א    🔗

בשעות אחר־הצהריים ביום־כיפור מתחילות יללות החתולים כמו יללות תנים בלילות. תחילה מקוננים ומקוננים, אחר־כך זועפים, אחר־כך משתתקים בבת־אחת.

בבוקר־בבוקר יצאתי לשוטט, להשכיח את הצום. מאחורי הקיוסק שבשדרה ראיתי גורים בני־יומם בתוך סלסלת פרחים, מייבבים ומטפסים זה על גבי זה, להיאחז בצפרניהם הרכות במקלעת. תרתי אחרי איזה ילד מהסביבה, לבקשו שיביא מעט חלב ולצאת ידי מצפוּני, אבל הילדים התרוצצו על הכבישים הריקים בחולצות לבנות ובכיפות והילדות בשמלות מקסי. המשכתי בדרכי בלב כבד לאורך השדרה.

שלשום טלפן נורברט ואיחל לי צום קל וגמר־חתימה־טובה. דקות אחדות לאחר שיחתנו נזכרתי דבר־מה וחייגתי את מספרו, אך כבר היה תפוּס. ידעתי שנורברט עושה את כל הסיבוב בין מכריו ומאחל לכולם צום קל וגמר־חתימה־טובה וכעת יהיה פטוּר מהם לפחות עד אחרי החגים.

הוספתי ללכת לאורך השׂדרה, לעבר הים. פחי האשפה היו ריקים, והשׂדרה, יחסית ליתר ימות השנה, היתה נקיה מניירות ומקליפות. נשים וגברים מבית־כנסת סמוּך התגודדו בחבורה על המדרכה. “פה זה כמו באלכסנדריה”, נזכרתי בדברי העתונאית המצרית.

ואמש – הגר. אם צלצול הטלפון נשמע אצלה יותר מפעם אחת, יכולה אני להיות בטוחה שאיננה בבית. אני רואה אותה משוטטת בחדריה, המכשיר בחיקה, והחבל, ארוך כדי להקיף את הדירונת כולה, נשרך אחריה מטבוּר־הקיר. או שמא היא מטילה את עצמה על מיטתה מיד עם היכנסה הביתה והטלפון נמצא לה שם כדי הושטת יד. וכשהיא מתרחצת? או אוכלת? וכשהיא עושה את צרכיה? והרי אני מטלפנת אליה בכל מיני שעות בלתי־צפויות של היום והלילה. אבל אמש המשכתי להחזיק בשפופרת חמש, שבע דקות, ולא הרפיתי. איפה היא מבלה, לעזאזל, כל הימים מחוץ לביתה?

“אני אשתול אותך כאן באדמה”, הצביעה האשה האלגאנטית על תלולית העפר שלרגליה, והילדה האוחזת בידה מייבבת ומייבבת. “איזה ביטוי!” אני מנענעת בראשי בחיוך מאולץ, ואילו האישה מוסיפה לגרור אחריה את הילדה, ראשה נטוע זקוף על צוארה.

הגר יתומתי – אני אומרת בלבי. – בתחנת מונטה־קארלו מלבנון שפתוחה אצלך נון־סטופּ, הם הורגים לנו בערבית את כל שירי הנפש הרוסיים שהתפרקנו עליהם בנעורינו.

ואילו האשה ממשיכה להטיח מרחוק בפני הילדה: “היום השערות שלך גועליות! גועליות!”

החברים שאין לך, הם בארץ, ובעברית, והם יהודים אפילו הם עצים – אני מגיעה לקצה השדרה וסובבת על עקבותי. אז אמרי לעץ עץ ועשי לך חבר־עץ, בארץ, יהודי. והרי הגר היא שאומרת לי: אמא, למה אין לך חברים?"

אפשר לחשוב שהיא עצמה גיבורה כזאת.

הגר ילדתי, בכובע־ציידים הטפשי הזה שאפילו אינו מסתיר את השמש, ובסוּדרי המשי שהיא קושרת לצווארה כמו איזו חולת־שחפת, בחולצת המגבת הענקית שהיא נראית בה כמו דחליל ובמכנסי הליצן הצרים. בתי המסכנה, המחבלת זה שנים ביופיה, כשל חית־בר נדירה. בקושי אני זוכרת איך הריתי אותה, או את פני אביה הפרא, שכבר איני בטוחה אם הוא אמנם מאֶקוואדוֹר, או מאוּרוּגואי, או מגואטמאלה או מכל מקום גויי ופראי אחר. ואם אמנם אני היא שהתמסרתי לו שם על סיפונו של אותו שבר־כלי בצורת־אניה, ומה היו מחשבותי או השגותי אז, כשהפלגתי לבדי לפלורידה, להעיד במשפטה של דודתי נגד משפחתה, שזממה להדירה מנכסיה בשל נישואיה הקתוליים עם איזה קרקסן מוונזוּאֶלה.

התיישבתי על ספסל והדממה הלא־מופרעת לא הפריעה לי עוד בירקותה הזוהרת כמו על סף כאב ואולי היא הכאב עצמו שיש לעשות הכל אבל הכל כדי לבלעו חיים ושלא ייראה חלילה כי באת אל קרבו מפני שלכל הדעות זה מלהיפך. ונורברט בקוצר ידו, מה הוא מבין בכל זה, משיח השקר של חיי, סם בדמי, שאל כזביו אערוג כמו באופרטה. כך על־כל־פנים חושבת הגר, אף־על־פי שאין לה כל־כך זכות, שכן אפשר היה לצפות ממנה שתהיה אסירת־תודה יותר.

אני רואה אותה משוטטת בחדריה. מקיר אל קיר. בצעדים קצובים. הזעם בוער בה עד להשחית. ואי־הרצון המוחלט להתנהג בשפיות. כלום אינני יודעת? כלום אינני זוכרת? אך אם אעז לרמוז לה על הדמיון בינינו – תתקומם בכל ישותה. אני אומרת לה: “הגר, את חוששת שההתנהגות השפויה תקרב את האסון? שתצטרכי לשאת באחריות?” והיא עונה בחוסר סבלנות: “הו, אמא, רק בלי סנטימנטאליות בבקשה”. והיא צודקת. רק תהיני לרחם על עצמך וכבר תתחילי להזיל דמעות. וזה מסליד, כמובן. או שאני אומרת לה: “אולי ההכרה היא בכל־זאת דבר טוב. הצלילות, עדיפות התבונה…” לפעמים היא מתרככת ועונה: " אין בי די חיוניות, את לא מבינה? ובכלל, בשביל מה? בשביל מי? בשביל מה?" כאילו שאינני יודעת. וגם על הזעם הזה, כשאין בכוחך לעשות. לשבור, לפוצץ. הרס ללא נזק, שמד ללא כליה. בשביל מה? – היא שואלת. שוב ושוב ושוב. ואני מנסה לדבר אליה בתבונה, כיאה למעמדי כאם – על הקונפליקט הנורא בין האינסטינקט והתבונה ועל הצורך בחתירה מתמדת לשיווי־משקל. ואילו היא בשלה: “לדחוף. להידחף לפעולה, אילו רק אפשר… וחוץ מזה… תודי שהיית אם די־רעה”. תודי!… לכי ותודי!… “את כפוּיית תודה”, אני אומרת לה במקום זה בטון טראגי.

ובכן, אני האם הרעה. שרוחה נפולה וקצרה. השתלטנית והפכפכת. הרגשנית ודואגת. דואגת. “מזדקקת לאלימות כדי להתחזק”, צועק נורברט מן הסטודיו שלו כשהמריבות הקולניות שלנו מגיעות לשיא חדש, “להתגבר בצעקה על יצרך האמהי”. אני האם הגדולה. החנונה ורחומה, החונקת בלטיפה והמלטפת בחניקה. שהכל תלוי בה וממנה. החבל והנבל. (למה נבל?). “יצרך האמהי!… כדי שזאת שראתה בעיניך את החיים תראה בעיניך את המוות”.

“ומה מצפה לך מעבר לחיים שכל־כך קצת בהם?” אני חוקרת את בתי.

“לא קצתי אך בחלתי”, היא עונה לי.

אז מה יש להתפלא על הזעם הזה? הזעם על חוסר־האונים? – – –

לובן, לובן, ואותה מנגינת־תחינה שחוזרת, שריח המוות עולה ממנה. והרי אפילו בבית־כנסת נדחפים. ואיכשהו גם מיום אל יום. רק הילדים זאת בעייה. צלילות־ההכרה, הפקחון, החיוניות שעה שעה. האם שרוחה זועפת היא הרעה. שמרתה שחורה. שפוחדת ומפחידה. כמובן שאני מתכוונת לאם החלשה. שבקושי חיה. ובסךהכל אני סחוּטה. “דיפלומה לאימהוּת, זה מה שנחוץ להן!” צועק נורברט קמינר – קרימינולוג – לחלל אולם ההרצאות המלא סטודנטים מפה לפה. “לפקוח עין על הילוּדה. לבחון את הזוגות הצעירים. לתת להם לענות על טסטים. ההורים שמשאירים את ילדיהם על המדרגות של משרד הסעד שהממשלה תטפל בהם, שעם ישראל יטפל בהם, אינם הגרוּעים שבהם. הנושאים בעול לפרקים והפורקים אותו לפרקים…”

השמש הגיעה כעת עד אמצע הספסל ואני נדחקתי לפינה להסתתר בצל עץ הפיקוס, כמו בתוך חורשה ירקרקה, ללקק את פצעי כמעט בהנאה באפלוּלית שבאה לי מן ההפקר ההוא של אי־ההבנה או של המשחק המצילנו לזמן־מה מן המחבואים של אור־צל־אור ויש־אין־יש חברים לאשה הערירית הזאת שחיה עמנו פה (עדיין) בארץ.

 

ב    🔗

מעולם הוא לא דמה כל־כך לפני אמו כמו בצילום הזה – אני מעלעלת בחוברת שיצאה לזכרו של בֶּני, בנה של רבקה’לה, חברתי הטובה מן הילדוּת. – וגם אחיו הצעיר, כשעמד ותמך בה על קברו הרענן של אחיו, היה צעיר כל־כך וכבר אבא, והוא כבר נקבר פעם אחת בקבר אחים לפני שהובא שנית בין החיים אל נוחו ונחלתו במקום העליז ההוא שבו נערים נערים בשמות מרנינים…

אם אמשיך בקצב הזה יצא לי שיר, אני חוזרת על השורה המתפזמת בראשי. “נערים נערים בשמות מרנינים מלוא כל הארץ מכסים בעפר ולבושם לבן וצבעונים אך בשום פנים לא חאקי לא חאקי…”.

צהרי יום־כיפור ואני שוכבת במטתי, והצרעה שמתעופפת סביב מנורת התקרה מזכירה לי שהסתיו קרב.

רבקה’לה. בפרברים הרחוקים של טרם־זכרוני יש שני בתים תאומים, צרים, בני קומתיים, שחזיתם עגולה, רחומה כבטן היונה, ובה סדק־חלון צר וארוך שדייריו רואים בעדו את הים. (מסכת־האור הצוחקת מחלוני, שהבעיתה אותי פתאום, כבתה כלעומת שנדלקה). ביתה של רבקה’לה וביתי. מבעד לסדק־החלון ראינו את קצף הגלים, פס אחרי פס, רצועה אחרי רצועה, נוגע בחול – ונמוג. בלילה על רקע אופלו של הים וביום –

במוצאי־שבת היו שוקקים ברחובנו החיים. נשים עבות, גוצות והרות, על טפן, אגודות־אגודות של בני תשחורת, בחולצות לבנות ושרוולים מקופלים בקיץ, ובחורף

---

קליעה־למטרה, שולחנות ביליארד, דוכני תירס ופלפל חם. צבעים־צבעים של אש לוחשת ופחמים וקבב ובצלים לבנים ואשה משולהבת־פנים ונער קטן עם סינר למותניו ושולחנות עמוּסי אבטיח אדום ומתוק – עד שולי הים.

עמי. משפחות־משפחות, שבטים־שבטים, בתים־בתים. וההוא שעמד על־יד דוכן הסיגריות בנעלים מחודדות, מבהיקות, שׂיער משוּח, ההוא – אחי.

נורברט היה מוקסם מן “העבר המפוּקפק” שלי, אף כי בכל פעם חזרתי והזכרתי לו שבהיותי בתנועת־הנוער התרפקתי על שירי־נפש רוסיים, ממש כמו יתר בני־דורי. “ומה עם העבר שלך?” – היתה הגר מטיחה בפניו. “מה עם כל שאריות־הבשר האלה שלך שמתבשלות יחד כל שנה ברוטב של מלון ‘נס־ציונה’?” רמז־עבה לכנסים המשפחתיים של נורברט באותו מלון “נס־ציונה”, שבעליו אף הוא שאר־בשר שלו.

לימים למדה הגר להבין שהמשפחה ששרדה לנורברט בארץ ובחוץ־לארץ, היא אחת הנקודות הרגישות שלו, גם בתור פליט־השואה ושמוטב לא לעשותה מטרה לעקיצותיה. ובכל־זאת, ההתכנסות השנתית שלהם עשרה־שנים־עשר במספר, בליוויית יקיריהם, באותו מלון דהוי, אינה יכולה שלא לעורר גיחוך. מה־גם ששבועות אחדים לפני המאורע נוהג היה נורברט לפרוש לחדרו, להכין את תכנית הערב: פרקי־נגינה, דיקלום או שניים, ביולטין משפחתי. (כעת לאחר שבן־הדוד נהרג במלחמה, פסקו, דומני, הכינוסים האלה). “הפֵּדאנט החולני הזה, שילך על כאלה קיטשים?” לחשה הגר באזני אחרי שסגר נורברט אחריו את דלת הסטודיו.

אם כי אין לה זכות. לפחות במה שנוגע אליה, נהג נורברט באצילות שאין למעלה ממנה.

כשאני נזכרת בתקופה המטורפת ההיא בניו־יורק, כשהייתי מסתובבת עם תום ועם לואיס ועם ג’וני ועם קריקור הארמני ובּבּי, בווילג', עד השעות הקטנות של הלילה – וכרסי בין שיני… זו גם היתה תקופת ההתלהבות הגדולה של נורברט ממוסיקה. שהרי בעצמו הודה שהציע לאַמץ את הגר ולהעניק לה את שמו – קאמינר – בהשפעת “ליל הוד” של שנברג… ואף־על־פי־כן ההצעה הנדיבה ביותר שאדם שאינו מסוגל להיסחף כליל בסערת רגשותיו יכול להציע.

“תודי שהוא אדם לא ישר”, מתעקשת הגר למרות הכל. “אבל הוא מישיר אליך מבט נוקב וליתר חיזוק עוד מדגיש כל מלה ומלה… ובכלל…” היא צועקת, “נמאס לי להיות אסירת־תודה!”.

בסימטה שלידנו היו גלי אבנים ואיי אשפה עם חתולים צמוּקים בשחור־לבן־אפור. והיה שם בית – ארמון! טורקיז אפל כזה ועל הקיר שטיח מפלוסין בצהוב־אדום, וספה עם אשה שוכבת, אמה של שרה, “המלכה” של שכונתנו. אמה של שרה שהיתה עייפה תמיד, ואביה שהיה זגג. ושרה היתה מפצחת גרעינים ומחציפה פנים לבנים ומסתודדת עם הבנות שבחרה לה ליועצות, אך אני ורבקה’לה לא היינו ביניהן. עד שבמוצאי־שבת אחד היה רעם והזגוגית שבחלון שלנו התנפצה. איזו הזדמנות נדירה לספק עבודה לאביה של שרה! ירדתי במרוצה במדרגות הלולייניות של ביתנו ופילסתי לי דרך בין הבתים השטוחים כבנייני בית־מרחץ, בין בתי־השעשועים, ובין השרפרפים והנרגילות חיפשתי את אחי, אחי שהיו לו חברים שני נערים אילמים, מהגרים מפורטוגל. אינני יודעת למה נזכרתי בשני הנערים האילמים, אבל כשחזרתי הביתה לא ראיתי אור בסדק־החלון שאמי היפה היתה מביטה דרכו והוא היה מתרווח וקורע מרפסת עגולה לחלל שמעל לים. וכשעליתי במדרגות שכמו תלויות באויר, לא שמעתי את קול זמרתה של אמי, שהיתה רגילה לזמר במוצאי־שבת בשעה שאחי היה יוצא לבלות עם שני חבריו האילמים וגביהם מתעוותים לאחור ולצדדים למנגינת הרומבה והצ’ארדאש והג’יטרבאג, מוצר־יבוא חדש בארץ, וכשדילגתי במרוצה על פני המדרגה האחרונה מצאתי את הדלת פרוצה ואת אמי היפה שוכבת על הרצפה – אנוסה.

כמו גלידה שוקולד – במנות גדולות ומזיקות, שעמה אני מיתרגלת בבדידות עם חברים נוכרים, שכאילו יש לי מעבר לימים. “ממתי?” שואלת הגר “מ – א – ז ?!”

התיאוריה הרב־סיבתית של ויליאם הילי… גוף מסומורפי – כן או לא. גורמים בעלי זיקת גומלין, האם זה התרגום הנכון ל־אינטר־רילייטינג פקטורס?… אישיות קונסטיטוציונית… דה־סוציאליזאציה מוקדמת… סוציופּאט עדיף מפסיכופּאט…. אסוציאציה דיפרנציאלית… חמש־עשרה שנה אני מלגלגת על המקצוע שלו ופתאום הוא החליט להיפגע מכך… וכל אותן גברות, תלמידותיו לשעבר, שמחליטות “להתידד” עם המשפחה ומזמינות את עצמן לתה־של־חמש. אפילו נורברט מתחיל להיראות חיוור ומיוגע כשהשעה מתקרבת ל־שמונה, למרות הסיטואציה המחמיאה של נשים מעריצות הבולעות בשקיקה כל בדל־רעיון שלו. שלו? – והרי סוד גלוי הוא שאת מיטב הרעיונות המקוריים שלו אני היא שמספקת לו… “מה הפלא”, הוא מגחך “עם קוריקולום־ויטה כשלך…” וכבר הגר קופצת: “המשפחה של אמא זה לא פירמה מיסחרית!” לא־לענין, כמובן, ושלא־לצורך…

חמש־עשרה שנה הוא סובל את הליגלוגים שלנו – ופתאום זה מתחיל לעלות לו על העצבים! אפשר לחשוב שהוא עצמו שׂיה תמימה כזאת. שגבר יאמר לאשתו – אפילו בבדיחות־דעת – “הפלירט גוזל ממני כך־וכך שעות, לכן המעטתי לעבוד”!… משגע, לא? – בעיקר אם נזכרים בנוֹשׂא הפלירט, בגברת ה“פוליטית” הזאת, גדולה ומגושמת כמפולת של עוגת ג’לי, ומצלמה משוכללת על כתפה… במו אזני שמעתי אותה אומרת: “הגברים שטעמו ממני…” זוללת־גברים שכמותה!… יושבת ויושבת ויושבת ומקשקשת פוליטיקה עד חצות וחצי. אפילו הטכניקה שפיתחתי להגוֹת בשלי ולהטות אוזן לאחד מכל עשרה משפטים שלה, הוּכחה כלא־יעילה, שכן תמיד הצלחתי איכשהו לענות בזמן ולענין. הצרה היא שהיא כל־כך מסמפטת אותי. “לפעמים אני ממש שומעת את דבריך יוצאים מפיו של נורברט”, היא אומרת לי בחיוך מלא אהדה. “יוּ אַר נוט קידינג…” אני משלחת אותה בלבי לכל הרוחות.

 

ג    🔗

ובשעות אחר־הצהריים התחילו יללות החתולים – – – וצריחת הטלפון מתערבת בתוכה כבתוך סיוט. אני מרימה את השפופרת ביד רפה ומחכה. כשסוף־סוף הצלחתי להירדם!… הלו! משפחת קאמינר? מי זה מדבר? אני מדברת עם הגברת? את מי אַת צריכה? את אדון קאמינר. הוא לא גר פה. זאת משפחת קאמינר? ארבע חמש – – החליפו להם את המספר? אני מבינה. תודה.

החוצפה הזאת! לבלבל לו את המוח ביום כיפור!… בטח יתרגז נורא שנתתי לה את המספר… אף כי אם לא צמים… אבל מניין לה שהוא לא צם?… ובכלל מי זאת יכולה להיות…

נשים מסרטי־חלל בדיוניים בשׂער פלטינה וגוף מיכני מושלם… זרועות תפוחות כמו פודינג שלא נקרש והחזה פורץ להן בגלים מהחולצה… והמוטיבאציה?… כשאין אהבה זה רע. כשיש אהבה זה לא מספיק. כבר לא יודעים מה לרצות. “אני מדברת על פוליטיקה מפני שבנושא הזה יש לי אוצר־מלים מתאים”, היא קורצת אלי קריצה מפולפלת. “לא כמו נורברט שמשתמש באוצר־המלים הקרימינאלי שלו לכל נושא שבעולם”. אז למה ממנה הוא מוכן לקבל את הלגלוג?… כאילו שניתן לדבר כאן במושגים של צדק!…" בעצם, אני מגיעה למסקנה שזה סוד הקשר ביני לבין נורברט: אוצר המלים המוגבל… ומה שנוגע אליך, יקירתי…" היא כורכת את זרועה סביב כתפי, “חסר לך אוצר־מלים לנושא אחד ספציפי… וזה מה שמחשיד אותך בעיני אנשים כמונו, למשל. אַת מבינה? אנשים כמונו משתמשים לרעה באחת כמוך… שכן בסתר־לבנו אנחנו מודים ביתרון… ביתרון הגמגום המקורי שלך…” העליצות שבה היא מפתחת את רעיונותיה!… כל מה שחסר לה – היא פוסקת – זה דת! שהרי אמונה בהשגחה־הפרטית כבר יש לה. עובדה שנורברט קאמינר, הקרימינולוג הנודע, מאוהב בה! למרות גילה המתקדם, למרות לגלוגיה, למרות ההרצאות הפוליטיות שהיא נושאת בפיה והמצלמות שהיא נושאת על כתפה. בכל־זאת אי אפשר שלא להודות שהיא מפולפלת. גם במיטה וודאי. לשם כך היא מוכנה אפילו לבלוע את ה“זוהר” בלהיטות המזיקה לעיכול, עם יתר ספרי המיסתורין והפיוטים. דת! זה כל מה שחסר לה!… כן, וגם/או טבע קצת… כשיש אהבה ומקצוע כמו מדעי המדינה, מה שחסר בתור הובי זה או דת או טבע…

ואולם מה שנוגע לאקט־האימוץ של נורברט – את זה היא ממש מעריצה! "שגבר – ועוד אחד כמו נורברט – ינהג באצילות כזאת כלפי אשה כמעט־זרה… שבאה בסך־הכל לשאול בעצתו? זה מה שקרה?… " – “כן… לא היתה לי אז פרוטה והוא היה סטודנט למשפטים…” – “פאנטאסטי! ממש פאנטאסטי!” היא מעבירה את עיניה ממני אל נורברט ובחזרה אלי ובחזרה אליו. “צריך יהיה באמת להתחיל להיזהר בכבודו!…”

ובכל־זאת, הלא אי־אפשר להתעלם מהעובדה ששנים־שנים נטה לי חסד!… אף כי, מוכרחים להודות, מתוך היעדר מוחלט של מיסטיקה… ולכן גם היה לי כל־כך קשה להשלות את עצמי שזאת היא אהבה… דווקא בשל ה“פשטות”, ה“טבעיות”, כדבריו, של יחסינו… אף כי האימוץ של הגר – ועוד ההבטחה לאַמצה לפני שנולדה – האם הוא כשלעצמו איננו אקט מיסטי?

אני רואה את רבקה’לה חברתי משׂרכת דרכה בחושך בין האבנים והקוצים, והברושים העומדים זקופים ככיתת־חיילים מדגלת נישקה לעולמים, במקום שהיה שדה־נרקיסים וילדינו שיחקו שם בתופסת. בחורף, בחושך, כשיום־הדמעות שלה נדם. כעת הגר היא הגר ובֶּני של רבקה’לה הוא שם תושב… משטות בי המלים. ובכיה של רבקה’לה מתערב באזני עם בכיה של הגר מעמקי ילדותה והורס אלי מבעד לחומות שהקמתי סביבי במלכות אטומי־האוזן, להגן על שלוות־נפשו של נורברט, שיידה בי אבנים מן החומות ואני סקלתי בהן את גופה הקטן של ילדתי. “אֵם די־רעה” – היא אומרת, ומתכוונת בכך לימים וללילות הארוכים שהייתי משאירה אותה אצל רבקה’לה ושוכחת להחזירה. שוכחת להחזירה? – מה היא יודעת! – שוכחת על קיומה!… כל אותן שנים שהייתי רואה את ייעודי להיות מקור־לא־אכזב לרעיונות נובעים ונובעים שכל כתביו של נורברט ספוגים בהם, אף־כי באופן פורמאלי נחשבתי למזכירתו… רק בגברת הזאת שלו לא ניתן היה לשטות. היא ידעה תמיד את האמת. ומה שנוגע אלי, עלי להודות שנגרם לי סיפוק רב מתפקידי. הייתי ממש מוקסמת בכל פעם שגיליתי את רעיונותי ההיולייים מגובשים ומהוקצעים ומבריקים, נוצצים כאבני־חן בנזר יצירתו הספרותית־קרימינולוגית של נורברט, את שמו מתנוסס על כתבים שדישני הזינם. המהירות והדייקנות שבהן קלט את מחשבותי עוד לפני שהספקתי להגדירן, תפיסתו הוירטואוֹזית וניסוּחוֹ השנוּן – כל אלה היו לי מקור של התפעלות וגאווה. “המזל שלך הוא שלא למדת אף פעם פסיכולוגיה”, הוא מחמיא לי בהתאפקות. “זה גם קצת המזל שלך”, אני עונה לו בביישנות אמיתית. כך נהפך הקשר ההדוק בינינו לקשר נגד הגר. שכן החריצות והשאפתנות של נורברט לא ידעו אף פעם גבול ואני מצדי הייתי עומדת תמיד לשירותו. אלא שכנגד התקפות־המוסר התוקפניות שלו בענין הילדה לא יכולתי לעמוד. להאשים אותי שאני מזניחה את הילדה! הוא מכל האנשים! “מצאתי לך הזדמנות להתחשבן אתי!” אני צועקת ולא מפרשת. “להתחשבן על מה, אם אפשר לשאול?” אני רואה את מצחו המתוח מחימה, וכבר אני מתקפלת. “את באמת לא תופסת עד כמה הוא תלוי בך?!” פורשׂת הגר את זרועותיה ביאוש, ואני משפילה את ראשי וממלמלת שהדברים הרבה יותר מסובכים משהיא חושבת.

אף־על־פי־כן הרי אינני מסכנה כל־כך – נישׂאות מחשבותי אל הדרורים הפעלתניות, שהשתלטו על גגון האסבסט שממול, – אם הפירורים שפיזרתי לו הזינו אותו כל־כך הרבה שנים… “אילמלא הרוֹדנוּת שלך היית סובלת ממנו פחות”, ממשיכה בתי לחטט לי בנשמה. (“אני עושה עליך דוקטורט… את הנושא הכי מלהיב שלי…” – אמרה לי פעם וצמרמורת אחזה בי). “פשוט קשה לך להשלים עם העובדה שבכל־זאת יש לו גם משהו משלו… והמשהו הזה מוכרח להתקומם נגדך”. זאת אומרת להתפשר. מכל צד שתביטי על זה. לכל כיוון שתמשכי. להתפשר. כמו שרבהקה’לה אומרת: “מה כבר אפשר לרצות מהחיים!” גם בשביל לשמור על הבריאות. ובשלב זה של חיינו… לשמור על איזה מוֹדוס ויוונדי עם הרוחות הרעות… לא להיות משוחררת על הסוף, אך גם לא להשקיע את עצמך עד הסוף… במחשבות, למשל, או ב… או ב… “לא מוכרחים ללכת עד הסוף!” מתרגשת רבקה’לה. “לא מוכרחים לשחרר את השד…” היתה אומרת אמי. להתפשר. לוותר. ולתת לזמן להשתלט עליך. ובינתיים להמשיך להיות רגשנית מפני שזה לא מחייב להיות טובה. ולהמשיך לשמור על מעט הרכוש. ולא להזדהות יותר מדי עם הטבע. ולא לבלבל לעצמך את המוח בקרבנות. קרבנות!… איזה שטויות!… ההקרבה המוחלטת כמוה כרוֹדנות המוחלטת ועל שניהם מרחף פחד־המוות, חה חה…

 

ד    🔗

נשארו עוד שעתיים לפחות עד גמר הצום. אני מעיפה מבט בשעוני מוסיפה לפסוע במורד הרחוב אל הטיילת. יחידים ובזוגות הם נשענים על המעקה ומניחים לרוחם להינשא על פני הגלים. שלישיה פוסעת לאיטה ומקרקרת בשפה לא מוכרת. כמו ממרחק רב מאד אני קולטת מלה עברית. אשה צעירה בשמלה בוּרמזית צועדת בבטחה ומשיגה אותי. אני מתיישבת על ספסל וצופה בים. להתמזג עמו. להיטמע בו. תייר זקן מתיישב בפאת הספסל. אני מעיפה בו עין. מקטורן משובץ, כובע קש ופיית־כסף תקועה בפיו. נראה כלא יהודי ובכל־זאת דואג. אורח לשעה. עורך את פגישותיו, מנהל את עסקיו ויודע שהבל ורעות־רוח. הוא מסתכל לצדדים. אזנו קלטה את יבבת השופר היהודי. פעם ועוד פעם. הוא פונה אלי בתמיהה ואני אומרת: “מכינים לנו את המלחמה”, השד יודע למה. “מלחמה?!” הוא מקשת את גביניו ושׂקיקי עפעפיו תפוחים מאימה. “לא היום”, אני מרגיעה אותו וקמה, “בשנה שעברה”.

אנחנו שייכים לדורות שעברו – נושאות אותי רגלי אל הפרובינציה של ילדותי, אל הבתים הישנים, האטומים, שהחלונות בוכים שם את דמעותי, לקבוע את מקומי בין העצמים: סימטה, וחצר, ומחסן, או תריס, או צינור כפוף על קיר, או רהיט שנשען אל גדר. גרוטאותי האהובות, האפלות, העצובות, סודותי הכמוסים, הקסומים, שאני מתהלכת ביניהם בבגדים חומים ועם תלתלים קשורים בסרט. ואמי היפה שלוחשת על אזנה של סבתי במאמה־לוֹשן ועיניה תרות בדאגה אחרי אחי, שסטה מדרך־הישר.

אנחנו שייכים לדורות שעברו – נושאות אותי רגלי אל עיר המקלט.

“יש דברים שאסור לומר אותם. שאסור לחשוב אותם!” קוראת הגר במרי־רוחה “למשל, ילדים…”

“למה את מתכוונת?” אני מתקפדת.

“לזה שרוצחים בהבל־פה… את לא רואה שהאותיות נשכבות כמו ילדות סרבניות שממאנות לקום? י־ל־דים… את לא שומעת איך הן רוקעות ברגליים ומושכות שלא להתבטא?”

“אני לא מבינה על מה את מדברת”.

“על הלמ”ד, על הלמ“ד של י־ל־דים… או על למ”ד השימוש של הפועל. לאמר, לחשוב, לרצוח, לפעול, לחלות, לבקש על כך, להתפלל לזה…"

“די! תפסיקי עם זה!”

“למות…”

אז דירת־הגג שלנו, דירת הגג של משפחת קאמינר לשעבר, תהיה לה עיר־מקלט? (קאמינר, למה אתה אדיש כל־כך", מציצה הגר בת העשר מתוך מחברותיה, "תראה איך שהיא אוהבת אותך האקמינרית שלך… בוב גדול שלי! חבובי! " היא מחקה את העוויות הנשיכה שלי נכחו), או דירת־הקרקע של רבקה’לה שכל־כולה מיקדש לבֶּני שלה?

אני אומרת לנורברט: "תעשה מזה סרט! תראה להם את המודל שלך, הפושע־העריק שלך, כשהוא בורח במכונית גנובה, מגמא קילומטרים בדרכי אירופה, נרדף, בגשם, ברוח, שאָטוֹ, כנסיות בחושך, מתנגש, מקלל, נתקע בשיירה לריוויירה, סאן־טרופז, פנורמה בשוויצריה, פורמאציה של סלע שנפגע על־ידי קרחון, ההתרגשות הכמעט־פאתולוגית שלו מנוֹף, ומונאקו, כמובן, ואיך שהוא מרויח הון ברוּלטה ואיך שהיא מפתה אותו להקדיש את הכסף למדריך הקשיש – – – "

“יקירתי, אנחנו עוסקים במדע, לא בספרות… מה גם שאת מחליפה את הדגם של הפושע שלי בזה של אחיך… ובכלל, בזמן האחרון ירדת מן הפסים… את לא תופשת שאני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז את זמני…”

“נמאס לי! נמאס לי הז’רגון שלכם!… הטיפולוגיה של הפשיעה! האפידמולוגיה הקרימינולוגית! לך תקבע את דרגת המנס־ריאה של אחי!… אם הרצדיוויזם של התקיפוֹֹת שלו, הנגמרות תמיד בפיאסקו, הוא סימן לכפייתיות, או שזה נכנס לקטגוריה של אַנימוּס־פּוּראנדי… אם הסטיגמה שלו היא גנטית או אוֹנטוֹלוגית או אֶתנוֹאֶקוֹלוֹגית, או לכל־השדים – תוצאה של חשׂיפות היפּר־סנסיטיבית של החושים… שום התפתחויות פוסט־לומברוֹזיאניות לא יתנו לי תשובה על השאלה הפשוטה: איך אפשר, לעזאזל, לאסור על היחיד לירוק בפני החברה ה… המטונפת הזאת שמשפילה אותו, שאונסת אותו, שרוצחת אותו בדם קר…”

“אמא, אמא, תיזהרי! אפשר להבין שאַת משתעממת עד מוות, אבל הדוקטור שלך מתחיל לאבד את הסבלנות אליך…”

לא תמיד, ילדתי. לא תמיד אני משתעממת… לא כשהוא מודיע לי פתאום שהיחסים בין גבר לאשה זה לא חברת ביטוח ושאין מה לסמוך על היחסים בינינו…

“בטחון שזה לא יחלוף? אין ומעולם לא היה… כל זמן שאנחנו זקוקים זה לזה, כל זמן שאנחנו מוצאים ענין זה בזה… אחרת – העסק מתפרק – וזהו!…”

“וידידות? על הידידות אפשר לסמוך?”

“מה פתאום? אי־אפשר לסמוך על שום דבר!”

“אז מה כל זה שווה…”

“אם זה לא שווה לך, אז זכותך כמובן…”

“כמה שזה חביב מצדו”, מחייכת הגר.

קבוצות אדם מצטופפות בפתח בית הכנסת השכונתי בן הקומה האחת, צהוב מיוֹשן, ומאוֹר הניאוֹן המציף אותו, ומכתמי הטיח המתקלף. גבירותי ורבותי, בפראקים מהוהים ועם מטפחות משי לנגב בהן את הזיעה. אתם אשר על המאזניים במכולת ועל חביות הדגים המלוחים ועל הדולארים השחורים בליליינבלום ובבורסה ובמלטשות היהלומים. עפר תחת כפות רגליכם, גבירותי ורבותי, הטובים, החסודים, צאן קדשים –

ונשׂים יהבנו בשמו יתברך ונעשה טוב ולא נצפה לגמול כי אין גמול – – – שלא נצפה למתיקות הנקמה בשונאינו ונפשנו לא תכלה אל אהובינו – – – חדורי אמונה בכל מאודנו נבטח בו שהוא מנחנו ונלך בעקבות אמונתנו כי הוא עמנו לבדנו – – – עשה למען הרוגים על שם קדשך – – – ובּני של רבקה’לה ויתר הרוגי מלכות שהם מלאכיך – – – שנעשה אך טוב ונלך בדרך הנכון – – – ריבה ריבנו ולחם לוחמנו מן השטן – – –. ונבקש מחילה מעולבינו אפילו לא בדברים העומדים ברומו של עולמנו שכן יש בעולמנו דברים העומדים ברומו ויש העומדים במעלה אחת פחותה מרומו – – – הללויה – – – הללוּהוּ – – – מאין יבוא עזרי לעזור להגר בתי – – – ולעצמי מפני השטן וּמפני לבי – – – ואפילו הדברים עומדים במעלה אחת פחותה מרומו אני מבקשת מכבודו – – – ומכבודכם – – – מחילה – – – מחילה – – – כל הנשמה תהלל יה – – –