רקע
זאב ז'בוטינסקי
אל שונאי ציון (1903)
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: ערי ז'בוטינסקי הוצאת ספרים; תשי"ח 1958

 

בלי פּאַטריוֹטיזם

רַחֶם-נא עלי, כי אינני אוהב.

סטֶקֶטי

אין אדם זוכה לריתחת-יצירה בעבודתו למען העם או הארץ, אלא אם כן הוא אוהב אהבה עזה אותו עם או אותה ארץ. בני-אדם ישרים עמלים תמיד למען חזון כללי, החובק זרועות עולם, אך כל אדם רוצה לפעול למענו בתוך הסביבה האהובה עליו; לרקוע כלי-ברזל בשביל העולם כולו, אך לרקעם בסדנתו-הוא, שבה העבודה נעימה וקלה עליו יותר, כי אהובה ויקרה לו שם כל פינה וכל קרן-זוית. והצדק עמו, שהרי פי-כמה תגבר בידך ותיקל עליך עבודה זו, אם ידוֹע תדע, כי יקיריך הם שייהנוּ מפרי עמלך, ולא בני-אדם שאין ולא כלום בינך לבינם.

הפּאַטריוֹטיזם מגביר פי-שבעה את קצב הפעולה הרעיונית; הוא מוסיף לה חמימות ועניין. אבל לנו, ליהודים האינטליגנטיים, אין פּאַטריוֹטיזם, אין אנו אוהבים את עמנו אהבה עמוקה ושלימה; משום כך חסרה עבודתנו הרעיונית על-פי רוב חמימות ועניין, והיא אכולה מבפנים על-ידי פירוד חולני.

אין לך כיום אדם אינטליגנטי בעולם, שנפשו לא תצמא למעשים. הכל כמהים לפעוּלה של ממש. השממון, הגעגועים הצֶ’כוֹביים, הממלאים את חלל-עולמנו – כל אלה אינם אלא גירויי האֶנרגיה הפורצת מתוכנו והשואפת לעבודה פוריה. עשרות שנים חלפו באפס-מעשה. עתה הגיעו הימים הטובים, כשיהא צורך בידים עובדות. הכל מרגישים, כי תקוּפה זו ממשמשת ובאה, והכל אומרים בלבם: – הנה קרוב היום, כשתמָצא בשבילנו עבודה לפי רוחנו. – אבל אנו, האינטליגנטים היהודים, עומדים על מפתן העשׂוֹר הבא לא ברטט של שמחה אלא בלב אכול-ספקות. גם בנו יש אֶנרגיה, והיא פורצת מתוכנו, וגם אנו כמהים לעבודה בכל מאוֹדנוּ. אך אין אנחנו יודעים, למען מי עלינו לעבוד.

הניתּן את כוחותינו למען הארץ בה אנו יושבים, ובזה נסתפק? אכן, רבים מאתנו עושים כך, כי כולנו, ביודעים או בלא יודעים, אוהבים ארץ זו אהבה רכה ועדינה – אוהבים, על אף הכל, את העם היושב בקרבה ואת הלשון בה הוא מדבר. ואולם, אהבה זו נשארת ללא-תשובה, ולכן יש בה משום פגיעה מרה ברגשי-כבודנו. הרי נטפלים אנו ברגשי-אחווה אל בני-אדם שאינם רוצים בהם, לוחשים אנו דברי-וידוי לוהטים באזני יפהפיה אדישה וּשוַת-נפש. אדמה זו עשירה בלאו-הכי בכוחות-הרוח; מידינו אין היא מבקשת מאוּמה; וכאשר אנו בעצמנו חפצים לשרתה ויהי-מה, הרי בלי משׂים שולחים בנו הבריות מבטי תמהון קר, מושכים בכתפיהם ואומרים:

  • למה דואגים לנו כל-כך אנשים אלה? איזה חשק מוזר: לעמול בכל מחיר לעניינים לא-להם.

אנשים טובי-לב יבואו להרגיעכם ויאמרו:

  • חכו-נא מעט, הנה ימים באים, כשהבריות יחכימו ויבינו, שאין זה חשוב כל-עיקר, אם יש לאדם מולדת, וכי רק זה חשוב, שיהא לו מצפון; ואז יחדלו הבריות לראות בעין רעה את האדם ללא-מולדת, כי הבן יבינו, שבכל מקום יכול אדם להיות אזרח מועיל, ולכן אין האדם זקוּק למולדת, כשם שאינו זקוק לצל חסר-התועלת שהוא משליך לארץ. אם יש לך צל ואם אַין – כלום אין זה היינו-הך?

אזי נענעו-נא ראשיכם ברוב-עצב והשיבו להם את התשובה הזאת:

  • לא. אין זה היינו-הך. כבר המשורר הגרמני שאַמיסוֹ כתב סיפור על הצל. על צלוֹ חסר-התועלת של פּטר שלומיאל. שַם מסוּפר, כיצד מכר פטר שלוּמיאל את צלוֹ לשטן, רק את הצל חסר-התועלת מכר ולא יותר, וכיצד לא ידע עוד פּטר שלומיאל מנוח עלי-אדמות, כי הבריות היו צועקים לעומתו:

  • היכן צלך, שלוּמיאל?


פטר שלומיאל נודד היה מעיר לעיר, ובכל מקום עשה מעשים טובים; אך הבריות לא שעו אל מעשיו הטובים, אלא מסתכלים היו אל מתחת לרגליו שלא השליכו צל, וצעקו:

  • היכן צלך, שלוּמיאל?

  • למה לכם צלי? – התחנן לפניהם פּטר שלוּמיאל, – הרי אין הוא נחוץ לאיש, לא לי, לא לכם; איש לא יבוא להסתופף בצלי מפני השמש הלוהטת. מה לכם איפוא ולצלי? למה תדרשו את צלי?

אך הבריות לא שמעו את דבריו והוסיפו לצעוק:

  • היכן צלך, שלוּמיאל?

ופּטר שלוּמיאל לא ידע עוד מנוחה ושלווה עלי-אדמות.

ואף אם יבואו ימים, כשמולדתו של אדם תהא לו לדבר מיותר, מיותר עוד יותר מן הצל, הרי כל אדם ללא-מולדת עוד יוסיף לנקר את עיניהם של האנשים בני-מולדת, והכל יסתכלו בו במבט של לגלוג אילם.

  • היכן צלך, שלוּמיאל?

קראתי אימתי בכתבי הפילוסוף קאַנט, כי לא תיסלח לו לאדם כל אי-שלימוּת. אם יחסר בו דבר המצוי אצל כל שאר הבריות, ימשוך חסרונו זה באורח חולני את מבטיהם של הבריות, ואף ירגיזם. כי זה טבעו של אדם, שאין הוא סובל דיסוֹנאַנסים בתוך ההאַרמוֹניה הכללית.

הזמן לא יעזור. מאות בשנים תחלופנה, ואם הזמנים החדשים ימצאוּנו שוב רוֹעים בשדוֹת-זרים, שוּב ניראה בעיניהם כבני-אדם הנטפּלים ברגשי-אחוותם אל מי שאינו רוצה בהם, ושוב ישלחו בנו הבריות מבטי תמהון קר בראותם אותנו משרתים ברוב-להט וברוב-אהבה את המולדת הנכריה; שוּב ימשכו בכתפיהם ויגידו, כמו עכשיו:

  • חשק מוזר: לעמול בכל מחיר לעניינים לא-להם.

כואב הלב לכתוב על ההשפלה שבדבר; וצר לי על האיש, שאינו חש את ההשפלה הזאת. מוטב שלא לחיות כלל מלחיות ללא רגש-כבוד וללא גאווה. אך גם אלה מבינינו, שלא רצו בהשפלה וגמרו אומר להקדיש את כוחותיהם למען העם העברי – גם הם אינם באים על סיפוקם המלא, גם הם לא יוכלו להתמסר לעבודה מסירות בלי-מצָרים. כי מסירות בלי-מצרים ניתנה רק לפּאַטריוֹטים; ואילו אנחנו, האינטליגנטים היהודים, גם את עמנו אין אנו אוהבים במלוא אהבתו של פּאַטריוֹט: וכאן נעוץ השורש המר-מכל-מר של חרפתנו ושל יסורינו.

מוטב היה לנו, שלא נאהב את היהדות כלל, שנראה בשויון-נפש, אם קיימת היא ואם בטלה מן העולם. אזי לא היינו מתפתלים בסתירה הזאת, כמו עכשיו, כשאנו אוהבים את עמנו לחצאין ולחצאין אנו בוחלים בו. ושאט-הנפש מרעיל את האהבה, אך האהבה אינה מניחה למצפון להשלים עם הבחילה. יש לה ליהדות תכונות רעות; אבל אנו, האינטליגנטים היהודים, לא בתכונות הרעות אנו בוחלים, ולא משום שהן רעות, אלא בכל תכונה יהודית, ודוקא משום שהיא יהוּדית. כל תכונות גזענו, שאינן מעלות ואינן מורידות מבחינת המוסר והיופי, כלומר התכונות שאינן טובות ואינן רעות – בנוּ הן מעוררות שאט-נפש, משום שהן מזכירות לנו את יהדותנו-אנו. השם הערבי עזראיל מצלצל באזנינו צלצול נאה ופיוטי מאד; ואולם, אלה מבינינו הקרויים ישראל לעולם לא תנוח דעתם משמם ה“מכוער”. ברצון נשלים עם העובדה, כי ספרדי פלוני חַיְמֶה שמו, אך עקם נעקם את חטמנו בבטאֵנו את השם חיים. אותן תנועות-הידים – אצל האיטלקי הן שובות את לבּנו, אצל היהודי הן מרגיזות אותנו. הניגון המיוחד שבדיבור היהודי איננו יפה. אך הגרמנים הדרומיים והשווייצים מדבּרים גם הם באותו ניגון צוֹרם: ואולם, אין לנו ולא כלוּם נגד הניגוּן שבפיהם, ואילו אותו ניגון, בצאתו מפיו של יהודי, דומה עלינו חסר-טעם ללא-נשוא. כל אחד מאתנו ייהנה קמעה בלבו, אם יגידו לו: – אתה רגיל, כנראה, לדבר אנגלית בבית, כי גם דיבורך הרוּסי יש בו גון אנגלי מסויים. – אך אם רק רמוֹז ירמזו לו, שבדיבורו מורגש גון יהודי, מיד ימחה בכל תוקף. מי מאתנו יזניח ההזדמנות “להתפאר”: – " אני רק מבין את הז’אַרגוֹן היהודי, אך לגמרי אינני יכול לדבר בו". – כל דבר יהודי לא-נעים הוא לנו, ליהוּדים האינטליגנטיים, – גם הדברים הפעוטים וגם הגדולים. עתונאֵינו, הכותבים מאמרים לוהטים להגנת בני-עמנו, יקפידו תמיד לכתוב על היהודים בלשון “הם”, ובשוּם אופן לא יכתבו “אנחנו”. נואמינו, בעצם אותו הרגע בו הם מדברים על האהבה אל עמם ואל ייחודו הגזעי, ישגיחו על עצמם השגח היטב, שייחוּד גזעי זה לא ייגלע חלילה במבטאם, בתנועת-ידיהם או באורח-דיבורם. ומה רבים היסוּרים הכרוּכים בכל אלה – יודע כל בעל-נסיון; כלומר – יודעים אנחנו כולנו.

והרי יחד עם זה אוהבים אנו את עמנו. הרי יודעים אנו להתחלחל ממש מרוב התפעלות, כשאנו מהרהרים בדברי-ימיו, יודעים אנו להעריך את הרוח הבלתי-נכנעת המפעמת אותו. מה גאים אנו בזכרנו את זרעי החכמה והדעת הרבים, אשר זרענו על-פני כל שדות-תבל, עד שאין עוד עם שלא יהא חייב להכיר לנו טובה על חלק מתרבותו. והרי, בסופו של דבר, אוהבים אנו גם את עמנו גופו, את כל בני-האדם כחושי-הבשר ועגולי-העינים, – ועוד בימים אלה, בשעה זו של צער וכאב לא-יתוֹאָרוּ1, ראה ראינו, עד כמה אנו אוהבים אותם ועד כמה יקרים הם לנו.

אוהבים אותם – ובוחלים בהם. אצל היינה, באחד משיריו, יש אבּיר, האוהב אהבת-נפש אשה שסרה מדרך-הישר. “אנוס הוא לבזות את האשה היקרה ללבו; אנוס הוא להתבייש כבכֶתֶם-של-חרפה, בעצם האהבה שבנפשו. יכול הוא לעלות על זירת האבּירים ולקרוא אל חבריו: כל אשר ירהיב עוז בנפשו להטיל דופי בגברתי, יעלה-נא אלי ויילחם עמי. ואזי ישתקו כולם, – אך לא ישתתק הכאב שבקרבו פנימה, ואת להב-חניתו יצטרך לכוון כלפי לבו-הוא”. לאותו אבּיר דומים אנחנו, היהודים האינטליגנטיים; אלא שגדול שברנו משברוֹ, כי הוא, לפחות, בז לאהובתו על חטאיה; ואילו אנחנו, תוך כדי אהבתנו, בזים אנו לעמנו לא על חטאיו אלא על צרותיו. ועתה, הרהרו-נא בדבר: כלום אין זה נורא, כלום יש דבר נורא ממנו?

כל החי והתוסס שנותר ביהודי האינטליגנטי, כל הגעגועים אל ריתחת- העבודה היוצרת, שנתעוררו בלבו עם שחר המאה העשרים, כל זה מתקומם נגד הסתירה הזאת, נגד אותו צירוף משונה ובלתי-טבעי של אהבה ושאט-נפש. וכמיהתו של היהודי המשכיל בן-דורנו היא הכּמיהה לפּאַטריוטיזם. הוא מוכן לעבוד, אך רוצה הוא לאהוב אהבה בלי-מצרים ולא לבזות את אלה שלמענם יעבוד; תוקפת אותו תאווה עזה לקרוע מלבו ולדרוס ברגליו את הבחילה העבדותית הזאת שאין לה שחר. זקוקים אנו – לאין שיעור, עד כדי כאב, זקוקים אנו לפּאַטריוֹטיזם, להיות פּאַטריוֹטים של עמנו; פּאַטריוֹטים, על מנת שנאהבנו על סגולותיו, נוכיחו על חסרונותיו, אך לא נבזהו, לא נעקם חטמנו, כאותו עבד מיוצאי-הכפר, שנקלע העירה, ועתה הוא מעקם חטמו למראה בני-משפחתו הכפריים.


כן, עבד. זוהי הרגשה של עבד. אנו, האינטליגנטים היהודים, לגמנו מתרבות האדונים, ויחד עם זה ספגנו לתוכנו גם את איבת האדונים כלפי כל אשר אנו בעצמנו היינו בעבר לא-רחוק. כעבדים, שאתמול היה בעל-המטעים מייסרם בשוֹט והיום העלָם לדרגת משגיחים, כן נטלנו לידנו מתוך שמחה והנאה עצמית אותו שוט גופו, ושוב אין אנו יודעים גבול במלאכת ההצלפה. האנטישמיות המאוסה-הקטנונית, שכולנו, ללא יוצא מן הכלל, נגוּעים בה עד כדי כאב, צרעת רוחנית רקובה זו, המרעילה את כל שאיפותינו לעבודה פּאַטריוֹטית נלהבת, – זוהי תכונתו של עבד, מחלה של אוכל-לחם-אדוניו; ומחלה זו לא תיעלם ללא-שריד, אלא אם נחדל להיות עבדים ואוכלי-לחם-זרים, ונהיה אדונים תחת קורת-גג משלנו, בעלים על אדמתנו.

העולם הולך ונרקב בשיגרה קרתנית. האינטליגנטים בכל ארץ ובכל עם מפללים כולם לחסד אחד משמים: למעשים, לניצול האֶנרגיה הפורצת מקרבם. זוהי הכמיהה לעבודה. היא נהפכה עתה לסיסמת הכל. רק אצל האינטליגנט היהודי יש לסיסמה זו נוסח אחר: כמיהה לפּאַטריוֹטיזם. אך כל האוכל את לחם אדוניו לא יוכל להיות פּאַטריוֹט: נחוצה מולדת. לכן נהפכה כמיהתנו לפּאַטריוֹטיזם לכמיהה עזה למולדת.

יש אומרים, שזוהי תקווה אשר לא תתגשם לעולם. אנשים מוגי-לב וקצרי-ראיה, יונקי שדי הקרתנות, שלא ניתן להם להבין, כי כל אשר יצטייר בלבך היום על-ידי הדמיון הנועז ביותר אינו אלא תחושה מוקדמת רפוּיה של עובדות מציאוּת-המחר. אילולא היו הבריות חולמים, לא היו משיגים מאומה. חלום-התקווה, בדומה לאיילת-השחר, יְקְדָם תמיד לזריחת השמש, השמש האמיתי, הלוהט, השופע חיים. וכן גם אנו, העם העומד עתה בפעם האחרונה על עברי פי תהום, לאחר שעבר את הארוכה שבדרכי ההיסטוריה; העם שמחר, אם לא ימצא מקלט, יהא צפוי להתנוונות, ומחרתים להשמדה מתחת שמי ה', ושכבר היום מתחיל הוא לבזות את עצמו ולירוק בפני עצמו, – לפנינו אין ברירה שלישית: או חלום-התקווה… או לא-כלום.


 

“קדימה”

יודע אני שלש השׂגות על הציונות. האחת שׂמה מסווה של מדעיוּת על פניה ואומרת:

  • עד עתה היו המדינות נוצרות בדרך-הטבע, ובדרך מלאכותית לא נוצרה עדיין שום מדינה עד היום הזה.

השׂגה זו נראית בעיני בלתי-רצינית בהחלט, ונוהג אני להשיב עליה גם-כן בלא רצינות:

  • ישנם בעולם דברים רבים, ידידי הוֹראַציוֹ, אשר חכמיך לא חלמו עליהם עדיין; גם האפרוחים היו נוצרים בעבר רק בדרך-הטבע, אך זה לא הפריע את האדם ביום מן הימים לדגור אפרוחים באורח מלאכותי…

ההשׂגה השניה אומרת:

  • וכי אפשר להגשים את הדבר?

השׂגה זו נראית בעיני רצינית, וגם אני משיב עליה ברצינות:

  • מי שאין תקוה בלבו, נידון למוות; ורק זה רשאי לומר “אי-אפשר”, אשר כבר ניסה לעשות. ואולם, אני מאמין אמונה שלימה ומוחלטת במימרה הכתובה בספרים העתיקים של עמנו: “יגעת ולא מצאת, אל תאמין”. כי לא יתכן שלא ישיג את המטרה אדם אשר יגע והתאמץ, אשר לחם ועמל. אני מתאמץ, אני לוחם ועמל, ומאמין אני בנצחון, כי אינני מאמין שיש אֶנרגיה אשר לא תשא פרי.

ההשׂגה השלישית אומרת:

  • תנועתכם קוראת לבריות לשוּב על עקבותיהם, אל הקנאוּת, אל שנאת-אנוש, אל אֵיבת-עמים.

השׂגה זו, דומני, נובעת מתוך כעס ורוגז, ונוהג אני שלא להשיב עליה כלל, אלא מסתכל אני בעצבוּת ובלי אומר ודברים באדם שזרק לעומתי דברי-כזב אלה, וברוב-צער תמה אני לרוגזו.

רוגז משונה. יכול אדם לפקפק בדבר הנראה בעיניו כבלתי-ניתן-להגשמה. אך זעם זה על חזון עמיתוֹ אין לו טעם, אלא אם כן זה חזון של אלימות, של שיעבוד, של התעללות. ואילו הציונות – יהי גורלה בעתיד ככל שיהיה, – מכל מקום נושאת היא בחוּבּה את החזון הנאצל של חירוּת ושויון. מנַיין איפוא אותו רוגז, אותו חרון-אף, ודוקא לא אצל נכרים או ריאַקציוֹנרים, אלא אצל אחינו בני ישראל, אצל אנשים המתיהרים בקידמה שברעיונותיהם?

יש רק הסבר אחד לחרון משונה זה. אנא, שובו וקראו אצל שצֶ’דרין ב“משפחת גוֹלוֹבליוֹב” אותו מקום, שבו מחליטות שאֵרוֹת-בּשׂרוֹ של יוּדוּשקאַ, מרוב “תענוגות-חיים”, לאַבּד את עצמן לדעת. הצעירה כבר שתתה את הרעל, אך הבכירה, ברגע האחרון, סירבה לשתות. יצר-החיים גבר בה על היאוש. ואז החלה הצעירה להשתולל מרוב כעס. כל העלבונות שספגה בחייה נהפכו עתה לשנאה כלפי אחות בכירה זו, שהעיזה להשאר, לאחר שהיא, הצעירה, כבר הפסיקה להלחם, כבר נכנעה וצללה לתהום…

כאן רואים אנו אותו דבר: האח הצעיר לא עמד במאבק; הוא התיאש מן הכל ושתה את כוס-התרעלה של מוות לאומי. ועתה, בראותו כי הבכור לא נכנע, כי עדיין הוא רוצה ומעיז לחיות, הרי כל המרירות שנצטברה במתאַבּד בשנות הסבל, נשפכת עתה ברוב-זעם על הבכור העקשן. האנוכיוּת העוויתית, הבהמית של הטובע, החובק בזרועותיו את צוואר מצילוֹ וחוֹנקוֹ, כאילו רצה למשוך גם אותו אחריו – לתהום…

רק בזה בלבד אפשר להצדיק את כל הלהיטוּת הזאת אחר התקפות בלתי-צודקות; כי אנו, מצדנו, איננו ראוּיים להן, תמיד היינו, וביודעים נשארנו, ידידים כנים לקידמה, לחירוּת-הרוח ולאחווה; ומן הרגע בו הופיעה תנוּעתנו בחוגי המשׂכּילים היתה סיסמתה המלה “קדימה”, אותה מלה נהדרת ועמוקת-התוכן שפירושה כפול: “ללכת מזרחה” ויחד עם זה – “להתקדם”…

*

כיצד נוצרה מלה זו בכפל-משמעותה?

מבחינה פּסיכולוגית מסתברת התמזגוּת-המושגים באופן הבא: כל החי נמשך אל האור; מכאן – קדושת המזרח, מקום הולדת האור; לכן פונים אל המזרח כל המתפללים, ובבתי-המקדש – גם המזבחות; לאט-לאט הולך האדם ומתרגל לעובדה, כי בכל שעה דתית-חגיגית שבחייו עיניו צופיות מזרחה, וממילא נוצרת בו ההכרה, כי המזרח תמיד לפניו. שני המושגים הללו הלכו איפוא ונתמזגו במלה האחת “קדימה”, וכך נולד מונח נהדר ועמוק-התוכן, שנוצר כאילו במיוחד להיות סמל וסיסמה.

ואכן, מלה זו צרכיה ליהפך לסיסמתה האמיתית של הציונות. וכי לא נתמזגו לנו לנצח שני המושגים: “קדימה”, “אל המזרח” – כסיסמת היציאה, ו“קדימה” כסיסמת הקידמה? שהרי דוקא לשם כך רוצים אנו ללכת מזרחה, כדי שנוכל להתקדם שם באין-מפריע, שכם אחד עם כל העמים, - ואולי בראשם; מחוץ למזרח לא תהא לנו גם קידמה, מחוץ למזרח צפויים אנו להתנוונות ולמוות לאומי; “המזרח” ו“הקידמה” – לנו הם היינו-כך, זה בלי זה לא ייתכן, ובשאיפתנו נשתלבו שניהם שילוב אמיץ כמו שנתמזגו במלה “קדימה”.

אבל יש השוללים מאתנו את הזכות לסיסמה זו. יש אומרים:

  • תנועתכם אינה נובעת משאיפה חיובית כלשהי. היא נתעוררה על-ידי האנטישמיות: משום שקשים חיי היהוּדים בגלות, רוצים אתם להוליכם לפלשתינה. כלומר, כל התכנית הזאת קמה לא על מנת ליצור קן חדש לתרבוּת. מטרתכם שלילית, ולא חיובית: בריחה, ולא שאיפה. נחוץ לכם בראש וראשונה מקלט, בית-מחסה, מבצר, שבו יגנוּ עליכם מפני הרשעוּת, – ולא בית-חרושת לייצוּר ערכים חדשים. אתכם מניעים הרחמים, ולא התפרצותם של כוחות-יצירה. בחרו לכם איפוא סיסמא כאוות-נפשכם: “רחמים”, “שתדלנות”, – רק לא את המלה “קדימה”. הבריחה לא היתה מעולם תנועה קדימה.

אכן, אמת הדבר. הבריחה מעולם לא היתה תנועה קדימה. הבריחה היא תנועה אחוֹרה. הבריחה היא הנסיגה האחרונה. כל מי שבורח – כבר נכנע. כל מי שבורח כאילו אמר בפה מלא: מסתלק אני מן המאבק. אינני עומד עוד על הדבר שהתחייבתי לעמוד עליו. מוֹסר אני לידיכם את הדבר שהיה בעינַי רכוּשי-אָני.

הבריחה היא תנועה אחורנית ולא תוכל להיות אחרת, כי בה כלולה ממילא ההסתלקות מן העיקרון שעליו התנהל המאבק. וזה העיקר. ללא יסוד ההסתלקות אין בריחה. אם טעיתי בדלת ונכנסתי לדירה זרה, הרי בראותי את השגגה, אתנצל ואלך; זו איננה בריחה, כי לא היה בדעתי להשתלט על הדירה הזרה. אך אילו התפרצתי לתוכה בכוונה להשתלט עליה, ואנוס הייתי להסתלק ממטרתי זו וללכת – אזי היתה הליכתי זו בריחה אמיתית, כי אין אדם קרוי בורח אלא כשהוא נסוג מפני כוח, כשהוא מסתלק מן העיקרון שעליו נלחם.

אבל היהוּדים לא באו אל ארצות-הגולה על מנת להשתלט עליהן או להתישב בהן ישיבת-קבע. אנו אפילו לא באנו – דחפו אותנו בעל-כרחנו לתוך הארצות הללו. אלף ותשע-מאות שנות דברי-ימינו מסַפּרות לנו לא מה עשינו אנו, אלא מה עשו בנו אחרים. הם דחפונו לספרד, אחר-כך גירשונו משם ודחפונו למזרח-אירופה; ואנו הלכנו אל כל אשר נדחפנו, ועמדנו תחתינו כשנפסקה פעולת-הדחיפה. יש שנעצרו בהוֹלאַנד, יש שעד רומניה הגיעו; אך אלה ואלה – לא על מנת לכבוש את הארץ, או על מנת להתישב בה, באו שמה. בנפלם יגעים ורצוצים על אדמת רומניה, לא אמרו בלבם: כאן רוצה אני לחיות וכאן אחיה. הם אמרו: לא אוכל ללכת עוד; כאן אשאר; – וכאן, אוּלי, לא יֵרדוּ עוד לחיי כמו בארץ-ספרד…

באנו אל ארצות-הגולה ללא כוונה להתישב בהן ישיבת-קבע. בנדודינו לא היתה כל מטרה, – היתה להם רק סיבה.

ועתה רואים אנו כי טעה טעינו בדלת, וכי לא באנו אל המקום שהוא מקומנו, ורוצים אנו ללכת מכאן. זו איננה בריחה, כי שום מטרה לא הבאנו עמנו בבוֹאֵנוּ אל הארצות האלו, ועתה אין אנחנו מסתלקים מאיזו מטרה שהיא.

אך, בעצם, לא כן הדבר. כי מטרה אחת הבאנו עמנו: את שמירת קיומנו הלאומי, שהסתמל אז בעינינו בלבוּש האמוּנה הדתית. ספרד הציעה לפנינו שויון-זכויות תמורת המרת-הדת; אבל אנו בחרנו ביסוּרים ובגירוש. כלומר, בצאתנו מספרד רצינו להשאר יהודים. זו היתה מטרתנו היחידה. מטרה יחידה זו נשׂאנו עמנו באש ובמים בכל דברי-ימינו הארוכים. וממטרה זו לא נסתלק: היום אנו נאמנים לה יותר מתמיד: שהרי לשם זה דוקא רוצים אנו לעזוב לעולם-ועד את ערי הנכרים, כדי שנוכל להשאר יהודים.

לא נכענו ולא נסוּגוֹנו לגבי הדבר שהיה ונשאר לנו מטרה במאבקנו ההיסטורי; ולכן יהא מסענו לא בריחה, אלא מסע-נצחון. וכבורחים ייחשבו כל אלה שנסוגו ונכנעו, כל אלה שלא עמדו ברדיפות וחדלו להיות יהוּדים; ההטפה להתכחשוּת, הקריאה להשתמדוּת, הפיתוי להשלים ולהיות גרמני או צרפתי, משום שקשה להיות יהודי – אכן, זהו הדבר אשר יוכתם בשם רפיון-רוח, בשם בריחה.

וכאן הגענו אל הנקודה העיקרית – אל השמד. הבריחה – היא השמד. ואילו רצינו בבריחה, מטיפים היינו לא לציונות, אלא לשמד.

ההמונים, בבוא עליהם לחץ מבחוץ, מתנועעים תמיד בדרך ההתנגדות הקטנה ביותר. האנטישמיות היא לחץ חזק; אך, כדי להיפטר ממנו, אין צורך ליישב את ארץ ישראל. יש דרך פשוטה הרבה יותר – דרך השמד. מבחינת הבריחה – זוהי דרך ההתנגדות הקטנה ביותר. החליפו את אמונתכם, וכבר היום תרכשו את כל הזכויות שבחוֹק, ומחר או מחרתיים, בעזרת נישואי-תערובת, תהיו כבני הארץ גם בעיני החברה. ואם יהא צורך לשם כך בתקופת-זמן מסויימת, הרי מכל-מקום ייקל לכם דבר זה מגאולת אדמה נידחת ומהקמת מולדת חדשה על תלי-חרבות.

האנטישמיות לא יכלה להוליד את הציונות. האנטישמיות יכלה להוליד רק את השאיפה לברוח מן הרדיפות בדרך ההתנגדות הקטנה ביותר – כלומר, את השמד. ואולם כדי שתחת ההטפה לשמד תישמע הקריאה לתוֹדעה עצמית ולתחיה לאומית, היה צורך במשהו מלבד האנטישמיות, – היה צורך במניע פנימי, בציווּי פנימי חיובי. ציווּי זה הוא יצר-החיים של שמירת הקיום הלאומי, אשר נתן לנו כוח ללכת בשביל-העקרבּים של דברי-ימינו.

ערבי נרדם בצלוֹ של שׂיח. בבוקר עקצוֹ פרעוש. העקיצה העירתהו משנתו; הערבי ראה את עלות השחר ואמר:

  • שבח והודיה לפרעוש זה. הוא העירני משנתי, עתה ארחץ בשרי ואגש לעבודה.

אך בשעה שרחץ בשרו, שוב עקצוֹ הפרעוש. אז תפסוֹ הערבי, הרגוֹ ואמר:

  • מן הסתם השיאך לבך על אשר שיבחתיך; אכן, משנתי הערתני, אך לא על-פי ציווּייך עתיד אני להתפלל ולעבוד…

זהו תפקידה של האנטישמיות בתנועה הציונית. אין אנו מכחישים כי היא עזרה לנו להתעורר משנתנו. אך זה הכל. ואם, אחר שהקיצונו, זקפנו קומתנו, רחצנו בשרנו במים חיים וניגשנו לעבודה, הרי עשינו זאת לא הודות לרמשׂ עלוּב שהעירנו, אלא הודות ליצר-הקיוּם המפעם בלב הגזע.

אילו רצינו לברוח, היינו מטיפים לשמד; אילו נזקקנו רק למחסה, היינו קוראים לשמד, כי השמד היה מציל את גופנו ביתר-קלות וביתר-מהירות מכל דבר אחר. אבל לא אנו אלא מתנגדינו מטיפים לדרך קלה זו של התכחשוּת לעם; אנו, הציונים, דוחים כל כניעה מעלינו וקוראים לעבודה הקשה של בניין. קוראים אנו את העם היהודי ליצירה היסטוֹרית. בהצביענו מזרחה אין אנו אומרים לעם: קום ברח, שם במערה תסתתר מפני רודפיך; מצביעים אנו מזרחה ואומרים: “קדימה”.



  1. בימי פרעות קישינוב. – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
תגיות