רקע
דוד בן־גוריון
"חוקה אחת"
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות

למרות הוכחותיהם של מנבלי־העט מצד בעלי־הפרדסים שלנו ביצירותיהם המדעיות והפיוטיות (עיין ב“יזכור” או ב“הצפירה”), הרי שאלה זו של העבודה העברית במושבות הולכת ומקבלת את פתרונה, אף כי, לפי שעה, פתרון זה הריהו יותר תיאוֹרי ממעשי.

הנסיונות הישוביים השונים ועבודת־המוח המרובה בחיפוש הדרכים והאמצעים לפתרון השאלה היסודית של הישוב לא עלו בתוהו. את התוצאות המושגות אפשר לסכם בשתי ההנחות הללו: א) הטבת והקלת תנאי־חייהם של הפועלים, הנמצאים כבר במושבות, ע"י יצירת משק ביתי פעוט. ב) משיכת אלימנט חדש לעבודה הקרקעית, מתוך אותם היהודים המזרחיים המתאימים מעיקרא יותר, על פי טבעם, הרגליהם וצרכיהם, לתנאי העבודה במושבות.

מצד אחד נוכחנו, שאין הפועל יכול להתקיים במצבו אם נוסף לקושי הרב של תנאי־העבודה והמשכורת, עליו לסבול גם מהיוקר של צרכי האוכל והדירה. ואם אי־אפשר להרים את המשכורת עד כדי שתספיק לפועל קולטורי – הרי מן ההכרח לברוא אמצעים כאלה שיקטינו עד כמה שאפשר את הוצאותיו מבלי להפחית את צרכיו ההכרחיים, מטרה זו מושגת במידה מרובה במושבי־הפועלים שחושבים לייסד ובמקצת גם ע"י בתי־הפועלים שנוסדו בפתח־תקוה ובחדרה.

אולם, מאידך גיסא, ראינו שעיקר הקושי של שאלת הפועלים האַגרריים נובע מתוך חסרון חומר אנושי מתאים מעיקרא לעבודה הקרקעית בתנאים הארצישראליים. כמה שלא יוטבו תנאי־חייו של הפועל המצוי כעת במושבות ובחווֹת – ברי, שהרוב שלו יעזוב בהקדם או באיחור את עבודת־השדה מפני הטעמים הידועים, שנתבררו כבר לא פעם ושתים.

במובן זה נעלה מכל ספק, שכניסת הפועלים התימנים למושבות, שהתחילה לפני שלוש שנים ושהולכת עכשיו ומסתדרת, הריהי תופעה חשובה מהמדרגה הראשונה בחיי הישוב. כי פה נמצא המפתח לפתרון הראדיקלי של שאלת העבודה העברית במושבות. היה זמן שדרשו כניסה זו לגנאי. לפני שנתיים או שנתיים וחצי היו נשמעות מעל אחד העתונים המקומיים טענות נגד התימנים, שהם רק דוחקים את רגלי הפועלים האשכנזים, והפסדם עולה על שכרם. עכשיו מסופקני אם יש עוד אחד בין המתענינים בשאלות הפועלים הקרקעיים, שלא הכיר את היתרון הגדול של התימנים בשביל העבודה במושבות, את ערכם הכלכלי המיוחד, שהולך וגדל בה במידה שמספרם מתרבה במושבות. ולא רק ערך כלכלי בלבד, ע“י כניסת הפועלים התימנים מתבצרת גם העמדה המדינית שלנו, על ידיהם הננו מתעשרים בנתינים עותמנים חדשים במושבותינו – ואל יהא דבר זה קל בעינינו! עכשיו, כשאנו זקוקים כל כך לכוח והשפעה מדינית בפנים, בארץ וכמעט כל המהגרים ממזרח אירופה עומדים בדביקות עקשנית כזו בנתינותם הזרה – הרי אין כוחנו המדיני יכול להתגבר אלא ע”י כניסת מהגרים עותמנים. – אך אין, כנראה, אַליה בלי קוץ.

כניסת התימנים למושבות גוררת אחריה את אחד הפצעים היותר מכאיבים בגוף עמנו: ריסוק־האיברים, ההתפוררות וההתפרדות לאשכנזים, ספרדים, תימנים וכו' וההתבדלות לקהילות שונות. עד עכשיו נהנינו משפעה ציבורית זו רק בערים, עתה הרי נטעם מזה גם במושבות. התימנים הבאים למושבה אינם מתמזגים את יתר תושביה, אלא מכוֹננים מעין “מושבה בתוך מושבה”. במדור מיוחד, מובדלים ומורחקים בכל חייהם הציבוריים והמשפחתיים מהבלתי־תימנים, הם מסדרים להם קהילה מיוחדת, ושני הצדדים, האשכנזים והתימנים, מביטים זה על זה כעל שני עולמות שונים, זרים.

אמנם, גם הפועלים האשכנזים נשארו זרים במושבה, אך עליהם הביטו ומביטים האיכרים ובעלי־הנחלאות, אלה “האזרחים העיקריים”, כעל יסוד נכרי, שאין לו במושבה ולא כלום. גם הם אינם יכולים להשתתף בחיים הציבוריים של המושבה, ומשוּללים זכות הבחירה, אבל הבדל זה הוא רק מעמדי, הבדל במצב הרכושי. הפועל האשכנזי אף כי הוא משקיע את כל כוחותיו במושבה ומעשיר אותה בעבודתו ועובד להפרחתה הרוחנית; אך מכיון שאין לו נחלה, הרי “מן הדין” שיהא נחשב כזר. לזה כבר הורגלנו, ולא רק בארץ־ישראל. כך דרכו של עולם.

אולם זרוּתם זו של התימנים היא ממין אחר. כאן יש מלבד ההבדל המעמדי גם הבדל “לאומי”. זרוּת זו היא לא רק משפטית אך גם – ובעיקר – נפשית. כאן יש לפנינו שני מיני יהודים משתי מדרגות: המדרגה הראשונה – יהודים סתם, בלי שם לוָי, והמדרגה השניה – יהודים “תימנים”. בודאי הננו אין אונים כלפי קיר־ההתנכרוּת, וההתרחקות שהוקם במשך מאות, אפשר להגיד אלפי שנה. קרעים של עשרות דורות אינם מתאַחים במעוף־עין אחד וגם בארץ־ישראל לא יתוקן בתנודת־יד אחת מה שקלקלו החיים הגלותיים במשך זמן ארוך כזה.

אך יש סביבה אחת ששם יכולים ומחוייבים להרוס את המחיצות ולבטל את התחוּמים – זוהי סביבת הפועלים. כאן אין כל מקום אף לנדנוד של הגבלה, אף לצל של התבדלות־בכוונה. כאן מחויבים הפועלים־סתם בלי שם לוָי להתיחס לחבריהם בשם־לוָי כלחברים שוים. פה אין בעלי־זכויות ומשוללי־זכויות, מיוחסים ופחותים. בכל מפעליהם, הסתדרויותיהם ומוסדותיהם צריכים הם להתאמץ שהפועלים התימנים ישתתפו שם, ועל יסודות שוים.

כמדומה, שדבר זה כל כך ברור, פשוט ומובן־מאליו עד שאין כל צורך לבררוֹ ולבססוֹ עוד. האם יש אף פועל אחד שיחלוק על זה?

להלכה – כן. אף כי במעשה לא נעשה עדיין שום צעד מצד הפועלים ה“אשכנזים” להתקרב לתימנים. והלא ברחובות יושבים כבר פועלים תימנים יותר משלוש שנים. היו כבר שתי אסיפות כלליות של פועלי המושבות ביהודה. אך שתיהן היו רק אסיפות של הפועלים האשכנזים בלבד. ואותה ההסתדרות הבלתי־מפלגתית של הפועלים החקלאיים, שנוֹסדה ונתבטלה וחזרה ונוסדה, גם היא מקפת רק את הפועלים האשכנזים.

אמנם לא כל כך נקל להכניס את התימנים לתוך החיים ההסתדרותיים, למשוך אותם לעבודה ציבורית משותפת. אך צריך לנסות. לעבוד. באסיפות הכלליות לא דיברו אפילו מזה. נתקבלה החלטה “לבוא בקשר עם הפועלים העירוניים” (ראה “האחדות” גל' 10) ולא זכרו להוסיף גם את הפועלים במושבות שלא נולדו תחת שמי רוסיה!

ברם, יחס זה נתבטא עד עכשיו רק ב“שב ואל תעשה”. עכשיו נעשה מצד קבוצה אחת של פועלים מעשה חיובי, המדגיש בפירוש את ההבדל שיש בין שני מיני הפועלים, את היתרון של האשכנזים על התימנים.

ב“האחדות” גליון 20 אנו קוראים במכתב מראשון־לציון: הועדה שנבחרה לעבד תכנית בשביל מושב־פועלים על אדמת חובבי־ציון עיבדה את התנאים האלה: 1) כל חבר מקבל 7 דונם וכו'. 2) כל חברי המושב מקבלים שטח של קרקע שווה. 3) מ־350 הדונם צריך להפריד 50–60 דונם בשביל מושב של תימנים, מיוחד בשביל עשרים איש.

לַמדוּנוּ חברי הועדה שנבחרה לעבד תכנית בשביל מושב של פועלים, שלושת הדברים האלה:

  1. פירושה של מילת “חבר” מה הוא? האם זה תואר נכבד המיוחד רק להמיוחסים שיש להם פספוֹרט רוסי, או כל פועל יכול להתעטר בעטרה זו?

  2. מאיזה טעם צריך להפריד תחום־מושב מיוחד בשביל יוצאי תימן?

  3. משום מה נחוץ ל“חבר” 7 דונמים בשעה של“תימני” מספיקים 3 דונמים?

היו ימים, כמובן שזה היה בימים הטובים ההם של הפקידות הברונית, וראשון־לציון היתה אסורה בלינה לכל “זר”; בזכרון־יעקב לא היו ה“זרים” רשאים אפילו להתפלל בבית־הכנסת של ה“אזרחים”. ועוד היום יש שם בית־תפילה מיוחד לזרים. מנהגים כאלה היו נאים לפקידות, והפקידות היתה נאה לה. אבל, שיחדוֹר יחס מעין זה גם לתוך הפועלים – זה מוּזר קצת.

הפועלים האשכנזים עולים בודאי על התימנים. התפקיד שהם ממלאים עכשיו בחיי הישוב הוא בודאי יותר פורה מזה של התימנים. עדיין לא העריכו כראוי את כל מה שהכניסו הפועלים שבאו במשך שבע השנים האחרונות מרוסיה לתוך היישוב הארצישראל בכל המובנים; עד כמה הם עזרו לבער את הריקבון שאכל את כל הסביבה הארצישראלית, עד כמה שהם החזיקו וביצרו את הישוב בגליל התחתון, עד כמה שהם העשירו את החיים החברתיים והקולטוריים של הישוב, מלבד אותו התפקיד הישר הגדול שמילאו בפתרון שאלת הפועלים. במובן זה, התימנים בודאי נופלים מהם לאין ערוך. אך מה ענין יתרון רוחני על הגבלות חמריות בחיי הפועלים ותחומים ביחסים שבינם לבין עצמם?

הפועל העברי צריך לזכור תמיד שעליו להיות לא רק הבונה של הישוב אך גם מוֹרהו במובן היותר רחב ועמוק של מלה זו. וכשם שהוא בורא בעבודתו הגופנית ערכים חמריים חדשים, כך הוא צריך לא פחות מזה ליצור בחייו הרוחניים ערכים חברתיים חדשים של אמת אנושית וצדק אנושי.

וקודם עליו לחרות בזכרונו: בסביבת הפועלים, ביחסיהם ההדדיים אין כל פריבילגיות, הפרשים ומדרגות. החוק היחיד השורר פה, הציווי המוחלט – זהו שיויון גמור מבלי כל יוצא מן הכלל בשום מקום ובשום דבר!

המלצות קוראים
תגיות