הביא לבית הדפוס יהודה ארז

לבחיר העם דוד בן־גוריון ליום הולדתו השבעים וחמישה ראשית בכורי־עטו

לבחיר העם

דוד־בן־גוריון

ליום־הולדתו השבעים וחמשה

ראשית בכורי־עטו

עשרים ושתים רשימות, ביכורי עטו של החבר דוד בן־גוריון, שכונסו בקובץ הזה, אינן אלא מבחר יבולו הספרותי מתקופת “האחדות”. בעתון זה פורסמו עוד רשימות משלו, וביניהן מחקר חשוב על “הנהגה עצמית בואליון”, שנתפרסם בהמשכים בשנת 1914, ואף נדפס בחוברת מיוחדת, וכן שורה של רשימות “בעקבות המשבר”, המתארת בצורה פופולרית את יסודות הכלכלה המדינית במשטר הקיים – דברי הסבר להמוני העם, שסבלו מחוסר מזומנים ומחוסר אשראי, בעטיה של המלחמה.

מכל כתביו מהתקופה ההיא בחרנו רק אלה הדנים בעניני הישוב, הציונות ותנועת־העבודה.

ההרצאה “שאלת ההתאחדות” היא מתקופה מאוחרת יותר, משנת 1919. היא עובדה בידי המביא־לדפוס, לפי הפרוטוקול של הועידה הי"ג של פועלי־ציון, השמור בארכיון העבודה של ההסתדרות. החבר דוד בן־גוריון קרא את הפרוטוקול המעובד והסתפק בתיקונים קלים.

כל הרשימות, חוץ מ“כפר סבא”, נכללו בילקוט “האחדות”, הוצאת “עם עובד”, תשכ"ב.

ההערות הממוספרות הן של המביא לבית־הדפוס; המסומנות בכוכב – של המחבר.

המביא לבית־הדפוס

מתוך דברים שנאמרו במסיבה ליובל “האחדות” בבית הנשיא

ועידת המפלגה שהחליטה על הוצאת “האחדות” נתקיימה ביפו, בפסח תר"ע; אני עבדתי אז בזכרון־יעקב, ובאתי לועידה ברגל, כרגיל בימים ההם. כשהגעתי ליפו, יום לפני הועידה, הייתי עייף מאד, ושכבתי לנוח, ומיד נרדמתי. ישנתי עשרים שעות רצופות, נדמה לי זו הפעם היחידה בחיי.

המפלגה הוציאה לפני כן עיתון ביידיש בשם “דער אָנפאנג” (“התחלה”). התנגדתי להוצאת עתון ביידיש בארץ־ישראל, אבל נשארתי במיעוט, וסירבתי להשתתף בעתון. החברים הציעו לי לכתוב עברית ויפרסמו דברי בעברית. סירבתי גם לזאת. אמנם בימים ההם רק מעטים בארץ ידעו עברית, וכל האסיפות התנהלו ביידיש.

בועידת היסוד של הפועל־הצעיר בשנת 1906 (שנת עלותי לארץ) היה יוסף אהרונוביץ ז"ל, יושב־ראש, וניסה לנהל האסיפה בעברית. קם חבר (החי אתנו עד היום) ודרש מהיושב־ראש לנהל האסיפה ביידיש, כי רבים אינם מבינים עברית. אהרונוביץ התעקש והמשיך לנהל בעברית. הציע אותו החבר לבחור ביושב־ראש אחר – והצעתו נתקבלה. זה היה לא מפני שחברי הפועל־הצעיר היו יידישיסטים, אלא מפני שלא ידעו עברית.

העתון “דער אָנפאַנג” לא האריך ימים. כמדומני שהופיעו רק שלוש חוברות חדשיות. בועידה הששית של המפלגה (פועלי ציון) הוחלט על הוצאת עתון עברי, והחברים י. בן־צבי, רחל ינאית ואנוכי, נבחרו למערכת.

נסיון בלתי מוצלח להוציא בארץ עתון עברי של פועלי־ציון נעשה עוד שנים אחדות לפני־כן – על־ידי ועל־ידי ישראל שוחט. החבר י. בן־צבי עוד לא היה בארץ (הוא ביקר בארץ בשנת 1904 כתייר, אבל בא להשתקע רק בפסח 1907). במפלגה היו קצת יידישיסטים, אבל שוחט ואנוכי היינו “הבראיסטים” קיצוניים. היינו שנינו חברי הועד המרכזי, והחלטנו לפנות למפלגת פועלי־ציון באמריקה, שגם היא היתה בעד עברית, שיתנו לנו אמצעים להוציא עתון סוציאליסטי בארץ־ישראל, בתנאי שיופיע בעברית, ובאופן כזה לא יוכלו היידישיסטים לעכב בידינו. אבל איתרע מזלנו – והאמצעים לא נתקבלו.

אחרי הופעת “דער אָנפאַנג” והפסקתו עברו שנים אחדות, ובועידה הששית הוחלט, נדמה לי פה אחד, שעתון המפלגה בארץ יופיע בעברית.

הגליון הראשון הופיע בתמוז תר"ע (1910). זמן קצר לפני כן עלה ארצה החבר זרובבל וגם הוא נספח למערכת.

המשכתי לעבוד בזכרון־יעקב עד שהעתון היה צריך להופיע, ובסיון תר"ע עליתי לירושלים. היה תמוה קצת בעיני למה בחרו בי להיות חבר המערכת, כי עד אז לא ניסיתי מעודי לכתוב משהו לשם פרסום, והייתי כל הזמן פועל פשוט במושבות. אבל קיבלתי על עצמי דין הועידה, כי ראיתי צורך שבמערכת העתון יימצא גם פועל חקלאי (החברים בן־צבי ורחל ינאית היו מורים בגימנסיה העברית בירושלים), אם כי לא עלה על לבי שאני מסוגל לכתוב מאמרים. אולם “מעשה שהיה” זמן קצר לפני הופעת הגליון הראשון – הסעיר אותי וכתבתי עליו רשימה (בלי חתימת שמי). והמעשה היה ביקורו של החכם באשי חיים אפנדי מקושטא, ראש המילת (האומה) היהודית בקיסרות העותמנית, בפתח־תקוה. פועלי המושבה יצאו לפגוש את החכם בדגל ציוני בידם, אולם בני האיכרים, שחששו כנראה מזעם הממשלה התורכית, התנפלו על נושאי הדגל וקרעו אותו לגזרים. עלבון הדגל הציוני הרתיח אותי וכתבתי בענין זה שתי רשימות: – אחת בשם “מדברנא דאומתיה או פקיד דתי?” שבה ניתחתי מעמדו של החכם באשי והוכחתי, שאחרי המהפכה התורכית בשנת 1908 – אינו עוד בא־כוח האומה העברית בקיסרות העותמנית, ואינו מוכשר לתפקיד זה, אלא פקיד דתי שאינו מבין צרכי היהדות ומפריע להתארגנותה הדמוקראטית ולהשתתפותה במפעל התקומה הלאומית. הרשימה השניה בשם “מעשה קלון” היתה מוקדשת לשערוריה של קריעת הדגל העברי והכאת נושאיו באם־המושבות. כתבתי גם מכתב על חיי הפועלים בזכרון.

כשהשתקעתי בירושלים קבעתי לעצמי בישיבת המערכת משכורת חדשית של 30 פרנק (ששה דולר), כמשכורת שקיבלתי בהיותי פועל חדשי בסג’רה, אם כי בעבודתי בקבלנות בזכרון־יעקב (חפירת בורות לנטיעת שקדים) השתכרתי שלושה פרנקים ליום, כלומר קצת יותר מחצי דולר ליום.

לאחר שהשתקעתי בירושלים התבוננתי ליישוב בעיר, וראיתי התהום המפרידה בין היישוב החדש שהוא מיעוט קטן, ובין היישוב הישן שהוא הרוב. ולגליון השני של “האחדות”, שהופיע באב תר"ע, כתבתי מאמר על הצורך בהתלכדות פנימית ועל הנזק שיש בהתנכרות היישוב החדש – לישן, בייחוד בירושלים¹. תחת המאמר הזה חתמתי בפעם הראשונה בשמי: בן־גוריון.

לגליון החדשי השלישי, שהופיע באלול תר“ע, כתבתי מאמר בשם “לבירור מצבנו המדיני”, ובמאמר זה כבר הכנסתי את הציונים בחו”ל במרכאות כפולות (כתבתי: “אך אם ה,ציונים' בחו”ל, שכל הישוב אינו לגבי דידם אלא אמצעי תעמולה בשביל ,עבודתם הציונית', יכולים להרשות לעצמם לרמות אחרים, – אין אנו בני א“י, שלנו הישוב הריהו מטרה לעצמו, אין אנו רשאים לרמות את עצמנו ולכסות על המצב האמיתי של הישוב”).

במאמר זה עמדתי על הצורך בהפעלה מדינית של כל הישוב היהודי בארץ ושל “היהדות בכל חלקי המדינה העותמנית ולברוא הסתדרות לאומית מדינית במטרה לדרוש בבית מורשי העם ומאת הממשלה המרכזית את זכויותינו האזרחיות, המדיניות והלאומיות ולהגן על ענינינו הכלכליים והתרבותיים”.

שלושת הגליונות הראשונים יצאו אחד בחודש, אולם במועצת המפלגה שנקראה בסוכות תרע"א (1910) החלטנו על הפיכת “האחדות” לשבועון.

במועצה זו הרציתי פעמיים, והחלטתי להרצות הפעם בעברית. בהרצאתי הראשונה עזבו רוב החברים את חדר הישיבות. אני לא השגחתי במחאה אילמת זו והוספתי לדבר עברית לפני חדר כמעט ריק. מהחברים שנשארו אני זוכר החבר י. בן־צבי, רחל ינאית ואהרון ראובני².

כשהרצאתי בפעם השניה, ושוב הרצאתי בעברית, לא עזב אף חבר את הישיבות.

להגנת חלק גדול מהחברים, עלי לציין שבאמת לא הבינו עדיין נאום עברי, אם כי בארבע שנות היותי בארץ נתרבו יודעי עברית במידה לא קטנה.

עד כמה לא ידעו רבים מהעולים לא רק עברית, אלא את כל הנעשה בארץ, אפשר לדון על פי מכתב ששלח אחד מחברי פועלי־ציון הרוסטובים (בראשית העליה השניה, בשנת 1905. הגיעה לארץ קבוצה גדולה מרוסטוב, שהיו רחוקים מחיים יהודיים, לא ידעו לא עברית ולא יידיש, אלא רוסית בלבד) לעתון של פּועלי־ציון ברוסיה בשם “מוֹלוֹט” (“פטיש” ברוסית), ובמכתב זה שנתפרסם באותו עתון נאמר: “בכל מקום יש לנו צורך איום בליטראטורה בז’ארגון. הסיבה היא בזאת שאנחנו עושים עבודה בקרב היישוב המקומי, שהוא מורכב מספרדים – יוצאי ספרד, ומאשכנזים, יוצאי פּולין, רוסיה ורומניה. לא אלה ולא אלה אינם יודעים רוסית, ולכן נחוצה לנו ספרות בז’ארגון”.

אולם הרוסטובים היו יוצאי דופן, ורק מעטים מהם נשארו בארץ, (במידה שאני יודע, נשארו עד היום רק שניים מהם: בן ציון רוחימוביץ, שהיה בין עשרת מחברי הפּלאטפורמה של רמלה בסוכות 1906, וליוּבּה שכטר, אמו של מישאל, ראש הממשל הצבאי).

יידישיסטים פּרינציפּיוניים היו מעטים בתוכנו, אולם הד ריב הלשונות נשמע עוד במועצת המפלגה בסוכות תרע“א (1910), ארבע שנים אחרי ועידת היסוד שנתקיימה ביפו בסוכות תרצ”ז (1906), כחודש אחרי עלותי ארצה.

במועצה זו הרצה זרובבל, שהגיע לארץ רק לפני חדשים אחדים, על “פעולתנו התרבותית”, ובין שאר דבריו אמר: "אין בדעתי לנגוע כאן בשאלת השפות, אולם הנני סובר כי כל אחד יסכים לי, כי הספרות העברית בלבד אינה מספיקה בשביל אותו יסוד הפועלים שיש לנו בארץ־ישראל. לא רק הבאים מחדש, אלא גם חלק גדול מהנולדים בארץ מבין ומדבר רק יהודית³.

חושב אני שחלק גדול מהם יחיה גם להבא על השפה היהודית" (המערכת העירה כאן: “דעה זו מוטלת לגמרי על אחריותו של הכותב”). בויכוח שנתקיים אחרי הרצאה זו התנגדתי לדברי המרצה ואמרתי: – “דיברו הרבה על העתון, ,האחדות' והוצאת ,אחדות', ושכחו ע”ד אחדות האומה ואחדות הפועלים. עמנו קרוע ומפורד. הפועלים העברים רחוקים זה מזה על־ידי ערבובית השפות. העוד נעמיק גם אנו את התהום על־ידי השתמשותנו בשפות אחדות, או שאנו מחויבים להרוס את המחיצות ולאחות את הקרעים על־ידי שפתנו הלאומית האחת! ואם בדיבור ובתעמולה אנו מוכרחים להשתשמש בהרבה שפות – אין אנו רשאים בפעולתנו התרבותית להשתמש אלא בשפתנו העברית. כי במה שנוגע לשפה אי־אפשר להתחשב רק את נימוקים זמניים ומעשיים, מפני שזוהי שאלה עיקרית, הנוקבת ויורדת עד תהום קיומנו הלאומי ועתידנו בתור עם בריא ומאוחד בארצו"⁴.

בסיום המועצה התווכחתי עם רואי־השחור במחנה, – ויכוח זה שלא נפסק עד היום. כרגיל צודקים הפּסימיסטים בשעתם, אולם חמישים השנה שעברו מאז מוכיחות שביסודם טעו רואי־השחור. לא אנסה לעשות השוואה בין מצבנו בסוף 1910 ובין מצבנו עכשיו, באמצע שנת 1960. אצטט רק הדברים שהשמעתי בסיום המועצה לפני חמישים שנה:

"משבר קשה, פנימי וחיצוני, מתחולל עכשיו בחיי ישובנו. מכל העברים שומעים אנו על דבר פּסימיות. במחנה הבונים והלוחמים אפס המרץ, רפתה האמונה ונתגבר היאוש. רעל זה התחיל חודר גם לתוך השדרות של החלוץ העובר לפני המחנה – שדרות הפועלים העברים.

“ברגע זה נתאספנו כאן. אנחנו לא כיסינו על מצב הדברים האמיתי, לא רימינו את עצמנו, הגדנו גלוי את האמת, האמת שלנו; אבל מתוך הכרת המצב הקשה לא באנו לידי יאוש, – אלא לידי הרגשת החובה להתחיל בעבודה נמרצה ומרובת־צדדים. נוכחנו שאפשר הרבה לעשות, שצריך הרבה לעשות, סימַנו לנו שורה שלימה של מעשים ופעולות. אפשר לא הכל ייצא לפועל, אבל עובדה זו גופא, שברגע כזה היה לנו די אומץ ואמונה לא רק להמשיך את עבודתנו הקודמת, אלא גם להתחיל בעבודות חדשות, תשמש־נא מחאה חיה נגד היאוש הכללי, ותכריז באזני כל, שעבודת התחיה והשחרור נמשכת.”⁵

כשסקרתי בסוף שנת תרע"א, בגליון 48–47 של “האחדות”, את “השנה החולפת בחיי הפועלים”, סיימתי רשימתי במלים אלה: “לא רבים היו המאורעות, המעשים והנסיונות – אך הן אלה רק גרעינים. המכיר את תורת החיים וחוקי הגידול והצמיחה יודע כמה יתרבו הפירות במשך הזמן, אם רק הגרעינים ייקלטו והאדמה פוריה. נחוצה רק עבודה מתמידה, בלתי פוסקת. סוף השכר – לבוא”.

מה שקרה בארץ במשך חמישים שנה אלה – אין בו כדי לערער אמונה זו, – אם כי “סוף השכר” טרם בא, כי עוד רבה וקשה הדרך לפנינו.

¹

בחברה ובעתונים העברים אינם פוסקים מדבר על דבר ביקורו של ראש הרבנים בתורכיה, ר' חיים נחום בארץ־ישראל, ועל דבר קבלת־הפנים הנהדרה, שערך לו הציבור העברי. כל ארץ־ישראל היהודית, בלי הבדל בין היישוב הישן והחדש, בין הלאומיים והאדוקים, בין הדור הצעיר והזקן, בני הערים והמושבות – כל שדרות העם השתתפו בפגישות החגיגיות ובהבעת רגשי הכבוד לראש היהדות התורכית.

בהרבה מקומות מסרו שליחי הציבור העברי לאורח, כלבא־כוח העם העברי בתוגרמה, תזכירים על דבר הצרכים הכלכליים והתרבותיים של היישוב הא"י ושאיפותיו ותקוותיו בעתיד.

ובכל נאומי הפגישה נשמעה אותה הדעה, שהחכם באשי אינו רק ראש הדת, אלא גם בא־כוחם הלאומי של יהודי תוגרמה, המוציא והמביא את כל צרכי האומה, ושהשפעתו מכרעת בכל עניני הציבור.

ודעה זו הובעה לא רק בשעת הפגישות והחגיגות – שאז, כידוע, אין מדקדקין כל כך בדברים, ואין ממַצין את עומק הדין, ולהיפך, רגילים להפריז ולהרבות בשבחים ותהילות – אלא גם בעתונות, בין זו של ארץ־ישראל ובין זו של חוץ־לארץ, מיחסים לחכם באשי אותה חשיבות לאומית וערך מדיני בשביל התפתחות היהדות התורכית בכלל והארצישראלית בפרט.

האם באמת כה רב ערכו של החכם באשי דהאידנא? האמנם מוכשר הוא למלא תפקיד לאומי זה מפאת משרתו ואישיותו?

בתקופת שלטון היחיד, כשכל הענינים הממלכתיים נחתכו על פי רצונו של המושל, היו גם הענינים הלאומיים של כל עם ועם מסורים ביד אחת. לרגל הרבה סיבות היסטוריות ומדיניות בין־לאומיות נהנה כל עם מעממי תוגרמה, או יותר נכון, כל דת, משלטון עצמי גמור. כוחו של ראש הדת היה המכריע בכל הענינים הנוגעים לבני אמונתו, כשם שכל דברי המדינה היו תלויים לגמרי במושל היחיד. השלטון העצמי הדתי, לא הצטמצם רק בענינים הדתיים גרידא, אלא להיפך, הוא התפשט על כל החיים הרוחניים, התרבותיים והלאומיים של העדה הדתית. עכשיו – אחרי שהמהפכה הממלכתית הוציאה את גורל המדינה מידי השולטן ומסרו לידי העם המושל בעצמו על־ידי נבחריו בבית־המורשים, והוזירים האחראים במעשיהם לפני העם – נגרע גם כוחו של השלטון הדתי. אמנם מן הצד הפורמלי, לא נחסרה אף זכות אחת מאותן הזכויות המיוחדות שניתנו לראשי הדת, ובתוכם גם לראש הדת היהודית. אך למעשה בא שינוי גמור במצב הדברים. בית מורשי העם מרכז בתוכו את כל החיים המדיניים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים של כל אזרחי הממלכה בלי הבדל דת, גזע ולאום. כל העמים הושוו לפני החוק, החובות והזכויות המדיניים חלים בלי יוצא מן הכלל על כל תושב תוגרמה אם רק אינו נתין חו"ל. במצב כזה מובן שאין כוחם של ראשי הדת יפה מחוץ לתחומי הדת. מינויי כוהנים ורבנים ופיטורם, השגחה על עבודת כלי־הקודש וכדומה – נמצא בגבול שלטונו של ראש הדת – ותו לא.

הפועל־יוצא מדברינו הוא זה שמן הצד החוקי אין כל יפוי־כוח מדיני־לאומי לראש הרבנים. אך שמא גודל כוחו של הרב חיים נחום בתור אישיות מצוינה, בעל רצון כביר והשקפות רחבות, ובתור כזה הוא פעל בכדי לבצר את מעמד היהדות התורכית מחוץ ומפנים? האם לא פעלו גדולות ונצורות גדולי הרוח ואבירי הרצון, גם מבלי כוח רשמי ויפוי־כוח מדיני? ולא כל שכן שהרב חיים נחום, התופס בכל זאת מקום רשמי גבוה, שהשפעתו מתפשטת על שדרות רחבות של היהודים התורכים ודבריו נשמעים גם בין היהודים בחוץ־לארץ – רב זה היה בוַדאי יכול לעשות הרבה לטובת התפתחותם של יהודי תורכיה, אילו היה באמת שואף לזה.

אולם מה עשה החכם באשי בשתי השנים שהוא יושב על כסאו? אפס.

אמנם, משך של שתי שנים בחיי העם – זהו לא זמן רב. אבל אל נא נשכח, ששתי השנים הללו היו שנות מהפכה והתחדשות, השקולות כנגד עשרות שנים של קפאון ועמידה. בשתי השנים האלה נתערערו כל יסודות המשטר הישן, הרקוב, ועל חורבותיו צמחו חיים חדשים של חירות, התקדמות ותיקונים חברתיים. כל הכוחות החבויים של העם התפרצו החוצה, כשרק הוסרה המועקה העריצית של שלטון היחיד, וכל עם מעממי תוגרמה התחיל לעבוד במרץ ובזריזות מפליאה בכדי לבצר את מעמדו המדיני, הכלכלי והתרבותי. ורק העם היהודי נחשל במהלך ההתפתחות הכללית; רק הוא לא ניסה להשתמש במצב החדש בכדי להסתדר, להתאחד, להיטיב את מצבו ולדרוש את זכויותיו האזרחיות והלאומיות. ומה עשה החכם באשי? הניסה להפיח רוח חדשה בתוך העצמות היבשות של יהודי תוגרמה? הניסה לעורר את לבם על מצבם ועתידם הלאומי?

ולא עוד אלא בשעה שקמה תסיסה לאומית בין טובי היהודים בסלוניקי ובקושטא, ויחידי־סגולה שביניהם פנו לעם העברי בתוגרמה בכדי לסדר את הקהילות ולאחד אותן וליצור הסתדרות עברית עותמנית – לא רק שהרב חיים נחום לא עזר לזה, אלא התאמץ להמית את התנועה בראשית התפתחותה על־ידי סגירת בתי־הכנסיות בפני הנואמים העממיים ובהעמידו נגד הצעת הסתדרות לאומית – הצעה לייסד… אגודה של מי שהיו תלמידי “אליאנס”. כך הבין “ראש האומה” את דרישות הרגע הגדול ההוא. או מה עשה ראש הרבנים להשבחת הסדרים בקהילה הקושטאית? איזה הם התיקונים העממיים שהכניס אל תוך המוסד היותר חשוב של השלטון העצמי, אל המג’לס עומומי (ועד גשמי)²? כלום לא נשאר הכל כמו שהיה בימים הטובים ההם של עבדול־חמיד ורבי משה הלוי?³

אך אם נפילתו של עבדול חמיד הביאה קודם כל חילוף שיטה, חילוף המשטר העריצי הפרוע במשטר עממי מתוקן – לא נתנה נפילתו של ר' משה הלוי, אלא חילוף גברא; וכל אי־הסדר ששרד בקהילות העבריות, כל הקלקולים הציבוריים נשארו גם אחרי עלות החכם באשי החדש על כסאו.

הרב חיים נחום יוכל להתפאר שהקים את השלום בירושלים, ואיחד את ראשי הכיתות שרבו זה בזה ודלדלו את הכוחות הציבוריים של הקהילה הירושלמית. אך מה הוא הערבון שכל אותם הבלבולים והסכסוכים לא יתחדשו שוב? אפשר הנשיקות המפורסמות שנקנו במחיר יקר של הענקות על חשבון העם ובלי ידיעתו? מה ערכו של שלום שנעשה בין מחרחרי־ריב אחדים ומשׂתררים מדעת עצמם על הציבור? הרב חיים נחום לא עקר את שורש הקלקולים, אלא קיצץ את עקציהם היותר בולטים בלבד.

כי כל זמן שלא יחדל הפירוד בין הקהילות, העדות והכוללים, המכלה את גוף העם, כל זמן שהעם בשדרותיו היותר רחבות לא יהיה מאוחד ומסודר לקהילה אחת, וכל זמן שבראשה לא יעמוד ועד כללי שייבחר בבחירות כלליות ושווֹת על־ידי כל העם, מבלי הבדל בין ספרדי לאשכנזי, עשיר ורש, בעל־בית ופועל – לא תוכל העדה הירושלמית להתפתח ולתפוס את המקום הראוי לה לפי כמותה ואיכותה, ואותו התוהו־ובוהו ששרר בכל הענינים הציבוריים בירושלים עד כה – יישאר גם להבא.

וכך ראינו גם כאן כיצד התיחס הרב הראשי לצרכיו האמיתיים של העם.

מי שהיה חניך ה“אליאנס”, נשאר גם אחרי עלותו על כסא ראש היהדות התורכית תלמידה המובהק של חברה זו, הרחוקה ומתרחקת מצרכי העם האמיתיים, שאינה מתחשבת את המהפכה העצומה המתחוללת בתוך האומה העברית – חברה שאינה מוכשרה להרגיש את רצון־התחיה הכביר הפועם בלב העם, אותו הרצון החודר לאט לאט גם לתוך מצודתה של “אליאנס” – לתוך היהדות התורכית.

אך אם בשאר מדינות תוגרמה עוד חלש ורופף הרצון הזה – הנה בארץ־ישראל הוא השולט שלטון בלתי מוגבל בחיי היהודים. ואת זה לא יכול החכם באשי לא לראות בזמן ששהה בארצנו.

ואם הרב חיים נחום לא הגיד לנו, הארצישראלים, מה שחפצנו לשמוע ממנו, – הנה תחת זה הרבה, הרבה הגידה לו ארץ־ישראל, הרבה יותר אולי ממה שחפץ וקיוה לשמוע…

מתוך “האחדות” מספר 1, תמוז תר"ע.

כחזיון־בלהות בליל־זועה נראה כל דבר.

אינך יכול להאמין, אינך יכול להשלים את הרעיון המחריד, שזה היה לא בארץ העקובה מדם אחינו, בארץ ששריקת השוט וצהלת התליינים מחרישים את אנקות המענים – אלא במושבה עברית בארץ האביב, החירות והתחיה; ולא שכורי־דם ופריצי־חיות מארץ הצפון, אלא בני עמך עשו מעשים המקפיאים את הדם בעורקים ומסַמרים שערות הראש. אינך רוצה להאמין – אך עדים המה פצועי המוּכים, השערות המרוטות וקרעי הדגל העברי המתגוללים בעפר…

וזה קרה בתוך אֵם המושבות בארץ־ישראל, בפתח־תקוה, בשעת פגישת החכם באשי. יצאו הצעירים (רובם פועלים) בדגלים עבריים בכדי להשתתף בקבלת־הפנים, שנערכה במושבה עברית לראש הרבנים. דרש הועד מהם להסיר את הדגל הלאומי. כמובן, במקום להעטות על עצמה חרפת הבגידה בדגלים – בחרה כל החבורה לפרוש מן הקהל, והלכה לה בדגל מורם. אז התנפלו בעליהם, בני פתח־תקוה, כפראי־אדם, קרעו את הדגל העברי לגזרים, הכו, פצעו, מחצו את נושאי הדגל, נערות נסחבו בראשיהן, מרטו שערותיהן…

וזה נעשה לעיני כל הקהל הנאסף ולעיני החכם באשי.

איש לא התקומם, איש לא מחה בידי הפורעים. במנוחה הביטו כולם אל המחזה: איך יהודים עשו פרעות באחיהם, איך נתחלל דגל האומה, סמל התקוה הלאומית וגעגועי התחיה.

ולא עוד אלא שנעשתה כאן פרובוקציה לאומית – הוטל צל של חשד מצד היהודים עצמם על הדגל העברי…

איך הגיעו הפתח־תקוָאים לידי מעשה מחפיר כזה, המכסה את שמם בקלון? מכבר התרגלו תושבי “אם המושבות”, לבלי להתחשב עם כל מה שאינו נוגע לעניני הלואה ותמיכה, והרגלם זה נעשה להם לטבע.

מושבה הנושאת מסוה לאומי בכדי למשוך אליה את בעלי־הכסף הציונים, ורודפת את פועליה היהודים, מטילה עליהם חרם, אוסרת לתת להם עבודה, להשכיר להם חדרים, להגיש להם עזרה מדיצינית…

מושבה הפונה בכל פעם לקופות הציוניות – ואינה מַרשה לעשות אזכרה ליוצר הציונות ומנהיגה.

מושבה, שרבים מאיכריה חפשים בדעות, להלכה ולמעשה, מייסדת ועדים של “חיפוש חטאים” בשביל הפועלים.

וכך, צעד אחרי צעד הגיעו עד המעשה האחרון, הראוי לא לחלוצי עם, אלא למלשיני־עם.

“האחדות” מספר 1, תמוז תר"ע.

מתוך “האחדות” מספר 2, אב תר"ע.

כשתי שעות מפתח־תקוה צפונה, בדרך לזכרון־יעקב נמצאת אחוזה עברית בלתי מיושבת בשם כפר־סבא.

אחוזה זו המכילה 7200 דונם, נקנתה עוד לפני שש־עשרה שנה ע“י ע–ן וח–ן. הללו קנו את האדמה לשם עסק, כלומר על מנת למכרה לאחרים חלקים חלקים, אבל לא מצאו קונים, והאדמה עמדה בלתי מעובדת. כעבור שש שנים עברה האחוזה לרשות יק”א, אבל גורלה לא נשתנה ע“י זה כלום. כמקודם לא נבנה כאן כל יישוב והאדמה נשארה בור. ורק לפני שש שנים, כששכנתה פתח־תקוה התחילה להתפתח בצעדי־ענק, באה גם גאולתה של אדמת כפר־סבא. איכרי פתח־תקוה קנו מידי היק”א חלק גדול של כפר־סבא והתחילו לנטוע שם שקדים. גם תושבי ירושלים קנו שם חלקים רבים. כעת שייכת אדמת כפר־סבא המחולקת ל־132 נומרים, (כל נומר 50 דונם) לשמונים וששה בעלים, מהם 30 תושבי ירושלים, 10 – יפואים, והנשארים – בני פתח־תקוה. יותר ממחצית האדמה כבר נטועה שקדים, השאר עודנו מוּבר.

לרגל זה שכמעט כל בעלי האדמות בכפר־סבא יש להם נחלות או עסקים במקומות אחרים – אין עוד כאן עד היום כל יישוב, אף על פי שלפי תנאי המקום והאקלים היה יכול פה להתפתח יישוב הגון. האדמה לא רחוקה מדרך המלך שבין יפו–שכם, רק מהלך שלוש שעות ליפו, המים טובים לשתיה, האויר צח ובריא מאוד.

בשתי השנים האחרונות התחילו מצדדים אחדים להתענין ביישובו של כפר־סבא. מצד אחד הציונים וחובבי־ציון, שחשבו לייסד פה מושבה בשביל הפועלים, כמו עין־גנים, ומהצד השני בעלי כפר־סבא עצמם. האחרונים הבינו שכל זמן שאין יישוב עברי בכפר־סבא הרי כל כספם שהשקיעו בנטיעות כמונח על קרן הצבי.

אי־לזאת עיבדו הצעה להושיב כאן שנים־עשר פועלים, בתנאים הללו: לתת לכל פועל הלואה של אלפים פרנק בשביל בית ורפת, מגרש של חמישה דונמים בשביל בנינים וגינה, ועשרים דונם בשביל נטיעות. ההלואה ומחיר הקרקע צריכים להיפרע במשך עשרים שנה.

למטרה זו פנו לחברת “עזרא” בברלין (להבדיל מחברת “עזרה”, הילפס־פעראיין) אותה חברה שבנתה בתי־פועלים גם ברחובות, שתלוה להם 22,000 פרנק בשביל הפועלים. אחרי השתדלות מרובה עלה הדבר בידם, והסכום הנ“ל כבר מונח באפ”ק, אך כנראה אין מזל לכפר־סבא. כשלא היה עוד כל מעצור מן הצד הכספי לבנינה של כפר־סבא, התנגשו פתאום במפריע שלא פיללו לו כלל: כשהתחילו להשתדל בשכם על דבר “רוכסיות” (רשיונות לבנין בתים) נודע כי בשטרי הקניה של אדמת כפר־סבא כתוב מפורש, שהאדמה נמכרת בתנאי שלא יבנו עליה בתים.

לעת־עתה עומד בכפר־סבא רק בנין אחד גדול המשמש בבת אחת אורוה לסוסים ומלון לפועלים העובדים שם. לפני חדשים אחדים נתישבה בבית ההוא משפחה אחת שבאה מרוסיה, ופתחה שם בית־אוכל.

מובן, שרק אחוז קטן של הפועלים פה הם יהודים. מצד אחד אין איכרי פתח־תקוה בכלל נוטים יותר מדי אחרי פועלים עברים, ומהצד השני מעטים הפועלים שילכו לעבוד בכפר־סבא במקום שצריך להתגלגל באורוה ולאכול מאכלים יבשים כל השבוע.

גם השמירה של המושבה נמצאה תמיד בידי זרים, ורק השנה, כשחלק גדול של השקדים התחיל כבר לשאת פירות, לקחו שומר עברי אחד לשמור על המושבה עם עוד שני שומרים ערבים ושומרים עברים אחדים על השקדים.

והנה לפני שבועיים קרה כאן מקרה, המראה לאיזו תוצאות מסוכנות עלולה להביא את היישוב שיטת העבודה והשמירה הבלתי עברית.

בין שומרי השקדים היה אחד “מערבי”¹. אותם המערבים המפורסמים בכל א"י כרוצחים ושודדים.

והנה בליל הששי (כ"ג תמוז) באו גנבים אל אותו הכרם ששמר המערבי. האחרון ירה בגנבים והרג אחד מהם. כמובן ברח תיכף, ולסבול בעד מעשהו הניח לשומר העברי.

הערבי ההרוג היה מקלקיליה, כפר גדול סמוך לכפר־סבא, והנה עוד באותו הלילה התנפלו כששים איש מקלקיליה, רובם מאלה שעובדים תמיד אצל היהודים בכפר־סבא, על הבית ששם יושב הפונדקי. המתנפלים ניפצו את החלונות, שברו את הדלתות, שדדו את כל החפצים שמצאו, כרים, בגדים, עדיים, שקי שקדים ועוד, היכו את האנשים עד שפוך דם ואת השומר ובן הפונדקי לקחו בשבי.

בבוקר, כשרק נודע הדבר בפתח־תקוה, אף על פי שהיה יום שבת, באו תיכף משם המון רב, מי ברכב ומי ברגל. כמובן, לא שכחו גבורי פתח־תקוה לקחת אתם גם את הגברדיה הלאומית שלנו, כלומר את השומרים הערבים.

אופיית עובדה זו: כשבאו לכפר־סבא ונודע שהשומר העברי נשבה, פנו אחדים מ“גדולי” פתח־תקוה לפועלים העברים: היכן הדגל שלכם? יבוא נא עכשיו ויציל את חברכם.

כמובן שלא רק קומץ הפועלים העברים, אלא אפילו בני פתח־תקוה לא הלכו לקלקיליה להוציא את השבויים בחזקה. ורק הודיעו תיכף את הדבר לממשלה ביפו, תול כרם ושכם. פקידי הממשלה חפצו תחילה לדחות את התערבותם ולהשתמט מבוא למקום המעשה, ורק כשהודיעו הכל לצירי הממשלות באו הנה פקידי הממשלה עם חיילים ושיחררו את השבויים.

עכשיו מבקשים בני קלקיליה לעשות שלום. גם בני פתח־תקוה נוטים לזה, אך מכיון שהקונסולים כבר נתערבו בענין לא נעים להם לגמור את הדבר בלי משפט.

וכך הם נמצאים בין הפטיש והסדן; מצד אחד אינם חפצים להקניט את הקונסולים, שלעזרתם הם נזקקים בכל פעם, מאידך גיסא, אינם חפצים לריב את שכניהם. ובינתים כועסת הממשלה השכמית על היהודים שעשו רעש מ“מילתא זוטרתא” זו, והביאו לידי התערבות צירי הממשלות הזרות בענין זה.

“האחדות” מספר 2, אב תר"ע.

מתוך “האחדות” מספר 2, אב תר"ע.

מיום שנוסדו המושבות, ופועלים עברים התחילו לעבוד בשדה, לא ירדה שאלת־הפועלים מעל הפרק. בשאלה זו נתחַבטו מאז כל עסקני היישוב, וכמה נסיונות נעשו בכדי לתת לה איזו פתרון רצוי.

אבל, כל זמן שהשאלה לא הועמדה בצורתה הנכונה – לא יכול גם הפתרון להיות פתרון אמיתי.

מתחילה היתה שאלת הפועלים – שאלה אישית, כלומר שאלה, כיצד להעמיד אותם הפועלים שעבדו אצל אחרים בתור שכירי יום – על הקרקע, לעשותם לאיכרים. למטרה זו שאפה “הסתדרות הפועלים” הישנה, ובמַהלך זה עבדו גם המוסדות הלאומיים כמו חובבי־ציון.

מובן, שפתרון זה החטיא את המטרה, כי גם אחרי שסכום ידוע של פועלים נהפכו לאיכרים, לא פסקה לגמרי שאלת־הפועלים. אדרבא, היא עוד נתרחבה.

ורק בשנים האחרונות, הוֹדוֹת להגירתם של הפועלים החדשים, שהעמידו את שאלת־העבודה במרכז כל שאלות היישוב – קיבלה שאלת הפועלים את צורתה האמיתית. ויצירתוֹ של מעמד פועלים קרקעי, ביסוּסוֹ והבטחת־קיוּמוֹ בתור שכזה – היתה לאחת השאלות הבוערות בחיי היישוב.

משיכת־פועלים אל תוך המשק הקרקעי – זוֹהי בכלל אחת הפרוֹבלימות היותר קשות במקצוע הכלכלה. ולא כל שכן משיכת פועלים עברים אל תוך המושבות; כאן יש לפנינו מלבד התנאים הקשים הכלכליים, עוד תנאי קשה אחד, המיוחד רק לארץ־ישראל. וזה – ההתחרות עם הפועל הערבי הזוֹל.

והילכך, אם חפצים כאן להבטיח את קיומם של הפועלים במושבות בתור כאלה – צריכים להעמיד אותם בתנאים נוחים, שתהא להם האפשרות להרבות את הכנסותיהם ולהמעיט עד כמה שאפשר את הוצאותיהם – מבלי שיהיו מוכרחים להפחית את צרכיהם.

אחד התנאים היותר חשובים הוא בלי ספק – לברוא לפועלים משק ביתי פעוט, דהיינו, בית לשבת, רפת בשביל פרה, חלקת אדמה קטנה לגינה בשביל ירקות לצרכי הבית ובמקצת גם למכירה, גידול עופות וכדומה.

מובן, שכל זה צריך להינתן לפועל לא בתור נדבה, אלא על־ידי הלוָאה המסולקת בשיעורין קטנים במשך זמן ארוך.

ופרי הנסיון להגשמת הרעיון הזה היה ייסוד עין־גנים. מושבה זו נוֹסדה לפני שלוש שנים על ידי חובבי־ציון על אדמת פג’ה הנמצאת על גבול פתח־תקוה במרחק עשרה רגעים מהמושבה.

בחירת המקום היתה מתאימה מאד למטרת הנסיון החדש, כי בפתח־תקוה נמצא בבת אחת גם שוק־העבודה היותר גדול – כאן יש מקום לאלף – אלף וחמש מאות פועלים – וגם שוק גדול לירקות ולחלב, שני מקצועות המשק שיכולים לפתח במושב הפועלים.

ולפיכך יש כאן מצד אחד צורך גדול בייסוד מושב בשביל פועלים, ומהצד השני יש כאן כל התנאים המאַפשרים את קיומו והתפתחותו של מושב כזה.

גם בחירת החומר האנושי היתה מספיקה – המתנַחלים בעין־גנים נבחרו מתוך הפועלים היותר טובים וחרוצים שבפתח־תקוה.

עכשיו נתבונן לתנאים הפנימיים של עין־גנים ונראה, עד כמה הם מתאימים למטרה שהציגו להם המייסדים.

שטח אדמתה של עין־גנים מגיע ל־540 דונם. אדמה זו נוֹעדה בשביל 31 פועל, לכל פועל 15 דונם (מלבד זה עוד נשארו 20 מגרשים לבנינים בשביל אנשים אחרים, כל מגרש בן שני דונמים). מחיר כל דונם 86 פרנק. מחיר האדמה בתוספת של 3% צריך לסלק בשיעורין שנתיים, כל שנה 100 פרנק.

לא כל הפועלים שהתנחלו בעין־גנים התישבו שם. מסיבות שונות עזבו 12 פועלים את נחלותיהם. אחדים מהם נסעו לחוץ־לארץ, אחדים עובדים במושבות אחרות. הנשארים הספיקו כמעט כולם להשתקע כאן באופן קבוע וכבר בנו להם בתים. לעת־עתה בנויים 25 בתים, מהם 17 של הפועלים, ושמונה של בעלי המגרשים. כל בית עלה מאלף עד אלפיים פרנק (יש גם שעלו הרבה יותר).

הבאר עם מנוע של גאז, המספיקה למושבה מים לשתיה ולהשקאת האדמה – עלתה כשמונה עשר אלף פרנק. אבל עד הזמן האחרון לא יכלו להשתמש בבאר להשקות את האדמה, מפני שלא היו להם אמצעים להניח צנורות, שיעבירו את המים מהבריכה לגינות. מלבד זה לא היה לרוב המתנחלים די כסף בכדי לעבד את האדמה – כידוע, דורש העיבוד הראשון, חפירת בחר¹ או חרישה במחרשה הגדולה, סכומים הגונים. זה רק לפני חדשים אחדים קיבלו הלוָאה מהאפ"ק אחד־עשר אלף פרנק בשביל צנורות, על מנת לספק במשך שתים־עשרה שנה (התשלומין מתחילים בעוד שלוש שנים) ו־6000 פרנק בשביל עשרה פועלים, לכל אחד 600 פרנק, בכדי לגמור את בנייניהם ולעבד את אדמתם.

עכשיו, אחרי ששני העיכובים הנזכרים הוּסרוּ – יכולים כבר בני עין־גנים לנצל את אדמתם באופן היותר אינטנסיבי.

והנה לכל אחד יש אחד־עשר דונם על יד ביתו. ומלבד זה יש עוד כמאה וחמישים דונם משותפים. על אדמה זו רוצים לנטוע יער של אקליפטוס. – על אדמתם שסביב הבית הם חושבים לנטוע עצי־פרי שונים ולגדל ירקות.

והנה בכדי לעבד עשרה דונם באופן אינטנסיבי, ואפילו רק חמישה דונמים בעזרת השקאה, והשאר לזרוע עשב, צריך להקדיש לזה כמעט כל ימי־העבודה, בכל אופן אי־אפשר לעבוד בבת אחת גם אצל אחר.

ובכן, אם יחפצו בני עין־גנים לעבד אדמתם באופן אינטנסיבי – ובאופן אחר אינם יכולים, אחרי ששילמו מחיר כל כך גבוה בעד האדמה והוציאו 30 אלף פרנק על באר – יהיו מוכרחים לעשות אחת משתי אלה: או לחדול מעבוד אצל אחרים, כלומר, לחדול מהיות פועלים, או לשכור בעצמם פועלים. באופן אחר יהיו נאלצים להוֹביר חלק גדול של אדמתם, כמו שעשו עד כאן. ואמנם הרבה חושבים לעבד את אדמתם על־ידי פועלים שכוּרים, מה שיותר כדאי בשבילם מן הצד הכספי; כי כמעט כל בני עין־גנים מרויחים מעבודתם מששים עד שמונים פרנק לחודש, ולפיכך יש להם חשבון לשלם לפועל עשרה – שנים עשר גרוש ליום, מאשר לעבוד בעצמם ולהפסיד את משכורתם הגדולה הרבה יותר.

הפועל־יוצא מדברינו הוא זה: שהמטרה שהונחה ביסוד עין־גנים, דהיינו, לברוא מושב של פועלים בכדי לבצר את מצבם ולהבטיח את קיומם בתור פועלים – לא הושגה.

הסיבה העיקרית לזה הוא, שניתנה להם אדמה יותר מדי; חמישה־עשר דונם, במקום שמחיר האדמה גבוה מאד וצריך מחמת זה לעבדה באופן היותר אינטנסיבי – זהו משק בינוני בשביל בעל רכוש קטן, אך לא בשביל פועל.

בכדי לנהל משק כזה דרושים כמו שראינו לכל הפחות חמשת אלפים פרנק. אלף וחמש מאות מחיר האדמה (יחד עם הריבית), אלפיים פרנק בשביל בית; אלף פרנק הבאר, ועוד חמש מאות פרנק בשביל לעבד את האדמה ולקנות פרה.

סכום כזה לא יוכל פועל לסלק לעולם, ואם יהיה לו סכום כזה, או רק חלק מזה – יחדל בכל אופן להיות פועל.

על שטח אדמתה של עין־גנים היה אפשר להושיב מספר פועלים פי חמש מאשר הושבו עכשיו. 3 דונמים אדמת בית השלחין קרוב למרכז יישובי גדול מספיקים למדי לפועל בשביל צרכיו הביתיים וקצת למכירה. גינה קטנה כזו יוכל הפועל לעבד בכוחות עצמו מבלי שיוכרח לעזוב את עבודתו אצל אחרים, והעיקר שחלקה קטנה כזו יוכל כל פועל, אפילו מי שאין לו כל אמצעים, לרכוש לעצמו, ולסלק את מחירה קימעא קימעא.

וכך אפשר היה במקום שלושים להוֹשיב כאן מאה וחמישים פועלים. כל ההוצאות על הקרקע, עיבודה הראשון, הבאר וההוצאות הציבוריות, היו נשארות אותן של עכשיו. צריך היה רק להגדיל את סכום ההלוָאה על הבתים.

אולם גם במצבה של עכשיו, הרי עין־גנים חזיון משמח בחיי היישוב. סוף כל סוף הוּנח כאן היסוד הראשון לפתרון שאלת הפועלים הקרקעית; והגם שנעשתה שגיאה, אבל סוף־סוף נסתמן הדרך הנכון, נמצאים האמצעים האמיתיים כיצד אפשר לבצר ולבסס את מעמד הפועלים הקרקעיים, ובזה מוּנח ערכה הרב של עין־גנים.

“האחדות” מספר 2, אב תר"ע.

nתוך “האחדות” מספר 2, אב תר"ע

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

תהום עמוקה מפרידה בין שני חלקי היישוב העברי בארץ־ישראל, בין החלק היותר קטן, היישוב החדש, ובין החלק היותר גדול, היישוב הישן.

היישוב הישן – הורתוֹ ולידתו היתה בקדושה. ב“ארבע הארצות” הקדושות (ירושלים, צפת, חברון וטבריה) הוא מכוֹנם, ומהקדושה הוא מתפרנס.

והיישוב החדש, שמתחילת בריאתו הזהירו לפניו אופקים לאומיים רחבים, התיחס בביטול ובבוז ליישוב הישן, ויש גם אשר ייחסו לו ערך שלילי לעבודת התישבותנו בארץ־ישראל.

בני היישוב החדש הביטו על הישן כעל גוף שאין בו רוח־חיים, ומתוך השקפה זו התיחסו לכל המתרחש ונעשה בחיי היישוב הישן בשיויון נפש ובהיסח־הדעת.

השקפה זו על היישוב הישן וערכוֹ לא רק היא מוּטעה מעיקרה, אלא מביאה גם הפסד גדול לכל עבודתנו בארץ־ישראל.

היוצר הגדול של התנועה הציונית. בדברוֹ על דבר האמצעים והדרכים להגיע למטרה הלאומית, הראה, כעל אחד האמצעים, על כיבוש הקהילות.

ואם יש באיזה מקום שהוא שייכות ישרה בין תחיית העם העברי בארץ־ישראל ובין כיבוש הקהילה – הרי זה בארץ־ישראל גופא. – נקח את הקהילה הא"י היותר חשובה – את ירושלים.

בירת ארץ־ישראל, שבה מתרכזים החיים המדיניים ומתוכה יוצאת השפעה על כל הארץ – עוֹדנה עיר עולמית, ואפילו עכשיו, כשהיא משוללת כל התיקונים החדישים, כבר נוהרים אליה מכל קצווי תבל רבבות תיירים. לא יעברו הרבה שנים, וירושלים תהא מחוברת במסילות־ברזל את סוריה, מצרים, חג’אז. כבר עכשיו בונים את הסניף חיפה–שכם–ירושלים, שיחבר אותה את חיפה ודמשק. אין כל ספק, כי צפוּן לירושלים עתיד מזהיר בתור עיר המסחר והתעשיה היפה.

והנה על פי איזה מקרה מאוּשר או, יותר נכון, הודות לחלוקה, אנחנו מוצאים בעיר זו רוב גדול עברי. כמעט שני־שלישי תושבי ירושלים הם יהודים. ומיספרם הולך ומתרבה מיוצאי פרס וקורדיסטאן, תימן, סוריה, בוּכרה, אמריקה, גליציה וכו'.

ההכנסות השנתיות של מוסדיה הציבוריים, המתקבלות מכל תפוצות הגולה – מגיעות קרוב לחמישה מיליון פרנק – סכום העולה עשר פעמים על ההכנסות השנתיות של ההסתדרות הציונית העולמית.

וכספי החלוקה, שיכלו להיות למקור חיים, אוֹרה ותעצומות ליישוב הירושלמי, אילו נמצאו תחת השגחת הציבור ואילו השתמשו בהם באופן רציונלי – נהפכו לסם המוות ורעל, למעין של עבדות ושיפלות, בזיון ושנוֹררוּת.

כנופיה של חַמסנים ציבוריים, הנקראים בשם ממוּנים, גבאים, ראשי הכוללים, שד"רים וכדומה, תפשו את כל צינורות החלוקה לתוך ידם, ומלבד מה שהם וקרוביהם משלשלים לתוך כיסם את החלק היותר גדול של כסף הציבור, עודם משתמשים בכוח־החלוקה להשתרר על הציבור ולשעבד אותו, להצמית כל רעיון חפשי ולדכא כל נסיון של השתחררות, כל התחלה של הסתדרות עממית.

כלום לא היינו צריכים לשאוף קודם־כל לכיבוש קהילה זו?

חובתו של היישוב החדש כולו, בייחוד – של הציונים, היא לסדר ולאַרגן את היישוב הישן בארץ־ישראל, לעזור לשחרורו מלוחציו הפנימיים ולהעמידוֹ על יסודות בריאים ורעננים. ואז היה בלי ספק לאחד הגורמים היותר כבירים בעבודת התישבותנו בארץ־ישראל.

נצייר לנו לרגע מצב כזה:

יהודי ירושלים עומדים על מדרגה גבוהה של התפתחות רוחנית. הרעיון הלאומי וההכרה העצמית חדרו לתוך כל שדירות העם. האשכנזים, הספרדים, התימנים, הפרסים, הבוּכרים וכו' – נעשו כולם חטיבה לאומית אחת, נתאַחדו בקהילה אחת גדולה. כל ענייני הציבור מסודרים ומתנהלים על יסודות עממיים, מנהלי־הקהילה נבחרים בבחירות כלליות על־ידי כל העם, אחראים בכל מעשיהם וחייבים לתת לפניו דין וחשבון על כל פרוטה ופרוטה שמכניסים ומוציאים.

בסכומי החלוקה העצומים משתמשים למטרות יישוביות כלליות, כלכליות ותרבותיות. מייסדים בתי־ספר עממיים, ערוכים לפי דרישות הפדגוגיה, מפיצים בין העם אומנויות ומלאכות שונות, מפתחים את המסחר והתעשיה, מייסדים קופות־מילוה, מסייעים בכל התחלה משותפת, בונים בתים, מייסדים סביב ירושלים רשת של מושבות, המספיקות לעיר בזול כל צרכי אוכל, כגון ירקות, חלב וכדומה.

בישיבות המוקדשות ללימודי הדת, מקבלים התלמידים גם חינוך חילוני ולומדים כל מיני אומנות ומלאכת־יד, כדי שאחרי עזבם את ספסל בית־המדרש לא יצטרכו לקופת־הציבור.

היישוב הירושלמי פורח, כוחו מתגבר לא רק כלפי פנים, אלא גם כלפי־חוץ. בכל המוסדות העירוניים תופשים היהודים את המקום הראשי, הראוי להם לפי כמוּתם; הממשלה המקומית מוכרחה להתחשב את דעתם ורצונם, בכל פינה ניכרת השפעת החיים העבריים.

איזו דחיפה עצומה היה יישוב כזה נותן לכל עבודתנו! כוח כזה היה יכול לשמש לנו לנקודת־משען פנימית לכל פעולותינו בארץ־ישראל.

אבל בני היישוב החדש והציונים עזבו את היישוב הישן לנפשו, ומרחוק עמדו והביטו איך הקהילה הירושלמית מתנוולת בבטלה ושנוֹררוּת, טובעת בבערוּת פרועה, בלי סדרים, קרועה לגזרים, ועדת צבוּעים ורמאים, רבנים הדיוטים ותלמידי חכמים שאין בהם דעת – מושלים בה!

להפסד הלאומי הנורא היוצא לנו ממצב כזה לא הוּשם לב. כל הטענות שנשמעו מפי הארציים¹ בשעתם על דבר ארץ־ישראל כעל ארץ הפגרים והקברים – בני הישוב החדש רגילים להשמיע בנוגע ליישוב הישן.

יישוב מת, נרקב, יישוב של מורדי אור ושנוֹררים – וכי כדאי לטפל בו?

ורק עכשיו, כשתעלולי הרבנים בירושלים ותעתועיהם יצאו כבר מגבולות היישוב הישן ונגעו במושבות – רק עתה התחילו להתעסק ביישוב הישן.

אך מי אשם בנבלה האחרונה – שאינה חוליה אחת בתוך השלשלת הארוכה של הקלקולים הציבוריים בירושלים – אם לא אותם בני היישוב החדש שהקימו חומת־בוּז בינם ובין היישוב הישן ובשאט נפש התרחקו מכל עניני הציבור שלו. ולא חָלו ולא הרגישו כי את נפש היישוב כולו הם קובעים בזה!

אבל החיים בעצמם הראו עד כמה אי־הסדרים והרקבון של יישוב החלוקה מסוּכנים גם בשביל היישוב החדש. עכשיו נתבלט למַדי, כי שאלת תיקונו של היישוב הישן קשורה בקשר אמיץ עם כל עבודתנו בארץ־ישראל. אך למרות זה לא ביקשו בני היישוב החדש, שלוּחי המושבות ביהודה, באי־כוח המוסדות הציוניים והעסקנים הציבוריים מיפו וירושלים שנתאַספו (בראשון־לציון, חודש זה) לרגל מעשה הקלוֹן של רבני ירושלים ואחדים מהסוחרים הירושלמים – לא ביקשו אמצעים איך להבריא את היישוב הישן, לטהר אותו מן החלאה ולהעמידהו על יסודות בריאים – אלא הסתפקו במחאות נגד הרבנים ובתי הדינים, כאילו שאלת הרבנים היא שאלת השאלות בחיי ירושלים. אמנם דיברו הרבה על דבר חיזוק היישוב, וגם קיבלו החלטה האומרת: "בתור אמצעים עיקריים ללחום נגד כל הקמים עלינו מבית ומחוץ הננו חושבים לנחוץ:

א. להשתדל להרחיב את היישוב החדש בייחוד על־ידי התרבוּת הפועלים ובעלי המלאכה בכל מקצועות היישוב.

ב. לחזק את היישוב העברי על־ידי הסתדרות עובדים כללית של יהודי ארץ־ישראל, להחל מבני היישוב החדש ולהכניס לאט לאט את כל היסודות הרעננים גם מבני היישוב הישן".

אבל איך אפשר לצייר את התבצרותנו ותגבורת־כוחנו בארץ, בשעה שהחלק היותר גדול של היישוב הולך ומתנַוון!

אמנם, שאלת ההסתדרות הכללית, שתיתן לנו את הכוח לעמוד בפני כל אויבינו ולהסיר את המכשולים שעמדו על דרכנו – היא לנו עכשיו שאלת־החיים. אם שתי השנים האחרונות הסתפקנו בדיבורים – עכשיו אנו חייבים להתחיל במעשים.

אולם, כל זמן שהיישוב הישן, המקיף משבעים עד שמונים אחוזים של היישוב העברי בארץ־ישראל, יישאר במצבו דהאידנא – אי־אפשר להגשים בחיים את ההסתדרות הכללית.

ולפיכך הגיעה עכשיו השעה להתחיל באופן היותר אקטיבי בכיבוש היישוב הישן, תיקונו וסידורו.

יסוד היסודות של היישוב הישן, עורק־החיים שלו – זוהי החלוקה. החלוקה יצרתהוּ, החלוקה גידלתהוּ; בחלוקה הוא שואב את כוחותיו, וגם כל קלקוליו נובעים מתוך החלוקה.

תיקון החלוקה – זהו תיקון היישוב הישן.

לא עצם החלוקה מזיק ומסַכן – אדרבה, הרבה עלינו להודות לחלוקה. היא שנתנה את ירושלים היהודית, בעזרתה הולכות וניבנות בירושלים שכונות ועיירות חדשות בלי כל אותו הרעש, קולי־קולות והפירסום הצעקני הבלתי נפסק של “אחוזת־בית”.

ואם תוצאות החלוקה הן שליליות בעיקרן – הרי זה רק מפני סדריה הפרועים ואופן השימוש הבלתי רציוֹנלי זה.

גבאי החלוקה עושים בכספי הציבור כאדם העושה בתוך שלו ממש. סוד גלוי הוא בירושלים, כי הבתים והנחלות של הממונים ניקנו בכספי החלוקה, ואיש איננו יודע כל חשבון על דבר ההכנסות וההוצאות.

שיטת־החלוקה בדמות נדבות ותמיכות, לא רק שאינה מיטיבה את מצבו של היישוב, אלא, להיפך, משקיעה אותו יותר ויותר בחיי שיפלות ועבדות.

ונגד המושלים הבלתי־אחראים ונגד שיטת־החלוקה הנהוגה – עלינו להילחם עד רידתם. – והמלחמה צריכה להינטש בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ.

בחוץ־לארץ, באותם המרכזים שמשם שופעת החלוקה, צריך לפרסם את כל המעילות שהגבאים מוֹעלים בכספי־העם, צריך לבאר את כל ההפסד וההשחתה שהחלוקה בצורתה ההוֹוית מביאה ליישוב, להראות את הצורך והאפשרות לתקנה על יסודות פוֹרים ומועילים, שיביאו לידי התחזקות היישוב והגדלתו.

כאן, בארץ, צריך לנהל תעמולה רחבה בין העם, בפה ובכתב, נגד אי־הסדרים השוֹררים בחיי־הקהילה, נגד ההתפרדות המחריבה את היישוב, נגד המנהלים העושקים את ההמון, המנהיגים העוֹטים חרפה על העם העברי בתעלוּליהם, והרבנים הבוגדים בעמם. צריך לעורר את המוני־העם האשכנזים והספרדים להסתדר, להתאַחד לקהילה אחת חזקה, מבוצרת מפנים ובעלת השפעה בחוץ.

ואז, כשהיישוב הישן יהא מתוקן, מאוחד ומסודר, וכשכל קהילה בפני עצמה ובייחוד הקהילה הירושלמית תהא מאוחדת ומסודרת בפנים – תיסתם ממילא התהוֹם הרובצת בין שני חלקי־היישוב, ואז נוכל לברוא הסתדרות עברית כללית של יהודי ארץ־ישראל, כלומר, לקשר את כל הקהילות העבריות בברית ארצית כללית.

“האחדות” מספר 2, אב תר"ע.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

nתוך “האחדות” מספר 3, אלול תר"ע

מכל ארצות-הגולה, ששמה נפוֹצו בני עמנו, היתה תורכיה הארץ היחידה שלא נתעוררה בה “שאלת היהודים”. בזמן שבכל ארצות אירופה ישבו היהודים כלואים בתוך הגיטו הצר והמחניק, משוללי-זכויות, נלחצים ונרדפים בלי חשך מאת הממשלות והעמים שבקירבם ישבו – נהנו היהודים בתורכיה מחופש גמור, לא ידעו מכל הגבלות והעקות¹ מיוחדות. כל הארץ לאורכה ולרוחבה היתה פתוחה לפניהם, והיו רשאים להתישב ולהתעסק באשר בחרו. וכאשר גורשו יהודי ספרד מארצם, מצאו בממלכה העותמנית מיקלט בטוח ויחס אנושי, שלא פגשו בשום ארץ אחרת. העם התורכי לא רק פתח לפני הגולים העברים את שערי ארצו, אלא גם זיכה אותם בכל הזכויות האזרחיות; ומלבד עבודת הצבא, שהיתה קדושה ל“מאמינים” – יכלו היהודים לתפוס מקום בכל המשרות המדיניות והציבוריות, מהמדרגה התחתונה עד המדרגה היותר עליונה.

וכשם שהיו היהודים שוים בזכויותיהם עם שאר העמים בתור אזרחים, כך היו שוים עמהם גם בתור אומה. כל ענייניהם הלאומייים, כמו ענייני הדת, הקהילה, בתי-הספר, מוסדות הצדקה וכדומה, היו מסורים בידי השלטון-העצמי הלאומי, האוטונומיה הקולטורית, שבראשה עומד החכם-באשי הראשי, כעין מה שהיה “הנשיא” בארץ-ישראל, ו“ריש גלותא” בבבל.

וכך ישבו היהודים בתורכיה שלווים ובטוחים, מרוצים ממצבם המדיני ומבלי דאוֹג דאגת העתיד. נאמנים היו בבריתם לממשלה התורכית, כשם שזו היתה נאמנה בבריתה להם, וכל אינטרסים מדיניים-לאומיים מיוחדים לא היו להם.

כזה היה מצב-הדברים בימי המשטר הישן.

המהפיכה המדינית לא הכניסה לכאורה כל שינוי במצב היהודים בתור כאלה.

ובשעה, שבכל ארצות אירופה היו היהודים משוללי-הזכויות משתתפים באופן היותר אקטיבי בתנועות-השחרור המדיניות, והלוחמים העברים עמדו תמיד במלחמת החירות בשורות הראשונות ותפסו את המקום הראשי גם בכמותם – לפי ערך מספרם לשאר התושבים – כמו שראינו במאה שעברה בגרמניה ובאוסטריה ובימינו אלה ברוסיה – הנה כאן בתורכיה, מתיחסים היהודים מנקודת-המבט של ענייניהם הלאומיים בשיויון-נפש למלחמה ולהעבודה המדינית.

לומדים הם כאן גזירה שוה מן העבר על העתיד: כשם שתמיד התיחסו התורכים אליהם בידידוּת ובאימון, וכשם ששאלת היהודים לא נתעוררה בתורכיה עד היום – כך יהיה גם להבא. ולפיכך אין צורך בעבודה מדינית עברית מיוחדת, בכדי להגן על זכויותיהם האזרחיות, המדיניות והלאומיות.

אבל כמה שטחי וכוזב מבט זה וכמה מסוכנת לעתידה הלאומי של היהדות העותמנית אי-השתתפות זו במלחמה המדינית!

אמנם על ידי המהפכה התורכית לא בא כל שינוי במצבם של היהודים בפועל – אבל בכוח נתהווה שינוי גדול ועיקרי. כל זמן שבארץ היה שורר שלון היחיד, ובין העם המוֹשל, התורכים, ובין היהודים, שׂררו יחסי-ידידות, ולשאר העמים לא היתה כל השפעה על מַהלך חיי-המדינה – לא היו היהודים זקוקים לנהל פוליטיקה יהודית מיוחדת. אבל עכשיו, בשעת המשטר הקונסטיטוציוני, כשעל במת החיים המדיניים מופיעים גם יתר העמים היושבים בתורכיה – הרי המצב לגמרי אחר.

הממלכה העותמנית היא, כידוע, מדינת-לאומים, כלומר, יישובה מורכב מהרבה עמים ושבטים, השוֹנים זה מזה בגזעם, שפתם, תרבותם, בניינם הכלכלי-החברתי וענייניהם הלאומיים.

בתקופת העריצות, כשכל השלטון הצטמצם בידי יחיד, וכל המדינה היתה שקועה בעבדוּת ובערוּת, וכל העמים יחד, בלי הבדל בין תורכים ויונים, בין ערבים ויהודים, היו מדוכאים בחומר וברוח, לא היה מקום להתפתחות החברה הלאומית בין השדירות השונות של עמי תורכיה.

אולם עכשיו, כשהמהפכה הוציאה את השלטון מידי היחיד ומסרה אותו לידי העם, מַתחילה תקופה חדשה גם להתפתחות הלאומיוּת בחיי העמים השונים.

השחרור המדיני וההתפתחות הכלכלית גוררים אחריהם גם את התעוררות ההכרה הלאומית, התפשטותה וחדירתה לתוך השדירות הרחבות, בין העמים מתגברת השאיפה להגדרה עצמית, ועד שהשאלה הלאומית לא תקבל את פתרונה הנכון – תתחולל מלחמה קשה והתחרות עזה בין העמים השונים. כל עם ישאף לבצר את מעמדו בשדה התעשיה, המסחר והעבודה, להרחיב את חוג השפעתו המדינית, להגדיל את כוחו ושלטונו ולדחוק את רגלי חברו. ורק אותו העם יוכל לעמוד בקישרי המלחמה – מי שיהיה די מסודר, מאוחד ומגין במרץ ובתוקף על ענייניו וזכויותיו.

ואם כל עם ועם צריך להסתדר ולהגן על ענייניו – עם היהודים על אחת כמה וכמה.

היהודים בתורכיה אינם מרוכזים בארץ אחת כמו רוב העמים העוקמניים, אלא כיתר אחיהם בכל ארצות-הגולה מפוזרים הם בכל רחבי המדינה, ובכל מקום שהם יושבים – שם הם המיעוט. בכל פינות החיים, בכל מקצועות העבודה הכלכלית והפעולה המדינית ייפגשו תמיד במתחרים חזקים מתוך שכניהם המרובים.

והילכך נזקקים היהודים עוד יותר משאר העמים לאַחדוּת ושיתוף הכוחות ולהסתדרות לאומית מדינית חזקה שתגן על ענייניהם הכלכליים והתרבותיים, ותעמוד על המשמר לבל יקפחו את זכויותיהם המדיניוֹת והלאומיוֹת.

בייחוד חשובה ונחוצה הפעולה המדינית של יהודי ארץ-ישראל.

כאן יש לפעולה זו לא רק ערך מקומי צר – אלא ערך לאומי כללי, כי בעתידו של היישוב בארץ-ישראל קשורה תקוָתוֹ הלאומית של כל עמנו.

ולא לחינם עוררה מהפכה התורכית התרגשות והתענינות גדולה אצל העם העברי שבכל ארצות הגולה.

הרגיש העם כי למאורע הזה תהיה השפעה עצומה על גורלו של היישוב העברי בארץ-ישראל.

והרבה תקווֹת מַזהירות ונפרזות תלה העם במהפכה התורכית. גם אלה שעמדו עד אז מרחוק לתנועה הארצישראלית, ואפילו הרבה ממתנגדיה התחילו להרהר בעידנא דריתחא זו – שמא באמת תצמח מזה גאולת העם…

עכשיו כבר עברו יותר משנתיים, מיום שהתורכים הצעירים הכריזו על משטר חדש בארץ, ואנו יכולים כבר להעמיד את השאלה: כיצד השפיעה המהפכה על מצבנו המדיני בארץ-ישראל.

אם על פי העתונים הציוניים מחוץ-לארץ נשפוט על המצב בארץ-ישראל – נוכל להיות שבעי-רצון. העתונים הללו יודעים לבשר תמיד ישועות ונחמות מארץ-ישראל. רגילים הם להפליג בערכה של הפעולה היותר קטנה, להכריז ברעש ובקולי-קולות על כל צעד קטן קדימה, על כל כברת ארץ קנויה, על כל איש חדש שבא מעבר לים.

על הליקויים והקלקולים הפנימיים והחיצוניים המתגלים מדי פעם בפעם בחיינו – או שהם עוברים בשתיקה או שמודיעים על זה באופן שתפיג מרירוּת של הדברים ויינטלו מהם העוקצים היותר חדים.

אך אם ה“ציונים” בחוץ-לארץ, שכל היישוב אינו לגבי דידם אלא אמצעי-תעמולה בשביל “עבודתם הציונית” יכולים להרשות לעצמם לרמוֹת אחרים – אין אנו בני ארץ-ישראל, שלנו היישוב הריהו מטרה לעצמו, אין אנו רשאים לרמות את עצמנו ולכסות על המצב האמיתי של היישוב. ולא צריך כלל להיות פאָסימי בכדי לראות שהמצב הוא לא טוב כל עיקר!

בשתי השנים הללו שאחרי המהפכה קרו בחיינו כמה מאורעות מעציבים המעוררים חששות ודאגות מרובים לעתידנו.

כשרק ניתה חירות הדיבור והעתונים יכלו לכתוב העוֹלה על רוחם – התחילה תיכף בעתונות הנוצרית תעמולה עזה נגד היהודים. ובייחוד גדלה התעמולה בעתונים של הערבים הנוצרים נגד היישוב העברי בארץ-ישראל.

עוד שנים אחדות לפני המהפכה התורכית פירסם נג’יב אזורי, ערבי-קתולי, שנשא את נפשו לייסוד ממלכה ערבית גדולה, בפר על דבר הסכנה העברית בארץ-ישראל.

אך זה היה מעשה-יחיד, שפנה בספרוֹ לממשלות ניכר.

אבל היום אנו רואים כבר המון עתונים בארץ-ישראל, סוּריה ומצרים הנלחמים בנו, ותלמידיו של נג’יב אזורי – הללו אינם פונים עוד לממשלות זרות, אלא מכוונים את התעמולה כלפי העם הערבי והממשלה התורכית. מצד אחד הם מפיצים בספאָרות הממשלה דיבות ועלילות שונות על היישוב העברי בארץ-ישראל, ומהצד השני המה זורעים את זרע השנאה ליהודים בין כל שדירות העם הערבי.

וכי הם זורעים לא על אדמה צחיחה, אלא על קרקע המוכשרה היטב לקלוט את זרע הרעל – הוכיחו לנו ההתנפלויות התכופות על מושבותינו הנמשכת זה שתי שנים בלי הפסק, ויחס החשדני של ממשלת התורכים הצעירים להתישבות היהודים בארץ-ישראל שנתגלה בזמן האחרון.

כתורכיה הישנה כן גם תורכיה הצעירה התיחסה עד היום ליהודים בידידות ואימון גמור והטעם הוא פשוט מאוד.

המשטר הקונסטיטוציוני זקוק לממון ולאנשים שיכניסו לארץ את התעשיה הגדולה ויפתחו את מסחרה, כי בלי התפתחות כלכלית אין כל בסיס למשטר החדש, ויודעים הם התורכים הצעירים, כי היהודים יכולים למלא את החסר להם ולתת את הרכוש והחומר האנושי הנחוץ להתפתחות ארצם, וכי מכל העמים רק היהודים הם הידידים היותר נאמנים של העם התורכי, מפני שאין להם שאיפות של כיבוש כמו לשאר העמים.

ואמנם תיכף אחרי המהפכה פנה נשיא בית-המורשים, אחמד-ריזה-בי, לחכם באשי, שיציע לפני ההסתדרויות העבריות בחוץ-לארץ להטוֹת את זרם ההגירה העברית לארצות תורכיה.

אך כנראה עלה סוף סוף בידי שונאינו לעקור מלב הממשלה את האימון הגמור שרחשה תמיד יהודים ולנטוע במקומו חשדים ופקפוקים.

כי הנה ראינו, שבזמן האחרון התחילה הממשלה להביט בעין רעה על התישבות היהודים בארץ-ישראל.

אך עוד יותר מעציבה השנאה של שכנינו הערבים אלינו.

זה לא כבר היינו עדים לשורה של התנפלויות על המושבות ביהודה, החל מהמושבה הדרומית קסטינה, וכלה המושבה הצפונית כפר-סבא. פה שדדו תבואות, וגם התנפלו והיכו את הפועלים והשומרים העברים. ואם בהתנפלות על קסטינה ועקרון אי-אפשר למצוא סימני איבה מיוחדים ליהודים – כאן פשטו בידואים רעבים על התבואות להשביע את נפשם ואת בהמותיהם – הנה בהתנפלות על רחובות וכפר-סבא אנו מוצאים עקבות שנאה כבושה בלב הערבים לשכניהם היהודים.

שנאה זו מקורה בפועלים הערבים העובדים במושבות. כמו כל פועל, שונא גם הפועל הערבי את נוֹגשוֹ ומנצלוֹ, אך מכיוָן שמלבד הניגוד המעמדי יש כאן גם הבדל לאומי בין הפועלים והאיכרים – מקבלת השנאה הזאת צורה של שנאה לאומית, ולא עוד אלא שהיסוד הלאומי גובר על היסוד המעמדי ובלבות המון הפועלים הערבים מתלקחת שנאה עזה ליהודים.

הרבה יותר רע מצב המושבות בגליל התחתון, במחוז טבריה. היישוב העברי בגליל התחתון היה נתון מתחילת יצירתו בתנאים קשים מאד בנוגע לשכניו. מצד אחד היה מוקף שבטי בידואים פראים ויישוב של ערבים תקיפים וחַמסנים ומהצד השני – כפרים נוצריים הנמצאים תחת השפעת הישועיים ושאר הכמרים למיניהם מנצרת – זה המרכז העולמי של הנוצריות והאנטישמיות.

הכוהנים והמורים הנוצרים בנצרת ובכפרים מסיתים את העם להתקומם נגד היהודים, לקחת מהם אדמתם, לבוֹז את רכושם ולהתנַקש בחייהם.

בראש הממשלה המקומית, בטבריה ובנצרת, עומדים תמיד נוצרים, המתיחסים על פי הרוב בשנאה ליהודים ועוזרים בחשאי לתעמולה האנטישמית. ותעמולה זו כבר הביאה גם פירות.

תיכף אחרי הכרזת הקונסטיטוציה התחילו ההתנפלויות על המושבות, הנמשכות זה שתי שנים. בטחון החיים והרכוש כמעט שפסק לגמרי. המושבות עומדות במצב של מלחמה. מסחה נמצאה חדשים אחדים במצב של מצור אמיתי. בסג’רה יצאו זמן רב לעבודה כשהיד אוחזת במַלמד הבקר וביד השניה רוֹבה ממוּלא.

ותוצאות המאורעות הללו – ששה קרבנות אדם: ששה כוחות צעירים, רעננים, שלושה איכרים ושלושה פועלים – נגדעו, נפלו חלל מידי הערבים. חמישה מהם נרצחו בקיץ דאשתקד, במשך של שני חדשים. וזה רק לפני חדשים אחדים נפל עוד אחד.

ומי יודע אם היתה תקוּמה ליישוב העברי בגליל אלמלא הפועלים העברים ובייחוד השומרים, המגינים על המושבות בגבורה נפלאה ובמסירות נפש ממש!

נביאי השקר שלנו יבטיחו אותנו שאין השד נורא כמו שמתארים אותו – אך מי שמתבונן בעין פקוחה לכל המתהווה ומתרקם סביבנו יראה שהשד אולי הרבה יותר נורא מאשר תיארנוהו.

מבשרי הישועות והנחמות יתנחמו כי כל זה רק פרי הבלבולים הכלליים השׂוֹררים בכל חלקי הארץ, תוצאות תקופת בין-השמשוֹת, בזמן שהמשטר הישן בטל והמשטר החדש לא הספיק עדיין להכות שורש ולהנהיג סדרים במקום האַנרכיה ששלטה עד היום.

נחמה זו נחמת-שוא היא, אף כי יש בה מקצת אמת.

הנה נרצח לפני שבועות אחדים גרמני אחד מחיפה על-ידי פלח מכפר טירה. סיבות הרצח הזה הן כמעט דומות לסיבת הרציחות וההתנפלויות במושבותינו. פראוּת הערבים, מנהגי גאולת הדם, השנאה הכבושה לזרים וכדומה – אבל התוצאות הן אחרות לגמרי.

שישה-עשר ערבים מטירה נאסרו בנחושתיים והושבו במאסר. לרוצח וחבריו נכונים העונשים היותר חמורים, הערבים ייוָכחו שהגרמנים אינם הפקר ולא בנקל יעיזו עוד פעם לנגוע בהם.

לא כן אצלנו. כאן הרי הממשלה המקומית כמעט מסייעת בידי הרוצחים והשודדים שימשיכו את מעשיהם בלי פחד – בזה שאינה אוחזת באמצעים נמרצים לתפוש ולהעניש את הרוצחים. נהרגו בבית-גן וביֶמה האיכרים ביקוב ובלוּם, בסג’רה – השומרים קוֹרנגוֹלד ובַרַל – והממשלה “אינה יכולה” עד היום למצוא את הרוצחים, בשעה שהללו מטיילים בסביבות כפריהם ומוסיפים לארוב ולהתנקש בחיי היהודים.

ומי אשם בזה אם לא הציבור העברי גופא, העומד על דם בניו בשיויון נפש גמור.

נרצח גרמני, ותיכף פנו כל הגורמים בדרישות אֶנרגיות לממשלה התורכית, לצירם הגרמני ולקיסר בעצמו שיאחזו באמצעים נמרצים להגן על חייהם ורכושם ולענוש קשה את הפושעים; והם, הגרמנים, לא ישקטו ולא ינוחו עד שישיגו ערוּבות בטוחות, שמקרה כזה לא יישנה עוד פעם; ובמושבותינו אירעו כמה וכמה התנפלויות ותגרות, ונהרגו ששה אנשים – ומה עשינו אנו בכדי להגן על חיינו ורכושנו? לא כלום!

לנו, היהודים, אין ממשלת-חוץ שנוכל לסמוך עליה ושהיא תגן בעדנו. אך דווקא משום שאין לנו לקווֹת לעזרה חיצונית, דווקא מפני שיומנו ועתידנו תלויים רק בנו בעצמנו – הרי אנו צריכים ומחוייבים להיות עוד יותר אקטיביים במובן המדיני, לעמוד תמיד על המשמר של עניינינו הלאומיים והמדיניים ולדרוש במרץ את משפטנו מאת הממשלה המרכזית בקושטא!

הדגשתי את “הממשלה המרכזית”, כי עדיין אין אנו יכולים לסמוך על השלטונים המקומיים בלבד; הללו רובם שרידי המשטר הישן, בני תקופתו של עבדול-חמיד, עם חסרונותיהם ומגרעותיהם הנוֹשנים: נטילת שוחד, עיווּת הדין, שרירות לב, התרשלות במילוי חובת המישרה וכל שאר המידות היפות שציינו את הפקידים בימי שלטון היחיד.

וכשם שאין אנו יכולים עדיין לבטוח בשלטונים המקומיים, כך אין אנו צריכים יותר לפנות לעזרתם של צירי הממשלות הזרות. עזרתם של הקונסולים יותר משהיא מועילה, הריהי מזיקה לנו.

אחד הגורמים הראשיים של המפכה התורכית ואחת השאיפות היותר חזקות של המשטר החדש – זהו החפץ העז של העם התורכי לפרוק את עוֹל האפוטרופסות והשעבוד, שהטילו הממשלות האירופיות על מדינת עותמן בימי מלכותו של עבדול-חמיד.

והממשלה דהאידנא, המתאַמצת כל כך להשתחרר מהשפעתם הגדולה של צירי הממשלות הזרות ולבטל את זכויותהם המרובות, אינה יכולה להביט בעין יפה על זה, שאנו פונים בכל פעם לקונסולים הזרים וגורמים להתערבותם בענינים הפנימיים של תורכיה. אנו צריכים ויכולים להישען בעבודתנו המדינית רק על המשטר החדש ועל הממשלה העומדת בראשו.

קביעת בטחון הנפש והרכוש בכל רחבי המדינה והשוָאת כל האזרחים לפני החוק – אלה הם הפּרינציפּים הראשיים של המשטר המדיני החדש במקצוע הפוליטיקה הפנימית.

אך צריכים אנו לזכור תמיד, כי החוקים היותר יפים נשארים רק על גבי הניר, אם הקיבוץ החברתי, המעונין בהוצאתם לפועל, אינו יודע להשגיח ולפקח תמיד, בלי הרף על שמירתם.

היוצא לנו מדברינו הוא זה: בכדי לבצר ולחזק את עמדתנו המדינית שנוכל לעמוד נגד שונאינו – עלינו לאַחד ולאַרגן את כל כוחותינו הציבוריים, לשתף את כל שדירות עמנו בכל חלקי המדינה העותמנית ולברוא הסתדרות לאומית מדינית במטרה לדרוש בבית מורשי-העם ומאת הממשלה המרכזית, את זכויותינו האזרחיות, המדיניות והלאומיות ולהגן על עניינינו הכלכליים והתרבותיים.

“האחדות” מספר 3, אלול תר"ע.

מתוך “האחדות” מספר 3–2, תשרי תרע"א

בכדי שנוכל לקבוע את היסודות של עבודתנו החברתית-מדינית, מהוּתה ומַהלכה – אנו צריכים מקודם לברר לעצמנו את אופן התהווּתוֹ והרכבתו של היישוב העברי בארץ-ישראל.

מה שמציין את פרצופו החברתי ומטביע את חותמו על כל אופיו הפנימי של היישוב – זהו מוצאו החיצוני. היישוב העברי בארץ-ישראל אינו תולדת התפתחות מקומית פנימית של תקופה היסטורית פחות או יותר ממושכה, אלא פרי ההגירה של עשרות השנים האחרונות. וילד זה של ההגירה עדיין קשור אל ארצות מוצאוֹ בכמה וכמה ענינים חמריים ורוחניים.

שני מוֹמנטים השפיעו על צמיחת היישוב העברי בארץ-ישראל: המומנט הדתי והלאומי.

זה אך לפני ששים שנה הגיע מספר היהודים בארץ-ישראל לאלפים אחדים, שנתרכזו כולם ב“ערי הקודש” בלבד. הודות לקדושת הארץ החל מספר היהודים להתרבוֹת. ממזרח וממערב נכנסו לארץ עשרות ומאות יהודים חדשים, אך הללו לא יצרו בארץ כל ערכין לאומיים, חמריים או רוחניים, רובם היו אנשים מבלי-עולם, שלא דאגו אפילו לפרנסתם, כי זו נמצאה להם מהחלוקה, שהיתה שופעת לארץ מכל תפוצות הגולה הרבה אלפים ורבבות הכניסה החלוקה לארץ, אך לא העשירה ולא חיזקה כמעט את היישוב.

הנמומנט הדתי, אף-על-פי שהשפיע במידה מרובה על הגדלת מספר היהודים בארץ-ישראל, אולם ערכוֹ שלילי בזה, שהעמיד את היישוב העברי על תמיכותיהם ונדבותיהם של בני חוץ-לארץ.

תפקיד אחר לגמרי מילא המומנט הלאומי. לפני כשלושים שנה נתגברה התנועה הלאומית, בייחוד בתוך יהודי מזרח אירופה, ויסודות חדשים התחילו באים לארץ-ישראל. מטרה אחרת העמידו להם המהגרים הללו: מטרה לחיות בארץ ולהחיותה. זה היה יסוד רענן ובריא, אך אם גם בענייניהם החמריים עמדו אלה ברשות עצמם ולא היו תלויים, פחות או יותר, בפרנסתם בתמיכה מן החוץ – אולם בכל מהלך דיעותיהם והשקפת-עולמם היו קשורים עם הכוחות הלאומיים שבחוץ-לארץ וכל מבטיהם היו תמיד פונים כלפי חוץ, ורק מן היהודים הלאומיים הציוניים שבארצות הגולה חיכו למעשים ופעולות בארץ-ישראל. הגשמתו של אידיאלם הלאומי, שבשבילו באו לארץ-ישראל, תלויה כולה ברצונם ובעבודתם של “הציונים” שבחוץ-לארץ. כך חשבו – וחושבים – בני היישוב החדש.

ואמנם, התנועה הציונית הציגה לעצמה מטרה להגשים את רעיון תחיית העם העברי בארץ-ישראל על-ידי יצירת יישוב עברי גדול בארץ-ישראל, בעל זכויות לאומיות-מדיניות ידועות. לתוך חוג פעולתה נכנסו שני ענפי העבודה: גם העבודה היישובית וגם העבודה המדינית. היה זמן, שהעבודה המדינית תפסה את המקום הראשון בפרוֹגרמה הציונית. זה היה בתקופה של “מדינת היהודים”. אחר כך צימצם הרעיון המדיני את שכינתו עד כדי השגת צ’רטר, וכעבור איזה זמן נצטמצם עוד יותר, עד שבאה המהפכה התורכית וכיווצה את הרעיון המדיני עד היקפוֹ הקטן שקיבל בקונגרס האחרון, כעין השגת זכויות לאומיות בשביל היהודים בארץ-ישראל, ביטול ההגבלות שנשארו מימי המשטר הישן, וקוֹנצסיות וכדומה. אולם הרעיון המדיני כשלעצמו, כלומר הרעיון, של ההסתדרות “הציונית”, שיש מלבד עבודתה היישובית והתרבותית, שהיא צריכה לנהל בארץ-ישראל, גם עבודה מדינית, דרישות מדיניות מהממשלה התורכית, - רעיון זה עדיין חי במוחות “הציונים”. אבל לנו לא נכבד כל כך, מה שחושבים “הציונים” בחוץ-לארץ, ערך יותר גדול יש לזה מה שחושבים כאן, בארץ-ישראל. וזוהי העובדה, שאפילו פה, בארץ, מחכים לא רק לפעולתם הכלכלית של הציונים בשביל ארץ-ישראל, אלא גם לפעולתם המדינית. עדיין לא הבינו כולם, כי השגת זכויות מדיניות והגנת האינטרסים המדיניים זוהי תעודתם של אזרחי המדינה עצמה, בנידון דנַן – של יהודי ארץ-ישראל ותורכיה. וזו צריכה להיות “נקודת-המַהפך” בהשקפתנו המדינית. אנו צריכים לעשות קץ עם ההשקפה “הציונית” שהיתה לנו עד עתה. מצבנו המדיני והמשפטי בארץ-ישראל יכול – וצריך – לעניין גם את היהודים שבשאר ארצות, וקודם כל את ה“ציונים”. אבל לפעול ולהשפיע בנידון זה, להשיג איזה דבר במקצוע המדיני, בין בנוגע לביטול ההגבלות הקיימות ובין בנוגע להשגת זכויות חדשות – יכולים אך ורק יהודי ארץ-ישראל ותוגרמה.

בני ארץ אחת אינם יכולים לנהל עבודה מדינית בארץ אחרת, אפילו אם הם מאיזו סיבה שהיא מעוניינים בזה. די להראות על השתדלותה של הממשלה האמריקנית בנוגע לזכות הישיבה של אזרחיה היהודים בארץ רוסיה. כאן יש לנו עסק עם ממשלה אדירה – ואף על פי כן אינה יכולה לעשות כלום, מפני שהדבר נוגע לענייניה הפנימיים של רוסיה.

להסתדרות ה“ציונית” יש כר נרחב לעבודה בארץ-ישראל, כמו הרחבת היישוב, עבודה תרבותית. אבל העבודה המדינית, הרי זו יוצאת לגמרי מחוג פעולתה. זוהי – תפקידם של יהודי ארץ-ישראל בעצמם. – טיבה של עבודתנו המדינית מה הוא?

הקוֹנסטיטוציה התורכית גילתה לפנינו אופקים חדשים ואפשרויות חדשות של עבודה רחבה – יישובית והסתדרותית. אבל זה רק צד אחד של המטבע, הצד השני הוא – האפשרויות הרחבות שנתגלו גם לכוחות המתנגדים לנו לפתח ולהגדיל את כוחם המדיני ולהפריע בעד עבודתנו היישובית. ואם נסקוֹר על התקופה הקצרה שאחרי המהפכה, נראה שרק האפשרות השניה נתגשמה בחיים… אנחנו לא השתמשנו בתנאים החדשים ולא עשינו כלום לא בשביל הרחבת היישוב והגדלתו, ולא בשביל להסתדר ולהתבצר בפנים – ובאותה שעה הסתדרו שונאינו והתחילו מנהלים מלחמת-תיגרה נגד יישוב היהודים בארץ-ישראל.

ברור, שאם נשב בחיבוק-ידים ושונאינו ימשיכו את עבודתם לא רק שתינטל מאתנו האפשרות להרחיב את יישובנו, אך גם היישוב הקיים יעמוד בסכנה. ולכן עומדת לפנינו השאלה להיות לכוח מדיני מסודר, שנוכל להגן על זכויותינו ומעמדנו בארץ.

ובכדי שנוכל להיות לכוח משפיע כלפי חוץ, עלינו מקודם להיות מאורגנים בפנים. בתנאים של עכשיו, אין לנו כל יכולת לנהל עבודה מדינית, לא מקומית ולא בקושטא. הננו כל כך קרועים, מפורדים ומרוּסקים, אין כל קשר בין עיר אחת לשניה, בין מושבה לחברתה, ובתוך עיר אחת אנו מפורדים לכל כך הרבה קהילות, עדות, קבוצות, בכול שׂורר תוהו ובוהו – ולכן צריך תחילה לתקן את המצב הפנימי שלנו ולסדר את חיינו החברתיים, כלומר, לסדר את הקהילות על יסודות עממיים ולאַחד אותן בהסתדרות כללית.

הרעיון על דבר ההסתדרות הכללית אינו חדש. עוד לפני שבע שנים ניסה אוסישקין לייסד הסתדרות כללית. הנסיון הזה לא הצליח. ההסתדרות לא האריכה ימים. וזה מובן. לא מבפנים, מתוך הארץ יצאה ההתעוררות, אלא הוכנסה באופן מלאכותי מן החוץ, ולא מלמטה נתכוננה ההסתדרות, אלא מלמעלה, ולא לסַפק את האינטרסים של ההמונים הרחבים באה – ולפיכך לא נתקיימה. הרעיון על דבר הסתדרות נתעורר שוב אחרי הכרזת המשטר החדש. ההתעוררות הכללית שבאה, בהעקב המהפכה המדינית, השפיעה גם על היהדות הארצישראלית וקמה תסיסה בין כל חלקי היישוב להסתדר ולהתאַחד. עד היום לא יצא הרעיון הזה אל הפועל.

מה הנה הסיבות שהפריעו בעד הגשמת הרעיון של הסתדרות היישוב העברי?

לדידי, יש כאן שתי סיבות עיקריות: ההתהום המפרידה בין היישוב הישן והחדש, והתנגדותם של התקיפים והאפיטרופסים השונים, האוחזים בידם את השלטון על מוסדות הציבור – להסתדרות עממית.

שגיאה היסטוריצ גדולה עשו כל העסקנים הלאומיים של היישוב החדש, שהזניחו לגמרי את היישוב הישן ולא השתדלו לפתחוֹ, לטהרו מכל החלאה השנוֹררית ולבססוֹ על יסודות בריאים ופורים. ולא שׂמו לב שהיישוב הישן, הודות לכמותו הגדולה, יוכל להיות לכוח מדיני-חברתי חשוב, שיוכל להביא תועלת רבה לכל עבודת היישוב.

היישוב הישן מצידו נתרחק מהחדש, מפני שהיה שונה ממנו בטבעו, בהשקפת עולמו ובאורח-חייו, וכה הלכה וגדלה התהום בין שני חלקי היישוב העברי בארץ-ישראל.

ובמידה שסיבה זו – הפירוד בין היישוב הישן והחדש – מפריעה בעד ההסתדרות הכללית של היישוב, כך מפריעה הסיבה השניה, המכשולים מצד התקיפים השונים, האפיטרופסים, ראשי הכוללים ודומיהם, בעד הסתדרות הקהילה המקומית.

לפני שנתיים, זמן קצר אחרי המהפכה, נתעוררה בירושלים תנועה חזקה בין כל שדירות הציבור לסדר את הקהילה (האשכנזית) על יסודות עממיים ולבחור בועד-עיר כללי. כבר נקבעו אפילו הבחירות, וכבר חשבנו, שנזכה לראות את הקהילה העברית היותר גדולה בארץ-ישראל מסודרת ומאוחדת, מתנהגת בסדר קבוע ועל יסוד עממי – אבל ברגע האחרון התחכמה הכנופיה של הממונים וראשי הכוללים, שתפשו בידם את כל המוסדות הציבוריים והעושים בהם כאדם העושה בתוך שלו, - לבטל את כל הדבר ולהמשיך את שררתם ושלטונם בכספי הציבור מבלי תת דין-וחשבון למי שהוא על הנהגתם ומעשיהם. כך היה גם בחיפה. שם היתה הקהילה כבר מסודרת ומאוחדת. אך על ידי נרגנותם של תקיפים אחדים בטל ועד העיר הכללי, ושוב נתפוצצה הקהילה לקהילות אחדות. וגם ביפו, במקום שאחרי עמל רב הצליח לסדר ולאַחד את הקהילה, צריך הועד לעמוד בקישרי מלחמה עם תקיפים אחדים, החותרים חתירות תחת קיומו של הועד ועמלים לבטלוֹ.

מזה ברור, שבכדי לאַפשר את הסתדרותו¹ של היישוב, התאַחדותו, ועימומו², צריך קודם כל להסיר את הסיבות הנזכרות – זאת אומרת, צריך להרוס את המחיצה המפרידה בין שני היישובים, לקרבם זה לזה ולעוררם לפעולה חברתית משותפת. ונגד התנגדותם של האפיטרופסים והתקיפים צריך להעמיד את הכוח המאורגן של השדירות העממיות הרחבות.

עד כאן דיברתי רק על דבר העבודה החברתית בערים. שונים לגמרי הם התנאים הציבוריים במושבות. אם בערי ארץ-ישראל אנו מוצאים אי-סדרים ופירוד, שאין דוגמתם ביישובים העבריים שבשאר הארצות, הרי נפגשים אנו בתוך המושבות בארץ-ישראל עם הסתדרות מוֹפתית של הנהגה עצמית, שכל העניינים הציבוריים והדברים שבין איש לחברו נחתכים על-ידי ועד המושבה. סדר ציבורי זה הוא יצירה מקורית של היישוב הקרקעי העברי בארץ-ישראל, אולם גם לו יש עוד חסרונות גדולים. ראשית, חסרון החיבור שבין המושבות. כל מושבה היא בודדה בפני עצמה ואינה מתחברת עם שאר המושבות. לכולן יש הרבה צרכים כלליים, משותפים, שכל אחת בפני עצמה אינה יכולה לספק אותם, ודרושה לזה השתתפות-הכוחות של כל המושבות. החסרון השני – זוהי שיטת-הבחירה הבלתי עממית. רק לבעלי הנחלות יש הזכות לבחור ולהיבחר בועד המושבה. ואף על פי שבהרבה מקומות כמו פתח-תקוה, זכרון-יעקב, ראש-פינה, ראשון-לציון ועוד, מספר שאר התושבים אינו נופל ממספר האיכרים ובעלי הנחלות, אין זכות הבחירה אלא לאיכרים בלבד. בייחוד משולל זכויות-אזרח במושבה הפועל. אם גם יעבוד הפועל במושבה כמה שנים, יקדיש לה את מיטב שנותיו ויסַכן את חייו בגללה – הריהו נחשב שם כזר, ואין לו כל זכות לחווֹת דיעה בענינים הציבוריים הכלליים ולקחת חלק בהנהגה העצמית, נגד עוול זה צריך להילחם. את זכות הבחירה במושבות צריך להרחיב, ויחד עם זה – לחַבר את כל המושבות בועד כללי. – זוהי העבודה החברתית-מדינית העומדת לפני היישוב העברי בארץ-ישראל.

וכאן מתעוררת השאלה: מה אנו, בתור מפלגת-פועלים, יכולים לעשות בשביל זה?

בשני אופנים יכולים אנו לפעול על היישוב: על-ידי תעמולה בכתב, בעתוננו “האחדות”, ועל-ידי פעולה ישרה, בלתי-אמצעית, בעזרת הפועלים המסודרים ובחיבור עם שאר היסודות העממיים.

בעתוננו “האחדות” אנו צריכים לנהל תעמולה בלתי פוסקת בעד סידור הקהילות על יסודות עממיים והתאַחדותן, לברר ולהסביר להמוני העם ולפועלים את ענייניהם הציבוריים והמדיניים. המשטר המדיני והסדר החוקי השוררים במדינה, הרי הם משפיעים על תנאי חייהם ותנאי-מלחמתם של כל האזרחים ומַתנים במידה ידועה את כל פעולותיהם הפרטיות והציבוריות. היישוב העברי בארץ-ישראל רחוק ברובו בכלל מהחיים המדיניים ומהבנת האינטרסים הפוליטיים שלו. וגם אותו החלק המתעניין בפוליטיקה, הריהו על פי רוב יותר קרוב לעניינים המדיניים של ארצות-אירופה, שמשם בא, מאשר לאלה של הממלכה העותמנית. זרוּת זו עלולה להזיק לנו הרבה מכל מקצועות חיינו, ונגד זרוּת זו צריכים אנו להילחם, על-ידי זה שנפתח ונעורר אצל ההמונים את הכרתם, התעניינותם ופעולתם המדינית, בתור אזרחי המדינה ובתור יהודים. מתוך כל השאלות המדיניות שבתורכיה היותר חשובה לנו, היהודים, היא השאלה הלאומית. במקצוע זה אנו צריכים להראות על אחדות האינטרסים של כל היהדות העותמנית, על הצורך לנהל פוליטיקה יהודית לאומית בתוך בית-הנבחרים ומחוצה לו, לשם הגנת מעמדנו בקרב שאר העמים העוקמניים; ובייחוד מה שנחוץ ברגע הזה ליישוב הארצישראלי – להתקשר לכל קהילות היהודים בערי ארץ-ישראל ומושבותיה עם באי-כוחנו מקושטא, ארבעת הצירים היהודים בבית-הנבחרים והחכם-באשי הראשי, שידרשו את זכויותינו ויגנו עלינו בפני ההתנפלויות של הערבים הנוצרים בעתונות ובחיים.

אך מלבד התעמולה שבכתב יש למפלגתנו כר נרחב לפעולה ישרה במקצוע החברתי והמדיני על-ידי הפועלים המסודרים ובחיבור עם שאר היסודות העממיים. אמנם, מפלגתנו קטנה ודלה, השפעתה לעת-עתה על היישוב עדיין מיצערה היא. ואין אנו, בעבודתנו בלבד, יכולים לברוא תנועה עממית רחבה. אבל יכולים וצריכים אנו לעמוד בראש התנועה המתעוררת כבר בתוך שדירות העם הרחבות. ואין כל ספק שיש תסיסה כזו אפיו בין היישוב הישן. כך, למשל, אינה יורדת שאלת סידור הקהילה מעל עמודי העתונות הירושלמית זה זמן רב. ולא רק בעתונות, אלא גם בחיים יש שאיפה עזה, לא ברורה, אבל חזקה, לסדר את כל העניינים הציבוריים על יסודות עממיים. חסרה הכרה ברורה, וחסר הגרעין המאורגן, שילך בראש התנועה הזאת, יסול לפניה את הדרך ויסַמן את תכסיסה ואמצעי-מלחמתה.

ואילו היתה בירושלים מפלגה חזקה של פועלים, היתה יכולה לשנות את כל סידרי הקהילה הפרועים, והיתה מושכת אחריה את כל המוני-העם, היותר קרובים אל הפועלים בתנאי-חיים, המרגישים היטב ברוע המצב החברתי, והסובלים משלטון התקיפים המשעבדים ולוחצים אותם – כמו המון בעלי המלאכות ויתר השדירות הקרובות להם.

ולכן צריכים אנו יחד עם בירור הצרכים הכלכליים והתרבותיים של הפועלים, לברר להם גם את ענייניהם החברתיים, לסַדרם למטרה זו, ועל ידיהם, ובעזרת שאר היסודות הדמוקרטיים, כגון אגודות בעלי המלאכה ביפו ובירושלים, להשתתף בעבודת סידור הקהילות.

אבל אין אנו יכולים ורשאים לצמצם את פעולתנו החברתית רק בין הפועלים בארץ-ישראל. כי מלבד האינטרסים המשותפים שיש לנו בארץ-ישראל, יש לנו עניינים לאומיים ומדיניים, הנוגעים לנו בין בתור פועלים ובין בתור עברים, והמקשרים אותנו עם הפועלים העברים שבכל חלקי תורגמה, וגם עם פועלי שאר העמים העותמניים. כך למשל שאלת הפועלים בפרלמנט, חופש האגודות והשביתות, חוקי הגנת העבודה וכדומה. אי-אפשר לחשוב, שבכוחות עצמנו נוכל להשיג דבר-מה בנדון זה; לפועל העברי בארץ-ישראל לעצמו לא תהיה בזה כל ערך והשפעה מדינית. ומפני זה אנו צריכים להתאַחד עם כל הפועלים העותמנים, וקודם כל עם הפועלים העברים.

בין הפועל העברי בתורכיה עבר התחילה מתפתחת תנועה סוֹציאלית ואומנותית, אבל תנועה זו הולכת במַהלך מסוכן בשבילנו – הסוציאלאים העברים בקושטא ובסלוניקי הם נגד הלאומיות העברית ובייחוד נגד הציונות. אם תנועת הפועלים העברים בתורכיה תתפתח גם להבא במהלך זה – הרי נשקפת לנו סכנה לעתידנו הלאומי בארץ-ישראל, כי לשונאינו מבחוץ יתוַסף גם שונא פנימי. ועוד זאת, כי בלי עזרתם ועבודתם לא נוכל לרכוש את הזכויות הלאומיות והמדיניות הנחוצות להתקדמותנו והתפתחותנו בארץ-ישראל. הילכך עכשיו, בראשית צמיחת התנועה הסוציאלאית אצל הפועלים העברים בתורכיה – עומדת לפנינו התעודה להפיץ ביניהם את הסוציאלאיות העברית, לפתח את הכרתם הלאומית ולרכוש אותם בשביל רעיוננו, הרעיון הציוני הפרוליטרי.

“האחדות” מספר 3–2, תשרי תרע"א.

מתוך “האחדות” מספר 4, ט“ז חשון תרע”א

ההסתדרות הציונית הכללית היתה רגילה להכריז על האחדות הגמורה של כל חלקי העם העברי וכפרה בחלוקה המעמדית שבתוך האומה, לכל הפחות עד כמה שזה נוגע לעבודה הציונית. עד שבאו החיים וטפחו על פניה. זמן קצר נמצאו הפועלים-הציונים בתוך ההסתדרות הכללית. אבל המציאות הוכיחה להם מהר, כי צרכיהם הכלכליים והתרבותיים, המיוחדים להם בתור פועלים, אינם מוצאים את סיפוקם בתוך ההסתדרות הכללית, והתבדלו בהסתדרות פּרוליטרית מיוחדת.

בתחילה יצאה התבדלות זו לפועל רק על יסוד העבודה הלאומית והסוציאלית בארצות הגלות, כי מתוך האינטרסים המקומיים צמח הפירוד הזה. בכל מה שנוגע לעבודה המעשית בארץ-ישראל הוסיפו פועלי-ציון ללכת יד ביד עם הציונים “הכלליים”. אבל לאט לאט נתבלט הצורך בעבודה פרוליטרית מיוחדת גם בארץ-ישראל.

וההסתדרות הציונית הכללית הכשירה בעצמה את הקרקע לזה. הסתדרות זו שטענה תמיד להלכה, שלפניה אין בורגנים ופרוליטרים, ושאיפתה היא להכשיר את התנאים הנחוצים בשביל התפתחות הרכוש העברי והעבודה העברית בארץ-ישראל ולעזור לשניהם להתאַזרח ולהתערות בקרקע הארצישראלית – הסתדרות זו לא עשתה במעשה כלום בשביל הפועל העברי. כל פעולתה – עד כמה שפעלה בכלל בארץ-ישראל – נצטמצמה ביצירת תנאים מתאימים בשביל הרכוש העברי וביצור השדירות הבורגניות, ולא רק על-ידי הבנק, שנוֹצר לכתחילה למטרה זו ושהוא בעיקרו מוסד קפיטאליסטי, אלא גם על-ידי הקופה הלאומית, שיוֹצריה קבעו לה מטרה סוציאליסטית.

לפועלי-ציון הוברר, כי גם בנוגע לעבודה המעשית בארץ-ישראל ישנן לציוניות הפרוליטרית תעודות ניוחדות, הקשורות עם ביצור עמדתו הכלכלית והחברתית של הפרוליטריון העברי בארץ-ישראל, התפתחות הכרתו המעמדית והלאומית ולבסוף גם סידור הגירת הפועלים לארץ-ישראל.

ובכדי שהציונות הפרולטרית תוכל להגשים את התעודות הללו בחיים, ולא תהא תלויה בעבודתה בדעת אחרים – היתה צריכה לברוא מוסד כספי, שייתן לה את האמצעים הדרושים בשביל עבודה זו. מוֹסד זה הוא – קופת הפועלים הארצישראלית (קפא"י).

רק שנה וחצי עברו על הקפא“י, וכבר הספיקה זו לעורר אצל כל חברינו בארץ ובחוץ-לארץ התעניינות ופעולה נמרצה בשבילה. לפי שעה עוד אמצעיה מצומצמים, אך גם הם מספיקים כבר להתחלת העבודה. לפנינו עומדת השאלה, מה יכולה וצריכה קפא”י לעשות בעתיד היותר קרוב? כי לפני גישתה לעבודה אנו צריכים לקבוע את המַהלך, האוֹפי, היסודות הראשיים ואופן-ההסתדרות של פעולת הקפא"י וצעדיה הראשונים.

מה צריכה הקפא“י לעשות, ואיך עליה לעבוד? קודם כל שני עיקרים ראשיים, אחד בנוגע למהוּתה, ושני ביחס לאיכוּתה של פעולת הקפא”י בזמן היותר קרוב.

מהי עבודת הקפא"י הראשונה?

שתי תעודות עומדות לפני הציוניות הפרולטרית בארץ-ישראל. אחת, לבסס את מצב הפועלים הנמצאים כבר בארץ, ושנית, משיכת פועלים חדשים מן החוץ. איזו מהן קודמת? היה זמן, שעסקני המפלגות בארץ-ישראל היו תולים את מבטיהם כל הימים בספינות, לראות אם באו מהגרים חדשים, וכל העבודה הציונית עמדה על קבלת האורחים. להלכה יחס כזה להגירה – צודק. מכיוָן שכל עתידנו תלוי רק בהגדלת היישוב והתרבוּתוֹ, הרי נעשית ההגירה לתוך הארץ עיקר התגשמוּתוֹ של האידיאל הציוני. אבל במה דברים אמוּרים? בכניסה שאין עמה יציאה. כשהנכנסים נשארים בארץ. אבל אם המון המהגרים אינו יכול להסתגל לתנאי הארץ וחוזר כלעוּמת שבא – מה הרוַחנו כאן? מה לנו מהפועלים החדשים, אם הישנים עוזבים את הארץ? והילכך העבודה הראשונה והעיקרית, שהקפא“י צריכה להתחיל בה, היא העבודה הפנימית, סידור הפועלים הנמצאים כבר בארץ והטבת מצבם. – איך צריכה הקפא”י לעבוד?

ראשית, עלינו להיזהר מהשגיאה שעשו – ועושים – בעבודתם ה“ציונים”, היושבים בקלן, ברלין, אודיסה ומנהלים מוֹסדים, שכל פעולתם מתרכזת בארץ-ישראל; לא בחוץ-לארץ, רחוק ממקום המעשה, מחיי ארץ-ישראל, צרכיה ומחסוֹריה היום-יומיים – פה בארץ גופא צריכים לשבת מנהלי הקפא“י. אך זה מעט. יושבים בארץ-ישראל הרבה באי-כוח של חברות מחוץ-לארץ שאינם זקוקים כלל לדעת הקהל הארצישראלי, אינם אחראים לפניו ואת רצונו ומישאלותיו אינם צריכים להתחשב גם בעבודות הנוגעות לכל הקהל – כי אל פקודות מנהליהם מחוץ-לארץ הם כפוּתים. בפעולתנו אנו צריכים להניח יסוד אחר לגמרי. הקפא”י אינה מוֹסד פילנטרוֹפי, בהנהגתו לא יהא גם צל של אפיטרוֹפסוּת. לא בשביל – אלא על ידי הפועלים תוציא הקפא“י לפועל את כל מעשיה, לא לעזור לפועלים מבחוץ תפקידה של הקפא”י – אלא לעורר ולתמוך את הפעולה העצמית של הפועלים. כל מוֹסד שייברא על ידיה או יקבל ממנה סיוּע – צריך להתנהל על ידי הפועלים עצמם. ולא עוד אלא שבהנהלת הקפא"י גופא צריכים להשתתף באי-כוח הפועלים המסודרים בלי הבדל מפלגה.

עבודתה של הקפא“י צריכה להתאים המיוחדים של חיי הפועל העברי בארץ-ישראל בשני מקצועות המשק, העירוני והחקלאי. הקפא”י לא תפתור את שאלת הפועל הקרקעי דהאידנא, מחמת שכאן אין שאלת הטבת התנאים ותיקונם בעיקר, אלא שאלת החומר האנושי. רק חלק קטן של הפועלים החדשים יישארו פועלים קרקעיים בעתיד. הרוב המכריע יעזוב את עבודתו ויתאכּר, או יסתגל למצב אחר בארץ-ישראל, או גם יעזוב לגמרי את הארץ. ובכל זאת אין זה פוֹטרנוּ מלהיטיב את מצבו. כל זמן שהפועל עובד, סובל ונלחם – הרינו מחוייבים לתקן את תנאי חייו ועבודתו.

הדבר הראשי החסר לפועלי המושבות זה דירות ובתים לשבת. בהרבה מושבות מעלים את שכר הדירה מאוד. ויש גם מושבות, שאפילו בכסף לא ישיג הפועל דירה, כי הבתים הבנויים מספיקים רק לאיכרים. הדירות יש להן ערך גדול גם לפועלים רוָקים, אך לפועל בעל משפחה הרי זו שאלת הקיום. בלי בית של עצמו אין פועל בעל משפחה יכול להתקיים במושבה.

אולם דבר זה דורש אמצעים מרובים שאין ברשות הקפא“י לפי שעה. ולכן תפקידה של הקפא”י במקצוע זה יכול להיות רק איניציאַטוֹרי, זאת אומרת, לעורר את הפועלים והחברות היישוביות השונות להתעסק בפתרון שאלת הבתים במושבה.

אך מלבד הבתים יש שורה שלימה של צרכים, שחסרונם מורגש מאוד בחיי הפועל, ובשביל סיפוקם דיה הפעולה המסודרה של הפועלים בעצמם וסיוע מאת הקפא"י, כגון: עזרה מדיצינית, שהפועל יוּכל בשעתו ובזוֹל, או גם בחינם, לקבל עזרת רופא ובשעת הצורך מקום בבית החולים; מטבח משותף, שׂייתן לו מאכל בריא ולא ביוקר; קופת מילוה, שתעמוד לו בשעת דחקוֹ; ואינפוֹרמציה פנימית, שתיתם לפועל העובר ממקום למקום, ידיעות מדוייקות על דבר העבודה, וכדומה.

לא פעם ניסו הפועלים לסדר את כל הדברים הללו, אך לרוב לא הצליחו מחסרון אמצעים חמריים מספיקם, והעיקר מהעדר הסתדרות מעוּלה, כללית, מקיפה ובלתי-מפלגתית.

בכדי שאיזה מוֹסד של פועלים במושבה יתקיים ויצליח – צריך שיימצא תחת השגחתם של כל הפועלים. מפלגתיות כלשהי, בין של אחת המפלגות ובין של אחת האגודות או הקבוצות, שאינן מקיפות את כל הפועלים שבתוך המושבה – הריהי כבר מזיקה למוֹסד, הבא לספק את הצרכים של כל הפועלים. ולכן צורת-ההסתדרות היותר מתאימה לפועלי המושבות זהו ועד-הפועלים. ועד זה נבחר על ידי כל הפועלים בלי הבדל מפלגה. הוא בא-כוחם של הפועלים במושבה, הוא מנהל את כל המוֹסדים המשותפים, מסדר את האינפוֹרמציה וממציא עבודה לפועלים. כל הועדים הללו צריכים להתחבר לברית כללית של הפועלים החקלאיים.

הקפא"י תוכל לפעול במושבות, רק אם הפועלים יהיו כבר מסודרים.

כר יותא נרחב יש לפעולת הקפא"י בעיר. הפועל העירוני יותר טבעי, מבוּצר בעבודתו, תנאי חייו יותר נוחים וקבועים. כאן יש מקום לא רק לפעולת הספקה, אך גם לסידור של הטבת תנאי העבודה.

הפועל העירוני ניסה כמה פעמים להסתדר באגודות אומנותיות, ולא עלה בידו. מובן, שאת הסיבה העיקרית צריך לבקש בתנאים החיצוניים, במדרגה הנמוכה של התפתחות התעשיה. אבל פעלו כאן גם סיבות פנימיות, הנובעות מתוך מצבו הנפשי והרוחני של הפועל. הקפא"י צריכה לעורר את פעולתו, מירצו ויוזמתוֹ, ולסייע לו להסתדר ולשבח את תנאי חייו בין בתוך פועל, היוצר נכסים חמריים והחי לפי יחסים חברתיים קבועים, ובין בתור צרכן, איש המספק צרכים חמריים ורוחניים ידועים. בתור פועל הואמיטיב את תנאי-עבודתו, (כגון קיצור יום העבודה, הרמת משכורתו) על יד פעולתם ומלחמתם המשותפת של כל חבריו. את שאר צרכיו הוא מספק על ידי עזרה עצמית והדדית, כגון חנות משותפת, קופות מילוה וחסכון וכדומה.

בשביל זה צריך הפועל לייסד אגודות אומנותיות וקלובי פועלים. הקלוב משמש לפועלים מרכז ציבורי-תרבותי, והוא בא לספק את הצרכים הכלליים, המשותפים לכל הפועלים, ובעיקר את צרכיהם החברתיים-תרבותיים. האגודה האומנותית מספקת את הצרכים המיוחדים לפועלים של אומנות זו או אחרת, ופעולתה היא בעיקר כלכלית-חברתית.

הקפא"י צריכה לייסד אגודות וקלובים שכאלה בכל מקום שאינם עדיין, ולתמוך בקיימים מכבר, בכדי שיוכלו להרחיב את חוג עבודתם.

עד כאן רק על העבודה הכלכלית הפנימית, הנוגעת לביצור מצבם של הפעולים היושבים כבר בארץ. לפי שעה זוהי העבודה העיקרית. בנוגע לעבודה החיצונית, הקשורה עם ההגירה, יכולה הקפא"י לעת-עתה לסדר את שני הדברים האלו: האינפוֹרמציה ובתי-מהגרים לפועלים. שני המוסדות הללו אפשר לחבר יחד עם פעולת הקלובים שבערי החוף: יפו, חיפה (וגם בירות). בקלובים תתרכז האינפורמציה הפנימית, ולכן יוכלו תמיד להמציא גם למהגרים ידיעות שלימות, מפורטים ומדוייקות על דבר העבודה ותנאיה השונים בעיר ובכפר. וגם בתי-המהגרים, שהפועלים החדשים ימצאו תיכף לעלייתם על החוף סביבה קרובה לרוחם ומקום נוח לבלות את הימים הראשונים – יכולים להיוָסד ולהתנהל על ידי הקלובים.

כל העבודות המנויות כאן רובן כלכליות, אבל הקפא“י לא צימצמה את פעולותיה במקצוע הכלכלי בלבד. ביצור עמדתו החמרית של הפרולטריון העברי בארץ-ישראל – זוהי רק אחת משאיפותיה. המטרה השניה היא – לפתח את הכרתו הלאומית והמעמדית ולחנך אותו במובן המדיני-חברתי. לזה צריך לברוא סיפרות ועתונות סוציאלית עברית. הקפא”י צריכה גם כאן לעזור באמצעיה. אין הקפא“י צריכה להתחיל בעבודה זו – כי כבר התחילו בה פועלי-ציון בארץ-ישראל. הקפא”י צריכה רק לסייע ולתמוך בפעולה הזאת. זאת אומרת, שהקפא“י צריכה לקבוע תמיכה תמידית לעתון “האחדות” ולהוצאת “אחדות”. – ובכן האם הקפא”י מוסד מפלגתי?

צריך להבדיל בין המפלגתיות מהבחינה ההסתדרותית ובין מפלגתיות מהבחינה התכליתית. מטרות הקפא“י הן מטרותיהם של יוצריה – פועלי-ציון. מבחינה זו הקפא”י מפלגתית. אבל פעולותיה של הקפא“י, אף על פי שהן לפי רוח המפלגה, מתבטאות הן בצורה אי-מפלגתית ויוצאות לפועל מחוץ למסגרת המפלגה. כל הפועלים, בלי הבדל הכרה והשקפת-עולם, המרגישים את צרכיהם היום-יומיים ורוצים לספקם על יד פעולה משותפת ומסודרת של כל חבריהם – הריהם נעשים שותפים לעבודת הקפא”י, והם לוקחים חלק בהנהלתה על ידי באי-כוחם בועדי הפועלים, הקלובים, האגודות האומנותיות ואגודות הפועלים המעורבות. אבל לפנינו עומדות מטרות יותר רחוקות, יותר רחבות – לפתור את שאלת הפועל העברי בארץ-ישראל בכל היקפה ועומקה בין מן הצד הלאומי ובין מהצד החברתי. למטרה זו שואפים לעת-עתה רק חלק קטן של הפרולטריון העברי – זה שנסתדר במפלגת הפועלים (פועלי-ציון), והקפא"י, בתור מוֹסד, שנוֹצר לכתחילה לשם הגשמת מטרותיהם של פועלי-ציון, צריכה לתמוך גם בפעולה זו של מפלגת הפועלים.

ובכדי שהקפא“י תוכל לגשת לפעולה – צריך תיכף להיוָסד המשרד הפועל-ציוני בארץ-ישראל, שינהל את עבודת הקפא”י ויעמוד בראשה.

הנהגת הקפא“י מורכבה: א) ממוּרשה הסרית העולמית של פועלי-ציון, בתוך בא-כוחו של הפאוליטריון העברי העולמי, המקשר את גורלו ועתידו עם גורלה של ארצנו ועוזר לתחייתה ושיחרורה. ב) ממוּרשה מפלגת הפועלים בארץ-ישראל (פועלי-ציון), שהיא היא הנושאה האמיתית בפועל של השאיפות והאידיאלים הציונים הפאוליטרים. ג) מבא-כוחם של כל הפועלים המסודרים בארץ-ישראל בלי הבדל מפלגה. העיקר הראשי של הקפא”י, בין בעבודתה האיניציאַטוֹרית ובין בעבודתה המסייעת, הוא – הפעולה העצמית של המוני הפועלים, ולכן צריך בא-כוחם להשתתף גם בהנהגה העליונה של הקפא"י.

מה הם הגבולים שבין פעולת המשרד ובין פעולת המוֹסד העליון של מפלגת הפועלים, כלומר, הועד המרכזי של פועלי-ציון?

הועד המרכזי מנהל את כל העבודה החברתית, המדינית, והתרבותית, הטבוּעה בחוֹתם המפלגה, כמו התעמולה הסוציאלית והלאומית, עתון “האחדות” והוצאת “אחדות”, ההשתתפות בחיים המדיניים והציבוריים ודומיהן. המשרד מנהל את פעולת הקפא"י ואת כל העבודה של הברית העולמית, עד כמה שהיא קשורה בארץ-ישראל ותוגרמה.

עדיין לא הגיעה השעה, שכל פעולתה של הציונות הפרוליטרית תתרכז בארץ-ישראל. העבודה הלאומית בארצות הגולה, צריכה גם להבא להישאר בידי המשרד שבחוץ-לארץ של הברית העולמית. היחסים עם העולם הסוציאלי הרחב ועם עולמנו העברי יותר קלים ונוחים באחת מארצות אירופה, מאשר בארץ- ישראל.

אבל כל עבודתה של הברית העולמית בשביל ארץ-ישראל ועל דבר ארץ-ישראל – צריכה להתרכז בידי המשרד הפועל-ציוני בארץ-ישראל גופא.

“האחדות” מספר 4, ט“ז חשון תרע”א

nתוך “האחדות” מספר 12–11, י“ג טבת תרע”א

ב“דער יודישער ארבייטער”¹ גליון 40 ש“ז באה ידיעה, כי “הברית העולמית של פועלי-ציון החליטה להתחיל בפעולה כבירה נגד יק”א, בכדי לשחרר את האיכרים בארגנטינה מתחת עוּלה ובכלל להכריח אותה להתחשב עם רצון העם”. קודם כל ישתדלו בכל האמצעים שתישלח מלאכוּת של ביקורת לארגנטינה בשם כל היהדות הדמוקרטית לחקור את פעולותיה היישוביות של יק"א והנהגת פקידיה, “ועל פי הצעת הברית של פועלי-ציון נסע הח' ל. חזנוביץ² לאנגליה ואמריקה לעשות תעמולה לרעיון המלאכוּת”.

כאן ארשה לעצמי לשאול את חברי הברית העולמית שתי שאלות: האמנם אין לברית הפועל-ציונית תפקיד אחר, אלא המלחמה נגד הנהגת יק"א בארגנטינה, ואם יש – מה עשה או מה ניסה לכל הפחות לעשות המשרד של הברית בכל זמן קיומו?

זכורני, כי “בימים ההם” ברוסיה, כשברחוב היהודים היו המפלגות והתיאוֹריות צצות חדשות לבקרים בכמהין ופטריות, ולא היה רעיון מוזר שלא מצא לו מהלכים בין ההמונים ו“מבססים” מתוך בעלי-העיוּן, היתה אז קיימת מין מפלגה ציונית-סוציאלאית (ס. ס.), שהוכיחה בראיוֹת “מדעיות”, שהעם היהודי, ובייחוד הפרוליטריון, זקוקים לארץ מיוחדת באיזה מקום שהוא (על דבר המקום היה ידוע רק זה, שאינו בארץ-ישראל), וארץ זו תושג על ידי מלחמת-המעמדות של הפעול העברי. ואז, כשהיו פועלי-ציון מדיינים ומתוַכחים עם חבריה של מפלגה זו – היו רגילים להתנפל על המקום היותר חלש שבשיטתם, היינו על חסרון-העבודה ואי-אפשרותה בשביל הגשמת האידיאל הטֶאריטוֹריאלי. תמיד היו מראים להם, לס“ס, שאינם עושים ואינם יכולים לעשות כלום בשביל השגת הארץ, ומכיון שכך – הרי אין להם זכות הקיום, כי מפלגה שאין תכנית-פעולותיה קשורה בקשר ממשי, מוּחשי וישר את מטרתה הקיצונית – אין לה כל יסוד ושורש בחיים וסוֹפה לעבור ולהיבטל. בצדק טענו פועלי-ציון, כי תפקידה הראשי והעיקרי של המפלגה, היא לא לקבוע מטרה ולבנות תיאוֹריות בעלמא – אלא לעבוד ולפעול בכדי להגשים את המטרה בחיים. והס.ס. היו הופכים והופכים בקושיה זו – עד שנטרדו מן העולם. ועוד היום מתחבטים ומתלבטים בשאלה קשה זו שרידי ה”פליטה" של אותה מפלגה באמריקה.

לעומתם פועלי-ציון היו מתפארים תמיד – ובצדק – שבתכניתם אין רק אידיאל קבוע ומוּחשי בלבד, אלא גם עבודה קבועה ומוּחשית בשביל השגת האידיאל – וזוהי העבודה הממשית בארץ-ישראל. עבודה זו היתה מונחת ביסוד תכניתם של פועלי-ציון ושימשה בסיס להסתדרותם המיוחדת בתור מפלגה ציונית פרולטרית. כי ברור, שלשם העבודה הסוציאלאית או אפילו לשם העבודה הלאומית בגלות, לא היה כל צורך לייסד מפלגה ציונית מיוחדת ולפורר את אחדותה של הסתדרות הפועלים העברים, – כי עבודות אלה יכלו למלא בתוך שורותיו של ה“בונד”³. כמו כן ברור, שגם העבודה הציונית הכללית לא יכלה לשמש סיבה מספקת ליצירת מפלגה פרוליטרית מיוחדת, מחמת שעבודה זו אפשר למלא בתוך ההסתדרות הכללית. פועלי-ציון הכירו, שתעודתם היחידה בתור מפלגה ציונית פרולטרית – היא העבודה הממשית בארץ-ישראל, המכוּוָנה כלפי ביצור עמדות הפועל העברי והעבודה העברית, הרמת מצבם החמרי והרוחני של המוני-העם וחינוכם המדיני והחברתי. – זה היה להלכה. ולמעשה?…

ערכו אסיפות וּועידות, נשאו נאומים והרצאות, התפלפלו והתוַכחו, דיברו והתלהבו על דבר העבודה בארץ-ישראל – אבל עבודה גוּפא מאן דכר שמיה! כמו הס.ס. לא עשו גם פועלי-ציון כלום בשביל השגת המטרה שלהם. עבדו במקומות אחדים בשביל “בצלאל”, הקופה הלאומית, עשו תעמולה להצעת אופנהיימר – אבל עבודתם הפועלי-ציונית היכן היא?

אמנם, התנועה הפועל-ציונית היתה עדיין צעירה ורוֹפפה, מפוזרת ומפורדת. מבפנים חסרה עוד האחדות והחיבור בין ההסתגרויות הארציות. מבחוץ רבו עליה מתנגדיה ושונאיה ומימין ומשמאל עמדה בקישרי המלחמה. מלבד זה היו גם המבטים בלתי קבועים עדיין. הכל נמצא עוד במצב ההתהווּת והתסיסה. לא היה כל מושג מטיב העבודה בארץ-ישראל, צרכיה ותנאיה הממשיים. אך הלא בשתי השנים האחרונות נשתנו כל התנאים לטובה. התנועה נתגברה ונתבצרה בכל הארצות (מלבד רוסיה). השפעתה על הפועלים העברים גדלה הרבה. רבים ממתנגדיה ומאויביה השלימו איתה וגם נהפכו לידידיה. אלה שעמדו מקודם מרחוק התחילו מתיחסים אליה בכבוד ואהדה. הפירוד שבתוך ההסתדרויות פסק. השקפותיה התבררו, התלבנו ונקבעו יותר ויותר. כל ההסתדרויות הארציות, שהיו רחוקות זו מזו, נתאַחדו בברית עולמית אחת. עוד לפני שלוש שנים בועידת האג הונח היסוד לברית עולמית, ויסוד זה התבסס בייחוד בועידה השניה, שנתאספה לפני שנה בקראקוי.

כמדומה שהוכשרו כל התנאים בשביל עבודה בארץ-ישראל. ואמנם כמה התעניינו כל הצירים בועידה הקראקואית בארץ-ישראל, כמה דיברו שם על דבר העבודה הארצישראלית ובכמה התלהבות קיבלו שם את הצירים הארצישראליים ואת הצעותיהם והחלטותיהם. אנחנו, פעולי-ציון הארצישראליים, שבאנו זה עבר לידי הכרה, כי זכות-קיומנו ותעודת-קיומנו בתור פועלי-ציון הן רק בעבודתנו בארץ-ישראל – אנחנו שמחנו לראות כי סוף סוף מכירים פועלי-ציון בכל מקום שהם את תעודתם ההיסטורית וחבתם להתחיל בעבודה נמרצה ופוֹריה בכל מקצועות חיי הפועלים שבארץ-ישראל. ראינו, כי בין הצירים שהיו בעד השתתפות פועלי-ציון בעבודתה של ההסתדרות הציונית הכללית ובין אלה שהיו נגד השתתפות זו – כולם כאחד הוֹדו והכירו בתעודתם המיוחדה ביחס לארץ-ישראל. ורשאים היינו להאמין, כי המשרד, שנבחר לנהל את עבודת הברית העולמית, יגשים בחיים את רצון הועידה. קיוינו שהוא יעמוד בראש ההתעוררות הכללית וירכז בידו את כל ההתחלות והמפעלים של פועלי-ציון בכל העולם.

שתי תעודות עמדו לפני פועלי-ציון: העבודה הלאומית והחברתית בארצות הגלות, והעבודה הלאומית והחברתית בארץ-ישראל. איני יודע מה היה צריך ויכול המשרד לעשות בשביל העבודה הראשונה. סבור אני, שבנוגע לעבודה בארצות הגלות יותר מוכשרות ההסתדרויות הארציות בעצמן לעשות את כל האפשר – יותר מהמוסד המרכזי. אבל ביחס לעבודה בארץ-ישראל, - הרי כאן היה צריך להתגשם בעיקר תפקידו של המרד. כאן אין ההסתדרויות הארציות יכולות לעשות שום דבר על דעת עצמן. אי-אפשר שפועלי-ציון האמריקנים יעבדו בארץ-ישראל על דעת עצמם, והאוסטרים על דעת עצמם, והרוסים על דעת עצמם. כאן נחוצה אחדות, התאמה וריכוז של כל הרצונות, המעשים והפעולות. ורק עבודה משותפת זו היא הבסיס הממשי להתאַחדותם העולמית של פועלי-ציון. – כיצד מילא המשרד את תעודתו?

עברה שנה שלמה, והמשרד לא הראה כל סימני-חיים. הוא לא עשה, וגם לא ניסה לעשות כלום. מי אשר בזה – האנשים או התנאים – אחת היא. העובדה במקומה עומדת: המשרד לא נקף אפילו באצבע לטובת העבודה בארץ-ישראל. הוא כאילו, עבר ובטל מן העולם. כמעט ששכחנו את מציאותו של המשרד. אך הנה לפתע פתאום התאושש המשרד, נזכר בתעודות והחובות שהטילו עליו לפני שנה, וניגש לעבוד ולהכין… אַכספדיציה לארגנטינה לבקר את הנהגת פקידי יק"א, וכבר שלח את הח' ל. חזנוביץ לאנגליה ולאמריקה לעשות תעמולה לרעיון המלאכוּת.

הייישוב העברי בארגנטינה חשוב מאוד – לית מאן דפליג. אבל היכן הקשר בינו ובין העבודה הפועל-ציונית של הברית העולמית?… ובמה הוא יותר חשוב מיישוב שכזה בארץ-ישראל, למשל, שהמשרד לא ראה עדיין כל צורך לטפל בו? מלשיני יק"א בארגנטינה – זה חזיון מחפיר מאוד. וצריך בוַדאי להילחם נגדם. אבל במה הם יותר מסוכנים לציונות הפרוליטרית ממלשיני “חברת כל ישראל חברים” בתורכיה?… ובכלל, מדוע זה גורל האיכרים בארגנטינה יותר קרוב למשרד, מזה של הפועלים בארץ-ישראל?

אם הח' ל. חזנוביץ בוחר דווקא לעבוד בארגנטינה ולא בארץ-ישראל, אם הוא רוצה להילחם דווקא נגד עריצותם של פקידי יק“א בדרום אמריקה ולא נגד תעלוליהם של לבלרי הכל-ישראל-חברים ורבניה התורכיה, אם הוא לומד ספרדית בכדי להארגן את יהודי ארגנטינה ולא את הפועלים העברים בתוגרמה – הרי הוא אדם פרטי, והרשות בידו לעשות כטוב בעיניו. אבל המשרד, בא-כוח הברית העולמית של פועלי-ציון, כלום אין לו תפקיד אחר אלא המלחמה נגד הנהגת יק”א בארגנטינה, ואם יש – מה עשה או מה ניסה לכל הפחות לעשות?

ושמא משמשת לו ארגנטינה רק מעבר, כעין “מקלט-ליל” בשביל היהדות הדמוקרטית לפני בואה לעבוד בארץ-ישראל….

“האחדות” מספר 12–11, י“ג טבת תרע”א.

מתוך “האחדות” מספר 26–25, י“ד אייר תרע”א

קוראי “האחדות” זוכרים אולי את “מכתבי הגלוי” למשרד הברית העולמית של פועלי-ציון. זה היה אחרי שהמשרד לא הראה במשך שנה שלימה כל סימני חיים, ופתאום החליט להתחיל בפעולה נמרצה נגד הנהגת פקידי יק“א בארגנטינה. אז שאלתי את “המשרד” אם באמת “אין לו צפקיד אחר אלא המלחמה נגד הנהגת יק”א בארגנטינה, ואם יש – מה עשה או מה ניסה לעל הפחות לעשות?” (“האחדות מס. 12–11 ש”ז). המשרד לא ענה על זה כלום, אך, כנראה, זכה שמלאכתו תיעשה על ידי אחרים, ובאחד מגליונות ה“אידישער קעמפפער” פירסם החבר כתריאל “תשובה לחבר בן-גוריון” (גליון 48 שנת 1910).

החבר כתריאל “אינו חבר במשרד וגם לא קיבל הצעה לתרץ את המשרד, אבל מכיון שהמשרד דן יחד אתו בשוה שלימה של ישיבות על שאלת ארגנטינה ועיבדו שניהם תכנית-עבודה בנוגע ליק”א, לכן מאמין הוא, החבר כ., שיש לו הזכות להגיד למבקרים: ,עד כאן,!".

כבודו של החבר כתריאל, בתור מגלה תעתועי יק“א בארגנטינה, במקומו מונח, אך בכל זאת אין אני מאמין, שאנו צריכים לרשיון מיוחד מאתו, בכדי לבקר או לחווֹת דיעה בתור חברי “הברית העולמית” גם בשאלה זו. אך העיקר פה לא שאלת ארגנטינה ואליבא דאמת אין גם החבר כ. עומד בעצם הדבר על השאלה הזאת, ואינו מברר את הקשר הישר שיש בינה ובין עבודת המשרד, או מוכיח את יתרוֹנה על פני העבודה בארץ-ישראל, שרק זאת היתה שאלתי, אלא רוצה הוא, כנראה מדבריו, ראשית – להורות לחברים בארץ-ישראל, המשוללים “טאקט-מפלגתי”, פרק בהילכות דרך-ארץ, ושנית – להסביר לאותם החברים, בעלי ה”השקפות מלפני המבול", את התורה הפועלי-ציונית על פי המלה האחרונה של המדע.

החברים בארץ-ישראל, טוען כ., הם אי-טאקטיים, ויש להם ההרגל להתנפל בכל פעם (? – ב.ג.) על המשרד בוינה. לוּ היו לכל הפחות באים בטענותיהם ובכל מה שמעיק על לבם במכתבים פרטיים, וכחברים טובים היו משוֹחחים זה עם זה בלחש, בחשאי, שלא תקלוט חס וחלילה אוזן זרה על דבר הסכסוכים הפנימיים, והאסון לא היה אז כה רב. אך הנה באים אלה הארצישראליים, משוללי-הטאקט, כך קוֹבל עלינו העתונאי כתריאל, ומפרסמים את טענותיהם בעתונים באזני-כל, בלי לחשוש כלל למה יאמרו הבריות… והחבר כ. מפחד מאור, שמא “יעשה דבר זה רושם רע לא רק על אנשים מן הצד אלא גם על הרבה חברים”. יש אומרים, שהפחד הוא דבר טוב מאוד, והראיה שיש פסוק מפורש, “אשרי אדם מפחד תמיד”. אבל מה לעשות, חבר כ. אם לא זכינו ב“אושר” הזה, ואנו סוֹברים, שלא רק שרי-הצבא שלנו צריכים לדעת את טיב המצב, אלא כל אנשי-הצבא הפשוטים של מחננו המפוזר, וממילא, ברצוננו או בעל כרחנו, עלינו ל“פרסם מַניפסט” (מינשר) דווקא בעתונים… אליבא דידן אין מה הצורך להעלים שום דבר ולרמוֹת את עצמנו ואת אחרים, בכדי שיחשבו שהכל אצלנו כשוּרה, בשעה שאנו יודעים שהדבר אינו כך. כי מזמן שפועלי-ציון התחילו לדבר על העבודה בארץ-ישראל לא עשו עדיין ולא כלום, ועובדה זו עלינו לגלוֹתה בכל מערומיה. אם יש בזה מ“טאקט-המפלגה” אם לא – איני יודע, אבל ברי לי שמחובת-המפלגה בוַדאי ובוַדאי שיש כאן… חבל רק, שהחבר כ. שכח את הטאקט שלו, ולא רק את הטאקט אלא את הנימוס הפשוט, בשעה שדיבר על החברים בארץ-ישראל וכיבד אותם ביד נדיבה בתארי0כבוד של “ילדוּת”, “נאיביוּת”, “רוגז-העצבים”, “קוצר-ההשגה” וכדומה…

מהילכות דרך ארץ עובר החבר כ. להילכות הציוניות ותורת כיבוש הארץ. נראה לו משום-מה ש“החברים בארץ-ישראל רוצים לכבוש את הארץ דווקא במסע המהיר, ואינם משיגים כלל את הכיבוש בדרך הרגיל או גם רגלי”. החבר כ., הבקי בתורת הציוניות על פי המלה האחרונה של המדע, רוצה להעמיד אותנו על טעותנו הגסה. ואני מתוַדה, שאלמלא הייתי רואה את הדברים נדפסים שחור על גבי לבן לא הייתי מאמין שבעתון כ“אידישער קעמפפער” תמצא לה מקום “פיקחות” שכזו. אנחנו הארצישראליים העובדים יום-יום את עבודת הארץ ורואים על כל צעד ושעל את הקושי הגדול והמעצורים הרבים, המפריעים בעד עבודתנו, - אין אנו משיגים, שעבודת-הכיבוש היא עבודה איטית, קשה וממושכה, ורק לחבר כ. נתגלה הסוֹד הכמוּס הזה, והריהו עומד ודורש לפנינו, בהעוָיוֹת של “מגלה טמירין” על הילכות ארץ-ישראל ותורת הציונות… ושמא מפקפקים אתם, אם באמת נהירין לו שבילי דארץ-ישראל כשבילי דארגנטינה, הרי מופת חותך, שידוע לו אפילו דבר קטן כזה, שאנכי “לא הספקתי עדיין לחמם את רגלי בארץ-ישראל” – האם ירהיב עוד מי שהוא להטיל עכשיו ספק בבקיאותו הארצישראלית?…

ועוד רז אחד מגלה לנו החבר כ., ושוב בטוֹן של פרופיסור הדורש לפני תלמידיו, כי מלבד העבודה בארץ-ישראל יש לפועלי-ציון גם עבודה לאומית בגלות. ודרך אגב הוא מוצא סתירה במכתבי, שבמקום אחד אני אומר, שלפועלי-ציון יש עבודה גם בגלות וגם בארץ-ישראל, ובמקום שני באותו מכתב אני מחליט ש“זכות-קיומנו ותעודת-קיומנו הן רק בעבודתנו בארץ-ישראל”.

מודה אני, שהנני מתנגד בהחלט ובכל תוקף ל“ברית החדשה” של “החבר” ז’יטלובסקי הכורך את “הבונד” והטריטוריה וארץ-ישראל¹ ומפלפל ביחד. אבל מעולם לא סלקא אדעתי להחליט אַבסוּרד כזה, שפועלי-ציון בחוץ-לארץ יתעסקו אך ורק בעבודה ארצישראלית. במכתבי אמרתי בפירוש, שלפועלי-ציון בחוץ-לארץ יש שתי תעודות: העבודה בגלות והעבודה בארץ-ישראל. הפראזה-לסתור, שהביא החבר כ. מראש הפראזה ההיא את המלים “אנחנו פועלי-ציון הארצישראליים”… ולשוא היתה טירחתו של החבר כ. “להצהיר לחברים בארץ-ישראל בכל תוקף ההחלטה והבהירות” אמת דרדקאית כזו… אין אצל שום איש שאלה אם רשאים פועלי-ציון בחוץ-לארץ להתעסק בעבודה לאומית בגלות, אלא אם יש להם הזכות לדבר על העבודה הארצישראלית בשעה שאינם עושים כלום בעד עבודה זו… והלא אפילו החבר כ. מודה ש“העבודה בארץ-ישראל היא אחת התעודות הכי-חשובות וכי ארץ-ישראל היא הראשונה לארצות” – ואם כך הרי הדרא קושיא לרוכתיה: מה עשה או מה ניסה לכל הפחות המשרד לעשות?

החבר כ. כועס על הביקורת ועל השאלות האלה. הרשות כמובן ביד כל איש לכעוס כחפצו. אבל אל תעמדו לפנינו, חברים, כמורים לפני תלמידיהם וכאפיטרופסים לפני מקבלי טובתם. אם יש לנו הרשות לבקר את מעשיכם ופראזות יכם או לא – שאלה זו נפתור בעצמנו. יותר-מדי יקרה לנו עבודתנו בארץ-ישראל, ולא ניטול רשות-הביקורת מכל המנדב ח“י פרוטות או שתי פעמים ח”י לטובת מוֹסד ארצישראלי. – לבסוף עוד הערה אחת.

החבר כ. לא הסתפק בנימוקים “טאקטיים” ו“תיאורטיים” בלבד. הוא מצא לנחוץ להזכיר גם על דבר “האחדות” שנוצרה על ידינו אנו, יהודי-הגלות, ושמתקיימת בכוח התאמצויותינו“. קודם-כל אני צריך להגיד לחבר כ. שאין בדברים המובאים אף קורטוב של אמת. אתוננו לא נוסד על ידי “יהודי-הגלות” אלא על ידי החברים בארץ-ישראל. וקל וחומר שאינו מתקיים בכוח התאמצותם הם, אלא כמעט אך ורק על ידי התאמצותנו אנו פה. סכום הכסף שנתקבל מחוץ-לארץ, בערך אלפים פרנק נשקע כמעט כולו בדפוס של “אחדות”, והעתון היה יכול להתקיים כל הזמן כמעט אך ורק על ידי החתימה והמכירה הבודדת בארץ-ישראל מצד אחד, ועל ידי התאמצות החברים ותמיכתם מהצד השני. פשוט חרפה לנו לפרסם כמה חותמים אספו חברינו בכל העולם וכמה גליונות נפוֹצוּ על ידיהם. זהו מה שנוגע לצד החמרי-הכספי של העתון. והצד הרוחני, הספרותי? דבר זה, שלא יאָמן כי יסופר, צריך לציין פה לזכרון, ויידעו חברינו שבכל העולם, כיצד מתיחסים החברים היותר טובים, היותר מסורים שיש לנו בחוץ-לארץ אל עתון-הפועלים בארץ-ישראל. מכל חברינו שבחוץ-לארץ, חברי המשרד, הועדים המרכזיים, העורכים והעוזרים הקבועים של עתונינו בחוץ-לארץ לא השתתף אחד מהם ב”האחדות" אף פעם אחת! ולמרות זה שפנינו אליהם כמה פעמים, ולמרות שהבטיחו כמה פעמים את עזרתם… וכמה “אומץ-לב” דרוש לאיש בכדי שירכריז בגדלוּת אוֹלימפית כזו, ש“האחדות” נוֹסד ומתקיים על ידי יהודי-הגלות – ופניו לא יאדימו מחרפה…

והחבר כ. חוזר על “טימה” זו במליצות נשגבות. “אנחנו מקדישים תשומת-לב מרובה לארץ-ישראל וחוסכים מפיתנו האחרונה בשביל ארץ-ישראל”. “מי יפקפק בזה שפועלי-ציון שבכל הארצות מקריבים את הדבר האחרון שלהם בשביל מוסדינו הארצישראליים?” (הפיזור² שלי – ב.ג.).

הגיעה סוף סוף השעה להזכיר לכל המנדבים, לרבות חברינו פועלי-ציון, ח“י פרוטות או שתי פעמים ח”י לטובת מוסד ארצישראלי, שלא יכריזו בקול רם כזה על “קרבנותיהם” ואַל יחללו את המלה הזאת וגם אל ינַבלו את שם ארץ-ישראל!…

"האחדות" מספר 26-25, י"ד אייר תרע"א

מתוך “האחדות” מספר 17, י“ט שבט תרע”א

ברנר חטא. הלך ופירסם ברבים דברי מינות ואפיקורסות נוראים, מעין זה, ששאלת חיינו אינה שאלת הדת היהודית, אלא שאלת מקום עבודה פרודוקטיבית בשביל היהודים מחוסרי ארץ, שפה, תרבות וכד', וכי יכול היהודי להתיחס בחיוב או בשלילה לכל מיני האמונות, להעריץ או לבטל כעפרא דארעא כל מיני מסורות ו“כתבים קדושים” ולהיות יחד עם זה נאמן ומסור לעמו. וכדרכו, לא הלביש את דבריו מחלצות, לא כחל ולא שרק, אלא הגיד את כל אשר עם לבו, דברים עירומים, פשוטים, ברורים, חדים, בלי שום הרכנה לכאן ולכאן.

ברנר חטא. ו“הפועל הצעיר”, שבו הופיעו דברי האפיקורסות, לקה על ידו. הועד האודיסאי הודיע למערכת של “הפועל הצעיר”, כי “באסיפתו ביום י”א טבת, החליט להפסיק מעכשיו את תמיכת העתון “הפועל הצעיר”. הגורם להחלטה זו היה מאמרו של מר יוסף חבר בגליון 3 שנה זו".

זהו החטא וענשוֹ. ברם. הועד האודיסאי אינו רוצה במוֹת הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחָיה. ובאותו גזר-דין הניח גם פתח-חרטה. תנאי מפורש, תנאי בני גד ובני ראובן, היתנה הועד את מערכת “הפועל הצעיר”, כי “אם בעתיד תיבחר מערכת חדשה – (כלומר, אם ירחיקו את ברנר ודכוָתיה) – וגם תוכנו ישתנה על ידי זה – (ז"א, שלא יגעו שוב רחמנא לצלן בקדושת הדת והמסורת) – והמערכת החדשה תמצא לנחוץ לפנות אלינו בהצעתה לחדש את תמיכתנו – ישוב הועד לדון בשאלה זו”.

כידוע לא עשה הועד את הדבר הזה מדעת עצמו, אלא נתלה “באילן גדול”; הרי זה סוד גלוי וידוע לכל אחד – ידו של אחד העם היתה כאן באמצע. ראה אחד העם בדברי ברנר מעין הטחה וגידוף כלפי היהדות, נזדרז וכתב לועד של חובבי-ציון – וזה עשה מה שעשה. – את כל הדבר הזה ראוי לציין לזכרון, גם מבחינת “רוח הזמן”, וגם מבחינת “הנפשות הפועלות”.

היה זמן, שהיה מוסכם ומקובל אצל כל העובדים הלאומיים, שאין לערבב את שאלת הדת בשאלת האומה. ברי היה לכל אחד, שבשדה העבודה הלאומית יכולים להתאחד ולהתחבר אנשים בעלי השקפות ודיעות דתיות שונות זו מזו מן הקצה אל הקצה – כי הדת לחוד והעם לחוד. יכול אדם להיות כופר בעיקר ויחד עם זה יהודי לאומי המסור לעמו וארצו ודואג לעתידותם יותר מהיהודי האדוק בדתו ומדקדק על “קוצו של יוד”. כל זה היה מן המושכלות הראשונים והמפורסמות שאינן צריכות ראיה.

“יכול אני להוציא משפט כלבבי על האמונות והדיעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן יינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה “הכפירה המדעית הנושאת עליה שם דאַרוין”, מבלי שתצא מזה אינו סכנה ליהדות”¹.

את הדברים האלה כתב לא יוסף חבר, אלא – אחד העם לפני עשרים שנה…

"אין אנו מרגישים בלבנו שום נטיה לעסוק בעניני הדת ותיקונה, וכל שכן שרחוקים אנו מכל הירהור לערבב שאלת הדת בחיבת-ציון, וכל מגמתנו היא רק שלא יערבבו גם אחרים שתי פרשיות אלו².

“ולא אחת ולא שתים – כך מעיד אחד העם על עצמו – פירסמתי גם אני בעצמי מאמרים שונים, שהיו יכולים לתת חומר מספיק לקנאים לפגוע בי”, ובכל זאת לא קרה, “שיגערו החברים הדתיים ויחשבו חירות הדעת כמכשול על דרך העבודה המשותפת” האם לא יכולנו לחשוב על יסוד כל זה, כי כבר היתה הסבלנות לקנין אמיתי וקיים בתוך חובבי-ציון, לכל הפחות – אצל אחד העם?…

והרי עוד לפני עשרים ושתים שנה הציע אחד העם “השקפה מיוסדת בעיקרה על הסבלנות המוחלטת, (הפיזור³ שלי ב.ג.) בענייני אמונות ודיעות; בראותה בחיבת-ציון דגל לאומי כללי, שאין בו לא קינאה לשם הדת ולא תחרות לשם הדעת, כי אם עבודת אחים יחדיו לשם ציון וישראל”.

ועכשיו בא אותו אחד העם והליך את חיבת-ציון לקאנוֹסה…

מה שנוגע לאחד העם – הרי אפשר עוד ללמד עליו סניגוריה. מתחילה כסבור היה הכי – ועכשיו סבירא ליה אחרת – חזר מדעתו. ואין תופסים לאדם על דעתו הקודמת.

נשבה “רוח” חדשה בארץ – התחילו “מבקשים את האלוהים”. והרוח צררה גם את חאד העם בכנפיה. ולא בכדי נטפל בעת האחרונה לשאלת הדת. הלאומיות בלבד לא מספיקה. ולא עוד, אלא שהוא מעמיד כבר את כל היהדות – על הדת (ראה “על שתי הסעיפים”).

ולא ייפלא איפוא אם מצא אחד העם בדברי ברנר הטחה מסוכנת כלפי היהדות.

אבל מצד הועד האודיסאי אין המעשה הזה – אלא צביעות מחפירה והרכנת-הראש כלפי “השחורים”. אותו הועד החפשי בדיעות, שהוא תומך – וזהו העיקר – בבתי-ספר חפשים, הרחוקים לגמרי מן הדת – מקנא לפתע-פתאום קינאת ה' באות! והיאך אפשר לקרוא למעשה זה אם לא צביעות וגניבת דעת הבריות?

יאמרו, שהכסף נאסף גם מ“שלומי אמוני ישראל”, ובדבריו של ברנר יש בודאי מיבטאים כאלה, שלשימעם ייעשה בשרם של “שלומי אמוני ישראל” חידודין חידודין. אך האם לא יתרגז היהודי התמים עם אלהיו למיקרא דברי אחד העם על דבר “תורה שבלב” והתפתחות התורה שבכתב ושבעל פה, והאם חדלה החברה הלאומית כ“אחיאסף” לתמוך ב“השלוח” משום שאחד העם היה עורכה?

תאמרו, אחד העם דיבר בזהירות, וברנר עבר את הגבול. אבל היכן הגבול הזה? מי זה ישפוט – עד כאן מותר, מכאן ואילך אסור? ובכלל, מי זה יציב גבולות לדברים שבלב. וכי מהי חירות-הדעת – אם לא הריסת כל המחיצות והסייגים והנדרים החוצצים בעד מחשבת האדם?

וכיצד רשאי עכשיו אותו הועד לתמוך בגימנסיה העברית, שגם שם מלמדים, כידוע, דברים המתנגדים מן הקצה אל הקצה לכל הקודש ומקובל לפי הדת והמסורת? והלא גם שם צריך הוא מעכשיו לדרוש, שיחליפו את המורים האפיקורסים בד"רים “מזרחים” ושכל הלימודים יהיו שם על טהרת הקודש ובנוסח פרנקפורט! – כל המתחיל במצוה – אומר לו: גמור!

אם הועד דורש היום מהעתון הנתמך על ידיו שלא יפגע במסורת וקדשי הדת – יהא נאלץ מחר לדרוש דבר זה גם מבתי-הספר הנתמכים על ידיו. ואם כן – מה בינו ובין צדיקי המזרחי? וכל הועד – מה עבידתיה?

הועד האודיסאי התיצב עכשיו על דרך מסוכן והתחיל צועד במדרון, - ודוקא בשעה זו, שהשחורים מכל המינים מתכוננים להחניק כל רעיון חפשי בארץ-ישראל, לפרוש את רישתם על הדור הצעיר ולהרוס את כל בתי-הספר החפשים בעיר ובמושבה – זה המעוז הנשגב, שבו נתבצר עד עתה הרעיון הלאומי החפשי בארץ-ישראל.

עד היום היה הועד האודיסאי התומך היחיד של בתי-הספר הלאומיים החפשים. והוא לא נתערב כלל בשאלות הדת. עד היום היה תומך גם בשאר המוסדות הלאומיים; “מבלי שידרשו אלו מאלו, כתנאי מוכרח להשתתפות הכוחות, קרבנות שכליים או מוסריים, בדברים המסורים ללבו של אדם וחשבונו עם נפשו”.

אבל עכשיו נשתנו הרוחות.

“הימים הראשונים הטובים עברו ואינם עוד. וכל הבא מעתה ליטול תמיכת חובבי-ציון – בודקים ציציותיו תחילה וקוראים לפניו, אני מאמין, על הסדר”…

“האחדות” מספר 17, י“ט שבט תרע”א.

מתוך “האחדות” מספר 22, כ“ד אדר תרע”א

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

הפקידות חוזרת על האכסניא שלה.

כסבורים היינו שכבר נפטרנו ממכה יישובית זו, שהרי הפקידות זו שפרחה ושיגשגה בתקופת האפוטרופסות הברוֹנית כמעט שנאכלה כולה בימי יק"א – אבל לא היינו אלא טועים; והריהו הולכת וקמה לתחיה בשיטת-הפקידות החדשה דמתקרית בשם “פלשתינא-אמט”¹. ושוב הולכות ונישנות השגיאות הראשונות הכרוכות בעקבות הפקידות, וכל הנסיון הרב, שעלה ליישובנו ביוקר כה גדול ובהפסדים כה עצומים, אינו מספיק בכדי להכניס בלב “הקולוניזטורים” החדשים שלנו את ההכרה הפשוטה, שאי אפשר לבנות את היישוב רק על פי פקודות מן החוץ ולהתעלם לגמרי מדעת-הקהל המקומית. ושוב חוזרים על כל אותם הקלקולים התלויים בזדון לבם של הפקידים ואין מקשיבים לדרישות בני הארץ ותביעותיהם.

וַדאי, אין הפקידים החדשים נוהגים את שדרתם ברמה כבימים הטובים ההם, אין הם רוֹדים בבני היישוב כבאותה שעה שפקידי “הנדיב הידוע” ישבו “על מדין”. נמתק דינה של הפקידות החדשה ופקידינו אף הם שינו את טעמם, כי על כן לא פקידי הגביר המושל היחיד הם, אלא עושי-דברה של הסתדרות לאומית המתיימרת בעממיותה. בהם, לא נשתנה אלא הצורה החיצונית בלבד. חתוֹך, העיקר, המהות הפנימית נשארו: הנהגה הבלתי תלויה בדעת הציבור המקומי ואינה נשמעת לדרישותיו כל-עיקר, כי אל הפקודות מגבוה, מחוץ ומרחוק היא מצפה. – ומעשה-כנרת יוכיח.

נשלח על ידי“הפלשתינא-ריסור”² לארץ-ישראל “אגרוֹנוֹם” אחד, וזה היה יושב כאן ועוסק בעבודה אחת, שלה היה אולי מוכשר יותר מאשר לאיזו עבודה אחרת, והיינו: היה מקבל את משכורתו מדי שבוע בשבוע או מדי חודש בחודש או מדי שנה בשנה. לאחר שנים אחדות, כשנבראה “חברת הכשרת היישוב” נימנה אותו ה“אגרונום” למנהל החוָה, שחברה זו היתה עתידה לייסד. בארץ-ישראל היה ידוע לכל מכיריו של אותו “אגרונום” שאין הוא ראוי כלל לאיצטלא זו לא מפאת ידיעותיו ולא מפאת אישיותו, ומלבד זה היה מפורסם ביחסו הידוע לפועלים עברים. ובאחת מאסיפות הועד הפועל הגדול מחאו החברים הארצישראליים נגד מינויו זה. אך כידוע, אין משגיחים בקלן ובברלין³ בבת-קול הבאה מארץ-ישראל. וייסוד החוָה והנהלתה נמסרו לאותו ה“אגרונום”. וזה הראה תיקף את מומחיותו בתקציב המפורסם שנערך על ידיו וברוָחים הגדולים שהבטיח להכניס מהחוָה. כל מי שהיה מכיר אפילו במקצת את תנאי עבודת האדמה בארץ-ישראל יודע, שכל מיספריו נוסדו פשוט על אי-ידיעה גמורה של תנאי הארץ. ומכל הצדדים נשמעו אז מחאות גם נגד הפקיד הזה ונגד כל השיטה הזאת. אולם הפועלים לא יכלו להסתפק במחאות גרידא. פועלי הגליל, שהיו קרובים למקום המעשה והכירו בנחיצותה וחשיבותה של החוָה החדשה וערכה הרב בשביל היישוב ובייחוד בשביל הפועל העברי, אלא היו בטוחים שהמוסד הזה לא יוכל להתפתח אם ה“אגרונום” הלה יעמוד בראשה מה שיגרום ממילא הפסד גדול לעבודתנו היישובית – נימנו וגמרו להכריז בוֹיקוֹט על החוָה החדשה כל זמן שאותו ה“אגרונום” יעמוד בראשה.

מובן מאליו שהפקידות שלנו לא שעתה כלל וכלל לכל המחאות האלה. ולא עוד אלא שאחד הסופרים שלנו, הסניגור המושבע של ההנהגה ובפרט של וארבורג, יצא אז בצעקת-חמס על המרד אשר נתגלה במחנה. הא כיצד? להתנגד לדעתה של ההנהגה? הייתכן? הפרופסור וארבורג, ראש הפלשתינא-ריסור, נבחר הקונגרס ומנהיג ההסתדרות וכו' וכו' גזר – ואתם רוצים לבטל? הרי זה ממש “ערעור היסודות!”…

חששותיו של סופרנו היה בכדי. היסודות לא נתערערו, והפקיד נשאר על מקומו. פועלי-הגליל הכריזו בוֹיקוֹט – הלך הפקיד דנַן ליהודה ובירר לו משם פועלים, הלהיבם בקדושת העבודה בחוָה “לאומית” ובהבטחות של זהב על דבר אחוָה וריעות בין “המנהל” (כך היה רגיל לכנות את עצמו להבדיל משם-הגנאי “פקיד”) ובין הפועלים, על דבר עבודתם המשותפת הקדושה ועוד ועוד. לחרפתנו, נמצאו מנין של פועלים שלא השגיחו בהחלטת הפועלים הגליליים והלכו לעבוד תחת הנהלתו של אותו פקיד. מובן שהפועלים נתחרטו אחר כך על מעשיהם, כי הכירו את טיבו של “מנהלם”, וכאשר רק נגמרה שנת-החוזה שעשו ביניהם, מיהרו לברוח מכנרת, ואחדים מהם עזבו את החוָה עוד לפני זה. ירח הדבש של חיי האחוָה פסק מהר וכל הבטחותיו של הפקיד התנדפו כעשן. הסכסוכים והחיכוכים בין הפועלים העברים ובין הפקיד לא פסקו. כמעט בכל חודש נתחלפו בכנרת הפועלים, כי אי אפשר היה להתמיד לעבוד תחת הנהגתו של הפקיד “הלאומי,, ובשעה שהחוָה ה”בלתי-לאומית" של יק“א בסג’רה היתה מושכת אליה את טובי הפועלים בגליל, היתה החוָה “הלאומית” של הקה”ק בכנרת כמעט לזוָעה בין הפעולים, ושום פועל הגון לא רצה ללכת שמה לעבוד. וסופו מוכיח על תחילתו. שלוש שנים התחכם הפקיד “לנהל” את כנרת בכל מיני תחבולות, פעם על-ידי הברת פנים לאחדים מן הפועלים ופיטורם של ה“מורדים”, פעם על-ידי הבטחות-שוא וכל מיני ערמומיות אחרות. הפועלים מחאו, ערכו שביתות פעמים אחדות, ולא פעם נצטרכו ראשי ה“פלשתינא-אמט” בעצמם לבוא לכנרת לפשר בין הפועלים ובין הפקיד, עד שסוף סוף פקעה סבלנותם של הפועלים והשתמשו באמצעי האחרון הנמצא בידם והכריחו את המשרד הארצישראלי לפטר את ה“אגרונום” ממקומו. שלוש שנים של שגיאות, סכסוכים וכל מיני הרפתקאות היו נחוצות בכדי שהפקידות שלנו תתחשב סוף סוף את דעת הפועלים ותמלא את דרישתם.

עכשיו עשתה הפקידות שלנו צעד חדש בדרך זה, בנוגע למושבה הקואופרטיבית. כידוע צריכה להיוָסד, לפי החלטת הקונגרס, ועדה מיוחדת שתתעסק בייסוד המושבה הקואופרטיבית אחרי שייאסף הסכום הדרוש. הועדה צריכה לקבוע את קבוצת-הפועלים, למנות אגרונום-מנהל וכדומה. בועדה זו צריכים להשתתף מלבד אופנהיימר, ה“פלשתינא-אמט” ועוד גם באי-כוחם של הפועלים בארץ-ישראל. מסתבר, שכל זמן שהפועלים בארץ-ישראל לא הביעו עדיין את יחסם לכל השאלה הזאת, והעיקר, כל זמן שלא בחרו עדיין בבאי-כוח משלהם והועדה טרם נוסדה – אין כל רשות לפקידות לעשות אף צעד אחד בענין זה. אולם הפקידות חושבת אחרת. דעת הפועלים והשתתפותם בהנהגה היא לאו דווקא. סוברת היא, שדבר זה מיותר לגמרי ובכל אופן לא כל כך נכבד, ואפשר גם בלאו העי, וכך אנו רואים שעוד לפני היוָסד הועדה בא כבר לארץ-ישראל אגרונום וגם, כפי הנשמע, כבר נשלחו הנה פועלים מחוץ-לארץ בשביל החוָה הקואופרטיבית העתידה להיוָסד.

“יישוב ארץ-ישראל אני עשיתיו, אני לבדי, ואין זכות לשום אדם להתערב בעניני ולחווֹת דיעה במעשי ידי”. כך ענה בגאוה ובגודל-לבב “הנדיב הידוע” למלאכוּת הידועה, שבאה לבקש מלפניו, שלא יעשה בכול על דעת עצמו ועל דעת פקידיו, אלא ישתף גם את האיכרים והחברות הלאומיות בהנהגת היישוב וסידור העבודה. הפקידות שלנו אינה אומרת דברים כאלה בפירוש. שהרי לא בכספה ולא בכסף “נדיבים” היא “עושה את היישוב” אלא בכספו של העם. אבל מעשיה אינם רחוקים לפעמים ממעשיו של בעל הדברים האלה.

הפקידות חוזרת על האכסניא שלה. אולם הזמנים נשתנו ועמהם גם הפקידות, או יותר נכון תנאי-קיומה של הפקידות. הפקידות הקודמת היה לה עסק עם איכרים ש“נשתכללו” על ידיה, והפקידות החדשה עוסקת בפועלים, שהם אך עובדים אצלה. והבדל קטן זה יביא סוף סוף שינוי עיקרי בכל שיטת הפקידות, אופיה ותכונתה.

האיכר היה קשור בכל תנאי-קיומו אל המושבה, וזו היתה תלויה בדעת הפקידות, כי הלא יישוב ארץ-ישראל, היא לבדה, עשתה אותו. רכושו של האיכר מידי הפקידות בא לו, וממילא היה מחוייב ברצונו או בעל-כרחו, לקבל גם את מרותה של זו. התמיכה וקבלת-הטובה נטלו מהאיכרים את חופשתם, עמידתם ברשות עצמם, רגש-כבודם וערכם האנושי. מובן מאליו, שהאנשים שנתרגלו לאט-לאט להכנעה, לעבדוּת, לכפיפת-הקומה, לא יכלו להילחם נגד שרירותה ותקיפותה של הפקידות ולפרוק את עולה מעל צוארם.

לא כן הפועל. חפשי הוא, כמו שאמר המורה הגדול של הפועלים, בשני מובנים: חפשי מנכסים וחפשי מעוֹל. הוא אינו מקבל טובת-הנאה מאת פקידינו, אינו זקוק לחסדיהם וממילא גם אינו כפוף לשלטונם ותלוי בדעתם. ולא עוד אלא שמכל שדירות החברה הוא היותר עומד ברשות עצמו, היותר מתקדם והיותר אקטיבי. והילכך לא יוותר הפועל אף על אחת מזכויותיו המגיעות לו בתור איש מן החברה הארצישראלית ובתור פועל.

כמה פעמים שמענו מפי “ידידי” הפועלים ולפעמים גם מאלה המתיימרים להיות באי-כוח הפועלים מתוך מחנה “הלאומיים האמיתיים”, כי פה, בארץ-ישראל, צריך הפועל להקריב את עניני מעמדו לטובת עניני עמו, כי הפוליטיקה המעמדית של הפועלים גורמת הפסד לעבודה הלאומית הכללית, ומשום זה צריכים הפועלים לוותר על האינטרסים המעמדיים לשם האינטרסים הלאומיים וכו'.

אולם כל אותם הפעולים, שלא נתבלבלה דעתם ולבם לא ניטמטם על-ידי “השמות הקדושים” והפראזות המצלצלות והריקות, הבינו שאין בכל הדברים האלה אלא אחיזת עינים בלבד. כי באמת אין ניגוד כל-שהוא בין הפוליטיקה המעמדית ובין הפוליטיקה הלאומית של הפועלים. ואין הם צריכים כלל וכלל לעשות פשרות בין שתיהן, ומה גם לוותר על אחת מהן לטובת השניה. מכל הכיתות והמעמדות שבעם יחיד הוא הפועל בזה, שכל ענייניו וצרכיו עולים בקנה אחד עם ענייניו וצרכיו של כל העם. האינטרסים של הפועלים והאינטרסים הלאומיים הכלליים – הם היינו הך, ואין בין זה ובין זה ולא כלום.

עיקר העיקרים ויסודי-היסודות של הבנין הלאומי שלנו – זוהי העבודה העברית. וראש וראשון לכל הבונים והלוחמים של התחיה – הוא הפועל העברי. וכל מה שמביא לידי התבצרותו, התפתחותו, הרחבת-זכויותיו החברתיות והמדיניות ותגבורת כוחו החמרי והרוחני של הפועל העברי – מביא על-ידי זה גופא תועלת לאומית כללית. הרעיון הזה עם כל התוצאות והמסקנות הקיצוניות המשתלשלות ומסתעפות הימנו בכרח הגיוני, שהונח ביסוד השקפת-עולמם של הסוציאליים העברים בארץ-ישראל, צריך לשמש בסיס לטכסים הפועלים הארצישראליים בכלל וביחס לפקידות בפרט. לא לוותר ולא להתפשר שלא-לצורך, אלא, אדרבא, להגן תמיד במרץ על ענייניהם וזכויותיהם – זוהי חובת הפועלים בין מבחינת טובת הפועלים בתור כאלה ובין מבחינת התועלת הלאומית הכללית. ואם הפקידות רומסת את זכויות הפועלים, כמו שקרה בכנרת ובמקצת גם בלוד, ואם היא אינה מתחשבת בדעתם, כמו שהיא מנסה לעשות עכשיו בנוגע להגשמת הצעתו של אופנהיימר – מחוייבים הפועלים לאחוז תיכף באמצעים נאותים, בכדי להפסיק את הרע בתחילתו.

מקודם היינו סומכים במקרים כאלה על הקוֹנגרס. אמרנו, יתאַסף הקונגרס, נביא לפניו את דיננו, והאשם בוַדאי ישקול למטרפסיה. עד שבאו המעשים והעובדות והעמידו אותנו על טעותנו. נוכחנו, שהקונגרס אינו אלא “מיטינג” גדול הנערך על-ידי ההנהגה; ולקווֹת ממנו, שהוא ישים לב לדרישות ולקובלנות של הפועלים – אין זאת אלא תמימות יתירה. בכדי למנוע את כל הקלקולים והזדונות של הפקידות יש רק דרך אחד: לעמוד תמיד על המשמר ולהגן על-ידי השתתפות-הכוחות והסתדרות כללית של הפועלים בכל שעה שיש צורך בדבר על ענייניו של הפועל ולהתקומם נגד כל נסיון של הפקידות להפריע או לשלול את זכות הפועלים להשתתף בהנהגת המוסדות הלאומיים.

כי אם יש למי שהוא הזכות לבוא ולהכריז בגאון: “אם אני כאן – הכל כאן” – אין זה אלא הפועל העברי.

“האחדות” מספר 22, כ“ד אדר תרע”א.

מתוך “האחדות” מספר 29–28, כ“ה אייר תרע”א

“ואחרי הרעש קול דממה דקה” – זה כלל גדול בחיי הפועלים בארץ-ישראל. אחרי שנתיים – שנתיים וחצי – בשש השנים האחרונות הכתוב מדבר – של “התקהלות” קדחנית, אסיפות תכופות חדשות לבקרים, ייסוד אגודות וכל מיני הסתדרויות, באה תקופה ארוכה של ליאות ציבורית, אסיפת הכוחות וחוסר-אמונה בתועלת ההסתדרות ונחיצותה. כבר יותר משלוש שנים שוררת בקרב הפועלים במושבות יהודה, שהיו מקודם היסוד היותר חי, תוסס ואקטיבי – אדישות ציבורית גמורה. יתר על זה: לעד טמיר לכל פעולה חברתית, לכל נסיון הסתדרותי. היאוש שתקף חלק גדול מהפועלים, העליה לגליל וקדחת “ההתאַבדות”, התגברות היציאה לחו"ל והתמעטות הכניסה כמעט עד כדי אפס – כל הסיבות האלה גרמו להחליש את המרץ וכשרון-הפעולה הציבוריים וכמעט שהמיתו לגמרי את האמונה החיה בתועלת העבודה ההסתדרותית – אמונה זו שאין שום עבודה פוריה אפשרית בלעדיה.

כבר עמדנו פעמים אחדות על עמודי “האחדות” על החזיון המוזר שנתגלה בחיי הפועלים החקלאיים, שבשעה שלא דרשו פועלים עברים ומחיר העבודה היה קטן וכל תנאי-החיים של הפועלים היו רעים – דווקא אז רבו הפועלים שחזרו אחרי העבודה ובכל מאמצי-כוחם שאפו ל“כבשה”. אולם משהוטבו תנאי-העבודה, משגדלה הדרישה אחרי פועלים עברים וגם מחיר-העבודה עלה, ונבראו מרכזי עבודה חדשים בתנאים טובים – דווקא אז עזבו הרבה פועלים את העבודה או גם את הארץ, ונתמעטו ה“כובשים”. חזיון מעין זה אנו רואים גם בנוגע להתעניינות בחיי-הפועלים ובגורל העבודה העברית. בשעה שהחברה הארצישראלית התיחסה באדישות גמורה, וחלק ידוע גם בבוז ובאיבה, לגורל העבודה ותנועת הפועלים העברים, אז היו הפועלים נלחמים ומתעניינים באינטנסיביות יתרה בגורל עצמם. ודווקא עכשיו, כשכל החברה הודתה והכירה – לכל הפחות להלכה – בערך הגדול של העבודה העברית, ומוסדות ידועים התחילו גם להתעניין למעשה בביצור מצב הפועלים על-ידי בנין בתים, יצירת מושבות-פועלים, סידור קבוצות משותפות, משיכת פועלים מזרחיים ועוד, - פסקו הפועלים עצמם להתעניין במצב העבודה וכל השאלות הכרוכות בה.

זהו מצב משונה ומוזר שאינו יכול להתמיד זמן רב.

הראשונים ששמו קץ למצב המשונה הזה היו פועלי-הגליל. וזה מובן. כל הזמן היו הפועלים בגליל יותר אקטיביים ומלאי-אמונה מפועלי יהודה. ראשית, משום שבגליל נתרכזו הכוחות היותר טובים של הפועלים החקלאיים, ושנית, משום שבגליל היה מרובה הענין הפנימי לעבודה, כי היה יותר מקום לגילוי כוח-היצירה של הפועלים מאשר ביהודה. “החורש” שחרת על דגלו את עבודת-האדמה הפשוטה (הפלחה), “השומר”, שהתיצב על משמר הכבוד והגאון הלאומי, - הכניסו הרבה התעניינות פנימית, אהבה והתמכרות לעבודה ושמרו על המרץ האידיאלי שלא ישקע מהר. והילכך, כשרק נתבשל הצורך להסתדר ולפני הפועלים עמדו שאלות חשובות הטעונות פתרון – היו פועלי הגליל הראשונים שהניחו את היסוד ליצירת הסתדרות-פועלים חקלאית כללית, שהלמו אודותיה טובי הפועלים עוד לפני שנים אחדות.

עכשיו הגיעה תורה של יהודה. ועידת-פועלי-הגליל עוררה סוף סוף גם את פועלי יהודה לחדול מהתיחס באופן פסיבי אל מַהלך המאורעות ולתת תשובה על כל השאלות הממשיות שהציגה לפניהם המציאות הארצישראלית, והמחכות זה כמה לפתרון.

מה הן השאלות האלה?

אותן שתי השאלות שעמדו על סדר היום בועידת פועלי-הגליל, שאלת ההסתדרות ושאלת ההתישבות המשותפת (ראה “האחדות” 26–25), שהן נוגעות במידה שוה גם לפועלי-יהודה, לא יתפסו בכל זאת מקום חשוב בועידת פועלי יהודה, מטעם זה גופא שכבר נדונו בועידה הגלילית ונפתרו במידה ידועה – ופתרונן בוַדאי שיתקבל גם אצל פועלי יהודה. הלא אין כל יסוד לחשוב, שפועלי יהודה יתיחסו להצעת אופנהיימר באופן אחר משהתיחסו אליה פועלי הגליל, ובייחוד אחרי שפועלי הגליל קרובים יותר למקום המעשה והשפעתם על מהלך הנסיון תהא המכרעת. כך הדבר גם בנוגע לשאלת ההסתדרות. אם סוף סוף נתעוררו הפועלים לעבודה משותפת – הרי אי-אפשר שתעמוד כאן שאלה אם יש צורך בהסתדרות הפועלים או לא. אותם הגורמים שהביאו לידי הסתדרות הפועלים בגליל – התרכזות הפועלים בחווֹת וקביעת יחסם להנהגה ולפקידות, שאלת סידור הקבוצות וכדומה – הגורמים הללו ישנם גם ביהודה. גם ביהודה עובדים הפועלים בחווֹת (לוד וחולדה), גם פה עומדת שאלת הטכסים והיחס לפקידות, סידור עובדים משותפות וכו'. גם צורת ההסתדרות תהא בוַדאי זו שבגליל – ייבחר ועד, שיהא מוטל עליו לארגן את הפועלים במקומותיהם. ובכן ברור, שלא תצטרך הועידה להקדיש לשתי השאלות הללו זמן ותשומת לב מרובה. עיקר תעודתה של הועידה העומדת להתאסף הוא למצוא פתרון לשאלות המיוחדות, בהחלט או רק לפי שעה, לפועלי יהודה בלבד. אלה הן השאלות בדבר בנין-בתים, מושבות-של-פועלים וסידור התימנים.

כל השאלות הללו נוגעות ישר לפועלי-יהודה והן כבר עומדות על הפרק מזמן רב, אלא שעד היום לא קיבלו פתרון מספיק או גם לא ניסו לפתרן כל-עיקר.

שאלת הדירות היא אחת השאלות החמורות בחיי הפועל, והיא נתעוררה בארצנו זה מכבר. עוד לפני ארבע שנים וחצי הוקדשה על-ידי באי-כוח הועד האודיסאי מועצה קטנה של באי-כוח אגודות הפועלים (פועלי-ציון, הפועל-הצעיר, “הסתדרות-הפועלים” הישנה, פועלי הגליל העליון) ועסקנים אחדים בכדי להחליט על שיירי “קופת הפועלים” הידועה, מה ליעשות בהם לטובת הפועלים בתור פועלים. ובמועצה זו נתקבלה החלטה לבנות בכסף זה – בערך ששים אלף פרנק – בתים לפועלים, לבעלי-משפחות ורוָקים, ונבחרה ועדה להוציא את הדבר לפועל. משום-מה נשתקע כל הענין ולא נתגשם במעשה. אבל בינתיים נתעוררו מוסדות אחרים וניגשו לבנות בתים לפועלים (בפתח תקוה וחדרה). חלק ידוע של הפועלים מתיחסים לבנין הבתים בחיוב, אבל יש הרבה מתנגדים לזה מטעמים שונים. אין כל ספק בדבר, ששאלת הדירות היא חשובה מאוד לפועלים, אבל, ספק גדול הוא אם יבנו בתים בלי הסכמת הפועלים ובלי השתתפותם האקטיבית, ומה גם למרות רצונם – אז ספק גדול הוא אם הם יביאו תועלת לפועלים. יש מקום לחשוש, שהבתים יעמדו ריקים והפועלים יסבלו מחוסר-דירות. המוצא היחיד הוא – שהפועלים יבררו בועידה את יחסם האמיתי לשאלה זו.

עוד יותר משאלה זו חשובה שאלת מושבות-של פועלים, שאין לערבב אותה בשאלת בנין-בתים. בנין-בתים מתכוון לפתור אך שאלת הדירה, בין פועל קבוע, תמידי, ובין לפועל ארעי, זמני. אולם מושב-הפועלים שואף לבצר את מעמד-הפועל ולהבטיח את קיומו בתור כזה. כמעט שהוסכם אצל כל המתעניינים בשאלת הפועלים החקלאיים, שבכדי לאַפשר את קיומו של הפועל העברי במושבה צריכים להרבות עד כמה שאפשר את הכנסותיו ולהפחית את הוצאותיו – מבלי שיהא נאלץ להמעיט ולצמצם את צרכיו ההכרחיים, וזה אפשר רק על-ידי משק ביתי זעיר: בית, רפת לבהמה, גינה לירקות, גידול עופות וכו'. עיקר זה כמעט שהכל מודים בו, אבל רק להלכה. למעשה, בנוגע לאופן הגשמתו בחיים, מחולקות הדיעות. שני הנסיונות שנעשו על-ידי חובבי-ציון – עין-גנים ובאר-יעקב (בזמן האחרון מתכוננים, כפי הנשמע, לגשת לייסוד מושב שלישי, כן גם חברת “עזרא” מברלין רוצה לייסד מושב כזה בכפר-סבא), אינם מתאימים למטרה שהציגו להם המושבות הללו. אציין רק את החסרון העיקרי: סכום-הכסף הנחוץ בכדי להתנחל בעין-גנים או בבאר-יעקב – בערך 5000 פרנק – הוא רב יותר מדי בשביל פועל, ואפשרי רק לבעל רכוש זעיר שיש לו משלו אלפי פרנק אחדים. וסכום כזה לא יהיה לפועל לעולם, ואם יקח את כל הרכוש בהלוָאה, לא יוכל לסלק חוב גדול כזה משכר עבודתו. אולם העיקר שהונח ביסוד המושבות הללו – להבטיח ולהקל את קיום הפועל בתור פועל – לא זז ממקומו, ועל הועידה רק לטפל באופני הגשמתו בחיים בהתאם לצרכי-הפועלים ויכלתם בתור פועלים.

אולם עד כמה שלא תהא שאלה זו – שאלת הטבת תנאי-חייו של הפועל – חשובה בפני עצמה, אינה סוף סוף אלא טפלה לגבי השאלה העיקרית של העבודה העברית – והיא שאלת החומר האנושי. החיים הראו לנו, כי אותם “הפועלים” הבאים מרוסיה ומגליציה ואמריקה, ושנוהגים בארץ-ישראל לקרוא להם בשם “אידיאליסטים” – אינם מתקיימים ברובם היותר גדול בעבודתם החקלאית אפילו בתנאי-החיים היותר טובים, האפשרים בתעשיה החקלאית בארץ-ישראל – בחווֹת הלאומיות. ראינו, שהם מוכשרים להיות רק, כמו שאומרים אצלנו, כובשי העבודה – וזוהי אמנם מתעודתם האמיתית וכאן מונח ערכם ההיסטורי, - אבל אינם מסוגלים כלל וכלל להיות גם יוראשי העבודה, כלומר מחזיקים בה ומסתגלים אליה כל ימי חייהם. כי לזה דרושים שלושה תנאים חשובים, שאף אחד מהם לא נתקיים בם: 1) העבודה דורשת פועל קבוע, שיתאַמן ויתמחה במלאכתו, והבעלים לא יצטרכו להחליף בכל פעם את פועליהם, כי מפועלים חדשים המתחלפים בכל פעם סובלת העבודה. 2) העבודה החקלאית אינה יכולה להתפרנס מרוָקים בלבד, משום שיש עבודות זמניות הדורשות בבת אחת הרבה ידים, על פי הרוב של נשים וילדים. 3) עבודת האדמה, ואפילו עבודת הפרדסים אינה יכולה לפרנס פועלים בעלי צרכים גבוהים ומרובים, חוץ ממקצועות אחדים. העבודה המצויה ביותר, כגון עבודת-הסוסים, המעדר, הבציר והקטיף, אינה משתלמת במחיר גבוה. ברוב הפועלים “האידיאליסטים” אין אף אחד משלושת התנאים העיקריים האלה. לעומת זה ראינו בשנים האחרונות אלימנט חדש של פועלים, שהם אמנם לא הכניסו לתוך היישוב רוח-חיים חדשה, כמו שעשו “האידיאליסטים”, אבל תחת זה מתאימים מכל הבחינות למלא את התפקיד הישר, בכלכלי של הפועלים – לרשת את העבודה: ואלה הם – התימנים, הם בעלי-משפחה, קבועים על מקומם וצרכיהם אינם מרובים כל כך. ועובדה היא – שאף אחד מהתימנים לא חזר לארצו. ובכן אין כל ספק שהתימנים, שהתישבו ברחובות ובראשון-לציון, הם – החומר האנושי היותר טוב בשביל העבודה החקלאית. והם אמנם ירשו את העבודה. אומרים שהתימנים דחו את האשכנזים. אך הן לא פועלים אשכנזים דווקא נחוצים במושבות, אלא פועלים עברים שיתאימו לתנאי-העבודה וצרכיה.

אבל דא עקא, שהתימנים קרועים לחלוטין משאר הפועלים ועל ידי כך הם מרוחקים לגמרי מחיי הארץ ומעבודתנו הלאומית. כי סוף סוף אין לפועל רק תפקיד מיכני – לעבוד בלבד, אלא גם תפקיד חברתי-לאומי, שאינו נופלת בערכו מתפקיד העבודה. והילכך עומדת לפני הפועלים אחת התעודות הכי-חשובות – למצוא את הדרכים הנאותים להתחבר את הפועלים התימנים, להשפיע עליהם, לסדרם ולשתפם בעבודתנו החברתית-הלאומית הכללית. וכי אפשר להשפיע על התימנים ולהתאחד עמהם לשם מטרות כלליות – יוכיחו לנו הפועלים התימנים העובדים ב“בצלאל”, שהולכים שלובי-זרוע עם הפועלים “הרוסים” בכל פעם שיש צורך לפועלים להגן על זכויותיהם.

אלו הן השאלות העיקריות העומדות לפני ועידת פועלי-יהודה. כמובן, אין לחשוב, שהועידה תפתור את כל השאלות הללו פתרון גמור ומוחלט. אבל עבודת הועידה לא תהא לשוא אם רק תעמיד את השאלות הללו על הפרק והפועלים יבררו לעצמם את כל חשיבותן ויכירו כי תעודות רבות-האחריות עומדות לפניהם, וכי רק בפעולה נמרצה של כל כוחות-הפועלים המסודרים אפשר למצוא להם פתרון; עבודת הועידה לא תהא לשוא אם רק תבליט את הצורך בהסתדרות-פועלים חקלאית כללית ועל ידי כך תשים קץ לאדישות הציבורית שהשתררה בקרב הפועלים. תפקידה ותעודתה של הועידה היא לקבוע את ההכרה בלב הפועלים, כי הגיעה עת לעשות!

“האחדות” מספר 29–28, כ“ה אייר תרע”א.

מתוך “האחדות” מספר 45–44, ט“ו אלול תרע”א; “האחדות” מספר 46, כ“ב אלול תרע”א

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

א

סוף כל סוף החליטה הציוניות הפרולטרית לזוז מעל “הנקודה המתה”, שעליה עמדה עד כה, ולגשת לעבודה מעשית בארץ-ישראל. זאת אינה אומרת שפועלי-ציון לא הבינו עד עתה את ערך העבודה המעשית. להיפך, הם היו מהראשונים שהעמידו את עיקר תעודתה של ההסתדרות הציונית על העבודה הריאלית בארץ-ישראל, בניגוד לציונים “המדיניים” שסמכו בעיקר על השתדלנות הדיפלוֹמַטית שנראה בפיהם בשם “עבודה מדינית”. כי להלכה הבינו פועלי-ציון תמיד, שהמטרה הציונית עתידה להתגשם אך ורק מתוך עבודה ממשית בארץ-ישראל עבודה שתתנהל בשיטה קבועה ובתמדה בלתי-פוסקת. ועוד בזמן שקסם הדיפלוֹמַטיה והצ’רטריסמוס¹ עיור את עיניהם של רוב הציונים – עמדו פועלי-ציון ודרשו עבודה מעשית. אבל הם היו רק נאה דורשים. כשהם לעצמם, בתור חטיבה מיוחדת בתנועה הכללית, לא עשו כלום בשביל אותה העבודה, שהיו דורשים במרץ כזה מאת ההסתדרות הציונית הכללית. וכי הם לא היו רשאים להסתפק בעבודתה של הסתדרות זו – בזה לא הטיל אף פועל-ציון אחד בספק כל-שהוא. כי זכות קיומה של הציונות הפאוליטרית בתור הסתדרות מיוחדת עומדת ברשות עצמה, לא יכלה להתבסס רק על העבודה בגלות והתעודות המיוחדות שיש לה בגלות, אלא קודם כל על העבודה בארץ-ישראל והתעודות הפרולטריות המיוחדות שיש להסתדרות הפועלי-ציונית העולמית בארץ-ישראל. לידי הכרה זו באה עוד הועידה הראשונה בהאג, שבה נוֹסדה הברית העולמית. דבר זה הודגש בייחוד בועידת השניה בקראקוי, בחליטה גם על דבר האמצעים הקונקראֶטים בכדי להוציא לפועל את התעודות הציוניות הפרולטריות: יצירת הקפא"י ויסוּד משרד פועלי-ציוני בארץ-ישראל. ברם, כל זה נשאר בגדר “הבוָנות הרצויות”. לכלל מעשה לא באו. העד המכריע, לעבור סוף סוף מדברים למעשים ממשיים, עשתה רק הועידה השלישית – וזהו מה שקובע את ערכה בתנועה הפועלי-ציונית. כי למרות זה, שבועידה זו עמדו על הפרק הרבה שאלות שאין להן כל שייכות לעבודה הארצישראלית, נצדק בכל זאת אם נאמר שהועידה היתה כמעט כולה ארצישראלית, לא רק משום שלבירור השאלות הארצישראליות הקדישה את רוב זמנה אלא

שעיקר, מחמת שבנוגע לשאר הסעיפים הסתפקה הועידה בקבלת החלטות “אַפלטוֹניות”, אם אפשר להגיד ככה, בשעה שבנוגע לעבודה הארצישראלית ציינה הועידה גם את האמצעים המוחשיים בכדי להוציא את החלטותיה לפועל. והילכך לא יהא בזה רק משום “פאטריוֹטיסמוס מקומי” בלבד, אם נעריך את הועידה העולמית השלישית מבחינת השקפתה על העבודה המעשית בארץ-ישראל – להלכה ובייחוד למעשה.

הועידה הגדירה את התעודות העומדות לפני הציוניות הפרוליטרית בארץ-ישראל וקבעה את הדרכים והאמצעים המעשיים בכדי למלא את התעודות המסויימות ולהוציאן לפועל.

התעודות הללו שלוש הן:

א) סידור הפועלים בארץ-ישראל, ביצור מצבם הכלכלי והחברתי והתפתחותם הרוחנית.

ב) העבודה המדינית בתורכיה (התעמולה בקרב הפועלים העברים בתורכיה והתקשרות את הפרולטריון העותמני ובאי-כוחו).

ג) משיכת פועלים חדשים לארץ-ישראל.

האמצעים והמוסדות להגשים את התעודות הנזכרות הם – הקפא"י ומשרד-העבודה בארץ-ישראל.

עכשיו נראה עד כמה האמצעים האלה מוכשרים ומספיקים למלא את התעודות הנזכרות, ואם אופן סידורם לפי החלטת הועידה הולם את תפקידם ומתאים למטרתם.

נתבונן לכל אחד משלושת הסעיפים הנזכרים. הסעיף הראשון כולל עבודה רחבה מרובת-צדדים בכל מקצועות-חייהם הכלכליים, התרבותיים והציבוריים של הפועלים בארץ-ישראל. כאן יש תכנית שלימה של מעשים, שעיקריהם הראשיים כבר התבררו ונקבעו בעתונות הפרולטרית בארץ-ישראל. ההנחה הכללית שהכל מודים בה היא – שבשביל הגשמתה של עבודה זו נחוצה קופת פועלים ארצישראלית. בצורך של הקפא“י הכירו כל טובי הפועלים שבארץ-ישראל², וכשהחליטה הועידה שהקפא”י תתחיל כבר את עבודתה בארץ-ישראל – הרי אין כל ספק שעשתה בזה צעד חשוב ובאה לספק אחד הצרכים היותר חשובים ומורגשים בחיי הפועל הארצישראלי. ברם, החלטה סתמית שכזו אינה מספיקה. כי אם הכל מודים בנחיצות הקפא“י וכל הדיעות שווֹת בנוגע למטרתה הכללית – הרי מכאן ואילך נחלקו הדיעות: מי ינהל את עבודת הקפא”י, מי יקבע את תכנית פעולתה, מה הם יחסית המפלגתיים – שאלות אלה וכיוצא בהן מַתנות את כל ערכה, אפשרות פעולתה ותועלתה של הקפא“י, ומאותו רגע, שהקפא”י ניגשת לאיזו עבודה שהיא, הרי הן דורשות פתרון. המצאה הועידה פתרון נכון ומספיק לשאלות הללו?

ניקח קודם כל את הצד הפוֹרמלי. הועידה דחתה את ההחלטות של המפלגה הארצישראלית. לפי ההחלטות ההן צריכה ועידת הפועלים המסודרים בארץ-ישראל ולא ועידת פועלי-ציון העולמית לקבוע את התכנית הקונקרטי של עבודת הקפא“י, ובהנהגת הקפא”י צריכים להשתתף באי-כוח אגודות הפועלים בארץ-ישראל.

הסעיף 4 של תקנות הקפא“י אומר בפירוש, שאין עבודת הקפא”י תלויה בדעת הפועלים הארצישראליים. כי רק הועידה העולמית מחליטה על תכנית עבודתה ותקציביה. הסעיף הזה נותן לבאי-כוח האגודות הזכות לחווֹת-דעה, אבל הן “זכות” זו יש ממילא לכל מי שרק ירצה להשתמש בה. ואם ההוספה לסעיף 10 משתפת בהנהגת הקפא“י גם בא-כוח אחד של אגודות הפועלים בדיעה מוחלטת – הרי זה סותר להחלטות הקודמות. מלבד זה הן לא וכל השתתפות זו לצאת לפועל, משום שהנהגת הקפא”י היא זקוקה אך ורק להחלטות הועידה העולמית, וכל עבודות הקפא“י הן תהיינה תמיד נחתכות על פי ההחלטות הללו. הרי ברור, שמהצד הפוֹרמַלי בלבד אין החלטות הועידה בנוגע לשאלות הנזכרות עומדות בפני הביקורת. ברם, כאן חשוב לא רק הצד הפוֹרמַלי. העיקר הוא, שנקודת-מבטה של הועידה היא מוטעית לגמרי. הקפא”י נוֹסדה על ידי פועלי-ציון, כי היא באה לעזור להגשמת מטרותיה של הציונות הפרולטרית. אבל מכאן ואילך פוסקת מפלגתיוּתה של הקפא“י – עבודתה הקוֹנקראֶטית נקבעת ומתנהלת על ידי אותם הפועלים, שלמעשה תתעסק הקפא”י רק אתם; ולא רק הפרינציפיוֹן הדימוֹקרטי דורש שהקפא“י תפעל לא רק בשביל הפועלים אלא על ידי הפועלים, אלא את זה דורש טבע עבודתה של הקפא”י גופא. הקפא“י מייסדת לשכות מודיעין. אינפוֹרמַציה בשביל הפועלים בארץ-ישראל, בין פנימית ובין חיצונית אפשרית, כשהיא נמצאת בקשר אמיץ את קיבוצי הפועלים המסודרים, ועדי-הפועלים במושבות והקלובים בערים – זאת אומרת כשהיא מתאַרגנת ומתנהלת על ידי הפועלים עצמם. כך הדבר גם בנוגע לשאר עבודות הקפא”י, למשל, תמיכתם וייסוּדם של בתי-מהגרים, דירות, מטבחים, קופות-מילוה ומוסדות שונים בשביל הפועלים. אף אחד מהמוסדות הללו לא יוכל להיוַסד – מבלי שיהפך למוסד-פילנטרוֹפי אם לא יתנהל על ידי הפועלים. בקצרה – עבודת הקפא“י לא תהא אפשרית כל זמן שביסוֹדה לא יונחו אותם הפרינציפים שנתקבלו בועידה השביעית: קביעת תכנית-עבודתה של הקפא”י על ידי ועידת פועלי ארץ-ישראל, כמובן מאליו בהתאם לפרינציפים של הקפא“י, והשתתפות באי-כוח אגודות הפועלים בהנהגתה. וכל זמן ששינויים אלה לא יוכנסו לתוך תקנות הקפא”י – אין כמעט שום ערך מעשי להחלטות הועידה על דבר התחלת עבודתה של הקפא"י.

דיעה יותר קוּריוֹזית נתקבלה בועידת פועלי יהודה. כאן הוציאו מן הכלל אף את “הפועלים הציוניים” שבחוץ-לארץ. הוחלט שהקפא“י צריכה להצטבר אך ורק מתרומות פועלי ארץ-ישראל. הפועלים העברים שבחוץ-לארץ המקשרים את עתידם בארץ-ישראל אינם רשאים לסייע להתבצרות מעמד הפועלים בארץ-ישראל והכשרת התנאים בשביל הגירתם לארץ עתידם. הנה פארוֹדיה מוצלחת לתורת מוֹנרוֹ³ כביכול: ארץ-ישראל לארצישראליים! ברם זה תמוה: באותה שעה שהועד המרכזי של הסתדרות פועלי יהודה פירסם ב”הפועל-הצעיר" באופן דימוֹנסטראטיבי על דבר מיאונו לקבל את הסכום של 333.50 פר. שנשלח מחוץ-לארץ בשביל קופת הפועלים הארצישראלית – באותה שעה לקח אותו הועד, כמובן בצינעה ובחשאי, כסף מאת המשרד הפלשתינאי בשביל עבודתו האינפוֹרמַציוֹנית.

“האחדות” מספר 45–44, ט“ו אלול תרע”א.

ב

טעות גוררת טעות. מכיוָן שהועידה (כלומר הרוב ה“גלותי” שבה) לא העריכה כראוי את תפקיד הפועל הארצישראלי וערך פעולתו העצמית בהגשמת התעודות הציוניות-הפרוליטריות, שוב לא יכלה לעמוד על טעמן האמיתי של החלטותינו אנו, פועלי-ציון שבארץ-ישראל, והתייחסותנו לעבודת הקפא“י, ובדרישתינו ראתה רק “סאֶפארטיסמוּס”, התרופפות רגשות האחדות וחסרון סוֹלידריוּת וכו‘, וממילא – “שאיפות מזיקות”, ובעטיין של “השאיפות המזיקות” הללו נתקבלה ההחלטה, המוזרה בכל אופן, המטילה חובה על עתונות המפלגה "לבצר ולהעמיק בתוך חלוצי הסוציאליות העברית בארץ-ישראל את רגשות האחדות וכו’”.

למוֹתר הוא, כמובן, להוכיח שלא מתוך שאיפות סאֶפארטיסטיות רוצים אנו להעמיד את עבודת הקפא"י על בסיס הפעולה העצמית של הפועלים בארץ-ישראל. מכירים אנו באחדות האינטרסים והאידיאלים של הפועל העברי העולמי, המתגלמת בציוניות הפרולטרית, כשם שאנו מכירים בתפקידו הגדול והמיוחד של הפועל הארצישראלי בתור הנושא האקטיבי והמגשים בפועל את האידיאל הציוני הפרוליטרי. כן, אילו היה ניגוד פרינציפיוֹני בין שאיפות הפועלים העברים בחוץ-לארץ ובין עבודתם ההכרחית של הפועלים העברים בארץ-ישראל, והיתה מתעוררת אצלנו שאלת מי אנו קשורים יותר ואת מי אנו הולכים יד ביד: את חברינו לדיעה או את חברינו למעשה, כלומר, את פועלי-ציון (בחוץ-לארץ) או את פועלי ארץ-ישראל, - אז היו בוָדאי צומחות אצלנו שאיפות ספרטיסטיות והיה מתרופף רגש-האחדות המחבר אותנו לחברינו שבחוץ-לארץ, משום שבעבודה קא עסקינן הכא, והעבודה והמעשים המשותפים מקרבים ומחברים יותר מדיעות מופשטות בלבד. אבל הן ניגוד שכזה אין לו יסוד ואי-אפשר כלל שיצמח אלא מתוך אי-הבנה זמנית הממַעטת את דמותו של אחד משני העיקרים הנזכרים לעיל: האחדות העולמית של אינטרסיהם ואידיאליהם של הפועלים העברים ותפקיד הפועל הארצישראלי בהגשמת האידיאלים הללו. ולכן, מובן מאליו, שאנו, פועלי-ציון הארצישראליים, איננו מסכימים לדיעה זו שנתקבלה בועידת פועלי יהודה, האומרת שפועלי ארץ-ישראל צריכים לעבוד בלי כל קשר את הפועלים העברים שבחוץ-לארץ וקופת-הפועלים צריכה להצטבר אך ורק מפועלי ארץ-ישראל; וכמו כן אין אנו מסכימים לנקודת מבטם של חברינו בחוץ-לארץ, שהברית העולמית תנהל את עבודתה הפרולטרית הרחבה (הקשורה את הקפא"י) על דעת עצמה בלי השתתפותם הישרה והתמידית של הפועלים הארצישראליים. הפעולה המשותפת של פועלי ארץ-ישראל ופועלי-ציון שבחוץ-לארץ – זהו תכסיסנו, וזהו המכוון האמיתי של החלטותינו, שנדחו בועידה העולמית.

ובסַכמי עכשיו את כל האמור על דבר הועידה לפעולת הקפא"י והשאלות השונות הכרוכות בה – הריני יכול להשתמש בלשון ההחלטה הנזכרה, אבל בשינוי-נוסח קצת:

השאיפות של חברינו בחוץ-לארץ לעשות את הפעולה הציונית הפאוליטרית בלתי תלויה ברצון המאוחד של הסתדרות הפועלים בארץ-ישראל יכולות אך להזיק. וחובתה של עתונות-המפלגה, ובייחוד זו של מפלגתנו הארצישראלית, היא לבצר ולהעמיק בתוך חברינו בחוץ-לארץ את רגשות-האחדות ושותפות-האינטרסים עם כל הפועלים העברים בארץ-ישראל המתאַחדים אתנו לפעולה משותפת…

הרבה יותר חשובות, עקביות ובעלות ערך פרינציפיוֹני הן החלטות הועידה המגדירות את שתי התעודות האחרונות של הציונות הפרולטרית בארץ-ישראל ותורכיה, היינו, נשיכת פועלים חדשים לארץ-ישראל והעבודה המדינית בתורכיה. כאן עמדה הועידה על הכרת המצב האמיתי והצרכים ההיסטוריים, הבולטים בייחוד ברגע הזה בחיינו הארצישראליים. מה שמציין עוד את ההחלטות הללו הוא – שאינן נוגעות אך ורק לציונות הפרולטרית במובן המצומצם, וערכן גדול לא רק בשביל הפועלים בארץ-ישראל או פועלי-ציון בלבד, אלא כל גורל היישוב תלוי בהן במידה מרובה, ואף-על-פי שהן נכנסות בשלימותן לתוך גדר הציונות הפרולטרית, הרי השפעתן וחשיבות מתפשטות על כל מַהלך העבודה הלאומית בארץ-ישראל.

שהיישוב העברי ייבנה על ידי הפועל העברי או לא ייבנה כלל – זה היה ברור מכבר. שעבודת היישוב צריכה להישען על העבודה העברית – היה עד עכשיו פרינציפיוֹן שרבים הכירו בו להלכה, אף-על-פי שגם מוּעטים לא השתמשו בו למעשה. אולם עכשיו נבראו תנאים כאלה, שהעבודה היישובית אינה אפשרית עוד בלי השתתפותו האקטיבית של הפועל העברי. את זה הוכיחו לנו המאורעות הידועים לכול, שאירעו בארצנו אחרי מתן הקוֹנסטיטוציה. תקופת שלטון היחיד של הכסף בעבודת היישוב עברה. בתנאים דהאידנא – שעוד הרבה זמן יעבור עד שישתנו, אם יש שישתנו – קשור כל צעד יישובי חדש בהרבה מעצורים וכל מיני קושי, שהכסף בלבד אינו מספיק בכדי להתגבר עליהם. ההוֹן זקוק כאן לאוֹן, נחוץ פה כוח ריאלי, ממשי, שיהא מוכשר לכבוש בעבודה את הנקנה בכסף. מובן מאליו שכוח זה יוכל להיות רק הפועל-החלוץ. וככה נעשתה העבודה העברית לא רק מטרה, תכלית לשאיפותינו היישוביות, אלא גם אמצעי להשגתן.

הכיבוש על-ידי העבודה היה עכשיו להכרח ולאמצעי היחיד – לא רק מטעמים לאומיים מופשטים, אלא ב“לית ברירה”. ולכן חסרון-הפועלים, שהיה עד עתה מחלתו הכרוֹנית של היישוב הקיים, נעשה עכשיו לשאלת החיים במקצוע הגדלת היישוב והרחבתו. ולא חסרון-פועלים סתם, אלא פועלים חלוצים המוכשרים ומתאימים לתפקיד הקשה והגדול של כובשי-האדמה ושומריה. אין זאת שאלת-הפועלים הרגילה במושבות. שאלה זו לא תיפתר על-ידי חלוצים, כי מעמד של פועלים אי-אפשר לברוא באופן מלאכותי בלבד. כוָנתי פה להתחלות יישוביות חדשות – כאן נחוץ דוקא יסוד של פועלים חלוצים, שלא יירתעו לאחור מקשי-התנאים והמעצורים הרבים שיפגשו בדרכם. להיפך, קושי זה ישמש אצלם כוח-מושך והוא הוא שיקשור אותם לעבודתם ויכשירם לתעודתם הקשה והפוריה.

חסרון יסוד כזה כבר מורגש כעשיו, אף-על-פי שמעטות ומצומצמות הן לפי שעה ההתחלות היישוביות החדשות; ובמידה שהתחלות אלו ילדו ויתרבוּ, בה במידה יתנגשו יותר ויותר בחסרון זה, ומכל התנאים הקשים המכבידים עכשיו את העבודה היישובית יהא חסרון זה אולי היותר קשה שבהם. ולזה התכוונה הועידה העולמית בהחלטתה – למשוך לארץ-ישראל את הפועלים הנחוצים והמתאימים.

אין כל ספק שזהו אחד הצרכים ההכרחיים היותר חשובים, ובייחוד ברגע הזה. לא פחות מזה בשל הצורך השני – הצורך בעבודה מדינית בתורכיה. כי בעבודתנו היישובית נחוץ לנו לא רק כוח ממשי פנימי, כוח-הכובש במקום-המעשה, אלא גם כוח חילוני, כוח-המגין במרכזי המדינה. צריכים אנו לרכוש כוח מדיני שיגן בתמידות על עמדתנו, קניינינו וזכויותינו, ושוב, כוח זה יכול להיות כוח הפועלים העברים, הפועלים העברים שבתורכיה. אנחנו יכולים להישען על אותם הקיבוצים שענייניהם ועניינינו שווים. הקיבוצים האלה הם – הדמוֹקרטיה העוֹתמַנית וקודם כל הדמוקרטי העברית בתורכיה. העבודה בין הפועלים העברים בתורכיה – זהו הצורך ההכרחי השני של עבודתנו היישובית בארץ-ישראל.

כמו שאמרתי לעיל יש להחלטות המגדירות את תעודות הציונות הפרוֹליטרית ערך פרינציפיוני רב, לא רק לנו אלא גם לעבודה היישובית הכללית. אבל בכדי שיהא להן גם ערך מעשי – נחוץ שמהחלטות שבכתב יהיו להחלטות שבלב, נחוץ שאותן ההשקפות שנתקבלו בועידה העולמית יחדרו עמוק לתוך תנועתנו העולמית ויתגלמו ברצון חי, פועל, יוצר.

הקפא“י ומשרד העבודה בארץ-ישראל, שעליו הוטל התפקיד לפקח על התגשמות ההחלטות הנוגעות לעבודה בארץ-ישראל, הם הצעדים הראשונים של הברית על דרך העבודה המעשית בארץ-ישראל. אבל ערך שניהם יהיה אפס ואֶין אם הם יהיו גם הצעדים האחרונים, אם אחריהם לא תבוא עבודה ריאלית רחבה ולא יבוא זרם של כוחות חדשים לארץ, אותם הכוחות הנחוצים להגשים בחיים את התעודות הגדולות שנסתמנו בועידה; אם גם להבא תצטמצם כל ציוניותם של חברינו בחוץ-לארץ בדברים או בתעמולה, ואם גם להבא ימלאו את כל הריקנות הפועלי-ציונית בקיבוץ כסף לקפא”י. התעמולה הפועלי-ציונית יהא לה רק אז ערך ריאלי, כשהיא תשמש כוח-דוחף ומעורר למרץ ושאיפות-היצירה שיש בתנועתנו העולמית לשם העבודה בארץ-ישראל גופא. התרחבות התנועה בלבד לא תיתן ולא תוסיף כלום לשאיפותינו למטרותינו. תנועתנו צריכה להתעמק, ולא רק מצד הרעיון אלא בעיקר מצד הרצון וכשרון-ההתמַכרות. תוספת חברים להסתדרות פועלי-ציון – זה חשוב מאד. אבל עוד יותר חשובה תוספת עובדים מסורים בארץ-ישראל

הועידה העולמית היתוותה את הדרך בשביל תנועתנו והגדירה את התעודות רבות-הערך והאחריות העומדות לפניה. התלך תנועתנו בדרך זו? היש לה הרצון למלא את התעודות הללו?

“האחדות” מספר 46, כ“ב אלול תרע”א.

מתוך “האחדות” מספר 48–47, כ“ט אלול תרע”א

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

עולם קטן זה של משפחת הפועלים בא“י – כמה פעוטים ודלים לכאורה חייו ומעשיו. עולם זה אינו מצטיין לא בכמות גדולה ולא באיכות מרהיבת-עין. אין כאן חזיונות מבריקים ודרמות נשגבות, אין תנועות אדירות ומלחמות מרעישות. הכל מיצער, פעוט, חד-גוני – כך נדמה לזר, למתבונן מבחוץ בחיי הפועלים בא”י. אבל כל מי שחי בעצמו בתוך עולם קטן זה, כל מי שנושא בלבו את שאיפותיו וחולם את חלומותיו, כל מי שעובד את עבודתו ולוחם את מלחמתו, יודע ומכיר כמה עשירים, מלאים ועמוקים החיים הללו, כמה יופי סמוי מן העין צפון בתוכם, כמה גבורה נעלמה מפעמת וכמה שירה אילמת מפכה בתוך הקומץ הקטן של העובדים-הלוחמים. ורק זה יודע מה גדולה פה המלחמה המתפרצת כפעם בפעם בתוך הלבבות – אותו הקרב הפנימי בין תקוה ויאוש, אמונה וספקות, חדוה וצער, התרוממות הרוח ודכדוך הנפש, פריחה וכמישה, מאמצי-הרצון ואפיסות הכוחות – אלה הסימנים המובהקים של חבלי-היצירה…

אין מגמתי פה לספר על זה. עכשיו בעמדנו על מפתן השנה החדשה רוצה אני רק לרשום רשימות קצרות מחיי הפועלים במשך השנה החולפת, ז"א לציין את המאורעות, המעשים והנסיונות היותר חשובים, שפעולתם היתה ניכרת בשעתם ויש להם ערך ידוע גם לעתיד.

מצב הפועלים החומרי הורע בשנה זו במרכז היותר גדול של הפועלים העברים – בירושלים. התמעטות החלוקה מבחוץ והריקבון המכלה את בנין החלוקה מבפנים, שהביאו בשנה זו את היישוב הישן לידי משבר, הראו את פעולתם גם על מצב הפועלים ובעלי המלאכה – והרבה מהם נשארו בלי עבודה ובלי לחם. הוצא היחיד מהמצב הרע היתה ההגירה. להגירה גרמו עוד סיבות אחרות, כגון חוק-הצבא. עזבו את הארץ הרבה פועלים ובעלי מלאכה, בעלי משפחה ורווקים. רק חלק קטן מהם פנו לפנים הארץ – למושבות ולחיפה (לעבודת-הטכניקום).

ההגירה פגעה על פי הרוב בפועלים מפותחים וככה גרמה לא רק להפסד כמותי אלא גם איכותי. אבדו לנו הרבה כוחות פרודוקטיביים, ודוקא באותו מקום שנזקק כל כך להם.

התסיסה הציבורית הגדולה שנתעוררה בירושלים לרגל המשברים במוסדות-החסד לא נתפשטה בקרב המוני-הפועלים. הללו נשארו ברובם אדישים לכל עבודה ציבורית והסתדרותית. רק מיעוט קטן השתתף בתנועת הבחירות לוועד העיר. כמקודם רחוקים הם מהרוחות המנשבות בקרב הפועלים החדשים ואינם חשים עדיין שום צורך להתאחד, להסתדר לשם הגנת עניניהם המשותפים והטבת מצבם. בית-הוועד-לפועלים שנוסד בקיץ אשתקד ונתקיים בעמל רב במשך חצי שנה – נסגר סוף סוף לרגל חוסר ההתענינות והתמיכה מצד המוני הפועלים. גם אגודת פועלי-הדפוס שנתחדשה בתחילת השנה כמעט שנתפרדה שוב, הודות לרשלנותם ואדישותם של הפועלים. כל זה מראה, לנו, ש“חומת ירושלים” עדיין לא הובקעה ועוד הרבה עמל ועבודה דרושים בכדי לכבוש את “המבצר” הזה.

המקום היחיד שבו התבצר מצב הפועלים בירושלים – זהו “בצלאל”. השתא נפתחו פה מחלקות חדשות אחדות ונתרבה מספר הפועלים. עכשיו עובדים פה כשלוש מאות פועלים, מהגיל היותר צעיר (בנות 10–8) עד הגיל היותר זקן (בני 50–60), אך במקום האור שם הצללים. מוסד זה שנוסד ונתמך בפרוטות העם ושחייהם ועתידם של שלוש מאות משפחות-פועלים קשורים בו – אין לפועליו כל דעה בהנהגתו, וגורלם של שלוש מאות העובדים נמצא כולו בידי ההנהגה האקטיבית. לשוא ניסו הפועלים לדרוש את זכותם, ערכו גם שביתה, וההנהגה הבטיחה למלא את דרישתם – אבל לא קיימה את הבטחתה.

מצב הפועלים ביפו לא נשתנה כמעט השנה הזאת. כל השנה הזאת, כמו בשנה קודמת, לא פסקה היציאה מן הארץ והכניסה לארץ. רק בחיפה נתרבה בשנה זו מספר הפועלים, לרגל ההכנות לבנין הטכניקום. אבל אלה לא נוספו מחו"ל, אלא הובאו הנה מיפו והעיקר מירושלים. מלבד העבודה הזמנית בטכניקום ובגמר תל-אביב, לא נוספו השנה מרכזי-עבודה בשתי ערי החוף.

הרבה יותר עשירים ומלאי-חליפות ותמורות הם חיי הפועלים במושבות. אף כאן לא נתחוללו שינויים כמותיים חשובים, מספר הפועלים החקלאיים כמעט שלא נתרבה ולא נגרע במשך השנה הזאת. אבל כאן נתהוו שינויים פנימיים ונעשו נסיונות חדשים שערכם רב מאוד בשביל כל עבודתנו היישובית.

קודם כל אזכיר את הנסיון לייסד מושב של פועלים על יסוד חדש: על יסוד החרושת, כוונתי ל“מושבת בצלאל” בלוד¹. בנסיון זה שׂמנו הרבה תקוות. קווינו שזה יהיה התחלה ליסוד ערי-גנים, שעבודת האדמה וחרושת-המעשה מתאחדות בהן. מושבים כאלה היו יכולים לשמש מעבר קל מחיי העיר לחיי הכפר והיו נותנים את האפשרות להתישבות המונית, משום שפה מספיקים אמצעים מצומצמים. ועוד יתרון לזה, שהמתישב עומד תיכף ברשות עצמו, כי הוא מרויח מיד מפרי מלאכתו. לפי שעה לא נתאמתו התקוות האלה. המתישבים במושבת “בצלאל” אינם שבעים רצון ממצבם ורוצים לברוח משם חזרה ירושלימה. ראשית, אין להם אותם התנאים ההכרחיים לקיומם (כגון מים), ושנית אינם עומדים ברשות עצמם, אלא תלויים לגמרי בדעת המשגיח העומד על גבם. השעבוד הזה הוא קשה עד שהביא אותם כבר לידי שביתה. מובן מאליו שמזה אי אפשר עוד לדון בכלל על טיבו של מושב כזה.

כשנעבור מפה למושבות החקלאיות נפגוש קודם-כל בחזיון אופיי אחד – התרוקנות המושבות מפועליהן העברים והתרכזותם בחוות. חזיון זה התחיל עוד אשתקד והתבלט בייחוד השנה.

מושבות הגליל התחתון שהעסיקו לפני שנים אחדות עשרות פועלים – כמעט שנתרוקנו עכשיו לגמרי מפועלים (עברים, כמובן), ומלבד השומרים העברים אין אנו מוצאים שם אלא אי-אלה פועלים יחידם. כך הדבר גם בזכרון-יעקב. וגם ביהודה (בראשון וברחובות) אין עכשיו פועלים אשכנזים. רוב הפועלים הלכו ונתרכזו בחוות ביהודה ובגליל (לוד, חולדה, כנרת, דגניה, מרחביה, פוריה ומגדל). נשארו במושבות רק שני סוגים מיוחדים: התימנים (ברחובות וראשון), משגיחים ובעלי נחלות קטנות (בפתח-תקוה). כאן יש לפנינו מגמות ברורות המראות לנו על זרמים קבועים בחיי הפועלים בהתאם לטיב החומר האנושי במחלק את הפועלים לסוגים שונים. אנו רואים פה שנשארים קיימים בעבודתם רק אותם הפעולים המתאימים ביותר על פי מצבם האובייקטיבי ותנאי-העבודה. מצד אחד התימנים, שצרכיהם מועטים ורגילים לעבודה ובעלי משפחות – תפשו עמדה כלכלית קבועה בתוך המושבות והם הולכים ומתערים בעבודתם. מהצד השני, מהפועלים האשכנזים נשארים רק אלה שתפשו את ענפי העבודה היותר עליונים – את ההשגחה וההנהלה של העבודה. וגם מפועלי הסוג הזה מתבצרים בייחוד אלה שהצליחו לרכוש להם נחלה קטנה, משק ביתי זעיר. כל שאר הפועלים שלא עזבו את הארץ והעבודה הלכו ונתרכזו בחוות. הרבה – מפני שהתנאים בחוות יותר טובים משבמושבות, המחיר יותר גבוה. תנאי-העבודה יותר נוחים וכדומה. אך לא כולם באו לחוות מהטעמים החמריים האלה. בין הפועלים של החוות יש כאלה שקצה נפשם בעבודה הסיזיפית במושבות, במלחמה הקשה והבלתי-פוריה את יחסם של האיכרים לעבודה העברית, וביקשו להם מקום עבודה שרישומם יהא ניכר בכל מהלך חייהם ושבו יוכלו להביא לידי גילוי את רצונם, יוזמתם וכשרון-יצירתם. אלה הם הפועלים שנסתדרו בקבוצות וקיבלו את העבודה בחוות באחריות משותפת ובלי השגחת פקיד, שיעמוד על גבם. הנסיון עלה יפה. השנה הזאת נתכוננו קבוצות כאלה בדגניה, במרחביה ובלוד-חולדה, וגם בפעם הזאת התוצאות בכללו משביעות רצון. נסיון מעין זה נעשה גם במקצוע המטעים. בחדרה נתיסדה בשנה זו קבוצה במטרה לקבל בקבלנות את כל עבודת הפרדסים. הנסיון הזה לא עלה יפהץ. הקבוצה נתפרדה. אולם כאן פעלו סיבות מקריות, אישיות, ואי אפשר עוד לחוות דעה בכלל על כוח-קיומן של קבוצות כאלה במקצוע המטעים.

בשנה הזאת הונח היסוד להגשמת הנסיון של ההתישבות המשותפת של אופנהיימר במושבה החדשה מרחביה. לפי שעה עומדים רק בתקופת ההכנה הראשונה, ועדיין אי-אפשר להגיד כלום ע"ד התוצאות. אך כמעט שנתברר כבר ששיטת ההתישבות המשותפת יש לה אחיזה בחיים הארצישראליים ומתאימה במידה ידועה להלך-רוחם של הפעולים, ואם התישבות זו תלך בדרך שסימן לה אביה הרוחני אופנהיימר או בדרך שהחיים והמציאות הארצישראלית יתוו לה – אז יש יסודות מספיקם להאמין שלהתישבות המשותפת בכלל יש עתיד גדול בארצנו.

מההתחלות החשובות שיש להן ערך גדול לביסוס מצב הפועלים במושבות צריך להזכיר גם את בנין הבתים לפועלים בפתח-תקוה ובחדרה. הבתים הללו נבנו מכספי הקופה הלאומית ומסכומים שונים שנתיחדו לכתחילה למטרה זו. דבר זה בא למלא את אחד הצרכים היותר הכרחיים בחיי הפועלים. אולם חבל שהבתים לא נבנו במקומות שזקוקים לזה ביותר ובמושבות שיש שם מספר הגון של פועלים קבועים ובעלי-משפחות – התימנים ברחובות ובראשון לציון. הבתים או יותר נכון הצריפים שנבנו פה ע"י המושבות אינם מספיקים לכל המשפחות, והרבה מהן מוכרחות להתגולל ברפתים ובמרתפים בדוחק גדול – וזה מכביד בעד התערותו הגמורה של האלימנט הנחוץ הזה במושבות.

הנסיונות וההתחלות החדשים במקצוע היישוב הקרקעי נתנו דחיפה לפועלים החקלאיים להתעוררות המרץ הציבורי והפעולה ההסתדרותית. בשנים האחרונות נתגברה בקרב הפועלים האדישות לעבודה ציבורית ולכל נסיון של סידור-הכוחות. ובאותה שעה דוקא גדלה ההתענינות של החברה הארצישראלית, של המוסדות הלאומיים בשאלת העבודה העברית לא רק להלכה אלא גם למעשה. התענינות זו שנתבטאה בבנין-הבתים, בייסוד מושבות-של-פועלים, בסידור הקבוצות המשותפות, במשיכת פועלים מזרחיים לתוך המושבות וכיוצא באלה. אכן, “שאלת הפועלים”, הריהי שאלת האיכרים ושאלת היישוב הכללית, משום שהיא נוגעת ביסוד-קיומו של כל היישוב החקלאי והיא יכולה להיפתר פתרון גמור ומספיק אך ורק על-ידי הכוחות המשותפים של המושבות והמוסדות הלאומיים שלנו. אבל הן החלוץ והמורה-דרך הפתרון שאלה זו יכול וצריך להיות הפועל בעצמו. ודוקא במקצוע זה ניגלתה אצל הפועלים ליאות ואפיסת-הכוחות בשנים האחרונות. רוב הפועלים לא התענין כלל במצב הפועלים בוכל השאלות הכרוכות בזה, והמועט האקטיבי שהיה מסודר בקבוצות שונות, כגון “השומר”, בקבוצות האריסות המשותפות, הצטמצם אך ורק במסגרת עבודתו הצרה, שבה השקיע את כל מרצו ומסירותו, אונו וזמנו, ולשאלות והתעודות הכלליות של הפועל א שם לבו כל עיקר. אבל המציאות הציגה בשנה הזאת לפני הפועלים החקלאיים שאלות חשובות שדרשו את פתרונן ועל-ידי כך נתנה דחיפה להתעוררות היוזמה הציבורית בקרב הפועלים. בתחילה בגליל ואחר כך ביהודה נתאספו הפועלים לאסיפה כללית לברר את השאלות העומדות לפניהם ולברוא את היסוד להסתדרות הכללית של פועלי המושבות. בשתי האסיפות האלו דנו הפועלים על יחסם למושבה הקואופרטיבית של אופנהיימא וע"ד אופני הסתדרותם. נבחרו ועדים מרכזיים שעליהם להיות באי-כוח הפועלים בכל עניני העבודה והם צריכים לסדר בכל מושבה וחווה ועד פועלים מקומי שיעמוד אתם בקשר תמידי בכל מה שנוגע לפועלים. צריך להודות שעדיין לא נראתה פעולת ההסתדרות. בגליל כמעט שבטלה ההסתדרות לגמרי. חברים אחדים של הועד נאסרו (לרגל המאורעות במרחביה)² ושאר החברים אינם עושים כלום. סימן-חיים כל שהוא הראה הועד שביהודה. הוא התעסק במקצת במשיכת פועלים מזרחיים מירושלים לתוך המושבות. אך גם פה אין רישומו ניכר בחיי הפועלים. מלבד האדישות הציבורית של הפועלים גרמו לזה גם במקצת תנאי-חייהם של הפועלים המכבידים על כל עבודה ציבורית. הפועלים האקטיביים עסוקים בעבודתם המקומית ואינם יכולים להתמסר כדבעי לפעולה ציבורית רחבה. כאן מורגש צורך במשרד עבודה מרכזי שבו תתרכז כל העבודה ההסתדרותית והאינפורמציונית של הפועלים, ובכדי שמשרד זה יהא מוכשר לעבודה נחוץ שיהיה גם בעל אמצעים חמריים מספיקים.

נצחונות חדשים נחל בשנה זו הענף היותר צעיר של העבודה העברית – השמירה. דהרות סוסי החיילים העברים וצפירות השומרים בלילות נשמעות כבר בכל מושבות הגליל התחתון (מלבד מלחמיה), בחדרה ובחוות שביהודה; עוד מעט וגם ברחובות ישתרר השומר העברי. ובכלל הולך רעיון השמירה בעהרית, שלפני שנים אחדות נחשב בעיני ה“פקחים” לרעיון רוח, וכובש את הלבבות. בפתח-תקוה ובכפר-סבא הונהגה שמירה עברית חלקית וגם בשאר המושבות נוטים יותר ויותר לשמירה עברית. מובן שלא מתוך הכרה לאומית, לא מתוך הרגשת החרפה והעלבון של השמירה הנכרית, שלא היתה אלא הכנעה, התרפסות ותשלום מס תמידי לגנבים ולשודדים ש“יגינו” על רכוש היהודים וחייהם – אלא מתוך חשבונות פשוטים; מתוך שיקול ההפסד החומרי הכרוך בשמירה הזרה ומתוך הוכחה שהדפיציט של השמירה העברית הוא יותר קטן משל השמירה הזרה – קיבלו איכרינו שומרים עברים. ומובן שלא כל המושבות הספיקו כבר לעשות את החשבון המסובך הזה – שהרי סוף סוף לא דבר קל לעשות חשבון מדויק מכל הגניבות והמעילות של השומרים הזרים…

וחשבונותיהם של יוצרי השמירה העברית? חשבון ברור וקצר: נצחונות – וקרבנות… עוד שני שומרים נפלו השנה הזאת, החברים יחזקאל ניסנוב ממרחביה וצבי ברטנובסקי מסג’רה זכרונם לברכה.

לא רבים היו בשנה הזאת המאורעות שבהם נשתקפה עמדתם הסוציאלית של הפועלים. אך גם מהמעטים יכולים אנו לעמוד על טיב המגמות השולטות בעולם המחשבות של הפועלים בארץ-ישראל.

במחצית השנה הראשונה פרצו במקומות אחדים שביתות: בחיפה (בבית החרושת “עתיד”), בירושלים (בדפוס לוי וב“בצלאל”), ובכנרת (בחוה הלאומית). בכולן לא הציגו הפועלים דרישות חומריות, ונלחמו רק נגד שרירות לבה והתנהגותה הגסה של הפקידות. דעת הקהל היתה על פי אוב על צד הפועלים. בשביתות השתתפו גם אותם הפועלים שהם להלכה נגד פוליטיקה פרולטרית-מעמדית. לא הועילה הפעם אפילו הטענה השגורה בפיות ה“לאומיים האמיתיים”, שהשביתה עלולה להפחיד את בעלי-הרכוש הרוצים להשתקע בארץ-ישראל. הפועלים הכירו למעשה באמיתות העיקר הסוציאלי העברי שאין הפועלים צריכים לוַתר על עניניהם המעמדיים לטובת עניניהם הלאומיים, משום שהפוליטיקה הלאומית היותר עקיבית היא הפוליטיקה הפרולטרית של הפועלים. הפועלים עמדו על דרישתם – וניצחו. רק ב“בצלאל”, במקום שהפועלים אינם מסודרים כמעט לגמרי וגם חברתם אינה מפותחה, לא ניהנו הפועלים מנצחונם, כי הפקידות לא קיימה את ההבטחות שנתנה לפועלים, כמו שהזכרתי כבר לעיל.

על חדירת הרוח הסוציאלאי-העברי לתוך הפועלים מעידה גם חגיגת מאי שחגגו בשנה זו שלושת קלובי-הפועלים בירושלים, יפו וחיפה. בחגיגות האלה השתתף המון פועלים בלתי-מפלגתיים. התעמולה הפועלי-ציונית מצד אחד והתפתחות-המציאות העברית בארץ-ישראל מהצד השני, מכניסות לאט-לאט אך בצעדים בטוחים את ההכרה בלב הפועלים, ששני המומנטים של האינטרסים הלאומיים מהאינטרסים הפרוליטריים שלו, וכי כל מה שמביא לידי הסתדרותו, התפתחותו, הרחבת זכויותיו החברתיות ותגבורת כוחו החומרי והרוחני של הפועל – מביא על-ידי זה גופא תועלת לאומית כללית.

לא רבים היו המאורעות, המעשים והנסיונות. אך הן אלה רק גרעינים. המכיר את תורת-החיים וחוקי-הגידול והצמיחה יודע כמה יתרבו הפירות במשך הזמן, אם רק הגרעינים ייקלטו והאדמה פוריה. נחוצה רק עבודה מתמידה, בלתי-פוסקת. סוף השכר – לבוא.

“האחדות” מספר 48–47, כ“ט אלול תרע”א.

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

מתוך האחדות מספר 23, כ“ג אדר תרע”ב

הגיעו “הימים הנוראים” של החיים המדיניים – ימי־הבחירות; והקהילה העברית בסלוניקי – זו המטרופולין של היהדות הספרדית, ויחד עם זה הקהילה העברית היותר גדולה, עשירה ומפותחה בתורכיה – הועמדה עכשיו לפני נסיון – וגילתה כל רשלנותה, אפיסת־כוחה, ריקניותה ודלוּתה הרוחנית באופן כל כך “מבריק” – עד שאנו עומדים משתאים ותמיהים לפלא הזה ושואלים את עצמנו: האמנם? האמנם כל כך נחרבה, נידלדלה, נתרוקנה היהדות הספרדית מבלי יכולת להזדעזע אף ב“יום־הדין”, שבו צריכה להתגלות כל האֶנרגיה האצורה בתוך העם, מפני שבו נחתך במידה מרובה גורלו של העם ועתידו הקרוב?

הרי סביב היהודים, בתוך קן־הלאומים הזה שבמקדוניה, מתנהלת מלחמת־בחירות נמרצה ועזה. קובעים קאנדידטים, עושים פומבי, גילוי דעת, אסיפות־עם, מפרסמים כרוזים וקול־קורא ומשתמשים בכל התחבולות והאמצעים, שבהם מתנהלת מלחמת הבחירות – והקהילה העברית שוקטת, שליוָה, אינה זעה ואינה נעה, כאילו לא קרה דבר או כאילו אין הדבר הזה נוגע לה כלל וכלל. ושני קלובים עבריים יש כאן, קלוב דיסאינטים, זה הקלוב שנוסד כאן בימי ההתעוררות הראשונה אחרי הכרזת הקונסטיטוציה, ושגם עבד זמן ידוע באופן נמרץ ובחריצות בלתי מצויה כלל – בכדי להשׂטין על הציוניות, והצליח בזה, כי היתה לו אז השפעה רבה על יהודי סלוניקי, ולא רק על יהודי סלוניקי, ושהוא היום כבר בבחינת “יורד”, וקולו אינו נשמע כמעט כלל בחיי היהודים שבכאן, – והקלוב השני, “הקלוב החדש”, שנתפרד מהראשון בעטיין של הנטיות האנטי־לאומיות שלו, ושירש כמעט את כל השפעתו של הראשון, והריהו ברגע הזה הכוח הציבורי המאורגן היחיד של יהודי סלוניקי – בחלק הבורגני אני מדבר – שיש לו גם צורה לאומית־פרוֹגרסיבית במידה ידועה.

כרגיל, אין שני הקלובים האלה מצטיינים בכוח־פעולה יתירה. אולם עכשיו כמדומה שהיו צריכים לחגור את כל האֶנרגיה שלהם בכדי שהיהדות הסלוניקאית לא תישאר בלי בא־כוח בבית נבחרי העם.

הרי הבולגרים, התורכים, שמספרם פה הוא פחות מזה של היהודים וכמוהם היוָנים – כמה זריזות וחריצות השקיעו כבר בהכנות לבחירות. והיהודים עד היום לא עשו אף אסיפת־בחירה אחת, לא ניסו עדיין אפילו לברר את דרישותיהם ומישאלותיהם, צרכיהם ומחסוריהם, שצירם צריך להגן בעדם, ולא ניגשו עוד לקבוע את הקאנדידטים או את הקאנדידט, שלו ימסרו את קולותיהם.

והרי הבחירות הללו – הן כבר הבחירות השניוֹת. כבר יש איזה נסיון מהימים שעברו, מימי הישיבות של בית־המורשים הראשון. ומהנסיון הזה היו יכולים – וצריכים – ללמוד הרבה, הרבה מאוד.

יכולים היו להיוָכח, ראשית, כי גם פה בתורכיה, צריכים אנו לבאי־כוח לאומיים בבית־המורשים – שיידעו להגן לא רק על האינטרסים הכלליים שלנו, על זכויותינו הלאומיות ומצבנו בתור אומה בעלת זכויות־שווֹת עם כל שאר האומות העותמניות. כי אם כל הקולטורה האירופאית עדיין לא הספיקה לחדור ולהתאזרח כדבעי בממלכתנו – הרי לכל הפחות אחד החלקים המובהקים שלה – האנטישמיות – כבר הופיע כאן בכל עוּזוֹ, ונתקבל פה בסבר פנים יפות, והריהו עושה עכשיו חייל באופן קונסטיטוציוני גמור – בעתונות החפשית, באסיפות פומביות ובנאומי בית־המורשים, וכפי הנשמע, הגיע גם עד הצעות־החוקים של הממשלה.

ושנית, היו היהודים צריכים לזכור את התוצאות של הבחירות הקודמות, ז"א, את “פעולתם” של ארבעת מורשיהם. צריכים היו לדעת להעריך את עבודתם של נבחריהם ולשאול את עצמם: כיצד מילאו צירינו את חובתם ותעודתם? מה נתנו לעם, הבוחרים, בעד זה שהעם הושיבם על כסא המחוקקים, מה נתנו חלף משכורתם שקיבלו מאת הממשלה, כלומר, מאת כספי העם, כספי הבוחרים?

אמנם, בנוהג שבעולם, רגילים הצירים בעצמם לבוא אל בוחריהם ולמסור להם דו“ח על עבודת בית המורשים בכלל ועבודתם בפרט. ובייחוד אחרי שהבית גומר את ישיבותיו ונסגר – הרי מחויבים הצירים לשוב לשולחיהם ולהרצות לפניהם על מעשיהם ופעולתם – בקיצור, לתת דו”ח. כך נוהג הדבר בכל ארץ, כך אמנם עשו על פי הרוב גם הצירים העותמנים, כך היו צריכים ומחוייבים לעשות אף צירי היהודים – אם יש בהם רק קוֹרטוב של אחריות מוסרית כלפי העם, אם רק יש בהם הרגשת החובה הציבורית היותר אלימנטרית ואם רק יש בהם רגש הכבוד היותר פשוט. – אם – – – אולם אנו, פה, יהודי סלוניקי, הלא ראינו שהציר אשר בחרנו, שמילאנו את ידו לא רק לקבל משכורת הצירים בלבד אלא גם לדבר ולטעון בשמנו ולהגן על זכויותינו ועניינינו – הרי אנו יודעים, שזה לא מצא לנחוץ אפילו להתראות בסלוניקי אחרי סגירת בית־המורשים – ובוַדאי טעמו ונימוקו אתו…

ברם יודעים אנו גם בלעדיו את כל אשר פעל ועשה ודיבר בשמנו… זוכרים אנו היטב את הרגעים ההם בבית־המורשים, כשהאנטישמי־השמי מירושלים עמד על הדוכן ובתנ"ך בידו קיטרג על העם היהודי ועל דתו – והמורשים שלנו לא הפרו את נדר שתיקתם המפורסמה…

אולם, אם הצירים, נבחרי־העם, לא ידעו לשמור על הכבוד הלאומי של עמם, הרי עכשיו, בהגיע התור לעם לחווֹת את דעתו, היה צריך הוא להראות בבחירות החדשות כי לא ייתן שוב להתעלל בכבודו ויידע לשלוח לבית־המורשים באי־כוח הראויים למלא את התפקיד הגדול והאחראי של שלוחי־האומה, שבידם אפשר למסור בבטחון גמור את גורלו, ענייניו, כבודו ועתידו. הבחירות החדשות היו צריכות לשמש מחאה עזה נגד המַעל שמעלו הצירים הקודמים בשליחותם בעבר ויחד את זה נשק חד להבטיח את מעמדנו לעתיד.

כך היה צריך להיות. והנה מה שנתקיים לפי שעה: אותו האדון קרסו העז במכתב לאחד העתונים המקומיים – כי לבוא בעצמו לא ההין, כאמור לעיל, – להציע שוב את הקאנדידטורה שלו… ובשים לב לאדישות השוֹררת פה, אפשר מאד שבתמיכת התורכים ייבחר שוב, ובאופן הזה נזכה אז לראות, כיצד היהדות הסלוֹניקאית הצליפה בעצמה על לחייה…

מתוך האחדות מספר 26–25, י“ד ניסן תרע”ב

למרות הוכחותיהם של מנבלי־העט מצד בעלי־הפרדסים שלנו ביצירותיהם המדעיות והפיוטיות (עיין ב“יזכור” או ב“הצפירה”), הרי שאלה זו של העבודה העברית במושבות הולכת ומקבלת את פתרונה, אף כי, לפי שעה, פתרון זה הריהו יותר תיאוֹרי ממעשי.

הנסיונות הישוביים השונים ועבודת־המוח המרובה בחיפוש הדרכים והאמצעים לפתרון השאלה היסודית של הישוב לא עלו בתוהו. את התוצאות המושגות אפשר לסכם בשתי ההנחות הללו: א) הטבת והקלת תנאי־חייהם של הפועלים, הנמצאים כבר במושבות, ע"י יצירת משק ביתי פעוט. ב) משיכת אלימנט חדש לעבודה הקרקעית, מתוך אותם היהודים המזרחיים המתאימים מעיקרא יותר, על פי טבעם, הרגליהם וצרכיהם, לתנאי העבודה במושבות.

מצד אחד נוכחנו, שאין הפועל יכול להתקיים במצבו אם נוסף לקושי הרב של תנאי־העבודה והמשכורת, עליו לסבול גם מהיוקר של צרכי האוכל והדירה. ואם אי־אפשר להרים את המשכורת עד כדי שתספיק לפועל קולטורי – הרי מן ההכרח לברוא אמצעים כאלה שיקטינו עד כמה שאפשר את הוצאותיו מבלי להפחית את צרכיו ההכרחיים, מטרה זו מושגת במידה מרובה במושבי־הפועלים שחושבים לייסד ובמקצת גם ע"י בתי־הפועלים שנוסדו בפתח־תקוה ובחדרה.

אולם, מאידך גיסא, ראינו שעיקר הקושי של שאלת הפועלים האַגרריים נובע מתוך חסרון חומר אנושי מתאים מעיקרא לעבודה הקרקעית בתנאים הארצישראליים. כמה שלא יוטבו תנאי־חייו של הפועל המצוי כעת במושבות ובחווֹת – ברי, שהרוב שלו יעזוב בהקדם או באיחור את עבודת־השדה מפני הטעמים הידועים, שנתבררו כבר לא פעם ושתים.

במובן זה נעלה מכל ספק, שכניסת הפועלים התימנים למושבות, שהתחילה לפני שלוש שנים ושהולכת עכשיו ומסתדרת, הריהי תופעה חשובה מהמדרגה הראשונה בחיי הישוב. כי פה נמצא המפתח לפתרון הראדיקלי של שאלת העבודה העברית במושבות. היה זמן שדרשו כניסה זו לגנאי. לפני שנתיים או שנתיים וחצי היו נשמעות מעל אחד העתונים המקומיים טענות נגד התימנים, שהם רק דוחקים את רגלי הפועלים האשכנזים, והפסדם עולה על שכרם. עכשיו מסופקני אם יש עוד אחד בין המתענינים בשאלות הפועלים הקרקעיים, שלא הכיר את היתרון הגדול של התימנים בשביל העבודה במושבות, את ערכם הכלכלי המיוחד, שהולך וגדל בה במידה שמספרם מתרבה במושבות. ולא רק ערך כלכלי בלבד, ע“י כניסת הפועלים התימנים מתבצרת גם העמדה המדינית שלנו, על ידיהם הננו מתעשרים בנתינים עותמנים חדשים במושבותינו – ואל יהא דבר זה קל בעינינו! עכשיו, כשאנו זקוקים כל כך לכוח והשפעה מדינית בפנים, בארץ וכמעט כל המהגרים ממזרח אירופה עומדים בדביקות עקשנית כזו בנתינותם הזרה – הרי אין כוחנו המדיני יכול להתגבר אלא ע”י כניסת מהגרים עותמנים. – אך אין, כנראה, אַליה בלי קוץ.

כניסת התימנים למושבות גוררת אחריה את אחד הפצעים היותר מכאיבים בגוף עמנו: ריסוק־האיברים, ההתפוררות וההתפרדות לאשכנזים, ספרדים, תימנים וכו' וההתבדלות לקהילות שונות. עד עכשיו נהנינו משפעה ציבורית זו רק בערים, עתה הרי נטעם מזה גם במושבות. התימנים הבאים למושבה אינם מתמזגים את יתר תושביה, אלא מכוֹננים מעין “מושבה בתוך מושבה”. במדור מיוחד, מובדלים ומורחקים בכל חייהם הציבוריים והמשפחתיים מהבלתי־תימנים, הם מסדרים להם קהילה מיוחדת, ושני הצדדים, האשכנזים והתימנים, מביטים זה על זה כעל שני עולמות שונים, זרים.

אמנם, גם הפועלים האשכנזים נשארו זרים במושבה, אך עליהם הביטו ומביטים האיכרים ובעלי־הנחלאות, אלה “האזרחים העיקריים”, כעל יסוד נכרי, שאין לו במושבה ולא כלום. גם הם אינם יכולים להשתתף בחיים הציבוריים של המושבה, ומשוּללים זכות הבחירה, אבל הבדל זה הוא רק מעמדי, הבדל במצב הרכושי. הפועל האשכנזי אף כי הוא משקיע את כל כוחותיו במושבה ומעשיר אותה בעבודתו ועובד להפרחתה הרוחנית; אך מכיון שאין לו נחלה, הרי “מן הדין” שיהא נחשב כזר. לזה כבר הורגלנו, ולא רק בארץ־ישראל. כך דרכו של עולם.

אולם זרוּתם זו של התימנים היא ממין אחר. כאן יש מלבד ההבדל המעמדי גם הבדל “לאומי”. זרוּת זו היא לא רק משפטית אך גם – ובעיקר – נפשית. כאן יש לפנינו שני מיני יהודים משתי מדרגות: המדרגה הראשונה – יהודים סתם, בלי שם לוָי, והמדרגה השניה – יהודים “תימנים”. בודאי הננו אין אונים כלפי קיר־ההתנכרוּת, וההתרחקות שהוקם במשך מאות, אפשר להגיד אלפי שנה. קרעים של עשרות דורות אינם מתאַחים במעוף־עין אחד וגם בארץ־ישראל לא יתוקן בתנודת־יד אחת מה שקלקלו החיים הגלותיים במשך זמן ארוך כזה.

אך יש סביבה אחת ששם יכולים ומחוייבים להרוס את המחיצות ולבטל את התחוּמים – זוהי סביבת הפועלים. כאן אין כל מקום אף לנדנוד של הגבלה, אף לצל של התבדלות־בכוונה. כאן מחויבים הפועלים־סתם בלי שם לוָי להתיחס לחבריהם בשם־לוָי כלחברים שוים. פה אין בעלי־זכויות ומשוללי־זכויות, מיוחסים ופחותים. בכל מפעליהם, הסתדרויותיהם ומוסדותיהם צריכים הם להתאמץ שהפועלים התימנים ישתתפו שם, ועל יסודות שוים.

כמדומה, שדבר זה כל כך ברור, פשוט ומובן־מאליו עד שאין כל צורך לבררוֹ ולבססוֹ עוד. האם יש אף פועל אחד שיחלוק על זה?

להלכה – כן. אף כי במעשה לא נעשה עדיין שום צעד מצד הפועלים ה“אשכנזים” להתקרב לתימנים. והלא ברחובות יושבים כבר פועלים תימנים יותר משלוש שנים. היו כבר שתי אסיפות כלליות של פועלי המושבות ביהודה. אך שתיהן היו רק אסיפות של הפועלים האשכנזים בלבד. ואותה ההסתדרות הבלתי־מפלגתית של הפועלים החקלאיים, שנוֹסדה ונתבטלה וחזרה ונוסדה, גם היא מקפת רק את הפועלים האשכנזים.

אמנם לא כל כך נקל להכניס את התימנים לתוך החיים ההסתדרותיים, למשוך אותם לעבודה ציבורית משותפת. אך צריך לנסות. לעבוד. באסיפות הכלליות לא דיברו אפילו מזה. נתקבלה החלטה “לבוא בקשר עם הפועלים העירוניים” (ראה “האחדות” גל' 10) ולא זכרו להוסיף גם את הפועלים במושבות שלא נולדו תחת שמי רוסיה!

ברם, יחס זה נתבטא עד עכשיו רק ב“שב ואל תעשה”. עכשיו נעשה מצד קבוצה אחת של פועלים מעשה חיובי, המדגיש בפירוש את ההבדל שיש בין שני מיני הפועלים, את היתרון של האשכנזים על התימנים.

ב“האחדות” גליון 20 אנו קוראים במכתב מראשון־לציון: הועדה שנבחרה לעבד תכנית בשביל מושב־פועלים על אדמת חובבי־ציון עיבדה את התנאים האלה: 1) כל חבר מקבל 7 דונם וכו'. 2) כל חברי המושב מקבלים שטח של קרקע שווה. 3) מ־350 הדונם צריך להפריד 50–60 דונם בשביל מושב של תימנים, מיוחד בשביל עשרים איש.

לַמדוּנוּ חברי הועדה שנבחרה לעבד תכנית בשביל מושב של פועלים, שלושת הדברים האלה:

1. פירושה של מילת “חבר” מה הוא? האם זה תואר נכבד המיוחד רק להמיוחסים שיש להם פספוֹרט רוסי, או כל פועל יכול להתעטר בעטרה זו?

2. מאיזה טעם צריך להפריד תחום־מושב מיוחד בשביל יוצאי תימן?

3. משום מה נחוץ ל“חבר” 7 דונמים בשעה של“תימני” מספיקים 3 דונמים?

היו ימים, כמובן שזה היה בימים הטובים ההם של הפקידות הברונית, וראשון־לציון היתה אסורה בלינה לכל “זר”; בזכרון־יעקב לא היו ה“זרים” רשאים אפילו להתפלל בבית־הכנסת של ה“אזרחים”. ועוד היום יש שם בית־תפילה מיוחד לזרים. מנהגים כאלה היו נאים לפקידות, והפקידות היתה נאה לה. אבל, שיחדוֹר יחס מעין זה גם לתוך הפועלים – זה מוּזר קצת.

הפועלים האשכנזים עולים בודאי על התימנים. התפקיד שהם ממלאים עכשיו בחיי הישוב הוא בודאי יותר פורה מזה של התימנים. עדיין לא העריכו כראוי את כל מה שהכניסו הפועלים שבאו במשך שבע השנים האחרונות מרוסיה לתוך היישוב הארצישראל בכל המובנים; עד כמה הם עזרו לבער את הריקבון שאכל את כל הסביבה הארצישראלית, עד כמה שהם החזיקו וביצרו את הישוב בגליל התחתון, עד כמה שהם העשירו את החיים החברתיים והקולטוריים של הישוב, מלבד אותו התפקיד הישר הגדול שמילאו בפתרון שאלת הפועלים. במובן זה, התימנים בודאי נופלים מהם לאין ערוך. אך מה ענין יתרון רוחני על הגבלות חמריות בחיי הפועלים ותחומים ביחסים שבינם לבין עצמם?

הפועל העברי צריך לזכור תמיד שעליו להיות לא רק הבונה של הישוב אך גם מוֹרהו במובן היותר רחב ועמוק של מלה זו. וכשם שהוא בורא בעבודתו הגופנית ערכים חמריים חדשים, כך הוא צריך לא פחות מזה ליצור בחייו הרוחניים ערכים חברתיים חדשים של אמת אנושית וצדק אנושי.

וקודם עליו לחרות בזכרונו: בסביבת הפועלים, ביחסיהם ההדדיים אין כל פריבילגיות, הפרשים ומדרגות. החוק היחיד השורר פה, הציווי המוחלט – זהו שיויון גמור מבלי כל יוצא מן הכלל בשום מקום ובשום דבר!

מתוך האחדות מספר 11, י“ז טבת תרע”ג

השאלה שאנו דנים בה עכשיו היא באמת שאלת צורת ההסתדרות. מהי הסתדרותנו – אגודה אומנותית מצומצמה כדוגמת האגודות הפרופסיונליות שבאירופה אם לא? כאן, במושבות ארץ־ישראל אין עדיין התנאים ההכרחיים הקודמים הדרושים בשביל יצירת אגודות אומנותיות במובן הרגיל. אין פועל קבוע בעל עמדה כלכלית מבוצרה ואין מלחמה אומנותית. ומטעם זה לא עלו יפה עד היום הנסיונות השונים על יצירת אגודות אומנותיות במושבות. ואם “השומר” הצליח, הרי זה משום שהוא אגודה אומנותית טהורה. כאן פעלו גורמים נפשיים. הפועלים שבאו לארץ מתוך משאת נפש עמוקה, מצאו בשמירה המסוכנת מקום להשקיע את מסירותם ומירצם וסיפוק למשיכתם הנפשית, ועל ידי כך נעשה “השומר” לגורם כל כך חשוב לא רק בכיבוש השמירה כי אם גם בכיבוש העבודה.

במושבות מורגש צורך בהסתדרות כללית שהיא תוכל לספק אותם הצרכים המשותפים לכל הפועלים שאין שתי המפלגות יכולות למלא. נחוץ בא־כוח של הפועלים כלפי חוץ: ועדי־המושבות, המוסדות והחברות הישוביים, כלפי־פנים בקרב הפועלים עצמם. נחוץ לפועלים מרכז ציבורי מאַחד לקרב את לבבות הפועלים, החדשים והישנים, המפלגתיים והבלתי־מפלגתיים ולשתפם בעבודה כללית. נחוץ לבסוף מוסד הסתדרותי, שיוציא לפועל את כל אותן העבודות המשותפות לכל הפועלים בלי הבדל מפלגה, כגון אינפורמציה, סידור קבוצות, ייסוד מטבח, ספריות וקלובי פועלים וכיוצא בזה. שלושת התפקידים הללו צריכה למלא ההסתדרות, ולפיכך היא צריכה לכלול את כל הפועלים שבמושבות בלי הבדל, בין שהם בנאים או נגרים. אם יש לקבוצת פועלים עוד איזה צרכים אומנותיים מיוחדים, יכולים הם להתאַגד לאגודה פרופסיונלית, כמו “השומר”, אגודת פועלי המוֹטוֹרים וכדומה. אולם הסתדרות זו צריכה להיות כללית ומַקפת את כל פועלי המושבות.

מתוך האחדות מספר 44–45, כ“ט אלול תרע”ד

לפני ימים אחדים נתפרסם באופן רשמי מאמר המלכות לבטל מיום 18 אלול שנת 1330¹ את כל הזכויות וההנחות הכלכליות והפיננסיות, המשפטיות והאדמיניסטרטיביות הידועות בשם קפיטוּלציוֹן והמיוחדות לנתינים הזרים היושבים בתורכיה, לפי כתבי הברית, החוזים והאמנוֹת הישנים שנכרתו בין השלטון העותמני ויתר הממשלות בזמנים שונים. מכאן ואילך יהיו החוקים העותמניים חלים בלי יוצא מן הכלל על כל היושבים בארצות תורכיה, בלי הבדל נתינות, בהתאם למשפטי העמים הכלליים הנהוגים והמקובלים בכל הארצות הנאוֹרות והחפשיות.

זהו מאורע מדיני רב ערך ועשיר תוצאות העתיד, לכשיתקיים הדבר ויצא לפועל, ליחד לו מקום בהיסטוריה העותמנית בשורה אחת את המהפכה של 10 לתמוז. אז פרקה תורכיה מעליה את עול העריצות והשיעבוד הפנימי של השלטון היחיד – ועכשיו היא משתחררת מכבלי השיעבוד החיצוני של ממלכות זרות.

שיעבוד הקפיטוּלציוֹן המעיק על תורכיה כמעט זה ארבע מאות שנה, היה תחילתו ברצון וסופו באונס דווקא בתקופת גדולתה ותפארתה של ממלכת העותמנים, ובימי הפדישאה היותר אדיר ונערץ, שמפניו חַתו כל מלכי אירופה; בשעה שתורכיה הגיעה למרום גבורתה וחוסנה – דווקא אז הונח היסוד למשפטי הקפיטולציון וזכויות הזרים. סולימן המחוקק, שבימיו היתה תורכיה המדינה היותר אדירה בעולם, כרת את פרנסוּאה הראשון מלך צרפת (בשנת 1535) ברית צבאית ומסחרית, ובה נתן לנתינים, ובייחוד לסוחרים הצרפתים, שיבואו להתגורר בארצות תורכיה, זכויות מרובות, שעל פיהן נפטרו ממרות החוקים והרשות העותמניים, ונשמעו רק למשפט הצרפתי ולקונסולים הצרפתיים, שנבחרו על ידיהם או שנימנו מטעם ממשלתם – כאילו היו נמצאים בתוך ארצם. בהמשך הזמן נתרחבו זכויות אלו, וכל הממשלות האירופיות השיגו הנחות מעין אלו בשביל נתיניהן. לגבי התקופה ההיא אין הדבר הזה תמוה כל עיקר. זכויות אלו נשענו על ההשקפה המשפטית שהיתה שוֹררת עדיין בימים ההם לא רק בתורכיה, כי אם גם בכל אירופה; זהו הפרינציפיוֹן האישי האֶכסטריטוריאַלי ביחסים המשפטיים לנתינים. חוקי הארץ היו חלים לא על הנמצאים בתוך אותה הארץ, בין שהם נתינים ובין שהם זרים, אלא על הנתינים, בין שהם יושבים בפנים המדינה ובין שהם מחוצה לה; ולהיפך, לא היו חלים על הנתינים הזרים אפילו אם הם גרים בתוך המדינה.

הנתינים של מדינה אחת הנמצאים בניכר היו נשפטים לפי חוקי ארצם על ידי בן ארצם שנבחר או נימנה למטרה זו ושנקרא בשם קונסול.

ברם, השקפה זו לא האריכה עוד ימים באירופה. עיקר חדש, עיקר השלטון הטריטוֹריאלי חדר לתוך המשפט הממלכתי, ונעשה ליסוד ראשי בסידרי המדינה הפנימיים ולאבן הפינה ביחסים החיצוניים שבין העמים או, יותר נכון, בין המדינות. השלטון המדיני – ה“סוביריניות” של כל ממלכה חפשית – אינו מכיר בתוך תחומי ארצו שום רצון נעלה הימנו או דומה אליו; ורק רצונו היחיד הוא חוק כללי בשביל כל תושבי המדינה, בין שהם נתינים ובין שהם זרים. כולם כפופים אך ורק לחוק המקומי ואין שום חוק יכול להטיל את מרותו על מי שהוא.

באופן זה נתבטלו בכל ארצות אירופה אחת אחת כל הזכויות והפריבילגיות של הקונסולים, והנתינים הזרים נאלצו לקבל על עצמם את מרותם של החוקים המקומיים בלי יוצא מן הכלל. בתורכיה (וכך היה הדבר ביתר המדינות הבלתי נוצריות, כגון פרס, סין ויפן) היה ממש ההיפך. לא רק שחוקי הקפיטולציון לא נתבטלו, אלא שהלכו ונתגברו; באמנוֹת החדשות שנכרתו כבר מתוך הכרח, ניתנו בכל פעם זכויות והקלות חדשות לנתינים הזרים, שהועמדו לגמרי מחוץ לחוק והמשפט העותמני; הקונסולים נעשו למושלים ושליטים בגלילי פקידותם, ומזויינים בתקיפות אינטרנציונלית היו יכולים להתערב תמיד בפעולות הרשות והפקידות המקומית ולעכב את התפתחות הארץ גם במקצוע המדיני וגם במקצוע הכלכלי.

עמי אירופה לא יכלו מעולם לסבול במנוחה את מציאותה של הממלכה המושלמית הפורשת את שלטונה על עמים וארצות נוצריים. אולם בזמן שיד העותמנים היתה תקיפה וצבאם האדיר הלך מכיבוש לכיבוש, הרכינו את ראשם וביקשו את קירבתם ועזרתם. אך מכיון ששקעה שימשם ונשתה גבורתם – מימי השולטן סלים השני ואילך – לא הזניחו כל שעת כושר שבאה לידם להצר את צעדי תורכיה, לקרוע ממנה חבל אחרי חבל ולהפחית את כוח שלטונה גם בגלילים הנשארים. במלחמות התכופות והבלתי פוסקות תשש כוח העותמנים, מספר האוכלוסין נתמעט, אוצר הממלכה נתרוקן והתושבים נתרוששו. וכשהמלחמות במאה הי"ט נתמעטו – אחזה אירופה בתכסיס חדש כלפי תורכיה. המלחמות בעזרת הנשק עולות ביוקר ומעכבות את ההתקדמות הכללית – ולפיכך ביקשה להימלט מהן עד כמה שאפשר; אולם אויבי תורכיה לא הסתלקו ממחשבותיהם וזממיהם ורק בכדי להגיע למטרה הרצויה הכינו אמצעים חדשים, יותר שקטים אך גם יותר בטוחים ומסוכנים. אירופה התחילה לפרוש לאט־לאט רשת של אפיטרופסות כספית, כלכלית ומשפטית לתורכיה. במקום להזדיין בגלוי נגד הממלכה העותמנית, החלה אירופה לחתור במחשכים ולשעבד את הארץ על־ידי בריתות ואמנוֹת, הלוָאות ורשיונות אֶקוֹנוֹמיים. הנחות וזכויות של חסות והגנה על הזרים. על־ידי פירושים וביאורים לאמנוֹת והחוזים הישנים, הנשענים על ההגיון של התותחים וספינות המלחמה, נצטמצמו יותר ויותר זכויות השלטון העותמני, שלא יכול עוד להטיל מסים וארנוֹנוֹת כרצונו, לקבוע מכס גבול לפי צרכיו הכלכליים, לסדר בתי המשפטים בלי התערבות הקונסולים ומתורגמניהם, לבלי לָחוק חוקים הנוגעים גם לנתינים הזרים בלי הסכמות הצירים הנכרים. ההשפעה הזרה חדרה לתוך כל החיים המדיניים והכלכליים. זו היתה מלחמת כיבוש חשאית, מסודרת ועזה, ערוכה ומתנהלת על־ידי הצירים והקונסולים עם מחנה שלם של סוחרים, בנקירים ומהנדסים זרים מזוינים בנשק המוֹדרני – מיליונים שניתנו בהלוָאה לממשלה ואוצרות סחורה שהציפו את כל הארץ. במלחמה זו לא הראו עוד העותמנים את כוחם הקדום. פחות מסוגלים להתחרות כלכלית במלחמת־הקיום מאשר לקרב הדמים על שדה הקטל, משוללים נשק המדע ומכשירי הטכניקה החדישה לא יכלו העותמנים לעמוד בפני התכסיסים החדשים של שאיפות הכיבוש הרכושניות. יתר על זה, תורכיה לא ניסתה אפילו להגן על עצמה במלחמה זו, ולפעמים מסרה בעצמה את הנשק בידי שונאיה. השער הגבוה² חתם על כתבי הברית שבהם הבטיחו הממלכות האדירות את שלומה הטריטוריאלי של תורכיה (הברית הפאריסית משנת 1856 והברית הברלינית משנת 1878), היא קיבלה מאירופה עזרה צבאית במלחמותיה הפנימיות (את מוחמד עלי ובנו אברהים פאשה במצרים) והחיצוניות (מלחמת קרים), הכניסה את שאלת המַעברים (הבוֹספוֹר והדרדנלים) לתוך החוזים האינטרנציונליים, הכניסה את נתיניה הנוצריים תחת חסות ממלכות אירופיות שונות (צרפת, אוסטריה, רוסיה) – ועל ידי כך הקימה לעצמה אפיטרופסים הדואגים לקיומה ומתערבים בכל שעת כושר בענייניה הפנימיים.

ומדינות אירופה ידעו להפיק תועלת מכל אותן ההנחות. הזכויות והפריבילגיות השונות שהממשלה העותמנית העניקה להן ברצון ובאונס – בכדי לצמצם ולהגביל את חופש פעולתה וכוח שלטונה ולהפוך את תורכיה למושבה אירופית במובן הכלכלי ולבית קיבול בשביל תוצאות התעשיה והמסחר האירופאי.

התורכים לא הצטיינו מעולם בכשרון פעולה אינדוסטריאלי ומסחרי. בימי הגידול והצמיחה של הממלכה העותמנית היה השבט התורכי מעין “חברת־כובשים” החיה על חרבה. יותר משהיו מתפרנסים מעבודת האדמה, התעשיה והמסחר, היו פושטים ידיהם בגדוד. העמים המשועבדים היו להם למס עובד. בכדי להגדיל את עושר הארץ ובייחוד בכדי להרבות את הכנסות הממשלה השתדלו למשוך מן החוץ לתוך הארצות והגלילים הנכבשים סוחרים ואנשי מעשה ונתנו להם כל מיני זכויות והקלות – קבעו מכסי־גבול נמוכים בשביל הסחורות המובאות מן החוץ. בברית המסחר שנכרתה עם הוניציאַנים (בשנת 1454) נקבע מס הגבול פעוט מאוד, בכמות 2% מערך הסחורה. בברית המסחרית שנכרתה (1535) עם הצרפתים הוטל מכס של 3%–5 על הסחורות הצרפתיות. תחת זה היו גוֹבים מכס גבוה דווקא מהסחורות המוּצאות לחוץ־לארץ (9–12 אחוזים) בניגוד לחוקים האֶקוֹנוֹמיים היותר פשוטים. וכאשר עמדו לבסוף על טעותם והכירו בכל הנזק העצום של “פוליטיקה מסחרית” זו – קשה היה לתקן את המעוּוָת: אי־אפשר היה שוב לעשות כל שינוי בעניני המכס בכמות של 8% – ad valorem. ידיה של תורכיה נאסרו. מאז לא יכלה לאחוז בפוליטיקה מסחרית שיהלמו את אינטרסיה הכלכליים. ואף על פי שהאמנות הנזכרות נכרתו רק למשך 21–28 שנים, לא הירשו הממשלות לשער הגבוה כעבור זמן הנקוב לכרות ברית מסחרית על בסיס יותר רציונלי, בטענה שאין תורכיה יכולה להשתחרר על דעת עצמה מאותן האמנוֹת המסחריות שאינן אלא חלק אינטגרלי של כל משפטי הקפיטוּלציוֹן, שאינם משתנים אלא בהסכמת שני הצדדים. ולפיכך כל זמן שאין הממשלות כורתות את תורכיה ברית חדשה נשארות האמנוֹת הישנות בתוקפן. ההפסד של האמנוֹת הישנות היה כפול: הכלליוּת של התעריף וההכרח לגבות את המכס על פי האומדנא של מחיר הסחורה שימשה מקור של סכסוכים, מעילות ורמאות, הכרוכים בהכרח בשיטה זו של גביית המכס, וגרמה נזק כספי גם לסוחרים וגם לאוצר הממשלה. לשוא ביקש השער הגבוה להחליף את התעריף הכללי בתעריף מפורט על פי המידה והמשקל כמו שהנהיגו בכל ארצות המערב. אך גדול מזה היה ההפסד שגרמה המתכונת הקבועה והבלתי משתנה של המכס על התפתחותו של המשק הלאומי בתורכיה. מכס זה הספיק במידה ידועה להגן רק על עבודת האדמה, ואם התעשיה החקלאית עוד עומדת בשפל המדרגה, אין זאת מפני חסרון מכס החסות, אלא בגלל מס־העושר³ הכבד והמרוֹשש, היעדר דרכים מתוקנים וחסרון קראֶדיט חקלאי. השפעתו המזיקה של המכס הבלתי משתנה ניכרה בעיקר במקצוע החרושת והתעשיה. מכס זה גרם לירידת התעשיה המזרחית הקדומה והפריע בעד צמיחת תעשיה חדשה. התוצאות⁴ הפנימיות לא יכלו לעמוד בפני ההתחרות החיצונית של התעשיה הרכושנית המשוכללת.

ולא רק סחורות חוץ יכלו על נקלה להתחרות את התוצאות של התעשיה הפנימית – כי אם גם הסוחרים הנכרים שהשתקעו בתורכיה נמצאו במצב יותר נוח ומזכה⁵ מסוחרי המקום, מפני שהיו פטורים מהרבה מסים ותשלומין שהיו חלים רק על נתיני המקום, כי השלטון העותמני לא יכול להטיל שום מס על נתיני ניכר בלי הסכם הממשלות. ובאין זה, היו הסוחרים הזרים מנצלים את הארץ מבלי להשתתף בהוצאות המדינה.

המצב המזכה של הזרים ויתרונם המשפטי על אזרחי המדינה מנע מן המתישבים בתורכיה לקבל את הנתינות העותמנית, ולא עוד אלא שהרבה נתינים היו מקבלים נתינות זרה והעמידו את עצמם תחת חסות הקונסולים – מה שגרם לידי הגברת השפעת ממשלות חוץ והחלשת כוח השלטון העותמני, הפחתת ערכוֹ והשפלת כבודו.

עם ביטול הקפיטולציון יוצאת תורכיה מעבדוּת לחירות. היא משתחררת מעוֹל האפיטרופסות הזרה, הכספית והמשפטית, ונעשית אדון לנפשה, בת־חורין גמורה במעשיה, חפשית לסדר את חייה הממלכתיים בלי מעצור ומפריע, מבלי להתקל על כל צעד ושעל בעיכובים חיצוניים ובהגבלות מעיקות ומעליבות.

שיטת הקפיטולציון מתנגדת למשפט הבין־לאומי הנוהג ביחסים ההדדיים של כל המדינות החפשיות באירופה ובאמריקה. אפילו כלפי מוֹנטוֹניגרוֹ⁶ הזעירה והבלתי־קולטורית לא הירשו הממלכות האדירות לעצמן להגביל את זכויות שלטונה ולהתערב בענייניה הפנימיים; מכל מדינות אירופה רק תורכיה יוצאת מן הכלל. אי־הסדרים והליקויים בהנהגת המדינה, חוסר־הבטחון הציבורי והמנוחה הפנימית, בתי־המשפט הפרועים, עיווּת־הדין וזדון הפקידים, כובד המסים והיעדר חוקים מתאימים לצרכי הזמן, באמתלא זו היו הצירים הנכרים מלמדים זכות על קיום הקפיטולציון. לעומת זה היתה הממשלה התורכית טוענת, שקיום משפטי הקפיטולציון מעכב בעד התיקונים הפנימיים הדרושים. היאך אפשר להבטיח את המנוחה במקום שהרשות אינה רשאית לנגוע בזרים היושבים על אדמתה? הייתכן לצפות למשפטי צדק מבתי דינין שהקונסולים הזרים מתערבים בענייניהם? כיצד יוקל עוֹל המסים בשעה שהממשלה אין בידה לסדר הטלת המסים כרצונה?

עכשיו הוסרה המַכשלה. בטלו הפריבילגיות של הזרים, וכל תושבי הממשלה הושווּ. אין עוד המצב המשונה של ניצבא באַרעא וגיורא בשמי שמיא⁷. חוקה אחת ומשפט אחד לגר ולאזרח. אולם זו צריכה להיות חוקה של קידמה, משפט של צדק. לא הורדת הזרים לשפל המדרגה של האזרחים, אלא להיפך. קברניטי הממלכה ששיחררו את הארץ מעוֹל השעבוד החיצוני הטילו בזה על עצמם חובת־כבוד כפולה: כלפי הנתינים וכלפי הזרים: תיקון הליקויים הפנימיים, שהצריכו במידה ידועה את משטר הקפיטולציון – זוהי ערובה בטוחה בעד התפתחותה החפשית של ארצנו.

עכשיו הוּתרוּ ידיה של הממשלה. אולם היא צריכה לזכור שהאחריות גדלה יחד עם חופש־הפעולה.

מתוך “האחדות מספר 8–9, י“ט כסלו תרע”ה

שני משברים קשים ורבי־תלאָה התרגשו ובאו זה אחר זה על יישובנו הצעיר והרופף. התפרצות המלחמה העולמית ותוצאותיה המחריבות חוֹללה בארצנו משבר כלכלי ממושך, הפוגע בכל ענפי המשק העירוני והחקלאי ובכל מקצועות העבודה החמרית והתרבותית. וכניסתה של תורכיה למלחמה הביאַתנו מחדש עד משבר, קשה וחד מהראשון, משבר מדיני העלול להפוך את קערת היישוב על פיה.

חלוצי העם העברי, מורדי־הגלות שבאו לבנות לעמם שבע־הנדודים והטלטולים מולדת בארץ אבות, שכחו בעבודתם רק דבר קטן אחד: להיות אזרחים במולדת הנכספה. והנה הגיעה שעה גדולה ומכריעה. המדינה שבאו להיאחז בתוכה נאלצה לשלוֹף את חרבה מתערה ולקדש מלחמה על אויביה המתנקשים בנפשה. והמתאַחזים הרגישו לפתע פתאום שהינם זרים בארצם, תלושים מעל קרקע המולדת ותלויים על בלימה… גזירת גלות וגירוש התחילה מנסרת באויר, ובוני־היישוב נבוֹכוּ…

אין רחמים בהיסטוריה. בשעת־חירום זו נפרע היישוב בעד שגיוֹנוֹ וחטאוֹ, חטא הזרות, שחטא לנפשו כל הימים. המשבר הנוכחי שבא עלינו כחתף לא הביא לנו כל פורענות חדשה, אלא הבליט והביא לידי גילוי נגע ישן שהיה סמוי מן העין הרגילה, קיצרת־הראי – נגע, שבשנים כתיקונן לא היתה פעולתו המזיקה מורגשת ביותר, נעשה לרגל המשבר מסוכן.

זרותנו בארץ – זה היה מעוּוָת לא כלפי חוץ כי אם בעיקר ובייחוד כלפי פנים. ידועים הם המכשולים והמפריעים השונים שהיו מונחים על דרך ההתאַזרחות וקבלת הנתינות בימי שלטון משפטי הקפיטולציון וזכויות הזרים והעיכובים מצד הקונסולים ופקידי הממשלה. סיבות אלו לא נעלמו מעיני הממשלה, ולא היתה לנו כל סיבה לבוא אלינו בטרוניה על נתינותנו הזרה. מלבד זה ידעה הממשלה היטב שגם בהישארם נתינים זרים, נאמנים ומסורים היהודים לארץ ולממלכה העותמנית וממלאים את חובתם למדינה. הזרות הזו היה חטא שחָטא היישוב לנפשו ולעתידו.

על־ידי זרותם קיפחו יהודי ארץ־ישראל בעצמם את זכויותיהם האזרחיות והמדיניות, החלישו ואיבדו בידיהם את כוחם והשפעתם והשליטו בחייהם הציבוריים־המדיניים תוהו ובוהו.

תורכיה, למרוֹת כשלונה ופיגורה הכלכלי והחברתי, הריהי ארץ קוֹנסטיטוציונית, שכל אזרחיה שוים לפני החוק וניהנים יחד, בלי יוצא מן הכלל, מכל הזכויות המדיניות והכלכליות, ארץ שלמרות ריכוז השלטון בידי הרשות העליונה ניהנית במידה רחבה משלטון עצמי על יסודות דימוקרטיים בהנהגת הכפרים, הערים והגלילים (וַליוֹת). תורכיה היתה הראשונה שהכירה בפרינציפּיון של חופש ההגדרה הלאומית והעניקה לעמים הבלתי מושלימים אוֹטוֹנומיה לאומית־דתית וחופש גמור של הלשון והתרבות הלאומית. בזכויות היהודים בתורכיה לא חלו מעולם שום הגבלות. מעולם לא טעמו פה היהודים טעם רדיפות ולחץ, לא הרגישו כל מועקה דתית, אזרחית או לאומית. שערי המשרות ובתי הפקידות, מוסדות הנבחרים וההנהגה העצמית היו פתוחים לפניהם. האומה העברית היתה מוּכרת על פי החוק יחד עם שאר האומות. וניהנית מזכויות רחבות של הנהגה עצמית בענינים הלאומיים הפנימיים.

ודווקא פה, בארץ־ישראל, לא יכולנו ליהנות מכל הזכויות האלו – לא היה מי שייהנה מהן. בבתי־הפקידות בארץ־ישראל אין כמעט אף יהודי אחד. במוסדות הנבחרים אין לנו באי־כוח, ולרגל זה היה כוחנו המדיני – אפס. בכל ארץ נלחמו היהודים ונלחמים בעד שיחרורם, נלחמו בחירוף־נפש בעד כל תג ותג של זכויותיהם, וכאן מצאו הכל מן המוכן – וּויתרו.

חולשתנו המדינית מתגלה לא רק בשעת הבחירות לבית־המורשים, למועצה הכללית (מג’לס עומומי) או השלטון העירוני – אלא במעשי יום יום, בכל היחסים האזרחיים. איזו קהילה פעוטה של אַרמנים או יוָנים היתה השפעתה בירושלים הרבה יותר ניכרת מקהילת היהודים, שהם רוב מנין ורוב בנין בבירת ארץ־ישראל. היישוב החדש שלנו העשיר בכוחות אינטליגנטיים, היה לגמרי קרוע מעל החיים הפוליטיים המקומיים ורישומו לא היה ניכר כל עיקר. ואותו היישוב שברא כלפי פנים דוגמאות מופתיות של שלטון עצמי, הנהיג סדר ומשמעת בחייו הפנימיים – לא יכול לסדר באופן נאות את יחסיו את מוסדות הממשלה והסביבה החיצונית, ובמקצוע זה שוררת עזובה נוראה. והטעם פשוט: רוב עסקני היישוב ומנהיגיו היו זרים. נוסף לזרוּת האזרחית היתה פועלת גם הזרות התרבותית או הבערות האזרחית המציינת את יישובנו. הבערות האזרחית שלנו בארץ־ישראל אין דוגמתה בשום יישוב יהודי. אין ליישוב שום הכרה והכשרה אזרחית־מדינית. העיקרים היותר אלימנטריים של הנימוס המדיני, הספר המשפטי וההנהגה האדמיניסטרטיבית של תורכיה, דברים הידועים בכל מקום לבן־אדם פשוט, הם כספר החתום כמעט לכל בני היישוב. שפת הארץ, לשון המדינה, מנהגי המקום, חיי עם הארץ זרים לא רק להמון העם כי אם גם להאינטליגנציה שלנו. עסקנים היושבים בארץ עשרות שנים אינם יודעים לדבר כהוגן בלשון הארץ, ואף אחד מהם (ביישוב החדש הכתוב מדבר) אינו יודע לכתוב, ורק יחידי סגולה יודעים לקרוא ערבית. בין עשרות אלפי יהודים נמצא אולי אחד היודע קרוא וכתוב תורכית. ולא רק בין החדשים מקרוב באו, כי אם גם בין האזרחים העתיקים. ומכאן חולשה מיוחדת המציינת את היישוב העברי בארץ־ישראל. חולשה זו מתגלה תמיד הן בחיים הפוליטיים של הארץ והמדינה והן במקרי סכסוך ואסון הרגילים בארץ – בכל המקרים האלה היהודים הם מחוסרי־ישע ואין־אונים. בחולשה זו של היהודים משתמשים פקידי הממשלה ומנצלים בלי רחמים את אי־ידיעתם ובערותם בכל שעת־כושר, ועל ידיהם עוזרים המוכתרים – אלה באי־כוחנו, כביכול, הרשמיים, שברובם אינם מוכשרים וראויים לאיצטלא זו ונבחרים רק משום שהם אזרחים ויודעים קצת לשון המדינה.

חוסר־ההכשרה האזרחית שלנו – הזרוּת ואי־הידיעה – משפיעה על יחסינו לעם הארץ. מכיוָן שאין אנו יכולים ומוכשרים לקחת חלק בחיים הציבוריים והמדיניים המקומיים, אין אנו באים במגע ומשא את שכנינו, אין אנו יודעים את הרוחות המנשבות בקירבם, ואין אנו יכולים להתקרב אליהם ולקרב אותם אלינו: – חסרים אנו, פשוט, המצע הציבורי שעליו נוכל להיפגש ולהזדמן יחד, זאת אומרת הפוליטיקה המקומית, זו שהיתה נותנת לנו האפשרות לעבוד שכם אחד לטובת הארץ, הרמתה והפרחתה והיתה יוצרת ביננו שותפות האינטרסים והבנה הדדית. היעדר של מגע ומשא תמידי על יסוד עבודה משותפת, נוטל מאתנו את האפשרות להשפיע על דעת הקהל והעתונות הערבית ולקרב הלבבות.

המשבר המדיני שהתחולל עכשיו חשף לעיני כל את נגעי היישוב והבליט את כל אי־הנורמליות של זרותנו. כשם שהיישוב לא ייבנה על־ידי תיירים, כך לא יתקיים על־ידי זרים. רק יישוב מעוּרה ואחוז בקרקע ובארץ בכל נימי חייו יכול לעמוד בפני כל רוח שאינה מצויה מבלי להזדעזע ממקומו. גורל היישוב וגורל הארץ צריכים להיות דבוקים וקשורים זה בזה מבלי להיפרד. להוכיח ברגע זה את צורך ההתאַזרחות, זאת אומרת להוכיח לטובע תועלת ההצלה. חלק גדול של יישובנו עומד לפני סכנת הגירוש או הגלות, והתקנה היחידה נגד זה היא ההתאַזרחות. ברם – דבר זה צריך להדגיש בכל תוקף – תקנה זו מספיקה רק כלפי חוץ. בכדי לחדול מהיות זרים לארץ, לסביבה ולחייה הציבוריים והמדיניים ולכל המתרחש בתוכה – אין קבלת הנתינות מספקת. ההתאַזרחות תעמוד לנו כנגד הגירוש מתוך הארץ בתור אויבים, אך היא לא תצילנו מן הגירוש שגרשנו את עצמנו מכל המוסדות המדיניים של הארץ, מכל בתי־הנבחרים וההנהגה העצמית, היא בלבד לא תחזיר לנו את זכויותינו שקיפחנו בעצמנו על־ידי זרותנו ובערותנו האזרחית והיא לא תשרש את העזובה, האַנרכיה, התוהו ובוהו ששלטו עד עכשיו בעדוֹתינו ובמוסדותינו הרשמיים. ההתאַזרחות – זהו רק הצעד הראשון או יותר נכון התנאי הקודם בשביל הכשרתנו והתבצרותנו האזרחית והמדינית.

כלפי פנים יהא מפעל ההתאַזרחות שלם אם אחריה תבוא אותה העבודה ההדרגתית והמתמדת של קיבוץ אזרחי מסודר, העורך את חייו הפנימיים על יסודות אוטונומיים בתור אומה מאורגנת בתוקף הזכויות שנתן לו החוק, והמשתתף – בערך למשקלו הכמותי והאיכותי – בהנהגה הכללית של המדינה על־ידי באי־כוחו בבית־המורשים וההנהגה העצמית בויליות¹ ובעיריה.

מתוך “האחדות, מספר 1–2, י“ד תשרי תרע”ה

מצבה הגיאוגרפי של הממלכה העותמנית, הרכב אוכלוסיתה וגורלה ההיסטורי¹, העמידו אותה במרכז הפוליטיקה האירופית. אין כמעט אף מועצה דיפלומטית אחת במאת השנים האחרונות שמפת תורכיה לא תהא מוטלת על שולחן המסובין. שאלת המזרח הקרוב כרוכה ושלובה בכל המאורעות המדיניים החשובים, שנתארעו באירופה מימי המהפכה הצרפתית ואילך. במלחמות האירופאיות של המאה התשע־עשרה, רק אחדות מהן פרצו מבלי כל נגיעה בעניני אסיה הקדומה (מלחמת אוסטריה ואיטליה בשנת 1859, מלחמת פרוסיה ואוסטריה בשנת 1866, גרמניה וצרפת בשנת 1870).

וגם הפעם, במלחמת העמים הענקית הזו, ממלאה שאלת המזרח תפקיד, אם גם לא ראשי ומרכזי, אבל חשוב מאוד מבחינת גורמי המלחמה וגם מבחינת התוצאות העתידות.

אין כל ספק שבין הסיבות הכלליות של המלחמה צריך קודם כל לחשוב את הסתירות והניגודים המדיניים והכלכליים הפנימיים של אירופה: שאיפות האימפריאליסמוס הפאן־גרמני וכובד ההזדיינות, ההתחרות בהגדלת הציים ודאגת אנגליה לעתידות ההגמוניה הימית שלה ושלמוּת מושבותיה, הרדיפה אחרי השוָקים המסחריים והפוליטיקה הקולוניאלית, שאיפות הנקמה של צרפת והתנגשות הפאן־גרמניות והפאן־סלאביות, השאלות הלאומיות הפנימיות של רוסיה ואוסטריה וכו'. אולם מי יודע אם היה נשבת כל כך מהר “השלום המזוין” של אירופה אלמלא הופרע במלחמות הבאלקנים שיווי־המשקל הפוליטי של אירופה, ובמובן זה הרי המלחמה הכללית היא המשך ותולדה של מלחמת הבאלקנים. אוסטריה, שלא שלפה את חרבה מתערה זה יותר מחמישים שנה, לא היתה מכריזה מלחמה אלמלא נשתנה באופן כל כך בלתי צפוי ה“סטאטוס קווֹ” הבאלקני, שבו תלוי גם ה“סטאטוס קווֹ” של כל אירופה, וכל שינוי פה גורר בהכרח שם שינויים במצב המדיני הכללי, כי בבאלקאנים ובאסיה הקדומה נמצא המפתח של כמה שאיפות מתחרות, השפעות סותרות ואינטרסים מתנגדים של כל הממלכות האדירות. המזרח היה למרכז הנרגנות המדינית הבין־לאומית. בבירות הבאלקאניות נארגים בסתר ובחשאי חוטי הרשת, שכל אחת מהמדינות רוצה לפרוס על המזרח הקרוב. וכאן התנגשו בעיקר שני זרמים: השאיפות הפאן־סלאביות של הרוסים וה“הסתערות לקדם” של הגרמנים. והרבה עמלה הדיפלומטיה האירופית להחזיק את שיווּי־המשקל בין שני הזרמים המתנגדים בכדי לשמור על השלום האירופאי.

התנאי הראשי של שמירת שיווי־המשקל היה פּרינציפּין השלמות הארצית של תורכיה. יסוד זה נתקבל בפוליטיקה העולמית והוכרז כמה פעמים גם בחוזים ובאמנות הבין־לאומיים. עוד בשנת 1815, בוינה, כשנתאספו המנצחים בשדה ואטרלו לחלק את ירושת נַפוליון ולחתוך את גורלה של אירופה – רצו הדיפלומטים האנגלים והאוסטרים לקבוע את העיקר של שלמוּת תורכיה, ורק הצאר הרוסי התנגד להכנסת שאלת המזרח לסדר־היום של הקונגרס הוינאי. אחרי מלחמת קרים נתקבלה תורכיה לתוך “המקהלה האירופאית” והמדינות שחתמו על הברית הפריסאית (1856) ערבו בעד שלמותה הטריטוריאלית של הממלכה העותמנית. חופש הפעולה של רוסיה בים השחור הוגבל ונצטמצם, אולם שאלת המזרח לא נפתרה על־ידי כך. ברית זו היתה רק “שביתת־נשק” זמנית של אויבה ההיסטורי של תורכיה, שנאלץ אחרי מפלת קרים להניח את נשקו לזמן־מה ולמשוך את ידו מכיבושים חדשים.

כמובן, שלא החיבה היתירה לממלכת החליפים או אהבת הצדק והמשפט דחפו את הממשלות להתערב על ריב לא להן ולהגן על תורכיה בפני שאיפות הכיבוש של רוסיה. בפוליטיקה אין מקום ל“סנטימנטים” שכאלה. הפוליטיקה עומדת על האינטרס העצמי, ועל קנאה ותחרות. צרה עינן של אנגליה וצרפת בגדולתה של רוסיה והתרחבותה. ערכה של האמנה הפריסאית אינו נעלה על ערך שאר האמנות הדיפלומטיות הנשמרות כל זמן שאין צורך בהפרתן. רק נשתנו יחסי הכוחות באירופה אחרי מפלת האוסטרים בסאדובה ותבוסת הצרפתים בסדן – והממשלה הרוסית הכריזה שאין היא מכירה יותר בהתחייבויות של הברית הפאריסאית והיא מחזירה לעצמה את החירות הגמורה בים השחור. זו היתה רק הקדמה למאורעות בשנת 8–1877. הממלכות שנתאספו לפני כעשרים שנה בפאריז, התאספו שוב בברלין ועוד הפעם הכריזו על “איסור הנגיעה” בתורכיה והבטיחו את שלימותה הטריטוריאלית תחת ערבותן המשותפת של הממלכות האדירות. אלא שבינתים התירו לעצמן קצת את הנדר וקרעו מתורכיה את רומניה, סרביה ומונטונגרו, שהוכרו למדינות העומדות ברשות עצמן; בולגריה היתה לנסיכות אוטונומית, רומליה המזרחית קיבלה שלטון־בית, אנגליה לקחה את קפריסין ואחר כך כבשה את מצרים, צרפת השתררה בתוניס, ואוסטריה – בבוסניה והרצוגבינה.

שאלת המזרח נתנה שוב ענין לענות בה אחרי הסיפוח המוחלט של שני הגלילים הסלאביים לממלכה הכפולה. הצלחת הדיפלומטיה האוסטרית הלהיבה מחדש את הקנאה והתחרות שבין וינה ופטרבורג. את הבעֵרה צריכה היתה לשלם תורכיה. ע"י הדיפלומטיה הרוסית נערכה התנקשות איומה בנפש תורכיה. נוסדה הברית הבלקנית במטרה לגרש את התורכים מאירופה. ברית זו היתה מכוּונת מאידך גיסא כלפי אוסטריה, שהרגישה כי ניצחון בעלות־הברית חסם בפניה את הדרך לקדם, הספיקה להפריד את החבילה הבאלקנית ולשסות את “האחים הסלאביים” זה בזה. הבאלקנים נהפכו למדורת־אש, והלהב אשר יצא מסרביה הבעיר תבערה עולמית.

מה יהא גורל שאלת המזרח אחרי המלחמה – זוהי השאלה המענינת עכשיו בייחוד את דעת הקהל העותמנית. אין איש יכול להרים את מסך־העתיד ולהסתכל במה שלפני ולפנים. אולם ברור לכל, שעומדים אנו על סף תקופה חדשה בהיסטוריה העולמית. מפת התבל, לכל הפחות מפת שלושת חלקי העולם – אירופה, אסיה ואפריקה – תקבל שינויים עצומים. כמו הברית הואֶסטפאלית אחרי מלחמת שלושים השנה והברית הוינאית אחרי מלחמות נפוליון, כן גם הברית העתידה להיכרת אחרי מלחמת־העמים החדשה – תקבע את צביונה הפוליטי של אירופה לעשרות ואולי למאות שנה. כל הפרובלימות המדיניות הגדולות, שהיו תלויות כענני עופרת על שמי אירופה במשך מאות השנים האחרונות; כל הקשרים הגורדיים, שסיכסכו וסיבכו את יחסי העמים והמדינות עד בלי־מוצא, יותזו עכשיו בבת אחת על־ידי חרב־הדמים הנטויה על פני העולם כולו.

עתידן של ארצות המערב נחתך במלחמה זו. אולם לא רק המערב בלבד. על כף המאזנים של מלחמה זו מוטל גם גורלם של גויי המזרח. כי אם גם הצדדים הרבים, נושאי המלחמה הם רק עמי אירופה (אם לא לחשוב את יאַפן בקצה המזרח הרחוק), הרי סיבת הריב, נשואי המלחמה הם גם עמי אסיה (ואפריקה), ולפיכך כשאנו דנים על התוצאות המשוערות והרצויות של המלחמה העולמית אי אפשר להסיח דעתנו מעניני המזרח.

נצחון ההסכמה המשולשת² יהיה נצחון החירות והקידמה. הן באנגליה ובצרפת נולדו רעיונות המהפכה ושלטון העם, פה היא מולדת המחשבה החפשית ותנועת־השחרור העממית. אפילו רוסיה העריצה, אם תאבה ואם תמאן, תימשך בהכרח אחרי הזרם הכללי ותשנה את סדר חייה על יסודות חדשים. אלה הן התקוות שתולים רבים בהסכמה המשולשת. אם מבחינת המצב במערב יש הרבה אמת במערכה זו – הרי אם נדון על התוצאות מבחינת המצב במזרח אנו נאלצים לבוא לידי מסקנות אחרות לגמרי.

כשם שעם המאה התשע־עשרה החלה תקופת שחרור העמים במערב, כך התחילה בראשית המאה העשרים היקיצה וההשתחררות של עמי המזרח. אסיה הענקית המחולקת לשני חוגי ההשפעה של האיסלם ושל דת בוּדה, התנערה לפתע פתאום לחיים חדשים, חיי חופש ודרור, ופרקה מעל צוארה את עול העריצות והשעבוד שהעיק עליה אלפי שנה. ובמקום שהיינו רגילים לעבדות, הכנעה והתרפסות, שמענו פתאום ע“ד חירות, התקוממות ומהפכה, ושלטון־העם הוכרז בפרס, תורכיה וסין. ראשונה התעוררה ממלכת השח. בשנת 1906 התחוללה המהפכה בפרס. במרץ ובחרוף־נפש נלחמו הפרסים על שחרורם. הרבה דם נשפך, הרבה קרבנות נפלו עד שנפתח בית מורשי העם ובא הקץ לעריצותו של השח. אך קצרים היו ימי ה”מג’לס" הפרסי. בשנת 1907 נחתמה הברית בין אנגליה ורוסיה ובשנת 1908 התנפלו הקוזקים הרוסים על בית־המורשים והחריבוהו. החוקה היסודית הופרה, ולוחמי החירות הועלו לגרדום. אולם פרס הריבולוציונית לא נכנעה. בכל מקום ומקום הסתדרו גדודי מתנדבים, והמחנה הריבולוציוני עלה על טהרן, כבשוה, הדיחו את השח מכסאו והכריזו שנית את הקונסטיטוציה. שוב הבהיק אור התקוה והחירות לארץ האומללה. אולם משרתי האימפריאליסמוס הרוסי והאנגלי לא יגעו. בעזרת שודדים ורוצחים כמו רחים־חן המפורסם הפיצו שליחי רוסיה בלבולים בארץ, סכסכו את התושבים זה בזה, הסיתו את קנאי־הדת עד שעלה בידם להטביע את חירותה של פרס וקוממיותה בנחלי דם, וצבאות רוסיה נכנסו לפרס ל“השקיט” את הארץ.

לאחר שביצע גיבור החורבן הפרסי, ציר רוסיה בטהרן הרטויג הידוע, את פעלו בארץ פרס נשלח באותה המלאכות לבלגרד, והפעם נגד המהפכה התורכית. ובאותו זמן שהכין את הברית הבאלקנית בכדי להתנפל על תורכיה מן החוץ – לקח חלק אקטיבי גם בסכסוכים הפנימיים של תורכיה, עורר מרידות ופירודים, הפיץ משטמה ושנאה בין האוכלוסין, ובכל אותם הבלבולים שקדמו למלחמת הבאלקנים היתה ידו באמצע. באותו זמן לא הזניחה רוסיה את המזרח הרחוק. כשהוכרזה ממשלת־עם בממלכת בן־השמים, מצאה רוסיה שעת־הכושר לעורר את המונגולים נגד השלטון בפקין. וכשפרצה ע"י הסתותיה של רוסיה, מלחמת־אזרחים מיהרה הממשלה הרוסית להתערב בעניניה הפנימיים של שכנתה המזרחית בתואנה שהבלבולים על הגבול מפריעים את מנוחת ארצה. עדיין לא תמה הטראגדיה הסינית. לרגל מלחמת הבאלקנים והמלחמה האירופאית שבאה בעקבותיה לא הספיקה רוסיה לעשות לסין ולתורכיה מה שעשתה לפרס. אבל לכשתנצח? מי יעצור אז בעד האימפריאליסמוס הסלאבי המנצח? שמא אנגליה וצרפת?

הפוליטיקה הליברלית של צרפת ואנגליה זוהי סחורה עוברת לסוחר רק בשוק הפנימי. בשביל השוק החיצוני, ובייחוד בשביל המזרח, היא מוֹתרוֹת מסַכנות. בצרפת פנימה מפרידים את הכנסיה מהמדינה, סוגרים את אגודות הישועים, אוסרים עליהם חינוך הדור הצעיר – ואת המזרח מציפים בנזירים וכמרים וקוצבים תמיכות לבתי־הספר הישועיים. באנגליה ובמושבות האנגלו־סאכסיות – משטר עממי שאין כמוהו לחופש בשום מקום שבעולם, ובהודו משטר דיספוטי המחניק באמצעים היותר קשים ואכזריים כל רעיון חפשי וכל סימן של התעוררות עממית.

הפוליטיקה המזרחית של רוסיה התנהלה כל הזמן בהסכמתה ובעזרתה של בעלת־בריתה הריספובליקנית. צרפת תמכה בידי רוסיה באוצרות זהבה ובהשפעתה הדיפלומטית, ואנגליה, שהתפשרה עם “אויבה הנצחי” בשנת 1907, נתנה לרוסיה “כרטיס לבן” בשביל כל פעולותיה במזרח.

הנה משום־מה מביט המזרח בחרדה ופחד לתוצאות ההתאבקות הענקית של שתי קבוצות־העמים באירופה.

“תורכיה – כך כותב האורגן של המפלגה השליטה, ה”טנין", המביע את דעת־הקהל העותמנית על המצב הנוכחי – העומדת מן הצד מראשית המלחמה עד היום החליטה בכל תוקף לבלי להתערב בריב גם להבא. אך בידענו מהנסיון המר, שכל סערה המתחוללת באירופה מורידה על ראשנו את הרעמים והברקים, גייסנו את צבאנו להיות מוכנים ומוכשרים להגן בשעת הצורך על זכויותינו ומצבנו…

שאלת המזרח תהי לנחלת ההיסטוריה יחד עם התקופה שעד שנת 1914. התקופה ההיסטורית החדשה שתחל באירופה ובעולם כולו אחרי המלחמה לא תדע עוד שאלה זו. באיזה אופן תיפתר – עדיין אי־אפשר לחתוך. אבל אחת ידענו: שאלת המזרח הולכת ונפתרת".

הרצאה בועידה הי“ג (האחרונה) של פועלי־ציון, כ”ב באדר א' תרע"ט (22 בפברואר 1919)

ועידתנו זו היא יוצאת מן הכלל. היא נקראה בעיקר לשם בירור שאלה שהיא הבוערת אצל כל ציבור הפועלים – שאלת האיחוד. השבוע נקראו שלוש ועידות: מפלגתית, חקלאית וכללית. ונקראו המאורגנים והלא־מאורגנים. נקראו לאסיפה זו כולם, לרבות חברי הגדוד. השאיפה לאיחוד היא לא חדשה. זה 13 שנה היא תוססת בקרב לבות רבים מאתנו. מזמן שהחלה תנועת העבודה בארץ־ישראל היתה שאיפה בלבות טובי הפועלים העברים בארץ לאַחד את כל הפועלים לשם עבודה משותפת. הזמן לא הירשה. התנאים טרם הבשילו והשאיפה לא יצאה מרשות היחיד. באו הימים האחרונים והכשירו את קירבת האיחוד והפכו את דבר האיחוד לענין של רבים. נקראנו, באי־כוח תנועת פועלי־ציון, לתת חשבון־נפש לעצמנו ולחפש דרך לעבודה משותפת למען עתיד האומה. שינויים כבירים נתהוו בשנים האחרונות, ולא רק אצלנו אלא גם בעולם כולו. דורנו הוא דור המַעבר. הוא עומד על סף תקופה אנושית חשובה ביותר בהיסטוריה האנושית. עדים היינו להתמוטטות איתנים; כל אָשיות החברה נהרסות. משבר עקוּב מדם עבר על כל האנושות, ועד עכשיו לא נרפאה מהמכה הפיסית, משפך־הדם הנורא, מאותו רגש הזוָעה שתקף את כל העולם. טובי האנושות מחפשים דרכים חדשות לכונן יחסי האומות ואת היסודות החברתיים. השאלות המרכזיות שכל העולם מתחבט בפתרונן הן בעיקר שתים: השאלה הלאומית ושאלת הרכוש והעבודה – השאלה הסוציאלית. מחפשים דרך לתבוע את עלבונם של אלה שהיו מושפלים ומדוכאים.

המון עמים שהיו משועבדים מאות בשנים דורשים את פרעון החוב המגיע להם. קרעי עמים נתאַחו לגוף מדיני אחד והם תובעים את שלהם. בן־לילה קמו מדינות חדשות. וחבר־הלאומים מתחבט כיצד לפתור את כל הבעיות האלה. וכמעט בלי קשר עם שאלות המלחמה העולמית ויחסי הלאומים, יושבים עתה ומתחבטים בשאלה אחרת, שלכאורה אין לה שום קשר עם שאלות אלה. ועדה מיוחדת נקבעה מטעם ועידת השלום לחבר תכניות אינטרנציונליות בנוגע ליחסים סוציאליים. קמה התעוררות לאומית וסוציאלית גדולה העומדת להפוך את כל הקערה על פיה, להרוס את כל הקיים. שתי מדינות שהיו סמל העריצות פרקו מעליהן את עול האַבסולוטיזם. מתגברת השפעת מחנה העובדים. גם בארצות שלא פג בהן שכרון הנצחון יש התנערות לקראת התחדשות יסודית וראדיקלית. למרות בזבוז־הכוחות הרב, נשאר הרבה מרץ לכונן סדר חדש ליחסי האומות, ליחסי האנושות.

כל העולם רועד מפני התחדדות היחסים בין המעמדות. יש רצון לתיקונים, לחידושים. האסונות עוררו רעיונות צפונים… עוד העולם עשיר בכוחות־יצירה וברצון לחיים. העולם מתכונן דוקא עכשיו לסדרי־חיים חדשים.

גם בחיי האומה העברית, התגלו שני חזיונות העולים ממעמקים. מצד אחד – תהום עמוקה הפעורה לרגלי עמנו המאיימת על קיומו, ומצד שני התפרצות חיים והתעוררות מַאוויים לאומיים, שכמותם לא היו זה זמן רב וכמעט לא האמַנו באפשרות התהווּתם. שאיפות כבירות מתפרצות מקרב הלב העברי. כל האסון שעבר על עמנו לא יכול להחליש את רצון־החיים המפעם בקירבו, ולהיפך: הוא הגבירוֹ. בשעה שעמים אחדים הטבילו את חג שחרורם בדם יהודי, עומד עמנו בראש מורם ודורש בכל תוקף את זכויותיו, זכות להיות עם שליט בארצו. דוקא בשעה זו, כשחורבן הגלות הגיע לשיאו, התגברו השאיפות הלאומיות, ואנו עומדים לפני רגע מכריע זה בחיי העם – לפני התגשמות חלומותיו. תפקידים גדולים הטילה ההיסטוריה על דורנו. אף אנו הגענו לתקופת מעבר. ואף אנו עומדים לפני שעה גורלית: או שנשוב להיות עם נורמלי ובריא, או שנכיר כי תקוָתנו הלאומית תאבד לנצח. דורות רבים יכולנו לחכות ולהאמין שלאט לאט, אחרי עבודת דורות, נגיע להתגשמות שאיפותינו. הארץ היתה שוממה, לא היו לה בונים, ומאורעות שהתרחשו בה ותנאים מדיניים הגדילו את שוממותה. יכולנו, איפוא, להזדיין בסבלנות ולחכות ליום שנוכל להגשים את חלומנו. עתה אי־אפשר לחכות עוד. נתהוו שינויים גדולים – או אנחנו נבנה את הארץ או יבנוה אחרים. דבר אחד ברור, הארץ לא תישאר שוממה. ממלכה נאורה, שאין דומה לה בנסיונה ביישוב ארצות שוממות, כבשה את ארצנו, ובמשך זמן קצר נתחוללו בה שינויים כבירים שתוצאות נכבדות נשקפות מהם. עוד שנה–שנתיים וארצנו תחובר עם מצרים; את המדבר הגדול, בו נדדו אבותינו ארבעים שנה, עוברים עתה ב־7 שעות; ולאורך ארץ פלשתים עומדים חיילי הגדוד העברי ושומרים את התחנות ועושים את המדבר לארץ נושבת. אפשר כבר לצאת ממצרים לארץ־ישראל בלי לעבור דרך קושטא וארצות אירופה. ירושלים, שסבלה אלפי שנים מחוסר מים, עוברים עתה צנורות־מים ברחובותיה. לא רחוק היום ובחיפה ייבנה נמל, וכל זה נעשה בשלהי המלחמה, כשהממשלה עצמה עסוקה בצרכי הצבא. בלי ספק שתנועת־הבנין הזו לא תיפסק עם גמר המלחמה, כי אם להיפך. הארץ יוצאת משוממותה ונכנסת לתקופה חדשה – התחדשות כלכלית. כל מי שעיניו בראשו רואה שבעוד 10 שנים לא יכירו את הארץ, ובעוד 20 שנה לא תהיה נבדלת מכל יישוב תרבותי. והשאלה היא: מי יקח עליו התעודה הנכבדה הזאת לבנות את שוממות הארץ? והתשובה היא – כי אם תיבנה הארץ על־ידי זולתנו ולא אנו נהיה בניה־בוניה, לא יעמדו לנו האהבה והגעגועים אליה. ואנו, שאיננו מאמינים בנסים – נורחק מרחק רב מהגשמת שאיפתנו. 2–3 עשרות השנים הקרובות הן שתכרענה בתולדות ארץ־ישראל ובתולדות העם היהודי. לא רק תקווֹת גדולות נשקפות לנו, כי אם גם סכנות גדולות. לעולם לא תשוב שעת־כושר זו. “אם לא עכשיו – אימתי?” זהו מומנט היסטורי גדול. והשאלה היא: היש בכוחנו לבנות את הארץ בשנים הקרובות האלה?

שאלה זו היא לכאורה שאלה לאומית צרופה – שאלת תקוָתנו ועתיד אומתנו, שאלת קיומנו וחלומנו ההיסטורי, ואין לה שום קשר עם הבעיה הסוציאלית הגדולה המנסרת בעולם, אך אם נתעמק יותר ניוָכח שגם בשאלת הגשמת הציונות אנו עומדים לפני שאלה סוציאלית גדולה: שאלת הרכוש והעבודה. נניח שהתנאים המדיניים בשביל עבודתנו בארץ־ישראל יהיו נוחים. דרישותינו הכלכליות המכסימליות תימלאנה ולא יהיה חסרון ברכוש יהודי הדרוש להכשרת הקרקע, להקמת המשק, לתקומת הארץ ויישובה. אך לא נרחיק לכת בלי המוני עובדים יהודים שיתישבו בארץ ויבנוה, וייצרו רוב בארץ. זוהי הערובה הבטוחה והיחידה שהארץ תישאר שלנו. ישנן שתי אפשרויות: אחת – שהרכוש הפרטי ישתרש בארץ, שכל יהודי שצרור כספו בידיו יבוא הנה וישכור פועלים, וכדי להרבות רווחיו הוא ישתדל להעסיק פועלים זולים. כל רכוש פרטי דורש חופש מכסימלי לעצמו ואינו נוטה למשמעת כלשהי. בארץ־ישראל אין סביבה של המוני יהודים שמתוכם ישאב הרכוש הפרטי פועלים לעבודות הנחוצות. אותם ההמונים צריכים לבוא מחוץ־לארץ, וכלום כדאי לו לרכוש הפרטי, המחפש רק תועלת עצמית, לחכות לעובדים יהודים שיבואו מארצות הגולה, או מוטב לו לשאוב אותם מתושבי הארץ וסביבתה. קיימים שני דברים הקובעים מראש את דרך הרכוש הפרטי בהכרעתו בענין העבודה – העדפת הפועל המקומי הלא־יהודי: זולות העבודה של הפועל המקומי ורמתו התרבותית הנמוכה. והדברים ידועים, ואין צורך להרבות דברים עליהם. שני דברים אלה נוחים מאוד לרכוש הפרטי, המוצא פה עובדים שיוכל להתעלל בהם כסוחר־עבדים. העבודה לא מאורגנת, ולפועל חסר רגש של כבוד עצמי. ולדוגמא: מושבותינו, לא זו בלבד שאין בהן עבודה עברית, אלא יש בהן גם עבדות; ולא רק סכנה צפויה לנו מאלימנט זר עוין, כי אם גם השחתה לאומית. בשום ארץ תרבותית לא מתנהגים מעבידים בפועליהם כמו בעלי־הרכוש בארץ־ישראל בפועליהם. עתה כל זה בממַדים קטנים והסכנה לא־גדולה, אבל מה צפוי לנו כשיגדלו הממדים. נתאר לנו תיאור מושלם של השתלטות הרכוש הפרטי: עשרות מושבות ועשרות בתי־חרושת שבעליהם יהודים והם מעסיקים המוני פועלים לא־יהודים בתנאי־ניצול איומים. לא רק מפני מהפכה סוציאלית של הערבים עלינו לפחד; עוד לפני שנגיע לכך, כשיראו העמים הנאורים למַה הפך העם היהודי את הארץ – יבואו ויטענו כי מקח־טעות היה בידם, כי לא התכוונו לסייע בידי מדכאי פועלים ויתחרטו על כל מה שעשו לטובתנו. אם בידי הרכוש הפרטי, ואפילו יהודי – תימסר בניית הארץ, צפוי חורבן לכל חלומנו וקלון עולמי ושואה יוּמטו עלינו. הננו רואים, איפוא, עד כמה הפרובלימה הלאומית שלנו תלויה בפרובלימה הסוציאלית.

מהי הדרך? הפועל היהודי למרות היותו מפוזר בארצות שונות, יש דבר המאחד אותו, והוא הרעיון המאחד את כל המעמד העובד בעולם. הכל חדורים רעיון סוציאליסטי והכל נושאים עיניהם לתיקונים בחיי החברה, בייחוד עתה – על סף המהפכה הסוציאלית. אפילו המעמדות השליטים מוכנים עתה לתת לפועלים הנחות גדולות. והעולם לא ישוב ליוֹשנוֹ. גברה האמונה בהתגשמות הסוציאליסטית, ואנחנו באים להמוני הפועלים היהודים בקריאה גדולה: בואו וכוננו בידיכם את המולדת. ורק אז ימצאו דברינו הד בלבם אם נקראם לא רק לארץ אחרת – חדשה, כי אם גם לסדר־חיים חדש; לא רק לשינוי מקום, כי אם גם לשינוי חייהם, במובן הסוציאליסטי האנושי. לא עליה גיאוגרפית בלבד, אלא גם עליה סוציאלית – אם נוכל להראות להם שכאן בארץ עוד רבה השממה ויש מקום לפועל העברי לגלות את כוחות־היצירה שלו, ולהגשים את כל מה שחלם בגלות בלי יכולת להגשים חלומו שם.

הישנה האפשרות, הדרך, האמצעים, האמונה שאמנם פה המקום בשביל העובד העברי לכונן ולחדש בכוח יצירתו לא רק את המולדת העברית, כי אם גם מולדת לכל שאיפותיו היותר חיוניות? היש אפשרות שהמוני העובדים היהודים יבואו לכאן ויבנו את המולדת על יסודות המתאימים לשאיפותינו הלאומיות והסוציאליות? זוהי השאלה המרכזית העומדת לפנינו ברגע זה, ועליה אנו צריכים לתת תשובה. בשביל זה עלינו לפשפש בדרכינו – לבקר את עברנו, לסדר חיינו בהתאם למטרות הגדולות שהטילה ההיסטוריה עלינו בדור זה. יש כוח אחד המסוגל לתת תשובה לשאלה המסובכה, שלא נמצא לה עדיין פתרון, – הגשר בין המשק ובין האינטרס הלאומי שלנו – והוא חבר החלוצים, העובד העברי שבא לארץ־ישראל. במעשיו במשך 15 השנים האחרונות ביקש, ביודעים ובלא־יודעים, את הדרך ביצירה סוציאליסטית נעלה, שרק על־ידיה אפשר היה להגשים את מטרתנו הלאומית. אותו קומץ החלוצים שקשר גורלו האישי בגורל הארץ, את חיי השעה שלו עם חיי עמו, שמצא את המזיגה האורגנית – ולא בצורה מופשטת אלא בחיי יום־יום – בין שני העולמות: רעיון הגאולה היהודית והשחרור הסוציאלי האנושי.

הקומץ הזה יחיד היה אשר אמר, כי אם יש פתרון הריהו בידו, ואם יש דרך – הוא יכול לגלותו. וזוהי התעודה המוטלת עתה עלינו, לא רק על אלה שנתלקטו סביב דגל פועלי־ציון כי אם על כל מעמד הפועלים, למרות הפירודים החיצוניים בתוכו. עבודתנו היא אחת ושאיפתנו היא אחת, אף־על־פי ששונים הביטויים, ולא בשפה אחת נדברה. שונים היו הדברים שהבאנו מהגלות, שונה ארשת שפתנו ושונה הפראזיולוגיה, אבל בבואנו לארץ פנינו לעבודה והיינו מאוחדים בחיינו הריאליים, ואמת אנושית חבויה תמיד לא בדברים, בלשון, כי אם בעבודה, במעשי יום־יום, שבהם השקענו כל כוחנו ומירצנו. במעשים לא היה בינינו כל הבדל. ביודעים ובלא יודעים היינו חותרים לחוף אחד ומכוונים פעולתנו למטרה אחת – לברוא בארץ־ישראל דוגמאות של חבר־עובדים המשקיע באדמת האומה את עבודתו, כשרונותיו, כוחותיו היוצרים כדי לעצב חברה חדשה. שאיפה אינסטינקטיבית זו מפעמת¹ בלבנו כל הזמן, וגם עתה. מהגלות הבאנו אתנו פרוגרמות שונות ורחוקות זו מזו שהושפעו מתנאי הגלות ומחייהם של העמים הגדולים בתוכם חיינו. שתי תנועות גדולות קמו בעם היהודי בדורות האחרונים: התנועה הציונית, המקיפה חלק גדול של העם, והתנועה הסוציאליסטית המאחדת סביב דגלה גם באמריקה וגם ברוסיה כל המון־הפועלים היהודי. באמריקה יצרה התנועה הזאת את ההסתדרות המקצועית היהודית הגדולה, וברוסיה מילאה תפקיד חשוב ביותר בתולדות העם העברי – בהשתתפותה האקטיבית בשחרורה של רוסיה מעול העריצים, במלחמתה לאֶמנסיפציה של היהודים, ביצירת ההגנה העצמית. אולם לאסוננו הגדול נפרדו שתי התנועות מהיוָלדן ואף נלחמו זו בזו. עד הזמן האחרון לא מצאו הרעיון הלאומי העברי והרעיון הסוציאליסטי את חיבורם. אבל תנועה לאומית אינה יכולה להיות בריאה, חזקה ומרובת־השפעה בלי סוציאליזם, כשם שהרעיון הסוציאליסטי אינו יכול להיות פורה בתוכנו אם אינו אחוז בנפש האומה ואם אינו יונק ממקורות שפירנסו את העם העברי אלפי שנים. בתנאי הקיום של עמנו בגולה קשה היה למזג את שני הרעיונות האלה – הציוני והסוציאליסטי – ותחת להפרות זה את זה ולהשלים זה את זה, הם עמדו בקשרי מלחמה. גם כשנולדה מפלגתנו, שמצאה דרך למזיגה הדרושה, היא לא הגיעה לשלימות הראויה. תנאי־החיים בגלות: חוסר סביבה עברית לאומית; כלכלה פגומה ולקויה; השפעת האידיאות שהיו פרי התנאים המיוחדים של העם הרוסי, והיו שונים לחלוטין מתנאי חייו של העם היהודי, שמצאו להם ביטוי מיוחד בתנועה הריבולוציונית הרוסית, – כל אלה הפריעו ליצירת הסינתזה הרצויה בין הציונות והסוציאליזם. חברינו ברוסיה ינקו ביודעים ובלא־יודעים ממקורות הסוציאלזם הרוסי, שצמח בתנאיה ההיסטוריים המדיניים והתרבותיים של רוסיה. חברינו נבצר מהם להשתחרר מכל הלך־המחשבה המיוחד לנפש הרוסית, וגם כשבאו לארץ לא יכלו בן־רגע להשתחרר מאותה מסורת ולהסתגל לסביבה החדשה, שהיתה שונה לגמרי מהסביבה בה נתחנכו לפני עלייתם לארץ. אבל לאט לאט התגבר האינסטינקט הבריא שהתעורר עוד בגלות, וככל שנתערו בארץ והכירו את תנאיה ואת צרכיה הלכו ונשתחררו מההשפעות הזרות. כאן התחדשה מחשבתנו ומצאנו דרכים חדשות לעבודתנו. יצרנו פה בארץ מפעל שלא עלה על דעת גדול חברנו ב. ברוכוב בישבו בחוץ־לארץ. החיים הארצישראליים הם שדחפו אותנו ליצור יצירה מקורית כמו השמירה העברית שאין למצוא אותה בשום פנורמה של מפלגותינו בחוץ־לארץ. לא שאלנו הנמצא דבר זה באיזה “שולחן ערוך” סוציאליסטי. ראינו שזה הכרח־חיים בשבילנו ורבים מחברינו מסרו את נפשם על כך.

באנו הנה בתור פועלים, והחילונו עבודתנו בארץ כפועלים שכירים. כל מושגינו על דבר תפקיד הפועל לא היו שונים ממושגי כל הסוציאליסטים בעולם, והם: על הפועל להילחם עם מעבידיו על שכר־עבודה גבוה יותר וכן להילחם על תפיסת השלטון המדיני, כדי לשנות את המשטר ולהפוך הקערה הכלכלית על פיה. אולם נוכחנו שלא די בתפיסת השלטון כדי להפוך את הסדר הסוציאליסטי בארץ. לא די בהריסת הסדר הקיים; עלינו לשאוף ליצירת משק לאומי חדש שיסלק את כל המעצורים המלאכותיים ויבטיח עבודה לכל דורש. תפקידנו, איפוא, אינו של מהפכנים כי אם של בוני חברה חדשה, של יוצרים מקוריים. את מרבית מירצנו הקדשנו לבנין, לסידור קבוצות מכל הגוָנים והמינים, כדי להקטין ולצמצם את שלטון הרכוש הפרטי. וכך יצרנו את הקבוצות הקיימות בארץ־ישראל; הנחנו יסוד לאותה היצירה הסוציאליסטית בזעיר־אנפין שהוא מופת ודוגמא לבנין הגדול שצריכים לבנות בארץ־ישראל.

ידענו שבעולם הגדול יש תעודות אחרות לפועלים, אך לפנינו עמדו תעודות משלנו, ובהתאם להן התווינו את דרכנו, ולמעשה ולהלכה סללנו פה דרך חדשה. ובשעת־מעבר זו לתקופה חדשה, לאור התקווֹת לעתיד והאחריות שהטילה עלינו ההיסטוריה, עלינו לסכם את כל עבודתנו בארץ, את כל המחשבה שהדריכה אותנו כל הימים ולסַמן מחדש את הדרך להבא, הדרך שגילינו מתוך חבלי־לידה קשים, תוך מלחמה קשה בתוכנו ובטבע הארצישראלי, ולהנחילה להמוני העובדים שבחוץ־לארץ הנושאים את עיניהם לארץ־ישראל. עלינו להראות להם את הדרך כיצד יכולים הם למצוא הדרך לעליה לאומית וסוציאלית בבנין המולדת בארץ־ישראל.

צורך גדול זה העמיד לפנינו שאלת איחוד הכוחות להכנסת סדרים חדשים בחיינו, כדי שנוכל להיות הכוח המרכזי בעבודה בארץ ולהגשים בחיים את החלום הגדול ששעת התגשמותו הגיעה. מתעוררת השאלה: כיצד נכוון את פעולותינו שיתאימו לצרכינו ולמטרתנו. עד עתה היינו על־פי־רוב נוהגים לפי השיטה של תנועת־הפועלים בארצות אחרות: קיים היה אירגון כפול – פרופסיונלי ומפלגתי־פוליטי. האירגון הפרופסיונלי נפוץ הרבה בארצות שונות, הוא עוסק בשאלות השעה של הפועל לסיפוק צרכיו היומיומיים ומרכז סביבו גם את אלה מהפועלים שלא הגיעו עדיין להכרה שיש צורך בתיקונים יסודיים בחברה. ואילו האירגון המפלגתי־פוליטי של הפועלים יש לו מטרות רחוקות: תפיסת רסן הממשלה והפיכת הקערה הפוליטית על פיה. אירגוני הפועלים מבדילים בין הענינים הפרופסיונליים ובין הענינים הפוליטיים. כך בערך נהגו גם בארץ־ישראל. היו לנו 2 מפלגות פועלים. אולם התנאים המיוחדים בארץ־ישראל – החומר האנושי המיוחד הבא לארץ והתעודות ההיסטוריות העומדות לפני הפועל העברי – מחייבים סדר אחר של אירגון הפועלים. בציבור הפועלים שלנו אין להפריד בין חיי שעה ובין חיי עולם. שאלות חיי־שעה של הפועל ושאלות עתיד האומה משולבות במידה כזאת, ששום פועל אינו יכול להבחין מה מעניין אותו יותר בבואו לדון בשאלות עבודתו: יסוד קבוצה וכדומה, והפרובלימות הכרוכות בזה או הענינים הכלליים; הערך הסוציאליסטי הכללי או הענין הפרטי. כל הבחנה ביניהם היא רק הבחנה שבהגיון ולא שבנפש, כי הפועל החלוץ הבא הנה – הלא בא ליצור חברה חדשה, בתוכה תתקיים עבודתו הגדולה שצרכיה לא פחות מעניינים אותו. כל אותה הבחנה בין צרכי הפרט וצרכי האומה אין לה שום יסוד בחיי הפועל בארץ־ישראל, כשם שאין יסוד בחיינו להבחנה בין השאלות הפרופסיונליות והשאלות היישוביות. כשקוראים את הפרוטוקולים של ועידות ההסתדרות החקלאית מתברר שלא דנים בהן רק על דבר קופת־חולים, ענייני עבודה וכדומה – שאלות הפועל באשר הוא פועל; הדיונים ברובם מוקדשים לשאלות היישוביות. למרות הנטיה להצטמצם בענינים הפרופסיונליים מתבלטת השאיפה להרחבת התחומים – לדון גם על כל השאלות הכלליות. וכן המפלגות שלנו – מה להן ולאירגון קבוצות? אבל באופן אינסטינקטיבי חשות הן שעבודתנו בארץ היא עבודת בנין ואם המפלגה לא תעסוק בה אין לה זכות קיום, ועל כן עוסקות המפלגות גם בעבודה יישובית, וההבדל בין המפלגה וההסתדרות החקלאית הולך ומיטשטש, כי עניני הפועל הם יותר מדי משולבים. הענין הפרטי של הפועל יותר מדי תלוי בעניני היישוב כולו. וגם השאלה שהיא לכאורה פרופסיונלית בלבד היא למעשה שאלה כללית־לאומית. שאלת ההתגברות של כוח העבודה בארץ־ישראל זהו הגרעין המרכזי של כל עבודתנו פה בארץ. תנועתנו אינה מַבחינה בין פרובלימה לאומית ופרובלימה סוציאליסטית: אין הבחנה כזו בחיים, ובזה אנו נבדלים מאנשים משאר המעמדות, שהאינטרסים שלהם, בתור פרטים, אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל. האיכר במושבה, האינטרסים האישיים שלו – חשבון הכיס – ממריצים אותו לדחוק את הפועל העברי מפרדסו, ולהעסיק פועלים ערבים זולים, אף־על־פי שלהלכה אינו כופר בשאיפות הלאומיות, אבל האינטרס הפרטי שלו סותר אותן. למעמד העובד יש אינטרס בתור עובד החי על עבודתו; אין לו צורך בניצול הזולת, בשיעבודו ובעישוקו, וממילא נעשה האינטרס שלו לאינטרס של הכלל. צרכי מעמד העובד בארץ הם האינטרסים הכלליים. אינטרסי העבודה של המעמד העובד העברי הם האינטרסים של העם העברי, ולפיכך בחיינו פה בארץ אין לנו שום ענינים הסותרים זה את זה. יש לנו פרובלימה אחת – הגברת כוחו של הפועל בבנין הארץ, ואין להבחין בין השאיפות הלאומיות ובין השאיפות הפרטיות של הפועל. אין מתרוצצות בנו שתי נשמות, אחת סוציאליסטית ואחת לאומית. אי־אפשר לשאול את הפועל העברי – מה יקר לו יותר: המומנט הלאומי או המומנט הסוציאלי. שאלה כזאת הריהי כאילו היו שואלים את הפרט: מה הוא אוהב יותר – את אמו או את אשת אביו? כל השאלות האלה אינן אלא דברים בטלים.

בתוך חיי המעמד העובד, המומנט הלאומי והמומנט הסוציאליסטי מתמזגים, ולא רק במחשבה, בהגיון, כי אם גם בכל עבודתנו. ודוקא משום כך איחדה ומיזגה מחשבות ושאיפות שהתרוצצו בגולה. פה אין להן מקום. מתוך אחדות הרמונית הקיימת בשאיפות הסוציאליסטיות והלאומיות שאנו מגשימים בעבודה, נעשה ציבור־הפועלים פה חטיבה אחת, למרות התרכזותו סביב דגלים שונים. ורק הפירודים הגלותיים שומרים על דגלים אלה. ברגע זה של חשבון־הנפש של העם ושל ציבור העובדים בארץ, עלינו להרוס כל אותן המחיצות המלאכותיות הקיימות ולתת לאחדות זו, שהיא כבר קיימת בנפשנו, ביטוי מאורגן. ההתאחדות היתה לעובדה בחיינו וצריך להפכה לעובדה בהסתדרות. יש לנו מעמד־עובדים בארץ־ישראל החי על עבודתו ויש לאַחד אותו לשם בנין ארצנו, לשם קליטת החלוצים שיבואו מחוץ־לארץ. מטרה אחת לפנינו – מטרת מעמד העובד כולו, הנבדל מכל אלה שאינם עובדים והמתקיימים מתמיכות ומניצול. אנחנו רוצים שאיחודנו ישמש יסוד לאיחוד בחוץ־לארץ לשם יצירת בנין גדול. ואם יש יסוד לתקוָתנו בעתיד הוא צריך להיבנות על ידינו. עבודתנו בארץ איחדה אותנו, וצריך לתת ביטוי לכך. לא ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד, אלא שניהם כאחד, שבהתגשמותם יתגשם חלומנו, זהו היסוד שעליו אנו באים לבנות את ההסתדרות החדשה בארץ־ישראל.

כל המעמד העובד בארץ־ישראל למקצועותיו השונים: הפועלים, חברי הקבוצות, המורים, המהנדסים, הרופאים וכו'. כל עובד החי על יגיעו ואינו מנצל עבודת הזולת – הוא חבר להסתדרות החדשה. אין זו הסתדרות פוליטית בלבד, ואינה הסתדרות פרופסיונלית בלבד, היא אינה הסתדרות להוצאת עתון וכדומה, זו הסתדרות המאחדת את כל האינטרסים הכלכליים, הרוחניים, התרבותיים והמדיניים של הפועלים. ההסתדרות דוגלת בהשקפה על הלאמת הקרקע. כי אם אנו שואפים לריכוז המון עובד בארץ־ישראל יש להבטיח את הרכוש הלאומי: שהקרקע יהיה רכוש העם, וכן האוצרות הטבעיים. על־ידי כוחות תנועתנו בעולם נצבור אמצעים ניכרים להקמת אותם המוסדות הדרושים להתחדשות הארץ. ההסתדרות הזאת צריכה להיות הקבלן היחיד של כל העבודות שיעשה העם היהודי בארץ. בניית מסילות־ברזל, נמלים, ניצול ים־המלח, – כל עבודות־בניה גדולה שתיעשה על־ידי ההסתדרות הציונית או על־ידי קאפיטל פרטי יש למסור לא לקבלנים פרטיים כי אם לאותה הסתדרות שבה מאורגנים כל הפועלים המקצועיים, וזו מוציאה לפועל, ומשום כך אנו חושבים שבהסתדרות הזו צריכים להתארגן לא רק עובדי־כפים, כי אם גם כל אלה היכולים לעזור לנו לקבל עלינו את כל העבודות. נחוצים לנו כל מַתקיני תכניות. המהנדסים לא יהיו פקידים נשמעים לבעלי רכוש, כי אם יהיו חברינו ויתיחסו לפועלים יחס חברי; הם יהיו כפופים לרשותנו ולא לרשות הפרט. אבל לא רק ענייני עבודה יהיו בידי ההסתדרות; עלינו לשחרר את הפועל מידי הסרסורים השונים העושקים את הפועל על־ידי הפקעת המחירים של צרכי הפועל. בכוח ההסתדרות נפתח חנויות קואופרטיביות שיספקו לפועלים חיטים, שמן, הלבשה, הנעלה. נפתח סניפים בכל מקום בו נמצאים פועלים, ואם יעלה בידינו דבר זה נוכל לבנות גם אינדוסטריה קואופרטיבית. החנויות הקואופרטיביות המבטיחות שוק, יאפשרו לנו לבנות בתי־חרשת קואופרטיביים לנעלים ולכל מיני מצרכים. נוכל לפתח בעצמנו ענפי משק רבים שעוד לא פותחו בארץ, בלי להזקק לקפיטל הפרטי. נקנה בעצמנו אניות ולא נחכה לרכוש הפרטי. זקוקים אנו לעזרה, בחומר וברוח, מאת חברינו בחוץ־לארץ. התארגנותם של פועלי ארץ־ישראל אינה מספיקה. אנו זקוקים לשותפים רבים בעבודת הבנין, ואלה נמצאים עדיין בחוץ־לארץ, ואפילו כשיבואו – לא יספיקו למלא את כל העבודה. אבל אנחנו זקוקים גם לעזרתם הפוליטית, הכספית, המוסרית, בכדי שארץ־ישראל תיבנה על יסודות סוציאליסטיים. יש להגביר את כוח השפעתנו בהסתדרות הציונית למען תלך בדרך שלנו, ולא – נאבד. כל זמן שלא יהיה כוח גדול בתוך ההסתדרות הציונית שיוכל להכריח אותה להקשיב לתביעותינו – לא תתקדם עבודתנו. הנה קראנו את הרזולוציות הסוציאליסטיות של ועידת הציונים האמריקניים בפיטסבורג², שנתקבלו בהתלהבות גדולה, ומחשבתם וַדאי היתה טהורה, הכל הובטח שם, אבל כעבור זמן שלחה הנה ההסתדרות הציונית באמריקה משלחת, וכבר שמענו מה עשו כאן באי־כוח מנסחי הרזולוציות הנ"ל שבאמריקה. אנחנו לא נסתפק ברזולוציות יפות, שאין בצידן מעשים נאותים. גם בהחלטות הקונגרס הציוני איננו בטוחים, אם לא יעמוד מעמד הפועלים בכל תוקף שלא ייעשו בניגוד להחלטות שמחליטים שם. מלבד הכוח הנחוץ לנו לעשיית כל אותה עבודה ביצירת המשק העברי, נחוץ לנו כוח פוליטי גדול בעל תוקף ציבורי בתוך התנועה הציונית שיכריח את ראשיה להגשים את החלטותיה. לא די לנו באיחוד כוחותינו בארץ; עלינו לפעול גם לאיחודם של כל הכוחות הפועלים בחוץ־לארץ שבעזרתם ובהשפעתם הציבורית יותן לנו התוקף להציג תביעותינו מאת התנועה הציונית.

הסתדרותנו פה בארץ־ישראל צריכה לבוא בקשרים עם תנועת־הפועלים העולמית. אין צורך להרבות דברים על הנחיצות בקשר עם כל מעמד הפועלים בעולם ועל הצורך להשתתף במוסד העליון שלו; אין זה ענין פורמלי אלא צורך תנועתי הנובע מתוך צרכינו הסוציאליסטיים. עלינו להיות מאוחדים עם כל הסוציאליסטים בעולם במלחמתם נגד כל הבורגנים לארצותיהם, המדכאים לא רק את פועלי ארצם אלא גם עמים קטנים, ובוַדאי ישתדלו לדכא גם אותנו – העם העברי בארץ־ישראל. גם פועלי ארץ־ישראל, שלפי־שעה הם מעטים, צריכים לתת ידם לאירגון המקיף הסתדרויות גדולות של פועלים בארצות שונות, לכל אותם האלימנטים הנושאים את נפשם לבנות את החברה האנושית על יסודות סוציאליסטיים. גדולה השעה וכבדה האחריות ואין כופר בתוכנו בצורך לאַמץ כוחותינו ולהפסיק את המסורת החיה עדיין, לדאבוננו, בחלקים שונים בציבורנו, העומדת כצר לשאיפתנו לאיחוד. נכבד לנו יותר מדי הרגע הזה ולא נוכל לא להתרומם ולעשות חשבון־הנפש לקראת העתיד. העבודה המשותפת העומדת לפנינו, הרצון לאיחוד ותקוַת העתיד צריכים להמריצנו להתגבר על מסורת הפילוג, לעקור אותה מלבנו, כדי שבכוחות משותפים נוכל להמשיך בעבודת היצירה שלנו ולשתף את כוחות תנועתנו שבחוץ־לארץ. (מחיאות כפים סואנות ממושכות).

דברי תשובה

בנוגע לשאלת הלשון, שהועלתה לא במקומה. אילו נשארנו כמקודם ולא היינו מתאחדים, יש לנו תשובה ברורה ומוחלטת; תשובה להלכה ולמעשה: בשבילנו אין שאלת הלשון. עמדתנו ידועה לכל: אנו דורשים – עברית. וכמובן, בלכתנו להתאחד לא ויתרנו על הפרינציפּ הזה, כשם שלא ויתרנו על הפּרינציפּים הסוציאליסטיים. אין לנו שום שפה אחרת מלבד עברית. אך מבינים אנו שיש המונים רבים שטרם יודעים את השפה, ורצוי לנו שיבואו לכאן. יודעים אנו הקושי הזה. אבל אנו ריבולוציונרים – אנו עושים מהפכה בחיינו, המהפכה הגדולה ביותר שנעשתה בדברי ימי העולם; ואין אנו בונים את עתידנו על כוחות שליליים, על אי־ידיעה, אלא על כוחות היצירה בעם, בחלק הפורה ביותר בעם – בייחוד על העובד. יודעים אנו שיש בעמנו שאינם יודעים לגמרי את השפה, אך בטוחים אנו שאלה שידעו להתגבר על כל המעצורים ולשנות את כל סדר חייהם – יידעו להתגבר גם על אי־ידיעת השפה. הם ילמדו אותה. זהו הפתרון. אי־הידיעה – כוח שלילה, ואנו נתגבר עליה בכוחות החיוביים שיש לנו גם עתה, וגם להבא אין לפחד ממנה. אין כאן שאלה של שלילת החופש. אף אחד מאתנו לא יגיד שמי שאינו יודע את השפה – ייאלם. אַבסורד! באסיפה זו, שרוב חבריה מדברים עברית וקנאים לעברית, לא הגבילו את חופש הדיבור של חברים שאינם יודעים עדיין את השפה. בעבודת היצירה שלנו אין שאלת שפה, ואינה קיימת לא בענין ההתאחדות ולא בענין המפלגה. עומדים אנו על נקודה זו ואין כוח שיזיז אותנו ממנה. לח' שמיד מוכרח אני לגלות. עליו לדעת שבאנו להישאר כאן. העם עדיין איננו אתנו בארץ־ישראל. מי שרוצה לחיות בארץ, עליו לדעת שהוא הולך אל העם, ולהיפך – העם ילך אליו. ואם רוצה הח' שמיד שניקרע מהגלות, שמחים אנו לכך, כי לשם כך באנו לכאן.

ולעניננו – חבל שרוב הנואמים לא עמדו על עצם השאלה.

הוועדה שעיבדה את הפּלטפורמה של האחדות פירסמה אותה בחוברת, והכל יודעים את תכנה, ולכן לא עמדתי על הפרטים. וצר לי שהנואמים לא עמדו על העיקר – על יסוד המונח בהצעת החוברת הזאת. שההסתדרות החדשה צריכה להשתתף במשרד הברית העולמית של פועלי־ציון – יש בחוברת. על קשרים עם האינטרנציונל – יש. לוותר על סוציאליזם זאת אומרת לוותר על כל שאיפותינו הסוציאליסטיות. ואם כן – מה מעשינו כאן? כלום נשאיר הכל לאדונים לוין־אפּשטיין וחבריו שהם יכוונו כל העבודה. אנו אומרים: בציונות המתגשמת רוצים אנו, בכוח עליה עממית רחבה ומסודרת, לברוא כאן חברה סוציאליסטית. עיקרי האמצעים הדרושים להגשמה – ישנם בחוברת. אפשר לתקן פה ושם, אבל היסוד ישנו. רוצים אנו שההתאחדות שלנו תהא ציונית־סוציאליסטית. אבל החידוש שבהתאחדות אינו בפרינציפּ הסוציאליסטי; ואין שום חידוש בשאיפה להנחיל את השפה העברית לכל העם. כל זה ידוע מאז. החידוש העיקרי הוא בסדר האורגניזציוני שאנו מציעים. וחבל שעליו לא עמדו – מלבד אחד. לא מפלגה פוליטית לחוד והסתדרות מקצועית לחוד רוצים אנו ליצור, כי אם לסדר את כל המעמד העובד, שאינו חי על האֶכספלואטציה של הזולת, – בהסתדרות אחת, ללא מחיצות. אנו הולכים לאַחד כל הכוחות היוצרים העובדים, החיים מעבודה עצמית, גופנית או רוחנית, ולאַרגנם לפי משלח־ידם. עיקר כוחו של הפרולטריון בהיותו יוצר פרודוקטיבי בארץ. בלעדיו אין החברה יכולה להתקיים. זהו כוחה ובסיסה הטבעי של החברה. אבל איננו רוצים הסתדרות חקלאית בלבד, או אירגון מקצועי צרוף אחר. בארצות אירופה מקובל שהאירגונים המקצועיים הבלתי־מפלגתיים שאין להם מטרה סוציאליסטית – הם ריאקציוניים, וחוג מבטם צר מאוד. באמריקה, האירגונים המקצועיים אינם מתערבים בפוליטיקה, והם מצטמצמים בשאלות יום יומיות. וגם בעבודה זו אינם מצליחים ביותר. וגם בארצות אחרות האגודות האומנותיות מתנגדות לעבודה פוליטית. בארץ דרוש איחוד התפקידים ואיחוד כל העובדים, בכל המקצועות, גם הגופניים וגם הרוחניים. רצוננו שהפועלים המסתדרים יהיו בהסתדרות כללית העומדת על פּרינציפּ הכלליות. הפּרינציפּים האלה קבועים בתוך ההצעה. מה יעשו אלה שאינם סוציאליסטים, ואינם לאומיים? נענה להם מה שהטריידיוניונים עונים לבלתי מאורגנים. הפועל הבלתי־מאורגן מפריע לאינטרסים של הפועלים ואין מתחשבים אתו, רק במידה שיבין וייכנס להסתדרות; בייחוד אצלנו, שאין המון פועלים כאלה – שהם באמת מתנגדים לאידיאלים, הציוניים והסוציאליסטיים, מלבד קומץ קטן מאוד. באנו לא רק ברעיון הצורך באיחוד, כי אם גם מתוך הכרה שכבר בשל אצל כל הפועלים. ובאמת ראינו בכל מקום בארץ שהפועלים הסכימו לפּרינציפּ האיחוד ולהשתתפות בו. גם אלה שהתארגנו רק כדי להשיג עבודה, לא יעזבו את הארגון מתוך פּרינציפּ. וכזה הוא המצב גם בערים, שבהן רוב הפועלים אינו מסודר. האירגון על יסוד פרופסיונלי בלבד לא יתן קיום לפועל. אבל אם ניתן יסודות יותר רחבים לאירגון ונשתף את הפועלים העירוניים עם הציבור האקטיבי בארץ־ישראל, ניתן להם תוכן רוחני רחב מאוד, ועל־ידי זה נחזק גם את האירגון המקצועי. זהו החידוש העיקרי שלנו. וממילא בטלות כל השאלות: עם מי אנו מתאחדים? זוהי שאלה של ריאורגניזציה בסידור הפועלים בארץ־ישראל, המתאימה לדרישות הארץ. מה שאנו באים לחדש הוא צורת האיחוד, ודבר זה ניסחנו בחוברת זו. קבענו שתי הנחות כלליות: שלילת המשטר הרכושני הקיים, בניה על יסודות הפּרינציפּ הלאומי־ציוני. והעיקר הוא לא הפּרינציפּ המופשט. אין אצלנו הציונות והסוציאליזם שני אידיאלים שתכנם עיוני. הננו ממזגים אותם על־ידי בריאת חברה סוציאליסטית עברית בארץ־ישראל. זוהי מטרתנו בציונות, וזהו הסוציאליזם שלנו. זוהי הפרוגרמה העיקרית שלנו. ואשר לצד האורגניזציוני – לפי שעה קראנו לאיחוד – “אחדות העבודה”, אבל אפשר לשנות את השם. נדמה שחברינו חושבים שענין השם הוא חשוב מאוד, אף על פי שאין ערך אלא לתוכן. בכל זאת אולי חשוב מאוד, מטעמים אחרים, שבשם האיחוד יובלט שזוהי הסתדרות סוציאליסטית. אבל נוכל לשנות את השם. נחליט על כך היום או בועידה הכללית.

ההסתדרות שאנו באים לייסד בנויה על:

1. הסתדרות מעמדית: לא כל אחד יכול להצטרף אליה, כמו למפלגות והסתדרויות אחרות, הרוצות להכניס את כל העם. לנו אין פרטנזיה כזאת, ואנו אפילו מתנגדים לזאת. אנו רוצים לארגן בהסתדרות רק אותם החלקים שאינם חיים על הניצול. ההסתדרות היא חברה מעמדית, סוציאליסטית. שאיפתנו לאַחד עד כמה שאפשר את כל המעמד העובד, ואנו קובעים מי הם העם העובד. בשורה ראשונה הפועלים השכירים העובדים במשק פרטי. ותשובה לח' חלדי: לא היינו רוצים לתת דריסת רגל לרכוש הפרטי, אולם לעת עתה לא נוכל לבטלו, וגם במשק הפרטי יהיו פועלים עברים; והרי גם עתה סוף סוף יש פועלים עברים במשק הפרטי. אחריהם העובדים במשק הלאומי, בקבוצות ובקואופרטיבים. ונארגן לא רק עובדים פיסיים כי אם גם את כל העובדים בעלי האומנויות החפשיות. בתוך האירגון תתקיים הסתדרות המורים, שהם אחרי הפועל הכוח החזק ביותר בארץ־ישראל. יקומו, איפוא, בהסתדרות אגודות אומנותיות לפי משלח־היד. גם העובדים בחקלאות, בקבוצה, יתארגנו בהתאחדות זו. ההתישבות החקלאית אינה עומדת מחוץ למפלגת־המעמד. היא חלק ממנה. גם אותם בעלי האומנויות החפשיות שעוד לא הסתדרו באגודה אומנותית יצטרפו לאיחוד. זהו החידוש שלנו. מכלל סמכויות ההסתדרות תוצא כל שאלה פילוסופית־עיונית. יש בתוכנו זרמים שונים: סוציאל־דימוקרטים, סוציאל־ריבולוציונרים, סינדיקאליסטים – כל אחד חפשי בדעתו ותינתן לו רשות לבאר בעתונותנו את דיעותיו מנקודת־מבטו. איננו מחייבים את חברינו למחשבה אחת. ההסתדרות תכיל בתוכה דיעות שונות במסגרת עיקרים יסודיים משותפים.

בנוגע להשגות הח' בלומנפלד, התובע לקרוא להסתדרותנו “התאחדות הפועלים הסוציאליסטים בארץ־ישראל”. חבל שאינו יודע אנגלית. בשפה זו “עבודה” אינה רק שם הפעולה הנעשית, כי אם גם שם קיבוץ הפועלים העוסקים בעבודה. רוצים אנו להכניס את המושג הזה ללשוננו. רוצים אנו לבנות ככל האפשר את הארץ לא כפועלים שכירים כי אם כעובדים חפשיים. עבודה – מושג יותר רחב מאשר פועל. ניסוח זה אינו מנקודת־מבט בלשנית אלא סוציולוגית.

1. שאלת האוטונומיה והקשר עם הברית העולמית של פועלי־ציון. בעצם אינני מתנגד לא לאוטונומיה ולא לקשר, אבל בכל זאת טועים החברים בדבריהם. גם עתה איננו סניף של הברית העולמית של פועלי־ציון. אנו מפלגה עומדת ברשות עצמה. מפלגתנו נוסדה לפני שנוסדה הברית העולמית. יחד עם שאר המפלגות האחיות בחוץ־לארץ יצרנו את הברית, ובתקנותיה נאמר שכל מפלגה היא אוטונומית בענינים הארציים שלה. כך יהיה גם להבא. אַבסורד הוא לחשוב כי בנק הפועלים שאנו מקימים כאן צריך להיות ברשות הברית העולמית. היפריעו לנו לייסד בנק פועלים משלנו? הננו מפלגה אוטונומית, בייחוד בעניני מוסדות. אין זו שאלה אורגניזטורית בלבד כי אם גם פּרינציפּיונית. ולפיכך משתדלים אנו להכניס לברית העולמית כל האגודות הציוניות הסוציאליסטיות שבעולם. לפי שעה אין בברית אלא אגודות אחדות, המאורגנות על יסוד פדראטיבי. אבל המקום שהמפלגה הארצישראלית תופסת בברית הוא אחר מאשר מפלגות אחרות. כאן המוסדות המרכזיים של הברית. למשרד־העבודה של הברית שולחת המפלגה הארצישראלית בא־כוחה, וזכות זו ניתנת רק למפלגה הארצישראלית. ויותר מזה, אם הברית העולמית זכתה שיזמינוה לאינטרנציונל הסוציאליסטי, הרי אנו שגרמנו לכך. האינטרנציונל בנוי על הפּרינציפּ הטריטוריאלי, ואנו מפלגה טריטוריאלית יחידה בברית העולמית, והודות לנו יכול משרד הברית להשתתף באינטרנציונל. ובמידה שיש לנו אמצעים, הרשות בידינו לברוא כל המוסדות הנחוצים. לעת עתה אנו מוגבלים מאוד באמצעים כספיים, וזהו דבר רע. הכרחי שהברית העולמית תשמש לנו משען פוליטי וכספי. נייסד פה את חיינו על אָשיות כלכליות בריאות. לעת־עתה קטן היישוב העברי, ונאלצים אנו להיעזר בתנועתנו בחוץ־לארץ. אבל רשאים אנו לייסד כל המוסדות הנחוצים לנו, ככל שמַגעת ידנו. מנקודת־מבט מעשית טוב לנו לייסד בנק בעצמנו.

אני מציע להחליט לקבל ביסוד את ההצעה על איחוד כל כוחות הפועלים וכן על הצורה האירגונית של האיחוד ולהשאיר לוועידה הכללית את שאלת השם.