רקע
אסתר ראב
חצר המלכות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

הבית החדש, שניבנה על עשרת הדונם שקיבלנו מ“הקומיסיון”, ושהיה מקודם גן נסיונות לפירות נשירים, היה ארמון. כאשר עמדו קירות האבן – היה צריך למהר ולכסות את הגג רעפים, אחרת היו באים פקידי הממשלה התורכית ו“הורסים” את הבית, זאת אומרת שהיה אז צורך בבאקשיש שמן מאוד – ולכן התעוררתי לילה אחד בבית הישן וראיתי אבא ואמא לבושים, ופועלים סביבם, ועל כולם מנצח דוד סטוליר הנגר המומחה. אמא נשאה בסל קומקום גדול מלא קפה, וכיכר לחם גדול, וכולם יצאו את הבית. כשקמתי בבוקר רצתי לבית החדש, ומצאתי אותו מכוסה רעפים אדומים יפים להפליא, ולא היה קץ לשמחתי.


במושגים של אז היה זה כליל הבנייה: תריסים ירוקים, חדרים גדולים וגבוהים, דלתות גדולות וגבוהות, מרפסות מכוסות ופתוחות, והבית בגובה שני מטר מעל פני האדמה, ובנוי אבן קורקר מבאב-אל-האוה (רמת-גן כעת), אבן מחורחרת [כך במקור]; והבית קריר בקיץ וחם בחורף, ומדרגות מובילות ממנו אל החצר – חצר המלכות הנטועה אוקליפטוסים ישנים מכל הצורות ומכל הגבהים, וגם כמה עצי-פרי אשר נותרו מגן-הנסיונות, וגינת ורדים לצד הרחוב, הוורדים הראשונים בארץ, אלה אשר הביאו פקידי הברון מצרפת עבור תעשיית הבושם אשר הקימו בארץ. היו אלה ורדים בהירים, פרועים במקצת, ודומים לוורד-הבר, אבל ריחם היה משכר.

הבית עמד במרחק רב מן הרחוב – והחלקה שלפני הבית היתה זרועה על-פי-רוב תפוחי-אדמה, ונגמרה בגדר של שיטה, ששני “תותים” צמחו לידה – על אחד מהם הייתי מטפסת ורואה את השחקן גנסיון [כך במקור] מבוסס בחול הרחוב ושם פעמיו למלון גיסין, אשר נמצא במרחק קטן מאיתנו. באותה שעה הייתי ממלאה את בטני בתותים לבנים גמלוניים מתוקים עד להקאה.

גבלנו בצד מערב עם בית הספר לבנים, אשר בקומתו העליונה גר המנהל והמורה מוגרבי (חיון). אבל על זה אחר-כך.

החצר הפנימית, לצד דרום, בה עמדה האורווה הגדולה, עשוייה עץ, והיא בעלת שתי קומות וצבעה – הוי צבעה! – אודם של יין היה בו ומין ורוד של שקיעה, ואודם זה היה משנה את גווניו עם שעות-היום – ומי צבע אותה, הלא אבי – אבי בידיו הברוכות ובטעמו הטבעי הטוב ניחש, ממש כצייר-אמן כיצד לערבב את הצבע. האורווה היתה מרכז החצר וריתקה אליה כל עין. מאחוריה התנוסס אוקליפטוס ענק, וירקו שיחק עם האדום – לא ידעתי לפענח כל זאת אבל הרגשתי בחוש שזוהי תמונה.

אורווה זו, למטה, היתה מחולקת לאורווה ולרפת. באורווה עמדו שלושה סוסים: “הנס”, “קלוץ” ו“בראון”, כולם כמעט מצבע אדום-חום. הנס היה היפה והצעיר ביניהם, ודומה היה לסוס-מירוץ בראשו היפה. קלוץ כשמו כן הוא – בול-עץ, דומה היה לגבר בשנות העמידה, שהעלה כרס, ובראון – היה סתם סוס.

שמות בעלי-החיים והבהמות בחצר היו לפי מצב השפות ששלטו אז בארץ. את הפרות, שנקנו מידי ערבים, קראו בשמות ערבים. [שמות] הסוסים היו שיירים מחוות הברון באונגריה, ונקראו בשמות גרמניים. מאוחר יותר, כאשר בן-יהודה החייה את השפה העברית, והתנ"ך חדר לחיים – היתה לנו חתולה בשם דלילה, וסוסה בשם ושתי.


אבי היה אדם מורכב מאוד ובעל קסם רב בסיפוריו – היה לו כשרון סיפורי בולט מאוד, ולעולם לא השתעממנו איתו. נוסף לזה היתה בו מין שובבות רעננה מעודדת – אבל אוי ואבוי היה אם מי מאיתנו הרגיזו, אפילו את ידיו הכבדות לא מנע מאיתנו, ואנו קיבלנו זאת באהבה – כי כדאי היה, הכבוד [אליו], גבל בהערצה – אמיץ היה ללא חת, זקוף גו, אפילו גאה, ומקורי מאוד בכל הליכותיו – ולכן היה קצת זר לאנשי העיירות הרוסיות [אנשי פתח-תקווה]. הוא סטה מן המקובל, היה מתלבש באופן אורגינלי, לובש בגדי קורדרוי בחורף, עם מגבעת לבד רחבת שוליים שהלמה אותו להפליא, מגבעת אפורה, דומה למגבעת אוסטראלית וצבועה כצבע עיניו האפורות-ירוקות, וזקנו השחור עוטר את פניו העגולות. לא גבוה, רחב-כתפיים ואיתן, היה מתהדר בפניי ובפני אמא – ביום שישי, כאשר הגישה לו כתונת נקייה, היה פושט את המשומשת ומתרברב בחזהו הרחב, מכה באגרופו קשות בחזה, ואנו שתינו, אמא ואני, צורחות ומונעות אותו מזה, והוא לועג לנו, לשתי “נשותיו החלשות”.

היו לו חגורות עור רחבות, ממש כשל היפי כיום, וכותנות כחולות – שהיו דוהות בעובדו בשמש – והולמות אותו עד מאוד. פעם חזר מיפו ב“פפחה” צ’רקסית מעור כלב-ים לראשו, ואמא תפשה אותה, חבשה לראשה ורצה לראי. שניהם היו צעירים ונפלאים מאוד בעיניי. פעם ראיתי את אבא לוקח את אמא בזרועותיו ומנשק לה – לעולם לא שכחתי תנועה זו שלו, היה בה רוך נפלא וגבריות נעלה, מעולם לא ראיתי יותר דבר כזה. הם לא ראו אותי, ואני שמרתי תמונה זו בקירבי עד היום הזה.

אני זוכרת ערבי חורף ארוכים, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור חימום קטן, מוסק בגזרי אוקליפטוס ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו.


אבל היו בו מעמקים – היה לו שיח-ושיג עם אלוהים וטענות אליו – בעצם היה כופר, אבל מדי פעם היה חוזר, לא לדת אלא לאלוהיו, וכמובן לא היתה דרך אחרת מאשר להתחיל פתאום להניח תפילין בבוקר ולהתפלל בקול ערב וחם ובהשתפכות רגושה – בשבת היה הולך לבית הכנסת ויושב במקומו הקבוע והמכובד, זה היה גם מפגשו עם עמיתיו, אשר אף פעם לא התערב בהם אלא נפגש איתם בדיסטאנס ידוע וביחס של כבוד הדדי.

המלה “עדר” ביחס לבני-אדם היתה אצלו מילת גנאי. פעם קנה קאסקט מיוחד לאחי הבכור, והלז לא רצה לחובשו, כי הילדים יצחקו עליו, ואז גער בו אבי – “אני דווקא רוצה שלא תהיה כמו אחד מן ‘העדר’!” – אמר.

כל הליכותיו ביטאו את תוכו, ואני אז ילדה ורואה כל זאת ומבינה והוא קרוב לי יותר מאמא, שאהבה את הבכור היפהפה, שהיה דומה לה – ואני באפי הרחב הייתי בת-אבי, היחידה הדומה לו – (מלבד הצעיר בן-הזקונים, שהיה דומה לו ברוחו) כמעט בכל – שנינו היינו עשויים ממתכת אחת ולכן היתה בינינו הבנה כל ימי חייו, מבלי שהיינו מרבים בדברים.

חיינו עוצבו על-ידי תהפוכות שהיו אזיי במשק, כי כל החקלאות היתה אזיי שדה-נסיונות: פעם ענף זה ופעם ענף אחר, וכולם פשטו אז את הרגל מפאת אי-ידיעה, מחסור בשוק, והארץ הקטנה והבלתי-מפותחת, שלא ספגה את התוצרת, וכן התחרות השכנים, אשר תוצרתם היתה תמיד זולה לאין ערוך משלנו – ארץ בלי בתי-חרושת, בלי ייצוא – ועד שהגיעו לפרדסנות, עמדנו אחרי כל ניסיון לפני שוקת שבורה, ונשברנו גם אנחנו. במידה ידועה זה היה מאבק לקיום על-ידי חקלאות פרימיטיבית שלא היתה לה כל אחיזה בארץ הקטנה של אז.


חצר, אשר את יופייה קלטתי, עומדת כולה לעיניי. הנה ימי החג של אבא, נסיעה לשוק הבהמות בלוד, לחפש “מציאות”, סוס יפה, חמור קטן וחזק בחצי המחיר, פרדות שנא – אבל היתה תקופה שהחליט להחליף את סוסיו היפים בשוורים, וכן עשו אז רבים בארץ – זה היה בהשפעת ספר חקלאי – בבלקנים התנהלה כל החקלאות בכוח שוורים – והוא עשה ניסיון זה במשקו. אני זוכרת ערבי-חורף ארוכים, שבהם עבד יחד עם אחי על “העול”, הריתמה, והמלמד הארוך. אחי שנא את השוורים והתמרד, והיה על אבא לחסלם ולחזור לסוסים.

הוא היה קבלן של חרישים במאנג', זה היה הטראקטור של הימים ההם, האדמות הכבדות נחרשו על-ידי עשרה זוגות סוס שנרתמו למחרשת ענק – הוא עבד בירושלים עבור לא-יהודים בעבודה זו, היה לו כשרון ויחס מיוחד לחרוש אדמות כבדות שלא נחרשו מעודן – אדמות בתולה, כאילו איזה קול היה באדמות אלה אשר קרא לו – והוא עשה זאת בהתלהבות.


*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1910 לערך. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.

המלצות קוראים
תגיות