רקע
שמעון ברנפלד
גבריאל ריסר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תושיה; 1914

 

פרק ראשון: ימי הנֹער.

מצב היהודים בגרמניה אחרי המלחמה בראשית שנות המאה הי״ט. מצבם הסוציאלי והקולטורי, זכיותיהם המדיניות.

המצב בפרוסיה.

הערים החפשיות: פרנקפורט, המבורג, ליבק וברימן.

יחס היהודים אל עם הארץ, הפרעות נגד היהודים. המצב הרוחני.

הדת והלאומיות.

עצת שלום וסנגוריה.

גבריאל ריסר. משפחת אביו ואמו.

אבי אמו ר׳ רפאל הכהן. אביו ר' אלעזר ריסר. פרנסתו ומאורעות חייו.

ישיבתו בליבק — שובו לעיר המבורג.

חנוך הנער גבריאל. יחס האב אל בנו.

יחס ר׳ אלעזר ריסר אל ריב הכתות הרתיות.

תקות גבריאל ריסר בחיים.

עצת אביו. השפעת החנוך על גבריאל ריסר. ר' אלעזר ריסר בתוך ביתו.


אחרי שנות המלחמה העצומה, אשר נלחמו עמי אירופה בהקיסר נפֹליון הראשון ויוכלו לו, היה מצב היהודים ברוב הארצות ובפרט במדינות גרמניה מורה מאד. בעיקר הדבר היה קשה להם, לשוב אל מצב העבדות באותן המדינות, אשר זכו בהן בשכבר הימים בכל זכויות האזרחים בלי שום הגבלה; כי, כידוע, לא הבדילה ממשלת צרפת בין יושבי המדינות הנכבשות תחת ידה, לבכר בני דת אחת על בני דת אחרת, וגם באלו הארצות, אשר אמנם לא נספחו לממלכת צרפת, אבל מושליהן סרו למשמעת הקיסר נפליון, משלו החוקים האלה. עליהן נחשבו כל מדינות נגב גרמניה ומערבה, גם חלק של המדינות הצפוניות, וביחוד הריפובליקות הגרמניות (,הערים החפשיות״), גם חלק גדול של ממלכת פרוסיה נקרע מעליה בשנת 1807, ובנפות האלה יצאו היהודים מעבדות לחרות. ויהי אחרי אשר נצחו את הקיסר נפליון נצחון גמור ואותו הושיבו באי סנקט הילינה, שבו בגרמניה הסדרים הקודמים לרעת היהודי.

בסוד ממלכות אירופה, אשר נועדו בעיר וינה להועץ על דבר עתידותיהן, נדברו גם אודות מצב היהודים במדינות גרמניה. עלינו לדעת, כי בשלשים השנה האחרונות שקדמו למאורעות האלה נתהוה שנוי נמרץ בחיי היהודים אשר בממלכת הזאת. ואם עד סוף שנות המאה הי׳׳ח חשבו, כי קשה לספח אותם אלינו החברה המדינית,יען כי הם חדלי אישים, ואין שוה להחברה הסוציאלית להניחם — הנה עכשיו היה הדבר להפך. אמנם השנאה לישראל עמדה עוד ברוב המקומות בעינה, לא חסרת דבר, וברוב נספחה אליה גם הקנאה הסוציאלית, אשר נכיר עקבותיה מזמן החצי השני של שנות המאה הי״ח; אבל רבים משרי המדינות והעומדים בראש ההנהגה הלאומית ראו ונוכחו, כי אי אפשר הדבר, להשאיר את היהודים במצבם הקודם, אחרי אשר השתלטו בימי דור אחד במדה מרובה מאד.

בראש היועצים האלה עמדו מיטירניך, המנהיג הראשי של קיסריות אוסטריה, והרדנברג, המנהיג הראשי בפרוסיה.

בסוד הממלכות שנועדו בוינה רואים אנו את שני השרים האלה, אשר קולם היה נשמע הרבה, משתדלים לטובת היהודים בגרמניה, לכל הפחות בשביל אלה, אשר בימי ממשלת הקיסר נפליון זכו כבר בזכיות האזרחים. ואולם בארצם הם, היינו במדינות קיסריות אוסטריה ובממלכת פרוסיה, לא שקדו על הדבר להיטיב את מצב בני ישראל. החזון הזה יתבאר על פי כמת טעמים. במדינות אוסטריה נבדלו היהודים אלו מאלו לפי מצבם הקולטורי, והשר מיטרניך חשב, כי אי אפשר לספח את היהודים אלינו החברה המדינית, טרם יהיו לאנשים מן הישוב. חירות קולטורית קודמת לחירות מדינית — סבר מיטירניך. גם זולת זה נמנו וגמרו בסוד יועצי הממלכה, לבלי לשנות מן המטבע שטבעו בהנהגה המדינית לפני המרידה הצרפתית, אף כקוצו של יו״ד, ובהיות בימים ההם נחשבו היהודים במדינות אוסטריה, כזרים, לכן לא אבו לעשות חדשות בארץ. מיטירניך בעצמו לא שנא את היהודים, ואפשר כי היה עושה להם איזו הנחה, לכל הפחות קימעא קימעא, אלו היה הדבר תלוי רק בו; אבל בימים ההם גברה השפעת הכמרים הישועיים באוסטריה, והם שקדו מאד על הדבר, כי לא ישנו את חוקי הממלכה לטובת בני הדתות האחרות זולת בני הדת הקתולית. נודע את אשר אירע ליושבי צילרטל במדינת טירול בשנות השלשים של המאה הי״ט. שם עזבו כמה משפחות (כארבע מאות נפש) את הדת הקתולית ויאחזו בדת האונגליים. מני אז היתה עין הממשלה בהם, להרע עמהם ולהציק להם, עד כי הכרחו לעזוב את ארץ מולדתם, ויבואו למדינת שליזיה אשר בפרוסיה וישבו שם. ואם עם בני הדת האונגלית התנהגו כן, עם היהודים — על אחת כמה וכמה!

קרוב לזה היה מצב הענינים בפרוסיה. כנודע, הסכים המלך פרידריך וילהלם השלישי, אחרי רוב הפצרות ופתויים, לזכות את היהודים בממלכתו, לכל הפחות, בזכות הישוב הקבוע. וזה היה על פי החוק הנודע, אשר נתן המלך ביום י״א מרס שנת 1812. החוק הזה לא זכה אותם בזכיות אזרחים גמורים, אלא עשה אותם לתושבים בארץ. היינו, כי לא נחשבו כגרים וזרים, באופן כי בכל יום ויום יכלה ממשלת פרוסיה לגרשם מארצה, כאשר היה הדבר על פי כתב הדת שנתן המלך פרידריך השני בשנת 1750, דומה למצב היהודים כעת בממלכת רומיניה. על פי החוק החדש נעשו לתושבים עם זכות ישיבה קבועה בארץ; אבל נתינת זכיותיהם האזרחיות נדחתה לימים הבאים. בעתים באה הריאקציה של שנת 1815 ונתינת הזכיות האלה נדחתה לזמן רחוק. – וזאת לדעת, כי בשנת 1812 חסרו לממלכת פרוסיה רוב מדינותיה וביחוד נקרעה מעליה מדינת פוזנא, אשר שם נמצאו אוכלוסי ישראל במדה מרובה. ויהי כאשר שבה המדינה הזאת – מלבד חלק הארץ, אשר קם בידי ממלכת רוסיה – אל פרוסיה, סרבה ממשלת הארץ הזאת לתת לבני ישראל אשר במדינה זו אף זכות תושבים במדינה, אלא נשארו, על פי החוק, גרים וזרים בארץ, ורק היהודים בשאר מדינות המלך פרידריך וילהלם השלישי נחשבו, לכל הפחות, בתור תושבים בארץ1).

עם כל זה השתדלו מיטירניך והרדנבורג בכל כוחם לקיים ביתר מדינות גרמניה בידי היהודים את הזכיות האזרחיות שהיו להם בימי ממשלת הקיסר נפוליון. וכנודע עלתה בידם, כי בברית השלום אשר כרתו ביניהן מדינות גרמניה נאמרו בסעיף ששה עשר (ולא בסעיף המאה והאחד, כאשר כתב גרץ בטעות) כדברים האלה: “ועד מדינות גרמניה עתיד לברר משפט היהודים וזכיותיהם בימים הבאים. לעת עתה יחזיקו היהודים באותן הזכיות, שכבר נתנו להם בקצת המדינות”. ואולם על פי איזו תחבולה (ההסטורי גרץ משער, כי יד צוררי ישראל היתה באמצע להטות את לב המזכיר גינץ בשחד) שנו את נוסח הדברים שנוי כל שהוא, היינו, כח במקום “בקצת המדינות” כתבו על פי השתדלות הסינטור שמידט מברימן: מצד המדינות. השנוי הזה בנוסח כתב הברית של מדינות גרמניה, אשר על פיו התנהגו משנת 1815 ואילך היה להות היהודים בכמה מדינות. שונאי ישראל פרשו את הסעיף הזה, כי רק באותן הזכיות יאחזו בני ישראל, אשר נתנו להם מצד המדינות וכידוע לא נתן להם “מצד המדינות” כלום, אלא הקיסר נפליון והסרים למשמעתו חקקו בשבילם חוקים צדיקים. על פי הדבר הזה שבו ממשלות “הערים החפשיות” המבורג, ברימן, ליבק ופרנקפורט להתעמר בהיהודים כבימי הבינים, וביחוד בעיר פרנקפורט שמה השררה את עיניה בהיהודים להעיק להם בכל עת מצוא, ולא די לה בחוקים המגבילים, אשר חקקה לרעת היהודים, אלא גזרה עליהם עוד גזרה, להמעיט את זרעם. כידוע, נתנה בעדת פרנקפורט רק למספר מסויים של בחורים הרשות לקחת להם נשים, ועל השאר גזרו, כי יגלו מעיר מולדתם בהגיע פרקם לקחת אשה, או כי ישארו ערירים. השררה בעיר החפשיה ליבק גרשה (בסוף שנת תקע"ה) ארבעים משפחות עבריות מבין חומות העיר ותקצוב להם מקום בכפר קרוב לה. כזה עשו גם העיר החפשיה ברימן. מיטירניך והרדנברג (וביחוק זה האחרון) גער אמנם בממשלת הריפובליקות האלה, וכן נכנסו בעובי הקורה, למנוע בעד השררה בפרנקפורט מלעשות הרע עִם היהודים, אבל דבריהם לא הועילו, והעירונים במדינות החפשיות האלה עמדו בשנאתם וימאנו לשמוע בקול השרים. אפשר לנו לשער את צער היהודים העיר פרנקפורט, אשר שנות מספר קודם לכן קנו להם זכיות אזרחיות בכסף מלא – בעד סכום ארבע מאות אלף זהובים – וגם נהגו איזו שנים כאזרחים גמורים, ופתאום נהפך עליהם הגלגל ובן זמן קצר היו לעבדים.

בשאר המדינות בגרמניה היה מצב הענינים דומה לזה. במדינות נגב גרמניה לא שללו אמנם את כל זכיות היהודים, אבל בתור אזרחים גמורים לא נחשבו גם שם. רק בנפת הרינוס אשר שם הגביל נפליון את זכיות היהודים בשנת 1808 על זמן עשר שנים היתה גאולה להם כעבור הימים האלה. בכלל היו “חוקי היהודים” שונים ממדינה למדינה ומעיר לעיר. וזאת לדעת, כי בימים ההם היה מספר המדינות של גרמניה ארבעים חסר אחת (או שתים), וגם באותה מדינה היו שנויים נמרצים מעיר לעיר ומשכונה לשכונה. על פי הדבר הזה נוכל להבין את מצב היהודים אשר לא ידעו מעולם מה מותר ומה אסור להם. מלבד כי בינתים עלו היהודים מעלה מעלה בהשכלתם, וקשה היה להם לקבוע מקומם בגו החברה הסוציאלית בשפל המדרגה כל כך. היהודי המלומד היה פסול לכל שרות מדינית. סכמה מדינות אסרו עליהם אפילו מלאכת הרפואה. בפרוסיה והמבורג אסרו עליהם שרות של אדבוקטורה ונוטריוס. בקצת המדינות אסרו עליהם הישיבה בכפרים, או כי קצבו להם לגור ברחוב אחד או בשכונה אחת. בקצרה: מצבם המדיני היה ברע מאד.

נוסף לקלקול מצבם המדיני בא בימי הריאקציה (משנת 1818 ואילך) גם קלקול עצום במצבם הסוציאלי.

השנאה האיומה לישראל נראתה במדינות גרמניה עוד בימים הקודמים. כבר בסוף שנות המאה הי"ח נראתה הקנאה הסוציאלית מצד עם הארץ ליהודים, וביחוד בארצות הצפון, אשר שם עלו למעלה בעולם המסחר וחרשת המעשה והיהודים נתעשרו הרבה לרגלי השנויים הנמרצים בחיים האיקונומיים. אי אפשר לכון הדבר להיכן היתה התנועה הזאת מגיעה, כי בינתים נפסקה לרגלי המאורעות המדיניים. בסוף ימי הקיסר נפליון התערבה בקנאה בסוציאלית הזאת גם קנאה לאומית. וזאת לדעת, כי הרעיון הלאומי (אין להחליפו ברגש הלאומי) בתור שיטה מדינית מוצאו מימי התקופה ההיא. ויהי כאשר באה האומה הגרמנית עד משבר מאפס יד גברה הקנאה הלאומית בלב בני הנעורים, אשר התאבלו על חרבנה. והקנאה הלאומית הזאת הביאה לידי שנאה עצומה ביחוד לעם פרנציה הרודה בהם. האחרית הימים היתה לשנאה אל כל העמים האחרים, וביחוד אל היהודים, ורגילים היו לצרפם אל הצרפתים שנואי נפשם. “צרפתים ויהודים” היו במחם כעין שמות נרדפים; כשנאתם לאלו כן שנאתם לאלו. קצת יסוד היה לרעיון הזה, כי על פי רוב (אמנם רק על פי הרוב; אבל היה גם פרט יוצא מן הכלל, שהרי משכילי היהודים נספחו בפרוסיה על הלאומיים הגרמנים, כידוע) נטו היהודים אחרי הצרפתים, אשר הוציאו אותם מעבדות לחירות, גם היתה ההשכלה הצרפתית חביבה להם במאד.

כאמור, נראתה כבר ראשית השנאה הלאומית הזאת בסוף ימי ממשלת נפליון; אבל, כמובן, כבשו הגרמנים הלאומיים את שנאתם בחבם כל ימי גבורת הקיסר. ורק אחרי אשר היתה תבוסתו של האחרון שלמה על אדמת רוסיה לא שמו הלאומיים הקנאים עוד מעצור לרוחם. במובן ידוע הלהיבו מנהיגי ממלכת פרוסיה במתכַּון את לבות הנערים ויציתו בהם את אש השנאה הלאומית (ממשלת אוסטריה התנגדה תמיד למפעל זה), בימים ההם נתפרסמו הפיוטים והמאמרים הנלהבים, מעוררי חמת נקם בני גרמניה נגד עם פרנציה. ואם אמנם היה בזה קורטוב של שאיפה צודקת, בנוגע לשנאת הגרמנים אל הצרפתים, הנה לאחרונה נלותה לה גם שנאה לאומית, דתית וסוציאלית נגד היהודים, אשר, כמובן, לא היה לה שום טעם מספיק. הסבה הפסיכולוגית של התנועה הזאת אמנם תתבאר לנו על נקלה. המלחמות הרבות של שנות 1813–15 העירו את רגש האכזריות בלב העם, וכאשר תמה המלחמה לא היה להם במי לפשוט ידם, ואז יצא הקצף על היהודים “חברי הצרפתים”. כאשר כנו להם מחוללי הפרעות בימים ההם.

שנות מספר אחרי אשר נכרתה ברית שלום בוינה החל הנגף במדינות שונות בגרמניה – במדינת בווריה מנגב ובהמבורג מצפון. מזה נראה, כי לא מקרה מקומי היו הרדיפות האלה, אלא ענין הכרחי לפי מצב הענינים והתפתחותם בעת ההיא, על פי הסבות שבארנו בזה. בקצת מקומות היתה בתחלה יד הסוחרים הנוצרים בחבריהם היהודים, אשר הוזילו את מחיר סחורתם מעט והורידו את השער. זה היה נגוּד איקונומי. בקצת מקומות יצאו תלמידי בתי המדרש לקצות בבני ישראל ולהתנפל עליהם. זאת היתה קנאה לאומית, בכה"ע ובחבורים שונים יצאו מכתבי עמל לדבר סרה על היהודים ולטפל עליהם כל עון ואשמה. בזה נמצא שנאה וקנאה סוציאלית. גם כמה כהני הדת הקתולית והאונגלית הטיפו נגד היהודים משנאה דתית. כה נתאחדו כמה שאיפות ורגשות נגד היהודים. ובעיקר הדבר נמצא טעם מספיק לכל התנועה הזאת בהתמדת השנאה הכבושה שהיתה בלב הגרמנים לישראל, אשר טבעה ומהותה בארתי במקום אחר.

מובן מאליו, כי חרדה כנסית ישראל בגרמניה חרדה גדולה על המאורעות האלה. הרדיפות האלה כמעט שבאו אז בהיסח הדעת, מבלי משים. כי כן דרך עמנו מאז, לבלי להחיש עתידות ולבלי לראות את הנולד. כבר הוכחנו בזה, כי השנאה העצומה לישראל, אשר פרצה אחרי שנת 1815 בגרמניה, לא באה לפתע פתאום, אלא הקדימה לשים בתחלה את אותותיה. אבל העם לא הבין ולא ראה את האותות האלה ולא הרחיק לראות לימים יבואו. שנים רבות עברו והסופרים הגרמנים דברו סרה בבני ישראל; התלוצצו על עשיריהם ומשכיליהם ובפרט על נשיהם ובנותיהם, גם השפילו אל ערך היהדות ודברו בגנות תורת ישראל. כל זמן שלא ראו את פעולת הדברים האלה בחוש; כל זמו שלא הרגישו את השפעתם, לא שמו אליהם לב; אולם כאשר באו ימי הרעה היו כנדהמים.

ואולם אם לא הספיקו השנים הטובות המעטות, שהיו להיהודים בגרמניה בימי דור אחד, לקבוע את ישובם בגרמניה ואת זכיותיהם האזרחיות, הספיקו לערות את חומת היהדות ואת כנסית ישראל בתור קבוץ חברתי עד היסוד בהן.– כבר בסוף שנות המאה הי״ח אנו רואים את דלדול הקהלות בגרמניה, דבר אשר נגע, כנודע, גם עד לב איש כר׳ דוד פרידלנדר, אשר אמנם מבלי משים חזה עתידות רעות לישראל לרגלי חרבן הקהלות. הדבר הזה התקדם משנה לשנה, כי חלמו היהודים, את החלום הנעים של האהבה והאחוה הכללית לכל בני האדם. בעת אשר החזיקו יחד העמים במעוז לאומיותם ועוד הרבו לשכללה ולבנות עליה חומה בצורה, הטיפו היהודים המשכילים בלי חשך להתבללות ולחבוּר בני אדם בלי הבדל דת ולאום. המשכילים ותרו מפני זה על סגולתם הלאומית וגם על דתם, אשר על פי רגש אינסטינקטיבי חשו, כי הוא הכלי המחזיק את הלאומיות הישראלית. אמנם רוב היהודים בגרמניה נחשבו אז עוד על שלומי אמוני ישראל והוקירו את כל מנהג וכל קוץ של מנהג דתי, אבל התמימים האלה לא ידעו בתומתם דבר איך להגן על היהדות מכליון חרוץ. הם האמינו בתום לבם, כי צדקה הם עושים עם ישראל בריבם עם אחיהם המשכילים על כל מנהג ומנהג. אבל לאסוף את הצאן האובדות לחזק את הנחשלות ולהשיב את הנדחות–כזה לא היה סיפק בידת לעשות מחוסר הבנה וכשרון, כאשר עינינו רואות גם כעת במחנה ישראל,

באחת: בימים הרעים והמרים האלה, כאשר נדמתה כנסת ישראל אשר בגרמניה כספינה מטורפת בלב ים סוער, חסרו מנהיגים ומאשרים בישראל. המשכילים בעם, אשר בהשכלתם וביחוסם הסוציאלי היו מוכשרים לעמוד בראש אחיהם, התנכרו להם על פי הרוב, קצתם מרוע לב, היינו, כי במתכון השתמטו מעמם, וקצתם מבלי דעת, כי האמינו שרק בזאת יושע עם ישראל, אם יחדל מהיות ״גוי בקרב גוי״, אם יהרס הקיר המבדיל בינו ובין שכניו הנוצרים וידמה להם בכל דבר. השאיפה הריפורמטורית היתה ברובה כרוכה אל השאיפה לזכות את היהודים בחירות מדינית. בשעה שאירעו המאורעות המבהילים בכמה מדינות גרמניה, כי התנפלו בני ההמון הפרוע ותלמידי בתי המדרש על היהודים, בשעה שהלהיבו מאמרים וחבורים ומגלות עפות את לב הגרמנים נגד היהודים לשנוא אותם, בשעה שסבב האקטיור הנודע ווּרם בערי גרמניה והתיצב על במת התיאטרון להתל בבני ישראל בחזיון הנודע: ״החברותה שלנו״ (Unser Verkehr), בעת ההיא נלחמו הכתות בעדת ישראל אשר בברלין על אודות השנויים בעבודת ה׳ בצבור והרעישו עולם היהדות בגלל הדרשה ואיזו פיוטים בשפה גרמנית. גם בהמבורג ובכמה עדות מפוארות בגרמניה נראה כדבר הזה. תקופה חשובה ורבת התוצאות והפעולות לא מצאה אנשים כבירים ובעלי הכרה ובינה לעתיד, אלא דור של גמדים.

במסבות כאלה נבין מצב היהודים והיהדות בימים ההם, היינו בסוף שנות העשרים למאה הי״ט, במדינות גרמניה. יאוש נורא אחז את כל פנות ישראל בכל תקפו, ורבים מבני הנעורים עזבו את דת ישראל, כדי להמלט מתוך המהפכה. נסיון אחד נעשה עוד על ידי חברת משכילים צעירים בברלין, היא ״חברת שוחרי הקולטורה״, גנס ומוזר. כנודע חשבו האנשים הנלבבים האלה, כי תשועת ישראל תבוא על ידי תחית המדעים בעמנו. סבת טעותם זאת אפשר להבין על נקלה. המשכילים האלה הביטו אל זמן הרינֶסַנס (תקופת תחית המדעים וההשכלה בארצות אירופה) והכירו אה תוקף השפעתה. לכן חשבו, כי אם ישובו היהודים להיות עם קולטורי, אז בהכרח יקרבו אותם מושלי המדינות. גם האמינו באמת ובתום לב, כי עתידים העמים לכבד את ישראל, אם יִוָדע להם העבר של העם הגדול הזה. על הנסיון הזה תחשב גם פעולת ההיסטורי רי״מ יוסט, אשר בשנות העשרים פרסם את תולדת עמנו בסגנון ידוע ובכונה גלויה, לפשר בין היהודים והעמים ולקרב את הלבבות לאהבה ואחוה, שלום ורעות.

אין להחליט, כי הפעולות הקולטוריות האלה עלו בתהו ולא הועילו כלום. באדמת ההיסטוריה לא יאבד אף גרגיר חול אחד. פעולת גבריאל ריסר, אשר אותה נצייר בספרנו הנכחי, היא במקצת תולדה היסטוריה של הנסיונות האלה. השאיפה העיקרית בהשתדלות ריסר היתה תמיד, לחבב את היהדות בתור חזון היסטורי על אחיו היהודים.

גבריאל ריסר נולד לאביו ר׳ אליעזר ב״ר יעקב לבית קצנלבוגן בליל ט״ו ניסן שנת התקס״ו (כ׳ אפריל שנת 1806). בשעה שישבו מסובים לספר ביציאת מצרים בשרו לאביו, כי המליטה אשתו פרומט וילדה בן. גבריאל היה בן שלישי לאביו, זולתם ילדה אמו עוד שתי בנות ולידתן קדמה ללידת גבריאל, כי אחרי כן עמדה מלדת, גבריאל היה לפי זה הצעיר בבית אביו.

אביו ר׳ אליעזר ריסר, אשר באמת היה כנוי משפחתו קצנלבוגן, היה איש תורני ומשכיל, נצר של משפחה מפוארה ובנו של הרב המפורסם בדורו ר׳ יעקב קצנאילנבוגן אב״ד בעיר איטנגן, אשר בממלכת בוריה. על שם עמק ריס, אשר בו יושבת עיר מולדתו איטנגן, הסב אליעזר אחר כן את שמו ויכנה למשפחתו שם ריסר. בימי עלומיו יצא לו שם טוב בתור בחור מופלג בתורה, והרב המפורסם ר' רפאל הכהן אב״ד בקהלות אה״ו (אלטונה, המבורג, וונסבק) נתן לו את בתו פרומט לאשה. אליעזר ריסר בא להמבורג, אל בית חותנו, ושמש שם בתור סופר ומזכיר של בית דינו. השרות הזאת היתה חשובה, כי בקהלות האלה (וביחוד בקהלת אלטונה, אשר עמדה אז תחת מרוּת המלך מִדַניה) דנו היהודים בימים ההם בדיני ישראל, ובקהלת אלטונה היה לדין ישראל תוקף ויפוי כח מצד הרשות. הרב הגדול ר' רפאל הכהן, אשר נודע ומפורסם הוא בספרות התלמודית כאחד הגדולים בימים ההם2), הצטיין בחריפות נפלאה בדיני ממונות, וגם בתי הדינים של הממשלה שאלו לפעמים בעצתו, והאיש נכבד מאד, נודע ומצויין בישרת לבו ובאהבתו להאמת והצדק. מעולם לא נטה אף כשערה ממדת המשפט, לא נשא פני איש ולא עִוֵת דין אדם בריבו. הוא היה שונא בצע ולא יִחל מעודו אל מתנת בשר ודם. ״אם השעה דחוקה לי, היה רגיל לומר, אני מתפלל לאלהים: שמע קולנו, אבל לא אל בשר ודם כמוני״ (אגרת אליעזר ריסר לבנו גבריאל, כתבי ריסר ח״א עמוד 53). בישבו למשפט לא זז אף רגע הרעיון מלבו, כי המשפט לאלהים הוא, וכי צדק ומשפט מכון כסאו (שם עמוד 38). כמובן היה ר׳ רפאל הכהן רב בסגנון הישן, קנאי וחרד לדבר ה׳ ולכל מנהגי הדת הישראלית, כנודע מיחוסו לתרגום התורה מיסודו של הרמבמ״ן, אשר אמר להחרימו. ואולם כל בני דורו כבדוהו על יושר לבו ועל ענות צדקו. כאשר נפטר בשנת תקנ״ט משרותו קבל גם מאת מלך דניה כתב תעודה מעיד על ישרו וצדקתו.

בר׳ אליעזר ריסר, שהיה בנו של אדם גדול וצדיק בדורותיו (״אדם ישר כמלאך ה' צבאות, אשר רק שבעים שנה חי על פני אדמה״, כתב בנו אודותו, שם עמוד 47) ובבית חותנו הרב ראה רק צדיק ומישרים, נכרות השפעת החנוך הטוב ואהבת היהדות. מטבעו היה ריסר אדם נוח לבריות ולכן התרחק מן הקצוות בריב המפלגות שפרץ אז בין שומרי משמרת הקדש האורתודוכסים ובין הנמשכים אחרי הריפורמציון הדתית. אחרי אשר נפטר חותנו מן הרבנות שם אל המסחר פניו, כי נער חצנו מן הרבנות ושקד להתפרנס מיגיע כפו. העיר המבורג עמדה אז תחת מרוּת ממשלת צרפת, ולהיהודים היושבים בה היתה גאולה לאחוז בכל ענפי הכלכלה כחפצם, אליעזר ריסר לקח בחכירה את עסק הלוטו, אשר היה פרנסה נקיה וקלה. שעות אחדות ביום עסק במסחרו, ובעתות הפנאי עסק בתורה וחכמה כחפצו ותשוקתו. אליעזר ריסר השתלם גם בידיעות חול, ויהי תורני משכיל על דבר אמת. אמנם התנהג לעצמו בכל מנהגי הדת הישראלית כפי הנהוג בין שלומי אמוני ישראל, אבל לא היה קנאי לשטום את אחיו החפשים בדעותיהם, ובכלל היה אדם מעורב בין הבריות ורצוי לכל המפלגות.

כה עברו עליו שנות מספר, עד בוא שנת המלחמות והמהומות (שנת 1813). כאשר גרשו צבאות פרנציה מהמבורג ברחו רבים מיושבי העיר מפני המהומות והחירום. גם אליעזר ריסר יצא מהמבורג לבקש לו מקום לשבת ועסק פרנסה במקום אחר. ויקר מקרהו, כי עלה בידו לקבל בחכירה, בסיוע של שני שותפים עשירים, את עסק הלוטו של השררה בליבק. באופן כזה מצא עוד הפעם את פרנסתו בכבוד ובשופי וישב בשלוה בעיר ההיא.

אז שם מעינו בחנוך בניו ובנותיו וביחוד שקד על חנוך בנו הקטן גבריאל, אשר כבר בילדותו התנכר בתור נער בעל כשרון בלתי מצוי ורגיל. בראשית הקיץ שנת 1817 במלאת לו עשתי עשר שנה נכנס אל הגמנזיום אשר בעיר ליבק, במחלקה הרביעית. כבר בראשית החורף של השנה ההיא נכנס אל המחלקה השלישית, ובראשית הקיץ שנת 1819 נכנס אל המחלקה השנית3), בלמדו בבית הגימנזיום הצטיין בכשרונו העצום ומוריו חזו לו עתידות טובות, כי יגדל וישנה בחכמה ומדע.

בינתים עברו על היהודים של הריפובליקה ליבק אותם המאורעות, אשר ספרנו כבר למעלה בקצרה. העירונים בליבק לא אבו לחשוב את היהודים כאזרחים לכל דבר, וכאשר נתעצמו בדין נזכרו, כי בסעיף י״ו של תנאי הברית בין מדינות גרמניה נאמר, כי היהודים יאחזו באותן הזכיות אשר נתנו להם מצד המדינות בגרמניה. ובהיות כי נתנה להם החירות המדינית בליבק לא מצד השררה אלא מצד ממשלת פרנציה, אשר באה עליה בעקיפין, לכן פסלו העירונים את החוקים האלה וגזרו על היהודים לעזוב את העיר. העשירים ובעלי היכולת שבהם הלכו לעיר המבורג, אשר אמנם גם שם לא זכו בזכיות המדיניות, אבל השררה התנהגה עמם בנמוס, והעניים שבהם הלכו לגור לכפר מויסלינג הקרוב ושם חיו חיי עוני ומסכנות, כי רק אל המסחר הקטן היו עיניהם צופיות. אליעזר ריסר נשאר בליבק עד תום ימי עסקו עם השררה (שנת 1819). ואף כי בנקל היה יכול להשאר בעיר גם להבא ולהחזיק בעסקו סרב להשאר שם וישב להמבורג בגפו לבקש לו איזו מחיה, ובני משפחתו השאיר עוד בליבק. גבריאל הובא אל בית החנוך של טיבורטיוס, למען לא יפסק מלמודיו באמצע, ואולם ראוי להזכיר לדור, כי שקד אביו על הדבר, כי לא יתגאל בנו הצעיר במאכלות אסורות בהיותו בבית טיבורטיוס. בשנת 1820 שב גבריאל אל בית אביו בהמבורג, וגם שם נתנהו אביו אל בית חנוך מפורסם בעיר, למען ישגיחו עליו שם בלמודיו, ואולם ארוחתו אכל בבית אביו. באופן כזה השלים את חוקו בבית הגימנזיום בראשית הקיץ שנת 1821 במלאת לו שמונה עשרה שנה. אביו גמר בלבו, לשלחהו אל האוניברסיטה ללמוד תורת המשפטים.

חנוך גבריאל ריסר היה לפי זה על ״טהרת הקדש״. אביו היה יהודי בלב ונפש. איש תורני משכיל יודע את היהדות ואת המאור שבה, ולבו היה רגש ומתפעל לאהבת דתו ועמו. נפלאים דבריו, אשר כתב ביום כ״ד ינואר שנת 1826 לבנו, בעת התפשטה השמועה בישראל על דבר מרדכי נח וחלומו אשר חלם ליסד מדינת ״אררט״ בעבר לים בארץ אמריקה: “מה דעתי על דבר ממלכת היהודים, אשר יאמרו ליסד באמריקה הצפונית?” כמדומה לי, כי לא למד האיש [מרדכי נח] אל דרך נביאינו, אלא אל דרך הנשיאים ורישי גלותא שהיו בקרבנו. כנודע, משל בישראל ריש גלותא עד זה שמונה מאות שנה. מכל עבר הגישו לו היהודים מנחה, וגם המלכים והמושלים הכירו את רשותו וכמה פעמים עמד בפרץ והמליץ על אחיו בני הגולה והושיעם בעת צרתם. אמנם ידמה לנו היות השאיפה הזאת ענין של מה בכך או מעורר שחוק, ואולם ­מצוקות הזמן ומאורעותיו עתידים לבאר את הדבר להבאים אחרינו במובן אחר. בהליכות ההיסטוריה אנו רואים פעמים רבות מאורע, אשר ראשיתו קטן ואחריתו תשגה מאד״4). אליעזר ריסר היה רגיל לחבב את היהדות על בנו. במכתביו הוא מתבל את מאמריו במשלי מוסר של התלמוד, וגם היה רגיל לשנן לבנו את תורת המשפטים על פי התלמוד ביחוסה לחוקי הרומאים. כאשר הגיעו הימים, אשר עמד גבריאל על פרשת דרכים, לבקש דרכו בחיים, נהלהו אליעזר בעצתו ויציע לפניו כמה עצות ותחבולות – שהרי בתור יהודי היה אי אפשר, כי יספח בהמבורג אל שרות אדבוקט או נוטריוס. ואולם מובן מאליו, כי לא עלה על לבו דבר בליעל, להדיח את בנו מאחרי היהדות, אדרבה, בכל מכתביו חזק את לב הצעיר באלהים. אליעזר ריסר היה בימים ההם מנטורי קרתא, אחד הפרנסים והמנהיגים בהמבורג. לטובת בנו חשב ריסר להשאר עוד על זמן מה בשרותו, שמא יצלח בידו להישיר את דרך בנו, בתור אדבוקט או נוטריוס על פי איזו תחבולה5). רבים יעצוהו, כי יקבע גבריאל בנו את מושבו בהמבורג בתור אדבוקט בלתי מוסמך ומוסכם מצד השררה. אפשר לו – אמרוּ – לשמש באדבוקטורה בחשאי, ובכל דבר הצריך אשור וקיום מצד אדבוקט מוסמך, הלא נקל הוא לקנות חתימת אדבוקט כזה בעד מחיר קטן. אליעזר ריסר כתב את דברי העצה הזאת לבנו בזהירות גדולה מצדו, שהרי הכיר אותו וחשב, כי ״תחבולה״ כזו לא תהיה לפי כבודו. ובאמת מהר גבריאל וכתב לאביו דברים ברורים ונמרצים, כי לעולם לא יסכים לעצה זו. תשובת גבריאל ריסר לאביו לא נתפרסמה. אבל מובנת היא מתוך דברי אביו במכתבו השני שכתב לבנו בערב יו׳׳כ תקפ׳׳ח (יום השלשים לירח םפטמבר שנת 1827) בחבה עצומה ובשמחה גלויה:

״גבריאל יקירי וחביבי! אמנם ראיתיך בתור אדם המעלה וכי בצדק אתה מתיחס על אבי אמך האדם הנפלא מורי ורבי ר׳ רפאל הכהן! ממש כמוך היה תמיד עם לבו, כזה וכזה דבר כל ימיו ובידו מלא. ומי יתן והיה זה עם לבך כל הימים, למען השוה אל האיש המורם הזה בכל מדותיו והליכותיו. ואיך עלה על לבך לחשוב אף רגע, כי דבריך וגמר דעתך לא ימצאו חן בעיני? האם אב רחום וחונן את בניו כמוני לא ישמח, בדורנו זה, דור אשר גברה בו החולשה המוסרית, לראות את בנו היקר בוחר בדרך הישרה ולבו אמיץ בו לדבר מישרים ולא יחת? הלא ימים רבים יצקתי מים על ידי האיש הגדול ורב הפעלים (חותנו ר׳ רפאל הכהן) ושתיתי בצמא אח דבריו, כבן לאביו נצמדתי לו ולמדתי את דרכיו; האיש כמוני לא יבחין לחבב אמרות טהורות כאלה שיצאו מלבך? האם לא פעלה עלי תורת הצדיק כלום? ואני לא כן עמדי, אלא בכל עת ובכל שעה חרות זכרונו הנעלה על לוח לבי, ובכל ענין ומאורע חשוב בחיי שויתי וערכתי דמות דיוקנו לפני, לעשות את הטוב והישר בעיניו. מעת אשר דברת אלי כדברים האלה, אני מוסיף אהבה על אהבתי לך, יקרת בעיני ונכבדת, והוספת יקר וכבוד בלבי לך״. אליעזר ריסר סיים את מכתבו ההוא בברכת יעקב לאפרים ומנשה ובברכת כהנים, אף הוסיף ביום המחרת ליו״כ לרשום בשולי המכתב, כי עבר עליו ועל אשתו – היא אם גבריאל – יום התענית בשלום והתענית עלתה להם יפה.

להבנת דרך החנוך של גבריאל ריסר בימי נעוריו, עד אשר יצא לרשות עצמו, נחוץ לנו לברר בקצרה יחס אביו אל שאיפות זמנו. מצד אחד להשאיפה הריפורמטורית, אשר אחזה אז את כנסית ישראל בגרמניה וביחוד בעיר המבורג, אשר שם נלחמו בימים ההם על אודות ה״היכל״ וסדר התפלה החדש מיסודם של פרנקל ובריסלוי שהרעיש אז את עולם היהדות: ומצד השני קמו הקנאים האורתודוכסים, להסב בכח –או יותר נכון: רק בדבר שפתים – את שלבי גלגל הזמן אחורנית. כבר ראינו למעלה, כי היה אליעזר ריסר תורני משכיל, נוצר חוק ומתנהג בכל מנהגי היהדות הכתובה והמסורה. בתור חתן הרב הגדול ר׳ רפאל הכהן ובן לרב נכבד באחת הערים בנגב גרמניה, ובהיות פרנסתו בשופי, באופן שלא נצרך לשום אדם ולא היה תלוי בדעת אחרים, היו דבריו נשמעים בקהל עדתו ובאחרית ימיו מנוהו גם כן לפרנס על הצבור. האורתודוכסים חשבו עליו, כי להם הוא, ולכן הרבו להתפלא עליו, כאשר יצא בשעת פולמוס ״ההיכל״ בכרוזו הנודע לצדד בזכות המחדשים ובתוכחה גלויה להאורתודוכסים הקנאים. ההיסטורי גרץ (בספרו הגדול חלק י״א עמוד 423) חשד כאליעזר ריסר, כי לא היה תוכו כברו, או כי טינא היתה בלבו על רבני המבורג, יען לא נהגו בו כבוד, וגם היה חפצו לגבב דברים ולהתהדר במליצותיו6).

ובאמת היתה שיטת ריסר במקצוע זה ברורה בכל הפרטים וגם יחסו להסכסוכים בהמבורג מובן לנו היטב, ככר אמרנו, כי מעולם לא נחשב אליעזר ריסר על כת האורתודוכסים הקנאים, אשר לא די, כי הם בעצמם אחזו בכל מנהג ומנהג, אלא שגם אמרו למחות בידי האנשים החפצים לעשות שנוי כל שהוא בסדר התפלה. לכן לא יפלא בעינינו, כי בא ישראל יעקבזון בבקשה לפני ריסר, כי יתן הוא את ידו לבעלי ה״היכל״ ויסיע להם, ובפרט ישתדל בדבר, כי יסכימו גם האורתודוכסים להשנויים האלה. במכתבו מיום השני לירח דצמבר שנה 1817 השיב ריסר, כי אין דעתו מסכמת עם מיסדי ה״היכל״ בכל הפרטים. בזמן שלשים השנה האחרונות, כתב ריסר, נעשו שנויים נמרצים בחיים הקולטוריים של היהודים בגרמניה, צעירי בית ישראל נמשכו אחרי המשכילים מבני העמים לבטל את המצוות המעשיות של היהדות ולהסתפק רק ״במאור שבתורה״. עכשיו נוכחו כל אלה הדואגים לקיום היהדות, כי אין השטה הזאת אלא טעות גמורה, שהרי אין שום דת חיובית מתקיימת בלי מצות מעשיות, בלי צורה מוחשית. ובאמת רואים אנו, כי מעת שפרקו בני ישראל עול תורה ודת מעליהם הם פרועים לשמצה ורבתה בהם הפריצות. ולפיכך טוב ונאה הוא, לדאוג לקיום הדת, ואפשר כי תקונים דתיים היו טובים לישראל בשעתם, טרם גברה פריקת עול הדת במדה מרובה, והשפעת הרבנים על העם היתה רבה ונמרצה. ואולם עכשיו עבר כבר הזמן. אם המחדשים חושבים להשיב נדחי ישראל, להשיב הצעירים אל היהדות, הנה בודאי נסכים להשתדלותם; אבל אל ינסו כחם להכניס את אחיהם האורתודוכסים בברית אתם, כי אלו לא ימצאו די ספוקם הדתי בסדר התפלה החדש ואין צורך להם בו. שתי הקצות האלה לא תתאחדנה לעולם בלי אונס וכפיה דתית, דבר אשר לא יתכן בשום אופן. עצת ריסר היתה, לפי זה ״ללכת בדרך הממוצע, בדרך שלום ואמת. היינו, כי יתאחדו המשכילים ויקימו להם בית תפלה על פי הסדר החדש ושם יתפללו כחפץ לבם, והאורתודוכסים יחזיקו במנהגי אבותיהם בלי מפריע, ועצת שלום תהיה בין שתי הכתות האלה, בהיותינו כלנו בני אומה אחת, אין מן הצורך לאחד את כל היהודים בסדר תפלה אחד… ריסר מצדו אמר להשאר במחנה האורתודוכסים, כי המנהגים הקדומים חביבים ויקרים לו; אבל ישתדל בכל כחו לדבר על לב אחיו, כי יחדלו מריב ולא יכנסו כמחלוקת עם בני ההיכל. הוא הודה בדבר, כי אולת היא מצד האורתודוכסים, אשר יקנאו לדתם על דבר שנוי כל שהוא בסדר התפלה, אבל לא נחלו על העדר האמונה כל עיקר בין המשכילים. לא איכפת להם, כי יחדלו המשכילים מלהתפלל כל עיקר, אבל יחרדו חרדה גדולה, אם עשו אלו שנויים כל שהוא כסדר התפלה ומנהגי בית הכנסת״ (בספרי עמוד 75).לפי זה נראה, כי יחסו של ריסר להסכסוכים בהמבורג יצוק היה בטפוס אחר: הוא האמין, כי יעלה בידו להרגיע את לב אחיו האורתודוכסים ולשכך הכּעס והחמה מצדם, ולכן היטב חרה לו, כי יצאו הדינים בכרוז נגד בני ההיכל ואסרו להכריח אותם ככל תוקף ועוז לשוב לבית הכנסת הישן, עם כל מנהגיו המכוערים, אשר בהכרח נקעה נפש המשכילים מהם. הפתיות להחליט, כי כל סדר התפלה, ״מאדון עולם עד עלינו״. אנשי כנסת הגדולה אסרוהו, או להכריז, כי כל הקורא בתורה במבטא הספרדי הוא פורץ גדר, כי בשמים פתוחים שערים מכוונים לעומת שבטי ישראל לקבל כל תפלה ותפלה כפי המנהג, ולכל מנהג יש שער מיוחד לו, אשר דרכּו תכנס התפלה, וכל המשַׁנה ממנהג למנהג גורם לבלבול התפלות וערבוב הקולות בפמליא של מעלה – הפתיות הזאת גרמה כהכרח, כי נפרדו כל התורנים המשכילים מכת האורתודוכסים. מה שעשה ריסר אז היה מחויב לעשות לפי הלך נפשו והכרת בינתו. ולכן נבין לו, כי יצא בשנת 1819 בכרוזו הנודע נגד האורתודוכסים הקנאים, אשר בקנאתם הנבערה הבעירו אש המחלקת בקהל המבורג על לא דבר. ממש כדרכו בקהלת ישראל ויחסו אל אחיו היה אליעזר ריסר רודה בתוך ביתו. כבר ראינו, כי שקד על הדבר, לחנך את בניו כדרך התורה והדת הישראלית, אלא כי לא מנע אותם גם מלמוד החכמות הנחוצות לכל אדם משכיל. הוא שלח את בניו אל בתי הספר הכלליים, דבר שלא היה אז נפרץ כל כך בין היהודים, אבל השגיח עליהם, כי יתנהגו בדרך אמונה ואולם מטבעו היה ריסר איש רך כקנה ומעולם לא הטיל אימה בתוך ביתו. במובן ידוע עזב את בניו לנפשם ולא כהה בהם, אם סרו באיזה פרט מדרך האמונה, אשר החזיק הוא בה בכל לבו ונפשו. כל זמן שהיה גבריאל בנו נער דאג לו, כי יאכל רק מאכל כשר, אבל אחרי שגדל והיה לאיש לא כפה עליו את מנהגי הדת באונס. גבריאל ריסר היה יוצא ונכנס בבתי חבריו הנוצרים או בני היהודים, אשר אבותיהם פרקו מעליהם עול מנהגי הדת. כּאשר היה לאיש ועמד על דעתו פרק מעליו מעט מעט עול המצות המעשיות, ובעצמו הודה אחרי כן, כי איננו מוצא בהן שום תועלת מוסרית, והוא עובר עליהן בפרהסיה. אבל עם כל זה נראה, כי השפעת החנוך הטוב, אשר שקד עליו אביו בכל לבו, היא שעמדה לו, כי עמד בנסיון ולא בגד במסרת היהדות ונלחם כל ימיו לטובת אחיו, ולא זו בלבד, אלא שעם כל דעותיו החפשיות התנגד תמיד לדעת האומרים, כי מן הנחוץ, כי יוַתרו בני ישראל, לכל הפחות, על חלק גדול של היהדות המעשית, כדי לזכות בזכיות המדיניות. אדרבה, הוא מצא בזה נבלה ושפלות הרוח מאין כמה, וכל ימיו הטיף לאחיו, כי בשביל החרות המדינית לא יוַתרו אפילו על ערקתא דמסאני. במדתו זאת אנו מוצאים, כי התיחס בצדק על משפחת ר׳ רפאל הכהן. כמהו היה גם גבריאל ריסר עומד על דעתו בכל דבר הנוגע להחרות המוסרית. איש נח לבריות ואוהב שלום, סבלן וענו היה כאביו, אבל במקום שמצא חלול האמת והיושר היה קשה כברזל ולא וִתֵּר מדעתו אף כמלא נימא. בעתות כאלת היה נכד הרב ר' רפאל הכהן.


 

פרק שׁני: ימי העבודה.

גבריאל לומד תורת המשפטים בקיל, פרידתו מאביו ובני משפחתו, שאיפותיו ותקוותיו לימים יבואו, יחס גבריאל ריסר אל היהדות בימים ההם.

לימודו בהידלברג. גמר למודיו, חפצו להמנות בתוֹר אדבוקט בהמבורג.

ריסר שב ללימודים להוסיף דעת. ישיבתו במינכן. מות אביו.

נסיונו להמנות בתור מורה פרטי בהאונבירסיטה של הידלבירג. עמלו עולה בתהו.

ריסר עומד בנסיון ולא ישקר בדת אבותיו.

נסיון חדש בהמבורג להמנות בתור אדבוקט. השררה משיבה פניו ריקם. השקפת ריסר ויחסו להמאורעות האלה.

הוא עומד בקשרי מלחמה נגד צוררי ישראל.


אחרי אשר גמר גבריאל ריסר את למודיו בגימנזיום – ואז מלאו לו שמונה עשרה שנה – גמרו בבית הוריו, לשלחהו לעיר קיל ללמוד שם תורת המשפטים. הדבר הזה נעשה בכונה מיוחדת. גבריאל ריסר נטה אחרי למודי חוק ודין, ולמען ימצא דרכו בחיים הלא היה עליו לבקש אחרי כן שֵׁרות של אדבוקטורה, ואולם בעיר מולדתו גזרה הרשות, כי רק ״אזרח״ יוכל לקבל שרות כזו, והיהודים לא נחשבו אז בתור ״אזרחים״, רק נוטריוס אחד מבני ישראל נמנה בהמבורג מטעם השררה, וזה היה, יען כי אפילו בדיניהם דנו בכמה פרטים בין יהודי לחברו בדין ישראל, והיה איפוא מן הצורך, שיהיה יהודי נוטריוס בקי בדינים האלה. הנוטריוס הזה היה אז הסופר הנודע מאיר בריסלוי (הוא מחבר החבור הקטן ״חרב נוקמת נקם ברית״, אחד מעמודי התוך בין הריפורמטורים בהמבורג). מובן מאליו, כי בחברה זו לא יכל גבריאל ריסר להפך, ולשאת את נפשו למות בריסלוי, שמא יזכה הוא אחריו בכהונתו, גם זה לא שוה לו. אליעזר ריסר קוה, כי אפשר הדבר, שתסכים הרָשות, אחרי רוב השתדלות, למנות גם אדבוקט יהודי אחד בהמבורג, ואולם בהיות, כי לתקוה זו לא היה יסוד ממשי, לכן חשב גם כן, כי אפשר להושיב את גבריאל ריסר על אדמת הולשטין, כלומר בעיר אלטונה הקרובה, אשר עמדה אז ברשות ממשלת דניה. במדינת הולשטין הטו מלכי דניה חסד אל היהודים והדבר היה קרוב, כי אם יגמור גבריאל ריסר את למוריו באוניברסיטת קיל, אשר נחשבה גם היא לערי ממשלת דניה, אז הנתן לו הרשות, לקבוע ישיבתו באלטונה בתור אדבוקט ונוטריוס. כידוע, עמדו היהודים בהמבורג בימי קרם תחת מלכי דניה. ואולם כאשר פשטו צבאות צרפת על העיר וממשלת צרפת תקעה שם מושבה הפקיעו היהודים את עצמם מחסות מלכי דניה, למען יזכו בזכיות אזרחים גמורים בהמבורג. כאשר גרשו הצרפתים משם התחרטו אמנם היהודים על זה, אבל בינתים אבדו את זכיותיהם הקודמות. עם כל זה נהגו אז מלכי דניה להקל ליהודי המבורג לקבוע ישיבתם על אדמת הולשטין; כאשר התירה להם גם כן לקבור שם את מתיהם, כי בהמבורג לא היה בית קברות לישראל. על מצב הענינים האלה יסד ריסר את תקותו לימים יבואו7).

שנה תמימה ישב גבריאל ריסר בקיל. מובן מאליו, כי קשתה מאוד להוריו ולאחיו ולאחיותיו הפרידה, כי בימים ההם נחשב הדרך בין קיל והמבורג (לערך חמש עשרה פרסאות) בתור ״מהלך רב״. כי לא השליך גבריאל את היהדות כלה אחרי גוו בצאתו מרשות אביו נראה מזה, כי תכף בבואו לקיל כתב לאביו, כי ישלח לו את ״הביבליה בלה״ק״. ואביו מהר, כמובן, לעשות רצונו ועוד הוסיף במכתבו מיום ו׳ יולי שנת 1824 עצה ובקשה, כי ישים בנו לבו להתרגל בקריאה ספרים כת ובים בסגנון רבני, כי הזה תצמח לו טובה בימים הבאים. מזה נלמד, כי ידיעת גבריאל בלמודי היהדות לא היתה מצומצמת כל כך.

אחרי אשר מלאה לגבריאל ריסר שנה תמימה בעיר קיל יצא את העיר הזאת ללכת להידלבירג, כי שמע הפקולטט לתורת המשפטים אשר בעיר ההיא הגיע אז עד למרחוק. גבריאל ריסר חפץ להתקדם ולהשתלם בחכמה הזאת ולהקשיב תורה מפי מורים וחכמים מצוינים נודעים לשם, ואביו הסכים לו בדבר הזה. בעיר הידלבירג מצא גבריאל מסלות בבתי נכבדים ואנשי מעשה, וגם רעיו אשר כגילו אהבוהו ויכבדוהו בגלל כשרונו העצום ומדותיו היקרות. אביו התמיד להריץ לו אגרותיו גם להידלבירג ולחזק את לבו במוסר ויראת אלהים. למלאת לי עשרים שנה כתב לו, כי לפי השקפת התלמוד נעשה עכשיו בר עונשין לב״ד של מעלה ולפי זה סים כבר פרק הילדות. בצדק יוכל להמליץ עליו מאמר התלמוד: ״אשרי ילדותנו שלא בישה את זקנתנו״, כי בבואו בימים יוכל להתפאר בימי הנוער והילדות, כי עברו עליו בכבוד ובמישרים. לבו של האב סמוך ובטוח, כי לעתיד לבא יאמרו על בנו: ״אשרי זקנתנו שלא בישה ילדותנו״, כי יהיה לשם ולתהלה בארץ. ימי הנוער דומים לפרוזדור, ובהיות כי בנו התקין עצמו בפרוזדור בודאי יכנס גם אל הטרקלין.– בימי החופש, בקיץ שנת 1826, הלך גבריאל לטיל בהרי שויץ. בראשית החורף שב להידלבירג וביום העשרים לירח דיצימבר שנת 1826, ולגבריאל ריסר טרם מלאו עוד עשרים ואחת שנה, עטרוהו שם בכתר ״דוקטור לתורת המשפטים״. בכתב התעודה אשר נתנו לו מטעם הפקולטט רשמו: summa com laude (על צד היותר טוב), ובפירוש אמרו המורים המסמיכים, כי ראוי היה הקנדידט הצעיר לכבוד גדול מזה, אלא שעל פי נמוסי האוניברסיטה זהו התאר היותר חשוב בכתב הסמיכה ואין עוד למעלה ממנו.

מכתר בנמוסין שב גבריאל לבית אביו להמבורג, וכמובן שמחו הוריו, אחיו ואחיותיו וכל בני משפחתו ומיודעיו לקראתו שמחה גדולה. ואולם תכף החלו לדאוג לאחרית העלם הנפלא הזה. כבר ראינו, כי טרח אביו בכל כחו לספחהו לשדות אדבוקטוריה בהמבורג או באלטונה. למעלה ספרנו, כי בכמה מקצועות המשפט, בדיני נחלאות וכתובת אשה, דנו בהמבורג – בנוגע למשפטים בין יהודי וחברו – בדיני ישראל. ואולם השופטים והאדבוקטים היו נוצרים, אשר כמובן לא ידעו מתורת ישראל כלום. את ידיעותיהם בענינים האלה שאבו מקצת תרגומים ולקוטים בשפת הארץ, אשר הוכנו בזמנים שונים. כי מקורות כאלה אינם מספיקים לדון על פּיהם, יבין כל איש על נקלה. לכן נשא אליעזר ריסר את נפשו אל התקוה, כי יתנו את בנו לשרת בכהונת אדבוקטוריה לכל הפחות בדינים הנוגעים לישראל, אף על פי שחסרה לו זכות אזרח, כאשר מנו כבר מטעם הממשלה את מאיר בריסלוי לנוטריוס. אליעזר ריסר אמר לשנן לבנו את הדינים והמשפטים בשלחן ערוך ״חשן משפט״ הנוגעים לדיני נחלאות וכתובת אשה וכל המתיחס לזה. ולהעמידהו אחרי כן לפני בי דינא רבא באלטונה, למען יסמך על פיו. לתכלית זו חשב אליעזר ריסר ״להשתמש בתנא״, היינו להשאר בשרותו בתור פרנס הקהלה בהמבורג, בתקותו, כי תשתדל אחר כן הקהלה לפני הרָשות, כי תמנה אדבוקט אחר מבני ישראל. קרוב הדבר, כי חפצו היה נעשה, שהרי לב הרשות היה בכלל טוב להיהודים, ואלו הציעו לפניה בשם העדה, כי יש נחיצות גדולה בדבר – מה שהיה כן באמת – היתה עושה בקשתה. ואולם העלם גבריאל השיב לאביו, כי איננו חפץ בדרכים עקלקלות כאלה. באופן זה הופרה עצת אליעזר ריסר, ובנו גמר בינתים בדעתו, לבלי למהר לעשות את חכמתו קרדום לחפר בו, אלא להיות עוד זמן מה נקי לביתו, להשתלם בלמודים, ואפשר, כי ברבות הימים ישב להורות בקתדרה. לתכלית זו הציע לפני אביו, כי יתנהו ללכת למינכן, עיר מלאה חכמים וכופרים בימים ההם, מרכז החקירה הפלוספית – מקום אשר הורה אז הפילוסוף שילינג בקתדרה – וכשרון המעשה. ריסר מהר לעשות רצון בנו, ובשלהי קיץ שנת 1827 שם גבריאל את פניו לבירת בוַּריה והוא אז בן אחת ועשרים שנה.

בעיר מינכן שקד גבריאל ריסר על הלמודים, וכבר פרסם בחורף שנת תקפ״ח מאמר מדעי במקצוע המשפּטים, אשר ראוהו חכמים מומחים ויהללוהו. ואולם פתאום בא שברו, במות עליו אביו ביום ט׳ מרט שנת 1828 בן חמשים ושלש שנה. נקל לנו לשער מרת נפש הבן הצעיר, אשר במות עליו אביו נשאר בספינה בלי קברניט. להצלחתו לא עשה המאורע המעציב הזה שום שנוי באורחות חייו ובשאיפותיו המדעיות ולא נטל עליו עכשיו לבקש פרנסתו על ידי איזו עבודה. עסק אביו הלך וגדל בשנים האחרונות לחייו, ועוד בחיי אביו נכנס בנו הגדול רפאל ויהי הוא המוציא והמביא את כל פרטי העסק. במות אליעזר ריסר נשאר הכל כשהיה, כי טרם מותו צוה לביתו אחריו, כי לא יפריעו את גבריאל מלמודו וינהלוהו בכל צרכיו, עד אשר יגיע למטרתו. באופן כזה נשאר גבריאל עוד זמן מה במינכן, אחרי כן הלך את אחותו ריבה, נשאית לאדם הגון בעיר פירטה, ומפירטה הלך לפרנקפורט, אשר שם גר אז יעקב בנו בכורו של אליעזר ריסר. אחרי כן תקע אהלו בעיר הידלבירג, כי קוה, אשר שם תעשה בקשׁתו להורות בקתדרה, כאשר אותה נפשו מאז.

המצב המדיני של היהודים במדינת בַּדין היה בלתי מבורר. על פי הקונסטיטוציה של המדינה הותר, לכאורה, לבני ישראל להורות בקתדרה בבתי מדרש החכמה, ועם כל זה לא נתנה ליהודי משרת פרופיסור באוניברסיטה. הממשלה נתנה אמתלה לדבריה, כי זכיות מדיניות לא נתנו להיהודים, ובהיות כי האוניברסיטה תבחר בבא כחה בתור חבר ועד המדינה, והפרופיסורים יחוו דעתם בקלפי, זכות שלא נתנה עוד להיהודים, הנה ״שורת הדין נותנת״, כי אי אפשר ליהודי להתמנות לפרופיסור באוניברסיטה. הגם כי לפי ההגיון הישר ״שורת הדין נותנת״, כי אמנם אפשר ליהודי להתמנות בתור מורה של האוניברסיטה, אלא לא יחוה דעתו בקלפי בבחירת בא כחת בועד המדינה. איך שיהיה, הנה ידוע, כי מן מורה בקתדרה (פריוַט-דוצינט) עד פרופיסור מן המנין יש צעד גדול, ולכן היה אפשר לשער, כי אם תמאן ממשלת בדין למנות יהודי לפרופיסור מן המנין, אפשר כי תמלא ידו לשרת בחור מורה פרטי בקתדרה זו כפרופיסור שלא מן המנין. גבריאל ריסר לא הלך בגדולות ובנפלאות ממנו, אלא חתר בתחלה, כי תרשה לו הממשלה להורות באוניברסיטה של הידלבירג.

מנוי מורה פרטי בקתדרה אין בו שום קבלת שכר (זולת מה שישלמו התלמידים בכל זמן ״שכר למוד״, שבכלל הוא דבר מועט שאין כדאי לטפל בו). ומזמן קדום היו נוהגים להרשות לכל דוקטור, אשר הצטין באיזה מקצוע מדעי, לקבוע שעורים באוניברסיטה, וכל החפץ לבוא לשמוע תורתו יבוא וישמע. כן נוהגים בבתי מדרשי החכמה בגרמניה עד היום הזה ואין מגיפים הדלתות בעד כל החפץ להורות. ואולם כאשר הציע גבריאל ריסר את בקשתו לפני הרשות השיב שר הממשלה אח פניו ריקם, בתתו טעם ואמתלא לדבריו, ״כי כבר מורים בקתדרה של הידלבירג מורים פרטים יותר מכפי השעור״. גבריאל ריסר לא מצא די ספוקו בתשובת הממשלה, שהרי מה איכפת לה, כמה מורים פרטים קובעים שעורים ללמד? מצד הרשות אין נותנים להם פרס, וכל מי שנתן בלבו להורות יבוא ויורה. על זה ענוהו בחשאי, ני יש טעם בדבר, ודברים בגו; המורים הפרטים הקובעים שעורים ישיגו גבול הפרופיסורים הזקנים, אשר יפסידו ״שכר למוד״ של התלמידים הבאים לשמוע שעור. זולת זה נעשה הדבר להרגל, כי המורים האלה קובעים בתחלה שעורים בלי קבלת פרס ואחר כן הם מעתירים דבריהם אל הממשלה, כי תקבע להם פרס ומוגיעים אותה בבקשותיהם; כן הם משתמשים בבמה תחבולות מכוערות למשוך את לב התלמידים להם, כי בהיות שאין להם פרס מטעם הממשלה, הם משתדלים להרבות, לכל הפחות, את הכנסתם באופן אחר.

איך שיהיה, הנה אין ספק, כי בנידון דידן לא הספיקו כל הטעמים האלה, וקרוב הדבר, כי לא היתה הרשות מדקדקת כל כך במנוי מורה פרטי חדש. אבל גבריאל ריסר היה יהודי, והממשלה בקשה תואנה להניא אותו מהורות בקתדרה. ויש ידים לדבר זה, כי כבר אירע כמה פעמים, כי בקשו מלומדים מבני ישראל רשות להורות בקתדרה ולקבוע שעורים, והממשלה השיבה פניהם ריקם על פי האמתלאות האלה. ואולם אם המירו את דתם תכף בטל אותו טעם וספחו אל כהונת ההוראה באין מפריע. באופן כזה עמד גבריאל ריסר בפעם הראשונה בנסיון. יקרים דבריו, אשר כתב בנדון זה אחרי כן, דברים הראויים להשמע גם בימינו אלה (הדומים בכמה פרטים לימי התקופה ההיא): מאמין אני, כי חלק גדול של המצות המעשיות בדת ישראל עבר כבר זמנו, אבל מצוה מוסרית אחת עומדת וקימת לעולם ועד, דבר אלהים נצב לעד: ״לא תשא את שם ה, אלהיך לשוא״. ולפיכך אי אפשר לאדם הגון לכבד בפיו דת מוזרה לנפשו ורוח רק בשביל הנאה חמרית ובלבו יחשוב אחרת. חברה סוציאלית המעברת את האדם על דעת קונו, עתידה ליתן את הדין.

גבריאל נסה עוד הפעם דבריו בבקשה אל ממשלת בדין ולא נענה. אז פנה בבקשה אל ממשלת מדינת זכּסן־וֵימר, כי תרשה לו לקבוע שעורים בתור מורה פרטי באוניברסיטה של יֶנה, וגם שם השיבו פניו ריקם. גם במדינה, אשר שם תקע הפייטן הנפלא גיטה את מושבו וכמה שנים היה הוא המוציא והמביא בכל הענינים הרוחניים, לא היה מקום לאיש יהודי, להשמיע אמרי חכמה לתלמידים מקשיבים לקולו בלי תשלום גמול. מצב גבריאל ריסר היה מעציב, כי אמנם לא ידע מחסור, שהרי בית אביו כלכלהו בכבוד, כאשר צוה אביו לפני מותו; ואולם קשה היה לו להיות אוכל ואינו עושה וצפוי תמיד למתנת אחיו, וסוף סוף היה עליו לבקש דרכו בחיים, אז שב גבריאל ריסר להמבורג, לנסות דבר אל הרשות בעיר מולדתו, אולי תרשה לו להספח אל כהנת אדבוקטורה, הגם כי בכלל לא היתה השרות הזאת לפי רוחו. ריסר ערך מכתב בקשה להרשות ופרט אח כל הטעמים המחיבים למלאות בקשתו. אמנם על פי החוק והמשפט יוכל רק ״אזרח״ העיר לשרת בתור אדבוקט בהמבורג – אבל מי יאמר, כי אין להיהודים היושבים בה זכות אזרח בארץ? כונת החוק היא, כי לא יקרב איש זר מן החוץ אל שרות כזו; אבל איש יהודי שנולד ונתגדל בהמבורג אין לחשבו בתור ״איש זר״. והראיה: גם לכהונת נוטריוס דורשים זכות ״אזרח״, וכבר נהגה השררה הלכה למעשה, למנות איש יהודי לנוטריוס (הוא מאיר בריסלוי). בפירוש נאמר בכתב הברית של בדינות גרמניה, כי באלו המדינות, אשר בהן זכו היהודים כבר בזכות אזרח נחשבים הם גם להבא בתור אזרחים8). היהודים בהמבורג מחלו על החסות שחסו לפנים בצל ממשלת דניה, ואז, בזמן ממשלת צרפת במדינה, נתנו להם זכות אזרח בהמבורג. אם תחשבם הרשות כעת לגרים וזרים בארץ מולדתם – הלא נשארו קרח מכאן וקרח מכאן. ממשלת דניה לא תסוך עליהם, ובעיר מולדתם אין להם חלק ונחלה. בשנים הקודמות היה אפשר ליהודי המבורג להשתקע בערי ממשלת דניה, ושם זכו אותם בכמה זכיות אזרחיות, וביחוד נתנה להם הרשות לכהן בשרות אדבוקטורה. עכשיו הפקעה זכותם זאת, וכשיבא יהודי מהמבורג לחסות בצל ממשלת דניה הרי הוא זר באמת. ואם תמאן השררה להכירהו בתור אדבוקט לכל פרטיו, הנה, לכל הפחות, עליה לקים בידו קצת זכיות. בכמה ענינים אין מן החוב להשתמש דוקה באדבוקט נשבע, היינו בכל דבר, שאיננו נוגע לריב ומשפט בין אדם לחברו, דרך משל ביחס האזרחים אל הרָשות, אם יש להם איזה דבר אל הרָשות או אל שאר פקודות הממשלה. וכן יש הרשות על פי החוק לכל אדם להיות בא כח רעהו בעניני ריב ומשפט הנוגעים למשא ומתן, ורק אם יובא הדבר לפני בית המשפט הגבוה, מחויב בעל הדין לשלוח דבריו על ידי אדבוקט קבוע מטעם בית דין. גבריאל ריסר בקש את הרשות, כי תאשרהו ותקימהו בתור אדבוקט פרטי, אבל תרשה לו לטעון גם בפני בית המשפט הגבוה, ובכלל תרשה לו, לכל הפחות, לעסוק בעניני ריב ומשפט בין יהודים, אשר עוד כעת דנים אותם בדיני ישראל, היינו בעניני נחלאות וענינים שבין איש ואשתו.

על הבקשה הזאת חרצה השררה משפטה (ביום כ״ג אוקטובר שנת 1829) להשיב פני ריסר ריקם. ובכן נכזבה גם תוחלתו זאת ולא נשאר לפניו רק דרך אחת (אשר בעת ההיא דרכו כמה יהודים בו): להשתמש בתור אדבוקט שלא בהורמנא של הרָשות, ובכל ענין וענין, אשר על פי החוק צריך אשור וקיום מצד אדבוקט קבוע, יקימהו אחד האדבוקטים הנוצרים בשכר. כבר ראינו, כי כתב אליעזר ריסר לבנו בשכבר הימים, כי כן עצת רבים ממכיריו. גבריאל ריסר סרב אז להכנס בעסק כזה, אשר מצא בו מן הערמה ותחבולת שקר, וגם הפעם נער חצנו ממנו.

לעת עתה נואש גבריאל ריסר מלבקש לו עוד איזו שרות וכהונה וישב ללמודו ולחקירותיו. החורף של שנת 1830– 1829 עבר עליו בלמודים ובמסעיו, אשר נסע להידלבירג ולפרנקפורט. בראשית הקיץ הלך לעיר פריש וגר שם כשני ירחים. גבריאל ריסר נוכח אז, כי את אשר קרהו בחייו נוגע לא רק לו, כי אם אל כלל ישראל, ביחוד להיהודים בגרמניה. הוא לא ידע, לכל הפחות, דאגת פרנסה, ולכן עלה בידו לעמוד בנסיון, לבלי לשקר בדת אבותיו ולפשוע על פת לחם; אבל כמה צעירים מבני ישראל נמצאים במצור ובמצוק, כי על פי חנוכם ועל פי טבעם והרגלם אי אפשר להם לאחוז ביתר ענפי הפרנסה אלא אל חכמתם וידיעותיהם הם נושאים אה נפשם. ואולם אחרי אשר עברו עליהם כמה שנים בלמודים ובשקידה גדולה וכבר הגיעו אל המטרה הזאת – והנה פתאום ננעלו לפניהם כל השערים, ובהכרח הם משקרים בדתם כדי לאכול פת לחם, שהרי אין להם דרך אחרת בחיים. במצב כזה גמר גבריאל ריסר בדעתו, להלחם מלחמת אחיו הנתונים בצרה. הוא לא בא, כרבים מבני גילו, לכלל יאוש, לשנוא את היהדות, אשר כבר אמר עליה הינה, כי אינה דת אלא אסון; הוא לא קלל את יום הולדו, כּי נולד יהודי לסבול על דתו ומולדתו חרפה – אלא אמר להשתדל בכל כחו, למען הסיר את חרפת עמו. ״אין לנו לשנוא את דת אבותינו ולבקש תחבולה להנקם בה נקמתנו; אלא עלינו לחבב אותה. אנו לא גדלנו מנעורינו תחת משא המצוות המעשיות, אשר אין להן מקום כעת לפי השקפתנו והכרתנו, אלא בהכרה צרופה של דעת האלהים ובאמונה שלמה בהשגחתו המתמדת והקימת לעולם ובתקותנו, כי סוף סוף תגבר האמת על השקר, הטוב על הרע, מאמינים אנו. כי צורת היהדות הנוכחית, אשר קבלה בימי הבינים, הולכת ובטלה; אבל ימים יבואו והיהדות תתפתח בתמציתה המוסרית, היא עתידה להגיע אל השלמות הרוחנית, אשר אליה שואף הרוח האנושי כעת״9).

העוינים את ריסר חרצו עליו משפט (עיין גרץ בספרו הגדול חלק י״א עמוד 471), כי לולא הניחה ממשלת המבורג או ממשלת אחת המדינות האחרות בגרמניה מכשולים על דרכו, באשר בקש לו מטרה בחייו, כי אז לא היה נשמע קולו ברבים ומעולם לא היה נלחם לטובת היושר והצדק. והנה אמנם דברים שבלב גלוים רק לבוחן כליות ולב; ואולם כל מאורעותיו של גבריאל ריסר וכל מפעליו יתנו עדיהם, כי שנא את העול והשקר ואהב את האמת והיושר, לא רק בכל דבר שנוגע אל עצמו ואל בשרו. ומה שהחליטו עליו (גם זה במקום שצינתי), כי אלו היה נמנה לשופט או לאדבוקט היה מתנהג תמיד על פי המשפט והיה מעמיד את דבריו על הדין, מבלי לבחון, אם צודקים הדינים והמשפטים או לא – הנה במאורעות חייו נראה ההפך. ועוד נספר להלן, איך עזב אחרי כן את משמרתו בתור נוטריוס, יען לא יכול להעמיד דבריו על הדין.

איך שיהיה, בימים ההם חסר לכנסית ישראל אשר בגרמניה איש כזה, אשר שאר רוח לו וידע לדבר את אויבי ישראל בשער, וגם יהיו כל מעשיו כנים וישרים, באופן כי יעשו דבריו תמיד רושם גדול; כי ידע כל איש, מפי מי יצאו הדברים, מפי איש, אשר ברוחו נכונה ותמים הוא בכל מעשיו. הימים היו ימי תסיסה רבה ופולמוס הדעות בגרמניה. לפני המהפכה שהיתה בפרנציה בחדש יולי שגת 1830, אשר אז מגרו לארץ כסא בית בורבון, היו הענינים יגעים מאד בגרמניה. ריאקצה איומה משלה בארץ. הדעות נשתבשו ורוח יאוש אחז את כל פנות העם. המושלים לא האמינו בהעם, והעם לא האמין במושליו. הספרות היתה סחופה ומדולדלת. בכל קצות העם חשו, כי הסער הולך וקרב. החיים המדיניים והלאומיים היו מטורפים, ודעת הקהל היתה מבולבלת. מכל המפלגות הבהילו כתבנים שונים ולבלרים למיניהם את העם. גם בשאלת היהודים היתה ערבוביה גדולה. המושלים סרבו להרחיב את זכיות היהודים, קצת מרגש נגוד או שנאה להם, וקצת מיראתם את ״החדשות״. סופרים מבוהלים או נבלים הפיצו כתבי עמל ופלסתר לדבר סרה בבני ישראל. הסנגורים לא ידעו להשיב מלחמה שערה; יש אשר יעצו להיהודים, כי יוַתרו על רוב מצות הדת הישראלית ויהיו ככל העמים – ויש אשר החליטו: אין צורך להם בזכיות מדיניות. ונוסף לזה לא נמצא בכנסית ישראל בגרמניה איש אשר דבריו יהיו נשמעים אל כל בית ישראל, וגם מחוץ למחנה יעשו דבריו רושם; איש אשר יאחד בעצמו ידיעות רבות ועמוקות; סגנון חודר ללב, הבנה עמקה בשאלת היהודים, לב בוער לאהבת האמת. והיושר, רגש אהבה וחמלה לישראל, שם טוב, ולהיות בלתי תלוי בדעת אחרים – כל המעלות האלה נמצאו כלם בגבריאל ריסר, ועל כן עשו מפעליו הכבירים פרי ישוה להם.

עלינו לזכור, מי ומי היו בימים ההם ראשי הסנגורים לישראל. בין הסופרים הנודעים לשם היה לודויג בירנה, אשר איזו פעמים יצא לצדד בזכות היהודים. ואולם מלבד כי לא הקדיש אח כל חייו למלחמת מצוה זו, הנה בהרבה פרטים קלקל את השפעת מפעלו על ידי זה, כי בעצמו עזב את דת אבותיו. מנעוריו נטר איבה להיהדות האורתודוכסית, וזו קלקלה את השורה ועוְרה עיניו מראות נכוחה ומלהכיר, כי שאלת היהודים אינה שאלת הדת, אלא שאלת האנושיות. עם כל זה אי אפשר לכחש, כי דבריו הועילו הרבה, וגם גבריאל ריסר ידע להוקיר את ערך פעולתו. אלא כמה שעזר בירנה מעט עזר ריסר הרבה, יען כי בתוך עמו ישב.

גם הפיטן הינריך הינה יצא, כנודע, לצדד לפעמים בזכות היהודים, ואין ספק לנו, כי דבריו היו דברים יוצאים מן הלב, עם כל מה שטרח להראות, כאלו אין הדבר נוגע לו. ואולם בארחות חייו קלקל הינה הרבה, וכל הבקי בספרות הימים ההם ידע ויכיר, כי יותר מאשר תקן הינה בדברי סנגוריה שלו קלקל, כי לא כלכל דבריו במשפט והרבה פעמים העלה אף וחמה אפילו בין טובי הנוצרים בגרמניה. זולת זה לא היו דבריו נשמעים בין היהודים, כי הינה נחשב בעיניהם רק בתור ״לץ״, אשר יחזה לו מהתלות.

יתר הסופרים והחכמים, אשר קמו להמליץ על ישראל בגרמניה – הגם כי לא נקפח את שכרם ובודאי כל אחד ואחד פעל לפי כחו, הנה לא יצאו המפעלים האלה מגדר מאורע מקומי. אין אחד מהם, אשר אִחד את כל הכחות למפעל אחד, כאשר עשה גבריאל ריסר. וזאת לדעת, כי השכיל זה להעמיד את שאלת היהודים בגרמניה על בסיס נכון, על בסיס התקון המדיני. כל זה יבאר לנו סבת הדבר, איך נהיה, כי בהיות ריסר איש צעיר לימים כבן חמש ועשרים שנה, עמד כבר בראש התנועה הכבירה הזאת, בראש מלחמת היהודים לטובת זכיותיהם המדיניות. ומבלי בקש עטרה לעצמו שמוהו היהודים למנהיג וללוחם את מלחמתם. מאורעות הזמן גרמו בעיקר הדברים, ובגביאל ריסר נמצאו כל המעלות והכשרונות הצריכים לזה.


 

פרק שלישי: עצה וגבורה במלחמה.

המרידה בפרנציה בשנת 1830, השפעתה על התפתחות הענינים בגרמניה.

כרוזו הראשון של ריסר לטובת בני ישראל בגרמניה, טענות ריסר אל צוררי היהודים.

דבריו אל אחיו המתנכרים למולדתם. השפעת החבור הזה.

הבקרת של פולוס. תשובת ריסר על דברי הבקרת.

העתון החדש. הכנוי ״יהודי״. פחד בני דורו מפני השם היה.

תשובת ריסר לאחיו.

שיר ״הגבהה״. תשובת ריסר על דברי אידוראד מאיר.

יחוסו להסופרים ״העברים״.


כבר ראינו, כי בראשית הקיץ שנת 1830 ישב גבריאל ריסר שני ירחים בפריש. אחרי שובו לארץ מולדתו נהיתה המהפכה הגדולה, כי מגרו לארץ כסא קרל העשירי מלך פרנציה ומאז אבד ניר למשפחת הבורבונים. בימינו אלה אי אפשר לנו לשער את הרושם שעשה המאורע המדיני הזה בגרמניה. כל פנות העם היו כחולמים, כאשר באה השמועה מעיר פריש. הלבות היו דוים, הרוחות כהות ועיפות, הידים עצלות והברכים כושלות, והנה פתאום באה השמועה, מה עשה העם בשלשה ימים בבירת פרנציה. השמועה הזאת הלהיבה את הלבבות, חזקה ידים רפות ואמצה ברכים כושלות. בכל פנות העם רבתה התנועה והשאיפה לחיים מדיניים חדשים. המושלים בעצמם חשו לפי שעה, כי אי אפשר להסדר המדיני הישן להתקיים, ובהכרח עליהם לעשות שנויים ברב או במעט. גם היהודים התעוררו אל השמועה המפליאה כי באה, בתקותם, כי שנוי הסדר במדינה יהיה גם לתועלתם, להרחיב אח זכיותיהם המדיניות.

גבריאל ריסר יצא אז בפעם הראשונה בספר גלוי ״אל כל בני גרמניה מכל הדתות השונות״. חבורו זה יצא לאור בשנת 1831 בשם: ״על דבר מצב בני דת משה בגרמניה״. בו נמצאה שיטה חדשה לגמרי בסנגוריה על היהודים.

הסנגורים אשר לפניו טרחו תמיד לסתור טענות שונאי היהדות, להוכיח, כי שקר ענו בדת ההיא, כי מלמדת היא את המחזיקים בה לשנוא אח הבריות, בני הדתות האחרות, או כי אי אפשר ליהודי מחזיק בכל לבו בדת אבותיו, להיות אזרח גמור בארץ ולהשתקע בארץ מולדתו. גבריאל ריסר לא נכנס כלל בוכוחים כאלה וטענות ומענות על דבר התמצית המוסרית של דת ישראל. דעהו היתה, כי אין מערבים שאלה דתית בשאלה מדינית. אחת היא, מה תורה היהדות, ואחת היא, מה עשו בני ישראל בימים מקדם. החברה המדינית היא קובץ של יחידים, אשר כלם נושאים בעול הצבוּר, ולכן נהנים כלם גם בזכיות המדינה. ריסר נגע בחבורו זה בכמה טענות מצד הצוררים לישראל, אשר לא חדלו עד היום הזה. למשל, החוקר המפורסם סוויגני חרץ משפטו על דבר הזכיות האזרחיות של היהודים, כי אין מקום לאלו בגו החברה המדינית – שהרי בטבעו ובתכונת נפשו רחוק היהודי מאתנו״. על זה השיב ריסר, כי אמנם בבחינה ידועה צדקו דברי החוקר הזה. יש הבדל לאומי, אשר אי אפשר למחותו כל עיקר. אם, למשל, יש קלסתר פנים מיוחד להיהודי או צורה מיוחדת, בודאי לא יוכל לפסול את צורתו. אבל האם בזה הצדיקו את מעשיכם, במנעכם ממנו זכיות האזרח? מה לצבע־עורו או לקלסתר־פניו עם יחוסו המדיני? הלא מהשקפה זו יצדקו גם הפראים המתאכזרים על כל נכרי הבא בגבולם. הבזה תהיה תפארת הקולטורה האנושית, כי נשאר במוסר הצבורי במדרגת הפראים האלה? – ואולם לו יהיה כדבריכם, כי באמת מוזר היהודי לעם גרמניה ומטעם זה קשה לספחהו אל החברה המדינית, הלא נשאל: וכי בשביל שהמיר היהודי הזה את דתו טהר בבת אחת? על ידי המעשה הזה שנה בין לילה את טבעו, ומזר ונכרי נעשה לקרוב ואח? מה אתם עושים, אתם הצוררים לישראל? זה שנים רבות אתם דורשים אל המתים ומחפשים בספרים וחבורים נושנים איזה דבר פסול, כדי להעליל על היהודים. ואולם האם תחרצו משפט בני אדם חיים עמכם על פי מאמרים בספרים מתים? מה לכם ולספרי הדת של היהודים? שימו לבכם אל היהודים בעצמם החיים עמכם כעת וראו, אם עושים אתם הטוב והישר להתעמר בהם ולגזול משפטם לעין השמש! אתם חוקרים ודורשים בספרות הדתית של ישראל ומהפכים בה בפלפול עצום, כדי להוכיח, כי אין צורך לבני ישראל בזכיות מדיניות ואין בזה משום גזל משפט. ואולם בינתים יושבים אלפים מבני ישראל וחובקים את ידם ואוכלים את בשרם, יען כי גדרתם לפניהם את דרכם בחיים. והכל מפי ספרים ישנים ומנהגים קדומים, אשר כבר עבר זמנם.

ואולם אם חושבים רבים מבני ישראל, המשכילים והמלומדים, כי במצב כזה הרשות בידם, לעזוב את דת אבותם ולהספח אל הדת השלטת, שהרי כבר התנכרו ברוחם לדת מורשה – על זה משיב ריסר, כי יהודי העושה כזה יחטא מאד לאחיו. מדת היושר והצדק תחיב אותו, לבלי יבגוד בדתו. אין אנו נכנסים כחקר השאלה – אמר גבריאל ריסר– אם אפשר לאדם לעזוב את דת מולדתו ולהספח באמת ותמים, בלי נטיה חמרית, אל דת אחרת. נניח, כי אפשר הדבר. אבל כל זמן שאחינו שרויים בצער ולקוחים הם ממשפט, אנו עושים להם עול להבדל מהם, כי על ידי זה אנו מחלישים כח הכנסיה הקטנה הזאת העומדת בקשרי מלחמת הקיום נגד רוב עצום. הדרככם זה יתכן בעיניכם, לראות אחיכם בצרה ובסכנה ואתם תעזבו אותם לנפשם? האם שכחתם, כי בזה אתם ממעטים את חיל המלחמה? ואיה הן אמרות אמונתנו הצרופה, אשר האירו לארץ זה כמה מאות שנה, למודי הצדק והיושר, כי הנכר אל אחינו ונשכח את חובתנו להם? האחיכם יצאו למלחמה ואתם תבקשו לכם מנוחה לחסות בצל הרבים הנלחמים נהמעטים? לכל דור ודור היה רעיון מוסרי, שהקיף את בני הדור והניעם בכח – האם יאמרו על דורנו, כי משל בו רגש האיגואיסמוס, איש לבצעו פנה וכל אח עקוב יעקוב? הלזה תקראו השכלה ודעת? כל איש ישר הולך יודה לדברי: כי כעת בשעת חירום, אשר רבבות אחינו נתונים בצרה, אין לאיש מישראל לעזוב את מורשת אבותינו, אפילו אם יחוש בלבו נטית אמתית לדת אחרת. רק אם תחדל המלחמה והסכנה, אז מותר לכל אדם לעשות כהעולה על רוחו, אבל עכשיו ימשוך על עצמו חשד הרבים, אשר לא יאמינו בתומתו, אלא יאמרו: רק מתועלת עצמו ומהנאה חמרית בגד באחיו וכדתו.

עוד נמצאים בנו אנשים, אשר יבואו עלינו בטענות מהשקפת האחוה האנושית הכללית, מהשקפת הקוסמופוליטיסמוס. הם יאמרו לנו, כי שוא לנו לעבוד בחוג איזה רעיון קטן וצר; היהדות היא רעיון של צרות־עין, של צמצום־הכחות בחוג צר. אנו נשתדל להקיף את כל המין האנושי באהבה ואחוה, לקרב הלבבות זה לזה, להרוס הקיר המבדיל בין העמים; מה לכם להקדיש את כחותיכם לבני עמכם, לקומץ של בני אדם? הקדישו את עבודתכם להמין האנושי בכללו! – על זה משיב ריסר, כי אין אלו אלא דברי נערות. אם נקום לדבר משפטים עם הרבים המצרים להמעטים, אם נדבר בשם היושר והמשפט, הגה לא נטעון להמעטים, אלא נטעון לכללי היושר והמשפט. הם עמודי העולם המוסרי והקולטורי ובכל מקום אשר מדת המשפט לוקח נמצא פחתת בגו החברה המדינית. אין זו אחוה ורעות של המין האנושי, אם נעמוד מנגד בשעה שהמועט יכָּבש אל הרוב; אין זאת התמצית המוסרית של הקוסמופוליטיסמוס, אם המשכילים והמלומדים, העשירים ובעלי היכולת, יעזבו את מחנה ישראל, ואחיהם העניים ומחוסרי השכלה יגועו בענים.

עוד אל חזיון אחר במחנה ישראל עלינו לשים לב – מוסיף ריסר בוכוחו עם אחיו המשכילים – אל האנשים אשר בקרבנו, שהם לעצמם ישארו בדת ישראל, אבל את בניהם אחריהם יחנכו בדת השלטת, כדי להקל להם מלחמת החיים. אמנם בכלל, יאמר ריסר, כל איש אדון לעצמו ואין לנו הרשות לבא במשפט על דברים שבלב. ואולם אותן הטענות, אשר יש לנו על המשכילים הזונחים את דת אבותיהם – כי ממעטים הם כח הכנסיה הישראלית הנלחמת על קיומה, הטענות הללו צודקות הן גם כלפי האנשים המכניסים את בניהם אל הדת השלטת. ולא זו בלבד, אלא כי במעשיהם הם מכינים חולשה מוסרית ותהפוכות. אם נגמר בלבם, כי אין ממש בדת אבותיהם ויתרון להדת השלטת עליה, על מה נשארים הם בעצמם בטעותם? ואם מאמינים הם בדת אבותיהם, איך הם משקרים בנפשם, להרחיק את בניהם מדת חביבה ויקרה להם? אני אומר לכם, מה יעלה בידכם על ידי החבולה מחוכמת כזאת – את נפש בניכם היקרים אתם קובעים בחנוכם המוסרי! אתם מרגילים אותם לחשוב תמיד חשבונות של תועלת־עצמם וכל רגש מוסרי תעקרו מלבם. ולא זו בלבד, אלא אתם מכניסים אל לבם באביב ילדותם רעיון מפסיד מאד. הלא הבנים ילמדו, כי רק תורת דתם היא אמתית וזולתם אחזו בשקר וילכו אחרי ההבל ויהבלו, ומה איפוא אתם האבות בעיניהם?…

ריסר סיים את דברי תוכחתו אל הגרמנים, הנוצרים והיהודים, באמרו, כי איך שתהיה סבת השנאה לישראל ובאיזה אופן ילחמו הצוררים בהיהודים, להבאיש את ריחם בעיני ההמון הגדול ולהגדיל השנאה והאיבה בין היהודים והנוצרים, הנה אין לבני ישראל לזוע אף צעד אחד מדרך היושר והמשפט, עליהם להתאחד ולדרוש משפטם, מבלי להתנכּר למורשת אבותם. רגש המוסר יצוה עלינו לעשות את חובתנו, מבלי שנעשה שקר בנפשנו. בזה אנו עובדים לארץ מולדתנו, אם נתרחק מן השקר והתרמית; כך היא אנו עובדים לארץ מולדתנו, אם נתרחק מן השקר והתרמית; כך היא חובתנו ובזה טוב ויפה לנו לעשות, אם הנמוס המדיני מרחיק אותנו ויגזול משפטנו, יען כי עושים אנו חובתנווכזה טוב ויפה לנו לעשות. אם הנמוס המדיני מרחיק אותנו ויזול משפטנו, יען כי עושים אנו חובתנו, נקבל זה באהבה. אנו לא נחלץ חושים להלחם בחרב וחנית על זכיותינו, שהרי יודעים אנו, כי אנחנו המועטים והם המרובים. אין זה רוח אומץ וגבורה, אם ילחם מועט קטן כזה ברוב גדול; אבל רוח אומץ וגבורה הוא מצדנו, אם נחזיק בבריתנו ובשם האמת נדגול, אף כי אין אנו יודעים, אם ננצח במלחמה זו. כזה עשו אבותינו, אשר נלחמו על קיום הדת רק בכח האמת, ואמנם נפלו כמה פעמים במלחמה בהיותם החלשים נגד התקיפים. ״והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל״ — ידי משה הפרושות השמימה הן היושר והאמת. כל זמן שנרים את ידינו לדגול בשם היושר והאמת נעשה ונצליח. וכל עוד כחנו בנו לא נחדל מלהרים ידינו! אנו מאמינים בכח האמת, כי תגבר באחרונה – זאת היא התקוה לגאולה עתידה, על פי הכרת נפשי ואמונתי,

אין להתפלא, כי עשו הדברים האלה בזמנם רושם גדול ואדיר. חבורו של גבריאל ריסר מצויין לא רק בהגיונו הישר ותָּכנו המחוכם, אלא גם בסגנונו הנמרץ וסדורו הנעלה. בקראנו את הדברים האלה נשכח, כי אדם צעיר לימים כן חמש ועשרים שנה אמרם. טענותיו של ריסר ערוכות בכובד ראש, בהגיון ישר, בצדק ומישרים. הוא לא הזה מהתלות, לא דבר ברעש וּבקול המולה, לא הרבה מליצות, לא בכה בכי תמרורים ולא התפלש בעפר, אלא סדר ראיותיו וברר דבריו בחן ושכל טוב. הוא התרגש במקום שהענין הביאהו לידי כך, אבל בכל דבריו נזהר, שיהיו דבורים על אופניהם, לפעול לא רק על הלב המרגיש, אלא גם על השכל החושב. גם כעת, בקראנו את הדברים האלה, יקחו את לבנו. הנוצרי הישר בלבו יצדיק בהכרח את טענות ריסר, והיהודי המשכיל לא יוכל להכחיש את האמרים האלה, אשר הטיף ריסר לאחיו המתנכרים לעמם. כבר היה בדורנו מי שהציע, כי היה מן התועלת, לשוב ולפרסם דברי ריסר – אשר אינם מצוים ביד רבים – כי גם כעת הם דברים בעתם. ואולם עלינו להבחין, כי עתנו הנכחית אינה מסוגלת לסדור הטענות באופן כזה ולסגנון הגיוני כזה של ריסר. בימים ההם קראו חבורים כאלה ושמו להם לב; עכשיו הכל נבלע במשק הזמן, ומעטים הקוראים במתינות ובעיון ומטריחים את מחם להבין מה שקראו. בימים כאלה צריכים אנו לקול סואן ברעש, לקול המולה, אשר יחדר ללבות מטומטמים. מלבד שעלינו לדעת, כי סוף סוף עברו כבר כשבעים שנה מעת השמיע ריסר את מדברותיו הנעלות והעיר בלב היהודים את רגש הכבוד והאהבה לעמם. אז נמצא על פי הרוב בלב כל איש מישראל זיק של אהבת היהדות, אשר ידע ריסר להלהיבהו לאש בוערת. מני אז נשתנו העתים. אבל רעיוני ריסר, התמצית המוסרית שבחבורו, נתנו להשמע גם בימינו אלה, וכמעט שאין להוסיף עליהם. ריסר יסד את תורת המוסר הצבורי של היהדות, ותשובתו על השאלה ששאלו המשכילים והחפשים בדעותיהם: על מה אנו יושבים ומנקים ביהדותנו ונפגעים בשבילה ולבנו רחק כבר ממנה? השובת ריסר על השאלה האיומה הזאת מספקת גם בימינו אלה.

חבורו של ריסר הרנין את הלבבות והחיה רוח נכאים, גם טובי הנוצרים קראו את דבריו בעיון גדול והתבוננו אל שכל מליו. בעתונים היותר מפורסמים נדבר אודותו הרבה, ורבים וחשובים קדמו את פני המחבר הצעיר בכבוד. שם גבריאל ריסר נתפרסם עד מהרה בין היהודים בגרמניה, וביחוד גדול כבודו בעיר מולדתו המבורג, אשר שם התרועעו אתו כל החשובים והנכבדים בעדה. ובהיות כי מצא ריסר חן גם בשיחותיו הנעימות ובמזגו הטוב רבו אוהביו ומכבדיו ודרכו היתה צלחה.

מובן מאליו, כי לא חסרו בגרמניה נם קנאים אוילים ורעי לב אשר חבורו של ריסר היה כעשן לעיניהם, ובכמה עתונים רבו בו ויאמרו לבטל את טענותיו הישרות. ואולם דברי לבלרים חשוכים וכתכנים בלי שם לא עשו רושם, ורק איש גדול אחד ומצוין בדורו יצא להלחם נגד ריסר ולהשיב על דבריו הוא. התיולוג הפרוטסטנתי הינריך פולוס, אשר בהיותו חוקר נודע ומפורסם וזקן יושב בישיבה זמן מרובה ודבריו היו נשמעים בין הליברלים –כי היה פולוס אבי התיולוגיה הרציונלית בזמנו – לכן לא יכול ריסר לעבור עליהם בשתיקה ונאנס להכנס עמו בוכוח דברים ופולמוס ספרותי.

פולוס לא היה על צד האמת שונא היהודים, אלא שונא היהדות. נודע ומפורסם הוא, כי שונים שונאי עמנו למיניהם ונחלקים בדעותיהם. הללו מחייבים אותו, יען כי לא אמון בו, והללו מדברים בו סרה, יען כי ממנו יצאה תורת הדת החיובית לכל העמים. על הכתה השניה נחשב גם פולוס. הוא היה מתלמידי וָלטר הצרפתי, אשר כל ימי חייו נלחם בעיקרי הדת החיובית. מובן מאליו, כי איש הצורר להיהדות באופן כזה קשה לו לשחרר את דעתו בנוגע למשפטו על דבר היהודים; כאשר גם הדבר להפך: כי האיש השונא להיהודים בהכרח, כי יבוז גם להיהדות. מטעם זה נמצא את פולוס בין הצוררים ״המתונים״, היינו, כי אמנם לא הטיף למכת הרג ואבדן בישראל כרוב הצוררים הקתולים, אבל התנגד גם להרחבת זכיות היהודים. ועוד בשנת 1817, כאשר היו הסכסוכים בין העירונים בפרנקפורט ועדת היהודים, אשר אמרה השררה לנשלם מזכיותיהם, חוה פולוס את דעתו, כי אמנם קצת זכיות יש לכל אדם והן טבעיות, אשר אין למנען משום איש; אבל זכיות מדיניות אינן בכלל האנושיות, ואמנם הצדק לקבוץ מדיני להוציא קצת אנשים מכלל זה. גם בחבורו אשר פרסם בשנת 1831 שנה את דבריו, כי אין זכות אזרח להיהודים בגרמניה, כי בני אומה מיוחדת הם ואין להם חלק ונחלה בלאומיות הגרמנים. אנו רואים, כי כבר בימים ההם ערבבו שונאי ישראל שאלות מדיניות בשאלות לאומיות, או יותר נכון: הם יסדו את הזכיות המדיניות על הקשר הלאומי. לפי דעת פולוס, אי אפשר לאדם לזכות בזכיות מדיניות, אלא אם נחשב הוא על האומה המושלת במדינה; אין שני עמים דרים בכפיפה אחת, ולפיכך בהיות, כי נחשב היהודי על עם מולדתו, בהכרח כי אין לו חלק ונחלה בלאומיות הגרמנית ועל פי ההגיון הזה גם בזכיות האזרחיות של המדינה. להיהודים יש זכות אנושית בארץ. היינו אותן הזכיות שלא נשלול מכל גר הבא לגור במדינה אחרת, להגן על חייו ועל רכושו; אבל בתור אזרח אי אפשר לספחהו כל זמן שלא יותר על לאומיותו הישראלית. ובאיזה אופן נכיר ונדע, כי ותר על לאומיותו זאת? רק אם קבל עליו הדת הנצרת. סימן אחר אין לנו בזה.

דברי פולוס הסבו אז רעש גדול במחנה ישראל, וכמה מן המשכילים והמלומדים מהרו להשיב על דבריו. ריסר ספר אחרי כן, כי בפעם הראשונה בחייו נגזלה שנתו, כאשר קרא את דברי פולוס הערוכים נגד חבורו. לבו לא ידע מנוחה עד כי סדר את טענותיו לבטל דברי פולוס, בחבורו אשר כתב: ״תשובה בזכות האמנצפציון של היהודים נגד טענות ה. פולוס, ערוכה אל כל ועדי המדינות בגרמניה״. התשובה הזאת, אשר עסק ששה ימים בסדורה, נתפרסמה בקיץ שנת 1831.

סגנון התשובה שהשיב ריסר על דברי פולוס הוא יותר עז ונמרץ מאשר בחבורו הראשון. גבריאל ריסר התרגש אז מאד, יען נגעו דברי המשטין פולוס אל לבו. בימים ההם באה שאלת זכיות היהודים לפני נבחרי העם במדינת בדין, וריסר דאג, שמא יעשו דברי פולוס רושם על לב המחוקקים לרעת אחיו. מטעם זה לא יכול למשול ברוחו ולחכות עד אשר התקרר דעתו ויכתוב, אלא מהר לערוך תשובתו בחום לבו. הדבר הזה – כשהוא לעצמו – יעיד על הכשרון העצום של ריסר, איך עלה בידו לסדר מאמר חשוב כזה, מכיל כמאה עמודים, ערוך בטוב טעם ודעת בזמן קצר כזה?

רוב טענותיו של גבריאל ריסר בתשובתו על דברי פולוס נוגעים במאורעות מקומים וזמנים, באופן כי כעת אין לטפל בהם. ואולם בכמה מדבריו נגע גם בעניניס העומדים תמיד על הפרק בנוגע לשאלת היהודים, ותמיד מטפלים שונאינו בהם, כדי להעליל על ישראל ולגזול משפטו. אחד הדברים העיקריים היא שאלת הלאומיות הישראלית. במתכון או שלא במתכון עקם פולוס אח ההגיון וחרץ משפטו, כי היהודים מחזיקים בלאומיותם הישראלית, ולפיכך אי אפשר להם להיות אזרחי גרמניה, כי אין אדם משועבד לשתי מדינות ועושה חובתו לשתיהן בבת אחת. הוא ערבב לפי זה את הנמוס המדיני בקשר הלאומי. ריסר השיב על דבריו: היכן היא ארץ מולדתנו השנית, אשר נָגֵן עליה זולה גרמניה, הארץ אשר בה נולדנו וגדלנו, הארץ אשר בה גרו אבותינו זה כמה מאות שנה? האם נשמע בקול נמוס מדיני אחר זולת הנמוס המדיני בגרמניה? ומה היא הצעת פולוס אשר אמר, כי מחויבים היהודים לותּר על לאומיותם הישראלית, טרם יספחו אל החברה המדינית בגרמניה? אם כונתו, כי מחויבים היהורים לקבל עליהם עול מלכות ולעשות כל דבר שאדם חייב לעשות לארץ מולדתו– הלא דבר שפתים אך למותר בזה, שהרי אין ארץ וממלכה, אשר שם סרבו היהודים לעשות חובתם למלכות ולארץ מולדתם. אומרים, כי היהודים מתבודדים ופורשים עצמם מן הצבור ובעצמם מסרבים הם להספח אל החברה המדינית. ואולם רואים היהודים. האמללים, כי הטובים והמשובחים שבהם, בני המעלה ואנשי כשרון, עומדים מחוץ ולא יתנו להם מצד השררה להשתמש בידיעותיהם אשר רכשו להם – הבזה נעיר בלבם החפץ והשאיפה להתקדמות קולטורית? בכל עת וזמן, כאשר ידרשו המשכילים. והחרוצים מבני ישראל, כי יתנו להם לעבוד בארץ מולדתם כפי כשרונם – משיבים פניהם ריקם ומרמזים על המון הסכלים ונעדרי הקולטורה אשר בישראל. את המשכילים אתם דוחים בשתי ידים ועוד תתפלאו על זה, כי רוב היהודים אין להם חפץ בהשכלה. ורק אל המסחר עיניהם. שר המדינה בוירטמברג המליץ פעם אחת על היהודים בטוב טעם ודעת. בכל בתי הספר נוהגים לתת פרס לתלמידים חרוצים, מאליו מובן, כי יש בכל מחלקה גם עצלים ונרפים במלאכתם. על פי ההגיון הזה היה מן הראוי למנוע כל פרס מהתלמידים החרוצים, עד שישוו להם כל חבריהם10), — על פי הגיונו של פולוס, מוסיף ריסר, הלא יצדקו­ ממשלות העמים הקתולים למנוע את הזכיות המדיניות מן הפרוטסטנטים באמור להם: כל מי שאיננו בן הדת הקתולית הוא גר ונכרי ואין לו זכות אזרח הארץ. ובאמת היה כזה בכמה מדינות גרמניה עד קרוב לימינו אלה ואז היתה צעקת בני הכתות הדתיות השונות גדולה על אודות גזל משפט ועושק במדינה.

רגיל בפי המחניפים לנו — יאמר ריסר בסוף חבורו — לרמז על פלוני ופלוני החכם והמשכיל, או הנדיב והחונן בין היהודים ולומר עליו: פלוני היהודי הראה סימני השלמות המוסרית המיוחדת לבני הדת השלטת, הוא איננו יהודי כלל, וח״ו למחותו בהדא מחתא עם אחיו הבזוים אשר איננו דומה להם כל עיקר. באופן כזה, מה הרוחנו, אם נרמז על שפינוזה או על מנדלסזון, אשר יצאו ממעי ישראל – אלו התקדמו לפי דעת המחניפים בתורת המוסר של הנוצרים! ואולם באמת שפינוזה ומנדלסזון יהודים היו ויהודים נשארו. גדולתם הרוחנית נותנת עטרת תהלה לעמם ומולדתם. אחד ההיסטוריים המובהקים [שלוסר] חרץ משפטו על מנדלסזון, כי מכל כתביו מבצבצת רוח היהדות, אשר אי אפשר היה לו להסירה מלבו. הוא אומר: אי אפשר היה לו, ואני אומר, טוען ריסר, כי מעולם לא אבה להסיר את היהדות מלבו ולהַראות בפני קהל הקוראים כלא־יהודי, אתם אומרים, כי רוב היהודים נוטרים איבה להנוצרים, ובפרט ההמון הגדול – וההמון בתוככם מה הוא? הוא אוהב את עם ישראל בכל לבו? האף אין זאת? ומה תזיק לכם שנאת ההמון העברי? אבל שנאתכם לנו מכאבת לנו על כל צעד וצעד בחיינו. ובאמת בכלל לא ינטור היהודי איבה להנוצרים, ואם אתם רואים בבני ישראל סימן של התנכרות לכם, זהו רגש היראה והפחד. היהודי הרגיל עצמו לירוא מפניכם, כי אתם הרבים וזה כמה דורות הרעותם לעם ישראל. ההמון השובב שלנו ישנא את הנוצרים בלבו! וההמון השובב שלכם? ראו את פולוס, אשר חמת עכשיו תחת לשונו ודבריו הם כמדקרות חרב להשפיל את היהודים לעפר. הוא יורה זקי חצים ומות, מהתל בהיהודים מזכיר להם עונות ראשונים, כי ״אבותינו נצלו את מצרים״ — ואחרי כל הדברים האלה הוא דורש מאתנו, כי נבוא ונחבק אותו באהבה. אנו חפצים לשכח את עונותיכם הראשונים ולסלוח לכם הכל, אבל, לכל הפחות, חדלו מהרע עמנו כעת!

פולוס לא ענה על ההוכחה הנמרצה הזאת, לא נסה לשים לאל דברי ריסר, אלא באותו העתון אשר פרסם מאמרו הראשון נגד ריסר פרסם אחרי כן תמצית מאמרו בפתגמים קצרים, כאלו היו דבריו קבועים לדורות ומיוסדים על אדני ההגיון, שאין לבטלם בשום טענה ומענה. ריסר אמנם ראה נכוחה, כי דברי פולוס המשטין עתידים להתעות את העם ולגרום הפסד מרובה להיהודים במדינה בדין, אשר שם עמדה אז שאלת היהודים על הפרק בבית המחוקקים. לכן היתה עצתו אמונה לבני עמו, כי לא יחשו לדברי המשטמה, לא מצד פולוס ולא מצד יתר המשטינים, אלא יחלצו חושים להשיב מלחמה שערה בדברי שכל והגיון. בעת ההיא היו דברי טעם נשמעים עוד, כי לא כהה עוד רגש היושר והצדק בלב הרבים כבימינו אלה. השאלות המדיניות לא היו עוד לשיחה בפי ההמון הרב ובכלל היתה להן אז צורה ספרותית ומדעית. דברי יושר ערוכים בטוב טעם ודעת עשו רושם אדיר ונמרץ. גבריאל ריסר יעץ לאחיו, כי לא תרפינה ידיהם מלהלחם לטובת זכיותיהם המדיניות, ולתכלית זו עלה על דעתו ליסד מ״ע מיוחד לזה בשם ״היהודי״, עתון מיוחד לעניני הדת וחירות הדעת. העתון הזה החל לצאת לאור בשנת 1832. פעמים בחדש יצא לאור גליון אחד. כמעט כל מאמריו יצאו מעטו של גבריאל ריסר, אשר לא חדל מתבוע עלבון אחיו ולדבר על לב הנוצרים הישרים בלבותם השכם ודבר. מובן מאליו, כי לא היה יִסּוּד העתון הזה מצד ריסר עסק של פרנסה, אלא ענין של טובת הכלל.

את רוב חבתו להיהדות הביע ריסר אז בשירו המפורסם: ״הגבהה״, אשר נביאהו בזה בתרגומו העברי של שד״ל:


זֹאת הַתּוֹרָה הָעֵדוּת הַנִבְחָרֶת

חָנֵנּוּ אֶל גורַלנו

אִתָּנוּ מִדּוֹר דּוֹר הִנֶהָ מִשְׁמֶרֶת,

אִתָּנוּ כָּל־יְמֵי חַיֵּינוּ.

הִתְפָּאֵר בָּהּ, הִתְגָאֶה בָהּ, שָׂאֶהָ

עַמִּי, וּלְכֹל הַרְאֶהָ.

קִנְיָנְךָ הִיא, בִּמְחִיר כָּבֵד בְּאָתְךָ,

בִּמְחִיר רַב הִגִּיעָתְךָ.


הֵן בִגְלָלָהּ כְּל־הוֹן יָקָר פִּזַרְתָּ

כֹּל חֶמְדַת הָאָדָם.

כֹּל טוּב וּרְכוּש וְחפֶשׁ בָּהּ מָכָרְתָּ –

שָׁלום כָּבוֹד וָדָם.

הֵן זֶה נִסֵּנוּ – תּוֹרַת אֵל נִסִּי

מִשְׂגַבִּי וּמְנוּסִי.

נִסֵּנוּ זֶה – תַּחְתָּיו לַקְרָב נִגָּשְׁנוּ,

תַּחְתָּיו מָוֶת פָּגָשְׁנוּ.


אַתָּה נֵס זֶה, מַלְכֵּנוּ רָם וָרָב!

נָתַתָּ לַאֲבותֵינוּ.

נַחְנוּ כְּשַׁלְנוּ וַנִּפּוֹל בַקרָב –

אַךְ הִנֵּה פֹה נִסֵּנוּ!

יוֹם נִפְלֵנוּ – נֵס זֶה הִצַלְנוּ לָנוּ,

וּבְחֵיקֵנוּ נָשָׂאנוּ;

וּכְבִבַת עַיִן, כֵּן אוֹתוֹ נָטְרְנוּ

וּכְבֵן יָחִיד שָׁמָרְנוּ.


בִּסְבִיבותָיו הַגִּבורִים בֻּתָּקוּ,

רַבּוּ – לא יִסָּפְרוּ.

וּשְׂרִידֵי חֶרֶב נִרְדָּפִים, לֹא פָקוּ,

בִּבְרִיתָם לֹא שָׁקָרוּ.

אָז כַּשִׁבֹלֶת הָרָעָה בְאָתְנוּ,

בָּאָתְנוּ — לֹא כִסָּתְנוּ.

בָּאֵשׁ וּבָמַיִם בָּאנוּ: ובְיָדֵנוּ

תָמַכְנוּ אֵת נִסֵּנוּ.


כַּמָּה בַנֵּס הַזֶה חַיִים נִצְרָרוּ

וּבְלַהַב אֵש היָקדוּ!

כַּמָּה עֵת פָּגְשָׁם בּוֹ עִמּוֹ דֻקָּרוּ

וּבְמוֹתָם לֹא נִפְרָדוּ!

הַרִיק אוֹיֵב חַרְבּוֹ, דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ,

לֹא נָח ממִּלְחַמתּוֹ.

הַכֹּל הָיָה לָבז: סֵפִר הַצּור

הוּא נִשְׁאָר, הוּא נָצּוּר;


לָכֵן נִתְפָּאֵר בוֹ, לָכֹל נרְאֵהוּ

כָּל־הָעַמִים יִרְאוּ.

כִּי בוֹ הוֹן רַב נְתַנוּ וַנִּקְנֵהוּ

בִּמְחִיר רַב לָנוּ הוּא.

נָח אוֹיֵב, כָּלָה שׁוֹד — אַךְ אִם עוֹד פַּעַם

יֵעוֹר וִיחַדֵּשׁ זַעַם,

הֵן אָז יֵדַע צוֹרֵר, כּי אֵת נִסֵּנוּ

לֹא נִטּוֹש כָּל־יָמֵינוּ.


באשר יצאה החוברת הראשונה לאור השתוממו רבים. כנוי העתון בשם ״היהודי״ הרעיש בפני עצמו את הלבבות. השם יהודי היה כבר לגנאי בפי הבריות; היהודים כנו לעצמם בשם ״ישראלים״ או ״בני דת משה״ וטובי הנוצרים השתמשו גם כן בכנוי זה, למען לא יכעיסו את מכיריהם היהודים ״בשם גנאי״, ורק אלו אשר במתכון פגעו בכבוד בני ישראל כנו להם בשם ״יהודים״. ועכשיו בא ריסר, סניגור היהודים ומליצם, ומכנה לעתונו בשם ״היהודי״! אומרים, כי הגביר רוטשילד בוינה אמר לנדב לצורך העתון הזה סך מסוים מדי שנה בשנה, אם יחליף ריסר שמו בשם ״הישראלי״, אבל ריסר סרב לשמוע בקולו: ״אם שנאת חנם עשתה את שמנו לגנאי, אמר ריסר, האם ראוי לנו להסכים לזה ולהעלים את שמנו? הלא יותר ראוי לנו להשתדל בכל כחנו לגלות חרפה מעליו. אנו שוחקים כעת על תמימות אבותינו, אשר היו רגילים לשנות שם החולה, כרי להטעות את מלאך המות, אשר ילאה למצוא את השכיב מרע. האם לא כמהם עושים גם אנו? האם חושבים אתם, כי על ידי שנוי השם נטעה את הצוררים, למען לא ימצאו אותנו? בכל עת שתהיה שנאת העמים אלינו ימצאו אותנו, כדי להתקלס בנו, אפילו אם נחליף את שמינו אלף מונים״.

ובאמת פעלו דברי ריסר גם בזה. השם ״יהודי״ חזר ונשתקע מאז בארצות גרמניה בין היהודים עד היום הזה.

בקיץ שנת 1832 עבר ריסר דרך ברלין להידלבירג ונתעכב גם בפרנקפורט ובוינה. בכל מקום בואו קדמו אחיו היהודים את פניו בכבוד ובחבה יתרה. בימי עלומיו ידעו כבר בני עמו, כי נאמן הוא ללוחם מלחמתם ולתובע את עלבונם. האיש הזה, אשר כעדות עצמו (במכתבו מיום י״ח דיצימבר שנת 1832) לא יכול לגעור באיש העומד נגדו, הזדין לדבר דברי חדודים קשים באויבי ישראל, אשר אכלו אותו בכל פה זה אלף שנים ויותר. ״יותר היה נעים לי לשפוך את דמי לטובת אחי מלשפוך דיו״, כתב בעת ההיא. ואולם בראותו, כי רק בכח עטו יוכל להושיע את עמו שנן את עטו כחרב חדה והניף אותו על צוררי אחיו ונהלי משפטו.

העתון החדש היה לפה לכל היהודים במדינות גרמניה, בכל מקום, אשר שם עמדה שאלת היהודים על הפרק מהר ריסר לברר את פרטי השאלה הזאת הן מבחינת המשפט והצדק והן מבחינת התועלת הכללית. מובן מאליו, כי לא נמנע מללמד סנגוריה גם על היהדות בכלל ועל עם ישראל בכל הנאצות אשר נאצוהו אויביו. שאלת היהודים בגרמניה לא היתה יכולה להפתר, לפי דעת ריסר, בלי פתרון שאלת היהודים בכלל. הוא לא היה אחד מאלו צרי העין בגרמניה, אשר האמינו, כי רק היהודים בגרמניה ראוים לזכיות אנושיות ומדיניות וזולתם ראוים לעבדות. ריסר ידע, כי את אשר יעלילו על אחיו בגרמניה יעלילו על עם ישראל כולו. עתונו של ריסר יצא לאור גם בשנת 1832 בעשרים ושש חוברות ואחר כן עמד מצאת.

אם אומרים אנו לכתוב בפרוטרוט פעולת גבריאל ריסר בימים ההם, את כל אשר פעל ועשה במדינות וערים שונות של ממלכת גרמניה, לריב ריב היהודים ולהשיב חרפת צורריהם אל חיקם, הנה צריכים אנו לכתוב תולדות היהודים והיהדות בגרמניה בראשית שנות המאה הי״ט עד שנת המהפכה (1848). מעבודתו הספרותית של הימים ההם ראוי לזכור עוד את המחברת שכתב בהתנצלות לודויג בירנה נגד מחרפו אידוארד מאיר בהמבורג.

לודויג בירנה הלך, כנודע, אחרי המאורעות של חדש יולי שנת 1830 (גרוש הבורבונים מפרנציה) לפריש, ושם כתב את ״מכתביו מפריש״ המפורסמים, אשר הרעישו בעתם את העולם. כאשר נדפס החלק הראשון של המכתבים יצאו כמה לבלרים וכתבנים להלחם בבירנה. בינהם נחשב גם הסופר אידוארד מאיר (אחד פקידי הרשות בהמבורג) שיצא בחבור עצבים נגד בּירנה: ״הכתבן הרחוק מן האמה, היושר והנמוס״. מובן מאליו, כי ככל מבקרי בירנה לא שכח גם מאיר להזכיר לו ״עון מולדתו״. ״בירנה הוא יהודי כחברו הינה או ספיר״, אחת היא אם התנצר או לא; אף על פי שהמיר דתו – יהודי הוא. היהדות אינה רק נמוס דתי בלבד, אלא היא גם לאומיות, היא אויבת את כל העמים האחרים, יהיו גרמנים, סלוים או יונים. אין אנו שונאים את הנמוס הדתי של היהודים, כאשר יחליטו הם, אלא את תכונות נפשם המכוערות, את המנהגים של אסיה ארץ מכורתם; אפילו אם יתנצרו תכונתם לא תשתנה; הם עזי־נפש ומחוצפים, קלי דעת ובוזי מוסר ובכלל סורם רע.

ולא יכול ריסר להתאפק לדברי הבוז והאיבה האלה נגד עמו וימהר לפרסם את תשובתו החדה: ״בירנה והיהודים״. ועל שער המחברת רשם ריסר את הדבּורים הקשים: ״ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו״. ריסר לא הסכים לכל דברי בירנה, וביחוד לא מצא סגנונו הקשה חן בעיניו, אבל היטב חרה לו, כי כָּלל מאיר את בירנה ואת הינה ואת ספיר עם כלל ישראל. מה להכלל עם חטא היחיד? אם, למשל, לא ייטב כעיניכם סגנונו של הינה, כתבו נגדו כטוב בעיניכם — אבל היהדות מה זו עושה פה? וכי לא היו כופרים ממין כזה, גרמנים מלדה ומבטן ומהריון? ומי יבער לתלות בגללם את הסרחון בראש העם הגרמני כלו? האם בשם היהדות ובשם עם ישראל כתבו הינה ובירנה את דבריהם? או כי נתנה כנסת ישראל יפוי כח והרשאה בידם לכתוב כמו אלה? אתם כועסים על כל ישראל בגלל התולי הינה, אשר אמנם נוח להם שלא נאמרו משנאמרו, אבל כמה סופרים יש ביניכם אשר חרפו מערכות ישראל וידברו עתק על היהדות ועל כל הקדוש להיהודים – במי נתלה אנו הסרחון? ולא זו בלבד, אלא כי באמת הם חיבים להודות, כי יותר מה שכתב ״היהודי״ הינה בגנות הדת השלטת כתבו סופרים נוצרים. ומה הם כל התולי הינה וחדודיו נגד דברי המינות של וָלטיר? מאיר בא להוציאני מכלל ארץ מולדתי –אמר ריסר–אבל זה הוא עושק מאין כמהו! מי אשר חפץ לגזול ממני זכותי ומשפטי בתור בן ארץ מולדתי, הרי הוא כאלו בא למנוע ממני את האויר הצריך לנשימתי! באָשרי, כי לא יכול מאיר לגזול ממני את שפת ארץ מולדתי, כי בכחי להשיב על דבריו גרמנית. לו יהיה כדברי מאיר, כי אין היהודים רק בני כנסיה דתית, אלא בני אומה מיוחדת הם – מי התיר לו לשנוא את בני עם אחר? הלא זוהי תורת המוסר של העמים הקדמונים המתהללים באלילים, בעוד כי תורת המוסר של הדת הנצרת נוסדה על הרעיון, כי כלנו בני אב אחד הננו ואל אחד בראנו! אם יאמר אידוארד מאיר, כי זאת היא מתכונת הגרמני האמתי לשנוא את בני עם אחר, הנני חיב לו תודה על זה, כי הוציאני מכלל האומה הגרמנית. הן בזה יראו הצוררים את זדון לבם הנבער והנבוב, כי מחרפים ומגדפים הם את הכלל. בודאי לא יעיז פניו לכתוב, פלוני או פלוני היהודי הוא איש בליעל ורע מעללים גנב וגם כחש וגם שם בכליו, אבל הנקל לו לכתוב בדרך כלל: כל עם ישראל הוא חבר גנבים, זרע מרעים, בנים משחיתים וכדומה, האין זאת עזות ונבלה כאחת?

באופן כזה השיב למאיר את חרפתו, אשר חרף את מערכות ישראל, אל חיקו, כנודע שלם לו בירנה גם כן כמדתו, והלבלר הנבזה היה ללעג ולקלס בעיני משכילי הדור מישראל ומבני הנוצרים.


 

פרק רביעי: הפולמוס הפנימי.

יחס ריסר אל המשכילים חפצי ריפורמה.

הכת הריפורמית בפרנקפורט. ברור הדברים עם הכת ההיא.

ריסר מתערב בדברי הריב הדתי. הוא עומד לימין ר״א גיגר.

ריסר נכנס אל רדקציה פוליטית בהמבורג. המהומות בהמבורג. ריסר עומד לימין הנעלבים. מלחמתו בהצוררים. אחרית המהומות.

ריסר נועץ לעזוב את עיר מולדתו. הוא קבע לו ישיבתו בבוקנהים הסמוכה לפרנקפורט.

עסקיו במדינת היסן־קסל. נסיונו להמנות שם בתור אדבוקט. תקותו נשארה מעל.

הוא חושב לנוע לאנגליה או לאמריקה. שנוי פתאומי בחייו. הוא נמנה לנוטריוס (במקום מאיר בריסלוי) בהמבורג.

הפרדו מפרנקפורט. אותות כבוד וחבה מצד היהודים בעיר הזאת.


כבר ספרנו למעלה, כי בקיץ שנת 1832 עבר ריסר בכמה מדינות גרמניה ונתקבל בכבוד גדול בקהלות ברלין, הנובר, קסל, פרנקפורט ועוד. ביחוד רבתה השמחה בפרנקפורט בקבלת פני ריסר. שם נמצאו כמה חכמי ישראל, אשר שמחו לקראת הסופר הכביר הזה, אשר כחו כח עלם וטעמו ושכלו כאחד הסופרים הזקנים והרגילים. משכילי העדה ונכבדיה הכינו לכבודו כרה גדולה, אף הביאו לו אשכר: כוס כסף מעשה חושב ועליו חקוקים הדברים: ״מנחה שלוחה לגבריאל ריסר, לוחם מלחמת האור והמשפט, מאת אוהביו ומכבדיו בפרנקפורט 1832״.

גבריאל ריסר לא התערב עד הנה בסכסוכי היהדות הפנימיים. מאורעות חייו הרחיקוהו מפולמוס הדעות, אשר סער אז ברעש בכמה קהלות בגרמניה. בעיר מולדתו המבורג קמה כבר הסערה לדממה, כי חסר שם הכח הדוחף. בעיר הזאת היה מספר המשכילים והמלומדים מעט מאד, והשאיפה הריפורמית לא יצאה שם מרוב השכלה וחכמה, אלא מרוב עושר וכבוד. עשירי בני ישראל, אשר התיחסו על דתם, בושו להתפלל עם אחיהם האורתודוכסים על פי הסדר הישן –היינו, חוסר כל סדר בבית התפלה, ולכן הקימו להם את ״ההיכל״, אשר בו התפללו את ״התפלות האורתוגרפיות״, כאשר התלוצץ הפיטן הינריך הינה, ודרשן בעל כשרון גדול (סלומון) הטיף את דרשותיו מדי שבת בשבתו. בית הספר לחנוך הנערים, אשר הקימו בעלי ההיכל, היה מרוצה לכמה אורתודוכסים ובודאי היה דבר בעתו. באופן כזה שקט הריב בהמבורג, אשר עשר שנים קודם לכן הרעיש את כל עולם היהדות – יחס גבריאל ריסר אל המאורעות האלה היה, כי בעת ההיא לא התערב כל עיקר בסכסוכים האלה. מצדו כבר פרק מעליו עול המצות המעשיות, לא רק בסתר, אלא בפרהסיה, כי שנא תכלית שנאה כל שקר וצביעות. ואולם בפעולתו הסנגורית לא הבדיל בין אורתודוכסים לריפורמטורים; הוא נלחם בשביל כלל ישראל ולא רק בשביל איזו מפלגה.

כאשר התעכב ריסר בפרנקפורט נמשך מבלי משים אחרי פולמוס הדעות, אשר פרץ אז בעיר ההיא ברב כח. עדת פרנקפורט היתה בימים ההם מרכז השאיפה הריפורמטורית; בעיר ההיא נמצאו משכילים ומלומדים רבים מבני ישראל, אנשים, אשר בימי נעוריהם שנו בלמודי התלמוד והספרות התיולוגית, וכאשר יצאו ״לקצץ בנטיעות״ היתה השפעתם רבה מאד. פרנקפורט לא היתה מושב המסחר כהסבורג, כאופן כי כל איש ימשך רק אחר בצעו ולא ישים לב לענינים רוחניים העומדים על הפרק; בעיר הזאת נהגו חיים רוחניים וספרותיים במדה מרובה. האנשים, אשר קדמו את פני ריסר בקול תרועה גדולה, היו כלם מהנמשכים אחרי הריפורמציון הדתית (רי״מ יוסט, קריצנך ועוד), ואלו לקחו דברים עם ריסר, כי לדעתם יש גם מניעה מצד היהודים לזכות בכל הזכיות האזרחיות. אדיקותם יותר מדאי במנהגים דתיים שאין להם מקום בחיינו, ולפי השקפתם מעכבים הם את הגאולה המדינית. בחבורו הראשון, אשר כתב ריסר בהצלת עם ישראל, אמר בפורש, כי דבר אין לו עם ההשקפה הדתית של כל יהודי; אחת היא לו, אם עודנו מחזיק בתומתו האורתודוכסית או לא. על התלמוד חרץ משפטו, כי עבר עליו כלח ואין איש מישראל יודע דבר אודותיו עד מה. ״אבל אין הדבר כן", אמר לו אחד ממוקיריו בשיחתם בפרנקפורט ״עוד לא אבד ניר להתלמוד״. כאשר עמדה שאלת היהודים במדינת בדין על הפרק אסר ריסר בפירוש, כי חלילה לו להסכים אל ההצעה, שבתחלה יתקנו היהודים את מנהגי דתם טרם יזכו בזכיות מדיניות. גם הדבר הזה לא מצא חן בעיני כמה משכילים בפרנקפורט, אשר התלהבותם הגדולה לתקונים דתיים לא ידעה גבול וקצב. גבריאל ריסר כתב לאחד מידידיו בהמבורג על דבר הכבוד, אשר כבדוהו משכילי פרנקפורט, כי כרו לכבודו כרה גדולה וקבלו את פניו בקול המון חוגג. ואולם בכל הכבוד שכבדוהו לא נמנעו מהביע את רגש תמיהתם, איך יעסוק איש חכם ונבון כריסר בשאלת היהודים, מבלי לחווה דעהו בפירוש, כי כבר בא הזמן, אשר יפרקו היהודים את עול התלמוד מעל צוארם, לבטל את אסור קצת מאכלות, וגם היה מן הראוי לדחות את יום השבת למחרתו. בסעודה, אשר הכינו לכבודו, כתב ריסר בלעג והתול, נזהרו מאד, כי לא יבוא מאכל בשר לפגל את סעודתם; ולא זו בלבד, אלא כי לא קראו לשום איש להנות משלחנם, אשר מאכל כשר יבוא אל פיו. אלמלא ראו תיכף בי, כי קיבתי לא תזהם מאכלים באלה, בודאי היו מונעים אותי מכבוד. ריסר העיד על המשכילים בפרנקפורט, כי קנאים הם לדעותיהם החפשיות, וכל שיחותיהם נסבו על זה, להוכיח לו, כי בלי פריקת עול התלמוד לא נושע עולמית. ואולם רוח צדקתו סמכתהו לענות להנדברים בו, כי קשה עליו לחרוץ משפט בדבר שאיננו בקי בו.

ריסר ראה ונוכח אחר כן, כי אמנם היתה סבה נכונה לקנאת האנשים האלה, אשר קנאו להריפומציון, והיא – הקנאה הנפרזה של הצד שכנגדם. בזמן שעשו האורתודוכסים מעשים נבערים ומגונים, כדי להגן על האורתודוכסיה, בהכרח פעלו על לב המשכילים והנמשכים אחרי השאיפה הריפורמטורית לשנוא בכל לב את היהדות הנושנה. ריסר בעצמו, אשר היה בן חורין בענינים כאלה ושנאת האורתודוכסים לא הדביקתהו, בא בהמשך המאורעות לידי נסיון. בראשית שנות השלשים למאה הי״ט ישב ר״א גיגר בעדה הקטנה ויסבדן הקרובה לפרנקפורט, וממילא מובן, כּי היה לו שיח ושיג תמיד עם משכילי העדה הגדולה הזאת, ובפרט בהיות ר״א גיגר בן עירם. ויהי כאשר נבחר ר״א גיגר לדין ודרשן בברסלו יצאו עליו מעוררים מצד האורתודוכסים, אשר חתרו בכל עוז לבטל את בחירתו לדין בעדה החשובה הזאת. על הדבר הזה לא נבוא אתם במשפט, כי לפי השקפתם צדקו הם. אבל כמה היו מכוערים ונבערים האמצעים שהשתמשו האורתודוכסים בהם, כדי להניח מכשולים על דרכו! גבייאל ריסר, אשר על פי הסכמתו סרב עד הנה מהתערב בענינים כאלה ראה חובה לעצמו, לצאת במחאה גלויה נגד התעלוּלים, כאשר במתכון הוציאו דבה על ר״א ניגר, כי גרש מויסבדן על כי חלל את השבת בפרהסיה. בפעם הראשונה קצף ריסר על אחיו האורתודוכסים וראה עד כמה קשה להכוות בגחלתם11.

למרות חפצו נעשה ריסר לעסקן בעניני היהדות. כי אמנם נוכח כבר, כי קשה מאד, להפריד את שאלת המצב המדיני של היהודים משאלות הדת וההתפתחות הקולטורית. בפרנקפורט ראה את פירוד הלבבות בין הכתות השונות. מצד אחד האורתודוכסים הרחוקים מן הישוב ואינם יודעים לפלס את מעגלותיהם, הינו לחשוב שכר מריבה ומחלוקת כנגד הפסדן, והפסד מעשיהם המגונים כנגד שכרם. עושים הם את מעשיהם בלי סדר וחשבון; על כל דבר קטן נצעקים הם ומעמידים קול זועות ומרעישים את העולם. הנקל להם להרקיע שחקים על דבר צבע הבגד שלבש גיגר בעת שרתו בקדש12. העיקר היה להם לטפל, והטפל לעיקר, ואולם מהצד השני ראה את המשכילים הקנאים, אשר קנאתם להריפורמציון איננה טובה הרבה מקנאת האדוקים ל״השולחן ערוך״. העיקר אצלם לפרוק עול התלמוד, להבזותו בעיני העם, לקצץ בנטיעות, לבטל כמה מנהגי הדת, אבל אינם חולים למצב האומה הסחופה והמדולדלת. מטעם זה נואש כמעט מפעלתו וכבר בהלכו למסעיו בקיץ שנת 1832 עלה על לבו, לשום קץ לפעולתו הספרותית ולהודיע גלוי, כי נוכח והבחין, כי אין הפעולה הזאת לפי כחו. כאשר התעכב בוינה נדבר, כמובן, גם עם הדרשן ר׳ נח מנהימר על הדבר הזה. ואולם ר״נ מנהימר חזק את לבו באלהים ויעצהו, לבלי יירף מעבודתו הרצויה. ברורים דברי ריסר אשר כתב אז לרעו ונכוחים למבין. הוא נוכח, כי סוף סוף עליו לכתוב כל מאמרי העתון מהחל ועד כלה. כי רוב המשכילים הסופרים, אשר בדעתו לקראם לעזרתו, כי ישתתפו בפעולתו, אינם שמים לב אל הכלל, אלא כל אחד ואחד משקיע עצמו באותה השאלה הפרטית שהוא עוסק בה בקיצוניות מרובה. מצד אחד אי אפשר לעשות את העתון בלי מבטא רק למלחמת האמנציפציון, שהרי סוף סוף יהיו הדברים למשא על הקוראים ואי אפשר לעבור בשתיקה על כל הנעשה בבית ישראל פנימה. ואולם מצד השני ירא הוא להכניס עצמו בענינים שאינם מובנים לו כל צרכם ואז יהיה תלוי בדעת סופרי עתונו ועוזריו. ואולם אחרי אשר הפך בדבר לכאן ולכאן גמר בדעתו להתמיד בפעלתו הספרותית גם לשנה הבאה. בגמר דעתו זה שב להמבורג.

בשנת 1833 הוסיף להוציא את עתונו לאור. בשנה השניה לעתון הזה נמצא בו כמה מאמרים על דבר מצב היהודים במדינת פרוסיה. בהיות הממלכה הזאת הגדולה במדינות גרמניה, ומצב היהודים שם מסובך בכמה שאלות מדיניות וקולטוריות נתן לו המו״מ בזה חומר רב לעסוק בו. ואולם בסוף שנת 1833 עמד העתון מצאת. נוסף על מבוכתו בדבר תעודת העתון, כאשר ספרנו למעלה, גרם גם המאורע, שקראה לו רדקציה של אחד העתונים בהמבורג להשתתף עמה בעריכת קצת מאמרים הנוגעים למאורעות המדיניים בפרנציה, ע״פ העתונים הצרפתים, בשכר אלף פרנק בנקו (הוא אלף וחמש מאות מרק קורנט, או חמש מאות טליר) לשנה. השכר הזה היה אמנם קטן, אבל גבריאל ריסר היה כבר בן עשרים ושבע שנה וקשה היה לו להיות בכל צרכיו למשא על אחיו מבלי להשתכר אף פרוטה. מטעם זה נאות לקבל העבודה הזאת על שכמו. העבודה לא היתה גדולה וכבדה כל כך ולריסר נשארו שעות פנויות למדי, לעסוק בהן בענינים ספרותיים אחרים כחפצו (אגרתו מיום י״ו דיצימבר 1833).

מובן מאליו, כי עבודתו החדשה לא הסיחה דעתו אף רגע מעניני היהודים אחיו. עוד בשנת 1833 יצא להלחם בשביל אחיו בהמבורג, הוא קרא עצרה מכל פנות העדה ועל פי הצעתו נבחר ועד הפועל, להשתדל בכל כחו, להרחיב את זכיות היהודים בהריפובליקה הקטנה הזאת. בשם העדה ערך מכתב בקשה אל הרשות, כי תזַכה, לכל הפחות, את היהודים בקצת הזכיות המדיניות, להרשות להם להמנות בחברות בע״מ וגם להתקבל לשרות של אדבוקטורא. הדבר נשמע, כי בכלל טוב לב השררה להיהודים, ובקשת היהירים היתה קרובה להעשות, אפס כי היה מן ההכרח לפעול על הקהל בהמבורג, היינו על האזרחים, אשר בצרות עינם ובקנאתם האיקונומית התנגדו לכל שנוי במקצוע זה. מאורע אחד הסב, כי הופרה מחשבת השררה, אשר חשבה טוב על היהודים.

בהמבורג גר אז איש מברלין, אשר פתח בעיר ההיא בית משתה הקהוה. ויהי בראותו, כי מרבים היהודים לבוא אל בית משתהו וירע בעיניו בפחדו, פן יהיה ביתו ״לבית משתה של היהודים״, ולכן ימנעו הנוצרים את רגליהם ממנו. מטעם זה הודיע חפצו ברבים, כי בדעתי לגרש את היהודים מבית משתהו. אולם על פי החוקים הקבועים לא יכול להפיק זממו, כי בית משתה הוא רשות הרבים, וכל הבא ומשלם בכסף מלא, אין להרחיקהו. מה עשה הבע״ב הפקח? הוא קצב בבית משתהו מחיר מיוחד לנוצרים ומחיר אחר (נשער הגבוה) בשביל היהודים, למען הרחיקם באופן זה מעליו. ואולם כמה צעירים מעדת ישראל לא אבו להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, ולכן קם שאון בבית משתה הקהוה. היהודים רבו את ריבם, ובעה״ב הכין לו צעירים נוצרים להשליכם החוצה. כמה לילות עברו בקטטות ומריבות כאלה. מכלל מריבות וחרופים וגדופים משני הצדדים באו לידי הכאות, ותהי מהומה בעיר. ההמון השובב התערב בדברי הריב ועד מהרה פשטה המלחמה בכל חוצות המבורג. השררה ראתה הכרח בדבר לשלוח שוטרי העיר להשקיט המלחמה שני הצדדים נתפשו אנשים והושמו במאסר, גם העמידו אותם למשפט. השופטים הטו קצת הדין כלפי הנוצרים המכים בהיהודים, כי אמנם הוברר הדבר שידי הנוצרים היו בתחלה להכות בהיהודים, והללו היו מוכרחים לעמוד על נפשם, ועם כל זה לא הקלו השופטים את ענשם, אלא מתחו מדת דין אחד על המכים והמוכים. על הפותחים במלחמה תחלה ועל העומדים על נפשם.

ריסר לא עמד מנגד בכל המבוכות והמהומות האלה. בתחלה הלך בעצמו אל בית הקהוה, לראות אם יעיזו גם נגדו פנים; אמנם לא שלחו בו יד – כי סוף סוף כבר היה האיש נכבד בהמבורג ולא נועזו להרים ידם בו, אבל בע״ב וקצת האורחים פגעו בכבודו על ידי נאצות וקללות. ואולם ריסר לא נסוג אחור מלריב ריב אחיו. הוא הביא קובלנה על בע״ב לפני בית המשפט, על כי נסה לרמות את האורחים הבאים אל ביתו, שהרי העלה את מחיר המאכלים והמשקאות לקצת האורחים הבאים אל ביתו. בין המתערבים בריב הזה נמצא גם יהודי צעיר מעיר אלטונה הקרובה והוא נתפש בכף והובא אל בית האסורים לעמוד לדין. ריסר עמד להמליץ עליו בבית המשפט (על פי החוק הותר לו זה, אף כי לא נמנה בין האדבוקטים המומחים). ואולם עם כל זה הפיקו צוררי היהודים את אשר יזמו לעשות במחשבתן תחלה. העיקר היה אצלם, כי בטלה השררה את מחשבתה הטובה אשר חשבה על היהודים, כי יגורה מפני הכעס והחמה מצד העם. ידוע הוא, כי במתכון נעשו אז השערורות האלה, כדי לאים על השררה לבל תחון את היהודים. וכבר אירע כזה שתי פעמים קודם למאורע המדובר (בשנת 1819 ובשנת 1830).

לב גבריאל ריסר סער מאד להמאורעות האלה. הוא לא יכול נשוא עוד את העול והחמס שנעשה לאֶחיו ביד רמה. בפעם הראשונה חש לאות ועיפות בנפשו וחשב מחשבות ליאש אח לבו מכל השתדלות ופולמוס לטובת האמנציפציון, מה יסכנו דברי שכל וטעם, אם חבר שובבים ושכורים יפריע בבת אחת את אשר פעל ועשה הוא על ידי עבודה מתמדת של כמה שנים? אם גורל היהודים יפול על פי גזר דין של ההמון הגדול הסוער מחוץ? אמנם נסה ריסר עוד הפעם להזדין למלחמה, גם פרסם בשנת 1835 החוברת הראשונה של העתון ״היהודי״ בסגנון חדש, הינו, כי יהיה כלו קדש לשאלת היהודים בזכיותיהם המדיניות. אבל בפעם הזאת נוחלה תקותו ועד מהרה נוכח, כי עמלו יהיה לריק, וכל כך גבר היאוש בלבו, עד כי גמר בדעתו, לעזוב את עיר מולדתו ולצאת לגור אל עיר אחרת. כאשר נקבע הרעיון הזה במחו, החל לסדר כל הנחוץ לטלטולו זה, המניעה היותר עצומה בדבר היתה, כּי קשה היה עליו הפרוד מבני משפחתו ובפרט מאמו הזקנה. ריסר חשב מחשבות להסיע כל בית אביו מעיר המבורג ולקבוע דירתו במדינה אחרת. הן אמנם לא בנקל נפרדה אֵם ריסר, אשר כבר מלאו לה שבעים שנה, מעיר מושבה זה ימים רבים. אחי ריסר, רפאל, אשר היה המוציא והמביא את עסקי המשפחה, נשא אשה בהמבורג ולה הורים וקרובים בעיר, ואיך תפרד מהם ללכת לעיר אחרת לגור? עם כל זה גבר ריסר על כל המניעות האלו ולבסוף עלה בדעתם לקבוע ישיבתם בעיר בוקנהים הסמוכה לפרנקפורט. כי גבריאל ריסר חפץ להתישב דוקא במדינת היסן־קסל, אשר ממשלתה היתה אז נוחה להיהודים מכל ממשלות שאר המדינות בגרמניה. ומצד השני חפצו בני משפחת ריסר להיות קרובים לאחיהם הגדול, אשר נשא אשה בפרנקפורט והשתקע שם. בוקנהים היא במדינת היסן וסמוכה ונראית לפרנקפורט, וכמגרש העיר הזאת תחשב. בראשית שנת 1837 שם ריסר כל המעקשים למישור וכבר התפטר גם מפקודתו בהרדקציה ההמבורגית.

בני עדת המבורג שמעו את הדבר הזה ויתאבלו מאד, כי הרגישו בגדל האבדה שאבדה לקהל היהודים בהמבורג, אז נזכרו את אשר פעל ועשה להם ריסר זה שנים בלי תשלום גמול. ואולם אחרי אשר נוכחו, כי לא יבטל ריסר את רצונו, נמנו וגמרו להראות לו, לכל הפחות, סימני כבוד ויקר, לאות אהבתם לו, טרם יפרד מהם. משכילי העדה ותשוביה נועדו להכין כרה גדולה לכבודו ביום עזבו את העיר ולברכהו ברכת הפרידה. כיום כ״ז אפריל נאספו לקדם את פניו, וראש הועד, אשר נוסד לתכלית זו, הביע לו בשם העדה את רגשות לבם הרוחש לריסר אהבה וכבוד על כל הטוב אשר עשה לאחיו. אחרי כן הגישו לו מתנה יקרה, מטבע של זהב אשר הטביעו לכבוד היום ולכבוד זכרון ידידות. המטבע הזה היה דבר יקר מעשה חושב. מצד האחד טבעו תמונת אשה יפה, אשר האירו פניה והיא מינקת לשני ילדיה; האשה הזאת היא סמל דמות האהבה האנושית, אשר תקיף ברחמיה הרבים את כל העמים בלי הבדל. לימינה יושבת בתולה ועטרת בראשה ושבט הממשלה בידה – הוא סמל דמות הדת הנצרת, אשר זכתה לגדולה ולמלכות. לשמאלה אחותה בוכיה ועטופה כורעת על ברכיה ובידה שני לוחות הברית. סביב להמטבע חקקו המלות: ״הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו״. מצד השני חקקו על המטבע הדברים:

״ללוחם מלחמת הצדק והחרות

ד״ר גבריאל ריסר

מאת אחיו אשר בהמבורג

1836״.


ריסר שמח מאד על הכבוד הזה ועל אותות החבה מצד בני עמו. בענות חן השיב למברכיו, כי קטון בעיניו מכל הכבוד הגדול הזה, אם יביא את מעשיו בחשבון, אבל בודאי צרפו אוהביו את מחשבותיו הטובות למעשה, וזה אין ספק, כי רחש לבו אהבה וחמלה לעמו ונכון הוא להקריב חייו לטובתו ולתועלתו. כל ישעו וכל חפצו לדבר שלום לכל אחיו, להרבות אָשרם ולהיטיב את מצבם עד כמה שידו מגעת.

ביום המחרת עזב גבריאל את המבורג ללכת לעיר מגורו החדשה.

כאשר התישב בעיר בוקנהים, אשר נחשבה על מדינת היסן־קסל, עלה בדעתו, לבקש לו שם שרות של אדבוקטורא. במדינת היסן לא היה מעצור לחפצו זה מצר החוקים, כי, כאמור, היתה הממשלה שם נוחה להיהודים וכמעט בכל הזכיות המדיניות לא היה הבדל בין נוצרים ויהודים. על ריסר היה רק להמנות בכלל אזרחי המדינה הזאת, שהרי היה יליד ׳יארץ אחרת״, לפי מצב הענינים המדיניים בגרמניה בעת ההיא. לריסר נשקפה תקוה טובה למצוא שם את פרנסתו ברוח ובכבוד על פי מאורע מיוחד בתולדות המדינה הזאת, וזה הדבר:

המושל של מדינת היסן־קסל היה עשיר מופלנ, מושל במכמני זהב (כנודע, בא לו העושר הזה בעברה, כי היה רגיל ״למכור״ את בני ארצו בתור אנשי צבא למושלים אחרים וביחוד לאנגליה). ויהי כאשר פרצו צבאות פרנציה למדינתו בראשית שנות המאה הי״ט ברח המושל לנפשו, אבל את עשרו הרב לא יכול מלט עמו, כי סכומים עצומים הלוה לבעלי אחוזות ולמושלים קטנים ועשה אותם אפותיקי על נכסיהם (את כספו ״המזומן״ הפקיד, כנודע, כידי ר׳ אנשיל רוטשילד מפרנקפורט וזה מלט את האוצר הרב הזה בחכמתו ובנאמנותו הגדולה). ויהי כאשר לכד נפליון את הארץ הכריח את הלוים, כי ישלמו הקרן והרבית לו ופטר אותם מכל חוב למושל היסן־קסל שברח מן המדינה. אף נתן לכל אחד ואחד מן הלוים שטר שובר לאות ולראיה, כי סלק כבר את כל המגיע ממנו ואין להבע״ח הקודם עליו כלום. ואולם כאשר שב המושל לארצו, אחרי מפלת נפליון, תבע את החובות בבית דין, בטענו, כי אין שום כח לנפליון להפקיע שעבוד חובות של אפותיקי, ומה שלקח מן הלוים לקח בתור גזלן שלא כדין ואין הוא חיב באחריות נזקם. נגד זה טענו הלוים, כי שלמו כבר ושטר שובר בידם וכבר הפקיע נפליון את שעבוד חובם. הסכסוכים האלה גרמו לדברי ריב בשערי בתי המשפט בין המושל ובין הלוים והדבר עבר מבית דין לבית דין. בשני בתי דינים פסקו, כי אמנם לא הפקיעו עוד שעבוד חובם, אלא כי ישלמו לבע״ח את המותר וינכו להם את אשר לקח נפוליון מידם13. הדבר הובא לקניגסברג בתור בית דין אחרון, אשר על פיו יקום דבר, מובן מאליו, כי משני הצדדים טרחו ועמלו להוכיח צדקתם וישרם ולבטל את דברי חברו (בקניגסברג פסקו, כי הדין עם הלוים ואין לבע״ח שום תביעה עליהם), עורך הדין מצד המושל חשב להפתיע בעצת ריסר, אשר כבר יצאו לו מוניטין בעולם המדעים בתור יודע דת ודין ועמקן בדברים האלה. באופן זה מצא גבריאל ריסר תיכף בבואו לעיר מגורו החדשה עסק, אשר הביא לו פרי בעמלו.

בבואו לעיר בוקנהים שמו היהודים בנגב גרמניה את פניהם לאיש היקר הזה, כי יהיה להם למליץ וללוחם את מלחמתם. גם מדינת הולשטין פנו אליו בבקשה, כי יסדר את טענות היהודים לפני ועד הממלכה. מובן מאליו, כי לא עמד גבריאל ריסר מנגד, ובכל אשר היה לאל ידו עבד לטובת אחיו ותבע את עלבונם. גם רב את ריב היהודים עם מנאציהם ודורשי רעתם, אשר כתבו עליהם דברי שטנה ובוז, והשיב את חרפתם אל חיקם.

ישיבת ריסר בעיר בוקנהים היתה נעימה לו, כי בהיותה קרובה לעיר פרנקפורט לא חסרו לו רעים להתרועע, אנשי שכל וחכמה אשר בקשו קרבתו. פרנקפורט היתה אז עיר מלאה חכמים וסופרים; שם היו עוד חיים רוחניים ומדעיים במובן צורתם הישראלית, ריסר התקרב על ידי זה אל חיי היהודים גם בענינים מדעיים. ואף כי עברו לו כבר שלשים שנה ויותר לחייו, לא התעצל מלשוב אל למודיו העברים, ללמוד דעת השפה העברית מפי ד״ר הוכשטדטר בחברת רעו וגבר עמיתו הצַיָר המהולל הנודע אופנהים. נם בענינים ספרותיים אחרים עסק בשמחת לב. ובכלל עברו עליו הימים בקרבת פרנקפורט בעונג, כבר רמזתי על זה, כי ישיבתו, בעיר בוקנהים גרמה לו גם כן, כי התקרב יותר ויותר להשאיפה הריפורמטורית, אשר מרכזה היה אז בפרנקפורט, ואולם בפועל לא התערב אז בפולמוס הדעות אשר פרץ אז בין היהודים בגרמניה. רק פעם אחת יצא מגדרו. כאשר קמו עדי שקר להפיח כזב ולהצמיד מרמה על ר״א גיגר, אשר עמד אז בקשרי מלחמה עם אויביו האורתודוכסים, לא יכול עוד גבריאל ריסר להתאפק ויצא במחאה גלויה נגד האורתודוכסים, כאשר ספרנו כבר למעלה. זולת זה נדע, כי בשקִידה נמרצה עסק בכל הענינים שעמדו אז על הפרק בשאלות היהודים המדיניות והדתיות, גם החליף מכתבים עם החכם הנודע שטינהים באלטונה על דבר יסוד פקולטט לתיוליגיה העברית, בענינים ספרותיים כלליים התערב ביחוד על דבר מחלוקת הסופרים הגרמנים הלאומיים עם ״הצעירים״ (בירנה, הינה, לויכי וחבריהם). בריב הזה התערב גם קצת ענין שאלת היהודים, יען כי קמו אז המקטרגים לְיָהֵד את כל התנועה הספרותית החדשה ולהחליט, כי רק מהיהדות מוצאה. וכמובן לא נמנעו מלחרף ולגדף את היהודים והיהדות בהציתם על הספרות החדשה שנואת נפשם14. את טענותיו נגד הצוררים סדר וערך בחוברות ״מכתבים על דבר היהדות״, אשר אמנם אחרו לצאת לאור בשנת 1840 ובשנת 1841. אבל כנראה מאגרותיו לרעיו ומכיריו חבר את המכתבים האלה עוד בשנות 1838 – 1839 בהיותו בבוקנהים.

בכל ימי מגוריו בעיר בוקנהים בקש גבריאל ריסר מטרה לחייו, איזו עבודה אשר תהיה לפי כבודו וחנוכו. כבר ראינו, כי אמר להספח אל שרות אדבוקטורא במדינת היסן־קסל. לתכלית זו היה מן ההכרח, כי יקבלוהו בתור אזרח הארץ. ריסר ערך דבריו להשררה בהמבורג, כי תפטרהו מכל שעבוד אזרחיות בעיר מולדתו וגם פנה בבקשה לממשלת היסן־קסל, כי תמנה את ראשו במספר אזרחי המדינה. ימים רבים עברו טרם הודיעו לריסר משפטו – ובאחרונה הושבה בקשתו ריקם! המאורע הזה הכעיס מאד את ריסר, אשר גם הפעם נכזבה תוחלתו להציב דרכו בחיים. כבר עברו עליו יותר משלשים שנה ועוד היה צפוי לפרנסת אחיו ובית אביו. בימים הרעים והמרים האלה כמעט שנואש מכל תקוה וכבר חשב דרכו להסיע דירתו לאנגליה או לנוע למרחקים,לאמריקה. גם במשפחתו הסב המקרה הזה כמה מבוכות. אחותו הצעירה נשאית לרופא אחד יליד המבורג (ד״ר ליוויס), אשר גם הוא התישב בבוקנהים (לחפץ האם הזקנה של ריסר) בתקוה, כי ימנוהו במספר אזרחי היסן־קסל ואז יוכל לשמש בתור רופא בעיר וימצא מחיתו בכבוד. כאשר נוחלה תקות גבריאל ריסר בזה נסתפחה גם שדהו של גיסו הרופא הצעיר. זה האחרון גמר בדעתו לשוב להמבורג, כי שם גר אביו והוא גם כן רופא מומחה לרבים, והבן קוה להבנות על ידו. לאם ריסר היה קשה מאוד להפרד מבתה הצעירה, ותאמר לשוב גם היא אתה להמבורג. ואחרי אשר עקר גם בנה הגדול, יעקב, את דירתו מפרנקפורט להמבורג לרגלי עסקיו גמרה גם היא בדעתה לשוב עמהם לעיר מולדתה. גבריאל בנה הצעיר לא היה נשוי אשה, ומה תעשה הזקנה לבדה בעיר נכריה?

ריסר נשאר, לפי זה, בלבדו בבוקנהים. בשנת 1839 נפתח לו מחדש מקור תקוה. כי יוטב מצבו. כבר ספרנו מענין המשפטים שהיו למושל היסן־קסל על דבר החובות שנשה באנשים שונים. בקצת המשפטים היתה ידו על התחתונה, כי בקניגסברג דחו תביעותיו מכל וכל. ואולם חלק מנִשְׁיו תבע בבתי הדינים של מדינת וירטמבירג, ושם התעצמו עורכי הדינים בכל תוקף ועוז לזכות בדין. קצת התביעות נמסרו לגבריאל ריסר. באופן כזה הסתפק במה שהקרה לו מזלו לפי שעה ולא דאג דאגת מחר. גבריאל ריסר היה מטבעו איש שמח וטוב לב. אם לא הרע לו המקרה ביותר, לא הגה נכאים ולא. העציב את רוחו בשאלה: מה ילד יום. הוא נשאר בבוקנהים. והוסיף לשקוד על למודיו וחקירותיו, גם בלמוד שפ״ע שקד כמקדם. לפני הד״ר הוכשטדטר קרא בתורת אלהים בעברית, ומורו הבינהו את כללי הדקדוק די צרכו, למען יבין בתורת אלהים מפורש ושום שכל. בהיותו, כי לאט לאט נזכר נירסא דינקותא, עשה במדה ידועה חיל בלמודיו אלה.

ואולם בסוף שנת 1839 אירע דבר, אשר הסב את לב גבריאל ריסר לחשוב מחשבות לשוב לעיר מולדתו. ביום כ״ג דיצימבר שנת 1839 נפטר בהמבורג החכם והסופר הנודע מאיר בריסלוי. שהיה נוטריוס מוסמך מצד הממשלה בהמבורג, כאשר ספרנו כבר. באחרית ימיו היה בריסלוי גם סופר הקהל, ויהי כאשר נפטר בריסלוי חשבו בני משפחת ריסר להשתדל לטובתו בתחלה – למען יבחרו בו מטעם העדה לסופר הקהל. הדבר הזה לא היה לפי רצונו של גבריאל ריסר, לא מרוב גאה וגאון, יען לא היתה השרות הזאת לפי כבודו, אלא כי היה קשה עליו, לשעבד עצמו לאחרים ולהיות תלוי בדעת ראשי העדה. לכן שמח מאד, כי הופרה מחשבת בני משפחתו והמשרה הזאת נתנה לרעו מנוער הרבליכר. לעומת זה חשב מחשבות, להמנות בתור נוטריוס מצד הרשות במקום מאיר בריסלוי. השאלה היתה רק, אם תסכים הממשלה למנות שנית נוטריוס יהודי, כי בפעם הראשונה היה זה רק הוראת שעה. וזה הדבר: מאיר בריסלוי נמנה לנוטריוס עוד בימי ממשלת הצרפתים בארץ, ומדינות גרמניה התחיבו בכרתן ברית השלום בוינה בלי לפגוע בזכות איש פרטי ולנשלו מאחוזתו. על פי הדבר חזה היתה אז אנוסה, בדיעבד, להניח את בריסלוי על מקומו. עתה היתה השאלה, אם תמנה הרשות לכתחלה נוטריוס יהודי. השררה עִינה הרבה בדבר ולבסוף החליטה להציע חוק חדש לפני באי כח העם, אשר על פיו תהי רשות למנות יהודי אחד או אפילו שנים לנוטריוס בהמבורג. באי כח העם הסכימו להצעת השררה, ואז מהר ריסר לערוך בקשתו, כי תמנה אותו בתור נוטריוס במקום הנפטר. בקשת ריסר נעשתה הפעם. ובכן שחקה לו השעה במלאת לו שלשים וארבע שנה לחייו להגיע אל מטרה. חשובה ונכבדה משאת נפשו.

בראשית הקיץ שנת 1840 הכין גבריאל ריסר עצמו למסעו. אמנם בחפץ לבו שב לעיר מולדתו, אחרי אשר באה תקותו, אשר אליה נשא את נפשו ימים רבים. ואולם עם כל זה קשתה לו הפרידה מאוהביו וידידיו בפרנקפורט ובוקנהים, גם אלו נעצבו בהפרד ריסר מהם. אם כי שמחו על הדבר לראותו מצליח כעת בדרכו. טרם עזב גבריאל ריסר את פרנקפורט נאספו חשובי העדה לכבדהו במשתה אשר הכינו לכבודו. נם מהערים הקרובות, קרלסרוה, מנהים והידלבירג באו נכבדי הקהלות לברכו. כשתי מאות אנשים חשובים קרואי מועד באו לכבדו לאכול אתו לחם ולברכהו, כי יצליח בדרכו אשר הוא הולך עליה. בו ביום באו גם נשים יקרות מפרנקפורט לכבדהו בשם נשי ישראל ולהקריב לו אשכר ומנחה לאות תודה ולמזכרת נצח. גבריאל ריסר שמח מאד על כל הכבוד הגדול הזה. בנאומו אשר נשא בפני הנשים החשובות הבאות לברכו אמר גבריאל ריסר: הן את חיי הקדשתי להגן על עמי וללחום את מלחמתו, מלחמת הצדק והמשפט. דומה בעיני בת עמי לאשה חשובה ונוגה, אשר מכבדיה הזילוה ועזי פנים יפגעו בכבודה. גם האנשים אשר הכירו והבחינו, כי בלי משפט היא נספה, בושו לעמוד לימינה ולריב ריבה, כי כבר היתה לקלס, ולכן לא אבו לשאת עליה חרפה. ואפילו אלו שנלחמו עליה כסו, לכל הפחות, את שמה במשאון, למען לא ידעו הנצבים עליהם, בעד מי הם נלחמים. אתן, נשים כבודות וחשובות, לא תבושו באחותכן הנוגה – וזה יהיה מעכשיו לאות ולמופת, כי יקרה אומתנו ונכבדה, ולכבוד יחשב לנו להיות מְגִנָה ומצילה. נשמה נדגול בעת ותהי לנו גם להתנוסס סלה.

ביום י״ג יולי עזב ריסר את בוקנהים וימים מספר אחרי כן הגיע למחוז חפצו להמבורג.


 

פרק חמישי: מלחמתו עם אורתודוכסיה.


דעותיו הדתיות. יחסו אל אחיו.

הוא נבחר בתור פרנס ״ההיכל״.

הריב בינו ובין הרב ברניס.

השרפה בהמבורג. הפסדו של ריסר על ידי השרפה.

הפולמוֹס הדתי בין היהודים בגרמניה. יחס ריסר אל הכת הריפורמית בפרנקפורט.

דעתו על דבר מצות מילה.

ריסר נפרד מהתנועה הריפורמית. עבודתו המדינית. יחס ריסר אל השאלות המדיניות.

השקפתו על דבר שאלת היהודים.


גבריאל ריסר הגיע כבר אל מחוז חפצו, אל המטרה, אשר אליה שאף מיום עמדו על דעתו: לעמוד ברשות עצמו. עבודת נוטריוס, אשר קבל על עצמו, היתה נקיה וקלה, ורק שעות מספר ביום עסק בה, ויתר עתותיו היו נתונות לעבודת הכלל, לטיולים רוחניים וללמודים ככל אות נפשו. מצבו הסוציאלי בחברת אחיו היהודים וגם בין נכבדי הנוצרים בהמבורג היה טוב ואיתן, לא ארכו הימים וגבריאל ריסר התערב גם בעניני היהדות פנימה.

שטת ריסר היתה כשיטת אביו אלעזר ריסר: לבלי לעשות קרע בהיהדות, להפרידה לשתי אומות; אבל מצד השני היה הוא אדם חפשי בדעותיו הדתיות ובשום אופן לא אבה להכנע תחת עול החוקים הדתיים. דעתו היתה בכלל, כי כל איש הישר בעיניו יעשה בעניני הדת ועם כל זאת כלם נמנים על דת ישראל. האמת נתנה להאמר, כי לא נתן גבריאל ריסר דין וחשבון לעצמו, על מה נוסדו דעותיו בעניני היהדות. דבר שאין צורך לומר, כי עם כל אהבתו העצומה לבית ישראל לא חשב את עצמו בתור בן להאומה הישראלית, היינו, כי לא הודה מעולם בקיום הלאומי של ישראל. ריסר נחשב בעיני עצמו בתור גרמני אמתי, אלא שעל פי דתו ומולדתו הוא יהודי, קשה מאד לברר את המושגים האלה, כיצד יהיה אדם שאינו מודה במציאות

הדת הישראלית וגם לא במציאות הלאומיות הישראלית אדוק בכל לבו ונפשו במולדת ישראל. התשובה על השאלה הזאת תהיה: כי טעה גבריאל ריסר בעצמו ביחסו אל ישראל. אבל סוף סוף עלינו לזכור, כי היה אדם הוגה דעות ובודאי טרח ועמל תמיד, להעמיד דבריו על יסוד הגיוני. איך אחד את שתי הקצוות, קשה להבין.

איך שיהיה, הנה גבריאל ריסר בעיני עצמו לא היה חידה, אלא לפי דעתו נחשב על האומה הגרמנית בכל חייו הקולטריים ועל בית ישראל בחייו הדתיים, בעוד כי כל המצות המעשיות היו חולין בעיניו. הוא העמיד את יסודי הדת על המוסר והצניעות, על אחדות הבורא. ״שמע ישראל ה׳ אלהינו ה' אחד״ היה בעיניו היהדות כלה. ואולם בחפצו לתת לרגשותיו הדתיים צורה חיובית, לכן התיחס על חברת המחדשים, הם בעלי ״ההיכל״ בהמבורג, אשר בחרו בריסר בתור פרנס ומנהיג.

כאשר קבל גבריאל ריסר את השרות הזאת על עצמו לא עלה על דעתו אף במעט להכעיס את אחיו האורתודוכסים. כבר ראינו, כי לא היה קנאי להריפורמה, אף לא שנא את התלמוד בלבו, ותמיד חרה לו על המשכילים כגילו הקנאים לדעותיהם ושונאים לאחיהם האורתודוכסים. בדבר הזה לא טעה ריסר, אלא במה טעה? במחשבותיו אודות אחיו האורתודוכסים, בחשבו, כי גם הם סבלנים כמהו; מה הוא איננו מקנא קנאת הריפורמה, אף הם אינם מקנאים קנאת האורתודוכסיה, ועצת שלום תהיה בין שניהם.

כנודע, לא היה הדבר כן. כאשר שבו בני ״ההיכל״ והדפיסו מחדש את סדר העבודה בצבור קנאו אז האורתודוכסים קנאה גדולה. הרב ברניס חדש את הכרוז, שהכריזו רבני המבורג בשנת תקע״ט לאסור את הסדור החדש. גם פרנסי הקהלה הריפורמית יצאו במחאה נגד ברניס בדברים קשים כגידים. ועד מהרה התלקחה מלחמה גדולה בין שתי המפלגות, אשר התעצמו בדינם לפני השררה בהמבורג. יחס ריסר להמחלוקת הזאת נוכל להבין בנקל. אנו רואים, כי כל ימיו נלחם לטובת החרות הדתית, לביחוד קטרג על הכפיה והאונס, אשר יאמרו העמים להעביר את היהודים על דעת קונם – ועתה קמים יהודים ואומרים לאנוס את אחיהם בענינים דתיים. על אלה יתאפק גבריאל ריסר ולא ירים קולו? הוא יצא בכרוזים ובחבורים להוכיח צדקתו וצדקת בני ההיכל, כי אין בדעתם לחתור חתירות תחת קיום היהדות, אלא כי עובדים הם את אלהי ישראל לפי השקפתם והגות רוחם הם. ועל מה באים אחיהם האורתודוכסיה למחות בידם?

בנודע, נפסק הפולמוס הזה באמצע על ידי השרפה הנוראה שהיתה בעיר המבורג בראשית הקיץ שנת 1842. ביום החמישי לירח מאי פרצה השרפה באחד הבתים ונמשכה ארבעה ימים רצופים. כשבעים וחמש חצות היו למאכולת אש ויותר מארבעה אלפים בתים עלו על המוקד. אמנם בכלל לא נזוקו היהודים כל כך בשרפה הזאת, כי רוב היהודים גרו בשכונה, אשר שם לא הגיעה האש (רק בתי קצת היהודים נשרפו וגם בית הכנסת לעדת הפורטיגיזים עלה על המוקד), ואולם, כמובן, נתקלקל המסחר הרבה על ידי המאורע האיום הזה ונשמו ארחות המו״מ. מזה היה גם לבני ישראל הפסד מרובה. מסבה זו שבתה, כמובן מאליו, המחלוקת על דבר ההיכל והסדור החדש: אדרבה, אז נתקרבו הלבבות מחדש לעזור איש את אחיו.

לגבריאל ריסר בעצמו היה הפסד מרובה על ידי השרפה הזאת. אמנם ביתו, אשר שם גר בחברת אמו הזקנה ואחותו הנשואה, לא נשרף; אבל בתור נוטריוס קבע מושבו ברחוב אחר וגם בו פגעה מדת הדין וכל הבתים היו למאכולת אש. ריסר מהר להציל את הכתבים וכל דבר יקר וחשוב, ורק ספריו ומטלטלי ביתו נשרפו ביום הרע והמר. ואולם אחיו יעקב ריסר נזוק הרבה על ידי השרפה ובסבתו נזוק גם גבריאל. ליעקב ריסר היה בית מסחר של ״גַלַנְטֶרִיה״, וממנהגי המסחר הזה בימים ההם לתת הסחורה בהקפה על זמן ארוך בערך, בעוד כי ריסר בעצמו התחיב לסלק להנושים בו את חובותיו במשך שלשה ירחים. אחרי השרפה הגדולה חדלו לשלם לו את אשר נשה הוא במערופיו, בעוד כי הנושים בו הקיפוהו ותבעו את חובם. אמו וגם אחותו נתנו את כל אשר להם, כדי שלא יחולל שם משפחת ריסר על ידי בנקרוט, וגם גבריאל ריסר קבל עליו ערבות קבלנות לשלם בעד אחיו עד הפרוטה האחרונה, גם לכלכל את אמו הזקנה ולנהלה בלחם כל ימיה. ימים רבים עברו עליו בדאגה וברגזה, ואולם אחרי עבור ימי המבוכה והמהומה נוכחו, כי לא הרס מצב יעקב ריסר עד היסוד בו, אלא כי עלה בידו להציל חלק מרכושו, ואז שבו ימי מנוחה ושלום למשפחת ריסר.

כאמור פסק הפולמוס בינתים בעדת המבורג. האורתודוכסים שכחו את רגזם ואת כעסם, וההיכל עמד על תלו כבראשונה. ובפרט נטתה השררה יותר אחרי עדת ההיכל, אם כי השתדלה בכל תוקף ועוז לקים את השלום בעדת היהודים ולפעול עליהם כי יחדלו מריב.

מובן מאליו, כי היה ההפסק הזה רק מקומי וזמני. פולמוס הדעות בין שתי הכתות בישראל לא חדל, ואחרי אשר חדלה המבורג להיות מרכז התנועה הזאת נסבה לבריסלוי ולפרנקפורט, וביחוד היתה העיר הנזכרת באחרונה לתל שכל הפיות פונים אליו. שם נוסד ועד לעניני הריפורמה, אשר בראשו עמדו משכילי העיר הזאת, ואשר משך אליו את כל הנוהים אחרי הריפורמה ביתר הקהלות.

בין אנשי המעלה, אשר נתנו את לבם ליסד את הריפורמה על בסיס נאמן, נחשב גם ריסר; כי כל הימים אשר ישב בבוקנהים היה לו שיח ושיג עם הריפורמטורים ומרוץ אגרות היה ביניהם גם כעת. ואולם בנוגע לפעולתו הממשית נפרד תיכף ומיד ממרכז התנועה, יען לא אבה להצמיד חונף ולעשות שקר בנפשו. כאשר פרסמו בירח אוגוסט שנת 1843 את כרוזם של בעלי הריפורמה, והקול יצא, כי גם ריסר מקים את דברי הכרוז הזה, יצא הוא במחאה גלויה להכחיש את דברי השמועה הזאת; ואולם בפירוש אמר, כי לא מטעם דתי נפרד מהם, אלא יען כי לפי דעתו נתנו דבריהם לשעורין ולא מלאו את הסאה די צרכה.

ועד הריפורמה העמיד בכרוזו את השקפתו הדתית על שלשה עיקרים:

א) דת ישראל היא דת של התפתחות מוסרית הולכת ומתמדת בכל התקופות בלי הפסק ובלי תחום; ב) אין אנו שומעים בקול התלמוד, לא בדברים הנוגעים באמונות ודעות ולא במעשה;

ג) אין אנו מחכים לביאת המשיח, אשר יקבץ את נדחי ישראל ויובילם לארץ פלשתינה, ואין לנו חפץ בגאולה כזו. ארץ מולדתנו היא הארץ אשר נולדנו בה, ובה אנו יושבים ומהאזרחים.

ואולם בטופס הראשון של הכרוז, אשר עליו אמר גם ריסר לבוא על החתום, היו עוד שני סעיפים, הינו אחרי סעיף הראשון:

ב) המצוות המעשיות, אשר היו נהוגות בזמן הבית, בעת שהיה לישראל קבוץ מדיני, בטלו כבר; ג) ביחוד בטלה כבר מצות מילה. את שני הסעיפים האלה מחקו בטופס השני, כדי לפיס במעט את קצת היהודים, שטענו: לכל הפחות בדת נתונה – בתורה שבכתב – אל תגעוּ. ריסר התנגד לטופס השני, כי לפי דעתו ראוי היה ״להתם כל שקר דתי בישראל״, ולא לעשות הדבר לחצאין. על כל המשכילים באמת לפרוק מעל צוארם עול הדת המעשית באומר ובפועל, ככל אשר הם עושים תמיד בחייהם. בנוגע למצות מילה אמר ריסר בפירוש, כי יותר היה ראוי לבערה מבית ישראל מהתלמוד והאמונה בביאת משיח. גם התנגד ריסר לדברי הכרוז, כי פורקים הם מעליהם עול התלמוד, שהרי מכלל הן אתה שומע לאו, כי עול תורה שבכתב לא ימישו מעל צוארם, וזה לא יתכן בעיניו מכל צד. ישנן כמה מצוות כתובות בתורה, אשר ראוי להשכיחן15.

כנודע, היתה מצות מילה בזמן ההוא לסלע המחלוקת בין האורתודוכסים והריפורמטורים. רבים מאלה האחרונים סרבו למול את בניהם, וביחוד אירע זה כמה פעמים בפרנקפורט ובהמבורג, ״הערים החפשיות״, יען כי שם היה הדבר תלוי בהשלטון המקומי, והנקל היה לאחד המשכילים, אשר, על פי הרוב, עמדו במדרגה סוציאלית נבוהה, להטות את לב הרשות, כי לא תתערב בדבר. האורתודוכסים באו תמיד על אחיהם בכח תוקף המלכות, להכריח את ההורים העברים למול את בניהם. בכמה מקומות בא הדבר לידי כך, כי הכניסו ההורים את בניהם הנולדים להם בברית הדת השלטת כדי להפטר מכח הקהלה העברית. גבריאל ריסר התנגד למפעל זה, ואם כי לפי השקפתו ראה במצות מילה מנהג מכוער, שראוי להשכיחו, עם כל זה אמר, כי במקום אשר הרשות אונסת בדבר ואין לההורים ברירה אחרת, אלא אם למול את בניהם, או להביאם בברית הדת השלטת, הנה ראוי לכל איש יהודי לבחור במילה. אבל מהצד השני יגע וטרח בכל כח לבטל את האונס והכפיה, וביחוד כעס על האורתודוכסים: על מה הם אונסים את ההורים, ומה גרועות שאר המצוות המעשיות ממצות מילה? על מה הם אונסים דוקה על זו?

בימים ההם אירע בפרנקפורט, כי מת ילד נמול מחמת מילה, ואז גזרה הרשות (ביום ח׳ פיברואר שנת 1843), כי כל איש יהודי החפץ למול את בנו, עליו לבחור דוקא במוהל מומחה. הריפורמטורים נפלו על המציאה הזאת, כי החליטו, כי כונת הרשות באמרה: כל איש יהודי החפץ למול את בנו וכו׳ היא, שמצות מילה רשות ולא חובה. ובאמת נמצא איש יהודי, שלא אבה למול את בניו, ועל ידי זה קם ריב עצום בפרנקפורט ובגרמניה כלה (כידוע, אסף אז הרב ר׳ שלמה טריער קבוצת מכתבים מרבנים וכמה גדולי ישראל, וביניהם צונץ ושד״ל, אשר חוו דעתם על דבר חשיבות מצות מילה). חברי הריפורמה כחשו, כי מאתם היתה הנסבה, להסרת לב האיש, כי יסרב למול את בנו. על כל פנים היה וכוח נמרץ בין האורתודוכסית והמתחדשים, וריסר יעץ לאלה, כי יכנסו בעובי הקורה לטובת החרות הדתית. אחת היא, איך חושבים הם בדבר מצות מילה; העיקר הוא לבטל כל כפיה ואונס בישראל. לעומת זה לא נמשך ריסר מעודו אחר הריפורמה המעשית, הינו, כי יתאספו הרבנים להתיר, או לתקן את הדת. דעתו היתה, כי הרשות לכל אדם לעשות בענינים דתיים כחפצו, ואם יחדלו האורתודוכסים לבוא על אחיהם בעקיפין די בזה16. כאשר רננו קצת משכילים על הרבנים, על מה הם מתרשלים להתיר כמה אסורים, אשר אין להם מקום כעת בחיינו, התנצל הוא על הרבנים, באמרו: בודאי גם הם חפצים בתקונים כאלה, אלא רואים הם, כי מעשיהם אך למותר בזה: יש אשר פרצו להם כבר גדר ואינם צריכים להתר מצד הרבנים, ויש אשר לא ישמעו בקולם, להתיר ענינים, אשר אסורם פשט בישראל. ולמה ישחיתו הרבנים את דבריהם על אוזן לא שומעת? ״התאמין – כתב ריסר לאחד מרעיו – כי ביד עשרים רבנים נאספים להניע את לב יהודי אחד, לעשות דבר שלא בדת התלמוד, אם לא נתעורר מעצמו, לפרוק עול התלמוד מעל צוארו?״

בהמשך הימים נפרד ריסר מחברת הריפורמטורים לגמרי ולא חפץ להתערב כל עיקר בדברי ריבותם. הסבה האמתית לזה היתה, כי נקעה נפשו מכל וכל מהחיים הדתיים של ישראל, וגם הצורה החדשה שאמרו חברי הריפורמה להמציא להיהדות לא היתה לפי רוחו17 אם נחפוץ לחרוץ משפט אמתי על דבר יחס ריסר אל היהדות בימים האחרונים, עלינו להודות, כי יהדותו היתה רק בזה שלא התנצר, וגם היה עומד בנסיון בשעת הצורך. במובן ידוע היתה זו גם יהדותו של ר״א גיגר, אלא שזה האחרון היה גדול בידיעת היהדות, באופן כי הכיר יותר את התמצית ההיסטורית של דת ישראל.

ריסר שב לעבודתו התדירה, לעסוק בשאלת היהודים במובנה המדיני. הוא עמד תמיד על המצפה, ללחום מלחמה היהודים והיהדות – לפי מובנה ההיסטורית– נגד כל צר ואויב. בכל מקום שעמדה שאלת היהודים על הפרק השמיע קולו בדברי טעם והגיון, אשר עשו תמיד רושם נמרץ; בכל מקום שקם משטין לדבר סרה בישראל או בדת היהודים הזדין ריסר בדברי טעם ושכל טוב להשיב חרפתו אל חיקו. ואולם מעולם לא עשה חיץ בין שאלת היהודים והשאלות המדיניות הכלליות. השקפתו העקרית היתה תמיד; אין חפץ להיהודים בזכיות שונות, אלא בזכות אחת – זכות אזרח בארץ. שאלת היהודים תפתר רק בשעה שתפתר בגרמניה שאלת החרות המדינית וחופש הדעת; היהודים הם פרט לגבי הכלל הזה. לכן השתדל לטובת תקון המדינה בכלל, כי בשלומה יהיה שלום גם להיהודים. עם כל זה לא הסיח מלבו את מצב אחיו ברוב מדינות גרמניה, ובכל מקום שראה גזל משפט ועוות הדין נגדם קם לריב ריבם. כבר ספרנו למעלה, כי תכף אחרי כריתת הברית בוינה גרשו היהודים מליבק, והעניים שבהם הוכרחו להתישב בכפר סמוך להעיר, אשר שם הקצו להם מטעם השררה מקום לשבת. מצב היהודים היה ברע מאד, כי כל עסק פרנסה לקחו מידם ורק את המסחר בבגדים ישנים וכדומה הניחו להם. וביחוד היה קשה להם, כי לא התירו לבניהם שום מלאכה, באופן כי כל יהודי, אשר למד את בנו אומנות, היה מוכרח לשלחו מביתו ומעיר מולדתו. בשנות הארבעים קם דור חדש בעיר ליבק ורבים מבני הנוצרים הישרים בלבותם ערערו על החוקים המכוערים האלה ויאמרו לבטלם. בכה״ע קם פולמוס בין המימינים והמשמאילים, בין המצדדים בזכות היהודים ומשטיניהם. כמובן, לא נחבא גם ריסר אל הכלים, אלא עמד לצדד בזכות אחיו בדברים של טעם נאמרים בשם הצדק והמשפט. בו בזמן עמדה שאלת היהודים בפרוסיה על הפרק. הימים ההם היו אז ימי תנועה מרובה. בכל נפות הממלכה הזאת באה שאלת היהודים לפני צירי העם18. העתונים הרבו לדבר בה ובכלל היתה שאלת היהודים לשאלה מדינית כללית. הדבר הזה נתן חומר רב להעוסקים בו, הללו מימינים והללו משמאילים. רבים עמדו לימין היהודים ודברו עליהם טובות וכנגדם יצאו אחרים להשטין עליהם. הספרות היומית עסקה, לפעמים, בשאלה ההיא בקלות ראש ולפעמים באיבה גלויה וברע לב. בכל עבר ופנה היה הכרח בדבר, לפשט את העקמומיות שבלב, לשים לאל דברי בלע, לבטל טענות בדויות וכוזבות, להוכיח צדקת היהודים ולהוציא לאור משפטם. בין מליצי ישראל עמד ריסר בראש, יען כי דבריו עשו רושם גדול גם במחנה הנוצרים. ריסר נחשב בימים ההם בתור אחד העסקנים הגדולים בשאלות המדיניות וביחוד בשאלת אחוד מדינות גרמניה לממלכה גדולה. אך בכח השפעתו המרובה נהיה הדבר, כי קבלו הליברלים את האמנציפציון של היהודים בתור הנחה יסודית של שיטתם המדינית בכלל, תחת אשר לפנים נחשבו גם רוב הליברלים (ובראשם ההיסטורי הנודע רוטיק, אשר עם כל אהבתו להחרות היה אחד מצוררי היהודים באופן מבהיל) על אויבי ישראל. ההנחה המדינית הזאת נשארה בכל הארצות בתקפה עד היום הזה. ונפלא הדבר לראות, כי אם גם סרו רבים מן הליברלים ממנה בלבם, כנודע על ידי מאורעות הימים האחרונים, לא נועז עוד איש עד ימינו אלה להורות בפירוש, כי ראוי לבטל את ההנחה הזאת. ליברליזמוס ושווי זכיות לכל בני הדתות השונות היה – לכל הפחות בתור שיטה למודית – למושג אחד.

גבריאל ריסר עמד בשורה העליונה בגרמניה בכל מפעל לאומי, מדיני או מוסרי, ובכל השתדלות משום תקון העולם בגרמניה. הוא השתתף בכל פעולה לטובת הכלל וחבר היה לכל חברה טובה ומועילה. הוא היה אז טפוס מיוחד של קצת יחידי סגולה בין היהודים בגרמניה, אשר אמנם נתנו עצמם בכל לבם ובכל נפשם אל הלאומיות הגרמנית, אבל לא זנחו גם את היהדות לפי מובנם והשקפתם הם. ואולם ראוי לדעת, כי להשיטה הזאת, אשר בימינו אלה לא נבין לה לכל פרטיה, היה אז יסוד מוסרי. היהודים היו אז נרדפים, עשוקי משפט. היהודי הגרמני, אשר בכל לבו היה מסור להלאומיות הגרמנית, מצא בנקל אמתלא להשתדלותו בשביל היהודים: הוא עמד לימין הנעלבים והנרדפים ורב את ריבם. יחס האנשים ההם אל היהדות היה ברובו ענין של אהבה אנושית, של חסד ורחמים.

במצב כזה באו מאורעות של שנת 1848, אשר בהם השתתף גבריאל ריסר במדה מרובה.


 

פרק ששי: ימיו האחרונים.

מצב הענינים המדיניים לפני שנת 1848.

המאורע כפריש. השפעת המאורע על גרמניה.

הועד הלאומי. גבריאל ריסר בפרנקפורט בתור חבר הועד הלאומי.

עמלו לטובת אחיו. הוא נבחר בלוינבורג לחבר הפרלמנט.

פעולתו הנמרצה בהפרלמנט הכללי.

בחירתו בתור סגן הנשיא של הפרלמנט. הוא הולך בחברת מלאכים אחרים לברלין לשום כתר קסריות גרמניה בראש המלך.

קבלת פני המלאכים בברלין, תוחלת המלאכים נכזבה. ריסר התפטר מעבודתו.

נסיעתו לאנגליה ולאמריקה. הוא התפטר ממשרת נוטריוס. בחירתו בתור חבר לבית המשפט העליון.

הוא נבחר לחבר בית המועצה. ימיו האחרונים. מחלתו. מותו. הלויתו. הכבוד שעשו לו במותו.

ציור כללי של גבריאל ריסר בתור יהודי ובתור אדם. חתימה.


הענינים בגרמניה היו יגעים מאד. שתי שאיפות נמרצות אחדו אז את כל הטובים והמשובחים בעם גרמניה, החפץ לאחד את כל שבטי הגרמנים לקבוץ לאומי ומדיני אחד; קביעת קונסטיטוציה ברוב המדינות וביחוד במלכות פרוסיה. כנודע הבטיח המלך פרידריך וילהלם השלישי בשעת הסכנה – הינו, כאשר נכנעה ממלכת פרוסיה לפני נפליון – לזכות את עמו בקונסטיטוציה, אבל לא מלא בידו את אשר הבטיח בפיו. מן הזמן ההוא לא חדלה בפרוסיה ההשתדלות לתבוע קונסטיטוציה מאת האומה, בעוד כי מצד הממשלה טרחו ויגעו לעצור בעד שאיפת העם. בה במדה היתה תשוקת המשכילים והנלבבים בכל מדינות גרמניה, לאחד את כל השבטים לממלכה תקיפה אחת.

גם הדבר הזה הבטיחו להם מושלי גרמניה בשנות המלחמה נגד נפליון, ואולם ההבטחה הזאת לא נתקימה, ביחוד על ידי המניעות מצד אוסטריה, כנודע,

עוד עם גרמניה נדון בדבר והתנועה רבתה מאד בחיי האומה: המשכילים והמלומדים מדַינים זה עם זה ותובעים קונסטיטוציה ואחדות גרמניה מאת הממשלות, ואלו ״עומדות בפרץ״ ועוצרות בעד השאיפות הלאומיות, והנה אירע המאורע, רב העלילה בפריש, כי מגרו בחדש פיברואר שנח 1848 את כסא המלך לואי־פיליפ לארץ. השמועה הזאת עשתה רושם גדול בכל ממלכות אירופה וביחוד במדינות גרמניה ואיטליה אשר שם חברו השאיפות המדינות אל הלאומיות. בחדש מרט שנת 1848 היו מהומות ומבוכות בוינה ובברלין, ובכלל רפתה יד הממשלות ותאמרנה לעשות את בקשת הלאומיים. שאלת אחדות מדינית גרמניה לממלכה אחת היתה קרובה להפתר בימים ההם, אין כאן המקום, לספר בפרוטרוט, איך נהיה כדבר הזה, כי בבת אחת וכמעט בהסח הדעת נשתה גבורת ממשלות תקיפות כזו של אוסטריה ושל פרוסיה. כי בלי מלחמה רבה אבדו כלי מלחמתן ועד מהרה קימו וקבלו עליהן את כל אשר דרשו הלאומיים. כבר ביום י״ב מרט נוסד ועד של שבעת טובי גרמניה לפקח על עסקי הממלכה, והועד הזה קרא עצרה, כי יתאספו קרואי מועד מכל המדינות ביום השלשים לחדש ההוא בעיר פרנקפורט, למען יתיעצו לטובת תקון המדינה. בין הקרואים היה גם גבריאל ריסר.

ביום הל״א לחדש מרט החל הועד הזה את עבודתו, ונמנו וגמרו, ליסד פרלמנט גרמני, אשר יהיה בידו יפוי כח לקבוע קונסטיטוציה לאומית, כפי שהזמן גורס. גם בועד הזה הראה ריסר את השפעתו המרובה לטובת אחיו היהודים, כי כאשר עמדה על הפרק השאלה: מי יבחר את חברי הפרלמנט, הציע הוא, כי יקבעו לחוק: כל איש גרמניה, אשר מלאו ימיו ויצא מרשות הוריו לרשות עצמו, בלי שום הבדל בין כתה סוציאלית לחברתה, או בנוגע למצבו האיקונומי. או ביחס אל איזו דת, יוכל לבחור ולהבחר אל הפרלמנט. הצעת ריסר נתקבלה אז ונקבעה בחיים המדינים של עם גרמניה, באופן, כי אפילו אחרי אשר בטלו המאורעות של שנת 1849 את כל פעולות הועד הזה, והריאקציה הרסה את אשר בנו בשנה שלפניה, לא בטל היסוד העיקרי הזה, אלא נתקבל אחר כן אל חוקי הקונסטיטוציה הגרמנית, אשר חדש ביסמרק אחר כן.

אחרי אשר כלה הועד הזה את עבודתו שבו הקרואים לביתם ועל העם היה לבחור בבאי כחם אל הפרלמנט הכללי, אשר יתאסף בפרנקפורט, כדי לקבוע קונסטיטוציה לאומית. גם גבריאל ריסר עמד אז על הבחירה, ואמנם לא נבחר בעיר מולדתו המבורג, כאשר הציעו קצת ממכבדיו (לא מסבת התנגדות דתית, אלא על ידי מאורעות מקומיים), ואולם בנסיכות לוינברג (כעת מחוז ממלכת פרוסיה) הקרובה להמבורג שמו האזרחים עיניהם בגבריאל ריסר, למלא ידו, כי יהיה בא כחם בהפרלמנט הכללי. ריסר נבחר ברוב דעות19) לחבר הפרלמנט, אם כי לא גרו יהודים רבים במדינה ההיא אלא מתי מספר.

ביום י״ח מאי החל הפרלמנט הגרמני את מפעלו. כאשר נועצו בפרנקפורט על דבר חוקי הקונסטיטוציה הכללית לעם גרמניה עלתה, כמובן, גם שאלות שווי הזכיות של כל בני הדתות השונות על שלחן הועד. הקומסיה, אשר הושיב הפרלמנט להציע חוקי הקונסטיטוציה, הציעה בתור סעיף י״ג את החוק הזה: על פי יחס האזרח לאיזו דת לא יהיה לו שום יתרון על חברו וגם לא תגבלנה זכיותיו על ידי זה. גם אין להמעיט חובות האזרח לארץ מולדתו בסבת דתו. הדברים האחרונים יובנו לנו רק אם נזכור, כי היו קצת אנשים, אשר אמרו לפטור את היהודים מחובת עבודת הצבא ובסבה זו תמעטנה גם זכיותיהם המדיניות. ואולם אחד הנבחרים הציע להוסיף על הסעיף הי״ג הדברים האלה: עניני היהודים עתידים להתברר על פי חוקים מיוחדים, אשר יקבעו מטעם ממלכת גרמניה. להאזרחים היהודים יש זכות הבחירה לועד הממלכה לבחור ולהבחר. גם מובן הדברים האלה פשוט הוא. קצת מחברי הפרלמנט אמרו לזכות את היהודים רק בזכות הבחירה לועד גרמניה לבחור ולהבחר, אבל לא בזכיות מדיניות כלליות. בדבר הזה אמרו להניח לממשלות במדינות מקום להתגדר בו כחפצן. מובן מאליו, כי לא עמד גבריאל ריסר מנגד לדברים האלה, אלא תיכף קם בעוז רוחו לבטל את הקטגוריה על אחיו ולהפר את המחשבה הרעה הזאת. על מה אתם אומרים – טען ריסר –להגביל זכיות היהודים? אתם מחליטים, כי הם בני אומה מיוחדת ולא נכנסו בנוף האומה הגרמנית. לו יהיה כדבריכם, אבל הלא זכיתם את הסלוים בפוזנא ובאוסטריה בכל זכיות האזרחים, ולמה יגרע גורל היהודים? הסלוים טוענים

בפירוש, כי אין להם חלק ונחלה בלאומיות הגרמנית – וכי בשביל שאומרים היהודים, כי גרמנים הם, הפסידו? דברי ריסר עשו אז רושם אדיר ונמרץ על חברי הפרלמנט. גם העתונים הביאו אותם ובכלל הסכימו להם. בכלל גדל כבוד ריסר בעיני הנאספים והשפעתו גברה מיום ליום. כבר ביום ז׳ ספטמבר בחרו בו לחבר הקומיסיה של הקונסטיטוציה. וכאשר עמדו ביום ב׳ אקטובר למנין לבחור נשיאות הפרלמנט, בחרו בגבריאל ריסר בתור סגן הנשיא ברוב דעות גדול (רכ״ה נגד קמ״ג), וכאשר תמו ימי בחירתו (כי כנהוג בכל פרלמנט נבחרה הנשיאות בפעם הראשונה רק לחדש ימים) ביום ב׳ נוומבר נבחר ריסר גם בפעם השניה לסגן הנשיא. הסגן הראשון היה אז אידוארד שמשון (סימסון(, נצר ממשפחה עברית שהתנצרה בשנות המאה הי״ט והעמידה כמה אנשים מפורסמים בחכמה ובמדעים20. הנשיא היה המדיני המפורסם הינריך גַנירן. ואולם לרגלי הסכסוכים שפרצו בברלין הלכו שמשון וגַנֶירן במלאכות הפרלמנט הכללי לפשר בין ממשלת פרוסיה ובאי כח העם, ואז נהג גבריאל ריסר נשיאות בפרנקפורט בשכל טוב וברוח עוז, וכלם הודו, כי עלה ריסר בכשרונו הגדול, לנהל את הועד במועצות ודעת, על חבריו.

יארכו הדברים לספר כל מאורעות הימים ההם וביחוד את פרטי הוכוחים בפרלמנט הגרמני בפרנקפורט, אשר לרוב היו רק פטפוטי דברים ופלפולים ארוכים, צמח בלי יעשה קמח (העם הגרמני לא היה מוכשר עוד די צרכו לחיים מדיניים כאלה). בעיקר הדבר נסבו הוכוחים על דבר הממשלה הראשית של גרמניה, ואחרי פולמוס נמרץ נמנו וגמרו (ביום י״א מרט 1849) לבחור במלך פרוסיה לקיסר גרמניה. ועד של שלשים ושלשה נבחר כדי להציע הדבר לפני מלך פרוסיה בברלין. גם גבריאל ריסר היה בין המלאכים, אשר באו לשום כתר קסריות גרמניה בראש מלך פרוסיה. בהיותם בדרך נתקבלו המלאכים ברוב הערים מדי עברם בכבוד גדול. ביום השני לירח אפריל באו לברלין. למחרתו נתקבלו בכבוד בארמון המלך, אשר אמנם הביע רגש שמחתו על הכבוד הגדול הזה, אשר כבדוהו שבטי גרמניה, ואולם לא נמנע מלחוות גם דעתו, כי קשה יהיה למלכות פרוסיה לקבל עליה את המשרה הראשית בגרמניה, בטרם נתבררו ונתלבנו הדברים די צרכם. כאשר פצרו בו המלאכים אחר כן, כי יחליט דבר ברור, נגמר הדבר בסוד המלך לבלי לקבל את כתר קסריות גרמניה. ביום החמישי לירח אפריל עזבו מלאבי הפרלמנט את ברלין אבלים וחפויי ראש.

תקות עם גרמניה לא נחיתה אז ושאלת הקסריות הגרמנית נדחתה לזמן עשרים שנה.

כאשר אמרנו, היה גם גבריאל ריסר בין הבאים לשים כתר קסריות גרמניה על ראש מלך פרוסיה וכן נקרא אל המלך לסעוד על שלחנו, כאשר עשה משתה לכבוד האורחים. ליצני הדור הוציאו אז קול, כי אמר המלך לגבריאל ריסר, כי איננו לפי כבודו להשתמש ״בכתר מגולח״. ההלצה הזאת אי אפשר לתרגם עברית. הלצנים שמו בפי המלך הדברים: ״איך מאַג קיינע בעשניטטענע קראָנע״, והכונה, כי בימים הראשונים היו נוהגים הזיפנים ״לגלח״ מטבעות, ״וכתר״ (קראנע) הוא שם מטבע בכמה מדינות (וגם בגרמניה יכנו למטבע בת עשרה מרק בשם ״קראָנע״) ולעומת זה היה גבריאל יהודי שנמול, ולכן הכתר שאמר לשים על ראשו הוא מגולח (בעשניטטען). גבריאל ריסר הכחיש בסוף ימיו (כאשר נתפשטה ההלצה הזאת) את השמועה הכוזבה הזאת ואמר עליה בפירוש, כי ״פתיות ואולת היא״ (חיי ריסר עמוד 465). עם כל זה שנה שטיקר את הדברים האלה לפני שנות מספר באספת עם בברלין והם נמסרים מפה לאוזן עד היום הזה. כמה גדול כח השקר!

אחרי אשר השיב מלך פרוסיה את פני הפרלמנט ריקם ירד כבוד הועד הזה מיום ליום. רבים מן הנבחרים התפטרו משֵׁרותם זאת ועזבו את הפרלמנט. וגם גבריאל ריסר, אשר הדבר הזה היה קשה לו ולכן דבר פעמים מספר על לבות הנבחרים, כי לא יניחו את מקומם ולא יתיאשו, עזב את הועד ביום כ״ו מאי. הוא חש אז לאות ועיפות בנפשו. אחר צאתו את הפרלמנט הלך בתחלה לעיר גודסבירג הסמוכה לבונה, כי לא אבה לשוב תיכף לעבודתו בעיר מולדתו. ורק בחדש יולי שב להמבורג ולשרותו בתור נוטריוס כמקדם. ואמנם רק לזמן קצר פנה ריסר מכל העסקים המדיניים, אחרי צאתו את הפרלמנט הפרנקפורטי. בשבתו בעיר המבורג החל מחדש להשתתף במאורעות המדיניים. כי גדול היה כבודו בעיני חשובי גרמניה, ועיר המבורג היתה אז (בתור ריפובליקה) אחד המרכזים של התנועה הלאומית בממלכה הזאת. ואולם סוף סוף לא הצליחו הנסיונות המדיניים האלה, וכל עמל האנשים האלה עלה בתוהו, או, לכל הפחות, לא עשו רושם נִכְּר.

אחרי שנות העמל והעבודה נָח ריסר זמן מה. בקיץ שנת 1850 הלך לסיר מדינות טירול וסלצבורג באוסטריה. בשנת 1851 טיל באנגליה. בבירת הארץ הזאת היתה אז התערוכה הראשונה וריסר סר לראותה. בשנת 1856 עבר למדינות אמריקה, בשום לב חקר את עניני ארצות הברית, את התפתחות המדינה הזאת ומצבה האיקונומי והמדיני בכל פרטיו. כאשר שב לארץ מולדתו כתב כמה מאסרים מחוכמים בעתון מפורסם, את אשר ראו עיניו ואת אשר חקר בלב מתנה.

כאשר שב ממסעו באמיריקה פרץ שבר איקונומי בהמבורג. דרכי המסחר נשמו וצנורות הפרנסה נסתמוּ. המאורע המעציב הזה נגע בכל פנות העם ומצבו הורע מיום ליום. מסבת המשבר האקונומי הזה ירדו כמה סוחרים חשובים ממדרגתם, הבטחון חדל, ושמיטת כספים היתה למעשים בכל יום. בתי המשפט היו מלאים עבודה וטורח, דינים ומשפטים, תביעות בב״ד, העבטות, ירידה לנכסי הלוים, שומת בי׳׳ד, מכירה בפומבי; בנקרוט וכל אֶבָריהם. גם להנוטריון בהמבורג נתנה עבודה רבה, עבודה מיגעת את הגוף והנפש. ריסר היה איש רגש ובעל נפש עדינה, ומאֹד התעצב לראות, כי גם על מכיריו ואנשי בריתו נהפך הגלגל. מצד אחד המלוים ובע״ח אצים בנוטריוס: כלה מעשיך, כי אין רחמים בדין, ומצד השני הריסת כמה בתים חשובים, ירידה לנכסי לוים, אשר בלי אשמתם באו עד הלום. כל אלה לא יכול ריסר לנשוא ולסבול. ביום י״א דיצימבר שנת 1857 גמר בדעתו להוציא את מחשבתו, אשר חשב זה כבר לפעולת אדם. הוא הודיע ברבים, כי התפטר ממשרת נוטריוס. בימי עבודתו חשך איזה סכום חשוב לימים יבואו, ובהיות כי לא נשא אשה וגם היה הנקל לו, להסתפק במועט, לכן לא היה קשה עליו לתת מרגוע לנפשו העיפה. את זמנו בלה ריסר בשנות החופש והמנוחה בחקירות מדעיות ובעסקים מדיניים וגם בענינים ספרותיים. ואולם לא ארכו הימים וריסר שב לשרות מדינית. בני עירו, אשר ידעו להוקיר את מפעליו הכבירים ואת חכמתו הרבה בחרו בו (בשנה 1860) בתור חבר בית המשפט העליון. הוא, אשר בשנה 1839 השיבו את פניו ריקם, כאשר בקש שרות בתור אדבוקט, ישב שלשים שנה אחר כן בסוד שופטי הריפובליקה הראשונים!

בשנת 1859 נבחר ריסר גם לחבר בית מועצות האזרחים. ואולם כאשר מלאו ימיו בשנת 1862 ועמד בפעם השנית על הבחירה גברה יד מתנגדיו, אשר התמרמרו נגדו ברב עוז ובצד ובכתף הדפוהו, ולא נבחר עוד. בין מתנגדיו היו הפעם גם כמה מבני ישראל, ודבר זה העציב את לבו ביותר, כי שכחו לו את הטובה אשר עשה עם אחיו בימים שעברו (חיי ריסר עמוד 516). המאורע הזה היה האחד בשנות חייו האחרונות, אשר מרה ועצב את רוחו, אם כי נחם אח״כ גם על זה. בימים ההם החלה גם בריאותו להתמוטט. בחדש אפריל שנת 1863 חש בגופו עקבות מחלה, ואם כי בקר עוד ביום השלישי וביום החמישי חברת רעים וידידים, הנה כבר למחרת היום נראו סימני ספחת על לחיו הימנית. ביום י״א אפריל גברה המחלה וקדחת לפפה את גופו. רעים ואוהבים באו לסמכהו על ערש דוי ולשוח אתו ולהקל עליו בכל האפשר, וזאת הרנינה לבו בימי מחלתו, ואולם כבר כשבוע השני לחליו נתקלקלו כלי מבטאו, עד כי רק בקושי עלה בידו להביע לאדם חפצו. כבר ביום הי״ו לירח אפריל הכירו, כי המחלה היא מסוכנת מאד, הקדחת גברה עליו, ובחומו מלא לבו הרהורים רבים, גם קפץ פעמים אין מספר ממטתו ויאמר לצאת מן הכית. בקושי גדול החזיקו אותו על מטתו. ביום כ״א אפריל בבקר החלה הגסיסה ובצהרים יצאה נשמתו. פניו אשר שֻׁנו מאד ונהפכו לראוה בימי מחלתו שבו אחרי כן להודם חיים,כאשר סר המות אליו.

בן חמשים ושבע שנה היה גבריאל ריסי במותו. השמועה, כי מת ריסר, החרידה את כל כנסת ישראל אשר בגרמניה, וגם רבים מחשובי הנוצרים התאבלו עליו, וביחוד גדל ההספד בעיר המבורג. ביום כ״ו אפריל לוו את המת בכבוד גדול לבית עולמו. גדולי השררה וחברי בית המועצה, דיני בתי המשפט, פרופיסורים, ואנשים מכל פנות העם השתתפו בהלוית המת. גם מהערים הסמוכות, וביחוד מאלטונה, באו אוהבי המנוח ומכבדיו ללוותו אל בית עולמו. על קברו הספידו הדרשן ד״ר פרנקפורטר, ואחריו ד״ר וולפסון, נשיא בית המועצה, ופרופיסר איגידי. בכה׳׳ע הגרמנים והיהודים נדפסו מאמרים ליקרא דשכבי. בשבת שאחר ההלויה הספידהו בפעם שנית הדרשן ד״ר פרנקפורטר בבית הכנסת ״היכל״, גם נתעוררו בכל מדינות גרמניה לאסוף כסף למוסד צדקה וספרותי לכבוד המנוח. מכבדיו בהמבורג אספו כסף להקמת מצבה על קברו. המצבה היא אבן שיש פסל תמונת אשה – סמל האמת – אשר ברגליה תרוצץ ראש תנין־השקר. ביום כ״ט אקטובר העמידו את המצבה על קבר גבריאל והד״ר וולפסון דרש עוד הפעם לפני הנאספים על דבר ערך גבריאל ריסר בארץ מולדתו. מהכסף שנאסף בכל ערי גרמניה יסדו מוסד של צדקה למזכרת ריסר, לתמוך בידי תלמידים יהודים של בתי מדרש החכמה. גם הסכימו להוציא את כל חבורי ריסר ומאמריו בקבוצה אחת, את אשר פעל ועשה רעו ומכבדו ד״ר מ. איזלר בכשרון רב.

את ציור גבריאל ריסר בתור אדם ובתור סופר ופועל כביר בעניני היהדות ובעולם המדיני נוכל להשלים בדברי ד״ר מ. איזלר, אשר כתב את תולדות חיי גבריאל ריסר בארוכה.

גבריאל ריסר היה בעל כשרון עצום ונחן מטבעו בהלך נפש פיוטית, אם כי לא היה פיטן מעודו.

חנוכו היה על הצד היותר טוב, כי אביו הנאור והמשכיל הדריכהו בדרך ישרה וגם האציל מרוחו עליו, לאהוב את האמת ואת הטוב והישר, מבלי לצוות עליו במפגיע בתור אדון ומושל. אלעזר ריסר לא כפה על בנו אח תורת המוסר והצדק. הוא היה רע וידיד לבנו וינהלהו בעצתו, אבל לא משל בו בגערתו ולא אים עליו מעודו. מסבה זו התפתח גבריאל ריסר מנעוריו בכשרונו ובמדותיו הטובות בדרך ישרה ורצויה. עקר תכונת נפשו היתה: אהבת האמת והצדק. מעולם לא נסוג אחור מפעולה רצויה, אם ראה והכיר בדעתו, כי רצויה היא, ואולם, אם התלהב ברוחו לכל הטוב והמועיל, את מעשיו עשה במתינות ובחשבון. זהו פתרון השפעתו המרובה, אשר השפיע במפעליו בכל הנוגע לאחיו היהודים ובענינים המדיניים בגרמניה. מספרים עליו, כי בהיותו עלם הלך ללוות בדרך נשים כבודות ויהי עליהן לסתרה. והנה נפגשו באיש מתהולל, אשר פגע בכבוד הנשים על ידי דבורים מכוערים. במתינות לוה גבריאל ריסר את הנשים לעבר השני ואחר כן שב אל המתלחלה ויכהו מכות חדרי בטן. המאורע הזה כנה אב לכל מעשיו אחר ­כן, כאשר היה לאיש. להגן על חלשים ורפי ידים ולריב ריבם מיד התקיפים, להגן על המעטים נגד המרובים, זהו יסוד גדול בכל מפעליו. ואולם גבריאל ריסר לא היה מטבעו איש מלחמה וחפץ בתסיסת המתגוששים. אדרבה, הוא אהב את השלום ואת הרעות. לכן גם במלחמתו שמר תמיד חוק וגבול, לא השפיל את נפשו להשתמש באמצעים בלתי הגונים. בכלל נדמה בכל מלחמתו לאחד האצילים בימי הבינים, אשר יקרת נפשו העדינה סמכתהו, לבלי יתאבק בעפר כאחד הנערים השובבים. כחו וגבורתו בוכוחיו היו בהגיונו הנמרץ, בטוב טעמו ובשכל מליו, בסגנונו היפה והנעים ובחן מדברו, אבל לא בדברי חדודים ומהתלות. מעולם לא בטל טענות שכנגדו על ידי השפלת כבודו ודברים קשים כנגד הדובר בו, כנהוג לרוב בפולמוס סופרים. גם לא היה רגיל לשלוח לשונו בכל דבר, אלא רק במקצוע הידוע לו לכל פרטיו. מעולם לא התביש לומר על דברים בלתי מבוארים לו כל צרכו: דבר זה נשגב ממני, לא אדעהו.

ריסר היה איש טוב ונוח לבריות, וביחוד היה מכיר טובה לכל איש, אשר היטיב עמו בדבור או בפועל ולא קפח שכר כל מעשה, קטן או גדול, מזגו היה טוב ובנקל התרועע עם אנשים כנים וישרים, אפילו אם לא בדעתם דעתו, אם כי בכל ארחות חייו פרק מעל צוארו עול המצות הדתיות, לא שנא מעולם את אחיו האורתודוכסים ותבע תמיד את עלבונם. גם לא הסכים לדעת קצת המשכילים, לכפות את היראים ולאנסם בענינים דתיים. הוא קצף רק על האורתודוכסים, אם באו על אחיהם בתוקף המלכות לאנסם בעניני תפלה בצבור, מצות מילה וכדומה. ריסר לא נשא אשה מימיו ולא נתן צוארו בעול משפחה, אבל עם כל זה היה בטבעו רך וענוג וקשר משפחה היה חביב לו. יחוסו לבני משפחות אחיו ואחותו היה באהבה וחמלה רבה. כבר ראינו, עד כמה שחד מכחו, כדי להציל את כבוד אחיו, כאשר היה נוטה לפול במסחרו. כאשר נבחר לחבר בית משפט העליון בהמבורג פזר אה הונו, אשר קבץ על יד וחשך לימי זקנתו, לבני משפחתו ולכמה ענינים של צדקה.

בפעולתו המדינית היה עיקר אחד נר לנתיבתו; יושר ומשפט. הוא נלחם תמיד בכל רשע ועושק, בעול ומרמה, בגזל משפט ובעריצות. להגן על קיום היושר והמשפט היה נתון כל ימי חייו בכל לבו ונפשי. נפשו העדינה לא יכלה נשוא קלקול העולם המוסרי, כי נֵחַן גבריאל ריסר מטבעו ברגש אסטֵסִי, לאהוב את היפה והנעים, הסדר הישר והמשטר, לא רק בעולם המוחשים, כי אם גם בעולם המוסר. בנפש גבריאל ריסר נמצא במובן ידוע נצוץ של נשמת פילון האלכסנדרי: יהודי שנכנס בחייו הלאומיים אל גו אומה אחרת ובה דבק לאהבה אותה בכל כחותיו הנפשיים, ועם כל זה היה יהודי נאמן לדתו ולא נמנע מטרוח ולעמול בכל לבו ונפשו לטובת אחיו. איך אחד ברוחו את הרגשות האלה, אשר במדה ידועה נמצא נגוד עצום ביניהן? זהו סוד נעלם ונסתר של לב מתנה.

קלסתר פניו היה יפה ונעים, לוקח לבבות. עיניו הפיקו אהבה וחסד וחכמתו האירה פניו. על שפתו רחף צחוק של חן ונדיבות. אצילות רוחנית מקפת את כל התמונה הנחמדה זהמלבבת הזאת.

ציור דמות פניו העומד לפני הקוראים בשער הספר הוא על פי מעשה הציר המהולל אופינהים, אשר היה ידידו ורעו של גבריאל ריסר.


  1. ) על דבר המצב המדיני של היהודים בפרוסיה דברתי ברחבה בספרי “תולדות הריפורמציון הדתית בישראל” (עמוד 94 ואילך), ועוד עלי להוסיף, כי אחרי (הדפסה מטושטשת) וסוד הממלכות בוינה היתה השתדלות היהודים בפוזנא, כי תזכם הממשלה לכל הפחות בזכות ישוב קבוע (נטוראליזציון), ואולם בקשתם נעשתה ביום כ"ג יולי שנת 1847 למחצה, כי נתנו הזכות הזאת להמשכילים והמלומדים והעשירים, ויתר העם נשאר במצבו הקודם.  ↩

  2. ) תולדות הרב ר׳ רפאל הכהן כתב חתנו ר״א ריסר זכרון בספר זכר צריק או מעללי איש (קונטרס ״מעללי איש״ הוא ספור תולדות הרב הזה ונספח בסוף ספר ״זכר צדיק״, מכיל שתי דרשותיו האחרונות ושני הספרים עליו). הוא נולד ביום כ׳׳ד מרחשון תפ״ג. עוד טרם מלאו לו עשרים שנה נמנה לריש מתיבתא בעיר מינסק, שתי שנה אחר כן – לאב״ד בעיר ראקוב ובשנת תק״ז לאב״ד בעיר ווילקומיר, בשנת תקי״ז נבחר לרב במינסק והגליל ובשנת תקכ״ג לרב ואב׳׳ד בעיר פינסק. בשנת חקל״א בא לברלין להדפיס את ספרו תורת יקותיאל ופרנסי העדה אמרו להושיבהו בתור אב״ד, ואולם בינתים נבחר בברלין הרב ר׳ צבי הירש לוין ור' רפאל הכהן נבחר לרב בפוזנא ובשנת תקל״ו לרב על שלש הקהלות אה״ו. הוא נפטר ביום כ״ו מרחשון תקס״ד בן פ׳א שנה.  ↩

  3. ) כנודע, מתחלקות המחלקות העליונות של הגמנזיום בגרמניה (המחלקה השלישית, השניה והראשונה) לשתים, וכל מחלקה תקיף למודים של שתי שנים. כאשר נראה מזה, דלג גבריאל ריסר חצי שנה מן המחלקה השלישית להשנית.  ↩

  4. ) שם עמ' 42.  ↩

  5. ) שם עמ' 49  ↩

  6. )כבר בררתי בספרי "תולדות הריפורמציון הדתית

    בישראל (עמוד 75 ואילך) יחס אליעזר ריסר להסכסוכים בהמבורג, וכי אך שלא ביושר חשד גרץ בו והשפיל כבודו. עלי להוסיף עוד: כי בעת ההיא היתה לריסר פרנסה בכבוד על ידי עסק הלוטו, ובעדת המבורג לא שמש רב אב“ד,אלא ”דינא רבא", היינודיינים, שלא היה להם שום יפוי כח בקהלתם ואפילו הפרנסים האותודוכסים בעטו בהם ברגל גאוה. הבהם ובכבודם קנא ריסר? גרץ נטר איבה לגבריאל ריסר, על כי יצא בתוכחה (הדפסה מטושטשת) נגד הפייטן היינה וגער בו (הדפסה מטושטשת) ואין ספק כי צדק גבריאל ריסר בריב עם הפייטן, ולכן השפיל ערכו בתולדות ישראל, וגם על אביו פקד עון (הדפסה מטושטשת).  ↩

  7. ) חיי גבריאל ריסר לאיזלר, עמוד 12.  ↩

  8. ) הוא סעיף י״ו הנודע, אשר בכוונה זיפו אותו לרעת היהודים, בשנותם מלה זעירא ״אין״ למלת ״כּאֶן״  ↩

  9. )איסלר, חיי גבריאל ריסר עמוד 26. אנכי העתקתי דברי ריסר על פי הכונה.  ↩

  10. ) האמת ההיסטורית תחיב אותנו לרשום זכרון בספר, כי בשנאת פולוס להיהודים היטיב לראות בפרט אחד. הוא אמר,אין האמנצופציון כלי מחזיק ברכה לכל היהודים, אלא לקצת המשכילים והעשירים לעלות על ידיה לראש המדרגה; רוב העם ישאר בעניו.  ↩

  11. על דבר הסכסוכים האלה דברתי כבר בארוכה בספרי ״תולדות הריפורמציון הדתית בישראל״, ואין מן הצורך להכפיל בזה את הדברים האלה, אבל כדי להשלים את הציור הקולטורי של הדור ההוא ארשום בספר מה שמצאתי באחד הכרוזים של הימים ההם. פרנסי ערת בריסלו קראו לישיבה עמהם את הרב ר׳ שלמה טיקטין להועץ עמו בכבוד ובנימוס על דבר מנוי ר״א גיגר לדין וררשן, באופן כי לא תהיה בזה פביעה בכבודו והכל על מקומו יבוא בשלום. אז פתח הרב ר״ש טיקטין בדרשה נעימה ויקרה נזה״ל: נאמר בתוכחה: ישא ה׳ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ… הכונה על הדרשן החדש, שאתם אומרים להביא מעיר רחוקה, מפרנקפורט…נוכל לשער לנו את הרושם שעשתה הדרשה המחוכמה הזאת. הלצנות הנבזה היא ״שארית מחמדינו״ מימי הדור הקודם, וכמעט שהיה מן הנמנע לאחינו, לטעון בדבר חשוב בכבד ראש; העיקר היה: שיחה של לצנות , ״משל נעים״ ״א גלייך ווערטיל״. ב״הגלייך ווערטליך״ שלהם אבדו את היהדות. על הדבר הזה, סבותיו ומסכנתיו, אדבר עוד במקום אחר ברחבה, כי הוא פרק נכבד ומעציב בתולדת ישראל.  ↩

  12. מעשה שהיה, כאשר שרת ר״א גיגר בקדש לבש בגד סמט, באשר היו נוהגים אז הרבנים מדור הישן ללבוש, אבל צבע הסמט היה משונה קצת, וע״ז באו חאורתורוכסים בקובלנה לפני הממשלה. שר המשלה השיב להם: היכן נקבע צבע בגד הרבנים בספרותכם התיולוגית?  ↩

  13. נפליון עשה את הדבר בערמה. כדי להוציא את הכסף מידי בעליהם עשה עמם קנונית לותר להם מקצת החוב ולתת להם שובר על כלו, אם ישלמו (לפני זמן הפרעון) מקצתו. בתי הדינים פסקו, כי אין להם להרויח בעסק זה, אלא ישלמו את חובם להמושל מהיסן ורק ינכו להם את אשר נתנו כבר לנפליון, באופן כי לא יפסידו גם כן.  ↩

  14. אמנם לא רק הצוֹררים לישראל, כמיגציל וחבריו, העמיסו את כל האשמה בדבר ״הסתובבות הספרות״ על ראש עם ישראל, אלא גם רבים ממחנה הסופרים הצעירים, אשר בהם פגעה מדת הדין מצד הגרמנים הקנאים, חשו בלבם שנאה לישראל. המיוחד שבהם היה קרל גוטצקוב, אשר בעצם יצא עליו הקצף ראשונה ועליו נסבו החוקים הקשים ביחוד ורק בדרך ״אגב״, כאשר גזרו ממשלות גרמניה על הספרות ״הצעירה״ נלקח גם הינה ואסרו את ספריו מבוא בקהל. גוטצקוב חש בלבו שנאה לישראל. ואולם גם אלו, ״בוני״ הספרות הצעירה, אשר לא נטרו איבה לישראל לא נמנעו מלספר לקוראיהם על דבר ״הקרע״ אשר בלבות הסופרים היהודים, שחצים יהודים וחצים גרמנים, ולכן ינוע לבם כנוע עצי היער מפני הרוח, פעם הם יהודים ברגשות לבם ופעם גרמנים. וינברג ספר ״ענין נפלא״ (במאמריו הספרותיים) על דבר ״הקרע״ שבלב הפיטן הינה. זה מבואר, לדעתו, על פי מולדת הפיטן; אביו שמשון הינה היה יהודי ואמי לבית וַן גלדרן ״היתה נוצרות״, ומזווג זה יצא הפיטן, אשר חציו היה לישראל וחציו לעם אחר. כנודע היתה אם הינה בת משפחה עברית מפארה.  ↩

  15. בספרי ״תולדות הריפורמציון״ עמוד 156 ואילך.  ↩

  16. עלי להעיר בזה, כי גם ריסר שנה את דעותיו בשנות הארבעים. אם בתחלה מאן בכל קרע בישראל, הנה כאשר גברה אהבת הנצחון ע״י הפולמוס בהמבורג נתקרב לדעות גיגר, אשר בימים ההם חפץ דוקא בקרע כזה, היינו להפריד את המחדשים מן היהדות האורתודוכסית ולהכריז על הריפורמה, כי היא כתה דתית בפני עצמה. אלא בדבר אחד נפלג ריסר מר״א גיגר, כי הראשון היה בעל נפש אצילה והתרחק מכל כעור ומכל הדומה לו, הוא התנגד לגיגר, על כי יעשה חונף להממשלות, הינו, כי חפץ הוא להכריז על הפרוד בישראל, כדי שתחון הרשות את פורקי עול התלמוד. בזה לא חפץ ריסר בשום אופן. נעשה פרוד לחפצנו ולתועלתנו, אבל אין דבר זה נוגע לחובתנו נגד הרשות. גיגר כתב פעם אחת, כי ראוי לעשות פרוד, כי על ידי זה נתרחק מכל השפלים ומוגי לב בקרבנו". על זה ענה ריסר בלעג (כל כתבי ריסר ח"א עמוד 383): באופן זה לא יהיה לנו אפילו מנין של עשרה לא בין האורתודוכסים ולא בין המחדשים. לבעלי הלך נפש אין חפץ לא בארתודוכסיה ולא בריפורמה,  ↩

  17. ביום כ״ג מרט שנת 1844 כתב לרעו שטירן בגיטינגן: האורתודוכסיה היתה לי לגועל נפש בתכסיסיה והעזיותיה, אבל גם הריפורמה לא תמצא חן בעיני (שם עמוד 394).  ↩

  18. כנודע, לא היתה לפרוסיה קונסטיטוציה עד שנת המהומת (משנת 1848 ואילך), ואולם בכל מדינה ומדינה חתאספו מדי שנה בשנה צירי העם לפקח על עסקי המדינה, אם כי לא היה יפוי כח בידם לחוק חוקימ, אלא רק להציע עצות. גם שאלת היהודים באה לפניהם בכל ועד הנפות, היינו, כי הציעו רבים מבאי כח העם לבקש מהממשלה, כי תבטל את החוקים המגבילים את זכיות היהודים, ותזכם בזכיות מדיניות. מובן מאליו, כי קמו גם משטינים לקטרג על היהודים והדבר הזה העלה שרטון בספרות היומית ובדעת הקהל. הוכוחים במקצוע זה היו חשובים מאד, כי כבר נודע ברבים , כי יש את לב המלך פדידריך וילהלם הרביעי לאסוף את כל ועדי המדינות לועד כללי כעין פרלמנט. ולכן בפתרון שאלת היהודים בועדי המדינות היה תלוי פתרון שאלת היהודים בכלל. ובאמת יצא מן הפולמנט הזה החוק של כ״ג יולי שנת 1847, אשר במקצת נוהג הוא עד היום הזה לרעת היהודים וקלקול חייהם הרוחניים.  ↩

  19. בנסיכות לוינברג לא בחרו האזרחים ישר בבא כחם, אלא בחרו בוררים (אחד לחמש מאות בוחרים), והבוררים בחרו בחבר הפרלמנט, אשר יהיה בא כח המדינה בועד של פרנקפורט, מספר הבוררים היה תשעים וחמשה, ומהם בחרו ששים וארבעה בריסר, למרות הכהנים הקנאים, אשר היטב חרה להם קל הדבר הזה.  ↩

  20. אידואר שמשון היה אדם גדול ומפורסם — נפטר זה שנים מעטות בשיבה טיבה בתור נשיא בית המשפט העליון בגרמניה. וכנודע, ראה עוד בעיניו את ממלכת גרמניה החדשה, אשר יסד ביסמרק בעוז ותעצומות. שמשון היה אחר כן גם נשיא הפרלמנט הפרוסי ונהג נשיאותו בטעם ודעת ובגבורה. פעם אירע, כי התעצם ביסמרק בטענותיו עם אחד מחברי הפרלמנט ופגע בכבודו. שמשון גער בו ואמר לו, כי יתנהג בדרך הנימוס. ״למי תדבר בדברים האלה? שאל ביסמרק בכעס, אני נצר ממשפחה מיוחסת״. ואני — השיב שמשון בקרת רוח — גדול ממך ביחוס: הנני מתיחס על משפחת אהרון הכהן. ביסמרק שתק לגערה זו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות