רקע
רומן רולאן
קולא ברוניון: "עוד בחורנו חי"
רומן רולאן
תרגום: אברהם שלונסקי (מצרפתית)

 

קוֹלָא לקורא העברי1    🔗

קולא ברוניון אינו נצרך למתווך. כּוחו בפיו, והוא מדבר בעדו. ובכל מקום הרי כבתוך שלו.

זקן זה, בן־החורין עד אין תקנה, חזק בתבונת־כפיו העליזה, ברוח בקרתו החפשיה, שאינה מקבלת עליה מרותה של שום סמכות, וכן בצחוקו שאין לו מעצור. הוא בן כל הזמנים וכל הארצות.

אכן, לעונג יהא לו למצוא אכסניא בבית שבארץ־ישראל. שעל כן עתיד להקביל שם את פניו ידידו הוותיק ר' טוביה של סופרכם בשפה היהודית הנודע לתהילה שלום־עליכם. וראו, בהרף־עין אחד, – כאילו הכירו איש את רעהו משכבר־הימים. הנה הם מסיחים זה לזה איש את סיפור־מעשהו! שני הפטפטנים הללו עדיין לא כילו דבריהם מכּל־וָכל! אני שומע את צחוק לעגם –––

ומי מכם, הארצישראלים, ירשום ביום מן הימים את דוּ שיחם של טוביה וקולא?

בידידות, שלך, ו“שלום עליך”!

(האם לא זהו פירוש השם “שלום־עליכם”?)

Romain Rolland

וילנוו (וו), אפדן אולגה, 28 במארס 1931


יישר־כוח לקיבריק2    🔗

למקרא תרגומו הצרפתי של “פאוסט” שלו, מעשה־ידי ג’יראר דה נרוואל,3 אמר גיטה הזקן, שתרגום זה מרענן ומחדש בלבו את מושגו שלו לגבי הפואימה שיצר.

מעין כך מרגיש גם אני למראה ציוריו עליזי־החיים של קיבריק ל“קולא ברוניון” שלי.

גיבורי חוזר אלי משוחרר ממני, עליז ושופע כח. הוא זכה להיות בן־חורין ולעמוד ברשות עצמו לחלוטין.

מכאן ואילך הוא חי וקיים נפרד ממחבּרו.

טעות היא בידי הסוברים, כי לא זו בלבד שבגדר האפשר הוא, אלא אפילו מצווה היא לעשות כּדמות וכצלם שנצטיירו בנפשו של המחבר.

שהרי זה כל עיקרה של היצירה החיה, שבצאתה לאור־עולם, כשהמחבר מולידה, אין זו אלא תחילת היותה.

היא מתפּתחת, מוֹסיפה לחיוֹת, עוֹברת דרך המוֹן רב של קוֹראים, מתעשרת על ידי מהוּתם, וכשעניין שנאמר בפתגם הרוֹמי העתיק: Vires acquirit eundo,4 אוֹגרת כוֹח תוֹך כדי מהלכה.

דורות וארצות שמקבלים אותה אוצלים לה ממחשבותיהם. ואם יש בה די כוֹח לשאת את משאם, הרי היא זוכה ליעשוֹת קלאסית ו“כלל־אנוֹשית”. אכן. ברגש כזה מקבל אני את פני “קוֹלא ברוניוֹן”, החוֹזר אלי בדמוּיותיו העליזוֹת של קיבּריק. מעתה הרי הוא לי כּשאֵר־בשרם של סאנשו־פּאנשו ודון קישוֹט. והריני עומד לפניו בגילוי־הראש. הוא יחיה על פני. לצורך מלאכתו הקיף קיבריק את עצמו באווירא של יצירות מן התקופה ההיא, ציורים נוסח ראבּלה של קאללו,5 אברהם בּוֹס, בּריגל, האחים לה־נן, מראות קלאמסי העתיקה ובנותיה. אך כהרף־עין בלבד השרה בה את עצמיוּתוֹ החזקה; והיצירה אשר זכה ליצוֹר – שלו היא, כולה שלו. זוֹהי יצירתו של אמן רב־כוח ובעל עצמיוּת מיוּחדת, הטוֹבע את חותמו על כל מראוֹת־עיניו. הוא הפליא לעשות, ואני אומר לו יישר־כוח. אני נהנה ממראה טיפוסיו המאוששים ומאותה תחושת החיים הלוהטים. מן האוויר, שופע הנוֹגה והרוֹך, האופף את דמויותיו.

בתוך שאר כל הטיפוסים שיצר – עשויה דמותה של חוּלדה6 להתקבל ביותר על דעת הקוראים לעתיד לבוא. ממש כשם שהיא מתקבלת על דעת המחבר עצמו. זוהי ג’וֹקוֹנדה כפרית, אשר בזכות הצלחתו המיוחדת של האמן, יש בתווי־פניה גם מן האופי הכללי וגם מחן־המקום המיוחד, הבּוּרגוּנדי. אנשי נוור7 יכירו בה את בת־מולדתם הצעירה והערמומית; ועם זאת הרי היא בּת כל הזמנים וכל העמים.

יישר כוחו של קיבריק, אמן החיים וההוּמוֹר, שבּעת רצון יוכל להיות גם אמן היופי. הנני אומר לו בּרכה בשם בורגוּנדיה שלי.

Romain Rolland

מארס 1936


פתח־דבר לאחר המלחמה    🔗

ספר זה נדפס כולו והיה מוכן לצאת־לאור עוד לפני המלחמה, ואיני משנה בו כלום. מגילת־הדמים, שגבוריה וקרבנותיה היו בני־בניו של קולא ברוניון, הוכיחה לעולם, כי אכן “עוד בחורנו חי”.

ועמי־אירופה ידועי התהילה והמכאובות ימצאו, כמדומה לי, אגב גירוד שוק וירך, קורטוב של שכל הישר בהרהורי לבו של “השׂה שלנו שנקלע בין הזאב והרועה”.

רומן רולאן

נובמבר 1918


דבר אל הקורא    🔗

קוראי “יאן כּריסטוף” לא פיללו, מן־הסתם, לראות את הספר החדש הזה, ואין הפתעתם מרובה משלי.

שקוד הייתי על חיבורים אחדים, דראמה ורומאן מענייני זמננו ברוחו הטראגית מעט של “יאן כּריסטוף”. על־כורחי הנחתי לפתע את כל הרשימות שרשמתי בקולמוס־ראשון, את כל הסצינות שהכינותי, – כדי להזדקק ליצירה שאננה זו, שיום קודם לכן לא הרהרתי בה כלל.

היתה זו ריאקציה נגד עשר שנות הכּבילוּת בשריונו של “יאן כּריסטוף”, שהיה תחילה לפי מידתי, אך לסוף הוּצר והיה דוחק עלי מאוד. תשוקה עזה עד אין לכובשה נשתוקקתי אל עליצות־הנפש הגאלית החופשית, שלפעמים יש בה גם משום עזוּת־פנים. ועם זאת, תשובתי אל גלילות־מולדתי, שלא ראיתין מימי נעורי, הביאתני מחדש לידי מגע עם מכוֹרתי, עם ארצי, ארץ בורגונדיה של נוור, והיא שעוררה בי את העבר אשר חשבתיו כנרדם לעולם־ועד, את כל הקוֹלא־ברוניונים הגנוזים בקרבי. הוצרכתי לדבר בעדם. פטפטנים אלה, ימח שמם, לא הספיקו, כנראה, לדבר די־שבעם בחייהם! הם השתמשו בכך, שאחד מבני־בניהם נחן בסגולה המבורכת של מלאכת־הכתיבה (פעמים הרבה נשאו נפשם אליה!) ושמוני לכתוב דבריהם במסירת הקולמוס. לשווא טענתי וחזרתי וטענתי:

– סבא, הרי היתה לך שהות לדבר בימי חלדך, עתה הניחנו ואדבר אני! כל אדם יש לו שעה!

והשיבוני:

– ינוקא, כשאכלה את דברי, תגיע שעתך לדבר. ראשית, לפי שממילא אין בפיך דבר שעניינו מרובה משלי. שב בכאן, שמע ואל תגרע אפילו דיבור אחד. הבה־נא, בני יקירי, עשה כן למען הזקן! לימים אתה מבין מדעתך, כשתגיע למקומנו… תדע שאין לך דבר הקשה במוות יותר מן השתיקה…

אין ברירה! על־כורחי ויתרתי והייתי כותב מפיהם.

עכשיו נסתיים העניין, והריני בן־חורין כשהייתי (על־כל־פנים, כך אני משער). יכולנו לשוב אל הרהורי־לבי שלי – כמובן, אם איש מן הפטפטנים הזקנים שלי לא יתאווה לקום מקברו, כדי להכתיבני את אגרותיו אל הדורות הבאים.

חלילה לי לחשוב, כי בחברתו של קולא ברוניון שלי יגיל לבבם של הקוראים כגילת לבבו של המחבר עצמו. על־כל־פנים, יקבלו נא את הספר הזה כמות שהוא, פשוטו כמשמעו, בלא שום כוונות לשנות את פני העולם או להסבירו, בלא שום פוליטיקה, בלא שום מיתאפיזיקה, ספר “נוסח צרפת” כהלכתו, הצוחק לחיים, כי טובים הם בעיניו, והוא גופו חש עצמו בטוב. הכלל, כדברי הבתולה הקדושה (בלא הזכרת־שמה אי אפשר לו לספור הגאלי), רעי, “prenez en gré”8.

Romain Rolland

מאי 1914


למארטין הקדוש איש־גאליה פטרונה של קלאמסי9


מַרְטִין הַקָּדוֹשׁ יֵשְׁתְּ יַיִן “לְחַיִּים”

וְהַמַּיִם יִשְׁפּוֹךְ עַל גַּלְגַּל הָרֵחַיִם.

(ממשלי המאה הט"ז)


 

פרק ראשון: העפרוני של חג האורים    🔗

2 בפברואר

ברוך אתה, מרטין הקדוש! הפרנסה אינה מצויה, והיגיעה למצאה אינה כדאית, שיגיעות רבות יגעתי בימי־חלדי, והגיעה שעתי להינפש מעט. הנה יושב אני אל שולחני, הקנקן לימיני, והקסת לשמאלי, ולפני פנקס משובּח, למטה הומיה זוגתי; מחוץ מיללת הרוח, – סימן למלחמה שמתרגשת לבוא. מילא. מה טוב חלקנו, מחמדי שלי, בּטנוּני שלי, שנזדמנו כמימים ימימה פנים־אל־פנים, אני ואתה! (אליך כוונתי, – פרצוף אדמוני, פרצוף חכמוֹני וגחכּוֹני, שחרטומו הבורגוּנדי ארוך ומלוכסן, כמגבעת זו השמוטה אל האוזן, מעשה בן־חיל…). אך, אנא בטובך, הסבירני נא טעמו של תענוג מופלא זה, שאני חש כל אימת שעיני רואות אותך, לעת ייחוּד שאנו מתייחדים, ואני מורכן על פני הזקנות ושׂשׂ לשוֹטט בחריציהן, וכמתוך עומקה של באר (ימח שמה של אותה באר!), כמתוך מרתף, שותה בלבי לשכרה זכרונות מימים עברו? שאדם חולם חלומות, – מילא; אך כתיבתם של אותם חלומות! “חלומות”, אמרתי? חלילה וחס! עיני, שצדעיהן קמוטים, פקוחות לרווחה, גדולות, שקטות ולגלגניות, – חלומות בטלים לא בשבילי נבראו! שאין דרכי לספר אלא מה שראיתי, מה שאמרתי ועשיתי… ומה איפוא ראיתי לשטוּת זו? בשביל מי אני כותב? על כל פנים, לא בשביל הכבוד; איני שוטה גמור ויודע, ברוך השם, את מָכוּת ערכי!… שמא לבני־בני? אך מה שיור ישתייר, מקץ עשר שנים, מכל תלי הנייר שלי? זוגתי, שקנאתנית היא, דנה לשריפה כל פיסה שמזדמנת לידה… למי איפוא? לעצמי! להנאתי הפרטית! הציקתני רוח בטני, ואם לא כתוב, תיבּקע. לא לחנם הנני נכדו של אבי־אבי, שלא היה יכול לתת שינה לעפעפיו אלא אם כן כתב בפנקס, בטרם יעלה על משכבו, את מניין הקנקנים שקלט ופלט. עלי לדבר, לדבר ויהי מה; ובצחצוח־שפתיים בקלאמסי שלי איני מוצא כל סיפוקי. עלי להסיר את מחסומי פי כגלָבו של המלך מידאס בשעתו.10 לשוני ארוכה יתר על המידה, ויש מן הבריות שאילו שמעוני מדבּר, ועלה ריח המוקד באפי… אך מילא! שאם יהא אדם מפחד תמיד, סופו מת משעמום. נמשלתי לשוורינו הגדולים והלבנים, שמעלים גרה בערב את אשר אכלו ביום. מה טוב לפשפש, למשש ולמולל את כל אשר הגית, ראית, אָגרת, למצמצו בשפתיך, לטועמו קמעא־קמעא, טעימה־טעימה, בלא שום חפזון כלל, כדי שיהא מתמוגג על לשונך, ולאט־לאט, במציצה ולקיקה, לספר לעצמך את כל אשר לא הספקת לטעום בשוּפי ונחת, כל זמן שחטפת על רגל אחת. אשריך וטוב לך, שאתה משוטט בעולמך הקטן ואומר לנפשך: “שלי הוא, ואני רבונו! לא צִנים ולא פחים יש להם שליטה עליו; לא המלך, לא האפיפיור, ולא כלי־המלחמה; אף לא התרעומנית הזקנה שלי…”

הבה־נא, איפוא, ואעשה חשבונו של עולם זה!

ראשית־חכמה, הרי אני כאן, – ואם אני כאן הכל כאן, – אני הגבר, קולא ברוניון,11 חוטר איתָני מן הגזע הבּוּרגוּנדי, שדעתו זחוחה, וכרסו רווּחה, ואף־על־פי שלא עמד בו זיווֹ הראשון, לפי שכבר הוציא שנות־דור, מכל מקום עודו בחוּר כּארזים, שניו חסונות, עינו כדגה שובֵבה, ושערו יושב איתן, אף כי זרקה בו השיבה. חס־ושלום שאני אומר, כי אי אפשי שיהא אדמוני, או שאני מעווה פני, ונפשי סולדת עלי, אם אתם באים ויועצים לי לחזור בשיעור עשרים, או שלושים שנה אחורנית. ואף־על־פי־כן, יובל־שנים הרי זו חתיכה הראויה להתכבד! שחקו, שחקו, בני־הנעורים! לא כל הרוצה בכך זוכה לכך. כסבורים אתם, מלאכה קלה היא לאדם לטלטל עור־בשרו בדרכי צרפת יובל־שנים רצופות, כל שכן רעות וחצופות? רבון־העולמים! כמה זיווים של חמה וכמה מטרות־עוז, רחימאי שלי, נשא־גם־נשא גבּנו שלנו! צליות שלָאוּנוּ, קליות קלאוּנו, מים רבים שטפונו! וכמה צרורות צררנו בה, באמתחת מצוֹררה זו של עור, מכל הבא ביד: מיני שמחות ואנחות, הילולים עם בזיונות, חכמה ותושיה גם שגיונות, דברים של חפץ וקַשים וגבָבים, תאנים שוֹעָרים עם אשכול־ענבים; באושים וניחוחים, שושנים וחוֹחים, וכל דבר אשר ראינוהו וקראנוהו ומבשרנו חזינוהו, וכל הנהיות והנחיות כולן! וכל זה גלום ובלום ומשמש בערבוביא. בדין היה לפשפש באמתחת! אך אל בחפזון, ידידי! מחר נפשפש בה, שאם אני פותח היום, אין לדבר סוף.

ראשית־חכמה, נכתוב נא על ספר את סך־הכולל של כל הנכסים אשר נכסתי. יש לי בית, אשה, ד' בנים, בת אחת נשואה (ברוך השם!), חתן אחד (דבר המסתבר מאליו), ח"י נכדים, חמור אמוֹץ, כלב, שש תרנגולות וחזיר אחד. אכן, גביר מופלג אני! נקח נא בתי־עינים ונעיין עיין היטב באוצרותינו. האמת היא, שאיני מספר בהם אלא כדי לצאת ידי חובה בלבד, שפולמסאות הרבה נתרגשו ובאו, ועמהם שפעת קלגסים, מהם בעלי־ברית, מהם שאינם בעלי־ברית, החזיר נמלח, החמור נפגר, המרתף נתרוקן, הלול נתמרטו נוצותיו.

וַאֲלו אשה, ב"ה, יש לי, יש ויש! השמעתם פתחון־פיה שלה? מזל־ברכה כזה אין אדם עשוי לשכוח: שלי היא, כולה שלי, יונת־אֵלֶם זו, ואני בעלה, ואין זולתי! הו ברוניון, אשמאי זקן שכמותך! כל הבריות מתקנאים בך… מה, איפוא, המניעה, רבותי? אם יש בכם הרוצה לקחתה… אשת־חַיִל חסכנית ועמלנית, כשרה וצדקנית, הכלל: מלאה מעלות כרימון, אך אין בה אלא כדי לכלוך־הפה בלבד, ואני, בעל־העבירות, מודה ומתוודה, שעבירה שמנה אחת בעיני נבחרה מז' מצוות דקות כגרוֹגרת… אך מילא, באין־ברירה לא נעבור עבירה; כל־שכן שגזירה משמיים היא…

הו! כמה מתגעשת מריה סָרת־החסד שלנו, מלוא כל הבית רזוֹן גופה, מפשפשת בכל פינה, מגששת בכל עבר, ושוצפת, וקוצפת, ונוזפת, וגודפת, למן המרתף ועד עלית־הגג שוקקת ואת האבק מניסה והשקט! שלושים שנה, לפי הערך, אנו יושבים טנדוּ. השד יודע, היאך נתגלגלו הדברים! אני נערה אחרת אהבתי, שהיתה מלעיגה עלי; וזו חשקה במי שמאס בה. בימים ההם היתה זו נערה שחַמתּית, חוורת, קטנה, שאישוני־עיניה הזועפים מוכנים היו לאכלני חי והיו קודחים כשתי טיפות של “מים חיים”, המכרסמים את הפלדה. היא אהבתני, אהבה קטלנית אהבתני, וכל־כך הטריחה עלי (כמה שוֹטים הם הגברים!), שבמקצת מחמת רחמים ובמקצת מחמת גאווה, ובעיקר מחמת עייפות, ברצותי להיפטר מטרחנית זו (סגולה בדוּקה!), הייתי (כאותו חוּשם אחד מני אלף, שקופץ לנהר מפחד הדלף), הייתי לה לאיש. מני אז הרי היא שלי, והצדקוּת בתוך ביתי. והיא, היא מתנקמת בי, בריה זו שכּולה ממתקים. על מה? על אהבתה שאהבתני. מקנטרת אותי ומוציאתני – על־כל־פנים, מתכוונת להוציאני, – מן הכלים; אך לשווא כל עמלה: שחביבה עלי שלוותי, ולא נסכּלתי כל־כך שאהיה מצטער בשל דיבורים בעלמא. גשם מטפטף, – יטפטף לו; רעם מכּה באַדיר – אני פוצה פה ומצפצף שיר; וכשהיא צורחת עד בלי חוק, – הריני גועה בצחוק. אדרבא, וכי למה לא תצווח לה כל אוות־נפשה? וכי מבקש אני לבלום פיה של אשה זו? חס לי, שאיני מתפלל למוֹתה. אשה בבית – מהומה בבית. תאמר לה פרק־שירה שלה, ואני – בשלי. כל זמן שאינה מתכוונת לסתום את לוֹעי (ואין היא מנסה כלל, שיודעת היא סוֹפה של סתימה זו מהו!), תנסר לה כלבבה. כל ברייה יש לה דרך־הזמר שלה.

ואף־על־פי־כן, אם ערוכים כלי־הזמר שלנו בד־בבד, ואם לאו, על כל פנים זכינו לנגן בהם יחדיו כמה זמירות נאות: בת אחת וארבעה בני־חיל. כולם בנים של קיימא, עשויים למשעי: לא חסכתי חומר ויגיעה! אלא שאחת ומיוחדת היא מכל עשתּרוֹת־צאני, שאני מכיר בה את זרעי בפועל־ממש, – הלא היא בתי, מארטינה שד־משחת, כלבה חצופה וממוּלחת! כמה יגיעות יגעתי, כמה ליבוטין וריגושין – עד שזכיתי להביאה בשלום אל החופה והקידושין! אוּף! סו"ס נתישבה עליה דעתה!.. ואף־על־פי שעדיין אין הדבר בחזקת בטחון, מכל מקום אני את נפשי הצלתי. טרחות מרובות טרחתי לשמרה ולנצרה, מכאן ואילך יטרח בכך חתני, שעכשיו שעתו להציב דלתיים. פלורימון הנחתום, שמור על תנורך בשבע עיניים! תמיד יש מחלוקת בינינו, כל אימת שאנחנו מזדמנים, אני והיא; אך אין כמונו שניים שדעותיהם שוות. ריבה משובחת היא, אפילו בשרירות־לבה אתה מוצא ישוב־הדעת, וישרת־לב היא, אלא שישרוּתה ישרוּת של שמחה: לפי שאין בעיניה חטא קשה יותר מן השעמום. העמל לא יפחידנה: שהעמל בחזקת תענוג. והיא אוהבת את החיים ויודעת את הטובה הגנוזה בהם; כמוה כמוני: בשרי ודמי; אלא שמן־הסתם בזבזן הייתי שעה ששקדתי לעשותה.

לא כן נתמזלתי בבנים. כאן הוסיפה האם נופך משלה, ונתחמצה העיסה: מארבעתם – שניים יראי־שמיים כמוה, ולא זו בלבד, אלא שדתיהם שונות וצהובות זו לזו. האחד מתחכך כל ימיו בכנפי שׂלמתם השחורה של הגלחים, הצבועים; והשני – הוגינוט. תמיהני, היאך דגרתי קָקִים חִוורים כאלה! השלישי איש־צבא, משוטט ועושה מלחמות, – מי יודע היכן. וַאלוּ הרביעי – הרי זה אפס, אפס ואין: סתם פרקמטוּטי של כלום, ברנש מטוּשטש, ראש של כבש; כל אימת שאני מהרהר בו, תוקפני הפיהוק. ואינו מכיר את יוצאי־חלצי, אלא שעה שהננו מסובים שֶשתנו אל שולחני, ומזלגותינו באגרופינו. אין נם ואין נרפּה ליד שולחן־המערכה: כולם כאחד שוקדים על המלאכה. ואשרי עין ראתה הכנסת בשקוד הַשִשִיָה את שקידת הלסת, בשַגרם ללוע נתחים לבלוע ויין כמיים לתוך המעיים.

חסל סדר מטלטלין, עתה נספר בעסקי הבית. אף הוא בן־טיפוחַי. בניתיו לשיעורין, פרקים־פרקים, ולא פעם אחת בלבד, אלא ג' פעמים, על שפת ביברון הרשלני, השמנוני והירקרק, המשופע בעשבּים, רגבי־עפר וגללים, במבוא הפרוור, מעבר לגשר, שנשתופף כביכול ככלב שפלָן זה וכרסו משתכשך לו במיים. כנגד פניו מתנוסס, גא וקל, מגדלו של מרטין הקדוש, בשמלנית של סלסלות, ושער־הכבוד המצוּיץ, שהמדרגות השחורות והתלולות של רומא־עתיקתא12 מוליכות אליו כאל שערי גן־העדן. בּיקתתי, בֵּי־עָקָתִי, שוכנת מחוצה לחומה: מטעם זה, כל פעם שמראש־המגדל נראה האויב בבקעה, סוגרת העיר את שעריה, והאויב סר אלי. אומנם, חביבה עלי שׂיחת־רעים, אף־על־פי־כן, על האושפיזין הללו הייתי מוכן ומזומן לוותר. על־פי־הרוב מניח אני את המפתח מתחת לדלת ומסתלק לי. ועתים, בחזירתי, איני מוצא לא מפתח, ולא דלת, אלא ד' כתלים בלבד.

מיד אני חוזר ובונה. אומרים לי הבריות:

– שוטה! בשביל האויב אתה עמל. הנח את מאוּרתך ועקוֹר העירה. שם תמצא מחסה ומגן.

ואני משיב:

– דברים בטלים! ניחא לי גם בכאן. ידעתי, כי מאחוריה של חומה בצורה יהא בטחוני מרוּבּה יותר; אך מה אראה שם, מאחורי החומה הבּצורה? חומה ותו לא. סופי שאני נִמוֹק מרוב שעמום. רצוני שאהיה בן־חורין. רצוני – שיהא סיפק בידי להשתרע על שפת ביברון שלי, ולעת בטלה להביט מתוך גינתי אל הבבואות המגולפות על־פני מי־המנוחות, אל הטבעות שמגהקת הדגה על גבי חלקתם, אל העשבים בעלי־התלתלים, המתנועעים על קרקע הנהר, להעלות דגים בחכה, לכסכס סחבותי ולהריק את סירי. וסוף־כל־סוף: הרי כאן דרתי כל ימי, אם טובים ואם רעים, זקנתי מלשנות מקום. שממילא לא יהיו חיי רעים משהיו. טוענים אתם, כי שוב ייחרב ביתי? ייתכן. אלא שאיני מתכוון כלל לבנות בנין עדי־עד. אך המעין הזה, כיון שנתקעתי במקום מן המקומות, שוב לא יעקרוני באפס־יד! שתי פעמים בניתי הריסותי, ועשר פעמים אשוב ואבנה, ולאו־דווקא מחמת תענוג מרובה, שאני מתענג בכך; אך עשרת מונים ירבה שעמומי בעקירתי. שאם כן, נמשלתי כגוף שנתקלף עורו מעליו. אתם מציעים לי אחר, משובח הימנו, צח הימנו, חדש הימנו? הרי כשק המדולדל יהיה עלי, או שיתפּרם ויתקרע. לא, לא! שלי חביב עלי הימנו…

ובכן, נסכם נא: אשה ובנים ובית; האת כל נכסי סיירתי?.. עוד עמדי המובחר שבכולם, לקינוח־סעודה שיירתיו, עוד עמדי – אומנותי שלי. הנני חבר באגודת־אחים ע"ש חנה הקדושה,13 חרש־עצים, בשעת לווית־המת, או תהלוכה של יום־טוב, אני נושא את הנס המקושט במחוגה עלי נבל, ועליו – אמו־זקנתו של אלוהינו המלמדת בכי טוב ראשית־דעת קרוא־וכתוב לנכדתה הבתולה הדרדקת, הלא היא מרים הצדקת. חמוש בכילף, נֶקר ומפסלת, ומקצוּעתי ביד, מושל אני ליד שולחן־המלאכה באלון מסוקס ועץ־אגוז שעוּע כהלכה. מה אני עתיד להפיק מן הקרשים והלוחות? הכל לפי שרירות לבי ו…ארנקם של הלקוחות. כמה בהם צורות רדומות, גנוזות ועלוּמות! כדי להקיץ לה, ליפהפיה הנרדמת, אי אתה צריך אלא להעמיק, כאותו בן־מלך, בעץ פנימה. אך היופי, שאני מוציא מתחת למקצוּעתי שלי אינו יופי של טרזנית. יותר מכל דיאנה14 בלה ומצומקת, שאין לה לא פנים ולא אחור, אשר לאחד האיטלקים הללו, חביבים עלי רהיטים של בורגונדיה, שדוֹק כעין הארד משוּך עליהם, מאוּששים, שופעים, מסובלים באשכולות כשיח־הגפנים, דרך־משל, מין תַּרכּוֹס נאה וכרסני, או קִמְטָר מגולף כרוח דמיונו הגולמני של האומן המופלג הוגו סאמבּן.15 אני מלביש לבתים מלוּאות מעשה־פיתוחים. אני מגולל עגיליהן של המדרגות הלולייניות: וכתפוחים משדרת־העצים, אני מצמיח מן הכתלים רהיטים מרוּוחים ומכובדים, ההולמים בדיוק מקום זה שבו קבעתים. אך טעם גן־עדן הוא לי, כשיש לאל ידי לכתוב על הלוחות את השׂוחק בתוך נפשי המדמה. איזה ניד, איזה ניע, כפף של גב, גאוּת שדיים, תלתלים מצויצים, מעשה־מקלעת או מעשה־גרוטיסקה, או כשאני תופס ביעף וקובע על לוח קלסתר־פניו של עובר־אורח. אני הוא שחטבתי (וזוהי עטרת־תפארת כל מלאכתי אשר עשיתי!), להנאתי ולהנאת כוהן־הקהילה, את ספסלי הבמה בבית־היראה של מונטריאל,16 שדמויותיהם של שני עירונים מגולפות בהם, כשהם מסובים אל שולחן על קנקן של יין ובגילת־נפש שותים “לחיים”, ואריות שניים ניצים על נתח של טרף ובחמת־קצפם שואגים בלי הרף.

פתח בלגימה וסיים בעבודה, סיים בעבודה ופתח בלגימה, – אלה חיים של ברכה!.. בכל פינה שאני פונה אראה סכלים, שפיהם מלא תרעומת. אומרים הללו, כי אין השעה כשרה לזמר זמירות, שהימים ימים זועפים… אין ימים זועפים, יש אנשים זועפים. וברוך שמו שלא עשני אחד מהם. אנשים חומסים זה את זה? מילא, כן היה וכן הווה וכן יהיה עד סוף כל הדורות. תשכח ימיני, אם לא בחמת־קצף כמונו יהיו בני נינינו ונכדינו, לאחר ד' מאות שנה, פושטים איש את עור רעהו ואוכלים איש את בשר רעהו. חס ושלום שאני אומר כי לא ישכילו למצוא שבעים־ושבעה אופנים חדשים לשכלל את המלאכה הכשרה הזאת, אך עלי ועל צווארי, אם ישכילו למצוא דרך חדש בשתייה, וחייכם, שלא ייטיבו לשתות יותר ממני… מי נביא וידע, מה עלילות עתידים מנוולים אלה לעולל מקץ ד' מאות שנה? ייתכן, שבזכות העשבּין של כהן קהילת מידון,17 הבעל־מופת פאנטאגרואֶליון, תשיג ידם לסייר את ממלכת הירח, את בית־היוצר לחזיזים ורעמים ואת אוצרות הגשמים, להשתכן בשמי־השמיים ולעשות הילולא וחינגא עם האֵלים… מילא, אתלווה גם אני אליכם! שמא לא זרעי ולא יוצאי־חלצי אתם? כן תרבו, יקירי! אלא שמקומי שלי בטוח משלכם. מי לידי יתקע, כי לאחר ד' מאות שנה יהא היין משובח כמו היום?

אשתי מוכיחתני על פני, שאני שטוף בלגימה. אין דבר בעולם שאני שונאו. ואוהב אני כל שהוא טוב: שולחן טוב, יין טוב, תענוגים משובחים, בשרניים, ואותם עינוגי־בשר שיש בהם מן המתיקות והקטיפה, שאתה טועמם בהרהורי לבך, – הבטלה בת־השמיים, שבה אתה פועל נצוּרוֹת! (שאתה שליטו של עולם, צעיר, נאה, נוֹצח; אתה המשנה את פני האדמה, שומע קול צמיחתם של דשאים, מסיח עם אילנות, חיות ואלים), – ואותך, חבר זקן, בן־לוויתי הנאמן, ידידי שלי, אכאט18 שלי, עמלי שלי!.. אשריך שזכית לעמוד ליד שולחן מלאכתך, וכלי־אומנותך בידיך, לנסר, להקציע, לשפּוֹת, לפסל, לקרצף ולשבּב גוף נאה ומוצק, סרבּני וצייתני כאחד, עץ אגוז רך ודשן, המפרכס מתחת לידיך, כשדרתה של פיאָה, – גופות ורוּדים וצחוֹרים, גופות שזופים וזהובים של נימפות יערותינו, שנתערטלו מכסוּתן, שנגדעו בגרזן! שמחת היד הדייקנית בתבונות־כּפיה, האצבעות המשׂכּילות, אלו האצבעות הגסות, העושות מלאכת־מחשבת דקה מן הדקה! שמחת הנפש המַשׂכּלת, החולשת על כוחות האדמה, הטובעת בעץ, בברזל או באבן את השרירוּת המתוּכנת של דמיונה האצילי! הנני חש עצמי בחינת מלך המושל במלכות הדמיונות. שׂדי נותן לי את בשרו, כרמי – את דמוֹ. המלאך הממונה על לחלוחית של צמיחה שוקד, לצורך מלאכת מחשבתי, להצמיח, להגביה, לדשן, לעגל, ללטש ולהבהיר את גופותיהם ההדורים של העצים, שאני עתיד ללטפם. כפועלים צייתנים, סרים ידי למשמעתו של בן־משק־מלאכתי, הוא מוחי הזקן, המקבל עליו את מרותי ועורך את המשחק כאוות לבי והרהוריו. ההיטיבו לשמש איש בעולם יותר מששמשוני? ולא מלך בזעיר־אנפין אני? ולא שרוי לי, ראוי לי, שאשתה לחיי? וחלילה לנו לשכוח (אינני מכפויי־הטובה!) גם את חיי נתיני הנאמנים. ברוך יום אוולד בו! כמה דברים של חפץ אתה מוצא על פני הכדור הזה, תאווה לעיניים, חמדת כל חך; אלוהים אדירים, מה טובו החיים ומה נעמו; כל שאני זולל וסובא, רעבוני מתגדל והולך. מן־הסתם איני בקו הבריאות. ריר שותת מפי, כל אימת שעיני רואות את שולחנם הערוך של הארץ והשמש…

אך הרביתי להתהלל, רבותי: החמה נסתלקה; והכפור בעולמי. מנוול זה, החורף, ימח־שמו, נכנס אצלי בלא נטילת־רשות. הנוצה כושלת בין אצבעותי הקפואות. עסק ביש, גזיז של קרח נגלד בכוסי, וחוטמי – יצא סומקו ונכנס חוורונו: צבע מאוס, צבע של בר־מינן, שונא אני את החוורון. הבה נתאושש! פעמוני מרטין־הקדוש מצלצלים ומצטלצלים. חג־האורים היום… “חורף קשה עורף! או כּפוֹר, או פּטוֹר!” אִי, רשע מרושע, מחזק כפורו והולך. ובכן, חזק־חזק־ונתחזק גם אנו! נצא נא החוצה ונתראה אתו פנים…

כפוֹר נאה ומשובח! מאות מחטים דוקרות את לחיי. בקרן של רחוב מזנק הרוח ממארבו ותופסני בזקני. חַמוֹתי! ברוך אתה האלוהים, שהחזרת את הסוֹמק לעור פני… אהבתי לשמוע תחת כפות רגלי קול צלצולה של אדמה שנתקשתה. אני חש עצמי גבור־כוח ממש. מה זאת שכּל הבריות פניהם אבלות ככה וזועפות?..

– הבה־נא, השכנה, עורי נא, אוֹרי נא! וכי מי זה הרעימך ככה? שמא הרוח הפוחז, המפשיל את שוליך? כי לוֹ יאֶה, כי לו נאה, כי שופע־עלומים הוא; מי יתנני עלומיו! במקום הראוי נושך הוא, פחזן שכמותו, לקקן שכמותו, יודע הוא היכן הממתקים! אורך־אפים, סנדקית שלי, הכל צריכים לחיות… ואנה תרוצי ככה, מָשָל שדים דופקים אותך? אל עבודת־הבורא? Laus Deo19 יתברך שמו, שכוחו עמו לקרוע את השטן המשחית בכל עת תמיד. הבוכה – יצחק צחוֹק, והקופא – יכּווה באש… אכן, הנה כבר צוחקת אַת? משמע, הכל כשורה… ואני אנה אני רץ? אל עבודת־הבורא, כמוך. אך לא זו שבבית־היראה, אלא זו שבשדה.

תחילה אני נכנס אצל בתי, ליטול את גלודי הקטנה שלי. יום־יום אנו יוצאים לשוח יחדיו. זוהי רעוּתי הטובה ביותר. רחל בתי הקטנה, קרקרנית שלי, צפצפנית שלי, כבר מלאו לה חמש שנים, זריזה מעכבר, ערמומית משועל. אך ראתני, מיד רצה לקראתי. יודעת היא, כי ספורי־מעשיות נוֹשרים מחיקי; והיא אוהבתם לא פחות ממני. אני אוחזה בידה:

– בואי, פעוּטה, נלך לקבל פניו של העפרוני.

– העפרוני?

– חג־האורים היום. ואינך יודעת, כי היום הוא חוזר אלינו מן השמיים?

– ומה עשה שם?

– היה מבקש לנו אש.

– אש?

­– האש העושה שמש, האש המרתיחה את סיר הארץ.

– ובכן, האש עפה מפה?

– כמובן, ביום־טוב של כל־הקדושים. בכל שנה, בחודש נובמבר, היא עפה לחמם את כוכבי השמיים.

– ואיך היא חוזרת?

– שלוש צפרים יוצאות להביאה.

– ספּר…

היא מטופפת על פני הדרך. בפקרס של צמר לבן העשוי לחמם, בכְבֵנָה של תכלת לראשה, משולה היא לירגָזי, אין היא חוששת מפני הצינה; ואף־על־פי־כן הסמיקו לחייה העגולות כשני תפוחים, וקלח־הכרוב של אפה קולח והולך פלגי־פלגים.

– הבה נא, שְמַרְקָעִית שלי, מחטי נרוֹתיך. או שמא לכבוד חג־האורים הדלקת אותם? הנה כבר הדליקו את המנורה בשמיים.

– ספּר, סבא, על שלוש הצפרים…

(אוהב אני שיהיו מפצירים בי).

– שלוש צפרים יצאו לדרך. שלושה ידידים אמיצי־לב: הגדרוני, האדמוני וידידוני־העפרוני. הגדרוני, הזריז ומזורז כאֶצבּעי וגאוותן כּארטבּן,20 הוא ראשון רואה אש נאה, המתגרגרת והולכת, כגרגיר של דוחן, בחללו של אוויר, מיד קופץ אליה וקורא: “אני תפסתיה! אני! אני!” והשאר קוראים בקול: “אני! אני! אני!” אך הגדרוני כבר חטפה ביעף וכחץ־מקשת טס למטה. “אני בוער, אני בוער! היא צורבת!” וכחררה של דייסה רותחת מגלגלה הגדרוני מקצה מקורו אל קצהו. לא יוכל שאת עוד, פער את פיו, ולשונו מקולפת; והרי הוא פולטה ומתחת לכנפיו קולטה… “וי, אני בוער!” וכנפיו הקטנות אש אחזה בהן… "הראית את סימני הכוויות שלו ואת נוצותיו המסולסלות?) מיד חש האדמוני לעזרתו. נוטל במקורו את גרגיר־האש ובחרדת־קודש טומנו בתוך אפודתו הרכּה. מיד מאדימה אפודתו הנאה, מאדימה והולכת, והאדמוני קורא בקול: “לא אוכל עוד! לא אוכל! בגדי נחרך!” כאן מתעופף ובא העפרוני, הידידוני אמיץ־הלב, תופס ביעף את האש, שכבר נשאה רגליה לנוס השמימה, וחיש־קל, כחץ מקשת בּל יחטיא המטרה, קוֹשט־נופל ארצה, ומקורו טומן את גרגיר השמש בתלמינו הקופאים, המתמוגגים מרוב תענוג.

נסתיים ספור־המעשה שלי. עכשיו פוצה גלודי את פיה ומקרקרת. כשהגענו למוצאי העיר, כּתפתּיה, כדי לעלות לראש הגבעה. השמיים אפורים, השלג מחריק מתחת לנעלי העץ. השיחים והעצים, הכחושים כגל של עצמות, מכורבלים בלוֹבן. עשנן הכחול של הבקתות מיתמר לאטו. ואין קול מסביב, חוץ מקולה של הקרקרנית שלי. הגענו לראש הגבעה, לרגלי – עירי, שאיאונה21 העצלנית וביברון הבטלני עוטרים אותה בסרטיהם. ואפילו היא צנופת־שלג כולה, צפוּדה, סמוּרה, קופאת מקור, – תּחַם עלי נפשי מדי אראֶנה.

עיר יפת־הזהרורים, חמוּקת־הגבעות! משורגים כּקשין של קן־צפרים, מתפתלים על סביביך קוויהם הענוגים של המורדות העבוּדים. גליהם המוארכים של ההרים המיוערים נעים ניע של רוך, טורים־טורים חמשה־ששה מספרם; ובמרחק יכחילו וילכו, משל היו ים. אך אין כאן שמץ מאותו רהב בּוֹגדני, שטלטל טלטלה גדולה את אוּליסס מלך איתקה,22 אותו ואת ספינותיו. לא סופות, לא נכלי־מזימות. הכל שרוי בשלווה. ורק זעיר־שם זעיר־שם כעין אנחה מנשׂאה את חזה של אחת הגבעות. מגל אל גל, בלא חפזון, מפליגות דרכים למישרים, בהניחן אחריהן מעין עקבות של אנייה. להלן מזה, על דבשות משבּריו של אותו ים, מגביהה מגדלין־של ווזלה23 את תרניה. ובסמוך, במקום עיקולה של איאונה הפתלתוֹלת, משרבבים סלעי באסוויל24 ממעבית של יער את קרני־שיניהם כמַלתעות של חזיר־הבר. במכתש, במעגל הגבעות, מַטה העיר, המרושלת והמקושטת, מעל למימי הנחל את גניה, את בקתותיה, את בלואיה ותכשיטיה, את כל הזוהמה וההרמוניה של גופה השרוע, ואת ראשה המעוטר במגדל מפולש.

כך הנני מתענג על הקונכיה, שאני הוא שבּלוּלָה שנשתרבּב מתוכה. פעמוני בית־היראה שלי מריעים בבקעה. קולם הזך משתפך והולך כסילון של בדולח באוויר־הכפור הדק. ועד שאני מתענג, בשאפי לקרבי את המוזיקה שלהם, בוקעת רצועה של חמה ופולחת את הנרתיק האפור שהסתיר את השמיים. אותה שעה מוחאה גלודי שלי כפיים וקוראה:

– סבא, אני שומעת! העפרוני, העפרוני!..

ואני צוחק משפע נחת לשמע קולה המתרונן, מנשקה ואומר לה:

– גם אני שומע את קולו, קול העפרוני, מבשר האביב…


 

פרק שני: מצור או רועה, זאב וכבש    🔗

"הַכְּבָשִׂים הָלַלַוּ – שְׁלָשְתָם יַחַד

יִטְרְפוּ אֶת הַזְּאֵב טְרְפָה נִצַּחָת."


אמצע פברואר

מרתפי מתרוקן והולך. החיילים, שדוכסנו, האדון לבית נוור,25 שְלָחָם אלינו להיות לנו למגן, שוקדים עכשיו לברז את חביתי האחרונה. אל נוציא את הזמן לבטלה, נלך להשתתף עמהם בלגימה! אם נגזר עלי שאתרושש, מילא, על כל פנים, בלב שמח. לא פעם ראשונה היא לי! ואם ירצה השם, לא תהא זו גם האחרונה.

אנשים נלבבים! גדול צערם מצערי, כשאני מבַשׂרם, שהלחלוחית מתמעטת והולכת. יש מן השכנים, שבאים לידי חולשת־הדעת, ונפשם מדוכדכת עליהם. ואלו אני חדלתי, מחמת הרגל: פעמים הרבה, בימי־חלדי, ראיתי תיאטראות של חברה־לצים אשר כאלה. והריני מקל את ראשי כנגדם. ראיתי גם ראיתי מיני פרצופות ומסכות, מיום שבאתי לעולם, – שווייצים, אשכנזים, גאסקונים, לותרינגים, סוסי־מלחמה, בכלי־ריתמה וכלי־זין, ארבּה זה, כלבים רעבים אלה, המוכנים בכל עת לטרוף בשר־אדם! ההבין מי בזמן מן הזמנים על מה ולמה הם אוסרים מלחמה? אתמול למען המלך, היום למען “האגודה”.26 עתים חַנפי האפיפיור, ועתים – ההוגינוטים, וערכם של אלה כערכם של אלה: המתוקנים שבהם אינם שווים בנזק החבל שבו יתלוּם. וכי מה איכפת לנו, אם רמאי פלוני או רמאי אלמוני מלכלך ידיו במרמה וגזל בחצר־המלכות? ועוד יערבו את לבם לצרף לעסקיהם הכשרים את האלוהים… במעי הדגה השבעתיכם, רחימאים שלי: חדלו לכם מן האלוהים! שכבר הגיע לפרקו! אם הכּכם השחין, – התגרדו בעצמכם, והאלוהים ידיו רב לו להושיע לעצמו: ברוך השם, אינו גדם, ואם ירצה השם, יתגרד בשעת הצורך…

אלא שהצרה היא, שהם מבקשים לאנוס גם אותי לשטוֹת בו!.. רבונו של עולם, אני משבח לך ומפאר את שמך ומאמין באמונה־שלימה, בלא שום יוהרה כלל, כי לא פעם אחת בלבד אנו מזדמנים בכל יום ויום, אם אמת אומר המשל הקדמוני ממשלי העם הגאלי הנאים: “השותה יין רואה אלוהים עין־בעין”. ואף־על־פי־כן, לעולם לא תעלה מחשבת־בליעל על לבי לומר, כצבועים הללו, שאתה ידידי־ורעי, שאתה לי שני־בשלישי, ואת כל תרפ“ט ענייניך הפקדת בידי. הלא תודה ולא תכחד, כי הרפיתי ממך ואיני טורד אותך; ואין לי אלא בקשה אחת בלבד, שתרף ממני גם אתה. שהרי גם בלעדי זאת מרובה המלאכה לשנינו, לערוך סדרים איש איש במשקו שלו; אתה בש”י עולמותיך הגדולים, ואני – בעולמי הקטן שלי. רבונו־של־העולם־כולו, חירות נתת לי, ואני משלם לך מידה כנגד מידה. ובני־בליעל אלה רוצים שאהיה מכלכל את עסקיך שלך, שאדבר בשמך, שאפסוק הלכה, היאך ניחא לך שיאכלוך, ואשר יאכלך בדרך אחר – אשימנו שונא לי וּלך!.. לי? חס־ושלום! אין לי שונאים. כל בני־האדם ידידי הם. ואם מתקוטטים הם, – מילא, רצונו של אדם תענוגו, ואני את נפשי הצלתי! כן, אילו יכולתי להצילה, הצרה היא שאין מניחים לי, המנוולים. אם לא אהיה שונא לאחד מן השניים, יהיו שניהם כאחד שונאים לי. מילא, יהי כן, אם בין המחניים אני עתיד לספוג מכות כפליים, נפליא מכות גם אנחנו! אני מוכן! לא לעולם נהיה סדן, ורק סדן; ואם נגזר עלינו שתחילה נהיה סדן, הרי סופנו שנהיה הפטיש החזק.

אך מי יסביר לי, לשם מה נבראו כל הבהמות הללו, כל הליסטוֹקרטים הללו, כל המארקיזים שאת דמינו הם מקיזים. כל אנשי־הפוליטיקה, שרוממות ארצנו בגרונם וכל היום אומרים “פּה־לי־תקח”, ובכרסמם את כספנו וזהבנו, ילטשו עין גם אל טוּב שכנינו, יתנכלו לאשכנז, יחמדו את איטליה, ואל הרמונו של התּוגר הגדול יתקעו חוטמם, בחפצם לבלוע את חצי כדור־הארץ, ובעצמם לא יוכלו לגדל בו אפילו קלח של כרוב!.. רב לך, ידידי, ותתקרר עליך דעתך. לא כדאית הרוגזה. טוב ויפה הוא העולם כמות שהוא… עד שנבוא יום אחד וניטיבנו שבעתיים (ואת הדבר הזה נעשה בהקדם האפשרי!). אין לך ברייה עלובה בעולם שלא תצלח למאומה. שמעתי, כי יום אחד היה רבונו־של־עולם (אל אלוהים, מה לי שאתה שיחתי כל היום?) מהלך עם פטרוס בבית־לחם27 וראה שם אשה אחת יושבת על סף־ביתה, ונפשה שוממת עליה בתוחלת־שווא. וכל־כך נשתעממה, שנתגלגלו עליה רחמיו, כביכול, ובטוב־לבו פשפש בכיסו והוציא משם, לפי השמועה, מאה כינים, הטילן אליה ואמר לה: “הרי לך, בתי, ותגיל עליך נפשך!” ננערה האשה והיתה עורכת ציד; וכל פעם שזכתה למעוך לו, לאחד השרצים, היתה מגעגעת בצחוק מרוב תענוג. כיוצא בו אתה מוצא בחסד שגמלו עמנו השמיים, בהעניקם לנו, לשעשועי נפשנו, שרצים אלה הולכי־על־שתיים, האוכלים עכשיו את עור־בשרנו, ובכן, נגיל ונשמח, חה־חה! בדקו ומצאו, שביצי־כינים סימן לבריות־הגוף (ביצי־כינים – הרי הם קרני ראמים שלנו אדונינו הרודים בנו). נגיל ונשמח, אחי, שאם כן, אין בריאות כבריאותנו! ועוד זאת אגיד לכם (מפה לאוזן): “אורך־רוח! ידנו תהיה על העליונה! קור, וכפור ומנוולים, שבמחנות־הצבא ובחצרות־המלכים, יחלפו וכלא היו, והאדמה הטובה לעולם תעמוד, ואנו עליה, כדי שנשׁית לה זרע לפרי מעיים, והיא ברחם אחד תגמלנו רחמתיים. ולפי שעה נמַצה נא את חביתי! שהגיעה השעה לפנות מקום לבציר החדש”.


בתי מארטינה אומרת לי:

– סתם רברבן אתה! לשמע דבריך אפשר לשער, שאין לך בעולמך שום יגיעה כלל, אלא יגיעות הגרגרת בלבד: ללכת בטל, לקשקש בלשון כענבל של פעמון, להלחית בצמאון ולפעור פה לכל עורבא פרח, שכל חייך, כביכול, בי־הילולא, ואתה שותה כספוג מכל הבא לפה; ולעצמו של דבר, הרי יום אחד בלא עבודה אי־אפשר לך. אדיר חפצך, שתהא מוחזק בעיני הבריות מופקר וקל־דעת, בזבזן בשעות וזלזלן במעות, שאינו יודע לא בליעת ארנקו ולא פליטתו. והרי לעצמו של דבר היית נופל למשכב, אילו נשתבשו שעות יומך ולא נצטלצלו ח"ו אחת לאחת בתכלית הדיוק, כאורלוגין של צלצלי־שמע; ויודע אתה בתכלית הדיוק כל פרוטה ופרוטה שהוצאת למן חג הפסחא דשאתקד ועד כה, ועדיין לא בא לעולם אדם שהצליח להערים עליך באונאת ממון. הוי צדיק תמים, הוי רודף קדים! ראו־נא, ראו את הכבש הלזה!.. “הכבשים הללו! שלשתם יחד יטרפו את הזאב טריפה נצחת”.

אני מצחק, איני משיב לה, לגברתי הנשכּנית. צודקת היא, בתי שלי!.. לשווא היא מַגדת את כל אלה. אך אין אשה מכסה אלא דברים שמכוסים ממנה. ואלו אני גלוי וידוע לפניה, שהרי אני עשיתיה… ובכן, קולא ברוניון, תן תודה, ידידי: שטותים רבים עשית בחייך, אך מעולם לא נכשלת במעשה שוטה גמור. אומנם, גם לך, כלכל בשר־ודם, יש שרירות הרבה, ופעם בפעם אתה הולך בה; אך משתצטרך לידיים חרוצות ודעה צלולה לעבודה, מיד תשיבה אחור. כדרך כל צרפתי, יושבים איתן בקדקדך חוש־הסדר ושכל־הישר, ואפילו אתה משנה את טעמך, כדי לשעשע עצמך, ועושה מעשים־תעתועים, – אין בכך סכנה אלא לאותם סכלים עלובים, שמסתכלים בך בפעירת־פה ומבקשים להידמות לך. מליצות רמות, חרוזים מצלצלים, תחבולות עוקרות־הרים, – כל אלה יש בהם מן הנעימות: שנפשך מתלהבת ומתלהטת עליך; אלא שלצורך זה אין אנו משתמשים אלא בזרדים בלבד; ואלו בגזרי עצים של ממש, הגנוזים באוצרנו, לא נגע. דמיוני מתבדח עלי ומשחק לפני שכלי, היושב לו בנחת וצופה במישחקו. כל זה כדי לשעשעני. עולם ומלואו היא במת־ישׂחָק שלי, ובלי קום מעל כסאי. אני רואה חזון־שעשועים: מוחא כפיים למאטאַמור או לפראנקאטריפה, מתענג על מראה קרב־מתגוששים, על תפארתה של מלכות, קורא “הדרן” לכל האנשים הללו, שמרוצצים את קדקדם. וכל זה כדי להסב לנו תענוג! וכדי להגדילו, הנני מעמיד פנים שאני גופי משתתף בחוכא־ואטלולא זו ומאמין לה. להד"ם! איני מאמין לכל אלה אלא במידה שיש בהם כדי לשעשע את נפשי. משל לאדם ששומע אגדות על בנות־יער… אך לא רק בנות־יער ובנות־מיים מצויות כאן. ישנו אחד רם ונשא, השוכן בזבוּל; אנו מכבדים אותו כבוד גדול; כשהוא עובר בחוצותינו, ולפניו צלב ודגלי־הקודש, לקול מזמורות של תפילה, אנו עוטפים בסדינים לבנים את קירות בתינו. אך בינינו לבין עצמנו…

פטפטן, עפר לפיך! ריח המוקד כבר עולה באפך… רבון־העולמים, לא אמרתי ולא כלום! הנני עומד לפניך בגילוי־ראש…


סוף פברואר

חמור, שלחך את העשב באחו ולא שייר ממנו כלום, אמר, כי שוב אין צורך בשמירה, והלך ללחך (רוצה לומר: לשמור) את האחו הסמוך. חיל־המצב של האדון לבית נוור פנה־הלך לו הבוקר. נתענגה הנפש לראותם, שהם בעלי שוּמן כקותלי־חזירים. נתגאיתי על המַרבק שלנו. נפרדנו, – ולבּנו כּפינו, ופינו כלבנו. הם ברכונו ברכות מאליפות בכל לשון של חיבה ודרך־ארץ, שיהא השפע שרוי בתבואת שדינו, ולא יכה הקרח את גפננו.

– שקוד על המלאכה, דודי, – אמר לי פיאַקר בוֹלאַקר, אוּשפּיזי הקצין (בשם זה הוא מכנני, ולא לחנם, – שנאמר: “איזהו דוד? המפרנס כרס בכל מאד”), – אל תחסוך עמל ויגיעה וּזמוֹר את כרמך, וביום מרטין הקדוש נשוב לשתות את יינך.

בחורים מצוינים! תמיד מוכנים ומזומנים לחוש לעזרתו של אדם ישר־וכשׁר, המסב אל שולחנו ונאבק עם קנקנו.

משנסתלקו, נתרווחו הבריות. בזהירות פותחים השכנים את מכמניהם: הללו, שתמול־שלשום התהלכו בפנים דווּיות ונתאנחו מרעב, משל זאב־ערבות שוכן לו בתוך מעיהם, חופרים עכשיו ממטמונים, מתחת לקש שבממגוּרה, או באדמת המטמוּרה, מיני מזונות להשביע חית־טרף זו. אין לך עני ואביון שלא מצא תחבולה להתאנח תמרורים, ולשייר שיוּרים, ולהטמין היטב את יין־השימורים. גם אני עבדכם (איני יודע כלל היאך נסתבבו הדברים), משנסתלק אושפיזי פיאקר בולאקר (ליוויתיו עד קצהו של פרבר יהודה), זכרתי פתאום, בטפיחה עלי מצח, חביוֹנת אחת של “שאבּלי”, שבהסח־הדעת נטשתיה מתחת לגללי הסוסים, אשר שמה הונחה לצורך החמימות. הנקל להבין, כי נצטערתי על כך צער מרובה; אך הרע – כיון שנעשה נעשה, ועל כורחך אתה משלים עמו. והריני משלים. הה, בולאקר, בן־אחי שלי, איזו טובה גדולה החמצת! איזה יין־המשומר! איזה שופרא דשופרא! אך אל נא, ידידי, תתעצב אל לבך! אל נא תתעצב אל לבך, ידידי: ישתוהו, גם ישתוהו לחייך!


מסבּבים הבריות על פתחי שכנים, מבית לבית, מראים זה לזה מציאוֹת שמצאו איש במרתפו וקורצים עין זה לזה, כאבגוּרים בשעתם,28 ומברכים איש את רעהו. מסיחים על נזקים ועל נשים (על נשים ונזקיהן). צרת שכנים חצי נחמה, ואדם שוכח צרות עצמו. שואלים לשלומה של אשת וינסאן פלוביו. לאחר כל חֲנית־גייסות בעיר, בדרך מקרה משונה, מרחיבה אשת־חיל זו של ארץ גאליה את אבנטה. אומרים “יישר־כוח” לאביה, מתפעלים מכוח מותניו בעיבור בשעת צרה לציבור. ומעשה־ידידות, לשם בדיחות־הדעת בעלמא, ללא שום צדיה, ח“ו, אני טופח על בטנו של בר־מזל זה, שבביתו בלבד, אומר אני, הבטן מלאה, שעה שבשאר הבתים היא חסרה. והבריות מצחקים, אך בדרך־ארץ, מעשה הדיוטות, בכל פה. אלא שאין דעתו של פלוביו נוחה מדברי הברכה, והוא אומר, כי מוטב שאתן דעתי על אשתי שלי. אמרתי לו: “מילא, בר־מזל, שזכה להיות בעל האוצר הזה, פטור מלחשוש לו, שמא יגנבוהו, ח”ו, ויוכל לתת שינה לעפעפיו בשלווה ובטחון”. – וכל הקהל הסכימו וקראו פה אחד: “אמת ונכון!”

אך הנה ימי־החמאה באים עלינו לטובה, ואף־על־פי שעתוּדוֹתינו נתמעטו, מכל מקום מצווה היא להדרם מפני כבוד העיר וכבודו של כל אחד ואחד מאנ"ש. כי מה יאמרו הבריות על קלאמסי, עיר ואֵם במלכות הכרכשאוֹת, אִם לכבוד הסעודה המפסקת אפילו חרדל לא יהא לנו. והמרחשוֹת רוחשות; וריחו הערב של השומן מבשם אווירם של רחובות… “קפצי, לביבה! קפצי, לביבה! קפצי למען גלודי החביבה!”

קול רמרוּם של תוּפים, וקול סלסול של חלילים, וקול צחוק ומצהלות, הלא הם האדונים מיהודה, הבאים במרכבתם לפקוד את רומא.29

בראש הולכים כלי־הזמר ונושאי־הרומח, המנגחים את הקהל באפיהם. אַפּים כעין החדק, אַפּים כעין הכידון, אַפּים כעין קרן־הציידים, אַפּים כעין המפוח, אַפּים כערמונים משובשים בקוצים, ואַפּים הנושאים צפרים בקציהם. דוחפים את הבטלנים, מפשפשים בשמלותיהן של עלמות, הנותנות קול צווחה. אך מנוסה מבוהלת נסים הבריות מפני מלך־מלכי־האפַים, הדוחק ובא כאיל־הברזל, וכגלגל תותח על מכונו, מגלגל את אפו לפניו.

אחריהם באה מרכבתו של צוֹמיאֵל, אלוּף אוכלי־הדגים. דמויות חוורות, ירקרקות, כחושות, זועפות ורוחפות מקור, באיצטלא של נזירים, חבושי ברדסים, או ראשי דגים. שפעה של דגים! אחד אוחז בכל אחת משתי ידיו אוקוּנוס, או שיבוטא; אחד מנופף בשלָש־קלשון שבידו צרור של קברנוּגות משופדות; ואחד – ראש של אברומה לו על כתפיו, ומפיו משתרבבת שבוטית, והוא מנסר במסור את בטנו הרחושה מדגים ומשריצם מתוכה. נפשי סולדת לאחוריה למראה הדבר… אחרים פוערים פיהם, נותנים בו אצבעותיהם כדי להרחיבו, ונחנקים, בתחבם לתוך לועם (לשתות!) ביצים שמתקשות ליכנס פנימה. ומשמאל ומימין, ממרומי המרכבה, נזירים חנפים, במסכות של עטלפים, עושים מעשה דייגים ומעלים בחכה מבני־הנעורים, המקפצים כגדיים, ופיותיהם פעורים, חטוף ובלוע מכל הבא ללוֹע: אגוזים מסוּכּרים, או חריוני צפרים. ומאחור מרקד, מרקד והולך, שד בבגדי שר־המבשלים ובתרווד גדול בוחש באילפס, נוטל מלוא הכף מן הנזיד הקלוקל ומלעיט שלושה חייבי־גיהינום יחפים, ההולכים פנים מול עורף, בשרבבם בין שלבי הסולם את פרצופיהם הנעווים, החבושים בכומתות של צמר־גפן.

אך הנה־הנם הגיבורים חתני־היום! על כסא־הכבוד של קותלי־חזירים, בצל אפריון של לשונות מעושנות, מופעת לה מלכת הכרכשתאות, נזר של נקניקי־צרוולאט30 על ראשה, ענק של נקניקיות מעשה מחרוזות לגרגרותיה, והיא ממוללתן דרך גנדרנות באצבעותיה הבשרניות; ומשרתים, שומרי־ראשה, סביב לה, נקניקים לבנים ונקניקים שחורים מנקניקי קלמאסי, אשר שר־צבאם האדון כרכשתא מוליכם אל הנצחון והתהילה. נורא־הוד מראיהם, בלכתם מזוינים בשפודים ומחטים־של־סינוּק, וכולם מִשמַנים וצחצוחי־זיו. וכן חביבין עלי נשואי־הפנים הללו שבטנם דוּד, או גופם פשטידה מבוצקת, ובידיהם, מעשה מלכים־קוסמים, ראש של חזיר, בקבוק של יין אדום־כהה, וקדירה של חרדל דיז’ון.31 בצלצלי־שמע של כלי־נחושת, מצלתיים, מְקַפּוֹת, מחבת ומרחשת, יוצא, לקול צחוק מסביב, רכוּב על חמורו, מלך בעלי־הקרניים, ידידנו פליביו. אכן, ונסאן הוא שנבחר! בשבתו אחורנית ופניו אל זנב החמור, מצנפת רמה לראשו וגביע בידו, מקשיב הוא לפמליא שלו, שנצטרפה מרפסוֹדאים, כת של שדים מקרינים, המכתפים אחד כדוּם ואחד מוֹט, ובקול גדול, בצרפתית צחה וברורה, ללא שום כיסוי והעלם, מספרים כל כבודו והדרו. אותה שעה הריהו כאחד חכם־ורגיל, שאין בו גאוה אלא שמינית־שבשמינית. בשוויון־נפש הוא שותה מגביעו, וגרגרתו כולה משקה; אך בעברו על פני אחד הבתים, שנתמזל באותו עניין עצמו, הריהו נושא את גביעו וקורא בקול: “הוי, אחי־לצרה, לחייך!”

לסוף, לנעילת התהלוכה, מוֹפעת מלכת־האביב יפת־התואר.

עלמה, רעננית, ורדנית וחייכנית, שמצחה צח מחלב, ושערותיה גולשים ממנו ויורדים תלתלים זהובים וקלים, מעוטרת בּכוֹרי־אביב צהובים ומפיקים זיו. ואזור־הכתף על חמוקי שדיה הקטנים מעשה עגילים ירקרקים של אגוזים דקים. בארנק מלא ומצלצל, הקשור לה בחגורתה, ובקֶלֶת שבידה, היא מגביהה גבותיה הנהירות ובפתחון שתי עיניים כתכלת השמיים, בפשיקת שפתוֹתים וחשיפת שינים נוצצות כפנינים, חדות כסכינים, היא שרה בקול דק שיר מזמור על צפור־דרור שקרובה לחזור. על ידה בקרון רתום לאַרבעה שוורים גדולים, לבנים, – בתולות הנאות לפרקן ופרקן נאה להן, ריבות זיוותניות, שגופותיהן דשנים וקומתן זקופה, ונערות בגיל שאין בו נחת לבעליו, משל לאילנות רכים, שנשתרבבו סעיפיהם אילך ואילך, אין בהן אחת שאין בה מום ויש בה מתום, אך גם מה שיש להן דיוֹ לזאב שיזללנו בתיאבון גדול. לכלוכיוֹת־של־חן! מהן כלוּבים בידיהן מלאים צפרי־מסע; מהן שולות מקלתה של מלכת־האביב וזורקות אל הבטלנים מיני פרפראות ומִפתעות, כגון: חפיסה מוּעפת, שצרוּרות בה שמלה ומצנפת, קליות של שקדים בסוּכּר, שירי ידידות ויקר, ועתידות משמיים – ולא עלינו, גם קרניים…

הגיעו העלמות אל השוק שבקרבת המגדל, מיד קופצות ויורדות מן המרכבה ומרקדות על פי הכּכּר עם הלבלרים והפקידים שבאותו מעמד, ואותה שעה מַחמיאֵל, צוֹמיאֵל וקרניאל מלך המקרינים ממשיכים את תהלוכתם החגיגית, נסוע וחָנה בסילוּק מסעות כל כ' פסיעות, כדי להטיח את האמת בפי הבריות, או לחזותה בזוטו של גביע.


הָבָה וְנִשְׁתֶּה מְלוֹא הַקַּנְקָן!

שֶׁאִם לֹא נִשְׁתֶּה, לֹא נָזוּז מִכָּאן!

לֹא!

לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵיזֶהוּ שׁוֹטֶה?

הַיּוֹצֵא לַדֶּרֶךְ וְאֵינוֹ שׁוֹתֶה."


אך מריבוי ההשקאה הלשון טופחת, וההתלהבות מתקפחת. מידידי ונסאן ופמליא שלנו אני פורש, בשובם לחנוֹת בצל קורתו של בית־מרזח. הדוּר־נאֶה זיוו של יום מלישב חבוש בכלוב. הבה־נא נשאף את צחוּת אווירו של השדה!

ידידי הוותיק הכומר שמאי, שבא מכפרו בעגלתו הרתומה לחמור, לעשות משתה־מְרֵעוּת בביתו של האדון הגבאי של כנסיית מרטין הקדוש, מזמינני לנסוע עמו כברת־דרך. והרינו לוקח עמי את גלודי שלי, ושנינו יושבים בתוך כרכרתו. שא רגליך, בן־אתונות!.. כל־כך קטן הוא, שאני מציע להושיבו בתוך העגלה בין גלודי וביני… מתמשכת והולכת דרך לבנה. שמש מתנמנם כאחד הישישים ויותר משהוא מחמם אותנו, הוא גופו מתחמם, משל לזקן ליד אח מבוערת. נתנמנם גם החמור והיה עומד תחתיו ומהרהר, עד שנתכעס הכומר והרעים עליו בגרונו:

– מאדלוֹן!

נתחלחל החמור והיה מטרף ברגליו הקטנות אילך ואילך בין שני מסלולי־הדרך וחוזר ומשתהה בהרהוריו, ואָזניו ערלות משמוע קול הגערה.

– אי, ימח שמך! אילמלא אות זה של שתי־וערב, – רוטן שמאי, המדרבן את עכוזו בקצה המקל שבידו, – הריני משבר בתענוג גדול אַלָה זו שבידי על חוט־השדרה שלך!

כדי לפוש קמעא, חונים אנו לידי בית־קפילין ראשון במפנה הדרך, היורד משם אל הכפר הלבן אַרם, שטובל במיים זכים את פרצוף פניו הדקים. בשדה הסמוך מרקדות בחורות בהקפת עץ־האגוז הגדול, המתפשט בהרחבת־דעת יתירה ונושא אל השמיים הלבנים־האפורים את ידיו השחורות ואת מצבתו האדירה והחשופה. נצא עמהן במחול! הן שהביאו לביבה של צום־הבשר משלוח־מנות לסנדקית עורבת־הנחל.

– הביטי, גלודי, וּראי את מארגו העורבת,32 היאך היא יושבת לה באפודתה הלבנה על שפת הקן, הנה שם, למעלה־למעלה, ונרכּנת להביט למטה. אי, קרקרנית סקרנית שכמותה! כדי שלא יתעלם דבר מעיניה הקטנות והעגולות ומלשונה הפטפטנית, בנתה לה קן, בלא דלת ובלא חלון, באמירו של אילן, והוא פתוח לכל רוחות השמיים. צינה תוקפתה, גשם מרטיבה, – ולא איכפת לה! שבשכר זה היא זוכה לראות את הכל. רוּחה רעה עליה היום, וכל עיקרה אומרת כביכול: “מה לי ולמשלוח־המנות הזה? שוטים, סלקו מתנותיכם! או שמא סבורים אתם, כי אילו חשקה נפשי בלביבותיכם, לא היה לאל כנפי לעוף ולקחתן בעצמי? האוכל מתנות אינו זוכה ליהנות; ומים גנובים ערבים ואהובים.”

– אם־כן, סבא, למה מביאים לה דורון זה של לביבות וסרטים נאים? מדוע מברכים לה, לגנבית זו, ברכת יום־טוב?

– לפי שבעולם הזה, להווי ידוע לך, אשרי אדם שחי בשלום עם רשעים, ואוי לו למי שחי עמהם בריב.

– אכן, קולא ברוניון, מוּסר נאה אתה מטיף לה! – מרטן הכומר שמאי.

– לא אמרתי שמידה נאה היא באדם, אמרתי שמנהגו של עולם הוא, וכל הבריות עושים כן, וגם אתה בכלל זה, אישי הכומר, ראש וראשון לכולם! ויכול אתה לגלגל עיניך כאוות נפשך! כשמזדמנת לך אחת מאותן ציילניות, שרואות הכל ויודעות הכל ותוקעות חוטמן בכל, ופיהן חֵמָת מלא לשון־הרע, – האמנם כדי לשתקה לא היית מוכן לסכּוֹר פיה בלביבות?

– אל־אלוהים ולוואי ונסתפקה בכך! – קורא הכומר.

– הנה דיברתי דופי במארגו העורבת, והיא טובה מכל אישה שבעולם, שלשונה, על־כל־פנים, יש בה לעתים צד של תועלת.

– ומהו, סבא?

– כשבא זאב, היא פוצה מַקור ומצווחת…

וכך הוה: אותה שעה ממש פותחת העורבת את פיה ומצווחת צווחה גדולה. מחרפת היא, מקללת היא, מטפחת בכנפיה, מתעופפת כה וכה ושופכת קיתון של גידופים על מישהו, או על משהו בעמק אַרם. מכּרמלית־היער נענים לה המחותנים בעלי־הנוצה, שארלו עורב־הציצה וקולא עורב־העמקים, וקוראים בקול מנסר ומורתח, כמוה. הבריות צוחקים, הבריות קוראים: “זאבים! זאבים!” ואין מאמין בכך. ואף־על־פי־כן, על כל צרה שלא תבוא, הולכים לראות… (יפה האמונה; אך מראה־עיניים יפה הימנה). ומה רואות עיניהם? אֵל אלוהי הרוחות! פלוגת אנשים מזוינים דוהרים הֶרָה. אנו מכירים אותם, הלא הם בני־השחץ, הגייסות של ויזלֶה, אשר בדעתם כי התרוקנה עירנו משומריה, אמרו בלבם לצוד את העורבית (לא את זו הנ"ל) בקנה!..

הלא תבינו מדעתכם, כי אין אנו שוהים ופוהים להסתכל בהם! הכל צועקים: “מלטו נפשותיכם!” מיד דוחקים זה לזה ודוחפים זה לזה, נושאים רגליים ופורצים פרץ גדול על פני דרכים, על פני שדות, אחד על גחונו, ואחד על הצד־שכנגד של כבודו־ועצמו. אנו, שלשתנו, קופצים ועולים לתוך עגלתנו הרתומה לחמור. כמי שרמזוהו ונרמז, טש מאדלון כחץ ירוּי, מוצלף בכל מאמצי־כוחו של הכומר שמאי, שמרוב ריגוש שכח לחלוטין את המצווה של כיבוד גב הנושא אות־של־צלב. אנו דוהרים בתוך נחשול גדול של בני־אדם, הצווחים ככרוכיות, ועוטי אבק ותהילה נכנסים ראשונים לקלאמסי, ובעקבינו – שאר כל הבּרחָנים. הכרכרה מכרכרת, האתון דוהרת, הכומר מצליף בשוט וסנוקרת, ואנו חולפים במרוצה נמהרת על פני הפרבר בייאן, חלוף וקרוא בקול גדול:

– האויב, האויב קרב ובא!

תחילה צחקו הבריות למראינו, אך עד־מהרה נתחוור להם עצם העניין, מיד הרחיש הכל, כתל־של־נמלים שנעצו בו מקל. והיו הכל מתחבטים, יוצאים במרוצה ונכנסים בבהלה וחוזרים חלילה, אנשים תפשו כלי־זין, נשים צררו צרורותיהן, ומטלטלין הושמו בסל־כתפיים ונטענו על עגלות־יד; כל שוכני הפרבר נטשו משכנותיהם ונהרו העירה לחסות בסתר חומותיה. הרפסוֹדאים, בתלבושתם ומסכותיהם, בעלי־הקרניים, בעלי־הצפרניים ובעלי־הכרסים, אחד בדמות גארגאנטוּאַ,33 ואחד בדמות אשמדי; כולם כאחד חשו אל המצדות, מזוינים בכדומים ובצלָצלים. ובהגיע חלוצי האדונים מווזלה עד שערי־העיר, כבר היו הגשרים מונפים, ומעבר לתעלות משם לא נוֹתר איש מאנשי שלומנו, פרט לכמה אביונים, שכיון שלא היה להם דבר לאבדוֹ, ממילא לא היו בהולים להצילו, וכן מלך בעלי־הקרניים, ידידנו פליביו, שפמליה שלו עזבתו, ושכור כלוט, שתוי עד נחירי־אפו, היה מנחר על אתונו וזנבה בכפו.

וכאן רואות עיניכם בעליל יתרונו של אדם שאויבו צרפתי. שאר מטומטמים, – אשכנזים, שווייצים או אנגלים, שזרועם נאדרת, וחכמתם נעדרת, ודבר שאתה אומרו להם בראש־השנה מתחוור להם בשמיני־עצרת, – היו סוברים, מן־הסתם, שמלעיגים עליהם; ואסימון לא הייתי נותן במחיר נפשו של פליביו העלוב… לא כן אחינו בני־עמנו, שמבינים זה לזה ברמיזא. מכל מקום שתבוא, מאיל דה־פראנס34 או מפרוֹבאנס,35 משאמפאן או מבריטאן, אם אתה אווז מבּוֹס, או חמור־גרם מבּוֹן, או ארנבת מווזלה, ואפילו אתה מתכתּש עם שאר בני־עמך, – מכל מקום בהלצה נאה ומשובחת תשׂבּע מלוא כף נחת, כדרך בן־צרפת מבטן ומלידה. למראה סילנוס36 שלנו געו כל מחנה האויבים בצחוק גדול, בפה ונחיריים, בלוֹע וקרניים, בלב ומעיים ובכל מאוֹדם, וחייכם וחיי ריגוברט הקדוש, שכיון שראינו אותם צוחקים כך, היינו גם אנו מתפקעים מצחוק, איש על סוללתו. לאחר־מכן היינו משגרים זה לזה אל מעבר התעלות לשון גידופים מבדחת למדי, נוסח אַיאַקס והקטור איש־טרויא,37 אלא שגידופינו שלנו היו בלולים בשמן מזוקק שבעתיים, וכבר אמרתי לכתבם על ספר, ולא נסתייע הדבר מפני דוחק השעה; ואף־על־פי־כן עודני עתיד לרשמם (אורך־רוח, רבותי!) בפנקס, שבו רשומים עמדי, זה לי שתים־עשרה שנה, מיטב הבדיחות והניבול־פה אשר שמעתי, אמרתי או קראתי בספר (באמת, חבל על דאַבדין!) במשך נדודי הרבים בעמק הבכא הזה. אפילו עכשיו, כשאני מהרהר בהם, בטני מפרכּסת, ונוצתי הטילה רבב מן הקסת.

אחרי שקראנו קריאה הרבה, די והותר, דין היה שנעשה מעשה (שמעשה אחרי דיבור – מנוחה). לא אנו ולא הם נתאווינו לכך. סיכּלנו מזימתם: היינו שרויים במחסה; לטפס ולעלות על חומותינו לא נשתוקקו כל עיקר: שעל־נקלה אתה יוצא מכאן בריסוק אברים. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ועל כורחם גמרו לעשות מעשה כלשהו, ויהי מה. הבזיקו בֶּזֶק של אבק־שריפה, הפיחו כמה פיחות של נפץ, לאמור: “נתאווית תאווה, הרי לך, ויבושם לך!” שום ברייה לא ניזוקה בכך, אלא האנקורים בלבד. ישבנו בשלווה ליד המעקה בסמיכת גב על הכותל וחיכינו לבוא השעה שיחדל הירי מהתם להכא, כדי שנירה גם אנו מיריות רובינו, ואפילו בלא שום התכוונות כלל (לא כדאי להזדקר ולהסתכן יתר על המידה!). ולא העיזו אנשינו לשרבּב ראשם ולהציץ אלא לשמע צווחות שבוּיינו, שנפלו בידי צר: היו שם למעלה מתריסר אנשים ונשים מבני בייאן, שהועמדו בשורה אחת, פניהם אל החומה ואחוריהם אל שוביהם, וספגו מלקות, והיו מצווחים ככרוכיא, אף־על־פי שהצרה לא היתה גדולה ביותר. כדי לעשות נקמה באויבינו, עברנו, בצל מבטחים, לאורך סוללת הביניים, עבוֹר ונפנף מעל חומה בכידונינו, שקותלי־חזירים, נקניקים וצרוולאטין היו שפודים בהם. שמענו את נהמת הצרים עלינו, השוקקים ומהמים מחמת־קצף וחמדה רבה, ודעתנו נתבשמה עלינו. וכדי שלא לאבד טיפה מאותה בסימוּת־הדעת (אם נזדמנה לך חתיכה ממוחיה, גָרם העצם עד תמציתו). משהחשיך היום, השגנו בשיפועים מתחת לכיפת השמיים שולחנות ערוכים, מלאים מטעמים ובקבוקים, והחומה לנו מחסה; אכלנו ושתינו ברעש גדול, בקול זמר וקריאות “לחיים” לכבוד הסעודה המַפסקת. והללו רואים, ומעיהם מתחתכים. וכך עבר עלינו היום בנעימוּת, בלא היזק של ממש, פרט לתקלה אחת, שאירעה לאחד מאנשי־שלומנו, גינוֹ השמן איש פּוּסוֹ,38 שבהיותו בגילופין נתאווה לטייל על גבי החומה, והכוס בידו, להתגרות באויבינו, וביריה מקנה־רובה נתפצפצו כוסו וקדקדו גם יחד. ואף אנו מחצנו מחץ לאחד או שניים מהם, בתשובת־המשקל, אלא שרוחנו הטובה עלינו לא נתעכרה בכך. בידוע, שאין מָשׂוֹשׂ בלא שברון־כיס.

כל אותה שעה היה שמאי מצפה לחשכה, שיוכל לצאת מן העיר ולשוב לביתו. בכל לשון של שידולים שידלנוהו, לאמור:

– אחינו, הסכנה מרובה, מוטב שתמתין עד יעבור זעם. והאלוהים ידאג לאנשי קהילתך.

והשיב:

– מקומי בתוך צאן־מרעיתי. כי יד האלוהים אנוכי, ואם אחסַר, יהא אלוהינו גדם, ח"ו. ואם אהיה, לא יתגדם, על דברתי!

– אני מאמין, אני מאמין, – אמרתי לו, – הוכחת דבר זה בעליל, שעה שבאו ההוגינוטים וצרו על בית־הפעמון שלך, ואתה קטלת באבן גדולה את קצינם פַּפִּיפָג.

– תדהמה רבה נדהם אותו רשע, – אמר שמאי, – כמוהו כמוני. טוב־לב אני מטבע ברייתי, ונפשי סולדת עלי ממראה של דם, שמראה של תעוּב הוא, אך השד יודע, מה פרכוס מפרכּס שם בקדקודך, שעה שאתה שבוי בתוך המון־עם, שרוח תזזית נכנסה בו. אתה נהפך לזאב טורף!

אמרתי לו:

– אמת ונכון! בשר־ודם, כיון שנקלע לתוך המון־עם, מיד דעתו מסתלקת ממנו. מאה חכמים הופכים בּער, ומאה כבשים – זאב מיער… אך כיון שהגענו לכך, הגידה נא לי, אישי הכומר, האיך אתה מפרנס את הסתירה שבין שני מיני־מוסר: מוסרו של היחיד, השרוי פנים־אל־פנים עם מצפונו ומבקש שלום לעצמו ולזולתו; ומוסרם של עדרי־אדם, רוצה־לאמור מדינות, ההופכות מלחמה ופשעים לצדָקות ועוז? אלה מהם דברי אלוהים חיים?

– קוּשיא נאה, לעזאזל! אלה ואלה, שהכל בידי שמיים!

– משמע, שהשוכן בשמיים הוא גופו אינו יודע את צביונו האמיתי; או חוששני, שיודע, וידו קצרה להושיע. כשעסק לו עם כל אדם ואדם בפני עצמו, הרי מלאכתו קלה: שבלא יגיעה יתירה הוא כופאו להיות צייתני. אך כשבני־אדם מתקבצים בהמון, ידו על התחתונה. וכי מה כוחו של יחיד כנגד הרבים? אותה שעה ניתן האדם בידי האדמה, אם־כל־חי, הנופחת בו את רוח החיה הטורפת. התזכור את מסורת־האגדה על בני־האדם, שבימים מסוימים נהפכים לזאבים ולאחר־מכן חוזרים לעורם־ובשׂרם. אגדות קדמונינו יש בהן חכמה ודעת יותר מבספר־התפילות שלך, ידידי הכומר. כל אדם במדינה יוצא בעור הזאב שלו. ואפילו כל המדינות, המלכים והשרים מרבים להתחפש בבגדי־רועים – רמאים שכמותכם! – להתימר כקרובי־משפחתו של אביר־הרועים, הלא הוא הרועה הנאמן שלך, – כולם כאחד חולדות־הבר הם, שוֹרי־הבר הם, לוֹעוֹת וכרשׂים, שאין דבר יכול למלאותם. וכל כך למה? כדי להשביע את האדמה, שרעבונה אין לו שיעור.

– דברים של בלע דיברת, כופר־בעיקר! – אמר שמאי – הזאבים גם הם מעשי ידיו של הקדוש ברוך־הוא, ככל שאר ברואים. כל מה שברא לטובתנו ברא. ואינך יודע כי מסורת־אגדה היא בידינו, שיֶשוּ עצמו ברא זאב, להיותו שומר הכרוב בגינת־הירק של אמו יולדתו, הבּתולה הקדושה, מפני עזים וגנבים? ובחכמה עשה! נשתחווה לפניו ונאמר אמן. אנו באים בתרעומת על החזקים, אך, ידידי היקר, אילמלי היו החלשים שליטים, היתה התקלה מרובה שבעתיים. אמור מעתה: הכל לטובה, – כזאבים ככבשים. הכבשים מצטרכים לזאבים, שישמרום; והזאבים – לכבשים: לפי שפטור בלא אכילה אי אפשר… אשר על כן, קולא ידידי, אלכה־נא ואשמור את שדה כרוּבי שלי.

מיד הפשיל את כנפות איצטלתו, לקח בידו את אַלָתו וקם והלך אל הלילה שאין בו ירח, לאחר שהפקיד בידי את אתונו בלב נרעש ונרגש.

מכאן ואילך באו עלינו ימים שאין בהם שמחה. בערב הראשון זללנו כפתאים בלא שום חשבון, מחמת גרגרנוּת וגלגָנוּת וסכלות בעלמא. ומזווינו נידלדלו בתכלית הדלדול, על כורחנו גזרנו על בטננו צמצום, ונצטמצמה, ואף־על־פי־כן הוספנו להעמיד פנים מצהילות. משאָזלו הנקניקים, עשינו אחרים במקומם. מעיים, – כמעין עֲבוֹתים שרויים בעטרן וממולאים בסובין, – שפדנוּם בצלָצל, והיינו מנפנפים בהם כנגד פרצופיהם של האויבים. אך הרמאי גילה את המרמה והתוך, שפעם אחד פּלח כדור אחד הנקניקים הללו בתווך ממש. וכמו שנאמר: אחרון אחרון צוחק. ולא אנו היינו האחרונים. לסוף, כיון שראו, רוצחים שכמותם, שאנו משליכים ממרום חומתנו חכּוֹת למי הנחל עמדו והכמירו ליד הסכרים, במורד הזרם ובמעלהו, מכמרות גדולות, למנוע מאתנו את הדגה ולרדת לחיינו. לשווא היה הגבאי שלנו משדל את הפושעים, שלא יפריעונו מלענות בצום נפשנו,39 כדת וכדין. מאין מאכל־של־תענית, על כורחנו ניזונים היינו בשומן של עצמנו.

איני צריך לומר, שיכולנו להסתייע באדון לבית נוור, אך לא אכחד מכם, כי לא אַצנו לשוב ולאכסן בתוכנו את גייסותיו. מוטב שיהיו לנו אויבים מחוץ ולא יהיו לנו ידידים מבית. ולפיכך, כל זמן שלא היה הכרח להזעיקם, החרשנו; שכך ניחא לנו. והאויב – אף הוא היתה בו מידה מספקת של צניעות, שלא להעירם ולא לעוררם בשום דבר מן הדברים. ושני הצדדים בחרו ליישב את העניין בינם לבין עצמם, בלא שלישי שיכריע ביניהם. וכך, לאט־לאט, בלא חפזון, החל המשא־ומתן. ובינתיים היו האנשים שבשני המחנות מכלכלים חייהם בשׂכל טוב, מקדימים בשינה ומאחרים בקימה, משחקים יום תמים בכדור ופקקים, ויותר שמפהקים מחמת רעב, מפהקים מחמת בטלה, וישנים שינה מרובה ועזה כל־כך, שגם בתעניתם השמינו והלכו. וכך היו הבריות ממעטים בהילוך ככל האפשר, אלא שנתקשו הרבה לעכב את התינוקות. באיצה־וריצה שאין להן סוף, בדיצה וצוויצה וחפיזה רבה, לא פסקו הזאטוטים מלטפס על הקירות ולהזדקר לעיני האויב, לשרבב לשון כנגדו ולרגמו באבנים: היתה להם מערכת שלימה של כלי־קלע: שפופרות של סמבּוק, מרגמות של משיחה ומקלות מפוּשחים… צליף וּצלָף לתוך ההמון ממש! הקיפוֹפים גועים בצחוק; והנסקלים יוצאים מכליהם ונודרים נדר להרגם ולאבדם. עמדו והתרו בנו, שאם יעיז עוד זאטוט אחד לשרבב מעל לחומה את קצה חוטמו, יירו בו מארקיבּוּזה.40 הבטחנו להם להשגיח עליהם; אך אין עצה ואין תחבולה כנגד תינוקות, שאתה צורם אוזנם צרימה כהלכה, וגוער בהם בכל לשון של גערה וצווחה, והם מתחמקים כצלופח זה, ויוצאים אל המערכה.

עד שבאה הגדולה שבצרות (עד היום יאחזוני צמרמרות!), שערב אחד שומע אני קול צעקה: היתה זו גלודי נכדתי (מי מלל ומי פלל!), – מי־מנוחות, מצניעה הליכות, הה, כלבלבת סוררת, עטרת־תפארת שלי! – קפצה מן השיפוע אל התעלה, – אוי לאותה צרה! מוכן הייתי לדוש את בשרה! מיד, בזינוק אחד, עליתי לחומה, וכולנו למטה נרכנים ומביטים… ואילו ביקש האויב לשימנו לו למטרה, כי עתה עשאנו ככברה… אך גם הוא, כמונו, הביט אל תחתית התעלה, אל התינוקת, אשר צנחה לה (ברוכה אַת, אם המשיח!) כחתלתולה, בשופי ונחת, ובלא שום יראה ופחד ישבה לה בתוך הדשא הצִמֵחַ וזקפה פניה אל שפעת הפנים, שמכל צד ועבר אליה נרכּנים, המה שוחקים, – והיא שוחקת וציצים ופרחים לוקטת בלקט, וכולנו כאחד שוחקים כנגדה. מונסנייר דה ראני, מפקד צבא־האויב, נתן צו, שלא יגע איש לרעה בתינוקת, ובמו ידו (בעל־נפש היה!) זרק אליה את קופסת־ממתקיו. אך עוד הכל מטפלים בגלודי, קמה מארטינה (כל מקום שאתה מוצא אשה, אתה מוצא צרה!), כדי להציל את כבשתה, פרצה גם היא לאורך השיפוע, בריצה וגלישה, וצנֵפה וּדהָרָה, בשמלתה המופשלת לה עד צווארה, בהציגה לראווה, ברחבות וגאווה, נגדה־נא כל המערכה, את מערבה ואת מזרחה, ושאר כל רוחות־השמיים, תאווה לעיניים, לרבוֹת כוכב־הלילה מול כל בני־החיל. גודל הצלחתה אין לשער! ואף־על־פי־כן לא חלשה דעתה, נטלה את גלודי שלה והיתה מחבקתה, מנשקתה ומסַטרתה..

נרגש ונרעד מרוב חמוּדוֹתיה, קפץ חייל כִּפֵּחַ לתוך התעלה, לא שעה אל קצינו וחש אליה במרוצות גדולות. מיד נעצרה ועמדה תחתיה. מעל החומה זרקנו אליה יעֶה. לקחתו בכפה, ונסתערה בגפּה, והך! והך! הרי לך, קח! (נתבהל רודף־הנשים) וסניק! וסנָק! – וחיש כבּרק נשא רגליו וערק. תנו תוף, הריעו חצוצרות! מיד הניפו לה למנצחת, לה ולתינוקה גם יחד, וכל אנשי המחניים צחקו בקול ומחאו כפיים. ובגאווה, כטווס בין העופות, משכתי את העבוֹת, להעלות בחומה את אשת־החיל, המגלה לאויב את כוכב־הליל.

עוד שבעת ימים עברו עלינו בדין־ודברים (אין לך אמתלא שאינה יפה לשיחה!). שמועת־שווא על האדון דה־נוור, שמתקרב כביכול ובא, הביאתנו סוף־סוף לידי הסכם; ובסך־הכל לא עלתה לנו ברית־השלום ביקרוּת יתירה: הבטחנו לאנשי וזלה מַעֲשֵׂר מן הבּציר הבא (נוח לו לאדם להבטיח דבר שעדיין לא בא לעולם, שעתיד לבוא… ואפשר שלא יבוא כלל; על־כל־פנים, מים רבים ישטפו בנהרות בינתיים, ויין ושכר לתוך המעיים). הנה כי כן היו שני הצדדים מרוצים זה מזה, מכל שכן כל אחד מעצמו. אך עוד אנו מתייבשים לאחר גשם־הזעף, וגשם חדש ניתך עלינו. בעיצומו של הלילה, לאחר כריתת הברית, נראה מופת בשמיים. בשעה העשירית הופיע אותו מופת ממקום סתרו, מאחורי סאמבר,41 והיה מרתיע ובא על פני שדה־הכוכבים ומתמשך כנחש אל סן־פייר־די־מון.42 והיה מראהו כמראה חרב, שחוּדה כעין האבוקה, השולחת תימוֹרוֹת של עשן. ואת הנצב “כאן” אחזה כף־יד, אשר בקצה כל אחת מחמש אצבעותיה היתה גולגולת משוועת, ובקמיצה – דמות אשה, ששערותיה מתנופפות ברוח. וזה רוחב החרב: נצבה – טפח, חוּדה ז’־ח' קווים; אמצעה – ב' אצבעות וג' קווים בדיוק. וצבעה כצבע הדם, חכלילי, תפוּח כפצע גדול. הפשלנו ראש השמַימה, פינו נתפער, שינינו זו לזו נקשו. והיו שני המחנות מתנבאים בלבם, למי מן השניים מרמזים מן השמיים, ומחננו סמוך ובטוח, שהכוונה לצד שכנגד דווקא. אף־על־פי־כן, היו צמרמורין אוחזים את כולם. חוץ ממני. אני לא יראתי. והאמת היא, שגם לא ראיתי כלום, לפי ששכבתי לישון בשעה התשיעית. ולא שכבתי אלא לקיים מצווה, שכתובה בלוח־השנה: שאותו יום יום הנועד לסם־המרפא היה; ואני, אהיה באשר אהיה, בכל עת תמיד מנהגי לדקדק במצוות ה“לוח” בלא שום טענות־ומענות: כתורה מסיני הוא לי. אך כיון שספרו לי כל אותם דברים, הריני מעלה עלי כאילו ראיתים במו עיני וכתבתים על ספר.

משנחתמה ברית־השלום, ערכנו סעודה גדולה בּשֶׁבת אויבים ואוהבים גם יחד. וכיון שאותו יום עשרים לסדר־של־תעניות היה, והוא יום הפוּגת הצוֹם, לא מנענו טובה מכרסנו. מן הכפרים הסמוכים הגיענו לחג־גאולתנו מאכלוֹת ואַכלָנים בשפע. היה זה יום־טוב גדול. לאורך החומות נערכו שולחנות. הוקרבו ג' חניצי־בר מקוּלסים, ממולאים פָּתית מתובל בקרביים של חזירי־בר וכבד של אנָפה; קותלי־חזיר מבושמים, מעושנים בכירה המבוערת בענפים של ערער; פשטידות מבשר ארנבות וחזירים, מתובלים בשומין ועלי דפנה; נקניקין ובני־מעיים; אברומות ושבלולים; תבשיל של כּרסים ונזיד־בשר אוכמני, מתובל ומפולפל, שמרוב הניחוח נידגדג המוח; וראשי עגלים, שנתמוגגו בקצה הלשון; וסנה־בוער־באש של סרטנים מפולפלים בתכלית הפלפול עד צריבת בית־הבליעה, וכדי להפיגה לאותה צרבת – פרפרת מבוּצלת בבצלצלים ומחומצת בחומץ, ויינות משובחים מגפני מכורתנו – שאפיט, מאנדר, ווֹפיוּ; ולקינוח־הסעודה – קוּם צח וצונן, המתמוגג בחלל־הפה בין הלשון והחך; ופכסמים, שאתה שוֹרָם ביין ובהעלם אחד הם בולעים כוס מלאה, כספוג זה.

איש לא קם מאצל השולחן, עד שכּלה כל היפה לזלילה. ברוך אתה אלוהינו, שנתן לנו את היכולת לשלשל ולהריק לתוך בית־קיבול צר כל־כך, לתוך אמתחת קיבתנו, תוכנם של בקבוקין ותבשילין! ביתר יחוד נשתבחה ונצטיינה התּחרוּת, שהיו מתחרים זה עם זה הפרוש הצִמֵע של מרטין הקדוש דמן־ווזלה, שנתלווה לאנשי ווזלה (והוא בעל טביעת־עין של תלמיד־חכם, ואומרים עליו, שהיה הראשון שראה ופסק הלכה, כי אין חמור פותח פיו לאכילה אלא אם כן הפשיל זנבו תחילה), וזה שלנו, – היינו לא החמור, אלא אבּא הנקין, – הטוען, כי לפנים היו, מן־הסתם, זאב־ים או שיבוטא, כל־כך מאוסים עליו המיים, שבגילגולו הראשון, וודאי, הירבה לשתותם יתר על המידה. הכלל, כשקמנו מאצל השולחן, אנשי ווזלה ואנשי קלאמסי גם יחד, היינו מוקירים ומכבדים איש את רעהו רב יתר מבשעת אכילת המרק: אדם ניכר באכילתו. חביבין עלי כל חובבי הטוב: סימן שבורגונדאים טובים הם.

לבסוף, – כדי לקשרנו בעבותות האחווה והרעוּת קשר של קיימא, – באה אלינו – בדיוק שעה ששקדנו על עיכול הסעודה, – התגבורת, ששיגר האדון דה־נוור להגנתנו. צחקנו מעומקא דלבא; ושני המחנות גם יחד בקשום במחילה שיהפכו פניהם ויחזרו כלעומת שבאו. לא העיזו הללו להתעקש ונסתלקו בבושת־פנים, ככלבים שכבשים שלחום ללחוך עשב.

חיבקנו זה את זה ואמרנו:

– כמה שוטים היינו, שנתלחמנו למען שומרינו! אילולי שהיו לנו אויבים, היו הללו, שדי־השחת, בודים אותם, יש מאין! מוחלים טובותיכם! הושיענו, אלוהים, ממושיעינו; בעצמנו נוושע! כבשים עלובים! אלמלא לא הוצרכנו להישמר אלא מפני הזאב לבדו, הצלנו את נפשנו… אך מן הרועים מי יושיענו?


 

פרק שלישי: הכומר של בְּרֶו    🔗

ראש־חודש אפריל

משנתפנו הדרכים מאותם אורחים טרדנים, אמרתי בלבי לקום ולילך, בלא שהיות יתרות, לכפרו של שמאי ידידי לשחר את פניו, לאו דווקא מחשש שחששתי לשלומו. הבחור דנן – ידיו רב לו לעמוד על נפשו. אלא שסוף־סוף נינוחה דעתך, בראותך עין בעין, שידידך־ורעך הנו, ברוך־השם, בקו השלום. ולבד מזאת, דין היה שאקיים ברגלי מצוות חילוץ עצמות.

הנה כי כן קמתי, ועל דעת עצמי יצאתי לדרך והייתי הולך הלוֹך ושרוֹק לאורך שפת הנחל, שהזיל את מימיו לרגלי הגבעות המיוּערות. על העלעלים הרכים ירדו אגלי־רביבים דקים, רביבים של ברכה, אגלי דמעות של אָביב, שנפסקים לרגעים וחוזרים ורועפים בחשאי. סנאית חולת־אהבה הגתה נכאים בראש אילן. באפרים היו אווזים פוטטים. הקיכלים האריכו סלסוליהם בכל פה, והירגזי צפצף “צי־צי־פֶּה, צי־צי־פּה”!

לפי דרכי אמרתי להשתהות קמעא בדוֹרנָסי, ושם לקחת עמי את ידידי השני, הנוטריון פאיאר: כגראציוֹת בשעתן, אין לנו זימוּן אלא בשלושה. מצאתי בלשכתו, כשהוא כותב בפנקסאות שלו את כל הקורות והנהיות של אותו יום: חליפות האוויר, חלומות שראה והשגותיו בעסקי־המדינה.

לפניו, ליד ה־“De Logibus”,43 היה פתוח “ספר־הנבואות של נוסטראדאמוס”.

אדם, כשהוא חבוש כל ימיו בד' אמותיו, מבקשת רוחו לתקן פגימותיו, בצאתה לשוטט בגיא החזיונות ועבי יער הזכרונות; ואף־על־פי שלא הוא המסובב את גלגל העולם כלבבו, הרי הוא מתנבא על העתיד־לבוא. אומרים, שהכל צפוי, ואני מאמין בכך באמונה שלימה, אך אודה ולא אבוֹש, כי מעודי לא הצלחתי לחזות ב“צנטוריות” מראש את הבאות והעתידות, עד שקמוּ ונהיו.

ראני פאיאר הנלבב, והצהילו פניו; וכל חלל־הבית, מן הקצה אל הקצה, נמלא צחוקנו. מה תעלוז עלי נפשי, מדי ראותי את הגוץ הלז, הבטנוני והיבלולי, שלחייו נפוחות, וחוטמו חכלילי, שקמטי־קמטים לו מסביב לעיניו החפזניות והערמומיות, שפניו זועפות, ופיו מלא ריטונים ורינונים על אלוהים ועל משיחו, אך בעומקא דלבא צחקן וגחכן הוא, ומקשקש בלשון כפל־כפליים כמוני… ראש תענוגים הוא לו לזקוף בכם פנים קפדניות ולהטיח מיני פלפלָאוֹת של חכמה, אוזן לא שמעתן. ואשרי עין ראתהו יושב נורא־הוד אל השולחן, והבקבוק בידו, והוא קורא אל מוקיון ובוקיון ומסלסל בזמר. בשמחתו לבואי תפש את ידי בידיו הגסות והמסורבלות אך חרוצות כמוהו, בתבונת־כפיים מעשה־שדים לעשות בכל כלי־מלאכה, לשוּף ולהקציע, לכרוֹך ולנַגר. כל אשר בביתו – מעשה־ידיו הוא; אין זה מצוין בנוֹי, אך כולו שלוֹ. ואם גנאי הוא ואם לאו, כך הוא קלסתר פניו.

כדי לצאת ידי הרגלו, עמד וקשר קטיגוריא על דא ועל הא. ולקיים מצוות מחלוקת לשם שמיים, עמדתי אני ולימדתי סניגוריא על הא ועל דא. שהוא איש גם־זו, ואני איש גם־זו: הוא – “גם־זו־לרעה”, ואני – “גם־זו־לטובה”. וכך אנו דנים – אני לכף זכות, והוא לכף חובה. ונסתבכו הדברים ובא בטרוניא על לקוחותיו; ועל־כּורחך אתה מודה, כי באמת אין הללו שוקדים שקידה יתירה לסלק לו סילוקים כסדרם. שיש מהם חובות, שכבר יצאו להם ל“ה שנים, ולא נפרעו עדיין. ואף־על־פי שנוגע־בדבר הוא, מכל מקום אינו מזדרז לגבותם. ויש מהם שאף־על־פי שפורעים, כל עיקר פרעונם אינו אלא באקראי בלבד, לכשירצו, ובשווה־כסף – סל של ביצים, צמד אפרוחים וכיו”ב; כך הוא המנהג! ואלו בא לגבות את חובו, כדרך בעלי־החוב, היו מעלים עליו כאילו עשה מעשה מגונה. ובאמת, היה בא בתרעומת, אך מונע עצמו מן המחלקת; וסבורנו כי אילו הגיע למקומם, היה גם הוא עושה כְדוֹמם.

למזלו, נכסיו מספיקים לו, נכסי צאן־ברזל, שיש להם עשתרות הצאן, וצרכיו מועטים; חייו חיים של רווק זקן, ונשים אינו רודף, – ואשר לתענוגי השולחן, הרי התולדה שלנו היטב שקדה על הברכה, ונמשלו שדותינו לשולחן־המערכה. כרמינו, פרדסינו, בריכות־דגינו וארוּבּות שפנינו – מזן אל זן מלאוּ מזווינו. עיקר יציאותיו היו לקניית ספרים, שאין הוא מראם לזולתו אלא ממרחק (שונא הוא את ההשאלה, חזיר שכמותו!), וכן לחִשקו שהוא חושק להסתכל בלבנה (מנוּול!) במיני שפוֹפרוֹת, שמקרוב באו אלינו מארץ הולאנד. בעליית־הגג שלו, בין ארובות־העשן, כונן לו דוּכן מטולטל, שמעליו הוא צופה בכובד־ראש את תקופות הכוכבים והמזלות, ובלא בקיאות יתירה שוקד לפענח על פיהם את צפונות חלדנו. לעצמו של דבר, אינו מאמין בכך, אלא שחביבה עליו עצם האמונה. בעניין הזה הרינו מבין לרוחו: נחמד ונעים לו לאדם להשקיף בעד חלון ביתו ולראות, היאך כוכבי־שמיים עוברים בשיירת כיעלות־חן בחוצות קרת; ואתה שוער להם באיצטגנינות שלך מאה שערים של מיני הרפתקאות ועלילות־דברים, שאם הם מעשים־שהיו או ספורי־בדים, מכל מקום כולם מחמדים.

שעה ארוכה מתנצחים היינו בעניין המופת, דהיינו, בעניין חרב־האש העקובה מדם, שנראתה למשעי אור ליום החמישי. והיינו מפרשים, כל אחד על פי דרכו, סודו וענינו של אותו מופת; ואין צריך לומר, שכל אחד נתעקש עקשוּת־שפתיים וטען, כי פירושו שלו הוא לבדו מאיר־עיניים; עד שנתברר לבסוף, כשמש בצהריים, כי גם הוא כמוני לא ראה שום מופת בשמיים. לפי שדווקא בשעה הנזכרת נרדם איצטגנינו ליד השפופרת. כיון שסכלוּת רבים חצי נחמה, נתנחמנו בה על אחת כמה.

וכך יצאנו לדרך וגמרנו אומר לכחד כל אותו עניין מידידנו הכומר. הולכים היינו על פני שדות, הלוך וסקוֹר את הנצרים הרכים, את ענפי השיחים הוורודים, את הצפרים שבנו להן קן, ואת הנץ שנתעופף מעל לבקעה ונתחוגג בשמיים כמין גלגל. צחקנו, בזכרנו את המהתלה שהיתלנו פעם אחת בשמאי. חדשים רצופים יצאנו מכלינו, אני ופאיאר, ללמד קיכלי גדול, שישב בכלוב, מזמור שיר שאומרים ההוגינוטים. לאחר שעלה חפצנו בידינו, הוצאנוהו לחופשי בגנו של הכומר. נשתקע הקיכלי באותו מקום והיה רבּן של שאר קיכלים שבכפר. ושמאי, שמקהלתם של אותם כנפי רננים טרדה את מנוחתו, דווקא שעה שהיה קורא בסידורו, היה עושה סימן של שתי־וערב ומקלל קללות נמרצות, ובסברו שהשטן מקטרג בגנו, היה משביעו בכל לשון של השבעה ובחמת־קצפו, בסתר תריסו, ירה בו, בבכור־שטן זה, מקנה רובהו, אלא שלא נתנזק בכך שום נזק אשר עוון, כי בהמיתו את השטן, היה אוכלוֹ לתיאבון.

וכך היינו מסיחים זע"ז עד שהגענו לברֵוו.

לכאורה היה הכפר רדוּם בשינה. הבתים שלאורך הרחוב היו פוהקים בפעירת פתחים, לעיני השמש בבוקר לא־עבים, ולעיני הבריות העוברים־ושבים. לא היה שם שום פרצוף אנושי, פרט לאחוריו של תינוק אחד על עברי פי תעלה, ששלשל את המכנסיים, והיה שואף רוח ומטיל מיים. אך ככל שעלינו, פאיאר ואני, בדרך, הזרועה קַשִין וגללי־בקר, איש זרועו בזרוע חברו, הלוך וקרוב, אגב שיחה, אל טבורה של אותה עיירה, כן הגיענו קול מתגבר, כמין זמזום דבורים רגוּזות. וכשנכנסנו לככר בית־היראה, ראינוה שהיא רחושה ומְהַמָה המון רב של אנשים, שמנפנפים בידיהם, מדברים בחוזקה ומרעישים בקולי־קולות. בתווך, על סף שער גינתו, עמד שמאי, שפניו חמרמרו מרוב כעס, והיה מצווח ומאגרף ידיו כלפי קהילתו. ביקשנו לעמוד על בוריָם של הדברים, ולא שמענו אלא המולת־קולות:

התולעה והתולעת… חיפושיות־סיון ועכברי־בר… Cum Spiritu tuo“”44

ושמאי צווח:

– לא! לא! לא אלך!

וההמון:

– יהוּמך הרעם! כומר אתה לנו, או לא? ענה: הן, או לא? אם כומר אתה לנו (ואתה הכומר!), הרי לשרתנו נמשחת.

ושמאי:

– ארחי־פרחי! את האלוהים אני משרת, ולא אתכם…

אכן, היתה זו צווחה מארץ הצווחות! כדי להפסיקה, הטיח שמאי את פשפש גנתו בפני צאן מרעיתו; בעד לסורגו של אותו פשפש חזרו ובצבצו שתי ידיו בנפנופיהן, שהאחת מהן, הבקיאה בהזייה, היתה מַזה, מחמת הרגל, על הקהל גשמי־נדבות של ברכת־הכוהנים, והשנייה שפכה על הארץ רעמי־זעף של אָלה וקללה. לבסוף נתגלו בחלון־ביתו כרסו העגולה ופניו המרובעות, וכיון שנלאה לשתק את בעלי הצווחה במענה לשון, הֶחֱרָה את אפו ושרבבו כנגדם. מכאן ואילך לא היו עיניהם רואות אלא תריסים מוגפים ומראה של עץ דומם. נתעייפו הצווחנים; נתרוקנה הככר; ואנו עקפנו את קהל הבטלנים שנתמעט וזכינו, סו"ס, לדפוק על דלתו של שמאי.

שעה ארוכה דפקנו. חמור־גרם זה סירב לפתוח.

– הי! האדון הכומר!..

בכל לשון של קריאה קראנו אליו (לשם בדיחות־הדעת שינינו את קולנו):

– מר שמאי, אתה בביתך?

– לעזאזל, אינני בביתי.

אך כיון שנתעקשנו, –

– אולי תסתלקו מכאן! שאם לא תשאו רגליכם במרוצה נמהרת, הרינו זורק עליכם, זרע־הכלבים, מים טהורים לתפארת!

כמעט רגע שפך עלינו סיר־של־לילה. קראנו אליו:

– שמאי, על־כל־פנים, שפוך חמתך ביין!

עם שאמרנו ככה, נתרחש הנס והסערה שָכָכָה. אדומה כחמה נרכנה אלינו דמות דיוקנו של שמאי, שדעתו נתבסמה עליו:

– קדושי־עליון! ברוניון, פאיאר, האתם הם? ואני כמעט־רגע עשיתי מעשים שלא ייעשוּ! לֵצים שכמותכם, ימח שמכם! ולמה לא הגדתם מיד?

קפץ הברנש ממקומו והיה מגמא מעלות ביתו ויורד.

– הכנסוּ! הכנסו! ברוכים הבאים! הבו־נא ואנשקכם, רעים אהובים! מה יגיל לבבי לראות קלסתר־פנים של בני־אדם לאחר כל צלמי הקופים הללו! הראיתם את המחולות אשר חוללו בכאן? ירקדו להם כבני־אילים, ואני ממקומי איני זז; נעלה־נא ונשתה “לחיים”. מן־הסתם נשתּרבתם כהלכה, והללו מתעקשים כנגדי ותובעים בלא בושה, שאצא בתהלוכה של תשמישי־קדושה! הגשם מתרגש לירד, וחס־ושלום שאני מתרטבים עד מוח העצמות, אני והשם יתברך. שמא משרת אני להם? שמא פועל שכיר אני? הנשמעה כזאת, לנהוג בעבד־אלוהים כבעבדו של בשר־ודם, שחצנים שכמותם! שׂמוּני לשמור נפשותיהם ולא שדמותיהם.

אמרנו לו:

– שמָענו, ידידנו, מה שיר־המזמור הזה לך? על מי ולמה כל חרון־האף הזה?

אמר לנו:

– בואו נא, בואו! קומו ונעלה! ששם ירוַח לנו. אך ראשית־חכמה – לגימה. נתקצרה רוחי, אני נחנק ממש! ומה דעתכם על יין זה? חייכם שאינו מן המקולקלים שבהם. הייאמן כי יסופּר, אחי ורעי, שבהמות־בצורת־אדם אלו מתנכלים אלי לכפוֹת אותי, שכל יום ויום, למן חג־הפסחא ועד חג־ההסתלקות, אהיה מטופל בתפילה בציבור… ומדוע דוקא מחג־הפסחא ועד חג־ההסתלקות, ולא מחג־הטיבול ועד ראש־השנה?.. וכל כך למה? מחמת החיפושיות!

אמרנו לו:

– מה עניין חיפושיות לכאן? ניכר אתה, שאחת מהן מחטטת לך במוחך? דברים של חושך אתה מדבר, שמאי.

– דברים של חושך? – קרא שמאי ברתיחה. – לא, רבותי, באו מים עד נפש. כל סכלוּתם עלי ועל צווארי, וסוף דבר אני הסָכָל!

– אם כן, פתח פיך ויאירו דבריך בּישוב־הדעת.

– אתם מוציאים אותי מן הכלים! – השיב, בקנחו את פניו בזעף, – הכיצד תתישב עלי דעתי, והבריות מטריחים עלי ועל אלוהים, על אלוהים ועלי, יום תמים בלי הפוגות, שנענה אמן אחרי דברים־בטלים שלהם… ובכן, (אוף, אני נחנק, חס ושלום!), להוי ידוע לכם, שאפיקורסים אלה, שמבטלים כעפרא־דארעא את השארת־הנפש ושוקדים על בוֹר־לבבם לא יותר משהם שוקדים על בּוֹר־כפיהם, דורשים מכּוֹמר עדתם, שיהא להם מַשיב־הרוח ומוריד־הגשם, כופין אותי שאהיה נגיד ומצווה לשמש ולירח ואגזור עליהם: “קורטוב חום, כּזית טל, – די! דיינו! ועתה נופך של חמה מתונה וממתיקה וכסויה בנרתיקה; וקצת רוח מצויה, אך למען השם, בלא צינה, ועוד מעט משקה, רבון־העולמים, למען כרמי שלי; די, די להטיל מיים! ועכשיו, בבקשה ממך, משהו חמימות”. אם אתה שועה להם, למנוולים אלה, שמצליפים את הקב“ה בתפילותיהם, סופך בא לכלל סברא, כי אין טוב לו, כביכול, אלא להידמות לחמור־של־גננים, הקשור לאבן־הריחיים ושואב מיים. מכל שכן (והיא לטובה!), שדעותיהם מחולקות: שפלוני מבקש גשם, ואלמוני מבקש שמש. ואלה ואלה מזעיקים עדת קדושי־עליון להיות להם לעזר! ואותם קדושים שממונים על המיים – ל”ו מניינם. ראש וראשון יוצא מלפנים מידארד הקדוש,45 רבן של כל הזלפנים, והכידון בידו. מאידך גיסא – זוג אחד בלבד: ריימונד ודיֶיה, הקדושים השניים, המניסים עננים מעל פני השמיים. אך מיד חשים לעזרתם בלאזיוס משיב־הרוח, המכונה רוחיאל, כריסטופרוס יורה־הבּרד, המכונה ברדיאֵל, ואלריוס מגמא־הסוּפוֹת המכונה סעריאל, אברליוס מגלגל־הרעמים המכונה רעמיאל, והקדוש קלארוס המכונה שמשיאל, לפי שעונק גלגל־חמה לצווארו. מחלוקת גדולה בשמים. כל האיתנים הנ"ל דשים זה לזה מדוּשת אגרוף וסנוקרת. וסוזאנה, הילינה וסכוֹלסטיקה הקדוֹשה – אשה לרעותה עיניים מנקרת. אלוהים אדירים בא לידי מבוכה בבלי דעת, אל מי מקדושיו ישעה, ורצונו של מי יעשה. ואם לאלוהים דעה אין, לכוהניו מניין? כוהנים עלובים… סוף־סוף, אין זה עסוקי, ואין זה ענייני, שליח־ציבור אני, מביא התפילות של אחת הקהילות, ולא לי להכיר בין ימינם לשמאלם, – זהו עניינו של רבונו־של־עולם. לפיכך הייתי חושׂך פי מלדבר (אף־על־פי שבינינו לבין עצמו, היתה לזרא העבודה־זרה… הו, ישו בעל־הרחמים, הלחינם קיבלת עליך מיתה ביסורים?), אילמלא בני־הבליעל, שמכניסים ראשי במחלוקת של מעל. וכי משוגעים הם או חסרי־דע, שמבקשים להשתמש בי ובצלב הקדוש בחזקת קמע, בכל עניין שיש בו כדי לְהָרֵעַ? שלשום – מכת העכבר, שמכרסם את הבר שבאמבר; מיד – תהלוכה־של־צלמים, ואָלות והשבּעות, ותפילה לניקאסיוס הקדוש, זכותו יגן עלינו; והיום – יום של כּפוֹר מימות־דצמבר, שלג עד המתניים, ואחזתני המַתֶּנֶת. תמול – מכת התולעת; מיד – תחנונים לפני גרטרוד הקדושה, תהלוכה־של־צלמים; והיום – יום של מארס: ברד, שלג מתמוגג, גשם של כפור, אחזתני הצרדת, ועדיין אני משתעל… והיום – מכת החיפושיות. שוב תהלוכות! (חמה עזה כמראה העופרת, עננים כרסתנים וכחולים־שחורים כזבובים, סוּפה מתרגשת לבוא; חיש־קל תאחזך דלקת־הריאה); ועלי להקיף את גניהם ולפסוק את הפסוק: “ibi ceciderunt46 פועלי־אוון, attque expulsi sunt ולא יכלו stare” והרי אני, אני הוא שאידחה!.. “ibi cecidit”47 הכומר שמאי בּאטיסט, המכונה הנחמד… "לא, לא, לא, מוחל טובותיכם! אין דרכי אץ לי. הטוב שבשעשועים סופו שיוצא מאַפּך! וכי עיסוק הוא לי, במטותא מכם, לחפש חיפושיות בכרמיהם? אם הגזימם הגָזם, יגזמו נא את עצמם, גזמנים שכמותם! שומר נפשו ישמרנו אלוהים. מלאכה קלה היא לשבת בחיבוק־ידיים ולומר לכומר־הקהילה: “קום עשה דא, וקום עשה הא”. הרינו עושה את רצון אבינו שבשמיים ורצוני שלי כפליים: אני שותה “לחיים”… קומו, שתו גם אתם… והללו – ישימו עלי מצור, אם רצונם בכך. אחי ורעי, לא איכפת לי כלום, ויהי לבכם סמוך ובטוח, כי בטרם אהפוך אליהם פנים בכורסתי זו, יהפכו הם אחור ולא פנים לביתי. לחיים!

כיוון שנתייגע מתפארת המליצה, היה שוקד על הלגימה בחדווה ודיצה, וגם אנו כמותו נשאנו כוסותינו ומירקנו גרגרותינו והיינו צופים בעדן את השמיים וחוזים עתידותינו, ואלה ואלה שמחים בעינינו. כמה רגעים היתה הדומיה מושלת בכיפה. פאיאר לבדו היה משקשק בלשונו, ובגרגרתו של שמאי היה היין מבעבע: בּוּל־בּוּל. הוא היה מערה את כוסו בגמיעות גסות, ופאיאר שותה לאטו בגמיעות דקות. שמאי, עם כל בליעה שנבלע הזרם בבית־בליעתו, היה גונח מעומקא דלבא את גניחתו וקורא: “הא!” ועיניו מתגלגלות כלפי שמייא. ופאיאר סוקר את כוסו מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, כמה וכמה, בצל ובחמה, וממצמץ מצמוצים ומנשף נישופים, וגומא ומגמא באף ובעין, ואין צריך לומר בחך. ואני נתמוגגתי מנחת, למראה השתיה והשותים גם יחד, ותענוגי נתגבר בתענוגם ובמַראיתם; כי יפה שתייה שיש עמה ראייה. טעם גן־עדן! ואף־על־פי־כן מצאתי את ידי להזקיק עצמי בשקידה יתירה לכוסי שלי, ושלשתנו כאחד עולים בקנה אחד, וכל אחד לתוך פיהו כונס, והשתיה כדת אין אונס. אך מי פלל ומי מלל! כשבאנו חשבון, ראשון ולא אחרון היה דווקא הוא, אדוננו הנוטריון.

משנתלחלחו גרונותינו בטל־מַשקים, ורוחנו הארצי כעלוֹת השחר מַשכּים, היתה נפשנו עולה כפורחת, ופנינו נידַשנוּ דשן של נחת. נתרפקנו על אדן החלון הפתוח ובדחילו ורחימו צופים היינו פני האביב המלא עלומים במרחבי השדה, שמש שׂשׂון שהפיקה את זיווה על צמרותיהן של צפצפות שהעלו נוצה רכה, נחל איאונה, החבוי בירכתי העמק וסובב־הולך באפרים, סחור־סחור, ככלבלב משתובב, ושמענו קול חבטה של מזור וקול כובסות בדבּוּרן, וקול בנות־אוז בקרקוּרן. ושמאי, שפניו הצהילו, פתח פיו ואמר, במשיכת שרוולינו:

– אשרי שוכני הארץ הזאת! ברוך אלוהינו מלך העולם שזיכנו ברחמיו, אותי ואתכם, להוולד דווקא כאן! אדרבא, וכי יש בעולם דבר נחמד ונעים, דשן וטעים, חנני ומקוסם, ערב ומבושם יותר מזה! ממש דמעות מתמוגגות בעיניים, פתח פיך וישׂישׂו המעיים!

כיון שלא רצינו לקנטר, ענינו “אמן” בניע הסנטר. פתאום הפטיר שמאי ואמר:

– אך, שדין ורוחין, מה ראה צור־עולמים לשטות זו לאַכלס דווקא מקום זה מיני בהמות שכמותם! אמנם, צדיק הוא בכל מעשיו, ויש לשער, שיודע כביכול מה עושה… ואף־על־פי־כן אודה ולא אבוש, כי ניחא לי, שתהא זו שגגה שיצאה מלפניו, ואנשי קהילותי בצל שֵדים ילינו, בכל מקום שהוא יהיה אשר יהיה, אם במלכות הפּאדישח ואם במלכות הבוגדיחאן, ובלבד שלא יהיו בכאן.

אמרנו לו:

– שמאי, סדנה של הארץ אחד הוא, ומה בצע בחילופין?

אמר שמאי:

– משמע, שלא נבראו הללו כדי שאושיעם אנוכי, אלא כדי שיושיעוני הם, כדי שיתמרקו עוונותי בעודי בעולם הזה. תנו תודה, אחים ורעים, תנו תודה, כי אין בעולם מלאכה בזויה יותר ממלאכתו של כהן־הכפר, שנטל עליו לתקוע דברי אלוהים חיים במוחם ובקדקדם של בהמות־בצורת־אדם. ואפילו אתה זן ומפרנס אותם יומם ולילה מטל־השמיים של כתבי הקודש ותוחב לתוך פי עולליהם ויונקיהם את פטמות השדיים של עיקרי־הדת, – בטרם יגמעו מחלב השמיים, ישתפך קיאו בעד הנחיריים. שהגרגרת הגסה נצרכת לאכילה גסה. המה יעלו גירה את “אבינו שבשמים”, ילעסו את דברי התפילה כלאחר־פה, או יפטירום בניגון רם, שיזכו לשמוע איש געייתו־ופעייתו, מנחה ומעריב, אך אפילו דיבור אחד מפסוקי הקודש לא יעבור את סף העֲזָרָה של פיותיהם הזוללים עד לזרא. לבם וקיבתם לא יקלטו דבר, ועובדי עבודה זרה הם ממש כלשעבר. לשווא שוקדים אנו, דורי־דורות, לגרש רוחין, שדין ולילין ממימי נהרות ומשדות ויערות. לשווא יגעים אנו שבעתיים יגיעת חזה ולחָיים, ומנשפים נישוף אחרי נישוף לכבות כל גחלי רתמים של גיהינום, כדי שבחשכת־הלילה אשר לעולם ומלואו לא ייראה אלא האור האחד והמיוחד, אורו הגדול של אלוהי־האמת; בשום עניין ואופן לא תצלח ידנו לעקור מן השור את הצאצאים והצפיעים של העולם הזה, את טומאתן של אמונות המהבילים, מהותה ועצמותה של הגשמיות. בקרב האלונים הישישים, באפלת הצוּרים החלמישים, יוסיף לשכון, כמקודם, זרע השטן המשחית, וכמה קציצות קצצנו, וכמה רציצות רצצנו לשבר ולמגר לאותו קוצץ בן קוצץ, לנקרו ולעקרו מן השורש! בדין היה להפוך ולהפוך בכל גבשושית ובכל אבן־שדמה, בכל אדמת הורתנו גאליה ושׂדי־תרומותיה, כדי לגרש מתוכה את כל המזיקים! אך ברכה־לבטלה היא! טבע ארורה זוֹ חומקת־שומטת לה מבין לאצבעותיך; קצוֹתָ את כַּפָּה – כנפיים בגַפָּה! אל אחד קטלת – עשׂרה חוללת. והכל בחזקת אל עליון, הכל בחזקת אשמדאי בעיניהם של סכלים אלה! מאמינים הם בגלגול בדמות סוס לבן שאין לו ראש,ֵֵֵֵ ובצלם תרנגולת שחרחורת, ובספק נחש־בריח, ספק בר־נש, ושרפים ותרפים ואווזים חכמי־הרזים… אך אנא, הגידו נא, מה דמות ומה פנים יהיו לו, לבנה הצנוע של מרים החסודה והנגר הצדקני, בתוך עדת בני־שחץ־ומחץ אלה, שפרצו מתיבת נוח!

נענה מר פאיאר ואמר:

– ידידי, “רואה אדם נגעי זולתו, ואינו רואה נגעי עצמו”. אנשי קהלתך נבערים־מדעת, – וזאת מודעת! ואתה – וכי בר־דעת אתה יותר מהם? אישי הכומר, לא לך דברים ולא לך אומר, לפי שכמותך כמוהם ואין הפרש! וכי במה עדיפים קדושיך שלך משדיהם ורוחותיהם שלהם?.. וכי אין די לנו באל אחד שהוא שלושה, או שלושה שהם אחד, כל־שכן בתוֹספת אֵם האלוהים, שאתם באים ומשכּנים בשפריר עליון של מלכות השמיים אלים בזעיר־אנפין בשמלות ומכנסיים, שלא באו אלא למלא מקומם של אלה שהדיקותם ואיכלסו את הכּוכים אשר הריקותם. אך, חי אלוהים שאלה האלים המסכנים אינם שווים בסילוק הזקנים, שאי אתה יודע כלל מאין באו, שורצים הם ובאים רחושים ובלולים כאותם השבלולים, צרורים וכעורים, כחושים ותשושים, מצורעים וסכופים, מטוּנפים ושחופים, רחושי־כּינים ומוכי־שחינים. פלוני מציג לראווה שבר־אבר זב־דם, או מכה טריה על ירכוֹ; ואלמוני טוען בכווני־חן גרדום של עץ שעמסו לו על המפרקת; אחד משוטט לו, וראשו תחת בית־שחיו, ומשנהו אוחז את עור בשרו בין אצבעותיו דרך גאווה, ומנפנפו ככתונת־פסים לראווה. אך למה נרחיק עדותנו? וכי מה נאמר ומה נדבר, אישי הכומר, על אודות הקדוש שלך, זה שמוֹלך בכפה בבית־היראה שלך, הלא הוא שמעון העמוּדאי, שארבעים שנה עומד על רגל אחת, כעגוּר זה.

ניתר שמאי ממקומו וקרא:

– עפר לפיך! מילא, שאר כל הקדושים, את הללו לא עלי המלאכה לשמור, אך הלז, כופר בעיקר, שלי הוא, בביתו אני מסתופף, דרך־ארץ, ידידי!

– מילא (שהרי אורחך אני!), יעמוד לו עוף־הקבּיים על קבו כאוות נפשו; אך הגידה נא לי, מה דעתך על הכומר של קורביני,48 הטוען שיש עמו בקבוק, ובו חלב המשומר משדיה של אמא קדישתא? ומה דעתך על האדון די סֶרְמִיזֶל,49 שיום אחד, כשאירעוֹ השלשול, עשה לו חוקן ממי־הטהרה ומִשַחַק עצמותיהם של קדושים?

אמר שמאי:

– דעתי היא, כי גם אתה, המלעיג, אילו חשת, ח"ו, בפי־הטבעת, היית מחקן עצמך בזה החוקן, ככל נקיי־הדעת. ואשר לכוֹמר של קורביני, הרי גם הוא כשאר כל הנזירים, שאילו השיגה ידם, היו מוכרים חלב של אראלים, שמנוּנית של שׂרפים וחמאה של מלאכים, ובלבד שתתקפח פרנסתנו. הללו – שתיקה יפה להם! נזירים וכמרים – כחתולים ועכברים.

– ובכן, אישי הכומר, אינך מאמין בעצמות של קדושים?

– לא, בשלהם – לאו; בשלי – הן. יש עמדי עצם־השכם של דיאטרינה הקדושה,50 המחדשת זיו פניהם ומי־רגליהם של בעלי השחין. ויש עמדי עצם־הקדקוד של הפִשְתָנִי הקדוש,51 המגרשת שדים ודיבוקים ממעיהם של אֵלים. דבר של חוּכא הוא בעיניך? אתה חורץ לשון, אפיקורוס שכמותך? בכן, כופר הנך בכל־וכל ואינך מאמין בשום דבר בכלל? יש עמדי ספרי־עדות (הסומא לבדו יכפור בהם! אלכה נא ואביאם!), כתובים וחתומים על יריעות־קלף; הנה תראה, בעיניך תראה, ותווכח באמיתותם!

– שב, שב, והנח להן לתעודותיך! הרי אתה גם אתה אינך מאמין בהן, שמאי, חוטמך שמפרכס מעיד בך… תהיה אשר תהיה, תבוא מאשר תבוא, – העצם לעולם עצם, וכל העושה אותה דבר שבקדושה כאילו עובד עבודה זרה. אין דבר שאין לו מקום: והמתים לבית־הקברות! ואני, – אני מאמין בחיים, אני מאמין, כי נכון היום, וכל־כך שלימה אמונתי, שהנני שותה וחושב – וחושב אל־נכון, – כי אחת ואחת שתיים הן, כי הארץ היא כוכב קבוע, שנקלע לתוך חללו המתנועע של העולם; אני מאמין בגי קוקיל,52 ולכשתרצה, יכולני לקרוא לפניך בעל־פה את ספר המנהגות של מחוז נוור שלנו; ועוד אני מאמין בספרים, שטיפה לטיפה מצטרפים בהם הדעת האנושית והנסיון האנושי; וכנגד כולם מאמין אני בשכל־הישר שלי. ואין צריך לומר, שאני מאמין גם… גם בכתבי־הקודש, אין שום בר־דעת בעולם עשוי לכפור בהם. נחה דעתך, אישי הכומר?

– לא, לא נחה דעתי, – קרא שמאי שנתכעס כעס של ממש, – וכי מי אתה, קלויניסטן, כופר־בעיקר, הוגינוט, הממלמל לו את פסוקי התנ"ך כלאחר־פה, מלמד בינה לאמו הכנסיה ומתימר בלבו (זרע הנחשים!), כי אפשר לו בלא רועה רוחני?

כאן נתכעס גם פאיאר דנן כעס של פרוֹטסט גדול על שמכנים אותו, לא עלינו, בשם פרוטסטנט, וטען, כי הוא צרפתי כשר וישר משלומי אמוני דת הקתולים, אך אדם בר־דעת, שיש לו כוח ויש לו מוח, וכל אחד במקומו מונח, שלאור השמש בצהריים אינו מצטרך לבתי־עיניים, והשוטה הוא שוטה בעיניו, ושמאי דנן הוא שלושה שוטים שהם אחד, אוֹ שוטה אחד שהוא שלושה (כאוות־נפשו!), שמפני השמים והדר־כבודם הוא מכבד את המוחין שלו בכל מאודם, אשר המה קרני הודו של המאור הגדול.

מכאן ואילך נשתתקו והיו יושבים עורף מול עורף, איש מרפקיו על גבי השולחן, ולוגמים, אגב ריטון, מעשה רוגז; עד ששמעו קול צחוקי, ונתנו דעתם, שעדיין לא הוצאתי הברה מפי. אותה שעה נתתי דעתי על כך גם אני עבדכם, שעד כה הייתי תוהה על קנקנם, משעשע נפשי בטענותיהם־ומענותיהם, מחקה אותם חיקויי עין ופרצוף, ממלמל לנפשי את מלותיהם ברפרוף שפתותיים ואין קול, כארנבת זו בשעת אכילת כּרוּב. עד שקמו בעלי־התריסין הכעוסים, הפגיעוני ולא הרפו ממני, שאחווה דעתי, מי משניהם מדבר נכוחה.

אמרתי:

– אלה ואלה דברי אלוהים חיים, וכן דבריהם של שאר בעלי דברים. וכי אין בעלנים להרהורים? ברוב שוטים יאדיר צחוק, ומרבה צחוק מרבה דעת… אחי ורעי, אם יש את נפשכם לדעת את הסך הכולל של חשבון רכושכם, ראשית־חכמה אתם רושמים בטור אחד את אותו המספר זה למטה מזה ולאחר מכן עושים חיבור. מה טעם, איפוא, לא תעשו חיבור מכל הבדותות שלכם? אפשר שבסך הכולל הן מצטרפות לאמת. אצבע משולשת מטיחה האמת בפניכם, בבואכם לקנותה במשיכה. העולם, בנַי, ק“ן פירושים יש לו, לפי שכל אחד מהם אינו מפרש אלא צד אחד מצדי־צדדיו של העניין. מסכים אני לכל אלוהיכם כולם, אלוהיהם של עכו”ם ואלוהי הנוצרים, – ואלוהי השכל כנגד כולם.

לשמע הדברים האלה עשו השניים יד אחת כנגדי והכריזו בכעס גדול, כי הנני מבעלי־הספק וכופר־בעיקר.

– כופר בעיקר! מה רצונכם? מה זה תבקשו מידי? אֵלכם או אֵליכם, דתכם או דתיכם מבקשים לבוא אצלי? אדרבא, ברוכים הבאים, ואני מקבל את פניהם, אני מקבל את פניהם של כל הבאים בצל קורתי, שיש בי ממידתם של מכניסי־אורחים. האלוהים שבשמיים מוצא חן־וחסד בעיני, וקדוֹשיו שבעתיים. אני אוהבם, אני מכבדם, ובכל עת תמיד שמח לקבל פניהם, ובחפץ־לב (בריות חביבים הם!) נכנסים אצלי הללו לשעשע בלשון ולגלגל בדברים. אך למען האמת, לא אכחד מכם, שבאֵל יחיד ומיוחד לא סגי לי. מה אעשה, ואני בעל־תאווה אני… והללו באים וגוזרים עלי וסת. יש לי קדושים משלי, מהם זכרים, מהם נקבות, ושדין שלי, ורוחין שלי, שר של ים, ושר של יבשה, שר של אילנות, ושר של דשאים, מכל המינים שהוא; אני מאמין בשכל הישר; ואני מאמין גם במשוגע איש הרוח גלוי העיניים שרואה את האמת; ואני מאמין בקוסמים. ניחא לי לחשוב, שכדור־הארץ התלוי באוויר, מתנודד לו בין ענני שמיא, ואדיר חפצי לאחזו ביד, לפרק לאחדים ולשוב ולכונן את כל המנגנאות המדוקדקים של האורלוגין העולמי. אין פירושו של דבר, כי אינני אוהב, חלילה, לשמוע בצרצר הצרצר את שירתו בת־השמיים, וברַנֵן יחד כוכבי־אלף עגולי העיניים, ובצלם דמותו של הירח לחזות בבוּאָה של אדם ובידו פּנס… אתם מושכים כתפיים? אתם, חסידי־הסדרים אתם? מילא! הסדרים שבח הם לאדם, אך לא מתנת־חינם הם, ויש לשלם במחירם! סדרים משמע – שב־ואַל־תעשה דבר שחפצת בו, וקום־עשה מעשה אשר לא חפצת; משמעם – נקר אחת מעיניך למען תיטיב לראות בשניה. משמעם – לכרות יערות, כדי לסול מסילות גדולות וישרות. ואכן, ניחא בכך, ניחא בכך… אך אֵל־אלוהים, כמה כיעור יש בכך! איש־גאליה ותיק אני; מנהיגים בשפע, חוקים למכביר, והכל חברים, וכל אחד קרוב לעצמו. האמן, אם רצונך בכך, אך הניחני שלא להאמין, אם רצוני בכך, או להאמין. כבד את השכל. וראשית חכמה, ידיד, משוך ידך מן האֵלים! כשרץ הם שורצים על הארץ, כגשמי־זעף הניתכים מלמעלה ומלמטה, מראשותיך ומרגלותיך; וחללו של עולם נתבטבט בהם ככרסה של חזירת־הבר. את כולם אכבד. ושרוי לכם, מותר לכם להביא לי תוספות כהנה וכהנה. אך חלילה לכם ליטול ממני אפילו אחד מהם, או לאנסני להוציאו בדימוס, אלא אם כן החל המנוול להפריז ולגנוב את דעתי למעלה מן המידה.

נתגלגלו עלי רחמיהם של פאיאר והכומר, ושאלוני, היאך מצליח אני למצוא את ידי ורגלי בגן־המבוכה הזה?

אמרתי להם:

– מצליח גם מצליח, שכל השבילים נהירים לי, ואני הולך ומהלך בהם כבתוך שלי. כשהנני הולך יחידי ביער משאמו53 לווזלה, וכי באמת סבורים אתם, שאני נצרך לדרך־המלך? בעצימת־עיניים אני הולך ומהלך, רצוא ושוב, בשבילי־הסתרים של ציידים־באיסור; ואם אף־על־פי־כן הנני מאחר לבוא, מכל מקום הריני מביא לביתי ילקוט מלא וגדוש, והכל בו במקומו מונח, כסדרו וכתיקונו ובשמו המפורש: אל שדי – בבתי־היראה, קדושי־עליון – בבתי־הצְלָמים: הפֵייות – ברחבי השדות; והמוח – בקדקדי. והרי הם שרויים בשלום ושלווה על צד היותר טוב: כל אחד בזבולו, איש בעסוקו ואיש בגבולו. אין הם כּנוּעים לשום שליט, המושל בלי מצרים; אך כדוגמת האדונים אנשי בֶּרן ובני־בריתם עשו יד אחת ונצטרפו לקאנטונים. מהם תקיפים, מהם חלשים. אך אל תבוז לחלש! שלעתים אתה נזקק לחלשים נגד החזקים. איני צריך לומר, שהאלוהים חזק מן הפייות; ואף־על־פי־כן גם הוא, כביכול, נזהר, על־כורחו, שלא לזלזל בהן. והקדוש־ברוך־הוא כשהוא לבדד אינו חזק מכללוּת כל הקדושים יחדיו. שאין לך תקיף שאין תקיף הימנו, שיכול לאכלו בכל פה. וסוף כל אוכֵל להיות למאכל. זהו! ואני, להווי ידוע לכם, מאמין באמונה שלימה, ששום ברייה בעולם לא זכתה עדיין לראות את האלוהים האדירים ביותר. שהוא רחוק מאד, ומָרוֹם מאד, רחוק מכל מרחק ורם על כל מרום. כמוהו כמלכנו, שהוא מלך־בשר־ודם. יודעים אנו (דעת היטב!) את כל אנשיו, בּלשיו וחכמי־חרשיו. והוא גופו שוכן כבוד בין כותלי הלוּבר שלו. הקב"ה דהאידנא, שכל בשר־ודם מתפלל אליו, משול לאדון קונצ’יני..54 מילא, אל תאנף בי, שמאי ידידי; וכדי שלא להרעימך, אני אומר, כי זהו אדוננו הדוכס הטוב והמושל לבית נוור, האל ינצרהו. אני אוהבו ומוקירו. ואף־על־פי־כן לפני שליטו של לובר הוא נוהג בדרך־ארץ, ואין צווחה ואין פרץ, ויפה הוא עושה. ויהי כן.

– יהי כן! – אמר פאיאר – אך אין הדבר כן. וי לנו, שאינו כן מכל־וכל. כעניין שאומרים “באין שׂר ואין אדון, יפרע עבד ויתגלע מדון”. מיום שנפטר אדוננו היקר, היינריך,55 וניתנה מלכות בידי אשה, כל הדוכסים שוזרים־מוזרים בה כמחזיקי בפלך. “הדוכסים משׂחקים ואנו משתחקים”. החמסנים הללו צדים דגים במצודה הגדולה ועושקים מעשקות הזהב ובוזזים בז מן הנצחונות־לעתיד־לבוא, הגנוזים בארגזי בית־הנשק, ישמרם וינצרם האדון דה־סולי.56 הה, אילו בא בעל־הנקמות וכפאָם להקיא את ראשם עם זהבם אשר זללו גם יחד!

מעניין לעניין אמרנו זל"ז מיני אמירות, ששומר־נפשו ימנע עצמו מלהעלותן על ספר שחור־על־גבי־לבן; לפי שכיון שהגענו למזמור זה, היינו פוצחים שיר כולנו בהסכמה אחת; בין השאר גרסנו כמה גירסאות גם בעניין הישועים מאריכי־השוליים והצבועים מסנדלי־הסנדליים, וההגמונים המעלים פימה עלי כסל, והנזירים האוכלים ואינם עושים. ניתנה האמת להאמר, כי את מיטב השיר מניה־וביה, שיר השירים של עתרת־תפארת־המליצה בעניין הזה, השמיענו דווקא ידידנו שמאי. והשלישיה דנן שקלה בפלס את השנינה והקלס, כולנו כאחד בקנה אחד, כשלאחר שמן־זית זך וצוף־נופת, נזקקנו לבעלי המרור והטנופת, ולאחר הצבועים והאווילים – למיני כסילים ומהבילים, מיני קנאים וזנאים, הוגינוטים אדוקים, והדיוטים בדוקים, שוטים וסוֹטים, אשר בחפצם לנטוע אהבת־השם בלבבות, יטעוה כּמשׂמרות בפטישים ומקבות! והקדוש־ברוך־הוא לא חַמר הוא ולא גַמל הוא, שיהא מזרזנו במַלמד הבקר, חס ושלום. הרוצה לאבד נפשו, יאַבדנה. העוד עליו לענותה בחייה ולהעלותה על המוקד? רבונו־של־עולם הרפו מן האדם, הניחו לנו ויהא כל אחד חי בצרפת שלנו ומניח לחיות גם לזולתו! שאפילו רשע שברשעים נצר הוא משרשי הנוצרי, וכבר אמר הכתוב: “חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם”.57 ולבד מזאת, הרי בסופו של חשבון צדיק ורשע שניהם כאחד יצורים עלובים; ואפילו הם זעופים וגאוותנים, הרי הם כמים הפנים לפנים.

לאחר מכן, כיון שנלאינו דיבורים לדבר, פתחנו פינו זמר לזמר בג' קולות, שיר הלל והודיה לבככוס, האל האחד והמיוחד, שכולנו כאחד, אני ופאיאר והכומר, איננו כופרים, חלילה, במציאותו. קם שמאי ומסר מודעה בפרהסיה, שהלז עדיף בעיניו משאר כל אלים ובני־אלים, אשר עליהם יאריכו בדרשותיהם כל נזירי־חזירי קלוין ולוּתר וכיו"ב בּוּקים־סְרִיקים. שהרי בּככוס הוא אלהות של ממש, שאפשר להכיר בה וראוי לכבדה ולהוקירה, אלהות מגזע יחסני, גזע צרפתי כשר למהדרין… – מה אני סח? גזע נוצרי, אחים יקרים: וכי לא מצינו כמה וכמה איקונין עתיקים שישו מצויר בהם בדמות בּככוס הדורך ברגליו אשכולות ענבים? נשתה איפוא, רעים, מלוא כוסנו לחיי מושיענו בּככוּסנו הנוצרי, ישוענו הנעלס, שדמו החכלילי זורם בגבעותינו ומבשם את כרמינו, שפתותינו ונשמותינו ונוטע את רוחו הענוג, האנושי, הנדיב, המסביר פנים ערמומיות, בתוך צרפת, ארצנו הנהירה והבהירה, ששכלה ישר ודמה כשר!

בפרק זה של שיחת־חולין שלנו, בעוד אנו משיקים כוסותינו לכבוד פניה השוחקות של השכִינה של צרפת, הלועגת לכל קיצוניות (“חכם יושב באמצע”… וזהו הטעם שלעתים קרובות הוא יושב על הארץ), נשמע קול דפיקה של דלתות נסגרות וקול צעדים כבדים עולים במדרגות, וקול קורא בשם ישו ובשם יוסף הקדוש, וקול אנחות גדולות וכבושות, והיו הקולות מבשרים ואומרים, כי מתרגשת ובאה מרת אלואיזה קיורֶה, זה שמה של הסוכנת המכונה דרך־קיצור “מרת קיוּרה”, רוצה לומר: “הכוהנת”, אגב נישוּף וקינוח פניה הרחבות בקצה סינרה. קראה הכוהנת בקול גדול ואמרה:

– אוי ואבוי! הושיעה נא, אדוני הכומר!

– אי, בהמה שכמותך, מה קרה? – שאל הלה בקוצר־רוח.

– המה הולכים! המה הולכים! הנה־הנם!

– מי הם? שמא הגזם שפשט בשדות, כבמסע־של־צלב? הרי אמרתי לך, שלא תוסיפי עוד לדבר עמדי על עובדי־האלילים, אנשי קהילתי!

– הם באים עליך בדברים של איוּם!

– אני פוצה פה ומצפצף עליהם! ומה האיום? שיקשרו עלי קטרוגים לפי הסנהדרין? אדרבא! הנני מוכן ומזומן.

– הה, אדוני, אילו בקיטרוגים בלבד!

– במה, איפוא? דבּרי!

– הם נתקבצו שם, אצל פיק הכּפח, ועושים מה שקורין כווני־חן על דרך הקבלה המעשית ותופשים לשון של השבעה ומפזמים ואומרים: “הקבצו מֵעברים, חפושיות ועכברים! מכל שדה ואָחו אל שמאי התקוששוּ ובמרתפו וגנו אכלו, אל תתבוששו!”

לשמע הדברים קפץ שמאי ממקומו ואמר:

– הו! ימח שמם וזכרם! בגני שלי החיפושיות שלהם! ובמרתפי שלי… הם שוחטים אותי! ועד היכן הרשעות מגעת! הוֹ, רבון־העולם, הו, שמעון הקדוש, חושו נא, עושו נא לעזרת עבדכם המשרת בקודש!

לשווא טרחנו להפיס את דעתו, לשווא צחקנו בכל פה.

– צחקו! צחקו! – גער בנו גערה גדולה, – אילו אתם במקומי, פקחים שכמותכם, לא הייתם פרוצים בצחוק. אי! אילו אני תחתיכם וצחקתי גם אני כמותכם: וכי מה רבותא יש כאן! אך רוצה הייתי לראותכם מתבשרים מעין הבשורה הזאת ומכינים אכילה־שתיה־ולינה להכנסת אורחים אשר כאלה! חפושיות שלהם! מוקצה מחמת מאוס… ועכברים שלהם… אי אפשי בהם! אי אפשי! ממש כלו כל הקצין!

אמרתי לו:

– אי לך, רב לך! ולא כומר הקהילה אתה? מה הפחד? באו עליך בהשבעות, קום ובטל השבעותיהם! ולא חכם אתה עשרת מונים מצאן מרעיתך? ולא שבעתיים אתה חזק מהם?

– לא מהם ולא מקצתם! וכי מה חכמה יתירה יש בי? פיק הכּפח – מנוול פקח. אה, רעים אהובים! אה, אחים נלבבים! בשורה שכזאת! אה, ליסטים מזוינים!.. ואני – כל־כך סמוך הייתי, כל־כך בטוח הייתי! הה, אין סמיכה ואין בטחון בזה העולם. אלוהים לבדו אדיר הוא. וכי מה תסכון ידי לעשות? נפלתי בפח, ידם על העליונה… קומי, אלואיזה היקרה, קומי, לכי ואמרי להם, שיחזרו בהם. אני הולך, אני הולך, אין עצה ואין תחבולה. אי, מנוולים! מילא, יבוא יומם, בשעת הווידוי, כשתהיה ידי על העליונה… ולפי שעה (Fiat voluntas![60]) אין לי ברירה אלא לעשות כל שרירות־לבם. מילא, עת לשתות הקוּבּעת… ואני אשתּנה. כהנה שתיתי בימי חלדי.

הוא קם. ואנו שאלנוהו:

– להיכן אתם רצים?

והשיב:

– למסע־הצלמים של רמשים ושרצים.


 

פרק רביעי: הולך־בטל או יום של אביב    🔗

הו אפריל, הו בת־האביב יפת־הקומה, ריבה נאה דקת־גו, עם יפת־עיניים, אני רואה, איך חנטו שדיך את פגיהם הקטנים בענפו של האפרסק, זה הענף הלבן, שניצתו חדודה וּורודה. מלוטפת בקרן שחרית רעננה, מאחרי חלוני בתוך הגַנה. איזה בוקר הדור־נאה! איזה עונג הוא לחשוב, כי תזכה ליהנות מזיווֹ של יום זה, – כי אכן זכית ליהנות ממנו! אני קם, מחַלץ זרועותי הזקנות, שלאחר יגיעה של פרך אני חש בהן איזו לאוּת מופלאה. כדי לכפר את עוון הבטלה, שבאה עלינו מאונס, עמדנו, אני ושוליא שלי, שני שבועות רצופים והיינו מפריחים גרוֹדת ונסורת, והעצים תחת מקצוּעותינו פצחו רינה כתזמורת… אך דא עקא, שרעבוננו לעבודה, לכל הרוחות, גדול מתאבון ביקושם של הלקוחות! אכן נתמעטו הקונים, וביתר־שאת נתרשלו בעלי השלמונים, שאינם אצים לפרוע פרעוֹנים על חשבון המלאכות מימים קדמונים; שכל הארנקים – ריקים וחלקים; וכלוּ כל הכיסים, ובאו ימים שאין בהם דמים (תרתי משמע!). ואף־על־פי־כן בשדותינו וזרועותינו עודם מצויים. טובה האדמה, אשר ממנה קורצתי ועליה אני חי (כי אחת היא!) “Ara, ora et labora,58 כתר מלכות תעטוֹרה.” כולנו, כל הקלאמסאים בחזקת מלכים רמים ונישאים, או, חי אבינו שבשמיים, עתידים להיותם מחר־מחרתיים: כי הנה מבעוד בוקר לא תשבע אוזני משמוע קול ריחיים על פלגי מיים, וקול מפוח בנשוף בו הרוח, וקולות מרעישים של סדנים ופטישים אשר לחכמי־חרשים, וקול רננים וקְצָבים של בשר הנקצץ בידי הקצבים, קול סוס סורר ומזורר, וקול רצען דופק ומשורר, וקול אופן בנתיבות־דרכיים, וסאוֹן סואן של נעליים ורגליים, ושאונם של שוטים ומגלבים, והמונם של עוברים ושבים, וקול גרונים ופעמונים, הכלל: שאון קריה ביגיעת־כפיים וזיעת־אפיים. “אבינו מלכנו, הננו אופים את לחם־חוקנו, עד שנזכה – ותטריפנו: שכך הבטחון מרובה יותר…” ומעל לראשי – שמי־האביב שכולם תכלת, שנישאים בהם ענני־צחר, רוח צח ועפעפי־שחר! ודומה עלי: תור־העלומים הנה הוא קם לתחיה. על כנפי־רננים ממרחקי הזמנים תבוא אלי מנשף באשמנים, ובנפשי, הנכספת לה אף־כי הזקינה, בונה לגוזלה משכּנָה וקִנה. הנעדרת הנהדרת, מה חמודה היא בהיותה חוזרת, ובחזרה־חלילה, היא יאה ונאה שבעתיים מבתחילה.

מיד שמעתי קול שַבְשֶבֶת שחורקת בראש גג, וזוגתי, הזקנה שתחיה, קוראת בקול נוקב ויורד משהו למישהו, ואפשר שנתכוונה אלי. אני – אוזניים לי, ולא אשמע! אך הנעורים נתפחדו וננערו. ימח שמה של אותה שבשבת! והיא (דהיינו: הפלונית שלי!), יוצאת מכליה, יורדת אל בעלה, וסמוך לאוזני, השׂוּמה כאפרכסת, בקול חלילים הומיה ומפרכסת:

– מה לך יושב פה בחיבוק־ידיים, לא־יוצלח ולא־גבר, שחצבת לך פה קבר ועל אורחים־פורחים והילוּלם פערת פיך כפתחו של אולם? מה לך מפחיד את עוף־השמיים? שמא נפל לפתחי פיך עורב שפרח, או זרזיר שסרח? ואני – כמה גניחות אני גונחת, כמה טרחות אני טורחת, מתיגעת ומתיזעת, ונשברת שבר על שבר, בשביל בהמה זו בצורת גבר! תאמר: “זו אשה וזה גורלה, וזה חלקה מכל עמלה”… ולא היא, לא! חלילה וחס! לפי שלא כך היה צביונו של בורא־העולם, שתהא חווה אמנו עובדת בזיעת־אפיים, ואדם הראשון מהלך בחיבוק־ידיים! רוצה אני, שהוא גם הוא ירבה יגיעת־בשר־ורוח. שאם לא כן, סופו שהוא מתעלס בתענוגים, בן־הבליעל, ובא לידי כפירה בשמיים ממעל. אך ברוך השם ברוך הוא, שאף־על־פי־כן עדיין אני שרויה בעולמו לעשות רצונו הקדוש ולקיים מצוותיו. הרף מן הצחוק! אל המלאכה, עצל, אם רצונך שתהא לך פת בסלך! ראו, נא ראו, היאך הוא פונה עורף משמוע אלי! שמא תִכָבֵד ותמוש, סו"ס, ממקומך?

אמרתי לה בפנים שוחקות:

– אני מש, אני מש, יפיפיה שלי. שחטא הוא לאדם לישב ספון בביתו לעת שחרית כזאת.

נכנסתי לבית־המלאכה וקראתי לשוליות שלי:

– נצרך אני, רעי האהובים, ללוּח של עץ, שיש בו ממידת הרוך וממידת הגֶמֶש והעֶשֶת. אלכה נא אצל ריאוּ ואראה, אם אין באוצרו קרש נאה של עץ־אלון. הי, קניא! הי, רוֹבּינה! קומו ונלך לבוֹר ברירה.

יצאנו שלשתנו; וזוגתי שלי צורחת ומצווחת. סחתי לה בשוּפי ונחת:

– פצחי שיר ויערב לך!

אך היתה זו עצה לבטלה. איזו מוזיקה! וכדי להשלימה כליל־השלימות, פציתי פי וצפצפתי להנאתי. פתח קניא הטוב ואמר:

– מה לך, עקרת־הבית, כאילו לדרך ארוכה אנו יוצאים, והרי בעוד כך וכך רגעים אנו חוזרים ובאים.

– ליסטים זה, – אמרה, – לעולם אי אתה יודע להיכן רגליו מוליכות אותו.

אותה שעה שעה תשיעית היתה. שמנו פעמינו לבּייאן, שהדרך לשם אינה ארוכה. אך בקרבת בּוורון, על פני הגשר, אתה שוהה אגב אורחא כמה שהייות, לשאול לשלומם של הבריות, ומברך לפטיו, לגאדן ולטרנקה, המכונה “ין היפֵיפִי”, שתחילת יומם ישיבה בפתח־עיניים וראיית זרימתו של פלג־המיים. אתה מסיח שיחה של כלום על דא ועל הא ועל כל חללו של עולם. לאחר־מכן שם פעמיך מהכא להתם. אנשים ישרים אנו, ודרכנו דרך הישר, ולא שיג לנו ולא שיח עם פלוני ואלמוני (אמנם, אין איש נקרה לפנינו בדרך!). אלא מאי? דרכו של אדם לחבב את חליפות הטבע, ואתה מתענג על פאתי־שמיים ועל זמורות אביב ועצי תפוח בתפרחת, שם, בתעלה, ליד החומה, מסתכל בסנונית פורחת, מבט, מניין הרוח נופחת…

בדרך זכרתי, שעדיין לא נשקתי היום לגלודי שלי. אמרתי:

– אתם לכו לכם במישרין, ואני בעקיפין, ואצל ריאו אני משיגכם.

שעה שנגשתי, היתה מארטינה, בתי, שקודה על רחיצת חנותה ולא חסכה שטף־מיים ושטף־שפתיים ובלי הפסק היתה מקשקשת, מקשקשת ומקשקשת עם פלוני ועם אלמוני, עם אלוף־נעוריה, ועם הזאטוטים, ועם השוליות, ועם גלודי, ועם עוד שתיים־שלוש שכנות, שצחקה עמהן צחוק גדול, עד שרעשו הספים, והיתה מקשקשת, מקשקשת ומקשקשת. וכשסיימה (לא את מלאכת הקשקוש, אלא את מלאכת הרחיצה), יצאה ושפכה את הדלי החוצה בתנופה גדולה. נשתהיתי בריחוק כמה פסיעות, כדי להתענג על מראיה (היא מרהיבה את עיני ואת לבי; איזו חתיכה נאה!) וחצי הדלי ניתז על רגלי. היא געתה בצחוק געייה גדולה שבעתיים, ואני ביתר עוז כפל־כפליים. הנה היא – בת־גאליה הנאווה, המטיחה את צחוקה בפני, הנה היא בשערותיה הלוהטות שבעתיים, האדומות כגחלי־רצפים ותפוחות כשזיפים! צווארה מגולה, זרועותיה חשופות, שמלתה מופשלת כדרך החצופות.

אמרה לי:

– כיוונת את השעה! על־כל־פנים, ספגת כל צרכך?

אמרתי לה:

– כמעט, אלא שאיני חושש מפני המיים, כל זמן שאין אונסים אותי לשתותם.

– הכנס, – אמרה לי, – נוח שניצל מן המבול, נוח בעל־הכרס.

נכנסתי וראיתי את גלודי בשׂמלנית קצרה יושבת שפופה מתחת לדוכן.

– שלום עליך, נחתוֹמית קטנה!

– הנני מתערבת עמך בתקיעת־כף, – אמרה מרטינה, – שיודעת אני, מי גירשך מביתך בשעת בוקר מוקדמת כל־כך!

– ואין חשש שתפסידי בתערובה, לפי שגלוי וידוע לפניך יצור זה וכל מעלליו, כי משדיים אלה שתית חלב.

– ובכן, אמא היא?

– אלא מי?

– כמה פחדנים הם הגברים!

אותה שעה נכנס פלורימון, ובסברו שאליו הדברים מכוונים, העמיד פנים תרעומנים. אמרתי לו:

– אלי הכוונה, ולא לך העלבון, בחור!

– לך, גם לך, ולשניכם יחד, – אמרה – ואל תהא גרגרן כל כך.

הוסיף הבחור להעמיד פנים כעוסות כּמי שאינו מוחל על כבודו. קטנות־מוחין יש בו: אינו יכול להעלות על דעתו, שאפשר לשימו לצחוק; וכיון שרואה את שנינו בצוותא, אותי ואת מרטינה בתי, מיד חושד בכשרים ואורב לכל מוצא פינו הפרוּץ בצחוק. הה! תמימי־דרך שכמונו! כל רשעות שבעולם תולים בנו!

אמרתי לפי תומי:

– לצון אַת חומדת, מרטינה. יודע אני, כי פלורימון בעל־בעמיו הוא ושורר־בביתו; לא כמוני הוא, שיניחך לשימוֹ למרמס. ולא זו בלבד, אלא שמרת פלורימון שלו ענוותנית היא, צדקנית היא, צייתנית היא, ולא, ח"ו, דעתנית וקנטרנית. בת כשרה זו כמוה כאביה, שהיה עלוב ושפל־ברך, דך ומדוכדך כל ימיו!

– שמא תחדל, סו"ס, להתקלס בבני־אדם! – קראה מרטינה, שעמדה על ברכיה וחזרה לשפשף (אני משפשפת, אני משפשפת, אני משפשפת!) את אבני־הרצפה, את זגוגיות־החלון בשצף־קצף של גילה ודיצה.

ועם שהיא עובדת (היא עובדת, ואני מסתכל בה), פיטמנו זה לזה פיטומי מלים, שיש בהן טעם, ויש בהן לחלוחית. ובעומקה של החנות, שמרטינה מילאה את כל חללה בתנועותיה, בדיבורה, בעצמת חיוּתה, ישב לו, תקוע בקרן־זווית, פלורימון: פניו מכוּרכּמות, נפשו מרורה, ורוחו עכורה. כל ימיו לא ניחא לו, כשהוא שרוי עמנו; כי לא יוכל לישב בניחותא לשמע מילתא דבדיחותא, או כל לשְנָא מְעַלְיָא של אנשי גַליא; שחילול־השם ופחיתות־הכבוד הם בעיניו; ולא עוד, אלא שתם הוא ולא יבין דבר שאומרין הבריות, שהצחוק יפה לבריאות. חלוש הוא, קלוש הוא, גרוגרת נִחֶרֶת, כולו סר וזעף. מלא תרעומות כרמון; אין דבר בעולם שמפיק רצונו, וכל כך למה? מן־הסתם, לפי שאינו רואה אלא נגעי עצמו בלבד. כרך אלונטית על צווארו, שצוואר של אפרוח הוא, והיה יושב בפנים רגושות ומסבב עיניו אילך ואילך, עד שאמר לבסוף:

– רוח פסקוֹנית כאן, רוח־פרצים כבראש מגדל. כל החלונות פתוחים.

לא פסקה מרטינה ידיה ממלאכתה וענתה:

– מה הוא סח! ואני נחנקת ממש.

ביקש פלורימון לשבת תחתיו, אך לא עצר כוח… (אותה שעה היתה הרוח פורצת, באמת, פרץ גדול!), קפץ ממקומו כמי שהכישו נחש ויצא כחץ. ונעוות־המַרדוּת שלי לא קמה מכריעתה, אלא הגביהה ראשה, הסבירה פניה והפטירה דברים של קינטור:

– ישכון לו כבוד בתנור־האופים.

תפשתי לשון של ערמומיות ושאלתיה, העדיין שרוי השלום בינה לבין נחתומה שלה? ואיני צריך לומר, שמנעה פיה מלהשיב לא. אי, בריונית עקשנית שכמותה! שאפילו אתה קורעה כדגה, לא תתוודה על השׁגגה.

– וכי למה לא יהא השלום שרוי ביני לבינו? – אמרה – והוא ערֵב לי ומבוּשׂם לי.

אמרתי לה:

– מילא אני הייתי אוכלו לתיאבון; אך לפיךְ, שהוא כפתחו של בית, הצפיחית היא כזית.

אמרה לי:

– חייב אדם להסתפק בצפיחית שיש לו.

– יפה דרשת. ואף־על־פי־כן, את האמת אני אומר לך, כי אילמלי אני אותה צפיחית בדבש, היה לבי מתמלא חשש.

– ולשוא כל החששות. באמונה אני עושה פרקמטיא שלי. ישמור אמונים לי, ואשמור לו. שאם לא כן, אם, ח"ו, יבקש לעקבני, להווי ידוע לו: שלא יצא יום ולא יצאו יומים, ואני הופכתו בעל־קרניים. שאין לך אדם שאין לו זכות. הוא בזכותו, ואני בזכותי. אשר על כן יעשה את חובתו.

– את חובתו כולה?

– אלא מאי? אדרבא, יעיז נא לבוא בתרעומת על הגברת, שהפריזה בתפארת!

– אי, לילית־גחלילית שכמותך! אם איני טועה, הרי מענה־לשון זה ממש ענית לה, לאותה אווזה, שהביאה את הפסק מן השמיים.

– מכירה אני, – אמרה, – אווזות הרבה, אך כולן בלא נוצה, למי מהן נתכוונת?

אמרתי לה:

– ולא שמעת מעשה באווזה, שבנות־מינה שיגרוה אל אביהן שבשמיים, להפיל תחנוניהן לפניו יתברך, שמיד עם היבּקע הביצים יהיו אפרוחיהם מהדסין על כרעיהם. שמע הקב"ה בקשתן ואמר: “אדרבא ואדרבא!” (אין כמוהו מהדר בנימוסין עם מטרוניות!) “ורק תנאי אחד, תנאי של־מה־בכך, אני מתנה עם צאן־מרעיתי, שמכאן ואילך תהיינה נשים, בתולות ועלמות שוכבות בגפן מתחת לשמיכה!” שמעה האווזה ועפה, להביא הבשורה צרורה בכנפה; ואני עבדכם באותו מעמד לא הייתי, שמועה לא שמעתי ומראה לא ראיתי, אך אחריתה של המבשרת היתה מרה כחזרת.

מרטינה, שישבה כל אותה שעה שפופה, געתה בצחוק גדול ופרצה עלי פרץ גדול בקול צווחה, לאמור:

– קשקשן זקן! אי לץ בן לוֹצץ, ליצוֹת מתלוצץ, ריצות מתרוצץ! לך־לך, כלך מכאן! איסטרא בלגינא, ריחיים לטחינה! וכי לְמָה תצלח עוד, אמור? הלא רק להוציא לבטלה זמנם של הבריות! שׂא, שׂא רגליך! ואגב־אורחא טול עצמך כלבלבת זנבנבת זו, המתלבטת לה למרגלותי, זו גלודי שלך, כן, הלזו, ששוב גרשוה מבית הנחתום, לאחר שתקעה שם, מן־הסתם, תקיעת־כף לתוך העיסה (ועוד יש לה בקצה חוטמה שיור הימנה). מוּשוּ־חוּשו מכאן, שניכם גם יחד, הניחוני, בני־שחץ שכמותכם, אל תפריעוני מן המלאכה, שאם לא כן, אני נוטלת מטאטא־השמד בידי…

וכך הוציאתנו אל מעבר לדלת ולמזוזה. הלכנו שנינו בקורת־רוח רבה, ופנינו אל ריאו. אלא שעל שפת איאונה חנינו חנייה כלשהי: ראינו שם מעשה של דיִיג בחכה; יעצנו עצות; ומה מאוד שמחנו למראה המצוֹף הצולל, או הלָכיס המקרטע ועולה מתוך האספקלריה הירוקה. אך גלודי, שראתה תולעת, הנתונה בקצה הקרס ונעווית מצחוק, אמרה לי בעוויה של מורת־רוח:

– סבא, זה מכאיבנה, עוד מעט ותהיה למאכל.

– אה! יקירתי, – אמרתי לה, – כמובן! אין זה תענוג גדול להיות למאכל. ולא כדאי להרהר בכך. מוטב שתתני דעתך על מי שיאכלנה, על הדגה המפוארת, שעתידה לומר: “מה טוב טעמו!”

– ואילו היו אוכלים אותך, סבא?

– מילא, גם אני הייתי אומר: “אכן, טוב טעמי, טעם גן־עדן! ברמזל הוא המנוול! שיחקה לו השעה וזכה לאכול דווקא אותי!” זהו, בתי! אם כך ואם כך, תמיד מרוצה הוא סבא שלך. אחד אכלת ואחד נאכלת, העיקר הוא שמעשיך בתבונה כּלכלת! בעיני הבורגונדאים הכל נחמד ונעים.

וכך, מעניין לעניין, הגענו בהיסח־הדעת (עדיין לא היתה השעה האחת־עשרה) אל ריאו. קניא ורובינֶה היו סרוחים על שפת הנחל ומחכים לי בנחת; ורובינה, שנצטייד בחכה על כל צרה שלא תבוא, היה מקנטר את הדגה שבמיים.

נכנסתי לאוצר־העצים. כל אימת שאני שרוי בקרב גזעים נאים, המוטלים חשופים וערטילאים, ממש עירום ועריה, וריח ניחוח של נסורת עולה באפי כקטורת, הו, אל אלוהי הרוחות, מיים רבים ועתים רבות ישטפוני, וממקומי איני זז! בלא הפוגות מוכן אני למשמש חמוקי־ירכיים אלו. נפלאתה לי אהבת עץ מאהבת נשים. כי אין לך אדם שאין לו תאוותו שלו. ולא איכפת לי כלל, שמראש ידוע לפני, איזה מהם אני חושק ונוטל. אילו, דרך־משל, הייתי בתוגרמה ורואה בשוק את שאהבה־נפשי בתוך שאר שפחות נאות וערטילאות, וכי סבורים אתם, כי אַהֲבָתי אשר אָהַבתי את בחירת־לבבי עשויה היתה להניאני, חס־ושלום, מלאכול, דרך־עגָב, בתאוות עיניים, חמודותיהן של שאר בנות־הצאן? איני כאותם השוטים! וכי לכך נתן לי בורא־העולמים עיניים החומדות כל יופי, שאהיה עוצמן כל שעה שאותו יופי מזדמן לי? לא, שלי פתוחות אצלי לרווחה כפתחו של אולם. הכל נכנס בהן, אין פוסח. וכשם שמתחת לעורן של נשים ערמומיות משכיל אני, אשמאי זקן ורגיל שכמוני, לשער כל תשוקתן, כל זדונן ונכלי מחשבתן, הזוממת והדורסת, ממש כך משכיל אני לשער, מתחת לקליפת עצי שלי, המשיית והמחוספסת, את נפשם המסתתרת, שתתבקע מקליפתה, אם אתרצה להיות הדוגרת.

ובעוד אני חוכך בדעתי, קם קניא, שנתקצרה עליו רוחו (גרגרן שכמותו! רק אנו, הזקנים, יודעים את הלקיקה־לאטה) והיה מתכּתּש בלשון עם כמה רפסודאים, שמיטלטלים אילך ואילך מעבר לאיאונה משם, או נטועים כמשׂמרות בגשר בייאן. כי אף על פי שהעופות בשני הפרברים שונים זה מזה בטבעם, הרי הם דומים בארחם־וברבעם: או נוטעים אחוריים במעקות הגשר ולא ימישום; או פושטים צווארותיהם בארץ־המשקה ולא יובישום. בנוהג שבעולמנו, כל שיחת־חולין, שמסיחים זה עם זה אנשי בוורון ואנשי בית־לחם, עשויה על דרך לשון־נופל־על־לשון. האדונים אשר מיהודה יכתירונו בשם “תבלולים־שבאין”, “פרצופים־קרצוּפים”, “טנוֹפת־צוּפים”, “שבלולים של בורגונדיה”. ואנחנו משלמים להם תשלומי־כפל על שפת־חמודות זו בכינויי־שמות, כגון: “חזרזירי־מתניים”, “שיבּוּטות משורבטות” וכיו"ב… ולא תפסתי לשון “אנחנו” אלא לפי שכל אימת שאני שומע פרק נאה במסכת־ברכות, על כורחי אני עונה אמן. פשוט, משום דרך־ארץ: כשאדם שואל, אתה משיב. משסילקנו זה לזה את חובת־הלבבות באמירות נלבבות (הרי לך! הייתכן שכבר פעמונים מריעים לתפלה־של־צהריים? ממש אימה ופחד… לאט לך, הזמן, לאט לך! אצים־רצים גרגרי החול של כּלי־השעות שלך!), אני מבקש את בעלי הרפסודות הנלבבים שלנו, ראשית־חכמה, לסייע ידיהם של קניא ורובינה לרפסד את עגלתי, והשנית, להסיעה לבוורון עם העצים אשר בררתי. והם מצווחים לעומתי:

– ברוניון, ישתחקו עצמותיך! ואינך מתבייש כלל!

הם מצווחים לעומתי, ואף־על־פי־כן עושים בקשתי. לפי שלעצמו של דבר הריני חביב עליהם.

חזרנו הביתה בדהרה גדולה. אנשים, שעמדו בפתחים, הביטו אחרינו ונתפעלו משקידתנו. אך משעלתה מרכבתי על מרומי־גפי הגשר של בוורון ומצאנו את החוט המשולש, – את פטיו, גאדן וטרנקה, – מוסיפים ויושבים גם יחד וצופים בשובה ונחת את מי הנחל ההולכים לאט, עמדה כל רגל מלכת, וכל לשון רצה אל המלאכת. אלה את אלה בחירוף מחרפים, שהם עושים כך וכך; ואלה את אלה בגידוף מגדפים, שאינם עושים לא כך ולא כך; וכל הכלֵיזְמָרִים הכבירו אמרים עד כלות כל המזמורים. ואני בירכּתיים ישבתי, ובאורך־רוח חשבתי, מתי קץ הפצחוֹן, ליתן פרס לבעל־הנצחון. אך פתאום־לפתע, ממש בפתח־אוזניים:

– ליסטים מזוין! סוף־סוף, הגעת! שמא תסבירני ואדע, היכן בילית עתותיך למן השעה התשיעית ועד כאן, בדרך בין בוורון לבייאן? אי, בטלן! אי, צרה צרורה! מתי היית חוזר, אילמלא אני שהגעתיך! הביתה, רשע אווילי! חושה מהר, כי נקדח תבשילי!

אמרתי לה:

– לך הפרס הראשון על מערכי־הלשון, ואתם, אחי ורעי הלא תחרישוּן, גימרוּ איפוא גֶמֶר, כי כחגבים לפני ענקים אַתם לפניה בזמר.

אך לשמע ההלל הגדול שגמרתי עליה, זחה עליה דעתה. מיד פצתה פיה ופצחה לפנינו עוד שיר־מזמור, ואנו קראנו פה אחד ואמרנו:

– הדרן עליך!.. ועכשיו נלכה הביתה כדבריך, אַת בראש, ואני אחריך.

וכך שמה זוגתי־שתחיה פעמותיה ללכת הביתה, ידה שלה בידה של גלודי שלי, ושניים משוליותי עמה. בהכנעה, אך בלא חפזון, בקשתי גם אני להתלוות אליהם, אך לפתע, נהרה ובאה מתוך מַעֲלֵה עירנו המולת־קולות נעלסה, קול־שופרות וצלצלי־שמע של פעמוני מרטין הקדוש. והדברים הגיעו לידי כך, שאפילו אני, גשש זקן ורגיל, רחרחתי כה וכה, בחושי, שראווה חדשה באה עלינו לטובה: היתה זו חתונתו של האדון ד’אמאזי והעלמה לוקרֶס דה שאמפוֹ בת המוכסן.

מיד נוטלים כל הקהל רגליהם ועולים הֶרה, אל ככר הטירה המעטירה, לראות את תהלוכת הכלוּלוֹת. חס־ושלום שאתם משערים, כי הייתי מן הנחשלים במרוצה. לא בכל יום מזדמנת לך מציאה כשרה כזאת! טרנקה, גאדן ופטיו, בטלנים שכמותם, המה לבדם לא הואילו לעקור את אחוריהם מבית־מַטעם על גבי סכר־המיים ומסרו מודעה, כי בחזקת דרי־תחתיה אינם מוכנים לעשות את הכבוד הזה לבני־העלייה. מה יש לדבר? אהבתי את בני־הגאווה; ואין לך מידה נאה באדם יותר מן האהבה העצמית; אך לוותר בשבילן על התענוגות? – מוחל טובותיהן! וכי מה אהבה־עצמית יש בכך? משל למה הדבר דומה? לכומר זה שהלקני על חטאתי וטען, שכל זה אינו אלא לטובתי. מוחל טובותיו!

אף־על־פי שגימאתי בהעלם אחד את גרם־המעלות על ל“ו מעלותיו, המוליכות אל מארטין הקדוש, אף־על־פי־כן (וי לראשי!) הגעתי אל הככר לאחר שמסע־הכלולות כבר נכנס לבית־היראה פנימה. לא היתה לי ברירה, אלא להמתין עד שיצאו החוצה. אך הכמרים הללו, ימח שמם וזכרם, מסוגלים לשמוע בלי הפוגות אל רינתם ותפילתם. לשם ביטול־הזמן להנאתי, נדחקתי במיטב זיעתי לתוך בית־היראה פנימה, בדחיקה של דרך־ארץ בין פימות עלי כסל ועכּוזים ראויים להתכבד; אלא שבעודי בפלוש, חשתי עצמי בתוך הכרים־והכסתות של בני אדם כמי ששוכב במטתו מכורבל במוך ומלופף בחום. ואודה ולא אבוש, כי אילמלא קדושת המקום, הייתי בא חיש־מהרה לידי כמה הרהורי עבירה. אך עת לכל חפץ, ויש מקום ויש שעה, שאדם חייב לנהוג בכובד־ראש. ובשעת הצורך, כדי שלא לבוא לידי בזיונות, אני מצליח בכך כּעיִר בן אתונות. אלא שפעם בפעם משתרבב קָצה של אוזן, והחמור נוהק, לא עלינו. והוא שאירעני זאת הפעם. כי שעה שעמדתי בדחילו ורחימו, ובפעירת פה ועיניים (סגולה לראייה יתירה) נסתכלתי בהבאת קרבנה של לוקרציה הבתולה ברוב ששון־ושמחה למר ד’אמאזי, הריעו – סהדי במרומים, הוברטוס הקדוש! – ארבעה שופרות־הציידים ותקעו תקיעה גדולה לעבוד את עבודת־הבורא לכבוד גיבור־הציד, ולא נעדרה אלא כּת־הכלבים לבדה, ונצטערנו על כך! כבשתי את צחוקי, – אך איני צריך לומר, כי לא עצרתי ברוחי ושרקתי (אמנם, בקול דממה דקה!) את תקיעת־השופרות, אך בהגיע, סו”ס, שעה הרת־עולם, שהכומר הסקרני שואל, והכלה החסודה משיבה “הן”, ולחייהם הנפוחות של המחַצרים תקעו בצהלה תקיעה גדולה, לאות כי נצודה הצביה, – לא התאפקתי עוד וקראתי:

– גלְלַי![62]

הלא תשערו, מן־הסתם, את גודל הצחוק מסביב! אך מיד נגש השוער וזקף פניו כנגדי. צמצמתי את עצמי ויצאתי חמקמקוֹת, בין חמוקי־הירכיים הרבים.

וכך עמדתי שוב בככר. נתלקטה שם חבורה הראויה לשמה. כולם כמוני אנשי־חיל, שעיניהם בראשם למען יראו, ואוזניהם למען ישמעו את אשר ראו עיני זולתם, ולשונם למען יספרו לאו דווקא דברים שאדם חייב לראותם במו עיניו כדי לספרם במו פיו. וכאן שלחתי את הרסן מעל פי! כי הרוצה לשקר אינו דין שיבוא מכרכי־הים וירחיק עדותו. בדרך הזה נתקצרה השעה, על כל פנים, שעתי שלי, קל־מהרה, ושוב נפתחו שערי ההיכל לקול תרועת עוגבים, ומסע־הציד הופיע. בראש, מעשה בעל־נצחון, הלך ד’אמאזי והוביל בזרועו את צידו, ריבה נאה זו, שהיתה מגלגלת את עיניה היפות כעיני הצביה. אכן, אשרי וטוב לי שלא עלי המלאכה לנטור כּרמה של יעלת־החן. כי אוי לו למי שיצרור עצמו בצרור חייה של זו, – צרות־צרורות יצררנו צרוֹר־המוֹר הזה! מי שלקח איילת לקח קרניים… אלא שלא היתה לי שהות להסתכל היטב לא בצד ולא בנצוֹדֶת, לא בלְכוּדָה ולא במלכודת, ולא אוכל (ואיני משתבח בכך!) לצייר במכחול ושפופרת את צבע בגדי הכלולות של האדון והגברת. לפי שאותה שעה הפלגנו מהם את לבנו ומוחנו, ששקודים היינו על הסוגיא החמורה בעניין סדרי המסע ומשפטי הבכורה של שאר כל אנשי הכבודה. שמעתי אומרים, כי בעודם בכניסתם (אח, מדוע לא נזדמנתי לשם אותה שעה!), אירע מעשה והדיין והפרקליט והאדון הראש, שהוא ראש־הקהל וראש־העיר, נתנגשו על סף בית־היראה, כשני תיישים בפתחו של דיר. אך כיון שהראש היה שמן וחזק מחברו, נטל את הבכורה ונכנס ראשון. ועכשיו חָזרה הקושיא למקומה: למי משפט הבכורה, לפי הדין והמסוֹרה, לזקוף את חוטמו ראשונה בָעֲזָרָה החיצונה? והיינו מתערבים זה עם זה בתקיעת־כף, מי מהם יצא ראשון. אך לא יצא איש: משל לנחש המבותר, שראש המסע היה זע והולך, ושאר הגוף לא זע ולא נע. לסוף, כשקרבנו לבית־היראה, ראינו בתוכו פנימה, ליד הפתח, את שתי חיות־הטרף עומדים בחמת־קצף וחוסמים את הדרך איש לפני רעהו. וכיון שבמקום קדוש לא יכלו לפצות פה ולצווח בקול גדול, ראינו בעליל, היאך הם מרחיבים נחיריים, מרחישים שפתותיים, ולוטשים עיניים, עוטים על פרצופותיהם חמת־רצח, ומקדירים מצח, ומתנשפים בנשף, באין קול ובאין קשב. המו מעינו ונתבקעו כרסינו, והיינו מתנצחים ומתנגחים בדבר־תורה: למי משפט הבכורה? קשישים שבנו צידדו בזכותו של הדיין, נציבו של האדון הדוכס (הרוצה בכבוד עצמו מדקדק בכבוד חברו); צעירי־הצאן – בזכות ראש־עירנו, ראש וראשון לשוחרי חירותנו. אני צידדתי בזכותו הנכונה של מי שידו תהיה על העליונה. והעם ברֵעוֹ מצווח ומעורר את בחיר־לבבו:

– הבה־נא, הבה־נא, מר גראסה! מלוק את כרבולתו, האדון פיטו! כך וכך, וק"ן פעמים כך, קחהו בגרגרתוֹ, קח! הבה־נא, סיח! הך!

אך סוסים־פגרים אלה נסתפקו בכך שהיו צונפים צניפה איש בפרצוף רעהו ונזהרו מכל משלח־יד, מן־הסתם, מפחד מיעוכם של בגדי־החמודות. והיה חשש, שבדרך הזה תתמשך המחלוקת עד אין קץ (לפי ששפתותיהם, כידוע לא יבלו לעולם), אילמלא האדון הכומר, שנכנסה יראה בלבו, שמא, חס־ושלום, יחמיץ את פת־הצהרים, ואמר להם:

– צאן־קדשים! הרי לאוזן־של־מעלה כבר הגיעו כל דברי־השפתיים, והגיעה השעה לרבוץ בין המשפתיים, ואין בעולם תורה ותעודה, שבזכותן כדאי להחמיץ קנוח־סעודה, ודווקא על סף ביתו של אלוהי כל האלים לטרוד שלוותו בדברים בטלים. נכבס נא את הכּבסים איש בביתו.

ואפילו לא אמר כך (כי לא שמעתיו בדברו), השכל מחייב שנתכוון לכך: שלסוף תפסו זרועותיו הגסות לשני הפרצופות לקרב פיותיהם לנשיקה של ידידוּת. לאחר־מכן יצאו, ובפירוש, בבת־אחת, בתמכם, מזה ומזה, כשני עמודים, להבדיל, את כרסו של הכומר, שנתמַצע בינותם, ובמקום שני אדונים נמצאו שלושה. כי בהתקוטט הנכבדים, אין עַמְךָ נפסדים.

עברו כולם כאחד וחזרו אל הטירה לסעוֹד לבם סעודה־של־צהריים, שהיו ראויים לה בפירוש. ואנו, שוטים שכמותנו, הוספנו לעמוד בפישוט־לשון באותה ככר, מסביב לסיר־הבשר הנעלם מן העין, ונהנינו מן הריח ומן הטעם, בחינת יש מאין. כדי למַצות את תענוגי, ביקשתי שיפרשו לפני את התבשילין בשמותיהם. היינו שלושה נוֹקדנים: טריפה הנכבד, בודקָן ואני עבדכם ברוניון – ועם כל תבשיל ותבשיל שנתפרש בשמו, קרצנו עין זל"ז בקריצה וצחוק ודחפנו זה לזה דחיפות של מרפקים. תבשיל פלוני הפלגנו בשבחו, תבשיל אלמוני לא הניח את דעתנו ובאנו עליו בהשגות: שאילו נטלו עצה מפי מהדרין, הבקיאים באותה הלכה, כמונו, דרך־משל, היו זוכים לשפר את המלאכה שופרא דשופרא. אך לעיקרו של עניין, – לא עם־הארצוּת ולא בוּרוּת ולא עבירות חמורוֹת; ובסך־הכול: תאווה־לחך, יקר לזולל! בעניין אחד של שפנים הלך כל אחד לשיטתו שלו ופירש את דרכו במיבשל; וגם סתם הדיוטות מן הקהל לא חשׂכו דעה וסברא. אך חיש־מהרה, מעניין לעניין, נתלקחה מחלוקת באותו עניין (שסוגיות של ריתחה הן, ורשעים להכעיס ולא לתיאבון – המה לבדם עלולים לדבר בהן בקרירות־הדעת). ביתר שאת נתלקחה המחלוקת בין מרת פרינה ומרת ז’אקוֹטה, שהיו צרות זו לזו, לפי ששתיהן מפורסמות בעריכת סעודות נכבדות בעירנו. כל אחת מהן יש לה כת־חסידים שלה, וליד השולחן מבקשת כל כת לבייש את חברתה. והיא תחרות משובחת מאין כמותה! סעודות אלו בחזקת קְרָב־פיפיות הן לבני־העיר. ואף־על־פי שבעל־תאווה גדול אני לשיחת־חולין עריבה, אין לי יסורים קשים יותר משמיעת עלילות־גבורתם של זולתי, שעה שאני גופי יושב בחיבוק־ידיים; ולא איש כמוני יאריך ימים בבליעת רירם של הרהורים־שבלב וחימוד צלָם של תבשילים, שאיני זוכה לאוכלם. לפיכך שמחתי שמחה יתירה, כשמר טריפה הנכבד סח לי (גם הוא נתייסר הרבה, כמוני!):

– המרבה שיחה על מאכלות למי הוא דומה, ברוניון? למאהב שמרבה שיחה על אהבים. אני, להוי ידוע לך, כּלוּ כל קצי, דבקה בטני, פשוטו כמשמעו, שאני הומה ומהמה, ידידי הישן, וכל קרבי תמרות עשן. נלכה נא, אחי ורעי, ונשבור רעבונה וצמאונה של אותה חית־טרף, שטורפת בני־מעי בלי הרף.

– וגם יכול נוּכל לה, – אמרתי לו, – סמוך עלי! כמאמר הקדמוני: “אין לך תרופה לרעבון אלא זלילה לתיאבון”.

וכך שמנו פעמותינו בשניים אל קרן הרחוב הגדול, לאכסניא המכוּנה “שלטי צרפת ודופין”: לפי שאיש מאתנו לא עלתה על דעתו מחשבת־בליעל, ללכת לביתו בשנה השלישית, ח"ו. שגם טריפה, כמוני, היה שרוי באימה ופחד, שימצא בביתו נזיד צונן ואשה רותחת. אותו יום יום־של־שוק היה, והחדר מלא ושוקק מפה לפה, ואם יפה יחידוּת לאכילה, יפה צוותא לזלילה; והכל נחמד ונעים בשעתו.

עד כה ועד כה נשתתקנו לפתע, – לפי ששקודים היינו על שיג־ושיח in petto, רוצה לומר: בלב ולסת, – עם איזו חתיכה בכרוב נלעסת של חזיר שהלך לעולמו, שהיתה נותנת ריח ומתמוגגת, ורודה ומעונגת. ובחזקת מוּסף – כוס־של־יין, לשמח לבב ולפקוח עין. שכבר אמרו קדמונים: “איזהו שוטה? – האוכל ואינו שותה”.

לאחר מכן, כיון שזכיתי להסתכל בקנקן, בפקחון־עיניים וצחוּת־הגרגרת, נתחדש כוחי להסתכל בבריות ואורחם־ורבעם, שעל בטן מלאה מתגבר זיוום.

אל השולחן הסמוך ישב כומר של אחת הקהילות הסמוכות כנגד פניה של אריסה פלונית בלה מזוקן, שעשתה לו כוונים של חן: נרכנה אליו ברכינה, חננה אליו בכל לשון של תחינה, בצמצום הראש כדרך הצבּים, ובצידודיו השונים והרבים, ובגילגול עיניים, כביכול לשם־שמיים. והכומר אף הוא הקשיב לה בהטיית כתף, בפנים מסבירות; ובלי אוזן קשבת השיב לה על כל רכינה מתמוגגת ברכינה שכנגד, הרכן וגמוֹע בלי הרף, כאומר: “שרוי לך, בתי, מותר לך, absolvo te,59 נתכפרו עוונותיך, לפי שטוב ומיטיב הוא אלוהינו. והיטבתי לסעוד. כי טוב ומיטיב הוא האלוהים. והנקניק השחור הזה – גם הוא טוב”.

בריחוק־מה מהם היה הנוטריון דנן, מר פייר דלאווֹ, מכבד לו, לאחד מבני־אומנוּתו, ומסיח עמו שיחת־חולין על עסקי פוליטיקה ופרקליטיקה, ועל ענייני דשמיא וענייני דיומא ועל הריפובליקה דרוֹמא. (שבפסוקי השיר הרומיים הרי הוא ריפובליקאי גדול; ואלו בחייו – ככל אזרח בעמיו, עבד נאמן למלכו).

ושם, בירכתיים, שזפה עיני הטיילנית את פֶרֶן שר־המבשלים, בחולצה כחולה, מעומלנת בתכלית העמילן, פרן איש קוֹרווֹל ל’אוֹרגֶליֶה, וכיון שנתפגשו עינינו, נשא קולו, קם ממקומו ופירש בשמי. (הנני מוכן לישא את שם האלוהים, ולא לשווא, כי ראה ראני, ולאו דווקא עכשיו; אך – ממזר בן הנידה! – בכוונה המיש עיניו הצידה, כי זה לו שנתיים, שהוא חייב לי לפי חוזים שכרן של שתי שידות מעצי־אגוזים). ניגש אלי והקריב לי כוס:

– ברוך אתה מנפשי ומכּל קרבי![64]

…והקריב כוס שני:

– “הרוצה ללכת מישרים ילך בשתי רגליו”.

…והציע לפנַי שאסעד עמו. כסבור היה, כי מאחר שכבר סעדתי, אסרב, אלא שיצא בפחי־נפש: הסכמתי! שאין דרכי לסרב בכיוצא בזה.

ובכן, חוזר חלילה. אך זאת הפעם מתון־מתון, בלי חפזון, שכבר לא היה חשש רזון. האכלנים בעלמא, אלה ההדיוטות בהמוֹנם, שכל עיקר תאבונם לשבור רעבונם, נסתלקו לאטם; ולא נשתיירו אלא המהדרין מן המהדרין, הותיקין בעלי החך, היודעים יקר־ערכוֹ של כל דבר נחמד ונעים וטוב, ותבשילים טובים חשוּבים בעיניהם כמעשים טובים. הדלת היתה פתוחה, ואוויר וחמה נכנסו בפתח, וכן שלוש תרנגולות שחורות, ששרבבו צווארותיהן הנוקשים והיו מנקרות פירורים וכפותיו של כלב זקן, המתנמנם מתחת לשולחן, ומן החוץ הגיעו קולות של נשים, וקול קורא של זגָג, וקריאת “דגים, דגים חיים!” ונהיקת חמור כשאגת אריה. בככר המאובקת נראו שני שוורים לבנים, רתומים לקרון, שרבצו בבלי־נוע, ורגליהם אסופות להם מתחת לירכותיהם הנאות והמבהיקות, לועסים בענווה את קצפם, והריר שותת מפיהם. על הגג, בחמה, היו יונים הומיות: בחפץ־לב הייתי עושה גם אני כמותן; וכל־כך נתבסמה עלינו נפשנו, שנדמה לי, כי אילמלי לטפונו בגבנו, היינו גם אנו משמיעים קול המיה כמותן.

והיו כולם מסיחים בסעודה, משולחן אל שולחן, כולם ידידים, כולם אחים ורעים: הכומר, הטבח, הנוטריון, עמיתו ועקרת־הבית בעלת השם המעודן כל־כך (שמה: בֶּזלה;60 והוא משתּמע כמין הבטחה, שהיא מקיימתה בתשלומי־כפל). כדי שתקל עלי שיחת־חולין זו, הייתי מהלך מזה אל זה, יושב בכאן, וקם ויושב בכאן. הדברים נסבו על עסקי פוליטיקה. לשם מיצוי התענוג, כדאי לו לאדם להרהר, לאחר הסעודה, בימים טרופים אלה. והיו כל האדונים הללו מתאנחים אנחה מרה על המצוקה והצער, ועל הפקעת־השער, ועל צרפת שהשחיתות מְדַלְדַלְתָה, ועל האומה שהפריצות מנַוולתה, ועל השליטים הרשעים ושאר חמסנים ושַקְרָאִים, אך בנימוס ובדרך־ארץ, אין מפרש בשם ופורץ פרץ. שהגדולים – אוזניהם גדולות כמותם; בכל עת יכולות הן, ח“ו, להשתרבב מבעד הדלת. אך כיון שהאמת הנצחת בירכתי חבית מונחת, נתרהב לאט־לאט עוּזם של אנשי־שלומנו והיו מכים בלשון את אנשי־השררה המרחיקים־שבת. וביתר שאת את האיטלקים, את קונצ’יני,61 כִנה זו, שֶׁפָּרַת־המַרבֵּק מפלורנץ, היא המלכה, הביאה אלינו בשולי שמלתה. בנוהג שבעולם, אדם נכנס לבית־תבשילו ורואה שני כלבים שחומסים צלי־קדירה, אחד נכרי ואחד בן־בית, מה עושה? פוטר את בן־ביתו בבעיטה ואת הנכרי דן למיתה. למען האמת והיושר ולשם הַפְכָנוּת, קמתי ואמרתי, שלא אחד הכלבים לבדו חייב מיתה, אלא שניהם גם יחד, שאם תשמע דברים שאומרים הבריות, אתה בא לכלל סברא, שאין בצרפת שום מחלה וצרה, אלא האיטלקית בלבד, והרי האמת היא שאין אנו חסרים, ב”ה, לא פחים ולא צנים ולא פַּחוֹת וקצינים משאר כל המינים. מיד קראו כולם ואמרו, כי רשע איטלקי אחד שקול כנגד שלושה משלנו, ושלושה צדיקים איטלקים אין בהם אפילו אחד־בשלושה מצדקתו של הצדיק הצרפתי האחד. קמתי ואמרתי: “בכל הגלילות והמקומות בני־אדם נדמו כבהמות, וסדנא דבהמה חד הוא. וצדיק, יהיה מאשר יהיה, אשרי עין רוֹאַתהו ותיבש זרוע מכּתהו; ואדם אשר כזה הריהו רעי־מחמדי, אם איטלקי ואם ספָרַדִי”. מיד עטו אלי כולם פה אחד, פה מפיק קנטורים ועלבונות, לאמור, שטעמי נתפרסם לגנאי משכבר הימים, ושאני זקן תמהוני, מגזע הברוניוני, יצאָני וטיילני, המדשדש דרכיים בכפות־רגליים… ואמת נכון הדבר, שלפנים שקדתי בכך שקידה יתירה, כשדוּכּסנו, זכרונו לברכה, אבי בנו, ייבדל לחיים,62 שלחני למאנטובה63 ולאלבּיסולה64 לחקור מעשי הזגיגה, החרסינה ומלאכת־המחשבת, אשר ברבות הימים נטענוּם בגלילות ארצנו, לא חסכתי, ברוך־השם, לא עקשות־דרכיים ולא כיתות־רגליים. את כל הדרך למן מרטין הקדוש ועד אנדריאס65 הקדוש דמנטובה עשיתי במקלי ובשתי רגלי שלי. אכן, הנאה היא לאדם לראות, היאך הדרך נפרשת והולכת תחת פרסות רגליו, והיאך הן לשות בצקו של עולם. (אך מוטב שלא נהרהר בכך: שאם לא כן, אני חוזר ושולח רגלי…). הם הלעיגו עלי. מילא, יבושם להם! מה לעשות! הנני גאלי־בן־גאלי, בן־בנם של חומסי תבל ומלוֹאָה. “וכי מה, לכל הרוחות, החמס אשר חמסתּ?” – שואלים הם ושמים אותי לקלס – “איה הנכס אשר לביתך נָכַסתָ?” – “לא פחות מהם. מלוא עיניים! אמנם, הכיס ריק, אך הראש מלא וגדוש”… רבון־העולם, הנה מה טוב ומה נעים: ראה ושמוע, טעוֹם ושׂבוֹע – וברבות הימים זכוֹר וידוֹע! אמנם מבין אני, כי לראות הכל ולדעת הכל אי־אפשר; על־כל־פנים, מה שאפשר אפשר! נמשלתי לספוג, שסופג את האוקינוס, או, ביתר דיוק: הנני כאשכול זה שהכּל בו, ענביו בשלות, ותירושו נכון, וכולו לחלוחית, לחלוחית של אדמה. איזה יין משובח עתיד לצאת ממנו, אם ידרכוהו בגת! אך איני שוטה, בנַי, בעצמו אשתהו. שהרי אתם מואסים בו. מילא, גם זו לטובה. ולא אפציר בכם. לפנים חשקה נפשי לפרוס לכם מלחמי, לחם האושר אשר זכיתי לברך עליו, מכל זכרונותי המצוינים מארצות תפארת. אך הבריות אצלנו אינם סקרנים כלל, וכל עיקר סקרנותם היא דעת עסקי השכן, קל־וחומר השכנה. כל שאר עניינים רחוקים הם מכדי שנאמין בהם. רצונך בהָתָם, לך־לך, אָחָא, אני דיי במה שיש לי הכא. “חוֹר מפנים, חור מאָחוֹר, החוזר מרומא בא לעמק עכוֹר”. מילא! יהא כל אדם דובר לו כלבבו, איני כופה דעתי על שום ברייה. כיוון שאין לכם חפץ בכך, אשמור לי את אשר ראיתי ואגנזהו מתחת לשמורות עיני, בירכתי העיניים. אין כופין על בני אדם את אשרם. מוטב שתהא מאושר עמהם, על פי דרכם, ואחר־כך על פי דרכך שלך. כי טובים השניים מן האחד.

וזהו הטעם, שהייתי מצייר בחשאי את פרצופו של דילאבו, ואת הכומר בצדו, הטופח כביכול כנפיים בשעת דיבורו, ואגב כך שומע ומפזם כפזמונם, שידעתיו היטב: “אשרינו, מה טוב חלקנו, שקלאמסי היא עיר־מכורתנו”. וחייכם, שכך אני סובר באמת. עיר טובה היא, ואין תימה: עיר שהיא מולדתי אי אפשר לה שתהא רעה. שם יער אֱנוֹש ישׂגה ויעלה ראש, רענן ושאנן, ישר עם אלוהיו ולבריות נוח, בלא קוץ ובלא חוֹח, פרט לקצה הלשון והמליצה, שיש בהם מתפארת־העקיצה. ואין רע בכך, שאפילו אתה מדבר קצת לשון־הרע ברעך (כל שכן שלא בפניו), סופך שאתה נהנה, והוא אינו חסר, ואהבתך אותו מתחזקת בלבך, ולא תפול חלילה שערה מראשו. דילאבו מזכירנוּ (והיא גאוות כולנו, לרבות הכומר) את בדיחוּת־הדעת ושלוות־הנפש, שנצטיינה בהן גלילתנו נוור, בימי ערבוב־הלבבות והבהלה שנתפסו להן כל שאר גלילות ארצנו, בעניין ראש־הקהל שלנו ראגון, שמאס בגואיזים66 ובאנשי ה“אגודה”, בכופרים ובקתולים, ברומא ובג’ינבה, בכלבים שוטים ובזאבי־טרף, ובעניין ברתמליון הקדוש,67 שבא אצלנו ליטול את ידיו העקובות מדם. באגודה אחת, שנתגודדה מסביב לדוכס שלנו, עשינו אי קטן של שכל־הישר, שאליו נתנפצו הנחשולים… הדוכס לואי, זכרונו לברכה, והמלך הנרי, מנוחתו־עדן, שקדם לו, עדיין חיים היו בימים ההם, ובלא דחילו ורחימו אי אתה יכול לדבר עליהם! כמה אהבנו זה את זה! כביכול, לא נבראו השניים אלא בשבילנו, ואנו בשבילם. אין צריך לומר, כי לא ניקוּ גם מחסרונות, ככל בשר־ודם. אלא שאותם חסרונות היו בגדר האנושי, הם לא ריחקו קרובים, אלא אדרבא, קירבונו זה אל זה ביתר שאת. והיו הבריות אומרים על הנוורי דרך־שחוק: “כבוד הדוּכּס עוד לחו לא נס”. או, דרך־משל, כך: “שנה אסומה תהיה השנה הזאת, צאצאים וצפיעים יהיו בשפע, שכבר הוציא לנו הדוכס עוד חוטר מגזעוֹ”… אח, ימים של טובה היו הימים ההם! והרי זהו הטעם, שאנו אוהבים כל־כך לספר בהם. גם דילאבו, כמוני, הכיר את הדוכס לואי; אך אני לבדי היתה לי הזכייה לראות את המלך הנרי פנים־אל־פנים, ואני נשכר בכך: ובלי להמתין עד שיסרהבו בי, אני מספר להם בפעם המאה־ואחת (לדידי כל פעם – פעם ראשונה היא, ואקווה כי גם לדידם, אם אכן נשמה צרפתית שוכנת בקרבם), היאך ראיתיו, את המלך האפוֹר, במגבעת אפורה, בבגדים אפורים (מרפקיו נשתרבבו מן החורים), רכוב על סוס אפור, אפור־שערות, ואפור־עיניים; מלגו – כולו אפוֹר; ומלבר – זהב טהור…

לרוע מזלי, משסעני לבלרו של האדון הנוטריון להודיעו, שאחד מלקוחותיו נוטה למות ומבקשו שיבוא אצלו מיד. אנוס הוא ללכת, וצר לו מאוד, – ואף־על־פי־כן מזכּנו תחילה בסיפור־מעשה, שכבר היה מוכן ומזומן בפיו שעה שלימה (ראיתי, שהוא מפרכס בקצה לשונו; אך הקדמתיו והכנסתי תחילה את שלי). ניתנה אמת להאמר: היה זה ספור משובח ביותר, צחקתי בכל לבי. בדברים של בדיחותא אין כדילאבו!

לאחר שנצטללו עלינו בדרך הזה רחשי הלב והזכרון, ולאחר שנטבלנו מכף־רגל ועד גרון, קמנו ויצאנו יחדיו… (השעה, לפי הערך, היתה חמש חסר רביע, או כמעט חמש… אכן, במשך שלוש שעות של כלום זכיתי ליבוּל של שפע: לבד משתי סעודות של ממש וזכרונות משמחי־לב, גם הזמנה מאת הנוטריון לעשות לו שני תרכוֹסים…). החבילה נתפרדה, לאחר שהטבלנו פכסם משרה של ענבי־שועל אצל ראטרי הרוקח. כאן סיים דילאבו את ספור־המעשה שלו, וּבחפצו לשמוע עוד אחד, נתלווה אלינו עד מיראנדולה, אשר שם נפטרנו זה מזה לחלוטין, לאחר שחנינו חנייה קצרה ופנינו אל הקיר, לשפוך עליהם מיים אחרונים.

כיון שהשעה היתה מאוחרת מכדי שאחזור לביתי, מאוחרת שהיא מוקדמת, ירדתי לבית־לחם עם פחמי אחד, שהלך בעקבי עגלתו והיה תוקע בחצוצרה. ליד מגדל לוּרדוֹ נזדמן לקראתי קָרָר אחד, שהיה רץ ומריץ גלגל לפניו; וכשהיה הגלגל מתאטה במרוצו, היה קופץ ומחישו בבעיטת רגל. משל למי שרץ להשיג את גלגל פורטונה;68 וכל פעם שמבקש לקפוץ על הגלגל, הגלגל בורח ממנו. צררתי בלבי ציור זה כדי להשתמש בו.

עד שאני שוקל בדעתי שקלא־וטַרְיָא, אם לחזור לביתי בעקיפין, או לעשות קְפָנְדַריָא, – רואות עיני תהלוכה, שיוצאת מפאנטינורה,69 וצלב בראשה, שנושאו איזה דרדק, כגובה רגלי גובהו, ותומכו בבטנו כמין כידון, משרבב לשון לנער אחר ממשרתי־הקודש ומפזל עיניו כלפי חוּדוֹ של המוט הקדוש שבידו. אחריו היו ארבעה זקנים משתרכים בפיק־ברכיים, ובידיהם, החכליליות והנפוחות, ברמינן מכוסה בסדין, שנסתלק, בחסותו הרמה של הכומר, להשלים את שנתו בין רגבי־עפרו. מפני דרכי־נימוס ליוויתיו גם אני למקום־מנוחתו: כי טובה דרך בצוותא. ואת חטאי אני מזכיר, כי אם ארחתי לחברה קדישא זו, הרי גם מפני התשוקה שנשתוקקתי לשמוע את האלמנה, אשר הלכה לצדו של המשמש־בקודש ובכתה תמרורים, כמנהג מדור־דורים; והיתה מספרת על יסורי חוליו של המנוח, ועל סמי־המרפא שנזדקק להם כדי להחליף כוח, ועל גודל המכאובות, ועל המעלות הטובות, שהיה כולו זכאי ולא כולו חייב, הכלל: כל פרשת חייו, לרבות חיי זוגתו, תיבדל לחיים ארוכים. והיו ההגה־וההי של האלמנה ההיא באים לסירוגין ובגודש עם דברי התפילות של המשמש־בקודש. הלכנו אחריהם מעשה־סקרנות: לפי שבדרך הטבע נצטרפו אלינו רבים, מהם אנשי־לב לשם ניחום אבלים, מהם אנשי־אוזן – לשמוע דברים בטלים. לסוף, כשהגענו בַּטוּחוֹת למקום המנוחות, הציגוהו בארונו על עברי פי שחת. ומאחר שעל־פי דין אין עני רשאי לבוא לעולם־האמת ב“כתונת־העץ” שלו – (יפה השינה גם באין לבוש), לפיכך הסירו מעליו את הסדין ואת כיסוי הארון והטילוהו מתוכו לתוך הבור.

לאחר שזרקתי לשם רגב־עפר, כדי שינוח בשלום על משכבו, ונתתי לו אות־קודש שתי־וערב, סגולה לחלום רע, יצאתי משם בקורת־רוח הרבה; שהכל ראיתי, והכל שמעתי, ולקחתי חבל בנעימים וחבל ביסורים: נתמלאה אמתחתי מפה לפה!

בחזירתי משם אחזתי דרכי לאורך־החוף. סברתי, כי במקום צומת־הנהריים אפנה לי לאורך בוורון ואישיר עד שאגיע לביתי; אלא שהערב היה נאה ומשובח כל־כך, שבהסח־הדעת יצאתי מתחומה של העיר ושמתי פני לאורך איאונה הכשפנית, שפיתתני והביאתני עד בקעת לא־פורה. מיים שפויים היו קולחים למשעי והולכים בלא שום קמט בשמלתם הבהירה; לא יכולתי להמיש מהם את בבות־עיני: משל לדג שהועלה בקרס של חכה. כל השמיים, ממש כמוני, נצודו במכמורת הנהר והיו רוחצים בו, הם וכל ענניהם, השטים ונאחזים בעשבים וקני־סוף. והחמה חפפה במיים את מחלפותיה כעין הזהב. ישבתי ליד זקן אחד, שהיה חש ברגלו ורועה שתי פרות דקות: שאלתיו לשלומו ויעצתיו, שיתן עלים של סרפד בתוך הפוזמק וינעלהו (בעתות הפנאי הנני עוסק גם בסגוּלוֹת). הוא סיפר לי בבדיחות־הדעת את כל קורות־חייו, צרותיו ויסוריו, ולכאורה חלשה דעתו, שעל פי אומדנא שיערתיו צעיר חמש שנים יותר משהיה באמת (הוא היה כבן שבעים וחמש), ונתגאה מאד, ודעתו זחה עליו, כי לאחר שהיה מופלג משאר בריות באורך ימים ושנים, היה מופלג מהם גם ביסורים. סבור היה, כי מדרך־הטבע הוא, שייסורים באים על בני־אדם, וצדיקים ורע־להם מתייסרים ממש כּרשעים, שבשכר זה הקב"ה גומל את חסדיו הטובים על צדיקים ורשעים יחדיו: נמצא שבסופו־של־חשבון, הכל שווים, הכל טובים: עשיר ורש, יפה וכָעוּר, – שכולם כאחד עתידים להתלונן בצל שדי אחד ומיוחד… והרהוריו וקולו, המנסר כקול הצרצר בעשב, שכשוכם של מי הסכר, ריח אילנות ועטרן, שהרוח הביאה באפי מן הנמל, רַצי־המיים שאינם רָצים, הבבואות הנאות, – הכל נצטרף למנוחת־הערב ונמזג בה.

הזקן הלך. ביחידות שמתי פעמותי העירה והייתי הולך לאטי, הלוך והסתכל בעיגולים שנתעגלו על פני המיים, וידי משׂוּכּלות לי מאחורי גבי. וכל־כך נתפסתי למראות השוטפים לאורך הבוורון, שלא השגחתי כלל, היכן אני שרוי, ולאן אני הולך; ולפתע־פתאום נרעדתי לשמע קול, שידעתיו היטב, והוא מפרש בשמי מעבר לנהר משם… נמצא, שבהסח־הדעת הגעתי כנגד פתח ביתי! בעד החלון נשקפה רעייתי־חמדתי, אשתי שתחיה, ואיימה כנגדי באגרוף. נעצתי עיני במי הנהר. העמדתי פנים, שאיני רואה אותה מכל־וכל; ובינתיים הייתי משעשע נפשי, בראותי מתוך האספקלריה המאירה של המיים, היאך היא יוצאת מכליה ומנפנפת בידיה, וראשה למטה. החרשתי, אך בני־מעי היו שׂשׂים ומפרכסים בצחוק גדול. ככל שהגדלתי צחוקי, כן הגדילה חמת־קצפה, קצוף וצלול במי בוורון, וככל שהעמיקה לטָרֵף ראשה במיים, כן הגדיל צחוקי בקרבי. לבסוף טפחה בזעף־גדול טפיחת חלון ודלת וכרוח־סופה זנקה לתפשׂני… הכל טוב ויפה, אלא שלשם־כך נצטרכה לחצות את הנהר. התימין? התשמאיל? לפי שהיינו בין המעברותיים. היא בחרה במעברה שבימין. והשכל מחייב, כי כיון שראיתיה הולכת בדרך האחת, שמתי פני ללכת באחרת וחזרתי בגשר הגדול, שלמן הבוקר, מעשה סטואיקן, היה גאדן עומד שם לבדד, משל לאנפה זו שאספה רגל מתחת לכנפה.

והריני שוב בביתי. היה לילה. אל־אלוהי־הרוחות, האיך רצים הימים? ברוך־השם, אינני כטיטוס הרשע,70 הולך־בטל זה, רומי זה, שלא פסק כל ימיו לגנוח על איבוד ימיו. אני איני מאבד כלום, הנני שמח ביומי ולילי, כי הוא חלקי מעמלי. אלא שנצרך אני לשני ימים, שני ימים בכל יום, שאם לא כן אני יוצא וחצי תאוותי בידי. עוד אני מקריב אל פי את הגביע, וכבר יש בו פחות מרביע; סדוּק הוא! כנגד זה מכיר אני בני־אדם, שגמיעתם בנחת, ולעולם אין כוסותיהם מתרוקנות. או שמא, לכל הרוחות, כוסם גדולה משלי? חס־ושלום! שאם כן, הרי זו עוולה קורעת־שחקים. הו, אתה, השוכן במרומים, בעל פונדקא רטיבתא, שחותמו שמש, אתה הנוסך את נסך הימים, מזוג לי לרוויה!.. לא, חלילה לי! ברוך אתה אלוהינו, שבראתני לקום מאצל שולחני ברעבון ולאהוב את יומך (גם לילך הוא טוב!) אהבה רבה כל־כך, ששניהם גם יחד אין די בהם להשביעני כל צורכי… למה תרוץ ככה, אפריל, יֶרח הניצנים! תַמְתָּ ולא נשלַמת, יומי… מילא! התענגתי עליכם, בזרועותי חיבקתיכם, כבוֹש כבשתיכם. ומנשיקות פי נשקתי לשני שדיך הקטנים, בפרוח הגפן, בפתח הסמדר, הו בת־האביב הרכה והענוגה… ועכשיו, לילה, ברוך תהיה לי גם אתה, ברוך בואך בבוא עת. אני מקבל את פניך, כי הכל יפה בעתו. יחדיו נשכב… אח, בזק ורעם! והרי עוד תשכב בינינו אחרת… זוגתי שתחיה הנה היא חוזרת.


 

פרק חמישי: חולדה    🔗

מאי

לפני שלושה ירחים נתבקשתי מטעם השוכנים כבוד בטירת אַנוּאָה71 לעשות ארון שיש לו שולחן־מערכת גדול; אמרתי לנפשי, שקודם המלאכה דין הוא שאשוב ואראה במו עיני את הבית, החדר והמקום שנתייחד לו. שרהיטים נאים משולים לפירות שאתה קוטפם מאילנות שבגן, ואין פרי בלא עץ, וכעץ כן פריו. אל נא איפוא תספרו לי על אותה תפארת, שאפשר והיא כך ואפשר אחרת, משל למוּפקרת, שמסתגלת ומתמכרת לכל המרבה באתנן, כמין ונוס יוצאָנית, חס ושלום. לנו מלאכת־המחשבת היא בת־בית, שכינת המקום, בחינת תרפים והנאהבים־והנעימים; מיטיבה היא לספר כל רחשי־לבנו יותר מפינו; מלאכת המחשבת היא לנו אלוהי־הבית; שהרוצה לדעתו, ידע את ביתו. לא נברא אלוהים אלא לשמש את האדם, ומעשי־חושב – את מקום משכָּנָם. איזהו יפה? שאין יפה הימנו במקומו.

ובכן, הלכתי לראות את המקום, שבו אוכל לשכּן את מעשה־ידי. ושם עשיתי חלק מיומי, לרבות אכילה ושתייה, שהנשמה תלויה בגוף. לאחר שניתן לשניהם כּל סִפְקָם, קמתי והלכתי למקום שממנו באתי ובגילת־נפש שמתי פעמותי לביתי.

הגעתי לפרשת־דרכים, ואף־על־פי שידעתי בבירור את הדרך שעלי ללכת בה, מכל מקום היתה עיני פוזלת אל האחרת, שבין אפרים ומשוּכוֹת מצוּיצוֹת נוהרת.

"הנה מה טוב – אמרתי בלבי – לשוטט בדרך הזאת! ימח שמה של דרך־המלך, שהיא דרך הישרה אל חצר־המטרה! עוד היום גדול, והחמה בגבורתה, למה, איפוא, ידידי, נמהר יותר מאַפוֹלוֹ?72 הרי ממילא נבוא ונגיע. וזוגתי שתחיה, תמתין מעט, – ולשונה לא תדבק לחִכּה מחמת־החכָּיוֹן. רבון־העולם, מה נאה שזיפוֹנית זו בארשת פניה הלבנה, תאווה־לעיניים! נלך־נא לקראתה. בסך־הכל, חמש־שש פסיעות. צפרירים מפריחים באוויר את נוצותיהם הקטנות: ממש שלג. כמה צפרים מצייצות! הו! הו! תאווה לאוזניים!.. ונחל זה, המחליק והולך מתחת לדשא בקול המיה, כחתלתול זה, המשתעשע ומגלגל פקעת של חוטים מתחת לשטיח. נלך־נא בעקבותיו. הנה פרגוד של עצים מפסיקו בדרכו. כאן סופו להילכד!.. אי, פחז שכמותו, היאך זה חמק־עבר, כאן, בין הכּפּוֹת, כפות־רגליה המסוקסות, השגדוניות, הבצקות של הבוקיצה הערופה. אי, ברייה חצופה! אך להיכן, לכל הרוחות, מוליכני הדרך הזה?

כך הייתי מהרהר בלבי וכרוך אחרי צלי הפטפטני ומשים עצמי – מתחסד שכמוני! – שאיני יודע, כביכול, להיכן מתנכלת למשכני נתיבת־מדוחים זו. כמה נאה משקר אתה, קולא! בתחבולות־ערמה, יותר מאודיסיאוס,73 אתה מוליך שולל את עצמך. הרי דעת היטב יודע אתה, להיכן מוליכות אותך רגליך; ולא עוד, רמאי שכמותך, אלא שדבר זה ידעת גם ידעת, שעה שמשער הטירה יצאת. הנה שם, מהלך שעה אחת מכאן, – מקום מִשקה ומשכנה של סלינה, חמדת־לבנו מימים עברו; והנה נפתיענה!.. אך מי משנינו יופתע הפתעה יתירה, אני או היא? הרי עידן־ועידנים לא ראיתיה פנים! מה שיור נותר מחן־פרצופה של אותה חצופה, מעוויות־החן של חולדתי שלי? בלא שום יראה כלל יכולנו היום להתייצב לפניה, כי שוב אין מקום לחשוש, שמא תכרסם לבבי בשיניה החדות: יבש לבי כזמורה שנזדקנה. וכי עוד לה שיניים? אח, חולדתי־חמדתי, בזמן ההוא, אשוּרנו והוא רחוק, מה השכילו שיניך גם נָשוֹך גם צָחוֹק! וכמה תעלולים עוללת לוֹ, לברוניון עלוב זה! כרכורים כרכּרתיהו, פיזוזים פיזזתיהו, סחור־סחור, בסחרחורת, כמין סביבון וכַדוֹרֶת. מילא! אם נשתעשעה נפשך בכך, יקירתי, הלא עמך הצדקה. איזה עגל־בן־בקר הייתי!

הריני רואה את עצמי, בעמדי יום אחד, פעור־פה ומפושׂק־מרפקיים, נשען אל גדרו של האומן המופלג מידארד לאניו, מורי ורבי, שהביאנו בסוד מלאכת הפּסלוּת; ומעבר לגדר משם, בתוך גן־ירקות רחב־ידיים, הגובל את החצר, שהיתה משמשת לנו בית־היוצר, בין ערוגות של חסה ותוּת־שדה, צנוניות ורודות, מלפפונים ירוקים ואבטיחים צהובים, נערה זיוותנית ומזורזה, מתהלכת לה יחפת־רגליים, חשופת־ידיים ומגולת־צוואר, ואין עליה אלא שערות אדמוניות ושופעות, לסוטה של ארג־פשתים, שמתחת לה נתבלטו שדיה המוצקים, ושמלנית קצרה, שלא הגיעה אלא עד ברכיה בלבד; והיתה הנערה מהלכת, הלוך והטוֹת בידיה השזופות והחסונות שני מזלפים מלאים מיים מעל ראשי הצמחים, הרחוּשים בעלים, שפערו פיותיהם לשתות. אף אני, בגודל תדהמתי ובחפצי לראות היטב, פערתי את שלי, שלא היה קטן משלהם. והיתה הנערה הולכת ומהלכת, הלוך ושוֹב, מריקה את המזלפים, חוזרת אל הבאר למלא את שניהם בבת־אחת, מזדקפת כאגמון וחוזרת ומפסעת מתון־מתון במשעולים עקלקלים על אדמת־הטללים, בתבונת כפיים ארוכות־האצבעות, שאגב הילוכים חצופים משמשו, כביכול את תות־השדה המלא צוּפים. ברכיה היו עגולות וחסינות כברכיו של נער. אכלתיה בתאוות־עיניים. לכאורה, לא ראתה כלל, שאני נותן עיני בה. על־כל־פנים, היתה מקריבה והולכת, הלוך והרעֵף את גשם־הנדבות; ובקרבה אלי קירבה יתירה, ירתה בי לפתע את עיניה… וי לי! עד היום חש אני את קרס החכּה ואת מעשי־השׂבָכה של המכמוֹרת, אשר אפפוּני גם צדוּני. אמת אמרו הבריות: “עיניהן של נשים יפות להמית כקורי השׂממית”. כיון שנוקשתי, התחלתי לפרכס ולפרפר… אלא שהחמצתי את השעה! וכך, – זבוב פתי שכמוני, – צנחתי אל הגדר, וכנפי מצומדות… היא הסיחה דעתה ממני, נשתופפה לה ונתעסקה בהשתלת הכרוב. אלא שפעם בפעם היתה חיה ערמומית זו מפזילה עין אלי, להווכח, כי אכן נוקש הטרף ולא נמלט מן הפח. ראיתי שהיא מגחכת, ואף־על־פי ששננתי לי בלבי: “ידידי העלוב, קוּם־ברח, שהיא משטה בך!”, – כיון שראיתי, שהיא מגחכת, גיחכתי גם אני. משער אני, איזה פרצוף של גוֹלם היה לי אותה שעה! פתאום־לפתע קפצה הצדה ובפסיעות גסות היתה מדלגת על הערוגות, אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים, ורצה, ומדדה, קוטפת ביעף ראש של שן־אריה, הצף לו חיש־קל על גלי האוויר, ובנפנוף־יד קוראה, בהביטה אלי:

– עוד חולה־אהבה נלכד ברשת.

בדַברה, שיקעה את סירתה הקטנה והמפוסקת במיפתַח לסוּטתה, אל בין השדיים; ואני, אף־על־פי שבחכמה אינני מרקיע־שחקים כאחד הענקים, מכל־מקום בעסקי עגבים אינני מן החגבים; אמרתי לה:

– אדרבה, השיטיני נא ואשוּט גם אני באותו מקום.

כאן געתה בצחוק גדול, ובפשיקת־רגליים ושימת־כפיים על המתניים, הטיחה בפני ואמרה:

– ראו נא לקקן זה! לא בשבילך, פושׂק־שפתיים, גמלו התפּוּחַיים…

וערב אחד, בשלהי אבגוסט, נתוודעתי אליה, אל חולדתי־חמדתי, היפה בגננות. ועל שום מה נתקראה חולדה? שגם היא, כאותה מטרונית חַרטוּמוֹנית, גופה גדול וראשה קטן, חוֹטמה פיקארדי,74 ערמוּמי, פיה סולד מעט, אבל נאה בחיתוּכו ויפה לצחק ולפצח לבבות ואגוזים. אך מעיניה הכחולות־הכהות, שדוק של טרם־סער משוך עליהן בכל עת, ומזוויות פיה, כפי הלילית המתחסדת שחיוכה עוקצני, נמשך חוט, ששׂממית אדמונית טוותה בו את קוריה, המתפשׂים בני־אדם.

מכאן ואילך הייתי מבטיל עצמי מן המלאכה ומבלה חצי־יומי בחיבוק־ידיים מאחורי אותה גדר, עד שבא מורי־ורבי מידארד ובבעיטת־רגל באָחור מחזירני משפריר־עליון לעמק עכוֹר. עתים היתה חולדה יוצאת מן הכלים וקוראה בקוצר־רוח:

– כבר ראיתני פנים ואחור די והותר, ומה עוד תבקש לראות? כבר הגיעה השעה שתדעני!

ואני קורץ לה קריצה של ערמומית ואומר:

– “כדרך אדם בדלעת דרך גבר בעלמה, ואין להסתפק בראייה בעלמא”.

תאווה רבה נתאוויתי אותה שעה לנגוס ממנה נֶגֶס כלשהו!.. אפשר שגם פרי־מגדים אחר היה מבושם לי: הייתי עוּל ימים וחמוּם־דמים, כרוך אחרי כל שַׂלמה, אם אשה, ואם עלמה. וכי דווקא אותה אהבתי? יש ימים בחיי־אדם, שהוא חושק, לכאורה, בכל עֶגלה מפורכסת. אך חלילה לך, חס לך, ברוניון, שאתה מחלל את השם, ואין לבך מאמין לפיך: האהבה הראשונה – היא הנכונה, היא הטובה באמת, היא־היא היעודה לנו: כוכבים ומזלות ברָאוּה לרוות צמאוננו. אך אני לא שתיתי את הקובעת, ואפשר משום כך יציקני צמאוני, צמאוני הנצחי, שאין לו רוויה עולמית.

וכמה ידענו איש את נפש רעהו! כל עתותינו מְכַלִים היינו בקנטורי־גומלין: ששנינו נתברכנו בלשון־פיפיות. היא טחנה את פני בדברים של דופי, ואני שלמתי לה תשלומי־כפל, והיינו מתנצחים בטביעת שן ועין. והיו הדברים מגיעים לידי כך שהיינו צוחקים עד שברון־מתניים; והיא, כדי שיקל עליה צחוקה, בהפטירה דיבור של רשעוּת, היתה משתופפת לה כתרנגולת, משל נתכוונה לדגור את כרוּביה וּבצליה.

לעת־ערב היתה באה לשם שיחת־חולין אל גדרי שלי. עד היום אני רואה אותה, היאך, אגב קשקוש וצחוק בלא הפסק, היא נועצת עיניה החצופות בעיני שלי, למצוא בלבי מקום של תורפה, שתוכל להכאיבו; עד היום אני רואה, היאך במועל־ידיים היא מרכינה אל פיה ענף של דובדבן, המסובּל נטיפות־נטיפות אדומות, שהן כמין מקלעת־ציצים מסביב לשערותיה הצהובות, ובהפשלת הראש ושרבוב הפה כלפי מעלה, מנקרת פירות מן העץ ואינה קוטפתם, אלא מניחה את גלעיניהם שיהיו תלויים בענף. – דמות כהרף־עין, כלילת־השלימות ובת־הנצחים, עלומים, חמדת עלומים היונקים שדי־שמיים! כמה פעמים מני־אז גלפתי בעץ, על גבי מלוּאוֹת הרהיטים, בתוך פטורי־ציצים, את קווי הזרועות הנאות הללו, את הצוואר הזה, את השדיים האלה, את זה הפה החומד, את זה הראש המופשל לאחוריו!.. – לסוֹף אני גוהר אל מעבר לגדר, פושט ידי, תופש בחזקה ענף זה שהיא מכרסמתו, קוטמו, משיק אליו את שפתי ומוצץ בשקיקה את הגלעינים הלחים.

וכך מזדמנים היינו בכל אחד־בשבת בשעת טיול, או בפונדקו של בוג’י, והיינו מרקדים. נוּקשה כתוֹרן הייתי; אלא שבזכות האהבה צמחו לי כנפיים (כמאמר הבריות, שגם חמור מתאהב יודע כיצד מרקדין). ובכל אלה, זוכרני, לא חדלנו להתקוטט אפילו כהרף עין… קנטרנית שכמותה! אילו לגלוּגים ומדקרוֹת שמעתי מפיה על עקמימות חוטמי הארוך, ועל פתחון פי הרחב, שלפי דעתה אפשר לאפות בו פשטידה, ועל זקן הסנדלרים שלי, ועל כל דמותי מעיקרה, שכבוד הכומר שלי סובר, כי היא צלם־אלוהים ממעל ממש (משער אני את הצחוק הגדול שאני עתיד לצחוק לכשאזדמן עמו ביום מן הימים!). אפילו שעה קלה לא הרפתה ממני. ואף אני, ברוך־השם, לא הייתי כבד־פה ואִטר־יד.

במרוצת־הדברים היינו, לעזאזל, מתלהטים להט גדול! התזכור, קולא, את בציר־הענבים אצל מוֹרך־ורבּך מידארד לאניו? גם חולדה נזדמנה שם. כתף ליד כתף עבדנו, שפוּפים בין השיחים. ראשינו כמעט נגעו זה בזה, ופעם בפעם, אגב בּצירה, היתה ידי מגששת בהסח־הדעת את גבה, או את קיבורת שוֹקה. מיד זוקפת חולדה את פניה המשולהבות, בועטת בי כסייחה, או מטשטשת את חוטמי במיצו של אשכול; ואני נוטל אשכול של גפן שחורה ועסיסית ומועכו על צווארה הזהוב, שזוף־החמה… היא נתגוננה כשד משחת. הציקותי לה הצק היטב, אך בשום עניין ואופן לא עלתה בידי לבוא עליה כחתף. היינו אורבים זה לזה בשבע עיניים, והיא היתה מלבּה את האש ומביטה היאך אני נצלה בה, הבט וקנטר:

– לא תזכה לכבשני, קולא…

ואני מעמיד פנים של צדיק־תמים ורובץ על הגדר שלי כחתול שמן זה, הצנוף צנפה, משים עצמו ישן ובעד פתחונן הצר של שמורות עיניו, הפקוחות־למחצה, עוקב אחרי עכבר מרקד, – ליקקתי את שפמי וחשבתי בלבי:

“אחרון אחרון צוחק!”

ומעשה יום אחד, בצהריים (בדיוק בירח זה, ירח מאי), בשלהי הירח (אלא שאותה שעה היה החום מרוּבה לאין ערוך יותר מכפי שהוא עכשיו), היה האוויר שחון, והשמיים המעולפים מנשפים את הבל פיהם, הלוהט כפתחו של תנור־הנחתום; כמעט שבעה ימים רצופים היתה הסוּפה רבוּצה בקן זה ודוגרת על ביציה, שמאנוּ להתבקע; הכל נתמגמג מגודל השרב; המקצוּעה הטפּיחה כולה, ומקדֵחַת־הארכּוּבה נתדבקה אל פּיסת ידי. כל אותה שעה לא פסק פיה של חולדה מזֶמר, ולפתע־פתאום נשתתקה. מיד נתשוטטו עיני אילך ואילך ותרו אחריה… ובגן אין איש… פתאום־לפתע ראיתיה שם, בצל הסוכה, יושבת בסתר המדרגה, על הסף, וישנה פעורת־פה ומופשלת־ראש. אחת מידיה צנחה בקירבת המַזלף: שהשינה חטפתה במפתיע. חדלת־ישע, בפישוט כל גופה החשוף־למחצה, מתעלפת תחת השמיים הלוהטים, נתמכרה לה באין בושת, כדאנאיה במרתף הנחוֹשת.75 הייתי בעיני כיופיטר בשעתו. טיפסתי ועברתי את הגדר, דרסתי את הערוגות, דרוס ורמוס את הכרוב ואת החסה, גיפפתיה בשתי זרועותי ונשקתיה בכל פה; היא היתה חמה, חשופה ומיוּזעת; היא לא התנגדה, אלא שכבה מנומנמת למחצה, וכולה תאווה; ובלי פקחון־עיניים היה פיה מחפש את פי ומחזיר נשיקות. מה זה נתחולל בי? איך נתערבב עלי לבבי! זרם התאווה געש בעורקי. הייתי שכור. חיבקתי גוף נאהב זה; הטרף אשר חמדתי, העפרוני הצלוי, – נשר ממש לתוך פי… והנה (שוטה שכמוני!) לא נתנני לבי לכבשה. איני יודע איזה הרהור־תשובה אווילי נכנס בי; אהבתיה אהבה רבה מדי, ונתעניתי במחשבה, כי אחוּזת־שינה היא, כי גופה לבדו בידי, ולא נפשה, ורק כנוכל אני עתיד לכבוש את הגננית הגאיונית שלי. התּקתי עצמי מן האושר, התרתי זרועותינו, שפתותינו, את כל העבוֹתות אשר קשרונו. לא בנקל עשיתי זאת: שהגבר – אש, והאשה – נעוֹרת; היינו למאכולת, ואני פרפרתי ונאנקתי, כאותו שוטה שקדמני, זה שניצח את אנטיוֹפּה. לסוף ניצחתי, רוצה לומר: ברחתי. גם היום, ל"ה שנים לאחר המעשה, עדיין האודם מכסה את פני, בזכרי את הדבר הזה. אי, בחרוּת אווילית!.. ואף־על־פי־כן יגאה לבו של אדם וינעם לו, בזכרו, כי לפנים היה מסוגל להיות אווילי כל־כך!..

למן היום ההוא נהגה עמי מעשה לילית מרשעת; תַּישנית יותר מחשיפי עזים שניים, הפכפכנית יותר מן העננים־בשמיים, היתה יום אחד מבזה אותי בכל דרך של ביזוי והתול, או מבטלת בתכלית ההתנכרות והביטול; ולמחר תולה בי עיניים של כמיהה וצחוק של חניפה והיתה נחבאת מאחורי אילן ומטיחה בי, בהתגנב, רגב של עפר, שהיה נפחס על גבי, בעמדי כנגד עורף־מול־פנים, או – טח! – גלעין של שזיף, בעמדי כנגדה פנים־אל־פנים. ואחר־כך, בשעת טיול, מגרגרת ומקרקרת ומטרטרת עם פּלוני ועם אלמוני. ועיקר הצרה היה, שברצותה לדכאני עד עפר, זממה ללכוד בפח עוֹף־כנף אחר, ודווקא את הטוב שבידידי, קיריאס פינון שמו. היינו כשתי אצבעות של כף־יד אחת, כאורֶסט ופילאדס,76 ולא היתה קטטה, או חתונה, או סתם הילולא, שלא עשינו יד אחת ופה אחד ורגל אחת. הוא היה מאוּשש ומסוקס כאחד האלונים, גוץ ומסורבל, אמיץ־כתפיים ואמיץ־רוח, קצר־אפּיים וארך־כפּיים. מוכן היה לרצוח כל אדם שחורש עלי רעה. ודווקא בו בחרה להרעימני. והמלאכה לא קשתה עליה: ד' קריצות־עיניים וחצי תריסר כווני־חן של־מה־בכך דַיָם. להעמיד פנים צדקניות, לֵהוֹת, חצופות, לגחך בחשאי, ללחש לחשים, להתחפּש כסרבּנית, לעפעף, לפלבּל, להשפיל עיניים, לחשׂוֹף שיניים, לנשוך שפתוֹתיים, או ללקקן בלשון שנוּנה, לנטות גרון, לעכּס ברגליים, לטופף במותניים, ולנענע אחוריים, כזנבנוֹע זה, – ואיה גבר לא יראה עוני, כי נוֹקש במדוחיו של הנחש הקדמוני! פינון – קורטוב של שכל־הישר שהיה לו נסתלק הימנו. מני אז רכובים היינו שנינו יחד על הגדר ובכליון־עיניים־ונשימה אורבים לה, לחולדה זו. בלי פישוק־שפתיים כּילינו איש ברעהו חמת־עיניים; והיא חרחרה את ריב הלבבות, וכדי לגרותו שבעתיים שפכה עליו פעם בפעם קיתון של צוננין. ואף־על־פי שכּעוס הייתי, מכל מקום צחקתי למראה התשפוֹכת הזאת. ופינון היה שועט על פני חצרנו, כבן־רמכים זה, ומחרף חירופים, ומגדף גידופים, וגועש ורועש בחמת־קצף. לא היה פינון מסוגל להבין מעשה של לצון אלא אם כן הוא שעשׂאו (ובעשותו מעשה של חוּכא־ואיטלולא, לא היה איש מבין, מהי כאן הגדוּלה, אלא שהוא גופו היה צוחק במקום שלושה), ויעלת־החן, כזבוּב בחלב ודבש, רוותה נחת לשמע גידוּפות־האהבים. הליכותיה הגסות לא היו לרוחי; ואף־על־פי שבת־גאליה ערמומית זו, הפרוצה בצחוק ובחדווה, היתה קרובה לי הרבה יותר מלבֶן־רמכים זה, שהיה בועט ושועט ומפיח פּיחות, מכל מקום, מחמת שעמום, ומחמת אהבת התמורות, כל שכן כדי להצר לי צרות צרוּרות, העניקה לו לבדו נדרי־חיוּכים ומבטי־מדוחים, אך כל אימת שקרבה שעת קיומו של הנדר, ושוטה רברבן זה כבר היה מוּכן לתקוע בשופר־הציידים, הטיחה צחוקה בפניו והציגתו ככלי מלא בושה. אין צורך לומר, שגם אני מלאתי פּי שחוק; ופינון, במגינת־לבּו, היה שופך חמתו עלי; חשד בי הבחור שאני חוטף ממנו את יעלת־החן שלו… והגיעו הדברים לידי כך שיום אחד בא אצלי ובתכלית הפּשטות ביקשני שאֶטול את עצמי ואפנה לו מקום. אמרתי לו ברוח נמוכה:

– אחי ורעי, כיוצא בזה נתכוונתי גם אני לבקשך בזה הרגע ממש.

אמר לי:

– אם כן, רעי ואחי, אין ברירה, אלא שנרוֹצץ איש גולגולת רעהו.

אמרתי לו:

– זהו שחשבתי, פינון, אלא שקשה לי הדבר.

– ולי שבעתיים, ברוניון שלי! אם־כן פּזר רגל מכאן, בבקשה ממך: דיוֹ לתרנגול אחד בלול.

אמרתי לו:

– אמת דיבּרת! אשר על כן, פזר אתה; שהתרנגולת שלי היא.

– שלך? – נצטעק ואמר – שקר בפיך! בּוּר שכמותך, כלב־הדיוט שכמותך, זולל־בולבוסין שכמותך! היא שלי, כולה שלי, ואיש מלבדי לא יזכה לנגוֹס ממנה אפילו כדי לכלוך הפה!

אמרתי לו:

– ידידי העלוב, ולא ראית מעודך פרצוף־פנים שלך? פּוחלץ שכמותך, מלחך־לֶפֶת שכמותך, כאיש כּן נזידו! צפּיחית בורגונדית זו, – שלנו היא; מבושמת היא לחכי. שִנַי חשקוּ בה. אין לך חלק בה. לך ותלוש את לפתּך!

מתגרת־שפתיים הגענו לתגרת־ידיים. אף־על־פי שנצטערנו הרבה, מגודל האהבה שאהבנו איש את רעהו.

– שמע נא, – אמר לי, – הניחנה לי, ברוניון: שאני ולא אתה רצוי ומקובל עליה.

– לא, – אמרתי, – כי אני ולא אתה!

– אדרבא, נשאל את פי הנערה. ואשר תמאס בו, יקום וילך.

– מסכים! לה הבחירה!

אך צאו ובקשו נערה שתָבוֹר ברירה! הנאה יתירה היא נהנית בתוחלת הממושכה, אשר תוכל לבור במחשבתה, תחילה את האחד ואחר־כך את השני, או לדחות את שניהם בקנה אחד, ולהפוך בהם, בשני המאהבים גם יחד, משל היו צלי־שפוד… ואי אתה יכול לתופשה ביד! כל אימת שביקשנו לגלגל עמה שיחה באותו עניין געתה בצחוק.

חזרנו לבית־המלאכה ונתפשטנו איש את מקטורנו.

– אין ברירה: אחד משנינו מוכרח לצאת בשן ועין!

ובטרם נסתער איש על רעהו, אמר לי פינון:

– נשקני!

נתנשקנו פעמיים.

– ועכשיו – הבה־נא!

ותיה מרקחה. שנינו לא חסכנו עצים למערכה. והיה פינון תוקע בפרצופי תקיעות גדולות, כמתכוון לפצפץ את קרקפתי; ואני מבעטו ביעוטי מוות בבטנו. אין לך שונאים גדולים יותר מן הידידים־לשעבר! לא יצאה שעה־של־כלום, ואנו שותתים דם; וקילוחים של סומק, כיין־בורגונדיה עתיק, זבים מאפינו… חייכם, שאיני יודע כלל, היאך היו הדברים מתגלגלים; ומן־הסתם היה אחד משנינו פושט את עור חברו, אילמלא נתרחש נס, ושכנים שהובהלו, ועמהם מורנו מידארד לאניו, שחזר אותה שעה לביתו, לא חשבו להפריד בינינו. לא היתה זו מלאכה קלה: היינו כשני כלבים נצים; היה הכרח להכותנו מכות־רצח, כדי שנרפּה איש מרעהו, רבּנו מידארד תפש מגלב של בעל־עגלה: הצליפנו בשוט, פצפצנו בסנוקרת, לבסוף הוכיחנו תוכחת־מוסר לתפארת. וכך דרכו של בורגונדי, שאחרי מכה ניצחת נשמעים דבריו בנחת. לאחר שאתה מתכתש לשוֹבע, דעתך מתיישבת עליך, אתה נעשה פילוסופוס ונוח לשמוע דברים של בינה. נסתכלנו איש ברעהו בלא גאווה יתירה. וכאן נזדמן ובא ליסטים שלישי.

ז’אן ז’יפלאר, טֶחָן בעל־בשרים, מגולח ואדמוני, שראשו עגול כראש חזיר היער, לחייו נפוחות, עיניו טרוטות, שקועות בארובותיהן, ומראהו בכל עת תמיד כמראה תוקע־בחצוצרה.

– הרי לך שני תרנגולים נצים! – אמר וצחק בקול, – זכייה גדולה אתם זוכים, אם בשל התרנגולת תמרטו זה־לזה את הכרבּולת! שוטים! ואינכם רואים, היאך היא מתנפחת מרוב נחת, שאתם מתקוטטים כשדי־שחת? נקבה אשר כזאת – תענוג לה לגרור בשוליה עדר של מאהבים, שלהוטים אחרי בשרה… רצונכם לשמוע עצת־חכם? הריהי נתונה לכם בחינם: עשו שלום ביניכם וצפצפו עליה, בני; שהיא מצפצפת עליכם. פנו לה עורף ולא פנים ושאו רגליכם, שניכם גם יחד. צער גדול תצטער וסוף־סוף תצטרך, אם תרצה ואם תמאן, לבחוֹר בחירה, – ונראה בעליל, במי משניכם חשקה נפשה. ובכן, שאו רגליכם, מוּשוּ מפּה! אל תתבוששוּ! יפה שעה אחת קודם! דרכוּ עוז! סמכו עלי, אנשים נלבבים! בעוד נעליכם המרוּפטות גרורות בדרכי צרפת, הריני יושב לי בכאן, ידידי, הריני יושב לי בכאן לתועלתכם: אנשים־אחים מסייעים זה־לזה. שאני שומר אורחותיה של היפיפיה ומודיעכם כל תּאניותיה ואניותיה. ולכשתבחר בחירתה, אבשר את הבשורה לבעל־המזל, ויקום חברו ויתן חבל על צווארו. ועכשיו נלכה נא ונלגום לגימה. שהלוגם לשכּרוֹן – שוֹבר צמאון, אהבה וזכרון.

ואכן, שברנום שבר גדול כך־כך (שתינו כמו ספוג!), שעוד בערב ההוא, כשיצאנו מבית־המרזח, צררנו צרורותינו, לקחנו מקלותינו בידינו, ובלילה שאין בו ירח, שוטים שכּמונו, יצאנו בתרוּעת־נצחון, כשני נאדות נפוחים, בלב מלא רחשי תודה לג’יפלאר טוב ומיטיב זה, שהיה מגחך לו בעיניו הקטנטנות מתחת לשמורותיהן השמנמנות, בפנים מזהירים כקדל של חזירים.

למחר בבוקר נתמעטה תרועת־נצחוננו. התנכרנו זל"ז, העמדנו פנים ערמומיות, אלא שמייגעים היינו איש את מוחו ונתקשינו לעמוד על בוריו של טכסיס משונה זה, שהמבקש לכבוש מצודה בורח הימנה. וככל שהוסיף גלגל־החמה לנסר בשמיים העגולים, כן נתחוור לנו, שאנו סכלים גמוּרים. וכשהחשיך היום, היינו אורבים זה לזה בליכסון־עיניים, מיתממים, מסיחים על דא ועל הא ומהרהרים איש בלבבו:

“יפה דרשתי, רעי־מחמדי! אלא שמעקימת פניך ניכר אתה, שמזימות בלבבך לעזבני לאנחות. אך לשווא מזימתך! אהבה רבה אני אוהבך, אחי ורעי, ולא אשלחך מעל פני. בכל אשר תלך (ידעתי, גם ידעתי, המסכה!..) אלך גם אני”.

לאחר שניסינו הרבה להערים זה על זה ולהתחמק (שאפילו לעשות צרכינו הלכנו בצוותא) ולא עלתה בידנו, – קם פינון באישון־לילה (מנחרים היינו נחרה של גניבת־דעת, ויצרי־אהבה ופרעושים הטרידונו), קפץ מעל משכבו וצווח:

– אל־אלוהי־האלוהים! אני נשרף, אני נשרף, אני נשרף, אני עולה באש! לא אוכל עוד! אני חוזר…

אמרתי לו:

– נחזור!

יום תמים עשינו בחזירתנו הביתה. השמש היה נוטה לערוב. ועד שיחשיך היום, נשתהינו ביער מארשֶה.77 לא נתחשקנו חשק גדול, שדבר שוּבנו יתפרסם ברבים: שמא נהיה לשנינה בעיני הבריות. ולא עוד אלא שחפצנו למצוא את חולדה מצֵרה, בוכיה ומתחרטת: “הה, דודי, דוד־לבבי, למה עזבתני!” שלא היה לנו ספקו־של־ספק, כי אכן כּוֹססת היא את צפרני־ידיה ומתאנחת מעומק הלב; אך מי הוא זה ואיזה הוא דוד־לבבה? והיה כל אחד משנינו סובר:

– אני!

וכשהגענו בחשאי, בלא שום רשרוש־קול (חרדה עמומה עשתה את לבנו חדודין־חדודין), אל חלונה הפתוח, המוצף אור־ירח, ראינו ענף של עץ־תפוח, ועליו… וכי מה סבורים אתם תלוי עליו: שמא תפוח? – כובעו של הטוחן!.. האבוא לספר לכם המשכם של דברים? רעים נלבבים, שמחה יתירה אתם עתידים לשמוח לשמעו, וכבר אני רואה, חברה־לצים, היאך פניכם מצהילות: צרת זולתכם היא נחמתכם. זה דרכם של בעלי־קרניים, ששמחים בהצטרף עוד אחד למניינם.

זינק קיריאס וקפץ קל כצבי (קרניים כבר היו לו ממילא), עט אל עץ־התפוח שנקמח פריו, טיפס ועלה בחומה, פּילש החדרה, וכהרף עין נבקעו משם קולות של צוויחה וצריחה, של געיית בני־בקר, של חרפות וגידופים… בן־פּקוּעה, בן־הנידה, הצילו, החישו עזרה, טמא־שפתיים שכמוך, אלוּף־קרניים שכמוך, פרסתן, כרסתן, מזוהם, צפרדע, זנאי וזַנזינַאי, נופת של טינופת, גַיָף בן גיף, ארחי־פרחי, ארכיגוֹלם, את שוקיך אקפח, את מעיך ארטש, אי מרוח־אשך שכמוך, אי פּרמַשתּא, אי כּרכַּשתא, אי דיוקן־של־חוקן!

וסנוקרת וכוּרמיזא… והך! וטח! וטפח! צוּקה־מצוּקה־ומצוּלקה! זגוגיות מנופצות, קדירות מנותצות, כלי־בית מתפוצצים, בריות מתרוצצים, אשה צווחת, כלבה נובחת… לשמע שיר־השירים אשר לשדי־שחת (הי, כלי־זמרים תקעו בשופר!) הרי מאליכם תשערו את גודל המהומה והתכונה, שפשטו בכל קצוי השכונה.

לא שהיתי לראות סופו של דבר (שׂבעתי מַראות!) וחזרתי בדרך שבאתי, עיני אחת שוחקת ואחת בוכיה, אוזני מקוטפות, וחוטמי זקוף.

“מילא, קולא! – אמרתי לנפשי, – שחקה לך השעה ויצאת בשן ועין”. ואף־על־פי־כן, במסתרים, היתה נפשו של קולא נְמַקָה, שלא הועלה באותה חכּה. בקשתי להתבדח, זכרתי את כל התַּרבּוּכָה, חקיתי את האחד ואת משנהו, את הטוחן והנערה ובן־האתונות, ונפשי שָׂבעה לה עצבונות.

אוי־לי, כמה זה משעשע! וי־לי, כמה זה מדאיב לב! אללי לי, שאני גווע מצחוק… לא, כי מעגמת־נפש… נַכלוּלית זו – עִקֶשֶת־הדרכַים! – כמעט רגע נתנה על צווארי ריחיים… אהה, למה לא נסתייע הדבר? מדוע לא לקחתי מידה קרניים? שעל כל פנים, הייתי לוקחה לי לאשה! כדאי לו לאדם לשאת על צווארו את הריחיים אשר יאהב. אי דלילה, דלילה! אי דִלְדוּלִילָה.

שבועיים ימים נתלבטתי בבלי דעת: האגעה בצחוק, או אגעה בבכי? בקלסתר פני הנעווים נצטמצמה עשרת מונים חכמת הקדמונים, היראקליטס הבכייני ודימוקריטס הגחכּני…78 אך הבריות היו מלעיגים עלי בפני בלא שום רחמים. פעם בפעם, בהגותי בחמדת־לבבי, שאלתי את נפשי למות. אך אשרי וטוב לי, שאותן שעות לא ארכו הרבה. יפה להלל היא האהבה, אבל חייכם, אחי ורעי, שאין אדם עשוי לאהוב עד מוות! יעסקו בכך אמאדיס וגאלאור79 וכל כיוצא בהם! ואנו, בני בורגונדיה שלנו, לא נבראנו להיות גיבורי־רומאנים. אנו חיים, – ובכן, חיים אנו! בשעת הלידה לא נשאלנו, אם רצוננו בכך, ולא טרח שום אדם לברר, אם אמנם אדיר חפצנו לבוא לעולם. אך, מילא, כיון שהננו בכאן, לכל הרוחות, לא נסתלק מכאן… העולם נצרך לנו… או שמא, נהפוך הוא: אנו נצרכים לעולם, אם טוב הוא ואם רע; על־כל־פנים, כדי שנסתלק ממנו, יש לסלקנו. מזגת יין, – הרחב פיך ושתה! ולאחר השתייה, קום מוֹץ יין חדש מגבעותינו הדַדָניוֹת! אדם שהוא בורגונדי אין לו פנאי למות. ואשר ליסורי־הנפש, הרי בעניין הזה (אל נא תזוח דעתכם!) אין אנו נופלים מכם. כארבעה־חמשה ירחים נתייסרתי ביסורים, כאחד הכלבים הארורים. אך הזמן במרוצתו מַסִיעֵנו בספינתו ונוטש עצבונותינו מעבר משם. ועכשיו אני אומר לנפשי:

“אשריך וטוב לך, כאילו היתה שלך.”

אח, חולדתי־חמדתי!.. והרי האמת היא, כי לא היתה שלי. וכרכשתא זו, ג’יפלאר שמו, שק־של־קמח זה, פרצוף־של־דלעת זה, הוא שזכה בה, ללטפה ליטופים, לגפפה גיפופים, הה חולדת הנאפוּפים, למעלה משלושים שנה רצופים… שלושים שנה… יש לשער, שתאבונו נפחת כלשהו! שמעתי אומרים, שמיד, למחרת ליל־הכלולות, ניטל הימנו וכלא היה. גרגרן זה, כיון שזכה לבלוע את המנה, בטל טעמה, בטל עִנְיָנָה. אילמלא המהומה, שבגללה נתגלה הקוּקי בקן הקוּקיה (אי, פינון הצרחן!), לא היה מלחך־פנכה זה זוכה, בשום עניין ואופן, לתקוע את אצבעו הגסה בפי הטבעת הדקה. הוי הימן,80 הוי אלוֹהי־הכלוּלות! באמונה, שנפל בפח וטבע ביוון־מצוּלות! אך בטיט־היוון שבעתיים נפלה חולדה: כי הטוחן בכעסו – על בהמתו ישפוך חמתו.

וגדל הנופלים־בפח משלשתנו – אני הוא. ובכן, ברוניון, הבה נצחק, (יש ויש על מה לצחוק עד בלי די!) עליו, עליה, ועלי!..

עוד אני הולך ומצחק, וכנגד פני, עשרים פסיעות ממני, במפנה־הדרך (אל אלוהים! האומנם טחנתי בלשוני שתי שעות רצופות?) – אותו בית קטון שגגו אדום, ותריסיו ירוקים, וגפן שוֹרֵקָה, המתפתל כנחש, מכסה בעליה הבּיישניות את מערומיו הלבנים, ובפתחו של אותו בית, בצלה של אגוזה, ליד שוקת של אבן, שמיים זכים מקלחים בה, – אשה רכוּנה, שהכרתיה כהרף־עין (אף־על־פי שלא ראיתי שנים הרבה), – ונתפקפקו ברכי…

כמעט־רגע הפכתי פני לחזור, אלא שהשגיחה בי, ובשאבה מיים מן הבאר, הביטה אלי. וראיתי, שהיא, גם היא הכירתני בפתע… הו, היא נתנכרה אלי, שבעלת־גאווה היתה; אך הדלי שבידה נשמט ונפל לתוך השוקת.

אמרה לי:

– אם לא עכשיו, – לאחר זמן… ומה החפזון!

אמרתי לה:

– ואת כלום חכּית לי?

אמרה לי:

– אני? אין לי עיסוּק בעולמי אלא להרהר בך.

אמרתי לה:

– באמונה, ממש כמוני. ואף־על־פי־כן, הנני שמח מאד.

אמרה לי:

– וגם אתה אינך מפריעני הרבה.

כך עמדנו זה מול זה, היא בזרועותיה הרטובות, ואני בשרוולי־כותנתי; היינו ממוללים ברגלינו ומביטים איש אל רעהו, ולא עמד בנו העוז אפילו להביט זה אל זה. בעוּמקה של הבאר היה הדלי מוסיף ומבעבע.

אמרה לי:

– ובכן, היכנס, שמן־הסתם עתותיך בידיך?

– שעה של כלום; שאני נחפז מעט.

– אין הדבר ניכר בך כלל. מה איפוא הביאך לכאן?

– אותי? לא־כלום, – אמרתי בהטעמה יתירה, – לא־כלום. הריני משוטט לי לפי תומי.

– משמע, גביר מופלג אתה, – אמרה לי.

– אם לא בממוֹנוֹת, הרי בדמיונות.

– לא נשתנית לחלוטין, – אמרה, – משוגע ממש כשהיית.

– המשוגע מלידה – משוגע עד מוות.

נכנסנו לחצר והגיפה את השער. ביחידות עמדנו בתוך קהל של תרנגולות מקרקרות. שאותה שעה היו כל הפועלים בשדה. על מנת להתאושש, ובמקצת מחמת הרגל, ראתה עניין לעצמה ללכת ולסגור, או אולי לפתוח (איני זוכר בדיוק), את דלת הגורן ואגב אורחא גערה בכלבה מֶדור… ואני, כדי שלא יתגלה ערבוב־לבבי, דיברתי על העצים והאבנים: על הבית, על האפרוחים, על היוֹנים, על התרנגול, על הכלב, על החתול, על הברווזים, על החזיר; ואילמלא היא ששיסעתני, לא הייתי פוסח על שום ברייה מאותן שנתאכלסו בתיבת־נוח! פתאום קראה:

– ברוניון! –

ונעצרה נשמתי. חזרה וקראה:

– ברוניון! –

והבטנו זה אל זה.

– תן לי נשיקה, – אמרה.

לא הכרחתיה להפציר בי. לעת זקנה אין הדבר מזיק לשום אדם, אם אינו מהנה יתר על המידה (ומידה מסוימת של הנאה יש בכך תמיד). כשחשתי סמוך ללחיי, הזקנות והמרופטות, את לחייה, הבּלוֹת והמצוּמקוֹת, נידגדגו עיני מרוב חפץ לבכּוֹת, אף־על־פי־כן לא בכיתי, איני שוטה כל־כך!

אמרה לי:

– אתה דוֹקרֵני.

– חי ראשי, – אמרתי, – אילו הגידו לי הבוקר, שאני עתיד לנשקך, הייתי מתגלח. לפני שלושים־וחמש שנים, כשחפצתי, ואת סירבת, כשחפצתי, אור־חיי, להשיק לחיי בלחייך, היה זקני רך יותר.

אמרה לי:

– ובכן, אתה מהרהר בכך עד היום?

– לא, איני מהרהר בכך לעולם.

הבטנו זה אל זה בצחוק, לראות: מי משנינו יקדים וישפיל את עיניו?

– אִי לך, זַחתָן, עקשן, ראש־של־חמור; כמה דָמית לי בימים ההם! – אמרה – אך, רואה אני, בן־אתונות אפוֹר שכמותך, שנתעקשת ואינך רוצה להזדקן כלל. אמנם, ברוניון ידידי, לא יָפיָפיתָ במרוצת־הימים, קמטים לך מתחת לעיניים, וחטמך בּלוּם יותר מכפי שהיה; אך כיון שמעודך לא היית מופלג ביופי, ממילא לא היה לך מה לאבד, ואני מעידה עלי שמים וארץ, כי גם לא אבד ממך כלום, אף לא שׂערה אחת, אגואיסטן שכמוך! ורק צמרך הלבין זעיר שם, זעיר שם.

אמרתי לה:

– הרי יודעת אַת, כי שוטים אין ראשם מלבין לעוֹלם.

– אח, גברים מנוּולים, אין שום צער עוכר את נפשכם, והים לפניכם כמישור. ואנו, אנו מזדקנות, אנו מזדקנות בכפליים. ראה נא מפולת זו! וי לי, וי לי! גוף זה, שהיה מוּצק, תאווה־לעיניים, – מכל־שכן לידיים, – צוואר זה, שדיים אלה, חמוקיים אלה, עוֹר זה, בשר־חמודות זה, המוצק וערב כפרי־בכורים… היכן הם? והיכן אני? והיכן הלכתי לאיבּוּד? וכי היית מכירני, אילו פגשתני בשוק?

אמרתי לה:

– מכל הנשים שבעולם הייתי מכירך בעיניים עצומות.

– בעיניים עצומות, הן; ובעיניים פקוחות? ראה לחָיים נפולות אלו, טוחנות אלו שבטלו, חוטם זה שנתארך ונתפחס כלהבו של סכין, עיניים חכליליות אלו, צוואר מצומק זה, נאד מדולדל זה, בטן נפולה זו…

אמרתי לה (אף־על־פי שראיתי היטב כל מה שאמרה לי):

– “צפורת־הכרמים לעולם היא צעירה־לימים”.

– ואינך רואה כלום?

– יש לי, ברוך השם, טביעת־עין, חולדתי שלי.

– אוי ואבוי, וכי היכן היא חולדתך, חולדתך שלך?

אמרתי לה:

“בוֹאָה אלינו, בוֹא וספּר / מעשה בחולדה, חולדה ובאר”. היא ברחה, נסתתרה, באה בנקיקים. אך אני רואה אותה, אני רואה את זרבּוּביתה הדקה ועיניה הערמומיות, האורבות לי ומפתות ומושכות אותי אל מאורתה.

– מילא, אין סכנה שתיכנס בה, – אמרה, – אי, שועל, בטן זו שפירנסת לעצמך! ניכר אתה, שעם כל ריבוי צער־האהבה לא כּחשׁ בשרך הרבה.

– וכי מה הנאה הייתי נאות בכך! – אמרתי לה – חייב אדם לזון ולפרנס את צערו.

– אם כן, נלך נא וניניקהו לו לילד.

נכנסנו לביתה והסיבונו אל השולחן. איני זוכר עוד, מה אכלתי ומה שתיתי, – שנפשי לא היתה פנויה לכך, – אך השיניים והגרגרת שקדו לתפארת. נשענה חולדה במרפקיה אל השולחן ונסתכלה בי. לסוף אמרה אמירה של לגלוג:

– ועכשיו נפחת צערך כלשהו?

– ככתוב בשיר – עניתי לה:

"כְּשֶׁהַבֶּטֶן רֵיקָה – הַנֶּפֶשׁ שׁוֹקֵקָה;

כְּשֶׁהַבֶּטֶן מְלֵאָה – הַנֶּפֶשׁ יְגֵעָה".

פיה הגדול, הדק והלגלגני, שתק; ועם שאני מזחיח דעתי, ופי מפליג בדברים בטלים, היו עינינו צופיות איש בפני רעהו, ולבנו מהרהר בימים־עברו.

ופתאום לפתע:

– ברוניון! – אמרה לי – הידעת?.. מעודי לא אמרתי לך דבר זה, עכשיו, כשאינו מעלה ואינו מוריד, יכולני לאמרו: הרי אותך אהבתי.

אמרתי לה:

– ידעתי.

– ידעת, מנוּול? אם־כן, למה לא הגדת לי?

– אילו הגדתי לך, עקשת שכמותך, הרי, אדרבא, דווקא משום כך היית עונה: לאו.

– וכי מה היית נפסד בכך, מאחר שידעת שאין פי ולבי שווים? וכי מה אנו מנשקים: את הפה או את דיבּוּר הפה?

– והרי זה כל עיקרו של דבר, שלא נסתפק פיךְ בדיבור בלבד. והעניין נתגלה לי בלילה ההוא, כשמצאתי את הטוֹחן טוֹחֵן על תנורך.

– אשמתך היא, – אמרה, – לא בשבילו הוסק התנור. ודאי, גם אני אשמתי; אך נענשתי באשמתי. אתה, קולא, שלכאורה, אין מופלא ומכוסה ממך, הנה נתעלם ממך, שלא בחרתי בו אלא מעגמת־נפש מחמת הסתלקותך. הה, כעס גדול כעסתי עליך! למן הערב ההוא כעסתי (התזכור?), כשמאסת בי.

– אני?! – אמרתי לה.

– אתה, פושע שכמותך! כשערב אחד, כשנתנמנמתי, ירדת אל גני לקטפני והנחתני בבוז תלויה על הענף.

נשאתי את קולי והסברתי לה כל אותו עניין. אמרה לי:

– בּנתי, בּנתי, ואל לך לשקוד ככה, שוטה שכמותך! מובטחה אני, כי אילו נתחדשו עלינו ימים כקדם, כי עתה…

אמרתי לה:

–…כי עתה נהגתי ממש כמנהגי אז.

– פתי! – אמרה – הרי על שום־כך אהבתיך. והנה, כדי להיפרע ממך, שמחתי ביסורים שגרמת לי. אלא שלא שערתי, כי תעשה מעשה־שטות ותמלט נפשך מן החכּה (אילו פחדנים הם הגברים!) במקום לעלות בּה.

– מוחל טובותַיךְ! – אמרתי לה – חביבים פתיונות על הדגה, אך שְלוֹם מֵעיה ימלאנה דאגה.

צחקה בזוויות שפתיה המצומצמות ובלי ניד־עפעף אמרה:

– כשהגידו לי, שאתה מתכתש עם האחר, עם הדבר־אחר, שאפילו את שמו איני זוכרת (אותה שעה כסכסתי את הכבסים בנהר, אמרו לי שהוא קוֹטל אותך), השלכתי מידי את מַחְבֵּט־הכּוֹבסות (שוּטי, דוגית, שוּטי!), שט לו המזור עם זרם הנהר, ואני רמסתי את הכבסים, דרסתי את השכנות, קפצתי בבת־ראש, דלגתי ביחפת־רגל עד כלות נשמת־אפי, כדי לקרוא אליך: “ברוניון! מדעתך יצאת? וכי אינך רואה, שאותך אהבתי? ומה יסכּוֹן גבר שכמותך, אם חיה רעה זו תכרסם אחד ממיטב נתחיו? איני רוצה בבעל־מום, רצוני בבעל שלם, בכל רמ”ח אבריו ושס"ה גידיו… אך “פיח־פיח, כבר הבריח!” – ועד שאני מסלסלת סלסולים ככנף רננים זו, כבר אותו אורח־פורח זולל וסובא בבית־המרזח, וכבר שכח על מה ולמה ניטשה המלחמה, ובשילוב־זרוע בזרוע נשא את רגליו ויחד עם הזאב (אי פחדן! פחדן!) ברח מפני הכבשה… ברוניון, שנאת־מוות שנאתיך! כשאני מסתכלת בך, ברנש, כשאני מסתכלת עכשיו בשנינו, בך ובי, נראה לי כל אותו עניין מגוחך. אך בעת ההיא, ידידי, הייתי פושטת את עורך מעליך בחפץ־כפיים וצולה אותך חי! אך כיון שלא השיגה ידי לענוש אותך, ענשתי את עצמי (מגודל האהבה שאהבתיך). נזדמן לי פלוני טחן ובחמתי נזקקתי לו. אילמלא חמור זה, הייתי נזקקת לאחר. כל החמורים שווים! הו, כמה עזה היתה נקמתי! בכך בלבד הרהרתי כל אותה שעה, שהיה הלז…

– אני מבין, אני מבין!..

–…נוקם את נקמתי… חשבתי בלבי: “אדרבא, ישוב נא עכשיו! יתגרד בפדחתו! מה, ברוניון, באת על שכרך? אדרבא, יחזור עכשיו! יחזור נא עכשיו!..” אך אויה לי! כי חזרת שעה אחת קודם למועד שהיה ניחא לי… השאר ידוע לך. לצמיתות נאסרתי בעבותים לשוטה זה; וחמור־חמורותיים (מי, הוא בעצם: אני, או הוא?) נשתקע בבית־הריחיים.

היא נשתתקה. אמרתי לה:

– על־כל־פנים, טוב לך כאן?

הנידה כתפיה ואמרה:

– כטובתו כן טובתי.

– לעזאזל! – קראתי – אם כן, הרי בית זה הוא ממש גן־עדן.

היא געתה בצחוק:

– ממש כּך, רע ואָח!

השאנו דברינו לשאר עניינים, על עסקי היקב ועסקי הגורן, על בנים ובני־בנים ועל מים באשבורן, אך בכל עקיפינו מעניין לעניין חזרנו לענייננו. סברתי, שתשמח לשמוע מפי כמה פרטים מחיי הפּרטיים, מביתי וקרובי־משפּחתי ואנשי־שלומי; אלא שנתחוור לי (הה, סקרנותן של נשים!) שכל אותם דברים גלויים וידועים לפניה, ממש כלפני.

וכך, כיוון שדש דש, ודיבור מתוך דיבור, ודיבור גורר דיבור, נפצו פיותינו ונצטפצפו, פציה על דא וצפצוף על הא, ועל דברים של כלום ושל לא־כלום, לתפארת המליצה, שיחה לתיאבון, שיחה־לשמה, בלי דעת מי ומה; ולסירוגין ובלשון נמהָרה הכבּרנו מלים בכברה; ודברים של טעם ודברים של בֶלַע, כשני פטישים מפוצצים סלע. ולא נצרכנו חלילה בפירוש המלוֹת: בעודו בפי התנור, נחטף הלחם במו שפתיים ונבלע חי בבני־המעיים…

כיון שצחקתי די שׂבעי ומחיתי עיני, שמעתי, כי מגדל־הפעמונים של הכנסייה הולם את הלמות השעה הששית.

– אב־הרחמים, – אמרתי, – הגיעה שעתי ללכת!

– עוד לך שהוּת, – אמרה.

– אישך עומד לבוא, ואיני מתאווה כלל ליהנות מזיו פניו.

– כמוני כמוך! – השיבה.

מעבר לחלונו של חדר־התבשיל נראה האחו, כשהוא כבר מתלבש במחלצות־הערב. קוויה של חמה שוקעת זרו אבקת־זהב על אלפי קלוֹמיות של עשבים שנחיריהן הקטנים רוטטים. על פני חלוקי־אבנים ריצד יוּבל־מיים. פּרה ליחכה מוּרבּיה רכה של ערבה; שני סוסים, שעמדו בבלי נוע, אחד שחור וכוכב לו במצחו, והשני אמוֹץ ועקוֹד, הניחו איש ראשו על עכוז רעהו ונשתקעו בהרהורים בשלווה של מנחה, לאחר שרעוּ לשובע. לתוך צינת חללו של הבית פלש ריחם של שמש, לילָך, עשב חם וגללי זהב. ובדמדומי החדר, העמוקים, הרכים, ששמץ־מה של ריח עובש נודף מהם, עלה מספל של חרס שאחזתי בידי ריח־הניחוח של משרת ענבי־השועל הבורגונדיוֹת. אמרתי:

– הנה מה טוב כאן!

תפשתני בידי ואמרה:

– וכך יכול היה להיות כל ימי־חיינו!

אמרתי לה (מיצר הייתי, כי בבואי עוררתי בלבּה הרהורים של צער):

– אח, היודעת את, חולדתי שלי, אפשר שבסופו של חשבון אשריך וטוב לך שהדברים נסתבבו בדרך שנסתבבו! לא הפסדת בכך כלום, מילא, יום אחד, – איך־שהוא; אך כל ימי־חיינו… – הרי את מכירה את טבעי ואני את טבעך… – העניין היה מתמאס עליך חיש־מהרה. אינך משערת כלל, איזו ברייה מגוּנה אני, בליעל, בטלן, זולל־וסובא, תמהוֹני, פושק־שפתיים. היית מקללת את יומך ועושה בי נקמות. בהרהור זה בלבד סומרות שערותי משני צדי המצח. ברוך שמו, שהוא יודע הכל, וכל מה שעשה לטוב עשה.

עיניה העצבות והערמומיות הקשיבו לי. הנידה ראשה ואמרה:

– צדקת, מחמדי; ידעתי גם ידעתי, כי מנוּול גדול אתה (היא לא חשבה כך כל עיקר), ואין ספק, שהייתי מקבלת ממך מכות, ואתה ממני קרניים. אך אם קבלה היא בעולם הזה (גזירה מן השמים), – וכי לא מוטב שהיינו מקבלים אותה זה מזה?

– ודאי, – אמרתי, – ודאי.

– אין פּניך מעידים עליך, שהדברים ודאיים בלבך.

– אדרבא, – אמרתי, – ואף־על־פי־כן, ראוי לו לאדם שישכּיל לוותר גם על מזל־ברכה אשר כזה.

קמתי ואמרתי דברים של סיום:

– אל תצטערי, חולדתי! אם כה ואם כּכה, ממילא היינו באים להכא. באהבה או בלא אהבה, כשאנשים כמונו מגיעים לידי גמר־חתימה של ספר חייהם, הרי הכל בהם חלף, בּל נשמע קוֹלם, וכאילו לא היו דברים מעולם.

אמרה לי:

– שקרן!

(וצדקה, צדקה מאוד!)

נשקתיה ונפטרתי לדרכי. היא עמדה על הסף, נשענה אל מזוזת־הדלת וליוותני בעיניה. והיה צלו של עץ־אגוזים גבוה מתמצע בינינו. לא החזרתי פני לאחורי, עד שפניתי בעיקוּלה של הדרך והייתי בטוח תכלית הבטחון, שלא אראה עוד כלום. כאן נעצרתי להשיב רוחי. האוויר היה מבושם בריחם של קרפולים שנשתלשלו וירדו. במרחקים היו שוורים לבנים גועים באחו.

המשכתי בדרכי, וכדי לעשות קפנדריא, עליתי במעלה גבעה, חציתי את הכרמים ונכנסתי ליער. אך לא כדי לעשות קפיצת־הדרך לביתי: כי הנה עברה מחצית השעה, ועדיין אני עומד בשולי היער בצלו של אלון, בבלי ניע ובפעירת פה. לא ידעתי נפשי. והייתי מהרהר הרהורים והולך. פאתי השמיים האדומים דעכו לאטם. ראיתי, איך תמו לגווע זהרוריהם על הגפנים, שעליהן הרכים מתנוצצים, מזהירים, מזוגגים, ריחם כריח היין, ועינם כעין הזהב. זמיר אמר שיר… הרחק, הרחק בירכתי זכרוני, עמוק, עמוק בחדרי לבי הדווּי, נענה זמיר אחר. היה ערב ממש כזה. הייתי שרוי עם שאהבה נפשי. עלינו במעלה הגבעה, שכרמים פשטו בה. היינו צעירים, שמחים, שטופים בלהג ופרוצים בצחוק. פתאום ניסר משהו בחלל האוויר, איני יודע מה, – רחש של צלצלי פעמונים של ערבית, הבל־פּיה של האדמה, לעת ערב, כשהיא מתחטאת ומתאנחת, ואומרת לך: “בוא אלי!” העגמימות הרכה היורדת מן הירח… נשתתקנו שנינו, ופתאום אחזנו איש יד רעהו, ובשתיקה, בלי הבט זה אל זה, נעצרנו. לפתע: מן הכרמים, שלילה של אביב ירד עליהם, עלה קול של זמיר. כדי שלא יירדם בין שׂריגי הגפנים, שקנוקנותיהן הבוגדניות היו משתרגות, משתרגות, משתרגות ומתנכלות להיכרך מסביב לכפותיו, – כדי שלא יירדם, חלילה, היה זמיר־האהבה שר בלא הפוגות את שירו הקדמוני:


מִשְׂתָּרְגוֹת, מִשְׂתָּרְגוֹת הַקְּנוֹקְנוֹת

לֹא אָנוּם, לֹא אִישַׁן בַּלֵּילוֹת..


וחשתי את ידה של חולדה שאומרת לי, כביכול:

“הנה אחזתיך ונאחזתי. השתרגו, השתרגו, שריגי־הגפן, וקשרונו בעבותות”.

ירדנו מן הגבעה. כשקרבנו אל הבית, נתפרדו ידינו. מני אז לא חזרו עוד להתחבר. אה, הזמיר, עודך פוצח שיר! למי תשורר? עודכם משתרגים, שריגי־הגפן! למי עבוֹתוֹתיך, אהבה בתענוגים?

והלילה ירד. ובזקיפת־חוטם כלפי מעלה הייתי צופה ומביט, אחורַי על ידי, וידי על מקלי, כּנַקָר זה הנשען על זנבו. לא גרעתי עין מצמרת האילן, שבו הֵנֵצָה הלבנה, בקשתי להתיר עצמי מחבלי־הקסמים שאחזוני, ולא עלתה בידי. מן־הסתם אפפני האילן בצלו הכַּשׁפָני, המסיר אדם מן הדרך ומן החשק לשוב ולמצאו. אחת ואחת, אחת ושתיים הקיפותי את גזע־האילן, וכל פעם נמצאתי באותו מקום עצמו, מרותק באזיקים.

לבסוף קבלתי עלי את הדין וסרוח על גבי הדשא לַנתי אותו לילה בצל קורתו של הירח. לא נתרווחה עלי שנתי באכסניא זו. ברוח נכאה תהיתי על חיי. הרהרתי במה שיכלו להיות ובמה שהנם, ובכל חלומותי שחלמתי אֶל־חנם. רבון־העולמים, כמה צער ויסורים מוצא אדם בימי עברו, לעת כזאת, כשהוא בא לידי חולשת־הדעת. היאך הוא רואה עצמו ככלי ריק, עירום וחסר־כל, בהתיצב לפני הזיקנה הנכזבת צלם־דמותה של הבּחרוּת הנרהבת. חזרתי וחישבתי את הפסדי כנגד שכרי ושכרי כנגד הפסדי, פשפשתי באמתחתי הדלה ובמה שיש בה: אשתי, אשר כּיפי־מראיה כן טוּב־לבבה; הבנים שנתרחקו מעלי, ולא כמחשבתי מחשבתם, שאין בהם משלי אלא הלבוש החיצוני בלבד; בגידת הרעים וכסל הבריוֹת; הדתות והאמונות, שהן צִנִים ופַחים; ומלחמת אזרחים ואחים; צרפת ארצי השסוּעה; מַשׂאוֹת רוחי ונפשי, מלאכות־מחשבתי שנחמסו, חיי, קומץ העפר והאפר, רוח־המוות המנשבת ובאה… ובבכי חרישי, בצימוּד שפתיים אל גופו של האילן, הפקדתי בידו את רוחי הנכאה, בהשתוחחי בין שרשיו, כמי שמתחטא בין זרועות אביו. ואני יודע: הוא מקשיב לי. אחר כך, מן־הסתם, נענה גם הוא והיה משדלני בדברי פיוסים ותנחומות. כי מקץ כמה שעות, כשננערתי (אפיים ארצה, ובקול נחרה), לא נשתיירו בי מתוּגת־נפשי אלא מעין לאוּת קלה בלב הדואב ועווית בקבּוֹרת.

החמה היתה עולה, האילן, שהיה מאוכלס בבעלי־כנף הרבה, אמר שירה. והיה האילן נוטף שיר כאשכול־ענבים, שסוחטות אותו כּפיים. הפרוש גילאוֹמֶה, האדמוניה מארי גוֹדרֶה, והנסרנית, וסילבִי האפורה, העשבּוֹנית־הפטפטנית, והקיכלי, מחמל־נפשי־ושכלי, שאני אוהבו יותר מכולם, משום שלא איכפת לו כלום, לא רוח ולא קור, ולא גשם ולא כפור, ובכל עת הוא פרוּץ בצחוק, ותמיד דעתו מבוסמת עליו, ראשון לשיר־של־שחרית ואחרון לשיר־של־ערבית, ומשום שחוטמו חכלילי כחוטמי שלי. הזאטוטים הנחמדים הללו! באיזו דביקוּת הרעישו עולמות בקולם. הם זכו להגאל מביעוּתי־לילה, לילה שכולו פחים יקוּשים, היורד עליהם ערב־ערב כמין רשה מזוֹרָה.

אפלה נדחת!.. מי מאתנו יפול ברָע!.. אך פארירארירא!.. משֶנִפְשָלִים שולי הפרוכת של הלילה, ובת־צחוק חוורוורת של איילת־השחר הרחוקה מתחילה להחיות את פניהם הקפואות ושפתותיהם המלבינות של החיים… וי־טי, וי־טי, לַה־לה־אי, לה־לה־לה, לאדֶרי, לא ריפלָה… – באילו צווחות, ידיד, באיזו תרועות־אהבה מקבלים הם את פני היום! – כל היסורים שנתייסרו, כל הפחדים שנתפחדו, בהלת־האֵלם וחלום־הקפּאון, והלילה, הכל, וי־טי, הכל… פררררט… משתכח מלב. הו יום, הו יום חדש!.. למדני נא, קיכלי, את סודך להתחדש, עם כל חמה עולה, באמונה שלימה וגדולה.

הוא לא פסק פיו מלצפצף. בדיחות־דעתו הרעננה אימצה את רוחי. ישבתי על הארץ וצפצפתי גם אני. הקוקיה… – “קוקיה שחורה, קוקיה צחוֹרה, / הפח יקוש, והרשת מזוֹרה”… – שיחקה במחבואים, אי־שם, בירכתי־היער…

“הסי, קוקיה, מצעקת, / השד ישבור לך את המפרקת!”

לפני שקמתי, התהפכתי כגלגל. ארנבת, שחלפה במרוצה, עשתה אף היא כמוני; היא צחקה: שׂפתיה נפשלו, מן־הסתם, מרוב צחוק. קמתי ויצאתי לדרך, הלוך וזמר בקול גדול:

“הדוּר העולם, נאה והדור! אשרינו, אחי, שהעולם הוא כּדוּר. מי שאינו יודע את מלאכת־השחייה, סופו שירד לשאוֹל תחתיה. עולמות שַ”י, בעד כל חמשת חוּשי, הקבצו ובואו מכל עבר ורוח והכנסו בי פנימה כבעד חלון פתוח. הכזקן שוטה אַכֵּנִי שוק על יָרֵךְ, כי אולצתי לקלל עת חפצתי לברך? שאם יבואו הבריות ויילילו: “אילו… ואילו…” – אינם מספיקים. לעולם לא יסתפק אדם במה שיש לו בכפיים, ואם יש לו מנה רוצה מאתיים. אפילו אדוני האדון לבית נוור, ואפילו אדוני המלך, ואפילו אדון־האדונים מלך־מלכי־המלכים, כל אחד לפי השער והבריחים. הכל ימי אצטער צער, שלא יכולתי לפרוֹץ השער? ואילו נשתנה מקומי, הכי נשתנה מזלי? הנני בתוך ביתי, וכאן אשב בּשֵתי, ואוסיף לשבת, כל זמן שהנשמה בקרבי. ומה יש לי להתאונן? לעצמו של דבר, אין שום איש חייב לי כלום. הרי יכולתי שלא להוולד כלל… אב־הרחמים! למחשבה זו בלבד אוחזת בי הצמרמורת. תבל קטנה ונחמדה זו, החיים הללו, – בלעדי ברוניון! הכל טוב כמו שהנהו. מה שאין לי, יקחהו אל־שדי, מה שיש לי לא אוציאנו מידַי…


באיחור של יום אחד חזרתי לקלאמסי. הנקל לשער את קבלת־הפנים שנתקבלתי. אלא שלא נצטערתי על־כך הרבה; עיניכם הרואות, שפרשתי לי לעליית־הגג ושם כתבתי על ספר בשחיחַת־אפיים, בשיח ושיג עם נפשי, בשרבוב קצה הלשון בזווית הפה, את שמחוֹתי ואת יגונותי, – את שמחת־יגונותי…


אָדָם מִתְעַנֵּג בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים

לְסַפֵּר בִּתְלָאוֹת וִיגוֹנוֹת נוֹשָׁנִים.


 

פרק ששי: צפרי־מסע או סירינאדה באֶנוּאָה    🔗

יוני

אתמול בבוקר נתבשרנו, ששני אושפיזין אנשי־שם עוברים על פני קלאמסי, הלא הם: העלמה לבית טֶרֶם והאלוף לבית מַיבּוּאַ.81 לא נשתּהו בדרכם ונסעו מישרים, לטירת אנוּאה, ששם נתעתדו לעשות כמו ג’־ד' שבועות. נתוועדו זקני העיר ופסקו כמנהג, לשגר למחר משלחת מיוחדת אל שני צפרי־המסע הנכבדים, להביא לפניהם, בשם אנשי העיר, ברכּת־הגוֹמל וברוכים־הבאים (כאילו נס מן השמיים הוא, שאחת החיות הללו זוכה להגיע במרכבתה המרוּפדת והחמוּמה בלי ריסוק־אברים ובלי תעייה בדרך מפאריז לנוור). וזאת גם זאת עשתה המועצה כמנהג המקום, אשר בשים לב לבית־בליעתם של האורחים הכבוּדים, החליטה לצרף לאותה משלחת גם משלוח־מנות מן המגדנות אשר הן תפארת עירנו, מיני פכסמים גדולים ומסוּכּרים מעשה־חושב, שיצאו להן מוניטין. (חתני, הנחתום פלורימון ראַוויזה, סיפק ג' תריסרין מהם! אמנם, האדונים אנשי־המועצה נסתפקו בשניים בלבד, אלא שפלורימון שלנו, שגם הוא מפרנסי־העיר, דרכו לעשות ביד רחבה: ט"ז סוֹל החתיכה; על חשבון העיר!). ולסוף, כדי לענג את כל חושיהם כולם, ולקיים מה שאומרים הבריות בעניין הזמר שהוא יפה לסעודה (אף־על־פי שאני גופי דיי באכילה־ושתייה בלבד, ואין לי צורך בזמירות), הטילו עלי ארבעה נושאי־כלים יודעי־נגן, – שני כּנורות ושני אבּוּבים, ועמהם מתופף אחד, – שיכלכלו בכליהם שיר־מזמוטים לאוֹרחה הכבודה לשם קינוח־הסעודה.

אף־על־פי שלא נדרשתי, נצטרפתי גם אני בחלילי לאותה להקת־משוררים: האיש כמוני יחמיץ הזדמנות כשרה שבאה לעיניו להסתכל בפרצופות חדשים, כל שכן, בעלי־כנף נעלסים ומיוחסים שכמותם, שהם נוי לחצר בהיותם (“חצר־המלכות” – קרי; ולא ח"ו חצר־העופות; ואתם עֵדַי, שאפילו ברמיזא לא אמרתי כך ולא כיוצא בכך). אוהב אני את עדנת נוצותיהם והמון ציוציהם והידוּסיהם, כשהם מיטיבים נוצתם וטפיפתם ומעכּסים ברגליהם, ונוטים גרון, ומפרכּסים כנף, וזוקפים מקוֹר וזנב. ולבד מזאת – אם מן החצר באת, ואם משאר מקומות, יהיו אשר יהיו, – כיון שיש בך דבר של חידוש ודבר של תֵימַה, הריני מוכר לרוץ אחריך כהמה־וכהמה. הנני בנה של פאנדוֹרה82 הסורֵרה, אוהב אני לפתוח כל מכסה של קדירה ולהציץ בכל נפש, אם שֶפֶר בה ואם רפש, אם גסה היא ואם דקה, להסתכל בלבבות ובמה שיש בהם, לעסוק כבתוך שלי בכל עניין שאינו שלי, לתקוע חוטמי בכל דבר בחשיקה ושקיקה ולפשפש ולרחרח וללקק לקיקה. למען הסקרנות הריני מוכן ומזומן לקבל עלי כל היסורים שבעולם, אלא שבתוך כך (יהא לבכם סמוך ובטוח) אני שוקד להעלות את הנעים והמועיל בקנה אחד. וכיון שאותה שעה היו עמדי בבית מלאכתי שתי מילואות־עץ מגולפות בשביל האדון לבית אנואָה, סברתי, שנוח לו לשגרן, חנם־אין־כסף, באחת העגלות בצוותא אחת עם הצירים השלוּחים, הכנורות, האבובים והפכסמים המסוּכרים. לקחנו עמנו גם את גלודי שלי, בתו של פלורימון, כדי להשתמש בשעת הכושר להסיעה בחנם וביוֹשר. והיה שם עוד פרנס אחד, שהסיע את בנו. לסוף טען הרוקח מלוא העגלה עסיס־פירות, מיני קונדיטין ותמָד, ומיני מִמרחַת ומרקחת מעשה־ידיו, שנתכוון לעשותה תקרובת (על חשבון העיר קלאמסי). כאן המקום לציין, שחתני גינה דבר זה תכלית גינוּי והיה טוען, כי לא מן המידה היא, – שאם כן יעשה כל בעל־מלאכה, קצב, נחתום, רצען, גלב וכל כּנַ"ל, תצא העיר בּדיל־הדַל. ובאמת, יפה טען; אלא שהלז היה פרנס בעמיו, ממש כפלורימון, ומי יאמר לו מה תעשה? גדולי־ארץ גוזרים וקטני־ארץ מקיימים.

ובכן, יצאנו לדרך בשתי עגלות: ראש־העיר, מעשה גילופין שלי, הדורונות, שני התינוקות, ארבעת כלי־הזמר וארבעת השלוחים. ואלו אני הלכתי ברגלי. יהיו הנמושות נוסעים בעגלות, כבהמות לטבח, או זקנות לשוק מובלות. אמנם, ניתנה אמת להאמר, שהאוויר לא היה משובח ביותר: השמיים נתקשרו בעבים, ופניהם אפורות וזועפות; עינו של פבּוּס,83 העגולה והלוהטת, ירתה זיקים אל ערפנו; הדרך היתה רחושה מזבובים ומעופרת בתמרות־אבק; – ואף־על־פי־כן, חוץ מפלורימון, הבהול על לוֹבן בשרו יותר מריבה נאה, היינו כולנו מרוצים; יסורי רבים – חצי תענוג.

כל זמן שנראה מגדלו של מרטין הקדוש, היו כל האדונים הללו מעמידים פנים של ישוּב־הדעת. אך כיון שיצאנו מתחומה של העיר, הצהילו הפנים, וכל נפש נתפשטה, כמוני, מבגדי־השרד. תחילה נתנצחנו זה עם זה בצחצוחים של ניבול־פה (בדוק ומנוסה לביסום־הדעת), אחר־כך פתח מי שפתח בזמר ונענה לו מי שנענה; ואל אחטא בשפתי: סבורני, כי דווקא כבוד מעלתו של ראש־העיר – הוא שפתח בדברי־השיר. מיד הכיתי בחלילי, והשאר החרו־החזיקו אחרי. אך המנצח על הקולות והאבובים היה קולה של גלודי, שהיה מתנשא ועולה למרומי העננים ופוצח ומצפצף ככנף־רננים.

הנסיעה לא היתה בחפיזה יתירה. במעלה־הדרך היו סוסינו חונים מאליהם, נושפים ומפיחים ולא חזרו למשוך בעוּלם עד כלות כל הכוחות כולם. כיון שקרבנו לבוּאַשוֹ,84 ביקשנו הנוטריון שלנו, מר פייר דילאַבו, שנעקוף עקיפה (לא יכולנו לסרב לו: שהוא הפרנס היחידי שלא תבע בפה), כדי שיסור, אגב אורחא, לאחד מלקוחותיו ויערוך את כתב־הצוואה. נאותה לו כל החבוּרה, אך הדרך נתארכה בעבוּרה; ופלורימון דנן, שבעניין זה היה בדעה אחת עם הרוקח, מצא שוב תואנה לתרעומת. “טובה בּכּוּרה אחת בפי משתי נוֹבלוֹת בפיך”. ואף־על־פי־כן, ביני־לביני, סיים מר פייר דילאבו את עסקיו בשוּפי, והאדון הרוקח, מגודל האוולת, בלע חצי־בּכּוּרה חצי־נוֹבלת.

לסוף (כל סוף בא סוף־סוף) הגענו אל התכלית היעודה, משל לחרדל אחרי הסעודה. כי כשהבאנו את הפרפראות, כבר קמו בעלי־הכנף דנן מאצל השולחן, ולא היתה להם ברירה, במחילה, אלא לחזור לאכילה: עופות אַכלָנים הם וארוחתם ארוחת־תמיד. בטרם נגיע אל הטירה, חנו פרנסינו עוד חנייה אחת, שלפני האחרונה, כדי להתעטר בבגדי־תפארתם, שהיו משומרים עמהם מפני החמה, הלא הם בגדי חמודותיהם המזהירים, שהרהיבו כל לב ושימחו כל עין, כלי־שיראין ירקרקים לראש־העיר, וצמר צהוב צח לארבעת מרעיו: משל למלפפון וארבעה דלועים. נכנסנו והיינו מנגנים בכלי־שיר. לשמע קול־התרועה נשתרבבו בחלונות ראשיהם של המשרתים, היושבים בחיבוק ידיים. ארבעת לובשי־הצמר ועוטה־השיראין האחד עלו במעלות־הבית, שבפתחו הואילו להופיע (לא היטבתי לראותם כל צרכי) שני ראשים בשני צוורוני־מקלעת (“בהמה נודעת לפי המרדעת”), מקוּרזלים ומשונצים, ממש שני כבשים תמימים. אנו, הכליזמרים ושאר “עמךָ”, שָהינו בחצר. ולפיכך, מחמת ריחוק־המקום, לא שמעתי את צחוּת שפת רומי, שיצאה מפי הנוטריון שלנו. אלא שנתנחמתי: לפי דעתי, לא היה שם אדם ששמעה, אלא האדון פייר לבדו. תחת זאת, לא שׂבעו עיני מראוֹת את גלודי פעוטתי, שפוסעת פסיעות דקות ועולה במעלות־הבית, כּמאריה התינוקת בשעת כניסתה להיכל־הקודש, וידיה הקטנות מאַמצות אל בטנה סל־נצרים, ובו ערימה של פכסמים, שהגיעו עד סנטרה. אחד מהם לא הפילה ארצה: שהיתה מחבקתם ומגפפתם בעיניה ובידיה, לקקנית זו, ערמומית זו, חמוּדית זו… חי אלוהים! ממש תאווה לשיניים…

חן של ילדוּת משול לניגון; שהוא נכנס ללב ומעמיק בו יותר מזה שניגָנו. אפילו זחוחי־הלב נפשם מתעדנת עליהם; אותה שעה הם גופם משולים כילד ושוכחים לרגע את רוּם־לבבם ורוּם־מעלתם. העלמה לבית טרם חייכה לגלודי שלי חיוך של חיבּוּב, נשקתה, הוֹשיבתה על ברכיה, אחזה בסנטרה, ובפרסה את הפכסם, אמרה לה: “פתחי את מַקורך, ונַחלוק…” ואת הגדולה בפרוסות הכניסה לתוך פי הכירה העגולה והקטנה. מיד עלץ לבי בעבורה ואשא קולי בעֲנוֹת גבורה:

– תחי טובת־המראה וטובת־הלב, שושנת־העמקים של נוור!

ואפצח בחלילי שיר עליז, שפלח את האוויר, כסנונית זו שפולחתו בקולה הנוקב.

מיד כל הקהל הופכים פניהם אלי וגועים בצחוק; וגלודי טופחת כפיים וקוראה:

– סבּא!

האדון לבית אנואה מפרש בשמי:

– הרי זה התּמהוֹני ברוניון…

(ויודע תמהוני נפש התמהונים, – שכמוהו כמונו עשרת מונים!).

הוא מרמזני שאגש. ואני נגש בחלילי, עולה בדיצה ורקידה ומחווה קידה.


בְּשִׂפְתֵי רָצוֹן וּכְרִיעַת בֶּרֶךְ

תַּחְשׂוֹךְ כֶּסֶף וְתַצְלִיחַ דֶּרֶךְ.


אני קָד ימין ושמאל, אני קד פנים ואחור, קד וקד לכל אחת ואחד; ואגב קידה סוקר ובוקר בצניעות יתירה את העלמה התלויה לה בתוך הגיגית הכפויה של שמלתה הרחבה (ממש ענבל של פעמון); ובהפשיטי אותה (דהיינו, בהרהורי־לבי בלבד) הנני צוחק בחשבי, כמה היא קטנה, עירומה ואובדת מתחת לשפעת מַכלוליה. והיתה העלמה כִּפַּחַת ותִמֶרֶת, עור־בשרה שחרחור מעט, אך לבן עד מאד מרוב אבקה, עיניה חומות ויפות, נוצצות כאבני כדכּוֹד, אפה כשל גורי־חזירים, נברני ולקקני, שפתיה, היפות לנשיקות, בלומות ואדומות, ועל לחייה – קווצות־תלתלים. ראתני ושאלתני ברב־חסדה:

– שלך היא ילדה חמוּדה זו?

עניתי בבדיחות־הדעת:

– מי חכם וידע, הגבירה? הנה האדון חתני, בעל בתי החשובה, – ולוֹ התשובה; לא אוכל להשיב במקומו. על־כל־פנים, טוּבנוּ הוא. אין איש בא לדרשו מידינו. שאין העניין דומה לכסף: “העני במזומנים עשיר בבנים”.

הואילה הגבירה לחייך, והאדון לבית אנואה געה בצחוק גדול. גם פלורימון צחק, אך בפנים חרוּפות. ואני עמדתי לי בכובד־ראש והעמדתי פנים של חוּשם. כאן הואילו האדון בעל־המרדעת והגבירה בעלת־הגיגית לשאלני (שניהם חשבוּני לכליזמר), אם אני עושה פרנסה לביתי ממשלח־ידי. עניתי להם דברים כהווייתם:

– כמעט כּלא כלום.

ואלו את אמנותי האמיתית לא הגדתי להם. וכי מה טעם אגיד להם? הרי לא שאלוני על כך. הארכתי רוח, אמרתי אתבוננה, בידחתי את דעתי. סבורני, כי משעשעת־לב היא מידה זו של יוהרה, שהֲגָסַת־דעת ודקדוקי־עניות משמשים בה בערבוביא, והיא מדרכם של כל היַפְיפָנים הללו, כל הגבירים האדירים הללו, במשאם־מתנם עם אנשי־שלומנו העניים והאביונים! שתמיד הם שוחרים למוסר אזניך. עני חשוב כּדרדק, שאין לו דעה… ויתירה מזו (דבר זה אין לבם מגלה לפיהם!): בצווארך הקולר תלוי; עונש הוא שענשך הקדוש־ברוך־הוא, ולטובה עשה! ברוך הוא הטוב והמיטיב!

ובקול רם, כמדבר שלא בפני, אמר מאיבואה לבת־לוויתו:

– הואיל, גבירתי, וממילא אין לנו עניין לענות בו לפי שעה, שמא אנו נאותים בברנש עלוב זה? מראהו כמראה תם, מסבּב לו על החצרות ומכה בחלילו: ומן הסתם יודע נפשם של בּאי־המרזחאות. נחקרהו ונדע מפיו, מה חושבת הגלילָה הזאת, אם בכלל…

– ששש…

–…אם בכלל, היא חושבת.

ובכן, שאלוני:

– הבה־נא, יקירי, הגידה לנו, מה דעה רווחת כאן בקרב אנשי־המקום?

אני שוֹנֶה ואומר:

– דעה? – ומשים עצמי כסיל.

קרצתי עין לאדוני השמן לבית אנוּאה, שהיה משָׁעֵעַ את זקנו, מגחך לתוך פיסת־ידו הרחבה ומתכוון להניחני שאכלכל את דברי על דעת עצמי.

– רואה אני, שדעה הרבה אין כאן באיפַרכיה זו, – המשיך מאיבואה על דרך הלגלוג. – אני שואלך, יקירי, מה מחשבות חושבים כאן? מה סברות סוברים כאן? הקתולים כשרים אתם? השומרים אמונים למלך?

אני משיב:

– גדול הוא האלוהים, וגדול מאד הוא המלך, ושניהם כאחד אהובים.

– ומה דעת הבריות על הנסיכים?

– הללו אדונים גדולים הם.

– ובכן, אתם חסידיהם?

– כן, הדר כבודו, מה שייך!

– ומתנגדי קונצ’יני?85

– גם חסידיו שלו אנחנו.

– הייתכן, לכל הרוחות, הייתכן?! והרי הם צהובים זה לזה!

– איני מכחיש… אפשר מאד… הננו חסידיהם וחסידיו גם יחד.

– והרי חובה היא לאדם לבחור, בשם האלוהים!

– באמת, חובה הוא, אדוני? ופטור בלא בחירה אי אפשר? מילא, אם כן, הרינו מוכן. חסידו של מי אני, איפוא?.. דבר זה, אדוני הרם, אני מגיד לך בשבת הגדול. אמלך בדעתי. אלא שהדבר צריך שהות.

– ומה השהייה הזאת?

– שרוצה אני, אדוני, לדעת תחילה, ידו של מי תהיה על העליונה?

– בליעל שכמותך, ואינך מתבייש כלל? ואין בך בינה להבדיל בין יום ובין לילה, בין המלך ושונאיו?

– אודה ולא אבוש, אדוני, שאין לי. אתה בא אלי בדברים שהם למעלה מכוחי. אני רואה בבירור, כי עכשיו יום, אינני סומא; אך אם אבוא להכיר בין אנשי המלך ואנשי האדונים־הנסיכים, באמת שאתקשה לומר, מי מהם עדיף בלגימה וגדול בזימה יותר מחברו. חס־ושלום שאני מדבר בהם דופי. תאבונם יפה, – משמע, בריאים הם בגופם. ויהי רצון שיזכה גם אדוני לבריוּת־גוף. חביבים עלי האכלנים; והנני מוכן ומזומן להיות כמותם. אך לא אכחד מאדוני, כי חיבה יתירה חביבים עלי אותם ידידים שלא משלי הם אוכלים ולא מטוּבי הם חיים.

– ובכן, ריקא שכמותך, אין בעולם דבר קרוב ללבך?

– אני קרוב לעצמי.

– ואינך מוכן להביא עצמך קרבן לטובת אדונך המלך?

– אדרבא, אדוני, הנני מוכן ומזומן, אם אין ברירה. אלא שתם אני ולא אדע: אילמלא כמה אנשים בצרפת שאוהבים את שדותיהם וכרמיהם בכל מאודם, – מה היו מאכלי־המלכים, ירוּם הוֹדם? איש איש ומשלח ידו. הללו אוכלים והללו… הללו נאכלים. הפוליטיקה היא מלאכת־מחשבת של חכמת האכילה. לא לנו היא, שאנו קטני ארץ. לכם הפוליטיקה הרמה, ולנו – האדמה! לא לנו הדעה. אנשים בוּרים אנחנו. וכי מה יש בידינו, חוץ ממעשה אדם הראשון שהוא אבינו – (יש אומרים, שהוא גם אביכם; כשלעצמי, במחילה מכבודכם, איני מאמין בכך… אפשר, שהוא אביהם של קרובי־המשפחה שלכם…) – וכי מה מעשה יש בידינו, חוץ ממעשה פריה־ורביה, להבטין את האדמה, לעבדה ולהפרותה, לחרוש בחיקה ולהזריעה זרע, להצמיח שבולת־שועל וחטה, לזמור את הגפן ולהבריכה, לקצור קציר, לאַלם אלומות, לדוּש דיִש, לדרוֹך בגת, לעשות יין־לשתות ולחם־לאכול, לחטוב עצים, לסתת אבנים, לגזור אריגים, לתפור עורות, ללטוש ברזל, לחרוש עץ, לחקוק באיזמל, לסלול דרכים ולחפור תעלות, לבנות, לקומם ערים על בתי־כנסיותיהן, לעטוֹר במו ידינו עטורי גנים למצח האדמה, לצייץ קירות ולוחות של עץ בפיטורי־ציצים של קסמי האור, לחלוץ גופי־חמודות לבנים ועירומים מקליפת האבן, שהם מלוּבשים בה, לצוד ביעף צלילים, שנישאים בחלל האוויר, ולסגרם בתוך חיקוֹ השחום־הזהוֹב של הכנור ההוגה נכאים, או לתוך קנה חלילי הנקוב, – הכלל, להיות אדוניה של ארץ צרפת, של אִשותיה ומימותיה, ושל ארבעת היסודות כולם, ולאלצם לשמש למשוֹש־נפשכם… מה עוד דברים שאנו בקיאים בהם, ושבזכותם יכולים היינו להתברך, ח"ו, בלבנו שאנו מבינים, כביכול, משהו בעסקי־ציבור, במחלוקת־הנסיכים, בכוונותיו הכשרות של המלך, בתחבולות הפוליטיקה ושאר דברים שעומדים ברומו של עולם. אין אדם נוֹפח למעלה מאחוריו, אדוני הרם! תמצא לומר שבהמות־משא אנו, ולא נבראנו אלא למכות, – מסכּים! אך מכתו של איזה אגרוף נעימה לפנינו ביותר, וחיבוטו של איזה מקל־חובלים ערב לגוונו ביותר?.. סוגיא חמורה היא, אדוני, והריהי למעלה מן המוח שבקדקודי. ואת האמת אני מגיד לך: לא איכפת לי בין זה לזה. כדי להשיבך תשובה נכונה דין היה שאטול את שני מקלות־החובלים, אשקול את זה, וגם מזה לא אָנח ידי, ואנסם מַסה של ממש. שאם לא כן, – אורך־רוח! סבול, סבול, הסדן, סבול כל זמן שאתה הסדן, ולכשתהיה הפטיש, – קום הך!..

נבוך איש־שיחי והיה מסתכל בי, מצמצם את חוטמו ותוהה: אם יצחק, ואם ירגז? אלא שאותה שעה קם סַיָסָה של אותה פמליא, שראַני לפנים אצל דוכּסנו הטוב לבית נוור, ואמר:

– אדוני רב־החסד, מכיר אני את המַתמיהַ הלזה: חכם־חרשים הוא מחרשי העצים וחרשי הממללים והלצים. אומנותו אומנות־הגלפים היא.

והרוזן רם־היחַש, אף על פי ששמע מסירת־מודעה זו, לא חזר בו מדעתו על ברוניון; ולא הוסיף להשים לבו לברייה עלובה זו, שהיא מקלי־עולם (ולא אמרתי “קל”, אלא משום נפשי העֲנָוִית, – לפי שמשקלי, יקירי, כמשקל החבית!), אלא לאחר ששמע מפי הסייס הנ"ל ומפי כבוד בעל־הבית, האדון לבית אנואה, כי פלוני ואלמוני האלופים הגבירים מלאכתו של אוּמן כמוני מוקירים. ממילא נתפעל גם הוא עם שאר כל המתפעלים למראה מזרק־המים שהראוהו בחצר, והוא מעשה־כיוּר שכיירתי בדמות נערה, שהפשילה שולי סינרה, ובו שני ברווזים ניצים בפעירת מַקוֹר וטפיחת כנפיים. לאחר־מכּן ראה בחדרי הטירה את הרהיטים ואת המילוּאות המגולפות מעשה ידי. מיד עדָה האדון לבית אנואה גאון־זנב וגוֹבה־לב, כטווס זה! אי, בהמות בצורה גבירים! כל מלאכת־מחשבת, שהיא מִקְנַת כספם, הריהי כביכול מעשה־ידיהם!.. כדי לעשות לי כבוד, הואיל מאיבואה ברוב חסדו להשתומם, שאני יושב כאן משומם הרחק מאנשי־הרוח אשר בפאריז המעטירה, ומצטמצם במיני מלאכות של מה בכך, שאין בהן אלא יגיע־כפיים ואורך־אפיים, בלי שום צלצל־כנפיים, סתם טביעת־עין, בלא שום יצירה יש מאין, לא רעיון ולא סמל, ולא אליגוריה או פילוסופיה, או מיתולוגיה, – הכלל: לא שום דבר מן הדברים, שהם סימניו המובהקים של הפיסול הרם (רמי־היחש, כידוע, אין לבם הולך אלא אחרי המרוֹמים!).

עניתי בעניווּת (שהרי שפל־ברך אני וקצת תם), כי יודע אני דעת היטב את מָכוּת־ערכי, וכי אין שום אדם צריך לצאת חוץ לגדרו. איש מסכּן מאנשי־שלומנו לא ראה כלום, ולא שמע כלום, ואינו יודע כלום, ולפיכך, אם פיקח הוא, הרי הוא משתכּן בדיוטה התחתונה של הפארנאסוס, שבה אין מסתכנים בגדולות ונצורות; ובהסירו את עיניו הנפחדות מן הפסגה הרמה, אשר שם נראות כנפיו של הסוס הקדוש, הוא חוצב, למרגלות ההר, אבנים שתוכלנו לשמש לביתו. בעניות דעתו מחמת מסכנוּתו אינו תּוכן ואינו עושה אלא לצרכי יום־יום. אמנות של תועלת – זה חלקו וזה עמלו.

– אמנות של תועלת?! שני הפכים בנושא אחד, – אמר הפתי שלי. – אין יופי שיש בו תועלת.

– חכמה עליונה! – הסכמתי לו. – אמת לאמיתה. בּכּל, – באמנות ובחיים. אין בעולם דבר יפה יותר מן היהלום, הנסיך, המלך, הרוזן רם־היחש, או הפרח.

נתקררה דעתו ונפטר ממני בקורת־רוח. שילב האדון לבית אנואה זרועו בזרועי וסח לי מפה לאוזן:

– בדחן, ימח־שמך! התחדל להתקלס? היתּמם, היתמם לך, שה תמים, אני מכירך! אל תתכּחש. מילא, את היפיפה הפאריזי הלז שרוי לך, מותר לך למרוט כאוות־נפשך, חביבי שלי! אך אם באחד הימים תעל על לבך מחשבת־בליעל להתנכל גם אלי, – השמר לך, ברוניון, רחימאי שלי! פן תּתמַקל במקלי.

מחיתי בידו:

– אני, אדוני רב־החסד?! להתנכל אל רוּם מעלתו?! אל איש חסדי?! אל מיטיבי?! היאך אפשר לחשוד בברוניון, שיש, ח“ו, תועבה כזאת בלבו… להיות מנוול – מילא, אך אל־אלוהים, להיות שוטה? מוחלני על הכבוד! אין זה עסק בשבילנו. חן־חן! חביב עלי גופי מכדי שאזלזל בבעל־גוף, שיודע, ב”ה, לשמור על כבודו ועצמו. בשכמותו לא אגע: חס לי! איני שוטה כל־כך! שהרי לא זו בלבד, שאתה תקיף ממני (דבר זה אינו צריך ראיה), אתה גם ערמומי ממני. איני אלא שועל קטן בפני שוּעל־השועלים היושב בסתר היכלים. כּמה להטים לך באַמתחתך! וכמה חבשת שם חכמים וסכלים, זקנים ועולָלים.

פניו הצהילו. אין לך דבר החביב על הבריות יותר משבחים על מעלות טובות שאין בהם.

– יפה דרשת, – אמר, – אדוני הפּטפּטן. נניח לאמתחתי. מוטב שנתהה על אמתחתך שלך ונסתכל במה שיש בה. כי מאחר שבאת הנה, אחא, מן־הסתם יש תכלית לבואָך.

– ראה נא, ראה, – אמרתי, – שוב יגעת ומצאת! אדם משול לכלי־זכוכית. ואתה בוחן לב וכליות, כאלוהים שוכן־עליות.

הוצאתי לראווה את שתי מילוּאות־העץ, וכן משׂכּית איטלקית אחת (פוֹרטוּנה על גבי גלגל, שנקנתה בשעתה במאנטובה), שאמרתי עליה (איני יודע על שום מה ולמה), כי מעשי־ידי היא (זקן מבוהל שכמוני!). הללו לא זכו לשבחים יתרים… לאחר מכן (איזה חילוף־היוצרות!) הראיתי להם מעשה־חושב שלי (משׂכית, ובה דמות עלמה), ואמרתי, כי אינה מעשה־ידי, אלא באה מפּרס ומדי. ומיד אנחות נתאנחו, גניחות נתגנחו, ואָח, והאָח, – ממש נתמוגגו מריבוי ההתפעלות. מאַיבוּאָה, שפער פה ועיניים, אמר, כי בפירוש רואים כאן בבואה של השמיים הלאטיניים, ובבואה של האדמה, שנתברכה בשתי ברכות, אחת מפי הנוצרי ואחת מפי האולימפי. האדון לבית אנואה, שהיה גועה ופועה כל אותה שעה, שקל לי במחיר של זו שלושים וששה דוקאטים; ובמחירה של ההיא – שלושה.

חזרנו עם דמדומי־ערב. בדרך, כדי לבדח דעתם של בני־הלווייה, ספרתי מעשה, שפעם אחת בא הדוכס של בלגראד לקלאמסי לצוד צפרים. כהו עיניו של אותו שר ולא ראה כלום בד' אַמות שלו, ועם כּל יריה שירה, היתה זו חובתי, להפיל ארצה עוף של עץ, ובמקומו, חיש־קל ובחריצות־כפיים, להביא לפניו עוף אחר, שפּוּלח לבו. צחקו הבריות צחוק מרובה. וככלותי, ספרו, איש־איש בהגיע תורו, מעשה נאה באחד האדונים שלנו… האדונים הנכבדים הללו! כשהם משתעממים בהדרת־מלכים, הה, אילו ידעו, כמה עלובים הם בעינינו ומגוחכים!

ואלו את מעשה המשכית הנ"ל כבשתי בלבי, עד שנזכה לישב בביתי ואוכל להשיח מאחורי הדלת הנעולה על מסגר ובריח. כיון ששמע פלורימון אותו מעשה, הוכיחני על פני תוכחת קשה, על שמכרתי בזיל־הזול כמעשה־ידי שלי מלאכת־מחשבת איטלקית, מאחר שהוֹקירו ככה, במוצא־פה ובמתנת־יד, מעשה־חושב שלא היה איטלקי אלא בכינוי־שם בלבד. עניתי לו, כי הנני מוכן ומזומן לשטוֹת בבריות; אך חס־וחלילה שאני בא להונותם! מיד נתרתח ושאלני שאלה של קנטור: מה בצע לי שאני מהתל בבני־אדם, אם איני נאות בכך כל הנאה מידם? הרוצה להכעיס את חברו, ילך ויכעיסו, אך אַל נא בכיסו!

כאן עמדה בתי מארטינה וקיפחתו בדברים של בינה:

– הנה כי כן אנו, פלורימון, כל בני־המשפחה, מזקן ועד טף, שמחים בחלקנו, מדברים כלבבנו, ואיש איש להנאתו צוחק לבדיחתו. ואל נא, יקירי, תתלונן ככה! שדווקא משום כך, חי שמיים, אינך עדיין אלוף־קרניים. המחשבה, שבכל עת ובכל שעה יכולה אני לרמותך, משעשעתני כל־כך, שבה בלבד אני מסתפקת ולעצם המעשה איני נזקקת. אך אל נא תקדיר פניך ככה! אין לך על מה להצטער! שמחשבה טובה מצטרפת למעשה. אסוף קרניך, החלָזון, שכבר צלן נראה אלי בחזון!


 

פרק שביעי: המגפה    🔗

תחילת יולי

יפה אמרו: “צרה באה ברכב ויוצאת ברגל”. עלינו נתרגשה הצרה ובאה בדמות איש־עתי מתא־הרצים של אורליאן.86 שבוע אחד קודם לכן, בשנַיים־בשבת, ניגף בדֶבר אחד מאנשי סנט־פארג’ו. זרע המאֵרה מפריח עד מהרה; ובמוצאי־שבת כבר היו עשרה נגוּפים. קמעא־קמעא קרבה המגפה אלינו, ואתמול נתגלתה בקולאנג’־לא־וינֶז. ותקם מהומה בשלוּלית האווזים! כל הגבורים עזי־הנפש נשאו רגליהם, נשים וטף ואווזים צררנו בחפזון ושלחנום הרחק למונטֶנואָזון. אך אין לך צרה, שאין בצדה רווחה כּזית: על־כּל־פנים, אין פרץ ואין צווחה בבית! גם פלורימון יצא עם הגבירות, ונימוקו עמו (פחדן שכמותו!), שלא יוכל לעזוב לאנחות את מרטינה שלו, שמלאו ימיה ללדת. רבים מן האדונים הנכבדים מצאו נימוקים לא פחות נכבדים לקום וללכת למסע הזה. רתמו איש את עגלתו וסברו, כי שעה כשרה היא לכולם לצאת ולסייר יבוּלָם.

ואנו, הנותרים, עשינו חוכא ואיטלוּלא: את כל החששנים, השוקלים בפלס, שמנו למשל וללעג וקלס. נמנו האדונים הפרנסים וגמרו להפקיד שומרים בשערי־העיר, בדרך לאוקסֶר וגזירה יצאה מלפניהם לגרש את כל הקבצנים וכל הכפריים אנשי הגלילה אשר יבקשו לבוא לעיר פנימה. שאר אפרתים בעלי־הבלורית ועירוניים בעלי הכיסים נתחייבו, על־כל־פנים, להיבדק על ידי שלושה רופאי־חולים, מר אֶטיין לוּאַזוֹ, מר מרטין פרוֹטיֶה ומר פילבֶּר דה ווֹ, שביקשו להקדים רפואה למכה ונתנו על פרצופם חוטם תּוֹתָב ארוך ומלא ריקוּחים, מסכה ובתי־עיניים. צחקנו הרבה למראה הזה; ומר מרטין פרוטייה, שהוא בחור־וטוב, נלאָה גם הוא לעמוד בכובד־ראשו: תלש את חוטמו ואמר, שאינו רוצה להשתטות בשטותים אלה. אמנם כן, אך סופו שמת בכך. אומנם, גם מר אטיין לואזו, שהאמין בכוח חטמו, ואפילו בשנתו לא הסירו מעל פניו, שבק חיים ממש כמוהו. ולא יצא בשלום אלא מר פילבר דה־ווֹ, שהיה חכם הרואה את הנולד יותר מחבריו, ובמקום לנטוש את חוטמו, נטש את משמרתו… אלא שעשיתי בינתיים קפיצת־הדרך והקדמתי את המאוחר; שכבר הפטרתי את ההפטוֹרה, ועדיין אני עומד בפתח המאורע! נתחילה נא מבראשית, בני, ונשוב ונאחז את התּיש בקרניו. ההיטב אחזת בו?

ובכן, השׂימוֹנוּ עצמנו ריכארד־לב־האריה.87 כל כך בטוחים היינו, שהמגפה ברוב חסדה לא תואיל לפקוד את משכנוֹתינו! אמרו עליה, שאיסטניסית היא, ומריחנו, שריח של בורסקי הוא, סלדה נפשה לאחוריה (הכל יודעים, שאין לך דבר יפה לבריאות יותר ממנו). כשנתגלתה בפעם האחרונה בגלילותינו (היה זה, לפי הערך, בשנת 1580, ואני בן י"ד, כמניין שנותיו של פר קשיש), כמעט רגע תקעה אפה בשערינו, אך משנתבסמה מריח־הניחוח, נשאה רגליה ותברח בּרוֹח. ואכן, בימים ההם (כמה לגלוגים לגלגנו על־כך לאחר זמן!) כמו אנשי שאטל־סאַנסוּאַר,88 שלא נחה דעתם מפטרונם, הוא פוטנטיין הקדוש, שזכותו לא הגנה עליהם כראוי, גרשוהו מעבר לדת ולמזוּזה, ולשם נסיון קבלו אחר במקומו, ואחריו שלישי ורביעי. ז' פעמים המירו את הקדושים ובזה־אחר־זה בחרו בסאווינאַן, בפילגרין, בפילבּרט, או בהילאריוס.89 ומבלי דעת, אל מי מן הקדושים יפנו, נמלכו ופנו (ריקנים שכמותכם!) אל קדֵשה אחת, ובמקום להזדקק לפונטציוס נזקקו לפוטנציה…

בצחוק גדול נזכרים היינו כל אותו מעשה, אנו בני־החייל, בעלי־הפיפיות, אנשי־השחץ; כדי להוכיח שאנו כופרים בּכל אלה הדברים מעיקרם, ממש כברופאי־החולים ובראשי־הקהל, לבשנו עוז ויצאנו אל שערי שאסטלו,90 לגלגל שיחה מעבר לתעלה מזה עם אותם שנתקעו מעבר לתעלה משם. והיו בתוכנו פוחחים, שמצאו תחבולות־דרכים להשתמט משם, ולילך לפוּנדקה הקרובה, לשתות קנקן עם אחד מאלה ששערי גן־העדן ננעלו בפניהם, ומכל מקום עם אחד המלאכים הנצבים על משמרתם (שהללו הקלו ראש בכהונתם). עשיתי גם אני כמותם: כלום יכולתי להניחם שילכו לבדם? כלום יכולתי לשאת בדומיה, שממש כנגד עיני יזכו אנשים זולתי לרזוֹחַ ולשמוח ובצוותא חדא לשתות לרוויה יין חדש ורכילות חדשה? הייתי מתפקע מעגמת־נפש!

ובכן, יצאתי גם אני, ונזדמן לי חוכר אחד זקן, רעי ומיוּדעי, הלא הוא אבא גראטפן, איש מאַיִי־לה־שאַטוֹ.91 ישבנו והיינו לוגמים בצוותא. היה זה בעל־כרס ובעל מזג טוב, עגלגל ואדמוני ומאוּשש, ופניו מבהיקות בחמה מריבוי הזיעה וּבריוּת־הגוף. והיה הלז ממלל רברבן יותר ממני, בז לכל פגע ובועט בכל מחלה וטוען, שכל אלה אינן אלא בדוּתות שבדו רופאי־אליל. שהמאמינים בהם אינם אלא בריות עלובות, ומיתתם לא מחמת מחלה היא באה, אלא מחמת פחד.

אמר לי:

– הרי לך בחנם תרופה בדוקה ומנוסה:


תְּהֵא רַגְלְךָ נְעוּלָה וְלֹא בְּצֵקָה,

תְּהֵא בִּטְנְךָ חֲסֵרָה וְרֵיקָה,

עִם מַרְגֶרִיטָה נְהַג בְּתַקִּיפוּת,

וּתְהִי לִבְשָׂרְךָ רִפְאוּת.


ישבנו שעה ארוכה, ופיותינו לא פסקו מטחינה. הרגל משונה היה לו בדבּרוֹ, שהיה טופח לאיש־שיחו על ידו, צובטו בירכו, או בקיבורתו. אותה שעה לא נתתי דעתי על כך, אך למחר נתתי גם נתתי.

והיה זה פסוק ראשון, שפסק לי למחר שוליא שלי:

– השמעת, פטרוני: אבא גראטפן מת…

מיד חלשה דעתי, ואחזוני צמרמורות. אמרתי בלבי:

“ועתה, ידידי המסכן, שַל מגפיך, תמה ונשלמה מגילת־חייך, על־כל־פנים לא תארך הרבה”.

נכנסתי לסדנתי והייתי ממשמש בדברים, סתם בעלמא, כדי להסיח דעתי; ואיני צריך לומר, שאותה שעה היתה דעתי מסולקת מכל אותן טרחות שטרחתי. הרהרתי בלבי:

“בהמה בצורת אדם! מעתה לקח טוב יוּתּן לך, כיצד עושין חוכא־ואיטלולא”.

אלא שאין זו ממידתם של אנשי בורגונדיה להיות צועקין לשעבר; אנו בתוך היום הזה אנו חיים, וחי מרטין הקדוש, שנאחז בו לא נרפה! עוד לא הכריעני תחתיו. כבר אמרתי לבקש עצה בחנותו של המלאך רפאל (רוצה לומר: רופאי־חולים), אלא שנשמרתי לנפשי וביטלתי את מחשבתי. שאף־על־פי שלבי נתמלא חרדה, מכל מקום לא נסתלק ממני השכל־הישר של אנשי־שלומנו בני בורגונדיה, ואמרתי לנפשי:

"יקירי, אין הרופאים יודעים יותר ממך. תחילה ירוֹקנוּ את ארנקך מתוֹכנוֹ, ואחר־כך בתכלית הפשטות, יכלאוּך במכלאות המגיפה, ושם סופך שאתה מתנגף תכלית הנגף. שמור פיך מלהתוודות לפניהם. כלום נטרפה עליך דעתך? אם אין לנו ברירה אלא המוות לבדו, הרי מוֹת נמוּת גם בלעדיהם. וחי אלוהים, כּעניין שאומרים הבריות: “על אפם ועל חמתם של הרופאים, חיה נחייה עד יום הפטירה”.

אך בכל השידולים ששידלתי את עצמי, ובכל התנחומות שהתנחמתי, חשתי שבני־מעי אינם כשורה. מששתי את עצמי בכה ובכה וב…אי! זאת הפעם – הנה הִנָה!.. אך עיקר הצרה הוא, שבהגיע שעת אכילה־של־צהריים, ולפני קדירה מלאה שעוּעית אדומה, שמנונית, מבושלת ביין, בלולה בנתחים של בשר מלוח (עד היום, כשאני זוכרה, דמעות מתקשרות בעיני), לא היה בי כח לפתוח את הלסתות. חשבתי בעגמת־נפש:

“בלתי ספק: יומי בא. תאבון־האכילה נסתלק. זוהי תחילת הקץ…”

מילא, נסדוֹר, על־כל־פנים, את עסקינו. שאם אפח נפשי בכאן, יבואו הפרנסים האַנסים וישרפו את ביתי, ויתנו אמתלא לדבריהם (דברי־הבל!), שהבריות עלולים, ח“ו, להינגף בו. בית חדש בתכלית החידוש! כמה רשע או כּסל יש בהם, בבני־אדם! מוטב שתפח נפשי באשפתות שלי. מילא, הַעֲרֵם נַעֲרִים עליהם! ויפה שעה אחת קודם…”

והריני קם, לובש את הישן שבבגדי, נוטל שלושה או ארבעה ספרים טובים, משלי־חכמה משובחים, ספורי מעשיות של גאליה כשרים למהדרין, דברי־מוסר של רומי, “שפתי־זהב של קאטון”,92 “ספר־השעשועים” של בּוּשה ו“פלוּטארכוֹס החדש”93 של ג’יל קורוזֶה, נותנם באמתחתי, מזווג להם נר ופת־לחם, משלח את השוליא שלי, נועל את ביתי ויוצא, מעשה בּן־חיל, אל ה“קוטא”94 שלי בעבּוּרה של העיר, אחרי הבית האחרון, בדרך העולה לבומון.95 המעון אינו מרווח, סתם סוּכּה של כלום. דיר של כלים, ובו מזרן־קש בּלוי וכסא רעוּע. שאם הללו יוצאים לשריפה, אין הצרה גדולה כל־כך.

כיון שהגעתי לשם, מיד נתנקש מקורי כמקורו של עורב. הקדחת אכלתני, מדקרות בצדי, ומעי חמרמרו, כמו נהפכו בקרבי… ובכן, מה עשיתי, רעים אהובים? מה אדבר ומה אספר? על מעשי־גבורה? על רוח־איתן, עשוי לבלי חת, שיצא חוצץ, כדוגמת אנשי־הסגולה של רומי, מול חצי הזמן הבוגד ומיחוּש־המעיים? רעים אהובים, הייתי לבדי. איש לא ראני. כסבורים אתם, שבושתי ונכלמתי, ולפני הכתלים השוֹממים כרגוּלוּס96 הרומי את עצמי השׂמתי? התנפלתי על המזרן והייתי מצעק מצפרני רגלי. לא שמעתם? היתה זו שאגת לָביא, עצי סמבֶּר נעו מנהמת־לבבי!

“הוי, אלוהים! – יללתי – למה תענוש איש תמים כמוני, שלא פעל לך כל אוון… הוי ראשי! הוי מעי! הוי לבי! מר עלי המות בעודי באבּי! ומה לך שאתה להוּט כל־כך אחרי נפשי לקחתּה מיד? הוי הכתף! הוי הצד! הלא תבין מדעתך, שהנני שמח מאד, – דהיינו: יש לי הכבוד – להתיצב לפניך; אך כיון שממילא אנו עתידים להתראות פנים־אל־פנים, מה, איפוא, החפזון? עוד למועד חזון… עוד נזכה, ועוד נִכָּבֵד. הוי הטחול, הוי הכּבד! איני דוחק את הקץ… רבון־העולמים, הלא אך רימה ותולעה אני. אם אין ברירה, עשה כטוב בעיניך! שעיניך הרואות, שאני ענו ושפל־רוח, שאני מצניע־לכת… ימח שמך! הרף, מנוול, הרף! מי היא החיה־רעה שהייתי לה לטרף?”

לאחר שצרחתי כל צריחותי, לא נתמעטו מכאובותי, אך נתמַצוּ מליצותי. אמרתי לנפשי:

“צווחה לבטלה היא. ממה נפשך: או שאין לו אוזניים, או אוזניים לו ולא ישמע. אם אמת אמרו קדמונים, שאתה דמוּתוֹ וצלמו, הרי סוף שיעשה מה שלבו חפץ, ולשווא אתה מרעיש עולמות, – חבל על נשמת־אפיך! אפשר שאין בך נשמת־אפיים אלא כדי שעה אחת או שתיים, ואתה, שוטה, מבזבזה לארבע רוחות־השמיים! נשמח־נא בשיוּר זה שנשתייר לנו, בזה השלד הטוב, שנתבַּלֶה, ובקרוב יהא הכרח להיפטר ממנו (וי, ידידי, לא בטובתי, חלילה!) אין אדם מת פעמיים. על־כל־פנים, נפרנס נא את סקרנותנו. הבה נתבונן ונראה, היאך אדם יוצא מעור שבּלה מזוֹקן. לא היה איש מיטיב ממני לעשות חלילים נאים מערבי־הנחל: הייתי מקיש בקת אולרי על גבי הקליפה עד שנתפּקלה. וסבורני, כי זה שצופה בי ממרומיו משתעשע, ממש כך, בקליפתי שלי. “הך! – ונראה נא: התתקלף, או לא?” וי, חבּוּט־של־ממש הוא!.. ואיכה לא ייבוש, זקן שכמותו, לעשות מעשי־נערוּת אשר כאלה?.. ראה, ברוניון, אל יפול רוחך, וכל זמן שהקליפה עליך, נעיין־נא ונכתוב על ספר את המתחולל שם מתּחתיה. נבדוק נא בדוק היטב את הפנימיוּת, נזכך את הרהורינו, נפשפש־נא, נמשמש־נא, נבחון־נא את המיצים, המחלחלים שם, בתוך הקרביים שלי, המחלחלים ומפעפעים, כאשכנזים אלה; נרד חדרי־בטן, נראה מצוקת־רוחם, ואת המועקה שבמתניים, ואת מיחוש הכליות והמעיים. ואת…”97

וכך אני שוכב ותוהה על קנקני, ופעם בפעם מפסיק את הבחינה והבדיקה לשם זעקה ואנקה. הלילה מתנהל בעצלתיים. אני מדליק את נרי, תוקעו לפיה של צלוחית נושנה (עדיין היה ריח של משרת ענבי־שועל נודף הימנה, אף־על־פי שהמשרה עצמה כבר נסתלקה ואיננה: מופת ודוגמא למה שנתעתדתי להיות בטרם יעלה השחר! היה גוף ואיננו עוד, ולא נותרה אלא הנשמה לבדה), והייתי מתעוות על המזרן ומתאמץ לקרוא בספר. משלי המוּסר והגבורה של הרומיים היו ברכה לבטלה! ימח שמם של ממללי־רברבן אלה! “לאו כל אדם זוכה לעלות לרומי”. שונא אני יוּהרה של שוטים. רצוני שיהא שרוּי לי, מוּתר לי לזעוק כל אוות־נפשי, שעה שאני חש במעי… אך כשוך המיחוש, רצוני לצחוק, ככל אשר אוּכל. ואכן, צחקתי… אינכם מאמינים לי? ואף־על־פי־כן, כשהייתי עלוב בתכלית העליבוּת, ושנַי נתנקשו כאגוז בדלי, פתחתי שלא במתכוון את “ספר השעשעוּעים” של אותו אדון נחמד ונעים, מר בּוּשֶה, ונזדמנה לי חתיכה משובחת, פְרַכרוֹנית, מפוּלפלת, ממוּלחת… אלוהים אדירים! ממש געיתי בצחוק. אמרתי לנפשי:

“רוח שטוּת היא שנכנסה בך. אל תהא פרוץ בצחוק! שרעה גדולה אתה מביא על עצמך!”

מילא! הקיצור: הייתי צוחק ומפסיק על־מנת לצעוק, וצועק ומפסיק על־מנת לצחוק… וכך הייתי צועק וצוחק וחוזר חלילה… והמגיפה גם היא גועה בצחוק. אח, יקירי, מחמדי, אילו צעקות צעקתי, אילו צחוקים צחקתי!

כשהנצה החמה, הייתי כּשר לקבורה לאלתר. כבר כשלו רגלי. זחלתי על ברכי, עד שהגעתי אל האשנב היחידי, שהיה צופה פני הדרך. ראשון שעבר – קראתיו בקול של קדירה סדוּקה. כדי לירד לסוף כוונתי, לא הוצרך הלה לשמוע את קריאתי: העיף עין בי, ומיד נשא רגליו ויברח, בּרוֹח והצטלב. לא יצתה רביעית השעה, וזכיתי לראות שני נוֹטרים ליד פתח־ביתי; עמדו ואסרו עלי באיסור חמוּר לעבור את ספוֹ. וי לראשי, – לכך לא נתכוונתי כלל. בקשתּים, שיבהילו את ידידי ומיוּדעי מר פאיאר, הנוטריון, השוכן בדורנסי, כדי שאצווה לביתי. אלא שכּל־כך מפוחדים היו, שאפילו מהבל־פי היו חוששים; ובהן־צדקי, נדמה לי, כי מפחד המגפה אטמו את אוֹזניהם!.. לסוף נמצא “מזיק” אחד מעזי־הלב, “רועה־הכבשים” (בחור בעל־נפש!), – שהיה מדורשי־טובתי, לפי שפעם אחת מצאתי גונב דובדבנים בגני ונותנם לתוך פיו ואמרתי לו: “אי, אתה, אנקור שכמותך, הואיל ואתה כאן, מילא, קטוף גם בשבילי,” – קרב בהתגנב אל חלוני, שמע בקשתי ואמר:

– אדון ברוניון, אני אלך!

…את אשר אירע לאחר מכן יכבד ממני לספר לכם. זוכרני, כי שעה ארוכה מתגולל הייתי על מזרון־הקש ובקדחתי שרבבתי לשוני, כעגל זה… ופתאום: צליפות־שוט, קול־מצילה בדרך, וקול נמוך, אשר ידעתיו משכּבר־הימים… חושבני בלבי: “פאיאר בא…” – ומנסה לקוּם… – הו, הנותן חיים לכל חי! נדמה לי, כי מרטין הקדוש רכוב לי על ערפי, וסֶמבֶּר על עכּוזי. אמרתי לנפשי: “אפילו סלעי באסוויל98 נערמים עליך, הלוא תקום, ויהי מה…” רציתי, משמע, – (בלילה היתה לי שהות להרהר בדבר), – לערוך את לשון הכתוב בסעיף מסעיפי הצוואה, באופן שאוכל להגדיל את חלקן של מרטינה וגלודי בירושה, ולא יהיה לארבעת בני פתחון־פה לערער על כך. שרבבתי ראשי בעד החלון, והוא כבד עלי יותר מהנרייטה, פעמוננו הגדול, וצונח ימינה ושמאלה, וראיתי בדרך שני פרצופות, חביבים ושמנים, המרווחים עיניים בפחד גדול. היו אלה אנטואן פאיאר והכומר שמאי. בחפצם לראותני חי, נזדרזו שני ידידי־נפשי ובאו לכאן חיש־מהרה כאש־להבה. אך ניתנה אמת להאמר: שכיוון שראוני, נזעכה שלהבתם. ויש לשער, כּי ליתר עיון וליתר הסתכלות, נרתעו שניהם שלוש פסיעות אחורנית. ושמאי זה, ימ"ש, כדי לאמצני ולחזק רוחי, לא פסק פיו מלשנן לי:

– אל־אלוהים, כמה מאוּס אתה!.. אה, ידידי העלוּב! כמה מאוס אתה, מוּקצה מחמת מיאוס… מאוס ונמאס כחֵלב שנתכרסם.

אמרתי להם (אדרבא, בריאותם השופעת הגבירה בי את כוח־החיוּת!):

– ומה טעם לא תכנסו פנימה? ניכרים אתם שחַם לכם.

– לא, תודה לך, לא, לא, תודה רבה! – קראו השניים כאחד, – יפה האויר בחוץ, יפה מאוד.

וכך היו נסוגים והולכים, עד שנתבצר להם מקום ליד העגלה; ופאיאר עמד והיה מושך במתג סוסו, ללא שום צורך, אלא למראית־עין בלבד.

– ומה שלומך? – שאלני שמאי, שהיה מנוּסה בשיחות עם נוחי־נפש.

– אי, ידידי, מי שאינו בקו הבריאות אינו בקו השלום, – עניתי בפיק־ראש.

זהו, זהו בשר־ודם, רואה אתה, קולא המסכּן, זהו ששיננתי לך כל ימי. האלוהים הוא כל־יכול, ואנו כמוץ מגורן, כעשן מארוּבה. היום גבר, ומחר בקבר. היום גילה־ורינה, ומחר מספד־וקינה. נתעקשת ולא האמנת לי, ולא הלך לבך אלא אחרי המזמוּטים והתענוּגים, שתיית היין, – שתה הקובעת! אל־נא, ברוניון, אל ידווה לבבך! אתה מתבקש בישיבה־של־מעלה בחסדי האלוהים הטוב והמיטיב. הוי, בני, כבוד גדול נתכבדת! אך כדי לחזות פניו, דין הוא שתלבש מחלצות ותבוא בטהרה. הבה נא ואטהרך. התקן עצמך בפרוזדור, איש חוטא!

אמרתי לו:

– תיכף, תיכף. לא נחמיץ את השעה, אדוני הכּוֹמר.

– רשע! – אמר לי, ­– בעל־העגלה דוחק.

– מילא, – אמרתי לו, הנני מוכן ללכת ברגל.

ספק כפיו ואמר:

– ברוניון ידידי, אחי ורעי!.. אוי לעיני שרואות בעליל, שעדיין אתה להוט אחרי הבלי העולם־הזה. וכי מה תענוּג אמיתי יש בהם? הלא הכל הבל ורעוּת־רוּח, תלאָה ומַתלָאָה, תוך ומרמה, לזוּת־שפתיים ועקשות־דרכיים ויגון ואנחה ואזלת־יד. מה אנו עושים בכאן?

עניתי:

– אתה מדכדך את נפשי. לעולם, שמאי, לא אמצא בה עוז לעזבך בּזה.

– אנו עתידים להיפגש בַּבָּא, – אמר.

– אולי נלך יחדיו!.. מילא, אלך אני בראש. כן הכריז אדוננו דה גואיז: “אין איש שאין לו שעה!” בואו אחרי, רעים אהוּבים!

השימו עצמם כלא שומעים, ושמאי הגביה קולו:

– הזמן חולף־הולך לו, ברוניון, ואתה עמו. הבּעל־דבר, המלא־עיניים, אורב לך. או שמא רצונך, שרוח הטומאה תחטוף את נשמתך הנאלחה לשימה בירכתי מזווה? קוּמה, קולא, בוֹאה, קרא וידוּי, התקן עצמך, עשׂה כן, עשה כן, בני, עשה כן למעני, ידידי!

– אני אעשה כן, – אמרתי לו, – אני אעשה כן למענך, למעני ולמענו. ישמרני כבודו של עולם מלזלזל בכל הכבוּדה שאני חייב בכבוֹדה. אך ברשותך אפסוק נא כמה פסוקים לאדוני הנוטריון.

– אחר־כך.

– לא! תחילה האדון פאיאר.

– הייתכן, מר ברוניון? חס־ושלום שנוטריון קודם לאל עליון?

– נֶצח העולם לא יאַחר, ויכול הוא להמתין או לצאת לשׂוּח מעט, אם רצונו בכך: שסוף־דבר, אנו מזדמנים. ואלו הארץ מסתלקת ממני, ומידה של דרך־ארץ היא לבוא תחילה ולהֵראות את פניו של מי שכבר קיבל את פניך, ורק לאחר־מכּן את מי שעתיד לקבלם…

נתעקש שמאי ועמד על דעתו, ביקש תחנונים, בא באיוּמים ובקוֹלי־קולות. ואני בשלי. מיד כונן מר אנטואן פאיאר את קסתו, ובשבתו על אבן־המצר, ערך את צוואתי במעמדם של סקרנים ונבחנים. לאחר־מכן שקדתי על השארת הנפש, כדרך ששכקדתי על השארת הרכוש, כדת וכדין.

וכשתמו העניינים ונשלמו (כל אותה שעה לא חדל שמאי מתוכחתו), אמרתי בקול של בר־מינן:

– השב רוּח, אישי הכומר! אמנם, יפה דרשת, אך בשעת צמיאה אין־דומה שמיעה לגמיעה. עתה, שנפשי מוכנה לשים לדרך פעמי־מרכבותי, אשתה נא לפחות כוס־של־הסתלקות. הבו בקבוק, רבותי!

אח, בחורים נלבבים! לא זו בלבד שנוֹצרים כשרים הם, גם בורגונדים כשרים הם, – מה היטיבו לרדת לסוף מבוקשי האחרון! במקום בקבוק אחר, הביאו לי שלושה: שאבלי, פויי, אִיראַנסי. מצוהר ספינתי, שכבר היתה מוכנה ומזומנה להרים את עוגנה, זרקתי אליהם חבל. “המזיק”, רועה־הכבשים, קשר בו סל־נצרים נושן, ואני, בשארית האונים, משכתי אלי את רעי האחרונים.

מכאן ואילך הייתי שכוּב על מזרן־הקש שלי, ואף־על־פי שעזבוני, לא הייתי גלמוד, אך חס ושלום שאני בא ליתן לפניכם דין־וחשבון על השעות שלאחר־כך. איני יודע היאך ולמה, אך חשבונן נשתבש אצלי. שמונה או עשר מהן, מן־הסתם, נגנבו מכיסי. יודע אני, כי הפלגתי בפלפולים עמוקים עם השילוש הקדוש בתוך הבקבוקים, אלא שעצם העניינים שגלגלנו בהם נשתכחו ממני לחלוטין. כאן אבד ממני קולא ברוניון: להיכן, לכל הרוחות, נעלמו עקבותיו?

סמוך לחצות אני מוצאו שוב שרוי בגנו, סרוח ביתר שאת ויתר שֵת, על גבי ערוגה של תוּת־שדה דשן ורענן, וחוזה בכוכבים בעד ענפיו של עץ־אגסים שפל־גזע. כמה אורות שם, למעלה, וכמה צלילים כאן, למטה. הירח עשה מעשה־חוזק והפציל קרניים כנגדי. ובריחוק כמה פסיעות ממני היתה שפעה של שריגי־גפן זקנים, שחורים, פתלתוֹלים ועוקצניים, מרחישה, כביכול, כקן של נחשים, ומעווה כנגדי עוויות של שדים… אך מי יגיד לי: מה, לעצמו של דבר, אני עושה כאן?.. כמדומני (הכל נתבלבל בדעתי המופלגת), כי אמרתי לנפשי:

עוּרה, איש נוצרי! עורה, קולא רב־החסד, שאין קיסר של רומי מת, ושֵתוֹ בתוך הכּסת. Sursum corda![104] הבקבוקים ריקים. Consummatum est.99 מכאן ואילך אין לנו כאן עניין לענות בו. נשא־נא, איפוא, מידברותינו אל הכרוב!

וכן אֲדַמה, שנתאוויתי לקטוף שום, שאומרים עליו, שהוא סגולה למגפה, או שמא מֵאֵין יין, גם השום יש בוֹ תועלת לרגל כושלת. על־כל־פנים, בלתי ספק, שבטרם תגע כף־רגלי (ואחריה עכוזי) באדמה אם־כל־חי, אחזוני חבלי קסמיו של הלילה. השמיים, כאילן גדול, עגול ואפל, כָּפָה עלי את כּיפת האגוז. בענפיו היו הפירות תלויים לרבבותיהם. בנוּעם מעדנוֹת, נוּע והתנוצץ כתפוחים, היו הכוכבים מבשילים באפלה החמימה. הפּירות שבגני נדמו עלי ככוכבים. כולם נרכנו אלי, להסתכל בי. חשתי, כי ריבוא עינים צופיות אלי. חיוכים חרישים היו מרצדים בין שיחי תות־השדה. בצמרת העץ, מראשותי, היה אגס קטן, שלחייו אדמדמות וזהבהבות, שר לי בקול מפכפך, צלול וערב:


הָאָטָד בַּחֹרֶשׁ,

הַכֵּה שֹׁרֶשׁ,

שֶׁאַתָּה מִקְּטַנֵּי אָרֶץ,

כְּסוּרֵי הַגְּפָנִים

מִשֵּׁפֶל הַגַּנִּים

הִשְׂתָּרֵג וּפְרֹץ פָּרֶץ!

שָׁרָשֶׁיךָ הַשְׁרֵשׁ,

עֲלֵה וָרֵשׁ,

שֶׁאַתָּה מִקְּטַנֵּי אָרֶץ.


ומכל הענפים של גן־הארץ וגן־השמים מקהלת קולות דקים, מלחשים ומצפצפים ומרננים, נענו ורשרשו שיר:

נעצתי ידי באדמה ואמרתי:


שָׁרָשֶׁיךָ הַשְׁרֵשׁ,

שָׁרָשֶׁיךָ הַשְׁרֵשׁ!


– חשקת בי? הריני לפניך!

עד מרפקי נתקעתי באדמתי הטובה, הדשנה והרכה; היא מוֹעכה כשדיים, ואני מוגגתיה בברכיים וכפיים. בחפנַי חפנתיה, בחותמי חתמתיה, מכף־רגל עד קדקוד; את משכבי הצעתי בה, נסתרחתי עליו, ושרוע מלוא־קומתי השקפתי על־פני השמיים, המשופעים באשכולות כוכבים, ופי פעור, בצפייתי, כביכול, שאחד הכוכבים יִשוֹר לתוכו. ליל יוּלי שר את שיר־השירים, צרצר שכּוֹר־ולא־מיין צרצר, צרצר, בלי הפוגות. קולו של מרטין הקדוש הריע שתים־עשרה פעמים, ואפשר ארבע־עשרה, ואפשר שש־עשרה (על־כל־פנים, היתה זו תרועה בלתי־מצויה), ופתאום־לפתע החלו הכוכבים, כוכבי־השמיים וכוכבי־גני, להענות בצלצלי־שמע ובצלצלי־תרועה… אלוהים אדירים, איזו מוזיקה! לבי נבקע, ואוזני צללו כזגוגיות לעת סופה, ומירכתי בורי ראיתי, היאך עץ של גן־עדן, גפן שורקה, גפן אדרת, מתמרת זקופה מתוך בטני; עליתי עמה, ועמי – כל הכבודה של גני המתרונן; והיה כוכב תלוי בראש אמירו ומרקד, כאילו נכנס בו הדיבוק. ובהפשלת־ראש, כדי לראותו, כדי לתפשו, הייתי מטפס ועורג, ומטפס וקורא בגרון:


אֶשְׁכֹּל הַגֶּפֶן,

לָלֶכֶת אַל תֵּפֶן!

הַגֶּפֶן גָּמְלָה,

חוּשָׁה, קוֹלָא!

הַלְלוּיָהּ!


וכך, יש לשער, מטפס הייתי רוּבּוֹ של אותו לילה. שכן שוררתי כמה שעות רצופות, כפי שסוּפּר לי לאחר־מכּן. שירים מכל המינים, שירי קודש ושירי חול, “ממעמקים” ומזמוּטי חתן־וכלה, שירי־ניטל והללויות, תקיעת חצוצרות וריקָדון,100 שירים של מוסר־השכל ופיזמונות של קלוּת־ראש; שוררתי וניגנתי בנבל עשוֹר ובחמת־חלילים, והכיתי בתוף ותקעתי בשופר. השכנים שנזעקו געו בצחוק, וידיהם על כרסם, ואמרו:

– איזו תקיעה־גדולה!.. קוֹלא הוא, שנופח נפשו… דעתו מיטרפת עליו, דעתו מיטרפת!

למחר, אומרים הבריות, הידרתי פני חמה. לא תבעתי לעצמי את הזכות להשכים קום לפניה. עד שהקיצותי, כבר היתה השעה שלאחר חצות־היום. הו, כמה שמחתי, רעים אהוּבים, כשראיתי את עצמי סרוּח על אשפתותי. לאו־דווקא משום שאותם מצעות היו מופלגים בנועם ורוך, ולא היתה, חלילה, שום מועקה במותני; אלא אשריהם למי שיכולים לומר לעצמם, שעדיין יש להם מתניים! הכיצד? ועדיין לא נסתלקת, ברוניון ידידי? גשה נא, בני, ואחבקך! גשה נא ואמוּשך, את הגוף הזה, את הפרצוף הנחמד הזה! אכן, אתה הוא! כמה שמח אני! אילו, ח"ו, עזבתני לאנחות, לא הייתי מתנחם, קולא, עד יום מותי. ברוך תהיה לי, גני שלי, אבטיחי מצחקים אלי מריבּוּי התענוג. הַבשילו, מחמדי…

אלא שבהתבוננות הזאת הפריעוּני שני הדיוטות, שעמדו מעבר לגדר וצווחו ככרוכיא:

– ברוניון! ברוניון! מַתָּ, או לא מתּ?

היו אלה פאיאר ושמאי, שכבר לא שמעו כלום והיו קושרים מספד, ומן־הסתם כבר מספרים היו בראש־חוצות אחרי מטתי ומפליגים בשבח מידותי־הטובות, זכרונן לברכה.

קמתי (וי למָתני, ימח־שמן!), נגשתי לאטי, שירבבתי לפתע ראשי לתוך החלון וקראתי בקול:

– קוּקוּ; וַיאמֶר־הנני!

הם מפרכסים כדגים במצוּדה:

– ברוניון, לא מת?

הם בוכים ושוחקים מרוב שמחה. ואני משרבב להם לשון:

– עוד בחוּרנו חי…

התאמינו, כי שבועיים ימים חבשוּני רשעים אלה בין כּתלי מגדלי שלי, עד שנוכחו לדעת, כי אין בי שמץ חָלַאַת! למען האמת עלי להוסיף ולומר, שלא מנעו ממני לא לחם־שמיים ולא מים חיים (רוצה לומר: מי־נוֹחַ), ולא זו בלבד אלא שהתקינו לבוא חליפות ולישב מעט ליד חלוני, כדי לספר לי חדשות מענייני־דיומא.

לבסוף, כיון שהוכשרתי לצאת לחופשי, אמר לי שמאי הכומר:

– ידידי ורעי, זכוּתוֹ של רוֹכוּס הקדוש101 עמדה לך. ובדין הוא, על־כל־פנים, שתלך ותשלם לו שלמי־תודה. עשה כן, בבקשה ממך!

אמרתי לו:

– סבורני, כי לא זכותו היא שעמדה לי, אלא זכותה של איראנסי הקדושה, או שאבלי הקדושה, או פוּאי.102

– ובכן, קולא, – אמר לי, – מזה ומזה לא נניח ידינו. חלק כחלק נחלוק את התפּוח: אתה תלך אצל רוכוס הקדוש למעני; ואני אתן תודה לבקבוּקיאֵל הקדוש למענך.103

וכשקיימנו מצווה כפולה זו של צליינים (פאיאר הנאמן הצטרף למזומן), אמרתי:

– הודו והתוודו, ידידי, כי לא בחפץ־לב הייתם שותים עמי “לחיים” ביום ההוא, כשבקשתי מכם כוס־של־הסתלקות. ניכרים הייתם שלא נתאוויתם תאווה יתירה להתלוות עמי בדרך.

– אהבתיך מאד, – אמר פאיאר, – נשבעתי לך; אך מה אפשר לעשות? גם את עצמי אני אוהב. יפה אמר מי שאמר: “עוֹרי קרוב לבשרי יותר מכוּתנתי”.

– Mea culpa, mea culpa![110] – מלמל שמאי, בהכותו בחזהו על חטא, כמי שמכה בתוף, – פחדן אני מטבע ברייתי.

– ואיה, פאיאר, הלקח הטוב שנתן לך קאטון? ואתה, אישי הכומר, מה הועילה לך יראת־שמיים שלך?

– אה, יקירי, יפים הם החיים! – קראו שניהם כאחד באנחה מעוּמקא דלבא.

מיד היינו מגפפים ומנשקים זא"ז, שלשתנו, שוחקים ואומרים:

– איש מהוגן אינו דין שיהא גבּוֹר. יש לקבלו כמות שהוא. האלוהים בראוֹ, ולטוב בראו.


 

פרק שמיני: מותה של הזקנה    🔗

סוף יולי

נתחדש תאבוני לחיים וחזר ליושנו. חזקה עלי שלא נתקשיתי בכך קושי רב. ובאמת, איני יודע, היאך נתבסמו עלי החיים שבעתיים ונהיו רכרכּים ודשנים, זהבהבים וצלויים להפליא, פריכים, יפים לטחינת הטוחנות ומתמוגגים בקצה הלשון. תאבונו של מי שקם מן המתים! הנקל לשער, באיזה תאבון היה לַעֲזָר104 זולל וסובא!..

יום אחד, לאחר שגמרתי את יגיעת יומי, שיגעתי ברינה, והייתי מתנצח עם אחוּזת־מרעי בכלי זינו של שמשון הגיבור, בא כפרי אחד, שהגיע ממוֹרוואן ואמר לי:

– מר קולא, שלשום ראיתי את עקרת־ביתך.

אמרתי לו:

– בליעל! בר־מזל אתה! והזקנה מה שלומה?

– שלום בעצמיה, היא מסתלקת.

– לאן?

– וחיש־מהר, אדוני, לעולם שכולו טוב.

– מכאן ואילך יחדל להיותו, – אמר אחד לץ מרוּשע.

ושני כיוצא בו:

– היא הולכת לה, ואתה משתייר. לחייך, קולא! ברכה גוררת ברכה.

כדי שלא לפרוש מן הציבור (אף־על־פי־כן, הייתי נרגש), עניתי להם:

– נשתה לחיים, רבותי! חסד עושה הקב"ה לאדם, שמסיר מעל ראשו העטרת כשהיא מיותרת.

אך לפתע חשתי, שהיין מחמיץ בפי; לא יכולתי לשתות את כוסי עד תוּמה, לקחתי את מקלי ונפטרתי מבני־החבורה בלא ברכה. קראו אחרי:

– לאן הרגליים? איזה יתּוּש עקצך?

כבר הרחקתי מהם, לא עניתי להם דבר. לבי דווה עלי… אפשר שאין אדם אוהב את אשתו, אפשר שהם צהובּים זה לזה יומם ולילה, כ"ח שנים רצופות, – מכל־מקום כשהמלא־עיניים בא לקחתה אחר כבוד, ליטול ממך את זו שמצוּמדת היתה אליך בערשך הצרה, ששנים רבות כל־כך נתערבה בה זיעתה בזיעתך, ורַחמה הכחוש היה מחַיה את הזרע למינהו אשר הזרעת, אותה שעה אתה חש, שמשהו שם מחנק לגרונך; משל חתיכה ממך נושרת; ואפילו כּעוּרה היא אותה חתיכה, ואפילו היתה לך למועקה רבה, – אתה דואב עליה, עליה ועליך, וצר־צר לך עליך ועליה… מחל לי, אלוהים! אתה אוהבה…

למחר, כשהחשיך היום, באתי הביתה. כהרף־עין נתחוור לי, שחכם־החרשים הגדול לא עשה מלאכתו רמיה. מבעד לפרוכת המרוּטה של העור המרופט נשקפו פניו הזועפות של המוות. אך הסימן המובהק לקץ שבא באמת היה לי הדברים שאמרה שעה שראתני:

– אישי העלוב, ולא עיפתּ יתר על המידה?

לשמע דברים אלה היוצאים מן הלב, נרגשתי ואמרתי לנפשי:

“בלתי ספק: הזקנה הולכת לבית־עולמה, – היא היתה לטובת־לב”.

ישבתי ליד מיטתה ואחזתי בידה. וכל־כך תּשוּשה היתה, שלא היה בה כוח לדבר, ובמבט־עיניים בלבד הוֹדתה לי על שבאתי. בקשתי לאמץ את רוחה והייתי שקוד להסיח בבדיחות־דעת, וסיפרתי לה, על המגיפה שאָץ לה דרכה והתנכלה לדחוק את קצי, אלא ששימטתי עצמי ממנה, וידי על העליונה. היא לא ידעה מכל אותו עניין דבר וחצי־דבר, וכל־כך נרעשה (אי, גולם שכמוני!), שנתעלפה, וכמעט פרחה נשמתה. עם שנתאוששה עליה דעתה, נתחדשה לשונה בפיה (ברוך הוא! ברוך שמו!) ורשעותה בלבה. מיד פתחה פיה ובלמלום וגמגום (המילים מֵאֲנו לצאת מפתחי־פיה, או שיצאו לא בטובתה – ונתקצפה), מיד פתחה פיה והיתה טוחנת את פני בגידופים, וטענתה עמה: כי אך בוּשה וחרפה היא שלא הגדתי לה כלום, כי אכזר אני וערל־לב, כי טוב ממני הכלב, וכי ראוי אני שיהא סופי כסופו ואפגור באשפתות שלי ממיחוּש־מעיים, ערירי ונשכח מלב. והוסיפה והעניקה לי מתק־שפתיים כפל־כפליים. בקשו הבריות לשכּך את דעתה ואמרו לי:

– הסתלק מכאן! הרי עיניך הרואות, שאתה מרגיזה.

אך אני צחקתי, גחנתי אל מיטתה ואמרתי לה:

– ברוך השם! עכשיו, סוף־סוף, הכרתיך! משמע, עוד לא אבדה תקוותנו; עודך מרשעת כמו שהיית!

אחזתי בכפותי הגדולות את ראשה, ראשה הלבן והרועד, ונשקתיה בכל לבבי שתי נשיקות על שתי לחייה. וחזרה ובכתה.

לסוף שרויים היינו ביחידוּת, שקטים ומחרישים, באין איש עמנו בחדר זה, אשר בקרשי כתליו היה “שעוֹן־המתים”105 מקיש את נקישותיו היבשות. כל השאר יצאו לחדר הסמוך. נשמה בכבדות וניכרת היתה שמבקשת לדבר.

– אל נא, זקנתי שלי, אל תוגיעי את עצמך. שהכל אמרנו כבר במשך כ“ח השנים. ועכשיו הרינו מבינים זא”ז בשתיקה.

אמרה לי:

– לא אמרנו ולא כלום, אני מוכרחה לדבר, קולא, שאם לא כן יהא לי גן־העדן… שלא אזכה להכנס בו…

אמרתי לה:

– תזכי, אי"ה, תזכי.

– שאם לא כּן, יהא לי גן־העדן קשה מיסוּרי גיהינום. כל ימי מצה וּמריבה נתתי לך, השׂבּעתיך ממרורים, דנתיך ברותחין…

– חס־ושלום, חס־ושלום, – אמרתי לה, – וּקצת מַצות ומרוֹרים יפים לבריאות.

–…קנאתנית, רתחנית, רטננית, קנטרנית. את כל חלל הבית מלאתי במרתי השחורה. ובכל עת ובכל שעה הראיתיך את נחת־זרועה.

טפחתי על ידה דרך חיבה:

– אין בכך כלום! עוֹרי נחוש!

היא המשיכה לדבר בקול חלוּש:

– אלא שכל מה שעשיתי לפי שאהבתיך עשיתי.

– ואני לא ידעתי כלל! – אמרתי בצחוק – מילא! כל אדם על־פי דרכו נוהג. למה לא אמרת לי? הדברים לא היו מחוּורים לי כל־צרכם…

– אני אהבתיך; ואתה, אתה לא אהבתני. לפיכך היית צדיק, ואני מרשעת. אני שנאתיך משום שאינך אוהב אותי, ולך, לך לא היה כל העניין איכפת כלל. צחוק־תמיד היה לך, קולא, צחוקך שלך, כזה של עכשיו… אל אלוהים! כמה יסורים נתיסרתי בגללו! הוא היה לך לתחפושת וּלסִתרה, כמפני הגשם; ואני בכל מטר־הגשם אשר נתתי לך, לא זכיתי מעודי, גזלן שכמותך, למוגג אותך! הה, כמה הכאבתני! לא פעם אחת בלבד, קולא, שאלתי את נפשי למות.

– אשתי היקרה, – אמרתי לה, – פשוט, לפי שאינני אוהב מים.

– הנה, שוב אתה צוחק, בליעל!.. מילא, יפה אתה עושה בצחוקך. שהצחוק עשוי לחַמם. עכשיו כשצינת־האדמה אוחזת ברגלי, חשה אני, מה יקר היה צחוקך; השאילני נא את גלימתך. צחק כאוות־נפשך, יקירי; שוב איני כועסת עליך; ואתה, קולא, סלח לי.

אמרתי לה:

– אשת־חיל היית, כשרה, איתנה ונאמנה. אפשר שלא בכל יום ויום היית נחמדה למראה, אך אין בשר־ודם שהוא מושלם בכל המעלות, שאילמלא כן, היא חוצפה כלפי שמייא, לפי שהשמועה אומרת (לא הייתי שם, ובעיני לא ראיתי), כי השוכן במרומים הוא לבדו תכלית השלימות, ובחשכה (איני מתכוון לחשכת־הלילה, כשכל החתולים אפורים, אלא לחשכת־הימים שיש בה פרות רעות־המראה ודקות־הבשר) לא היית מכוערת כל־כך. אמיצת־לב היית, ומעולם לא ברחת מפני שום יגיעה, וכמעט חמודות היו בעיני פניך הזועפות, שעה שזקפתן במר גורלך ולאחוריך לא נרתעת. אך למה נוסיף ונתייסר לשעבר! דיינו שסבלנוהו בשעתו בלי כפיפת־ראש, בלא אָלָה ויללה ובלי בושת־פנים. מה שעשוי עשוי, ואין להשיב. המשא – הנה הוא פּרוּק ומוּשלך ארצה, ויבוא בעל־הבית וישקלנו בפלס, אם רצונו בכך. שמכאן ואילך אין לנו עסק בו. אוּף! נחליף כוח, זקנה. עכשיו אין לנו אלא להתיר עוד את רצועות־הרתמה שהעיקו עלינו, לשפשף את אצבעותינו הצפודות ואת כתפינו המחוצות, לחפר לנו בור באדמה ובפעירת־פה ובהמיה כעוגב: Requiescat![113] שלום לעמלים, שעשו מלאכתם באמונה!" – לישון בו את שנת־הנצחים.

הקשיבה לי בעינים עצומות ובזרועות משוּכּלות: וכשכליתי לדבר, פקחה את עינה והושיטה לי את ידה.

– לילךָ לשלום, רעי ואלופי, מחר תעירני.

וחזרה ושמטה ידה.

מכאן ואילך נתמתחה במיטה מלוא־קומתה, מעשה סדרנית וקפדנית, משכה עליה את הסדין עד סנטרה, עד שלא נשתייר בו אפילו קמט של־מה־בכך, ואימצה צלב אל שדיה הנובלים; וכך היתה שוכבת, מעשה דעתנית וחלטנית, ומחכה בזקיפת־חוטם ובקפאון עיניים, מוכנת ומזומנת לשים לדרך פעמיה.

אך מן־הסתם כך גזרו משמיים, שבטרם יזכו עצמותיה הזקנות לבוא אל המנוחה, יעמדו בצרה אחרונה, ביסורי אש־של־מַטה (זו מנת חלקנו), ויתמרקו עוונותיה. שאותה שעה ממש נפתחה הדלת, ובעלת־הבית פרצה החדרה וקראה, כל עוד רוח בה:

– חיש־מהר! מהר ובוא, אדון קולא!

לא הבינותי כלום ושאלתי:

– מה העניינים? דברי בלחש.

אך היא, שהיתה מוטלת בתוך מטתה, היא, שכבר שמה פעמיה לדרך כל בשר, נזדקפה פתאום אל ערש־מותה וישבה סמוּרה וקפואה, כאותו מת שישוּ הקימו לתחייה, ובראותה, כביכול, ממרום מרכבתה זו, מעל לראשנו דבר שנתעלם מעיני, פשטה אלי זרועותיה וקראה:

– גלודי שלי!

וכאן, לשמע קול צווחה זה וקול שיעול ניחר, שהגיע אלי מעבר לקיר והיה רוצע את לבי, נתחוור העניין גם לי. קפצתי ממקומי, רצתי ומצאתי את צפורת־הכרמים שלי, שגרוֹנה חנוק, וכפיה הקטנות מתאמצות לחַלצו ממחנקו, כולה אדומה ולוהטת, עיניה בוהות ומשוועות לעזרה, וגופה מפרפר כציפור פצועה…

מה שאירע בלילה ההוא לא אוכל לספר. אפילו עכשיו, כשחמישה מעת־לעתין רצופים מפסיקים ביני לבינו, כל אימת שאני זוכרו, ברכי כושלות, ועלי לשבת. אח, הניחוני להשיב רוחי… הייתכן שיש אלוהים בשמיים, שדבר של תענוג הוא לו לייסר לאט־לאט את היצורים העלוּבים הללו, לשמוע היאך מתרצצים בין אצבעותיו צווארותיהם הקטנים, לראות היאך הם מפרכסים, ולישא בדומיה את מבטם, שיש בה מן התדהמה והתרעומת! כשאתה מקרצף בערפו של חמור זקן כמוני, כשאתה מביא יסורים על מי שיוכל לעמוד על נפשו, על גברים בעלי־אברים, או נשים בעלות־בשר, – מילא. אם ערבוּ לאוזניך זעקתנו ושוועתנו, נסה־נא, רבונו־של־עולם, ויבוסם לך! אדם בדמותך ובצלמך נברא, וכמוך כמוהו: מה אתה לא בכל יום ויום טוב ומיטיב, אף הוּא כך; מה אתה מזיד ונוהג בשרירות־לב, להוּט להחריב פעם בפעם, חורבן־לשמו, לתיאבון ולהכעיס, משפעת כוח, ממרה־שחורה, או מחמת שעמום בעלמא, – אף הוא כך, ובסוֹף כל הסופוֹת איני תוהא ומשתומם על כך. ברוך־השם, שׂבענו ימים, ויש לאל ידנו לעמוד על נפשנו; כשאתה יורד עמנו לחיינו, יש לנו פתחון פה להטיח בפניך. אך שאתה משׂים לך למטרה גדיים שלא נעשו תיישים, – לא, כן לא יעשה! כּאן הפרזת על המידה, כּאן אתה גוזר, ואנו מבטלים. שכל העושה כן, אם מלך בשר־ודם ואם מלך־מלכי־המלכים, שלא כדין הוא עושה. והננו מזהירים אותך, שוכן־מרומים, בכל לשון של אזהרה, שאם לא תסור מן הדרך הזה, לא תהא לנו, למגינת־לבּנו, ברירה אלא להוציאך בדימוס. אלא שמריבוי הכבוד שאני מכבדך אי אֶפשי להאמין, כי אכן מעשה ידיך הוא; שאם אפשר שיהיו בעולמך עוולוֹת כאלו, הרי ממה נפשך, אבינו שבשמיים: או שסומא אתה, או שאינך בנמצא!.. וי לי, שנכשלתי בלשון של התרסה, ואני מתחרט בה. ראייה חותכת למציאוּתך, שאנו עומדים בזה הרגע ומתדיינים, כמה מחלוקות היו ביני לבינך! ולמען האמת, רבוני: כלום פעם אחת בלבד סתמתי טענותיך? ובאותו לילה של פורענות – כמה קריאות קראתיך, יה, כמה גידופים גידפתיך ואיומים איימתי, וכיחשתי ובקשתי ודברתי תחנוּנים! צימדתי כפיים ושיטחתין אליך, קימצתי אגרופי והניפותים כנגדך, – ולא הועלתי כלום, – אפילו עפעף לא הנדתּ – מכל מקום, הלא תודה, שלא הנַחתי קטנה וגדולה שלא עשיתי לעורר את רחמיך – אך מילא, כיון שאתה עומד, לכל הרוחות, בסירובך, שאתה אוטם אוזניך לשמוע קול עבדך בן אמתך, – הריעות לעצמך, אבי שבשמיים! ידענו גם אחרים על פניך, נפנה איפוא למקום אחר…

יחידי שקדתי כל אותו לילה, עם בעלת־הבית הזקנה, ליד מטת החולה. ומארטינה, שבדרך אחזוה חבלי־לידה, נשתהתה בדורנסי והפקידה את גלודי בידי סבתא. לעת בוקר, כיון שראינו את בעלת־היסורים הקטנה שהיא גוועת, נזדקקנו לסגולות של פיקוח־נפש. לקחתי בזרועותי את גווייתה הרצוצה, הקלה מנוצה (כבר לא היה בה כוח אפילו לפרפר, ורק פעם־בפעם, כבמדחפות־פתאום, נתחלחלה, וראשה נטוי ארצה, כאנקוֹר זה). השקפתי בעד החלון. והנה רוּח וגשם. שושנה על גבעולה צנחה על הזגוּגית, משל ביקשה להיכנס. בשוֹרת־מוות. נצטלבתי, ובחירוף־נפש יצאתי החוצה. רוח של דלף וסער הרס אל הפתח. האהלתי בכף־ידי על ראש גוזלי מפחד, שמא, ח"ו, תכבה רוח־הזלעפות את נר־הנשמה. הלכנו. בראש צעדה עקרת־הבית, ובידה המנחה. נכנסו ליער אשר עם הדרך, ובמהרה ראינו בשולי הביצה צפצפה זקנה שעומדת ברעדה. רמה וזקופה כמגדל חולשת היתה על סיעות־סיעות של קני־סוף. עשינו הקפה אחת, אחת־ואחת, אחת־ושתיים. הפעוטה נתאנחה, והרוח בעפאים, אף היא כמוה, שניה נקשו זו לזו. כּרכנוּ פתיל על זרועה של התינוקת, ואת קצהו השני קשרו בּשׂרעָפָתו של האילן הזקן והרועד, ואני ובעלת־הבית נטוּלת־השניים עמדנו ופסקנו את הפסוקים:

רַעֲדִי, צַפְצָפָה, רָעַדִי,

יִדְבַּק בָּךְ חִילִי־סִילוּדִי;

אַפִּיל תַּחְנוּנַי בִּרְעָדָה,

אָבוֹא קֳבָל עָם וְעֵדָה

וָקֳבָל הַשִּׁלּוּשׁ הַקָּדוֹשׁ.

אַךְ אִם תַּכְלִימִינִי עַד בּושׁ, –

תִּרְעַד צַמַרְתֵּךְ וְתֵדָע,

כִּי אָנִיף קַרְדֻּמִּי וְאֶגְדָּע.


מיד חפרה הזקנה גוּמץ בין שרשי האילן, נסכה בוֹ קנקן של יין, נתנה שתי קליפות של שוּם, נתח של חלב־חזירים, ועל כּוּלם – פרוטה אחת. עשינו עוד ג' הקפות מסביב למגבעתי, שמלאתיה וגידשתיה קני־סוּף והנחתיה על הארץ. ולאחר ההקפה השלישית רקקנו עליה ופסקנו את הפסוק: “קרפדים, ערפדים, רמשׂים ושרצים, תּפח רוּחכם בּרוּח־פּרצים!”

לאחר מכּן, בחזירתנו, כשהגענו למוצאי־היער, כרענו ברך לפני שיח של עוּזרד; הנחנו את התינוקת למרגלותיו ובשם שיח־הקוֹצים, יתגדל ויתקדש, הפלנו תחנונים לפני בן־האלוהים.

לסוף, כשחזרנו הביתה, היתה הילדה חשוּבה כמתה.

על־כל־פנים, עשינו כל מה שיכולנו לעשות.

עד כּה ועד כּה נתעקשה זוגתי שתחיה ומיאנה ללכת לבית עולמה. מגודל אהבתה את גלודי נתקשרה נפשה בנפש החיים. נתחבטה חיבוטים וקראה בקול:

– לא, רבון־העולמים, ישוּ ומאריה, לא אזוז מכאן, עד אם ידעתי בבירור את הגזרה שגזרתם עליה, אם תזכּה או לא תזכּה לרפואה שלימה! אם כה ואם כה, זכה תזכה! רפא תרפא! שכּך רצוני, רבוֹנו של עולם! כך רצוני, כך רצוני, כך רצוני, – וסוף לדבר!

ואף־על־פי־כן, לא היה סוף לדבר, לפי שלאחר שהגידה, חזרה והגידה. אלוהים אדירים! איזו נשמת־חיים היתה באפיה! ואני סברתי, שכבר יוצאת נשמתה האחרונה! ואם באמת היתה זו נשמת־רוח־חיים אחרונה, – הרי רוח כּבירה היתה זו… אי ברוניון, אי בּר־בריון, צוחק אתה ולא תבוש כלל? מה אעשה, רעי מחמדי? כּך אני מטבע ברייתי. הצחוק אינו מוֹנע יסורים מנפשי; אך לעולם אין היסורים מניעה לבן־בורגוּנדיה בצחוקו! ואם שוחק הוא ואם דוֹאֵב, ראשית חכמה לראות הוא תּאֵב. יישר־כוחו של יאנוס בעל דו־הפרצופין, שעיניו פּקוּחות תמיד.

ובכן, לא נתרווחתי בכך לשמוֹע, היאך זוגתי הזקנה והעלובה מתאנקת ומתחנקת, ואף־על־פי שנפשי נשתּוֹחחה עלי לא פחות מנפשה, מכל מקום ביקשתי לנחמה. אמרתי לה דברים של פּיוס שאומרין לתינוקות, ובחיבה יתירה עטפתיה בשמיכה. אך היא מיאנה להנחם וצווחה מר בחמת־קצף:

– לא־יוּצלח שכמוך! אילמלא גבר של ממש אתה, וכי קצרה ידך להושיעה? למה יסכּוֹן גבר כמוך? אתה הוא שהוצרכת למות.

עניתי לה:

– באמונה, זוגתי, דעתי כדעתך, והדין עמך. הנני מוכן ומזומן לתת את עוֹר־בשרי, אילו נמצא בעלן לקחתו. אך ניכר הוא, שבעולם־האמת אין חפץ בו: שחוּק הוא, בּלוּי הוא. ושוב איני ראוי (באמת) אלא ליסורים בלבד. כמוני כמוך. נקבל נא איפוא את היסורים בלי שום דיבּורים. אפשר שיצרפו דבר זה לחשבון, ונתמעטו יסוריה של תינוקת זו שלא חטאה.

מיד צנח ראשה הזקן על ראשי שלי, ומלח דמעותינו נתערבב על לחיינו. בחלל החדר נפרס צלן המעיק של כנפי מלאך־המוות…

ולפתע נסתלק. ונתחדש האור. מי עשה את הנס הזה? השוכן־במרומים, או שמא אלוהי־היערוֹת? ישוּ שלי, שרחמיו על כל החלכּאים, או האדמה האכזריה, המביאה ומסירה כל פגע ומחלה? ההיה זה כוחן של תפילות, או פחד אשתי, או קרבן־המנחה שהבאתי לצפצפה הרעדנית? לעולם לא יתגלה לנו הסוד; ובבלי דעת אני נותן תודה (על כל צרה שלא תבוא) לכל הפמליא כולה, לרבות אותם שאיני מכירם כלל (אפשר שדווקא הם המתוקנים שבכולם). על כל פנים, דבר אחד הוא בלתי ספק, – והוא לבדו לי העיקר, – כי מאותה שעה ואילך חלצַתָה חמה, נשמת־אפיה חזרה לפוּח בקנה הרופס כנחל־עדנים; ונוֹחת־נפשי הקטנה שימטה עצמה מבין זרועותיו של המלא־עיניים ונתנערה מעפר־מוות.

אוֹתה שעה ראינו בעליל, היאך מתמוגגים לבותינו הזקנים. שנינו כאחד שרנו: Nunc dimitis106 אלי! וזוגתי שתחיה, שצנחה על הכר ברפיון ובדמעות־גיל, וראשה שמט כאבן צוללת, נתאנחה ואמרה:

– עכשיו, סוף־סוף, אוכל להסתלק.

מיד שקעו עיניה, ונפלו פניה, משל נפסקה נשמתה בפרץ־רוח שבא בפתע. ואני, גחון על מטתה, שכבר נפקדה ממנה, כאילו הבטתי אל עומקה של מצולת נהר, ששרטוטי הגוף, שנתעלם זה עכשיו מן העין, טבועים בה רקע קט ומיטשטשים והולכים עגלגלות. עיצמתי את עפעפיה, נשקתיה על מצחה, שהיה כעין השעווה, שיכּלתי את ידיה העמלניות, שלא ידעו מנוחה כל ימי חייה; ובהניחי בלא תוגת־לב את המנורה שאזל שמנה, ישבתי ליד הנר החדש, שנועד מעתה להיות מאורו של הבית. ראיתיה רדומה בשינה; שקדתי עליה בבת־צחוק נרגשה, ודנתי דין ביני לבין עצמי (וכי יוכל אדם להציל נפשו מהרהוריה!):

“ולא פליאה היא, שנפשך מתקשרת ככה בנפשה של ברייה קטנה כזו? כביכול בלעדיה אין לך בעולמך ולא כלום, ועמה הכל טוב ומקובל, לרבות הרע מכל רע, ולא איכפת לך. עכשיו יכולני למות, – לוא היא לבדה תחיה, כל השאר כקליפת־השום הוא בעיני!.. ואף־על־פי־כן, הפרזתי קצת על המידה. היתכן?! הנני כאן, חי וקיים, בקו השלום והבריאות, אדון ושליט לחמשת חושי, ועוד כך וכך תוספות־חושים, ועל כולם – המצויין שבהם: כבוד־מעלתו שכלי הטוב; מעודי לא זעמתי את החיים, ובבטני יש לי עשר אַמות מעיים ריקים, המוכנים בכל עת תמיד לשרתם בקודש, דעה צלולה, יד אמונה, רגל איתנה, שקיבורתה קיבורת של ממש, הנני פועל זריז ובורגונדי ממולח, – ואף־על־פי־כן הנני מוכן ומזומן לוותר על כל אלה בשביל איזו ברייה קטנה, שכמעט ואיני מכירה כלל! כי לעצמו של דבר, מי היא ומה היא? תינוקת מתקתוקת, צעצוע מלא־חן, תוּכּוֹני פטפטוֹני, יצור שעדיין אינו ולא כלום, ושמא הוא עתיד להיות משהו… ובשביל “שמא” זה אני מוכן לבזבז את ה”בּרי" שלי, את ה“אני חי, ואני כאן, וטוב לי כאן, לכל השדים והרוחות”… אלא שזהו כל עיקרו של דבר, כי “שמא” זה – הוא ציץ־הציצים אשר לי, ובשבילו אני חי. לעתיד, כשהרימה והתולעה יאכלו את בשרי, כשיעלו עשבים על רגבי־עפרי, אקומה, אֵלי, לתחייה בגלגול אחר של עצמי, גלגול נאה שבעתיים, טוב ומאושר שבעתיים… וכל כך למה? מניין לי שעתיד הוא להיות טוב ממני? – לפי שיציג את רגליו על כתפי, ובצעדו על קברי, ירחיק לראות ממני והלאה… הו, אתם, יוצאי־חלצי, אתם, העתידים לשתות לרוויה את האור, שעיני, אשר אהבוהו, לא עוד תטבולנה בו, בעיניכם שלכם אני מתענג היום על בציר הימים והלילות לעתיד־לבוא, אני רואה את חליפות השנים והדורות ומתענג על הנגלה לי בחזיון־לבי ועל המכוסה ממני גם יחד. הכל חולף־הולך לנגד עיני; אך גם אני – הולך, הולך לי; אני מרחיק והולך, מגביה והולך, ואתם נושאים אותי. מעודי לא נרצעתי אל מזוזת ביתי שלי; מחיי והלאה, מנחלת־שדי והלאה מתמשכים תלמי; חובקים זרועות־עולם, מגמאים רחבי־תבל; כנתיב־החלב יפרשו מכמרתם על פני כל רקיעי־התכלת. אתם סברי וסיכויי, אתם אַוות־נפשי, אתם הזרעים, שאני זורע מלוא־ידי לדורות הבאים.


 

פרק תשיעי: בית שנשרף    🔗

אמצע אבגוסט

האספר על היום המר והנמהר הזה? אכן, אגוז קנטרן הוא. ועדיין לא נתפרך כל צרכו. מילא, זקן, אל יפול רוחך! אין לך דרך טובה מזו להניסו מלבך.

הבריות אומרים: “גשמים בימות־החמה ברכה ונחמה”. אם כך, הרי בלי שום יגיעה וטורח יכולתי להיות עשיר כקורח, לפי שבימות־החמה של קיץ זה גשמי־הזעף ניתכים עלי בלא שום הפסק; ואני מהלך לי בלא כותונת ובלא מכנסיים, כיוחנן המטביל בשעתו. בדוחק גדול יצאתי מן הנסיונות הקשים שנתנסיתי בהם: גלודי ניצלה, וכן זוגתי הזקנה, – זו ממחלתה, וזו מחייה, – והַמְצוּקים המושלים בעולם (מן־הסתם מצויה שם, בפמליא של מעלה, אשה אחת, שיש בלבה עלי; וכי מה, לכל הרוחות, עוללתי לה? על כורחך אתה אומר, שהיא אוהבת אותי!), נתרגשו ובאו עלי בחמת־קצף, שיצאתי ממנה בשן ועין, ובנקיון־שניים, ממש כל עצמותי תאמרנה, אלא שאחת מהן (וזהו, סוף סוף, העיקר!) לא נשברה.

אף־על־פי שכבר חזרה נכדתי לאיתנה הראשון, מכל מקום לא נזדרזתי לחזור לביתי; הייתי שרוי בקירבתה ונהניתי מהחלמתה, כמוה ויותר ממנה. הרואה ילד שקם מחוליו – למי הוא דומה? למי שצופה, כביכול, במעשי־בראשית. תבל כולה נדמית עליך כביצה שנולדה, צחה כחלב. וכך משוטט הייתי בראש חוצות ושומע בפזרון־נפש חדשות מענייני־דיומא, שנשים מספרות זו וזו בלכתן השוּקה. עד שיום אחד שמעתי בשורה אחת, – ואוזני נזדקפו, – משל לחמור זקן, שראה את מקל־החובלים בידי החַמר. סיפרו הבריות, כי דליקה גדולה נפלה בפרבר בוורון שבקלאמסי, והבתים עולים שם באש כחבילות של זרדים. בקשתי לדעת דיוּקם של דברים, ולא עלתה בידי. מכאן ואילך ישבתי כעל גחלים. ביקשו הבריות להפיס דעתי ואמרו:

– תנוח דעתך! שהדברים המרים באים על כנפי נשרים, ואילו עדיך הגיעה הרעה, מן־הסתם כבר היית מתבשר על־כך. מה עניין ביתך לכאן? המבלי אין חמורים בבוורון?

לא נתקררה דעתי ואמרתי לנפשי:

“זה הוא… הוא עולה באש, ריח של חריכה עולה באפי”…

לקחתי את מקלי והלכתי. חשבתי בלבי:

“אל אלוהי הבהמות! פעם ראשונה היא בחיי שיצאתי מקלאמסי ולא הטמנתי דבר! שבכל שאר פעמים, כל אימת שנתקרב ובא האויב, נשאתי אל בין החומות, אל מעבר לגשר משם, את תרָפַי, את צרור־כספי, את מעשי־ידי, מעשי־חושב להתפאר, שעליהם עיקר גאוותי, כלי־אומנות שלי וכלי־ביתי, ושאר פכים קטנים, שאין בהם נוי ויש בהם מעמסה, ואף־על־פי־כן לא הייתי נאות להמירם בשום הון שבעולם, לפי שמזכרת־קודש הם לי למעט הטובה שזכינו לה… וזאת הפעם הפקרתי את הכל…”

ושמעתי קולה של אשתי מעולם־האמת שקושרת קטיגוריא על גודל סכלותי. עניתי לה:

– בצווארך הקולר תלוי, שבעטיך נחפזתי ככה!

לאחר שאכלו איש את פני רעהו (בדיעבד נזדמן לי עניין לענות בו משך מקצת דרכי), שקוד הייתי לשדל את שנינו בדברים מתקבלים על הדעת, שאל־חנם אני דואג. מכל מקום, היתה המחשבה חוזרת וטורדת, כזבוב זה, שחוזר ונטפל לקצה חוטמך; ראיתיו בלי הרף, וזיעה קרה שטפה את חוט־שדרתי וצלעותי. הלכתי בחפזון גדול. כבר עברתי על פי וילייה והייתי עולה במעלה הגבעה המיוערת, והנה עגלה מקורה נוסעת כנגדי במורד, ובה אבא ז’וז’ו, הוא הטחן איש מוּלוֹ, שכיון שהכירני, נשתהה, הניף בשוט שבידו וקרא:

– ידידי האומלל!

משל ספגתי מכה בבטני. עמדתי תחתי בפעירת־פה בצדה של הדרך. הוא המשיך ואמר:

– לאן אתה הולך? הפוך פניך, קולא שלי! אל תבוא בשערי העיר. למה תשבּע ממרורים לבטלה? שהכל עלה באש והיה לתל־חרבות, ולא נשתייר לך שיור כלשהו לפליטה.

בהמה גסה שכמותו – בכל דיבור שיצא מפיו נתחתכו מעי. אמרתי להתאזר עוז, בלעתי את רוּקי, נתעודדתי והגדתי:

– לעזאזל, ידעתי זאת!

– אם־כן, – אמר כמי שנפגע, – מה עוד תיחל עצמך למצוא שם?

– את שארית־הפליטה.

– הרי אמרתי לך, כי לא נשתייר כלום, לא כלום, אף לא כקליפת־השום!

– ז’וז’ו, אתה מגזים; לעולם לא אאמין, כי שני השוליות שלי ושכני הטובים רואים את ביתי נשרף לעיניהם ואינם מתאמצים לחתות מן האש כמה ערמונים, על־כל־פנים כמה כלי־בית, כנוהג שבין אדם לחברו…

– שכניך, עלוב שכמותך? והרי הם שהבעירו את הבערה!

נהלמתי ונדכיתי עד עפר.

והוא אמר בתרועת־נצחון:

– הא ראית, שאינך יודע כלום!

נתעקשתי בדעתי. אך כיון שראה שנתגלגלה זכות על ידו והיה ראשון לבשרני את הבשורה הרעה, פתח את פיו ובקורת־רוח ועגמת־נפש היה מספר לי את מעשה הבערה, איך צלָאוני שם צלי־קדירה.

אמר לי:

– וכל כך למה? לפי שכולם כאחד יצאו מדעתם. כי היאך זה עזבונו כל האדונים פרנסי העיר ושרי הגלילָה, זקני־העדה והקטיגור? צאן בלי רועה! וישתוללו אילי־הצאן. משנתפרסמו בבוורון שמותיהם של נגופים חדשים, ויהי פרץ וצווחה בעיר: “נעלה באש את הבתים הניגפים!” אמרו – ועשו. בדרך הטבע, כיון שנעדרת אותה שעה, החלו בביתך. באמונה עשו את מלאכתם. וכל אחד ואחד שקד שקידה יתירה: כסבורים היו, שלטובת העיר הם עמלים. ושקידה גוררת שקידה. ואדם כיון שבא להרוס, שוב אינו יודע נפשו: כמו עברו יין, ואין מעצור, ואין אומר הרף… שלחו את האש, והיו מרקדים מסביבה. רוח־תזזית נכנסה בהם… “בגשר בוורוֹן, יוצאים במחולות, יוצאים במחולות”… אילו ראית אותם במו עיניך… “צא וראה, כיצד מרקדין”… אילו ראית אותם במו עיניך, אפשר גם אתה יוצא עמהם במחול. הלא תשער בנפשך את הבערה אשר בערה כל שיפעת העצים אשר בבית־מלאכתך, את קול הדליקה והנפץ… הכלל, את הכל העלו באש!

אמרתי לו:

– חבל שלא חזיתי באותו מחזה. מן־הסתם, נאה היה.

ובאמת, כך חשבתי. אך חשבתי גם זאת:

“אבדתי. הם רצחוני נפש”.

– ובכן, לא איכפת לך כלום? – שאלני במורת־רוח.

(הוא אהבני מאד, איש־החמודות הזה. ואף־על־פי־כן יש ותשמח – כך הוא הטבע האנושי! – למראה חברך הנתון בצרה, – שעל־כל־פנים, אתה זוכה במצווה של ניחום־אבלים).

– חבל, שלא דחו הדלקה נאה זו לערב יום־טוב של יוחנן המטביל.

בקשתי לילך.

– ואף־על־פי־כן, אתה הולך?

– אני הולך. היה שלום, ז’וז’ו.

– אי, תמהוני שכמוך!

והצליף בשוט על סוסו.

הלכתי (למען האמת: הייתי משים עצמי כהולך), עד שנתעלמה העגלה במפנה הדרך, אפילו עשר פסיעות לא היה בי כח לפסוע; קַלַני מִבִטני! צנחתי על אבן, כמי שיושב על סיר.

השעה שלאחר־כך שעה חצופה היתה. מכאן ואילך לא הייתי אנוס עוד להעמיד פנים ולהתרברב. יכולתי להיות דך ומדוכדך כאוות־נפשי. ולא מנעתי מעצמי טובה זו.

חשבתי בלבי:

“קיפּחתי את הכל: את ביתי, לרבות התקווה לבנות חדש ביום מן הימים; את ממוני אשר חסכתי לי יום־יום, פרוטה לפרוטה, ביגיע־כפיים ממושך, שהוא המשובח שבתענוגים; ואת מזכרות־חיי, שניטוחו בקירות־הבית, צללי העבר, המשולים למאורות. ויתירה מזו קיפחתי – קיפחתי את חירותי. כי אנה אפנה עכשיו? על כורחי אתגורר עתה אצל אחד מבני; והרי נשבעתי, כי מן הצרה הזאת אני שומט את עצמי, ויהי מה! חייכם, שאני אוהבם; ואין צריך לומר, שהם אוהבים אותי; אך איני שוטה שאינו מרגיש, כי כל עוף בקנו ישכון, וזקנים טורח הם לצעירים וטורח לעצמם. כל עוף שוקד על ביצים שהוא גופו הטילן, ואלו לאותן שמהן הוא בא לעולם שוב אינו דואג. זקן שמתעקש לחיות ותוקע עצמו אל בין האפרוחים – טרחן הוא; שאפילו הוא נחבא אל הכלים: הכל חייבים בכבודו. לעזאזל הכּיבּוּד! שהוא שורש כל חטא וכל עיווּי, והוא המונע אחדות ושיווּי. עשיתי כמיטב יכולתי, שמצוות כיבוד־אב לא תשים מחנק לחמשת בני; ואפשר לומר, שעלתה בידי; אך יהיו מעשיך אשר יהיו, ואפילו אהבתם רשפי־אש, – תמיד תהיה מוחזק בעיניהם נכרי במקצת: באת מגלילות ארץ שאינה ארצם ואינה מולדתם, ואינך מכיר את גלילות הארצות אשר אליהן המה הולכים; אם כן, היאך, איפוא, תבינו כל צרככם איש שפת רעהו? אתם מטריחים זה על זה, וממילא רגוזים זה על זה… ולבד מזאת, אוי לי אם אומר: כל שמרבים לאהבו, חייב למעט, ככל האפשר, להביא את אוהביו לידי נסיון: שכביכול הוא מתגרה ברבונו של עולם. אין תובעין תביעה מן הטבע האנושי, אלא אם כן הוא יכול לעמוד בה. בנים טובים – טובים הם; אין לי, חס ושלום, פתחון־פה להתאונן. ושבעתיים טובים הם, כשאין מצטרכין להם. ויכולתי להרחיב את הדיבור בעניין זה, אילו רציתי בכך… הכלל, יש בי מידה של גאווה. צפיחית, שנתתי להם מתנה, אין דרכי לשוב ולקחתה מהם. כביכול אני אומר להם: “שלמו נא!” נתחים, שלא נשתכרתי בעמלי, שמים מחנק לגרוני; דומה עלי, שמישהו נועץ בי עיניו ומונה מספר לכל בליעה שאני בולע. אי אפשי להחזיק טובה אלא ליגיעות־כפי בלבד. עלי להיות בן־חורין, להיות אדון לביתי, להיות יוצא ונכנס בו כחפצי. גבר לא־יוצלח אני בהיותו נחות־דרגא. הה, צער הזיקנה, צער ההצטרכות לחסדי קרובי־משפחה, שהיא גרועה מן ההצטרכות לחסדי בני־עיר: לפי שקרובי־משפחה מצוּוים ועומדים לגמול לך חסד; ולעולם אי אתה יודע, אם בטובתם הם עושים כן. הכלל, פשוט נבלה בשוק, ואל תטריח על קרובים!”

כך גנחתי בדאבוני על גאוותי שהושפלה, על אהבתי, על חירותי, על כל מה שנתחבב עלי, על זכרונות־עברי שכלו בעשן, על כל הטוב והרע אשר באוני בימי חלדי, וידעתי, כי אעשה אשר אעשה, – לא יועילני כל מרי, ועל כרחי אני הולך בדרך האחד הזה. והריני מודה ומתוודה, כי אכן לא עשיתי חישבונות רבים. הרגשתי עצמי ערירי ועלוב, כאילן שנגדע משורשו ונבקע לגזרים.

וכך יָשוּב הייתי על סירי, ועיני משוטטות כה וכה, למצוא על סביבותי דבר שישמש לי אחיזה, עד שראיתי פתאום לא הרחק ממקומי את מגדלה המשונן של טירת קֶנסי, שמחלפותיה של שדרת האילנות כיסוהו, ומיד זכרתי כל אותן מלאכות־מחשבת נאות, ששיכנתי שם במשך חצי־יובל־שנים, הרהיטים, סיפוני הכתלים, גרם־המעלות המגולף, – הכלל: כל מה שהנדיב הגדול הזה, פילבֶּר, הזמין אצלי ביום מן הימים… איש־תעתועים מאין כמוהו! עתים היה מכעיסני תמרורים ומוציאני ממש מן הכלים. וכי לא עלתה בדעתו, בוקר לא עבות אחד, שאגלף את פילגשיו בבגדי חווה ואותו – בלבושו של אדם, אדם־הראשון עגבני וטרזני, לאחר מעשה הנחש. ובאולם־הנשק שלו כלום לא יזם ברְעוּת־רוחו, להיות ראשי הצבאים, המגולפים התלויים לו לראווה כשלל־נצחון, עשויים בצלמם־ודמותם של בעלי־הקרניים מאנשי־המקום דווקא? צחקנו שנינו די שָׂבענו… אך לא מלאכה קלה היתה זו להניח דעתו של בכור־שטן זה. לכאורה, תמה המלאכה ונשלמה, – ולא היא! וחוזר חלילה! ומעות במזומנים לא זכיתי לראות לעתים מזומנות… מילא, לא איכפת לי הרבה! מסוגל היה לאהוב כל מה שיש בו מן הנוי, אם הוא של עץ, ואם של בשר־ודם, וכמעט בלא שום הפרש כלל (ואכן, הדין עמו! חייב אדם לאהוב את מלאכת־המחשבת כאהוב את הפילגש, בכל מאודו, באוות־נפש וברמ"ח אברים). ואף־על־פי שקיפחני בסילוק החוב, כילי שכמותו, מכל מקום, עכשיו הצילני! לפי ששם נָבַלתי בנובלים, וכאן אני חוזר ונוצץ. עץ עבָרי נגדע, ואלו פירותיו נשתיירו לי, ויש להם מחסה מכפור ומאש. ושוב נתאוויתי לראותם במו עיני ולנעוץ בהם את שיני תיכף־ומיד, כדי לחדש בי את תאבון החיים.

נכנסתי לטירה, שם הכּירוּני היטב. בעל־הטירה לא היה אותה שעה בביתו, אך באמתלא כוזבת, שעלי לָמוד כמה מידות למלאכות חדשות, הניחוני לילך למקום המסוים אשר שם, ידעתי, מצויים ילדי־רוּחי. כמה שנים עברו מיום שראיתים לאחרונה! אמָן, כל זמן שכוחו במתניו, הריהו עוסק בפריה־ורביה ואינו נותן דעתו על ולדותיו. לבד מזאת, בפעם האחרונה, כשביקשתי להיכנס אצל הנדיב לבית קנסי, היה מגחך אלי מין גיחוך משונה ולא הניחני לבוא פנימה. סברתי, כי מן־הסתם מתחבאה אצלו איזו מוּפקרת, איזו אשת־איש, וכיון שלא פקפקתי כלל, כי לא אשתי היא, נתקררה דעתי. ולבד מזאת, אין מקשין על שרירות־לבם של בהמות כבודות אלו: כך דרכם של פּיקחים! בקנסי אין איש להוט כלל לרדת לסוף כוונתו של הנדיב: שדעתו משובשת עליו במקצת.

ובכן, הרהבתי עוז בנפשי ועליתי במעלות־הכבוד. אך בטרם אפסע עשר פּסיעות, תעה לבבי ממראה עיני והייתי לנציב־מלח, כאשת לוֹט בשעתה. אשכּלות־הגפן, ענפי האפרסק ומקלעות־הציצים המלפפות את המעקה המגולף – כולם כאחד נתקרסמו במחץ מכותיו הגסות של סכין. לא האמנתי למראה־עיני, מיששתי בכפות־ידי את בעלי־המוּמים העלובים, וחשתי באצבעותי את תווי פצעיהם. נאנק ונאנח, כל עוד רוחי בי, העפלתי לעלות: פחדתי מפני המראֶה, שאני עתיד לראות! אך מה שראיתי בעיני עלה על כל מה ששׁערתי בנפשי…

בחדר־האוכל, בחדר־הנשק, בחדר־המשכב – כל האנדרטיות של הרהיטים והסיפונים עמדו קצוצות אף, או יד, או רגל, או עלה־תאנה. על דפנות התּרכּוֹסים, על גבי הקמינים, על ירכותיהם הדקות של העמודים המגוּלפים, נראו, כפצעים, חקיקות עמוקות של סכין, שמו המפורש של בעל־הבית, איזה פּסוק אווילי, או היום והשעה של מלאכת־הרקוּלס זוֹ. בירכתי המסדרון הגדול היתה לטרף הנימפה היפה שלי, נימפה של איאוֹן, התומכת ברך בצווארה של לביאה בעלת־רעמה; בטנה נעשתה ככברה מכּדורי־שריפה של ארקיבּוּזה. ובכל פינה שאתה פונה מַדקֵרָה ומכיתּה וגרוֹדת, וכתמי דיו ויין, ושׂפָמוֹת מטוּיטות, או מיני כתובות של ניבּוּל־פה. הכלל, כל דבר של בֶּלע וכל דבר של שטות, שהשעמום והבדידות, התעתועים וטמטוּם־הלב יכולים לתקוע בקודקודו של אוויל גביר, שאינו יודע, מה יעשה לנפשו ולא עשה עוד כדי לשובבה מעט, בשבתו ספון בארמונו; כיון שלא יוצלח לכלום, אין הוא מסוגל אלא למעשי הרס בלבד… אילו נזדמן לידי אותה שעה, נדמה לי, שהייתי קורעו כדג. נאנקתי, נשפתי מעומק הגרגרת. שעה ארוכה לא יכולתי להוציא דיבּוּר מפי. צווארי האדים כּוּלוֹ, וגידי מצחי התנפחו, עיני יצאו מחוריהן כעיני הסרטן. לסוף נתעקרו מפי כמה גידופות, שכבר נתמלאה הסאה! שאילמלא כּן, פקעה מררתי. אך כיון שנשלף הפקק, – יה אדיר! נתתי פתחוֹן־פה לעצמי. עשרה רגעים רצופים, בלא שום הפוּגה, קיללתי את כל האלים שבשמיים ושפכתי את חמתי:

– אי, כּלב, – צווחתי – הלשם כך הבאתי אל מאורת־הפריצים שלך את בּנַי יפי־התואר, כדי שתענם, תשחיתם, תאנסם, תזהמם וּתטמאם! אללי לי, עוללי הנחמדים, ילדי שעשועי, אתם שהועדתיכם לי ליורשים, שעשיתיכם בריאים, שרירים ודשנים, בעלי־בשר ובעלי־אברים, מכּף רגלכם ועד ראשכם אין בכם מוּם, אתם שעשיתיכם מעץ של קיימא, שיכוֹל לחיות אלף שנה, – אוי לעיני שרואות אתכם נכי־אברים, בעלי־מוּמין, מלמטה ומלמעלה, מפּנים ומאחור, מעוֹשֶף ומעוֹרף, למן המסד ועד הטפחות, מצוּלקים ומבוּלָקים יותר מכנופיה של ליסטים מובהקים, בשובם מן הביזה! האני הוא אביו של בית־חולים זה?.. רבונו־של־עולם, שמע קולי, עשה עמי חסד (שמא תפילה לבטלה היא בעיניך?) ובבוא שעתי למוּת, אל נא תביאני בשערי גן־עדן, הביאני נא בשערי גיהינום, אל מקום השפוּד הגדול, שבו צולה לוציפר107 את נשמותיהם של רשעים, ובמו ידי אהיה הופכו ומהפכו לו, רוצח ילדי, השָפוד בפי־טבעת שלו.

אך אותה שעה בא אַנדוֹש הזקן, אחד המשרתים שאני מכירו, ובקשני שאפסיק את נאקותי… ועם שהדפני איש־חמודות זה אל הדלת והמזוזה, ביקש להפיס את דעתי ואמר:

– הייתכן שיבוא אדם לידי כך בּשל כמה בּוּלי עצים? ומה היית אומר, אילו הוצרכת, כמונו, לדור בכפיפה אחת עם מטורף זה? וכי לא מוטב שיהא משתעשע (זכוּתוֹ היא!) בקרשים, ששילם לך מחירם, ולא יהא משתעשע בנוצרים כשרים, כמוני וכמוך?

– אדרבא, – עניתי לו, – ימַקֵל אותך כאוות־נפשו! סבור אתה, כי לא הייתי מוּכן לספוג מלקות בשל כל אחד מ“בּוּלי־העצים” הללו, שאצבעותי נפחו בהם רוּח־חיים? האדם במה נחשב הוא? מעשה־ידיו – הם לבדם קדושים. ואיזהו הגדול שברוצחים? – הרוצח את הרעיון!..

היו בלבי עוד כמה וכמה דברים שיכולתי להגידם, בצחות־לשון לא פחות מזו, אלא שראיתי, שקהל הניצבים עלי שומעים ואינם מבינים כלום, ובעיני אנדוש איני אלא סתם מטורף, כמעט כאדוניו. וכשכבר עמדתי על הסף והחזרתי את פני לראות לאחרונה מחזהו של שדה־קטל זה, חלף לפתע הרהור את לבי, חיש־מהר… – בְּזיק!… – כזיקוק־די־נור לאמור: כמה מגוחך כל זה, גם אלילי העלובים ומחוצי־האף, וגם אטילה108 שלהם, גם אַנדוֹש, בעל העיניים השקטות, החסוֹת עלי, וגם אני עבדכם, שוטה כרסתן, המוציא כוח לבטלה ומצעק אל הכותל דברי אנחה וקללה… כהרף־עין סרוּ מלבי החימה והצער, הטחתי געיית־צחוק בפניו של אנדוש שנתבָּעֵת, – ונסתלקתי.

שוב הייתי מהלך בדרך. אמרתי לנפשי:

“זאת הפעם עשקוני, הציגוני ככלי ריק. ואני חשוב כמת ויפה לקבורה, אין לי שיוּר אלא עור־בשרי בלבד… אך, חזיז ורעם, הרי לא הוא לבדו אלא גם השוכן בו נשתייר לי. משל לאותו נצוּר, שאיימו עליו צריו, שאם לא ייכּנע להם, יהרגו את בניו, והשיב: “מילא! יש עמדי כלי־זין לעשות אחרים במקומם”, – ממש כּך, שדים ורוחות, גם כלי־זיני עמדי. אותו לא יעשקו ממני, וגם אי אפשר להם שיעשקוהו… העולם הוא ארץ־תּלאוּבוֹת, שזעיר שם זעיר שם ישתּבּלוּ בה שדי־תנובוֹת, שאנו האומנים זרענוּם. כל חיות־של־מַטה וחיות־של־מעלה באות לנַקרן, לקרסמן, לבוססן. מאֵין להם כוח ללדת, אין כוחם יפה אלא להמית, – כַּלוּ, הַשחיתו, בהמות, רימסו ברגליכם את תבואַת שׂדי, – אני אעשה פרי־תבוּאה חדש! אם מלאה השבּולת ואם שדוּפה, – מה לי קציר? זרעים חדשים כבר תּוֹפחים בּבטן האדמה. הנני מה שעתיד להיות, ולא מה שהיה ואיננו עוד. וכשיבוא יומי, וינוס לחי, ויינטל מאור־עיני, ויסתתמו נחירי הבשׂרניים, הם וגרגרתי אשר מתחת להם, שהיא בית־בליעתו של היין ומִרְבַּץ לשוֹני המרבה להג, וישבתוּ שתי ידי, ותיבטל תבונת כפיהן, ותפר האביונה, וכולי ישיש ותשיש, באפיסת־כוח וּרפיסת־מח… ביום ההוא, ברוניון יקירי, לא עוד תראני חי. אך תּנוּח דעתך! הייתכן לשער את ברוניון שאינו חל ואינו מרגיש, ברוניון שאינו חושב ואינו עושה מעשה־חושב, ברוניון שנסתלק צחוקו, ושוב אין גצים מנַתזים מתחת לפרסות רגליו? לא ייתכן, אלא אם כן לא נשתיירו הימנו אלא מכנסיו בלבד, – ואת הללו יכולים אתם לשרוף. את בלואי־סחבותי אני מוחל לכם…”

עם שאני מהרהר כך, שמתי פעמותי בדרך העולה לקלאמסי. כיון שהגעתי למעלה הגבעה, בהזחת־דעת ובנענועי המקל שבידי (למען האמת, כבר חשתי שנתאוששתי), ראיתי בחור צהבהב, שרָץ ובוכה ובא לקראתי: היה רובִּינֶה, המכוּנה בִּינֶה והוא שוּליא שלי. דרדָק כבן שלוש־עשרה, שבשעת העבודה יותר משנתן דעתו על לימוד־המלאכה נתן דעתו על זבוּבים מתעופפים, ויותר משהיה שרוי בבית היה שרוי בחוץ ושם היה זורק חלוקי־אבנים ומדדם על פני המים, או נותן עיניו בקיבורת שוקיהן של עלמות שעוברות על פניו. הייתי מסַטרו סטירי־סטירות בכל יום. אלא שהיה זריז וממולח ומהיר כקוף. אצבעותיו החרוצות היו, ממש כמוהו, – פועלים מצויינים! ואני אהבתיו בכל תעלוליו, אהבתי את פיו, הפעור בכל עת, את שיניו, החדות כשיני הכרסמנים הקטנים, את לחייו הנפולות, את עיניו הערמומיות, ואת חוטמו הסוֹלד. והוא ידע זאת, ממזר שכמוהו! לשווא איגרפתי כנגדו והרעמתי בקולות וברקים: הוא היה רואה בת־צחוק בבבת־עינו של יופיטר. וגם כשהייתי מסַטרוֹ, היה מתנער, בשופי ונחת, כּעַיִר בּן־אתונות, וחוזר לסוּרו. בטלן גמור היה!

לפיכך נפלאתי פליאה גדולה, כשראיתיו בדמוּת טריטוֹן109 של מזרק־מיים, השופך דמעות־שליש, כאגסים בשלים לגודֶל, שנושרות מעיניו ומחוטמו. מיד נפל על צווארי והיה מגפפני, מַשׂחה את חיקי בדמעות ומתיפח. לא הבינותי כלוּם, אמרתי לו:

– אי, בחור! מה העניינים? מה זה היה לך?! הרפני! הרוצה לנשק, במחילה, יגרוף חוטמו תחילה!

אך הוא לא הירפה ממני, אלא הוסיף ללפּוֹת את גופי, משל היה זה גזעוֹ של עץ־שזיפים, והיה גולש ויורד למרגלותי וגועה בבכייה ביתר שאת. נכנסה דאגה בלבי:

– שמעני, בחור! קוּמה נא, קוּמה! מה העניינים?

אני אוחזו במרפקיו, ומקימו… הוֹפּ־לא!.. וראיתי, שידו האחת חבוּשה, ובעד המטליות שותת דם, בגדיו קרועים וגביני־עיניו חרוּכים.

אני אומר לו (ענייני שלי כבר נשתּכּחו מלבּי):

– ריקא, שוּב עוֹללת תּעלוּלים?

והוא נאנק:

– אח! אדוני, קשים יסוּרי!

אני מושיבו על ידי במורד הגבעה ואומר לו:

– פתח פיך וספר, סוף־סוף!

והוא צווח:

– הכל נשרף!

ושוב היו שני מזרקי־המים מפכּים והולכים. מיד נתחוור לי, כי בשלי כל הצער הגדול הזה, מחמת השריפה; ותקצר לשוני לספר את גודל הנעימוּת שהסב לי הדבר.

אמרתי לו:

– נערי המסכּן! ובכן, על־כך אתה בוכה?

חזר ואמר (כסבור היה, שלא ירדתי לסוף דעתו):

– בית־המלאכה נשרף!

– מילא, מילא. אינך מחדש כלום, כבר נתבשרתי את בשורתך. עשר פעמים, במשך שעה אחת, תקעוה והריעוה לי באוזני. מה לעשות? פורענות היא!

נסתכל בי הנער בהרווחת־דעת מעט, ואף־על־פי־כן היה לבו דווי עליו.

– ובכן, קיכלי שכמותך, אהבת את כלובך, אשר כל עיקר מחשבתך היתה להימלט הימנוּ? הידעת, – חושֵדני בך, גונב־דעת שכּמוֹתך, שגם אתה רקדת עם שאר כל הרוֹקדים מסביב למוקד.

(אפילו נדנוּד של מחשבה כעין זו לא היה בלבי).

פניו נזדעפו:

– שקר הדבר, – קרא בקול, – שקר! עמדתי בפרץ ונפתלתי עם הבריות, לא היה מעשה שיכוֹלנוּ לעשותו, מורי ורבי, כדי לעצור את האש ולא עשינו, אלא ששניים בלבד היינו במערכה, וקניא (הוא השני בשוּליותי), אף־על־פי שחולה אנוש היה, והקדחת אחזתו, מכל מקום קפץ מעל מטתו ועמד בפתח הבית. אך צא ועצור עדר של חיות־שחץ! הדפוּנו בצד ובכתף, דָשוּּנוּ מדוּשָה, לשונו מלוּשָה, הכפישוּנו בעפר. ואנו שָעטנו, בּעטנו, כמו נכנסה בנו רוח תזזית: הם שטפוּנוּ־עברוּנוּ כנחל איתן בהיפתח שערי הסכר. קפץ קניא ורץ אחריהם; כמעט רצחוּהוּ נפש. ואני, בעודם מתכתשים, נכנסתי בהתגנב אל בית־המלאכה, שהיה עולה באש… אלוהים אדירים, איזו שלהבת־יה!.. הכל נתלקח בּבת־אחת; משל ללפּיד, שמשרבּב את לשונו הלבנה, המצולהבת והמפעפעת, ומתיז בפניך רשפי־אש ותמרות־עשן. בכיתי, נשתעלתי, וכבר היה בשרי נצלֶה באש; אמרתי לנפשי: “הישמר, רוֹבֶּן, סופך שתהיה צלי־קדירה!” מילא, נחיה ונראה! הוֹפּ־לאַ! אני זונק, כדרך שעושים בהילולא של יוחנן המטביל, אני קופץ, מכנסי מתהבהבים, ועור־בשרי נחרך… אני נופל לתוך ערימה של שביבי־עץ, הניתזים בקול נַפצוּצים. הפלצתי גם אני נפיצה אחת, קפצתי עוד קפיצה, אלא שנכשלתי ונשטחתי, וראשי נחבט בשולחן־המלאכה. וכך שכבתי המום והלום, אַך לא ארכה השעה. שמעתי, היאך מסביב מנהמת האש, והיאך חיות אלה מרקדים שם, בחוץ, מרקדים ומכרכרים בלי הרף. הנני מנסה לקום וחוזר ונופל (נתרסקתי כדבעי!) משתּוֹפף ועומד על ארבעתי, – ובמרחק עשר פסיעות ממני רואה את מגדלינה הקדושה שלך; והנה גופה הענוג, העירום כולו, רק שערותיה יכסוהו, שמנמון וחמוד, כבר לוחכתו האש. קראתי בקול: “הרף!” רצתי, תפשתיה, כיביתי בידי את האש שאחזה ברגליה הנאות, חיבקתיה בזרועותי, ושוב איני יודע, בעצמי איני יודע, מה עשיתי; נשקתיה, בכיתי, אמרתי לה: “אבן־חן שלי, את בידי, את שלי, אל נא תפחדי, כי לא תשרפי באש, בי נשבעתי! ואַת גם אַת היי נא בעזרי! מגדלינה היקרה, אנו נוושע…” השעה היתה בהולה… טְרָק!.. התּקרה נפלה! לחזור על עקבי בדרך שבאתי לא יכולתי עוד. היינו קרובים מאד לצוהר עגול, הצופה את פני הנהר; מיד התזתי בּאגרופי את זגוגיתו, וקפצנו בו החוצה כבעד חורו של חישוק; והיה המקום בדיוק כשיעור הנצרך לשני הגופים. נתגלגלתי וקפצתי בבת־ראש אל תחתיתו של בוורון; ואשרינו שאין תחתיתו רחוקה מֵעִלִיתוֹ; וכיון שהיתה הקרקעית שמנוּנית ורכרוכית, לא נחבלה מגדלינה בנפלה ולא נעשתה בה אפילו חבּוּרה כלשהי. לא כך נתמזל מזלי שלי: אחזתיה ולא הרפיתיה, והייתי מתפלש בטיט היוון, ופרצופי בתוך הסיר; זללתי וסבאתי כפליים כאוות־נפשי. לסוף נחלצתי; ומה יש כאן להאריך בדיבור? הרינו לפניך שנינו גם יחד! סלח לי, מָרי, שלא עשיתי את המעט הזה.

מיד התיר בדחילו־ורחימו את צרורו והוציא מתוך חולצתו הגלולה את מגדלינה הקטנה, שהיתה מגלה לעין רואים את רגליה החרוכות, ועיניה, שיש בהן תום ויש בהן גנדרנות, מחייכות. וכל־כך נרגשתי ונרעשתי, שגעיתי בבכייה (והוא דבר שלא אירעני מעודי, לא במות עלי זוגתי, ולא בחלות גלודי שלי, לא בחורבן ביתי ולא באבדן כל מעשי־ידי).

נשקתי למגדלינה ונשקתי לרובּינה, וזכרתי את חברו ושאלתי:

– וקניא?

אמר רובּינה:

– הוא מת מעגמת־נפש.

כרעתי על ברכי באמצע־הדרך, נשקתי לעפר־הארץ ואמרתי:

– חן־חן לך, הנער!

ולמראה רוֹבּינה, שהיה מחבק את הפּסל בידיו הפּצועות, הוריתי עליו באצבע ואמרתי לשמיים:

– הנה הטוב מכל מעשי־ידי: הנפשות אשר עשיתי! אותן לא יקח ממני איש. שרפו, שרפו את הרכוש! הנפש – לעולם שלי!


 

פרק עשירי: המרד    🔗

כנוֹח הלב מֵרִגשָתו, אמרתי לו, לרובינה:

– דיינו! מה שעשוי עשוי. נראה נא, מה עוד אפשר לעשות.

בקשתיו, שיספר לי את כל הקורות אשר קרו בעיר כּל משך השבועיים, או שלושת השבועות שנעדרתי ממנה, אבל בקיצוּר ובשׂפה בּרוּרה, בלא להג הרבה; לפי שדברי יום־אתמול הם דברי ימי־קדם; ועיקר הדעת הוא שנדע, היכן אנו עומדים. נתבשרתי כי בקלאמסי מושלים המגיפה והפחד, ויותר משמוֹשלת המגיפה, מוֹשל הפחד. לפי שכבר יצאה, כביכול, זו לנסות את מזלה בשאר ערים, ונתפנה המקום לארחי־פרחי, שעלה הריח באפם, ונתקבצו ובאוּ מכל צד ועבר, לחטוף את הטרף מִכַּפָּה. והם שמשלו בכיפה. הרפסודאים, שנתרעבו ודעתם ניטלטלה עליהם מפחד המגיפה, לא זו בלבד שלא היו ממחים בידם, אלא שהיו מהם שנזדווגו להם ועשו כמעשיהם. חוקים ומשפטים – מאן דכר שמם! אותם שהופקדו לעמוד על משמרת החוק, יצאו לשמור איש את כּרמו ואיש את שׂדהו. מארבעת הפרנסים שלנו – אחד מת, שניים נמלטו על נפשם; והקטיגור נטל את עצמו ועשה “ויברח”. סרדיוטה של הטירה, זקן אמיץ־לב, אך בּעל פּוֹדגרה, גידם ונפוח־רגליים, שמוחיו מוחין של עגל, הניח שיקרעוּהוּ כדג. ולא נשתייר אלא פרנס אחד בלבד, ראקֶן שמו, שבעמדו פנים־אל־פנים מול חיתו־טרף אלה, אשר הוּתרו משרשרותיהן, לא טרח להדפן אחור, אלא ראה נכון לפניו, מחמת פחדנות וקטנות־מוחין וערמומיות, להרכין ראש וליתן לָאֵש שתאכל את חלקה. ועם זאת, בלי להתוודות על כּך בנפשו (אני מכּירוֹ היטב, והריני משער, שכּך הווה), השׂבּיע, אגב־אורחא, את תאוות נפשו הנוקמת־והנוטרת, בשסוֹתו את כנופיית המבעירים בשנואיו, שהצלחתם היתה לצנינים בעיניו, וכל ימיו חרש מזימות להיפרע מהם. עכשיו נתחוור לי, מה טעם נבחר דווקא ביתי שלי!.. אף־על־פי־כן אמרתי:

– והשאר, כל שאר אנשי־העיר, מה עושים?

– על־כרחם גועים “אמן”, – השיב בּינה, – כבשים הם, יושבים איש בביתו ומחכים לשוחט שיבוא בְחַלָפו; ושוב אין להם לא רועי־צאן ולא כלבי־צאן.

– טוב, בּינה, והרי עוד אני כאן! נחיה, ברנש, ונראה, אם עוד מַלתָעוֹת בפי, ואם אָין. עת לעשות, בני!

– מורי ורבי, הבּודד במערכה – מה יש לאֵל ידו?

– על־כל־פנים, יש לאל ידו לנסות.

– ואם יתפשוך המנוולים הללו?

– אין לי ולא כלום, והרינו מלעיג עליהם; צא וסרוֹק לו לשד הקרח!

קפץ הנער והיה מכרכר ומפזז:

– עוד ירונן וירועע! הי, גיללאַי, מיללאי, קול טוּט וקול בּוּך, ואש וגפרית, הי טארירארוּד־טארירארוֹד! קדימה צָעוד, קדימה צעוד!

והיה מתהפך על ידו החרוכה ומתכּדר על פני הדרך, כגלגל זה, וכמעט נפל אפיים ונשתטח; העמדתי פנים זועפות:

– אי, קיפוֹף שכמותך! – אמרתי לו – וכי שעה כּשרה היא לנו, שתהא כורך זנבך בענפו של אילן ומכרכר כּרכּורים! קוּמה! נעשה בישוב־הדעת! שים אזנך ושמע!

הוא שמעני בעינים מתנוצצות.

– לא עת צחוק היא, וזה הענין: אני הולך יחידי לקלאמסי, בזה הרגע.

– ואני! ואני!

– ואתה תהיה לי ציר שלוּח ותלך לדורנסי, להזהיר את מר ניקול, פרנסנו, – שהוא טוֹב־שׂכל וטוב־לב, אך שבעתיים טוֹב־רגליים, ויותר משאוהב את בני־עירו, אוהב את עצמו, ויותר משדואג לאיבוד ימיו דואג לאיבוד דמיו, – להזהירו ולומר לו, כי מנוי וגמור עם הבריונים לשתות את יינו מחר בבוקר. מכאן תלך לסארדי,110 ושם תמצא את האדון הקטיגור, גיליום קורטיניון, בתוך שוֹבכוֹ, ותגיד לו, כי בלתי־ספק יהא ביתו שבקלאמסי לביזה ומשיסה ומאכולת־אש וכדו', לא יאוחר מן הלילה הזה, אם לא יחזור תיכף ומיד, והוא יחזור. ודי לחכימא. מדעתך תבין דברים שעליך לאומרם, ומלאכת הבַּדָאים הרי היא נהירה לך.

גירד הבחור מאחורי אוזנו ואמר:

– לא קְשִי־המלאכה מעכּב, אלא שאיני רוצה להיפּרד ממך.

אמרתי לו:

– וכי שאלתיך, אם רוצה אתה, או ממאן? כך רצוני. וכך תעשה.

התחיל הבּחוּר להפליג בטענות ומענות. אמרתי לו:

– דיינוּ!

וכיון שחרד לשלומי, אמרתי לו:

– דיינוּ!

וכיון שחרד לשלומי, אמרתי לו:

– אין איש גוזר עליך, שתהא מהלך עקב בצד אגודל ולא תרחיב צעדיך. ולכשתעשה את שליחותך, תוכל לחזור אלי. שאין לך דרך טובה לסייעני, אלא בתגבורת.

– בדהרות־אבירים, על כנפי־נשרים אני מביאם אליך שטוּפי־יזע ושצופי־קצף, – אמר הנער, – את קורטיניון ואת ניקול זה, וכדי שתהא מרוצתם כחץ מקשת, אני קושר לפיסות־רגליהם מַרחשת.

קל־כצבי יצא במרוצה, ופתאום נשתהה:

– אדוני, הגד לי, על־כל־פנים, מה כּוונתך לעשות!

בפנים נכבּדות וכמסתיר־סוד, עניתי:

– נחיה ונראה.

(האמת היא, שגם בלבי עדיין לא היה העניין מוחוור כל צרכו).

עם ערב, סמוך לשעה השמינית, הגעתי העירה. בתוך ענני־הזהב נטמעה השמש האדוּמה. הלילה נתרגש ובא! איזה לילה נאה מלילי הקיץ! ואין נפש חיה להתענג עליה. אף לא בטלן אחד, אף לא שוער ליד שער־המרכולת. אתה נכנס באין מפריע כמי שנכנס לבית־הריחיים. ברחוב הגדול היה חתול כחוש מכרסם פרוסת־לחם; כיון שראני, נסתמר, קפץ וברח. הבתים עמדו עצומי־עיניים וקידמוּני בפנים של עץ. לא קול ולא בת־קול בכל אשר פניתי. אמרתי בלבי:

“כולם מתו. אחרתי לבוא.”

אך פתע ראיתי, כי יש אוזנים מאחורי התריסים לקול צעדי השואנים. דפקתי, קראתי בקול:

– פתחו לי!

איש לא זע. קרבתי לבית אחר. ושוב דפקתי דפיקות־רגל ודפיקות־מקל. ואין פותח. שמעתּי, בבית פנימה, קול פְּרְר־פְּרְר של עכברים. ועכשיו נתחוור לי העניין:

“עלובים שכמותם, במחבואים הם משחקים עמי! ימח שמי, אם לא בציצית־ראשם אני מושכם משם!”

בחיבוטי־אגרוף וביעוטי־רגל תופפתי על דוּכנו של מו"ס אחד וצווחתי:

– הו, אחי הזקן! דניס סוֹסוּאָה, ימח שמך! גל־של־חרבות אני עושה לך כאן תיכף־ומיד. פתח, לכל הרוּחות! פתח, חֶרְיון בּן דִבְיון, אני הוא ברוניון!

כהרף־עין, מעשה־כּישוף (משל, איזה מטה־קסמים של פייה נגע בחלונות), נפתחו כל התריסים לרווחה, ולאורך כל רחוב־המרכּוֹלת נשתרבבו בפתחי החלונות פרצופים מפוחדים, שננעצו בי למכביר, כמין קלחים של בצלים. כולם נסתכלו בי, נסתכלו, גם נסתכלו… נער הייתי וגם זקנתי ולא ידעתי כלל, שהנני יפה־תואר ויפה־מראה כל כך! ממש, מיששתי את עצמי. אך לפתע־פתאום נתרכּכו תווי־פניהם הקשוּיים ואמרו שׂביעת־רצון.

“אנשים נלבּבים, כמה הם אוהבים אותי!” – הרהרתי בלבי ונתעלמתי משמחתם לשהותי, – ששהותי, במקום הזה ובזמן הזה, יש בה כדי להניח את דעתם הנחה פורתא.

מיד נתגלגלה שיחה בין ברוניון ובין כותל הבּצלים. כולם דיבּרו בבת־אחת; הם שואלים, ואני, אחד כנגד כולם, משיב.

– מנין באת? מה עשית? מה ראית? מה רצונך? היאך הגעת לכאן? היאך הניחוך לעבור?

– לאט לכם, לאט! אַל בחיפזון! אַשרַי וטוב לי שזכיתי לראות ב"ה כי לשונכם במקוֹמה מונַחת, אף־על־פי שלברכּיכם ולבּותיכם אין נחת. למה נחבאתם אל הכלים? צאוּ, כי טוב ונעים לשאוף רוח צח של בּין־ערביים. שמא נטלו מכם מכנסיכם, שאתם ספוּנים בחדריכם?

אך הם לא השיבו תשובה, אלא הוסיפו לשאול:

– ברוניון, מי נזדמן לך בדרך, בלכתך בראש חוצות?

– שוטים! – עניתי להם, – וכי מי סבורים אתם יכול להזדמן לי, וכולכם נחבאתם חדר־בחדר?

– ליסטים.

– ליסטים?

– הם בוזזים, שורפים את הכל.

– היכן?

– בבייאן.

– בואו ונתפשם! מה זה שנתקעתם בלוליכם?

– אנו שומרים איש את ביתו.

– הרוצה לשמור את ביתו, ישמור את בתי זולתו.

– יש מוקדם ומאוחר בשמירה; וכל אדם שומר את שלו.

– ידעתי את הפזמון הזה: “אהבתי את שכני, אך מה לי ולצרתם…” עלובים! אתם מסייעים ידיהם של ליסטים! תחילה ילסטמו את זולתכם, אחר־כך אתכם. איש־איש יבוא יומו!

– מר ראקן אמר, כי המשכיל בשעת חירום זו ידום בסתר ביתו ויתן לאש את אשר לאש, עד יעבור זעם ויִכּוֹן הסדר.

– ומי יכוֹננהוּ?

– האדון לבית נוור.

– מים רבים ישטפו בינתיים, האדון הנֶוֶרי – הוא גופו יושב בבית־המרי ועד שיתן דעתו על צרותיכם, תהיו כולכם למאכולת־אש. בכן, חבריא, לכוּ ונלכה! אדם בּהוּל על עור־בשרו, אך אינו זכאי להיות בעליו, אלא אם כן מסר נפשו עליו.

– רבים הם ומזוינים.

– אין השד נורא ככל אשר יתארוּהוּ.

– אין לנו מנהיגים.

– ובכן, היו אתם המנהיגים.

הוסיפו הבריות לצפצף מחלון לחלון, כצפרים על בד, והיו מתנצחים בדברים, אך איש לא זז ממקומו. נתקצרה רוחי:

– כסבורים אתם, שכל הלילה אהיה תקוע כאן, בחוץ, בזקיפת־חוטם ובפישוט־צוואר? לא באתי אל חלונותיכם לשיר סרנאדוֹת, מעשה אהבן עקשן, ולשמוע היאך שניכם דא לדא נקשן. דבר שבאתי להגידכם אינו קידוש־של־חג ולא קול צפור בראש גג. פתחו! פתחו השערים, לכל הרוחות, שאם לא כן, אני שולח בכם אש! ובכן, רדוּ, בוֹאוּ, כל גבר בעמיו (אם עוד נותרו בכם גברים!); יש די והותר תּרנגוֹלוֹת לשמור על הלוּל.

ספק צוחקת, ספק גוֹערת, נפתחה דלת אחת, ואחריה אחרת. מיד נשתרבב חוטם רחרחני וחשדני, ואחריו הופיעה כל הבהמה כּוּלה כמות שהיא; וכיון שאייל אחד יצא מגדרות־הצאן, פרצו שאר כל האיילים, וכל אחד ביקש להריחני ראשון.

– חזרת לאיתנך?

– איתן ובריא אני כקלח של כרוב.

– ולא נטפל אליך איש?

– אף לא איש, חוּץ מסיעה אחת של אווזים, שהיו מקרקרים אחרי.

כיון שראוני, שיצאתי מכלל סכנה, נתרווחו קמעא והיו מחבבים אותי חיבה כפוּלה ומכוּפלת. אמרתי להם:

– עיינו בי עיין היטב, וראוני שאני בריא ושלם בכל רמ"ח אברי, ושכּוּלה אין בהם. רצונכם לבדוק בתי־עיניים שלי?.. כך. ועכשיו דיינוּ! מחר תראוני על בּוּריי. שהשעה דוחקת, הבו נא, לא עת לעסוק בדברים בטלים. היכן נוכל לגלגל בדברים?

אמר גאניו:

– בּמפחתי.

במפחתו של גאניו, שריח של קרניים היה נודף בה, וקרקעה מטוּלף בפרסות סוסים, נתקבצנו ונצטוֹפפנו בלילה כעדר־צאן. נעלנו את הדלת. לאור שיוּרו של נר, שהוּצב על הקרקע, היו צללינו הגדולים, כפופי־הצוואר, מרצדים על פני התיקרה המפוּיחת. כולם החרישו; ולפתע, כולם כאחד, פתחו פיהם לדבר. נטל גאניו את קורנסו והלם על סדנו. הבקיעה הלמוּתו את המולת הקולות; ובאותו בּקיע פרצה וחזרה הדממה ליושנה. לא החמצתי את ההזדמנוּת ואמרתי:

– אל נוציא את הבל־פינו לבטלה. כבר נתחוורו לי נסיבּוֹת העניינים; ליסטים יושבים בתוכנו. אדרבא, נקום נא ונגרשם!

אמרו לי:

– הם חזקים ביותר. הרפסודאים נזדווגו להם.

אמרתי להם:

– הרפסודאים צמאים הם, ולמראה פלוני, שפוער פיו ושותה, אין דרכם להיות רואים בלבד. ואיני תמה עליהם כּל עיקר. אין פותחין פה לשטן, כל שכן לאיש־רפסודות. אם תניחו לבוזזים לבוז, אל תשתוממו על פלוני ואלמוני, ואפילו אינו גנב, שניחא לו, על כל פנים, שהביזה תשתלשל לתוך כיסו שלו, ולא לשל זולתו. ועוד זאת: בכל מקום אתה מוצא צדיקים וכנגדם אתה מוצא רשעים. ונעשה נא גם אנו כמעשה אדוננו: “ab haedis scindere oves”.111

אמרו לי:

– אך מה נעשה, וראש־הקהל שלנו, מר ראקן, גוזר עלינו, שלא ננקוף אצבע! באין איש, לא הנציב ולא הקטיגור, יפה כוחו לשמור סדרים בעיר.

– והוא שומר?

– הוא אומר…

– שומר, או אומר?

– עיניך הרואות…

– אם כן, נשמור אנחנו!

– מר ראקן הבטיחנו, שאם נשב בשלווה, לא ירעוּ לנו. והמרד יצטמצם בתחום הפרוורים בלבד.

– וזו מניין לו?

– מן־הסתם, עשה עמהם חוזה על־כרחו, שלא בטובתו!

– והרי חוזה אשר כזה – עוון פלילי הוא!

– כל עיקר הכּוונה, טוען הוא, לגנוב את דעתם.

– את דעתם, או את דעתכם?

חזר גאניו והלם על סדנו (כך דרך דיבורו; כדרך שאחר, בדברו, טופח על ירכו) ואמר:

– עמו הדין!

עמדו כולם נכלמים, נבעתים וזעוּפים. נתכּרכּמו פניו של דני סוסוּאה ואמר:

– יארכו הדברים, אם נבוא להגיד כל מחשבותינו.

– ולמה אינך מגיד? – אמרתי, – למה אינכם מגידים? אנשים אחים אנחנו כאן. מפני מי אתם מפחדים?

– אוזניים לכותל.

– מה? עד כדי כך הגיעו הדברים?.. ובכן, גאניו, טול קורנסך, ידידי, ועמוד בפתח! והראשון שיאמר לצאת או לבוא, – תקע לו את קרקפתו לתוך בני־מעיו! ואם אוזניים לכתלים לשמוע בסתר ואם אין, מכל מקום, ערובה אני עורב לך, כי פתחון־פה לאכול קורצא לא יהא להם. כי לא נצא מכאן אלא כדי להוציא מניה־וביה מן הכוח אל הפועל את אשר נסכּים לעשות. ועכשיו, פתחו פיכם ודברו! ושתיקה כבגידה דומה!

ותהי מהומה – אין לשער. כל האימה והמשטמה הנסתרות היו מתפוצצות מעתה כזיקוקין של נפץ. והבריות היו מצעקים בנפנוף אגרופים ואומרים:

– מנוּול זה, ראקן, מחזיקנו בידיו! איש־קריות זה מכָרָנו, אותנו ואת רכושנו. אך מה נעשה? קצרה ידנו, שהחוק עמו, והכוח עמו, והשוטרים עמו.

אמרתי:

– והיכן הוא שוכן כבוד?

– בבית מועצת־העיר. על כל צרה שלא תבוא הריהו רובץ שם מִרְבַּץ יום ומרבץ לילה. ואנשי־משמר סביב לו, בני־בליעל השומרים עליו, ואפשר שיותר משהם שומרים, הם אורבים.

– משמע, שבוּי הוא? יפה מאד, – אומר אני, – ראשית־חכמה נפדהו, איפוא, משביו תיכף־ומיד. גאניו, פתח שער!

ניכּרים היו, שעדיין הן ולאו ורפיון בידיהם.

– מה המניעה?

גירד אסואה את פדחתו ואמר:

– חמוּרה הוא! חס־ושלום, שאנו חוששים מפני ספיגת מכות; אך, תן דעתך, ברוניון, שלעצמו של דבר אין אנו רשאים. שאדם זה הוא החוק והוא המשפט. והפורע חוק, מקבל על עצמו…

ירדתי לסוף דעתו ואמרתי:

– אח־ר־יות? אדרבא! אני מקבלה על עצמי, ואל תהא חושש! כשאני רואה, סוסוּאָה, שהנוכל מתנכּל לשופני עקב, הרי, ראשית חכמה, אשוּפנוּ ראש; אחר־כך אשאלנו, מי הוא ומה שמו; ואם נמצא, שהוא האדון הקטיגור, או האדון האפיפיור, בדיעבד, מילא! ידידי, עשו כמוני. כשהמשפט היה למשׂפָּח והמשטר למסטָר, ואין דין ואין דיין, בדין הוא שיקוֹב הדין את ההר ויתן תוקף לשוּרת־הדין.

אמר גאניו:

– אני הולך עמך!

בקורנסו על כתפו, בכפות ידיו הגמלוניות (בשמאלו – ד' אצבעות בלבד, שהאצבע השניה, המפוחסת, חסרה היתה), בעינו הפוזלת, עורו השחום, וגוו השריר והרחב כחבית, משוּל היה למגדל מהַלֵך. והיו שאר כל הקהל צובאים אחריו כחוסים במשגב־עוז גבּוֹ. מיד נחפזו איש אל אוצרו, ליטול קנה־רוֹבה, קופיץ או פטיש. ולא אכחד מכם, כי איני מוּכן ומזומן להישבע בנקיטת־חפץ, שכל מי שנכנס בלילה ההוא לביתו, חזר ויצא מפתחו; מן־הסתם, לפי שיגע אותו עלוב יגיעות הרבה למצוא את כלי זינו, ולא מצא… כי למען האמת, לא באנו לפלטיא של עיר, אלא במתי־מעט. אך מילא: המוּעטים הם המסוּלתים.

למזלנו, היו שערי בית־המועצה פתוחים; וכל־כך למה? משום בטחונו של רועה־הצאן, שמובטח היה, כי כל כבשיו כולם יתנו צמרם לגוזזים, ולא יהיה פוצה פה וגועה, וממילא נתנו כלבי־צאנו, והוא בתוכם, תנומה לעפעפיהם והיו ישנים שנת שאננים, לאחר שסעדו את לבם סעוּדה של ממש. ואודה ולא אבוש, כי ממילא לא היתה גבוּרה יתירה בכל הסתערוּתנו זו; שלא הוצרכנו אלא, כדרך שאומרים, “לצוד את השועל במאוּרתו”. ואכן, צדנוהו־הוצאנוהו משם, עירום וערייה, ממש ארנבת שהפשיטוה!

והיה ראקן זה מופלג במשמנים. פניו עגולות וורודות, דיבלולים של בשר לו במצחו, מעל לעיניו, ופרצופו ממתקים, להעיד בבעליו, שאינו לא צדיק גמור ולא שוטה גמור. ובאמת, נוכחנו בכך. לא ארכה השעה, והעניין נתחוור לו. כנצנוץ הבּזק נתנוצצו האימה והחימה בעיניו האפורות והזעירות, החבויות להן בצל ריסיו; אך מיד נתאושש וקול נגיד ומצווה שְאָלָנו, באיזו רשות פרצנו לבית־הרָשות?

אמרתי לו:

– כדי להוציאך ממטתך.

נתרתח הפרנס.

אמר לו סוֹסוּאה:

– מר ראקן, לא עת איוּמים היא לך. שאתה כאן הנאשם. באנו לכאן שתתן לפנינו דין־וחשבון. קום ולמד זכות על עצמך!

וכהרף־עין, כדרך שאומרין Subito,112 שינה הלה את פסקי־טעמיו ואמר:

– אבל, אחי, בני־עירי היקרים, איני מבין כלל, מה זה נטפלתם אלי. מי הקובל? ומה הקוּבלנא? וכי לא מסרתי נפשי עליכם, שנשתיירתי בכאן, להיות לכם למגן? שאר כל נטוּרי־העיר קמו וברחו על נפשם, ואני לבדי אנוס הייתי לקדש מלחמה על הביזה והמגפה. מה עווֹן מצאו בי? שמא אני עילת כל הפורעניות, שהנני מבקש להם תרופה?

אמרתי לו:

– הבריות אומרים: “פיקח שברופאים מהו עושה? ממַגֵל את המורסה תחילה ולבסוף מפיסה”. ממש כך עושה גם אתה, ראקן, רופא־העיר: שאתה זן את המרד ומפרנס את המגפה, ולבסוף מושך חלב מעטיניהן של שתי הפרות גם יחד. קנוּניא עשית עם החמסנים. את בתינו אתה מבעיר. את הפקדון אתה מפקיר. הגד נא, בוגד־בגד: המִפַּחד אתה עושה את הנבלה הזאת, או מאהבת־הבצע? מה שלט מבקש אתה שיתלו לך על צווארך? “ככה יעשה לאיש אשר מכר את עירו בעבור שלושים כסף”. בסך־הכל שלושים כסף? ח"ו! אין אנו שוטים כל־כך! נתייקר המחיר מימי איש־קריות ועד כה… או שמע כך: “ככה ייעשה לראש־הקהל, שביקש להציל את נפשו ומכר את אנשי עירו”?

נתכעס ראש־הקהל ואמר:

– על־כורחי עשיתי מה שעשיתי; את חובתי עשיתי. בתים שניגפו במגפה אני שורף בשריפה. שכך הוא הדין!

– ואתה הפּוסק, שפלוני בן פלוני נגוּף הוא, ונותן אות־מאֵרה על ביתו, אם אינו מאנשי־שלומך! “הרוצה לטבע את כלבו…113 מכריז עליו שהוא שוטה.” וגם אתה, כדי לעצור את המגפה, הנך מניח ללסטם את הבתים הניגפים?

– קצרה ידי לעכבם. וכי מה איכפת לכם, אם ליסטים אלה עצמם פוגרים אחר־כך כעכברים? אדרבא, שני שפנים אתם צדים בירייה אחת. וטובים השניים מן האחד!

– והלה עומד לו ומספר דברים בטלים, שהוא עוצר את המגפה בכוח הליסטים ואת הליסטים בכוח המגפה! סוף־דבר, שיהא, קמעא־קמעא, מושל בעיר חרבה. ולא אמרתי כן מראש? ימות החולה, תסוף המחלה, הרופא לבדו חי וקיים… ובכן, מר ראקן, מכאן ואילך נתוותרה טירחתך, שבעצמנו נרפא את חָליינו; אך כיון שאין טירחה בלא שכר־טירחה, הרי נוּכל להציע לך…

אמר גאניו:

–…משכב בבית־העלמין…

משל לעצם מושלכת לכלבים. מיד עטו אל הטרף בקול גדול והיו מנהמים והולכים; ואחד קרא:

– נשכיבהו־נא לגוזָל זה השכּבה נאה!

למזלנו, נחבּא הגוזל הנגזל בקרן־זווית, ושעוּן אל הקיר היה בוהה על הפרצופות לוטשי־השיניים. גערתי בכלבי־הצייד, שיחזרו לאחוריהם:

– קיפצו פיכם! הניחוּני, ואעשה אני!

מיד נעצרו. עמד העלוב עירום־וערייה, ורוד כגור של חזירים, והיה סולד מצינה ומפחד. נתגלגלו רחמי עליו ואמרתי לו:

– הבה־נא, לבש את מכנסיך, כבר נהנינו, ידידי, מזיו אחוריך!

הם געו בצחוק. ואני לא החמצתי הפוגה קלה זו והייתי טורח לישב את דעתם.

בינתיים, כיון שהרגישה בהמה גסה זו, שהסכנה נסתלקה, היתה חוזרת ומתלבשת בעוֹרה האמיתי, שניה חורקות, ועיניה מבּיטות בזעף גדול. משנתלבש הפרנס ונתחוור לו, כי לא היום תּלכד הארנבת, נתרהב העוז בנפשו והחציף פניו כנגדנו והיה מכנה לנו שם רע של מורדים־במלכות ומאיים עלינו, שיתבענו לדין על בזיון־הרשות.

אמרתי לו:

– כבר פקעה רְשותך להיות רָשות. אדוני ראש־הקהל, אני מוציאך בדימוס!

קפץ ושפך עלי כל חמתו. ניצחה תאוות־הנקמה את מידת הזהירות. אמר לי, שהוא מכּירני לפני־ולפנים! שאני הוא שבאתי אל נעווי־המרדות הללו בעצת־בליעל והעברתים על דעתם הקלה; שהוא עתיד לפקוד עלי את עוונם; שאני מנוּול!

וכך עמד, מוּרתח־לב ועמוּס בלשון, ובקולו השפיפוני שפך עלי קיתון של גידופין.

אמר גאניו:

– שמא נגַמרֶנו, וסוף־פּסוק?

אמרתי:

– בערמה עשית, ראקן, שרושַשתַני. מעתה, מנוּול שכמותך, מובטח לך, שאם גוזֵרני לתלותך על עץ, מיד אני נחשד על נקמת ביתי השרוף. והרי באמת יפה קולר של קנבוס לצוארך. אלא שמניחים אנו לאחרים את הכבוד לענוק ענק זה לגרגרותיך. אין לחשוש אם תמתין מעט. העיקר הוא שנלכדת! מכאן ואילך אינך ולא כלום. נסיר מעליך איצטלא זו של פרנס שאתה מתעטף בה; ומעתה נתפוש בעצמנו את המשוט וההגה.

גימגם הפרנס ואמר:

– ואיך יודע, ברוניון, במה אתה מתחייב?

עניתי לו:

– יודע אני, רעי מחמדי: בנפשי! ואני משליכה מנגד בתחרות זו, שהמפסיד בה – יוצא הפסדו בשכרו. שאם אני נפסד העיר נשׂכּרת.

הובילוהו לבית־המאסר. ושם מצא את מקומו הנכון, שעדיין לא פג חוּמו לאחר שישב עליו סרדיוט זקן אחד, שנחבש בו ג' ימים לפני כן על שסירב לקיים את גזירותיו. בדיעבד, כיון שנעשה המעשה, ענו פקידי בית־המועצה ושומר־ספו “אמן” והודו פּה־אחד, כי בדין עשו העושים, וכי תמיד היה ראקן זה מוחזק בעיניהם בוגד. אל תהא נאה דורש, הווי נאה מקיים!

עד כאן היה הכל הולך למישרים, כמקצוּעה זו שמחליקה והולכת על גבי קרש חלק, שאין בו סיקוסים, והיה הדבר מוקשה בעיני. שאלתי בנפשי:

“אם־כן, היכן הליסטים?”

ולפתע – קול צווחה:

– שריפה!

ימח שמם! הם היו מלסטמים במקום אחר.

ברחוב נזדמן לנו פלוני וכל עוד רוחו בו בישרנו, שכל אותה כנופיה בוזזת את מחסניו של פייר פולאר, בבית־לחם, בקרבת השער של מגדל לוּרדוֹ, שורפים וטורפים וסובאים לשכרה.

אמרתי לידידי:

– שמא כלי־זמר מתבקשים להם לריקוד, בואו, איפוא, וננגן להם!

מיד שמנו פנינו אל מיראנדולה. מן הגזוֹזרת נראו כל תחתיות־קֶרֶת, שבחשכת הלילה הגיע מהן קול המולה של מחול־השדים. במרום מגדלו של מארטין הקדוש המה בכבדוּת הפעמון המבשר רע.

– חברים! – אמרתי – אין לנו ברירה אלא לרדת למקום התּבערה. תָּפְתֶה ערוך יהיה שם. נכונים אנו? אך, ראשית־חכמה, נשים עלינו ראש. מי ימשול בנו? שמא אתה, סוסוּאה?

– חלילה, חלילה וחס! – אמר ונרתע שלוש פסיעות לאחוריו, – אי אפשי בכך! דיי שאני משוטט כאן, בחצות־לילה, ומושקיטה114 נושנה זו בידי. כל המצוות אשר יצווּני, וכל המשׂימות אשר ישימו עלי – קיים אקיים. אך חס־ושלום שאני כאן נגיד ומצווה. ישמרני אלוהים! מעודי לא יכולתי לבוא לידי החלטה מסוימת…

שאלתי:

– ובכן, מי רוצה?

איש לא נע, מכיר אני ויודע את בעלי־הכנף הללו! לדבר דיבורים, להלך הילוכים וכל כיוצא־בזה, – מילא, איך־שהוא. אך כשיש צורך לפסוק הלכה־למעשה, – אין נפש חיה. הרגל זה להערים על החיים, כאחד הרוכלים הקטנים, לפסוח על הסעיפים ולמשש מאה־פעמים־ואחת את יריעת־הבד שאתה מבקש לקנותו, לעמוד על המיקח בשהייה־ופהייה, עד שלבסוף הלכה חמורך והחמצת את ההזדמנות, או את יריעת הבד! באה הזדמנות לידי, הריני מוכן ומזומן:

– אם אין איש רוצה, ובכן, אני!

אמרו:

– אדרבא!

– אך בתנאי, שתהיו מצייתים לי כל הלילה הזה, בלא שום טענות־ומענות! שאם לא כן, אָבדנו. עד הבוקר – אני לבדי הנגיד והמצווה. ולבוקר משפט. מסכימים?

וענו כולם:

– מסכימים.

ירדנו מן הגבעה. הלכתי בראש. משמאלי גאניו, מימיני בארדה, כּרוזה של העיר, ובידו תּוּפוֹ.

נכנסנו לפרבר, ובכבר מבוא־השערים נזדמן לנו המון־עם, ההולך בשאון־עליזים, ובפנים מצהילות, משפּחות־משפּחות, אנשים נשים וטף, למקום הביזה והחֲטָף. ממש, יום־טוב! היו שם עקרוֹת־בית, וסליהן בידיהן כביומו של שוק. והיו הבריות נעצרים למראה גדודנו ההולך; מפנים לנו דרך ברב נימוס; וכיון שלא ירדו לסוף ענייננו, היו כרוכים אחרינו ומכוננים צעדיהם עמנו. אחד מהם, הגַלָב פֶרוּש, שהחזיק בידו פנס של נייר, הקריבו אל קצה חוטמי, הכירני ואמר:

– אה, ברוניון, רעי מחמדי! ובכן, חזרת? אה! כיוונת את השעה ושבת, – עכשיו נשתה בצוותא!

– עת לכל חפץ, פרוּש, – עניתי לו, – מחר נשתה.

– אי לך, קולא, שנזדקנת. הצמאון אין דרכו לקבוע עתים לשברונו. עד מחר ישָתה היין עד תומו. הם כבר התחילו במצווה. נזדרז! או שמא, ח"ו, ניטל ממך טעמם של מיים־חיים?

אמרתי לו:

– של מיים גנוּבים, כן!

– לא גנובים הם, אלא מוּצָלים הם. כסבור אתה, שבית כשהוא עולה באש, מוטב להיות שוטה ולהפקירו, סתם־בעלמא, על כל מה שיש בו?

סילקתיו מעל פני:

– גנב!

ועברתי ממנו והלאה.

– גנב! – חזרו והטיחו בפניו גאניו, בארדה, סוסוּאָה ושאר כל בני החבורה ועברו ממנו והלאה. קפא פּרוש תחתיו ועמד בלא ניע. פתאום נזדעק זעקת־חימה; החזרתי פני לאחורי וראיתיו, שהוא רץ אחרינו ומנפנף באגרוף. העמדנו פנים, שאין אנו רואים כלום ולא שומעים כלום. עם שהדביקנו, נשתתק פתאום והיה מהלך עמנו.

באנו עד שפת איאונה, ומפני ריבוי הקהל לא יכולנו, בשום עניין ואופן, להבקיע לנו דרך עד הגשר.

צוויתי להכּות בתוֹף. מיד נרתעו שורות ראשונות אילך ואילך, ולא ידע איש על מה ולמה. נתקענו בהמון כמין טריז, והיינו לחוצים היטב. כאן נזדמנו לי שני רפסודאים מיודעים: אבּא יהויכין, המכוּנה “מלך קאלאבריה”, וגאדן, המכונה “הבטלן”.

אמרו לי:

– הי, הי, מר ברוּניון? איזה שד הביאך לכאן, בצלמו ודמותו של עַיִר בן־אתוֹנוֹת, בתוך מקוֵה הסוסים והרֶכֶש הזה? מעשה של ליצנות הוא לכם, או לאסור מלחמה באתם?

– ניבאת, הקאלאבּרי, ואינך יודע מה ניבאת, – עניתי לו, – שאני, עבדך, הנני הלילה המושל בקלאמסי ובאתי לכאן להגן על העיר מפני אויביה.

– “אויביה”? – קראו השניים – יצאת מדעתך? וכי מי הם?

– אותם שמשלחים את הבערה!

– ומה איכפת לך, – אמרו לי, – מאחר שביתך כבר עלה באש? (יש מן הבריות שמתחרטים על שׂריפתו; היה זה, הידעת, מעשה־שגגה). ואלו ביתו של פולאר, בן־מוות זה, שנתפּטם ביגיע־כפינו, עיט צבוע זה, שמתהדר בגיזת־הצמר שגְזָזנו, ולאחר שהציגנו ככלים ריקים, הוא מבזנו ממרום צדקותו! החומס מן החמסן פטור, והבוזזו בעולם הזה מובטח לו שיש לו חלק בעולם הבא. מצווה היא! ובכן אל תפריענו. מה זה איכפת לך? שאינך בוזז בעצמך, מילא! אך שאתה מונע את זולתך?! אין בכך שום הפסד, כּוּלוֹ ריווח!..

אמרתי להם (לפי שצר היה לי לדוש בשרן של בריות עלובות אלו, בטרם אנסה לבוא אליהן בדברי כיבושין):

– כולו הפסד, הקאלאברי! כבודנו שלנו נתחלל.

– כבודנו שלנו! כבודך שלך! – אמר גאדן, הוא “הבטלן”, – וכי דבר־של־מאכל הוא, או דבר־של־משתה, שאתה חוטף ואוכל, חוטף ושותה? הרי מחר נמות, אל אפתח פה לשטן! ומה שיוּר ישתייר מאתנו? לא שום שיוּר כלל! ומה מחשבות יחשבו עלינו? לא שום מחשבה כלל! הכבוד – מַעֲדַן־מלכים הוא המזומן לגבירים, אלו בהמות־בצורת־אדם, שמהדרים בקבורתן ומעטרין אותה בפסוקים נאים של פּא־נוּן. ואלו אנו נשכּון כבוד יחדיו, בקבר־אחים, כנתחים־נתחים של חמוֹר־ים, וצא ובחון טעמם של סרחונות, איזהו של נופת, ואיזהו של טנוֹפת.

לא השיבותי דבר לגאדן ואמרתי ליהויכין:

– בנפרד, כל אחד בפני עצמו, אין אנו ולא כלום, אמת־נכון הדבר, מלך קאלאבריה שלי; אך כולנו יחדיו הרינו בריבּוי גדול. מאה קטנים שקולים כנגד גדול אחד. לכשיסתלקו הגבירים של היום, וימח שמם וזכר כל פסוקי הפא־נונין שלהם. כל כזבי קברותיהם ושלשלת־יוחסיהם, – עדיין יהיו הרפסודאים של קלאמסי זכורים לטוב; בספר דברי־ימיה יהיו הם האֲצילים, שאַצילי־ידיהם חזקים, ודעתם תקיפה כאגרופם. וחס־ושלום שיאמרו עליהם, שהיו מנוולים.

אמר גאדן:

– אני פּוצה פה ומצפצף על־כך!

ואלו מלך קאלאבריה פלט רקיקה וקרא:

– אם מצפצף אתה, אינך אלא מזוהם! הדין עם ברוניון זה. אילו ידעתי שכך ידוּבּר בי, הייתי גם אני מצטער הרבה. ובהֵן צלבי, שלא יוגד עלינו כך. הכבוד אינו קניינם הפרטי של גבירים. ועוד יראו ויווכחו! אין איש מהם, אפילו הוא שר או קצין, מגיע לקרסולינו.

אמר גאדן:

– מה יש כאן להתבייש? וכי הללו יש להם בושה? וכי יש בעולם זוללים־וסובאים גדולים יותר מאלה הנסיכים והדוכסים, קוֹנדֶה, סואסון ונוור שלנו, והשמן לבית אָפֶּרנוֹן,115 שלאחר שכבר מילאו כּרסם וגרגרתם עד אפס מקום, עודם מתפטמים, חזירי־בר שכמותם, במיליונים עד כדי להתבּקע, ובמוֹת המלך, יעטו אל טמיונו ויחמסוהו? זה הודם וזה כבודם! אכן, שוטים גמורים נהיה, אם לא נעשה גם אנו כמותם!

מלך קאלאבּריה הפטיר פסוק של קללה:

– כולם כאחד מנוולים! יבוא יום, והנרי שלנו יקום מקברו, כדי שיקיאו את בּלעם מגרונם, או שנצלם במו ידינו צלי־שפוד, ויהא זהבם שפודם. אם האצילים הגבירים נוהגים כחזירים, ימח שמם, סופם שנוחרים אותם; אנו – חלילה לנו לחקותם בחזירותם. שאנו המופת והדוגמא. איש רפסודאי יש לו בצפרנו רגשי־כבוד יותר משיש להם, למרומי־הארץ, בכרסם.

– ובכן, המלך, אתה הולך?

– אני הולך; וגם הלז, גם “הבטלן” ילך.

– לא, לעזאזל!

– הלוך תלך, אני אומר לך, שאם לא כן, – רואה אתה נהר זה: כהרף־עין אני מציע לך משכב בתחתיתו! הייא, חבריא, נרימה פעמינו; ואתם, בתולתא־קדישתא, אתם, בני כּרכּשתּא, פּנו דרך, אני הולך!

והיה מלך קאלאבריה בוקע את הקהל בּאָרבות־ידיו ודוחף והולך. ואנו הולכים אחריו כדגי־רקק שהולכים אחרי הלוויתן. מכאן ואילך נזדמנו לנו אנשים שתויים ומבוסמים עד בלתי יכולת להתנצח עמהם בדברים. וכל דבר יפה בעתו: פתחנו ברמיזא וסיימנו בכורמיזא. כל עיקר שקידתנו היתה להושיבם על הארץ בשופי ונחת, בלי ריסוק־אברים למעלה מן המידה: השיכורים צאן קדשים הם!

לסוף הגענו עד שער מחסנו של האדון פייר פוּלאר. שפעת חמסנים רחשו בין כתלי ביתו כמִרחַש כּנים בצמר. אלה גררו ארגזים וצרורות; ואלה נתקשטו בסמרטוטין גנובים; והיו שם לצים שנתבדחו והיו משליכים פּכּים וסירים מחלונות הדיוטה העליונה. אל החצר גולגלו חביות. ראיתי אחד, ששתה בהצמדת פיו אל פּי־החבית, עד שצנח, בפישוט־ידים ורגליים, והסילון האדום ניתז עליו. והיה היין נשפך שלוליות שלוליות, ותינוקות מלקלקים אותן. ולהגדיל אורה ולהאדיר, ערמו רהיטים לערימה בחצר והעלום באש. מירכתי המרתפים עלה קול הלמות של מקבות, שקרקרו בהן קרקרותיהן של חביות וחביונות, וקול צווחה וקול צריחה, וקול שיעול ניחר שימשו בערב־רב: הבית נאַק מתחת לאדמה, כביכול עדר של גורי חזירים נשתכן בבטנו. וזעיר שם, זעיר שם כבר היו לשונות של אש משתרבבות מן האשנבים ולוחכות את המעזיבה.

פרצנו לחצר. איש לא נתן דעתו עלינו, שהיה כל אחד שטוּף בשלו. אמרתי:

– הך, בארדֶה!

הכה בארדה בתופו ופירסם ברבים את יפוי־הכח שניתן לי מטעם העיר; נשאתי גם אני את קולי אחריו והייתי משדל את החמסנים שיסתלקו. לשמע רמרומו של התוף נתקבצו הללו ונצטופפו, כסיעה זו של זבובים, כשאתה מקשקש עליהם בדוד. אך כיון שנשתתקנו, מיד נתחדש געשם באכזריות־חימה, וכולם כאחד פרצו עלינו פרץ גדול בשריקה ונהיקה ורגימת־אבנים. ביקשתי להרוס אל שערי המרתף; אך מן החלונות שבעליית־הגג היו הבריונים זורקים עלינו רעפים ומרישים. אף־על־פי־כן הכּינו אחור את האספסוף ונכנסנו. כאן קיפח גאדן עוד שתי אצבעות מאצבעות ידו, ומלך קאלאבריה יצא ועינו השמאלית שמוטה. ואני, שהדפתי את הדלת הנסגרת, נצבט בוהן־ידי בציריה, ונמשלתי לשועל שנלכד בפח. אל אלוהי הרוחות! כמעט נתעלפתי כאשה ופלטתי כל מה שהיה בתוך מעי.

למזלי, ראיתי חביוֹנת פתוּחה (היה זה יי"ש משוּפרא־דשוּפרא!), מיד שכשבתי את קרָבַי והטבלתי את אגודלי; וחייכם וחיי ראשי, שלאחר מכּן ניטל ממני כל חשק להתעלף. אדרבא, אני גופי נתגעשתי פרא. הפלפל עלה באפי!

מכאן ואילך מתכתשים היינו בגֶרם־המעלות. הגיעה השעה לשים קץ לדבר, לפי ששדים נַגָחים אלה הטיחו בפנינו את אש רוביהם, ומקּירוּב מרובה כל־כך, ששפמותיו של סוסוּאה נתהבהבו. גאדן כּיבה את האש בכפות ידיו המיובלות.

גרם מזלנו, והללו, כיון ששתוּיים היו, היתה המטרה נכפלת בעיניהם, שאילולי כן, לא היה איש מאתנו זוכה לצאת משם חי. הוכרחנו לשוב ולעלות במדרגות ולהיסוג אחור (אך משנתבצרנו בפתח, ראיתי, היאך אש־השריפה מתגנבת משני אגפי הבית ופושטת פנימה, אל הירכתיים, אשר שם המרתף) – פקדתי לגדור את הפתח בגל של אבנים וגרוּטאות, שהגיעו עד מתנינו; וכדי שלא יעיז איש לעבור, שירבבנו מעל לאותה סוללה את רמחינו וכִדוּמֵינו, עד שנמשלה לגבו הסָמָר של חזיר־הבר שנצנף צנפה.

קראתי בקול:

– ארכיליסטים! חביבה עליכם האש? ובכן, הרי לכם, ויבוּשם לכם!

רובם ככולם לא עמדו על גודל הסכנה אלא באיחור־זמן, מחמת השכּרוּת שנשתכרו בירכתי המרתפים. אך משנתרעשו הכתלים מאש־השלהבת ונתפצחו הקורות בין מלתעותיה, היתה מהוּמה גדולה בירכתי המרתף, ונחשול של ארחי־פרחי, שאחדים מהם היו אחוזי־אש, פרץ החוצה, כיין תוסס שהתיז את מגופת החבית. הם נתנפצו אל חומתנו; ואותם שדחָקום מאחור היו כמין פקק, שסתם את הפתח. אחריהם, בירכתי המאוּרה, נשמע קול שאגת האש וקול צווחת הנצְלים בה. הרי תבינו מדעתכם, ששיר־השירים הזה לא השׂבּיע את נפשנו שמחות! אין זה תענוג מרוּבה לשמוע קול בשר נטרף, המתענה ומצעק מכאב. ואילמלי הייתי סתם־הדיוט, פלוני־אלמוני, ברוּניון של כל ימות השנה, כי עתה אמרתי:

– הבה נצילם!

אך אדם כיון שהוא מנהיג, שוב אינו זכאי להיות בעל לב מרגיש ואוזניים קשובות. טביעת־עין ושיקול־דעת! לראות ולרצות ולעשות בלא חולשת־הדעת את המעשה הנכון שהזמן גרמוֹ. להציל את הליסטים הללו – משמע: להחריב את העיר; כי אילו יצאו החוצה, היו רואים שהם הרבים, ואנו, שומריהם, המעט; ואף על פי שלכל הדעות היו כשרים לתלייה, מכל מקום לא היו עומדים באפס־יד ומניחים שנתלם על עץ. הצרעות יושבות בקנן – ושם מקומן!

אותה שעה ראיתי, היאך קרבו שתי כנפות־האש והשיקו מעל לבניין האמצעי בקול רציצה ונפיצה, ונוצות־עשנן נתמרטו ונפרצו לכל רוח…

אך פתאום־לפתע, בשעה זו ממש, רואה אני בשורות הראשונות, שנדחקו עד אפס מקום בבית־הבליעה של גרם־המעלות, כולם צמודים ודבוקים, בלי יכולת להניד אבר, חוץ מעפעף, עין ופה המילל בלי הפסק – את ידידי הוותיק אלואה, המכוּנה גאמבּי,116 בחור לא רע, אך בטלן גמור, ושתיין מופלג (והיאך זה, אב־הרחמים, נקלע לקן־צרעות זה?), שהיה גוֹעה בבכייה ובצחוק, נפשו מטולטלת עליו, וכל עצמו מטוּמטם גמור. כך יאה לו, לבן־בליעל זה, לבטלן זה! ואף־על־פי־כן, היאך אפשר שאניחנו להיצלות צלי־אש סתם־ככה… בילדותנו שיחקנו יחדיו, ובבית־היראה של מרטין הקדוש קבלנו יחד אות־ברית־קודש: אחים אנו לסעודה הקדושה הראשונה…

אני מפריד בין הרמָחים, קופץ ועובר את הסוללה, פוסע על הראשים המשתוללים (הם נשכו!) ומעל לבצק האנושי הזה, המעלה עשן, מגיע עד גאמבּי שלי ותופשו בערפו. אחזתי בו והייתי דן דין ביני לבין עצמי: “אל אלוהי הרוחות והשדים! היאך לחַלצו עכשיו מן הפח? אין ברירה אלא לקצצו, כדי להציל, על־כל־פּנים, חתיכה אחת ממנו…” אך נתרחש הנס (כמעט ואמרתי, כי יש אלוהים לשכּוֹרים, אף על פי שלא כולם זכו שישמור להם חסדו), וכשעמד גאמבי שלי בשולי אחת המדרגות ומט לנפול לאחוריו, היו המעפילים־ועולים טוענים אותו על כתפיהם, ושוב לא היו רגליו נוגעות באדמה, אלא כל עצמו תלוי באוויר, כחרצן זה שמעוך בין האצבעות. בבעיטות־רגליים הדפתי ימינה ושמאלה את הכתפיים שלחצו את ירכיו, וכך הצלחתי, אומנם לא בלי יגיעה, להוציא מלוע ההמון את החרצן הזה, עד שנשתלף לחלוטין. כיוונתי את השעה! כנחשול שבים עלתה גאות־האש בחללו של גרם־המעלות, משל היתה זו אח מבוערת. שמעתי קול צלייתן של בריות בתוך התנור, ובכפיפת־קומה, בפסיעות גסות, בלי השגחה, מי ומה הוא מדרס סוליותי, הלכתי הלוך וגרור את גאמבי בשערותיו הדהוּנות.

יצאנו מתוך הלוע, נתרחקנו ממנו והנחנו לאש שתשלים את מלאכתה. וכדי לשכך את רגשת־לבנו, קפחנו את שוקיו של גאמבי, בהמה גסה זו, שאפילו סמוך לפגירתו, אחז בידו ואימץ אל לבו שתי קערות מזוגגות וצלחת מצויצת, שהאלוהים שבשמיים הוא היודע היכן נתבזזו!.. וגאמבי, שנתפוגג בינתיים והיה גועה בבכייה, השליך את קערותיו והיה הולך ומהלך, שוהה פעם בפעם, מטיל מיים כמזרקה זו וקורא בקול:

– אי אפשי בכל הגניבה שגנבתי!

עם שחר בא הקטיגור, מר גיליום קורטיניון, בלווית רובּינה, שהיה מכה לפניו בתוף. שלושים תופשי־נשק סביב לו וגוּנדה של כפריים. בהמשך היום באו גם אחרים, ששיגרה אלינו מועצת־העיר, ולמחר – עוד תוספות, שנשלחו על ידי דוכסנו רב־החסד. משמשו הללו את תל־האפר, ערכו את רשימת ההזיקות, עשו חשבון, הוסיפו לכך דמי צידה ויציאות־הדרך וחזרו כלעומת שבאו.


וְהַמּוּסָר־הַשְׂכֵּל מִכָּל הַסִּפּוּר הַנַּ"ל:

“אִם תִּגְאַל אֶת עַצְמְךָ, גַּם הַמֶּלֶךְ יִגְאַל!”


 

פרק אחד־עשר: הדוכס שהיה לצחוק    🔗

סוף ספּטמבר

חזר השלום אל כנו, הוּצן אפר השריפה ולא דיבר עוד איש על אודות המגיפה. אלא שמתחילה היתה העיר כמושפלת. כביכול, היו האוכלוסין מעלים־גירה את פחדם ומפסיעים על האדמה כמגששים; עדיין לא היו מובטחים כי אכן עָליה הם שרויים, ולא ד' אמות בתוכה. על־פי־הרוב היו יושבים בסתר או חומקים־עוברים בצדי רחובות לאורך קירות הבתים, אוזניהם סרוחות, וזנבם נתון להם בין ירכותיהם. אכן! לא היה להם במה להתגדל ולהתנשא, והיו הבריות נכלמים להסתכל איש בפני רעהו; לא היה זה תענוג מרובה לאנ"ש להביט באספקלריה ולראות את בבואת עצמם: שכבר זכו, ברוך־השם, לראות היטב איש את דמותו ואיש את צלמו ולדעתם על בוּרים; הטבע האנושי נתגלה לראווה כמות שהוא, בלא כחל ובלא סרק: אין זו תאווה לעיניים! וגדלה בושת־הפנים, ורבו החשדנים. וגם אני עבדכם לא שבעתי נחת הרבה מעצמי: מעשה הטֶבח וריח־הצלי היו מרדפים את נפשי; וכנגד כולם – זכרון מעשה הנבלה והרשעות, שראיתיו בקלסתר־פניהם של מיודעי. הללו ידעו את הסוד, ובסתר־לבם ביקשו את רעתי. ואני בנתי לרוחם; והיה הדבר מציקני שבעתיים; בחפץ־לב הייתי אומר להם, אילו יכולתי: “אחי ורעי, סלחו לי. לא ראיתי כלום…” ושמש כבדה של ירח ספטמבר היתה מעיקה על העיר היגעה. חַרבונים ועִלפונים של שלהי־קיץ…

נסע ידידנו ראקן, ועמו לווייה נאמנה, לנוור, אשר שם היו המלך והדוכס מריבים זה עם זה, למי הזכות לשפטו, והיה משלה נפשו בתקווה, כי בכוח המחלוקת הזאת יזכה להחלץ מבין צפרניהם. ואשר לי, – הרי אדונינו שרי־הגלילָה הואילו ברוב טוּבם להתעלם מעוונותי. נמצא, שבהצילי את קלאמסי, עברתי שתיים או שלוש עבירות חמורות, שעל פי דין קונסין את בעליהן, על כל פנים, גלות לארץ־גזירה. אך כיון שלעצמו של דבר לא הייתי בא לכלל העבירות הנ"ל, אילמלא האדונים הללו, שברחו ולא עמדו על משמרתם למשול בנו, – לפיכך לא נתעקשנו הרבה בעניין הזה, לא הם ולא אני. אין דרכי לפשוט צווארי לפני הדיינים: שאפילו אתה מרגיש עצמך מנוּער מכל פשע לחלוטין – אין בטחון בלבך! תקעת אצבע קטנה לתוך מכונת־שטנים זו, שלום עליך, היד! קצץ, קצץ את הטלף לאלתר, שאם לא כן, כל הבהמה כולה מתמכמכת בין הגלגלים…

הנה כי כן, באנו על המוסכם, בלי אומר ודברים, שידי לא עשו כלום, ועיניהם לא ראו כלום, ומה שנעשה הלילה הזה בהנהגתי – הם שעשוהו. אך אפילו שקדת שקידה יתירה, אי אתה מוחה במחי־יד אחד מעשים שהיו. על־כורחך אתה נזכר, ולא ניחא לך. כל העיניים העידו על כך: אנשים נתייראו מפני; ואף אני גופי נתיראתי מעצמי, מעלילות־הגבורה שלי, מקולא ברוניון זה, האחר, האווילי, שנתגלה אתמול. ימח שמו של אטילה זה, יוליוס קיסר זה, שמשון־הגבור הזה! מילא, גיבורים־לשתות־יין – אדרבא ואדרבא! ואלו גיבורים־לשפוך־דמים? לא ולא! לא לכך נוצרתי! הקיצור: נכלמנו, נדכינו, עיפנו מאד; דווה לבנו, ומעינו המו.

בשצף גדול חזרנו איש אל עבודתו לשקוד עליה. העבודה משולה לספוג, שסופגת כלימות ויסורים. העבודה מחדשת את עור־הבשר ואת דם־הנפש. והמלאכה מרובה היתה: בכל פינה שאתה פונה – תל של חרבות! אך כנגד כולם עזרתנו האדמה, אם כל חי. מעולם לא נתברכנו בשפע כזה של פרי־תבואה ופרי־עץ; ואחרון אחרון נחמד ונעים, גולת הכותרת, – בציר־הכרמים! כביכול, נתכוונה אם רחמנית זו לגמול לבניה בדם־ענבים את נחלי הדמים אשר רוותה. וסוף־סוף, למה לא? אין שום דבר הולך לאיבוד, אסור שיילך לאיבוד! אילו היה הדם הולך לאיבוד, אנה היה בא? המיים יורדים מן השמיים ושבים ועולים; ולמה לא יהא גם היין, ממש כך, רץ רצוא ושוב בין האדמה ורַהֲטֵי־דמנו. אחת היא הלחלוחית! הנני גפן שורקה, או שהייתיה, או שהנני עתיד להיותה. וטוב לי ונעים לי לחשוב כך; ואני רוצה להיותה, והריני מוותר על כל השארת־הנפש, זולת שאזכה להיות כרם או פרדס, ואהיה חש ומרגיש, היאך תופח בשרי ומסתבּל בענבים נאות, עגולות, מלאות, של אשכול שחור ומפוקס, וזַגָן מתמתח בשמש־הקיץ, עד שהן נסטָפות, או (מוטב) נאכלות. על־כל־פנים, היה מיץ הענבים נִבְרָץ ונִגְדָש, ומכל נקביה וחלוליה של האדמה היה הדם שותת והולך. הגיעו הדברים לידי כך, שלא היו חביות מספיקות; ומאין כלים שיפים לכך, היו הבריות מניחים את הענבים בגיגיות, אם של יין ואם של כּבסים, ולא דרכון כלל! ולא סוף דבר כך, אלא שהיה מעשה של תימה בזקן אחד מאנשי אנדרייס, הוא אבא קולמאר, שכיון שראה, כי רב ממנו השפע, יצא ומכר את ענבי כרמו בשלושים סוּ החבית, על מנת שתהא הבצירה על חשבון הקונה. הנקל לשער את גודל המַרְגֵשָה שנרגשנו, אנו אשר לא נוכל לראות במנוחת־נפש, היאך נשפכים לבטלה דמיו החמים של אלוהינו הטוב והמיטיב! במקום לשפכו החוצה – מוטב לשפכו פנימה! ממש חרפנו נפשנו, – שבעלי־נפש אנו! אלא שהיתה זו יגיעה של הרקולס, ולא פעם אחד בלבד לא רגלי אנתיאוס אלא רגלי הרקולס נגעו באדמה.117 – על־כל־פנים, בשכר זה זכינו, לבסוף, שיהיו הרהורינו מתהפכים ככרום; הצהילו הפנים, ועורן קרן.

ואף־על־פי־כן עדיין נשתייר שיור כלשהו בתחתית הכוס, מעין שמרים, וכמין טעם של טינה; עדיין היו הבריות משתמטים זה מזה; חושדים זה בזה. אומנם, רוחנו קמה וחיתה מעט (בפיק־ברכיים); אך לא העז איש ליקרב אל רעהו; והיה כל אחד שותה לבדו, ומתבדח ומצחק לבדו: ועל ידי כך הגוף לוקה. והיו הדברים מתמשכים ככה לאורך ימים, ולא ידע איש, היאך לצאת מן המיצר. אלא שאין לך תחבלן גדול יותר מן המקרה; שתמיד יש עמו עצה ותושיה, העצה האחת והנכונה לקרב רחוקים ולדבק לב איש ברעהו: לאחדם בשנאת זולתם! אמת, האהבה גם היא מקרבת; אך מיהו העושה את הרבים יד אחת ולב אחד? הווי אומר: האויב. והאויב – הלא הוא אדוננו.

והיה מעשה בסתיו הזה, שנכנסה רוח שטות בדוכס קארל118 וגזר על מחולות־המחניים, והפריז על המידה! שאול ותופת! ומיד אפילו פודגרוס, פיסח וקיטע – פיסות־רגליהם נידגדגו. וכנוהג שבעולם, הנסיבה למחלוקת היה כר־הדשא של הנסיך. פרשה סתומה היא, מבוי של חושך. כר־דשא נאה זה, המשתרע לרגלי ההר קרוק־פֶּנסון119 עם שערי העיר, ובשוליו יעטרנו הבוורון המתעקל, כמין חרמש, שהוטל, כביכול, כלאחר־יד, – למעלה משלוש־מאות שנה אוחזין בו שני לועות: לועו הרחב של האדון לבית נוור, ולוענו שלנו, שאפשר ואינו רחב כשלו, אך כיון שנעצנו שינינו בטרף, שוב אי אתה יכול להוציאו. ואין שום פרץ ואין שום צווחה ולא שום טרוניא בין הצדדים; הפנים מסבירות; השפתיים שפתי רצון וחסד, ואלה ואלה בפיהם ממתיקים: “ידידי… אהובי… כבוד־מעלתו…” אלא שכל אחד עומד על שלו ומסרב לוותר אפילו כקוצו של יוד. האמת היא, שבכל הפּלילים שבאנו בהם, לא זכינו. בתי־הדינין, הערכאות, הסנהדריות – כולם כאחד פסקו בזה אחר זה, כי כר־הדשא שלנו אינו שלנו. בידוע הוא, שהמשפט הוא מלאכת־מחשבת של בקיאים בהטייה בעבור בצע, השָׂמים שחור ללבן ולבן לשחור. אלא שהדבר לא הפריענו הרבה. אל תסתכל בפסקי־דינים אלא במה שיש לך. אם שחורה פרתך, ואם צחורה, – שמור את הפרה, ידידי! ואנו שמרנוה, וכר־הדשא נתקיים בידינו. וכי יש לך דבר נוח מזה! הגיעו בנפשכם: הלא הוא האחו היחידי בקלאמסי שאינו שייך לאיש מאתנו. ומהיותו רשות־היחיד של הדוכס, הרי הוא רשות־הרבים של כולנו. ממילא אין אנו חוששים כלל להשחיתו. ועֵדינו במרומים, כי בלבב שלם עברנו על בל־תשחית. כל מעשה שאין אדם יכול לעשותו בביתו – הוא עושה בו: והיו הבריות עובדים שם, מצחצחים צחצוחים, מנפצים מזרונים, חובטים שטיחים ישנים, שופכים איש את שופכיו, עושים מזמוטים, מטיילים טיולים, רועים עזים, רוקדים לקול נבל, מאמנים ידיהם מי בקנה־רובה ומי בתוף; ובלילות מתעלסים באהבים על גבי הדשא, המנומר בפיסות־נייר, ליד בוורון הרשרשני, שאין שום דבר מתמיהו (שכבר נתנסה במראות!).

כל זמן שהדוכס לואי היה חי, היה הכל הולך למישרים: לפי שהיה משים עצמו מביט ואינו רואה. השכיל האיש לרפּות את המושכות שבידיו, כדי לנהוג בסוסיו כחפצו. וכי מה היה נפסד, שאנו משלים נפשנו בסברא, כי אכן בני־חורין אנו ודעתנים, כביכול, מאחר שלעצמו של דבר הוא בעל־הבית? לא כן בנו, – שרברבן הוא, ולא הֱיותו עיקר לו אלא הֵרָאותו (ואין תימה: לפי שכל עצמו אין ואפס), ובטרם יפצה מי את פיו ויקרא “קוקוריקו”, – ידו משתלחת אל המאכלת. והרי כך טבעו של איש צרפתי, שהוא מנעים זמירות ומהתל באדוניו. שאם אינו יכול להתל בהם, הוא מורד בהם: אין לב ונותנו לציית למי שמתעקש שינהגו בו בכובד־ראש בכל עת תמיד. אין אנו אוהבים באמת אלא את אשר נוכל לשימו לצחוק. שהצחוק משווה כל נפש. בא קָק חיוור זה ומבקש לגזור עלינו, שלא נצחק, שלא נרקד, שלא נבוסס את הדשא באחו של הנסיך ולא נשחיתו, חלילה. מצא לו שעה כשרה לכך! לאחר כל הצוקות והמצוקות שבאו עלינו, בחכמה היה עושה אילו הקיל מעלינו את עול המים והארנוניות!.. אלא שהוכחנו לו, כי אנשי־קלאמסי לא קורצו מעצי־המערכה, שאתה מבקעם על נקלה, אלא מן האלונים החסונים, שאך בקושי נתקע בהם הגרזן, וכיון שנתקע, אי אתה חולצו אלא ביגיעה רבה שבעתיים. ולא הוצרכנו כלל לזרז איש את רעהו: ההסכמה היתה שלימה. היתכן?! ליטול מאתנו את כר־דשאנו?! להוציא מידינו את המתנה שניתנה לנו, – או שנטלנו לעצמנו (אין הפרש: נכס שקנית במשיכה, והוא חזקה בידיך שלוש מאות שנה, הריהו צאן ברזל, קניינך הפרטי, המקודש שבעתיים), נכס שהיה יקר לנו כפל־כפליים משום שלא היה שלנו ועשינוהו שלנו, שעל־שעל, יום־יום, בקיחה, קמעא־קמעא ובהתמדה, הנכס היחידי, שלא עלה לנו בלא־כלום, אלא ביגיעת הקיחה בלבד?! הרי זה עשוי, באמת, ליטול מן האדם כל חשק של קיחה ומשיכה! שאם כן, אין כל טעם לחיים מעיקרם! אילו ויתרנו, ח"ו, היו מתינו קמים מקבריהם! כבוד העיר עשאנו אגודה אחת.

בערבו של אותו יום, שבו הכריז מתופף־העיר והודיע לנו באבלות (כמי שמוביל קנוסי־מיתה אל עצי־התלייה שבסאמבר) את הגזירה הקשה והרת־הפורעניות, נתקבצו כל אנשי־הצורה, ראשי אגודות־האומנים ואגודות־האחים ונושאי־הדגל, והיו מסתופפים בצל שער־המרכולת. גם אני הייתי שם; והשכל מחייב, שבאתי מטעם הפטרונית שלי, אשת יהויכין,120 היא סבתא חנה הקדושה. הכל הודו, כי עת לעשות, ולא נחלקו הדעות אלא על דרך־הפעולה בלבד. גאניו, בשם אלואי הקדוש,121 וקאלאמבר, בשם ניקולא הקדוש,122 עוררו למעשים של ממש לאלתר: לשרוף את השערים, לפרוץ את הגדרות, לרוצץ גולגלותיהם של שוטרים, להפשיט את האחו ולגלחו חלקלקות, עירום־וערייה. ואלו הנחתום פלורימון, בשם הונורה הקדוש,123 והגנן מאקלו, בשם פיאַקר הקדוש,124 שהיו נוחים לבריות כקדושיהם, הטיפו לאריכות־אפיים וטענו בישוב־הדעת, כי מן הדין הוא להסתפק במלחמה שבכתב: ביהי־רצון בעלמא ותחינות ועתירות לפני הדוכסית (בצירוף תקרובת שלא־בחינם, מברכת טנאנו ומשארתנו). למזלנו, היינו שלושה אנשים, אני וז’אן בּוֹבֶּן, בשם קריספין הקדוש,125 ואֶמוֹן פּואָפוּ, בשם וינצנט הקדוש,126 שלא נתכוונו כל עיקר לתת לקח לדוכס, לא ללקק מאחור ולא לרקק מפנים. מידה טובה In medio stat.127 הגאלי האמיתי, כשהוא מבקש לשטות בבריות, הריהו משכיל לעשות כן בשופי ונחת, סמוך לחוטמם, אך בלי לסטור עליו, – והעיקר: בלי להסתכן בכך. לא סגי בנקמה בלבד. מן הראוי גם להתבדח מעט. ובכן, זאת יגענו ומצאנו… אך למה אקדים את המאוחר ואבוא לגלות את סוד הפלפלא־חריפתא, שפילפלתי באותו מחזה, קודם שהוא גופו הוצג לראווה? חס ושלום! שיש בכך כדי להפיג את התבלין. דייני שאני אומר מקצת שבחנו בפנינו ומספר, כי שבועיים ימים ידעה כל העיר כולה את סודנו הגדול, והיה כמוס עמה. ואף־על־פי שאני הוא בעל־העצה (והריני מתגאה בכך), מכל מקום הוסיף כל אחד ואחד נופך משלו לנוי, פלוני נתן נזם באף, אלמוני הוסיף אבזם לכאן וגימונית לכאן; לסוף היה ילד־שעשועי מקושט כבובה; אבות היו לו, ב"ה, די והותר! יום־יום, בחשאי ובזהירות, היו הפרנסים וראש־העיר דורשים בשלומו של אותו ינוקא. ובלילות היה האדון דילאבו מליט פניו בגלימתו ובא לדון עמנו באותו עניין ומלמדנו, כיצד לקיים מצוה הבאה בעבירה, ובארשת־נצחון היה מוציא מתוך כיסיו איזה פסוק מפולפל בשפת רומי, שעם שהוא מפליג בשבח הדוכס וסוּרנו למשמעתו, אתה שומע ממנו גם היפוכם של דברים.

לסוף בא היום הגדול. עמדנו בככר מארטין הקדוש, כל קהל האומנים ושמשיהם, מגולחים למשעי, מצוחצחים, ערוכים מישרים איש על דגלו, והיינו ממתינים עד שיבואו פרנסי־העיר. בדיוק בשעה העשירית צלצלו הפעמונים. מיד נפתחו לרווחה שני השערים שמשני עברי הככר: שער בית־המועצה ושער מארטין הקדוש; ובמעלות־החוץ, זעיר שם זעיר שם (כבעת התהלוכה של צלמי־האורלוגין), נראו האיצטלאות הלבנות של הכמרים – מזה, והאיצטלאות הצהובות והירוקות, כפרי עץ החבוש, של הפרנסים – מזה. כיון שנזדמנו אלו עם אלו, שיגרו זה־לזה קידות והשתחוויות מעל לראשינו. מיד ירדו אל הככר: הללו – שמשי בית־היראה לפניהם, חמוצי־בגדים וחכלילי־אף, והללו – שמשי בית־הדין לפניהם, שבגדי־השרת הדוקים עליהם, השרשראות שבצווארותיהם מקרקשות, וחרבותיהם הארוכות מרצדות על גבי אבני־המרצפת. אנו, שנערכנו בשולי הככר, בצדי הבתים, עגלנו כמין עיגול סביב; ואנשי הרשות, שעמדו בתווך, היו טבורו. כולם כאחד באו, איש לא נחשל: כל מחרחרי־דין, כל סופרי־הדיינים, והנוטריון בצל דגלו של איבו הקדוש,128 נאמן־ביתו של אבינו שבשמיים, וכן הרוקחים, בעלי־המופתים ורופאי־החולים, הבקיאים במי־רגליים (איש־איש ויינו שלו) וחכמי החוקן, Sub invocatione129 של קוסמוס הקדוש,130 המשובב בני־מעיהם של יושבי גן־עדן – הקיפו להם, לראש־העיר ולאפיסקופוס הזקן, כמין משמרת־קודש של בעלי־קסת ובעלי־חוקן. מנכבדי העיר לא נעדר, לכאורה, אלא אחד בלבד; דהיינו הקטיגור, שהוא נציבו של הדוכס, אבל גם חתנו של אחד הפרנסים, איש־קלאמסי מהוגן ובעל־נכסים בעירנו, שכיון שנתבשר על המעשה העתיד להיעשות, וכל עיקר יראתו מטבע ברייתו לעמוד לימינו של אחד הצדדים, – נתחכם ונסתלק בעוד מועד.

שעה מסוימת היינו חומרים ורוגשים תחתינו, כגיגית זו שתוסס בה התירוש. איזו המולה של חדווה! קול דיבור, וקול צחוק, כינורות נערכים, כלבים נובחים. והאנשים היו עומדים ומצפּים… למי, איפוא? אוֹרך־רוח! כאן הקוץ שבאליה… הנה היא מתרגשת ובאה! עדיין לא זכו הבריות לראותה, וכבר המולה של קולות פורצה לפניה ומבשרת את בואה; וכל הצווארות פונים בבת־אחת, כשבשבות ברוח. מכותפת על כתפיהם של שמונה בחורים חסונים, מטולטלת מעל ראשי ההמון, זעה מרחוב־המרכולת ובאה אל הככר תבנית של עץ בדמות חדודית: שלושה שולחנות, שונים זה מזה בגודלם, ערוכים זה על גבי זה, מכורבלים בזהורים, וכרעיהם מצויָצות ומשונצות; וברומם, בצלה של חופה, שעטרה־של־נוצות עוטרתה ואשד של סרטי צבעונין שוטף־יורד ממנה, – אנדרטה מכוסה צעיף. איש לא נשתומם כלל: לפי שכולם ידעו את הסוד. וכולם כאחד כיבדוה בגילוי־הראש, כדת וכדין; ורק אנו, הלצים הוותיקים, כבשנו פינו בכפינו וצחקנו.

משהוסע המוכני והוקרב אל הככר, אל עצם טבורו, עד שנתמצע בין ראש העיר מזה וכומר־העדה מזה, ניזוזו אנשי האגודות, ובראשם כלי־הזמר, ולאחר שהקיפו הקפה שלימה מסביב לצירם שאינו נע, צללו בסימטה העוברת על פני שערי בית־היראה ויורדת אל שערי בוורון.

ראשון הפסיע, כדת וכדין, ניקולא הקדוש. מלך קאלאבריה, עוטה בגדי־כהונה, וחמה של זהב רקומה לו על גבו, בדמות חיפושית, אחז בידיו השזופות והמסוקסות את נס הקדוש הממונה על המיים, בדמות סירה המכופפת משני צדיה, ובה ניקולא העומד ומברך במטה־קודשו שלושה תינוקות, שיושבים בתוך גיגית. נתלוו לו ארבעה ספנים זקנים, ובידיהם ארבעה נרות צהובים, שמנים כקֶדֶל של חזירים וקשים כמקל, על כל צרה שלא תבוא. וקאלאבּר דנן זיעם את עפעפיו, הגביה אל הקדוש את עינו האחת, והיה מפסיע בפישוק־רגליים ובשרבוב כל הכבודה אשר לבטנו.

אחריו הלכו חברת ידידי ספל־הבדיל, בני אלואי הקדוש, סכינרים, מסגרים, עגלָנים ונפחים, ובראשם גאניו, שבידו בעלת־המום, כפולת־האצבעות, נשא ברמה, כבמלקחיים, צלב שקורנס וסדן מגולפים לו בנצבו. והאבובים ניגנו את הזמר: “מלך דאגובֶּרט,131 הֶאָח! / מכנסיו היום הָפַך”.

אחריהם הלגו הכורמים והחבתנים ושרו הלל לגפן ולוינצנט הקדוש, שהיה שוכן כבוד בראש המוט, באחת ידו אחז בקנקן ואחת מחזקת האשכול. אנו, הנגרים וחרשי־העצים, יוסף הקדוש וחנה הקדושה, החתן וחמותו, שתיינים מפולגים, הלכנו בעקבי פטרונם של בתי־היין במצמוץ־שפתיים וקריצת־עין אל קנקן היין. ואנשי־חסותו של הונורה הקדוש, השמנים והמקומחים, נשאו בִצְלָצַל, כמין שלל־גיבורים של רומי, ככר־לחם מעוטרת בזר צהבוני. ואחרי הלבנים – השחורים: הסנדלרים המזופפים, שהיו מרקדים לפני קריספינוס הקדוש וצולפים אותו ברצועת השַכָּפים שבידיהם. ואחרון אחרון חביב, לקינוח־הסעודה פיאַקר הקדוש, כולו ציצים ופרחים. גננים וגננות, שעטרו מקלעות שושנים למגבעותיהם, מעדריהם ומגרפותיהם, נשאו על גבי אלונקה קרנפולים ופרחי ארגמן. ברוח הסתיו ריפרפה לה יריעת דגלם, העשויה משי אדום, ועליה דמות פיאקר, העומד יחף־רגליים, שולי גלימתו מופשלים לו כדי חשיפת השת, וכַפתו הגמלונית נועצת בקרקע חודו של אֵת.

לבסוף זעה־נעה התבנית המצועפת. עלמות בכלי־לובן, שטפפו בראש התהלוכה, היו מיללות דברי־זמר. ראש־העיר ושלושה פרנסים היו מהלכים מזה ומזה, ובידיהם ציציות עבות, שנשתלשלו וירדו משולי האפריון. על סביביהם איבו הקדוש וקוֹסמוס הקדוש נוסעים בסך. ואחריהם שומר־הסף מפסיע והולך, בהבלטת הזפק, מעשה תרנגול רברבני, וכומר־הקהילה, ששני פרחי־כהונה מימינו ומשמאלו, אחד ארוך כיום שאין בו לחם, והשני – עגול ורדוד כלחם שאין בו שמרים, היה פוסע עשר פסיעות ועומד לשיר פסוקי תחנון בקולו העב והנמוך, אלא שלא נתיגע כל עיקר, שהיה מניח לזולתו לומר שירה, והוא גופו נסתפק בריחוש שפתיים בלבד, ובכפיו, השלובות לו על כרשו, היה מנמנם תוך כדי הילוך. ואחריהם המון־העם גולשים והולכים, כגוש של עיסה מעובה ונמרשת, כזרם דשן, ואנו להם הסכר.

יצאנו מתחומה של עיר. הישרנו פנינו אל האחו. הרוח חמסה עליהם של עצי דולב. על פני הדרך היה גדוד־פרשיהם דוהר בחמה. והנהר העצלני נשא את קשקשי הזהב של שריונם. ליד השער עמדו שלושה סרדיוטות וקצינה החדש של הטירה ונתעקשו, כביכול, לגדור הדרך בעדנו. אך פרט לקצין הטירון שנתמנה מקרוב, ואשר מהיותו פנים חדשות בעירנו ראה צל־הרים כהרים (כל עוד רוחו בו, בא העלוב במרוצות גדולות והיה מגלגל עיניים זועפות), עשינו יד אחת ולב אחד, ככנופיא של גנבים בשוק. אף־על־פי־כן נתנצחנו בכל לשון של אלה וקללה, בתגרת שפתיים וידיים כאחת; היה זה מגופי המשחק, שנטלנו על עצמנו ושיחקנוהו באמונה; אלא שקושי גדול נתקשינו לכבוש את צחוקנו. אף־על־פי־כן מן הדין היה לקצר בחזון־שעשועים זה, מפני קאלאבר וחבריו, שהפליגו באותו מישחק והפליאו־לעשות יתר על המידה; מיד נתאיים ניקולא הקדוש בקצה מוטו, והנרות, שנתפתו כביכול לגבותיהם של הסרדיוטות והיו נמשכים אליהם, נזדעזעו בתוך אגרופיהם אילך ואילך.

אותה שעה יצא ראש־העיר, הסיר מגבעתו וקרא בקול:

– גלו ראשיכם!

מיד צנחה הפרוכת, שהיתה נסוכה על האנדרטה מתחת לאפריון, ושומרי־הסף של בית־המועצה קראו בקול:

– תנו מקום לדוכס!

כהרף־עין פסק הרעש. ניקולא הקדוש, אלואי הקדוש, וינצנט הקדוש, יוסף הקדוש וחנה הקדושה, הונורה הקדוש, פיאקר הקדוש, שעמדו בסך מזה ומזה, נשאו נשק; הסרדיוטות והקצין השמן נרתעו לאחוריהם והיו תוהים ובוהים בגילוי־ראש; ומתנודד על גביהם של כַתָפִים, מוכתר בנזר של דפנה, בכיפתו השמוטה לו על אוזנו, ובחרבו החגורה לו על בטנו – הופיע לעין רואים צלמו של הדוכס. כך, על כל פנים, הכריזה הכתובת, שפרסם האדון דילאבו קבל עם ועדה. אך ניתנה אמת להיאמר, והוא כל עיקר הקוץ שבאותה אלייה, כי כיון שלא היתה לנו שהות ולא שום יכולת לעשות איקונין של הדוכּס כצלמו ממש, נטלנו, בתכלית הפשטות, סתם פסל ישן שהיה מתגולל בעלית־הגג של בית־המועצה ולא היה איש יודע בבירור, לא מיהו ולא של מי הוא; חוץ מן השם הפרטי שעל כנו שהיה שחוק־למחצה ואפשר היה לקרותו: “בֵּלשַאצַר”; לסוף כינוהו “דוּכּסאצר”. וכי מה איכפת לנו? האמונה – היא הישועה. והאיקונין של אלואי הצדיק וניקולא הקדוש, או ישו המשיח, – כלום הם אמיתיים יותר? אדם באמונתו יחיה ובכל אשר יביט יראה כחפצו. וכי יש נחיצות באלוהים? אני, לכשתרצו, דיי בבול־עץ לשכן בו אותו, כביכול, ואת אמונתו גם יחד. אותו יום נתבקש לנו הדוכס, – הלכנו ומצאנוהו.

נסע הדוכס ועבר לפני הדגלים הרכונים. וכיון שהיה בעל האחו, דרך עליו והיה מהלך בו כבתוך שלו; ואנו, שביקשנו ליתן לו כבוד ויקר, הלכנו בעקבותיו, כעולי־רגל בנס ודגל, בתוף ומצלתיים וקדשי־שמיים, כדת וכדין. ומי ימצא בכך שמץ פסול? רק אחד רשע מרשעי הדוכס, סתם בעל־מרה־שחורה. ואכן, כמי שכפאו שד, ספק מתוק כדבש ספק מר כלענה, ענה אמן גם הקצין, – שלא היתה לו ברירה אלא לאסור את הדוכס, או להצטרף לבני הלוויה. קם ונתלווה אל ההולכים בסך.

והיה הכל הולך על צד היותר טוב, אלא שפתאום־לפתע, סמוך לחוף, כמעט נטרפה ספינתנו. בשעת הכניסה לאחו נתפגש אלואי הקדוש עם ניקולא הקדוש, ויוסף הקדוש נסתכסך עם חותנו.132 שכל אחד ביקש ליכנס ראשון, בלי שום נימוס ודרך־ארץ ובלי הידור פני זקן וכיבוד נשים. וכיון שאותו יום היינו כולנו קנטרנים וששים־אלי־קרב, ממילא היו ידינו חמומות. אך אני, ששמי כשמו של ניקולא הקדוש, ואומנותי כאומנותם של יוסף וחנה,133 מכל־שכן אחי, יונק־שדי מינקתי וינצנט הקדוש, שהוא מיונקי הגפן, אני, שהנני דורש טובתם של כל הקדושים, על מנת שיהיו הם דורשי טובתי, אני, למזלנו, ראיתי אותה שעה עגלת בציר שנוסעת בדרך ואת ידידי גאמבי שפוסח בצדה וקראתי בקול:

– אחי ורעי! אין ראשונים בתוכנו. הבה ונתחבק! הנהו שעתיד לעשות את כולנו אגודה אחת, הנהו אדוננו, האחד והמיוחד (אחרי הדוכס כמובן!). הנה הוא בא! הללוהו בבואו! תנו כבוד לבַכּכוּס!

ובאחזי לו, לגאמבי, בשתי עגבותיו, הנפתיו תנופה והטלתיו לתוך העגלה, ושם גלש ונתגלגל לתוך גיגית מלאה ענבים דרוכות. מיד תפשתי המושכות, ונכנסנו ראשונים לתוך האחו של הנסיך; בּכּכוּס, שהשרה שתו ברוטב שבחבית, וראשו מעוטר בעלי־הגפן, היה מפרכס ברגליו וגועה בצחוק. כל הקדושים, זכר ונקבה, שילבו זרועותיהם והיו הולכים צמדים ומכרכרים מאחורי אחוריו של בככוס, המריע תרועת נצחון. עונג מרובה נתענגו הברית על הדשא! והיו מרקדים ואוכלים, משחקים וחונים יום תמים מסביב לדוכסנו זה, הטוב והמיטיב… ולבוקר נמשל האחו לדיר של חזירים. לא דשא ולא זכר לדשא. סוליותינו, שטבעו חותמן באדמה התחוחה, העידו על השקידה ששקדה העיר ליתן כבוד לדוכס ירום הודו. סבורני, ששבע נחת הרבה. ואף אנו, לכל הרוחות, כמוהו!.. אמנם, האמת היא, כי למחר, בחזירתו, ראה הקטיגור נכון לפניו להתמרמר, לקרוא תיגר, לאיים איומים. אך לא נקף אצבעו, – מחמת זהירות! אמנם, פתח בחקירה ודרישה, – אך מפני לא־תפתח־פה־לשטן, הניח את הסתום, ולא נשתוקק איש לברר את הסתומות…

הנה כי כן הוכחנו בעליל, שאנשי קלאמסי עשויים להיות נתינים נאמנים לדוכסם ולמלכם, ואף־על־פי־כן, ללכת אחרי ראשם: שהוא של עץ. ומופת חותך זה חידש את השמחה בעיר זו שעמדה בנסיונות קשים. האנשים ממש קמו לתחייה. נפגשים וקורצים עין זל“ז, מתחבקים וצוחקים זל”ז, ומהרהרים בנפשם:

“עוד לא פסו תעלולים באמתחתנו. את הטוב שבנו לא נטלו מידינו. הכל כשורה!”

וכל תלאותינו נשתכחו מלב.


 

פרק שנים־עשר: בית זרים    🔗

אוקטובר

סוף־סוף אנוס הייתי לגמור אומר בענין מקום מגורי. כל זמן שיכולתי, דחיתי בקש. שהרוצה להרחיק קפיצתו יסוג לאחור. מיום שהיה ביתי לגל של אפר, הייתי משנה מקום ומתאכסן היום כאן ומחר במקום אחר, אצל ידיד פלוני ורע אלמוני; לא היה מחסור באנשים שנתרצו להלינני לילה אחד או שניים לינת־ארעי בצל־קורתם. כל זמן שזכר לצרת־הכלל היה מדכדך את הכלל כולו, היינו כעדר, וכל אדם שרוי בתוך בית זולתו כבתוך שלו. אלא שלהאריך ימים בכך אי אפשר היה. הסכנה היתה מתרחקת והולכת, וכל אחד צמצם את גופו בתוך קונכיה שלו. חוץ מאותם שכבר לא היה להם גוף; וממני, שכבר לא היתה לי קונכיה. אך להתגורר באכסניא לא יכולתי. יש לי שני בנים ובת אחת, שהם מאנשי קלאמסי, ולא היו מניחים לי לעשות כן. ולאו דווקא משום שהיו שני בחורים דנן מצטערים הרבה מפני כיבוד־אב! אך מה יאמרו הבריות!.. מכל מקום, לא נזדרזו ליתן לי אכסניא בביתם. ואף אני לא נזדרזתי. אין אפיקורסותי שלי והתחסדותם שלהם יכולות לדור בכפיפה אחת. וכי מי משתיהן תתקפח מרצונה?

בחורים עלובים! אובדי עצות היו ממש כמוני.

למזלם, מצויה בעולם מארטינה, בתי אשת־החיל, ומדומני שהיא אוהבת אותי באמת. עמדה ותבעתני לעצמה, ויהי מה! מילא. אלא שגם חתני יש לו דעה. והריני מבין לרוחו ויודע כי אין לו, לבחור זה, טעם ונימוק לאספני לביתו… מכאן ואילך היו זוקפים עיניים זועפות זה בזה, וכולם בי; ואני משמט עצמי מהם; נדמה לי כי מפקיעי שערים עושים כאן את בשרי הזקן פרקמטיא.

עד כה ועד כה קבעתי לי דירה ב“קוּטא”134 שלי שבמורד הבומון. הרי שם, אשמאי זקן שכמוני, התעלסתי, לילה אחד מלילי יולי, עם המגיפה. וזהו כל עיקר הגיחוך שבדבר, שמתוך פיקוח־נפש שרפו המטומטמים הללו דווקא את ביתי הטהור, ואלו למאורה זו, שהמות פקד אותה, הניחו. אני, ששוב אין מורא המלא־עיניים עלי, שמחתי שמחה רבה, שחזרתי ונזדמנתי לסוכה זו, שעל גבי קרקעה עדיין נתגוללו הצלוחיות של סעודת־ההבראה. האמת היא שידעתי בבירור, כי לחרוף במאורה זו לא אוכל בשום עניין ואופן. דלת מפורקת, זגוגיות מנותצות, וּשמֵי־קוֹרָה, שמימי־עבים מטפטפים מכל נקביהם, כמי־חלב מתוך אָבניים של גבינה… אלא שהיום אין הגשמים יורדים; ומחר? עוד יש לי שהות לחשוב על יום המחר. אין דרכי להתלבט בדאגות העתיד־לבוא המכוסה ממני. ולאחר מכן, אם אינו יכול ליַשב איזה עניין באופן שתהא רוחי נוחה הימנו, יש לי תקנה שאני מסיע דעתי ממנו עד השבוע הבא. “מה הועלת בתקנתך,” – טוענים הבריות – “וסופך שאתה בולע את הגלולה, ממילא, אם תרצה ואם תמאן?” – “נחיה ונראה!” – אני משיב להם. – “מי יודע, שמא לאחר שבוע ימים העולם חוזר לתוהו־ובוהו? שאם אני בולעה לאותה גלולה לאלתר, וקול שופרו של יום־הדין נשמע לפתע־פתאום, צער מרובה אני מצטער שנחפזתי ככה! ידידי, אושר שבא לך – לעולם אל תהא דוחהו אפילו לעונה של כלום! שדין הוא לשתותו בעודו חדש. ואלו הצרות יכולות להמתין. תמצא לומר, הבקבוק מתנדף מתוכנו? – אדרבא ואדרבא!”

ובכן, שהיתי… למען הדיוק: השהיתי את ההחלטה המרה כלענה שבאחד הימים אני עתיד להחליטה על כורחי. וכדי שאשב בשלווה ולא יהא שום דבר מטריחני עד היום ההוא, נעלתי את דלתי וסוככתי בעדי. הרהורי־לבי לא דיכאוני הרבה. עיזקתי את גני, סיקלתי את שביליו, כיסיתי את הזרעים בטרפי־השלכת, גיזמתי את הקינרס וחבשתי פצעיהם של זקני האילנות; כללו של דבר: התקנתי כסותה של מטרוניתא אדמה, שנתעתדה למשכב מתחת לכסת־הפלומה של החורף. לאחר־מכן, על מנת ליתן שכר לעצמי, הלכתי למשש חמוקי־ירכו של אגס קטן ומשובח, מן השכחה שנשתיירה בענף העץ, אדמדם או מוּצהב־משוּיש… אל אלוהים! איזה תענוג הוא כשפרי־המגדים ממלא את פיך מלוא לוגמיך, ובכל חללו של בית־הבליעה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, למלוא אורכו, ניגר לו המיץ המבושם!..

לא ערבתי את לבי ללכת העירה אלא בשעת הדחק לכשהוצרכתי להכין צידה (ולאו דווקא למאכל ומשקה פשוטו־כמשמעו נתכוונתי, אלא גם לחדשות ונצורות). חששתי להזדמן עם יוצאי־חלצי. אמרתי להם, שאני יוצא לדרך. איני נשבע בנקיטת־חפץ, כי אכן האמינו לי; אך מהיותם בנים מהוגנים מנעו עצמם מלהזימני.

בדרך הזה משחקים היינו, כביכול, בשחוק־המחבואים, כתינוקות אלו שקוראים: “זאב, איך?” וכדי להאריך במישחק, יכולתי להוסיף ולהשיב עוד זמן־מה: “הזאב איננו”… אילמלי מארטינה: נשים בשחקן גנביות הן, שדרכן לגנוב את הדעת. מארטינה חשדתני, מארטינה הכירתני היטב; מארטינה עמדה מיד על כל תחבולותי. אין דרכה לזלזל בדברים שבין אבות לבנים ובין אדם לאחיו ואחיותיו וכל כיוצא בזה.

ערב אחד יצאתי מן ה“קוטא” וראיתיה שהיא עולה במעלה־הדרך ובאה. חזרתי על עקבי ונעלתי את השער. מיד נשתופפתי מאחורי החומה ולא זזתי מקומי. היא באה, נתדפקה, קראה אלי, הרתיקה על הפשפש. ואני לא נע ולא זע, כאבן שאין לה הופכין. כבשתי נשימתי (להכעיס, תקפני אותה שעה השעול), והיא לא פסקה פיה מקריאה:

– הֲתפתח, סוף־סוף! יודעת אני, כי כאן אתה.

ובאגרוף ובמגף־של־עץ היתה בוטשת ומבטשת בדלת. הרהרתי בלבי: “אי, אשת־לפידות! אם תפרוץ, פרוצה שכמותה, את הדלת, הריני יוצא מכאן וידי על ראשי!” וכבר מוכן הייתי לפתוח כדי לנשקה, אך אין זה מעשה בעל־מְשַחֵק. ואני, כשאני משחק, יש בדעתי לזכות, – ונתעקשתי.

הוסיפה מארטינה והיתה קוראת לי עוד עונה של כלום, לסוף חדלה. שמעתי קול פסיעותיה המשתהות ומסתלקות. מיד יצאתי מחביוני והייתי עומד ומתלעלע בצחוק… צוחק ומשתעל… ונחנק בצחוקי. מאחר שצחקתי די שבעי ומחיתי את עיני, שמעתי פתאום מאחורי גבי קול מדבר ממרום החומה:

– ואין לך בושה?

כמעט צנחתי תחתי. נזדעזעו אברי, החזרתי פני לאחורי וראיתי את מארטינה, שנאחזת בחומה וזוקפת בי עינים זועפות. אמרה לי:

– הגעתיך, זקן מתעתע!

חלשה דעתי ועניתי:

– נתפשתי.

כאן פרצנו שנינו בצחוק גדול. נתערבב עלי לבי והלכתי לפתוח את הדלת. והיא נכנסה כקיסר בשעתו, ניטעה כמשׂמר כנגד פני, אחזה בזקני ואמרה לי:

– בקש מחילה!

אמרתי:

– Mea culpa!

(כמי שמכה על־חטא ויודע בלבו, כי מחר יחזור לסורו).

הוסיפה מארטינה להחזיק בזקני, בזקנקני שלי, והיתה מושכת בו ומצרצרת:

– בושה! בושה וחרפה! תרח זקן, זנב של שיבה לו בסנטרו, ועושה להטוטים כאחד הזאטוטים!

אחת, אחת ואחת, אחת ושתיים משכה בפאַת זקני כדרך שמושכים בחבל הפעמון, ימין ושמאל, למעלן ולמטן, – לסוף טפחה על לחיי ונשקתני:

– מדוע לא באת, רשע? – אמרה לי – רשע מרושע, הלא ידעת שאני מחכה לך!

אמרתי לה:

– בתי הקטנה, שמעיני ואסביר לך…

– בביתי תסביר. חיש, מהר, נלך!

– לאט לך! שעדיין איני מוכן. תחילה עלי לצרור את הפכּים־קטנים שלי.

– הפכים הקטנים! רבון העולמים! חיש־קל אני מסייעת לך בצרירתם.

מיד הטילה על שכמי את המעפורת הישנה שלי, חיבשה לראשי מגבעת־לבד שחוקה, כירבלתני, ניערתני ואמרה לי:

– הנה כך! ועכשיו, שא רגליך!

– רגע קט! – אמרתי לה.

וישבתי על המדרגה.

– מה?! – קראה ברוגזה – אתה מסרב? אינך רוצה ללכת אצלי?

– איני מסרב, – אמרתי לה, – בפירוש אני עתיד לילך אצלך, לפי שאין לי ברירה.

– אכן, מאור־פנים אתה מאיר לי. – אמרה – הזאת אהבתך?

– אני אוהבך מאד, בתי היקרה, – עניתי לה – אני אוהבך מאד. אלא שניחא לי לראותך בביתי שלי מלראות את עצמי בביתו של איש זר.

– ובכן, איש זר אני לך! – אמרה.

– פלג־גופו את.

– אה, לא! – קראה בקול, – לא פלג ולא שליש ולא רביע! אני הנני אני, כולי אני, מכף־רגלי ועד קדקודי. אשתו אני: ייתכן! אך הוא בעלי. ורצונו רצוני, אם רצוני רצונו. תנוח דעתך, אבי: הוא יתמוגג אצלי מנחת שנשתקעת בביתנו. חה, חה! אדרבא, ינסה נא שלא להתמוגג אצלי!

אמרתי לה:

– אני מאמין באמונה שלימה! ממש כך מתמוגגת עירנו, כשהאדון לבית נוור מאכסן בתוכנו את חיל־המצב שלו! רבים כיוצאים בהם איכסנתי בביתי, אך להיות מאוכסן לא הורגלתי מעודי.

– תתרגל, אם ירצה השם! – אמרה לי, – בלי טענות־ומענות! נלך!

– מילא. אך בתנאי אחד…

– כבר אתה בא עלי בתנאים? אכן, מיהרת להתרגל.

– בתנאי שיתנו לי אכסניא כרצוני.

– רואה אתה, שאתה מתעתד לרדת עמי לחיי? מילא, יהי כן.

– על דִברָתך? – על דִברָתי.

– ועוד זאת…

– די, דייך, פטפטן שכמותך. אתה הולך, או לא?

מיד תפשתני בזרועי. רבון־העולמים, איזו מצבטיים! על־כורחי נשאתי את רגלי.

עם שבאנו לביתה, הראתני את המעון שהקצתה לי: החדר שמאחורי החנות; כולו שופע חמימות וחוסה בצל כנפיה. והיתה בתי הטובה נוהגת עמי משל תינוק בן יומו אני. מטתי מוצעת במיטב המצעות: כלי לובן צחים וכסת של פלומה לעונג התנומה. ובקרבתה, על גבי השולחן, צרור פרחים של אַברָש בתוך כוס.

צחקתי בנפשי, שהדבר היה משעשעני ומכמיר את לבי; וכדי להחזיק לה טובה גמרתי בנפשי:

“מארטינה אשת־חיל, מיד אני גורם לך עגמת־נפש!”

קמתי והודעתי לה בתוקף־דעת:

– אין זה כשר בעיני!

נתכרכמו פניה ובנפש עגומה הראתני שאר כל חדרים שבדיוטה התחתונה. מאסתי בכולם ובחרתי בקיטון שבעליית־הגג. הגביהה עלי קולה, ואמרתי לה:

– כרצונך, בתי היקרה. לך הברירה: או שאני משתקע בכאן, או שאני חוזר למלונתי.

על־כורחה ביטלה רצונה מפני רצוני. אלא שמכאן ואילך היתה מטריחה עלי השכּם והערב:

– אסור לך לדור בּכאן; מוטב שתשתקע למטה; הגידה נא לי, מה פסול מצאת שם? הגידה נא, סוף־סוף, בכור שוטה שכמותך, מדוע אינך רוצה?

עניתי לה בערמומיות:

– משום שאיני רוצה.

– אתה מוציאני מן הכלים – צעקה בחרי־אף, – אך יודעת אני טעמו של דבר… בעל־גאווה! בעל גאווה! ברנש שאינו רוצה להחזיק כל טובה לבניו שלו, לי! לי! מוכנה הייתי להכותך!

– בדרך הזה – אמרתי לה – היית כופה אותי לקבל ממך, על־כל־פנים, מתנות יד.

– אביר־לב אתה, זהו! – אמרה לי.

– בתי היקרה!

– מחליק לשון! אסוף כּפיך, רשע!

– חַכמת־לב שלי, טובת־לב שלי, מחמלי שלי, מחמדי שלי!

– שמא גם עגבים תתנה עמי, מלחך־פינכי? חנפן שכמוך, גַלגן שכמוך, שקרן שכמוך! שמא תחדל, סוף־סוף, לצחק לפני בהרחבת פיך העקמומי?

– הסתכלי בי; הרי גם את צוחקת!

– לא.

– את צוחקת!

– לא! לא! לא!

– ואני רואה… הנה!

ולחצתי אצבעי על לחיה, שנתנפחה מצחוק וחזרה ונתפקעה.

אמרה לי:

– הנשמעה חוכא־ואיטלולא כזאת? אני כועסת עליך, אני שונאת אותך, ואפילו להיות רגוזה אין מניחים לי. עומד לו קוף זקן זה ועושה עוויות כנגדי ועל אפי ועל חמתי מביאני לידי צחוק… ובכן, להווי ידוע לך, שאני מתעבת אותך. דל־גא, קבצן ודלפון, הזוקף חוטמו לפני יוצאי־חלציו! אין לך זכות לעשות כן!

– זכות יחידה היא שנתקיימה בידי.

דקרתני מארטינה עוד כמה מדקרות־דברים, ואני גם אני שָננתי לשוני שנינה אחת אפיים. שלשוני כלשוֹנה – שתיהן כאחת חרב־מדקרות, באבן משחזת אנו מחדדים כל דיבור היוצא מפינו. אך למזלנו, כל אימת שחמתנו בוערת להשחית, קם אחד משנינו, או אני או היא, ומפטיר דיבור של ליצנות ממולחת, ואנו גועים בצחוק עד בלתי כוח להתאפק, – וחוזרים חלילה.

משנתקשקש הענבל שבפיה די והותר (כבר שעה ארוכה הפלגתי דעתי ולא הקשבתי), אמרתי לה:

– היום דיינו. ומחר נמשיך.

אמרה לי:

– לילךָ לשלום! ובכן, אינך רוצה?

לא פציתי פה.

חזרה ואמרה:

– בעל־גאווה! בעל־גאווה!

ואמרתי לה:

– שמעיני, יקירתי. דל־גא אני, דלפון אני, טווס אני; כל מום רע כאוות נפשך. ואף־על־פי־כן הגידי נא לפי תומך: ואת מה עשית אילו הגעת למקומי?

הרהרה מעט ואמרה:

– ממש כמוך.

– זהו שאמרתי! ועכשיו נשקיני, ולילך לשלום.

נשקתני בפנים זועפות ונסתלקה בריטוּן:

– צרה צרורה היא, לקבל מרבון־העולם שתי קרקפות כאלה בבת אחת!

– זהו, זהו, – אמרתי לה, – על רבונו־של־עולם קראי חמס, ולא עלי.

– ובאמת, כך אעשה, – אמרה, אלא שגם אתה לא תִּנָקֶה.

ואכן, לא נוקיתי. למחר בבוקר חזרה חלילה. מה היה חלקו של רבונו־של־עולם, איני יודע, על כל פנים, חלקי שלי חלק הארי היה.

ימים ראשונים הייתי שרוי בנעימים. כּצפיחית בנחלי דבש. שהיה כל אחד מעדן אותי ומענג אותי. אפילו פלורימון לא זז ממני לשמשני והיה חולק לי כבוד לפנים משורת הדין; מארטינה חשדתו שמא אינו זהיר בכבודי והיתה מדקדקת עמו כחוט־השערה; גלודי שמחתני בקשקושיה הנחמדים. כורסתי היתה המשובחרת שבכּורסאות. בשעת סעודה היו מקריבים לפני תחילה. כשביקשתי לדבר, היו מקשיבים לי. שפרה עלי נחלתי, שפרה מאוד…

אוף! – קצתי בכל השֶפר הזה. נתקצרה עלי רוחי; בשום אופן לא יכולתי לישב בשלווה; כעשרים פעם בשעה אחת הייתי יורד בסולמה של עליית־הגג שלי, יורד ועולה וחוזר ויורד ומעביר את כל אנשי־הבית על דעתם. מארטינה, שאינה מן הסבלניות כל עיקר, היתה מתחלחלת ומתכווצת בשתיקה, כל אימת שקול רגלי החורקות היה מנסר ונשמע. אילמלי הימים ימים של קיץ, הייתי יוצא, על־כל־פנים, להתהלך בארץ.

ואכן, הולך ומהלך הייתי, אבל בין כותלי־הבית בלבד. שהסתיו – רוח קרה שלטה בו; ערפלים גסים פשטו בשדות; והגשם ירד וטרד יומם ולילה. הייתי חבוש ותקוע במקום אחד, והמקום, ימח שמו, לא מקומי שלי היה! עלוב זה, פלורימון, היה בו מטעמם של הדיוטות דעתנים. מארטינה לא נתנה לבה על כגון דא; ואני – כל כלי מכלי־הבית הוציאני מן הכלים; נצטערתי הרבה; חשק גדול חושק הייתי לשנות את הכל, אם שינוי־צורה ואם שינוי־מקום, ממש ידי נידגדגו מרוב חשק; אך עינו של בעל־הבית פקוחה היתה: נקפתי אצבע קטנה בחפץ מחפציו, מיד מהומה בבית!

וכנגד כולם – כד אחד שעמד בטרקלין, ועיטורו – זוג של יונים מתנשקים, וריבה מתחנחנת עם דוד־לבבה התַפלָני. סלדה נפשי באותו כד; בקשתי את פלורימון, שעל־כל־פנים יסלקהו מעל השולחן, שעה שאני סועד עליו. בּלעי נתקע לי בגרוני ושם לי מחנק. אך פלורימון, בהמה גסה זו, סירב (והיא זכותו!). הוא נתגאה בכלי־חמדה זה: כל שיש בו מן הסלסול והגיבוב, כליל־תפארת הוא בעיניו, מעשה־חושב להפליא לעילא ולעילא. וכל עוויותי לא היו אלא משעשעות לבם של אנשי־הבית.

מה אעשה? אצחק נא לעצמי; בלתי ספק, הייתי שוטה. אך על משכבי בלילות התהפכתי מצד אל צד, כקציצה זו; ועל המַשׂרת, דהיינו על הגג שמעל לראשי, היה הגשם יורד ומרשרש בלא הפסק. ולהתהלך בעלייתי חששתי, מפני שפסיעותי הגסות הרעידוה. עד שלילה אחד ישבתי לי על מטתי, חשוף־רגליים ומשוקע בהרהורים, ואמרתי לנפשי: “ידידי קולא ברוניון! עדיין איני יודע, אימתי והיאך, על כל פנים אני מֵקים את ביתי”.

מכאן ואילך נכנסה בי רוח של שמחה: חרשתי מחשבה בלבי. נשמרתי מלדבר בה עם בני: שמן־הסתם היו אומרים לי, כי לשם אכסניא, שהיא נאה לבעלה ובעלה נאה לה, אין לי משכן הגון יותר מבית־המשוגעים, אך הכסף מאיין יימצא?

חלפו ימי אורפיאוס בן־האלים,135 וימי אמפיון לא ישובו לעולם, וחדלו אבנים לרקוד כאֵילים, וכתלי היכלות לא יבנו במחולם, עד אם יחרישו דברים בטלים, ונתנו ארנקאוֹת קולם… וארנקי שלי הלא נאלם כּליל, אף כי מעודו לא הכּה בחליל, – – –

לא נשתהיתי הרבה וחשתי לעזרת ארנקו של ידידי פאיאר. אמנם, לא הואיל הנדיב הלז להציעו לפני, אלא שלפי תומי סברתי, כי כשם שהנאה היא לי לבקש ממנו גמילות־חסד, ממש כך הנאה היא לו לגומלה לי.

ויום אחד, בהיות ההפוגה בשמיים למראשותי, קמתי ושמתי לדורנסי פעמותי. היו השמיים משתפלים ומאפירים; רוח לחה ומרושלת חלפה ביעף, כצפור גדולה וגשומה; עפר־האדמה נתדבק ברגליים; ועל פני השדות ריפרפה שלכת טרפיהם הצהובים של עצי האגוז. עד שלא פסקתי את פסוקי הראשון לפאיאר, נתקצרה רוחו, שיסעני והיה שופך לפני מרי־שיחו – על מיעוט הפרנסה, ועל העדר ההכנסה, על לקוחות שאינם מהוגנים, ועל הכיס שאין בו מזומנים, זה עידן ועידנים, – וכל־כך האריך באנחותיו, שאמרתי לו:

– מילא, ידידי פאיאר! אם ידך פשוטה, הרי לך פרוטה.

נפגעתי. והוא – מכל־שכן. מכאן ואילך היינו משרבטים שפתיים ובפנים של צינה מסיחים זה עם זה על הא ועל דא, אני בחרי־אף, והוא בבושת־פנים. צער מרובה נצטער על צייקנותו. זקן עלוב זה – אינו בחור רע מכל וכל; הוא אוהבני, אני יודע זאת, לעזאזל; ובגילת־נפש היה נותן לי את כספו, אילולא דרָרָה של ממון. ויתירה מזו: אילו נתעקשתי, הייתי מוציא מידו מה שביקשתי; כי, סוף סוף, לא בו הקולר תלוי, שחמישה דורות של מלווים־בּרבּית שוכנים בקרבו. בלתי ספק, יכול אדם להיות אחד מבעלי־הבתים שבעיר, ואף־על־פי־כן גם ותרן בממונו. לעתים מזומנות מתרחש הנס, אם בכאן ואם בכאן, ויש אומרים שכבר נתרחש. אך כל בעל־בית מהוגן, כשאתה נוגע בכיסו, ראשית־חכמה הוא אומר: “לאו”. כל הוֹן ביתו היה ידידי פאיאר נותן אותה שעה, על מנת שיוכל לחזור בו ולומר לי “הן”; אלא שלשם כך הוצרכתי לעבור על מידותי, ולא רציתי בכך. מידה של גאווה יש בי על־פי דרכי; כשאני בא לידידי לבקש ממנו גמילות־חסד, סבורני, שחסד גדול אני גומל עמו; וכיון שאני רואה, שהוא חוכך בדעתו, מיד בטל רצוני, וצערו מרובה מצערי!

וכך היינו מסיחים בעניינים אחרים, בריגוז־קול ומגינת־לב. סירבתי לאכול עמו פת־שחרית (צער גדול ציערתיו) וקמתי. בראש מושפל ליווני עד הסף; אך כיון שפתחתי את הדלת, לא נתאפקתי עוד: חיבקתי את צווארו הזקן ונשקתיו בלי דבּר דבר. החזיר לי נשיקה מקרב לב ושאל בדחילה:

– קולא, קולא, רוצה אתה ש…

אמרתי לו:

– אל נוסיף עוד לדבר על כך.

(קשה עורף אני).

– קולא, – חזר ואמר בפנים מבוישות, – מכל מקום, הסב עמי לשולחן של שחרית.

– זהו עניין אחר, – אמרתי לו. – מילא, נשב ונאכל, ידידי פאיאר.

אכלו בּשנַיים מנה אחת ארבעתַּים. אף־על־פי־כן עמדתי בקשיותי. יודע אני, כי לגופו של דבר קיפחתי את עצמי; אך גם הוא קיבל את עונשו.

חזרתי לקלאמסי. הוצרכתי לקומם את ביתי בלא פועלים ובלא ממון. ולא רפו ידי; מחשבה שתקעתי לי במוחי – יתד נאמנה היא, לעזאזל, בל־תימוט! ראשית־חכמה סיירתי בשקידה את מקום־השריפה, ביררתי כל דבר שיש בו ממש: מרישים שנתנזקו, לבנים שנתפחמו, תשמישי־ברזל שנתישנו, את ארבעת הקירות הרעועים, שהשחירו ככיפתו של מנקה־ארובות. לאחר־מכן הייתי פורש בחשאי לשֶברוש,136 אל המחצבות, לנקר, לקרד, לקרסם את עצמותיה של האדמה, את האבן הנאה, החמה למראית־עין ושותתת־דם, וסילונות־של־דם שקרשו בקילוחם כביכול ניכרים בה. וייתכן שפעם בפעם, בלכתי בעיר, מזדווג הייתי לאחד האלונים מגזע ישישים, שכבר מלאו ימי־צבאו והגיעה חליפתו, וסייעתיו לבוא לבית מנוחתו. אפשר שהוא בחזקת איסור; גם זה ייתכן. אך אם נדקדק שלא לעשות אלא את הדבר המותר בלבד, יהיו חיינו קשים כקריעת־ים־סוף. היערות רשות־הרבים הם ולא נבראו אלא לשמש את הבריות. ואכן, הכל משתמשים בהם, רוצה לומר, בצנעה. ואין מפריז על המידה, שכל אחד מהרהר בלבו: “טוֹל לעצמך ושַייר לחברך”. אלא שלא הקיחה עיקר־המלאכה; העיקר הוא ההוֹלָכה. ובעזרת השכנים נסתייע הדבר על צד היותר טוב: אחד השאילני את עגלתו, אחד את שווריו, או את כלי־אומנותו, ואחד את שתי ידיו, פשוטו־כמשמעו, שבכך אני נהנה והוא אינו חסר אפילו שווה־פרוטה.

אדם שואל מחברו כל דבר שלבו חפץ, לרבות את אשתו, – חוץ מכספו. ואין תימה: שהכסף הוא כל מה שיכול להיות, מה שעתיד להיות ומה שאפשר היה שיהיה במחיר הכסף; כל משאלות־הלב; והשאר – כבר ישנו; דהיינו: כמעט שאיננו.

לסוף, משנסתייעו כל הדברים, וידידי רוֹבּינֶה, המכונה בּינה, ואני יכולנו להתחיל במלאכה ולכונן את ראשית הפיגומים, ירדה צינה לעולם. הבריות קראו אחרי משוגע. בנַי דנוני ברותחין השכם והערב. והמחלנים שבהם יעצוני שעל כל פנים אמתין עד האביב. אך אני הפשלתי דבריהם לאחור; אין לך דבר שחביב עלי יותר מן הקנטור שאני מקנטר את הבריות, או את הנגידים שוכני־עליות. הה, ידעתי גם ידעתי, כי בכוחות עצמי, מכל־שכן לעת־חורף, לא תשיג ידי לבנות בית! אלא שנסתפקתי בסוכה, בקורת־גג, בכפיפה־של־שפנים. איש־רעים אני להתרועע, אמנם כן; אך על מנת שברצותי אהיה, וברצותי אחדל! הנני פטפטני ואוהב להסיח עם זולתי, אמנם כן; אלא שרוצה אני שתהא הברירה בידי להסיח גם עם עצמי, ביחידות, לעתים מזומנות; ברוניון זה – הטוב שבכל אנשי־שיחי הוא, ואליו תשוקתי. וכדי להזדמן עמו, הריני מוכן ומזומן לילך יחף ביום של כפור, ובלא מכנסיים. ואכן, כדי שאוכל לגלגל שיחה עם עצמי באין מפריע, הפלגתי דעתי מדברים שאמרו לי הבריות וצחקתי לכל תוכחות־המוסר שהוכיחוני בני ונתעקשתי לבנות את ביתי…

אבוי! לא אני שצחקתי אחרון… בוקר אחד, בסוף אוקטובר, כשכל העיר חבשה לראשה צניף של כפור, ועל גבי המרצפת נתנוצץ קצף־כסף של קרח־חלקלקות, עליתי בפיגומים, ורגלי החליקה באחת הקורות, ו–צנָח! – ירדתי מלמעלה למטה קל־מהרה יותר משעליתי מלמטה למעלה. צער רובּינה:


 

פרק שלושה־עשר: מקרא בפלוטארכוֹס137    🔗

סוף אוקטובר


הנה כי כן נתפשתי בפרסתי, רבונו־של־עולם, ולא יכולת לשבר לי (אם אמנם עשוי הדבר לענג את נפשך) שוק או זרוע ולהניח לי את שתי סומכותי? מסתבר, שיללתי לא היתה מתמעטת על־ידי כך, מכל־מקום לא היתה בטני דבקה לארץ. אִי רשע, אִי מרושע! (ברוך הוא, ברוך שמו הקדוש!) כביכול אין בלבו אלא מזימה אחת, היאך להרעימך. גלוי וידוע לפניו, שיותר מכל תענוגי העולם הזה, יותר מן העבודה ומן ההילולא, יותר מן האהבה והרעוּת, חביבה עלי זו שבּמוֹ־ידי כבשתיה לי, שלא בת־השמיים היא, אלא בת־האדם, – הלא היא חירותי שלי; ודווקא משום־כך (מן־הסתם, הוא צוחק עכשיו, בכור־שטן שכמותו!) קשרני ברגלי אל מלונתי. והריני מוטל פרקדן, כחיפושית זו, ומסתכל בקורי השממית ובמרישיה של עליית־הגג. הנה היא חירותי שלי!.. ואף־על־פי־כן, עדיין לא תפשתני, ידידי! כּפוֹת גופי, עקדני, לפפני, אסרני במשיחה, אחת, ועוד אחת, כדרך שעושים לפרגיות שעה שמכשירין אותן לצלייה בשפוד!.. ועכשיו כלום אחזת בי בחוזקה? והנשמה? הנשמה מה תהא עליה? הרף אחד ופרחה לה, ועמה דמיוני! ואתה צא ותפוש! קלי־המרוֹץ – המה לבדם ישיגום. כי ידיד־נפשי הדמיון רגליו לא נשתברו. אדרבא,ידיד, רוצה נא!

את האמת אני מגיד לכם, כי תחילה היתה רוחי רעה עלי. וכיון שלשוני לא ניטלה ממני, נשתמשתי בה לצורך הגידוף. בימים ההם לא היתה שום ברייה יכולה לעמוד בד' אמות שלי. והרי בסתר־לבי ידעתי, כי אני לבדי אשמתי בנפילתי. הה, דעת היטב ידעתי זאת! כל מי שבא לבקרני, היה תוקע לי לתוך אוזני:

– ולא כך אמרו לך?! מה ראית לשטות זו לטפס כחתול, בּעל־שיבה שכמותך?! הרי הזהירוך! אלא שאוזניך אטומות תמיד. לרוץ ריצות אתה מתאווה? הרי לך, רוץ! כך יאה לך!

נחמה נאה. כשאתה מוטל באדמה, באים רעיך וכדי להרחיב את דעתך שוקדים להוכיח לך, כי לא סוף דבר דך ומדוכדך אתה, אלא גם שוטה וסכל. מארטינה, חתני, ידידי, סתם בריות מן השוק, – כל אותם שבאו לקיים בי מצוות ביקור־חולים, כביכול עשו קנוניא ביניהם. ואני, שנוקשתי בפח, שלא יכולתי למוש ממקומי, ונפשי נתבקעה בי מגודל הכעס, אנוס הייתי לספוג כל נזיפותיהם. אפילו זאטוטית זו, גלודי, נצטרפה למניין והוכיחתני על פני:

– לא כשורה נהגת, סבא, וזה גמולך!

הטלתי בה את כיפתי וצווחתי:

– הסתלקו מפה כולכם, תיכף־ומיד!

מכאן ואילך הייתי שרוי ביחידות, אך השמחה במעוני לא גדלה. מארטינה, בתי היקרה, לא זזה מדעתה, שיש להציע את יצועי דווקא למטה, בחדר הסמוך לחנות. אך אני… (אודה ולא אבוש, כי לעצמו של דבר הייתי שמח על כך שמחה יתירה)… אך אני כיון שאמרתי “לאו”, הרי זה, ימח שמכם, “לאו”! ולבד מזאת, אין אדם להוט לבוא אל בין הבריות כשהוא בעל־מום. והיתה מארטינה הופכת בו והופכת בו באותו עניין: טרחנית, כשאר כל נשים וזבובים! אילו מיעטה לדבר, אפשר הייתי מבטל רצוני מפני רצונה. אלא שנתעקשה יתר על המידה, ואילמלי הסכמתי, היתה כותבת בקרן השור, שזכתה להכריעני. שילחתיה שתלך לטייל להנאתה. ומטבע הדברים, שכך עשתה, כשאר כל הבריות, ואין צריך לומר: חוץ ממני; אותי עזבו לאנחות, שאהיה מתמקמק לי בירכתי עלייתי. אך אַל־נא, קולא, אל בתרעומת, שכך רצית!.. את הסיבה האמיתית לעקשנותי היתירה לא גליתי לשום אדם. בנוהג שבעולם אדם, שנעקר מביתו ודר אצל הבריות, דרכו לחשוש, שמא הוא מטריח עליהם. אין רצונו להחזיק להם טובה כלשהי. אך אם רצונו להתחבב עליהם, הרי זה חשבון־של־טעות. שאין לך שטות גדולה יותר מן השכחה שאדם משכיח את עצמו. ואכן שכחוני כמת מלב. לא הלכתי אצל שום אדם, ושום אדם לא הלך אצלי. אפילו גלודי עזבתני. שמעתי קול צחוקה למטה; ובשמעי, צחקתי גם אני בנפשי; אך גם נאנחתי: כי אדיר היה חפצי לידע, מהו שהצחיקה… “כפויית־טובה!” – קטגרתי עליה, ותוך כדי קטרוג הרהרתי בלבי, שממש כך הייתי עושה גם אני במקומה… – “שישי ושמחי, אור־חיי!..” אך כיון שלא יכולתי למוש ממקומי, וממילא ביקשתי עניין לענות בו, עשיתי מעין מעשהו של איוב בשעתו, שהיה יושב בתוך האפר ומקלל.

יום אחד, כשהייתי מוטל, מַשמים וזָעף, בתוך אפרי שלי, נכנס פאיאר. חייכם, שלא הסברתי לו פנים ביותר. מיד ישב כנגדי, למרגלות המטה, ובדחילו־ורחימו החזיק בידיו ספר מעוטף. ביקש לגלגל עמי שיחה והיה נוגע בעניין זה ועובר לעניין אחר והעלה חרס בידו. שאת כולם כאחד שיסעתי כשסע הגדי, במחי פה אחד ובפנים של רציחה. ושוב לא היה יודע, מה יאמר ומה ידבר, והיה משתעל ומתופף בפיסת־ידו על גבי התיתוֹרה של מיטתי. ביקשתיו שיחדל. מיד נתאלם דום, ולא העיז לפצות פה ולהניד אבר. צחקתי בלבי והרהרתי:

“יקירי, עכשיו לבך נוקפך! אילמלי נתת לי גמילות־חסד, שעה שביקשתיך, לא הייתי אנוס להשים עצמי בנאי. שיברתי את רגלי, – הרי לך! כך יאה לך, צייקנותך היא שהביאתני לידי כך!”

וכך היה יושב ולא הרהיב עוז בפיו לדבר אלי! ואני, אף־על־פי שהשתדלתי לבלום לשוני, ונפשי יוצאת לשלחה לחפשי, מכל מקום לא נתאפקתי וקראתי אליו:

– דבר, סוף־סוף! שמא למראשותיו של מת אתה יושב? לכל הרוחות, אין אדם בא אצל חברו על מנת שיהא פיו בלום. בכן, פתח פיך, או לך־לך! אל תפלבל בעיניך. אל תמשמש בספר! מהו זה שבידך?

קם העלוב ואמר:

– עיני הרואות, קולא, שלמורת־רוח אני לך. והריני מסתלק. הבאתי לך ספר… רואה אתה, זהו פלוּטארכוֹס, “חיי אנשי־השם”, העתיקו לשפת צרפת הבישוף של אוֹקסֶר, האדון ז’אק אמיו.138 סברתי, ש…

(עדיין חוכך בדעתו היה…)

–…שבמחיצתו… אפשר… אתה זוכה ל…

(רבון־העולם, כמה קשיים נתקשה הבחור!)

– לקורת־רוח, דהיינו – לנחמה פורתא…

ידעתי נפשו של כילי זקן זה, שספריו חביבין עליו אפילו מממונו, כמה יסורים הוא מתייסר בשעת אונסו להשאילם (כשאתה נוגע באחד מהם בעקד־הספרים שלו, מיד זוקף בך פנים, כמאהב זה, שנדהם למראה אשמאי מחוצף הממשמש את אהובתו לעיניו), – נתרעשתי־ונרגשתי ממידת הגדלוּת שבמסירות־הנפש הזאת. אמרתי לו:

– ידידי הוותיק! אתה טוב ממני; אני, בהמה גסה אני; לא כשוּרה נהגתי עמך. הבה־נא, קרב אלי ונשקני.

נשקתיו. נטלתי את הספר. בחפץ־לב היה חוזר ונוטלו מידי לאלתר.

– שמירה מעולה תשמרנו?

– תנוח דעתך, – עניתי לו, כר־למראשותי אשימנו.

כאן נסתלק למגינת־לבו, וניכר היה שאין דעתו נוחה.

והנה נתיחדתי עם פלוּטארכוֹס איש חירוניאה, כרך קטן וכרסתן, שרוחבו גדול מאורכו, והוא בן אלף־ושלוש־מאות עמודים, צפופים וגדושים: מילאוהו מלים על גדותיו, כשק בלום שנמלא זרעים. אמרתי לנפשי:

“יש כאן מספוא לשלושה חמורים כדי מזון שלוש שנים רצופות”.

ראשית־חכמה הייתי משעשע נפשי ומעיין במשכיות העגולות שבכל ראש פרק, ובהן גולגלותיהם של כל אנשי־השם הללו, ערופות ועטורות בעלי־דפנה; ולא היו חסרים אלא עֲנַפְנָף של פטרוסילין בקצה חוטמם. חשבתי בלבי:

“מה לי וליוונים ולרומיים הללו? הם מתים, מתים גמורים, ואנו – חיים אנו! וכי מה חידושים יחדשו לי, ולא ידעתים דעת היטב כמותם? שהאדם הוא חיה מרשעת, אף כי משעשעת? שיינות ישנים משובחים מחדשים, והיפוכם בנשים? שבכל המקומות וכל הזמנים גדולים שׁוחקים קטנים; וכשהשׁוחקים משׁתחקים, קטנים בגדולים מצחקים? כל בעלי־המליצה הרומיים הלָלו באריכות־לשון יתהלָלוּ; ואף־על־פי שחביבה עלי גליפת־שפתיים, הריני מזהירם אזהרה אחת אפיים: לא המה לבדם יאריכו למעַנִיתם; חיש־קל אני סותם להם את זִרבּוּביתם…”

לאחר־מכן הואלתי, מעשה ותרן המעביר על מידותיו, לדפדף בספר ובהסח־הדעת הטלתי בו עינים שעמומיות, כמי שמטיל חכּה לנהר. ומיד, רגע כמימרא, פג לבבי, רעים… הו, רעים אהובים, איזה דיִג!.. לא הספיק המצוף לצוף על פני המיים, עד שצלל וירד, ומיד אני שולה מיני שיבוטין, מיני זאבי־מיים! עין לא ראתם, דגים של זהב ודגים של כסף, מתנוצצים, מַפנינים באבני־חן וזורקים על סביבותיהם מטר של ניצוצין. והיו הדגים חיים ומפרכסים, מפזזים ומקרטעים, מרפרפים בזימיהם, מכשכשים בזנבותיהם!.. ואני חשבתים למתים!..

מכאן ואילך, אפילו כל העולם חוזר לתוהו־ובוהו, איני חל ואיני מרגיש כלום; נסתכלתי בחכּתי: נאחז הוא, נאחז! נראה נא, איזו ברייה משוּנה עתידה לעלות מן המיים, זאת הפעם?.. וּצליף! ­– והדג הנאה מוּעף לו בקצה המשיחה, לבן־כרש ועוטה שריון־קשקשים, ירוקים כגבעול, או כּחוּלים כשזיף, ומתנוצצים בחמה… הימים שבליתי בכך (ימים, או שבועות?) – תפארת כל חיי הם. ברוּכה תהיה לי מחלתי!

וברוכות גם עיני, אשר בעדן משתפּך לקרבי חזיון־הפלאים החתום בספרים! עינַי, עיני האשף, הצופות בעד רקמת האותיות השמנות והצפופות, אשר עדרן השחור משוטט לו על־פני הדפים בין תעלוֹת השוליים מזה ומזה, ומקימות מן הנשייה לגיונות שנפלו, ערים שנחרבו, אלופיה מליציה של רומי ולוחמיה האכזריים, גיבורים ופלגשים שמושכות אותם בקצה חוטמם, רוּח עזה בערבה, הים המפיק זיווה של חמה, שמי־קדם, וירחי־קדם!..

אני רואה את יוליוס קיסר,139 הנוסע ועובר על פני, חוור, כחוש ודק־בשר, שוכן באפריון בתוך קהל שכירי־חרבו, ההולכים אחריו ורוטנים, ואותו גרגרן אנטוניוס,140 הנוסע על פני השדות ועמו כל זנוּניו ומַזנוּניו, כדי לאכול אכילה גסה בשולי איזו כרמלית של יער, והוא שותה ומקיא וחוזר ושותה, ממלא כרסו בסעודת־הצהריים שמונה חזירי־בר צלויים ומעלה בחכה דג מלוח זקן, ואת פומפיאוס141 המיושב בדעתו, שפלורה נושכתו מגודל האהבה, – ואת פוֹליאוֹרקֶטוס,142 במגבעתו הגדולה ואדרת־זהבו, שעליה מצויר ציור הארץ ומעגלי השמיים, – ואת ארתחשסתא143 הגדול, המולך כשור־פר, על העדרים השחורים והלבנים של ארבע מאות נשיו, – ואת אלכּסנדר מוקדון, היפה בלבוש בכּכוּס, בשובו מהודו בתוך רכוּבוֹ הרתום לשמונה סוסים, מקושט בזמורות לחות ושטיחי ארגמן, לקול כינורים, חלילים ואבובים, העושה הילולא ומשתה עם שרי־צבאו, שמגבעותיהם מקושטות בפרחים, וגייסותיו הולכים אחריו, וגביעיהם בידיהם, והנשים מרקדות כעזים… – ולא פליאה היא? המלכה קליאופטרה,144 לאמיה145 המכּה בחליל, וסטאטירה,146 היפה כל־כך שאתה מסתכל בה ועיניך דואבות: כאן, סמוך לאפם של אנטוניוס, אלכּסנדר מוקדון, או ארתחשסתא, הרי הן שלי, לכשארצה, אני מתעלס עמהן, אני כובשן. אני נכנס לאֶקבאטאן, אני שותה עם תאיס,147 אני שוכב עם רוקסאנה,148 אני נושא משם על צווארי, בתוך צרור בגדים, את קליאוֹפּטרה הרעולה. עם אנטיוכוס, שפניו עוטות אודם ונפשו יוצאת אל סטראטוניקה,149 אני להוט אחרי אמי־חורגתי (פלא והפלא!), אני הורג ומאבד את בני גאליה, אני בא, אני רואה, אני מנצח,150 וכל זה (והדבר נעים לי עד מאד!) אינו עולה לי בדמים (תרתי משמע!).

עשיר אני. כל ספור – היא אנית־תרשיש הנושאת לי מהודו ואף מברבריה151 זהב וכסף, יינות עתיקים בתוך נאדות, שנהבים וקופים ותוכיים, עבדים שבויים… בחורים כארזים כולם! איזה חזה! אילו מותניים!.. כל אלה בשבילי. ממלכות גדולות נולדו, גדלו ומתו, כדי לשעשעני…

איזה חג־מסכות הוא זה! כביכול הנני מתגלגל בכל המסכות הללו בזו אחר זו. אני קורם עלי את עורן, אני מתלבש ברמ"ח אבריהן ובכל יצריהן. והריני יוצא במחול. ובעת ובעונה אחת הריני גם המנצח־על־המחולות ועל הנגינות, הנני הזקן פלוּטארכוס; אני הוא, באמת אני הוא שכתבתי על ספר את כל ספורי־השעשועים הנחמדים הללו (היטב צלחה עלי הרוח ביום ההוא, הלא כן?) הנה מה טוב להרגיש, היאך הניגון של המלים ומחול־המחניים של הפסוקים מנשאים אותך בריקוד וזמר למרחב־יה, שאין בו לא אזיקי־הגוף, ולא יסורים, ולא זקנה!.. רוח באנוש – הלא הוא אלוהינו! ברוך אתה, רוח־הקודש!

פעם־בפעם אני מפסיק באמצע הסיפור ומשער על־פי אומדנא את ההמשך; ואחר־כך משווה את יציר דמיוני עם אשר יצרו החיים, או מלאכת־המחשבת. אם מעשה־חושב הוא – הרי לעתים קרובות אני פותר את החידה: לפי ששועל זקן אני, בקי בכל התחבולות ומגחך לי לתוך זקני, כי הנה השכלתי לגלותן. אך אם מעשה־ידי החיים הוא, הרי פעם בפעם הנני נכשל. תחבלנים הם יותר מאתנו, והמצאותיהם ערמומיות שבעתיים. אשת־לפידות ממש!.. ורק בנקודה אחת אינם רואים צורך לשנות כקוצו של יוד מן המטבע שטבעו בסיפור־המעשה: הלא הוא בסיום. מלחמות, אהבים, התוּלים – הכל מסתיים באותה קפיצה מפורסמת לירכתי בור. כאן הענין חוזר חלילה. משל לילד עיקש, המשבר את צעצועיו לאחר שקץ בהם. אני מתמלא כעס, אני קורא אליו: “רשע אוילי, הניחהו, הניחהו לי!” אני מוציאו מידו… אוי לי, כי אחרתי! הצעצוע שבור… והרינו חש נעימות בנענעי בין זרועותי, כגלודי זו, את שברי בובתי. והמוות הזה, המופיע כהוֹלם האורלוגין, עם כל תקופת המחוג, חן של פזמון החוזר מתמשך עליו. צַלצלי, המְצִילָה! דַנְדֵן, הפעמון! דַנדנו ואמרו: דין דין דוֹן!

“אני כורש, מלך פרס, אשר כבש את כל ארצות אסיה, אנא, רעי, אל תתקנא בי על מעט רגבי־העפר שכיסו את גופי העלוב”…

חזרתי וקראתי את כתובת־המצבה, בעמדי ליד אלכסנדר הגדול, שעור־בשרו רועד עליו ומוכן לנטשו; שכבר נדמה לי, כי הוא שומע קול עצמו, העולה מתוך האדמה כקול מאוב. הו כורש, הו אלכסנדר, שבעתיים אתם קרובים לי, כשהנני רואה אתכם מתים!..

הבהקיץ אני רואה אותם, או רק חלום הוא?.. הנני צובט את עצמי ואומר: “הייא, קולא, אינך ישן?” מיד אני נוטל מעל שוּלי הדלפק הסמוך למיטתי שתי מוניטין (חפרתין אשתקד ממטמונים בכרמי): קומודוס152 השעיר, הלבוש כהרקולס, וכריספינה אבגוסטה, במשמני סנטרה ואפה החרטומי. אני אומר: “לא, איני ישן, עיני פקוחה היטב, את כל רומי אני אוחז בכף ידי…”

איזה עונג הוא להפליג בדברי חכמה ומוסר, לדון דין בינך לבין עצמך, לעיין מחדש בכל הקושיות והאיבעיות של העולם שניתרצו ביד חזקה, לעבור את הרוּבּיקוֹן…153 לא, כי לשהוֹת על שפתו ולתהות: לעבור, או לא לעבור? להלחם עם בּרוּטוּס,154 או גם עם יוליוס קיסר, להיות תמים־דעה עמו, ואחר־כך עם בעל־דברו ובשפה נמלצת כל־כך, וכל־כך להסתבך, שלסוף אי אתה יודע בעצמך, לימינו של מי אתה עומד! וזהו המשעשע ביותר: לכאורה, נתון הנך לאותו ענין בכל מאדך, מתנצח במחלוקות, מוכיח באותות ומופתים, הנה־הנה הוכחת, שואל כענין ומשיב כהלכה; פא"פ, מִגַח־ראש, אִבְחַת־חרב, הבה־נא השב אחור מכה זו!.. וסוף־דבר: אתה המדוּקר… אדם שחרבּו דקרתו; היטב חרה לי על כך! ובעטיו של פלוטארכוס הוא! בשפתי־נועם ובפניו השוחקות, באמרו לך: “ידידי היקר”,155 הוא מביאך לידי כך, שתמיד, תמיד אתה תמים־דעים עמו; ומִנְיַן דֵעָיו כמנין סיפוריו. בקיצור: מכל גיבוריו חביב עלי תמיד זה שבפרק האחרון שקראתי. וכמוהם כמונו. כּולם כאחד כפופים לגיבורה האחת, רתומים למרכּבת־נצחונה… מסעי־הנצחון של פומפיאוס, – מה אתם לעומת זאת? היא החולשת על דברי־הימים. היא, דהיינו פוֹרטוּנה, שגלגלה סובב־הולך בכל עת ולעולם אינו עומד בעינו, “ממש כלבנה”, כמאמרו של מנילָאוס156 בעל־הקרניים אשר לסופוקלס. על־כל־פנים יש בכך נחמה גדולה, מכל־שכן בראש־חודש.

עתים אני אומר לנפשי: “אך ברוניון, ידידי היקר, מה עניין אתה מוצא בכך, לכל השדים והרוחות? מה לך, הגידה לי, בבקשה ממך, ולתפארתה של רומי? מכל־שכן למעשים־תעתועים של כל הארכירוצחים הללו? דייך בשלך, הללו לפי שיעור־קומתך הם. מן־הסתם הולך־בטל אתה, שנתעסקת בפשעיהם ותלאותיהם של בני־אדם שהלכו לעולמם לפני אלף־ושמונה־מאות שנה! שהרי, סו”ס, ידידי מחמדי (האדון ברוניון, הבעל בעמיו, הקלאמסָאי המהוגן והמיושב – הוא הדובר!), על כורחך אתה מודה, שיוליוס קיסר שלך ואנטוניוס שלך ואשת־זנוניהם קליאו,157 וכל מלכי פרס שלך, הדנים בחנק את בניהם וכובשים להם את בנותיהם לנשים, הנם מנוּולים גדולים ועצומים. הם מתו; והוא הטוב בכל המעשים אשר עשו בימי־חלדם. הנח לעפרם! היאך יכול איש בא־בימים למצוא נחת־רוח במעשי־שגעון שכאלה? אדרבא, הסתכל בו, באלכסנדר מוקדון שלך, וכי אין נפשך סולדת עליך, כשאתה רואה, היאך הוא מבזבז אוצרותיה של אומה שלימה בשעת קבורתו של הפסטיון,158 אהוב־נפשו יפה־התואר. מילא, שפיכות־דם! שזרע אנשים זרע בּאוּשים. אך בזבוז־דמים! מיד אתה רואה, שהמנוּולים הללו לא טרחו הרבה בגידולם. והדבר הזה עשוי להנותך? אתה לוטש עיניים, אתה צוהל בגאווה רבה, כאילו מבין אצבעותיך פרחו־הלכו להם כל הזהובים הללו! אילו הלכו להם, היית שוטה גדול; ושוטה כפל־כפליים אתה, אם לבך מתענג על השטותים שעשו אחרים, ולא אתה".

ואני משיב: "ברוניון, דברים נכוחים יקרים מפז, וכמו תמיד הדין עמך. ואף־על־פי־כן הנני מוכן ומזומן לספוג מלקות בשביל כל השטותים הללו. וצללי־הרפאים הללו, שכבר אלפיים שנה הם אוזלים ערטילאים בלא גוף, יש בהם דם יותר מאשר באנשים חיים. אני מכירם, ואני אוהבם. בחפץ־לב הייתי מניח לו לאלכסנדר מוקדון שירצחני נפש, ובלבד שיבַכּני אחר־כך כאשר בּיכּה את קליטוֹס.159 גרוני מתחנק, כשאני רואה את יוליוס קיסר, הנפתל נפתולי־מוות בין חודי פגיונות, כחיה מורדפת בין כלבין וציידים. בפעירת־פה אני עומד תחתי ובוהה בהופיע לנגדי עיני קליאופּטרה בתוך ספינת־זהבה,160 מוקפת נריאידות, הנשענות אל העבותים ונערים־משרתים, היפים ועירומים כּאַמוּרים קטנים; ואני מרחיב את נחירי אפּי המגודל, כדי לשאוף לקרבי שאוף היטב את הרוח המבושמת. ואני גועה בבכיה, כשאנטוניוס, הגווע והשותת דם, נקשר בחבל ומונף למעלה בידי יפתו, הרכונה בעד צוהר מגדלה ובכל מאמצי־כוחה מושכת אליה את גופו (ולוואי… כל־כך כבד הוא… ולוואי ולא יישמט מידה!), והוא, האומלל, פושט אליה את זרועותיו…

ומהו הדבר המפעמני ככה ומקשרני בהם, כבקרובי־משפחה? – אה! שהם קרובי־משפחה, הם כמוני, הם – האדם!

צר לי על אותם עלובים המוּדרים הנאה, שאינם יודעים כלל טעמו של מקרא־עונג! הרי יש זחוֹחי־לב, המואסים בעבר ומסתפקים בהווה בלבד. שוטים כאווזים, פתאים כטַפָם, שאינם רואים מאומה הרחק מאַפּם!.. אכן, טוב הוא ההווה. אך, חזיז ורעם, הכל טוב ומבושם, אני נוטל מזה, ומזה איני מניח ידי, ולמראה שולחן ערוך איני אומר ארור תחת בּרוך. וגם אתם לא זלזלתם, אילו מטובו אכלתם. או שמא, ידיד, מיחוש־מעיים יש לכם? מבין אני אדם שחובק את אשר יאחז ביד. אך אתם חביקתכם זעומה, ותשוקתכם צנומה. מעט וטוב אינו טוב מאוד, הרבה וטוב – טוב ממנו. ההסתפקות בהווה יפה היתה בימי אדם הראשון, זקן זה שקדמנו, שהיה מהלך עירום מאין לבוּש, וכיון שלא ראה מעודו שום ברייה בעולם, ממילא לא אהב אלא את צלעו בלבד. אך אנו, שהיתה לנו הזכיה לבוא אחריו, לבית מלא כל טוב, שאבותינו ואבותיהם ואבות־אבותיהם ערמו ערימות־ערימות מכל אשר אגרו וצברו, – שוטים גמורים היינו אילו העלינו באש את אסמינו בתואנה, ששדותינו עודם נותנים יבולם. סבא זה אדם הראשון לא היה אלא ינוקא! אני הוא – אדם הזקן: לפי שהנני אותו אדם עצמו, אלא שגדלתי בינתיים. עץ אחד אנחנו, – אלא שהגבהתי להעניף. כל מכת־גרזן, הפוצעת את אחד הענפים, נותנת אותותיה בצמרתי שלי. יסורי העולם ושמחותיו – שלי הם. עם כל מצטער – אני מיצר; ועם כל מצליח – אני שׂוחק. רב יתר מבחיים הנני חש בגווילי־ספרי את האחווה הזאת המקשרת אותנו, את כולנו, את בעל־הכתר ובעל־התרמיל; כי שניהם כאחד אין להם שיור אלא אפר; והאש, שניזונה ממח־התמצית של נשמותינו, עולה השמימה, יחידה ורבת־אנפין גם יחד, ובשבעים לשון של פיה המלהט אומרת שיר־הלל לכל־יכול.

וכך אני שוכב בעלייתי ושוגה בחלומות. הרוח נינוֹחָה. האור שוקע, השלג מרשרש בקצות כנפיו על זגוגית החלון. הצל חומק. עיני נכהות. אני שׁוֹחה אל ספרי ועוקב אחרי סיפור־המעשה, המתעלם בחשכת־הלילה. חוטמי גושֵש בנייר: ככלב־צַיד בעקבי החיה הנני חש ריח־אנוֹש ושואפו לקרבי. הלילה מתרגש לבוא. הלילה בא. וצידי נמלט ומפליג במיפלַש היער. כאן הרינו משתהה בטבורו של היער ובלב דופק מחמת הרדיפה מקשיב אל המנוסה. כדי לראות היטב בעד האפלה, אני עוצם את עיני. וכך, סרוח בלא ניע על משכבי, אני שוגה בהזיות. אינני ישן כלל, אני מחטט במחשבותי ופעם בפעם מביט השמימה מבעד לצוהר. בהושיטי את ידי, אני נוגע בזגוגית. אני רואה קמרון שחור כעץ־הָבְנֶה, שכוכב נופל משך על פניו רצועה של נטפי־דם. אחד ועוד אחד… זיקוקין של אש בליל נובמבּר… ואני נזכר את כוכב־השביט של יוליוס קיסר.161 אפשר דמו הוא הניגר בשמיים.

נתחדש זיוו של יום. ועדיין אני בחלומי. אחד־בשבת היום. פעמונים אומרים שירה. תרועתם משכרת את דמיוני. הוא פורץ וממלא את כל חללו של הבית, למן המסד ועד הטפחות. הוא מנמר את שולי הספר (אח, פאיאר האומלל!), וגודשן ברשימותי. חדרי מתרעש מקול אופן של מרכבות, מתרועת חצוצרות, צהלת סוסים ושפעת קלגסים. החלונות רועשים, אוזני צוללות, לבי דופק, – עוד מעט ואקרא בקול:

– Ave, Caesar, impertor!.162

וחתני פלורימון, שבא לבקרני, מביט בחלון, מפהק ברעש גדול ואומר ברוח נעכֶּרת:

– אפילו חתול אין היום בחוצות־קֶרֶת.


 

פרק ארבעה־עשר: המלך שותה    🔗

יום מארטין הקדוש (11 בנובמבר)

הבּוֹקר היתה עֶדנה מופלאה שרויה בכל. נישאה באוויר, חמימה כלטף עור־הקטיפה; ריפרפה על פּנַי כחתול מתרפּק; קלחה בחלון כּיין־הרקח הזהוֹב. השמיים הגביהו את עפעפי־עננן, ובעין תכלתם החוורינית, המפוּיסת, הביטו אלי; ובראש גגי ראיתי קרן־שמש צחה־צהבהבה.

חשתי עצמי, הוֹ זקן שכמוני, לָהוּי והזוּי כאחד הנערים (שוב אין הזקנה שולטת בי: אני מחדש את עלומי והולך אחורנית, ואם יימשך הדבר, סופי שבמהרה בימינו אני תינוק בעריסה). ובכן, היה לבי מלא כיסופין של בעלי־חלומות: כאמנון העומד תוהה־ובוהה לפני תמר. בדחילה־ורחימה הבטתי על הכל: ביום אשר כזה אינני מסוגל לפגוע אפילו בזבוב. נתרוקן מתוכנו תרמיל תעלולי!

ובעודי סבור, כי ביחידות אני שרוי, ראיתי במפתיע את מארטינה, היושבת לה בקרן־זווית. לא השגחתי בה בכניסתה. שלא כדרכה, לא הגידה לי כּלוּם; ישבה לה במקום שישבה, מעשה־תפירה בידיה, ודעתה מסולקת ממני. הסיתני לבי לשפוך על אוזן שומעת את כל רוחי הטובה עלי ופתחתי בסתם קושיא (הכל יפה לפתחון־פה):

– מה יום מיומיים שנשמע קול הפעמון הגדול?

משכה כתפיה ואמרה:

– לכבוד מארטין הקדוש.

נפלתי מאיגרא רמא. מריבּוּי ההזייה – הנשמעה כזאת! – נשתכּח ממני אלוֹהי עירי־ומולדתי.

אמרתי:

– יומו של מארטין הקדוש היום?

ומתוך עדת הפטרוֹנים והמטרוניות של פּלוּטארכוֹס, מתוך כל הפּמליא הכבודה של ידידַי החדשים, בצבץ ועלה ידידי הישן (הוא הולמם יפה!), המכּה בחרבו ומבתק את גלימתו.

– אה, קטינא מארטינה, ואיך בתוך האנדרלמוסיא שכחתי את יום־הגנוּסיא?

– אתה משתומם? – אמרה מארטינה – הגיעה השעה! הרי כל חללו של עולם שכחת, – את אלוהיך ואת משפחתך, את שדי־שחת ואת קדושי־עליון, את מר מרטינא ואת מרת מרטיניתא, ואין לך בעולמך אלא הגוילים הבּלים של ספריך, ימח־שמם.

אני צוחק: זה כבר ראיתי את עיניה הזועפות כל אימת שנכנסה אצלי בבוקר וראתה ששכבתי עם פלוטארכוֹס. לעולם אין אשה אוהבת ספר אהבה שאינה תלויה בדבר: או שהוא צרתה, או שהוא מאהבה; חזקה על בתולה או אשה, הקוראה ספר שהיא מתנה אהבים וגונבת לבו של הגבר. לפיכך בראותה שאנו קוראים ספר, היא צווחת על בגידה.

– אשמתו של מארטין היא, – אמרתי לה, – שנתעלם מן העין ואיננו עוד, והרי מחצית הגלימה נשתיירה בידו. הוא משַמרה עמדו, ואין זה מן המידה כלל. וכי מה אפשר לעשות, בתי היקרה? אסור לאדם להשכיח עצמו בחייו. שהמשכיח את עצמו, סופו שמשתכח. תני דעתך על הלקח הזה!

– אין לי צורך בכך, – אמרה, – כל מקום שאני באה, איני מתעלמת מן העין.

– אמת ונכון! לא מן העין ולא מן האוזן. פרט לבוקר זה, כשחכיתי לתוכחת־של־שחרית מפיך, כּדרכּך בקודש. מדוע מנעתּה ממני? אני מרגיש בחסרונה. בואי ומַלאי את החסר.

אך היא לא החזירה פניה אלי ואמרה:

– אוזניך ערלות, ולא כדאי הדיבור.

הסתכלתי בפניה העקשניות, היאך היא מחשקת שפתיה לתפר את המלל. פניה אמרו עצבות ודכדוך; והייתי מצטער על נצחוני. אמרתי לה:

– על כל פנים, גשי ונשקיני. שאם שכחתי את מארטין, את מארטינה לא שכחתי. יום־גנוסיא שלך היום, ויש עמי דורון בשבילך. בואי וקבליהו מידי.

זקפה גבות־עיניה ואמרה:

– לץ מרוּשע!

– איני חומד לצון, – אמרתי, – גשי נא, גוֹשי! בואי ותווכחי.

– אין לי פנאי.

– הה, כתף סוררת! מה? ואין לך פנאי לגשת אלי ולנשקני?

קמה במורת־רוח ונגשה בחשדנות:

– איזו היתלוּלָה, איזו תּעלוּלָה אתה חומד לך הפעם?

פשטתי אליה זרועותי.

– ובכן, – אמרתי, – תני לי נשיקה.

– והדורון? – אמרה.

– הרי הוא, הרי הוא בידיך. אני הוא!

– דורון נאה! תכשיט!

– אם נאה הוא, ואם כעור, על־כל־פנים, כל מה שיש לי אני נותן לך, אני מוסר עצמי לשבי, בלא שום תנאי, הריני בידיך, אם לשבט ואם לחסד. עשי בי כחפצך.

– אתה מסכים לעקור דירתך למטה?

– עָקוּד ורָגוּל אני בידיך.

– ואתה מסכים לציית לי, מסכים שיאהבוך, ידריכוך, יחרפוך, יפנקו לך, ידאגו לך, יעלבו בך?

– ביטלתי רצוני מפני רצונך.

– אה, עכשיו אתנקם בך! אה, זקֵני־מַחמַלי! אי ילד רע! כמה טוב אתה! זקן עיקש! כמה כעסים הכעסתני!

היא נשקתני, טלטלתני כמין צרור וכבשה ראשי בּחובּה, משל היא תינוקת, ואני בּוּבּה.

אפילו שעה קלה לא נאותה להמתין. מיד צררוּני. ופלורימון ושוליותיו, בכיפות של מוך, רדוּני־הורידוני בסוּלם הצר, רגלי מפנים וראשי מאחור, לתוך חדר שופע אורה, לתוך מטה רחבה וצחוֹרה, ושם היו מארטינה וגלודי שקודות עלי: כּרבּלוּני, זלזלוני, קנטרוּני מאה פעמים ואחת:

– עכשיו נלכּדת גם נלכדת, היטב נלכדת, אוֹרחַ־פּוֹרחַ!

ולבי בקרבי עלז ושמח!

מכאן ואילך הריני בשביה. כבשתי גאוותי; כפפתי קומתי לפני מארטינה, תרח זקן שכמוני… ואף־על־פי־כן, באין רואה, אני הוּא השׂוֹרר בבית.

מעתה למוּדה מארטינה לישב על ידי. ואנו מגלגלים בדברים. נזכרים אנו מעשה שהיה בּימים משכּבר, שפעם אחת ישבנו זה ליד זה, ממש כך; אלא שבעת ההיא לא אני אלא היא עקודה ורגוּלה היתה, לפי שבקפצה בלילה מן החלון (חתלתולה חולת־אהבה) לרוץ אחרי דוד־לבבה, נקעה רגלה; לא נתתי דעתי על אותה נקיעה ותקעתי לה ממיטב התקיעה. עכשיו היא צוחקת ואומרת, כי לא החמרתי עמה בדין והלקיתיה בחסד; אך בימים ההם, הפלאתי מכּותי לה ובשבע עינים שמרתי צעדיה; ולכאורה, נטלתי תשעה קבים של ערמה; אלא שהיתה ערמומית ממני עשרת מונים, רמאית שכמותה, ונשתמטה מבין ידי. בסופו של חשבון, לא היתה טפשה, כפי ששערתי. מסתבר, שלא תמיד נזהרה מלהקל ראש, אך מעודה לא היה עליה כגלגל; שלא כדוד־לבבה, שלא הגיע לאותה מעלה, וסימנך, שעכשיו היא אשתו, והוא בעלה.

צחקה עמי על אותם תעלולים, נתאנחה מעומקא־דלבא ואמרה, כי הנה שָבת שחוק, ונבלו עלי הדפנא, ודרכי היער אבלוֹת. ומעניין לעניין נסַבו דברינו על בעלה. כדרכן של נשים צנועות, מצאתו תם וישר, ובדרך־כלל בעל מידה מַספקת, אך לא מסַפקת. שלא נבראו נשואין לתענוגים!

– הכל יודעים זאת, – אומרת היא, – ואתה מכל־שכן: כך הוא העניין! ואיזהו חכם? המקבל את הדין. המבקשת בבעלה אהבה מאוּשרה – משוּלה לאוסף מים בכברה. אינני שוטה וסכלָה, ועל מה שאין לי איני בוכה לבטלה. מסתפקת אני במה שיש לי; ומה שיש לי טוב כמות שהוא, לא כדאי להצטער… ואף־על־פי־כן, כיום אני רואה בעליל גודל ההפרש שבין הרצוּי והמצוּי, בין החלומות שאדם רואה באספמיא כשהוא נער ובין המוּעט שמסתפק בו כשהוא זקן, או מזקין; והוא דבר ספק נוגע עד הלב, ספק מגוחך; ואי אתה יודע מה מן השנים. כל משׂאות הנפש וּפַחֶיהָ, כל החשיקה והחפיצה, וכל התשוקה הסוערת והאח המבוערת, לשפוֹת הסיר במרוצת־הימים ולטעום בתבשילו ק“ן טעמים!.. ובאמת, טוֹב טעמו, בדיוק לפי שראוי לנו, לפי חכּנוּ: ליתר מכן אין אנו כדאים… ואף־על־פי־כן, אילו הגידו לי דבר זה מראש!.. אך, סו”ס, על כל צרה שלא תבוא, עוד נוכל לצחוק איש כלבבו. כי הצחוק יש בו בנותן טעם; שהוא תבלין משובח, שבזכותו אפילו אבני־חצץ ערבות לחך, סגולה בדוקה ומנוסה, עמדי ועמדך כמוּסה, להיותנו מבעלי החכמה, שחכמתם מסגלתּם לצחוק לאולתּם!

מכל־שכן לא מנענו טובה מעצמנו – לצחוק לזולתנו. עתים מחרישים אנו, שוגים בדמיונות, והוגים רעיונות, – אני חוטמי בתוך ספרי, והיא – במלאכתה. ואלו לשונותינו מוסיפות ומושכות בחשאי, כשני פלגים המוליכים מימיהם מתחת לאדמה ופתאום חוזרים ופורצים לאור השמש ומבעבעים והולכים. פתאום פורצת מארטינה בצחוק גדול בעצם הדממה, והלשונות חוזרות ומפזזות ברמה!

ביקשתי להכניס למחיצתנו את פּלוּטארכוֹס. היה ברצוני להנוֹת את מארטינה מסיפוריו המשובחים ומדרך קריאתי הנרגשת; אך איתרע מזלנו ולא ראינו סימן ברכה, לא אני ולא היא. שהיה לה חפץ בהשכל ודעת כחפץ הפרה באוכף ומַרדעת. ואפילו ביקשה, מפני דרך־ארץ, ליתן אוזן קשבת, מיד הפליגה דעתה למרחקים, או למען הדיוק: השיטה עיניה בכל פינות־הבית, למן המַסד עד הטפחות. כשהגעתי בספורי למקום שנוקף את הלב מאין כמוהו, כשהשכלתי בטוב־טעם ודעת לחסוך בהתרגשות־הנפש ובקול־שברים ובמחשבה תחילה הכשרתי את תוקף־פעולתו של סוף־המעשה, שסעתני פתאום וקראה מה שקראה לגלוֹדי, או לפלורימון, שבקצהו השני של הבית. חלשה דעתי. חדלתי. אין כּופין נשים להשתתף עמנו בחזיונות רוחנו. האשה היא פלָג גופו של האיש. אמת! איך איזה? העליון? או התחתון? על־כל־פנים, לא המוח שבקדקוד הוא סוד השיתוף והחיבור; שכל אחד מן השניים יש לו קודקדו שלו, נרתיק־השטותים שלו. כשני נצרים של גזע עבות מתחברים השניים בדרך הלבבות…

ועם נשים מתחבּר אני, ב"ה, על צד היותר טוב. כביכול, איני אלא תרח זקן, ציץ נובל, חרס הנשבר, ערבה חבוטה, מכל מקום משכיל אנוכי לחיות כמלך בגדוד וכמעט יום־יום לעטר עצמי בשומרות־ראש מן השכנות הצעירות־לימים ויפות־למראה, אשר בהקיפן אותי במְסִבִּי, יצטרפו לפמליא המשמחת את לבּי. לכאורה, כל עיקר כוונתן לבשר איזו בשורה, או לבקש איזו טובה, או לשאול איזה כלי מכלי המלאכה: כל אמתלא יש בה תועלת, וסופה משתכחת מעבר לדלת. וכשנשלם מניינן ומתקבצות בצוותא, כביום השוק, קונות להן שביתה מסביב למיטה: גולימינה עליזת־העיניים, הוגיטה יפת־החוטם, ז’אקוטה הממוּלחת, ומארגירון, ועליזון, וג’ילטה ומאצטה, פיהן כמשפך ואוזנן כאפרכּסת מסביב לעגל על גבּי הכּסת. ושוּ־שוּ־שוּ, וקיש־קיש־קָרְיָא, סנדקית לכאן וסנדקית לכאן, וקול שפתיים כתוף ומצלתיים, וצחוקים שצחקנו כּהם וכהמה, כצלצלי־תרועה וצלצלי־שמע. והשופר הגדול – אני הוא. תמיד שמוּרה עמי באמתחת איזו הגדה נאה וממולחת, הממשמשת ומדגדגת במקום התורפה: ממש תענוג לראותן מתמוגגות מנחת. מצהלותיהן בחוץ תרוֹנה! ופלורימון, שהצלחתי לצנינים בעיניו, מבקשני, על דרך הלגלוג, שאגלה לו את סודי. ואני משיב:

– סודי? אני צעיר בכל מאודי, ידידי הזקן!

נעקץ פלורימון ואומר:

– שם רע שיש לך גם הוא עושה מחצה. רודפי־נשים זקנים – נשים רודפות אחריהם.

ואני משיב:

– בלתי ספק! ולא בנוהג שבעולם שהבריות חולקים כבוד לאיש־מלחמה ותיק? הכל נדחקים ובאים לראותו וחושבים בלבם: “מארץ־התהילה בא האיש!” אף הללו חושבות כך: “קולא היה מקדש מלחמה בארץ־האהבה. הוא יודע אותה ויודע אותנו… ומי יודע, אפשר שעוד יקדש!”

– אשמאי זקן! – קוראה מארטינה,– צאינה וראינה! הסתכלו נא בגיבור הזה! עוד מעט יסיתהו יצרו לחשוק באשה!

– ולמה לא? זהו באמת, רעיון מוּצלח! ואם הגיעו הדברים לידי כך, אקום יום אחד ולהכעיסם אשא לי אשה חדשה.

– אדרבא, שא לך אשה וּשמַח, בּחור, ביפת־התּואר; כי כצל־עוֹבר ימי־הנוער!..


יום ניקולאוס הקדוש (6 בדצמבר)

ביום ניקולאוס הקדוש קמתי מעל משכבי ובתוך כורסה הסיעוני והציגוני בין השולחן והחלון. לרגלי כּיור של אש, ולפני – “עמוד” של עץ, ובו בית־הנר.

בשעה העשירית עברו על פני ביתנו אנשי אגוּדת־אחים של ספנים “הולכי נתיבות מים”, ופועלים “שוחרי הנהרות”, שלוּבי־זרוע ושלוּחי־רגל, הלוך ורקד בצל הדגל, ובראשם תופשי־כּינור. בדרכם לבית־היראה היו מסבבים על פתחי מרזחאוֹת. כיון שראוני, הריעו לפני. קמתי, בּרכתי לפטרוֹני, והחזיר לי ברכה. בעד החלון לחצתי כּפוֹתיהם שהשחירו במלאכה, ולתוך מַשפכי פיהם הפעורים לרווחה יצקתי את הטיפה המרה (באמת, טיפות עלובות בארץ־תלאוּבות!).

בצהריים נכנסו אצלי ארבעת בני, להביא את ברכותיהם. אף־על־פי שכל ימות־השנה אין השלום שרוי בינינו, מכל מקום פעם אחת בשנה מן הדין הוא להשלים; שיום גנוּסיא של אבא מקוּדש הוא מכל הימים: כציר זה, שעליו סובבת המשפחה, כעדת־דבורים. בקדשה את היום הזה לעשותו חג, היא קושרת את אלוּמתה ועושה עצמה אגוּדה אחת. ואני מקפיד על כך.

הנה כי כן נזדמנו היום אצלי כּל ארבעת בני. לא היתה שמחתם מרובה ביותר. חיבה מוּעטת מחבבים הם זה את זה, וחוששני, כי הנני הקשר היחידי המקשרם ומאגדם. בימינו כל העושה את בני־האדם אגודה אחת מתמוטט והולך: הבית, המשפחה והאמוּנה. כל אחד סובר, כי עמו תמות חכמה, וכל אחד חי לעצמו. חס־ושלום שאני עתיד להיות כאותם זקנים תרעומנים, המתאנפים וזורקים מרה וסוברים, כי במותם ייעקר העולם. העולם ימצא את תיקונו; ואני סובר, שבני־הנעורים מיטיבים יותר מן הזקנים לדעת את אשר יסכּוֹן להם. אלא מאי? קשה להיות זקן. העולם שמסביב משתנה והולך, ומי שאינו משתנה עמו, שוב אין לו מקום בו! אך אני משים עצמי כלא שומע, אני יושב לי בתוך כורסתי שלי, ואי"ה, מתון מתון, אאריך בישיבה! ואם כדי לא לשנות את מקומי, עלי לשנות את טעמי, – מילא, אשנהו, אלא שאכלכל את מעשי בחכמה, שבכל השינויים (דבר הלמד מעניינו!) אוסיף להיות מה שהייתי. ובינתיים אני יושב על כסאי וצופה, היאך העולם משתנה, ובני־הנעורים מתנצחים. ואני משתאה להם בלב מלא־אושר ומחכה בחשאי לשעת־הכושר להטותם כחפצי אל דרך־היושר…

הסבו בני־החיל לשולחן והיו יושבים כנגד פני: מימיני – ז’אן־פראנסוּא, הצבוע; משמאלי – אנטוּאן ההוגינוט, הדר בליאון. והיו השנים יושבים ומסלקים עיניהם זה מזה, מכוּוצים בתוך צוורוניהם, קשי־עורף וקפוּאי־שׁת. ז’אן־פראנסוא, שלחייו פורחות ומלאות, עיניו קשוּחות, ועל שפתיו בת־צחוק, לא פסק מלדבר בעסקי־פרנסה שלו, נתגאה בממונו ונתיהר במזלו, והפליג בשבח אריגיו ואלוהיו המסייעו במכירתם. אנטואן, ששפתו מגולחת, ושבולת־זקנו מחוּדדה, פניו זועפות, וכולו סר וקר וישר, היה כמסיח את נפשו ודיבר על עסקיו שהם עסקי־מו“ס, על מסעיו לז’נב, על יחוסיו בעסקי מסחר ועסקי דת, וגם הוא נתן שבח לאל עליון, אלא שאותו אֵל – אחר היה. והיו השניים מדברים חליפות, בלי להקשיב איש לפזמון שמפזם חברו, וכל אחד, בבוא תורו, חוזר למזמורו. עד שלבסוף נתקצפו השניים ונזדקקו במתכוון לעניינים שיש בהם כדי להכעיס, זה – על התפשטוּת האמונה השלימה, וזה – על התפּתחות שלימות האמונה. ואף־על־פי־כן נתעקשו, כביכול, להעלים עין ולהפליג דעת זה מזה; ובלא ניד וניע, כאילו אחזם, ח”ו, עיקום־הצוואר, בפנים להוּטים ובקולות בּוֹטים היו מצווחים בשאט־נפש זה כלפי אלוהיו של זה.

עמד ביניהם בני, אמוֹן מישל, סרדיוט בגדוד של סאקרמורה,163 מבעלי־הזרוע, (בחור כארזים!), והיה מביט אליהם, מושך כתפיו וגועה בצחוק. נלאה הבחור לעמוד תחתיו בשלווה והיה מתלבט אילך ואילך, כזאב בכלובו, מתופף על גבי זגוגית החלון, או מזמזם ואומר: “תּוֹךְ־תּוֹךְ־תּוֹךְ!” שוֹהה ומסתכל בפניהם של שני המתנצחים הקשישים ממנו, מתריס צחוק בפניהם, או משסע דבריהם בגסות־רוח, כדי להכריז ולהודיע, כי כבשים שניים, אחד המסומן בצלב אדום ואחד המסומן בצלב כחול, ואפילו אינם מסוּמנים מעיקרם, מכל מקום, אם שמנים הם, הרי הם כשרים לטבח, ועוד יחזוּ מבשרם… “כהנה וכהנה אכלנוּ ושבענוּ…”

אניס,164 הצעיר שבבני, הסתכל בהם נבהל ונבעת, – אניס זה, שכשמו כן הוא, שלא הביא, ח"ו, את אבק־השריפה לעולם… המחלוקת מדאיגתו. אין דבר בעולם שלבו להוּט אחריו. אין לו בחייו נחת־רוח אלא לפהק בשלווה ולהיות שוהה ופוהה באין מפריע יום תמים, למן הבוקר ועד הערב. ואך מעשי־שטן הם בעיניו כּל עסקי־דת ועסקי־פוליטיקה ושאר דברי־בּלע, שמבלעים תרדמתם של חכמים או חכמתם של נרדמים… “אם טוב הוא מה שיש לו ואם רע, כּיון שישנו, למה אמירהו? המיטה, ששכבנו עליה משכבינו, – בגופנו ולגוּפנו שכבנו עליה; ואין לי חפץ בכלי־מיטה חדשים…” אלא שעל־כּורחו נתנערו מצעותיו. וכדי ליתן מנוחה לנפשו מוכן היה איש נחמד ונעים זה, בשעת כעסו, להסגיר בידי התליין את כל עוכרי־השלווה. עכשיו שמע את דברי זולתו בפנים נבהלות, וכל אימת שהגביהו קולם, צימצם צווארו ודיחקו אל בין כתפיו.

ישבתי, כּוּלי אוזן ועין, ושעשעתי נפשי בהתבּוננות: ארבּעה אלה, שהם שלי, מה יש בהם משלי? סוף־סוף, הרי בני הם, – אני מעיד עלי שמים וארץ! – ואם צאצאי הם, יוצאי ירכי, משמע ממעי יצאו; אך איזו הדרך, ימח שמם, נכנסו בי? אני ממשמש עצמי: היאך יכולתי לשאת בבטני מגיד־בּעלטה זה, עיט־צבוע זה, כּבשׂ שוֹטה זה? (הרפתקן זה, – מילא!)… הוי, הטבע ההפכפך! ובכן, הללו שכנו בתוכי? אכן, נשאתי את זרעם בקרבי; הנני מכּיר בהם גינוּנים מסוימים, דרך הדיבור, ואפילו כמה מחשבוֹת; אני מכיר בהם את עצמי בלבוּש מסכה. מתמיהה המסכה, אך מתחת לה – אותו אדם עצמו: האחד־המיוחד ורב־האנפין. כל אדם נושא בקרבו עשרים בני־אדם השונים זה מזה: אחד בכיין, ואחד צחקן, ואחד כּבוּל־עץ, קר ושווה־נפש, שאינו מכיר בין שפר לרפש, וכן זאב וכבש וכלב, גם פושט־יד, גם פושט־טלף; אך אחד מן העשרים הוא התקיף שבכוּלם, לעצמו בלבד הוא נוטל את רשות־הדיבור ובולם פיהם של שאר תשעה־עשר. וזהו הטעם, שכּל אימת שרואים פתח פתוח, מפזרים רגליהם אל כל רוח. ואכן, קמו ארבעת בני ונשאו רגליהם, בנים עלובים. Mea culpa!, כל־כּך רחוקים ממני, וכל־כּך קרובים ללבּי!.. סוף־סוף, בני הם. כשהם מדברים דברי־שטוּת, רוצה אני לבקש מהם מחילה שעשׂיתים שוטים. אלא שמזלי גרם שהם מרוּצים מעצמם ונאים בעיניהם! שהם משתאים ונהנים מעצמם, מילא, יבוּשׂם להם; אך כּלכּל לא אוּכל את קוצר־אפיהם, שאינם יכולים לסבּול את זולתם, כשהם מתכערים כאוות נפשם, בשביל שחביב עליהם כּיעוּרם.

סמוּרי־כּרבּוֹלת, איוּמי־עינים־וּמַקוֹר נראו ארבעתם כתרנגוֹלים זועפים, המוכנים להשׂתער. הייתי צופה בנחת, לסוף אמרתי:

– הידד! הידד, בני־מָרוֹן שלי, רואה אני שלא תתנו צמרכם לגוזזים. דמים משובחים (ומה תימה: הרי שלי הם!), והקול – שבעתיים! שמענו טענותיכם, ועכשיו תּוֹרי שלי! כּבר לשוני חמוּמה בפי. ואתם, נוחו נא.

אך הם לא נזדרזו לציית לי. דיבור אחד שיצא מפי הרתיח את המצולה. קפץ ז’אן־פראנסוא ממקומו ותפש את כסאו. אמוֹן־מישל שלף את חרבו, אנטוּאן – את מאכלתו, ואניס (געייתו – געיית שור!) עמד וצווח: “שריפה! מיים!” ראיתי, כי בּהרף קטן קופצים חיות־טרף אלו ועושים זה את זה גל של עצמות. נזדמן לידי איזה חפץ (בדרך־מקרה היה זה דווקא אותו כד בעל צמד היונים, שהיה מגינת־לבי ומשוֹש־נפשו של פלורימון) ובסילוק־הדעת הכיתי בו על גבי השולחן ונִכְתַּת לשלוש מכיתות. ומארטינה, שבאה במרוּצה, נפנפה ביוֹרה רותחת שבידה, והיתה מוכנה ומזומנה לשפכה עליהם. והיו הללו נוהקים כעדר של עיירים. אך כשאני נותן קולי בצווחה, אין אָתון ואין עיִר שלא ירכינו אוזניים. אמרתי:

– אני כאן בעל־הבית וגוזרני עליכם: יד לפה! מדעתכם יצאתם? או שמא נתכנסנו כאן להתנצח בעניין עיקרי האמונה של ניקיאה?165 חיבה יתירה מחבּב אני פולמוס־של־דברים, אך בבקשה מכם, ידידי, הזקיקו עצמכם לעניינים חדשים מאלה. הללו כבר יצאו מאפי, כבר קצתי בחיי מפניהם. אדרבא, ימח־שמכם, התפלמסו לכם בדברים של ממש, אם אכן יפה מחלוקת לבריאותכם; על יין בורגונדיה זה, או על נקניקה זו, על כל מה שאפשר לראות, או לשתות, או למשש, או לאכול: ואנו נאכל ונשתה – ונווכח. אך להתכתש על אלוהים, – אל־אלוהים! – על רוח־הקודש, משמע, רבותי, להוכיח בעליל, שרוח תזזית נכנסה בכם!.. חס־ושלום שאני מדבר סרה במאמינים: אני מאמין, אנחנו מאמינים, אתם מאמינים… כל אַוות נפשכם! אך הבה־נא נדבר בעניין אחר: וכי אין עניינים בעולם? הרי כל אחד מכּם מובטח לו, שהוא מזומן לחיי העולם־הבא. אדרבּא ואדרבּא, אני שמח שמחה רבה. שם, במרומים, מצפים לכם. יחידי־סגולה מקומם מוכן ומזומן להם; השאר – עומדים מעבר למזוזה ולדלת; הנקל לשער, והדעת סובלת… לכל הרוּחות! הרפו מן הרבונו־של־עולם, והניחו לו שיהא מאכסן את קרואיו על דעת עצמו; כהונתו היא, ואל תפריעוהו לעמוד על משמרת פקודותיו. כל אחד במלכותו, ואין מלכות אחת נוגעת בחברתה. השמיים לאדוני, והארץ לבני־אדם, לעשותה יפה לישוּב ככל האפשר, הנה תעודתנו. המלאכה מרובה, והפועלים חסרים. כסבורים אתם שגם בלעדי אחד מכם תסכּוֹן המלאכה? ארבעתכם כאחד יש בכם תּועלת למדינה. נצרכת היא לאמונתך שלך, ז’אן־פראנסוא, במה שהיה, ממש כלאמונתך שלך, אנטואן, במה שעתיד להיות; למידת־ההפקר שבך, אמון־מישל, ממש כלמידת ההתמד שבך, אניס. אתם ארבעת העמוּדים שעליהם הבית עומד, ואחד כי יבוא לידי מַיִט, ונחרב הבית, והייתם מפּלת שאין בה תועלת. הלזאת כּלתה נפשכם? תכלית נאה, לא עלינו! וכי מה תאמרו על ארבעה ספּנים, שבשעת סוּפה, בקוּם עליהם נחשול שבים, אינם שוקדים להנהיג ספינתם, אלא שטוּפים בבולמוס־של־דברים?.. זוכרני שפעם אחת שמעתי שיחה נאה שמסיחים ביניהם המלך הנרי והדוכס לבית נוור.166 עמדו השניים והיו מקטרגים את הצרפתים שלהם על רוח תזזית שנכנסה בהם שמורידים זה את זה בדם שאוֹלה. אמר המלך: Ventresaintgris![175] כדי לקרר דעתם, מבקש הייתי לשימם שניים־שניים בשק, נזיר משוגע עם מטיף מטורף של הברית החדשה, וכצפיעי־חתולים להטילם הַנְהָרָה, לתוך מי הלוּאָרה". והנוורי צחק ואמר: “ואני מסתּפק הייתי במשלוח השׂקים לאותו אי במרחקים, שלפי השמועה, אדוני בּרן מַגלים אליו בּעלים ונשים מתקוֹטטים, ומקץ חודש ימים, בבוא האניה להחזירם לביתם, מוצאים אותם מפוּיסים והוגים אהבה כיונים בארוּבּוֹתיהן”. גם אתם צריכים תרוּפה כזאת! רגוזים אתם, ממזרים שכמותכם? פונים עורף איש לרעהו? אי, בני, הסתכלו בעצמכם! לשווא כל אחד בכם מתברך בלבו, כי מבּצק אחר הוא קרוץ, ואפייתו משובחת מחברו. ד' טחינות אתם של הקמח האחד ejusdem farinae.167 הזרע הברוניוני, זרע של קיימא, מגזע הבורגונדי, גזע־איתנים. ראו־נא חוטם רחרחני זה, שנתפשט לו, ומלוא כל הפנים כבודו, פּה זה, שנחתך בהרחבה בתוך הקליפה, משפּךְ לשפוך בו משקה, עיניים אלו, ששיחים עבותים נשתרגו עליהן, מבקשות להיות זועפות, – ושוחקות! הרי סימנים נתנו בכם! ואינכם רואים, כי בהזיקכם זה לזה, את עצמכם אתם מהרסים? ולא מוטב לכם שתושיטו יד איש לרעהו?.. אינכם בדעה אחת? יפה מאד! אדרבא! וכי רצונכם שתחרשו כולם שדה אחד? ככל שיִרבּו שדותיה ומחשבותיה של המשפּחה, כן ירבּה אָשרנו ויעצם כוחנו. פּרוּ ורבוּ וּרדוּ בכל אשר בארץ ובמחשבה ככל אשר תשיג ידכם. איש איש בשלו וכולכם שכם אחד (הבה נא, בני, ונתחבק!) כדי שחותמם הגדול של בני ברוניון יטיל צלו על פני השדות וישאף לקרבו זיווֹ של עולם.

חישקו הבנים שפתותיהם והחרישו בפנים חרופות; אך ניכרים היו שבדוחק גדול הם כובשים את צחוקם. ופתאום־לפתע פרץ אמון־מישל בצחוק קולני, פשט ידו לז’אן־פרנסוא ואמר לו:

– הבה נא, בּכוֹר־אף! כף אל כּף, וחסל חרי־אף! נעשה שלום! – ונתנשקו.

– מרטינה, הייא! כּוס לחיים!

אותה שעה השגחתי, כי בכַלותי את זעמי בכד נחתכה כף ידי. על גבי השולחן היו כמה נטפים של דם. אנטואן, הלובש תמיד הדרת־חג, הגביה את ידי, הציג מתחתיה את כוסו, קלט בה כמה טפין מעסיס־עורקי החכלילי ואמר כיד המליצה הטובה עליו:

– למען האחווה והרעוּת, נשתה נא ארבעתנו מן האדום־האדום הזה!

– חלילה, חלילה וחס, ־ אמרתי, ־ אנטואן, למהוֹל את יין האלוהים?! טפו, סלדה נפשי! שפוך את המימסך הזה! הרוצה לשתות את דמי צח ונקי, ישתה נא עד תום את יינו החי!

מכאן ואילך היינו שטופים בלגימה, ועל טעם היין לא נחלקו הדעות.

לכשנסתלקו, חבשה מארטינה את ידי ואמרה:

– רשע זקן, זאת הפעם הצליח, סו"ס, חפצך בידך?

– ומהו חפצי: להשלים ביניהם?

– כוונתי לעניין אחר.

– ומהו, איפוא?

הצביעה כלפי שברי הכד שעל גבי השולחן ואמרה:

– אתה מבינני היטב. אל תיתמם… הודה והתוודה… הלא תודה… אתה מודה… הבה־נא, מפה לאוזן! לא יוודע לו הדבר…

עשיתי עצמי משתומם, מתמרמר, ותם אני ולא אבין; אך נתפּקעתי מצחוק… פפף.. ממש נחנקתי. חזרה ואמרה:

– רשע! רשע!

אמרתי לה:

– הוא היה מכוֹער עד מאד. שמעיני, בתי היקרה: אני או הוא, אחד משנינו מוכרח היה להסתלק.

אמרה מארטינה:

– זה שנשאר אינו נאה הימנו.

– מילא, יכול עוף זה להיות כּעוּר ומכוּער כל אוות נפשו, לא איכפת לי. איני רואה אותו…


השמש סובבת על ציריה המשוחים. הדלת ננעלת וחוזרת ונפתחת. ליל הניטל. כאריג המתקפל בגלילתו נופלים הימים אל חביון ארונם של הלילות. נכנסים מזה ויוצאים מזה. ומיום לוּקאס הקדוש כבר הגביהוּ ראש כשיעור ניתוּרו של פּרעוש. מן החרכים כבר מציצות בי עיניה הנוצצות של השנה החדשה.

יושב אני בליל הניטל, תחת מכסהו של הקמין הגדול, וכמירכּתי באר משקיף למרום, אל השמיים הכּכוּבים, אל עפעפיהם הממצמצים, אל לבּוֹתיהם הרוֹטטים; ואני שומע היאך קרבים הפּעמונים, רחף וקרוב, רחף וקרוב באוויר החלק, ומצלצלים לתיקון־חצות. נעמה לי המחשבה, כי הוא נולד, הילד האלוהי, בשעת לילה זו, בשעה זו של אפלה נדחת, כשהעוֹלם הגיע, כביכול, אל קצו. קולו הרך שר: "הו יום, הלא תשוב אלינו. אתה שב! שנה חדשה, הנה באת עלינו לטובה! והתקווה פורשת את כנפיה החמות על ליל הכפור ומפשרתו.

יחידי אני בבית; בָני בבית־היראה; זו לי פעם ראשונה שלא הלכתי גם אני. נשארתי בביתי עם כלבי שלי ציטרוֹן ועם חתלתולי האפור פּאטאפּוֹן. היינו כחולמים וצפינו באש המלחכת של הקמין. יושב אני ומהרהר בערב שחלף. לפני שעה מועטת עוד היו כל צאצאי על סביבי; סיפרתי לגלודי שלי, לטושת־העיניים, אגדות על בנות־היער ובנות־המיים, על הברווז המכוער והמתאנח, ועל האפרוח המרוט והקרח, ועל הנער הַצָלֵחַ שזכה לעשות עושר בתרנגולו, שהיה מוכרו לאנשים הבאים בעגלותיהם לחפש את היום המסתלק ולטוענו. השתעשענו הרבה, והשאר שמעו וצחקו, וכל אחד הוסיף נוֹפך משלו. אחר־כך היו הכל מחרישים פעם בפעם ומקשיבים לקול המיים ברתיחתם וקול האוּדים בתנור וקול רשרושם הצמרירי של אניצי השלג על גבי הזגוגיות וקול הצרצר מתחת לאפר. הו לילי־החורף הנאים, הדומיה, חמימותו ורחימותו של העדר הקטן שנצטופף, החלומות בהקיץ, כשהרוח משוטטת לה, משוטטת ותועה, אך תמיד זוכרת את צאתה ובוֹאָה, ואפילו היא מתעתעת, הלא אך לבדיחות־הדעת…

עכשיו יושב אני ומסכם חשבונה של כל השנה ומוצא, כי במשך ששה ירחים קפּחתי כל מה שהיה לי: את אשתי, את ביתי, את ממוני ואת רגלי. אך המשעשע מכל הוא שבסוף־חשבון, כשאני חוזר ובודק את הסך־הכּל, נמצא, שהנני גביר ממש כקודם! אומרים, כי אין לי כלום? לא, לא שום משאוי על גבי. מילא! מפורק אני. מעודי לא חשתי עצמי רענן כל־כך, קל וחפשי כל־כך במירוץ דמיוני… מי פּלל ומי מלל אשתקד, כי צרות ישתרגו עלי, ואני משמחה ארקד! ולא אני הוא שנשבעתי בכל לשון של שבועה, כי עד סוף ימי אהיה אדון בביתי, אדון לעצמי, עומד ברשותי ולא אצטרך להחזיק טובה לזולתי על כל מאכל ומשתה ולינה, וליתן דין־וחשבון על כל מעשה־תהפוכות שאני עושה. רבות מחשבות בלב איש… וראה – הכל קם ונהיה שלא כמחשבתו; וגם זו לטובה. – וסוף־סוף, בסך־הכּל, בהמה כשרה הוא האדם, והכל טוב ורצוי ומקובל בעיניו. מיטיב להסכין עם האסון ועם השׂשׂון, עם המזוֹן ועם הרזוֹן. הבו לו ארבע רגליים, או טלוּ ממנו את השתיים שיש לו, עשוהו חרש, סומא, אילם, – אף־על־פי־כן ימצא בחדרי לבו תחבולה להסתגל ולראות, לשמוע ולדבר. משול הוא לשעווה, שאתה ממתחה וחוזר ומכווצה; נשמתו ממיסתוֹ באשה. ומה יעלוז הלב, בּחוּשךָ, כי יש ברוּחך ובשריריך ממידת הגמישות הזאת, כי יכול תוכל, בשעת הצורך, להיות דג במיים, עוף באוויר, סלמנדרא באש, ואדם על עפר ארץ, האוסר מלחמה ברינה על ארבעת היסודות. וזהוּ הטעם, שכגודל רישךָ גודל עושרך: לפי שהרוח יוצרת למלא את מחסוֹרה; עץ עבוֹת, כשאתה מדלל בו, הוא מגבּיה והולך, כּכל שיקטן מה שיש לי, כּן יתגדל מה שהנני.

חצות־לילה, קול אוּרלוגין נשמע.


יֶלֶד יֻלַּד לָנוּ… בֵּן נִתַּן לָנוּ…


אני שר את שיר־הניטל:


נַגֵּן אַבּוּב, הָרִיעִי חֵמֶת־חֲלִילִים!

הוֹ מַה נֶּחְמָד הוּא, מַה נָעִים…


השינה תוקפתני, ואני מתנמנם, לאחר שהיטבתי את מושבי, שלא אפּול לתוך האח המבוערת.


יֻלַּד הַיֶּלֶד…

נַגֵּן אַבּוּב, הָרִיעִי חֵמֶת־חֲלִילֵינוּ…

יֻלַּד הַמָּשִׁיחַ הַקָּטָן.


אך ככל שיקטן מה שיש לי, כן יתגדל מה שהנני…


חג הטבילה    🔗

אכן, לץ גדול אני! שהרי ככל שמתמעט מה שיש לי, יש לי כל טוּב. ואני יודע זאת גם יודע. מצאתי תחבולה להיות עשיר בחוסר־כל, עשיר בנכסים שאינם שלי. אני נושא המשרה, אך איני נושא בעול. מה זאת מספּרים על אבות זקנים, כי לאחר שבזבזו נכסיהם, לאחר שנתנו לבניהם כפויי־הטובה כל מה שהיה להם, לרבות כותנתם ומכנסיהם, הריהם נעזבים, דלים וריקים, ורואים היאך כל העיניים דוחפות אותם לבור־שחת? הללו מסכּנים עלובים. בנאמנות אני אומר לכם, כי מעולם לא אהבוני ולא פינקוני כבימי־עניי אלה. וכל כך למה? לפי שאיני שוטה גמוּר, שאקום ואבזבז כל מה שיש לי ולא אשייר לי כלום. וכי אין מתנות לאדם אלא הארנק לבדו? אני, לאחר שנתתי את הכל, הרינו משייר לעצמי את הטוב מכל, משמר את עליצוּתי, את אשר אגרתי לי בנדודי אשר נדדתי בארצות החיים לאָרכּם ולרחבם משך שנות־דור, – את רוחי הטובה, ואת חריפותי, את כל החכמה שבמשובה והמשוּבה שבחכמה. והמלאי בעינו עומד עדיין ופתוח לכל: כל דכפין יבוא ויטוֹל! וכי דבר מבוּטל הוא? אם אני מקבל מבני, הריני גם נותן להם. חשבונותינו מסוּלקים. ואם יש והאחד קיחתו מרובה מנתינתו, באה האהבה ומתקנת את השורה כיאוּת; ואין פּרץ ואין מיקח־טעוּת.

הרוצה לראות מלך בלא מלכות, מלך־אביון, דל־גא, פּוֹחח־שמח, ברוניון איש־גאליה, יראני נא, היאך אני יושב הערב על כסא־הכבוד שלי ועורך סדר במשתה הגדול! היום חג־הטבילה. ביום עברו ברחובנו שלושת המלכים־האַמגושים, הם ופמליא שלהם, עדר של לוֹבן, ששה רועים ושש רועות, ושירים בפיהם רָמים וברורים; וכלבי השכונה נובחים תמרורים. ולעת־ערב אנו מסוּבּים אל השולחן, כל בּני ובני־בני, בס"ה שלושים נפש, ואני בתוכם. וכל השלושים קוראים פּה אחד:

– המלך שותה!

והמלך – אני הוא. הכתר שבראשי – אָבניים של תּוּפינים. ומלכּתי היא מארטינה; כבכתבי־הקודש נשאתי לי לאשׁה את בתי. כל אימת שאני מקריב כוסי לפי, מריעים לכבודי, ואני צוחק ומקדים קנה לושט; אך אם מקדים ואם מאחר, מכל מקום מושל בכיפּה, שותה מכוסי ואיני מאבּד טפּה. מלכתי גם היא שותה, ובגלותה את דדיה, נותנת פּיטם אדום ליונקה האדום, נכד־זקוּנַַי זה, המַפעֶה ומוצץ ושותת ריר מרוב תאווה ומציג שתי עגבותיו לראווה. והכלב מיבב מתחת לשולחן ומלקלק מן הקערה, לקלק וקנח. והחתוּל מנהם כנגדו, מגבּע גבו וחוטף עצם ובורח.

ואני מהרהר (בקול; להרהר בשתיקה איני אוהב).

– יפים החיים, ידידי! חסרונם היחידה הוּא קיצוּרם; אתה משלם ביוקר ומקבל מעט! תאמרו: “הווה שמח בחלקך, כי שפרה מנתך, מנה שלימה ניתנה לך!” איני כופר, חלילה. אך מי שיש לו מנה רוצה מָנתיים ומי יודע! אפשר שאם אבקש מפה לאוזן ובשפה יפה, – אקבל הוספה. אך וַי לי, צר לי על ידידי הנאמנים, אשר ידעתים עידן ועידנים, שעודני כאן, ואיה המה? כצל־עובר חולפים הימים, ובני־אדם כמותם! היכן הוא המלך הנרי והדוכס הטוב לואי?..

וכך אני יוצא לשוח בשדות־העבר, לרעות בשושנים, ללקט מפרחי־הזכרונות הנובלים. ואני מספר, וחוזר ומספר את סיפורי ומעלה גירה ואיני יודע ליאוּת. בני אינם מפריעים אותי; ואם אני מתקשה במערכי־לשון, או משתבש בדברים, הרי הם מסייעים לי להשלים את ספורי; וממבט עיניהם הלגלגניות הנני ננער מהזיוֹתי.

– מה, סבא? – אומרים הם. – נעמו עליך החיים כשהיית בן־עשרים! בימים ההם היו שדיהם של נשים נאים יותר ומלאים יותר; והאנשים היה להם לב נכון, וכיו"ב שאר אברים. אשרי עין ראתה את המלך הנרי ואת ידידו הדוכס לואי! בימינו אין עושים עוד בני־אדם מעץ משובח כזה.

ואני משיב:

– אתם צוחקים, רשעים! ויפה אתם עושים, כשהצחוק הוא דֶשֶן בעצמות! חייכם, שאיני שוטה גמור, שאהא סובר, כי מכת־בצוֹרת לנו בגפנים, או מחסור בבחורים לבציר. יודע אני כי כנגד כל אחד שהולך באים שלושה, ועצי־היער, שמהם עושים את בחורי גאליה האמיצים, גדלים כקודם, שופעים וזקופים, חסונים וצפופים. אלא שחרוֹשת־העצים אחרת היא. אלפי אַמות אתה חוטב ומנַגֵר, ולעולם, לעולם לא יימצא לך לא הנרי שלי, ולא לוּאי שלי. והרי אותם, אותם אהבתי… אַל־נא, אל־נא, קולא, אל נהיה רכּים כשעווה! דמעות בעיניך? אי זקן שוטה, שמא צר לך, שאין אתה יכול להעלות גירה כל ימיך? היין אינו כשהיה? אף־על־פי־כן אין טעמו נפגם על ידי כך. לחיים! יחי המלך, השותה עד כּלח! ויחי עמו השתייני!…

ועוד זאת, בינינו לבין עצמנו, אמת אני מגיד לכם: המלך הטוב הוא, אמנם, טוב; אך טוב שבמלכים – אני הוא! נהיה איפוא בני־חורין, אתם בני צרפת הנדיבים, ואדונינו הזדים ייקחום השדים! אני ואדמתי – הנאהבים והנעימים אנו, בחיינו ובמותנו לא נפרד. ומה לי מלכות־השמיים, מה לי מלכות־הארץ? אין לי חפץ בכסא־הכבוד, לא של מעלה ולא של מטה. איש ומקומו תחת השמש, איש וצלו! איש וחלקת־שדהו ושתי ידיו לעודרה! יתירה מזו אין אנו מבקשים. ואילו המלך בא אצלי, אני אומר לו:

“אתה אורחי. לחַייך! שב לך פה. רעי כאח לי, כל המלכים שווים. וכל הצרפתים כמלכים נחשבים ואני עבדך אדון בביתי”.


"הייתכן – קרא האח ז’אן – הגם אתה בחורזים?

חי אלוהים, סופי שגם אני חורז

כשאר כל החרזנים, המתינו מעט, ואנא בטוּבכם,

סלחו לי אם אחרוז שור בחמור…"

פאנטאגרואל ה', מ"מ


נכדו של קולא בשולי הספר    🔗

פואימה גאלית זו עלתה במחשבתי במאי 1913. בימים ההם קראתיה בשם “המלך שותה”, או “עוד בחורנו חי”. לא אגזים אם אומר, שבעת ההיא נתפסתי לה כאחד שנכנס בו הדיבוק; ודברי “אל הקורא” במאי 1914 אינם משל נאה בלבד: סבוֹ של קולא הוא שדיבר מגרוני, לא הייתי ברשותי שלי.

שיכנתי עצמי בין שדות, ביחידות גמורה, בקירבת כרם־ענבים. הגפן פרחה, הלילך הנץ, – ורוחי עמהם. הייתי רווּי ושופע מחיי האדמה וכל החי. מעיינות נבעו בקרבי, כאותם פלגי־מים מקציפים, רעננים ודשנים מן הרקבובית, שהיו הומים ומפכים על פני האפרים מסביבי. צחקתי בשעת הכתיבה. היום היה חולף במהירות יתירה, ואת פני השחר מקבל הייתי בצלו של אילן, המאוכלס שפעה של צפרים; סערה גדולה נסערה נפשי משירת החיים הנגולים לעיני.

אלא ששלמתי בעבור זה, שהכּל נקנה בדמים, – וכך יאה: איני עומד על המיקח בסילוק חובותי! שבועות, חדשים רצופים כמעט שלא טעמתי טעם שינה. חנייה־מאוֹנס בחצי־הדרך, ב“מותה של הזקנה”; אחר־כך, לפתע־פתאום, נשברה המחלה, הסכרים נפרצו: בעיצומו של הקיץ נשלם הספר. ידידי שאטוֹבּריאן168 היה ראשון שטעם ממנו. הוא עצמו היה בימים ההם שכּוֹר מלילות ראשונים של ירח־הדבש עם “בריארה” שלו, היא “בת־נוביה הנאווה”, כדבריו, שהיה אומרם בפנים מפיקות זיו, ונפשו מתמוגגת עליו משחור חמודותיה… בשבתו ארבע שנים בתוך החפירות לא שיער כלל, שעוד יזכה וישכב עם יפת־התואר שלו.

לאחר מכן, בראשית 1914, פניתי אל “Revue de Paris”169 שמהיותו בית ידידי האנדיראקס ולאוויס170 היה, במידת־מה, גם ביתי שלי, והצעתי לפרסם בו את “קולא”; לאוויס היה ראש סניגורי באקדמיה הצרפתית, בשפוט השופטים של הפרס הספרותי, שהוענק ברבות הימים ל“י’אן כריסטוף”, בדיוק בחדשי האביב של 1913, בהיותי שקוד על “קולא”. אך לתמהוני הרב, היה מורי־ורבי הזקן נבוך מעט מפני “החירות היתירה” שביצירה זו. לא נתנו לבו להביא את קולא המופקר לפני קהל הצנועין שלו, המדקדקים בנימוסים כשרים. ביחוד הפחידו את האיש הזה, החפשי בדעותיו, כל אותן פרשיות שמדובר בהן על הכּומר. הייתי הלום רעם. בגלילותינו לא היו הכמרים מדקדקים הרבה בלשון נקיה; הם דיברו דרך־חירות, בפה מלא ובלא גמגום, אותה לשון דשנה ומבושמת, שבה היו אבות־אבותי, קולא ופאיאר, מסיחים עם שמאי שלהם. כשאבי־זקני, הנוטריון מבּרוו, יצא פעם אחת למסע קצר על פני צרפת, לברר מלה אחת שכתובה ב“צנטוריות” של נוסטראדאמוס (באחד הימים אספר איפופיאה מבדחת זו!), קם יעקוביני זקן זה, שהיה בשעתו מכובשי הבאסטיליה וקיבל מפוּשֶה,171 בקלאמסי, את התואר “מבשר החירות” והושיב בעגלתו את הכומר שלו, – הוא, זולל־הכמרים! – לאו דווקא כדי לאכול אותו, אלא כדי לאכול עמו, ולגלגל בדברים של שחוק ושל פולמוס. וכל־כך נתקשרו זה בזה שלא היה האחד יכול להסב לשולחן בלא משנהו, ולא היתה סעודה שלא נפלה מריבה ביניהם. והיה זה בשבילי חידוש מאלף מאד, שהקהל הפאריזי “המהוגן” והוגי־הדעות החפשים, אנשי האוניברסיטה של 1914, מדקדקים הרבה יותר ממני בדברים שיש בהם חשש חילול שם־שמיים, אשר בלבם אינם מאמינים בו כלל.

אכן, ברור היה, כי בפסיעות גסות מתרגשים ובאים עלינו ימי הריאקציה המערבית הגדולה.

באה המלחמה, שאי אפשר היה שלא תבוא. כמה שנים לפני כן כבר התנבאתי עליה ב“י’אן כריסטוף”. בשווייץ, שבה התגוררתי ביולי 1914, ואותה איויתי לישיבת־קבע, כדי שתהא לי (או שאטול לעצמי) זכות הדיבור, נתעסקתי בהגהות “קולא” כמעט בעת ובעונה אחת עם הגהות של “מעל למערבולת” (חדשים ראשונים של 1915). מו“לי ורעי היקר, העומד בראש הוצאת אולינדורף,172 נזדרז בהדפסה, אף־על־פי שלא היה בדעתו להוציא לאור את הספר הזה לפני גמר המלחמה. הוא נתאהב ב”קולא" ונתגאה בו, כאילו הוא אביו, הוא מולידו. חושדני בו, באיש נלבב זה, שכל עיקר הזירוז שזרזני ככה בקריאת ההגהות, לא בא אלא מחשש, שמא מחר לא אהיה עוד בין החיים… אבוי! הוא נפטר לפני, – אומנם, בחזירתי לפאריז ב־1919, הספקתי לראותו פנים־אל־פנים.

וכאן אני רוצה להביע את תודתי הרבה לידיד־נפשי, ששמר לי אמוּנים, שעה שרבים כל־כך, אשר לא הטלתי שום ספק בידידותם, נסוּ מפני מנוסת זהירים־מקדימים, על כל צרה שלא תבוא. איני יודע, אם בלעדי עזרתו הנמרצת והעקשנית של אֶמבּלוֹ, היה קולי זוכה להישמע בפאריז. והרי לכך התנכּלו אויבי האמיצים!

ואם בא מ. גורקי וכותב, שקוֹלא בּרוּניון, המוצא חן בעיניו יותר מכל ספרי, הוא קריאת־תגר על המלחמה, הרי אינו טועה הרבה. כי אף־על־פי שקולו של הצחוק הזה נשמע לפני פרוץ המלחמה, מכל מקום היתה בת־קולו מוסיפה להריע מעליה, על אפה ועל חמתה… “Je maintiendrai!”173 “עוד בחורנו חי…”

אשר למבנהו של הספר, – הרי נקל לראותו גם בלא בתי־עיניים. הוא מתנהל בקצב העתים של “לוח” התולדה, אשר על פיו חייתי בתוך שדות וכרמים בין שני יאנוארים עוטי־לוֹבן. ספר זה נתפרנס מן ה“פּנקס” של קלאמסי, ממסורת־האגדה של מחוז נוור, הפולקלור הצרפתי וקבצי הפתגמים הגאליים, שהם כתבי־הקודש שלי, “מלאכת השיר”174 שלי. ואיני זז מדעתי, כי יש בצפּרנם הקטנה חכמה ופקחות וכוח־הדמיון יותר מבכל אֶרוּאֶה, מונטן ולאפונטן175 (ואני אוהב את שלושת האחים האלה!).

האוסיף ואומר עוד כי בילדותי לא נדם בכלובי הקטן קולה הזקן, הלגלגני והעליז, של דודה־אווזה – רוזאל הזקנה מפרבר בוורון, – שסיפרה לי פעמים הרבה, כסבא קולא לגלודי שלו, את מעשה האווז המכוער ומעשה האפרוח הקרח. לשונה העזה, הגלויה, ללא שום כיסוי וחיפוי, הממולחת במלח בורגונדי, לא נשתנתה הרבה, בארכאיזם הרענן שלה, מלשונו של קולא שלי. ובמידת־מה לכבודה שלה בחרתי לספורי דווקא את הגבול שבין שתי מאות־השנים הט“ז והי”ז,176 תקופה שבה נזדווגו החדש והישן; ומן הזיווג הזה, שעלה יפה, נולדה לשון עסיסית, לשונה המפולפלת של המספּרת הזקנה שלי.

השם Brugnon (או Breugnon) – והוא, כידוע, שמו של פרי בשרני וחזק, כּלאיים של אפרסק ומשמש, – רווח עד היום בסביבות קלאמסי; והיה מעשה שעמדתי לקנות, וכמעט קניתי, את ביתו הקטן של אחד מנכדי קולא. את הסביבה, שבה חל ספור־המעשה שלי, לא קשה להכּיר גם היום. כל אותם היערות, הנהרות, הישובים – ידידי ילדותי הם. ואף־על־פי שתעלתי הירוקה, שהקיפה את חומות־העיר הישנות ואת חומות בית־אבי, מיובשת עכשיו, – אף־על־פי שגבעתי הנאה סאמבֶּר, הבּטנוּנית והקרחת, חבשה לראש פּאה נכרית של אשוּחים, – ואף־על־פי – אבוי! – שצווארותיהם הארוּכּים של בּתי החרושת מורחים בריר־עשָנם את פני שמַי האפורים־התכולים, – אף־על־פי־כן העיר ובנותיה לא נשתנו. ואילו חזר קאטון, שסעד את קולא הנגוף,177 בשכבו על ערש־דווי, וראה אותם במו עיניו, ודאי שהיה מוריד דמעות על הכרמים שנשמו, אך עד־מהרה היה יושב שבת אחים, בני־לגימה נלבבים, ומטבען ביין התוסס, השוקק מחדש בירכתי המרתפים!


קִרְיַת־יִקְרַת קְלַמְסִי,178 הוֹ קֶרֶת נֶאֱמֶנֶת,

אַתְּ עַל מֵימֵי נָהָר לְתִפְאָרָה שׁוֹכֶנֶת,

בָּךְ גֶּפֶן־הִלּוּלִים, בִּרְכַּת שָׂדוֹת מוֹשֶׁלֶת,

יוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, יָקַרְתְּ מִקַּצְוֵי חֶלֶד!



  1. דברי “קולא לקורא העברי” – הם מכתבו של המחבר בתשובה לי. זמורה על בקשת רשיון, שהוצאת “יחדיו” ביקשה ממנו בשעתה (ב־1931) להדפסת תרגום עברי.  ↩

  2. י. קיבריק (Kibrik) – אילוסטרטור סובייטי, שציוריו (באבטוליטוגרפיה) עיטרו, בסמיכתו של המחבר, את התרגום הרוסי, שיצא לאור ב־1936 ב“גוסאיזדט” (ההוצאה הממלכתית) בלנינגראד (רובם ככולם ניתנו בספר זה).  ↩

  3. נרוואל, גיראר דה (Nerval, Gérard de; בעצם: Gérard Labrunie) משורר צרפתי, (1808–1855), שתרגומו ל“פאוסט” בשנת 1828 (בעודו בן שמונה־עשרה!) זכה להערכה נלהבת מפי גתה עצמו.  ↩

  4. “Vires acquirit eundo” – פסוקו של וירגיליוס (ב“איניאידה” 175, IV), בדברו על האֵלה רינומה, ופירושו: אגב הילוכה היא מגברת חיילים.  ↩

  5. קאללו (Callo, Jacques) צייר וגלף צרפתי (1592–1635); אברהם בוס (Bosse, Abraham) גלף צרפתי (1602–1676); בריגל (Breughel, Piter) צייר הולנדי (1520–1569); האחים לה־נן (Le־Nain) לואי, אנטואן ומאטייה, ציירים צרפתים (מן המאה הי"ז), שלעתים קרובות ציירו יחדיו.  ↩

  6. חולדה – אהובת נעוריו של גיבור־הספר, שלה הוקדש הפרק החמישי. במקור: Belette.  ↩

  7. נוור (Nevers) העיר הראשה של המחוז (Niévre) שבצרפת, על שם הנהר, השופך שם את מימיו לתוך הלוּאָרה (Loire).  ↩

  8. “Prenez en Gré” – פירושו: “קבל נא ברצון”.  ↩

  9. קלאמסי (Clamsy) עיר ואם של מחוז נוור במקום שפך שני הנהרות בוורון (Beuvron) ואיאונה (Yonne) ועל שפת תעלת ניוורנה (Nievernais); היא עיר מולדתו של רומן רולאן ומקום העלילה שבספר.  ↩

  10. “כגלבו של המלך מידיאס בשעתו” – הוא המלך מידיאס הראשון, מלך פריגיה, שלאחר שביכר את חלילו של פאן על נבלו של אפולון, קצף עליו אלוהי היופי והשירה והפך אוזניו לאוזני חמור; גלבו, שהוא לבדו ידע את סוד הקלון הזה ונצטווה לשמרו בלבו, לא נתאפק וגילהו.  ↩

  11. קולא (Colas) קיצור השם ניקולא (Nicolas); Brugnon (בשפת אנשי בורגונדיה: Breugnon) – אפרסק. ואכן, יש מן המתרגמים שלפי זה תרגמו לשפתם גם את שם הגבור.  ↩

  12. רומא עתיקתא – (עיין הערה 31).  ↩

  13. חנה הקדושה – (אננה) אמה של מרים (מאריה), אם ישו, מטרונית של חרשי־עצים.  ↩

  14. דיאנה – אלת היערות והציד במיתולוגיה הרומית (היא ארתמיס היוונית); פסליה היו מתשמישי הקישוט בהיכלות.  ↩

  15. הוגו סאמבן (Hugues Sambin) ארכיטקט וגלף מן המאה הט"ז.  ↩

  16. מונטריאל (Montereau) עיר בצרפת במקום פגישתם של הסינה והאיאונה.  ↩

  17. “כהן קהילת מידון”: הכוונה לפרנסואה ראבלה (Rabelais, François, 1495–1553), מגדולי הספרות הצרפתית בתקופת הריניסאנס ששימש בכהונה במידון (Meudon) עיירה סמוכה לפאריז, ושם יצא לאור הכרך הרביעי של “פאנטאגרואל” שלו (פאנטאגרואליון), ע"ש גבור הרומן הסאטירי הזה, שבו מכה ראבלה בשוט־צחוקו את כל החנפנים, החשוכים והבוערים בעם, ובניגוד לתורת הסגפנות של ימי־הבינים מברך על שמחת החיים ותענוגי הגוף.  ↩

  18. אכאט (הנאמן) – בן־לוויתו המסור של אניאס, גיבור רב־נדודים (ב“אניאידה” של וירגיליוס, סמל לאיש־אמונים.  ↩

  19. Laus Deo! – השבח לאל עליון!  ↩

  20. ארטבּן (Artaban) – גיבור של רומאן היסטורי שהיה לשם־דבר במידת הגאווה שבו.  ↩

  21. איאונה (Yonne) נהר, שמקור מימיו בהר בוורון במחוז נוור, והוא משקה את קלאמסי.  ↩

  22. אוליסס מלך איתקה – שמו הרומי של אודיסיאוס היווני, שהרפתקאותיו ונדודיו בים תוארו ב“אודיסיאה” של הומירוס. שמו מסמל איש תחבולות, שאינו נרתע משום מעשה כדי להפיק את מזימותיו.  ↩

  23. ווזלה (Vézelay) – עיר בצרפת במחוז איאונה (Yonne), מפורסמת בכנסיית סנט־מאדלין המפוארת, שריד מבית מנזר עתיק (864).  ↩

  24. באסוויל (Bassville)  ↩

  25. דוכסנו, האדון לבית נוור, – הכוונה היא לקארל בנו של לואי לבית גונזאגו (Luis de Gonzague, duc de Nevers).  ↩

  26. “האגודה” (“הליגה הקדושה”, Ligue Sainte) – התאחדות הקאתולים בצרפת, שנוסדה, בשלהי המאה הט"ז, על ידי הדוכס הנרי דה גואיז, כביכול למלחמת־מצווה על קידוש שמה של הדת הקאתולית נגד הפרוטסטאנטים, ולמעשה – כדי לכבוש את כסא המלוכה בצרפת ולהושיב עליו איש מבית גואיז.  ↩

  27. בית־לחם (Bethléem) היא גם בייאן (Beyant) – פרברה של קלאמסי (ר.ר.).

    שימו לב: ר.ר (רומן רולן) הערת שוליים להערת השוליים: אלו הערות המחבר שיופיעו לאורך היצירה – הערת פב"י.  ↩

  28. “כאבגורים בשעתם” – כת של כוהנים־מנחשים ברומא, שהיו מגידים עתידות על פי מעוף הצפרים ושירתן. מדעתם, שכל דבריהם אחיזת־עיניים, לא יכלו להביט איש בפני רעהו בלא צחוק.  ↩

  29. “יהודה”, "רומא“ – בשם ”יהודה“ נקרא הפרבר בית־לחם, שתושביו הם הרפסודאים של קלאמסי. ”רומא“ – העיר העלית; ונתקראה כך על שום ”המעלות של רומא העתיקה", המוליכות מככר מארטין הקדוש אל הפרבר ביברון (ר.ר.).  ↩

  30. נקניקי צרוולאט – נקניקיות, צרות ועבות, מתובלות בשוּם (מאיטלקית Cervellato).  ↩

  31. דיז'ון (Dijon) לפנים המטרופולין של בורגונדיה. מפורסמת, בין השאר, בחרדל.  ↩

  32. מארגו (Margot), קיצור השם מרגריט, פירושו: אשה פטפטנית. והוא כינוי שם לנקבה שבעורבי־העמקים.  ↩

  33. גארגאנטוא (Gargantua) גיבור רומאן סאטירי של פ. ראבלה, – ענק, גרגרן מופלג וכדו'.  ↩

  34. איל־דה־פראנס (Ile־de־France) צרפת שלפני המהפכה, ובירתה פאריז.  ↩

  35. פרובאנס (Provence) בימים ההם מחוז בצרפת הדרומית־מערבית, ובירתה אֶכּס (Aix); שאמפּאן (Champagne) מחוז צפונית לבורגונדיה; בריטאן (Bretagne) חצי־אי בצרפת הצפונית־מערבית; בוס (Beauce) גלילת צרפת דרומית־מערבית לפאריז, העיר הראשה שארטר; בון (Beaune) עיר בדוכסות בורגונדיה לשעבר.  ↩

  36. סילנוס – במיתולוגיה היוונית: שד־מפלצת, מבני לווייתו של דיוניסוס (בכּכוּס), בעל רגליים, אוזניים וזנב של סוס. על פי הרוב תואר בדמות זקן גוץ, כרסתן, חרומף, קרח ושכור, הרוכב על חמור ונשען על סאטירים, או שכוב או רכוב על נבל־היין שלו.  ↩

  37. “נוסח איאקס והקטור איש טרויא” – שניהם גבורי מלחמת טרויא: הקטור טרויאני ואיאקס (איאס) – אוני. לפני צאתם למלחמת־שניים, התנצחו זע"ז במלחמת־שפתיים, בדברי חרפות והתפארות.  ↩

  38. פוסו (Pousseaut)  ↩

  39. במקור “נשפנו”, צ“ל: נפשנו – הערת פב”י  ↩

  40. ארקיבוזה (מאיטלקית: archibuso) – רובה עתיק, ארוך וכבד, שהיה רווח בימים ההם, יחד עם רובה אחר, מושקט, והוא כבד ממנו, אך גם יעיל ממנו.  ↩

  41. סאמבר (Sembert) גבעה מיוערת בסביבות קלאמסי.  ↩

  42. סן־פייר־דו־מון (Saint־Pierre־du־Mont)  ↩

  43. “De Logibus” (צ"ל: Legibus). “ספר הנבואה של נוסטראדאמוס”, אוסף של נבואות בשם “צנטוריות” (Centurres), (י"ל בשנת 1555) שנכתבו בצורת בתי־שיר בני ארבע שורות ע"י מישל נוטר־דאם (Michel Nôtre־Dame) או נוסטראדאמוס (Nostradamus), שעסק ברפואה ובחכמת האיצטגנינות. לפי המסופר, נקב בשמו של האיש העתיד לרצוח את הנרי ה־III, כשלושים שנה לפני הרצח, ונבואתו נתקיימה.  ↩

  44. Cum Spiritu tuo – ברוחך.  ↩

  45. מידארד (Médard), ריימונד (Raymond), דייה (Dié), בלאזיוס (Blaise), כריסטופורוס (Christophe), ואלריוס (Valérien), אברליוס (Aurélien), קלארוס (Clair), סוזאנה (Suzanne), הילינה (Héléne), סכולאסטיקה (Scholastique), ניקאסיוס (Nicaise), גרטרוד (Gertrude) – קדושים וקדושות של הכנסיה הקאתולית.  ↩

  46. “ibi ceciderunt” וכו'… – תרגום לאטיני לפסוק מתהילים, ל“ו: ”שם נפלו פועלי אוון, דוחו ולא יכלו קום".  ↩

  47. "ibi cecidit" – שם יפול.  ↩

  48. קורביני (Corbigni) עיר בגלילות קלאמסי, על שפת אנגיסון, פלג איאונה.  ↩

  49. האדון די סרמיזל (Sermizelles)  ↩

  50. דיאטרינה (Diétrine) – קדושה קתולית.  ↩

  51. הפשתני הקדוש (Saint Étoupe)  ↩

  52. גי קוקיל (Coquille, Guy, 1523–1603) יודע דת־ודין צרפתי, מתנגדה הנמרץ של “האגודה” הקאתולית. כתב פירושים לספר הדינים והמנהגות של האיפרכיה נוור.  ↩

  53. שאמו (Chamoux)  ↩

  54. קונצ'יני (Concini, מת ב־1617), הרפתקן פלורנטיני, נודע בשם מארשאל ד‘אנקר (Maréchal d'Ancre) עלה לגדולה בזכות מאריה מדיצ’י אשת הנרי ה־IV; וביחוד לאחר הרצחו, שאז משלה בשם בנם הצעיר לואי הי"ג ומינתה את קונצ'יני לכהונות רמות, עד שריכז בידו את כל השלטון במדינה והשניא את עצמו על הנסיכים והעם גם יחד, ויום אחד, בשעת כניסתו ללובר, נרצח.  ↩

  55. היינריך – צ"ל הנרי: והכוונה להנרי ה־IV שנרצח בידי קנאי הקתוליות.  ↩

  56. דה סולי (Maximilien de Béthune, duc de Sully) – שרו וידידו של הנרי ה־IV, שליט ישר וחסכן ששקד על טובת המדינה, התקין כמה תקנות להסדר עסקי האוצר ומשק העם ועמד בראש הארטילריה והמצודות בצרפת.  ↩

  57. “חליינו הוא נשא” וכו' (ישעיהו, נ"ג, ד'), – כתוב שהנוצרים משייכים אותו לישו.  ↩

  58. Ara, ora et labora – פירושו: חרוש, התפלל ועבוד!  ↩

  59. Absolvo te – אני מוחל לך.  ↩

  60. בזלה (Baiselat) – לשון נופל על לשון: שם, הדומה בצלצולו ל־baise־la שפירושו: נשק אותה.  ↩

  61. “קונצ'יני, כינה זו” וכו' – עיין הערה 58.  ↩

  62. כשדוכסנו ז"ל, אבי בנו וכו' – הכוונה ללואי לבית גונזאגו, אביו של קארל, הוא הדוכס הנוורי בזמן העלילה של הספר – עיין הערה 27.  ↩

  63. מאנטובה (Mantova) – עיר־מבצר עתיקה, אחד המרכזים בתקופת הריניסאנסה, בלומבארדיה שבאיטליה, נודעה לתהילה במלאכת־מחשבת.  ↩

  64. אלביסולה (Albissola)  ↩

  65. אנדרייס (Andries).  ↩

  66. גואיזים – חסידי הנרי גואיז, מיסד “האגודה” הקאתולית.  ↩

  67. ברתמליון (Barthélemy) – הכוונה לליל הטבח (ליל ברתולומיאוס), שערכו הקאתולים בהוגינוטים (אור ל־24 באבגוסט 1572).  ↩

  68. “גלגל פורטונה” – אלת האושר והמקרה אצל הרומיים העתיקים. תוארה בדמות אשה, העומדת חבושת־עיניים על גבי גלגל בעל־כנפיים, ובידה קרן־השפע, לעדות, כי עיוור הוא המקרה, והאושר – בן־חלוף.  ↩

  69. פאנטינורה – בית־חולים (ר.ר.).  ↩

  70. “טיטוס הרשע… שלא פסק כל ימיו” וכו'… – בשעת המשתה היה טיטוס אומר לחבריו, כי יום שבו לא עשה טובה לאיש, יום אבוד הוא לו (“Diem perdidi”).  ↩

  71. אנואה (Asnois).  ↩

  72. “יותר מאפולו” – שהוא אלוהי אורה של החמה.  ↩

  73. “בתחבולות־ערמה יותר מאודיסיאוס” – הוא אוליסס ברומית, המסמל את איש־התחבולות – עיין הערה 24.  ↩

  74. חוטם פיקארדי – חד, כחוטמם של אנשי גלילות פיקארדיה (Picardie) – אחת מל"ב האיפרכיות של צרפת בימים ההם, בצפונה־מערבה (העיר הראשה: אמיין).  ↩

  75. כדאנאיה וכו' – במיתולוגיה היוונית: בת אקריזוס, מלך ארגוס, שאביה חבשה במרתף של בית עשוי נחושת, כיון שהתנבאו ואמרו לו, כי הוא עתיד ליהרג בידי בתו; יופיטר, שחמד את יופיה, חדר למקום כלאה בדמות גשם של זהב והפרה אותה.  ↩

  76. אורסט ופילאדס – במיתולוגיה של יוון ויצירות משורריה: אורסט, בנו של אגממנון, שנקם באמו את נקמת אביו הרצוח, ומאז נרדף בחמת אלות־הנקם, ובכל סבלותיו השתתף עמו ידידו פילאדס.  ↩

  77. יער מארשה (Bois Marché).  ↩

  78. היראקליטוס הבכייני” (576–408 לפסה"נ) ו“דימוקריטוס הגחכני” (מן המאה ה־V לפסה"נ) – פילוסופים יוונים, שהיו בעלי תריסין, והאולת האנושית, שהביאה את ד. לידי צחוק, הביאה את ה. לידי בכי.  ↩

  79. אמאדיס (Amadis) וגאלאור (Galaor) – גיבורי רומנים מימי־הבינים, המסמלים את האבירים העשויים לבלי־חת, עדיני הנפש ונעימי־ההליכות.  ↩

  80. הימן – אלוהי הנשואין במיתולוגיה היוונית.  ↩

  81. טרם (Térmes) מאיבוא (Maillebois) – בתי־אבות של דוכסים.  ↩

  82. פאנדורה – במיתוס היווני: האישה הראשונה, שנבראה כעונש לבני האדם על חטאו של פרומיתיאוס ונתברכה בסגולות קסמים רבות; מידי ציאוס ניתן לה כלי־חרס מכוסה, ובו כל הצרות שנועדו למין האנושי, למסרו לפקדון לבעלה; אך בגודל סקרנותה פתחה את המכסה, ומיד פרחו כל הצרות ופשטו בעולם; וכשחזרה וכיסתה, לא נשתיירה בכלי אלא התקווה לבדה.  ↩

  83. עינו של פבוס – הוא אפולו, והכוונה לשמש.  ↩

  84. בּואשו – (Boychault).  ↩

  85. ומתנגדי קונצ'יני?” – עיין הערה 58.  ↩

  86. אורליאן (Orleans), סנט פארג'ו (Saint Fargeau), קולאנג־לה־וינז (Coulanges־la־Vineuse), מונטנואזון (Montenoison), אוכסר (Auxerre).  ↩

  87. ריכארד־לב־האריה – הוא ריצ'ארד הראשון, מלך אנגליה, מראשי האבירות בימי הביניים.  ↩

  88. שאטל־סאנסואר (Châtel־Cencoir).  ↩

  89. סאוויניאן (Savinien), פילגרין (Pellerin), פיליברט (Philibert), הילריוס (Hilaire) – קדושי הכנסיה הקתולית.  ↩

  90. שאסטלו (Chastelot).  ↩

  91. מאיי־לה־שאטו (Maiylly־le־Château).  ↩

  92. שפתי זהב של קאטון” – “Mots dorés de Caton”.

    ראו גם הערות 185; 186.  ↩

  93. פלוטארכוס החדש” (“Nouveau Plutarque”) של ג'יל קורוזה (Gilles Corrrozet) – משורר האהבה האפלטונית בתקופת משוררי “הפּליאדה”.  ↩

  94. קוטא” – כרם וגן במורד של גבעה (ר.ר.).  ↩

  95. בּומון (Beaumont). – גבעה בסביבות קלאמסי.  ↩

  96. רגולוס – (M. Atilius Regulus) – מדינאי רומי, שקיבל עליו מיתת עינויים מידי אנשי קרת חדשה, ששמוהו בתיבה מסומרת ובין דפנותיה המיתוהו ברעב.  ↩

  97. ברשות הקורא נשמיט כאן כמה פסוקים. המספר אינו מוותר על שום פרט קטן ממצב השס“ה והרמ”ח שלו; ומידת העניין שהוא מתעניין בהם ממריצתו להרחיב את הדיבור על דברים שריחם אינו כריח הלבנון. וגם זאת נאמר, כי בקיאותו בתורת הפיזיולוגיה, שניכר שהוא משתבח בה, אינה בתכלית השלימות.  ↩

  98. סלעי באסוויל (Basseville).  ↩

  99. Consummatum est – הפירוש: כולה הכל. והם דבריו האחרונים של ישו על צלובו. לפי הכתוב ביוחנן י“ט: ”ויהי מאחרי כן כאשר ידע ישוע כי עתה זה כולה הכל“ וכו'… ”ויאמר: ‘כּולה’ ויט את ראשו ויפקד את רוחו".  ↩

  100. ריקרדון – (בצרפתית: Rigaudon) – זמר עליז ששימש לריקוד, שהיה בצרפת במאה הי“ז והי”ח.  ↩

  101. רוכוס הקדוש (Saint Roch). – הועיד עצמו להצמיח ישועה למוכּי הדבר.  ↩

  102. איראנסי (Irancy) הקדושה, וכן שאבלי (Chablis), פויי (Pouilly) – מיני יינות.  ↩

  103. בקבוקיאל הקדוש – הוא “בקבוק הקדוש” של ראבלה (המלה “בקבוק” באה אצלו בעברית).  ↩

  104. לעזר – בברית החדשה: אחי מרתא ומרים, שנקטף באבו, וישו שאהבו הוריד דמעות על קברו והקימו לתחיה.  ↩

  105. שעון המתים” – (horloge de la mort) חפושית נוֹקרת, שוכנת בכלי־עץ וקירות־של־עץ ומכלה אותם. בנסרה, משמיעה צליל משונה.  ↩

  106. Nunc dimitis – קיצור הפסוק Nunc dimitis servum tuum, Domine, – “כדברך ה' היום, תאסוף את עבדך בשלום, כי ישועתך ראו עיני”, שאמר שמעון הזקן, לאחר שראה את ישו.  ↩

  107. לוציפר – שמו של השטן.  ↩

  108. אטילה – מלך ההונים (בסוף חצי האלף הראשון לסה"נ), שהשמיד עמים והחריב ערים באירופה.  ↩

  109. טריטון – אל המים במיתולוגיה היונית, בדמות חצי דג וחצי אדם (דגון), דמותו שימשה לפסלים של מזרקות־מים וכיו"ב.  ↩

  110. סארדי (Sardy).  ↩

  111. ab haedis scindere oves – לפי בשורת מתי כ“ה, ל”בי: “ונקבצו לפניו כל הגויים והפריד ביניהם, כאשר יפריד הרועה את הכבשים מבין העזים”.  ↩

  112. Subito – בלאטינית: מיד, פתאום־לפתע.  ↩

  113. הרוצה לטבּע”… וכו' – פסוק שנאמר (על פי פתגם צרפתי עתיק) בקומדיה של גרן דה בוסקאל “ממשלת סאנשוֹ פאנשוֹ” ונשנה בקומדיה של מולייר “נשים מלומדות”; במקור לא ניתנה אלא מחציתו בלבד.  ↩

  114. מושקיטה – (עיין הערה 44).  ↩

  115. קונדה (Condé), סואסון (Soisons) נוור (Nevers) אפרנון (Epernon) – דוכסים לבתי אבותיהם.  ↩

  116. גאמבי (Gambi) – פירושו: הצולע.  ↩

  117. לא רגלי אנתיאוס, אלא רגלי הרקולס נגעו באדמה” – עפ"י מסורת־האגדה במיתוס היווני על הענק אנתיאוס בנם של פּוסיידון (אל הים) וגיאה (אלת האדמה), שהיה כופה כל נכרי להאבק עמו והיה מנצחו בכל מגע חדש שהיה נוגע באמא־אדמה; עד שלבסוף בא הגיבור הרקולס, ובהניפו אותו באוויר החזיקו שם עד שחנקו.  ↩

  118. דוכס קארל (Charles) – הוא האדון לבית נוור (M. du Nevers) בתקופת זמן העלילה שבספר – עיין הערה 27.  ↩

  119. קרוק־פנסון (Croc Pinçon) – הר שלמרגלותיו שוכנת העיר קלאמסי.  ↩

  120. אשת יהויכין, היא סבתא חנה הקדושה” – יהויכין (Joachim) הוא בעלה של חנה (Anne) אבי־אמו של ישו.  ↩

  121. אלואי (Eloi) – מקדושי הכנסיה הקאתולית.  ↩

  122. ניקולא הקדוש – הממונה על המים, פטרונם של תינוקות.  ↩

  123. הונורה הקדוש – (Honoré, Honorat) הגמון של אַרל, פטרונם של האופים.  ↩

  124. פיאקר הקדוש – (Fiacre), פטרונם של גננים.  ↩

  125. קריספין (Créspin) – יחד עם אחיו קריספינין פטרונם של סנדלרים.  ↩

  126. וינצנט הקדוש (Vincent) – פטרונם של בתי היין.  ↩

  127. in medio start – עומד באמצע.  ↩

  128. איבו הקדוש (Yves) – פטרונם של אנשי הדין.  ↩

  129. sub invocatione – בחסותו של…  ↩

  130. קוסמוס (Cosme) – פטרונם של רופאי־חולים.  ↩

  131. דאגוברט (Dagobert) – הוא דאגוברט הראשון בן קלוטר השני, הידוע לפי המסורת העממית, כמלך נאור ואהוב על עמו.  ↩

  132. יוסף נסתכסך עם חותנו” – דהיינו: עם יהויכין אבי מרים, הבתולה הקדושה.  ↩

  133. אומנותם של יוסף וחנה” – דהיינו: חרשי־עצים.  ↩

  134. “קוטא”, בומון – עיין הערה 102.  ↩

  135. ימי אורפיאוס ואמפיאון – דמויות מן המיתוס היוני. אורפיאוס: זמר ומנגן, שנגינתו הערבה המישה אילנות וסלעים ממקומם, משכה אחריו חיות טרף, ופעם אחת הרדימה את הדרקון ששמר על גיזת הזהב וכך זכו הארגונווטים להשיג את “זהב־הפרוויים”. אמפיאון: אף הוא מנגן אגדי, ויום אחד בבואו יחד עם אחיו־תאומו ציטה, לבנות חומה מסביב לעיר תיבי, היו הסלעים “רוקדים כאילים” ונרבדים מאליהם כאבני־בניין.  ↩

  136. שברוש – (Chevroches)  ↩

  137. פלוטארכוס – היסטוריון ופילוסוף יוני. ביחוד נתפרסם ספרו “תולדות מקבילות”, ובו 46 ביוגרפיות של אנשי השם ברומי וביוון. נולד בחירוניאה שבביאוטיה הקדומה.  ↩

  138. ז'אק אמיו (Amyot, Jacques) – סופר צרפתי, ששימש בכהונה באֶכסר ושם מת. נתפרסם בתרגומי יצירותיהם של סופרי־המופת היוונים. ביחוד נודע לתהילה תרגום “המקבילות” הנ“ל בשם: ”Vies des Hommes illustres".  ↩

  139. יוליוס קיסר (G. Julius Caesar) – אימפרטור רומי (44–102 לסה"נ).  ↩

  140. אנטוניוס (Antonius Marcus) – מצביא רומי, יד ימינו של יוליוס קיסר במלחמות גאליה ותומכו הנלהב במלחמת האזרחים, חי חיי תענוגים והוללות.  ↩

  141. פומפיאוס (Gnejus Pompeius Magnus) – מצביא ומדינאי רומאי (הוא ששם קץ לחירות יהודה). טריאומוויר, יחד עם יוליוס קיסר; לימים נלחם בו ונוצח.  ↩

  142. פוליאורקטוס – הוא דמטריוס הראשון מלך מוקדון (פוליאורקטוס – פירושו: כובש ערים).  ↩

  143. ארתחשסתא – הוא ארתחששתא מלך פרס הקדומה.  ↩

  144. קליאופטרה – האחרונה למלכות בית תלמי במצרים; אשת־אהבים – תחילה של יוליוס קיסר, ואחרי הרצחו – של אנטוניוס.  ↩

  145. לאמיה – אהובתם של תלמי המצרי ושל דמטריוס.  ↩

  146. סטאטירה – אשתו של אלכסנדר מוקדון.  ↩

  147. תאיס – אשת־אהבים יוונית, אהובתו של אלכסנדר מוקדון, שליוותהו במלחמתו באסיה.  ↩

  148. רוקסאנה – בתו של מושל באקטיריה, נודעת בשם “פנינת המזרח”, שאלכסנדר מוקדון לקחה בשבי ונשאה לו לאשה.  ↩

  149. סטראטוניקה – נסיכה יוונית יפת־תואר, בתו של דמטריוס פוליאורקטוס (עיין הערה 153) אשת סיליקוס נקטור מלך סוריה. בנה החורג, אנטיוכוס (הראשון), נתאהב בה ובאהבתו העזה חלה מחלה אנושה. לפי עצת הרופא נתגרש פוליאורקטוס מאשתו הצעירה והיפה והיא נשאה לאנטיוכוס. – הערת פב"י  ↩

  150. אני בא, אני רואה, אני מנצח” – כענין שאמר יוליוס קיסר בשעתו Veni, Vidi, Vici (באתי, ראיתי, נצחתי) בהודעתו לסינאט על נצחונו המהיר במלחמה.  ↩

  151. ברבריה – מדינות החוף של אפריקה הצפונית.  ↩

  152. קומודוס (Commodus) – קיסר רומי, בנו של מארק אברליוס, נתפרסם למעצבה באכזריותו ושחיתותו. כינה עצמו בשם “Hercules Romanus” והיה מתגושש באמפיתיאטרון כלודר עם חיות־טרף ובני־אדם. הפרוטומה שלו, שנמצאה, גם היא מתארתו בדמות הרקולס.  ↩

  153. רוביקון – שמו העתיק של נחל (Rubico) השופך את מימיו לים האַדריאַטי, היה הגבול בין איטליה וגאליה הציזאלפינית; בניגוד לאיסורו של הסינאט עברו יוליוס קיסר בראש צבאותי, בקראו: “alea jacta est” (הפוּר נפל); ואכן זו היתה התחלתה של מלחמת־האזרחים, שבה כבש קיסר את רומי. (מאז – “לעבור את הרוביקון”, פירושו: לגמור אומר, לצעוד צעד מכריע).  ↩

  154. בּרוּטוּס (Brutus) – המפורסם שבין רוצחי יוליוס קיסר, שהיה תחילה ידידו, אך בגד בו וקשר עליו קשר.  ↩

  155. באמרו לך “ידידי היקר” – כך דרך הרצאתו הסיפורית של פלוטארכוס בספר הביוגרפיות שלו.  ↩

  156. מנליאוס – גבור האגדה והדרמה היוונית. בעל הילני היפה, שנחטפה ממנו על ידי פאריס בן מלך טרויה.  ↩

  157. קליאו – קיצור השם קליאופטרה – עיין הערה 155.  ↩

  158. הפסטיון (Hephästion) – רע־ילדותו ואהובו של אלכסנדר מוקדון, שנתלווה אליו בכל מסעיו. נקבר בבבל בפאר־מלכות.  ↩

  159. קליטוס – שלישו של אלכסנדר מוקדון, שהציל את חייו בשעת מעבר גראניק באסיה הקטנה במקום נצחונו הראשון על הפרסים.  ↩

  160. קליאופטרה בתוך ספינת זהבה” וכו‘ – לפי המסופר בפלוטארכוס: בהיות אנטוניוס באיפסוס שבקיליקיה, הפליגה אליו ק. כדי להתוודע אליו, בספינה מקושטת בפאר רב: חרטומה זהב, מפרשיה ארגמן, משוטיה כסף וכו’; המלכה ישבה על כסאה בצל אפריון של זהב; מסביבה עמדו עלמותיה בדמות נימפות, הן הנראידות (במיתולוגיה היוונית בנותיו הרבות של אלהי הים נריי). מכאן ואילך נתאהב בה אנטוני ושילח מעל פניו את אשתו, אחות אוקטווינוס, שנפגע וקרא עליו מלחמה. אוקטווינוס ניצח; קליאופּטרה נמלטה למצרים; ואנטוניוס אחריה; וכשלסוף עבר צבאו לצד אוקטווינוס, דקר עצמו בחרב והובא גווע אל שער המגדל הגבוה, שבו נסגרה קליאופּטרה. מפחד לפתוח את השער ציוותה המלכה להעלות בחבלים את אלונקתו של הגוסס עד מרוֹם חלונה.  ↩

  161. כוכב השביט של יוליוס קיסר – לפי פלוטרכוס: לפני הירצח קיסר נראו אותות ומופתים של אש בשמים.  ↩

  162. Ave, Caesar, imperator! – שלום לך, קיסר, אימפּרטור! מעין קריאה שהיו הגלדיאטורים הרומיים היוצאים לזירה קוראים בעברם על פני יציע האימפּרטור.  ↩

  163. סאקרמורה (Sacermore)  ↩

  164. אניס (Anise). “שכשמו כן הוא”: רמז ל“âne” היינו: חמור, בער וסכל.  ↩

  165. ניקיאה – עיר עתיקה בביתיניה שבאסיה הקטנה, בה נתכנסו (בש' 325) ראשי הכנסיה הנוצרית בעולם לקבוע את עיקרי הדת, שקמו עליהם כופרים; והיתה שם מחלוקת גדולה בענין תורת השילוש בין אריוּס (Arius) ראש הכופרים בקדושת המסורת, ואתנסיוס (Athanasius), ראש האדוקים.  ↩

  166. הדוכס לבית נוור – כאן הכוונה ללואי גוזאגו, אבי קארל, שהיה הדוכס הנוורי בימי הנרי ה־VI, ובניגוד לבנו נתחבב על העם.  ↩

  167. Ejusdem farinae – מאותו הקמח עצמו; דהיינו: מחומר אחד קורצתם כולכם.  ↩

  168. שאטובריאן (Chateaubriant, Alfonse de) – סופר צרפתי, מבני דורו של רולאן. חיבר, בין השאר, את “La Briére”.  ↩

  169. Revue de Paris” – ירחון פּאריזי לענייני ספרות, מדיניות ואמנות, ובו נתפרסמו רומאנים בהמשכים, חיבורים גדולים ועוד.  ↩

  170. לאוויס (Lavisse Ernest) – מלומד צרפתי (1842–1922).  ↩

  171. פוּשה (Fouché Joseph, 1763–1820) – מעסקניה הפּוליטיים של המהפכה הצרפתית הגדולה, שנצטרף בקונוונט ליעקובינים. ב־1793 היה בשליחות ממשלתית במחוז נוור.  ↩

  172. הוצאת אולנדורף” – הוצאת ספרים בפאריז, שבימי המלחמה העולמית הראשונה עמד בראשה אמבּלו.  ↩

  173. “Je maintiendrai!” – פירושו: לא אוותר – סיסמתם של הנידרלאנדים.  ↩

  174. מלאכת השיר” – מחקר בלשני מצוין בעניין שפתו של “קולא”, ובו חומר רב, שהוגש לאוניברסיטה של מארבורג לקבלת תואר דוקטור, נדפס ע“י ז‘ורז’ט שילר בשם: ”Studien zu Romain Rollands Colas Breugnon“, Erlangen, ”Romanische Forschungen", 1927.  ↩

  175. ארוּאה (Arouet) – שם משפחתו של וולטיר; מונטן (Montaigne, Michel de), סופר ופילוסוף צרפתי; לאפונטן (La Fontaine) – משורר צרפתי שנתפרסם במשליו. כל אחד מסמל אחת מג' הסגולות שהכתוב מדבר בהן.  ↩

  176. הגבול שבין שתי מאות השנים” וכו‘ – ביתר דיוק ציין את הזמן קולא עצמו בתחילת דבריו ובפרשת “המגיפה”: הוא נולד ב־1566, ומלאו לו 50 שנה. המעשה חל בשנת 1610, בימי שלטונו השנוא של קונצ’יני, שנרצח שנה אחת לאחר מכן. קולא הוא נציג דורו של המלך הנרי ה־IV, הקשיש ממנו 12 שנה.  ↩

  177. שסעד את קולא הנגוף” –מסופר בפרק שביעי.  ↩

  178. קרית יקרת קלאמסי” וכו' – בית מ“שפתי זהב לקאטון” של פ. גרונה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

יצירות בַּמאגר על אודות יצירה זו

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47623 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!