה, ילדה יתומה אחת עוּלפה נופלת, ותמהר להביא לה יין, נטפה כמעט אל פי הילדה – והנה נעורה, ספקה התבוססה, ומתוך גרונה כנאקת גמל בנחרתו פרצה בקצף על שפתיה – ועל ברכי האשה גָוְעה הקטנה ותהי כאבן…

החל הנגף! עוללים בחיק אִמוֹתם תפּח נפשם, וגשם – איננו עוד.

ובעיר – כל נפש שפתיה מבוּקעות, מנשמת פיה בחוּמה ניחרוּ. כתנים רוח ישאפו, והרוח חרבוֹן בגרון תביא; יבשה הלשון ותהי לחך כגֶלד יבש זר. לצמאם טרפי-עץ ירוקים בפיהם על לשונם ישימו – ואין מרפא; צבה הלוֹע, נחנקים מצמאה…

ממסבּי שכם מים בכסף מאת הכותים בכדים על חמורים יביאו. שכמה בבוקר יצאו, כל היום ארחות עקלקלות ילכו ורק לפנות ערב עם כדיהם ישובו, – והיה לחלק מהם כדי ביצה לנפש. לילה גיזי צמר על הגגות יפרשו לספוג טל, ולכלי יזרוּ, כל אשר לח בו סחוט יסחטו כדי לקיקה, – ובית אין באין חולה קודח ונאנק בצמא…

מתוק המות בשדה המלחמה, בנפול גבּור מתרחץ בדמו! טוב לאדם אשר נוזלי בשרו עם נפשו בקצף יפרצו, – אך התמוּתה הזאת אשר בעיר הצמאה – כמה ארכו מצוקותיה לנפש העייפה! – מים, מים!… ויתנדבו בלילה ההוא כשלשים בחור ויצאו בכלים אל הבאר הקרובה אשר בשפלה. אולם אך כחציָם שבו חיים, ומימי כליהם מהוּלים בדם – דמי פצעיהם המה ודמי אחיהם אשר על הכלים נפלו – –

ולפנות בוקר, בשחר אחרי נפול הגבורים, היה הגשם!…

עב וריח מים הרוח בשחר העלתה. וכל העם כמפני הבערה כן נחפזו והוציאו את כליהם חוצה. והנה נטפה העב כמעט – וחדלה… “ענֵנוּ, רוכב שחקים!” – וזורקו רביבים ברוח עזה – וחדלו… ועב אל עב עלתה – ונתּך גשם חזק ורב! נתּך “כדי אכילת-פְרָס” – והשמים שבו טהרו בטרם מלאוּ הכלים על גדותם…

אך היתה הרוָחה: עתה כאשר נפרצו העבים, הן ישוב יבוא עוד גשם – –

ועבר יום, יומים ושלושה ימים עברו. אזלו המים – ואין גשם עוד.

שב הצמאון במוראיו…

                                                        ***

נפלה צוָחה בעיר. נשים גופת מתה תשאנה ויונקה עליה בבכי צרוד יתיפח. ומי זאת המתה! עדה אשת כרמי הגבּור, אשר שוּלח עם אנשיו לשמור במארב נתיבות בגלבוע – אשתו וילדו הם אלה. מתה נמצאה האשה – ועליה הילד את דדה כאכזרי ישוך – – בוכה על השד שקפא ואף טפּת דם לא יתן עוד… וגופת האם עם ילדה יחד כעת בעֵדה תנשא. עדת נשים נחפזה, והעוללים, אשר ברגליהן ועל כתפיהן, כגדיי עזים בקול געוֹת יבכיוּ…

אל שער העיר בצוחת יללה נגשה העדה, לפני אנשי המשמר שם הטילו את המתה עם ילדה יחד – ותזעקנה: “ראו, אכזרים”! –

“פתחו לנו שער!” – “פתחו הדלתות, פתָחו!!”

והגברים כצורי אבן קודרים יעמדו וידומו; למשמר ירושלים ומקדשה הם פה נצבו – ויעמודו…

והצעקה והבכי גדלו עוד. בעיר ישוֹקוּ: “מים, מים!” – והנה יצא כוהן המלחמה, ומעל החומה לעדה יקרא; אך לא נשמע קולו בהמית הבכי והצוחה: “את השער לנו ולטפנו פתח!”…

והנה ראש-העיר עוּזיה ועוד שנים מן הזקנים עמו עולים על החומה; נצבו – ולתֵקע השופר השלכה דממה, –

וקול הכוהן מעל החומה ברוּר יקרא: “הנה יבואו הגמלים עם החמורים אשר שלחנו היום שכמה למים – ושתיתם… ולמחר צום גדול נקרא – וזעקתם לאלהינו, כי בצום עוד שלושה ימים נחכה”…

וידום הכוהן מדבּר עוד.

אך עוזיה ראש העיר ברעד-קול את דברו ישלים: “שלשה ימים נצום, ואם בעוד שלשה הימים לא יענה האל את עמו בגשם – – וידענו, כי חפצו הוא אשר נפתח את השער לאויב… ויעשו הגויים בנו את אשר יעשו!… אך היום שתו, כי למחר – צום!”

קורָא הצום – וכל העם אשר לפני החומה נאנק דום –

                                                        ***

והשמש בין עבות דקיקות פורחות נטתה. ככה, במראות שמים מזהירות אשר כאלה, יום יום תשקע, וגם עתה בין עננים קלים תשׂקר עינה – עין שמחה… ועֵדה לבושת שקים ברחוב תעמוד ולמראֶהָ ינחשו – הלרוח או לגשם השמש תרמוז?…

והנה – מראה אשר לא יאוּמן ברחוב הופיע! –

השוּשנית, יהודית – היא מביתה ידה ולבושת חג באור הערבּים הופיעה… כרמיל ותכלת לבושה, כאשר לבשה רק בעוד מנשה חי. עֶדיה עליה יזהיר, ידיה בצמידים, נזמים מאזניה תדלקנה, פעמיה בנעלות-תחש רקומות כסף – ומציץ הזהב אשר לראשה צעיף-תכלת דק אל אחורה כעננה יתנופף – החסידה, איככה עשתה כזאת?! –

והיא נשׂוּאת-ראש תעבור לפני העם אשר בשקים. נכחה תצעד ולפאת השמים עיניה תבטנה, – והן נרחבות לכל גדלן תזרחנה – – לאן פניה מוּעדות?…

אחריה דבלת מינקתה: חמת-יין על שכמה וצקלון מלא מזון לצדה תלוי, מקל בידה – ובהשפיל ראש, אחרי גברתה הנהדרה דומם תצעד – – לאן הן? איך היתה כזאת?…

“פתחו לי” – תאמר השוּשנית אל ראשי העיר הנצבים על השער: “פתחו – ועם אמתי אצאה… גם היא התנדבה לכת עמי אל מחנה האויב”…

ולמה ועל מה זה? –

“כי אם אתם… אם אתם את יי תנסוּ, בשים לו מועד שלשת ימים – הנה אני את כוחי, כוח אשה, לאויב אנסה!”…

ואיכה תאמר אשה עשות כזאת? –

“בחג, בעודי על הר יי, אמר לבי לי עשות ככה – ועד עתה חכיתי, אולי עצה אחרת תֵעָשׂה, וכעת לא אחכה עוד. אשר הטיל עלי האלהים עשה אעשה: לפני שר הצבא אתיצבה – ואנכי אדברה עמו”…

קהל תמהים ומשתאים סביבה יחריש, אך עוזיה הזקן בדמעה וברעדה יתאמץ לדבר, ויאמר: “אבל, בתי! – הלהיות מוקעה על עץ תלכי? או כי – – כי אנחנו את אחותנו – את תפארת הבנות, את נדיבת בתוליה – לחרפה משערינו לאויב נוציא, כי יתעלל בה?!”…

נשקפה בו יהודית ובקולה העמום תהגה: “המות – מה מות נפש אחת לעת כזאת? והחרפה – כמוך, אבי, משמעון אנכי!… הן לא נשא שמעון אבינו את חרפת דינה אחותו, – אף אני שמעונית אני!” – וכדברה שלפה מחיקה לעיניו נטיפת זהב קטנה אשר לבשׂמים, ותען עוד: “לא בוֹשׂם אך חמת נחשים בזאת… ואם מות אמות, אבי, – מותי, כחיי, לא קלון יעטה על עמי. פתחו לי”. –

ובמה תתצב ותדבר לפני הצר? –

“את אשר ישים אלהים בפי… ובשם יי ושם עמו ומקדשו – פתחו לי!”…

נדהמו כל הנצבים, והזקן והכוהן אף הם נדהמו ויעמדו מחרישים, ויהודית עונה בלאט: “אכן, קשה הדבר מכם; כי על כן נסורה נא החדרה, אדוני אחי, ואגידכם שם עוד”…

והזקן והכוהן באו עמה החדרה אשר בקיר החומה.

וכרדת השמש על העננה הקודרת אשר רבצה מטה – יצאו שלשתם ויקרבו אל השער. נבקעה תחתית העננה בלהט, וכעין אל עליון מבעד למסך השקיפה רגע – ותעלם. ערב היום – והכוהן סומך את ידיו על ראש האשה המעטירה אשר כרעה לפניו – ואת ברכתו עליה לעיני כל העם יתן:

"יברכך יי וישמרך!

יאר יי פניו אליך ויחנך –

ובשם יי לכי – והושיעי!"

וכשאון מים פרץ: “אמן, אמן!” – –

חרק חרג השער ממסגרתו ויפָתח, – ותעבור יהודית ותצא, ואמתה הזקנה אחריה תתנהל…

ובעוד שהקהל נדחף, אנשים ונשים יחד, בספדם ובפרשם כפּים, אל עוּמת ההולכת מהם, בזעקם: “אמנו, גברתנו!” – “בתנו תפארתנו!” – קרבן נפש אדם לא ירצה אל!" – “אמנו, בתנו, איך תלכי?!” – – נסגרו דלתות הברזל – ואיננה עוד…

מעל החומה הכוהן והזקנים אחריה בדמעה יביטו, והיא במשעול עם אמתה תרד.

ירוד תרד – – ואד עולה מן השפלה ובנוגה הדמדומים כחלב יסך – – ויהי ערב.

ה

הוּעם הערב, הירח בחיורונו החל מבהיק מלב השמים, ולעיני יהודית נגלה מחנה האויב למראה על כל מרחביו; והוא לרבבות אהליו דמיונו כים גדול אשר נגרש, וגליו קפאו נצבו בצינת הערב, מחנה גדול כים וממנו אף כסאון-ים רחוק עמום יעלה. עשן כענן עליו דומם נפרש ובעד האד והעשן מדורות-ערב לכל קצותיו תוּצתנה.

גם משם, משדה דוֹתן – השדה אשר מנשה קוּבּר בו – אִשים כעיני חיתו טרף ליהודית תקרוצנה… ויהודית אך יצאה אז עם דבלת אמתה מהדוּרי המשעול היורד ועולה בין צורי הסלעים אשר בהר ותעמוד אל בין השיחים – שיחי חרובים ובכאים רכים אשר מעל המורד.

“נשבה פה כמעט” – אמרה אל אמתה: “ולא נקדים בוא אל המחנה עד האשמוּרה התיכונה; כי הן לא יאָמר אשר יומם מקיר החומה הוּרדנו ונתגנב לברוח. – ושבי ואגידך את אשר נועצתי עוד עם עוזיה והכוהן לפני צאתנו”.

“ואנכי, בתי” – אמרה דבלת כשבתה עם גברתה במחבוא: “אך זאת איעצך: אהיה נא עמך כאילמת ולא שומעת, פן יחקרוני במחנה, ובלא דעת אסכּלה, חלילה, את עצתך. כי על כן אֵאָלמה נא כעת – ויהי יי עמך לעשות את עצתך”.

ותדום יהודית רגע ותשב לאמור: “אכן, האילם לחשד במחנה הצורר יהיה; אולם תחת אשר יחקרוך המה כחפצם, טוב כי תחשי אשר יעצת. ויהי כן! מעתה אילמת אַת, דבלת, והתחזקת לעמוד במסה לבלתי הכיר בך – ועמנו אל!”

ולא דבּרו עוד הנשים בערב ההוא בלתי אם במעוֹג, בקרוץ עין ובשלוֹח אצבע, למען הסכּין – והגה לא נשמע ביניהן, כי אם לחש הרוח בעפאים התהלך – ותשבנה עד בוש וממחבואן לעברים הציצו.

והנה כעשרת אנשי משמר יורדים בשביל אשר אל הבארות, – וכעברם, ויעלו משם אחרים וירדו מטה אל נוכח המחנה אשר בשפלה. עת החליף המשמר לאשמוּרה התיכונה. – ותקם יהודית ותרמוז לאמתה, ותקם אף היא– ותלכנה. וכעת רדתן ותעמוד יהודית ותקרא בקול אחרי היורדים ותען פרסית: “אנשי החיל! עמדו נא רגע! עמדו נא לנו!”

ותרד ותקרב אליהם, כי עמדו, ואמתה אחריה, ותאמר: אנכי למצביא, אל אלופרנא אדוניכם, והדבר נחוץ, על כן הביאונו נא אתכם עד מצב המשמר באשר הוא".

ויתמהו האנשים למראה הגבירה ההולכת תועה בלילה עם אמתה לבד; וראש העשרה החל חקרה, ותען: “במשמר הצבא שם אגידה את אשר להגיד – ואתם קחונו”. – וישלפו האנשים את חרבותיהם ויסובו על שתי הנשים ויוליכון כשבויות חרב. ותלכנה.

ויהודית ראתה את דבלת מרעידה בלכתה, ותפן אל אשר על ידה ואמר: “ולוּ אביתם ונתתם מכליכם מים כמעט, לי ולאמתי, כי עיפנו” – ויתנו לה ותשתינה, – ותתעודד גם דבלת ותלך אחר גברתה נכונה.

                                                         ***

ואלופרנא עד חצות הלילה לא יישן, ואשר ידרוש וידָרש לו גם לילה יקבל. והנה האשה הנהדרה ואמתה אשר ירדו מבתוליה בהחבא, מוּבלות אליו ממצב המשמר.

“ההוא – הוא יהיה?” – עוד שאוֹל תשאל יהודית בלבה; ודמות העריץ, אוכל העמים הלזה, פעם בפעם בחזון רוחה תשוּנה למראה – ובלבה חרדה… אך היא רק הדרת שלוָה על פניה תשוה, למען תתצב נכחו בכבוד, – וברגל ישרה וקומה זקופה תתנהל בצעדה… בַמַחנִים, בין שולפי חרב תוּבל; בין רוב אדם ובהמה יעבירוה. והיא כגברת בין משרתיה תהלך! יתמהו לה כל רואיה אף רזום איש אל אחיו ירמזו נעלסות, כי אשת חן אשר כזאת למצביא יביאו… ויהודית בלכתה – נכוחות תביט. אור קפאון כזיו כוכבים מעיניה הנרחבות יציץ, ציץ ראשה, רביד צוארה ונזמי אזניה לנוגה הירח יזהירו, – וזאת אמתה אחריה אך בגברתה תביט, לרמזה תוחיל, וממנה לא יפנה מבטה.

וכן לפני אוהל המצביא הוצגו.

האוהל – משכן רחב ידים והוא מכוסה יריעות עור מאָדמות. ומשמר בלפידים למבואו נצב, והאיתון כולו פנימה מרבד אחד ירוק, ושתי מנורות נחושת גדולות לשני עבריו, ומסך תכלת כבד לירכתו, נגול, הוֹעלה המסך – ופנים המשכן הזהיר ברקמות. רקמות פרס אשר בכסף ובזהב על סדיני צבעונים, ועליהם שלטי זהב וחרבות יקרות נוצצים לאור הנברשת הגדולה, נברשת כסף ממורט. – ושמה יהודית לבדה הובאה, ותעמוד. – מכסה עור נמרים הוצע לקרקע בנתיבה, ובקצה פרוכת פרושה מבדילה בחדר, יריעת שני מרוקמת זהב: עליה שני כרובים חובשי מגבעות יושבים ופניהם איש אל אחיו, ומעליהם הוּרמיז באדרתו קוממיות על אברותיו ירחף. והאח, אוּר-התמיד לפני הפרוכת מבוערת. – הורמה נגוֹלה היריעה על גלילה, גליל הכסף, ובין שני סריסים, כוּשים חובשי נוצה ונושאי רומח, הוצגה האשה פנימה לפני המצביא. והוא נשען סרוח על מיטתו ביקַר כרים, כרי חוּר וכרפס, ומכסהו – סדין ארגמן בגדילי זהב, נופל לגלים נטוש ארצה.

והוא – הוא…

בן שפּרגז שומר הבירה, ולפניו ישׂני תקוד, והוא – לא יכירה…

“קומי” – ותקם.

אכן שוּנו פניו הוּמרו בשנים; או האם לא הוא זה? ומה יתבונן בה כמשתאה?… אכן, הוא – הוא, ואם כי לא יכירה עוד. והוא – איש אשר בשלושים. מעבי זקנו, זקן צהוב-חוּם משוח בשמן – פני רוך מחוירים כלֵאי תפנוקים. לפניו על כּן נחושת ושן, ספרי מגילות שׂוּמוֹת בטנא, ואחת מהן נופלת למרגלותיו על סרח מכסהו, – ונראה כי לא גבהה קומת האיש מאז – –

ואשר כזה טורף עמים ומרעיש ממלכות יהיה?… אכן ראש תלתליו אדמוני ואמיץ בין כתפיו הרחבות שכן, וזרועות ידיו הצחות חשׂופות לו, וכזיקים ממזרע שערוֹתן המזהיבות יתמלטו, כרמזי יקוד-אש כסויה ועצורה… ומראשותיו, על תּוֹמיך האוהל – והוא עמוּד נחושת מקשה עם כותרת כסף – חרב שלופה תלויה; נצבה – עֶשת-שן משובצה אבני ברקות ולהבתה הרחבה והכבדה, קשוּתה וממורטה להזהיר – חרב הדין… ועוד הוא מתבונן ודומם.

השעין ראשו על שמאלו ואצבעות ימינו בין טבעות תלתליו תרצדנה, סותרות ומסלסלות – – בן-תענוגות הוא זה אשר על נפשו יתענג ויתפנק; אולם עיניו – זהובות ירקרקות כעיני הינשוף – קפואות מאמץ, תבטנה, ומן עבי גבותן – גבות משחירות תחת גבשוּשי מצח מוצקה – את האשה לכל קומתה הנצבת תבחנה עוד…

ועד מה ימוּדנה מבטו זה? חקר יחקרנה למראה, אחר ישאל לשמוע… והיא נכונה למענה אשר תִכּנה אל פיה, בהגותה ימים ולילות בדבר עד היותו לה ככתוב עלי ספר למקרא; או כדבר-אלהים הוא לה אשר הוּשׂם בפי נביא, דבר אשר גם למרות רצון האדם מלב ומנפש בעוזו ימלל… לכל שאלותיו מענה-פיה נכון הוא, כי הן גם הכוהן את דברה בשם אלהים אישר – ואת נדר לבבה עתה שפתיה אמונות לאֵלה ולעמה תשלמנה…

אך העריץ טרם ישאל, כי אך נכוחות יביט למצוא מה האשה הזאת ומה חפצה עוד בטרם תגיד דברים אשר הכינה לו… ומבט עיניו ממארבן וברק החרב אשר למראשותיו אל לבה יחדורו, – והיא אך דומם כפסל נצבה; כפות ידיה על לבה, פניה ארצה, ועיניה, מתחת קשתות גבותיה הצמודות אליו הן נטויות ונשאות. – כדת פרס לפני המושל תעמוד, למוצא-פיו תשמור כי יבוא, ובבוֹת עיניה מסתרן בטח תשקפנה…

ומה בטחונה? הוא הלא ענוגות וטובות ממנה ידע, וזאת דקת-הבשר – הלפקוד עליו באה? ואיפה ראה אשר כזאת?… אכן, נאוה היא וספוּנה מהבינה, אף תפוחי-הדר-אשה לא יוּכרו בה כמעט מבעד לשמלתה המרוּוחה, שבּכּפלים לכל קומתה תפול, – והקומה המיושרה כגבוהה מקומת נשים תֵראה – אמיצה ונאוה! וקמוּץ פיה לה; אודם שפתיה כחותם צר על פיה ישים, כדבר אוושתּא על לשונה ינצור – נאוה וספוּנה! ומתי ראה אשר כזאת? אם לא בחלומות כדמותה וכצלמה חזה?…

והנה זה שאל ישאל אף יתפלא לדבריה: יהודיה מבתוליה – ואיפה למדה דבר כן פרסית? – ולמה מכרה אביה מפרס לרחוק, אל ארץ נדחה ורחוקה אשר כאת?

“לא נמכרתי, אדוני, ולא הָרחקתי; כי בית אבי ירושלימה, אל עיר בית אלהינו, יחד באנו לשבת שם בקודש. אחר, עם בעלי, אשר בנה את בתוליה, יצאתי – ונשב בה. – ומבתוליה, אליך צוּר-פרס שוּלחתי הפעם, כי אדברה דבר-עירי ועמי לפניך, אדוני”.

“לאמוֹר: גבּוֹרי ישראל תחת כוח וגבורה קסמי אשה לקראתי ינסוּ?”…

החוירה האשה, הרימה ראש וקולה עמם ויהי כקול גבר בהגותו: “אנוכי לא בדבר אנשי המלחמה, הנערים אשר סגרו את שער הארץ מפניך – לא מהמה שוּלחתי ואלך. אך בדבר העם, אשר לא למלחמה נפשו, ובשם בנות עירי באתי – בשם הנשים והטף המבקשים מים”…

והוא במנוֹד-ראש ושחוק ללא-אימוּן ישסע דבריה באמרו: “והנשים והטף הם המה אשר פתחו את השער לך וישלחוך אלי?” –

“לא, כי בעד החלון בחבל, בהיות הלילה, אני ואמתי חרש הוּרדנו (כי ביתי בקיר החומה הוא) לבוא אליך, אדוני” – –

“הבעלך הורידך כן אלי?” –

ויהודית זעה תחתה – ותתאפק ותאמר: “בעלי כבר מת עלי… ואליך, אדוני, למען עמי באתי, עם חף מפשע”…

“עם חף מפשע – – כי עתה מה תגידי עליו, ציר ישראל, מלאך הנשים והטף?”

היחדל מעתה הטוֹת את שיחתה במהתלות למען תבּוֹך? ותבליג – ולא כאשר חשבה יצא דברה, כי הוא בדבריו את אִמרותיה נתּק… ותאמר: “אנוכי אך זאת דברתי אליך, הגבּור: חוס נא על העם… העם אשר מאז נאמן הוא לאלהי אביו ולמלכי פרס יחד… כי עד היום את חסדי כורש ודריווש זכור יזכור עמי ולשלום-המלך במקדש ירושלים קרבנות יעל… ואם קמו עתה אנשים מרי-נפש וישיאוּ את הנערים בעת המבוכה הזאת לתפוס את בתוליה, ואת שערי הארץ בחזקת היד סגרו, – אולם, אם תחננוּ, כי אז בעוד יומים או שלשה בתוליה לפניך תפּתח, בטרם ידעו הנערים זאת… והעם וזקניו יחד בהלל ומנחה את פניך על ארצו יקדם; כי לחסדי פרס עוד נקוה אשר מידך ינתנו לנו”…

“ובלעדיהם לא אמצא את שער העיר, כי אפתחנו אנוכי?”

“פּתוח תפתח, אדוני – אולם ימים רבים יעמוד עוד חילך ופרשיו אלה עד עברם בנתיבות העקלקלות אשר שתים רגלים לא יוכלו לכת במצריהן”.

ויתנער אלופרנא ויזוּעו הכושים – האם לא נרמז עוד להם ולחרב התּז ראש בת-השחץ הזאת? – ויהודית לפניו כורעת. לעו דבריה – ועיניה בתפילה נישאוּ – והוא עליה נצב…

פתחה לדבּר והוא מביט ושומע בקול-התור ההוגה מלוֹבן צוארה השלוּח, והעולה לאמור: “אבל בינה זאת, גבּוֹר מלחמה! למען כבודך הלא תשמע את דברי! כי הנה את נפשי בכף שמתי, אך למען הגיד זאת לפניך… כי אם גם יתמהמהו עוד מטרות שמים מבוא, אך אנשי המלחמה הקשים אשר בבתוליה הם לא ידעו צמא, – להם מרחוק די מים יוּבא; אף רעב לא ייראו עוד, כי המה בפשעם גם את התרומה והמעשר מאוצרות בית יי הריקו להם ויכינו לנפשם; וכן ימים על ירחים עוד יעמדו בגדוד ועל כל מעבר יארובוּ, עת צבאך הגדול הזה בגשמי הסתיו בביצת-העמק יתענה”…

“ותחמלי על חילי?”

“אנכי – על עמי! אך על עמי אתחננה!” קראה יהודית ותפרוש כפיה: “על עמי האומלל לפניך, צוּר המלך, באתי! – עמי על נשיו ועולליו, אף אם ירוד ירד הגשם כעת ולא יאוּכלו עוד בצמא, כי אז בזלעפות רעב ותחלוּאיו יכלו יתמו. ואתה, אדוני, כאשר תפרוץ העירה מקץ ירחים – לא ארץ נושבת ועם תמצא ידך בין ההרים האלה, אך פגרי אדם מושלכים במדבר שממה ושארית מרי-נפש נפוצים, אשר ירדפום אנשיך למצוא כרדוף הקורא בהרים” – –

“כי זה קץ ממרים וגורל עקשי-לב יהיה!” – הגה העריץ ברוחו הקשה.

“וזה כבוד אלופרנא וכבוד חילו הגדול יהיה? אשר המה ירחי שנה יעמדו והתענו עד לכדם מדבר הרים ריק, אשר הָשַם להיות מעון לאחרימון ולמלאכיו הרעים? הבזאת הוּרמיז אלהיכם יחפץ, ובנצחון אשר כזה תפארת פרס תהיה? – – והארץ הזאת, היא ועמה יחד, הן בעוד שנים שלשה ימים בידך תנתן ובתודה תקדמך אם אך” – – ותדום פתע, כי נפגעה במבט עיניו התמהות ושוחקות עליה בלצון…

“נפלאת אַת, האשה!” – יאמר: “אף איש ממלאכי הגויים לא נועז עוד דבּר כמוך… אולם מענה-פיך כמראה פניך – חן חן לך! אבל קומי והגידי נא לי, איפה ראיתיך? או למה זה נדמה נדמה לי כי ידעתיך?”

ותשפל יהודית את פניה ובקול עצור לפניו ענתה: “כי על כן אולי אמצא חן בעיניך ושמת לב אל תחנוני לטובה”…

“כי על כן הלא תגידי, – מתי ראיתיך?!”

“מינקתי, אשר עמדי – לולא נאלמה בחליה – אולי יכלה היא הגידך זאת… אבל תקָרא נא הנה, כי ידעתי אשר אות בידה מימי נעורי, אם יזכירך זה דבר – וידעת אם ראיתני”…

ויהי אך הובאה דבלת, ויהודית אך הראתה לה במעוג על אצבע, קרוֹא קרא אלופרנא: “ישׂני! האח! הלא ישׂני ומשוּשן אַת?!”

“אנכי אמתך!” – ענתה יהודית ותקוד נרעדה בהרימה נכחו את הטבעת אשר לקחה מיד דבלת…

ושני הכושים נסוגו למבט עין-אדונם ויצאו את האוהל.

“ישׂני?!” – ישוב יתפלא בה עוד ובקול רחוּם יביע: – “האַת אשר הגהת ותוֹגי עלי את ימי נעורי אשר מאז בשושן?… אכן, לא השגַתני עיני! – כי בציץ-לא-שוּלף עוד את השושנה אשר כיום אז הכרתי!… ועל מה הדמעה הזאת בעיניך, ישׂני?”

“על עמי”…

“אבל! אל נדברה עוד כעת בעם וגוי”… ענה אלופרנא, ובקשי-רוחו, על אשר נרגש ככה, התהלך אנה ואנה.

ויפן אליה פתע ויעמוד ויאמר חרש: “רואה אנכי כי עיפה נפשך, ישׂני – – אף אנוכי הוגיעני היום הזה. בבוקר להוֹרמזדא משפט, – מחר על דברך נדברה, אחרי שובי ממפקד הצבא”…

“בָגוֹא!” – קרא פתע ויספוק כף. ומאחורי יריעה נגלָה אחד הסריסים, – זקן מסולסל עוטה לבן וחגור כרפס נצב ועיניו שמחות למשמע הפקודה אשר יפקוד אדוניו עליו:

“את האוהל אשר מנגד – צו והכן לגברת הזאת ולאמתה; כי שם תשכבנה הלילה ולנו בשלום”.

ו

לקול תוף ומצלתים, אשר עבר על המחנה ברעש, הקיצה חרדה יהודית ותשב על יצועה: האמנם בתוך חיל הצורר ולחפץ שליטו העריץ היא נתונה לאין מפלט? – וכהרים דבלת את קצה המסך מפתח האוהל ויהי אור – התפלצה יהודית למראה ותדהם רגע. – מסכסוכי חלום טורד – מכעיס בהבלי אימים אך עתה התנערה, והנה גם בהקיץ כחלום בלהות לעיניה, מראות אשר לא דימתה כמוהם מעודה… הבקרב כל התועבות האלה היא לנה הלילה ולא ידעה? –

אמש לאור פתיל דונג בוער, אשר נשא הסריס לפניה, היא באה האוהלה עם דבלת, ונלאה ומשפילה ראש עברה מבלי שים עין ולב אל אשר באוהל ואל הצללים, צללי כליו, הנחפזים ומדלגים, –ועוצמת עינים נפלה כן אל המיטה, כי יגעה נפשה גם מהביט, יגעה עד מאוד… והנה כעת, לאור הבוקר אשר חדר פנימה, ראתה פתע, כי נפשה בקהל שיקוצים ומפלצות, אשר עין ישראל תזהם מראות גם את האחד מהם…

אלילי כל העמים ופסיליהם יחד נועדו באוהל הרחב הזה, – אלהי מסכה אפפוה, צלמי מוראות, אשר לא ידעה ולא דימתה גם בחלום, סביב שתו עליה לזועה. מסכות כסף וזהב אף המה אך גילולי שיקוצים הם לנפשה, ובאשר לא הסכינה ראותם נדמה לה, כי עוד מעט ויזועו וילכו ויעשו המזימתה… הנה דמות אדם מקרין (בעל חמן הצורי) ממולה לכסא ישב, בה יביט ולא יגרע עין, כאילו למשפטו הובאה ועריצים שנים לעבריו לבושו מכלול (רמון הארמי ורשף הצידוני) בידיהם אגודות חיצים עקלקלות, סמל ברקים, וכנצבים למלחמה זה אל זה ירעימו פנים; ומן הפינה בין צמד בקר, אשר ראשי גברים מגודלי זקן להם, אחד (דגוֹן) קצוץ חוטם מבטן דג ישגיח… תסב פנים – ולמראשותיה, על גב כפיר פוער פה לשאגה, גבּור קל (מרודך) בגאוָתו ידרוך, ולמרגלותיו, לעומתו, זונה ערומה וחשופה (עשתורת) נצבה ובשתי ידה את שני שדיה תסולל… ואשירות ואגנות ומחתות יחד נערמו ומתוכן המון צלמי מסכה קטנים יציצו: שֵדי-תועבה שפלי קומה ונפוחי בטן קורצים לוצצים לחרפות, ושעירי אימה פורשי כנף-שיקוצים נעוי פנים וחורקי שינים יזעפו – עוד מעט וגם יצוחו בקול – ואיה איפוא דבלת?

“דבלת!” – קראה יהודית: והנה זעה הנאלמה, רמזה לה מִדַבֵּר עוד, – ובהחפזה הפכה שור-פר מסתער ונכשלה בנשר-אדם שחוּץ, ירקה מכעס וגועל נפש ותרמוז לגברתה, כי תספוק כף.

ספקה כף – ויבוא הסריס, והוא בהצהילו פנים לחפצה ישאל. ותענהו יהודית: “למה בקהל הזה… למה במשכן האלים ניתן מקום לי?” –

“אין זאת” – ענה הסריס חנופה: “כי ראה אדוני את פניך, גברתי, כראות פני אלהים”. ובראות הסריס כי נרגזה האשה – שב ויאמר: “הן אלה לא אלים, אך כסף וזהב ונחושת המה לפרס, ושלל תפארת לאלופרנא אדונינו, אשר הכניע גויים ויולך את אליליהם שבי”…

“אולם… מי אנכי כי אכּבדה לשבת ב”תפארת" הזאת? – ואולי תגיד לאדוניך"…

“אבל אנכי, גברתי, כבר פיניתי חדר אחר לשבתך” – אמר הסריס וירם מסך. והנה שם מיטה רכה רפודת בוץ ואטון דק, שולחן ערוך כלי יקר, ועל הקרקע כולו נפרשו מרבדי רקמות, אף כיור נחושת ואגן כסף גדול הוכנו שם לרחצה –

ותמהר יהודית ותעבור עם דבלת אמתה אל החדר ההוא.

ובעוד היא מתרחצת תתמה תמוה בקרבה: מדוע נדם המחנה פתאום? אין קול אדם, רק צהלת סוס או שעטת פרסותיו לרגעים תעבור, ודבר-אדם לא יעלה, כמו תם נמוג כל הצבא ורק הסוסים לבדם נשארו… התעטפה ותצא את פתח האוהל לראות – ומחזה רב השתרע לעיניה בשדה ויופע בהדר לאור הבוקר.

שני טורי צבא, טורים ארוכים לאין תחילה ותכלית, פנים אל פנים דומם נצבו, ברחוב אשר בין האוהלים – חומה מזה וחומה מזה ה אנשים כאבנים ידמו. כולם קמה אחת ולבוש אחד חדש להם; קשת נחושת ואשפת נחושת לאיש איש על כתפו תזהרנה; כל ראש חשוּר נחושת על מצחו ועל קווצותיו המגודלות, ואיש איש שתי כפותיו בכידון מוצב תחזקנה. יחד נטועים כעצי יער יעמדו – יער נחושת קלל נוצץ דומם לפני השמש בעלותו, ובין השדרות שרי הצבא בכובעי נחושת ושריוני קשקשים בדממת כבוד על סוסים, עונדי רקמה ורימוני כסף ושהרוני זהב, הֵנה והנה יעברו – והוד והדר בדממה…

ופתע – תרועה מרחוק באה, לאורך השדרות כנחל שוטף ברעש תגבר, ועמה רכב נחושת מוצהב ממורק יתרוצץ, כגלגל חמה בין שני הטורים במרוצתו יבריק, לשני עזי סוסים אמוצים אופניו יכרכרו, – ובָרכב גבּוֹר מקשה נצב, וזרועותיו, חשופות שלוחות, בחבלי בוץ וארגמן את ראשי האבירים תמשוכנה עוז. קצובות ידהרו הסוסים, מאמיצי חזה, כפויי עורף ופרועי רעמה לבנה ישישו במרוצה; וזה הגבּור הרודה בם, כהוּרמיז על אברותיו ינשא, – סרבּליו, רקומי זהב מעשה נוצה, כשתי כנפים, כנפי נשרים נפרשות, על כתפיו ברוח תרחפנה, ואף הוא רעמה מערפו, כלשונות אש לוהט את קווצותיה לרוח תשלח, – אלופרנא בא! – על גלי תרועות בשטף יבוא:

“יחי לאוֹר, לעד יחי!”

ההוא זה אשר כחתול רך התפנק אמש על המיטה? – והוא כראותו את האשה הנצבת פתח האוהל, ניער את ראשו האדמוני בשחקת-ברכה לה, וכתפוש שמאלו את המושכות יחד בכפה האחת, נתחה ימינו – וחרבו מתער הזהב נשלפה, על ראשו כגלגל אש בתנופות התחוללה, והוא כברק ברעם חלף עבר, הרחיק – ולהבת חרבו סביב ראשו עוד עוז והדר לישׂני תנופף! –

ולמה התמלטה יהודית האוהלה ותפול על המיטה בבכי?

“מנשה, מנשה!” – קראה ותחנק את זעקתה בכר – –

                                                       ***

… דהור ידהר עוד הפרש לעיניה – ואם ההוא הוא הצר אשר שנאה נפשה ויהיה לה כארי טורף, כנמר משחית אשר אין משפט אדם לו? – ישוב תשב ולבה מתפעם… חכה תחכה כי תקָרא לבוא לפניו, כאשר אמר לה אמש – והיא כאת במה תבוא? הן לא לאשר כזה פיללה וזממה כל הימים ותתכוֹן את דבריה… תקום, תפרק אצבעותיה, תשב – וידיה על ראשה… אנה תלך ואיכה תבוא? –

והנה זה נקראה אל אהלו – ותבוא לפניו.

והוא – ידידות תצהלנה עיניו לקראתה, אף טובות ונאמנות אליה בפיו ידבר: “שבי נא” – הוא אומר: “היי לך כאשר הסכנת, ישׂני, כי לא נכריה אַת, השוּשנית; אראך – וכמו לוּ מאז בבית הורי לפני גדלת… ואַת, אם לא מוזר לך שבתך במחנה?”…

“אנכי – באֵימה… חמתך ומשפטך על עמי יבעתוני”…

“כי עתה, אמרי הגידי, ישׂני, מה לעמך ממני תשאלי?”

ותפול יהודית לרגליו ותתחנן לו, כי ישיב את חמתו מעמה וכי יבטיח אשר לא יקים פסל ותמונה במקדש יי – כי הלא גם לאלהיו נאמן ישראל מבלי עשות לו כל צלם ותמונה, וכן יהיה גם למלכו, – ואז, אם ככה יאמר אלופרנא, הנה עוד כיום היא תעלה ותגיד זאת בעירה, וכולם לב אחד בשמחה יהיו, ואנשי המלחמה אף המה ישישו לפתוח את השער לפני שר צבא פרס ובתרועות תודה את פניו יקדמו.

ואלופרנא יושב ושומע את הדברים ברצון וגם בלצון… אחר הכביד את ראשו, ויען: “חשוב חשבתי בך, ישׂני, ואמצא כי אַת גם החכמה בכל הנשים אשר פגשתי; כי על כן הנני ואדברה עמך כאשר לא דבּרתי עוד עם כל מלאך ממלאכי הגויים אשר באו לפני. – אפס הדבר אשר ביקשת הפעם, אם אין איש ואין אֵל אשר ימנע ממני עשותו, הנה אנוכי, אנוכי אמנעהו מידי, יען כי זה למרות כל חפצי הוא! וזה חפצי, דעי – אלי הוא, ואת פי אֵלי זה לא אַמרה!” –

וכהחרישו רגע לראות את פועל דברו על האשה הכורעת לפניו, נתנה בו היא את עיניה המשתאות, ובקול עמום מבין שפתים עצורות אמרתה ענתה: “ואין יש אשר חפץ האדם ישוּנה בו, יען כי חפץ אחר יקום לשלוט בנפשו?”…

“יש!” – ענה אלופרנא ויקים את יהודית מכרוע: “אולם זה חפצי לעולם לא ישוּנה. כי למען שׂים קץ למרדים אשר במדינות פרס כן אחפצה!”

“והאם לא נאמן עמי מאז למלכי פרס?” – שאלה יהודית בדמעה.

“לא!” – ענה אלופרנא ויקשה את פניו: “אם לא אל אחד יהיה על שבע ועשרים ומאה המדינות – לא יאָמן עוד כל עם לפנינו! והאל הזה – מלך פרס יהיה! – כן, הוא – ולא אחר!… ואַת חַכמת-לב, אל תתמהי על החפץ, כי משטרי מדינות, מלחמה ושלום, אף דתי העם ותורותם מאז – שליטי אדם אך הם ציווּם מאז; גם האלים כולם לשמותם ומשפטי עבודתם בקודש –מה נדע בם, אם לא אשר שמענוּם מפי אדם כמונו?… ועתה הדבר הזה ישָמע באדם: המלך אֵל הארץ הוא! ואנוכי, אם גם אתן לעמים כי ילכו בשם אלהיהם באשר יסדוּ כן מלכי פרס מאז, – אך אֵל כל האלהים בארץ – המלך יהיה! ובחדשו, חודש הוּלדתו בקודש – הוא חַרְמַפָּד יֶרח האביב – אך לצלם דמותו תבניתו בכל המקדשים יפללו, ורק אותו לבדו אז בעולה ובזבח יעבדו. וידעו כל הגויים כי אך עם אחד גדול המה, עם פרס – ולא יפָרדו עוד למרוד בשם אלהיהם, כי אל מלך אחד עליהם יהיה. ואז, רק אז ברכת השלום ובטחון המעשה יפריחו את הארץ, – כי מי גי אשר יעמוד עוד לפני עם כביר אשר כזה?! – ואני את השלום הזה יצאתי להשליט בחרבי. וכשובי יכָתב הדבר בדתי פרס ומדי חוק עולם ולא יעבור, כי המקדש אשר לא ישתחוו בו לפני צלם דמות המלך ולא יעבדוהו שם בחדשו – בית-המרד יאָמר לו, ואחת דתו: הרס וחרם, וכל אלהיו לא יעמדו לו!”

והעבריה יראת-האל פג רוחה, צללו אזניה למשמע בן-האדם אשר נגד כל האלהים עתק ידבר ולא יירא. כל מענה נעתק מפיה…

והוא כהתבוננו בה, שב לדבר אליה רכות ויאמר: “ואַת, ישׂני, – הן אחרת הואלתי שמוע מפיך אמש ולא כדברתך היום… ולמה החילות דבּר כעת דבר, אשר גם אַת לא תאמיני בו כי יבוא? – למה תנסי כה?” –

והיא כמחרישה עוד רגע במבוכתה, ענתה אט כמדברת אל לבה: “אכן… אמרתי: אנסה עוד זאת… ניסיתי אף כי לא בטחתי… אין זאת, כי חפץ-לבי – חפץ אשר לא נבחן עוד – השיאני רגע”… וכדברה התעודדה עד כי נשאה עיניה, ובעוד הדמעה זורחת בהן, היא בשחקת תחינה ענתה ותאמר: “כן אדוני! אמרתי: אנסה דבר מלבי – וסלח נא כי נואלתי! כי לא דבּרתי הפעם את הדבר אשר נשלחתי בו מאת זקני עמי, – ואם כי גם עצתי עמם ככה היתה בטרם ראיתיך… ואתה, אם ראיתיך, השליט – ונבוכותי מדבּר כן, אל נא תהי מבוכתי חטאה לעמי!” –

“כי עתה הגידי – וחכמת זקנים מפיך אשמעה” – ענה אלופרנא ועיניו שוחקות אף בוחנות עוד…

ויהודית כבר רחב לבה וירוַח לה, אף קנאתה תחזקנה: אדם אין אל לו – אך פריץ-חיות הוא: רשעותו כסלתו. וזה, בן-שחץ עליז-אונים ושרירות לב. כעת חן אשה חפצו, זה ה“אל” אשר יְחַדֵהו עתה, – והנה כל קסמי האשה, אשר נרדמו בה מאז, נעורו רגע לשחק בכפיר אריות זה אשר לפניה… ובטוחה ביושר דברה חלפה שחקה על פניה, שחקה נעלסה אשר כבשורת ששון פגעה את אלופרנא וישאל: “ולמה זה צחקת, ישׂני?”

ותענהו: “יען כי מצאתי בעיניך… אֵמוּן, ולא חשבתני כמרגלת”.

“אכן מעיזה היא!” – אמר אלופרנא בלבו, וישחק בקול ויאמר לה: “ואם תרגל חסידה את השחל – מה תעשה לו?”…

“כי על כן אגידה את דברי אשר שוּלחתי בו” – ענתה האשה ברוחה נכונה. ואשר תכּנה אל פיה בהגותה בדבר ימים ולילות, עתה שפתיה אמונות הביעו. – והוא שומע ומחריש לה. וגם היא באזניה את אמרי פיה שמוע תשמע, וכמו נפש אחרת מפיה לבטח כּנוֹת תדבר…

אחרי דבריה, אשר דבּרה אמש, עתה תמלא לאמור: אותה שלחו הזקנים, את האשה, למען הסתיר את הדבר, – כי מי יחוש בהעדר אשה מן העיר? האשה הלא אך בביתה תמיד תשכון… והנה בחדרי ביתה, אשר בקיר החומה, כעת חרש, מתחת לחומה, מבוא לעיר יחתרו, וכבצעם את זאת, יצאו אליה שנים לילה ונחבאו במקום אשר יעדה, וחכּו לה שם עד קראה להם – כי אך לקולה יאמינו להִגלוֹת – וירדו ובאו עמה אל המחנה לפני אלופרנא – וּבחנם…

“ואלה השנים – מי המה?” – שאל פתע אלופרנא, ועיניו, עיני הינשוף, הוּצתו…

ולא אחרה האשה מענות ותּשא נכחו את שני השמות בהדר: “המה – שמעון זקן שבטי ומנשה בן-דודי… אלה השנים עמי יעשו ועזרוני”. –

וכעת, אם הבטח יבטיח שר-צבא פרס חנינה לעמה; כי לא יפקוד עליו את מעשה אנשי המלחמה, ויחוס על אנשי השלום ועל נשיהם וטפם החפים מפשע – אז זאת העצה היעוצה לעשות: ישלח אלופרנא מחילו, בלילה ההוא אל עבר החומה האחד, להתגרות משם מלחמה אך למראה, וכמאה איש עמה, עם יהודית יתן, ועברה אתם בלאט את המחתרת, אשר בקצה השני, מזרחה לחומה תהיה; ובטרם ימצאו אנשי המלחמה אשר בעיר את ידיהם – ונפתח השער, וכל הארץ ביד אלופרנא לרצונה תבוא; כי עם אך שלום יבקש, ולחסות במעוז פרס כקדם זה כל חפצו.

“בת חיל!” – ענה אלופרנא לנפשו בקול; ויהודית חדלה מדבר עוד למען תתו לחשוב בדבר…

“ולמה תחרישי?” – שאלה אחרי רגע, והיא עוד עיניה מביטות בו בכל גדלן; והנה חָורו פניה ובקול עייף ענתה: “כי עתה, אדוני, הנה זה הגדתי כולה לפניך”…

“ואם דבר המחתרת יוָדע בעיר בטרם יבצעוה?” – בחנה אלופרנא עוד.

“כי אז” – ענתה יהודית: “אדוֹם, ולמשפטך אוחילה – אם לחיים ואם למות”…

“לחיים, לחיים” – ענה הוא בשחוק נחת ויושט ימינו לה: “העצה, גם אם לא תצליח – במה תשחית לי? ולמענך, ישׂני, אנסה, מאה גם מאתים איש בידך אתן – – עוד די צבא עמדי למען שחק מלחמה ביהודה. גם אחרי שלחי היום כחמישים אלף בדרך ארץ פלשתים מצרימה… אכן שם, עם פרעה, תהיה מלחמה כאשר אהבתי!”

ומה הבכי אשר פרץ מלב האשה ועד לבו נגע ויך?…

“אכן את נפשך בעד עמך הוגעת” – אמר לה במנוד-ראש וינח את כפותיו רכות על כתפיה הנרעדות: “אבל הן לא חינם יגעת, ישׂני… תקום עצתך – ואשר לא חטאו, חרב פרס לא תשפטם… ועתה לכי לאהלך והרגיעי לנפשך; ואנכי הנה אצוה אשר כחפצך תצאי ותבואי גם לילה במחנה, למען תעשי כאשר יעצת”. –

הוא האמין לדבריה, ובחוסו עליה לא חקרה עוד – – העל כן יהודית בחדרה כנלכדה תתנודד, תשב וידיה על ראשה? –

על עברי פי פחת הפרש עמה דהור ידהר – ולא ידע…

ז

וביום ההוא לפנותו – ואלופרנא נצב באוהל יהודית כי בא…

רגע נבהלה האשה לבואו, אך הוא, גאון פרס ומדי: “אין דבר” – יאמר – “בדרך עברי סרתי לראות איך הוּכן האוהל לך”. ובטרם תודהו יהודית על שימת לבבו לה, הוא אף למאכלה ישאל, אם כחפצה וכטעמה נתּן לה; ויהודית בשחקה על ילקוט הצידה אשר הביאה עמה תראהו ותאמר: “אני אך מטִבחי ומאשר תכין אמתי לי הסכנתי אכול”. וישחק אף הוא ויאמר: “ידעתי כי כן משפט היהודים! אולם עד כמה תמצא לך צידתך זאת?” והיא אך בטח תען לו: “הלא בטרם תכלה זאת – אנחנו בבתוליה נהיה”…

רגע התבונן בה אלופרנא דומם – ולא התאפק עוד לה ויאמר: “ישׂני! אחרי חשבי בדברך, הנה אגיד לך: אם קום תקום עצתך – לשם ולתפארת בפרס ומדי אשימך! לפני המלך אציגך, ושושן ואחמתא יחד תהילתך יספרו ואנוכי – אנוכי, ישׂני” – –

אך בטרם יגמור את אמרתו הרהיבה יהודית ובשחקת תחינה ענתה לו: “אבל, אדוני! אל נא תתן עוד חפץ אחר בלבי, פן אבגוד בהאחד אשר הוֹיה בי! הושיע את עמי – זה תפקידי כעת, ובטרם השלמתיו לא יפנה לאחר לבי – פן ישוּנה הראשון”…

וישחק אלופרנא כי מדברת היא בלשונו על דבר החפץ, ועיניו אמרו: “בנתי לך – ואמנם בת-חיל אַת”… וישב על המיטה למען ישיח עמה עוד.

על עמה ועל ארצה ישאלנה, ועל דתי יהודה ודברי ימיו ישַחרנה; והיא ככל אשר תדע תגידו, תשיח לו, וקולה, זה קול התור בהגותו, כזרמת קסמים ממעין-לא-נראה על ראש הגבר יהלך… יביט בה: שושנים עפרים, פני סהר, ענני ספיר ולחשי רוח בין עפאים – כל משלי-חן אלה אשר תשית האהבה בשיריה – מה הם לעומת פני אשה נאוה וטובת טעם בנועם מדבּרה? וזאת היהודיה – בין הנשים יבקש אלופרנא כדמותה ולא ימצא. כי מי בבית נשיו ובכל ההרמונות אשר לכד תדמה לה? יראנה – וכבודו יגיל בו, כי הוא מאז, בעודנה ילדה, חש עתידות חמודותיה, – וכעת נאוה ואמיצה ונבונה היא אליו באה – שליטה ונכנעה…

את עדנת בשרה, את מחמדי גויתה ישַוה לו מבעד לשמלתה – ולא ימצא… נפלאת היא בעיניו, שונה ואצילה מבנות; יביט בה – ולא בת הַרמון, המפנק ומהביל בכלאו את האשה, כי אם בת חופש לפניו, אשר עוּזה – חן, ותפארתה – שכל טוב, יפיה – כבוד, מבטה – נדבת חסד, וקולה – גלי רחמים – – ומי גבר תרחמנו זאת ובחסד אהבתה תכבשנו לה? – הכָּבש לה יבקש לב גבר, הכּנע – ובזה גאון עוזו וגיל נצחונו יהיה! תשיח – וכבמקסם חזון תהלך נפשו, כמו בחלום יחזנה אף ישמענה – והנה זה עצם עיניו כמעט למען שמוע בלבד… ישיב ירהיב עיניו בה ויאמר: “אכן, נִפְלֶה הוא עמך מעמים!”…

ופתע התנער ויקם, הכביד קולו לה וישאל: “העוד הלילה תצאי לקראת עירך אל המקום אשר יעדת אל אנשיך?”…

ויהודית גם לא תמהה כי העתיק פתע אל ענין היום, ותכנע קולה ותען: “אם לא ימנעני אדוני”…

“אנוכי הלא זה אמרתי אשר כחפצך תוכלי צאת ובוא”.

“כי על כן אנסה, אולי זה אמצא בשׂורה מוּבאת”.

דומם נבּט בה אלופרנא רגע, אחר נתּק ממקומו – ויצא את האוהל…

“זאת האשה אֵלי או קרבני תהיה!” – הגה ברוחו אשר קשתה עליו ולא ידע מה…

ויהודית נשארה עומדת בפתח האוהל, קפאה באודם קו השמש בערבון; גבות עיניה ושפתי פיה קוּמצו – ופתע הפנתה ותספוד על לבה באגרוף מוסר, תפשה ראשה – ועל מיטתה דומם נפלה…

משא הכּחש והאמת יחד אשר תשא, פתע כהרים בכבדם נפלו עליה…

ובמועקה ובחשיכה עד חצות הלילה דומם שכבה – עד עת צאתה עם דבלת את המחנה.

ומחוץ למחנה, כהרחיקה, פרשה יהודית כפיה לרוח ובדממת הלילה קולה בזעקה לשמים שלחה: “שמעון! מנשה, מנשה!!” –

שמעון ומנשה – להם קראה, אשר המה במרום ידברו עליה לאֵל, כי היא – פיה נעוָה כעת משאת את שם האלהים על שפתיה…

התוכל עמוֹד ועשות את אשר קבּלה עליה? – את זאת שאלה יהודית את נפשה בעוד יומים, ואף כי ידעה אשר גם לא מחפצה עשה תעשה; אך למען התגרות ברפיון לבבה שאל תשאל ככה… כי הנה לבה זה, אשר סגרה בעדו ותַזירו באלמנותה מכל חמדה – מה לו עתה, כי בעת הצרה והמסה, כמו נגדעו בריחיו ויהי כעיר פרוצה לרוח אשר לא ידעה עוד כמוהו מעת היותה?…

בסתר אהלה, אשר בקרפף המובדל לשר הצבא, יהודית לבדה לנפשה כל היום תשב, ובצפותה לשעה אשר בגללה באה הנה, היא זכור תזכור את ימי כל חייה מנעוריה, – ואף פעם לא אוּנה לה דבר כאשר עם רוחה… ואל מה שאפה נפשה? אף היא לא ידעה זאת ולא שיערה; אך מעשיה תמיד קלים ודלי ערך היו בעיניה, עד בוא עת הצרה הזאת והיא קמה ותשם את נפשה בכף – עתה, אמרה מצאה את הפועל הכבד והנכבד, ותחלט לעמוד על עמה במסה!

וכעת יאמר לבה לה: לוּ יכלה לפדות את עמה במחיר חייה היא, – מה קל, עד משוש נפש, היה לה לנפול עלי חרב ותת את חייה, חיי תפל, בעד נפש רבים התאבים אלי חיים באשר הם, – אולם הן לא נפשה שלה כעת מידה תדָרש…

והיא את אלופרנא לעיניה תשַוה: “אכזרי מרצח! נכרי רומס עמי! רשע, אויב מנאץ אל!” – יאמר פיה בחרק שיניים; ולעיניה – גבּור נאור בהדר גאונו עליה נשקף… נאור ועז מאשר הופיע בחלומות נעוריה – עתה בהקיץ תראהו; תראהו גם בעת אשר איננו לפניה – –

ולוּ יכלה הסתער עליו בעליל, ובמות שניהם יחד ישועת עמה תביא! אולם עשות במרמה ובכחש לאיש הזה נצבה – התעשה לו זאת?… הנה נקראה אליו תמול למען תגיד אם ראתה אמש דבר-אות מעירה, – והיא בטרם תחשב אמרה, כי אמנם ראה ראתה אשר הניפו לה מגג ביתה באבוקה שלוש פעמים, לאמור: כי עושים שמה במחתרת…

כחש ומרמה תפקידה – והיא תעשהו אמונה… אכן, אריה טורף, נמר משחית – הן במרמה יעשה אדם לו להפילו, והיא תהילתו; וזה העריץ – הנה דמותו לנגדה תשַוה והיא – הה – עליון מאדם תראהו!…

בוטח באונו ורוב חילו המכבדו כאל – הוא את אמיתו לא יסתיר מיראה; גלוי ידבר ויעשה כחפצו, ואמר: “פרסי אנכי, לא כנעני כי אשקר!”… עמים ידביר תחתיו, ובלבו עתידות לאושר אדם ישא: “כפה אכפה עליהם את הטוב, אחר ידעו ויבינו אשר עשיתי למו!” – ככה יענה בגאונו. והוא איש אשר גם את הטוב והחסד לא מיראת אלהים יעשה, כי אם מאשר עצום הוא בכל, ומַתָת לאדם – במה נחשבה היא עמו כי לא ישליכה? הכל זולל לו…

הכל – חוץ ממנה…

כן, היא יקרה לו. הנה גם היום הוא אל אהלה סר, – ובמחנה סביב יתמהו לה ולכבודה, כי למה לא ידרשנה המצביא אליו, אל אהלו שלו? –

והנה זה האיש המרגיז ממלכות לפניה ישב, והיא נדמה לה, כי אונו כאוּר על סביבו דלוֹק ידלוק עד זרוֹח… עיניו, עיני הזהב, מתחת גבותן ושמורותן השחורות, אל כל אשר תבטנה צהלת חיים באהלה תִתֵנָה, – וכנועם שכּרון, אשר לריח יין חדש בתססו, האוהל ימָלא…

ולמען הַכְלים, למען הכות את נפשה אחור, יהודית במחשבתה, מפורש בדברים, חרפות על עצמה ועל בשרה תהגה… ובשבתה כנגדו, היא אל זכרונה נפשות אמולות מתוך עירה כבחכה תעלה, נפש אחר נפש בשם תקרא: אבות ואמות על ילדיהם אשר יחד בזלעפות צמא יעַנו, גדולים וקטנים מזי תחלואים אחד אחד בשמותיהם תקרא למען תחזה בם… ולעיניה – הערל הזה באָשרו ישב, והוא על עמים וארצות אשר ראה ישיח לה, כנער כן יתפאר למען נַחמה – והיא גם תתפלא לו, ויש אשר גם תתנחם רוחה בו, תשכח רגע ולבה עמו הלוך ילך…

לב אחד – ואיך יכיל רחָשים שונים וצוררים זה את זה? אכן, דימתה יהודית, כי שני לבות היו בה כעת והם מתנצחים כל היום: האחד – ליהודית, זאת האשה אשר בקנאתה הקשה התיצבה למסה, והשני – לישׂני הוא, הילדה השוּשנית בשגיון נעוריה אשר כעת ביצר נפשה כעופר עלי פחת תרחף… וחמת קנאה תוצת בה על הנכרי הזה אשר צדה לנפשה מנעוריה, ואף עתה כצפּור לכוּדה בידו היא, והוא את לבו ישַמח בה…

ועד מתי תחכה עוד?! – הן מחר יום השלישי יהיה! ולמחרתו – הבתוליה לאויב את שער הארץ תפתח? ואז, כהגלוֹת כחשה, הלא חמת האויב כסער תפרוץ להשמיד – – לא! לא תהיה כזאת! היום או מחר יעשה הדבר – מחר ולא יאחר עוד!

“ולמה תתנודדי כה, ישׂני?” – ישאלנה אלופרנא בדאגה: “הנלאה נלאית מחכות עוד לאנשיך? אם מעצתך נואשת?”…

והיא מבּין כפיה תשא ראש, תביט בו נכוחות ותענה אט: “לא. עוד טרם אוָאש”… וכרגע קמה, הצהילה פנים ותאמר: “אנכי – זה האות אשר שמתי לי מאז בואי הנה: אם מחר יבואו האנשים – ואדע כי רצה אלהים את עצתי! – כן, מחר – מחר יהיה האות הזה!” –

“ומה מחר מימים?”

“יען כי… מחר יום הולדתי”…

“האח!” – קרא אלופרנא כתפשו את ימינה אל שתי כפותיו: “כי עתה משתה כדת פרס אעשה לך מחר, ישׂני!”

ויהודית השפילה פניה (חולש על גויים – ועמה כילד תמים הוא…) ותען בדאגה: “העת משתה וחג לי, אדוני, כעת? איכה במסבּת רבים, בסוד נוגנים ומשחקים אשבה? ועתה הלא”..

ולא נתן לה אלופרנא דבר עוד ויאמר: "אך בסתר אהלי, ישׂני! אך במסבּת ארבעה וחמשה הקרובים אלי אכבדך…

אף לא נרבה שבת, כי אם מבין-הערבּים עד… עד עת צאתך לפגוש את אנשיך אשר בוא יבואו מחר; ועד בואם, על שולחן אחד נסב נא! – הלא יהי כן, ישׂני?" – – –

הוטל הגורל – ויהי כן.

                                                       ***

בלילה ההוא ואלופרנא חולם: בתוך ערפל יהלך וחפשׂ יחפּשׂ – את ישׂני יבקש ולא ימצאנה; והיא הלא מקרוב לו, מאחוריו חרש תעש שם מה, אך כהפנותו אליה – ואיננה שם… אנה ואנה בתוך הערפל יגשש – נסתרה ישׂני ואיכה ימצאנה? –

“ומה אַת עושה שם, הבת השוּשנית?” – ככה ישאל לה, כי הן קרובה היא, פה, אתו היא – ולא תענהו. והוא גם קרא לה, אך דבריו – אין קולם הולך… חורק קולו מקרבו, וככל אשר יקרא בגרון – שמוע לא ישמע אף כנשיפת רוח כל שהיא…

ערפל – ואלופרנא אף קולות זולתו לא ישמעו בו; עוברים אנשיו לפניו בסך, וקול מצעדותם לא נשמע, מחצרים בחצוצרות – ואף כנשיפת רוח חרישית תוך הערפל לא תבוא…

הערפל הזה את כל הקולות יבלע, ואם קרא תקרא ישׂני מקרוב – איכה ישמענה בתעלומה הנעלמה ואיכה ימצאנה? – והוא בעבי הערפל יחצה וגשש יגשש עוד – – –

ומיוגע ממאמצי-תוהו הקיץ אלופרנא לפנות בוקר – ורוחו נפעמה…

נפעמה רוחו, אולם את וַקְשַרתּא, רב-המג אשר עמו במחנה, על פשר החלום לא ישאל, – כי לא אבה גלות עוד את משא-לבבו זה, – והוא כערוב היום הזה הלא מצוא ימצאנה… עוד היום ישׂני לאור החג באהלו תמָצא לו!

ובקפצו מן המיטה סָפַק אל בגוא – ויבוא. ויצוהו אלופרנא עוד על המשתה ועל ישׂני, ויצא אל ארבעת מרעיו, השלישים אשר חכּו לו בחוץ על הסוסים, – כי ציד להם היום בין ההרים אשר שמעו כי דוּבים נראו שם.

וכזרוח טל הבוקר המה בדהרה, בקול שופר ובמרוצת כלבים ופרשים הסתערו לדרך. אך אלופרנא עכב את סוסו כמעט, בעברו לפני אוהל השושנית ויבט אליו אחור… האמור אמר לבו לו כי בעד מסך-הפתח ישׂני תציץ?

אף אמנם מסתר, מבין שתי היריעות, עינה אחריו הביטה, ומחביון אהלה אף לבה אחריו ידהר ידלק, וזעק – הה! לוּ נישאה הפעם על אבירו עמו, אך הפעם!…

והנה נתר האביר ובדהרת עוזו חיש באבקו גז ויעלם, – וכצפּור פגועת-חץ נופלת בנפנוף כנפים, יהודית פרושת ידים באנקת חלל נפלה – ושדיה לארץ דבקו:

“אויה!” – קראה בקול עמום מחרוק-שינים, וידיה לעבָריה חטטו בקרקע, רעדו באין מַאֲחָז להן…

ח

כחצות היום שב אלופרנא עם רעיו מן הציד והוא שמח: שני פגרי דובים אחריו נסחבים – אות לטובה על נשף חשקו הקרוב! – ועד אכלו ורחצו וסוּכוֹ ועשות שערו, נטה היום ויאדם מבואו. – ורעיו, ארבעת השלישים אשר עשו עמו בציד, הָתְקָדמו ובאו כבר אל משתה היין. והוא כעמדו עמהם בחדר המשתה מתלוצץ בדברים, נתּר נדחף פתע אל האיתון ויביט החוצה והנה – הנה כדבר לבו – “היא” באה!…

מבהיקה בתכריך שָני מרווח תצעד; ראתהו בפתח – ותפּל את התכריך מעל כתפיה (דבלת קבלתהו ותסוג אחור) ובטרם תכרע לפניו, שלח הוא את ימינו לה – ובהוד גזרתה לפניו נצבה, – מראה מלכות, עיר-זהב, עטרת שושן משובצת פנינים על ראשה תציץ, מעל צוארה המרומם – צואר כעשת שן מחוטבה – רביד מצרי יפול וכסהר על מרום לבה יזרח, והנה – גם טבעתו שלו מאצבעה נצנצה לו, וַיָדָץ אלופרנא ויגע את כפה זאת אל עיניו ואל שפתיו. – אכן, שקר החלום, הבל חזון הלילה – לפניו ואתו היא ישׂני! והיא ממורקה, ריחנה ורעננה כאשר לא היתה עוד מעת בואה…

קולו נסכר בגרונו מגיל ויהי כמלַחש באמרו: “בואי, השוּשנית! כבת אלים בהודך על המשתה תופיעי, כי יפית, ישׂני, היום מימים!”

אכן, יהודית הפעם אך ישׂני היתה, דרור קורא לילדה השוּשנית העלובה והכלואה, לא תגער בה “יהודית” ולא תיסרה הפעם (ידהר לו הפרש פעם כאַותו!…) כי אך חרש ומרחוק האשה בת בתוליה תתבונן לה… נעלסה תביט – וכמה שוּנתה מערכת המשכן כולו במשתה אשר לכבודה! כגנה פורחת בהדר היה כל החדר, – אכן החרב הרחבה, אשר במרום עמוד-הנחושת, על יתֵדה עוד כשהיתה…

– “תחי לאור, לעד תחי!” – קידמו שרים את בת-החג בתרועה ובהרים כוסות זהב לקראתה, וארבעתם פרסים עליזי חיים במיטב שנותיהם, לובשי תכלת וחוּר וכלילי שוּשן בראשיהם המשוחים בשמן המור. יחד המה שׂשׂים תת כבוד ועוז ליפה בנשים, אשר אחריה שר צבאם בארגמן-מלך גא וצוהל יצעד – –

אכן, ציד-אלהים לפני גבּור ציד זה נקרה הפעם!

ומי הוא הזקן במגבעתו המפוספסת העומד לו מכוּרבל אצל עמוד הנחושת? המג וַקשַרתא, והוא עוטה כולו לבן, מעיל רחב מרוקם כסף וזהב,מעשה סמלי שרץ ומעגלי כוכבים, וזקנו הלבן פרוש על חזהו. כדור עץ-הָבנים, כמעשה רימון גדול ושחור, בשתי כפותיו ישא, ועיניו, הגדולות מכדי עיני איש שיבה, מן הצד את ישׂני והליכתה תבחנה. לבדו דומם יעמוד וראש מגבעתו המשוּפּה עד להט החרב יגיע.

“החרב הוּחדה, רבנו המג!” – יאמר לו אלופרנא בצחוק: “הזהר, פן תגזור את פאר ראשך הקדוש!” – –

וברוח נעלסה הוחל המשתה.

                                                        ***

משתה כבוד עשה אלופרנא באוהל משכנו – אך את קרואיו המעיט הפעם ולא העמיד להם גם משרתים, מלבד בגוא ושני נעריו – למען קיים את אשר אמר לבת-החג כי לא שבת רבים לשולחנו תשב, ויערכהו בתוך אהלו.

והאוהל פנימה כגינת ביתן היה למראה. לכל רחבו ולכל ארכו הרב עציצי פרחים ושיחי בֶשֶׂם לשדרות הוצבו בו, ושרשות, מקלעות טרפי-ירק עם שושני תפארת, אחוזות על גלילי כסף, כקשתות גדולות מן הטפחות נטיוּ וחוּברו יחד בתוֶך אל קני הנברשת מלמעלה. מזרקות, אִדקי זכוכית לבנה, זרזיף מי-ורדים מן הפינות בצליל חרישי יזלופו, ומן העפאים נרות במנורות מבעוד יום ככוכבים ירזומו. כאד קל עשן-קטורת זך בריחו הטוב מסתרי שיחים יעלה וצעיף דק לאין מֶמֶש מעל ראשי המסובים יפרוש. מסובים על מיטות רפודות בוץ וכרפס אשר משני עברי שולחן אחד ארוך, והוא מנוצץ ביקר כלים מכלים שונים. כלי זהב וכסף מהיכלי כל העמים ומקדשיהם עליו נערכו. ספלים מצידון מלאים יין וקערות כסף עמוסות מטעמים ומגדנות, ואיש איש שני גביעיו לפניו, אחד כסף ליין האדום ואחד זהב – ללבן, ובגוא ושני נעריו עומדים להשקות.

ואת ישׂני הושיב אלופרנא על כסא שן בראש השולחן, והוא לימינה וממולה במסבּו, על מיטתו הרחבה, שוכב נשען: “ייטיב נא לבך באשר יש” – יאמר אל גברת המשתה בחדוה “במחנה אנחנו ובתוך המדבר – ולא מצאנו הָכֵן עוד”.

“בחֶבר טובים ייטב לב גם על שולחן מצער ובאוהל דל אשר כזה”… ענתה ישׂני בלצון-חן, אשר העביר שחוק על המסובים וישאו גביעיהם לה בששון. ו“יהודית” – מחרישה אבל רואה, כי על כן היתה “ישׂני” בעיני השרים כעלמה תמימה הבוֹשה לשמוח בכבודה – ועיני כולם יחד צהלו ונהרו למראה יפיה…

אוכלים מעדנים ושותים יין-מלכוּת; והנה נוגנים בכלי שיר קרבו בצאת הכוכבים ויעמדו בחצר האוהל, וקול משוררת אחת חודר ובא במשכו רחמים ותחנונים:

צָמְאָה נַפְשִׁי…

מִיֵּין הָרֶקַח, בִּי, אֲחוֹתִי, הַשְׁקִינִי נָא –

מִנְּשִׁיקוֹת פִּיךְ מֶתֶק לְשׁוֹנֵךְ וְחִכֵּךְ!

וחליל ועוגב וכינור אחריה יערוגו, מעמיקים את התחינה:

לִבִּי, לִבִּי! –

לֵב כּוֹאֵב חוֹלֶה, גָּוֵעַ אַהֲבָה –

רַפְּאִיהוּ אַתְּ, רַפְּדִיהוּ שְׁנֵי שׁדָיִךְ!

“הו, ואח-אח!” – יחד המסובים נאנחו כִמהון. – אולם ישׂני משפילה פנים ואת כפות ידיה על שתי אזניה שתה – מאנה שמוע… וירמוז אלופרנא, וישלח בגוא את הנער חוצה והשיר נתּק נדם פתאום. תחת קרוֹא את הנוגנים פנימה, המה שוּלחו מעל האוהל, לתמהון יושבי המשתה.

“וטוב כן” – ענה המג כגשתו וישב לרגלי גברת המשתה על כר שחור מרוקם אותות כסף: “היין חֶרש יבוא וירנין לב אדם בו, ולמה תצילינה עוד האזנים מקולות זרים? שירת הנפש פנימה ערֵבה מהם, ושבעתים תנעם אם עוד טובות לימים הבאים תתנבא, – והנה נראה נא עתידות!” – וכדברו הפיל מן הרימון אשר בידו פספסי פוּר, הוא הגורל, – הביט ויספוק כפיו: “האח! הלא פי שנים מחיי אדם בזה! אורך ימים כלאחד הקדושים אשר בארץ נתּן לך, הגברת הברוּכה!”

קמו השרים סבוּ לראות בפוּר, והמג עוצם עיניו ולעבָרים יניד ראש ומגבעת בהניפו תנופות ברימון הפוּר – וישב ויזרוק ברעש; והנה רחבו עיניו יצאו מתמהון ויקרא: “שֵם אשר כזה!? שם גדול בעמים! – תהילה כתהילת אסתר בת-עמך, היא אשת אחשורוש הגדול – עליך, גברתי, זרוֹח תזרח!”

“האח!” – צהל אלופרנא משמחה, וחבריו עמו נושאים את הגביעים בתרועה.

אף ישׂני שחקה כמעט: אולם “יהודית” זו הניעה ראש ותען חרש: “הרף נא, אישי המג! – העתידות בהגלותן לאדם, התמצא ידו לשַנותן ברב או במעט, אם רעות הן? ואם טובות הנה – למה תחיל הנפש בכליונה אליהן לפני בוא עתן?”

“אולם עוד פעם – אך הפעם תנסיני נא גברתי באות אחד!” – אמר המג כמתחנן על כבודו: “אך לאות! כי רק דבר מן העבר, אשר חלף עליך, אגידך הפעם – למען תראי!”

אך יהודית סכה כפה על הפור אשר בידו ותאמר בעצב: “ולמה אנסך, זקן שוחר דעת עליון? לא נחש בעמי – ואת העבר עלי הן ידעתי גם בלעדי זה”…

וכרגע רמז אלופרנא למג ויאמר: “אסוף!” – והזקן נבוך נדחף ויאסוף את הפוּר ויצא כפוי ראש – וכולם נדמו משתאים.

כרוח חדשה מוזרה עברה במשתה – ולא מצאו הסְכִין לה… אף אלופרנא לא מצא עוד אמור דבר – ויען רק זאת: “כי עתה אין לנו בלתי אם התחרות בַשְתי!”…

שותים זה לָקֳבל זה, גביע אחר גביע יריקו אל פיהם, מיטיבים לבם ומשתבחים איש אל רעהו בנשים ובסוסים, בתענוגות ובשתיה; ואלופרנא, אחרי שתותו, הגיח ממסבּו אל אוזן ישׂני וילאט לה: “ומה לך, השוּשנית, כי תשוממי עמנו?” וחרש אף היא תען לו: “אם לא ליל שמורים הלילה לי? הלא חרב… ליל מלחמה לעמי”… והוא בשחוק חרישי יליץ לה: “האף לזאת חרב ומלחמה תקראי? הלא אך למראה ולשעה אך אחת” – “אבל גדולה השעה לי”.. “אכן בשעה הזאת את תהילתך תעשי; כי על כן אכלי ושתי, ישׂני, גם אַת וייטב ויאמץ לבך!”

אולם היא אך מעסיס הרימונים תגמא כמעט, ולא תאכל בלתי אם מן התפוחים והצימוקים, או כי חרצן אגוז כצפּור תטעם… ואלופרנא – גאה לבו ביין להתל כמעט ויען בקול ויאמר לה: “והגידי נא, שאהבה נפשי! אסתר זאת – בת-עמך הלזו אשר לוּקחה לאחשורוש – הגם היא במשתה המלך והשרים לא שתתה יין ולא אכלה בלתי אם צימוקים?”… וצחוק פרץ לדבריו מפי כל רעיו – כי מה לפליטה היהודיה הזאת? לה כל כבוד יתנו, והיא אך בעצבון תנהג…

אולם מפני הצחוק הזה יחד עם המבט התמה והנכלם, אשר שלחה ישׂני באחת מעיניה, נרגז אלופרנא על נפשו – ויקם וישאב בידו כוס מן הספל האדום וישתה. אחר הביט סביבו בעינים תועות ויען בקול נזעף: “רב האור משאתו!” – ויצא מלפני השולחן…

נחפזו הנערים בחיל לכבות את הנרות במלקחי הכסף. רק אור הנברשת שאַר להאיר ולהטיל צללים במבוכה הנאלמה אשר היתה פתע. וגם אלה אשר כבד כבדה לשונם ביין, עיניהם תרות בדאגה אחרי שרם הצועד תוך החדר – ופניו מטה…

והנה זה נעלם האחד מן האוהל, גם שני אחריו נשמט ונפטר…

“חוצה כל החֲשַש הזה!” נהם אלופרנא מכעס כהראותו על העציצים אשר בדרכו…

אז תקום גם יהודית – וינע אלופרנא מיין ומרוגז עצור ויען: “לא! אַת אל תלכי עוד… הלא “ליל מלחמה” לך – ונדברה בה עוד”…

ותשאר עומדת זקופה ועיניה צופות…

נבלע המשתה, נרגז האדון, ורגזוֹ – אימה וחרדה על כל אשר עמו… והנה גם השנים הנותרים מחבריו לא בסתר אך חרש יחדיו יצאו כהתחזקם לצעוד הכן – ובגוא והנערים נבהלים לפנות מן האוהל…

“בגוא! איש על סביבות האוהל אל יהי עוד! גם אתה גם המשמר – רחקו מעלי!” – –

ויהודית לבדה עמו באוהל, – אכן גם הנטיפה עמה היא, על לבה היא מוכנה…

ט

אור הנברשת היחידה הגדיל את הצללים, ויהודית ואלופרנא על צלליהם – שניהם לבדם בדממה המצפה… נרגש לב האשה הנצבה ונטיפת-הארס בסתר, בין שדיה תרחש, ונרגש נזעף הגבר אנה ואנה יצעד, – השאוֹל לרגלי הפרש נפתחה, והפרש – נסתרה דרכו…

“ומה הערפל?” מה הוא?" – עמד אלופרנא וידובב לנפשו בתמהון…

פעמים זה עמד מלכתו, נשקף אל ישׂני בעינים לוהטות, אולי תאמר היא דבר. אולם ישׂני נצבת מחרישה. עיניה ב“אריה” המתחבט – והיא עמו בתוך סוגר אחד…

שנאת אשה לִמְעַנה עלתה בלבה כמועקה – והוא זה בשלישית עמד, התבונן בה רגע ויהג: “התאמרי כי היין יגעש בי?” – ועיניו עיני ינשוף דולקות, ובכשרונו הוא שונה על דבריו: “הרק היין, תאמרי, יגעש בי?”…

והיא בלאט תענה לו: “לב אדם בסערו – מי יבחן? ואף לב שליט אשר אין עוצר לרוחו”…

הוא נשא ראש כמאזין דברים מרחוק, אחר התנער ויען:

“הכשליט הייתי המך? כשליט הייתי עד כה אליך?… אני… אני – הלא כזָר!… הלא כולנו זרים לך – ואיך לא ירגז כבודי בי?”…

ויהודית אין תשובה בפיה וגם בקש לא תבקשה. והוא הפנה ויעמוד מביט על סביביו כמשתומם על החדר אשר הוּרק ולדממה אשר היתה בו ועל סביבו – וחרש לנפשו ינהם: “ערפל… אך ערפל על סביבי… או אם בראשי הערפל?”…

ויהודית רואה כי עוד ראשו איתן עליו ואף כי הוא הרבּה שתוֹת מכל רֵעיו, ופניו – להָבים…

והנה נד לגשת… נפגע במבטה – ויסר לשאוב לו יין מאחד הספלים אשר שארו על השולחן; אך בטרם יעש ביין הושיטה היא את כוסה לו, כוס העסיס, ותאמר בדאגה: “האין טוב כי תשתה מזה וירגע לך? – הרגע מן היין, אדוני ונדברה”…

וכרגע שוּנו אוֹרוּ פניו כבקסם: “המכוֹסך אַת, – מכוסך ישׂני אֶשתָיה?!” – קרא בחדוה ויתפוש את ידה עם כוסה יחד וישק וישתה, ויחדל וישב וישת וישק בצמאה את כף ידה – והיא בידה זאת הביאתהו עד כסאה ותשת את כפה על ראשו – וישב נאנח ויאמר: “אכן, את נפשי הֵשבת, ישׂני!”

ובבקש ראשו להשען בה, יהגה עוד: “עתה דבּרי ואשמע מה בפיך המפיק תבונות” – שת ידו על כתפה פן תשמט ממנו, נשא עיניו אל פניה ויען כמתחנן: “ישׂני… הו ישׂני! אַתּ – שליט אמרת לי. ויודעת אַת כי גם השליט עבד? כן. גם העליון באדם חפץ-אֵל, או אֵל-חפץ, אשר בו העביד יעבידנו ולוֹ את נפשו, אף גם את מחמד נפשו, יקריב אם ידָרש?”…

“והיא תהילתו” – ענתה לו היא בלאט ותט ממנו ותעש למזוג לו כוס. והוא אחריה יניע ראש ויאמר: “כי עתה דעי לך זאת בטרם תבקשי”…

והיא חרש מעוצר דמעה תען: “ידעתי, כי כבר הגדת לי כזאת… ומה אבקשה ממך, אלופרנא?”

“אלופרנא?!” – קרא הוא ויתר מחדות פתאום: “אלופרנא?” האַת בשמי קראת לי, ישׂני? הו שובי, שובי אמריהו נא לי!"

“שתה, אלופרנא, שתה כי מזגתי לך”…

“כי עתה אשתה!” – קרא וירק את הגביע באחת אל גרונו, השליכו ארצה מצהלה וישלח את אָרבוֹת ידיו אליה, – אולם בטרם יגע בה היא שבה התחמקה ורחקה ממנו, והוא ממקומו יתחנן לה: “למה תתחמקי, ישׂני, בצאת לבי אליך? – גשי, אמי! גשי, אחותי, והגידי – במה? במה אמצא חן בעיניך אלה?”…

וממקומה היא הרהיבה את עיניה עליו ותען קשה:

“במה? בכוח ובגבורה, אלופרנא!”

“מה? הכוח וגבורה אין בי?!” – קרא ויתנער כנגדה ואגרופו הרעים באחת את השולחן, הרקיד כל ספליו, ודם הענבים כמִשׁבּר זוֹרַק מהם על לבנת המפה: “אני – ידי ברזל, ישׂני! אני – אני – אף ראשי כתּוֹתח יך!”…

והיא לגערתו תען בלאט: “כן, גם בַשְתִי אראה כי איתן ראשך מאדם… אולם אנוכי גבורה אחרת, עצומה מזאת אהבתי ראות”…

והוא זה ברעדת-אַוה ובקול עצור יהגה: “ומה היא?… מה הגבוּרה הזאת, הו ישׂני?! תני אומר – ומבצרי-אֵל בפניך אתוֹצה! חרבי – כרימונים משׂיח ראשי גבורים לרגליך תפיל! אתי לכי – וארזים מדרכך בסער לבי אעקרה!” –

והנה הגות עצב תען לו: “ידעתי, אלופרנא, הו, ידעתי, כי אמיץ לבך ונורא עוז – ומי יוכל לו? אולם אתה, אתה בגבורתך היכול תוכל לו?” –

והוא כטורף בטרם ידלג, מתחזק על רגליו, ילטוש עיני תמהון לה, נשען על אגרופיו ישאף וילחש לה: “מה אמרת? מה הגבורה אשר תנסיני בה?”…

“זאת הגבוּרה כל בעל בעמי יגידה לך, לאמור: אשר את יֵצֶר לבו יכבוש – הוא הגבּור!… התבין זאת, אריאל פרס ומדי? התוכל עצור עוד בלבך כאשר תעצור ידך בסוסי מרכבתך?”…

“אוּכל!” – נהם בקול עמום וינַער ראש קווצותיו ויצנח על המיטה בכובד אנחה וימינו על לבו קפוצה, כמתאמצת להחזיק במושכות… ראשו האדמוני פרוע נשען על שמאלו, נטוי כמקשיב אל נפשו קרבו, – אחר אמר: “כן, אוּכל, למען תדעי בי… אך עזריני גם אַת, ישׂני, – השקיני נא עוד כוס מן האדום האדום הזה”… ויתן קולו בשיר:

"צָמְאָה נַפְשִׁי…

מִיֵּין הָרֶקַח, בִּי, אֲחוֹתִי, הַשְׁקִינִי נָא!" –

ובאחת, כשופך על הבערה, הריק את הכוס אשר הושיטה לו, ויט ראשו אל תחת ידה המסלסלת בין פרעות תלתליו, עצם עיניו וידובב: “אך טלה… גדי עזים רק שמתיני – וזאת הגבורה, ישׂני?… אבל טוב, טוב הכָנע לך, בת יהודה”… שלח שפתיו אל שמלתה – ויתגבר ויסב פניו מנשק; ולא ראה כי גם היא הסבה פניה – מדמעה…

והנה צנח ראשו על הכר – נרדם… אך לקול נחרתו הראשונה הקיץ, הרים ראשו ופקח את עיניו חכלילי-השכּרון והתנומה, ראה את ישׂני – וישחק: “גבורה… גבורה”… דובבו שפתיו, ובכליון נפש נפל הראש – וישב ויכּנע תחת היד הרכה – –

הוא ישן…

                                                       ***

אין זיע אין ניע, אך קול נשמו בנחרה קלה יבוא. דממה גם בחוץ: המחנה נדם לכל מרחקיו… חמור מרחוק נוער, כלבים החלו צועקים – ונרדמו. שבה הדממה להיות באין זיע ובאין ניע – והראש הנרדם אדמו פניו וכמו צבו בתרדמה. –

אויב ואוהב – והראש אך אחד הוא…

ובלב אחד אהבה ואיבה התרוצצו – ואיפה הן?

נדמה גם הלב… גם שנאת האשה אל מחמד לבה אשר לא לה יהיה, גם הקנאה הזאת פגה ואינה עוד. נדמה הלב.

הכל נדמה, הכל גוע – רק החרב כלשון אש לבנה תלהט עוד, ומצוה קשה, גזירה מן השמים היא לבדה שלטת בתוך הדממה – ומי יעשנה?

שעטת פרסת פרש עברה ושקעה בדממה. ויהודית – יגעה נפשה, והיא יושבת: ותשב לה עוד כמעט… משמר אל רעהו יקרא – וכצפּור שנבעתה משנתה התחבט הלב: הלא נחוץ הדבר! הלא השעה האחרונה זאת!… ובהחפזה הוציאה מחיקה את הנטיפה, רעדו שפתיה כלוחשות דבר, וידה נטפה אל גביעה. אחר גם יין מזגה בו – ותָּכן…

זה לה יהיה, אם תתּפשׂ, ולו – לשון אש לבנה תלהט תרמז… ובמאמץ אחד נתרה ממקומה – ותסר את טבעת אלופרנא מעל אצבעה ותנח על השולחן. וכעת מה?…

היא ידעה כי כעת בידה את נפשה תקַפד – וחלומות נעוריה ומאויי לבבה מאז ילדותה, כולם חלפו עליה רגע לכל מראותם, חלפו לבלי שוב – כי היא לא תחיה עוד… חלפו – והכל הכל נשכח כרגע מלבד המעשה אשר עליה עשות כעת – ותצעד לעשותו.

נגשה אל העמוד ותתמודד אל החרב – והחרב גבוהה מידה. ותשב ותקח את הכר השחור, כר המג, ותקם עליו –

ופלא: איש לא בא… אין מפריע…

שלחה יד – וצצו עינים; כמראה סופה פרצו, אחר עמדו וקפאו מאות עינים..,. מבתוליה ומירושלים הן צופות בה, מצפות: העשה תעשה?…

אכן, בלעדיה, ימינה תעשה, – והיא כבר נצמדה כפה אל נצב השן המשובץ, נצמדה בכוח אשר לא ידעה עוד האשה כמוהו בידה…

ומי ירים את היד הנקשה והכבדה הזאת?

היא הורמה – וחרבה שלופה לעינים – לעיני כל ישראל!…

הגם תוּרד?

באחת ירדה היד בפלחה רוח – ותוּרם להיות שלוחה עם חרבה מעל לראש…

וגדול – גדול גדל הראש המסַמר, – והעינים בו, גלגלי עיניה, נדחקות, מכריעות לרוץ או לנפול – ולבלתי נפול זקפה קומתה ותצעד – ולמראשותיו היא. –

ובקמוץ שמאלה את קווצות הראש מצדו, נפלה ימינה – ותך בחרב על מחשוף הצואר – עד המפרקת! –

“אֶ-אֶ גְחָה!” – פרצה געיה עם זרמת דם בהתפלץ הראש אשר נכבש בעוז ידה מטה (הראש שעין אחת גדולה נפקחת בו עליה) – ומכת כעס שנית במקור הדם – עם כריתת רֶצח –

ולחפשי נחבט הגוף בשֶפך שחור מזנק ומתקצף מבין כתפים ריקות… נהפך – ונפל מעבר השני למטה, שוטף ומתבוסס שם ארצה –

ובשמאלה השלוחה – הראש על רעמתו נתלה…

ברקים וצליל פעמונים בגולגלתה – ואין איש בא: “שתות את הגביע! – לא, הן איש לא בא”… ובדממה עוד שלוחה שמאלה; והראש – הזה אלופרנא? – פני שיש נרדמים בין פרעות שער – אין דמו זב עוד, קפא…

ואיפה ימינה? – זאת עם חרבה תלויה ומרטטת… אף ברכיה רוטטות לנפול מכובד משא:

“א-א גחה!” – נעקרה מגרונה הגעיה אשר נחתה ותשקע בקרבה כאבן – ותתצב – ואיש לא בא…

וכרגע נדחפה לעשות בחפּזון את אשר לעשות עוד – – ומעולפת צעיף ועטופת תכריכה המרוּוח עברה עם אמתה את המחנה ומשמרתו אשר לנוכח בתוליה – עברה כדרכה מתמול שלשום, –

ומתחת לתכריך החרב לה חגוּרה על מתנה, ועטוּף ארגמן בחיקה, כגמוּל בין שדיה, את הראש תשא…

י

שמחה כל הארץ על הגבורות והישועות הנעשות בישראל – ויהודית אך שמוע תשמע ובשמחה לא תראה…

מליל שובה מן המחנה היא נסגרה בעליתה, ומחצרה לא יצאו עוד רגליה.

היא שמעה כי תקעו על מגדל החומה את ראש אלופרנא אשר הביאה, ובאורים ותרועות גיל נכחו ירקדו ועל ביתה בזמירות ובהודות יסובו;

שמעה כי יצוא יצא חיל ישראל להבהיל את האויב ולהוּמו פתע, בהמצא להם גבּורם והוא פגר כרות-ראש – וינוּסו בבהלה.

שמעה גם את שמחת המים, צהלת נשים וילדים בקרב העיר בזרקם מים בחוצות, מים חיים אשר שאבו ויביאו בששון מבארותם ביום ההוא;

גם שמחת השלל שמעה כי רבה היא, – כי כצאן מפני זאב באין רועה נפץ חיל הצורר מפני גדודי ישראל, אשר דלקוהו מעברים בעת מבוכתו, ויעזוב צבא פרס את אהליו על רוב שלל ומלקוח, –

שמוע תשמע… והנה באו ויגידו ליהודית אשר הביאו לה בפרדים את אוהל אלופרנא ואת כל כליו בזהב ובכסף, כי לה המה, – והיא שמעה גם זאת ותשלח להגיד: “חרם ליי יהיה זה, לכו העלוהו כולו ירושלימה” – וגם יצוא לא יצאה לראות בשלל.

עיפה נפשה עיפה משמוח עם כל העם. המה בחוצות יגילו ובשירים ובהלל ישע ירונו, והיא בעליתה דומם תשב – אך בשׂרה וכל דמיה בה יצעקו עליה חמס ופשע…

ויום יום ובשורתו לישראל. – במצרים כבדה המלחמה על חיל פרס, וכל צבאותם שמה שוּלחו ואין גדוד פרסי נראה עוד בכל הארץ ומסבּיה. גם מיוון, יגידו, כי באניות יצאו משם לקראת פרס, – וכן סוּכסכה הממלכה העצומה מזה ומזה, ולא יבקש עוד המלך הרגיז עליו את מדינותיו פנימה בהטיל עליהן דת חדשה. – והנה לעת הזאת השכיל הכוהן הגדול וישלח מירושלים את המס כשנה בשנה לשקול אל גנזי המלך ביד פחת עבר הנהר לאמור: נאמנה יהודה לפרס כאשר מאז, וכן תהיה, אך כי ינתן לה לעבוד את יי אלהיה כמשפטה עד הנה… והפחה קבּל את מלאכי ישראל וידבר אתם לשלום, וגם כתב טובות על יהודה למלך – וישלחם לשלום.

בשׂורות בארץ; ועל כל דבר אשר יפול יבואו ויספרו ליהודית – והיא אך שומעת, ומביתה לא תצא עוד; כי עתה הן בלעדיה יֵעָשׂוּ הדברים… ויהודית – כאַיה גלמודה בקינה עלי צור, כן היא מעליתה נשקפת, ועיניה, כעיני הינשוף לאור יומם, בעוֹר תבערנה, אך ראה לא תראינה…

ולילה – הה, כמה יענוה אז החלומות במראותם!

יש אשר כבימי נעוריה על סוס דוהר ישאה אלופרנא, עד מחנק בין זרועותיו יחבקה ועל פני תהומות אפלה עמה ידלוג עד פוּג נשמתה מן הפחדים…

ויש אשר ראשו, זה ראש הזועה הכבד לאין נשוא, לפניה בשמאלה השלוחה תלוי, – והיא לא תוכל השיב או הוריד את ידה זאת כי יבשה, והראש מה נכחה דבב ידובב דברים אין שחר אליה בדם ידבר, בדם…

ופעם נצב אלופרנא ויאמר לה: “הבת השוּשנית! שלש שנות נדרך עברו עברו; כעת אל חתנךמאז הנה באת. גשי – הן את אותי ביקשת – ואנוכי חתן דמים לך אהיה”… והיא את חרבו הגדולה בכעס לבה תפסה אז ובימינה את בשרה מעל עצמותיה תגזור, גזור והשליך בקראה: “הלאה! למה אתה?! למה זה הבשר לי?!” – – –

ככה תתענה האשה לילה לילה בעת שנתה; ובחצות הלילה, מדי לילה, פתע תתּר מזלעפה: “א-א גחה!” – יגעֶה פתאום בשעה ההיא הקול ההוא באזניה, או כי העין האחת ההיא, החכלילה והגדולה, פתע אז תרמז לה – ונחבט לבה בחרדה גדולה כגוֹזל השחוט, – וקפצה מעל יצועה ועמדה מרעידה, עד שוב רוחה – – ונגשה והעירה את האָמה, אשר תלין עמה בחדר, וישבו שתיהן לעשות בפלך אחד לאור הנר…

סובב מכרכר הכישור, חוט לאין תכלה ישזור, והרוח בחוץ שרוק ישרוק, יהגה אף יקונן כנפש דווּיה ונדחה… והנה מטרות בזעף יסתערו ויערפו – וכמבול מים סוחף לעיני יהודית, בקצפו ישטוף – עבָרה ועתידה יחד יסָחפו – והיה אך תוהו לפניה…

גם חפץ גם חובה לא יוליכוה עוד – ולמה היא שוזרה עוד את החוט הזה לאין תכלה? ועד אנה ידוה ויזעק עוד בשרה עליה באין שומע?…

                                                        ***

והנה מקץ החודש התשיעי, הוא חודש כסלו, כשוב המלאכוּת מלפני הפחה ותביא את דברי השלום – באו ידוע הכוהן משיח המלחמה ועמו שבעה זקנים מן הכנסת הגדולה אשר בירושלים, לשחר את פני יהודית ולברכה על התשועה אשר עשתה בישראל, בצלוח עליה רוח גבורה מאת יי, וישבו עמה לשולחן, אשר ערכה לפניהם ולפני זקני בתוליה יחד, ובמעשי יי ונפלאותיו יספרו:

“ולכו חזו!” – יאמר אז משיח המלחמה: לוּ נתן אלהים את הגשם בעת אשר התפללנו לו מני צמא, – ולא יצאת אַת, יהודית אחותנו, לעשות את הגבורה! והיינו יושבים עוד גם כיום במצור, – והעריץ הלז, אשר נפל בידך, היה הולך הלוך וגבור במצרים, ומחזק את לב המלך להעבירנו מתורת אלהינו".

“אכן נפלאים מעשי אלהינו במסבּותיהם ומה אנוש כי ישערם?” – יענה גם עוזיה הזקן: “כי זכרו נא והעלו אל לב: לוּלא אִנה אלהים את אחותנו זאת מילדותה לקחת את לב האביר ההוא מאז, הן לא נועזה ולא הרהיבה כעת גם חשוֹב בדבר, כי היא תוכל נסות אליו למען עשות את הישועה הגדולה הזאת בישראל!” – –

ויהודית שומעת ונפשה בקרבה כחלל תאנוק: אכן אִנה אותה אֵל לקחת לב, אבל לבה הלא גם הוא לוּקח ואיננו עמה… ומה חפץ לה עוד בחיים, באדם ובכל מעשיהם, ועד מתי ביניהם תהלך לתוהו?…

אולם באמור לה הכוהן, כי באו לקחתה אחר כבוד, לעלות עמה ירושלימה בהדר, להודות לשם יי נגד כל העם, אשר יבוא לחוג תודה בהר בית יי, – אמרה יהודית: “הנני ואלכה”..

                                                           ***

ובירושלים עשתה יהודית ככל אשר לעשות בחג לבלתי עכוֹר את שמחת העם הזה, אשר עיני כולם עליה תבטנה וכל הלבבות בה יגאו ויגילו… כי על כן היא גם שיר לפני יי שרה וגם במחול עם מקהלת הנשים יצאה, – בעטרת זית לראשה כמוהן אף היא רקדה ותמחא כף – – עשתה גם את חובתה זאת, ושמחת העם היתה גם עליה, – עליה, אבל עד לבה לא הגיעה… כי אֵי לבה, איפה הוא?

שבת ממנה כל חפץ בחיים, וגם הֲשיבוֹ לה לא תבקש עוד. ומי יגידה כמה ימי תוהו מנוּ לה עוד בארץ! – ועד כמה בשרה עליה עוד יזעק חמס?…

אז קמה יהודית ותלך לשחר את פני הנזיר הזקן, איסי הלבן, אשר שמעוֹ יצא אז בין יראי ה' אשר בירושלים.

ואיסי הזקן אחד מבני הרֵכָבים הוא. ויהי הוא עם חבריו שומעי לקחו מסתופפים אז באוהל, אשר נטו להם מחוץ לחומת ירושלים וישבו שם שבת אחים יחד. את אכלם המעט והדל על שולחן אחד בשירה וברכה לאֵל יאכלו, וכולם שומרי טהרה בכל, ולבושם אך בד הלבן יהיה. ויהיו ימיהם חציָם למלאכה וחצים לתורה ולתפילה; ואשר ישׂתכרו בעיר, איש ביגיע כפיו, אל אהלם יביאו ואל כיס אחד יתנו, – כי איש מהם כל קנין לנפשו לא יבקש, בהיות אך תורת יי, דעת אלהים ודרך תמימים, חפצם. על כן גם הָתבָּדלוּ הענָוים מעיר ומאדם למען יהיו ללא קנאה ותחרות ולא יבלעם שאון האדם ועניניו אשר לתאות הכבוד והתענוגות. ותהי כל חמדת חיתם בארץ אך בנשוא נפשם למרום, בתפילה ובשירה ובהגיון לב אהבה אל “אֵל ברוך גדל דעה” “המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים”.

את אלה ראתה יהודית ותתבונן אל אהלם, בעמדה מרחוק.

ואיסי הזקן יצא לקראתה בחוץ, אל תחת האשל אשר שם, – ותשיח יהודית לפניו את לבה הקשה ואת ענוּת רוחה בדברים אחדים. וישמע הזקן, ואף הוא, אחרי הגותו חרש בדבר, אך דברים אחדים השיבה לאמור: “עושה השלום במרומיו, הוא יעשה שלום גם בנפש האדם אשר תדרשנו בארץ מטה. – ואַת, בתי, מעצבון לבבך אל אבינו שבשמים המָלטי, ובצל רחמיו שלום תליני”…

האמנם עוד יש מפלט לנפש אשר עולמה שאָה עליה עד תוהו?

                                                       ***

ותָשב יהודית ביום ההוא ירושלימה, ותשלח ותקנה כברת ארץ רחוקה מעיר ומאדם, במדבר עין גדי אשר על פני ים-המלח, ותּצו לבנות שם שנים בתים.

ותשלח אל איסי הזקן לאמור: “הנני ואקדישה לנזירים, החברים אשר עמך, את השדה אשר לי בעין גדי, וישבו שם ועבדוּה, ולא יסובבו עוד בערים והמונן לבקש את מחיתם הדלה. וגם שני בתים צויתי לבנות שם, ונבנו אחד לגברים ואחד לנשים אשר יאבו לשבת שם, בהנזרם אל יי לעבדו בטהרה”. –

ויקבלו איסי וחבריו ויצאו אל המקום ההוא, המדברה.

ואת הבית ואת כל הנחלה אשר ליהודית בירושלים מאביה, היא קידשה לגבוה, ותתן אל בית יי ומשרתיו בקודש; ואת כל נחלת מנשה אשר לה בבתוליה, הורישה יהודית אל גואליה, שאֵריה ושארי אישה אשר עלו בימים ההם מפרס; ואת ביתה אשר שם הקדישה להיותו בית-כנסת, מקום המועד לעדת בתוליה, ויקרא: “בית מנשה”, לשם וזכר על אדוניו אשר מת.

והימים אז ימי קציר השׂעורה – והם מקץ השנה השלישית למות מנשה – ותקם יהודית ביום ההוא, ותצא היא ודבלת מינקתה עמה, ותבואנה לשבת עם הענוים והטהורים אשר במדבר עין גדי, – הלא המה “החסידים הראשונים” נזירי עולם, אשר מעת שבתם לשפת ים המלח קוֹרָא להם: “טובלי שחרית” – והם הם החברים האיסיים אשר היו מאז בישראל.

יצאה יהודית את העולם ותנזר – ויהי יי מקלטה. והנפש אשר בסתר עליון תחסה – מי ישוחח מה עמה?

כבוד אלהים הסתר דבר – הס מפניו כל בשר…

סיפורים

מאת

ש' בן־ציון

---

הדורך

מאת

ש' בן־ציון

הוא אוכל ואוכל, אוכל לתיאבון מכל המוגש לפניו, והמגישות – אמו ואחותו. שתיהן לבושות בגדי שבת ושתיהן מביאות לשוּלחן מכל מעדני שבת, זו נותנת וזו נותנת, וקערה על קערה נוספת; והוא אוכל ואוכל – ועדיין לא מלאה נפשו…

אמו ואחותו – שתיהן שוחקות לו ונותנות לפניו עוד ועוד, והוא, – סוף סוף אימתי ישׂבּע?… התחילה אמו בוכה – והקיץ…

ריקה נפשו, לבו חלל בקרבו, וכצבת צובטת לו מתחת לחזה – והוא כולו רועד… כל הלילה ישן היה בחוץ, על הגזוזטרא שלפני בית-הכנסת – ועכשיו כמו צינה אחזתהו ולפני שמש הוא רועד. רועד, בשעה שנשימת רוחו מלהטת שפתיו…

נזדרז הבחור, הידק את החגורה שלמתניו, יחד מן החבית שלנטילת ידים, רחץ ושתה, שתה עד שמָלאה כרֵסו, ויצא אל הרחוב.

רוח בוקר, רוח חמימה משמש ורטובה מטל, נושבת לאטה על פניו, והוא הולך ומביט, אך אין איש שיביט אליו ואל מי יפנה?…

עוברים חנונים ומפתחותיהם בידיהם לפתיחת החנויות, שני דייגים נושאים סל מלא דגה מנצנצת, נחתומים – סלים מלאים הם נושאים לפניהם על גבי כרסם, סלים מלאים כעכין ועוגות הזרוּעות קצח, תופינים חמים וכל כך ריחנים והוא הרי זה לו היום השלישי שלא אכל, כלוּם לא טעם מלבד מים…

אלא היום, ברי לו, כי אכול יאכל! – והריהו נע ונד בחוצות, מביט לצדדים – ואל מי יפנה?

“יום הששי היום, ערב שבת היום” – דובבות שפתותיו, ולבו אומר לו: “היום תבקש נדבה, היום תפשוט יד – ולמה זה תחכה עוד? בקש – ויתנו לך”..

גמר ואמר: “אחכה… אין יוצאים לבקש נדבה בבוקר” – וחזר לבית הכנסת להתפלל.

התנשאה החמה, הומה כל הרחוב מאדם – והוא, זיעה תכסנו ובפיו חורב; עכשיו יתחיל, – ומן מי?

עוברים נחתומים בסלי חלה קלועה, מכריזים בקול: “לכבוד שבת! לכבוד שבת, נשים!” – צועקים הם, ודומה, שהם עצמם רעבים, אם כי הלחם, זה הלחם החם והריחני לפניהם הוא… וּראֵה כמה ירקות לפני ה“קַצַפִּים” – גלי גלים של ירקות נותנים ריח טוב, והבצלים הירוקים כמה מגרים הם בריחם החריף! – המן הגויים ומן הגויות יבקש?…

וכמה מזון יש בעולם! חֳמרים של פירות – פירות טובים ומתוקים: תפוחים, אבטיחים, שזיפים מהוּבלים כחלוּלית של טל, והענבים – אשכלות מתוקים אלו, אשכלות הזהב והדבש הזה, ענבה אחת מהם, אך אחת בלבד איך יתן לתוך פיו! – –

כך! הנה הוא מתחיל, מזה ההולך ובא לקראתו יתחיל…

הולך לו בעל-בית נאה אחד ושחוק של הנאה על פניו, – נושא הוא לכבוד שבת שבּוּטא חי ומופז (שתי אצבעות תחב לתוך שתי עיניו של הדג, המתעלף ופיו פתוח) – ומיד פסע הבחור פסיעה לצדו, עמד לפניו, פשט יד – ושפתיו ממלמלות…

“מה?” – תמה עליו בעל-הבית ונתן עיניו בו – וכלוּם אין זה תמוּה? בחור בריא ואדמוני, בחור בן-עשרים מבקש נדבות בשחרית…

חלף הלך לו בעל-הבית בלי תשובה, ומסתלק מפני בושה פנה גם הבחור הלך לו מן השוק ונכנס אל רחוב אחר – אותו הרחוב אשר בו הבתים המרוּוחים והחנויות הגדולות של סחורות אירוגין וקישוטין.

                                                        *

הנאה והחדש שבבתי הרחוב שם, הוא זה המצובע שחום וכרכּוּבי החלונות והפתחים שלו לבנים כחלב. מובדל הוא בית-חומה זה בסורג של ברזל הגודרהו מן הרחוב, אותו ואת גינת הפרחים שלפני היציע שלו, – יציע מוּגבָה, ועליו בעל-הבית יושב לו, הנגיד ר' גבריאל.

הנגיד – עתון פרוש לפניו, מקטרתו לפיו והוא עטוף בחלוק רָוֵח של שחרית, ולוית-חן למצחו הלבן ולפאותיו המסולסלות תשית הירמולקה השחורה, ירמולקה של משי קל. יהודי נאה מתענג על בוקר נאה.

מסתכל הוא רב גבריאל לשוק שבמורד. משם בליל קולות שונים כמשק מים רבים עולה וריח פירות וירקות בא “כריח השדה אשר ברכו יי”… ועל כל הקולות שם מנצח קול הנחתומים והנחתומיות המהלכים ומכריזים על החלה: “לכבוד שבת,נשים! לכבוד שבת!”

“והרי גם הם מוכרים” – אומר רב גבריאל לעצמו… וכלפי מה? שכן לאחר פסח זה, משפתח הוא את בית-המאפה שלו, עמדו “הם” ועשו עליו “עכּוּב הקריאה” בבית-הכנסת. צעקו הנחתומים כי את פרנסתם הוא מקפח – עכשיו הנה מוכרים הם, גם הם… אלא, תחילה היו שולחים נערים משרתים למכירה, עכשיו “הם” עצמם הולכים וסוחבים את הקונים בכנפותיהם. – אגב – כדאי לראות איך המכירה היום אצלו, בבית המאפה שלו.

נכנס לבית, נתלבש, יצא את השער לילך לחנות – והנה בחור אדמוני פושט ואינו פושט יד לקראתו.

“מה? נדבה?!”

“לא. עבודה… שמא יש עבודה בבית-הטחנה שלו”…

מביט רב גבריאל מתוך חשד בבחור אדמוני זה ושואל: “ועד עכשיו עבדת בבית-טחנה?”

“כן. אצל גוֹלדשטיין עבדתי – עד שנשרף”…

“אצל גולדשטיין?” – מטעים ר' גבריאל את שמו של זה שהיה מתחרה עמו בטחינה: “אני יש לי, ברוך השם, די פועלים משלי! יש!” – סיים ונפנה כשהוא מסתכל בהרמת ראש, – מה זַנוויל זה הולך ובא לקראתו בנפנוף יד לכובע? בשורה עמו?

זנוויל הסרסור נגש בשַחקה נעימה ובברכת שחר של חדוָה: ענין יש לו בשביל ר' גבריאל. אך ר' גבריאל אינו מן הלהוטים ואומר: “ונלך-נא לראות את ‘הפרנסה הביתית’ שלי, ובדרך נדבר”.

                                                      *

“פרנסה ביתית” – שם של ענותנות הוא זה לבית-המאפה ולחנותו. והנה שם דוחק של קונים, בלי עין הרע. בחנות נשים, נערים ונערות וגם גברים נכנסים ויוצאים. ומתוך בית-המאפה פעם בפעם מוּצאות ונישאות לחנות חלות חדשות, חלות קלועות וככרות סתם, – ואין מאיר-יוסיל, המוכר שם, מספיק להשיב לכל דורש.

רוצה ר' גבריאל להכנס כמעט, והריהו ממתין שיתפנה המקום לפני הפתח, אך זנוויל משתדל ונדחק ומפַנה לפניו דרך; ובה בשעה נדחק על ר' גבריאל אותו הבחור האדמוני כשהוא נחפז לצאת – והוא מתחת לבגדו ישא מה – – ומיד קרא הנגיד: “מאיר יוסיל! הצעיר הזה שילם?”

“מי? הלה? – לא-לא! תּפסוהו! – הוא גנב!”

הוא גנב – ונקל היה להכיר בו שגנֵבה עמו: עינים מרוּוחות משוטטות לצדדין, וחרדת חפזון בתוך דוחק, כלום אינן מעידות על כך? – הבחור הרי זה בורח אל השוּק, כשידיו לוחצות ברעד את הככר אל לבו – וצעקה תרדפהו:

“גנב! גנב! תּפסוּהוּ!” –

נערי בית-המאפה השמחים על המאורע רודפים ומרדיפים אחריו את השוק: “גנב!” –

החזיקו בו – מכת לחי – הלחם הוּצא ונישא ביד רמה.

“סחבוהו לגנב חזרה! ר' גבריאל בחנות, ויאמר הוא מה לעשות באדמוני זה!”

סוחבים אותו בקהל – ושני חרטומי סוסים נתחבו פתאום באמצע, נושמים ונזיפה על צליפה עונה: “פנו דרך, שקצים!”

כתריאל השָאָב, הוא עם סוסיו “הכתריאלונים” ועם חביתו, נדחק כך לתוך הכנופיה הצפופה שלפני בית-המאפה.

“לאן? לאן? עמוד!” –

אך כתריאל באחת, דופק הוא את הכתריאלונים שלו ומכניסם בקהל: “סורו! פנו דרך! אין פנאי! ערב שבת היום!”

ותולש את עצמו הבחור מבין תופסיו שנתבלבלו והריהו מתמלט בבריחה.

“תּפסוּהוּ, תפסוּהוּ!” – מצעק זנוויל אל הנערים כאילו בנפשו הדבר.

ברם ר' גבריאל, כבר הניד כנגדם יש של ויתוּר, שיניחו לו, לזה, ולא נשאר לו לזנוויל אלא להתפלא על ר' גבריאל:

“אבל היאך הכיר בו כבודו מיד שגנב הוא? טביעת עין בלי עין הרע!” – ושׂשׂ מתוך שבח זה הריהו חוזר לענינו שהופסק בשביל שטות זו של ככר אחת בשתי אגורות.

                                           *

שטות. עברה בדיחה קלה בשוק ובטלה, ואילו כתריאל השאב עדיין נרגש הוא מאותו דבר. נושא הוא את כדיו, כדי העץ, זוגות זוגות מחביתו לבית-המאפה, יוצק שם את המים לתוך חציו של פיטָס, ומתוך הסבך של זקנו הפשתָני חמתו נשפכת עם כל כניסה וכניסה על נערי האופים המלגלגים עליו ועל כתריאלוניו, רוקק ורוטן:

“שמחת פורים עשיתם לכם! את המן הכיתם? טפו לכם, כלבים! נפש יהודי, נפש רעבה, איך כבני עֵשיו הכיתם?! כלום אין צער בעלי חיים בעולם?”…

ועד ר' גבריאל הוא רוצה לבוא בטענה זו של צער בעלי חיים! אלא משנפנה לחנות, ראה – והנה הנגיד בכבודו ובעצמו נוטל בידו מעל הדף חלה אחרי חלה ומטיל אחת אחת לשקו של השמש המקבל לחם לעניים – שבע חלות במספר! – ונסתתמה טענתו…

גדולה צדקה! כקָפוא תוך סמרטוטיו הטפוחים ומרופשים עומד הוא קטיגור זעה לפני חביתו שנתרוקנה ושוב אין הוא יכול לומר אפילו לעצמו, מהי הטענה שעדיין חומרת היא את בני מעיו?… נתאנח – ומרוּשל מחמת מחשבה, נענע ראש מתוך ריטון: “עלֵה כתריאל – ובמקום גדולים אל תעמוד!”… עלה על דוכנו ופקד על סוסיו: “עכשיו לבאר הגפרית, כתריאלונים!”

באר הגפרית – זו מעין קבלת שבת בה לזקן זה מאז. היא רחוקה מן העיר וּ“מֵי בריאות” בה שמפני ריחם אינם נשתים אלא לאחר לינה, – וכתריאל מדרכו שיהא מביא בערב שבת חבית של מי בריאות, ומעמידה לפני ביתו, שיהיו יהודים שותים לרפואה ביום השבת. עכשיו הריהו מפיס דעתו כלפי סוסיו ואומר שוב: “נא נא כתריאלונים! עושה ר' גבריאל צדקה בלחם, ונעשה אנו – במים!”

                                                          *

מהלכים הכתריאלונים ואינם רצים למצוה אפילו בחבית ריקה, וכתריאל מה ידפקם? הוא כבר חילק מימיו לכל בתיו (נתמעטו לקוחותיו משעה ששָאבים חדשים, צעירים ממנו, עמדו בעיר) והזקנים הללו, הכתריאלונים, כשהם מהלכים במתינות כדרכם, יכול הוא כתריאל לעשות את חשבונו בישוב הדעת – חשבון של שבת…

והעולה מן החשבון: בעשרים האגורות שבכיסו צריך ליקח “שלש סעודות” בשביל ה“תכשיטים” (כלומר: מספוא לסוסים) ולברַינדל זוגתו מה יביא? מובן שהבהמה קודמת… הוא גופו אפילו כעך אחד לא לקח לסעוד את לבו – וברינדל הרי כבר אופה היא, ברוך השם, חלה לשבת, חלה ולא “מאַלאַי” – ומה יתאונן אדם חי?

“דגים ובשר” – מדבר כתריאל בפה כאילו בפני ברינדל שלו הוא עומד: “ודאי מצוה גדולה בהם לכבוד שבת. אבל, ‘אין לי’ – טענה חשובה היא, זוגתי, גם בבית דין! – ברם היו ימים אחרים עם סוסים אחרים, סוסים שגם בעלי עגלה היו מקנאים בנו עליהם, – ואז ציקוריה בחלב היית שותה אצלי, ברינדלי! ואני – כוס יין גם בימות החול הייתי מותר לגרוני מרוב עבודה – זוכרת את?… אלא עכשיו, אם כתריאלונים, טלואה שרועה ולבן סגי נהור, הראויים יחד למושב זקנים, סוסים הם לנו – הרי דיינו ב”המוציא לחם מן הארץ" – ואמרי ברינדלי: ברוך הוא וברוך שמו, אמן!"

כך מדבר הוא כתריאל ודבריו בנחת נשמעים גם לסוסיו, שהם מנענעים כנגדו את זנבותם הקרוחים, שאינם מגיעים גם עד לערקוב (הכתריאלונים בטובם נימין לכינורות הם נותנים מזנבותם לכל הנערים שבשוק). וכתריאל אף הוא מנענע ראש – עוד מעט וירדם על דוכנו.

אך הנה “ניסֶלי גוי” בא בקול פעמונים ומצילות; עובר גם הוא בחביתו שנתרוקנה, וסוסיו – כגבורים ישישו לרוץ אורח! מקשקשים ומצלצלים בזוֹגין ופעמונים, ומתחת האופנים והפרסות אבק יעלה, – על כתריאל ועל סוסיו יחד יכסה ונעור השאב הזקן, והתחיל מצליף בכעס של קנאה על גבי צמדו: “שרפה עליכם, פגרים מתים! כך נוסעים בערב שבת?! – זוזו, ימח שמכם!” –

אך ניסלי כבר שלח שריק לאחורו, כלפי זקן עובר ובטל זה, מפליג, מצליף ומדהיר את “הכפירים” שלו בצלצול וקשקוש, עד שאין הוא שומע את אֶפרויקא החייט הצועק אחריו וקורא לו: “עמוד ניסל! עמוד, מטורף!” –

וכתריאל מה יתחרה עוד? שוב אין הוא אלא מנענע ראש ואומר: “הך במגלב, ניסלי גוי! הך, הך! היום יומך הוא!…” ושוב נותן הוא לכתריאלונים שילכו כרצונם וכפי כוחם – כלום ליריד הוא נוסע שימהר? – ומשהגיע עד לאפרויקא, העומד על הבנין שהוא מוסיף לביתו, עמד ושאל: “מה, פרויקא – מים “לכבִיַת” סיד אתה צריך?”

“כן, ושתי חביות יכול אתה להביא לי עם הכתריאלונים הללו?” “ואפילו ארבע! – אלא… שמע נא, פרויקאלי – הפלונית שלי זקוקה מיד לאותו דבר… לחמשים האגורות… ערב שבת – ואצלה עדיין לא כשורה, פרויקאלי… ערב שבת…”

ושולח בו החייט חידוד כחודו של מחט ואומר: “משפטים בל ידעום – כל הכלבים יהיו מתעסקים אתך, כתריאל!” והרי הוא מונה לו את החמשים.

“אבל מהר, על רגל אחת!” – והוא מזרזו לכתריאל: “פרח ולא יתבטלו הפועלים!”

ומזדרז כתריאל, – לקח מנחתום שעבר שני כעכים, עלה לדוכן, והנה

הבחור האדמוני כנגדו עומד – –

עומד הוא ומסתכל, אם לא בכעכים מסתכל זה?…

“קח…” אומר לו כתריאל בנהימה ומושיט לו את שני הכעכים יחד: “קח, אכול…”

ושתי ידים רועדות חטפו את המזון, ועיני דמעה הציצו בו בכתריאל, כשואלות היתר והכעך לפני הפה הפתוח, נתון ואינו נכנס…

“אכול, אכול!” – נוהם לו כתריאל בו בקול שהוא נוהם בשעת נתינת מספוא לסוסים…

“אעזור לך!” קרא הבחור הלועס וקפץ מאליו על הדוכן.

“טוב!” – מסכים כתריאל: “סע נא עד לבאר הראשונה ואני – מיד אבוא אחריך”.

“נא!” – קרא כתריאל לסוסיו, שיהיו נשמעים למנהיגם החדש והוא גופו נתעלם מיד לסימטא, אל אחורי בית המרחץ – נחפז הוא אל ברינדל שלו, ליתן לה את המעות ולבשרה כי גם אורח יביא עמו לכבוד שבת!

                                                           *

שבת. שבת שבתון בעיירה הבֵּסָרַבּית.

צהרים של שקט ומנוחה שלימה בכל החוצות. אף במגרש שלאחרי בית המרחץ אשר שם נערי החדרים משחקים ביום המנוחה – אין קול נשמע ואין ילד נראה.

כל הנערים כעת, בימי בכּוּרי הענבים, אל בין הכרמים אשר מחוץ לעיר יצאו. הִלוּלים להם שם בימי הבציר. וכאן ובכל העיירה כולה, כמו בחדר ריק, – אך מַשק זבובים נשמע סביב: זום-זומם…

הגוי היחידי שבסימטא מתעסק בחצרו. התחיל חוטב מה בגרזן, ועל כל חטיבה וחטיבה הד בודד עונה לו כבנזיפה: “גוי! גוי! גוי של שבת!” – –

מנוחה – איש בצל קורתו ישן שינה של שבת בתענוגה.

אף כתריאל ישן הוא ולא בתוך ביתו, – שם חומו של התנור, שהוסק מאתמול לשָלנט, נודף ומהביל עדיין, – ורפד לו כתריאל את יצוּעו בחוץ, על הארץ בצל הקירות, – קיר הבית מזה וקיר האוּרוה ממוּלו.

אצלו ולמראשותיו ברינדיל יושבת וקוראה בנחת ובלחש תוך ה“צאינה וראינה” שלה, – הנה כי כן מיַשֶנֶת היא את בעלה מדי שבת לאחר הקוּגל, – למען ינוח לו לעובד יגֵע זה מתוך מקרא קודש…

בריחוק קצת, לקרנה של האוּרוה, על גבי מחצלת פרושה ישן גם האורח, הבחור האדמוני. רוח פלשָנית דקה עוברת ונושבת והנרדמים, כתריאל ואורחו, בקול נחרה חליפות זה לזה יענו כעין שיח ושיג בין הידידים הללו גם בשעת שינה.

מה ידידות מנוחתך, שבת!…

בידידות ובעונג שבת שרויים גם שני הכתריאלונים. עומד לו הצמד במנוחה אצל הגדר: הפשילה הטלואה את צוארה על צואר הלבן להיות לו לצל מחורב, רחם תרחם את ידידה זה; אתו יחד תסבול, אתו משוך תמשוך מאז ואתו גם יחד עָרבה מנוחתה… עומדים ושניהם אינם אלא מנידים בנחת זנב קרוח על הזבובים שלא יטרידו.

כסויה במחצלת עומדת לה החבית של מי הבריאות בצל הבית על אופניה. ועל הקלשון שמאחורה, במקום כדי העץ, כד של חרס קטנה תלויה, – לאמור: כל צמא יבוא וישתה מים חיים. אך הכל ישנים עוד.

מן הברז נטָפים מטפטפים ארצה, ומִקוה מים קטן נעשה שם, ובאו לפי שעה שלשה ברוזים מהגים. משכשכים הם את פיהם להנאתם בגעגעגע, ושמע תרנגול שבחוץ, קפץ על הגדר, ובמחיאת גפים יקרא אף הוא לנשיו: “מצאתי מים!” – והרי הן רצות נטויות צואר, נחפזות אל המקוה לשבור צמאן. –

לקריאת הגבר נתעורר גם כתריאל והריהו נבהל גם הוא לחבית, נחפז בעינים המתעצמות עוד מחמת תנומה; מוציא קלחו של הברז ואל תחת זֶלף המים יתן פניו, מתריז בשפתיו, רוחץ ושותה ונאנח כאחת.

“האח!” – הוא קורא ומתחכך בגופו תוך הכוּתונת הלבנה, אגב עונג רוחני שזו נותנת עדיין לבשרו ומפנקתו כשמן הזה לרוך,… וחוזר למשכבו לנום עוד נימה קלה בצל ובצינה. אך הזבובים הללו אינם נותנים להרדם עוד, והריהו תומך ראשו על זרועו שנשענה במרפק, – מוכן לשמוע שוב ב“צאינה וראינה” של ברינדיל.

נתעורר גם האורח. נתקרב אל כתריאל וזוגתו. סגרה ברינדיל את ספרה והלכה והביאה פּנכה מלאה קלָיות של גרעיני חמניות וגרעיני דילועין…

התחילו מפצחים יחד. ולשם שעשועי שיחה שואלת ברינדיל את הבחור מה הוא ומניין הוא בא?

וזה מספר:

ליטאי הוא. אמו אלמנה, ויתומים לה. אחותו הבכירה עבדה “בנכר” וחלתה. משתעלת בדם. והוא שנתיים עבד בבית-טחנה זה של גולדשטין. וכל משכורתו היה שולח הביתה. נשרף בית-הטחנה לפני שבועים, – ונשאר הוא בלי עבודה ובלי פרוטה לפרטה, ועבודה אין.

מתאנחת ברינדיל ומשקיע כתריאל ראשו כלפי הקרקע. שותקים – ועליהם קול מן “המקום הקדוש” התחיל מהלך. – בבית-התפילה הדל של ה“שומרים לבוקר” התחילו אומרים תהלים בניגון.

ניגון מני קדם, אשר מדור לדור בנעימתו ילך, נעימה נוהמת ומשתפכת בתחנונים וברחמים תמשוך – ולאן?… יושבים שלשתם בכפיפת ראש – שומעים ושותקים…

                                                         *

בא חנא, שַמָשו של בית-המרחץ, הוא הראשון בא לשבור צמאו מן הברז, שותה ואומר את ההלל המקובל: “מי גפרית אלו – פג ריחם והרי הם כמים של גן עדן!”

“לבריאות!” – משיבה לו ברינדיל ולחשה מה לכתריאל.

מיד נעור זה ושאל לו לחנא: “הולך אתה השנה לדרוך בכרמים?”

“כדרכי” – משיב הלז: “אצל רב שמואל-משה”. ומתגאה הוא חנא בשמואל-משה שלו, ואומר עוד: “כעשרים וחמשה פיטסים הוא עושה השנה!” –

“ואימתי אתה יוצא, בלי נדר שבת, לדריכה?”

“ביום השני, בלי נדר-שבת”.

“וקח נא, ‘מוֹי ג’ידן’ (הוי יהוּדון), גם את הליטאי הזה עמך!”

“כבר יש לי בן זוג”.

“וקצר המצע לשלישי שיהא עמכם?”

“קצר”…

ורוקק כתריאל מרוגז: “מה? ‘מודות’ חדשות אתם מכניסים בדריכה? הרי גם אני בבחרותי הייתי מרקד בפורה ויודעני, אם נוסף עוד דורך – נוספת גם עבודה”.

חוכך חנא בערפו: “אבל בזמן הזה לא כימים ההם; בזמן הזה…”

“טפוּ לראשך!” – רוקק שוב כתריאל: “גם אתה זה מן הזמן הזה ריסטוקרט שלי?! אומרים לך: ילך אתך עוד יהודי – וילך! עם ליטאי זה את הכל תוכל לעשות”.

“מה ליטאי יודע?” – חוכך חנא עוד ומפקפק.

“מה אתה אומר לידען זה?” – נענה כתריאל ברוגז וקם:

“בבית-המרחץ למדת חכמה? ליטאי, – אבל לא בהמה אילמת הוא, יודע הוא ווֹלכית כמוך!”

“יודע?” – שואל חנא ובוחן את הליטאי בעיניו.

“יודע ויודע – אומרים לך! צרפהו ובלי נדר-שבת; יחדו בשלשה תלכו!”

“ולמה לאו?” – עונה חנה: “כמובן, נלך”…

“ומה? הרי בין יהודים אנחנו” – מסכימה גם ברינדיל לענין ומושיטה קליות גם לחנא.

יושבים על המחצלת – וקולות מן “השומרים לבוקר” מפַכּים ומתגברים, – נעימת התהלים הומיה, עולה ומתעלה; משתתקה והנה זה קול הש"ץ ביחידותו עונה, ברוֹך הוא מתגלגל וברחמים, מתחנן וכבן לפני אמו יתַנה:

"כִּי גֵר אָנֹכִי עִמָּךְ

תּוֹשָׁב כְּכָל-אֲבוֹתַי, –

הָשַׁע מִמֶּנִּי וְאַבְלִיגָה

בְּטֶרֶם אֵלֵךְ וְאֵינֶנִּי!"

וכתריאל לבו תובעהו לומר איזה דבר טוב ורחום גם לחנא וגם לליטאי כאחד, שהם מסתכלים עדיין זה בזה כשני תרנגולים זרים ואינם מוצאים במה לפתוח – והריהו מנענע להם ראש… מנענע לזה ומנענע לזה – ואף הוא אינו מוצא דבּוּר להתחיל…

“ולכו נא, בנים, לומר מלה יהודית יחד עם כל ישראל!” – אומרת ברינדיל בניע ראש כלפי “השומרים לבוקר”. –

ואנחה אחת נוחה הקימה את שלשתם על רגליהם וילכו שלשתם יחדיו.

---

בפני המות

מאת

ש' בן־ציון

(אֶטְיוּד)

הראש הצעיר בנֶפח בלוריתו שעל פנים כמוּשות וזקן גדוּע – נסתמך על גבי מחיצת הנסרים שאינה מגעת לתקרה, ונשאר מסתכל לתוך החדר (חצי מרתף ששני חלונותיו הקטנים שקועים עמוק לתוך עָבְיו של הכותל) – מסתכל מלמעלה, מאצל התקרה, בעינים גדולות שנפקחו לרוָחה מתּמיהה של יראה על השינה שכבשה את החדר וכל בו, מסתכל ומאזין…

הקטן, השוכב על גבי הספסל אצל העריסה שהתינוקת מוטלת בתוכה – שואל וחוזר על תמיהה אחת בנשיפת החוטם, והסבתא, מעל גבי התנור, כמתוך מערה אפלה שלמעלה, שיבה לו כל פעם לקטן, חוזרת על תשובה אחת קפדנית בנחרת אימה…

אך נַחַר האם החולה מבלבל; זה שלא לקצובות נפסק הוא באמצע מתוך תסיסה-שריקה דקה, פעמים ארוכה ופעמים קצרה.

השכנה, צעירה זעירה וכחוּשה שנתישבה לשמור על החולה, בכדי שתנמנם קצת אותה הסבתא שעל-גבי התנור, – נסתכסכה אף היא ונאחזה בחבלי השינה; וכנראה, הרהורים על כל אותם הדאגות והענינים, שהטרידוה כל היום בשביל עצמה ובשביל חברתה החולה, נדחקים לרביצה ומתבלבלים בדעתה, ואין ראשה יכול לעמוד בהם עוד – ונופל. ננערת היא מכל נפילת-ראש כמו על-ידי כוִיָה, אבל התרדמה שאחזתה אינה נותנת לה גם לפקוח עין…

והנה נכנע ורבץ גם צלה של השכנה; נח הוא עם כל הצללים הקופאים דומם; רק העששית הקטנה, הדולקת על השולחן, עֵרה עוד ותוססת. תוסס הנפט תוך שלהבתה של הפתילה, תוסס ומזמזם כבקול זבוּב הגוֹוע תוך קורי עכביש: “סְזְזזז…”

“אמ-מ-אא!” – משכה פתאום החולה בקול רותת ומחולחל.

חרדה ונחפזה השכנה ממקומה ונתחלחל הראש ונתעלם, ומאחורי המחיצה הוא שומע:

“מה לך, אסתר?” – קוראה השכנה מתוך בהלה; ומיד עשתה את קולה נוח ורחום ואמרה: “אמרי לי, אסתר… אמרי, מה חפצך?”

“לא ל-ך, צִ-פָּה – לאִמ-מָא אני קוראת” – השיבה החולה בלשון כבדה ובקול בּכיָני ובביטוי לקוּי ככרותת-שפה: “אמ-מא, אאמ-מאא!”

“מה לך, בתי? מה לך?!” – נבהלה הזקנה לקול הקורא ונחפזה וצנחה מיד מעל גבי התנור.

“נא, אמ-מא… שכבי עִמ-מִי” – אמרה החולה כשהיא מַפנה בכבדות עיני תִחנה אל אמה: “כאן במִטְ-טָה, עמי שכבי”…

“מה את אומרת?… טפשה שלי, למה?… למה כך?… לא צריך!” – כך גמגמה הזקנה מתוך בהלה.

הזקנה – ידיה תעו ומשמשו בתוך המיטה, למצוא יד של בתה, או את מצחה שלה חפשה, ואם כי עיניה מכוונות היו כלפי החולה.

עיניה הקטנות דהות וקפואות הן בלי כל רפרוף – סמוּיות הן…

“אם-כן, קחיני אַתּ אֵ-לי-יך” – התחננה החולה שוב, ונעצמו עיניה – ונשתתקה…

“אל משכבך א-לך” – נתעוררה שוב ואמרה בהחלטה. הגביהה את ראשה הפרוע, ונפלה מעליו בגניחה שלפוחית הקרח עם המטלית הטפוחה, ונתגלה הגילוח שבאמצעיתו.

הגוף הדל והמדולדל שתָּשש נתיגע לקוּם, נתיגע שלא לפי כוחו – ולא נתגבּה…

“בתי שלי! אסתר’ל! שכבי במנוחה!” – התחננה בחרדה האם העיורת כשהיא מגששת בפנים הנלהבים של בתה החולה: “השם עמך! מתיראת אַת? והרי יושבים כאן אצלך!”…

נתמשכה החולה בעצימת עינים ומשכה בדברים רותתים: “אֵי-ני ירֵ-אָה… אלא את אלוֹה… אך אל-נא תניחוּ-ני… שתֵי-כן שבנה עִמָ-די”…

דָממה רגע וחזרה ואמרה כמתוך שינה:

“תֵּנָה לי את ה-רפו-אה”.

“אוי, רפואה! רפואה שלימה יתן לך אבינו שבשמים!” – ענו אחריה בלב נכמר שתי הנשים יחד; ונחפזה השכנה ומילאה את הכף ונתנה לפיה של החולה בזהירות ובחרדה.

זו גמאה את המשקה וענתה במשיבת נפש: “הא-אַה!”…

“אוי, לרפואה, בתי! רפואה שלימה לך מגן-עדן!” – ענתה הזקנה כשהיא גוחנת על פני בתה בחרדה.

“אָ-מן”… לחשה החולה בקל צרוד ונופל לתנומה, ונתמלאו עיני השכנה דמעות; וכמזדרזת להציל עוד כל-זמן שאפשר, מיהרה והביאה כוס החלב והקריבה לשפתיה החרֵבות של החולה.

זו גמאה גם מן הכוס גמיאה אחת דקה, השמיטה פיה, ומיוגעת ואחוזת שינה אמרה בבקשה: “הני-חי לי, צִפּ-פָּה”…

“הניחי לה” – אמרה גם הזקנה בלחישה וכמו מתוך הַמְתָנה לענין אחר…

---

נתישבה השכנה והתחילה מסתכלת בפניה של החולה, מסתכלת בכתם האדום המתפשט משִפוּי הלֶסת ונעשה כהה כאילו הוא מתמזג בכחוֹל, – ומוֹרא קר נכנס ללבה מפני הדברים שדבּרה החולה כעת. – זה שלשה ימים רצופים ששכבה זו מבלי הכרה, ולא נשמע מפיה שוּם דבּוּר מקוּשר בדעת, – ועכשיו… לכאורה, עכשיו כאילו הוקל לה; ששבה אליה דעתה. ודבּרה, – אבל הפחד הזה שעורר אותה פתאום לבקש שמירה, או לצאת מן המיטה – מהו?…

גם הזקנה העיורת – נראה היה שלבּה נוקפה עכשיו ביותר. הנה שבה זו, לאחר שנטלה לידיה, ונתישבה למרגלותי החולה, בתוך המיטה, ושפתיה וראשה הקטן מתנדנדים, וכפות-ידיה הקפוצות רועדות מתוך לחש של תפילה והפצרה עצורה… לחשה, עד שדָממה ונשארה יושבת כמקשיבה מתוך פחד – ואינה שואלת כלום על בתה…

דממה. וציפה גם היא עומדת להאזין. מאזינה – ולא נשמע לה אלא נשיבת הרוח מבחוץ ותסיסת העששית מבית… ופתאום אחזתה בהלה: מאחורי מחיצת הקרשים, מקומו של הדייר – רוָק ומורה פרטי – נשמע קול מקריא קצובות בדברים לא ברורים…

“מה? מתוך השינה הוא מדובב כך?” – שאלה ציפּה לזקנה בלחש חרד.

“לאו. כך דרכו. כשהוא כותב – הוא מדבר לעצמו”.

“אחר חצות – וקם לכתוב?”

אולם הזקנה שוב אינה משיבה כלום…

ומאחורי המחיצה – ניעה ורתיעה, צעדה זהירה, וקול יותר ברור קורא לעצמו כתלמיד החוזר על משנתו:

"עֵת גַּוְנֵי הַשַׁחַר יָפֹזּוּ

וְנָסְכוּ עַל הַכֹּל עֵין וְרָד"…

וצעדה – והפסקה של שתיקה מיַחלת…

“מה? מכתבים הוא כותב כך?”…

אך הזקנה אינה משיבה כלוּם.

ושוב מלמול קצוּב מאחורי המחיצה. וחוזר הקול ומצטלל עד כדי קריאה ברורה:

"עֵת זָהֳרֵי הַשַׁחַר יָפֹזּוּ

וְהֵצִיפוּ עַל הָרִים הַוְּרָד;

עֵת רָאשֵׁי הַשִּׂיחִים יִרְמֹזוּ

וְקָרְצוּ צַפְרִירִים בַּלָאט" – –

“נוּ-נא!” – נזדעזעה הזקנה ונתרעמה במָחוֹג ובהעויה של בוז כלפי המחיצה…

קמה ציפּה, נגשה וקשקשה אצבע על גבי המחיצה.

נשתתקה הקריאה; ודממה מהער הלז כמו מעבר מזה, ונשמעה רק תסיסת הפתילה: “סזזז…”

ויִראה נופלת על ציפּה, יראה עד כדי לברוח אל ביתה ולהחבא אצל בעלה. – כי מה הזקנה מקשיבה כך?…

ציפּה אינה מוצאת מקום גם למבָּטה, הכל מטיל איזו אימה נעלמה בתוך פינה מובדלה זו המוארה באור העששית בתוך אפלת אין-סוף שבלילה ובדממתו הנרגזה… יראה לצללים הדוממים, יראה בפני הזקנה, ופחד זועם ומזהים נודף ממיטת החולה, וחרדה קרה לאשה עד כדי סימוּר שערות הראש מפני הרהורי דמיונה:

תינוקת יתומה על ידיה, הקטן היתום אוחז בשמלתה, והזקנה הסומה, יתומה אף היא, נמשכת אחריהם ברפש ביום הערפל, – והיא, ציפּה, מוליכה אותם להמליץ עליהם לפני גבאי הצדקה שבבית-המדרש; לפני קהל עם ועדה תדבר שם – ומהרהרת היא כבר בסידוּר הדברים המעוררים שתאמר בפניהם…

ושוב הרהור – ומראה אחר לדמיונה:

לילה, ליל חורף – אסתר זו, חברתה זו שהיתה שושבינה שלה ולחשה לה כל אותם הסודות שהלב פּג לשמעם, – היא מוטלת כבושה בטיט הקבר מתחת לשלג, בשעה שהיא, ציפּה, במיטתה החמה תחת שמיכתה האדוּמה תשכב ויחבק לה בעלה… ונשמתה של אסתר תועה לה, תועה ערטילאה בנשיבת הרוּח ומתחבטת על החלון…

וצלה של הזקנה מנענע לה לציפּה בראש גדול כמיַסר ואומר: “אֵי אֵי! – מחשבות כאלו, ואצל מיטתה של זו”…

ומזדעזעת היא ציפּה, מצמצמת את פניה, מעצמת את עיניה ומשפשפת את פּדחתה בידיה – מוחקה ושוחקה את המחשבות הללו; אולם, מתוך הדממה וערבוב האפלה המתרגש עליה, שיור אחד מנקר ואינו פוסק מהביע:

“מוֶת, מות, מות”…

“הדייר הזה שלכם” – פותחת ציפּה בדבּוּר אל הזקנה, אעפ“י שמרגישה היא שאין הדבּוּר נאות עכשיו: “כלומר, המורה הזה, אני אומרת… אדם תמוּה הוא. אבל לב טוב לו… סחה אני לו במר נפשי, כי אין עוד פרוטה לפורטה – ומיד הוא מוציא כיסו, מעיין בו ואומר: ‘והרי יש לי רוּבל אחד ועוד אי-אלו קופיקות’… נתן לי הרוּבל, ואני מודה לו. והוא: ‘גם את הקופיקות קחי!’… לקחתי – והכל נתמסמס בשעה אחת… והרי רק על הרופא והרפואה יצא רובל… וחלב ורבע עוף… שני הכעכים שלתינוקת נטלתי כבר בהקפה מן הנחתום… אוי, אוי! – עושה הקב”ה רפוּאה קודם למכה; בת שמונה חדשים – ומאליה נגמלה ואינה תובעת יניקה”…

והיא מפסיקה מתוך חרטה על כל הדברים הללו שדבּרה… רוצה לשתוק – והריהי רואה את הזקנה יושבת כגולם בדממתה… ויראה נופלת עליה כאילו היא יושבת יחידה עם מי שהוא מטורף בדעתו…

“הַא!” – היא קוראת ומצמצמת את עצמה מתוך צמרמורת.

ודממה…

מה לעשת בתוך דממה מעיקה זו? – ולוּ מלמל שם המורה, לפחות, ולא יהיו יושבות שתיהן ומאזינות רק לדממה בלבד… ומיד התחיל זה שמעבר למחיצה ממלל שוב קצובות:

“אָז קָרַץ הַיֹּפִי לִי, קָרָא” – –

“לא! לא כך” – ושפשוף ידים, קשקוש עט בתוך הקסת, ושוב קריאה קצובה:

"לִי נָאַם הַיֹּפִי אָז, קָרָא:

בֶּן-אָדָם, הִתְיַצֵּב וּרְאֵה" – –

ושוב נזדעזעה הזקנה ברוגז. אך הקריאה פסקה מאליה – והתחילה החולה דובבת.

קול רותת בתוך חללו של הפה הפתוח, בלבול לשון, מעין נשיקה ולקיקה בלשון, – מזכירה היא שם בעלה: “שְמַע-עיָה!”

ושוב דבּוּב מבולבל בלי מלים, ורותת הקול, רותת לבכיה, מפסיק מתוך תמיהה והכנעה: “ויהא כך… יהא כך… יו-נ-קת… יונקת היא פעוּ-עו-טה שלי… נאָה… נ-אָה שלי… יהא כך!… והכרטיס… אַמֶ-רי-קא שלך היכן?… צָף, צָף – ויהא כך!”…

ומושכת החולה בעור מצחה ובעפעפיה העצומים – ומשתתקת מתוך תמיהה…

“אוי אותה אמריקה!” – נאנחה ציפּה, שביקשה לחזור שוב לידי דבּוּר-פּה: “יסורים כאלו… מה חושב הוּא לו שם שמעיה זה? והרי משׂתכר הוא, – לא כך?” – אך הזקנה אינה משיבה כלום…

“והרי זה החודש השלישי שאין הימנו מכתב; לא כך, מרים?” – שואלת ציפּה שוב, ובהזכרת שם הזקנה.

אך הזקנה מקשיבה – ואינה משיבה.

או שהיא מקשיבה, אך אינה שומעת רק בדברים הנדברים אליה… דומה, שהיא רוצה לשמוע לא מה ששומעים באוזן, אלא, רוצה היא לשמוע מה שאין היא יכולה לראות בעיניה הסמויות… הנה גם בחטמה הריחה – כאילו חשה היא באיזה דבר…

ונזדעזעה החולה עד שחרקה המיטה תחתיה…

וקמה הזקנה, הקשיבה, והפנתה פניה אל ציפּה בשאלה:

“נכנס לכאן, מי?” – –

ציפּה קפאה ותדום כאבן, – נדמה לה שהכתלים קופצים ממקומם בלי קול…

ופתאום נעקרה ממקומה וחפזה אל החולה – הצער גבר על הפחד… החולה התחילה מתכווצת ומטלטלת ראשה מתוך כעכוע וגניחה, בכדי להשתעל, – כל שיור של כל כוח שבגוף התשוש והמדולדל היא מאמצת ומפיקה לשעול אחד, לפחות, שיפרוץ מעומק החזה ויעקור משם את הנוקשה שתחת לבבה – והריהי נמשכת ושואפת אל החזה…

אך הרוח עד שהוא נקלט הוא נפלט בשריקה ריקה ומשונה – נשאף בדקירה ונפלט בגרוי טורד… ועדיין היא כובשת את שארית אונה האחרונה להשׂתער על הלחץ והדחק, להרתיע ולשרש את המעורֶה בלבה ומחניקה – והריהי גונחת ומושכת למעלה מכוחה, שואפת את הרוח הקשה, המגרה ומחלחל… עד שנפל ראשה אחורנית, וצדעיו התחילו מכות תוכו תכופות כבני פטישים, – ובאפס נשימה, נפרשו ידיה ביאוש על נפשה – –

---

– – – ושוב רתיחה-תסיסה מחלחלת בתוך החזה והגרון, והחזה על צלעותיו מתנפח ונופל כמפוח זה שניקב ושואף ונושם קצרות – ומתחולל שוב אותו השעוּל הריקני וחסר-הכוח, מתחולל בענויים טורדים ומחלחלים, ביסורים שאין להביאם עד כדי תוקף תכליתם…

כְּכַע-כּכע-הַא!" – רוטט קול צרוד מאליו ונטרד בעל כרחו מן הלב בעֲנוֹת חלילים סדוקים ומזעזע את עצמות הגוף הדל והרופף באין תקוה…

“הוי, אֵל!” – נתּקה זעקה מלב ציפּה ברעדה, זעקת מחאה כלפי מעלה – ש“הוא” רואה ביסורים קשים של נפש עלובה שניטל כוחה, ואינו מרחם… ומטפלת היא ציפּה סביב החולה מתוך חִילה ובהלה, רוצה לעזור, להחזיק, לחזק, לסייע לחברתה – ולוּ גם להשתעל בשבילה בשעוּל עוזר ומושיע: “רבונו של עולם!” – צועק לבה בקרבה: “כלום אפשר שבשביל שעול אחד שלא יבוא – תאבד אֵם על בנים!…”

נסתכלה לצד הזקנה; אבל זו נתישבה לה כבר על מקומה, יושבת דוממה ומקשיבה קשב…

בתמהון מסתכלת היא ציפה בפנים הצמוקות והקפואות של זקנה זו, היושבת בפה פתוח ובעינים פקוחות שאינן רואות – ושומעת מה, עד שגם יסורי החולה אינם מסיחים דעתה מעל אותו הסוד…

מתרחש כאן מה… ומתיצבת היא ציפּה שתאזין גם היא…

הומה הרוח ומילל חרש ככלב עלוב, הולך סובב את הבית הבודד ומקונן כבחליל דק…

זכוכית שבחלון קשקשה מאליה…

נשימתה של החולה משתתקת ונעשית קלה.

דומם ישנים שני הילדים – ואינם יודעים מה… נשימת אפם נבלעת בנשיבת הרוח שבחוץ, וכמעט שאינה נשמעת כלל, אך תוסס לו הנפט על גבי הפתילה, והולך קולו החלש ונשמע ברור: “סזזז…”

“הרופא אמר שצריך להזכירה שתשתעל” – אומרת ציפּה בכונה בכדי להפסיק את הדממה המתלחשת מסביב…

“הסס…” – לחשה כנגדה הזקנה מתוך קפידה.

ונופל מבטה של ציפּה על החולה – והיא רואה את זו מוטלת על הכר המפוחם והטפוח כשראשה מוטל לאחורו, עיניה שקעו בצל חוריהן, שיניה נשקפות מבין שפתיה החרבות שנתפקע עורן, ופשוט צוארה הכחוש, שנצטהב כעלה כמוש – פשוט כעומד לשחיטה…

“הה, קור!…” – קראה ציפּה והרגישה פתאום בצינה שבבית, שחדרה והקפיאה את גופה. נזכרה בילדים ונגשה אליהם והתחילה מותחת ותוחבת בלאט סביב כל אחד את מכסהו – וחזרה מעליהם כשעיניה מלאות דמעה…

צער גדול תקָפה. צערם של החיים ושל ההולכים לחיות, – הקטנים הללו, שאינם יודעים כלום וישנים להם, והזקנה הדוממה ומקשיבה בצעדי הנעלם ההולך ובא – – נכמרו רחמיה ונתגלגלו גם על עצמה ועל רוב טרדותיה ועל בעלה – זה החייט הצעיר המתבדח תמיד בהלצות ובזמירות ועכשיו הוא ישן לו יחידי שם בתוך החשה שבחדר, וגם הוא אינו יודע מה… הכל, הכל אינם אלא כבני-עוף שנתּנו בתוך הכלוב עד לשחיטה… לפני שבעה חדשים, ביום אביב, מת עליה ליבלה פרי בטנה, יונק שדיה הראשון והיחידי, – על ידיה גוע האפרוח קודם שמלאה לו שנה, ויהי בחיקה כאבן קרה… עכשיו, הנה תגוע זו, האם על-פני ילדיה… הכל עומדים לשחיטה ואין מנוס…

ומתיצבת היא ציפּה להסתכל בפני החולה, – בפני המות היא רוצה להסתכל בקשי לבה, לראות מה הוא?… ומהרהרת היא על החולה: “היא, הרי אינה יודעת כלום, כישֵנה היא ואינה יודעת… או, שמא יודעת היא, ואף-על-פי-כן לא איכפת לה”?… ושוב נזכר לה ליבלה שלה שמת בחניקה על-ידי אסכרה: “אוי, כיצד היה זה יודע, ועד כמה היה איכפת לו!” – פושט היה את ידיו מתבקש באִלמוּתו ומתנפל מאבא לאמא ומאמא לאבא…

“אָז קָרַץ הַיֹּפִי לִי, קָרָא” –

וציפּה בהמון רחמיה וגעגועיה תוקפתה פתאום תשוקת-דאבה של אֵם שכוּלה, תשוקה תובעת מכריעה ברכיה, לפול גוֹועת אל חיק בעלה בצער חמלתה ובתחנוני הלב שנתיתּם באין ילד… ונרעדה מקָרַת המות שבחוץ ומן החמה המפעפעת מתוכה – היא נופלת, ונשארה יושבת על הכסא נכלמה ונדהמה, נבעתה ומבוישה על נפשה שנסערה עכשיו בכך…

ומתוך בלבול החוּשים היא רואה: בתוך הפינה המחשיכה בצללים, עומד אחד גִבֵּחַ, עטוף שחורים, וזקן שֵׂיבה קלוש לו – והריהו מחזיק תינוק בבית השחי, כדרך שנושאים שק של טלית ותפילין.. ומצדד הוא עין אחת מתוך שַׂחֲקה המקמטת את חטמו בלעג קר, ובודק הוא את החלף הארוך הזקוף בידו, משחק ומעביר עליו לשון מלמטה למעלה…

ומתפלצת היא ננערה וקמה – מסתכלת נאלמה על סביבה…

הזקנה בישיבתה ובהקשבתה היא שותקת, הצללים שׂרוּעים על הכתלים וכפויים על התקרה – – הכל כשהיה…

אך התינוקת שבעריסה התחילה פתאום גונחת מלבה והקיצה בבכיה של נפש עלובה…

נחפזה אליה ציפּה והתחילה מנענעתה – אך התינוקת נרגזת בכך עוד יותר.

נותנת ציפּה לפי התינוקת את כוס החלב – וזו מסרבת ומעוררת בכי גדול.

נוטלת היא את התינוקת אל חיקה – וזו מושכת את עצמה אל המיטה, אל האֵם…

קרבה עמה אל המיטה – ומיד הפשילה התינוקת את עצמה לאחור בפחד וברוגז והטמינה את פניה הצנומות בין שכמה וצוארה של ציפה…

ואותו רגש חם, רגש אֵם שנכמר שוב בלב ציפּה למגע זה, מיד פג, – הזקנה קמה כנגדה ואמרה:

"הוא – כאן… והיא לא אמרה עדיין וידוּי "…

ומוטלת החולה כגולם של חמר, והרוח מבחוץ מילל פחדים –

ונתעוררה ציפּה כאחוזת להבה, לרוּץ, להציל! שלא להניח ולהגן על הנפש! – והטילה מיד את התינוקת הבוכה אצל ישראליק, השוכב והישן לו במנוחה, וחפזה בלי נשימה אל החולה, נגעה בכפות רגליה – והן צוננות…

“וֵי, וי! אסתר, אסתר!” – נפלט בכי מתוך לבה, והתחילה סובבת בבהלה ומחפשת מה להָחם בו את רגלי חברתה, – עכשיו נדמה לה כי רק בזה ההצלה תלויה…

אבל הכל קר בית, גם הכּסוּי של ארובת-העשן נצטנן כבר. אפילו גפרור אינה מוצאת:

“וי-וי! אסתר-אסתר!” – קראה שוב, ופרץ בכי חשאי מתוך פיה המתעקם, בכי של יאוש שטלטל כל גופה.

ופקחה הגוססת עיניה, הפנתה מבט – ונראו לה ילדיה:

עמד ישראליק סמוך למיטה, כשהוא מעורטל, מתכווץ ומסתכל בעינים מתמיהות, רועד, ושיניו נוקשות בתוך פיו, – ועל זרועותיו התינוקת הבוכה בקול נחר, מסרבת ומושכת את עצמה מאצל המיטה…

במבט של בינה ראתה זאת הגוססת – והרגישה, כי קרה באה עליה, וענתה באנחה חלושה: “אוי-או-יי” – ונעצמו עיניה…

ובו ברגע, חפזה הזקנה בידים פרושות לתוך חלל הבית, – נתבלבלה, ונרתעה לאחור עד למיטה, – ועמדה בידיה הפרושות כמגינה על המיטה…

ובכי גנח פתאום מפי כל, – ומיד נפסק על-ידי צליל עז וחד, צליל-שבר של זכוכית…

מעבר למחיצה נתפוצץ מה – ודמם, וידמו כולם בפחד…

בא נחפז אדם אחד נמוך, צוארון אדרתו זקוף, בלורית ראשו סתורה, פניו חיורים ומבטי עיניו תועים לצדדין… הדייר שמעבר למחיצה:

“העששית נוטה לכבות!” – אמר לציפּה בבהלה ותפס בשני הילדים הערומים ועטפם על לבו בתוך אדרתו.

שלהבתה של העששית התחילה שוקעת, מכהה ומתיזה ניצוצין דקיקין – ואין ציפּה יודעת מה לעשות.

“הדליקי איזה נר”.

“אין כאן נר, הָבֵא עששית שלך”.

“שלי עכשיו נשברה”…

ועמדו לאחר שיחה חפוזה זו אובדי עצה…

ולאור השוקע, נראתה במיטה בליטת הגוף השרוע בתוך צלליו מתחת לשמיכה שנתמעכה; נשקפו שני קוי לובן מן העינים ששקעו בחוריהן, בצל המצח, ונשמעה משם רתיחה דקה – והם אובדי עצה…

פגה, נשכחה סערת-ההרגשות שבלב האשה ה צעירה, פגו נשכחו ואבדו קטעי החרוזים וקרעי הרעיונות שרפרפו ורדפו אחרי האיש הלזה בדבּוּב שָקוּל ובאותיות מזהירות גם בשעת בהלתו – הכל בטל למראה הגסיסה, ואבדה כל מחשבה וכל עצה…

לא בטל רק זה שבלב הזקנה ובחושיה… היא – כבר ברור לה מה שצריכים לעשות בשעה כזו…

והנה זזה מעמדתה, נגשה בשלש פסיעות חפוזות אל החלון ושפשפה פסות ידיה בטַל הזכוכית, שרעדה וקשקשה מפני הרוח, וחזרה בקו הישר אל המיטה… עמדה במרחק פסיעה, זקפה ראשה כלפי הכותל שלראש המיטה – ואמרה בקול לאיזה נעלם העומד שם:

“המתן רגע… אל תלחש לה!”..

וקולה ודבריה הברורים עוררו גם את האיש והאשה מתמהונם – ונתברר גם להם מה לעשות…

נחפז האיש והניח את שני הילדים על הספסל וחש אל חדרו, למצוא חתיכת נר, – ובעברו הספיקה האשה להראות לו ברמז על ראשו הגלוי שיכסהו בכובע, לשום הרגע הממשמש ובא כעת…

---

בתוך העששית רק כעין גחלת לוחשת עוד באמצע זכוכיתה, והזקנה נראית כצל שחור – וכופה הצל על המיטה:

“בתי, בתי!… שמעי, אסתר!… אמרי מה לאמך!” – קורא קול הזקנה בתוך האפלולית.

“מַהַה, אִמ-מָאָא?” – שאלה הבת בלחש נחר.

“יודעת אתּ שיש אלוֹה”"

“יש אלוֹ-הַהַ”…

“זכרי! זכרי את אדוני אלוהינו!”…

הפסקה, גניחת התינוקת, שיָגעה ונוטה לישון, ופרוּק אצבעות, שפרסה ציפּה ידיה.

"כעת התחזקי, בתי. התחזקי ואמרי:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! –

אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ! –

אֲדֹנָי אֶחָד!" – –

ושפכה העששית אור פתאום על הכל, – והגוססת התחילה לוחשת אחר אמה. ומאליה היא אומרת בדברי אמה המשַלחת אותה שמה, שמה…

ונפל פתאום אור נר – הדייר בא, כשמגבעת שחורה רחבת-שולים מצילה על פניו, – ונפל האור על פני הגוססת, ונסתכסכה ונאחזה במלה “ישראל”.

“ישר-אל, יִיִשׂ-רָ-אֵאֵל” – הגביהה את לחשה הצרוד ופקחה עיניה, – ונשקף לה בחזון: ישראליק בנה עומד מעורטל, והתינוקת – ראשה על כתפו…

וידעה הגוססת שהיא צריכה לאמור עוד – ואינה יודעת מה:

“ב-רוך… ברוך” – נוחר קול נשימתה ברתיעת שפתים ולשון, לומר איזו ברכה שגורה, – והיא מרגישה כי טועה היא… תועה ומתמוטטת… ופקחה עינים גדולות מתוך נשימה של בהלה ובקָשה… היא ביקשה את זה שהיה תומך תמיד בה ובילדיה – שמעיה בעלה למה אינו נגש לתמכה?…

ונתגבר על הטעות והבלבול אותו הקול, קול האם הקורא ברור, קורא בעוז של מסירת נפש:

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל! –

אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ! –

אֲדֹנָי אֶחָד!" – –

וחזרה אסתר לאמריה… מאליהם הדברים נאמרים ומרפרפים… נמשכים הדברים ויוצאים מתוך הלב כנימוֹת זוהר… נמשכים עם בכי תינוקת מופלג ושטים ברפיון ורוָחה ונהָרה…

ורואים העומדים באור הנר, כשסנטרה של זו, שהיתה חיה עמהם, נד, זע ונמשך למיטה – ונשאר הפה פתוח…

וכל הפיות פתוחים בדממה…

וידעה הזקנה ראשונה מה יש לאמר עוד גם עתה.

ותעמוד על מֵתָתָה ותען ותקרא בקול של קדוש השם:

“בָּרוּךְ דַּיַּן אֱמֶת!”

ותפתח לַיְלָלָה – יללת החיים על המת, יללת גדולים וקטנים יחד עולה בבהלה טרוּפה…

הלא היא היללה אשר תקונן לפרט ולכלל, לחי ולמת, לשעה זו ולנצח על כל עולמותיו יחד – זעקה למָוֶת שאינו נענה – –

ובפני המות – בנשיאת עינים סמויות וידים פרושות למעלה בכי זקנה מדוּכאה רוטט ועונה עוד בצדוק הדין: “בּרוּך דין אמת!”… ואשה גוּצה מפרקת כפיה ומתחבטת על מקום אחד כנלכדה למרגלותי המתה, ביבבה דקה לחברתה תקרא: “אסתר-אסתר!” והבּנים – ישראליק בכוּתנתו הקצרה רועד מפחד וקור ותמהון, ובכיוֹ הומה בקשקוש שִנַים וברכיו תלכנה מים, – בשעה שהוא מחזיק ולוחץ בכל כוח את התינוקת הצנומה, הצורחת בקול נחר טרדני וחובטת בפניו לברוח, למלטה חיש מכאן!… ועל כולם מתפלץ בפרץ גניחות כבדות בעל הבלורית, נחפז כלהציל עוד מה – ואנה ירוץ בעוד לילה?… נחפז – ומתחת מצחו בה בשעה עדיין מפרכס, כחי בפני עצמו, אותו החרוז: “אז קרץ היופי לי”, או “לי נָאם היופי אז” – –

“אסתר-אסתר! אסתרקא!!”

והמשורר הצעיר תולש בבלוריתו על חרוז עלוב זה התובע את תיקונו גם בתוך הצער הזה ובפני המות גופו… והגוף השרוע בשתיקת המות – אֵם, בת, חבֵרה, אשה – אשה! – אם אף אחת מהן אינה רוחשת עוד כלום לקול הבכי והזעקה, וכוּלן אָין??…

---

מעשה ברב מטעה"מ

מאת

ש' בן־ציון

בדיחותא (הוּמוֹרסקה)

ויהי בעת אשר המחלוקת, שאחזה את העיר רפה זה שלש שנים, על אודות הרב מטעה“מ (מטעם הממשלה) “משה סופר”, הגיעה למרום קצה! ו”צד" ב“צד” פגע בחימה שפוכה ומסירת נפש, ב“יהרוג ואל יעבור”… והנה פתאום, בסערת המריבות והמהומות, “עכּוּבי הקריאה” ו“המחאות”, קרחת פאות וזקנים ורעמי מכות לחי, דלטוריות ו“בקשות” באה הפקוּדה כי ק“ק רפה תבחור לה רב “מוגמר” ככל הקקו”ת בישראל! – וכתלי ביהמ"ד, אלו העדים לשלש שנות המריבה, כמעט שנפלו תחתם בהרעים הקהל פה אחד:

– דוקטור שִׁירֶר, דוקטור שירר!!! – –

ובאמת מאין תקח ק"ק קטנה כרפה, רב מוגמר לכל חוקותיו ומשפטיו, מלבד הרופא העברי שבקרבה? – – וירברבוהו…

ותקם הסערה לדממה, והעתים הראשונות צללו בתהום הנשיה, ואינן… רק שירה אחת קטנה על מי שהיה רב,משה סופר, שׂוּמה עוד בפי הילדים מ“הצד שכנגדו” – לעדה על הימים הנוראים ההם, וענתה לאמור:

“טאַנצט מיידען, אָפּעט ווייבער, מ’האט באגראבען משה שרייבער!”…

שירת העם, אשר חוֹסן אוצרה הוא תולדת הלאום, לא יכלה לעבור בשתיקה גם על דברי הימים ההם!

– דוקטור שירר, דוקטור שירר! – ענה ברעמו כל הקהל על שאלת הפקיד: “במי יבחרו?”

והד"ר הצעיר, היפה, בעל השפם המסולסל ופאות זקן, העשויות עד לתנוכי אזניו, הֵשח כמעט ראשו לפני הקהל, בגאוה מסוּתרת בענות חן –

רק קול מכעכע אחד הפריע את הדממה אשר נהיתה בביהמ"ד.

והרב הד"ר פתח שפתיו המלאות, אשר חָוְרו יחד את פניו, לשאת מדברותיו – ויסוב ויתוּר לו מקומו… וישב – ונסתתמו מדברותיו! –

גם אזניו כמו נסתתמו, ולא שמע את ברכת ראש-הקהל בסימן טוב, עד אשר שנה לו דבריו והשתחוה קרוב לאפיו… אז התעורר גם הרב ויכבדהו אף הוא בהשתחויה, ובפעם הזאת – עמוקה יותר מדאי…

עמוק עמוק הוא לב האדם, מי תכּן אותו! – הד“ר שירר אשר עוד בנעוריו בבית הגימנאזיום היה ראש המדברים בין חבריו, בהטיפם ל”דעות" שונות ומשונות; וגם עתה, כל בן-רפה יודע זאת, כי תמיד יָקֵרו דבריו כמעין המתגבר, בשִבתו בקונסיליום את “הד”ר הנכרי“, חברו שבעיר, עד כי אין לו, לגוי, מה לענות או למלאות על דבריו מלבד '! 'Ну да! Ну да (אמנם כן!); או רק ינוד לו בראשו המלא שכרון וחכמת הרפואה, לאות תודה על דבריו של טעם… וכעת “בעת לדבר” כזאת – איה הלשון המדברת גדולות? – מדוע כה נבוך? – אולי משום אימתא דצבּוּרא?… מי יודע? – אולי… אך לא! מי הוא כל הצבּוּר הזה? חנוָנים, מוזגים, מלמדים… המהם ומהמונם יגור?!… אבל, אולי משום בושת לפני הפקידים מיודעיו אשר בזה: כי היה פתאום ל”רב"? בני ישראל בישנים הם מטבעם! – – ואולי, יש לחשוב כי גם המקום גרם: בפעם הראשונה הוא רואה את עצמו בבית אשר כזה; בית רם ורחב, שכבת אבק על קירותיו שנתבקעו, ארון ותיבה, אשר לא ידע מה טיבם, מסביב יהודים רבים, וספסלים, ושולחנות קטנים שלא ראה כמוהם מעודו; – מה זר ומוּזר הוא המקום הזה! לכן נתבלבלו מחשבותיו וידוֹם.

אבל גם הקהל לא חכּה לשמוע “דרשה” מפי הרופא. אדרבא, המה היו מתפלאים ומשתוממים, ואולי גם נכלמים, לוּ דרוֹש דרש לפניהם. –

ה“מגיד” הוא?

ובכן הכל נעשה יפה.

רק תקות “גפ”ן הבבלי מבית לוי יליד ווילנא" נכזבה: – שלש שנות המריבה גידלו את המורה, גרשון בן פנחס בּולבּע, על-פי תעודתו, ויעשו לו שם “גפ”ן הבבלי וכו'" בהכניסם אותו “לכַהן פאֵר במקדש הספרות”, כי נתנו לו די “חומר” לקוריספונדנציות הרבה במה"ע – ועתה בעמדו נגד הרב, הכן (הוא החליף גם בגדיו לכבוד היום) ועט-עופרת וגליון בידו, לרשום ראשי פרקים מדרשת הרב, אשר אמר להריצה במכתב “לעתונו”, וכבר רשם עליו ממעל את הדברים האלה: “אחר פתח הרב את פיו וישא מדברותיו ברגשי קדש, וידבר ראמות ונשגבות על דבר”… והנה הדבר אין!… יביט סביביו וגם המדבר הזה נעלם ואיננו! – –

הרב יצא את הבית ויעזוב את העם לחתום ידם לו. –

והחזיון תם באין אומר ואין דברים. אבל כשרון המנאם הוא דבר ה', רוח ממרום, והוא לא יתן דמי לנפש בעליו עד אם הביעו את רוחו לפני אחרים. – ויצר גם להרב כי לא הטיף דרשתו אשר הכין לפני קהל עם ועדה. ויבקש לו שעת הכושר כל היום להשמיע לכל הפחות איזה רעיון מדרשתו לפני מי שהוא. – אז באה לפניו אשה חולנית אחת ותתאונן לפניו לאמור:

– אדוני הד“ר, מעודי אני אך דורשת ברופאים – ורפואה אין לי. – תמיד אלך מרופא לרופא – ובכל זאת אני אך נוטה למות. עד מתי, אדוני הד”ר, עד מתי?

והנה “הרוח ממרום” המפעם את המשורר לשיר שיריו – לפני עצי היער, זה המלאך הכופה את הסופרים לכתוב ספרים – למען “הסל”, הוא הרוח המושך את החזן ומעמידו לפני “העמוד” לכבד את ה' מגרונו – אף אם אין איש בביהכ“נ; הרוח ההיא נחה פתאום גם על הד”ר הרב ולא יכול לעצור במלין; כי בכאן מצא מקום לנעוץ את החדוּד היותר יפה של “דרושו”, בקנאו בו גם קנאת הרופאים; ויען ויאמר:

– כן הוא ביהודים: היהודי תמיד יתפלל ויתפלל – ובכל עת הוא מלא עוונות, חטאים ופשעים. היהודי תמיד ירחץ ויטבול – ותמיד הוא מנוול ומזוהם. – היהודי יתעדן תמיד במעדני “קוּגיל” ו“צימעס” – ופניו תמיד כפני מת! – וכן גם אַת תמיד תשאלי ברופאים – ותמיד הנך חולה… כלומר – ביאר בתוך כדי דבּוּר – ברופאים צריך לשאול כל איש אשר נפשו יקרה לו, אבל צריך גם לשמוע לעצתם אמונה: אם אני אמרתי לך כי תשתי עשרים בקבוקים מי מילברונן – ואַת שתית רק ארבעה עשר; ותבואי ותתאונני כי לא נרפאת עוד!

והאשה הביטה כנדהמה בשמעה שטף דברי הד"ר וגם לא הבינה לו.

חבל! הרב זרע דבריו על צחיח סלע; כי לא ידעה האשה לספרם לאחרים מאין בינה בנשים בכלל ובחולה בפרט. לכן לא נודעה תמצית דרשתו בקהל ודבריה לא פעלו את הפעולה הרצויה, ולא שינוּ את פני העיר ברב או במעט.

כן בדברים לא פעל ולא חידש הרב הד“ר מאומה, כי לא באו בקהל, גם הכסילים בק”ק רפה לא היו עוד מוכשרים להוָסר בדברים גרידא, ולזאת פעל הרב את הפעולות היותר נחוצות בכבודו ובעצמו, כלומר באומץ רוחו וברצון כביר שבו, ובדעתו היטב את עמו בכלל וקהילתו בפרט, הכיר את חוג פעולתו, שבו עמד איתן כארז, מבלי לנענע ראש לאיזה “צד” שיהיה… הוא עמד למעלה מכל הכתות והצדדים.

ראשית נודעה יד פעולתו על החייטים וכל עזי הפנים שבעיר; כי בטלוּ הלילות הטובים ונטלו מהם הסעודות השמנות ששחד להם מאז משה סופר, מי שהיה רב מטעה“מ לפניו. – עוד עתה ירד רירם בזכרם טעמן לשבח, ובאנחה יזכרו לברכה את הרבנית “זלוטה הספרנית” ב”מעדני מלכות" שנתנה להם. שָבתה “העבודה במזלגות”, עבודת “כלי קודש” שבתה! – –

ושנית – כי שינה הרב הד“ר “מקח” הנולדים והמתים. תחת שלשים קאפיקעס היה שלשה רובל ויותר שכר רשימת נולד או מת בפנקס – הרב הד”ר ידע ערך האדם, ויוקירהו מפז.

– אדוני הד"ר בן נולד לי…

– ושלשה רובל הבאת?

– קצרה ידי, אדוני הד"ר, לתת גם החצי, כן יעזור לי ה'!…

– מעתה ירחב לך בהוָלד לך בן עוזר על ידך! ובפחות מזה אי אפשר!… או בנוסח אחר כזה:

– אדוני הד"ר, אבי הזקן מת…

– ושלשה רוּבל הניח?

– לא, אדוני הד“ר, עלי ועל צוארי היה בחייו, קו”ח במיתתו. ואנכי עוד נתתי מכלי ביתי בעבוט ואעשה עמו את החסד האחרון. אנא יקח נא הד"ר שני רוּבל, עתים רעות היום!

– מעתה יקל לך כי נמעט אוֹכֵל אחד מביתך! ואין לפחות! –

ובחתונה? אז לא יחפוץ גם לבוא בטענה ומענה:

– חמשה רוּבל – יענה בקיצור – ואם אין לך – לך וּלוֵה ותפרע “ממתנת הדרשה”! – –

“הלא דוקטור הוא, והוא לא יוכל להיות משרת-חינם בעת לגימת-יי”ש כהרבנים שלפניו" – דנו בעצמם בעלי הבתים שבעיר. –

וישמור הרב במשמרת כהונתו כדבעי.

ועסקי הקהלה בכלל? – אך הישים הוא לבו אליה, אם היא לא תפנה אליו ותדרשנו? –

אך פעם אחת דרשוהו – וימָצא להם.

וזה הדבר:

בבית התפילה לחייטים גדלה המריבה משבת לשבת מעת שאוּשר הבית מהרשות. הם כבר מִנוּ להם גבאי, גזבר, גם “מלוּמד” כבכל בתי התפילה המאוּשרים כדת. ויואל הגבאי לשבת על הבימה בעת הקריאה יחד את המלוּמד על ספסל אחד מעבר מזה, ולהושיב את בעלי “המעמדות” על הספסל השני מעבר מזה. אך בעלי “המעמדות” חפצו להכּבד “בעלייתם”, ויבקשו כי האחד מהם ישב את הגבאי, והשני – עם המלומד. הלא שילמו בכסף מלא, ואיה כבודם אם לא יהיה מקומם על-יד “ראש” בשבתם על הבימה? –

סוף דבר… אבל היש סוף לדברי ריבות כי החלו בבית התפילה של חייטים? – – – ונפש זקני החייטים קצרה בשבת אחת מריב ומעכּוּב הקריאה, וייעץ אז להם “גפ”ן הבבלי" מיודענו (כמובן הוא בא בכל שבת “למקום המעשה” בתור קוריספונדינט) – היודע היטב על מה נעשה בישראל רב מטעה"מ, כי יפנו אל הדוקטור הרב והוא יכריע ביניהם. וישלחו את מי מהם לקרוא לו לבוא לבית תפילתם.

ויען הרב: אם הם צריכים לו – יבואו אליו, כי לבית-תפילה לא ילך.

ויתפרצו כל החייטים מבית התפילה, ויעלו כולם לבית הרב.

ירא הרב וישפוט!

– Папа, папа, җиды идутъ [ש1] * הודיע דבר בואם בן הרב שהשתעשע אז על החלון, וירא בעלות המחנה אל ביתם.

הרב ראה ויבהל!

ויתן צו כי יבחרו להם “צירים” – ויעלו הצירים לבוא לפניו, כי את כולם לא יקבל.

והנה ריב על ריב לפני פתח בית הרב: במי יבחרו? ומי ילך להם?

עד אשר התנשאו בעלי “המעמדות” בעצמם ויעלו במעלות.

אחריהם רדפו תיכף הגבאי יחד את המלומד, ויבואו הביתה.

והד"ר יצא מחדר משכיתו לפרוזדור ויעמוד לדון:

– מה הוא הריב ביניכם?

– אדוני הד"ר! – קרא אחד מבעלי “המעמדות” – על-פי “דין תורה שלנו” צריכים לשבת בעלי “המעמדות” בעת הקריאה, אחד את הגבאי ואחד את המלומד; ועתה הגדול הוא הגבאי מהדיין כי יחפוץ לשנותו? –

– לך ושאל לדיין… – ענה הד"ר אשר לא הבין מה הוא שׂח.

– אדוני הד"ר! – קרא כמנצח הגבאי הנלהב – אם הספסל הוא שלי – הלא יש לי גם “כוח והרשאה” לחוות דעה מי ישב עליו ולא כל הבא לשבת ישב!

– “מנהג ישראל – תורה”! – הסכים המלומד, ויחלק פלגות זקנו הרחב, ויעמד את פניו כפני אחד ה“נכבדים”.

– הספסל הוא שלך? – שאל הרב את הגבאי – אם כן קחהו הביתה ולא יהיה ריב בשלו! –

– כן, כן! – צדק מאד האדון הד“ר – קרא בשמחת נצחון השני מבעלי ה”מעמדות".

– בביתך “תחַוה דעה” על אודות הספסל, ולא בבית הכנסת! –

– לא, אדוני הד"ר! – קרא הגבאי – כל הספסלים שלי הם, וגם בית התפילה, כי גבאי אני! –

– כן, “מנהג ישראל – תורה”! – אישר המלומד.

– אם כן – ענה הרב – הדפם גם מהספסל השני, כי שלך הוא!

– אבל ה“מעמדות” שלנו הם – קראו בעלי המעמדות נבהלים – ואנחנו קנינו “עליותינו” בעוד אשר היה הוא “כאחד מאחינו”…

– אם כן – קרא האב בהתרגזו, כי סבלנותו הלכה הלוך וחסור, – יהודים שוטים! עשו לכם ספסל גדול, שתוכלו לשבת ארבעתכם יחדיו וחדלו מריב!…

– לא, אדוני הד"ר! – ענו בעלי הריב כאחד בצחוק קל – אין מקום, ולא כך הוא הסדר! – וגם המלומד חפץ לקיים את הדברים לאמור:

– אדוני הד"ר, מנהג ישראל…

– לכו לכם לדיין את מנהגיכם – קרא הרב בחֵמה מקוצר רוח.

– אבל, אדוני הד"ר! – החל הגבאי.

– לכו לכם! לכו לכם! – קרא הרב ולא אָבה לשמוע עוד ויפן שכמו לעזבם. –

– אדוני הד“ר! – קרא אחד מבעלי ה”מעמדות" – לא נתּן לך לעבור מזה עד אם תראה בצדקתנו, ותשפוט! –

– לכה מזה, נבל! – קרא הרב וירקע ברגל.

– הלא אתה “רבינו” ולא הדיין, “ועל-פי הזאקון”…

– Вонъ! Вонъ! נתן הרב בקולו על עזי הפנים – –

ומאז לא נפל עוד דבר בעיר כי יצא הרב למענו “מחוג פעולתו”. –

אפס בסור החלי-רע לק"ק רפה אז ראה את עצמו הרב אנוס על-פי שתי חובות לצאת לדבר באזני העם; חוב הרב לקהילתו, וחוב הרופא לעירו.

ויבוא בשבת, בעת התפילה, ביתה המדרש בנשיקה: בנשוק הקהל את ציציותיהם ל“דבריו חיים וקיימים ונחמדים”.

– מנהג אזיאטי! – אמר לנפשו בהשליכו סיגרתו העשֵנה אחריו. ובמבטו הסב את כל הקהל, וכולם זה לזה שואלים ברמיזה: “מה זאת?”…

ו“גפ”ן הבבלי" הבין מדעתו על מה בא הרב, וילחוש הדבר באזני אחד האברכים, חתן גביר ומשכיל, ויהס האברך המשכיל את העם לאמור:

– הסוּ! – האדון הד"ר… לא! – האדון הרב בא לדרוש על-דבר החלי-רע! –

הרבה דרשות שמעו בני רפה: על-דבר בנות צלפחד וחושים בן דן, אתונו של בלעם וחמורו של ר' פנחס בן יאיר, הגיהנום והגן עדן, שיטת הָמן בערכין ומַחלוקתו, ימ“ש, עם הרמב”ם בקידוש החודש וכו' וכו'; גם שמעו דרשות “מטיפים”, חדשים מקרוב באו, המדברים אל בני ישראל – ויסעו, ויברח יעקב. – אבל דרשה על-דבר החלי-רע ומפי הד"ר, מי שיער כזאת!?

וכל העם נצבו כאבני שיש, ובבית הָשלך הס…

אז נזכר הרב את אשר שכח לשׂום לב עד הנה; הוא חשב ויערוך מדברו במוחו במליצה רוסית, ואליו לדבר באזני העם “יהודית” למען ישמע! – אבל הלא כבר הסכין לדבר “יהודית” עם חוליו, יכול יוכל! –

אז החל בקל צלול ושוקט כשיח סוד שרפי קודש:

“עליכם לדעת כי החלי-רע בוא בא אלינו… החלי-רע זה Страшный бичъ природы ל- родъ האדם!” [ש2] *

והרב נבוך כמעט בהשָמע לאזניו היהודית המשונה שהוא מוציא מפיו… ויגמגם עוד דברים אחדים מטורפים, רוסית ממולחה זרגון, וירא כי נאחז בסבך ואין לפנות… ויעש מעשה המוקדוני: הניף החרב והֵתֵז הקשר בבת אחת! – ויסיים תיכף במאמר חד וקצר (ובזרגון צח ונקי!) לאמור:

“על כן כל איש אשר יחוש כאב מה בבטנו, או שלשוּל – ימהר ידרוש בי… ר”ל ברופא!…"

כמעט שפנה לרדת מעל הבמה נזכר כי פרדוכסיו המחוכמים, שלא זכו להאמר בעת בחירתו, יהיו כדבר בעתו בעת החלי-רע; ואם לא עכשיו אימתי ישָמעו בין החיים? – ותחס עינו עליהם וישב עוד אל העם ויאמר:

“העידותי בכם היום כי יהיה נקיון בבתיכם! – לא הנקיון של פסח – היהודי יתפלל ויתפלל ותמיד הוא מלא עוונות ופשעים; היהודי יתעדן במעדני “קוּגיל” ו”צימעס" ופניו תמיד כפני מת, היהודי ירחוץ ויטבול תמיד – ובכל זאת מזוהם ומנוּול. היהודי תמיד ינקה, יכבס וילבן – ותמיד סחי ומאוס בביתו ובכליו! – לכן לא לנקיון כזה אני מצוה אתכם אך על Чистота שיצוו לכם הנאדזיראטעל והאוריאדניק!" – – ויצא. והעם שב לתפילתו:

צור ישראל קומה בעזרת ישראל!…

יותר אין לספר מהרב – וברפה שלום על ישראל.

לראש הדף [ש1]* אבא, אבא, יהוּדונים באים.

לראש הדף [ש2]* “מטה הזעם בידי הטבע למין האדם!”

---

על קצה גבול הילדות

מאת

ש' בן־ציון

א

משנכנס אב עם תשעת ימי האֵבל שלו – נכנסה שמחה בחדרים, בכל בֵי-רב שבישראל, הואיל ודין מפורש בשולחן ערוך שאין מכים את התלמידים בימי פורעניות אלו. אף אנו, תלמידיו של ר' מרדכי הבֶּרשָדי, כמובן, בשורת הדין היינו.

רבנו זה מטבעו איש רך הלבב היה, אלא אם השיעוּר מוּקשה היה – ואיזה שיעוּר אינו מתקשה לאחר עיון? – נעשה אגרופו של הרב קשה כצור. אבל ב“תשעת הימים” הניח לנו רבנו משיעוריו המפולפלים והעמידנו רק על “גמרא פשוטה” שהיינו לומדים מאלינו ומכינים לבחינתו; ועם הנחה זו, הונח לנו גם מכל מסטָר גלוי וגם מכל צביטה נסתרת, ומעין רוח של חסד ורחמים עברה ונח רבנו גם מזעפו שבעל-פה. שוב לא “בוּרים”, “ראשי סוסים” וגויים או “שקצים” מַמרים היינו, אלא “בנים” מ“בני ציון היקרים המסולאים בפז” שבקינות נעשינו; ואף הקינות, שלמדנו אז, אך יגון נעימות מסכו עלינו, יגון אהבה לאותה העגונה “בת-ציון” הענוגה והעלובה…

בשנה שעברה קרא לפנינו רבנו רק מקצת מן האגדה “אַקַמְצָא ובר קַמצא”, אך בשנה זו משגדלנו, הוא נעתר לנו שיקראנה עמנו עד תוּמה. אך הוא הוסיף לנו נופך משלו וקרא לפנינו גם ממדרש איכה.

שש שעות בלי הפסק ישבנו ושמענו במעשי החורבן… יחד נדחקנו ילד ברעהו, כבני-צאן בשעת סערה, והקשבנו… ורבנו הולך וקורא בקול חלש ועצוב הנסכּר לפעמים בדמעה מחנקת, ולפעמים איזה קול רך ונוגה עולה כנגדו מבינינו בשאלה ותמיה כלפי מעלה… איני זוכר כעת, מה שאלה שאלתי אני אז, שעליה זקף הרב את עינו לשמים ואמר: “רבונו של עולם! תן אתה תשובה לילד זה, כי אני מה אשיב לו?!” ומתוך דמעות זולגות חזר לקריאה בגניחה מלבו… ואני – אני דימיתי אז, כי עוד מעט ויבָּקעו השמים ולהבה תלהט ארץ, כי ירד אֵל והתעורר על דם עבדיו השפוך, כי איך יחריש, יתאפק עוד? –

ובאותו ערב, זכוּרני, יושב הייתי על האצטבא שלפני בית אמי, יחידי ישבתי ועיני שוטטו על פני השמים, כמו ביקשו איזה דבר בתהום התכלת, כמו קיווּ לראות אנשי הפלאות ההם, את הילדים הטהורים, והקדושים שמסרו נפשם על קדוּשת השם, – את נשמותיהם, את צלליהם הם כולם; הלא שמה יתהלכו, ירחֵפוּ…

אך טהור טהור הרקיע, – זך ונקי ואין כול בו! מתנשאה תהום התכלת מעל מבּטי, תתרומם, תתעמק עוד – ואין סוף ואין תִּכלה וכל תמוּנה אין שם… אין גם צל עובר, גם “קול דממה דקה” לא ישָמע.

ואיָם איפוא “מלאכי השלום, מר יבכיוּן”. האבות והאמהות, משה הרועה, ירמיהו הנביא וכל אלה אשר לא יתנו דמי לו, לאל רחום וחנון? איפה הם, אַיָם?…

רעדה אחזתני, ואני עודני יושב על מקומי. דומם אביט, עוד ועוד אביטה… הנה התרוצץ ממרום התהום ונפל למטה כוכב בן-רשף, האיר נתיב אש ירוקה – ויעלם.

“לא במזלי!” – לוחשות שפתי בחרדה את הלחש המקובל למראה מזל נופל.

והנה עוד “מזל” אחד נתעופף ונפל וטבע בחושך… גם מעבר השני אחד… ופתאום – עדת “נפילים” כאחת הָשלכה מן השמים! נדלקה צללה – ואינה. פחד אחזני ואליט פני בכפות ידי הקרוב, עצמתי עיני מראות…

גם על משכבי שבעתי נדוּדים בלילה ההוא. בחושך אשר מסביבי נראו לי צלמי בלהות, אשר רגע קטנו כגמדונים – ופתאום ישתרעו, ישתַּנו, יֵעָבוּ ויגדלו כעוג מלך הבשן, כגוג ומגוג, מפילים אימה, ובטרם תראם – ואינם, ואחרים מבצבצים וקופצים עליך כעדת לצים… אדים וחום ימלאו את הבית… קול נחרות ונשימות ישנים נשמע מן החדרים, רק אני לבדי ער ולבי יהגה אימה… אעצום עיני אשכב כאיש נדהם; והנה מתהום החושך נפלטים ועולים עגוּלי אש צבעים כהים הרוחפים, שטים ודוֹאים על הרוגים חללים המוטלים שם מטה בחושך, ודם פגרים מדוקרים תוסס ורותח… אֶקשַב – ורבי קורא עליהם בקול ענות חלוּשה מתוך המדרש, והצרצר מצרצר ומצרצר, – אתהפך ופני אל הקיר, אביטה לקו אורו של הירח אשר שלח מבעד תריסו של החלון… עיני נעצמות… ופני ילדים חִורים יִדודון, ידודון על פני הנהר, בסירה ידודון בין גדותיו הירקרקות – וכקול פעמונים באזני: “שמע ישראל!” – קראו כולם פה אחד, ובבת אחת נפלו המימה – –

ושוב דממה וחושך. רק הצרצר שרוק ישרוק בלי הרף…

אתנודד, אשליך מעלי את המכסה – חם לי ורע לי… ושוב קול רבי נשמע בָאֵר היטב, גם פניו אראה – הוא מתרגם לנו את המעשיות הנוראות שבגמרא “גיטין”, – והרי אשה הולכת ומחפשת סביבי… סכין היא מבקשת לשחטני, כאשר תעשינה “נשים רחמניות” רבות… מתכנס אני במכסה, אעצום עיני, ועליהן את ידי אשים ואדחקן מאוד… אך תהום החושך עדיין היא פולטת כתמי אש ומראות מרגיזים –והצרצר עדיין הוא מצרצר ומצרצר…

זיעה קרה הטפיחה גֵוִי, רע לי – ושוב אתהפך מצד אל צד – – –

איך ומתי נרדמתי איני זוכר, אך מתוך לחץ כבד על לב הקיצותי – ואני כבוש בזיעה… ומה הוא הקול הנשמע?…

קול צרוד כמעט, רך ונובע בנועם תוגה, הולך מן החדר השני… משתפך הוא בנכאים וכלה בגלגוּלים… אשמע והוא קורא ומושך:

"הִקָּבְצוּ בְנֵי יַעֲקֹב כֻּלְּכֶם,

קִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם,

כִּי בְּפִשְׁעֲכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם!…"

מה זה? – בת קול משמים יוצאה? ירמיה הנביא או רחל מבַכּה על בניה? מי פה? והן לא מִקסם חזון ולא חלום-ליל אתי, – הלא אך עתה הקיצותי… הרימותי ראש, נטיתי אוזן להקשיב – הקול מוסיף והולך מן החדר הסמוך… בלב הולם וחרד ירדתי מעל משכבי, וכמתגנב נגשתי לאטי אל הפתח, וביד רועדת סילקתי כמעט את המסך המבדיל – ואשלח ראשי ואביטה…

לנוגה ליל בהיר זקן אחד יושב ארצה למול החלון הפתוח, יריד בשיחו, אף יניד ראש וזקן מדולדל… והנה בפתח שם מימין – אוי! פחד וחרדה! – תמונה לבנה עומדת שם!…

“ה' עמך!” – קול אמי בא אלי ממיטתה: “למה ירדת ממשכבך?”

“מי הוא זה, אמי?” – שאלתי בלחישה, מיראה.

“זקן אחד אורח – קרוב למירל; ישנת ולא שמעת בבואו לפני שעה”.

“וזה הלבן שבפתח?… שם, שם עמד…”

“שוטה שלי!” – משיבה אמי: “בודאי שמואל הוא שירד גם הוא לשמוע בתיקון חצות של זה. יהודי חסיד הוא זה” – הוסיפה אמי: “והרי הוא עורך ‘חצות’, מארץ ישראל הוא בא. בארץ ישראל זקן זה גר…”

“בארץ – ישראל?!” – קראתי משתומם.

עמדתי ולא יכולתי למוש ממקומי, לטשתי עין לראות פני היהודי שמארץ ישראל – והנה תמונת זקן המתנודד לנוגה הירח ומקונן בנעימה ופניו לא יֵרָאו; עמדתי עד שחזקה עלי מצות אמי, לחזור אל המטה ולישון.

שכבתי – והקול הנמוך מוסיף והולך בדממת הליל, הולך ושוֹבה לבבי בנעימותו ויַמסהו בתוגתו, ובהגותו נכאים כמו יסוככני וינידני – ואני הסתר אסתיר פני בכר – הנה אני נרדם שנית, אך לבי ער, ולאזני עוד ימָשך אותו הקול…

ומתוך שנתי נפשי יודעת, כי אותו היהודי הביא לי מה מארץ ישראל, אבל הוא עוד לא פתח את אמתחתו; עוד מעט יפתחנה – ואראה…

ב

“ואיה היהודי מארץ ישראל?” – שאלתי את אמי תיכף בקומי בבוקר.

“כבר נסע מזה” – ענתה אמי.

הֵיך? –

הה, הוא נסע ולא ידע את אשר עולל לנפשי; כל היום ההוא הייתי כחולם מחזון ליל אתמול, אשר נדד ואיהו.

אז היתה עוד ארץ ישראל בעיני כעולם אחר טמיר ונעלם, “מעין עולם הבא”. עד אז לא ראיתי עוד בן אדם, שיאמרו עליו כי זה התהלך בארץ ההיא, כמו שלא ראיתי עוד מת הקם לתחיה ושב מעולם הנשמות. – אני אמנם שמעתי, כי יש “שם” יושבים לפני ה', שבשבילם מטילה אמי לקופת רבי מאיר בעל נס פרוטות נחושת בכל ערב שבת; אבל כי יתהלך בקרבנו, כאחד מאתנו, יהודי “מארץ כנען” שבחומש – כזאת לא קיויתי לראות!

ויהודי “מארץ כנען” היה אתי פה בבית אחד, ואני לא שמעתי מאומה מפיו על אודות הארץ ההיא! ומירל זאת ובעלה (השכנים שבביתנו) חמדה גנוזה כזאת היתה אתם ופטרוה תיכף!

איך? יהודי מארץ ישראל – והרי אפשר שגם בשורה הביא עמו על משיח בן דויד!…

וראה – איך תשקוט כך העיר כאילו דבר לא נפל בה – והרי יהודי מארץ ישראל היה כאן!

אבל עירנו באמת לא שקטה. היום היה יום הכניסה שבשבוּע – והנה יריד: הרחוב מלא עגלות, קרונות, סוסים וּשוָרים, היהודים רצים בהולים ונדחפים באמצע למשש בכליהם ולבדוק בעגלותיהם של אכרים; וקולות של חנונים וחנוניות וצלצול כפות-המאזנים נשמעים בערבוביא מן החנויות… גם אמי עומדת בחנותה עסוקה במשא ומתן עם כפרי “קונה” אחד… ואני – איך אתאפק? הנני עומד ומושך את אמי בסינרה ושואל בלי הרף:

“אמי, אמי! אנה נסע היהודי מארץ ישראל?”

ואמי זה כמה פעמים שָתה ידה על פי, רֶמז שלא אטרידה עכשיו בשעת שיחה עם “קונה”, – אבל אני שב לשאול:

“אמי, אמי! מה שמו? מה שמו?”

“רבי טוביה, רבי טוביה! – וחדל!”

“אמי, אמי! הישוב עוד אלינו רבי טוביה?”

“ישוּב, ישוּב!” – משיבה אמי מתוך טרדה, ואני עדיין מסופקני, אם הבינה שאלתי:

“מי, אמי? מי ישוב? היהודי מארץ ישראל? רבי טוביה ישוב לכאן – ישוב?… ואלינו, אמי!? – אל ביתנו ישוב?…”

“אֵי, אי שיינה-רחל!” – קוראה מירל, שנכנסה מחדרה אל החנות: “אַת מפנקת את בנך! הראית עוד ילד כמוהו – שלא תשלוט עין הרע – בחוּר שלא יאבה לדעת עול פרנסה! – את כפיך הייתי קוצצת אילמלי הייתי אני אמך ומשכתַני כך בסינר בדבּרי עם קונה!”

“מירל, מירל!” – אקרא אליה, בדעתי כי קִצפה הוא רק כקצף על פני מים: “מדוּע כה מיהר היהודי מארץ ישראל לנסוע מזה?”

ופני מירל משתנים מרוגז לרחמים, והריהי מניעה ראש באנחה ואומרת בסמיכת הסנטר על כף ידה:

“אוי-אוי – הלואי שאשקר!… אני יראה שלא יסתַמא חלילה לגמרי… רבונו של עולם! עינים כאלה, שהיו מאירות ומסתכלות בתורתך הקדושה!… לֵך התפלל, לך, משהלי, – וטוביה שלי, אם ירצה השם, לכשישוב ברפואה, יבוא שוב לכאן, כי דרך הנה “ילך” לארץ ישראל, – על כן הֱוֵי שוקד בתורה, הכון שלא תכָלם אם יבחנך אז רבי טוביה זה שלי!”…

במענה מירל נחה דעתי כמעט, ואלך החדרה ובפי בשורה: יהודי מארץ ישראל בא – ובביתנו היה!

ואותו היום ערב תשעה באב היה, ונתּנה לנו חופשה מן החדר, כנהוג, מעת הצהרים עד למחרתים בבוקר.

יום של חרות – יהיה איזה שיהיה – יום שמחה הוא לכל בר בי-רב. רצים תינוקות ברחובות העיר וגם מחוץ לעיר; ובו ביום, בערב תשעה באב – הכל, כל העושים להם חרבות, יוצאים להתגרות מלחמות את הקוצים והברקנים, הצומחים בכל מקום נִטָש. הקוצים ההם נעשים לנבוכדנצר וצבאו, טיטוס וחילו – והמלחמה נטושה!…

גם אנחנו, בני חדרנו אנו, עשינו נקמות באויב, ב“צבא” הרב אשר היו לנו מאחורי בית רבנו! – כל הקיץ שמרנו על הקוצים הגדֵלים שם ולא נתַנוּ לעִזים לרעות בם; יעלו ויצמחו השונאים, ולוּ “כגובה ארזים” גבהם יהיה – יומם יבוא! בא היום – וברעש תרועת מלחמה הסתערנו על האויב:

“פּוּרה דרכתי לבדי וּמעמים אין איש אתּי!!” – יקרא גָדיל הקטון ברמסו בקוצים, עיניו נוצצות ופניו פני להבים, כגבּוֹר מלחמה יריע אף יצריח, אך לנפשו הוא נשמר פּן ידָקר או יצָרב, חלילה, – נער מפוּנק ורך לב הוא. אבל לא כן נפתלי, הוא השליך נפשו מנגד “על מרומי שָׂדָי”, – בא בתוך הקוצים הרמים והנשׂאים, אשר עממוהו מסביב ולא ירָאה, רק קולו נשמע בקראו: "על שלשה פשעי אדוֹם ועל ארבּעה – לא אשיבנוּ? לא אשיבנוּ? לא אשי-ב-נוּ?!… ומקול נשמו ושאפו רוח וחבּוּט מקלו בסבכי הקוצים, נראה כי הוא עושה שם נקמות במוראים גדולים.

אך אני עמדתי אז כאיש נדהם ולא לקחתי חלק במלחמה. היהודי מארץ ישראל מילא את כל לבבי, וכל מעשי חברי כמה נקלים היו עתה בעיני. נשתמטתי משדה המלחמה ואבוא הביתה…

“ויבוא הפליט!” – קרא לקראתי הדוד צבי, בעלה של מירל, כמעט שדרכתי על מפתן חדרו.

ביתנו שנשאר לנו לנחלה מאת אבי, שני חדרים גדולים היו באמצעיתו. בראשון גרה מירל עם אישה, בטלן שמח וּקצת שוטה, “הדוד צבי”, ובשני, מעון אמי היה. משמאל היה עוד חדר צר וחנוּת צרה וארוכה, ששם גר הנגר, הבחור שמואל, עם אמו; ומימין היתה חנוּתה של אמי והמטבח המשותף לאמי ולמירל. צאתנו ובואנו אל חדרנו היה דרך חדרה של מירל, – ויהי מדי בואי מן החדר, ופגשני “הדוד צבי” בשמחה ובנגינות-הטעמים, כקורא במגילה, לאמור: “ויבוא המ-ן!” הוא בתמימותו הנוחה חשב זאת להלצה יפה ולא שׂם לב לרוגזי; אך פעם אחת, כשמוע אמי קריאתו זו, נתרעמה גם היא: “איזה המן הוא לך? כך קוראים לתינוק מישראל? בושה!” ומאז לא ידע "הדוד צבי, איך לקדם את פני בבואי. אך הפעם, בהמלטי מן המערכה, נמצא לו כתוב אחר – וקראוֹ הדוד צבי בכל עוז, ואם כי בלא נגינת הטעמים “ויבוא הפליט!…” לפסוק נאה זה, דבר בעתו, צחקתי גם אני, והדוד צבי מאוּשר היה בהמצאתו.

הדוד צבי היה מאותם הטפשים הנוחים שהילדים אוהבים אותם כחברים טובים; יהודי גדול ובעל זקן, ואינו מטיל שום יראת הכבוד על הקטנים – ואדרבא!… אף אני חביב היה עלי הדוד צבי, יותר מכל אנשי עירנו; הללו כולם טרודים, מדברים משוחחים רק בדבר “אכרים” ו“עסקים”, ורק הוא בטלן שקט הנהנה מן החיים, רק הוא, כנראה, זוכר ויודע כי חפשי הוא מן החדר… ועל כן ירחם את נערי החדר אף יתהלך אתם כרֵעַ.

“הדוד צבי!” – פניתי אז אליו תיכף: “מדוע נתתם להיהודי מארץ ישראל לנסוע מזה?”

“שוטה שבעולם!” – ענני הדוד: “ומה תאמר, למשל, אם אומר לך, למשל, כי בשביל עיניו הכואבות היה עליו למהר למומחה, רופא העינים שבגוּבֶּרני?” (כרך הפלך).

“הישוב עוד אלינו?”

“בודאי ישוב, הדרך לארץ ישראל הרי בדרך עירנו הוא!”

“האומנם כן?” – קראתי משתומם: “ומדוּע זה לא יסע לפעמים מי שהוא מכאן כרבי טוביה לארץ ישראל?”

“נער טפש! אבל הלא רחוקה הדרך מאד, ויש לנסוע שמה, למשל דרך הים, ים אוקינוס~”

“אבל מדוע שב הלז הנה מארץ ישראל. למה בא?”

“הריני אומר לך, למשל,שיש לו תביעה לאייזיק קרובו במועט, שהלז אינו מסלק לו ר”ן רוּ“כּ למשל, שנשאר חייב לרבי טוביה על הדירה שקנה מידו בצאתו לארץ ישראל”.

“ורק בשביל זה שב?”

“הריני יכול לאמור לך, למשל, כי גם לשם רפוי עיניו בא”.

אולם כלום לידיעות כאלה צמאה נפשי? והנני שב ושואל:

“ומה עשה בארץ ישראל? – וכל היהודים אשר שם, מה הם עושים?”

“שוטה שבעולם! מה יעשו? – יהודים כשרים, הם יושבים, למשל, בבית המדרש ובכל יום ויום יש להם, למשל, ‘יאהר-צייט’ אחר, של איזה צדיק, והם שותים יי”ש ואוכלים צמוקים ותאנים, למשל!…"

עזבתי את הדוד הטפש ולבי נשאר ריק כשהיה.

ובלילה כאשר אחרנוּ לשבת בחוץ, כנהוג בליל זה של תשעה באב, נתגלגלה השיחה על רבי טוביה, והנה החלה מירל לקלל את אייזיק קונה בית רבי טוביה, ובקצפּה זלזלה כמעט גם בכבודו של רבי טוביה, כי הוא רק חכם לאחרים, ולא לו; רבי טוביה “היועץ”, רבי טוביה “הבורר” לא ידע איך להזהר מבוּר ועם הארץ כאייזיק: “האמין בו בגוי זה, עכשיו נשאר בלי פרוּטה!” – קראה מירל בחמתה.

דברי חולין כאלה וכאלה על יהודי מארץ ישראל לא יכלו להשתיק געגוּעי; הגיתי בו יום ולילה, ונפשי כלתה לעת שובו למען אשמע, אראה וארגיש בו מריחה של “הארץ אשר נשבע לאבותינו ויקדשה”,… מדי בוקר, רק נפקחו עיני, קפצתי מיד מעל משכבי ואביט למעון שכנינו, לראות אם כבר בא רבי טוביה. בשבתי ב“חדר” ולאזני נשמע קול פעמונים ורעש אופנים של איזו עגלה עוברת – מיד הלם כפטיש לבי: “רבי טוביה הוא הבא בעגלה זו!” – ונתבלבלה דעתי ולא ידעתי מה לענות לרב, ואשׂבע מהלומות וחרפות. ומדי שוּבי מן החדר, מיהרתי רצתי הביתה, ולא נמשכתי לשעשוּעי חברי, כי אמרתי: הנה זה אמצא שם את היהודי מארץ ישראל.

וכה יום אחר יום יעבור, ו“הוא” איננו עוד… שואל אני באנשי ביתנו, אך גם הם לא שמעו על אודותיו מאומה.

“הדוד צבי!” – פניתי פעם אל ידידי זה, בשאלה של בקשה ותחנונים: “מדוע לא תכתוב מכתב לרבי טוביה לשאול לשלומו?”

“שוטה שבעולם! אם רבי טוביה לא יכתוב לנו, סימן הוא כי עיניו לא יתנוהו – ועתה… אם אפילו, למשל, אכתוב אני אליו – מה אני מועיל, אם הוא לא יכתוב תשובה, למשל?!…”

וימים אחרי ימים עוברים ו“הוא” – היכן הוא?

ובחדר הנה זה יכנוני בשם חדש: “היהודי מארץ ישראל”… כי באחד הימים, כאשר נלאה כבר הרב מהכותני על בלי דעתי את השעור, ואני בכיתי מרה, כפף זה אלי והתחיל חוקרני בפה רך:

“ומה זה היה לך? מה חסר לך? מטובי התלמידים היית, מן ‘הכתה הגדולה’, ועתה – מי הסיר את ראשך מעליך?…”

דברי רכות אלה המַסו את לבי ולא יכולתי עוד התאפק:

“אני מתגעגע על היהודי מארץ ישראל” – עניתי בתום לבי – ופרץ שחוק התלמידים עלי:

“היהודי מארץ ישראל! היהודי מארץ ישראל!” – התחילו כולם קוראים לי מאז.

אף הרבי בקצפו סוטרני על פי בחרוף וגדוף “יהודי מארץ ישראל, יפח רוחך!”

ומה גדול הכאב אם בדבר הקדוש לך יחרפוך!…

ג

אני עומד כפוף על קערה מלאה חמים, ואמי חופפת וסורקת ראשי לכבוד יום טוב – ערב ראש-השנה היום. ופתאום נשמע קול בבית: “רבי טוביה בא!” – וכרגע הנני עומד בחוץ, אף כי שערותי עודן שותתות מים…

מעל עגלת יוּדיל בעל העגלה יורד איש זקן, אחוז ביד הדוד צבי… בלי ספק זה – “הוא”… ו“הוא” – זקן ככל הזקנים אשר ברחובותינו, גם לבוש הוא כמוהם, גם מקלו איננו של “סַנְפְּרינוֹן” אף לא מין “מקל שָקֵד” או “עצי שִטים”, כי אם של גֶמי סתם הוא, ממש כזה של רבי שלמה השוחט… האפשר הדבר שזקני ארץ ישראל ככל הזקנים הם?

עיניו פתוחות, וגם לא אדומות, ובכל זאת, אוחז הדוד צבי בידו – ו“הוא”, צועד אחריו בזהירות, כמו ימשש את האדמה תחתיו… ומניעה מירל ראש ואומרת בלחש לאמי, המנגבת אותי במטפחתה: “ומה? – האם לא אמר לבי לי?… אלי! – עיור, עיור הוא”…

והנה הוא יושב לו אל השולחן ושואל בשַחקה של חבּה לשלום אנשי הבית.

“הננו בקו החיים והשלום!” עונים לו בשפה רפה ועצבות…

“שלום עליכם”… אמרתי כנכלם, בגשתי אליו בזהירות של כבוד ואתן לו שלום, ובערמה החזקתי ימיני ממולו ולא הבאתיה לכף ידו; בקשתי לראות אם באמת אין זה רואה מאומה… והנה הוא תועה בידו אָנָה וָאָנָה ואינו מוצא את ידי… המצאתיה לו.

“עליכם השלום!” – הוא קורא לעומתי בחבּה: “שמעתי, שמעתי עליך שכבר בר גמרא אתה, בני!” – –

אנשי הבית טרוּדים בהכנות ליום הקדוש הבא; ואני פעם בפעם נכנס ובא חרש החדרה ששם הזקן יושב, ומהלך סביביו בלאט לחקרו…

יושב זקן – עיניו נִכחו פתוחות ושפתיו נעות. דומני: תהלים הוא אומר… זקן ככל הזקנים. –

והנה גם הוא זה רחץ פניו ויושב מוכן לקראת היום הקדוש. על בהונות רגלי הנני קרב אליו, בעצרי בעד נשמת אפי, לבל יוָדע לו כי פה אני, ומתבונן אל עיניו הפתוחות: “הזה הוא עיורון? – אשתומם בקרבי – מדוע לא תראינה עיניו?…” הן נראו רק לי כזכוכית שנדף עליהן אד.

ו“הוא” – הוא מבקש להתרגל אל המקום החדש, אשר רק ידַמהו ולא יראהו; לרגעים הוא מניד ראשו אל כל רוח, אף יקמוט מצחו בגששו בידו סביביו. לבי דוה בראותי איך זקן זה מתלמד להחליף את חוש-הראות בחושים אחרים, – הנה הוא גם מריח לצדדין באפו הגבוה…

וכמה שאני מסתכל בפנים אלו, אחמדהו ביותר. הנה קמט מצחו ובין גבותיו יתעמק קמט אחד, יתעמק, ירעד… פיו ושפמו משופּעים כמעט וכמו סוּגרו בסוד אחד הידוּע רק לו בלבד… זקנו סוכך בקווצות קווצות כסף על חזהו ויורד הוא בשפוע עמוק, וקצהו זה הארוך מסתבך בכפתור קפוטתו… מתחת לכפּת ראשו, מרקותיו המלאות, יורדים תלתלי פאותיו – ונחמד הוא, נעים הוא יהודי זה, והוד לו מראה “תַנָא”!

ומתוך הדרים ששמעתי את רבי טוביה מספר למירל – נודע לי, כי הוא לא ישוב עוד לארץ-ישראל, אחרי אשר היה לעיור מוחלט, וקרובו הקונה ביתו אינו יכול לשלם לו את כספו אלא לשיעוּרין קטנים… “ובכן, הנני להיות בן-ביתכם, לרצונכם” – כִלה רבי טוביה את דבריו.

“האָח… בכל כבוד… בכל כבוד ויקר, רבי טוביה!” – קראה מירל ברגש: “כַבדנו נא! כַבדנו ונכָּבד מכבודך!”

גם הדוד צבי נתרגש משמחת לב וקרא:

“ומדוע לא? ומדוע לא, למשל, רבי טוביה?!… הן רבות גמלת עלינו מאז, וגם עתה יודעים אנו מאד, שאינך מבקש, למשל, לחם חסד חלילה, שלם תשלם…”

מבט של רוגז, שתחבה מירל בבעלה, שׂם קץ לשטף דבריו, וידום פתאום.

ואני – אשרַי ואשרי חלקי! היהודי מארץ ישראל בן-ביתנו יהיה לאורך ימים!…

השמש שוקע, מתקדש חג התרועה, ואני מוליך את רבי טוביה לבית התפילה. עוברים אנו בחוצות והכל מביטים אחרינו, ואני כמו בוש בשביל זקן נכבד זה המכוֵן צעדיו לפי צעדי אני, וגם נהנה מידו המחזיקה בכתפי ומחליקה בבית זרועה האטלסי על צוארי ולחיי…

בבית המדרש קידמוּ רבים את רבי טוביה בשלום, ופני הכל הביעו לו רחמים וכבוד…

הוֹשבתיו ממול קיר המזרח, על מקומי (זו “עירי”, נחלת אבי לי) ואני עמדתי על ידו. בחנני רבי טוביה אם יודע אני סדר ה תפילה, וכאשר נוכח כי “הכל” ידוע לי, קם על רגליו אל הרינה ואל התפילה, – ותפילתו זו, שנבעה בתחינה מלב רַגָש, עוררה גם אותי לרגש – הוא אפילו שמונה עשרה של ראש השנה יודע הוא בעל פה!

“לשנה טובה תכָתב! – הגם את מערת המכפלה ראית?” – בלשון זו, בברכה ובשאלה כאחת, פניתי מיד לרבי טוביה ככלות התפילה…

רבי טוביה שׂם ידו על שכמי ועל שפתיו ריחפה בת צחוק.

“לשנה טובה תכָתב ותחָתם גם אתה!” – ענני בנחת: “ומה ששאלת – ראיתי, בני, גם ראיתי…”

“איך? איככה?” – קראתי בחרדה: “העמדו רגליך על יד קברי האבות ממש?…”

“נחלתנו נהפכה לזרים” – ענה רבי טוביה במנוד ראש: “כמעט על כל מקום קדוש שׂמוּ הישמעאלים משמר. גם למערת המכפלה לא יתנו לנו לבוא פנימה – ואראה רק את הבנין אשר עליה…”

אך אני מאוּשר הייתי בשמעי, כי ישנה עוד מערת המכפלה! ומרוב שמחה לא יכולתי גם לקצוף על הישמעאלים. ה“דוד ישמעאל” – “פרא אדם” זה – סוף סוף הרי גם הוא בן אברהם הוא!…

ואותם שני הימים של ראש השנה זכור אזכרם עד היום בחדות קודש!

יד רבי טוביה לא זזה מתוך ידי, אני הייתי לו לעינים, אבל הוא היה לי למקור חיים, חיים חדשים של עולם אחר. ישנתי ולבי ער, הקיצותי ואחלום בהקיץ, וגם הלילה וגם היום היו לי כחלום ארוך שכולו טוב. הייתי כשט על גלי זמרה נעימה, כשוחה בנהר היוצא מעדן – ורוח אלהים מרחפת על פני המים…

לפניך איש זקן נשוּא פנים, והוא מספר – ואתה נוכחת כי דבריו שקולים בשקל האמת, כי אם תאבה לפאר את דבריו באיזו גוזמא, מיד הוא מעיר לך: “כלום כך אמרתי?” רק את האמת הוא מספר, – ובכל זאת הדברים מפליאים! הוא מספר מאשר ראה הוא בעיניו אלה אשר חשכוּ לנצח, – ועל כן יהמה לבבו בספּרו עד שהדבּוּר נסכר לפעמים בגרונו… והנה צחוק קל מרחף בין שפמיו לזכרונותיו היקרים ומתפשט על כל מלוא פניו, עד לעיניו יגיע, ושם, הה! – חושך וצלמות…

הן מביטות ישר אליך ואותך לא תראינה, – ולבבך יחוש כאב של רחמים למראה עיניך, יגיל ברעדה למשמע אזניך, – וכאב ושמח ורחב ונָהה ונכסף לעולם ההוא, ששם פלָאות מני קדם ומחזות נאדרים בקודש יעידו ויגידו לכל: ראו, – יש אלוהים!

“ירושלים”, “חברון”, “קבר רחל”, “אשל אברהם”, “קבר רבי שמעון בר יוחאי” – אשמע מפי רבי טוביה, וכל שם שוטף אל לבי כזרם אור וחום. – הוא מספר כי הוא ראה את כל אלה, וכי יכול יוּכל לראותם גם עתה כל בן תמותה!

רבונו של עולם! מה טוב ומה יפה ונחמד עולמך אם אלה עוד ישנם בקרבו!…

“עד היום הזה”, “עד היום הזה” – דובבות שפתי ולבי משתאה ותמה בזכרי, שהתורה הקדושה מעידה מאז, מראש ימות עולם לכל הדורות הגידה שדברים אלה יעמדו, “עד היום הזה” – כלומר, כל זמן שיאמרו בני אדם: “היום הזה”, יעמדו אלה עֵד לכל באי עולם על גאון אלהי-ישראל ועמו, אשר בחר “עד היום הזה!” – –

“הר המוריה” – הלא ידעתו! הוא “אחד ההרים” של “העקדה”! – “ולֶך לְךָ אל ארץ המוריה” – “ויפגע במקום” הוא הר המוריה; שם הרי “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה” – “ומלאכי אלהים” – וַיָי (הוּא, כביכול, בכבודו ובעצמו) נצב עליו" – ויעקב שוכב על אבני המקום “ההוּא” שעליהן אומר רש“י: ש”עשאן כמין מרזב…" הלא הוא “הר הבית” שבגמרא, שעליו עמד “בית המקדש” – בית המקדש, אשר הוא סוף כל דמיונך, אשר לא תוכל לדמות לך מקום יותר נקדש ונערץ ממנו בארץ – וחרדות יעברוך בשמעך את השם הזה מפורש ויוצא מפי רבי טוביה, אשר הוא עצמו ראה, בעיניו ממש ראה את ההר ששם כוהנים גדולים, לויים, נביאים, מלכים ומלאכים ממש עם רבבות עולי רגל, אשר שם מחזה שדי יחזו בעבודת הקודש, נסים ונפלאות נעשים לעיניהם, “עשרה נסים” בכל עת ובכל שעה, – ושם עוד יעמוד לעֵדה מלבד ההר הזה גם “כותל המערבי” – כותל של הבית הגדול והקדוש ההוא!…

ורבי טוביה מספר לנו מעשה בניָנו, מִספּר אבניו ומידתן, והוא בעצמו גם נשק אותן בשפתיו אלה, הדובבות פה לעיני… אלא… אלא – במקום “קודש הקדשים” – הה, יי אלהים! – במקום “הארון”, “הכרובים” ו“לוחות העדוּת” הכתובים באצבע אלהים, החצובים בידי משה – משה רבנו! – במקום ההוא עומד עתה בית-תִפלָה לישמעאלים! –

“העל אלה תחשה תתאפק ה'?!” –

“למה יאמרו הגוים: איה אלוהיהם!?…”

וכל האנשים הגדולים והנפלאים ההם, אשר את אלהים יתהלכו וידברו עמו; האבות, הנביאים, המלכים, הגבורים, אשר לבך יהגה להם אהבה וכבוד בלי מצרים, וכל הימים ההם, ימי האותות והמופתים, – עברו עליך בתפארת גדולתם והוד קדושתם – ופתאום נפלו ויתפוצצו!

ולעיניך חרבות, קדוּשה מחוללה ותוגת עולמים…

חרבות – אך הדרת קודש עליהם חופפת גם “עד היום הזה” – “ויש תקוה לאחריתֵך, נאוּם יי” – לימות המשיח…

והוא, מלך המשיח, מובטחני מעתה כי לא יתמהמה עוד! – הוא הולך, הוא בא!

ומספר רבי טוביה על היהודים השונים שמארצות שונות במנהגים שונים שבארץ הקדושה: “ספרדים”, “מַרוקנים”, יהוּדים מ“בבל” ומ“שושן” – ומי יודע? אפשר, כי ביום של חול אחד יכול אתה לפגוש שם ברחוב, או באיזה בית-מדרש ישן, את אחד מ“בני משה” או איזה “יהודי אדמוני” מעשרת השבטים אשר מעבר לנהר סמבטיון, – כי סוף סוף, נמצא המעבר! ויהודים אדמונים באים לפני בוא מלך המשיח! –

ארץ, ארץ, ארץ! – האוּכל לספר את כל אשר עוללת בי אז?!… אצל ר' טוביה אני עומד בתפילה:

"ותמלוך אתּה יי לבדך על כּל מעשׂיך,

בהר ציון משכּן כּבוֹדך, וּבירוּשלים עיר קדשך!!" – כה אצעק בתפילה מנהמת לב רַגָש ובוער, ורוצה אני בקולי הדק שיהא בוקע ועולה מבין כל הקולות הרבים, הבכיות והגניחות, שבית המדרש הומה מהם כבקולות מים רבים אדירים, כקול יערות נרעשים – ואני צועק בכל עוז, קורא אל יי בחזקה, צועק – וקולי הדק נפסק, – הו! – אני צועק עוד בכל עוז, עם כל ישראל – אך אני – קולי קולי!… הוא נחבא, הוא כָלָה… נחר גרוני, חזי כואב… אך לבי לבי! – שם עוד עצורה הסערה…

ד

ולראש אשמורת, במוצאי ראש השנה, הקיצותי שוב ל“תיקוּן חצות” – שוב רבי טוביה יושב וקובל על הגלות והחוּרבן… והקיצה בי רוח אחרת, רוח נכאה על חרבות ציון, על המקדש השמם, מזוּגה במידת רגזנות על הֵעדר הטובה בעולם הזה בכלל. – לבי כמו נתרוקן ונצטנן מעצבון. המִכסה נפל מעלי בשנתי והלילה מצונן היה. נתכסיתי – ובחוץ הומה הרוח כחלילים, מבעד לחרכּי החלונות הרועשים הוא נושב ומנבא לסתיו, לגשם ולרפש וערפל קר… אני מתכוֵץ ומתחמם כמעט ומתחיל לנמנם ברינתו הרכה של רבי טוביה: “בשוב יי את שיבת ציון היינו כחולמים…”

אך הנה זע קולו ובקינה יבוא:

“עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם?…”

והוא מתרגש וקורא ושונה וּמשלש, בעוד שהוא עוצר בקולו, לבלתי הפריע שנתם של אנשי הבית; ושירתו בלולה תוגה נסתרה של נפש נשכחה המשתוחחת בהחבא:

“עַד אָנָה בִּכְיָה בְצִיּוֹן וּמִסְפֵּד בִּירוּשָׁלָיִם?…”

וכמו אלפי קולות מבכי ציון ומספד ירושלים התפרצו ברוח הביתה!…

“עד אנה?” – הומה גם לבי בקרבי: הנה הימים הנוראים, ימי התשובה, ומדוע לא נתאסף יחדיו כל ישראל? נעמוד ולא נצא מבית הכנסת, נעמוד בתשובה, נבקש, נתחנן ולא נזוז מכאן עד אשר ירחם! – כלום לא בזה הדבר תלוּי?…

“כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָה יְחוֹנֵנוּ”

אבל “עבדיך”, אלה “הגדולים” בעלי הזקן – כמעט עברוּ ימי הדין, אך יצאו מבית המדרש בערבית, והנה זה שוּנוּ פני הכל; סרים וזועפים הם נסעו ליריד – והגאוּלה מן היריד תבוא?… “עשה למען תינוקות של בית רבן” – הם צועקים ומבקשים, עוזבים את הענין לתינוקות, והמה ל“פרנסה”.

ורבי טוביה זה שונה לו שם בנחת את המשניות ש“בחצות”: “ובית אבטינוס, ובבית הניצול ובבית המוקד” – והרוח כמו הולך בחליל סביב הבית…

ובאמת, למה לא אנחנו התינוקות? כלום קשה להיות צדיק גמור? ירבו הצדיקים בין הקטנים – והמשיח בזכותם יבוא… ובאמת, מה טוב לעשות אך טוב? ובחשק לב קבלתי על עצמי לעבוד את ה', להגות בתורתו, להיות שונה משנָיות בנעימה כמו רבי טוביה, ומתוך כך נרדמתי ברעש מטר סוחף.

ויהי בבוקר, – השמש שולחה אלי קרנים מעַוְרות עינים מבעד לחלון הפתוח. ואני בעודני מצטמצם מנוגה זרחה – חשתי, כי חפשי אני היום לנפשי; היום קורָא לי דרור מכל – אין “חדר” עוד! לפני רק עיר ואדם, שדה, נחל ויער ואחוזת מרעים חפשים כמוני…

יום ראשון ל“בין הזמנים” היום!

“בשחרית טובה, בן חופש!” – נתן בקולו התרנגול הלבן, “כפרתי”, ויברכני בהתיצבו על מפתן חדרנו.

“בשחרית טובה!” – תגעה לי גם הפרה האדומה, פרת דודתי, בעמדה רגע על דרכה ותָסֶב ראשה לאחור, ממול חלוני… והנה גם דודתי חנה עצמה אצל החלון עמדה:

“בשחרית טובה לך, משה’לי!… הנטלת ידיך?…”

ומה רב הצחוק והשעשועים עתה מתחת לשמי התכלת, שהררי פז ופנינים נישאים עליהם ברוח!… שם, על החבית הנצבת זוג אנקורים, שתי צפרים שובבות משתכשכות במים, שנקווּ ממטר הלילה על גבי קרקעיתה שלמעלה; הן זורקות סביבן אבקת בדולח מתנוצצת בצבעי הקשת, משתכשכות, מפצחות ומצפצפות מששון על עשותן את הנפלאות האלה… פורחות ושבות וכנפיהן משיקות, מפרפרות בעוּפן, אבל לא כן הדרור! – הִנֵה-הנה, מן הקן אשר מעל חלוני, התעופפה בצהלה דרור אחת מן הצעירות, (אני מכיר גם את הילדים גם את הוריהם שבקן) – והיא איננה מרעדת כנפיה. היא אך הנף תנופף בהן ותתרומם רומה, רומה, תתפשט ותשׂתרע, וכן כחץ אל המטרה תשאף. אך הנה התנערה, תסתובב, תתנופף, תשפַּל ותתנשא מעלה, מעלה, טסה דואה במעגל מבלי נוד כנף, מבלי זעזוע כל שהוא. –

“לזאת יקָרא עפיפה!” –

כן קראתי ואמחא כפי לה בשמחה מתוך ריצה לנטילת ידים ורחיצת פנים. ובעוד שאני מסתפג, אני נשקף מבעד לחלון הפונה החצרה ואומר “מודה”; וממולי, מעל גג שמעון-לב החייט, יהגו גם היוֹנים הענָוים והנאהבים כאומרים מודה קטועות:

“מוֹדֶה אֲנִי – לְפָנֶיךָ, – מֶלֶךְ חַי – וְקַיָּם!”

ופתאום הפסיקו באמצע ו“הוּא” התנופף ויתרומם מעל הגג הרטוב, אל תכלת השמים הבהירה עף ומסתובב במעגל בלי הפוגות, סביב סביב עד שהוא נופל כמתעלף; נפול יפול בהתגלגלו סביבותיו כגלגל, נופל בקו ישר מטה מטה… ופתאום, פרישת כנפים – ובהגוּת אהבה הנה זה טש אל רעיתו המתעופפת גם היא לעומתו… ויחד יֵרומו יתעופפו, כי טוב, כי יפה, כי נחמד ונעים תחת שמים רחוצים בהירים ופושרים אלה!

וכולם, כל אשר מתחת השמים, כולם יקראוני ויפַתוני לשעשועי משובה!

פִתּוּני – ואפָּת עוד ברגע הראשון. –

רבי טוביה – תיקון חצות – אבל בלב מלא דרור ושעשועים כלום יש מקום לדאגה על גלות השכינה?… וחבל שעוּלן של התפילה והאכילה עלי, – והתפילה היום הרי ארוכה היא מאד, שגם “סליחות” נלווּ אליה…

בקפיצת הדרך באתי לבית המדרש ועמדתי להתפלל ולא מתוך כובד ראש “כחסידים הראשונים” שבמשנה, אלא כאוכלי הפסח במצרים: חטוף ואכול בחפזון, ובכל זאת לא תותיר מאומה…

אך הנה נקבצו באו כל רעי, והנה שיח ושיג להם שם, – ואני פה… ואני זה נכשל ב“נותר”, שלא מדעת וגם מדעת כמה דילוּגים אני עושה בתפילתי… ובעוד רגע הנה גם אני בתוכם, בין כל הנערים, טוען ונטען, תחילה רק ברמיזה, בקריצה ובנענוּעים – שלא להפסיק באמצע התפילה. לא מבינים לי, ואני מתיר לעצמי דבּוּר קטוע בלשון הקודש… ומקודש לחול – אני זה מדבר כדבר כל איש אל רעהו, ואת סידוּרי הסגור אני אוחז בידי ואצבעי תחובה בין הדפים לסימן, שלא לשכוח באיזה מקום אני עומד בתפילתי… ובכן נדברנו וגמרנו, שיש למהר ולהחיש מעשינו, והנני פונה מחברי בכדי לגמור את התפילה. הסידוּר נפתח, ואצבע מונחת ומורה – אוי לאותה בושה! – על “והאופנים וחיות הקודש”… לבי נוקפני, הרי ב“מזיד” עברתי עבירה נוראה כזו, הפסקתי “בשתים שלפניה”!

“מהר! מהר!” – קוראים לי חברי – ואני נשמע להם ונחפז, שהרי בין כך ובין כך עבר כבר זמן תפילה, בית המדרש מתרוקן, חברי יעזבוני – והיום אבד… מהר מיהרתי – והביתה יחד עם “מאיר’ל בעל נס” חברי! – בכור שטן זה דוחקני, ואני אוכל בחפזון – שהרי כמה דברים עלינו למלאות! צריך לבוא אל גד, ומשם שלשתנו נלך ונקרא את דוד ואת אחיו, ואתם גם גרשון ומנשה, וכולנו יחד נעלה לבית שמריהו, ושם נמצא את כל ה“חדר” של חנינא החֵרֵש, ואז נחליט יחדיו, ברוב דעות או בגורלות, אנה נשים פנינו… כשאני לעצמי החלטתי דוקא להטות לבבם ללכת היערה – היצלח בידי?…

ובאמת מוטב היה לשׂוּם פת-שחרית זו לתוך כיסי ולילך. אבל אמא – בפניה עוד לא יצאתי ידי חובת אכילה, והיא מביטה עלי לרגעים בעיני חשד… אך הנה נקראה היא החנותה. –

“מהר, מהר!” – קורא מאיר’ל בעל נס, ואני נס מחדר הורתי – נצלתי כצבי מיד.

… רעב, עיף ויגע נחפזתי הביתה לפנות ערב, וכל מעשי היום ועלילותיו כאילו נסחבים אחרי ונאנחים עלי מבלי כוח: חטאתָ, עָוית, פשעת – ובעשרת ימי תשובה…

מלא בושה על שובבותי עברתי על פני רבי טוביה, שישב ושנה משנָיות על פה. רעבוני כמו לוּקח ממני, ואכלתי רק כזורק אבן לחֵמֶת.

– “משה’לי!” – קרא לי רבי טוביה מחדרו – ואקרב אליו חרש, נכון לשרתו.

הוא קם והניח ידו על שכמי, שנלך לבית המדרש.

ידו על שכמי, פסיעותיו הוא מכוֵן לפסיעותי – ובכל הדרך לא ידעתי נפשי. הייתי אז רק כחֵלק, כאֵבֶר מרבי טוביה – ואיזה כובד-ראש ויראת שמים סוככו עלי… לא ראיתי בחברי שבחוץ ולא שמעתי להם בקראם בשמי, כמו לוּ זקנתי בין רגע ואין לי עוד חלק בהם ובהמונם.

חרש נצבתי בבית המדרש כחוטא לאחר שהלקוהו. סמוך לרבי טוביה עמדתי כמבקש בו מחסה וסעד. בקרבתו, ידעתי, לא יהינו רעי לגשת אלי ולהפריעני מתפילתי. ושפתי דובבו את התפילה במצוקת יגון… הרגשתי, כי עלי להתחנן לפני יי לחלצני – ממה? – מחברת רעי העליזים, למען אהיה בדד ומַשמים, נתון רק לגמרא ולתפילה? – הה! איך?… אבל הטוב טוב כי אתנהג במנהגי היום, להתפלל בהפסקות ודילוּגים כמו בבוקר הזה? – ואימתי? בעשרת ימי התשובה, לפני בוא היום הגדול והנורא, יום הכפּוּרים! ואני חוטא, מה אֲמוּלָה לבָתי!…

ובהתעוררי בלילה ההוא משנתי, ואשמע את קול רבי טוביה בהתודותו: ב“אשמנו, בגדנו וכו'…” והנה כל “האשמות” שאשמתי ביום אתמול עוברים לפני: דבַּקתי ניָרות על גבי עוברים ושבים, התגנבתי לבית הכנסת עם חבל חברי ונתקע שם בשופר – אחרי ראש השנה תקענו! – את הטלית ותפילין של השמש טמנתי בארגז “השמות” שבפרוזדור, והרי אפשר שיגנבון משם… ואיך תצטער אמי בהוָדע לה מעשי שובבותי. גם רבי טוביה ישמע וידע זאת… ותפילתי? – איש לא שם לב אלי אבל – לבי, לבי יודע, ויי אלהים ממעל ראה ויכתוב זאת בספר זכרון לפניו… ובתוך כך קולטות אזני פסוקים מקינות רבי טוביה, – הנה הוא קורא בלילה:

“יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב, אִמּוֹתֵינוּ כְאַלְמָנוֹת”…

והנני זוכר, כי גם אמי אלמנה ואנכי יתום הנני. היא אלמנה בודדה, עסוקה כל השבוע ב“פרנסה” בחנות, ובשבת-הקודש תשב גלמודה, אין איש אתה מבלעדי, ובצאתי לצחק את חברי היא נשארת בודדה בחדרה, תהגה חרש ב“צאינה וראינה” או בתהלים… ואני, הרי רחמנות עלי! – הנני יתום, מבלי אב; איני יכול לומר “אבי” ככל הנערים… אין לי “אב” – מחסה עוז וכבוד תפארת זה… כל רעי נוי להם בבואם עם אבותיהם לבית הכנסת ובשבתם שם על ידם בימי שבת ומועד, ורק אני בא ביחידותי, בדד אשב על מקומי – ומי ישים אלי לב?… איֶכּה, אבא, איֶכּה!… אבא אשר נשָאַני אז, במוצאי שבּת, על זרועותיו והיה מנגן “המבדיל” בקול נוהה וערב – הישכב עוד שנים רבות בקבר?…

ופלצות תאחז בשרי בזכרי את אשר עשו לאבי אז, איך התעללו בגוִיתו וישימוה במעמקי אדמה… וכך יתעללו עוד בכל החיים אחרי מותם – גם בי ובאמי וברעַי, בכולנו יֵעָשה הדבר הנתעב והאכזרי הזה – המיתה והקבורה… ואבי, זה אבי היפה אשר נשאני תמיד במוצאי שבת על זרועותיו וינגן “המבדיל” בקול ערב מאד, ישכב עוד שנים רבות שם בקברו מתחת לתל עפר ואבן כבדה… רימה תאכלהו בפיו ובעיניו… והירשלי, זה אחי הקטון והיפה, נחמת אמי ומשׂושׂי, מדוע יאכלו גם אותו התולעים?… אוי, איכה יהרוג יי ולא יחמול!… ועד מתי ישכבו כל המתים שם, עד מתי?… מתי זה יבוא המשיח עם קץ הפלאות ועם תחית המתים? – ואיך נֶחשה נתאפק ולא נרעיש כל העולמות?… יחיו מתיך! מה אתה רוצה, רבונו של עולם? – תשובה? – הרי לך תשובה! נשוב, נשוב אליך, כחפצך! נשוב בבכי ובתחנונים ובמעשים טובים – נקבל עלינו את הכל, רק לא יזָכר עוד המות הנורא והנתעב, יבולע רק זה לנצח!…

ובתוך כך ישאל רבי טוביה שאלות קשות ומרות:

"הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפֵּק, תֶּחֱשֶׁה וּתְעַנֵּנוּ מְאֹד?

הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה? אִם בְּציון גָּעֲלָה נַפְשֶׁך?…

מַדּוּעַ הִכִּיתָנוּ וְאֵין לָנוּ מַרְפֵּא?…"

ואני כל קרבי נכמרו, לבבי ילחצני, ויותר שקולו של רבי טוביה הולך ומתגבר – תתגבר עקת לבי וחנק תחנק בגרוני, – והנה נד קולו, נחבא רגע, עד שהתפרץ כשהוא עמום בגניחה וברעדה עצורה:

"קוֹל בְּרָ-מָה נִשְׁמָע,

נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים!

רָחֵל מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ!

מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם

עַל-בָּנֶיהָ כּי אֵינֶנּוּ…

יְיָ מִמָּרוֹם יִשְׁאָג

וּמִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יִתֵּן קוֹלוֹ

שָׁאֹג יִשְׁאַג עַל-נָוֵהוּ – – –

הה! גם הוא, כביכול – הגדול הגבור והנורא גם הוא – בוכה! הגם לו צר? ותתפרץ בכיָתי בגניחה – – –

“מה לך, משה’לי?!…” – חרדה אלי אמי ממיטתה – ואני לא אוכל ולא אדע מה לענות, אך לבי כמפוח ישוֹם מגניחותי… לוקחתני אמי בזרועותיה, תחליקני תשאלני בחרדה: “מה החלום? מה החלום אשר חלמת, בני?” –

ואני רק מתאמץ להשתמט ממנה… אך היא לא תרפני, תבקשני, תפקוד עלי לדבּר ולספּר מה היה לי, עד שאני מֵחֵל לגמגם מתוך בכי:

“אבי ואחי בקבר… בית המקדש חרב… הקדוש ברוך הוא בוכה… ואני… אני… ילד רע, אמי… רע!”

אמי תשָקני, תחבקני, תלחצני אל לבה, אל לבה הטוב והרחום, תהגה לי חבּה כיונה – ואני מתביש ומתאמץ להחָלץ ממנה ומבין שדיה… הן לא יונק שדים אנכי שתשימני בחיקה…

אמי מבינה מבוכתי, תרפני, תשכיבני, תכסני, תשָקני ותאמר בלב נכמר: “שכב וישן, הבן יקיר לי! יהודי טוב, יהודי כשר תהיה לי!”

ברוח נמוכה ונוחמה כמעט אני שוכב… והנה נשמע הולם-פעם, קול דופק על דלתי הבתים, והוא הולך הלוך וקרוב… הנה דפק ברעש גם על דלת ביתנו, ובדומית הרחוב נשמע קול השמש קורא, הולך בחללו של לילה…

“קומו ל-ע-בו-דת ה-בו-רא!…”

“קומו ל-ע-בו-דת ה-בו-רא!…”

“אמי, האקום לסליחות?” אשאל חרש.

“לא, בני! שכב, בבוקר, בעת התפילה תאמר גם סליחות בכוָנה”.

ונפשי הומיה ומתחננת בקרבי: “אנא, רבונו של עולם! הוֹרני דרכך! הצילני מיצר-הרע! ראה, כי אורב הוא לי!…”

ה

מעולם לא התפארה בי אמי לפני זרים, ולא ספּרה לפני השכנים והשכנות את ה“חכמות” שלי, כאשר תעשינה הנשים; היא הצפן הצפינה עמוק בלבה כל רגשותיה עלי. כל “הנחת” והתענוגים ששאבה לפעמים ממני, כל תקוה טובה שראתה בי כינסה והחביאה בקרב לבה הנשבר, לרפא את שבריו אשר הָשבר בדמי ימיה, – הצפינה וכינסה אותם ויהיו לה כקודש הקדשים אשר עין זר לא תשוּרם… גם בדבּרה עמי דבּרה חרש, כמו תשׂיח סוד את בנה יחידה, המיוחד לה מכל העולם הזה…

אך באותו בוקר, כמעט שקמתי ויצאתי אל חדרה של מירל שכנתנו, מיד הכרתי שגילתה אמי את “הסוד”. צר לבה מהכיל לבדו אותו דבר שקָרני בליל אמש – וספּרה זאת לו, לרבי טוביה…

רבי טוביה פגָשני בדברי חידודין לשם הלצה, שלא כדרכו, ואמר, כי נער שובב אני ואיני רוצה להתרגל "להביט " באיזה ספר בעצמי אלא ממתין רק שאחרים ילמדוּני. אך אני הכרתי בו מתוך דבריו ומשַחקת הרצון שריחפה על פניו, כי לבו טוב לי היום מיומים – ואשאל בעוז:

“מאין אקח לי ספרים? ואת הקשה מי יפתור לי?”

“בואה ואתן לך, עצל!” – ענני רבי טוביה: “ואת הדבר הקשה תשאל ממני”.

הזקן נגש אל הספסל הארוך והרחב, הצבוע בצבע ירוק (הוא זה נתרגל בבית ולכל אשר חפץ הלך ישר לבדו) ויוציא מתחתיו את מלתחתו ויפתחנה, ומבין ספריו השונים הוציא ספר אחד קטון ויתנהו לי, פתחתיו וקראתי את שמו: "שערי ירושלים ".

“כן, כן! את זה, בני, קח לך! וקרא בו באשר אַראֶך”.

אינני יודע איך אביע את כל הרגשות שמילאו לבי אז, בקראי בעצמי דברי ספר – דברים יפים ונפלאים מארץ הפלאות – ואבינם. איזה חן מיוחד היה שפוך על הדברים ההם, שקראתי אנכי בעצמי, שראיתי בעיני ממש “בספר קדוש” שכל דבריו נַעלים מכל ספק. שׂשׂתי כאילו מצאתי אוצר טמון בתוך יער – פתע עָשַרתי!… גם בהתהלכי בחוץ לא חדל דמיוני מהגות בדברים אשר קראתי. עד אז לא ידעתי את טובי אשר בידי להתענג עליו בכל עת: הנה אשב לי, אקח ספרי, ואני הוגה בו כגדול – רק אביט בו ולא אקרא בפי – אביט ולבי יעלוץ בקרבי, כי אבין את כל הדברים הנחמדים והקדושים ההם, ואין כל סתום ונסתר ממני. את פי רבי טוביה לא אשאל גם במקום אשר לא אבין היטב, כי קשה לי להפסיק קריאתי; אך דמיוני ממלא את החסר ומוסיף עוד צבע משלו, – וכמו מבעד לענן אראה את הדברים… כך! אני רואה אותם, הם מרפרפים לפני… ולא רק המחזות, המקומות הקדושים ונפשות הצדיקים שבספר, אלא גם המלים והפסוקים, ורובם מאלה שאיני מבינם באר היטב, – גם הם מרחפים עלי כנשמות מעולם העליון…

ולבי מלא תודה לשם יתברך, וקופץ משמחה על שתי המתנות הטובות שזכּני בהן: ברבי טוביה, שיחיה, ובספר הקדוש “שערי ירושלים”! האחד ממלא את דברי רעהו, ושניהם יעלוני, ישאוני ויביאוני אל ארץ הפלאות זו – אל “ארץ כנען” שבחומש, אל ארץ-ישראל, אל ארץ המשיח שלעתיד לבוא…

ומאז החילותי לבדוק ולחפש בספרי בית-המדרש, – חפּשׂתי, אבל את שביקשה נפשי לא מצאתי. שם היו רק “שאלות-ותשובות”, ספרי דרוש וחקירה, אשר שׂגבו ממני. ואני, נפשי צמאה מאד לקריאה של דברי אגדה – ואתן עין בסל של נְצָרים זה אשר הביא אתו מוכר הספרים לבית-המדרש שחרית וערבית. אותו הסל היה מלא ספרים קטנים אשר לבּבוני מאד, אך מדי קרבי להתבונן בו, יעלה בי מוכר הספרים – יהודי אדמוני שהוא משתעל ונזעף תמיד – מבט של רוגז, או גם נוזף ואומר: “ברוך הבא! – הרי לך ‘קונה’ חדש! גש הלאה!…” אך, כמה שכבודי היה יקר בעיני, לא יכולתי להבליג על תאוָתי, ואתהלך מסביב לסל במעגל, כצפּורת כרמים זו המסתובבת סביב לנר, סובב הולך ומתקנא ב“אברכים”, שלהם הרשות נתונה לעשות בתוך הסל כאדם העושה בתוך שלו, לבחור ספר, לעיין בו, ואף על פי שהם הם אינם קונים. החלטתי לקבץ אגורה לאגורה, מה שתתן לי אמי יום יום, עד כדי קנית ספר שהוא ממוכר הספרים הלז, למען כַפּר פניו פעם בקניה, ויתנני גם אותי להביט ולבדוק בסלו לראות, למצער, את שמותיהם של הספרים השונים.

והתענוגים והמאֲוַיים החדשים הועילו להקים בלבי סערת ה“תשובה” לדממה. רעיוני עצב ומרד כמו ביד לוקחו ממני. תחת פחד ומחיתה, נתמלא לבי אהבה, ואהי תמים עם יי אלהי – “כי לעולם חסדו”, ולא היה עוד הקדוש ברוך הוא בעיני כבא בטרוניא עם הבריות. והרי אני מתפלל בנחת, מעיין בספרים ומספר עם רבי טוביה ומשמשו בכל מה שאני יכול – וגם מוסיף מיום ליום אגורה או שתים לקרן הספרים שלי!

והנה באחד הימים שלפני חג הסוכות, בצהרים, ובבית המדרש רעש, – מוכר הספרים מטיל גורלות על ספרים, עשר פרוטות הגורל! בכיסי היו רק תשעה, אבל כרגע מיהרתי ולויתי מאחד מחברי עוד פרוטה אחת, על מנת שאני אשוב ואַלוה לו שתים בחול-המועד, – ונדחקתי אל המו"ס, העומד כמו במצור, נתתי לו את עשר פרוטותי בלב פועם – והכינותי את נפשי לגורל…

מכל צד נלחצתי מהבחורים שסביב שתו עלי, ויהי סביבי חושך ודממת מיחלים… לא ראיתי ולא ידעתי ברור מה עשיתי, והעליתי פתקא בידי הרועדת… והנה קול רעש מסביבי – הברה נפלה בבית-המדרש:

“ספר עלה בגורלו!”

האם לא להתל בי הם אומרים ככה?… אך, לא! – הנה נתּנו לי שני ספרים! ספר אחד בשני חלקים! ידים פשוטות מכל צד – ואני משתמט הצדה, כהו עיני מאוֹשר ולבי דופק – מהו ספר שכזה? והנה אך “מעשה” ב“עברי טייטש” הוא… ועוד אני מתנחם, כי בודאי אמצא בו ספּוּרי-מעשיות על צדיקים גדולים, כמו בספר “שבחי-הבעש”ט" שאצל אמי – והנני קורא את שם הספר, את כל ה“שער” – ואף דבר איני מבין!…

זה היה בודאי מין רומן ז’רגוני כתוב “אשכנזית” “העכסט אינטערעסאנט” – ואני לא ידעתי מהו זה?

והנה נגש אלי אחד הבחורים הלומדים בבית-המדרש, פניו כעלה נובל, כולו סמל הרפיון והעצלות ואיזה ריח מיוחד נודף ממנו כריח פרי עבוש… הוא נגש ויבט בספרי המשונה:

“התבין בו?” – שאלני בלעג נסתר, ויתאדם.

“אני קורא גם ספרים כתובים בלשון הקודש!” – עניתי בכעס.

“בלשון הקודש תבין, ובזה לא תבין” – ענני ויגמגם בלשונו: “כי… כי עוד לא הגיעה שעתך להבין בדברים כאלה…”

פניו נתכרכמו מאד ובעינים תועות הביט סביביו, כעובר עבירה ומפחד מעין רואה… חפצתי לענותו דבר, אך הוא רמז לי – ואלך אחריו לאחורי התנור.

“אני אתן לך ספר אחר תמורת זה” – אמר, בהוציאו מחיקו ספר קטון.

“האתן ספר גדול בשני חלקים כספרי במחיר ספר קטון כספרך?”

“ואתה מדַמה ספר שבלשון הקודש ל”מעשה" ב“עברי טייטש”?… ראה נא, זה מלא ספּוּרי-מעשיות נחמדים!"

לקחתי את הספר החדש ואֵרא כי לא שיקר לי הבחור בדבר טיבו – ואתן לו את ספרי, והוא מיהר ויסתירהו בחיקו, כמו גנוב הוא אתו.

אך אל יוָדע הדבר לאיש!" – פקד עלי ויעזבני חיש מהר ויעמֵד פניו כמו לא היה שום דבר בינינו…

אך אני לא הסתרתי את ספרי. אני הביתה רצתי, ראש הומיות בצהלה, ואת ספרי הרימותי, הניפותי כדגל מעל לראש: יראו וידעו הכל כי בידי – “שבט יהודה!”

אודך גם עתה, בחור עני, על ספרך! מדי זכרי את ימי הסוכות ההם, כאשר ישבתי וקראתי בספרך זה לפני רבי טוביה ובאזני שכנינו, אשר יחד עמנו ישבו בסוכתנו היפה – אודך!

סוכה מרוּוחת ויפה עשו בחצרנו הדוד צבי ושמואל הנגר יחד, ויקשטוה בסדינים יפים ובשאר מיני נוי, גם אשכלות ענבים עם תפוחים ואגסים גדולים ויפים, גם אפרסקים בצורת “מגן דוד” ואתרוג פסול באמצע – תלינו מתחת לסכך. בבנינה ובשכלולה השתדל ביחוד הנגר שמואל: “ידע נא רבי טוביה, שיחיה, ויזכור, כי אכל בסוכה שעשה נגר פשוט!” – אמר שמואל ויתעסק בכובד ראש, ככוהן העובד עבודת-הקודש. הוא היה בטוח כי רבי טוביה יחוש את נוי הסוכה ואם כי איננו רואה!

ובסוכה ההיא אני יושב על יד רבי טוביה ובמסבּת כל גרי ביתנו, קורא ומתרגם לפניהם בספר “שבט יהודה”, וכולם מחשים, מקשיבים לי ומביטים אל פי… אל שולחן אחד נשב אנחנו הגברים: רבי טוביה, אני, הדוד צבי ובנו, הנגר שמואל ואורחנו (בכל חג ציותה עלי אמי להביא “אורח” עני לסעודתנו) ואל השולחן השני ישבו הנשים: אמי, מירל ובנותיה וגרוּנה אֵם שמואל. רבי טוביה עוזר לי לתרגם את דברי הספר, ואני קורא בחשק ומתרגם. ולבי הצעיר מלא רגש, דמיון, אהבה, ועל כולם גאון לאומי…

אזכור מבטי אמי – הם טובו, אורו אז שבעתים ואנחות עונג שטפו עברו אז מלבה המלא לבנה הנותן לה כל כך נחת…

הנה, הנה הן העינים – עיני האם… הה! תפול נא דמעתי זאת, דמעת זכרונך, עלי קברך, אמי! –

דומני, עוד שומע אני לחש קני הסוף של סכך סוכתנו… הם התלחשו אז לפני רוח קל וחם, ונדמה לי שהם אומרים:

“הס, הס! שמעו נא, שמעו מה שנער קטון זה קורא!”

ועוד זכיה – זכיה גדולה! ביקשני רבי טוביה לקרוא לפניו במסכת סוכה.

מה טובה, עמוקה ויפה היתה אז הגמרא! – רבי טוביה שואל ומשיב, עוסק עמי כמו חברו אני. לפעמים גם יבחנני באיזו שאלה, אך אני לא אסוג אחור. חשתי כאילו היה פתאום אור במוחי, כי שׂכלי כמו עלה פתאום במעלות, ואת אשר לא ידעתי לפני רבי בלמדי בחדר, אדע עתה אל נכון – כדבר המובן מאליו…

“כמדומה לי” – אמר אלי רבי טוביה כשנתקשינו בדבר אחד: “כי גם המהרש”א שואל כזאת…" ואני טרם אדע איך לחפּשׂ אחר אותו דבּוּר במהרש“א. אבל רבי טוביה הורני לחפּשׂ בעמודי המהרש”א עד שמצאתי.

ואחרי אשר מצאתי הדרך לדרוש במהרש"א, התחלתי “לגנוב” עוד שאלות ממנו: הן לפני עיור ישבתי, ובלי פחד גונב הייתי דבּוּר וחצי דבּוּר מן הקושיות ואציע אותן לפני רבי טוביה בשמי.

“עיין במהרש”א!…" יענני אז רבי טוביה בצחוק דק המשתמע לשני פנים… מה שַׂחקה זו לו?

והנה בחול-המועד, בין מנחה למעריב, עברתי בבית-המדרש ועמדתי מאחורי רבי טוביה,שישב בשעה זו ודבּר את “רבי לֵיבֶלֶה הזקן”, הגדול שבמלמדי עירנו, ושמעתיו אומר:

“אני אומר לך, שהוא גונב מהרש”א כזקן ורגיל…"

“באמת?” – התפלא רבי ליבלה ברצון.

אכן נודע הדבר! – נתפסתי בגנבה, נתפסתי, אך לבי נתמלא שׂשׂון רב – ובכל זאת מיהרתי להחבא כגנב…

אך העולם נעשה כל כך יפה, וכל מיודעי כל כך מלאים חבּה ורצון אלי, ולבי ובשרי אך ירננו לאל הטוב והמיטיב! – ידעתי, כי מעכשיו איזה דבר נחמד ונעים שמוּר לי, – ומהו? לא שיערתי, – אך טוב הוא, טוב מאוד!

והנה ב“הושענא רבה” בשעת צהרים בא אני מן הרחוב אל חנות אמי, והיא, כאילו אינה רואה אותי, מדברת בבת-צחוק של נחת אל רבי טוביה לאמור:

“אבל הלא שובב הוא ועודנו עושה מעשי ילדות… הן רק עתה, לפני כבודו, ילמד, כדי להתפאר, אבל בחדר אינו אלא… אך הנה הוא בא!” – נפנתה פתאום כאילו רק ברגע זה נראיתי לה: “סימן לדבר שאמת אמרתי. האם לא כן דבּרתי, ‘בחוּר’ הגון? – מאין תבוא? – הליקטת עלי לולב לעשות טבעות? אדמֶה כי כבר תוכל לעשות לך חנות של טבעות בסחורתך זאת!…”

ובו ברגע נצנץ הדבר הטוב לפני מאליו, והבינותי כי בודאי “נתנוני” עתה לאיזה מלמד יותר חשוב.

“למי נתתִני?” – שאלתי בקוצר רוח.

“ומי מבקש לקחת שובב שכמותך?”

“אבל, למי, אמא, נתתִני??”

“לרבי ליבלה” – ענני רבי טוביה.

“ושלושים רובל אני נותנת שׂכר לימוד!” – אמרה אמי בשמחה.

“לרבי ליבלה?!” – קראתי, ואחפוץ לנפול על צוארי רבי טוביה ולנשקו, כי ידעתי, כי רק בשלו זכיתי להיות תלמיד לרבי ליבלה… אך בושתי מעשות זאת לרבי טוביה ואתרפק על אמי:

“אמי, אמי! – אמא יקרה! – האם לרבי ליבלה נתתִני?… האומנם, רבי טוביה, לרבי ליבלה? הוֹ, – לרבי ליבלה?! – הלא שם לומדים רק חתנים!… הלא מלמד הוא גם ‘פוסקים’!…”

“וגם אתה תלמד ‘פוסקים’” – ענני רבי טוביה: “אם רק יהיה בתורת השם חפצך…”

“אני, אני?! חי נפשי, רבי טוביה! – חי נפשי!” – קראתי ברעדה וגיל: “כי אלמד בשקידה, בשקידה רבה ‘בסיעתא דשמיא’!…”

ו

ובאמת לא דבר קטון היה להמנות בין תלמידיו של “רבי ליבלה הזקן”. כל ימיו היה רבי ליבלה מרביץ תורה בקהילתנו וכמעט כל למדני עירנו תלמידיו היו בנעוריהם, ולכן גם בפניו קראוהו בשם “רבי” סתם. אפילו הרב שבעירנו היה קורא לו “רבי”, כי גם הוא מתלמידיו היה. וכל תלמיד שהיה יוצא מחדרו של רבי ליבלה, היה נכנס ויושב בין הלומדים בבית המדרש, ונעשה “צוּרבא דרבנן”.

והוא, רבי ליבלה, זקן מופלג היה, הולך שחוח תחת סבל שנותיו ויושב כישיבת הישמעאלים, שרגליו מכונסות ומקופלות תחתיו על הספסל. על ראשו כפּה לבנה מסורגת ומתחתה מצחו הרחב ישתרע; בראש שׂב זה עוד לא באה קרחה, אף כי פניו היו כבר כמושים ומקומטים, וזקנם הלבן והמגודל נסתבך כולו כחוטי כסף; גם עיניו עוד יפיקו זוהר, אף כי כהו מעט מזוקן… והוא, את פרנסתו מצא תמיד מן המלמדות בכבוד, כי לכבוד היה חושב לו גם כל “נגיד” ועשיר בעירנו הקטנה אם בנו היה לומד תורה מפי רבי ליבלה, והיו חושבים זאת כמעלה יתירה לענין “שידוך”; כי רבי ליבלה היה בוחר בתלמידים ולא כל הרוצה מתקבל אצלו…

והנה אני נער קטון, אשר רק בחמשה עשר באב מלאו לי עשתי עשרה שנה, הייתי לתלמיד רבי ליבלה ובלי כל בחינה!

גם רבי הקודם “מרדכי גרגרת” שמח בגללי. לכתחילה הצטער בשמעו זאת, אבל אחרי כן, בדיעבד, לבש גאון ויתפאר לפני בעליו, “בעלי הבתים שלו”, כי רבי ליבלה מקבל תלמידים ישר מחדרו, – ובכן הוא המִשנֶה לרבי ליבלה בתוך המלמדים שבעיר!

הלאה מקל ורצועה, צביטות ומכות! – רבי ליבלה אינו מכה את תלמידיו, “גדולים” הם, והוא רק גוער בהם לפעמים בנזיפה ברגע אפו.

ומי ידמה לי ומי יִשוֶה לי בכל חברי בני גילי!

ומה נאים הם חברי החדשים, בני “הכתה הגדולה” (כן קראו בעיר את תלמידי רבי ליבלה). בלבושיהם ובהליכותיהם הם דומים ל“אברכים” מכוּבדים, לחתנים הסמוכים על שולחן חמיהם, כל אחד מהם הוא סמל “צורבא דרבנן”… ומהודם הלא יאָצל בודאי גם עלי כשנתהלך יחד ברחוב כרֵעים אהובים, בבוקר בבוקר לתפילת השחרית, לבית המדרש!…

אבל, הה! כמעט נודע לאבות תלמידיו של רבי ליבלה כי קבלני זה לחדרו, החלו כולם להתרעם ולהתלונן: היתָכן – קראו תגר – להכניס ילד בין בחורים חתנים?" – אך בכל זאת לא יכלו למחות כמו שבעל בית מוחה ביד “מלמדו”, כי לו, לרבי ליבלה, אין “מחַוִים דעה”.

אבל מאחר שנכנסתי שלא ברצון חברי “האברכים” ונצטרפתי למנינם – היתה עינם צרה בי, כאילו באתי רק להשפיל כבודם…

כחגב הייתי בעיני בבואי ביום הראשון אל בית רבי ליבלה. ארבעת תלמידיו האחרים גבהו עלי משכמם ומעלה, והם לא שעו אלי וגם לא ענוּני על ברכתי בבואי, רק בת-צחוק של לעג נראתה על שפתותיהם ויביטו איש בפני אחיו… רבי ליבלה לא היה אז בבית והם ישבו וישוחחו בעסקי אבותיהם, ממש כגדולים, כ“בעלי בתים”. אחרי כן החלו להעריך השעון של זהב שקבּל אהרן בר“ב ישראל מאיר (אחד מהם) במתנה מ”כלתו", בעשותו את ימי החג בבית מחותנו. ואני עמדתי בקרן זוית כמנודה ולא ידעתי מה לעשות בידי ואנה אביט בעיני… ובכל זאת התאַפקתי והשתדלתי להעמיד פני, כאילו גם אני מכיר ערכי ואיני מבקש כל כך קרבתם, – אבל מסופקני אם הצלחתי להֵרָאות ככה בעיניהם.

והנה זה ישבנו בראשונה יחד סביב לשולחן – ויעממוני כולם בגבהם.

“איה משה?” – שאל הרבי.

“הוא מתהלך בודאי תחת השולחן” – ענה בֶריל הארוך בתומת ערמה וגם הוריד ראשו, המתנשא על צוארו הארוך, לחפשני מתחת לשולחן… ואני יושב על ידו!

צחוק פרץ מפי כל התלמידים, ואני נבוכותי עד מאד. אך בכל זאת התאמצתי להיות לאיש ובכל מאמצי כוחי התאפקתי – ולא נתתי קולי בבכי…

“הן ‘לא בשמים היא’” – ענה רבנו ברוגז עצור: “שנצטרך לאנשי מידה להוריד לנו את התורה! – ומי כמוך, בריל, יודע כי לא ב”ארוכים" חכמה?… משה!" – פנה אלי: “בוא הנה” – ויקחני ויושיבני על ידו על הארגז הרם ויאמר:

“אל יפול לבך, משה, ‘מפי עוללים ויונקים יסדת עוז’…”

“להשבית אויב ומתנקם!” – גמרתי את הכתוב ואשלח מבט עקלתון על בריל הארוך – ופני בריל חפו…

ראיתי כי עשיתי לי את הארוך ל“אויב ומתנקם” וגם שאר חברי אינם חפצים את טובתי ונכונים הם לרמסני ברגל אם רק אפול, לעשותני לצחוק אם אשגה בדבר מה, – ואדוֹר נדר בלבי להיות “גדול” בתורה, גדול מהם.

“אני אראכם!” – כמעט דובבו שפתי בשבתי על יד רבנו.

קינאתי לכבודי… וקנאָתי זאת נתנה לי כוח לשקוד על לימודי, עד שקניתי לי שם בשקידתי הרבה.

“כלל גדול הוא, עיקר הלימוד שבחורף אינו אלא באשמורת הבוקר” – כך היה אומר רבנו, – ולכן היינו משכימים תמיד לקום, כשלוש שעות בטרם בוקר, לבוא החדרה. ואני – לי היה מעורר קבוע; אני הקיצותי תמיד לקול רבי טוביה ב“חצות”.

מדי התעוררי הייתי שוכב עוד על יצועי הרך בעינים עצומות – נים ולא נים ושומע נגינת רבי טוביה, המשתפכת חרש בדממת הליל. אז יש אשר נדמה לי, כי “רחל אמנו” או “בת ציון” עומדת ומנגנת עלי מנגינות עצובות ונעימות… ואני שוכב בעינים עצומות ולב פתוח… “אומללה, מי ינוד לך! מה נעמת הנָאוָה והמעוּנגה!”… והנה נשמע גם קול המשׂוֹר בנסרו בקרש: שמואל הנגר קם למלאכתו, ואני עודני שוכב על משכבי… והמשור כמו ינסר בלבבי בקולו האטום הבא מרחוק, אך קול הנגינה יבוא אל לבי וכמו יסוּכהו בשמן וירַפּאהו. והנה זה התחיל רבי טוביה בפזמון החוזר וקורא: “עוּרה נא”!… ואני מתגבר ונחלץ מזרועות התנומה וממשכבי החם, וכרגע ארד, אדליק את הנר, ארחץ ידי ופני במים, מי-חורף קרים, ומתלבש בחפשה. יש אשר אמי תדבר אז על לבי, כי אשכב עוד מעט ואישנה, אך דבריה לא יפתּוני ולא יעצרוני, אלבש אדרתי החמה, אעלה את הנר בפנס באיזו התעוררות של כל החושים, אשר תתגבר בקרבי על התרדמה הנסוכה עוד עלי – והנני יוצא ובא לחדר שרבי טוביה יושב בו:

“בשחרית טובה, רבי טוביה!” – אברכהו.

“לך לשלום, בני!” – יענני הזקן בלשון הקודש, ואני נושק את “המזוזה” בהתיצבי על בהונות רגלי – ויוצא.

דממת אל שׂוררת מסביב, הכל שקוּע בחושך ליל ותרדמת אלהים, רק אני, נער קטון, אני עם פנסי הזורע אור וצללים, אלך לי יחידי בלילה על פני חוצות שוממים מכוסי שלג…

אין קול ואין קשב, רק פעמי צעדי הנחפזים בשעטה ושריקת שלג דקה העונה להם… הס. לבי יפחד וירחב, לרגעים תרחפנה עצמותי מהקור העז, ואני צועד מהר בדרכי לנשימות אפי התכופות… ראשי יכבד עלי מפני השֵנה המסכסכת עוד על עפעפי – והנה קול דק נמשך והולך מרחוק: תרנגול-הבר שבגן עדן הוא, שקולו הולך מסוף העולם ועד סופו… אך אחריו תרנגול אחר יענה, תרנגול ממש הקורא ומושך מקרוב עד כלות הנשימה, – עוד זה קורא והנה עוד קול אחר דק עונה לעומתו ומאריך בקריאה… ועוד אחד ועוד אחד – מכל הגגות קריאת “קוקיריקו” חוזרת בעיר… אתעורר, ארים ראשי – “אילת השחר” נשקפה לי ברוב זהרה ובגדלה מבינות לרבבות כוכבים מתנוצצים באור ירקרק וקורצים עין זה לזה… עיני תועות שם במרומים, בשמים הכהים והזכים, אשר בטוהר פניהם נראו כמו לוּ רק עתה יצאו מחדש מתחת יד היוצר – ומחשבות שאין בהן תפיסה כלל כמו יֵעָרוּ עלי ממרום… ושלא מדעת אני נמשך לדרכי, כל אברי קלים וכמו נשוא אנָשא על כנפים ולא על רגלים…

אני שט והולך בתוך הקולות המתרבים ומתגברים, קוראים חד את אחד ושואלים זה לזה; הכל קוראים ומבשׂרים זה לזה: איש לא נעדר, ברוך השם!… והנה זה בית רבי, – מבעד לחרכי התריסין יציץ אור, אך עוד דממה בבית, רק קול נמוך אשר מזמזם כדבורה נשמע מתוכו – “האין עוד אף אחד מחברי?…” ואני נכנס עם שטף של אד קר – כן, אין עוד איש מהם, אני באתי ראשונה! רק הרבי השׂב יושב, ולפניו דולק נר של חלב תחוּב במנורת נחושת קטנה, והוא קורא “זוהר” בזמרה המלאה שַלוָה וענָוָה, ובתנור אש מתלקחת ומים מזמזמים לטֵה הנרתח…

בחבּה משיב לי רבי על ברכתי בהביטו בי ברצון.

אשב, אפתח את הגמרא, וכגעת ידי בה אני מרגיש פתאום כי לא יכבד ממני דבר! מין הרחבת הדעת אני מרגיש בעצמי, נפשי חושקת בתורה, וכעין תאוה עזה באה בלבבי להתגוששות שכלית. ברוח עוז אחל את הלימוד בניגונו של בן בית-המדרש ולא של תלמיד קטון בר-בי-רב, ואני הולך למישרים בסוגיא אשר לפני ולא קשה לי דבר. על ידי יתעורר גם הרבי, ירים קולו ויתלהב בקראו בזוהר הקדוש. ואני כל מוחי אשקיע בגמרא, ולבי המלא ישתפך בנעימה חביבה, אשׂחה בשלום ב“ים התלמוד”, כאניה השטה בחום צח ורוח חרישית, – אך הנה באתי בצר, אניתי עמדה ולא תוכל למוש ממקומה… אבל לבי לא יפול עלי, אחגור שארית כוחי, אקמוט מצחי, אחזור על הקודם, אתבונן היטב ברש“י, אעיין גם ב”תוספות":… והנה פתאום נפתחה הדרך לפני – לא אדע גם מאין באה ישועתי! והנני שט ונסחף חיש מהר, כמו בכוח דחיפה חזקה, כיורד במורד… נפתלתי גם יכולתי! אבל עוד לא כיליתי דרכי – שני דפים עלי להכין – והנני הולך הלאה, מטפס ועולה על הררים של שׂכל “התלויים בשערה” ומתנודדים תחתי, ואין למצוא מעמד – ראשי עלי כגלגל…

ובעת שאני עוד מעט ואשובה כגבּוֹר מן המערכה ונזר הנצחון עלי יציץ – כלומר, אשב על יד רבי ליבלה ואקרא לפניו שיעורי זה בדבר “בהמה חיה ועוף שנשחטו ולא יצא מהן דם…” “ידים מסואבות…” “חולין שנעשו על טהרת תרומה…” “חצי פְרָס…” “טבול יום…” “משקין…” “שני ושלישי…” ורבנו ישמע ויחליק על לחיי ויאמר: “כך, כך, בני!” – אז, רק אז תפּתח הדלת ובריל הארוך וחבריו נכנסים יחד ואומרים: “בשחרית טובה!” –

רבנו מתרעם עליהם קצת ואומר: “משה’לי זה הקטון הכין כבר את שיעורו, ואתם העצלים לא אביתם לעזוב את יצועכם החם – בושו והכּלמו!”

ואני הראשון שהרבי קוראו לומר את השיעור!

האם לא היה נצחוני שלם?

אבל לא נעים היה שִבתי כל היום בין חברי. בדד הייתי בחברתם; והם מדי דברם בי רק לצון חמדו להם, ובצאתנו לשוב הביתה התרחקו תמיד מעלי, ואלך מן הצד כנזוף ומנודה! – וכל זאת באתני רק בשביל שקטן קומה אני!… ברצון הייתי נותן אז למתחני על “מיטת סדום” כדי להתגדל לפחות כמלוא טפח, שאגיע למעלה משכמו של בריל הארוך.

את חברי הקטנים עזבתי, והגדולים לא יחשבוני כאחד מהם ולבדי אני…

אז נקשרה נפשי ביתר עוז ברבי טוביה – ואחשבהו לי כאב – אבי בבית, אבי בבית המדרש, בבואי בין אנשים, – אב טוב ורחום אשר התהלך אתי גם כרֵעַ וכאח. ואבי ורעי זה האחד שׂימחני תמיד בשיחות חוּלין של תלמידי חכמים, בספּוּרי מעשיות מגדולי ישראל ובזכרונותיו הרבים מארצנו הקדושה. אך מכל משחק ושעשועים אחרים נתרחקתי. רק ביום הששי, יום החופש, הייתי עומד לפעמים ומביט בעשות שכננו שמואל הנגר את מלאכתו, – זה היה כל חלקי משעשועי חול…

ז

בבוקר אחד – ואני יוצא אחר חברי מחדרנו ללכת לבית המדרש להתפלל,. השמש הבקיע את אדי הכפור, והנה שָטַף האור שטוף והזהר עלי שלג, שטוף והמג את העננים שהכסיפו ויסוגו מפניו מטה מטה… קור צח ורענן מאמץ את כל האברים שבגוף; השלג נוצץ בזהרוריות של אבנים טובות ומרגליות, והאור מעַוֵר עינים, משמח ומצחק את הנפש! קילוחי הקרח תלויים בקצה הגגות ממול השמש כקני הבדולח ומטפטפים טפות טפות זכות – אך השלג עודנו עז ושורק בצוחה מתחת לרגלי ההולך, יספור פעמיו ויעודדהו ללכת בצעדי און:

“רַז, דְוַה! – רַז, דְוַה!” – אני סופר רוסית במחשבה, מצעיד רגל ישרה כאיש צבא בלכתו…

ורחוב השוק מלא תנועה: גדולים וקטנים אדומי לחיים יעברו בו. הסוסים שׂשׂים לרוץ אורח ועגלות החורף שטות בצֶלצלים וזורקות פתי שלג על כל עבריהן. הנה זליג בעל העגלה עובר עם עגלתו הרתומה לשלושת סוסים, ומאחורה, על אגפה, יושב יוֹנטל (אחד מחברי הראשונים) צוחק מששון שהתגנב ויעל והנהו מחליק על השלג חינם אין כסף!… גם אני התאויתי אל העונג הזה, להמָשך ולהתחלק במִגְרָרָה על גבי השלג השורק ולהביט על הבתים שיהיו חולפים ועוברים על פני במרוצה, – אבל כלום נאה זה לתלמידו של רבי ליבלה שיעשה כך? וי, וי! אלמלי ראו חברי, ההולכים לפני וכיסי תפילין מתחת לזרועותיהם, כיצד רצתי וקפצתי כגדי, – איזה צחוק פרץ אז עלי…

והנה אני נכנס לבית המדרש. – אני פותח את הדלת ובית המדרש נדף על פני בחמימות, בקול תורה ותפילה, בריח החֵלֶב של נרותיו, בשמועותיו, באגדותיו ובחידותיו, באחוַתו וידידותו:

מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב,

מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל! –

וַאֲנִי אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ!

נגשתי אל התנור, מקום ששם רבי ליבלה ורבי טוביה רגילים לשבת ולשוחח יחד קודם לתפילה.

אך נגשתי ואשמע את רבי ליבלה אומר לרבי טוביה:

“ובכן… לך לשלום! – אני קרוא לברית מילה, וכבר מחכים לי שם”.

“היה שלום!” – קרא רבי טוביה גם הוא, וביד רועדת חבּק את יד רעהו הישיש…

“לך לשלום! השם יתברך יביאך לשלום!”

בעיני שני הזקנים נקווּ דמעות – ויפרדו…

"למה?… מה?… אנה?… – שאלתי את רבי טוביה בחרדה ובגמגום.

“עוד אספר לך, בני… את הכל אספר לך בשובנו הביתה… ועתה התפלל כראוי..”

וזאת ספּר לי רבי טוביה בדרך לכתנו הביתה:

“כמדומני, משה’לי, אתה יודע, כי גואלי שקנה ביתי איננו משלם לי גם עתה כמדובר… השעה דחוקה לו… וגם לישב שם בביתו של זה, אי אפשר לי… ילדים תלויים בו, מאשתו הראשונה ומאשתו השניה, והיא, זוגתו, איננה “מזג טוב” כמירל… אך גם מירל… הוי, עניות, בני, מַעברת את האדם על דעתו! – כבר הייתי למשא למירל… עתה נודע לאחד משארי הרחוקים שבבַלְטָא – הוא איש טוב ואמיד – שאני גר פה בחוץ לארץ, ויקראני במכתב לבוא אליו וגם להוצאות הדרך שלח לי… והנה נזדמן סוחר משם שבא אתמול לכאן, ועל ידו שלח שוב מכתב בבקשה, שאסע עם סוחר זה לשם… ובכן – לא זכיתי, בני, להקבר בארץ ישראל, והנה גם מכאן, מעיר קברות אבותי, אני נטרד… אך מי יודע? – אולי עוד ירחמני יי והשיבני הנה, – מי יודע?… אולי…”

“לא טוב, בני!” – הוסיף באנחה שוברת לב: “לא טוב היות נע ונד לעת זקנה, נוסע מקרוב לקרוב ומיַחל לרחמי בני אדם וחסדם, באין לך בית מנוחה… גלות… מעין גלות… הלא קראת, בני, הלא תדע, מה היא גלות ישראל? – “ויתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר” – באין מקום מנוחה… נודדים… “ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם…” ישראל, אהיה כפרתם, אפשר לא הייתי מרגיש כך בצרתם אלמלי חבתי חובת גלות מארצנו הקדושה, לאחר שנלקח אור עיני ממני ואיני מכיר מקומי איתו, והנני מגשש בלכתי, – נודד ומצפה לשולחן אחרים… כן, משל אני לישראל, ואף על פי שאני כדאי…”

אלי! מה כאב לבי לשמע הדברים האלה!

“על משכבי בלילות” – הוסיף רבי טוביה בקול נמוך, כמדבר על לבו: “על משכבי בלילות כאשר תדד שנתי (הזִקְנָה, בני, אינה מניחה לישון, היא תעיר את האדם “להכון אל הדרך…”) אז יש שאחשוב, כי לא כך היה צריך להיות… אין אנו מרגישים בגלות… מי שחנָנוֹ הקדוש ברוך הוא בפרנסה, דומה שטוב לו בכך… לא!… לא כך היה צריך להיות!” – –

הוא הפסיק דברו פתאום כנִחם על שהוא מלמד קטגוריא על ישראל – וידו, המעיקה על שכמי בכוח, נרעדה, וכמו זרם אלקטרי הרעיד כל גֵוִי… נפשי השתוחחה מדברים אלה ששמעתי הפעם מפי רבי טוביה החסיד… ופני עמי נצבו פתאום לפני כפני עני עיור המחזר על הפתחים, כפני אלה ה“נשרפים” המבקשים נדבות ותעודת שרפתם בידיהם…

ברגע ההוא חשתי בראשונה בכל לבי, מה אומלל ושפל עמי, – לא כאשר חזיתיו עד הנה ראש וטוב מכל העמים ובחיר כולם…

כן! עמי הוא אומלל ומדוכא כרבי טוביה אשר ישב לעיני על ספסל בבית אמי!… הנה הוא יושב דומם, ראשו הכפוף מתנודד לפעמים, וידי בתוך ידו הקרה – הוא היה תפוש במחשבותיו. מה חשב אז? – – –

הנה ערכו את השולחן. גם אמי באה מחנותה ותערוך שולחננו בחדרנו; לרגעים הביטה אלינו, על רבי טוביה ועלי, ותחשה גם היא. דממה שררה בבית… גם מחדר שמואל הנגר לא נשמע קול עבודה. פעם בפעם נכנס הוא שמואל ויוצא, מעיף מבט על רבי טוביה ומוריד ראש – ופניו כפני חוטא…

אמרתי לאמי, כי חפצי הפעם לאכול יחד עם רבי טוביה, ותשב גם אמי אתי לאכול על שולחן מירל. הסעודה ההיא היתה בעיני כסעודת הבראה לאָבל, ובעת אכלי (אם אכילה שלא ברצון אכילה שמה) לא גרעתי עין מרבי טוביה. גם הוא אך נגע נגיעה קלה בכל אשר שמו לפניו.

והנה זה בא זליג עם עגלתו ושלושת סוסיו… היא העגלה אשר התאויתי היום בבוקר להתגנב אליה כמו יוֹנטל ולעלות על אגפה…

כמה נזקנתי בשעה אחת זו, כמה רחק ממני עתה רעיון זה!…

ורבי טוביה זה עומד מוכן לדרך. הוא עטוף באדרתו הבלה וכרוך במטפחת אדומה וישנה המקופלת על צוארו, ועליה יורד זקנו המגודל… מה נשתנתה צורתו החביבה!

למרות כל הרגלו בבית, לא ידע עתה אנה לפנות ולא יוכל למוש ממקומו – אבד דרך!… ואני החזקתי בימינו ויחד את “הדוד צבי” נהגתיו עד העגלה. ויעל וישב בדוחק בתוך נוסעים אחרים, שהעגלה היתה כבר מלאה מהם. – אז ישקני רבי טוביה, במצאו את עיני אשר ביקש במו פיו כילד המבקש שדי אמו…

“יאיר יי עיניך בתורה, בני!” – כילה בברכה – והעגלה זזה, התרחקה… מעורר זליג שוט על סוסיו אף ישרוק להם – והם שטים לרוץ אורח, הלאה, הלאה… אראה את רבי טוביה רק מאחריו, – הוא נלקח ממני… המרחק יגדל בינינו, והוא נשוא ינָשא עוד – הנה נטתה העגלה הצדה, למבוי – ואיננו!…

הרחוב נשאר ריק ושָמֵם לעיני…

שבתי הביתה, והנה שמואל הנגר עומד בחנותו ומוחה דמעות עיניו באגרופו הגס… הגם שמואל?… גם שמואל השותק, שכמעט לא דבּר את רבי טוביה בכל העת ההיא, הגם הוא מרגיש באבדה זו? – שמואל נכנס אל חדרו ואני אחריו. הוא תפש בקרש עבה ויחל לנסרו בכוח וברעש, כמו יִקום בו את נקמתו…

“אַי-אַי!” – החל פתאום לדבר: “מרגלית טובה כזאת היתה בעירנו – ו’בעלי הבתים' בודאי יש להם בשוק הרבה רבי טוביה! – בודאי יש!… אי אי! הימָצא עוד בעולם רבי טוביה שכזה? והם נתנוהו ללכת מזה! – החצות אשר ‘ערך’ בלילה! – הלא… הלא… הלא… (הוא חפּשׂ איזו מלה לבאר טיב החצות, ולא נמצאה לו). – וספּוּריו מארץ ישראל? – אוי, ספּוּריו מארץ ישראל! – מעדני מלכים הייתי מניח והולך לשמוע ממנו איזו “מעשיה”!… ותורתו שלמד בעל פה… פעמים רבות עמדתי וראיתי איך אתם מדברים זה עם זה בדברי תורה, ואני לא ידעתי מה, כאילו בשפה אחרת דברתם, ולא יהודית… אתה שאלת והוא השיבך, ואני לכאורה מבין פירושה של כל מלה ומלה, אך מה אתם סחים – לא הבנתי… אבל כשספּר רבי טוביה איזה מעשה מארץ ישראל, אז ידעתי והבנתי היטב, כדבעי – ואת נשמתי הייתי נותן על המעשה!”

שמואל שב לעבודתו, אך כרגע הניחה מידו; הוא לא יכול לעבוד הפעם כמו שלא יכולתי גם אני ללכת ללמוד. אך בעוד שאני, האוהב לדבר תמיד, החרשתי הפעם, הנה הוא, השותק, הרבה עתה להג, למרות טבעו, ויוסף לאמור:

“קינאתי בך, משה’לי, בראותי אותך, נער קטן, עומד ומדבר עם למדן זקן, מופלג כרבי טוביה – ואתה מתלהב ולא תוכל לעמוד על מקומך, טוען לפניו, כאילו שכחת כל ‘דרך ארץ’ – ואז אחשוב לי: מי יודע? אפשר גם משה’לי זה הקטן יהיה עוד בארץ ישראל כמו רבי טוביה… אבל אני – איך אבוא שמה? אני ‘עם הארץ’, ושם הרי רק יהודים למדנים…”

יצאתי – כי מה ינחמני זה? –

ומה אעשה? –

לא יכולתי ללכת החדרה, לא יכולתי… הייתי יוצא מן הבית וחוזר ונכנס אליו – ריק הבית ומשמים והרחוב – מה לי ולו?… אין לי מקום… אמי – היא רק מביטה בי מרחוק ושותקת… שותקת – אף מלה אחת של נחמה אינה מוצאת לבנה העלוב…

רק לערב עם הדלקת הנר, באתי החדרה, – ועדיין שממון ותוהו בקרבי ומסביבי…

רבי ליבלה ראה זאת ויהי כמחריש גם הוא… התחלתי לגמגם לפניו השיעוּר – וזה לא עלה לי יפה… הרבי מסייע לי – הוא שונה ואני אחריו – ואיני מבין כלום. ושנינו קולנו עצוב…

עצוב ונכה רוח שבתי הביתה, ומבלי דבּר דבר עם איש עליתי על משכבי נוגה, עיף ויגע – ואישָנָה.

הקיצותי באשמורת הבוקר – ולאזני רק קול משׂורו של שמואל הנגר… נחבא קול רבי טוביה ואינו עוד…

אֵבל כבד לחץ את לבבי. חשתי את נפשי כיתום בדומית הלילה, אבל, אובד ותועה במדבר…

יתום – שוב נתיתמתי מאבי…

הוא איננו, לא נשמע קולו אשר יָריד בדומית הליל, אבל בעיני רוחי ראיתיו והוא יושב עתה הרחק מזה, בעיר אחרת, בבית אחר זר שאיני יכול לשערו, וגם שם יקונן על ציון ועל בניה…

ופתאום החרידני קול עב נוהם:

"קוֹל בָּרָמָה נִשְׁמַע בִּילָלָה

מִבַּת צִיּוֹן הַמְהֻלָּלָה!"

זה היה קול הנגר שמואל… בעשותו את מלאכתו נזכר בפסוק מפי רבי טוביה – והנה הוא גועה בו כשור…

סר וזעף מיהרתי ללבוש בגדי – לברוח מזה החדרה.

יתום אני באין אב, בודד אני באין רֵעַ – ואין לי כל שיוּר רק התורה הזאת!…

---

החוש הששי

מאת

ש' בן־ציון

(ליקוטים מכּתבי רעי אשר מת בשגעונו)

ז' אדר שנת תר"נ…

בעודני ילד הייתי “חכם גדול”: כך לפחות החליטו אז כל בני משפחתי. אך גדלתי והייתי לנער, ופתאום שינו גם את שמי. ופה אחד קראו לי הכל “כסיל!” – מפני מה? מפני שזנוויל החנוָני רימני באופן מאד מגונה…

– אם זנוויל הוא רמאי, לכן אנכי כסיל?! – קראתי אז בנפש מרה.

צחוק פרוע היתה התשובה על שאלתי.

וירבו הימים, וכל יום הרבֵּה הרבָּה מרת נפשי; השם “כסיל” יצא תמיד בעקבותי ולא נתן לי מנוח.

רעי רימני. אנכי סמכתי על הבטחתו, שיגיד שבחי בבית פלוני העשיר, להמציא לי שם כהונה, – והוא הלך וירַגל בי למען יסָפח הוא תחתי…

“כסיל” לעגו לי כל מיודעי.

אפיטרופסי אשר על נחלתי הציגוני ככלי ריק…

– “כסיל!” קראו אחרי…

אז תבגוד בי גם אהובתי.

– “כסיל!” שרקו אחרי…

אבל, אל אלהי הרוחות! אם פני הדור כפני הכלב, לכן אני כסיל? אם רֵעוּת, רחמנות, גם אהבה, “האהבה בת השמים”, הן אך בגד בוגדים – העל כן “כסיל” שמי?

– “אָסיר מלבי אות-הקלון הלזה!” קראתי ואחרוק שן. –

אבל איככה? –

חקרתי ודרשתי – ומצאתי, כי הרמאות היא רק אחת הצורות אשר בהן יתגלה לעינינו השקר. דעת המחלה היא חצי הרפואה; אז נשבעתי באפי לרדוף את השקר “עד חרמה”…

ומני אז אבקשהו, אך עוד לא מצאתיהו, אף כי יודע אנכי, כי מתהלך הוא בקרבנו…

“אין לו דמות הגוף…” אבל אני חפץ להכירו, אני מבקש לראותו, להשיגו באיזה חוש שהוא!…

חפצי לא יתן לי מנוח גם ביום גם בלילה, ושנתי נגזלה מעיני זה כמה. – –

---

כ"א אדר כחצות הלילה…

הנני חש כי איזה שינוי יתחולל בקרב נפשי פנימה… כמדומני שהייתי מגוֹר לסביבי; רֵעַי כמו החלו להתרחק מעלי; אף התבוננתי ואראה, כי בהפרדם מעלי ימשכו בכתפיהם למעלה, כמו ישאלו לנפשם: “מה היה לו?…”

ובאמת מאין בא בקרבי העוז והכוח להביט ישר נוכח פני איש המדבר אתי?… מבטי עיני כמו חודרים אל תוך עיני המדבר הנצב לפני, יהיה מי שיהיה…

אראה כי נפש האנשים לא תשׂבע רצון ממבטי זה. אבל אני לא אשים לבי לרצונם: הם מתנודדים, מתנועעים בהביטי בהם, – ויהיו בעיני כרמש קטן שתוחבים אותו על חודו של מחט להתבונן בו…

ובהתבונני בם, והנה אני רואה, כי נגלה לי דבר אשר לא ראיתי עד הנה: אראה כעין אש זרה מתנוצצת בעיניהם לרגעים, ובתוכה אישון קטן מצחק, אשר יתחבא לרגעים!…

ההוא יהיה השקר?… אם כן איכה אתפשהו ואעשה בו נקמתי? – הלא אי אפשר לנקר עיני האנשים!…

וראשי – הה, ראשי, ראשי! – מוֹקדי עולם בקרבו…

---

מוצ"ש פ' “ויקהל-פקודי”.

מה גדול כוחו של הרצון! – כן! – הרצון הוא סוד הבריאה…

מבשרי אחזה זאת!

חוש משונה, חוש חדש, חוש ששי התפתח בי!

ובחושי הלזה אחוש את השקר… אשיגו לא כמושג מופשט – רק כעצם חי וקיים…

אבל אספר נא את הדברים כסדרם:

יום-השבת הזה היה יפה מאד, אחד מימי האביב הראשונים, הנאהבים והנעימים, השופכים אור, חיים ונחת ומחדשים פני כל.

גם אני חשתי בקרבי כל היום איזה חידוש, אבל נחת לא ידעתי…

לפנות ערב פתחתי את חלון חדרי ממסגרותיו בכל ימי החורף, להשיב נפשי ברוח אשר נשב בחוץ… מרחוק, מקצה העיר, נשמע קול קרקור הצפרדעים אשר באגם – הן המה לנו המבשרים הראשונים לבוא ימי האביב! – וברחוב עברו טיילים מבני הצעירים, זוגות זוגות, בחור ובתולה, בהם גם חתן וכלה, כולם מדברים, משוחחים ומתלחשים חרש… הנערות ירימו לפעמים קול צחוק צלול, קורע את אזני כמסרק של ברזל – הלא כן צחקה גם “היא”… אנשים סוחרים עמדו בקבּוּץ אחד וישוחחו בדבר מסחר, בהתלהבות יתירה.

מבית שכני המוזג נשמע קול רינה וצוָחה של החייטים והסנדלרים, היושבים שם מבעוד יום. לפני הפסח הפרוטה מצויה, והם עוסקים בשתיה כדת.

פתאום בכל אלה… לא אדע אכַנה את החוש ההוא… אין שפה ולשון בעולם אשר תדע תקראהו בשם… רק זאת אדע, כי החוש ההוא גם הוא סרסור להשיג בו פנים מהטבע, כמו חוש הראוּת, חוש השמע וכיוצא בהם… מקורו בלב… ואת החוש ההוא מלַוָה תמיד הזדעזעות כל האברים, הגידים, העורקים והעצבים… לזאת אקראהו: חוש ההזדעזעות…

ובכן בלבי חשתי… ואחרי כן נזדעזעו כל יצורי גֵוִי ובַד עורי… ובאותה הזדעזעות חשתי את השקר, כמו לוּ ראיתיו, מיששתיו ביד!

בשרי נעשה חידודין חידודין, ובכל זאת שׂשׂתי כמוצא שלל רב על חושי שנתחדש בי, חוש השגת עצם השקר:

מעתה לא אהיה עוד “כסיל”! – קראתי ואתעורר ואלחץ אגרופי ידי – גוּרה לך, שקר! לא תתחבא עוד מפני, מצאתיך אויבי!…

---

כ"ד אדר.

היום קמתי בבוקר ויצאתי החוצה.

רבונו של עולם! מה יפה היה עולמך, ומה נחמד היה האדם, בחיר היצורים, אשר יצרתו בצלמך ובדמותך, לולא השקר הנבזה המנַולם!

השמש יצא על הארץ, והנה כל היקום טובל, רוחץ ומִטַהר בשטף אורו…

הנה ממולי, מבעד לזכוכית החלון, נשקפות לי פני-ילד עגולים וצוהלים… הנה תגש אמו, שכּוּלה עודה עוטפת לבנים, הלוך וטפוף תגש אליו בזרועות פתוחות, בפנים צוחקות וצהובות. הילד ישלח ידיו למולה בתרועה, ואמו תחבקהו באהבת אמת…

פתאום חשתי – ואברי נזדעזעו!… הנה השקר מתגנב אל חנותו של זנוויל, כי ראה אכּר הולך וקרב לבוא שמה…

כחץ משקת מיהרתי החנותה:

ר' זנוויל! – קראתי – השמר ושמור נפשך!

מה זאת?!… מה החרדה? – נבהל זנוויל.

השקר, השקר התגנב אל חנותך, פן ישיאך לרמות את האכּר!

קול צחוק התפרץ מפי משרתיו… ור' זנוויל השׂתער עלי בחימה עזה:

– צא, צא, בליעל! – שונא ישראל! – שם רע אתה מוציא על חנותי?! – את קוני תאמר לגרש!…

לא, לא – הצטדקתי – חלילה לי מנגוע בכבודך – יהודי כשר אתה, ר' זנוויל! – רק את השקר אני רודף ואני מזהיר בך מפני המן הרע הזה… בעֵר נא את הרע מקרבך… בשם ה' גרשהו!

– גרשוהו! – הרעים ר' זנוויל על משרתיו – צורר היהודים! – חרק עלי ר' זנוויל שיניו.

והמשרתים רצים אלי, זה במטאטא וזה בכד מים…

ואברח על נפשי.

---

כ"ז באדר.

ואני עובר ברחוב. והנה מבית ר' שלמה’לה, הגבאי של חברת ג"ח, נשמע קול שאון.

– מה שם? – שאלתי.

– מכירת-פומבי של משכונות שעבר עליהם זמנם – ענוּני.

אמרתי ללכת לדרכי, אך פתאום שמעתי רעש דברים מן הבית: “מנורות… מנורות… מנורות…”

אז זכרתי מנורות שכנתי, שמִשכנה אותן שם, ואמרתי לפדותן: כי נפשי יָרעָה לי, מדי ראותי אותה בערב שבת, והיא נגשת ברוח נכאה לברך על הנרות התחובות בגוש חמר… המנורות ההן, הממוּשכנות, קודש הן לה; יש בהן שתים מירושת אמה הצנועה ושתים אשר קנה לה אישה המנוח, כאשר ילדה לו שתי בנותיה, אז, בימים הטובים ההם… ומה יקרות היו לה! ואיך שמרה אותן! – בכל שבת עמדו על שולחנה הקטן לתפארת, ומתנוצצות כמנורות זהב טהור… והיא ישבה והביטה בהן… חזות הכל חזתה בהן… אדמֶה כי בזיו אשר הפיקו ראתה את נשמת אמה ואת נשמת אישה, והן הזכירו לה זכרונות מימים עברו…

ומה קשה היה לה להפּרד מהן, לתתּן בעבוט בבית “גמילות החסדים”!

– חמש ושלושים שנה – התאוננה באזני – בירכתי וכבּדתי את השבת במנורות נחושת, ועתה, לימי זקנתי, אברך על גוש חמר… ומה אניח לבנותי אחרי מזכרת לאביהן ולאמן, אם לא אוכל לפדותן למועד?…

ומאז נשבתו שבתותיה ומועדיה, וכל זה רק בשביל שקל וחצי!

באתי הביתה – וחוש ההזדעזעות נתרגש כל כך בקרבי, עד כי כל קרבי, כל עצמותי רחפו…

השקר מרחף על פני כל הבית, ומרבי שלמה’לה לא ימוּש.

רבי שלמה’לה, השקר על ימינך! – קראתי בקול משוּנה.

– אי, שקץ משומם! עז נפש ומחוצף פנים! – קרא ר' שלמה’לה כנכוה בחמים – לעז אתה מוציא עלי חלף טרחי ומשׂאי את עניי עמי?… עסקי שלי אני עוזב בשביל עסקי שמים, ואפיקורס כמוך יחשדני בשקר!…

– חוצפה סגיאה! – נבלה! – קראו כל הנצבים מסביב.

– אבל לא כלפי כבודך, חלילה, אני מטיח דברים!… כבודך במקומו מוּנח – אני רק אמרתי, כי השקר התגנב הנה…

אבל עוד בטרם אכַלה, והנה יד שלוחה אל ערפי – יד זלמן קצב, חבר לחברת ג"ח, שהיה מבוסם לכבוד היום, ופני להבים פניו:

– אפיקורס! – קרא וידחפני בכוח החוצה.

---

חוה"מ פסח.

מלוא כל עירי השקר! על כל מדרך כף רגלי אפגשהו…

וחושי הששי עולל נוראות בנפשי – הוא חידד כל חושי בקרבי.

החילותי לראות את השקר גם בעיני בשר – והוא מרחף כעב קל, תבנית כל תמונה קַיָמה אין לו, וכעשן יתגנב מבעד לחורים וסדקים, דקים מן הדקים, אל כל בית… גם ריחו אחוש באפי – ריח רקבון וגפרית בוערה… וגם את קולו אשמע באזני. ואם עוד גם אוּכַל אמישהו – אז, האח! הלא אוכל לעשות בו נקמתי… אכהוּ, אפוצצהו, ארצצהו, אעשה בו נוראות!…

אך הוא נשמר מפני, ועד הנה עוד לא מצאתיו במקום שאינו בטוח כי לא יתנו לשלוח בו יד…

הלכתי לקנות מצוֹת ואפגשהו שם על יד הנאמן, על יד המשגיח ועל יד מחזיק בית-המאפה, בעשותו חשבונות את אחת הנשים הלשות, – והיא אשה הרה, חיורת פנים, ושני ילדים ערומים ויחפים אוחזים בשמלתה…

אעבור בחוץ: החנויות מלאות אנשים, יהודים ונכרים, הקונים ומכינים צרכיהם לפסחם, והחנוָנים עובדים בחפזון – ושיני דא לדא נקשן מהזדעזעות…

הגבאי הא אל ביתי לבקש נדבה ל“ארבע כוסות” בשביל העניים – ומהתרגשות חושי הששי אחזתני פלצות!

על פני בית המדרש עברתי: שם בחוץ עמדו השוחטים, כנפי “קפוטותיהם” תחובות באזור, והם שוחטים את הברבורים לכבוד יו“ט… ובבית ישבו כנהוג, בעל הטכּסא את פתקותיו, ו”פני העיר" לגבות “מעות חטים”; – עברתי, ומבעד לקירות האבן של ביהמ"ד חשתי את “אויבי”! – שערות בשרי סמרו מהזדעזעות…

באתי בשבת הגדול לביהמ"ד לשמוע דרשת הרב בהלכות פסח – ואברח על נפשי, כי בקרבי נשׂערה מאד…

בימי החג באתי לביהכ"נ להתפלל – אלי, אלי! מה עולל לי אז חושי הששי! – ובפרט כאשר עלה הגבאי על הבמה לעת קריאת התורה.. בכל עת הקריאה לא ידעתי נפשי – הסתרתי ראשי. עצמתי עיני, סתמתי אזני, עצרתי ברוחי אולי לא אחוש…

וכאבי גדול שבעתים, בדעתי כי בכל המקומות ההם עלי להתאפק, להיות כאילם ולא אפתח פי: המטאטא, כד המים וזלמן קצב היו תמיד לעיני…

גם בביתי לא אוכל לתת חופש לרוחי הבוערת בקרבי כאש. הנני רואה ופני אמי הטובים נפלו והיא מביטה עלי לרגעים כמו בחשד, בדאגה ובאנחה עצורה… אבל למה זה תעַנני ברופאים? – הן יודעת היא כי שנאה נפשי אותם. מדי בא רופא אל ביתי לבקרני אֶדום כאבן, גם לא אביט אל גובה אפו ורום עיניו, אחריש לו גם אם תבקשני אמי אלף פעמים ככה לדבר עמו!…

אבל את בקשתה אשר ביקשתני לשבת בית ולבלתי צאת החוצה – אעשה בנפש חפצה…

ובכן הנני יושב בית ומחשה כל היום, ובקרבי סוּפה וסערה.

---

במוצאי פסח.

יצאתי היום לשוח בשדה.

אוהב אני את הכר הנרחב אשר סביב עירנו. בצאתך שמה אז כמו תקטן גם תיף עיניך… ובאמת מה יפה היא הככר ההיא, אשר מרחוק, מסביב לה, הרים נחפים ביערים, העוטפים אדי-תכלת זכים! – אם עיפה נפשך למחשבות, אז צא לך שמה, וירוַח לך.

עמדתי ואתבונן סביבי. מה יפה הוא מקום אשר כזה, בעת שגם בעלי חיים, זעיר שם, זעיר שם, ירָאו עליו!

הנה אוזים צחים עולים מן הרחצה בפלג, הלוך והתנודד ילכון, יתנודדו אף יהגו בלשונם. ושם עדר עגלים, עזים, תישים וגדיים. ופה צעירי המשכילים מעירנו הולכים לשוח – משתוחחים ומתוַכּחים…

אוהב אני לשמוע ויכוּחי הצעירים האלה. בהם עוד “נר אלהים טרם יכבה”, ויש אשר למראה אלה תבוא גם בלבך תקוה תמימה… וארחיב צעדי תחתי להדביקם: הנה זה אקשיב ושיחתם נתגלגלה ע"ד “המהלך החדש” שבספרותנו… פתאום חשתי, כי השקר הולך הלוך וקרוב אליהם… “הנה בא קיצו!” הבריק רעיון במוחי: “אלה התמימים וישרים בלבותם לא יהיו למגן בעדו”…

עשיתי את עצמי כאילו איני מרגיש בו, ואשכב ואשתטח ארצה על ירק העשב ושכבתי כחולם חלום. “והוא” עבר על פני – ואתפשהו בבגדו! – כן, הוא בריה “ממשית”, גם בגדים ילבש…

– אחי הצעירים! – קראתי בשמחה – הנה תפשתי את השקר ההולך מאחריכם!

– איה, איהו? – קראו כולם נבהלים ונדהמים.

– הנהו בידי!

– אבל איהו?…

הבטתי, והנה לתמהוני רק המלבוש בידי והלובש איננו… “התעיף עינך בו ואיננו!” – “הוא” עזב את בגדו בידי וימלט… בעוד רגע, עוד בטרם נגשו אלי, וגם לבושו נמס בידי; ידי היו מזוהמות וירוקות.

בעינים דומעות ספּרתי להם את כעסי ומלחמתי את השקר, – והמשכילים הצעירים שמעוני ודברי נגעו עד לבם הטוב:

– כמוך כמוני נבקשהו! – קראו כולם פה אחד.

– אוי, אחים יקרים ותמימים, נשמות טהורות וחביבות! אשקכם, אחבקכם! – אתן מרוּחי עליכם – אאציל עליכם מחושי הששי, למען תבקשו את ששנאה נפשנו, תמצאוהו ותתפשוהו! – ואם לא, אז לכל הפחות תדעו להתרחק מעל המנוּול הלזה, לבל יטמא את נפשותיכם הטהורות, ולא תתגאלו בו לעולם…

נחָלץ חוּשים על השקר!!

… מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי? – הוחילי! – הנה גם חיל עשיתי לי – ולה' הישועה!…

---

יום… חודש… שכחתי את “הספירה”.

השקר מתחבא מפני. גם לענק הזה יש בודאי “עקב אכילס” והוא מפחד… יום, יום אשמע מפי מודיעים שונים, כי יפגשוהו בלבושים שונים ופנים חדשות…

הוא מתחפש, יען אשר נודע לו, כי לא רק אני האחד ארדוף אחריו!

גם שמלות אשה ילבש, והשמלות ההן, אומרים, נאותות מאד לתבנית גופו…

אבל ראה זה פלא בעיני: מדוע ישחקו האנשים תמיד בספּרם לי על אודותיו – השמחים הם עליו? – ומדוע אמי בוכיה מדי בואי הביתה?…

אבל אין לשׂום לב לדברים כאלה! – אני רק זאת אדע, כי גם ילדים קטנים החלו לחפּש אחריו, ומדי עברי ברחוב, ונערים רצים אחרי וקוראים:

– אדון נכבד! ראינו את השקר ברחוב פלוני!

ואני משלם לילדים הטובים שכר טרחתם בפרוטות…

ובכן הנני כותב לי לזכרון, באיזה לבושים נראָה השקר לאנשים שונים מן המודיעים, ואודיע סימניו בעתונים “לבל יחרוך רמיה צידו!”

יוסף הליטאי ראהו בבגדים סרוחים כבגדי ה“חסידים” ופאות ראשו נוטפות מי מקוה.

ר' שלום האכסנאי ספּר לי, כי בא אל ביתו בתור סוחר גדול.

זרח הסרסור ראהו בין הבאים אל כלולות בת הד"ר לווינהרץ; והוא מגולח זקן ומשקפי-זהב על עיניו.

ר' גציל מלמד ראהו בתור מורה ומחבר עברי – ונעליו הקרועים מטולאים ומגוהצים, והוא מספר בגאוה את הגדולות אשר עשה.

לישראל הסבל נראה בתוך טובי העיר, בתמונת גבאי “ח”ק", והוא בז לכל אדם ומתגאה על כל, ולעני שאין לו לשלם בעד מתוֹ, הוא מַלוה בעבוט עם “שטר היתר עיסקא”…

מעטות וריקות הן הידיעות שקבצתי מהמשכילים הצעירים אשר נתנו ידם להלחם “בו”. כפי הנראה אך נקל הוא לשקר הערום להתעותם בשוא, והם רואים אותו ואינם יודעים מה הם רואים. על כן אין לשׂום לב לידיעותיהם…

“מעיר גדולה לאלהים” כותבים לי, כי נדמה להם שם כגבירה המכינה “נשפי-חשק” בשביל יולדות שאין להן בעל ובית…

ור' יהודה החסיד נשבע לי, כי רואהו הוא לפעמים בתור “חו”צ" ושוברות בידו לקבץ נדבות… ואולי רק הקנאה לקופת רמבע"נ, שהוא הגבאי לה, מדברת מתוך גרונו של ר' יהודה. אבל למיחש מיבעי…

שמעון הקנאי אומר, כי “הוא” מתחפש לפעמים גם בתור מו“צ חופק”ק וכותב “מאמרים” בכתבי-עת.

רבש"ע, כמה לבושים וצבעים לצבוע הזה!

---

… ואני יושב, או אולי עמדתי אז… לא! – רצתי רצוא ושוב… כמדומני שהייתי בחדרי.

והנה שמעתי כי מאיזו פינה נסתרת דובר אלי השקר תחנונים כרש…

– "בי אדוני, חוסה נא על עבדך! אין עיר וממלכה אשר לא שלחת לבקש אחרי, אתה מבקש נפשי לספותה, והנני מורדף בלי חָשָׂך על צוארי.. לא אמצא מנוח לנפשי; כמעט אומר: “פה אשב”, והנה ציריך עושי רצונך יסוֹבּוּ עלי, סביב שתו עלי – ואֶמלט בעור שיני…

"לו ישמעני אדוני, ושלום יעשה לי, ואהיה צלך על יד ימינך, בי ובעזרתי תעשה חיל, תצליח בכל דרכיך – לא תהיה עוד “כסיל” ולא יקָרא עוד שמך בער מאדם, רק “חכם” אחד מני אלף, יאָמר לך, ואתה תעשה את כל הנחרים בך לכסילים מאדם, תרֹעֵם בשבט ברזל, תַנחם אל אשר יהיה רוחך ללכת – אך הרף נא ממני!

“ולא אך כבוד, כי גם עושר להנחיל אוהבי יש אתי, ואוצרותיהם אמלא: “מכתוּבּת” אלמנה, מכסף יתומים, ממוהר ומתן אשר לבתולות עניות ומאוצרות חברות שונות – כל הנחלים האלה ילכו אליך, אליך ינהרו ואתה תהיה הים הגדול”.

– עושר וכבוד מימיני ומשמאלי! – הרים פתאום השקר קולו ויגָלה לעיני ויעמוד לפני בכל גודלו…

את קול השקר לא יכולתי לסבול. כל עצמותי רחפו ומעי המו בקרבי ואתנפל עליו וָאוחַז בו בחזקה… אז ביקשתי רק מקום בגו המנוול בשביל לנשכו, כילד רעב המבקש שדי אמו…

השקר נגע אל פי באגרופו, אך אני הסבּותי פני ואשלח שיני בגרונו – אף נשוך אשך בתאוה עזה!… אני נושך ולא אחוש בשרו, אין בו ממש… ובכל זאת אֶשוֹם, אשאף כנחש… אֶשך בכל עוז, אשכהו כעקרב, כערוד, ככלב שוטה… אקפוץ תחתי מרוב רגש!!… אשמע ואמי צועקה בזעקת שבר:

– יהודים בני רחמנים! ראו מכאובי, הוא חורק שיניו ומתנפל על צלו!…

אך אני לא אשים אליה לב – לא אחפוץ גם להרגיע רוחה בדברים, פן אפתח פי והשקר ימָלט… עתה אעשה בו כָלה! – ואני נושך בחזקה, בכל כוחי, – אבל רק ריח צחנה עולה באפי וממש אין בפי.

… הבית מלא אנשים והמה סביב שתוּ עלי ויתפשׂוּני בידיהם… ובתוך כך נמלט השקר מידי ויברח בקול צחוק פרוע…

… ידי ורגלי אסורות, כשׂה לטבח יוּבל:

– הוא משוגע מסוכן – יאמרו השכנים סביב, ואני שומע ומבין… הה! לוּ הייתי משוגע, כי אז לא הבנתי…

אבל כל זה איננו שוה בעיני מאומה; רק זה רעה חולה: השקר יְעַנני מאז שכבי במיטה; פעם בפעם ישרוק באזני בלעגו:

– מה לך “מלך” אסור ברהָטים? איך “חילך”? הרבה צבאך וצא!

וחושי הששי לא ידע מנוח – כל חושי אבדו בקרבי ורק הוא עובד בי מבלי רחם… אני מזדעזע, מתפתל וגוֹעֶה… לפעמים אקשיב בכי אמי ואנחתה, והמה לי כצרי גלעד, כי הם ממקור האמת יפַכו…

אז ראיתי ונתתי אל לבי, כי עלי לעצור ברוחי, אולי יחדלו מֵענות נפשי.

ואז החילותי לבקש את אמי בדמעות, שתחוס עלי ותתיר מעלי מוסרותי, ואמי מילאה בקשתי.

ידי ורגלי פצועות, כמעט לא אוכל להנידן; אך בכל זאת אברח עוד בלילה הזה! לא אוכל לגור בעיר יחד עם אויבי… מי יתנני במדבר!

---

ביער אשר בעֵדן מקדם.

בלילה עשיתי עצמי כישן, עד אשר מסביב נשמעו רק קול נחרות הישנים.. אז פתחתי את החלון בלאט, ואברח על נפשי – דרך הככר אשר מאחרי העיר…

ובכן הנני ביער, חפשי לנפשי, כצפור שמים!

אמנם מה טוב לאדם כמוני, אשר יאמרו עליו כי משוגע הוא, להחבא ביער; פה אין אסורים על ידיך ורגליך, פה לא תעונה מרפואות וסגולות, פה לא יסתמו פיך לבל תַשמע קולך…

הנני חפשי!

– הלאה השקר! – ארעים כפעם בפעם בקול חוצב להבות… וקולי הולך מסוף העולם ועד סופו…

– “הלאה השקר!” – יען לי גם היער ועציו מרחוק… וכרגע יחרדו מלאכים לים, צפור כל כנף תעופף מטה לתור אחרי השקר…

פה אעשה חיל, עלי רק להחליף כוח…

מה נעימה פה המנוחה! – הנה אשכב לי על גבי ופני למעלה. מבעד לסוכה הרעננה, הירוקה, נשקפים לי כרובים וחיות הקודש וצדיקי עולם המתנהלים לאיטם על פני רקיע השמים, ועל כולם אור זרוע – הם מאירים כפנינים בים התכלת… הם מרחפים ונהנים מזיו השכינה… רעיוני ודמיוני יגביהו עוּף אחריהם, יתרוממו וירחפו גם הם באין-סוף הנורא, האיום והנשגב… ואני, בכל גופי, אשׂחה בים של ריח ניחוח המטהר את נפשי…

אם אטבול ש"י טבילות או אטהר ואתקדש ואזהיר כזוהר הרקיע…

אז אחדל מאכול כל תועבה אשר יאכלו בני האדם, ואשׂביע את נפשי הרעבה בריח ניחוח העולה מסעודת הצדיקים לעתיד לבוא… ובכוחי זה לאלהים אכריע את השקר!…

אל תיראי, ארנבת! למה תברחי מפני? כולנו אחים!

– אחים! יען לי היער…

והאֵלה הזקנה תנוד בראשה אף תשיב אמריה לי לאמור: – הארנבת לא תאמין בך, כי יודעת היא שהשקר דובר מפי האדם…

– הלאה השקר! – נתתי בקולי כרעם.

– “הלאה השקר!” – נותן היער בקולו קול עוז.

– אז שמעתי קול ממרום לאמור:

– אשפוך רוחי על כל בשר!…

– “על כל בשר!” – מסכים גם היער…

– וגר זאב עם כבש… ועגל וכפיר יחדיו!…

– “יחדיו!” – קורא היער בשמחה.

– לא ירֵעו ולא ישחיתו!…

– “ולא ישחיתו!” – מנבא כל היער בקול גדול.

וכל העצים ימחאו כף ויוצאים במחול משחקים.

חג לאדוני, חג לכל הארץ!!…

---

איש הקהל

מאת

ש' בן־ציון

(ציור)

I

זקוף וארוך, מתון, נקי ומצהיל פנים, פוסע הוא מדודות בתוך אדרתו הארוכה והמרוּוחה, – אדרת-חתולים שחורים שנתישנה בחפּוּיה ונתקרחה ברפידתה. כפות-ידיו מכוּנסות וחבויות זו בבית-זרועה של זו, נחות כלפי הטבור ועוצרות בהעטיפה שלא תתרשל, ומקל של גומי קרוּס-ראש נתון לו בבית-השחי ומעומד הוא בפני בעליו כמסיים באלכסונו מרחק ידוע של כבוד… קַפֶּליוּש רך, שכבר קלקל עינו ועדיין שמור הוא בתבניתו כחדש – מוצג לו על ראשו מבלי כל קמיטה, ושערות זקנו הקלוש שרוּיות בשׂער צוארונה של האדרת, מסתבכות כרדוּדי נימין של כסף ממורק ומעטרות את הפנים זר של הדרת-שיבה. הפנים – כמושות, אך מסבירות הן שׂחקה של ידידות ומצניעות בין קמטיהן הדקין לגלוג של פקחות ובקיאות בהויות העולם; ושמו בכל העיירה – ר' ניסי.

ר' ניסי – בלי כל כינוי ושם לואי – נראה מהלך בערפלו הדק של כפור הבוקר, – עובר, כדרכו בכל יום, לארכו של הרחוב הארוך, חוט-השדרה שבטיטובץ.

נפגש לו אדם, בעל-בית, שאינו טרוד באותה שעה, – ומנעים לו ר' ניסי ברכה של שחרית, מעמידו ושואלו בענין שפלוני משיב עליו ברצון; על הקניה החדשה, שעשה זה, הוא שואלו ומסיח עמו. ומשמרמז לו להיות נזהר במוכר, הריהו משיאו לעסקי חברו, שאומרים עליהם כי בטוב הם. הדבר, לכאורה, טעון ביקורת. אך כאן מפסיק ר' ניסי, ואינו אלא מעמיד עין בוחנת ומשחקת – ושתיקה יפה… פלוני הרי זה מדבר, ובעצמו הוא מברר את הענין כדי צרכו, נגרר אחרי ר' ניסי ומלַוֵהוּ עד לחנותו של בֶּריל חוה’ס.

חנות מהוגנת זו, קונים אין בה עכשיו, ונכנס לשם ר' ניסי בברכה מתוך פיהוק קל של בטלה… נותן עינו בחבית, שהמשרת פותחה, ומשבח הוא את הדגים המלוחים שבתוכה. אגב, קומץ הוא בשתי אצבעות שלוחות קמצוץ טבק מקופסתו של החנוָני, ועד שהוא כורך ציגרה בניירית משלו, הריהו מניד ראש ומתאנח לפרנסה ההולכת ומתמעטת: “תיקנו להם הכפרים ירידים לעצמם ובמקומם, והעיירה נתחלקה בין הסביבה אברים-אברים; רק הקיבה נשארה בה – והיא ריקה… ואחינו בני-ישראל, שיחיו – אחד חוטף את הפת מפי חברו…” ובשעת שיחה זו, מציצה היא עין שמאל של ר' ניסי כלפי החנוּת החדשה שכנגד; צועקת החנוָנית וקוראת לגוי עובר לתומו, שאינו פונה אליה כלל. ור' ניסי, כמעט כנרגז על העַולה, זורק את שיורה של הציגרה, מעטף פאת האדרת על גבי חברתה, חובק עליה ידיו כדרכו, ויוצא בלי ברכה כמיצר וזָעף…

עם יציאתו נתקל במאיר-חנא – “משכיל” שזרקה בו שׂיבה, וידוע עליו, שהיה כותב לשעבר קוריספונדנציות ב“המליץ” – ומיד טופח לו ר' ניסי טפיחה קלה של בדיחה על כתפו של זה ושואלו בלשונו של “המליץ” בשעתו: “מה יאמרו הבריות במכ"ע?”… אבל משתמט הוא זקן אשמאי זה בהלצות, כאילו מסרב הוא לספר. אך מכיון שנטפל אליהם גם האברך גרינבּלט – חתן מבית חמיו, קוריספונדנט בהווה, ציוני במלאכתו ונלהב בטבעו – הרי הם קובעים להם שלשתם ישיבה על הספסל שלפני החנות, לספר בחדשות ובשאלות היום.

נדברים, והדברים מתלקטים ומסתדרים אצל ר' ניסי בכדי מעשה-רב שבגַזֵטין, בצירוף הלצה נאה על המשכילים והציונים – תבלין ל“שלש סעודות” בפני שיירי החסידים המתכנשים במוצאי-יום-מנוחה על שולחנו של ר' ליבלי. וכדי לעשות נחת-רוח גם לאלו שעמו בשעה זו, – הריהו מספר להם דבר-חוכא, מעשה בחסיד שוטה…

בינתים, נמשכים ובאים אל הספסל עוד שלשה וארבעה מן השוק, ששעתם פנויה – והרי קבוץ קטן של יהודים מתאנחים על הגזירות. הציוני, כדרכו, מטה את הענין כלפי “ציון”, ובעלי-בתים, כדרכם, דוחים את הדבר כהילכתא למשיחא ושואלים לחדשות מאמריקא וארגנטינא, – ואין הדבר חסר אלא שיטיל ר' ניסי הערה קלה לכאן ורמז מלגלג לכאן, ומתלהב הציוני, ומעקץ המשכיל – וּוכּוּח מאליו עולה… נזרקים דברי חידודין מצחיקים ומרגיזים, והבריות נאותות ומתבדחות – עד שמתפרדים בנפש רעבה לסעודת הצהרים.

ושוב נראה ר' ניסי בגובה קומתו כשהוא עובר ברחוב הארוך, חוט-השדרה של טיטובץ, ופוסע לו מדוּדות בתוך אדרתו המרוּוחה. מתון הוא ומצהיל פנים, ועיניו טובלות בשמן של ידידות ומציצות בלגלוג נוח וטוב לכל הבריות – עד שהוא מגיע לביתו.

נגעה כף-ידו בכף-המנעול ופתחה את הדלת – ופנים קפואות, פני בר-מינן, שמת מתוך רוגז ודאגה, נגלים לתוך חללו של החדר…

רק אישון-עינו יחלוף אט מקצה העין ועד קצה – וקדרו פני זוגתו, המסורבלת בשר מימים עברו, ונקשרו עבים על פני שתי בנותיו הבתולות, שכבר – הו, כבר! – הגיעו לפרקן, ונפסק ונאטם בבת-אחת הריב שבין אחיות צרות אלו המקנטרות תדיר זו את זו…

שתיקה וקפאון בבית. אך הוא לבדו מהלך ועושה בתוך השתיקה. פושט הוא את האדרת, מקפלה כהלכתה ומניחה בקצה ה“סוֹפה”, מפַתּח את הפּידזַ’ק מכפתוריו והולך משם ועובר לו בפסיעות קצובות עד לחדר-הכירים. שם הוא נוטל ידיו (השולחן כבר ערוך וממתין לו בכל, ואפילו עם גביע קטן של מים אחרונים), חוזר וגומר ניגוּבן ואינו מביט לשום פנים, מניח את המגבת על ידו על הכסא – ומתישב לסעודה.

בוצע הוא את פתו ומתאנח, טובל במלח ומתאנח, מתחיל לועס – ועיניו, עיני יתום, אל חתיכת הבצל שבידו: כמה עלובה היא אותה סעודה, שהוא אוכלה לעת זקנתו בשינים רעועות…

והכל שותקים. הבנות – כל אחת בזוית שלה, יושבות כפופות-ראש וסורגות סריגיהן, ועוצר-רעה ומשטמה נאלמה בתוך הבית…

לסוף, מתאנח הוא מתוך נשימה, נוטל ידיו במים אחרונים ומנגבן במגבת שהכין על ידו, מרעיד את גופו ברטט עובר מחמת קרה שבבית – ומתחיל מברך על המזון בלחש…

וכשהוא מסיים באנחה, הריהו מקפל את כפותיו זו בתוך זו ומניח שתי זרועותיו על גבי המפה, שלא יסלקוה עוד מלפניו, פותח ואומר בניחותא לחללו של הבית:

– תודה לאל גם על סעודה זו…

שבח זה, הנאמר על המזון בלשון חול, הרבה הוא משמע. ושומעות הבנות ומבינות את הכוָנה, – פתיחה היא הודאה זו לדברים שלקמן…

אותם הדברים אל עצמו הוא מדבר, מרצה הוא את מחשבותיו לנפשו ואינו מביט, לכאורה, לשום נפש. מדבר הוא בניחותא ובמימראות שהן קבועות כמעט כנוסח של ברכת המזון: “רחיים תלויות בצואר”, “אבנים שאין להן הופכין”, “מדברות כל היום בחתונות וחתנים”, “אחת רוצה להטביע חברתה בכף של מים”, “מוֹדוֹת עֲשֵׂה להן”, “בנות פוטוצקי – סריגין של ‘נקבים-נקבים חלולים-חלולים’ הן חסרות” – והכל רק ממנו יוּקח, והוא – מאין יקח? –

דומה, שאין לדברים סוף. דלף טורד נוטף ונוטף, נוקב ונוקב כרימה בבשר החי…

הצעירה, בתיה, מורה סקירה חדה אל הבכירה גנסיה, כלומר: בשלך, אבן-נגף, בשלך, קלפּה בלה, כל אותה הצרה! וגנסיה משיבה לה מבט שׂוטם וּמתרה מתחת לגבותיה העבות, לאמור: “דומי, חצופה! דומי עתה – אחר נדבר”…

זו מזהירה כך באחותה, מפני שיודעת היא באותה “קטנה” שלפעמים מעיזה היא להשיב ברטן מן החוטם על דברי אבא, – הוא אומר: קישוטים, והיא מבארת דבריו: נעלים קרועות, הוא – מוֹדוֹת והיא – שמלות מטולאות, טוען הוא על הסריגין למה הן, והיא מעירה: “כדי שיהא לחם ובצל לסעודה”… ומובן, שדברי חוצפה אלו, אעפ"י שאינם נשמעים לאזני אבא, אינם אלא כעוקצי מחטים, עד שהוא מתמרמר ומתחיל צועק כמתוך מחלוקת:

– מה?! אתן? אתן המשׂתכרות?

והרי אך מבַישות הן את זקנתו “בעבודה זרה”, בעשיית “נקבים-חלולים” לאחרים! אדרבא, אם הן המשתכרות, היכן השכר שהוא מביא? הלא את ראשו הן אוכלות מעל גבו. כל זהוב שהוא משׂתכר, מיד הבית הזה בולעו כתנין, ואין לחשׂוך אף פרוטה אחת לשום “תכלית”… “כלום דואגות אתן ל’תכלית' כשאר בנות ישראל?”

ומכיון שמגיעים הדברים ל“תכלית”, שוב עולה כחלודה אותו משל ידוע, המחלחל כסם על גבי המכה; “והרי בת חייט פשוט, רייז’ל שמעונ’ס – היא, שחשבה לתכלית, לא סמכה על אביה, אלא הלכה בשמונה רובל אלו שקמצה על-יד מילדותה, וקנתה לה מיני גלנטריה. ערכה וקישטה לה ארון קטן (מתיבה של גַז עשתה אותו!) והעמידה אותו לפני חנותו של אורי-ליב, – ועכשיו, כבר שכרה לה חציה של חנות זו, וסחורה יש לה, בעד ר”ן או גם שי“ן רובל!”

– זוהי תכלית! כך בת-ישראל עושה! – והיא, הרי צעירה היא מכן בשבע, או בשמונה שנים!…

הן, בנותיו – באותן השנים, שהפרוטה והרובל היו מצויין בבית, הרי היו הן באות כגנבים ומריקות את כיסיו בשעת שנתו. ומה עשו בכל המעות הללו? מודות, – רק במודות היו כל מַעְיְניהן! – עכשיו, תשבנה ותבּוֹלנה בבתוליהן עד שתזרוק בהן שיבה! – מה להן ולו?

– לשפחות השתכרנה – והאדמה תבלעכן! כך הוא חותם מוסרו בקללה נמרצת, וקם ומשחרר את המפה מתחת זרועותיו לזלדה זוגתו, הממתנת לכך. ומתוך פסיעה גסה של כועס הוא פושט מעילו – ומשתתק לגמרי.

והרי זה מקפל הוא את הפידז’ק כהלכתו, הולך ותולהו על המסמר שבכותל, מסלק את הקפליוּש ונותנו על גבי המעיל, וכשהירמולקא בראשו, הריהו פונה ובא אל ה“סופה”, מתישב וחולץ נעליו, נוטל את האדרת שלמרגלותיו ופורשה על גופו בתנופה של מתינוּת, נופל על הכר (גם זה מוכן לו עוד מלפני בואו) – וישן אַבא…

II

ישן אבא שנת-הצהרים, והבנות סורגות וסורגות מבלי השמעת קול שהוא. מתישבת אמא בחשאי עם הפוזמק שלה וסורגת גם היא בשתיקה, ואבא – כאילו הוא נוחר כבר מתוך שינה…

מכירות הן הבנות כמה מן העוֶל יש בטענותיו של אבא, אף יודעות הן, שאין כוָנתו חלילה שתלכנה באמת לשרת בבית-זרים, שהרי גם סריגין אלו, שהן סורגות לאחרים בתוך ביתן, בושה הם לו וכצנינים הם בעיניו. – יודעות הן, והילכך הן מבקשות על עצמן בחשאי, שתבוא עליהן במהרה – או חתונה, או מיתה חטופה, אך הקץ יהיה!…

וה“'קץ” – אין תקוה ואין סבר שיבוא ויוציאן מן “הבית הזה”…

מציצה אמא הצצה קלה וגנובה על בנותיה ואינה נאנחת… לכאורה, אין דעתה נתונה אלא לפוזמק שבידיה; אבל סוף-סוף תקע חוטמה בחשאי תקיעה חטופה ונגרף, – דמעה נפלה על הפוזמק – ושתיקה…

ו“שנת הצהרים” נמשכת כמעט עד לשעת מנחה. שוכב אבא בעצימת עינים, – ועצום וסתום הארס ותוסס בלבן של הבנות, ואי-אפשר להן לפלטו אשה בפני אחותה…

בת-ישראל – מוטב לה שלא תוָלד, ומשנולדה, מוטב לה שיקפחוה בילדותה, ולא שתשב כך כל היום “בבית זה” סורגת ומסכסכת חוטין באין תקוה… הבן אינו כך. אחיהן חיגר עלוב הוא, ואעפ“כ, צפּור דרור הוא לו. נער בן שבע-עשרה שנה הוא, דל ורזה, ירקרק כעלה נבל, והכל קורין לו “מנענעה”, – שכן תלוי הוא ומתנועע כמנענעה בין שתי משענותיו, שהוא נשען עליהן בבית-השחי, – ואעפ”כ, מעורב הוא עם הבריות, יוצא ונכנס לאשר יחפּץ. עכשיו, ודאי, יושב הוא לו שם בחברת צעירים ומבדחם בהלצות (שׂכל אבא יש בו). וכאן, ב“בית זה” – קרה ו“שנת הצהרים”, והרוח פתי כפור בחלונות מזרקת…

– “הוי, עד מתי?”…

אשתקד, עדיין היה החיגר מצוי עמהן בבית, ובהוָיתו היה מפזר קצת את הערפל והמשטמה. הוא, קופסות של נייר בצורת בתי-קומות היה עושה (ידים חרוצות לו מטבעו) והיה קורא ומביא את חבריו ושאינם חבריו, להתפאר במעשי-ידיו, מראה ועושה שיחמדו בקופסותיו לקנותן. והבית – “צעירים” היו דורשים לו לפעמים. אך בחורף זה, אין החיגר עוסק עוד במלאכתו המשעשעת, ואין כל אדם נכנס לכאן. הוא, עסק אחר מצא לו, – משחק הוא בקלפים, ו“ידו צלחה”…

נאנחה האם. הרבה צרות גורם לה גם בן-זקונים זה. לשעבר, כשהיה מוכר קופסה, מיד היה נותן את המעות לאמא, – נותן כלאחר-יד, כבעל-בית גאַותן… ועכשיו, כל יותר ש“הקלפים משחקין לו”, נעשה לבו סר וזעף. בא הוא הביתה – והריהו מחרף ומגדף, או שנוהג הוא כאבא, שותק וידו קפוצה… מלא כיסו, אך לבו אכזר. הוא ניחש ומצא, כי מכיון שהוא נותן מטבע לצרכי הבית, – הצלחתו מסתלקת הימנו, ושוב אינו זוכה ביום זה כלום. בדוּק ומנוסה לו, שבכך “מפסיקין את היד”…

– “וי לאמא!” – סוף סוף בר-בטנהנ הוא, ובשעת הדחק אין הוא יכול גם עכשיו לעמוד בפני הפצרותיה – ונותן. אך נותן הוא בזעף. מקלל ונותן. זורק הוא את המעות ומפזרן על הקרקע ומתקומם וצועד על משענותיו הדופקות במרי-כעסו, יוצא ונעלם לכל היום, או גם לכל הלילה.

להיכן? בימות החורף שבטיטובץ אפשר להִקהל כמעט בכל בית ובית ולשחק בקלפים מבוקר עד בוקר.

יש בתים בטיטובץ, בתים מאושרים שאין בהם “שנת-צהרים” זו… ו“בית זה” – עד מתי, רבש"ע, עד אימתי?!…

אך הנה קם אבא וישב על הסוֹפה.

צופה הוא בבית ורואה שהחיגר איננו עוד – ואינו מתרעם. יודע הוא בבנו שהוא משכים ומעריב על הקלפים, אבל כך הדור נוהג. יושבים ומשחקין בקלפים ואוכלין כעכין וחַלבָה – ואף החיגר עמהם. החורף ושממונו – מה יעשה בו אדם שבזמן הזה?…

ויושב הוא ר' ניסי על הסופה, ידיו על ברכיו, וחושב הוא בחשבונו של עולם, על מה שהיה ומה שהווה – ואין נחת…

רואה הוא שהערב ממשמש ובא, והריהו קם ומתלבש, מתעטף באדרתו כדרכו, מעביר עינו על הבנות – ויוצא בשתיקה…

הולך הוא ל“מנחה” בלי כל נחת שבלב…

בית-המדרש – גם הוא אין נחת בו. נתרוקן הבית מכל כבודו והמונו. אך כמנין של נמושות מתכנשין לתוכו להתפלל, ושנים שלשה יתומים קטנים באים לומר קדיש – ואין כאן אף אחד שאפשר לשוחח עמו שיחה הגונה…

מתפללים בתוך הקרירה, – התנור שמם הוא וקר. ומיד לאחר התפילה הכל מתפרדים והולכים להם לבתיהם.

הולך לו גם ר' ניסי, פוסע באפלולית הערב – לאן?…

עומד הוא ומחַשב דרכו, עד שהוא בוחר – ופונה והולך.

נכנס הוא לביתו של ר' שמחה פינטשיבר, נגיד מזקני הדור, – נכנס בפנים מאירות ובדוחות ובברכה מרווחה…

שם, על כוס תה ממותק, יושב לו ר' ניסי בהרוָחה, כבן-בית, ומספר עם ר' שמחה שיחיה.

מספר הוא על מנוּי שרים ופקידים חדשים שבפלך, על “פריצים” ובעלי-אחוזות והוצאותיהם המרובות ותענוגיהם המופרזים, שהם עושים להם מבלי כל חשבון ומהרסים את מצבם. נוגע הוא בעסקי הקהילה ומלגלג על ההדיוטות “בעלי דעות” החדשים שקמו בדור הזה וקפצו בראש. ובנוגע למעמד הפרנסה שבעיירה – הרי ידוע, שבזמן הזה צריך להזהר בבעלי-חובות ובבני-אדם בכלל…

החורף גם הוא חורף קשה. ובכלל, אין הימים האלה כימים הראשונים…

– אין נחת – אומר ר' ניסי ושוחק לו בנחת ובמחילה גמורה של אדם מובטח וטוב-לב…

פיהק ר' שמחה – ומובן, שהגיעה השעה לילך בברכה.

III

על רוגזו ועל מִריוֹ הולך הוא לביתו – ואין נחת…

אין נחת. הימים אינם כימים הראשונים, ו“בית זה” אינו חביב גם עליו… מסתכל ר' ניסי באפילתו של לילה, – טיטובץ כולה גושי חושך בתוך חללו של חושך.

– “הזאת טיטובץ?” – כך שואל הוא את עצמו לשום פתיחה לזכרונות, זכרונות ימים עברו, שהוא בוחר לטפל עמם במחשבה בשעות אפלות, אם בשעה שהוא מהלך יחידי בלילה, או בשעה שהוא שוכב על משכבו ושנתו נטרדה…

אותם הימים – כמה קרובים הם וזכורים אותם הימים, שעדיין מובטח היה בפרנסתו בתוך עירו כעוף זה בימות החמה. כחסידה כבוּדה זו המטיילת לה על בצעי-המים בתוך האחו, וצידה מאליו הוא מזדמן ובא לפיה, – אף הוא, ניסי (גם קודם שהגיע לשנות “רבי”), כך היה. נוטל היה מקל של גמי זה בידו ויוצא לו דרך טיול לרחובה הארוך של טיטובץ, בא בין הבריות – והפרנסה מאליה תמָצא לו. אי אפשר לבצעי-המים שבאחו בלי שרצים ורמשים, ואי אפשר לקהילה בלי צרות-הרבים וצרות-היחיד, – צרות ושאר צרכים התלויים ברָשות ופקידיה הרוֹדים בטיטובץ עיר המחוז. ה“שׂרים” כולם – גובה להם ויִראָה להם על אנשי טיטובץ, אך הוא – חינו נתון בעיני כל פקיד, שוטר ונוגש (אומרין: הסדיגורי, ז"ל, ברכו בכך). יודע הוא דרך “פריצים” וכל השערים נפתחים לו, אם מלפנים אם מלאחור, אם לבוא אל השר או – אל המשרת, אך תמיד, הוא “המליץ”, זה “העומד בין העם ובין הממשלה” – איש-הקהל שהכל זקוקין לו בשעת הדחק. אומרין: אַדבוקט מיוחד קבוע לו בעיר הפלך. אבל מה שר' ניסי גופו עושה בהשתדלותו, אין שום אדבוקט עושה כך. שתדלנות זו ירושה היא לו מחמיו, שהיה משמש לקהל עוד בימי ניקולאי, ונתחבבה אומנות זו על ניסי, לא רק מצד שכרה, אלא גם מן הצד השכלי שבה. עסקי הקהל והרשות, מעין תכסיסי מלחמה יש בהם, כבשחוק השח, – ור' ניסי הולך ומשחק תמיד… רצוי הוא לרוב אחיו גם בשאר עסקים: “בוררוּת” ופשרה בין יהודים סתם, שידוך, גט, או עשיית שלום בביתם של נגידים – כלום יש לך מומחה לבריות כר' ניסי? הבריות נהנות וגם הוא עמהן, – ובביתו, מרק של בשר פעמים ביום, חמאה וחלב בקיץ, שומן אוָזים עם “פַּסטרוֹמא” בחורף, עופות שמנים ודגים מן המובחר לשבת ויום-טוב. “אין צבּוּר עני” ואין ר' ניסי עשיר,– כסף אין לו, הון ונכסים לא יעשה – אך הרבה מבעלות-בתים שבטיטובץ היו מקנאות בזלדה שלו ובמשק ביתה.

לא עשיר ולא ראש, – הוא מעודו לא נבחר להיות סטרוֹסטא או גבאי ופרנס לעסקי הקהילה – אבל לבה של טיטובץ הוא. הלב, כידוע, אין תפקידו פוסק בשום שעה. אם יש שעה ש“הראש” מתבלבל, חושיו עזבוהו, והוא נוטה “לנפול”, בשעת בחירה כי תבוא, – אך ה“לב”, ר' ניסי, זרמו יוצא עדיין לכל ה“גוף” ותקופתו על כל ה“אברים” שבקהילה; והנה ידי הקהילה – בעלי האגרופין – מאיימין על מי שצריך, רגלי הקהילה – המשמשים – ריצה להן ממקום למקום שצריך, לשון הקהילה – משה’לי המלשין – מדברת ומספרת מה שצריך, וכל אדירי הגרון יאדירו בקול: “זְשֵילַאיֶים! נֶי זשילאיים!” ¹ – הכל לפי הצורך… הוקם ה“ראש” – נעשה הגבאי, או נתמנה הסטרוסטא – וממילא נמצא אתו-עמו בכל מעשה אשר יעשה גם ר' ניסי זה שעמד לו בשעת דחקו, שעת הבחירה.

מלאי ענין ומרובי פעולה היו הימים בכלל, וימי חנא-זליג התם בפרט. סטרוסטא זה בשעתו למה היה דומה? לדוב טפּש זה שהחח בחוטמו, ור' ניסי מנהיגו היה. הדוב מרקד – וטיבותא לשושָטו… ואז באותם הימים, הגיע ר' ניסי גם כדי “נחלה” – אז בנה לו את ביתו זה שהוא יושב בו עד היום.

“חזקה” היתה לר' ניסי על הסטרוסטא, ואף ר' שמאי, ראש הקהילה של עכשיו, שאינו זקוק למנהיג, היה מחלק עם ר' ניסי בכל, – שעל מנת כן, של “עבודה משותפת”, השתדל ר' ניסי בשבילו כמה וכמה שידולים עד שנבחר.

היה מחלק: תחילה – בעין יפה, ואחר כך, לאחר שנבחר שוב וראה את מצבו איתן, התחיל נותן בעין זעומה… וטעמו עמו: לא כימים הראשונים ימינו אלה, שעסקי הקהילה נשתמטו מיד ישראל ונמסרו לידי שונאיהם של ישראל, והפרנסה שוב אינה מספקת לשנים.

עכשיו, פסקה האמונה בראשי-הקהילה; גם תעודות קיום-גברא גם תעודות-מסע שוב אינם נתּנים על ידם, ואפילו להעיד על חתימת-ידו של אדם ב“בפני נחתם” – אינם נאמנים. גם כהונה זו של “סטארוסטא” ניטלה מעליהם, – “זקן” נשוא-פנים אין עוד לישראל, אלא “סְבּוֹרְשְטְשִיק”, מין שַמש הגובה את המס וחובל כרים מתחת לראשיהם של עניים.

– חרבו מעינות הפרנסה, והקהילה אינה אלא כארץ ציה ומלֵחה – כך יתחיל ר' שמאי טוען, והריהו מרמז לו לצד אחר: “אתה, חביבי, הרי ההשתדלות לפניך”…

אבל גם “ההשתדלות” התחילה פוחתת והולכת. סר צילם של השתדלנים הקדמונים ואינם עוד “קרובים למלכות”. עונת הפקודה לצבא תעבור, וכמעט שאינה מכניסה כלום… עתים, צריך למחוק מספר-החיים איזה מת הקרוא לצבא, או להתיר מן הסבך את מי ששמו “כפוּל-שמונה”, – והנה שמאי עצמו עושה זאת עם המזכירים והכתבנים שבאוּפראווא החדשה, ולניסי, גם לדרוך על סף ביתם לא יתנו אלה…

– מה אעשה לך, – התחיל ר' שמאי אומר – והם כולם נעשו שונאי ישראל?

התחיל נותן לו, לר' ניסי, רובל ושנים כבתורת נדבה ופוטרו.

לבסוף, התחיל מפטרו גם בלא כלום…

הוא אינו מתירא שוב מפני ר' ניסי. זה, אמנם, יודע הוא הרבה סודות בר' שמאי, ויכול היה להורידו “מן הכסא” אל הבור, בכל שעה שירצה, אבל – “מוֹסר”, מכה-בלשון יהיה לעת זקנה? – ולא עוד, אלא ששמאי הרי גם הוא יודע בסודותיו של ניסי, ובקי הוא “היכן דלת נפתחת”…

– “הזאת טיטובץ?” – עכשיו, כל איש רק לבצעו ילך… נעזבו עסקי הקהילה ואינם מעסיקים לשום אדם – אין “קהל” בטיטובץ.

נשתנו העתים ונשתנו האנשים, ובפרט – הפקידים. “שקצים” שידע, נעשו עכשיו נושאי משרה, ויהודי שכמותו ללעג וקלס הוא בעיניהם.

עוד מוצָא אחד של פרנסה נמצא לו לר' ניסי בימים הרעים האלה. יושב היה בבית הנוֹטריוֹן, עֵד מקיים לכל שטר הצריך עדות וחותם קבוע בעד מי שאינו יודע לחתום. זה כיצד? עם-הארץ שצריך לחתום ואינו יודע, הרי הוא מוסר את הקולמוס לידו של ר' ניסי, וזה כותב בעדו את שמו ושם משפחתו באותיות מרוסקות ומוסיף וכותב עוד: "ובשביל זה שאינו יודע כתב, חתם ניסי רבּין ", ומסיים הוא את הנון בזנב-תלתלים ארוך, – ומקבל פשיטי דספרא לא פחות מעשר קופיקות.

והנה נתמנה נוטריון חדש בטיטובץ. בא ר' ניסי “להתוַדע” אליו ועמד לפניו בהכנעה ובקשה, כמו שצריך לעמוד בפני “פריץ”, ואמר לו, כי נכון הוא לשרת את “האדון המרומם”, ושכך היה נוהג עמו גם הראשון לטובת הרבים: עֵד – והריהו מוכן, חותם – והריהו נמצא כאן, ולא צריך לחזר אחריו… ומה השיב לו נוטריון זה? הרים את שתי ידיו והניחן על שתי כתפיו של הזקן, דחפו – ואלמלא נעצר ר' ניסי במזוזה, היה נופל מעל המדרגות בריסוק אברים, ולעיני כל העומדים שם בחוץ – – –

“כלו כל הקצים”. על הבתולות הזקנות, היושבות באין תקוה, נוספה גם שאלת “מה נאכל”, כמשמעה ממש…

נכנס הוא לביתו – ו“הן” יושבות וסורגות “נקבים-נקבים חלולים-חלולים”… מה לעשות עם הבוגרות הללו ששערות ראשן התחילו נושרות ומקלעותיהן דקו ודלו ועיגולי תכלת מסביב לעיניהן הבוערות במשטמה – מה לעשות בהן לעת זקנה? רוצה היה להקשיח לבו כאכזר – ולמכור את הבית, ובלבד שישיא את אלו למי-שהוא ויאסוף את החרפה. אבל בזמן הזה, כשהכל רצים לאמריקא, הרי בתים רבים שבעיר עומדים למכירה. וביתו – מי צריך לו, וכמה שוויו? זה הרי אינו גם “בית-פרנסה” שבשוק.

מתהפך הוא על משכבו בחושך… חושך בלי חָשָׂך. דאגות בלי תִכלה, והקיבה – “חיי-שעה” היא דורשת גם בלילה…

IV

בוקר – ור' ניסי מתעטף שוב באדרתו, יוצא ועובר בעיר, שומע חדשות ומספר חדשות. חוזר לביתו – והריהו בולע רוקו מחמת רעבון, הולך ומרגיש את עצמו כקבצן נבזה, אבל מזקיף קומה ועובר כנהדר בכבוד, ברחוב הארוך שבטיטובץ…

“מה נאכל?” – שאלה זו, שאפשר לפתרה בשעה קטנה “כדי אכילת פרס”, נדחית היא בחורף המר הזה פעמים ליום, ופעמים גם ליומים, בלי שום תירוץ מספיק… אבל – ראה פלא! – באה שבת, והרי חלה והרי נרות לברכה והרי יין לקידוש, תבשילין ובשר לסעודה, ופשטידה מצטמקת בתוך התנור הנותן חומו… הכל בצמצום (גם הנרות קטנו ודקו) אך דבר לא נעדר, – שבת כבכל בית ישראל.

זו מהיכן היא ניטלת? שבת שבת ומזלה, היד ה' תקצר? ובפרט אם זלדה עֵזר כנגדו, כביכול. בכל שבוע מוצאה היא זלדה תחבולה חדשה, בין על-ידי קימוץ, בין על-ידי הקפה מועטה, – והשבת בזמנה באה. העריב היום הרביעי – והנה זלדה מביאה קמח וסולת, שׂמה בעריבות ומעמידה אותן על גבי התנור, שיתחממו עד לערב יום החמישי, – והחלה שלה עולה תמיד יפה. קלה, מכורכמת ושחמחמת ונותנת ריח היא נרדית מפי התנור לפנות בוקר של יום הששי, – והשבת נכנסת ומתחילה מתישבת במעון הזה… ירד היום – והרי שולחן ערוך ומכוסה מפה צחה; המנורות מתנוצצות כאילו זהב הן; צלוחית שחציה יין, מצהילה פנים, ומתחת להינומה של שבת, החלות נחות בצנעא; ולפעמים, גם דגים שם עמהן, הנותנים ריח כבימים מקדם… “הבית הזה” – חזר זיוו, “ואנפאה נהירין” ו“נשמתין חדתין” בתוכו. מסתכל ר' ניסי – וגם בנותיו אינן נראות לו זקנות בשעה זו… וזלדה, כאילו לא היא עשתה את המופת הזה. היא מצניעה לכת: “אוי, רב רחום וצדיק!” – מתמלטת לפעמים אנחה חשאית מלבה… – “שלום עליכם מלאכי השרת” – מתחיל ניסי מרנן, וזלדה מנענעה אחריו ראשה בעניווּת. יסוֹר יסרה הקב“ה לעת זקנה, אך את מלאכיו הטובים, מלאכי השבת, הרי שולח הוא לביתה. עדיין נזכר ביתה לפניו, ועוד פקוד יפקוד גם את בנותיה אלה לטובה ולזיווּג כשר, זיווּג של נחת, רבש”ע! – –

כל ימות החול מחכה זלדה לשבּת, ועושה היא ומכוֶנת כל חשבונותיה כלפי יום זה.

והנה היום, יום רביעי בשבת, יום זה שניסי מוציא מכיסו את מטמונו ומוסר אתו לידה – והיום מה?… תמו דברי המוסר שלאחר ארוחת הצהרים כנהוג, והוא אינו הולך לישון את שנת הצהרים כדרכו… מתעטף הוא באדרתו – ויוצא בלא כלום…

– רבונו של עולם, לאן?!…

גם ניסי אינו יודע לאן… הולך הוא ברחוב, פוגש באנשים; הוא מספר עמהם והם מספרים עמו, – וסוף-סוף כלעומת שיצא כן שב…

חזר בערב לביתו וישב מחריש.

הוא – כך דרכו; מטיף הוא דברי מוסר רק בשעה שהוא מוצא לחם לאכול, אך באין לחם – טענותיו מסתתמות, והריהו יושב ושותק…

זה לו השבוע השלישי שלא השתכר אף פרוטה. שום “עצם ללקיקה” אינו מוצא. גם השידוך, שנתעסק בו לפני ר' נחמיה הורנשטיין, עלה בתוהו, – נודע “שנתאהבה” הכלה באותו “הסוציאליסטיל” הגר כאן תחת השגחתה של הרָשוּת. להלוָאה – כבר ננעלו בפניו כל שערי “גמילות-חסד”… ולפני מי יספר נגעי לבבו? – בני-האדם “חזירים” הם, ואך לחינם ינַבּל כבודו לפניהם…

לא! עד לקבצן, ולא “עד” בכלל!…

ורואה היא זלדה, שניסי שותק…

גם כל יום החמישי שתק ניסי…

והחיגר – הוא צועק. זה לו שני שבועות שהיא “מפסיקה את ידו” כמעט בכל יום (הקור היה גדול, והיה הוא נותן עצים להסקה). – אולם עתה, משבוע זה ואילך – קוֹנָם! שלא יתן עוד… ושלא בפני אבא הריהו צועק בקולו המרוסק: “עלוקות! הרפו ממני שבוע, או שבועיים, ויהיו בידי חמשה-עשר רובל, ואקח לכן מכונת-תפירה לתשלומי שיעוּרין – ותאכלו עד שתתפקעו!” – והפעם גם הבנות על צדו של החיגר הן: “אל תשמע לה! – הן מזהירות לו – אל תתן!”…

קֶשר קשרוּ הבן והבנות יחד על אמם, ומה תעשה היא? תפירת לבנים במכונה, ודאי, פרנסה יותר מספיקה היא מסריגה – אבל השבת, מה תהא עליה?… וכשהתחילה זלדה מציקה לחיגר בבוקר יום החמישי, שיתן לה “בהלואה” חצי רובל על חלה, לפחות, – התקומם החיגר וקרא בקול המנסר: “זוללים! תפּח רוחכם, רעבתנים! לא אתן!” – ומשענותיו התחילו דופקות ופוסעות. יצאה “המנענעה” בזעף מן הבית, לבלי שוב עוד עד ערב-שבת עם חשיכה…

לשאת משכּון מן הבית? – רבונו של עולם! ומה יש לַמשכּן עוד? הכפות והמזלגות של כסף – כבר אינם, האגנות ושאר כלי הנחושת, גם הם באו כבר לאוצרה של “גמילות-חסדים”, אז – רחמנא יצילנו! – כשהיתה גנסיה רוקקת דם… ואין שיוּר, אלא מנורות-הנחושת בלבד. עכשיו, על גושי חמר תברך זלדה לעת זקנה?…

לא! שולחן של שבת בלי מנורות מתנוצצות, עלוב הוא גם משולחן בלי חלות…

אפסה כל עצה וניסי בא מתפילת מעריב – ועדיין הוא שותק…

דולקת מנורת נפט קטנה ומאירה על השולחן שלפני התנור הקר. טוב שרָפה הקור. נתלחלח האויר ודלף-הגגות נשמע מבחוץ – אבל כתלי ביתו יבשים הם. הוא ידע איך להתנהג בבנין והניח את הכתלים שיתיבשו היטב לפני הטיחה – והנה, גם בימים המטוננים, יבשים הם ונוצצים מלובן, ואעפ"י שהתנור לא הוסק בחורף זה כהלכתו… ויושבות הבנות וסורגות, זלדה גם היא סורגת פוזמקה… כנראה, שאלה כבר להלואה ממי שיכלה, ולא נענתה… הן סורגות, וצלליהן מתנודדים על התקרה ועל הכתלים; כענקים שחורים ונאלמים מתנצחים זה בזה… רק בשבוע זה מסיימות הן סריגה זו, שכבר קבּלו שכרה ונאכל…

אשתקד, קבּל בעונה זו חמשה רובל מיד השכן שבחדר הצדדי, על חשבון החכירה שלשנה הבאה. עכשיו, – לא יתן. “בית של פרנסה” חכר לו זה בשוק, ומתמרמר לבו של ר' ניסי על השכן:

– “בהמה בצורת סוס – חנות הוא עושה לו עכשיו! – חסרת חנויות היא טיטובץ!”

הוא, השכן, לא יתן, והיא, זוגתו מרת שינדל השכנה, תלך ותספר לכל בחשאי על סדר שבת זה של זלדה… מחר – שיינדל תאפה ותבשל, וזלדה תסרג את הפוזמק…

והוא קם, לובש בשתיקה ובלי אנחה את אדרתו, מרים כנפיה ורוכסן בידו, לשמירה מטיט חוצות, נוטל מקלו בימינו – ויוצא.

מביטה זלדה בדלת שנסגרה אחריו – ראֵה, ה', והביטה!

V

נשאוהו רגליו בדרך הרגילה להן – לבית ר' שמאי, שעדיין רגיל הוא ר' ניסי לבקרו…

– ערב טוב ויפה לכם! – הוא מברך את הבית עם הכניסה. וכאילו אינו רואה במבטו הזועף של ר' שמאי, הריהו מעמיד את מקלו בזוית שאצל הפתח ובא ומתישב אצל השולחן בפנים צוחקות. מפשיל בנחת מקצת מבתי-ידיו, כמכוֵן את עצמו לסעודה, נופח בשולחן, שמא יש עליו אבק דק, ומקפל עליו את זרועותיו ונשען בהרוָחה – ופולט נשימה ארוכה, כנח מיגיעת הדרך…

– ומה נשמע אתך, נשמתי? – כך שואל הוא את ר' שמאי, הפוסע בתוך חדרו אילך ואילך ואינו רואה חובה לעצמו להשיב…

ור' ניסי, כאילו תם הוא ואינו מרגיש, מתחיל מספר ודן על הסכסוך שנעשה בין גבאי בית-החולים; ושואף לו ר' שמאי את עשן הציגרה לרגעים, ואין להכיר בו, אם חושב הוא בענין זה, או בענין אחר.

ובאמת, הרי קמחא טחינא טוחן אותו זקן. כך דרכו לדבר ולהפוך בכל דבר עד בלי סוף. מובן שגם ר' ברוך וגם ר' זליג אינם מטפלים במצוה לשם הפסד. עכשיו, צרה עין איש ברעהו – ונסתבכו. דרך עולם בכך.

רואה ר' ניסי, שראש-הקהילה כדלת סגורה הוא בפניו, – והריהו מחליט להרתיק עליו בבת אחת, ומיד, הריהו מפסיק את השיחה באמצע, כנזכר בדבר ונעור:

– כן, נשמתי! – ברוך מזכיר נשכחות! – שב ונדבר…

ישב ר' שמאי, ור' ניסי גוחן אליו ומתחיל לדבר אליו בחצי לחישה: “היום, קודם מנחה, פגע בי הירש-ליב, חתנה של חוה-לאה, וספּר לי ענין: אורח בא אליו, בחור בלי שם, חָרש-מסגר הוא וליטאי. ושאלני הירש-ליב, אם אין אתנו איזה שם להקים את הבחור דנן עליו. שמעתי וחשבתי, – אפשר נתּן לו את שמו של שלום חותך-הטבק שברח לאמריקה, או של הבחור שמעיה שנשתגע? – מה דעתך?”…

אך שמאי, כבר הסמיקו פניו, קם והתחיל פוסע ומשיב בכעס: “והרי יודע אתה, ששונא שקרים אני! איש לא דבּר אתך בדבר זה! קולט אדם שמועות מפי נשים ובא לנעוץ את החוטם בענין שאינו שלו… כל עסק קשה עלי כקריעת ים-סוף, ואתה – איזו תועלת יש בך? מי צריך לך?… אדרבא, לך ודבּר אתה עם מי שצריך, לך והקם שמות בישראל! – דומה הוא שהכל נעשה עכשיו כבשנים קדמוניות”…

ר' ניסי הלבין והרחיב עינים. מעולם לא דחה אותו ר' שמאי בגלוי ובדברים גסים שכאלו. רוצה הוא לצעוק בקול מר, להיות צווח: “רוצח! אוכל אדם! איכה לא תחוס עלי ואיכה לא תגור מפני?!” – והריהו אומר:

– והרי גם אני נצרך…

דבריו מתבלבלים ושפתיו דובבות שלא מרצונו: “כל ימות השבוע איני רוצה לדעת כלום… אבל לשבת… האמינה, זה שלשה שבועות שלא השתכרתי… מלאחר גִיטָה של בת הרצען – כלום לא”… וכאן נפסק לר' ניסי קול תחנוניו. בקול כזה, המשתמש רק ל“פריץ”, לא דבּר עוד מעודו ליהודי מאחיו…

הוא דבּר כך, – וכל מענה אין לדבריו… אך דבוֹשה – אשתו של שמאי – שעמדה אצל הקוֹמוֹדה הפתוחה וקפּלה לתוכה מגל הלבנים שלפניה, פנתה ונתנה עיניה בבעלה; וזה – כאילו אינו רואה…

נועזה דבושה ועברה לפני בעלה, עמדה ושוב נתנה עין בפניו ממש, – וזה, עיניו הירקרקות התחילו מהלכות בזעם, והפעם קרא בתשובה: “גם אני נצרך! לסלק נדוניא אני צריך! להכין חתונה אני צריך! אין לי!”

– ערכי, דבושה, את השולחן! – סיים בנזיפה מיוחדת לזוגתו ופנה ברוגז, הטפיח ידיו בזכוכיתו של החלון והתחיל מתפלל ערבית; גוזר בקול קשה של קורא פסק-דין שאין להשיב: “והוּא רחוּם, יכפּר עווֹן ולא ישחית!”

ניסי – כעס משונה שלא הרגיש כמותו מעודו, כעס של עכו"ם תקפו. רוצה הוא לתפוש אביר-לב זה בצוארו ולחנקו עד שיצאו עיניו הירקרקות מחוריהן: היאך? היאך זה שכח “חסד נעורים”, “ידידות” של שנים רבות ועבודה משותפת? לא! הוא לא ישתוק לו עוד! – והריהו קם בבת אחת, כשעיניו מבריקות, רטט עובר בפניו הכמושים שהסמיקו, עמד רגע ושתק, ולבסוף – כעכע מן הגרון…

– ובכן, לילה טוב ויפה לכם… – אמר, וקולו – אלמלי נפסק בסוף המאמר – היה כרגיל…

– למה כבודו אץ? – שאלתהו דבושה בקול נמוך, בעמדה לערוך את השולחן, ושלחה מבט של יראה מסותרת לבעלה – ישב נא כבודו עוד…

– הִמ-הִם! אוֹ-נא-או! – “משנה עתים וּמחליף את הזמנים” – המ-הם! – כך הסכים מתוך תפילה גם ר' שמאי לדברי אשתו והראה ביד על הכסא, שישב עוד ר' ניסי; ומשגמר בברכת “המעריב ערבים”, אמר בלשון חול: "שב שב! פשוט אדרתך ונסעוד ביחד. שלמה גיטל’ס שלח היום בקבוק יין אדום – “אהבת עולם בּית ישׂראל עמך אהבתּ – הם-הם!”

"לא, נשמתי – משיב ר' ניסי בלשון רכה – אני כבר אכלתי…

פנה ונטל את מקלו בשתיקה של עלבון, פתח את הדלת – וחזר לאחוריו, כמתירא מפני הלילה… אמר: "ציגרה-שָאני… אפשר ציגרה של טבק יש לך?…

ברצון, שהטעימו בפסוק “ואהבתך אַל תסיר ממנוּ לעולמים” – הושיט לו ר' שמאי את קופסת הטבק שלו, ופנה לו כלפי זוית לכוון את לבו ב“שמע”. ובעוד שר' ניסי כורך בניירית משלו ציגרה עבה, בכדי להשתיק את רעבונו בעשנה – עומדת עליו דבושה ומפַתה אותו לסעודה.

– אי! – עונה ר' ניסי בהברה של סירוב לאחר שיקול הדעת. מניח את הקופסה על השולחן, מבעיר אש בציגרה, כונס כנפי אדרתו, שלא ללכלכן בטיט חוצות, ואומר שוב בפה רך: “ועוד הפעם לילה טוב ויפה לכם” – ויוצא בעשן. – – –

… צועד הוא בזהירות בתוך הרפש ושאלה אחת מתלבטת לפניו: במה הכניס את השבת לפני ארבעה שבועות, לפני גיטה של בת הרצען?

משתונן הוא לזכור ואינו זוכר…

הוא מתחיל רועד – הרוח מתגבר ונושב. הוא, לא מפני הקרה הוא רועד, אלא מחום, – חום של בושה, או חום של רעבון מפעפע בכל גופו, – גם רפיון של שכרון הוא מרגיש מחמת העשן… ידו רועדת ואינו יכול להשיבה אל פיו עם הציגרה. הראש סובב – והרי אפשר ליפול כך ברפש… עמד והשליך את הציגרה בזעם – ולמה תצילינה אזניו כך? –

צלילים חטופים ומטורפים של מְצילות, – בעל עגלה עובר. ונזכר ר' ניסי שמשׂכר “הסכמת הקהל” שנתּנה לגונב-הסוסים ליבלי מוגילניק לישב בטיטוביץ, נתן לו ר' שמאי שני רובלים. זו היתה הנתינה האחרונה – ובודאי היתה זאת לפני חמשה שבועות, – טול רובל וחצי לשבת, ונשאר חצי רובל. חסר לו עוד רובל אחד לשבת זו שלפני ארבעה שבועות – ומניין לקחו?… רובל זה, ראש ה“צֵיך” נתנו לו מן השלשה שקבּל בשביל בעלי המלאכה ל“משקה” מאת פריל חוכרת השמרים… ועכשיו – הנה זה עומד הוא לפני מדרגות ביתו…

מבין סדקי התריסין בוצץ ונראה עדיין האור שבבית. יושבות “הן” ועובדות, ושכרן כבר נאכל… והרחוב מסביב דומם באישון לילה ואפילה רובץ ברפש, טחב וחושך. החלונות – יש מהם שכבר כבה אורם, ויש מהם חתומי תריסין, שחוטי אורה בוקעים מהם ואינם מאירים, – והוא עומד כאן יחידי ומתמזמז בתוך חושך החודר בצינתו ולחוּתו… הרוח – את הקאפליוּש שלו הוא רוצה לגזול מעל ראשו… אנה יבוא, אנה יפנה?…

חלון אחד מאיר מבעד לגדר של קנים, – והרי זה חלונה של פריל העגונה חוכרת השמרים… האור, אותו האור, מושכהו. צריך הוא לבוא לאיזה בית, אם לא אל ביתו שלו…

והריהו הולך ונמשך אל החלון ההוא, הקוראהו באורו ומציץ לו משם באיזו תקוה לא ברורה… מה יעשה שם אצל העגונה? הלוָאה יבקש הימנה? – היא לא תתן. ומה יאמר?

עדיין אין הוא יודע, אך אליה הוא הולך.

VI

פריל העגונה – משראתה בעיניה התרוטות, שר' ניסי הוא שבא ועמד בביתה – נבהלה, קפאה, נחפזה, וקודם כל, אחזה בחבית השמרים שלה בשתי ידיה.

ר' ניסי, אמנם, לא פקיד ולא שוטר הוא ולא יכתוב חלילה פרוטוקול על שמריה, – אדרבא, שכן קרוב הוא, ונכנסת היא לפעמים גם לזלדה זוגתו; ולא עוד, אלא שבעצתו הטובה חכרה פריל את השמרים, – אבל ביאה זו של איש זה ובשעה זו, מה היא, אם לא בשורה רעה וחסרון כיס?…

או אפשר נמצא בעלה?…

גם שני בניה הקטנים, אחים תאומים, שישבו כאחד על התיבה הירוקה וצבטו זה את זה ורקקו זה בפני זה, וצוחו וקבלו זה על זה לשם שעשועים – גם הם נתבהלו, נשאו ראש והביטו בפני ר' ניסי בעינים פקוחות לרוָחה ומתוך עצירת נשימה בפיותיהם הפתוחים.

ור' ניסי גופו, אף הוא תוהה עדיין בדעתו… יודע הוא שצריך לומר עכשיו איזה דבר שיהא חשוב לפריל ונוגע בענין השמרים שלה, אבל, הדבר אינו ברור לו עדיין מהו… אך מכיון שבטוח הוא בהמצאתו, וכדי לפכּח את התמיהה שבבית – הריהו מתישב במתינות אל השולחן, מניח את מקלו על גבי השולחן כמעשה קצין, מפשיל קצת מבתי-ידיו ונופח לפניו על הטבלא השחורה, נשען באותו מקום על שתי זרועותיו, שקפּל לפניו בנחת ובהרוָחה – ומעלה שחקה על פניו כמוכן לסעודה… אלמלי בוש, היה גומע בשעה זו גמיעה של שמרים מן החבית, להשיב נפשו, – הריח החמיץ מגרה הפעם את תאבונו כריחו של צלי מתובל…

– האא! – מושך הוא באנחה של נחת – קשה… קשה לזקן לילך ברפש.

עכשיו, נתעוררה פריל מתמהונה, נתאדמה והתקינה פניה אך היא בשחקת-רצון, נתבלבלה שוב, והתחילה מבקשת כסא וגמגמה: “ישב… ישב נא ר' ניסי… היכן כסא?”…

– והרי אני יושב, פריל עטרתי – אמר ר' ניסי בקול מיוגע – אל תטריחי… ושמעי מעשה…

שוב נתבהלה פריל, משכה מטפחת ראשה, להסתיר את השערות, גרפה מחוטמה ומחתה בסינר, ומשעצרה בנענועי ראשה המזדעזע, מצאה את הדבּור הראוי: “ומה יאמר כבודו?…”

– מה אומר ומה אדבר, עטרתי? – רפש בחוץ… כל העולם כולו רפש… כל אחד מבקש להשקיע את חברו ברפש, וזה – עומד ואינו מרגיש… כלפי השמרים שלך אני מתכוון…

– אוי לי, ואוי לראשי! איזה אסון אירע לי?! – קראה פריל ודמעתה, המצויה בכל שעה, ירדה ועמדה לה בראש חוטמה.

ור' ניסי שותק ומשקיע ראש מתוך מחשבה… עד שנזדרז ואמר: “הבי! תני נא את שטר-הקנין שלך ונראה – יש לחשוש, או לאו?”…

– רדו מכאן לשאולה! – התנפלה פריל בקריאה על בניה והשליכה מעליהם את המכסה במשיכה אחת. התאומים קפצו ממשכבם ברגלים דקות, עמדו בכתנותיהם הקצרות, מתכַּוצים ותמהים לאמם שהרסה יצועם והשליכה לארץ, נוקשים בשיניהם ורועדים בארכוּבותיהם החשופות…

– אי, שקצים, חברה לבנה! – קרא עליהם ר' ניסי באיוּם של חבּה – מהרו למיטתה של אמא, אם לאו – אָמוּל אתכם!…

ומשחיטטה פריל בקרקעיתה של התיבה והוציאה משם מתחת לבגדים – בגדיה ובגדי בעלה – גליון מקופל ומכורך וטפּלה בו בידים רועדות, עד שהוציאתהו מתכריכיו ומסרתהו לר' ניסי, – הוציא ר' ניסי את משקפיו, ניקה זכוכיותיהם והרכיבם על חוטמו, פרש לפניו את הגליון והתחיל קורא בקול נוח, כחזן הקורא בכתובה מתחת לחופה:

–“בעזרת השם. אנחנו החתומים מטה הבעלי בתים דק”ק טיטוביץ השכרנו את השמרים דהעיר להאשה מרת פריל קרופניק" – וכו' וכו' עד גמירא.

– ולכאורה, הכל כשורה – אמר ר' ניסי אל עצמו מתוך הרהור – ואיזו נימה מצא כאן? – הכל, לכאורה, כנוסח הרגיל.

עמד וחשב עוד… החליט ואמר: “נראה! מי הם החותמים?”

ושוב הוא קורא, קורא בעיון רב את החתימות אחת לאחת ומסכים הוא על כל אחת ואחת:

– “נאום יוסף שפירא. טוב. ונאום פינחס זליג שמוליביץ. טוב. ונאום משה י-איר קרוי-קריוטמן! – טוב”. וכו' וכו'.

ועומדת פריל כנלכדה ויראה מאגרוף, ראשה הולך בין כתפיה שנצטמצמו, ועיניה התרוטות צפות על “קניָנה”. שומעת היא את ר' ניסי שהוא בודק ומבקש – ואינה מבינה מה. הכל “טוב” “טוב” –חתימות כשרות של בעלי-בתים כשרים ומכובדים, ואף-על-פי-כן – שואה קרובה לבוא…

את הכל קרא ר' ניסי עד גמירא, אך את חתימתו של ראש הקהילה, שבראש כל החתימות, אותה לא קרא…

ומשגמר, הניח את הגליון מידו, משך בקול ואמר: "והוּא אי-נ-נוּ "…

– מי? – שאלה פריל בקול שנחנק תוך גרונה.

– ר' שמאי, – ראש הקהילה שלנו! – ענה ר' ניסי ברוגז.

– והיכן הוא?…

– גם אני שואל, היכן הוא!…

– ולמה הוא לי?…

– שטיא! קחי את השטר וצורי על פי צלוחית! לאו שטר הוא!

פריל, ידיה על ראשה, גוחנת ושוטלת ביראה שלא תצעק: “ולאן נסע?”…

– אי, בהמה כשרה! – מניד לה ר' ניסי בבת-צחוק – ר' שמאי בביתו הוא, אבל כאן, בקנין זה –איננו. אין כאן החתימה שלו! מבינה את?…

עומדת העגונה כחנוקה, ור' ניסי לעצמו הוא מדבר: “שומע אני, – רוצה הוא למסור שוב את השמרים לזרח חיה-לאה’ס”…

– היאך?!!

– גם אני שאלתי: היאך? ואומר הוא: “ומה היא אומרת העגונה? – לקנותני בשלש קַרבּוֹבינצות אמרה? והרי זרח וחיה-לאה שלו כורעים ומשתחוים ונותנים לי חמשה עשר רובל כסף! ופלונית העגונה, שלש קרבובינצות נתנה לטובת הקהל ועדיין היא בוכה עליהם. אשיב לה את השלישיה שלה, והשמרים – לזרח חיה-לאה’ס!”

דומה פריל שהקרקע נשמטת מתחתה, רוצה להתיפח, ואינה אלא נושמת:

– והרי קניתי… קניתי, ר' ניסי, בשטר קנין… והרי מאה ושמונים רוביל שילמתי לקהל – והרי הכריז הרב טריפה על שמרי אחרים… חמס אקרא!

– לאיסור טריפה שכזה אין חוששין, טפשה – משיב ר' ניסי בנחת – כלום מניחים אחרים כתלי דחזירי בתוך שמריהם? אלא מה – הקנין? אף אני שאלתי: “והרי קנין בידה?” ואמר הוא: “קנינה לא קנין”. אמרתי אני לעצמי: אלכה נא ואראה נא מה עשו שם לפריל שכנתי בחשאי… והנה הכל עשוי לך, עטרתי, על צד היותר טוב… אלא עוד דבר קטן חסר – חתימתו של ראש הקהילה… מבינה את? – דבר קטן, שהוא הכל…

– היכן מטפחתי?! – קראה פריל מתנשמת והתחילה רצה ומבקשת כחיה שכּוּלה – אלך אל הרוצח… אצעק בכל החוצות… שחָטַני ולא גמר את שחיטתו… חמס אצעק! את זקנו אמרוט לו!

– כך, כך – אמר ר' ניסי כשהוא מסלק משקפיו ומתבונן אחרי פריל, שעמדה פתאום כנדהמה – על עסק כזה אין עוברין בשתיקה… אלא… יש אדם נתפס על צערו… אני את עיניך פקחתי. ואַת, בתי, דעי מה שתעשי… תתחילי עם סטארוסטא – ומי יודע, סוף דבר… חשבי בדבר…

והוא קם בפנים של דאגה, מעטף כנפי אדרתו ומכניסן בידו, נוטל מקלו – אך עד שלא פסע שתי פסיעות כלפי הדלת, לא נתעוררה פריל מתמהונה… ומשנתעוררה, תפסה באדרתו והתחילה מתיפחת: “ר' ניסיניוּ! אבי! רחימאי! על מי תעזבני, ר' ניסיניוּ? חוסה על אלמנה חיה ויתומים קטנים חיים! תן לי עצה, איך להתנהג! אל תעזבני – הרי טובעת אני!”

– עצה? – אמר ר' ניסי ועמד במחשבה.

מחשבה ארוכה ועמוקה…

–… וכלום חולה הוא ליטול רק שלשה רובלים בעד החתימה שלו? – ממני יקח! – אני… בלשון אחרת אדבר עם אותו סטארוסטא רמאי! אלא בחשאי… בחשאי, עטרתי, הכל נעשה יפה. מבינה אַת?…

… רעדו ידי פריל כשמנתה שלש-שלש פעמים כל רובל שמסרה לר' ניסי, אחד במטבעות של נחושת, ושנים במטבעות של כסף; קפּלה שטר הקנין ומסרה גם אותו לידו בברכה, שילך ויצליח לקנות חתימתו של ר' שמאי בכי טוב, ויעיין, למען-השם, שתהא החתימה כדת…

ומשעמד לילך, עמדה פריל כנגדו, ונדר גדול נדרה באותה שעה, נדר של תודה, אמרה: “שמרים, ר' ניסי, הריני נותנת לביתך בחנם… עד לחג הפסח!”

זה נפגע, נעלב ואמר: “אי, שטיא! את המצוה איני מוכר”.

                                 - - - - - 

… הלב – חדרים יש בו. ומקום יש בסתרי לבו של איש-הקהל זה ששתי נוסחאות כמוסות שם מאז, מימים ראשונים; ולאחר גמר מוצלח של עסק חמוּר ומסובך, אחת משתי אלה צפה ועולה לר' ניסי ומלפפתו כמה שעות. נוסחא אחת שמחת החג יש בה, וטעמיה כטעמי המימרא הנאמרת לכהנים בירידתן מן מהדוכן: “יישר כוחך, ר' ניסי, יישר כוח!” – והכרה של תענוג היא מביאה לו… אבל יש עסק המעלה לו, לר' ניסי, נוסחא שניה, וזו מתנגנת במחשבתו בפסוק מקוטע ובטעמה של "נעילה ": “כי ישאלוך בבית -דין של מעלה… אוי ניסי, אוי-אוי-וי!…” – יראתו של אותו בית-דין, לכאורה, רגיל הוא עמה מכמה שנים… אבל לא המוסר שבדבר, אלא הצער שבדבר – של בעל-כרחך אתה חי ובעל-כרחך אתה עושה עסקים ובעל-כרחך אתה עתיד ליתן דין – זה הוא שמתנגן עליו ותובע אותו בשעה שהוא יחידי ועומד לעצמו ושכרו של אותו מעשה עמו…

ועכשיו, – יחידי הוא מהלך ומגשש במקלו תוך אפילתו הלחה של הלילה, ושכרו עמו – שלשה רובלים כבדי-משא בכיסו; והנוסחאות – אף אחת מהן אינה עולה… ממהר הוא כמה שאפשר, זיעה קרה נפלטת לו על פניו, נזכרים לו אי-אלו מן “העצות” המחוכמות שלו בשנים קדמוניות, ועכשיו – “עצה” זו… כל אותו משא-ומתן שלו בבית העגונה מתבלט לפניו בנַוְלוּתו ומכריחו לומר מה, להטיח איזה דבּוּר גם בפני עצמו:

– יורד… יורד! – הוא אומר לעצמו בעלותו על המדרגות שלפני ביתו – – –

VII

דומם שרויים כל הבתים, גדול וקטן מזריחים מחלונותיהם נוֹגה צנוע של שבת. השבת בזיוה מציצה מתוך טהרה, חמימות ושַלות-הַשקֵט ומַשרה שכינתה גם על רחוב ושוק, הדוממים בקרתו של כפור מכסיף. על הכל היא חופפת בשוה, כתרנגולת זו, שכל אפרוחיה כולם כאחד חבויים לה תחת כנפיה בשעת מנוחה, – כל הבנים שוים, כולם מרוחמים על אמא-שבת…

פּנים ביתו של ר' ניסי –כל-בו ערוך ומצוחצח בנקיונו: סדין וכרים שבמיטה מלבינים, מלבין השולחן במפותיו וערוך הוא בכבודה של שבת, מנורות הנחושת מפיקות נוגה – הכל על מקומו שרי בטהרה; ושמלה של שבת – זיו חדש היא נותנת לכל פנים ונחת לכל גוף.

זלדה – מטפחת של משי מוצהבה מעטפת ראשה ומגלה אזניה, והריהי יושבת אצל המנורות שלה המאירות ומתלחשת היא עם בוראה מתוך ה“קרבן-מנחה”… החיגר אף הוא יושב בתפילה, וקולו הלקוי מתגלגל בנוסח של שבת:

וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָ-ל צְבָ-אָם –

ששת ימים נטרד ונרגז במלאכתו, ועתה – נוח גם לו ביום השביעי, בבית אבא…

הבנות – הבכירה על הסוֹפה יושבת, והצעירה לפניה עומדת ומספרת על שמלה חדשה של סאמיט, שראתה אצל החייט, והריהי מסתובבת ומראה בידיה ובראשה את צורת השמלה על גופה שלה: “כאן שני קישורי משי סגולים, ומכאן גלים יורדים עד כאן, וכאן שורה של כפתוריות, – כך, למטה…” – ושתי האחיות כאחת נאותות משמלה זו בשוה…

והנה נפתחת הדלת – דבושה, אשת ר' שמאי, נכנסה בהבל של כפור ובברכה של שבת, ורעולה היא ברעלה חמה חדשה: האח, כמה חשובה היא אורחה זו! ודאי לא בכדִי באה. ומה היא נושאת שם מתחת לרעלה?

– נושאת אני – אומרת דבושה ומסתכלת בשולחן ובבית מסביב ומעמיקה להסתיר את הנשוא מתחת לרעלה – לבית-החולים אני נושאת… רצוני לומר: הפרשתי, שלא בעוונות, שתי חלות וחצי עוף, ולשם אני נושאת… אמרתי בדרך הילוכי: אסורה נא אליך, זלדה, שכן זה כבר שלא ראיתיך… מה שלומך? – האח, חמימות בביתך כבגן-עדן! – מה? לישב? – היאך? אני רק כך, לרגע נכנסתי… אין שהות, זלדיניוּ, – הרי “שלי” ישוב מבית-הכנסת, ואני עוד לבית-החולים צריכה לילך… באמת, יש לי לדבר עמך בענין אחד… רצוני לומר, בענין שידוך… בחור אחד, – לא! שנים יש היוצאים לאמריקה… מבינה את? – באמת, אך בשביל זה נכנסתי… כלומר נכנסתי לומר לך, זלדיניו, שתכּנסי מחר אלי – ואז נדבר…

וכשיצאה דבושה, נשארו הבנות עומדות כמתמיהות זו לזו: למה גמגמה דבושה כך? – מי יודע, איזה שידוך משונה זה…

תמהה רגע גם זלדה, אך מיד נצנצה השערה במחשבתה, נצנצה וננעצה תוך לבה כאיזמל: “בית-החולים והשידוכים הרי אך אמתלא היו לשתי החלות וחצי העוף שהביאה… לכאן הביאה אותם”… ונתאדמה זלדה, קמטה פניה ושפשפה בשתי ידיה על מצחה; ביקשה להשיא את הבנות מתמיהתן ואמרה: “איני יודעת, מה לראשי… המגהץ שלך, גנסיה, העלה היום קיטור. לא הרגשת בכך בשעת גיהוץ?”

ושתיקה בבית. התזה של נר נשמעת.

– אבא זה הולך – אמר החיגר, שישב משעת כניסתה של דבושה ופניו מוסבים אל החלון…

ונכנס אבא כשהוא מביא עמו מבית-המדרש ברכה מרווחה:

– שבת שלום!

– שבת שלום ומבורך!– עונים לו בשלוה כולם פה אחד.

– אַה, חמימות נעימה בבית – הוא אומר ומשפשף ידיו מתוך תענוג, פוסע לכאן ולכאן כבודק את החמימות שבכל פינה ופינה שבביתו, מעצים עיניו ופותח בנעימה ובניעת הגוף:

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, – מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן! –

מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹש, בָּרוּךְ הוּא!

זה שיר של שבתון, הפורש שלום ונחת במשכנות יעקב, יודע הוא ר' ניסי להנעימו, – והריהו ממתיק בו את הדינין שבביתו. ממתיק הוא בשעה זו גם את המרירות המפעפעת בלבה של זלדה, והריהי יושבת ותומכת סנטרה באצבעה, ראשה כפוף, – היא נותנת את עצמה לנחמה שבשיר של שבת…

---

אבי

מאת

ש' בן־ציון

(ספּוּר יתוֹמה)

א

את אבי אינני זוכרת, אך את אמי, – אמא שלי – אותה אני זוכרת וזוכרת…

היא חיורת פנים ורזה, אך עור פניה רך הוא, וריחו – ריח אם, ריח חַיָתי… ועיניה – עינים חביבות, עינים שחורות, הן נשקפות אלי ממשקען ומפיקות לאוּת, תוגה חרישית וחמלה רבה, – אביטה בהן וגם אני אז חמול אחמול, רחם ארחם ולא אדע מה…

אמי – אגש עדיה, אתמוך ראשי בחיקה, והיא העביר תעביר על שערותי את אצבעותיה הארוכות, שהאחת מהן חבושה תמיד בבית אצבע של נחושת, – רגע נביט אשה אל עיני אחותה, אז תכוף ראשה עלי, פה אל פה נשאף, וננשק שפתים, – ומתוקה היא הנשיקה.

ועוד נשיקה שמורה לנו: יש שאחרי אכלי וצחקי מעט את אמי, אתרפק עליה עד געתי בפתי לפלפלת השחורה שבראש לחיה, ובנשיקה דקה, דקה וארוכה אמוץ את הפלפלת הקטנה – וכמיץ פרחים אז בפי!…

ואמי יושבת תמיד ותופרת. לא אראה בשכבה ולא אראה בקומה; דפיקתה של מכונת התפירה תישנני בלילה ותעירני בבוקר.

ויש שנדמה לי כי המכונה היא מלאך רע, מלאך נוגש, העומד ודופק וקורא אל אמי כל היום: “עבדי, עבדי,עבדי, עבדי!…” ואמי אינה יכולה להחלץ ממנה, כמו הוגשה בנחושתים אל המכונה, לשבת ולעבוד עליה ביום ובלילה.

היא תעבוד ותדום, כך הוטל עליה… רק בלילה, כי אשכב לישון במיטתנו והמלאך הרע עודנו עומד עליה ודופק בה: “עבדי, עבדי, עבדי” – אז תתן אמי בשיר קולה; והקול קול דק וצרוד כמעט וקובל בתוגה, – וכמו נשמה אומללה יתומה מרחפת אז בחדרנו הקטון, תהגה נכאים, תתפלל מן המיצר – ונפשי משתוחחת ומתפללת גם היא –

“אוי, האל הטוב!” – אתאנח ואתכנס תחת המכסה, בדעתי כי האל הטוב, טוב מאד, כי הלא יש לי אם טובה המשוררת ככה בנעימה בדמי הלילה, – אבל מה טוב ומה גדול היה חסדו עוד, לוּ פדה את אמי כמעט מן המכונה, ויצאה לשוח אתי מדי ערב בערב, וראיתי גם בשכבה וגם בקומה…

כי על כן אני אוהבת ככה את השבת הנעימה, כי היא בבואה משנה את הכל לטוב:

בבוקר של יום הששי, והנה כמו בשורה טובה באה ממרום ומילאה את חדרנו! בבוקר ההוא לא תעירני דפיקת המכונה כי אם נשיקת אמי, הגוחנת עלי וקוראת לי:

“קומי, שׂרתי שלי, ונלך לשוק!”

האח! – ללכת לשוק ויחד עם אמי! – וכמו שאון השוק, וריחו, ריח דגים וריח פירות וירקות יגיעוּ עד מיטתי, יעירוּני ויאמצוּני, רגע – והנני עומדת לבושה ורחוצה וסורקת את שׂער ראשי לפני הראי הקטון, העומד על סף חלוננו, ואמי בתוך כך מכַוֶנת בחדר:

“השבת, השבת קרבה ובאה” – תלחשנה לי כל פנות ביתנו.

“השבת, השבת קרבה ובאה!” – ירעש השוק ומלואו, בלכתנו בו וסלינו בידינו לצרכי השבת. – ונשים ונערים ונערות, גם גברים בעלי-בתים עוברים ושבים, יסובו על הדגים, יצורו על גל ירקות, שוקלים ונותנים.

“לכבוד שבת, לכבוד שבת!” – נשמע לי פעם בפעם מפי הנשים הקונות, וגם אמי קונה. – “לכבוד שבת” תקנה מכל, אף כי רק מעט מעט. סלי וסלה יכבדו ממשא חלות קלועות, תפוחים, דגים, כרוב ושאר ירקות – ולבי יקל, יקל עד כדי לרחף כיונה מתחת לשמים…

ובכל היום ההוא תעבוד אמי עבודת משנה: אז יש לה גם לבשל ולהכין לכבוד שבת, גם “לגמור ולהחזיר” מלאכתה, – ועל כן היא נחפזה כל היום.

אמנם, גם אני עזור אעזור לך בכל אשר אוכל: אעמוד ואשמור כגדולה בכף-הפרור שבידי על התבשילים שלא יקדחו ושלא יציפו ברתחם; הלוך אלך גם לקנות מה בשליחותה של אמי, ואף יש שתשלחני להחזיר מלאכה לבעליה, – בכלל, ידינו מלאות עבודה!

ויהי ערב… עיפה אמי ויגעה, אבל שַלוה וחופשה סביבה, ונוגה לה גם לי גם לכל חדרנו המכוּון, מאור שני “נרות הברכה”, אשר נוספו על העששית הבוערת. אף גזרת אריג קטנה או גליל חוטים כל שהוא לא ירָאה בכל הבית.

גם המכונה אף היא הסתירה פניה – כי הלא תבוש הלא תכּלם בגלגליה ויתדותיה וברצועתה המזוהמת מפני שבת המלכה!…

אצלנו אין מקדשים על היין בקול רינה, כי גבר אין בביתנו, לא אב ולא בן, ובכלל אין שמחה בביתנו, רק מנוחה – אבל גם המנוחה נעמה…

ובשכבי – תשכב אז גם אמי אתי לישון במיטה, והמיטה לי אז כנחל עדנים! דבֵקה באמי היקרה, חבוקות נשכב יחד, נדבר בלחש עד האחזי בחבלי שינה, ואז הסתר אסתיר ראשי בין שדיה וכן ארדמה…

ובבוקר – האח, בהקיצי בבוקר! – הן עיני אמי הפקוחות כבר שומרות ומחכות לי. "אז תחל לגרד בראשי, ופתאום – תחכּכני בבית-השחי ואתנער בצחוק ואתפתל כגור חתול תחת המכסה, וגם אמי צוחקת – ומה טובה היא בצחקה!

ועבר יום השבת במעט שינה, במעט קריאה, – יש שאמי קוראה לה לעצמה ויש שהיא קוראה באזני ואשמע גם אני.

מודָעים אין לנו; אין איש בא לבקר אותנו ואין אנחנו הולכות לבקר איש (כשאני לעצמי יש לי בחצר מושבנו שתי רעיוֹת, אבל לאמי אין כל רעיה) – והיה לפנות ערב, בטרם תצא השבת, ולקחתני אמי ויצאה אתי לשׂוּח. – ומה ישרה אז קומת אמי; הראש, הכפוף כל ימי החול, בשבתה על עבודתה – ירום, ועיניה תבטנה במנוחה שאננה ונעימה.

ומה יפה הליכת אמי; אין איש ואשה בכל האנשים העוברים, אשר יעברו בקו ישר כמו אמי! היא, כמו על תקות חוט מתוח כן תעבור לה ישר-ישר, אם ברחוב העיר אם בגן הטיול, ובהחזיקה ידי בתוך ידה לא תתן גם לי לנטות מן הקו הישר…

ואמי אז בעיני כגבירה מכובדה, כשבת המלכה בכבודה ובעצמה!

ב

אמי החלה להשתעל פעם בפעם.

“אחזתני קרה, כפי הנראה” – אמרה לי. ומאז, בוקר בבוקר תקח כוס חלב למזוג את הטה.

ואני אהבתי את המשקה הזה אשר תמתיק לי אמי בסוכר, לפת שחרית שלי.

ומתי זה תחדל אמי להשתעל? הן המשקה הזה הלא טוב הוא עד מאד…

והיה בערב, בשכבי לישון, ואמי תחל לשורר – והנה קולה נפסק בשעול טורד…

אז יש אשר תניח אמי את עבודתה וגם היא תלך לישון, – ומה טוב! כי הנה חדל קול המכונה עוד בטרם ארדם, ואמי החלה להתפשט את בגדיה – עוד מעט ואתרפק ואתדבק באמי היקרה ובזרועותיה אנומה כיונק…

אבל מדוע גם אמי איננה שמחה בשכבה כמוני? היא תחבקני – וידיה רפות… ויש שאחוש כי רטוב גֵוָה מזיעה.

ובחלומי ראיתי כי נפתחה המכונה האכזריה, יד נעלמה הסירה את ראשה ותלחצהו אל חזה אמי, נשפו קרבי הברזל כנחשים ויתהפכו, – ויצא המחט וידקרה בגרונה שלש פעמים: “טיק, טיק, טיק” – ואמי נפלה מתעלפת ארצה…

מה היה לך אמי, אמי היקרה! – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

איש אחד, שחום ויפה עינים, החל לבוא אל ביתנו מדי ערב בערב – ופני אמי מתאדמות מדי בואו…

“מי הוא האדון הזה?” – שאלתי את אמי.

“מיודעי הוא, בן עירי; הוא בא מעיירת מולדתי”.

והאיש ההוא, כפי הנראה, איש טוב; מדבר הוא אל אמי ברחמים על עבדה כל היום, על שבתה בודדה וגלמודה וכמו נשכָחה בכרך גדול זה, – ואמי, כפי הנראה, מכבדת אותו גם היא בלבה, אף כי לא תרבה לספר לו ולדבר לפניו.

טוב הוא האיש, אבל ריח הטבק נודף ממנו… כמעט בכל עת שבתו גלגלי עשן עולים, מתגלגלים ומתפשטים עד אשר יגוֹלוּ כסדין על פני כל החדר. הוא שואף עשן סיגרתו בצמא, משיב את העשן ברוח פיו ומבעד לנחירי אפו על שׂפמו העב והמעוּשן. פניו דקים וארוכים ומכוּסים בשערות קשות של הזקן הגדוּעה, אבל מצחו רם ופינותיו עמוקות, והוא גופו קומתו ישרה, ובצחקו מעט וקרצו עיניו באהבה מבין לקמטיהן הדקים.

כפי הנראה מיודעים הם מכבר, אמי והאיש הזה.

“התזכרי” – אמר פעם אחת אל אמי: “כאשר נמלטת אז אל ביתנו, בהדביק הגשם אותך ואת רעיותיך, אז ביום השבת, – ואני מיהרתי ואקח מלוא חפני אגוזים ואגיש לך? כל רעיותיך צחקו אז עלינו ותתלחשנה: “חתן וכלה, חתן וכלה” – ואת בושת לקחת מידי… ונבואתן הרי לא נתקיימה…”

מדוע בִיֵש ככה את אמי, עד כי אדמו פניה ובעיניה נקווּ דמעות וגם נאנחה חרש?…

מביא הוא לי לפעמים ממתקים, אף ספר אלף-בית חדש ומצוּיר יפה קנה לי, והוא מלמדני גם לקרוא – ואני חפצה מאד להיות מלומדת.

טוב הוא האיש, ובכל זאת יראה אני אותו בלבי ותמהה לו… גם ריחו זר לי.

אמי קוראת לו: מר ספרדי – אך הוא אומר לה פעם בפעם: “למה תקראי לי ספרדי? קראי לי יוסף, כאשר קראתִני אז!”…

וקולו רך מאד בדברו.

והנה זה ימים אחדים אשר החלה אמי לקרוא אותו בשמו: "יוסף "…

ובלילה לא תמצא אמי מנוח. בערשׂנו, היא מתהפכת מצד אל צד ומתאנחת כל הלילה, עד כי יש אשר תעירני משנתי בהתנודדה…

טובת לב התעוררתי משנתי בשבת בבוקר, כי בעוד שעיני היו סגורות חשתי כי חבוקה אני בידי אמי הטובה… הנה מביטות עלי עיני אמי השחורות והטובות… אבל מדוע הן מפיקות עצבות כבדה, הלא – שבת היום?…

“שׂרתי” – אמרה לי: “האוהבת אַתּ את האדון ספרדי?”

“כן, אמי” – עניתי: “הוא אדון טוב מאד, ואני זה קוראה היטב בספר אשר הביא לי” –

מחרישה אמא; נראה, מתעמקת היא לחשוב.

אז נזכר לי חלומי שראיתי בלילה הזה. בחלומי והנה נכנס אבי ויבט סביביו בבית כמבקש מה –ויגש ויעמוד למראשותי ויתבונן בי וישקני במצחי. נשאתי אליו את עיני, בהטותי ראשי לאחור – ואראה ופניו פני האדון ספרדי, רק זקנו מגוּדל יותר: “לא האדון ספרדי אני, שובבה!” – דבּר אלי בצחוק קל: “אני אביך… והאדון ספרדי הוא רופא ואמך חולה”… כן אמר וַיֵעלם.

“אמי” – פניתי אל הורתי בשאלה בלחש: “ההיו גם פני אבי כפני האדון ספרדי?”

עיני אמי מלאו דמעות ולא ענתה מאומה…

את חלומי לא ספּרתי לאמי, כי יראתי פן אעציבה עוד יותר.

ובערב יצאתי לשׂוּח עם אמי. בכל הדרך הֶחֱשֵיתי, בראותי כי אמי חושבת לה כל היום דוממה, וכמעט שאיננה שומעת בדברי אליה…

החולה היא אמי, כאשר אמר לי אבי בחלום?

אמי האומללה! – ומה היא הרפואה אשר יביא לך האדון ספרדי?…

ישבנו על אחת האבנים הגדולות בפינת-הגן, במשעול אפל.

“שׂרה…” – פנתה אלי אמי ותבט בעיני ותדום.

“מה לך, אמי”

“הוא… יוסף… הלא הוא האדון ספרדי, חפץ… חפץ הוא לקחת… לקחת אותי לאשה ולהיות לך כאב…”

עוד הפעם מלאו עיני אמי דמעות… ואני השתוממתי בקרבי: למה לי אב, אם אֵם כזאת לי?… “הו, חולה את ומשתעלת, אמי!” – המה לבי בקרבי: “אבל במה ירפאך ספרדי?…”

“התעבדי גם אז כל היום במכונה?” – שאלתיה.

“לא, בתי… לא אתפור…”

“כי אז – הנָשׂאי לו, א-מי! הנשֵׂ-אי!” – קראתי ואליט פני בחיקה.

חשתי כי לבי הולם בחזי כפטיש, עד כי נבהלתי – וקול בכייתי פרץ מגרוני בגניחות חזקות, עד כדי בושה.

ולמה כך?…

ג

“הוא…” איך אקראהו? הן לא אבי אף לא דודי הנהו… אך הוא "לקח " את אמי…

הוא לקחה, – וגם אני הן לא נשארתי בלעדיה; אך בכל זאת…

“מרת ספרדי”, קוראים לאמי, והיא עונה על הכינוי הזה כאילו נולדה וגדלה בו, – ושם משפחתנו הלא שלמון ולא ספרדי.

אני ואמי – ופתאום היתה אמי ל“ספרדי” – לאחרת, ורק אני נותרתי שלמון…

אך צחוק הוא: אני “שלמון” ואמי – אמי "ספרדי. אבל מדוע אני בוכה?…

עזבנו את חדרנו הקטן, כי “הוא” שׂכר דירה אחרת נאה מזו.

בחדר אחד קטן שתי מיטות זו אצל זו… המיטות – ברזל, ועל רקוּעי פחיהן, בקירות מרגלותיהן, ציור הלוקח לבבי: בית-אכּרים – מימין לבית ישיתו עצים צלם, ולפניהם ארובת יונים על עמוד גבוה, ושתי יונים צחות מתעופפות שבות אל ארובתן… ושם מתחת, על נהר תכלת שקט, בסירת דוגה, אשר פרשה את פרשה הלבן ככנף גדולה, נוסעים עלם ועלמה; המַלח נוהג בסירה, ושני משוטיו יך ויבקע את ראי המים…

ומדוע עזבו אלו את ביתם היפה השאנן אשר בראש הסלע? אנה פניהם מועדות?… היונים שבות והם יוצאים, – למה? כל היום וכל הלילה הם נוסעים וממקומם לא ימושו – מתי זה יבואו אל מחוז חפצם וראיתי מה הוא?

אבל הציור כלה, היום כלה – ולדרכם אין סוף…

עודני פתיה וקטנה!

קטנה? והלא כבר ישֵנה אני יחידה כנערה גדולה בחדר-האוכל, – כי באמת, עד מתי יש לישון עם האֵם?…

אך יש אשר בקומי בבוקר ו“הוא” זה אינו בחדר-המשכב ואמי עודנה שוכבת במיטתה, אז ארד ערוּמה ממיטתי, אתגנב חרש ופתאום – קפוץ אל אמי תחת המכסה! ומה תשמח אז אמי עלי, מה תיטיב לדגדגני – הו-הו! עוד מעט ואגוע מצחוק!

אמנם טוב להיות נערה גדולה, “עלמה” נכבדה, אבל יש אשר טוב מזה להיות נערה קטנה ולשכב עוד עם האם.

והחדר השני, חדר-האוכל, מרוּוח הוא וכלים חדשים בו. גם אלה הכלים הקטנים והספה הגדולה, אשר הביאה אמי מחדרנו ההוא, יפו עתה פה ביותר, – אבל פניהם שוּנו בעיני; יש שאראם ולא אכירם, כמו לא גוּדלתי ביניהם כל ימי… גם המכונה האכזריה הוטבה, היא עומדת לה חרש בפינה נשכחה וראשה סגור תחת תיבת-עץ יפה.

והאור גדול בחדרנו עד כי יש שאומר: אך חג לנו היום! – ויש שבהשארי לבדי בחדר, והנה נדמה לי, כי המכונה אך ישֵנה היא – ואני יראה פן אעיר אותה משנתה והקיצה ושבה לענות את נפש אמי…

בכלל, נעשיתי פחדנית גדולה; יש שאני תוהה מיראה ומורך לב, אשר יתנו בלבי דברים שאין בהם רוח חיים, ואני מבטת עליהם בעין חשד…

הנה – מכל כלי הבית אהבתי ביותר את הראי הגדול, והיה בהשארי לבדי בחדר אעלה על הכסא אשר ממולו ותמונתי נשקפת לי מכף רגלי עד ראשי; אז עשה אעשה לפניו פנים שונים בהעויות ותנועות שונות, ללמוד לדעת תמונתי בצחקי, באכלי, בנשקי את אמי, או בברכי לשלום וכדומה, – ובלבי אך אצחק לנערה השובבה והפתיה אשר שם בראי, החפצה להיות לגדולה, – אך עודנה קטנה ורזה! לי אומרת אמי כי “עלמה” אני, אבל היא – זאת שבראי, – מי היא? האלה פני? הזאת – אנוכי?… זרים לי הפנים האלה מכל וכל, עוד לא ראיתי פנים כאלה מעולם!…

ויש שאני מכירה את עצמי בראי כי זאת – אנוכי; ואז ימצאו פני חן בעיני; לי גם עינים שחורות, לי גם קווצות – טבעות שחורות על ראשי וערפי, גם אזנים קטנות, ואפי – מה אוהבת אני את אפי! – הוא ישר, ישר ולא ארוך! – וכשאני מקמצת את שפתי אז הנני ממש כגדולה!…

אך פתאום יפול עלי פחד אשר לא אדע שחרו… נדמה לי, כי עוד נפש אחת נתעלמה בבית, אחורי הראי, או תחת הספה, אבל היא תמיד עמנו, ביום ובלילה, ועוינת היא אותנו, מתבוננת אל כל מעשינו – ונבהלה אברח מן הבית…

ואמי עודנה אומרת כי הייתי “עלמה”, – הן לוּ ידעה פחדי, כי אז צחקה על הילדה הנבערה אשר לה!

ואמנם, אמי נוחה עתה לצחוק: היא כמו חידשה נעוריה, ועיניה ברצון תבטנה. כל היום היא עוסקת בבית, אורגת ורוקמת, גם אני יודעת לעשות מעשי אֶרג ורֶקם – אמנם פשוטים. רק שתי פעמים הורתני אמי – ואני זה יודעת, וישוֹב אשב לי גם אנוכי ו“מלאכת-יד” בידי. ואמי היא גם התפארה במלאכתי לפניו – לפני אישה, כי עבודתי משתמרת בידי בנקיון.

ובהיות הערב ו“הוא” שב מן ה“קַנטוֹר” (הוא עורך חשבונות, כן אמרה לי אמי) – וגדלה השמחה ורמו הקולות בביתנו; אך – למה אכחד? – יש אשר גם יחרה לי בראותי כי אמי שמחה בו לפעמים ביותר, עד אשר אומַר כי אני נשתכחתי מלבה… ו“הוא” גם יקחה ויושיבנה על ברכיו, יתעלס בה, כאשר תתעלס אמי בי… ואני – לולא בושתי כי אז ברחתי, אל אלהים יודע אנה! – – – הן “הוא” לא אבי הוא, ועל כן כאשר יקחני ויושיבני בעל כרחי על ברכיו אשתמט מפניו, כי אנוכי הנני בושה מפניו.

ומה היה לוּ ידעה אמי, כי אבי מסתתר פה בחדרנו תמיד ורואה בכל?…

אבל מי הוא אבי? – אינני זוכרת אותו כלל. פעם בפעם אני רואָה אותו בחלום הלילה ופניו משתנים גם באותו הלום מרגע לרגע… אין לו צורה קיימת, ובכל זאת אני מכירה בו בהֵרָאותו.

“דודי” – כן אקרא “אותו” מן היום אשר הביאני לבית הספר – מתפלא על התושיה שאני עושה בבית הספר. ומה יש להתפלא על זה? הן אסתר בת מרדכי מורתנו תיטיב לבאר את דבריה ודברי הספרים, אף גם תַראה על כל ענין דברים ותמונות והיא גם אוהבת מאד את כל תלמידותיה, עד כי יש להתפלא, איכה ישנן עוד תלמידות כאיזמאן השחורה שאינה יודעת מאוּמה? ישנן נערות, שאינן אוהבות ללמוד ועל כן אינן יודעות. ומה פתיות הן הנערות ההן אם אינן אוהבות את הלימודים. בשלשת הימים הראשונים לבואי בבית הספר הוּשבתי על יד בילין, ואינני יודעת מדוע היא איננה יכולה לשבת על מקומה, ואך סוב תסתובב על מקומה, כמו בכוָנה למחות את הצבע ממקום מושבה, ובהסתובבה תהדפני בצד ובכתף וברגליה, המבקשות מקום תחת השולחן ואינן מוצאות – מי יתן להן עינים, לרגליה, אולי יוכלו למצוא מקומן איהו! – ואסתר בת מרדכי ראתה את מבוכתי ותצַו לבילין לצאת, ובמקומה הושיבה את רוזנצויג, ואת בילין הושיבה לבדה… ורוזנצויג, אמנם, נערה מנוּמסה ויפה – אבל מפונקה מאד.

אני אוהבת את אסתר בת מרדכי וגם היא מיטיבה לי פניה תמיד בחן. מי יתן ותאהב אותי יותר מכל התלמידות! אבל היא אוהבת את כולנו כמעט שוה בשוה. ואיך לא תאהב את כל הילדות? יש שאעיף פתאום עין בלשכתנו ואני רואה ארבעים ראשים, שכולם עיניהם נשואות אל המורה ואזניהם קשובות, –ואז גם אני אוהבת את כל חברותי יחד, ובקרבי תתעורר תשוקה עזה ללמוד לדעת – ואני אז מאושרת…

טוב מאד לאהוב, ואני אוהבת את אמי, את מורתי וגם את “דודי” הטוב. את אמי אני יכולה לחבק ולנשק מדי חפצי, את אסתר בת מרדכי רק לפעמים רחוקות – בידה; אך אם אחשק ואתרפק כמעט על דודי – אראהו והוא מאושר… גם אמי שמחה בראותה זאת.

ד

אינני יודעת, אינני מבינה מה האסון אשר קרה בקנטור? אין עוד קנטור! – ודודי כל היום בבית… הוא מתאמץ להַראות לנו פנים שוחקות, גם אמי מתאמצת לבלי הֵראות עצובה, אך העצבון מלא את כל ביתנו כעשן כבד… לא טוב עתה בביתנו… שממון נורא.

דודי שב לצאת בבוקר בבוקר מן הבית, הוא מסתובב בשוקים וברחובות – “עסקים” יש לו: הוא “מסרסר” בית ל“פריץ” אחד, האומר להשתקע בעירנו, וכך הוא “מסרסר " ליווני אחד את בית הטחנה של אותו ה”פריץ" שיש לו בעיר “רפה”, ומלבד זאת יש לו “דוגמאות” של גִזי צמר וחיטים והוא מראה אותן ל“סוחרים”. כל אלה “עסקים " הם. ודודי מקוה ל”רֶוַח" בעסקיו, ובשובו לעת ערב הביתה יספר על דבר ה“עסקים” לאמי – וכמה מלים חדשות אני שומעת מפיו: “קורטז”, “פסולת”, “פרוצנט”, “קניה”, “מן המובחר”, “היזק…” לעת עתה עוד לא הביא דודי מן ה“עסקים” כל “רֶוַח” – אבל הוא מקוה להשׂתכר הרבה בזמן קרוב… אינני יודעת מה המה כל אלה, ושכאני שואלת את אמי תען לי בשפה רפה: “מי יתן ומצא דודך ‘מקום’ להיות עורך חשבונות כמו שהיה, אבל אלה ה’עסקים' – מי ידעם?…”

אדרת אמי החדשה נתעלמה מן הארון… גם תלבושת דודי השחורה איננה… ואיה שעון אמי הקטן בכפּוֹרת של שלט-הפנינים שקנה לה דודי?…

אכן, יודעת אני! הדברים האלה באו לבית-העבוט; אבל אינני יודעת מתי ומי הוציאם ויביאם שמה – הדודי או אמי?…

דודי נסע עם היווני ל“רפה” לראות את בית הטחנה, – גם אני ביקשתי לנסוע לראות את העיר הקטנה, עיר מולדת אמי – אבל גם דודי גם אמי ענו אך בצחקת-תוגה לשאלתי זאת.

אמי מחכה מאד לבוא דודי, וזה פעמים אחדות שמעתי בהתפרץ פתאום תפילה מלבה: “אנא ה', הצליחה נא!…” אף אני מקוה ומחכה מאד.

דודי שב – וכמעט שראתהו אמי עוד מרחוק מבעד לחלון – ותקרא: “אוי, עוד לא נושענו!”… פני דודי כבושים בקרקע: ה“פריץ” מוקיר מחיר בית-טחנתו ועל כן לא יקנהו היווני, ועל כן לא יקנה גם ה“פריץ” – את הבית אשר חשב לקנות פה. זה בזה תלוי… ודודי הביא מ“רפה” עוד “דוגמאות” של שעורה, דוחן וחרדל, אבל עוד טרם ימצא להם “קונה”.

לא טוב! – – –

איזה “מקום” נשקף לדודי – אפשר שירחמנו האל ושב דודי להיות עורך-חשבונות בקנטור אחר, הן נתנו לו שמה “רֶקוֹמֶנדַציה”… אך לעת עתה “עניים” אנחנו.

כן, “עניים” אנחנו מאד: בבוקר הננו אוכלים לחם את הטה ובערב אנחנו שותים עוד הפעם טה ואוכלים לחם, ובצהרים איננו אוכלים מאומה… לי נותנים לבית הספר רק לחם יבש לאכול, ובהציק לי רעבוני מאד אוכל לחמי מן הצד לבל תראינה אותי חברותי, שאין לי כל דבר ללחמי; ואם אבליג על רעבוני עד שובי – ואביאה את לחמי הביתה… גם נעלי “פתחו פה” – ואין מתקן…

כן, לחץ ה“עוני” קשה מאד.

מקום הראי ריק – ואני יראה; מפני מה?…

גםה“מקום” המקוּוה אבד לדודי, כבר חשב כי בעוד שבוע ימים יבוא על “מקומו” ויתחיל לעבוד שם, והנה בא תחתיו איזה “קרוב”… (אינני יודעת “קרוב” של מי) – –

… המכונה הקיצה משנתה הארוכה וקוראה לאמי:

“עבדי, עבדי, עבדי, עבדי!…”

ואמי עובדת ועובדת ביום ובלילה.

ודודי – פניו חיורים, כמת כן יתהלך דומם.

ועוד הפעם שבה המכונה לישנני מדי ערב בערבו, בקראה בקולה האטום האכזרי: “עבדי, עבדי, עבדי…” ואף פעם אחת לא פתחה אמי פה לתת בשיר קולה כמו לפנים…

זה שלש פעמים שלחה בעלת הבית את שומר החצר לדרוש שכר-דירה – ואין. בפעם האחרונה שמע גם דודי בדרשו, ויקם ויצא דומם מן הבית מבלי ענות דבר…

“מזל רע” לנו – ואולי זאת היתה הנפש הנעלמה, אשר חשתי בביתנו ויראתי מפניה כל הימים? עתה נגלתה בכוחה ותַכבד עלינו אַכפה מאד…

ובלילה ראיתי מין נפש נפוחה משונה, בעלת צילינדר, יוצאת מבין מכונות-התפירה (בבית היו כמה וכמה מכונות) ומרקדת כנגדי, כמתגרה בי – הזהו “המזל” שלנו שנתעלם עד כאן?…

אינני יראה עוד את הנפש הנעלמה כמו אז, – הן כבר עשתה את שלה… אך לאמי האסורה אל המכונה המה לבי מאד!

ודודי – אוי, דודי האומלל, מי ינחמך!?…

מדי יום ביומו יבוא שומר החצר לדרוש מאמי שכר דירתנו. בעלת הבית דוחקת אותנו מאד. כמפני נבחת כלב רע כן יחרד לבי בשמעי בבוקר בבוקר את המאמר הקבוע מפי שומר החצר.

“הגבירה שלחה לשאול, מתי תשלמו שכר הדירה?…”

לבי אומר: עוד מעט ויגָמר הדבר ברעה… גם פני אמי מתאדמים או מתלבנים אז כמו מפחד – והיא מגמגמת איזו תשובה.

גם “הגבירה” בעצמה כבּדתנו לבוא אל ביתנו ותדרוש שכרה ברוגז גדול.

היום יצאה בעלת הבית ותעמוד בחצר לפני חלוננו ותצעק, כמו בכוָנה להכלימנו לפני כל השכנים, ותקרא בקול כי תדרוש את “החוב” בבית דין… אמי התחזקה, ותען בעוז גם היא ובקול כמתכוָנת להשמיע באזני השכנים: “ולמה נזעקת ככה… שלם אשלם בעזרת השם… ואת דרשי לך בבית-דין אם תאַוה נפשך!”

“מה תאמרו לקבצנית גאה כזאת?” – קראה בעלת הבית: “עוד שני חדרים לקחה לשִכנה, במרתף אינה יכולה לגור?”

איש לא ראה דמעות אמי, כאשר בכתה מבלי כל קול וגניחה ותשוך את שפתיה – רק אני לבדי ראיתי זאת…

הגם אתה אלהים ראית? – ראית ועוד לא חמלת?

---

ה

בטרם שהספיק עוד דודי למצוא דירה חדשה למעוננו, נפלה אמי למשכב.

היא חולה – ודודי הלום דאגה ועוני.

הוא יושב למראשותיה ביום ובלילה, רק לשעה אחת ביום הוא יוצא אל הרחוב, ובשובו ירוץ בהול ונפחד. ואמי שוכבת, שלפוחית של קרח על ראשה, עיניה עצומות כמו שכחה כל אשר מסביבה. החדלה לאהוב אותנו? – לא! הן בבוקר היא מדברת עמנו והיא עוד מבקשת אז לשמחני במלה מבדחת ובצחוק קל. היום בבוקר שאלתני אם כיליתי לקרוא את הספר “רוֹבינזון-קרוּזא” – רחם ארחמך, אמי הטובה והחכמה!

שכנתנו, דינה הזקנה, אשה שפלת קומה, באה כפעם בפעם לבקר את אמי ולהפוך את משכבה. ביאתה מביאה גם מעט נחמה לביתנו השמם; אך למורת רוח הוא לי לשמוע בעודדה את אמי בדברים לאמור:

“התחזקי נא, חנה! וכי כך עושים? עורי נא, התעוררי נא! למה תתרפי ככה – וחולשתך אינה כלום, חי ראשי!…”

דודי הִסה אותה בפעם הראשונה כאשר דבּרה ככה, באמרו: “התאמיני כי אך מתחַלה היא ולא חולה?” אך היא עודנה שונה בדבריה שלא בפניו, כאילו “מצוה” היא לאמור ככה.

אבל נעים הוא לי לחש ברכתה בהשקותה לאמי שקוי המרפא:

“אב-הרחמן” – תקרא אז: “רפואה מגן עדן שלח לה!…”

הו, לוּ יכולתי להביא לאמי רפואה מגן עדן!… ורפואות ההַפְּתֵק – אינני יודעת מדוע לא תאמין דינה הזקנה בכוחן?… לה יש “סגולות” עם “תחבולות” אחרות לגמרי – והיא רק מרמזת עליהן בדבריה, אבל לנסות בהן דבר לא תָעֵז מפני דודי… אפס כצאתו אל הרחוב ומיהרה ולקחה שכין ובצעדים קלים תגש עד למראשותי אמי, והפכה והעיפה על פניה את להבת השׂכּין ושפתיה הכחולות תלחשנה מה, ופיהקה ואמרה בהחלטה: “כן! רק עין רעה שלטה בה!…” והראיה – הפיהוק מוכיח! – הן הוא קורע ככה את פי הזקנה בלחשה על אמי: שלש פעמים לחשה ובכל פעם פיהקה נוראות…

דינה שונה בכל יום בבטחה רבה כי ה“רפואה” קרובה לבוא (סוד זה מי גילה לה?) – ובדברה אחושה גם אני, כי ה“רפואה” מציצה ברחמים אל אמי מבעד לחלון… עוד מעט וחדרה אל ביתנו, תחופף על אמי ככרוב הסוכך בכנפיו – איש לא יראנה, אך אני ודאי אחושנה… ואזלו אז מפני אמי כתמי האודם, עיניה תפּקחנה בנחת וברצון, תתרומם ותשב על המיטה, תַפנה אלי ראשה ותקרא לי בצחקה נעימה וקול חלש אך שמח, לאמור: “שׂרתי-נא, תני לי את שלמותי, אלבשן וארד מן המיטה”…

לאלהים הישועה ולו אני מקוה – הלא יחוס הלא יחמול על אמי, על אמי הטובה והנעימה!

היום בצהרים כצאת דודי החוצה לעניניו, ואני ישבתי למרגלותי אמי במיטה, החלה פתאום לשיר בקול רם ורועד – הה! מה נבהלתי לשירתה זאת! חשבתי לברוח החוצה מפחד, אך יראתי גם לעזוב את אמי לבדה – וארוץ כמשוגעת מסביב למיטתה ואזעק מרה: “אוי אמי! אמי היקרה, אמי, אמי…” ותתעורר אמי ותבט עלי – ועיניה הבוערות – מה זר מבטן…

“החרישי, שרה…” אמרה אלי: “אל תיראי, אלהים עמך…” ועיניה נעצמו עוד הפעם – וכרגע שבה לשיר בקול חרד ונגינת שברים:

“אוי-אוי-אי! אוי-אוי אויה!…”

“מה לך, אמי? אמי החולה!” – קראתי ואפול על פניה – ופניה בוערים כאש.

“שדי, אֵל, אלהים, אדוני! הושע נא, רפא נא לאמי!”

לקול צעקתי באה דינה הזקנה נבהלה:

“ראו נא, הביטו נא!” – קראה: “מה קול הצעקה והבכי? חדלי, פתיה!” – נתנה עלי בקולה. – היא השתיקה אותי כמעט וַתְיַסרני לאמור: “אין להפחיד את החולה בבכי ובקול צעקה!” ונתנה לאמי מי קרח לשתות, וגם הפעם עודדתה בדבריה:

“התחזקי נא, חנה! עורי נא, התעוררי נא! למה תתרפי ככה, ולמה תבעיתי את הילדה?…”

ואמי אך משכה גבות עיניה למעלה, ופרשׂה בידיה כמתיאשת…

“כרגע אשובה” – אמרה אלי דינה נחפזה ותמהר לצאת.

אתאפקה, לא אצעק עוד ולא אזעקה, רק אצבעות ידי אפרקה מכאב-לב ואגנח בבכיה נעצָרה…

והנה שבה דינה והיא נושאת דח מלוח וסמרטוטים לבנים… בידים מהירות קרעה את הסמרטוטים לקרעים ארוכים וגם את הדג קרעה מגבו לארכו ותחבוש את הבתרים על כפות רגלי אמי, – וזו לא ניסתה גם לפתוח עין או להתנגד במעט… בפחד לב הבטתי על מעשי “התרופה” המוזרה הזאת, אך דינה ניחמה אותי באמרה:

"בשעה זו גדול חומה, ודג מלוח סופג את החום… היום באה המחלה עד משבר – ותראי, בעזרת השם, כי עוד בלילה הזה יקל לה.

כן, לא אבכה עוד בקול ולא אצעק – רק מקרב לבי אתפלל לך אלהים:

“האל הגדול, הגדול ונורא מאד – מה יהיה?” – –

---

לראש אשמורת הבוקר העירתני שכנתנו דינה משנתי לאמור:

“שרה, שרה! קומי נלכה לקרוא לשם יתברך בבית התפלה שישלח רפואה לאמך… עתה היא שעת רצון, בתי, שעת “סליחות” היא השעה הזאת…”

מיהרתי לגשת אל אמי, ותהי בעיני כבכל הלילות. נדמה לי שהיא ישנה, וקול נחר ודק מרתיח חזֶהָ… רק דודי היושב עליה – נורא מראהו, הוא חיור ודומם כמת, הוא איש אובד…

כל עצמותי רחפו כמו מקור גדול, גם ידי רעדו וברכי נקשו… דינה תלבישני, תטול ידי, תשים את המטפחת לראשי ואני יוצאת אחריה אל אשר תובילני… ודודי גם לא ישאל מה זה ועל מה זה?

עברנו דרך חוצות בדמי הלילה. הנה נפגש לי יהודי אחד זקן הולך עם זקנתו הנושאת נר בין אצבעות שמאלה; ובימינה תגן עליו מפני הרוח הקל. גם מעבר השני יהודי אחד רם הקומה יחיד ופנס בידו. אחד השערים נפתח וממנו יצאו עוד שני יהודים נדברים ביניהם וקול צעדי רגליהם נשמע ברחוב הדומם.

ושם מן השמים קורצים הכוכבים להולכים ועוברים בדממת הליל…

כליל פלאות הוא הלילה הזה. מה יעשה בו? מדוע קידמו בו לקום?

הנה בית תפילה קטן; כל חלונותיו מאירים באור גדול ומשם ינשׂא קול כהמות מים…

הקרבנו… וקולות דקים וערֵבים ישָמעו משם, קולות ילדים מרננים ומתפללים בנעימה: אכן, שעת-רצון עתה ליי אלהי הארץ…

כמעט שדרכנו על מפתן הבית ודינה הזקנה נתנה קולה בבכי ובקינה:

“רבונו של עולם! חוס נא על ימי עלומיה!… חוס נא על היתומה הקטנה הזאת!…”

ואני נפחדה ונרעשה צעקתי, בכיתי כמו מובלה לטבח… יראה גדולה נפלה עלי.

התפילה נפסקה. איש זקן קרב ופתח לנו את ארון-הקודש. דינה עלתה ואני אחריה, והיא מתחננת במיני “תחינות” המרעישות ונוקבות כל עצמותי ובקול ובצעקה נוראה, ואני, אני נפלתי ואליט פני בין ספרי התורה הקדושים, ובנגעי במעילי המשי שלהם נדמה לי כמו נגעתי בשולי המלך העליון – ואֵבך, ואבך מרה, מרה…

בידים הוציאוני מן ארון-הקודש, כי לא יכולתי למוש ממנו, שמעתי כי הקהל מתאנח לי.

“די, די לך, ילדה!” – אמר לי האיש אשר פתח לנו את הארון: “כי שמע ה' תפילתך…”

החזן שב לתפילתו וכמו נכון היה גם הוא לתת קולו בבכי, והילדים המנגנים נהמו בקול דממה דקה.

השמעת, אֵל, לתפילתי, לקול בכיָתי?…

שבתי הביתה – נגשתי אל אמי… היא פקחה עיניה, שלחה ידה ותחליקני על פני:

“בתי החכמה” – אמרה לי, וקולה הנחר כמו מרתיח רתחים בגרונה.

נשקנו שפתים – ומה יבשות ומבוקעות היו שפתיה… אך בקרבי שבה נפשי למנוחתה באמרי: עתה זה הלא ירָפא לה…

אמי עצמה עיניה ותעש אות בידה כי אלך מעליה – ודינה לקחתני על זרועותיה ותשאני כילדה קטנה, ואני לא חפצתי לעזוב את אמי, אך דינה אמרה לי:

“הן אמך חפצה לנוח, לישון מעט, בואי אַת אל ביתי ושתית כוס טה”.

היא הביאתני אל חדרה ותושיבני על מיטתה ותפשוט נעלי מעל רגלי. בתה הבכירה שכבה על משכבה ותחל לדבר משם על לבי, ודינה יצאה באמרה אלי:

“עוד מעט ואשובה…”

אינני זוכרת איך נרדמתי… אך בהקיצי משנתי – ואמי איננה עוד, כי לקח אותה אלוהים. – – –

… הלא אמי פה… שם… על המיטה – הה, המיטה מוצעת! – אוי, איה אמי, אַיֶהָ?…האיננה?… לא, לא! ישֵנה היא, ישֵנה – אבל דודי יושב על הארץ… הגם הוא ימות? – הגם אני אמותה?… לא, לא נמותה! לא אמותה ואראה עוד את אמי, את אמי היקרה הנעימה!… אוי, אמי!… את אמי תנו לי! אנה שמתם אותה?… אנה באה? הלא תבוא, הלא תפתח את הדלת ותבוא… הה, איננה… הלא תדבר, הלא תראני… היא שם… היא פה… הנה, הנה…

הה, איננה עוד! – –

מה אעשה בלתך? – אמרי נא, אמי, מה אעשה?!… אמי, אמי!! – – – –

ו

ברחוב אחר, בחדר צר יושבים אנחנו, אני ודודי.

בחדר השני, אשר בו התנור, מעבר לקיר גרה זקנה אחת חרשה כאבן, היא ושני בניה העובדים כל היום בבית חרושת ברזל. כל היום הס ודממה בשני החדרים גם יחד… הזקנה החרשה צֵיטל שמה, מכינה לנו לפעמים תבשיל.

מכל כלי הבית שהיו לנו לא נשאר לנו מאומה. את הכל מכר דודי, – גם המכונה נמכרה; היא המכונה אשר היתה תמיד בעיני כמלאך-בלהות – אבל כאשר הוציאוה מביתנו בכיתי הרבה בֶכֶה במסתרים…

וכלי ביתנו ישנים הם: שולחן קטן, שני כסאות פשוטים, מיטת ברזל, בקיר נטוע תלי לתלות בו בגד, מדף לספרים האחדים, ובלילה מעמידים גם מיטה של חבלים שעליה אשכב… אלה הם כל רהיטינו – גם מסך אין לחלוננו היחיד.

ואיה אמי?…

שבתי לבקר בבית-הספר.

ולדלתנו שני מפתחות: האחד ישא דודי, והשני – אני, וכשובי בצהרים אפתח לי את הדלת, אבוא והנה – על השולחן מוכן לי אוכל: נתח דג מלוח וחמאה, לפעמים ביצה ולפעמים תפוח אחד, או שנים קטנים, ואצל ארוחתי פתקא בכתב דודי:

“יערב לך!…”

דודי הטוב!

אשב להכין שעורי. שעוּרי קלים – ומדוע זה יש שתפול דמעה מעיני על ספרי ואם כי איני חושבת אז רק בשעור בלבד?

הנה זה כיליתי מלאכתי – אך מעטה היא העבודה שאסתר בת מרדכי נותנת לנו הביתה להכין: “אמי…” לא! היא איננה… ואנה אלכה? –

רוזנצויג, שכנתי בבית-הספר ביקשתני זה פעמיים לבוא אל ביתה, אבל אני משתמטת ממנה – מה לי בבית זרים, מי לי שם?

ובכן, אשב לי גלמודה אצל החלון הנשקף אל רחוב שוקט ורחב ולא מרוצף.

יש שאני קוראה בספר קטון שתתן לי אסתר בת מרדכי למקרא, או יש שאני עושה מעשה אֶרֶג ורֶקֶם. ואז אשיר לי חרש את המנגינות הנוגות אשר בהן יִשְנַתני אמי העובדת, אז לפני שנתים, בשבתנו עוד לבדנו, אני והיא – שם, בחדר ההוא…

הלעולמים לא אראך עוד, אמי? גם לא מחר גם לא למחרתים? גם לא לשנה הבאה, גם בהיותי לגדולה – ורק בחלום אשורך?… הגם אם אהיה חולה, אפול למשכב ואשיר כמוך אז: “אוי-אוי-אי” – לא תבואי אל בתך היתומה?… איך אבדת ממני ככה?… הלכל הימים?…

לכל הימים, לכל הימים, לכל הימים…

עוד אני שׁרה את נגינתה החיה בלבי, אתפור קרס למעטפה שעשתה לי היא בידיה – והיא אַיֶהָ?

ונגינתה תָּקֵר לה מקרב לבבי מבלי רצון ומבלי מעצור, כזוב דם הפצע בהפתחו…

תזל, תזל – ובת עיני בוכיה…

לפנות ערב ודודי בא. הוא מגפפני ויש שהוא חפץ גם לשעשע נפשי – הלא רואה אתה, דודי, כי אין לבי פונה לשעשועים? גם בבית הספר לא אוכל להתערב בשעשועי הילדות. אמא איפה היא?…

יש שאני ודודי יוצאים לשׂוּח בגן העיר. מה רבו העלים הנובלים הנופלים אשר יוצע בהן כל אדמת הגן וספסליו. מה עָצֵב נוֹגה השמש השוקע, – הוא יביט על כל היקום, ורחם ירחמנו, – הגם הוא מתגעגע כמוני… ועננים יסעו על פני השמים – נשמות מתים הם מלַוים, אנה? –

אני מושכת את דודי אל המשעול האפל ושם נשב יחד על האבן. דודי איננו יודע מה האבן הזאת לי, הלא פה שאלתי את נפשי: “למה לי אב, אם אֵם יקרה לי?…” הה! עתה אין לי אב וגם אתה, דודי, לא אבי הנך, רק “האדון ספרדי” אתה…

אתמוך ראשי על לב איש חסדי, “האדון ספרדי” הטוב, באנחה…

מבלי אמי הלא שנינו, גם אני גם אתה, דודי, אך נפשות בודדות אנחנו.

ז

דודי קנה לי ערדליים גם מטפחת חמה לימי החורף. מעילי, מעיל החורף שעשתה לי אמי עוד לפני שנתים עודנו כמעט חדש אך צר מעט ובתי הידים קצרים. אבל אין רע! לא קר לי בכפות ידי, כי דודי קנה לי גם נעלי יד.

והוא לנפשו לא יקנה מאומה… במה אגמול לך, איש חסדי?

ואַת, אמי, האינך רואה אותי ואינך יודעת על אודותי מאומה?… מתי תשובי תראיני – הלעולמים זנחתיני, לעולמים?…

כמעט מדי ערב בערב אני קוראה לפני דודי בספרים אשר תתן לי מורתי והוא יושב ושומע. הוא חדל מקרוא בספרים כאשר היה קורא לפעמים. דודי האומלל! גם אתה חפץ לשעשע את נפשך בספורי ילדים? ומדוע לא תדבר לפני את אשר אתה חושב? מדוע אינך מספר לי הכל? אתה רק שותק ושותק והכל תשא לבדך בדומיה… האם יחרה לך עלי במאומה? לא! אתה טוב לי ורחום מאד.

רוזה רוזנצויג – אף כי גרה היא עתה בחצר אחת אתנו, כי אבותיה העתיקו משכנם הנה, אך עודני בכל זאת מסתלקת ממנה לבלתי בקר בביתם. היא מדי בקשה אותי כי אבוא אל ביתם, תהלל תמיד לפני את אמה, שהיא כל כך טובה ורחמניה, כמו להשמיעני כי גם עלי תחוס – ואני – רחמי זרים אך זרים לי… לא אוכל לשאת גם מבט רוזה בהביטה עלי לפעמים בחמלה. טוב לי לשבת בודדה ורעיתי היחידה הספר יהיה. כן אשב לי ואקרא עד בוא דודי.

“שלום לך!…”

אח! מה נבהלתי לקול הקורא פתאום בצהרים בחדרי הדומם והנשכח – והנה רוזה עומדת בפתחו, אומרת לי בצחקת עֲנָוָה, אשר הרגיזה נפשי עד היסוד בה, לאמור: “סלחי, שרה היקרה! אני כיליתי לקרוא את ספרי אשר נתנה לי אסתר בת מרדכי וָאומַר, אולי זה כילית גם אַתּ את ספרך והחלפנו ספרינו זה בזה”.

כמעט שחפצתי לענות מענה קצר לאמור: “עוד לא כיליתי”, לשוב לקריאתי ולפטרה בזה; אך הלא בכל אופן אין לבעלת הבית לקבל אורח באופן גס כזה, אף כי לא קרוא הוא, ואבקשה לשבת.

רוזה העבירה עין בוחנת על כל חדרנו (מה שהכעיסני עוד יותר) ותשב.

“האם לא שמעת בפתחי את הדלת?” – שאלה בצחוק צהלה (ומה זר היה הקול ההוא בחדרנו…).

“ומה שם ספרך?” – שאלתיה.

“לא ידעתי… שכחתי…” ענתה רוזה נכלמה והתחילה מבקשת את שער הספר.

כפי הנראה לא החלה עוד גם לקרוא את הספר ורק לראות את חדרנו באה. היא חפצה לראות מעון “עניים” איך הוא – הלא תבוש! אני אינני חפצה לראות, איך חיים הם “העשירים”, אף כי שם כלים נאים ותכשיטים, והסקרנית הזאת לא יכלה לשלוט ברוחה ותבוא ללא שאֵלוּה באמתלה כוזבה כזאת…

והנה עיניה משוטטות בכל – התאמר “לבקר” איך אני מכוֶנת את הבית?

מה לה כי תביט ככה על הציור אשר דבקתי בקיר? האומרת היא כי למשחק עשיתי לי זאת? היא איננה רואה כי “אֵם מישנת את ילדה” מצוּיר בזה… ושוב היא מביטה עלי בהעויה של חמלה – האם לא תאמר להראות לי נדבת לבה במַתת כסף? – איך נועזה לבוא הנה אחרי רואה כי אינני חפצה בביאתה?!

“אני עוד לא כיליתי את ספרי, וזה הספר אשר לך כבר קראתי” – אמרתי ופניתי לקרוא בספרי. הן אם היא קראה את הספר ואינה יודעת שמו, יכולה אני לאמור, כי קראתי אותו עוד בטרם ראיתי את השער – ותדע לה, כי אני מכירה בכזבים!…

רוזה נבוכה, התאדמה ובעיניה נתּזוּ דמעות. – הוי, אלה הבנות המפונקות, בנות ה“עשירים” מיד הן בוכות כמו על מת!

היא נגשה אלי, החזיקה בידי וכמתחננת הביטה בעיני ובקול אטום מדמעות אמרה לי:

“שרה, מדוע את מתרגזת עלי?… הלא את יושבת בודדה כל היום וגם לי אין רֵעות פה בחצר הזאת… חי נפשי כי אינני נערה רעה! – הטוב כך לשבת תמיד בודדה וסגורה? הנה אני רוצה לפעמים לשאול אותך דבר בחשבון – הן יודעת את כי רפה אני בדבר הזה – ומדוע לא נוכל להראות רק בבית הספר בלבד?…”

ובאמת אך נערה טובה היא רוזה, האין זאת? – אך אני כנראה, נעשיתי פראית כחית היער…

ח

אך טוב לרוזה שם בבית אבותיה. ואבותיה אמנם אנשים טובים הם, והיא להם בתם היחידה.

אמה הלַבנוּנית – כולה חמלה. עיניה תכלת תבטנה בחבה כירח בלילה, וגבותיהן הקלושות דקות ורכות הן כמשי; וכולה רכה וענוגה, אף קולה דק ונעים ונלבב מאד. אם תביט עליה מאחריה ואמרת, כי אך עלמה צעירה היא, כי כן לא גבהה קומתה וכן דק חיטוּבה; ובהתהלכה בבית לא ישָמעו גם צעדיה, כמו אך משוטטת היא – אף אמנם כי הרצפה סביב מרופדה במרבדים.

ומה נחמד למראה בגשת רוזה לבקש ממנה דבר וחבּקה את אמה הנעימה בידיה כמֵזַח על חלציה, והרימה היא פניה מול פני אמה בצחוק שעשועים ותחינה, ואמה תעמוד ושמעה בנחת את שאלת בתה… ושאלותיה של רוזה זרות לפעמים, “תינוקיות”, עד כי לפעמים משעמם מעט לשמוע הרחבת באוריה של הגברת רונצויג לדבר שהוא ידוע גם לילד קטון.

אך אבי רוזה הוא אינו אוהב באורים, אלא – התּוּלים, להתל בבתו התמימה; וכבואו – אך צהלה וצחוק בבית. הוא שחור כצועני, שערותיו השחורות מתנוצצות ככנף העורב, ובצחקו מתנוצצות בלצון גם שיניו הלבנות הרחבות והמצוקות. הוא – גם בשבתו על ספרי חשבונותיו הגדולים חומד לו לצון.

הנה חטף את רוזה על זרועותיו ויסתובב אתה במחול הולם-מצעדות על פני כל החדר, ורוזה תשא קולה המצפצף, תצחק, תתפתל, תשתמט מידיו, אך ללא הועיל, כי הוא מחזיק בה ויחולל:

“הוי, אבא, אבא!” – תקרא רוזה, “ראשי עלי כגלגל!”

“הה!” – יקרא הוא, “גבירה עצבנית או כזבנית את, אינני אוהב; הלאה!…”

ואני איני יודעת איך יכולתי ככה להסכין מהר בבית ההוא; אין יום שלא אהיה שם, ויש שאני מאחרת לשבת שם, ובבוא דודי ולא ימצאני בחדרנו – ובא וקראני משם. אז יש שיעכבו גם אותו ויבלה גם הוא שם שעה.

דודי מדבר עם האדון רוזנצויג בדברי מסחר, או כי בשחמט ישחק עמו.

האדון רוזנצויג הוא מנהל בקנטור של ציטלין ודודי עודני מסרסר ועסקיו עודם לא טובים.

“לא נולדתי להיות סרסור…”

“ובכן היה נא עשיר!” – עונה לו רוזנצויג.

אבל הלצה זו לא מצאה חן בעיני.

דודי נסע מפה בדבר איזו סרסרות, ואני נשארתי לישב בבית רוזנצויג עד שובו.

לרוזה חדר מיוחד ובו אנחנו מבלות רוב היום. ומהיום – ימי חופשה בבית הספר לקראתנו עד לאחר ראש שנת האזרחים – קוראות אנחנו ביחד ועוסקות גם במלאכת יד. רוזה יודעת מעט במעשי רֶקֶם, אך במלאכת סֶרֶג איננה יודעת מאומה, ואני החילותי ללמדה זאת, והגברת רוזנצויג שבעת רצון מהלקח אשר אתן לבתה. ורוזה – רבונו של עולם! כמה פעמים היא נושקת אותי ביום. עוד לא ראיתי נערה אוהבת לנשק כמו רוזה זו.

בלילה הציעו לי משכב בחדר רוזה. אך רוזה התיצבה במחאה ודרשה כי רק אתה יחד אישן, במיטתה. – ולוּ רק שעה אחת!

וכמה שחקנו בשכבנו! – כשאני לעצמי, אצחק רק על צחוק רוזה המתחנקת בו לרגעים, – מדוע היא, הפותה, צוחקת?

אפשוט פוזמק – והיא: “חי-חי-חי!”… אשכב – ותקבלני בצחוק; אסיר קווּצת שערותי מעל עיני אל תחת אזני – וגם זה מעורר צחקה; אתכנס במכסה – ועוד הפעם: “חי-חי-חי!” אגע בה – וחי-חי-חי! גם ח-ח-חה! – אשלח רגלי – והיא מתבוססת בצחוק!

ובכן איך אעצור ברוחי לבלתי צחוק על צחוקה? וכשאני צוחקת, איכה זה לא תצחק היא בפרפור ידים ורגלים?… ובתוך כך תשקני ותחבקני…

בבוקר הקיצותי ואני חבוקה בידי רוזה הישנה, לא יכולתי להתחמק מידי רעוּתי הטובה פן אעירנה.

והנה נפתחה הדלת חרש והגבירה רוזנצויג באה, צעדיה קלים מאד, בתנועת רגל סילקה לאט הצדה את הספר הנופל במשעול המרבד, קרבה, התיצבה עלינו ובצחקת חן הביטה על שתינו… אז נעורה גם רוזה, פקחה עיניה ועֲצָמתַן בהחזיקה את מַחְבַּק ידיה סביבי:

“שׂרתי…” דובבה בשפתי תנומה, תסתיר פנים מתחת לראשי – ומשם פרץ צחקה: חי-חי-חי!

בצחוק נרדמה ובצחוק הקיצה!

אז תחבק הגברת רוזנצויג את שתינו יחד, תשקנו חליפות ואמרה: “קומנה, בנותי, זה חצי השעה השמינית!”

וזה היום השלישי שאני יושבת פה. אמנם נעים לי שבתי – למה אכחד? גם המאכלים שונים וטובים מאלה שנאכל אני ודודי תמיד. אך מתי ישוב דודי? – מי יתן והצליח בדרכו!

היום לקחתני חנה בת אלכסנדר (הגברת רוזנצויג) ותושיבני לפני הפסנתר ותורני להוציא ממנו קולות, – קולות יצאו בראשונה מתחת לאצבעותי! – אגע במַפְרֵט – וכמו קול נסתר עונה לי משם… מן התהום הוא קורא לי, וכמו בנשיקה רכה דקה יגע בלבבי החרד… רגע אחד דימיתי כי מרחפת אנוכי…

אצבעות רוזה הארוכות תמהרנה לרוץ ולפזז על פני המפרטים וקולות ירדפו אחרי קולות, קולות יפסיקו קולות וכמו במחול יתערבו ויתבוללו – – אך מה המה כל אלה? הכל תדיר ונודע, כבר שמעתי כמו אלה. ואני בשלחי יד חרדה ואגע – והנה קול-סוד יען, ממרחב נעלם יקרא לי… משם, משם קול דממה דקה ישָמע לי – וחיל נועם יאחזני…

רוזה צוחקת עלי בראותה אותי כל כך נפעמה לפני הפסנתר השחור ותקרא אלי: “הכי! הכי בחזק! לחצי נא! התיראי פן תשברי את עצמותיו?”

אח! לוּ ידעתי לפרוט על הפסנתר, כי אז מנגינות אחרות וקולות אחרים הייתי מבקשת ממנו ולא אלה הכתובות בכתבי החרטומים של מחברותיהן הן!

“במה תבחרי להיות כשתגדלי?” שאלתני פתאום רוזה.

“מה השאלה הזאת לך פתאום?”

“הנה אני חפצי להיות פורטת פסנתר מהוללה, ואת מה?”

“מורה” – עניתי.

איני יודעת מדוע תשובתי זו, שעניתי מבלי חשבון, מצאה ככה חן בעיני חנה בת אלכסנדר, כי משכתני אליה ותִשָקֵני במצחי.

וכפי הנראה הגידה את חפצי זה גם לאישה, כי בשבתנו יחד היום בערב לשתות תה והנה קם פתאום שמשון בן יעקב (האדון רוזנצויג) ממקומו ויתיצב הכן למולי, הרים ידו וכפה השטוחה נצבה מול פניו, והוא מביט עלי בשאלה. –

אני השתוממתי לו.

“שרה בת משה, שרה בת משה!” – קרא לי בענוה.

“מה?”

“את ספרי שכחתי במסדרון – תרשיני נא מורתי לצאת לקחתו…”

והוא עודנו עומד כתלמיד לפני רבו.

אני אף כי נכלמתי כמעט, אך בכל זאת עניתי כיאות למורה:

“אני מרשה!…”

ה“מחזה” מצא חן בעיני ה“קהל” – חנה בת אלכסנדר ובתה רוזה צחקו מאד ותמחאנה לנו כף, – היטיבו המשחקים בחוק-שחקם.

הספר שהביא “תלמידי” היה “אוהל תם” בכריכה יפה אשר קנה לנו למקרא. וחנה בת אלכסנדר הראתה לו את מעשי הסרג שעושה בתם רוזה ותתפאר, כי באמת מורה טובה אני, אחרי כי “תלמידתי” עשתה תושיה בזמן קצר כזה. ושמשון בן יעקב העמיד פנים כמו לוּ הראו לו אחד משבעת פלאי התבל:

“אינני מאמין, אינני מאמין! – האצבעותיך, רוזה, עשו זאת? – פלאי פלאים!… לא אאמין עד אשר אנסה! הנה אני מזמין בידך, רוזה בת שמשון, מלאכת סרג קטנה ביום מחר, אך בתנאי (אני מטיל עליך, חנה בת אלכסנדר, כי תשגיחי!) שלא תעשי זאת במסירת הצינוֹרה לשרה וזו תאמר: 'יהי רצון וכו'', ‘יהי רצון כאילו עבדה רוזה’ – תיק תסרגי לי לשעוני, הכן לשעה השמינית ממחרת בערב. והנה אם יצא לך תיק מעוגל, צורת תיק ממש ולא אוזן כלב בוּלדוֹגי, אז ‘אני החתום מטה מתחייב מצדי’ לתת… כל אשר תשאלי ממני!”

“ככל אשר אשאל?” – שאלה רוזה ופניה הצהיבו.

“בהן של סוחר נאמן!” – קרא אביה, “אף אם תשאלי לך את בת המלך לאשה!”

“מבלי מהתלות, אבי! הככל אשר אשאל?”

“ככל אשר תשאלי”.

“עשׂה אעשה!”

“אני זה יודעת מה אשאל, אני זה יודעת!” – שונה רוזה פעם בפעם.

ולמען תעש את התיק כנכון תאלצני, כי בסרגה אסרוג גם אני תיק אחד למולה, למען היות לה למופת להתבונן בו ולעשות הכל כמתכונתו.

בבוקר השכם, בלכתנו החנותה לקנות חוטי צמר-גמל, נוכחתי כי טעם יפה לרוזה בצבעים ויודעת היא במה לבחור. ומעשה התיק, לפי התכנית אשר תִּכּנה לנו אֵם רוזה, מעשי האופן בתוך האופן מצבעים שונים, וכרכובו – צבעים פתוּכים זה בזה של שינים משוּלבות בתוך שינים, ומשיחה של משי תהדקן במחברת. את יחס הגוָנים הניחה האם כי תחבר רוזה לבדה, לפי טעמה הטוב עליה.

ורוזה כולה כובד ראש כל היום, אף פעם עוד לא נתנה קולה בצחוק, היא כל כך נזהרה בכל עניבה ועניבה, שתעשה בצינורה, ולא תתן גם לי לעבור אותה בסרגי, למען תוכל כפעם בפעם להתבונן איך יש לעשות. ופעם בפעם היא שונה כמדברת אל לבה:

“אני זה יודעת מה אשאל, אני זה יודעת!”

ואני חושבת לי: מדוע זה עוד טרם ישוב דודי? – מה נואלתי כי לא שאלתי ממנו בנסעו, כי יכתוב לי אם יתמהמה.

לעת ערב נגמרו התיקים. ממילא מובן כי תיקי משוכלל יותר מתיק רוזה, כי בתיקה העניבות הראשונות מהודקות קצת; אבל בכלל אין לומר כי מעשה התיק לא הצליח בידה, הן תיק הוא ולא “אוזן כלב בולדוגי”. –

מתּחילה שמחה רוזה על מעשה ידיה זה, אבל אחרי אשר ערכה אותו מול תיקי לא יכלה להסתיר קנאתה ותשלך תיקה כדבר אין חפץ בו ודמעות נוצצו בעיניה. גם תהילת אמה לא נִחֲמַתה, באמרה: אבל טוב היה לוּ נִתַּן לאבא תיק אשר כַלָז" – ותלטוש עיניה לתיקי – “אבל זה לא יפיק רצונו…”

חשדתי בה אז, כי תאמר להחליף תיקה בתיקי, והיטב חרה לי פן תחשוב מחשבת הונאה כזאת לאביה, ולמען הסר מעינה את סמל הקנאה – פתחתי סגור תיקי ואמשוך בחוט – אחת, שתים, שלש – וכל עניבותיו הותרו! ואת פתילי החוט גלגלתי לכדור וזרקתיו הצדה בצחוק.

“אויה!” קראה רוזה, אשר נדהמה בראותה, כי משחיתה אני מעשי… אך – ראה זה פלא! – תיקה שב אל חִנו הראשון – ותרצהו אז…

“עוד זאת אעשה!” – קראה רוזה ותמהר ותוציא מ“אוצרה” שנים כפתורים, כפתורי תכלת בהירה קטנים, ותחבר כפתור בתוֶך מעבר האחד וכפתור בתוֶך מעבר השני. וגם הפעם לא הטעה אותה טעמה! הכפתורים נשקפים כשתי עיני תכלת יפות! והנה שמחה רוזה ושׂשׂה במלאכתה, אוחזת את התיק בראשי אצבעותיה, תרקד ותטלטלנו מול עיניה ותדבר אליו לאמור:

“אני יודעת, תיק, אני יודעת את אשר תתן לי!”

אנחנו יושבות אל השולחן. המיחם נוהם את נהימותיו האחרונות – ושמשון בן יעקב עוד טרם יבוא. רוזה כמו על גחלים תשב. הנה החל השעון להשמיע צלצוליו לשעה השמינית והוא בא:

“נוּ-א?…”

“הנהו!” – קראה רוזה בנצחון בהרימה את תיקה החבוש על אצבעותיה: “קבלהו נא ברצון, אבי!…” הוסיפה בהשתחויה, בזכרה כי לא נאה להגיש מנחה ביד רמה ובקול ענות נצחון כזה.

הוא התפלא הפעם באמת למעשה בתו, הוציא שעונו וישימהו בתיק ויגישהו אל שפתיו – ויִשַק את התיק אשר עשו אצבעות בתו היחידה, הקטנה והנעימה.

“תודתי לך, שרה בת משה!” הוא אומר אלי.

“ואת, בתי” – קרא וימשוך אליו את רוזה המאירה: “הגידי נא שאלתך – ותֵעָשׂ, עד חצי המלכות וינתן לך!”

רוזה מרימה עיניה בחן ותחנונים לאביה – ועודה מחשה…

מדוע גם לבי חרד לשאלתה?

“אמרי, אמרי, בתי, שאלי!” יאמצנה אביה.

“תנה לי אבי… הן אין לי לא אח ולא אחות… אשאל… כי תתן לי את שרה רעוּתי לאחות…”

הבית מסתובב – אור העששית יכּני בסנוֵרים… ואני שומעת:

“בתי! בתי הטובה והחכמה!…” הוא נושק אותה – “הלא את, בתי, תוסיפי עוד תתני לי מנחה יקרה… הלא עוד בת טובה וחכמה תהיה לאביך!…”

אני חבוקה בידו ונשיקות נעתרות יאולצו למצחי, לעיני, ללחיי… אך אני משתמטת, נבדלת, נצבת בחדר בתוֶך – אנה אפנה?…

הגבירה רוזנצויג עומדת כנדהמה ועיניה בוחנות אותי – ותרחמני…

“לא… לא…” דובבות שפתי ולבי איננו בטוח אם “לא” שלי – לא!

“הִתְעַשתי, שרה!” – תקרב ותדבר אלי חנה בת אלכסנדר: “זכרי נא, הן ברשותך את, חשבי נא דרכך…”

תאמר ותחליקני על ראשי שאני מסתירה בחובה היא, והיא תטיף עלי דבריה ברחמים; תזכיר עניי, בדידותי, יתמותי – “והאדון ספרדי הן לא יוכל לדאוג לאחריתך בעָניוֹ” (הוי, מי אני? ולמי אני – יתומה עזובה?…); ומדברת היא עוד ואומרת, כי אהיה לה לאחות, למופת לבתם ולהם לבת, תבטיחני כי בחסדם זה אין די גמול על הטובה שאביא אני אל ביתם… ורוזה הפתיה מנשקת אותי בערפי גם בשכמי, על בגדי היא נושקת וקוראה:

“שרה, שרה, אל נא תסרבי ואני אקרא לך: אחות!…”

עזובה אני, גלמודה ונכריה אני, ואם תקראני היא “אחות” האם לא אהיה עוד יתומה?…

“הלא אֵם אין לך!” – תקרא רוזה בבכי – “גם אב אין לך!”

אשא עיני, אביט אל רוזה רעוּתי כחות… והוֹ! האח! הנה! הנהו! – הוא עומד בפתח משתאה, נפחד ושפתו בין שיניו…

“לא, לא!” – קראתי בכוח, – “הנה אבי בא! זה אבי! הנהו!” – – –

והוא – מפיו נפלה הברה כשאָגה, יתנפל עלי, ישאני, יליטני באדרתו, את פני יסתיר בין ראשו ושכמו:

“לא-לא-לא-לא!” – יצעק: “כולה, כולה שלי היא!”

ויברח אתי מן הבית – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

---

אני שוכבת נרעדה במיטה אשר בחדרנו, שיני נוקשות… והוא קורא בדמעות:

“הרגעי, בתי! הרגעי! בתי, בתי! איך קראת לי? ‘אבי’? – ‘אבי’ את אומרת עלי?… השמיעיני נא… אמרי נא: ‘אבי’!…”

“אבי, אבי, אבי!” – קראתי ואפול על צוארו – “איה אמי?” –

ט

אבי…

כן, אמש נוכחתי, כי רק אותך שלח אלהים לאב לפני, בטרם לקח את אמי מעלי, על כן קרוא אקראך: “אבי”, כשאלתך, – אבל למה לך לצחק לפני? היו ימים שהשמחה היתה שרויה גם במעוננו – אבל עתה… הבגללי, למען שעשע נפשי תאמר להתלוצץ כרוזנצויג? – הטרם תראה כי אין לבי פונה לשעשועים? לא ילדה קטנה אני… ואתה עני… ועד מתי, הו, עד מתי אחיה על חשבון עני כמוך?…

נסתרה דרכך, “אבי”, ומתי תמצאנה?…

… החלטתי:

הנה שנת-הלימודים נגמרת – ואז בוא אבוא לעבוד בבית-תופרת לשמלות. שנה אעבוד חינם, ובשנית – יוקל עוּלך, “אבי” הטוב.

ותדפוק, תדפוק נא עלי המכונה ביום ובלילה: “עבדי, עבדי, עבדי!…”

כן! עבוד אעבוד כמו אמי, זכרונה לברכה! –

---

משי

מאת

ש' בן־ציון

(מרשימותיו של עובר אורח)

מזלי גרם לי שאהיה שרוי יום תמים בטיטוביץ העיר השרויה ברפש, לזון עיני בה ולפהק במלוא פי ולהזין עיניה בי – ולהשתעמם. הסבּה: לבעל-העגלה של אותו היום חלה אחד מסוּסיו, ומשום פיקוּח-נפש נדחה המסע. סגרה טיטוביץ על בריותיה ואמרה: כיון שאין ר' שמחה שלי משמש בעגלתו, לכן, הנכנס – נכנס, והיוצא – ישב תחתיו. ואשב תחתי על האכסדרה באכסניתה של מוּשקה.

והיום – יום נשׂיאים ורוח עם תערובת שמש – אחד מהימים הראשונים של ניסן, שבו הרפש בחוצות טיטוביץ מתעבּה ונותן ריחו… והשעה – שעת שינה לאורחיה של מוּשקה אחרי תענוג אכילה ושתיה במשתה הצהרים. “בריה” קטנה ופטומה זו הִרְוָתַם דשן, פִטְמָתַם משמנים מתובלים ומיין המפורסם של “קרוֹבץ” הִשְקָתַם – עד שנאחזו בחבלי שינה, וקול נחרתם אימה נשמע לי מבעד החלון, זה כשלש שעות רצופות.

עת היקיצה הגיעה, ואני, שכבר נלאיתי לעמוד עוד בתפקידו של רואה ונראה בחוץ, – נכנסתי לחדר.

חדרים מיוחדים אינם נהוגים בשום אכסניה בטיטוביץ. ה“טרקלין” ושני חדרי-המיטות שבאכסניה משותפים ומעורבים הם לכל הקונים בה שביתה. ומשנכנסתי מצאתי את האושפיזין שלנו כשהן מסובין בהטרקלין שלנו, יושבים ומחכים למיחם, שקול רתיחתו נשמע מן המטבח.

ישבו להם סוחרי-הצאן, השותפים הכרסנים שלסתותיהם נתנפחו ונתאדמו בשנתם, ויחד געו כשוָרים מתוך גיהוק ופיהוק.

ישב לו “המטיף הלאומי " אצל החלון, איחה במחט ובחוט “הסכמות” הרבנים ו”תעודות" המשכילים שבידו, ורטן לתוך זקנו על עיר קמצנית זו ועל אברכיה; זה לו היום החמישי שהוא יושב, אוכל ושותה רק משלו, מוציא – והם אינם מכניסים כלום…

ישב לו "עורך-הדין ", שבא לכתוב אדרכתא על חנויות שבטיטוביץ, עשה חשבונותיו והביט ברוגז על כל העובר עליו… נראה, שמצא את החנויות שהן שייכות כבר לנשיהם של בעלי-החובות וכבר הופקעו משעבּוּדו.

וישבתי לי אני – והסתכלתי בספר דרוּש הכתוב “לרוח העת החדשה”, שעזב “המטיף הלאומי” על השולחן העגול…

והנה נפתחה הדלת ונכנסה פרוה חדשה העוטפת את גופו של אברך אחד, ומראה האברך – “משי” ו“השכלה” פתוכים זה בזה… “המטיף הלאומי” חרד לקראתו ועשה לו סבר פנים יפות עם “ברוך הבא” מרוּוח:

– ומה?… – שואל הוא את האברך בחינוּן.

– כלום יש תוחלת “מעיר הנדחת” כזו?… – עונה האברך ומניף ידו ביאוש גמור.

– אמנם כן! – עונה המטיף לעומתו באנחה: – אך “עיר הנדחת” היא טיטוביץ זו… – וכשהוא מתקין פנים וקול של תחנונים הריהו אומר: – אבל, ההטריח מר את כבודו… כמו שהואיל להבטיח לי בחסדו?…

– הנני – ואעשה! – עונה זה בהתלהבות: – נכון אני לפעול, לעשות, להשתדל, לעבוד ולהועיל לכל דבר לאומי, אך – “דרור אחת לא תביא את האביב בכנפיה”.

פתגם זה אמר בלשון-הקודש, ובהביטו אלי מן הצד, הבינותי כי מתכוון הוא להשמיע את דבריו גם אלי; בודאי הכיר בי את חברו לדעה, ציוני נלהב ו“פועל” לאומי, כיון שאני יושב בראש גלוי ומעיין בספר עברי…

– אבל – מזרזו המטיף בתחינה: – “במקום שאין אנשים השתדל…” כי באמת מי יפעל ומי יעבוד אם לא הצעירים?…

– לפעול ולעבוד – הולך האברך ומתרגש – הנני נכון בכל נפשי ומאודי! אבל עם מי? הן ללכת עם מי שהוא – אינו לפי כבודי; כלום אקח לי "נער " לסובב אתו בעיר? – די לי שנמניתי אתם שותף לעתונים העברים… רק אברך אחד יש שכדאי הוא והגון לכך, אבל, – יודע אני מראש, שזוגתו לא תניחהו…

– “מי זה ואי זה הוא”? – אולי אפעל אנוכי עליו ועל אשתו בדברים.

– צריך, מר, לדעת את פֶּעשֶה שלו מי היא… – אמר האיש הצעיר בגיחוך שפירושו מובן.

– תודה לאל – כוחי בפי… אמור נא לי איפוא, מי הוא?

– אל תצַער אותו לחינם – ענה זה כלאחר יאוש – הוא לא יוכל… “אונס רחמנא פּטריה”… לכתוב שיר-תהילה לכבודו – את זאת היה יכול, אילו היה רוצה. הוא כותב שירים להפליא. אבל “השׂאור שבעיסה מעכב”…

– עתה אדע אל מי ירמזון מליך – אמר המטיף בעקימת פנים: – זיידל ציפרין? – כבר הייתי אצלו…

זיידל ציפרין?…

הלא זה רעי, ידיד נעורי, חבר ילדותי! – –

זכרתי את היום שבו יצאתי מעירי הקטנה ללכת אל אחי הבכור היושב בכרך גדול, להיות לו לעזר בעסקו ולהכין עם זה את עצמי “לתעודת בגרות” – איך קינא אז בי רעי זה! בכוח דמיונו היפה עזר לי לצייר לפני עתיד נחמד… והנה – “עתידי” שלי לפני, ו“עתידו” של רעי מה הוא? ופעשה זו מי היא?…

זכרתי את הימים ההם, ונראו לי כימי “גלגול” אחר, שקדם ל“גלגול” זה… הכל יפה אז ואינו מובן לי שם… מעין זכרון של חלום-רב-ענין שהסיחוהו מן הדעת… ורעי במה נתגלגל הוא? או שהוא עודהו “בגלגולו” הראשון? – הוא נתגלגל לטיטוביץ, וטיטוביץ דומה לאשפוביץ, עיר מולדתנו – ועיירות כאלו הרי שומרות הן את בניהן כציר מלוּח זה השומר את הדגים השרויים בו…

ובשעה שהמטיף הלאומי מספר את כל הכבוד והכסף שעשו לו בכל “עיר-ואם” שבישראל, – אני מעלה לי את זכרון זיידל זה, שעזבתיו בהיותו בן שבע-עשרה: בלורית תלתלים נופלת על ערפו, בבות-עיניו השחורות דלו למרום, עור פניו רך וענוג, ושחקה נוּגה מרחפת על שפתיו; בחוץ כולו נימוס, בגדיו תמיד כחדשים, דבוּרו בנעימות, אך בקרב ה“חברה” הוא אש להבה; נגעה השיחה ב“אידיאה” בין של טולסטוי בין של “עזרת סופרים” ש“בהמליץ”, – אז, מדברו – צעקה, זעקת נפש נלהבת, כי לא די לו שהדברים מובנים, הם צריכים להיות גם מורגשים… ותמיד, אפילו בצעקו, מין אצילות, שאינה כלל בכל משפחתו – משפחה של תגרנים, מוזגים וחנוָנים, – אצילות עם תמימות נלבבת חופפות עליו, – ו“רוח השירה” החלה גם היא “לפעמו”…

וירבו “הקופצים על סחורה זו” (כך היה אביו מתפאר ואומר). מערים שונות היו באים שדכנים לדבּר בו “נכבדות”; אך אביו, חנוָני בקי, בעל חנות-אריגין העולה לשני אלפים רו"כ, והכול יודעים שהוא חייב עליה שלשת אלפים, – הוא ידע את ערך “הסחורה” שלו ולא נתן “להונות” את עצמו. וכאילו רואה אני עדיין את חנא אביו בדברו עם השדכן זלמן דוד-ליב’ס, איך שהוא מרים את ידו ומגיש אצבע לאגודל כאוחז מין אטון רך וצח למול עיניו שצמצמן להסתכל בסחורה מדומה זו, ומושך בנחת את דבריו ואומר:

– “אמור נא לו לאותו המחותן שסחורתי – משי יקר-המציאות, חתי-כת מ-שי מחוּ-וּץ לארץ אני מוכר… ימשמש תחילה בכיסו ואחר ידבר!”…

עתה, אסורה נא ואראה “משי” זה – מה נעשה בו? ופעשה, פעשה זו שמשי עדין זה עלה בגורלה – מה היא?…

– היוכל מר להראות לי איזהו מקום מושבו של זיידל ציפרין? – שאלתי את האברך שגם הוא “משי”.

פלוני הביט עלי משתאה ובוחן:

– שם… – אמר בשפה רפה והראה לי באצבע אל מול העבר השני של הרפש.

קשה היא להבחין על איזה בית מן הבתים, העומדים צפופים תחת גג אחד בטור ארוך, הוא מראה לי… כל “הבתים” ההם – בית אחד נמוך וארוך מאד, שכתלים משותפים חוצצים בין דירתה של משפחה זו לדירת חברתה, וכל הדירות הללו דומות זו לזו כאחיות תאומות; כולן נפתחות בתריסין של חנויות לאכסדרה אחת ארוכה הכוללת את כולן יחד, והחנויות כולן הן מין ערבוביה אחת מכל המינים: שקי קמח וחביות של נפט, מַגלבים, רסנים ואפסרים, זרוע, קרביים וקיבה ובוּקא דאטמא וריאה, לחמניות ודפוסים של שעוה, כלי פחים, קערות של תבלין ובשׂמים ל“פסחאות” שלהם, עביטים של עיטרן וזפת דגים מלוחים וקופסות מצוירות של ממתקים, גלי מוכין עם “מעמד” של תפוחים וקלחי חזרת וכו', – ועל איזה חלק של ערבוביה זו מכוּונה אצבעו של האברך?… אבל משהוסיף זה ובאר לי בפיו את המחזה לאמור: “שם… חנות המקולין מזה וחנות של כלי פחים מזה, והיא חנות של מיני אריג וצמר-גפן ותיבות אדומות באמצע” – החילותי להבין במראה ולהבדיל… וכדי שלא לטעות בדמה לה העמקתי בשאלה:

– אותה החנות שלפניה הניח הקדר קדירותיו?

– כן-כן! – ענני זה, והוברר לי המקום.

מסתם לשונו של האברך שאמר: “שם” – חשבתי למצוא את זיידל ציפרין רעי כשהוא יושב בחנות זו “ומְחַנְוֵן”. אך באותה החנות אמרו לי שעלי לעבור דרך הבית אל החצר, ושם, באגף שבחצר יושב “האדון” אשר אותו אני מבקש.

“האדון” – כך אמרה לי בפירוש החנוָנית בלשונה החריף ולא ידעתי אם דרך כבוד או דרך הלצה אמרה כך…

עשיתי את החנות וביתה קפּנדריא, עברתי בקפיצה את הרפש ומי-השופכין שבחצר, הגעתי ל“אגף”, עליתי בשתי מעלות, פתחתי את הדלת – והנני בחדר-משׂכיתו של ידיד נעורי…

פתיחת הדלת הבהילתהו, וקודם שהסב פניו אל הדלת, מיהר והחביא פיסת-נייר מתחת לפנקס-החשבונות הארוך, שהיה פתוח לפניו על השולחן, ובעט שבידו החל לחבר את המספרים מלמטה למעלה…

משמע, שמצאתיו מתעלס עם המוזה, וספר-החשבון אך כסות-עינים הוא… אך למה הוא עושה את עצמו כשקוע בחשבון ואינו מרגיש בנכנס?

כשנשא עיניו וראני – אוֹרוּ פניו וחפרו…

נשיקה, שאלת שלום כנהוג, ומצדו בהילוּת וקריאות של תימה כנהוג, אלא ששכח לבקשני לפשוט את אדרתי ולשבת, אף שגם זה מן המנהג, אבל אני עשיתי זאת מדעת עצמי, מפני שכך נוהגין עם ידיד-נעורים, ובפרט אם זה לא עלה לגדולה…

ושחברי זה לא עלה לגדולה כלל, העיד עליו חדרו היחידי שדלתו היתה פתוחה אל המטבח…

שתי המיטות בדפניהן הגבוהים, שולחן-האוכל העגול ומנורה גדולה, שלא לפי גובה החדר, התלויה עליו בשרשרות מוזהבות שהשחירו, הכסאות, ארון-הספרים הקטן וארון-הבגדים הגדול, שולחן-הכתיבה הקטן ועל כולם העריסה העומדת באמצע – כל אלה עושים דוחק גדול בחדר זה. מכל הכלים הללו כבר פניו זיו החדש ובאחדים מהם נכּר שנקנו ביָשנם, ועל כולם מוטלים מיני דברים שלא במקומם. על שולחן הכתיבה, מלבד גליונות “המליץ” מחודש העבר וכלי הכתיבה – גם מסרק וראי קטן שנתבקע, ממלחה, ומזלג; על שולחן-האוכל – שמלות כבוסות ומקומטות שלפני גיהוצן, על המיטה – תמונת פני הנאספים של הקונגרס הבזילאי הראשון, ולעומתו על העריסה – חבילה גדולה של לבנים המזומנים לכביסה…

– זה סדר של ערב פסח… – מבאר לי רעי את המחזה.

נסתכלתי בו – וגם עליו, על חברי, כמו מוטל מה שלא צריך להיות עליו כלל… זקנו הקטן שצמח לו, לוית חן הוא לפניו, אך עיניו אשר חוּבּאו אינן אומרות אלא: “הנח לי”… והוא – אינו יודע במה לפתוח שיחה…

נזכרתי שבשנה שעברה קראתי שני שירים שנדפסו בחתימתן של ראשי תיבות וסופי תיבות של שלושת שמותיו וכינוי משפחתו של רעי – ואמרתי לנגוע בנימה זו שתמיד היא נותנת קול ודברים ב“מחברים”:

– קראתי שיריך… הכותב אתה עוד מה?

פניו מתאדמים:

– אך מעט…

אני הולך לאידך גיסא:

– העודך קורא מה?

פניו מתכרכמים:

– לעת הזאת… מעט.

– ועסקים אתה עושה?

עיניו נשפלות:

– גם זה מעט…

– הבשותפות עם חותנך אתה עוסק?

הוא במבוכה כנתפש בדבר שאינו הגון… משמע, שבשאלתי האחרונה הרשיתי לי יותר מדאי ומיששתי במקום הכואב, או במה שהוא חפץ להצניע…

– כבר גמרתי עמו – ענה כעבור רגע: – ועתה אני… עומד בשותפות עם אחרים…

שיחתנו אינה מתקשרת ומשתלשלת, כאילו זרים אנחנו איש לרעהו וכאילו לא היינו יושבים אז כל הימים, לרבות גם הלילות, ושיחותינו אז כמעין המתגבר ומהתלותינו כפרץ ניצוצות…

ניסיתי לעורר זכרונות נשכחים מילדותנו ונעורינו – אך הוא עונה לי רק בצחוק שאינו אלא מרחיב שפתים ובמלים מקוטעות, כדי לצאת ידי חובתו, – ואחר שנאנחנו בנחת, כנהוג להתאנח על “הימים ההם” – ישבנו מחשים…

והנה קם רעי, נתעורר ואמר:

– הנה יצא השמש!…

נגש אל החלון והתחיל מביט החוצה. ומחוץ לחלונות חדרו – גדר מסורגה, לול של תרנגולים וערימה של בקיעי עצים, ועוד גדר ועוד שבכה של לול וגג של רפת – כבתיה של טיטוביץ כן גם חצריה דומות זו לזו…

– גם הרוח שקט – מוסיף רעי ואומר בהתבוננו על פני חוץ: – שקיעת-החמה יפה תהיה…

כיון שראיתי שהוא מגלגל את השיחה על טיבו של האויר – נתתי אל לבי, כי יכול אני עתה להפּטר הימנו, אך חשבתי למצוא אמתלא על פטירתי החטופה… פתאום, פנה אלי בפנים מאירות שזיו קרן השמש הֶחֱיָם ופסק לי פסוק:

– “לכה, דודי, נצא השדה!”

והנה הוא לובש את מעילו ושם פעמיו לדרך.

“לכה ונלכה באור ה'!” – פוסק הוא שוב ומראני את הדלת.

בפסוקים אלה הנני מכיר בו את מי שהיה. הוא התחדש… ו“אור ה'”, באמת אך מעט הוא בחדרו.

יצאנו. את הדלת סגר ונעל אחרינו. בקפיצה אחת בא אל בית אדוני-הבית, להניח שם את המפתח, וברגע כמימרא שב.

משער החצר יַנחֵני רעי דרך סימטא. באחד המשעולים הבוקעים את הרפש, שנתעבר והתחיל מתיבש לפני רוח האביב ושמשו, נעבורה. קו שמש אחד – והנך מכיר את האביב כי בא…

המבוי כולו מצהיל פנים כחולה שמחלתו רפתה הימנו…

השמש – ראוהו זקנים ויצאו להתחמם, ילדים – ויתעוררו לרוץ. בני “החברה הלבנה” רצים ומוחאים כפות-רגליהם היחפות במשעולים החלקים והרכים שנשתטחו כשטיחים צרים וארוכים בתוך הרפש שנתעבה… ואלה קופצים ואומרים שירה על הספסלים ועל השולחנות ושאר כלי עץ, שהוצאו אל הרחוב לשפשוף ולהדחה לכבוד “הפסח היקר”. שירה ברחוב מסדרו של פסח:

קַדֵּשׁ וּרְחַץ,

כַּרְפַּס, יַחַץ וכו'.

אך רעי אינו נותן דעתו לכל הנראה והנשמע, הוא רץ כחנוָני כשר זה שנתעקר מתוך חנותו ונחפז לבית-הכנסת לשמוע "ברכו וקדושה"...

יצאנו מבינות לבתים והחצרות אל מגרש רחב ידים:

– פה טוב! – הוא אומר בנשימה ושאיפה כשותה בצמא את האויר שאין ריח הרפש מבאישו.

גם עיני כאילו אורו: מגרש ירוק ורחב הולך וכלה בשפתה של כפּת השמים, כולו מוריק ומזהיב מנוגה השמש היורד; העשבים הרכים זקופים כמחטים דקות בהאדמה הרטובה ורועדים מרוח האביב… עדר קטן – כעשרים צאן, מכרסמות לתיאבון את הדשאים הרעננים, ארבעה וחמשה טלאים מרקדים, והאַיל בעל הקרנים מצלצל במצילה שעל צוארו – קול השדה בשלוָתו… פה ושם נראה סוס כבול נטוי-עורף ושפל ראש רועה בכוָנה – אסור להפסיק… אַוז וזוגתו מטופלים בילדיהם הצהובים שטים בדממה בתוך שֶׂכר המים… מחזה נעורי! כאשר אחזה פה, הלא חזיתיו גם שם, אז באותו “גלגול”…

גם העיר עוד תתן לפעמים קול בודד מאחרינו: קול תרנגול המושך ומאריך בקריאה, קולה של אשה מזעיקה עופותיה לסעודת בין הערבּים – והמון קולות פרצים יצאו מבית הנחתום: דפיקת מערוכים מתגלגלים, חרוצי גלגלים עוברים בחריקה על פחי ברזל, ושיח נשים פטפטניות – מצות לפסח תעוגינה שם! – – –

וזיידל – פניו מאירות “בנהירוּ עילאה”! – הנה הנם פני נעוריו… את ראשו הפשיל על גבו, עיניו דלו למרום ומשוטטות בשמים, בשעה שרגליו פוסעות להן פסיעות קטנות בארץ:

– “הארץ נתן לבני אדם והשמים, שמים – ליי”… – לוחשות שפתיו –

כך, זה ידידי וזה רעי במליצותיו העבריות! – ולבי לא נתנני להזכירו עוד את “העולם השפל”, לדרשו ולחקרו על אורח חייו והליכות ביתו ועל עסקיו שיש לו עם השותפים שאמר… והוא מוסיף לדבּר חצי לי וחצי לו.

– “שם אין מרחביה להלך הנפש”… תביט – ורק גדרות דחויות, בתי חמר, רפש וחנויות חוסמים על עיניך כל מרחב, כל מקום פנוי וטהור, ורק השמים, – השמים רחבים ופנויים מעל ראשך… טוב שהבתים שם שפלים ואינם שמים מעצור למרום – תשא עיניך ועלית מן המיצר הנה… ופה, בים של תכלת אוירית זו – נפשך מרחפת ועוברת על ספירי העננים, והם כאניות יהלכו ונשאוה והביאוה למרחקי-אין-סוף, ורם לבבך ושכחת את הכל…

… בינות-הערבים של ימות-האביב הראשונים שעת סכנה הן גם לנשמתו של סוכן-נוסע מבית ויסוצקי, וכאן, רעי זה, התחיל לדבר כבימים ההם, – ועצבי מתרככים… זכרונות “אביבי” שלי עולים ומתנשאים, געגועים יאחזוני – השראה כדי כתיבת שירים…

הנה עברו עלינו שתי חסידות מועפות ביעף אשה אחרי רעותה, שם תרדנה, אל קינן אשר על גג הסוּף של בית-אכּרים אחד העומד לו נבדל מן הצד בקצה העיר, – שם עמדו ופצחו מקוריהן בקשקוש, זו לקֳבל זו. גם הן מפשילות ראשיהן על גביהן כמו זיידל, ונפשן מתמלאה תענוגים מתוך גלגולי תרועות המתמלטים מגרונן… שבו – ומצאו את קינן שלהן מחכה להן… האראה עוד גם אני את קן נעורי, בית הורי הצנוע? העודנו עומד בעינו? האכירהו אם אראהו? ומי ומי היושבים בו כיום? הן קרוב אני עתה למולדתי, לקברות אבותי, ובכל זאת סחור סחור אעשה דרכי, אל אשר יורוני “עסקי”, שאני משתדל בהצלחתם, בשעה שלבי קורא תגר עליהם ועל בעליהם…

וזיידל עוד ראשו כל כך נטוי לאחור עד שאני רואה מפניו רק את קצה הזקן החד שבסנטרו… את כל מה שיש “שם”, על האדמה, עיירותיה השונות ועסקיה המשונים שכח מכּל וכל, ועודנו עומד צופה ומסתכל “פה”, ברקיע שנעשה בהורין בהורין – עד שנפל הכובע מעל ראשו הגדל פרע, והרוח הנושבת צררה אותו בכנפיה ותשאהו ותצנפהו כדור על פני המישור הלאה, הלאה! – הוא החל לרדוף אחר כובעו, – רשלנותו שהיתה שרויה עליו בביתו נדפה כולה – הוא מהיר ועלז, שוחק ודוהר כנער שובב…

הנה הוא שב וכובעו בידו, לחייו פורחות באדמומיותן, מצחו הרחב לבן וחלק, ובתלתלי שערותיו הרכות יִשוֹב הרוח ויפרעם. מקנא אני בכל זאת בבעל אשה ואב לבנים זה שנערותו – או טוב מזה, ילדותו – נשתמרה בו כל כך… הוא מזכיר לי את משחקינו במגרשה של עיר מולדתנו ובגנו של בר-תלמי, ואני רואה בו – שמוכן הוא לשחק גם הפעם…

קרוב אלינו, מבין העשב, נשמע קול צפצוף עלז של צפּוֹר אחת מבשרת את בוא רעותיה למקומות אלו בשובן למקום מולדתן. ומיד התעופפה ברפרוף כנפים ותרחף על הערבים העומדים עוד עירומים, שם על יבלי המים; אל קנה תשוב גם היא, תבוא בו… אם לא יְרָשַתּוּ צפור חורפת!

– אחריה! – פוקד זיידל בקול, נושא רגליו במרוצת חדוה – ואני אחריו אתנהלה אל הערָבים. תחת הערבים שם ישב על אבן גדולה הבולטת מן האדמה והתחיל מסתכל בלשונות האור הנוצצות כנחושת קלל מנוגה השמש השוקע בעבים אדומים: “האח, מי יתן ויכולתי לשבת פה כל הימים!…” – אשמע קול לחשו.

– אמור, מה לי שם? – הוא שואל ומורה בידו על גגות טיטוביץ המתכסים בערפל דק וממולח עשן כל שהוא.

– ומה שם? – שואל אני אותו –

– שם… שם כל כך צורות מתלבטות בכל ד' אמות, וכל כך צרות ודאגות מתלבטות על כל צורה, והכל מסתבך ומתפתל ומסתכסך זה בזה מבלי ראש ומבלי סוף… רק שני דברים מנסרים שם בקול ברור – הפרנסה בין הגברים והמוֹדה בין הנשים – ושתי אלו כל כך מחשיכות בענן של צרות צרורות… בקטנוּת… בטרדות, בשפלות, בנצחונות הבל ובגאוה של מה בכך… ודאגותיהם ושמחותיהם, כביכול, כל כך מטושטשות ונבלעות זו בזו… הדאגות שבשמחות והשמחות שבדאגות… מסתכל אתה בכל המידות שבהם: מעלותיהם ומגרעותיהם, הרגשותיהם ושאיפותיהם הקטנוניות ואינך יודע מפני מה ולמה הן… המבין אתה? – הכל כאן ואין כאן כלום!… המבין אתה?

דבריו מובנים לי כמו הרבה מסגנונו של “המהלך החדש” – אני משער מהם לחצאין מה שלא נאמר בהם…

– כאן… כאן שָאנֵי!… כאן כל עשב במקומו גדל, כל אילן יונק משרשו – אם אלה שלושת הגזעים יוצאים משורש אחד, אבל מין עם מינו הם… חוקה אחת להם… יזרח שמש – ויצהל כל פנים, סערה תעבור – ויחדיו יתנודדו, גשם כי ירד – וישתו כולם בשוה… והכל על מקומו בשלום ובשלוה – אתה נגש עָדיו, סובב אותו ומסתכל בו מכל צד… כל צורה חיה וקיימה בעינה, לכל הפחות, חצי הקיץ. תגע בה, תריח בה – ותמלא נפשך ממנה, ושם – נגעת, ונתמזמז ונתמקק בכפך לסחי – ואין… נצנוץ – אתה ממהר אליו – ואיננו… תראה איזו התעוררות לחיים, תגיע עדיה – ולפניך פגר מובס שאינו כדאי להזכרת נשמה…

והוא מוסיף לדבר עוד, וכדרכו מן הלב, בהנפת אברים ובחצאי מאמרים, ובעוד שהוא מנקר להוציא תוך-תוכו של הענין – הוא מדלג מענין לענין: מפרט פרטים בענין זר שלא הודיע עוד כללו, מאירו ומאפילו כאחד במליצת דמיון פיוטי וברמזים נעלמים – מבלבל ומברר מצדי-צדדים… וסוף דבר: דברים חמים של רגש ודמיון המתנצחים עם המחשבה השַבּלוֹנית ובועטים בסדר ההרצאה המקובל – ואינם מוצאים ביטוי שלהם…

מתגלגל הוא בשיחתו לידי הציוניות המנסרת “בקהל העברי” – ואני דוחפו שיגע בה:

– לסגור את העינים ולעשות! – הוא צועק: – לעשות, מה שהוא, – ובלבד שלא תשבותנה הידים מעשות איזה מעשה.

הוא חולק ומתמרמר על “אחד העם”: “שהוא אינו מניח להרים ראש… שהוא כמו ה”יצר-טוב" אינו נותן לתור אחרי לבבנו… שהוא יצר-טוב רק של “לא תעשה” בלבד… שהוא מאיר ואינו מחמם – שהוא… שהוא – חכם מכולנו!!"

עוד דוגמה:

– “…”רקבון“, “רקבון” צועקים כולם, ושוים בו “המהלך הישן” ו”המהלך החדש" – “הרקב לבית יהודה” – אבל שקר הדבר! – באמת, אני אומר לך, שוא ושקר! – יש בנו כל טוב; יש בנו אנשים טובים, אנשים רחמנים, אנשים תקיפים, אנשים עקשנים, אנשים בעלי צדקות וגמילות חסדים, בעלי דין קשים, בעלי מידות ונימוס ומרי-נפש, חכמים וערומים – חִפרו באוצרנו הבלום ומצאתם הכל… אלא – שהקטנים אינם מניחים לגדולים, אלא – שאשפתן של כל הדורות מכסה על הזהב הטהור, אלא – שהעבים יחתמו בעד הכוכבים… גם גבּורים יש לנו – כן, כן! יש לנו גבורים הנכונים להקריב נפשם!… הכל יש לנו – אלא אחד אין לנו! – – – גבּור שבגבורים, ענק, ענק אין לנו… ענק שבזרועות ידיו החזקות והכבירות יחבק את ערימת היהדות זו (ורעי פרש עלי אָרבות ידיו להראות לי באופן מוחשי, שאם, למשל, יהיה הוא זיידל הענק ואני שלמה ערימת היהדות… ועיניו גדלו אז ונצצו), יחבק, יאחז בערימה זו – וזרקה הענק השמימה!… (ומכוח הזריקה שזרק זיידל בידיו הריקות קפץ קפיצה גדולה) – וזרה לרוח ערימה זו… הקטן והקלוקל ישא לו הרוח, הפרוך יתנפץ לרסיסים, ורק החזק, הגדול, הקשה מצור – ישאר… ובאלה – נעשה חיל… אלה היו עומדין בשינוי הערכין! המבין אתה?… רצוני לומר: מניע, מניע גדול שיעשה תנועה גדולה נחוץ לנו… ענק אחד, אחד ענק נחוץ לנו!

"וענק זה יוָלד בקרבנו! האמן לאשר אומר לך! הוָלד יוָלד זה בקרבנו! משום שיש כוח בעמנו להוליד… אך על-ידי מה?– על-ידי ביטול הערכין… הערכין הרי הולכים ובטלים מאליהם, יבוא הענק הגואל ויתן ערכין חדשים, ובהם נחיה ונחיה!

“והערכין החדשים הללו הם…”

– זיידל! הראית פה סוס לבן? – הבהילו והפסיקו פתאום קול מאחורינו –

– הוי כמה אֵחרנו! – קרא רעי שלא בקולו וילפת: – מאד מאד התמהמהנו… נשובה למקומנו, קומה ונלכה!

הסתכלתי באיש שבמאמר קצר הוריד את זיידל מן הדברים העומדים ברומו של עולם – והנה הוא “רבי שמחה” בעל העגלה שלי – או שאני שלו – הוא בזקנו, שעינה כעין התבן, עומד על גבינו ומַפתח כַבלו של סוס בידו; אף הוא הסתכל בי והכירני.

– האדון האגֶנט! – קרא ר' שמחה: – עוד מעט, אדוני האגנט! אמצא את הלבן ונאסור את הסוסים ואז, כמה שנאמר: “דַבּר ר' ישראל – ויסעו!…” למענך, אדוני האגנט, למענך שכרתי לי את הלבן של שכני. החולה שלי שבת היא לו – ורפואה קרובה לבוא; ישבות לו, ינוח לו מעת-לעת ויתפלל לו אותו זקן “תפילת הדרך”… ואנחנו – כמה שנאמר: “אלה ברכב – וממילא בסוסים!” – רק שעה, שעה אחת אניח לך, אדוני האגנט, כדי שתשתה תה – ולא יותר!…

ומשום שיודע אני “שעה” של בעל-עגלה מה היא, אמרתי לזרזו שלא ימתין עד שאשתה תה של שחרית, ממחרת הבוקר – אך זיידל עמד והאיץ בי:

– מהר, מהר נלכה נא! דבר לא יועילך עד שיעלה רצון לפניו… ואני הנה אחרתי מאד…

– יש לך איזה עסק בשעה זו?…

– לא… אבל איך מניחים את הבית לזמן רב כזה? – היא שם לבדה עם הילדים – וערב פסח הוא…

מביט אני בזיידל – וכל “עֵרך חדש” גז מפניו, ועליו שוכן אותו דכדוך הנפש שראה בו בשעה שמצאתיו בביתו.

ואנחנו הולכים ושבים העירה. זיידל שונה ומשלש לו:

– הוי, אחרנו, אחרנו מאד!…

הוא מביט אל שעון זהבו (אות ברית “התנאים” לכל אברך משי) – כאילו הוא מבקש ממנו עדות שהשמש מיהר היום לבוא שלא כדרכו… אך גם זה לא ינחמהו.

– הוי כמה אחרתי! – הוא אומר שוב ביאוש גמור…

“נצנוץ – אתה ממהר אליו – ואיננו” – זוכר אני דבריו לפני שעה. ואני חוזר לשאלו, כמובן, לא על “הערכין החדשים” מה הם, כי אם בענין יותר פשוט מזה, על עסקיו מה הם?

– הם… שלא לפי רוחי – עונה הוא בקול רצוץ –

– ומדוע לא תבקש לך לפי רוחך?

– ביקשתי ומצאתי לי שותף אחד המבין בעסק היער – בחפצי היה לקנות חלקת יער – אבל… חותני לא הניחני להניח כספי בענין זה – מספר רעי בתמימותו של ילד…

– ובמה הנחת כספך?

– מעט במסחר של תבואה ופשתן, מעט בעורות כבשים ובשערות-חזירים… כלומר (הוא אומר כמצטדק) לא שאני בעצמי סובב בכפרים לקנות – אלא שותפי עושים זאת…

– ולהבא מה אתה חושב לעשות?

– כשאצא בשלום מן השותפות הזאת אעשה לי חנות של ספרים וצרכי כתיבה, והפעם – מבלי כל שותף…

– כמדומני, שיש כאן כבר חנות כזו, והעיירה הרי קטנה היא.

– חנותו של אליה החיגר אינה כזאת שעלתה במחשבתי – עונה רעי – לחנותי יהיה ערך אחר…

“ערכין חדשים” – – –

עד כה וכה הגענו לרחוב שיצאנו ממנה. ימינה אכסניה שלי, ובית חברי – שמאלה. הוא עוד לא ביקשני לבוא אל ביתו – האימינה אם אשמאילה? – אימינה! אבל פעשה זו, שהעיד עליה אברך המשי ש“צריך לדעת אותה מי היא”, כאילו מכרחת אותי שאבוא עוד אל בית רעי בטרם אסע…

– ואת אשתך ואת ילדיך אפשר לראות עוד בטרם אסע? – אשאלהו אף שלבי נוקפי על זה.

– האח-האח! בכבוד! – אומר רעי בבהילות: – בואה נא… כן… בואה נא! –

דומני אמנם שעיניו אומרות: “עזבֵני נא עזוֹב”… אבל יצרי תקף עלי – ואלך אחר פיו ולא אחרי עיניו.

באנו. בחדר חושך. רק קו אור יוצא ומשׂתרע בו מפתח המטבח, ועוד בטרם שהספיק רעי לסגור את הדלת אחרי, והנה קול יוצא ומשתער מפתחו של המטבח:

– ברוך הבא! – איך ממהרים כך לבוא?…

כנראה, הכירה פעשה את “שלה” בפתיחת הדלת לבד.

ואחר הקול יוצאה מפתח המטבח “בצעדי און” אשה קטנה ודקה, ומראֶהָ כנערה שלא בגרה… מתוך האור והחושך המשמשים בחדר אני רואה רק שהיא מחשיכה בגבותיה העבות על עיניה, כדי שיהיה רוגזה נראה… אחד משדיה מוצא ומושם בפי הילד אשר על זרועותיה.

אותי אין היא מזכה גם בשימת-עין… מבינה היא שרק חברו של בעלה אני – ולא יותר:

– שואלת אני אותך, איפה היית? – להכניס לי פרנסה הלכת? מקח וממכר אירע לך שם?…

זיידל מזדרז ומדליק את העששית, מפסיק את דבריה ואומר בחדוה עשויה:

– שבוע טוב ומזל טוב!

מבקש הוא לתת לכל המחזה הזה צביון של ליצנות בעלמא, אבל היא מתעקמת מבדיחותו זו כמו מגמיעת שמן קיק:

– הנח “חָמכות” שלך – קוראת היא במרירות: – לי מכאוב לב, ולו אך צחוק…

והיא שבה לטעמה ולקולה שהתחילה בו וקוראה לאמור:

– שואלת אני אותך, מפני מה הכל רק עלי ועל צוארי? לזה – מחויבת אני לפשוט בגדיו ולישנהו, ולזאת – להיניק ולשאת על כפים, ולך – לבשל את ארוחת-הערב, והכל עלי, רק עלי לבדי!

הפעם היא פונה אלי, ואף-על-פי שרק חבר אני לבעלה, אבל מבטחונה בצדקתה, היא דוחפת ברגלה למעני כסא לשבת, שׂמה אותי לדיין ומוכיח וטוענת:

– אותי הוא מניח עם שני “התולעים” האלה, והוא הולך לו אל אשר ישאהו הרוח, כי מה לו פה ומי לו פה? – בחור הוא, בן-חורין הוא, צפּור דרור!

– חדלי פעשה, חדלי נא!… – מתחנן זיידל –

– “חדלי” אתה אומר? – כן! חפץ אתה שאשתוק – אבל מפני מה, מפני מה? מפני מה?!…

כל “מפני מה” עולה בהדרגה בניגון הטעמים וכדי להטעים את הריטמוּס היא דופקת על השולחן ביד:

– מפני מה? – שואלת אני!!… (סיום הטעמים בירידה) אני – מוחי מתיבש, והוא – מה איכפת לו? – ועלי עוד לבשל ולהכין הכל לו ולמענו!

פתאום נבהלה נחפזה:

– אוי, הרותחים צפים! –

קפצה והטילה את היונק על זרועותיו: “הא לך, זכה במקחך!”…

– אוי לאשה שנולדה ביום רע! – היא מוסיפה לקרוא ברוצה אל המטבח.

חושב אני ששעת הכושר היא להפּטר מבית זה, אבל רעי העלוב טרוד הוא באותה שעה כל כך עד שאיני יכול להפּרד ממנו מתוך חבוק-יד וברכה כנהוג. הילדה הכחושה והירקרקת המוטלת עתה על ידיו בוכיה ומושכת את עצמה אחר אמה שגזלה את הדד מתוך פיה, וזיידל שלי מרקד עמה, מביט בי כאילו הוא לועג לכל זה, מראה לי מבלי אומר שאני רשאי לישב, ולילדה הבוכיה הוא סח בנעימות:

– שתקי, שתקי יונתי, שורי נא, הביטי נא, ראי נא! – והוא מצלצל לה בעֵט בתוך הכוס שעל השולחן עד שנתעורר בבכיה גם הילד שבעריסה… והנה האב מניד את העריסה ברגל ומטלטל את הילדה בידים ומשתיק את שני הבוכים בנשימה אחת:

– הססססס!…

– גם להשתיק ילד לא יצלח! – נשמע קול מהמטבח…

הדלת נפתחה וזקנה עוטה בורנס רחב, הלבוש עליה רק בבית-יד אחד, נכנסה כשהיא פועה לילדה:

– נינקניו! ניונקוניו! ניוּ-ניוּ-ניוּ!… (לילד שבעריסה:) הס! מה אתה גועה כשור? – הנה הצועני עם הדוב (לילדה שעל זרועות אביה:) אוי לזקנתך, חייתי, לבּתי! מה אַת בוכה כך, אַוזתי? (הילדה פושטה ידיה אליה) – לא, נשמתי! – מנערת הזקנה חצנה: – לא-לא… דיך שהחזיקתך אמך זקנתך עד הנה… עתה יתענג בך אביך – שלא ראך כל היום.

וכצועדת בכפות חתול נכנסה לה לאטה אל בתה שבמטבח.

ופה, הילדים מתחרים זה בזה ביתר עוז, קולו של אחד מרגיז את רעהו וכל אחד חפץ שהוא יֵענה תחילה ומתכוֵן שיהא קולו נשמע משל אחיו – עד שנכנסה פעשה ושדה חלוץ ומוכן לדבר, תלוי ומִדלדל ככיס ריק… היא מתישבת על הכסא ורגליה תחתיה כישיבת הישמעאלים עד שהיא נראית כבריה קטנה, ננסית זועפת; נוטלת את הילדה בחיקה ושבה לשיחתה שהתחילה עם אמה שנשארה במטבח.

–… ואחר כל אלה, הנני באה הביתה – והנה הדלת נעולה, והוא – איננו… הלך לו! – אולי תדמי בנפשך כי עשה את החשבון? לא! היכא תמצי שהוא יהיה מוכן לחשבון? – פלוני גוזלהו, והוא אינו יודע… כמה מגיע לך משמירל בתיה’ס, סוחר? – פונה היא אל זיידל ומעמידתהו לבחינה.

הבעל מתאדם ומרחיב פיו בצחוק של ילד הבוֹש באִולתו, ועושה את עצמו משחיק את הילד שבעריסה…

– כן ידעו שונאי את ראשם ועצמותם היכן הם, כמו שיודע אתה את החשבונות שבינך לבין שוּתפיך! – אילו עשית חשבון,כבר הייתי מורטת זקנו של גזלן זה, של שמירל שלך… הרי דבר קטן אני שואלת ממך, סוחר שלי: חשבון, חשבון תן לי ואלכה אני להתחשב אתו – ואתה גם חשבון אינך עושה לי!…

– וזאת – היא שבה לדבר אל אמה: – הצרה הזאת – (היא מטלטלת את התינוקת המוצצת את דדה ששורג גידים כחולים וירקרקים) – צרה זאת אינה מניחה אותי לרגע… יהי רצון שתשָרף מבלי היזקם של ישראל!

ותינוקת זו הירקרקת – רגש הכבוד יש לה: היא עוזבת את הדד, מעקמת שפתיה ומביטה בתלונה אל אמה הכועסת והנה היא גונחת ונותנת קולה בבכי של עלובה נכלמה…

– אוי ואבוי לזקנתך! – גוחנת הזקנה בחן ובחסד וברחמים רבים על נכדתה: – משוגעת! – גוערת היא בבתה: – הילדה במה חטאה?…

היא מכניסה בידה את דד בתה לפי התינוקת הפתוח בבכיה:

– הא לך! ינקי, צפּוֹרי, נשמתי!…

אבל זו עודנה מביטה באמה, בוכיה ואינה רוצה כלל בפיוס על-ידי שליח…

– תבלעֶנה האדמה! – מתרגזת האם עוד: – “הנשמה” הזאת באה רק לקחת נשמתי שלי… הא לך! – היא קוראה וסותמת בדדה את פיה וחטמה של החכמה הירקרקת –מוצי, מוֹצי את מוח עצמותי!… והוא מה איכפת לו?…

היא יורה זיקות עיניה בשנאה כבושה אל בן זוגה שלא יצלח להיניק…

– טפשה! – שוחקת הזקנה בנעימות: – מה יעשה לך הוא? מן העסקים הטובים – לא אחטא בשפתי! – שהוא עושה עתה, הרי אינו יכול לשכור לך מינקת…

כנראה עולה אני לזקנה בחשבון המסובין כאן והיא משתדלת למשוך גם את האורח לשיחה:

– הרואה אתה, מר אברך? – תאמר אלי: – זאת אחרית הבתולות הבריאות והעליזות אחר חתונתן… לו ראית אותה בבתוליה בתוך ביתי… אבל אין בכך כלום, בתי! – גם אני סבלתי נשאתי מאפרוחי שלי: אבעבועות, בהרות, קדחת רביעית, ירקון, עוית-ילדים (שלא יזכר ולא יפּקד בבית זה!) ועוד ועוד. ועתה, – ברוך הוא וברוך שמו – יש לי נחת, נכדים יקרים, שיאריכו ימים! אמנם – היא גומרת באנחה: – אָמה, שפחה חרופה, זאת הייתי תדיר, כמותך בתי… אבל משרתת היתה לי תמיד…

החותנת קולעת תמיד אל המטרה ולא תחטיא.

– משרתות, מיניקות אקח לי? – מתמרמרת הבת: – מאין? מן הסחורה שהוא שולח לערי הבירה ולחוץ-לארץ – משיריו? – אבי לא היה כותב “זמירות” מעולם, ולו אין עסק אחר זולתן, מהן ודאי יכינו לו אָמות ושפחות מכל המינים! – אולם האזיני נא, אמא, עסק חדש מצא לו – חנות של ספרים הוא חפץ לעשות לו!… אבל כה יכאב ראשי וכה יוסיף – אם אניחך לאבד את מעט הכסף בסמרטוטין! – דומה הוא שכל העולם משוגע הוא לשגות בספרים כמוהו… הראֵני נא תחילה מופתך ומכור את אלה הספרים שיש לך מכבר, ונראה אם תמצא להם קונים! – למה הם עומדים אצלי פה בארון, ולי אין מקום להניח שם את התכבּוֹסת!…

– התחדלי מאכול את בשרך בהבלים? – עושה עצמה הזקנה מתרגזת על בתה, שהיא מגלה יותר מדי בפני האורח: – את לבה היא אוכלת, משוגעת זאת…

– אוי לי, לבי, לבי! – ננאקת הבריה הכחושה בקול ענוֹת חלושה, מרכינה ראשה על שכמה, מרמזת על התינוקת היונקת מתוך נומה, ומשפילה קולה כחולה:

– היא מוצצת, מוצ-צת, מוצצת ומוצ-צת – – –

היא מניחה את התינוקת הנרדמה בעריבה מוצעת, נופחת בה ויורקת הצדה שלוש פעמים, פונה ממנה ואומרת הפעם מבלי כל תלונה:

– גם כוס חמין לא יכולתי להכין לי בערב הזה…

כולם נשתתקו, ואני קמתי ללכת. אז תתעורר הזקנה:

– ברוך מזכיר נשכחות – דבר לי אליך, זיידל, חותנך אמר לי שאשלחך אליו וכתבת לו אדריסה על אִגרת פתוחה.

זיידל הביט כשואל רשות מפעשה, וזו אמרה לאמה בתרעומת:

– הלא יכול אבא לבקש משכון קרוב שיכתוב לו זאת, ולא שילך הוא בשביל זה ברפש.

– אוי בנים כפויי-טובה! – תניד אחריה הזקנה בראשה: – וכי לא כדאי הוא החותן שחתנו יכתוב לו?… אמרי נא, על מה עמל אביך כל ימיו? על מה הוציא מעותיו? – – – לך, לך, זיידל, ואני אחכה פה עד שובך.

זיידל קם ופעשה נגשה אליו:

– ראה, כמה מרושל הוא! – קוראת היא בהדקה את החֲבָק בצוארונו, מחליקה עליו בגדו ואומרת: – אולי תאכל קודם מה-שהוא, זיידל?…

הקול פעשה הוא זה?…

– איני חפץ… – עונה זיידל בקצת תרעומת.

היא פונה אלי בבקשה:

– שב גם אתה, אדוני, וסעדו לבכם יחדיו, – בשבילך יאכל גם הוא…

מה רך קולה ומה נעמו מבטי עיניה… הלא אוהבת היא אותו ומתכבדת בו!

יצאתי – והנה טיטוביץ הומה בלילה משמחה! – מובילים חתן וכלה מן החופה… נראה שבני עניים הם המזדוגים: כלי-זמר רק שלושה, מלבד התוף המכה בקולו כהולם פעם בלב השומע… “שמחה וששון” מנגנים בעלי-הכלים ופוצחים פיהם ברינה וצהלה תופפת:

– מזל-טוב, מזל-טוב!

מזל-טוב, לחָם ולחָמות!!

ואני, איני יודע מפני מה חודר בי ניגונם כאבל-אם… הוא מפעפע בכל גופי, עצמותי רוחפות, ולבי עלי – בכדי לבכות…

אני עומד לעבור במשעול שהמחותנות נדחקות בו בשאון שמלותיהן משי – והן עוברות לפני “כבני-מרון” זו אחר זו ואבוקות מעשנות בידיהן… אלה הפרצופים והצניפים המשונים עם מיני בגדים הללו… מי כופה את העלובות האלה להצטייר כבריות משונות?…

וכולן עטופות משי!… הן מרימות שמלותיהן לקמטים בידיהן, ואשה מתרה בחברתה: “הזהרי מפני הרפש, לבלי תטנפי את שמלת המשי!” – –

וקול התוף כקול מזל אכזרי, וקול הכינור הומה בשמחה והמנגנים צועקים כזעקת “הושענא”:

מזל-טוב! מזל-טוב!

מזל-טוב ל-ח- -ם!

הנה המחותנים, האבות, החם והחמות… פנים גסים, פני נדכאים העושים את עצמם כשמחים… חתן-כלה עוברים – היא בהינוּמא עבה, והוא בפאות קצרות ומסולסלות, – זה עני צעיר גם בו יש קצת “משי”…

ולמה הוא כל המשי הזה? למה הוא ברפשה של טיטוביץ?

---

עסקי משפחה

מאת

ש' בן־ציון

(מעין רומן בשלשה חלקים)

א

בּר-אבהן

כשנתפטר ליבלי “מזיק” מעמידתו לצבא, והשדכנים התחילו לדבר בו “נכבדות”, התחיל מפשפש בעצמו – ומצא, שאין בו אלא “יחוס” בלבד.

מצד אמו שייכות יש לו עם ה“סידורו של שבת” גופו, ומצד אביו ר' מָתּיל – הרי אח-חורגו של זה נכד ממש היה להאפטאי זצ"ל, והכל זוכרים עדיין אותו “נכד” שהיה בא לכאן מימים ימימה ומתאכסן אצל אחיו ר' מתּיל.

ור' מתיל עצמו, אביו של ליבּלי, “חסיד” הוא בנוסח החסידים הראשונים. אחורי התנור שבקלויז העליונה שבעירו – דירת-קבע שלו, ואחורי התנור שבבית-המדרש בטולנא, בחצרו של הצדיק נרו יאיר, – דירת-ארעי שלו.

ובכן, יחוס משפחה יש ויש לליבּלי, אבל מעט “יחוס עצמו” מאין יקח “מזיק” זה?

ברם, אך לעצמו הלך והזיק משעה שנלכד ל“השכלה”.

“שקץ” משולח מנערותו היה, חריף מושל על כל הנערים, ורם ומתנשא גם על חובשי בית-המדרש במופתי האפטאי ובזכות תורתו של ה“סידורו של שבת” ומתפרנס מפתּם ומלפתם של חבריו כולם. אבל משהגדיל ונעשה “משכיל” ככל חבריו – הורע מזלו ופסקה נשיאותו.

ידעו בו חבריו שלא לשם “השכלה” עשה ריקא זה מה שעשה… ולא נתנוהו שיהיה נגרר אחרי הכת אלא בזכות אבות בלבד, – שכּן “בנן של קדושים” זה “סטירה חיה” הוא על הצדיקים ועל החסידים, – גירא הוא בעיניהם של “מורדי האור”; יראו “עובדי הבעל” – יבושו!

וכן גם בדרך ה“השכלה” רק יחוס-המשפחה עמד לו לליבלי בלי שום זכות ויחוס עצמו, שאפילו זכות “מלחמה” עם האבות לא היתה בידו; אביו חסיד שפוי, אמו אשה חולנית – ומבלי כל פחד ובושה, בא ליבלי לביתו של חייט אחד זקן, פשט את הקפוטא – ו“קיצר בעליונים” בבת-אחת.

ועדיין ליבלי זוכר שהחייט הזקן נאנח והניע ראש על הבגד שכרת את כנפיו, – כאילו ידע הזקן שאין זו “תכלית” לו לליבלי…

אך הוא המזיק באותה שעה ממש בא בשיחה עם בתו של החייט, ושאל לאותה בחורה לעסנית – אם היא קוראת רומנים…

וכשיצא משם קצוץ-כנפים, עף אל חבר אחד והביא לו בראשונה “סוד” חשוב שביקשה נפשו.

ומאז התחיל ה“מזיק” משמש את חבריו ב“סודות”… הוא ראה שגדול כוחו של ה“סוד”, שכן מקשר הוא את נושאיו זה לזה, ולפיכך הִרבה “סודות” לחבריו –

ובידוע, שאין אדם מקפח שׂכר “לא יחרץ”…

וכך עמד ליבלי בסודם – וחי בין המשכילים, “האקסטרנים” ¹ חובבי שפת עבר.

גם בקלפים היה מוצלח גדול.

וכל העולם היה לו כמשחק, חבּה נודעת לו מחבריו, ש"איש רעים להתרועע הוא; חבּה נודעת לו גם בחברת בעלי-בתים, כי “מזיק” הוא ומבדח את הדעת בליצנות וערמומיות,– החיים עליזים, קלים וליצנים היו עד לשעה זו.

אבל עכשיו, משהגיעה עתו “עת דודים”, ראה ליבלי, כי אמנם “חביב הוא השכּוֹר על המוזג, אך את בתו לאשה לא יתן לו”, – כבר הגיע זמנו ‘לבוא באנשים’ ושידוך הגון אין…

חבריו כולם ‘איש לעברו תעו’:

שנים נסעו לאודיסא ‘להשתלם’;

שנים קבּלו תעודות לבוּכהלטריא (פנקסנות) שלמדו ע"י חילוף מכתבים והרי הם חוזרים ומבקשים להם קנטורים (משרדים);

ושלושה, המעוּלים שבהם, בעלי-הנדן, ‘לוּקחו אחר כבוד’ ונתארסו, – ואחד מהם כבר סוחר הוא בין הסוחרים ועומד לפשוט את הרגל – –

והוא ליבלי, לאיזו תכלית יבוא?

“הוי! רק ‘זכות-אבות’ תעמוד לך, בני!” – היתה אמו אומרת וגונחת עליו כל היום.

אבל בידוע, ש’הזמנים משתנים ואנחנו עמהם' – לפנים בישראל היתה ‘זכות-אבות’ מטבּע עובר לסוחר, אבל עכשיו, בעטו הבנים באבותיהם – ומי צריך לה?

אפשר סנדלר שהשליך מרצעו וחייט שעזב את מחטו?…

חייט כזה הוא דוּדי אַנשילס – ולו בת יחידה.

ולדוּדי גם בית מרוּוח ברחוב הצר, ואומרים עליו שמלבד מסחרו בצמר-כבשים ובשערות-חזירים יש לו כשני אלפים – ויש אומרים: שלשת אלפים – ‘ברבּית של נכרים’, שפירושה חמשה ‘רוָחים’ למאה בחודש…

עסק לא רע אפשר לעשות עם דוּדי זה, אבל הכל הרי זוכרים עוד שהיה חייט – וחייט של נשים!…

ואף-על-פי-כן רמז ליבלי לאיזיק-מיכלס, ששדכן מבין-דבר הוא, והלה קפץ ואמר: “מיוחס דל וריק וחייט ‘בעל גוף’ – יתמלא זה מחסרונו של זה!”

ומיד נזדוֵג איזיק-מיכלס לשני “הצדדים” והתחיל מטפל בהם.

טפּל כמה שטפּל – ועשה את השידוך ‘בכי טוב’.

אל התנאים בא רק אבי-החתן בלבד, – וגם זה לא בא, אלא כדי שלא לזלזל בסעודת-מצוה…

אל החתונה, לאחר שהלביש החייט את המחותן והמחותנת “מכף רגל ועד ראש” – באו שניהם מצד החתן.

אך מן המשפחה – “אף פּרסה”… ומה בכך? הכל כבר יודעים ורואים: ר' מתיל מחותנו של דודי הוא!

וכנגן המנגנים ישבה לה המחותנת החולנית וקעקעה כתרנגולת במכאוביה:

“וי, וי! ‘סידורו של שבת’ – זכותו יגן עלינו – ביטל את ‘החינגא המעורבבת’ שהיתה נהוגה בסביבות אלו, וכאן, בחתונת בנה שלה – חייטים וסנדלריות, סנדלרים וחייטיות יוצאים במחול יחד ומושכים עמהם גם את הכלה!”…

ולא די בבזיון וקצף זה, אלא שפתאום קפץ עליה גם המחותן המבוסם וקרא בהתלהבות חייטית:

“הו, מחותנת! מהאת יושבת כפרומה? בואי ואכליבך!” – ותפש בה לרקוד עמה לפני הכלה…

חשכו עיניה של המחותנת, נתחבטה כדג שנאחז במצודה: “כל חלומותי הרעים לראשך, חייטא!” – קראה ונשתמטה לה מידיו והוציאה את מתיל שלה מאמצע הסעודה של מצוה, שהיתה “כסעודת שלמה”, ומלפני היי“ג והיי”ש שהיו “כיד המלך” –

והלכו להם לבלי שוב עוד…

ומה בכך? – ילכו להם ולא יהיו תובעים עוד שכר יחוס! – – –

הלכו להם המחותנים, אך ה“יחוס” הרי לא הלך לו, שכן קנה אותו דוּדי בכסף מלא! – והרי ליבלי חתנו, בשבת יחד עמו הוא בא להתפלל בבית-הכנסת הקר. ומי הוא אותו אברך האוזר את מתניו באזור דק של משי מופשל כמין חבל, – מי הוא “בר-אבהן” זה? – חתנו של דוּדי הוא!…

ומתגדר החייט בחתנו, מרמז באצבע כלפי מצח ואומר:

“נו… ליבלי שלי הוא ‘יין קפריסין’ – אתרוג מקורפו, בנאמנות! ראשו, כמו שאתם רואים אותו, – חד כמחט! נוקב הוא, נוקב ויורד עד הנקודה… פנקס-החשבונות שלי למשל, – לקחוֹ ‘מזיק’ זה בידו – ומיד הוא נעשה שנים! ושלישי לו, קטן, שהוא נושא בחיקו, מחוץ לבוכהלטריא הכפולה!… ואני דוּדי –כמדומה לכם שאני מחותן עם ‘הסידור לשבת’ ועם האפטאי זכרונו לברכה, וממילא יודע אני מה בפנקסאות אלו? לא, רבותי, ובאלף! חייכם, רבותי, כל אחד רק משבצות לפנים ממשבצות הוא עשוי, ואתה מביט בהם רק כתרנגול ב’בני-אדם‘! – עמוד דוּדי, שלשון ‘עברי תורקי’ כאן! יבוא ה’מזיק’ – והוא יאמר לך את ה’פשט'!… אך בלעדיו – ‘עינים להם ולא יראו’ – גם המשקפים לא יועילו לך!”

אף על הבת הוא קובל ועושה כמכה על לבו:

… ואומר אני לגולדה שלי: ממזרת, חשבון פשוט תני לי! – רוצה הוא ליבלי שלך להנהיג אצלי בוכהלטריא זו שאצל מחותני ר' הושיע’קלי פַינבֶּרג, שיחיה – ינהיג! אבל אַת ממזרת, כתבי לי כמו שלימדתיך אני, אני! – ערל שטיפוּן גרְגֵריצא – נתתי, לקחתי – קָבַּלתי, נתתי – נשאר חייב, או סך הכל – ככתוב מימים קדמונים, כהלכה למשה מצינה-לאה! – ואכיר-נא גם אני, ממזרת, בשטיפוּן שלי, – אראהו-נא, איך הוא עומד או שוכב כאן בתוך הפנקס!! אבל היא, משעה שיצאה מתחת לחופה, אינה יודעת אלא לצחק עם בעלה – ותו לא.. ומצחקת היא עמו, רבותי, כאילו לימדתיה לכך!… ועתה לך ועבוד כל הימים בשביל בנים – כלבים הם, – כלבים ותו לא!" – –

וליבלי, כדי להציל את עצמו מפיזור הנפש, צירף בזמן קרוב את האלף שלו לאלפי חותנו ועשה את החשבון אחד.

“שומעים אתם? הבוכהלטריא כפולה – והחשבון אך אחד”!

וצוחק דוּדי וקורץ עין שׂמאל ואומר: “המיוחס שלי יודע לפרש פסוק כהלכה: ‘לעשות נקמה בגוים’ – זוהי רבית, 'תוכחות בלאומים' – פירוש רש”י: מכות שבתוכחה לחותן!"…

בקיצור – מלא נחת הוא דוּדי, שהוא רואה בחייו איך בניו יורשים אותו… והוא די לו שהגויים יהיו יודעים, שבאמת אך הוא, דוּדי, הוא בעל-הכסף, – שהרי “לחיים” הם שותים רק עמו!…

והחותנת מצדה ‘בריה נפלאה’ היא. לא לחינם שמשה טרַיינה מבשלת בביתו של ר' בירוש יענק’ליס. עכשיו היא מפטמת את הזוג הצעיר במיני מטעמים, שלא ראה ליבלי אפילו בחלום. ולא עוד אלא גולדה רעיתו מיוחסת היא בפניה ובהליכותיה יותר מאחיותיו… מפונקת היא, רכה היא, – אך מנשקת היא עד דאתי סומקא!…

בקיצור – ליבלי חי וקיים בתענוגו של עולם.

אבל כאן קפץ עליו רוגזו של ה’גלח' הזקן.

ליבלי חשב ששכּוֹר זקן זה טפּש הוא, והגיש עליו שטר-חוב עשוי ממש ככתב ידו וחתימתו של הגלח…

אבל כאן הוא טעה בחשבון.

“מזיק אתה, ליבלי, ולא סוחר!” – אמר דוּדי: “עקור רגליך וברח, הוֹצמך!” –

ויברח ליבלי, להחבא “עד יעבור זעם” – – –

לבסוף, משנתפשר דודי עם הגלח הזקן (הפשרה עלתה בדמים ובמשקה…) חזר ליבלי לבית-חמיו, כשהוא חיור-פנים ובלורית גדולה של תלתלים עזובים על ראשו…

הלך ליבלי להסתפר, ומכל תלתליו נשארו לו למזיק רק שתי פאות קצרות על אזניו… ואדרבא, יראה חמיו שבר-אבהן אף-על-פי שחטא – אינו לא חייט, ברוך השם, ולא סנדלר.

מאותה שעה התחיל ליבלי מתפלל בכובד-ראש ובקצת התלהבות… ובאמת איך לא יתפלל אדם בשעה שהמכשולים כל-כך רבים בדרך החיים? וגזירות מתחדשות על ישראל, והפרנסה – אוי הפרנסה! – קשה היא “כקריעת ים-סוף”…

ברם, צריך לנסות את המזל גם במסחר אחר, כי לא על רבית של נכרים לבדה יחיה האדם ויבוא באנשים.

נזדמן לו לליבלי וקנה חלקת-יער עם שותף אחד במקח השוה.

העסק היה טוב – אך החשבון היה מסוכסך…

התחילו דין ודברים בינו ובין שותפו, וכדי שלא יגיעו הדברים לערכאות שלהם, הציע ליבלי שיגישו את משפטם לצדיק מטולנא שאיקלע לעיר.

שותפו, שאיש פשוט וכשר היה – קבּל פשרתו של הצדיק.

ומאז הרגיש ליבלי מין קורבה יתירה לטולנאי:

“אברך חכם הוא… ממש כזקנו, זצ”ל! – כך היה ה’מזיק' אומר על הצדיק…

שמע אביו החסיד, שמח ואמר: “זרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי”!…

בתוך כך, ופאותיו הקטנות של ליבלי התחילו מסתלסלות יפה, וכבר בחלה נפשו בחברתם של עמי-הארצות שבבית-הכנסת הקר – והלך וקנה לו בקלויז העליונה, הטלנאית, מקום אחד שעמד למכירה בקרן מזרחית-דרומית.

סוף-כל-סוף בר-אבהן הוא – ולא דחוהו, ובכלל, הזמנים משתנים ובעלי המזרח עמהם, וכלום גרוע הוא ליבלי משאר אברכים שבזמן-הזה? – אדרבא…

נתן ליבלי ‘תיקון’ כנהוג, ונתקרב אל אבא.

נתקרב – והתחיל בונה מחדש את ביתו הרעוע של אביו; כנראה עסקיו לא היו עוד רעועים.

ופעם אחת, בשבת לאחר מנחה, יצא ליבלי עם אביו מן הקלויז – והלכו שניהם. ראה את אביו שהוא נכנס לביתו של ר' בירוש יענק’ליס לסעוד ב’שלוש-סעודות' עם ה’חבריא' – ונכנס גם הוא, כאחד מהם… תמה ר' בירוש רגע, ועשה את עצמו כאינו רואהו… אך פיגלה, זוגתו של ר' בירוש, שאלה לו לליבלי: “ומה שלום חמותך? מכבר לא ראיתי את טריינה”… כלומר, רמז: “מה לחתן האָמה כאן”… אך ליבלי לא נרמז כלל והשיב: “ברוך השם, בקו הבריאות היא!” ופתח מיד בניגון חדש שהובא עכשיו מטולנא…

לימד ליבלי לחבריא באותו ערב את הניגון החדש – וזימרו אותו יחד בדביקות עצומה עד כדי ריקוד… סעודה שמחה היתה אז.

ומאז לא היתה עוד סעודה שלישית בביתו של הגביר ר' בירוש יענק’ליס, שלא היה בה גם ליבלי ב"ר מתּיל.

וכשהיה ליבלי נפגש עם חבריו הקודמים והללו היו מלגלגים על חסידותו, היה מלגלג אף הוא עמהם – אבל מלגלג כ’מזיק'.

“וכי בכם יש חברותא?” – היה ליבלי אומר ועיניו שוחקות: “שם, ביניהם יש!”…

וליבלי מתחיל לספר על החברותא והאחדוּת שבחברת החסידים.

חבריו רואים איך ליבלי מתלוצץ ומחַקה את החבריא “כארטיסט גמור” – ושותקים. ומי שעומד מן הצד – דומה לו, שליבלי מספר הכל בתמימות ובאמונה…

בינתים גמר ליבלי את בנין ביתו של אביו – בנין “לתלפיות” – ויצא מבית חמיו והלך וקבע דירתו “בביתו של אבא, שיחיה” – ומכמה טעמים:

ראשית, ידע ליבלי שהגויים, הבאים לבית חותנו, כבר יודעים הם אותו, ואפילו אם ישַנה מקומו – ידרשו לשכנו; כל שטרי-חובותיהם הרי על שמו נכתבו…

שנית, הוא כבר יש לו עסקים גם עם יהודים, – מלווֹת לפרעוני-שבועות גם הן אינן עסק רע – ואין ליבלי אוהב כשחמיו בא ומתערב אף הוא בענין זה…

שלישית, כבר הגיעה שעתו שיהיה בעל הבית לעצמו: תודה לאל, שה לו שלש שנים לאחר חתונתו ושני ילדים לו – ועד מתי יאמרו עליו שהוא חתן הסמוך על שולחן חמיו? –

די לו שישב עד עכשיו עם “עם-הארץ” זה אל שולחן אחד, – עכשיו ישב עם אבא, כלומר, אבא עמו אל שולחן אחד ישב…

ובאותה שבת איקלע הטולנאי, שיחיה, לעיר.

הלך ליבלי והכניס את הצדיק להתאכסן בביתו החדש שלו.

ביתו שלו, – והכל יודעים שבית מרוּוח זה ביתו של ליבלי הוא…

הצדיק בביתו – והלך ליבלי ועשה “חנוכת הבית” שיזכרו אותה לאורך ימים!

החבריא רקדה עד לתקרה…

לא היו ימים מועטים, והגביר הזקן ר' בירוש יענק’ליס שבק חיים לכל חי – ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו יותר אחר ‘החדש’…

בטלו ‘שלש-סעודות’ מחסידי טולנא…

ראה ליבלי שנתפרדה החבילה והמתין עד לשבת ‘נחמו’… ובשבת נחמו אחר מנחה, עמד והזמין אליו את כל החבריא שבקלויז.

אחד אמר: “הן”, ואחד: – “נוּוּ…” אחד נשתמט בשתיקה ואחד סירב וצוח: “אי!” הללו נתלחשו והללו נצטחקו – עד שהלכו כולם…

שעה ראשונה חסרה שם החדוה, והכל הרגישו ב“פוחת והולך”… אף ר' מתּיל, אביו של ליבלי עצמו, ישב והתנענע כשהוא מקמט פנים וכובשם, מעצם עינים ומשפשף ידים, – הכל ראו שהוא מקבל נחת שלא כדרכו…

הָדוּר נאה ומבהיק, כחזן גדול בין משורריו הקטנים, עומד לו הבקבוק הכרסני בין הגביעוניות הירקרקות והוא מלא יין-שרוף ומזוקק, – אך ר' מתיל מזדעזע ומטיל הברות משונות: “ה! הה!” כאילו נכנס הוא למקוה של מים צוננים…

ולמה? –

מקום אחד מלא עשן של טבק נראה לו לר' מתיל, וליבלי נרעד ונתבהל… כך מצאוֹ שם עם פפירוסה, בשבת אחת – ועכשיו הוא הנותן “לפומיהו דרבנן”? –

“ה, רבונו של עולם! ה! הה, מארי דעלמא!”

אך ליבלי מזדרז לשמש את אבא, ממלא לו כוס ומושיט ואומר: “שתה, אבא”…

לקח ר' מתיל את הכוס, וקודם שישתה פתח ואמר בזו הלשון:

“רבותי, כעֵד ראיה אני מספר לכם… כי בעיני ראיתי זאת… במוצאי שבת הגדול, בשנה של מלחמת פּלֵיוונא, עמדנו לפניו, זכותו תגן עלינו. נכנס גלוח אחד (גלוח ממש! – ואמרו עליו שקבלן הוא) ובידו מין כלי כסף. קרב ואמר: 'רבי, הרי לכם קערה למצות”… (בודאי ראיתם אותה בבית-גנזיו בתוך ארון-הזכוכית, מין יופי הוא – עין לא ראתה) והוא ז“ל מה עשה? קבּל קערה זו, תהה בה ונסתכל בה מלמעלה, מלמטה וגם מסביב… ה-רי-מה – ואמר לאותו ‘ריסטוקרט’: ‘אַ דאנק’… ולי אמר (לי ולא למשמש) בזה הלשון: 'לך, שא את הקערה אל הרבנית ואמור לה בשמי, שתעמיד כלי זה בתוך כל כלי הכסף של פסח '”…

“כך?!” – נתלהב ליבלי: “כך אמר? תחילה ‘קערה’ ואחר כך ‘כלי’? וסימן מקומה ‘בתוך כל כלי הכסף של פסח’?… פלאות!”

ר' מתיל נתן בו עינים של ספק ושל רצון, – הבאמת שומע בנו ויודע מה הוא שומע?… רמז לו באצבע שלא יפסיקנו והוסיף:

“ואני מחמת רוב חדוה על שליחותי ומחמת תשוקה עזה לראות ולשמוע מה יהיה עוד ברגע זה אצל הרבי – שכחתי שהוא אמר לי: ‘לך’ – ורצתי (יתברך שמו – שלא נזקתי!…) הייתי ממש ‘רצוא ושוב כמראה הבזק’; ובחזירתי ראיתי שהרבי מוסר לאותו ‘ריסטוקרט’ פפירוסה. שומעים אתם? פפירוסה… מוסר ונותן מידו לידו ממש ונותן עיניו המאירות בכולנו ואומר: ‘ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ’ –כיצד? שאם רואה אתה ש’נצר מטעי' – כלומר הצדיקים שעמד הקב”ה ושתלם בכל הדורות – ‘ומעשי ידי’ – מעשים טובים ויראת שמים, כדכתיב ו'מעשי ידיו מגיד הרקיע ' – ענין הוא ‘להתפאר ' אפילו לריסטוקרטים; בעל כרחך אתה אומר: ‘ועמך כולם צדיקים!’ ולא רק ‘עמך’ סתם אלא עם ו’ מוסיף ‘ועמך’, כדאמרי אינשי – 'וצדקתך '“… – ובתוך כדי דבּוּר פנה רבינו אל ‘ריסטוקרט’ זה בשחוק של חבּה, כדרכו לפעמים, הראה לו באצבע קטנה… כך… הראה אל הנר שדלק ממש כלפי פניו ז”ל ואמר לו בלשון אשכנז, כהאי לישנא: “פעררויכען זי, הערר ‘וצדקתך!’ – –”

“ולחיים לך, ליבל!” – סיים ר' מתיל בניחותא ובעין בוחנת…

“ה! ה! הה!” – התחיל ליבל מטיל הברות, ומרוב התפעלות לא יכול לענות על הברכה…

נראה היה שליבלי אף הוא זה נעשה “כלי בתוך כל כלי-הכסףשל פסח”… והתחילו הכל מרגישים את עצמם “כך… ובדיעבד, בלא קשיא”…

אך כיון שטעמו את הדגים מיד ראו כולם ש“יפתח בדורו כשמואל בדורו”, – הדגים היו ממש כאותם הדגים שהיו אוכלים אצל ר' בירוש יענק’ליס, בטעמם, בתִבּולם ובריחם…

שכן, אותה טריינה ממש הכינה אותם…

חמותו טריינה בכלל אשה צנועה היא, ובכל מוצאי שבת היא מסתתרת בביתו אחורי התנור והכירים לשמוע משם בניגוני החבריא, כמו שהיתה שומעתן בנעוריה בביתו של ר' בירוש יענק’ליס, נוחו עדן… יושבת שם ומכינה הכל כלפני פיגלי, עליה השלום – ואין איש רואה אותה…

אך לחמיו, “לוט השכור” זה, גם על סף ביתו לא יתן לדרוך עוד! – הרי ליבלי הוא ולא איזה ליב שבשוק.

ליבלי – סתם… ליתר ביאור אומרים: “ליבלי פימסנהולץ” – אך לא “מזיק” חלילה…

וכי מה שייך לומר מזיק? – הוא התפלל ‘שחריתים’ בימים נוראים אלו לפני העמוד בקלויז העליונה – וגעה בבכיה…

וכמובן – בחינם.

ב

בּר-אוּריָן

כשראתה יֶנטה-בֵּילה ששכנה דוּדי החייט קנה לו ‘יחוס’: מחותן כר' מתּיל – נשתוממה ומיד נתמאה קנאה כרימון ואמרה לבעלה גימפּל-נח המוזג דמתקרי ‘לֶמישקא’²

“כך-כך! – רבנים נעשים בּלנים ובלנים נעשים רבנים”…

רמז היה זה למזלה השחור.

אבל ינטה-בילה, כדרכה, לא הסתפקה ברמז זה בלבד, אלא הלכה וישבה בפתח-ביתה על השרפרף והתחילה סורגת את הפוזמק במהירות רבה, עד שנצנצו השפידות כבזק, – והתחילה דורשת ומפרשת דבריה בזו הלשון:

“מי היא החייטת? שפחה חרופה היתה – ועכשיו מחותנת היא לר' מתיל חסיד! אמרי-אינשי: ‘שוכב אדם בסובין, החזירים סוחבים אותו’ – והלואי שהייתי כפרת אבא, ז”ל, ולא נשארתי יתומה עלובה – ולא היו קרובי משׂיאין אותי לבוּר וללמישקא שכמותך!"…

וליתר ביאור:

… “איזו ‘תכלית’ עשית מן הבנים, למישקא?… בּני – נכדיו של ר' זליגיל הם, למישקא! ולאיזו תכלית הבאת אותם?… הבן – כל ימי הייתי ממצה מתוכי את מוח עצמותי ושילמתי בעדו שכר-לימוד; וכל זה למה? כדי שיהא חתן לאלטר-גוי, ימח שמו!… והרי עיני מחשיכות כשאני רואה אותו בא לעיר עם מגפים של עֵשׂו ולבוש אגנינה כחמיו ‘האיוון’… גם פרק משניות לא יהא שונה אחריך, למישקא! גם קדיש לא יאמר! – עשית אותו כפרי-קבצן לכל ימיו מבלי מנין”…

…“אחי, שיחיה, ‘אינו מראה חוטמו’ לביתי אפילו ביום-טוב. ר' אריה-ליב שו”ב עם מי ידבר אצלי? עמך, למישקא? או שמא ימצא בכאן את חתני, ‘הגן-עדן’ שלי; והרי שניכם אינם מכירים בין צלם לאל“ף! מעות יש לו לחתני – אבל גם לגלח יש מעות!”…

הגיעה לעיקר וסילקה ינטה-בילה את הפוזמק ופרשה את כפיה בטענה:

“ואדרבא, צא וראה: בתה של אותה השפחה החרופה, בתולה שכל פרחי החייטים ממשמשין בה, או מטיילים עמה בֵי חינגא, – עכשיו, נכדה של צדיקים היא, ומירה’לה שלי, שאלהים ואנשים מתקנאים בי עליה, מוצא לה למישקא תכשיט נאה כמותו וחפץ בו; בפיבוש נתן את עיניו – הלואי שתצאנה מחוריהן!”…

“ושוב, למישקא! שוב אני שואלת אותך: מי הוא ומה הוא פיבוש שאתה כפרתו? – בהמה הוא וסוחר בבהמות!… בר-אוריָן אחד הרי ‘תוחב לתוך אבנטו’ אלף סוחרים שכמותו – והא ראיה ר' דניאל שלי… כך-כך, למישקא! גם ר' דניאל שלי הוא! שני בשלישי הוא לי מצד אמא! – קרובי הוא אף שלא דבּר עמך, למישקא, מימיך אפילו דבּוּר אחד! – ואתה צא וראה, כמה עסקים יש לו לדניאל שלי? והכל רק במוח ולא בכסף… זהו סוחר – ולא מי שיודע למשוך את הפרה בזנבה!”…

והקיצור העולה מן הדברים הוא – לבר-אורין צריכה היא ינטה-בילה, כדי שתתפקע החייטית ולא תתגאה עליה ב“שַרלַטַן שלה”, בליבלי-מזיק!

וגימפל-נח, – יהודי מרושל שעיניו עצומות לחצאין, והמעט שהוא מדבר, אינו חותך בשפה ובלשון, אלא מסנן מתוך חוטמו – נזדרז ומילא את שני נחיריו טביקא ואמר לזוּגתו:

“ואמרי אַת – וכי אין האשה קלפּה? בר-אורין – אמרי אַת – איזה בעל-הבית פשוט מבקש סחורה זו בזמן הזה? – אמרי, אדרבא, אמרי אַת לי!”

אמרה לו ינטה-בילה:

“לחש אומַר לך לקדחת, למישקא! – גמרינן: סחורה שנפלה – לֵך אתה והרימה וזכֵה בה!”

התחילה הבת, מירה’לי עצמה, אומרת, שאין לדחות את פיבוש, מכיון שהוא…

“מה הוא? מה הוא?” – נתעוררה עליה האם: “גולם! מאימתי את מבינה בחתנים?”

אבל “הוא” – כלומר פיבוש – כבר קנה אפילו נזמים מ“פריצה” אחת בעד שלשים רו"כ, ושָוְיָם מאה… בשביל כלתו העתידה הוא קנה… והיא עצמה ראתה אותם, – אבנים טובות יש בהם כפּוֹלים הללו…

“ושנית, פשוט משום רחמנות… יתום הוא”… כך סיימה מירה’לי ודמעות נקווּ בעיניה.

תפסה ינטה-בילה בכרסה מתוך צחוק, צחקה ואמרה:

“בתי, תזכי ותהיי אֵם לילדיך, אי”ה, ולא לפיבוש היתום!… עכשיו יתן לך נזמים, ולאחר החתונה – מה? ודאי, אטליז יעשה לך, קצבית תהיי לו! עוד זה חסר לי, שאכניס קצב, פושט-עורות לתוך משפחתי".

“קצב, פושט עורות”… התחילה מירה’לי מעקמת פניה ומחַקה את דברי אמה –

“מה? חצופה!” – נרתעה ינטה-בילה: “חכמה אַת ממני? כשאני אומרת פושט-עורות – הרי זה פושט עורות! כך סופם של בחורים כפיבוש!… אינו דומה בר-אורין – נותן לו השם-יתברך ברכה והצלחה – מה טוב! ואם, חלילה, לאו – הרי אחי, אריה-ליב, שיחיה, כלום אין כבר שפטילי בנו שו”ב גם הוא? חתניו, ברוך השם, אינם צריכים לשחיטה – ומי יהיה בר-מיצר ל’חזקה' של אחי לאחר מאה שנה? לא חתני? – שואלת אני אותך"…

“שו”בנית"… – אמרה מירה’לי וקמטה את חוטמה הקטן.

“ומה? פושטת-עורות טובה משו”בנית? מופקרת! מר לה מר לשֶׂר’קי גיסתי? הביטי, מופקרת, – ראי אותה והתבונני בי! הלא שתים שכמותי תעשי מיָרך אחת שלה! – קיבה, כבד, טחול, יותרת וחלחולית וכרעי-אַוזים ופרוטות, – רבונו של עולם, פרוטות בכל עת ובכל שעה! מכל אפרוח קטן – פרוטה חוץ משבעה רו“כ וחצי שבכל שבוע ושבוע… חַלָף קטן יש לו לאחי והרי הוא מַלוה ברבּית, ברוך השם; ואביך, ראי – סוחר הוא, מוזג הוא, ושכּוֹרים ושכּוֹריות עלי כל היום ואני – הריני לוֹוה ברבית”…

“דבּרי-דבּרי” – רטנה מירה’לי: “לא אהיה שו”בנית!"…

“פושטת-עורות, הלואי שאקפחך! היכן עיניך? האם יצאו מחוריהן? – וכי אינך רואה בפושט-עורות זה שלך שהוא נושא את כובעו בראשו כמוכה-שחין?” – –

ומיד הרגישה מירה’לי כאילו חתכו את פיבוש מלבה בסכין…

ובאמת איך לא שׂמה לב שכובעו של פיבוש גדול ממידת ראשו? ודאי מכסה הוא שם מה – ואַת צאי וטיילי עם שכמותו ברחוב…

נסתתמו טענותיה של מירה’לי ולא אמרה כלום לאחר ששלחו שדכן לאהרן-בּר נוּדניק.

‘נוּדניק’ – פירושו: מציק-נפשות בשידוּלי תחינה… ואהרן-בּר נודניק, פרנסתו – חנות קטנה שבשוק, ואלמלא קמצנותו ו“חלוקת העבודה” שבביתו לא היה יכול חלילה להתקיים אפילו יום אחד.

עם הבוקר הכל משכימים ומזדרזים “בעבודתם” כל היום עדי לילה: הוא, אהרן-בר עצמו, מהלך כל היום ו“מציק” לכל אדם מן השוק בבקשות של גמילות-חסד", ולחנוָנים – שיקיפו לו סחורה “רק עד למנחה”… אשתו ושתי בנותיו הבתולות, עומדות הן בחנות על המשמר למשוך בידים כל עובר הנדמה להן בדמות קונה, ולרמז בעינים אל הקונים הבאים לחנויות שלשכנים… ובנו משה, יחידו ובכורו – בחור נאה בן שבע-עשרה, זה יושב כל היום בבית-המדרש ושונה בנעימה ובקול…

את הבן פוקד אהרן-בר לשעות, כאדם הפוקד את נכסיו, “ומציק” הוא גם לו שיעשה מלאכתו באמונה ולא בחשאי:

“חכמות בחוץ תרונה!” – הוא אומר לו ומזרזו.

תורת הבן זהו אוצרו הטוב שחסך לו אהרן-ברלעת זקנה, ועכשיו כבר הגיע הזמן להכריז על הסחורה… יש תקוה שלאחר חתונתו, אי"ה, יהיה לו משה’לי “כעגלה טעונה זו שנוח לו לאדם לילך אצלה ברגל”…

ואהרן-בר מפקיע את השער על בנו:

“בנרות חַפּשׂוּ” – הוא אומר: “ולא תמצאו כמוהו בכל העיר. כל חבריו נחמצו ורק הוא, ברוך-השם, נשאר הצפּוֹר היחידה המזמרת בבית-המדרש ביום ובלילה! לא כך?”

ובעד ‘צפּוֹר’ זו ביקש אהרן-בר מאת גימפל-נח וינטה-בילה שלנו לא פחות מת“ק רו”כ במזומנים – ודוקא לפני “התנאים”; ומתנות לחתן אחרי התנאים: שעון ושרשרת של זהב, אדרת של חולדות לפני החופה, ושלש שנים מזונות לאחר החתונה, אם-ירצה-השם.

עמדו על המקח, אך אהרן-בר הוא גם קשה-עורף מאין כמוהו, – ומה לעשות עם יהודי ‘נודניק’ שכמותו?

נכנס בעבי הקורה אחיה של ינטה-בילה, ר' אריה-ליב שו"ב בכבודו ובעצמו… סוף-סוף, קרובים יפים – מתנה טובה הם, שזכותם עומדת לך בעולם-הבא וגם בעולם-הזה. ורק הוא, ר' אריה-ליב בחכמתו, יכול היה להביאם “לעמק השוה”:

את הנדן, ת“ק רו”כ העמיד על תי“ו, ומהם שי”ן לפני התנאים וקו“ף לפני החופה, בעזרת השם. מתנות לחתן: שעון ושרשרת וקופסת-טבק, הכל כסף בחינת 84, מלבד אותו רמז לבר-מיצר של ה”חזקה" לשחיטה ובדיקה שלאחר מאה שנה; ומזונות – מה שייך? מובן מאליו ש“אפרוח” כזה צריך לחממו עוד, ובודאי יחממוהו עד שתצמח נוצתו, אי"ה.

בקיצור, משנכנס אריה-ליב – הכל נגמר בכי-טוב.

וכמה נחת לה לינטה-בילה בשעת התנאים!

נער כזה בזמן הזה – הנמצא?… אריה-ליב שלה רק עמו השתעשע כל אותו הלילה בדברי תורה. נראה, שרק אריה-ליב יכול לדעת כל ערכה של סחורה זו; וכמה שזה משביעו, אריה-ליב עדיין הוא רעב וצמא לו ולתורתו…

וכאן, כמה ברכות נאמרות על כל כוס וכוס! במשפחתה של ינטה-בילה יודעים, ב“ה, בנוסח של ברכות: “יתן השי”ת ש… והלואי ש… וש…”

“אמן, רבונו של עולם! אמן ואמן!” – עונה ינטה-בילה ונושאת כפיה ועיניה למרום ומוסיפה: “אודך, אֵל עליון!”…

וכמה נחת שבעה ינטה-בילה בפורים הסמוך!

למשלוח מנות שלחו לחתן את השעון והשרשרת של כסף, מירה’לי, נראה שדעתה אינה נוחה, בודאי משום שקבּלה חזרה במתנתה רק פלאדין משולש ושלשה תפוחי זהב… אבל מה היא חפצה ילדה פותה זו מהוריה? ה’נודניק' קבצן הוא, ומה אפשר לדרוש ממנו?… אבל היא, ינטה-בילה, הרי מצדה משקיעה היא את עצמה, ב“ה, בחובי-חובות – והכל רק כדי שיהא הכל נעשה על צד-היותר-טוב,”כמו אצל שאר בני אדם", וכראוי לחתן כמשה’לי…

והנה בא החתן, שיחיה, והמחותן עמו אל הסעודה; גם אריה-ליב עצמו עם שפטיל בנו ועם חתניו באו לשמוח אתם, ו“שושנת-יעקב” כזו שנאמרה בשירה על שולחנה של ינטה-בילה בסעודת ליל פורים זו לא נשמע בכל העיר! החתן, – הוי גרגרתו! כלי-יקר היא! – קולו הולך לו יחידי מבין שאר הקולות כשמן עלי מים… והכלה, גם היא, ברוך השם, פניה מבהיקין, כאילו “אלף נרות” מאירים מתוכם… רואה היא מירה’לי, שמשה’לי – השכינה שרויה עליו. רואה היא!

“אודך, אל עליון!” – אומרת ינטה-בילה בנשיאת כפים ועינים למרום – – –

אבל כמה צער היה לה לינטה-בילה לפני החתונה! היא דבּרה, דבּרה וגם צעקה, טענה וגם קיללה עד שגרונה נחר וקולה נחבא… וכי מעט טרדה יש כאן? מעט הוצאה יש כאן? רבונו של עולם, מאין יקחו לכל ההוצאות הללו?! – וכאן אותו “נודניק” מתרה עדיין וחוזר ומתרה שלא יזוז מן התנאים אפילו כקוצו של יו"ד.

מירה’לי – אף “מסמר” אין לה לשם תכשיט שהוא; והוא – עוד הקופסא של כסף תן לו, לבנו! וכי אומרת היא ינטה-בילה שהחתן, שיחיה, אינו כדאי גם לקופסא? בודאי כדאי ויאה לאברך כמשה’לי שתהא לו גם קופסא נאה; אלא ימתין עוד המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב” ולא יהא “מציק” להם כך.

או הקו“ף רו”כ של נדן, – כלום עכשיו הוא הזמן לדבר בכך? והרי צריך לעשות חתונה “כשאר בני אדם”, “שלא להשחיר, חלילה, את הפנים”; שכן – תודה לאל – שתי משפחות נאות כאן, מצד החתן ומצד הכלה, ושתיהן בעיר אחת – בלי עין הרע – ועתה, עשֵה, גם “חתן-מאָהל” עם כבּוּד, וגם חופה עם “בּוֹקליווא” (מאפה-מתיקה) לנשים וגם “מרק של זהב”, וגם “סעודה של דרשה” וגם “שבת-כלה” – והכל ליותר משתי מאות איש ואשה, בלי עין הרע! והיכן רח“ש וכל”ז ושאר ירקות? – רבונו של עולם, מניין?!… וכלום אומרת היא ינטה-בילה שאינה צריכה לסלק גם את הקו“ף? בודאי ובודאי היא צריכה! אלא ימתין המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב”. – וכי נשמע בעולם שבשביל קו”ף רו"כ לא הולכים לחופה, לאחר כל הוצאה זו?…

ומה עוד? אדרת של חולדות לחתן? – תודה להשי“ת, החתונה הרי היא בחודש תמוז ועדיין אינו צריך לה… כלום יכלו להשיא את הכלה ערומה? צריכים היו לעשות לה שתי שמלות של משי, צריכים היו לעשות לה מעיל של סאמיט, צריכים היו לעשות גם חלוק-תורקי וכו' וכו' – ודאי צריכים! אלא, כלום אפשר הכל בבת-אחת עם אדרת של חולדות בכלל?… מודה היא ינטה-בילה שבודאי יהיה החתן צריך לאדרת בחורף, שנזכה ונחיה, – אלא ימתין המחותן, שיחיה, עד “כי ירחיב”… עוד חי אבינו שבשמים עד לחורף, והוא בידו הרחבה – רוצה הוא – ותשועתו כהרף עין… לא כך, מחותן? – וברוך השם גם מ”מתנת דרשה" יהיה לזוג הצעיר בודאי כשתי מאות, אם לא יהיו המחותנים שמצד החתן “חזירים” כדרכם… והיאך מתנפלים כגזלן שביער על איש ואשתו בשעת חתונה: “תנו! תנו ותנו עוד”?

“הלואי שיתן לו הקב”ה ל’נודניק' זה מכות מצרים! הלואי שיקיזו גם את דמיו כמו שהוא מקיז ממני! מקיז וחוזר ומקיז ואי אתה יכול להשׂביעו!"…

“למישקא!” – צועקת ינטה-בילה בגרון נחר בלי קול: “לך ומרוט לו את הזקן של קבצן ‘נודניק’ זה!” – – –

צער… אבל כמה נחת היתה לה לינטה-בילה לאחר החתונה!

משה’לי קורא בתורה בבית-הכנסת – תענוג לשמוע. ושם, בחדר המשכב שהקצו לזוג הצעיר, הוא יושב ושונה בלילה לפני השינה, – וינטה-בילה מתמוגגת היא במיטתה מנעימתו של אותו ניגון המתגלגל תוך ביתה…

וכמה מקרבים הם כל קרוביה המיוחסים ל“אברך-משי” זה, וביחוד אריה-ליב שלה: “עכשיו הכל, ברוך השם, רואים מי היא ינטה-בילה, מאין מוצאה ולמי היא מתיחסת… וראו נא את הזוג הצעיר – תוּף-תוף-תוף – בלי עין-הרע! תוארם כתואר בני המלך”…

ולא זו בלבד, אלא שהאברך עצמו חפץ להיות סוחר ואינו חפץ בשום אופן לבוא במשא-ומתן עם אביו, עם ה“נודניק” הקבצן. יודע הוא, ברוך השם, שענין זה של מסחר הוא יכול להתלמד מחמיו ולא מאביו – והריהו עושה אתו מעט מסחר בשותפות…

“צריך, צריך ‘לחממו’ ולהדריכו בדרך-ארץ, ויהיה, בעזר השם, ל’כלי שלם' שאלהים ואנשים יתכבדו בו!” –

והנה קנו “קניה” הגונה של יי"ג…

“הוי, הלואי שיתן השי”ת הצלחה – ויעמדו שניהם (החותן והחתן) על רגליהם!"…

גם מירה’לי הרי זו מתקינה כבר “נחת” לאמא ואבא – הס… נתעברה, ברוך השם…

“וי לאמא! – היא אינה יכולה לאכול אף כזית בשר”…

“אודך, אל עליון!” – אומרת ינטה-בילה מאה פעמים ביום בנשיאת כפים.

ועוד הפעם צער – וי-וי, איזה צער!

בידוע, שהעסקים עכשיו אינם טובים, והחובות שעשו מזמן השידוך ואילך עומדים עוד, – ולא רק שהם עומדים אלא גם הולכים ומתרבים ברבית ורבית-דרבית; וההוצאה, בלי עין-הרע, גם היא מרובה, – “אבל בנים-בוגדים, בנים-כלבים – וכי מאמינים הם בצרות אבותיהם?”…

“נתחלק!” – צועק האברך: “נמכור ונתחלק!”…

“אביו ה’נודניק' נתן לו בודאי עצה זו, – יתן לו אלהים מכה בצדו!” – היתה אומרת ינטה-בילה שלא בפני משה’לי.

לסוף מכרו את היי"ג איך שמכרו, ועשו את החלוקה – וכי מה לא יעשו האבות בשביל בניהם?…

עכשיו עומדת היא ינטה-בילה ומתחננת אל חתנה “כמו שמתחננים אל גזלן”, שיקבל את חלקו… בידה כסף מזומן, לא שטרות, – והריהי מתחננת ואומרת:

“שמע, בני, לקול חמותך וקח! לעולם תקח,– קח לעת-עתה סכום זה וחשוֹב ל’תכלית'… תודה לאל, הרי כבר אב אתה לשני ילדים, שיחיו… קח ולך וקנה לך סחורה – ועשה לך ‘פרנסה-ביתית’! הרי חנותי לפניך והיא עומדת ריקה; וגמרינן: ‘חנות – תריס היא בפני הדלות’… שמע בקולי וטול!”

והוא אינו נוטל… ואלא מה? –

מהלך הוא בבית,כשהוא מלא חימה ודוקר אותה לרגעים במבט מן הצד, מורט בזקנו וכל אבריו מרתתים – ממש יוצא הוא מדעתו…

מירה’לי – וי לאמה! – לא די לא בצער גידול בנים (הקטן “מוצץ אותה” כל היום, והגדול קיבתו מקולקלת ואינו יכול עוד לעמוד על רגליו) והרי לה גם צער בעלה…

הנה יושבת היא לה בזוית ומורידה דמעות כנחל… והוא העקשן, הוא האכזר, הוא הגזלן אינו חס ואינו חומל ואינו מרחם ואינו נוטל ואינו רואה ואינו שומע ואינו משים קץ לדין-ודברים וטענות-ומענות אלו!…

“איה החותן?”… הוא שואל ונושם כמיחם נפוח.

מתיצבת ינטה-בילה בפניו, טוענת ומתחננת:

“למה לך החותן, טפּש, אם אני כאן? – הרי אומרת אני לך שאנו נותנים לך ‘שטר חצי זכר’ על הדירה שלנו לאחר מאה שנה – ומה רוצה אתה עוד? רוצה אתה שאחרים – שלא יזכו – יירשו אותנו? או שישליכו אותנו מן הדירה שלנו, – שלא נזכה ולא יראה זאת שום איש בחייו, ואפילו מחותן !!”…

וחוזרת היא ינטה-בילה ומטעימה ומדגישה את דבריה:

“ראֵה! חמשים רובלי כסף אני נותנת לך בזה, ‘אחת ואחת’; ממזונות איני דוחה אותך, חלילה! אמרתי שלש שנים ויהיו שלש שנים. דבּוּרי, ברוך השם, דבּוּר! – יכולין לסמוך עליו… (וכי לא עשיתי לך האדרת של חולדות, ברוך השם, כמו שהבטחתי?…) עכשיו, עוד שבעה חדשים תמימים לך בביתי; רוצה אתה – ואוַתּר עוד משלי, ותהא שנה שלמה של מזונות… ועד אז, עוד חי הוא אבינו שבשמים – ונמצא לך דרך… את החנות יכולה מירה’לי עצמה לנהוג; תודה לאל, היא נתגדלה בתוך פרנסה, ויודעת את העסק בלעדיך… ואתה? – איני אומרת שאתה ‘תכתוב תפילין’, ואיני אומרת, חלילה, שתהיה מלמד תינוקות, למשל, – אף שיכול אתה לעשות לך “מעמד” של מאה רו”כ ל“זמן” בכבוד גדול… אבל איני אומרת זאת, חלילה! – יענשני אלהים אם עולה לי זאת גם במחשבה! – ואף-על-פי שלא לימדך אביך עסק אחר… ואדרבא, צא וראה, כלום יש בזמן הזה אברך שאינו בקי בהוָיות העולם כמוך?… ליבלי – כבר בונה הוא, מזיק זה, את ביתו של אביו… ואני, ברוך השם, נותנת אני לך בית מן המוכן!… מה? אינך מאמין? – אדרבא, נלך לנוטריון ואתן לך “שטר חצי זכר” כתוב וחתום בכל החתימות שבעולם – כמו שאני חיה! אדרבא, ראה נא את ליבלי – וכי כדאית היא אותה שפחה, טריינה החייטית, לחותן שכמוהו? – והוא כבר היה לאיש, לבעל-הבית, לבעל-דעה בעיר – ואתה אינך כך… חפץ אתה להיות מלמד? היה לך, – ויתן לך, הקב“ה, הצלחה בכך… כלום מעכבת אני בך?”…

נזדעזע משה ונהם מתוך גרונו אל חוטמו כעגל זה בשעה שנותנים על בשרו חותם מלובן…

“מה אתה נוהם? טפּש, שוטה! וכי אני כופה אותך לכך?… והרי אני נותנת לך, לפי שעה, חמשים רו”כ במזומן, – ואתה קום ועשה לך חנות… אביך, הרי מתפרנס כל ימיו מחנות, שמעולם לא היתה בה סחורה גם בעד שלשים רו“כ… אף אתה אל תביט לעת עתה לגבוה ממך – אם אינה יכול “לעוף” כשאר אברכים… עשה לך לעת-עתה חנות ויתן לך השי”ת הצלחה כמו שאני רוצה! ומה שאני רוצה לראות בך בלבד, אראה, רבונו של עולם, בי ובכל בני ובכל אוהבי יחד בשותפות!… טפּש! וכי בשביל מי עבדתי ונשחרתי ונשתקעתי בחובות? לא בשבילך?"…

ובעוד שינטה-בילה מדברת כך מתוך לבה, נשא הרוח והביא את גימפל-נח שיבוא הוא וינהם לה מתוך חוטמו:

“מסולק! – ואמרי את: ברוך שפטרני!” –

כך אמר ומסר לה את שטרי-החובות הקרועים בנתינה לידה – ולעיני האברך…

נצב האברך והלבין כסיד. וינטה-בילה נטרדה, נתכרכמה ונשתנתה מראיתה ככרום, ולשונה התחילה תועה בפיה עד שנמצאו לה אמרות:

“הלואי שתסתלק ותתפטר מן העולם, למישקא – מה אתה נותן לי… ואינך נותן לי לדבר עם משה’לי?… שומע אתה?… אדרבא, שמע גם אתה מה שאני אומרת: חמשים רו”כ, אני אומרת… “בין הזמנים” בא, אני אומרת… כך… שומע אתה?… לי הרי אין אני מניחה כלום… אפילו פרוטה… אדרת של חולדות עשו לו, ב“ה כמדובר… ולגנוב למענך, בני, – גם השם-יתברך אינו רוצה בכך… ואדרבא, רוצה אתה? – הרי לך “שטר חצי זכר” כתוב וחתום אצל הנוטריון, ומה אתה רוצה עוד?”…

“כך, כך, מובן ממילא” – אמר גימפל-נח והריח טביקא בהסכמה: “אמור אתה, מה אתה רוצה? אדרבא, אמור אתה”…

“כספי! כספי!! – כספי אני רוצה, למישקא!!!” – שאג משה בקפיצות משונות על הדרגות העליונות שבקולו וכשהוא מרעיד אגרופיו מול פני חמיו…

אך ינטה-בילה תמהה ואמרה בישוב הדעת:

“כל החלומות הרעים והשחורים, שחלמתי תמול ושלשום וכל הלילות, אם עלי ואם על אחרים – כולם על ראשך יחולו, קבצן-‘נודניק’! – מה אתה אומר לרציחה זו? – מבית אבא הביא לו כסף, מלמד זה”…

“הסי, חצופה זקנה!!” – צרח משה כרוצח: “בכספי, בכספי את משלמת חובות?! – כספי! כספי יהיה לי!!”

“משה-משה-משה-מ-שה!!” – חרדה, התחננה מירה’לי בצעקת בכי וחבּקה את ידיו ברעדה…

וינטה-בילה אף היא התחילה מיבבת: “הוי יהודים, רחמנים בני רחמנים! – רוצח זה את בתי הוא הורג! בואו וראו, היש מכאוב כמכאובי?… חמס, חמס! – בואו!”

ובאו “רחמנים בני רחמנים”, נתאספו – וגם אהרן-בר בתוכם…

בקיצור – “הריגה” היתה באותו יום… ואהרן-בר, לאחר שמרטה לו ינטה-בילה מלוא-קומץ מזקנו, הראה למשה בנו מידת “כרחם אב” – וסטר לו אחת ושתים על שתי לסתותיו, על שאינו נשמע לו לעזוב את “בתו של למישקא” ולילך אחרי אבא.

“וכי לא אמרתי לך מראש?” – הגה אהרן-בר ברוחו הקשה: “לא אמרתי שכך יהיה סופך? וגם עכשיו אינך שומע לאבא, כאילו אי אפשר למצוא עוד “מציאה” יפה כזו שאצל למישקא, – הביתה, אומרין לך, – הביתה!”

---

וגיהנום, גיהנום נעשה בבית! משה אינו שוקט עוד, ומירה’לי – זו אינה יכולה כבר לעמוד על רגליה מחמת חולשה ומיחוש-הראש, ושוכבת היא כל היום ופניה כבושים בכר והיא בוכה…

“אוי, רחמנים בני רחמנים! – מה לעשות עם ‘מלמד’ שכזה?”

ומה לא יעשו האבות בשביל בנים? – הלכו ינטה-בילה וגימפל-נח לליבלי פימסנהולץ ולווּ עוד חמשים רו“כ “לפרעוני שבועות”, ונתנו למשה מאה רו”כ, מאה במלואם – ובלבד שישתוק…

“עכשיו נראה איזו ‘תכלית’ יעשה מהם המלמד?” – אמרה ינטה-בילה: “הוי, הלואי שסופו יהיה טוב! לבי… אוי, לבי,לבי אומר לי, שיכלו כעשן!” – – –

פתח לו משה חנות, כעצת חמותו, ונמצאת מירה’לי שולטת במאזנים יותר ממנו. הוא גם לדבר עם קונה אינו יודע כראוי, – וינטה-בילה יושבת כל היום על גבי התריס ורואה – ונאנחת:

“אוי ואבוי – אין נחת!…”

ואחר רמז זה מתחילות השפידות שבפוזמק לרקד בידיה במהירות והריהי מתחילה לדבר, חצי לפוזמק וחצי לבתה, לבאר ולפרש את הכוָנה שבמאמר זה, – לבאר ולפרש בביאור רחב ובפירוש מספיק כדרכה…

והוא, משה, כאילו אינו שומע, גף-כובעו שמוט תמיד כלפי אזנו – וחושב הוא עצות ותחבולות לנסוע לאודיסא, להביא סחורה משם…

“לאודיסא הוא צריך! בשביל מה יסע לאודיסא? בכדי לקנות סחורה בעד עשרים רו”כ? – הלא אך צחוק הוא!" –

אלא הוא – אומרין לו ש“מלמד” הוא, והרי הוא רוקד מיד כאילו תקעת בו שפוד מלוּבן… אבל כלום יכולה היא ינטה-בילה לשתוק אם אותו טפּש שלה הוא ולא של אחרים? ולכן היא אומרת וחוזרת ואומרת לו:

“מלמד, מלמד ומלמד!” – – –

לבסוף מצא לו “המלמד” עצה לנסוע לאודיסא.

חנוָנים אחרים, כל מי שחסר לו איזה מין בחנותו, נותנים לו שיקנה הוא למענם באודיסא. וכך הוא נוסע פעם בק“ן, פעם ברי”ש רו"כ לאודיסא – ונראה הוא שם כסוחר קבוע…

אבל למה לו זה? למה לו להיות משרת-חינם לכל חנוָני שבעיר? לעשות לו שם באודיסא שֵם של סוחר רַבּא הוא רוצה? “נאמנות” אצל האודיסאים הוא חפץ לעשות לו בכך? – וכי הם אינם רואים ‘שמלמד’ הוא ואינו ראוי “שיקשור זנב לחתול”?…

כך טוענת היא ינטה-בילה, והוא אינו שומע לה.

ראוּ! גף כובעו שמוט תמיד כלפי אזנו…

“רבונו של עולם! אילו מחשבות, אילו מחשבות שם במוחו של מלמד זה? מפני מה אינו אומר?… וצורתו איך נשתנתה עליו! איה נקיונו? איה זיווֹ? איה הדרו?… צורתו צורת “נודניק” היא ולא צורת אברך!”

אוי לבה, לבה של ינטה-בילה אומר לה: הלואי שיהא סופו טוב!…

“צריך הוא להיות מלמד – ילך ויהיה מלמד, ובדרך אגב ילמד את עצמו “שחיטה ובדיקה”. לאחר מאה שנה, סוף-סוף, הרי בר-מיצר הוא לחזקה”…

אבל הוא, נוסע הוא לאודיסא פעמים בחודש.

"מה מצא, מה יש לו שם באודיסא, מירה’לי?… זכרי, בתי, שהזהרתיך: האין “סחורה " אחת חשודה שם באותה אודיסא? אברכים שבזמן הזה… מילא, נשתוק”…

ומשה נוסע וחוזר ונוסע, עד ששב פעם מנסיעה כזו נדחף אל הבית – ונפל מתעלף…

וכי לא אמר לה לבה של ינטה-בילה שסוף כזה יהיה לו מכל נסיעותיו?

“וי-וי ואבוי לצרה זו! כל הכסף שקבּץ מן החנוָנים אבד לו מכיסו – ואיננו!”…

ארבע מאות וארבעים ושלשה רו"כ היו לו בכיסו.

“וי-וי! מעולם לא נטל עמו כל כך כסף כמו עכשי!”…

והדבר הרי מובן מאליו: כמה חטפנים “כייסנים” מהלכים באודיסא, ו“מלמד” זה לא הרגיש כ“שבדקו” אותו…

בכיה בבית כמו בתשעה באב…

בתוך סכום זה אבדו לו למשה גם שלושים רו"כ שלו… וכמה פעמים שלושים יש לו עוד?

והרי צעקה ינטה-בילה כל הימים – ומלמד זה לא שמע.

“וי, וי! מפני-מה, מפני-מה לא שמע?!”…

שמעו החנוָנים – באו הכל ונקבצו… צרו על ביתה של ינטה-בילה כמו בשעת דליקה. זה קורא: שלושים שלי וזה – שלושים ושלושה, וזה – עשרים, וזה – עשרה, וזאת – חמשה – הכל צועקים, וינטה-בילה צועקת על כולם:

“רחמנים בני רחמנים! בואו וראו היש מכאוב כמכאובי?… ראו וקחו מוסר! ראו סופם של אלו שאינם שומעים לאבותיהם! וכי לא אמרתי? וכי לא דבּרתי? וכי לא טענתי? וכי לא התחננתי? וכי לא צעקתי?!… והלואי שהיה שובר את מפרקתו לפני נסיעתו, רבונו של עולם!… וי ואבוי לעיני! בואו וראו, אברך כשר כזה והם בודקים אותו ממש כגנב – ואַת ינטה-בילה עמדי וראי וקבלי נחת מהחתן היפה שלך… מה אתם רוצים ממנו, רשעים?! הרי מתעלף הוא! – מים מים! – הרי גם כספו שלו אבד! עד מתי תהיו בודקים אותו?!… סכין! סכין תנו לי ואשחט את עצמי!”…

והחנוָנים הרשעים פשטו אותו את כל בגדיו, עד לכותנתו ממש, חלצו נעליו וניערו אותו, בדקו וחזרו ובדקו אותו במאה בדיקות, – הם אינם מאמינים לשבועותיו ובודקים…

“אוי-אוי ואבוי! לא די להם בשחיטה, שאברך כשר “נשחט” מפרנסתו, והרי לך עוד בדיקה, – רבונו של עולם, בדיקה זו! – גימפל-נח, נח-גימפל, מה אתה עומד ושותק להם?! עד מתי, גזלנים, עד מתי?!” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

… ולאחר יאוש בעלים, לאחר שלשה ימים, בערב לפני השינה, הושיט משה את כובעו למירה’לי שתתפרהו!…

בכל בדקו החנוָנים – רק לא בתוך כובעו…

וינטה-בילה, שהציצה כדרכה מן הסדק לחדר-המשכב של בתה, – ראתה זאת וספקה כפיה:

“כל חלומותי הרעים והשחורים שחלמתי, רבש”ע"…

אבל לא סיימה מאמרה זה – ונפנתה שוב כלפי חור המנעול של הדלת הסגורה ואמרה לה לבתה בקול:

“האמיני בו, האמיני בבעלך, בתי! – מה את אומרת לבעל כזה, שהוא מסתיר דבר כזה מאשתו ומחותנתו שלשה ימים ושלושה לילות ומחשה?”…

שמע גימפל-נח וראה ברמיזותיה של ינטה-בילה – ועמד תוהה ובוהה, עד שנפקחו כמעט שלשה רביעים מעיניו המצומצמות, וקמצוץ הטביקא לא הספיק לבוא אל חוטמו, משום שנשארו שתי אצבעותיו תלויות מול פיו שנפתח לגמרי…

“נו”… – אמר לבסוף, הניע ראש ושאף את הטביקא: “אמור אתה… ראש גמרא… אמור אתה… יותר משי”ן רו“כ – ברם אמור אתה… כך, זהו ראש גמרא!”…

“הוי, רבונו של עולם! רחום וצדיק!” – נאנחה ינטה-בילה לאחר ששכבה ונצטמקה לה במיטתה: “הושיעה-נא, הצליחה-נא מכאן ולהבא!… וכי אינם כתובים בני לפני כסא כבודך בספר של פרנסה שלך?… הוי, אב הרחמן, אזכה-נא לראות, גם אני ינטה-בילה, מלא כף ‘נחת’ מידך המלאה והפתוחה, רבונו של עולם!”…

ג

עם-הארץ

ור' דניאל רַבּין, ר' דניאל זה שינטה-בילה מתגדרת בו ששני בשלישי הוא לה, – הוא עשה להפך. כלומר, הוא לא לקח יחוס או תורה לבתו אלא נתן אותם לה בנדן.

הוא עצמו סוחר-למדן, קרוּא-עדה והכל יודעים שהיה גבאי-ראשון בבית-החולים עד שפרצה המחלוקת… ונחת לו גם בבנים, ברוך-השם. אבל להסתייע על-ידם, על-ידי הבנים, אי-אפשר:

חתנו הראשון יושב ולומד ומלוה-ברבית, – תלמיד-חכם הוא, שממונו חביב עליו מגופו.

חתנו השני – חזן הוא, יפה-קול ויפה-מראה ומהודר בלבושו, אלא שקל-הדעת זה גופו חביב עליו מממונו וכל ימיו מטופל הוא בחובות. תמיד קובל הוא על אשתו שחולנית היא – ולא די לו באלף רובל שהוא מקבל לשנה.

שני בניו – אחד “נאמן” הוא בביתו של הפריץ ומטופל בילדים, שלא תשלוט בהם עין-הרע – שכּן אשתו מביאה “פירות” שנה בשנה; ובנו השני – “כּרעא דאבוּה” הוא. גם הוא סוחר במוח ולא בכסף, – אלא העסקים שבזמן-הזה אינם כלל כלשעבר. המשׂתכר משתכר אל צרור נקוב.

ולפיכך משבא ר' דניאל להשיא את בת זקוניו – בתולה מעוגלה, עליזה ושחרחורת – הריהו מבטיח, כמובן, נדן לפי-כבודו; אבל האמונה בו בטלה לעת זקנה יחד עם גבאותו בבית-החולים…

אומרין: “הבטחותיו של ר' דניאל – מה הן עכשיו?”

והשנה שנת בצורת היתה בסביבה זו וכל העסקים לקו.

רק סוחרי-הבהמות הרויחו, – שהכל מכרו בהמותיהם בזולי הזול, מאין מספוא, והסוחרים קנו והובילו לוורשא ולארץ קי"רה ³ ועשו עסקים לא רעים.

על הבחור פיבוש, למשל, אמרו שהשתכר במשך חורף זה בלבד כאלף וחמש מאות רו"כ, ואפשר גם כאלפּים…

נתן ר' דניאל עיניו בפיבוש, – פיבוש זה שינטה-בילה בחלה בו משום כבודו של ר' דניאל קרובה…

ופיבוש זה, לאחר ששמע שהבריות מלעיגים על כובעו הגדול, ולאחר שהצליח בעסקיו, שם על ראשו מגבעת טובה, והתחיל מסלסל בבגדיו ומסתפר בזקנו. סוף-סוף הרי צריך הוא לישא אשה, כי למה יאמרו הבריות שרוָק זקן הוא?…

כך, מודה הוא פיבוש, שכבר הגיעה שעתו להיות לאיש בין האנשים ורוצה הוא פיבוש באשה; רוצה – ואינו נושא…

וכי מה מבקש הוא פיבוש? הוא אינו מבקש לא כסף ולא מתנות ולא יחוס וכדומה,אלא “שתהא הקרן – קרן”; כלומר, לא שתהא יפת-תואר מפוארה, או מלומדת כ“פריצה” – פיבוש אינו מתגאה חלילה בכספו, שיבקש מין “בארישניה” (עלמה כבודה), שאינו ראוי לה – אלא מה? הוא רק מבקש שתהא… “שתהא… מבינים אתם? – שתהא בת בעל-הבית!… כלומר, שתהא מעין… נאמר… כמו מירה’לי, למשל!”…

מקום פנוי וריקן השאירה מירה’לי בלבבו – וקשה לו למצוא אחרת כמידתה, שתהא ממלאה חלל זה שנעשה לו בתוך הלב…

לפעמים, בערב, יושב לו פיבוש יחידי בחדרו, מוציא חפיסה קטנה של סאמיט אדום, ששני נזמים תלויים ומנצנצים בה. אלו הם הנזמים שקנה לפני שתי שנים לשמה של מירה’לי…

והוא מסתכל בהם ומסתכל – מביט ושואל בלבבו: “נזמים אלו, למי אני יכול ליתן?”…

ואלמלא נתבייש בפני עצמו – היה בוכה באותה שעה בדמעות… ברם נפלה דמעה ונתפוצצה, – והריהו מנגב ומשפשף את הנזמים בצער ובזהירות…

קשה, קשה לו לפיבוש שידבק איזה שידוך בלבבו!

אבל כשבא אליו איזיק-מיכלס ו“הציע” לפניו את גרוּניה, בתו של ר' דניאל רבין, עמד פיבוש כנבהל ומשתומם…

היתכן? –

כלום אפשר שר' דניאל זה, שינטה-בילה התגדרה בו כך ואמרה שלא לפי כבודו של ר' דניאל הוא שיהא לה, לינטה-בילה, חתן כפיבוש, – ר' דניאל זה, עכשיו הוא הוא ששלח הצעה אליו, אל פיבוש?…

כדאי הוא לו לפיבוש שיראה ל“קלפּה זקנה” זו, לינטה-בילה, שהוא נעשה חתן בביתו של ר' דניאל עצמו!…

כדאי! – ובאמת, עד מתי עוד?…

עד מתי יהא עוד לן יחידי בחדר זה? –

ומה יאמרו הבריות?… ומירה’לי?… אי-אי, כרסה כבר בין שיניה!… ומה לו לפיבוש ולדעתה? –

ואף-על-פי-כן…

וסוף-סוף, מסיח פיבוש את דעתו ממירה’לי וחוזר לחשוב בבריות: עכשיו מה יאמרו הבריות כשיהא פיבוש חתן לר' דניאל?!… סוף-סוף, הן צריך הוא לישא אשה – ואז יאמרו הבריות: “הצלחה יש לו לפיבוש בכל אשר יפנה! בן-חיל הוא פיבוש!”… “הנשמע כזאת? נער עני נשאר מהוריו – ועכשיו גם כסף יש לו, וגם חתן הוא לר' דניאל!”…

וגרוּניה… אי-אפשר לומר עליה, חלילה, “רעות”… בתולה היא, כמו שאומר השדכן: “יעלת-חן”… בכלל – “באַרישניה” נאה היא… אין להכחיש – גם חכמה היא… קוראת היא גם רומנים, כנהוג בזמן הזה… בת אבות כפי “המוֹדה”…

ואף-על-פי-כן – שמונה ימים דבּר השדכן על לבו של פיבוש – ולמעשה לא זז פיבוש… דחה בלך ושוב…

אבל סוף-סוף גמר איזיק-מיכלס גם שידוך זה בכי טוב.

“כי טוב” – שלא הספיק הבחור פיבוש לשאול בעצותיהם של אחרים ולשמוע מה יאמרו הם לו…

מתנות ותכשיטין לכלה נותן פיבוש וחוזר ונותן – וראשו סובב, חוזר והולך: יודע הוא שעלה לגדולה, ובכל זאת, כמדומה לו, שמלעיגים עליו קצת…

הוא עומד ומכה כף על כף עם גוי אחד הרוצה למכור זוג שוָרים, או פרה ועגל – ובא חברו ומכה כף על כתפו ואומר לו:

“ומה, אחא פיבוש, אתה יודע כבר לברך על המזון במזומן?”…

וכשהוא נכנס לביתו של המחותן הכל נוהגין עמו – איך? כמו עם תינוק דלא חכים, כלומר, רואים אותו כאילו אינו…

המחותן אינו בוש בפני החתן לקרוא את המחותנת: “בהמה זקנה”… המחותנת עונה על ברכתו של פיבוש: “שנה טובה” לתוך המעשנה של התנור – בלי שום הסברת-פנים…

והכלה גופה, – היא לכאורה שמחה, שכּן היא שוחקת כנגדו. אלא מכיון שהוא נכנס – הרי היא צריכה “לילך לאיזה מקום”… נותנת לפניו כוס תה, כנהוג, עם שני תופינים על קערית של זכורית, אומרת לו: “שתה” כשעיניה שוחקות לתוך עיניו, – ומיד היא פושטת לו יד בחכּוּך אצבע בסתר כפו (כך, כנראה, המודה…), אומרת לו: “שלום, פיביל!” – ועוזבתו על התה והתופינים בבדידותו…

והמשפחה כולה?…

גיסו החשוב, זה המלוה-ברבית, אמר לו “מזל טוב” בליל התנאים, ומאז אינו עונה גם על ברכתו של פיבוש כשהוא נפגש עמו ברחוב…

בן-המחותן, נאמנו של הפריץ, מכר ארבעה צמדי בקר של הפריץ לסוחר אחר, ולו, לפיבוש, גם לא הודיע שהם עומדים להמכר…

הבן השני, הסוחר, פגיעתו רעה, שסופה תמיד “גמילות חסד” שהוא לוֹוה מפיבוש…

רק גיסו החזן, אפרים, זהו באמת “איש חביב”, נחמד ושמח; אבל זה – אינו בוש לצבוט את הכלה לעיניו של פיבוש…

אילו היה זה לכל הפחות איש פשוט, “אחד משלנו” – לא היה איכפת לו לפיבוש מעשה זה… אבל הרי חזן הוא, והיאך אין הוא מתבייש?…

אף הכלה – נפש עליזה… תמיד היא שוחקת ושוחקת…

היא אמנם יפה היא בשעה שהיא שוחקת, אבל למה היא שוחקת תמיד? וכי איזה דבר מגוחך היא רואה בו, בפיבוש? – כמדומה לו שמגבעתו יפה ונקיה ומיושבת על ראשו כראוי… גם בגדיו תפורים על-ידי הטוב שבחייטים, גם שרשרת זהב, מודֶרנית, תלויה משעונו…

לפי דעתו של פיבוש אינו נאה שתהא הכלה שוחקת והוא יהא יושב כגולם, ולכן – הריהו שוחק גם הוא…

כלומר, לא שהוא שוחק מתוך גרונו, אלא שהוא מרגיש ששחוק של שטות מרחיב את פיו כל אותה השעה שהוא בבית המחותן, עד שלסתותיו כואבות ואזניו לוהטות כאילו מרט אותן מי שהוא…

ורואה פיבוש את עצמו כאַיל זה המתלבט בתוך עדר של בקר…

אך באחת היה מתנחם פיבוש: תיכף בשבוע הראשון לאחר החתונה יהיה לו בעל-הבית בפני עצמו; שישכור לו דירה נאה, יקנה לו כלי בית יפים, – והוא והיא ישבו להם שם לבדם… לבדם כשתי צפּרים בתוך קינן, ולא יהיה עוד בפני מי להתבייש…

והנה הודיעה הכלה חפצה, שיקשט להם רק חדר אחד – ודווקא בבית אביה…

ולמה כך? –

בשום אופן אין גרוּניה מסכמת לעזוב את בית הוריה; כי מה לה דירה מיוחדת? – הלא תמות שם משממון ומיראה בלילות. פיבוש – כל ימי-המעשה הריהו כמעט תמיד בדרך, נוסע מיריד ליריד שבסביבה, – והיא, איכה תשב ואיכה תלין שם יחידה? וכי אין מקום לשניהם בביתו של אבא?

אכן, צדקה ממנו; שבאמת, יש ויש מקום בביתו של החותן – תודה לאל. הדירה מרווחת… אבל לבו של פיבוש אומר לו, שאם ידור עם חותנו, תהיה גם הוצאתו כפולה ומכופלת, והחותן והחותנת יאמרו עדיין שהוא ניזון על שולחנם…

ולא עוד אלא לא נוח לו לפיבוש לישב יחד עם ר' דניאל אל שולחן אחד… חותנו כמה מיני זמירות הוא יודע לשבת, והכל על-פה, – והוא, פיבוש, אין הוא יודע אפילו איזהו מקומן…

ישב וידום? – ומה יאמרו הבריות?… יזמר גם הוא? – והרי אינו יודע שום ניגון בעולם, ובפרט אלו של חמיו, שכולם הם במיני גלגולים וסלסולים שאין גרון פשוט מוכשר להם…

ידבר, יספר על השולחן? – עם מי? והם הרי אינם מבקשים לספר אתו לא בעסקיו ולא בעסקיהם…

מיוחסים הם, יהודים מעודנים, ומנהגיהם נאים… אבל הש“ץ אפרים, חזן בעל-שם זה – כיצד הוא צובט את גרוניה כעם-הארץ סתם, כחייט, כ”כלי-זמר"?! – – –

כערפל לעיני פיבוש – ואין הוא מבחין ברור במה שלפניו…

הביא פיבוש לכלתו מתנה חדשה – שלשלת ארוכה של זהב עם מדליוֹן – שאבן שוהם משובצת בו. עשתה לו גרוּניה קורת רוח באותה שבת – שבת “נחמו” היתה – והלכה עמו לבקר בבית גיסה אפרים החזן.

החזן כדרכו התחיל צובט את גרוּניה משום חבּה…

ראתה אחותה של גרוּניה, אשה חולנית וירקרקת, – והתחילה מקללת את פרנסתה השחורה, את החזנות…

“אלמלא פרנסה חשוכה זו” – אמרה לבעלה מפורש: “הייתי עושה לך ‘סוף שחור’ עד שהיית בוש להראות פניך בחוץ… ידעו הכל שאתה… אתה… אלא…” – והיא מפנה ומביטה בהבטה חדה של עיניה הבוערות כלפי פיבוש: “אלא… ‘השור הזה לשון ארוכה לו ולתקוע בשופר אינו יכול’…”

יושב פיבוש וכתלי הבית זזים לעיניו, וכאילו הריח בחזרת חריפה… אף אזניו לוהטות – ושפתיו צוחקות, מתוחות וצוחקות…

גם גרוּניה אך צוחקת, צוחקת כדרכה מטוב לב עד ששלשלת הזהב מטלטלת על שדיה… ומכה היא על ידו של החזן בלי שום דרך ארץ כלל:

“חדל, אפרים!” – היא אומרת גם בשעה שזה לא ניסה אפילו לצבטה כל-שהיא…

ברם, אך צחוק היא עושה לה בכך – ואינה משגיחה באחותה, המתרעמת על לא דבר, אלא מפני ארס רע שמפעפע בה…

אבל…

אבל – הרי גם לאחר החתונה לא יהיה פיבוש בביתו כל ימות החול…

ומה יאמר? – יאמר הוא שאינו רוצה בכך?… ומה יאמרו הבריות? “כשהרב מתחתן עם הבלן – הבלן נעשה מיוחס”…

“השור לשון ארוכה לו, ולתקוע בשופר אינו יכול”… מחטט הוא פתגם זה תוך פיבוש, והוא מביט מתוך חיוך על הכל – ואינו מבין איזו שייכות יש בין זה לזה ובכל מה שהוא רואה כאן…

ספרי נוטין… צורתו של מונטיפיורי… האשה החולנית והירקרקת מכה את הטף הצרים על השולחן ורוצים לחטוף מן ה“כבּוּד… לשון ארוכה ושופר אילם… ואפרים חזן, שכפּה של משי על תלתלי ראשו הרכים ועל מצחו הלבן… והניגון שהוא מנגן כדי לבדח את הדעת – כמדומה לו לפיבוש שמין “דבר” הוא זה ל”ימים נוראים"…

וגרוניה מנצנצת בתכשיטיה, שוחקת ונותנת ריח בתמרוקיה…

וכל אלה יחד איזו שייכות יש להם ביניהם, ואיזו שייכות יש לו, לפיבוש, לכל אלה ביחד?…

מסתכל פיבוש בשעונו, וחוזר ומסתכל: באיזו שעה באו לכאן? אין הוא זוכר… ובאיזו שעה יהיו יוצאים מכאן? אין הוא יודע… אך לסוף הנה זה נתנה גרוניה את פּאֵרה על ראשה, – ועמד פיבוש אצלה לצאת, – ובא החזן, נתיצב כנגדם בכפּת המשי שעל מצחו הלבן והרך ואומר:

“שמעו, בנים, ‘דבר’ חדש!”

והוא מתחיל לזמר בקול נעים ודק:

“הַבֵּן-הַבֵּן… יַקִּיר לִי-יִי… אֶפְרַיִם!…”

ועיניו של אפרים-חזן משתמנות, ופניו מתמלאים רוך, חנינה, בקשה ורחמים… והוא מוציא את המלים מבין שפתיו, מוציאן באצבעות ומושיטן ונותנן במתנה גמורה:

"כִּי, מִדֵּי, דַ-בְּרִי, בּוֹ,

זָכֹר, אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד –

אֶזְכְּרֶנּוּ-עוֹ-ד!…"

ועדיין הוא מוסיף ואומר, מושך בניגון ובנעימת קול דק:

“אֶזְכְּרֶנּוּ-עוֹ-ד!”…

ועוד הפע-עם עונה לו, מ-שיב ואומר ‘אַלט קט-ן’:

"הַבֵּן-הַבֵּן… יַקִּיר לִי-יִי…

אֶפְרַ-יִם… אוֹי, אֶפְרַ-יִם!…"

וגרוניה כבר תפסה את הניגון אף היא והריהי עונה אחריו בקול זמרה דקה ובשחוק:

“אֶפְרַ-יִם… אוֹי, אֶפְרַ-יִם!”…

… ועובר הוא פיבוש ברחוב יחד עם גרוּניה “שלו” – ומלַוים אותו בדרך, לשון ארוכה ומבטה הדולק של אותה חולנית ירקרקת… ועוד הפעם: “אפר-ים, אוי, אפר-ים!” –

וכעין רעיון בלתי ברור מחטט במוחו הפשוט:

הכל בזמן הזה מתערב מין בשאינו מינו… הכל בזמן-הזה מין פרה-וחמור, סוס-ושור… והוא אינו יכול לברר לעצמו תערובת זו למה היא כך?…

… אחת היתה לו מירה’לי – גם אביה איש פשוט – אבל הוא לא זכה… כלומר, הוא דוקא זכה, זכה ביחוס נאה – ותדע לה אותה המכשפה, ינטה-בילה זו המביטה אחריהם בעָברם!…

תביט, תביט – ותמקנה לה עיניה בחוריהן! – – –

---

"כי יקח"...

מאת

ש' בן־ציון

(סקיצה)

מֶנדליביץ – בנו של בעל-הבית הגון “שירד מן המדרגה” – הריהו בחור בן עשרים ושלש שהיה מתפרנס “בשעורים פרטיים” דלים ושואף לבֶּרן מכמה שנים, ועכשיו, משקבּל סוף-סוף “תעודת הבגרות”, יצא מעיר הפלך ובא לכפר, לשמש שנה ב“קונדיציה” נוחה ומשתלמת יפה, בביתו של פּוֹסיסוֹר אחד אמיד.

הבית מלא שׂבע וכל ברכת הכפר; בעל-הבית, ארקי גראבובשציק, עסוק תמיד בשדהו או בחלקת היער אשר לו בסמוך לכפר; בעלת הבית, חייקה, טובה ושמנה, עסוקה אף היא, ועל-פי-רוב ברקיחת מיני מרקחות שונים שהיא מתקינה מהם כדים וצנצנות לאין מספר; הבנים והבנות, רוב היום, חירות להם כלתרנגולים ולאַוזים הרבים שבתוך החצר הרחבה, – והוא, מנדליביץ, אין אדם נצרך לו ביותר, אבל מין אוֹטוֹריטט חשוב הוא כאן, בּוֹריס מירוֹנוֹביץ, הוא להם… רֶבֶקה, “העלמה גראבובשציק” עצמה – נערה אדמונית בת שש עשרה הנראית כבת עשרים מגודלה – היא עצמה מביאה לפניו בכל שחרית בפנים שוחקות ומתבישות, קפה עם חלות-חמאה, ביצים מגוּלגלות ודבש ריחני חדש מכוַרתו… וכל היום מרגיש מנדליביץ את עצמו בטובה ובבטלה “כגבינה בתוך חמאה” והריהו נעשה כאן ממש “נפש בריאה בגוף בריא”… יחד עם המחסור, ההכנעה והחלאה פרחו להן גם “השאלות החברתיות” שהיה משעבד להן משום מה את מוחו וכוחו על-ידי קריאה בספרים וחוברות ידועות, והריהו עתה אך “אישיות חפשית” הממתחת את קומתה נמוכה וצועדת קוממיות – וכמעט כמידת גבר מידתו… כוח גברא הוא מרגיש בכל אבריו, וכל עצמותיו תאמרנה לו: נתחדשת! ועם זה גם “חזיון פסיכי” אחד מבדחו, – ימי ילדותו נזכרים לו כאן פעם בפעם במין הרגשה שובבה ורעננה… חושב הוא לכאורה בבּרן, כלומר, בימי האוניברסיתא המתקרבים ובאים (הן עוד כחצי שנה – וחמש מאות רוביל יהיו בכיסו) – ופתאום ילדות טפשה של בר-בי-חדר הלומד אצל מלמדים “משכילים” הנקראים “מורים”, צצה לפניו, כאילו להעיד באה, כי אמנם כוח כמוס בו לעשות את עולמו, אם דרך כזו עבר והגיע כבר עד מטרתו…

חלפו ימי העוני, נמוגו כערפל שלפני אביב, ומצחק העבר לנוגה העתיד, ובהווה – שובע ובטחה וגם… רבקה! – – –

הנה זה קץ הקיץ בא, עצי הגן שבחצר נכתמים צהוב ושָני, הימים – חמימות רכה הם משפיעים, והחלב החי, קצף חמים ומתוק זה שרבקה השוחקת מושיטה לו בכוס מדדי הפרות – נעשה שמן וערב ביותר; והנה רואה הוא את הבנים כשהם באים עם קירילא, נושאים חבילות של סוּף ירוק משקשק, שקצרו באגם לסכך הסוכה – וברגע זה נזכר לו עם כמה פרטים מעשה אחד שאירע אצל אביו בחג הסוכות, ופסוק אחד התחיל מקשקש עליו עם אותו מעשה: “כי יקח איש אשה”…

– – – תמוה היה לו אז פסוק זה בלשונו – מה פירוש “כי יקח”? בידים לוקחין אותה?… ומשנתבייש לשאול על כך את הרב, שאל בבית את טשארני – קרובה יתומה שהיתה משרתת אצלם: “טשארני, כיצד לוקחין את האשה?”… וטשארני – בתולה שחרחורת בריאה וגוצה שתלתלים פרועים נופלים לה על מצחה – גחנה עליו ולחשה לו לתוך אזנו: “בקרוב תהא אצלי החתונה – תראה”… ובעיניה השחורות נצנצו זיקי סוד…

ומי הוא החתן ש“יקח” אותה? אין טשארני מגדת, וכשאבא ואמא אומרים לה: “שמואל-משה האלמן” – הריהי מורידה ראש, מעקמת חוטם ואומרת במשיכת כתף: “נוּ”… משמע, מסרבת היא בו.

ובאמת, אלמן דק וקלוש זה היאך “יקח” הוא וישא את טשארני הבריאה? – לא כן הוא גבריאל החבתן, אותו בחור בריא וגבוה העובד בתוך חצרם, זה יוכל לקחת אפילו פרה ולשאתה על גבו!…

עומד הוא גבריאל בעבודתו בתוך הסכָכה, זרועותיו מגוּלות לו עד לבית-השחי, והקבוֹריות שבהן רוחשות כבעלי-חיים מתחת לעורו… תופס הוא את הגרזן בימינו ובֶקע אלון חסון בשמאלו – חטב-חטב! – ושבבים גסים מתפצלים מתוך חריקות ונופלים, תל שבבים מצטבר וגדל לפניו, ובקיעי-אלון נעשים זה אחר זה לנסרים חלקים ומשופעים. תפס במשור – והרי זה הולך ומנסר לאשר יטהו גבריאל, מנסר והוגה בעל-כרחו רק מלה אחת בשריקה צרודה בלי הפסק, גזרים נופלים – וקרקרת עגלגלה נעשית בלי שום פגם. מהדק גבריאל חבית בחשוּקיה – והריהו נותן על קרקרתה פסלתם של חשוקי הברזל, דופק על החשוק בשתי מקבותיו, ומַרש תקיף עונה מבטן החבית ומעל קרקרתה בקול תוף ומצלתים, – ואז אין טשארני מהלכת אלא מרקדת היא בתוך הבית…

וכמה פעמים ביום באה טשארני לתוך הסככה לאסוף משם את השבבים ולשאתם לבית-העצים. ובבואה – גבריאל מהתל, והיא שוחקת ומקללת אותו בהנאה יתרה… ופעם אחת כשעמד שם הוא, הקטן, ראה שחטף גבריאל את טשארני והידקה בזרועותיו אל לבו עד שנדמה לו, לילד, כי עוד מעט תשבר טשארני ותתפרק. הידקה גבריאל, הרימה והגיע פניה אל פניו, שני הפנים נעשו שטופי-דם, וגבריאל נהם כנגדה בלחישה: “נשיקה, נשיקה, נשיקה אחת!” – וטשארני פרכסה על גופו וקראה בקול אטום: “משוגע!… חלום שחור לראשך! הרי הילד כאן!” – ותפס גבריאל סנטרה בנשיכה-נשיקה, מצץ ופתח ידיו, ונפלה טשארני כגולם על גל השבבים…

הככה “יקח איש אשה”?

ואכן לקח גבריאל את טשארני וישאנה…

יום חג היה. הכל ישבו בסוכה שבחצר לנוכח הבית וגם האלמן שמואל משה עמם. נכנסה טשארני והביאה “כבּוּד” ויצאה כשפניה מתלהטים… האלמן אומר, שרוצה הוא שתהא החופה מיד לאחר שבת בראשית: “משום רחמנות – הוא אומר: – רחמנות על הילדים, שאין מי שישגיח עליהם”…

והנה בא גבריאל כשהוא מלובש בגדי יום-טוב ועמד על פתח הסוכה ואמר לאבא: “רבי מאיר! אני רוצה לקחת את קרובתכם טשארני. אצלי ייטב לה, אצלי אין בנים…”

וכמה הבהיל זה במאמרו והכלים את הכל! – שמואל-משה, האלמן הדק, הלבין וקפץ ממקומו בפה פתוח לרוָחה…

– טשארני! – קרא גבריאל לתוך הבית.

ואין קול ואין עונה.

– טשארני!! – קרא שנית בקול צלול.

והכל עדיין שותקים.

– בואי הנה, טשארני! – קרא בשלישית בפקודה נמרצה.

נראתה טשארני בפתח הבית, כשהיא עומדת כנפוחה, ראשה מורד ופניה אדמו, הבבות נעלמו תחת גבותיהן ונראה רק הלובן שבעיניה שהוא רוחף בדמעה, בימינה – המכבּדת, ושמאלה מקמטת את הסינר הלבן… רחמנות על טשארני – למה אינו נותן לה זה שתכבּד את הבית? –

– טשארני! – אמר גבריאל והראה בידו כלפי הסוכה: – אמרי נא, שמא לא נשקת אותי אמש, כאן בסוכה זו, בחצות הלילה? נשקת ובכית?…

טשארני סככה במכבדת על ראשה כמתיראת שלא תפּול עליה התקרה…

– מה אתה רוצה “בונדירוק”?! – צפצפה פתאום אמא בצוָחה ושלא בקולה הרגיל: – שערוריה אתה רוצה לעשות בביתי?!

– רוצה אני לקחת את זו – אמר גבריאל ומשך את טשארני בידה והעמידה לפני הסוכה… וטשארני מלבינה כבַד כהה, מוריקה כעלה כמוּש, מַפנה ראשה לכאן ולכאן ומגמגמת: “הניחה… עדיין לא כבּדתי את הבית”…

– הנח לה! – נתאדם אבא בשאגת פתאום, רעד ותפס קערה לזרקה בראשו של אותו בחור… ונזדעזעה הסוכה בכל אבריה – כלונס עץ נעקר “מצורת הפתח” שלה בתנועת יד אחת עם שתי צעקות של בְעָתה מלבותיהן של אמא וטשארני ביחד… וגבריאל הרי זה מעקם עין זועמת, מניף את הכלונס ואומר: “נראה – מי יעיז להרים יד… נראה – מי יהין לגשת הנה…”

– בואי – הוא אומר לטשארני: – אינך צריכה לסמרטוטין שלהם…

טשארני עומדת כאבן דוּמם… וחבּק גבריאל את גופה הקצר בשמאלו, הרים אותו מעל הארץ – ונשאה מן הסוכה ביחד עם המכבדת שבידה, נשאה כמי שהוא נושא טלית ותפילין שלו בבית-השחי – אלא שגבריאל גם כלונס ארוך נצב לו על שכמו הימנית…

נופלת המכבדת מידה של טשארני:

– הניחה, – אומרת טשארני בנשימה כבדה: – אלך אתך…

והכל עומדים אצל הסוכה שנפתחה, עומדים ודוממים ביראתם…

לקח גבריאל את טשארני ונשאה מן החצר, כמו שנאמר: “כי יקח איש אשה”! – – –

ועכשיו, הזכרון של “כי יקח” זה מלפף את מנדליביץ בימי הסוכות הללו, – ימים מדושני עונג ומטעמים, ואגוזים חדשים ויין משומר, המעודד את הנפש, אינם פוסקים בהם מעל השולחן; ימים, שבפניה המכודרים של רבקה אודם בכורי-תפוחים משחק, ועיניה לוהטות ומשחקות, אחרי בוריס מירונוביץ יסורו וינחשו – ואין אבא ואמא רואים…

“כי יקח” – מאמץ הוא פסוק זה את לבו ומחזק רצונו, והריהו מחליט על המחשבה – הוא יקח את רבקה! יקחנה שלא ברצון ארקי גראבובשציק, כי שלו היא! מתּחילה אך נתנה והמציאה את עצמה לנשיקה גנובה שלו, ומיד היתה משתמטת ונמלטת, ועכשיו, כאן בסוכה זו, הרי היא חבּקה ונשקה אותו מאליה, דבקה בו, עמדה ולא ברחה עוד… נערה טבעית ובריאה היא, בת-כפר שהעיר בנימוסיה לא קלקלה את הרגשותיה הבריאות, היא אוהבת אותו – והריהי מבקשת את חבּוּקיו, גפּוּפּיו ונשיקותיו, והריהי עושה זאת בפשטות…

והוא, כלום הוא אינו אוהב אותה?… אוהב… שכּן הרי מחכה הוא בחרדת-לב ורעד-ידים לרגע של יחוד… וכמה, כמה הוא מדבר ומשוחח עמה. במה? – הוא עצמו אינו יודע במה, אבל תמיד הוא מדבר עמה – ואפילו בפני אחרים… פנים עגולים, אמנם, לא לפי טעמו הם, אבל לחייה אלו הפורחות – לנשוך אותן הוא רוצה ולא רק לנשקן! – ומי זה יעמוד להפריד ביניהם?

ארקי גראבובשציק לא ירצה בשידוך כזה, – אבל הוא גם דבר לא ידבר עם כפרי זה – ויקחנה… ובדיעבד, לאחר “לקיחה”: – התר נא, בעל-גוף, את צרורותיך, ושלח את הזוג יחד לבּרן, וחמיו של דוקטור, אתה ארקי, תהיה!

יקחנה – כיצד? הוא ישכור עגלה, ובלילה אחד, או אפילו ביום אחד, בשעה מוכשרת לכך, ישב עם רבקה ויסע מכאן. ירדוף אחריהם ארקי – ומה יעשה לו? לבית-דין יקראנו? בעל כרחו יסכים, ובלבד שיאסוף את “החרפה” ושיהיו קידושין “כדת משה וישראל”…

והיא הרי הלוך תלך אחריו, שכן אוהבת היא אותו, ובכל שעת הכושר הריהי מזדמנת לפניו להתיחד עמו. עוד מספר יחודים כאלו, ויגַלה לה את עצתו – ותסכים לו. צריכה היא להסכים לו בכּל. כוח גברא – הוא המושל, הוא התקיף המכריח ומכניע את האשה לאמור: “משכני – אחריך ארוצה”.

ואם לא תחליט עוד לנוס אתו, כי אז – כאן יכבשנה… כאן בבית זה יכבוש וינצח! – הנה ימי סגריר ממשמשים ובאים, אחריהם ימי החורף משעממים ולילות החורף הארוכים… ובודד הוא בית זה בקצה הכפר, ואבא ואמא עסוקים או ישנים כדוּבים במאורתם… והוא ורבקה לבדם מזדמנים בחדר אחד, והרוח תוקע ומריע ביללה סביב, סוּפת שלג כמחיצה היא עושה בינם ובין העולם כולו – וכבוֹש ונצח! –

אז יתחנן אליו גראבובשציק: “קחנה”… ואז: – קוּטשמא, תן כסף! הוצאות לבּרן תתן… גם בתך צריכה להיות בברן, ללמוד ולהתפתח, כראוי לאשתו של דוקטור!

ומנדליביץ מזקיף ראש וממתח קומה קצרה שלו, קופץ אגרוף מול פניו ומאַמץ את עצמו במאמר פוסק: – “הכוח – מוסר. האלהים – גבר אַלים הלוקח כחפצו!”

ומרגיש הוא בכוח חם שהוא מפעפע בתוכו כיין הטוב, מן בהונות הרגלים עד הלוז שבשדרה… ובטוח הוא כי בכוחו הכל יקח!

… והרי בוקר של “הושענא רבא”. הכל הלכו “לחבוט ערבות” במנין, גם האב גם האם וגם הבנים הלכו, רק רבקה ואחותה הקטנה נשארו בבית. ואף הוא, מנדליביץ, נשאר כאן… ברשותו הוא עומד. ואף-על-פי שגם “שפת עבר” הוא מלמד לבנים, אין הוא בוש שלא להתפלל אפילו בהושענא רבא. ילך לו ארקי לתפילה עם ה“גמרא-מלמד”; אבל הוא, בוריס מירונוביץ, – אין אדון לו, גבר הוא לנפשו! והריהו יושב לו בתוך הסוכה, מעביר אצבעות בתלתלי ראשו ושורק לו במין זמר, וספר פתוח מוטל על השולחן – כאילו לשם קריאה ביחידות הוא נכנס לכאן…

פינה זו, פינה נעימה, מצודדת וחבויה היא…

מקושטה היא הסוכה בשטיחי צמר מגוּונים, מעשה כפריות, אבל יפים הם ומשעשעים בגוניהם את העין. פירות גסים – תפוחים אדמונים עם חבוּשים זהובים – תלויים מתחת לסכך. השולחן מכוסה מפה לבנה ועליה שטוחה לאלכסון אלונטית מרוקמת, מעשה ידי רבקה – אכן, היא אינה חסרת-טעם אסתטי מטבעה, ואירופה תועיל להתפתחותה… ובטוח הוא, כי עוד מעט ותבוא לכאן. אי-אפשר לה שלא לבוא לקבל נשיקה של שחרית – –

והרוח מעלעלת בעלי-הסוף של הסכך, התפוחים והחבושים נותנים ריחם, ופושר הוא הבוקר ורטוב עדיין מטל… דמיונות של שדות, גנים והרים מרפרפין לפניו – והוא רואה את עצמו כאילו הוא מזדמן שם עם רבקה, במקום רענן הריק מכל בריה וחפשי מיראת עין רואה ואוזן שומעת… ורגע נדמה לו, כי אדם קדמוני הוא, פרא אורב בסבך היער לחטוף את הנקבה, בעברה כאן לשבור צמאה בנחל שוטף, – נחל איתן והומה כחיה בתאַותה…

היא צריכה לבוא ואף-על-פי שהיא מתמהמהת! – בטוח הוא שחפץ-חשקו יגיע שמה אל חדרה ויכריחנה, יוציאנה ויביאנה לכאן. כוח בו, “אדם עליון” הוא כאן, – הוא עוד ימשול כאן בכל!

והוא דוחה את הספר מלפניו, קם ומַפנה עין כלפי הבית ואומר בקול נמוך וקשה:

– בואי!…

ממתין רגע –

והיא באה!

כאילו להכין את “הקידוש” באה…

– חַיָתי, יפתי! – –

השובבה! היא טפחה על ידו השלוחה אליה… כך דרכה – תחילה היא כמשתמטת ואחר-כך היא מתדבקת בו, מטילה ראשה על כתפו ואומרת: “הרפּה… הרפני נא…” – ונשימתה חמה, בוערת…

הוא חוסם לפניה את הפתח – והיא שוחקת… לבו רועד ורוקד, וכעלוקה בו מוצצת… וראה נא –כמה נתאדמה זו, כמה נתביישה! הוא מכיר בה, מה לה – גל של חשק שטף בפניה… הוא זה טועם טעם הנשיקה החמה שהיא עתידה לנשקו – בשפתים או בצואר? –

– הניחה!… מה לכבודו?… אדון מנדליביץ!…

והיא נדחקת אל הזוית כמתיראת – כך! – לקַקֵט היא אומרת… פסיעה – ונתפשה בתוך הזוית – וסטירה צרבה! – מכת לחי? – – –

האב, ארקי עצמו כאן – מתמיה עינים עגולות ומבליט כרס, נופח בשפתיו ונושם כקַטָר רותח… סככה רבקה בידיה על פניה וברחה… הכל רופף ורוקד, וזיקים ועיגולי-אש פורחים. העינים קודחות בחוריהן כגחלי-אש, והוא רואה, שאַרקי – הטלית תחת אזרועו, הלולב וקופסת-הכסף של האתרוג בידו, ושוב מתנשאה ימינו כלפי פניו – וסטירה מצלצלת… טפיחה ששמע יותר בקולה משהרגיש בהכאתה – ולסתו נדמתה לו כהר עטוף ערפל… רואה הוא אותה בעינו זו שכהתה ונצטמצמה – והריהו מתעורר ואומר: “אֶטוֹ צ’טוֹ?” (זה מה?)… והנה זה הלולב, הלולב מצליף על פיו, נוקש ושורט על פניו, מצליף על ראשו, ועל ערפו, מצליף – וקול נושם ושואף עונה על כל צליפה וצליפה: " אטו צ’טוֹ… אטו צ’טו… אטו צ’טו…"

– וואָ-אָן מביתי!!

הוטל אל דופנה של הסוכה שנתנודדה, וכל קרביו טולטלו בקרבו מן האגרוף שהמם אותו בערפו:

– קירילא! השלך תרמילו מן הבית!

שמע את הפקודה – והוברר לו שהוא צריך לעשות מה כדי להציל את כבודו, ואינו יודע במה?…

… לבדו נשאר. עומד הוא מחוץ לסוכה – והמשרת מוציא לו את מזודתו וכובעו.

הוא שׂם את הכובע בראשו, לוקח את המזודה – תלמידיו עומדים תמהים ונבהלים – והוא יוצא מן החצר…

ברחוב – המשרת רץ אחריו – ואיכה יִמָלט?… הדביקו המשרת, נתן לו אימפּריאַל זהב – שכר חצי חודש, – והוא לקחו ונתנו בכיס…

“כי יקח”… – נאמר במוחו המטושטש, והוא הולך.

“כי יקח”… – נאמר שוב – והוא עומד.

“כי יקח”… – מתגרה בו אותו פסוק, והוא נס…

הַלָה ידו אחת עסוקה בטלית ולולב ואתרוג, רק יד אחת פנויה לו – והוא, היאך נתן לה לעשות כך בפניו?… מה עשה אז הוא בידיו שהיו שתיהן פנויות?… והלולב – הו, אותו לולב וצליפותיו! – –

“כי יקח”… – הוא לקח, לקח את המטבע של זהב… ולאן ילך? למי יפנה? – איפה יש למצוא עגלה לנסוע מכאן היום?…

רק עכשיו הוא רואה עד כמה אין הוא בקי בכפר…

והוא עומד, ושאלת “לאן” לפניו עומדת ובוערת…

---

"שפת לא ידעתי..."

מאת

ש' בן־ציון

בידוע, ששלמה המלך היה מכיר בשיחת חיות ועופות, שיחת דקלים ושיח סוד כל היקום אשר בארץ. מפורסם הדבר וכל בר-בי-רב יודע זאת.

ומכאן משמע, שכל הקיים וכל היש שבעולם לשון ודבּוּר יש בהם, – אלא שאין אנו בקיאים בלשונות אלו.

שמוע נשמע – הומיה התבל, ואנחנו אך כחרשים נתהלך בה; שומעים אבל לא מבינים…

ואדרבא, צא ולמד שפת לועז אחת של אלו!

שומע אתה, למשל, “קוּקוּריקוּ” זה של התרנגול בשעת שחרית, – תאמר, תרגומו בלשוננו: עוּרוּ התעוררו; אבל בצהרים שוב רק “קוּקוריקו” הוא אומר, ואיך תפרש את זה ותגידו בשפת אדם? קוקוריקו אחד – והוא לכמה פנים נשמע להם, לתרנגולים. היאַך? סוד שלהם הוא זה, – והאדם בינה של שׂכוי אין בו, ואינו אלא כחרש ושוטה בפני תרנגולת שבחצר.

או בבין הערבים – עובר אתה ברחוב, והנה דרור אחת מועפה אליך, צפצפה, נתעופפה, מעל לגגות התנשאה – ושוב אלי, ממש אלי תטוש, כמעט שנגעה בי בכנפיה! – ושוב שרקה מה בצואר נטוי, ושוב למרומים כחץ שלוח טסה, סבּה, שרקה שם פעמַים – ויחד עם חברתה שוב אלי, – יחד הן נופלות ביעף לרגליך: “תפוש!” – ימינה, שמאלה, שמאלה ימינה: “צוויץ-צוויץ!” – ושתיהן נגוזו…

ומה באו הללו לבקש ממני? אם לאיזה מקום מופלא שמחוץ לבתים קראוני לשם מה? או רק גרה התגרו בי השובבות לאמור: “ולך יש כנפים כשלנו?” – לעוג לעגו לי ו“צוויץ צוויץ” כינוני, כלומר: “זוחל עפר” בלשונם – –

אבל הדרורים הרי גם זו לזו “צוויץ-צוויץ” יקראו – ואתה לך דע לשונן מה היא?

ושוב שחרית. עורב על גג ביתה של שרה האלמנה עומד וצורח. נשתתק, נסתכל לכאן ולכאן, הכה במקור על הגג אחת ושתים, ושוב: “קרע-קרע”! – ופרח לו.

מה ולמה צעק כך? אומרים: עוף שחור זה לרע הוא מבשׂר. ומה נבּא לה לעניה זו? אם על דליקה שתפּול בביתה? או שזאבים יאכלו את פרתה האדומה שלאלמנה זו? או אפשר אך הזהר הזהיר העורב ליוסילי בנה שלא ילך היום לחדר, כי הרבי כועס וברצועה ילקהו? – –

אבל למה הוא מבשר ולמה הוא מזהיר ואומר – ולשונו אינה מובנת לנו? –

עולם תמוה: בריות – וזה לזה דבּר ידבּר ואין איש מבין שפת רעהו…

אכן, העיר בהמונה – בשאון חברים וברוב לימודים, בעול תורה ודרך-ארץ שבה – משכחת את השאלות הללו. אבל בכפר – משבאתי לבית סבא וסבתא, אבות אמי שבכאן – נתקעתי בשאלות לשון אלו, ובכל כוח חתור אחתור אל פתרונן.

אומרין: “יגעתי ומצאתי – תאמין”; והנה כל היום לשונות מלשונות שונות אשמע, לועזיות לאין מספר, וכשמעי כן אבקש את פירושן, מתיגע במחשבה על הדבר – ואף אמנם דומני, לפעמים, כי עוד מעט ואמצא מה…

ולפי שעה אני מבקש.

בגן, בצל האגוזה הפורשת כפות עד לארץ, אני יושב עם שפרה, דודתי העלמה. היא רוקמת את רקמתה ומספּרת. לשונה מובן, והמעשה, שהיא מספרת, באמת יפה הוא עד מאד. אך אני אפילו אז, בשעת ספּוּר זה, בעודי נשען בערפי על ברכיה של דודתי, – עיני נתונות בסוכת האילן הירוקה ובנקודות של תכלת-השמים הקורצות פעם מפה ופעם מפה – ובמה אני חושב ומתבונן בשיחת העלים המתחרשים עלינו…

שיח להם, שיג שאינו פוסק מביניהם – וברור לי שהללו מדברים, ולא רק בקול אלא גם ברמזי צללים ובריח שהם מזלפים… ומה הם מספרים? –

האשאל לדודתי? – אך מה תענני נערה זו? כלום שלמה המלך היא שתדע?

אבל הצפרים, ברי לי, שהן ודאי מבינות בשיחת דקלים, – שהרי כל כך שנים בין העפאים משכנן, ויומם ולילה את לחשם תשמענה.

וחשוֹב בדבר: הצפרים – אזניהן היכן הן? ואף-על-פי-כן הרי שומעות הן ושומעות. כי הנה נתנה דודתי קולה בשיר (נעים קולה ודק אף הוא כקול צפּור) ומיד צפּרים מֵעבָרים תענינה לה בשיר גם הן. ממש לה הן עונות, בצפצוף על צפצוף הן משיבות לה, – הגם ביניהן, בין הדודה והצפרים, שיח ושיג יש?…

“מבינה את, דודה, מה הצפרים אומרות?”

“לפעמים… כשהיונים מהגות זו לזו, אני כמעט תמיד מבינה”…

“ומה הן אומרות?”

“אי-אפשר לספר זאת… השומע ישמע, והמבין – מדעתו יבין”.

ובכן שמוע אשמע עד כי אבין גם אני בשיחת צפּור שהיא! ואז מפי הצפּור אשמע ואדע גם מה שהאילנות מדברים, – עוף השמים זה יגיד לי! –

הרי אפשר…

והרי לך עוד מין דבּוּר חדש, דבּוּר שכנראה הוא בא רק לשם הלצה בלבד, – “האח! האח!” קראתי בקול, וממולי מבין הגנים קול כמעט דומה לקולי עונה ברור ואומר גם כן: “האח! האח!”

יודע אני ויודע, כי זה אך קול ההד הוא, – אבל ההד הלז מה הוא ומָן הוא?

יש לחשוב, שהאילנות, אם כי פה אין להם, אך ברצותם מדברים הם גם בלשון אדם: “ראה בן-אדם – הם אומרים לי – אנו יודעים לדבר גם בלשון שלך!”…

ואם כן, אדברה נא גם אני בלשון שלהם, של עצי הגן!

“שששש!” – אני קורא ושונה להם, ולכאורה, בלשונם ממש. אבל האילנות, דבּוּרי זה כנראה אינו משמע להם כלום. –

שותקים ושום תשובה אינם משיבים לי…

והנה דומני שמצאתי אחד, שהוא באמת יודע לדבר עם האילנות כדבר איש עם רעהו.

בוא וראה:

במגרש הרחב, שבאמצעו של הכפר, מקום שנדנדת-הקהל עומדת בו, – שם, מן הצד, אצל בית קטון ונושן הנוטה לנפילה, שם אֵלה עבותה וענֵפה תפרוֹשׂ צל עפאיה הרחבים. ספסל קטון של קרש עשוי תחתה, ועל אותו ספסל – זקן אחד כפרי יושב תמיד.

זקן תמוה הוא זה: חיגר הוא וכל אבריו רותתים בו, הקרחת שבראשו אדמדמה ומבהיקה, לסתותיו נפולות לתוך פיו, ונראה תמיד כלועס מה, בשעה שהוא תוסס בלשון עצים: “ששש”… זקן עני ודל, אלא שזקנו המגודל ממה כסף טהור, ושנותיו, כנראה, כימי מתושלח, – ומה לא יכול אדם ללמוד ברוב שנים?

והנה יושב הוא לו, משענתו וכלבו, הזקן אף הוא, לרגליו ינוחו. לבדו הוא שם כל היום ואין איש עמו. ומה מעשהו שם באותו מקום? – הוֵי אומר: מכשף הוא. מכשף השומע בשיחת דקלים; ואותה אֵלה זקנה ודאי מספרת לו מה שהיה ומה שיהיה בכפר זה, ואף הוא לפרקים לחוש ילחש דברו בנהימה חרישית – ולמי הוא מדבר שם אם לא אל האֵלה?

כן, שיח ושיג להם נסתר…

ואני זה פעמים אחדות ניסיתי להתגנב לשם, כדי לשמוע שיחתם מה היא. מתגנב – וחוזר מיד. מתירא אני… דומני, אותו זקן, כמו שהוא יושב לו במנוחה ומביט ארצה, יכול הוא להעלות עלי במבט זה – נחש פתאום מבטן שאול, ונשכני… וראֵה, גם הכלב שלו, זקן אשמאי ממועך זה, – נותן בך עין מלאה דם, כמתרה ואומר: “אל תתגרה, קטון, ברע”…

ואני חוזר והולך לי אל הדודה שפרה. –

מהרהר אני בדודתי הצעירה זו, ודומני, כי גם ממנה העליזה איזה סוד כמוס נודף… היא גם בקלפים תנחש, ועתים היא משתתקת פתאום כמקשיבה מה מרחוק… צריך לחקרה. – ואפשר אמצאנה שעה זו כשהיא מדברת עם היונים…

ואם לא – במחבואים אשחק עמה!

משחק זה, המחבואים – מודה אני על האמת, כי עַזמִדוב הכלב חכם הוא ממני לאותו דבר. – נתחבאה הדודה – ואני אובד עצות, איכה אבקשנה? דומה כאילו עשתה לה זו כנפים – ואינה עוד כאן במציאות כלל… והנה שואל אני לעזמדוב, והוא – בקפיצה אחת מצאה!

היא מתחבאה, עזמדוב מוצאה, ואני רץ ורודף אחריה לתפסה. – אבל שפרה גדולה זו אך כצפּור דקה היא קלה, כעכבר קטן מהירה ונמהרה; הנה-הנה אדביקה, כמעט-כמעט אגע בה, אך טפח, אך אצבע אחת ואחזיקה – איננה!… פתע חלפה, – רק רחש נפנוף שמלתה נשאר – ואני נופל בפישוט ידים ורגלים!

אבל לא! לא לעולם תמָלט מידי! אני קם ורודף אחריה שוב – האח, החזקתיה!… ולמה אין היא מרגישה בי?

היא אינה נותנת שוב דעתה עלי, שאני מחזיקה וקורא “תפסתיך”! – אלא מביטה היא מעל לגדר וקוראה:

“אמא! הנה חיים-מאיר בא!”

בא, חיים-מאיר זה – וכל המשחק בטל, – מי קראוֹ?…

חי אני! דודתי שוב אינה רואה אותי כלל… האם קטונתי כל כך בפני הבחור החתן הזה שגובה ענק גבהו? – אומַר נא לה, לשפרה זו, שתשים משקפים על חטמה, אם עיניה אינן רואות אות קטנה שכמותי!…

שמחה היא על החתן – ולשמחה מה זו עושה?

הוא אמנם בחור טוב – אבל הטוב לשכוח כך נער קטון וגר שנטרד לכפר, בשביל איש גדול, בחור גבּוֹר וחזק שכזה? – מה נטפלה לו כך?

ברוגז אני על שפרה זו.

וראֵה, היא עדיין מנשקת לי. למה פתאום? נוסעת היא מכאן… למה? – מחר תשוב… והוא הוא שהשיא אותה לכך! –

אותו בחור לוקח אותה בעגלתו העירה…

אַי! היך יכלה הדודה לעזבני לבדי בכפר? תשוב – ולא אדבר עמה. יום שלם לא אדבר לה – ותדע!

בדד אני מתהלך בחצר, בגן וסביב הבית… אנה אבוא? מי ישיחני?

עזמדוב – אף הוא אינו. הוא רץ כמשוגע אחרי שפרה זו. קראתי לו – ולא שמע לי וברח אחריה…

בדד…

זקני – בשדה הוא מאז הבוקר עם לַעֲזָר המשרת. וסבתא טרודה בגן עם המשרתת, מרקחות היא רוקחת שם היום בשביל משתה החתונה, – ואני מר לי מר…

לולא המרקחת המתוקה, קצתי בחיי כיום הזה!

אבל הן לא כל היום תאָכל מרקחת, – והרי אני יושב רכוב על הגדר ומסתכל בכפר.

דומיה, לכאורה; אבל שב והקשב, – יש קולות; וכל קול בוקע ועולה בודד לו מתוך הדממה.

מה פעה הגדי?

מה תנהמנה היונים?

מה יזמזם החסיל?

מה צהל הסיח? ומה ישרוק הצלָצל?

עגלה לא משוחה – וּשמע, אף זו מודיעה צערה בקול ובדבּוּר, על כל הכפר תשרוק תריע: "וי-וי-ואבוי!… "

לשונות –

יותר משבעים לשון אתה שומע בשעה אחת בתוך כפר דומם, לכאורה… וחשוֹב: כל כך לשונות בעולם – ואדם אין שידבר באחת מאלה. –

וגדולה מזו: האדם איננו מבין ללשון החי, והחיה והעוף הם מבינים מה מלשון אדם! תקרא לחתול – והוא בא אליך: “מיאוּ”– הנני; תשרוק לכלב – והוא רץ אחריך, תאמר לו – ופקודתך ימלא; תרנגולים טפשים – אף הם לקריאתך יזָעקו עליך; הפרה – צָוַחת לה, והיא בעינים גדולות תביט בך: “מהה?”… ומושקא בעל העגלה, למשל – הרי בעיני ראיתי, בנסעי עמו הכפרה, כי אל סוסיו דבר ידבר. כל הדרך הוא דבּר להם… ומשמע, יודע הוא הסוס שפת בעליו! והבהמה והחיה שבבית הקרקס – הרי בעיני ראיתי כי מכירים הם בלשון בני אדם כאדם ממש – –

ומדוע זה, רבונו של עולם, לא ילמד בן-האדם לשמוע שפת הבהמה?! כלום טפש הוא ממנה?

הנה בני ישראל שומעים שפת הגויים, ואין הגויים מכירים בשפת יהודית – ולמה? כי הם לא יחפצו בה. וישראל, משהם חפצים, הרי הם שומעים שפת הנכרים.

עכשיו – אם אני חפץ, חפץ מאד לדעת שפה נכריה אחת, לפחות אחת – הרי סוף סוף אלמדנה!

אלמד לשמוע ולדבר, לא אחת משבעים לשון שבני אדם משתמשים בהן – הללו, לכשאגדל אלמד עוד – אלא מה? רוצה הייתי לשוחח, למשל, עם החסידה שעל ראש הגג!

“לַק-לַק-לָק!” – אומַר לה. “לק-לק-לק!” – תען לי אף היא אמריה ותספר לי מכל אשר ראתה בארץ ישראל ובמצרים, וממצרים ועד הנה!…

ועכשיו, צא וראה, כמה נאה הוא נער קטון המהלך יחד עם חסידה גבוהה גדלת חוטם – ושניהם מסיחים ומהגים בלשון-חסידות זה לזה! –

בימות הקיץ עולה אני אל קִנה. אשב ואשיח אגדה נאה לגוזלים הקטנים המצפצפים. הם אינם יראים מפני – שמעו לשוני והבינו שאיני מתכוון חלילה לרעתם. אדרבא! הם אמרו לאבות: “לכו, אבא ואמא, צודו לנו צפרדעים, ובתוך כך ישב דוד זה עמנו וישיחֵנו!”

וביום של סתיו – אני יושב כרגיל בבית רבי, והנה חסידה ובניה באים ומתדפקים לקחת ברכת פרידה ממני לדרך…

“שלום לך! חיה בשלום, שמואליק!” – הן אומרות לי.

ואיך נתפלאו הרבי וכל חברי יחדיו! – יביטו יתמהו, ואני דובר:

“לק-לק-לק, חסידות טובות! לכנה לשלום! וברכנה לשלום את עמינדב בן דודי שב”ראשון-לציון" – אל נא תשכחנה!"

אומרים צעירי החסידות: “כן, כן, שמואליק! – אנחנו נבנה את קִנֵנו שם, על בית אבותיו של עמינדב זה, ונספר לו את הכל על אודותיך. נספר לו, כי למדת לדבר חסידות וכי כבר לומד אתה “שמואל בית”, וכי בכפר היית, וכי הדודה שפרה נעשתה כלה למזל טוב – את הכל נספר”.

ואומר הרבי: “מה אומרות הן החסידות, שמואליק?”

ואני שמואליק מתרגם לו את דבריהן.

הרבי: “ושאל נא את חסידותיך, שמואליק, אם אפשר לשלוח בידן אגרת אל מעבר לסמבטיון, לעשרת השבטים?”

אני: “לק-לק-לק – זוכרות אתן מה שספּרתי לכן אז על הגג, על היהודים האדמונים, שמעבר לסמבטיון המגלגל אבנים?… לק-לק-לק – אם אקשור מכתב ברגליכן, תביאו אותו אליהם?”

החסידות: “לק-לק-לק – בבקשה, בבקשה! גם תשובה משם נביא לכם לשנה הבאה, אם ירצה השם!” – –

אני: “אי, חסידות, חסידות יקרות! ומפני מה אין אני יכול לעוף כמותכן?”…

החסידה האם: “לק-לק-לק! זכרתי לך, שמואליק, חסדך עמנו בקיץ זה, – ובקיץ הבא, אם ירצה השם – לק-לק-לק, אגלה לך סוד התעופה… אז כנפים תעשה לך ככנפינו – ויחד נעוף… על שדות ויערים, ערים וכפרים, מדברות, ימים והרים – רומה רומה תרחף, – נעוף, נדאה – יחד נדאה לשנה הבאה בירושלים, ידידנו הטוב! – והיה שלום!” – –

ובכן, אלכה נא למקום שהחסידות מהלכות בו – – ונתחיל בלימוד השפה.

והחסידות היכן הן מהלכות? מחוץ לכפר, באָחו על שפת היאור, מקום שהסוּף גדל – לשם הן עפות תמיד.

וראֵה נא, הו, גם ראֵה! – הרי באמת שתי חסידות מטיילות שם! – אחת נשקפת לעברים, מקור ארוך כחליל תשלח לכאן ולכאן, ואחת בודקת מה בין העשבים – ועוד אחת! על שפת היאור, במימיו ממש היא נצבה לה על רגל אחת, ומקורה האדמדם נטוי בכונה רבה המימה…

הו, בני עוף נחמדים, אצילי בעלי כנף! למה, למה נתעופפתם?! כלום רעתכם אני מבקש, חלילה וחס? שובו, שובו נא ואחזה בכם!

לא! יראות הן מפני.

צריך להחבא, – לא יראוני וישובו.

ומטפס אני על הערבה העקומה וכפופה על ראי המים, מסתתר בין הזמורות, ומחביוני זה אביטה; תבואנה חסידות ואהיה רואה ואינו נראה, אינו נשמע – ושומע…

ועד שאני ממתין לבוא החסידות, מסתכל אני במשטח מי היאור, – וכמו חלום קל יעטני, נשׂאָני. דומני, על פני המים אשוּטה, על כנפי רוח בלאט אנשא… נישא – ומתחתי עולם נאה ומשונה יזהיר כעין הכסף הממורק. עולם הפוך – שם שמים ובני-עבים למטה ירופפו, ועליהם צמח השדה כולו הפוך, ישלח זמורות, ינודד נטישות ושבלים –אַיֵני?…

והבהיקו ונצנצו פתאום פני המים בזעזועים, – משבצות משבצות זהב חי תתשוטטנה – האח, דגים! – עדת דגים, דגים קטנונים דקיקים שם ישתובבו. כנוּפיה אחת, גדוד אחד רב יחד חוצץ יעבורו – – ומי זה קראם כי יֵאספו כה יחד, ויחד ילכו למקום אחד? מי הזעיקם? – לדגים הרי אין קול – –

משמע, יש לשון גם בלי קול – וכלום אפשר?…

וחסידות עוד טרם תבואנה.

ארדה, אשכבה נא על הדשא, אראה אתבונן, מה ביקשה אותה חסידה שם בין העשבים? –

על כל ניע וזיז שלי – חגבים מרקדים. מפני הלאה ינתרו, ולאחר הקפיצה, אלי יהפכו פנים, מרחוק בי יביטו וינידו קרנים – הלהפחידני הם אומרים, הטפּשים הללו? –

אַי! לוּ יכולתי לומר לו לחגב בלשונו שלו: “טפּש!”

צלָצל נסתר אחד מקרוב ישרוק, ושני מרחוק יענה לו. זה שואל וזה משיב. שיח ושיג ממש אתה שומע ביניהם, שיחה שאינה פוסקת – הבי ידברו? הרי אפשר שהם צוֹוחים לי: “טפּש! טפּש!”

לטאה ירוקה – כמעט מתחת ידי עברה בבעתה, נמלטה מכפי ונגוזה כהרף עין. נס נעשה לה שלא תפסתיה בזנבה! – והיא ודאי תספר עכשיו לרעוּתה על הנס וההצלה. קול אין לה גם לזו אך דבּר – ברי לי שתדבר ותספר!

אין קול גם ל“חמורו של משיח” זה המטפס על קנה שבולת גבוה מכל העשבים, – מעלה מעלה ישאף יצור קטון ומאדם זה – למה?… אנסהו – ונראה למה.

קטפתי את הקנה והפכתיו על ראשו, עיקרו למעלה ושבלתו למטה, – וכמה משתומם ומשתאה עמד חמור קטן זה! כיצד? הוא למעלה ולמעלה עלה – ואינו אלא למטה… מה זה? –

חוזר הוא לעלות. עולה, עוד מעט ובראש העיקר למעלה יהיה – אבל, שוב מעשה להטים, והוא שוב למטה הוא!… ושוב עומד הוא וחושב – מי הוא זה העושה לו כשפים אלו, שכל למעלה שלו אינו אלא למטה ולמטה?

ושוב הוא חוזר, ושוב גם אני חוזר, ושוב – עליונו למטה – –

דומני, עכשיו מתחיל אני להבין מה זה אומר אל לבו, ואם כי הוא אינו דובר…

הנה נראה, מה מבקש הוא כל כך למעלה? יעלה לו! – עלה. עמד למעלה – ומה עשה שם? התנפל למטה…

כטפּה נפל פתאום ובבין העשבים נתעלם –

ומה למדתי מזה? – לא כלום…

וגם זה הרי ספּר יספּר לחברו מאורע פליאה זה שקרהו בדרכו עם עץ קסמים אחד – ואיך, ובאיזו לשון יגיד זאת?

לא! – לשון שאינה נשמעת לאוזן, דבּוּר בלי קול, זה של דגים ושל לטאות ונמלים ושאר רמשים, כחמורו של משיח זה – לעולם לא תלמד! ולואי שאלמד אחת מן הלשונות הנשמעות, אלו שקול ודברים יש בהן.

ומי משמיע קול?

קול שאון הסוּף עולה – כל החוּשה מלאה תשואות!

טוב; הסוּף הן לא יברח מפני – ואליו אבוא, וכדברו אולי אציל מלשונו דבר.

אבל גם פטפטן זה, הסוּף – שומר סוד. כמעט פניתי לשם – ונאלם. שקטה כל החוּשה.

ראוני הולך אליהם – ונשתתקו כל הקנים כולם…

אעמוד אחכה לו, לסוּף בעל מזימות זה!

נתעופפה עדת צפרים גדולה בצפצוף פתאום ובפרפור גפים מסתר קנה; מתוך הסוּף נגוזה ואל חביון אחר שלו נפלה כולה – ובבת אחת נשתתקה…

וּראֵה, הקנים שם – אף לחש קל לא יתנו כאילו דבר לא נפל ביניהם… אין נודד כנף ואין נוע ענף…

ושוב נתעופפה העדה בהמונה ושוב בחשאי כרגע נסתתרה. מתעופפה ומסתתרה, מסתתרה ומתעופפה, מפה לשם ומשם לפה – והסוּף כאילו הוא ישן ואינו יודע כלום; הוא מסתיר סוד כל העשוי בתוכו…

אכן, שומר סודות הוא זה.

אם כן, בהחבא אבוא אל בין הקנים, ולא יראוני. בתוכם אסתר, אשמור, אארוב לסוד עד אם אשמע מה.

ועל ארבע כחית השדה כן אהלוכה, אתגנב חרש אל החושה – נסתתרתי.

…“הס, הססס!” – מזהיר קנה את רעהו.

“החשו, החשו – פה הוא” – עבר קול לחש על כל החושה.

“העודנו פה?” – שואל קנה אחד גבוה שציצת ניצה כבדה לראשו.

“הס… החשו…”

“ומי הוא זה?” – שואל חרש קנה אחד רך ודק הכופף ונשקף אלי מסתרו.

“הס… הס…”

ובלי קול, מבלי ניד עלה, אך את ראשיהם מלאי הניצה ינידו עלי. בניצה רכה ונפוחה זו מרמזים הם עלי, למען ידע כל הסוּף:

“כאן, כאן הוא… החשו…”

ועושה אני את עצמי כישן. אעצום עיני ואשכבה – אולי ידברו אז.

“הוא ישן? הוא נרדם?” – לוחש האחד מראשותי.

ואני משער שברגע זה, ודאי הכל כופפים ראש להסתכל אם באמת ישן אני…

מתלחשים עלי:

“יצור זה רק בשתים הוא מהלך וכנפים אין לו…”

“אבל שתי רגלים תלויות לו לצדיו כזנבות”.

“חי-חי-חי-חי! רגלים תלויות – למה הן?”

“הוי-הוי, רגלים אלו! בהן הוא עוקר, משבר, קוצץ ומחבל בנו”.

“גם ברגליו המהלכות ירמוס וישַבּרנו”.

“גם על כל החי רעתו תבוא”.

“את הדגים יצוּד ואת הצפּרים גם כן”.

“וכל חיה ובהמה שחוט ישחט המשחית הזה!”

“ורמס וטרף ואכל וחבל וכלה את הכל” –

“ארוּררר!” – נתרעם מרחוק קול אטום ועצור בזעמו.

ולמה זה איני יכול לפקוח עין? כבדו ריסי עיני, כבדו, נדבקו…

“השליכו… עוד ניצה ועוד ניצה השליכו על עיניו – נכֵּהו בעוָרון ולא יראה…”

“אוּר-אָרוּררר!” – עונה שוב הקול הנזעף.

וקול זמזום דק עונה: “ואני לתוך אזנו אבוא, אחרישהו ולא ישמע בדבּרנו” – ומיד התחיל מה מפרפר-מדגדג ברעש חלחלה תוך אזני – וי!

ונרעש וממרס זרת תוך התנוך קפצתי זועם:

“כך?!… ככה אתם מתנכלים לי? – כי על כן אַראכם מהו אדם! שמעתי, שמעתי: רגלים תלויות – וידעתם את רגלי אלו!”

ואני דורך ורומס, תופס ומשבר… בעבי החושה גם שמים אינם נראים – ואני באופל כדֶבר אהלוך… אשבר, אמגר וארוצץ כפרא מתהולל בחרונו. הקנים מטפחים על פני, משליכים ניצתם אל עיני, ואני עליהם מסתער, – נקם אשאף ואכריע.

העלי יתקוממו?

“הא לכם! הא לכם! – לא תאבו שלומי? בלשון גנבים בי תדברו? אלי תתנכלו? – פלשתים, עמלקים! הנני עליכם!”

“טוּררר-טרררח!!” – נתרגשו שמים ברעם; ואני, אני על “אויבי” בארץ אריע, בכוחי וגבורתי ארעים מלחמה, בטיט חוצות אדוּשם!

– “הָו-הָם!”

וי! – חיה שחורה חותרה, חוֹצה בסוּף – אלי, עלי היא! – אנא אברח?…

אני נכשל, מסתבך, בוקע דרך ונגף ונשרט, ואותה החיה הרעה בין קנה וסוּף תרדפני, – מפני, מאחורי – אלי תחתור, מבין הקנים תשלח לשון, תשוף, תשום כמפוח:

“הֶ-הֶהֶ! הֶ-הֶהֶ!”

“אמא! אמא!!” – זעקתי ואפול בטיט; והנה מרחב השדה נראה לי – ואני בורח מעבי הסוּף… כמשוגע על פני השדה אתרוצץ, בתוך גשם זורק ורגשי-רעם עם רמזי-ברק על נפשי מפי טורף-רודף אנוסה; והוא, השחור, אחרי ידלוק, ומתוך הרעש בהמון המטר את נשימותיו אחוש אשמע:

“הֶהֶהֶ! הֶהֶהֶ!” –

עוד מעט ובשיניו יתפשני! – ומפני החלחלה אחרי לא אביט, לבי כפטיש ידפוק, הלאה בבהלה ידפקני, ונדחף במאמצי כל אברי בזעקה אברח:

“הצילו! – אוי-אוי הצילו!”

ותפשני אחד!… זרועות חזקות למעלה בתוך הגשם הגביהוני:

“שוטה, שמואליק! – מפני עזמדוב נבהלת?” –

זה מי?!

חיים מאיר הוא זה, חתנה של שפרה – והוא מראה לי על עזמדוב השחור המרקד וחופז זנבו…

אני – לבי עוד כפטיש יכה, והגשם זולף ומתיז טפּין לתוך פי הפתוח לרוחה מנשיפה-שאיפה מבוהלה, ועזמדוב הלז – הנה נתקע בכפותיו, ומן המים בפרוק עצמות יתנער, – נתזו רביבים מעורו, ושוב סביב סביב ובלשון שלוחה מרוב חדוה ירקוד:

“ההה! ההה!”

כלומר: הביאותיו! מצאתי את הקטן! הוצאתיו מן המחבוא! –

… חיים מאיר תוך המטר על זרועותיו ישאני; אל העגלה, ששם שפרה דודתי תחת סוכך שחור יושבת, הביאני, – ובידי הדודה נתנני…

“היאך? מנין? – מה עשית פה, שמואליק?!”

מה אומר ואיך אספר? גם לבכות איני יכול. רטוב ממים אני, ובפי שיני נוקשות, כעלה מפני רוח ארעד – ובושה וכלימה אני מרגיש בתוך פני על יראָתי ועל שטותי יחד.

כי בוא וראה:

זה עזמדוב מרחוק הרגיש בי, הכירני, ומן הדרך אל מחבוא הסוּף רץ, בא ובישרני: “הָו-הָם! – הדודה חזרה! כאן היא!” ואני טפּש, גם בקולו לא הכרתיו; מקרוב ראיתיו ודברו שמעתי ואומַר, אך פרא נוהם, פריץ חיות בא לטרפני… “הֶהה! – דבּר הכלב – צא, קטן! רוץ אל הדודה! רוצה, ולא ישטפך הגשם! ההה! – מהר, מהר – שם היא!” – כך קרא, נשף בי ברוצו אחרי, ואני אמרתי: לדמי הוא שואף, לקרעני כדג ירדפני.

והרי אפשר, כי גם הסוּף שם אך טובות דבּר, ואני חינם התעברתי ונסתערתי עליו במלחמה – לא כן?

אכן, אך חרש שוטה וקטון אני, – אשמע ולא אדע מה…

ופתאום:

“טרח! טררח-טרח!”

קול יי בכוח! קול יי החריד תבל! הוא דבּר – וברעם אשו הרעידה!

וינער יי מטרות עוז, זרמי עבות נתכו, שטפו ארץ…

נשפה קרה – ומַשק המונים-המונים ממרום נפול נפל, בשטפי המים סביב רבבות ירקדו – ברד! חיצי לובן יִיָרוּ יתפוררו, ורגבי קרח יתעופפו ויתופפו – את הסוכך מעל ראשינו יקרעוּ!

ושלשתנו, אני עם שפרה וחתנה – בעגלה גוש אחד נתכנסנו, זה בזה יכבוש פנים – אל נא באפך, אֵל!

ועומד לו הסוס נכנע לגשם ולברד, כפף ראש ומקווצות רעמתו קילוחי מים זורמים,– כולו הולך מים. ועזמדוב היכן? הוא אל תחת העגלה נרעד עמד, מסתכל בעולם שנאחז ונסתבך ברשת עבותה זו של ברד וגשם –

רשת שאין לה סוף מתנערת לעינים…

“ולמה נעמוד כאן, לפני הכפר, ולא נבוא בו?” – שואל אני ברעדה.

“ואינך שומע מה בנחל?” – אומר לי חיים מאיר.

הנחל שלקצה הכפר – ידעתיו. בו אַמת מים חֶרש בין שיחים וקוצים מתפתלת; אמת מים דקה שבפסיעה אחת עליה אדלג, – אך כעת מתוך המון הגשם, רעש גדול ונורא משם עולה, שאוג ישאג הנחל כאילו אלפי כלבים וחיות רעות שם בזעף יתקוטטו – – אביט, ובעד חשרת הגשם אראה – אימה וערבוביה! – שאון גלים על אבנים כפראים יזעקו ויתקצפו –

“שעה או שעתים נחכה לו – אומר חיים מאיר – עד עבור הזעם הזה מתוכו, – ורק אז נעברנו”.

“כל כך נעמוד פה ולא נבוא הכפרה?”

“ולא טוב לך גם פה?” – אומרת לי הדודה ובחיקה תחביאני.

ולמה זה גם צחוק תצחק בקרבה?

פורש חיים מאיר ומכסה על כולנו יחד את אדרתו. שלשתנו, ראשי שניהם על גבי ראשי, יחד תחת הסוכך נחסה, והמטר זורק-תופף ממעל לנו – –

ולמה ישחקו חיים מאיר ושפרה גם יחד?

אביטה בפניהם – המה דבר לא ידברו, אך עיניהם אלו לאלו יביטו – ושוב שחוק להם.

“חי-חי-חי!”

“ח-ח-חה!”

בי נשבעתי! המה בעיניהם ידברו מה…

“דודה שפרה, אני אומר, כיצד מדברים בעינים?”

ונפלה אלי הדודה בצחוק; פנים אל פנים תצחק לי ובעיני, בפי ובצוארי תשקני, אף אמור תאמר לי:

“טפּש! – טפּש שמואליק! טפּש קטון שלי!”

ולמה? – כלום טעיתי למראה עיני? ואם טעיתי – למה זה תשקני כך? – תימה!

והנה שוב העינים הכחולות-ירקרקות של הדודה ועיניו השחורות הצועניות של חיים מאיר נפגשו, – אלו באלו הן נבּטות ונראות רק כמסתכלות בלבד; אבל – חי אני! – כי מדברות הן, ממש מדברות!

כן, כן! עוד שפה, שפה חדשה גיליתי! גם בעיני האדם יש דבּוּר, מין שפה שבלי קול ודברים – יש ויש כזו!

ואני – שפת לא ידעתי שמעתי, ושפת לא ידעתי הנה גם ראה אראה כעת… שפרה וחיים מאיר בשתיקתם הם מדברים, – והראיה, שוב הם שוחקים שניהם מטוב לב, ואנוכי לא אדע מה…

לא אדע ידוֹע – אך טוב, טוב ונעים לי בין שני “המדברים” הללו. חביב וטוב לי שבתי בין שני לבותיהם של אלו, אחד מזה ואחד מזה, בשעה שרביבים מזלפים ותופפים בלחש דק על גבי הסוכך הפרוּש על שלשתנו יחד – – וגם אני זה שוחק…

ושמא אתם יודעים – מה?

אם מפני שהגשם זה הולך ופוסק אני שוחק ככה עם חיים מאיר ושפרה גם יחד?

פוסק ומשתתק הגשם; והנה זה נקדה החמה, מבעד לעבים הציצה – ונתפרשה קשת בצבעונין של זוהר, מקצה השמים ועד קצֵהם נמתחה…

וראה גם ראה! שמים וארץ אף הם ידברו!

בחייכם! רקיע וארץ זה לזה יביעו ידברוּ!

ראוּ: בזהרורי גונים זה לזה ישׂקרו ויצהלו, בנגהי צבעים יקרצו וידברו מה ברמזי רמזים –

הארץ לרקיע, והרקיע לארץ, – וזה את זה ישמחו!

וּשמע! הן גם לבי בקרבי – חי אני, שאני מרגיש בכך! – הן גם הוא דבר ידבר! – שמוח ישמח אף דבר ידבר מה – –

הס… הכל חי, הכל מדבר – מדבר גם בקול וגם שלא בקול – ואך אלוהים יודע מה – – –

הכל חי והכל מדבר –

ואכן, חכם גדול היה שלמה בשעתו, אם הוא הכיר וידע בכל אלו השפות!

אך אני – למה אכחד? – משקידמו השׂב והשׂבה את פני בדברי מוסר חריפים (הם סברו שאבדתי בסערה, או שטבעתי בנחל) וחיים מאיר עם שפרה היו עוד מלעיגים עלי – אז אמרתי אני בלבי: די לי גם בשפה זו שאני מבין…

כי צאו נא וחשבו: אלמלי הבינותי גם בשאר השפות שביקשתי – רבונו של עולם! – כמה דברי מוסר וצעקה הייתי שומע עלי בעולם הזה! הרי כל חי ורמש, כל עץ וחוט-עשב אשר בארץ – כולם ודאי היו משחרים אותי מוסר כל היום, או מלעיגים עלי ועל טפשותי – –

לא כך?

---

יצר הרע של אביב

מאת

ש' בן־ציון

א

“הסתו עבר, הגשם חלף הלך לו” אף הרבי אל עירו נסע – ולא נותר מן “החדר” ושעבּוּדו אלא שיירי מוסיקה של שיר-השירים, שנלמד לפסח – והרי הם בניגונם מרחפים באויר ועוברים כערפלי טוהר, בני חורין אלו שבמרום…

אף אברהמיל בן-חורין הוא, וגם טבעת של כסף יש לו – טבעת קידושין ממש! – אלא עדיין אין הוא יודע מה לעשות בגופו החפשי ובטבעת קידושין זו שמצא באשפה, – מקום אין לו בעולם שיהא קולטו, לא בבית ולא בחוץ.

בחוץ – שמים חדשים וחמה ברה וחדשה. אתמול אד עב ולח הקדיר וסיאב את העולם, והיום שחרית של אביב מבהיקה את העולם בזיוה וכמה יפה וכמה נעים היה אילו יצא אברהמיל לטייל תחת כפּתו של רקיע זך זה ולהסתכל בכל החצרות שבעיר… וטוב מזה אילו יצא לגמרי מתוך הישוב ורץ במגרשה של העיר כסיח רודף רוח, להתגולל בשדה, לשאוף את ריחה של האדמה הפושרת וריח דשאיה החדשים שהתחילו מבצבצים, או להִקהל שם יחד עם כל בני חורין אלו שבבני גילו, להמליך מלכים ולפקד צבאות ולאסור מלחמות… אבל קלקלה אחת יש בעולם ורפש שמה – וזה מעכב.

כל החוצות שטופים רפש אחד ואפילו שביל אחד צר אין עוד לעבור בו…

ובבית – כל מה שבו הולך ונעקר ממקומו. ערבוביה בחדרים של דברים וכלים שונים, קטנים וגדולים יחד מפוזרים ומוטלים דוקא שלא במקומם. תאמר: אדרבא, עכשיו, אם הכל עמדו “להפוך את הבית” הרי יכול הוא הבן להראות את תוקפו וגבורתו בדבר היום מיומים. אבל נשים בפרוס הפסח – מי יעמוד במחיצתן? אף אמא כך: בן-יחיד הוא לה ועכשיו גופו מיותר עליה בכל מקום שהוא. מעמוד השחר הוציאתהו מן המיטה החמה והעמידתהו על רגליו, ומאז שום מעמד אין היא מתירה לו. בחירופין וגידופין היא מטרידה אותו ומגרשתו ממקום למקום: כאן התיבה החדשה שהכינו למצות, ושם החביונה עם כְּבַש-הסלק שלפסח – קדשי קדשים אלו, סחור סחור ואליהם לא תקרב! עבר ונגע בכירים שנקלפו מטיח החמץ – מיד קול אמא מר צורח: מזיק! דבּוּק רע שלי! בחור-גמרא, לומד קידושין, ובחדר של פסח אינו יודע להזהר!… אף ינטה – זו שמינקתו היתה ותמיד לצדו היא עומדת בפני אבא ואמא – עכשיו סכנה לעמוד בד' אמותיה אף היא. שוב לא “פני חמה” ולא “עילוי” הוא לה אלא “תליין” הוא, “שטן” הוא – והריהי מאיימת עליו: “אם לא תלך מכאן – במערוך הזה את רגליך אשבור, פרא תיש!”… הזאת ינטה?

ברם ינטה, עכשיו ידה בכל ועל הכל היא נותנת כך בקול, – היא סיידה, היא טחה יחד עם הגויה והרי היא מטיחה דברים אפילו כלפי מעלה: “רבון העולמים” – היא קובלת: “פסח אתה רוצה, אבל כלום אפשר לגמור עבודת פרך זו שלך עד לסדר?!” ורבון העולמים, כנראה, אינו מצטער כלל בצערה של ינטה והריהו עושה לו בוקר של אביב בשמים ובארץ כחפצו הטוב. היום עולה ומתיפה, החמה מאירה, האויר פושר, רוח קלילה משיבה ומין תענוג, שאי אתה יודע לפרשו, בא ומתמזג ומתפשט בחללו של עולם המזדכך והריהו עומד מכחיל כלפי החלונות שנפתחו לרוָחה…

אורה ושמחה וששון ויקר בשמי חוץ, אך בבית, מקום שהנשים שולטות בו כעלות היום כן תעלה המהומה על המבוכה עד שכל החושים לוקים בהן: נגרדים כלי ברזל ונחושת והמצעות שהופשטו מכיסוייהם נחבטים במקלות, ואבק פורח ונוצות נדפות מחשיכים את העינים, – והכּל מסואב למראה מלוכלך בסיד ומטונף בטיט. בכל סיאבון – וזה גם לפיך הוא נכנס בטעם רע שהוא מעורב בריח של סיד שהורתח ושל טיט מגובל ושל פשפשים הנמלגים ברותחין… ולא עוד, אלא הנשים אפילו לסייע עמהן במלאכות נמבזות אלו אינן נותנות ומה יעשה הבן? דמעות של עלבון לו בעיניו – והרי זו ינטה מיטיבה קולה ואומרת לו: “ילד שכמותך אינו יכול למצוא עבודה ההוגנת לו, ולא שיהא מתלבט בין רגלי הנשים?”…

עבודה הוגנת לו – היכן? פשפש אברהמיל ומצא: ההגדה של פסח ודאי מוטלת היא באבק שעל ארון הבגדים ונזדרז אליה שיהא נוטלה וכורכה בנייר נקי לסדרים. טפּס ועלה ונפל משם חומש זה של נשים, “הצאינה וראינה”, לתוך העביט שהגויה ממרסת בו את הסיד. נפל, הסיד נתּז וכמעט שנסתמאו בו עיניה של הגויה… והרי צוָחה ואנחה לאָמה: “אבוי! מה לעשות במקצר ימים זה!”. רוצה היא לתפסו, והוא מדלג ומדדה בין הכלים – טרח! – הפּך נשבר ומימיו נשפכו – ואברהמיל אנה ימלט?

“תליין, גזלן!” – תזעק האם כשהיא מטפחת בשתי כפותיה על שתי כתפיו. “מה לך פה? שתה תה ולך, רשע, לבית המדרש להתפלל כבן אדם!”

לבית המדרש – הפעם דבר של טעם אמרה אמא! ומוחל הוא אברהמיל גם על חמי-שחרית, נתגנב ויצא מיד, בסידורו שלו ובקטע מקלו של אבא וחוֹצה הוא במגפיו את הרפש – ואף הטבעת עמו היא!

זו קמוצה ומוכנה היא לו בתוך ידו – שכּן בבית המדרש – ודאי ימצא את מי שהוא מחבריו ליטול הימנו עצה מה לעשות במציאה זו שתהא ל“תכלית”?…

ב

אפילו נער אחד מחבריו לא מצא אברהמיל בבית-המדרש. הם כולם אינם קרובים לכאן כמותו – וסגר עליהם הרפש מבּוא.

יחידי הוא מהלך בתוך המנין, מנין שני של חסידים ויהודים נאים, והוא רואה את עצמו כל כך קטן בין הגדולים הללו שהם מתנועעים ורצים מתוך אמירה כבהולים לחטוף את התפילה מן האויר… ואף הוא עומד להתפלל במנין ודוקא מתוך כובד ראש שהרי השאלה במקומה עומדת: טבעת זו שבידו מה תהא עליה?…

סוף סוף מה יעשה קטן בטבעת של קידושין? ימכרנה? למי? – מן הראוי לשפשפה יפה, למרטה במשחה זו שהשמש ממרט שם את המנורות לכבוד יום טוב. “אין הסחורה נמכרת אלא לפי מראֶיהָ” – ואם תהא הטבעת נראית כחדשה, אפשר יזדמן לו איזה בחור-חתן שיקנה… ועומד הוא אברהמיל ועיניו למשחה, אולי יעלה בידו נטילה כל שהיא ואפילו רק בראש אצבע בלבד… אך זה השמש, חייל זקן ניקולאיובי, קפדן הוא ונתן עליו פתאום בנזיפה: "לך, שקץ, להתפלל! פּשוֹל (הלאה) מכאן!

נכלם מפליג אברהמיל לצד מזרח. העטרה החדשה שעל טליתו של האברך, חתנו של ר' יהושע-השיל, משכתהו לשם. גם זו של כסף, והואיל וכספה ממורט כדי צרכו הרי נצנוצי אורה פורחים ממנו ומסקרים מבין-המקלעות כעיני זהב… ואם ישפשף את הטבעת ואפילו בלי משחה ודאי גם לה ברק יהיה. ומסתלק הוא אברהמיל לאחורי התנור, הניח את הסידור והתחיל במלאכה מתוך קנאה ממש! – אין להחמיץ!

משפשף הוא את טבעתו בעורן של מגפיו ובכנפה של הקפוטה, בזיעת אפו ימרטה – ובינתים שומע הוא בשיחתם של שני קבצנים זקנים, – אי, בני חורין! כמה ערים וכמה כפרים עברו אלו בימי חייהם! – והוא עדיין הוא משפשף ומשפשף עד שנתיגע ועמד – והרי זו שתיקה בבית המדרש… ולמה? נסתכל מאחורי התנור, ולתמהונו רואה הוא שכבר יצא הלך לו המנין כולו, ולא נשאר אלא הדיין ר' זליג בלבד, שהוא מניח עכשיו תפילין דרבינו תם…

משמע, הרבה עסק כאן בטבעתו, וזו חמימה היא ובאמת גם מעין ברק בה, אלא עדיין אינו כזה שבהעטרה. וישפשפנה עוד! ועד אימתי? עד שיחלוץ הדיין את תפיליו – ואגב יסתכל כיצד יהא הדיין כורך את רצועותיהן כ“כנפי יונה”…

ואברהמיל משפשף ומשפשף…

הדיין זה נשק את הפרוכת שעל ארון הקודש ויצא – נתרוקן בית המדרש מכל, אף השמש איננו עוד ואברהמיל מתנשם מן היגיעה ולבו נוקפו: תפילתו מה תהא עליה – – הוא שכח אפילו, היכן הוא עומד בה…

לבו ריק והוא בולע רוקו מחמת רעבון – אלא כלום תעלה על הדעת שילך לאכול בלי תפילה?… חס וחלילה! ולא עוד הרי טוב טוב לישב ולנוח כאן מעט, לישב יחידי על ספּוֹ של חלון זה שהחמה ממלאתו אורה. נתישב בחלון ופניו אל הרחבה שלפני בית המדרש…

“זמן חירותנו” – דבר גדול היא החירות: אין עול חדר, אין עול בית, שַלוַת-הַשְקֵט ואורה ואין אמא קובלת ומצעקת עליך, אלא שב והסתכל, הסתכל ודע בינתים שטבעת כסף גדולה מבריקה על בוהן ידך…

שלולית של מים נגרת במורד בתוך הרפש – מי בצה, אלא משחקים הם בקשקשי זהב כאילו מורטו עד להפליא, אף מפטפטים הם בלשון המיוחדת של מים חיים המפכים מן המעין… פרה כרסנית-דדנית, שירכותיה נפוּלות ועצמותיה בולטות כחבּורות בעד עורה המטונף, עומדת כגולם, בלי זיז כל שהוא נסמכת היא לכותל, עפעף לא תניד, גרה לא תעלה, אוזן לא תניע – אלא מתמכרת היא בכל גופה הקרוש לאורו ולחומו של יום – כי טוב האור ונעים החום.. והרי הרי! תרנגול אחד גדול מזדקר עם נשיו בקול רעש מתוך הארובה שבעליתו של חנניה שור הבר! – מרדו התרנגולים, פרצו את כלובם ויצאו ונתבדרו כשהם מהדסים ומדדים על גבי הגג בקולי קולות ומוחא התרנגול כנפיו, מכריז חירות בתרועה גדולה מראש גג ואף התרנגולות עמו תענינה:

“קע קע קחא! – זמן חירותנו, זמן חירותנו!”

חירות – ושופעת היא חירות זו גם על שנים אלו שהם עוברים לפני החלון ונושאים במוט סל גדול מלא מצות. מזהירות המצות באור החמה – ואברהמיל דומהו, מבעד לזכוכית החלון מרגיש הוא גם בריחן החם שהוא מפעפע – והרעבון צובטו בלבו כאכזר זה – צובטו עד לבכיה…

קפץ מן החלון, רוצה לומר לעצמו: חצות היום – וחזקה שגמר כבר את תפילתו יכול הוא לילך הביתה לסעודה, – אלא בינתים נכנסו שני בחורים כשהם נושאים ונותנים זה עם זה בחשק ובלחישה – וכלום אינו כדאי לשמוע ענינם מהו?

עמדו אצל שולחנו של התנור – ואברהמיל הרי זה מתגנב לאחוריהם ומעמיד את עצמו בקרבתם מוכן ומזומן לשמוע. אגב מתכונן הוא בעמידה זו גם לשמונה עשרה שיתפלל בינתים ברחש שפתים בלבד – מילא, יוַתּר הוא פעם, מחמת ספק, תפילה אחת משלו…

רוחשות שפתיו ואזניו שומעות.

אומר הוא הבחור האדמוני לחברו החיור שצוארו כרוך במטלית של צמר: “וכלום שיר השירים באמת משל הוא לכנסת ישראל? שוטה! אף זה אינו אלא דברי אהבה; שיר של אהבה בין שלמה ושולמית ואהובה דודה הרועה בשושנים”…

“הכיצד?” – תוהה החיור ופניו מתלהטים: “ובלי חופה וקידושין?”

“אי, שוטה שבעולם!” – משיבו האדמוני: “האהבה מוּתרת היתה גם בישראל – וכלום לא נאמר “ויאהב יעקב את רחל” “וישק יעקב לרחל”? ומה תאמר למעשה רבי עקיבא ובת כלבא שׂבוע? – “כי עזה כמות אהבה”, כאהבה כמיתה אינן בידי אדם”…

ועומד החיור נבוך ובולע רוקו כרעב זה שהרגיש בריח ניחוח של צלי… והאדמוני ידיו על חלציו משתרבב ומתמודד באוַת נפש עיפה, בעצימת עינים ובבת-צחוק המרמזת לאיזה דבר כמוס נחמד ונעים והריהו מושך ומקריא בקול המוֹת חלושה:

סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת –

רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים

כִּי-חוֹלַת-הוֹי – אַהֲבָה אָנִי…

ומשער לו אבהרמיל שבודאי תענוג גדול בדבר להיות חולה מחמת אהבה ורוצה הוא לשמוע עוד… בחוץ על זיזי החלונות קול צפרים שהן שורקות ורוקדות שם כאחוזות שגעון של שמחה, וכאן האדמוני מנעים בכליון נפש את הדברים:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר…

קוֹל דוֹדִי דוֹפֵק…

פִּתְחִי-לִי, אֲחֹתִי רַעְיָתִי!

יוֹנָתִי תַמָּתִי!

והריהו מעמיד פני בישנות ומרצה מלים בקולה של נערה:

פָּשַׁטְתִּי אֶת-כֻּתָּנְתִּי

אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה?

רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי –

אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?

ונתבדח החיור ומלקלק בלשונו, מתוך הנאה הוא שוחק ואומר: “והלה, הרועה – דוקא בלי כוּתונת ונעלים הוא רוצה!” –

“טפוּ!” – רוקק אברהמיל כנגדם כב“עלינו לשבּח” ושוחק בשבילם להודיעם שנגלה סודם לו, מראה להם מרחוק בטבעתו, קורא: אינכם צריכים,אינכם זקוקים לזאת?… וקפץ וברח מפניהם עם “הסוד” – החוצה…

והרי ינטה מרחוק מתוך הרפש אליו תמהר תקרא: “כפּרתך אני תלמיד חכם שלנו! הרי נשמתנו פרחה עליך!… מה שהית כל כך בבית המדרש? למדת שם?”

“קצת”… משיב אברהמיל ומשתמט בעקימת חוטם מחבּוּקיה של זו.

ג

מאחורי הבית, מתחת לסולם העולה מן החצר אל פי העליה, על גבי גיגית הפוכה – שם אכל אבהרמיל את סעודתו, פת בחמאה עם ביצה בחלב, וכטוב לבו באכילה לא מצא מקום טוב לגופו אלא הסולם. שם הוא גומר את ברכת המזון בקול חזן ובלבו שמחה שנתעלה למדרגה העליונה ונסתלק מן הערבוביה שלמטה. שם בכל החצרות גרידה, חביטה, רתיחה, כביסה, גבילה בטיט ושאר עבודות פרך של נשים כבימים של “עבדים היינו לפרעה” וכאן – הוא כולו עומד “בזמן חירותנו”…

שפועי הגגות כולם שטופים אורה טהורה זו של חירות, – רפש אין עליהם. גגי נסרים, גגי רעפים וגגי פחים כגבנוני הרים במרום לפני שמש יתחממו, – ואילו יכול היה אברהמיל שיהא מקפץ ומדלג על פני העיר מגג אל גג, מגג אל גג כמו שנאמר: “מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות”!… ברם זוג חסידות זה – אינן זקוקות כלל לדילוגין אלא נמשכות הן בפישוט גפיהן וגויותיהן הצחות, נמשכות בחירוּת התכלת וסובבות על העיר, והנה ירדו הנאוות, עמדו שם בראשו של גג-סוף אחד, מפשילות את צואריהן הארוכים ומקרקשות ומקרקשות למרום עד כלות הנפש:

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ

וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ…

הפסוקים הרי פשוטו כמשמעו הם בעולם זה של חירות! שיר השירים חדש בלי שום כוָנות של “דאָס מיינט מען” (רצונו לומר)! וכלום לא דברים של טעם אמר אותו בחור אדמוני? והרי אפשר שאפילו הפסוק “ישקני” כפשוטו היה, מין מנהג של חירות היה נהוג בזמן שבית המקדש היה קיים: פוגש נער בנערה – ונושקה… למה? מפני שהכל מוּתר ובלבד שתהא החירות שלימה ומשמחת עד כדי שׂחוק!

עולם של רחבי חירות מצהילה, וכאן כנגדו פינה חבויה, מעין מערה רזית ואפלולית יש, ה“בוידעם” – סככה זו שגג הנסרים עושה על תקרת הבית כמה סודות שרויים בצלה… ומתחבא הוא אבהרמיל בתוך האפלולית של העליה לראות ולהקשיב…

שתיקה. רק תרנגולת אחת מקעקעת שם בכלוב בין רעותיה השותקות ומסתכלות ומקשיבות אף הן… כלי הפסח עדיין עומדים הם בכיסוי לימות החג, ממתינים ומקשיבים אף הם מזויתם. ואפשר שהם גם מספרים שם זה עם זה במטמוניהם, מתחת למחצלת… אי אפשר לשתוק כל הימים, ולכן יש לשער שכל מה שבנסתר, כבסתר ה“בוידעם” כאן, מספּר בלי אומר ודברים, אלא במין חוש אחר שתוקי שבו… מאפילה השתיקה על הנעלמות שמתחת לגג, אלא בגלוי שלמעלה מצדו החיצוני של הגג, צפצוף חצוץ מתריע בקולי קולות. האנקורים השחצנים – איזו הילולה שם להם? שורקים ומקפצים, וחיטוט וחכּוּך של צפרניהם הדקות נשמע בריקוד והם אינם מרגישים כלל בשתיקה מתוקה זו הצנועה כאן “בסתר המדרגה” – –

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה…

אם לא כאן חבויה היא אותה השולמית? – חי חי העולם החיצוני בגילויוֹ, צוהל, עוסק, טורד ומטריד וכאן לפינה מוצנעת זו מתמלטים להחבא רק הרוך והנעימות, החביב, השקט והשָלֵו שבזעזועי היקום, – וזהו שמצטבר כאן, למטמון של נחת נעלמה… – וכעין גל חמים שוטף עובר בגופו של אברהמיל עד שהוא מתכוץ מתענוגו זה… מצטמצם – והריהו שומע את נשימות פיו כנשימתה של איזו בריה אחרת זולתו שבכאן – – – הס… הנה רוח קלה עוברת בחוץ – והיא לכאן אל הארובה תפעה מה בלחישה דקה, נשבה באבקת הזהב המפזזת בקו-האורה הדק כלהבת המשׂור, נדנדה את קורי העכביש בנחת – ותעלם… וטוב לו לאבהרמיל בכל השלוה הזאת עד שהוא עוצם את עיניו מרוב טובה – ונדמה לו כאילו נשאתהו אותה רוח קלושה אל איזה מקום בודד והניחתהו כתינוק באיזה חיק רך לישון בו… אלא אותו העונג המפעפע ותוסס בגופו אינו מניח לו לישון, ושוב אין אברהמיל יודע מה לעשות בנפשו ובגיל לבו, כשם שאינו יודע מה לעשות בטבעת הקידושין שלו, שהוציאה מכיסו להראותה את ה“בוידעם”…

מסתכל הוא במציאתו ומחליקה בבין שפתיו – וּתקפוֹ פתאום יצר של תשובה, קפץ על גבי הכלוב והרי ראשו מגיע ונכנס אל ארובת הגג – ומרחק רב ורחב נגלה לו משם באש!

שם מעֵבר לכל החצרות הללו, שלבנים תלויים בהן ומתנפנפים על חבלים, להלן ולמעלה מכל רוכסי הגגות השונים – מעבר לכל ישוב ורפש נשקף הר מוריק ועל ראשו פאת יער מגובבת כמראה ענן והיא נבלעת ומתמזגת בתוך ערפל דק, אד כחול אמוץ שמעבר להר ולהלן. אף הוא אברהמיל שם הוא, שם גופו מהלך ומפליג, הולך לאין סוף, הולך הלוך וקטוֹן, הלוֹך והמוֹג כסכר זה שבתוך מים חמים… הוא שט על גבי התלוליות שהן עולות מקצה האופק לבנבנות-כחלחלות וצחות כערמות של גג – ואף הן מפשירות ונמוגות מזיו של זהב מהותך שביום, נמוגות וצפות בחשאי בתהום רבה זו שלמעלה, תהומו של יום העמוקה הבהירה הריקה והטהורה במרום גבהה… לשם ולגבוה הוא נישא, וכאן, כלפי מטה, הנה עדר צאן, גולשים לצלע ההר, ירדו ומילאו מדרונו של חריץ אחד עקודים-נקודים וברודים, רחלים ועזים שעינו מבחינה ומכירה בהם מרחוק…

אברהמיל את הכל הוא רואה מארובתו והוא גופו אינו נראה לשום בריה: “רואה ואינו נראה” – שליט שאין עליו שליטה! ונפשו הומה ותוססת ומתגברת לדבּר שיר, ובניגון משלו ממרום הגג כלפי העדר יריע:

הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,

אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַרְבִּיץ

בַּ-צָּהֳרָ-יִם?!

ו“שאהבה נפשי”, זו שטבעתו על אצבעה, אף היא שם תועה במרחבים הללו, “בעקבי הצאן” ולא עוד אלא אתו היא מהלכת צד בצד… שניהם קלים ואינם נוגעים בארץ, אלא שטים הם כשני עננים דקים, כשהם דבוקים זה בזה בנגיעה רכה בלבד. עמדו והרי הם מתנודדים באויר, כשתי נטיעות רכות כשהן מזדעזעות מנשימתה של רוח ענוגה… ושוב הוא מתגבר על שכרון דמיונו ובניגון של “היום תאמצנו” הוא מכריז “על גפי מרומי קרת”:

אִתִּי מִלְּבָנוֹן, כַּלָּה,

אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי!

והנה קול כלה! קול דק נעור לקראתו והוא עולה מלמטה, קול נערה צלול ורך עונה ומושך תחנונים:

אִמָּא-נָא לִבָּתִי נָא, עֲטֶרֶת רֹאשִׁי!

אָנָּא רַחֲמִינִי וְהַחֲשִׁי!

כַּבִּי נָא אִשָּׁהּ שֶׁל גֵּיהִנּוֹם מִלִּבִּי

וּתְנִי לִי אֶת שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי!

עדיל השחרחורת, בתה של חוה האלמנה הדרה בחצר הקרובה – היא היא האומרת שירה זו בשעה שהיא עומדת ומסיידת את דירתן מבחוץ. דירה קטנה זו שחלונותיה הקטנים סמוכים לקרקע, נראית כעשויה לשעשועים, ועדיל בקטנותה דיה בשרפרף זה שהיא עומדת עליו בשביל להגיע בידה עד לגג. ועדיל זו – חינו של היום שרוי עליה, ואף-על-פי ששמלתה בטיט וסיד ועטופה היא בחזיה קרועה של אמה, שפע של אורה הוצק בקווצותיה המתולתלות, שהרוח משיב בהן ומבדרן על פניה ועדיל מפשילתן לרגעים בנדנוד ממרה שבראש. הפשילה – ופניה הפורחות מזיוו של יום, נישאו למעלה כלפי אברהמיל הנשקף מארובת העליה, מצמצה עיניה וקמטה מפני הזיו את חוטמה הקטן, ושלחה לעומתו שחוק של אורה, כאומרת: מצאתיך!… ועד שהוא משיב לה בשילוח לשון, גחנה עדיל להטביל את המכבדת שבידה תוך כלי שלרגליה והריהי חוזרת לטיחה ולשירה:

נַפְשִׁי, הוֹי, נַפְשִׁי חָשְׁקָה בִיפַת תֹּאַר,

הִיא יָפָה כַלְּבָנָה זוֹרַחַת;

גּוֹר תָּגוּר לָהּ תּוֹךְ דִּירָה קְטַנָּה

וּפְרוּטָה אֵין לָהּ אַף אַחַת!

וחוזר הניגון בכלות נפש:

כֹּחוֹתַי, כֹּחוֹתַי, הוֹ הוֹלְכִים וְכָלִים,

הֵם אוֹבְדִים מֵעֵת לְעֵת, –

אִם לֹא תִתְּנִי לִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי

בְּבֵיתֵךְ יְהֵא מוּטָל מֵת!

וחוזר האיום ומחמיר עוד:

בְּבֵיתֵךְ יְהֵא מוּטָל מֵת! – –

עזה כמות! ורוח נפעמה באברהמיל עד כדי להתעלל בו. רוח גבורה תקפתהו והוא מבקש לעשות מה להפליא את עדיל. הנה “קל כנשר ורץ כצבי” יהיה לעשות מה לשמה! ומה? לעלות על הגג ולקפוץ ממנו – אין הוא יכול, אבל לירד מן הסולם כמראה הבזק – אחת שתים! – וכבר נזדקר גם מעל לגדר אל חצרה של עדיל, והרי זה תפס בידה שעם המכבדת:

– “אני עדלי!” – הוא אומר בבקשה: “אני אטביל לך שלא תהיי גוחנת עוד!”

ד

השמעתם בישראל, בחור גמרא שלמעלה מעשר שנים, יהא מגלגל עם נערה שכמותו, והיא לא אחות ולא קרובה לו, אלא שכנה סתם, ואף-על-פי-כן הוא עומד ומשמש לפניה? – ודאי לא! אלא אברהמיל, משהחציף היום ויצא מגדרו, שכח כל דרך ארץ ונימוסין ולא עוד אלא שעדיל, באותה שעה דומה שקרובה היא לו יותר מכל הקרובות שבעולם!

“שירי, עדלי, שירי עוד!” – הוא מתחנן לה בהושיטו לידה את המכבדת שטבל. –

וזו משיבה: “כשאתה כאן – אני מתביישת”…

ובכן – ילך לו מכאן? כיצד? ומי יסייע עמה בסיוד? והריהו טובל ומושיט והיא עומדת לה על השרפרף וטחה במרום הכותל, ראשה מופשל לאחורה ופניה המוארות ונשואות למעלה שתי עינים זורחות מהן. חבויות הן בצלן של שמורות ארוכות, אך לבנוניתן ושחרוריתן כל כך עזות עד שהן מתנוצצות בנקודות של פז, וזה צוארה הפשוט חלק הוא “כמגדל השן”, ותחתית סנטרה כל כך ורוֹד ורך הוא… ומזין אברהמיל את עיניו, מסתכל ונהנה שלא מדעת בכל נפשו, הנאה של שכחה, הנאה של פרח המשתלף לאור הבוקר…

“וי!” – נאנקה פתאום עדיל מתוך שינים חרוקות.

“מה לך? אוי, מה לך, עדילי?”

ומצמצמת שפתים ומקמטת חוטם מכאב, היא גוחנת עליו מן השרפרף ומראה לו אצבע דקה שהסיד חלחל את עורה ועשה פציעה, ובקרעה רצועה מחזיתה הפרומה היא אומרת לו: “בבקשה, חבוש לי!”…

מזדרז אברהמיל ושׂשׂ להחיש מרפא, כורך ומהדק את הסמרטוט על אצבעה. ובמה יקשור? – מוציא הוא בשמחה את טבעתו, נותנה על האצבע השלוחה ומהדקה על התחבושת כשלבו מכהו בשחוק והוללות – סוף סוף מצאה הטבעת את תיקוּנה?

“של כסף היא?” – תמהה לו עדיל: “ואחזירה לך מחר, אברהמיל!”

“לא לא! לא צריך, עדילי!” – קורא אברהמיל ולוחץ כפּה: "אלא

הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְטַבַּעַת זוֹ

כְּדָת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל!"

“אמן!” – עונה זו בשחיקה צנועה, סבורה מין ברכה היא שלחש לה לרפואה.

אך אברהמיל – כאילו נפלה פתאום הגמרא קידושין על ראשו, ונדהם: וי, הרי תפסו הקידושין. ובבת ראש נזדקר וברח כמפני הדליקה…

נסתלק – ועדיל כאינה תמהה כלל לבריחתו, נתרחק והריהי חוזרת לשיר:

זֶה לִי שְלֹשָה יָמִים

שֶׁאַתָּה שָׁרוּי בְּתַרְעוּמָה;

אֱמֹר לִי אִם חָטָאתִי

לְפָנֶיךָ בִמְאוּמָה?

ואברהמיל שוב באופל העליה הוא מתחבא: תולש את פאותיו, כובש את פניו הלוהטות בכפּיו, דמעות סוכרות גרונו עד כדי חניקה וכל נפשו זועקת עליו: “מה עשית? מה עשית, רשע?! הרי קידשת לך אשה!”

הה! כאן ימות מבושה, כאן על העליה “יהא מוטל מת”!

מעיקה עליו עלטה הפולטת זיקי אש, וכמוכה אלהים, כנידון לגרדום הוא יושב וממתין לסופו… ישב עד שקול אמא התחיל צווח מלמטה: “אברהמיל, אברהמיל! – היכן אתה, מזיק?”

נסתכל לארץ והחליט לירד.

החמה היורדת צורבת את פניו הנכלמים, ואמא שוב היא צועקת:

“אברהמיל, אברהמיל”! –

והוא רוח של מרדות תקפתהו, וברדתו בסולם הריהו רוטן לעצמו בכוָנה כלפי אמא:

"ומה בכך? מה בכך? כך רציתי – וחסל! אגדל ואשאנה! – כך יאמר לאמא… אלא אבא מה יאמר? וחבריו מה יאמרו לכשיוָדע הדבר? –

---

וכמה שנים אחריכן נחלקו אמא וינטה בדבר. זאת אומרת: “אך ירד אברהמיל שלי מן הסולם מיד הכרתי שפני התינוק אינם כתמול שלשום”. וזאת אומרת: “לא כי, אני היא שאמרתי לך מיד: ראי נא סוֹסיל, הילד מתנועע כשכּוֹר”… אלא שתיהן שוות כי בסכנה גדולה, ה' ישמרנו, נפל הילד. שכן, מאותו ערב שבעה ימים ושבעה לילות, היה התינוק קודח, כקדוח אש המסים, על כל שונאי ציון! קודח, מתחבט ומדובב, ואביו כשהיה שומע במה זה מדובב, היו עיניו זולגות דמעה. ילד מלא תורה ודברי קידושין ופסוקי שיר השירים כמעט לא פסקו מפיו כל אותם הימים…

“ברם” – אומרת ינטה ופוסקת: “כי זכות התורה היא שעמדה לו לתלמיד חכם קטן זה לבל ידח ממנו נדח ונגדלהו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, אמן!”

---

אצל הכלה

מאת

ש' בן־ציון

בחשאי, כבהינומה קלילה מבושמת, מנפנף הלילה לפני החלון הפתוח, מניף ולוחש כל שהוא מבין אילנות מלבלבים, נושם נשימה ריחנית מלעבר הנהר, ובת-רוח מתגנבת ביתה, מפעפעת ועוברת בלאט, נגעה ובחשה פה ושם, נדנדה כמעט את ציציותיה של מפת השולחן, חלפה בסלסול על פני החתן והמחותן, – ומאליה נשתתקה הקריאה של “תיקון ליל שבועות”. הס, שוב נשבה נשיבה לעינים, כאם זו הנושפת בלאט על התינוק שנרדם מחמת יניקה בפנים רווֹת ומשולהבות – והעינים מאליהן הן נעצמות…

נפקחו – והנה המחותן מנוכח. יושב הוא – וראשו מכריעו כלפי מטה. נוטה גופו אל הספר הפתוח לפניו, פניו משתפלות אל ה“תיקון”, ובמצח על אגרוף נפל, – נרדם.

כנכלם מסתכל החתן בשעונו, שעון הזהב: עשר פחות חמשה – וכבר נרדם… אבל עוד הלילה גדול לאמירה – וינמנם לו כמעט, ינמנם המחותן, שיחיה! אך הוא, החתן – נער בן חמש-עשרה, שכפּת-משי קלה משחירה על מצחו הצח ופאות רכות ומסולסלות מרפרפות על לחייו, הפורחות במזג של אדמימות – הוא נעור ונתגבר על התנומה, והריהו חוזר להנעים קול בנגינת הטעמים של פסוקי התורה שב“תיקון”. הוא מסלסלם בחשק, ואצבעותיו מאליהן הן משתעשעות בשרשרת הזהב של שעונו, עושות כשלא במתכוֵן.

מתנת-זהב זו אך תמול נתּנה לו, משהובא ובא לבית מחותנו לזמן מתן-תורה. והרי שעון חם מקשקש או מכרסם רכות סמוך ללב, ושרשרת נוצצת ומשׂקרת עינים זוחלת בחוליותיה על צפיר-הנפש… השרשרת – כל חוליה כחצי אצבע באורך וחקוקה היא וממורטה, וכל אחת מחוברת לחברתה בטבעת דקה חלקלקה – ותענוג משמוש יש בכל אחת ואחת – תענוג לאצבעות עד כדי עצימת-עינים…

נכנסה המחותנת – אשה חשובה ונאה זו, שפניה סגלגלות-לבנות ועיניה טובות ורחמניות – צועדת רכות על המרבד, קרבה בשחקה ובשתיקה ביישנית, עמדה אצל המחותן המנמנם והתחילה מעוררתו במגע של נחת:

“דוּדי, דוּדי!… שִמְעָה, דוּדל…”

נתעורר זה והציץ בעינים של בְעָתה, עד שפגע מבטו את פני החתן – ובת-צחוק של קצת חייב ומבויש קמטה את פניו שנתנפחו ואדמו וזעזעה את עור מצחו שנתמעך משכיבה על גבי היד, – ובבת-ראש נעור וקם על רגליו… אף המחותנת, שתחיה, מצטחקת כמבוישת: תועה בעלה בין הכסאות ואינו מוצא דרך… והריהי נוטלה בידו ומוליכתהו בנחת,כמו שמוליכין את התינוק, ומביאתהו לתוך חדרה, חדר-המיטות. – ומאצל הפתח הפנתה לו, לחתן, סבר-פנים שוחקות מבּקשת מחילה ברמיזה, מנענעת ואומרת לו בשם בעלה:

“ליל מנוחה לך, יוסילי!”

והדלת נסגרה אחורי שניהם…

באה משם לחישה, דבּוּר קל וטפיחה על גבי כרים – והמחותנת יוצאת בסגירת הדלת מלאחריה, ושוב היא אומרת לחתן כמתנצלת בשם בעלה:

“עיף הוא – נתיגע מן היריד שבבלטא”…

“פשיטא, פשיטא, מחותנת!” – מתעורר ומשיב הנער במחילה גמורה, בשעה שלבו קופץ בו מתוך שפע של תענוג, שכך מתנצלים לפניו, כלפני מי שדעתו חשובה כבר ומכובדת על הבריות. ולסימן שהוא מבין את הענין כהלכתו, הריהו מוסיף ואומר בישוב הדעת של גדול:

“שָאנֵי סוחר… סוחר ובא מדרך רחוקה… כלום דבר קטן הוא מבּלטא עד כאן!” – מוציא את השעון ומראה לה: “והרי זה כבר עשר ושנים עשר רגעים!”…

והנאה מרובה זו, על שדבּר עם המחותנת בנוסח של גדול ממש – מפיגה הימנו כל עמעום של שינה; הכל מתבהר מתוכו ומלפניו והריהו שׂשׂ בגילה ורעדה להיות נעור כל הלילה כולו, עֵר ומשתעשע בתורה ובשרשרת הזהב עד לעמוּד השחר. וכנטיעה רכה לפני רוח נתנדנד גופו מתוך הברה מנוגנת של התעוררות חשאית: “נוּאוּוּ!”…

וניגון הטעמים מושך את הלב בנחת:

"וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ!

כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם".

יחידי מהלך קולו בתוך הטרקלין, – וכך יהא הוא יושב לו בסמיכה תוך הכסא הזה של פלוּסין, ישב ויקרא לו בנעימה מן ה“תיקון”, ולאחר כך יהא שונה בגמרא “ביצה”, שנתן לו אבא לדרך, – יהא קורא ושונה עוד ועוד, כי נעים, כי נאוה, כי טוב וכי יפה לו להנעים זמירות בליל זה ובבית זה!

הבית הזה – לא ש“ס ולא ארון של ספרים בו כבבית אבא, אלא – אדרבא: כאן טעם חדש יש בתורה; כאן הדברים מאירים מתוך נפשו ככוכבים, כבנתינתם מסיני חדשים הם כאן… ומתגבר לבו כמעין הנובע, ושירה חרישית נובעת מתוכו, יוצאת צנועה ונמזגת בדממת הליל, בטרקלין זה, – ודומהו כאילו מאז ומעולם הוא בדירה נאה זו… מאז ומעולם הוא בעיר חדשה זו ובתוך בית זה שהוא מוקצה לו בתוך גינה, בקצה העיר בסמוך לחצרו של ה”פריץ" גופו, וכאילו כאן, בתוך לחישה רכה זו של האילנות גם עריסתו עמדה מאז, בעודו גמול עלי אמו. כאן דר ונתגדל מעודו, פה – ולא שם בבית אביו הרב, בדירה המושפלת שברחוב המקולין בשרֶשתָּא…

או אפשר אך תמול הוא בא לעולם; אך נוצר – ומיד נכנס לכאן “חתן” גמור כהלכה – – ברם היה פעם איזה יוסילי קטן, שהיה מהלך ברפש ביום של סתיו ונושא קדירה גדולה להביא שמרים לאמו הרבנית, אבל הלז כלום ידע אפילו מישותם של כתלים אלו וכלים נאים אלו?…

ומתוך שטף של תענוגות גומר הא את ספר “ויקרא”:

"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֶת-משֶׁה

אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי – – חזק!"

ועד שהוא מתחזק להתחיל ספר “במדבר” נפשל ראשו להסתכל בכתלים הללו, המחוּפים חפוּיי פרחים וצפרים ועליהם תמונות גדולות וקטנות במסגרות מלוטשות, וברהיטים הללו המרופדים והמבריקים שקצתם מכוסים וקצתם מגולים בהדרם, – כולם הרי בשבילו נתקשטו ונתעטרו כך בכבוד חג-הבכורים, בענפי-אגוז רעננים וזמורות ציצים ועלים נותני ריח – אה! ריח גן-עדן!

כולם כולם בכונה מיוחדת לו, בשבילו ולהנאתו הותקנו כך, שכן אהוב הוא, מכובד הוא וחביב הוא כאן, כדוד עשיר שבא ממרחקים, או כ“צדיק” שבא להתאכסן, או כבן יחיד רחים ומפונק – כבן יחיד זה שנתרפא וקם מחליו, שהכל מתענגים על כל ניע ודבּוּר שלו, הוא כאן…

והכל בשביל "שהיא " כאן!

היא – הכלה, שתחיה: הכלה שלו… הכל בגללה בא בתענוג ובכבוד גדול שכזה! – וכדי שיהא כדאי ליקר ולגדולה זו, הריהו מוסר את כל נפשו בחדוה רבה לקריאת פסוקי התורה בקדושה. נובע קולו, והוא סוכרו בגרונו, שלא יתגבר ויעורר, חלילה, את המחותן משנתו, והוא מתנענע לצדדין כמפני רוח, מתאפק, מעצים עיניו ופוקחן – – ומעל גבי השולחן שלפניו, מן הגביע הארוך של זכוכית ירוקה, שתי שושנות גדולות עומדות ונבָּטות מתוך אגודת מֶנתּא המשַכּרת בריחה – שתי עינים כהות חבויות בצל מסתכלות בו…

גביע זה הרי “היא” העמידה כאן לפניו, לאחר שהניחה בשבילו על שולחן קטן זה את ספר ה“תיקון”, – העמידה ומיד נסתמקה מבושה ויצאה בחפזון. ברם עיניה – עדיין הן נתונות בו, בגביע, ולפרקים הן מציצות מתוכו, עד שהלב מתבהל, מתבהל ונדפק…

“תַך-טק! תכתך-טק!” – דופק ומעורר השומר בנַקשתו מתוך חצרו של ה“פריץ” – – ואחריו אנקת טוָס בודדה תען…

אותו הטוָס בשס"ה צבעונין שלו, בריאה מפליאה זו, שנראתה לו ראשונה רק כאן, הצפּור המזהירה בלהטי גונים, שלא שיער כמותה בעולם הזה – למה היא גונחת ומצעקת כך באנחות? –

“הה!” – נרעד ונאנח גם הוא מתוך לבו; וּראֵה, אף האנחה תענוג – תענוג-הוָיה יש בה…

וחוזר הוא ונאנח להנאתו, אנחה של יראת-שמים, ובשפשוף ידים כגדול ובנוסח אבא, שיחיה, הוא אומר: “האַ! מאריה דעלמא כולא!”…

ורוח חרישית נושבת לה, מנדנדת ומעלעלת בחשאי תוך אשכלות הציצים שריחם מתוק, ציצי אקציה כחולים ולבנים התלויים בקני המנורה המשתלשלת מן התקרה. מנדנדת הרוח ומרמזת לו מה בזמורה ארוכה זו עם אשכלות התכלת שהוא בידו הושיט לה, לכלה… לה – משעמדה "היא " על הכסא לעטר מנורה זו…

ממש מידו לידה נתן – ויפה הוא שכך עשה?

איש לא ראה – אבל “היא” הרי נתאדמה אז, ועיניה, העינים האפורות, נתכסו בשמורותיהן הארוכות – ודאי בשביל שלא לראותו בשעת קלקלתו – – ברם נס הוא שלא נפלה, חלילה, מן הכסא מפני הבושה! גם עכשיו עדיין לבו נוקפו על כך…

“תכ-תך-טק!” –

דופק הלב – וריח דשן של חמאה מטוגנת עם חמיצוּת ערֵבה של גבינה חדשה בא מחדר האוכל, מפעפע ומתמזג עם ריחם של העלים והפרחים, – ריח נשים עולה בתפנוקים –

שם, בחדר-האוכל, מתעסקת המחותנת עם המשרתת בהכנת התופינים וסעודת-החלב שלמחרת, וגם “היא”, היא בשמלתה הלבנה שעם נקודות השָני, גם “היא”, זו שלו, מסַייעת עמהן… שומע הוא לכאן את לחש דבּוּרה, לחישת שמלתה המגוהצה וגם גיחוכה של המחותנת, שתחיה…

עלה דק של בצק מתנופף שם וטופח על גבי השולחן, – “היא”, בודאי, מותחת אותו כך – מותחתו בידיה החלקות שחשׂפה עד למרפק – המרפק שלה…

כל ניע וזיז ש“היא” זזה שם, הוא מרגיש כאן.

וכלום מתכוֵן הוא לחשוב בה? חלילה לו! אלא כך היא נזכרת מאליה: ולא שהיא נזכרת, אלא שאין היא נשכחת כלל; אינה נשכחת כ“תיקון ליל שבועות” זה שלעיניו כאן… גם “היא” הרי לעיניו היא תמיד; שכן כל כלי קטן וגדול שבבית מעיד על ישותה של ריבה דקה זו, בת-יחידה זו שבכאן…

כאן היא. הכל נתבַּשׂם הימנה, נתבשם וחי ממגעה, חי והוגה בה ובנגיעה שלה… ואפילו אביו הרב, משנסתכל הוא לכלי-בית אלו, הרגיש בה ואמר: “הכלה, שתחיה, כנראה בריה נפלאה היא, שלא תשלוט בה עינא בישא” – –

“הכלה”… “הכלה שלך”… “הכלה שלי”… “הכלה שלו”… “הכלה” מקיש לו דבּוּר זה ממש בתוך לבו, ובכל פעם בתענוג חדש – והוא מתגבר בנענועים ובסלסולי קול כדי שלא ישחק – – והריהו נישא על גבי הקטעים המחוברים של ראשי וסופי פרשיות שנזדוגו בערבוביה של הפתעות ושעשועים בתוך ה“תיקון”, נישא ונסחב כעל גלי-עדנים. גל אחד זורקו לחברו, וחברו לחברו… כחדות משחק ילדותי תקפתו במשוּבה נעלסה, משחק של קפיצות ומציאות בהיסח הדעת, ועל הכל – “הכלה” מרפרפת…

“כלה” עם אזנים קטנות שנזמי מתנתו מתנוצצים באַליותיהן הוַרדניות: “כלה” עם תלתל פדחת ועם גמומית שבתפוח-הסנטר; “כלה” – והרי עין נבוכה ממצמצת, והרי תנופת-יד, כדי שלא יפול הצמיד מזרועה הדקה והרי הילוך מתלבט תוך שמלה לחשנית ומקלעת ריחנית שהיא זזה בין כתפים בולטות, והרי סלידת החוטם, גבשושית שׂפה על פה קטן הבולם את שחקָתו, – ועל הכל פנים מטוהרות, פנים ענוגות, פנים מבוישות ומבהיקות – פני “כלה”!…

וטוב וחביב ונחמד ונעים ורצוי ומקובל – והלב דופק, רוגש ומרגיש בתענוג ישותו! – מרגיש הוא בקול שלו ההולך יחידי בכל החדרים; הולך בלי הכרזה יתירה אלא רך ועדין הוא מתגלגל ומושך בנימוס נאה – ממש קול חתן בבית חותנו…

ונדמה לו שגם אמו כאן היא; מאחורי החלון הפתוח עומדת היא צנועה זו, מסתכל משם בבנה ומקבלת הימנו נחת, יוסילי שלה מתנהג בכל כשורה, ושהוא מהנה את הכל כשם שהכל מהנה אותו:

“הא! מאריה דעלמא כולא!”

הולך הקול המתנגן, מושך ובא בעד הפתח הפתוח מקצת לחדר-האוכל; נכנס – והריהומושח את לבה של המחותנת כבחמאה קרירה, – ומתוך נחת היא מתאנחת בצניעות:

“אוי, אוי-אוי, רבונו של עולם!” – –

עיניה שופעות נחת וסופגות תענוג מבתה זו יחידתה שנסתמכה בה, – צירהלי זו, שאותו פרח נחמד, תלמיד-חכם נאה זה, נזדַוג לה ובא למזל-טוב…

כעת, הרי שני ילדים לה. גם זה לה בן – היום ילדתהו! – והריהו שם. פרח נחמד צץ בתוך ביתה, בחור תכשיט נתּן לה בלי חבלי לידה וצער גידול, אלא בכבוד גדול ובנחת רבה זכתה בו, בבן-הרב של שרשתא…

הבן והבת – בשעה זו עוֹמם הבן את הבת, כעת הוא חביב אפילו ממנה, מן הבת היחידה…

“בתי… בתי” – נעות שפתיה כמבקשת מחיה, וקולו של הבן שופע בינתים והריהו מגַבר תוך לבה רחמי אם וחדות אֵם כפולים ומכופלים…

“צירהלי בתי”…

“מה תגידי, אמא?” –

“שמא תלכי לישון?”

“לא… עדיין איני רוצה לישון” – משיבה צירהלי בלחש וראשה נופל אל זרוע האם בעצימת עינים ובנשימה של שתיקה…

ומרגישה האם בתענוג של צער את לבטי הבת…

היא אינה יכולה לישון. לִבָתה זעה נעה, רוחפה בתוכה מפחד טמיר, כאותו הפחד שלפני הטלת גורל…

הוא, אותו נער, אותו יוסילי, שמצח רחב ולבן לו – קולו יונק מתוך הנשמה, מבין שדיה, שעדיין היא מתביישת ומרגישה בהם, – יונק הוא אותו הקול המתנגן, עד שהרוח פגה והנשימה מסתתמת בתוך גרונה…

ורגע נדמה לה לילדה שהיא נישאת למעלה-למעלה, החזה מתמלא כמפוח זה – והיא שטה וחוֹצה בלבה תוך צינה רכה של שמי-לילה – וכוכבים ירקרקים נופלים, נושרים הם ומרפרפים על כל סביבה בדממה…

מתלהטות פניה, שחקת-בושה קלה של איזה אונס נעים מזעזעת שפתיה ונחירי חטמה הדק… והיא מסתירה פנים, – אפשר מכירה היא האם במה שבּה… ברם, מה יש להכיר בה? – לא כלום… אלא אמא כל-כך טובה וחמודה היא כעת להדבק בה ולהתחמם בה:

“אמא… אמא”…

“מה תגידי, בתי?”

“מה ‘הוא’ עושה כאן? למה הוא בא? – באמת!” –

צוחקת האם ומלגלגת עליה:

“הרי רואה את”…

ומשתמטת הבת מאמה בתרעומת, סרה מעליה ומתישבת לה בעומק הזוית של הספה, כשגביניה מתעבות ושפתותיה מתנפחות… נזכרה לה אותה זמורה של ציצי-התכלת שהושיט לה “זה” שבטרקלין, – ואפילו אז לא אמר לה כלום!…

גאַותן הוא… אפילו דבּוּר הקל עדיין לא סח עמה “זה”, כאילו אין היא ראויה לכך… בנו של רב בישראל “הוא” – ומה בכך? הרי מביט הוא בה ואינו בוש, מסתכל בה מדי עברה עד כדי להכלימה – אך בדבּוּר כל-שהוא אין הוא רוצה לזַכותה… מסתמא סובר הוא: נערה – ומה יש לספר עמה?… וכך “הוא” יושב לו תוך ביתו של זר ומזמר לו כבבית אביו – משמע, אינו ביישן כלל, – אלא לומר מלה לה, לא כדאי לו!…

“מחותן”, “מחותנת” – אין הוא מתבייש לומר ולחזור ולומר כך לאבא ולאמא: “מחותן” “מחותנת” – – והיא, מלים אלו דופקות בלבה כבן-פטישו של הרופא הבודק את החולה… “מחותן! מחותנת!” – – רק את שמה שלה עוד לא הזכיר ולא נשא “זה” על שפתיו אף פעם…

ויאמר “צירל” אם אין הוא רוצה לומר "צירהלי " – –

ואפשר שגם לא יאמר לה אף מלה אחת עד לפרידה? –

והרי מיד לאחר המועד הוא נוסע מכאן…

ויסע לו! מה בכך? יסע לו – ותשתחרר…

ולכשיצא לנסוע – היאמר לה אז: “חיי בשלום”?…

“תכתך-תכטק! – תכתך-טק!” – דופקת הנַקשה תכופות. אף זו דופקת היא הלילה בעזות יתרה, עד כדי הרעדת הלב…

“קוָה-קווּ!” – עונה צפרדע אחת בצניעות – וקולו של יוסילי הולך ומשתתק –

הנרדם?…

"שָׁם יוֹנָה וּבַת זוּגָהּ

עַל אוֹתוֹ אִילָן נָאֶה

הוֹגוֹת אַהֲבָה וְחִ-אִ-בָּה;

מְחַבְּקוֹת הֵן וּמְנַשְׁקוֹת הֵן

וּמְגַפְּפוֹת זוֹ לְזוֹ, –

וְאֵין מַכְלִים וּמוֹצִיא דִ-אִ-בָּה" – –

שוב אותה החייטנית בשירותיה יושבת שם בחצר תחת העץ, עטופה יחד עם החתן שלה בגלימה אחת… וחתן זה שבטרקלין, היושב בתוך הכסא, מקמט חוטמו מקול האשה, מעביר ומשפשף יד על מצח…

לא! – כאן אין בו יראת ההרהורים… חלילה! לא מהם ולא מקצתם!… כאן בבית זה ניטלו כל המחשבות הזרות, שהיו צולות אותו כאש… זה לו הלילה השלישי שהוא לן כאן – ושום הרהור לא הקדיח, חלילה, את הנחת שבלבו, נחת של חתן כהלכה… כאן, אצל הכלה, טהור הוא, רענן הוא, זך הוא וכשר הוא לו ולהנאתו אפילו בחלום…

ושוב הוא צריך להתאפק מפני התענוג שבלבו, שלא יהא שוחק או בוכה – שהרי בין כך ובין כך לא היה זה נאה כלל:

“הא! מארי דעלמא כולא!” – והוא נחפז ומוציא את קופסת-הכסף שלו, נוטל הימנה פפירוסה, מדליקה בשיָר הנר שעל הקומודה, חוזר ומתישב בסמיכה תוך הכסא של פלוסין – ומקטיר לעצמו כגדול ממש.

משעה שנתן לו המחותן מתנה זו, הקופסה, כבר הורגל בקטורת, וראשו אינו מסתובב עוד מעשן הטבק; – והרי ידיו מקופלות על לבו, ראשו מופשל לאחוריו, ועיגולי עשן עולים להם מפיו ומתגלגלים עד למנורה המוזהבה, מתאבכים ומסתבכים בין אשכלות הציצים שתלו בה, ומאפילים על מלילות בדולתה, עולים ומקשרים עבים קלים על פני הים שבתמונה מעל לראשו. והוא מקטיר לו ושותק בכוָנה להקשיב, אולי תקח אזנו שמץ משם. –

המחותנת מתלחשת מה בפיוס אל הכלה, וזו מסרבת:

“אִי!”…

ומתכַונת המחותנת להגביה קולה, – כדי שיהא נשמע לחתן ותתבייש הבת מלסרב עוד – והריהי אומרת:

"אבל שמעי, בתי! שמעי נא, צירהלי, לאמך!… אנו הרי עסוקות כאן – ולכי את לשם "…

“אי!… הניחי לי!”

“לכי, בתי! לכי נא, צירהלי… ראי! אמא מבקשת ממך… שמא ירצה לישון קצת”.

ושוב סירוּב מצד הכלה ופתּוּי דברים בלחש ובשחוק של לצון ונחת מצד המחותנת… וסוף דבר –

נכנסת הכלה לטרקלין כשהיא טוענת שני כרים! –

“היא”, הכלה עצמה, באה להציע לו את המשכב…

שם, על הספה הרחבה שלימין, היא מציעה לו… וכמובן, לא נאה לו שיהא מביט עכשיו לשם (ודאי גם היא מתכוֶנת להסתיר פנים) – והריהו מעמיק ראשו ב“תיקון” וחוזר לקריאתו החשאית, כאילו לא ראה ולא שמע ולא הרגיש כלום, – אך הלב דופק ודופק כאותה הנקשה שבחוץ:

“תכתך-טק! תכתך-טק!”

“היא” מנערת את הכרים, “היא” מניחה, “היא” פורשת, “היא” מחליקה בידים – אותן הידים…

ומושיטה לה המחותנת מן החדר השני סדין לבן ומִכסה, ו“היא” הולכת, מקבלת וחוזרת – והוא כאינו רואה בה, חלילה, וכאילו גם אינו מרגיש בה כלל, אלא קורא בלבד…

אבל רואה הוא את המחותנת שנתיצבה בפתח, ידיה על כרסה ופניה מאירות מנחת, מחבּה ומנצחון, ועיניה משחקות גם אליו וגם אל בתה, אל יחידתה, שהיא, האם, זכתה לראותה עושה במלאכה זו…

בכל רואה הוא, אך בעקיפין – והניגון מחניקו… היכן הוא עומד? –

יקרא באשר

קורא – ו“היא” בינתים… “היא” מניפה, “היא” מציעה, “היא” מחליקה… פניו בספר, אך בבות עיניו נפנות לאלכסון עד כדי מכאוב – – ונראה להן קצהו של משכב מגוהץ, צח, רך וחלק… האם יצאה כבר, הכלה?…

יצאה…

דומה ששחוק חשאי מתגלגל שם בחדר-האוכל, וראשו סובב הולך – ודאי מן הטבק – –

צריך להתגבר שיהא קורא כדרכו…

הוא מתנדנד, קורא ומעיין בתוך הספר; אך אותו משכב לבן נראה לו אפילו כשהוא מעצים את עיניו: משכב – והוא הוגה, הוא רומז, הוא נד וחי, ריחו נודף בקרירה נעימה והוא ממש מפתה: “החליקני נא בלחייך”…

אך החתן, כמובן, במקומו הוא יושב, מתגבר וגם מסלסל קולו ב“תיקון” – והקול, שלא מרצונו, הוא משתנה ונעשה כקובל ומתחנן – מתנגן ומתחנן בדממת הלילה בנעימות שונות המתחברות מאליהן, – שלא מדעתו הן עולות ומתגלגלות ומזדַוגות זו בזו, וכמה מחַיה הוא זיווּגן!…

ושוב נראית בפתח המחותנת, שתחיה, עם פניה הטובות ועיניה השוחקות בחדות הנפש:

“יוסילי”! – היא אומרת לו: “תשתה כוס קאקאו?”

הוא קומט חטמו, מתכוֵן לסרב קצת משום נימוס ודרך-ארץ – אך פיו אומר:

“מהיכא-תיתי”…

והלב זע מפני התשובה שנתן: שהרי אפשר כי “היא” – “היא” תתן לו את הכוס?…

הן, הן! “היא” היא הנותנת! –

הנה “היא” באה… היא צועדת בקומה זקופה, פוסעת לאטה ומביטה בו, לתוך פניו ממש. זו ידה, הלבנה והענוגה שבצמיד המנצנץ, נושאת קערורית עם כוס מלאה ומהבילה – כוס משכרת במראה בלבד – והיא קרבה – היא “נצבה” לפניו –

שניהם לבדם הם בחדר וכל כך קרובים זה לזו…

הוא מזדרז וקם, מצטחק ומחוה קידה לעומתה, – הכל כנהוג בזמן הזה, – ומשכפף את ראשו, שניהם נעשו כל כך קרובים עד שהוא מרגיש בהבל פיה, בריח שערותיה – והריהו מתגבר, קודד שוב – ואומר בפה מלא:

“תודה!”…

שאון-שמלה מבוהל – והחזון גז…

גז, הס… אך קול הלב נשמע בדפקו…

ומה? כלום משחקות הן עליו שם?… מה הן לוחשות שם?…

הה, שם!…

שם, בחדר-האוכל, נופלת הכלה בדמעה וכובשת פניה בשדי אמה, היא רועדת, לוהטת, שוחקת, מצטמקת ולוחשת בקול אטום ועצור:

“אמא, אמא! – הוא אמר!… הוא אמר לי: תודה!… לי אמר – אמא!!”…

---

סדרים של פסח

מאת

ש' בן־ציון

שתיהן, ה“מַדַם” והמשרתת, עמדו “באותו מצב” בעונה אחת, ושתיהן על פי טעות:

הגברת גרינבוים שש שנים נזהרה – שהרי כבר יש לה צמד חמד סַשא ומַשא היקרים, – אך בשביעית טעתה, טעות שאינה חוזרת, – והרי בריה שלישית התחילה מדגדגת תחת לבה בלאט.

והמשרתת – זו שרה, שקוראין לה כאן סוֹניא – “נכשלה” בדבר… היא חשבה שפנוי הוא “מאיר שלה” – ומה לה עכשיו או לאחר זמן? אדרבה, כאן בניקולאיוֹב, סגולה בדוקה בכך לקרב זמן הנשואין… ולסוף, משגילתה לו ל“בחור” זה, שכבר הגיע זמן “לדאוג לתכלית”, גילה לה הוא בבושה ובגמגום, שהוא – כבר יש לו אשה…

ולואי שנעקרה מן העולם קודם שבאה לידי טעות זו! –

ה“מדם”, מרת גרינבוים, אף-על-פי שעדיין היא מעמדת פנים של רוגז כלפי בעלה – אבל, בדיעבד, אינה מתחרטת. אדרבה, “חרס יבש” היתה קודם לכן, ועכשיו גופה מתמלא ופניה פורחות מיום ליום והיא עצמה נעשית כבחורה שמחה, – קורת רוח יש לה בדבר. אלא שהמשרתת מצערתה: זו סוניא – רוח רעה נכנסה בה, סרה היא וזועפת כל היום; כל מעשה על אפה ועל חמתה הוא לה והכל נופל מידיה – ואין שבוע בלי שבר כלי.

נתנַולו מעשיה ונתנַול גם פרצופה – שהעלה כתמים כטלאי על גבי טלאי, ונחירי אפה נתרחבו והן נושמות במין “רציחה” כל היום – וגם “צבה” היא שלא במידה.

הילדים, סשא ומשא, אף הם הרגישו “במצב רוחה” של זו – ופרשו הימנה, מ“חיה רעה” זו… ואלמלא פרוס הפסח כבר היתה הגבירה משלחת אותה לעזאזל. –

אבל עכשיו כלום אפשר למצוא אחרת טובה הימנה? ביחוד עכשיו, כשהחמות באה לגור כאן (היא עדיין יש לה כששת אלפים באוצר המלוכה…) וצריכים שיהא פסח כשר, – ובלי משרתת עבריה כלום אפשר לעשותו?

אבל באומה זו, בשפחות, הכל אפשר; לא הספיקה הגברת גרינבוים לגעור כראוי ב“שטן המשחית”, בסוניא, ששברה את כד-הזכוכית, – וזו הקדימה והתריסה בפניה ואמרה:

“מדם! הכעס למה? נַכי לי מחשבוני – ואלך לי”…

לא די שסובלים אותה, עדיין היא מבעטת! ומה עוֶל עשו לה כאן? מה?

הסמיקה סוניא מפני השאלה ונתנולה עוד יותר, טפחה בכעס על כרסה ובעינים איומות בגדלן, ומתוך שינים חרוקות באָלה קראה:

“וזה! – זה אינו כלום?… באתי לכאן בריאה ושלמה, ועכשיו… עכשיו – רוצה אני לנסוע לאמא!”

ומיד קפצה אל קיטונה הסמוך למטבח, התנפלה במיטתה, כבשה פניה בכר ובכתה בבכי אטום, – בכתה מתוך נשיכת הכר ובעיטת רגלים…

מה לעשות בה בזו? נשתגעה הבחורה! – מי אשם לה אם היא נואלה ללכת אחר אותו אדם שבאוּרוה? –

מאיר הוא שמש הסוסים שלמאפית הקונדיטין שלהם –

נכנסת הזקנה, החמות, בעובי הקורה. היא עצמה מדברת על לבה של סוניא; מה ראתה על ככה לנסוע עכשיו לאמא? מתנה טובה היא רוצה להביא לה? כבוד לפסח היא רוצה לעשות לה? – אמנם נואלה סוניא, נואלה מאד, – אבל עכשיו, אדרבה, מוטב לה לישב כאן; הרי כאן ידאגו לה ולעוּברה… תשתחרר הימנו – ותהא מינקת, אם ירצה השם, לוָלד שתלד בזמנה, בעזרת השם, קלָרֶניו, (המדם גרינבוים) שתחיה… ואז הרי תחיה כאן סוניא “כגבינה שבתוך החמאה”; לא תעבוד ושכרה יהא בכפלים.

אבל שפוך על בהמה זו תשעה קבין דברים רכים, – היא אינה אלא יושבת בראש מושפל, בפנים נפוחות ובידים חבוקות על כרסה, ורק תשובה אחת יש לה אחר כל הדברים:

“נוסעת אני לאמא”…

“אימתי, גזלנית!? חמשה ימים קודם פסח?”

והיא משיבה: “צריכה אני לנסוע”…

“מפני מה ולמה? משוגעת!”

אבל כלום יכולה סוניא להסיח את כל נגע לבבה?

היא, אם “כשנטרה כרמה” לא נמצא לה מי שישאנה, עכשיו – עכשיו מה?… צריכה היא או להתלות, או שסופה לילך בדרך זו של ליפקה חברתה המסובבת בשוקים…

ורוצה היא, רוצה ומבקשת לראות עוד פעם, עוד פעם זו את אמה האלמנה – זו שהיתה אשתו של מלמד גמרא – ואת אחותה הקטנה היא צריכה לראות! אחות זו – בת אמה, בתו של המלמד-גמרא המנוח, מי שהיה אב חורגה של סוניא – עכשיו, גם קטנה זו כבר נכנסה לשירות – וצריכה היא, סוניא, לצווֹת עליה “שתזכור עד לעשרה דורות”!…

ואפשר, אפשר תמצא עוד אמא “אמצעי” להריונה, שתגָאל מכלימתה בעוד זמן… בעיירה שם, בִּדְרַגְ’נָא צוענית אחת יש ובעלת כשפים וסגולות היא…

ובכלל אין היא יכולה עוד להיות בבית זה, אינה יכולה בשום אופן! כמה שהיא משתמרת, סוף-סוף נפגש לה כמעט בכל יום אותו רוצח, אותו גזלן, מאיר, שיֵעקר מן העולם!

הם נפגשים – ושניהם משפילים ראש…

מכל הבחורים האופים שבבית-המאפה שארבו לה ביום ובלילה – מכולם נשתמרה. ורק מזה, משמש נבזה זה שלסוסים, שזקן קַצַפּי לו – ממנו לא נשתמרה. תם הוא, שתקן הוא והאמינה בו, האמינה – וכסוסה משרה את עצמה לסַיָס זה…

“הניחי לי, בבקשה ממך!” – גוערת סוניא שלא כדרכה בזקנה החשובה המפתה אותה להשאר כאן לפחות עד לאחר פסח.

ומתחילה סוניא לצור את כליה בצרור.

“לא ישלמו לך שכרך – טפשה!” – קוראת הזקנה בקול רועד ופניה הקמוטים מתכרכמים מכעס.

היא ביקשה לומר לה “חצופה” – וחזרה בה, שמא תפתנה עוד.

“ואפילו כך!” – נוהמת סוניא: “יש לי להוצאות הדרך – ואסע… אסע לאמא!”

ויוצאת הזקנה מן הקיטון כשראשה מזדעזע עליה ועיניה רצות לכאן ולכאן, – מה היא תעשה עכשיו כאן?…

הולכת לה הבחורה, והיא, הזקנה, תהא זקוקה לחוג את הפסח באיזה “בית יהודי” אחר. בלי שפחה זו אי אפשר שהיא כאן הפסח בכשרות; כאן, אצל כלתה – והרי לך נחת בבן…

צררה סוניא את צרורה ועדיין היא נושמת ושואפת בנקמה… ולואי שישרף בית-מאפה זה עם האוּרוה ועם הסוסים ועם אותו רוצח והדיר של עצים יחדיו!

שלש פעמים ביום היתה מהלכת לדיר זה ליקח עצים – כלום לא יכלה להכין עצי-היום בבת אחת, בבוקר?… היתה הולכת לשם בשירה ומתכוֶנת להשמיע קול אל האוּרוה.

ולואי שהיתה משברת את רגליה בהליכה ראשונה!

וגם עכשיו עדיין צריכה היא לילך לדיר – את לבניה צריכה היא לקחת משם… ותלך!

ולואי שתפגוש בו שם – ותרוצץ את גולגלתו בבקיע עץ לפני נסעה מכאן!

והיא יוצאה.

גופה מרגיש בחומו של יום אביב מזהיר ומנשב רוח קלילה – אך בהכרתה רק חושך ודחק, ולעיניה המושפלות ארצה כתמי אש שטים ומרפרפים…

נכנסה לדיר – מין הרגשה קהה ומצירה של בהמה שהריחה בדם-שחיטה מסמרת את בשרה כשהיא נכנסת לאפלולית קרה זו של הדיר… רוצה היא לנהום, לגעות געיה כפרה זו – ומעצימה פה בחריקת שינים… ונפלה יד על כתפה – ולבה וזה שתחת לבה נזדעזעו בבת אחת עד שרוחה פג מפיה הפעור –

הוא עומד לנגד עיניה…

כבתוך כרכוב של אש שחורה מסתמנים פניו, וזקנו המסובך מזדעזע לדבּוּר…

שוב הוא כאן, בתוך הדיר – והוא גם מדבר.

והיא – בקיע עץ היא צריכה לקחת…

אז כשגילה לה שנשוי הוא, ירקה רקיקה בפניו, – והוא מחה זאת ביד ויצא ולא אמר כלום, – עכשיו יהא מוחה פניו מן הדם! ממש מן הדם…

והיא רואה שסנטרו נע על ידי דבּוּר וגמגום, והיא שולחת ידה לאחור אל גל העצים ובוררת שם…

חפץ קרוש, קשה ומוחלט בה, והיא מכינה את עצמה לעשותו…

ואזניה התחילו קולטות שהוא מדבר על אודות האשה שלו, – פלונית זו המענה את סוניא ומציקה לה לילה לילה בחלום, ופניה אינם נראים לה…

בקיע העץ בידה ועומדת היא לשמוע על אודות “זו” – ועיניה מסתכלות בפנים הצריכים להצטבע בדם-הטריפה שלו זה…

“כלום אשה היא לי? היא חצופה – ותו לא… בנים אין לי ממנה… בושתי לומר לך שיש לי אשה כמותה… רוצה היא לשרת בבית גבירים… שם משרתים יש… מודות היא מבקשת ולא להיות בעלת בית… היא שם “מלכה לפסח”, רק אני ואת בצרות אנו לפסח”…

“נואלנו – נוּ, ומה? – אשלח לה גט… לא תרצה החצופה?… ונעמיד חופה גם בכך”…

“כן תחיה, ממזר!” – קוראה סוניא, ואותו חפץ שבלבה מתקשה ביותר, ובקיע העץ – נפל מידה…

מחכה היא עוד למלה:

“ביהדותי אני אומר לך! הרי פסח בא… נחיה כבני אדם – ודי!”

“נבח! נבח, בעל-עגלה! – איני מאמינה לך!”

“סוניא!” – מאיים עליה מאיר בקול: “ירקת בפני – ושתקתי לך… ששא!… אבל את זאת לא אשתוק לך! אל תרחיבי פה!!… מדבר אני לך כלבן-אדם – ואת שמעי! דומה אַת שאני איני בן-אבות? – בן-אבות, בנאמנות!… אצל אבא… אצל אבא שלי היו סדרים בפסח… ואני, משעה שהכרתי את החצופה, זה שלש שנים, אני חי ככלב… עכשיו, הולָד שלך – שלי הוא! ואין לך רשות שלא תשמעי לי!”…

וּולד זה שתחת הלב – התחיל מחטט… והיא זה נוטה להאמין לאביו העומד לפניה. הקרוש והקשה שהיה בה כבר נכמר ונמס, ועיניה זולגות דמעה, זולגות מאליהן בלי ידיעתה…

“בוכה – הבכיה למה?… עשי ‘סדר’ לפסח, אני אומר לך!”

“איך, גזלן?”…

“שולחן במטבח, ומצות על השולחן, אני אביא יין – ובנאמנות שאומר לך את ההגדה כיהודי! מה את דומה – לאו?”…

“ואימתי תגרשנה?”

“אימתי שארצה! – ואל תשאלי! את עשי את שלך. המדם פרַנצוֹמירקה זו שלך תתן לנו לערוך סדר במטבח?”

סוניא תחבה אגודל בין אצבעותים כנגד הבית – “תאֵנה” מכוּונת כלפי המדם ואמרה ביוהרה, בעוד שהדמעה בעיניה:

“היא לא תתן?… חלה תחלה ונתון תתן! אם לאו – אלך לי מכאן, ותעשה היא את הפסח לחמותה!”

“מוֹלוֹדיֶץ (בן-חיל) סונקא!” – אמר מאיר וטפח לה על גבה כמו שהוא מטפח על גב סוס.

ובצפורן סטר לה גם סטירה קלה על גבי כרסה ואמר בלחש:

“תראי שגם זה יהא בחור בעל עצמות!”

אפילו הזקנה קבּלה את תנאי “הסדר” של סוניא, ובלבד שיהא לה פסח כשר אצל בנה עם סדר כהלכתו.

ומיד חזרה סוניא לעבודתה במטבח המרוּוח, והריהי עושה שם בשקידה ובזריזות נמרצה עד שלחייה מתלהטות.

עלץ לבה על ה“סדר”! – ולא על זה של השַתא הָכא, במטבח זה, אלא על זה העתיד להיות לשנה הבאה, בעזרת השם, בתוך דירה שלה…

ומתוך שמחה על העתיד להיות שם, הריהי מפקדת עכשיו כאן על הכל כשַׂר של פסח! בזכות הפסח, היא בסינרה הלבן השליטה היחידה כעת על כל הבית…

קולפת סוניא את הלפתות המאָדמות לכבישת חמיצה, ונכנסה בעלת-הבית – ומיד נעורה עליה סוניא באזהרה רבה:

“טרֵף, מדם! חמץ אַת – אל תגעי!”

ולקולה מתבהלת הזקנה ובאה בשידוּלים לכלתה שתצא, מתחננת בחרדה: “אל נא, קלָרה-נא! מה לך, בתי, כאן? לכי, נוחי לך, זהבי שלי! – תראי, שנכין, אם ירצה השם, ונמציא לך הכל כשורה!”

יוצאת בעלת-הבית בשחקת-מחילה ומצַוה למַרפָה (האמה הרוסית שבבית) שתלך להביא את משה מן הפנסיון, – והנה קול סוניא מפקד ואומר: “לא כי, מרפה! תחילה נערי את השטיחים וקפלי – ואחר תלכי!”

ומאימת הפסחא היהודית נשמעת מרפה לסוניא ולא למדם!

“מאיר!” – קוראת סוניא בדפיקה על החלון כלפי החצר: “הכניסה עצים!” והוא – על אחת כמה וכמה שיהא נשמע לה כעת!

הנה הוא רץ כנכוה מפקודתה…

ואותו זמר, שהיתה סוניא מהלכת בו יום יום לדיר-העצים, שוב הוא מתנגן מפיה בהלצה של שמחה:

הוֹ, דּוֹדִי, קְרַב נָא הֵנָּה,

וּשְׁבָה לְךָ עַל יָדִי!

רוֹצֶה אַתָּה לְשַׂחֵק אַהֲבָה? –

שַׂחֲקָה נָא עִמָּדִי!

ונכנסת הזקנה כשהיא נושאת בזהירות גל של עתונים מקוּפלים בתוך שתי כפותיה: “הרי לך, סוניצקא” – היא אומרת בנעימה: “ותפרשי תחת הכלים של פסח”… וזו משיבה בנזיפה: "השליכים מכאן! מה הכנסת לי למטבח את אלו שהם מתגוללים תמיד אצלם על שולחן של חמץ? צַוי – ויביאו נייר חדש, לבן, מן החנות!

ומתוך כדי דבּוּר שוב פקודה למחוץ למטבח: “מיד תשפשפי לי את המיחם, מרפה! – טהור, טהור שפשפי, ותעמידיהו לי כאן, שאגעילו! היום ומחר הם ישתו אצלי תה מן הקומקום ולא מן המיחם!”

“כך כך, בתי!” – מסכימה הזקנה: “אין לדחות עוד את ההגעלה; צריך בתי, שיהא הכל מוכן”…

“הכל יהא מוכן בשעתו, סבתא!” – מפסיקה אותה סוניא: “ובלבד שתגידי את להם, שהיום ומחר אין מבשלים עוד אצלי! ירצו לאכול – יביאו להם מן הרֶסטורן!”

ומי זה יעמוד כעת בפני בחורה זו? – על אחריותה הכל, היא המכינה לפסח ולא אחר…

והכל כאילו “נשרף” תחת ידיה!

והכל, אמנם, הוכן בשעתו בתכלית הכשרות בכל החדרים.

שבע ביום היתה הזקנה מברכת לבורא העולם, שהזמין לה בחורה זו כאן, בשביל שתהא טועמת טעם פסח גם בבית הבן בניקולאיוב!

“תראו, ילדי” – אמרה בלחש למשא וסשא נכדיה: “סדר יעשה לכם אבא, אף את ההגדה יגיד לכם”.

“ומה זו ‘מגדה’?”

“ואיך מגידין אותה?”

“כך היא”… משיבה סבתא: “מחברת כזו יש 'בעברית עתיקה' – ומגידין מתוכה כקַנטור של בית-הכנסת”…

“כלומר” – מפרשת משא בת התשע: “שיר ציוני היא ה’מגדה'?” – ומשמחה לדבר התחילה מוחאה כף ועונה בשיר הציוני הידוע לה מפי אבא הציוני:

“אוֹוֹ, דִלְאָבְדָה תִקְיָנְצֵנוּ!” –

ובכליון עינים מצפים הילדים לאותו ערב של “פסחא”, שבשבילו הכל משתנה כך בבית ושבּו יהא אבא מגיד “מגדה” ציונית בניגון כקנטור…

וברוכה סבתא, שהיא היא הגורמת לפסחא זו!

עכשיו, משהפסחא מזהירה כבר בטהרה תוך דמדומי חמה אביבית שוקעת, והכל בבית מוכן לשני סדרים, אחד באולם אצל אמא ואחד במטבח אצל סוניא – חוזרים משא וסשא הלבושים חגיגית ומהלכים להסתכל חליפות בכל, כשני מרגלי חרש…

מבקשים הם לשער מראש: “איך יהיה כל זה?”…

רואים הם:

על שולחן האולם מתחת לנברשת החשמל קבּוּץ נאה של בקבוקי יין עם מַרקא (“יין ציוני” – אומרת משא) עם כוסות מלוּטשות חדשות תוך טס גדול של כסף שמארגזה של סבתא… מן הקצה מזה ארבע מנורות כסף של סבתא עומדות בטור, וצַחי נרות תחובים בהן להדלקה כבבית-כנסת… ועל הקצה מזה בקערת גביש – ה“מצה” מכוסה (“ביסקוויטין לא מתוקים”… אומר סשא) ומכסה-המצה מפית סרוגה ומרוקמה – וגם זו מאותו ארגז טמיר של סבתא… ומפיות לבנות מוכנות על השולחן, ולא של בד אלא של נייר: “מפיות פסחניות הן – כן?”…

ואצל סוניא – לא נוסף במטבח אלא שולחן קטן עגלגל וגם הוא מכוסה לבן; אבל המצות כאן כרוכות תוך מגבת-ידים סתם, ומונחות הן בפינכה סתם, וצנצנת יין סתם, בלי מרקא, עומדת בין כוסות סתם, – שתי כוסות של תה… אך גם כאן נרות יש, – אבל רק שנים, ותחובים הם בשתי מנורות קטנות שאינן דומות כלל זו לזו, אחת של בַּעץ ואחת של חרסינה גסה, אלא שהן סמוכות זו לזו.

“הכל עני כאן” – פוסקת משא. אבל סשא מחריש וסובר, שדוקא כאן ספונה היא אותה פסחא, העתידה להתגלות בלילה הזה.

קוראת אליו משא מן האולם: “בוא, ותראה איזו אגודת שושנים ריחניות הביא אבא!” אבל סשקא – ריח הלפת המחמיצה עם ריח של חזרת מרוסקה ועם הריח הטעים והמפעפע של שומן האַוזים – כל זה “פסחני” וריחני הוא לו יותר מכל השושנים שבעולם, – והריהו משיב בקריאה גדולה מתוך המטבח:

“אבל אצל סוניא יותר פסחא יש!”

וסוניא – את כל עצמותיו של גמדוני מפוטם זה היתה מנשקת אחת לאחת! – לדעתה, חכם הוא ממשא; ואם כי היא הבכורה, הוא הוא המבין דבר לאשוּרו…

“בוא, אומרין לך! כאן סבתא על הנרות תתפלל!”

וסשקא נופל מתוך ריצה. וקם ורץ שוב אל “התפילה הנרתית”! – – –

ועומדת סבתא לבושת שיראין שחורים וחרוזי מרגליות על צוארה. והיא מניפה ידים מנצנצות בטבעות יהלומים, מניפה על גבי הנרות הדולקים שהיא לוחשת מה אליהם בסוד גמר… הס!

ופתאום קול צהלה – צהלת אמא מן הפרוזדור ענתה:

“פּיוֹטר ווסיליץ?!! – באיזה מזל?!”

ועם מי אמא “מתנשקת” שם? – – –

מכניסה אמא בפנים שאדמו משמחה ויוהרה איזה אדון כחוש וגבוה בעל-פדחת וקרחת מכובדה ובמשקפים “שחורים”…

וסבתא – עלובה! – היא נתפלצה ונצטמצמה מבעתה, כאילו הכּה פתאום אדון זה הכאה חזקה על ראשה – – –

---

ולרמיזתה של קלרה נכנסו אחריה הבעל והחמות (ובינותם גם סשקא נתגנב ונדחף – אבל משא עמדה רק שומעת לפתח…)

ושם נזדקפה קלרה בפיניואַר שלה, של משי מצויץ, וכשעיניה ממצמצות (כדרכן בשעת כעס) אמרה בלחש של אזהרה חמורה:

“דעו: פיוטר ווסיליץ – ידיד נעורי הוא, מן האוניברסיטה הציריכית בשעתי – כן… ופליט פוליטי הוא, אֶסאֶרוֹבי [ש1] – כן!… וזקוק הוא עכשיו להסתר אצלי עד למחרת הלילה… כן, כן!… עכשיו” – אמרה בשינוי קול ובהקמת אצבע של התראה כנגד בעלה: “חמץ, שלא להקניט את אמא, לא אכניס לבית, – אך, מדגישה אני לך: שום צֵרֵמוֹניה ריאקציונית-דתית אל תעשה לי הערב!! – שומע אתה?”…

“אבל, קלרוצקה!” – מנסה הבעל לשדלה בלאט: “הרי-הרי גם אצלם… עושים לילדים בחג” – –

“פסיק”! – נזפה קלרה כבחתול אחד, הבליטה כרסה ולחישתה תוססת: “שום מוטיבים, שום קזוּאיסטיקה ציונית איני שומעת – אם אינך רוצה להפילני באיסטֶריקה!”…

ויצאה בנשיאת פנים מאירות כלפי האורח היקר, טפחה לו בנעימות על שכמו ואמרה ברמז: “עמנו, פיוטר ווסיליץ, כבחיקו של כריסטוס תהיה!… בבקשה! הרי מקומך – הואילה ושב עמנו לשולחן!”

והבעל קצת חיור, אלא אף הוא בנעימות משתוחח לקראת האורח בפרישת כפים ואומר: “עמנו – מצה ושאר פנכאות טרדיציוניות, פיוטר ווסיליץ! – ברם, חזירון עם חזרת אין בפסחא שלנו, – אבל בר-הודו עם חזרת, קלרוצ’קה, יהיה”?…

“יהיה אשר יהיה!” – משיבה קלרה בגיחוך נוח.

וסבתא – שתי מנורות דולקות בימינה ושתים בשמאלה נצטלבו מתוך נקישה עזה זו בזו – וחיש נתעלמה עמהן לתוך חדרה – –

וכאילו שום איש לא ראה בכך…

ישבו לשולחן בכבוד, וכנהוג עם אדם חדש, מתוך שיחה נעלסה ו“מתוחה” כאחת, – והופיעה מרפה הרעננה בסינר ושביס מצוחצחים כשלג, ושַחֲקתָה, המבטיחה תמיד סעודה טובה, נסוכה על פניה הרחבות שמסתמכות על גבי פימה – –

וזרחו פני אבא, והוא שׂשׂ ואומר:

“וגם “קוֹניאצ’וק” תגישי לנו, מרפושקה!”

הכל, הכל כסדר – ואפילו אצל אבא…

אף משא, כתלמידה מחונכת בפנסיון של Madame Reclus יושבת לה בתמימות שלֵוה והיא מחרישה כאילו לא נפל כאן שום דבר…

רק סשקא הוא “מקַפּרֵס” בחשאי: אינו מקבל את המוגש לו, מבקש לבכות על לא דבר… מעירה לו אמא – והוא מוחה בבעיטת מרפּק במשא… עד שעמדה אמא, שלחה יד מפקדת ונזפה בו בקול ובכל חומר הדין:

“נער לא מחונך! – למטבח לך!”

ברם על זאת לא ניסה סשקא לסרב… אלא, אדרבא: הוא נשתמט לו מן הכסא ומכּרך ה“ניווא” שנתַּן עליו כדי להגביה את מושבו, – ירד בלאט ובשפתים נופחות, כאילו נעלב… ומיד התחיל לרוץ למטבח, ששם פתח כבר מאיר את ה“מגדה” בניגון.

“סשא, חזור!” – קראה אמא; והוא כבר איננו – –

“אבל!” – אמר האורח בשחוק פיוס ומחילה לבעלת-הבית: “גם שלי כך… הפעוטים אוהבים הם כל צרמוניה שהיא”.

ושוב פני אמא מאירות מתוך שאלות וזכרונות על חברים וחברות שבימים ההם בציריך –

הכל, הכל כסדר גם אצל אמא…

… והזקנה שנתעלמה? –

היא שנצטמצמה מחמת צער ונעשתה כמעט כקטנה, – אפילו משא לא ראתה בה איך נשתמטה לה בהַצְנֵעַ מתוך חדרה ונכנסה אף היא למטבח…

שבעים שנה ישבה לסדר ושמעה את ההגדה בפסח, ובשבעים ואחת – אוי לזקנתה – לא תשב ולא תשמע?!… ולבושת שיראין (אך בלי המרגליות) נכנסה אט ושחוח לתוך המטבח אל “אותה בתולה כשוּלה” – וישבה.

ישבה ללחוש אחרי “הסַיָס” מתוך הגדה שלה – – –

ברם, מאיר, מתוך ביישנות, אינו אלא נוהם כדוב נהימה מונוטונית; ובשעה שהוא מונה את המכות שלקו המצרים במצרים – כבר נרדם סשא מתוך שעמום ועצבות…

על ברכיה של סוניא נרדם וראשו בחיקה. ויושבת סוניא לימינו של מאיר כדמות אֵם עם ילדה שלה. עיניה עצומות לחצאין מתוך ליאות ונחת, ורואה היא – – את הסדר שלשנה הבאה בדירה שלה:

מיטה אחת מוצעת… אצלה עריסה קטנה מכוסה צעיף לבן… שולחן ערוך; והספה החדשה – “מיטת הסבה” היא למאיר… ועל השולחן עוד כוס אחת נוצצת באור הנרות; קטנטונת ואדמדמת היא כוס זו, והיא – ל"מוּציק " זה המקרטע תוכה כדג עד לצפיר-הנפש!…

רוצה היא המדם – שלא תזכה! – שתהא סוניא מינקת לוְלדה שלה; – מכות מצרים לה למרשעת זו! – אֵם לילדה שלה תהיה, בעזרת השם, ואת חלבה, חלב שדיה לו תתן:

“הא לך, מוציק-צוציק שלי! טול ומוץ!”…

ומגחכת היא הבחורה בכל קרביה בחשאי, בשעה שהזקנה בשיראין פניה מופנות לצד אחר – ודמעותיה נושרות ונופלות בחשאי על גבי ההגדה שבידה…

לראש הדף [ש1]אסארובי – חבר למפלגה מהפכנית ברוסיה, סוציאל רבולוציונית.

---

בושת פנים

מאת

ש' בן־ציון

השם יתברך יודע את האמת, שלא בכוָנה נכנס לשם, אלא כך אירע, כך נתגלגלו הדברים שלא מדעתו…

ברם, אומרין בזמן הזה: צריך אדם לנסות את מזלו מכל מקום, – אבל הוא, זונדל-בינוש, לא רצה כלל בנסיון זה. גלוי וידוע לפני המקום, שאפילו במחשבה לא עלתה לפניו, לבוא לאותו מקום, ואפילו יצר-הרע לא הסית אותו לזה, אלא מעשה-שטן היה – ובא!

כיצד? מתוך מחשבות נשאוהו רגליו והוא לא ידע אפילו לאן; עבר וכאילו בא אחד ודחפו מאחוריו אל פתחו של בית זה – ונכנס ולא ידע שהוא נכנס ל“שם”…

ואפשר ידע… ואיך זה עמד ונכנס? – כלום המחשבות שבאותו רגע לא נתנוהו לחשוב מה הוא עושה באותו רגע?… כלום אפשר?

אפשר גם כך… כי כלום יש לך דבר המעביר את האדם על דעתו כמו המחשבות! רעבון, למשל, אינו כלום; דומה אתה שתענית-צבור היום – וצם… הרי גם החנוָנים בזמן הזה מתענים ואינם אוכלים, – ביום של יריד, למשל, כשה“שפע” מרובה, – ולא יהא רוכל המחזיר על הפתחים כחנוני העומד על דוכנו?… אין פנאי או אין אוכל – אחת היא: לא אוכלין! אבל המחשבות – המחשבות על “ואם תאמר מה נאכל”, כלומר, “בני-בית” שלך מה יאכלו; או הרעיונות על יהודה’לי שהוא הולך ל“חדר” בצינה כזו, בלי שום בגד חם, ובנעלים שניטלו עקביהן; או על לאה’קה – שאינה מתקבלת לפבריקא, ועל כולם – על סל זה שנתקפחו בו כל המעות, חמשה עשר רובל הללו שנשארו לו לזונדל-בינוש מ“ימים נוראים”, והריהו טוענו זה שלושה ימים ואינו “פודה” כלום מסחורות אלו, שהוא עצמו אינו יודע מה טיבן, – אלו המחשבות מקעקעות ממש את המוח, עד שאינך מבחין מה אתה עושה ולאן אתה הולך!…

הוא מצא את עצמו כשהוא מהלך ברחוב, והסל ממש עוקר את זרועו מן כתפה; עוד לא הורגל במשא ועמד לנוח קצת אצל ספסל אחד ולהסתכל; מסתכל – ואינו מכיר אפילו באיזה רחוב הוא נמצא…

לכאורה, עומד הוא כאן ומצפה לקונה, שיזמין לו הקב"ה – והנה נזדמן אחד ועבר וגם הציץ בסל, – והציץ אף הוא בסל, תמה כמימרא: מנין הוא סל זה לו?… כלומר נשתמטה הימנו כל עיקר אותה השייכות, שיש לו לזונדל-בינוש, לסלו שלו! וכשנפנה “לחטוף” את הקונה – זה כבר חלף ונסתלק הימנו… ומי גרם לכך? לא המחשבות? –

עכשיו, כלום תימה היא שנגרר ונדחף מתוך מחשבות ל“אותו מקום?”… אבל יכול הוא להשבע בנקיטת-חפץ ובמקום קדוש, שבכל אותן רבבות-אלפי המחשבות, שחיטטו כל היום כתולעים בתוך ראשו, לא עלתה על דעתו אפילו פעם, שום מחשבה כלל, שאפשר וכדאי לו להכנס ל“שם”!

ברם, מודה הוא בעצמו, ששמע שיש רוכלים שעיקר פדיונם אינו אלא מ“אותם המקומות” (אומרין: אותן “הנקבות” טובות-לב הן מטבען), אבל ילכו הם ולא הוא! סוף-סוף הרי ש"צ הוא – “בעל שחריתים”…

ברם, מודה הוא גם זאת, שלא הקפיד על כבודו, כבוד ש“צ, כראוי; שכןמשעברו עליו שני הימים הראשונים ולא “פדה” כלום, ובבוקר היום השלישי ראה ששיגרו את יהודה’לי ל”חדר" בלי כזית-לחם –יצא והתחיל מכריז בחצרות על סחורתו… הוא התיר לעצמו אותו דבר, כי מה יעשה, אם כך היא ה“מודה” באודיסא אצל כל הרוכלים? ואיך נאמר שם, בספרים? “נותנים עליו חומרי מקום…”, או: “דרך התגר”… בקיצור, הרי נאמר גם ב“ונתנה תוקף”: “בנפשו יביא לחמו”!…

אבל לידי תקלה זו – הקב"ה הוא היודע ועֵד, שבא בלי שום כוָנה כלל!

אמנם, מודה הוא, שכיון שהכריז בחצרות פעם ושתים וארבע וחמש ועשר – ולא נענה, יצא לו וישב על ספסל ברחוב, – ולא משום שהיה יגע, אלא כך… ומודה הוא, שספסל זה היה עומד כלפי “מקום” פלוני; ולאחר שישב וראה זאת – הוא לא קם ולא זע… ולמה? שכן, מה היה איכפת לו – אלמלי יצאה, למשל, אחת מהן וקנתה הימנו דבר? וכי צריך הוא לדעת או לשאול מי היא? קונה נזדמנה לו בחוץ – והפרוטה כשרה היא מכל קונה.

וישב, ישב לו שם וקרא את הכתב הצהוב שעל השלד הכחול: " Меб-лиров-ан-ные номе-ра " כלומר: נומירין, הינו – חדרים הנתּנים בחכירה עם הרהיטים שבהם… ולעצמו תמה: בית זה שהתאכסן בו עם ר' יוסי-בּר בשעת “הנתוח” אז הרי גם הוא נקרא כך: “נומירין מרוהטים” – ושם לא היה נכּר “דבר זה” כלל ואיך בית זה נכּר?… אם הפנס שעם האותיות האדומות סימן הוא לעוברי עבירה? –

מחשבות, סתם מחשבות חשב; אבל משנזכר שאפשר לא יפה היא ישיבתו כאן, מיד קם ורקק ואמר: “יקחם אופל!” – ולקח את הסל והלך לו.

אלא בדרך אגב ראה, שבבית זה התריסים מוגפים אפילו בשעה השתים עשרה… והתרעם על עצמו שהיה מסתכל בתפלות שכאלו.

כך היה המעשה בבוקר; ומודה הוא, שגם לאחר הצהרים נזדמן לו שיעבור לפני בית זה דוקא – ושוב ישב לנוח שם; כלומר, ברחוב על ספסל ישב לו בלב ריקן…

אבל בחיי ראשו! – אפילו אז לא הרהר, חלילה, שום הרהור קל על הכניסה!

הוא ישב לו שם והרהר על דבר אחר לגמרי: האכלו הילדים פת-לחם לפחות בצהרים? המצאה שינדל שלו איזו עצה על הלחם? ואם ראה ה“אדוני מורה”, זה שיהודה’לי כל כך אוהב אותו, שתלמיד קטן זה בא היום לבית-הספר בלי לחם?… ואם ראה – מה עשה? ושוב חשב באותה שאלה: “עד מתי? – עד מתי, ועד מתי, ה'”?!… האפשר שישלחוהו, אביו שבשמים, גם היום בידים ריקניות לבני ביתו?… כלום אפשר?

כך ישב לו וחשב, וכיון שנדמה לו שמצד זה הולך ומתקרב לעבור על פניו אחד מן אותם “בעלי-בתים” שהתפלל לפניהם בבית-כנסתו בימים נוראים אלו – מיד קם ועבר לו לצד השני של הרחוב… זאת אומרת: ברם, רוכל הוא “בעל השחריתים”, אבל מתרחק הוא מן הכיעור…

ומכאן דוקא מתחיל אותו מעשה, או אותה טעות, ואותה בושה וכלימה!

כיצד?

מהלך היה – –

והשמים מעוננים ומטפחים על הפנים בפתי שלג נמס, – ואיך “יפדה” היום אם הסל מכוסה הוא ואין סחורתו נראית?

מנַער הוא את הכיסוי שעל סלו ומוחה את פניו… האפשר שהלך ברחוב ובכה? – – לא! חס לו מכך! – אין זה אלא מחמת השלג… לבכות – מה שייך? שינדל שיניה כואבות – השם יתברך ישלח לה רפואה; בקליניקה הרי מרפאים אותה בחינם… סוף סוף דואגת היא אודיסא לענייה. והוא מתאמץ להרגיז בעצמו יצר של נחמה על יצר של דאגה ואומר: “אודיסה שתחיה! שם בטיטוביץ שלנו רפש-ברכּים, וכאן רק האבנים לחות!”…

ובעוד שהוא מהלך הוא עושה חשבון לעצמו: בוא וראה, כמה בריות מפרנס הקב"ה בתוך עיר-רבה זו בעושר ובכבוד! והלא אפילו הכלבים שבּה, להבדיל, שׂבעים הם ומגוהצים, אפילו מלובשים! ששים ורצים ברחוב! והוא ובני-ביתו, עם יהודה’לה בר-חכים שלו, אינם, חלילה, בריות לפני המקום??… הישכחם שיבואו, חלילה, לידי מתנת בשר ודם? – והוא מסיים לעצמו בניגון של ימים נוראים:

"זָכְרֵ-נוּ! זָכְרֵ-נוּ לְחַ-חַ-יִּים!

מֶלֶךְ מֶ-לֶךְ! מֶ-לֶךְ…"

אך באמצע הניגון בא לקראתו ד“ר אחד מציוני “יבנה” וזונדל-בינוש הניף לו בכובעו, כמנהג אודיסא, בצחוק של כבוד וחן… והד”ר אף הוא הניף לו בכובע ובצחוק של חבּה ציוה עליו:

“פדה, כסף, פדה, אדון גרין!”

ואז אמר זונדל-בינוש לעצמו בנחמה: “ברוך השם! – ידוע אני בין הציונים דכאן, ואיני חלילה דבר האבוד”…

הוא מדַמה אז בנפשו, שאילו היה לו למשל אדם קרוב באודיסא והוא, זונדל-בינוש, היה נכנס אליו, עכשיו למשל, וזה היה מבקש לאכול אתו בצהרים, למשל, – אז היה פלוני הקרוב מוכיחו בשעת הסעודה בדברי ניחומים, בדברים של טעם…

וזונדל-בינוש מתחיל לדבר אל עצמו את כל אותם הדברים שהיה צריך להגיד לו אותו הקרוב, בזה הלשון, למשל:

“אי, אדון גרין! – בוא וראה כמה נסים עושה לך השי”ת, ואתה עדיין אין לך בטחון! זכור נא, כשכלו לך כל הקצין בטיטוביץ, – מה עשה הקב“ה? מראה הוא לך מין דרך שלא חלמת ולא דימית; ר' יוסי-בר צריך ל”נתּוּח" והוא נוסע לאודיסא ולוקח אותך שומר לנפשו! – ראית שאודיסא היא עיר של חיים; זה נועץ חטמו לכאן וזה חטמו לכאן – והכל מוצאים להם פרנסתם, היום בכך ומחר בכך ובידים ריקות, – ונתאוית גם אתה להתישב באודיסא. מה עושה לך הקב"ה שוב? שוב הוא מראה לך דרך: הציונים מגרילים, ואתה נעשה משולח, קוליקטור – מחלק גורלות! וכי אין זה מעשה נסים? הנשמע כזאת בזמן הזה? בן-אדם גר, אך בא “מארץ נכריה” – והכל מאמינים בו!

“מביא אתה את בני-ביתך – ושוב עושה לך הקב”ה נס: מזמין הוא לשינדל שלך ‘מאַדאַם’ אחת, וזו מלמדתה לעשות מין כוּתח, שקורין לו בכאן ‘קֵאפיר’, – ואתה מוצא לה בעזרת השם בין אותם הציונים שלך מנין של שותים. ועד שלא כלתה לך פרנסה זו – והרי זה הקב"ה עושה לך שוב נס! – מוסר לך מנהל בית-ספר, דירקטור של ממש, את הבנין, ‘דירה-מלוכה’, לעשות אותו בית-הכנסת לימים נוראים! והרי אתה, ברוך השם, כמין גבאי באודיסא ו’בעל-שחרית' ממש – ומשתכר חמשים ושנים רובל טבין ותקילין במזומנים!

“והרי אתה לך, ברוך השם, איש בין אנשים, ציוני בין ציונים ו’אדון גרין' בפי הכל! והבנים – גם הם יהיו בודאי, בעזר השם, לאנשים. כאן, רק אחת צריך אדם: שלא יהא ישן – וממילא לא יאבד! תשתדל עוד, תתחנן מעט גם לדוקטורים שלך, הציונים, וימליצו עליך לפני ויסוצקי, למשל, – ותתקבל הילדה שלך לפבריקא! והא ראיה – הרי המליצו עליך ונתקבל יהודה’לי ל’חדר המתוקן‘, והרי הוא זה מדבר עברית כב’שפת-אם’ – שלא תשלוט בו עין הרע! – ואפילו עכשיו… ואפילו עכשיו…”

אבל עם “עכשיו” זה נפסק דבורו של פלוני הקרוב… כי מה “עכשיו”?… עכשיו ודאי לא אוב… חורף – וכלו כל הקצין…

אבל כאן מתאזר זונדל-בינוש בתשובה ועונה לאותו קרוב בקול ובאומץ לב:

“ומה ‘עכשיו’?! וכי עכשיו מה? – גם עכשיו – צריך אדם שלא יהיה ישן! – גם עכשיו – רוצה אני? – והריני פודה!”

ומיד פסע שלש פסיעות – והרי הוא בפרוזדור!…

האפשר שנכנס “לאותו מקום”? – – טפוּ! – טעות כזו! – ועם המחשבה: היכריז כאן אם לא? – הוא פסע עוד שתי פסיעות וכרוזו יוצא:

“גופיפות, פוזמקאות, תחתונ…”

אבל המלה “תחתונים” נחנקה בתוך גרונו – ועל כיסים, מסרקים וחגורות שוב אינו מכריז, – אלא פוסע הוא לארכו של הפרוזדור ועיניו רצות כעיני הגנב…

ברם כל הדלתות של תוך הפרוזדור הצר סגורות – וגם זו לטובה!

אבל באילו פנים יֵצא מכאן?…

ושחוח מחרפה – הוא חוזר לצאת… ונפתחה לפניו דלת אחת…

ומכאן ואילך מין בלבול ובהלה לפניו שאינו מכיר טיבן:

אחת משתמטת לצאת ואחד בלי עליונים, לבוש גופיפה וכתפותיו תלויות ונגררות אחריו, מושך אותה נקבה, ואינו נותן לה לצאת:

– “Не смъй! (אל תעזי!)” – הוא צועק:… бить буду! (הכה אכה!)" והוא מפשיל ידו אחת סביב צוארה של זו ובשנית הוא תופש בסלו של זונדל-בינוש, ומושך את שניהם ביחד, אותו ואותה כאחד, אתו אל החדר; ודחפה לאותה נקבה ביד חזקה ובגערה:

“כאן! כאן תקני ולא בחוץ! קני אצל היהודי כל מה שאַת רוצה!” – הוא קורא ונושם בסרחון של יין: “אני אקנה לך! מעות יש, יש מעות!”

וזונדל-בינוש – שׂהדו במרומים שהיה רוצה לצעוק, אבל, נזכר שחרפה גדולה היא לו, אם יעשה כאן סקנדל…

“בחרי לך! בחרי, – במה את רוצה?” – קורא הבחור החסון, אדמוני שחטמו שקוע ופניו מצולקות גומות גומות של אבעבועות, ושערו הצהוב פרוע ומסובך כצמר.

אבל היא, ריבה מלובשה כ“בת בעל-בית” (בלי שום סימן דמינכָּר) חיורת פנים, שחורת-שער וחטמה מקומט ושפתיה מרושלות מרגש של זוהמה, – היא התישבה על המיטה, ואינה רוצה כלום…

“את רוצה? – בעצמי אבחר!” – נוהם הבחור ומגהק: “אינך רוצה? – אקח ואתן לאחרת… מעות יש ויש! – הנה כיס נאה – בכמה הוא, יהודון?”…

זונדל-בינוש רוצה להשתמט הימנו ואומר:

“חמשים קופיקות”…

“פרנסה” טובה! לו עצמו עולה כיס זה בכך, אבל חפץ הוא להפטר מהר מאותו גזלן…

“אשלם!” – עונה זה ומניח את הכיס על המיטה, גוהק וטופח אל פניו בסרחונו של יין ושואלו על זוג מסרקים בכמה.

“רובל ועשר!”

“אשלם!” – עונה זה ואינו מגרשו עוד, אלא מניח גם את המסרקים ואומר: “מעות יש ויש!”

האפשר שיהא זה קונה במקחים כאלו, ואינו רק מתעלל בו?

“ומטפחת זו?”

“תשעים… לא! זו – רובל וחמש”.

“אשלם!… מעות ויש ויש!”

בכל עושה המזל שליחותו – ואפילו ע"י בעל-עבירה מנוּול… אומר לו לבו הנבהל של זונדל-בינוש. ונדמה לו באותה שעה שהוא אוכל, – אוכל הוא מיני דגים סרוחים ובמקום הטינופת, אבל אוכל, מפני שהוא רעב…

“סוּרקה! סוּקה!” – מעורר המנוּול את הבחורה המעצמת את עיניה האדמומיות מליאוּת: “האקנה לך ראי קטן זה?”

“קנה…” – אומרת זו ומשפילה את ראשה לכותל.

“וחגורה זו? – סוֹניה”…

“קנה”…

“וגרבים גם כן?”

“קנה”…

“כעת, יהודון” – אומר המנוּול כשהוא ממתח את גופו ומתאושש על רגליו, משים כפותיו בכיסי מכנסיו, מבליט כרסו, מתנועע ומגהק בהרחבה: “בכמה עולה כל זה ביחד?”…

“חמשה רובל ועשרים ושבע קופיקות” – אומר זונדל-בינוש ולבו נוקפו בחרטה, שמא הרבה או שמא המעיט…

“אתה מרמה, יהודון!”

“חה!” – מצטחק זונדל-בינוש בנעימות, כביכול: “וכבר נאמר: אינו מרמה –אינו מוכר!” –

“חכמה” זו פעלה על האדון לטובה, שאמר: “יקחך אופל, יהודון! – תקח גם חמשה!” – וצירף לזה גם את הברכה, ברכת אמא הרגילה, עם נוסח נוסף משלו – וגיהק גהקה משולשת.

זונדל-בינוש – שטף של דם מכהה את עיניו: כלום אפשר שזה אינו משַטה בו?

“תקח חמשה?” – הוא שואל ומוציא מטבע של זהב בוערה…

“מה שייך, מוּסיוֹ” – מגמגם זונדל-בינוש ומצטחק: “איני יכול, מוּסיוֹ… קנה עוד”…

“רב לקנות!” – אמר הקונה, פוסע פסיעה ומתנודד: "עתה נשתה "…

נחבט בשולחן העגלגל המלא שיוּרי אוכלין ומַשקים, קופסות של מתיקה ובקבוקים; לקח משם בקבוק, הטה וצלצל על הכוסות ויצק יין אדום; הקיש כוס בכוס, אחת נשא לעצמו ועל השנית רמז ליהודי ואמר: “שתה, יהודון!”

“חה… תודה!… איני שותה, מוּסיוֹ”.

השכּוֹר מעמיד בו עינים של זעם, מתנודד ומצוה בחזקה:“שתה, אמרתי!”

“לא, מוּסיוֹ… בחיי, אָסוּר!… הרופא אסר עלי”… כך אומר זונדל-בינוש ומתאדם ומשתעל בשיעול מלאכותי ומחזיק בחזהו…

“אח-מא, חרטום! חרטום יהודוני!” – מושך זה בדבּוּרו מתוך האף: “מה? ‘טְרֵף’ זה לך?”

זונדל-בינוש מרתת: אפשר תבּטל הקניה ואפשר גם יכּהוּ השכור, ואפשר אסון אחר שלא יבוא…

“אל נא תעכבני, אדון!” – הוא אומר בתחינה: “אני הרי יהודי עני”…

“ומצורע? ובעל שחין?” –

“אפשר כך… אבל אין לי פנאי”…

“ובכן” – אומר המנוּול ומרים את הכוס המשתפכת בימין ואת המטבע הבוערה בשמאל: “רקיקה בחרטומך וקח כסף ולך לעזאזל, ועשה קוּגל! רקיקה – רק אחת, בנאמנות!”

“מוסיו, למה הליצנות?” – אומר לו זונדל-בינוש בחן שפתים, ושולח יד כלפי המטבע: “אני יהודי עני”…

“לא! לא!” – נוהם זה: “העמד חרטומך ואירק!”

“לא אוכל לשתות”… – משדלו זונדל-בינוש בדבר אחר: “פה, החזה כואב… אב לבנים אני”…

והמטבע מנצנצת בתקוה טובה ובמזל טוב, סוקרת אליו ואומרת: "קחני! אני שלך, שלך אני, ושל בני ביתך היושבים בתענית!… וכי יכול הוא לוַתּר על מעותיו שלו?… היאך יצא בלעדיה ויעזבנה?…

“נא, נא!”… אומר זונדל-בינוש ושולח אליה יד.

“חרטומך! את החרטום העמד!” – צועק הלז בתביעה, כאילו נתחייב לו היהודי בבית-דין –

"אבל… מה אתה רוצה, מוּסיוֹ…? – אומר זה בלחש של תחנון ומעמיד כנגדו פנים,– ופניו… עומדים בשחוק של תמיהה גדולה ותחינה, כאומר: “וכי אפשר שאתה רוצה בכך?”…

“כּכע – טפוּוּ!” – –

“מיט בלוּט (בדם), רבונו של עולם!” – פלטה בבחילה זו שבמיטה ונתקבצה לה לישון –

וזונדל-בינוש מחה פניו בבית-ידו, מקבל המטבע בימין ומוחה בשמאל. – –

---

גם השמים יורקים בפניו…

גם הבתים מתנודדים כשכּוֹרים… וכרכב של אש שט על גביהם בערפל-הערבּים, והוא בורח. “הא, אָ, אָ-הא!!” – צועק רכּב ועוצר בסוסו, – וזונדל-בינוש נחבט בגבו –

אחד מחזיק בו שלא יפול…

שלם הסל שלם והסחורה בתוכו, והכאב שבגב מחלחל… חַמָה של כיעוּר מפעפעת בכל גופו, ופניו – כאילו נקלף עולם…

“תוּף, תוּף!” – הוא יורק ויורק.

“שכּוֹר הוא, ערל טמא הוא… חמשה-רובל – מילתא…”

אבל איך העמיד פנים כלפי פיו המזוהם? –

“מיט בלוּט, רבונו של עולם!” – הוא שונה בדבריה של אותה נקבה ומוחה פניו בבית-יד של ימין ובבית-יד של שמאל הרטובים ומגרדים…

“קנה… קנה… קנה” – נופל על לבו קול אטום ויגע, של אותה נקבה, נופל כטפּות כבדות של עופרת והן נעשות לכפתור נקשה, גוש העולה ועומד בבית-הבליעה, סוכר ומחנק כחבּורה…

“ככע-טפוּוּ!” – רוקק הוא כגוי… רוקק – וראשו כואב; כאב בגב שנחבט, ריקנוּת בלב – והוא פולט נשימות תכופות מחלל הלב לחלל העולם, וגופו מוּקל, מתמעט ומתרשל כמפוח זה עם יציאת רוחו… ולואי שלא יפול באמצע הרחוב – והסחורה שבסל שלא תתבדר…

הסל מכריעהו – והוא נופל על ספסל אחד, מפשיל ראשו ונופח:

“אוּפְפְף, רבונו של עולם!”

צריך לנוח מעט, – ופתאום נעור והתחיל רץ – –

רץ לאן? כמובן, אל ביתו.

---

“הוי, כוס תה!”… נאנק ואמר עם פתיחת הדלת שבמרתף דירתו האפלה והמאפילה מבלי אור נר, – ישב עם הסל על גבי התיבה שאצל הפתח.

“עיפתי, – הו, עיפתי!…”

“המממם!!”… ענה לעומתו קול אטום מכאב:

זוגתו שינדל עדיין מתנודדת בכאב שיניה. ועם זה עוברת לחישה של שמחה: “אבא בא! אבא בא!”…

רק חיקהלי הקטנה בוכה על החושך: “מויא (מורא) מויא!”…

חמשה רובל בבת אחת – כלום אפשר?

צל שחור עומד על גביו מנהם ומדבר בחולשה: “הממם… יש לך, – אוי! – כמה פרוטות? – המממם!”…

והרי אפשר לו לשמח את כולם בשעה זו!

“יש, ברוך השם!” – הוא אומר בהתעוררות וקם; ותוך כדי דבוּר נתעקרה הימנו צעקת-פרא בתוך החשכה:

“אוי-וי!!” –

רוחו פג, דמו נקרש, כמדומה שאין לו המטבע של זהב… האבדה? – אם לא קבּלה כל עיקר?… לא… כמדומה כאן היא… צלה של שינדל מחזיק בו, מרתת וקורא:

“אוי לי! מה? – מה לך?!”…

“לא כלום… טפשה!” – עונה הוא בקול נופל: “נדמה היה לי… מבינה אַת? – אותה המטבע של זהב כאן שמתי… בכיס זה של הפַּלטוֹ שמתיה – כאילו כאן מקומם של חמשה רובל זהב”…

“מה אתה סח? – חמשה?! – זהב?!”

“לאבא כסף וזהב!”… “אבא הביא חמשה רובל”… – מתלחשים הילדים ביראה.

"הם אינם צריכים לדעת את הסוד " – הוא מחליט בלבו ואומר בקול של יהירות: “כך, כך – יש מעות! מעות יש ויש!”…

למה זה הוא מדבר כמו השכּוֹר הלז? – –

“היאך?! כיצד?!” – צוהלת שינדל שלא בקולה.

“רפאתך!” – חושב לו זונדל-בינוש: “אבל את הסוד – שתיקה יפה – אין מגלין”…

עומדין סביבו והוא מספר לזוגתו כאילו שמח:

“מבינה אַת? – הוא עושה… הכל בידי שמים!… מזמין הוא לי מין “פָּריצ’ל”… עומד אני לי כך – ברחוב אני עומד… הוא עובר לו כך, עם אהובתו, משמע… בודאי אהובתו היא – כך יש לחשוב בזמן הזה… ויהודיה היא – אבל בזמן הזה… אני… כלומר, אני מצדי איני עושה כלום… בזמן הזה רק מציעים לו לאדם ואומרים: קנה, מוּסיוֹ!… והיא, הנקבה… כלומר היהודיה אומרת אף היא לו: ‘קנה קנה!’… והוא – בכמה שאני אומר הוא קונה!… כלומר היא לו: ‘קנה!’ – והוא מסכים, – קונה ואינו עומד על המקח”…

“מבין אתה? נשמה יהודית!” – אומרת שינדל בלב נכמר: “אודך השם! ראתה זו יהודי עני – וחמלה עליו! בת ישראל…”

“מה? חמלה!?” – נתעורר זונדל-בינוש בצעקה: “מה שייך? – וכי נדבה לקחתי? בת ישראל… סחורה! – דמים! שומעת אַת? דמים נתתי!”…

“אבל למה אתה צועק כך, משוגע!” – אומרת שינדל ורוצה להפשיט מעליו את הפלטו המטונן. והוא מושיט ידו וחורק על עצמו בשיניו, מהדקן לכבוש את לשונו הארוכה…

ושינדל פזורה ומפוזרה – מגששת בחושך ואומרת: “וי! הרי גם נר אין בבית! – כל היום לא אכל! אוי לי… אודך אל רחום!”

“החרישי נא, חיקהלי! אמי היקרה! אפרוחי – אהיה כפרתכם! הנה תתן לכם אמא לחם ותה… נדליק נר… איה הכסף?… לאה’קה! אבא עיף ורעב! – מה את עומדת שם כבול עץ? מהרי! שלשה פוּנד לחם, – לא, שלשה וחצי! הנה הקומקום – וחצי פונד סוכר ובעד פרוטה תה, ופרוטה חמין! מהרי!… אבל לא! בעצמי אלך!”

“למה, אמא??” – אומרת לאה’קה וחוסמת לה את הפתח: שיניך כואבות – שבי בית, אמא! והרי אני הולכת!"

“וכי יצאתי מדעתי, שטיא, לתת לידך חמשה רובל?… בעצמי אלך, – הניחי! או… נלך ביחד, ותראי אַת שלא אטעה חלילה בחשבון!”…

“ש-מן לנרות של חנוכה!” – מצעק אחריהן יהודה’לי –

“כלום נר ראשון היום?” – משתאה זונדל-בינוש בלבו; והוא שכח היום עיקר חנוכה…

“החשי, בתי!” – הוא אומר בקול רך ומגשש בראשה המסולסל של חיקהלה הבוכיה; ואותה החבּוּרה נדחקת שוב בבליעה, ולבו צועק: “רבש”ע! למה ביישתני? ואי איני אב לבנים ובעל אשה?"

“וי, וי! וי!” – הוא מושך בקול עצור מתוך שינים חרוקות, כובש עיניו ומשפשף ומשפשף, מוחה וחוזר ומוחה מעל פניו ומזהיר על עצמו בכל תוקף לשמור סוד – – –

חושך, אפלה וטחב במרתף, והקטנה עדיין מיבבת וגונחת: “מוֹיא!… חושך!”

והוא עומד לו בקרן-זוית ומתפלל ערבית בלחש ופניו לוהטים… אילו היה עומד לו ביחידות ומדבר לו עם המקום ושואלו: למה? למה ולמה?… ואילו לא הדליקו נר, לפחות, כל אותו הלילה – הלא הכרת פניו תענה בו לפני בני ביתו!

ויהודה’לי שלו עדיין מגפפו ומלטפו כחתול זה – מתכבד הוא בו, ומדבר אליו בלשון-הקודש למצוא חן בעיניו:

“אבי, אבי!” – הוא אומר: “אדוני המורה – היום ספר לנו ספּוּר”…

“הִמממם! מִממם!” – נכנסת שינדל בנאקה, תוקעת מחטמה ומקפצת מכאב שיניה שנצטננו בחוץ; אבל הילדים כל כך שמחים, מי במאורע החשוב ומי בנר שהודלק, עד שגם קול זה יפה להם:

“אַ דוּטע וואָך (שבוע טוב)!” – קוראה חיקהלי בשחוק מתוך דמעות וריר שעל פניה.

“שנה טובה תחול על ראשך, חכמה יקרה!” – קוראה לאה’קה ברחמי אם, מנגבת פני אחותה בכוּתונת, ומחבקתה ומנשקתה בכל פה.

ויהודה’לי שוחק, רוקד וקורא בלשון הקודש:

“חנוכה! חנוכה – זה חג טוב, אבי!… כן? – אלהים נתן לך דמי-חנוכה! – כן?… הרבה, הרבה מאד! – כן?”

ושינדל סופקת על חלציה וקוראה:

“ממ – רבונו של עולם! אתה החילות להראות לי חסדך – הושיעני נא גם מכאבי זה בזכותה של חנוכה! – המממם!”

והיא תופשת ומחבקת את יהודה’לי ומדביקה לחיה אל לחייו, מעצמת עיניה מכאב ומנועם הנגיעה, וכך היא מתנודדת יחד עם בנה הדבוק וחבוק אל לבה ולחיה ומשתיקה בו את כאבה…

וזה מנחמה ואומר: “אני אספר לך הכל, אמא… שמעי מעשיה כל כך יפה! – ‘אדוני המורה’ ספּר לנו היום בחדר”…

“אין מגלין סוד מן החדר!” – נוזף זונדל-בינוש כלשום בדיחותא ומשמיע בכך אזהרה רבה לעצמו – ומצדד את פניו לבלוע אותה החבּוּרה שהיא מחנקת בפי הוֵשט…

“אבל עד מתי תהא מהלך?” – מתעוררת שינדל: “ברך על הנר! הן עוד לא אכלת! והילדים – אוי לאמם! – מחכים לנר של חנוכה ואינם אוכלים… לאה’קה, מזגי, – ישתו תה ויתחממו! – רבונו של עולם! אנא! למה אתה משבית את שמחתי בכאבי?!”…

לאה’קה מביאה כוס אחת של זכוכית, שלשה פכין קטנים של חרס וקערורית לבנה, למזוג בהם תה, לכל אחד בכליו – ונותנת לאבא קרטופל אחד וחוט לפתילה.

זונדל-בינוש מתקן את הקרטופל בסכין ועושהו שפופרת לנר של חנוכה, מפקיע פתילה מן החוט ומשתדל עם זה שיהא מצחק גם הוא – וצוחק.

התחילה לאה’קה מוזגת את התה – ויהודה’לי קפץ וחטף חתיכת סוכר באמרו: “זאת שלי היא!” רוצה לאה’קה לחטוף אותו ביד, אך הוא כבר קפץ על הספסל אצל החלון, ששם יושב האב ומכין את הנר של חנוכה, – יודע הוא שאבא תמיד על “צדו” הוא…

“השב כרגע!” – מפקדת לאה’קה וקרבה אליו: “זוהי הגדולה שבחתיכות – של אבא היא!”

אך יהודה’לי אינו מתבהל כלל – והוא מתקומם על גבי הספסל וקורא למולה בעוז:

“מי את? אַת חפצה להלחם בי?! היודעת מי אני?” –

ומתעצומות עוז וגבורה הוא קורא עברית:

“אני גבור! – אני יהודה! יהודה המכבי!”

והוא מעמיד באחותו את פניו המתלהטים ועיניו המנצנצות ומצמצם את שפתותיו השוחקות, קופץ את הסוכר באגרופו כאילו הוא יד של חרב, מניף וקורא שוב עברית, כשהוא מראה ביד שמאל על הקרטופל שבסף-החלון:

“זאת – מנורה מן זהב! אבי – מתתיהו כהן גדול! ואני – יהודה המכבי!” –

“הוי! מי כמוכה בּאלים יי!!” – הריע תרועה בקול כתרנגול צעיר.

והכל שוחקים מתוך צהלה. וזונדל-בינוש מסתכל בפנים אלו של בנו החביבים לו מכל המראות שבעולם – ושוחק אף הוא, שוחק בשעה שהוא בולע וחוזר ובולע אותה החבורה, אותו הסוד שבושט… מסתכל – וכאילו שאלוֹ פתאום אחד: "הגם הפנים הללו יהיו נטמאים ברוק?…

הלא גם הוא, זונדל, בן היה לאב ולמד בחדר…

ושינדל מחזקת בלחיה, מנדנדת ראש ומסננת מבין שיניה: “אפרוחי, אהיה כפרתכם! – עוד לא אכלו – ושמחים; שמחת-עולם על ראשכם, רבו-נו של עו-לם!”…

והלחם נתּח, והתה מן הכלים מהביל על השולחן בצבעי-הקשת ממול העששית והאב זה הדליק את ה“שמש”, וכל בני הבית סובבים אותו, ולאה’קה מחזקת על ידיה את חיקהלי הקטנה שתראה גם היא בעבודת הקודש.

הס… הנה זה מילא אבא את השפופרת שמן, הציץ בחלון –

ונרתע…

נדמה לו, שזו שאמרה: “קנה… קנה”… – אותה נקבה עיפה וטמאה עומדת שם בחוץ אצל החלון לשמוע את ברכתו – והריהי מניעה לו ראש…

אך מיד הכיר שזו אינה אלא הבבואה של פני לאה’קה שנראו לו בזכוכית… והוא מזדרז… החבּוּרה צבה ומתגדלת, – אבל הוא ממעך אותה בברכה חטופה ומסיים בניגון:

“לְהַדְלִיק נֵר שֶׁל חֲנֻכָּה!”

“אָ-מ-ן!” – עונה יהודה’לי אחריו בנגינה משוכה…

והוא בולע שתי פעמים וחוזר ומברך בניגון:

“שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ… בַּיָּמִים הָהֵם, בִּזְמַן הַזֶּה!”

“א-מ-ן!” – עונה יהודה’לי בתנופת יד לכל כמנצח בנגינות.

“יָ-מֵ-ן!” – מושכת אחריו בקול דק גם חיקהלי הקטנה – והכל עוצרים את עצמם משחוק בכל מאמצי כוחם…

ומפני מה לא רחצתי, לפחות, את פני קודם הברכה?" דקרה בו לפתע שאלה – ונתאדם מבושה…

והוא בולע עוד בליעה של חנק וחוטף ומברך:

“בָּרוּךְ אַתָּה – מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִי… קִי…!”

הה, פקעה! – פקעה אותה חבורה שבבית הבליעה – והסוד מתפרץ ומתגלה מגרונו בגניחה-צויחה מפיו ומחטמו ולעיני אשתו ובניו, בבכיה ממש ובקול רם – – –

ונפל ה“שמש” וכבה – ובתוך בהלה וָצוחה הוא נופל על הספסל, פניו כבושים בכפיו, וראשו וכתפיו מרתתים… ומצוחים ונחפזים וכמו בשעת שריפה – ונר זה של חנוכה מציץ בעינו המזהירה על גבו המרקד של אבא הבוכה – והתה עומד ומצטנן –

“מתוך שמחה… מתוך שמחה!… מתוך שמחה אני בוכה כך… כְּכַע, טפוּ!” – כך גונח ומנחם הוא זונדל-בינוש את אשתו ובניו: “מתוך שמחה, טפּשים!… כך, כך – משמחה…”

והוא ממחה את פניו, ממחה ומגרד בצפרניו.

---

זקנים

מאת

ש' בן־ציון

עד לחנוכה נרדם החורף בעצלותו והניח לה להעיירה שתהא שרויה ברפש ובערפל כששה שבועות; אך בלילה שלפני “הנר הראשון” קם ויצא לאויר העולם, ומיד התחיל עושה מתוך חפזון מעין הכנות למועד קטן: העביר רוח חריפה והגליד את הרפש כולו דוֹק אחד ומיהר ופרשׂ עליו סדין דק של שלג טהור; לראשיהם של הבתים הנמוכים חבש מגבעות לבנות וחידש פניהם גם הם; ומשהציצו ירח פגום וכוכב השחר, הקדירו עוד גַפה של חצר ונופו של אילן בלבד, – ונשף הוא באד של כפור והכסיף גם אותם באיך שהוא… והכל קפא ועמד בלבנים שלו, תמה לעצמו ומחריש לדעת, מה יהיה עוד? –

נתחַוֵר בוקר של ספק אורה – בוקר עכור בשמים מלמעל וצח וצחור בארץ מלמטה – ויצאו הבריות מבתיהם, נסתכלו בערפל הלבן והחליטו: “מה שהיה הוא שיהיה”… ובשעה אחת חזרו החוצות ללכלוכם ולמראיתם הראשונה: הסדין הלבן נקרע, נרמס ונִטַשטש ברגלים; יצא עשן מארובות, הוצע ונמלח על הגגות, והתחילו כולם זולגים דמעות עד שהושחרו כשולי קדירה, ורקיע-הקרח אף הוא בכל קָשיו לא עמד, נפרץ פה ושם לרגלי האדם והבהמה – ורפש קר מבצבץ ועולה מן הפרצים…

נוספו לסייע בהריסה גם עובר-אורח בסוסו ועגלתו, בן כפר עם קרונו וצמד בקָרו, – והם וכיוצא בהם עברו אחד אחד, חרשו בחוצות כל אותו היום, שהוצרך להיות יום-השוק, ושברו ונתצו את דוק הקרח, נתוץ ובסוס עם שיורי השלג בתוך זוּטה של הבּצה. – ולעת ערב, – והנה כל הרחבה שטופה כבדיסה עבר ששברי כלי חרס מעורבים בה; והחורף, כאילו נתיגע בעמלו, הִרוָה את האויר בזיעתו הקרה…

טַחב נעכר וצינה מצמיקה ורוח חריפה – ספק חורף, אך קרתו זו חודרת ומחלחלת.

עטופה בורנס ישן וחגוּרה עליו חגוֹרה סרוגה של צמר ירוק, מעולפת מראשה ומלופפת על צוארה ברעלת-תּשבּץ וכרוכה עליה ועל הפדחת בעיגול של מפה לבנה מכופלה – יושבת לה קרֵינדיל הזקנה בתוך חנותה, על גבי סיר-הגחלים שבכַּנה מתחת רגליה, וידיה מכונסות זו בבית-זרועה של זו. וכנגדה, בבית מאצל החלון שלתוך החנות, נשקף לה הזקן שלה, דניאל, העומד שם כשהוא לבוש גוּפיפָה של מוכין אפורה ומצוירת ציצים שחורים, ארוכה ומגיעה לו עד הברכים. עומד הוא מזומן לצאת לקראת כל קונה, בכדי שלא להטריד את הזקנה ממושבה החם, מעל גבי סיר-הגחלים. אך הקונים אינם מטריחים הרבה את הזקנים ביום זה. מעיקר סחורתם, אלו נרות החלב, מלאכת ידו של דניאל, התלויים בפתחו של התריס אגודות-אגודות מחורזות, – “נפדה” היום רק תשעים קוֹפּיקות; וכמו כן, אף כפרי אחד מקרובי המשפחה לא בא היום משום כפר שבסביבה ולא הטריח את הזקנים בסעודה. הדרך בקלקולה עומדת – ורובו של יום השוק הזה עבר על הזקנה במחשבה והסתכלות, ועל הזקן – באמירת תהלים.

הקריב הערב והתחיל מַכהה. נצנצו לה לזקנה משקפי בעלה וזקנו הלבן, המתדלדל ונע באמירה, – צריך אדם להתקין עצמו בפרוזדור – והזקן, נראה, שהוא אומר “קטורת” ומתקין את עצמו לילך למנחה בשעה שהקור מתגבר…

שוב התנער החורף. גריסין לבנים נזרקים ונפזרים ברוח קלה וחדה, וגליד חדש הולך ונקרם על הים הקרוש והשחור שננעצה בו העיירה. גומות התבוסה שברפש העבה מתמלאות לובן, אך הגבשושין שבתוכו מבליטים עדיין ראשים שחורים. נראה, כי לבּוקר יעשה הקרח את הארץ כולה מוקשה, כולה טרישין, ואפילו קרון עמוס כי יעבור – אופניו ישָברו, ואת כפּורת הקרח שוּב לא יפרוץ.

נאנחה הזקנה: “קשה יהיה לזקן שלי לילך מחר, אם-ירצה-השם, לתפילה בהשכּמה… ולואי שלא יכָּשל חלילה גם עכשיו, עם חשכה, בטרישין הללו”…

הציצה לרחוב, והנה זה מגשש שם הזקן במקלו לעבור. ואימתי יצא? היאך לא הרגישה בצאתו? “אי, מחשבות!”… והזקן, לאחר שעבר ונפנה לסימטא, נתקע בתוך הרפש, נעמד ואמר אף הוא: “אי, מחשבות! הזקנה שלי עדיין היא יושבת ב’קרירה' זו בחוץ… מוטב הייתי שוהה עוד שעה קטנה וסוגר תחילה את החנות, ולא שתטרח היא בהגפת התריס”… ואין הוא יכול למחול לעצמו, שבשעת יציאה חשב בבנים ונשתכחה הזקנה מלבו. עכשיו – אפשר יחזור?…

דחף אותו הרוח מגבו: “כלך לך, זקן! תפילה בצבור”! – התהפך בסימטא ופנה לשוק ופרח לו על הגג, חטף מעליו קומץ של גריסין, זרעם על גבי תריסה של קרינדיל ושרק לה: “החדרה, זקנה! קר בחוץ!” – וקמה קרינדיל מעל כּנתה ואמרה: “לא ראיתי אפילו אם שלשל את הקוּטְשמָא על אזניו, – והקור דוקר בכל אבר מגוּלה”. ואין אף היא יכולה למחול לעצמה, שבשעת יציאתו של הזקן חשבה היא בבנים ולא נתנה דעתה עליו, לראות, עד היכן מגיעה הקוטשמא שבראשו…

“אוי הבנים, הבנים! וכי חושבים הם כך באבותיהם?”…

בינתים החציף הקור והתחיל דוקר בראש חטמה, מתגנב ומעביר אצבע קרה על השדרה ומזעזע את כל הגוף, אצבעות הרגלים מצוננות וקרושות, ומצטמצמת הזקנה ואין בה כל חשק לזוז ולסיים את היום… וּשעת בין השמשות מאפילה על הכל בערבוביה של גריסי כפור מתעופפים. האוזים שבתוך הכלוב, מתחת לסטָיו הרחב, כבר רבצו לישון; רק אחד אפור עומד על גבם ברגל אחת ומסתכל מצד ראשו בעין אחת על הסחורה שבדפים מנגדו… עצלוּת… אבל, הרי צריך להסיק את התנור, בכדי שהזקן בחזירתו ימצאהו חם, וגוחנת קרינדיל, מוציאה סיר-הגחלים מן הכַּנָה, הופכת בשיורי פחמיו הקטנים, – אף גחלת אין בתוכם להצית בה את האור. נפחה בו, – אף ניצוץ אחד אינו נראה מענן הפיח שעלה. תצית בגפרורית, – קופסה זו שבבית עוד שלש גפרוריות בה מאתמול…

ומזדרזת הזקנה ומפַנה סחורתה מן התריס: נוטלת בשתי ידיה את קערת העץ המלאה אורז ומעמידתה על הסטיו שבפנים; את שני דפוסי השעוָה – ומשימה אותם על השלשה שבדף התחתון של המערכה; ואת שני הצרורות של אניצי הכותנה היא מניחה גם-כן על הסטיו, אצל קערת האורז, אחד מזה ואחד מזה – ונתרוקן כל התריס הרחב, השחור מיוֹשן. עכשיו סוגרת היא את הדלת ומניחה עדיין את התריס שיהא פתוח. קרבה אל בקיעי העצים הערוכים לה מתחת הסולם (זה עומד בין הסטיו וכתלו של הבית, וראשו – בחוֹרה של התקרה), נוטלת משם בימין ונותנת על שמאל שמונה בקיעים במספר, כל אחד ואחד בידיעה ובחירה לפי הצורך. פותחת דלתו של הבית ונבלעת בפתחו, וננעלת אחריה הדלת ועונה לה בלשונו של המנעול: “חסל סדר היום”…

שני התנורים – תנור-האופה, בעל מגדל זה הרובץ כבנין בפני עצמו מצד זה, ותנור-החורף, החוצץ ככותל לרחבו של הבית מצד זה – משיירים מביניהם צורת-הפתח ומחלקים בגופם את חללו של הבית לשני חדרים. הראשון – קטן, חציו מטבח וחציו מעין פרוזדור ומעין דירת ארעי של חול, והשני – גדול וכולו דירה, דירת-קבע, ומעין טהרה של שבת שרויה בה גם בימות החול. מתוך המאפֵל שבראשון, מנגד חלון יחידי זה שפונה אל החנות, נראה רק לובן הכותל וּשחור ה“חגורות” שמסביב לכירים, והשאר אינו אלא כתלי צללים ואוצרות של חושך. ובשני, זו הדירה, ששני חלונותיה משני עברי הדלת פונים אל החצר ואל אופקו של הרקיע, – שם, האופל של בין השמשות עדהו ממוזג באור כהה של השמים המעוננים ונראים בו כל כלי-הבית כחיות שאננות שנכנסו בחשאי ללינת לילה, והרי הן רבוצות להן לזויותיהן מבלי להשמיע אפילו קול נשימה… רק סיר הנחושת הכרסני עודהו ער וסוקר בעין חכלילית מן הדף המחובר אל הכותל מלמעלה. עומד הוא שם על דוכן זה בחבורתן של שתי מחבות נחושת אדומה ושש מנורות של נחושת צהובה, – מכמה שנים הם שם? אך דניאל, הוא זוכר שנותיו של כל כלי שבבית – ראש גבר שָאנִי – אבל היא, קרינדיל, אינה זוכרת בדיוק אלא שנותיהן של שתי המנורות הגדולות, התיכוניות. זוג זה נתּן לה מאבותיה ל“מתנת-דרשה”, ובשבת-חנוכה זו תמלאנה לו, לאותו הזוג, חמשים וארבע שנים…

שנים עברו… והכל שרוי כאן על מקומו מקדמת דנא. רק הבנים – הם פרחו להם כצפרים, עזבו אבות ונחלתם יחד… ומטילה קרינדיל את העצים לפני פיו של תנוּר-החורף, מחליטה ואומרת כלפי רבונו של עולם:

“אתה הוא מנהיג את עולמך!”…

ענתה לה נהימה רכה ומשוכה. – קל וחשאי קפץ לו מעל דופנה של המיטה, שאצל תנור-החורף, חתול מנומר שחור על גבי לבן; בא עמד והעמיד עינים מבהיקות כלפי הזקנה, נצטמצם וכָפה גבו למעלה, עד כדי סימוּר שערות, וחזר וּכפפוֹ למטה ונתמודד על רגליו, עד כדי שכיבה; עמד ופיהק מתוך פּינוּק, ובשלש פסיעות חשאיות נתקרב אצל קרינדיל כשהוא רוטן לה נעימות מתוך כרסו.

“קר, חתולי… לך שכב!” – משיבה לו הזקנה בנזיפה רכה: “עוד לא סגרתי את התריס!”

אבל זה שוב אינו נפרד מעל זקנתו החביבה. מתחכך הוא בשמלתה, מכניס ראשו וממעכו באנפילאות שלה – מתגעגע הוא עליה כתינוק.

“אי, חתולי! חָנֵף אתה לי” – אומרת היא לו כרוצה להרגיז את עצמה עליו, שכך מתאַנה הוא לאהבתה… פונה הימנו כאילו אינה מרגישה עוד בלפּוּפיו, פושטת את המפה, חישוק ראשה, ומתירה את עצמה מן הרעָלה שעל רוב גופה ומן החגורה שעל מתניה; וזקנה קטנה זו, שהיתה נראית בתוך האפלה סגלגולת כביצה מוצָבה, עכשיו נראה ראשה הקטן על גופה, המסורבל עדיין בבורנס, כזית נתון על גבי ביצה… והרי היא מסתובבת מפינה לפינה, ואין פסיעותיה נשמעות ומורגשות מתוך נעלות הלבד הצועדות על הקרקע המטוּיט למשעי.

הכל נמצא לה בחושך על מקומו המיוחד לו. הנַטלא של נחושת בעלת שתי האזנים – הריהי על קצה הספסל בתוך קערורית של עץ! קרובה לכאן החביוֹנה של מים, ואצלה העביט סמוּי חציו מתחת לספסל, – הכל מוכן לנטילת ידים, ואפילו קומץ של גריסי מלח (על ספוֹ של החלון הוא) לשפשוף של כּשרוּת. נעשו הידים טהורות וכשרות – והרי האלונטית תלויה כאן בטבעת הקבועה מעל לחביונה. צריכה היא לנר – והריהו על החלון, עומד בתוך גולם קטן של טיט יבש וכרוך הוא פיסת נייר שלא יטריף בנגיעה. קופסת הגפרוריות – הריהי בקרן זוית על זיזה של המעשנה. השרפרף – הריהו לשמאלה מתחת למיטה, משיכה לו – ועמדה עליו; משיכה למעלה – ונגרר הכיסוי מפי-העשן; ירידה ושילוּח-רגל אחד – ונגרר השרפרף ועמד כנגד פי התנור. ישבה עליו – והמגרפה והמלקחים מתחת לאצטבא בימינה; חכּוּך – ונתפקעה שלהבת והודלק הנר ויהי אור… והרי היא מסלקת מפי התנור את הדף של חמר, שהוא מסוּיד לבן ונקוּד תכלת, סומכתו בכרעה של המיטה, מכניסה יד לתוך התנור – והרי קיסמין ושלשה בקיעי עצים ערוכים לה שם, והיא מוציאה אותם כשהם חמים ומיובשים.

רואה בה החתול שקבעה לה ישיבה – והריהו על ברכיה, מתחכך ומכניס ראשו לחיקה מתחת לבורנס.

“שוב אתה במידות חנופה שלך”? אומרת לו הזקנה במוסר הקרוב למחילה; וזה מתקפל בחיקה, נח והוגה לה בנהימה דקה ורכה כקול יונה…

“מה הגעגועים הללו?” – שואלת היא אותו, כשהיא גוחנת עליו וגורפת את הדשן במגרפה שבידה לתוך עומקו של התנור.

הניחה שני קיסמין בפי התנור, העמידה על גבם את הנר, שלא יגע חלילה בקרקע, והריהי מתקינה לאורו את האש, מכוּון באמצע, – מפצלת מן הקיסמין ועורכת שם כמין בנין שעושין התינוקות. מפסיקה ושוהה רגע, מסתכלת בגבו של חי זה המקופל חבוי בבורנס שלה ואומרת לו שוב:

“חם לך?… ממש כתינוק… כבן הוא מתחטא עלי”…

מציתה את האור בעיוּן רב, ולתוך פי התנור היא חוזרת ואומרת שוב מבלי להסתכל עוד בשוכב חיקה:

“ממש כתינוק… כבן קטן”…

ובניה ובני-בניה, הקטנים עם הגדולים, אלה החיים הרחק-הרחק מכאן, ואלה הנחים כאן בבית-עולמם – כולם נפקדים לפניה בגילוּי אחד ברור…

עכשיו, מי לה פה?… לפני שלש שנים עדיין עמד כאן, סמוך אצלה, בערב זה ובשעה זו שלמה’לי נכדה, יתר הפליטה של כל ה“נחת”. “מעות של חנוכה” בא זה לבקש. ועמד והמתין לביאת הזקן מן התפילה, עמד ונסתכל בהדלקת האש, נסמך בה וספּר עמה בנחת, ממש כגדול:

“החכם שלי, אהיה כפרתך! – למי תתן סבתא עכשיו מעות חנוכה?”…

… הוא שאל אותה בזה הלשון: “סבתא, אף השם-יתברך יהודי הוא?” – – –

ועם הוצאת הנר מפי התנור נדמה לי, שכל נכדיה נתעופפו בהרף-עין זה עם הצללים, והרוח נושא אותם בחללו של עולם, עולם אפל וקר…

צופות עיניה בתמהון-רגע, ומנגד, מנורת-החנוכה סוקרת בה בעין נחושת צהובה(הכל הכין בה הזקן מבעוד יום: צלוחית של שמן זית, “שַמָשים” של שעוָה וחוט לפתילות) והריהי מחזירה את קרינדיל למחשבה: “זכו הגברים, והִרבה להם הקב”ה מצוות, ובהן נחמתם. והאשה מה? – יושבת לה זקנה חסרת-דעת ומספרת עם החתול!" – ובבת-אחת קמה הזקנה עד שנתפקקו ברכיה, והתחילה מנערת מעליה ברוגז את החתול, שנסתבך עוד מתוך בהלה בשמלתה…

לאן היא רוצה לילך? – –

בהרת אדמדמת מרפרפת על דופנו של תנור-האופה, ממול פיו של תנור-החורף. מרגישה היא הזקנה, שהקור מתנדף מגופה, – ושוב נוח לה בתוך כתליה ובצל קורתה. ומתוך הפיהוּק הפותח את פיה רואה היא את הגברים שבקלויז כשהם נותנים כפותיהם על עיניהם וקוראים: “שמע ישראל”, ועם אותו הקהל מושכת אף היא בקול הפיהוּק מתוך גרונה:

“אֶ-חָ-אָאָד!”…

“אתה הוא מנהיג את עולמך!” – היא מצדיקה עליה שוב את הדין, ומחליטה ויוצאה לסגור תריסה של החנות, ונאנחת לה הדלת על ציריה וגונחת בהכנעה: “כך-כך, כך הוא”…

---

המים שבשוקת קפאו, – צריך ליצוק להם לאוזים מים חמים.

“מיד-מיד, אוזי, אכין לכם תה!” – אומרת היא כלפי הכלוב בדרך עברה.

יצאה לחוץ, הגביהה את התריס – ושני מִסעדיו נופלים ארצה ומתדרדרים. עם השָנים הולך תריס זה ונעשה כבד יותר. אפשר שלשנה הבאה יהיו צריכים להגיפו בשנַים, – היא ביחד עם הזקן יהיו מגביהים אותו – כך, כך…

“אוי, רבונו של עולם!” – היא אומרת בהשבת-רוח ובאנחה מעומק לב; שעלתה על דעתה השאלה הרגילה: “ואם יקדים האחד לילך לבית-עולמו, מה יעשה זה שישָאר כאן לבדו?”… אך משרכסה טבעותיו של התריס בטבעות המזוזה, שוב נתנחמה באותה הנחמה, הרגילה לבוא אצלה אחרי אותה הדאגה: “הקב”ה בעל רחמים הוא ואי-אפשר שיגרום לנו צער זה“… היא – גדול בטחונה בהשי”ת, ששניהם ביום אחד, בשעה אחת, אחרי אמירת וידוּי אחד יחזירו נשמתם כאחד לאדון כל הנשמות… ומרימה היא מן החוץ את שני הכלונסאות שנפלו מתחת התריס, מכניסתם ומציבה את שניהם כאחד בזוית אחת שמאחורי הדלת. זוג זה, שנעשה חָלק וממורט ממשמוש ידים, כל לילה ולילה הוא לן ביחד בזוית זו, זה שלושים ושבע שנים… זוכר הוא דניאל שנותיהם של הכלונסאות וגם מאיזו עגלת-עץ לקחם והתקינם מסעדות של קומה אחת, שיהיו נושאים בשָוֶה משא אחד זה שעל ראשם…

ונסגרת דלתה של החנות באמירת “ערב טוב” זה שהיא רגילה לאמרו בשעה זו מתחילת יצירתה. ומחליק הבריח על דרכו שכבש לו מימים קדמונים, מכריז על הנעילה ובא אל חורו, – והכל נשתתק.

כל הפְּנים שותק בדוּל באפֵלתו מכל העולם. חלון זה, שהוא מגיה אל הפנים באורו הקלוש של נר חֵלב, דומה כארובה נשקפת לעולם אחר… וגם הוא, אותו העולם, אינו אלא מנוחה, בדידות ושתיקה גלמודה… פה, בתוך החשֵכה, נתעורר עוד אוז אחד ואחריו גם שני, וענו ואמרו: “גַה-גה-גה”, אך משם – שום קשב ושום קול-שהוא אין הימנו…

“גה-גה-גה”! – שונים כל האוזים והוגים לבעלת-הבית.

“ישנוּ, אוזי! יבוא הוא ויתן לכם את ארוחת הערב” – –

---

נכנסה ומשפשטה את בורנס-השועלים, ששערותיו הרכות נעשו כבר קלוטות כלֶבד רך, והניחתהו מקופל על האצטבה, – לקחה את הנר ונכנסה לפני-ולפנים, לחדר הגדול. למה? לא לשום צורך שהוא, אלא לראות בלבד… זוקפת היא את עיניה לתקרת-הנסרים שנשתַּחמה כקִנָמון מרוב שנים. על הקורה העבה, העוברת לאורך ונושאת על גבה את הקורות שלרוחב התקרה, מונחים החומשים, המחזורים ואצלם – הסליחה וההגדה ששתיהן רחבות ועליהן – הקינה שהיא קטנה ודלה. שם גם “מנורת-המאור” עבה ו“קב-הישר” שחציָם “עברי-טייטש”, – כולם ישָנים נושנים ושולי גליונותם השחירו כזפת. הצרור העבה של “לוחות השנה” שונים בגדלם, ועקודים יחד – עֵד-השנים הוא לבית זה וכל אשר בו…

והרי גם הגמרא “שבת”, – זו שלמד בה חיימל בנה…

“אוי, רבונו של עולם, שמרהו לפחות מחילול שבת!”

מעל למיטה האדומה מָגוד של עץ מחובר לתקרה בקונדסין מחוטבים. מגוד זה – דניאל, בעודהו אברך, עשהו והתקינו בידיו ממש, בכדי לשטוח עליו סדין מסביב למיטה כשתהא קרינדיל יולדת (מעוברת היתה אז בעוזר’ל בכורה, נוחו עדן) ועדיין הוא על המיטה… מיטה זו, כל ילדיה – יבָּדלו החיים מן המתים – כולם מתוכה יצאו, ואחר כך גם שלשה מנכדיה בה נולדו: שינדילי שבארגנטינה ושלמה’לי ואייזיקל שבשיקאגו… בכמה נחת היתה מפַנה מיטה זו בשביל זוג צעיר, – פַנו מקום, זקנים! בניכם יבואו תחתיכם; ואתם, לכו שכבו מאחורי התנור ואצל הכירים, גם שם ינוח לכם… וכמה שמחה היתה נותנת מיטה זו בכל “ריוח” שהביאה! תחילה כלתה, ואחר כך בתה ילדו במיטה זו – אותן הנפשות הקטנות הצוחניות שסבתא היתה מטפלת בהן, פועה אליהן ומרחצתן בתוך עריבה של פושרין… כאן חבקו, כאן ילדו, כאן היניקו שני דורות, ומשקרבה שעתו של השלישי – פרחו כחלום יעוף, ואך היא בזקנותה ובצלמוּניותה עומדת עדיין על קן צנוע זה, שרפידתו רוך כרים וכסתות, טהרה ואהבים – והאפרוחים היכן הם?…

השולחן הטהור והמשופשף, זה הלבן שאינו מצובע, הספסלים והארגז הצבועים ירוק ופרושים עליהם מרבדי צמר מצוירים, – כלום סתם כלים הם? והרי עדי סעודות ושמחות של מצוה הם כולם… ועוד עֵדים כמוסים עִמָדה, – בארגז זה שמורים עוד מבגדיהם של בניה שלבשו בעודם קטנים… דניאל זוכר תולדותיהם ושנותיהם של כל אלו הדוממים שבבית… ועמדו כל אלו במקומם, דממו והמתינו כל השנים הללו מזויותיהם – למה? ולמי?…

“וכי יודעים, וכי רוצים עכשיו לשמור ירושת אבות?”

נברשת זו, התלויה באמצע התקרה, ירושה היא לה מאמה, שירשה זו מאמה – שתיהן תלַמדנה זכוּת במרום! נברשת נושנה, וכמה שפגעה זו בראשו של מי שלא נזהר, אף-על-פי-כן לא עלה חלילה על הדעת להסירה ממקומה. עֵד לדורות היתה ותפארת לכל הבית. והבית גופו – הרי גם הוא ירושה הוא, נחלה לדניאל מאבותיו; וכמה שתיקנו אותו וחידשוהו, אך הוא בצביונו נשאר. נפל כותל – חזרו ובנוהו כקדם, נתצו את התנור – והקימוהו שוב על מקומו ובגבולו ממש, לא הזיזו אותו, חלילה, אפילו בכדי אצבע… דירת קבע – מקום שכל מסמר וכל יתד קטנה שבו נעשה בחשבון לשם תכלית ולשם צורך וכוָנה מיוחדת לדרים בה… וכי יודעים הם אורחים-פורחים אלו שבדור הזה, דירת-קבע מה היא? – פעם, אמרה לכתוב לרייזלי שבשיקאגו בזה הלשון: “בתי, כפי שעזר לכם השי”ת ויש לכם פרנסה, ב“ה, בשופי – הגיעה השעה, בָנַי, שתחשבו על תכלית; ולפיכך הווּ מקמצין מעט מן ההוצאות, ויעזור לכם הקב”ה שתקנו או שתבנו לכם איזו דירה-שהיא בשיקאגו, ולא שתהיו כצוענים, היום כאן ומחר במקום אחר". – כך אמרה לו לסופר שיכתוב, – ושחקו עליה… ומפני מה? כלום אין גם בתים קטנים בשיקאגו? כלום חובה לו לאדם שיבנה לו בית דוקא בתחתיים שניים ועשיריים? “ביחידות הנשמה טהורה” – ואשרי מי שיש לו ארבע זויות שלו… כלום יכולה היא אשה להיות בעלת-בית הגונה בביתו של אחר? באיזה חשק יכולה היא לסייד כך את הכתלים ולחגור אותם בחגורות שחורות סמוך לקרקע, לחדש את הבית ולשַפרו מבית ומחוץ, לכבוד פסח למשל, אם מחר אומרין לך: “קח ולֵך”?…

הרבה שאלות היו לה לשאול אז – ולא שאלה, שלא תשים את עצמה לצחוק. רק תשובה אחת מבינה היא מדעתה: בזמן הזה, הכל אינו עשוי אלא לפי שעה: דירה לפי שעה, כלים לפי שעה, ולבעלי-בתים משא-ומתן שאינו פוסק, – מוכרים כלים מן הבית בלי כל בושה ומחליפים אותם באחרים… אבל, מנוחה ונחת אימתי יש לו לאדם מכל אשר קנה? –

“וי-וי! ולואי שמכרו בני גם כל מה שיש בבית זה – ובלבד שהם גופם היו נשארים כאן”…

עכשיו, לכשיבוא יומם, יבוא חיימ’ל מאודיסא, – והכל ימָכר… גם את הבית גם את הכלים ימכור, ויקח וישוב לאודיסה, להיות שם – אוי ואבוי! – קונדוּקטור למסילת-הסוסים…

“ואמור אתה, חתולי, – למה עמלנו ולמה כנסנו ולמה שמרנו כל הימים?”

ואילו היה לוקח חיימ’ל ממון זה ונושא אשה לכל הפחות. רוָק בן עשרים ותשע שנים – הנשמע כזאת?… איזה מין חיים יש לו? אומרין עליו, שהוא חבוש קוֹקַרדא בראשו, חולק מיני בילֶטים מתוך דלוּסקְמָא גדולה, עובר בחוצות אודיסה ברכב ושורק במשרוקית… בודאי, כל התינוקות רצים אחריו ברחוב, – ואיזו אשה תלך אחריו?… פרנסה יפה! חיימ’ל שלה – חצי בעל-עגלה וחצי קומֶדיאַנט. בושה היא מפני הגמרא “שבת” שלו!

“רבונו-של-עולם, שמרהו לפחות מחילול שבת!…”

והולך הוא, לכל הפחות, בשבת לתפילה? או מכיון שעיף הוא ויגע מעמל כל השבוע, אחרי שהוא מעַנה בדרך כוחו – הריהו ישן ביום זה עד חצות?…

“פּוֹק!” – נתּז גץ אחד מן התנור, ואחריו לשון אש נופחת בחפזון על הקצף התוסס מקצה של בקעת אחת, – ונחפזת הזקנה. מה היא מהלכת לה כאן? והרי לא התחילה עדיין בשפיתת התבשיל: אי, מחשבות!

---

על השרפרף ולפני פי-התנור היא יושבת ובוררת פולים לנזיד. עכשיו, לכבוד חנוכה, תשים בנזיד גם קורקבן מתובל של אוז. חביב עליו, על הזקן, תבשיל כזה… ומתדרדרים הפולים מידה על תוך הקערה שעל ברכיה. פניה וגופה מתחממים כנגד אורו של התנור, צלה מרפרף ועושה ריקוּדין על דופנו של תנור-האופה, ונשמתה – עדיין היא תועה ומחפשת את הבנים… תועה היא בחלל ריקן של בין-השמשות, וצורות מטושטשות עוברות ומתהלכות ונבלעות בתוך הריקנוּת… מבקשת היא לשעבּד את רעיונה לשאר בניה, להסיח זכרונו של חיימ’ל שהוא מדאיבה ביותר. אלה האחרים, אף שנטרדו, אבל עסקים אחרים יותר נאים בידיהם. שמואל בנה עובד אדמה הוא בארגנטינא, – זהו מין כפרי בעל נחלה, וגם פרות וסוסים יש לו. רייזלי בתה עם שלום-מאיר שלה עושים מיני קישורים שנושאין על הצואר, – מין פרנסה חייטית, אבל פרנסה היא כאורח בני-אדם מן הישוב. אבל חיימ’ל זה, בן זקונים שלה – אל יענשה הקב"ה על דבריה – לאיזו “תכלית” יגיע? – –

עושה היא חשבון לעצמה ופורטת בשפתיה, אחד לאחד, כל שֵם ושם של נכדיה שיחיו. כמה “נחת” היתה יכולה לראות בהם אילו היו כאן! אצל שמואל – ששה, ואצל רייזלי – ארבעה; עשרה נכדים לה, שלא תשלוט בהם עין הרע! והיכן הם, והיכן היא והזקן שלה?… ארגנטינא ושיקאגו… אומרין עליהן, על “ערים” אלו, שהן מתחת לארץ… חורף שלנו הוא קיץ שלהן, ולילה שלנו – יום שלהן. פה מתפלל הזקן מעריב, ושם – האומרים הם נכדיה “מודה”?… כותבת היא רייזלי, שילדיה מדברים אנגלית, – רבש“ע! אילו מיני בריות היא עושה אותם? – תינוקות שלא ידעו לדבר בלשון בני-אדם… מתאמצת היא להעלות על זכרונה פניהם של אלו – ואינה יכולה; נשתנתה צורתם… הרתה, ילדה, גידלה והשיאה בנים – ועכשיו, כאשה עקרה היא בעיני עצמה, כעקרה זו שרק חלום חלמה וראתה שיש לה בנים… נתמזמזו כולם, ושוב אינה מוצאה אותם, ולא תראם עוד עד יום אחרון… נשארו לה רק אלו השבעה, נוחם עדן, שבבית-הקברות; ואשתקד, כשעלתה ל”קבר אבות", ביקשה אותם – ואף קבר אחד קטן משלהם לא מצאה… שורות של תלוליות שם בתוך חציר יבש שנקצר, ואיזה פרח דל ובודד, נובל ומתנועע על בדו – ועל קברו של מי?…

זקנה – ויראה היא לחשוב בבית הקברות בשעת לילה… נדמה לה שאפשר גם החתול – אינו חתול… והריהי מגרשתו בנזיפה, שלא ירבץ עוד על כפות רגליה; ובכדי להסיח דעת הריהי אומרת לעצמה בדבוּר פה:

“ומי לימד אותם פרנסות אלו? מאבותיהם ראו כך?”

שתהיה קובלת על שמואל בנה, שקבּל עליו טירודין ואחז שם בפרנסה זו של עבודת-אדמה –אינה יכולה. וכי מה לא יעשה האב בשביל בניו? מטופל הוא, בלי עין הרע, והפרנסה כאן היתה קשה. גרשוהו מן הכפר – והלך לו העלוב להרי חושך. ואפילו חיימ’ל – השי“ת ימחול לו – לא מרצונו נטרד: נשבּה ה”תינוק" לבין הגויים, עבד בצבא – ונשתנה טבעו. אבל זה, חתנה שלום-מאיר – מה ביקש הוא, שגזל ממנה את ה“נחת” האחרונה שנשארה לה?!

“ולואי שהיה שובר מפרקתו, משרת זה!” – נתעקרה קללה מרה מפיה והרתיחה לבה בכעס גדול… הנשמע כזאת? עודהו נער שלא ידע לקַנח את חטמו, לקחהו ר' מרדכי לחנותו ועשהו איש. השיאוֹ בת בעל-הבית, בת יחידה – הרבה בנות יש כרייזלי שלה? – והעלה שכרו. לחמו נתּן לו בלי דאגה, שכר חודש בחדשו, ועומד הוא בתוך עסק חשוב כזה. בא לביתו – ואשה יפה יוצאת לקראתו, – רייזלי הרי זהב טהור היא… וזו בעלת בית היא לו, אֵם היא לו, מינקת ושפחה היא לו – הכל היא לו, והוא, לבוש תמיד בגדי “פריץ”, עומד ומוכר סאמיט, משי ואטלס ובא לביתו אל המוכן, – ועדיין להתעשר הוא רוצה!… וגונב הוא משרת ריקא זה, גונב – גנוב גנב! – מר' מרדכי שבע מאות רובל וברח לו מעבר לים, אל כל השדים! בורח ועוזב כאן לאנחות אשה הרה עם שלש תולעים קטנות… ואוי לאותה בושה! את פניהם היו כובשים בקרקע, – והוא נעלם ואיננו. ארבעה חדשים – ואין קול ואין קשב. הכל בעיר מנענעים ראש על רייזלי: עגונה, אלמנה חיה ששבה לבית אביה… פה, במיטה זו, ילדה את אייזיקיל. – אוי-אוי! אותה ה“ברית” שעשו אז! זכור תזכור קרינדיל ברית-מילה זו גם בקברה. רייזלי מסוכנת, “בוערת ככבשן” – ופה עושים ברית… וכמה בכה אז הזקן כשברך הוא “להכניסו בבריתו של אברהם אבינו”!… מעולם לא געה כך בבכיה. “כרחם אב” כתוב – ודניאל, אף שלא היה מדרכו לספר הרבה עם הבנים, אבל לבו עליהם – הרי היא מכירה ויודעת… ולאחר שנזכר אותו התכשיט ושלח לה לרייזלי “כרטיס-ספינה” ירוק, שתבוא אליו עם בניה, לא שלח לה אפילו פרוטה להוצאות… והקשה הזקן את לבו והלך ומכר את כפות הכסף והמזלגות, ששמרו אותם “מתנת-דרשה” לחיימ’ל – בחצי חנם מכר, ולמה? בכדי לעקור את ה“נחת” האחרונה שבבית! בכדי לשלח את רייזלי ובניה מחמדיה לקצה תבל, בכדי להפּרד ממנה ומהם לעולם ועד…

וצורתה היפה של רייזלי, “בריה נפלאה” וטהורה זו, עולה כנגדה, איך שהיא עומדת, –עומדת ומתנודדת בסכנה לנפול ואינה רוצה לישב – עומדת בין ילדיה בתוך העגלה העוברת בצלצול פעמונים בדרך הגנים שמחוץ לעיר. אייזיקיל הרך מוטל עטוף על ידיה, והיא משרבבת שפתיה ונושקת, נושקת את הרוח כנגד אבא ואמא: “אמי, אמי ואבי הזקנים!” – היא גועה לעומתם כמובלה לשחיטה – – –

“בתי-בתי, בתי! נשמתי הכשרה!” – קוראת קרינדיל ופניה הצמוקים מתאדמים ומתעַותים לכל קמטיהם… ומתוך ענן הדמעות שבעיניה, היא רואה את עצמה עם הזקן שלה, כיצד הם חוזרים מן ההלויה בדרך הגנים שמאחורי העיר: זקן וזקנה אוחזים זה ביד זו, ולבדם הם הולכים להם… תומך אותה דניאל שלא תפול, ודמעותיו – טיף-טיף…

חזרו בבכיה – – –

והרי הם לבדם בתוך הבית שנתרוקן לעולם…

“עקרה… לא הריתי ולא חלתי ולא גידלתי לו בנים”…

ונושרות דמעותיה על הפולים שבקערה, נושרות – והיא אינה מרגישה בהן – – –

---

הכירה בדפיקה: הזקן עומד שם בחוץ, בתוך הקרה – והיא ממהרת לנגב את הדמעות בסינרה ויוצאת בריצה לפתוח לו.

פושט הזקן את אדרתו, אדרת טלאים כבדה, וקרינדיל מקבלת אותה מידו, מקפלתה ומניחתה אף היא על האצטבא, על גבי הבורנס שלה. והוא עומד כחושש, גבה-קומה ושח-שכם. רוצה היה לישב על שרפרף ולחמם את ידיו כנגד האור, אבל המצוה קודמת – ונוטל הוא את “השמש” ומדליקו בנר, ממלא שפופרת אחת שמן" ומתוך נשימה של יגיעה הוא מברך בניגון: “להדליק נר של חנוכה”. ועומדת הזקנה מאחוריו, מסתכלת בעינים של יראת-שמים בהדלקת הנר ועונה על כל ברכה וברכה באנחה חשאית: “ברוך הוא וברוך שמו”, “אמן”, והיא – תפילה בלבה על הזקן: שיחיה ויחיה, רבונו-של-עולם! – – מוסר הזקן את ה“שַמש” לידה של הזקנה, מרכיב את משקפיו על ראש חטמו, והיא מאירה לו בשַמש לתוך הסידור, ומנגן הזקן מתוכו בזמר היוצא מן הנחירים:

“מָעוֹז צוּר יְשׁוּ-עָ-תִי” – –

סוף-סוף, אין הזמר עולה כבשנים קדמוניות, המלים נשארות מחוצה לו, חוץ לזמר. וכונס הזקן עלובות אלו באמירה בלבד…

“האַאַ! קור!” – קורא הזקן שלא בקול אלא ברוח-פה בלבד וגופו מתחכך תוך בגדיו, עד שהוא מתקרב ויושב על השרפרף.

מיששה הזקנה את התנור ואמרה:

“זה התחיל, מתחמם, – פשוֹט ושב במיטה”.

פשט הזקן את הקפוטה – ונשאר בגוּפיפה, חלץ את המגפים – ונשאר בפוזמקאות של צמר, סיקל את הקוטשמא – ונשאר בירמולקא, והושיטה הזקנה לרגליו זוג סנדלים – ונעלם ונטל את המגפים המרופשים והעמידם בפינה אצל הדלת. עבר לדירה, נשל סנדליו ועלה למיטה, השקיע את עצמו בבקע שבין הכרים ודופנו של התנור, – והרי הוא מוטל שם כתינוק מלופף זה הנתון בתוך העריסה וממתין הוא לכוס החמין שתמזוג לו קרינדיל.

… שתיקה. נשמעת רק שתית התה, שהזקן החבוי בין כרים נושב בה, גומע, נכוֶה ומשיב נפשו: “הַהַהַ!”

– “חנות שנתרוקנו קופסותיה… הכל, לכאורה, על מקומו, אך סחורה – אפילו בשוֶה פרוטה אין: נתרוקנה העיירה”…

מאמר זה רגיל הוא הזקן לאומרו מתוך שעמום בכל ערב וערב. וממתינה קרינדיל גם למאמא שני שהוא רגיל לומר אחר זה. ממתינה לו, ועיניה בנר החנוכה המציץ בתמימות, דולק כבכל השנים בשתיקה שלימה. אך השמש, שקצו קרב ובא, עין אדומה לו, עין עיפה וזעומה, והרי הוא מתיז ניצוצין, ואף דניאל מתיז ברוגזה:

“צריך למשוך אנשים מן החוץ לקדושה וברכו בבית-הכנסת, כמו שמושכין למנין שבבית האָבל… גם היום לא היה מנין!”

“בית-המדרש – אפילו הוא ריקן!… ערבי חורף – ואור נר אינו נראה בתוכו. הכל ריק…”

ושותקת מתקרבת הזקנה אל הארגז, נוטלת מתחת למרבד הפרוש עליו את הפוזמק של צמר, שהיה סמוי שם וכרוך בשפידותיו על פקעתו, מזדקפת על בהונותיה ונוטלת את המשקפים שלה מן הקורה, חובשתן בחוט על ראשה ומרכיבתן על נחיריה, מתישבת על השרפרף לאורם של הנר והתנור, ולאחר שהתחילה בסריגה, הריהי משיבה אף היא מאמרה:

“עולם בלי נחת…”

" נחת " – רוטן הזקן: “למוֹדוֹת הם צריכים ולא לנחת!”

ומאריך הוא במחשבה: עכשיו, כלום יש בית בישראל שיש בו נחת? אפילו אחד בעיר אין… בורחים מפני הגזירות – שקר! גזירות רעות מאלו היו בימי ניקולאי, ואף-על-פי-כן, ישב לו כל אחד במקומו. לא ביקשו מודות, והספיקה להם הפרנסה, והיתה “נחת” בבית. זוכר הוא שלבית זה, בימי אביו, היו מתאספים ובאים בערב זה כשלושים נפש: בנים ובנות, חתנים וכלות עם ילדיהם, הקטנים והגדולים יחד: “מעות-חנוכה!” – היו תובעים כל הנכדים – וסבא וסבתא היו משַטים בעצמם ויושבים ומשחקים ב“דריידל”… אחר כך “וָרֵיניקאות” של דיסא וגלדי-שומן ומשתה רב במי-תפוחים ותפוחים גדולים כבושים “כיד המלך”… היו חיים, היתה נחת. בית בישראל – אילן נטוע שענפיו מרובים וצפרים בו ירננו, עכשיו – מוץ נדף לפני רוח עובר… בהלה, סוּפה תשָאם ותפזרם; נחפזים… רודפים – למה? מוֹדוֹת! – זה כל עולמם, ושום פרנסה אינה מספיקה להם…

והולך ונדעך, מסכסך ומעשן נר של חנוכה… ובחוץ, סובב הולך הרוח כבחלילים מקוננים, הולך סובב על הבית.

---

סתמה קרינדיל את פי התנור בדף הנקוד כחול, עמדה והחזירה את הכיסוי על פי-העשן. החזירה את השרפרף למקומו ושוב עמדה עליו ונפנתה אל תנור-האופה. התחילה גורפת על גבו ומדרדרת, – וירדה כשהיא נושאת על זרועה בסמיכה לחיקה קערת-חרס מלאה קלחי-פַּפּישוֹיות ¹ שנתיבשו, ועליהם מטלית של בד גס. הוסיפה והניחה עליהם גם את פוזמק הסריגה על פקעתו הגדולה, נטלה את הנר ונכנסה לדירה, ונקרעה האפלה מתוכה. שולי סחבותיה מנפנפין ומרפרפין על גבי הכתלים והתקרה, צללים גסים רצים כנבהלים, נעלמים וחוזרים כנדחפים לשם מה… אך הזקנה עם הזקן עושים את שלהם במתינות. הוא קם כנגדה לסייע לה: נטל את הנר מידה ואת הפוזמק שבקערה והעמיד והניח תוך הכּוּך שבדופן התנור; סילק את המטלית ישב ופרשה על ברכיו – וחזר להשתקע במקומו, והושיט שתי ידיו לזקנה ונטל הימנה בזהירות את הקערה המלאה פפישויות וּקבעה בין שתי ברכיו המכוסות. מיד סילקה קרינדיל על ידי קפּוּל את הסדין הלבן, שהיה פרוש במיטה על כסת-המוכין האדומה – ושלח לה הזקן את ימינו, משכה אליו, ונתנשאה הזקנה מתוך נשילת הנעלים מעל רגליה, – והרי גם היא עמו חבויה חציה בתוך הבקע שבין הכרים והתנור החם.

יושבים במיטתם פנים אל פנים – הוא מקצה מזה עם קערת הקלחין שעל ברכיו, והיא מקצה מזה עם הפוזמק שבידה. הוא במלאכתו – ממולל שני קלחין ומפרק גרגריהם, והיא במלאכתה – סורגת שִפּוּי-השעל ומונה את הלולאות בנדנוד-שפתים. והחתול – אף הוא באמצע, יושב על הכסת האדומה, מוליך ומביא זנבו בנחת, מלקק כפותיו, מפסיק ומצמצם עיניו לאור הנר ומסתכל פעם בפני זה ופעם בפני זו – ושלשתם שותקים. רק הגרגרים, הנופלים אל הקערה בין הקלחים, מפטפטים חרש אל שפידותיו של הפוזמק, שמזדעזעות ועונות לפעמים בלחישה יותר דקה…

וסובב הולך הרח כבחלילים מקוננים, הולך סובב על הבית; נדחף אל הדלת, אבל זו סתומה היטב על סביבה בחגורת לבד שבשפת המזוזה סביב; מבקש לבקוע בסדק שבחלונות, אבל אלו מטויחים יפה מבחוץ על כל סביבותיהם, – והריהו עולה ושורק בקול שובב לתוך הארובה שבגג; אך ביתה לא יחדור, אף גרגיר אבק לא יזעזע… וחמימות מתפשטת בבית. הנזיד שבתנור מפיק הבל דק, וריחו הדק מן הדק עולה ומפעפע ומבטיח תבשיל – “מחיה נפשות”.

---

ושוב נבהלו הצללים, נחפזו, רפרפו כנפיהם – וכיסו את החדר כולו: לאטם יוצאים להם הזקנים עם האורה אל אוזיהם שבחנות והחתול אחריהם מהלך. הזקן נושא את הנר ומביא קערת גרגרים, הזקנה – קדירה של חמין מהבילים, כרוכה מטלית, בשתי ידיה.

נתעוררו האוזים והתחילו מגעגעים בחדוה, שולחים ראש וצואר מבין הפצימין ומקשקשים חרטום בשוקת ובתיבה שלפני הכלוב: “לכאן לכאן, סבא וסבתא! לכאן תנו, ונאכל כך-כך-וכך!”

מריק הזקן את הקערה אל התיבה, וּמעָרה הזקנה את החמין אל השוקת, – ומבוסה ומהומה בתוך הכלוב ולפני הכלוב, מנקרים ומכרסמים מקורים בתוך הגרעינים ומשתכשכים במים בתוך ההבל המתנדף; והזקנים – נחת להם מאוזיהם המגרגרים שהם אוכלים ושותים לתיאבון.

“תאכלו, כולכם תאכלו! לכולכם יספיק!” – אומר הזקן כבנזיפה ונפנה לילך.

“יערב לכם, יבוסם לכם, אוזי!” – מברכת אותם קרינדיל: “וליל מנוחה, לכם, אוזי!”

“ומה כאן?” – אמר פתאום הזקן בתמיהה, כפף והרים איזה צרור שנתגלגל ונצנץ לפני סנדלו: “ראי נא” – הוא אומר לזוגתו בגיחוך.

מציאה מצא – סביבון של עופרת!

“ראי נא” – הוא אומר לזוגתו ושחקה מרפרפת על פניו.

זו נוטלת את המציאה מידו: “דריידיל” ממש, מלוכלך מעט בטיט, אבל חדש ממש, – עופרתו מנצנצת בעין כהה אל הנר…

ובדעה מבודחת על המציאה הם נכנסים לחמימותו וטהרתו של הבית. –

דומה כאילו קבּלו בשורה טובה מנכדיהם.

---

עורכת קרינדיל את השולחן; פורשת על חציו מפה לבנה כפולה לחצאין, מניחה חצי חלה וחציה של מִמְלָחה, שהיתה כפולה בשעתה, – אף השׂכין, מרוב ימים והשחזה, לא נשאר בה מרוחב להבתה אלא חציה, ושתי כפות הנחושת גם הן נתמעטו כבר בזיכיהן כמעט עד כדי חצין, – והשולחן ערוך בכל.

אך הזקן עדיין עומד ומסתכל בסביבון לאור הנר, מהַפכו וקורא בנחת ומתכוֵן לפרש לזקנה: “נ”ון, ג“ימל, ה”א, ש“ין – כלומר נס גדול היה שם… ה”א זוכה פרוטה, ג“ימל – שתים… זוכרת את, קרינדיל?”

“כלַך לך, זקן! לך ונטול לידים!” – משיבה קרינדיל כבגערה לזקן, שהוא משַטה בעצמו כך.

ועד שהזקן כוסס עדיין את פת “המוציא” היבשה ולש אותה בלסת זו ובלסת זו – מעלה קרינדיל את הקערה, והנזיד המהבּיל שבתוכה נתן ריחו.

הקורקבן שמצא בתוכה הזקן לאחר בחישה ראשונה בכף – אף הוא מציאה חשובה היה לו: “קורקבן?” – קרא בתמיהה נעימה והתחיל פותת בחשק מן הפת ומשקיע בתוך הנזיד החם:

“בת-חיל אַת, קרינדילי!”

מסתערת הרוח ומתחבטת בכעס על הבית, ולזקנים, היושבים סמוכים זה אצל זה, על הספסל הקצר שבראש השולחן – חם במעונם הסתום והשאנן וטוב להם אצל הקערה, שהם שואבים יחד מתוכה מזון חם ורך, נוזל וריחני:

“מחיה נפשות… מחיה נפשות!” – אומר הזקן על כל גמיעה וגמיעה, והזקנה נאותה להנאתו של זה ומתכוֶנת להכניס לתוך כפו כל גליד-שומן רך וטוב הבא לתוך כפה, – יהנה לו הזקן מן הסעודה. מחר יום עבודה לו, צריך להתיך חֵלב ולהכין נרות. והזקן מבין הוא ומרגיש, שאי-אפשר לה לזקנה שלא תהא מזכירה במחשבה את בניה גם בשעה זו, והריהו אומר: “תודה לאל, שאין אנו צריכים להם…”

אוכלין קורקבן שגם הוא רך וטוב וטעם תבלין בו. סביבון מוטל על השולחן וסוקר בעין קהה לנגהו של הנר. בברכת המזון אומרין “על הנסים” – והרי חנוכה…

ועד שהזקן לוחש כאן בברכת המזון, הזקנה שם, מעבר התנור על האצטבא, מדיחה את הכלים בחמין. ולא נתאפק הזקן, ומשסיים את הברכה, חזר ונטל את הסביבון בראשי אצבעות…

מסתכל בו וקורא לקרינדיל שתשמע לשם: “הדריידל, קרינדיל, בודאי של משה’לי פֵיגה’ס הוא. גם היום בא קטן זה להתגרות באוזים שבכלוב…”

ובעוד שאין הזקנה רואה, הריהו מסלק את פאת-המפה – ו“מנסה” את הסביבון – ורץ הסביבון, נסתובב ברעש – ונפל.

“משחק אתה בסביבון, זקן?” – מַלעגת בו קרינדיל מעבר התנור. והוא מעשה-ילדות תקפהו, והריהו משתובב ומראה קצה לשון לזוית שפמו כלפי הזקנה הנעלמה…

והנה היא נגלית; באה, מסלקת את המפה עם הפירורים מעל השולחן ואומרת: “צריך להחזיר את זה למשה’לי, מחר. גם מעות-חנוכה אתן לו ל’עכבר רשע' קטן זה!…”

והזקן שוב אינו חוזר ממעשה-ילדות שלו והריהו מתחטא עליה כנכד ואומר: “ולי, סבתא, אינך נותנת מעות של חנוכה?”

מכניסה הזקנה את ידה לתוך הכיס שבשמלתה, מוציאה שתי קופיקות יחידות, שאחת מהן חדשה ומזהירה, נותנה לו ואומרת: “לקנות טאביקא אתה רוצה?”

“לא!” – משיב לה הזקן כשובב, מזדרז ומניח באמצעיתו של השולחן קופיקה אחת, מושיט לזקנה את הסביבון ואומר: “שבי כאן, סבתא – ו”מִלחי!…"

נתאנחה הזקנה וישבה אצלו לעשות רצון בעלה…

הוציאה והניחה פרוטה – ושניהם הרכיבו משקפים על חטמיהם:

“אַת בראש” – אומר הזקן.

מיד אחזה הזקנה בעוקצו של הסביבון, סטרה אצבע מעל האגודל – והתחיל זה מסתובב בטשטוש דפנות, מסתובב על צירו ועל נקודה אחת:

“בת-חיל, קרינדיל!” – קורא הזקן: “קרינדילי קוֹזק, מיד העמידתהו ב”שמונה עשרה"!

אף החתול תמה, נזדקף וסמך שתי כפותיו בקצה השולחן, מרתיע אזנים ולוטש עינים לבריה זריזה זו המסתובבת חיש-חיש על השולחן…

ומשחקים הזקנים בתמימות, משחקין בדריידיל ובמעות שעל השולחן ואינם שומעים אפילו ברוח המתגבר ומתחבט בשטף עוּזו ונופח על כתלי ביתם כשלהבת מתלקחת…

– – “תִקְוָתֵ-אֵנוּ, – הַ-הַ – הַנּוֹשָׁ-אָנָה…”

בנות-קול קטועות וברורות התחיל הרוח מביא מזמרת-קהל אחת, מערבב אותה וקוטף הימנה וזורק הברותיה בחלונם שלזקנים:

" – – אֲבוֹתֵ-אֵי-נוּ – – חָאָ-אָאָנָה…"

“מה? סעודה אצל בֶּנצי?!” – שואלת הזקנה בתמיה על הדבר, שכך סועדין ומנגנים בזמן הזה בחנוכה…

“אֶט!” – משיב הזקן בקמיטת חוטם: “ציֶיניסטין שם, ותוּ-לא!”

… ונדמה להם, לזקנים, באותה שעה של סערה וערבוביה שבחוץ, שכל העולם חזר כבר לתוהו-ובוהו, נשאר ריקן לנשיבות הרוח, ורק הם לבדם יושבים עדיין בסתר מעונם השאנן כשארית-פליטה והדריידיל עמהם…

---

מכתב גדול...

מאת

ש' בן־ציון

בּרן, ירח זיו, תרס"ג.

כרוח רעה נשאתני ברחובות אחר חצות הלילה. בראש בוער, בלב זועם ומזַהם חוֹצה הייתי בתוך האפילה המטוננה, וכחבּוּרה מכאיבה העיקה בגרוני הנִחָר, דוחקת ומחנקת –

מאסיפת סטודנטים וסטודנטיות בני-ארצי ברחתי…

עזבתי אותם על השאלה: מעות של “נשף”, שנערך לטובת “הקופה” – יכולים להרים מהן חלק לטובתם של מוּכי הפרעות, “בוּרגנים פעוטים” מזרעו של יעקב, או דילמָא אסור?… היה מי שהורה היתר. אמר: הואיל וזכו אלו שיֵעשו דמיהם שמן לגלגלי הריבוֹלוּציה, מותר להנאותם פוּרתָא מן הקופה. התחילו החֵברות “הרוסיות” צוֹוחות כבשעת הדליקה: הפרינציפים בסכנה – וברחתי על נפשי…

מיראת פוגרום ברחתי! – אותו הראש הקטן עם שיוּרי שׂערות מהודקות ומדובקות של וֶירה מיחאילוֹבנה, בת המלמד הסלוּצקי, שנזדקפה על הכסא והתחילה מתחבטת בהיסטֶריקא ומצפצפת בקול דק ובוקע: “פּרינצִיייפּים!” – ראש משוּפד זה, כדמות ראש נחש, שיסה אותי להכות עליו אחת במקל, שלא יהא זורק ומטיל כך את זוהמתו הצורבת – –

הדלקתי את הנר בחדרי – ומעל השולחן, מתחת להגולגולת, העמדת שם ושוחקת תמיד במלוא-מִפְתַח-פיה על הכל, נשקפו לי קצות מכתב, מזומן בשבילי…

ממנה! – מכתב סגור, ולא פתוח, ומשקלו שני לוֹטים?… וכי מה יש לך, יקירה, לדבּר בימים האלה, בזמן הזה?…

הידעתְ, ההרגשת במר רוחי, כי הרוג כעס וקלון אני – ותבואי לדבר על לבי?

… הִנֵּה הִנָּן הָעֵינָיִם

תָּאֳמֵי יוֹנִים מְלֵאוֹת שֶׁקֶט –

הנה הנן מלאות דמעות והן צופות ומביטות בי…

קָרֹא אֶקְרָא אֶת הַמִּכְתָּב,

וּכְיָד רַכָּה וַעֲנֻגָּה

תַּחֲרֹת פֹּה עַל צוּר לְבָבִי –

תחרות ותחתוך באיזמל נוצץ את כל הרע, את כל המר, את כל המציק שבלבבי – הירוח לו?… חִרתי, סַפּרי, ודבּרי, חִתכי, חבֶרתי, ורַפאי – אם יש מַרפא… מרפא בכאבך אשר ככאבי הוא…

אני קורא:

"– – – אני גומרת שעורי, וילדותי אלה, שישבו מחשות ומקשיבות לספּוּרי המבול (כבר לומדות אנו בפרשת “נח”) – נחפזות, יוצאות ונפוצות בתוך החצר בקול מצהלות ושחוק-נעורים. ואני, אני לא אצא אחריהן לפַקח על משחקן, כדרכי, אך אפנה לי ואבוא אל חדר-המורים. שם אנחנו יושבים וקוראים את “הפרטים” הנוראים, שהעתונים עודם מביאים לנו יום יום… אסגור עיני – וקילוחי דם שוטפים על פניהם של בני אדם, ונדמה לי שאני מעלעה את הדם… דם חם אני גומעת אל קרבי, גומעתו ובולעתו יחד עם החרפה העולמית, עם הבושה הכבושה וטוּמאת הגופות של אלו, שנשארו בחיים לשאת מצוקתן וזוהמתן כרקב בעצמותיהן…

ילדותי העליזות! נשמות כשרות וטהורות! איך תחנקנה אותי הדמעות בהביטי אליכן, יהודיות קטנות!…

חולה נפשי ועיֵפה, דודי! בואה, ולקחתַני ונשאתַני מזה…"

"… ועוד דבר אחד יש נורא ואיום; הידעתמה הוא? – זהו חילול-הקודש… השמת לב לזה? אני ידעתיו, כי נגע בלבי עד הנפש, – ולכן חולה נפשי ועיפה, וצר לי, צר לי, דודי!

תנני, דודי, ואשיחה אך הפעם בדבר שנשאתיו כל ימי בחובי כקמיע, כסגולה – ועתה, נגזל ונעקר מלבי, נקרע ונרמס… לוּלי השוד הזה, מי יודע, אם הייתי מגדת אותו, אפילו לך. ישנם מיני רגשות רכים ודמיונות קלים, שארית השעות הטובות שבילדות, שכחמדה גנוזה הם עמנו, כרסיסי טל-בוקר הנותרים בסתר כוס-שושן להחיותו בחרבוני צהרים, וצפונים וטמונים הם זכרונות-חלומות אלו בלבו של אדם, ולא ידבר בהם, – כי מי ידע ערכם חוץ ממנו? ואֵלים שאננים אלו הרבה הם יוצרים שם בחביוני הנפש; שם מתוך האפילה יגהו ככוכבים ומזלות נעלמים… ואפשר זהו סוד ה“מזל” של כל אדם המלַוה אותו עד זקנה ועד שׂיבה?…

ואני – נוּפץ עתה אֵל-נעורי וחוּלל באופן נורא ומגונה – הנה הוא מונח לפני על השולחן והוא – טמא הוא, מבהיל הוא…

אספרה נא עמך, דודי, אספרה עליו אך הפעם ואקברנו לנצח…

זכרונות ילדותי…

קַדמת ילדותי, שפרחה לה שם בתוך עמי, בתוך העיירה השוקטה – כמה פִנַקתְ את לבי, ויפַנקך גם הוא בקרבו ימים ושנים!…

הנה היא עיירתי… עיירה קטנה סמוכה ליער וסמוכה לנהר, סמוכה לתלמי שדה ולהר נִשפֶּה. עולה אַת בראשו של הר זה, והבתים הקטנים נשקפים כקבוצה של כמהין ופטריות גדולות, העולות בין ירקרק דשא ושׂיח השדה… כמנמנמת עומדת לה עיירתי הצנועה. ורק פעם ביום היא נפקדת ברעש גלגלים של רכּבת איומה העוברת בסוּפה. נחפזה היא הרכבת ומביאה לנו תקיעה גדולה משם, מהעולם הרחוק שמעבר לקצה שמים… תעמוד חמשה רגעים נגד חלון ביתנו, תִשום, תשאף רוח מעמל הדרך, פולטת ארבעה וחמשה אורחים ובולעת שנים שלשה ממחננו, זזה – וגזה חיש, ועפה עמם בשריקה ארוכה הלאה, לשם, למקום שיביאו ממנו מגדנות, צעצועים ושמלות – ושוב דממה… דממה בעיירה ובביתנו; גם סבא, גם סבתא, גם אבא ואמא שותקים. וכשהם מדברים אינם מדברים אלא בקל רפה, שלא להפריע את הדממה, שביתנו צריך לה, משום – שהדוד מאיר (“בן יחיד” לסבא ולסבתא) מת לפני חתונתו…

דודי מאיר, “בן-יחיד” זה, שבשבילו הדממה והשתיקה – אותו איני זוכרת אלא כיציר הדמיון, שיצרתיו לי ודימיתיו לפי ההזכרות שהיו מזכירים אצלנו את שמו ביגון-געגועים. הוא מין מלאך צעיר (אני ידעתי גם מלאכים זקנים בעלי זקן מגודל ולבן, כזה שלסבא…) – מלאך צעיר מלובש ארוכים של סאמיט שחור, שהיה מתהלך בינינו “ושותק כיונה” – “בן-יחיד” היה… ובדממת הלילה היה יושב כאן אצל השולחן ולומד בקול נגינה ערֵבה; לא בקול של גברים, אלא במין קול של מצילה בודדה המצלצלת מרחוק במרחבי שדה… הוא לומד, ואני ישנה בעריסה… וכך למד עד שמת… הוא מת – כיצד? – בא “האלהים”, לקָחו ועטָפו טלית לבנה ושט והתנשא עמו לשמים… כאן עמדו הכל, פרשו כפיהם ובכו בלילה, ומאיר ענה אז ואמר משם, מבין הכוכבים, אמרות אלו, שאמא חוזרת עליהן משמו באנחה צנועה, כדי לזכרו, – לסבתא אמר: “אמא, אסור לבכות הרבה. אמרי: יהי שם ה' מבורך”. ולסבא אמר: “אבא, אתה תאמר עלי קדיש”… ועם זה נמוג ונעלם בתוך הרקיע…

"הוא נעלם, אך יש אשר ירד לכאן, לראות בשלומנו. רוח נשבה בחוץ – והוא בא ועמד לפני החלון, הציץ והניד ראש אל אמא; אמא נאנחה ואמרה: “אחי יקירי…” והוא התעופף “למנוחתו”… ולפעמים יבוא בלאט גם אל תוך הבית – בית נמוך וחם, שכל כליו ישנים וטהורים (זקנים טובים ושותקים כסבא וסבתא), ושם ארון שחור וחלק ורחב ידים, מין בית אפל – ובתוך ארון זה יושב לו מאיר ומציץ עלינו מחור המנעול, ואז, הכל יושבים ושותקים… ופעם אחת, במוצאי-שבת, בבין השמשות של חורף, כשישבתי חבוקה וצפונה בחיקה החם של סבתא, אצל החלון שהעלה ציצי קרח – ראיתי את מאיר… ראיתיו, כשהוא עומד ממולי בזוית האפלה, את פניו הלבנים יגלום בתוך כנפיו, כנפי סַמיט שחור, יעמוד ויקשיב לקול אמו הזקנה המנהמת לה: “גאָט פוּן אברהם”… אני נסתכלתי בו בחשאי ולא אמרתי דבר לסבתא – אסור לסַפר על המת, וגם למת עצמו אסור לדַבר, ושתקנו שנינו…

ו“בשביל נשמתו” של מאיר, מלאך שותק ובן-בית זה, כותבים סבא וסבתא “תורה” לבית-המדרש…

ו“תורה” זו היתה לי כחלום זהב, כחזון עולם טמיר, כשירת-עֶרשׂ דקה וענוגה, שנשאתים בלבי. נשאתים והבאתים אתי מעיירתי הקטנה, שיצאנו משם, אל הכרך הגדול, שבאנו לשם. והיה, על משכבי בלילות, בהלוך נפשי לקראת קסמים ומאוַיים נעלמים – אלחש לי ג' פעמים בכוָנה: “תורתו של מאיר… תורתו של מאיר…” – והנה זמן מתן תורתנו זו עולה, חופף עלי כאגדה נאה, וכרוח-אביב זכה תנַטלני:

… העיירה עומדת לה מתחת לכפּתו של רקיע רך וחלק, השמש נוטה אל ההר הירוק, והכל מבהיר ונהנה מזיו אורו של שבועות… ריח חם של מטעמים ושל ענפים ודשאים ופרחים מפעפע באויר, ומורגש הוא, האויר הרך, לגופו של אדם ומעדנו כמים פושרים וזכים… נשים מזהירות במטפחות של משי, ונערות – שפע האור משקה את שערות ראשיהן והנן כעטרות של זוהר… לפני ביתנו צובאים ילדים וילדות, עומדים ומצפים… הנה יצאה אמי היפה וכל עדי-זהבה עליה; אחריה גם סבתא, – ושחוחה היא ונוגה, נוגה וכל כך טובה, אבֵלה היא ורוצה בתנחומין – ושתיהן חופנות מתוך מטפחת אדומה ומחלקות לתינוקות לוזים, אגוזים וממתקים. רוצה אני לשמח את סבתא, ואני מרקדת לעומתה יחד עם כל הקאנים, שולחת כפים וקוראה כמוהם: “לי-לי! גם לי, סבתא!…” ובבית – מסבּה של יהודים, וכולם נאים באותה שעה. הם שותים “לחיים”, וברכותיהם כל כך נעימות הן וטובות… מבעד לזכוכיתו של ארון-הזוית, שכלי הכסף ערוכים בו, נשקפת תורתנו. היא עומדת לה שם כתינוק ושותקת… כותנתה – אַטלס כחול עם קשׂקשׂי זהב – חתיכת רקיע היא הזרועה כוכבים – ולרגליה כתר עם פעמוני זהב… והכל יודעים שמאיר כאן הוא, אלא שאין לומר דבר זה. כל אחד ואחד יודע ומסתיר בלבו סוד זה המורגש וידוע לכל…

והנה עוברים אנחנו בקהל, בתוך ערפל דק של עפרות זהב. ידוֹדוּן, הכל ידודוּן מסביב לחופה ירוקה עם ציציות של זהב, ומתחת לחופה – תורתנו המעוטרת כתר גדול. סבא וסבתא הולכים שניהם, זה אצל זה, מתחת לחופה – מחותנים הם, וכולנו הולכים לחתונה של דודי מאיר, אבל הוא אינו נראה כאן… התורה נישאת ונמסרת חליפות מיהודי אל יהודי, מנושקת מפה אל פה ונחבקת אל לבו של כל אחד ואחד… פעמוני הזהב פוזזים ומצלצלים בצליל דק של סודות ורזין מבין לצלעות הכס, ויונת הזהב, זו שבראש הכתר, מסתובבת עם הענף שבפיה ופונה לכאן ולכאן… וכל הקהל צף ונגרף בתוך שטף של נגינה ושירה רבה… אמא מוליכה אותי ביד, ושמלתה של משי מחליקה ומאהילה על פני ולוחשת לאזני…

– “אח שלי… אחי יקירי!…” רועד קולה של אמי ופניה היפים נקמטים ברחמים ובתחנונים, ומעיניה, הנשואות להסתכל בתורה, נושרות שתי דמעות נוצצות…ואשים של אורה מרפרפות, צפות על הקהל, והוא נמוג והולך לעיני, נישא וצף, והתורה נישאת מאליה על כולם, וקרנים מכתרה הגדול על הכל – גם אני רוצה לבכות… אך הנה יצאו לקראתנו חבר אברכים. הם משוררים ונושאים לקראתנו ספרי-תורה – תורות אלו חברותיה של תורתנו היא… והרי אנו בבית-המדרש המתמלא אנשים ונשים וטף. אני ואמא עומדות על ספו של החלון, אצל ארון-הקודש. השירה מתגברת עד שהעששיות מצלצלות ועלי ה“ירק” רועדים על ענפיהם; אדירה היא, איומה, נוהמת, שואגת ובוקעת את הספּוּן ועולה לשמים… סבא וסבתא עומדים על הספסל לפני הארון הפתוח, ואבא עומד אצלם, אוחז בידי שניהם ומשורר אליהם ואל חללו של הארון ברחמים, בתפילה ובתחנונים… ורוח לבשה את סבא והוא מפשיל ראשו ופותח בשירה – מה נוראה ומה רוממה היא שירה זו! כפיו נשואות למעלה, קפוצות-אגרוף ומזדעזעות, זקנו הלבן רותת, עיניו עצומות, פניו לוהטות, ומפיו הפתוח עולה שאגת-נגינה, זערת-שירה, להבת שלהבת:

– “רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם!”…

ואני רועדת ונדבקת אל אמא – ירֵאה אני שלא יסתלק עכשיו סבא למעלה, אל מאיר… וסבתא הרחמניה לוקחת את מטפחתה האדומה ומוחה בנחת את דמעותיו של סבא, הזולגות לתוך זקנו, ואומרת לו בקול שבור אמירה זו שאמר לה מאיר:

– “יהי שם ה' מבורך… יהי שם ה' מבורך!…”

אך סבא אינו מתנחם ואינו מסרב ואינו משתמט, אלא צועק שלא בקולו: “רבונו של עולם! רבונו של עולם!”… כנראה, טענה גדולה יש לו על הקב"ה – – – –

ועוד מין לחש היה לי, שהייתי מעלה בו זכרון של שעה קדושה, מלאת סוד ונעימות. אומרת הייתי בניגון הטעמים: – “ויהי ערב ויהי בּ-קר… ויהי ערב ויהי בּ-קר”… והנה בוקר של שמחת-תורה… אבא אמר לי, שהיום איני צריכה לבוא לבית-המדרש (כדרכי אז בכל שבת ויו"ט) לנשק תורתנו, כי היום יביאו אותה לביתנו. ואני מביאה בשורה טובה זו לכל שכנותינו ומספרת חידוּש גדול זה לכל רעיותי… בבית מכינה אמא “כבּוּד” ל“מנין”, שיבוא לכאן עם התורה, ואני יוצאה ונכנסה וחוזרת ויוצאה, מצַפה ומצפה. סבתא אומרת: “עשרה יהודים עושים מנין”, – מפני מה רק יהודים יכולים לעשותו ולא יהודיות?… ואני זה כמֵהה לראות כיצד “יעשו” היהודים “מנין” זה עם התורה?… והנה הובאה התורה, ועשרה יהודים עם משה’לי, שכני בן גילי, “עושים את המנין”; ואנחנו ה“נשים” – גם שכנות באו – עומדות בחדר השני ורק שומעות אנו בחשאי… גם את משה’לי קוראים לעלות, ואביו מכניסו תחת כנפי הטלית ומקרבו לתורה… אני משתמטת מחדר הנשים, נכנסת אל המנין ומתקרבת אל השולחן – הלא יש לי יותר שייכות ל“תורתו של מאיר” ממשה’לי זה… אמא מרמזת מאחרי, ואבא – מלפני, שאתרחק; אבל סבא מרמז לאבא, שיכולה אני להשָאר כאן… האותיות השחורות והחדשות שבתורה נוצצות כאבנים טובות, וסבא קורא אותם בהטעמה כל-כך נאה… והנה פורשים ומאהילים מלמעלה טלית אחת כמין חופה, והכל מתקבצים ומכניסים ראשיהם תחתה… גם אני דוחקת עצמי לתוך הקבּוּץ הצפוף, עד שמוכרח הוא אבא להכניסני בסתר ה“מנין”. עומדים אנו מתחת לרקיע לבן ומכהה ושותקים. היהודים הגדולים נכפפים על גבי, כדי להסתכל יפה בתוך התורה, והם מסתירים אותי מן העולם באפילה חמימה…הכל שותקים, רק קולו של סבא הולך ומתגבר כאן במין ניגון מטפס לעילא ולעילא – ופתאום רעש גלים:

“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”

ושוב דממה, וקולו של סבא הולך יחידי… ושוב רעש-פתאום:

“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”

ונפשי נבהלה, משתאה ומלאה נועם-סוד ותעלומה – –

כל אותו היום הייתי הולכת ומכריזה בקול עב של יראה נעלמה:

“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”

“וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹ-קֶר…!”

וכשנשארתי לבדי בחדר עם התורה, שנשארה מונחת על הקוֹמוֹדא עטופה בטליתו של סבא, נגשתי חרש, גלוֹתי את הטלית, כבשתי פני בתורה הקדושה, החלקתי מצחי, עיני ולחיי בכותנתה – ונשקתיה, נשקתיה ונשקתיה… הרימותי פני – והנה סבא, סבתא, אבא ואמא עומדים כולם בפתח ומביטים בי, משתאים ונבהלים.

ובאותו יום הוחלט שאלמד “הכל כמו נער”. איני זוכרת כיצד נתגלגל הדבר; אני אומרת, שאני בעצמי התחלתי מפצירה אז בהם, שאלמד “תורה” כמו משה’לי, כיון שאני יודעת “עברי” כמותו. ואני הלא יחידה הייתי לאבא ואמא (גם אחי מאיר עדיין לא נולד אז) – וזכּוּני בזכותו של בן ולימדוּני תורה. אבל זאת אזכור, לעולם אזכור, כי חביבים, חביבים ונעימים היו לי ספּוּרי התורה! – ואני אז בת שבע שנים.

והנה החוף, קצה גבולם של אותם הזכרונות הנראים לי כאיים רעננים-שאננים שבתוך ים של אורה ושַלוה:

“בביתנו מהפכה. ה”זקנים“, “האזרחים העיקריים” שבבית: הארון השחור, הקומודא, ארון-הזוית וכו' – נעקרו ממקומם, נפתחו ונצלו ויעמדו ריקם. הבגדים, הסדינים, המרבדים, הכרים והכסתות, נחבשים ונצררים… כולנו חייבים חובת גלות, גם אנחנו גם כלי ביתנו, – אין לנו רשות לשבת כאן… גויים גסים נושאים ומוציאים הכל מן הבית ומטעינים על גבי העגלות בקולות וצעקות… ואף-על-פי-כן, אני שמחה בלבי, שהרי יוצאים אנו מכאן לכרך גדול, לעיר הפלך, ששם מגדנות וגימנסיה, תיאטרון ושמלות וכו'. בקיצור, אני איני מצטערת, כמו הגדולים הללו, על ה”עקירה מן המקום“. אך הנה הולך לו סבא ברחוב, כשהוא נושא “אותה” חבוקה על לבו, חבוקה כמין ילד חולה החבוש ומעוטף, שלא יצטנן; זוהי תורתו של מאיר, שהוציא סבא מביהמ”ד – ואז אני מרגישה בלבי טעם זה של “עקירה מן המקום”…

זוכרת אני, שבקושי התיר ה“סדֶגורי” לסבא, “שיקנה” את תורתנו מביהמ“ד זה ולהעבירה אתו לעיר אחרת. סבא שילם בעדה ביום זה לביהמ”ד מלוא מחירה, שתי מאות רו"כ. והנה גם “היא” נוסעת אתנו בדרך… הנה זה התישבנו בעגלה. אמא חובקת בזרועותיה את מאיר’ל אחי, המעוטף בכר (בן ארבעה שבועות היה אז), מוחה את דמעותיה ועונה לכל על ברכות הפרידה… סבא חובק על לבו את התורה המעוטפת, מַעצים עיניו ולוחש תפילת הדרך… וסבתא מוציאתני מברכי אבי, מאמצת אותי אל לבה, מראה לי במנוד-ראש על בית-הקברות הנשקף אלינו מן הגבעה ולוחשת:

– “יהי שם ה' מבורך”… – ואני מבינה עכשיו שפירושן של אלו המלים היא: “היֵה שלום, מאיר בני”…

"העגלה זזה… קהל אנשים, נשים וטף מלוים אותנו: “היו שלום!” – “לכו לשלום!”… וקול שופר מושך והולך מבית-המדרש (זמן של סליחות היה)… ההלוָיה מתרבה ומתגדלת לאחורי העגלה: “לכו לשלום! לכו לשלום!”… גם אבא – דמעות עומדות בעיניו, ורק סבתא אינה בוכה… היא רק מַפנה ראשה ומביטה אל גבעת הקברות המזהירה בשלום עולמים… וקול השופר הולך שוב מבית המדרש ותוקע תקיעה גדולה – ואני נופלת בבכי על התורה, חובקתה ונושקתה, ולבי אומר לה: “השומעת את, תורה קדושה וחביבה, איך תוקעים לך “שלום” מבית-המדרש שלך?” – – –

“והנה בית חדש, חדרים גבוהים גם כלים חדשים. הישָנים, ה”זקנים" מביטים כאן “כגֵרים ממעוניהם גרושים” – הכל אינו כאן כמו שם… שם – העיר קטנה, הבתים קטנים, והעולם כל כך רחב והוא מכיר אותך, ואַת מכירה בו; וכאן – הבתים כל-כך גבוהים וגדולים, ומביטים הם עליך בחלונות רבים וגדולים והם אינם מכירים בך, ואַת אינך מכירה מה יש בהם, והעיר כל-כך גדולה, גדולה לאין קֵצֶה, והעולם, העולם כל-כך צר, כמעט שאין כאן עולם, אלא עיר ואדם… כאן אינך רואה את השמים מקציהם עד קציהם… תוהה אַת על היופי, על החנויות המקושטות ועל השאון שאינם מכירים אותך כלל… אף גם את תורתנו לא הכירו כאן כראוי; היא נתּנה בחשאי לבית-כנסת אחד, שארון-הקודש שלו אינו דומה כל עיקר לאותו ארון-הקודש שסבא שר וזעק ובכה לפניו…

"אך הנה באה “שמחת-תורה” – וסבא בא עוד פעם עם מנין יהודים, והתורה עמו… סוף-סוף, התורה תורה היא גם כאן, גם פה הכל מכירים אותה, מחבבים ומנשקים אותה… ובשביל התורה הרי מנין של יהודים מכירים כאן גם אותנו… סבא קורא בתורה באותה נעימה שקרא בה שם, ואני זה מבינה כמעט את הכתוב בה: משה רבנו רואה את הארץ הטובה מרחוק מראש ההר, “עולם” רחב ויפה, כמו זה שהיה לנו שם… רואה הוא אותו עולם – ומת… והנה – תוהו ובוהו וחושך – ועולם חדש מבצבץ ועולה מיום ליום… “ויהי ערב ויהי ב-קר…!” והעולם צומח ועולה – – –

"והנה אני תלמידת-הגימנסיה… חברותי העבריות והנוצריות קוראות אותי: “רבנית”, ועלי – עול “תורה” חדשה ועול “בחינות”… אך על משכבי בלילות, בשעה שחפצתי להסתלק לעולם יפה, שאין בו חשבון, גיאוגרפיה ורעש כרכרות המרקדות ברחוב, אז בהלוך נפשי לקראת קסמים ומאוַיים נעלמים – אקרא לי בלחשים את אלוהי המאירים, והמה יעלו ויבואו כשירת ערש דקה וענוגה, ואני כאילו אני טובעת בתוך גלי-גלים של משי רך, זך וקליל… כל מאוַיי הנעלמים והטובים הולכים ומקבלים צורה, באים ונושאים ונוטלים אותי עטופת-משי אל תוך זהרה של כפּת-רקיע… נושאים אותי שמה – לאותה העיירה…

… לפני ארבע שנים מתה סבתא. זקני נתן לי אז את אדרתה, אדרת הסמיט שאעשה ממנה כותנות לתורתו של מאיר… ואני הן תלמידת הלשכה האחרונה הייתי, וממילא מובן שלא האמנתי ב“כל אלה הדברים”, ובכל זאת, בתפרי וברקמי את הכוּתונת הזו, כדי לעשות נחת רוח לזקן, היתה מין נימה נעלמה מנגנת בלבי מאליה… נימה זו הקוראת לתפילה, לרחמים, למחסה עוזו של הנעלם… וָאומַר: אפשר זהו מה שקוראים הבריות “אלוהים” – ולי חסרה רק מלה זו בשפתי, אבל בלבי, הוא חי וקיים, שליט, בורא ומנהיג…

וב“שמחת-תורה” של שנה זו, בהיותי בבית הורי, – “עשה” סבא מנין כדרכו בביתנו. והביא לשם מביהמ"ד את תורתו של מאיר, כשהיא עטופה בכתונת הסַמיט שתפרתי לה משמלתה של סבתא… ראיתיה – וקבּלתי פריסת שלום משני עולמות, מעולם העבר ומעולם הבא – ששניהם אינם מוּחשים לנו אלא בדמיון, ברגש, באַות-הלב ובאנחתו…

ועתה – לאחר כל הטלגרמות והמכתבים המרגיעים שקבּלתי לכאן מסבא, מהורי ומאחי, כי שלום להם, ובכל אשר להם לא נגעה הרעה, – קבּלתי שלשום מאחי מאיר, מין מכתב גדול ששלח לי נער זה מעצמו… פתחתי חפיסתו – ונגלה לי קרע של גויל מגואל דם שחור שנתיבש – ומתורתו של הדוד מאיר הוא זה – –

הנה הוא מונח לפני על שולחני – – –

סבא, סבא! מה אתה אמרת לזה?… ומה אתה אומר עכשיו?

“רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם! רבונו של עולם!” –

---

– – חולה נפשי ועיֵפה, דודי, ומִשעָן אין… קחני, שָׂאני מזה!…"

ואני – קרוא אקרא את המכתב בשלישית, ברביעית, בשביעית… אפתח חלוני – אקראהו לאור השחר…

ושתי בעלות “פרינציפים” עוברות בשובן מן האסיפה בלויתו של פאוֶל סמסוֹנוֹביטש. וֶירה מיחאילובנה, בת המלמד מסלוּצק, נשענת על ידו, שוחקת בכל חינה וקולה ואומרת:

– Какъ?… Научите җе меня тоҗе!… какъ они ґоворятъ это?… ¹

– לְשָׁן-הבָּנְבִּי – יֶרוּש-ל-ים…

חה-חה-חה-חה! –

---

אותות זכרון

מאת

ש' בן־ציון

(שיחה)

– – – ומה גל הניירות והסמרטוטיות הללו שלפניך?

– “זה אוצר נעוּרי… או – זאת היא ‘ארץ הזכרונות’ שלי…”

– אמצא נא חן בעיניך ואעברה נא ואראה את “הארץ הקדושה” הלזו!

– “מה יראה ומה יבין גבר שכמותך בעולמה של אשה?”

– כלום חידה עמוקה הוא כל כך? דומני, שבסקירה ראשונה אני מתחיל להבין בעולם הזה: – הלזה – אלבּוֹם קטן מימות הגימנסיה, שכל בו, ודאי, מלֶרמוֹנטוֹב ומנַדסון כתבו לך; צרור זה – “כתבי הקודש עצמם, מכתבים של השתפכות הנפש קשורים בפִסקיה אדומה של קופסת שוקולדה; קלפי-תצלוֹמת אלו –”לוחות הברית" של חברים וחברות, והללו… דומני, שתעודות הציוּנים של הגימנסיה הן… כן! לא טעיתי, – מכל השנים הן שמורות וצרורות אתך! הו, נשים! –

– “כן. האשה – יש שרואה היא ערך גם בדבר הראוי להפקירו ושוב אין היא יכולה להשליכו, והרי זה נשאר עמה לכל ימי חייה… וכמה בעָלים יש, שגם הם אינם אלא “נשאר” כזה!”

– ובכן, אראה נא גם כל ה“נשארים” שאני עתיד להיות עמם אצלך… אָ! – תני את אצבעותיך אל שפתי, – הרי חתיכה זו, ודאי, רקימה ראשונה שלהן היא!… אך מטלית וַרדית זו, מה היא יכולה להיות? – יש לשער, כי יִתּוּר היא מן השמלה הארוכה הראשונה שלך – לא כך?… אבל – חזיז ורעם! – תלתל-שֵׂעָר זה, מה הוא שמור אתך?!

– “את זה… מתחת אזנו של חבר יקר גדעתיו… תלתל זה – הביטה נא בו – רך הוא כמשי וערמוני הוא… נאה היה אותו חבר בקווּצות תלתליו… חבל, שאין אתי גם תמונתו, והיית רואה, קנאי, אותה צורה חביבה ועיניה, עיני חכמה וחן…”

– התוַדי! גם שמו הגידי ואל תכַחדי!

– “מישא קראו לו… ומודה אני ומתודה כי אהבת-נפש אהבתי את מישא… זה הכלבלב שלי!”

– לדוּ-קרב אקראנו, ואפילו אם כלב הוא! היכן הוא זה?

– “הה, אוֹטילוֹ! מגופו המת נטלתי לי תלתל זה… מישא זה, הוא הראשון שהציגני לפני שאלת-המוֶת עין בעין. ואני אז – כל שאלה, ואפילו שאלת-חשבון שלא מצאתי פתרונה, הייתי בוכה עליה הרבה…”

– ועיניך אומרות, כי גם הערב הזה ביקשת פתרון…

– “ולפיכך, אתה מתלוצץ ככה?” –

– כן. יש גברים שדמעתם – הלָצה… אבל מה היא השאלה שעמדה לפניך היום?

– “לא שאלה עמדה לפני, וגם בכה לא בכיתי, אלא ביקשתי דבר, פה בגל הזה, ולא מצאתי… ועל כן נעצבתי…”

– ומה ביקשת?

– “ביקשתי… הן נוסע אתה ל”ארץ הזכרונות“, או “ארץ העתיד” שאתה חולם עליה… נוסע, ואנחנו נפרדים… ועברו ימים, חצי שנה או גם שנה שלמה, עד בואי אליך שמה, או עד שובך אתה הנה” –

– ועדיין אחת היא לך פה או שם?…

– כן “תחום-המושב” ו“המושבות” – ארץ-ישאל אחת הם בעיני… אבל אל נא נתוַכּח הערב! הן מחר אתה נוסע… והנה בקשתי, פה, בין כל אותו הזכרון אלו שלי… בקשתי למענך דבר… דבר שהלב תלוי בו… לתת לך דבר שיגיד מה גם ללבך שם, בארץ-הזכרונות שלך… ביקשתי – ולא מצאתי…"

– אני – דייני גם בדמעתך זו… אולם אוצרך – גם אני, ביקשה עיני בו דבר ולא מצאה… ובאמת, מוטב היה להוסיף עליו מה ולא ליטול הימנו…

– “ומה אתה ביקשת בו? ומה יש לך להוסיף עליו?”

– יש… אבל שבי. נשב נא כאן יחד, כי אנה נלך עתה? הערב מעַנֵן ומטפטף, ובחדרך אורה ירקרקת חמה וחמה נעימה, – נשב נא עוד הערב על ספה זו ונשיחה… כך, ילדתי – ראיתי את האוצר שלך… אך המתיני, אחשוב עוד בדבר –

– “אמתין, עד שתבוא מרת פילוסופיה לעזרתך”.

– כך. באמת יש לדרוש הרבה על זה, מפני מה קשה לו לבן-דורנו למצוא באצרו “דבר שהלב תלוי בו”?… אבל דיינו רק בסבּה היותר קרובה… מבינה אַת? היו ימים, שכל אחד היה משתרש וגדל בקרקע שלו. דור אחר דור היה שרוי בתוך סביבתו שנולד בה, בתוך מולדתו. חונה אדם בסביבה שלו וכל ימיו סביביו יחנו, והוא אזרח מתעָרה בדורותיו. כל חוטי השְתי והעֵרב של ה“אני” שלו מתוחים לפניו, והוא בתוך הארג – חטיבה אחת, מבינה את?

– “משערת אני…”

– ועכשיו, משפחה בישראל – עננה שקרָעה הרוח ופיזר קרעיה לכל קצות השמים. רוח תשאנו, ואין אדם מספיק להתערות בשום סביבה, להשתרש בשום קרקע, ולפיכך אין הלב מתקשר לשום דבר בקשר של קיימא… באין מולדת – מבינה אַת?

– “מרגישה אני”…

– אבל באמת, לא בכך הייתי רוצה לספר עמך עכשיו; אלא רוצה הייתי לומר לך, כי עתה, בראותי אותך עומדת על הגל הזה, על “אוצר הנעורים” שלך, ובשמעי מפיך את אשר ביקשת בו ולא מצאת – נזכר לי “אוצר” אחד מעין זה, אוצרה של סבתא שלי, עליה השלום… האספר לך עליו?

– “ספר, ואפילו מעשה בסבתא ובאוצר, כי… קשה עלי השתיקה והריקנות”! – –

– ובכן שמעי נא ילדתי, ואספרה לך מעשה בסבתא ובאוצר:

תיבה היתה לסבתי, תיבת-עץ פשוטה מצובעת ירוק. והיתה התיבה נעולה תמיד במנעול של נחושת גדול ונושן, שהיה נועל על קרס ברזל גס, היורד מאמצע הכפורת ונסגר על אמצע הדופן. וליתר בטחון, היתה הזקנה מעמידה תיבה זו למראשותיה, אצל מיטתה. ובתיבה – בגדי שבת ויום-טוב שלה, שהיו שמורים אצלה בחידושם מיום חתונתה, מנורות הנחושת לנר של ברכה, פקעות של חוטין לסריגת פוזמקאות לכל בניה ובני-בניה, וחתיכות-חתיכות של ארג מכל הגונים, מוכנים ומזומנים שם לשעת הצורך, להניח טלאי – לא היה בגד שלא נמצא מעֵין שלו בתוך קבּוּץ זה. אף גם בגדי-בד לבנים, ששום בריה לא השתמשה עוד בהם, היו מוכנים שם ומזומנים – תכריכין ליום אחרון… אולם לא זהו האוצר שאמרתי. חפצים אלה הם רק ההכרחיוּת, ולא ההכרח הוא תוכן החיים…

ארגז קטן היה נתון מתחת לחפציה ובגדיה אלה שבתיבה, ובו היה האוצר שמור. והארגז גם הוא עץ ובלי כל צבע, אבל לא פשוט היה זה. מעשי ידי אביה היה להתפאר; אביה עליו-השלום, שהיה ידוע בשם: “המחוקק עקיבא”. – ויהי חקוק בלב הכפורת “מגן-דוד” בולט ושֵם “שדי” בתוכו, וארבעה פנים לכפורת לארבע פינותיה: פני אדם ופני אריה אל הימין, ופני שור ופני נשר אל השמאל, וחוברו כל אלה מקלעת פקעים ואשכלות ענבים, ובמקום המנעול הנסתר – “מנעול של סוד” היה זה – חקוק השם: “המחוקק עקיבא”. אגב, גם “מחוקק” זה לא היה בעצם אלא מוזג יושב ב“קְרֵיטשמָא” (פונדק) על פרשת-דרכים; אבל כלום להחזקת “קריטשמא” נברא האדם? זִכּה אותו הקב"ה “באצבעות של אומן”, ואף-על-פי שלא למד חלילה מעולם אצל שום בעל-מלאכה, – ועמד וחקק ארון-קודש לבית-המדרש הישן, לשֵם ולתפארת, והיה חותם מאז: “המחוקק עקיבא” – כי זה כל האדם!

מובן, שחביב היה עלינו הארגז, וחביבים ויקרים היו עלינו גם החפצים שהיו שמוּרים בו. אלה, כשהיו מתגלים אלינו לפעמים בטובה וחסדה של הסבתא – היו נראים לנו כדודים וכדודות הללו הפרושים בכפרים, כשהם באים אלינו ממרחקים עם תקיעת-השופר, לראש-השנה ויום-כפור… אינך מבינה זאת? ובכן אומר לך בקיצור: קסם היה בארגז זה. התינוקות שהתקוטטו, וסבתא רוצה להטיל שלום ביניהם, או כשהיינו סתם בוכים ומתרעמים, והיא רוצה להשתיקנו ולפייסנו, ולא עלה בידה – אמרה: “אם תצייתו ותהיו מעכשיו ילדים טובים בכל ימות השבת, אַראה לכם, אם ירצה-השם, במוצאי-שבת, הבא-עלינו-לטובה, את הארגז וכל אשר בו”… ומיד ניצחה! – אבל כלום אפשר להיות טוב ומציית בכל ימות השבת? ולפיכך, מובן, שלא בכל מוצאי-שבת זכינו לראות אוצר זה. אך משזכינו, היתה השעה שעת חדוה וחגיגה בבית.

מוצאי-שבת לאחר ההבדלה. שני נרות דולקים עדיין על השולחן בשתי מנורות הכסף, לכבוד הלוית המלכה-שבת. המיחם רותח. דודים ודודות, הם ובניהם גם-כן באו “לשתית תה”, – והנה קול מבשׂר ואומר: “הוציאה סבתא את הארגז הקטן!” – ומיד תינוקות מזדקרים סביבה כבני צאן, מקפצים כגורי חתול, נגררים ונאחזים בסינורה, וכולם יחד כעדת אנקורים יצהלו – והכל אל השולחן. שם מתיַשבת לה סבתא על הכסא, מניחה את הארגז על ברכיה, גוחנת ומקרבת את הנרות לקצה השולחן, כדי שיפול אורם על הארגז ממש; ואפילו אבא ואמא, דוד ודודה מתנכשים ועומדים בחבורה עם הקטנים… הרכיבה הזקנה את משקפיה על גבי חטמה, ופניה – מלכות… נטלה את הארגז – דחיקה מכאן, משיכה לשם, סטירה מן הצד ומשיכה ודחיקה, וכמו במעשי להטים – נתפקק “מנעול הסוד”, והארגז נפתח!

והנה האוצר… כל כלי-יקר – אחד-אחד מוציאתהו הזקנה להראותו ומספרת עליו בשעת ראיה, מה שלא תשׂבע האוזן לשמוע…

הרי ההדס, למשל, – “הדס” של כסף שנתמעך. זה הוּבא לאבי-הסבתא מכרך גדול אחד, ששמו דַנציג, ובא זה במתנה מגביר אחד מופלג, שנפלו עליו ליסטים בדרך, בליל חושך וגשמים, ונזדמן לשם סבא והצילו והביאו לביתו, ושָבת שם. ובשעת השריפה הגדולה, רחמנא ליצלן, כשחצי העיר עלתה באש, הטילה את עצמה הדודה ציפה לתוך הבית ולא הספיקה להציל אלא הדס זה בלבד, שעמד לאחר ההבדלה על השולחן, וכשקפצה עמו בעד החלון נפלה עליו – ונתמעך…

ספּוּרים כאלו וכאלו תלויים בכל דבר ודבר וחתומים בו בסימן מיוחד.

והנה “העטָרות”: אחת מרוקמת חוטי כסף על-גבי מַטלית של משי לבן, מִטַליתו של הזקן, ז“ל, ו”עטרה" שניה מרוקמת חוטי זהב וחרוזי פנינים על-גבי פס של סַמיט שחור, שעיטר סבא לסבתא ביום חתונתם… והרי גם התנאים והכתובה של סבתא קשורים יחד בחוט אחד עם שטר-הקנין של הבית. והרי שלוש מטבעות כסף קטנות, מטבעות של ברכה שנתּנו לסבתא מידי צדיקים גדולים, – ושורה שלמה של מעשיות קשורות זו בזו, על מעשיהם של אותם הצדיקים ונפלאותיהם אשר עשו… והאח! הנה טבעת הקידושין של סבתא, ובטבעת הכסף הזו קידש גם אבא את אמא שלנו: “באמת כך, אמא? הראי נא! באיזו אצבע היתה נתונה?”… והס… הנה פתילה של שעוה – שיוּר מ“פקעת-הנר” שהיה “הוא ז”ל“, הסבא, “עורך” לאורה “תיקון חצות”… – דומה שהריהו יושב בשעה זו, שם בקרן זוית, ו”עורך"…

ועוד חפצים היו שם, והספּוּרים הִשְרו עליהם כבוד וקדוּשה.

אך אם כל החפצים הללו היו קודש, חפץ אחד היה שם קודש-קדשים. כיס של שְנָצים היה שם, כיס עור שחור ונִקשה מרוב ימים שהיה קשור הדק היטב על שנציו, – ואת זה לא היתה הזקנה מסכימה לפתחו גם בשעה שהיתה מראה כל גנזי מטמונים שלה… זכורני, כי רק פעם במוצאי יום-כפּוּר אחד, פתחה אותו במעמד כולנו – והנשמה שבקרבנו: תוך-תוך… הנה הותרו השנצים ונפתח פי הכיס – והנה לבן בו… כיס בד לבן קשור עד חציו בחוט של פשתן, מוציאה הזקנה, מרימה ואומרת: “מלא היה זה, ונתתי “לו” החצי, וחצי זה שמור לי”… “לו”, כלומר, לסבא – מתנה אחרונה לבית-עולמו, והשאר שמור לה לתוך קברה… ומעשה רב יש בדבר: מעשה בדוד ודודה שקפחו את בניהם, רחמנא ליצלן, והלכו לעת-זקנה לארץ-ישראל, והלכה כל העיר ללווֹתם וכו' וכו' – ומשם מארץ ישראל גופה, פקדה אותה דודה את בת-אחותה, הסבתא שלנו, במתנה זו שבכיס… המבינה אַת בדברים הללו? –

– “כן, גם סבא וסבתא שלי היו מן ה”אורתודוכסים", או מן “החסידים”…

– ומה היה בכיס זה שכדאי לו לאדם שיקח הימנו גם לתוך קברו? מבינה אתַ? עפר מארץ ישראל היה בו, מאותה האדמה ממש! ראית מימיך עפר מארץ ישראל? לא? – ואנחנו ראינו זה באותו מוצא-יום-כפּוּר… הנה הותר גם כיס לבן זה של בד: “הזהרו, ילדים, שלא לדחוק ביד! בעצמי אַראה לכם. לגעת באצבע אחת מותר, אך לא בשתים, שלא ליקח מזה אפילו כדי חצי קמצוּץ!” – והנה הוא העפר… מראהו כעין שוקולד טחון… עפר לכאורה ככל העפרות שבחוץ, אבל זה – הרי משם הוא, משם ממש! וסגוּלה נפלאה יש בו, שומר הוא את גוף המת מפני הרימה. מבינה את?… והזקנה נושאת את הכיס הפתוח מעיני נכד אחד לעיניו של השני, מחזיקה רגע ונותנת להסתכל ולגעת באצבע; וגם הגדולים, גם אבא ואמא גוחנים ומסתכלים לתוך הכיס, ולבסוף, גם הם נוגעים באצבע – ושתיקה… אמא נאנחה אנחה חשאית ממושכה… “עכשיו – אומרת הזקנה: – אַראה לכם עוד דבר, ובלבד שלא תהיו נדחקים כל כך עלי”.

דבר, שכדאי להראותו גם אחרי עפר ארץ ישראל – מה הוא?… וינועו כל הילדים ויעמדו מרחוק… “עכשיו – אומרת שוב הזקנה כשהיא חוטטת באצבע בתוך העפר: – עכשיו, ראו את זה”… והנה בין ראשי אצבע ואגודל שלה – צרור לבן, קטן כזית, והיא מחזיקה אותו כנגד אור הנר, בכדי שיהא נראה לכולנו: “של קבר רחל אמנו זה!” – מודיעה הזקנה, – וחרדת קודש וקריאות של תחנונים מסביב: “אוי סבתא-נא! לגעת, אך לגעת! רק באצבע קטנה!”… אומרת סבתא: “גם לנשק מותר” – והיא בעצמה משרבבת שפתיה הקמוטות והדקות ונושקת לצרור נשיקה דקה… וסובבות עוברות שתי אצבעותיה עם הצרור מפה אל פה, משפתי ילד לשפתי ילד – ונשיקה, ושוב נשיקה, עשר נשיקות – עשרה נכדים היינו – ונפל הצרור לתוך הכיס, ונתקשר הכיס בחוטו, ונכנס הלבן לתוך שחור זה של עור, ומשיכה בשנצים – ותם החזון… כיס השנצים הריהו כמו שהיה, קשור הוא ומקומט ומוטל בתוך שאר החפצים, כאילו הוא לא הוא, שָוֶה הוא לשאר החפצים שבארגז… מין צדיק נסתר המהלך בין שאר הבריות ולובש צורה גסה ביותר משאר הבריות, בשעה שעליו העולם עומד… מבינה אַת?

– “מבינה… דור דור ואוצרותיו, חביבי…”

– ואת הדור הרי ביקשתי באוצרך ולא מצאתי כל סימן לו!…

– “סימן, שיש דור בלי סימנים; שאין בו לכל אחד, אלא חיי עצמו בלבד”…

– ובכן, הנה הוא אותו כיס של שנצים, שבא לידי משום מעשה שהיה – ותראי את השמור בו כעת, ותדעי כי יש סימנים חשובים גם לדור הזה… כמה פעמים נשאתי את הכיס הזה אליך – ולא מצאתי שעת-הכושר להראותו לך… עתה אַראהו:

הנה הכיס… מסתכלת אַת בו? – מוּקצה מחמת מיאוּס הוא, לכאורה; ובכל זאת, גם אני הגבר שמרתיו ונתתי בו דבר לזכרון, ואף שגם בלי אות זה לא יהיה אותו מעשה נמחק מזכרוני לעולם. אלא – כיצד אמרת את? – ישנם דברים שאי אפשר להפקירם, ולאחר שבאו לתוך ידך, הרי הם נשארים אתך לכל חייך… ושמעי, בת! הריני ממשיך את ספּוּרי על אוצרה של הסבתא:

גם מולדתה של סבתא שלי סוף-סוף נפוצה. כעוף מפני חורף התעופפו אחד אחד, וגם כן לאותם המקומות: ללונדון, לנויורק, לארגנטינה, ויש מי שיצא רק “מחוץ לתחום”, אבל נתרחק עוד יותר מאלו… אך בית-אבא, שסבתא ישבה בו, נשאר על מלואו כדבר של קיימא לכאורה, עד – שגדלו הבנים, ונשא הרוח גם אותם… גם אני כשגדלתי, יצאתי מעירי ומבית אבי “לעמוד למבחן”, ולאחר המבחן – לנדוד למקום עוד רחוק מזה, לחוץ-לארץ, ומשם – הרי כל העולם ביתי הוא… קרבו ימי המבחן – והנה טלגרמא מעיירתי: פוגרום – – ואני ממהר לעירי, אל בית אבי…

… הרס ומבוסה. בחוצות – קרעים ושברים של כל מיני תשמישי בני-אדם, ועליהם תכסה נוצה. העץ שלפני ביתנו העלה ציץ לבן – לא, גם זה נוצה… ביתנו – החלונות מפוצצים, הדלת נשברה, הטיח נפל, כרעי כלי-עץ, קרעי-ספרים, שברי-חרס-וזכוכית תוך סחבות של בגדים מבוססים – ועומד אבא וראשו חבוש לו תחבושת לבנה, וימינו גם כן חבושה לבן ותלויה לו מצוארו על לבו, ובשמאלו – בריח הברזל של הדלת, והוא קובל ואומר בניחותא: “בזה, בזה הכוּני, בני”… ופתאום, אבא זה, שמעולם לא שמעתי אנחה יוצאת מפיו (שתקן הוא בטבעו) משַרבֵב שפתיו ומרים קול-בכיות כתינוק חולה: “מפני מה, מפני מה הכו אותי כך?”…

ואמא – זו, דומה הייתי שתוציאני מדעתי ואתחיל לגעות כשור – היא, האשה, אדרבא, אינה בוכה כלל… היא “יצאה בשלום” מן המאורע… אך עיניה גדולות מכפי שיעוּרן – והיא מבקשת רק לדבּר ולדבּר, ולספּר בלי הרף, ולהראות… להראות את הכל ולספר על הכל… והריהי מדברת ומספרת על הכל, מדברת בלי סוף…

וסבתא היכן היא? –

אמא לוקחת אותי בידי ומוליכתני אל הרפת האפלה; שם היא מתישבת ומתכוֶצת בקרן-זוית על הזבל, ידיה חבוקות אל תוך חיקה וראשה נופל ונתמך בכותל, והיא אומרת: “כך מצאנו אותה, כאן במקום זה, יושבת כאילו מנמנמת… נגשנו, – והנה בגדיה קרועים ופרומים עליה, עד כותנתה. ראשה מגולה ובשערותיה הלבנות דם קרוש… כנראה, חפּשׂו כסף בתוך חיקה, ואת ראשה פצעו בגרזן… בגרזן קצצו גם את רגלי העֶגלה שהיתה “היא” מגדלת… כאן מצאנו את העגלה מוטלת, צוארה פשוט לרגלי הזקנה והיא נושמת ונושמת… “פח-פח!” כמפוח, והזקנה כאילו ישֵנה”…

כך דבּרה אמא ודבּרה, ספּרה כל הפרטים – ואפילו בלי אנחה שהיא – – –

וכשנגשתי אני אל אותה זוית, ראיתי שפך של דם שנתיבש במקום שראשה של אמא תמוּך, ומכֶתם זה נִתזו טִפין-טפין על הקיר מסביב…

… ולמה זה צוַחַתּ, יקירה? כלום לא שמעת עדיין בימיך מעשים כאלה? והרי ידועים הדברים… ורואה את? סוף החיים – לחיות, וכולנו חיים… כבן עשרים הייתי אז, ומאז עברו שש שנים, והנה עשיתי את שלי, נסעתי וגמרתי חוק לימודי… אולם כיס של שנצים זה שמרתי אצלי – תעודה לארצי ולמולדתי…

אבל הרי לא אמרתי לך עדיין, כיס זה מניין הוא אצלי. ובכן, שמעי:

שני ימים הייתי מהלך בבית ובחצר, מחטט ומבקש בין השברים והקרעים. כל דבר נטלתי בידי והשתדלתי להכיר בו, מאיזה חפץ הוא. ראיתי שברי התיבה הירוקה, – לשבבים נקצצה זו, וכל בגדיה – סבך של קרעים וסמרטוטים משוּמנים ומזוהמים; והארגז איננו… אף קיסם אחד, אף שָבָב אחד ממנו – אין. לקחוהו, כנראה עם כל חפציו…

אל הרפת לא יכולתי להכּנס עוד… כמה שביקשתי להזין עיני ולהרעיל נפשי במראה החורבן – אך שמה לא יכולתי להכנס… אך ביום השלישי התחזקתי ונכנסתי. נכנסתי, בעל-כרחי, בכדי לראות ולהסתכל יפה גם שם, בטרם אצא לשוב אל המבחן… התחלתי מבקש שם איזה שיוּר או סימן של אותו הארגז – ומצאתי את הכיס…

מכל הארגז, כנראה, לקחה הזקנה לחיקה רק כיס זה… מצאתי את הכיס כשהוא מוטל בין שברי לבֵנה שהוּזה עליהם דם – והוא פתוח וריק; כיס הבד בתוכו, אך ריק הוא מעפרו… חפשתי ונסתכלתי – והכרתי על הלבנים את עפרו שנשפך… כנראה, מצאו את הכיס בחיקה של הזקנה, ומכיון שראוהו שאין בו אלא עפר, זרקוהו – ונשפך עפרו…

לקחתי את הכיס ושמתי בו פרוסת לבֵנה זו המלאה דם…

איני יודע, אם מדם הסבתא זה, או מדמה של העגלה הוא…

ולמה זה תזל דמעתך, בת? והרי מעשה זה אינו יחיד במינו… וכלום לא בימיך אירעו אלה? – אני לא ספּרתי לך את זה אלא שתדעי מה ביקשתי ולא מצאתי באוצרך… סימני הדור – היכן הם?

עתה, דמעתך נָסכת על כיס זה – יהא זה שלך! – – –

… הנה שמת גם את זה בתוך זכרונות חייך – והיה זה לך לאות הדור, אות לעמך ולדמיו…

ועל זה – על הכיס הזה ועל הצרור הזה אשר בתוכו, ואפשר גם על שעה זו, שאֵלו נמסרים לך לזכרון – תוכלי גם אַת לספר מעשה רב לקטנים, שיֵשבו סביבך במוצא-שבת אחד, שם – ב“ארץ-הזכרונות”, אשר אַת תבואי שמה אחרי –

---

---

נער הייתי...

מאת

ש' בן־ציון

א. קוקוריקא, בני רחמנים!

בכף-ידו עושה סבא את אזנו כאפרכסת, כופף אל הקטנים ואומר:

– מה? – איני שומע… דבּרי, בתי, בקול יותר רם… כך? נשף עורכים בבית הספר לכבוד חנוכה? נאה ויאה!… גם שירים ונגינות ומחולות יהיו? טוב וטוב! – בשמחתכם גם לבי ישמח.

ואצלכם, שמעוני, מה יהא? – כך – מחזה אתם עורכים ואף אתה מן המשחקים? לשמחה ולששון יהיה לכם, בָנָי!

אבל בבקשה? אל נא תצעקו יחד… ואשמע!

מה? רוצים אתם לדעת אם גם בחדר היינו שמחים בחנוכה?

כן… מובן… ברם יש שמחה ויש שמחה… אנחנו שמחנו למשל, במשחק הדרֵיידֶ"ל (סביבון), גם בקלפים שיחקנו… כן, בקלפים כתובים באותיות עבריות היינו משחקים… וביותר שמחנו בדרור שנתּן לנו בימים ההם בתוך החדר… גמרא לא למדנו בחנוכה, רק פרשת השבוע בלבד – “מקץ” או “ויגש”…

אך בחנוכה אחד, זוכר אני שמחה גדולה מכל השמחות – כן, שמחה רבה היתה לנו אז, שמחה יוצאת מן הכלל. –

מה? לשמוע אתם רוצים? – טוב, שבו ואספֵּרָה:

היה המעשה ביום ראשון לחנוכה…

כן, ביום הראשון היה זה, יום נאה של תחילת חורף היה: בחוץ יורד השלג הראשון ומלבין פני הרחוב, תינוקות עומדים שמחים וחוטפים בידיהם האדומות את הנוצות הלבנות הנופלות מן השמים; וכמדוּמה, שאפילו הגדולים אינם הולכים בשעה זו ברחוב אלא כדי לקבל עליהם את פתּי השלג הקלילות המרחפות ונופלות בחשאי…

אך אנחנו, עשרת התלמידים של בית רב אחד, אם כי דרור נתּן לנו ו“איש כל הישר בעיניו יעשה” – עומדים היינו כולנו בתוך ה“חדר”, ואף אחד מאתנו לא ביקש לצאת בשעה זו לשמוח בשמחת השלג.

שמחים היינו בשמחה אחרת, גדולה מזו. –

הרבי עצמו יושב וכותב ומצייר לנו קלפי-משחק!

כולנו עומדים צפופים אצל השולחן, ראש על גבי ראש, ראש אצל ראש, ראש תחת ראש – וכל העינים שבכל הראשים יחד צופות ותמהות למלאכת רבנו, שהוא מפליא לעשות. על כל קלף וקלף שהוא גומר ומניחו להתיבש קוראים כל הפיות שבכל הראשים ועונים בשמחה רבה:

“הו, כמה יפה! כמה נאה! ממש כמו שנדפס!”

הנה זה כותב הרבי את האות “למד”, ועושה הוא אות זו כמין חסידה בשעה שהיא משקשקת במקורה; עומדת היא לה על רגל אחת וצוארה הארוך מוּפשל לאחוריה וכמין עין תמוהה קבועה בראשה…

עוד “למד-אלף” – והקלפים נשלמו!

יתיבשוּ ונשב לשחק, – לשחק בכסף ממש!

וכסף יש ויש!

הון רב בחדר, כסף כאבנים וכחַרסי-אדמה! – האבות והאמות, הזקנים והזקנות, הדודים והדודות, הקרובים והקרובות, שיחיו – הכל, ברוך השם, נתנו מעות של חנוכה!!

כולנו, כל הקהל, עשירים באותה שעה, עשירים ושמחים וטובי-לב!

הרי אני, יוסילי, למשל: כמדוּמה לכם, שקטן אני, תינוק בן שמונה? אבל הביטו נא בכיסי, שלא תשלוט בו עין-הרע – הביטו והִתַּמָהוּ!

את הכיס, כיס זה של אַטלֶס, כיס קטון זה, תפרתי לי בעצמי – חי ראשי – אני באצבעותי תפרתיו לי! – ורק שנצים אלו בלבד עשתה הדודה אסתר מלכה שתחיה; רוצה אני ומושך – והכיס מאליו יפּתח, רוצה ומושך – והריהו סגוּר ומהוּדק!

ובתוך הכיס מה?… הוא מלא וגדוש! הרי “זהוב” אחד כסף – כלומר, חמש עשרה אגורות… הרי “אֲרִי” אחד כסף – כלומר, עשר אגורות… והרי בת-חמש, חמָשית אחת של כסף – הו, כמה אני אוהב אותה! קטנה היא, דקה היא, מנוצצת היא – חדשה, לגמרי חדשה! וחמה היא, חמה, כאילו יצאה אף עתה מבית היציקה!… והשאר? השאר מטבעות של נחושת הם, גם אלה שמם ממון! – ופרוטה אחת קטנה יש לי בהם והיא מזהירה כדינר, כדינר זהב ממש!

ובסך הכל, יודעים אתם, כמה מעות יש לי?… יש לי בסך הכל שלושים ושמונה אגורות… ועתה הרי עוד נשַחק – ובודאי גם אזכה עוד במשחק…

אתם אומרים: “לָאו”? ואני אומר לכם: הן והן! – חי נפשי, כי זכה אזכה! והאמינו – כי יודע אני במזלי!… רמאות? – חלילה וחלילה! הרי הרבי עצמו ישגיח במשחק שיהא כדת וכדין! הוא, רק הוא יפַקח על הכל! גם את הקלפים הוא יחַלק! – אבל יודע אני מראש במזלי שהוא כך!

ושמעו נא מה צָדוֹטל טוּרטבן אומר – שמעו והשתוממו! – צדוטל זה, לא רק דובר אמת הוא אלא גם בעל חשבון "דדוֹל " הוא – והנה קפץ על הספסל והריהו עומד ומכריז:

“בנים! שתיטה! טמה אדורות לטוּלנו יש – מי יודע?”

הוא שואל והוא משיב:

“טמה אדורות לטולנו – אני יודע! לטוּלנו, לטל עשרת הנערים יחד – ארבע מאות וששים וחמש אדורות, שהם ארבעה שטלים ומחצית השטל וזהוב אחד!”

“הו הו הו!! כל כך מעות יש לנו?!…”

“ומה היינו יכולים לטנות, בנים, בטל הטסף הזה?”

“עשרה גַלְגלונים של זהב טהור!”

“לא! עשר חביונות מלאות סוכריות”.

“לא! סוס לרכיבה – ולא נלך ברפש!”

“לא! ספר-תורה קטון לבית-הכנסת!”

“לא ספר-תורה, אלא כתר-תורה עם פעמוני זהב!”

והרבי מגחך ועוסק בגמר עבודתו.

הוא כל כך טוב וחביב ביום זה! אנו מרעישים ומהגים כבני-אַווז והוא אינו מקפיד כלל, אלא מחריש ומגחך בין שפמיו…

“תם ונשלם, שבח לאל בורא עולם!” אומר הרבי בניגון ומניח את הקלף “למד-אלף”.

הרף-עין – דפיקת רגלים כבשעת הכאת-המן – והכל יושבים כבר מסביב לשולחן! הכל צוהלים, כל פנים מאירים משמחה – הרינו מוכנים ומזוּמנים לקיים מצות משחק בחנוכה!

אבל הדיו על הקלפים עודנה רטובה. הקלפים פרושים על פני כל השולחן זה בצד זה ואין לגעת בהם; הדיו נוצצת עליהם ומגָרה את יצרנו – אוי-וי! מתי זה, מתי תיבש? – אין גם מקום להניח בו את הכסף…

הכל נופחים בהבל פיהם על גבי הקלפים להחריב את הדיו מעליהם:

– הַהוּוּ! הַהוו! הַהוו!!

ומה הרבי עושה? לוקח הוא את העששית הקטנה, שאנו לומדים לאורה בלילות-החול, ומדליקה ומיבש לאורה כל קלף וקלף שהוא עדיין רטוב.

כמה חביב, כמה חכם ומחוּכם הוא הרבי היום!

הכל מניחים את כספם גלוי על השולחן, עשרת צבּוּרי-כסף עומדים בשתי שורות: שורה של חמשה אוצרות מעבר מזה, ושורה של חמשה אוצרות מעבר מזה…

גם אסתרקא, בת הרב, קטנה היא בת שלש וראשה מתוּלתל – רוקדת ומוֹחאָה כף, נותנת ומושיטה לחטמו של הרבי את שתי אגורותיה וקוראה:

“גם אסתיקא, אבא! גם אסתיקא!…”

גם היא עשירה היא, וגם היא רוצה לשחק עמנו.

אבל הנה נפתחה הדלת – וזֶלְדָא האלמנה נכנסת לה לאטה…

אתמול ושלשום כשהיתה שכנה זו נכנסת אלינו – פעם בפעם, היתה מקוּבלת עלינו בסבר-לב יפה: הרבי היה פוסק מן הלימוּד עמנו, נפנה אליה כאחד עם הרבנית (אשה צעקנית היא זו, ואף על פי כן רחמנית) ושניהם, הרב והרבנית, מתחילים לשאול אותה על הפרה שזלדא רוצה לקנות, ועל האשכנזי, בעל הפרה – מה הוא אומר? ויועצים ביחד על הכסף מאין ימָצא לה. שלשתם משוחחים ודואגים, ואנו בתוך כך מצחקים בסתר, נושאים ונותנים זה עם זה בחשאי, ומי שהוא רוצה יושב ושומע בדבריהם, – סוף סוף, הרי פרה אדומה זו שלנַפּח האשכנזי מעסיקה יותר מ“שור שנגח את הפרה” שבגמרא… אבל עכשיו – למה עשה הקדוש-ברוך-הוא עניים בעולמו, ואין אלו באים אלא להשבית כל שמחה ממי שיש לו?…

יודעים אנו שיש לה לזלדא בנים קטנים, והם יחפים, יודעים אנו שפרה, ובפרט אדוּמה, דבר חשוּב הוא. יודעים אנו שזלדא מבקשת “פרנסה” מן הפרה, ויודעים אנו שלזלדא יש רק שלושים שקל, והאשכנזי רוצה דוקא חמשים – אדם רע הוא נפּח זה ואינו רוצה להאמין בזלדא שתשלם לו קימעא קימעא עשרים שקל הנותרים, אף על פי שהיא רוצה ליתן לו רבית ורבית דרבית – אבל – אנו מה אנו חטאנו לה, לזלדא, שתשבית עלינו את המשחק? –

הנה עזב הרבי את הקלפים ונפנה אליה ואל חשבונותיה…

“מה אעשה? מה אעשה? מה אעשה, רבונו של עולם?!” נאנחת זלדא ואנחתה אינה נאה כלל לכבוד חנוכה…

“מה אעשה, ומחר הוא מוליך את הפרה ליריד!… יותר אין הגוי רוצה להמתין – ואנה אני באה?… הרי אֵם, אֵם רחמניה היא זו ולא פרה! – אילו ראיתם את החמאה שלה – זהב, אני אומרת לכם – זהב טהור של דינרים ולא חמאה! – אוי לי ואוי ליתומָי!…”

“רבי, מתי נשחק?”… שואל אהרלי הקטון.

“הנח!” – גוער בו הרבי בנזיפה.

ערבה השמחה: הרבי עצוב, הרבנית תמכה סנטרה באצבעה ומנידה ראש כאבֵלה על המת, וזלדא דומעת וגורפת מחטמה ועושה חשבון.

חשבון זה מעסיקני דוקא בענינוֹ – וזהו:

הרבנית שלנו השאילה לזלדא את שתי כפות הכסף שיש לה עם מטפחת של משי; זלדא עצמה צֵרפה לאלו את מנורותיה (שתי מנורות של נחושת יש לה לשבת ומועד); רבקה החייטית השאילה לזלדא מחבת נחושת גדולה וטבעת זהב; שמואל החזן הוסיף על זה גם הששה סדרי משנה שלו – והלכה זלדא ונשאה כל אותה הכבודה בעבוט ליצחק-יוסף המלוה. אבל זה רוצה לתת על הכל רק שנים-עשר שקל – חסרו לה לזלדא עוד שמונה. מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? הוא הגדיל חסדו עליה ופגעה בשיינדל הזקנה – ספּרה לה הזקנה את נגעי לבבה. ושיינדל – ש"י עולמות תנהל, רבונו של עולם! – אמרה לה לזלדא בזו הלשון: “יודעת את בתי, שאני מקבצת לי מעות לתכריכין – איני רוצה שאהיה קבורה בתכריכין שלא מיגיע כפי – אבל אַת, הרי אלמנה אַת ויתומים קטנים לך ורוצה את לפרנסם מיגיע כפיך – את עדיפה! אעשה נא בכספי זה גמילת חסד ומוּבטחני בהשם יתברך, שיחייני עד שתסלקי לי חוב זה…” ונתנה לה שיינדל שלושה שקלים. הלכה זלדה בשמחה רבה אל האשכנזי – אמרה: רק חמשה שקלים בלבד הרי יאמין לה, וימתין לה כשני שבועות. אבל הוא הנפח באחת: או כל החמשים, או שהוא מוליך את פרתו ליריד…

“ומה אעשה? מה אעשה עכשיו, רבונו של עולם!?…”

“פרה כזו, פרה כזו”, מתנודדת זלדא בדמעותיה והולכת אחר הרבנית לחדר-הכירים – פרה כזו, הרי גן-עדן היתה עושה לי בביתי… בוקר – הילדים קמים, ואת נותנת להם כוס חמין בתערובת של חלב; הולך לו שימעלי אל ה“חדר”, ואת נותנת לו פרוּסת גבינה – יאכל לו, קדישי היקר, ישיב נפשו ולא יקנא באחרים… ופרנסה – הרי פרנסה כשרה יכולה זו לתת ב“פה מלא”!…

הרבי תמך ראשו בכפות-ידיו, יושב ומביט למטה ודומם.

הצצתי על כספי שלפני – אִי! אילו היו לי פה חמשה שקלים והייתי יכול לעשות מצוה גדולה, בשעה זו… אבל אף לאחד ממנו אין חמשה שקלים, ואנו מה אנו ומה הוננו? זה כספי – במה נחשב הוא?…

“רבי”, אומר צדוטיל ומתאדם…

הרבי אינו שומע.

“רבי”, חוזר הוא שוב…

“הַנַח!” גוער בו הרבי, “עוד תשַחק, בהמה!”

ומתחיל צדוטיל לגמגם:

“לא לשׂחט, רבי… אנחנו… אם אנחנו… טל הילדים נתּן טספנו… לטסף שלנו חסר רט שלושים וחמש אדורות – והיו חמשה שטלים, רבי”.

“ובכן?” שואל הרבי ופניו הלבינו והאדימו ועיניו התחילו תועות על פני כולנו בתמהון…

“הנתּן לה?” שאלו שנים ביראה…

“ובמה נשחק?” אמר אהרלי הקטון והתחיל נושך אצבעו…

“איני צריך!… איני צריך לשחק!” נעקרה קריאה מתוך לבי ושלא מדעתי, ומיד סילקתי את כספי מלפני בבושה ובקנאה לצדוטיל שהקדימני. נדמה לי, כי אני הייתי רוצה לומר זאת שאמר הוא…

מעותי מושלכות מלפני…

זה כספי, זה אוצרי, זה עשרי אשר אִשרני… מטבעות הכסף והנחושת אלו לא יהיו לי עוד – וכיסי כיס זה של אַטלס – מה יהא עליו?…

עוד פעם משמשתי בבת-חמש שלי הקטנה, החמָשית הדקה והנוצצת – ובהחלטה גמורה לקחתי את הוני בקומצי והטלתיו כולו על גבי הקלפים!

והכל, הכל עושים כך…

זה אחר זה מרים את קוּמצוֹ הקטון בחשאי ומטיל את כספו על הקלפים…

אף אסתרקא מטילה את שתי אגורותיה ואומרת:

“גם אסתיקא, גם אסתיקא, אבא!…”

וּראו – – עיני הרבי כמה הן נבהלות, פקוחות הן לרוָחה ודמעות עומדות בהן…

“מה?… מה?… מה, ילדים?” הוא מגמגם…

“יקח נא, רבנו – יקח ויתן!”

“יקח נא, יקח נא!” מסכימים הכל כאחד.

הרבי ידיו רוענות – הן נוגעות בכסף ונרתעות, כאילו גחלי אש הוא רוצה לחתות בפיסות ידיו…

“בלב שלם אתם נותנים, ילדים?…”

“הן! הן-הן!”

“זלדא, זלדאנוּ!” קורא הרבי בקול רועד.

זו נכנסת אל חדרנו, ותמהה לפני הרבי…

והרבי גורף בשתי פיסות ידיו את המטבעות, מרים כספנו לגבוה ואומר:

“לכי, זלדאנוּ, וקני את הפרה… הרי, הרי בני מַלוים לך את כספם שיש להם!…”

“ארבעה שטלים וששים ושבע אדורות”, אומר צדוטיל, “טי דם אסתרטא נתנה שתים!…”

“הוי, הוי!” קראה האלמנה, הפשילה ראשה ונשענה על הקיר שלא תפול..

ופתאום קפצה ממקומה, נפלה אל בין הילדים – ובכיות, וגניחות, ונשיקות וברכות של חיים… של הצלחה… של תורה וחופה… ושל גמילת חסדים – ברכות ונשיקות על לחיינו, על מצחותינו ועל צוארינו.

––––––––––––––––

יצאה זלדא.

הקלפים מוטלים על השולחן כשברי כלי יקר…

כולנו הרגשנו שדבר, דבר גדול נעשה כאן – אך הכסף איננו, הוּרק החדר… אבל דבר חשוב שליט כאן בכבודו, ואין מי שיפתח פה לדבּר מפני כבודו של זה, רק הרבי קורא בדחילו וּרחימו:

“הא! הא, רבונו של עולם! – בניהם של ישראל! בניהם של ישראל…”

והרבנית עומדת בפתחו של חדר-הכירים, ומסתכלת בנו, ועיניה – כמה אהובים אנו עכשיו לאשה זו…

יתר הרגעים איני זוכר במה עברו עלינו…

עד שלא קרא אהרלי הקטון: “הנה הפרה והעגל!” וכולנו קפצנו ממקומנו ונתפרץ החוצה.

צועדת לה האדמה על רפידת השלג החדש ומנענעה אזנים; טפין דקין של שלג נמס נתלות בשערותיה וגופה מַהבּיל בתוך האויר הצונן; והעגל, עגל קטון ורך, גם הוא אדום, רץ אחרי אמו המכשכשת לו בזנבה ויונק מדדיה בדרך הילוכו; וזלדא שבט ענף בידה עוברת אחריהם בקריאות של חבּה: “הוֹ, הוֹ פרתי… הוא, הו אדומתי… הו, הו, אמי שתחיי לי!…”

לא להכות את פרתה היא רוצה, אלא לנשקה, לנשוק אותה ואת בנה השובב האדמוני והרך.

רואה היא אותנו ואומרת:

“רואים אתם, ילדים? רואים אתם, חביבים?…”

רואים אנו, רואים שדמי-חנוכה שלנו נבלעו בפרה אדומה ועגל יפה המובלים עתה לביתה של זלדא, ואנו, כל התלמידים והרבי והרבנית ואסתרקא הולכים ומלַוים את הפרה ועגלה לביתה של זלדא.

שבנו אל החדר ומצאנו את הקלפים העלובים מוטלים נעזבים על השולחן…

קלפים יפים באותיות נאות אלו מה יהא עליהם?…

אומר הרבי:

“ובכן ילדים, נשב לשחק…”

“במה?” שאל אחד כמבויש – “יותר אין לנו כסף…”

“נשחק ב’קוּקוּריקא'!”

“מי שיקבל שלוש פעמים “למד-אלף” יקרא שלוש פעמים קוּקוּריקא – – –”

… ויודעים אתם מי קבּל ראשונה שלוש פעמים “למד-אלף”? – שמעו והשתוממו:

הרבי בכבודו ובעצמו!

ומיד קם הרבי על רגליו, החליק זקנו, העצים את עיניו וקפץ אגרופיו, הרים ראשו למרום וקרא בכוָנה עצומה ובטעם כקורא ב“שמע ישראל”:

" קוּקוּריקא, רחמנים בני רחמנים!"

הקריאה היתה של מסירת נפש והבהילתנו…

פקח עיניו, שחק לנו ושִנה קולו לקול ילד קטון וקרא כתרנגול צעיר:

" קוּקוּריקא, יהודים קטנים!"

ובעוד שאנו צוחקים לקול משוּנה זה – והרבי הרי זה משַלש בקריאה רועדת ומסתתמת:

“קוּ-קוּ-קוּ קוּ-קוּ-ריקא! אהיה כפרתכם, בני אברהם יצחק ויעקב!”

ונפל הרבי על צדוטיל, חבּקו, הגביהו ונשקוֹ בבכי – –

והרי זה צדוטיל מוחא כף וקורא מבין זרועותיו של הרבי: – טוּטוּריטא! טוּטוּריטאָה!

––––––––––––––––

ומה אומר לכם ילדים? אומר לכם ששמחה גדולה היתה בחדרנו? לא! דבר זה הרבה גדול הוא משמחה…

וּלואי, שתקבלו אתם תענוג כזה בימי חנוכה אלו בחגיגות שלכם – אמן!

ב. עבודת מתנה

באחד הלילות שלפני פסח, שבהם מקדימים והולכים לשינה, לנוח מן העמל והטרדה והפיזור שבבית, המתפנה מן החורף והחמץ ומתכּשר לחג, לאביב ולמצוֹת, – בלילה אחד שכזה, מיד לאחר כְבות-הנר, התחילה נקישה מרקדת ותופפת על דלתנו החיצונית וקול עָלֵז קורא מבחוץ לשתי אחיותי הגדולות:

“שרה! רבקה! – מה? כבר ישנות אתן?!”

מטרונה המשרתת יצאה לשאול ולפתוח, כשהיא יחפה ומתרעמת בהליכה, – ומיד ונכנסה שפרה בת שכננו, כשהיא נחפזה כרוח לחדרן של אחיותי בקריאה עצורה צוחקת ומזרזת:

“קומנה, עצלניות! – ביילה-רחל אופה מצוֹת!”

ביילה-רחל זו, מכיר אני אותה ואת בניה. היא דרה בדיוטה התחתונה, “במרתף” של רב ישראל-יעקב, אבי שפרה זו – ואלמנה עניה היא, אֵם לקטנים, שהיא רגילה לומר עליהם בשעת-כעס: “ארבעה בנים כעשר מכות נתּנו לי…” עכשיו מה שפרה מבשרת ואומרת עליה? זלמן הנחתום נתן לה לביילה רחל את תנורו שתאפה בו מצוֹתיה חינם. ומפני שאין לה לשלם גם לפועלים, יצאה שפרה לאסוף לה עוזרים אין כסף.

“ורוֹדה יש לה?” שואלת אמי בקול מתוך חדרה.

“רוֹדה שברודים!” מצהילה לה שפרה העליזה בקול, “שמעיה הארוך בכבודו ובעצמו יעמוד לנו!”

גם את שמעיה הארוך אני יודע. ידעתיו וגם אהבתיו. דל שמח זה, גַחכָן וטוב-לב תמיד. לפרקים הוא בא בשביל איזו מלאכה בביתנו, או לילך בשליחותו של אבא; ומשנכנס, מיד כל הילדים מקיפים עליו – ששה היינו – והוא בעוָיה אחת שבפניו הריהו מטיל בנו שחוק, עד שאנו רוקדים ומתגוללים משׂשׂון. – עכשיו, את שמו שמעתי, ומיד קפצתי והדלקתי את הנר, נתלבשתי, – והרי גם אני עם אחיותי.

“גם אני הולך. גם אני רוצה לראות”, אני אומר להן בעקשנות.

“לראות? מה תראה שם, מזיק!”

“טוב! ילך נא גם גבר זה עמנו!” קראה שפרה בשמחה.

“אמא, המזיק נטפל אלינו!”

“אמא, המזיק זה נתלבש!”

“אמא, המזיק מוכן ומזומן לילך!”

כך שתי אחיותי מכריזות עלי ומסרבות להליכתי. אבל אני, לראות אני רוצה, – הלוך אלך ויהי מה!

“קחנה גם אותו”, משיבה אמא ממשכבה, “ילך. גם אני הייתי הולכת אילולי מיוּגעת הייתי כל-כך מעבודת-היום… אך ראֵה יוסי-נא”, מתרה היא בי, “הלא תפריע שם לכּל בעבודה”.

“לא, אמא! לא, לא! בחיי, לא!” אני מבטיח מתוך רקידה.

*

באנו אל בית-האופים – והנה כל הבנות שבשכונה כאן הן! כולן עובדות בשמחה של מצוה ובקולי קולות של זריזות; דופקות במערוכים, גוללות על הבצק, מתבדחות וּמַהגות כולן פה אחד. ואני (“צמח העולה בכל מקום” – כמו שאחיותי אומרות) – אין מקום נסתר מפני. רגע אני כאן ורגע שם.

“חוזר כסֶנְדֶר על היריד!” אמר פיני בנו של השמש ומצחיק עלי את כל הקהל. אבל אני חֵמה אין לי עליו בשעה זו, מפני שמפליא הוא לעשות בגלגל-השִנַים שבידו: חופז-פוזז הוא הגלגל על גפּי הדף, ומצה אחר מצה יוצאת מנוּקבת מעשה-תשבץ – כפתור ופרח!

גם את ביילה-רחל עצמה מצאתי. עומדת היא מאחורי הפרגוד ולשה שם באגן-נחושת ומברכת מסתר פינתה את כל הקהל שבא לעזרתה: “ולואי שתזכו לשנה הבאה, רבונו של עולם! – – בפרנסה טובה – – במזל טוב – – בזיווּג מן השמים בלב שמח…” כך היא עונה על כל לישה ולישה. –

גם “הארבעה בנים” עמה שם, זה בזוית זו וזה בזוית זו: שמואליק “שביב-אש” – על המים, ו“רב יום-טוב נְגַב-חוטם” – על הקמח.

“והיכן, ‘בֶּריל תקע-בשופר’, ביילה-רחל?”

“בפרוזדור הוא. מנדנד הוא שם את אברהמ’לי, שיחיה”, משיבה לי ביילה-רחל ברצון מתוך לישה; ומאמר לה על כל לישה ולישה: "הכל באו – – אנשים, נשים וטף – – לעֵזֶר לאלמנה באו – – יעזור להם השם-יתברך – – בפרנסה טובה – – בישועות – – בנחמות על כל ישראל – –

“עיסה! עיסה אחת!” קורא ‘נגב-חוטם’ על כל עיסה שאמו גומרת.

“מצה! מצה אחת!” קורא בחור אחד ממקום אחר. וּראֵה – לקולו של זה יוצא ומשתלח כנגדו מרדֶה ארוך מאיזה פתח נמוך, יוצא ונכנס ויוצא בחפזון, מקבל מצה אחר מצה – והב, הב לו עוד…

נדחקתי גם לפתח זה, – והרי אני לפני תנור בוער, תנור נמוך ורחב, מלוּבן ומלהיב ולפניו אחד יושב כפוף, – שמעיה! הוא הוא הרודה במרדה! –

“רב שמעיה, גם אני כאן!” קראתי לו בשמחה, כסבור שבודאי יקדמוני בעוָיה משונה או בהלצה, כדרכו. אך הוא העמיד בי רק פנים זועפים עד שנבהלתי…

פניו היו כחרוכים ומאדמים, וכחושים עד מאד. עיניו קטנו ומלאו דם, פאות ראשו וזקנו פרועות וסבוכות אלו באלו, ולבושו – רק “טלית-קטן” בלבד על כותנתו הפתוחה על לבו, ושרוולי הכוּתונת מופשלים לו על זרועותיו הדקות ומשׂורגות גידים עבים – והידים הללו עובדות במרדה רוץ ושוב, רוץ ושוב, והכל מתוך שתיקה נזעמה…

נכלם נשתמטתי משם וחזרתי לאחורי הפרגוד:

“למה שמעיה ברוגז?” שאלתי ל“נגב-חוטם”.

“לא ברוגז אלא עיף הוא”, משיב לי זה כבנזיפה, על שאין אני מבין דבר פשוט כזה.

“כן עיף הוא, ה' יחזקהו”, עונה גם ביילה-רחל בקטיעות על כל לישה ולישה – “ארבעה שבועות הוא כאן – – לפני תנור גיהנום – – כופף ועובד בפרך – הוי, רבונו-של-עולם – – מחשֵכה עד חשכה עובד הוא – – עובד בגיהנום לשם החג – – וגם הוא עוזרני – – דל עיף ויגע – וחינם – – בשארית כוחו הוא עוזר לי – – הוי, ראֵה ה' והביטה! – – הביטה על רחמנים בני רחמנים שלך!” – –

ואני בקטנותי, אם כי לא יכולתי לשער כל קָשיה של עבודת שמעיה, אך שגופו עיף וכואב הבנתי – וכמשתאה ונפחד עמדתי מפני מתנה גדולה זו, שעני זה נותן להאלמנה בשעה זו…

אכן, ראיתי מה בלילה ההוא…

ובערב-פסח, כשנתן אבא קנקן יין אדום, ארבע כוסות לשמעיה, לא צפּיתי שוב לעוָיה מפניו הכחושים, אלא שאלתי לו בקול נמוך:

“רב שמעיה, אינך עיף עוד?…”

“מה שייך? עכבר קטון!” השיב לי שמעיה בעוָיה והכה לי גם באצבע צרָדָה – “עכשיו שמעיה אחר לפניך, עכשיו אני שמעיה ‘מלך’ לפסח על כל מדינות יקנה”ז! השחוק הוא לך?"

כמובן – שחוק.

ואיך לא תשחק, אם שמעיה רוצה בכך? – –

ג. בקיעת שמים

שיחת ילדים – –

אני כבר כבדו אזני משמוע. ושיחותיכם, ילדים נכדים, איני יודע מה הן. אך גם אני ילד הייתי, – ויודעים אתם במה הייתי אוהב אני לספּר עם חברי? –

בחלומות.

כן, בחלומות. שבכל בוקר הייתי בא לבית רבי, “לחדר”, וחלום עמי מוכן בפי; חלום חדש ומחוּדש המתבקש מן הלשון לספּרו.

מתפללים הקטנים, יושבים לאכול כל אחד בפת-שחרית שלו – ומיד אני פותח ואומר לחברי בדברי יוסף לאחיו: “שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי!”

ולמה כך? שכן מכל המאכלים אהבתי ביותר – את החלומות…

החדר הצר היה נוטל ממני את התאבון לאכילה ונתן בי תאוה משוּנה לחלומות, – לחלום על מה שאינו כאן, על מה שמחוץ לכתלי החדר ומה שלמעלה מתקרה נמוכה ומפוּחמה זו שלו.

ומכיון שהייתי הולך ומספּר בחלומות, ואני גם יוסף שמי, התחילו צוֹוחין לי “יוסילי בעל החלומות”.

הכינוי, ודאי, דבר מקניט הוא ומקַנתּר. אך מי מחברי שבחדר לא היה נושא טלאי של כינוי על גבי שמו? כל אחד הוספה נתּנה לו לשמו: זה “משהלי בעל ברית”, זה “דוּדיל הסבתא” וזה “צדוטיל טוּרטבן” (כלומר: צדוקיל קורקבן). ואני ביוסף הצדיק אהיה מתבייש? אדרבא! יוסף בן יעקב אבינו היה רואה חלומות, וגם אני יוסילי בן בינוש הפולני רואה, והנה “אף אני בחלומי” בכל בוקר ובוקר.

כעת אמנם יכולני להודות לפניכם, ילדַי, כי אפשר ואפשר שלא ראיתי בשעת שינה יותר משאר התינוקות שבבית רבי, ורק הרבה ממה שהייתי רוצה לראות בהקיץ ולא ראיתי, הייתי מספּר כאילו ראיתי בחזיוני לילה. –

ולמה? בחלום הרי הכל אפשר, ואם תאמר שראית בו כך וכך, לא יקפוץ עליך צדוטיל טוּרטבן (שמטבעו אוהב אמת היה) לקרוא בפניך: “שטר!” – כלומר: שקר.

ואמנם, שָׂהֲדי במרומים, שלא נתכוַנתי לדבּר שקרים, חלילה! אלא הרבה הייתי רוצה לראות ושיראו גם חברי עמי כך, – ובכן הייתי מספּר “חלומות”, רק חלומות בלבד… והחלומות חדשים לבקרים היו אצלי.

אך חלום אחד שבאמת ראה ראיתיו בתנומה, – וחלום נאה וגם נורא היה זה, עד כדי להתמיה את השומעים, – את זה דוקא לא ספּרתי אז בשעתו לפני חברי.

ועדיין אני זוכרו עד היום.

האספרנו כעת לפניכם?

טוב. השומע ישמע.

*

בא לי אותו החלום בענינו משום מעשה שהיה.

וכך היה:

באחד מ“תשעת הימים” שבתחילת חודש אב, בא אותו צדוטיל שאמרנו, וספּר לנו בלשון טית“ין ודלת”ין שלו מעשה שהיה עם “טלמן דרונם” (קלמן גרונם) השמש. ותוכן המעשה זהו:

דבר מפורסם היה אצלנו, כי בכל ליל תשעה באב השמים נבקעים בחצות ונפתחים לרגע כמימרא, כדי דבּור אחד קצר בלבד, – ומי שרואה בכך ומספיק לומר ברגע קטון זה את בקשתו, מיד תיעשה ותנתן לו לאַלתר מן השמים. והנה אשתקד – ספּר צדוטיל – היה מעשה בקלמן גרונם השמש שבבית-הכנסת הקר, ששכב בליל תשעה באב בחוץ ולא היה יכול לישון; שכב והיה מסתכל למעלה וראה פתאום השמים נבקעים. ביקש השמש לשאול קַפֶּלְיוּש (מגבעת) מלא אדומים (דינרי זהב) – “אבל טבצן הרי מזל אין לו” – הטעים צדוטיל את הדבר – והואיל שטלמן דרונם כבד-פה הוא, לא עלינו, – “לא הספיט לומר אלא: 'טְטְטְטופְליוּש ' בלבד” – ומיד נזרק לו קפליוּש על ראשו: “טלומר טפלוש ריטני בלבד!”

– "ומה? – נתכעס עלי צדוטיל משראה אותי מפקפק בדבר – שטר הדבר? אני מדיד שטר? בעל חלומות שטזה, על האמת הוא מלדלד! דבר טטון לו הטַפֶלוּש של טלמן דרונם! – לך לבית-הטנסת הטר – ותראה!

שומעים אתם? – קפלוּש מן השמים, ואפילו רק ספק משמים – מי לא ילך לראותו?

ובכן, עוד באותו שבת – שבת חזון – נשתמטתי בשעת קריאת התורה מבית המדרש, – מקום שאבי היה מתפלל שם עם בני התורה שבעיר, ומיהרתי לבית הכנסת הקר, – מקום שקצבים, אמידי בעלי מלאכה והדיוטי בעלי בתים מתפללים בו מתוך עושר, עם חזן ומשוררים.

באתי, ובעיני ראיתי – ולא האמנתי! קפלוּש כזה גם בחלום בחזיונות לילה שלי לא ראיתי עדיין!

הנה מהלך לו קלמן גרונם ממש, יהודי קטון ודק ובעל זקן גדול שרחבו כמטאטא, להבדיל – הוא ממש עם זקנו זה הצהוב, והוא – ישמרנו ה'! – כמגדל של זפת בראשו הוקם לו, וגוף זה מהלך ונושאו כדבר קל!

אומרין: צילינדר הוא זה. אבל הרי לא השם הוא העיקר, אלא הקומה הגבוהה של זה, והמראה של זה, וברק הזוהר שבזה. זוהר – עין לא ראתה כמוהו אפילו בשום אַטְלס שבעולם! –

ובאמת, מגבעת כזו בימים ההם לא נראתה עוד בעיירתנו מעודה. ואני מסתכל בקפלוש זה ובחוש אני רואה,כי לא מעשה ידי אדם הוא… כי אדרבא, כלום אפשר כלי יקר ומופלא כזה קלמן גרונם הקבצן קנהו? – והיכן? כלום יש כאלו למכירה באיזו חנות שבעיר? על כרחך וגם על רצונך אתה אומר: מן השמים נתּן לו, כדברי צדוטיל ממש.

צילינדר מן השמים – והרי אני הולך ונגרר אחרי פלא זה כעגל אחרי הפרה. מסתכל ומסתכל עוד ועוד, עיני ניזונת בו ואינה שׂובעת – הוא כולו מוקשה אחד, וברק לו מכאן וברק לו מכאן וברק לו גם מלמעלה – קפלוּש עושה חזיזים! וכל חזיז כמראה החשמל לו… חזיז ושוב חזיז – ורעם הממני פתאום – הוי! –

מין נהמה משונה שנשתבשה בתסיסה ורתיחה נתזה עלי בקול פחדים:

“שְשְשְשֶקֶץ! מסתתכככל אתה מה?”

כך ובלשון זו נסתער עלי הגוף המוּצלנדר, רוקע ארץ כנגדי בחימה, השפוכה כדם לתוך פניו. עוד מעט – ואת שתי אזני יתלוש!

מובן, שראשית כל ברחתי כמפני הארי, – חזרה אל אבא, לבית המדרש, ולבי – הולם פעם יהלמני.

*

נמלטתי בשלום, אבל דעתי לא נחה עלי: מה כעס כעס עלי קלמן גרונם זה? שמים וארץ גם הם מעשה אלהינו וכלום אסורים הם בראיה? – –

תינוק הייתי ולא עלתה כלל על דעתי שהשמש חבוש בפאר ראשו זה לאנסו, בגזירה קשה מצד הגבאי החדש – חייט שנתעשר וביקש להנהיג בגבאותו כמנהג אודיסה, והוא שהביא צילינדר זה וגזר על השמש לשאתו. לא ידעתי גם, שקלמן גרונם מתבייש בדבר, כאילו עשוהו “מוֹנדריש”.

לא ידעתי זאת – והקפלוּש אך פלא מן השמים היה בעיני, מעשה נס – ושוב לא נתּן מנוח למחשבה שבראש, עד שבאתי לידי החלטה זו:

בליל תשעה באב הקרב ובא, הריני לן בחוץ, ודוקא אצל תיבת המספוא שבחצר אשכב; שם אשכב ולא אישן אף שינה קלה, אלא אך ורק לשמים אביט, אסתכל עד שיבָקעו, וברגע הבקיעה – אני הרי לא כבד פה, חס וחלילה – אומר מיד בהרף עין אחד דבּוּר אחד קצר ומפורש – ומה הוא?

“תיבה מלאה אדומים!” כלומר: תיבת המספוא היא תתמלא אדוּמים, מטבעות זהב חדשות…!

מובן, שלמסקנה זו בכל פרטיה לא בשעה אחת באתי. הרבה נתיגעתי על הדבר במחשבה תחילה. יומם חשבתי ולילה לא נחתי עד שביררתי לי את הדבר מכל צדדיו ולכל פרטיו – וראיתי כי עשה אעשה ויכול אוכל.

כי מה? תאמרו: בחוץ תלין ואמא מה תאמר?

אבל אל תדאגו לי. דודה אחת אסתר מלכה יש, והיא – מנשים באוהל תבורך – זכותה תעמוד לי בשעה החמורה. זקנה טובה זו בביתנו היא יושבת, ואם אני רוצה דבר ואמא מסרבת לי, או שאני מסרב ואמא רוצה ודורשת ממני – מיד באה דודה זקנה זו ומוצאת פשרה המכריעה תמיד לצדי שלי “לצד התינוק שיחיה” – ורצוני שלי נעשה.

אמנם עם אבא אין הדבר כן. בפני מאמרו ורצונו גם הדודה אסתר מלכה משתתקת ונכנעת – אבל בואו וראו מה הקדוש-ברוך הוא עושה בכדי שלא יבטל אבא ולא יפר את עצתי – שולח הוא אותו מכאן עוד במוצאי שבת זה לאודיסא עד ל“שבת נחמו” – ובכן, הרי הכל אם-ירצה-השם יעלה בכי טוב בליל תשעה באב זה!

עכשיו, סברו נא! עמדו וחשבו קצת: מה יהיה לכשיחזור אבא לשלום וימצא את תיבת המספוא שבחצר כשהיא מלאה אדומים, מטבעות של זהב ממש? – אבא, כמובן, ידוֹע יֵדע מה לעשות באוצר זה: בתים, חנויות, יערות, גג חדש על בית-המדרש, וכלים מכלים שונים יקנה, כלים ותכשיטין לאמא ולדודה אסתר מלכה גם כן ולעצמו – אפשר גם צילינדר יקנה!

ולי? – אני רק דבר קטון אחד אבקש: סוס קטון בלבד. סוס חי ממש, אלא שקטון יהיה מבּרייתו ולבן יהיה כשלג, ופעמוני זהב יהיו תלויים לו בצוארו, והוא רתום יהיה למרכבה קטנה – קטנה אבל מלוּטשה ומבריקה כצילינדר תהיה – ולמה לי זה? בכדי שבכל ערב וערב, כשאני בא מן החדר, אהיה נוסע לי לטייל מעט בשדה, לצד היער…

הדבר אמנם יעלה באי-אילו מאות – ומה בכך? יש ויש, ברוך השם, לאבא ואינו צריך לקמץ!

שוחקים אתם – ולמה? כסבורים אתם שלא יסכים אבא? סימן הוא שאינכם יודעים ומכירים באבא שלי! הוא, עליו השלום, אלמלי שמעתם אותו פעם, כטוב לבו לספּר – מה הוא יעשה, אם ירצה השם, לכשיתעשר – והייתם יודעים כמה פזרן הוא אדם זה מטבעו, וכמה אוהב הוא כל מיני דברים יפים שבעולם! –

עשׂה יעשה זאת אבא לי! תתמלא רק התיבה אדוּמים – ותראו.

*

אבל הנה ליל תשעה באב בא – ונסתבך עלי הענין, ראיתי שההחלטה שלי צריכה להשתנות. –

במה? ולמה?

שמעו נא מתּחילה את המעשה כמו שהיה – וגם אתם, בנים, תסכימו ודאי על השינוי.

שמעו.

– “גם בביתנו יאמרו קינות” – כך אמרה אמא לפנות ערב ולא נתנה לי שאלך לבית המדרש.

ומה טעם? אבא הרי נסע מכאן, ושם, בבית המדרש שלנו, משליכים פקועות של קוצים בליל תשעה באב – ואני, תינוק בלי שמירה, שמא אתנזק שם, חלילה. ועוד טעם יש: ברחוב של גויים צריך אני לעבור יחידי בערב, בחזירתי מבית המדרש – ושקצים יפגעו בי.

ובכן מה יש לעשות? בגלות אנחנו, והריני מוכרח להשאר בבית לאמירת הקינות. ועם מי? עם הנשים השכנות שיתאספו אלינו. –

לישב עם הנשים לא נתאויתי, שהן, כידוע, אינן נוהגות לזרוק פקועות של קוצים, אבל “להשאר” כך גזרה אפילו הדודה אסתר המלכה – ואני נשאר.

והנה ערב עגום מתפרש בשתיקה. נר אינו דולק בבית, ושכנות, שאין להכירן בתוך האפלולית, נכנסות בחשאי, כברגלי חתול תצעדנה, כי בלי נעלים יצאו אלא בגרבים בלבד…

פורשׂה אמא שקים על הרצפה, מדליקה רק פתילת שעוה אחת, זו הכרוכה כפקעת, ונותנת לדודה לאסתר מלכה. וזו נוטלה את הספר “צאינה וראינה” שלה הנושן, את המשקפים על חטמה תתן – מתישבת לארץ, וסביבה כל הנשים על השקים לארץ תשבנה, וכולן מזוּמנות כבר לבכיה.

צללים כמטליות שחורות מרפרפים נבהלים על הכתלים, ומן הזוית, המוּארה מקצת בנר של שעוה, המשקפים של הדודה הזקנה מנצנצות מתוך קפידה…

קוראה היא הזקנה בקול קשה, כמנבאה לרעה בלי רחמים, – הזאת הדודה אסתר מלכה?

ואני עומד לי מן הצד (כי מה? בין הנשים אשב?) עומד אני ומחַשב בשלי; איך אתחיל בדבּוּר אחר כך עם הדודה אסתר מלכה, שהתא מכריעה לצדי, ואהיה לן בחוץ אצל תיבת המספוא?

והיא, הדודה שם, קוראה בלי הפסק, קוראה – וגם לבי נמשך לשמוע, – ואני זה מתקרב ומתישב בחשאי אצלה, ואצל אמא, בין כל הנשים.

ומה נוראים הם המעשים הנקראים מתוך הספר הנושן! – הנשים שופכות דמעות כמים, מתיפחות בחשאי, גורפות חוטם ומנידות ראש כמתאבלות על המת, בוכות עד לחמלה עליהן…

רק היא, הדודה אסתר מלכה – קשה הפעם כצוּר. מתאמצת היא וקוראה בלי דמעה, מסתכלת מבעד לזכוכיות של משקפיה וקוראה כגזר דין קשה, קוראה על מעשים נוראים ואיומים זה מזה.

היא קוראה על השחיטה ששחט נבוזראדן את הכוהנים בבית המקדש על דמיו של זכריהו הנביא – ואינה בוכה:

“כלום שכחה, שגם אבא ואני כוהנים?…”

היא קוראה על הילדים, תינוקות של בית רבן ששחט אותו רשע על הדם המרתיח – וכאן נתעקמו שפתיה וגם היא זה גועה בבכי…

היא בוכה, ואיך לא אבכה אני?

בוכה אני וגונח יחד עם הנשים הרחמניות – ולוקחת אותי אמא ומחבקתני בזרועותיה:

“תשעה באב לא עת חֲבוק!…” מטילה הדודה נזיפה עם הצצה חדה לאמא מבעד המשקפים. “ישמע! ישמע גם הוא – וידע…”

ומתרשלות זרועות אמי, עזבתני אמא – ואני כובש פני ובוכה.

הה למה יסרנוּ כה יי בחורבן בית-המקדש זה? איך הרג ביום אפו ולא חמל? – – –

… כלתה קריאת הקינות.

השכנות חזרו אשה לביתה; נתרוקן הבית. ואני – מראה הילדים הנשחטים כבני צאן בבית המקדש, הילדים המוטלים בדמם וגונחים ופושטים ידיהם אל אמותם – לנגד עיני במוראות…

מציעה אמא משכבותינו, ולא על המיטות, אלא על רצפת הבית…

אין אכילה, אין שתיה – וזמן שינה הגיע.

שינה בתוך הבית – ועצתי מה תהא עליה?

איני מעז להתחיל עכשיו בדבּוּר עם הדודה אסתר מלכה שפניה נזעפים עדיין, ואני נגש אל אמא, לבדי באין מליץ על ידי – ואומר בבכי עצור:

“אמא, ירא אני לישון בבית…”

“יראה זו מהי?” משיבה אמא, “שוטה, הן לא יחידי תישן פה. לך שכב”.

“אבל ירא אני פה”, אני אומר בדמעה, “בחוץ אישן…”

“מה חשק זה? – שומעת את, אסתר מלכה?”

“והציעי לו בחוץ”, משיבה אסתר מלכה (מנשים תבורך!) בקול פסקני חמור.

“אבל, אסתר מלכה”, משתאה אמי…

“ומה את משתאה?” משיבה זו ברמיזה קפדנית, “הציעי לו בחוץ וירָדם…”

“בחוץ? היכן?” משתאה שוב אמא.

“אצל תיבת המספוא”, משיב אני.

“למה שם?”

“הציעי לו כחפצו!” נוזפת הדודה שוב. “טענות ומענות מצאה לה בתשעה באב עם הילד…”

ונעשתה עצתי!

אני שוכב אצל תיבת המספוא ועיני לשמים וללבנה המביטה בעגמת נפש על הארץ… אמא ואסתר מלכה עם עוד שתי נשים יושבות להן מרחוק בשיחה חשאית. במה בן משוחחות? אין דעתי נתונה לכך. צריך אני לשמור, להסתכל כך בשמים הבהירים עד שיבָקעו…

אבל כלום לתיבה של אדומים, או לסוס קטון ומרכבה אנו צריכים בעוד שבית המקדש חרב ושרוף?…

צרה כזו באה על ישראל – בית המקדש חרב ופוגרומים נעשים עד היום – ואני בבקשה זו אבוא לשמים? – –

כך, נסתבך עלי הענין…

*

אני שוכב ועיני בשמים הטהורים העמוקים והדוממים ובלבנה הטהורה ומטוהרה וכל-כך נוגה ועצובה…

לא! – איני יכול לבוא בבקשה זו עכשיו… בושה…

ומה בקשה יש לבקש?

רוח קלה קלילה על פני תחלוף ולחשה לאזני – ומחשבה טובה עברתני. –

כך! יודע אני מה יש לבקש!

בקיצור רב ונמרץ – זאת תהיה הבקשה:

– “יבָנה בית המקדש!”

ושמחת הנפש מרעידתני עד שאני מתכוֵץ מחדוה…

“יבּנה בית המקדש” – ומיד בית אלהינו יעמוד כליל בהדרו, מתנוצץ בגג של זהב ואבנים טובות – וכל ישראל עולים ברינה… על כפים ישאוּני כספר תורה… ישאוּני, יחבקוני וינשקוני… והדודה אסתר מלכה תרַקד כמו בשמחת חתן וכלה… אבי ואחיו, כל דודי שכוהנים הם, יעלו בראש… ואז יאמרו בישראל: נער אחד קטון בן שמונה יש וכוהן הוא, יוסף בן בינוש שמו – והוא, קטון זה כִוֵן את הרגע וידע מה לומר. אמר – ונבנה בית המקדש בשעה טובה ומוצלחת! – נלך ונעשהו כוהן גדול!"

צריך רק לכוֵן את הרגע!…

ומשפשף אני את עיני, משפשף ומסתכל למעלה – והשמים כל כך טהורים וחלקים, טהורים ועמוּקים עד מאד ומאד…

ואימתי תבוא חצות?

הנשים עדיין יושבות ומשוחחות – ומלמעלה כוכבים מעל כוכבים מתנוצצים ומשַׂקרים ברמזים, ורוח מעדנת על פני תעבור, והלבנה נשקפת אלי מעבר לגג – ופניה כל כך טובות ורחמניות…

ואני חוזר לעצמי, לוחש לי בשביל שלא אשכח: “יבנה בית המקדש… יבנה בית המקדש…”

והרוח נושבת ומחליקה לי על פני כאומרת: ראה, בני, ראה שלא תשכח… חֲזור וחזור…

“יבנה בית המקדש… יבנה בית המקדש…”

והנה נתעופף לו כוכב, עבר כקשת – ונעלם – –

אפשר, עכשיו רץ זה בשליחות לקרוא למלאך הממונה על בקיעת השמים, כי קרובה השעה?…

ועד אימתי תהיינה הנשים יושבות ומדברות עוד?

כלום גם הן מחכות לבקיעת השמים? ברם, אפשר ואפשר שהדודה אסתר-מלכה מצפה גם היא לרגע זה… ומה תבקש היא?

ואני משפשף וחוזר ומשפשף את עיני… מסתכל ומחכה עוד…

שקט ודממה… הס… הכל שוקט ודומם – ורעדה!

רעדה גדולה ביריעת השמים! –

שנים שאינם נראים לי אוחזים ביריעת תכלת זו, ומנערים אותה כמו שמנערים שטיח מאבקו, ומנערתם רוח טובה נושבת וכוכבים מתנערים ונופלים כמטבעות של זהב…

והרי זה מושך לכאן וזה לכאן – ונקרעים השמים!…

נבקעו לחצאין ואור אדום, אור ברק הבהיק!…

צריך לומר! – אסתר מלכה אומרת – ואני – אני נסתם פי, נסכר גרוני… אני מתחבט, אני מתנער – ואיקץ…

כבר האיר הבוקר – ואני שוכב לא בחוץ אלא בבית…

היאך? – –

קו שמש אדמדם נופל על פני, ואסתר מלכה זו יושבת כבר על השק וקוראה, ולרגליה שכנות מנידות ראש לבכיה חדשה – –

נקרא ההמשך של חורבן בית המקדש – –

––––––––––––––––

ובו ביום כשנפגשתי עם חברי, חלום זה לא ספּרתי להם. עצוב הייתי – ומה אספר? ואם אספר – מה צדוטיל יאמר? יאמר: – “טפש שטזה! בא לבטש על בנין בית-המטדש ונרדם באמצע טמו תינוט טטון!…”

ולכן, עד היום לא ספּרתי חלום זה, אלא לכם, בני.

ד. שליח צבור לאילנות

כך, בָנַי, זקן אני ולא חזן קבוע אני במלאכתי, אבל משאני נגש אל התיבה כשליח-צבּוּר לפני המקום, ברוך הוא – ממש כוח חדש נתּן בי. ולאחר צום כפּוּר, למשל, לסוף נעילה, גופי כולו רועד, אבל דומה אני שהייתי יכול לעמוד עוד ועוד ולהנעים תפילה בקול גדול וחזק, כצועק מלב כל הצבּוּר, מלבן של כל ישראל יחד.

אכן, רוח הוא באנוש, החזק מכל הגופניות.

וששאלתם: מאימתי התחלתי מתפלל לפני הצבּוּר? שמעו ואל תִתַמָהו.

בן תשע הייתי ושליח צבור לתפילה נעשיתי – ואימתי? ביום של ראש השנה. –

תמהים אתם?

אכן, לא בראש השנה של תשרי היה הדבר, אלא בזה של שבט, כלומר, בראש השנה לאילנות, ועמוֹד עמדתי כשליח-צבּוּר לא בבית-הכנסת, אלא במקום אחר, – בתוך גנו של שכננו, דימיטרי הגוי.

שוב אתם תמהים? אִי, תינוקות! האמינו, הכל אפשר בעולם זה של הקטנים!

ובאמת דבר פשוט היה עמי אז.

באותו היום, אני וחברַי ישבנו כרגיל בחדר; ישבנו ולמדנו כבכל ימות-החורף הנזעמים, – אלא שהלב חכּה הפעם לשעה שתים-עשרה, שעת ההפסקה לסעודת הצהרים, חכּה וצפּה יותר מבשאר הימים.

ואני, זכוּרני, מסתכל הייתי מתוך תרעומת על התרנגול, שהיה קשור במשיחה לאחת מכרעי המיטה שבחדר – כי למה הוא שותק עוד? ועד אימתי יסָכר גרונו מקרוא לנו דרור? –

ופתאום מחא הגבר כנפיו בתרועה גדולה, בקוּקוּריקא שלו – ושני הנערים החוזרים על הגמרא בקול רם, כרגע נָדַמו.

“כלום כבר שעה שתים-עשרה הגיעה?” תמה הרבי כאינו מאמין לשֶׂכוִי ובינתו לעתים.

אבל בו ברגע נשמע גם זמזום דק וצלילים צרודים מעבר למחיצה, מקום שבעל הבית, גרשון הסנדלר, יושב בעבודתו.

השעון אשר שם, גם הוא הכריז על השעה שקיוינו, שעת שתים עשרה.

“ובכן”, אמר הרבי כמוַתר לנו משלו, “לכו הביתה. אך ראו נא”, הרים קול מצוה, “כי תשובו לעת ערב החדרה!”

שמחה וששון! ביום חול, ולא בערב שבת אך ברביעי בשבת, נתּנה לנו חוּפשה לארבע או לחמש שעות ביום, – יום חמשה עשר בשבט.

יום של שבט, והרוח מטאטא פתּי שלג כגריסים לבנים אל עבר הבתים, ושם הם נערמים לתלי תלים לאורך הרחוב, אך באמצעו, בדרך, בולטים רגבי הרפש, טרשים מוּגלדי קרח, שהכל נתקלים בהם, וגם אדם וגם בהמה נזהרים עכשיו בהליכה. אך אני נחפז, אץ ומדלג. נופח הרוח בפני לעצרני בלכתי, ואני הביתה אמהרה, הביתה לכל היום עדי ערב!

את אבי לא מצאתי בבית. הוא אל הטחנה נסע, ואמי עמדה אז עטופה מטפחת גדולה בתוך החנות: מפני הקור הגדול מקדימות הנשים לקחת קמח לחלות השבת, לחממו בבית מן היום הרביעי, ולכן טרודה שם אמי עם הקונות.

רק את הדודה אסתר-מלכה אותה מצאתי בבית כשהיא יושבת לבדה וסורגת גרב של צמר.

היא קמה וערכה לפני השולחן – שכן היתה נוהגת בי כמו באיש גדול, לחנכני במצוות – הוליכתני אל הכיור לנטילת ידים, שמרה על פי וענתה “אמן” לכל ברכה שבירכתי, שׂמה לפני – ואוכל.

ומשגמרתי, לקחתי את הסידור ובירכתי על המזון בקול רם מלה במלה ובניגון, כאשר אהבה הדודה, כי ידוע ידעתי שאוצר בלום של פירות שמוּר אתה בשבילי – פירות של חמשה עשר.

ואף אמנם תקותי לא רימתני. דודה טובה! מכל המינים נתנה לפני: תמרים, תאנים, אגוזים, חרובים, שקדים, צימוקים וגם פלח של תפוח-זהב.

“אכול בברכה ויערב לך!” היא אומרה לי.

חזרה למקומה, נאנחה ואמרה שוב: “כך, היום צריך לברך על הפירות בכוָנה – הרי ראש השנה שלהם היום. יום הדין במרום לכל העצים למיניהם בני, והרי הם נידונים מי יפרח ומי יבּוֹל, מי יבשל פריו ומי יוכה בברד, מי ישלח בדים משרשיו ומי יכָּרת בגרזן… כי עץ השדה כאדם, בני! – את כולם יפקוד וישפוט היושב בשמים”…

ושוב נאנחה הזקנה ונתכוצה לה תוך כסאה המרופד ולעבר החלון נשקפה בשתיקה.

ראיתי בפניה הקמוטים והעגומים, כי זכרון כל המתים, זכרון בעלה ובניה, וכל קרוביה עליהם השלום, עולה הפעם לפניה…

וכך גם נרדמה שם בשבתה.

שתיקה בבית. את הפירות הטובים, פירות ארץ ישראל, כבר אכלתי. הגרעינים והחרצנים, כבר ספרתים ועשיתי בהם חשבונות שונים –

ומה אעשה עוד?

לבדי אני.

עמדתי על יד החלון, ששמשותיו הֵנֵצו בקצותיהן סבך של עלי-קרח, ורחוב שוקט נשקף לי בעדן מימין ומישור ריק ורחב ידים משמאל (ביתנו עמד בקצה העיר) – אין איש עובר בחוץ, אין כל, רק הרוח זורה אבקת-שלג דקה, מסתובב במחולת חורף – וזהו יום של ראש השנה?

“אלכה נא ואראה, מה יעשו העצים ביום-דינם זה?”

ומיד לבשתי בחשאי את אדרתי, התגנבתי חרש לבלתי עורר את הזקנה, יצאתי מן הבית ורצתי אל גנו של דימיטרי, השכן שמאחורי ביתנו – לראות, היתפללו שם העצים גם הם ביום הדין שלהם?

והעצים, עצי-חורף, סוככים עלי בסבך ענפיהם המסורבלים שלג צפוד קרח, והם מתנודדים ורועדים, – ומסביב קול שאון והמולה יהלוך…

“הנה גם העצים עומדים לתפילה ועטופי לבנים הם כישראלים ביום הדין…”

ועץ התות, זקן-הגן, חורק בהנידו את אחד מענפיו השבור ומדוּלדל, – נאנח הוא הישיש הלזה משברון לב של יראת שמים…

והרוח הומה ומתגבר, ומן העצים רסיסי כפור נופלים כדמעות קפואות… וכקול שופר גדול ישָמע: תררוּעָעָה!!

“הנה גם בין העצים יתָקע שופר ביום הדין!”

ומרומי שמים וארץ כמו נתערבו זה בזה באבקת שלג מתחולל, שהעבים זורקים ממעלה והרוח זורה מלמטה, – מלפני יי כי בא לשפוט את העצים!

“עָלָה אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יְיָ בְּקוֹל שׁוֹפָר!”

– תְּררררוּעָעָעָה!!! – – –

ונתמלא הלב רחמים על העצים העומדים לפני כס-המשפט… העלובים! מי יתפלל להם? – עומד הוא הגן במְתי מעט לבדד בקצה העיר כ“מנין”-יהודים נשכח בכפר, וגם שליח-צבור זקן ורגיל אין להם שיתפלל עליהם…

“אנוכי, אנוכי אתפלל לכם!” – קרא אליהם לבי ברחמים, וארוץ הביתה…

חרש באתי הביתה, הוצאתי את ה“מחזור לימים נוראים”, נעלתי נעלי-ידי, זקפתי צוארון אדרתי – ובכן באתי ועמדתי בתוך הגן, ואחל לנגן בתפילת יום הדין:

וּבְכֵן לְךָ הַכֹּל יַכְתִּירוּ,

לְאֵל עוֹרֵךְ דִּין, לְבוֹחֵן לְבָבוֹת בְּיוֹם דִּין,

לְגוֹלֶה עֲמֻקּוֹת בַּ-דִּין…

והרוח נושף ואוטם נשימתי – אבל יודע אני כי אך מעשה השטן הוא זה לסתום תפילתי, כדרכו בימים הנוראים, על כן כשליח-צבור נאמן לשולחיו אאמץ כוח בתפילה המרעישה לבבות:

וּנְתַ-נֶּה תֹּ-קֶ-ף קְדֻשַּׁת הַ-יּוֹם…

ואני מזמר בניגונו של ר' הלל חזן ומרים קולי:

אֱמֶת, אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן!

דַּיָן, דַּ-יָן וּמוֹ-כִיחַ!!

נחר גרוני – אבל איך אחשה והעצים כולם מתנודדים ומתנודדים עלי כמבקשי רחמים, והתוּת הזקן נאנח ואומר: “הוי, הוי! – פגע לנו, יוסילי, התפלל בעדנו, יוסילי!… כי ‘מנין’ נדח אנחנו – הוי-הוי-הוי!”…

ואני מרים קול ומושך בכוח:

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע, יִתָּקַעַעַעַ!…

– הוֹוֹוֹיי!… תוקע הרוח תקיעה גדולה בהמיה דקה, בעוד שאני מתנודד ועונה אחריו בקול בוכים דק:

וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה דַ-קָּה יִ-שָּׁ-מַעַעַעַ…

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן, יֵחָ-אָפֵזוּן!

וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן! –

הו, חיל ורעדה! – יד אחזה בי פתאום ותנידני… אשה עטופה… לא! שתי נשים עומדות עלי…

הדודה ואמי יחד באו לכאן, ומדוּכָני מעם עבודתי, מעם תפילתי לקחוני, סחבוני והכניסוני הביתה… ובכמה וכמה דברי מוסר שנִתכו עלי:

“הַאֵיך יוצא ילד לצעוק בגרון בשעת סופה וסערה?”

שומעים אתם? ברינה ותפילה עמדתי, כחזן שוררתי – והן, הנשים, סתם צעקה היא זאת להן!…

בקיצור – מה אאריך? –

בהיות הערב לא שבתי עוד ה“חדרה”, כי החילותי לשָעל…

והלילה ליל נדודים היה גם לי גם לאמא וגם לדודה. כי כמעט סגרתי עיני ותערובת חזיונות ביעתוני ושימחוני… מבול של דברים שטף מפי – וכפעם בפעם שוררתי תפילת הימים הנוראים..

וגם ממחרת הבוקר לא שבתי ה“חדרה”.

מהצינה שאחזתני הָחליתי בדלקת הריאה..

ורק אחר חג הפסח שבתי לבית רבי…

שבתי ביום אביב, עת שהעצים כבר הציצו כולם פקעים, והדובדבן כבר פתּח את פקעיו וילבלב ציצים לבנים כשלג, ולקול הצפרים העליזות צהל כל הגן הקטון – גנו של דימיטרי.

משמע, לא עשיתי מלאכת יי רמיה – כי תפילתי עלתה לפניו ביום הדין, והגן פורח ומשגשג מיום אל יום…

אמנם, חברי שבחדר התחילו מכנים אותי בשם חדש: “בּוֹימלי חזן”, כלומר: “שליח צבּוּר לאילנות” – ומה בכך? – התחלה טובה היתה זאת לי, כי הנה זכיתי לאחר כמה שנים להיות גם שליח צבּוּר לישראל בימי הדין.

אבל תחילת עבודתי של תפילה על הצבּוּר ביום הדין – היה בראש השנה של שבט, בגנו של דימיטרי, – ואני אז אך כבן תשע הייתי.

כך, בַני! הכל אפשר בעולם זה של הקטנים!

ה. ידיד נעורים

– שלום עליכם!

– עליכם שלום!

שואלים אתם, בני: פני מי אנו מקדמים בברכת שלום זו בשעת קידוש לבנה?

פני מודע יקר, בני, – ידיד נעורים נראה לנו אז לנוגה הליל, והרי אנו קוראים לו: “שלום עליכם” ואף הוא יענה לנו בחבּה: “עליכם שלום”.

ידידנו זה מי הוא?

הנה אספר לכם אימתי הכרתי בידידותו של זה.

עוד נער הייתי אז, נער בן שלש עשרה – וכבר קידמוני ימי עצב ולילות נכאים הקדירו עלי פנים, וכל מנחם אין עִמי, כי בודד, גלמוד ועזוב לנפשי הייתי.

גולה מבית אבי ואמי בנכר הוצגתי, וידיד-נפש אחד עוד טרם יהיה לי אז.

איכה היתה כזאת לי?

ימי עוני ודחקות הגיעו לבית אבא. גם שכר לימוד לא מצא אבא לשלם עוד בעדי.

ואני בן יחיד להורי הייתי ובי שׂמו את מיטב תקותם.

מה קיווּ אבותי ממני? לא כי עושר אעשה להם, אף לא כי עזור אעזור להם בפרנסתם הקשה; אך זאת קיווּ ואל זה נשאו נפשם, כי יעסוק בנם ויצליח בתורה.

ומי ידריכני ויעבירני בים התלמוד הגדול?

“לך, בני”, אמר לי אבא, לך וֶהֱוֵה גולה למקום תורה. ובטח, כי אבא ואמא, אם ירצה השם, לא ישכחוך, כי בכל כוחנו מרחוק נתמוך בך, למען תוכל לישב על התלמוד עד שתגדל – והיית לאיש".

צררה לי אמי צידה לדרך, ואני נשקתי לה בלחייה שהדמעות דלפו עליהן בשתיקה, אף לאחותי היחידה נשקתי בלי ברכה, – יראתי מהוציא הגה פן יוּתן קולי בבכי.

ובכן, מבין זרועות האם יצאתי אחרי אבי, זכרונו לברכה, – כי הוא הלך עמי להביאני אל עיר הישיבה, כרך אחד גדול לישראל – וַנִסַע.

שם, באותו כרך, הכניסוני לבית הישיבה, ועוד בו ביום מצא אבא מעון לשבתי, ונלן שם. ולמחרת הבוקר, בטרם יעלה השמש, גם הוא, אבא, נשק לי – ויצא בחשאי כשהוא מתאפק מדמעה.

ואני בכרך גדול וזר ומוזר לי – גלמוד נשארתי.

בבית מדרשה של הישיבה, בשבתי בין חברים לומדי תורה, לא הרגשתי בבדידותי ומתוך געגועים כמוסים הייתי לומד בחשק. הכל לומדים איש בניגון שלו, ואף אני – ניגון שלי היה מתנגן מתוך לבי כמאליו, ומתנחם הייתי בגמרא שאני לומד לעצמי כגדול.

אך כשובי אל מעוני, ואני לבדי נשקף מתוך ארובת הגג, היה לבי נוהה וכואב עד כדי בכיה.

במבוי צר אחד, בחדר קטון מאוד שבעלית הגג, שם דירתי היתה, ושם לנפשי בעוני ובחוסר כל הייתי חי.

רק דבר אחד לא חסרתי, והוא – אורה של החמה. זוֹ היתה מבהיקה כנגד חלוני, ובקו זַרְחָה הראשון תגע בארובתי ותעירני מדי בוקר – לתורה.

מחלוני זה הקטן היו נראים לי כל הגגות שבעיר. אביטה – והנה גגות ומגדלי עשן שחורים, רבים לאין מספר, וכולם ריקים ושוממים לעיני, ואנוכי כצפּוֹר בודד על גג, נפש נדחה ונאלמה – מביט על הגגות, תלי תלים שחורים, שחומים ומוחלדים…

אלה אביט ואזכרה…

אזכרה את עיירתי הקטנה והחביבה, שכל בני משפחתי שם, וכל רֵעַי, אֲחֵי ילדותי, בה יתהלכו; בית אבא אזכרה, הדירה הקטנה והלבנה, שליד הדרך בקצה העיר, ששם אילנות שבגנות מנענעים ראש; אזכור מרחבים שאננים, – את הגבעות העוטפות דשא, את היער של עצי אורן ולִבנֶה, שדות תבואה מזהיבים וגם – את בית הקברות עם קברה של הדודה אסתר-מלכה, זכרונה לברכה – גם את זה אזכורה, ונפשי תכלה בגעגועיה.

אביט ארצה, אתבונן ברחובות – רבים הם העוברים והשבים. אך כל מכיר, כל מודע אין לי ביניהם. הכל הכל זרים לי, וזר אני לכל, – ומכולם אין רואה בי, אין איש משׂים עין עלי.

ויהי ערב. ואני לבדי הייתי מוטל בחדרי, נעצב ומשמים – וצר לי, וגם – זכורני עדיין – רעב הייתי אז… רעב…

נגשתי אל החלון ואפתחהו – ופתאום מילאתני חדוה גדולה, שמחה רבה באה בלבי, כי פני מודע ראיתי!

פנים נחמדים, פנים טובים מעוגלים, פנים מאירים ונאוים נשקפו אלי בחבּה.

את רעי זה אשר ידעתיו מעודי, הוא אשר רֵעָה לי בעיר מולדתי מילדותי ואשר אהבתיו מאז – את ידיד נעורי ראיתי!

ומי הוא?

הלא הוא הירח הנחמד, – אותו ראיתי…

זה דודי וזה רעי אשר מצאתי בנכר, והוא, כמו אז כן גם עתה, הבט יביט לעיני… פניו הנחמדים לא שונו במאומה ועדיין הם טובים כשהיו, מאירים כמו שראיתים מאז.

כך היו שוחקים לי עוד מקַדְמַת ילדותי, כך היה זה נשקף לי בטובו גם שם, שם מבעד לערָבים אשר על שפת הנחל…

– שלום עליכם!

– עליכם שלום!…

ומאז היה רעי זה בא לבקרני בחדרי. כי מדי ערב, בשעה שהיה יוצא לשׂוּח ברקיע השמים, היה עולה ומציץ אל חלוני בשחוק נעים: “ייטב עַרבך, אחי!”

ובאין אומר ובאין דברים, מבלי נשמע קולו, היה עומד ומספר לי בדממת הלילה; מספר ומשׂיח עמי בדממה, על אמא ועל אבא ועל אחותי הקטנה ועל העיירה ועל הכפר – ועל כל אשר בהם גם יחד נשׂיחה…

אעצום עיני – והנה שם ברחובות ובחוצות ההם אני מהלך, נפגש עם כל מכירי, אחי ורעי הטובים, – מהלך ומהלך עוד – עד בוקר…

אשר מנע ממני היום לאור השמש, נתון נתן לי הירח בלילה, גם בהקיץ וגם בתנומות, בחלומות עלי משכב.

ועד היום – יש אשר אשא עיני אל ידיד נעורי זה בלילה, והנה פתאום, ימים מקדם בוצצים ועולים לפני…

– שלום עליכם, ימים חביבים! שלום לכם, ימים ראשונים!

ועליכם שלום, בני הקטנים, בני ימים עתידים!

ראו, ידידכם הירח זה רומז לכם ושולח לכם ברכתו ממרום: “תערב שנתכם!”

לכו לישון, בני היקרים!

ואני – תן נא לי את המשניות, שִמְעוֹני שלי!…

---

הבחינה

מאת

ש' בן־ציון

יום אשר עמדתי ב“ישיבה” לבחינת-הכניסה זכור אזכור.

נער בן-עשר הייתי אז ויחיד לאמי העלובה, אלמנה עניה שלא היתה לה כל נחמה בעולם אלא אני. ואני יודע הייתי בה, כי כל חפצה בחיים אינו אלא שתזכה לגדלני לתורה. בלילות-החורף, כשהייתי בא מן ה“תלמוד-תורה” קרוּש ורועד מקרה, היתה אמי מיַשבת אותי אצלה על-גבי התנור, מקום שישבה בו היא על מלאכתה, סריגת גרבים; ואז, בשבתנו יחד בזוית החמה, לאורה של המנורה הדלה, היתה מספרת עמי אך על ה“ישיבה”, שאני עתיד ללמוד בה, אם ירצה השם בבוא “הקיץ החביב”.

והנה “הקיץ החביב”, – יום א' דחול-המועד פסח, יום אביב נחמד וחמים, ואמי העטופה במיטב בגדיה, במטפחת התורכית שלה, מוליכה אותי לישיבה, להעמידני למבחן. בלכתנו נדמה לי ששפתיה לוחשות פעם בפעם מחמת תפילה שבלב, ואני – לבי הקטן נוקפני, שמא שכחתי כבר את תלמודי מחמת בטלה, שכן זה כחודש ימים של “בין-הזמנים” שלא עסקתי כלל בתורה… גדולה היא השעה, ואימת הדין תְבַעֲתֵני.

והנה הישיבה – בית של שתי קומות מוּקף חצר. נכנסנו לפרוזדור – ושם אבות ובניהם, נערים מבני-עשר ומעלה, וביניהם גם בחורים גדולים, וכולם מלוּבשים בגדי-יום-טוב שלהם. מבלי להמתין הרבה, עלתה אמי, ואני אחריה, במעלות המובילות לקומה השניה. פתאום קפץ ועמד כנגדנו, כגמד רע שבאגדה, איזה בן-אדם גוּץ ודק, נתן עלינו צעקת-כעס בקול משונה: “להיכן את נדחקת, יהודיה?! והרי רואה את שהכל ממתינים שם למטה. הישיבה מלאה היא, ברוך השם, גם בלי קדיש זה שלך~”

אמרתי: נגזרתי. הישיבה נתמלאה כבר תלמידים עד אפס מקום – ואני אנה אני בא? והנה, עוד לא הספיקה אמי להשיב דבר ליהודי כעסן זה, נפתחה הדלת במקצת ונתגלה עלינו ראשו של שכננו ר' מיכל, שמש-בית-המדרש, וכשראה אותנו, אמר: “מה לך, פיבוּש, שכך נזעקת? אל תעַכב”. ומיד פתח את הדלת לרוָחה ואמר: “הכּנסי, חוה עם בנך”.

כמלאך הגואל היה ר' מיכל הפעם בעיני וכסימן טוב לבחינה, ובכל זאת חרד בי לבי מפני הכניסה לדין. נכנסנו לתוך חדר רחב-ידים שמסבּת תלמידי-חכמים בו. שולחן ארוך מכוּסה מפה לבנה עומד באמצע, ונברשת של נחושת מרובת הקנים, כנברשות של בתי-כנסיות, משתלשלת עליו מן התקרה ומבהיקה בחמה. כעשרה מחשובי העיר יושבים שם לכסאות בזיו החמה מסביב לשולחן, ובראשם – מָארי דְאַתרא, הרב ר' הירש, וראש-הישיבה, ר' דוד-אהרון לימינו. כולם היו מלובשים בגדי-יום-טוב, אך ר' דוד-אהרון, שדירתו כאן היא, עטוף לו שמלת-בית, חַלַט שחום שכבר נתישן על בעליו, אך קוי המשי הזהובים שלו נוצצים עדיין כחדשים. והוא, ר' דוד-אהרון, הריהו זקן שקומתו נמוכה, פניו צחים וחיורים, זקנו קלוש וקצר ונוצץ בקו-החמה כתערובת של חוטי זהב וכסף, ועל שׂיבת ראשו – כפּה לבנה סרוגת חוטים, שציצית דקה מבצבצת מחודה; ושתי עיני תכלת לו, לזקן זה, המסתכלות בתומת ילדים מתחת למצח הרחב של חושב מחשבות. לא כן הרב ר' הירש; זה קפּדנוּת של נגיד ומצוה שרויה על פניו, ועיניו השחורות נשקפות כבוחנות מעל משקפיו השמוטים לו על קצה חטמו; זקנו הלבן שופע ויורד על הקַפוטא של משי שחור, קמטים עמוקים במצחו – וכולו כאילו אומר: “כבוד לתורה!”

בין שני הזקנים הנכבדים הללו עומד נער אחד עני, שפאותיו מסולסלות ומעילו צר עליו שלא כמידתו, והוא קורא לפניהם מן הגמרא. הרב ר' הירש פניו מוסבים אל הכותל, עינו אחת מצוּמצמה, והריהו שומע כלאחר-אוזן במשנתו של הנער, מטיל לפעמים קושיא קצרה כלפי הכותל, והנער פונה בתשובה לר' דוד-אהרון, וזה מסתכל ישר אל פני הנער בעינים טובות ומעודדות, מזרזו בנענוּע-ראש לתשובה ומסכים לדבריו. נראה, ששמחת-הנפש לו, לזקן, בבן-עניים זה, – נער מישראל המבין בדברי-תורה.

הנער יצא בכי-טוב, ונתן ר' דוד-אהרון עינים שואלות בשמש ובי (ואני עמדתי אצל אמי, שישבה לה מן הצד על הספסל הסמוך לכותל). חפז השמש ואמר בתשובה: “בנו של ר' שבתי שוּ”ב זה".

“כך?” – אמר ר' דוד-אהרון והאיר לי את פניו הטובים.

“של ר' שבתי, ז”ל?" – שאל גם הרב ר' הירש, בחָנני בעיניו השחורות ורמז לי לגשת.

הרגשתי שזכות-אבא עומדת לי כאן…

נגשתי אל בין שני הזקנים ועמדתי אצל הגמרא; נגשתי בהחלטה לדבר בשפה ברורה ולענות בלי מורא על כל מה שישאלוּני!

פתח ר' דוד-אהרון ושאלני: “אצל מי למדת, בני?”

“אצל ר' חָנָא שבת-הגדול!” – עניתי בקול רם, רם יותר מדאי, ומיד חלשה דעתי מפני השַחֲקָה שעברה על פני המסובים… וכששאלני ר' דוד-אהרון שוב: “ומה למדת?” עניתי בקול נמוך יותר מדאי: “בָּבָא קַמָא…”

“מה?” – שאל הרב ר' הירש וצמצם פניו כלפי הכותל והטה אוזן לשמוע מוצא-פי.

“בבא קמא”, פרק “ארבעה אבות” – עניתי בקול שהיה כבר דומה כמעט לדבּוּר הרגיל שלי.

מיד הטיל ר' הירש שאלה בחללו של האולם – ואני עמדתי נבוך, לא ידעתי מה הוא שוֹאלני, ולבי הולם בי כבן-פטיש. נדמה לי, עכשיו אין לי אלא לשמוע פסק-דיני: “אינו כדאי…”

אבל הנה פתח ר' דוד-אהרון ואמר בנחת: “כלומר, בני, שואלים אותך כך וכך” – ובפיו נעשו הדברים מחוורים, ואורו עיני. מפיו הבנתי וגם הכרתי ששאלה זו נשאלת בגמרא גופה, ומיד השבתי בתירוצה של הגמרא – והסכים לי הרב ר' הירש ואמר: “כך, כך”. חזר ר' דוד-אהרון ושאלני שאלה שניה, ועיניו התמימות מסתכלות בי בתקוה למענה-פי; חשבתי קצת והשבתי גם הפעם תשובה מספקת.

“עכשיו” – אמר ר' דוד-אהרון: “הואיל וכך, הרי תקרא לפנינו משנה אחת בגמרא גופה”. – ובעוד שהוא מדפדף, לבי בי חושש, כי מי יודע איזו משנה תהיה זו?… נעשה לי נס ועמד ר' דוד-אהרון דוקא על משנה ששניתי עוד לפני שנתים, ומתוך שהיתה זו מן הראשונות שלמדתי בגמרא, זכרתיה עדיין וידעתיה כולה על פה. מיד התחלתי קורא בקול ובלשון שגורה:

“המניח את הכד ברשות-הרבים, ובא אחר ונתקל בה ושבָרָה – פטור”. ואני מפרש: “ראובן שהניח כד ברשות-הרבים, ובא שמעון ובשוגג נכשל בה, בכד, וזו נשברה, פטור שמעון מלשלם דמיה לראובן”.

“סָבוּרני” – אומר הרב ר' הירש באמצע קריאתי ופונה לר' דוד-אהרון: “סבוּרני, שאפשר להכניסו”.

“פְשִיטָא! פשיטא!” – עונה ר' דוד-אהרון ומחליק לי על לֶחיי, ואני – נסתם גרוני לשֵמַע הבשׂורה… שתי פעמים שאֵלני האברך שישב מנגד: “מה שמך?” עד שהתאמצתי ועניתי: “שמואליק”.

“שמואל” – מתקן אותו האברך את דבּוּרי בשחוק קל, ועד שהוא טובל את העט לכתוב על הגליון שלפניו הוא שואלני: “ולמדת שמואל?”

“כן, אשתקד” – משיב אני, ומתוך כדי תשובה חזרה דעתי וזָחָה עלי, ואני מוסיף ואומר: “ועדיין אני זוכר הכל”.

“למשל, תפילת חנה?”

“כך, בעל-פה!” – וּללא שאֵלוּני אני מתחיל קורא בניגון ובפירוש, כשם שלימדני רבי:

“‘ותתפלל חנה ותאמר’ – אז פתחה חנה בתפילה ובשבחה לה' על שמואל בנה ואמרה כ-ך: ‘עלץ לבי ביי’ – ש-מח לבי בתשועתו של הקדוש-ברוך-הוא, ‘רמה קרני ביי’ – גבהה קרני, כלומר הצל-ח-תי גדולה, כי עזר-ני ה'… – ואף על פי שרואה אני בשחוק המשתעשע בפני כל המסובים, אני הולך ומנעים בתפילת-חנה ואיני מתביש. רואה אני באמי, שהדמעות נושרות מעיניה המסתכלות בי, ויודע אני, שלא חלילה מחמת צער היא בוכה, – אדרבא… ואני הולך ומושך בנעימה: ‘אין קדוש כיי’ – בשמ-ים ובארץ אין עוד קדוש כאלוהי-נו, ‘כי אין בלת-ך’…”

“טוב! טוב!” – אומר ר' דוד-אהרון ומפסיקני מתוך הנאה מרובה: “נער טוב אתה, ובראש-חודש, אם ירצה השם, תבוא לישיבה”.

איני זוכר הֵיאַך נמצאתי הולך בחוץ עם אמי? זכוּרני רק שהרגשתי בפני שהן משולהבות, והעולם כולו היה נראה כחדש בעיני… אמא הוגה עלי דברים, ואני איני שומעם. אני רק מדלג כגדי וקורא פעם בפעם: “אבל על הכל, על הכל השיבותי כהלכה! לא כך, אמא?”

ואמי שוחקת מתוך דמעות, לוחצת כַפי ברעדה, מתאפקת ונושכת שפתה – למה?…

---

הקרדום

מאת

ש' בן־ציון

מרגלָא בפי נחום הבנאי: “אלמלא אבא, עליו השלום, ואני, להבדיל לחיים, – היו כל בני העיר יושבים תחת כפּת-השמים”. ובאמת, כמעט כל בתי העיירה, שרובם עץ, אך בידי נחום או בידי אביו נעשו ונתקנו, ואין לך יום שגופו הקצר של נחום לא יהא נשקף מֵרום איזה גג, או מראש נדבך אחד, הוא וקרדומו עמו. מכה הוא שם בקרדום מתוך זמרת-חייל תקיפה שקְבָעה לפסוקי “עזרת אבותינו” – וכך, עם קרדומו זה ועם פסוקי דזמרה אלו שלו, הוא הולך ובונה, הולך ומקָרֶה מכמה שנים בית אחר בית לבני ישראל.

לפעמים צופה נחום מרומו של בנין על כל הגגות הללו סביבו, ותוהה על עצמו: אפשר שהוא אחד עשה את כולם? פלא! כולם מעשי ידיו הם, ובכולם אין אף פינת-גג אחת שתהא שלו ושל זוגתו…

ודירה קטנה בעיירה קטנה זו המוקפת יערים – מי מבעלי מלאכה לא זכה לכך? המקום בזול ועצי-בנין בזול – והוא, בנאי בן בנאי, עדיין לא בנה לו קן כל-שהוא לבני ביתו באיזו קרן-זוית שהיא! – והוא מנעוריו הרי משׂתכר הוא, ברוך השם, יום יום… אך מה יעשה – ומנעוריו שרויה עליו תמיד הוצאה רבה המכַלה את משכוּרתו כולה: עוד בשנה הראשונה לחתונה נעשה לאבי יתומות גדולות. אביו נפטר לבית-עולמו, ומאז חלה עליו, על נחום, פרנסת אמו ושלש אחיותיו. גדלו הבנות – עמד ומכר את ה“נחלה”, אותו בית המרוּוח שבאמצע השוק – והשׂיאן זו אחר זו, ויצא לו מן הירושה כשהוא מטופל ומסובל בחובות. ומאז פורע נחום את חובותיו זה כמה שנים, ועדיין לא נפרעו, ומאז הריהו דר ברשות שאינה שלו ובכפיפה אחת עם גברילא השכּוֹר.

הנה היא עומדת שם אותה דירה פחותה ורעועה כשהיא מוקצה ומובדלת מכל בתי העיר, ונראית כבהמה שבורה זו שנפלה ונשארה אחורי העדר, – והוא, בנאי בן בנאי, חוכר ומשלם שׂכר בעד “חרס נשבר” כזה, וגברילא השכּוֹר בעליו הוא!

“גזירה היא, שהסנדלר יהא מהלך יחף” – אומר נחום לעצמו, מגרש את המחשבות הרעות וחוזר לעבודתו ולזמרתו.

ובאמת מחשבות זרות בשעת העבודה – למה? המלאכה שלו דורשת זהירות. והרי אירע לו פעם שמשך קורה גדולה לראש הנדבך ולא נזהר, נשמטה הקורה ושמטה גם אותו עמה… “וברוך השם – אומר נחום – שעשה לי נס והוציאוני משם ברגל שבורה ולא במוח רצוץ!” – עכשיו, אמנם הוא צולע במקצת, אך כלום אינו מתפרנס, ברוך השם, מיגיע כפיו כקדם? או שאינו משלם שכר-לימוד כבעל בית בעד שמעוני בנו?

נזכר נחום בשמעוני שלו, ונפשו עליו מתעוררת, והריהו מכה בקרדום ועונה ביתר עוז מראש הגג:

"בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶךָ,

וּמִשְׁפָּטֶיךָ וְצִדְקָתְךָ

עַד אַפְסֵי אָ-אָרֶץ!"

שמעוני זה הקטן, שנשאר לו לנחום מארבעת ילדיו שמתו, “תכשיט” הוא לו. “כלי-יקר” כזה אין בכל העיר דוגמתו: בן-עשר הוא, ולומד כבר בין הגדולים שבתלמידי העיר – והוא הטוב שבהם! וכמה נאה הוא תורני קטן זה יפה-העינים. אך התורה בקדושתה מאירה כך את פניו הדלים!

חביבה היא התורה הקדושה על נחום, אף-על-פי שהוא עצמו אינו אלא “עם-הארץ”. חביב עליו לומר תהלים עם הצבּוּר בשבת ויום-טוב, ולישב אחר-כך בבית-הכנסת, במסבּת חבריו, בעלי מלאכה ופועלים זקנים, ולשמוע ב“מדרש רבה” מפי המגיד שלהם: “אי, סוסים!” – היה נחום אומר לחבריו אלו: “אלמלא התורה והמצוָה הרי כחמורים היינו, לשוָרים דמינו, – כי מה אנו ומה חיינו?”

כך מושך הוא בעוּלו דל שמח זה ואינו קובל. אך האשה היא קובלת לפעמים ונאנחת על המחסור והדוחק שבבית ועל החובות שלא נסתלקו עדיין. אבל כנגד זו יש לו לנחום תשובה נמרצה: “אי, טפּשה!” – הוא אומר לה דרך חבּה: “ומה בכך אם בעל-חוב אני, כלום איני שוב בעל-בטחון? קרדום זה, שאבינו שבשמים נתָנו לתוך ידי – חייך, שלא אתן לו מנוח עד שיסלק לי את כל חובותי כולם יחד עם רבית-דרבית, עד לפרוטה אחרונה! ואז, טפשה שלי, מי ידמה לנו ומי ישוה לנו? זהו לעתיד; ולעת עתה, אוצר יקר ונחמד זה שעמנו – שמעוני שיחיה – לאו הון ועושר הוא לך?”

ושמו של שמעוני אמנם סגולה בדוקה הוא לאמו. מזכיר לה נחום את יחידה זה, שנשאר לה מכל בניה – ומיד היא מתפּייסת, נאנחת בהכנעה ואומרת: “רבונו-של-עולם, אל תיַסרני על אמרי-פי, כי חטאתי!” – ושוב היא מקבלת יסוּריה בשתיקה ובאהבה.

---

כשנעשה שמעוני בר-מצוה, יצא מן החדר ופרש לבית-המדרש. היה זה בעשרת ימי תשובה; וכל אותו ערב הראשון עמדו האב והאם אחורי בית-המדרש, נסתכלו בחלון, לראות ולשמוע בבנם זה שהוא יושב ושונה שם בקול ובנעימה כאחד הגדולים. נסתכלו – ובעיניהם דמעות של שמחה, שמעו – ונפשם עליהם ריננה לשמו יתברך.

לסוף לחש לה נחום לאשתו ואמר: “אי, זוגתי! כלום בני אדם אנו, אבות כשאר הבריות? הגיעי בעצמך: שמעוני שיחיה, עתיד הוא ללמוד משניות ולומר קדיש לעילוּי נשמותינו, ואנו – מה אנו עושים בשבילו? אדם שנפטר לבית-עולמו הריהו מניח נחלה, נכסים והון, זכרון לבניו אחריו, – ואנחנו מה נשאיר לו לבן יחיד זה שלנו? את הקרדום שלי שאין הוא יכול להשתמש בו?”

“וכלפי מה אתה אומר דבר זה?” – שאלה האשה, שהבינה בבעלה שמתכוֵן הוא בדבריו לאיזה ענין.

“בואי, ואומר לך כלפי מה” – השיב נחום ומשכה בידה שתלך אחריו.

התחילו שניהם מהלכים ומטיילים ברחוב בית-המדרש, לאור הלבנה, ופתח נחום ואמר: “אומר אני כלפי זה… הנה שנה חדשה באה לקראתנו, ורוצה אני לבוא בטענה לקדוש-ברוך-הוא: רבונו של עולם, סָבוּרני שכדאי הוא בנו שנבנה לו בית, כשאר אבות בישראל, ולמה אתה מעכב את השעה?”

“בית לבנות?” – תמהה האשה ועמדה: “במה?”

“בקרדום, טפשה!” – השיב נחום בבדיחה.

“שוב אתה בקרדומך!” – נתרעמה האשה על בעלה שנראה לה כמלגלג עליה – “ומקום ועצים לבנין יש לך?”

“אי, טפשה, טפשה!” – השיב לה נחום בלגלוג: “העולם הזה, הקדוש-ברוך-הוא מנהיגו ואינו שואל כלל בעצתך. והוא, מה הוא עושה? נותן הוא לעני אחד, ובנימין הסנדלר שמו, חצר רחבה, ולעני שני, שנחום הצולע שמו – קרדום. יושב לו בנימין בתוך בית שגגו נרקב ונשבר, ואין לו די מעות להחליפו בחדש; וכנגד זה יושב לו נחום הצולע, בנאי בן בנאי ומומחה לגגות, ברפת אחת עם גברילא השכּוֹר ומקום אין לו שיבנה דירה לעצמו כבן אדם. אומר לו בנימין לנחום: הרי לך חלקה מאדמתי, כדי דירה, ואתה קום ועשה לי גג כמו שאתה יודע ומבין. – הוא לי בקרקע, ואני לו – בשמֵי-קוֹרה!… משמע שקרקע יש לנו, ברוך השם, לשנה החדשה – נכסי דלא נַידי ממש, ולמה אנו מחשים?”

“ועצים לבנין מנַין?” – שאלה האשה.

“העצים הללו, טפשה, הרי נמכרים הם בכל החוצות! אלא מה, כסף? ולזה הרי גומל חסדים טובים יש בעירנו, רב אִליה המלוה, זה שהשיא גם את יתומותינו בטובו; – תשלמי לו רבית כאשר אהב, ומיד ייטיב עמך כאב רחמן; כי כלום אין קרדומי שוב בעל אמונה לאחר שסילק את כל חובותינו?”

“והמלאכה מתי תהא נעשית?”

“טפּשה! עשרים וארבעה שעות נתן לנו הקדוש-ברוך-הוא במעת-לעת – ואת עדיין אין לך פנאי? ומי זה יאמר לי ‘מה תעשה’ אם אהיה רוצה לעבוד בערבים על ביתי? מעט-מעט, בערב-בערב, ובימים שאין בהם עבודה – אעשנו. תעבור שנה, שנתים – ובית חדש, אם ירצה השם, על מכונו יעמוד, נחלה לשמעוני, שיחיה!”

נאנחה האשה ואמרה: “רואה אני, שאתה רוצה שוב להכניס צוארך בעול של חובות”. – נעור נחום וענה בתרעומת: “עוֹל היא אומרת! אני מציע לך עסק ואַת – בעול. שמעוני שלנו – הרי כסא של זהב יעשה לנו שם בגן-עדן! חייך, טפשה, שבשביל עסק טוב כזה כדאי וכדאי לנו שנשלם מעט רבית לרב אליה כמו ששילמנו עד עכשיו!…”

כאן נסתתמו טענותיה של האם מתוך שחוק וחדוה, ועיניה שהרטיבו התנשאו בתחינה למרום וקראה: “יה יושיעך, בעלי, במעשיך לשנה החדשה!”

“כן יהי רצון!” – ענה נחום: “ואִמרו, כוכבים, אמן ואמן!”

ובעוד שהם מטיילים כך שניהם לפני בית-המדרש ומשיחים באותו דבר, יצא אליהם שמעוני – והלכו יחדיו הביתה בלב מלא בטחון ונחת, וכוכבים ומזלות מאירים כנגדם לחדוה בדרך.

---

לא היו ימים מועטים וביתו של בנימין הסנדלר נתלבש בגג חדש, תריס בפני ימות הגשמים, – וכנגדו בקצה החצר נראה צבּוּר של עצים. – צבּוּר זה היה מצטבר ומוסיף כל אותו החורף עד שבא האביב. בא האביב, והתחילו הקורות מזדקפות במקומן, והעצים מצטרפים ביניהם מיום ליום כדי צורת בית.

נחום התחיל בונה דירתו; וכעץ זה הצומח מעט מעט, גדל ומגַדל ענפים מתוכו, כך צמח הבית תחתיו והיה הולך וגדל, הולך ומגדל מתוכו כתלים ומחיצות, מבלי שהכירו בו השכנים איך ומתי הוא נעשה.

“אך מלאכים בונים לך את הבית!” – היו אומרים לנחום.

ונחום שואף לו עשן מקטרתו ומַשִיבוֹ כלפי ביתו של רב אליה המַלוה ועונה: “לא על ידי מלאכים הוא נבנה אלא על ידי אליהו, זכור לטוב!”… ושחוק קל מסתלסל בשפמו, ואם כי כל השומע נאנח על “אליהו” זה הבונה בתים לעניים ברוב חסדיו…

הגיע חודש אלול – והנה זה בית: שני חדרים ופרוזדור קטן ומטבח, וגג חבוש לראשם, ושני חלונות גדולים נשקפים לרחוב במסגרותיהם החדשות כשתי עינים שמחות – הַעֲמֵד בהם זכוכיות, והרי זו דירה נאה לכל פרטיה! אמנם דירה זו רצפה אין בה, אך מה בכך? “אדרבה!” – מסביר נחום לבנו: “אפשר כך נאה יותר: שכּן, בכל ערב שבת בעלת הבית לוקחת טיט וגובלתו יפה וטחה בו את הקרקע יפה יפה, ואחר כך בוזקין מלמעלה חול נקי ודק, מאותו החול הצהוב שחופרין אחורי העיר, – והרי אתה מהלך לך בתוך ביתך בשבת על רצפת זהב כבן-מלך! ואמך, שתחיה, הרי כבר למדה אצלי מלאכת הטיט, כאבותינו במצרים. בוא, בוא, חביבי, ותראה במלאכתה!” – ונחום תופס את בנו בידו ומוליכו לדירה החדשה, למען יראה ויבין.

באו לשם, התחיל נחום לומר דברי כבּוּשין לבנוֹ בפני אמו, שעמדה וטחה את הכתלים בטיט:

“רואה אתה, שמעוני, בית זה, כידוע, שלך הוא, ואני ואמא אין אנו מבקשים ממך בשכר מלאכתנו, אלא לישב בו עמך יחדיו כל אותן השנים שיהא רצון מלפניו ברוך-הוא להחיותנו. ואחר-כך, אנו – למנוחות בבית-עולמנו, ואתה – לעמלה של תורה ודרך-ארץ. וכשתהא יושב כאן ועוסק בתורה בבית זה, הרי כל קורותיו וזויותיו, ואפילו כל המסמרות שבּו, יהיו מעידין לך באבא אמא שהיו דואגים לך בעניותם כל כמה שיָכלו – ותזכרם לטובה בפרק משניות. תשב ותשנה לך בנעימה נאה זו שאתה יודע, נעימה מן הלב, כאשר אהבנו – ותהא זו פריסת-שלום נאה ומשובחת לנו בעולם הבא!… ולעת-עתה, לך לך, תכשיטי, לבית-המדרש! ואני אלך לי למצוא עוד מעט מעות, ונעמיד את הזכוכיות ונעשה כאן, אני ואמא, מה שיש לעשות עוד – ונסיים ב’כי טוב', סיום כמה שנאמר: ‘הדרן עלך בית והדרך עלן’!”

אבל אותו סיום לא נעשה – –

בו בלילה נפלה דליקה בבית, ועד שבאו ונקבצו בני העיר ועד שהביאו מים – גברה האש ואחזה בכל פינותיו, בכתליו ובגגו, שהיו עץ יבש – ויעל בלהבה אדירה ובהתזת גצים וגחלים בוערות – ואיננו!

---

עם עמוד-השחר – ובמקום הבית אך אודים עשנים, תנור שנשברה מעשנתו, אי-אלו גחלים לוחשות בתוך הרמץ; לוחשות כאילו הן מספרות זו לזו איזה רז מכבשונו של עולם שלא נתּן לגלוֹתו לבני אדם…

בוֹשה וכואבה עומדת האם המיוגעת ומתיפחת בקול נחר על צואר יחידה, על שמעוני. שותק ועצום-פה עומד לו נחום ומסתכל בכל עמלו ותקותו אשר אבדו.

השמש עולה – ונדמה לו, לנחום, כי גם שם, בשמים ממעל, נפלה הדליקה… חרב עליו העולם.

לסוף נתעורר נחום, הוציא קנה-מקטרתו ומילאהו טבק תחוּח מתוך כיסו ופתח ואמר: “בית, בית! הרבה עמלנו עליך, אני וזוגתי, עד שראינוך גל אפר. עכשיו אהיה נהנה ממך לפחות הנאה זו, – אבעיר בך את מקטרתי ותהא שריפתך כפרתנו!”

נתקרב, כרע ושמט אוּד אחד מן הגל – ומיד נרתע משם ושחוק על פניו; בידו היה הקרדום כשהוא שלם גם בקת שלו… גם זו שאינה אלא עץ לא נשרפה, אלא נחרכה קצת.

“אשה!” – קרא נחום בעוז לאשתו הבוכיה והניף את הקרדום כנגדה: “שוב אין לך מה לבכות – אם יש קרדום יהא גם בית!”

---

לא עבר חודש ימים – ובקצה חצרו של בנימין הסנדלר התחיל מצטבר שוב צבּוּר של עצים…

בא האביב ושוב התחילו מזדקפות קורות חדשות במקום החורבה, – מזדקפות ומצטרפות שוב לצורת הבית…

ולמעלה, על קורה אחת המוטלה ואוחזת בראשיהן של שתי קורות זקופות, יושב לו נחום דרך רכיבה, נתון שם בין שמים וארץ, והריהו מכה בקרדומו ועונה בזמרת עוזו:

"בְּרוּם עוֹלָם מוֹשָׁבֶךָ,

וּמִשְׁפָּטֶיךָ וְצִדְקָתְךָ

עַד אַפְסֵי אָ-אָרֶץ!"

---

הסוללים

מאת

ש' בן־ציון

(ציור)

שמש אדום כדם היה עולה מאחורי הרי הגלעד ופוגש אותם בבואם אל הבקעה לעבוד, וכל היום היה מלוה אותם ומשגיח עליהם, מצליף על גביהם הכפוּפים, מכה על ראשיהם, צורב את ידיהם המרימות ומורידות בלי הרף את המכוש הכבד – והמכוש והאדם משמיעים כאחד אנקת-דום על כל מכה ומכה…

הררי ישימון מסביב והם, הפועלים, עמדו שם בבקעה ככלוּאים בתוך בור עמוק המוקף כתלי-אבן – חומות-הרים מצמיחי קוצים ודרדרים, וסלעי-פרא כענקים שחורים וזועפים מתיצבים להם כפעם בפעם לשטן על הדרך שהם סוללים בארץ ציה ושממון…

ברגש של מלחמה היתה העבודה נעשית; נלחמו עם סלעי הענק בקשי-רוּח ומֶרי ויפַנוּ אותם בזה אחר זה –

מלחמה לפועלים עם האבנים, כי… הרי לאכול הם צריכים!

הזקנים היו מתלוננים. מוחה זקן את הזיעה מעל פניו ב“ארבע כנפות” שלו המזוהם, משליך ביאוש את כלי העבודה הצדה, ופיו מלא אָלה וקללה, ובעיניו יוקדת אש של צער, עינויים וחרטה…

– התוכחה באה עלינו! – מניד לו חברו באנחה. –

– לעזאזל! – מתמרמר עוד אחד – בשדות מַנדז’וּריה עם היפּוֹנים ולא כאן עם הסלעים הללו!… טפוּ להם!…

והצעירים, אלה הלבוּשים חולצות מגוּוָנות ומגבעות רחבות-הכנפים – הם היו מתנפלים אז על הסלעים באיזה מין חמת-נקם, באיזה מין קדחת של תאוה וצמאון-הקרב, כעולים ופורצים בחומת האויב – עיניהם בוערות בהחלטה אכזריה של “לפנים ולא לאחור” ויהי מה!…

הסלע הנורא חורק, נאנק ואינו נכנע – עד שהוא מתגלגל במורד ההר אל תוך התהום, מעלה ענן וחושך של אבק מחניק – ושאגה אדירה מתפרצת והד מתפוצץ עונה לה מסביב – ניצחו הצעירים!!

כוח צעיר, עליז ומר נפש יחד הולך בין צורי מכשול וסלעי המדבר, מפזר, מפרק ומפַנה לו דרך בתרועת גבורה.

נפל הצור ושיר עונה על מפלתו:

שְׂאוּ צִיּוֹנָה נֵס וָדֶגֶל,

דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה –

שרים הם בקולות נחנקים ונפסקים היוצאים בנשימות תכופות מגרון נחר – ועיניהם החולמות שכָּהוּ משוטטות במרחקים.

עומדות העינים ומסתכלות בירדן הרועש והמתפתל כנחש כחול בין שדות דורה ושוּמשוּם – ומזדקף הראש, והעינים נשאות אל ההרים הנשאים, אשר התיצבו זה למעלה מזה כעדה אחת אדירה ונוראה בגאונה וחסנה וכל כובד משאה…

"לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה –

וְאַתָּה תְּהִי בַבּוֹנִים!"

מרים צעיר אחד קול רועד כשעיניו מתמלאות דמעות מרוב התעוררות.

ושוב אל העבודה!… טפּות הזיעה מתגלגלות מעל הפנים, מתרומם המכוש ונופל, והרהורים לאין מספר מבצבצים ומתפוצצים בטרם שהגיעו לידי מחשבה… זוכרים את העסקים שעזבו שמה, זוכרים נשים וטף העזובים באין משען, זוכרים את המלחמה הארורה ששינתה את גורלם והביאתם לידי כך…

– המ… אבנים! – ממלמל אחד.

– חה! – “ארץ זבת חלב ודבש!” – מלגלג חברו, ושפתיו מתְעַותות באיזה מין לעג רע וארסי.

– “זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים” – תוחב “צעיר” אחד את עוקצו במתאוננים.

– בשר ודגים?! – מתמרמר הזקן ועיניו מתיזות ניצוצי זעם – ימח שמכם ונמח זכורכם מלהזכירכם, שַרלַטַנים מוּפקרים! – אכלו לכם פה כל מכות מצרים ומדוֶיה! – – –

– – – והנה בא הערב.

ממערב עולים עננים שחרחרים רציניים, עולים בזחילה לאט לאט ומכסים על האדמומיות שעזב אחריו השמש. יוצא ירח ביישן… רוחות קלות מעיזות ומנשבות מעדנות בפני העובדים מרי הנפש ומבשרות, כי כבר בא הזמן לנוח מן העבודה…

דומם שבים הפועלים אל הפרדס הערבי ששם הם לנים תחת כפּת השמים.

דומם מתרחצים המה אצל המעין הנובע מתוך ההר.

דומם עומדים “הזקנים” להתפלל מנחה כשידיהם מכופלות, ועיניהם העגומות נשואות אל השמים – אל השמים ואל זה המנהיג היושב בשמים אשר מידו הכל…

ואיזה מין דומית-יגון כבדה יורדת על המקום הזה.

Ґосподн, сколько работы! / אוֹי אֵלִי, כַּמָּה יְגִיעָה וְעָמָל

Некогда даҗе вздохнуть… / גַּם לְאָנְחָה אֵין פְּנָי…

טוען כמעט בקול בוכים צעיר אחד כשהוא שוכב על הארץ פרקדן, מצחון כובעו מכסה על עיניו ושפתיו מצטמצמות על שיניו החרוקות.

И оть нуҗды да заботы / יָגְעָה נַפְשִׁי גַּם שָׁחָחָה,

вся истоҗилась моя грудь. / מִצָּרָה וְיָגוֹן עַד בְּלִי דָי.

ממלא אחריו שני בקינה עצורה:

Хата знакомая снится, / חָזוּי לִי בֵית נְעוּרַי,

спать на родной сторонв… / אִמִּי יוֹלַדְתִּי שָׁם…

אינו מתבייש ומתגעגע עמהם שלישי בכל קולו. –

וביחד עם קטעי השירה העגומים, הולך היגון ומתעבה, מצטבר ומכסה על כל המקום…

שותק היקום מסביב. עומד הירח בשמים ומנענע עלינו בלולבי אורו החיור… נרדמו ההרים הענקים, אשר יגעו גם הם בכל אשר ראו… והדממה העגומה כמו נלחצת אליך, מלפפת אותך ומקפיאה את הדמים… אזניך נטויות לשמוע, לקלוט איזה דבר מתוך השתיקה – ואתה שומע רק את הלב הדופק תכופות… וגוף אחד נלחץ אל גוף חברו המוטל אצלו עיף ויגע…

בא הלילה.

איזה רוח מתגנבת מן המערב ועוברת כאנחה מבוהלת ונפסקת בין העצים… אִוְשה מזדעזעת בין גבעולי הדוּרה: שוּעלים מתגנבים חרש אל אשכלות הענבים – ושוב דממה… כל נשמת חיים אינה מורגשת בעמק… רק סיגַרָה כי תוצת בינינו תוכל להעיד על ישוּתנו כאן… יוצאת אנחה מלב זקן אחד וענו לה כהד אנחה שנית גם שלישית, פֵּהוּק קול צעיר – ושוב דממה עמוּקה…

צריחה מרה חודרת לב קורעת את עבי הדממה – ינשוף אחד הנודד יחידי חלף עבר במעופו…

רעד עובר בכל אברי הגוף. נדמה לך, כי כל העולם נהפך כבר לתוהו ובוהו, למדבר שומם באין נפש חיה ונשארו בו רק פועלים אלו השוכבים למעצבה, וינשוף טוֹרף זה המתנשא למעלה ונשקף משם בעיניו הנוצצות ומתפלא על כל השממון הזה…

ושוב צריחה נואקת וקובלת על השממה…

ומעל ההרים המוארים באור טמיר פַנְטַסְתִּי נראה לעיניך המיוגעות תבנית איש רם הקומה, לבוש בדים, תלתלים שחורים פרועים על ראשו ומכסים חצי פניו, נופלים על כתפיו ועל חזהו – היגון הדומם בעצמו עומד כאן ומניד בראשו הכבד, עלינו פליטי-ארץ העזובים…

יודע אתה שאין זה אלא זית גלמוּד, אך מרגיש אתה שאילן זה הוא הוא אותו היגון הגדול שאינו יכול לצרוח, לשאוג ולתבוע… דומם מרפרף פה רוחו בתוך חלל זה המלא פַנטסיה המאיימת ומבכה בלי קול ובלי דמעות על כל הדוויים ורצוּצי החיים, על כל העייפים והמיוגעים הללו…

– אָ–חָ–חָ–חָה! – נאנח האחד.

– נוּ, רבונו-של-עולם!… עונה שני.

ושוב דממה הרת יגון דומם…

והנה נער אחד, שאביו גורר אותו עמו לעבודה, מתחיל רועד בכל גופו, גונח ופורץ בבכי כשהוא נופל ומחבק את צוארי אביו העלוב…

– שתוק! – גוער בו אביו מר הנפש. –

– הס! – שתוק! – סתום פה! – נוזפים בו גם אחרים, אבל זה אינו משתתק…

– אם לא תסתום את פיך אחנקך תיכף ומיד! – תוסס עליו בקול נחר מר נפש אחד בזעפו…

הכל מתיראים שמא יגעו גם הם בבכיה מכאֵב נעכר ועלבון חונק – והם הרי גדולים, באים בשנים הם… וזוג עינים שחורות השקועות עמוק בחוריהן לוחשות כגחלים לעבר הנער בצער כבוש, בכעס ובגעגועים, ואינך יודע מה “זקן” זה מוכן לעשות לנער – עד שהוא פולט איזה קול עמום ואומר:

– התחילו, בעזרת השם!…

והוא חוזר ומתכוץ ומתכסה באדרתו הקרועה והבלויה…

– אבל תמיד ככה – נעור ומתרגז אחר – תמיד מתחילים אלה הבחורים ליַבּב בזמירותיהם הנבזות עד שהם מביאים לידי כך… געגועים יש להם ימח-שמם לציצליסטיות ולציצניסטיות ושאר מיני בתולות שהיו להם… אומ… מ… אילו הייתם כמונו… אילו היו לכם צרות כצרותינו לא הייתם מיבבים – אלא שותקים!… אנחנו עזבנו שמה נשים וטף… יודעים אתם מה אלו אשה ובנים?… כשאני זוכר את מתּלי שלי…

אבל כאן דבורו נפסק – וקול הנער נדחף מתוך חבָטה אחת.

– מה ציוניסטל זה רוצה?! – צריך להשתיק את זה – שמא… שמא יתחילו הכל בוכים…

וידים אחזו בנער והתחילו מטלטלים אותו… ערבוב של גופות נושמות… עד שהתחיל האב צורח:

– הרפו כלבים! – הרי גם אתם אבות לבנים! – –

                                        ***

והנה צלצול פעמונים מונוטוני – אורחת גמלים באה מעבר הירדן – והכל נדמו כמו נקפאים על מקומם, שוכבים כמתחבאים, מבלי השמיע אף הברה קלה. –

הנה האורחה, הנה שורת הגמלים ורוכביהם הערביים הפראים… הם נראים לאור הירח כשהם נדים על הדרך המתפתלת בין ההרים, נטויי צואר יצעדו ועל גביהם מתנועעים בעליהם כמו אחוזי שינה…

שירה אחת גלמודה ועגומה משתפכת ונובעת מבין הצלילים.

– יַ-לֵילִי, יַ-לֵילִי, יַלֵילִי…

וקובל הקול הצעיר…

– ה… האי! – מנצחת קריאה בטוחה על הגמלים, והגמלים קרי הרוח מַפנים את ראשיהם לצדדין כמרגלים וחוששים לדבר מה וממהרים ללכת – הנה הם ממולנו… ופתאום כחמישים יריות מחמישים רובים הרעימו והבריקו בבת אחת ובזה אחר זה!…

רעמי-רעמים מתפוצצים באלפי הדים ומעוררים את ההרים בחרדת-אלהים…

והפועלים טעוני פחד וזוָעה מוטלים דוממים כמתים, כאבנים…

רק אחד התחיל באנחה ולא גמרה…

– “ה' ירחם”! לוחש האב לאחר שעברה האורחה וקולו נחנק ונפסק…

ואחד הצעירים התחזק וישב והתחיל בקול מתאפק:

– עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן,

שָׁם עַרְבִיִּים חוֹנִים…

– הס! הס!… גוערים בו הזקנים בלחישת יראה; אבל הוא אינו נשמע להם ומושך בדממה:

לָנוּ עוֹד הָאָרֶץ תִּהְיֶה

וְאַתָּה תְהִי בַבּוֹנִים…

– מה אתה רוצה ממנו?… שואל אחד מתוך חרדה ובהלה. אך זה מעיז קולו עוד וחוזר בעקשנות מיוחדה:

לָנוּ עוֹ-עוֹד הָאָרֶץ תִּהְיֶה

וְאַתָּה תְהִי בַבּוֹ-נִי–ם! – – –

---

יקותיאל

מאת

ש' בן־ציון

אבותיו של יקוּתיאל, אייזק וּשפּרינצא אשתו, היו דרים בכפר אחד קטון בבסרביא. אייזק היה חוכר לו בכל שנה ושנה חלקת-אדמה, חורשה ושותל ומגדל בה טבק בימות הקיץ, ועוסק בעבּוּדו בימות-החורף, עד שהוא מוציאו למכירה. וּשפּרינצא – עֶסקה עם העופות שגידלה ורבּתה תוך חצרה, ועם שתי פרותיה, שהיו שופעות לה חלב מעגל עד עגל – ופרי מעשיה, ביצים ובני עוף ומעשי חלב, הריהי מוציאה למכירה בעיר הסמוכה. ויקוּתיאל בנם, קטון שהיו קורין לו בלשונם: “קיסיל” – נער מזורז היה ועֵזר כנגד אבותיו בכל ימות החמה, פעמים עם אביו בשדה הוא עושה ופעמים עם אמו בבית הוא מתעסק; ובימות החורף, שהעבודה אינה מרובה בהם, הריהו הולך יום יום לכפר שני, הסמוך להם מעבר להר, ולומד שם מפי השו“ב “סידוּר” ו”חוּמש" וּכתב, עד שהוא גומר אחרי פורים ב“הגדה” וקידוש של פסח – ונעשה שוב חפשי לביתו ולאבותיו ולנטיעותיו, – נטיעות של עצי פרי, שהתחיל הקטון נוטע בתוך החצר הרחבה שלהם.

החצר – עיקר עולמו של יקוּתיאל היה נתוּן בתוכה. שם הבהמות, שתי הפּרות ועגליהן והסוּס הטלוא שחור על גבי לבן, שיקוּתיאל נוהג שׂררה עליהם – הוא גוזר ומפקד בלשון אדם, והם שומעים ונשמעים לרצונו; הוא גוזר ומפקד בלשון חיהם, שגם הם נזעקים לקולו, אחריו ירוצו ואליו יהגוּ ויצוחוּ לבקש אכלם; שם גם הכלב, וזה מכל-שכן בר-דעת ובר-ידידות הוא. אך הנטיעות שזה השנה השלישית עוסק יקותיאל עמהן, אלו הרכות, שידו נוטעתן, והן נקלטות ומשׂתגשׂגות לעיניו, חביבות עליו מכל חי. גם אלו נראות לו כנפשות חיות, הוא דואג לגידוּלן ולחינוּכן והן כאילו מתרפקות עליו כתינוקות הללו ומודות לו שהביאן לחיים, להתענג באור החמה וללבלב בזיו העולם, והרי הן מבטיחות לו פירות ופירי פירות…

שעשוּעים וידידוּת לו ליקותיאל בתוך חצרו, מה שאין כן בתוך הכפר בין הנערים בני גילו, – הללו גויים הם להם, והוא האחד יהודי הוא ביניהם. לפנים היו יושבים בכפר זה עוד יהודים, אבל אלו כבר גורשו מכאן ונשארו אך אבותיו והוא ב“זכות ישיבה” שלהם מימים ראשונים. ויודע הוא יקוּתיאל, שאותו ואת אבותיו על-פּי “החוק” אסור לגרש מתוך הכפר…

---

אך “איסור” זה גם עליהם לא חל לעולם.

באה שעת פקודה לאבא אייזק ונקרא לתרגילי הצבא בחיל המילוּאים. הלך ועשה בעיר המחוז כחודש ימים בעבודתו, ולבסוף אירע בו מעשה, שנפלה חבית של כרוב כבוש על ידו וריצצתה. הובא אייזיק מן המחנה לבית החולים ונתעכב שם כמה שבועות עד שחזר לביתו. והנה, אך התחיל אייזק עוסק מתוך נחת-רוח של שחרור ורפואה בלקיטת הטבק, שעלה יפה בשנה זו – ובא פקיד השליט על המחוז לפקוד על הכפר. נפקד לפניו גם אייזק היהודי ומצאוֹ כולו חטא ועבירה, – שכן חוכר הוא יהודי זה אדמה של כפרי ועובדה, ובכדי להתעלם מפני הרשוּת הריהו מערים וחוכר גם שם של גוי וכותב את העסק עליו. ולאחר שמצא הפקיד עוד, שיהודי זה כבר פֵּרש מישיבתו בכּפר, כל אותם הימים ששהה בעבודתו למלכות, וברפואת ידו בעיר המחוז – קפץ והורה מיד, שבכך פקעה כבר “זכות הישיבה” של רמאי יהודי זה, וגזר בחמתו (דרכו שתהא חמתו בוערה בו בשעה שהוא שתוּי) ופקד באיום רב על זקן הכפר לשלוח את אייזיק עם כל ה“בֶּבֶּכָאוֹת” ¹שלו עוד בו ביום! –

והכל נעשה כמצות השליט בו ביום, מבעוד יום.

שעה אחת – וכל מטלטליו של אייזק נטענו על גבי שני קרונותיהם של שני שכניו שטיפן וניקיפור, ונאסרו שוֹריהם אל הקרונות ונאסר הסוס הטלוא אל עגלתו גם הוא, ונתפּשׂוּ האוָזים ונאסרו גם הם והוּטלוּ לתוך העגלה (את התרנגולים הפריחו הקטנים שבכפר בשעת המהומה ופיזרוּם לבין החצרות… (ושתי הפרות ששבו מן העדר עם הַעֲרֵב-שמש נתפשוּ גם הן ונאסרו בקרניהן אחורי הקרונות – וכשהרים זקן הכפר את מטהו הארוך כלפי השער ופקד: “לדרך” – לא שקעה עדיין כל החמה מאחורי ההר, אלא חציה…

וכששקעה, – משכו שטיפן וניקיפור איש בצמד שוָריו, ונמשכו הקרונות וזזוּ עם כל הכבוּדה שנתגבּבה עליהם, ונמשכו אחריהם שתי הפרות בעל כרחן כשעיניהן פוזלות מן הבהלה ועגליהן מתלבטים בין רגליהן ביניקה ונמשכים גם הן עמהן, ונמשך אחריהן גם אייזק לדפקן שלא תתעקשנה כך בדרך, ומשך מאליו גם הטלוּא והוציא את העגלה עם שפּרינצא ויקותיאל והאוזים שבתוכה – ושממה החצר…

רק שכנים אחדים נשארו עומדים לפני השער, כשהם דנים בצבּוּר על ה“חוק לישראל”, – מזכירים: “אייזק” – ושוחקים, מבטאים: “שפּרינצא” – ושוחקים. ואמרים: “קיסיל” – וגם כן שוחקים, כאילו אך עתה עמדו על שמותיהם של הללו שמשונים הם. וּבוֹשוּ אייזק ושפרינצא ויקוּתיאל גם להביט עוד פעם אל ביתם מאחוריהם…

רק האוזים ספקו גפּיהם, התחבטו וצָוחו כי צר להם, צוחו בחוצות בחללו של ערב, שלא כדרך אוזים בשעת מנוחה זו – וּבוּשה גדולה נתבייש אז יקוּתיאל בפני כל הכפר על-ידי האוזים הללו…

ובעיר, לאחר שהטילו שטיפן וניקיפור את כל המטלטלים בחצר אחת, ושילם להם אייזק שכר טרחתם והלכו להם לחזור אל הכפר, ויקוּתיאל ואבותיו נשארו עומדים על הערבוּביא – ידע הבן כי מעכשיו איסור אחר חל עליהם – איסור לשוּב אל הכפר…

---

אולם לא כן חשב אייזק אביו: גם כל יודעי דת ודין שבעיר אמרו כי לא ב“חוק” גורש מן הכפר ועוד שוב ישוב אם אך השתדל ישתדל.

הפרות גם הן לא הכירו באיסור חדש זה, ועוד בו בלילה ברחו עם עגליהן מן העיר ושבו אל הכפר.

ולמחרת הלך אייזק אחריהן לכפר, – אותן להשיב ואת הטבק ללקטו ולאספוֹ.

וביום השלישי שב אבא אייזק והתחילה אמא שפּרינצא בוכה ומיללת – הפרות ניטלו ונשחטו, והטבק – הגוי שכה בו לעצמו בזכות שמו שנקרא עליו, ואין עוד לאייזק כל חלק בו, ואומר אבא אייזק, שעכשיו אין לו אלא למסור דינו לערכָּאות…

אמנם עם הגנבים שוחטי הפרות אינו יכול לדון, שתקיפי הכפר הם – והיאך ירגיזם עליו בשעה שהוא מבקש לחזור אל הכפר? על הטבק שנגזל אינו יכול לדון בדיניהם, שהרי באמת כתוב הוא על שם הגוי. אלא על מי יש לקבול? על הפקיד שגרשהו שלא בחוק.

ויודעי דת ודין אומרים, שעתיד הוא הפקיד לקבל נזיפה חמוּרה על מעשה זה, אם אך ישתדל אייזק בדבר…

והתחיל אייזק משתדל, לא לנזיפה שתבוא על הפקיד, אלא ל“התּר ישיבה”, שיוכל לשוב למקומו ולחדש ימיו כקדם לאחר חורבן זה שבא עליו שלא בחוק. כי מה יעשה בעיר? תלוּש הוא פה, וביתו וחצרו שם עזובים, והם הולכים ונחרבים – ושוקד אייזק על פתחיהם של בעלי הערכָּאות, ושוקד ומשתדל ומתדלדל, והערכּאות אין להם סוף…

לבסוף יצא אבא אייזק חגוּר בחבל, “הקוּטשמָא” בראשו והמקל בידו (ימי הסתיו באו אז) ובחיקו מכתב בקשה – והריהו הולך רגלי, לבוא להתנפל לרגלי שׂר-הפלך שבקישינוב ולהתחנן, בבקשה שבכתב ובבקשה שבעל-פה, כי ירחם עליו וישיבו על זכוּתו, כי דל הוא…

הוא יצא לדרך המרופשה ביום המעונן – ובעל עגלה אחד מצאָהוּ לאייזק בערב סמוך לקישינוב, כשהוא נשען תחת אילן בודד שענפיו נתערטלוּ, ויושב אייזק תחתיו על שלכת העלים ומנמנם ואינו מרגיש כלל בגשם… לקחוֹ זה והביאוֹ לקישינוב והכניסו – לבית-החולים…

ונודע הדבר לשפּרינצא רק לאחר שבעה ימים כשקראוּה לבית הרב מטעם-הממשלה, ואחר כך החזירוה משם שתי נשים לביתה, כשהיא מטפחת על ראשה, צורחת וצועקת ליקוּתיאל בנה: “קדיש! קדיש! אמור קדיש לאבא שלך!” –

כנראה, נצטנן אבא בדרך וּמת בבית-החולים – – –

---

לאחר “שבעה” הכניסה שפרינצא את בנה לחנות אחת של מכולת ונעשה שם משרת; משרת קטון בן שלוש עשרה שבעל הבית דוחקו, והמשרת הגדול דוֹפקו – ושכרו שיורי סעודה שהוא אוכל בקרן זוית שבמטבח, עד שהוא נעשה “אדם”.

לפנות בוקר יוצא יקוּתיאל ובא אל החנות להיות אץ ורץ בשליחות ובטלטוּל סחורות, ובשעה העשירית בלילה הוא חוזר אל בית אמו, – בית של קרן זוית אחת בדירתם האפלה של זוג זקנים, מטליא-נעלים אחד ואשתו הסומה.

בא הוא יקוּתיאל כשבשרו קרוּש מקור, ומיד הוא עולה על גבי התנור, כי שם משכבו, ונופל שם ונרדם מיד בתוך החמימות, בעוד שאמו עדיין יושבת לה בשתיקה על עבודתה בתוך מיטתה – היא מורטת נוצות של אוָזים.

בשתיקתו של הלילה ודאי מזכירה אמא שפּרינצא לעצמה כל הֶהָיָה לה זה לא מכבר – את בעלה, את פרותיה ורוב עופותיה, את דירתה ואת חצרה עם הנטיעות הרכות והערוגות הירוקות…

אותו בית גם קונה אין לו – וזכו בו חינם השכנים שלצדיו ועשוהו מעון לחזיריהם…

ודאי זוכרה היא אמא שפרינצא את כל אלו, ואף על פי כן היא אינה בוכה עוד ואינה נאנחת אפילו; היא רק משתעלת, ובשעת שעול היא פונה לצדדין, שלא להפריח את הנוצה המרוטה מתוך הנָפה…

כנראה, גם היא נצטננה, – שכּן בתענית אסתר גם היא מתה.

שטף של דם נפלט פתאום מגרונה לתוך הנפה על הנוצה הלבנה – ונפלה ומתה.

הסנדלר הזקן ספּר כך, כשבא מתנשם אל החנות וקראוֹ ליקוּתיאל שיבוא – ומיד נדמה ליקוּתיאל שלא בחנוּת הוא בין הקונים, אלא יחידי הוא עומד במרחב של תוהוּ.

ונחשול של פחד הממוֹ וסכר גרונו – – –

---

העבודה המרובה בתוך החנות, שהקונים מצויים בה תמיד – מידה טובה יש בה שהיא מטרידה מיקוּתיאל את הצער שבלב, אבל בשבילה הרי אין ספּוּק בידו לומר קדיש על אבא ואמא שמתוּ בחורף אחד…

בא יום השבת – והרי פנאי לו ומנוחה לו בו וגם קדיש הוא אומר בו – אבל מה גלמוד הוא ביום זה. אכל את שיוּרי הסעוּדה של שבת בקרן זוית שלו שבמטבח – עכשיו מה יעשה בגופו? יחידי הוא במרחב של תוהו, והגרון נסכּר עד כדי חניקה – לאן יבוא?…

בא הוא לבית-התפילה שברחוב הסמוך – בית אחד נושן ונמוּך, שִיחֲדוּהוּ להם בעלי-עגלות ושואבי-מים לתפילה ול“מלה יהוּדית” ביום השבת. בין היהודים הללו, שגם הם מתיגעים כבהמה גסה בעבודתם בימות החול, מרגיש יקוּתיאל בטעמו של שבת, ובפניהם אין הוא מתבייש לא במראהו ולא בבגדיו המוּרבּבים. הוא נכנס ומתישב אצלם וביניהם אצל השולחן הארוך ושומע עמם יחד בפרשת השבוע ובהפטרה, שקורא ומפרש לפניהם זקן אחד נמוך וצנום, רב יחיאל שמו.

דברי תורה אלו של פרשיות הקיץ אינם מוּבנים ביותר ליקוּתיאל, אבל מכל מקום נחת יש בשמיעתם. כאן רב יחיאל יושב באמצע, היַרמוֹלְקָא בראשו, והריהו שלוַת שבתון, ושם, בעזרת הנשים, מעבר למחיצת הקרשים, זקנה מקריאה אחת כמוּסה שם עם חברותיה ואף היא קוראת שם בקול של צניעוּת ורחמים – ומעצים הוא יקוּתיאל את עיניו ודומה עליו כאילו גם אבא שלו יושב כאן וגם אמא שלו שם היא – – שם – אשר שם יגיעי כוח ינוחו, חדלי רוגז, ויושבת לה שם חבורה אחת בסוּכת-שלום שלעולם הבא ונהנים להם מדברי תורה הנאמרים בעלמא… והרי גם הכפר, החצר ונטיעותיו ורוב עופותיו ואותו ההר הירוק – ומתעורר יקוּתיאל מתוך בּעתה, פוקח עיניו מתנומתו, מביט לצדדין – ואינו מתבייש בפני היושבים עמו לפני רב יחיאל…

הם – גם מהם יש מי שראשו נפוּל ופניו סמוקות מתענוּג שינה ודברי תורה. הישן – יש שהוא נופח בשׂפתיו, ויש מי שהוא נוחר מחטמו, ויש מי שדרכו להיות דובב ורוטן לתוך זקנו – אך אין חבריו מתביישין בו ואין גם מלעיג לו. אף רב יחיאל קורא לו כדרכו בשלוַת השקט, רואה את הישן ואינו מתרעם על מיוּגע זה שנרדם בשעת מנוחה – יערב לו לזה נמנוּמו, והוא, דיו שהוא קורא ומסביר למי שעיניו פקוּחות עדיין…

ונעימים הם דברי תורה…

ונעימים הם גם פרקי התהילים, בהם גם ניחוּמים רבים יש, – “בהם”, כלומר, בזמרתם הנוחה, בנעימה זו שיש בה ממידת הבטחון עם מזג של געגועים גדולים. לאחר פרשת השבוע מתחילים מיד כל הגרונות מסלסלים נעימה זו בקולותיהם הגסים ובפירוּט מלים חזק – ודומה היא נעימה רכה זו כתינוקת עזובה אחת נעלמה הקוראת ומיבּבת בתוך הדוּת…

ומתגלגלת הנעימה ומושכת את הלב, נובעת מן הלב ונכנסת אל הלב ומחממת את הנפש, – ומוצא הוא יקוּתיאל שגם העיר יש בה תענוג שלה. תענוג שאין בכפר דוגמתו –

---

ועברו שבתות הקיץ ובאו שבתות הסתיו ושינו המסוּבים את מקומם וקבעוהו אצל התנוּר, ואף-על-פי שזה עדיין אינו מוּסק. צפופים ועטוּפים יושבים לפני רב יחיאל כל שומעי תורתו. קור וטחב מבפנים ומחוץ, מבעד החלונות הטפוחים, ערפל ורפש ושמים כעשן נראים, – ורב יחיאל מצטמצם בתוך אדרת האטלס שלו הבלוּאָה, חובק ומכניס כפוֹתיו לתוך בתי היד, על ראשו כובע מעוּך של בֵּיבָר נתון על גבי הירמוֹלקא, ומבקש הוא הראש מחבוא חם בין כתפיו – קר ועכור לכל נפש…

והנה נצנצו משקפי רב יחיאל וּפתח:

“נא-אָ-אָ… ויאמר ה' אל אַברם” – זכה אברם שהקדוש-ברוּך-הוא יהא אומר לו. ומה אמר לו? “לך לך” – להנאתך ולטובתך – “מארצך” – מן הארץ שנולדת וגוּדלת בה והכל מכּירין אותך בתוכה, ו“ממולדתך” – ממשפחתך תלך לך, מאצל הדודים והדודות ושאר כל הקרובים שלך, “ומבית אביך” – אפילו מאבא ואמא שלך הזקנים תלך לך. ולאן תלך? “אל הארץ אשר אראך” לאחר זמן, ולעת עתה, לך ואל תשאל: לאָן? – אלא לך והיה נע ונד בארץ…"

כך הולך רב יחיאל ומסביר ומטעים את הכתובים וכוָנתם ומדבר לתלמידיו הגסים כסבתא זוֹ המספרת עם נכדיה הדקים – וכמה מובנים הדברים הללו ליקוּתיאל: רוח קרה וטורדת נופחת מבחוּץ, ונתזי גשם דק נזרקים בזעף על גבי זכוכיות החלונות, – ואברהם אבינו הולך לו שם על פני ארץ רחבה ושׂדות רחבי ידים המוּארים בחמה, הוא הולך ועדריו עמו, וכל מחנהו “והנפש אשר עשוּ” והכניסו תחת כנפי השכינה הולכים עמו בחבורה…

את הכל מבין כאן יקוּתיאל ומרגיש, מרגיש מיני געגועים לשם – לשם…

אברהם, יצחק ויעקב – כולם קדושים וכולם גם רועי כבשים ועזים, עובדי אדמה, חופרי בארות שם בארץ-ישראל, ארץ חיטה וּשׂעורה וגפן וחרובין – וּמתגעגע הוא יקוּתיאל, מתגעגע לו בשתיקה, ופעמים גם אנחה יוצאת מלבו, כי מפני חטאינו גלינו מארצנו, וחרבו חצרותינו, ובזזוּ בהמתנו ושיסו שדותינו –

ומשחשכה בבין הערבּים, התחיל נכנס לבית התפילה אברך אחד מלוּבש נאה וחם, – זה מורה הוא לבני העשירים, ואף-על-פי-כן מדבר הוא עם דלת-העם אלו שבבית-התפילה, כאח. “אחים” – הוא אומר – ומתחיל דורש לפניהם בעניני ארץ-ישראל, מספר הוא לעניים מרוּדים אלו, היגעים כשור בתוך הקרה והרפש – על הישוב שעושים אחינו בני-ישראל שם בארץ-ישראל, שהם נוטעים שם כרמים ופרדסים, זורעים שדות וקוצרים תבואה, ואיש תחת תאנתו ישב בחרבוני קיץ… בנוה שאננים יֵשֵבו, ב“מושבות” שהן מיני כפרים נאים. שכל יושביהם יהודים, אחינו בני ישראל – – –

ומתגעגע הוא יקוּתיאל גם לארץ-ישראל זו…

געגועים לו ליקוּתיאל יום השבת. אבל ששה ימות החול יש בשבוע על יום אחד של שבת – ובימים הללו, כמה קשה, טורדה וכבדה היא העבודה שהוא עובד!

העבודה בימות הקרה הללו של סתָו זועם, – כפות ידיו אדמו צבוּ ושחרו ועורן נתפקע, ופניו ובגדיו לכלוך ורבב; אבל שלושה רובל הוא מקבל כבר בחודש, ובשכר זה הריהו נושא גוּשי מלח, פחי נפט ודגים מבוקעים ומלוחים למיניהם וכיוצא באלו, והכל כל כך קר, לח, ומלוח, מחלחל ומחטט את העור וּממעך את העצמות, ובעל הבית דוחק והמשרת הגדול דופק והקונים מלעיגים, וזיבת החוטם גם היא מעליבה ומטרידה, וראש החוטם קודח ומחלחל כפצע, ובכל הגוף קר עד כדי לרעוד כדג, ואין תרופה כנגד הקרה אלא הריקוד – ומרקד הוא יקוּתיאל פעם בפעם.

רואה בעל הבית שיקוּתיאל רוקד, והריהו אומר לו: “מפני מה אינך עושה לך, גולם, בגד של מוכין לחורף?” – רואה יקותיאל שבעל-הבית נתן דעתו עליו וערב לו, והריהו מֵגיס דעתו, מטפח ידיו על כתפיו מתוך ריקוד ואומר: “לא איכפּת! בשביל חורף אחד זה אינו כַּדאי להוציא כסף על בגדים חמים!” “פּרא אדם!” – אומר בעל הבית, “תעשה ויהא לך גם לחורף הבא”. ומשיב לו יקותיאל: “לחורף הבא – בארץ-ישראל אהיה!”

– “כלום קרובים יש לך בארץ-ישראל?” “ודאי!” – משיב יקוּתיאל – “הרי אברהם, יצחק ויעקב שם!” – וּשחוק תקף את כל העומדים בחנות. אבל יקותיאל אינו מתבייש והוא מסביר את הדבר: “אני – חביבה עלי עבודת-האדמה ושם הרי אמצא לי עבודה במעדר ובמחרשה אצל אחינו בני-ישראל הקולוניסטים”.

ומשעה זוֹ עבר ובטל השם יקוּתיאל מעל הנער…

– “ארץ-ישראל-איד! העלה פח שמן מן המרתף” –

– “קולוניסט!” מהר ושקול שני פּוּדים סוּדאַק" ².

ויקוּתיאל רוקד לעשות, רוקד בכדי להתחמם, וכעין מראה מרקד עם זה לעיניו: הוא עומד עודר תחת האילנות שבגן, שם… וכל חימה אין לו חלילה על הכינויים שמכַנים אותו כך, אדרבא, טובות מנבאים לו אלו, ישועות ונחמות הם מבשׂרים לו בשעות הקרות והרעות הללו, וכדאי לו שהוא מקמץ וצובר כל שׂכרו להוצאות הדרך, לשם…

---

… ובתוך כך נטרדו בני-יעקב מארץ-ישראל ובאו מצרימה ותקף שם עליהם השעבוד – וכאן גבר הקור עד מאוד, קור שכל האברים נקשים בו וכל הבשר מצטפּד על העצמות, ודומה הוא יקוּתיאל כי עוד מעט ויהי כאחד מנציבי מלח הללו הצורבים ואוכלים את הידים בקרתם…

נתעוררו אז על ה“קולוניסט” ברחמים לתת לו “תמיכה”: נתנה לו בעלת-הבית יאַק בלה וקרוע –ולבשוֹ יקותיאל וחגר עליו בחבל; נתן לו המשרת הגדול קוּטשמא ³קרוּחה – ושׂם אותה יקוּתיאל על ראשו, ונפלה לו עד עיניו; נתן לו בעל-הבית שׂק אחד – ויקרעוֹ יקוּתיאל לשנים וכרך את הקרעים על רגליו וקשרם במשיחות הדק היטב, – והכל שמחים ושוחקים למראה ה“ארצישראלי” שלבוש הוא כסוחר מוֹסקבי לחוֹם לוֹ:

– “קולוניסט! טלטל מכאן חבית העיטרן”.

וחבית חשוּקת ברזל וצרור סמרטוּטין חשוּק חבלים זזים יחד ומתגוששים בתוך החנות.

– “ארץ-ישראל-איד – חבילת חבלים תן!”

ומזדרז צרור הסמרטוטין, עולה בסולם ומוריד, והסחבות והחבלים מסתבכים כאחד ומתגלגלים ארצה.

– מתוּן, מתון שבור הראש! – קורא המשרת הגדול –

– אין דבר! – עונה הצרור – מי שהוא לבוּש יפה ורך אינו מרגיש בנפילה!

והכול שׂוחקים.

… והנה זה שבט בגבוּרתו עומד: קרח אכזרי ושלג חורק כרשע, וּכפור וערפל חודרים עד העור – ובני-ישראל כבר יצאו ממצרים, נשתחררו מן השעבּוּד ועברו את הים בשירה, – ו“הארצישראלי” מצטער שהוא עדיין אסור וצרור בתוך סמרטוּטיו ונתוּן בשעבּודם…

ה“בגדים” הללו שהיו למשל בפי כל באי החנות, כבר פג חומם ואינם אלא כבדים ומכבידים כסד. כל מיני רְבָב ושומן ספגו לתוכם ונעשו כריקוּעי פחים, ואף-על-פּי-כן כבר נקרעו ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום. וסחבות וחוטים ומשיחות תלוּיים בו ב“קולוניסט”, ובכל אשר יפנה – יסתבך…

וקר לגוף ומזדהם הוא על הנפש בתוך קלפּה קשה ומסואבה זו, שנסמרטטה עליו, – ומתי זה תשוב רוח אביב והוציאה אותו לחפשי מתוך אסורי הסחבות ויסורי הקור?

… תכלת וארגמן ותולעת-שני, זהב וכסף ואבני מלואים – בגדי כהונה עושה בצלאל לתפארת, ויקותיאל עדיין הוא מסתבך בתוך סמרטוטיו המסואבים, והאביב טרם יבוא לגאלו…

---

והאביב בא, וחג הפסח בא ועבר, והרי בוקר צח ומצוחצח של ראש-חודש אייר.

– מה לו לקולוניסט שעדיין לא בא היום? – שואל בעל-הבית לאחר שנפתחה החנוּת.

והנה זה בא יקוּתיאל כשהוא לבוש בגדיו החדשים שעשה לו לחג-הפסח, כאילו יום-טוב לו היום.

“ראה-נא”, קורא המשרת הגדול, “התלבש הקולוניסט כבן-מלך! בחיי ראשו, שהוא הולך כיום לארוש לו כלה!”

“לארץ-ישראל אני הולך היום!” משיב יקוּתיאל.

“לך ושבוֹר לך זרוע אף קדקוֹד!” אומרת בעלת-הבית, “בא הוא בחצות היום ועדיין הוא עומד ומליץ הלצות”.

“הניחו לו וילך”, אומר שוב בחכמתו המשרת הגדול, “סבתא בת שמוֹנים יש לי בארץ-ישראל, וחייכם, אם אך תראהו מלוּבש כך – מיד תתאהב בו ותנַדֵן לו את התכריכין שלה!”

“די! רב לכם בהלצות!” נוזף בעל-הבית, “לך, קולוניסט, ופתח חבית של סוּכר”.

ויקוּתיאל שׂחקת מבוּכה על פניו – והריהו מתגבר ואומר: “אבל באמת… באמת בעל-הבית… ישלם לי כבודו בעד החודש… שכּן באמת אני יוצא היום לנסוֹע…”

“לאן?” תמה בעל-הבית ונתן בו עין בוחנת.

“לארץ-ישראל”…

“כל חלומותי לראשו של זה!” אומרת בעלת-הבית מתוך תמיה וּבהלה, “הראיתם עוד מימיכם משוּגע כזה?”

המשרת הגדול מלעיג, הקונים מלעיגים, בעלת-הבית חוקרת – אפשר לחנות אחרת הוא עובר לשרת? – הכל שוחקים, ויקוּתיאל דמעות יוקדות בעיניו – למה הם מלעיגים?

רק בעל-הבית עמד ולא לעג… ולבסוף אמר מתוך כובד ראש: “מי יודע אם לא עתיד הוא זה ללעוֹג לנו…”

והוציא בעל-הבית מן הארגז שלושה רוּבל ונתן ליקוּתיאל ואמר עוד: “הרי לך שכר חדשך”. והוסיף והוציא עוד רוּבל אחד ואמר לו: “וזה לך טיבוּתא”.

“לא, זה אינו מגיע לי”, אמר יקוּתיאל. הוריד פּניו מחמת בוּשה ואמר שוּב: “אפשר רוצה כבודו, ואמסור את זה לצדקה בארץ-ישראל… רב יחיאל אומר: כל המוליך מעות של צדקה עובר דרכו בשלום… גם הוא נתן בידי עשר פּרוּטות…”

והכל עמדו ושָתקוּ…

נשמעו רק דברי בעל-הבית שאמר: “כך… כך כתוּב: ‘שלוּחי מצוה אינן נזוֹקין’. טוֹל, יקוּתיאל, רוּבל זה ותן אותו לעניי ארץ-ישראל, ולך לשלום!”

ופשט לו בעל-הבית את ידו, ופשטו לו הכל את ידיהם – ונשמעה גם אנחה בתוך החנוּת…

מי מהם נאנח? לא ראה זאת יקוּתיאל. אך נדמה לו בצאתו, שהכל שם רוצים גם הם לארץ-ישראל…

---

ובא יקוּתיאל והגיע למושבה בימי הגורן, ומיד מצא לו שם עבודה.

ראהו בעל-הבית שמתכשר הוא הנער במלאכה ואוהב עבודה הוא, ושכרוֹ להיות פועל תמידי בתוך ביתו.

והרי עבודה בשדה, והרי כפר של יהודים, והרי חצר רחבה ונטיעות בה, והרי רפת ואוּרוה וּבהמה בהם: הסוּס מכירו, החמור יודעהוּ, ושתי הפרות מביטות אליו בעין טובה…

הסוס סוּס אביר וגא ואמיץ הוא, ורוקד תחת רוכבו כסוּסי הפריצים; החמור בהמה קטנה וענוָה, שקולה כשוֹפר ילך, שתי הפרות שתיהן שחורות ומבריקות, אך רחמנות על פּאר ראשן, הקרנים שנגדעו… היאך מהתלים כך בבהמה?

והנטיעות – הרי פרדס צעיר, גן-עדן ממש, ובאר של מכונה ובריכת מים בו, והימנה משלח יקוּתיאל מים לנטיעות הרכוֹת…

ושורה של גמלים עוברת שם בצלצוּל פעמונים – אכן, ארץ-ישראל זו!

נושא יקוּתיאל עיניו על סביבו: גבעות חמוּדות מקרוב, גבעות תלתלים של כרמים והרים-תעלומות מרחוק, הרים מוּזהבים באור הבוקר, כחוּלים בצהרים ומאדמים לפנות ערב, ערפּלי טוהר להם – ויקוּתיאל כחולם.

ועוד דבר אחד טוב כאן ביותר: על שולחן אחד עם בעל-הבית ובני ביתו הוא אוכל, ובחדר הילדים הוא ישן כאילו קרוב בן-המשפחה הוא. ולא “קיסיל” הוא עוד, אלא יקוּתיאל (קרא: יקוּטיאל) בפי הילדים!

ועוד דבר טוב אחד משעשע – עברית, לשון הקודש הוא זה מדבר עם הקטנים. ובני-חיל הם השובבים הללו!

וגם זה טוב – ישנים כאן בדלתים בלתי נעולות…

ועוד ועוד דברים טובים יש – שבעצמו אינו יודע היאך יאמר זה; לכאורה, הרי יודע הוא מה הם, אבל אינו מכיר לאמרם – ואך בת-צחוק מתעלסת על פניו.

רוצה היה לדבר מה, להגיד לאדם או לבהמה – ואינו יודע מה? – והריהו מרנן…

אבל רוצה היה לרנן בקול מושך ומתגלגל כערבי – כך, דומה, הוא יותר נאות לכאן – אבל אין גרונו נשמע לו…

מכתב, מכתב היה צריך לכתוֹב… למי? אל מי יש לו לכתוב?…

אבל צריך היה לכתוב; כדאי היה לכתוב לרב יחיאל, למשל. הוא ודאי היה נהנה מזה. ואפשר היה קורא אותו גם לפני שומעי תורתו – וידעו גם הם היכן הוא “קיסיל” עכשיו… וצריך דוקא לכתוב עם זה גם פריסת שלום לבעל-הבית ולמשרת שלו! – –

וכמה פעמים מהרהר יקוּתיאל בנוּסח של המכתב, גם בעל-פה לעצמו קורא הוא מתוך אותו המכתב שכדאי היה לכתבו… אבל כלום כך כותבים בני אדם מכתב?… מעולם לא שמע שיכתבו כך באגרת… ולא עוד, אלמלא בא לכתוב כך, הרי צריך היה להיות יושב וכותב ימים ולילות, – שכן הכתב הרי אינו דבּוּר פּה. מלאכה הוא, מלאכה שאינה נעשית כך במהירות וכלאחר יד…

והוא אינו כותב – וחסר לו איזה דבר, דבר טוב, אך טוב לו גם בחסרונו זה עד שהלב כמו רוקד לזכר חסרון זה…

ובלילה יש שהוא רואה את עצמו בחלום והוא רץ, רץ ומקפץ מעל הגבעות אל ההרים ההם, והוא מריע בקול בשעת ריצה ומנענע בידיו, כעוף זה בכנפיו, רץ הוא לקראת מה בחדוַת ילדים, ובגבורה משוּנה הוא מתגבר כנגד מה…

את “העולם הוא מהפּך” בשנתו!… קם בבוקר – וכסוּס אביר השׂשׂ לרוּץ אוֹרח, כן ישׂישׂ יקוּתיאל לקראת העבודה והמלאכה, לעשות, לעבוד, להזדרז ולא לנוח!

והוא כולו נעשה קלוּי שמש, שזוּף וּממוּלח יפה יפה.

---

ועוד דבר טוב אחד נוסף ובא – הגשמים…

דבר טוב, אבל איך למשל יגיד, כלומר יכתוֹב על זה במכתב לרב יחיאל?

רצים הילדים בערבוּביה זוֹ של גבוּרת גשמים, ויקוּתיאל רץ כאילו לתפשׂם הוא רוצה ולהכניסם לבית, – ובאמת, גם הוא אינו מתכַּוֵן אלא לרוּץ בין קילוחי עוז אלו ולרקד כרעם זה!

ועוד דבר טוב אחד יש – וזה אפשר גם לכתוֹב, כך למשל: “בא מורה חדש, נער מירושלים, ובערב אני ועוד שני פועלים גדולים ממני לומדים אצלו תורה ועברית בחינם”

ובאמת עדין לא יהא אמור בזה הכל כרצונו, אבל הוא רב יחיאל יבין מאליו ענין זה מה הוא… וכמה היה רב יחיאל משתומם אילו קבּל פתאום מכתם בלשון-הקודש מ“קיסיל”.

שׂוֹחק יקוּתיאל מרוב הנאה – אבל יודע הוא, כי לא קרוב עוד היום ההוא, שהוא יכתוב מכתב, ובפרט בלשון-הקודש. אבל טוב לחשוב עוד ועוד על אותו מכתב…

---

חנוּכה. חגיגה תהא במושבה. ובערב חזר בעל-הבית מן העיר והביא כרטיסים ומצוּירת עליהם המושבה שלהם… מושבה – וכל כך זעירה היא כאן, אך הכל נראה בה, ואפילו הסוּס ובעל-הבית שלו כאן ממש הם, הם בעמדם לפני הבית שלהם!…

חילק בעל-הבית לכל אחד כרטיס, וגם ליקוּתיאל נתן כרטיס אחד – “מעות חנוכה”, מלבד זוג סנדלים אדוּמים, ערביים ממש!

והנה כותבים הקטנים כל אחד מכתב על המקום החלק שבכרטיס, זה – לסבא, זה – לדוד וזה – לדודה; אפשר יכתוב גם הוא הפעם? – מכתב קצר כזה הרי גם הוא יוּכל לכתוב.

ומחכה הוא יקוּתיאל בקוצר רוח, שיגמרו הקטנים וילכו לישון – ויקח הוא את הדיו והעט. הפעם הזאת, כתוב יכתוב!

וכך היה. אך שכבו הקטנים – ולקח לו יקוּתיאל את כלי הכתיבה והלך אל האוּרוה; – שם יכתוב ולא יראוּהוּ… הקטנים, אפשר ישׂחקו שהוא כותב “ז’רגוֹנית”… מוּטב שלא ידעו אלו שכתב…

נכנס והדליק לו שם את הפּנס והניח שני ארגזים של גז זה על גבי זה ועל ארגז אחד ישב לפניהם; טבל את העט, כפף והתחיל כותב, באותיות קטנות עד כמה שאפשר ובנוסח שלימדוֹ עוד השו"ב בימי ילדוּתו:

“לכבוד הנגיד המפוּרסם מוהר”ר יחיאל נ“י”.

עכשיו מה יכתוב? הוא נזכר מה שנהוג לכתוב כאן, וכתב:

“אני ב”ה בקו הבריאה".

ואחר-כך מה?… חושב יקוּתיאל, ולבסוף הוא מוסיף וכותב ברעדה עצורה: “במושבה זוֹ אני עובד –”

כתב, והרגיש, שכאן הוא המקום, שצריך היה לכתוב מה-שהוא מן אותם הדברים הטובים, שהוא מבקש לומר ואינו מוצא איך לאמרם…

הוא מניח את העט מתוך מחשבה, יושב דומם כדי לחשוב בדבר…

רוח בחוץ וגשם זורק על הגג, והוא גם לא הרגיש כלל בדבר בשעת המלאכה…

הסוּס טוחן עוד שׂעוֹרים בשיניו, מפסיק ומתריז בשפתיו מתוך שׂביעה, ומַפנה עין של תמיה כלפי הפנס ויקוּתיאל… וקול המון לגשם, ורוח עזה מריעה, וריח מים מתמזג עם ריח השחת – וקם יקוּתיאל ומתמודד מתוך פיהוּק…

צריך עוד לחשוב בדבר, מה לכתוב כאן – ומחר חרישה בשדה – – – והוא מתנפל לתוך ערימת השחת להתמודד בה ולחשוב קצת, – מה יכתוב עוד? – וכך גם נרדם שם לכל הלילה בריח השחת ובהמון הגשם והרוח…

שבט – “והמכתב” עדיין הוא תחוב אחורי סמיכת הגג של האורוה… ולא ששכח בו יקוּתיאל, אלא – לא טוב לאדם שלא נתרגל בכתיבה…

אבל כמה טוב הוא הבוקר. העבודה בבוקר כזה היא “ממש מחיה נפשות” (וכאן אומרים: “נְפַשָט!”…) – ועומד יקוּתיאל וחותר בקלשון הברזל בגל הזבל, תופש ומעמיס על העגלה קלשון אחר קלשון. הזבל – חוטי הקש שבו דשנים הם ומנצנצים כלפי החמה כזהב, והבלו כמה דשן הוא לאחרי הגשם.

מטיל יקוּתיאל את המעיל מעל גבו – הוא מזיע… וכמו לאחר היסח הדעת מתגלה פתאום לפניו הבוקר, שהציף אורו על כל היקום בכל מראותיו, ובכל גוָניו…

“שבט, שבט”, דובבות שפתי יקותיאל בהנעת ראש…

השקדים שבחצר נתכסו ציציהם הלבנים והקלים כשלג… לטאות בטפּוּסן המהיר על הגדר כנגד החמה, ודמומיות בזוהר ארגמן מניעות ראש מאצל הגדר… ורחבי השדה שמעבר לגדר – כולם ירקרק ופרחי פרחים, ורעידת נחת שוטפת כגל מקצה לקצה. ודומה שתכלת השמים מעָל גם היא רופסת מעונג ומרוך…

והנה חסידות עפות – ראה כמה הן על הגבעה! – ודאי כחמש עשרה מטַילות להן שם… לא! – ודאי כחמשים… ולא! – הנה עוד ועוד! מאה, ואפשר גם מאתים ויותר מכּן – כמה נקבצו אלו ובאו לכאן – ואימתי יבואו אצילו העופות הללו לשם ויקשקשו במקוריהם בכל הכפרים, שם על גגי הסוף?…

ונזכר יקוּתיאל בחודש שבט של שם… חודש שבט זה בתוך הסחבות של אשתקד – ומיד ברק לו רעיון לכתוב.

עכשיו יודע הוא מה לכתוב לו לרב יחיאל.

הוא משליך את הקלשון מתוך ידו על הזבל – ונחפז אל האורוה, ונחפז משם לתוך הבית – אין איש בחדר, וכמה חביב הוא חדר זה ושאר החדרים על כליהם המוּזהבים עתה באור הבוקר… נחפּז הוא אל שולחן הכתיבה, יושב על כסאו של בעל-הבית, תחת תמונתו של הברון רוטשילד, טובל העט ונזהר לנערו יפה, מאַמן בו ידו בתנופה לתוך האויר ומחליט – וכותב עברית: “פה חם לי”.

וחותם שמו: “יקוּתיאל פראָסט”.

והוא מתיצב ואוחז את הכרטיס לנגד עיניו כאינו מאמין אם הוא כתב כך, – ופותח וקורא מתוכו בקול, מלה מלה בלבדה:

“במושבה זוֹ אני עובד. פּה, חם, לי!”

"חם לי " – הוא מביט בחדר על סביבו, ונראה לו בשעה זו, שבזה הכל אמוּר!

---

חיים של פרנסה

מאת

ש' בן־ציון

א

אנוס על-פי חַסיה אשתו החדשה, שהיתה בוכה במסתרים ובחשאי כשהגיעה שעתה לילך מעירה ומבית-אביה, ומוטעה על-ידי חמיו, שהבטיח ר' רוּ"כ ¹נדן במזומנים וחזר בו ואמר, שאינו יכול לסלק אלא בשוֶה כסף, בחצי דירה מדירתו, – יצא טיבֶל (טוביה) מעירו, מרַשקוֹב, להשתקע בעירה של זוגתו הצעירה, בדַבֶּשְתּא – “עיירה של פרנסה” העומדת בטבּורה של הקוֹדרא ²בּבֶּסֶרַבִּיה הברוכה.

אמר טיבל: ‘יאמרו הכרוך אחרי אשתו כרוך אחרי משפחתה’ או ‘חן אשה על בית-אביה’ – יאמרו! ועוד אמר: בין הוא, שאלמן חֲשׂוּך-בנים, המצפּה להבָּנות מאשתו החדשה, יהא הוא כפוּף לה ועושה רצונה, ומכל-שכן בילדה בת ט"ז כחסיה שלו, הטעונה רחמנות.

ובכוחה זה של “הרחמנות” הגדולה שבלבו, נתגבר טיבל וסילק את הבוּשה אל הצד, ולאחר שהיה כבר בעל-הבית לעצמו ברשקוֹב, נטל את מטלטליו בלילה אחד ויצא, ובבוקר לא עבות שבראש-חודש ניסן, בא לבית חמיו בדבשתא ונתישב בחצי דירה.

הדירה של שני חדרים היתה, שאחד מהם משַמש מטבח. עמדו הזקנים והעבירו מיטתם לקובה שמצד התנור, במטבח, ונתּן “חדר הכבוד” משכן לזוג הצעיר. וטיבל נוח לו ומרוּוָח לו בחצי ביתו, ולכאורה, לא איכפת לו שמא נראה הו בעיני הבריות כאברך הסמוך על שולחן חמיו, הכל כדאי לו, ובלבד שחסיה לא תהא עוד עצוּבה ובוכה במסתרים.

מסתכל טיבל בטַלְיָתא לבנה זו, שבשבילו גילחה את מקלעותיה הזהובות וכרכה ראשה במטלית, המהודקה לה על פדחתה החלקלקה – ונעוריו מתחדשים עליו, בן שבע ועשרים זה נראה אז בעיני עצמו כאברך בן שבע-עשרה. רואה הוא את עיניה, החבויות בצלן של עפעפים שחוּמים, ושהיא משפילה אותן בפניו מתוך בוּשה וסרוּב של ילדוּת – ודומה עליו, שנעשה אב: מן השמים ריחמו עליו, שלא ילך עוד ערירי, ונתנו לו בת, “יונה שתקנית” זו, ו“בריה נפלאה” ומהירה, שהכל נעשה אצלה כמו מאליו ובבל ירָאה. זו, אמנם עדין מצדדת פניה הימנו ואינה מספרת עמו, – אבל מה בכך? הוא – זקנו מגוּדל ומעוּבה, וזו – “ילדה” היא והריהי מתבישת…

תתבייש עד שתתרגל בדבר. “מרדכי ישראל הוא” – אומר טיבל ואינו דואג…

הוא – דאגה אחרת יש לו, וגם בלילה על מיטתו, ואפילו בשעה שהוא מישן בחשאי את בת תענוגיו, את חסיה, נוקפו פתאום לבו, והריהו מתאנח על כך: סוף סוף באיזה עסק יאחז כאן?… המקום החדש מעמיד לפניו עסקים, שאין הוא יודע ומכיר בהם מה טיבם. שם, ברשקוב, אצל הדְנְיֶסְטֶר, היה עוסק מעולם עם אביו במטעי טבק; אבל כאן, בסביבות דבשתא, לא ניסה בשותפות עדיין שום בן-אדם בנטיעות אלו. משמע, לא זה המקום ולא זו הקרקע הראויה לטבק, – ומה יבחר כאן למשלח ידו?

אומרים: “פרנסה ביתית” – זו, אף-על-פי שאינה עסק לגבר הרגיל בעבודה ממש אך, בכל אופן, הריהי “תריס בפני הדלות”; והחנות המחוברת לבית, הרי גם זו חציה שלו היא. אבל מה יעשה הוא, והזקנים מחזיקים בחנות זו “פרנסה-ביתית” שלהם?

נועצו על הדבר ומצאו עצה: שני תריסין נפתחים בחנות, משני עברי הפתח, – עכשיו יצמצמו הזקנים מקום סחורתם נגד אחד מהם, והצעירים, במחצית חנותם לצד תריסם שלהם, יכניסו סחורה שלהם; הזקנים מחזיקים מיני מכולת, ויהיו הצעירים מחזיקים מיני אריגין, – ונמצא, בן-כפר בא לחנות והריהו מוצא שם כל צרכי-ביתו במקום אחד, לוקח מזה ופונה ולוקח ממילא גם מזה – ואין אחד גורם לשני אלא “פדיון” בלבד!

עצה זו, הדוד ר' בֵּירוּשֶל בחכמתו מצא, וישרה בעיני כוּלם. ומיד הניח טיבל במחצית חנותו כשבעים רוּ"כ. הלך והביא שיוּרי אריגין של בד, “טִיסְטוֹמֶלִין” ³ואניצי כותנה, מסר את הסחורה לחסיה ואמר, עכשיו, משתתעסק “קטנה” זוֹ בפרנסה, גם דעתה תזוח עליה ולא תהא עוד ביישנית…

והוא גופו, לאחר שסידר את החנות ועשה את “התריס בפני הדלוּת” – נעשתה גם דעתו הוא זחוּחה עליו, ולא פקפק עוד “לנסות את המזל” והלך וקנה לעצמו סוּסה טלוּאה ועגלה רעוּעה ויצא “לעשות מסחר” בכפרים הסמוכים. ומעכשיו אם יתן הקב"ה ברכה והצלחה ובן של קיימא עוד בשנה זו, לשמח לב חסיה וישמח לבו – הו, כמה ישמח גם הוא!

*

והנה סובב טיבל וּמחזר על הכפרים, קונה קימעה קימעה מכל הבא בידו וצובר בעגלתו: גיזי-צמר ואניצי-פשתן, חריצי-חלב ושק של קטנית, מִקשה של חזירים ועור של בהמה דקה, וגם של גסה, – מנַסה הוא את המסחרים, לראות איזה מהם יצלח לו. וסוף סוף מצא, כי בקודרָא לא סגי לו לתגר בלי יי"ג (יין-גפן).

שנה שלמה היה טיבל מסתכל ונותן דעתו על עסק זה ומשתדל לקנות “מבינוּת” בדבר. – הוא מסתכל, וכל ימות השנה כאילו מתכַּונים לו לטוֹביה לפתותו ליין…

הקודרא – כמעט כל ישראל יש להם כאן עסק ביי"ג. יוצא אתה בעיר – שיחתן של בריות מה היא? על הגפן ועל פרי הגפן. תור האביב עודהו בארץ, עדיין לא נסעו ליריד של בַּלטָא עם עורות הטלאים, – וקול החַבְתָּנים במלאכתם הרי זה הולך ומתופף מן החצרות, כמזרז את הקהל על הבציר.

יוצא טיבל לדרך בעוד הקיץ גדול, – והטוֹמְנא (עונת הבציר) זו יוצאת כבר עם כליה אל הרי הכרמים: קרונו ארוכים טעוני חביות, חדשות גם ישנות, נוסעים, עוברים בתימרות אבק ומרעישים. הקרון – עשר חביות מגובבות עליו ומרותפות זו על גבי זוֹ, כולן פיטָסים גדולים וכרסתנים, ששים הין החבית, ועושות הן את הקרון כבנין נפוח ומשונה בגדלו, שהשוָרים בפניו כעגלים נדמו. קרון הולך וקרון בא, נודד עובר בשאונו על שדות קצר וגורן ומעורר הרהורים. מתעלם במשעול גנים מצִלים, וקול רעמו לרגעים שם בין הרים יֵצא, מהלך ומעורר את הרי-הגפן, שנרדמו בחַמה ובצרצור חגָבים מתוך המְתָּנה לבציר…

מבשילים גנים פירותיהם בזה אחר זה, והנה גם אשכלות בכּורים מן הכרמים נראו בארץ – ובא הבציר ויחן בכפרים ואת כל סביבותיהם הצהיל!

מן הגבעות, מבין שורות גפניהן, זמיר בוצרים ובוצרות יענה; ויהודים “דורכים” גלויי שוֹק נחפזים מכרם אל כרם, – ועסיס הרים יורד במסילה, בעגלות כבדות-משא הדוחקות בשוָרים. זו באה בגניחה, ממשא חבית נפוחה הרבוצה בתוכה ומקיאה מחור המגוּפה תירוש תוסס ונותן ריח; זו מטלטלת עביטים גדולים מלאי ענבים כתושים, שמתקם לדבורים יקרא; וזו, רפודת המחצלאות, באה אל החצר ומביאה חיק מלא וגדוש של אשכלות “ענבה שחורה” שהכחילוּה הטללים. דורכים גם בחצרות, בצל שיטות מכהות, שלפני הבתים הלבנום, ובצל תפוחה וחַבּוּשה ותחת נופה של אגוֹזה מרוּוָחה, שבגנים לאחורי הבתים, – ומתקו של עסיס והבלו של תירוש מפעפעים בחללו של הכפר.

הכל נראים כמבוסמים, וטיבל – ראשו סובב הולך… סוחרים ייג"נים סובבים הולכים ועושים עסקים עם יהודי פולין הנגררים אחריהם עם סרסוריהם הנושאים אמת-המידה – והוא, טיבל, כמה עלוב הוא לעצמו במסחרו… עני ועלוב הוא גם בעיני הגויים, בבואו לדרוש אחרי שיירי צמר ופשתים. תור היין, חביות התירוש יקחו כל לב – וזה עני, ג’יפּוני ⁴טיבל, תרמיל של קמחא דפּפּוּשוֹי ⁵ראה – והריהו עומד על המקח!…

אף החורף כולו משקה. צפּדה הקרה את הרפש, אשר סגר על דבשתא ויבדילה מן העולם, באו ימי הקרח העז אחרי ימי השלג הרב – ונפתחה “דרך של מגרָרה” לפני היהודים הפולנים! מדינת פולין – את החשובים שבסוחרי היי"ג היא שולחת כאת לדבשתא. יהודי ברדיטשוב ויהודי קאמיניץ וז’יטוֹמיר באו, והנה הם נראים בפרוות של שבת, בפאות דקות ומסולסלות ובכובעי סמיט, כנוסח פולין. יוצאים הם מן האכסניה, ופניהם מדושני עונג מסעודה שמנה על יין ואגוזים, כנוסח בסרביה, – ודבשתא מעין שמחת חול-המועד ומעין פרוס חתונה עשירה בתוכה… שמחה על הקרה – הוימוֹרוֹזיק ⁶נעשה יפה. חביות היין העומדות בחוץ, חצין נעשה קשקשי קרח; ואומרות הבריות: “ארבעים אחוז קנה כבר הבורא, ברוך הוא!”

הולכים אל הקרפף המשותף שמחוץ לעיר, לראות שם בהקזת יין-הקרח ולטעום משיוריו של הקב“ה. הקרפף – כאלפַים חביות ודַנָאות בו, רובצות לכנופיותיהן שרות שורות ומתכסות בכסתות שלג עבות. וייג”נים ומקיזיהם וחבתנים ונעריהם מזדרזים ביום הקרח הצח ומתעסקים, כשהקוּטשמאוֹת ⁷ משורבבות להם על אזניהם. חמה של סַנורים על ערבת השלג וגבעותיה סביב וכאבקת-זכוכית משחקת באויר עם רוח קל וחד, המתלהלה וצורב בראש החוטם ומעלה כפור על כל שפם, – וכל העומד על היין, גומע ומתחמם. כל גוף ממולח ומזורז בקור. וכל דעה בדיחה ומבודחה ביין… יזל יין מפי ברז בקילוח של בדולח מוּפז, זולף אל כדי-עץ ודליים שהגלידו קרח, נישא ונשפך מפי דלי אל פי מַשפּך ונבלע מתוך נעימה וגיהוק לכרֵסם של פיטסים וחביונות – גדולים וקטנים יסבאו מן המזוקק!… נפתחת חבית שהוּרק יינה, וגבישי קרח מצטחצחים נגרפים ונשפכים הימנה לגל גדול, – זה היין שקנה “הסוחר הגדול”, העליון, ברוך הוא, והפקירו לשלג! ועל השאר – בואו יהודי פולין ושלמו בכפלים!…

ופולנים סובבים על ייג"נים, הם וסרסוריהם טועמים לדוגמא מן הכוסות בעיון רב… ואצל מדורות-אש וגלי-קרח ותימרות-עשן דק ותכול, לקול חבתנים מתופפים וצעקות נַטָלים עומסי חביות על קרונות – קניות של מאות ושל אלפי רובל נעשים, מתוך לגימה של וימוֹרוֹזיק עם נקניקאות מפוטמות ופסטרוֹמה ⁸מפולפלת.

… ובחל טיבל בסוּסתו הטלוּאה ובעגלתו הרעועה ונעשה ייג"ן אף הוא.

ייג"ן כיצד?

קימעא קימעא התחיל אף הוא “מחַלק מעות לערלים” – קונה יין של ענבי הבציר שלעתיד ומשלם למפרע. קונה – ואת הקניות הריהו כותב לו על קורת ביתו, כל “ערל” מפורש בשמו ובשם כפרו ובסך המעות ובסכוּם היני היין, אם לבן ואם אדום – הכל כאשר לכל נכתב על קורה שופעת זו, עד שנתמלאה ולא הספיקה עוד לקניות. תפר לו טיבל פנקס של נייר חזק ומעובה והעתיק לתוכו פרשת הקניות כולן, ומשהוסיף עליהן עוד – כלו לו מעוֹתיו והתחיל מטפל בחביות.

חביות ישנות קנה בזול והעמיד חבתּן בתוך חצרו, והתקינן ורִתּפן שם בתוך הדיר הרחב, – ומעכשיו ממתין טיבל ל“טוֹמנא”.

ולאחר טרדת הבציר המרובה, לאחר נדידה וריצה בהרים והולכה והבאה מעשרים כרם מפוזרים ומרוחקים זה מזה – עמדו לו לטיבל לצד הרחוב שלפני ביתו, שתי שורות של ארבע עשרה חביות תירוש תוסס – והריהו רואה את עצמו ייג"ן, בשעה טובה של אסיף מוזהב ויפה-ימים.

תסס היין וזעף, עד שנח ונצטלל – והתחילה דעתו של טיבל תוססת עליו.

טועם הוא את יינותיו ובוחנם כל היום בפה, בעין ובחוטם ודומה, שאין יינו חסר כלום… טעם לו ומראה לו וגם ריח לו…

“ממש יין” – אומר טיבל.

וכל יותר שהוא טועם הוא מבחין יותר, ממש כ“מבין” מלידה, והיין עולה ומתעלה בטיבו: “יין כמו שנאמר”, “יין מן המובחר”, ויש שמתפעל טיבל ואומר: “גם מובחר מן המובחר!”…

ובאים סרסורים וטועמים – ומצמצמים חוטם… שתי חביות הם מוצאים שריחן עפוּש, על האדום הם אומרים: “מראה בּוֹרשט” ⁹ועל השאר הם עונים ואומרים: “בעד ‘מי-כבָשים’ של גויים סתם, מקח של ‘יין פריצים’ אתה מבקש?” –

דומה טוביה, שכולם נדברו להונותו, מכיון שטירון הוא בדבר – והריהו תוסס זועף ורוחו נעכרה…

ובינתים, גם הימים נעכרו והתחילו דולפים, עד שסגר הרפש על דבשתא, ונעלמו הפולנים – וטוביה על יינו הוא עומד, ואין נחת…

ה“פרנסה הביתית”, אף היא אך טעות היתה מתחילת יצירתה. חנויות של אריגין יותר חשובות סמוכות לחנותה של חסיה. וחסיה מה היא כי תבין בסחורה זו ובחפץ קוניה, ומי היא שתעמוד בשיורי מטליות אלו כנגד שליטי האמה?… בימים נאים הפרנסה לקויה, ובימי סגריר ורפש – לא כל-שכן… וטיבל על יינו מצפה וחסיה על חנותה תדום; היא – הדבּוּר אין בה, והוא – במה ישיחנה? אך “את ראשה כיסה”, נטל הימנה ששון נעוריה וכלום לא נתן לה; אף ילד אין לה שישעשענה, והפרנסה – דאבון-לב ובושת-פנים ואימת-דלות…

מחכים לשלג – והריהו יורד ומתמסמס בטחב וערפל שלמעלה ובבוץ שלמטה. מצפים לימי הקרח – ואפילו כפור כל שהוא אינו נראה. אומרים: “ר' שבתילי מרשקוב צריך לבוא” – וגם הוא אינו.

הרפש מעכב, ו“הוא” – אימתי יבוא?

ב

ור' שבתילי צדיקה של בסרביה הוא. לכאורה, אין צדיק זה במנהגו אלא כיהודי כשר סתם, אבל, אפילו הפולנים, שצדיקי מקומם “בעלי-דעה” הם ברקיע – גם הם מודים שמפתח הפרנסה לידו של ר' שבתילי נמסר; שכן, אינה דומה הפרנסה שבשאר מקומות לפרנסה שבבסרביה. ולא עוד, אלא שהכל רואים בחוש, כי מכיון שבא הצדיק לעיר – מיד שפע של פרנסה בא עמו. נוסעים ובאים לעיר זו כמו ליריד השנה – והפדיון מתרבה, סוחר בסוחר נפגש – ומסחרים נעשים בשמחה ובחדוָה.

והנה, מחכה היא דבשתא ומצפה בכליון עינים לביאתו של אותו צדיק, וטיבל – יותר מכולם.

מחכים, וכבר בא הרפש עד נפש ואין לדבר סוף…

סוף סוף זכו. הוּגלד הרפש ונתקשה, ובחמישי בשבת לסדר “ויחי” חיתה כל נפש, בראותם יחד את חשובי דבשתא יוצאים בעגלות, המרקדות על טרישי-הדרך ורצות אל הקריטשמאַ ¹⁰שבפרשת הדרכים, להקביל את פני ר' שבתילי בבואו.

וטיבל בעגלתו אף הוא נסרח אחרי טובי העיר. – הוא, הרי רשקובי הוא, בן עירו של הצדיק, ומעיד הוא, שכמה פעמים ראה בעיניו היאך ר' שבתילי יוצא בבוקר לחצרו ומאכיל שם את העופות מידו ממש כבעל-בית פשוט. – דומה טיבל ש“פני-העיר” מביטים בו בלגלוג, אך הוא דופק סוסו ונוסע. לבו מתנבא ואומר לו: אל תחמיץ את השעה!…

וטוב עשה שנסע. שם, בקריטשמא, הכל ראו – יהודי מרשקוב מה הוא.

כפוף ראש ומסתיר פנים בישניות שלח טיבל את ידו מאחורי גבם של אחרים ונתן שלום לרבי, – ומיד הרגיש בו הצדיק ואעפ"י שמיוגע היה מן הדרך, האיר לו פנים בחנינה ואמר: “טוביה בני, מה לקוּטשמא שלך שנתמרטטה?”

חִיֵך טיבל והחליק בכף-ידו על גבי הקוטשמא שלו שנשתּחמה ונתמעכה בשערותיה, התחיל מגמגם ואומר: “העסקים, רבי… היין רבי, עומד… ורפש, רבי”…

“כך”… אמר הצדיק בניעת ראש: “גם אביך ספּר לי עליך; אבל, אל תתבייש, רַשקובי, גם בקוטשמא זו!”

ומיד הרגיש טיבל שגם אחרים מרגישים, שסימן טוב היא לו שיחה זו – ונתבייש בחשיבותו… חמימות התחילה מפעפעת בכל גופו ומבלי להמתין לתפילת מנחה, יצא, שינס מתניו ודפק את סוסו והקדים וחזר אל העיר במרוצה.

ומשנכנס הצדיק לעיר, וקהל חסידיו נוסעים אחריו בזמירוֹת – יצא טיבל לקראתו בכת של כלי-הזמר שהזמין: אברהם ובניו בכינור ובחצוצרה ומצלתים מנגנים, וקוּקוּליאַן הצועני מריע ושוֹרק עליהם בחלילו המפורסם – ושמחה וששון בדבשתא כולה כמשוש מחותנים על חתן וכלה, ויותר מכולם טיבל שמח! מרקד טיבל ברחוב, מדלג על הטרישין, מוחא כפות וגועה בשיר שנתחבר אצלו בה בשעה:

"הָרַבִּי בָא! הָרַבִּי בָא!

שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם! שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם!"

“מי הוא זה?” – שואלים מקורבים חשובים ותמהים זה לזה.

“חתנו של אייזיק חוה’ס” – משיב אחד שלא ברצון על שמחה “עם-ארצית” שעושה זה.

“טיבל הרשקוֹבי הוא” – אמר הצדיק בשׂחקה ובהטעמה על “רשקובי”.

נראה היה, שהוא, דוקא בדיחה דעתו בבן-עירו זה…

*

“טיבל הרשקובי”, “טיבל הרשקובי” נתפרסם שמו של טוביה בדבשתא!

ומשהגיעה שעתו של אדם – הריהו נעשה חכם גם בעיני אשתו… ואם פקפקה חסיה על בעלה זה, שהיה עדיין מוזר ללבה, – הנה באה שעת פקידתם לפני הצדיק, במוצאי שבת, וראתה חסיה, כי אמנם חכם טוביה ממנה! וברגע אחד נסתלקה המחיצה, והוא “נכנס לה בלבה”…

הרבה היו טוביה וחסיה מספרים אחר-כך, האיך עלה להם שיהיו נדחקים ונכנסים לעמוד לפני הרבי בו בערב הראשון שהתחיל “מפקד”, ומיד לאחר העשרה הראשונים, וכיצד עלתה להם שעת פקידתם זו שהכריעה בחייהם. מבקשים היו לספּר מעשה-נסים – ולא מצאו; שכן פקידתם היתה כאורח כל הפקידות של הצדיק הבסרבי: פשוטה, תמימה, קצרה ו“כרחם אב”.

כיצד? טיבל הגיש את הפתקא. סילק הצדיק את משקפיו עד לכפּה הלבנה שבמרום מצחו, נסתכל בה, בפתקא, בעיניו ממש, תמה לעצמו ואמר: “בן-אדם מניח משלח-ידו ומבקש לו עסקים חדשים”…

התחיל טיבל מצטדק בלב חרד ואמר: “ומה אעשה, רבי? ואין כאן המרום לנטיעת טוּטוּן”… ¹¹

“אין כאן המקום, לאו דוקא” – השיב הצדיק: “ואדרבא, כדאי לעשות דוגמא, בעזר השם”.

“והיין, רבי?”

“בטחוני בהשם יתברך שיזמין לך קונים… קונים מרשקוב יבוא, אם ירצה השם; ואתה, אל תהא קשה לפדות. מכור, ותעשה דוגמא לשנה הבע”ל, בטוּטוּן, אי“ה. ואפילו רק במחצית פלטשי ¹². מתוּן מתוּן – והקב”ה ישלח הצלחה".

הצהיבו פני טוביה ופתח בתחינה, גמגם ואמר: “הואיל וכך… אפשר, סבורני… שיואיל הרבי… רצוני לומר, שיהא רצון מלפניו… כלומר, מבקש אני! – שיעשה הרבי עמי בשוּתפוּת לעסק זה… רצוני לומר, בטוּטוּן, רבי!”

ומתוך בלבול הדעת הציץ טיבל בזוגתו כשואל עזרה – והרי זוֹ פניה מבהיקות ועיניה מביטות בו בזיו של חדות-הנפש; הבטה שלא פגע כמותה בעיני חסיה שלו מעת דעתו אותה… ובהרף-עין זה החליט טיבל ונתגבר עוד ואמר: “אתכם בשוּתפוּת, רבי, נעשה!”

נשתעשעה שחקה קלה תוך שפמו הלבן של הצדיק ואמר: “בעסק קטן כזה?”…

“הריני מוּכן ומזוּמן לנטוע גם פאלטשי שלמה, רבי, ובלבד שתעמוד לנו זכותו!”

“ברצון שניכם” – אמר הצדיק כשפתח חלט המשי שלו והביא ראשי אצבעות בכיסה של החזיה: “הריני שותף לך, ותעמוד לנו זכות אבותי. תשע הידות לך, טוביה, והעשירית לי, בריוח שיתן השי”ת בטוּטוּן שתטע, אי“ה, בשנה זו, בשעה טובה ומוצלחת”! –

“אמן! כן יהי רצון בזכותך, רבנו!” – ענה אחריו טיבל ולחשה אחריו חסיה גם היא בדחילו ורחימו.

הושיט הצדיק לטיבל את חלקוֹ שלו לשותפות – “זהוב” אחד כסף – והעסק הוחלט…

“יהודים ממתינים!” – אמר הגבאי ומשך את טיבל בכנפו; ואלמלא הציצה חסיה בבעלה (הצצה של עין-ענוָה רומזת ומתביישת) – היה טיבל יוצא מתוך דיצה ושוכח לבקש בקשה שניה שלו, הגדולה אצלו גם מן הראשונה, – בנים…

“ובנים, רבי?… בן זכר!” – גמגם טיבל בחרדת בהלה.

חייך הצדיק ונסתכל בחסיה, שהשפילה עיניה ונתאדמה, ואמר להם בזה הלשון: “בני, שלשה שותפים אתם בכך. אתה וזוגתך, ברוך השם, הרי עדיין צעירים אתם, והקב”ה – הרי נאמן גם הוא על חלקו… לך לשלום, רשקובי! ויהא נא שלום אמת ביניכם, בני, ויתן לכם השי“ת זרעא של קיימא”. – –

והרי הם בחוץ, בליל-כפוֹר המרמז בטחון ממרום בכל כוכביו הצוהלים משמחה…

רוצה טיבל לומר מה לחסיה, וגל תענוגים סוכר גרונו, – דבקה בו חסיה הפעם מרצון עצמה…

הוא נראה לה כל כך חכם באותה שעה (כלום היתה היא מבינה לדבּר כך עם הרבי?), – עכשיו הרגישה, כי כוח גבר אתה, והוא יסעדנה…

“לאט לך, חסיה-נא, על הטרישין!” – אומר טיבל ואחז זרועה ברחמים להוליך את זוגתו בדרך.

מוליכה – ונפשה נקשרה מאז בנפשו…

ג

וברכות הצדיק ונבואתו נתקיימו בזו אחר זוֹ.

היין – מכרוֹ טיבל לסוחרים מרשקוב ויצא כמעט בלי הפסד; הטוּטוּן שנטע – עלה יפה ונעשה יפה, וחסיה – חובקת בן וברילי שמו.

ולתקופת השנה נסע טיבל לרשקוב ובא ועמד לפני הרבי בקוטשמא חדשה – ומסר לו, לשותפו זה, את חלק הריוח המגיע לו כמדובר. שלשים וששה רובל נתן לו (ב' פעמים ח"י!) בצירוף חמש-עשרה קופיקות נחושת, שהן “זהוב” אחד, כנגד ה“קרן” שהניח הצדיק בּעסק, – מטבע של כסף זוֹ, שתפרה לו חסיה לטיבל בתוך כיסו להצלחה.

ומעשה טיבל זה עשה רושם בדבשתא. אמרו: טיבל הרשקובי – בגללו ברך ר' שבתילי את אדמת הסביבה, שתהא טובה גם לטבק.

ובא המופת לזה, שגם בשנה השניה נטע טיבל, והטבק שוב נעשה יפה.

טוביה – עסקים יותר נאים ודרושים הוא רואה כאן, אך הוא, כנראה, במזל של טוּטוּן נולד ובו יחיה. בתוך הקוֹדרא הברוכה הוא יושב, אך וֶסתו וסדרי שנתו עליו כימי קדם, כמו שהיו נהוגים אצלו על גדות הדניסטר – טוּטוּן מראשית השנה עד אחרית השנה.

הטבק – צמח זה גר הוא בארץ הזאת, עלול להלָקות ודורש זהירות. טפּוּל מרוּבה יש גם בכל קנה וקנה בשעת גידוּלו, ובכל עלה ועלה לחוד מלאחר לקיטה עד מכירה. זה נמכר – והנה תור החדש בא. נמצא אדם עסוק בו כל ימות השנה.

עוד החורף משליג שעה ומגשים שעה, מעלה ערפל – והיה לכפור לילה, ובוקר – ישלח רוחו וימִסוֹ; עוד לא שלח האביב כל בשורה בחוצות. – וטוביה זה נטפל בזרע, מזלפו ומטננו במים ומצניעו כהלכה. מתעסק גם בתוך האסם, שעשאו מן הדיר שבחצרו, – מזגג חלונות, כיסוּי לערוגות המשתּלה, ומתקין כלים לימות החמה.

הציצה חמה של אביב העולה וממוגגת את שיורי השלג שבהרים ומרַככת את האדמה הנקשה, ויהי אור ובוץ, חמימות רטובה ושמים חדשים, – והנה זה יצא טיבל להתעסק בתוך חצרו. מטפל הוא שם בערוגות משתלתו. עתים הוא מסתכל למרום, שואל בעבים הלבנות, אם יצא החורף ולא יארוב עוד לזרעו?…

“חסיה! חסיה! – הזוג שלנו בא!”

ויוצאת חסיה, כשהיא מנשאה את ברילי על ידיה, משׂחיקה פנים ומצמצמת עינים מזהרי חמה, ומורה היא לו, לבנה, על גג הסוּף של האדם, לקן שבראשו, ששם שני עופות נאים, “צפרי ארץ-ישראל” עמדו. שתי חסידות צחות, ושחור להן על גבי לבן, זקופות רגל ומאריכות-מַקוֹר דומם על סביבן יביטו… והנה קרקוש להן, שתיהן הפשילו על גבן ראש ומקור, וקול שאינו פוסק דופק ומשמח, מבשר ואומר לטיבל: עתה יעלה זרעך, טוביה, יצמח ולא יירא קרח!

חלפו ימי “המלוכה” של פסח. החסידות שם על גג האסם עוסקות עדיין בתיקוני קנן, וטיבל – שעת נדידה הגיעה לו ועזיבת קִנו – זה ביתו…

זיווֹ של אביב ישׂמח לב, וטוביה שׂשׂ לעבודה, אך רוחו במסתרים תעגם. עטפו הערוגות שבחצרו שטיחים של ירק רך ומפוּנק. שתיליוֹת דקות ומסולסלות – רוח עָדין מתעלס בהן, והן, בעצם שמחתן ותענוגן, הרי הן נשלפות בידים, נעקרות חיים מתוך יצוּען הרך והרטוב, ומתעלפות ונובלות הן מוּבלוֹת להקבר בתלמין של שדה רחוקה, – וטוביה אף הוא נשלף ונטרד ממעונו עמהן. עזוב יעזוב את האם על גוזליה בתוך קנו, את חסיה ואת ברילי ואת סֶרילי על ידיה – והוא לפעלו בשדה יצא. אם יבוא פעם לפקוד נוהו, אז, בטרם ינוח – ישוב ויצא אל עמלו, להתענות בחרבוני קיץ כערער בערבה.

מחוץ לעיר, הרחק, מופלג מן העיר, יומם בהמון נכרי יעבוד, מאכלו – פת חרֵבה, ומשתֵהו – מים מלוחים שנפשרו בחמה, ולילה – בסוכת-נצרים בודדה בחושך, במדבר-שדה ילין; ומן הישוב אין עמו אלא הבחור השַתָּל והסוּס הכבוּל שעמהם.

והמלאכות תכופות, בזו אחר זו הן באות, וטרדותיהן מרובות לכל ימות הקיץ. לאחר שתילה והשקאה, עידור ונכּוּש באים פעם אחר פעם, ואחריהם – מליקת הציצים ושוב נכּוּש. הרבה ידים עסקניות דורשת כל מלאכה בשעתה, כל אחת בעוֹנתה היא צריכה להעשות בבל יאחר, – ונערות מן הכפרים נקבצות לכל עונה על ידי השתּל המוּמחה לאותו דבר, והעסק – “עסק של שִקצוֹת” בהמונו לכל הימים…

אל ה“שקצוֹת” גם “שקצים” נספחים ובאים לעבודה – ובא גם השטן בתוכם. תחילה, עבודה ורננה בשדה, – והנה “הוא” יוצא לשחק, מין במין הוא מגרה ומסכסך. בין קני הטבק וסתר טרָפיו – בחורים עם בחורות יתגוששו, יצחקו ויתעללו בגלוי ובסתר… וטיבל נרגז ורוטן: “עֵשָׂו – דאגות יש לו? בוּשה יש לו?” – שדה ההפקר, והשקצות שבקודרא חצופות ביותר…

ומשמגיעים ימי הלקיטה והחריזה – שבע עינים אינן מספיקות להשגחה ביום ובלילה. הטבק – יצר-הרע משיא עליו, וכולם למגדולם ועד קטנם מתאוים לגנוב. וטוביה, ניחר וקודר משמש ונקשה מעמל, צפד עורו ודומה הוא עליו כקלפּה זרה ובשעה שכל גופו אל ביתו הוא שואף – דעתו פזורה ומפוזרה.

העבודה בעצם תקפה היא, והוא משתמט לראש השנה ובא על העיר להתפלל עם ישראל, – והריהו שם בעיני עצמו כבריה גסה ומגושמה. כלוּם יודע הוא טעם של תפילה? תקיעת שופר – והוא, דעתו על מחרוזות הטבק “שבשדה ההפקר”, על עמלו שעזבוֹ לשמירתם של אחרים.

אך הנה זה אסף את עמלו לתוך רשותו שלו, אל האסם שבתוך חצרו, ודומה טוביה כאילו קרם עור חדש ורך על בשרו, – ובשרו עליו ירנן. הרי חסיה, שתחיה, והרי ברילי וסרילי שיחיו, והרי כף של תבשיל על שולחנו, ובמסבּת ביתו הוא יושב ככל אדם מישראל. ברילי מפטפט בחכמה לסרילי, וסרילי בשתי שיניה לברילי משחקת. נחת לו לטוביה, ונוח לו גם בהעבודה שהוא עובד בתוך האסם. נערים ונערות מעניי ישראל עובדים אתו שם, ושקצות ושקצים אינם עוד עליו.

דולפים ימי הסתיו, והוא – נעים לו שבתו באפלוליתו של האסם עם פועלים קטנים אלו העוסקים עמו בבירור העלים, סידורם ואגידתם למיניהם. יושבים הם בעבודה כבמשפחה של תרנגולים הנסתרים בסגריר ומחטטים ומנקרים כל אחד בזוית שלו – והטבק נעשה “סחורה”.

פרי עמלו לפניו, ערוך בכל ומסודר, וחסיה חובקת ידים על חיקה בהנאה, מסתכלת ומתגאה במעשי בעלה, עונה לעומתו ואומרת: “כך כך, בעלי, מרור הטוּטוּן אך מתוּקה הפרנסה!”

*

הסחורה נחבשת ונמכרת ברובה לקישינוֹב, מיעוטה – לטבקנים, חותכי הטבק שבדבשתא, ופסולתה – “פרנסה ביתית” לחסיה בחנותה.

מחרוזת ואגודות של טבק וּמַחוֹרקא ¹³סדורות ותלויות לה לחסיה בחצי חנוּתה, ומאלה היא מוכרת, לא במידה ולא במשקל אלא באוֹמד. צרור והוספה של “עוד” – בפרוטה, שני צרורות והוספה של “עוד” “ועוד” – באגורה; והפדיון – זהוּב או גם שני זהובים ליום, והוא כולו ריוח. וברוך השם, הפרוטה מצויה.

אולם חסיה – הרי אשה היא ונעשתה להוטה לפרנסה; עמדה והוסיפה למכירתה גם טבק חתוך שלא מדעת בעלה. ראה טוביה – ומיחה. אמר: “מה שחתכת – מכרי. אך להבא אל תביאי לי עוד ‘חמץ’ זה לתוך ביתי!”

שחקה חסיה, וטעמה עמה: כלום אין מיאונו זה של טיבל מיחזי כיראה וחסידות של שטות? סחורה זו שקורין לה “טוּטוּן גלוּי” כלום איסור חל עליה בדבשתא? אדרבא, כאן חבּה יתירה נודעת לו לגלוי גם מצד הממשלה, גם “שרי” דבשתא כולם, מן ראש הווֹלוֹסט ועד הסוֹטסקי ¹⁴, יודעים שהטבק הלז “חבור הפסים” – בעלי הפבריקאות מרעילים אותו בצביעת סמים, כדי שיהא מראהו נאוה. מראה אתה להם מ“חבוש הפסים” – ובהרחת חוטם מכירים הם בסוּרוֹ הרע. אומרים: “הפבריקנים הללו, תפּח רוחם, את הבריות הם מרמים, ואיזו תועלת יש לה, ל”ממשלה" שבכאן, מפבריקאותיהם שבקישינוֹב? ‘משלוח מנות’ הם שולחים בפוּרים שלכם לשר? לגימא הם נותנים למשמשו?"… לא כן הטבקנים שבדבשתא, – פעם ליטרא של טבק נאה, ופעם גם רובל במזומנים הם נותנים – וחיתה “הממשלה” עמהם, וכדאי לה שתהא מגינה על נתיניה אלו הנאמנים. יבוא בולש, מלאך רע מפקידות המכס, ומיד מלאך טוב מקדימו, שליח מיוחד מן הוולוסט יוצא, קירילא הסוטסקי, והריהו מחזר על פתחי הטבקנים (וגם על פתחי מוזגים) ומודיע בזו הלשון: “אַלא בּוּרי חמץ”! – כלומר, “על ביעור חמץ” הוא מזהיר. ומיד הכל מזדרזים ומפַנים ומעלימים כל איסור; ויבוא מי שיבוא, יבלוש ויבדוק בחורין ובסדקין – כל “חמץ” אף במשהו לא ירָאה ולא ימָצא… עד צאתו לעזאזל!

כך נוהגים בדבשתא; וחסיה – מה היא כי תירא יותר מכל הבריות?

אבל טיבל בדעתו הוא עומד. אָפס הטבק החתוך, וטיבל אומר: “יותר לא תתני לחתּוּך. אי-אפשי בכך!”

עמדה חסיה בטענה כלפי בעלה ואמרה: “והרי בוּשה היא בפני הבריות; טיבל, אבי הטבק שבדבשתא, – והעיקר חסר בחנותו! באים ושואלים: טבק חתוּך, ואני: אין לי – ולמה זה אנכי?”

אמר לה טיבל: “שמעיני, חסיה, הוִי אם לילדיך ולא טבקנית”.

אמרה לו חסיה: “שמעני, טיבל, הוֵה חכם ולא שוטה! איני רוצה להיות עומדת ומצפה רק לבן-כפר עובר ובטל המקטיר טוּטוּן תחוח”.

אמר לה: “ואני איני רוצה בשעה אחת של בהלה, שלא תבוא עליך ועל ביתי”.

אמרה לו: “ואני רוצה שתהא הפרוטה מצוּיה בתוך ביתי”.

ראה טיבל שחזקו עליו דברי חסיה, ומה יעשה? לריב עמה אין מדרכו, ואף ר' שבתילי מצַוה על שלום-בית – סגולה לבנים – ומה יהיה טוען עוד? תקע את עצמו ואמר בגזירה: “או אני, או הטבק בבית!”

ומיד יצא ושכב לו בתוך האסם, – והיום יום של חורף היה…

באה אחריו חמותו והתחילה משחרתו מוּסר: “כלום מדעתך יצאת? ראה, היכן שכב! כך גבר עושה?”

נמלך טיבל וראה שבאמת לא התנהג הפעם כגבר, ומיד נכנס והכריז בפני חסיה: “אני הגבר, ואַת האשה! וזקן אני ממך!”…

ולאחר קריאת הגבר זו פסקה חסיה מקעקע עוד על בעלה כתרנגולת. כי מה תעשה? לריב עמו אין מדרכה, ואף ר' שבתילי מצוה על שלום-בית – סגולה לפרנסה.

ובדעה מיושבת נסע טיבל לקישינוב, מכר את הטבק והביא עמו ריוח ארבע מאות רו“כ, ב”ה ולחסיה – שני נזמי זהב, ולבית – “חצי תריסר כסף”, כלומר, שלוש כפות ושלושה מזלגות כסף.

ד

טיבל הרשקובי היה המתחיל, ואחריו החרו החזיקו במטעי טבק גם אחרים מישראל, בדבשתא ובכפרים הסמוכים לה.

רוצה יהודי לעשות טבק – והריהו מביא לו שתּל, בחור זקוף מבני-הדניסטר, הבקיאים בדבר, חוכר לו שדהו של גוי – ועושה.

תאמר: שדות גויים הרי חכירתם אסוּרה ליהודים; אבל הני מילי – על-פי ה“זַקוֹן” (החוק); אך כל גוי הרי יודע שאין הזַקוֹנים הללו באים כדי לשנות, חלילה, סדרי בראשית, אלא כדי ליתן מַרדוּת בלבם של הג’ידאנים ¹⁵ובקשיש ¹⁶בידם של הפקידים. וישיבת-כפרים תוכיח; כלום איכפּת להם “לבני אדם” אם גם ג’ידאן בא ומתישב בתוכם? אדרבא, יאה יהודי לכפר כברזא סומקא לסוסיא חיורא. וה“זקוֹן” על זה למה? כדי שיבוא הפקיד ויטיל אימה על “גיטוּל ¹⁷ ג’ידאן” ויקבל מידו כמגיע לו – והכל על מקומו בשלום.

והיהודים, – להם הרי הדברים קל-וחומר: ומה מזיגה אין “העולם” חושש לאיסורה, ואם רוצה יהודי להיות כשר לכל הדעות, לעשות פרנסתו ב“פּאטינט”, בהיתר ולא באיסור – הריהו כותב את בית-המזיגה על שמו של הגוי החוטב עצים ושואב מים בתוך ביתו – ומזיגתו כשרה; חכירת קרקעות, שהיא נעשית גם “בלי עט טבול” – לא כל שכן! כמה פּוֹסיסוֹרים – חוכרי-שדות – יש בישראל, ומי מהם בא על כך בפלילים? אף בנוטעי טבק כך. בא ישראל אצל גוי, משלם שכר שתי פַלטשיוֹת על שדהו, והריהו עושה בהן כל ימות החמה כחפצו, נוטע ומגדל טבק לבריאות, עד שהוא מאספו לתוך רשותו ומביאהו על מקומו בשלום. בא פקיד מבקש עלילות – אומרין לו: “השדה של גוי פלוני הוא, והטבק טבקו הוא, ואני איני אלא משרת הבא בשכרו”…

כך נמצא העולם כמנהגו נוהג לכל עסקיו, ונמצאות גם כמה מעניות שבשדות מגדלות טבק בסביבות דבשתא, וכולן של ישראל הן. וברוך השם! צמח חדש צץ בארץ, וליהודים – עסק חדש.

אך בעוד שאחרים עושים שנה שנתים בטבק ופוסקים – שלאו כל אחד יכול לעמוד בטרחתו – הנה טיבל טבעו בכך. שנה בשנה הוא שותל, אם כי לא שנה בשנה הוא משׂתכר. סוף סוף ברכת הצדיק עומדת לו, והטבק שהוא עושה – שם לו בארץ.

ועמדה לו לטיבל ברכת הצדיק עד שעמדו עליו היוָנים “העמלקים המחוּיים” ברשעתם.

ואירע הדבר בשנת פטירתו של ר' שבתילי.

היוָנים הללו מי הם? שני האחים פּאפּוּנדוֹפּוּלוֹ וקיריאק בנם המשותף…

האחים, שניהם רוָקים זקנים, שניהם בעלי-גוּף ומַלוי-ברבית לבני-הכפרים ושניהם משותפים בממון ובבן האחד שגידלו עמהם לתרבות רעה מִשִפחה אחת, “קיריאק הממזר”, הקורא לשניהם אבּא – ושלשתם לא יבושו.

ומשראו “המחוּיים” – יהודים עושים בטבק, נתקנאו ויצאו אף הם ונטעו ביד רחבה. שתים-עשרה פלטשיות נטעו בבת אחת, ובנם קיריאק הוא המנצח על המלאכה. וסמוך הוא שדה שלהם אצל שדהו של טיבל, שנטע באותה השנה ארבע פלטשיות והשקיע בהן כל ממונו.

וקיריאק בחור אַלים הוא ומקוּשר יפה, נמוך משאר בחורים, אך ראשו נשא בעזות-מצח ובהגבהת חוטם נגד כולם, וגופו החסון עשוי כבן-כרך בלבושו. כובע גריבַּלדי דק מצוּדד ושקוּע לו בבלורית תלתלים נפוּחה, שפמו וגבותיו כזפת שחורה, ועיניו הקטנות – זפת בוערה, שהשטן מרקד בתוכה… חמדת-נשים וקנאת-גברים הוא קיריאק, רֵעַ ואח לסופרי הווֹלוֹסט ואל פקידיו יתוַדֵע. כל הבחורים בני הנכר לו יתכחשו, ויהודים – אָלָה ומשל ושנינה הוא בפי כולם ובפי בניהם יחד.

על סוס אמוֹץ, אשר לו הרתמה המקושטת בכפתורי נחושת וציצות עור, הוא בא רכוּב אל הכפר ובידו פרגוּלו, מעשה גבלוּת וכסף קוקזי, מגפיו הבּוּטפוּרטים נוצצים על שוקיו, ואבירו תחתיו כופף צואר, מַקשה זנב ומכה פרסה כסוּס-פריצים. יעמוד – וקול הפּרש, קול חד כקריאת התרנגול, יוצא ברחוב הנרדם בחום היום, קורא ומושך: “הוֹ לטוּטוּן!” – ונעור אליו לב כל פנויה וכל נשואה שבכפר… משיכה עושה הוא הממזר בבנות. ולמחרת, לפנות בוקר, גדולות וקטנות רצות מאליהן ובאות אל שדה קיריאק, דוקא.

יעלה השמש – ועלה טיבל על הגבעה שלפאת שדהו, ישא עיניו אל שדה “המחוּי”; והנה כמאתים בחורות עם תערובת של בחורים נפוצו שם בעבודה, קיריאק עליהם בפרגול יִרדֶה, ומכּוֹשים על סביביו ירקודו. וכאן, בשדהו שלו, שבת שבתון באין פועל…

שעת הצהרים – והנה קול הילולים וצוָחה עולה; מזמוטין עושה שם “הממזר”, משתה להם ושמחה על יי"ש ועל דגים מיובשים וגבינה מתליעה, וצוענים לפניהם מנגנים בכינור, בזמזום ובחליל הצוענים – כמפוח על גחלים כן יציתו דמים בנגינתם, ומחול דולק סובב הולך שם באחו, בחורים על בחורות יתהוללו ועם כלי-הזמר פרצים יחד יצהלו:

“קִירִיאַק יָצָא מִבֵּיתוֹ – קִירִיאַק רְחִימָא!”

ופתאום, צעקו הנערות ותפוצינה, – בורחות, ושקצים אחריהן ירדופו, יתפשו ויכבושו, יתגוששו ויתגוללו בעשב, בחורות תחת בחורים צווחות וצוחקות, ובעל השדה גופו בכבודו ובעצמו כשור-פּר בתוך עדרו יתנגח, שתים שלוש כאחת תחתיו יפיל, גל אחד מפרכס – ולעיני השמש ילושן ובתוכן יתבוסס…

“תּוּף, חזירים!” – יורק טיבל בחמתו וסר אל סוכתו, ומצהלות פראים וזמיר צוענים מקנתרין אחריו, ולא ינוח.

יֵצא – והנה שוב נפוצה שם העבודה לכל מרחבי השדה ברננה, מכושים נוצצים יתנופפו ובעפר יתופפו, וקיריאק על סוּסו עובר, מאיץ בקול ומרתיח בפרגול את המלאכה על כל סביבותיו… וטיבל – מה לו כי ישגשג הטבק בשדהו, אם כל עשב רע עמו יעלה לבלעהו. עם מי יצא אל הנכּוּש בעוד מועד?

הנה שלח את ולויל שתּלוֹ אל הכפר, להודיע כי מעלה הוא את שכר העבודה ולדבּר על לב אבות, כי ישלחו את בניהם אליו – פגעו בו, בולויל, קיריאק וחבריו ושלחוהו משם בריסוק אברים ובפנים נפוחות וצרוּרות דם… ולך והוֵה קובל על “ממזר” זה שהווֹלוֹסט כולו שלו הוא!

ועומד טיבל צופה כל היום לשדה קיריאק, ובלילה סובב הולך הוא על שדהו שלו ביראה. הנה הוצתו מדורות-אש וכעיני זאבים ינוצצו משדה “המחוי” – שם שקצים ושקצות נשארו ללינת לילה; ואלה הלא גם יבואו בשליחותו של קיריאק להתעלל בשדה היהודי, להשחית את גידוּליו…

שחוק וקלסה עשהו קיריאק, אותו ואת שדהו, ומלאכתו אינה נעשית בזמנה. מעולם לא הרגיש עוד טיבל שנאה מרה כזו כמו לשכן רע זה, שנאת החלש לתקיף הקשה ממנו ורומסו כלאחר רגל…

*

והנה הֵנץ הטבק. פני השדה אודם ציצים, – תור המליקה הגיע. חום כבד רובץ, והטבק כולו כמתעלף, נתרשלו טרפיו והרי הם תלויים כמטליות על קניהם. נָדַם השדה. השתיק החום את הארץ סביב. רק על בצעי המים, שנשתיירו בנחל, עמוּדי יבחוּשין מרתתים בזמזום דק מן הדק. שבתון. חולדות יוצאות מחוֹריהן, על גלי עפרן ישבו – ואין מחריד. גם משדה קיריאק אין קול נשמע; אך יודע הוא טיבל, כי שם לא ישבותו…

עולה הוא על גבעתו והנה שם ראשי בנות נשקפים מבין גוֹבה הקנים. דוממות הן הולכות ומולקות ראשי הציצים – הכל בזמנו שם נעשה. ובשדהו אך המְתנה עיפה שרויה עליו, – ואימתי תבוא שעת פקידתו? חום הקיץ הקדים לבוא בשנה זו, וכלום יספיק בלקיטת הטבק, החרָזתו ויבּוּשוֹ בשעתו, לפני בוא ימות הגשמים להרקיב את הכל?… אם עכשיו אין פועלים לו בעטיוֹ של שכן רע זה, – ימות הקציר והבציר האיך ימצאו לו?

לבו של טיבל נבּא לו רעה, יגיעה וטרדה, חבּוּט של עמל ביום ובלילה, ולבסוף – טבק מעופש, דלוּת ולעג “המחוּיים”…

קרקרה צפרדע כמתוך בהלה, ונשבה רוח ועלעלה בין הטרפים, חבטה ותנד את השדה על גבעוליו ותעבור בשאון – ותעמוד נושמת בחום עיף… ושוב נפחה ותתאמץ, הרעישה ותעבור בערפל של אבק-דרכים, – ועב צצה מאחורי ההרים…

עב שחורה ואמוצה מתקשרת ומתאבכת, עולה וכבדה – והנה יִראָה לה וקרה לה בין כִּפלי אפלתה. היא מתנפחת, מתגבבת ומשתחמת, ושולֶיה עליה מלוּבּנים, והבל צונן תפריש בקרבתה, תקדיר שמים – והיא אחת תבוא…

שוֹאה כפולה ומכופלת גאה תגאה ובקרבתה תזעף, תפליט טפּה גסה ובטח תקרב; ובלכתה, תציץ לרגעים במצמוּץ עיני זיקות על צמחי השדה, המתחבטים בשאון בהלה, – תציץ באש, ובתוך בטנה תרגן… דָממה – זוג סנוניות עברו בטיסה ונעלמו – ונתפקעה בברק-רעם אדיר מפרק רקיעים – בָּרָד!

קוי ברד כבד מורה באלכסון מרחוק בערפל יבואו. ברד-קרח מקרקש באש מתלקחת, ופֶרק רעמים בא להכות ארץ ולהפיץ עמל אנוש – –

וטיבל אך ספק כפיו ויקרא: “אלוה! – בברד ולא במָחוּי!” – ויפול…

כבושות פניו בקרקע ובעשבים הטפוחים, והוא אינו רואה ואינו שומע, נתקע בחושך ובתוהו, ורק מלה אחת מכה על ראשו ומתפקעת בכדורי אשים, לאמור: “הכּה! הכּה! הכּה!” –

וכשקם, והוא כולו רטוב ומלוכלך ועיניו פקוחות בתמהון – והנה שדהו לפניו כולו ירקרק ומתרחץ בגשם דק עובר… טרפי הטבּק מתנדנדים לאטם על גבעוליהם, רטובים ודולפים – ואֵי הברד אשר הכה על גבו בשכבו? –

הנה הנהו!…

מעבר הגבעה – כשלג פרוש שם, ולוּזי קרח מתוכו מתנוצצים, ומעבר הגבעה מזה, – אפס קצה של קרן-זוית אחת משדהו הוכה; שם קנים שבורים וטרפים טרופים כקרעי סחבות, – ושאר כל שדהו, הנה הוא מתבהר ומנצנץ שלם בירקו הרטוב… האין זה חלום?…

אל שדה קיריאק ישא עיניו – והנה תבוסה, מבוסה ומדושה בתוך לובן הברד, והנערות על הפועלים כנופיה אחת דומם שם יעמודו – – –

נס! נס מן השמים!

והשמים מזריחים שמש-ערבּים מתחת לעבים, ומנגדה קשת רחבה מתבהרת ביפי-גונים… קרעי עננים מתבהרים ומזדהרים, מרחפים, סוככים כמלאכים בכנפיהם על שדה היהודי – – מראות אלהים לעיני טיבל… ודמות דיוקנו של ר' שבתילי ז"ל בזקנו הלבן ובכפּתו הלבנה – הנה היא באה ומתעלמת בסתר כנפי שנאן. –

“רבי! רבי! רבי!” – מצעק טיבל בפרישת כפים רועדות וטפּות גסות של דמעה נושרות מעיניו.

*

נעזב, נבל שדה-היונים שכתשו הברד, יבש – וקיריאק איננו עוד. ושדה טיבל – מן הכפרים מסביב באו לראות בנס שנעשה בו, אז יאמרו בגויים: “ברם, ברוך הוא טיבל, ש’הרבּין הזקן' ברכו לפני מותו”…

והכל נעשה אצלו יפה, כל מלאכה בזמנה נעשית ובכי טוב, הנה זה נלקטו הטרפים ונתכּמשוּ במצעות התבן, ובתוך הסככה הרחבה, שהקים טיבל בשדהו, נערים ונערות יושבים ומכריזים את הטבק ברננה. ובחַמה, לפני הסככה, נצבות ה“עריסות” על מחרוזותיהן, וטרפיהן מזדהבים ומִדמדמים בדמי-צהריו של בציר חם ומבהיק.

ימי הסליחות קרבו – ועוד הקיץ גדול. סימן לעתיד של ימים נאים וחמים הן נימי-עכביש אלו, הנמתחות ונוצצות על גבעולי-השדה שנתערטלו ועל רגבי הנחל שיבש ונבקע בקרקעו. אך טיבל נחפז לכלות מעשהו והריהו מרבה בפועלים, – עד ראש-השנה רוצה הוא לאסוף את הטבק ולהכניסו אל העיר לתוך אסמו – וגם בלילה לאור פנסים יעבדו עמו ועם וֶלויל הירשל-חזנס, השַתָּל שלו.

דוחק טיבל את השעה, שׂשׂ על הונו שנצטבר לפניו, ונחפז לקראת ימי החג המחכים לו בתוך ביתו: “הזדרז, ולויל! – הוא קורא – הזדרז והתקן ‘כלים’ שלך, ותהא מסייע לאבא במוּסָפים!” – ופתאום געגועי שדה תוקפים את הלב במסתריו, כאילו קשה עליו הפרידה ממקום זה שנעשה בו נס גדול כזה.

עוד יומים, או שלושה ימים ופינה טיבל את הסככה, ונשאו קרונות יבול-השדה אשר ברכו ה' – ושמַם ודמם השדה, כאילו לא היה כאן שום אדם ועמלו. רק צלילי עדר עובר יתבעבעו, יתפשטו ויגועו בדממת אוירו ובנוֹי זיווֹ של כלות-הקיץ… שׂשׂה הנפש, והעגמה משתיקתה… ופותח ולויל בן-החזן ביבבה טשאַבּאנית ¹⁸, המנוסחת על-ידי אבא שלו ל“ונתנה תּוקף”, מושך והוגה:

"כבקאארת רועה עדרו—אוי!…

מעביר צאאאנו תחת שבטו—אוי!…"

ותחינת ימים-נוראים מתגלגלת ומפרשת אותה חמלת-האהבה, עגמת-הפרידה והגעגועים הכמוסים שבנפש הבציר… ויורדת אמא-חמה נכמרה בנוגה של רחמים וכאילו היא מנחמת בחשאי בפיוסים ובשעשועים של אורה לשדות-הבציר המתיתמים, – ושכינת הלילה אחריה עולה… פורשת היא רוך כנפה ומכסה על הכל ומנשמת בהבל פושר על שדה והר, להנעים שנתם…

ינוחו נעזבים, ינוחו נשכחים, בעוד שלא באו עליהם הימים הקודרים וזעף לילותיהם…

גם בסככתו של טיבל כבר נחו נמו כולם שנתם. רק פנס אחד מאיר בצנעה מבין גבּוּבי הטבק. רוח מתחלפת נושבת ומתלחשת פעם כה ופעם כה כמנסה דבר בלאט מעבָרים שונים, ונעור טיבל מתוך שיעול וצעקה:

“וַי-וָי – הציתוני!!”

ובזעקה אחת זו נצרד קולו, והריהו מתחבט כנחנק, רץ לכאן ולכאן וקולו תוסס… לשונות-אור פוקעות ויוצאות מגלי המחרוזת ומלחכות קני הסככה בעשן משני עבריה…

ועד שהפועלים רצים כמטורפים, פרצה הלהבה ופרעה קווּצותיה, ועשן כבד ואדמדם צף וגולש כיסה על הסככה… להבות מתלקחות, למטה – לפידים ובנות-להבה מן החורים יגיחו, ונמלחו יחד בעשן המתיז זיקי-זיקים ומורה צפּרי-אש מתעופפים, – ושמים ושדות מסביב אדמו ונתערפלוּ בדליקה –

… וכשחזר טיבל לאור הבוקר ונתקרב לעיר, והוא כולו מפוּחם, כפוף-ראש ומדולדל ורש ודומה כאילו נפשח עורו ונקלף מעל בשרו – קרא אליו קול בשמו: “טיבל!” – קול שהצריב בבשרו כלהבה – –

זה קיריאק הרוכב על סוסו האמוץ ומקטר פפירוסה, אומר לו: “ציגרה טובה נתת הלילה קטורה לאלוהיך?” – ויעבור על פניו לאטו – – –

ה

הכול יודעים, כי קיריאק הוא הבעיר את הבערה, ולית דין – באין עֵד…

קיריאק – מי זה יעמוד בפניו? והרי גם הווֹלוֹסט שלו הוא, ומה יש לעשות?

חסיה – אשה היא ובוכה, וטיבל שותק…

גם לאחר שהכניסה חסיה טבק גלוי לחנותה, שתק טיבל ולא אמר כלום…

והכניסה חסיה את הגלוי דוקא בשעה שהכל היו נזהרים להסתירו, בולש בא מפקידות המכס, ולא לפי שעה, אלא להשתקע בדבשתא בא… אבל, מה תעשה, ועכשיו אין להם שיוּר אלא הפרנסה הביתית בלבד.

כארי, כנמר, כחזיר מיער – כן נראה הוא הבולש בעברו ברחוב. מראה כובעו חבוש האדום מטיל אימה וחרדה. עובר הוא טַרקנוֹב לתומו – ובהלה ומבוּכה חשאית מטאטאות בבתי-ישראל ובחנויותיהם, ממליטים ונמלטים דרך פתחים וחלונות, כעכברים מפני חתול. נכנס – וקפאון-אימה נופל, כאילו מלאך-המות בחרבו בא…

והוא, לכאורה, הרי רק אדם הוא, אדם צעיר שמראהו נאה, והיי"ש נודף הימנו ומשעשע פניו בשחקת-רצון – אבל הדם נקרש מפניו באיברים…

פשפש ומצא – והנה עשרים-וחמשה וגם חמישים רובל קנס בעד ליטרא של טבק או לוג של יי"ש, – קנס, או גם ישיבה בבית-הסוהר. יהודי בעל הבית ואב לבנים, בעצמו הוא קם ונוסע לעיר המחוז, ושם לוקחים אותו ומושיבים אותו עם הגנבים – הנשמע כזאת?

ומה לעשות? מערימין על הדבר, שלא ימצא.

אף חסיה כך, – מערימה היא על סחורתה כאילו נולדה טבקנית. טבק גלוי מוכן לה במסתרים, בבית ובעליה ובמרתף, וטרקנוב שלוש בדיקות בדק אצלה בחודש אחד וכלום לא מצא…

מתאנח טיבל מתוך שתיקה של יאוש, וחסיה מבקשת לעוררו והריהי עונה בנחמה לעומתו: “שוטה, שוטה! לא כלוּ, חלילה, כל הקצים, עוד האלהים חי. ולעת-עתה – מרור הטוטון אך מתוּקה הפרנסה”.

אף טרקנוב אומר מעֵין זה: “הג’ידַים – עם לא היה. גרש את הזבובים מעל הדבש, והם, הרף-עין – ושוב כל הקהל עליו שָכֵן. נאחז זבוב בתוך הדבש – והריהו מתחבט ומזמזם: ‘אוי, וי, טאטילי, מַאמילי!’ עד שהוא נמלט בעקירת רגל מתוך גופו – ושוב הוא חוזר אל המתוק!”. כך משתעי טרקנוב בפמליא של הוולוסט – וכולם שוחקים: “יפה הוא דורש ראש מלומד וסבוּא זה!”

ואמנם, גדול כוחה של פרנסה! יוצא יהודי מבית האסורים, בא לעירו ונכנס לבית-הכנסת ומברך ברכת “הגומל” – וחוזר אליה כבתחילה… כי בדרך סוד עדיין מגינה היא ממשלת הוולוסט על נתיניה, מצילה בכמה שאפשר – ויש תקומה.

ובוא וראה יצר-הרע של פרנסה מה הוא! אלמלי הוא, ודאי, שהיתה חסיה השכּוּלה יושבת עכשיו ובוכה כל הימים על שבר לבבה: היש מכאוב כמכאובה? –

והרי ברילי וסרילי שניהם תוך ג' ימים מתו…

יש ויש מכאובות – אך הפרנסה דוחקת, והקב"ה נותן כוח, ואוזר אפילו כל אשה מישראל בגבורה.

האסכרה באותו סתיו חנקה כמה וכמה תינוקות בדבשתא, ושעת צרה ושעת חירום כאחת באו על ישראל, – טרקנוב בעצם תאוַת הניצוח עמד, והיה בודק ובולש ביום ובלילה.

ובאותם הימים קמה חסיה מן ה“שבעה” – וחזרה ויצאה לפרנסה…

בלב דוֶה ובבטן הרה עומדת חסיה על המשמר וכל חושיה בה עֵרים להרגיש את טרקנוב בקָרבתו ולקדם פניו.

מסתכל טיבל בשתיקתו מבפנים, מבעד לחלון שלתוך החנות, רואה את חסיה ומתמיה: מרגישה היא עלובה זו באבידת בניה?

“עז צעירה…” הוא הוגה בקשי רוחו, נופל על הספסל ונרדם על אגרופו…

ואמנם, דומה חסיה לעז. עז מוּעֶדת זו שבשוק, שפרנסתה חטיפה מן האיסור. קופצת אותה עז לחנות שנפנה בעלה, פיה ברעבונה חוטף, מזדרז ולועס, ראשה בבהלתה מזדקף, צופה ותר בעינים מרוּוָחות, וגופה המופקר לפורענות מעמיד את עצמו במקום סכנה, לאכול כל זמן שאפשר, ומזדמן גם להזדקר בו ברגע, שהמקל והאבן יהיו נזרקים בו – ונמלטה!

אף חסיה על משמרתה, בתוך חנוּתה שלה, כך:

נכנס קונה, גוי שאין חסיה מכּירה בו, ודורש טבק, – אפשר מרגל, שליחו של טרקנוב הוא? הצָצה לרחוב והצצה לסימטא, פסיעה לכאן ופסיעה לכאן, מחטטת במקום פלוני ונפנית למקום אלמוני – ואין הקונה מכיר מהיכן העלתה לו זו נייר אדום זה, כריכה של טבק… שוקלת במאזנים, ועיניה המבוהלות מתרחבות, דולקות ותרות ברחוב. רוצה הקונה בהכרעה, – הרי גם הכרעה – ונעלם הטבק, ופדיון של חמש פרוטות לידה בא!… צף ברחוב כובעו של טרקנוב ונצנץ בכפתורו: “לֵך-לֵך, חביבי, אל תעמוד! – הציגרה במקום אחר תעשה לך!”… ונכנס טרקנוב… –

חסיה – אורח זה כבר רגיל הוא לה, וכבר גסה דעתה בו, והריהי מאירה לו פנים ואומרת: “מה רום מעלתו מבקש עוד בחנוּתו של אבא?”… וטרקנוב, נהימה נדפת מחטמו בריח של יין, והריהו גוחן ומפשפש, מריח בכל פינה אפילה וזוית נסתרה… הלב דופק… והעביט המלא אורז או השק המלא בצלים, גלוי בראש החנות הוא עומד במסתורין שלו ושומר סוד הטבק בקרבּו בשתיקה…

יוצא הבולש, ואמה של חסיה משלחת אחריו לחש: “בדרך ישרה תלך ואת ראשך תשבור, תיכף-ומיד, אב הרחמן!” –

ומתוך לבה של חסיה אנחה נעקרת: “אוי, רבונו של עולם!…”

אנחה זו כמה פעמים ביום מאליה היא נפלטת מתוך הלב, המתמלא שלא מדעת עד כדי חניקה, – נפלטת גם מבלי דמעה… חסיה, רק בלילות – כשהיא מתעוררת מתוך החלום שהיא רואה בו דליקה, וברילי וסרילי מתחבטים בה ונחנקים – רק אז בוכה היא בדמעה, אך בלי קול…

בוכה – וחיים חדשים מפרכסים בקרבה…

וטיבל ישן ונוחר פחדים.

שנת מרמוטה נפלה עליו בחורף זה והריהו ישן גם ביום, יש ונוחר עד שפניו מתנפחות ומסמיקות… מקיץ – והריהו יושב ושותק, או מהלך ושותק. דומה, שום מחשבה אין לו בראשו הכבד… הוא, רק כמסמרות קבועים לו בתוך מוחו: קיריאק ונס מן השמים, דליקה ור' שבתילי וברכתו, – ושוב ברילי וסרילי וחוזר סרילי וברילי הטמונים שם תוך אדמת קרח נוקשה, ושלג על קבריהם יכסה…

מסמרות בתוך המוח ולא מחשבות…

חסיה היא המפרנסת, והוא – רוצה הוא לפעמים לזעזע את מחשבתו בשאלה: מה עליו לעשות? אך המוח אינו זע… אבן שאין לה הופכין בתוך הגולגולת…

רואה חסיה שטיבל עדיין “לבו מאוּבּן”, ואין היא מוצאת לומר אלה: “אוי, רבונו של עולם!”…

*

בוקר אחד, בשעה שעמד טיבל בטלית ותפילין, נכנסה חסיה, הזיזה את הארגז הירוק ממקומו והרימה משם את הכיסוּי מעל הבור, שעשו בבּית מטמונית לטבק, גחנה והוציאה כריכה של טבק, ונעקרה אנחה מלבה, ב“אוי רבש”ע", – והנה טיבל מדבר:

“ובָרי לך, חסיה, שיש אלהים?”…

חסיה קפאה, עמדה פתוחת-פה ומַרחבת עינים, נתאמצה ושאלה כאילו בשפה רפה:

"מה, טיבל?… מה אתה אומר?…

וטיבל משיב בניחותא:

“אומר אני: אַתּ אינך מתפללת, ואני – בטלית ותפילין אני עומד… ואומר אני… אין אלוה…”

– “אמא-אבא!” – צעקה חסיה צעקה בבכי של בהלה: “טבי… טיבל נשתגע!” –

קפצה אליו, אחזה ידיו ברעדה וקראה כמעוררת אותו מתוך השינה:

"טיבל! טיבל, מה לך?! מה אתה מדובב?… אמרת מה, טיבלי?…

וכשנכנסה הזקנה מצאה אותו יושב, פניו נופלות כב“תחנון”, וגבו רותת בגניחה של בכיה-געיה מטורפה…

“יבכה… יבכה” – אמרה הזקנה: “תתגלגל האבן מעל לבו”.

ומשעמדה עליו והתחילה מעוררת אותו ומדברת כלפי גבו, קם טיבל ואמר:

“כך! אסור לישב בּטל”…

*

ובמה התחיל טיבל עוסק?

התחיל מכין את עצמו לנטיעת טבק באביב הבא.

וכסף?

אברך נחמד לבריות, קורא בעתונים, “בעל תנ”ך" ומלוה-ברבית הוא יוסילי שפירא. אליו הלך טיבל עם חמיו, משכּנוּ אצלו את הדירה בחתימת שניהם, – והתחיל טיבל לוקח הימנו כסף בשעה טובה לכל מלאכתו.

ושכּוֹר מנוּוָל, סנדלר עצלן הוא קוּסטַקי בּרינְדְזי, להבדיל, והימנו חכר טיבל את חלקת שדהו, פאלטשי וחצי שיש לו אצל הכפר הסמוך לדבשתא, – והתחיל טיבל חורשו בשעה טובה.

בקיצור, טיבל הוא שוב טיבל, כדרכו בכל השנים. והחסידות אף הן כדרכן מקשקשות לו כבכל השנים, וטיבל בדעתו מעתיק קשקוּשן ללשון אדם כחפץ לבו:

“בטח, טיבל, ועשה! עסק זה – הרבי, ז”ל, ברכוֹ לך.

"יאבד קיריאק ואלף כמותו – ואתה לא תזוז! ממזר זה שותה שכור, משחק בקלפים בתוך הוולוסט, רודף שקצות – זה עסקו, ולא טבק! ואתה, – טיבל היית וטיבל הרשקובי תהיה!…

"ה' לקח וה' יתן… הלא למדת בחדר וזוכר אתה את איוֹב… לקח שנים וכבר השיב שנים כאחד – שבּתילי ושינהלי… תאומים – ושניהם, ברוך השם, חיים וקיימים, בלי עין הרע! –

“עתה קוּם, טיבל, שלוף שתיליותיך ונטעתן בשדה לך על המים, ונאמן לך השי”ת להשיב בכפלים!

ו

השדה – סכר עשה טיבל לאמת-המים העוברת על גבולו, הריהי כבריכה רחבה מצלמת שמים מעל וגנות מצד. נוטע טיבל ומשקה, ודי נערים ונערות למלאכתו. גם מן הכפר וגם מישראל שבעיר אליו יבואו לעבודה. קרוב השדה לעיר, תרנגול שבפרבר קורא – וקולו לטיבל נשמע, ודומה טיבל כאילו בתוך חצרו הוא עומד. הוא, כל אימת שירצה – הריהו בתוך ביתו. היום לו למלאכה, וערב, לביתו ישוב, ושם ינוח לו.

רצה ה' את מעשהו ונתן לו בשנה זו חלקת שדה נאה וטובה מכל הצדדים.

דבשתא העיר וּואדי-דבשתא הכפר – אין ביניהם אלא ערוץ-נחל יבש. נתחברו בגשר ונעשו שניהם דבוקים ומעוּרים זה בזו כישוב אחד, וקורין לואדי-דבשתא: “המַאהֲלָה” סתם – כלומר, פרברה של העיר זה. פרבר שאנן יורד מן הגבעה ומתפזר במישור משני עברי הגשר מזה ומזה – ובר וּכפר ועיר יחד שתו הודם על המקום הזה. מצד זה – מַשׂרפת-היין עם מעשנתה האדומה, מראה חנויות והמונו של המיידאן ¹⁹הרחב, גגות-גֵבים של העיר ועליהם כפּתו הירוקה של גג בית-הכנסת תתנשא. ומצד זה – גני-פירות, כרמי-גפן וניר של מדלעת, גגות-סוּף על משכנות לבנים מוּסבּי פריזבּאוֹת ²⁰ומעוטרי ירק, ומבין אילנות גבוהים, עתיקי ימים ורחבי-נוף, ראש המצלבה, להבדיל, יזרח… אוזים מן הכפר ואוזים מן העיר עם גוזליהם אל בריכת טיבל יבואו לשיטה ולטבילה, והולכי דרכים לפניו כל היום יעבורו. יהודי בסוסו ואכּר בצמד שוָריו זה לקראת זה ישאו שלום, רואים את טיבל ומנענעים אף לו ראש-ברכה מרחוק. שמה נשים יוצאות, שוטחות לשמש אירוגי פשתן ששרו בבריכה; שמה הֵלך יסוּר, ישב, ינוח אחורי הגפה בצלו של גן ועם טיבל יספר מן הנשמע בעולם. אף המשכילים, בני הנעורים שבעיר, יוצאים לטייל שם לפנות ערב, סרים לשדהו של “אחד מאחב”י", ומקבלם טיבל בסבר פנים יפות, מתבדח ומלעיג ואומר: “ואפשר, בנים, נצטרף יחד למנין ונאמר ‘קדוּשה וברכו’?”…

כאן, סדר יומו של טיבל – “שעשועים ולא עמל”. בוקר, הוא משכים ונוטל את הצרור, מזון-יומו, פת ולִפתו שהכינה לו חסיה – ויוצא; ובהנץ החמה מהררי הפּפּוּשוֹיוֹת ממזרח – הריהו כבר על הניר שלו, ופועליו עמו. ערב, כשהחמה שוקעת ונופלת ברשתותיו של היער המדובלל, מדמדמת ומזהיבה תימרות האבק של העדרים השבים לכפר ולעיר, – הפועלים אף הם פורשים ושבים, זה לכפר וזה לעיר, וטיבל לובש את הקפוטה, חוזר אף הוא לביתו, ובדרך – רוצה הוא, והריהו סר לבית-המדרש לקדושה וברכו, ככל בעל-בית שבעיר.

יבוא שבת – ושבתון ותענוגים לטיבל: בבית-הכנסת הוא מתפלל עם כל ישראל, סועד על שולחנו ומקבל נחת, – שבתילי בזקנו הוא מורט, ושינה’לי את הכפות היא משליכה מעל השולחן, – ולאחר הסעודה, נוטל הוא את שבתילי, וחסיה – את שינה’לי, נושאים על זרועותיהם (ולואי שלא תשלוט בהם עינא בישא!) – ויוצאים. עוברים את הגשר, שעל גבי ערוץ-הנחל העמוק, המגדל שיחי-שיחים בכתליו, נוטים הצדה – והרי הם בנירו של הטבק שלהם. שם יושבים הם בצלה של הסוכה לרוח היום וללחש אילנות – והטבק בירקו משמח עין: נחת לראות – עשרים עלים בקנה אחד! ואומרת היא חסיה: “ולואי שגם לשנה הבאה, ירצה השם, תמצא כאן חלקת בּוּר לנטיעה, ולא תהא מנוּדה מן הבית”.

“והעיקר” – מוסיף טיבל על דבריה: “כאן, הרי לא הפקר, בתוך הישוב אני ועמלי. כאן, גם קיריאק, תפּח רוחו, קצרה ידו. הגויים מסביב ישברו עצמותיו – הכא לא התם!”…

“ישברהו אֵל וימַגרהו, ואל תזכיר עוד שמו!” – אומרת חסיה ומסיימת באנחה: “אוי, רבש”ע!"…

והנה קול השופר יוצא ונשמע מן העיר, וטיבל זה יצא לקטוף את הטבק.

היום יום ראשון לקטיפה, ובנים מן ה“תלמוד תורה” ובנות מן הכפר, אלו מצד זה ואלו מצד זה קוטפים, וכל כת בניגון שלה מנגנת, – ובא קיריאק בשעה טובה זו ועמד על השדה…

ראהו טיבל ונתבלבלה דעתו… עומד קיריאק בהגבהת חוטם ומצדד עין לועגת כלפי טיבל, – נראה שרוצה הוא להכּנס בדברים. אך טיבל פנה הלך לו ונתעסק בעבודתו, כאינו רואהו, משתדל ליַשב דעתו על עצמו ואומר: “יביט לו הממזר – ויצאו עיניו מחוריהן!” –

והנה גם ביום השני בא… עמד בפישוק רגלים מאוששות ובתמיכת ידים על מתנים, שוחק ומלבין שיניו, – עומד כאילו בעל-בית הוא כאן…

לא נתאפק וֶלויל הירשל חזנס ואמר לו בקנתור: “וכיצד, אדון, עלה הטבק אצלך?”…

מיד החציף קיריאק, הורה באצבע על השדה ואמר: “הרי רואה אתה – ברד לא הכהו”…

והלך לו…

מימרה זו ננעצה כקוץ בלבו של טיבל. עמד בתמהון, חזר ונתעורר, נתרעם על ולויל ואמר: “למה אתה מתגרה בכלב רע?”

“ומה, מתירא אתה מפניו?” – ענה ולויל: “הכא לא התם… מה הוא דוחק את עצמו לכאן כחזיר? – מה לו פה?!”

אבל למחרת הבוקר בא קיריאק שוב – ונעשה הוא בעל הטבק לעיני כל –

כיצד?

גם טיבל לא ידע. ניטשטש העולם – ונעשה הדבר, שכל מעשה הטבק וכל ימות הקיץ הללו כחלום מתעה היו…

בקיצור, כך היה:

“הסטאנוֹבוֹי בא!”

פטיש הכה בלב, והעולם נתבלבל…

הוא לא בגפו בא, אלא בכתבן ובשמש של הווֹלוֹסט בא – ועמהם גם קיריאק…

אמר לו הסטאנובוי לטיבל: “יהודי, מה אתה עושה בשדה זה? שלך הוא?”

אמר לו טיבל: “השדה, רום מעלתו, של קוסטאַקי בּרינדזי הוא… ואני אצלו משגיח”…

אמר לו: “ואתה, כיצד אתה דר כאן, בגבולו של הכפר?”

אמר לו: “אני, רום מעלתו, לן בעיר… רק ליום אני בא”.

אמר לו: “והתּר זה מי הורה לך? – לך מכאן! עבור את הגשר ולכאן אל תבוא עוד!”

התחיל טיבל מרתת ואומר: “רום מעלתו… השדה… זמן לקיטה… עבודה – ובעל הבית… אגמור ואלך”…

אמר לו: “לשדה ולעבודה אל תדאג. לך, אומרין לך! תבואת השדה וכל אשר בו קנה קיריאק פּאַפּוּנדוֹפּוּלוֹ מיד קוסטאקי ברינדזי, ואתה – קח את יהודוניך ולך!”

“הנה שטר הקנין, יהודי!” – קרא קיריאק וינף על עיני טיבל גליון של נייר: “קניתי! הכל כתוב וחתום – לֵך! איני צריך לך!”

טיבל משפשף בעיניו, מסמיק ומביט – והדבר אינו חלום…

העולם בעינו ובהוָיתו הוא עומד מסביב. זה – הכפר, וזאת העיר, וזה – השדה… הפועלים עומדים בטלים ותוהים, והכתבן כותב – – –

---

– – – - - - - - - -

ועכשיו מה? – יבוא יוסילי שפירא ויקח את הדירה בחובו?

חלילה! כזאת לא יֵעשה בישראל. יוסילי לא יעמיד תיכף על הדין להשליך יהודי מדירתו. מידה זו קבלה היא בידו מחמיו ר' שלום חיות, ז"ל. הוא הרי ודאי יהודי חכם ובעל נסיון היה! – הוא היה מסביר ליוסילי ואומר: “בני, אל תהא מן הבהולים לירד לנכסי ישראל. ישראל עם קדושים הם, ואם “משכון בבית” – הם בכל נפשם ומאודם רוצים לשלם. ולשאינו יכול, “פרעוני שבועות” תיקנו. הנח לו בנחלתו, ויהא משלם לך, אם ירצה השם, קימעא-קימעא. לסוף, ראית שכלוּ כל הקיצין חלילה – הרי האדרכתא לעולם זמנה, וממילא מובן, שבדליכא – שָאני… אבל כל זמן שאפשר, הוֵה מתגלגל עם ישראל – ולא תהיה, אם ירצה השם, מן המפסידין”.

אף טיבל הרשקובי – עכשיו פורענות באה עליו, רחמנא ליצלן, גזירה – וירד מנכסיו; אבל הרי פרנסה ביתית עדיין עמו היא, – פרנסה בצרות ובפחדים, אבל, סוף-סוף, הרי חיים עליה יהודים, משיאים, ברוך השם, בנים ובנות. ולפיכך, לא נתיאש יוסילי הימנו, התחיל מתגלגל עם טיבל ברחמים…

אמר: "עד כאן, ידידי, נתחייבת שלוש מאות, ואני איני דוחק בך, חלילה. הדירה במקומה עומדת, ואני – “והֶפְדה עמו” כתיב, ולא אהיה לך כנוגש. במשך השנה תהא פורע בעזרת השם את חובך עם העיסקא בפרעוני שבועות. כמה?… הנה נעשה “חילוק” לחמישים שבועות… ו… יעלה בסך הכל שבעה רובל וארבעים וארבע קופיקות לפרשה…

“רב ממך? לדידי, הריני מוכן ומזומן להאריך לך אפילו לשנתים – ומה לך עוד? ולא עוד, אלא ייטיב עמי השם-יתברך, כשם שאני רוצה להיטיב עמך! בדין, עיסקא דעיסקא אתה צריך לשלם בשנה שניה. שכן, אין חוב נתּן אלא לשנה. אבל, אני – “עזוב תעזוב עמו” כתיב – והחשבון כסדרו יהיה בינינו. במאה שבועות תשלם, אם ירצה-השם, כמה?… הנה נעשה “חילוק”… ו… ויעלה בסך הכל ארבעה רובל וארבעים קופיקות לכל פרשה. ואתה, טיבל! – “מקומך אל תנח” – אמר החכם מכל אדם, שב בדירתך ופעל ועשה, ויתן לך השי”ת פרנסה בכבוד!…

“עדיין אינך מרוצה? גם זה רב ממך? אבל ביותר אי-אפשר, ידידי. “לכל תכלה ראיתי קץ” – אמר המשורר האלוהי… הפרנסה לא תהא מַספקת? כלום יודע אתה כמה קצבו לך מן השמים? בטח ועשה – והשם-יתברך יעזור לך!… ושוב פירכא. שואל אני אותך, ר' טיבל הרשקובי: למה לך ליתן טבק שאחרים יחתכוהו לך ויחליפו וימרו ויחסירו בו כחפצם, והרי מוטב שבעצמך תלמוד את החתּוּך וכבר אמר חכם אחד: “אל תעשה ע”י אחרים מה שאתה בעצמך יכול לעשות”, ושלמה המלך – הרי ודאי חכם היה! – וגם הוא אמר: “תאחז בזה; – וגם מזה אל תנח ידך”. אתה תחתוך ואתה תמכרוֹ וּשכר שניהם בידך יהיה!… מתבייש אתה במלאכה זו? – אי, לא יפֶהֶה כך! ר' יוחנן סנדלר היה, ר' יצחק – נפחא. ומה לא יעשה יהודי בשביל הפרנסה? “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך”. בקיצור – אין זה מעניני, ואתה חביבי, – דע את אשר לפניך "…

וטיבל, אוי ואבוי לו – יודע הוא ויודע מה שלפניו… צריך להציל את הדירה, ומה יעשה? הסכים וחתם על שטר של ארבע מאות וחמישים רו“כ. 450 לאו דוקא, – אלא כדי שיהא המספר “עגול”. גם השטר לאו דוקא הוא, שהרי הדירה ממושכנת לבטחון – ואך ורק ל”זכרון דברים" בא, כנהוג, ונכתב רק על נייר סתם, ובלשון הקודש – רק “שטר יהודי” בעלמא נתן וב“אימתי שירצה”, הכל כנהוג.

ובזה פנה טיבל אל הפרנסה הביתית ויהי גם הוא עם חסיה…

וראה פלא: הצרה האחרונה, הגירוש, לא העבירתהו חלילה על דעתו כצרה ראשונה, הדליקה, – והריהו מתגבר במלחמתה של הפרנסה ותכסיסיה. אפשר משום שנעשה כבר רגיל ביסורין, ואפשר דברי ההתעוררות ומאמרי החכמים של יוסילי שפירא פעלו עליו כך… או אפשר, מפני שצרתו זו צרת רבים היתה – אותו הסטאנובוי התחיל בפרק זה מגרש מן הכפרים יהודים חדשים לבקרים. – “בכל און” נתגבר טיבל ולמד גם את מלאכת החתוך ונעשה טבקן, לכל פרטיו.

ז

חצות לילה יקום טיבל, הולך ומביא ממקום הסתרים (מרפתה של גיטל המילדת) שק מלא, ובו המַחתֵּכה עם הסכינים וטרפי טבק (טרפים של טבק, גם הם נעשו כבר סחורה אסורה), יורד בחשאין אל המרתף וסוגר דלתו, – ולאור הנר, על המחתכה יכרע ובכוח ימינו יחתוך. טחב ואבקת טבק מחלחלים בבית-הנשימה, והוא חותך בכעס, חותך ברוח קשה, חותך כעושה נקמה בקיריאק ובטַרקַנוֹב, בכל צוררי ישראל יגזור… זולגין הימנו טפּין של זיעה קרה עד שכוּתנתו נטפלת לבשרו – והוא בארכובת שמאלו ידרוך ובכח ימינו יגזור…

ובשעה שטיבל למטה בתחתית אדמה יעבוד – לבל ישמע קול החתּוּך בחוץ – חסיה למעלה בתוך ביתה, אף היא תקום בעוד לילה ותעלה נרה. היא שוקלת את הטבק החתוך וכורכת אותו בניר לכריכות של ליטרא, וממלאה בהן את מטמוניתה, הבור הנסתר שמתחת לארגז.

מעל התנור מכעכע הזקן, משתעל וגונח ואומר: “הו, טוטון זה: לקצר שנותי בא, – ככע-ככע!” והזקנה ממיטתה בו נוזפת: “שתוק, זקן אשמאי! תן לצעירים ממך לחיות. שתוק! אקום ואעשה לך חמין בחלב”.

ועד שהזקנה מטפלת בהכנת חמין של שחרית, מספיקה חסיה לטמון את הכל, שיהא מוצנע במקומו ומוכן לידים, – ועם אור הבוקר, הרי זו על משמרתה עומדת.

ולא בגַפה היא שומרת צעדי טרקנוב, – עכשיו, גם טיבל על המשמר…

מוכרים הם ממה שהכינו גם לחנוָנים אחרים שבעיר ושבסביבה, בתוך הכפרים. וברוך השם, – השבועות נפרעים ליוסילי שפירא כסדרם.

*

ולא נתפסו? – היכא תמצא? סוף עסק של חשאין להתגלות וכנגד הזריזוּת והזהירוּת הרי “מסירוֹת” יש…

והיה המעשה בלילה, לאחר חצות, בשעה שטיבל למטה חותך וחסיה למעלה כורכת, – ורָעש פתאום כל הבית עד היסוד בו. רעם אחר רעם מטרטר עד לתחתית המרתף, וקול אדם אחריו קורא –

כך דפקו על הדלת ועל התריסין, דפקו באזהרה לפתוח “מיד” בשם הזַקוֹן…

חסיה – חלחלה אחזתה במתניה וכרעה, אבל מיד נעורה נחפזה, הסתערה לעשות עוד מה שאפשר לעשות ברגע הקל לפני הסכנה… ומשהתחילו דוחקין בדלת לשברה – פתחה הזקנה, ונכנס טרקנוב עם שני שמשיו.

מסתכל טרקנוב – ואין בבית אלא אבק וריח של טבק, נייר של כריכה ומאזנים מוטלים על השולחן, וחסיה מוטלת מכוסה במיטה ושני “גורי יהודים” עמה, אחד מוצץ ואחד בוכה, והיא רועדת ונאנחת… א! יודע הוא טרקנוב אנחות יהודיות אלו מה טיבן – והריהו עושה את שלו.

בבית, לכאורה, הכל נסתר, ואין טבק נראה; אבל, מזיזין את הארגז – ונגלה הבור וכל אשר בו…

אפס? אין עוד בבית כלום? אבל, מרתף יש, שיורדין לתוכו בסולם דרך החנות, – ומעלין משם את טיבל וחצי שׂק עם טבק חתוך עמו…

חסיה רועדת ונאנקת במיטה, וגם טיבל והזקנים רועדים בדממה – אבל הפרוטוקול הולך ונכתב בפניהם, נכתב ונחתם כהלכה, והטבק אף הוא נחתם. נחתם וניטל והוחרם כהלכה.

הכל נעשה כהלכה; אולם, המחתּכה לא נמצאה. – הקדים טיבל והשקיע אותה עם הטבק שבתוכה לתוך חבית של מלפפונין כבושין שבמרתף…

ניטל הטבק ונתבער מן הבית; אולם, שק הטבק, שחסיה שכבה עמו ועם הילדים מכוסים בתוך המיטה – גם כן לא נמצא…

יצא טרקנוב ואנשיו; אולם, חסיה לא ירדה עוד מן המיטה…

אורח נשים – נעקר הוָלד שבמעיה – – –

*

ועד שדינו של טיבל כסדרו הולך, סדרי הבית משתנים:

חסיה הפילה ביסורין, בשפיכת דמים וברופאים.

התאומים נגמלו בשעת חליה – ומתה שינה’לי בחולי-מעיים. ופרעוני השבועות – אוי ואבוי! – נפסקו, ואי-אפשר לחדשם… ומשהחלימה חסיה – צריך היה לחדש את הפרנסה…

התחיל טיבל חותך טבק לא בביתו ולא במרתפו, אלא ברפתו של שטיפון קוקושל שב“מהלא”, כלומר בכפר ואדי-דבשתא. אף חסיה לא בביתה היא מוכרת, אלא הזמנות היא מקבלת מקוניה ומביאה להם את הטבק מעליתו של דוד-ליב הסנדלר, לביתם ולמקומם. נושאת היא תחת מטפחתה, מה שאפשר ביום – ביום, ומה שאי-אפשר – הרי היא, או הוא, מביאים בלילה.

ופרעוני השבועות שוב נתחדשו…

נתחדשו – ובאופן אחר: זמן הסילוק – למאה וחמישים שבועות; ה“שטר היהודי” של “אימתי שירצה” – במספר מעוגל של 550 רו"כ… והפרעונים – רק בשלושה רובל וארבעים-ושבע קופיקות לשבוע… בקיצור – טובה גדולה היטיב עמם יוסילי שפירא, כמובן, עד כמה שידו מגעת.

ובזה יצא טיבל לבית-הסוהר, לרצות את עווֹנו.

*

אותה יציאה – קשה ומרה היתה על טיבל אפילו מן הביאה לבית-הסוהר בבגדי שעטנז ובחברתם של גונבי-סוסים אלו שהיו מלעיגין בו יומם ולילה.

לכאן, לסוהר, נכנס ובא בחשאי, אך משם, מן הבית – בקולי קולות יצא…

ואותם הקולות, כל לילה טיבל שומעם. בתוך הנחרה, הסרחון והטחב, דבּוּבי ישנים וצפצוף עכברים שבליל-בית-הסוהר, – אותם הקולות מיללים עליו, מושכים ומכנסים אותו לתוך ביתו ומראים לו את עצמו ואת כל סביבו באותה השעה שעורו היה נכמר עליו, לבו – מטומטם, מחשבתו – מטושטשה, ובעיניו – כגרגרי חול היו חוככים תוכן…

הוא רואה והוא גם מדובב אל עצמו בפירושים:

יום של אביב, החסידות על גג האדם מקשקשות – “ואתה, טיבל, לאן? לנטוע טבק אתה יוצא? לאו! למקום אחר אתה יוצר; ומכיון שקורין – הרי אתה מחויב לילך”… שכנים ושכנות נאספו כלהלוית המת. בעלי בתים מנידים ראש, נשים – אלו דמעותיהן זולגות על ראש חסיה, ואלו יחד מהגות ומנחמות. נערים מן החדר אף הם נקבצים, באים ונדחקים להביט בפני אותו מין אדם שנעשה “תפוס” – ועיניהם תוהות עליו ביראה… “כך, אדם הגון אתה, טיבל”… שבתילי נמשך מזרועותיה של אמא, מבין הנשים, אל אבא: “שבתילי” – אמר אז אבא בנשיקה ופרץ בכיו… יללה ומהומה קמה בבית – חסיה מתעלפת, זורקין מים – “וכשקורין, הרי אתה מחויב לילך”…

“שבתילי, שבתילי!” – אומר טיבל גם עכשיו, אומר ומתכוֵן גם לאמו…

“היי שלום, חסיה” – אמר לה אז… צריך היה לומר עוד דבר ולא זכר מה. מסתכל היה בה בחסיה שלו הכחושה והנדהמה, – כלום קטנה היא שישָקנה גם אותה בפני קהל עם ועדה?… “היי שלום” – אמר שוב – ויצא…

“הוי, חסיה!” – נאנק טיבל ומתהפך על יצועו הקשה, ודומה כאילו פלג-גוף נחתך ממנו… הוא יצא – ועל מי ועל מה עזב אותה שם? – על טרקנוב ועל “הפרנסה החטאה”…

… אם-ירצה-השם, לכשאצא בשלום" – כך כתב טיבל לחסיה מבית-הסוהר: “חוטב עצים אהיה, שואב מים אהיה, אך פרנסה טריפה זו לא נראה עוד ולא נדע”…

וקוראה חסיה את המכתב ומניעה ראש: “חוטב עצים אהיה – אוי, טיבל טיבל! חכם אתה ממני, אך עסק אינך מבין… פרעוני-השבועות מה יהא עליהם? – הנה שוב הפסקה, ושוב חשבון חדש יהיה, – יוסילי שלך הטוב והמיטיב כלום ישתוק לך?” – – –

*

וכשחזר טיבל לביתו, בשעה טובה חזר ובא.

ישועות ונחמות בדבשתא, – הטבקנים והמוזגים נתפשרו עם טרקנוב, ומעכשיו, גם הוא זה מקטיר טבק גלוי…

זה – כיצד?

טרקנוב מכיון שכבר קנה לעצמו שם טוב ברשות שלמעלה ממנו, שוב לא היה זקוק להחמיר ושלח וקרא לראש הקהלה ואמר לו בקצרה ובהטעמת מלים יהודיות, בזו הלשון: "כה תגיד לאחיך: גם הגוי צריך פּרנסה “… ומובן, שלא עמדו עמו הרבה על המקח: ארבעים רו”כ מכניסים הטבקנים והמוזגים שבעיר – “מס הבולש” – מדי חודש בחדשו, ותהי הרוָחה.

רק תנאי אחד התנה טרקנוֹב על הטבק, שלא יהא זה נחתך בדבשתא גופא, – וחותכין אותו בואדי-דבשתא.

ועתים, בשביל שלא תהא הרצועה מותרת מכל וכל, ושהטבק והיי"ש לא יהיו נעשים עסק של פרהסיה, – עושה הוא טרקנוב גם פרוטוקול, פעם לטבקן ופעם למוזג שלא נזהר; ברם, בעד עשרה או חמשה רובל הריהו ממתיקו לדין – וכלא היה.

ומכיון שחזר הטבק ונעשה פרנסה ככל הפרנסות, שוב אפשר לסלק פרעוני-שבועות ליוסילי, פעמים לסירוגין ופעמים גם בפרשה אחר פרשה – והשנים כתיקונן.

מן השמים ריחמו על דבשתא. גלות-הכפרים – דחק ולחץ ורבּוּי חנויות ותחרוּת עשתה בעיר; עתם קשות וגזירות קשות והוצאות מרובות “והמשׂתכר משׂתכר אל צרור נקוב”, – וברוך השם, שלבו של טרקנוב, לפחות, נהפך לטובה על ישראל! מחודש לחודש הוא הולך ונעשה יותר ויותר מקורב לישראל עד שהתחיל מספר בלשונם. נכנס הוא לבית טיבל ואומר: “גוּט-שבת, חסיניוּ! קוּגיל עם צימוקים עשית?”… מתרועעים אליו משכילי דבשתא ומאַמנים אצלו את לשונם בדבּוּר רוּסי. אוהב הוא לילך לחתונות של ישראל ויוצא ונכנס תדיר אצל "אַרון " החובש, ששתי בנות מלוּמדות אצלו. ולבסוף, נעשה כמעט אדם גמור מן הישוב, משעה שהביא לו אשה (אומרין: משומדת היא, אבל טובת לב). ובפוּרים, כמעט “חצי העיר”, “כל בעלי סירכא” שולחין לו משלוח-מנות… והשנים כתיקונן.

אמנם, יש שמבקר מיוחד בא לעיר מפקידות-המכס; ובכן, קירילא הסוֹטסקא מקדימו. יוצא הוא כבשנים קדמוניות, מחזיר על הפתחים ומודיע: “אַלא בּוּרי חמץ” – והבקורת עוברת על-פי-רוב רק בבהלה בלבד, כבכל השנים שכתיקונן.

שנים כתיקונן – אך יכולה היא חסיה לספר הרבה גם על שנים אלו.

טיבל, דרכו – שיכחה. אומר הוא: “עברה צרה – יאבד זכרה. על האחרונות אנו מצטערן, ואַתּ – מן הראשונות מוסיפה עליהן?” אבל חסיה אשה היא, שדרכה לספר ולהתאנח – ויכולה היא לספּר, למשל, כיצד נקטעה במחתּכה אגוּדלו של טיבל עם תפוח שלה בשעת בהלה של בקורת-פתאום; וכמה צרות עושה להם, למשל, מיכל-חיים-בּר’ס (יהודי קשה, אב לשבעה ילדים ועני כל ימיו, שנעשה טבקן אף הוא), כמה מסירות, גניבות, קטטות ומכות ממש גרם להם אותו בריון, – ו“הפרנסה החטאה” גורמת שאי-אפשר למסור דינו אלא לשמים…

יכולה חסיה לספר גם בנסים, שאירעו לטיבל בלילות שהיה מוביל בהם טבק אל הכפר ומן הכפר. – על מארבים ועל רודפים שניצל מידם. ומעשה רב יש לה לספר, מעשה בג’נדרמים שרדפו אחר טיבל בליל חושך, והוא השליך שקי הטבק מן העגלה להפקר, והם ירו אחריו, והוא – נס גדול נעשה לו, ונמלט חי…

יכולה היא לספר הרבה גם על פרעוני-השבעות וחשבונותיו של יוסילי. (“אי, יוסילי” – אומר טיבל: “הדא הוא יוסילי!”…) פורעים ופורעים, ובכל פעם חשבון חדש נעשה – ואין לדבר סוף…

הרבה היתה יכולה חסיה לספר בשבתה ביום מנוחה של שבת במסבּתן של השכנות – אבל, ענינים כגון אלו השתיקה יפה להם… ואין חסיה מספרת, אלא על מחלות, ר"ל, ועל מיתות אבות ובנים שלה. מספרת היא ונאנחת – ומתכוֶנת באנחותיה גם על מה שאסור לספר בצבור…

אבל, סוף-סוף, מכיון שהשנים כתיקונן – הנה יצאו טיבל וחסיה מידי יוסילי, ובשנה השביעית, קם להם הבית – חזר ונעשה שלהם כקדם!

אבל טיבל אינו טיבל כקדם. הוא כאילו אינו “בקו הבריאוּת”. שעוּלו טורדו, ובשנתו כקול מיחם, בנוחו מרתיחתו, יוצא מגרונו.

---

---

לקול הצרצר

מאת

ש' בן־ציון

לקול הצרצור / ש. בן-ציון

(משירת נפש אחת)

אחי בן-תאומי! העודך זוכר אותו בוקר של חג השבועות, אז, כאשר התגנבנו מפני אבא ואמא ונשׂם פעמינו הקטנות לדרך?

והדך ההיא הלא קרובה היתה, כדי טיוּל של קטנים, – כי הלא רק עד קצה-כפת-השמים חפצנו לבוא…

והשמים וכל צבאם הרי כל-כך קרובים היו אז לנו – הנה ההר והנה השמים, – ונצא לתור אותם ולחקרם, אותם וכל אשר עליהם מלמעלה.

ומי זה עצרנו אז בדרך ולא נתנָנוּ לעלות על ההר הירוק, עד ראש התכלת שלו, לתקוע שם את ראשינו בקצה הרקיע ולראות מה שם מעבר השני, ממעל לו?? –

לבדנו בשדה אנחנו, ההר עודהו רחוק, ואנחנו רודפים אחרי חרגולים מנתּרים וצפּריות מעופפות, – התעוּ אותנו פרפרים, הוגיעו אותנו חגבים, ונפול עיפים ויגעים בין פרחי-כרכום, המשתעשעים בחַמה עם רוח קלילה פושרת, ושם שכבנו עד כי נרדמנו…

הקיצונו – והנה צרצור קורא אל רעהו, מסביב צרצורים מלעיגים עלינו, מתגרים בנו ב“צִרצְרוּר” שלהם עד כדי להכעיס… כי מפני מה הם נסתרים כך, ואין למצוא אף אחד מהם, לדעת מה זה ועל מה זה ישרקו לנו ככה? – – –

ואנו הולכים הביתה, וחריקה-שריקה זרה וריקה אחרינו תקרא:

– צִרְר-צְרוּרְר-צרר-צרוּרר…

                                                                                                    ***

וזוכר אתה, אחי, את הימים שלאחר-כן?

עוד קטנים היינו גם אז, לנער “בר-מצוה” היינו קוראים עוד: “גדול” – והנה שוכבים אנו יחד במיטה אחת, אצל החלון הפתוח ולנוגה הירח.

מאהלו של הרקיע, הירח נשקף לנו, הוא והכוכבים המפוּזרים ומרוחקים איש מרעהו; דממת-אלהים מסביב, ואנחנו לבדנו מביטים בהיכל העליון, והכל שם גלוי לעינינו, גלוי וגם נעלם בתעלומות עולמים… קורצים הכוכבים מטה, אל מיטתנו ממש, אלינו שנינו ירמוזו: “הביטו – ותדעו מה”… ואיש לאחיו ישַׂקרו: “עדיין אין אלו מבינים כלום…” ולעינינו, בפנינו, מוסרים הם זה לזה ברמיזה כל רזי-עולם, וכל העולם מלא לחישה דקה ומקשיב ומשתאה בדממה דקה…

והנה גם אנחנו ככוכבים – מוסרים אנו סודות זה לזה בלחישה, סודות של גן-עדן… גן-עדן התחתון – זהו דבר המובן לנו מאליו, אבל גן-עדן העליון, הוא בעדניו מהו?

– בידוע לי – אמרת אז אתה בלחישה: – שנשמותיהם של קטנים, בגן-עדן העליון מנוחתן –

ופחד לב שנינו וחרד בגילה, כי עדיין קטנים אנו… נשמותינו כאילו התרוצצוּ בחוּבּן לעלות, לעלות שמה, לגן-עדן העליון, כל-זמן שלא נעשינו עדיין גדולים. וסבורים היינו כי עוד מעט, וירד אחד המלאכים השאננים והעלה מן המיטה אחד, – אותך או אותי?…

ואז נשבענו חרש בתקיעת-כף זה לזה, כי הנפטר משנינו תחילה, בו יבוא לאחר “שלושים” לספר לאחיו בפרוטרוט מכל אשר שם…

ואנחנו שוכבים ומצפים לשם… במרום נתלו מבטינו – וכאן, מאחורי הגדר, איזה צרצור נסתר מצרצר עלינו מתוך פינתו:

– צרר-צרורר, – ישרוק ולא יחדל – – –

                                                                                                  ***

ואותם הימים, בעוד שחשבנו כי רק בשנינו הדבר תלוי – התזכור? –

שני אחים אנחנו, ומחר, והבאתי אני גרגר אחד של “זכות” והוספתי על המשקל – והשתַווּ הכפות של מאזני-השמים; ובאת גם אתה והבאת והטלת על הכף עוד “מצוה” אחת – והכרעת את הכל לזכות –

הוכרעה הכף… ובשופר גדול יתּקע, יריעת השמים תנָער ברעם, ונפלו כוכבים ומזלות, והנה – “דָרַך כוכב מיעקב”, לאור קרניו מלאכים יחפזוּ, ינשאו כנפיהם, נפרשו אברותיהם ונשאוּם לקצוי תבל, לעשות את אשר יש עוד לעשות שמה… ומכנף הארץ זמירות תשָמענה, כי הנה נגלה, הנה יעלה ויבוא ויגיע וירָאה – המלך המשיח! –

שמים וארץ ישתאו ליום… דממה – ובת-קול יוצאת – כרוח צח תזכּך שמים וּתשפּר ארץ… משוך תמשוך כנימת-כינור נעורה מקצה השמים ועד קצהם… וקולו של אליהו יוצא ומחיה נפשות, מושך בקריאה ואומר: “יחיוּ מתיך!” – – –

שהרי סוף-כל-סוף יבוא הסוף! ואם לא עכשיו ואם לא במהרה בימינו – אימתי?!

כי כלום אפשר כי גם אני גם אתה, אחי – כי גם אנחנו שנינו, האנחנו התאומים נמות ונקבר באדמה?? – למה?… המות – אין לך הוכחה גדולה הימנו ל“קץ הימין” כי בא ובילע המות לנצח!

ואפשר שאין הדבר תלוי אלא בשנינו, – ובכן, הרי “מצוה” ועוד “מצוה”, וסוף-סוף, נכריע את העולם לכף-זכות…

וזוכר אתה? במוצאי-יום-מנוחה עם חשיכה, אז יחד ישבנו, ועל כפת-השמים המזוככה, שכּפה הערב מסתור על כל היקום, עלו אז צללי-ענקים וצלמי-נכבדי-קדם… והנה גם הישיש הנכבד והאיום, שעל תלתלי-שיבתו עטרת שחורה גדולה המכספה בקצותיה – הוא, היושב נשען במרכבה המתנשאת מאליה, וגם התינוקות, כרוּבים קטנים הנשקפים מבין שוליו שנערמו בחיק-הרֶכב, וגם אותה הרבנית הענָוה והעצובה היושבת כפוּפה למולו וכמו רמוֹז תרמוז לכפיר הגדול, אריה דבי עילאה, שידחף בכפותיו את המרכבה למהר לכתה, – כל החבורה הדוממה ההיא נענעו בראשיהם על אבינו המזמר בתוך הבית בנעימת נחמה על אליהו הנביא, כי

“בִּמְהֵרָה יָבוֹא אֵלֵינוּ עִם מָשִׁיחַ בֶּן-דָּוִד”…

מנענעים העליונים ראש וכמו ישתאו לדבר: רז זה מי גילה לתחתונים? הוא הרי באמת במהרה יבוא – והרי אנחנו עם על בני ביתנו נוסעים לקראתו לקדם פניו – – –

אך הצרצור – כאילו אין כל שינוי מוכן ומזומן לבוא בעולם – הריהו מצרצר לו ברינתו הנבערה:

– צרר-צרורר, צרר-צררורר! –

                                                                                                  ***

לשמים לא עלינו, גן-עדן העליון לא ראינו, ומשיח גם הוא לא בא – ואנחנו עודנו מבקשים פתרונים…

התזכור?

השׂפם אך החל צמח בשפתנו, והלב עורג ומתגעגע – ערגת-אהבה, כלוֹת-גוף-ונפש לפלגא נאה-חמוּדה וחיננית זו שבעולם, לפלג-הגוּף שביצירה, – אל ה“היא” שלעינינו הוא עורג בכל רגשותיו העזים והבּיישנים כאחד… אולם, המחשבה על הבלתי גלוי ונראה לעין, אותה המחשבה התבענית הנדחקת ומצטחצחת לצאת מן המיצר אל “אשר לא כאן” – היא מתגברת!

ואז דימינו, כי רק עוד מעט יש לנו לחשוב, עוד בספר אחד יש לנו לדרוש, עוד קצת עיון וחפּוּש – ומצאנו את המפתח… ואז נגש – ונשאו שערים ראשיהם, עוד צעד – והרימונו את המסך מעל הנעלם…

רק עוד ספר פלוני עלינו לקרוא, עוד עיון עמוק והתרכזות המחשבה של שנים שלושה ימים בספר אלמוני, עוד מקצת, עוד מעט – הן רבו הדברים אשר גילו לנו הספרים עד היום – ונגענו במסך… ואז, מבלי חת – להרים או לקרוע, אך לגלוֹת!

והנה יש ספרים, הרוצים להוכיח כי אי-אפשר לדעת… אבל… אבל אנחנו הלא נדע! – הן לא לעולם נתע, וכבר יש רמזים לידיעה זו; עוד הקדמה קטנה, עוד הנחה אחת – ואותה נבקש ונמצא באיזה ספר – ומזה והלאה עשה נעשה לנו דרך גם באין עוזר! –

פתח כמלוא מחט סדקית ביקשנו – ותעינו מיום ליום…

ואתה שוכב בערב אחד עיף, או קצת חולה – כ“רוחני” הייתי אז בעיני, אחי… פניך הדלים כמו רוּקמו תכלת זכּה אשר עור דק וחיור עליה יסוכך, עיניך הגדולות והכחולות נעצמות לישון, לפול בתוך השכחה, – ואני תפשתי אז בציצות ראשך הרכות והמזהיבות:

– האיך? לישון אתה אומר? ו“ידיעה ובחירה” – מה יהא עליהן?! –

– לבוקר משפט – ענית אתה החושב המתון: – נניח נא עוד לשאלה שתקָלט כולה ותתישב על האבנַים שבמוח, שתעוּבד שם מעט שלא מדעת, אולי תֵקל…

העששית שפכה אור אשה האחרון בתוך החשכה המתעבה בחדר, תימרת-עשן דקה עולה מן הזכוכית שגחלת דקה לוחשת בה, הנה עוּממה גם היא, חושך – וגם אני נפלתי על משכבי, כבשתי את מצחי הכואב בתוך הכר –

והצרצור עלי מצרצר בשירו החורק כפצירה-פים המנסרת בברזל. גם לחשוב גם לישון אין הוא נותן:

– צרר-צרוּרר, צרר-צרורר – מבלי הרף.

                                                                                                 ***

… ותאומים יתומים נשארנו על פרשת דרכים, מבלי “ידיעה” ומבלי “בחירה” בחיים… ולקחנו, דודנו לקנטורא (למשרד) שלו, לעשותנו “אנשים”.

בחדר אחד אנו יושבים, אני לשולחן ואתה לשולחן, פנקסים עבים ורחבים לפנינו, ואנו ממלאים את דפיהם בסיפראות; רק לפעמים מפסיק האחד ושואל בלחישה לאחיו:

– מה אתה חושב, היכן ארשום מספר זה?

וכי יפגשו מבטי עינינו זה בזה – ועברו איש על פני אחיו, כאילו פגשו בלוחו של שעון שעמד מלכת… כי מה נתבונן ומה נאמר עוד איש לאחיו?

והנה אמרת אתה – התזכור? ביום השלג והרוח היה זה, בלכתנו יחד מן הקנטורא, והרוח היה סוטר על כל פנים ההולכים נגדו, – אז פתחת אתה ותאמר:

– החיים – ערכם כאַין אם אין לך בהם דבר היקר מן החיים…

ושוב אמרת:

– החיים – כולם הם הבאַת קרבן לאל נערץ אשר בלבך, ואם זה אינו – הכל טפל וחסר טעם, משא שלא לצורך…

ועוד אמרת:

– כחש הדור באלהי-עולם ואינו מודה אלא באלהי-השעה, וגם אלו יושיעו לפי שעה. הדוד, למשל, עובד לאל-הזהב ולאל-המשפחה, ואנו – כל האלים הללו, או שאין אנו מודים בהם, או שהם אינם מודים בנו – ומה חיינו?…

ותוסף עוד ותאמר:

– גם האל הנהדר, אלוהי האמנות, אך לפי שעה הוא, אבל הוד לו ויפעה לו על החיים. אולם, אך כוהניו יעמדו לפניו ויעבדוהו, והזר, אך על סף היכלו ידרוך, לראות רגע בהדרו – אם יש לו לשלם מחיר “הבּילֶט…” ואני ואתה, הן גם כסף לעולם לא יהיה לנו…

– והאהבה?

– שנינו אהבנו את האחת, והיא – השלישי יוליכנה שולל. הן כוהן הוא לאלהי האמנות, וברק-הזהב ינוצץ לו מן העתיד…

ואנחנו הולכים ויורדים, במורד העיר נרד, והנהר הנעכר סוער לקראתנו, הרוח על פנינו מטפח, והשלג עלינו סובב ומערפל – לאסיפת-סתרים אנו הולכים – – –

… ונגלה עלינו אל חדש, אל קנוא ונוקם שפך אש בדמינו וידליקם, – קנאת עובדים אובדים, קנאת כל העבדים אכלתנו…

הימח מלבך, אחי, זֵכר החרי והקצף והשנאה הכבושים והקדושים אשר קדחו בקרבנו לכל הרע המתעלה, לכל אַלים הדורס, לכל יד תקיפה-מעיקה המחניקה את האדם בעניו?

זכור אזכור אותם הלילות, אסיפות-המחבואים ומגילות-הסתרים – עד אשר גילתה אותך יד השוטרים ותחביאך היא… ואני – בלעדיך נשארתי – – –

לבדי נשארתי, ואין בחדר, אלא אני והצרצור הנסתר… לילה-לילה אך הוא ישיחני ואיזה חשבון-עולם נבער וריק הוא עושה עלי… וצורם הוא בי את האוזן ומנקר בהברותיו אלו הקבועות לו לנצח:

– צרר-צרורר-צרר-צרורר!!…

                                                                                                 ***

… ופליטת “ההגנה העצמית”, סוף-סוף, בין הרי הגליל עמדתי.

ואתה, אחי, איכּה? היֶשך עוד בחיים? אם במבצר, אם בארץ-גזירה, או נע ונד מעבר לגבול אתה? או כי כבר נמתח לך קו הסך-הכל שלך בחבל התליה? – – –

מדממת הלילה מעל משמרתי תשחרך רוחי, על השממה בארץ ירדן וחרמונים אזכרך, אח אובד, ואתך אשיחה:

– אחי! – אני עוד יֶשני בחיים…

היש גם היקר לי מן החיים?

אמרתי: הכל יקר מן החיים: פרדת-אכּר, שור או עז או שה, ואפילו אשכול-ענבים אחד – יקר ערכו מן החיים! יען כי – החיים בזולי-הזול…

נזדלזלו החיים מאז, מימי ההריגה ההם, בנפול חברים בשפך-דמם על מרצפת אבן ועל שלג שוָקים… חוֹר אחד בבשר, ואזל לו אותו הנוזל האדום והתוסס, נקרש – ואין שמים ואין ארץ, אין משיח ואין אידיאות, אין חברה ואין רֶשע ואין צדק ואין חירות ואין חרי ואין קצף, – אין חיים ואין גם היקר מחיים! – –

ובהיות החיים, בעוד הדמים נעצרים בבשר וסובבים בעורקיו – אי אתה יודע מה לעשות בהם, ואין לך אלא להפקירם בלבד.

ואבוא הנה להפקיר… פה, ולא שם ליד השוטר והנוגש!

… ומה הוא הדבר אשר הוֹוה אתי פה?

– אחי! אַיכּה, תּאוֹם-נפשי, ואשאלך!

מה הוא הרגש המסתער בצהלתו עד כדי הפּל אותי ארצה, ולבי לבי אל חיק האדמה, אמא-אדמה?!

הן כל המלים הנשאות פה על שפה ולשון בשם “התקוה הנושנה” – הלא כולן כמוץ נחשבו לי. ומה הוא הגרעין, אותו הגרעין הפנימי אשר הלך ומילא ישותי, ועדיין הולך הוא וגדל עוד?

מה היא השירה המפעפעת בי לילה, בעמדי על המושבה הנרדמה? –

יָקרו החיים, אחי! יקרו, עזו עלי וגברו ומתוך לבי ישוררו – שירה וַתּרנית, שירת-הפקר צוהלה!

ותרן אני! את החיים, את היקר אני מפקיר עליך, אדמה!

– הפקר חיים הפקר!!

… ושמע נא, אחי, הן גם פה הצרצור נסתר…

מסתר קוץ וסלע הוא בהברותיו הקבועות נצח עלי יצרצר:

– צרר-צרורר, צרר-צרורר! – –

יצרצר לו! שירת לבי עזה היא, נצחית היא משירתו הנבערה! – – – – – – – – – – – – – – –

---

הסער מתחולל

מאת

ש' בן־ציון

א

סביבות ים-המלח עם הנץ החמה.

דומם מקפל הלילה את טליתו השחורה והולך לו, הלוך ונסוג בחשאי אל סתרי החורשות ופי מערות-תהומות.

מאחורי הרי המזרח בוקעים ונוצצים קוי אורה, עולים ומתרקמים בתוך רשת דקה של ערפלי טוהר. עננים קלים מכסיפים, מאדימים, מזהיבים, מבהיקים – ונמוגים.

דוממים ודולקים ההרים. שיח ועשב בשפע טל של שחרית נוצצים כעולים מן הטבילה, ואד עולה מן המים ומצניע בצעיפו את הערבה העטופה תכריכים לבנים.

בשלוַת נצח שרוי לו ים-המלח במעמקים, כולו פרוש כסדין של כסף טהור ומצוחצח – מדרס לרגלי השכינה שכל העולם מתמלא זהרה…

בדממת השקט וענוַת-קודש מתגלה עולם היצירה לכל צורותיו ולכל גוָניו באורו של יום. עברה צפור, צפצפה בקול ומיד נשתתקה ונתעלמה מן העין כנכלמה…

טהורים ועטופי לבנים עלו איסיים מן הטבילה ועמדו כשורה של שלָכים. כפופי ראש ונכנעים הם ועומדים לפני רבון העולמים, היוצר אור ומחדש בכל יום מעשה בראשית, שוהים ושותקים כשהם מקבלים עליהם עול מלכות שמים בקדושה, ביראה ובאהבה צנועה.

פתחו פיהם – ורק שפתותיהם נעות בתפילה ובשבח; נעימת שירה, וכליון נפש בלבבם, וקולם כמעט שלא ישמע…

מתוך ערבוביה של צללים ואורות, במשעול המתפתל בין סלעים ושיחים, פוסע ויוצא בחור בעל קומה זקופה שקווצותיו נפוחות תלתלים, שחורות ופרועות ופניו חיורים. הנה זה נתקרב כלפי עדת החסידים ועמד ממתין לחבריו הגדולים עד שיסיימו תפילתם.

בקידה ובהשתחוָיה סיימו כולם את תפילתם ברגש, ופתח הבחור ואמר להם: “שלום עליכם, מורי ורבותי!”

השיבו לו שלום, והזקן שבחבורה יצא לקראתו ושאלו: “והיכן היית, אבשלום?”

הרכין הבחור ראש והתחיל מספר בקול נופל על כל אשר ראה בחוצות ירושלים ובערי יהודה. מספר על הרומאים העריצים ומעשי אכזריותם, על הנאסרים ועל הנהרגים ועל הנצלבים שדמם הנקי נשפך כמים, על החמס והעושק, על ענוּת צדיקים ועוללים שלא חטאו.

מספר כשהוא עומד מובדל, וסביב לו בחצי עיגול עומדים מופרשים ממנו קהל החברים כפופי ראש…

מתחזק קולו – והוא מספר על בחורי יהודה והגליל, על קנאי החירות, המתחברים חבורות חבורות ומזדיינים למלחמה – וכעין אש זרה קדחה בעיני העלם…

נזדעזע הזקן וגזר עליו בנזיפה רכה:

“כַלֵה דבריך, בני, שאינם ראויים לירא-שמים באמת!”

ומוכיח הזקן את הבחור שהלך לבו אחרי הענינים הללו היגעים, והם אינם אלא מחטיאים את האדם ומרחיקים אותו מחיי עולם. והוא מלמד ואומר לכל העומדים בחבורה:

“לא נברא האדם אלא להרבות שלום בעולם, להיות אוהב את הבריות ומקרב לבן לאביהן שבשמים. וירא-שמים, גומל חסדים טובים גם לטובים וגם לרעים, ואינו מבדיל גם בין אויב לאוהב, אלא עושה טובה לכל הנברא בצלם. שכן אין הטובה באה ע”י מעשים רעים ואכזריים, חלילה. רק ע"י מעשים טובים וחסדים טובים תבוא “מלכות-שדי בעולם, יבוא צדק, יבוא חסד, – והרשעה מאליה תכלה”.

ומוסיף הזקן ואומר לתלמידו העומד לפניו בכשלון ברכים:

– "ולפיכך, כלך לך, בני, מדרך חוטאים, ועם קנאים אל תלך. הוֵי מתרחק מכעס ענינם, שגם הם בשופכי דמים! כל מלחמה ענין רע הוא, מעשה שטן להכשיל את הבריות ולהעבירן על דעת קונם. הרומאים – כלום ירא-שמים מתירא מפני כל התקיפים שבעולם? והרי אין כל מלכות שולטת אלא על הגוף בלבד; המיתה אינה אלא פתיחת שער לנשמה שתכּנס לחיי עולם, – ואשרי מי שזכה למות על קידוש השם! מיתתו – כפרתו; וטהורה ומצורפה מכל סִיג ופגם מתעלה הנשמה לחיי עולם לאור בזיו השכינה.

“ובחרתם בחיים, בני! בחיי אמת, בחיי עולם הבא, ולא במַדוּחי השקר שבעולם הזה”…

נשתתק הזקן, והכל עומדים כתוהים ושומעים רזי עולם ומקשיבים לסודות שבדממה… ומתעלה האור ומתגבר ומעטר עטרות של נוגה לראשי החסידים עוטי הלבנים, – ושתיקה שוֹרה מסביב…

כאן אין שאון מלחמה, אין רעש ערים בתחרוּתן. ובשלוה זו נשאר הבחור אבשלום לישב מובדל מן החבורה עד מלאוֹת ימי טהרו, ומסביב אך דממה נשגבה ושלוַת-יה שוֹרה על אהלי צדיקים.

אך הבחור אין שלום בלבו. זה לו היום השלישי – ומתוך הדממה קולות-פתאום יחרידוהו. בחללו של עולם המזהיר בריקניותו, חזון אחר חזון נראה לו…

בדד ישב – והוא חולם בהקיץ, ופתאום חרדה תרעידהו: תרועת נוגנים ובכי עשוקים, צחצוח חרבות וצלצול כבלים, דמוּת עם רב נרעש… בנות ציון פרועות ראש נהוגות ונסחבות בשביה, ורעש – רעש מלחמה קורא, – ומנוחה אין לו…

והנה קול – קול צוחת אשה בוקעת בדממה…

נעור אבשלום, רץ לקראת הקול – ועיניו תרות במדבר.

נערה מובלה ביד שני רומאים, סחובה בצמות ראשה…

הרומאים נכחם יצעדו, אחריהם לא יביטו – ומאליה היא נסחבת…

מעין גדי חטפוה להם, הובילוה – ראתה מרחוק ישוב אדם, מושב האיסיים – והיא צועקת בכפיפת ראש:

“הצילו!”

“הצילו!!” – בוקע קולה, נסתם וחוזר ובוקע בבכי ואבשלום רץ, שואף ורץ לקול הקורא לו ובוכה מן המדבר…

עמד, שחה ויכרע, ועל ארבע נתעלם בין השיחים, ומן המארב, מבין הסבך יצפה – – –

ב

שזוף-שמש, קרוע-בגד וזקוף-קומה יצעד בין ההרים ואַלָתו בידו. על חזהו הנחוש ירום ראשו הפרוע, ועיניו החדות יתורו מרומי הגליל…

הוא חילל נדרו. טמא הוא לנפש אדם, כי הָקדש למלחמה… נפּצה אַלָתוֹ זו גולגלתם של שני הרומאים – ועתה הוא הולך לזכות בחרב. –

כפר הרוס ושרוף בין הסלעים, ועל הסלעים כתמי דם שחורים נוצצים כזפת לפני השמש, היורד ומצית את הרקיע לכל פאותיו.

יחידי הוא צועד בין ההרים ויחידי סובב מעופף שם במרום אחד הנשרים. סובב מעופף – ונפל אל בין הסלעים ויתנשא בקו אלכסון ובין צפרניו – עז מפרכסת…

יצעק הרועה, ישלח חצו, והדורס רם ומתנשא עם טרפו…

גם נפשו תשאף טרף והרג…

נחש שרף החליק לרגליו – והוא בחתף אחד תפשו אצל ראשו, וכבצבת אל בין אצבעותיו יהדקו…

כשוט התנופף השרף ונכרך על זרועו השלוחה, והוא – שלוחה זרועו מול פניו ומאגרופה ראש השרף בולט; בולט – ומפתחי פיו מפרכסת, תוססת ומנצנצת לשונו השסועה…

עיני השרף ועיני האדם אלה מול אלא עמדו בחרון כעסן… רעל פתנים תוסס גם בלב האדם – ומכה אחת באַלָה על ראש הנחש והאבן – ונתזה צנורה של ארס על מצחו…

ארס שרפים משָחו להורג!…

והוא צועד קוממיות ופניו אל להבות המערב כוננו…

הגלילה הגלילה! – אל נשרי ההרים קנאי החרות, אל שׂרפי הארץ נוקמי העם רגליו ישאוהו. ומבין גושי עבים, עבי נחושת מפוּחמה, דליקה מתפרצת –

כבד, דומם, חם ומחניק חללו של הגליל – סערה תבוא…

והנה המערה…

כאן אוצר הרוח, מטמון הסערה הבאה… נשימת מפוחים עזה על גחלים לוחשות נופחת ומלבה פה מוקדי אש… ורעם פטישים על פלדות ברזל מלובן מכה ברקים, מתיז גצים וממטיר זיקוקין די נור.

פה אתּים ומזמרות יכוּתתו לחרבות ורמחים, – פה תנתן לו חרבו חרב נוקמת…

גוחן הנזיר אל המערה וקורא אל תוכה:

“עוז למלחמה!”

“עמוד!” – ענה לברכתו קול אטום מבטן ההר, ואיש מפוּחם ופטישו מורם לפניו יצא לקראתו:

“וּשמך?” – שואל הוא את האורח ובוחנו בעיניו הבוערות משחור פניו בשחור אשן. –

“אבשלום האיסי”.

“אחינו אתה! הכנס”.

“עוז למלחמה!”

“גבורה ועוז!” – עונים לו צללים שחורים מכל ירכתי המערה הרחבה.

נדמו המפוחים, חשכו האִשים, פסקה הלמוּת הפטישים. כל חללה של המערה חָשׁך, רק רתיחת ברזל המתחַסם במים ולחישתו תוססות באוירה, ויצוּרי חושך נגשים ומתקרבים אליו מעברים.

כולם כתרו עליו. בהם זקנים ובחורים, גם נערים עמהם, – הם ופטישיהם בידיהם.

“ומה בירושלם?” – שואל הזקן שבחבורה והוא נצב כמַסכת ברזל שחורה, רק ראש מקבתוֹ על שכמו וזקן סנטרו ילבינו באופל.

ומספר הבחור קטועות, מתנשם ומספר – – ומסיים ואומר:

“עבדים מושלים בעם ויַטוּ לבו לשלום ולהכנעה”…

"היה לא תהיה! אנחנו נשיא עליהם מלחמה – והמלחמה תהפכם לבני חורין! – דע, כל מי שראה מלחמה שואף למלחמה! כנשר ישאף זה לדרור – ולא ישלים עוד לעשות את ארצו לבית עבדים! הם נעשים במלחמה כברזל זה שנחסם באש. עזי הנפש הגבורים מהם יצאו. בגליל ראינו זאת. הנשים גם הן מבינות אז כי החירוּת חיים, ואין החירוּת נקנית אלא במלחמה!

“אנחנו נשיא עליהם מלחמה, וידעו כי במלחמה חיים, ובחרו בחיים!”

ובנַהם עצוּר עונה אבשלום: “שלחוני שמה בחרב – ואלכה לכם, ובשם אל נקמות חיים ולמות אקראם!”

ומתחת מצחו המוּטה ארצה בחנו עיניו לצדדין את העומדים עליו אם יאמינו לו…

ודממה היתה. נשתתקה מערת הרוחות. שתיקה קשה ואפילה כבדה…

ובחוץ נפח פתאום כמפוח אחד אדיר וחזק בין ההרים – ומערות וחגוי סלעים ענו בקולי קולות…

“סער מתחולל” – אמר האחד –

ונפלה רוח בתרועה, חבטה כנפיה הכבירות על ההרים – וירעשו. – קול יי בהדר רעם על הררי הגליל ברעש!

ג

צהרים בירושלם, זורחת עיר-אלהים ורוגשת בשלל צבעיה והמון חייה.

בנינים אדירים, גאון האדם עלי אדמות, מתנשאים במאור תכלת הרקיע המלוּבן. כל חומה, כל מגדל, כל בית, כל עץ, כל עמוד – כולם מבהיקים בשפע זהרם, ועבי צלם הכבד מצטמצם ורובץ אצלם, משחיר על שריון קשקשים אדיר, על רצפת-שיש וגזית מזהירה ומלובנה.

תשואות ברחובות, תנועת אנשים ונשים, וקול מקול יאמץ בתוך ההמון: קול רוכלים ובעלי חנויות מכריזים על הסחורה, ריקוד מרכבות וכרכרות עם שעטת פרסת סוּסים שוטפים בצליל מצילותיהם, אורחות גמלים מכוּסי צבעונים נעות עוברות בקשקוש פעמונים, נגינות שותי יין, צליפת שוט, גערת שוטר ונוגש, פרזול כבלים נגררים לרגלי אסירים, צוחת ילדים מצחקים וגעית בקר וצאן מובלים לזבח.

גבר רעם תרועות וזמרת עריצים – לגיון רומאים עובר בקול חצוצרות, חלילים ומצלתים, עובר ברגש, בצחצוח חרבות, מגנים וכובעי נחושת ולצדדים ילדים אחריהם ירוצו…

זורחת עיר האלהים ורוגשת, ועליה הרריה מצוקי עולם ידמו.

ועל הר-הבית מתרומם בשיא חסנו בין אולמיו ועמודיו היכל יי בזהבו ובשֵישוֹ המלוּטש – היכל המקדש; וזהב גגו מזהיר ומשלח חצצים כלפי השמש.

שעת צהרים – שעת מנוחה בחצרות בית יי – ומה הוא הקהל שנתאסף לפני לשכת הגזית?

אגודות אגודות משוחחות שם בדאגה. פנים כהות, עינים חושדות. אנחה משברון לב ואנקה מתוך חירוק שנים נפגעות זו בזו…

דאגה ורוגז.

יצאו הזקנים מן הלשכה, והכל נשתתקו, שתיקת מיַחלים.

המכוּבד שבזקנים והנהדר שבהם עלה על העמוד.

בצער עמוק מסתכלות עיניו השחורות מתחת לסכך המעובה של גביניהן הלבנים… מזדעזע ראשו, ושׂיבת זקנו נעה על חזהו. רוצה הוא להתחיל בדבור ואינו יכול. הוא מרים גביניו באצבעותיו וסוקרות עיניו, עיני רחמים, בקהל – וקולו יוצא כקול חולה קול רועד ואומר:

"אַחינו בני ירושלם! גברו עוונות, וגברו שונאיהם של ישראל, ואנו – מה אנו ומה כוחנו ומה גבורתנו בשעת צרה זו? מלכות זו שכבשה את העולם, הן לא בכוח אנוש, לא בעוצם ידה גברה – אלא שבט מוסר היא בידו של הקדוש ברוך הוא, כאשור וכבבל בשעתן – ומי יעמוד נגדה כל זמן שלא נתמלאה סאתה? אם לכוח, מי ידון עמה? אלא, כל זמן שישראל שרויים על אדמתם, המקדש מכפר עליהם, ומצוות התלויות בארץ מגינות עליהם, ועדיין יש להם תקומה; ועל כן נאמר: “לך עמי בוא בחדריך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם” –

"אחינו העומדים עמנו פה בחצרות בית אלהינו! משביע אני עליכם במי ששכּן את שמו במקום הזה! – לכו ואמרו לכל אחינו שבירושלים ובגבולין: סורו מעל הבריונים שקמו בנו, ואל תלכו בעצתם הרעה. כי דרכיהם דרכי מות ועצתם כליה וחורבן לשונאיהם של ישראל, כי לא לחרב בחר יי ביעקב. – חוסו על ירושלם עיר הקודש ועל בית-חיינו זה שלא יחרב חלילה בעוונותינו! חוסו על בניכם ועל בנותיכם שלא יהיו נמכרים לעבדים ולשפחות בארצות נכר לטמאי גויים! – הן יש לעץ תקוה כל זמן שלא נעקר ממקומו. על-כן, שמעו בני אברהם יצחק ויעקב! שבו בארץ על התורה והעבודה, כי הן, אך בהן חיינו ואורך ימינו…

“החיים והמות לקראתנו – ובחרתם בחיים”…

– “שקר! שקר ומדוחים בפי האיש הירא ורך הלבב”, זעק פתאום קול כשאגת-אריה על טרפו.

נזיר, בחור פרוע תלתלים נעור מתוך הקהל, והוא גבה-קומה ופניו להבה, – מנופף אבשלום שני אגרופיו על הקהל, חורק שן וצורח:

“עצת בוגדים לא תקום”! “צאן טבחה לא נהיה! – חרב! החרב תדון!” –

נזדעזע הקהל, נע – וידום, כלקול רעם-פתאום…

שלושה ארבעה אגרופים קפוצים נשארו נשאים ועומדים כלפי ראש הבחור הקוָץ שחור התלתלים…

והזקן מעל הבימה, מרים גביניו מעל עיניו, מסתכל מבקש מבעד גביני השׂיבה לבחון, לראות מי הוא הקורא – וברגע זה נזדקר בפתח השער אחד אדמוני, פרוע זקן צהוב, מנופף הוא משם בשתי ידיו המתנוצצות בשערן הצהוב:

“בוזזים בשוק העליון! – נשים וילדים זורקים אבנים מעל הגגות! – טבח!”

ומהומה עמומה קמה ובנהימתה נבקעה כבקול שופר: “לחרב!”

בפתח השער להבת ברזל נוצצת מנופף הבחור, והנזיר השחרחר, בחרב אשר שלף מתחת למדיו:

“לחרב!”

“בחרב אל המקדש בא?!” – נסתער אליו אחד מפרחי הכהונה ומתחת מגבעתו הלבנה נתלהבו פניו.

“גם אתה אחרי בחרב תלך – לחרב!”

רעש, רעש, – ובוקעים קולות מתוך הערבוביה “לחרב! לחרב!”. וסוחבת המהומה חוצה – נתרוקנה החצר וכבנחשול משברים, סערה עוד החצר החיצונית רגע – ותדום.

דממה – והזקן לבדו הוא עומד בתוך הדממה…

עומד על הבמה, מביט ומקשיב – לבדו הוא, וראשו נופל:

“הנה סערת ה' חֵמה יצאה!” – עברה נהמתו נרעדה בחלל הדומם – ובכי זקן פרץ בגניחה ואנקה נסערה ונחנקה… וכשידיו על ראשו, נחפז אף הוא החוצה…

בזעקה גדולה בחוצות יעבור, כפיו יפרש ואל תלמידיו יקרא רבי יוחנן:

“הקבצו ושמעו, בני יעקב!”

אך כולם אל השוק העליון ירוצו – –

---

מסעות

מאת

ש' בן־ציון

(רשימה)

ראיתי מסע ונזכרתי מסע.

והמסע שראיתי מסע גבורים, מסע תָרים היה, ובתוך חצרי היה ונסעו הנוסעים לא בעגלה, אלא בכִלכלה.

כלכלה של ענבים, ששימשה ארבע חמש שנים בבציר, עד שהתחילו נצריה מתפרכים מזוקן וניטלו אוגניה ונשמטה תחתיתה, – השלכתי אתמול לגל החריות והזמורות היבשות שבחצרי, כי, לאחר שנפסלה מן העבודה, לא ראיתי לה תקנה אלא שריפה.

אולם קסם על פסולי כלים! השלם שנפגם או נשבר – נפרצו גבוליו ופקעו מצריו, והריהו עשוי לראות בו רמזים לכל מה שהלב חומד והדעת נותנת… והקטנים, כידוע, עינים מאירות להם – והם רואים.

אף הכלכלה – אך בא אמינון שלי מבית-הספר, מיד עמד ונתן עיניו בפסולה עלובה זו, והעלתה חן לפניו. שרק – והנה התאומים המפורסמים תמר ואיתמר, ועמהם גם אותו בכור-שטן קטן שמר, נחפזים ורצים אל החצר. באו, ומיד עמדו כולם בוַעד של מועצה לדון בשאלה…

– אוירון! – קופץ וקורא אותו בכור-שטן קטן שמר – אוירון הוא זה, ואני צֶפֶּלין!

כלומר: הכלכלה מגדל הפורח באויר היא, כזה של צפּלין.

– מגררה! – קוראה תמר – מגררה היא זו! שכך היא כל עגלה, שנוסעים בה בתוך השלג!

ועומד איתמר ומבאר את דברי תמר:

– ולא מגררה סתם, אלא מגררה, שהאֶסקימוסים נוסעים בה ומביאים דוּבים לבנים!

מובן, שבני-השרון הללו לא ראו מעולם לא שלג ולא מגררה, ומכל-שכן אֶסקימוֹסים. אולם כל הרחוק מן העין, קרוב ביותר אל הלב והדמיון, ושבוע זה, משמע, פרשה של הציר-הצפוני היתה בבית-הספר – ומיד נתּנו הדעות להאֶסקימוסים:

– מגררה, מגררה! – קראו הכל – מגררה אֶסקימוסית. דבור אחד – וכל סדרי בראשית נשתנו בתוך חצרי, והכל בנוסח של הציר הצפוני לכל פרטיו!

החצר אינה חצר, אלא – ערבת-שלג רחבה, ההדסים שלפני ביתי – מעון היו לאֶסקימוסים (מעונות-קרח, כמובן), שק-התבן מאצל האֵבוּס – לויתן שאצל הררי-קרח היה, אבן-הדישה – דוב לבן אורב במסתרים, ואמינון שלי אינו עוד אמינון, אלא – נאַנסֶן היוצא לצוּד ציד… והכל בשביל אותה הכלכלה חשׂוכת-התחתית, שנעשתה מגררה!

והמגררה – שמר, תמר ואיתמר כבר נאסרו אליה, ונאַנסן שלי עומד בתוכה מעורר שוט על חבריו, מצליף, שורק וקורא עליהם:

– הו-הו, כלבים!

כידוע, אין סוסים אצל הציר הצפוני, ולפיכך אין שמר, תמר ואיתמר, נעלבים, חלילה, אלא ממלאים הם את תפקידם כראוי להם: פיותיהם פתוחים ולשונותיהם שלוחות, והם מרקדים ונושמים כיאות להם לנושאי-אֶסקימוסים בשעה שהם ששים לרוץ אורח… והמגררה אף היא עושה תפקידה, – היא נגררת ומעלה אבק רב (ושל שלג, כמובן), אלא שהיא גם מתחבטת ושׂוֹרטת ברגלי נאַנסן שלי.

בכל אופן, הנסיעה נעשית בהצלחה מרובה: דובים לבנים וכלבי-ים נהרגים וניצודים זה אחר זה, ולא, חלילה, לאור החמה של תמוז שבשרון, אלא לאורו של הזוהר הצפוני, שפרש אודם-נגהו בשמים לכל קצה-המערב…

ומי יודע, עד היכן היו מגיעים התיירים באותו בין-הערבּים אלמלא נראה פתאום מתוך אדמומיתו של הזוהר הצפוני – העדר.

עדר המושבה נראה ברדתו מן הגבעה – וכל הכנופיה של המשלחת הצפונית נתפרדה: כל אחד רץ להביא את בהמתו לבית אבא – והחצר וכל בה חזרו לקדמתם – – –

ואף גם אני הוחזרתי רגע לקדמותי – לקדמת ימי ילדותי… ימים, שגם אני עובר-ארחות הייתי ונסיעות רחוקות נסעתי בתוך חצרו של אבא. –

חצרו של אבא שם, – שם, באותה העיירה, שאתה רואה עדיין בכל חלום וחלום… שם, באותה הארץ, שאי אתה זוכרה אלא מתוך זוָעה…

ואותן הנסיעות – אף עתה נראה לי כאילו אך תמול היו, תמול יחד עם נסיעה זו שלציר הצפוני של אמינון בני, – ודומה עלי, שעדיין אני עומד על פרשת דרכים – – –

אבל שונות הן הנסיעות. דור דור ומסעותיו.

אספרה נא לדור הזה בשעת-הפנאי על נסיעותי שלי, שנסעתי בימים ההם לארץ הזאת.

---

חביבה, נסיעה, אך חבּה יתירה נודעת לה בין התינוקות. תאבי-המראות וגבורי-הדמיון הללו – מי יתנה תשוקתם לנסיעה? ומי ימלל מה שהם רואים וחוזים בנסיעה שהם נוסעים – בשעפּים ובחזיונות-לילה על משכבותם!

ואם בכל התינוקות כך, תינוק מישראל שבעיירה סרוחה-נדחה שבתוך התחום – על אחת כמה וכמה! זה, כעבד ישאף צל וכשבוי מבית-הבור, כן שואף הוא תמיד ומדמה ביום ובלילה, שואף ועורג מכאן לשם – – –

כאן – עול תורה-חובה, מורא רבי קפדן, אימת “קאנצ’וג” ובזויי-“קוּנא” בתוך ה“חדר” שאינו פוסק, ובבית – איסורים וחוקי דרך-ארץ קשים, קטטת-אחים ומלשינות, קללות ומוסר-אבות מרי-נפש ונבוּכי-פרנסה… ושם – הוי שם, באותם המקומות, שאותם הדרכים שמחוץ לעיר משתרגים ומוליכים אליהם, – כמה חירות ורוָחה בהם לפניך! שם ארץ שדות וגנים, ארץ הרים וגבעות ופלגים יבלי-מים ונאות-בקר ועדרי-צאן, שקול פעמוניהם מצלצל בין ירקרק-אָחו, שם גם כפרים, משכנות-שאננים מובדלים ופרושים להם ולהנאתם, לעצמם ולשלוָתם; וכרכים גדולים שם, כרכים מלאים כל שׂכיות-החמדה צעצועי-תפארת ומכונות אדירות ושאר פלאי-פלאים, שאין לשער ואין לדמוֹת, – וחביבה נסיעה, חביבה עד כלות-הנפש!

ולפיכך אין לך תינוק מישראל, שלא יהא נוסע בכל שעה שאפשר לו… נוסע הוא על המקל ועל המגרפה ועל הספסל ועל סוּס-אדם מתוך חבריו. הנסיעה היא כל חשק-לבו וכל שעשועיו בה.

ואף אני נוסע הייתי בכל שעה של פנאי שנזדמנה לי. וכיצד? – בעגלה ממש הייתי נוסע!

בעגלה; ואחר-כך גם בספינה, באניה בלב-ים.

עגלה היתה מוכנה ומזומנת לי תמיד בתוך חצרו של אבא, לשאתני ולהסיענ בכל שעה ולכל מקום שלבי חפץ, – לכל אשר היה רוחי ללכת היא נשׂאַתני בלי סוּס ובלי אופנים באין מעצור!

עגלת-כשפים זו חיקו של קרון ישן-נושן היתה, – קרון שהיה בזמן מן הזמנים חשוק-ברזל, ותושֶבת היתה עשויה לו בתוכו – קרון “שָרַבַּן”, שלא נשתייר הימנו מרוב ימים אלא חיקו בלבד.

חיק זה היה מוטל על תחתיתו אצל הגָפה, בין צבורי אשפה וגבּבא, אחרי הרפת הדחויה ומתחת לנופה של שיטה עקומה, זקנה וכפופת-קומה. שם, באותו מקום מוצנע ומובדל, היה יושב לו תמיד “שָרַבַּן” מרופט זה, בלי אופנים ובלי מוט-המושך, יושב ביום ובלילה, בין בימות-החמה ובין בימות הגשמים, יושב וממתין לנוסעים… יבוא חורף – והריהו מתכסה ומתעלם בשלג, קיץ – וכל ברזליו נעשים קלויים בחמה. ועדיין חיק אלמן זה בריקנותו הוא יושב ובדד דומם הוא ממתין בקרן-זוית שלו – ואין דורש לו אלא אנו והתרנגולים, להבדיל.

האיך נטרד שרבּן עלוב זה ובא לחצרנו? – איני משער זה עד היום. אבי – מעולם לא היה בעל סוּס ועגלה, ואף-על-פי-כן – “עגלה” ראיתי מאז ומעולם קבועה ושקועה בחצרנו. ואף פעם לא שאלתי עליה, מהיכן ולמה היא לנו, כמו שלא עלתה על דעתי לשאול על שיטה יחידה זו שבישובנו, מי נטעה ובחר לה מקום דוקא אחורי הרפת?… לאו כל אדם עשוי לדרוש אחרי מעשי-בראשית. ואני – השיטה והעגלה שתיהן כאחת כמעשה-בראשית היו בעיני, שמעולם נתּנו ביחד כשמים וארץ ולא יפּרדו… נוף של שיטה למעלה, חיק של עגלה מתחת, ואני – אַשרַי בשעה שאני יכול לעמוד ביניהם, ברשות מופקרת זו שזכיתי בה לעצמי, ואין כל אדם נכנס לתוכה אלא התרנגול וכנופיה של תרנגולות שלו. הם – על האשפה שם פרנסתם, ואני – אצל האשפה מנוּחתי, ותחת השיטה, בחיק ה“שרבן”, מקום יחוּדוּתי.

שם מתבודד הייתי בכל יום של פגרא – ונוסע כדרך שכל בני אדם נוסעים ב“שרבן” – מן העיר אל הכפר ומן הכפר אל העיר… שרבן זה – כמעט שאתה מתישב בתוכו ואומר: “נא-נא!” ומכה בשבט על צלעותיו – מיד הוא נוסע, נוסע למקום שלבך חפץ: תעלה הרים, תעבור גשרים, תחלוף יערים, תבוא כפרים – הכל כאַות נפשך וחפץ דמיונך.

וכך הייתי נוסע ימים רבים בעגלה ממש זו, עד שהגיעה השעה ונפקחו עיני ואראה, שבאמת אין זו אלא ספינה – אניה לעבור בה דרך ים.

ספינה וים – מנין לי שני אלה? הים – הרי אותו ידעתי מכבר, משעת קריעת ים סוף, שאירעה בחורף פרשת “בשלח”, וספינה – טיבה של זו וסדר דרכיה נתפרשו לי על-ידי מעשה שהיה בחול-המועד פסח, – מעשה רב ונורא, שקראה אחותי מתוך “מעשה-ביכל”, נוראות-ונפלאות, שאירעו לספינה שנטרפה בים.

מעשה בתוך הים… הטעימו נא ומשכו ואמרו: “יםםםם…” אפשר תבינו כמה רזי-תעלומה, תימה ואימה היו בכל אותו המעשה…

מעשה היה בספינה, שהפליגה לתוך הים ורוח טובה היתה נושבת במפרשי התורן ונהגה את הספינה בשלום; עד שקמה רוח רעה וסערה גדולה שבּים וטרפה את האניה והטילתה לשרטון אחד, ובאה והתנפלה כנוּפיה של חמסנים, וחמסו ובזזו והרגו ולקחו בשבי ומכרו לעבדים, וברח עבד אחד והפליג בבריחתו עד שנטרד ובא לאי אחד בודד בלב ים, ושם היה שוּב מעשה בבני-אדם פראים ובבת-מלכה אחת נאה, שהיתה שבוּיה אצלם וחבוּשה, וכו' וכו' –

וסוף-המעשה היה, שנתבררו לי כל דרכי הים ונפלאותיו והרפתקאותיו, כאילו בי בעצמי היה המעשה!… קשה היה לי להשיג רק צורת הספינה איך היא – ונעשה לי נס, עוד באותו לילה ממש ראיתי את עצמי צף בתוך הים על גבי ספינה, וצורתה של זו מראה – מראה ה“שרבן” המרופט שלי…

הקיצותי – והרי אני בעל-הספינה!

עמוד הייתי באותו בוקר בהיר במקום המיוחד שלי, אחורי הרפת הדחוּיה, ומשתאה: ספינה כזו מוּכנת ומזוּמנת לי כאן מאז ומעולם – ואנוכי לא ידעתי!… ומיד אותו יצר של נסיעה תקף ונתגבר עלי כארי: עונה חמודה כזו, כחול המועד של פסח – כמה יפה בה לירד ולהפליג בספינה, להפליג לתוך הים ולנסוע הרחק-הרחק!…

והים היכן הוא? – גלי האשפה, אמנם, אינם נראים כגלי-הים ומשבריו, אבל שכב נא והשתטח אפרקדן ושא עיניך השמימה – וראֵה – – –

הרקיע – סגולה בדוקה ומנוסה מצאתי בו מכבר: מכיון שאתה משתטח כנגדו, כנגד הרקיע, ושוכב לך בשתיקה שעה קלה, שוכב ומסתכל במרומיו, – מיד כל משאלות לבך לטובה. כל מה שאתה רוצה, שיהא כאן בארץ למטה, צץ והיה והווה לך, הכל כרצונך ממש!

ורצוני בשעה זו היה – לשוט בתוך הים-ם-ם… השתטחתי בתוך ספינתי.

אבל זו עמדה מיד על גבי שרטון מבלי לזוז!… הספינה היאך תהא נוסעת – ואני את העיקר שכחתי: הרי תורן ומפרש אין בה, וכיצד מפליג אדם לתוך הים בלא אלו? – הרוח במה תהא נושבת? –

והרוח כל-כך היתה נעימה וחמימה בשעה זו!…

והרוח נחה עלי משעה זו, רוחו של רובינזון קרוזא, אף-על-פי שגם את שמו לא שמעתי – והתחלתי חושב וממציא, עמל ומתיגע מיום ליום, ולא חזרתי בי לא מפני כל טורח ולא מפני כל עצה שהוּפרה, עד שמצאתי חצי חישוּק אחד – ואורוּ עינַי!

חצי-חישוק זה משל חבית גדולה היה וגדול היה וכפוף היה, ורחבו ממש טפח בטפח שלי – וכלום אין זה ראוי לתורן? יגעתי עד שעלה בידי לחזק כן תרני; בכמה וכמה משיחות, שהשגתין ברוב עמל, קשרתיו למסעד של ברזל, שהיה תלוי ומדולדל בדופן אחד של הספינה, ואת הברזל קשרתי הדק היטב ברצועות עור (מפסוּלי תפילין שבבית-המדרש היו) – והרי תורן הכפוּי עלי כקשת, תורן כמה שנאמר! – ועל התורן הדין נותן, שצריך לפרוֹשׂ ולקשור סחבה של שק, וכמובן, תהא זו מפרש של ספינה ממש – וקום רד הימה בספינה, שנעשתה כהלכתה לכל פרטיה ודקדוקיה!

אבל מדרכו של מעשה-המעשה, שיהא נמשך יותר מספור-המעשה – ובעוד שאני מחפש ועושה כה וכה, והנה ראש-חודש.

ה“זמן” הגיע, ואני שוב חבוש כל היום באותו “חדר” צר ומזוהם שברחוב המקולין – ומעשה הספינה לא נשלם; וגם הספינה גופה – מה לי בה, אם אני אין לי פנאי לנסיעה אפילו שעה אחת ביום?

אבל מעלה יתרה יש בספינה, שהנסיעה בה מוּתרת גם ביום השבת; ויום השבת – הרי דרור יקרא לכל בן מן ה“חדר” מבעוד יום הששי, ואני מקוה ומצפה מיום ליום, אל יום הששי אחכה שיבוא אף-על-פי שיתמהמה…

יום הששי – ויכוּלוּ כל מעשי האניה לכל מלאכתה בערב-שבת בבין השמשות! והכל מוכן ומזומן לי, שאפליג בים מחר, אם ירצה ה', ביום השבת לאחר הקוגי"ל!

נסיעות השבת…

שינה בבית-אבא, שינה ואורה שפוכות ושרויות על כל העיירה. עגלה אינה עוברת, סיח אינו צוהל, כלב אינו נובח – דממה ותנומה בצהרי-יום-אביב, יום-שבתון – יום-מנוחה… צא בשוק, בוא לבין החנויות – דממה דקה ואור שבעתים על הכל, כאילו יום רביעי של ששת ימי בראשית היום, יום שלפני בריאת כל חי וכל בשר למינהו…

בראש-הומיות כך, אך בפינה שקטה ופרוּשה שלי, זו של בין הרפת והשיטה – שם כעין תחילת יצירה מתרחשת ובאה! שם רוח-אלהים מרחפת במרחבי-אורה, זבוב ירוק פורח באור החמה, דבורה מתעופפת, סוחרת ומזמזמת, אף קול הדרור נשמע בצויץ דק ובודד – ישמחו ענוים וירננו בדממה על השיטה, שהתחילה מלבלבת, ועל הדשאים היחידים, שמנצנצים מתוך האשפה וברעדה יגילו…

יום-שבתון, יום-מחמדים.

השיטה – כעין רשת דקה פרושה ורותתת על ראשי, רשת מחורזת קשקשת רכה, זכוכה וירקרוקת. עליה עלי אֵירֶה דקים מן הדקים, ורוח פושרת מסלסלת בהם ומעירתם, והם אינם עונים אפילו בלחש קל, – קטנים הם והדבור אין עוד בהם…

אך המפרש שלי כמעט נגעה בו הרוח הטובה שבּים – ומיד התחיל מתחבט ומתנפנף וממלל.. מאיץ הוא בי וקורא בלשון של בן-אדם ממש: “הַפלֵג-הפלג-הפלג!” – ואני הרי חפשי אני לנפשי לילך ולהפליג למקום שלבי רוצה…

מוציא אני את המטפחת שבכיסי וקושר גם אותה אל התורן – ונעשה לי לנס, ואני מפליג כהלכה למדינת-הים… עיני למרום נשואות ומסתכלות בתכלת הרקיע מבעד לרשת הירוקה, שהיא רוטטת עלי כעושה מעשי כשפים ולהטים. והנה זה הים הגדול; גדול הוא ורחב-ידים הוא עד מאד, ואני שט וצף בתוכו, ולבדי אני ואין איש עמי בכל מרחביו… ורוח טובה נושבת, והמפרש על תרנו מתנפנף ואחת ימלל: “הפלג-הפלג-הפלג!” – אף הנס יענה עמו, בלחישה ובלשון רכה ידבר: “שוּט-שוּט-שוּט”, כלומר, שוּט ובוא לאותו אי, שאותה בת-מלכה שבוּיה שם…

ואני – הרי מכיר אני אותה בת-מלכה מכבר, היא ברה כחמה, שרה כצפור והוגה כיונה תמה, ומעשי אצבעותיה, רקימה וסריגה שלה, להפליא כל עין, – אשרי גואלה, שיוציאנה ויביאנה לבית אביה המלך!

– כלה, בת-מלכה, מה את רוקמת בחוטי-צבעונין אלו?

– בגדים, כבגדי אהרן הכהן לגואלי: “פעמון זהב ורמון, פעמון זהב ורמון” אשית לו.

– כלה, בת-מלכה, ומה אַתּ סורגת בצנורות של כסף שלך?

– כפּה נאה, “מעשה חושב”, כפּה של “זהב, תכלת וארגמן ושש משזר” לראש בחירי אענוד…

אשרי גואלה, אשריהו לחתן-המלך עם בת-המלך בחצר-המלך!

– “הפלג-הפלג-הפלג”! – ממלל המפרש ומאיץ בספינה ברוח עוז. והנֵס – הוא תחנונים ידבר, מתעורר ומדובב ברחמים: “נאוה-נעלבה!”… רחמנות על אותה בת-מלכה חבושה, שעדיין לא בא גואלה. עד מתי תהא נתונה שם, אצל הפראים, כאוזה בתוך כלוב? אומרים, שהפראים מפטמים אותה לשחיטה – – – מה אעשה לך, שבויה-עניה, והדרך אינה ידועה לי!… כי הנה זה הים גדול ורחב-ידים וכל אי אינו נראה בו מסביב, אך בהורין בהורין לבנים שטים שם, צפים ועוברים במרחביו – וכי אין גם אלו מיני ספינות?…

– הגידו נא, רבי-חובלים ומלחי-הים שבספינות, אי הדרך? אותו האי היכן הוא? אפשר עברתם עליו, אפשר ראיתם אותו, אפשר יודעים אתם, היכן היא אותה בת-המלכה, המצפה בשביה ומחכה – וגואל אין לה?…

– עלובה-נאוה-נעלבה…

---

ושבת באה ושבת עוברת, ואותה בת-מלכה עדיין היא מחכה ומתגעגעת לגואלה – מתי יבוא, מתי יקחנה ויביאנה לבית אביה?… הן שם, בחצר המלכות, בתוך הפרדס, מקום מיוחד לה ולאחיה גואלה. פינה צנועה וחבויה להם שם אל תחת שיטה אחת, זקנה בעלת-רחמים וכפופת-קומה, שם בצלה שניהם יחד ישבו להם. כשני צפרים בתוך קנם ישבו ואיש לא יראם… ואומר החתן הגואל: “שירי נא לאחיך, בת-מלכה, פצחי ורנני לגואלך, כי טוב!” – והיא תשפיל ראשה, תפצח כצפור ותנעים זמירות בקול דק כקול-כנור חרישי, אף הגה תהגה לאחיה גואלה ותתַנה לו במסתרים, בחביון השיטה…

הוי, כמה “היא” מצפה, מצפה ומתגעגעת! וגואלה הלא אף הוא מתגעגע, כל כך מתגעגע… לבו הוא תועה על פני תהום וכמֵהַ…

שבת-שבת תועה הוא בתוך הים ונפשו תערוג יותר ויותר… החוזר הוא ומחַזר ברחבי-ים, תועה ומבקש דרך – וזהו הים הגדול הוא ורחב, ודרך אין בו – – –

– – – כוח המושך – מנעורינו, משחר-ילדותנו ישים בנו אותותיו אל אשר ימשכנו יסחבנו בימים הבאים, ואין מידיו מציל… תינוק מישראל, רואה אתה בו, שהוא נמשך תמיד לנסיעות – סימן הוא לו, שבודאי יהיה, אם ירצה השם, נוסע בארץ. תבוא שעתו ונסוע יסע, ברצונו ושלא ברצונו יהא נסחב והולך “מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר”, אפסי תבל יעבור “ואת קראקא ואת לֶמְבֶּרג יראה” וגם לקצוי ימים יבוא ויגיע…

גם הדוד שפטיל שלי נמשך לבו מאז למדינות שמעבר לים. פרנסתו היתה מצויה לו בכפר-מושבו, אך הוא אליהן, אל מדינות-הים שבאמריקה, נשא נפשו, ולא מצא מנוח עד שיצא, נדד וגם הגיע למחוז-חפצו – ואיוֹ? – עין לא ראתה, אוזן לא שמעה עליו מאז כל דבר, – ונשארה הדודה מלכה עגונה בימי עלומיה…

ישבה לה הדודה מלכה, עם בתה הקטנה ועם אמה, זו הסבתא שלי, בתוך אותו הכפר, שהדוד שפטיל הביאה לשם לאחר נשואיה. היא ישבה שם, מפני שהיתה מתבישת לשוב אל עירנו, עיר מולדתה, מקום שכל חברותיה היו מתקנאות בה לשעבר, בה וביפיה, בה וב“אושר” שלה – הלא הוא שפטיל, שחמד בה מכולן וּלקחה, ועכשיו הניחה ועזבה לאנחות, – ואיננו…

ובעוד שאני, יוסי’לא, הייתי משתעשע ונוסע ביום-שבת, נוסע ומתגעגע בתוך ספינתי ומבקש בים דרך אל אותה בת-מלכה, בא פרש גוי, שליח מיוחד לאמא, שתעמוד ותסע לאחותה, לדודה מלכה, כי חולה היא…

הדודה מלכה – דומני, שגם לא הכרתי אותה בפניה, ואין תימה, שעמדתי בשויון נפש בתוך כל המצטערים שבביתנו ואך קנוא קינאתי באמי, שנסעה אותו ערב, במוצאי-שבת, ואותי לא לקחה עמה, שאסע גם אני לשם… ולא מחלתי לה לאמא על קשי-לבבה כנגדי, עד שחזרה לאחר ימים מועטים והביאה עמה גם את סבתא, גם את דינה’לא, בת הדודה מלכה: הן וכל צרורותיהן עמהן באו לאחר “שבעה”…

שׂמחה, כמובן, לא הביאו האורחות הללו לביתנו, אך אני – לאחר שנשתתקה הבכיה בתוך ביתנו – הייתי מאושר!

מין עצבות יש, שהיא מרכּכת את הבריות ועושה אותן נוחות זו לזו – והיא האבלוּת על המת, ר"ל, ואבלוּת זו ברוב רחמיה באה ונחה אז בביתנו…

דינה’לא – זכר אמה המתה היתה בבית. הכל אמרו, שזיו-איקונין שלה כזיו-איקונין של אמה, עליה השלום, וכל כך נתרככו הלבבות, עד שהתחלתי שומע דברים רכים אפילו מפי אבא…

והסבתא – אשרי מי שיש לו סבתא בבית אבא! – סבתא בטבעה מָגן היא בפני כל הגדולים הנחרים בך, ואתה, הקטן, חוסה בה ובחמלתה הרבה. רוצה אבא להלקות – היא בכנף-סינורה תסתירך; עומדת אמא לקטרג בפני הרבי – באה היא ומלמדת עליך זכות. במרום ילמדו עליהן זכות, על הזקנות הללו, שפניהן מראה אתרוג או מראה תפוח צלוי בקמטיו ולבּן – רחמי עולם!

גם בסבתא שלי הכרתי מיד, כי מליץ טוב נכנס לבית, מלאך השלום, הגואל מכל רע ומכל צרה שלא תבוא. רחמים בבית… ורחמים רבים גם בלבי על דינה’לא, זו הבת המרוּחמה מאד לסבתא…

דינה’לא יתומה היא וקטנה היא, קטנה ודקה אפילו ממני, ואף-על-פי שקדמתי לה רק שנה אחת, היא רק עד שכמי היא מגעת לי.

היא קטנה אך עיניה גדולות הן, גדולות, כחולות ותמהות. שערות-ראשה צהובות הן, אך גבות-עיניה שחורות. ומה שמתמיה בה ביותר – גמומית זו שבסנטרה למה היא לה? – מימי לא ראיתי עדיין גמוּמית שכזו…

ורחמנות גדולה לי עליה. רחמנות זו – יודעים אתם? מעין נעימה מיוחדת יש בה, שהיא מחממת את הנפש, וטוב לך ביסוריה… ודינה’לא כל-כך היא מעוררת רחמים אלו בתוך הנפש!…

דרכה של קטנה זו, שתתישב לה לעצמה על-גבי ספּוֹ של החלון ותסתכל, תסתכל סתם לתוך החצר הריקה… מסתכלת היא עד שהיא מַתחלת לשיר בקול דק. מאליו הוא שר, אותו הקול – והרי “שיר כפרי”, שירת-גויים, לכאורה. אך כל-כך עצובה וכל-כך עורגת היא אותה השירה, עד שדינה’לא עצמה דמעה יוצאת מעיניה…

ונפשי לדינה’לא תערוג גם מתוך החדר! – מהרהר אני בה ובשיר שלה, ודומני, שכך משוררת היא גם אותה בת-מלכה על אותו אי בודד שבים…

– ואפשר דינה’לא היא אותה בת-מלכה גופה?

רעיון כזה נצנץ בי באותו יום-השבת, שלקחתיה למסע עמי יחד בתוך הספינה שלי.

דינה’לא, אמנם, אמרה, שהיא יראה לנסוע בים, שהרי הים כולו מים הוא, ואביה, הדוד שפטיל שנסע בים, אבד ואיננו; ועוד אמרה דינה’לא, שהספינה שלי אינה ספינה כלל, אלא עגלה סתם, – אך לנסוע היא רוצה בה, ואף-על-פי שאין בה אופנים. שואל אני אותה: “לאן?” – ואומרת היא: “לגן-עדן”… מה שנקבה יכולה לומר! כלום בעגלה או בספינה נוסעים לגן-עדן? לשם הרי עפים, עפים על כנפים ככנפי-יונה, למשל… אבל דינה’לא בשלה היא עומדת: היא אומרת, שגן-העדן אינו אלא גן, גן גדול, שהרבה-הרבה אילנות בתוכו, כמו ביער זה שלפני הכפר שלהם. והיא אוהבת היא את היער עד מאד מאד, ובפרט את גן-העדן, שאמא שלה שם, – והיא אל אמה, אל הדודה מלכה, היא רוצה…

– אבל לגן-העדן אין נותנים לחיים שיכּנסו לתוכו! – מתנצח אני עמה.

– ובכן אמותה… גם למות אני רוצה…

אני כמעט שקפצתי לסטרה על פיה, שלא תאמר עוד טפשות כזו, אבל מיד נראה היה לי, שהיא נתחרטה מאליה על הדבר, שכן עיניה נתמלאו דמעה. עמדה רגע כתוהה בהרהורים ואמרה: “לא… לא אמות… אבל זו עגלה היא, ולכפר אני רוצה לנסוע בה”…

ראיתי ושמתי על לב: מה איכפת לי? תשב לה היא ותסע בעגלה למקום שלבה חפץ, ואשב לי אני ואסע בספינה לדרכי שלי, דרך-הים – ובלבד שנשב שנינו ביחד. והנה דינה’לא יושבת לה בתוך עגלה למראשותי ואני משתטח לי בתוך הספינה למרגלותיה, ושנינו – איש לדרכו הולך ונוסע לו בשתיקה…

אני רוצה הייתי להסתכל בשעת נסיעה למעלה בכפּת הרקיע, כדרכי – יפגעו עיני בעיני דינה’לא וראיתי, שגם הן, העינים שלה, עמוקות הן עד מאד. האישון שלהן נשקף כל-כך מרחוק. וגם מזהירות הן העינים כעין תכלת השמים.

ועוד ראיתי, שצל שחור, שחור ממש, שוֹרה לו שם בתוך הגמומית שבסנטרה. פעמים הוא מצטמצם ופעמים הוא מתפשט, אך תמיד שורה הוא בתוך גמוּמית זו ואינו רוצה לצאת משם…

ועוד ראיתי, שהיא, דינה’לא, כל אבריה מזדכּכים בחמה: חוטמה, תנוּכי אזניה וגם אצבעותיה מזוככות הן באורה דמוּמית… ודומה הייתי, שסגולה יש בה בילדה זו, שתזדכך כל-כך, עד תהא רואה ואינה נראָה…

ועוד ראיתי, שתלתלי ראשה כל-כך מזהירים ומבהיקים, עד שהם כעטרת-זהב גדולה שבראש אסתר המלכה –

ראיתי, שדינה’לא אינה אלא בת-מלכה… אותה בת-מלכה עמי היא בספינה, אני הצלתיה והוצאתיה משם, מאותו אי של פראים, ואני נוסע עכשיו ומביאה חזרה לאביה המלך, המולך על ארצות רחוקות ואיי-הים… נוסעים אנו, כמובן, דרך ים, אך בדרך אגב הריני נוסע עמה להנאתה שלה גם בדרך יער, – מין יער, שיש בו הרבה שיטות טעונות ציצים לבנים, שהם חתומים עדיין, אך ריחם ריח גן-עדן… בדרך זו אפשר נמצא שם גם את הדודה מלכה, התועה ומבקשת את בתה היקרה… וכי אין היא, הדודה מלכה, שטה שם על אותן גבעות-הזהב שבקצה השמים?

– פררר! כאן הקריטשמא – אומרת דינה’לא.

לא! – קורא אני בקול עצור וכופף ולוחש לה לתוך אזניה: – כאן גן-עדן…

ומיד נצטמצמה דינה’לא מתוך בהלה, נסתכלה כהרף-עין בעיניה שנפקחו לרוָחה, וחרדה וכבשה ראשה בתוך חיקי מפני היראה – – –

רחמנות! כמה רחמנות על בת-מלכה זו…

---

הרחמנות ודאי מרובה היא, אלא ש“שני-פיות” נוספו בבית לאכילה והפרנסה לקויה, ולפיכך אבא שרוי בתרעומת…

טענות ומענות בבית. אמנם, אבא ואמא וסבתא טוענים ונטענים בלחש, אך אני יודע כבר את הענין:

אחיו הגדול של הדוד שפטיל, אח זה היושב בכרך גדול, באודיסא, עשיר גדול הוא (מעריכים אותו בעשרים אלף רובל!), וחשוך-בנים הוא, ורוצים הם, הוא ואשתו, ליקח את דינה’לא להם לבת…

ובאודיסה גם הים יש…

אפשר יקחו הם גם אותי עמה, עם דינה’לא? – לא! ככה לא יֵעשה!…אפשר ישלחוני אבותי מכאן בכדי ללוות את דינה’לא עד לאודיסא ועד לים? – לא, אי-אפשר שיתרצו לי לעשות כך – – –

וכבר התחילו מכינים את דינה’לא לדרך, ואני שותק כתמול שלשום, כי מה לי לדבר?…

אך דינה’לא ילדה תמוהה היא. פעם היא בוכה וצוחקת מתוך בכי, ופעם היא צוחקת ובוכה מתוך צחוק… וכעין רוגז לי בלבי עליה: הנערות הללו כמה משונות הן!…

וסבתא, מכיון שכך, אם מלכה נסתלקה ודינה’לא נלקחת ואבא שרוי בתרעומת, הריהי “הולכת” לה לארץ-ישראל…

היא רק תביא את דינה’לא לאודיסא, תשב עמה שם, עד שתתרגל הקטנה לדוד החדש ולדודה החדשה, ואחר כך “תלך” לה הסבתא. ולא ש“תלך” ממש, ברגלים, אלא תסע, בספינה תסע, באניה בלב ים – – –

אומרת היא הזקנה: “להושיע לבני איני יכולה אלא בתפילה, אתפלל נא ואתחנן בארץ-ישראל בכל ראש-חודש על קברה של אמא רחל”…

“ארץ-ישראל”, “אמא רחל” – שומעים אתם?… והרי זוהי אמא רחל של “ואני” עם הניגון והפירוש שב“ויחי”…

“וַאֲ-אני – זה אני יעעקב, אף שאני מטריח עליך ב-קבוּר-תי… מ-תה עלי” ועל שבוע-תי “רחל”, אממא רָאָחֵל!"

ואני – זה אני, יוסי’לא – הן שתיהן נוסעות, ואני נשאר כאן…

מובן, שאינו דומה נער לנערה. כלום תינוקת אני שאבכה? – אלא שבאותו הניגון עם הפירוש של “ואני” מתנגן ומקונן בתוכי, בתוך-תוכי… כל היום הוא מתנגן מאליו עם כל הפירושים ועם כל המלות שלו עד “והקדוש-ברוך-הוא משיבָהָה: ויש ת-קוה לאחריתך!” – ואני מה תקותי כי איחל?…

ובאותו יום השבת לא יצאתי אפילו להפליג בספינה שלי. כל היום לא פרשתי מעל סבתא, ודינה’לא אף היא עמה. דינה’לא מצד זה עליה מתרפקת ואני מצד זה מחזיק בסינורה, וסבתא… מי שלא נתיחד מעולם עם סבתא שלו ולא הניח ראשו על ברכיה, והיא לא שחה עליו ברוב רחמיה – הרי זה לא ידע ולא יבין, מה היתה לי סבתא באותו יום!…

אותו היום – – –

ובאותו ערב לאחר ההבדלה – והנה הכל נחבש, כל הצרורות מוכנים ומזומנים לדרך, ושכנות עומדות ומהגות על סבתא ועל אמא כאחת. ופתאום נתנה דינה’לא את קולה בבכי: היא אינה רוצה לנסוע, בשום אופן אינה רוצה!…

היא אינה רוצה – גם אני איני רוצה בכך, אבל היא… סוף סוף הנערות הללו אין בהן שׂכל כלל וכלל. נסיעה, נסיעה בעגלה ונסיעה ברכבת, ואודיסה והים – היאך אדם בוכה ואינו רוצה באלו? – אני הוא שהייתי צריך לבכות, אלא שמתבייש אני – – –

ומה דינה’לא אומרת? “אי אפשי בדודה חדשה” – כך היא טוענת בקול בכיה, – ולא זה בלבד, אלא שיודעת היא ויודעת, היא אפילו שמעה זאת, שמשם תסע לה סבתא, – כך כך! היא תסע לה משם, ולפיכך אין היא, דינה’לא, רוצה לנסוע מכאן!…

כל הנשים סביב שתוּ על דינה’לא לדבר על לבה ברחמים ובתנחומים, ואף אחת מהן לא ראתה, שגם אני התחלתי בוכה… בדיעבד נוח היה לי, שיראו בדמעותי… יראו, ידעו, אולי ירחמו, – אך איש לא ראה… ולבכות בקול, – כלום תינוקת אני שאבכה כך?…

נוטלת סבתא על זרועותיה את דינה’לא המפרכסת מבכי, מוציאה אותה מתוך החבורה של הנשים המהגות אליה בקולי קולות, נושאת אותה מן הבית אל החצר ומרמזת להן, לנשים שלא תלכנה אחריה. אך אני נגרר אחריה, אך אני…

יצאה מן הרעש והעמידה את דינה’לא באמצעה של החצר, באפלולית-הדממה וממש כלפי אמצעיתו של הרקיע – רקיע טהור זרוע כוכבים…

ופתחה הזקנה ואמרה לקטנה בזו הלשון: “דינה’לא, שמעי לסבתא ואל תבכי”. אבל זו עדיין היא כובשת פניה בסינורה של סבתא וגונחת בחשאי…

נוטלת סבתא את דינה’לא בסנטרה ואומרת לה: “יודעת אַתּ, שיש אל בשמים”? – ועם זה זקפה הזקנה את אצבעה לשמים, כלפי הקדוש-ברוך-הוא ממש, כביכול.

אבל דינה’לא עדיין היא כובשת פניה ובוכה… ואיני יודע מפני מה: הכל יודעים, שאל גדול שם, אל גבור ונורא רוכב בערבת, אבל כאן, עמנו פה, סבתא קטנה וטובה כזו – והיא למה תעזבנו? תקח גם אותנו לארץ-ישראל ונסע עמה! –

– אבל רוצה אני לדבר עמך, בתי! – אומרת סבתא – וגם עמך, יוסיל’לא, אדבר…

ורואה אני, שסבתא מבקשת מקום מיוחד בתוך החצר, שנשב שם יחד, ואני מתעורר ואומר: “בואי, סבתא, ונשב תוך הספינה שלי”.

– ספינה? – תמהה סבתא – היכן?

– שם… שם – מגמגם אני מתוך עלבון קל, מפני שצחקה עלי דינה’לא מתוך בכי – נשב שם, תחת האילן… אותו אילן של…

ורצוני נעשה. באנו ונתישבנו כאחד בתוך הקרון (באותה שעה לא היה זה נראה לי כספינה – – –).

סבתא באמצע יושבת, דינה’לא בימינה נשענת ואני – בשמאלה, והשיטה בציציה הלבנים לוחשת, לוחשת ומשליגה עלינו עם כל לחישה מציציה אלו, שהם לבנים גם בלילה…

ופתחה שם הזקנה ואמרה: “בני! שאו נא עיניכם והביטו השמימה וראו”…

נשפל ראשה של דינה’לא על ברכי סבתא מימין, ונשפל ראשי על ברכי סבתא משמאל, והשפילה סבתא גם היא את ראשה, להסתכל למעלה במרומי השמים. ראשי בראש דינה’לא נוגע, וסבתא מגיעה בשתי ידיה על שני ראשיהם של נכדיה, וראשי שלשתנו מביטים יחד למרום לראות מה בשמים הטהורים, הרכים והנאוים והמעוטרים בכוכבי-כוכבים וברזי רזים.

והוגה הזקנה: “ורואים אתם, בני, שם, שם… כדרך לבנה עוברת שם, עוברת מקצה הרקיע מזה ועולה ועולה, ויורדת ועוברת עד קצה הרקיע מזה… רואים אתם אותה?”

– כן… בחיי, כן!

– כּאֵאֵן – משיבה גם דינה’לא בלחישה ומתוך אנחה נוחה…

– “ויודעים אתם מה טיבה של דרך זו? – זו דרך-הצפרים היא… ראיתם את הצפרים, שהן עפות מכאן בבוא החורף וקרתו? – ראיתם זאת?”

– אני ראיתי – עונה דינה’לא מנוחמת – גם הסנוניות כך, אף החסידות כך… בעיני ראיתי, כיצד עפו אלו מאחורי הכפר… מחנה גדולה-גדולה נתקבצו החסידות וע-פוּ-וּ…

– למדינות הים? – שואל אני.

– “כך בני, למדינת רחוקות, מעבר לים עפות הן הצפרים, למקומות החמים”.

– לארץ-ישראל? –

– “כך, לארץ-ישראל, בני, ושאר המקומות החמים, שיש לו להקדוש-ברוך-הוא בעולמו… והנה אותם המקומות, בני, רחוקים רחוקים הם מכאן, רחוקים עד מאד, מעבר לימים ולמדבריות הם, – והצפרים הללו מנין הן יודעות דרך רחוקה כזו?… והרי צפור קטנה, שנולדה כאן אך בקיץ זה, תגיע שעתה – והריהי צריכה לעוף… תשא כנף, תשאף לאותם המקומות החמים, כי יראה היא מפני הקרה… אבל מי יורה לה את הדרך, שלא תתעה ולא תאבד חלילה בתוך הקור והכפור? – מי?…”

– רחמנות על הצפור – אומרת דינה’לא בלחש של אנחה…

– “כך. רחמנות, בתי… אבל הרי אב רחום וחנון יש בשמים, שרחמיו על כל מעשיו, ומה עשה הוא בחסדו? – נטל והתוָה באצבעו, כביכול, דרך לבנה זו, שאתם רואים בשמים, ואמר להן לצפרים: “בדרך זו, צפּרי, תהיינה מעופפות בשעת מסעכן – ולא תתעינה”. ומה הצפרים אומרות? – “בידך, בעל-הרחמים, נפקיד חיינו” – והרי הן מגיעות בשלום למחוז-חפצן, לאותם המקומות החמים והיפים, שקבע להן יוצר-בראשית ברחמיו הרבים… עכשיו הגיעי בעצמך, דינה’לא שלי! – אם לצפור קטנה דאג הקדוש-ברוך-הוא והורה לה דרכה, דרך ישרה, למחוז חפצה, לבת-ישראל יתומה לא כל שכן?…”

שתיקה של תמיה… נרעשים ומשתוממים אנו מסתכלים בדרך לבנה זו, דרך סלולה המוליכה עד לארץ-ישראל… מסתכלים ומאזינים – ודומה, שגם שמים וארץ מאזינים, מה תאמר עוד זקנה זו שנשתתקה באמצע ומה תגלה עוד מנפלאות הבורא שבשמים?…

וחוזרת סבתא לדבּר רחמים: "דינה’לא בתי… דינה’לא, צפור קטנה שלי… דעי לך, לא אנו שרצינו בכך, לא אנו שאמרנו לך: סעי לכאן או לשם, אלא כך הקדוש-ברוך-הוא רוצה וכך הוא אומר… אומר הוא: “סעי ולכי לך, דינה’לא צפורי, למקום זה שאני רוצה, ובטחי בי ואל תיראי, שאני אביך, אביך שבשמים אני, ואני הוא שאוליכך בדרך ואהיה משגיח עליך, בתי, יתומתי הקטנה” – – – – –

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – ולא רק בדברים אלו בלבד דבּרה סבתא אלינו בשעה זו בתוך הספינה שלי. עוד הרבה והרבה אמרה לנו, לדינה’לא בלבד ולי בלבד וגם לשנינו ביחד.

יושבת סבתא, מטיפה אִמרתה, ועל ברכיה שני ראשים חמימים. ראש בראש נוגע, ויד ענוגה וקרירה כל ראש מלטפת, ורוח קלה ורוָיה נושבת ואינה נושבת, וקרקור וצרצור דק מסתר וממרחק ישָמע, ושיטה מלמעלה ומקרוב מלחשת, משפיעה ריחה ומשליגה דומם ציציה, וכוכבים ממרום, מלב השמים ומקצות השמים מרמזים, וביניהם “דרך-הצפרים” מזהרת, דרך צחה כחלב סלולה בשמים כחולים-כחולים ועמוקים-עמוקים, וסבתא הוגה והוגה כיונה על גוזליה בתוך ארובתה – – – עד שהקיצותי בבוקר בתוך מיטתי – וסבתא ודינה’לא אינן עוד!…

– נסעו מכאן – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

… ספינה, ספינה! שָאיני בדרך, דרך-הצפרים בשמים! שאיני בדרך זו בואכה ארצה-ישראל!"

“ספינה, ספינה! נסעה נא בים דרך אודיסא ונקח אותה בת-מלכה, את דינה’לא ונסעה ונלכה… נסע-נא, ספינה, לארץ-ישראל, אל סבתא!”

כך הייתי מתפלל ומתחנן בפה ובלב אל הספינה שלי בערבים, כשישבתי בה לבדי בדממת הלילה. וכמה פעמים ביקשוני בלילה ומצאוני, שאני מוטל וישן בתוך ה“שרבן” אחורי הרפת…

מצאוני וגם ענשוני.. אולם כל העונשין וכל הכעסים שהכעיסוני לא הועילו להשיבני מדרכי זו. הלקני אבא, על ברכו הפשילני והלקני ברצועה, וקָבלה עלי אמא לפני הרבי על דרך משונה זו שלי, והרבי עשה מה שעשה, מה שאין לספּר מן החדר… והם לא ידעו דרכי, כי דרך הצפרים בשמים היא, ובה אני הולך הלוך ונסוע לארץ-ישראל…

במורא ופחד הייתי מתגנב אל ספינתי בכל שעת-כושר והייתי הולך ונוסע בלאט, – הלוך בדמיון ונסוע בחזון –

וראה נא, אמינון בני, כי הנה גם באתי והגעתי!…

והרי אני כאן וגם אמא דינה כאן – – – – – – – – – – – – – – – – – –

כן, אף היא כאן… עֵד הגל ועדה המצבה שעל גל-הקבר, שאף היא, דינה אמך, הלכה עמי בספינה, בדרך אשר חלמנו ואשר דימינו, ובאה גם היא – וקדושה עלי ארץ זו גם בקברה – וכאן היא…

שם, בחורשה שאצל הבצה, בצל האיקאליפטאות המתלחשות, “נוסעים” רבים ינוחו, ודינה אמך גם היא שם…

התשמע, התבין את אשר תספרנה שם האקאליפטאות בלחשן?

קברים הרבה שם ועל כל קבר ספּוּר שלו – ספּוּרי מסעות…

ולבדי אני יושב לילה ושומע… גם בשנתי לאחר יום של יגיעה שמוע אשמע בלחש האקאליפטאות שלנו…

ספּוּרי-מסעות… איש איש ומסעו!

אני מתוך הזיה וחזון, מתוך מורא ופחד התחלתי מסעי שם, בתוך חצרו של אבא. ועתה – אתה, אמינון, נוסע…

ראיתיך, והנה אתה כגבור תשיש לרוץ אורח בחצרו של אבא.

חפשי וביד-רמה אתה נוסע – לאן? – –

---

על המשמר

מאת

ש' בן־ציון

(מן העבר הקרוב)

מה גברה יללת התנים הלילה! נביחות-הכלבים מן הכפרים הקרובים התערבו עם נביחות כלביהם של הבדואים, החונים על הגבעה לא רחוק מגבול המושבה, וקול נהמם הולך הלוך וחזק. אף “ידידת השומר”¹ אינה שקטה, וקריאותיה באות תכופות, כאילו היא מזהירה על השומרים: הכונו!…

אך הנה נשתתקה הנביחה. גם התנים, אחרי שהעירו את יללתם, ילל ויבּב בקול משונה המעורר זוָעה – נשתתקו גם הם. לעתים, עוד יתעורר אחד מהם ביללה ממושכה, והולך קולו ונבלע יחידי בעלטה, ושבה השתיקה על כל הסביבה הנרדמה.

בלאט, צעד אחר צעד, עושה אני את “ההקפה” הראשונה ובודק כל סימני הפרצות שציינתי לי לפנות ערב. הנשק בידי, ואנכי כוּלי עֵר לכל רשרוש קל, ועיני נטויות אל קבוצות השיחים והברקנים, ידידי הגנבים ואויבי השומרים, אשר על הבוּר. מאחורי שיחים כאלו יש אשר הגנבים יסתתרו וארבו להשומר לילות רצופים, מחכים לשעת-הכושר להתנפל עליו. עושה אני את דרכי, מגשש באפילה במשעול, וקוצי הבוּר דוקרים ברגלי, – לבי מנבא לי, כי הלילה הזה יתרחש איזה מקרה…

נשמעה שריקה. שריקתו של חברי היא, העומד על המשמר השני. הרחבתי את צעדי להתקרב עליו.

– מין הָדָא? (מי זה) – הרעים החבר בקול פתאומי.

– אנכי.

– מין? – שנה קול קריאתו, אבל בטון יותר שקט.

– אל תירא – הרגעתיו.

– אבל יש לחשוש – התרגז הוא – כששורקים לך – ענה! מבין אתה, או לאו?

השתקתיו והסברתי לו כי בכוָנה לא עניתיו, כי דומני, שמתרחש מה בסביבה, ומוטב שלא נשרוק הלילה כלל, כדי שלא ירגישו בנו. חברי מסכים ואומר:

– כן, אי-שקט בסביבה. לפני רבע שעה שמעתי על הגבעה בין אהלי הבדואים איזו תנועה, המולה, ואחרי-כן – ירידה בעמק; ודומני, שפניהם מועדות לשם, אל הכפר…

הפסקה של הקשבה.

– ואיזו מדורה שם בעמק?… נפּרד, נעשה “דוֹר” (הקפה)… עלינו הלילה לפקוח עינים…

כן, צריך לפקוח עינים. מן הידיעות שבאו אלינו למקוּטעין, אפשר לשער שיש איזו התעוררות חשאית בין ה“שבּאב” (השובבים, הבחורים) של הכפרים הקרובים וכנראה, גם ידידינו הבדואים השכנים עמם בדברים… דממה ואפילה, חושך ושממון-הקשבה… הקשבה עד כדי שעמום. – קורא אני לדמיוני, להשתעשע בו כמעט מתוך הקשבה.

מנסה אני לשוות בדמיון את המראה, שמסביב למדורה הרחוקה: כנופיה של לבושי-עביות וחבושי-עגלים; כולם טעוּנים רוֹבים ארוּכּים וחניתות בידיהם; שנים, שלושה נוהגים גמלים באפסריהם וקרבים אף הם למדוּרה ומתישבים למועצה…

בודאי מזכירים הם לעצמם את אותם הזמנים הטובים שהיו הם השומרים במושבה ועשו בכרמיה כאדם העושה בתוך שלו…

“ועתה למה אנו רואים ומחשים לאותם הבחורים היהודים, שבאו ותפסו את מקומותינו ועמדו לשמור את צעדינו?”…

ודאי נזכרת שם גם המנה היפה, שנתתי שלשום על פיו של אותו הבחור המתוּלתל שמצאתיו נושא סל בכּוּרים מן הכרם הקרוב… מעתה אין להם עצה אחרת, אלא להתארגן – לצאת לגניבה בחבורה; אלה יהיו בוצרים ואלה מגינים עליהם בזֵינם…

איש ותפקידו: זה חומס, וזה יוֹרה, ואלו מאחור מן המארב יבואו ויתנפלו… ואז תשיג ידם גם לטעון גמלים בענבים. ילכו – ומי יאמר: השב…

– אוּ-אוּ! קוּ-קוּ! – הרימה הצפור קול וצפצוף-פיה נישא קל באויר…

“משמע, שבאמת אורחים קרֵבים ובאים לבקרנו”…

השחתי את עצמי, כרעתי על ברכי, ועל גחוני ירדתי לתוך התעלה שעל יד הגדר, אצל הפַתְּחַה (פרצה), ששם חכיתי לבואם…

ואמנם לא טעיתי בחשבון, – לא עברו רגעים והנה רשרוש על הבוּר. מתאמץ אנכי בכל כוח-ראיָתי לחדור אל החושך ולהבחין מרחוק: העין לא תפשה כל דבר, אך האוזן לא חדלה משמוֹע…

והנה מרחוק דומני, כי שם כצללים ינועו… כן!

שני אברכים חשובים הולכים ומתקרבים אל הפתּחה, ואחריהם עוד חברים, גם רוכב אחד בתוכם (עטישת סוּס שמעתי) – גם רובים בידיהם… רעד עבר בכל גופי, רעד הנעים ומפחיד כאחד…

בזהירות, מבלי פגיעה בקוץ, מכוֵן אני נגד המתקרבים את הרובה ומתוך שאלה לעצמי, אם להקדים ולשאול: מי שם, או לירות פתאום עליהם, כדי שיתבלבלו?… אחד מהם מצטדד אל חבריו שלאחוריו, כמוסר להם איזה סימן. נשמע קול חרחוּר של הברכת-גמלים… לחצתי ב“תרנגול”… קול יריה פלח ברעמו את האויר…

אני נתכונתי אל הסוּסה, וכנראה פגע הכדור ברגל שלה, כי באנקת כאב ובהלה נזדקרה – ויפול רוכבה ארצה, ובבריחה צולעת קפצה הצדה…

– “שכבו לארץ!” – נשמע קול מפקד… וברד של כדורי אש ברעמים מפוצצים סביב…

הצטמצמתי בתוך מחבואי, הטיתי את הקנה נגד החומסים – לסדר של יריות…

את ה“מחסניה” הראשונה זוכר אני היטב שהכנסתיה לתוך ה“מחסן” (נדן הכדורים שברובה), את השניה והשלישית, דומה שאני זוכרן… אך את הרביעית ושלאחריה – כלום איני זוכר מחלום בלהה תקיף זה…

זוכר אנכי רק דבר אחד: אני ורובי גוף אחד, נפש אחת, מכוֹנה אבטומטית אחת פולטת אֵשים ורעמים…

במשך עשרים רגע מאה כדורים יריתי. הרובה, שהיה מן המין היותר משובח, השמיע קול אחרי קול, אדיר אחרי אדיר, והכדורים התמלטו בקפיצה של גיל עז אל המרחב, דחוּפים אחד אחרי חברו התעופפו בשריקה… ושלא במתכון פגע אחד בבטנו של גמל, שנפל ארצה, והשני – ברגלו של אחד הבחורים, שקפץ הצדה ביללה…

ומהוּמה ומבוּכה קמה בין כל “החבריא”… רק משנשמעה מרחוק שעטת הסוּסים של החיילים השומרים, ומכל הכרמים התחילו מרעימות יריות תכופות וקריאות: “הננו”! – נבהלו, ומתוך הבהלה נתפזרו לכל עבר.

לא נתביישה השמירה העברית גם הפעם.

                                       ***

בלילה השני נוספו למשמר עוד שני רגלים וחייל מיוחד שישמש בתור אורב.

אך הלילה התחכמו הגנבים, ויבואו שלוש קבוצות, בשלשה ראשים, והתנפלו על כל האורך של הגבול במספרם הרב. הם התפרצו בפומבי לתוך הכרמים ובצעקת-פרא: “מוֹת איל נטור אל יהוּד!” (מות לשומרים העברים) החלו לחמוס באופן מאורגן: אלה בוצרים, קוטפים ומחריבים ואלה יורים ומגינים – ממש כפי התכנית שערכתי להם אתמול בדמיוני! –

למקום המעשה נזעקו כל השומרים והחיילים, – וקרב, קרב ממש התפרץ בין שני הצדדים; ברד כדורים מצד אל צד נופל באש בתוך האפילה,– עד שסוף סוף הוכרחו החומסים לסגת אחור ולעזוב במקומה את כל הביזה, שהספיקו לבוז – שלושה סלים וגם עבאיה אחת מלאה ענבים…

הם נמלטו; אך לרגעים נדמה לי, כי עדיין הד קולן של היריות נישא למרחוק ומרעיש את כל הסביבה והד מהרי יהודה יענה…

כשעתים וחצי ארכה אותה מלחמה; ותוצאותיה – אחדים מחברי פצוּעים פצעי-סכנה מתבוססים בדמם.

אמנם גם אנחנו ידינו לא היו קשורות, – והמלחמה עלתה בדמים לשני הצדדים. – – –

… ליל השׂטנים גז, הבוקר האיר, השמש יצאה, ושירת הבוצרים הערביים בקעה ועלתה, מתוך כרמי המושבה, נישאה באויר והשתפכה למרחקים. – – – – – – – – – – – – – – –

                                                   ***

ביוקר עלתה לנו המלחמה, בדמים ובכאב לב, ומעתה מה? – “שמר מה מלילה? שומר, מה מליל?”…

לילה אינו עובר בלי מקרה… ההתנפלויות נעשו תכוּפות זו אחר זו…

היה ליל חושך. חושך שחור גם כיסה על הכל. לא נראו גם קוי הגבעות הקרובות… עולמות משונים מתגלים ונגוזים מבעד העלטה… הטל הרב לוחץ על הנשימה, ומורגש כאב אנוש בצדעי הראש…

ודממה כבדה שאינה נפסקת שׂוררת מלאחר חצות, ומוּעקה כבדה בלב.

סובב הולך. העינים מתאמצות לחדור לתוך מעמקי החושך… סובב הולך – ואין לדבר סוף… יגעתי. נשענתי בגזעו של אילן אחד, ולעיני – חדר-אבי עם ארון-הספרים הגדולים… מנורה טהורה דולקת על השולחן ושופעת אורה וחמימות, ואני עומד נשען על הגמרא הפתוחה; אמא יושבת אצל קיר התנור החם וסורגת פוּזמק של צמר… שתיקה ואורה וחמה מבפנים, ובחוץ התחוללה סוּפת שלג – ונתפקעה המנורה! – מה? – יריה?!… מתוך בהלה אני נותן קול במשרוקיתי…

ממתין, ממתין עוד… קול משרוקיתו של רעי עונה לי בשלום מן הכרם שלאחורי הגבעה. אין דבר – חלום-רגע היה. ואני חוזר להילוכי…

ברוך ומבורך יהיה האור! הנה בקצה האופק, במזרח, הסתמנה אדמוּמית. חרמש הסהר דק מתגנב ומציץ חיור מאחורי הרי-יהודה – הציץ ונעלם…

“שומר, מה מליל?” –

הולך אני לבקר את רעי אשר בכרם מנגד –

הוא מוטל על גבו – ופניו החיורים כלפי השמש העולה באור יקרות…

רעי, חברי, ידידי – קר כקרח…

והן רק חלום, חלום-רגע היה… נתפקעה המנורה – ורעי, ידידי החי, מוטל בדמו קר כקרח – – –

---

מן החלונות

מאת

ש' בן־ציון

"… אתה אומר: אלמלי נוסף בנוּ עוד חוש על חוּשינו; ואני – איני מבין מה היינו מועילים מכך.

הסתכל: שלושה חלונות בשלושה כתלים שבחדרי זה, והכותל הרביעי אטום. רואה אתה? שלושה חלונות – שלושה מראות, ושלשתם מעין שלושה עולמות הם; ויש שלשעה קלה, ופעמים גם לשעה ארוכה, דומה היה עלי כאילו נזיר-עולם אני, שגזר על עצמו הסגר עולם בז' על ז' אמות שבחדר זה, מסתכל ודן על העולמות הללו “באופן אוֹביֶקטיבי” לגמרי, יען כי דבר אין לי עם כל מה שמחוץ לַפְּנים הזה, שעשיתיו בתוך חדרי המיוחד לי. –

והפְּנים שבחדר מיוחד של רַוָק בודד – מה הוא? צרכי אדם המועטים שלשעת יקיצה ולשעת שינה, הוסף עליהם גם איזה ספר – תריס בפני מחשבת עצמו, או סגולה לשינה של שכחה – והוסף עוד את ציורי התמונות הללו, שלקחו את לבי בהזיותיהן עד שהורגלתי לכל הדמוּיות שלהן הקפואות בהוָיה אחת ונעשו עלי כסיד-הכותל שאיני מרגיש בו – זהו כל הפְּנים… וגם זה די הוא לאחוזת עולמו של אדם אחד; כי מה תוסיף עליה עוד? דוֹק: כל מה שאתה מכניס לך מן החוץ הרי אינו אלא מצמצם וממעיט עליך את הפְּנים…

ובאמת, מה יתן ומה יוסיף כל אותו ה“חוץ” שמעבר לכתלי אלו? חוץ לגבולי מה יש?… הנה שלושה חלונות – ושלושה עולמות נשקפים לך מבחוץ. קרב נא אל כל אחד מן החלונות ועמוד והתבונן בכל אחד מן העולמות. עמוד והסתכל מן הצד, כמו שאני הייתי עושה לפעמים. הסתכל מבעד לחלון כשהוא סגור. מידה טובה יש בחלון: אתה סוגרהו לפניך – והרי אתה רואה בעדו את הדברים כשהם לעצמם, כשהם מובדלים ועומדים לפניך מבלעדיך ונראים כהוָיתם ממש… כי רק מתוך פרישות כזו, בשעה שעצמוּתך אינה בטלה ב“חוץ” ממך ובהמון-ה“רוב” שלו, רק אז אתה יכול להסתכל ולעמוד על מהותו של ה“יש” בו – – ובכן, הבט נא מן החלונות והתבונן בעולמותיהם, עולם-עולם לבדו.

הנה חלון זה שלצד דרום – סימטא ישרה, וסופה לשוק – הנה קצה השוק, – אתה, הרי ראיה יפה לך – הנה הוא השוק לפניך, השוק בהמונו ובכל מה שיש בו לראיה בשעת היריד: בני אדם מכל ה“מעמדות” בעסקיהם, בהמות לרכיבה ולמשא, קרונות ועגלות וסחורות למשא-ומתן, לתחרות וקטטה – הכל כנהוג בהמונו של “עולם המעשה”, בצד דרום זה שדרי עולם מתחבטים בו…

ומה, מחוּסר כוָנה הוא עולם טורד זה בשעה שאינך רוצה לא לקנות ולא למכור בו שום פרה וחמור? מסתלק אתה מ“עולם המעשה” הלזה? – ובכן הרי עוד שני חלונות לפניך, אחד מצד מזרח ואחד מצד מערב, ובקשֶנה משם, את “הכוָנה”. אולי בהם תמצאנה.

מזרח – מצד זה כר נרחב לפניך ובכל בוקר יום חדש לעיניך מתחילת יצירתו. זרח האור – וערבת-חול שרוֹנית מתגלה מעבר לגגות שלמטה מחלונך. היא בכל זהרורי גרגריה המזוככים, ובכל תלתלי סלסוליה הדקים שסלסל הרוח על תלוליותיה בשעת התרגשותו… “שטימונג”, לכאורה על החול הזה, מעין אותה ההשראה הקודמת ליצירה, “מצב רוח”, שאינך מכיר בו עדיין מה הוא… ומפוזרים פה ושם גם ציצים ופרחים דקים, פרחי-חול חורוָרים שנתפתחו לאור החמה היוצרת. לאור זה יוצאים מתוך עפרות-זהב גם רחָשים ורמשים קטנים; ושפוני-טמוני-חול אלו מציירים בזחילתם מעֵין ציורים על החול, ציוּרים שהסימטריה והערבוב משמשים בהם יחד – כעין “נסיונות”, “אסקיזין” שלפני היצירה המשוכללת… והרי גם כתמים ירקרקים, גפנים ושיחים שהצללים שרויים בהם – מעין ההשערות שביצירה… והנה, – רואה אתה? – הנה גם איזו בת-חוָה שם. כופפת היא דרך הילוכה בירקרק חרוץ זה, ללקט גרגר וענבה שנתבשלו כבר באור, – ואפשר שגם איזה בן-אדם רובץ שם באחד הצללים, חומד ואורב לבת-חוה זו ופירותיה, – ובכן, הרי זה כבר, כמדומני, סמל מלא של “היצירה” גופה בכל הדרה – לא כך?

כן. עולם מלא של “יצירה” שקטה ונאה, “יצירה” לכל דרגותיה הפיוטיות כאן – ומה הוא אומר לך?…

תאמר: לא היצירה גופה חשובה, אלא אותו המרחק הנעלם והמופלג שעולם זה שרוי בו, הוא האומר, הוא המדבר, אבל, אחי, – כך יכול לומר רק מי שעדיין לא נתן את דעתו על אחיזות-עינים זו שבמופלג, שבתעלומי המרחק… ואדרבא, הסתכל בו רגע: הנה הרים שם בירכתי המרחק; נראים הם כעבים קלות, כענני תְכוֹל וסְגוֹל פתוכי אדמומית מופזה, עוממים הם בהבל דק ונראים כעין רוחניות פרושה ומובדלה, כאילו כל ה“סוד” בהם הוא שוֹרה, והם – הרי אינם אלא סלע וחומר, ה“חומר” הכי גס, כידוע… או שמא רוצה אתה לדמות שאותה הצפּוֹר השטה למעלה בפרישׂת כנפים שאינן נדות, כאילו יצאה נפשה מתוך דביקוּת עצוּמה במרום, – שהיא שליח מיוחד היא של העליונים הספונים? והיא הרי אינה מתכוֶנת במרום-מעוּפה אלא לתוּר ולמצוא איזו לטאה מפרכסת או צפרדע שבבוץ.–

ואיזו כוָנה מיוחדת אתה יכול לשער גם ב“עולם היצירה”, בכל המראה הנרחב הלזה יחד?…

פונה אתה אל הצד שכנגד, אל החלון המערבי? –

אבל, האמינה, ה“אין-סוף” לא יתן לחיי החי יותר מן “המוגבל”. גם ה“אַין” עצמו אינו יותר מן ה“יש”… ובחלון זה דמות החדלון, צוּרת ה“נירוַנה”, סמל ה“אַין” לפניך. – – –

ה“אין” מה הוא? גם הוא אינו אלא מַשתּיתו של ה“יש”, או כסוּי ההוָיה המתעלמת מפני ההכרה שלנו – – והנה, ראה נא את הים הנשקף לך במלוא אופקו בעד חלון מערבי זה; כלום אין הוא התגשמותו של ה“אין” המצויר בדמיוננו?… הים בשעת מנוחתו, שעה שאין החילוּף והתמורה חָלין בו, לכאורה, – כלום אין כיסוּי ריקן זה מעלים מן העין “יש” עצום לאין תכלית, הוָיה רבה זו המתחבטת מתחתו ובתוכו?… והים בשעת הרעש הגדול – האין זה דמות ה“תוהו ובוהו” בשעה ש“רוח אלהים” מכה בו, ותגרש אפסותו משברים ונחשולים, המתיזין המון טפּין – עולמות היוצאים מן ה“אַין” לאין כוָנה?…

האַין – יש, והיש – אָין, ו“הכוָנה” היכן היא? – – –

כן. שלושה חלונות, שלושה מראות – שלוש דמויות של “עולמות”, של “ספירות” שונות לעיניך; ומה תמצא בהם שימשוך את לבך לצאת מנזירותך, מתוך חדרך המצומצם? מה יוסיפו ומה יתנו אלה לך, את שהפְּנים המוגבל שבחדרך המיוחד אינו נותן לך?

מסתכל אתה עוד לצד צפון? כלום דומה אתה ששם צפוּן ה“סוד”?… אבל, מפני-מה תהא הכוָנה שרויה דוקא מעבר לכותל אטום זה? – במה “שהורשית להתבונן” לא מצאת כל תבונה, ובמה שסתום מפניך אתה סובר למצוא את הכוָנה?… האמינה, בצפרני הייתי מחטט ופותח חור בכותל אטום זה, בראשי הייתי מכה ופורץ בו פרץ שהוא, אלמלי הייתי מקוה למצוא שם, מעבר הלז, את שביקשה נפשי בשעות הבקשה! – –

אגב, בדוגמה זו של החלונות, אני יודע דוקא מה כותל זה מעלים שם מעיני: מצד זה פרדסיםיש, פרדסים של תפוחי-זהב – ותוּ לא… אבל אם נניח בדרך המשל, שאיני יודע מה שכותל זה סותם מפני ואיני יכול גם לדמוֹת לי מה שם מצד זה, ואתה תאמר: אלמלי נפתח כותל זה לפנינו – אלמלי נוסף לנו עוד חוּש על חושינו – כי אז אומַר אני לך: ואלמלא היינו חסרים חוּש מחוּשינו, כלוּם היתה נפשנו חסרה ב“כוָנה” שלה יותר משהיא חסרה עכשיו? ואילו נסתם חלון אחד מן השלושה, ועוד כותל אחד עמד אטום לפנינו שלא לראות בעדו דבר, – כלום על-ידי כך היה שרוי שם, מעֶברו של זה, אותו ה“סוד” שביקשת ולא מצאת מצד השנַים הפתוחים לפניך?…

בָרי! אותה הכוָנה שאינה בנגלה, אינה גם בנסתר…

ובמה ימשוך הנסתר את לבנו?

נשימת התאוָה, הבל-פיהם של שכורי “הנגלה”, כרוח “הנסתר” היה עלינו… על כן נערץ הוא הנסתר גם על ה“כופר”, זה שנואש כבר מ“חיי עולם הבא” ורק חיי השעה בלבד חביבים עליו. חרוד יחרד זה פן יארוב לו “הנסתר” להפיל כוס סבאו מידו, או כי בקש יבקש זה באוָתו עוד טפּה, טפּה שהיא גם מן הנעלם, “למען ספות הרוה את הצמאה”. הסובא הלזה גם את חיי השעה שלאחר-כך יסכּן בבקשו את “הטפּה”, ובלבד ששעה חיה זו של עכשיו מלאה תהיה לו… אבל אדם פּכּח, שגם אל ה“נגלה” חמדה רבה אין בו, הוא – מה לו הנסתר הלז בכל תעלומותיו שיירא מפניהם או שיתאַוה אליהם? מה יתנו ומה יוסיפו לו כל אלו, ויהיו גם מה שיהיו?…

הכל אחד… ושעמום, אחי, שעמום עם הנסתר ועם הנגלה גם יחד…

חלונות חדשים – מראות חדשים – חוּשים חדשים – למה? ומוסיף מראה מוסיף שעמום". – –

––––––––

ככה דבּר האחד כשהוא פוסע בתוך חדרו, – אדם ארוך וחיור שבלוריתו הצהבהבת מגודלה ושערותיה התחילו נושרות מראש הקודקוד, ובשארית זקנו שעל הסנטר זרקה שׂיבה שערות יחידות, – והוא עדיין “צעיר” ספרותי, סופר שבא לארץ-ישראל במחלת כליותיו. והשני, חברו הצעיר ממנו שישב סמוך בגבו אל גב הספה, בחור גוּץ, שריר ושזוף המגדל בלורית אף הוא, בלורית תלוּלה ושחורה, לבוש חולצה שחורה וחגור גימונית מאָדמה – הוא “פועל” לפי שעה, המבקש ל“אַכּר” כאן את אביו שבליטה. וכשסיים הארוך, התמודד הגוץ ופיהק, קם ונטל את מקלו העבה – מטה שקדים בקלפּתו – ואמר מתוך נשמת אנחה קלה:

פרדסים, אתה אומר, פרדסים שם, מעבר לכותל זה? – אני התבוננתי בפרדסים. ויודע אתה מה פרדסים ושאר גנים ושדות-ניר אומרים? – ורוצה אתה שהכותל הצפוני זה שלך יאמר מה מתוך ה“עולם” שלו? –

ומתוך שאלה זו גש אל השולחן, נטל משם את העפרון האדום, קרב אל הכותל, התמתח, ולמעלה מקומתו רשם לעיני חברו ביד גסה וכבדה אותיות שרועות מאדימות על השיד:

“עבודה! – כי הבטלה מביאה לידי שעמום”.

– זהו מה שהצפון אומר לך! – אמר, ופנה ויצא לו מן החדר בקומה זקופה ובניקוש המטה שבידו, יצא כמנצח.

נשאר בעל-החדר יושב לבדו כשהוא משקיע את עצמו במחשבה… לסוף עמד ונטל אף הוא את העפרון, ובקצהו השני, בחוּדו הכחול, כתב מתחת לכתובת האדומה:

“לא כי! – השעמוּם מביא לידי בטלה”…

הביט על סביבו, – וכשַׂחקת-רצון הבהיקה כמעט את פניו החיורים; פניו החולנים והכמוּשים חיו בניצוח – ניצוּח עם הלז, הבלתי נראה.

---

בנדוד הצפרים

מאת

ש' בן־ציון

זכורני בעודני נער בדרום רוסיה, צופה הייתי בימי הסתיו בנדודי הצפרים, ולבי – יגון-געגועים משכהו אז שמה, אל הארץ ההיא אשר שמה הצפרים תבואנה…

הנה כלה הקיץ, חג האסיף יחלוף, מתקדרים עבים, עולים ומאפילים כל זוהר וכל צוהר-תכלת בשמים. עלים, פאר הקיץ והדרו, נופלים כמושים, מתגוללים כאשפה בקרב חוצות, ורוח בזעפו יטאטאם… וכבת קול יוצאת ומיללת, בארובת הגגות תבוא ותהגה נכאים, בכה תבכה בלילות על הקיץ הגווע, תקום בבוקר – החסידות שעל גג הסוף שבקצה העיירה – אַיָן? אנה באו הן ובניהן יחד?

אומרים: בככר של שפת הנחל, שמה נועדו יחד כל החסידות מכל הכפרים שבסביבה, מחנה גדול אחד נאספו – ובשירה אחת עפו מכאן.

ושאר הצפרים היכן?

הנה הסנוניות שבעיירה מתחת כל גג נאספה כל הקהילה לבית-הכנסת. שם על גגו, על ראש כפּתו, ועל שיני החומה והזיזין שלמעלה עמדו, והרוח עליהן מטפחת ברביבי גשם, והן מתכנסות לתוך כנפיהן המרושלות ומרעידות, לקנן לא יבואו ועוּף לא יעופו. ולמה הן ממתינות? –

ממתינות – והקהל הולך הלוך ורב, מכל הסביבה נאספו קהל גדול מאד, יחידות מתעופפות לפעמים סביב המחנה – כמפקדי כל הצבא. והנה יצא צפצוף-תרועה אחד – וירוֹמו יחד…

כרשת אחת שחורה פרוּשׂה, שטה ומפליגה שם בקדרוּת הענן, נישאה מן העין – ונתיתמה העיירה.

את המראה הזה בעיני ראיתי ולבי, לבי נער, הגה, בכה בקרבי נכאים: מי יתן לי אֵבר כסנונית – ועם המחנה הזה התעופפתי מפה גם אני!

והנה הגיעה השעה ואף אני כצפור נדדתי.

אל ארץ אחרת ביקשתי מפלט לי מארץ מולדתי, אשר כבן-חורג הייתי לה. ואל ארץ חמה, גם אנכי באתי, אל ארץ קדומים ארץ אבותי הקדמונים באתי לתור לי מנוח – לבנות קן לי לבנַי יחד.

והנה גם פה בארץ הזאת פגשתי במחנות-שמים אלה.

פגשתים בחזירתן שמה אליכם, בני מולדתי, בדרך שובן לארצותיכם ראיתים…

באחת ממושבות יהודה, בבית ידידי, אשר ב“נס-ציונה” הקטנה, שם עמדתי ומן החלון הפתוח נשקפתי מערבה; צופה הייתי בשקיעת חמתו הנהדרה של יום שבט. האויר הפושר נתמלא גוני-פז וארגמן, וירקרק – גבעות ועצי-פרדס נחפו זהב – והנה ברד, כעין ברד שחור נופל שם מעבר לפרדס…

רגע – ואלפי סנוניות מלאו את המושבה.

אלו בענפי האילנות ובראשי הגגות נאחזו, ואלו עודן מתעופפות ברחובות לבקש מנוח.

והנה שלוש מהן אל חדרי בעד לחלון באו וקנו להן שביתה, שתים על ארון הספרים ואחת על התמונה, תמונת הרצל; עמדו והביטו על סביבן, ראו כי נפרדו מעל חברותיהן – והתחילו מתעופפות אילך ואילך עד שמצאו חור החלון, וָימלטו. והנה שוב באו נתעופפו שתים אל הבית, ויחד זו אצל זו עמדו להן על תמונת הרצל אף נרדמו שם.

ואני עודני משתאה ומביט לחוץ – הלהשתקע במושבה הקטנה הזאת בא הנה כל המחנה הכבד והעצום הלזה?

אבל למחרת הבוקר אך נפתח החלון ביקשתי את הצפרים, חפּשה עיני בחוץ – ואף סנונית אחת לא מצאתי עוד…

הן אך ללון נטו במושבה, אך כעוברי אורח חנוּ בה לפני הפליגן אל מעברי הים הגדול, – ואני לא ראיתי בצאתן, בצאת הסנונית שמה אל המקומות ההם, ארץ מגורי נעורי…

אולם ימים אחדים אחרי-כן, ראיתי בצאת החסידות בהפליגן אל עבר הים.

רוכב הייתי אז על הסוס ויוצא בבוקר מיער חדרה, – והנה גם שם נזדמן לי לראות באורחת-מצרים אחת, שם, על יד הבצה, קהל-חסידות מטיילות, קהל גדול ונהדר, מאות מאצילי העופות הללו, על מצע דשא ופרחי-פרחים בקומה זקופה יתהלכו. כל אחת לעצמה פוסעת לה ומטיילת בשתיקה, הן ודאי, גם צפרדעים, גם לטאות שם במקום הבצה ימצאו לסעוד את לבן.

עברתי ביניהן והן אך פינו דרך לי ולסוסי, ולא נבהלו להתעופף מן המקום אשר אווּ להן. אך בעוד שעה, בעלותי ההרה בואך זכרונה-יעקב – משנתגלה לי הים, והנה בין זה הים ובין תכלת השמים חבל עופות נמשך, קו אחד ארוך רותת נישׂא במרום – והן הן החסידות!

הן עזבו כבר את בצת-חדרה ובקהלן יחד יסעו הלאה, יעברו עד בואן שמה, אל אותם הכפרים השאננים, ששם בתים קטנים ולבנים, גגות-סוּף יחבושו,–

התסור אחת מהן גם אל עיירתי מקום מגורי נעורי? –

הו, שאו שלום, מלאכי האביב, שאו שמה ברכה עוף השמים!

ונעלמה כל העדה – –

ובעודני נוסע ברוב שׂרעפי וזכרונותי – והנה שוב עדה, עדת חסידות אחרת נוסעת – והיא נישׂאה מעלה, ברום מעל ראשי ממש תנשׂא – והנה כנקוּדה נעקרה משם, מחבל הנוסעים – חסידה אחת בין הסלעים נפלה…

דפקתי סוסי ואַטהוּ שמה, חפשׂתיה – ומצאתיה… זקנה עלובה: – כמה פעמים עברת עבור ושוב דרך יבשות וימים, מירכתי צפון אל ירכתי דרום ומירכתי דרום אל ירכתי צפון – והנה בא יומה ותפול…

יחד בחבורה אל קִנה הרחוק התאמצה עוד לעוף עם בנותיה, יחד עם רעותיה התנשאה מעל גדות הנילוס ותעף, עד כי עייפו רפו כנפיה – ויפול פגרה במדבר הזה…

דומני, כי בנפלה שמעה אזני קול מר בא ממרום, בהתעופף החבורה הלאה מבלי נטות מדרכה, דרך השמים – –

צר, צר לנופל, אך מן הדרך אין לסור – קדימה! קדימה ואם כי צר צר לנופל בדרך…

ובצר גם אל לבי ירדתי ומרטתי מאברות המתה שתים מנוצותיה היותר גדולות, להיותן לי לזכרון.

ובאחת מהן – הנה אני כותב עתה את דברי אלה לכם, בנים, לזכרון!

לכם – בבוא עתכם לעוף – – – קדימה, קדימה! –

---

עולם קטן

מאת

ש' בן־ציון

¹

אב היה לי –

אבא שמצחו חיור, רחב וענוֹג, וזקנוֹ, עטור פניו, זהוב ומסולסל; וזקן זה כשהוא נוגע לשם נשיקה, הריהו מדגדג ומלחש מה באזנך – וכל כך מעליז.

ולעת-ערב, בשוב העדר מאחורי הגבעות, אבא שב מן בית-מסחר העצים שהוא עובד בו, ומשהוא בא – ישותו של החוץ הרחב נכנסת עמו. רוחו של העולם ושל הבריות שבעולם הוא מביא, כרוח ערבית זו הבאה מן המרחקים, וריח השדה וההרים נודף הימנה…

ודבר מה, דבר טוב מתוך אותו עולם מופלא, היה אבא מביא למעני, ספוּן בין שתי כפות-ידיו השעירות, שהוא מקפּלן זו על גב זו, גוחן ומשחק עלי שפמו:

– מצא, מה יש כאן?

ותמיד אני מוצא בידו דבר שהוא טוב ויפה משניחשתי:

– “תפוח”! – והנה קופסה נתגלתה לך, קופסה דקה של פּפּירוֹסין, מאד יפהפיה.

– “קופסה” – והרי תמרה; “תמרה” – והרי שוקולדיתה; “שוקולדיתה” – לא! תרנגול קטן! קטנטן ומנצנץ הוא צופה בי.

– חי הוא?…

תרנגולגול זה – פח בו, וכמעט קוקוריקו מפורש הוא קורא לך; בקול צרוד ודק-דקיק מבין שפתיך הוא מצַוח –

מה שאבא בחכמתו יכול למצוא ולהמציא לך!

… אבא היה לי – –

ואֵם היתה לי – אמא לי היתה…

אך לא! – אני לה הייתי. כל היום שלה, של אמא הייתי…

אצלה, אצל כנף שמלתה וכנף סנורה נוח וטוב, ואני נטפל לה כחתול לבן זה, שבשנינו הוא מתחוטט, ואף הוא בהֶמיה מתוך כרסו אומר, וי טוב וכי נחמד במגעה של אמא, וכי טוב גם להסתכל בכל מה שהיא עושה ומכינה פעם בכה ופעם בכה, – שכּן כל טוב וכל נעים וטעים הרי היא בידיה עושה לנו.

בוקר, חלב בתה היא מוזגת לי – וכשהיא אך ממרסת ומקישה בכף, מיד התה שבספל נעשה כל כך מתוק, מתוך מן המתוק. וכעך ריחני, המפיג עוד חמימוּת האפיה, היא מחתּכת אז לשנים וחמאה דשנה, חמאה פניקה וקרירה, היא מורחת לי בו בחתך, ופרוסה ממורחה כזו כשהיא נטבלת לתוך הספל נעשית לך רכיכה לחך, כל כך רכיכה ונעימה ללשון.

ובעוד שאני שורף ובולע כל זה בהנאה של תאבון, בכל חוש-הטעם של הינקוּת, אמא משגיחה בי שאהיה אוכל בטהרה, ונוֹגה טוב עלי ממנה…

נוֹגה זה מנין? מתוך שמוּרות שחורות בעינים כחולות צופה בי אמא, ומתוך עינים כחולות שלה, יודע אני, אישון צופה בי, וברנש פטיט זה מתעלס כנגדי תמיד מתוך נוֹגה, ואותו נוֹגה טוב הוא החופף עלי ואפילו בשעה שאמא מרשילה את ידיה מתוך מחשבה ומסתכלת לה ממעל ומעֵבר לראשי…

… רוח פושרת ומסלסלת נעימות בגופי, – את כותנתי פשטה אמא מעלי, ואני תמֵה למראה בשרי… – ופתע – דגדוג בבית-השחי, חכיכה בצפור-נפשי, ועד שאני שׂוחק ומפרכס בין זרועות אמא, צפצפו שתי מציצות דקות על שני פטמי חזי. או שנפלו פניה אלי בבין הכתף והצואר – ושפע של חמימוּת עם מותק נשיקה, נשיקה רטיבה עברתני –

– הו, אמא! – –

ובכוּתונת טהורה ורכה, שריחה ריח רענן ומעודד, אני זה מיוּשב אצל אמא. זרוֹעה האחת תשאני וידה השניה נוטלת את הראי הקטן (גדול לא היה אצלנו) – מראה לי:

– הבט!

תינוק, ילד מרוחץ, מסורק ומסולסל יפה, יושב אצל אמא, – ואני מתכנס, מצטמד בחיקה הרך והרחוּם, צופה ומדבּק לחיי אל לחיה, למען דעת ולמען הרגיש כי אני, אני הוא אותו ילד שאצל אמא, – אני ולא אחר אצלה.

אכן, אֵם – אמא היתה לי…

ובשעה שאמא זו מוצגה לאורם של הנרות, בקדוּשה ובטהרה זו של ערב-שבת, ואצבעותיה מצניעות את עיניה, ושפתיה נעות נעות – ידעתי, כי גם אל יש, אל השומע ומקשיב גם ללחש דק מן הדק, ואף-על-פי שאין הוא נראה – –

אמא הרי מדברת עמו.

ואחות היתה לי, ודינה היה שמה…

דינה-דנינה-דין! – שום צפור שבעולם לא היתה מזמרת כמוה לטוב. וכמה מיני שירות היו לה, שירות עליזות ושירות נוגות, וכל-כך רחימות… וכשהיא רוקמת – כל הפרחים והפרפרים שבעולם אינם נאים כמעשי אצבעותיה! וכשהיא מסתובבת נעלסה – על תפוח עקבה כמו על גב ציר קבוע היא נוקפת – גלגל זהוב של חבלי שער מתבדר סביב ראשה ונפח שמלתה משיב רוח על פני מן ההקפה המהירה:

– תפסני!

סביב השולחן והכסאות היא זה טסה, ואני רץ ומצעק אחריה:

– עמדי! עמדי – ואתפסך!

אך היא כבר תפסה אותי, – תפסה ומניפה היא אותי למעלה למעלה, מעל לראשה תשאני:

– בוא, בחור! בוא ותלמד ספר!

; ובתוך האלף-בית המצויר, שהיא קנתה לי ליום הולדתי, אני מצרף אותיות, בהוראת אצבע אני מצרפן למאמר מלין; נאמרת המלה, ואני עצמי תוהה: היאך עלתה לי זו מכאן ובאה לתוך פי?…

ודינה:

– בן חיל! – חכם ונבון! – כך, כך… עיין היטב.

– עכשיו כתוֹב מה שקראת.

והעט נתּן אל בין אצבעותי להחזקה בעיון, כהלכה.

– וזכוֹר, בּוּבּי, אם תלכלך את האצבעות – במלח אשפשפן לך! במלח, עד שתבכה בֶּה – בְּהֶה תגעה, ולראות לא תוכל מפני הדמעות…

ובזהירות אני מוליך חודו של העט בין שרטוטי הנייר, והלשון אחריו מהלך ומוליך על דלתי פי.

– כך. ספר טוב כתבת, סופר שלי! עוד ספר אחד.

– לאו! – דינה-דנינה-דין אני רוצה לכתוב!

– טוב. גם את זה נכתוב.

– ותספּרי מעשיה?

– לפנות ערב – תחת העץ… – כך היא אומרת לי בלחישה, בגחינת ראש והבטה המצודדת כמתוך שמורה ובהזהרת אצבע כלפי חטמה; שכן אין איש צריך לדעת בנו בשעה שהיא מספרת לי מעשיה…

וכשאבא ראה פעם בסדר לימוּד זה, שפשף ידיו ואמר:

– כן, אך מעט כסף נעשה עוד, רק מעט – ומיד לארץ ישראל נלך! שם, בּוּבּי לגימנסיה יכּנס, ודינה גננת תהיה – “גברת” לישראלים קטנים בארץ ישראל תהיה.

והתחיל לבי מרקד:

– באמת, אבא? – באניה נסע? תמרים ותאנים יהיו בחצר שלנו? ותפוחי-זהב גם-כן?

אבא זה – במאמר אחד, גם בלי שחור כל-שהוא, יכול הוא להכניס אושר בלבבות ולשמחם עד כדי רקידה. אבא הרי כל יכול הוא, ולמעננו – הוא יעש ויעש כאשר דבּר!

ומשנטלתי שוב את העט לכתוב ונטל אבא לאמא בשתי כפותיה, כפף אליה ראש ואמר: “אמי היקרה!” ונשק לה בשתי עיניה, – קפצה עלי צהלה כזו עד שהתחלתי מרקד ככלבלב זה שדעתו מטופרת עליו מתוך שמחה על בעליו צוהל, ומוחא כפים:

– עוד פעם! עוד פעם, אבא!

– פרא אדם! – נוזפת בי דינה ורוצה לתפוס אותי –

אך הפעם היא אינה יכולה: מקפץ ומדלק אני מאבא אל אמא ומאמא אל אבא, טס ומתחבא ביניהם, גז ומשתמט מביניהם ורץ על סביבותיהם – אני בקול אחד מצעק מטירוף החדוה:

– עוד פעם! עוד פעם!

וכבר דינה בצלעותיה היא מחזיקה מצחוק – וכי אין זה צחוק? – “אמי היקרה” אמר ונשיקה לה כלתינוקת קטנה –

עוד פעם, אבא, נא! עוד פעם!

והכל עמי שוחקים, שוחקים עוד יותר ממני – – –

כן, אבא ואמא ואחות היו לי…

ואחר כך גם עיר – עיירה שלמה וסביבתה היתה לי…

עיירתי… משהתחלתי לילך לבית-הספר הכרתיה, והיא את העולם נתנה בלבי, בעולם שאנן ורענן שמתני – –

בבוקר השכם, בעוד שהטל מנצנץ על העשבים שבחצר וזוג האַוזים שלנו יוצאים עם גוזליהם לרחיצה אל הנחל הסמוך, יורדים אל בין הערבים המעוקלים, – יוצא אני טעון ילקוט, המזקיף את גבי ומאושש את מצעדי, ואני פוסע ועולה מעבּוּרה של העיר, מפליג במעלה החוצות אל העֵבר השני של העיר.

עובר אני רחוב שקט, סר לסמטא מצלה, בא בשוק של חנויות, לבין עגלות שסייחין מזדקרים שם אצל אמותיהם, יוצא למגרש היריד ההומה עם בהמה רבה ואדם שבּו, נוטה שם בקפנדריא לבין אוהלים וצריפים – שסחורות שונות נפרשות שם לחמה בגוני גונים – והנה בית הספר שלנו.

נשקף הוא מן הגבעה, העשויה כשפּוּי כובע, ועומד לו בקצב הישוב.

נצב לו הבית המוצהב, בתוך השבכה הירוקה הגודרתו על סביבו, מובדל הוא בתכלת השמים ועל גבי רמה ירוקה זו שבשעות ההפסקה אנו מתגלגלים במורד שלה, כאשר יעשו הקפּוֹדים.

ושם, מן האכסדרה המוגבהת שעלית עליה, כל העיירה נשקפת לך למראה, – היא עם מה שמתוכה ועם מה שמחוצה לה; והכל מושך את העין והלב וממלא את הנפש שפע של הגיונות.

וחברים באים ומפרשים את הנראה וגם את שאינו נראה איש כידיעותיו ואיש כשמועותיו. הם מבתי-אבות שונים יבואו, וכל אחד ביטוּי ביתי שלו הוא מביא, ובכל פעם כזוית חדשה מתגלית להכרתך בתוכן ענינים שלה…

שא עינים והטה אזניך:

הנה גג נישא מגגות, גג של רעפים שאדמומיתם הושחרה והוריקה מיוֹשן – וזה בית-הכנסת שלנו – (אומרים “בעל השם” עצמו התפלל בו פעם וברכוֹ, שיהיה עומד עד לביאת המשיח…) והוא על כל הבתים נשקף בשני חלונותיו העליונים כסבתא במשקפים בין ניניה ונכדיה…

הנה מעשנת ברזל שחורה הגבוהה מעל גבוהים, עולה ומקטרת לשמים מתוך טחנה זו שיומם ולילה תדפוק ולא תשבות במכונותיה (אומרים: נפּח פשוט עשאן בתנאי שלא יעשה עוד כמותן לאחר, וליתר בטחון דחפוֹ האדון “הפריץ” לבין האופנים – ונקטעו ידיו).

והנה זה קרקף המרוּוח המלא צברי עצים, הבאים מיערות רחוקים, מעֵבר לנהר אחד גדול – גלי קורות קלופות ומערכות קרשים ולוחות מפּנים ומחוץ לסככות; ואומר אני ומספר האיך באותו מקום בתוך הבית שלפני השער אבא יושב אצל ארון ברזל, קופה מלאה כסף וזהב שהוא בלבד “נאמן” עליה.

או שביחידוּת אתה עומד לך מסתכל ומקשיב בהמון היריד הזה (פעמַים בשבוע הוא אצלנו) המתאסף מעֶברי הרים ובקעות אלו וממלא את חלל העיירה בתשואות עניניו, קול המון מזעזע ומהבהב זיווֹ של בוקר לעיניך…

עולה השאון כהברות נהר שוטף מפנים, ומחוץ לעיר – שלוה ושקט של טהרה עם תפארת פרושה וחסודה…

הנה מבין רבּוּעי שדמות תנובה, נאות-שאננים נשקפים, בתים קטנים מן הקטנים ולבנים מן הלבנים מתפזרים כעדר גולש מן הגבעה, – דירות שגגותן סוּף וחצרותן גנים. שרויות שם באור שבתון…

– והנה חתיכת שמים טהורה שנחתכה ממרום ונשתטחה לארץ, מטה, – זה היאור שלנו בשלוָתו הפרושה ומובדלה בחורשת סוּף לוחש לחשים…

ומעֵבר ליאור, הנה נצבה שם נקודת-המוצא של קצוי עולם רחוקים ומרוחקים – בית-התחנה, האדום, שמסילתו, מסילת ברזל נוצץ, שלוחה בלוית עמודי טלגרף, אל בין ההרים הכחלחלים, שערפל דק כמחשבת-תנומה עליהם חוֹפה…

ומעֵבר להרים – מה? –

חברים שבחצר, שעוד לא זעזעם היום בעניניו ובית-הספר לא הרגילם עדיין בסדרי שעותיו וחובותיו, איש כידיעותיו ואיש כשמועותיו בשלוֹ הוא מספּר – ומתפרש עליך ברוב ענין… וחצר זו היא שער כל העולם הזה… המבהיק…

כי אף המורים בתלמודם, הן גם הם לא תמיד יגיעוך, – ויש שבתוך כתלי בית-הספר גופו מקומות וזמנים שלא שיערתם מתרחבים עליך במראוֹתם, מתרחבים וממלאים פלאי פלאות שאתה הוגה בהם גם על משכבך בלילות…

ומה יפה וחביב הוא העולם הנתון בנפשו של ילד אהוב…

בית-אבא, בית-ספר, עיר-מולדת – האומנם לא חלום הייתם לי?