רקע
זאב ז'בוטינסקי
"קדימה"

1

יודע אני שלש השׂגות על הציונות. האחת שׂמה מסווה של מדעיוּת על פניה ואומרת:

  • עד עתה היו המדינות נוצרות בדרך-הטבע, ובדרך מלאכותית לא נוצרה עדיין שום מדינה עד היום הזה.

השׂגה זו נראית בעיני בלתי-רצינית בהחלט, ונוהג אני להשיב עליה גם-כן בלא רצינות:

  • ישנם בעולם דברים רבים, ידידי הוֹראַציוֹ, אשר חכמיך לא חלמו עליהם עדיין; גם האפרוחים היו נוצרים בעבר רק בדרך-הטבע, אך זה לא הפריע את האדם ביום מן הימים לדגור אפרוחים באורח מלאכותי…

ההשׂגה השניה אומרת:

  • וכי אפשר להגשים את הדבר?

השׂגה זו נראית בעיני רצינית, וגם אני משיב עליה ברצינות:

  • מי שאין תקוה בלבו, נידון למוות; ורק זה רשאי לומר “אי-אפשר”, אשר כבר ניסה לעשות. ואולם, אני מאמין אמונה שלימה ומוחלטת במימרה הכתובה בספרים העתיקים של עמנו: “יגעת ולא מצאת, אל תאמין”. כי לא יתכן שלא ישיג את המטרה אדם אשר יגע והתאמץ, אשר לחם ועמל. אני מתאמץ, אני לוחם ועמל, ומאמין אני בנצחון, כי אינני מאמין שיש אֶנרגיה אשר לא תשא פרי.

ההשׂגה השלישית אומרת:

  • תנועתכם קוראת לבריות לשוּב על עקבותיהם, אל הקנאוּת, אל שנאת-אנוש, אל אֵיבת-עמים.

השׂגה זו, דומני, נובעת מתוך כעס ורוגז, ונוהג אני שלא להשיב עליה כלל, אלא מסתכל אני בעצבוּת ובלי אומר ודברים באדם שזרק לעומתי דברי-כזב אלה, וברוב-צער תמה אני לרוגזו.

רוגז משונה. יכול אדם לפקפק בדבר הנראה בעיניו כבלתי-ניתן-להגשמה. אך זעם זה על חזון עמיתוֹ אין לו טעם, אלא אם כן זה חזון של אלימות, של שיעבוד, של התעללות. ואילו הציונות – יהי גורלה בעתיד ככל שיהיה, – מכל מקום נושאת היא בחוּבּה את החזון הנאצל של חירוּת ושויון. מנַיין איפוא אותו רוגז, אותו חרון-אף, ודוקא לא אצל נכרים או ריאַקציוֹנרים, אלא אצל אחינו בני ישראל, אצל אנשים המתיהרים בקידמה שברעיונותיהם?

יש רק הסבר אחד לחרון משונה זה. אנא, שובו וקראו אצל שצֶ’דרין ב“משפחת גוֹלוֹבליוֹב” אותו מקום, שבו מחליטות שאֵרוֹת-בּשׂרוֹ של יוּדוּשקאַ, מרוב “תענוגות-חיים”, לאַבּד את עצמן לדעת. הצעירה כבר שתתה את הרעל, אך הבכירה, ברגע האחרון, סירבה לשתות. יצר-החיים גבר בה על היאוש. ואז החלה הצעירה להשתולל מרוב כעס. כל העלבונות שספגה בחייה נהפכו עתה לשנאה כלפי אחות בכירה זו, שהעיזה להשאר, לאחר שהיא, הצעירה, כבר הפסיקה להלחם, כבר נכנעה וצללה לתהום…

כאן רואים אנו אותו דבר: האח הצעיר לא עמד במאבק; הוא התיאש מן הכל ושתה את כוס-התרעלה של מוות לאומי. ועתה, בראותו כי הבכור לא נכנע, כי עדיין הוא רוצה ומעיז לחיות, הרי כל המרירות שנצטברה במתאַבּד בשנות הסבל, נשפכת עתה ברוב-זעם על הבכור העקשן. האנוכיוּת העוויתית, הבהמית של הטובע, החובק בזרועותיו את צוואר מצילוֹ וחוֹנקוֹ, כאילו רצה למשוך גם אותו אחריו – לתהום…

רק בזה בלבד אפשר להצדיק את כל הלהיטוּת הזאת אחר התקפות בלתי-צודקות; כי אנו, מצדנו, איננו ראוּיים להן, תמיד היינו, וביודעים נשארנו, ידידים כנים לקידמה, לחירוּת-הרוח ולאחווה; ומן הרגע בו הופיעה תנוּעתנו בחוגי המשׂכּילים היתה סיסמתה המלה “קדימה”, אותה מלה נהדרת ועמוקת-התוכן שפירושה כפול: “ללכת מזרחה” ויחד עם זה – “להתקדם”…

*

כיצד נוצרה מלה זו בכפל-משמעותה?

מבחינה פּסיכולוגית מסתברת התמזגוּת-המושגים באופן הבא: כל החי נמשך אל האור; מכאן – קדושת המזרח, מקום הולדת האור; לכן פונים אל המזרח כל המתפללים, ובבתי-המקדש – גם המזבחות; לאט-לאט הולך האדם ומתרגל לעובדה, כי בכל שעה דתית-חגיגית שבחייו עיניו צופיות מזרחה, וממילא נוצרת בו ההכרה, כי המזרח תמיד לפניו. שני המושגים הללו הלכו איפוא ונתמזגו במלה האחת “קדימה”, וכך נולד מונח נהדר ועמוק-התוכן, שנוצר כאילו במיוחד להיות סמל וסיסמה.

ואכן, מלה זו צרכיה ליהפך לסיסמתה האמיתית של הציונות. וכי לא נתמזגו לנו לנצח שני המושגים: “קדימה”, “אל המזרח” – כסיסמת היציאה, ו“קדימה” כסיסמת הקידמה? שהרי דוקא לשם כך רוצים אנו ללכת מזרחה, כדי שנוכל להתקדם שם באין-מפריע, שכם אחד עם כל העמים, - ואולי בראשם; מחוץ למזרח לא תהא לנו גם קידמה, מחוץ למזרח צפויים אנו להתנוונות ולמוות לאומי; “המזרח” ו“הקידמה” – לנו הם היינו-כך, זה בלי זה לא ייתכן, ובשאיפתנו נשתלבו שניהם שילוב אמיץ כמו שנתמזגו במלה “קדימה”.

אבל יש השוללים מאתנו את הזכות לסיסמה זו. יש אומרים:

  • תנועתכם אינה נובעת משאיפה חיובית כלשהי. היא נתעוררה על-ידי האנטישמיות: משום שקשים חיי היהוּדים בגלות, רוצים אתם להוליכם לפלשתינה. כלומר, כל התכנית הזאת קמה לא על מנת ליצור קן חדש לתרבוּת. מטרתכם שלילית, ולא חיובית: בריחה, ולא שאיפה. נחוץ לכם בראש וראשונה מקלט, בית-מחסה, מבצר, שבו יגנוּ עליכם מפני הרשעוּת, – ולא בית-חרושת לייצוּר ערכים חדשים. אתכם מניעים הרחמים, ולא התפרצותם של כוחות-יצירה. בחרו לכם איפוא סיסמא כאוות-נפשכם: “רחמים”, “שתדלנות”, – רק לא את המלה “קדימה”. הבריחה לא היתה מעולם תנועה קדימה.

אכן, אמת הדבר. הבריחה מעולם לא היתה תנועה קדימה. הבריחה היא תנועה אחוֹרה. הבריחה היא הנסיגה האחרונה. כל מי שבורח – כבר נכנע. כל מי שבורח כאילו אמר בפה מלא: מסתלק אני מן המאבק. אינני עומד עוד על הדבר שהתחייבתי לעמוד עליו. מוֹסר אני לידיכם את הדבר שהיה בעינַי רכוּשי-אָני.

הבריחה היא תנועה אחורנית ולא תוכל להיות אחרת, כי בה כלולה ממילא ההסתלקות מן העיקרון שעליו התנהל המאבק. וזה העיקר. ללא יסוד ההסתלקות אין בריחה. אם טעיתי בדלת ונכנסתי לדירה זרה, הרי בראותי את השגגה, אתנצל ואלך; זו איננה בריחה, כי לא היה בדעתי להשתלט על הדירה הזרה. אך אילו התפרצתי לתוכה בכוונה להשתלט עליה, ואנוס הייתי להסתלק ממטרתי זו וללכת – אזי היתה הליכתי זו בריחה אמיתית, כי אין אדם קרוי בורח אלא כשהוא נסוג מפני כוח, כשהוא מסתלק מן העיקרון שעליו נלחם.

אבל היהוּדים לא באו אל ארצות-הגולה על מנת להשתלט עליהן או להתישב בהן ישיבת-קבע. אנו אפילו לא באנו – דחפו אותנו בעל-כרחנו לתוך הארצות הללו. אלף ותשע-מאות שנות דברי-ימינו מסַפּרות לנו לא מה עשינו אנו, אלא מה עשו בנו אחרים. הם דחפונו לספרד, אחר-כך גירשונו משם ודחפונו למזרח-אירופה; ואנו הלכנו אל כל אשר נדחפנו, ועמדנו תחתינו כשנפסקה פעולת-הדחיפה. יש שנעצרו בהוֹלאַנד, יש שעד רומניה הגיעו; אך אלה ואלה – לא על מנת לכבוש את הארץ, או על מנת להתישב בה, באו שמה. בנפלם יגעים ורצוצים על אדמת רומניה, לא אמרו בלבם: כאן רוצה אני לחיות וכאן אחיה. הם אמרו: לא אוכל ללכת עוד; כאן אשאר; – וכאן, אוּלי, לא יֵרדוּ עוד לחיי כמו בארץ-ספרד…

באנו אל ארצות-הגולה ללא כוונה להתישב בהן ישיבת-קבע. בנדודינו לא היתה כל מטרה, – היתה להם רק סיבה.

ועתה רואים אנו כי טעה טעינו בדלת, וכי לא באנו אל המקום שהוא מקומנו, ורוצים אנו ללכת מכאן. זו איננה בריחה, כי שום מטרה לא הבאנו עמנו בבוֹאֵנוּ אל הארצות האלו, ועתה אין אנחנו מסתלקים מאיזו מטרה שהיא.

אך, בעצם, לא כן הדבר. כי מטרה אחת הבאנו עמנו: את שמירת קיומנו הלאומי, שהסתמל אז בעינינו בלבוּש האמוּנה הדתית. ספרד הציעה לפנינו שויון-זכויות תמורת המרת-הדת; אבל אנו בחרנו ביסוּרים ובגירוש. כלומר, בצאתנו מספרד רצינו להשאר יהודים. זו היתה מטרתנו היחידה. מטרה יחידה זו נשׂאנו עמנו באש ובמים בכל דברי-ימינו הארוכים. וממטרה זו לא נסתלק: היום אנו נאמנים לה יותר מתמיד: שהרי לשם זה דוקא רוצים אנו לעזוב לעולם-ועד את ערי הנכרים, כדי שנוכל להשאר יהודים.

לא נכענו ולא נסוּגוֹנו לגבי הדבר שהיה ונשאר לנו מטרה במאבקנו ההיסטורי; ולכן יהא מסענו לא בריחה, אלא מסע-נצחון. וכבורחים ייחשבו כל אלה שנסוגו ונכנעו, כל אלה שלא עמדו ברדיפות וחדלו להיות יהוּדים; ההטפה להתכחשוּת, הקריאה להשתמדוּת, הפיתוי להשלים ולהיות גרמני או צרפתי, משום שקשה להיות יהודי – אכן, זהו הדבר אשר יוכתם בשם רפיון-רוח, בשם בריחה.

וכאן הגענו אל הנקודה העיקרית – אל השמד. הבריחה – היא השמד. ואילו רצינו בבריחה, מטיפים היינו לא לציונות, אלא לשמד.

ההמונים, בבוא עליהם לחץ מבחוץ, מתנועעים תמיד בדרך ההתנגדות הקטנה ביותר. האנטישמיות היא לחץ חזק; אך, כדי להיפטר ממנו, אין צורך ליישב את ארץ ישראל. יש דרך פשוטה הרבה יותר – דרך השמד. מבחינת הבריחה – זוהי דרך ההתנגדות הקטנה ביותר. החליפו את אמונתכם, וכבר היום תרכשו את כל הזכויות שבחוֹק, ומחר או מחרתיים, בעזרת נישואי-תערובת, תהיו כבני הארץ גם בעיני החברה. ואם יהא צורך לשם כך בתקופת-זמן מסויימת, הרי מכל-מקום ייקל לכם דבר זה מגאולת אדמה נידחת ומהקמת מולדת חדשה על תלי-חרבות.

האנטישמיות לא יכלה להוליד את הציונות. האנטישמיות יכלה להוליד רק את השאיפה לברוח מן הרדיפות בדרך ההתנגדות הקטנה ביותר – כלומר, את השמד. ואולם כדי שתחת ההטפה לשמד תישמע הקריאה לתוֹדעה עצמית ולתחיה לאומית, היה צורך במשהו מלבד האנטישמיות, – היה צורך במניע פנימי, בציווּי פנימי חיובי. ציווּי זה הוא יצר-החיים של שמירת הקיום הלאומי, אשר נתן לנו כוח ללכת בשביל-העקרבּים של דברי-ימינו.

ערבי נרדם בצלוֹ של שׂיח. בבוקר עקצוֹ פרעוש. העקיצה העירתהו משנתו; הערבי ראה את עלות השחר ואמר:

  • שבח והודיה לפרעוש זה. הוא העירני משנתי, עתה ארחץ בשרי ואגש לעבודה.

אך בשעה שרחץ בשרו, שוב עקצוֹ הפרעוש. אז תפסוֹ הערבי, הרגוֹ ואמר:

  • מן הסתם השיאך לבך על אשר שיבחתיך; אכן, משנתי הערתני, אך לא על-פי ציווּייך עתיד אני להתפלל ולעבוד…

זהו תפקידה של האנטישמיות בתנועה הציונית. אין אנו מכחישים כי היא עזרה לנו להתעורר משנתנו. אך זה הכל. ואם, אחר שהקיצונו, זקפנו קומתנו, רחצנו בשרנו במים חיים וניגשנו לעבודה, הרי עשינו זאת לא הודות לרמשׂ עלוּב שהעירנו, אלא הודות ליצר-הקיוּם המפעם בלב הגזע.

אילו רצינו לברוח, היינו מטיפים לשמד; אילו נזקקנו רק למחסה, היינו קוראים לשמד, כי השמד היה מציל את גופנו ביתר-קלות וביתר-מהירות מכל דבר אחר. אבל לא אנו אלא מתנגדינו מטיפים לדרך קלה זו של התכחשוּת לעם; אנו, הציונים, דוחים כל כניעה מעלינו וקוראים לעבודה הקשה של בניין. קוראים אנו את העם היהודי ליצירה היסטוֹרית. בהצביענו מזרחה אין אנו אומרים לעם: קום ברח, שם במערה תסתתר מפני רודפיך; מצביעים אנו מזרחה ואומרים: “קדימה”.



  1. אל שונאי ציון“ (1903): המקור (ברוּסית): וולאדימיר ז'בוטינסקי, ”אל שונאי ציון", מהדורה שלישית, האלף ה–25, הוצאת ש.ד. זאַלצמאַן, אודיסה, 1905.  ↩

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות