א

היא, שהיתה בריאה, צפה על בטנה ועיניה זללו אלמוֹגים. לא הייתי איתה באילת. שמעתיה מספרת על כך לארנולד והעלבון תפח בחזי. הוא, שאינו מדבר אלא מתוך בולמוס ושבקושי מעווה את שפתיו למעין חיוך מרדני, עומד לו ברפיון כתפיים מול האשה הבריאה הזאת ומביט וצוחק ושואל בעירנות, ואחר־כך עוד הולך ומוזג לה למוֹן־סקווש ומביא לה במו ידיו.

אני עצמי, איך לומר זאת, כלואה במשבצת. לא לצאת ולא לבוא. כלואה במשבצת של ארנולד הקודר, שאת שיריו באנגלית, שניים־שלושה לשבוע, אני קוראת בעזרת מילון. שירי ים זועף, או נח מזעפו, עם אבנים וקונכיות וסרטנים ואצות ועשרות שמות של דגים מתים שנותרו מן הסחף.

אנו גרים בחורבת איכרים משופצת מעט בבת־שלמה. ארנולד משכים קום ויוצא לשוטט בסביבה. בדרך כלל הוא חוצה את הכרמים והולך מזרחה, לאורך השביל שלרגלי ההר, בואכה דליה. תנועותיו הזחתניות בשעת קימה, מעירות אותי מידי בוקר בבהלה. הרגשת אשמה של טרום־הולדת מונעת ממני לשוב ולהירדם ואני ממשיכה לשכב בעיניים עצומות ובלב רע עוד שעה ארוכה. אחר־ כך אני יוצאת לעשות את כל אותן המלאכות שלא עשיתי מימי: לנקות את המלונה של שני הבוֹקסרים המתלווים אל ארנולד בשיטוטיו, להשקות את ערוגות הירק האחדות שבחצר הגדולה והשוממה, לחלק זרעונים לחמש התרנגולות שבלול. ארנולד רצה שנחזיק גם עז, אבל לכך הבעתי התנגדות תקיפה. לתפוס בעטינים ולמעכם… ולטמון בהם את פני שחלב חמים ודביק יכסה עליהם ועל קלוני… זאת לא. הייתי כל־כך איתנה בדעתי, בפעם הראשונה מאז עברתי לגור עם ארנולד – שהוא ויתר. פשוט התבונן בי בעיניו השקופות ולא אמר מלה. למחרת הביא חלב מהרפת של השכן ובכך נסתיימה הפרשה. כשארנולד חוזר משיטוטיו אנו מתיישבים לארוחת הבוקר. פעמים אחדות בשנה, בעונות הבוערות, הוא יוצא לתקופות קצרות לעבוד אצל האיכרים. ביתר הימים הוא משוטט. את ארוחתנו החמה אנו אוכלים בערב.

אני עוסקת באריגה, גם לסייע לפרנסתנו. וכי מה אעשה כל היום? הבית אינו גדול ואין הוא זקוק לטיפול־יתר. וגם ארנולד מאשר, כמדומה, את עיסוקי זה. כשאינני אורגת אני חולה. יותר נכון: אני אורגת כשאינני חולה. מחלה לא מוגדרת, שקשורה ברפיון כללי, כזה שמשתלט עלי בבת־אחת וכשהוא תוקף את הראש, אפילו לחשוב אינני מסוגלת. ארנולד מניח לי לחלות כחפצי. בימים שאני חולה הוא מאכיל את הכלבים ומפזר את הזרעונים לתרנגולות, משקה את הערוגות ומטאטא את הבית ומביא מצרכים מן המושב שממול. הוא מתמלא אז מרץ ופעילוּת וקורה שהוא נכנס אפילו לנגריה שבקצה החצר, שהתקין לעצמו בתקופה שהיה בגפו, ושוקד על בניית איזה רהיט ותוך כדי מלאכתו הוא מזמזם לעצמו מנגינות סקוטיות.

איננו נשואים. גם איננו מנסים להיראות כאלה. ובכפר קוראים לי בשמי הפרטי בתוספת “גברת”, ולארנולד אומרים “אדון”. אני מניחה שהם מבטאים בכך יחס של כבוד למוצאו האנגלו־סאכסי של ארנולד, שכן, היותו משורר אינו אומר להם דבר. ייתכן שהם מביעים בכך גם את הערכתם לכוח־העבודה שלו, כי הוא נחשב בעיניהם לפועל מעולה. אני, לעומת זאת, מעוררת את רחמיהם, בראותם בי קרבן אהבתי לארנולד: במצבי המשפחתי הנחות בעיניהם, במחלותי, ביחס־האדיש והעויין שהוא מפגין כלפי בנוכחות אנשים. 

אשר לי – אינני רואה את עצמי כלל וכלל קרבן אהבתי לארנולד.

כן, האשה הבריאה ההיא שחזרה מטיול באילת. ובכן, הדבר אירע במסיבת הבת־מצווה של טובה’לה, בת אחד האיכרים שבקצה הרחוב, והאשה הבריאה, שארנולד השתעשע בחברתה, היתה קרובתם, עתונאית עירונית.

הנה אני חוזרת ומדביקה לה את התואר “בריאה”, כאשר למעשה היא נראית צנוּמה למדי, פרט לעכוּז. שכן, עלי להודות שכאשר נכנסתי לחדר באיחוּר־מה ועיני תרה אחרי ארנולד, עורר בי עכוזה שבלט נכחי, תערובת של סקרנות עם משהו בלתי־מוגדר של מעין השפלה ורתיעה. ומאוחר יותר הרגשתי עלבון. איך אפשר אחרת? כשארנולד מתנהג כלא־הוא־עצמו ומעורר בכך את תשומת־לב הכל. גם הכעיס אותי שהתנהגותו זאת היתה מופגנת כל־כך. אפילו טובה’לה, בת־המצווה, בשמלת המלמלה התכוּלה על גופה העגלגל ובסרט הקטיפה על תלתליה הגזוּזים, נעצרה תוך כדי עסקנותה, מדדה את ארנולד במבטה, אחר־כך תרה אחרי לראות את תגובותי ורכנה אל חברתה ללחוש דבר־מה באָזנה.

ועוד להעלות בדמיון את עכוּזה העגול והחצוף משתזף שעתיים בשמש האילתית כשהיא צפה על בטנה ועיניה טורפות אלמוגים! שהרי במו אזני שמעתיה מספרת לארנולד שהיא שטה שם – עירומה!

עד לביקורה של אותה עיתונאית בכפרנו, נדמה לי שאהיה כנה עם עצמי אם אומר שארנולד לא הצליח לפגוע בי בהתנהגותו. תחושת הכלא־והמחנק שלי נבעה מעצם חיי תחת־קורת־גג־אחת עם איש שכמותו: קדרוּתוֹ, רגזנוּתוֹ, שאף פעם לא ביטאה בהתפרצויות מילוליות. ארנולד בא לבת־שלמה כמו לצפות שם למותו: מקום שקט, חיים בטבע, ובארץ הקודש. ושיריו יעידו על כך.

ענין זה של ציפיה למוות בארץ הקודש, היה בעל משמעות עמוקה לגבי ארנולד, אף כי היה נוהג כחילוני לכל דבר. 

עלי לציין שכעת, לאחר שנתיים של חיים משותפים עם ארנולד, כמעט שאינני יודעת עליו יותר משידעתי בפגישתנו הראשונה, לפני חמש שנים, בביתו של הארכיטקט שמעוני, שהיה – כמו גם בעלי־לשעבר – חבר במועדון הצוללנים. ארנולד התנדנד על כיסא־הנדנדה וקיטר את מקטרתו, ואילו אני ישבתי בקצה הספה, סמוך אליו, והאזנתי לסיפוריהם של שמעוני ושל בעלי, על הרפתקאותיהם התת־ימיות, שהיו מרתקות למדי. שמתי־לב שארנולד, אף הוא מאזין להם, אך בדריכות רבה, כששפתיו מתעוותות למעין חיוך של אדם מר־נפש, שההנאה היא לו בבחינת מותרות אסורים.

ארנולד התעקש לענות בעברית על שאלות שהופנו אליו, אף כי אז, לפני חמש שנים, הדבר עלה לו במאמץ. מדבריו המעטים והקמצניים של ארנולד בשיחה, התברר לי שהוא עצמו לא התנסה אמנם בציוד של צוללנים, אך השימוש בו נהיר לו על כל צדדיו. שאלתי אותו: בקיאות כזאת בלי הסקרנוּת להתנסות? ארנולד אמר: מניין לך שאין סקרנות?

בהמשך הערב סיפר בעלי על אחד מנסיונות הצלילה הראשונים שלו, כשזמן קצר אחרי שעלה מן המים, חש באפיסת כוחות, החל להזיע כולו, ונתקף עצבנות ודיכאון שלא הבין את פשרם. שמעתי את הסיפור בהזדמנויות קודמות וכעת היתה לי שהות להתבונן בנוכחים ולהרהר. שמתי לב שארנולד מתנועע בכסאו בחוסר־מנוחה. לבסוף קרא: “זה שגעון! בטח עלית מהר מדי! זה נורא מסוכן! לא לימדו אותך לעלות לאט־לאט? היית צריך לחזור למים תיכף־ומיד ולעלות כמו־שצריך!”

כמובן שבעלי ידע: סימני־לווי של לחץ־האוויר במים… מחלת האויר־הדחוס… התיבה האטומה שבה מווסתים מחדש את לחץ האויר…

אחר־כך, כשנכנסתי למטבח לעזור לאשתו של שמעוני בהגשה, שאלתי אותה על ארנולד.

“נורא משונה איך שהוא התרגש, לא?” – אמרה. 

“כן”, עניתי. “בעיקר שהוא עצמו אינו צולל…”

גב' שמעוני פרצה בצחוק. “את לא יודעת מה שאת מדברת! ארנולד התגורר שנים ביוון והוא בילה את כל זמנו מתחת למים! בצלילה חפשית, בלי שום ציוד בכלל!…”

הנחתי שגם בעלי לא שמע על רקע זה של ארנולד, שאילו כן לא היה מתפאר כל־כך בנסיונותיו שלו.

סקרנותי לגבי ארנולד גברה, וכשחזרתי לחדר־האורחים הצטערתי שלא ניסיתי להתגבר על היסוסי ולדובב יותר את הגב' שמעוני בכל הקשור לאישיותו של ארנולד ולעברו. מה גם, שבהעדרי התיישבה במקומי אורחת אחרת של השמעונים, שהצליחה להחליף אתו משפטים אחדים. שקעתי בכורסה שנתפנתה על־ידה, לצד בעלי, וביקשתי ממנו סיגריה.

באותם הימים עוד הייתי מעשנת, והייתי מוגיעה את מוחי איך אני משתקפת בעיני אחרים. בעלי, כדרכו, הזדרז לשלוף את קופסת הסיגריות מכיסו, הרכינה לעברי ותופף קלות על בסיסה, לשחרר סיגריה בודדת, ותוך כדי־כך הישיר אלי עיניים נוצצות וחקרניות, אחר כיווץ את שפתיו בחיוך פטרוני, פנה אל הגב' שמעוני שישבה לצידו השני, והציע אף לה סיגריה.

בעלי־לשעבר הוא מרצה למאתמאטיקה, שטח חסום בפני לחלוטין בשל הגיוני החלש, אך דווקא מטעם זה יש לו קסם לגבי. באותם הימים התלהב מסטודנטית־מחקר, שכעבור שלוש שנים, מיד אחרי גירושנו, נהיתה לאשתו. אם כי אז, לפני חמש שנים, הייתי משוכנעת שלא נוצר קשר רומאנטי בין בעלי לבין אותה סטודנטית, חושי הנשי הזדעק בחרדה נוכח שינוי יחסו של בעלי אלי: הסתגרותו הממושכת, יותר מהרגיל, בחדר־עבודתו, הצהרותיו החוזרות ונשנות על היותו עסוק מעל לראש בחוגים חדשים שפתח, בהדרכה אישית, בהרצאות פומביות, במחקר. כל אלה, אמר, לא כל־כך לשם תוספת שכר, שאין בשום פנים לזלזל בה, אלא לשמו. לשם הסיפוק שבדבר. חידוד ההיגיון… זיכוך המחשבה המופשטת… דברים שיש בהם השלכות חברתיות ולאומיות מעל ומעבר להשכלה המקצועית הצרה המוקנית לסטודנטים…

ניתן להבין, איפוא, את המצוקה שתפחה בחזי כשנפגשתי בעיניו הנוצצות של בעלי שעה שהצית למעני את הסיגריה. “הוא נתון בעולם אחר” נאבקתי להודות בפני עצמי על האמת המייסרת. “הרחק הרחק ממני. אני לא קיימת לגביו כעת, אלא כהטרדה שיש איזה חוב מוסרי כלפיה”.

כעת, שהשיחה הכללית שככה והנוכחים שוחחו בצמדים עם שכניהם לישיבה, אני, שלא נמצא לי איש־שיחה סמוך, נחשפתי אל צערי.

“מה עלי לעשות… איר עלי לנהוג… איפה שגיתי…” עיניתי את נפשי, כשאני מתייאשת מראש מכל מאמץ בכל כיוון שהוא. אף כי עדיין סירבתי להרפות מן התקווה, הגיוני הרפה אמר לי שהמישחק אבוד. הגיוני הרפה, שאינו מספיק לי כדי הבנת אבסורד מאתמאטי פשוט. וכאן – אבסורד החיים. פתאום אינך נחשבת בעיניו! הוא, שקיומו לגביך היה ממשי כאויר וכאדמה.

זו שהתיישבה במקומי הקודם לצד ארנולד, פרצה בצחוק מצלצל שהקפיצני מהרהורי. ארנולד, שדבריו הם שעוררו צחוק זה, נראה משתומם עליו כמוני. לפתע קם ויצא. האשה, שכפי הנראה נפגעה מכך, צדה את מבטי. “הוא יכול היה לבקש סליחה, לא?” התיזה לעברי כשהיא מכסה על פיה בידה. משכתי בכתפי.

“בונבון”, פנה אלי בעלי בכינוי־החיבה שלו, וחיוך ספק־אירוני־ספק־מחזיק־טובה־לעצמו על שפתיו: “אם את משתעשעת מאד נוכל עוד להישאר קצת…” “לא…” אמרתי בקול רפה “אפשר ללכת…”

בעלי עוד החליף משפטים אחדים עם המארחת ואילו אני היטיתי אוזן למתרחש בהול, וברגע ששמעתי את צעדיו של ארנולד, קמתי לאסוף את מעילינו.

“אפשר להיפגש אתך פעם לשיחה קצרה?” כמעט שאנסתי אותו להיעצר בפתח. 

“אתי?!”

“כן, בבקשה, זה דחוף. אפשר?”

“מתי? אני לא גר כאן.”

“אתה לא גר בארץ?”

“לא בתל־אביב”.

“לא חשוב. אוכל להגיע לכל מקום.”

כעבור שבועיים הייתי בדרכי לפגישה עם ארנולד בבת־שלמה.

כאמור, אינני רואה את עצמי קרבן אהבתי לארנולד. לא שאינני אוהבת אותו, אך מעולם לא ציפיתי ממנו לכלום. והוא, מצידו, מעולם לא הבטיח, לא נשבע אמונים, לא הישלה. זהו. לזכותו של ארנולד ייאמר שהוא מעולם לא הישלה אותי. וזה בניגוד מוחלט לבעלי, שביחסו, בדיבוריו, בהבטחותיו… כלימה ממלאת אותי על כסילותי. לחשוב ששתים־עשרה שנות נישואין עברו עלי בהזיה!… ואחר־כך, כל אותן שנים שנאבקתי על נפשי להתפכח, לתפוס סוף־סוף את המניעים שלו, ואת האבסורד שבתגובה שלי…

“והרי ה…מה־שמה ההיא… הגברת־הצעירה ההיא… כלל לא בו היא מאוהבת…” ניסיתי אז לשמוח לאידו. "והרי בפירוש התוודה לפני שהוא משמש לה תחליף (עלוב, הה!…) תחליף לק. ידידו־מתחרהו – בכל. במאתמאטיקה כבאהבה. ק. זה, עם “הקסם האישי”, שאותה גברת, אותה סטודנטית־מחקר, (“מאתמאטיקה אצלה זה ענין של אינטואיציה” – התלהב פעם בעלי מאהובתו) – כמעט טרפה את נפשה בגללו.

המחשבה על העדר הקסם־האישי אצלו, הטרידה את בעלי מאז שהכרתיו. ואולם באותה תקופה, שארכה שלוש שנים, מאז קנתה לה אותה סטודנטית שביתה בחייו ועד לפרידתנו הסופית – ניסה בהזדמנויות שונות לקבל הסבר מפי על פגם זה שבו.

מה טיבו של אותו “קסם” שיש לק. ואין לו? – תהה. לפני. כאילו הייתי מגדת־אופי. ללא שום משחק־מחבואים הרגיל במאבק שבין המינים. ללא החשש להיחשפות שתסיר את חינו בעיני. ללא העמדת הפנים.

ואני לא ניסיתי להפריך רושם זה שלו על עצמו. שהרי אפילו נחמה או אשליה לא חיפש אצלי. רק “הסבר”…

וכך, שבועיים אחרי הביקור אצל השמעונים היתה בינינו השיחה הבאה:

“לא כל מי שיש לו ‘נוכחות’ יש לו קסם אישי, מה?”

“לא” (לארנולד יש “נוכחות”, חשבתי, אך מה על הקסם־האישי?).

“קסם־אישי לא תלוי בחכמה, בכישרון, ביופי… גם לא באפשרות של קומוניקאציה…”

“גם בהם”.

“לא רק בהם! אני מכיר…” (אתה מתכוון לומר שאתה חכם, מוכשר, נאה־למראה, קומוניקאטיבי, ובכל־זאת…).

“אז מה זה, לעזאזל, מה עושה את זה?”

“אולי הידיעה שיש לך קסם־אישי…”

“לי?!…”

“דיברתי באופן כללי. או: אי־הידיעה שהוא חסר לך… גם זה…”

“להיות עץ”, חשבתי. “להיות אבן. להיות אויר. להיות עץ ואבן ואויר ופרח ובעלי וארנולד ואף לא אחד מהם. והבחילה שאני חשה, והתיעוב, והכאב… אף כי פתאום, לחלקיק־של־שניה, כאילו הייתי יכולה להסתכל בכל אלה מבחוץ… מחוץ לעצמי. מחוץ להיותם כלוּאים בתוכי…”

למחרת נסעתי לבת־שלמה. בלי שהוזמנתי, שכן על גלויתי לא נעניתי, ואז, בביתם של השמעונים, כשאמרתי לארנולד שאוכל להגיע לכל מקום לפגישה אתו, משך בראשו ולא השיב דבר. משיכת־ראש זאת, שנתפרשה לי כ“תוכלי לבוא בכל עת שתרצי”, או כ“על בקשה חצופה שכזאת אין לי בכלל מה לענות”, או כ“עשי מה שאת מבינה” – הכל לפי מידת האופטימיות שלי ובהתאם ליחסי אל עצמי בכל אחת מאותן פעמים ששיוויתי לנגד עיני תנועה זו שלו.

לא היה לי מושג מה צפוי לי, כשפסעתי אז, על־פי הנחיותיו של אחד האיכרים, אל החורבה הלא־משופצת־עדיין שבקצה הכפר. התברר לי רק שעלי לעבור שלב ראשון בחינוכי: להתגבר על האימה שתקפה אותי למשמע נביחותיהם העזות של שני הבוקסרים, שהיו אז צעירים ותוקפניים.

נעצרתי ליד השער וארנולד אמנם הופיע בפתח הבית: רחב, בתלבושת ג’ינס, בלורית פרועה בצבע דבש, קופא על מקומו.

מאוחר יותר ישבתי מולו בתוך החורבה השוממה, ובהתפעמות, בהודיה על חסד הרגע (גרוני השתנק כשניסיתי ללגום מן הקפה התורכי שהכין לנו), שמעתי־לא־שמעתי, לא־העזתי־לשמוע, אינני־מעיזה להאמין־ששמעתי, את הסיפור היחיד על עצמו שסיפר לי אי־פעם:

הוא מגלאזגו. ולטיולו הראשון בחוץ־לארץ יצא בלוויית דודה זקנה, סנילית־למחצה. לפני־כן המשפחה התפרקה. האחות הבכירה התחתנה, האב האלמן סודר בבית־זקנים, ארנולד עמד להפליג צפונה. הזקנה, ששנים היתה רגילה להיכנס ולצאת בביתם, הסתובבה בדירה ונברה בערימת הבגדים המיותרים. בני המשפחה שוחחו ביניהם כל הלילה, והיא הסתובבה בחדרים, נברה וחיטטה ומיינה, ואחר־כך שבה והשליכה לערימה הכללית. בבוקר ליוו כולם את האב לבית־הזקנים, את האחות לבית בעלה, ואילו ארנולד נותר עם דודתו בטקסי. לא היה לו לב להשאירה לבדה וכך יצא שהעלה אותה לספינה המפליגה לפינלנד. הים הצפוני היה מקשה אחת של קרח והספינה חתרה בכבדות ובאיטיות. פעם מעדה הזקנה על הסיפון וכמעט שהתחלקה לתהום. מאז אסר עליה ארנולד לצאת מתאה ובמשך כל המסע היא ישבה ודיפדפה מתוך פיזור באוסף ספרי־ההרפתקאות של ארנולד. 

“מה עלה בגורלה של דודתך?” שאלתי בזהירות משהפסיק פתאום את סיפורו ונשתררה שתיקה מעיקה וממושכת.

אך קולי הלוחש, הרך, כמו הקפיץ את ארנולד מאיזו הזיה רחוקה.

“מה?… הה?… היא נעלמה בפינלנד…”

כאמור, זאת היתה הפעם היחידה שארנולד סיפר לי על עצמו.

כעבור חודש חזרתי לבת־שלמה.

“בעלי שונא אותי. הוא שונא נשים. מקנא בהן ושונא אותן. הוא נמשך אליה בגלל הגבר שמאחוריה. הוא אוהב בה את ק. כמו שבי, כמו שבי, הוא אהב את… באמצעות האשה הוא יוצר קשר רגשי עם הגבר החזק…”

“שתקי! שתקי!” אטם ארנולד את אזניו בכפות ידיו. “אי־אפשר לשמוע את השטויות שאת מדברת!”

אלא שכעבור חודש שוב חזרתי אליו.

“ומה עם הבדידות?… החרדה?… הריקנות…”

“טצ… טצ…” ניענע ארנולד בראשו באירוניה.

“איזה מין בן־אדם אתה!”…

ולאחר שתיקה ארוכה, מיאשת: “אני מפחדת לעלות מהר מדי מן המצולוֹת. הלחץ שם חזק מדי… האויר דחוס מדי…”

ארנולד ניטלטל ממקומו: “את באמת לא מרגישה שהמליצות שלך…”

כמה שבועות לאחר מכן לבי אמר לי שלא אמצא את ארנולד.

במקומו מצאתי שם את טובה’לה, בת האיכרים, ואת חברתה, שכוּבוֹת על מיטתו הרחבה והנמוכה של ארנולד ומצחקקות.

“איפה ארנולד?” חיפשתי איזה אישור בפניהן של הילדות.

“נסע”.

“…לאן?…”

“לא יודעות. תשאלי את אמא”. 

וכך ברשותה של אם־טובה’לה ובעידוּדה, לנתי אותו לילה בפעם הראשונה במיטתו של ארנולד, לבדי בחורבה המבודדת, כששני הבוקסרים, שריחי כבר לא היה זר להם, שלמדתי ללטף את עורפם ולהרגיעם, שומרים עלי ממלונתם.

בבוקר באה אם־טובה’לה להאכיל את החיות.

“'את מכירה את אדון ארנולד הרבה זמן?”

“הם… חצי שנה…”

"הוא בחור משונה, מה? – "

“כל אדם שגר כל־כך הרבה שנים לבדו…”

“את גרה לבדך?”

“אני…”

“את לא מוכרחה לספר לי, אני מבינה… וילדים יש לך?…”

אותו יום, אחרי ארוחת הצהריים בבית משפחת טובה’לה, שטפתי את הכלים, עזרתי בסידור המטבח, אחר־כך ישבתי עם טובה’לה וניסיתי עליה תסרוקות.

“אני רוצה להיות יפה כמוך” – אמרה.

“הו, עזבי, אני טפשה”, ליטפתי את תלתליה.

בערב חזרתי העירה ואחר זאת לא הסתכנתי עוד בנסיעות מאולתרות. מדי חודש הייתי שולחת לארנולד גלויה להודיע על בואי ובמקרה של תקלה היתה טובה’לה כותבת אלי משמו: “ארנולד נוסע ויחזור רק בעוד…” או: “ארנולד עסוק ויתפנה רק בעוד…”

בינתיים השתנה אורח־חיי מן הקצה אל הקצה: בעלי היה חוזר מהאוניברסיטה ומסתגר בחדר־עבודתו, ובשעות הערב היה יוצא. אפילו את ארוחותיו כמעט שלא אכל בבית. ובאשר לי – מעולם לא הסתרתי מבעלי את עליותי־לרגל לבת־שלמה. בתחילה עוד הייתי אומרת באורח סתמי: “אני נוסעת לבת־שלמה”. במרוצת הימים הייתי מוסיפה: “אני נוסעת אל ארנולד לבת־שלמה”, או פשוט: “אני נוסעת אל ארנולד”. והוא קיבל זאת בתהייה מסויגת תחילה, אחר־כך במשיחת־חיוך, כדבר המובן מאליו.

אף פעם לא חקר אותי על אודות ארנולד. אפילו לא שאלה אינפורמאטיבית אחת. אבל אני אמרתי לו: “ארנולד הוא קדוש”. ובהזדמנות אחרת: “ארנולד הוא משורר גדול”. או: “באשר להיחלצות ממלכודת גורלו של האדם, ארנולד חושב…” או: “הדבקות באלוהים כדרך של שיחרור היא בעיני ארנולד… האמן כמשקיף הוא לדעת ארנולד…” ובעלי היה מישיר אלי את מבטו וזוקף את אזניו.

רק פעם אחת נפל כביכול בפח ואמר: “בחיי הפרט מוכרחה להיות חלוקה בין הגשמיוּת לקדוּשה. האדם נולד כשהוא מצוּיד למלחמת הקיוּם. אפשר לומר שבכך מבטא האלוהים את רצונו…”

ואילו אני ברחתי לזמן־מה מ“מלכודת גורלו של האדם” אל המחשבות על תסרוקות, בגדים, אפילו בישלתי ריבה והבאתי לארנולד. וכמובן, ארגתי כיסוי למיטתו.

ארנולד מושיט לעברי את זרועו בלילה ומושך אותי אל צידו. בלי מלים. הוא משוטט על גבי באצבעות הוזות, וחוקר באצבעותיו את כתפי, צר את שדי בכפותיו ופניו מתחפרות בבטני ובין ירכי. בלי מלים.

“אני עץ”, אמרתי בלבי, “אני אבן. אני פרח. אני אויר. אני עץ ואבן ופרח ואויר. אני הטבע”. אבל כשארנולד נרדם הייתי מתייפחת.

הסוד שיש לי אתו והסוד שאין לי אתו. הוא ישנו ואיננו.

ובעלי עדיין היה כואב לי. המחשבה על ק. עדיין היתה כואבת. על הסטודנטית הצעירה שקושרת את בעלי אל ק., שנדמה לבעלי כי הוא מאוהב בה.

ק. עם הקסם־האישי. שלא כמו בעלי־לשעבר, אין הוא מכנה נשים־ידידות בשמות־חיבה־עם־קורטוב־של־אירוניה, אין הוא מרכז בהן מבט חייכני רב־משמעי, ואותן ג’סטות עצמן, שאצל בעלי־לשעבר הן נראות כגינוני־אבירות אוויליים, מתקבלות אצל ק. בנדיבות וחום אנושי.

אך הרי לא בכך ניתן להסביר את סודו של ק.

ככל שאני מהרהרת בכך, יותר ויותר אני מגיעה למסקנה: בעלי־לשעבר חסר אמנם קסם־אישי. אבל באותה תקופה עדיין הוא כאב לי. אף כי לפעמים הייתי אומרת לעצמי: “את ציפור. ואת מביטה על כאבך ממרום־הצוּק”.

ויום אחד, כשבעלי עמד מול הראי וגילח את זקנו, הוא אמר לי: “בונבון, אנו צריכים להיפרד”.

גרוני נחתך.

אני רוצה להסביר את המיסטיקה של ארנולד. רצוני לומר, את משמעותה לגבי. שכן, מה אני יודעת על המיסטיקה של ארנולד.

המשמעות המיסטית של ארץ־הקודש בשבילו. חיים־מיתה בארץ הקודש (במשך הזמן הבנתי שניתן לחשוב עליהם בנשימה אחת), ולאו־דווקא בירושלים, שאויר־גבהים שלה… קדוּשתה המרוכזת… שלושה ימים היה אורך לו לחזור אל עצמו אחרי ביקור בירושלים.

המיסטיקה בשיריו. פליטת־הים לאחר שואת־טבע. תמיד שואת־טבע.

האור שבמצחו, למרות קדרוּתו.

המיסטיקה שלו שהפכה אותי לעץ, לאבן, לאויר, לפרח, להכל, ללא כלום.

והשתיקות, שתיקותיו – שביל צר וארוך וברושים צפופים מעבריו, – שאני־לא־אני מהלכת בו משחר עד שחר – בחשיכה.

“שתים־עשרה שנה של חיים עם בעלי עברו עלינו בדיבורים”, אני פולטת לחלל האויר בטיילי לפנות־ערב בשבילי הכרם הצעיר המשתפל בצלע ההר. “מכונות חושבות ומדברות… מכונת־החשיבה המשוכללת שלו, שחצצה בינו לבין החוויות… ואילו אני רדפתי אחרי האשליות… וכעת מה?… אשליית המיסטיקה של ארנולד?…”

“לנצל את הפוטנציאל של האינטליגנציה…” היה אומר, וגבותיו מתכווצות, והקמטים במצחו היהודי הרחב מתעמקים. “להציב מטרה” – תפיפה בשולחן. “התמודדות־עם־בעיות” – עוד תפיפה. ומשמעת־פנימית, וסולם־עדיפויות, ואחריות… והישגים. והישגים. והישגים – – –

בשנים הראשונות שלאחר נישואינו עודדני בעלי ללמוד באוניברסיטה (למלאכת האריגה התייחסנו כאל תחביב), ואני למדתי ספרות אנגלית לתוֹאר ראשון. אבל מטרתי האמיתית היתה לנצור את אהבת־הנצח של בעלי והוא לבדו ניצב בראש סולם העדיפויות שלי ועם בעיית קנאתי לו התמודדתי ללא משמעת פנימית. ובכל־זאת, את האחריות לאהבתנו, דומה כי הטלתי עליו. שכן, בהתפרצות זו או אחרת של קנאה הטלתי את כל אהבתנו על כפות המאזניים. ואילו את הישגי חשתי כנשיקת הטבע על מצחי. לפחות תשע מתוך שתים־עשרה שנות נישואינו, עמדה עמי תחושת הנשיקה שהטבע כמו חתם על מצחי.

וכעת… מה אעשה כעת עם שתים־עשרה שנות דיבורים? – –

והמגעים?… מה נותר מהם? – משכון גופו בתוכי – גווייה־ללא־רוח, ומשכון־רוחו בי – ללא־גוף? – – –

אני מתהלכת על קרקעית הים שמימיו יבשוּ. דגים ואצות וצמחי־ים בצבעים מרהיבים שדוהים והולכים, שרועים על האדמה ועל הסלעים. ואני אומרת לעצמי: “אבל את המיתה עוד לא עברת…!”

פעמים אחדות בשנה ארנולד לוקח תרמיל, תוחב לתוכו סנפירים ומסיכה ויורד לחוף. בחורף אני מנחשת שלאילת. אף פעם לא הציע לי להצטרף אליו. וכשאני נשארת לבדי בחורבה, אני מייחלת לזעם שיפרוץ בי, שאת טעמו שכחתי זה שלוש שנים. שיפרוץ כדליקה וישרוף את האימה המקפיאה את לבי לאבן.

וזמן השמש מזריחה עד שקיעה שדומה כי לבי נח מן החמדנות להשיגו. והירח שדומה כי אינו מתעתע עוד בגשמיותי. 

האמנם אני קרובה להגשים את הזמן־ללא־זמן, קרובה ללבו של ארנולד הנתון לנצח? (הגשמיות שאנחנו מתפשטים ממנה… משחקות בי המלים ואינן משעשעות).

זמן השמש והירח, וזמני הגאות והשפל שבעלי־לשעבר היה חוזה אותם מראש בטור טריגונומטרי וההגדרות שיש בפיו לסופי ולאין־סופי ולאל־סופי ולאי־ראציונאלי ולפאראדוקס שבשורש הדברים ולבלבול שלי ולמיסטיקה של ארנולד. ואולי אפילו לחוסר־הפשר של שעשועי־צורה־וסמל שלו עצמו.

ולאינטואיציה של מי־שהיתה־סטודנטית־מחקר שכמעט טרפה את נפשה מאהבה לק. ק. עם הקסם־האישי… הקסם־האישי… שבפניו ניצב בעלי־לשעבר חסר־הגדרה… כמו לפני חידת המשמעות של המשחק כולו, שעל־ידי חוקי־המשחק שלו עצמו לא ניתן להוכיחה והיא נשארת מסתורין.

ב

אותו יום, בצהריים, כשלא היה עוד ספק כי אמנם פרצה מלחמה, ארנולד הספיק עוד להאכיל את הכלבים, להשליט סדר בנגריה. אחר־כך התקין לעצמו ארוחה קלה, נטל את ילקוּט הצד הצבאי ואת מעיל הרוח, תפס בכתפי ואימצן, משך את ראשי אל חזו – ויצא מן הבית.

חסד הפרידה עטף את לבי בחום דל. פתחתי את הרדיו והאזנתי לחדשות.

אחר־כך הוצאתי מן המגירה את המחברות של ארנולד ושקעתי בקריאה:

שלדי דולפינים וכרישים ושדות־הציד שלהם בים החם, הטרופי. חזון העצמות היבשות של ממלכת הים שקמה על בוראה – בסך־הכל, חומר העולם וצירופיו שיוצרים את האידיאה – חשבתי. כך או אחרת, האידיאה היא החכמה והחכמה יונקת מחומר העולם וצירופיו, וארנולד שנובר בחומר העולם וצירופיו, שמערך־האידיאות שלו… (הה, הגברי!…) – הוא חכם? – אז שיגיד ברוב חכמתו, איך ניתן היה למנוע את המלחמה הזאת, ואיך עלינו לנהוג עכשיו, לאחר שכבר פרצה!…

לא הייתי שרויה בפאניקה. אותן שנים ארוכות שבהן החזקתי בכוח את מושכות הגורל, שחששתי להרפות לרגע שמא יישמטו מידי, חלפו, דומה היה לי, לבלי שוב. אותן שנים שחייבת הייתי להיות מרוכזת בדרך, בכל מאודי, שמא סוסי הדוהרים ישלחו רסן ובהשתוללותם יינתקו ממוסרות מרכבתי וזו תתנפץ אל אבני הדרך. הו, מאמץ הריכוז שהתיש את כוחותי! ועוד על פרשת דרכים אפלות, סתומות, כשהבחירה אם לפנות ימינה או שמאלה תלויה ברצוני, והטעות – ידעתי – היא בנפשי. כעת, משפרשתי מכל אלה, משהייתי שרויה בפרישה – – –

התיישבתי ליד המסללה.לגלגל סלילים. ידעתי שארנולד הלך להצטרף ליחידתו בחיל־הים. חשבתי על צירוף־המקרים המוזר, שארנולד ובעלי־לשעבר משרתים באותו החיל. אלא שבעלי־לשעבר, ידעתי, אינו הולך בטרם נקרא. ואז, כמתוך חובה לאומית עליונה הוא הולך. שלא כמו ארנולד, שמתגייס כאילו למלא איזה יעוד אישי. חשבתי: כל־כך אני מנוּתקת, שאפילו איני יוצאת לרחוב לשמוע מה אומרים על המלחמה. שלא כמו במלחמה הקודמת, כשבעלי־לשעבר גויס ואני כמו צפתי לבדי בים הפתוח וסביבותי דממה אוצרת סערה. חשבתי: מה יהיה על החוטים שמסרתי למצבעה? וחשבתי שטוב שלא הסכימו למכור לי פחות מעשרים וחמשה קילו, שכן מי יודע כמה זמן תימשך המלחמה הזאת וכעת המלאי שבידי מספיק לחודשים רבים, אם ניתן לנו לחיות חודשים רבים. אחר־כך עברתי אל הנוּל והכנסתי את הסליל לסירה. דוגמת־הכיסוי־למיטה שהעתונאית ההיא, קרובתה של טובה’לה, הזמינה אצלי, הצטיינה בפשטותה ולא דרשה ריכוז יתר. יכולה הייתי, אם־כן, להרהר לי בשעת מעשה ככל העולה על רוחי. התחרטתי שהיססתי לקבל מקדמה מידה של זו. כעת, משייודע לה שארנולד מגויס, חשבתי, לא יהיה לה עוד ענין בכל ההזמנה הזאת והמלחמה עלולה לשמש לה תירוץ להתחמק מכל העיסקה. לחצתי על הדוושות והסירה התחלקה על גבי הכישוֹר. קריק־וזיק – הלוך. קריק־וזיק – חזור. מפלצות־מלחמה מתכתיות חלפו בזינוק מעל ראשי וריסקו בקול נפץ עז את האויר. החלפתי סליל אדום־כלניות בסליל אדום־דם־קרוּש. החכמה איך לחיות והחכמה להקל־ראש בחכמה איך לחיות. החכמה איך־לחיות שמגייסת את נסיון־הטבע ואת נסיון האדם, והחכמה להקל־ראש בחכמה איך־לחיות וביומרותיה. בעלי־לשעבר – וארנולד. סוד הקסם־האישי להקל־ראש בחכמה וביומרותיה…

משנקרע לי החוט בפעם השלישית, התחלתי לחשוב שמשהו אינו כשורה עם בתי־הנירים וקמתי לבדוק את התקלה. התפלאתי שאיש מאנשי הכפר לא נכנס עדיין לשתף אותי בתדהמה שבמלחמה בלתי־צפויה זו. בדקתי בקפדנות ניר אחר ניר ולא גיליתי בהם פגם. החלפתי את הסליל האדום בסליל כתום והמשכתי לעבוד. חשבתי: לבטא את כל זה באבן ובברזל. לא כמו ארנולד, בצל־אור־צל. בינתיים טורפי־הענק הפלדיים שברו את הדממה, להתריע על החושך שכיסה כליל את חלוני, ואחריו חזר להבהיק ריבוע האור. מה ששיגע אותי אצל בעלי־לשעבר היה היחס הממוסד שלו לטבע ולאדם בטבע… קבלת־דין החוקיות והמחזוריות וההארמוניה, והדיסהארמוניה, שגם לה חוקיות משלה… מעניין אם גויס, חשבתי. תמיד התפאר שביחידתו הטכנולוגית, במחלקת ההנדסה של חיל־הים – אין לו תחליף. באשר לי, אמרתי בלבי: ראו־נא־גם־ראו עד כמה היא עצמאית! בעלי־לשעבר לא היה מאמין למראה עיניו: מלחמה, האיש שלה מגויס, והיא יושבת לה כאן לבדה בחורבה מרוחקת וטווה מחשבות מפוכחות לפני הנוּל. לא קורי־אשליות לסבכה בייסורים, לא לרפדה בעינוּגי־זכרונות שכאב היקיצה טמון־בחוּבּם… אך אהה! בעוד אני מתמכרת לאותה שביעות־רצון־עצמית – דרכתי על הדוושה הלא־נכונה! נראה שהחוטים חשים לא רק את עצבנותו של המושך בהם, אלא גם את כסילותו.

וכעת הנה גם טובה’לה בפתח.

“את עצוּבה?” היא שואלת בעיניים חקרניות. “ראינו את ארנולד הולך למלחמה. זה נורא. אמא היסטרית לגמרי. אין לה מושג איפה גדליה. צבא סדיר זה הכי מסוכן, לא?”

“שבי”, אני משיבה.

“את עצוּבה?”

“אני… מלחמה זה נורא”.

“אמא ביקשה למסור לך שתבואי אלינו אם קשה לך להישאר לבד בבית… היא כבר הצליחה להדביק גם אותי בדאגה הנוראה שלה לגדליה… בעצם, אף פעם לא שאלתי אותך אם יש לך אח…”

“היה לי. הוא נפל במלחמת העצמאות”.

“הו, זה איום… אני כל־כך מצטערת…”

“הייתי אז ילדה בגילך”.

“והוא היה בגיל של גדליה?”

“בערך… הייתי רוצה מאד שיהיה לי כעת אח בוגר”.

“מיסכנה… הוריך בטח סבלו נורא”.

“כן. הם סבלו נורא”.

“את לא שומעת חדשות?”

“שמעתי בצהריים”.

“ומאז לא שמעת?!”

“לא… היה משהו חדש?”

“אי אפשר לדעת מה קורה. אבי חושד שהפעם זה לא הולך לנו כל־כך טוב. הגידי, זה נכון שארנולד הוא קנאי?”

“כן. גם הוריך חושבים כך?”

“כולם חושבים כך. מה איש קנאי עושה?”

“אני לא יודעת, טובה’לה. אני לא יודעת מה איש קנאי עושה. מה את חושבת?”

“הוא נלחם, לא? איש קנאי נלחם… בגבורה”.

“גם לא־קנאים נלחמים בגבורה”.

“אז במה הוא שונה מלא־קנאים?”

"הוא לא רואה. איש קנאי לא רוצה “לא רוצה לראות”.

“לא רוצה לראות מה?”

“אותי… אותך… את הזרזיר שצופה שם מן האזדרכת, את המטוס שחולף מעל ראשינו כמו איזה אֵל קדמון והטייס ממלמל לנפשו מלים עתיקות, שאולי יש בכוחן להצילו מהאבדון שהוא מזנק לקראתו…”

“ארנולד לא רוצה לראות… אותך?”

“או את עצמו. איש קנאי מסרב לראות את עצמו”.

“את לא אוהבת את ארנולד?”

“זה לא שייך, טובה’לה. אהבה זה ענין אחר לגמרי… אל תספרי להוריך על השיחה הזאת, טוב?”

“בטח שלא. הם בין־כה־וכה לא יבינו”.

רק למחרת בבוקר ידעתי כי הנצחון על עצמי בשלוש שנות מאבקי “לקבל את החיים מאהבה כמו שהם באים” – עדיין אינו מונח באמתחתי. ברגע שפקחתי את עיני חשתי בפאניקה העולה ומטפסת בבית־חזי ופתחתי את הרדיו לשמוע חדשות. כעבור שעה עמדתי בשערי הכפר, מצפה לטרמפ העירה.

בדידותו של הלב המרחף בכאב. מה עם זה ומה עם ההוא ומה עם האלמוני שהוא בני ואחי ושבמקרה את שמו איני יודעת. ולמה הכאב צונח־מפרפר דווקא כאן, במיצר הזה של החזה.

איכר שכן שאל אותי אם ארנולד הלך. נאנח ואמר שגם בנו. וגם חתנו. ושאם זה יימשר ככה, יקראו ודאי גם לו “ואז המשק ילך קאפוּט”. איכרה שכנה ספקה כפיה ואמרה בנענוע ראש “אלוהי הרחמים!” טנדר של המושב נעצר על־ידי ושאל לאן. עד זכרון היה מוכן לקחתני בתנאי שאסביר לו איך, איך, הצליחו להפתיע אותנו ככה… אמרתי לו: “העם היהודי הוא עם קנאי. קנאים אינם רואים. אפילו מתחת לחטמם אינם רואים”.

באוטובוס העירה שמענו חדשות והנוסעים החליפו פרשנויות.

בכל־זאת חרה לי שאני דואגת לבעלי־לשעבר יותר משאני דואגת לארנולד. אך דווקא אותה יונה שנעמדה על האבנים התומכות את גגו המט לנפול של צריף רעוע בצידי הדרך – עוררה את דמעותי. אחר־כך שקעתי במחשבות:

– – – ק. בלונדי, פנים סגפניות, עיניים קטנות, שפתיים רחבות, ואור־יקרות זורח מפניו, כזה של מי שעיסוקו באידיאות מופשטות, עיסוק המעורר מטבעו סערת־נפש שיש הכרח לרסנה. ק. פותח את הדלת – וממש מסמיק למראי. מכניסני לד' אמות של חדר־עבודתו שדומה לתא של נזיר. אני מתיישבת על הספה הצרה והוא בקצה כסאו.

אני אומרת לו: “אז מה, הציונות הגדישה את הסאה?”

והוא, בראש מורכן, תמה מעט, בקול רך: “קודם כל צריך לעצור את הדבר הזה” (או שמא אינו מגיב על דברי ורק שואל: “איפה היית כל השנים האלה?” ואני אומרת לו שאני גרה עם משורר. והוא שואל; “טוב לך?” ואני אומרת: “אין לי הרבה דרישות”).

אני: אנחנו סגורים. אנחנו כיתתיים, אנחנו מכורים לזכרונות…

הוא: (לוחש) כן…

אני: (משתוממת) אתה מסכים אתי?

הוא: כן… אבל גם האחרים הם כאלה.

אני: לא עד כדי כך!

הוא: כעת כבר כן. עד כדי כך – ויותר. אבל נכון שהם למדו הרבה מאיתנו.

אני: הענין הוא ב“אנחנו”. תמיד “אנחנו”. או “אני”. זה אותו דבר. “אני רוצה” “אני חושב” “אני”… “אני”…

הוא: (באינטימיות) מניין את יודעת את כל זה?

אני: כמעט שלא מדברים אתי, אז אני מסתכלת.

הוא: ואת עצמך… השתחררת מ“האני” הזה?

אני: הו, לא! לא לגמרי, מפעם לפעם הוא מתחיל לרחם על עצמו…

הוא: והיום זה קרה לך?

אני: כן…

אחר־כך הוא מספר לי שבעלי־לשעבר יצא הבוקר, ואני מספרת לו שגם המשורר שלי מגויס. אבל חדשות השעה עשר מחרישות את שיחתנו – – –

ואז פולחת את האויר צפירת אזעקה מקוטעת והאוטובוס נעצר בצידי הדרך, מוסווה על־ידי האֶקאליפטוּסים. – – –

– – – ק. נוטל את ידי ושואל אם נרד למקלט, אך שנינו מעדיפים להישאר בדירה ולשתות קפה.

ק. (בחיוך נוגה): מעניין שבמשך כל השנים שהיית אשתו לא יצא לנו לשוחח ביחידות…

אני: כן… יותר מכל אדם אחר הוא הנו זה שמסוגל להכשיל את השיחרור שלי מה“אני” התובעני הזה…

נוסעי האוטובוסים מחליפים השערות על ההתפתחויות האפשרויות, ואילו אני מתרחקת מעט ואומרת בלבי: סוד הקסם האישי הוא בקסם האישי… אך אותה הטיית־ראש של ק. כשהוא מישיר מבט קפוא בפניו של איש־שיחו וללא כל אתראה סופק כפיים ופורץ בצחוק – תורמת לכך, משום־מה… (בעלי־לשעבר, שמן הסתם ניסה לחקותו, היטה אף הוא את ראשו, אך בגנדרנות כושלת, ועד כדי צחוק פתאומי לא מלאו לבו. כך התיפוף הקל של בעלי־לשעבר על רקתו, שבא, כפי הנראה בעקבות סריקת־השיער הנמרצת של ק. באצבעותיו. הה, חיקוי עלוב!).

ואז מחרידה את האויר צפירת הארגעה, ואני מזכירה לעצמי בחומרה שלא להילכד. שלא להילכד באשליית החסד הזאת… הנוסעים עולים בחזרה לאוטובוס ומישהו מאיתנו – אני, או ק. – אומרים: “הפרט פשוט משוּתק. הפוטנציה העצוּמה של המוח האנושי החי, חסרת־ישע מול הגולם המת שקם עליו. ולחשוב שכל מה שנחוץ בשביל להפעיל אותו זה דגנראט קטן עם אמביציה!” 

ואם נניח שק. אומר זאת, אוכל אני לענות: “כל אחד מאתנו הוא דגנראט קטן עם אמביציה שמפעיל איזה גולם…” וק. מסכים אתי… אבל אז יתפרץ ודאי צלצולו החצוף של הטלפון ויערער את מה שכל־כך השתוקקתי לכנותו “אחוות הלבבות”. ק. יענה בטון פאמיליארי, לאשה, שבצידו השני של הקו, ונוכחותי בחדר תיראה בעיני לפתע זרה, לא־דיסקרטית. ואולי תהיה זאת היא, אשתו, ואני אחוש בנקיפות־לבי ואומר לעצמי שכעת, כשבעלי־לשעבר מגויס והיא נשארה לבדה בבית… אבל אזדרז להזכיר לעצמי שהחיים האלה כאן אינם נוגעים לי כלל, וביחוד כעת, כשהכל מחוויר לנוכח המלחמה הזאת, המלחמה הזאת, שלבי אומר לי כי תגמור עם הרומאנטיקה של המוות למען המולדת…

ואז אני קמה ללכת, אך ק. תופס בידי ומפציר בי להישאר לצהריים. ושוב נשמעות החדשות.

הנפש הלכודה כמו ציפור בכלוב. הכאב שאני מפחדת ממנו והחסד שגם ממנו אני מפחדת. ומה עם האור, שהשליתי עצמי כי הוא קורן מבפנים, מה אתו? – האור, שהפחד והכאב הנבראים מן המחשבות, המחשבות הארורות, חדלים להתקיים במחיצתו?

אני רואה את ק. פורש את ידיו ואומר: זה נורא, זה נורא… אך קולה הנמרץ של הקריינית מכריז על נצחונות, נצחונות… ואני אומרת בלבי שאחרי הדברים האלה ייצאו מחוריהם נפלטי המלחמה. “שרידי־המחנות ונפלטי־המלחמות…” חגוּ המלים בראשי ונשמתי עמוקות לעצור את הכאב.

וכעת אני שמה לב שק. ואני שותקים. עשר דקות? יותר? ושראשו טמון בכפותיו. אני נפחדת. נסיוני עם ארנולד לימדני ששתיקות ממושכות־מדי בישיבה־בצוותא הן הרות־סכנה. אני רוצה לשאול אותו איך זה קרה שלא התחתן במשך כל השנים הארוכות האלה, מאז גירושיו מאותה זמרת. אני רוצה לשאול אותו על אשתו של בעלי־לשעבר, לשאול על חיי המשפחה שלהם. לשמוע רעות (ומה עם ה“אור”, מה עם ה“פתיחות”, ושלוש שנים של “קבלת הגורל”, מה עם כל אלה?). אמרתי לעצמי: גולם־מת של מי שהיה חי. גולם־מת של מי שהיה חי – ובעלי. אז למה הוא נגרר אחרי כל השנים האלה? ולאן מועדות עכשיו פני? –

הבלים. איר אפשר בכלל לנחש מה יאמר ק. או אפילו מה יאמר בעלי־לשעבר. בפרטי־התנהגות ניתן אולי לנחש את תגובותיו. אבל בדברים הגדולים? – או את תגובותיו של ארנולד, או של כל אדם אחר… אפילו את עצמי אני הרי מסוגלת, כמדומה, להפתיע!…

הנה הגעתי העירה קרוב לשעת־צהריים ונכנסתי לבית־קפה בהחלטה לטלפן לבעלי־לשעבר. אשתו ענתה, ואני, כמובן, לא הזדהיתי. וכשהנחתי את השפופרת – הה! כנתפסת בקלקלתי! – אותה בחילה, אותו שאט־נפש, אותה הצטמצמות־האני עד לאפס, עד לאפס… והכפייה להמשיך בהשפלה עד הסוף המר… לחייג אף את מספרו של ק.!… משלא באה התשובה בצלצול השני – ניתקתי ברווחת־מה. רציתי שלא להימצא כאן, בעיר. אך גם להימצא בבת־שלמה לא רציתי. וגם לא רציתי לראות את ארנולד.

הנה, בזכות המלחמה הארורה הזאת, נודעה לי סוף־סוף האמת, שאינני רוצה לראות עוד את ארנולד. אז מה אני רוצה? –

בית־הקפה היה ריק, פרט לתיירת צעירה בג’ינס ובטלדרס, שהדליקה סיגריה בסיגריה ועקבה בסקרנות אחר המתרחש בחוץ: אנשים נחפזים, נושאי חבילות, בפנים מתוחות ודאוגות.

“מאז אתמול נעלמו כל הבחורים הצעירים” – פונה אלי בעל בית־הקפה, ייקה קשיש וכרסתן והבעה של ספק־עצב־ספק־תיעוב על פני הדולפין שלו. “זו המלחמה הרביעית שאני משרת בהג”א… כושר!… עוד מהצבא הבריטי!…" צעק־נשף לתוך אזני, שכן להקת מטוסים פילחה את האויר בשריקה עזה. שילמתי ויצאתי.

ויצאתי אל הרחוב השומם, הסתווי, ולא ידעתי אנה אפנה.

כשחייתי בעיר, יחד עם בעלי־לשעבר, הייתי מכורה לטלפון. הקסם שהילכה עלי עצם האפשרות ליצור קשר אמצעי עם בני־אדם!… “טלפומאניה…” נהג בעלי־לשעבר להקניטני. “להיטות שגובלת בתאווה!…”

והקושי שהיה לי בהיגמלות מן הטלפון בבואי לגור בבת־שלמה, עלה, כמדומה, על כל קשיי הסתגלותי לחיי החדשים. אפילו לא ניסיתי לשכנע את ארנולד שנתקין לנו טלפון. מראש ידעתי שאין לכך כל סיכוי.

וכעת, ברחוב העירוני הריק כמעט מאדם, באמצע המלחמה, תקפו אותי געגועים לטלפון. למיטה, ולטלפון, ולפנקס עם מספרים שאפשר להתקשר אליהם.

והבגדים. שנים הייתי בוחרת לבעלי־לשעבר את מלבושיו. ואילו ארנולד, שהופעתו אינה מעסיקה אותו, כביכול, אך שהוא בעל טעם אישי מובהק, אפילו לא ניתן להעלות על הדעת שאציע לו בכגון אלה.

אשר לי – מעולם לא הייתי כה חסרת־יומרות בלבוש כמו בשנים האחרונות, בבת־שלמה. חסרת־יומרות, אך לא שוות־נפש. הפשטות, הגעתי למסקנה, הולמת אותי יותר.

כעת, לולא המלחמה הזאת, הייתי מטיילת ברחובות וסוקרת את חלונות הראווה, ואחר־כך הייתי חוזרת לביתי ברחוב – – – אל בעלי־לשעבר – – – – – – – – – –

* * *

“בונבון, רוצה קקאו חם למיטה?” חיקתה יסמין (כינוי־העט שלה) את קולו של בעלי־לשעבר.

היא קרעה את ניר־ההאפלה מן החלונות, מיד עם היוודע לנו על הפסקת־האש, ואני שכבתי במיטתה.

רק לפני כשלושה שבועות אמרתי לה בטלפון: “ראי, מותק, אני כישלון… אבל הכיסוי האדמוני שלך…”

“כולנו כישלון”, ענתה לי “מה שלום הקרובים הכפריים שלי? אני מקווה שאת באה למסור לי דרישת־שלום חיה מהם…” וכך הגעתי אז לביתה, בעיר.

הכל היה שם באדום. בייץ אדום. “אבל אחרי שתיגמר המלחמה הזאת נצבע את הכל באפור־זית, מה? ורק הכיסוי שלך יישאר לנו באדום” – אמרה.

וזה היה הרמז הראשון שלה לאותה הסכמה חשאית בינינו. שכן, מרגע שפתחה לי אז את הדלת ונתנו עינינו זו בזו – ידענו שבאתי להישאר.

(את ההשגחה על הכלבים, ועל משקו הדל של ארנולד בבת־שלמה, הטלנו כבר בערב הראשון על טובה’לה).

כמה לילות בשבוע בילינו בתורנות־לילה בבתי־חולים. בימים המשיכה יסמין את עבודתה העתונאית ואני הגשתי תה בבית־החייל.

בשעות הפנאי יסמין סילסלה לי את השיער אחרי החפיפה ואני לימדתי אותה לקשט ג’ינס דהויים ברקמת־פרחים ולתפור שמיכות־טלאים משאריות של בדים. יחד ערכנו את הקניות ובערבים שהיינו בבית שתינו חופשיות, בישלנו אוכל דמוי־סיני. התנועענו לקצב הפופ והאזנו לביטלס, ולפול סיימון ולג’ני מיצ’ל ולתום ג’וֹנס ולפינק פלויד ולתקליטים ישנים של ניו־אורלינס ודיקסי־לנד.

הסוודרים לאין־מספר של יסמין סיפקו זמנית את צרכי הלבוש שלי – עד שתיגמר המלחמה… אז הייתי אמורה להביא אף את הנול שלי העירה ולהמשיך באריגה. מה שנוגע לטלפון, כעת, משעמד לרשותי ללא־הגבלה – חדלתי למצוא בו ענין.

כשתיגמר המלחמה – ידענו – נקרא ביחד שירים של דון ושל אֶמילי דיקינסון ושל תד יוּז ונלך לראות סרטים בהקרנה פרטית ואולי נקפוץ בקיץ ליוון – – –

ולמה לא לאילת?… כעת, משהכריזו על הפסקת־האש… למה לא לאילת? – לצוף ערומות על הבטן ולזלול אלמוגים… אדומים, ושחורים, וצהובים ולבנים, פרחי־אלמוגים, ונוצות ומניפות, עדינים כתחרה וקשים כשלד של סוס, או כגזע של אלון, או כפיה האמיץ של יסמין, שהוא נפרש לחיוך כמניפת שנהב ועיני־הטורקיז שלה זוהרות… האיסור הקדוש!… עכוזה העגול והחצוף, ככר־הלחם הקדוש הטובל וצף במי־בדולח, וזנב־הדולפין שלה נישא על אדוות־הגלים… ונהיה מביטות במים הרחק־הרחק, עד לאיי־יוון… והמים יהיו צלוּלים כעיני שזה עתה חזוּ בגורלן. והשקט יהיה כמו דקה לפני בוראו את האשה, ורק הים ימלמל את מחשבות לבנו. ונהיה צופות זו בזו במבט מלוטש והאלמוג האדום בעינינו…

טמונה בכסתות, ספוגת־שינה. אמבט־של־שינה. סלסלת־ענק מדושנת ליקרים ומרציפאנים ופרחים ויונים ועלי־גפן ובונברניירות ומיני־מאפה פריכים ומה־לא – ואני בתוכם. חיק החלום.

בבת־אחת להתנער. בתשע יש לי תור במרפאה. וכעת התחילו שוב הדקירות. והצריבה. ותודה־לאל שהוא נסע. לולא הייתי חוששת מפני השמחה הייתי אפילו אומרת שאני שמחה, מאוד. (החתול הלבן של השכנה נועץ בי עיניים חשדניות).

מזג האוויר אינו משטה. גשם לפרקים, כפות־הדקל מוטות שחוחות, מכנסי־השכן החומים הסתבכו בחבל כמו אקרובאט־עצוב. לא לשכוח לקחת מטריה. והרופא אמר ללבוש תחתונים חמים.

וכעת, לוּ היה לי הכוח להתאפק ולא לטלפן אל יהואש אחרי כל השבועות האלה. לוּ היה לי הכוח לשמוח לבדי… (בפעם האחרונה, כשמזכירתו ענתה, שכחתי פתאום את שמו).

“מה מצב בריאותך?”

“לא מוצאים. הבדיקות האלה מתישות את הכוחות. הייתי בבית־חולים כמה ימים. אלכס נסע אתמול”

“איך ההרגשה?”

“כמו שהיתה, כל מיני תופעות משונות. לרקוד אני לא יכולה, בסטודיו יש לי מחליפה…”

“…שלומית, ראי…”

“אתה ממהר… זה בסדר…” 

“אני באמצע ישיבה… אפשר לטלפן אליך יותר מאוחר?”

“רציתי רק להזכיר לך…”

טוב שהקשר נותק. לא לעבור על האיסור הזה… לא להשתמש ביום־הזיכרון של קלמן כתירוץ… מה עוד, שבתור חברו הטוב ביותר ניתן לצפות ממנו… ניתן לצפות ממנו… לא ניתן לצפות ממנו ואין מה לצפות. אין מה לצפות!…

מלכה פשיחובסקי הגיעה לפני. כבר היא יושבת לה שם על הכיסא הגבוה, הגרביים המגולגלים מעל לברכים חושׂפים ירכיים לבנות שמנוֹת, ואילו הקרסוליים דקים, כמו ראש של נר. וכפות הרגליים בנעליים השטוחות תלויות באוויר.

“את עושה לי זריקה?” שואלות פניה הסתמיות־הצעירות, וראשה העגול, בשערה השאטני־השמנוני ומטפחת־ראש עליו, לא נע ולא זע.

“כן. אני עושה לך זריקה ואחר־כך טסט”, עונה האחות הקשישה במבטאה הרוסי (מן הגזע הסימפאטי, קורן יופי לא־מטופח).

“קודם טסט אחר־כך זריקה. תמיד עושים לי ככה. קודם טסט אחר־כך זריקה”.

“נראה. איך שהרופא יגיד”.

“קודם טסט. אחר־כך רואים במיקרוסקופ אם יש לי עוד את המחלה”.

האחות קופצת את שפתיה. עסוקה בהכנת הזריקה.

דקירה עזה חולפת בשיפולי בטני.

“למה את עומדת, גברת, קחי כיסא ושבי. הרופא יראה אותך עוד מעט”.

בלי בוז. בלי קורטוב של בוז… אני מלטפת בלבי את שׂער־השיבה האסוף של אחותנו־האנושית הזאת.

“הרופא יראה במיקרוסקוֹפּ אם יש לי עוד את המחלה?”

“כן. עכשיו אני אקח ממך בדיקת־דם”. 

“למה בדיקת־דם? רק לפני חודש עשו לי… כל חודש עושים בדיקת־דם?”

“הרופא אמר כך”.

“אבל רק לפני חודש עשו לי! במיקרוסקוּפ יראו כבר אם יש לי את המחלה. גם לגברת עושים כל חודש בדיקת־דם?”

“לכל אחד יש מחלה אחרת… יש לך וריד?” היא חושפת זרוע לבנה־ורדרדה.

“לא אין לי וריד. תעשי לי מהאצבע. כל מי שבאה לפה יש לה אותה המחלה…” היא מגחכת.

האחות קושרת את הצינור סביב הזרוע, ממששת, מלכה פשיחובסקי צוֹוחת קלות, האחות מפתחת את הצינור.

“הרופא יוציא לך דם”.

ככל שאני מאמצת את זכרוני. איך זה יכול היה לקרות לי?!…

אין שום צל־של־ספק. במשך כל השנים האלה לא היו לי יחסים אלא עם אלכס… ושמא דרך הפה?… באותה פרמיירה, למשל, כשהתברכתי־התנשקתי עם הרקדנים… אבל הן לא הייתי היחידה שהתנשקתי!… אז אולי גם האחרים נוגעו?… לכי בררי!… וגם… תפרחת הרי אין לי!…

דקירה עזה. חץ מורעל. והצריבה כמובן, שאינה מאחרת לבוא.

“אלה אינם כלל מסימניה של המחלה הזאת…” מתעקש הרופא.

אבל אני פוטרת אותו בחיוך עגום.

לא רק הרופא. גם אלכס אינו מאמין. נוח לו, כמובן. פוֹטר מבעיות מצפוניות שהיו קשורות בין היתר בנסיעה. “אלא אם־כן אַת לא מספרת לי את האמת…” הוא מגחך. “איכפת לך?…” אני בוחנת את הבעת־פניו. “לפחות אילו ידעתי שנהנית…”. הוא אומר. מצחיק נורא!… לא איכפת לו!… הו, כמה אני שמחה שסוף־סוף נסע!… 

“נתחיל מן ההווה”, אומרת היועצת, “נתחיל ממה שכואב…”

“ההווה התחיל לפני שנתיים… כשקלמן נפל… כשפגשתי את אלכס…”

“ממש באותו זמן?…”

“הפרש של חדשיים… קצת יותר… אסור לזכור פרטים…”

“???…”

“בכל זיכרון יש כוח מגי… כל זיכרון הוא שד… רוח… יש רוחות... כל הסיפורים על בתים שיש בהם רוחות… אלכס ואני המשכנו לגור באותה דירה… שבה חייתי עם קלמן… רק את הצילומים שלו הטמנתי במגירה…”

“כן? –”

“כלום… תופרים את החלומות… עוד טלאי… עוד טלאי…”

“למה את מתכוונת?”

“נעזוב את זה… החולשות שאני מגלה בידידי גדלות לממדים מפלצתיים… שטניים…”

“גם באלכס?…”

“חה חה!…”

“ובעצמך? מה את מגלה בעצמך?” – – –

“כל חודש צריך בדיקת־דם? מספיק שת’שי לי טסט ואחר־כך זריקת פניצילין”.

“הרופא יחליט מה צריך ומה לא צריך. ועכשיו שבי בשקט ואל תדברי”.

מלכה פשיחובסקי תוהה ניכחה. שמלתה הפרחונית מופשלת עד ירכיה.

וכעת גם גברת אלגרה בפתח. ומה רואות עיני – מלווה על־ידי גבירתה הכבודה, זמרת מהוללת במיטב שנותיה. כל הטיפוסים שניתן לפגוש פה!…

“תיכנסי, יקירתי”, דוחפת הגברת קלות את העוזרת, “אנחנו מוזמנות בדיוק לעשר”. ולוחשת משהו על אזנה של האחות (לגברת פני בובה ללא־הבעה, ומאוחר יותר נודע לי, אחרי שני טיפולים: של הרמת־פנים ונגד דיפרסיה).

אלגרה ואני מתברכות. כבר נפגשנו כאן. גברת אלגרה העוזרת שאמה לגמרי מתעוורת, מאז שבעלה של אלגרה נפטר, עוד במצרים.

“אם תדאגי כל־כך הרבה תזדקני מהר”, אומרת לי גברת אלגרה, “ופניך יתכסו קמטים”. וגבירתה, שמציצה על החיים דרך הבינוקל של האופרה, מיישרת את פניה בדאגה לשמע דברי העוזרת.

“בוויקנד הבא אסע לאילת בפעם הראשונה”, צוהלת אלגרה, “מפני שאמי מתעוורת ואפשר להשאיר אותה לבדה לכל היותר יומיים־שלושה”.

ואני תוהה בלבי מה חושבת גבירתה על מחלתה של העוזרת ומה יש לזו לעשות באילת במשך יומיים־שלושה. ודואגת. לכך שהגורל צפוי, אבוי, גם לי…

(האם יהואש חושד? – כמה פעמים ניסה לתהות על טיבה של מחלתי… האם הוא חושד?)

“לא עזר פניצילין. נתנו לי חמש זריקות וזה לא מוציא את המחלה”. בוקע קולה חסר־הצבע של מלכה פשיחובסקי.

“אני רגילה לעבודה”, מפזרת גברת אלגרה את ענני הדאגה של גבירתה החשובה. ו“הו, יש לי מספיק מנוחה”, היא מפנה את דבריה אלי. “ביום ששי כשאני מגהצת, ובשבת, כשאני מכינה אוכל לכל השבוע לאמי שמתעוורת ושאני בתה היחידה ואַת יודעת, צריך לדאוג לכל מה שהיא מצטרכת מפני שבושה לפני השכנים…”

והנה הרופא בפתח, עם להקת־מתלמדים בלבן.

“מי בתור?”

“אני לא ממהרת”, מיהרתי להשיב על שאלתה־הדוממת של חביבתנו־האחות. “הן יכולות להיכנס לפני”. 

ולעזאזל עם המאמצים האלה שאני משקיעה בפגישות עם יהואש.

– – – “פשוט לא היתה לי שום אפשרות… מנהל־המחלקה סיבך… ואמש, בקרית־שמונה…” התנצל יהואש בפגישתנו האחרונה. וזאת, כשהוא מתיישב מולי, תוך כדי אנחת־רווחה מוצהרת, אל השולחן שבבית־הקפה, באיחור של חצי שעה (בכל פגישה אתו צר לי להיווכח מחדש, איך העסקנות שוחקת עד ללא־הכר את דמותו הקורנת של מי שהיה ידיד־נעוריו של קלמן).

“את יודעת… הרצאות־חובה בעיירות־פיתוח…”

“על מדיניות החוץ והוואתיקאן?…”

“אני רואה שאַת במצב־רוח מבודח. זה טוב. אז מה בכל־זאת שלומך?”

“לא טוב. חשבתי על סדר־היום שלך: קימה בשבע, בשמונה ועדת אַד־הוֹק כלשהי, רכבת לסדום? הפלות? מצב האישפוז במוסדות לחולי־רוח? – משהו כזה… באחת־עשרה… מה באחת־עשרה?…”

"אַת עוד מתעלפת בחלום?…

“באחת־עשרה טסים לירושלים לוועדת… חוק־ומשפט? כספים? פנים? אתם מפלגה קטנה שצריכה להצדיק את קיומה… אחר־כך סועדים במזנון הכנסת… עם מי סועדים במזנון הכנסת?… כן… אני עוד מתעלפת בחלום”.

“ויש מי שבא לעזרתך?… בחלום, אני מתכוון…”

“אי אפשר.. אני מכושפת… על־ידי המלך המת… ש… לא תאמין… חי ונושם בשנתו… ההתעלפות שלי קשורה בחלום באיזה מלך מת…”

“חשבתי על מה שסיפרת לי בענין הנסיעה הצפויה של אלכס…”

“כן?…”

“חשבתי שאולי זה לטובה…” 

“לך יש זמן לחשוב עלי?…”

“יש נסיעות ארוכות… מוכרחים לאוורר את הראש מהפוליטיקה, לא?…”

“הוא בורח ממנה… אמריקה לא מספיק רחוקה בשבילו… האיש חי לצדי והראש שלו מלא את אשתו… אחרי כל ביקור אצל הבת הוא חוזר אַלים… אבל כמובן שהוא לא מודה בזה… אם תאמר לו שהוא אלים יהיה מוכן לרצוח אותך… זה נוגד את פילוסופיית־החיים שלו. סיפרתי לך… סטריליות־רגשית… שליטה על מצבים… האלימות מתבטאת אצלו בשתיקות שנמשכות ימים שלמים. אף לא מלה אחת. וכשהוא פותח סוף־סוף את הפה, ברגעים של חסד, הוא טוען שהשתיקות שלו הן תרגיל מחושב לחנך אותי… מפני שכל ביקור שלו בבית־אשתו מרגש, כביכול, אותי…”

“ואת בטוחה שזה לא כך?…”

“מובן שזה כך! זה מעגל קסמים! היית צריך לשמוע איך הוא נוהם בחלום!”

“שלומית… ביקשת שאברר בעניין המענק…”

“חמישה־עשר אלף. היועצת ביררה בשבילי… אין לי כוח לטפל בזה… אין לי כוח לחפש סטודיו…”

“את מקבלת גם הלוואה גדולה… זה שייך לשיקום־מקצועי… נשארה לך עוד שנה אחת ליהנות מהזכות הזאת…”

“מה ייצא לי מסטודיו אם בלאו־הכי אני לא נכנסת לשם…”

“יש עוד משהו…”

“עוד זכויות שלא ניצלתי?…”

“עוד ענין שעלינו לברר בינינו…”

“כן?… הנודניק הזה מארגון הפנסיונרים גילה את בית־הקפה שלנו?…”

“אשתי גילתה את בית־הקפה שלנו…”

“אז מה? – לא ידעתי שאנחנו מסתירים מאשתך!”…

“זה לא מוצא־חן בעיניה…”

“הפגישות התמימות שלנו?!…”

“כן… ניסיתי להסביר לה… אבל היא יודעת שזמן קצר אחרי שקלמן הלך…”

“נכנסתי למיטה עם גבר אחר? לזה היא מתכוונת? אבל אתה היית חברו הטוב ביותר!…”

“היא לא נותנת בך אמון”.

“וגם לא בך? אני לא חייבת לה כלום!”

“זה לא צודק, אבל ככה זה…”

“כלומר… לא מתראים יותר?…”

“לא בתכיפות כזאת…”

“אני מבינה… ובסודיות…”

“את יכולה לטלפן למשרד מתי שתרצי כמובן…”

“כמובן… אבל לא להיפגש…”

“לעתים הרבה יותר רחוקות…”

“לא שאלתי אותך איך מתקדם הדוקטוראט”, אני שומעת את קולי האנמי בהיותי מקפידה שלא להחטיא את שרוולי המעיל שיהואש מושיט לי מאחורי. “ו… כן! מה שלום אמך? התכוונתי בכל־הרצינות כשהצעתי לך בטלפון לוותר למענה על מקומי ב’ארזה'… לה זה הרבה יותר דחוף…”

“תודה לך… תודה… כעת כבר אין צורך”, הוא דוחפני קלות בגבי (שאזדרז לצאת?), “אחותי קיבלה חופשת־הורים מהקיבוץ… את מחכה לי רגע בחוץ?”

אני מציצה פנימה. אי־הנוחות שלו בשׂיח־ושׂיג עם מלצרים… האם מפני שהוא בחברתי? –

“אפשר להציע לך כסף קטן?” אני רואה את המלצר מתרוצץ לחפש עודף. וכשהוא יוצא אלי, אני מותחת את מצחי לטשטש את קמטי־הדאגה, שברי לי כי העמיקו, הגם שידעתי כי בכך לא אשנה את ההבעה הדאוגה שבעיני.

ובכל־זאת, הייתי רוצה להיות אחותו. להכיר את אמו. לקרוא לו יוֹשיק, או אוּשי… אילו פגשתי את אשתו ברחוב לא הייתי מזהה אותה…

“תקחי טאקסי”, הוא אומר, “אני אלווה אותך”.

“אני אגש לאוטובוס. זה פה קרוב. להתראות, יהואש. תודה… תודה…”

על מה, על מה, לעזאזל? – – –

“כמה אחוז אני מקבלת פנצילין?” אותו קול, מן הסתם.

“זה לא הולך באחוזים… זה הולך במיליונים”.

“לא חשוב… כמה מיליונים?”

(הה, כעת משנתפסה בבורותה, היא מחייכת.)

“שני מיליונים”.

אך כשהרופא מתקרב אליה עם המזרק, היא צווחת עוד לפני שהספיק לתקוע לווריד.

ואחרי־הצהריים אור צהוב וקר. החרדה. איזו דלת לפתוח. השנאה שבעיני החתול הלבן. (אני מנסה להורידו ממרבצו שעל צעיפי והוא שורט אותי ביד… לולא היתה השכנה־אדוניתו חוזרת הערב, הייתי כולאה אותו במקלט).

אַלכּס נסע כמעט בלי ליטול ברכת־פרידה – אני פולטת בקול אל חלל החדר (וכעת אני רואה בעיניו של החתול הזה חיצי לעג לאידי).

ועוד מעט שוב ערב – – –

שנתיים, ועדיין לא התרגלתי. קלמן. צילומיו שהטמנתי במגירה אחרי שאלכס נכנס לגור. הד עונה בשאלה. נד אבק נישא אל איזה בוהו. מערבולת של מלים ומראות ברוח. שחוק שנישא על מפרשים (הסירה שהוא התקין זמן קצר לפני מותו), עשן של מדורה לשניים, סחרחורת של גופות למתק דין־דון העינבלים שהיו תלויים מעל מיטתנו.

(“אבל מי הוא היה?” מתעקשת היועצת, מכל מה שאת מספרת לא מצטייר אדם חי!…" “האדם אינו חי…” אני מהדקת את לסתותי, “וזה כל ההבדל…”. “ראי, שלומית…” רוכן יהואש על שולחן בית־הקפה וכמעט הופך את כוס הבירה הכפולה המפרידה בינינו, “את חייבת את זה לעצמך… את חייבת לראות את קלמן באור מציאותי…” “אבל המציאות היא לפעמים מעבר לכל דמיון!…” אני בולעת בהחלטה־נחושה את דמעותי).

צנחן, מדריך־נוער, סטודנט להיסטוריה ולמדעי־המדינה, (יהואש שניבא לו אז קאריירה מזהירה, “חוסר האמביציה הוא בעוכריך…” – עושה בעצמו את הקאריירה). אחרי שהתחתנו – אפילו אמרגן לעת־מצוא, מעין הרפתקאה־ליצנית, לתת לי הזדמנות להופיע. שנה אחת שליח־הסוכנות (פונדק נכרי בצד גשר־של־קורות עם ריח יין־חם ואותו שיר סקוֹטי על מות־הבתולים… שייט בשנים בין איי־הפינגווינים… ובאלט!… באלט!… רצים ממוֹפע למופע, לחטוף ככל־האפשר…). חדשים אחדים מורה בבית־ ספר אזורי, (בוקר־קיץ, בריכה בחורש, זוג עפרונים שרים: אור! אור!… איוושת־זרועות לאות משמש ושלווה…). (היועצת מחטטת: “וכל הזמן זה היה כל־כך רומאנטי?… והכיעור? ויצרים־רעים?…” “היתה אהבה… אנחנו אהבנו זה את זה…” אני מסוככת בידי על עיני לטשטש מראה של נחשים סומים שמתפתלים זה על גב זה בכלוב. ההרס־העצמי שאנחנו מפעילים על זולתנו. הארס וההרס. כן. גם זה… אבל היה כל־כך מעט מזה!… כתמי־צל פה־ושם בשדה־אור. שדה רחב־ידיים מוצף אור!…) אז השכרנו את דירתנו בתל־אביב וקיבלנו שיכון־זמני בקיבוץ. קלמן יוצא לחודש למילואים, ואני… אני עסוקה, הו, למעלה־ראש, בהכנות־של־הרגע האחרון לקראת הופעת הלהקה המקומית שלי בתכניתנו “סיפורים בתנועה”, וזאת במסגרת חגיגות יום־העלייה־לקרקע של הקיבוץ שאימצנו. ופתאום – – –

לא. אין מנוס. הכתמים. כתמי־הצל… ודווקא יום אחד לפני יציאתו…

כל אותו שבוע לא הייתי מסוגלת לשאת את ראשי מרוב עייפות, או להשמיע מלה מיותרת. שום דבר לא דפק. פאנצ’רים מכל צד. לכל מקום שפניתי נתקלתי בקיר אטום. מלחמת־ההתשה בעיצומה, החברים מתוחים, רבים במילואים, גיוסים חלקיים במשק – וזו עוסקת בשטויות. כאילו הייתי אני אשמה בשמחה־שלא־במקומה זו! להקת־הקצב שליוותה אותנו ושהורכבה מהיודביתניקים, כמעט התפוררה מרוב גיוסים. התלבושות, התפאורה, התאורה – הכל צלע. גם בלהקת־המחול עצמה פגע הגיוס והיא נידלדלה ללא־רחם. חמש פעמים ביום הייתי מחליטה לפרק את כל העסק ולהסתלק, וחמש פעמים ביום הייתי חוזרת בי מהחלטתי. סוף־סוף לא היינו בבחינת שכירים, עשינו נסיון להכות פה שרשים, אולי אפילו לקשור את גורלנו עם המקום הזה. קלמן היה מרגיעני. החיים בעיר אינם בשבילו, אמר, והמקום הזה מתאים לנו. כדאי להתגבר על אי־אלו מכשולים. נסתגל, בכל מקום יש מינוסים…

אבל אני הייתי ספקנית מלכתחילה. “הפגיעה הבלתי נסבלת הזאת ברשות הפרט!” אמרתי.

ואותו שבוע, היה הקשה מכולם, נדמה. הדלת ממש לא נסגרה אצלנו. כשכבר הגעתי סוף־סוף לחדר, כשכבר נדמה היה לי שאני ברשותי הבלעדית – התחילו הדפיקות האלה בדלת. מה הם רוצים מאיתנו. מה הם פורצים לביתנו. אילו לפחות בענינים שלא סובלים דיחוי. אבל לא. הם באים לשבת. סתם לשבת. לדבר. מה יש להם לדבר כל־כך הרבה. אין להם. לפעמים הם יושבים ושותקים. בעקשנות. שניים־שניים ושלושה־שלושה, למרות הגיוסים, למרות העייפות, יושבים. או שהם מנהלים שיחות פרטיות לחלוטין. בינם לבין עצמם. בי ובקלמן כמעט שאין מתחשבים. כאילו היה ביתנו רשות הרבים. “לא עונים!” אני מתחננת אל קלמן. “מכבים את האור. אנחנו ישנים. איננו בבית. ננעץ פתק בדלת לא לדפוק בין שלוש לחמש. וגם לא אחרי שמונה בערב. וגם לפני זה לא. או: סליחה, עסוקים, נא לא להפריע. או: עייפים. חולים. מדוכאים…” אבל קלמן מתקומם. לו הם אינם מפריעים ואני צריכה להסתגל. משהו מתכווץ בי ומתמרד. אני כובשת תחנון, צעקה, יצר־עז לגרש, לבעוט, לשפוך דליים של מים. במקום זה אני מגיעה לאיזה מצב של אפיסוּת. ובלילות אני חולמת שהם נדחקים בהמונים, ממלאים עד אפס־נשימה את החדרים, יושבים על הכיריים, שוחים באמבטיה, נכנסים למיטה הזוגית.

ובערב האחרון לפני יציאתו – – –

נדמה שכרגיל: באו, ישבו, השיחה התנהלה בעצלתיים, מישהו פתח ב“ספר משהו מעניין…” או “ספרי משהו יפה…” ואני יושבת ביניהם, הורגת רגעים כהרוג כנים. אחר־כך אני מגישה קפה ושוב חוזרת ומתיישבת, ונוכחת במאמציו של קלמן להפיח חיים בשיחה גוֹועת והוא אמנם מצליח, והווכחנות הקולנית מתעוררת מחדש ומישהו מגן על עמדתו בהתלהבות נואשת, ואני מתאבלת על עוד לילה אחד שדועך ונהיה לאפר. ואז עבר בי גל של בחילה ורצתי לאמבטיה להקיא. אורחינו המשיכו לשבת. משבוששתי לחזור, יצא קלמן בעקבותי. “אתה צריך לקום מחר בחמש בבוקר!” לחשתי־קראתי ביאושי. אבל קלמן היסה אותי. “את יכולה לשכב לישון… אתנצל בשבילך… אומר שאת לא מרגישה טוב…” “אבל אתה יוצא לחודש ימים! גם לי יש איזשהי זכות עליך!” “אז מה את רוצה, שאגרש אותם? –”

ולמחרת בבוקר הוא יצא למילואים.

וביום השלישי ליציאתו הזעיקו אותי לבית־החולים.

שבועיים בלי־הכרה. פרוזדורים ארוכים, דמויות בלבן, “שלום” פיסח עובר־חומק, אפילו לא שואלים מה־נשמע. סודרו האדום שעל כתפי, אמו שהוזעקה מהמושבה הדרומית ושלא זזה מעם מיטתו, אמו הצנועה, השקטה, שכובשת בעווית את דמעותיה, זר ציפרנים ליד מיטתו, שקמלו בלא־עת (אלה שנזרקו מחלונה של שכנתי בליל־ההילולה האחרון אצלה הזכירו לי פתאום את הזר ההוא ונתקפתי בכי ללא־מעצור…), חייל פצוע שיושב לצדי על הספסל ומחכה לצילום איזוטופי של הכבד (“מה יהיה על הילדים?… מה יהיה על הילדים!…” מייבבת אשתו ואני מצדי עושה אותה לאשת־סוד, ובאחת הציפיות הממושכות שלנו על הספסל, אני מגלה את אוזנה שכבר פעמיים הפלתי, ושבזמן האחרון הייתי בטיפול־של־הריון…). חברים מהיחידה שבאו לבקר מספרים: “פעם היינו ששה בבונקר… חדשיים לא התפשטנו… ערימות־של־תבן לחות ועליהם מעילים־צבאיים ובּרֶזֶנטים… המים הספיקו לשתייה בלבד.. היינו ממלאים את הבטן בתפוזים מן הפרדס שממול… לקלמן היו שני זוגות גרביים והוא היה מוותר על כוס תה בשביל לכבס את הגרביים… אנחנו מכותרים, המצב ללא תקווה, הבחורים רוטנים ומקללים ומהגרביים שלהם נדף סרחון איום… קלמן לא קילל… הוא שמר בקפדנות על כביסת הגרביים…” באים חברים מהקיבוץ. משלחת של חניכים. שניים מהלהקה שלי. בני־משפחה, כמובן, אני נודרת בנוכחות סבי, שאם קלמן יחיה, אשאר אתו בקיבוץ ולא אתאונן לעולם.

ביום גסיסתו יצאתי לשוטט בגשם סוחף בסביבות בית־החולים. בערב קיבלתי חום גבוה, וכשקלמן עצם את עיניו לנצח, שכבתי אני במחלקה לטיפולים נמרצים בקצה השני של המסדרון וריאותי־הדלוקות שאפו אוויר מתוך הצינור המחובר לאוהל החמצן. מובן שבהלוויה לא השתתפתי.

כך נותרתי עם נשמתו, בלי שאראה איך גופו נטמן באדמה. אחר־כך מהדהדת באזני כל־הזמן המלה “בנים”. “יד־לבנים”, “זכר־הבנים”, “בנינו־היקרים”, “בנים”… “בנים”…

בני־משפחתי אספו את כל מטלטלינו מהקיבוץ והחזירו לדירתנו בעיר.

אני מובלת, עושה את שאומרים לי, מנותקת. אמי לנה אצלי, אחר־כך חברה. אני משרבטת ביומני משפטים ללא־קשר: “מידבר־הבנים חולם אותי…” “פחד הבנים בעיני אלוהים…” “חיי הצימאון של התחלואים האנושיים שהאדם תוקפם…” “איזו דלת תפתח אותי… איזה מיקרוסקופ יפענח אותי…” “אני נושאת את הרוחות אל המידבר… הבנים מבכים שם את שכול האמהות… את האלמנוּת… האלמנוּת…” ומשנודע לי שבנה הטייס של המורה־לפסנתר נפל, אני מוסיפה: “כנפיו של המטוס מפרפרות על גופו של אדם פלדה…”

מרוב גלולות נדמה לי שאני מהלכת על ביצים רכות או בתוך דייסה. כיוון?… משמעות?… “לרקוד עד אפיסת־הכוחות… לפתוח עוד קורסים… לקבל כמה־שאפשר יותר תלמידים…” כל היועצים האלה!…

השכנה מתגייסת אף היא לעזרתי. מזמינה אותי לבקר בדירתם. בינה ובין בעלה, היא מספרת, קיים הסכם־ג’נטלמני. אסור, היא אומרת, לאשה, לשים את כל הקלפים על גבר אחד, שכן, מה קורה אם יום אחד האשה מוצאת את עצמה לבד?… גם בעלה כך. מפיק מן החיים כל מה שרק אפשר. שהרי חיים רק פעם אחת, לא?… היא מספרת לי!…

ככל שהקשר בינינו מתהדק, היא נעשית גלויית־לב יותר. מספרת איך היא מסרסת את הגברים שלה, בחלקה להם ציוּנים בשעת־מעשה… אני יודעת שהיא מנסה לבדר אותי, להסיח את דעתי… לפעמים היא אפילו מצליחה בכך ומביאה אותי לידי צחוק. אבל הפעם, בשעת הסיפור על הסירוס, הסתכלתי בציפרניים הארוכות־הקשות, שזה־אך גמרה למשחן בלכה אדומה, ולפתע איבדתי את השליטה על עצבי, חטפתי את המספריים מהשולחן והתחלתי גוזזת… גוזזת, ומפזרת את הפסולת האדומה על פני החדר…

אך היא התגברה מהר מאוד על תדהמתה. “איך ידעת שבעלי מפחד מהציפרניים שלי?” הסתכלה משועשעת בציפרניה הגזוזות, ובאותה רוח ספורטיבית הרטיבה צמר־גפן באצטון, ומיהרה לנגבן מן האודם.

מאז הייתי שומרת באדיקות על החתול הלבן שלה בכל פעם שהיתה נוסעת, אף כי הוא עצמו גמל לי בכך שהיה נועץ בי עיני חנית מורעלת. 

באותם הימים הייתי חוזרת ואומרת לעצמי בפעם המי־יודע־איזו: את מוכרחה לצאת מזה!… והיועצת שהרכיבו לי מטעם משרד־הבטחון בשיתוף־עם־ויצ"ו־ועם־מכון־אדלר – מיעצת לי לא לחשוב על עצמי, לחשוב על הזולת, לא לרחם על עצמי, לא לחשוב שאני מקופחת… “אינטגראציה עם עצמך, לפני שאת קובעת את היחס אל זולתך..” אמרה. “שנים של הרגלים רעים…” אני מחייכת אליה בעגמימות: “בעלי פינק אותי…”

לבסוף אני אוזרת אומץ ונענית לשידוליה של חברתי להצטרף לפגישה של החוג־האֶזוטרי.

ועוד לפני שקלטתי את שמו של אלכס – כבר ידעתי את חטאי.

חימאי, אמרו לי (איך המוח שלו עובד?). ומיד נתמלאתי רספקט. ואמון, והתבטלות מפני מחשבתו האנאליטית (הוודאות שהכרת־החומר שממנו מורכב העולם עושה אותו לחכם יותר).

ניגוד גמור לקלמן, בצורתו החיצונית, כמו בתכונותיו. ובהתרשמות ראשונה, אדם, ששרירות־לבו היא בניגוד גמור לרפיון גופו. אברי־פניו מחודדים, שערו ישר ומתמרד, כתפיו צרות, עיניו חמקניות. בהתחלה אמרתי: כל מה שסביבו מביך אותו. מאוחר יותר קבעתי בוודאות שהוא בן בליעל. והשלב הבא הוא של רחמים, כמובן, פשוט ראיתי את עליבותו.

בחוג־האֶזוטרי הוא דיבר גבוהה, ובקור־רוח. ורק מפעם־לפעם הסתנן לקולו, המאולף להיות מתבדל־וצונן, צחקוק־עצבני שהעיד על רשע יותר מאשר על הומור.

"להבין את המכאניזם של התגובות האלימות, או כל תגובות רגשיות אחרות, כדי… כדי… תראו, כל זה יכול להיות כדור־מישחק… אף־על־פי שלפעמים נדמה לנו שאלו הן מעין אוטונומיות ייחודיות. הטכניקה היא… נניח כרגע לטכניקה… יש לערוך תצפיות. מעקבים. ההגנה הטובה ביותר היא, כידוע, ההתקפה. לתפוס בזמן – ולתקוף. כשהן במצב של תסיסה, של פעולה, אבל לפני שהגיעו לשיא. הטכניקה מתייחסת לתקופת הקיפאון שלהן… אז אנחנו לומדים להכיר את תכונותיהן של התגובות הרגשיות האלה… (את המלה “רגשיות” אמר במיאוס אמיתי) על־ידי שיחזור זכרוני. שיחזור זכרוני… כן… (וכאן נראה היה שהוא מגרש איזה “שיחזור זכרוני” פרטי, טורדני ביותר…).

כשאחת הנוכחות שאלה אותו אם ההתאהבות שייכת לקטיגוריה של תגובות־רגשיות אלימות ואם המאבק בה דומה לזה שאלכס ניתח “באופן מזהיר… ואני מניחה שכולם מסכימים איתי”, הוא השיב:

“על שאלה אל”ף התשובה היא – כן. על שאלה בי“ת התשובה היא, שתכונות המאבק דומות, אבל המשקל שיש לתת לו – שונה”. מאוחר יותר הסכים להרחיב את הדיבור על הנושא הנדון והוסיף: “בהשוואה לסטאביליות או לזרימה של יצרים הרסניים אחרים בקרבנו, היצר הזה מתלקח תיכף־ומיד…”

ועוד אמר באותו ערב, שאנחנו מעונינים להפוך את האנשים מיסוד פחות ליסוד נעלה יותר, ושכל חומר אנושי כזה ניתן להמיר באחר, שכן זאת היא תרכובת מלאכותית, יחידה פיקטיבית זהה שאיבדה את הקשר עם הגוף החי שממנו הונפקה…

אלא שלגבי הפיסקה האחרונה, אינני בטוחה שהציטוט שלי מהימן, שכן בשלב זה של הפגישה, בשלב זה של הפגישה…

מלים… אני שומעת מלים… צירופי מלים… והצליל מתוק לאזני… ואני… מאוהבת, כן… דווקא באי־המשמעות שלהן… וב… איך לומר זאת… מעין אֶסתטיקה־אינטלקטואלית־צרופה… הזיה אינטלקטואלית שכזאת… משהו שלא הכרתי מעודי… הקסם שבמלאכת־המחשבת של המרמה… ללכת־שולל… זהו זה… זהו בדיוק: ללכת שולל.

ולחשוב שהלכתי־שולל אחרי מה שאמור היה להיות… מירשם כנגד הולכת־שולל!… •

אותו ערב, כשנכנסתי לבדי הביתה, כאילו התיישר גבי מעקימות פחדיו. הכל התחבר פתאום. נעשה שייך. אני הייתי שייכת.

“פליאת־ריעות…” שיחקו בי המלים… (הה. צחוק הגורל’), “עבותות־שלום…”

וכששכבתי במיטתי, אמרתי בלבי שכעת אני מוכנה… מוכנה לאותו מעשה־צורף של הפיכתי מאדם פחות, עבד־לאימפולסים, לאדם נעלה יותר. שהרי כך, דומה היה לי, יש להבין את דבריו של אלכס… והאושר, אמרתי, שבעשיית המעשה הנכון…

(בוויכוח שהיה ביניהם, אמר פעם קלמן ליהואש בנוכחותי: “האדם המצוי אינו מסוגל להזדהות עם הערכים של התנועה ולכן הוא מתפשר עם עצמו ומזדהה עם התנועה… וכאן באה ההסתאבות…”).

“המעשה הנכון”!… והרי רגע לפני שנרדמתי, שמעתי קול לוחש באזני: “הרעל מחלחל בדמך…” ומחלומי צעקתי: “ימח־שמך!… שקרן ומנוּול ומכוער!…” ונהמתי: “הפנים… כן… בסדר… אבל מתחת לפנים… צריך למרוח… צריך למרוח…” – – –

(אם הכאבים שלי הם באמת “פּסיכוזה”, כפי שאלכס טוען, מתוך שביעות־רצון שכזאת, אז למה הם באו באיחור כל־כך? למה הם לא התחילו כבר למחרת, כשאלכס הופיע בביתי ו… (הו, האושר… כן, פשוטו־האווילי־כמשמעו שתקף אותי למראהו…) ואחרי שליווה הביתה את חברתי, זאת שהביאה אותי לחוג, שהביאה אותו אלי, חזר ללון אצלי… היועצת אומרת לי: דבר רגיל… התגובה… ההענשה באה באיחור… דווקא כשהשותף־לחטא דוחה אותך… ברגע שאינך רצויה, כאילו מנופפים לך במטלית אדומה את בזיונך, את שפלותך… ואז באה ההענשה־העצמית להוסיף עונש על השפלה…).

– – – “הכל משתנה…” מתמתח אלכס על כסאו אחרי שניגב את שפתיו מהבוֹרשט־של־שבת שנהגתי לבשל לו באדיקות על–פי המתכוֹן שהביא מאמו. “העולם עשוי מהפכים… כל זה שייך… כל זה משפיע… יש לך מושגים אינפאנטיליים… אני לא משתמש במילה רומאנטיקה… רק עכשיו את מתחילה בקושי להבין מה זה רגע אצל בן־אדם. חי. נאור… געגועים?… זאת מלה בזויה!…”

(הוא זקוק לאשתו בשביל לספק את רגשי־הנחיתות שלו, ולי – בשביל העליונוּת… אני נגררת משום־מה לסבר בקלישאות את אזנו של יהואש. “הוא אימץ לעצמו את הרעיונות האזוטריים להילחם בדיבוק הזה שלו… אשתו…”)

זמן קצר לפני נסיעתו, כשכבר לא היה לי מה להפסיד אצלו, פתחתי, בעקיפין, בנושא שהציק לי מזמן: כסף. תודעת־הכסף אצלו. לא רדיפת־בצע, לא בדיוק קמצנות, פשוט: תודעת־כסף (גם תודעת־מין. במעשה־המישגל לקח נקם מכל אותן “תגובות רגשיות” שנפשו נקעה מהן, אבל יותר מכך, תודעת־כסף).

“אני רוצה למכור לך רעיון…” הפטרתי כלאחר־יד תוך כדי מיון התרופות בארון־המרקחת, ואלכס מתגלח מול הראי. “אפשר לעשות הרבה כסף…”

לשמע המלה “כסף”, היפנה אלי את לחיו המסובנת.

“מה לך ולכסף?” (איך שהוא מצליח לבטא בשלוש מלים את כל הבוז שהוא רוחש לי ואת הכבוד שהוא רוחש לכסף!…).

“הבריק במוחי… שפתון שמונע הידבקויות… מין חומר־חימי שמשמיד באקטריות…”

אלכס מיתן את הקצב העצבני שבו ניגב את הסבון מהתער, ושפתו התחתונה התרוממה בענין. לרגע נדמה היה לי שהצלחתי לטמון לו פח, אבל אלכס, ששנא להיתפס באפתעה. תפס את עצמו מיד.

“בתור התחלה זה לא רע…” התקשה להסתיר את שביעות־רצונו ממני. “אלא ש… אלא ש…” נראה היה לי שהוא מאמץ את מוחו למצוא איזה דופי באמצאתי. “אלא שלא הבאת בחשבון עובדה יסודית אחת… המחלות עוברות דרך הרוק, לא דרך השפתיים…”

ובכל־זאת, ובכל־זאת… חשבתי, – על־פי האופן שבו הוא מעביר את המסרק על זיפיו הסרבניים, ניכר בו שאין הוא מזלזל כלל וכלל במה שאזניו שמעו זה עתה…

כשפיתח את חגורתו, לתקוע נמרצות את כנפות־חולצתו למכנסיים, השתהה רגע, חייך מתרצה (הו, כמה זמן לא זכיתי לחיוך כזה ממנו… וכעת תורי להיזהר שלא ליפול בפח…), נשא את מבטו לתיקרה ואמר:

“אבל דיאודוראנט זה ענין אחר… דיאודוראנט עם חיטוי בפה… ובצורת פתיתי־מציצה זעירים…” וכמו הוא אומר־ועושה, פישק את רגליו, יישר את חולצתו סביב ירכיו, לבש את המקטורן, וכשיצא, לא סינן, כדרכו, את ה“שלום” כמי־שכפאוֹ־שד, אלא קראו צלול, אמיץ, מעודד, הייתי אומרת.

– – – שני ניתורי ואלס בסיבוב, הידיים על העורף (1, 2), הידיים פשוטות לאחור (4,3), ניתור הצדה והרגל השנייה מצטלבת (5, 6) – – –הריתמוס שש־שמיניות, שלושה חלקים A,B,A, קלילוּת, מהירוּת, שובבוּת – – –

ובכן, כל מה שהוא רצה ממני זה נחמה על בגידת־אשתו… לא בזכות עצמי, אלא לנקום אתי – בה… הוא לא יסלח לשום אשה בעולם שהיא הצליחה לפגוע בו…

– – – סרבנדה, ריקוד ספרדי גאה, רוחב, איטיות… צעד. צעד, הצלבת־ידיים, צעד חזרה, צעד צעד, ידיים פרושות קדימה בקידה. – – –

היא מצליחה לפגוע בו כל־כך מפני שהיא חלק מהאינוונטאר שלו… היא שייכת לאֶגוצנטריות שלו… היא כבשה כליל את סקרנותו…

– – – בזחילה מהפינה, רגל אחת כפופה, השנייה ישרה לאחור, יד מתוחה לפנים, כף היד רפויה, הראש נוטה לצד – – –

בניגוד־גמור לאלכס וליתר הגברים שהכרתי, קלמן לא היה כלב־השמירה של עצמו… אף כי אני השתוקקתי לכך שנהיה מעין יחידה הרמטית… וכעת אני נענשת על־ידי האנוכיות המפלצתית של אלכס…

– – – נשימה עמוקה וקונטרקשין, התמתחות ופשיטת הידיים, ברכיים וכפות־רגלים מתיישרות, רגל ימין באוויר… הריתמוס ארבעה־רבעים – – –

מבעד לציוד הכבד שנזקקים לו לשם שמירה־עצמית, כבר לא רואים את הבן־אדם… להיפתח זה לראות… לראות זה להבין… להבין זה מסוכן… נורא היה להיתקל בהן ברחוב… העדר־התושיה שלו פתאום… אי־השליטה במצב… טכניקה להדברת־אימפולסים!… והילדה קראה: “אבא!”.. אז לתפוס אותי בזרוע ולחצות את הרחוב כאילו אינו מכיר אותה!… זה היה נורא לשמוע את הקטנה פורצת בבכי…

– – – המנגינה: הודו לה'… עמידת אנפאס… צעד מנוּאֶט לפנים… תפיפה קלה

---

היא הביסה אותו… עצם המאמץ שהוא משקיע בלא־להיות־מובס… היכולת להרוויח כסף בכל מיני מצבים היא אצלו ערובה לשליטה עצמית?… כוח־שליטה… תמרוני־שליטה… יכולת לצוף על פני המים… כל־זמן שמסוגלים לעשות כסף לא מתמוטטים… לקלמן לא היתה שום תודעת־כסף… גם לי אין… אף פעם לא הוגענו את מוחנו איך להרוויח נוסף על משכורתנו… מי הוא, לעזאזל, פני־המסכה הזה, אלכס? – – –

במצוקתי אני פונה אל יהואש, חברו ובן־תחרותו של קלמן לפני נישואינו (אחר־כך נפרדו דרכיהם. יהואש נסע להשתלמות, קלמן היה עסוק בנו.).

אמרתי ליהואש: “זה גיהינום… זה מגיע לי, אבל זה גיהינום…”

“אבל מה זה?… מה זה בדיוק?…”

“שייך למחלות־וונוס…” גיחכתי. “הורס לאט־לאט את החיים…”

“שטויות!…”

“אני אחראית בעד מעשי… שנינו אחראים בעד מעשינו… הוא גם אחראי בעד הדבר הזה…”

“דיברת אתו? סיפרת לו?”

“הוא נוסע לבוסטון. להרצות באם־איי־טי. יש לו שבתון. אני לא מאמינה שהוא יחזור. יש גם חליפת־מכתבים עם מפעל פארמאצבטי… פאטנט שלו… דיאוֹדוֹראנט אוראלי עם חומר־חיטוי להשמדת באקטריות… מונע הידבקויות בשעת־נשיקה… הוא לא יחזור…”

“תראי, שלומית…”

“אני יודעת שאני צריכה לשמוח… הוא לא אוהב אותי… אני יודעת שאני צריכה לשמוח…”

“תראי שלומית… אחרי קלמן… כל מי שיבוא אחרי קלמן…”

“כל מי שיבוא אחרי בעלי…” אומרת העוזרת, שהפעם באה שלא בלוויית הגברת, אחרי שבילתה – “הו, משהו לא נורמאלי!…” – באילת. “אבל אחד כמו בעלי המנוח לא יהיה יותר… מאז שהמסכן הלך, התחילה אמי להתעוור… הגברת שלי אומרת שהיא פשוט לא רצתה לראות, חה־חה… אני יודעת למה שהיא מתכוונת… לגברת שלי יש הרבה השכלה… וכעת אנחנו בארץ הקודש…”

“כל הדם נשפך לי!…” קוראת מבוהלת מלכה פשיחובסקי וידה המחזיקה במבחנה מגואלת בדם.

“זה מפני שאת הופכת את זה!” חוטפת האחות את המבחנה המיועדת למעבדה, “עכשיו תחזיקי ישר!”

“כמה פעמים אני צריכה לקבל זריקות פניצלין?”

“כל יום”.

“כל יום!…”

“כל יום בין שמונה לעשר”.

“אני לא יכולה בין שמונה לעשר. אני עובדת בלילה!…” 

“כן?… איפה את עובדת?…”

“במשרד…” (מחייכת בערמומיות) “בנקיון…”

“גברת! נפל לך משהו מהארנק!”

“תודה… לא חשוב…”

המכתב מאלכס, כמובן… רציתי לקרוא את הפיסקה ההיא ליהואש… מכתב אלי, שלא פונה אלי אפילו פעם אחת בשמי!… גם לא בפתיחת המכתב (“שלום לך.”). הוא במצב־רוח מצוין. לא נאמר במפורש, אבל משתמע מהמכתב. מעבדה שלמה הועמדה לרשותו – לבדיקת התנגדותן של באקטריות לפניצילין וי (v) – והוא חופשי לעשות בה ככל העולה על רוחו. כן… ובענין הדיאודוראנט… הוא מקווה שנסיעתו השפיעה עלי לטובה “וכבר החלמת מחלום־הבלהות החלמאי הזה…” (לא איש כמוהו – “פרות־קדושות לא קיימות בשבילי!…” – יוותר על משחק־המלים!…)

באוטובוס, בדרכי אל בית אמו של קלמן במושבה הדרומית. יום השנה השני למותו, והמשפחה אמורה להתאסף בבית־הקברות. מעניין אם יהואש יגיע… לא הזכרתי לו… ניתן לצפות ממנו שיזכור בעצמו… לא ניתן לצפות ואין מה לצפות. אין מה לצפות!…

בלילה, בחלומי, קלמן ואני שטים מעל הירח – רחם ענקית תפוחה – ומבעד לערפל שאפפוֹ השקפנו אל פנימו. נתקפתי פחד גבהים. “מלכודת גבהים”, אמרתי לקלמן ונצמדתי אל צלעו. ואז התחלנו לרדת בשביל התלול שהיה חצוב לכל אָרכוֹ מערות־קברים ובו זוגות נאהבים, ילדי־הירח או ילדי־האלוהים.

אמרתי בלבי: לא לשכוח את הנוף הקסום הזה. והתפללתי שלא יהיה סוף לירידה. אך קלמן לחש בשמו ובשמי: כנראה שהגעתי אל סוף חיי.

(מעין הוּמוֹרסקה)

בעלי הקטן שהיה לי. עיני אילה חמות, חומות, בעלי שלי. ריח של תה בחלב וסיגריות ז’יטאן. איני יכולה להכיל את הרחמים. ראש מחודד, גבוה, שׂיער חלק מקריח, עור שחום, ואותה הבעה גרוזינית. פוני קראתי לו. הו, כמעט ושכחתי. פוני שלי. לאט־לאט, אם־כן.

בני שגדל והיה לנער בא לביקור קצר מבראזיל. אז מה הפלא שנזכרתי באביו? אנחנו אחראים בעד קרובינו. כעת, משנסע, איני מפסיקה לחשוב עליהם, לא בלי רתיעות.

בן שמונה היה כשעזבתי את הבית, ומאז התחילו הדברים להתגלגל במהירות מסחררת, אצלם יותר מאשר אצלי.

כעת, כשאני נזכרת בבעלי, אני נזכרת באיש שהתביישתי בו. נמוך, אף כי רחב־חזה, דיבור מגומגם, וילוֹנאי. “איך עולה בדעתו של אדם להיות וילונאי”, היתמם אז מאהבי הצעיר, סטודנט לפילוסופיה, ואני – התנצלתי!… אך לבי התמרד: לכי הסבירי לו כמה תום ושמחה שמורים עמו למעני, איך אני נסיכתו הקטנה, וביתנו בקומת הקרקע ארמון שהוא פוסע בו קל ורך כחתול. איך – ממש לא ייאמן! – בימים הטובים היה מתבל את דיבורו בפתגמים ואמרות־עם רווּיי־חכמת־חיים, ואיך – או, אלהים! – איך היה שר. איך היה שר!…

לימים, כשמנוחת נפשו נגזלה ממנו והיה מנסה את כוחו בהטפות־מוסר, התקשה לשלוט במבנה המשפט והתחיל מגמגם. אבל בימים הטובים – מלך בביתו! והווילונות שהיינו מותחים על הקירות של חדר־השינה שלנו – אפּיריונים.

נכון שאמיץ הוא לא היה. שכן, למרות אהבתו הגדולה לארצות רחוקות, אהבה שגבלה בשגעון ממש, לא הביע אפילו משאָלה לצאת קצת מן הארץ. גם לא הכחיש שהוא פוחד: מאניוֹת, ממטוסים, משודדים ומשוטרים, משפות זרות, מהגויים.

“איך יש לך לב לע־זוב או־תו!…” מירר בבכי בני בן־השמונה, כשארזתי אז את חפצי ויצאתי את הבית שלא על מנת לחזור.

וכעת – ההתרגשות הזאת. מאז שבני נסע, עוד יותר מאשר בזמן שהותו הקצרה אתי כאן. רק פוגעות בהם מחשבותי – וכבר עיני מתלחלחות. התגלית הזאת שהנה אני קרובה לעצמי יותר מאי־פעם…

אני נזכרת בתדהמה שהכּתה אותי, כשאמרתי פעם לסטודנט שלי בקול שפוף, שאני מתביישת בבעלי, והוא הכריז כלאחר־יד: “ועוד איך! בצורה קיצונית, חולנית ממש”. מתי הספיק לחשוב על כך? איך אפשר שדברים על עצמנו, שהם בשבילנו תגלית מזעזעת, אינם מפתיעים כלל את זולתנו? –

הא, הפרוזה, הפרוזה הזאת?!… אני מובילה את זרועי באויר בתנועת־השתחוויה אבירית מול הראי. הפרוזה האכזרית המחזירה אותי בבעיטה אל תמחוּי־חיי, אל התיק האישי שלי במשרדי הרשות, אל מסיכת־הקנאה המציצה, בין חיוך עגום למשנהו, מן החרכים – – –

צחוק צחוק, אבל האמת היא, שכל זה הוא למעלה מכוחי. דווקא כעת, כשסוף־סוף נגמלתי איכשהו מהסטודנט־שלי, כשסיגלתי לי בייסורים משהו הדומה לאורך־רוח, למנוחת־נפש, כאילו הייתי הולכת בדרך האפשרית היחידה – – – והנה מופיע לו ללא כל התראה, נער בן שבע־עשרה, אנארכיסט בראזיליאני כזה עם בלורית ועברית במבטא פורטוגזי, ומשתלט על רגשותי, על לוח הזמנים שלי, על הרגלי – כדבר המובן מאליו. אפילו לדירת־הקרקע שהיתה לנו, עם החנות היוצאת לרחוב דיזנגוף – גרר אותי בעל־כרחי. ובדיוק בשבוע שגזזתי לי במו־ידי את השיער, בצורה טפשית שכזאת, וממש שנאתי את מראי החדש.

אני נזכּרת: שבת המלכה, ובעלי הקטן פוקד עלי ללבוש את שמלת המלמלה עם שרווּלי התחרה וחצאית הווֹלאנים, מטפחת פרחונית לכתפי וציפורן לבן בשערותי.

אהובתי! – הוא קד רֶווראנס ברגל קצרצרה ושמנמנה ופורש לרגלי וילון אדום שעלינו לשלוח לכביסה – העונג יהיה כולו שלי, אם תואילי לכבדני – – –

אותו טיוּל דמיוֹני בחוצות סיביליה היפה, בגני האלקאזר, על שפת הגואדאלקוויר. לרוץ ולהשתובב סביב האגם המקסים שבכיכר העיריה, להניח זר פרחים על קברו של גדול הטוֹריאדורים, ג’וזליטו היפה – – –

אני מתחנחנת בהטיית עגיל מצטלצל.

אז הפרוזה הזאת, שאינה יודעת רחמים, – אני מסוככת במרפקי על עיני המציצות אלי כעת מן הראי – איך תחוס על הרומנטיקונים, שלבם גואה בבקרים של שבת המלכה ומשתפך ברוֹמאנסוֹת של חדרי־משרתוֹת – – – ו– הו, סיביליה – אוֹליי!…

הסוֹד המשפחתי המתוק שהיה לנו: אוסף הגלויות הצבעוניות שלנו. מכל העולם, אך בעיקר מספרד. ובאותם בקרים של שבת, אחרי האשכולית והחלה המטוגנת ותה־בחלב עם סיגריית ז’יטאן – היינו מתכנסים שלושתנו בחדר־האורחים הקטן שלנו העמוס גלילי־בדים, מסילות, מסגרות וקופסת־הפלאסטיק הענקית עם הגלויות הצבעוניות, “הקאסֶטה שלנו”, על השטיח למרגלותינו, אצבעותיו המרופּדות של בעלי, הקצרות לעומת כפו הגדולה, נוברות בין המעטפות התפוחות ושולפות את זו של סיביליה. אני מפזמת לי “נערי יצא אל מעבר לימים הוֹ, החזירו לי את נערי”, ואילו בננו הקטן מושך בכתפיו בטרוניה מתפנקת: “אז מה אני אעשה כעת בלי כידונים? בנץ סילק אותם מן המחסן שהיה שייך לכל הקבוצה!”

ובצילוּמים: תהלוכת האביב המהוללת והדקלים הגבוהים לאורך השדרה. וסניוֹריטות מקושטות בחן ובהדר, ומחולות פלמנקוֹ וזמרי הבלאדות עם הגיטארות, סוסים עדויי מחרוזות ססגוניות, מרכבות מעוטרות בנוסח אנדאלוּסי עתיק־יומין ולוחמי השוורים עטורי־התהילה. גנים רחבי ידיים הפורחים תמיד, כיכרות עתיקות עם עצי הדר, שבוֹשׂמם משכּרנו מבעד לגלויה. הנה הזקנה האנדאלוסית על הדרגש בפּאט’יו, בוחשת את ה“פאַייה” שלה. על כתפיה שמוטה מטפחת צוענית ומניפה ואגרטל עם פרחי לילך. “והנה מפריח הבאלונים” – טובע בו בננו את אצבעו ומתכעס: “דווקא היום כשהחלטנו לערוך מלחמת־שוורים פומבית בנוכחות הקבוצה של בועז!… אנחנו עוד נראה לו לבּנץ הזה!…”

ילד רגיש וחולם בהקיץ ועצלן ומתחצף אל השכנים ופורץ בצחוק באמצע השיעור “בלי שום סיבה”.

אז שילד כזה יחזור לך מבראזיל אחרי שלא ראית אותו תשע שנים ויאמר לך בפורטוגזית משמו של בעלי מין משפט כזה: Amor Verdadeiro … Voce Abusou….

"מ… מה שלום אביך? שמעתי שאשתו מתה… ככה בדיוק… הוא אמר לך להגיד?… Amor?…

“כן, ‘אהבת־אמת. אני חפשי כציפור’.”

בעלי הקטן, בן־בנם של חזנים מפּוֹדוֹליה – והמצאה שכזאת! – – –

אני נזכרת:

בפישׂוק קל, גו רפוי, חזה מורם, בטן פנימה, סנטר מוכנס:

“קוֹ־מָה / פּוֹ־סִי־בִּי־לֶה / פֶּר־קָה / פֶּר־קָה / לה־קָל־מָה / נָ־טוּ־רָה / לָ־פָּ־נה / נוֹן־קוּ־רָה / וו־לה־איל / טֶמ־פּוֹ / רָ־זי־דוֹ /”

אפילו בתרגילי קול פשוטים – צליל נפשי כזה!

גם פּרסל היה קוֹנטרה־טנוֹר. ובימינו – הדֶלֶרים, כמובן. וגם – בעלי. עוד מפולניה. מורשת משפחתית. כשאב־חזן מאמן את בנו להיות “פאלסֶטוֹ־זינגר” אמיתי.

עניין נדיר. כל שנותיו בארץ הוא שר במקהלות, טנור רגיל (באחת מאלה נתוודענו זה לזה). רק בשנים האחרונות להיותו בארץ הצטרף לקוֹנסוֹרט של נוח גרינברג עם הכלים העתיקים, וכאן ניתנה לו ההזדמנות לחזור למקור מחצבתו: הקוֹנטרה־טנור. והוא היה מאושר.

ובבית היה שר תמיד. כשמתח וילונות, או גיהץ, או תפר, או כשהיה משתעשע בגלויות הצבעוניות, משעינן בצורת אוהל, מציבן בצורת חומה, מחברן בצירופים שונים לסיפורים מרתקים בתמונות. מה הוא לא שר! הרפטוּאר הדלרי כמובן, רנסאנס, מוֹנטורדי, שאנסונים צרפתיים, לידר ואריוֹת גרמניים, טלמן, קאנטטות כנסייתיות ודוּאטים, פּרסל, גלוּק, ו – אותו שיר קטן ונפלא שהיה אהוב כל־כך על בעלי, שיר הברבור הצלוי מקרמינה בּוּראנה של אוֹרף. בזכות שירת־ברבור זו שלו בארץ קיבל, בתיווּכו של מאַהבי הסטודנט, את ההזמנה הגורלית מבית־הכנסת החדש בריוֹ־דה־ז’אניירוֹ. שם נשא לאשה את אלמנת הפטרון זמן קצר אחרי שקיבל ממני גט על־פי בקשתו, ונהיה סולן ליטוּרגי מהולל.

אני נזכּרת:

יפהפה, נוֹן־שאלאנטי, ערמומי, סארקאסטי, סטודנט־לפילוסופיה־לשעבר בריוֹ עם רקע ציוני־סוציאליסטי – מאַהבי. באותם הימים עשה את הדוקטוראט שלו בירושלים על אמנות המוסיקה הווקאלית־כפּאן־אנטאיזם (מול הנחות היסוד של האקסיסטנציאליזם העכשווי) והתפרנס מהוראת ספרדית.

לפני ששמע את בעלי בארייה של הברבור הצלוי, הזמין אצלנו וילונות. חבר ארגנטיני שלו, ששר עם בעלי באחת המקהלות, הפנה אותו אלינו. מה הפלא? בין הקליינטוּרה הקבועה שלנו נמצאו זמרים לא מעטים. לא הייתי בחנות כשהוא הביא את ההזמנה: צרור של סמרטוטי־רצפה חדשים שהיה עלינו לחברם לווילונות. בעלי היה בהלם: מה זה, מין בדיחה כזאת? והזמן שצריך להשקיע? – יותר מבכל וילון נורמאלי! והמחיר? מה כבר אפשר לדרוש בשביל הבדיחה הזאת?

אלא שבעיני זה דווקא מצא־חן. ומקוריותו של המזמין גירתה את סקרנותי. “אז אם־כך, טפלי את בהזמנה הזאת,” השליך בעלי לעברי את צרור הסמרטוטים.

“יופי זה בסך־הכל עניין של סמאנטיקה. לא?” חשף לפני מי־שעתיד־להיות־מאהבי טור שיניים מושחזות־מבהיקות, ובו־בזמן ידעתי שנלכדתי בקסמה של גומת־החן הדקיקה שבקצה שפתיו. נאחזתי בכיסא, שפיק־ברכי לא ימוטטני לרגליו. אותו רגע פרצו המים בריתחה מן הקומקום ו–טסט… נכווּ בלהבה.

“תשתה קפה?” רעדו ידי כשאחזתי במטלית, לנגב.

“את נוהגת להציע קפה לכל הקליינטים שלכם?” לפת הסטודנט־שלי את זרועי.

“לא,” נעתקו יתר המלים מפי.

כל תקופת שהותו הקצרה של בני בארץ, הוא בילה בישיבה ב“כסית”. הצעתי לו לבוא אתי ליפו, לפארק הירקון, לגן־החיות, אך הוא נמשך רק ל“כסית”. בעיקר, חשדתי בו, כנקודת־תצפית, להשקיף ממנה על חנותנו. אבל בשעות הצהריים, כשהיה מתעורר ובא לשתות קפה במטבח, היינו מדברים. לא עליו. מן השאלות הקשורות בו, בלימודיו, בחבריו – השתמט בעקשנות. אבל ההתלהבות שבה היה מוכן לספר על אביו, לא ידעה גבול.

“אבּא שמַן קצת,” אומר בני ופניו מאירות. “חיים במחתרת, את יודעת… מפורסם יותר מדי… וזה משפיע על חילוף החמרים… הכל בגלל העיתונאים האלה שלא נותנים לו לחיות… תמיד הוא צריך לברוח… תמיד להתחבא… בקושי הוא רואה את אור השמש… והוא גם מצטנן הרבה… תמיד עם השאַלים על הצוואר… שוכב הרבה במיטה… בארץ.” הוא אומר, “הרי לא חלה אף פעם…”

“זה נכון!” איני יכולה שלא להסגיר את התרגשותי. “ואשתו?… איך היא היתה?…”

“הו!” קופץ בני בשמחה כאילו ציפה לשאלה exelenti! מצויין! היא בסדר גמור!… זאת־אומרת, היתה… כשאבא רצה להסתלק מאיזה עיתונאי הוא היה אומר: סליחה, אשתי עצבנית…"

ברוב התהלבותו שלף בני את ארנקו ופיזר על השולחן צילומים צבעוניים. בפתחו של בית בסגנון קולוניאלי ראיתי אשה אצבעונית כזאת, עם גרביים ירוקים בצבע הסוודר ותסרוקת שנראתה לי כפיאה, מנופפת בידה ופניה המיניאטוריות צוהלות. לבי נצבט. ניכר היה בו, בבני, שחיבב אשה זאת.

פעם, כשקצרה רוחי לחכות לו לארוחת־ערב, יצאתי לבקשו ב“כסית”. לא צריך היה לטרוח הרבה. הוא ישב שם בשורת השולחנות הקדמיים, רגליו הארוכות פשוטות לרחוב, ידיו משולבות על בטנו ועיניו נעוצות נכחו, במקום שהיתה לפנים חנותנו. נוכחותי הפתאומית לצדו כמו העירה אותו משׂרעפיו, והוא מיהר לתפוס בשתי ידיו את כוס הבירה הכפולה.

“הוא נעשה מעריץ גדול של בירה, אבא שלי…” חזר לספר באביו ללא־שהיות, כדבר־המובן־מאליו, כאילו זו היתה כל מטרתו בבואו לארץ, כאילו לא באתי אני לכאן, אלא כדי להמשיך ולשמוע…

“בבאַרים של בתי־המלון, בפַוֶלות של ריו, אינקוֹגניטוֹ, תמיד אינקוגניטו, יושב לו ככה, הרגליים מקופלות לאחורי הכיסא, הברכיים פשוּקות מעט בגלל הכרס, העיניים עצומות, איזו שלווה סטוֹאית על פניו… ופתאום!… ‘סניור מאסטרו? האם יש לי הכבוד?…’ עיתונאי, לעזאזל!… נאוֹ! נאוֹ! מסתייע אבא בתנועות ראש ויד לגרש מפניו את הסיוט. 'נאוֹ אנגלז, נאוֹ פראנסז, נאוֹ אמריקאנו, נאוֹ, נאוֹ!… ותוך כדי התרגשות הוא בולע גלולת־הרגעה ומתחיל להשתעל. ולהיחנק. והעיתונאי המבוהל טופח לו על הגב, ואבא המסכן נחנק עוד יותר ו… אל תשאלי. אל תשאלי כמה הוא סובל מהעיתונאים האלה…”

יום אחד לפני נסיעתו של בני יצאנו לחפש סוּוֶנירים.

“השגעון הזה לגלויות צבעוניות לא עבר אצלו עם הפרסום…” לופת בני את זרועי, כשאנו חוצים את הרחוב בדרך לחנות.

“נאוֹ, מיניה סיניורה!… יום אחד הופיע אפילו צילום שלו בעיתון, כשהוא יושב בפיג’אמה ובחלוק באיזה קיוֹסק־לעיתונים של בית־מלון ומדפדף בספרונים מצולמים…”

בני מוסיף ומספר על הנסיבות שגרמו לאותו צילום מביך של בעלי, אלא שאני כבר הייתי בעולם אחר. האופן שבו לפת את זרועי… ממש כמו אותו סטודנט… וגם, הנוקשות הזאת שבה הוא מחזיק את ראשו, אפילו בשעת צחוקו… בסך־הכל הייתי מבוגרת מאותו סטודנט ב־חמש שנים, ובכל־זאת הפחד האבסורדי הזה אז, שמא יחשבו אותי לאמו…

אני זוכרת את השבת ההיא, שלאחר ביקורו של הסטודנט בחנותנו. בננו פתח שוב בנושא הכידונים.

“את יודעת שבהתחרות האחרונה בזריקת כידונים מסוּף בועז הגיע לחמשים מטר?”

“מי?” הוצאתי את ראשי מבעד לענני בוֹשׂמו של הסטודנט־שלי שכל מחשבותי היו אפופות בהם.

“בועז, כמובן. דווקא כשאני מרוגז את מתחילה לשרוק.”

“למה אתה מרוגז?”

“את יודעת למה, בגלל שאחר־כך גנבו את כל הכידונים! והיום עוד תורי להיות הטוֹריאדור, וכבר השגתי גלימה, וכבר הזמנו את הבנות…”

ציפיתי שבעלי יתערב בשיחה.

“עכשיו את לא עונה. את רואה שאת לא עונה בכוונה?”

“אמא לא מוכרחה להתערב בשטויות שלך…”

“כן! הייתי רוצה לראות אותך!…”

ואולם אני, מתמכרת לנועם־שכרוני, נישאת על מיתרי זמזומיו של בני; מתאבכת באדי המרק שעלו מן הסיר, מתעופפת הרחק־הרחק מן המטבח הזה – אל גני האלקאזר, ישר אל זרועותיו הפשוטות של ג’וזליטו היפה – – –

“ואיפה תקחו שור?” שמעתי את קולי הרך, המפוּיס, מבעד להזייה, מבעד לרחש הצלייה במחבת.

“הבולדוג של ברוך. חוסמים לו לפני זה את הפה…”

“ותוקעים בו כידונים?”

“מסוּף, הוא דווקא נהנה מזה”.

בעלי, שהיה שקוע באותה הסתכלות מהורהרת בגלויות הצבעוניות, התחיל לגלות סקרנות:

“ואיך מסתיים המשחק?” הכפיל את סנטרו בחיוך שובבני "הבולדוג נופל מתבוסס בדמיו?

…"

“הבנות מבקשות חנינה בשבילו, מפני שהוא עמד בכבוד במערכה… אבל לרוב מענים אותו כל־כך שהעסק נמאס לו והוא בורח… מה יש, מלחמת־שוורים זה יותר צודק?”

כשחזרתי לבדי הביתה, אחרי שליוויתי את בני לשדה־התעופה, שקעתי בכורסה במעילי ובמגפי, וכשדמעות מכווצות את גרוני ומתגלגלות בזרם בלתי־פוסק על לחיי ואל המחברת שבחיקי, מתחרות בגשם הדקיק המתדפק על החלון, רשמתי ביומני את הדברים האלה:

"קטן כעדשה וצח כעב וממרחק עצום ורב כמו נעלם האופק אחריו פקד אותי בעלי בערב סתיו משקפאו עיני באופל המרחב שעות של צפיה מבעד לאשנב והוא אינו גדל ככל שיתקרב. לבי אומר, אספי עיניך מעליו, הדפי אותו בכוח השבועה עכשיו. בלילה נגלו אלי הוריו. אביו וגם אמו בבגדי לובן שניהם יחדיו ניצבו למראשותי מבלי הנד עפעף האם מזה ומזה האב. הלובן המוזר שכמו הולך ועף והוא אינו גדל ככל שהתקרב. הגיעני שאון כנפיו וכבר הוא על הסף. אך הוא לא שב – – –

“בעולם התופעות,” נזכרתי בדברי מאהבי הצעיר, “בעלך הוא וילונאי, אך בשאיפותיו הטראנסצנדנטאליות הוא ברבוּר צלוי”.

אז, באותם חודשים מטורפים, כשהרומן ביני לבין הסטודנט־שלי היה בעיצומו ואני הייתי לא־אני, ראיתי את בעלי יוצא־מכליו פעמיים או שלוש. פעם ראשונה כשבננו פרץ לפתע בבכי בסעודת־החג. היתה זאת סעודה עגומה ביותר, וכדי שהילד לא יבחין בכך, פצח בעלי בשיר שמח, אבל הילד פרץ בבכי.

פעם שניה, כשבננו פרץ בצחוק משהודיעו לבעלי על מות אמו.

פעם שלישית, כשהרים עלי יד בנוכחות בננו. היה זה כשחזרנו ממסיבת הכלולות של בת־דודתי. במסיבה השתכרתי, וכשהגענו הביתה נחה עלי הרוח, הוצאתי את הקאסטה עם הגלויות הצבעוניות, העפתי אותן לכל עבר וזימרתי בסגנון אופּראי:

"זוהי קוֹר־דוֹ־בה!…

כאן נולד בעלי הטי־פש!…

הנה הפא־ט’יו

שבו קר־קר את קר־קו־רו

הרא־שון!…

ומה היה קר־קו־רו הרא־שון? –

קו־קו־רי־קו!…

וזו היא סי־בי־ליה היפה!…

כאן ח־גג את כלוּ־לו־תיו

עם נסי־כת השמ־ים של

אנד־לו־סיה!

בעלי הטי־פש!… בעלי הטי־פש!…"

וכן הלאה, מיני שטויות, עד שנמאס לו, והוא הרים עלי יד והנחית עלי מהלומה.

בהתחלה, כשהסטודנטי־שלי פרש לפני בעלי את ההצעה לשיר כסולן במקהלה של בית־הכנסת הריפורמי בריוֹ – קיבלנו זאת כהלצה. מה עוד, שבתור ארגומנט לחיזוק ההצעה (רווח כספי עצום, שכר חדשי השווה לשנת עבודה כווילונאי בתל־אביב) ציטט את דבריו של קירקגארד, באמרו שחייו של אדם הם רצף של החלטות גורליות, על־אף העובדה שלעולם לא נדע אם הללו יביאו עלינו את הישועה או את האבדון. עם זאת הוסיף כלאחר־יד בפנים מהורהרות, התפיסה האֶקסיסטנציאליסטית מוּדעת, כמובן, למיגבלות של ההגשמה העצמית בפועל – – –

בעלי נתן עיניים חשדניות בסטודנט־שלי, אחר־כך העבירן אלי – והשפילן, ניכר בו שנכלם לראותני תולה עיניים של שוטה־מאוהבת בצעיר המתרברב הזה, ובלי־אומר הפנה לנו עורף וניגש לבדוק את שיעוריו של בננו. אלא שאני הרהרתי אותה שעה בספר־כיס חדש שהייתי נתונה בקריאתו: “בשבח הנשים המבוגרות” מאת איזה הונגרי־צעיר־גולה, וניסיתי לשכנע את עצמי שעוּבדת היותי מבוגרת מאהובי בחמש שנים לא תרתיע אותו להמשיך בקשרינו הרומאנטיים.

באותם הימים הרבינו להאזין למוסיקה בראזיליאנית, בלווית הערותיו הידעניות והסארקאסטיות של אורחנו, שנהפך בינתיים לבן־בית אצלנו. עם זאת ניכר בו, שבהשׂיחו במולדתו נתקף התרגשות של ממש, וכאן גם בא לידי גילוי הצד הסנטימנטאלי של אישיותו.

עם כל הזמרים, מסתבר, היתה לו היכרות אישית. איך אפשר בכלל להתרשם מדוריבל קיימי, בלי הרקע הפולקלוריסטי־פולחני האַפרו־בראזילאני והפֶטישים הלאומיים, בלי התחושה של האוֹבֶּרטוֹנים… שהרי האמנות היא מזיגה בין חירות וסיבתיות, כפי שטוען…

או זמרתם של ג’ואאו ואסטרוד גילברט, והעיבודים של ברוֹסוֹ וג’ובֶּם וסרג’יו מנדס. שהחיוּ את הבּוֹסה־נוֹבה, אותה תערובת מפולפלת של ג’ז קר וסאמבּה. ולצלילי הדימיניש העגומים המרטיטים את הלב, כשצליל סותר את רעהו, של הגיטאריסטים בוֹנפָה ופָוֶול, והאילתורים הנוֹן־שאלאנטיים של גדול נגני הסאקסוֹפוֹן סטֶן גֶץ, והמתופף הרב־אמן של הבּוֹסה־נזבה – מילטון בננה!

כמו שאמר פיתגורס: ריתמוס והרמוניה שוקעים לתוך הנקיקים הפנימיים העמוקים ביותר של המוח… – דברי הסטודנט־שלי.

והרי בשני קארנבלים רצופים נכרך עמם בקבוצת־חבל אחת! והלילות הגדולים, הה, הלילות הגדולים, שהלב גואה לזכרם, בפָוֶלוֹת של ריוֹ!…

שמעתי ולבי נצבט מקנאה. בדמיוני ראיתי את היפהפיות הבראזיליאניות השחומות – צרותי – ונוצות הטווס שבידיהן מגלות טפח מחזן המתגרה מבעד למחשׂוֹפי־הענק של שׂלמותיהן הקולוניאליות הססגוניות. וכשהן שרות בקולות מוזרים, דקים, צרודים־למחצה, מילאנכוליים, עמוסי־רגש – הלא לכך נתכוון מאהבי בדבּרו על האחדות המיטאפיסית של גוף ונפש? – – –

עם זאת גרמה לי שיחתו הפילוסופית של הסטודנט־שלי עצבנות וחוסר־מנוחה וצורך עז להתגרד. המיסטיקה של וילונות מתנופפים בחדר אפלולי וקולו של הברבור המיטגן במטבח הפונדק – הלמה, כמדומה, יותר, את מצבי האונטולוגי…

הה, ההשפלה! – – –

כשאני נזכרת איך החמאתי לעצמי במחשבה שהסטודנט־שלי מפתה את בעלי לחטוף בשתי־ידיים את ההצעה הקוסמת מבראזיל – מרוב אהבתו אלי, מרוב תשוקתו לזכות בי לעצמו בלבד!…

כוונתנו נראתה לי אפילו גלויה מדי, בולטת מדי, מביכה בגולמנותה, בפשטנותה, בלתי־הולמת את פלפולו־הדק של מאהבי… (“זהו”, אמר, “כעת יגיע סוף־סוף אל יעודו… שכן את התופעה הייחודית של היותו וילונאי אין בכוחנו לתפוס, בהיותה אבסורד”).

ואולם לא הייתי זקוקה לזמן רב כדי להיווכח בטעותי. חדשים אחדים אחרי נסיעתם של בעלי ובני, זנח אותי מאהבי ללא הסברים.

לא יכולתי שלא להסיק את המסקנה המובנת־מאליה: משפחתנו שימשה לסטודנט־שלי מעבדה־נסיונית לתרגיל פילוסופי, ובמידה מסויימת, אף כי מעוּותת, בחינת התיאוריה של קירקגארד, כשהבחישה בחיינו היא בשבילו מעין הגשמה־עצמית־בפועל, התגלמותו של יצר־השליטה בחיי זולתו על־ידי קבלת החלטות גורליות עבורו.

שכבתי במיטה בבגדי וידעתי, שאם אגלה את ראשי מן השמיכה, ינעץ בי הרוח את עיניו. רוח לבנה בתכריכי־זהב, כמו הטלית העתיקה ששלחתי לבעלי בידי בני. אמרתי בלבי: אם תקומי יום אחד משנתך, תיווכחי שהמציאות השתנתה. בינתיים השבעתי את הרוח שלא יטרידני בחלומי ושקעתי בשינה ללא־חלומות עד הבוקר.

ובבוקר המחברת היתה מונחת על ארון הלילה לצדי. “הכית פה שורש,” מלמלתי וקרצתי לעברה בתיעוב.

פני צרבו מן הדמעות של אמש. ניסיתי להיזכר: דרך הרעב מלוד הביתה, החטא, שאיני יכולה לקלפו מעלי כפי שאני מקלפת את בגדי, הד רחוק של שׂחוֹק־נכלים, בני בן השבע צועק מתוך שנתו, זוכר בחיק־השיכחה, ואני, אמו, מתעטפת בצעיף השולמית, עדוּיה עד צוואר, ועיני משקרות. – אֵל החלושים, חננוּ, איש אַל יחלה בינינו – אני משביעה את הרוח, וכשאני אומרת לרוץ אחרי רוחו של בעלי, להצילו ממעַניו, כביכול להסיר הכרת מעליו, לשים נפשי תחתיו – אני באמת מתכוונת לכך.

אז הרי לך, אדוני הפילוסוף, אֶסֶנציה שאינה מַתְנָה את האקסיסטנציה! – – –

וכעת, שזכר־עֶדנוֹ של בעלי במצעַי וטובוֹ בחדרי, ונפשי כלתה אל אדוני מנעורי, אהובי ויקירי, היחידי באיסוריו ובהיתריו ובחייו –

מה אעשה עכשיו? – – –

(מעין הוּמוֹרסקה)

א

אתחיל מן האמצע. אתחיל מטהר־לב, שפגשתיו לפני שנים אחדות בדיזנגוף וביקשתי ממנו שניכנס לשתות משהו. טהר־לב שאהב משחקי־לשוֹן, אמר: להיכנס – ניחא, אך לצאת?… מותר היה לו, כמובן. שכּן, טהר־לב היה במקרה גם חולה־לב.

הדבר אירע בעיצומו של הוויכוח על “הפרשה”, וטהר־לב צידד בבן־גוריון והצדיק את קיטרוגו של אלתרמן. אני זוכרת שאמרתי אז בלבי, שקנאותו לנושא מעיד על ויטאליות. אך במחשבה שניה אמרתי: הצד שהוא מצדד בו הוא ויטאלי.

וכעת אתחיל מהתחלה.

נולדתי למשפחה ספרותית (אבי מחזאי, אמי משוררת) וניתן היה לומר שינקתי ספרות, רכילות ספרותית, קנאות ספרותית, עסקנות ספרותית, עם חלב־אמי, אלמלא העובדה שאמי כלל לא הניקה אותי. צרתה הניקה אותי. פילגשו של אבי שילדה את אחותי־החורגת חדשים אחדים לפני שנכנסתי… שיצאתי… שנכנסתי אני לאוויר־העולם.

בעניינים מסוּימים אמי היא אשה מפולפלת. ברצותה לשמור על חיטוב־שדיה, הציעה לצרתה שתיניק גם את ברי־בטנה וזו, בשל חישובים משלה – נאותה.

שיתוף הפעולה של אבי בהמצאה הזאת של אמי נותן, כמדומני, מושג מסוים על סוג ההוּמוֹר שלו. אוסיף לכך, שנושאי מחזותיו לרוב תנ"כיים עם השלכים חברתיים על ימינו; שהוא אֶלגנטי מאד בהופעתו ובחיתוך־דיבורו; שהוא היה שמאלני־קיצוני עד מלחמת ששת־הימים, אך בעצם ימי המלחמה הופיע שיר (!) משלו בעיתונו השמאלי ובו משפט כזה:

שנת 1967 הארורה

כשהרסו לי את מאוּ

שבניתי ביגיע כפי.

ועוד היה משהו בשיר על אניה טובעת – גוש אפל במצולות.

אחרי המלחמה נהיתה באבי מה־שקוראים הפיכת־לב, והוא נעשה שונא מושבע של כל שמאל.

לא נעלם ממני, שאני נוטה להרחיב את הדיבור על אבי, אם־כי… אם־כי… הן לא אימלט מן ההכרח לספר עליה, על זאת שהכניסה אותי לכאן, שכל מחשבה עליה מכניסה אותי מיד לפאניקה. לצאת… איך לצאת… מהר!…

אמי־הורתי, כמובן.

היא גיאה בגופה, שומרת באדיקות על גזרתה, ואף־על־פי שהחלה לנהוג מאוחר יחסית, כאילו נולדה על־יד ההגה. וגם על האוכף. הגם שלמעשה לא יצא לה כמעט לרכוב על סוס.

בקובץ השירים האחרון שלה, “שירי אנארכיה”, כותבת אמי:

אחותנו

בביתה היוצא אל החורש,

אחותנו מאלפת

את הכלבים שבחצר,

את העז שבדיר,

את בנה שנפשו חשקה באריה.

ומי לי ולה? –

שבני רוצה להיות בנה

אינני יודעת מה ערכו הספרותי־הסגולי של שיר זה, אך את הארמזים הביוגראפיים (עם שינויי־הסוואה קלים, כגון: “בנה” ו“בני” במקום “בתה” ו“בתי”) – לא קשה לנחש.

היחסים המעוּותים במשפחתנו. הקשר המסתורי בין אמי ובין אחותי־החורגת, שבלשון המעטה נקרא לו: חיבה הדדית, הערכה, שפה־משותפת… אך הוא מעל ומעבר לכל אלה.

ו… או שמא, בשל הקשר הזה, יחסי־ידידות, חיבה, הבנה, שצמחו ביני לבין אמה של אחותי־החורגת, ידועתו־בציבור של אבי, שבשיר הנ"ל אמי מכנה אותה “אחותנו” ומייחסת לה (ולי) תכונות צמחוניות, בעוד שלאחותי־החורגת… כך הדימוי של הכלב־המאולף מיוחס, כמדומני, לאבי…

“מאז שהתחלתי לפזר את השׂיער כולם מפחיתים מגילי”, קורצת אמי בחיוך לאחותי־החורגת תוך כדי מריחה קפדנית של השׂפתוֹן הכתום־החדיש, המשליך אור על עורה הגרוע, המכוּרכם. גם הקו השחור, שהיא מותחת בזמן האחרון מתחת לעפעף, תורם לאלגנטיות האופנתית שלה.

(אגב, ספר־שיריה האחרון של אמי: כיוון שאמרתי בלבי, שלי על־כל־פנים לא יהיה כל חלק בשמחת־ הצלחתה – שלחתי לה פרחים).

אנוח לעת־עתה מאמי ואמשיך בטהר־לב, ידיד ותיק של משפחתנו, כוהן־הווידויים האישי שלי, שאף הוא לא היה צדיק מושלם. שכן, מה טעם מצא ללגלג על הלוויה ה“נוגעת ללב”, שנערכה ברוב־עם לאמן־הוותיק שלא זכה בפרס הלאומי?

“כדי לכפר… הציבו את הארון על במה ומנו את כל הנימוקים למה כן היה צריך לזכותו, אך לא הזכירו במה…” או: למה שמח־לאיד לכשלון מחזהו של ידידו־הטוב, אבי? – (וזאת בחבורה של צעירים, מבני־גילי, ששמה את טהר־לב, הנוֹן־קונפורמיסטי, שלעולם אין לצפות־מראש את תגובותיו, לרועם־הרוחני) או… או… אין לדבר סוף!… להתחיל למנות את השפלויות של ידידינו!…

אך יהיה אשר יהיה, תמיד האמנתי, ועדיין אני מאמינה, שזכות זו אמנם נפלה בחלקי: טהר־לב היה ידידי. אף־כי ייתכן שמניעוֹ… לכי ובדקי כליות־ולב!… תמיד, תמיד תמצאי מניעים מרשיעים!…

והעובדה נשארת: לא היה לי כוהן־וידויים מלבדו. מאז ילדותי. הוא היא המבוגר היחידי שאליו יכולתי לפנות בייאושי.

זכרון־ילדות:

הסאלון שלנו טובל בפרחים, צלוחיות עם סוכריות, בוטנים, מגשים עם כריכים, בקבוקי־מיץ, מוסיקת־פּוֹפּ רועמת, מסיבת הבת־מצווה שלי. הבנים נבוכים, הבנות מהססות אם להיענות להזמנה… לאט־לאט משתחררים, מתפרקים, מלווים את המוסיקה בשירה… בחוץ משתוללת סערה. גשם, ברקים־ורעמים. דלית חבֶרתי אוספת כוסות וניירות־עטיפה של סוכריות, יוצאת להוֹל המוּסק בתנור־נפט, נכנסת למטבח. אני מזנקת אחריה… הורי יושבים זה מול זה, ביניהם שיירי ארוחת הערב, אמי מסתירה את אפה בממחטת נייר ששלפה מן הקופסה. משנפתחת הדלת בהיסוס, היא מסתירה את פניה… אבי פונה אל דלית, פניו עגומות, רומז לה שתניח את הכוסות על השיש, מודה, דלית מצטדקת, יוצאת בחיפזון, נתקלת בי, שהייתי עדה לנעשה. עינינו נפגשות. דלית מושכת בכתפיה: “לא ידעתי שיש מישהו במטבח”. ואילו לי צר על אבי, שגרם אכזבה כזאת לאמי בכשלון מחזהו… צר לי על האיש האֶלגאנטי הזה, שיושב מולה ברישול־שלא־כדרכו, והקשת האידיאלית של גבּתוֹ המשוכה למעלה, מחמירה סבר־פנים זה של הידוֹניסט… הילדים נפרדים, מודים, מתכרבלים במעילים, יוצאים. מהפכה בסלון. אני מתחילה לאסוף את הכלים. דלית ועוד חברה, בת המבקר, גדול־משמיצי־אבי, עוזרות. זו האחרונה בוחנת בקפדנות את פני הורי. נראה שמשהו גוּנב לאזניה בבית. כשהן יוצאות בטוחתני שתחלפנה רשמים על משפחתנו… אמי אומרת שנשאיר את הניקוי למחר… אני שוכבת לישון. הרגשת המועקה והאשמה שבלבי, ידעתי, הם גם בגלל היעדרותה הבולטת (מתוך זלזול… סתם מתוך זלזול…) של אחותי־החורגת מהמסיבה…

מאוחר יותר אני שומעת קולות של התעלסות מחדר־השינה של הורי…

צמאון־החושים הבלתי־נדלה של אמי, ודווקא אבי הוא שהסתבך באותה הרפתקת־חיים!… האם לכך התכוונה בשיר (שורות באלכסון), הפותח את ספרה והמתקרא אני? –

אני המערה

אתה ההלך

הוא ההלך.

מתי היא מספיקה לחשוב על שירים כשכל מעייניה באהבה!…

“אביך מגיע אל המצבים האקטיביים של חייו מתוך הפאסיביות”, אומרת אמי. לא לי. לאחותי החורגת, כמובן. ואני שוקלת ומהפכת בדעתי מה מידת הגדוּלה שבאמת מנוסחת־למהדרין זאת.

“אחת מן השתיים”, מטיף לי טהר־לב את הטפתו השבועית, “או הוויתור־המוחלט – או השלטת־הרצון, קרי רודנות…” וכשהוא מקנח את הריר הניתז מפיו בשעת התרגשותו, הוא מוסיף: “גם האמונה והכפירה אותו דבר… אותו דבר בדיוק…”. ובהזדמנות אחרת: “מה את מפחדת כל־כך מן ההשתקעות המוחלטת?… ביצירה, למשל, למה לא? – מה את מפחדת ללכת עד הסוף?… תגידי אותם!… תגידי את הדברים!… תגידי את הקמיע!…”

“אצלנו במשפחה כבר הגידו את כל מה שניתן להגיד…”, אני מחייכת ממורמרת.

"אצלכם במשפחה!… "דופק טהר־לב באגרופו על שולחן בית־הקפה, “אצלכם במשפחה עוד לא הגידו את אפס קצהו, את שומעת? – את אפס קצהו…”

ואני אמרתי בלבי שוב ושוב, שמניעיו של טהר־לב לאמץ אותי אינם לאחר־הכל כשרים כל־כך…

טהר־לב נפטר לפני שנתיים, ובחדשים האחרונים לחייו אמר, שהזמן התחיל להשתלט עליו רק ברגע שהוא ויתר…

טהר־לב מת מהתקפת־לב, לפני שהספיק להגשים את “השלטת הרצון המוחלטת, קרי ההמתה העצמית…” כדבריו.

אך זמן קצר לפני מותו עוד הספקתי לשוב ולהתפעל מהוויטאליות שלו.

“חשבי לקול הנגינה של מושיקו!…” הצביע על הגבר החסון, שהנעים את שעתם של יושבי בית־הקפה בשילוב נגינה של מפוחית־פה ואקורדיון, “כשחושבים לקול הנגינה, המחשבה מקבלת את מימד הזמן… היא נישאת על כנפי־החיות של הזמן… המחשבה בחדרי־חדרים חונטת אותך… מתערב גם הגורם הנארציסטי… גם הפחד להיות טוב… נפרץ הכל… השמירה על רכוש… אין לך… כמובן!… אני יודע… אני יודע… אבל טבעת יש לך?… לפחות טבעת!… לא… לא נישואין…” תפס בידי בחיבה והמשיך: “הזדהות עם הטבע זה מוות… כשאדם מוותר על רכושו הוא מוכן בעצם למות… סוד ההקרבה… להשתריין מפני המוות…”

אלא שמחשבתי התעכבה על “נישואין”…

ב

אחותי החורגת. מעין שוערת עבת־עור, אדומת שׂיער, עדויה מנעולים עד צוואר. (כשפעמון האזעקה הפנימי שלי החריד פעם את תשומת־לבי להיסוסו של טהר־לב אם לאמץ אותי או אותה, תפסתי בידו, באחת ממסיבות־המבוגרים אצלנו, ולחשתי לו: “כשישתלט עלי הגל השחור של הדכאון… תהיה טוב אלי… נכון?…” אחר־כך התחילו המלים לעלות זו־על־גבי־זו, והכף הוכרעה.)

אבל את יואב היא גזלה ממני.

יואב נעים־ההליכות, שבהיווכחו במצוקתי התבטא בזהירות: “לפחות היא לא משעממת…” ושנינו ידענו שבהשוואה למחזרוֹת אחרות שלו, לא בהשוואה אליה – אני “הפחות משעממת מכולן” לפי דבריו, שחזר עליהם בהזדמנויות שונות.

בפעם האחרונה – במשרדו שבבנין צי"ם בחיפה, שנה אחרי שנשא אותה לאשה. (רק פעם אחת יצא לי לראותו מאז. במועדון “צוותא”, בהפסקה. כשהבחין בי, כרך את זרועו סביב כתפיה).

הקיץ הזה. כאילו היה היחידי שלא יצאתי בו לחופשה. כל המחשבות סבבו סביב עצמי. מה אעשה. זה שלא למדתי לשחות וגם לא להשתמש במכונת־תפירה (יכול להיות שהשחייה היתה מענגת אותי, כמה שזה לא נשמע מוזר – במציאות. לא רק היא, אבל יחד עם התפירה והשליטה בצרפתית, ייתכן שהייתי מרגישה יותר עצמאית, יותר בלתי־תלויה, יותר חפשית, יותר בת־העולם…). והעיקר – זה שלא למדתי לנהוג במכונית, דבר שיודעת בימינו כל אשה שלישית, ושהוא מעניק בטחון, מעין הרגשת נצחון. ואולי להיפך? אולי בשבילי זה אומר התגרות בדכאון, שעלולה להביא לאסון? אולי זה עוד יותר ללא־מטרה, ללא־תכלית, ללא כיווּן בטוח. אולי זאת התנפצות ודאית יותר אל הרוח?… (את האידיאל של אמי, לרכוב על סוסים, גם לא שאפתי מעולם להגשים, כי ידעתי מראש שלא אגיע. אידיאל כזה דורש עקביות, רצון נחוּש, רוח איתנה, כל אותם דברים… ומה שנוגע לי, הנטיה לגלוש למין קיצוניות, למין חוסר־קשר, למין אי־שייכות…) מובן שלא עלתה בדעתי חופשה עם סקי, דוגמת זו של יואב ואחותי החורגת בירח־הדבש שלהם. דבר כזה היה עובר את כל המגבלות של אישיותי, גורם לי הרגשת פיצול (עצם הרעיון מפריד אותי מעצמי!), היה בורא אדם אחר במקומי… בקיצור, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

אז נסעתי לחיפה. והחלטתי שלא לבקר את יואב. אבל רגלי נשאוני.

לפעמים נדמה לי, שאין בין מכרי אף אדם שאינו אמן. מלבד יואב. הוא לא היה אמן. וכאן טמון היה הקסם שלו לגבי.

אבל רק נכנסתי למשרדו וכבר רציתי לצאת.

“את מסתכלת על הספּיראלה הקינטית הזאת? עבודה אחרונה שלי. מוצא־חן בעיניך?”

זה מה שהיה חסר. עוד אמן אחד במשפחה.

“מה נשמע אצלך?”

“בסדר, ואצלכם?”

“שביתת ימאים, כרגיל… משונה שאני כעת מצד הקאפּיטאליסטים… כשהייתי אחד מהחברֶה…” אחר־כך תפס את עצמו: “את מתכוונת לאחותך? היא ואמך החורגת… הו, מה אני מקשקש!…”

“בסדר…”, עיוויתי את פי למעין־חיוך, “נקלטת יפה במשפחה…”

“ואת”, תקע בי אצבע משולשת באוויר ואמר בלי שום־קשר: “הפחות משעממת מכולן…”

“ובכל־זאת אתה בחרת בה!…” קראתי בלבי ביאושי.

את התגלית המזעזעת, שטהר־לב היה מאַהבה של אמי, שמעתי באחד מימי ה“שבעה” למותו מפי חברתי הטובה דלית כדבר המובן־מאליו. (“כשאמות”, התבדח אתי פעם, “יספרו איך הייתי מביט בחתיכות”). היא כל־כך השתוממה לבוּרותי, שהטילה, כמדומה, ספק בכנות תגובתי.

לב־אמון־על־עלבונות זה, שכל דפיקה שלו, כהולם פטיש־אוויר בסלע, אמרה: הנה־הנה אני מתפוצץ…

אלא שכעבור חמש דקות נרגע. לגמרי. ורק פיזור־הנפש נשאר.

ופתאום, ללא כל התראה – פאניקה: להתקשר. מיד, עם האמא הזאת. לשמוע מפיה. שתסביר את עצמה. מיד. לטלטל ממנה את האמת. את כל האמת!…

לקחתי טאקסי אל דירתי השׂכורה וטלפנתי הביתה.

“איפה אמא!” שאלתי במפגיע את אבי בלי שום הקדמות שהנימוס מחייב.

“ביפו!… את יודעת שכל בוקר…”

טרקתי את הטלפון. ביפו!… הזונה הזאת!… בעצם ימי השבעה למותו!…

חייגתי את מספרו (הסודי, רק למקרי־חירום) של הצייר שבדירתו שכרה אמי את הסטודיו שלה עם החלון לים (“בבית אני לא מסוגלת להתרכז… כל הטלפונים האלה…”). אך כששמעתי את קולו, שכמו הופרע מהזיית־יצירה, הוֹרדתי בפחד את השפופרת.

בפעם השנייה פניתי בקול “בוטח”, צרחני כמעט. הצייר היה קר, עוֹיין, אמר שאמי עוד לא הגיעה, שהיום בין־כה־וכה לא תבוא כפי־הנראה.

שכבתי על המיטה והתרכזתי בכתם־העובש שבתקרה.

כעבור רבע שעה חייגתי שוב. רציתי לבקש שאמי תתקשר אתי כשרק תגיע.

איש לא ענה. ניסיתי שוב. ושוב. כמעט הפכתי את המכשיר בחיוגי הנמרצים. אין עונה.

יאוש מוחלט.

מחשבה: לרוץ הביתה, לארוב לה בחדר־המדרגות, להפתיעה. צלצול. ידי מזנקת לשפופרת. דלית.

“מה שלומך?…”

“בסדר… בערוב יומו של הפּרפּר נראה לו צבע הים חגיגי יותר…”

דלית האנוכית גיחכה. “אם תרצי, אוכל ללון אצלך הלילה…”

לא זזתי ממיטתי עד הערב. אחר־כך ירדתי זהיר־זהיר במדרגות (הרעדה, הרעדה הזאת…) ופסעתי מתונות אל בית הורי.

השעה היתה מאוחרת, ואמי פתחה לי את הדלת, מופתעת, בפיג’אמה. רמזה לי שניכנס למטבח, שאבא עובד (התפלאתי שמכונת־הכביסה פועלת בשעה כזאת).

אמי מילאה את הקומקום והעמידה על הכיריים.

“הוא היה כוהן־הווידויים שלי!…” צרחתי

“על מה את מדברת?!…” היסתה אותי אמי.

על קוֹנספּיראציה!… על קונספּיראציה!…" כמעט ונחנקתי בכעסי.

“קונספּיראציה נגד מי? על מי את מדברת?…”

“דיברתי אתו על ה־כל!… סיפרתי לו ה־כל!…”

“את מתכוונת ל… טהר־לב?… הוא חיבב אותך מאד…”

“למה לא סיפרת לי?!… למה אף אחד לא סיפּר לי?!…”

“סיפּר לך… מה?…”

“את האמת!… את האמת בפני המת!…”

אחר־כך ראיתי איך הכעס עולה בה. פניה נתאבנו.

בשירה “יחוד בכליון” כותבת אמי:

לבו חולה, זה הסוד שלי

נשימתו קצרה ומבוהלת

כעת אתהלך בעולם

עם לבו החולה –

צוהלת!

אחר־כך באים עוד שני בתים שאינני זוכרת אותם, ואחר־כך באה השורה המסיימת:

הנפש מתנשאה, אך הבשר כָלֶה

“השיר ההוא שלך!…” קראתי מנהמת לבי, “זאת נבלה!… זאת נבלה!…” ואז סטרה לי, ואבי הואיל לצאת ממחבואו.

אחר־כך יצאה אמי והסתגרה בחדר־המיטות, ואבי נכנס למטבח.

“מה העניינים?…” הטעים את שאלתו בתנועת־יד, מעין מזרחית.

“מה העניינים?!… איך אתה יכול לסבול אותה?!… איך יכולת לסבול אותה כל השנים?!…”

אבי עמד שם ועמד, ידיו שלובות בחיקו, סנטרו נשען על חזהו, עד שהחליט לנקוט כלפי טון חינוכי. אבל כבר עם המשפט הראשון התיאש מכך ואמר:

“אני מבין שקשה לך… עברה עליך שנה קשה…”

(רק שנה? – נוכחתי מיד שכל מה שהוא מסוגל להעלות בדעתו, הוא בגידתה של אחותי החורגת בי עם יואב).

“יש דברים שאנחנו לא מספרים…” המשיך אבי, “לכל אחד מאתנו יש… אנחנו מתחככים עם כל־מיני אנשים… יש כל מיני תגובות… לא מוסרים דין־וחשבון… גם הנה באים אנשים… כל מיני… כל הזמן… עניינים חברתיים… לא מוסרים דין־וחשבון… מדווחים על בעיות… על עובדות לא… ניחא… אין שום פריווילגיות מיוּחדות… אין זכות לשום תביעות מיוחדות… כל אחד חפשי לעשות כאוות־נפשו… אני לא אשאל אותך… אני אקבל את תנאיך… אפשר לעמוד בזה… לא לשאול… עם מי נפגשים… מי ביקר אצל מי… ניחא… מוכרחים לעמוד בזה… את שומעת? – מוכרחים לעמוד בזה!…”

פתאום הזדקף על כסאו ופרשׂ על פניו חיוך רחב:

“ומה נשמע אצלך, בת? איך העבודה?”

“ממש משמים!…” דקלמתי. “מקבלים כסף מלא”.

“יפה, טוב… והבוֹס?”

“אינו דוחק, שעות העבודה אינן קבועות, השכר לפי שעות, תלוי בהרגלים, הוא בא מוקדם. כן, היה בינינו פלירט…”

אבי כיחכח בגרונו.

“ואיך הדירה?”

“אם יש קלקול בביוב, לא מנקים את השירותים. בכבודנו אין משטים.”

“אבל מגיע!” גילה פתאום אבי התעניינות־יתר, “מה שמגיע…”

“לאלה מגיע ולא זכו ולאלה אין מגיע וזכו…”, קרצתי לאבי קריצת־סתרים.

כשקמתי ללכת, הוספתי: “לאחרונה שכחתי לבקש שכר. יש לך בשבילי איזה חמישים פונט?”

שיר של אמי:

לילה אפל חרוש־מזימות

ליל אויב מחולל־קברים

ליל כלבים נוברים בעצמות.

ליל הקולות…

מעניין שזוֹ, עם המליצות שלה, כמו מדברת לפעמים מתוך גרוני… למשל, בליל פתיחת התערוכה (פיסול קינטי) של יואב, בגלריה שדלית ניהלה.

“שמעת שהיא כותבת אוטוביוגראפיה?” דרכה דלית על רגלי בכוונה בשעת הריקוד.

“מי?”

“אחותך החורגת, כמובן… תהיי מנוצחת… מונצחת… לכל החיים…”

בלעתי ציפור, לא לבלוע ולא להקיא (מה שנוגע לדלית, שמטפטפת לי אינפורמציה בשקיקות כזאת בשם הידידות, היא מחזירה לי כגמולי כנגד־מה שאני מחזירה לה כגמולה כנגד־מה שהיא…)

נותרתי עם המַקוֹר בחוץ, באמצע להגי… עם יואב שאתו רקדתי.

“מה קרה לך?” הפסיק את ריקודו, “יצאת לגמרי מהקצב…”

“נכנסתי לקצב אחר…” עיקמתי את זווית שפתי לחיוך.

“צריך לנסות להמשיך” – אמרתי בקול־רם, כשצעדתי לבדי ברחוב, בדרכי לדירתי. – עם דעה מוגמרת, למשל, על כל מיני נושאים־לשיחה: גשרים פתוחים, האמן־התורן, שערוריית־המין בבית־הלורדים, תאלידומיד, הטיקים של ראש־הממשלה, נותן־הטון בשירה, סרטו האחרון של פליני, המָתה־מרחמים, מי־כתב־על־מי־מה־למה. רזבוֹט עם דעה אישית מוגמרת, שכוחה־יפה־לרגע־זה, אפילו אם זה נשמע קאפּריזי; דווקא אם זה נשמע קאפּריזי, ובלבד שיהיו נושאים לשיחה, (דעה לא־מוגמרת היא יותר מחייבת, ואני מתחילה להבין את טהר־לב, אחרי שכל־כך הרבה שנים הוא זה שהבין אותי). אתגרים לוויטאליות – – – ויטאליות – – –

כאילו הייתי חוזרת אל ביתי ממרחקים. קטן משדימיתי או משלא דימיתי. חשוף, אור חזק מדי, חללים ריקים, שאחת מן השתיים: או למלאם בצללים, בצבעים, לכסות, להאפיל, לסגור במסכּים, למלא בשדות, בשקיעות ארוכות, בגשם, בעצב, במלמולים זרים, בסימטאות, בבדידות, בהינתקות, או: לצאת. מיד. לפני שאני נכנסת. אבל איך… הקושי הזה… הקושי הזה…

ולאחותי החורגת יהיה סוף מצוּין לאוטוביוגראפיה שלה.

לענת

א

ידעתי רק שהמצב האידיאלי קשור בצבע כחול. מצב של פתרון כחול מלבד זאת לא זכרתי אם בוקר או לילה וגם לא את מקום הימצאי. שכן התמכרתי לנועם ליטופיו של מאַהבי בחלומי, לבשורה המופלאה שליחש־זימר באזני ועיניו הספיריות־הכושפות, בפניו הגסים־המכורכמים, מקרינות רוך וכוח."

"דֹוֹמי, מה מים? – "

ואני משיבה לו בזמרה: “עוֹנִי מָדוֹן”

התכרבלתי בזרועותיו ההרקוּליוֹת וידעתי שבחלומי ניתנה לי ההבטחה: הוא יאהב אותך בלי מצרים. ואילו אני, מוכנה הייתי, כמובן, לעבור בשבילו באש ובמים.

אבל אז הגיעו לאזני קולות מן החדר הסמוך.

“מה תדבר?” בוקע קולו של איינהורן הזקן בהברה אשכנזית, “מה תדבר? אנכי לא אבין דבר וחצי דבר”.

“טוב טוב”, משסעו קולו הנערי־מצטווח של הנכד בן־השש־עשרה, ו“איי־איי־איי” הוא מחקה את אנחת־קוהלת של הזקן, ומוסיף “נוֹ־נוֹ”, בספק־היתול של זקן־ורגיל: “ומי הציל אותך מהקוֹילן של הערבים, מי? הלבלר והגבאי וכל הצדיקים שלומדים משניות? אלמלא סימון…”

ואילו אני, שהסיפור על סימון שהציל את איינהורן מכדורי הערבים, אותם שחדרו לפרדסו לרצחו – מוכר לי, שוכבת לי במטתו של סימון מאהבי, בחדרו השכור, שבביתם של איינהורן ונכדו, ושירנו, שכמו נישא על כנפי השכינה, מזדמר בראשי: “דוֹמי, מה מים? – עוֹני, מדוֹן”.

פקחתי עין אחת לתוך החושך וראיתי אלומת־אור מן הפתח ושרוול־חלוקו של סימון תקוע בו. שרוול־חלוקו הארגמני של סימון, שכבר שנה כמעט, מאז עזבני – הוא תלוי על דלת חדרנו.

פניו הרחבים מרובעי־המיתאר של סימון, וכתפיו המוצקות־השׂעירות היו מתעוותים בצהלת־צחוק מתאפקת למשמע שיחותיהם הקולניות של הזקן החרש הזה ונכדו, כשהיינו מצטנפים בשמיכת־הצמר הרכה עד לאזנינו.

“בחור מסכן”, היה לוחש באזני, אז, בהיותו עוד אתי, “לגור בבית השומם הזה עם זקן טרדן שכמוהו… ברר…” ומחבקני ביתר־שאת.

גיבור גדול, סימון, והרי ידוע לכל שהוא אוהב את הזקן הזה כנפשו.

לישון… לישון… אבל לפני־כן להתנער מן השמיכה ולרוץ לסגור את הדלת כמו־שצריך.

“למה תדבר דברי הבאי, הלא בחור גדול אתה, ועליך לכלכל את דבריך בהשׂכּל ובתבונה”, אומר עכשיו הזקן.

“אוהו! די, עזוב אותי!”

“אוי, חמדת נעורים, חמדת נעורים… השנים חולפות־עוברות להן מהר מאד, ועליך לנצל כל רגע. לקנות חכמה ודעת וגם מעט יראת־השם לא יזיק. מה תחשוב? פעם הייתי גם אנכי בחור. ועכשיו? גם ללכת לא אוכל. הרגליים שלי כואבות עלי…”

“אני אתן לך את האופניים שלי”.

“מה? – אתה צריך לדעת שאנוכי לא אשמע היטב. התדע כמה שנות חיי? הנה, קרוב לתשעים שנה, אַי יי יי…”

“קח את האופניים שלי”, ניסרה באוויר קריאתו של הנכד.

“אוֹפּנהיים? – אתה תזכור את אופּנהיים? – לא, לא, אתה לא תזכור את אופּנהיים. אופּנהיים. הרב אופּנהיים. יהודי דגול מאד.”

הה, אילו סימון פה עמי! אילו סימון היה שומע! איזה נהר גועש של צחוק היה פורץ מגרונו! והנכד היה קורא לעומתו בצחוק מבויש “פְּפ… שתוק שם”, וסימון היה קופץ מהמיטה בגרביים השחורים, ישר על השטיח הקצר־המלבּני, ומשם במרוצה אל הפתח, לסלק במשיכה את שרווּל חלוקו ולטרוק את הדלת. ובדרך חזרה אל המיטה היה מעווה את כתפיו בתנועה גרוטסקית של ילד מגודל, כשהוא מפזם בעליצות את המארסלייזה.

קולות. קשים, עקשניים, קצב כבד, נעליים מסומרות, זוג אחד, ועוד אחד. האם באמת אני שומעת את אשר נדמה לי שאני שומעת – דפיקות בדלת? – בום! בום! תח־תח־תח! עזות, נוקבות, תובעניות, ומשיכת־ידית תקיפה.

“מה קרה?” רועד קולו המבוהל של הזקן.

“המשטרה…” מסבר הנכד אָזנם של שכנים ותיקים, איכרים שחזרו הביתה מן הפרדס ומן הכרם לארוחת־הצהריים: “מחפשים את סימון”.

קפצתי ממטתי בדיוק כמו אז, לפני שנה. אבל אז שכב סימון לצדי והוא קפץ ראשון, כנשוך־נחש בפלטו ASTO DIAVOLO סובב ידית חרקנית של חלון, ו־הופ, לתוך הלילה. ומאז נעלמו עקבותיו.

ב

רק ימים אחדים לפני בריחתו, חזרנו שנינו למושבה מן העיר. בעיר, לנתי אני בבית הורי בחדרה של בתי הקטנה, ואילו סימון, שבזמן הראשון להיכרותנו ניסו הורי לסלקו מדרכי בכל האמצעים האפשריים ולבסוף נואשו וּויתרו – החרימם בגאוותו והדיר את רגליו מביתם. בקנאתי לסימון הייתי מוכנה לוותר על סידור זה, של לינה עם בתי, בלעדיו, אך דווקא הוא עמד בתוקף על כך שאלוּן שם, ויצא שכל ביקור משותף שלנו בעיר נהפך בשבילי לסיוט, כשאני נאכלת בספקותי ובחשדותי.

בדרך חזרה, באוטובוס, אמרתי לסימון בהתרגשות:

“מה שאני משתוקקת אליו בתוך־תוכי, מה שמשתוקק אליו טבעי, מה שאני משתוקקת אליו בכל־כולי ולא אוכּל ולא יאוכּל…”

סימון המשיך להשקיף החוצה מבעד לחלון האוטובוס. עם כך לפת בזרועו את גבי ומשכני אליו.

“לא עכשיו, סימון”, לחשתי כשאני מתאמצת להיחלץ מאחיזתו. “אני מוכרחה לספר לך על התחושה הזאת. משהו כזה תופח… חלקלק כזה, שצף בין הגרון והראש, שתוקף אותך בנוף מוכר, שיגרתי, כמו פה, מעבר לחלון, הטעם הזה פתאום, הריח… מין בושם־תחושה, אתה מבין, שרוצים לתפוש אותו בזנב שלא יישמט…”

אבל ידו של סימון ליטפה את ירכי. וכשהעפתי בו מבט, ראיתי עיניים כחולות מעורפלות, מסוממות, בתוך מסגרת של פנים גדולים, עבים, שׂיער שחור מבריק, לחיים קודחות, חיוך מגונה חושׂף שיניים צהובות, חזקות.

“סי־מה!…” התיז את שמי בהדגשה, עם חנחוּן של לגלוג, “אינ־טלי־גנטית!… חבל שהינקת את התינוקת הזאת שלך ולא שמרת על חיטוב השדיים”.

“אתה מפחיד אותי כשאתה מדבר ככה”, מתרפק עליו קולי הדאוּג, וסימון מיישר את מצחו וזוקף את אזניו ולובש על פניו מסכה סינית.

“אל תביט בי ככה, סימון, אני מתחילה לחשוב שאף פעם לא הבנת אותי”, ציפיתי להכחשה מפייסת.

“אני, אותך? – את צוחקת או מה?” שמט את ידו מירכי והקשיח את שפתו בסלידה.

“זאת לא אמת”!"

“זאת כל האמת!” דוֹלצֶ’סה".

רציתי לטלטלו, להטיח בפניו… להכותו, למרוט את אבריו, להתייפח לפחות. חיבקתי את זרועותי וארבתי במתיחות לתחנה הקרובה. כשכבר עמדתי לקפוץ למטה, נופפתי בארנקי וקראתי: “אני הולכת לשם, לסַפֵּר”.

אלא שהוא הספיק לקפוץ אחרי, גרר אותי לצד הדרך והנחית באגרופו מכה כזאת ברקתי, שהשמיעה ניטלה ממני לימים אחדים.

חזרתי עמו, מצייתת, למושבה.

ג

כעת, אחרי שנה, כשהשוטרים באו שוב, בפעם השנייה, גבו מפי עדות ושוכנעו כי אמנם לא היה לי קשר עם סימון במשך כל הזמן הזה, – הסתלקו, והאיכרים התפזרו איש לעבודתו.

חזרתי למיטתי, לשוב ולהתרפק על הבשורה המופלאה שליחשנו־זימרנו, מאהבי ואני, זה באזני זה בחלומי:

אך קולו הזקן, רווּי־הליחה, של איינהורן, פרץ אל גן־עדני: “אם היית לומד מדרש, היית יודע שכאשר אדם מזדקן עליו לבקש מאת אלהים על עיניו שיראו ועל אזניו שישמעו ועל פיו שיאכל.”

“טוב־טוב, אני יודע”, נוֹער קולו של הנכד.

“אנוכי לא אדע מה אעשה”, ממשיך הזקן כלא־שומע, “בכל העת האחרונה לא אזכור מאומה. כמו שאומר הפתגם: 'אין רינה בזקנה”.

ובחלומי היינו, מאהבי ואני, על שפת־הים, בערב. הים היה קטיפתי, מנומר גוֹני־כחול, ופניו התנועעו כחיה אצילית. אמרתי בלבי: איזה ים עמוק, אוצר־חיים! וידעתי שהמצב האידיאלי קשור בצבע כחול. מצב אקסיומטי כחול.

אבל אז החלו סוסים שחורים דוהרים אל תוך הים בזוגות ובשלשות ונעלמים בתוכו, עדרים של סוסים. עצרנו נשימתנו למראה. המראה הנפלא ביותר שראיתי בחיי. אחר־כך החל הים הסוער בגלים גבוהים כמו ירכי־אשה, והאור נעשה כהה, וקרניים ורודות ארגמניות השתקפו בים.

מאהבי אמר לי בחלומי: “איך זה שהתינוקת שלך אינה עיוורת, אם היא נולדה בערב?” ואני, כמו לא חשתי בסכנה שבדבריו, אמרתי:

“כיכר הלחם שהיא מביאה מן המכולת מכסה את גופה ואת חצי פניה. רק שיפולי שמלתה הסגולים נראים, ושערה הדהוי ולובן מצחה. ילדה – ואתה חושב שהיא האויב”.

ופתאום הבחנתי בעננה לבנה־מלבנית בשמים, וריח חריף פשט באויר. אחזתי בידו של סימון ומשכתיו אחרי לתור אחר מקלט, שכן לבי אמר שסכנה.

קולו החלוש, אך הרם, של איינהורן, הוציא אותי משׂרעפי: “אנוכי אגיד לגב' סימה, שאם היא יודעת איפה סימון מסתתר, חובה עליה להגיש לו כל עזרה נחוצה, שכן לבי אומר לי שהוא בסכנה”.

זקן תאב־חיים זה, – חשבתי – אפילו שבנוֹ, עצמו־ובשרו, נהרג באותה התקפה של הערבים על פרדסו, שכן לא עלה בידי סימון להושיעו – הוא, שׂשׂים־בני־מעיו שאת עורו הציל. עד כדי כך, שצילום ענק של סימון בפרדס, במדי נוטר ורובה על שכם, מתנוסס על הקיר המרכזי בחדר־האורחים שלהם.

נזכרתי בצרור הצילומים של סימון, שגיליתי באותו תיק מבד, בכיס הפנימי של מקטורנו:

סימון הילד בתוך טור של ילדים על מדרגות של איזה מיבנה פשוט שצלב בקדקדו, ובידי כל אחד מן הילדים צלחת; סימון הנער במרכזו של רחוב חצוב בסלע, וסביבו חומה; נשים זקנות בשחור, פניהן קלף, מצטופפות בחזית אכסניה כפרית, מעוטרת פרחי ג’ראניום, סליהן הקלועים בידיהן, וסימון הילד, ספל גדול צמוד לפיו – ביניהן; סימון במדי־מַלח באיזה באר, בקבוק בידו האחת, והשניה חובקת בחורה שפניה יפות ורגליה עבות; קהל של גברים מצטופף בחלון־רכבת, וסימון ביניהם, מנופף בכובעו, סימון ויתר הגברים נראים כפליטים – – –

מי הוא, בכלל, סימון זה, שמסרב בעקשנות לדבר על עברו, ששר את המרסלייזה בצרפתית בעגה אפריקאית ושירי בוזוקי ומקלל ASTO DIAVOLO ושותה אוּזוֹ ומשחק שש־בש וטבלי והוא אשף מעדני הסדורדליה והחָלוּמי?

מי הוא סימון זה, שגרם לי לעזוב את בית הורי ולנטוש את ילדתי ולהתרחק מידידי ולהפסיק את לימודי ולהסתבך עם המשטרה ולשכב ימים שלמים במיטה, מתמכרת להזיות? –

ובלילות אני יוצאת לשוטט בפרדסים, ולא אחת גררו אותי משם האיכרים, מעולפת־למחצה, ואני לא יודעת מאין באתי ולאן אלך, וכשאני מסתכלת אחר־כך בראי, משתקפת אלי הזקנה־הבּלה של ימי הבאים.

כשפגשתי אותו לראשונה, הוא היה משיח. התגורר בבית־האריזה של איינהורן, גדול כזה וחם. עם המון כוח והבטחה. כן הבטחה. אין שואלים איזו. זקן עבוֹת שחור עיטר את פניו המחוררים, ועיניו הכחולות נעוצות בבן־שיחו – מהפנטות.

אחר־כך היה מסיע אותי בג’יפ שלו לכל מיני מקומות בארץ: טבריה, צפת, באר־שבע, אילת. בכל מקום הכיר את בעלי הבארים, בכל מקום היו מקבלים אותו בכבוד. אבל רק לגם מן הטיפה המרה – מיד הפגין אלימות. הוא – ואני בעקבותיו. תחילה בהתבטאויות, ולבסוף באגרופים. אלא שבשלב אחרון זה היה מצווה עלי לשבת בצד ולידום.

כשלא היה מסומם, הקרין רוך. משיח עם רוך. וגם אני כך. בתחילת היכרותנו, כל רואי השתאו עלי: כל־כך הרבה רוך יש בפניה! אבל רק נודעה ברבים התקשרותי עם סימון, והדבר עורר סנסאציה, היו מפנים אחרי את הראש ואומרים: יש בפניה משהו נואש.

ד

אני רוצה לספר על אהבתו של סימון לאיינהורן הזקן. על האהבה היחידה שהיה נאמן לה, שניתן אפילו לומר שהיה קנאי לה. שכן, התאהבויות בנות־חלוף, רבות ככל שתהיינה, לנשים, לגברים, לרעיונות – לא נחשבו בעיניו, אלא לזמנן ולמקומן. אבל איינהורן הזקן נחשב בעיניו, איך לומר זאת, ערך. והוא התייחס אליו כאילו היה אחד מ’זקני העם‘, למשל, מישהו מ’מועצת־חכמי־העם’. בכבוד, בהערצה, בג’נטלמניות, באהבה. אף כי יחס זה לא מנע ממנו מלהתל בזקן לפעמים, היתול שברוח־טובה, או אפילו מלגלג עליו שלא בפניו.

מה שנוגע לי, הרי מצד אחד קינאתי באיינהורן בשל אהבת סימון אליו, אך מצד שני שאבתי תקווה מיחסו זה של סימון. אם הוא מסוגל לביטוי מעודן כזה כלפי הזקן, אמרתי, משמע קיים בו איזה עידוּן מטבע שאולי אף אני עשוייה להיוושע ממנו… ואמנם, מפעם לפעם, כשהייתי משמיעה באזניו אותן מוזרויות שלי, אותם ניסוחים־מעורפלים של רגשות ותחושות, היו השתיקות שלו, הנגיעות, החיוך המסתורי שניצת באישונים הכחולים, משלים אותי שהוא מבין אותי. הו, כל־כך הרבה נחמה שאבתי מכך!

שכן, אילמלא הנחמה הזאת, איך יכולתי לשאת את יסורי?

בביקורינו השבועיים בעיר, כשהייתי נשארת בלעדיו בבית־הורי, הייתי מוגיעה את מוחי בניחושים על מקום הימצאו ועל מעשיו. כל זמן שהילדה היתה ערה, הייתי טרודה בה. אבל כשהיתה נרדמת, פרצו בבת־אחת דמיונותי הפראיים את סוּגרם ותקפו מכל הכיווּנים. בכך שהוא מתרועע עם בחורות אחרות לא היה לי ספק, שכן תמיד נמצא מי שדאג להשׂכילני, ואף הוא עצמו לא הכחיש. אבל עם מי? איפה? בטירופי הייתי רצה לחפש אותו ברחובות. דיזנגוף, שפת־הים, מסעדות־דייגים, מועדוני־לילה, יפו. או שהייתי שוכרת טאקסי ומפצירה בנהג שיסע לאט ככל האפשר, ורכונה על החלון הייתי בולשת בעיני אחרי כל זוג מצונף בחיבוק, שמא הוא.

כשהתייאשתי מכל אלה, התחלתי לרוץ לבתי־הקולנוע. בדרכנו העירה הייתי מנסה להציל מפיו בערמה שמות של סרטים שכדאי לראותם, ועל־פי תגובותיו ניסיתי לנחש לאיזה סרט הוא עשוי ללכת. והסדרן, רק העיף בי עין, רק שמע את מלמולי שענין־של־פיקוח־נפש הוא זה, נכנס עמי וכיוון את פנסו על היושבים, לעזור לי לאַתר את מבוקשי. עד שגיליתי אותו פעם באיזה אולם בחברת בחורה. עמדתי על־ידם משולהבת, עם טירוף מתחנן בעיניים, אך הוא, ידו החובקת את הבחורה לא זזה ממקומה, החזיר לי מבט קר ואדיש, ואחר המשיך לצפות במסך כאילו לא הייתי קיימת. כל המבטים הופנו אלי. עמדתי שם דקות ארוכות חפויית־ראש. אחר־כך השׂתרכתי ללא־אומר בעקבות הסדרן.

אלא שלמחרת הגיע כרגיל לפגישה הקבועה אתי בתחנת האוטובוסים ושנינו חזרנו למושבה כאילו לא אירע דבר.

פעם בייאושי צעקתי אל תוך אָזנו של איינהורן: “הוא מרביץ לי, הוא מתעלל בי, הוא עושה לי גיהינום!”

והנכד חזר על קריאתי אל תוך אזנו השנייה: “הוא עושה לה גיהינום!”

אבל הזקן הערמומי הזה העמיד פני תם, וכשהוא פושט את זרועותיו, השתמט במבוכה: “אנוכי לא אבין!…”

“לא חשוב”, נופפתי בידי, “אני אחת שמוּעדת לצרות”.

“צרות!” נאנח הזקן ונד בראשו, “צרות, כן.”

השמועה אמרה שסימון נעשה שומר בפרדס של האיינהורנים, אחרי שכלתו של הזקן, אשת בנו הנרצח ואם נכדו, ברחה עם השומר הערבי. אם כך ואם כך, כשהגעתי אני למושבה, כבר שרתה האידיליה בין סימון לבין הזקן ונראה היה שסימון ממלא את כל מעייניו.

מן היום הראשון לבואי התקומם בי משהו ודאב למראה הסבא הזה, שהתנהגותו ההפכפכת של סימון התסיסה אותו וגרמה לו גירויים שאינם עוד לפי כוחו. עד כדי כך עוררו סימון לחיים – בהתנהגותו שהיתה גסה לעתים ואבירית לעתים, בדיבורו הלגלגני, בקינטוריו, בדרך שבה נהג לשטות בזקן – שהלה החל ללטוש עין מקנאה אל בגדיו, אל אותם ז’אקטים מפוספסים־צרים, אל כובעי־הקאסקט שלו, אל נעלי־הלאכה, אל חגורות העור הרחבות. וסימון המשועשע, היה מעתיר על הזקן כותנות צבעוניות אופנתיות, עניבות, כפתורי־חפתים ומציתים וקופסאות־הרחה ומה־לא.

ומעדנים הכין לו כאשר אהב: גבינת־כבשים מטוגנת בביצה, מיני צלי על שיפודים עם חסה ומאיונז, משקה משרף של עצים, עשבים מבושלים ומתובלים מאלה שליקט בשדות. אבל הזקן לא ידע שבעה, וסימון השתדל למלא את כל שגיונותיו.

ואילו אני, שהייתי צעירה, רעננה כמו תפוח, עורי חלק, שערי שופע ועיני מבריקות – לא זכיתי ממנו אלא למרורים. אין פלא שלאט־לאט התחלתי להיראות מעונה.

אני – מילא. אבל בתי! התינוקת המלאכית הזאת, שפשוט אי אפשר להישאר אדישים כלפיה. שזרים קשי־יום עם פרצופים ממורמרים נעצרים למראיה, וחיוך של רוך ושל נהייה־שבהערצה פושט על פניהם כמו למראה קדושה.

אבל סימון נשאר אדיש כלפיה. אדיש? – עוין! עוין את המלאך שלי. כאילו היתה התינוקת שלי מייצגת דת יריבה המוקצה־מחמת־מיאוס.

ערב אחד, כשאחד האיכרים גרר אותי מן הפרדס מעולפת־למחצה, מיששתי את גופי להיווכח אם אמנם אני אני. “כעת את צבה שהשילה את שריונה”, מלמלתי, “והתינוקת־הצבה שלך ינקה מאמא־צבה עד שאזל חלבה”.

“מה?” שאל האיכר.

“שום דבר, רציתי להתוודות על חיי. אבל אתה תפסת אותי בכף”.

“אילו הייתי צריך לחיות עוד פעם את החיים בגלגול שלך, הייתי מוותר על החיים”, אמר פעם סימון, שהאמין בגלגול־נשמות.

דברים מפורשים כאלה, ואני ממאנת להבין. ואני ממשיכה להתרפק בחלומי על גן־עדננו האבוד, טיפשה שכמותי.

אני זוכרת סככת־פח בלב החולות שעל שפת הים, מסך סגול ובמרכזו תמונתה של ריטה המנוחה, מעוטרת חבצלות ושושנים לבנות ואדומות. כפות ידיה היו שלובות על עורפה, ועיניה, שמבטן קרוע לרווחה, צופות אל־על בפליאה, כמפענחות איזו תעלומה. סילון של אור חיוור, כמעט לבן, האיר את הפסנתר שבפינה – שצרור של דליות, נתון בכלי־אבן מעתיקות המקום, עמד עליו – ואת קירות הפח שהבהיקו באפלולית הערב. שני טורי ספסלים יצרו משולש פתוח כלפי הבמה.

הדבר היה באביב 1944, בהיותי בת שש־עשרה. הגעתי לקיבוץ רתמים כדי להשתתף באזכרת ריטה, דיירת־המשנה שלנו לשעבר, ביום השנה הראשון למותה. בעלה, נדב הורביץ, מלחין לעת־מצוא, היה חבר הקיבוץ ואף היא עצמה שהתה בו תקופת־מה, אך התאבדה בביתנו.

נדב, שלאחר מכן היה למאהבי, נראה לי אז כל־כך גבוה וכל־כך דק, שנדמה היה כי כל רוח תשבור את גווֹ האגמוני. הוא ישב לפני הפסנתר, ונדמה לי – אף כי ייתכן שזכרוני מוסיף נופך רומנטי למראה – כי בשעה שניגן, היו עיניו נעוצות בתמונת המנוחה.

שעות אחדות קודם לכן הייתי פוסעת לבדי בדרך לקיבוץ. האבנים הרומאיות נצצו בשמש כדמעות של ענק מיתולוגי. משני צידי הדרך היו רבבות פרחי פרג, רבבות טיפות־דם, מבהיקות מתוך האפר החרוך כמו אחר שריפה קדמונית. שדות־הקמה להטו משמש. הכל להט משמש ומעתיקוּת של קיסרוּת מזרחית חרבה. כשלפתע נגלה לעיני ראי הים הנוצץ, מעבר לכפר, למסגד, לשרידי החומות הבצורות, לצוק המתנשא בפתח הנמל העתיק כמשתיק את שירת הסירנות הנעלמות אי־שם – נעצרתי. הים היה קר, מצוחצח, מכבה את דליקת הפרגים. נרתעתי. רציתי לשוב על עקבי, לעבור שוב דרך החולות העייפים, עם עצי התאנה המפורצים שבין בקתות־הפח־והאבן, עם כדורי האבטיחים החוורים, המנמנמים בחום, עם השיחים הגוהרים על התלמים, ולחזור אל הכביש הראשי, ושם לחכות לאוטובוס שיסיעני הביתה.

אבל רגלי נשאו אותי בדרך הרומאית, לעבר הקיבוץ.

קול הפסנתר כבד ומתון. הצלילים קמים מאיזו שנת־תמהונים קדומה, וכוח סמוי שולט בהם. נדב, בגפיו הארוכים והדקים, בבלוריתו הסתורה, תוקף אותם ונתקף, כובש ונכבש. הנה צליל ענוג, קליל וצלול כמו מסתבך בקורי עצמו, פורץ מבעד לחומת הצלילים הכבדים וממריא, חפשי מאזיקים, למעלה. דממה באולם. נעמי הגננת הופכת את דפי התווים. מישהו היושב לידי מדליק סיגריה, וכאילו נכנס לרשותי הפרטית. כי אני – אני בתוך הפסנתר. אני הפסנתר. הדוּ־שׂיח רב־המתחים, הסעור, המתנהל בין נדב ובינו – אתי הוא מתנהל. ונושא שיחתנו – ריטה, ריטה –

פתאום נשמעו קולות מבחוץ, מצד הים. קריאות צרודות של בחורים. שברי שירה. טפיחות רגליים על החול. תנועת כלים. גרירת שיראין. רחש עבר בסככה, ובלחישות הנרגשות שמעתי, "הדייגים…איך זה.. כבר?…. חשבו להישאר שם חודש… איזו הפתעה… יהיה שמח… הבחורות… "

נדב המשיך להיאבק עם הצלילים. הנקישות החזקות, השוטפות על פני הקלידים, ניסו לעצור את המתחולל מסביב. אך ההמולה ההססנית גברה מעט־מעט. היושבים על הספסלים האחרונים עזבו אחד־אחד. מבחוץ הגיעו עתה קריאות של שמחה מהולה ברוח, בגלים, שמחת פגישה עם אלה שמרחוק באו, מן הים, מסערות, מהרפתקאות רחוקות –

ניסיתי לאטום עצמי מפני החוץ. להתייחד עם הנגינה הנסוגה, הנסחפת.

נדב הפסיק. בפניו שפנו אל הקהל המועט, הנבוך, המהסס אם להישאר או לצאת, היתה איזו אימה מופשטת. מישהו אמר, מתנצל: “הדייגים… לא ידענו…”

נשארו רק כמניין אנשים. ונדב, ונעמי הגננת, ורעיה דבורקין – אמה של ריטה – ואני. חיוך שואל נח על פניה העיפות של האם. הייתי דבוקה למקומי, חוששת להניע איבר.

שעה קלה לאחר־מכן שכבתי ערה במיטת־השדה, שהציעה לי נעמי באוהלו של נדב.

אמרתי בלבי: גאווה הרי יש בך. היא טבועה בדמך. מוֹרשה היא לך מאבותיך, שנצרו את התרפים של בני־שבטם ההררי הנועז.

ובכל זאת, באיזה אורח מוזר את נמשכת אל שונאיך, כדי לבדוק עד היכן שׂנאתם מגעת. אבל את נדב הורביץ – גדול אויביך – הן עוד לא ניסית אפילו! כבר את מוותרת? כבר את אומרת למחוק אותו מחייך? היה – ואיננו עוד? אבל הן לא היה עוד כלום!… אז מה מקום כאן לגאווה פצועה, הנשרפת בעלבונה? –

כששמעתי סוף־סוף את צעדיו האיטיים, החישניים, של נדב בשביל המוליך אל האוהל, כבר היה שחר, כבר הייתי לבושה, מוכנה לצאת עם העגלה אל הכביש. אבל ברגע שנכנס, אמרתי לו:

“תראה, אותו דבר שמתקרא כבוד־עצמי לא מעניין אותי. לא מספיק. בני־אדם מעניינים אותי יותר”.

ואחר־כך, כשישב על המיטה, בצנינות זו של טרם־בוקר, כשהחול בחוץ, מעבר ליריעת־האוהל, טלול, רבוץ, רגוע מרוחות הלילה, סיפרתי לו על יומה האחרון של ריטה, לפני שנה.

“למרות שהיה קריר בחוץ, נעלה סנדלים. החליפה מים בצנצנת הפרחים ויצאה החוצה. קודם לכן נכנסה לאמבטיה והתקלחה במים קרים. היא לא אהבה מים קרים, אבל לא חיממנו באותו יום. הסתרקה, פיזרה טאלק על הפנים. השעה היתה שלוש אחר־הצהריים. היה מעונן. בימים האחרונים דיברה על המלקוש. ציפתה למלקוש. אולי חשבה בלבה: הלילה, כשיירד המלקוש, אני כבר לא אהיה. הלכה לכיווּן הים. פסעה לאורך הטיילת, כנראה. הים היה מפחיד אותה. כל דבר היה מפחיד אותה. אני מתכוונת, כל דבר שהבטיח מוות. כן. גם מפחיד וגם מפתה. אחר־כך עלתה למסעדה, אותה מסעדה שסעדה בה גם אז, אחרי שיצאה מבית־החולים. הזמינה דגים אפויים ובקבוק פּוֹרט. המלצר אמר שאכלה בתיאבון. היא העניקה לו דמי־שתייה. אבל לא כפי שכתוב בספרים. לא יותר מדי. אני יודעת. אני אוהבת לקרוא על מתאבדים. כשחזרה הביתה, היה הרחוב שקט, ריק מאנשים. כל התריסים בבית היו מוגפים, והפרוזדור היה שרוי באפלולית. נכנסה לחדרה. בצנצנת היו פרחי ציפורן לבנים. אחר־כך שכבה על המיטה המוצעת בתחתונית חדשה מתחרה ובלעה את תמיסת הוורוֹנל, עצמה את עיניה ושקעה בשינה. עמוקה… יום קודם לכן אמרה שאנחנו, הורי ואני, הידידים היחידים שיש לה…”

אחר־כך אמרתי:

“אני חושבת שהיא רצתה לגרום לך מוסר־כליות לכל ימי חייך. שזכרה לא ירפה ממך. שתתפלל אליה כאל קדושה. היא היתה מאוהבת באומללותה. היא החליטה לחדור למוחך ולהשתכן שם. שרוח הרפאים שלה תרדוף אותך לנצח”.

נדב הורביץ, בלוריתו הבהירה שמוטה על מצחו, הביט בי ושתק. אחר־כך זקף כנגדי אצבע מאיימת ואמר:

“ילדה, לכי הביתה. לבשי שחורים. התאבלי על מותה של ריטה שנה שלמה”.

וקם והפשיל לפני את שולי פתח האוהל, ולא בירכני בצאתי.

מרפסת האבן העגולה שלנו – חרטום של אניה שעלתה על שרטון רחובנו המסחרי הסואן – קישרה את חדרה הקטן של ריטה עם חנות השטיחים הגדולה של משפחתנו, הצמודה לבית־מגורינו. אני, בת החמש־עשרה, נוהגת לבלות בה שעות על שעות: זרועותי נחות על המעקה הרחב, וסנטרי נח על זרועותי. ואולם, כל פעם שאני מבחינה באחת הדמויות המוכרות לי מתנועת־הנוער או מן הקיבוץ, אני מרכינה את גופי ומתחבאת מאחורי המעקה, או שאני חומקת אל החנות פנימה ומציצה החוצה מבעד לדלת הזכוכית העבה, רואה ואיני נראית.

מוצאה של משפחתי מחבל הרי אררט שבאזרבייג’אן הפרסית. “מעבר להרי חושך”, מצביע אבי לאחוריו ואינו מפרש. גבוה, אך שחוח כתפיים, פנים כבויות, שיער מקריח, ובנעלי־בית חמות גם כשהוא משרת את הקונים בחנות, גם בקיץ. השפה שבה אנו מדברים בינינו – מין תערובת של ארמית ואשורית, פרסית ותורכית – נשמעת לכל אוזן זרה כשפת־סתרים, ואפילו יהודים ממוצא פרסי או תורכי לא יצליחו לפענח בה אלא מלים בודדות. פניה של אמי, לעומת אלה של אבי, בהירות, ועיניה מיישירות מבט ונוצצות. לבושה אירופי, פרט לשביס הנקשר מאחורי צמתה השחורה היורדת עד ירכיה העבות. אני ירשתי את מבנה גופו של אבי ואת פניה של אמי, ומשניהם יחד – איזו תערובת של אידיאליזם, יוצא־דופן במשפחתנו, עם עָרמה מזרחית. אבי, בהשוואה לשאר אחיו בארץ ובחוץ־לארץ, נחשב ללא־יצלח גמור במסחר, ואילו אמי, בעצם העובדה שהביאה לעולם רק בת אחת, נחשבה לתמהונית במשפחתה שלה. גם בתורה ובהלכות יהדות לא היה אבי בקיא גדול, אך כוחו היה בציור. שעות רבות היה רכון על לוחות־הקרטון הקטנים שלו, ובמכחולים דקים־מן־הדקים רוקם עליהם אגדות מיניאטוריות בצבעי־מים. אחר־כך היה משעין את הלוחות על אדן החלון שבחנות כדי שיתייבשו, אך גם כדי להציץ בהם מידי פעם בגניבה. שכן ליהנות מהם בגלוי לא מלאוֹ לבו. לעתים, כשהיה רואה שהקונה משהה עליהם את מבטו בעניין, היה מוכן אפילו להציע אותם למכירה. אף פעם לא שמעתיו מעיד על מלאכתו או משבחה באזני מישהו. בעניין זה היתה לו לאבי גאווה, או ענווה, או שלא בטח כל־כך בכוחו כצייר.

ציוריו של אבי הם שהביאו אל ביתנו את ריטה דבורקין, שעתידה היתה למלא מקום נכבד בחיי.

ריטה הגיעה יום אחד לחנותנו וביקשה לבחור כיסוי למיטה זוגית. לעולם לא אשכח את דמותה, כפי שהופיעה לעיני לראשונה. ראיתי אור. ראיתי אשה גבוהה והרבה אור. ובפניה – תערובת של רוך וקשיות: האור נבע מן העיניים, אך מסביבן היתה איזו אפילה, והקווים הקשתיים נסתיימו באיזו חומרה זוויתית, כביכול התנצחות של שפע וצמצום, והמסתורי כאילו נרתע מלהתגלות. אמרתי לעצמי: יופי כזה לא פגשתי מימי. ואף לבושה – חצאית וסוודר אפורים ואיזה בטלדרס – כאילו חסר־ייחוד, ובכל־זאת מפולפל. שׂערה צנח חלק על צווארה, ושפתיה היו משוחות בשכבה דקה של צבע. היא חייכה אלי בחביבות, כמופתעת לגלות ילדה בחנות, עומדת בה יחידה מוכנה לשרתה. ביקשה לראות שטיח “קילים” והתבוננה בי בספקנות, כחוששת שאיני יורדת לסוף דעתה. הצבעתי על אחד הקירות ועל ערימה של שטיחים מגולגלים והצעתי לה להסתכל בהם עד שיחזור אבי. אבל עינה של ריטה נחה על המיניאטורות הצבעוניות, שנערכו לייבוש על אדן החלון.

כשחזר אבי לחנות, נכונה לו הפתעה: מעריצה בדמות אשה יפהפיה, שהיא בעצמה ציירת.

מכאן ואילך התגלגלו הדברים מאליהם. ריטה בחרה בשטיח “קילים” קווקאזי מרהיב בצבעיו, וזאת לאחר שאבי מנע ממנה לקנות משהו יקר יותר, שאפשר היה להבחין בפגמיו רק כנגד האור. אחר־כך הזמין אבי את ריטה לקפה־שחור, כמנהגו עם קונים נכבדים שיש להם עין לציוריו, ובהזדמנות זאת הכירה ריטה את אמי, ותוך כדי שיחה סיפרה לנו ריטה שהיא נשואה, שקיבלה שנת־חופשה מהקיבוץ, ושבעלה, העובד בגן־הירק, הוא גם מוסיקאי לעת־מצוא. כעת, אמרה, היא מחפשת חדר בעיר. אמי הנבונה נתנה מבט באבי, והוא השיב לה ברמז של הסכמה.

“והלא לנו יש חדר פנוי, עם כניסה מיוחדת מהחוץ, ויציאה למרפסת!” ספקה אמי כפיים.

כך נהיתה ריטה דבורקין דיירת־משנה בביתנו.

אמרתי שהורי היו יוצאי־דופן במשפחתם. ובכן, גם בכך, ששלחו את בתם היחידה לבית־ספר חילוני מעורב, לקבל חינוך חפשי בין אשכנזים, ולא זו בלבד, אלא שגם לא מיחו בעדי להצטרף לתנועת־נוער – שמאלית לפי המושגים של אז – ולהיות בה חברה פעילה לכל דבר. על־ידי כך, חשבתי, ביקשו ללמד את משפחתנו העניפה לקח: אתם מייחסים לנו תמהונות? – אם כן, נאשר אותה לכם הלכה־למעשה…

לאמיתו של דבר, מ“חריגות” זו יצאתי חריגה מכאן ומכאן: הן ממשפחתנו עצמה והן מן החברה שהשתוקקתי להיות חלק ממנה. אלה גם אלה התייחסו אלי בחשד ובהסתייגות. במשפחה – נתלוותה לכך נימה של עוֹינוּת, ובחברה – נימה של נטיית חסד מלאכותית ושל מתיקות מופרזת.

בגיל מוקדם גיליתי, שאני מעוררת את סקרנותם של אשכנזים מסוּימים, אינטלקטואלים, או אספני זרוּיות אקזוטיות. הללו גם השתדלו למצוא חן בעיני. כאילו חיפשו בתוך עיני אישור לעצמם. בתוך־תוכי חשתי שיש לי כוח השפעה מסוים עליהם, שאוכל להשתמש בו אי־פעם. אך לפי־שעה, הן כנגד חשדנותה של המשפחה והן כנגד סקרנותם החסודה של זרים – סיגלתי לי ארשת קפואה, שגם החיוך המתוק והמאיר ביותר לא היה בכוחו להפשירה. ולריטה היה החיוך המאיר ביותר שנפתח מול פני אי־פעם, וכבר בהופיעה בפעם הראשונה בחנותנו, חשתי בהשפעתי הסמוּיה עליה.

ריטה יושבת ומספרת, מספרת על עצמה, ומחפשת אישור בעיני הפקוחות לרווחה ואינן מביעות.

בילדותה – מספרת היא – גרה עם אמה בבית לבן, בתוך־תוכו של “שוק לוינסקי”. הכל היה לבן. הבית, השולחן העגול שבהוֹל הקטן, מיטתה ומיטת־אמה, שולחן־המשחקים הנמוך שלה והכיסאות, ארון הבגדים בעל שלוש־הדלתות, צבע הקירות. וגם סינורה של אמא, לבן, וריח של עמילן לו. ושמלותיה של ריטה קלילות ובהירות, ושתיהן אכלו ירקות טריים וביצה וחלב. מבעד לחלונה יכולה היתה להשקיף על הנעשה בבתיהן של חברותיה. הרהיטים היו שם חוּמים עם תבליטים של כרובים ופיתוחי־פרחים, והכיסויים שעל המיטות – קטיפה ירוקה. שמלותיהן היו כהות, ונדף מהן ריח של נפטלין, ומן התבשילים שבמטבחן נדף ריח של רטבים כבדים. וכתמי־שמן וקשקשי־דגים כיסו את הסינרים הצבעוניים של אמהותיהן הנמוכות והשמנמנות, והיה קסם בדרך מהילוכן ומפּלי־בשרן – חיק גדול שחובק ילדים רבים, אחים־ואחיות שמצטופפים, ודוחקים, ומתחממים בחוּמוֹ, ונרדמים בשלווה כשידיהם ורגליהם נוגעות אלו באלו, וכרובי שמים, כאלה שבתבליטים, חופפים עליהם בכנפיהם ומיישנים אותם בזמירוֹת, ובבואה של שלהבת נרות־שבת מהבהבת בראי הגדול הקבוע מעל המזווה, ומדברים שם יידיש ושרים יאבאבאיבאי, ומפצחים גרעינים, ולילדות תנוכי־אזניים מנוקבים, עם עגילי־זהב חינניים, ואמה של ריטה נותנת שיעורים בפסנתר לבנות המהגרים מרוסיה, שלהן שמלות עם בובות רקומות והמון צעצועים. ובגן־הילדים היו הבנים לבושים חליפות־מלח, והם היו משחקים בסוסים. אך ריטה הקטנה היתה מתחבאת בבית־השימוש ומתאוננת שיש לה חום, והגננת ביישה אותה בפני כולם על שהיא מוצצת אצבע. ועל שפת־הים היתה אמה מרחיקה אותה מחברת הילדים מחשש לשעלת. ולפני שנרדמה שרה לה שירי־ערש ברוסית, על ילדים יתומים תועים ביערות מושלגים, רעבים וצמאים הם נרדמים בחושך על האדמה הקפואה. ובחלומם הם רואים בית רחב־מידות, מואר באור־יקרות, ואנשי הבית מסובים סביב שולחן עמוס כל טוב, וילדים בבגדים צחורים משחקים ליד התנור הגדול, כזה שבספרי־הילדים שהדודים שלוחים מרוסיה, ואוכלים לביבות מרוחות בחמאה – – – וריטה הקטנה נרדמת, ראשה כבד מדמיונות בּלהה, והחלומות מבעיתים אותה בשנתה. – – –

היא נהיתה בת־בית אצלנו. ולא רק אבי, שעיניו הכבויות אורו ואפילו נהיו שובבות מאז בואה; אף מאמי נודעה לה חיבה רבה. וריטה מצידה התאהבה במשפחתנו, במאכלינו, במנהגינו, אפילו באמונות־התפלות שלנו, שכל־כך התביישתי בהן. כשיחסיה עם הקיבוץ נהיו מתוחים ביותר, והיא היתה נשארת בעיר לשבתות או לחגים, קבעה לה נוהג לעזור לאמי במטבח, ובינתיים, אמרה, היא לומדת את מתכוֹניה: כופתאות של בוּרגול בבשר, מרק חוּמוּס, ריבות עונתיות מחבוּשים ומגזר, גבישי־סוכר מתובלים בקינמון ובמוסקאט. ובערבי־חורף־של־חול היתה אצלנו אידיליה ממש: רכונים היינו על השולחן הגדול בסאלון, אבי ממלא במכחוליו הדקיקים את החללים הצרים והמפותלים שבמארג העדין והסבוך של רישומי־העפרון שלו, ואמי, בעידודה של ריטה, חורטת בציפורן של טוּש, בכתב רש“י עם סלסולים, “מעשה בפלוני…” ו”מעשה באלמוני…“, גירסת־ינקוּת שלה מתקופת לימודיה ב”חדר". ריטה יושבת בכורסה, מרוחקת מעט משולחן, על ברכיה לוח עם נייר צמוד במהדקי־כביסה, והיא רושמת בפחם את דמויות אבי או אמי במלאכתם. ואילו אני… כאילו הייתי מכינה את שעורי, אך ראשי קודח מהזיות.

בקולה המצועף, שהמלים בו אפופות אפילה חושנית, היא מספרת על פגישתה הראשונה – הגורלית – עם נדב.

גורלית – כאילו אירעה בי. אני – ריטה. ולרגעים אני – נדב. המחזה כולו – הזיות־קיץ.

בוקר לוהט (“צלוּף־אור”, אומרת ריטה בלשונה הציורית, ונדמה לי, מתוך יהירות), ונדב עומד בצד הכביש, ליד מיסעף־הדרך לרתמים, ומנסה לעצור מכונית שתסיעו לחיפה. הוא כמעט מתייאש, מתיישב על שפת התעלה.

אני רואה אותו, את גפּיו הארוכים, את עיניו המצומצמות מפני האור, את הבלורית המוזהבת בשמש, את הציפייה העייפה.

אחר־כך, במרחק־מה ממנו, נעצר אוטובוס שפניו צפונה. חל בו איזה קלקול, והנהג ירד לבדוק מהו.

נדב קם, ניגש אל הנהג ושואל אם יוכל לנסוע עמו.

זוהי הפעם הראשונה, שריטה, היושבת בתוך האוטובוס, שומעת את קולו. הקול צובט את לבה. (“המרירות המשכרת הזאת”, היא אומרת. “נֶקטאר של אגוזים…”).

הקול צובט את לבי.

הנהג אומר לו שהאוטובוס גדוש נוסעים, אין מקום גם לסיכּה. כמה מן היושבים בפנים אומרים: “תן לו לעלות, הוא מן הקבוצה הימית… יש לו זכות…”.

אך האוטובוס משתהה, טרם תוקן, והנוסעים יוצאים החוצה, למצוא מסתור מפני החום בצל סיעה של אקליפטוסים.

ואז מבחין נדב בה.

הוא נתקל בה ברדתה. לבו נפעם למראיה.

לבי נפעם למראיה.

היא פולטת איזו מלה. ספק ברכה, ספק התנצלות, עוברת אל צדה השני של התעלה שליד הכביש, מתיישבת על גל אבנים השרוי בצל, פותחת ספר ומשקיעה עצמה בקריאה בו, רגליה מקופלות לצדי גופה.

מפעם לפעם היא נושאת עיניה מן הספר, מגניבה לעברו “מבטי־ורדים”. אני משתכרת עמו: פניה החיוורות־אפילות, המבט הזוהר מעיני הטורקיז… והמתניים הכרוכות בחוט־של־חן, והקרסוליים הדקים, וירכיים־ריחיים, וקימורת־השדיים… חמדנות עזה תקפה אותי.

“כי כבדו עיניך בשטיחים ורגלך עבה”. שם שירי־שירי זה בשולי תמונת־השמן הראשונה של ריטה שצויירה בביתנו, פתח סידרה שלמה של תמונות־שמן על “נושאים פרסיים” או “מוטיבים פרסיים” מפרי מכחולה. וכדוגמת התמונה הראשונה, היו השמות־השיריים מעטרים גם את שוליהן של יתר התמונות: “כוּכַיך כגנזים ושמלותיך כקורי־שמש” (רמז לתלבושת הצ’דרה, מעין עבאייה־של־נשים, שאמי הוציאה מהטרסקל להציגה בפני ריטה), “עתק צווארך, כבדה ידך ברקמות זהבך” (והכוונה לבובות שראשן עשוי רימון יבש, עטופות בּוֹלֶרוֹ שזור חוטי־כסף ומשובץ צדפי־קונכיה, שאמי היתה תופרת לבניהם ולבנותיהם של קרובי־משפחתנו המרובים). כיוון שהדמות השלטת בציוריה של ריטה היתה אמי, קשה היה שלא לייחס שם שירי כמו “עיני אחיך־בכורך פוזלות בחדריך ואד בשׂמי־קפה ימיך חרוכים”, לאַחֶיה של אמי, שהיו מרחרחים ונוברים בעניינינו וגם תמהו על אותה דיירת שלנו, שגרמה למעין מהפכה רוחנית־זוטא בחיינו. רק שם אחד עורר את מורת־רוחה של אמי: “על־כן שחוּם עורך בעתיקות־ליליך, ושבט אב קדמון פרוע על גבך”.

“אף פעם לא היו מכים אותנו בבית”, פסקה ביובש.

ניסיתי לחקות את ריטה. לא בציוריה (מנעורי גיליתי התנגדות תקיפה לכל עיסוק במלאכת־יד), כי אם בשורות השיריות שמעטרות אותם. כתבתי: “צאי לך בת־פרס, עיני־דודי חומדות את עגיליך”, או: “עיני דודי טורפות את שחום־גווך,” וכשאזרתי אומץ הוספתי: “צאי־לך בת־פרס ולכי אל השווקים, צאי אל המדורות, הבעירי לב־דודי, צודי ועשי לו בלהטים…” אבל אז כבר ידעתי, שאני שקועה עמוק באהבתם של ריטה ונדב.

“חישוקי־התיל שסוגרים על חצר־המחנה…”, קוראת ריטה במר־רוחה, “אפילו קרונות־הרכבת האלה של השיכון החדש עם הגלמים שבחזיתם: נעלי־עבודה מעוּותי־דמות, כמו קיקלוֹפּים, שעינם האחת בולטת במקום חלל האגוּדל, ושכבת הבוץ היבש צרה אותם כמו בגבס, להנציחם כאיזה מיתוס… והסרחון העולה מהם, המתחרה בצחנה של בתי־המחראות. בתי־המראות!… צחנה כאַוֹטית, אנארכיה כזאת של צחנה, הפקרות מוחלטת! סיוט!…”

“והרי הפקרה כזאת, הזנחה כזאת”, היא מקישה בהתרגשות אגרוף באגרוף ועם זאת מחפשת אישור בעינינו, "מעידה, מוכרחה להעיד… על אגרסיביות, על חוּליגניות, על זלזול, על אי־כבוד מוחלט!… ולזכור שאבותינו כינו את בית־השימוש ‘בית־כבוד’!…

מונולוג זה היא קוראת בסאלון הסולידי שבביתנו, כשהיא ונדב יושבים על הספה הנמוכה, המכוסה שטיח סיני בצבעים פאסטליים עם עיטורי דרקונים, שכפות־רגלי אשמדאי להם. אבי, בכורסה, נושף לתוך הנרגילה שחזר לעשנה לאחר שנים רבות של הינזרות, בעידודה של ריטה, ואילו אמי רכונה על ספלי החרסינה, שהיא ממלאת אותם בתה ישר מן הסאמוֹואר, ומחזירה למקומם, על מגש־הכסף עם פיתוחי האֶמאַיל אשר עליו: חיות, ופרחים, ועננים שטים.

“והלא מה שהחושים קולטים מוכרח לשקף איזו אמת מיטאפיסית, לא?…” מפנה ריטה את יאושה אל נדב, שגם יתר דבריה היו מכוּונים אליו. ידענו שאנחנו משמשים להם גורם מנַטרל בלבד.

“והמקלחת המשותפת!…” נכנסת ריטה לטראנס חדש של התרגשות, “ההתחשפוּת הזאת לעיניהן הבוחנות של הבחורות… שפוֹלוֹת כמו במצבּטים כל שוּמה נסתרת בגופך, כל כחלת… שצדות במבטן על וריד נפוח, כל שריר רפוי…”

“אפשר לחשוב שיש לך איזה מום, או שאַת מלאה מכות טריות…” מנסה נדב להתבדח וזוכה אמנם לצחוק קצר וקולני של אבי, שהשמצותיה של ריטה את הקיבוץ היו מביכות אותו.

“זאת אומרת, שמקלחת פרטית ונוחיות פרטית תפתורנה לך את כל הבעייה…” מנסה נדב, לשווא, להסתיר את מורת־רוחו מהתפרצויותיה הפומביות של אשתו.

“ומה עם חדר־האוכל?” מתלקחת ריטה מחדש, “הצפיפות, המהומה, קערות־הפח המיועדות למרק ולדייסת־השעועית ולצנון המגורד ולפשטידת־הלחם ולמַה־לא… והכלבּויניקים המגעילים, אפילו השׂק הזה עם התפוזים בפינה… הכל המוני כל־כך, ווּלגארי כל־כך, הה!…” היא פונה בתנועה דראסטית אל אמי, “את, בתור אשה, את לפחות מבינה אותי?”

“אבל כל זה אולי יסתדר, גברת ריטה” (מה פתאום היא אומרת לה ‘גברת’, אני מתקוממת בלבי), “אלה הן רק קליפות, איך לומר לך… שאלות של תנאים חיצוניים, של חומר…” (אמי המסכנה… כל מה שאיכפת לה הוא, שלא יוּפר חלילה שלום־בית בין ריטה לבין נדב, שאותו היא כל־כך מחבבת).

“לא, בשום אופן לא!” מתריסה ריטה כנגדה, “זה משקף משהו הרבה יותר עמוק, פנימי… אומרים עממיות, אבל עממיות אינה ווּלגאריוּת; וגם הכבלים האלה על המחשבה…”

על־פי אופן חיכוך השיניים שלו והנשימה העמוקה והפתאומית ידעתי, שנדב הולך ומאבד את סבלנותו.

“לא ניכנס לזה עכשיו, טוב?” קם מלוא קומתו ומיתח את שרירי־גווֹ, שנראו רפויים למרות העבודה הפיסית שהיה אמוּן עליה. “אני צריך להגיע לאוטובוס”.

אבל לאוטובוס כבר לא הספיק להגיע, שכן, מבעד לדלת הפתוחה־למחצה של חדרם נמשך הוויכוח:

“ואת עוד מדברת על הרחמים… צער־העולם”…

“אני יודעת, אני איסטניסית מדי בשביל לחיות”.

“זאת לא תשובה. יש כוח־רצון! איך אפשר שהרגשות שלך לא יחייבו אותך? איך אפשר לדבר על מה שאת קוראת “הכאב הזה שבתשתית”, בלי שהדבר…”

“בבקשה, אל תשתמש בזה… אל תבטא את זה ככה…”

“”אבל יש אחריות למלים! בלי האחריות למלים הן נהפכות לעיסה סנטימנטאלית! אם צער־העולם הוא באמת ללא־נשוא, אז תעשי משהו! האנשים הווּלגאריים האלה שאת מדברת עליהם עושים משהו!…"

“זה כבד, זה לא יכול לזוז… זה כבד ורטוב…”

“אני לא יודע על מה את מדברת”.

ופתאום שמעתי אותה צועקת: “אני לא יכו־לה!… הדם אוזל לי מהראש… מהגוף… מהראש… אין לי כו־ח!”

כן־הציור של ריטה סמוך למעקה הגג, והיא ניצבת לפניו ורושמת קווים ישרים ואלכסוניים וקוביות וחוטם של פינג’אן, שעל קצה־קצהו היא מתרכזת כבר שעה שלמה, וצוואר וכרס – שטים בחלל השמים, על רקע של עיתון, קרע של עיתון, מוכתם במשחת־נעליים. אני שוכבת אפרקדן על המחצלת, שפרשׂתי בצל סככת צמרת־השקמה. ריטה מספרת לי על נסיון ההתאבדות הראשון שלה.

היא בבית־חולים, אחרי שבלעה כמות בלתי־מספקת של כדורי־שינה (למה לא לקחת יותר? – אני בולעת את השאלה האכזרית המתבקשת). בפורים דווקא. (“החג הכי מדכא, לא?” לא, אני חושבת בלבי, אך איני מהינה לומר). כל הרופאים למטה, בנשף־פורים, והחולים נותרו מיותמים, עם אחיות ממורמרות שנפלה תורנות בגורלן. ריטה יצאה מכלל סכנה, אך הדינגדונג של פעמוני־הכסף עדיין מתענבל בראשה, והיא מייחלת שיימשך, שיימשך… וכעת בינבנג כבד של מצילתיים… לבן, וריח של כלוֹר ואיפה היא. שאלה: “איפה אני?” חשבה: יש לי קול אצילי. פנתה אל המיטה הסמוכה: “סליחה, איפה אני?” חשבה: עיני רכות וחלושות.

רפיונה, תלותה, אומללותה… אני תולה עיניים־של־בוסר בפרי־השקמים הבשל שהנה־הנה נושר אל תוך פי.

קודחים באוויר. לוע נפרץ בראשה. וכפור, וחוסר־נשימה…

“אחות, נחוץ לפתוח חלון! אחות!…” אבל ריח של דייסה מתוקה. שש בבוקר, מסתבר. וגם קולה של האחות נתחלף. “חברה, האוכל שלך מתקרר.” אחות חדשה, אך הקול קר כשל קודמתה. “תודה, אחות, תודה”, היא מנסה לחמם את לבה.

וגם את לב החולות שנועצות בה עיניים חשדניות. “זאת מתאבדת!… בעלה היה פה אתמול, אבל היא עוד היתה מעולפת…”. ריטה משפשפת את עיניה, מתרוממת על מרפקיה ושולחת חיוכים מתרפסים לכל העברים. האשמה… והרי הסירנות הקטנות, השרקניות, הזהירו… האשמה. עננה שחורה שהנה־הנה היא מכסה על כל הלב… הלב שניצוד ברשתוֹ – היא אומרת – נעתר לתחנוני עצמו…

אבל מיד אחרי הארוחה היא שולפת מתיקה ספר של באלזאק, להתבצר כנגד החוֹלוֹת ב“אינטליגנטיות”.

להיות מלוטפת, נחמלת, נאהבת… אני מקשיחה את לבי – שנדב שלה יבוא ויראה אותה באומללותה. וגם אמא שלה. שירגישו מוסר־כליות. גם אמא שלה. מגיע לה, אם אחרי כל החינוך הסטרילי הזה שקיבלה אין היא מסוגלת לומר משפט טבעי אחד לאחות בבית־חולים או לשכנתה החולה.

שכנתה החולה… ילדה! ולבה של אותה ילדה דהר אל מותו. “מים!” היא לוחשת “לא טוב לי”. אחות מאירה את פניה בפנס. פנים לבנים, שקופים, עם בהרות שמש, עיניים ירוקות, צרות, שׂיער אדמוני, צוואר ארוך ודק. ולמחרת היא מאבדת את ההכרה ומוכנסת לאוהל־חמצן ונושמת כמו מפוח. ו…היא מתה, לא ריטה…

“מה חשבת כשיצאת מבית־החולים?” שאלתי.

“שמעוּנן, שבטח יירד גשם, שקרע־קרע של עורבים כמו אגוזים מתפצחים, שאולי זה יהיה המלקוש”.

“ומה עשית?”

“ירדתי לשפת־הים. ישבתי לבדי על־יד שולחן במסעדת־תיירים והזמנתי ארוחת־צהריים ויין־פורט, וקינחתי בקפה שחור”.

חגיגה, מה? – מתחתי את שרירי פני וחזרתי להיות מסכה.

מה כבר הבנתי בציור? – אבל ריטה, מסתבר, חיפשה אישור אצלי גם לציוריה. שאלתי אותה: “למה את מציירת על עיתון? ולמה מוכתם במשחת־נעליים?”

“זה רקע…” מהסס קולה, “זו המציאות, לא?” היא מצחקקת בעצבנות. אבל היא נתקפה חולשת־דעת. ראיתי זאת, לא כל־כך מפני שאלתי התמימה, כמו בגלל פּני הספינכס שלי שאינם מנידים עפעף. בטחונה נתערער. ציורה נעשה מאוס בעיניה, כאילו עשתה דבר־תועבה. היתה טורחת להסביר לי למה הניחה צבע זה ולא אחר, להצדיק כל כתם, אפילו את אי־הסימטריה. ואני חייבת להודות שלמדתי משהו מהסבריה. בתחילה אטמתי את אזני. כבר אמרתי שהיתה לי התנגדות אלימה כמעט לכל מלאכת־יד. אבל לאט־לאט גיליתי סקרנות. וקרה אפילו, שהיא זכתה אצלי לחיוך מסוים, שמיד קפא, למראה האושר שגרמתי לה. לחשוב שברייה יפהפיה, מוכשרת, מבוגרת, תתרשם מאיזו עקימת־שפה שלי, שניתן לפרשה כחיוך!… אפילו אהבת בעלה נראה שאינה עומדת לה – תופח חזי מגאווה – בהתמודדות אתי!…

יום חורף אחד נסעתי אתם לטיול בירושלים. ריטה לא רצתה לנסוע. קר לה, אמרה, ואין לה מצב־רוח. אבל נדב סירב להישאר בתל־אביב. אם לא ירושלים, אמר, אז רתמים. והפּוּר נפל. אך כדי שלא לצאת לגמרי מנוצחת, פלטה במין אירוניה: “בתנאי שניקח את הילדה…”

בדרך התפלספו על חומר־ורוח ואמרו שההכרה האנושית מבטאת את מצוקת־הרוח ברתוקות־החומר, ושחופש־הרוח, הנשגב במושגי אנוש, הוא גולת הכותרת של תהליך ההשתחררות מכבלים אלה.

ישבנו שלושתנו במושב האחורי באוטובוס. ריטה, מכונסת בפינה, ראשה מצודד, מבטה מצועף, נדב חוצץ ביני לבינה.

מכאן התגלגלה השיחה לאמנות. אמרו שהאמנות הצרופה שואפת לבטל את סייגי החומר והשווּ זאת למנהרה ארוכה וצרה, שהאמן נישא בה במהירות הולכת וגדלה, והוא הולך וכלה בה. ואמרו שהאמת הצרופה קיימת רק בתחום האלהי, ושהאמן מבטא את החתירה לאמת הצרופה, אבל אף פעם לא אותה עצמה. אחר־כך דיברו על ההתמזגות המוחלטת, וריטה הוציאה מתיקה בלוֹק ועפרון, ורשמה כותרת של פרח בצורת שני ראשים צמודים, הוא והיא ועלה הפרח כמו עוטף אותם וכורך אותם סביב הגבעול עד היוֹתם לאחד. אחר־כך רשמה עוד ואריאציות על הנושא, ולמטה כתבה:

“נשיקה זה סיכום כל הגוונים על־לא־גוון. זה סיכום כל הצלילים עד־לא־צליל. זה תחומו של אלהים”.

אבל כשהגענו לירושלים, פרץ ביניהם ריב גדול.

זה התחיל בשׂפתוֹן. ריטה ישבה מול הראי בחדרו של דן מישורי (חבר הקיבוץ שלמד בוטניקה בירושלים והיה שנים רבות מאוהב בריטה) ומשחה את שפתיה באודם. בחדר שררה מהפכה מוחלטת. גל של סמרטוטים ומכתבים ועיתונים קידם את פנינו בהיכנסנו. השטיח הבדואי היה מוכתם בדיוֹ ובשמנים ובחלב ובמה־לא. אבל היה שם שולחן סורי עגול עם פיתוחים, ושרפרפים, ומיטת־ברזל כפולה מכוסה בשמיכה צבאית, ועל אצטבת הספרים הקטנה ניצב ראי.

נדב ישב על המיטה ועיין בעיתון, ואילו אני סקרתי בחוסר עניין את אוסף הצדפים והשבלולים של דן, הממוּינים בקפידה בצנצנות השונות שעל השיש במטבח. מחמת הסרחון שעלה מן האצות שבאחת הצנצנות, סתמתי את חטמי בידי. ואולם אָזני היו קשובות לנעשה בחדר.

ואז שמעתי את נדב אומר בקול נרגז: “אני מציע שתעסקי פחות זמן באיפור. לא לשם כך באנו לירושלים”?

“אני מצטערת”, ענתה ביובש, “אני לא מתכוננת להיכנע לכל מיני דעות־קדומות. צביעות ולא יותר. אני לא מוכנה להתנהג בניגוד לעצמי.”

“טוב טוב,” ענה באי־סבלנות ובלגלוג גלוי, לעולם אל תתנהגי בניגוד לעצמך…"

פתאום התלקחה: “מה שמרגיז זה חוסר ההעזה להיות אתה! הלא אני יודעת שזה מוצא־חן בעיניך… הבושה להודות בטעם אישי, ההליכה העיוורת הזאת עם העדר! הרי זה מגוחך לחיות על־פי סמלים של תנועת־נוער!”

“כל מה שאני יכול לומר לך הוא, שאני פשוט שונא את בלי הסברים. אני שונא את זה ואת כל מה שזה מסמל, וזהו.”

“שקר! אתה מתכחש לעצמך! בכל! הדעות הקדומות שולטות בכל חייך, הדוקטרינות שולטות בך! גם בנסיונות המוסיקאליים שלך. כן. אם לא תשתחרר מהן…”

“ידעתי זה יבוא”.

“שמה יבוא?”

“לא חשוב.”

“לא חשוב! מה אתה מפחד כל־כך מדברים גלויים? מה אתה מפחד מחשיפה? רק מנסים לגעת במשהו ממשי וכבר אתה בורח. לא חשוב!… ובכלל, לא איכפת לי למחוק את הצבע, כעת אתה מרוצה? הנה, מחקתי את הצבע! אבל בלבי אחשוב… ואתגעגע לזה, ואבוז לך שגרמת לי…”

“אני לא גרמתי לשום דבר! ובכלל, נמאס לי! אני יוצא לטייל.” והוא יצא. לבדו. והשאיר את שתינו בדירת־החדר של דן מישורי.

שאלתי את ריטה: “הוא מרביץ לך לפעמים?”

ריטה נראתה מופתעת: “מה אתך, את לא יודעת שהוא בחור… עדין?”

“כן, אבל את עולה לו על העצבים.”

אישוניה של ריטה החלו מתרוצצים בעיגול בעין כגולות זעירות של כספית על־פני לוח המשׂחק שידי היטתה אותו, עד שנמצאה להם תנוחה נאותה על צילום מהוה במסגרת, של זוג זקנים, הורי מארחנו הסמוּי.

“בתור הזולת”, התנצל קולה החמקני, “ממילא רצוני שונה משלו. אני איני הוא. אני זולתו. כמו שהוא זולתי. אני ידידתו בתנאי שלא אפגע ברצונו. כל רצון של זולתי סותר את רצוני, ואין מנוס מן ההתנגשות הזאת, וגם אין לה תקווה. לפעמים קורה הנס ורצונותינו חופפים. אבל זהו מצב חולף. בדרך־כלל, או שהזולת מבטל את רצונו מפני רצוני, ואז נותר בו משקע של מרירות וזעם נגדי, או ש… איך אמרת? אני עולה לו על העצבים והוא מתמרד.”

“אבל את… אוהבת אותו”, לחצתי בכוח על צינור־הקול, והמלה ‘אוהבת’ ניתזה מפי.

“בודאי”, תמהה עלי. “בלעדיו אין לי טעם בכלום, אני לא קיימת, כל היעלמות הכי קטנה שלו… וכל תלות בזולת משפילה”.

“אי־אפשר להבין אותך”, משכתי בכתפי.

“אני יודעת. אף אחד ממכּרי אינו מבין אותי. אומרים – אנוכיות.”

“את מוכרחה לשחרר אותו מהתלות שלך!” קראתי בצאתי אחריה למרפסת.

“איך?” בחנה את פני הקשות. “להיעלם?…”

מאוחר יותר, כשהשמש החלה שוקעת ונדב בושש לבוא, שאלתי אותה על דן מישורי.

“הוא עוד מאוהב בך?”

“הוא ידיד קרוב של נדב.”

“אז למה את לא מפסיקה עם זה?”

“מפסיקה עם מה?”

“זה תלוי בך, לא?”

“על מה את מדברת?”

“על דן מישורי. למה את לא עוֹזבת אותו לנפשו?”

אבל אז תפסה בידי וקראה בקול חנוק: “מה עושים נגד העצבות? היא חלק ממני, כל־כך הייתי רוצה להרים קצת את הראש מהמים… קצת־קצת אושר… אני תקועה, ילדתי. את מבינה מה זה? ראשי הוא כלאי. אני מוכרחה לצאת מתוך ראשי…”

את הפרשה על דן מישורי שמעתי מפיה, כמובן. “דן־המשתלן, שבזכותו יש לנו משתלות כאלה”, היה בוגר מכל חברי הקבוצה והצטרף אליה אחרי שאשתו, שאתה חי בקיבוּצו הוותיק, ברחה ממנו עם איזה צעיר מ“מחנה העבודה”. הטרגדיה הכריעה אותו, והוא היה מתכנס בתוך עצמו וממעט להתערב בציבור. אבל כשנפל שנית בפח ונסחף באהבתו לריטה, גמר בנפשו לעלות לירושלים ללמוד באוניברסיטה, ובאותן שבתות שהוא מבלה בקבוצה, הוא מתייחד דווקא עם ידידו נדב.

“היית צריכה לראות אותם”, מתלהבת ריטה, “שניהם בבגדי־ים ובכובעי־טמבּל, זכוכית־מגדלת ביד אחת, ושׂקית־של־בד ענודה לצווארם בשׂרוֹך, וככה הם צוללים אל בין הנקיקים, לשלות אצות וכוכבי־ים ושושנות־מים וקיפודים ומלפפונים ומה־לא. אוצר בלום של חיים!”

"וכל אחת מן הנשכניות הצורבניות האלה המרהיבות ביופיין, מגלמת בעיניהם – אותך? " שאלתי בשוויון־נפש.

מבעד לחלון נראו גבעות ירושלים הכחולות דלוקות באודם שקיעה.

אמרתי בלבי: אני אדם שיודע את אשר לפניו. אני אדם שעומד בשתי רגליו על האדמה. ולי יש רצון נחוש אחד, רצון עז, שישלוט על כל שאר הרצונות. אני בת־ישראל האמיתית. הגאה. והמציאות הארצישראלית הקשה, הקשוחה, תפורה על־פי מידותי. הקיבוץ. יום־יום ומטרתו. יום־יום, למן זריחת־השמש ועד שקיעתה. להיות במרכזן של התרחשויות גדולות. כבירות. עלייה המונית. ישובי־ספר, קומונות גדולות. להקיף הכל. לשלוט בכל. הה! כל־כך ציפּיתי ליום שבו אהיה בקיבוץ!

אמרתי בקול: “צריך להיות מוכנים מראש למַכות.”

ריטה תמהה עלי: “למה את מתכוונת?”

“כלום. חבל לבזבז כוחות על קריאה לעזרה.”

,זה נכון", בחנה אותי לראות אם ירדה לסוף כוונתי, “ואם אינך מסוגלת לעזור לעצמך?”

משכתי בכתפי.

“כשאהיה בקיבוץ,” פיקהתי" “אעבוד בנגריה.”

“בנגריה? את? עם היחס שלך למלאכות־יד?”

“כן, רוחשים שם חיים.”

“את עייפה,” אמרה ריטה, “מוטב שאציע לך את המיטה.”

למחרת בבוקר, יצאנו שלושתנו לטייל. חצינו את העיר־העתיקה ויצאנו דרך שער האריות בדרכנו ליד־אבשלום. נדב וריטה החזיקו יד־ביד והביטו זה בזה בעיני אוהבים.

מתי הספיקו להשלים ביניהם? –

הם דברו על פחד. נדב אמר שפחד זה עניין של גישה. שאדם יכול בהחלט לסגל לעצמו גישה פאטאליסטית ולומר שבלאו־הכי נגזר עליו למות, אז מה הטעם להילחם בגורל? – ואז הוא פוחד פחות.

ריטה אמרה: “ומה עם כל השדים? פוחדים מהבלתי־ידוע, יצר־החיים מתקומם, ובכלל, אם זה כל־כך פשוט, אם יש שליטה כזאת של ההכרה… הפחד מהאסון הוא חלק ממנו, לא?”

פתאום לפתה את זרועו של נדב וקראה: “הו, נדב, איך להיות פשוטה? איך להיות טבעית?”

נדב חייך ואמר: “פשוט להיות. פשוטה. טבעית.”

“בזמן האחרון חוזר־ונשנה אצלי אותו חלום”, אמרה. “המוני אנשים עושים חישוק סביבי, דוחקים ונדחקים, דוחקים ונדחקים, טבעת חונקת, חונקת… לאט־לאט אני מאבדת את ההכרה…”

“אז תלכי בתוך המים…”, התפרצתי לדבריה. “ספּרי למים את החלום שלך… זה נגד עין־הרע… תשפכי מים ותספרי…” ואמנם, היינו בדרכנו לבריכה שבנקבת כפר־השילוח. וריטה שלא הסתכנה בזלזול באמונות תפלות, ירדה לבריכה ומילמלה את חלומה והתיזה מים.

– אם היא כל־כך פוחדת מהמוות, אז איך זה שהיא ניסתה להתאבד? – שאלתי את עצמי לא פעם. ומקרה פציעתו של דן מישורי והכדורים שהיא גנבה במרפאה, לצבור מלאי חדש…

אותה שבת נזדמנו שלושתם בקבוצה: נדב וריטה ודן. בבוקר־בבוקר הם יורדים אל החוף. לאחר סערת ליל־אמש מובטח להם שלל של צדפות. שעה שנדב ודן צוללים בין נקיקי־הסלעים מתנהלת לה ריטה לאטה על החוף, רגליה היחפות משקשקות בשברי־הגלים שמתפרצים קוצפים אל החוף ונספגים בחולו, והיא מקשקשת בידה בעושר הזה של צדפים, שבא לה מן ההפקר. במה היא מהרהרת? – בנדב, שכמו מתחיל להתנצל על קיומה בפני החברים? בדן זה, שהבעה של עינוי רוחני עז ותמיהה על היכולת לשׂאתו מתפרשת מדמותו? נמוך־קומה, עם שׂיער זיפני, המכסה את מצחו הצר ואת צדעיו המשוקעים, ועצמות לחייו חדות ובולטות, וכן עיניו האפורות, ששמורותיהן הקרחות מריסים מהווֹת ניגוד חריף לגבותיו הסבוכות. האם בה, בריטה, ממוקדת תמצית סבלו? ויחסה אליו, תערובת־ניגודים זאת של רתיעה וחמלה וחיבה וקשר־דם אפילו, אך גם תיעוב, גם היצר הזה להכאיב? –

היא מתרחקת והולכת. נחשולים־נחשולים הומים הגלים, ואם כי הם עומדים בראשית הקיץ, מתכסים השמים עננים, ורק מעת־לעת חוזרת השמש ונחשפת במלוא אורה המסנוור. לפתע היא מבחינה בגוש כהה של אנשים מצטופפים סביב משהו ודוחקים זה את זה להיטיב לראות. דמה פורץ אל לבה: נדב!… אך ברוצה חסרת־נשימה אל עבר ההתקהלות היא נתקלת במלכה’לה החובשת. “דן נפצע!.. קשה!… כמעט טבע… מוכרחים לנסוע למושבה… לגשת אל הרופא הביתה… כן… נדב בסדר גמור…” ריטה מפלסת לעצמה דרך אל הפצוע ששוכב מחוסר־הכרה ובטנו צבה ממים. נדב רוכן מעליו ומנשימו מפה־לפה, וזאב מניף את ידיו בקצב ההנשמה. נעמי הגננת חובשת את מצחו במטפחת־ראש לעצור את שטף הדם שפורץ מן הפצע. מלכה’לה חוזרת בלוויית שני נערים מ“מחנה־העבודה” שנושאים אלונקה. ריטה ניצבת חסרת־אונים בין המתקהלים.

מאוחר יותר, במרפאה, מספר לה זאב איך עמד ליד היתד וקשר את הסירה, כששמע את קולו של נדב קורא לעזרה וראה את דן נאבק עם הגלים הסוחפים, וידו מנופפת ברשת. וכשהתקרב אליו בשׂחייה, שמע קול חבטה אדיר, אך למזלו עוד הספיק להבקיע דרך ולתפסוֹ בבית־שחיוֹ, לפני שאותו רכס עצום של מים נשבר ביניהם – ודן איבד את הכרתו.

קול המצילה קורא לארוחת־צהריים, והרופא טרם בא. כולם יוצאים לאכול, וריטה נשארת לשמור על הפצוע. היא מתהלכת בחדר הלוך ושוב, וריח חריף של כוהל ואֶתר ממלא את ריאותיה. דן שוכב על הספה הלבנה מכוסה בשמיכה וחרחורי־נשימתו מנסרים בראשה. היא מעיפה בו מבט: אזניו הענקיות מזדקפות עם כל נשימה ומושכות עמן את פאותיו, ומעמיקות את השקע של צדעיו, כמו נתקרצפו באצבעות בלתי־אמונות. הריר המרוח על פיו הפעור. גופו המתגמד לעומת ראשו, המחותל בשמיכה. ראשו, שלפעמים הוא כמו נתון באפילה גמורה. לא תופס כלום. ואז הוא, דן, נוקט טון סארקאסטי, או שהוא מתחיל לחזור מלה־במלה על מה שנאמר. לסבר לעצמו את הדברים? למצוא בהם איזה הגיון?

“אני איסטניסית מדי בשביל לחיות”, היא מושיטה בלי משׂים את ידה אל ארון התרופות, ועיניה בולשות בין צנצנות הרעל, ולעיניה הגולגולת עם שתי העצמות, שתי קרניים לאחת. וֶרוֹנאל, פּאנאדוֹרם, סוּבּלימאטים בצורת אבקות. אצבעותיה חופרות בצנצנות ומכניסות לכיסים. שיהיה.

למה?! למה?! אני חוזרת ושואלת את עצמי.

ולמה סיפוריה על עצמה, סיפוריה האין־סופיים על עצמה, מושכים אותי כל־כך ודוחים אותי כל־כך? והצורך הזה שלה באישורי. לאישיותה, לחייה, למותה. יותר מכל – למותה. לאפסוּת־קיומה. כאילו ביקשה לראות בתיעובי הדומם, חסר־ההבעה, אישור לכך, שבחיים אלה אין מקום לאחת שכמותה.

יום גבעת חיים, למשל. חיילים עם טאנקים מקיפים את הקיבוץ ועורכים בו חיפוש. היתה בדרכה למושבה. פלוגה של אנשי “השורה” עוצרת את האוטובוס ומכוונת את אנשיו לקיבוץ. מתייצבים בשדה הפתוח, בין מאות רבות של אנשים שנהרו מן הסביבה. שואלים מי קיבל אימון בנשק. ריטה צועדת קדימה ומיד מתחרטת. מציבים אותה בשורה הראשונה, ממש מול רוביהם השלופים של החיילים. עומדים ככה יום תמים, עמידה של מחאה. הבריטי שממולה, מזויין מכף רגל ועד ראש ואצבעו נתונה על ההדק. מבעד לכובע הפלדה מציץ זוג עיניים תכולות־מימיות. פרצוף ורוד־כתום, אכול אבעבועות, ועפעפיים אדומים שהשנאה בוערת בהם. המפקד מזהיר: אם לא יתפזרו תוך חצי־שעה – יירו. ולמה לא יירו? הצפרדע הזאת – למה לא תירה? בהמון הזה, בה בתוך ההמון הזה? היא לא תמות לבדה. היא תמות בתוך ההמון. חלק מן ההמון. ושמה יופיע במסגרת שחורה בין הרבה שמות שלא הכירה, ואף אחד לא יידע כמה כל זה היה תפל. אז למה שלא תסתלק? למה לא תאמר שהיא ניגשת לשתות מים מן הכד – ותסתלק? למה למות מוות תפל כל־כך מידי היצור המאוס הזה בתוך ההמון הזה – בלי שום הרגשת גבורה? בלי שום יצר־של־הקרבה־עצמית? היא, שייצר־המוות, אותו עיווּת ביולוגי של יצר־החיים, מלווה אותה כל ימי חייה?

“אשה יפה! אשה יפה, אין מה לדבר, הדיירת הזאת שלכם”, מתמוגג דוֹדי הרווק, צעיר אחי־אבי, וכבר אמי רצה לטשטש את עקבות נעליו ולמרוח את האבק על כתפה של ריטה, כנגד עין־הרע.

יום ששי אחר הצהריים, ודודי עושה אצלנו את אחד מביקוריו התכופים בעת האחרונה. הוא מקפיד בתלבושתו שלא כמנהגו, ומחליק את שערו המתולתל, ובושם חריף נודף ממנו.

יום הולדתו של נדב עומד לחוּל מחר, בשבת, וכבר ימים אחדים עושה ריטה הכנות נמרצות לבואו. היום, כשחדרה של ריטה מקורצף וממורק, והפרחים זורחים באגרטלים ומטעמינו האזארביג’אניים, שהכינה על־פי הנחיוֹתיה של אמי, ממלאים את המקרר, החליטו שתיהן להשתעשע בחֶנָה. בבוקר מרחה אמי את העיסה על ראשה של ריטה ועל ציפרניה וציירה פרחים על אמות־ידיה. כעת, משחפפה וייבשה את שערה, הוא נוצץ בזהרורית של אודם, וידיה מקושטות לתפארת בפרחים חומים־אדומים. אך בהיכנס דודי, היתה ריטה מודדת את חצאיתה הפעמונית החדשה ונראתה נמלכת בדעתה, אם אמנם לקבל את עצת אמי ולהשאיר את דשי־הכיסים “מפני זה מוסיף רוחב.” “אבל כשיבוא בעלך,” אומרת אמי, “תנעלי עקבים יותר גבוהים, שיהיה יותר נשי.”

מה שנראה לי אירוני הוא, שדודי זה, מעריצה הדומם של ריטה, הוא שהשיג למענה את ה“טבלא”, התוף ההודי, מתנת ריטה ליום ההולדת של בעלה.

יום ההולדת שנותר מבוּיש, שכן בעל השמחה לא הופיע כלל. לא בערב שבת, ולא במשך השבת. וה“טבלא” המיותם, שצווארו הנטוי־הסגלגל כמו הוּעד מטבע צורתו לחיבוקה של ריטה. ואמנם, במשך כל השבת לא זזה ממיטתה. נשענת אל הקיר, ברכיה כפופות ושולי חצאיתה הפעמונית עוטפים את כפות רגליה, היא מאמצת אל לבה את התוף ההודי.

אמי, שנעשתה שותפה פעילה לחייה של ריטה, יועצת־הסתרים שלה בענייני הלב כמו בענייני המעשה, מנסה לנחמה: “בטח היה אצלם גיוס… עונה בוערת, או פעולת־לילה, או סתם ‘מצב בטחוני’… מחר כבר תשמעי ממנו.”, אך ריטה אינה מתנחמת.

“אי אפשר להסביר את זה… זה זוחל וממלא את מערת־הלב… בכל פעם שהוא נוסע… כשאני מצפה לבואו… זה מתחיל בלחץ באזניים… שמטפס לראש… אני מכרסמת בחושך אצבע אחרי אצבע… אחר־כך הגווייה הזאת… רק הראש מנצח… אני חולה… אני יודעת שאני חולה…”

לא מסורקת, בחולצה מרופטת מעל לחצאית החדשה, שכבר התקמטה מן הישיבה המרושלת, היא מלטפת בידה את צווארו החלק של התוף, עם עורו המתוח, מתופפת בלחיי־אצבעותיה על התוף הגדול, העונה לה בצליל עבה ונמוך, ובצפרניה היא שורטת צליל גבוה ודק מן התוף הקטן.

למוֹתר לומר, שלא ראיתי בעין יפה את עצותיה הטובות של אמי, את ההגנה שהעניקה לריטה ברוחב־לב שכזה. “הפינוק העצמי שלה!…” התקוממתי בכל ישותי, “המותרות האלה, לעשות טרגדיה מעניין־של־כלום… היום!…” (וכשאמרתי בלבי ‘היום’, ראיתי את מלחמת־העולם, את גורל העם היהודי, את ספינות המעפילים, את מצבנו בארץ, אל כל זה.)

“באמת שאי אפשר להסביר… רק את התחושה הפיסית אפשר… ח… חרדה… זהו־זה… חרדה”. וכשהיא מבטאה זאת עיניה באמת מעוּנות.

זאת אומרת, כעת זה כבר לא הרחוב הקרתני, המאופר באבק והצווחני. כעת זה כבר לא הזוֹלוּת והכיעור וגסות־הרוח והזלזול והחשד… החשד הנצחי שהיא כל־כך מרבה לדבר עליו. כעת זה גם לא הקיבוץ!… אפילו הקיבוץ נראה פתאום כמו מבעד לעדשה מקטנת… אז מה זה? על איזו חרדה היא מדברת? –

היא מדברת על געגועים. לתקופת העוברות? לשד? למשהו שהוא מקור הזכרונות. “היא מפחדת מהחיים”, אני מסיקה בלבי בראותי אותה נבעתת למראה צרצר גדול, שחדר מבעד לחלון הפתוח.

“תראי את כיפת השמים”, מדברת אליה אמי, "כמה שחורה! רק פה־ושם כתמים חיוורים של כוכבים. ובאופק שוליים כאלה בהירים של אור. “עכשיו טוב”, מרגיעה אותה ריטה בהכרת־תודה. “שרק יישאר ככה… הלב כמו לוע גדול ושומם… וככה זה טוב… שרק יישאר ככה…” ובלילה הניחה אמי למראשותיה את היעה מן התנור שבאמבטיה, “שלילית לא תבוא להציק לה בשינה, למסכנה…”

“באירופה משתוללת כעת מלחמה ממשית מאד”, התרסתי כנגדה בבוקר, כשרק התחילה את תאנייתה. “אז איך את יכולה בכלל לדבר על ‘לא ממשי’?”

“ובכל־זאת – לא ממשי… זאת אומרת: אי אפשר למשש… אף־על־פי שהפגנה של ממשות יש…”

פתאום רתחתי מכעס.

“מכה זה ממשי? עלבון זה ממשי? איש עברי נרצח בידי ערבי, יהודי נרצח בידי נאצי… על מה את בכלל מדברת?”

“על מלכודת… אני מדברת על מלכודת”, ניצתת אש־זרה בעיניה, וכתפה מתעוותת כמו בהתקף של שגרון," העולם, הארץ… הארץ הזאת מלכודת…"

“זהו חילול הקודש!”

“ששש…” מהסה אותי אמי.

“נכון. הילדה צודקת. כולם מתרוצצים כמו עכברים מורעלים. ולי גם אין הצדקה. אני יודעת. גם נדב נואש ממני. אני נטל על צווארו, והוא החליט להשתחרר ממני. לא לגמרי, לא לעזוב אותי, אבל לחיות את חייו בנפרד ממני ולבוא רק כשמתחשק לו קצת עינוי. ככה הוא יוכל להקפיא אותי רעבה במקרר. ולהוציא אותי משם כשיתחשק לו, ולהכניס אותי לשם בחזרה. החסות, הדאגה המסולפת שלו, הקול הרך, כאילו הייתי חולה. הוא עושה ממני חולה. ולי יש בחילה מעצמי. החיטוט הזה בפצעים, הדריכה במקום… הכל כל־כך כבד, עצוב, קורע…”

“מה חסר לך?” אני מתפרצת בקול צווחני מדי.

“אל תקפצי בראש!” סוטרת אמי על ידי.

אבל למחרת בבוקר היא נראתה שלווה ונורמאלית, ואמי שלחה אותי להתלוות אליה לקיבוץ. בדרך, באוטובוס, אמרתי לה: “אני חושבת שהעיקר בקיבוץ זה להיות בסדר בעבודה.”

“זאת־אומרת שהחלטת ללכת לקיבוץ.”

“אלא מה? להיות פאראזיטית בעיר?”

בהגיענו למושבה, עשינו את דרכנו ישר ל“מרכז תנובה”.

זאב הדייג בגופיה אפורה, היה רכון לצידו של נדב על ארגז מלא עגבניות, שזה עתה פרקוהו מן המשאית. השניים הזדקפו, ניגבו את זעתם, והיו מוכנים לחזור ולגרור את הארגז פנימה, אל המחסן, שעה שריבּוֹלוֹב, הפקיד הממונה על מאזני־השקילה הגדולים קרא מן המחסן: “הרי לכם הפתעה! הגברת העירונית של נדב הורוביץ! במה זכינו, גברת ריטה?”

תגובתו של נדב למראה אשתו היתה של שמחה אמיתית, ועיניו נצצו לקראתה, כשכרך את זרועו סביב כתפה והובילה פנימה למחסן. “רק נגמור לשקול ולרשום, נלך כולנו למחלבה, לאכול משהו”, אמר. וכבר ריבולוב פותח את תיבת־הקרח ומוציא בקבוקי תסס ומכבד בסיגריות. אך משהעלו את הארגז על הדלפק ועמדו לצאת החוצה להכניס את יתר הארגזים, הספיקה ריטה ללחוש לנדב בקול מאשים: “חיכיתי לך במשך כל השבת!…” נדבר על זה אחר־כך", משתמט ממנה מבטו. “באמת יצאתי לדרך, אבל פגשו אותי וסחבו אותי להרצות בסמינר לשליחים.” ובמחלבה, רכון על צלחת אטריות ופרוסות של מלפפון חמוץ, הוסיף: “מי יכול היה לתאר לעצמו שתסתבכי בהכנות כאלה? ובכלל, את לא יודעת שאני לא מייחס חשיבות כזאת לימי־הולדת? ואם אינני טועה, אפילו לא הבטחתי שאבוא…”

“תקופה של משׂימות לאומיות, משימות לאומיות, חביבתי”, אומר זאב תוך כדי גמיעות קולניות ממרק הירקות. “היחיד רותם את עצמו… הוא מוותר… מוותר הרבה… זה נותן משמעות של קיום…” – בחיוך מבודח, שרצינות מאחריו.

“משמעות של קיום… כן…” אומרת ריטה ופיה מתכווץ בחיוך עגום, “כל מיני דברים יכולים לתת משמעות של קיום…”

“אסור שהאני יהיה מנופח מדי,” מתנפחת לחיוֹ של נדב מן הלחם שתחב לפיו. “זה מסוכן…”

“בין מסוכן למסכן מפרידה רק וו אחת,” מצטחקת ריטה ומיד נאנחת. “כל אחד מאתנו הוא אי־קטן של אגואיזם, לא?”

“בכל־זאת יש הבדל…” רומז זאב למגישה בשתי אצבעות שתביא עוד בירה, “קחי לדוגמה את נדב… מה את חושבת שעשה אתמול אחרי שחזר מהסמינר לשליחים? – ריצף את האוהל החדש שלו והקים גדר של אבנים… מה, את בכלל לא יודעת שהוא ויתר על החדר שלו בצריף?…”

“זה הרבה יותר נעים מהצריף…” מציץ נדב אל ריטה במבט נזוף. “יש הרבה יותר פרטיות… אפילו שביל פרטי יש, ולאורך השביל חביות מסוּידות עם חבצלות…”

כעבור שנים אחדות, כשכבר הייתי חברה בקיבוץ, הוא עשה בי כישוף, זאב זה. בלבי קראתי לו פרא, הזר עז־המצח שמלוא חופניו דגי־ים. בפעם הראשונה חשתי בפעימות לבי כשראיתי אותו בחברת איזו זמרת שהופיעה אצלנו בליל־שבת ונשארה ללון, ובשבת היא ירדה אל החוף ונעמדה על־ידו בשמלה ירוקה נוצצת, והוא מייבש את הרשת. רציתי לחוג סביבם ולהמיתם. במקום זה הגזמתי בברכת־השלום שלי.

אבל אז, כשהסבנו אל השולחן במחלבה, היה לבי נתון כולו לנדב ולריטה. לא היה בו בזאב זה שום דבר של ייחוד בעיני.

בדרך בחזרה, ב“מאסף”, דיברה ריטה ודיברה.

הקיץ ההוא על האי, בשנת לימודיה בחוץ־לארץ. גרה באכסנית־אמנים, ובבוקר בבוקר היתה יוצאת לצייר – עד החשיכה. היתה מטפסת על סלעי־הענק ומשקיפה על האוקיינוס. ים וסלעים, ים וסלעים, ודוגית קטנה עם ציידי סרטנים, וחורשות עבותות, שחיים צפופים ואינטנסיביים רוחשים בהן כמו בציוריו של פּוֹל קליי. בארץ היתה מתייראה לשוטט כך לבדה בשבילים זרים. כל דבר עלול להתרחש. אבל שם, על האי שבלב האוקינוס, לא היתה מתייראה. האדם שם בטוח. מוגן. “אין כאן חיות טרף”, צחק האיכר כששאלה בהיסוס בפעם הראשונה. “אז בפני מי יש להתיירא?ובערב היו כל האמנים מתקבצים וסועדים ביחד, ושרים שירי־עם ומספרים ומספרים… ואת הארץ זכרה אותו קיץ רק לטובה, ואנדי, שבקיץ ההוא חשבה שהיא מאוהבת בו, כחלק מן הנוף הסלעי, הגאה, הפתוח. אנדי שהאמין באלהים. לא באלהים מדבּרי, נבואי, קנאי, מיסטי. באלהים של הטבע. ואת ריטה הוא היה מציג כ”עבריה".

למוסיקה של נדב, היא אומרת, יש קשר עם החיים. המוסיקה שלו נמרצת, ריתמית, התפרצות כוחות־היסוד. הוא שואב מן החיים בקבוצה, מן העבודה, אקורדים יציבים, יסודות שנהפכים למהויות. הוֹלֶם קצוב של פטיש, קולות החברים, סאון התינוקות, שקשוק־הכלים במטבח, הוא לא שומע מה אומרים. הוא שומע את הריתמוס. את גובה הצליל. והים! קולות הגלים, רחש הרוח בגבעות החול האלה, בשיחי הרותם, בחורשת האקליפטוסים, סגנונו הבהיר, הנמרץ, הרב־קולי, הצלילים שנובעים באופן טבעי כל־כך מן הנעימוֹת…

ריטה נאנחת. הלוואי והיתה יכולה לראות את החיים כמוהו!… הקדחת הזאת לבטא את הדברים… לקרוא להם בשם… צליל, צבע… והרי כל זמן שמחפשים לדברים שם… ואילו היא, אינה מסוגלת לומר “זהו־זה” בשום מצב. שכן, כל מצב כמוהו כפרידה. “הנה”, היא מורה על עץ כרות בצידי הדרך, “ענפיו המקועקעים באדמה… נצחון הנצח. בשבילי אין רגע שאיני רואה את קצוֹ.”

כשהגענו למבואות העיר, פנתה אלי לפתע, סקרה את פני בעיון ואמרה: “נזכרתי בחלום שחלמתי הלילה: עדת נשים מצועפות, וכשהפשלתי את שולי צעיפן, גיליתי בכל אחת מהן אותך…”

איבדתי את בתולי בקיץ 45', באהלו של נדב, שבקיבוץ רתמים. ההזדמנות לשוב ולראותו באה לי, משנמצא בעליית־הגג שבביתנו תיק נשכח עם ציורי־פאסטל של ריטה. בו־ברגע החלטתי למסרו במו־ידי לבעליו החוקיים.

הגעתי לקיבוץ ברגל בדרך הרומאית ופניתי ישר לאהלו של נדב, ולמחרת, עם שחר, יצאתי בהתגנב בחזרה לכביש.

כעבור יומיים קיבלתי מכתב מנדב בצירוף פרחי־בר מיובשים וכמה צדפות. במכתב נאמר, בין היתר, שהוא מתבייש בהתנהגותו “כשל ילד,” וש“אדם חייב להיות גאה ביצריו כשיש מאחוריהם רגש”. כמו כן נאמר שם, שהוא יזכור אותי תמיד אך ורק לטובה, ובינתיים הוא מזמין אותי לבלות עמו את השבת הקרובה ברתמים.

אמרתי בלבי מתוך כאב מתוק של חשיבות: כעת את חשה בגרות פילוסופית כמו המבט של מוֹנה ליזה. ועוד אמרתי בלבי, שאני עצמי עוללתי את כל זה, ואני עצמי אוכל את פרי מעללי.

כעת, משנכנסתי ל“תנובה”, שהייתי אמורה לצאת ממנה עם העגלה לקיבוץ, קלטה עיני מיד את החבורה מרתמים, שהתמקמה שם סביב שני שולחנות מחוברים: איָלה האקונומית, ציפורה, מטפלת־ראשית ועסקנית, זאב הדייג, גדעון, פעיל “השורה”. יתרוני עליהם היה, שאני זכרתים מן השנה שעברה, מן האזכרה לריטה, ואילו הם לא הכירוני.

בעלות המחלבה כבר התכוונו לנעילה. ניקו את הדלפק, הקישו בצלחות ובסירים מן המטבח הסמוך. התיישבתי ליד שולחן מרוחק ככל האפשר מהחבורה ופני אליהם.

“תלוי במה מקמצים”, קורא זאב, טיפוס של שוֹבה־לבבות בתנועת־הנוער, שבשל אי־ייחודו, אין קסמו הגברי ניכר ממבט ראשון. “בית תרבות זה לא פחות חשוב ממחסן פרודוקטים!… הפעם זה לא ילך לכם כל־כך קל… כשמכניסים חמישי לחדר, טוב, שותקים, יודעים שאין ברירה… זה שחמישה שבועות עובדים בלי שבת… אבל העניין הזה של בית־תרבות קובע לי, זה דבר יסודי בשבילי…” אילה, קווי־פניה חדים ועקשניים, בשמלת־בד פשוטה ובמטפחת־ראש, מוחה ונעלבת: “טוב, אז אני מתפטרת. יותר בתנאים כאלה אני לא עובדת. האם אני צריכה לחזור ולהסביר, שבמחסן רקוב לגמרי, מלא חורי עכברים וג’וקים, הולכים לאיבוד חצי מהפרודוקטים? – מתאוננים שאין חודש הבראה השנה! לך סדר להם חודש הבראה עם תקציב כזה!… אבל לי לא איכפת. אתם רוצים בית־תרבות? – בנו לכם בית־תרבות! ותבחרו לכם אקונומית חדשה, ושלום על ישראל!…” ציפורה, עבה, וּולגארית, עם חיוך של מיוחמת המכוּון אל זאב, פותחת את פיה לאט ובמתינות מתוך הכרת־ערך־עצמה: “אינני תופסת מה יש כאן להתווכח. ראשית – מחסן פרודוקטים כרוך בהרבה פחות הוצאות. בתקציב כזה תקבל בית־תרבות כל־כך עלוב, שלאף אחד לא יהיה חשק להיכנס לשם, ובעוד כמה שנים שוב יעלה הסעיף הזה. לפי דעתי… (כאן היא מניחה את ידה הכבדה על ברכו של זאב) קודם־כל יש להעביר את עניין המחסן. ובית־תרבות זה עניין לחוד, והקרן לתקציב…” “קרן,קרן!…” הסיר זאב בתנופה את ידה של ציפורה, “אני שומע את הפזמון הזה כבר שלוש שנים!…” אלא שכאן פרץ לחדר גבר צעיר במדי הבריגדה, וכל החבורה קידמה את פניו הקול תרועה: איזה אורח!… יש לך מזל שהעגלה נתאחרה היום… שמע, מוכרחים לקנות מַשקה!…" אבל אילה מחייכת בנצחון: “לי אין פרוטה!…” “אני משלם!” שולף החייל מוֹטקה את ארנקו, “אני פה הדוד מאמריקה”, וכבר זאב נוטל את כספו ונעלם. מוטקה מציע “וירג’יניה” לחברה: “נו, ספרו מה חדש, כבר יובל שנים שלא הייתי בבית…”

“הרכילות הכי טריה,” מחייכת ציפורה, “היא, שלנדב יש איזו ילדה בעיר…”

הסתרתי את ראשי מאחורי העיתון הפרושׂ לפני. “אם־כן זה העניין!…” מריע מוטקה. אילה משכה בכתפיה: “בחיי שאני לא תופסת שום דבר. או שהוא מתאבל על ריטה שלו ולא מעיזים אפילו להציע לו ריכוז ועדת־תרבות… אני אומרת לכם, יש בני־אדם!…”

היטלטלנו בדרך אל הקיבוץ. שיירה של ג’יפים בריטיים חלפה על פנינו והעלתה מסכּי־חול. ישבתי ליד זאב והשהיתי את מבטי חסר־ההבעה על כל אחד מן הדוברים. אלא שהשיחה התנהלה בעצלתיים, נוכחותי הטילה מבוכה שלא ניתן היה להסתירה.

“חבל על המעיים שלך,” מאמץ גדעון את זרועו של מוטקה. “אחד כמוך היה משיג אצלם טרמפּ”.

ציפורה התאוננה על בעלי־האופנועים הבריטיים, שסיגלו לעצמם מנהג חדש, לעבור בחצר הקבוצה בדרכם למחנה האימונים, כשהם מאיימים בנסיעתם הפרועה על הפעוטות שמסתובבים חפשי בחצר. מוטקה ניסה לשבור שתיקה עילגת: “שמעתי שיהיה ‘שמח’ הלילה… יש סיכויים לקבל קצת אינפורמציה?” גדעון התפרץ: “שמעו, כעת ברצינות… אני מתכוון לדרוש מחר באסיפה שהחברים יפסיקו לפטפט… אין פלא שיש להם רשימה של כל אנשי ‘מחנה העבודה’… חושבים שצחוק!… הלא אפשר להכיר את החברה ממרחק של שני קילומטרים!…” ואילו העגלון הפנה את גופו הכבד לאחור: “דרך אגב, איָלה, שכחתי להגיד לך, שהרומני לא נותן יותר מרגרינה וגם גבינה לא ובכלל…” הוא מחקה את דיבורו של הרומני: “שום דבר לא יועיל! אין יותר הקָפָה!…” “טוב, שלא יהיה!” מתנפחות פניה של אילה, “נגיש לגזבר מנה של חרבון, ויידע מה זה מטבח בלי תקציב!”

העגלה מתקרבת לשפל־הנחל הצחיח, פורצת דרכה בשביל־השלף שבסבך־הסוּף. ערמות־זיפזיף שזה אך נכרו, מצד הים, וממזרח תלמי־חול ואשלים מרוטי־רוחות וקני־רותם, ומרחוק אקליפטוסים.

הדברים שלחש לי נדב אותו לילה, שהשתלבו בהולם־הגלים, ברוח־הלילה שתפחה ביריעות האוהל:

“התנהגתי כלפיך כנבל… גם דברי כעת הם נבלה… אני רוצה שכל מה שקרה הלילה יימחק כליל… את מוכרחה להבין… הבדידות… היגון… לטמטם את המוח… להיות מיכאניזם פיסי… משהו של פולחן אולי… אני רוצה שלעולם לא תחשבי על זה… את חייבת למחוק את זה מחייך למען שנינו… למענך קודם כל… אני אשא בעונש… תאמרי דבר־מה… תאמרי דבר־מה!…”

וכעבור יומיים – המכתב ההוא!…

אנחנו מתקרבים לקיבוץ. סירה רתומה לעוגן מתחנחנת על פני הגלים, סירות על משוטיהן נחות על ירכן בצל הנמשך מהן, רשתות מגובבות בערמות ומשתפלות על כלונסאות לייבוש, ולמעלה, על הגבעה – המחנה.

– – – אני עוקבת בקור־רוח כמעט אחר כל תנועה שלו, למרות הכאבים, למרות הדם. אני חורטת בזכרוני כל דיבור שיוצא מפיו. נדמה לי שהוא מתנהג בגסות, אבל בחוסר־נסיוני איני יודעת להבחין. הוא שוכב לצדי ולא נע. כבר מתחיל להעיר מעט, אך אני מסתכלת לעברו. הוא מדבר. ועם כל מלה שלו אני מרגישה צורך לזוז, להתרחק, להתעטות, להצטנף. אני שונאת את גופי. אני שונאת את גופו. אני משתוקקת להתקלח, ללבוש פיג’אמה נקיה ולשכב במיטתי, כשהחלון פתוח ורוח קלילה מלטפת את פני. אבל נדב שוכב לצדי, ואני מגועלת כולי. אני שונאת את חולשתו. אני שונאת את קולו. לשכוח? זה מה שהוא דורש ממני? כאילו לא קרה דבר? – לעולם לא! לעולם לא תהיה עוד זרות בינינו. מהיום והלאה אני קיימת בחייו. אני קיימת בחיי הקיבוץ.

כששמעתי את קולה רווּי־הזימה של ציפורה עונה לשאלתו של מוטקה, כי בחודש הבא יעבירו אמנם את הרפת לרתמים, חזרתי ואמרתי בלבי: מאותו יום ואילך אני קיימת בחייו.

א

בשעות אחר־הצהריים ביום־כיפור מתחילות יללות החתולים כמו יללות תנים בלילות. תחילה מקוננים ומקוננים, אחר־כך זועפים, אחר־כך משתתקים בבת־אחת.

בבוקר־בבוקר יצאתי לשוטט, להשכיח את הצום. מאחורי הקיוסק שבשדרה ראיתי גורים בני־יומם בתוך סלסלת פרחים, מייבבים ומטפסים זה על גבי זה, להיאחז בצפרניהם הרכות במקלעת. תרתי אחרי איזה ילד מהסביבה, לבקשו שיביא מעט חלב ולצאת ידי מצפוּני, אבל הילדים התרוצצו על הכבישים הריקים בחולצות לבנות ובכיפות והילדות בשמלות מקסי. המשכתי בדרכי בלב כבד לאורך השדרה.

שלשום טלפן נורברט ואיחל לי צום קל וגמר־חתימה־טובה. דקות אחדות לאחר שיחתנו נזכרתי דבר־מה וחייגתי את מספרו, אך כבר היה תפוּס. ידעתי שנורברט עושה את כל הסיבוב בין מכריו ומאחל לכולם צום קל וגמר־חתימה־טובה וכעת יהיה פטוּר מהם לפחות עד אחרי החגים.

הוספתי ללכת לאורך השׂדרה, לעבר הים. פחי האשפה היו ריקים, והשׂדרה, יחסית ליתר ימות השנה, היתה נקיה מניירות ומקליפות. נשים וגברים מבית־כנסת סמוּך התגודדו בחבורה על המדרכה. “פה זה כמו באלכסנדריה”, נזכרתי בדברי העתונאית המצרית.

ואמש – הגר. אם צלצול הטלפון נשמע אצלה יותר מפעם אחת, יכולה אני להיות בטוחה שאיננה בבית. אני רואה אותה משוטטת בחדריה, המכשיר בחיקה, והחבל, ארוך כדי להקיף את הדירונת כולה, נשרך אחריה מטבוּר־הקיר. או שמא היא מטילה את עצמה על מיטתה מיד עם היכנסה הביתה והטלפון נמצא לה שם כדי הושטת יד. וכשהיא מתרחצת? או אוכלת? וכשהיא עושה את צרכיה? והרי אני מטלפנת אליה בכל מיני שעות בלתי־צפויות של היום והלילה. אבל אמש המשכתי להחזיק בשפופרת חמש, שבע דקות, ולא הרפיתי. איפה היא מבלה, לעזאזל, כל הימים מחוץ לביתה?

“אני אשתול אותך כאן באדמה”, הצביעה האשה האלגאנטית על תלולית העפר שלרגליה, והילדה האוחזת בידה מייבבת ומייבבת. “איזה ביטוי!” אני מנענעת בראשי בחיוך מאולץ, ואילו האישה מוסיפה לגרור אחריה את הילדה, ראשה נטוע זקוף על צוארה.

הגר יתומתי – אני אומרת בלבי. – בתחנת מונטה־קארלו מלבנון שפתוחה אצלך נון־סטופּ, הם הורגים לנו בערבית את כל שירי הנפש הרוסיים שהתפרקנו עליהם בנעורינו.

ואילו האשה ממשיכה להטיח מרחוק בפני הילדה: “היום השערות שלך גועליות! גועליות!”

החברים שאין לך, הם בארץ, ובעברית, והם יהודים אפילו הם עצים – אני מגיעה לקצה השדרה וסובבת על עקבותי. אז אמרי לעץ עץ ועשי לך חבר־עץ, בארץ, יהודי. והרי הגר היא שאומרת לי: אמא, למה אין לך חברים?"

אפשר לחשוב שהיא עצמה גיבורה כזאת.

הגר ילדתי, בכובע־ציידים הטפשי הזה שאפילו אינו מסתיר את השמש, ובסוּדרי המשי שהיא קושרת לצווארה כמו איזו חולת־שחפת, בחולצת המגבת הענקית שהיא נראית בה כמו דחליל ובמכנסי הליצן הצרים. בתי המסכנה, המחבלת זה שנים ביופיה, כשל חית־בר נדירה. בקושי אני זוכרת איך הריתי אותה, או את פני אביה הפרא, שכבר איני בטוחה אם הוא אמנם מאֶקוואדוֹר, או מאוּרוּגואי, או מגואטמאלה או מכל מקום גויי ופראי אחר. ואם אמנם אני היא שהתמסרתי לו שם על סיפונו של אותו שבר־כלי בצורת־אניה, ומה היו מחשבותי או השגותי אז, כשהפלגתי לבדי לפלורידה, להעיד במשפטה של דודתי נגד משפחתה, שזממה להדירה מנכסיה בשל נישואיה הקתוליים עם איזה קרקסן מוונזוּאֶלה.

התיישבתי על ספסל והדממה הלא־מופרעת לא הפריעה לי עוד בירקותה הזוהרת כמו על סף כאב ואולי היא הכאב עצמו שיש לעשות הכל אבל הכל כדי לבלעו חיים ושלא ייראה חלילה כי באת אל קרבו מפני שלכל הדעות זה מלהיפך. ונורברט בקוצר ידו, מה הוא מבין בכל זה, משיח השקר של חיי, סם בדמי, שאל כזביו אערוג כמו באופרטה. כך על־כל־פנים חושבת הגר, אף־על־פי שאין לה כל־כך זכות, שכן אפשר היה לצפות ממנה שתהיה אסירת־תודה יותר.

אני רואה אותה משוטטת בחדריה. מקיר אל קיר. בצעדים קצובים. הזעם בוער בה עד להשחית. ואי־הרצון המוחלט להתנהג בשפיות. כלום אינני יודעת? כלום אינני זוכרת? אך אם אעז לרמוז לה על הדמיון בינינו – תתקומם בכל ישותה. אני אומרת לה: “הגר, את חוששת שההתנהגות השפויה תקרב את האסון? שתצטרכי לשאת באחריות?” והיא עונה בחוסר סבלנות: “הו, אמא, רק בלי סנטימנטאליות בבקשה”. והיא צודקת. רק תהיני לרחם על עצמך וכבר תתחילי להזיל דמעות. וזה מסליד, כמובן. או שאני אומרת לה: “אולי ההכרה היא בכל־זאת דבר טוב. הצלילות, עדיפות התבונה…” לפעמים היא מתרככת ועונה: " אין בי די חיוניות, את לא מבינה? ובכלל, בשביל מה? בשביל מי? בשביל מה?" כאילו שאינני יודעת. וגם על הזעם הזה, כשאין בכוחך לעשות. לשבור, לפוצץ. הרס ללא נזק, שמד ללא כליה. בשביל מה? – היא שואלת. שוב ושוב ושוב. ואני מנסה לדבר אליה בתבונה, כיאה למעמדי כאם – על הקונפליקט הנורא בין האינסטינקט והתבונה ועל הצורך בחתירה מתמדת לשיווי־משקל. ואילו היא בשלה: “לדחוף. להידחף לפעולה, אילו רק אפשר… וחוץ מזה… תודי שהיית אם די־רעה”. תודי!… לכי ותודי!… “את כפוּיית תודה”, אני אומרת לה במקום זה בטון טראגי.

ובכן, אני האם הרעה. שרוחה נפולה וקצרה. השתלטנית והפכפכת. הרגשנית ודואגת. דואגת. “מזדקקת לאלימות כדי להתחזק”, צועק נורברט מן הסטודיו שלו כשהמריבות הקולניות שלנו מגיעות לשיא חדש, “להתגבר בצעקה על יצרך האמהי”. אני האם הגדולה. החנונה ורחומה, החונקת בלטיפה והמלטפת בחניקה. שהכל תלוי בה וממנה. החבל והנבל. (למה נבל?). “יצרך האמהי!… כדי שזאת שראתה בעיניך את החיים תראה בעיניך את המוות”.

“ומה מצפה לך מעבר לחיים שכל־כך קצת בהם?” אני חוקרת את בתי.

“לא קצתי אך בחלתי”, היא עונה לי.

אז מה יש להתפלא על הזעם הזה? הזעם על חוסר־האונים? – – –

לובן, לובן, ואותה מנגינת־תחינה שחוזרת, שריח המוות עולה ממנה. והרי אפילו בבית־כנסת נדחפים. ואיכשהו גם מיום אל יום. רק הילדים זאת בעייה. צלילות־ההכרה, הפקחון, החיוניות שעה שעה. האם שרוחה זועפת היא הרעה. שמרתה שחורה. שפוחדת ומפחידה. כמובן שאני מתכוונת לאם החלשה. שבקושי חיה. ובסךהכל אני סחוּטה. “דיפלומה לאימהוּת, זה מה שנחוץ להן!” צועק נורברט קמינר – קרימינולוג – לחלל אולם ההרצאות המלא סטודנטים מפה לפה. “לפקוח עין על הילוּדה. לבחון את הזוגות הצעירים. לתת להם לענות על טסטים. ההורים שמשאירים את ילדיהם על המדרגות של משרד הסעד שהממשלה תטפל בהם, שעם ישראל יטפל בהם, אינם הגרוּעים שבהם. הנושאים בעול לפרקים והפורקים אותו לפרקים…”

השמש הגיעה כעת עד אמצע הספסל ואני נדחקתי לפינה להסתתר בצל עץ הפיקוס, כמו בתוך חורשה ירקרקה, ללקק את פצעי כמעט בהנאה באפלוּלית שבאה לי מן ההפקר ההוא של אי־ההבנה או של המשחק המצילנו לזמן־מה מן המחבואים של אור־צל־אור ויש־אין־יש חברים לאשה הערירית הזאת שחיה עמנו פה (עדיין) בארץ.

ב

מעולם הוא לא דמה כל־כך לפני אמו כמו בצילום הזה – אני מעלעלת בחוברת שיצאה לזכרו של בֶּני, בנה של רבקה’לה, חברתי הטובה מן הילדוּת. – וגם אחיו הצעיר, כשעמד ותמך בה על קברו הרענן של אחיו, היה צעיר כל־כך וכבר אבא, והוא כבר נקבר פעם אחת בקבר אחים לפני שהובא שנית בין החיים אל נוחו ונחלתו במקום העליז ההוא שבו נערים נערים בשמות מרנינים…

אם אמשיך בקצב הזה יצא לי שיר, אני חוזרת על השורה המתפזמת בראשי. “נערים נערים בשמות מרנינים מלוא כל הארץ מכסים בעפר ולבושם לבן וצבעונים אך בשום פנים לא חאקי לא חאקי…”.

צהרי יום־כיפור ואני שוכבת במטתי, והצרעה שמתעופפת סביב מנורת התקרה מזכירה לי שהסתיו קרב.

רבקה’לה. בפרברים הרחוקים של טרם־זכרוני יש שני בתים תאומים, צרים, בני קומתיים, שחזיתם עגולה, רחומה כבטן היונה, ובה סדק־חלון צר וארוך שדייריו רואים בעדו את הים. (מסכת־האור הצוחקת מחלוני, שהבעיתה אותי פתאום, כבתה כלעומת שנדלקה). ביתה של רבקה’לה וביתי. מבעד לסדק־החלון ראינו את קצף הגלים, פס אחרי פס, רצועה אחרי רצועה, נוגע בחול – ונמוג. בלילה על רקע אופלו של הים וביום –

במוצאי־שבת היו שוקקים ברחובנו החיים. נשים עבות, גוצות והרות, על טפן, אגודות־אגודות של בני תשחורת, בחולצות לבנות ושרוולים מקופלים בקיץ, ובחורף

---

קליעה־למטרה, שולחנות ביליארד, דוכני תירס ופלפל חם. צבעים־צבעים של אש לוחשת ופחמים וקבב ובצלים לבנים ואשה משולהבת־פנים ונער קטן עם סינר למותניו ושולחנות עמוּסי אבטיח אדום ומתוק – עד שולי הים.

עמי. משפחות־משפחות, שבטים־שבטים, בתים־בתים. וההוא שעמד על־יד דוכן הסיגריות בנעלים מחודדות, מבהיקות, שׂיער משוּח, ההוא – אחי.

נורברט היה מוקסם מן “העבר המפוּקפק” שלי, אף כי בכל פעם חזרתי והזכרתי לו שבהיותי בתנועת־הנוער התרפקתי על שירי־נפש רוסיים, ממש כמו יתר בני־דורי. “ומה עם העבר שלך?” – היתה הגר מטיחה בפניו. “מה עם כל שאריות־הבשר האלה שלך שמתבשלות יחד כל שנה ברוטב של מלון ‘נס־ציונה’?” רמז־עבה לכנסים המשפחתיים של נורברט באותו מלון “נס־ציונה”, שבעליו אף הוא שאר־בשר שלו.

לימים למדה הגר להבין שהמשפחה ששרדה לנורברט בארץ ובחוץ־לארץ, היא אחת הנקודות הרגישות שלו, גם בתור פליט־השואה ושמוטב לא לעשותה מטרה לעקיצותיה. ובכל־זאת, ההתכנסות השנתית שלהם עשרה־שנים־עשר במספר, בליוויית יקיריהם, באותו מלון דהוי, אינה יכולה שלא לעורר גיחוך. מה־גם ששבועות אחדים לפני המאורע נוהג היה נורברט לפרוש לחדרו, להכין את תכנית הערב: פרקי־נגינה, דיקלום או שניים, ביולטין משפחתי. (כעת לאחר שבן־הדוד נהרג במלחמה, פסקו, דומני, הכינוסים האלה). “הפֵּדאנט החולני הזה, שילך על כאלה קיטשים?” לחשה הגר באזני אחרי שסגר נורברט אחריו את דלת הסטודיו.

אם כי אין לה זכות. לפחות במה שנוגע אליה, נהג נורברט באצילות שאין למעלה ממנה.

כשאני נזכרת בתקופה המטורפת ההיא בניו־יורק, כשהייתי מסתובבת עם תום ועם לואיס ועם ג’וני ועם קריקור הארמני ובּבּי, בווילג', עד השעות הקטנות של הלילה – וכרסי בין שיני… זו גם היתה תקופת ההתלהבות הגדולה של נורברט ממוסיקה. שהרי בעצמו הודה שהציע לאַמץ את הגר ולהעניק לה את שמו – קאמינר – בהשפעת “ליל הוד” של שנברג… ואף־על־פי־כן ההצעה הנדיבה ביותר שאדם שאינו מסוגל להיסחף כליל בסערת רגשותיו יכול להציע.

“תודי שהוא אדם לא ישר”, מתעקשת הגר למרות הכל. “אבל הוא מישיר אליך מבט נוקב וליתר חיזוק עוד מדגיש כל מלה ומלה… ובכלל…” היא צועקת, “נמאס לי להיות אסירת־תודה!”.

בסימטה שלידנו היו גלי אבנים ואיי אשפה עם חתולים צמוּקים בשחור־לבן־אפור. והיה שם בית – ארמון! טורקיז אפל כזה ועל הקיר שטיח מפלוסין בצהוב־אדום, וספה עם אשה שוכבת, אמה של שרה, “המלכה” של שכונתנו. אמה של שרה שהיתה עייפה תמיד, ואביה שהיה זגג. ושרה היתה מפצחת גרעינים ומחציפה פנים לבנים ומסתודדת עם הבנות שבחרה לה ליועצות, אך אני ורבקה’לה לא היינו ביניהן. עד שבמוצאי־שבת אחד היה רעם והזגוגית שבחלון שלנו התנפצה. איזו הזדמנות נדירה לספק עבודה לאביה של שרה! ירדתי במרוצה במדרגות הלולייניות של ביתנו ופילסתי לי דרך בין הבתים השטוחים כבנייני בית־מרחץ, בין בתי־השעשועים, ובין השרפרפים והנרגילות חיפשתי את אחי, אחי שהיו לו חברים שני נערים אילמים, מהגרים מפורטוגל. אינני יודעת למה נזכרתי בשני הנערים האילמים, אבל כשחזרתי הביתה לא ראיתי אור בסדק־החלון שאמי היפה היתה מביטה דרכו והוא היה מתרווח וקורע מרפסת עגולה לחלל שמעל לים. וכשעליתי במדרגות שכמו תלויות באויר, לא שמעתי את קול זמרתה של אמי, שהיתה רגילה לזמר במוצאי־שבת בשעה שאחי היה יוצא לבלות עם שני חבריו האילמים וגביהם מתעוותים לאחור ולצדדים למנגינת הרומבה והצ’ארדאש והג’יטרבאג, מוצר־יבוא חדש בארץ, וכשדילגתי במרוצה על פני המדרגה האחרונה מצאתי את הדלת פרוצה ואת אמי היפה שוכבת על הרצפה – אנוסה.

כמו גלידה שוקולד – במנות גדולות ומזיקות, שעמה אני מיתרגלת בבדידות עם חברים נוכרים, שכאילו יש לי מעבר לימים. “ממתי?” שואלת הגר “מ – א – ז ?!”

התיאוריה הרב־סיבתית של ויליאם הילי… גוף מסומורפי – כן או לא. גורמים בעלי זיקת גומלין, האם זה התרגום הנכון ל־אינטר־רילייטינג פקטורס?… אישיות קונסטיטוציונית… דה־סוציאליזאציה מוקדמת… סוציופּאט עדיף מפסיכופּאט…. אסוציאציה דיפרנציאלית… חמש־עשרה שנה אני מלגלגת על המקצוע שלו ופתאום הוא החליט להיפגע מכך… וכל אותן גברות, תלמידותיו לשעבר, שמחליטות “להתידד” עם המשפחה ומזמינות את עצמן לתה־של־חמש. אפילו נורברט מתחיל להיראות חיוור ומיוגע כשהשעה מתקרבת ל־שמונה, למרות הסיטואציה המחמיאה של נשים מעריצות הבולעות בשקיקה כל בדל־רעיון שלו. שלו? – והרי סוד גלוי הוא שאת מיטב הרעיונות המקוריים שלו אני היא שמספקת לו… “מה הפלא”, הוא מגחך “עם קוריקולום־ויטה כשלך…” וכבר הגר קופצת: “המשפחה של אמא זה לא פירמה מיסחרית!” לא־לענין, כמובן, ושלא־לצורך…

חמש־עשרה שנה הוא סובל את הליגלוגים שלנו – ופתאום זה מתחיל לעלות לו על העצבים! אפשר לחשוב שהוא עצמו שׂיה תמימה כזאת. שגבר יאמר לאשתו – אפילו בבדיחות־דעת – “הפלירט גוזל ממני כך־וכך שעות, לכן המעטתי לעבוד”!… משגע, לא? – בעיקר אם נזכרים בנוֹשׂא הפלירט, בגברת ה“פוליטית” הזאת, גדולה ומגושמת כמפולת של עוגת ג’לי, ומצלמה משוכללת על כתפה… במו אזני שמעתי אותה אומרת: “הגברים שטעמו ממני…” זוללת־גברים שכמותה!… יושבת ויושבת ויושבת ומקשקשת פוליטיקה עד חצות וחצי. אפילו הטכניקה שפיתחתי להגוֹת בשלי ולהטות אוזן לאחד מכל עשרה משפטים שלה, הוּכחה כלא־יעילה, שכן תמיד הצלחתי איכשהו לענות בזמן ולענין. הצרה היא שהיא כל־כך מסמפטת אותי. “לפעמים אני ממש שומעת את דבריך יוצאים מפיו של נורברט”, היא אומרת לי בחיוך מלא אהדה. “יוּ אַר נוט קידינג…” אני משלחת אותה בלבי לכל הרוחות.

ג

ובשעות אחר־הצהריים התחילו יללות החתולים – – – וצריחת הטלפון מתערבת בתוכה כבתוך סיוט. אני מרימה את השפופרת ביד רפה ומחכה. כשסוף־סוף הצלחתי להירדם!… הלו! משפחת קאמינר? מי זה מדבר? אני מדברת עם הגברת? את מי אַת צריכה? את אדון קאמינר. הוא לא גר פה. זאת משפחת קאמינר? ארבע חמש – – החליפו להם את המספר? אני מבינה. תודה.

החוצפה הזאת! לבלבל לו את המוח ביום כיפור!… בטח יתרגז נורא שנתתי לה את המספר… אף כי אם לא צמים… אבל מניין לה שהוא לא צם?… ובכלל מי זאת יכולה להיות…

נשים מסרטי־חלל בדיוניים בשׂער פלטינה וגוף מיכני מושלם… זרועות תפוחות כמו פודינג שלא נקרש והחזה פורץ להן בגלים מהחולצה… והמוטיבאציה?… כשאין אהבה זה רע. כשיש אהבה זה לא מספיק. כבר לא יודעים מה לרצות. “אני מדברת על פוליטיקה מפני שבנושא הזה יש לי אוצר־מלים מתאים”, היא קורצת אלי קריצה מפולפלת. “לא כמו נורברט שמשתמש באוצר־המלים הקרימינאלי שלו לכל נושא שבעולם”. אז למה ממנה הוא מוכן לקבל את הלגלוג?… כאילו שניתן לדבר כאן במושגים של צדק!…" בעצם, אני מגיעה למסקנה שזה סוד הקשר ביני לבין נורברט: אוצר המלים המוגבל… ומה שנוגע אליך, יקירתי…" היא כורכת את זרועה סביב כתפי, “חסר לך אוצר־מלים לנושא אחד ספציפי… וזה מה שמחשיד אותך בעיני אנשים כמונו, למשל. אַת מבינה? אנשים כמונו משתמשים לרעה באחת כמוך… שכן בסתר־לבנו אנחנו מודים ביתרון… ביתרון הגמגום המקורי שלך…” העליצות שבה היא מפתחת את רעיונותיה!… כל מה שחסר לה – היא פוסקת – זה דת! שהרי אמונה בהשגחה־הפרטית כבר יש לה. עובדה שנורברט קאמינר, הקרימינולוג הנודע, מאוהב בה! למרות גילה המתקדם, למרות לגלוגיה, למרות ההרצאות הפוליטיות שהיא נושאת בפיה והמצלמות שהיא נושאת על כתפה. בכל־זאת אי אפשר שלא להודות שהיא מפולפלת. גם במיטה וודאי. לשם כך היא מוכנה אפילו לבלוע את ה“זוהר” בלהיטות המזיקה לעיכול, עם יתר ספרי המיסתורין והפיוטים. דת! זה כל מה שחסר לה!… כן, וגם/או טבע קצת… כשיש אהבה ומקצוע כמו מדעי המדינה, מה שחסר בתור הובי זה או דת או טבע…

ואולם מה שנוגע לאקט־האימוץ של נורברט – את זה היא ממש מעריצה! "שגבר – ועוד אחד כמו נורברט – ינהג באצילות כזאת כלפי אשה כמעט־זרה… שבאה בסך־הכל לשאול בעצתו? זה מה שקרה?… " – “כן… לא היתה לי אז פרוטה והוא היה סטודנט למשפטים…” – “פאנטאסטי! ממש פאנטאסטי!” היא מעבירה את עיניה ממני אל נורברט ובחזרה אלי ובחזרה אליו. “צריך יהיה באמת להתחיל להיזהר בכבודו!…”

ובכל־זאת, הלא אי־אפשר להתעלם מהעובדה ששנים־שנים נטה לי חסד!… אף כי, מוכרחים להודות, מתוך היעדר מוחלט של מיסטיקה… ולכן גם היה לי כל־כך קשה להשלות את עצמי שזאת היא אהבה… דווקא בשל ה“פשטות”, ה“טבעיות”, כדבריו, של יחסינו… אף כי האימוץ של הגר – ועוד ההבטחה לאַמצה לפני שנולדה – האם הוא כשלעצמו איננו אקט מיסטי?

אני רואה את רבקה’לה חברתי משׂרכת דרכה בחושך בין האבנים והקוצים, והברושים העומדים זקופים ככיתת־חיילים מדגלת נישקה לעולמים, במקום שהיה שדה־נרקיסים וילדינו שיחקו שם בתופסת. בחורף, בחושך, כשיום־הדמעות שלה נדם. כעת הגר היא הגר ובֶּני של רבקה’לה הוא שם תושב… משטות בי המלים. ובכיה של רבקה’לה מתערב באזני עם בכיה של הגר מעמקי ילדותה והורס אלי מבעד לחומות שהקמתי סביבי במלכות אטומי־האוזן, להגן על שלוות־נפשו של נורברט, שיידה בי אבנים מן החומות ואני סקלתי בהן את גופה הקטן של ילדתי. “אֵם די־רעה” – היא אומרת, ומתכוונת בכך לימים וללילות הארוכים שהייתי משאירה אותה אצל רבקה’לה ושוכחת להחזירה. שוכחת להחזירה? – מה היא יודעת! – שוכחת על קיומה!… כל אותן שנים שהייתי רואה את ייעודי להיות מקור־לא־אכזב לרעיונות נובעים ונובעים שכל כתביו של נורברט ספוגים בהם, אף־כי באופן פורמאלי נחשבתי למזכירתו… רק בגברת הזאת שלו לא ניתן היה לשטות. היא ידעה תמיד את האמת. ומה שנוגע אלי, עלי להודות שנגרם לי סיפוק רב מתפקידי. הייתי ממש מוקסמת בכל פעם שגיליתי את רעיונותי ההיולייים מגובשים ומהוקצעים ומבריקים, נוצצים כאבני־חן בנזר יצירתו הספרותית־קרימינולוגית של נורברט, את שמו מתנוסס על כתבים שדישני הזינם. המהירות והדייקנות שבהן קלט את מחשבותי עוד לפני שהספקתי להגדירן, תפיסתו הוירטואוֹזית וניסוּחוֹ השנוּן – כל אלה היו לי מקור של התפעלות וגאווה. “המזל שלך הוא שלא למדת אף פעם פסיכולוגיה”, הוא מחמיא לי בהתאפקות. “זה גם קצת המזל שלך”, אני עונה לו בביישנות אמיתית. כך נהפך הקשר ההדוק בינינו לקשר נגד הגר. שכן החריצות והשאפתנות של נורברט לא ידעו אף פעם גבול ואני מצדי הייתי עומדת תמיד לשירותו. אלא שכנגד התקפות־המוסר התוקפניות שלו בענין הילדה לא יכולתי לעמוד. להאשים אותי שאני מזניחה את הילדה! הוא מכל האנשים! “מצאתי לך הזדמנות להתחשבן אתי!” אני צועקת ולא מפרשת. “להתחשבן על מה, אם אפשר לשאול?” אני רואה את מצחו המתוח מחימה, וכבר אני מתקפלת. “את באמת לא תופסת עד כמה הוא תלוי בך?!” פורשׂת הגר את זרועותיה ביאוש, ואני משפילה את ראשי וממלמלת שהדברים הרבה יותר מסובכים משהיא חושבת.

אף־על־פי־כן הרי אינני מסכנה כל־כך – נישׂאות מחשבותי אל הדרורים הפעלתניות, שהשתלטו על גגון האסבסט שממול, – אם הפירורים שפיזרתי לו הזינו אותו כל־כך הרבה שנים… “אילמלא הרוֹדנוּת שלך היית סובלת ממנו פחות”, ממשיכה בתי לחטט לי בנשמה. (“אני עושה עליך דוקטורט… את הנושא הכי מלהיב שלי…” – אמרה לי פעם וצמרמורת אחזה בי). “פשוט קשה לך להשלים עם העובדה שבכל־זאת יש לו גם משהו משלו… והמשהו הזה מוכרח להתקומם נגדך”. זאת אומרת להתפשר. מכל צד שתביטי על זה. לכל כיוון שתמשכי. להתפשר. כמו שרבהקה’לה אומרת: “מה כבר אפשר לרצות מהחיים!” גם בשביל לשמור על הבריאות. ובשלב זה של חיינו… לשמור על איזה מוֹדוס ויוונדי עם הרוחות הרעות… לא להיות משוחררת על הסוף, אך גם לא להשקיע את עצמך עד הסוף… במחשבות, למשל, או ב… או ב… “לא מוכרחים ללכת עד הסוף!” מתרגשת רבקה’לה. “לא מוכרחים לשחרר את השד…” היתה אומרת אמי. להתפשר. לוותר. ולתת לזמן להשתלט עליך. ובינתיים להמשיך להיות רגשנית מפני שזה לא מחייב להיות טובה. ולהמשיך לשמור על מעט הרכוש. ולא להזדהות יותר מדי עם הטבע. ולא לבלבל לעצמך את המוח בקרבנות. קרבנות!… איזה שטויות!… ההקרבה המוחלטת כמוה כרוֹדנות המוחלטת ועל שניהם מרחף פחד־המוות, חה חה…

ד

נשארו עוד שעתיים לפחות עד גמר הצום. אני מעיפה מבט בשעוני מוסיפה לפסוע במורד הרחוב אל הטיילת. יחידים ובזוגות הם נשענים על המעקה ומניחים לרוחם להינשא על פני הגלים. שלישיה פוסעת לאיטה ומקרקרת בשפה לא מוכרת. כמו ממרחק רב מאד אני קולטת מלה עברית. אשה צעירה בשמלה בוּרמזית צועדת בבטחה ומשיגה אותי. אני מתיישבת על ספסל וצופה בים. להתמזג עמו. להיטמע בו. תייר זקן מתיישב בפאת הספסל. אני מעיפה בו עין. מקטורן משובץ, כובע קש ופיית־כסף תקועה בפיו. נראה כלא יהודי ובכל־זאת דואג. אורח לשעה. עורך את פגישותיו, מנהל את עסקיו ויודע שהבל ורעות־רוח. הוא מסתכל לצדדים. אזנו קלטה את יבבת השופר היהודי. פעם ועוד פעם. הוא פונה אלי בתמיהה ואני אומרת: “מכינים לנו את המלחמה”, השד יודע למה. “מלחמה?!” הוא מקשת את גביניו ושׂקיקי עפעפיו תפוחים מאימה. “לא היום”, אני מרגיעה אותו וקמה, “בשנה שעברה”.

אנחנו שייכים לדורות שעברו – נושאות אותי רגלי אל הפרובינציה של ילדותי, אל הבתים הישנים, האטומים, שהחלונות בוכים שם את דמעותי, לקבוע את מקומי בין העצמים: סימטה, וחצר, ומחסן, או תריס, או צינור כפוף על קיר, או רהיט שנשען אל גדר. גרוטאותי האהובות, האפלות, העצובות, סודותי הכמוסים, הקסומים, שאני מתהלכת ביניהם בבגדים חומים ועם תלתלים קשורים בסרט. ואמי היפה שלוחשת על אזנה של סבתי במאמה־לוֹשן ועיניה תרות בדאגה אחרי אחי, שסטה מדרך־הישר.

אנחנו שייכים לדורות שעברו – נושאות אותי רגלי אל עיר המקלט.

“יש דברים שאסור לומר אותם. שאסור לחשוב אותם!” קוראת הגר במרי־רוחה “למשל, ילדים…”

“למה את מתכוונת?” אני מתקפדת.

“לזה שרוצחים בהבל־פה… את לא רואה שהאותיות נשכבות כמו ילדות סרבניות שממאנות לקום? י־ל־דים… את לא שומעת איך הן רוקעות ברגליים ומושכות שלא להתבטא?”

“אני לא מבינה על מה את מדברת”.

“על הלמ”ד, על הלמ“ד של י־ל־דים… או על למ”ד השימוש של הפועל. לאמר, לחשוב, לרצוח, לפעול, לחלות, לבקש על כך, להתפלל לזה…"

“די! תפסיקי עם זה!”

“למות…”

אז דירת־הגג שלנו, דירת הגג של משפחת קאמינר לשעבר, תהיה לה עיר־מקלט? (קאמינר, למה אתה אדיש כל־כך", מציצה הגר בת העשר מתוך מחברותיה, "תראה איך שהיא אוהבת אותך האקמינרית שלך… בוב גדול שלי! חבובי! " היא מחקה את העוויות הנשיכה שלי נכחו), או דירת־הקרקע של רבקה’לה שכל־כולה מיקדש לבֶּני שלה?

אני אומרת לנורברט: "תעשה מזה סרט! תראה להם את המודל שלך, הפושע־העריק שלך, כשהוא בורח במכונית גנובה, מגמא קילומטרים בדרכי אירופה, נרדף, בגשם, ברוח, שאָטוֹ, כנסיות בחושך, מתנגש, מקלל, נתקע בשיירה לריוויירה, סאן־טרופז, פנורמה בשוויצריה, פורמאציה של סלע שנפגע על־ידי קרחון, ההתרגשות הכמעט־פאתולוגית שלו מנוֹף, ומונאקו, כמובן, ואיך שהוא מרויח הון ברוּלטה ואיך שהיא מפתה אותו להקדיש את הכסף למדריך הקשיש – – – "

“יקירתי, אנחנו עוסקים במדע, לא בספרות… מה גם שאת מחליפה את הדגם של הפושע שלי בזה של אחיך… ובכלל, בזמן האחרון ירדת מן הפסים… את לא תופשת שאני לא יכול להרשות לעצמי לבזבז את זמני…”

“נמאס לי! נמאס לי הז’רגון שלכם!… הטיפולוגיה של הפשיעה! האפידמולוגיה הקרימינולוגית! לך תקבע את דרגת המנס־ריאה של אחי!… אם הרצדיוויזם של התקיפוֹֹת שלו, הנגמרות תמיד בפיאסקו, הוא סימן לכפייתיות, או שזה נכנס לקטגוריה של אַנימוּס־פּוּראנדי… אם הסטיגמה שלו היא גנטית או אוֹנטוֹלוגית או אֶתנוֹאֶקוֹלוֹגית, או לכל־השדים – תוצאה של חשׂיפות היפּר־סנסיטיבית של החושים… שום התפתחויות פוסט־לומברוֹזיאניות לא יתנו לי תשובה על השאלה הפשוטה: איך אפשר, לעזאזל, לאסור על היחיד לירוק בפני החברה ה… המטונפת הזאת שמשפילה אותו, שאונסת אותו, שרוצחת אותו בדם קר…”

“אמא, אמא, תיזהרי! אפשר להבין שאַת משתעממת עד מוות, אבל הדוקטור שלך מתחיל לאבד את הסבלנות אליך…”

לא תמיד, ילדתי. לא תמיד אני משתעממת… לא כשהוא מודיע לי פתאום שהיחסים בין גבר לאשה זה לא חברת ביטוח ושאין מה לסמוך על היחסים בינינו…

“בטחון שזה לא יחלוף? אין ומעולם לא היה… כל זמן שאנחנו זקוקים זה לזה, כל זמן שאנחנו מוצאים ענין זה בזה… אחרת – העסק מתפרק – וזהו!…”

“וידידות? על הידידות אפשר לסמוך?”

“מה פתאום? אי־אפשר לסמוך על שום דבר!”

“אז מה כל זה שווה…”

“אם זה לא שווה לך, אז זכותך כמובן…”

“כמה שזה חביב מצדו”, מחייכת הגר.

קבוצות אדם מצטופפות בפתח בית הכנסת השכונתי בן הקומה האחת, צהוב מיוֹשן, ומאוֹר הניאוֹן המציף אותו, ומכתמי הטיח המתקלף. גבירותי ורבותי, בפראקים מהוהים ועם מטפחות משי לנגב בהן את הזיעה. אתם אשר על המאזניים במכולת ועל חביות הדגים המלוחים ועל הדולארים השחורים בליליינבלום ובבורסה ובמלטשות היהלומים. עפר תחת כפות רגליכם, גבירותי ורבותי, הטובים, החסודים, צאן קדשים –

ונשׂים יהבנו בשמו יתברך ונעשה טוב ולא נצפה לגמול כי אין גמול – – – שלא נצפה למתיקות הנקמה בשונאינו ונפשנו לא תכלה אל אהובינו – – – חדורי אמונה בכל מאודנו נבטח בו שהוא מנחנו ונלך בעקבות אמונתנו כי הוא עמנו לבדנו – – – עשה למען הרוגים על שם קדשך – – – ובּני של רבקה’לה ויתר הרוגי מלכות שהם מלאכיך – – – שנעשה אך טוב ונלך בדרך הנכון – – – ריבה ריבנו ולחם לוחמנו מן השטן – – –. ונבקש מחילה מעולבינו אפילו לא בדברים העומדים ברומו של עולמנו שכן יש בעולמנו דברים העומדים ברומו ויש העומדים במעלה אחת פחותה מרומו – – – הללויה – – – הללוּהוּ – – – מאין יבוא עזרי לעזור להגר בתי – – – ולעצמי מפני השטן וּמפני לבי – – – ואפילו הדברים עומדים במעלה אחת פחותה מרומו אני מבקשת מכבודו – – – ומכבודכם – – – מחילה – – – מחילה – – – כל הנשמה תהלל יה – – –