רקע
זאב ז'בוטינסקי
בלי פּאַטריוֹטיזם

1

רַחֶם-נא עלי, כי אינני אוהב.

סטֶקֶטי


אין אדם זוכה לריתחת-יצירה בעבודתו למען העם או הארץ, אלא אם כן הוא אוהב אהבה עזה אותו עם או אותה ארץ. בני-אדם ישרים עמלים תמיד למען חזון כללי, החובק זרועות עולם, אך כל אדם רוצה לפעול למענו בתוך הסביבה האהובה עליו; לרקוע כלי-ברזל בשביל העולם כולו, אך לרקעם בסדנתו-הוא, שבה העבודה נעימה וקלה עליו יותר, כי אהובה ויקרה לו שם כל פינה וכל קרן-זוית. והצדק עמו, שהרי פי-כמה תגבר בידך ותיקל עליך עבודה זו, אם ידוֹע תדע, כי יקיריך הם שייהנוּ מפרי עמלך, ולא בני-אדם שאין ולא כלום בינך לבינם.

הפּאַטריוֹטיזם מגביר פי-שבעה את קצב הפעולה הרעיונית; הוא מוסיף לה חמימות ועניין. אבל לנו, ליהודים האינטליגנטיים, אין פּאַטריוֹטיזם, אין אנו אוהבים את עמנו אהבה עמוקה ושלימה; משום כך חסרה עבודתנו הרעיונית על-פי רוב חמימות ועניין, והיא אכולה מבפנים על-ידי פירוד חולני.

אין לך כיום אדם אינטליגנטי בעולם, שנפשו לא תצמא למעשים. הכל כמהים לפעוּלה של ממש. השממון, הגעגועים הצֶ’כוֹביים, הממלאים את חלל-עולמנו – כל אלה אינם אלא גירויי האֶנרגיה הפורצת מתוכנו והשואפת לעבודה פוריה. עשרות שנים חלפו באפס-מעשה. עתה הגיעו הימים הטובים, כשיהא צורך בידים עובדות. הכל מרגישים, כי תקוּפה זו ממשמשת ובאה, והכל אומרים בלבם: – הנה קרוב היום, כשתמָצא בשבילנו עבודה לפי רוחנו. – אבל אנו, האינטליגנטים היהודים, עומדים על מפתן העשׂוֹר הבא לא ברטט של שמחה אלא בלב אכול-ספקות. גם בנו יש אֶנרגיה, והיא פורצת מתוכנו, וגם אנו כמהים לעבודה בכל מאוֹדנוּ. אך אין אנחנו יודעים, למען מי עלינו לעבוד.

הניתּן את כוחותינו למען הארץ בה אנו יושבים, ובזה נסתפק? אכן, רבים מאתנו עושים כך, כי כולנו, ביודעים או בלא יודעים, אוהבים ארץ זו אהבה רכה ועדינה – אוהבים, על אף הכל, את העם היושב בקרבה ואת הלשון בה הוא מדבר. ואולם, אהבה זו נשארת ללא-תשובה, ולכן יש בה משום פגיעה מרה ברגשי-כבודנו. הרי נטפלים אנו ברגשי-אחווה אל בני-אדם שאינם רוצים בהם, לוחשים אנו דברי-וידוי לוהטים באזני יפהפיה אדישה וּשוַת-נפש. אדמה זו עשירה בלאו-הכי בכוחות-הרוח; מידינו אין היא מבקשת מאוּמה; וכאשר אנו בעצמנו חפצים לשרתה ויהי-מה, הרי בלי משׂים שולחים בנו הבריות מבטי תמהון קר, מושכים בכתפיהם ואומרים:

  • למה דואגים לנו כל-כך אנשים אלה? איזה חשק מוזר: לעמול בכל מחיר לעניינים לא-להם.

אנשים טובי-לב יבואו להרגיעכם ויאמרו:

  • חכו-נא מעט, הנה ימים באים, כשהבריות יחכימו ויבינו, שאין זה חשוב כל-עיקר, אם יש לאדם מולדת, וכי רק זה חשוב, שיהא לו מצפון; ואז יחדלו הבריות לראות בעין רעה את האדם ללא-מולדת, כי הבן יבינו, שבכל מקום יכול אדם להיות אזרח מועיל, ולכן אין האדם זקוּק למולדת, כשם שאינו זקוק לצל חסר-התועלת שהוא משליך לארץ. אם יש לך צל ואם אַין – כלום אין זה היינו-הך?

אזי נענעו-נא ראשיכם ברוב-עצב והשיבו להם את התשובה הזאת:

  • לא. אין זה היינו-הך. כבר המשורר הגרמני שאַמיסוֹ כתב סיפור על הצל. על צלוֹ חסר-התועלת של פּטר שלומיאל. שַם מסוּפר, כיצד מכר פטר שלוּמיאל את צלוֹ לשטן, רק את הצל חסר-התועלת מכר ולא יותר, וכיצד לא ידע עוד פּטר שלומיאל מנוח עלי-אדמות, כי הבריות היו צועקים לעומתו:

  • היכן צלך, שלוּמיאל?


פטר שלומיאל נודד היה מעיר לעיר, ובכל מקום עשה מעשים טובים; אך הבריות לא שעו אל מעשיו הטובים, אלא מסתכלים היו אל מתחת לרגליו שלא השליכו צל, וצעקו:

  • היכן צלך, שלוּמיאל?

  • למה לכם צלי? – התחנן לפניהם פּטר שלוּמיאל, – הרי אין הוא נחוץ לאיש, לא לי, לא לכם; איש לא יבוא להסתופף בצלי מפני השמש הלוהטת. מה לכם איפוא ולצלי? למה תדרשו את צלי?

אך הבריות לא שמעו את דבריו והוסיפו לצעוק:

  • היכן צלך, שלוּמיאל?

ופּטר שלוּמיאל לא ידע עוד מנוחה ושלווה עלי-אדמות.

ואף אם יבואו ימים, כשמולדתו של אדם תהא לו לדבר מיותר, מיותר עוד יותר מן הצל, הרי כל אדם ללא-מולדת עוד יוסיף לנקר את עיניהם של האנשים בני-מולדת, והכל יסתכלו בו במבט של לגלוג אילם.

  • היכן צלך, שלוּמיאל?

קראתי אימתי בכתבי הפילוסוף קאַנט, כי לא תיסלח לו לאדם כל אי-שלימוּת. אם יחסר בו דבר המצוי אצל כל שאר הבריות, ימשוך חסרונו זה באורח חולני את מבטיהם של הבריות, ואף ירגיזם. כי זה טבעו של אדם, שאין הוא סובל דיסוֹנאַנסים בתוך ההאַרמוֹניה הכללית.

הזמן לא יעזור. מאות בשנים תחלופנה, ואם הזמנים החדשים ימצאוּנו שוב רוֹעים בשדוֹת-זרים, שוּב ניראה בעיניהם כבני-אדם הנטפּלים ברגשי-אחוותם אל מי שאינו רוצה בהם, ושוב ישלחו בנו הבריות מבטי תמהון קר בראותם אותנו משרתים ברוב-להט וברוב-אהבה את המולדת הנכריה; שוּב ימשכו בכתפיהם ויגידו, כמו עכשיו:

  • חשק מוזר: לעמול בכל מחיר לעניינים לא-להם.

כואב הלב לכתוב על ההשפלה שבדבר; וצר לי על האיש, שאינו חש את ההשפלה הזאת. מוטב שלא לחיות כלל מלחיות ללא רגש-כבוד וללא גאווה. אך גם אלה מבינינו, שלא רצו בהשפלה וגמרו אומר להקדיש את כוחותיהם למען העם העברי – גם הם אינם באים על סיפוקם המלא, גם הם לא יוכלו להתמסר לעבודה מסירות בלי-מצָרים. כי מסירות בלי-מצרים ניתנה רק לפּאַטריוֹטים; ואילו אנחנו, האינטליגנטים היהודים, גם את עמנו אין אנו אוהבים במלוא אהבתו של פּאַטריוֹט: וכאן נעוץ השורש המר-מכל-מר של חרפתנו ושל יסורינו.

מוטב היה לנו, שלא נאהב את היהדות כלל, שנראה בשויון-נפש, אם קיימת היא ואם בטלה מן העולם. אזי לא היינו מתפתלים בסתירה הזאת, כמו עכשיו, כשאנו אוהבים את עמנו לחצאין ולחצאין אנו בוחלים בו. ושאט-הנפש מרעיל את האהבה, אך האהבה אינה מניחה למצפון להשלים עם הבחילה. יש לה ליהדות תכונות רעות; אבל אנו, האינטליגנטים היהודים, לא בתכונות הרעות אנו בוחלים, ולא משום שהן רעות, אלא בכל תכונה יהודית, ודוקא משום שהיא יהוּדית. כל תכונות גזענו, שאינן מעלות ואינן מורידות מבחינת המוסר והיופי, כלומר התכונות שאינן טובות ואינן רעות – בנוּ הן מעוררות שאט-נפש, משום שהן מזכירות לנו את יהדותנו-אנו. השם הערבי עזראיל מצלצל באזנינו צלצול נאה ופיוטי מאד; ואולם, אלה מבינינו הקרויים ישראל לעולם לא תנוח דעתם משמם ה“מכוער”. ברצון נשלים עם העובדה, כי ספרדי פלוני חַיְמֶה שמו, אך עקם נעקם את חטמנו בבטאֵנו את השם חיים. אותן תנועות-הידים – אצל האיטלקי הן שובות את לבּנו, אצל היהודי הן מרגיזות אותנו. הניגון המיוחד שבדיבור היהודי איננו יפה. אך הגרמנים הדרומיים והשווייצים מדבּרים גם הם באותו ניגון צוֹרם: ואולם, אין לנו ולא כלוּם נגד הניגוּן שבפיהם, ואילו אותו ניגון, בצאתו מפיו של יהודי, דומה עלינו חסר-טעם ללא-נשוא. כל אחד מאתנו ייהנה קמעה בלבו, אם יגידו לו: – אתה רגיל, כנראה, לדבר אנגלית בבית, כי גם דיבורך הרוּסי יש בו גון אנגלי מסויים. – אך אם רק רמוֹז ירמזו לו, שבדיבורו מורגש גון יהודי, מיד ימחה בכל תוקף. מי מאתנו יזניח ההזדמנות “להתפאר”: – " אני רק מבין את הז’אַרגוֹן היהודי, אך לגמרי אינני יכול לדבר בו". – כל דבר יהודי לא-נעים הוא לנו, ליהוּדים האינטליגנטיים, – גם הדברים הפעוטים וגם הגדולים. עתונאֵינו, הכותבים מאמרים לוהטים להגנת בני-עמנו, יקפידו תמיד לכתוב על היהודים בלשון “הם”, ובשוּם אופן לא יכתבו “אנחנו”. נואמינו, בעצם אותו הרגע בו הם מדברים על האהבה אל עמם ואל ייחודו הגזעי, ישגיחו על עצמם השגח היטב, שייחוּד גזעי זה לא ייגלע חלילה במבטאם, בתנועת-ידיהם או באורח-דיבורם. ומה רבים היסוּרים הכרוּכים בכל אלה – יודע כל בעל-נסיון; כלומר – יודעים אנחנו כולנו.

והרי יחד עם זה אוהבים אנו את עמנו. הרי יודעים אנו להתחלחל ממש מרוב התפעלות, כשאנו מהרהרים בדברי-ימיו, יודעים אנו להעריך את הרוח הבלתי-נכנעת המפעמת אותו. מה גאים אנו בזכרנו את זרעי החכמה והדעת הרבים, אשר זרענו על-פני כל שדות-תבל, עד שאין עוד עם שלא יהא חייב להכיר לנו טובה על חלק מתרבותו. והרי, בסופו של דבר, אוהבים אנו גם את עמנו גופו, את כל בני-האדם כחושי-הבשר ועגולי-העינים, – ועוד בימים אלה, בשעה זו של צער וכאב לא-יתוֹאָרוּ2, ראה ראינו, עד כמה אנו אוהבים אותם ועד כמה יקרים הם לנו.

אוהבים אותם – ובוחלים בהם. אצל היינה, באחד משיריו, יש אבּיר, האוהב אהבת-נפש אשה שסרה מדרך-הישר. “אנוס הוא לבזות את האשה היקרה ללבו; אנוס הוא להתבייש כבכֶתֶם-של-חרפה, בעצם האהבה שבנפשו. יכול הוא לעלות על זירת האבּירים ולקרוא אל חבריו: כל אשר ירהיב עוז בנפשו להטיל דופי בגברתי, יעלה-נא אלי ויילחם עמי. ואזי ישתקו כולם, – אך לא ישתתק הכאב שבקרבו פנימה, ואת להב-חניתו יצטרך לכוון כלפי לבו-הוא”. לאותו אבּיר דומים אנחנו, היהודים האינטליגנטיים; אלא שגדול שברנו משברוֹ, כי הוא, לפחות, בז לאהובתו על חטאיה; ואילו אנחנו, תוך כדי אהבתנו, בזים אנו לעמנו לא על חטאיו אלא על צרותיו. ועתה, הרהרו-נא בדבר: כלום אין זה נורא, כלום יש דבר נורא ממנו?

כל החי והתוסס שנותר ביהודי האינטליגנטי, כל הגעגועים אל ריתחת- העבודה היוצרת, שנתעוררו בלבו עם שחר המאה העשרים, כל זה מתקומם נגד הסתירה הזאת, נגד אותו צירוף משונה ובלתי-טבעי של אהבה ושאט-נפש. וכמיהתו של היהודי המשכיל בן-דורנו היא הכּמיהה לפּאַטריוטיזם. הוא מוכן לעבוד, אך רוצה הוא לאהוב אהבה בלי-מצרים ולא לבזות את אלה שלמענם יעבוד; תוקפת אותו תאווה עזה לקרוע מלבו ולדרוס ברגליו את הבחילה העבדותית הזאת שאין לה שחר. זקוקים אנו – לאין שיעור, עד כדי כאב, זקוקים אנו לפּאַטריוֹטיזם, להיות פּאַטריוֹטים של עמנו; פּאַטריוֹטים, על מנת שנאהבנו על סגולותיו, נוכיחו על חסרונותיו, אך לא נבזהו, לא נעקם חטמנו, כאותו עבד מיוצאי-הכפר, שנקלע העירה, ועתה הוא מעקם חטמו למראה בני-משפחתו הכפריים.


כן, עבד. זוהי הרגשה של עבד. אנו, האינטליגנטים היהודים, לגמנו מתרבות האדונים, ויחד עם זה ספגנו לתוכנו גם את איבת האדונים כלפי כל אשר אנו בעצמנו היינו בעבר לא-רחוק. כעבדים, שאתמול היה בעל-המטעים מייסרם בשוֹט והיום העלָם לדרגת משגיחים, כן נטלנו לידנו מתוך שמחה והנאה עצמית אותו שוט גופו, ושוב אין אנו יודעים גבול במלאכת ההצלפה. האנטישמיות המאוסה-הקטנונית, שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, נגוּעים בה עד כדי כאב, צרעת רוחנית רקובה זו, המרעילה את כל שאיפותינו לעבודה פּאַטריוֹטית נלהבת, – זוהי תכונתו של עבד, מחלה של אוכל-לחם-אדוניו; ומחלה זו לא תיעלם ללא-שריד, אלא אם נחדל להיות עבדים ואוכלי-לחם-זרים, ונהיה אדונים תחת קורת-גג משלנו, בעלים על אדמתנו.

העולם הולך ונרקב בשיגרה קרתנית. האינטליגנטים בכל ארץ ובכל עם מפללים כולם לחסד אחד משמים: למעשים, לניצול האֶנרגיה הפורצת מקרבם. זוהי הכמיהה לעבודה. היא נהפכה עתה לסיסמת הכל. רק אצל האינטליגנט היהודי יש לסיסמה זו נוסח אחר: כמיהה לפּאַטריוֹטיזם. אך כל האוכל את לחם אדוניו לא יוכל להיות פּאַטריוֹט: נחוצה מולדת. לכן נהפכה כמיהתנו לפּאַטריוֹטיזם לכמיהה עזה למולדת.

יש אומרים, שזוהי תקווה אשר לא תתגשם לעולם. אנשים מוגי-לב וקצרי-ראיה, יונקי שדי הקרתנות, שלא ניתן להם להבין, כי כל אשר יצטייר בלבך היום על-ידי הדמיון הנועז ביותר אינו אלא תחושה מוקדמת רפוּיה של עובדות מציאוּת-המחר. אילולא היו הבריות חולמים, לא היו משיגים מאומה. חלום-התקווה, בדומה לאיילת-השחר, יְקְדָם תמיד לזריחת השמש, השמש האמיתי, הלוהט, השופע חיים. וכן גם אנו, העם העומד עתה בפעם האחרונה על עברי פי תהום, לאחר שעבר את הארוכה שבדרכי ההיסטוריה; העם שמחר, אם לא ימצא מקלט, יהא צפוי להתנוונות, ומחרתים להשמדה מתחת שמי ה', ושכבר היום מתחיל הוא לבזות את עצמו ולירוק בפני עצמו, – לפנינו אין ברירה שלישית: או חלום-התקווה… או לא-כלום.



  1. “אל שונאי ציון” (1903): המקור (ברוּסית): וולאדימיר ז'בוטינסקי, “אל שונאי ציון”, מהדורה שלישית, האלף ה–25, הוצאת ש.ד. זאַלצמאַן, אודיסה, 1905.  ↩

  2. בימי פרעות קישינוב. – (המתרגם).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35412 יצירות מאת 1802 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!