אני זוכרת סככת־פח בלב החולות שעל שפת הים, מסך סגול ובמרכזו תמונתה של ריטה המנוחה, מעוטרת חבצלות ושושנים לבנות ואדומות. כפות ידיה היו שלובות על עורפה, ועיניה, שמבטן קרוע לרווחה, צופות אל־על בפליאה, כמפענחות איזו תעלומה. סילון של אור חיוור, כמעט לבן, האיר את הפסנתר שבפינה – שצרור של דליות, נתון בכלי־אבן מעתיקות המקום, עמד עליו – ואת קירות הפח שהבהיקו באפלולית הערב. שני טורי ספסלים יצרו משולש פתוח כלפי הבמה.
הדבר היה באביב 1944, בהיותי בת שש־עשרה. הגעתי לקיבוץ רתמים כדי להשתתף באזכרת ריטה, דיירת־המשנה שלנו לשעבר, ביום השנה הראשון למותה. בעלה, נדב הורביץ, מלחין לעת־מצוא, היה חבר הקיבוץ ואף היא עצמה שהתה בו תקופת־מה, אך התאבדה בביתנו.
נדב, שלאחר מכן היה למאהבי, נראה לי אז כל־כך גבוה וכל־כך דק, שנדמה היה כי כל רוח תשבור את גווֹ האגמוני. הוא ישב לפני הפסנתר, ונדמה לי – אף כי ייתכן שזכרוני מוסיף נופך רומנטי למראה – כי בשעה שניגן, היו עיניו נעוצות בתמונת המנוחה.
שעות אחדות קודם לכן הייתי פוסעת לבדי בדרך לקיבוץ. האבנים הרומאיות נצצו בשמש כדמעות של ענק מיתולוגי. משני צידי הדרך היו רבבות פרחי פרג, רבבות טיפות־דם, מבהיקות מתוך האפר החרוך כמו אחר שריפה קדמונית. שדות־הקמה להטו משמש. הכל להט משמש ומעתיקוּת של קיסרוּת מזרחית חרבה. כשלפתע נגלה לעיני ראי הים הנוצץ, מעבר לכפר, למסגד, לשרידי החומות הבצורות, לצוק המתנשא בפתח הנמל העתיק כמשתיק את שירת הסירנות הנעלמות אי־שם – נעצרתי. הים היה קר, מצוחצח, מכבה את דליקת הפרגים. נרתעתי. רציתי לשוב על עקבי, לעבור שוב דרך החולות העייפים, עם עצי התאנה המפורצים שבין בקתות־הפח־והאבן, עם כדורי האבטיחים החוורים, המנמנמים בחום, עם השיחים הגוהרים על התלמים, ולחזור אל הכביש הראשי, ושם לחכות לאוטובוס שיסיעני הביתה.
אבל רגלי נשאו אותי בדרך הרומאית, לעבר הקיבוץ.
קול הפסנתר כבד ומתון. הצלילים קמים מאיזו שנת־תמהונים קדומה, וכוח סמוי שולט בהם. נדב, בגפיו הארוכים והדקים, בבלוריתו הסתורה, תוקף אותם ונתקף, כובש ונכבש. הנה צליל ענוג, קליל וצלול כמו מסתבך בקורי עצמו, פורץ מבעד לחומת הצלילים הכבדים וממריא, חפשי מאזיקים, למעלה. דממה באולם. נעמי הגננת הופכת את דפי התווים. מישהו היושב לידי מדליק סיגריה, וכאילו נכנס לרשותי הפרטית. כי אני – אני בתוך הפסנתר. אני הפסנתר. הדוּ־שׂיח רב־המתחים, הסעור, המתנהל בין נדב ובינו – אתי הוא מתנהל. ונושא שיחתנו – ריטה, ריטה –
פתאום נשמעו קולות מבחוץ, מצד הים. קריאות צרודות של בחורים. שברי שירה. טפיחות רגליים על החול. תנועת כלים. גרירת שיראין. רחש עבר בסככה, ובלחישות הנרגשות שמעתי, "הדייגים…איך זה.. כבר?…. חשבו להישאר שם חודש… איזו הפתעה… יהיה שמח… הבחורות… "
נדב המשיך להיאבק עם הצלילים. הנקישות החזקות, השוטפות על פני הקלידים, ניסו לעצור את המתחולל מסביב. אך ההמולה ההססנית גברה מעט־מעט. היושבים על הספסלים האחרונים עזבו אחד־אחד. מבחוץ הגיעו עתה קריאות של שמחה מהולה ברוח, בגלים, שמחת פגישה עם אלה שמרחוק באו, מן הים, מסערות, מהרפתקאות רחוקות –
ניסיתי לאטום עצמי מפני החוץ. להתייחד עם הנגינה הנסוגה, הנסחפת.
נדב הפסיק. בפניו שפנו אל הקהל המועט, הנבוך, המהסס אם להישאר או לצאת, היתה איזו אימה מופשטת. מישהו אמר, מתנצל: “הדייגים… לא ידענו…”
נשארו רק כמניין אנשים. ונדב, ונעמי הגננת, ורעיה דבורקין – אמה של ריטה – ואני. חיוך שואל נח על פניה העיפות של האם. הייתי דבוקה למקומי, חוששת להניע איבר.
שעה קלה לאחר־מכן שכבתי ערה במיטת־השדה, שהציעה לי נעמי באוהלו של נדב.
אמרתי בלבי: גאווה הרי יש בך. היא טבועה בדמך. מוֹרשה היא לך מאבותיך, שנצרו את התרפים של בני־שבטם ההררי הנועז.
ובכל זאת, באיזה אורח מוזר את נמשכת אל שונאיך, כדי לבדוק עד היכן שׂנאתם מגעת. אבל את נדב הורביץ – גדול אויביך – הן עוד לא ניסית אפילו! כבר את מוותרת? כבר את אומרת למחוק אותו מחייך? היה – ואיננו עוד? אבל הן לא היה עוד כלום!… אז מה מקום כאן לגאווה פצועה, הנשרפת בעלבונה? –
כששמעתי סוף־סוף את צעדיו האיטיים, החישניים, של נדב בשביל המוליך אל האוהל, כבר היה שחר, כבר הייתי לבושה, מוכנה לצאת עם העגלה אל הכביש. אבל ברגע שנכנס, אמרתי לו:
“תראה, אותו דבר שמתקרא כבוד־עצמי לא מעניין אותי. לא מספיק. בני־אדם מעניינים אותי יותר”.
ואחר־כך, כשישב על המיטה, בצנינות זו של טרם־בוקר, כשהחול בחוץ, מעבר ליריעת־האוהל, טלול, רבוץ, רגוע מרוחות הלילה, סיפרתי לו על יומה האחרון של ריטה, לפני שנה.
“למרות שהיה קריר בחוץ, נעלה סנדלים. החליפה מים בצנצנת הפרחים ויצאה החוצה. קודם לכן נכנסה לאמבטיה והתקלחה במים קרים. היא לא אהבה מים קרים, אבל לא חיממנו באותו יום. הסתרקה, פיזרה טאלק על הפנים. השעה היתה שלוש אחר־הצהריים. היה מעונן. בימים האחרונים דיברה על המלקוש. ציפתה למלקוש. אולי חשבה בלבה: הלילה, כשיירד המלקוש, אני כבר לא אהיה. הלכה לכיווּן הים. פסעה לאורך הטיילת, כנראה. הים היה מפחיד אותה. כל דבר היה מפחיד אותה. אני מתכוונת, כל דבר שהבטיח מוות. כן. גם מפחיד וגם מפתה. אחר־כך עלתה למסעדה, אותה מסעדה שסעדה בה גם אז, אחרי שיצאה מבית־החולים. הזמינה דגים אפויים ובקבוק פּוֹרט. המלצר אמר שאכלה בתיאבון. היא העניקה לו דמי־שתייה. אבל לא כפי שכתוב בספרים. לא יותר מדי. אני יודעת. אני אוהבת לקרוא על מתאבדים. כשחזרה הביתה, היה הרחוב שקט, ריק מאנשים. כל התריסים בבית היו מוגפים, והפרוזדור היה שרוי באפלולית. נכנסה לחדרה. בצנצנת היו פרחי ציפורן לבנים. אחר־כך שכבה על המיטה המוצעת בתחתונית חדשה מתחרה ובלעה את תמיסת הוורוֹנל, עצמה את עיניה ושקעה בשינה. עמוקה… יום קודם לכן אמרה שאנחנו, הורי ואני, הידידים היחידים שיש לה…”
אחר־כך אמרתי:
“אני חושבת שהיא רצתה לגרום לך מוסר־כליות לכל ימי חייך. שזכרה לא ירפה ממך. שתתפלל אליה כאל קדושה. היא היתה מאוהבת באומללותה. היא החליטה לחדור למוחך ולהשתכן שם. שרוח הרפאים שלה תרדוף אותך לנצח”.
נדב הורביץ, בלוריתו הבהירה שמוטה על מצחו, הביט בי ושתק. אחר־כך זקף כנגדי אצבע מאיימת ואמר:
“ילדה, לכי הביתה. לבשי שחורים. התאבלי על מותה של ריטה שנה שלמה”.
וקם והפשיל לפני את שולי פתח האוהל, ולא בירכני בצאתי.
מרפסת האבן העגולה שלנו – חרטום של אניה שעלתה על שרטון רחובנו המסחרי הסואן – קישרה את חדרה הקטן של ריטה עם חנות השטיחים הגדולה של משפחתנו, הצמודה לבית־מגורינו. אני, בת החמש־עשרה, נוהגת לבלות בה שעות על שעות: זרועותי נחות על המעקה הרחב, וסנטרי נח על זרועותי. ואולם, כל פעם שאני מבחינה באחת הדמויות המוכרות לי מתנועת־הנוער או מן הקיבוץ, אני מרכינה את גופי ומתחבאת מאחורי המעקה, או שאני חומקת אל החנות פנימה ומציצה החוצה מבעד לדלת הזכוכית העבה, רואה ואיני נראית.
מוצאה של משפחתי מחבל הרי אררט שבאזרבייג’אן הפרסית. “מעבר להרי חושך”, מצביע אבי לאחוריו ואינו מפרש. גבוה, אך שחוח כתפיים, פנים כבויות, שיער מקריח, ובנעלי־בית חמות גם כשהוא משרת את הקונים בחנות, גם בקיץ. השפה שבה אנו מדברים בינינו – מין תערובת של ארמית ואשורית, פרסית ותורכית – נשמעת לכל אוזן זרה כשפת־סתרים, ואפילו יהודים ממוצא פרסי או תורכי לא יצליחו לפענח בה אלא מלים בודדות. פניה של אמי, לעומת אלה של אבי, בהירות, ועיניה מיישירות מבט ונוצצות. לבושה אירופי, פרט לשביס הנקשר מאחורי צמתה השחורה היורדת עד ירכיה העבות. אני ירשתי את מבנה גופו של אבי ואת פניה של אמי, ומשניהם יחד – איזו תערובת של אידיאליזם, יוצא־דופן במשפחתנו, עם עָרמה מזרחית. אבי, בהשוואה לשאר אחיו בארץ ובחוץ־לארץ, נחשב ללא־יצלח גמור במסחר, ואילו אמי, בעצם העובדה שהביאה לעולם רק בת אחת, נחשבה לתמהונית במשפחתה שלה. גם בתורה ובהלכות יהדות לא היה אבי בקיא גדול, אך כוחו היה בציור. שעות רבות היה רכון על לוחות־הקרטון הקטנים שלו, ובמכחולים דקים־מן־הדקים רוקם עליהם אגדות מיניאטוריות בצבעי־מים. אחר־כך היה משעין את הלוחות על אדן החלון שבחנות כדי שיתייבשו, אך גם כדי להציץ בהם מידי פעם בגניבה. שכן ליהנות מהם בגלוי לא מלאוֹ לבו. לעתים, כשהיה רואה שהקונה משהה עליהם את מבטו בעניין, היה מוכן אפילו להציע אותם למכירה. אף פעם לא שמעתיו מעיד על מלאכתו או משבחה באזני מישהו. בעניין זה היתה לו לאבי גאווה, או ענווה, או שלא בטח כל־כך בכוחו כצייר.
ציוריו של אבי הם שהביאו אל ביתנו את ריטה דבורקין, שעתידה היתה למלא מקום נכבד בחיי.
ריטה הגיעה יום אחד לחנותנו וביקשה לבחור כיסוי למיטה זוגית. לעולם לא אשכח את דמותה, כפי שהופיעה לעיני לראשונה. ראיתי אור. ראיתי אשה גבוהה והרבה אור. ובפניה – תערובת של רוך וקשיות: האור נבע מן העיניים, אך מסביבן היתה איזו אפילה, והקווים הקשתיים נסתיימו באיזו חומרה זוויתית, כביכול התנצחות של שפע וצמצום, והמסתורי כאילו נרתע מלהתגלות. אמרתי לעצמי: יופי כזה לא פגשתי מימי. ואף לבושה – חצאית וסוודר אפורים ואיזה בטלדרס – כאילו חסר־ייחוד, ובכל־זאת מפולפל. שׂערה צנח חלק על צווארה, ושפתיה היו משוחות בשכבה דקה של צבע. היא חייכה אלי בחביבות, כמופתעת לגלות ילדה בחנות, עומדת בה יחידה מוכנה לשרתה. ביקשה לראות שטיח “קילים” והתבוננה בי בספקנות, כחוששת שאיני יורדת לסוף דעתה. הצבעתי על אחד הקירות ועל ערימה של שטיחים מגולגלים והצעתי לה להסתכל בהם עד שיחזור אבי. אבל עינה של ריטה נחה על המיניאטורות הצבעוניות, שנערכו לייבוש על אדן החלון.
כשחזר אבי לחנות, נכונה לו הפתעה: מעריצה בדמות אשה יפהפיה, שהיא בעצמה ציירת.
מכאן ואילך התגלגלו הדברים מאליהם. ריטה בחרה בשטיח “קילים” קווקאזי מרהיב בצבעיו, וזאת לאחר שאבי מנע ממנה לקנות משהו יקר יותר, שאפשר היה להבחין בפגמיו רק כנגד האור. אחר־כך הזמין אבי את ריטה לקפה־שחור, כמנהגו עם קונים נכבדים שיש להם עין לציוריו, ובהזדמנות זאת הכירה ריטה את אמי, ותוך כדי שיחה סיפרה לנו ריטה שהיא נשואה, שקיבלה שנת־חופשה מהקיבוץ, ושבעלה, העובד בגן־הירק, הוא גם מוסיקאי לעת־מצוא. כעת, אמרה, היא מחפשת חדר בעיר. אמי הנבונה נתנה מבט באבי, והוא השיב לה ברמז של הסכמה.
“והלא לנו יש חדר פנוי, עם כניסה מיוחדת מהחוץ, ויציאה למרפסת!” ספקה אמי כפיים.
כך נהיתה ריטה דבורקין דיירת־משנה בביתנו.
אמרתי שהורי היו יוצאי־דופן במשפחתם. ובכן, גם בכך, ששלחו את בתם היחידה לבית־ספר חילוני מעורב, לקבל חינוך חפשי בין אשכנזים, ולא זו בלבד, אלא שגם לא מיחו בעדי להצטרף לתנועת־נוער – שמאלית לפי המושגים של אז – ולהיות בה חברה פעילה לכל דבר. על־ידי כך, חשבתי, ביקשו ללמד את משפחתנו העניפה לקח: אתם מייחסים לנו תמהונות? – אם כן, נאשר אותה לכם הלכה־למעשה…
לאמיתו של דבר, מ“חריגות” זו יצאתי חריגה מכאן ומכאן: הן ממשפחתנו עצמה והן מן החברה שהשתוקקתי להיות חלק ממנה. אלה גם אלה התייחסו אלי בחשד ובהסתייגות. במשפחה – נתלוותה לכך נימה של עוֹינוּת, ובחברה – נימה של נטיית חסד מלאכותית ושל מתיקות מופרזת.
בגיל מוקדם גיליתי, שאני מעוררת את סקרנותם של אשכנזים מסוּימים, אינטלקטואלים, או אספני זרוּיות אקזוטיות. הללו גם השתדלו למצוא חן בעיני. כאילו חיפשו בתוך עיני אישור לעצמם. בתוך־תוכי חשתי שיש לי כוח השפעה מסוים עליהם, שאוכל להשתמש בו אי־פעם. אך לפי־שעה, הן כנגד חשדנותה של המשפחה והן כנגד סקרנותם החסודה של זרים – סיגלתי לי ארשת קפואה, שגם החיוך המתוק והמאיר ביותר לא היה בכוחו להפשירה. ולריטה היה החיוך המאיר ביותר שנפתח מול פני אי־פעם, וכבר בהופיעה בפעם הראשונה בחנותנו, חשתי בהשפעתי הסמוּיה עליה.
ריטה יושבת ומספרת, מספרת על עצמה, ומחפשת אישור בעיני הפקוחות לרווחה ואינן מביעות.
בילדותה – מספרת היא – גרה עם אמה בבית לבן, בתוך־תוכו של “שוק לוינסקי”. הכל היה לבן. הבית, השולחן העגול שבהוֹל הקטן, מיטתה ומיטת־אמה, שולחן־המשחקים הנמוך שלה והכיסאות, ארון הבגדים בעל שלוש־הדלתות, צבע הקירות. וגם סינורה של אמא, לבן, וריח של עמילן לו. ושמלותיה של ריטה קלילות ובהירות, ושתיהן אכלו ירקות טריים וביצה וחלב. מבעד לחלונה יכולה היתה להשקיף על הנעשה בבתיהן של חברותיה. הרהיטים היו שם חוּמים עם תבליטים של כרובים ופיתוחי־פרחים, והכיסויים שעל המיטות – קטיפה ירוקה. שמלותיהן היו כהות, ונדף מהן ריח של נפטלין, ומן התבשילים שבמטבחן נדף ריח של רטבים כבדים. וכתמי־שמן וקשקשי־דגים כיסו את הסינרים הצבעוניים של אמהותיהן הנמוכות והשמנמנות, והיה קסם בדרך מהילוכן ומפּלי־בשרן – חיק גדול שחובק ילדים רבים, אחים־ואחיות שמצטופפים, ודוחקים, ומתחממים בחוּמוֹ, ונרדמים בשלווה כשידיהם ורגליהם נוגעות אלו באלו, וכרובי שמים, כאלה שבתבליטים, חופפים עליהם בכנפיהם ומיישנים אותם בזמירוֹת, ובבואה של שלהבת נרות־שבת מהבהבת בראי הגדול הקבוע מעל המזווה, ומדברים שם יידיש ושרים יאבאבאיבאי, ומפצחים גרעינים, ולילדות תנוכי־אזניים מנוקבים, עם עגילי־זהב חינניים, ואמה של ריטה נותנת שיעורים בפסנתר לבנות המהגרים מרוסיה, שלהן שמלות עם בובות רקומות והמון צעצועים. ובגן־הילדים היו הבנים לבושים חליפות־מלח, והם היו משחקים בסוסים. אך ריטה הקטנה היתה מתחבאת בבית־השימוש ומתאוננת שיש לה חום, והגננת ביישה אותה בפני כולם על שהיא מוצצת אצבע. ועל שפת־הים היתה אמה מרחיקה אותה מחברת הילדים מחשש לשעלת. ולפני שנרדמה שרה לה שירי־ערש ברוסית, על ילדים יתומים תועים ביערות מושלגים, רעבים וצמאים הם נרדמים בחושך על האדמה הקפואה. ובחלומם הם רואים בית רחב־מידות, מואר באור־יקרות, ואנשי הבית מסובים סביב שולחן עמוס כל טוב, וילדים בבגדים צחורים משחקים ליד התנור הגדול, כזה שבספרי־הילדים שהדודים שלוחים מרוסיה, ואוכלים לביבות מרוחות בחמאה – – – וריטה הקטנה נרדמת, ראשה כבד מדמיונות בּלהה, והחלומות מבעיתים אותה בשנתה. – – –
היא נהיתה בת־בית אצלנו. ולא רק אבי, שעיניו הכבויות אורו ואפילו נהיו שובבות מאז בואה; אף מאמי נודעה לה חיבה רבה. וריטה מצידה התאהבה במשפחתנו, במאכלינו, במנהגינו, אפילו באמונות־התפלות שלנו, שכל־כך התביישתי בהן. כשיחסיה עם הקיבוץ נהיו מתוחים ביותר, והיא היתה נשארת בעיר לשבתות או לחגים, קבעה לה נוהג לעזור לאמי במטבח, ובינתיים, אמרה, היא לומדת את מתכוֹניה: כופתאות של בוּרגול בבשר, מרק חוּמוּס, ריבות עונתיות מחבוּשים ומגזר, גבישי־סוכר מתובלים בקינמון ובמוסקאט. ובערבי־חורף־של־חול היתה אצלנו אידיליה ממש: רכונים היינו על השולחן הגדול בסאלון, אבי ממלא במכחוליו הדקיקים את החללים הצרים והמפותלים שבמארג העדין והסבוך של רישומי־העפרון שלו, ואמי, בעידודה של ריטה, חורטת בציפורן של טוּש, בכתב רש“י עם סלסולים, “מעשה בפלוני…” ו”מעשה באלמוני…“, גירסת־ינקוּת שלה מתקופת לימודיה ב”חדר". ריטה יושבת בכורסה, מרוחקת מעט משולחן, על ברכיה לוח עם נייר צמוד במהדקי־כביסה, והיא רושמת בפחם את דמויות אבי או אמי במלאכתם. ואילו אני… כאילו הייתי מכינה את שעורי, אך ראשי קודח מהזיות.
בקולה המצועף, שהמלים בו אפופות אפילה חושנית, היא מספרת על פגישתה הראשונה – הגורלית – עם נדב.
גורלית – כאילו אירעה בי. אני – ריטה. ולרגעים אני – נדב. המחזה כולו – הזיות־קיץ.
בוקר לוהט (“צלוּף־אור”, אומרת ריטה בלשונה הציורית, ונדמה לי, מתוך יהירות), ונדב עומד בצד הכביש, ליד מיסעף־הדרך לרתמים, ומנסה לעצור מכונית שתסיעו לחיפה. הוא כמעט מתייאש, מתיישב על שפת התעלה.
אני רואה אותו, את גפּיו הארוכים, את עיניו המצומצמות מפני האור, את הבלורית המוזהבת בשמש, את הציפייה העייפה.
אחר־כך, במרחק־מה ממנו, נעצר אוטובוס שפניו צפונה. חל בו איזה קלקול, והנהג ירד לבדוק מהו.
נדב קם, ניגש אל הנהג ושואל אם יוכל לנסוע עמו.
זוהי הפעם הראשונה, שריטה, היושבת בתוך האוטובוס, שומעת את קולו. הקול צובט את לבה. (“המרירות המשכרת הזאת”, היא אומרת. “נֶקטאר של אגוזים…”).
הקול צובט את לבי.
הנהג אומר לו שהאוטובוס גדוש נוסעים, אין מקום גם לסיכּה. כמה מן היושבים בפנים אומרים: “תן לו לעלות, הוא מן הקבוצה הימית… יש לו זכות…”.
אך האוטובוס משתהה, טרם תוקן, והנוסעים יוצאים החוצה, למצוא מסתור מפני החום בצל סיעה של אקליפטוסים.
ואז מבחין נדב בה.
הוא נתקל בה ברדתה. לבו נפעם למראיה.
לבי נפעם למראיה.
היא פולטת איזו מלה. ספק ברכה, ספק התנצלות, עוברת אל צדה השני של התעלה שליד הכביש, מתיישבת על גל אבנים השרוי בצל, פותחת ספר ומשקיעה עצמה בקריאה בו, רגליה מקופלות לצדי גופה.
מפעם לפעם היא נושאת עיניה מן הספר, מגניבה לעברו “מבטי־ורדים”. אני משתכרת עמו: פניה החיוורות־אפילות, המבט הזוהר מעיני הטורקיז… והמתניים הכרוכות בחוט־של־חן, והקרסוליים הדקים, וירכיים־ריחיים, וקימורת־השדיים… חמדנות עזה תקפה אותי.
“כי כבדו עיניך בשטיחים ורגלך עבה”. שם שירי־שירי זה בשולי תמונת־השמן הראשונה של ריטה שצויירה בביתנו, פתח סידרה שלמה של תמונות־שמן על “נושאים פרסיים” או “מוטיבים פרסיים” מפרי מכחולה. וכדוגמת התמונה הראשונה, היו השמות־השיריים מעטרים גם את שוליהן של יתר התמונות: “כוּכַיך כגנזים ושמלותיך כקורי־שמש” (רמז לתלבושת הצ’דרה, מעין עבאייה־של־נשים, שאמי הוציאה מהטרסקל להציגה בפני ריטה), “עתק צווארך, כבדה ידך ברקמות זהבך” (והכוונה לבובות שראשן עשוי רימון יבש, עטופות בּוֹלֶרוֹ שזור חוטי־כסף ומשובץ צדפי־קונכיה, שאמי היתה תופרת לבניהם ולבנותיהם של קרובי־משפחתנו המרובים). כיוון שהדמות השלטת בציוריה של ריטה היתה אמי, קשה היה שלא לייחס שם שירי כמו “עיני אחיך־בכורך פוזלות בחדריך ואד בשׂמי־קפה ימיך חרוכים”, לאַחֶיה של אמי, שהיו מרחרחים ונוברים בעניינינו וגם תמהו על אותה דיירת שלנו, שגרמה למעין מהפכה רוחנית־זוטא בחיינו. רק שם אחד עורר את מורת־רוחה של אמי: “על־כן שחוּם עורך בעתיקות־ליליך, ושבט אב קדמון פרוע על גבך”.
“אף פעם לא היו מכים אותנו בבית”, פסקה ביובש.
ניסיתי לחקות את ריטה. לא בציוריה (מנעורי גיליתי התנגדות תקיפה לכל עיסוק במלאכת־יד), כי אם בשורות השיריות שמעטרות אותם. כתבתי: “צאי לך בת־פרס, עיני־דודי חומדות את עגיליך”, או: “עיני דודי טורפות את שחום־גווך,” וכשאזרתי אומץ הוספתי: “צאי־לך בת־פרס ולכי אל השווקים, צאי אל המדורות, הבעירי לב־דודי, צודי ועשי לו בלהטים…” אבל אז כבר ידעתי, שאני שקועה עמוק באהבתם של ריטה ונדב.
“חישוקי־התיל שסוגרים על חצר־המחנה…”, קוראת ריטה במר־רוחה, “אפילו קרונות־הרכבת האלה של השיכון החדש עם הגלמים שבחזיתם: נעלי־עבודה מעוּותי־דמות, כמו קיקלוֹפּים, שעינם האחת בולטת במקום חלל האגוּדל, ושכבת הבוץ היבש צרה אותם כמו בגבס, להנציחם כאיזה מיתוס… והסרחון העולה מהם, המתחרה בצחנה של בתי־המחראות. בתי־המראות!… צחנה כאַוֹטית, אנארכיה כזאת של צחנה, הפקרות מוחלטת! סיוט!…”
“והרי הפקרה כזאת, הזנחה כזאת”, היא מקישה בהתרגשות אגרוף באגרוף ועם זאת מחפשת אישור בעינינו, "מעידה, מוכרחה להעיד… על אגרסיביות, על חוּליגניות, על זלזול, על אי־כבוד מוחלט!… ולזכור שאבותינו כינו את בית־השימוש ‘בית־כבוד’!…
מונולוג זה היא קוראת בסאלון הסולידי שבביתנו, כשהיא ונדב יושבים על הספה הנמוכה, המכוסה שטיח סיני בצבעים פאסטליים עם עיטורי דרקונים, שכפות־רגלי אשמדאי להם. אבי, בכורסה, נושף לתוך הנרגילה שחזר לעשנה לאחר שנים רבות של הינזרות, בעידודה של ריטה, ואילו אמי רכונה על ספלי החרסינה, שהיא ממלאת אותם בתה ישר מן הסאמוֹואר, ומחזירה למקומם, על מגש־הכסף עם פיתוחי האֶמאַיל אשר עליו: חיות, ופרחים, ועננים שטים.
“והלא מה שהחושים קולטים מוכרח לשקף איזו אמת מיטאפיסית, לא?…” מפנה ריטה את יאושה אל נדב, שגם יתר דבריה היו מכוּונים אליו. ידענו שאנחנו משמשים להם גורם מנַטרל בלבד.
“והמקלחת המשותפת!…” נכנסת ריטה לטראנס חדש של התרגשות, “ההתחשפוּת הזאת לעיניהן הבוחנות של הבחורות… שפוֹלוֹת כמו במצבּטים כל שוּמה נסתרת בגופך, כל כחלת… שצדות במבטן על וריד נפוח, כל שריר רפוי…”
“אפשר לחשוב שיש לך איזה מום, או שאַת מלאה מכות טריות…” מנסה נדב להתבדח וזוכה אמנם לצחוק קצר וקולני של אבי, שהשמצותיה של ריטה את הקיבוץ היו מביכות אותו.
“זאת אומרת, שמקלחת פרטית ונוחיות פרטית תפתורנה לך את כל הבעייה…” מנסה נדב, לשווא, להסתיר את מורת־רוחו מהתפרצויותיה הפומביות של אשתו.
“ומה עם חדר־האוכל?” מתלקחת ריטה מחדש, “הצפיפות, המהומה, קערות־הפח המיועדות למרק ולדייסת־השעועית ולצנון המגורד ולפשטידת־הלחם ולמַה־לא… והכלבּויניקים המגעילים, אפילו השׂק הזה עם התפוזים בפינה… הכל המוני כל־כך, ווּלגארי כל־כך, הה!…” היא פונה בתנועה דראסטית אל אמי, “את, בתור אשה, את לפחות מבינה אותי?”
“אבל כל זה אולי יסתדר, גברת ריטה” (מה פתאום היא אומרת לה ‘גברת’, אני מתקוממת בלבי), “אלה הן רק קליפות, איך לומר לך… שאלות של תנאים חיצוניים, של חומר…” (אמי המסכנה… כל מה שאיכפת לה הוא, שלא יוּפר חלילה שלום־בית בין ריטה לבין נדב, שאותו היא כל־כך מחבבת).
“לא, בשום אופן לא!” מתריסה ריטה כנגדה, “זה משקף משהו הרבה יותר עמוק, פנימי… אומרים עממיות, אבל עממיות אינה ווּלגאריוּת; וגם הכבלים האלה על המחשבה…”
על־פי אופן חיכוך השיניים שלו והנשימה העמוקה והפתאומית ידעתי, שנדב הולך ומאבד את סבלנותו.
“לא ניכנס לזה עכשיו, טוב?” קם מלוא קומתו ומיתח את שרירי־גווֹ, שנראו רפויים למרות העבודה הפיסית שהיה אמוּן עליה. “אני צריך להגיע לאוטובוס”.
אבל לאוטובוס כבר לא הספיק להגיע, שכן, מבעד לדלת הפתוחה־למחצה של חדרם נמשך הוויכוח:
“ואת עוד מדברת על הרחמים… צער־העולם”…
“אני יודעת, אני איסטניסית מדי בשביל לחיות”.
“זאת לא תשובה. יש כוח־רצון! איך אפשר שהרגשות שלך לא יחייבו אותך? איך אפשר לדבר על מה שאת קוראת “הכאב הזה שבתשתית”, בלי שהדבר…”
“בבקשה, אל תשתמש בזה… אל תבטא את זה ככה…”
“”אבל יש אחריות למלים! בלי האחריות למלים הן נהפכות לעיסה סנטימנטאלית! אם צער־העולם הוא באמת ללא־נשוא, אז תעשי משהו! האנשים הווּלגאריים האלה שאת מדברת עליהם עושים משהו!…"
“זה כבד, זה לא יכול לזוז… זה כבד ורטוב…”
“אני לא יודע על מה את מדברת”.
ופתאום שמעתי אותה צועקת: “אני לא יכו־לה!… הדם אוזל לי מהראש… מהגוף… מהראש… אין לי כו־ח!”
כן־הציור של ריטה סמוך למעקה הגג, והיא ניצבת לפניו ורושמת קווים ישרים ואלכסוניים וקוביות וחוטם של פינג’אן, שעל קצה־קצהו היא מתרכזת כבר שעה שלמה, וצוואר וכרס – שטים בחלל השמים, על רקע של עיתון, קרע של עיתון, מוכתם במשחת־נעליים. אני שוכבת אפרקדן על המחצלת, שפרשׂתי בצל סככת צמרת־השקמה. ריטה מספרת לי על נסיון ההתאבדות הראשון שלה.
היא בבית־חולים, אחרי שבלעה כמות בלתי־מספקת של כדורי־שינה (למה לא לקחת יותר? – אני בולעת את השאלה האכזרית המתבקשת). בפורים דווקא. (“החג הכי מדכא, לא?” לא, אני חושבת בלבי, אך איני מהינה לומר). כל הרופאים למטה, בנשף־פורים, והחולים נותרו מיותמים, עם אחיות ממורמרות שנפלה תורנות בגורלן. ריטה יצאה מכלל סכנה, אך הדינגדונג של פעמוני־הכסף עדיין מתענבל בראשה, והיא מייחלת שיימשך, שיימשך… וכעת בינבנג כבד של מצילתיים… לבן, וריח של כלוֹר ואיפה היא. שאלה: “איפה אני?” חשבה: יש לי קול אצילי. פנתה אל המיטה הסמוכה: “סליחה, איפה אני?” חשבה: עיני רכות וחלושות.
רפיונה, תלותה, אומללותה… אני תולה עיניים־של־בוסר בפרי־השקמים הבשל שהנה־הנה נושר אל תוך פי.
קודחים באוויר. לוע נפרץ בראשה. וכפור, וחוסר־נשימה…
“אחות, נחוץ לפתוח חלון! אחות!…” אבל ריח של דייסה מתוקה. שש בבוקר, מסתבר. וגם קולה של האחות נתחלף. “חברה, האוכל שלך מתקרר.” אחות חדשה, אך הקול קר כשל קודמתה. “תודה, אחות, תודה”, היא מנסה לחמם את לבה.
וגם את לב החולות שנועצות בה עיניים חשדניות. “זאת מתאבדת!… בעלה היה פה אתמול, אבל היא עוד היתה מעולפת…”. ריטה משפשפת את עיניה, מתרוממת על מרפקיה ושולחת חיוכים מתרפסים לכל העברים. האשמה… והרי הסירנות הקטנות, השרקניות, הזהירו… האשמה. עננה שחורה שהנה־הנה היא מכסה על כל הלב… הלב שניצוד ברשתוֹ – היא אומרת – נעתר לתחנוני עצמו…
אבל מיד אחרי הארוחה היא שולפת מתיקה ספר של באלזאק, להתבצר כנגד החוֹלוֹת ב“אינטליגנטיות”.
להיות מלוטפת, נחמלת, נאהבת… אני מקשיחה את לבי – שנדב שלה יבוא ויראה אותה באומללותה. וגם אמא שלה. שירגישו מוסר־כליות. גם אמא שלה. מגיע לה, אם אחרי כל החינוך הסטרילי הזה שקיבלה אין היא מסוגלת לומר משפט טבעי אחד לאחות בבית־חולים או לשכנתה החולה.
שכנתה החולה… ילדה! ולבה של אותה ילדה דהר אל מותו. “מים!” היא לוחשת “לא טוב לי”. אחות מאירה את פניה בפנס. פנים לבנים, שקופים, עם בהרות שמש, עיניים ירוקות, צרות, שׂיער אדמוני, צוואר ארוך ודק. ולמחרת היא מאבדת את ההכרה ומוכנסת לאוהל־חמצן ונושמת כמו מפוח. ו…היא מתה, לא ריטה…
“מה חשבת כשיצאת מבית־החולים?” שאלתי.
“שמעוּנן, שבטח יירד גשם, שקרע־קרע של עורבים כמו אגוזים מתפצחים, שאולי זה יהיה המלקוש”.
“ומה עשית?”
“ירדתי לשפת־הים. ישבתי לבדי על־יד שולחן במסעדת־תיירים והזמנתי ארוחת־צהריים ויין־פורט, וקינחתי בקפה שחור”.
חגיגה, מה? – מתחתי את שרירי פני וחזרתי להיות מסכה.
מה כבר הבנתי בציור? – אבל ריטה, מסתבר, חיפשה אישור אצלי גם לציוריה. שאלתי אותה: “למה את מציירת על עיתון? ולמה מוכתם במשחת־נעליים?”
“זה רקע…” מהסס קולה, “זו המציאות, לא?” היא מצחקקת בעצבנות. אבל היא נתקפה חולשת־דעת. ראיתי זאת, לא כל־כך מפני שאלתי התמימה, כמו בגלל פּני הספינכס שלי שאינם מנידים עפעף. בטחונה נתערער. ציורה נעשה מאוס בעיניה, כאילו עשתה דבר־תועבה. היתה טורחת להסביר לי למה הניחה צבע זה ולא אחר, להצדיק כל כתם, אפילו את אי־הסימטריה. ואני חייבת להודות שלמדתי משהו מהסבריה. בתחילה אטמתי את אזני. כבר אמרתי שהיתה לי התנגדות אלימה כמעט לכל מלאכת־יד. אבל לאט־לאט גיליתי סקרנות. וקרה אפילו, שהיא זכתה אצלי לחיוך מסוים, שמיד קפא, למראה האושר שגרמתי לה. לחשוב שברייה יפהפיה, מוכשרת, מבוגרת, תתרשם מאיזו עקימת־שפה שלי, שניתן לפרשה כחיוך!… אפילו אהבת בעלה נראה שאינה עומדת לה – תופח חזי מגאווה – בהתמודדות אתי!…
יום חורף אחד נסעתי אתם לטיול בירושלים. ריטה לא רצתה לנסוע. קר לה, אמרה, ואין לה מצב־רוח. אבל נדב סירב להישאר בתל־אביב. אם לא ירושלים, אמר, אז רתמים. והפּוּר נפל. אך כדי שלא לצאת לגמרי מנוצחת, פלטה במין אירוניה: “בתנאי שניקח את הילדה…”
בדרך התפלספו על חומר־ורוח ואמרו שההכרה האנושית מבטאת את מצוקת־הרוח ברתוקות־החומר, ושחופש־הרוח, הנשגב במושגי אנוש, הוא גולת הכותרת של תהליך ההשתחררות מכבלים אלה.
ישבנו שלושתנו במושב האחורי באוטובוס. ריטה, מכונסת בפינה, ראשה מצודד, מבטה מצועף, נדב חוצץ ביני לבינה.
מכאן התגלגלה השיחה לאמנות. אמרו שהאמנות הצרופה שואפת לבטל את סייגי החומר והשווּ זאת למנהרה ארוכה וצרה, שהאמן נישא בה במהירות הולכת וגדלה, והוא הולך וכלה בה. ואמרו שהאמת הצרופה קיימת רק בתחום האלהי, ושהאמן מבטא את החתירה לאמת הצרופה, אבל אף פעם לא אותה עצמה. אחר־כך דיברו על ההתמזגות המוחלטת, וריטה הוציאה מתיקה בלוֹק ועפרון, ורשמה כותרת של פרח בצורת שני ראשים צמודים, הוא והיא ועלה הפרח כמו עוטף אותם וכורך אותם סביב הגבעול עד היוֹתם לאחד. אחר־כך רשמה עוד ואריאציות על הנושא, ולמטה כתבה:
“נשיקה זה סיכום כל הגוונים על־לא־גוון. זה סיכום כל הצלילים עד־לא־צליל. זה תחומו של אלהים”.
אבל כשהגענו לירושלים, פרץ ביניהם ריב גדול.
זה התחיל בשׂפתוֹן. ריטה ישבה מול הראי בחדרו של דן מישורי (חבר הקיבוץ שלמד בוטניקה בירושלים והיה שנים רבות מאוהב בריטה) ומשחה את שפתיה באודם. בחדר שררה מהפכה מוחלטת. גל של סמרטוטים ומכתבים ועיתונים קידם את פנינו בהיכנסנו. השטיח הבדואי היה מוכתם בדיוֹ ובשמנים ובחלב ובמה־לא. אבל היה שם שולחן סורי עגול עם פיתוחים, ושרפרפים, ומיטת־ברזל כפולה מכוסה בשמיכה צבאית, ועל אצטבת הספרים הקטנה ניצב ראי.
נדב ישב על המיטה ועיין בעיתון, ואילו אני סקרתי בחוסר עניין את אוסף הצדפים והשבלולים של דן, הממוּינים בקפידה בצנצנות השונות שעל השיש במטבח. מחמת הסרחון שעלה מן האצות שבאחת הצנצנות, סתמתי את חטמי בידי. ואולם אָזני היו קשובות לנעשה בחדר.
ואז שמעתי את נדב אומר בקול נרגז: “אני מציע שתעסקי פחות זמן באיפור. לא לשם כך באנו לירושלים”?
“אני מצטערת”, ענתה ביובש, “אני לא מתכוננת להיכנע לכל מיני דעות־קדומות. צביעות ולא יותר. אני לא מוכנה להתנהג בניגוד לעצמי.”
“טוב טוב,” ענה באי־סבלנות ובלגלוג גלוי, לעולם אל תתנהגי בניגוד לעצמך…"
פתאום התלקחה: “מה שמרגיז זה חוסר ההעזה להיות אתה! הלא אני יודעת שזה מוצא־חן בעיניך… הבושה להודות בטעם אישי, ההליכה העיוורת הזאת עם העדר! הרי זה מגוחך לחיות על־פי סמלים של תנועת־נוער!”
“כל מה שאני יכול לומר לך הוא, שאני פשוט שונא את בלי הסברים. אני שונא את זה ואת כל מה שזה מסמל, וזהו.”
“שקר! אתה מתכחש לעצמך! בכל! הדעות הקדומות שולטות בכל חייך, הדוקטרינות שולטות בך! גם בנסיונות המוסיקאליים שלך. כן. אם לא תשתחרר מהן…”
“ידעתי זה יבוא”.
“שמה יבוא?”
“לא חשוב.”
“לא חשוב! מה אתה מפחד כל־כך מדברים גלויים? מה אתה מפחד מחשיפה? רק מנסים לגעת במשהו ממשי וכבר אתה בורח. לא חשוב!… ובכלל, לא איכפת לי למחוק את הצבע, כעת אתה מרוצה? הנה, מחקתי את הצבע! אבל בלבי אחשוב… ואתגעגע לזה, ואבוז לך שגרמת לי…”
“אני לא גרמתי לשום דבר! ובכלל, נמאס לי! אני יוצא לטייל.” והוא יצא. לבדו. והשאיר את שתינו בדירת־החדר של דן מישורי.
שאלתי את ריטה: “הוא מרביץ לך לפעמים?”
ריטה נראתה מופתעת: “מה אתך, את לא יודעת שהוא בחור… עדין?”
“כן, אבל את עולה לו על העצבים.”
אישוניה של ריטה החלו מתרוצצים בעיגול בעין כגולות זעירות של כספית על־פני לוח המשׂחק שידי היטתה אותו, עד שנמצאה להם תנוחה נאותה על צילום מהוה במסגרת, של זוג זקנים, הורי מארחנו הסמוּי.
“בתור הזולת”, התנצל קולה החמקני, “ממילא רצוני שונה משלו. אני איני הוא. אני זולתו. כמו שהוא זולתי. אני ידידתו בתנאי שלא אפגע ברצונו. כל רצון של זולתי סותר את רצוני, ואין מנוס מן ההתנגשות הזאת, וגם אין לה תקווה. לפעמים קורה הנס ורצונותינו חופפים. אבל זהו מצב חולף. בדרך־כלל, או שהזולת מבטל את רצונו מפני רצוני, ואז נותר בו משקע של מרירות וזעם נגדי, או ש… איך אמרת? אני עולה לו על העצבים והוא מתמרד.”
“אבל את… אוהבת אותו”, לחצתי בכוח על צינור־הקול, והמלה ‘אוהבת’ ניתזה מפי.
“בודאי”, תמהה עלי. “בלעדיו אין לי טעם בכלום, אני לא קיימת, כל היעלמות הכי קטנה שלו… וכל תלות בזולת משפילה”.
“אי־אפשר להבין אותך”, משכתי בכתפי.
“אני יודעת. אף אחד ממכּרי אינו מבין אותי. אומרים – אנוכיות.”
“את מוכרחה לשחרר אותו מהתלות שלך!” קראתי בצאתי אחריה למרפסת.
“איך?” בחנה את פני הקשות. “להיעלם?…”
מאוחר יותר, כשהשמש החלה שוקעת ונדב בושש לבוא, שאלתי אותה על דן מישורי.
“הוא עוד מאוהב בך?”
“הוא ידיד קרוב של נדב.”
“אז למה את לא מפסיקה עם זה?”
“מפסיקה עם מה?”
“זה תלוי בך, לא?”
“על מה את מדברת?”
“על דן מישורי. למה את לא עוֹזבת אותו לנפשו?”
אבל אז תפסה בידי וקראה בקול חנוק: “מה עושים נגד העצבות? היא חלק ממני, כל־כך הייתי רוצה להרים קצת את הראש מהמים… קצת־קצת אושר… אני תקועה, ילדתי. את מבינה מה זה? ראשי הוא כלאי. אני מוכרחה לצאת מתוך ראשי…”
את הפרשה על דן מישורי שמעתי מפיה, כמובן. “דן־המשתלן, שבזכותו יש לנו משתלות כאלה”, היה בוגר מכל חברי הקבוצה והצטרף אליה אחרי שאשתו, שאתה חי בקיבוּצו הוותיק, ברחה ממנו עם איזה צעיר מ“מחנה העבודה”. הטרגדיה הכריעה אותו, והוא היה מתכנס בתוך עצמו וממעט להתערב בציבור. אבל כשנפל שנית בפח ונסחף באהבתו לריטה, גמר בנפשו לעלות לירושלים ללמוד באוניברסיטה, ובאותן שבתות שהוא מבלה בקבוצה, הוא מתייחד דווקא עם ידידו נדב.
“היית צריכה לראות אותם”, מתלהבת ריטה, “שניהם בבגדי־ים ובכובעי־טמבּל, זכוכית־מגדלת ביד אחת, ושׂקית־של־בד ענודה לצווארם בשׂרוֹך, וככה הם צוללים אל בין הנקיקים, לשלות אצות וכוכבי־ים ושושנות־מים וקיפודים ומלפפונים ומה־לא. אוצר בלום של חיים!”
"וכל אחת מן הנשכניות הצורבניות האלה המרהיבות ביופיין, מגלמת בעיניהם – אותך? " שאלתי בשוויון־נפש.
מבעד לחלון נראו גבעות ירושלים הכחולות דלוקות באודם שקיעה.
אמרתי בלבי: אני אדם שיודע את אשר לפניו. אני אדם שעומד בשתי רגליו על האדמה. ולי יש רצון נחוש אחד, רצון עז, שישלוט על כל שאר הרצונות. אני בת־ישראל האמיתית. הגאה. והמציאות הארצישראלית הקשה, הקשוחה, תפורה על־פי מידותי. הקיבוץ. יום־יום ומטרתו. יום־יום, למן זריחת־השמש ועד שקיעתה. להיות במרכזן של התרחשויות גדולות. כבירות. עלייה המונית. ישובי־ספר, קומונות גדולות. להקיף הכל. לשלוט בכל. הה! כל־כך ציפּיתי ליום שבו אהיה בקיבוץ!
אמרתי בקול: “צריך להיות מוכנים מראש למַכות.”
ריטה תמהה עלי: “למה את מתכוונת?”
“כלום. חבל לבזבז כוחות על קריאה לעזרה.”
,זה נכון", בחנה אותי לראות אם ירדה לסוף כוונתי, “ואם אינך מסוגלת לעזור לעצמך?”
משכתי בכתפי.
“כשאהיה בקיבוץ,” פיקהתי" “אעבוד בנגריה.”
“בנגריה? את? עם היחס שלך למלאכות־יד?”
“כן, רוחשים שם חיים.”
“את עייפה,” אמרה ריטה, “מוטב שאציע לך את המיטה.”
למחרת בבוקר, יצאנו שלושתנו לטייל. חצינו את העיר־העתיקה ויצאנו דרך שער האריות בדרכנו ליד־אבשלום. נדב וריטה החזיקו יד־ביד והביטו זה בזה בעיני אוהבים.
מתי הספיקו להשלים ביניהם? –
הם דברו על פחד. נדב אמר שפחד זה עניין של גישה. שאדם יכול בהחלט לסגל לעצמו גישה פאטאליסטית ולומר שבלאו־הכי נגזר עליו למות, אז מה הטעם להילחם בגורל? – ואז הוא פוחד פחות.
ריטה אמרה: “ומה עם כל השדים? פוחדים מהבלתי־ידוע, יצר־החיים מתקומם, ובכלל, אם זה כל־כך פשוט, אם יש שליטה כזאת של ההכרה… הפחד מהאסון הוא חלק ממנו, לא?”
פתאום לפתה את זרועו של נדב וקראה: “הו, נדב, איך להיות פשוטה? איך להיות טבעית?”
נדב חייך ואמר: “פשוט להיות. פשוטה. טבעית.”
“בזמן האחרון חוזר־ונשנה אצלי אותו חלום”, אמרה. “המוני אנשים עושים חישוק סביבי, דוחקים ונדחקים, דוחקים ונדחקים, טבעת חונקת, חונקת… לאט־לאט אני מאבדת את ההכרה…”
“אז תלכי בתוך המים…”, התפרצתי לדבריה. “ספּרי למים את החלום שלך… זה נגד עין־הרע… תשפכי מים ותספרי…” ואמנם, היינו בדרכנו לבריכה שבנקבת כפר־השילוח. וריטה שלא הסתכנה בזלזול באמונות תפלות, ירדה לבריכה ומילמלה את חלומה והתיזה מים.
– אם היא כל־כך פוחדת מהמוות, אז איך זה שהיא ניסתה להתאבד? – שאלתי את עצמי לא פעם. ומקרה פציעתו של דן מישורי והכדורים שהיא גנבה במרפאה, לצבור מלאי חדש…
אותה שבת נזדמנו שלושתם בקבוצה: נדב וריטה ודן. בבוקר־בבוקר הם יורדים אל החוף. לאחר סערת ליל־אמש מובטח להם שלל של צדפות. שעה שנדב ודן צוללים בין נקיקי־הסלעים מתנהלת לה ריטה לאטה על החוף, רגליה היחפות משקשקות בשברי־הגלים שמתפרצים קוצפים אל החוף ונספגים בחולו, והיא מקשקשת בידה בעושר הזה של צדפים, שבא לה מן ההפקר. במה היא מהרהרת? – בנדב, שכמו מתחיל להתנצל על קיומה בפני החברים? בדן זה, שהבעה של עינוי רוחני עז ותמיהה על היכולת לשׂאתו מתפרשת מדמותו? נמוך־קומה, עם שׂיער זיפני, המכסה את מצחו הצר ואת צדעיו המשוקעים, ועצמות לחייו חדות ובולטות, וכן עיניו האפורות, ששמורותיהן הקרחות מריסים מהווֹת ניגוד חריף לגבותיו הסבוכות. האם בה, בריטה, ממוקדת תמצית סבלו? ויחסה אליו, תערובת־ניגודים זאת של רתיעה וחמלה וחיבה וקשר־דם אפילו, אך גם תיעוב, גם היצר הזה להכאיב? –
היא מתרחקת והולכת. נחשולים־נחשולים הומים הגלים, ואם כי הם עומדים בראשית הקיץ, מתכסים השמים עננים, ורק מעת־לעת חוזרת השמש ונחשפת במלוא אורה המסנוור. לפתע היא מבחינה בגוש כהה של אנשים מצטופפים סביב משהו ודוחקים זה את זה להיטיב לראות. דמה פורץ אל לבה: נדב!… אך ברוצה חסרת־נשימה אל עבר ההתקהלות היא נתקלת במלכה’לה החובשת. “דן נפצע!.. קשה!… כמעט טבע… מוכרחים לנסוע למושבה… לגשת אל הרופא הביתה… כן… נדב בסדר גמור…” ריטה מפלסת לעצמה דרך אל הפצוע ששוכב מחוסר־הכרה ובטנו צבה ממים. נדב רוכן מעליו ומנשימו מפה־לפה, וזאב מניף את ידיו בקצב ההנשמה. נעמי הגננת חובשת את מצחו במטפחת־ראש לעצור את שטף הדם שפורץ מן הפצע. מלכה’לה חוזרת בלוויית שני נערים מ“מחנה־העבודה” שנושאים אלונקה. ריטה ניצבת חסרת־אונים בין המתקהלים.
מאוחר יותר, במרפאה, מספר לה זאב איך עמד ליד היתד וקשר את הסירה, כששמע את קולו של נדב קורא לעזרה וראה את דן נאבק עם הגלים הסוחפים, וידו מנופפת ברשת. וכשהתקרב אליו בשׂחייה, שמע קול חבטה אדיר, אך למזלו עוד הספיק להבקיע דרך ולתפסוֹ בבית־שחיוֹ, לפני שאותו רכס עצום של מים נשבר ביניהם – ודן איבד את הכרתו.
קול המצילה קורא לארוחת־צהריים, והרופא טרם בא. כולם יוצאים לאכול, וריטה נשארת לשמור על הפצוע. היא מתהלכת בחדר הלוך ושוב, וריח חריף של כוהל ואֶתר ממלא את ריאותיה. דן שוכב על הספה הלבנה מכוסה בשמיכה וחרחורי־נשימתו מנסרים בראשה. היא מעיפה בו מבט: אזניו הענקיות מזדקפות עם כל נשימה ומושכות עמן את פאותיו, ומעמיקות את השקע של צדעיו, כמו נתקרצפו באצבעות בלתי־אמונות. הריר המרוח על פיו הפעור. גופו המתגמד לעומת ראשו, המחותל בשמיכה. ראשו, שלפעמים הוא כמו נתון באפילה גמורה. לא תופס כלום. ואז הוא, דן, נוקט טון סארקאסטי, או שהוא מתחיל לחזור מלה־במלה על מה שנאמר. לסבר לעצמו את הדברים? למצוא בהם איזה הגיון?
“אני איסטניסית מדי בשביל לחיות”, היא מושיטה בלי משׂים את ידה אל ארון התרופות, ועיניה בולשות בין צנצנות הרעל, ולעיניה הגולגולת עם שתי העצמות, שתי קרניים לאחת. וֶרוֹנאל, פּאנאדוֹרם, סוּבּלימאטים בצורת אבקות. אצבעותיה חופרות בצנצנות ומכניסות לכיסים. שיהיה.
למה?! למה?! אני חוזרת ושואלת את עצמי.
ולמה סיפוריה על עצמה, סיפוריה האין־סופיים על עצמה, מושכים אותי כל־כך ודוחים אותי כל־כך? והצורך הזה שלה באישורי. לאישיותה, לחייה, למותה. יותר מכל – למותה. לאפסוּת־קיומה. כאילו ביקשה לראות בתיעובי הדומם, חסר־ההבעה, אישור לכך, שבחיים אלה אין מקום לאחת שכמותה.
יום גבעת חיים, למשל. חיילים עם טאנקים מקיפים את הקיבוץ ועורכים בו חיפוש. היתה בדרכה למושבה. פלוגה של אנשי “השורה” עוצרת את האוטובוס ומכוונת את אנשיו לקיבוץ. מתייצבים בשדה הפתוח, בין מאות רבות של אנשים שנהרו מן הסביבה. שואלים מי קיבל אימון בנשק. ריטה צועדת קדימה ומיד מתחרטת. מציבים אותה בשורה הראשונה, ממש מול רוביהם השלופים של החיילים. עומדים ככה יום תמים, עמידה של מחאה. הבריטי שממולה, מזויין מכף רגל ועד ראש ואצבעו נתונה על ההדק. מבעד לכובע הפלדה מציץ זוג עיניים תכולות־מימיות. פרצוף ורוד־כתום, אכול אבעבועות, ועפעפיים אדומים שהשנאה בוערת בהם. המפקד מזהיר: אם לא יתפזרו תוך חצי־שעה – יירו. ולמה לא יירו? הצפרדע הזאת – למה לא תירה? בהמון הזה, בה בתוך ההמון הזה? היא לא תמות לבדה. היא תמות בתוך ההמון. חלק מן ההמון. ושמה יופיע במסגרת שחורה בין הרבה שמות שלא הכירה, ואף אחד לא יידע כמה כל זה היה תפל. אז למה שלא תסתלק? למה לא תאמר שהיא ניגשת לשתות מים מן הכד – ותסתלק? למה למות מוות תפל כל־כך מידי היצור המאוס הזה בתוך ההמון הזה – בלי שום הרגשת גבורה? בלי שום יצר־של־הקרבה־עצמית? היא, שייצר־המוות, אותו עיווּת ביולוגי של יצר־החיים, מלווה אותה כל ימי חייה?
“אשה יפה! אשה יפה, אין מה לדבר, הדיירת הזאת שלכם”, מתמוגג דוֹדי הרווק, צעיר אחי־אבי, וכבר אמי רצה לטשטש את עקבות נעליו ולמרוח את האבק על כתפה של ריטה, כנגד עין־הרע.
יום ששי אחר הצהריים, ודודי עושה אצלנו את אחד מביקוריו התכופים בעת האחרונה. הוא מקפיד בתלבושתו שלא כמנהגו, ומחליק את שערו המתולתל, ובושם חריף נודף ממנו.
יום הולדתו של נדב עומד לחוּל מחר, בשבת, וכבר ימים אחדים עושה ריטה הכנות נמרצות לבואו. היום, כשחדרה של ריטה מקורצף וממורק, והפרחים זורחים באגרטלים ומטעמינו האזארביג’אניים, שהכינה על־פי הנחיוֹתיה של אמי, ממלאים את המקרר, החליטו שתיהן להשתעשע בחֶנָה. בבוקר מרחה אמי את העיסה על ראשה של ריטה ועל ציפרניה וציירה פרחים על אמות־ידיה. כעת, משחפפה וייבשה את שערה, הוא נוצץ בזהרורית של אודם, וידיה מקושטות לתפארת בפרחים חומים־אדומים. אך בהיכנס דודי, היתה ריטה מודדת את חצאיתה הפעמונית החדשה ונראתה נמלכת בדעתה, אם אמנם לקבל את עצת אמי ולהשאיר את דשי־הכיסים “מפני זה מוסיף רוחב.” “אבל כשיבוא בעלך,” אומרת אמי, “תנעלי עקבים יותר גבוהים, שיהיה יותר נשי.”
מה שנראה לי אירוני הוא, שדודי זה, מעריצה הדומם של ריטה, הוא שהשיג למענה את ה“טבלא”, התוף ההודי, מתנת ריטה ליום ההולדת של בעלה.
יום ההולדת שנותר מבוּיש, שכן בעל השמחה לא הופיע כלל. לא בערב שבת, ולא במשך השבת. וה“טבלא” המיותם, שצווארו הנטוי־הסגלגל כמו הוּעד מטבע צורתו לחיבוקה של ריטה. ואמנם, במשך כל השבת לא זזה ממיטתה. נשענת אל הקיר, ברכיה כפופות ושולי חצאיתה הפעמונית עוטפים את כפות רגליה, היא מאמצת אל לבה את התוף ההודי.
אמי, שנעשתה שותפה פעילה לחייה של ריטה, יועצת־הסתרים שלה בענייני הלב כמו בענייני המעשה, מנסה לנחמה: “בטח היה אצלם גיוס… עונה בוערת, או פעולת־לילה, או סתם ‘מצב בטחוני’… מחר כבר תשמעי ממנו.”, אך ריטה אינה מתנחמת.
“אי אפשר להסביר את זה… זה זוחל וממלא את מערת־הלב… בכל פעם שהוא נוסע… כשאני מצפה לבואו… זה מתחיל בלחץ באזניים… שמטפס לראש… אני מכרסמת בחושך אצבע אחרי אצבע… אחר־כך הגווייה הזאת… רק הראש מנצח… אני חולה… אני יודעת שאני חולה…”
לא מסורקת, בחולצה מרופטת מעל לחצאית החדשה, שכבר התקמטה מן הישיבה המרושלת, היא מלטפת בידה את צווארו החלק של התוף, עם עורו המתוח, מתופפת בלחיי־אצבעותיה על התוף הגדול, העונה לה בצליל עבה ונמוך, ובצפרניה היא שורטת צליל גבוה ודק מן התוף הקטן.
למוֹתר לומר, שלא ראיתי בעין יפה את עצותיה הטובות של אמי, את ההגנה שהעניקה לריטה ברוחב־לב שכזה. “הפינוק העצמי שלה!…” התקוממתי בכל ישותי, “המותרות האלה, לעשות טרגדיה מעניין־של־כלום… היום!…” (וכשאמרתי בלבי ‘היום’, ראיתי את מלחמת־העולם, את גורל העם היהודי, את ספינות המעפילים, את מצבנו בארץ, אל כל זה.)
“באמת שאי אפשר להסביר… רק את התחושה הפיסית אפשר… ח… חרדה… זהו־זה… חרדה”. וכשהיא מבטאה זאת עיניה באמת מעוּנות.
זאת אומרת, כעת זה כבר לא הרחוב הקרתני, המאופר באבק והצווחני. כעת זה כבר לא הזוֹלוּת והכיעור וגסות־הרוח והזלזול והחשד… החשד הנצחי שהיא כל־כך מרבה לדבר עליו. כעת זה גם לא הקיבוץ!… אפילו הקיבוץ נראה פתאום כמו מבעד לעדשה מקטנת… אז מה זה? על איזו חרדה היא מדברת? –
היא מדברת על געגועים. לתקופת העוברות? לשד? למשהו שהוא מקור הזכרונות. “היא מפחדת מהחיים”, אני מסיקה בלבי בראותי אותה נבעתת למראה צרצר גדול, שחדר מבעד לחלון הפתוח.
“תראי את כיפת השמים”, מדברת אליה אמי, "כמה שחורה! רק פה־ושם כתמים חיוורים של כוכבים. ובאופק שוליים כאלה בהירים של אור. “עכשיו טוב”, מרגיעה אותה ריטה בהכרת־תודה. “שרק יישאר ככה… הלב כמו לוע גדול ושומם… וככה זה טוב… שרק יישאר ככה…” ובלילה הניחה אמי למראשותיה את היעה מן התנור שבאמבטיה, “שלילית לא תבוא להציק לה בשינה, למסכנה…”
“באירופה משתוללת כעת מלחמה ממשית מאד”, התרסתי כנגדה בבוקר, כשרק התחילה את תאנייתה. “אז איך את יכולה בכלל לדבר על ‘לא ממשי’?”
“ובכל־זאת – לא ממשי… זאת אומרת: אי אפשר למשש… אף־על־פי שהפגנה של ממשות יש…”
פתאום רתחתי מכעס.
“מכה זה ממשי? עלבון זה ממשי? איש עברי נרצח בידי ערבי, יהודי נרצח בידי נאצי… על מה את בכלל מדברת?”
“על מלכודת… אני מדברת על מלכודת”, ניצתת אש־זרה בעיניה, וכתפה מתעוותת כמו בהתקף של שגרון," העולם, הארץ… הארץ הזאת מלכודת…"
“זהו חילול הקודש!”
“ששש…” מהסה אותי אמי.
“נכון. הילדה צודקת. כולם מתרוצצים כמו עכברים מורעלים. ולי גם אין הצדקה. אני יודעת. גם נדב נואש ממני. אני נטל על צווארו, והוא החליט להשתחרר ממני. לא לגמרי, לא לעזוב אותי, אבל לחיות את חייו בנפרד ממני ולבוא רק כשמתחשק לו קצת עינוי. ככה הוא יוכל להקפיא אותי רעבה במקרר. ולהוציא אותי משם כשיתחשק לו, ולהכניס אותי לשם בחזרה. החסות, הדאגה המסולפת שלו, הקול הרך, כאילו הייתי חולה. הוא עושה ממני חולה. ולי יש בחילה מעצמי. החיטוט הזה בפצעים, הדריכה במקום… הכל כל־כך כבד, עצוב, קורע…”
“מה חסר לך?” אני מתפרצת בקול צווחני מדי.
“אל תקפצי בראש!” סוטרת אמי על ידי.
אבל למחרת בבוקר היא נראתה שלווה ונורמאלית, ואמי שלחה אותי להתלוות אליה לקיבוץ. בדרך, באוטובוס, אמרתי לה: “אני חושבת שהעיקר בקיבוץ זה להיות בסדר בעבודה.”
“זאת־אומרת שהחלטת ללכת לקיבוץ.”
“אלא מה? להיות פאראזיטית בעיר?”
בהגיענו למושבה, עשינו את דרכנו ישר ל“מרכז תנובה”.
זאב הדייג בגופיה אפורה, היה רכון לצידו של נדב על ארגז מלא עגבניות, שזה עתה פרקוהו מן המשאית. השניים הזדקפו, ניגבו את זעתם, והיו מוכנים לחזור ולגרור את הארגז פנימה, אל המחסן, שעה שריבּוֹלוֹב, הפקיד הממונה על מאזני־השקילה הגדולים קרא מן המחסן: “הרי לכם הפתעה! הגברת העירונית של נדב הורוביץ! במה זכינו, גברת ריטה?”
תגובתו של נדב למראה אשתו היתה של שמחה אמיתית, ועיניו נצצו לקראתה, כשכרך את זרועו סביב כתפה והובילה פנימה למחסן. “רק נגמור לשקול ולרשום, נלך כולנו למחלבה, לאכול משהו”, אמר. וכבר ריבולוב פותח את תיבת־הקרח ומוציא בקבוקי תסס ומכבד בסיגריות. אך משהעלו את הארגז על הדלפק ועמדו לצאת החוצה להכניס את יתר הארגזים, הספיקה ריטה ללחוש לנדב בקול מאשים: “חיכיתי לך במשך כל השבת!…” נדבר על זה אחר־כך", משתמט ממנה מבטו. “באמת יצאתי לדרך, אבל פגשו אותי וסחבו אותי להרצות בסמינר לשליחים.” ובמחלבה, רכון על צלחת אטריות ופרוסות של מלפפון חמוץ, הוסיף: “מי יכול היה לתאר לעצמו שתסתבכי בהכנות כאלה? ובכלל, את לא יודעת שאני לא מייחס חשיבות כזאת לימי־הולדת? ואם אינני טועה, אפילו לא הבטחתי שאבוא…”
“תקופה של משׂימות לאומיות, משימות לאומיות, חביבתי”, אומר זאב תוך כדי גמיעות קולניות ממרק הירקות. “היחיד רותם את עצמו… הוא מוותר… מוותר הרבה… זה נותן משמעות של קיום…” – בחיוך מבודח, שרצינות מאחריו.
“משמעות של קיום… כן…” אומרת ריטה ופיה מתכווץ בחיוך עגום, “כל מיני דברים יכולים לתת משמעות של קיום…”
“אסור שהאני יהיה מנופח מדי,” מתנפחת לחיוֹ של נדב מן הלחם שתחב לפיו. “זה מסוכן…”
“בין מסוכן למסכן מפרידה רק וו אחת,” מצטחקת ריטה ומיד נאנחת. “כל אחד מאתנו הוא אי־קטן של אגואיזם, לא?”
“בכל־זאת יש הבדל…” רומז זאב למגישה בשתי אצבעות שתביא עוד בירה, “קחי לדוגמה את נדב… מה את חושבת שעשה אתמול אחרי שחזר מהסמינר לשליחים? – ריצף את האוהל החדש שלו והקים גדר של אבנים… מה, את בכלל לא יודעת שהוא ויתר על החדר שלו בצריף?…”
“זה הרבה יותר נעים מהצריף…” מציץ נדב אל ריטה במבט נזוף. “יש הרבה יותר פרטיות… אפילו שביל פרטי יש, ולאורך השביל חביות מסוּידות עם חבצלות…”
כעבור שנים אחדות, כשכבר הייתי חברה בקיבוץ, הוא עשה בי כישוף, זאב זה. בלבי קראתי לו פרא, הזר עז־המצח שמלוא חופניו דגי־ים. בפעם הראשונה חשתי בפעימות לבי כשראיתי אותו בחברת איזו זמרת שהופיעה אצלנו בליל־שבת ונשארה ללון, ובשבת היא ירדה אל החוף ונעמדה על־ידו בשמלה ירוקה נוצצת, והוא מייבש את הרשת. רציתי לחוג סביבם ולהמיתם. במקום זה הגזמתי בברכת־השלום שלי.
אבל אז, כשהסבנו אל השולחן במחלבה, היה לבי נתון כולו לנדב ולריטה. לא היה בו בזאב זה שום דבר של ייחוד בעיני.
בדרך בחזרה, ב“מאסף”, דיברה ריטה ודיברה.
הקיץ ההוא על האי, בשנת לימודיה בחוץ־לארץ. גרה באכסנית־אמנים, ובבוקר בבוקר היתה יוצאת לצייר – עד החשיכה. היתה מטפסת על סלעי־הענק ומשקיפה על האוקיינוס. ים וסלעים, ים וסלעים, ודוגית קטנה עם ציידי סרטנים, וחורשות עבותות, שחיים צפופים ואינטנסיביים רוחשים בהן כמו בציוריו של פּוֹל קליי. בארץ היתה מתייראה לשוטט כך לבדה בשבילים זרים. כל דבר עלול להתרחש. אבל שם, על האי שבלב האוקינוס, לא היתה מתייראה. האדם שם בטוח. מוגן. “אין כאן חיות טרף”, צחק האיכר כששאלה בהיסוס בפעם הראשונה. “אז בפני מי יש להתיירא?ובערב היו כל האמנים מתקבצים וסועדים ביחד, ושרים שירי־עם ומספרים ומספרים… ואת הארץ זכרה אותו קיץ רק לטובה, ואנדי, שבקיץ ההוא חשבה שהיא מאוהבת בו, כחלק מן הנוף הסלעי, הגאה, הפתוח. אנדי שהאמין באלהים. לא באלהים מדבּרי, נבואי, קנאי, מיסטי. באלהים של הטבע. ואת ריטה הוא היה מציג כ”עבריה".
למוסיקה של נדב, היא אומרת, יש קשר עם החיים. המוסיקה שלו נמרצת, ריתמית, התפרצות כוחות־היסוד. הוא שואב מן החיים בקבוצה, מן העבודה, אקורדים יציבים, יסודות שנהפכים למהויות. הוֹלֶם קצוב של פטיש, קולות החברים, סאון התינוקות, שקשוק־הכלים במטבח, הוא לא שומע מה אומרים. הוא שומע את הריתמוס. את גובה הצליל. והים! קולות הגלים, רחש הרוח בגבעות החול האלה, בשיחי הרותם, בחורשת האקליפטוסים, סגנונו הבהיר, הנמרץ, הרב־קולי, הצלילים שנובעים באופן טבעי כל־כך מן הנעימוֹת…
ריטה נאנחת. הלוואי והיתה יכולה לראות את החיים כמוהו!… הקדחת הזאת לבטא את הדברים… לקרוא להם בשם… צליל, צבע… והרי כל זמן שמחפשים לדברים שם… ואילו היא, אינה מסוגלת לומר “זהו־זה” בשום מצב. שכן, כל מצב כמוהו כפרידה. “הנה”, היא מורה על עץ כרות בצידי הדרך, “ענפיו המקועקעים באדמה… נצחון הנצח. בשבילי אין רגע שאיני רואה את קצוֹ.”
כשהגענו למבואות העיר, פנתה אלי לפתע, סקרה את פני בעיון ואמרה: “נזכרתי בחלום שחלמתי הלילה: עדת נשים מצועפות, וכשהפשלתי את שולי צעיפן, גיליתי בכל אחת מהן אותך…”
איבדתי את בתולי בקיץ 45', באהלו של נדב, שבקיבוץ רתמים. ההזדמנות לשוב ולראותו באה לי, משנמצא בעליית־הגג שבביתנו תיק נשכח עם ציורי־פאסטל של ריטה. בו־ברגע החלטתי למסרו במו־ידי לבעליו החוקיים.
הגעתי לקיבוץ ברגל בדרך הרומאית ופניתי ישר לאהלו של נדב, ולמחרת, עם שחר, יצאתי בהתגנב בחזרה לכביש.
כעבור יומיים קיבלתי מכתב מנדב בצירוף פרחי־בר מיובשים וכמה צדפות. במכתב נאמר, בין היתר, שהוא מתבייש בהתנהגותו “כשל ילד,” וש“אדם חייב להיות גאה ביצריו כשיש מאחוריהם רגש”. כמו כן נאמר שם, שהוא יזכור אותי תמיד אך ורק לטובה, ובינתיים הוא מזמין אותי לבלות עמו את השבת הקרובה ברתמים.
אמרתי בלבי מתוך כאב מתוק של חשיבות: כעת את חשה בגרות פילוסופית כמו המבט של מוֹנה ליזה. ועוד אמרתי בלבי, שאני עצמי עוללתי את כל זה, ואני עצמי אוכל את פרי מעללי.
כעת, משנכנסתי ל“תנובה”, שהייתי אמורה לצאת ממנה עם העגלה לקיבוץ, קלטה עיני מיד את החבורה מרתמים, שהתמקמה שם סביב שני שולחנות מחוברים: איָלה האקונומית, ציפורה, מטפלת־ראשית ועסקנית, זאב הדייג, גדעון, פעיל “השורה”. יתרוני עליהם היה, שאני זכרתים מן השנה שעברה, מן האזכרה לריטה, ואילו הם לא הכירוני.
בעלות המחלבה כבר התכוונו לנעילה. ניקו את הדלפק, הקישו בצלחות ובסירים מן המטבח הסמוך. התיישבתי ליד שולחן מרוחק ככל האפשר מהחבורה ופני אליהם.
“תלוי במה מקמצים”, קורא זאב, טיפוס של שוֹבה־לבבות בתנועת־הנוער, שבשל אי־ייחודו, אין קסמו הגברי ניכר ממבט ראשון. “בית תרבות זה לא פחות חשוב ממחסן פרודוקטים!… הפעם זה לא ילך לכם כל־כך קל… כשמכניסים חמישי לחדר, טוב, שותקים, יודעים שאין ברירה… זה שחמישה שבועות עובדים בלי שבת… אבל העניין הזה של בית־תרבות קובע לי, זה דבר יסודי בשבילי…” אילה, קווי־פניה חדים ועקשניים, בשמלת־בד פשוטה ובמטפחת־ראש, מוחה ונעלבת: “טוב, אז אני מתפטרת. יותר בתנאים כאלה אני לא עובדת. האם אני צריכה לחזור ולהסביר, שבמחסן רקוב לגמרי, מלא חורי עכברים וג’וקים, הולכים לאיבוד חצי מהפרודוקטים? – מתאוננים שאין חודש הבראה השנה! לך סדר להם חודש הבראה עם תקציב כזה!… אבל לי לא איכפת. אתם רוצים בית־תרבות? – בנו לכם בית־תרבות! ותבחרו לכם אקונומית חדשה, ושלום על ישראל!…” ציפורה, עבה, וּולגארית, עם חיוך של מיוחמת המכוּון אל זאב, פותחת את פיה לאט ובמתינות מתוך הכרת־ערך־עצמה: “אינני תופסת מה יש כאן להתווכח. ראשית – מחסן פרודוקטים כרוך בהרבה פחות הוצאות. בתקציב כזה תקבל בית־תרבות כל־כך עלוב, שלאף אחד לא יהיה חשק להיכנס לשם, ובעוד כמה שנים שוב יעלה הסעיף הזה. לפי דעתי… (כאן היא מניחה את ידה הכבדה על ברכו של זאב) קודם־כל יש להעביר את עניין המחסן. ובית־תרבות זה עניין לחוד, והקרן לתקציב…” “קרן,קרן!…” הסיר זאב בתנופה את ידה של ציפורה, “אני שומע את הפזמון הזה כבר שלוש שנים!…” אלא שכאן פרץ לחדר גבר צעיר במדי הבריגדה, וכל החבורה קידמה את פניו הקול תרועה: איזה אורח!… יש לך מזל שהעגלה נתאחרה היום… שמע, מוכרחים לקנות מַשקה!…" אבל אילה מחייכת בנצחון: “לי אין פרוטה!…” “אני משלם!” שולף החייל מוֹטקה את ארנקו, “אני פה הדוד מאמריקה”, וכבר זאב נוטל את כספו ונעלם. מוטקה מציע “וירג’יניה” לחברה: “נו, ספרו מה חדש, כבר יובל שנים שלא הייתי בבית…”
“הרכילות הכי טריה,” מחייכת ציפורה, “היא, שלנדב יש איזו ילדה בעיר…”
הסתרתי את ראשי מאחורי העיתון הפרושׂ לפני. “אם־כן זה העניין!…” מריע מוטקה. אילה משכה בכתפיה: “בחיי שאני לא תופסת שום דבר. או שהוא מתאבל על ריטה שלו ולא מעיזים אפילו להציע לו ריכוז ועדת־תרבות… אני אומרת לכם, יש בני־אדם!…”
היטלטלנו בדרך אל הקיבוץ. שיירה של ג’יפים בריטיים חלפה על פנינו והעלתה מסכּי־חול. ישבתי ליד זאב והשהיתי את מבטי חסר־ההבעה על כל אחד מן הדוברים. אלא שהשיחה התנהלה בעצלתיים, נוכחותי הטילה מבוכה שלא ניתן היה להסתירה.
“חבל על המעיים שלך,” מאמץ גדעון את זרועו של מוטקה. “אחד כמוך היה משיג אצלם טרמפּ”.
ציפורה התאוננה על בעלי־האופנועים הבריטיים, שסיגלו לעצמם מנהג חדש, לעבור בחצר הקבוצה בדרכם למחנה האימונים, כשהם מאיימים בנסיעתם הפרועה על הפעוטות שמסתובבים חפשי בחצר. מוטקה ניסה לשבור שתיקה עילגת: “שמעתי שיהיה ‘שמח’ הלילה… יש סיכויים לקבל קצת אינפורמציה?” גדעון התפרץ: “שמעו, כעת ברצינות… אני מתכוון לדרוש מחר באסיפה שהחברים יפסיקו לפטפט… אין פלא שיש להם רשימה של כל אנשי ‘מחנה העבודה’… חושבים שצחוק!… הלא אפשר להכיר את החברה ממרחק של שני קילומטרים!…” ואילו העגלון הפנה את גופו הכבד לאחור: “דרך אגב, איָלה, שכחתי להגיד לך, שהרומני לא נותן יותר מרגרינה וגם גבינה לא ובכלל…” הוא מחקה את דיבורו של הרומני: “שום דבר לא יועיל! אין יותר הקָפָה!…” “טוב, שלא יהיה!” מתנפחות פניה של אילה, “נגיש לגזבר מנה של חרבון, ויידע מה זה מטבח בלי תקציב!”
העגלה מתקרבת לשפל־הנחל הצחיח, פורצת דרכה בשביל־השלף שבסבך־הסוּף. ערמות־זיפזיף שזה אך נכרו, מצד הים, וממזרח תלמי־חול ואשלים מרוטי־רוחות וקני־רותם, ומרחוק אקליפטוסים.
הדברים שלחש לי נדב אותו לילה, שהשתלבו בהולם־הגלים, ברוח־הלילה שתפחה ביריעות האוהל:
“התנהגתי כלפיך כנבל… גם דברי כעת הם נבלה… אני רוצה שכל מה שקרה הלילה יימחק כליל… את מוכרחה להבין… הבדידות… היגון… לטמטם את המוח… להיות מיכאניזם פיסי… משהו של פולחן אולי… אני רוצה שלעולם לא תחשבי על זה… את חייבת למחוק את זה מחייך למען שנינו… למענך קודם כל… אני אשא בעונש… תאמרי דבר־מה… תאמרי דבר־מה!…”
וכעבור יומיים – המכתב ההוא!…
אנחנו מתקרבים לקיבוץ. סירה רתומה לעוגן מתחנחנת על פני הגלים, סירות על משוטיהן נחות על ירכן בצל הנמשך מהן, רשתות מגובבות בערמות ומשתפלות על כלונסאות לייבוש, ולמעלה, על הגבעה – המחנה.
– – – אני עוקבת בקור־רוח כמעט אחר כל תנועה שלו, למרות הכאבים, למרות הדם. אני חורטת בזכרוני כל דיבור שיוצא מפיו. נדמה לי שהוא מתנהג בגסות, אבל בחוסר־נסיוני איני יודעת להבחין. הוא שוכב לצדי ולא נע. כבר מתחיל להעיר מעט, אך אני מסתכלת לעברו. הוא מדבר. ועם כל מלה שלו אני מרגישה צורך לזוז, להתרחק, להתעטות, להצטנף. אני שונאת את גופי. אני שונאת את גופו. אני משתוקקת להתקלח, ללבוש פיג’אמה נקיה ולשכב במיטתי, כשהחלון פתוח ורוח קלילה מלטפת את פני. אבל נדב שוכב לצדי, ואני מגועלת כולי. אני שונאת את חולשתו. אני שונאת את קולו. לשכוח? זה מה שהוא דורש ממני? כאילו לא קרה דבר? – לעולם לא! לעולם לא תהיה עוד זרות בינינו. מהיום והלאה אני קיימת בחייו. אני קיימת בחיי הקיבוץ.
כששמעתי את קולה רווּי־הזימה של ציפורה עונה לשאלתו של מוטקה, כי בחודש הבא יעבירו אמנם את הרפת לרתמים, חזרתי ואמרתי בלבי: מאותו יום ואילך אני קיימת בחייו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.