הסיפורים המסומנים בכוכבית נדפסו בקובץ “גן שחרב”

“הפרוזה שלי לא גדולה, ואני לא כל כך… לא מתפעלת ממנה.
היא יצאה ממני שלא על מנת להיות מודפסת, אבל יצאו דברים כמו שהם;
ואני הייתי איזה דבר, ולכן האטמוספירה שלי משתקפת,
הראשית משתקפת בה.”
מתוך הראיון האחרון שנתנה אסתר ראב בחייה, ב־9.12.1980, להלית ישורון

מרחבים – צבעם: שחור-אפור ולפעמים גם אדמת-חמרה אדמדמה ויש גם פסי-חול ביניהם, בהירים, זהובים, גבעות רכות וואדיות צרים חותכים אותן –

יום-שמש ולאחר הגשם האדמה מתמתחת מתאדה לאור-שמש חמים – אלפי נמלים בעלות כנפיים שקופות זוהרות בצבעי-הקשת באור-השמש. נישאות הן ונופלות שוב ארצה, זוחלות ומתרוממות שוב ונופלות על גבשושיות קיניהן.

חם – וריח עשב טרי וריח פטריות טחוב ואד עולה כמסך אל על.

מן הגבשושיות החומות ביותר מציצים ראשי כלניות אדומות. הן נוצצות באודמן ובשחור-לבן על-פני השטח – שרועות כאבני-חן נכנסות לתוך העין – ברעש בגירוי – אבי מרכין עצמו, קוטף מהן – נוטלן אחת-אחת למרגלותיי, בתוך עגלת-ילדים קלועת-קש בה אני יושבת. אני מביטה באב: הוא מכסה את כל האופק שלפניי וידיו מזילות פרחים אדומים למרגלותיי.

הבית היה ישן, אבל היה אחד הטובים – בימים ההם לא היו טובים ממנו, חוץ מבנייני ה“קומיסיון”, זאת-אומרת הבניינים שבנתה פיק"א בשביל פקידיה בנוסח צרפתי כפרי. שייך היה לשטיל הזקן, שהוא חותנו של אליהו ספיר, והיה מתגורר ביהוד ולאחר מזה בבית בתו, אשת אליהו ספיר.

היה בו חדר-שינה מרווח נוטה צפונה ובו עמדה מיטת-כילה שאמא ישנה בה – ומיטה שנייה פשוטה רחבה עם דפנות-ברזל. וזה היה בערך מראיהם: באמצע היתה רוזיטה; היה בה שמץ צבע זהב, ואהבתי לשכב למרגלות מיטה זו, מיטתו של אבא, ולהסתכל ברוזיטה – היה זה בעיניי כליל היופי – מין מעשה-עשת שלא ראיתי עוד כמוהו מעולם. גם ריח המיטה היה טוב: ריח טבק מעורב בזיעה בריאה.

אמא במיטת-הכילה היתה שרוייה בעולם אחר. הווילאות השקופים הלבנים נעו ברוח, ושם בתוך המיטה היו הרבה מסתורין. במיטה זו נולד לילה אחד אחי אלעזר, כשאמא מתפתלת ומוציאה מיני קולות חנוקים משונים ואני בוכה ומתייפחת מפחד וכולי רועדת ובעצם הלילה אבי עוטף אותי בשמיכה ומעבירני אל הסמואלים או ה“אנגלנדר”, כמו שקראו להם – שם פתח ראש-המשפחה בזמירות של שבת אף-על-פי שהיה זה יום-חול פשוט, ובלבד שלא אשמע את צעקותיה של אמא – אני רעדתי מקור ומפחד. הבן הבכור החל להתגולל על השטיח, מבצע כל מיני מעשי-קונדס כדי להסיח את דעתי – באח המסודרת נוסח-אנגליה בערו גזרי-עץ מסודרים זה על גבי זה כשכלי-האח הנוצצים נשענים לקיר: מלקחי-ענק מוכספים שהלהבה השתקפה בהם, ומירדה, גם הוא כסף. ברקם הכאיב את עיניי; צנחתי על השטיח מול האח – שקעתי בו, ונידמה היה לי שאני שוקעת באמבט מים חמים ודמעות מלוחות נזלו על שפתיי; ואני נירדמתי.

התעוררתי לקול איוושת וילון-החרוזים שבדלת ממול, זו שאהבתי להשתעשע בה. קווי-שמש זחלו עליי – מישהו הרימני ונשאני הביתה.

עמדתי לפני מיטת אמא – היא שכבה חיוורת, ריח קרבול מילא את החדר והסב לי בחילה, – ומנומנמת הושיטה יד רזה כלפיי, כמתוך שינה שמה אותה על ראשי – לידה שכב יצור ורוד ואני כולי כעס עליו – העל זה היה כדאי להכאיב ככה לאמא?

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1899 לערך. נדפס לראשונה בתוך: “זיכרון ראשון” – פרק א‘, “לידה”, “קשת”, חוב’ ע“ב, קיץ תשל”ו, אוגוסט 1976. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 8.

כשהייתי בת שלוש – היו לי שני מחזרים. האחד – פרנק סמואל, בן משפחת המהגרים הלונדונים, והשני איציקל קופלמן, אחיו הצעיר של מנדל קופלמן, בחור עגלגל שחרחר, שהיה נטפל אליי ונושק לי וקרא לי “מיידל’ה”, ואני קראתי לו “שטערעדיקע בערדלע”, ביידיש – “זקנקן דוקר”. כפי הנראה שדקירות זקנו נעמו לי – אבל זה כל מה שאני זוכרת ממנו. הוא היגר לאמריקה.

פרנק היה הבן השני למשפחת סמואל הלונדונית, אלוהים יודע מה הביא את אלה לראשית פתח-תקווה, בעצם היתה עוד טבועה בהם פולניה; האב, יהודי גלותי צנום, שר זמירות, ו[הם] שומרי מסורת, קנו להם פרדס וכפי הנראה היו עשירים.

הבכור בבנים כבר היה באוסטרליה. השני, בעל שפם ומשקפיים, צנום – היה דוחה אותי במראהו, אבל הוא משך בשבט כינור להפליא, ואני אהבתי צלילים, ותיכף הרגיש בזה; היה מביט עליי ולאחר זה אל קופסת הכינור השחורה, ומחייך תוך שפמו, אחר בא טקס התה, האנגלי לכל דבר – עם כלי כסף ובדולח מצלצלים – ושבו את עיניי – ואבקר.

אחרי שפרנק סיבך את ליבי בנגינותיו היה מושכני על ברכיו וביד אחת היה מפטם אותי בשקדים מסוכרים ובפלחי “קייק” ענקיים הנמוגים בפה, וביד שנייה היה מטייל מתחת לשמלתי הקצרה המעומלנת – הדבר לא נעם לי כלל – אבל מתוקף כבודי לנגינתו המקסימה לא זזתי עד גמר טקס התה, וכולם קמו ועברו למרפסת.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897 לערך. בכתב-היד נכללו שלושה סיפורים-ציורים קצרים: “השוורים” וה“כרמ’ל” – “לפרסום”, ועוד דף אחד, “לא לפרסום”, שקראתי לו בשם: “שני מחזרים”.

“טלושקה” – פירוש המלה לא ידענו, אבל כך נקראו שכנינו שמצד צפון לביתנו – היה להם בית-עץ מוארך בנוסח זר, ומגרש-ענק שהשתרע על גבעה של אדמת-בור. חלק מן המגרש היה זרוע תמיד, ללא שינוי – תפוחי-אדמה ענקיים שכמותם לא ראינו כאן; ונוסח עבודתם היה שונה משלנו: עובדים היו באת, כשהם דורכים עליו ברגל – ואילו אנו עבדנו במעדרים.

אב זקן ובתו האלמנה, עם בן ובת קטנה, בגילי. היו אלה אנשי-כפר רוסיים ושפתם היתה מין בליל של יידיש ורוסית, ויותר משיכולנו לדבר איתם – אותתנו להם בתנועות ידיים ופנים.

“טלושקה, טלושקה!” היה הזקן הומה מתוך זקנו הסבוך – כך היה נוהג לקרוא לבתו. את פירוש המלה לא ידענו אבל קבענו אותה כשם משפחה מאחר ששמם לא היה ידוע לנו.

“הגבעה של טלושקה” – כך נקרא המשק שלהם בפי כל תושבי המושבה. הגבעה היתה נפלאה – והרבה דברים נתרחשו עליה. דבר ראשון, היתה כמעט סוגרת על האופק, בצד צפון; ודבר שני, את העשבייה שלה לא אשכח לעולם – מין אוסף של כל מיני בצליים ובעלי פקעות, החל בחצב וכלה בשלוויות רכות-צבע, חמציץ שפרח בזנבותיו האדומים, וצבעון-ענק שכמותו לא ראינו בכל הסביבה. בכל אביב היה חלק מן הגבעה הופך סגול, רך מתורמוסים נודפי ניחוח-דק, ועל ראש הגבעה התנוסס רותם אחד לבן, גדול מעודן ומזכיר כלות עצובות.

היה זה גן-עדן. בין שיחי דם-המכבים היו תלוליות קטנות של חפרפרות – והאדמה היתה אדמדמת סביבן. שכבה עבה של סביונים כיסתה את הקרקע, וביניהם הייתי מוצאת מעין קן קורי-עכביש מכוסי-טל שהייתי מקפלת אותם. ומתחתם רחש קן שלם של תולעים יפהפיות מכוסות פרווה חומה זרועה נקודות-זהב, וכל נקודה מגדלת מעין שפם קטן של שיער שחור. קינאתי מאוד בפרוותם הנאה. ומעין ניחוש של אלגנטיות נשיית שלעתיד-לבוא התעורר בי למראיהן.

על גבעה זו היינו קופצים “בוקה”, חבר נערים בני שבע-שמונה – ואני לא ראיתי כל סיבה – לא להשתתף במשחק זה. הקפיצות שלי היו אמנם בינוניות, אך לא נופלות משל אחרים, רק השמלה התעופפה וניגלו תחתוניי בעלי-התחרה – והנערים היו מגחכים קצת אך לא העזו להוציא אותי מן המשחק.

הייתי מין גידול-פרא בתוך ראשית זו. הכל היה טעון סודות – אדמה, צמחים ובעלי-חיים – יותר מאשר בני-אדם.

שכנינו בדרום-מזרח, ומעבר לרחוב, היו משפחה רוסית, עם נקיון רוסי קפדני, עם סאמובאר מתנוצץ ופולחן-התה – שלא ידעתי עליו בביתנו (אנו שתינו קפה) – אשה בלונדינית מוצקה ורודה רעשנית וצחקנית היתה מולכת על שעת-התה. ניחוח של סבון ריחני נדף ממנה (אנו השתמשנו בסבון-כביסה גם לרחצת-הגוף – מין סטואיות של אבא!) – והיא כולה מבריקה בין הכוסות השקופות-להפליא וקערות של עוגיות ריחניות – על התה ויתרתי אבל עוגיות בלעתי בלי סוף.

ועל-ידי הבן, חברי, בן-גילי, נער שזוף בעל עיניים בולטות, זריז וממולח, ואני רזה – ירקרקת ממלריה, עם צמות ארוכות – מובן שהיינו זוג לא רק בעינינו אלא גם בעיני ההורים, שהיו בידידות רבה – בספק צחוק ספק רצינות היו קוראים לנו “חתן-כלה”.

לפי המושגים של ימינו אלה הוא היה נער ספורטיבי, רזה, קפצן מצויין ומתעמל – וכמובן חרה לו על שאני ברגליי הארוכות מנסה להתחרות עימו בקפיצה – ולא פעם הרביץ לי – סתם ככה, מתוך שפע כוחות. על-פי-רוב התפייסנו מיד. ואם לא בא הפיוס במשך ימים אחדים, היו ההורים מתערבים ומשלימים בינינו – וכך היינו חברים לתיור הסביבה ולכל מיני משחקים.

יום אחד הביאה לי דודה ירושלמית שמשיה קטנה אדומה – אני יצאתי מכליי – היתה זו כליל-האלגנטיות, מין כלניה ענקית שעוררה את דמיוני. הייתי אוספת את קפלי שמלתי הקטנה – בידי האחת, כפי שראיתי מ“האנגלנדרקה” (משפחה לונדונית שבאה להתגורר על ידנו) – מעשה-דַמה, ובשנייה החזקתי את השמשיה האדומה שהטילה אור-אדום על שערותיי הפזורות – ובן-זוגי משרך דרכו אחריי – הרגשתי אז עצמי במרומי האושר, ממש כזוג מאושר ומבוגר של הימים ההם.

בנינו לנו סוכה מענפי-אוקליפטוס וכיסינו אותה בשבטים רכים ריחניים, היינו יושבים בה וקולטים את הריח החריף, לאחר זה היה קם והולך בחשיבות רבה “לעבודה” בכרם (זו היתה “תקופת הכרם” במושבה), ואני הייתי מבשלת ארוחת-צהריים: גרגירי אוקליפטוס במקום שעועית, ועלי-אוקליפטוס ארוכים ויבשים היו דגים, שאותם הייתי “מטגנת” בקערית-פח קטנה שסחבתי מן המיטבח. גן-ילדים עוד טרם היה אזיי – וכך בילינו יחדיו שנים אחדות.

פעם, ביום-חורף בהיר – כשהחצר החולית שלנו היתה כולה שטופה אחרי הגשם, ועשבים ראשונים, רכים, מבצבצים בשוליה, וריח-שמש מעלה את כל הנמלים המעופפות מחוריהן כשתלוליות-עפר כגבשושיות-גריסים מקשטות את החצר, והאדמה חמה ומתבקש לחפור בה – התחלנו לבנות מעפר כל מיני בקתות, כפרים שלמים עם מגדל ג’אמע ערבי מחודד שסביבו מרפסת בשביל המואזין – כמו שראינו בכפרים הערביים וביפו העיר – ומתוך כך הגענו לאיזה חור שטוח בראש גבשושית, שעורר את דמיוננו משום שהיה דומה לטאבון ערבי. החלטנו שעלינו לפתוח בו פתח מלמעלה – להכניס עלי-אוקליפטוס יבשים, להדליקם – ואז ייתמר העשן מן החור כמתוך מעשנה.

אני ניגשתי לעניין בהיסוס-מה. אמרתי לו: “אמא אומרת שאסור לתחוב אצבעות לתוך חור שמוצאים בשדה.” אני עמדתי קרוב לחור והוא מאחוריי. פתאום התחיל ללגלג עליי: “פחדנית, ילדה קטנה.” מיד, כתמיד, התעורר בי הרצון לנצח. תחבתי את האצבע לחור והוצאתי עקרב ענקי שנדבק אליה. שיפודי-אש החלו לזרום מן האצבע ליד. טילטלתי אותה והעקרב נפל. מין ענק שחור שכמותו לא ראיתי מעודי. צעקותיי היו מוזרות לאוזניי – מעודי לא צעקתי, ונידמה לי שמעט מאוד בכיתי בילדותי.

מיד הרגשתי בזרועותיו הריחניות של אבא סביב גופי כשהוא לוחצני בחוזקה אל חזו הרחב, אך הכאב לא פג. חברי הסתלק מיד – כאשר יעשו תמיד הגברים שגרמו איזו תקלה – אבל מרחוק שמעתי שהוא מקבל מנה של מלקות.

השכנים התאספו: “לטגן את העקרב בשמן ולהניח ממנו רטייה על העקיצה.” בין כולם הבקיע לו דרך – “האנגלנדר”, כשבידו בקבוק קטן מפיץ ריח חריף – היה זה, כמובן, אמוניאק, התרופה הידועה נגד עקיצות – ואז נרגעתי ונרדמתי בזרועות אבא, שלא זז ממני כל אותו היום. וכך הפך היום חג – חג עצוב וכאוב ובכל-זאת – להריח את ידיו של אבא, שריח שיזוף טהור היה עולה מהן תמיד, להיות שוכנת בזרועותיו כבתוך פקעת ארוגה קורי-ברזל, להיות מוגנה ומאושרת.

*

נכתב: 1967–1969. תקופת התרחשות הסיפור: 1901–1902. נוסח ראשון: “העקרב”, קטיף ד‘-ה’, תשכ“ז, 1967. נוסח שני, בתוך: “זיכרון ראשון” – פרק ב‘, “מגרש טלושקה”, “קשת”, חוב’ ע”ב, קיץ תשל"ו, אוגוסט 1976, והוא שנכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 10. הנוסח המובא כאן נערך מחדש בשילוב כתב-היד של הנוסח הראשון: “העקרב (קטע מספר)”, משנת 1966 לערך. טלושקה – פירושה פרה צעירה, מבכירה. הנער המתואר כאן הוא כניראה בן-ציון גינזבורג, שבית משפחתו נמצא בקטע הדרומי-מזרחי של רחוב רוטשילד, פינת ברון הירש, (מאחורי מצבת הברון כיום). הבית של משפחת אסתר, שניבנה בשנים 1900–1901 לערך, נמצא ברחוב רוטשילד ליד פינת ברון הירש, בקטע הצפוני-מערבי.

קרוב לשבועות הוציאו השדות את כל אונם וירקם אשר נצטבר במשך החורף על-ידי גשמים, זיבול וסתם טל-שמיים וברכת אלוהים. הירק נעשה בהיר ורזה במקצת, מוכה כתמים צהבהבים, החרדל הצהוב והסגול השירו זה כבר את פרחיהם, ובמקומם כוסו השיחים תרמילים ירוקים. החמסינים שרקו את הזעזועית בצידי הדרכים ויבשו אותה ועשוה ל“אלמוות” רועד אשר אם לא ייתלש – יעמוד וירעד כל הקיץ. העולשין החלו לפקוח את עינם הכחולה על שיחיהם הנפתלים מחוסרי-העלים, נפקחים הפרחים לבקרים, ועם גבור החום מתעלפים הם ובערב מתגולל פגרם תחת לשיח; מדי בוקר מקשטים הם את שולי שדות הבור השחורים, ובגבור החום, והצרצרים יצאו לשירת יומם, והיתוש וזבוב-החול נישאו באוויר העומד, ונבלו אז העולשין ולעת ערב, בבוא הקרירות, ימצאו את השיח ריק מהדרו וכל פרחיו מתגוללים לרגליו; וכך חוזר השיח ומוציא פרחיו יום-יום לעת בוקר, עת ארוכה לאחר שאין כל פרח אחר – מפתיע הוא בצבעו העמוק והרווה כל פני השדות הריקים כמעט, כל אונו הולך לפרח, רק שבטי השיח קשים בחוץ ומלאים מיץ מבפנים.

האוקליפטוסים ליד הבית, אף הם הגיעו למרום כוח צמיחתם בתקופה זו, עומדים הם תלולים, שבטים ארוכים חדשים, בני השנה, מכוסים עלים רעננים, בהירים, תלויים להם צפופים כשיער ארוך סביב גזעם. הענפים הגדולים והגזעים משירים את קליפת החורף, וגזעם הבהיר מתגלה כחלקי גוף מתחת לקליפה המתפצחת – מכל עבר נושרות חתיכות-חתיכות של קליפה יבשה וריחנית כקינמון. הרוח נושב על פני השבטים הארוכים האלה כעל מיתרים, ויש שהוא מרשרש ברשרוש של מים זורמים, הכל לפי הרוח, אם דרומי הוא או צפוני. הרוח מרשרש ושר בתוך האוקליפטוסים הארוכים כעל מיתרים וסופג את ריח העץ הדומה לכופר מעורב בשושן, והומה בהם כבתוך מים, וחודר לעמקי הריאה יום-יום.

*

בימים אלה החלטנו, אני ורעי, שקן הצרעות נמצא בקרבת מקום מן האוקליפטוסים, כי המוני צרעות כאלה לא ראינו מימינו על העצים. הדבר הגיע לידי כך שהיו מסכנות את משחקינו מתחת לעצים, והן זה מקום מפלט נפלא, אוקליפטוסים בני עשרים, כבדים וקרירים אלה, שימשו לנו יותר מבית ההורים, והיינו מצויים [שם] יותר מאשר בבית העומד לידם.

למצוא קן של צרעות נחוצה עין חדה, רגל קלה וזהירות של חיה אורבת. עם ערב שבות הצרעות כמעט כולן לקן, ולכן עליך לרוץ אחריהן במהירות התעופה ועליך לראות גם את האדמה שאתה דורך עליה.

והנה, אחר חיפוש רב, והליכה על קצה האצבעות, כשהעיניים פקוחות לכל תנועה על פני האדמה, גילינו אותו סוף-[סוף], וכלל לא נסתר היה – בור זבל היה בחצר, אשר דפניו היו עשויים מחומר חולייתו, בדפני הגל הזה, כלפי חוץ, היתה המאורה. הפתח היה צר, וסביבו עמד גוש צרעות ונלחם על הכניסה, אלה יצאו והתעופפו, ואלה באו ונכנסו. רחש עוקצני וחריף עלה משם, ופחדים יצאו מלועו של החור השחור, אשר עליו האהיל שיח קוצים יבש.

הידיים מאליהן נישאו לגושי העפר היבשים שמסביב – לזרוק, לזרוק ולברוח, ושנינו בהתחרות, וממרחק – המטרנו ברד של גושים כבדים, יבשים וקשים כאבן.

אבל הסוד נודע – כשזורקים אבנים ובורחים – סימן הוא לקן של צרעות – ולמחרת עמדה שיירה שלימה של ילדים וזרקו גושים על המאורה, היא כוסתה אבנים מגדלים שונים, שהתגוללו סביב הפתח, אך הצרעות לא חדלו לבוא ולצאת ביעף, כאילו לא אליהן מכוון כל זה.

ימים ארכה המלחמה, מדי בואנו מבית-הספר היתה פרוסת-לחם חטופה [מהבית] ביד אחת, ובשנייה אבן – הרעל השחור שרחש בפי הקן משך, משך, ועורר רגשי מלחמה שנייה.

*

ויום אחד החלטנו: סוף לדבר, המלחמה בצרעות נראתה לנו כמלחמת מצווה, וכאבירים היינו בעיני עצמנו. ממרחק גדול רוקנו [המטרנו] על הקן ענפי עץ יבשים, קש וניירות, שאספנום באשפה, עד שהיו לגל, ושביל של קש וענפים הוביל, כחוט של דינמיט, מן הגל עד המקום בו עמדנו. חברי התחכם והביא כלי חוקן ישן, מלא נפט, וזלף ממרחק על פני הענפים היבשים, והדליקה התחילה מהמקום בו עמדנו, והתפשטה ותגיע עד לקן, והלהבות עלו עליזות מסביב ואנו עומדים, ששים על הצלחתנו, וקהל גדול של מסתכלים בה סביבנו, ואנו גיבורי-מלחמה –

והנה ענן של צרעות התפרץ בבת-אחת מן הלוע השחור, מאות, אלפים – קשה היה לשער שחור צר זה מכיל מחנה כבד ורב כזה, ובטרם הספקנו לברוח, היינו עטופים זמזום זועף וקורא למלחמה.

זעקה פרצה מפיות כולנו. אני הרימותי את סינורי, רצתי לפניי, כשבאוזניי מזמזמת תרועת מלחמה של עשרות צרעות על זרועותיי הערומות, זמזמו ושרקו ונחתו אל הרצים אחד אחר השני, ולפתח השמלה, נדמה היה לי שסערה גדולה צררה אותי בכנפיה, סערת אש מזמזמת, רגליי רצו על פני אבנים, רוץ וקפוץ, עד שמעדתי ונפלתי מהאדמה מבלי להרגיש בה – נפלתי לתוך תעלה עמוקה בגן, וכך שכבתי וממעל, וממרחק – שמעתי עוד את זמזום האוייב, אבל כפי הנראה אבדתי להם.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. נדפס לראשונה: “מעריב”, 17.11.1989.

היה זה אוויר בראשית ושמש בראשית. האדמה שרצה ותססה, ובאוויר נישא קירקור וציפצוף, ונשב משק כנפיים רבות. אנה נעלמו כל היצורים האלה? כיום אין זכר למו פרט לקומץ נמלים ועכברים אחדים – כפרינו מסורקים ומטופלים ודומים לפרברי עיר.

אדמת המושבה היתה אזיי פראית, זרועה שיחי טַיון וברקני חורשַף – השטחים היו רחבים וגלויים – וקלושה ודלה היתה וצעירה, לא כאדמת הסלעים שבהרי יהודה, שנשתמרה בה ארכאיות, ושמנוניות, ועקבות הדורות עוד חקוקים בין האבנים בצורת בריכות קטנות חצובות בתוך הסלע, שהיו משמשות בתי-בד שמן וגתות ליין, ושאתה מחפש בהן את עקבות הרגליים הדורכות העתיקות ההן, ואשר על מורדות מדרגותיה מפוזרים אבני פסיפסים מרובעים קטנים כקוביות סוכר לרוב, ופלורה מיוחדת לו, לכל תל ולכל זיז, כאילו נזרעו בכוונה וסדר בידיים נעלמות.

הבית עמד במורד, ומעבריו נמשכו רחובות אשר החול היה עמוק בהם; בלילה היתה שכבת החול העליונה מתכסה ומצטננת, ואולם בפנים נשמר חום השמש. כף הרגל היחפה היתה שוקעת ושואבת חמימות זו ועוד משהו טמיר שלא ניתן לתיאור, אולי היתה זאת המגנטיות של כדור הארץ ואולי היה זה כוחה של קרקע בתולה, שספגה גשמים ושמש עם רקבובית עשבים משך דורות ובאה לראשונה במגע עם כף רגל אדם, האדמה היתה רוטטת וחמה.

והאדמה שרצה באביב, עם ריחות השחת, הקציר – גלי פרעושים ופשפשים, ואם כי הבית היה משופשף כולו בסבון ובמברשות – ללא הועיל – הם היו נטפלים ואוכלים אותנו בכל פה.

יתושים גדולים היו תוקעים כשופרות על האוזניים, וה“ברחש”, זבובי-החול, היה בא גדודים-גדודים מן הביצה, ומערפל את מנורות הנפט בלילה –

ובצאת הירח היתה גינת השושנים שלנו, שלפני הבית, רוחשת ומאוושת מיצורים גדולים יותר – קיפודים זריזים היו מתרוצצים בין העשבים ושוחרים לטרף, לאור הירח מוציאים חוטמם, ועיניהם כפנינים שחורות, נוצצות. ואם ניסינו להתקרב אליהם ולעכבם, היו מצטנפים מיד לכדור ולא היתה דרך אחרת מאשר לשימם בדלי מים, אז היו שוב מוציאים את ראשם הנחמד עם שלושת כפתורי הזכוכית: שתי עיניים, וחוטם זריז ונע, וגם הוא כפתור שחור -

צבים היו מרשרשים בין עלי האוקליפטוס הנובלים והריחניים, שהיו מצטברים תחת העצים, הולמים ודופקים איש בשיריון רעהו, ומשמיעים צפיעה, ציוץ דק – שירת האהבה של הצב –

וצפרדעים גדולים ולחים, נטולי צבע ותפוחי בטן, היו קופצים ועוברים את מפתן הבית ונכנסים לחדרים, מתחת למיטה, ויש שהיו פותחים באמצע הלילה בקרקור – רחב – נמוך – קולו של בס בעל מיתרים עבים –

ואילו הצפרדעים הקטנות והירוקות, מלאות החן האלה, היו נחות על עץ התות, ומתערבבות עם צללי העלים, ויש שהיו קופצות קפיצה לחה וקרה על זרוע היד או על הצוואר – את אלה היינו תופשים ברצון וגם עושים בהן ניתוחי-ניסיון –

ועולם הזוחלים אשר נעלמו – הלטאות אשר בגודלן היו מבהילות אותנו, בחושבנו שנחש בינוני לפנינו, וכיום – גם קטנות אין רואים כבר במחיצתנו –

ומי ימנה את סוגי הנחשים אשר רחשו אז. הולך אתה למתבן לאסוף ביצים (אזיי היו עוד התרנגולות חופשיות להטיל ביציהן בכל מקום אשר ייטב בעיניהן) – והנה נחש ארוך כשני מטר, ושחור, שוכב על הקן ומוצץ ביצה – הולך אתה לשובך להוציא זוג יונים, והנך נתקל באותו אורח – ויש שהיית מושיט ידך לאסוף איזה ענף מן האדמה, והנה זה נחש קצר, זרוע בהרות ירקרקות, וראשו משולש, והוא איטי, אחד הארסיים ביותר –

ובאביב היו מתבקעות ביצי הנחש, וצפיעים קטנים, אשר רק עתה יצאו מביציהם – נחשונים דקים אלה, היו חביבים עלינו, והיינו ממש מתעלסים איתם – כי סכנה לא היתה בהם, וחביבים היו ככל יצור בילדותו –

אך האביב היה גם זמן אהבת הנחשים, ולכן היינו הורגים בקלות אותם, ושניים-שניים היתה זאת מיתת נשיקה עבורם –

והצרעות? – שמנות, לבושות בחום ופסים צהובים על בטנן ודקות מותניים ואלגנטיות כנערות צעירות –

ודבורת הבר הצהובה הגדולה, והדבורה הפשוטה מן הכוורת שבחצר –

ואת סולם העקיצות האלה חשנו בבשרנו לא פעם –

והעקרבים, שהיו בלילות קיץ מתגנבים הביתה ומטיילים כשזנבותיהם מורמים אלי על, לפתע היינו שומעים חבטות – זו היתה אמא, בסנדלה היתה נלחמת בהם קשה. ומרבה הרגליים – וזבובים גדולים ירוקים, ו[גם] זבובי-סוס משולשים, כבדים ושחורים, המטילים זוהמה בבשרך –

אבל היה גם עוף השמיים – החום היה פג, ורוחות קרירות היו מנשבות בסוף הקיץ, ועם רוחות אלה היו באות החוחיות, אלה היו אזיי נכנסות הביתה ואוספות זבובים מעל גבי שמשות החלון, רכות היו ומיניאטוריות כל-כך, כצרור קטן של נוצות חיות. ויש שטיפות גשם ראשונות ומהססות היו כבר מתדפקות אזיי על השמשות – ובאף היתה קרירות והקלה.

והשרקרקים – זהב ותכלת – מין ציפור-אגדה, היו באים בלילות ירח ושריקתם היתה מידרדרת ממרומים גדולים ונוסכת תהייה גדולה –

והנץ – זה שהיה יושב תמיד בצמרות האוקליפטים הגבוהים, ומשם היה גולש ועומד פרוש כנפיים רגעים על רגעים ללא תנועה בחלל האוויר – מין משחק – שהיה מעלה בקרבך את תאוות ההנתקות מן האדמה, ועמידה כזאת באוויר, במרוכז כל-כך, עד שבטנך החלה כואבת –

והנשר – נשר טורף שהיה נופל כאבן לתוך כנופיית התרנגולות הדחוסה, בדיוק בשעה שהיית זורק להן את מנת הדורה שלהן, משק כנפיים צווחות ונוצות עפות, והוא כבר במרומים, כשפרגית מפרפרת בציפורניו –

והאנקורים, אלה הדומים יותר לזוחלים, היו מקננים למאות בעצי האוקליפטים, מצווחים ומתקוטטים, וקולם היה דומה לפעמונים בצווארי סוסים שבמרכבות, ומטילים ביצים – אפרוחיהם העירומים תדיר נופלים מתוך קיניהם, וביציהם היו למאכל לחתולים המשוטטים –

ובשמיים היו החסידות “זכות הגו כסולת” – ואווזי-בר עפות במשולש, אלה עוברי-האורח, המעוררים געגועים בלבד –

ועל הירקון היו עופות-מים – אנפות ארוכות רגל, ברווזות קטנות שמנות ככדורים, תרנגולות מים, שאת בשרן אכלנו –

והעופות עוד לא ידעו אזיי מהו האדם, ועופות גדולים היו פתאום נתעים ונכנסים לתוך הבית, מתדפקים בקירותיו, הבית היה משהו חדש ובלתי-מוכר, והם, כמו עיוורים, מתדפקים בשמשות השקופות עד זוב דם – או שוברים אותן לפרקים –

וברפת היו סנוניות לכה שחורה בונות קיני טיט, מציצות ואוספות את הזבובים מעל גבי הפרות, או שהיו מסתדרות כמחרוזת על חוטי הגדר –

וחזירי-בר היו בביצה, אשר היוו לפעמים סכנה, שהיו חופרים גומות גדולות – באדמת הטיט –

וחתולי-בר שהיו [עומדים ומביטים בך] משהים עליך עיניים ירוקות מוזרות –

וארנבות היו קופצות מתחת למעדרי העובדים –

ומי ימנה את הפרפרים? פרפר השקד הגדול, פרפרי כרוב, וקטנים יותר כחולים זהובים וחומים, ופרפרים שהיו נכנסים לעונת החורף לתוך שרוולי בגדים ונישארים שם עד לעונת האביב, וכשאתה מוציא בגד יוצאת משרווליו שיירה שלימה ברוב אבק וזמזום –

וצלצלים גדולים ושקופים מצלופן, “פרס אנאבי” (בערבית), “סוסת הנביא” –

וחרגול ירוק וארבה וצרצר –

וחיפושית-הגללים שהיתה מזמזמת ומתדבקת בלילות בפניך ובזגוגיות מנורת הנפט ושוברתה, מעלה עיפוש ומשעשעת – [היכן היא, לא ראיתיה שנים –

אן נעלמה כל הפמליא הזאת?

גירשנום ודאי – ]

חבל על כל הפמליא הזאת, אם כי עקצה ונשכה [והציקה] והתרחבה, וכיום עליך להסתפק במיספר כלבים גזעיים וגן-חיות מסורג.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1914 לערך. טיוטת כתב-יד ללא שם, בתוך בלוק שהיה בעל עטיפה סגולה-כהה. נוסח הסיפור עודכן כאן, זאת לאחר הידפסו לראשונה ב“מעריב” ב־18.8.1989, לפי שני דפים נוספים, מועתקים לנקי, שנמצאו ממנו, ולפי דף אחרון נוסף שנמצא מהבלוק של הטיוטה הראשונה.

החמור הקטן והאפור שראשו היה קטן אך מחוטב להפליא, היה חביב עליי – ולא פעם חיבקתי את ראשו וקירצפתי באוזניו; חבוש היה אוכף אדום, ומלפנים היה לו מעין ענק של צמר אדום משובץ פנינים כחולות וצדפים וקונכיות לבנות, וגדילי-ענק יורדים עד לרגליו, מתנועעים בשעת הליכה ומגרשים את הזבובים צמאי-הדם העטים בקיץ על כל בעל-חיים.

אבא היה מיישבני עליו כמעט מצעדיי הראשונים; הייתי אזיי גאה מאוד ונידמה היה לי שאני משקיפה מעל מגדל גבוה אל אשר מסביבי – שגדולה אני ולא תינוקת מדדה על שתי רגליה הקטנות.

מאוחר יותר, בהיותי בת שלוש, הייתי משתדלת להגיע לארכובה וממנה מטפסת בכל כוחותיי והעזתי עד לאוכף, מתיישבת עליו פשוקת-רגליים. ובמלאת לי חמש, נידמה לי – כבר העזתי להתיר את החבל שבו היה קשור החמור לעץ והייתי מזרזת אותו להליכה – כך הלכה העזתי וגברה ביחס לרכיבה; ופעם קטפתי לי שבט רך מן האוקליפטוס, התרתי את החבל שבו היה קשור החמור ועליתי עליו. הפעם החלטתי לצאת מן החצר, לערוך רכיבה ממש כהלכה, לשטח בלתי-נודע. היה זה גן זנוח שגבל עם מגרש ביתנו (מאוחר יותר קנינו את הגן הזה ובו בנינו בית חדש).

התחלתי רוכבת לאיטי, עברתי את הפתח של הגדר ונכנסתי לגן. החמור צעד לאיטו. היה קיץ והגן עוד כולו בריח קוצים יבשים, ועצי-הפרי שבו צמאים ונובלים-למחצה, ביניהם חבושים ותפוחים שבימים ההם היו רק נסיונות, נסיונות שלא הצליחו ונוטשו על ידי פקידי הברון. רכבתי לי, וההצלחה על היותי לבדי בסביבה חדשה, רכובה על החמור מבלי שאיש ישגיח עליי – שיכרה אותי, כבר לא די היה לי בזה, ובשבט האוקליפטוס שבידי התחלתי להכות על עכוזו של החמור – הוא לא נתרשם מזה הרבה, והוסיף ללכת מתונות – והנה פתאום אחז אותי חשק נמרץ לדהור, לעוף; התחלתי להכותו קשה על עורפו, על ראשו – ולפתע אבדה לה, לבהמת-בית שקטה זו, כל שליטה על עצמה והחלה דוהרת בטירוף ואני נאחזת במושכות הרסן כשאני שכובה כמעט על האוכף ופחד גדול מחלחל באבריי.

רציתי לשים קץ לדהרה אבל דבר לא הועיל. החמור יצא מכליו ודהר כמטורף, והנה הגענו מתחת לעץ חבוש אשר ענפיו היו נמוכים וראיתי שאין די מקום עבורי לעוברו – הוצאתי את רגליי מן הארכובות ואחזתי בענף הנמוך שהגיע בדיוק מול פניי, החזקתי בו, והחמור גח מתחתיי וברח – רגעים אחדים נישארתי תלוייה בין שמיים וארץ עד שידיי רפו, עזבתי את הענף – נפלתי לתוך עפר תחוח ושכבתי שם רגעים מיספר, נדהמת מכשלוני – לא היה לי חשק לקום – רציתי לשכב שם לעולמים, היה זה כישלון מחפיר ועונש על העזתי – התביישתי בפני עצמי – וביקשתי נפשי למות.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1899 לערך. נדפס לראשונה בקובץ “גן שחרב”, עמ' 14.

שלושה גברים ערבים ענקיים, שעירים, מזיעים, מכוסי-אבק, עומדים ליד מקצצת השחת, אחד תולש את השחת מן העיסה, שני מכניס אותה למעין שוקת של עץ שלפניה גלגל בעל שני סכינים אלכסוניים מבהיקים וחדים, וערבי שלישי מסובב את הגלגל, והשחת יוצאת מתחת הסכינים קצוצה, ומעין תערובת ירקרקת הנופלת ארצה ומהווה ערימה – ערבי טוען את הקציץ הזה לתוך סלים, ניגש לעליית הרפת – ושם למעלה, מתחת לגג, גלגל וחבלים עבים – הסל נקשר לחבל – וערבי עומד למעלה בפתח, מושך את החבל הנע על הגלגל עד שהסל מגיע לידיו – שם הוא הופך אותו לתוך העלייה המוכנה לכך.

ילדה בת שמונה משרכת דרכה מן הבית למתבן, וכשהיא מגיעה ליד המקצצה ואנשיה היא מתחילה לרוץ, כי היא פוחדת מאנשי המקצצה – הם שחורים, מכוסי אבק, פניהם מכוסים באבק ורק העיניים מציצות מוזרות מתוך פנים אלה – היא עוברת אותם במרוצה והם פורצים בצחוק – הם יודעים שהם מבהילים אותה –

*

נכתב: ראשית שנות ה-70 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902. זהו דף התחלה לסיפור שבכותרתו נרשם: “‘חוה’ בת שמונה, ופתן זקן במתבן”, ולמרבה הצער אין לו המשך. ניראה שהיה אמור לתאר חוויית ילדות של אסתר בת השמונה מול פתן זקן במתבן, בעליית-הגג של הרפת. לא מצאתי בזכרונותיה, בסיפוריה ובראיונות עימה – זכר למאורע כזה.

אבי היה איש מופנם, מלא סתירות ומלחמות פנימיות – אך כלפי חוץ היה שקט ומאוזן מאוד. הוא היה שומר מסורת, אך לא הלך לבית-הכנסת אלא בשבת, ומאוחר יותר – אפילו לא בשבת; התהלך גלוי ראש – לא התפלל שחרית – רק השבת נשמרה בקפדנות – קידוש, זמירות ומנוחה שלימה – היינו באופן טבעי מקהלה בשלושה קולות – והזמירות שלנו משכו קהל אל מתחת לחלונותינו – אבא היה שר באס, אמא ואני סופרנים, והאחים אלט – בזמירות נכללו קטעי-אופרה שיהודי אונגריה וגרמניה הלבישום פרקי תהילים ותפילה.

דווקא בסוף ימיו היה לו מאבק עם בוראו – היו ימים שפתאום היה מניח תפילין, ולאחר זמן מפסיק – עד שלבסוף שמר רק כלפי-חוץ על המסורת, והלך לבית-הכנסת – רק בשבת ובחגים –

הוא לא השתלב בין איכרי פתח-תקווה, וחברים לא היו לו אלא אחד ושניים – אבל היו לו מעריצים – שלא בפניו הם קראו לו: “יהודה-גוי” – וזה היה מובן מאוד; בין אנשי העיירות הקטנות התהלך הוא רחב-כתפיים, איתן, בלי שמץ של גלותיות בנפשו – הגלות כאילו פסחה עליו לחלוטין – ואמנם הוא גדל בכפר, בין איכרי הונגריה, ומאוחר יותר, בהתחלת נעוריו (כי בהיותו בן שמונה-עשרה כבר היה בארץ) השתהה, עבד ולמד בבית יהודי אונגרי עשיר, ושם נפגש עם בארון הונגרי שהיתה לו השפעה מכרעת עליו – שם למד גרמנית, קרא בקלאסיקה הגרמנית, ספג רוח הירואית של ימי-שחרור ומרד הונגריה מעול אוסטריה – וכן למד סיוף והתעמלות, אשר עזרו לו מאוחר יותר בשעת ההתכתשויות עם הערבים, בתקופת הסיף בנבוטים ובמקלות.

השפעה גדולה היתה על משקנו מצד האיכרים של וילהלמה. אבי רצה תמיד שפתח-תקווה תהיה לכפר אמיתי, כמו כפר גרמני – דיבר תמיד על “קונסום פריין”, זאת אומרת, מין קופרציה, כמו “תנובה”, אשר תשווק תוצרת חקלאית ותביא את מצרכי המושבה, וכל זה באופן שיתופי, על מנת לדלוג על אנשי הביניים המשווקים – כל חייו חלם וחתר לזה – אבל לשווא. הדבר היה זר לרוח החנוונות הקטנה ששררה בפתח-תקווה.

וכן חידש גם בחקלאות חידושים שונים – נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות – שהיו אז המלה האחרונה של הרפת – וכן נסע לצידון והביא משם זרעי בקיה – שהיו חידוש גדול בימים ההם – למד בצידון זריעה ואופן הטיפול בה. לאחר זה קנה, ביחד עם איכרים אחרים, את אדמת “חור-זרזור” מידי הערבים (היא נווה-עוז היום).

כשהמושבה היתה קטנה – אני זוכרת את אבי כמוציא ומביא בענייני חקלאות, וכן היה ראש הוועד זמן-מה – וכאן אירע משהו שהיו לו תוצאות לכל ימי-חייו: התנגשות בינו ובין יהושע שטמפפר [בן-דודתו]. על רקע מה היתה ההתנגשות איני יודעת, הייתי קטנה מדי, אבל התוצאות היו – אבא קיבל התקפת-לב, ולאחר זה אנגינה פקטוריס לכל ימי-חייו (הדבר לא שינה הרבה בחייו, הוא עבד בשדה והלך לפרדס בהיותו בן שמונים וחמש, ובהיותו בן תשעים עוד היה משקה את הגינה לפני הבית).

התקופה הכי יפה בחיינו היתה תקופת המשק המעורב – ידיו המצליחות של אבא, הידע וההרגל הטבעי לעבודה בשדה, עמדו לנו – ומשקנו היה היפה במושבה, והיה בו מכל טוב. זה נמשך עד היותי בת שתים-עשרה בערך – ומכאן והלאה התחילו הצרות, ואולם הצרות שבאמת היו צרות, היו בשבילי רק חוויות טבעיות.

אני זוכרת שדות-חיטה בחמרה, שכאשר הייתי נכנסת לתוכם, ראיתי את השיבולים מעל לראשי – ואני לא הייתי גוצה. אני זוכרת שדי תלתן ובקיה רוויים וכבדים, תירס ודורה, עדשים וחומצה, וברפת שלוש-ארבע פרות לשימוש עצמי – והתלוננות וחיפוש: מה לעשות עם עודף החלב? שלושים-ארבעים תרנגולות מכל הצבעים מתרוצצות חופשיות בחצר, שלושה סוסים יפים וצעירים – לעבודה ולרכיבה, חמור, שני כלבים, וחתול גזעי.

לאחר זה הצטמצם קצת משק הפלחה – ובאה תקופת כרמי-הענבים. שטחים ענקיים ניטעו זנים שונים בעצת מומחי הברון, שהביאו רכב מצרפת, ואני זוכרת את כל השמות הצרפתיים: Muscat, Semiegon, Cabernet, Muscat blanc, Halif, Isabelle, Rosette.

כרמו של הופמן היה שתול כל אלה: כל שורה מזן אחר, מעין שדה-נסיונות – כל שורה או שורותיים – מין אחר. גם לנו היו מינים שונים אך בכמויות גדולות יותר –

כל שבוע היה היקב בראשון-לציון מבקש מין אחר של ענבים, אותם היו מובילים על גבי גמלים ועגלות – מסודרות במיוחד לכך; היו סלי נצרים שהכילו כל אחד כעשרה קילו ענבים, מסודרים לאורך עגלה שדפניה היו קרשים צרים, על מנת להחזיק את הסלים; כמובן שהיו מגיעות תלונות מן היקב – שהסלים הכילו יין ולא ענבים – ושהענבים החמיצו בתוכם מחום השמש.

ופתאום באה צרה גדולה – אבי קנה מיקרוסקופ והסתכל בעלי-גפן – קרא לאיכרים – פתאום הופיעו מכונות משונות בחצר, משהו שטוענים על הגב, מעין מיכל מתיז, זאת שלח הבארון, ובפיילות [גיגיות] היו תמיסות ירוקות – ואמא הזהירה מפניהן – כי הן רעל; אני זוכרת כיצד היה אבא מטעין את המיכל על גבו בעצב, כאילו נותן ראשו בעול – והמלה “Filoxera” היתה תלוייה באוויר כמפלצת; שנים אחדות נמשך הדבר – אסיפות, נסיעות לראשון-לציון – ולבסוף נפלה המלה הנוראה עקירה – “דיא עקירה”, כך קראו לה איכרי פתח-תקווה – וזה היה משהו נורא – כל היישוב הזדעזע, ועד לוועד חובבי-ציון באודסה הגיע, ודיזנגוף המנוח אמר שזה ואנדאליזם, והאיכרים רעדו תחת מכת שוט של מלה זו – נאנחו, משכו בעול – עד כלות-הכוחות.

ובסוף: עקרו – פנתה שכינה מחצרנו, לא סלי-ענבים, לא גמלים ציוריים, לא קיץ אשר ריחו – ריח יין ושושן; החצר נתמלאה פגרי גפנים, שהסיקו בהן את דוד הכביסה.

בשערותיה של אמא נזרקה קבוצת-השיער הלבנה הראשונה, ואולם אבא: זקנו ושער ראשו הנהדר לא נשתנה, רק הפלדה בעיניו נתקשתה.

ימים חדשים באו – זרם עולים מרוסיה – והאטמוספירה השתנתה, אשנבים נפתחו אל העולם הרחב – מומחי חקלאות החלו מבקרים בארץ – ייעוצים וישיבות – והוחלט, הענף הבא, מקור קיומה של החקלאות – יהיו שקדים, כרמי שקד – איני יודעת אם היתה זו החלטה כללית – אבל מקובל היה במושבה שאחד מחקה את השני, התחיל האחד לשתול שקדים – וכולם אחריו; והשטחים הירוקים כוסו כרמי-שקד – אשר באביב הלבישו את הקרקעות במעטה חג נפלא – גם קטיף השקדים נעים היה וכן קילופם, והטיפול בהם נקי, ריחני, מהנה – ואילו התוצאות – אפסיות, פח שקדים בשני בישליק – והשקים עומדים ועומדים על המרפסת ואינם נמכרים – רק שנים אחדות היה ייצוא, ואחר חדל – ושוב עומדת המושבה בפני שוקת שבורה.

ואז החלה, כבר מקודם החלו איכרים אחדים – בנטיעת פרדסים – כי ערביי יפו והסביבה היו לדוגמא – היו שולחים פירותיהם למרחקים בימים ההם –

אבי נכנס לעניין בהיסוס – ואולם פתאום אחזה את כולם התלהבות, וזה צריך לציין לשבחם של איכרי פתח-תקווה, שבעלי יוזמה ומרץ היו, ולא התייאשו מכל כשלונות החקלאות וחתרו בכל כוחם להתקיים ממנה ויהי מה.

שינויים גדולים חלו במשפחה – אחי הבכור התחתן (היה בן שמונה-עשרה), שני האחים הצעירים ממני כבר הלכו לבית-הספר – ואני למדתי צרפתית מפי מורה פרטי וניגנתי בכינור – והתחלתי לכתוב “חיבורים יפים”; העיתים כפי הנראה לא היו טובים ביותר, מכרנו את ביתנו היפה, מוקף המגרש בן עשרה דונם, עם הרפת ועצי האוקליפטוס הנהדרים – והלכנו לגור זמנית בדירה שכורה ליד השוק – תקופת-ביניים זו לא נקלטה בזכרוני כל-כך – גרנו שם רק שנה, ולאחר זה בנינו לנו בית בכרם הזיתים המרוחק במקצת מן המושבה – (היום רחוב ביל"ו).

וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הייתי כבר בחורה גדולה בת חמש עשרה, הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ-לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.

פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום “קבורה” כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.

את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית-הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –

דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ-לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו [שיעבוד] על [דלק של] פחמים, וה“צינדר” החשמלי היה לשיחה יום-יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל “שוונג” –

ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה והסוף אחי השני, זה ש[נולד] אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים-עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –

סוף-סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על-ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח-תקווה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית-המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב“צינדר”, וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר-המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –

בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית-החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: הוא חזק, הוא יתגבר –

ואני אז עובדת כפועלת בבן-שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי-העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן-שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני-הבית מתכוננים לישון –

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900־1918 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, נובמבר-דצמבר 1991. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.

הבית החדש, שניבנה על עשרת הדונם שקיבלנו מ“הקומיסיון”, ושהיה מקודם גן נסיונות לפירות נשירים, היה ארמון. כאשר עמדו קירות האבן – היה צריך למהר ולכסות את הגג רעפים, אחרת היו באים פקידי הממשלה התורכית ו“הורסים” את הבית, זאת אומרת שהיה אז צורך בבאקשיש שמן מאוד – ולכן התעוררתי לילה אחד בבית הישן וראיתי אבא ואמא לבושים, ופועלים סביבם, ועל כולם מנצח דוד סטוליר הנגר המומחה. אמא נשאה בסל קומקום גדול מלא קפה, וכיכר לחם גדול, וכולם יצאו את הבית. כשקמתי בבוקר רצתי לבית החדש, ומצאתי אותו מכוסה רעפים אדומים יפים להפליא, ולא היה קץ לשמחתי.

במושגים של אז היה זה כליל הבנייה: תריסים ירוקים, חדרים גדולים וגבוהים, דלתות גדולות וגבוהות, מרפסות מכוסות ופתוחות, והבית בגובה שני מטר מעל פני האדמה, ובנוי אבן קורקר מבאב-אל-האוה (רמת-גן כעת), אבן מחורחרת [כך במקור]; והבית קריר בקיץ וחם בחורף, ומדרגות מובילות ממנו אל החצר – חצר המלכות הנטועה אוקליפטוסים ישנים מכל הצורות ומכל הגבהים, וגם כמה עצי-פרי אשר נותרו מגן-הנסיונות, וגינת ורדים לצד הרחוב, הוורדים הראשונים בארץ, אלה אשר הביאו פקידי הברון מצרפת עבור תעשיית הבושם אשר הקימו בארץ. היו אלה ורדים בהירים, פרועים במקצת, ודומים לוורד-הבר, אבל ריחם היה משכר.

הבית עמד במרחק רב מן הרחוב – והחלקה שלפני הבית היתה זרועה על-פי-רוב תפוחי-אדמה, ונגמרה בגדר של שיטה, ששני “תותים” צמחו לידה – על אחד מהם הייתי מטפסת ורואה את השחקן גנסיון [כך במקור] מבוסס בחול הרחוב ושם פעמיו למלון גיסין, אשר נמצא במרחק קטן מאיתנו. באותה שעה הייתי ממלאה את בטני בתותים לבנים גמלוניים מתוקים עד להקאה.

גבלנו בצד מערב עם בית הספר לבנים, אשר בקומתו העליונה גר המנהל והמורה מוגרבי (חיון). אבל על זה אחר-כך.

החצר הפנימית, לצד דרום, בה עמדה האורווה הגדולה, עשוייה עץ, והיא בעלת שתי קומות וצבעה – הוי צבעה! – אודם של יין היה בו ומין ורוד של שקיעה, ואודם זה היה משנה את גווניו עם שעות-היום – ומי צבע אותה, הלא אבי – אבי בידיו הברוכות ובטעמו הטבעי הטוב ניחש, ממש כצייר-אמן כיצד לערבב את הצבע. האורווה היתה מרכז החצר וריתקה אליה כל עין. מאחוריה התנוסס אוקליפטוס ענק, וירקו שיחק עם האדום – לא ידעתי לפענח כל זאת אבל הרגשתי בחוש שזוהי תמונה.

אורווה זו, למטה, היתה מחולקת לאורווה ולרפת. באורווה עמדו שלושה סוסים: “הנס”, “קלוץ” ו“בראון”, כולם כמעט מצבע אדום-חום. הנס היה היפה והצעיר ביניהם, ודומה היה לסוס-מירוץ בראשו היפה. קלוץ כשמו כן הוא – בול-עץ, דומה היה לגבר בשנות העמידה, שהעלה כרס, ובראון – היה סתם סוס.

שמות בעלי-החיים והבהמות בחצר היו לפי מצב השפות ששלטו אז בארץ. את הפרות, שנקנו מידי ערבים, קראו בשמות ערבים. [שמות] הסוסים היו שיירים מחוות הברון באונגריה, ונקראו בשמות גרמניים. מאוחר יותר, כאשר בן-יהודה החייה את השפה העברית, והתנ"ך חדר לחיים – היתה לנו חתולה בשם דלילה, וסוסה בשם ושתי.

אבי היה אדם מורכב מאוד ובעל קסם רב בסיפוריו – היה לו כשרון סיפורי בולט מאוד, ולעולם לא השתעממנו איתו. נוסף לזה היתה בו מין שובבות רעננה מעודדת – אבל אוי ואבוי היה אם מי מאיתנו הרגיזו, אפילו את ידיו הכבדות לא מנע מאיתנו, ואנו קיבלנו זאת באהבה – כי כדאי היה, הכבוד [אליו], גבל בהערצה – אמיץ היה ללא חת, זקוף גו, אפילו גאה, ומקורי מאוד בכל הליכותיו – ולכן היה קצת זר לאנשי העיירות הרוסיות [אנשי פתח-תקווה]. הוא סטה מן המקובל, היה מתלבש באופן אורגינלי, לובש בגדי קורדרוי בחורף, עם מגבעת לבד רחבת שוליים שהלמה אותו להפליא, מגבעת אפורה, דומה למגבעת אוסטראלית וצבועה כצבע עיניו האפורות-ירוקות, וזקנו השחור עוטר את פניו העגולות. לא גבוה, רחב-כתפיים ואיתן, היה מתהדר בפניי ובפני אמא – ביום שישי, כאשר הגישה לו כתונת נקייה, היה פושט את המשומשת ומתרברב בחזהו הרחב, מכה באגרופו קשות בחזה, ואנו שתינו, אמא ואני, צורחות ומונעות אותו מזה, והוא לועג לנו, לשתי “נשותיו החלשות”.

היו לו חגורות עור רחבות, ממש כשל היפי כיום, וכותנות כחולות – שהיו דוהות בעובדו בשמש – והולמות אותו עד מאוד. פעם חזר מיפו ב“פפחה” צ’רקסית מעור כלב-ים לראשו, ואמא תפשה אותה, חבשה לראשה ורצה לראי. שניהם היו צעירים ונפלאים מאוד בעיניי. פעם ראיתי את אבא לוקח את אמא בזרועותיו ומנשק לה – לעולם לא שכחתי תנועה זו שלו, היה בה רוך נפלא וגבריות נעלה, מעולם לא ראיתי יותר דבר כזה. הם לא ראו אותי, ואני שמרתי תמונה זו בקירבי עד היום הזה.

אני זוכרת ערבי חורף ארוכים, כשהרוח הומה בחוץ ואנו יושבים סביב תנור חימום קטן, מוסק בגזרי אוקליפטוס ריחני המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו – ואנו שותים קפה בחלב ואוכלים עוגות של אמא – ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות, כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מעדנה ומחיבה אליו.

אבל היו בו מעמקים – היה לו שיח-ושיג עם אלוהים וטענות אליו – בעצם היה כופר, אבל מדי פעם היה חוזר, לא לדת אלא לאלוהיו, וכמובן לא היתה דרך אחרת מאשר להתחיל פתאום להניח תפילין בבוקר ולהתפלל בקול ערב וחם ובהשתפכות רגושה – בשבת היה הולך לבית הכנסת ויושב במקומו הקבוע והמכובד, זה היה גם מפגשו עם עמיתיו, אשר אף פעם לא התערב בהם אלא נפגש איתם בדיסטאנס ידוע וביחס של כבוד הדדי.

המלה “עדר” ביחס לבני-אדם היתה אצלו מילת גנאי. פעם קנה קאסקט מיוחד לאחי הבכור, והלז לא רצה לחובשו, כי הילדים יצחקו עליו, ואז גער בו אבי – “אני דווקא רוצה שלא תהיה כמו אחד מן ‘העדר’!” – אמר.

כל הליכותיו ביטאו את תוכו, ואני אז ילדה ורואה כל זאת ומבינה והוא קרוב לי יותר מאמא, שאהבה את הבכור היפהפה, שהיה דומה לה – ואני באפי הרחב הייתי בת-אבי, היחידה הדומה לו – (מלבד הצעיר בן-הזקונים, שהיה דומה לו ברוחו) כמעט בכל – שנינו היינו עשויים ממתכת אחת ולכן היתה בינינו הבנה כל ימי חייו, מבלי שהיינו מרבים בדברים.

חיינו עוצבו על-ידי תהפוכות שהיו אזיי במשק, כי כל החקלאות היתה אזיי שדה-נסיונות: פעם ענף זה ופעם ענף אחר, וכולם פשטו אז את הרגל מפאת אי-ידיעה, מחסור בשוק, והארץ הקטנה והבלתי-מפותחת, שלא ספגה את התוצרת, וכן התחרות השכנים, אשר תוצרתם היתה תמיד זולה לאין ערוך משלנו – ארץ בלי בתי-חרושת, בלי ייצוא – ועד שהגיעו לפרדסנות, עמדנו אחרי כל ניסיון לפני שוקת שבורה, ונשברנו גם אנחנו. במידה ידועה זה היה מאבק לקיום על-ידי חקלאות פרימיטיבית שלא היתה לה כל אחיזה בארץ הקטנה של אז.

חצר, אשר את יופייה קלטתי, עומדת כולה לעיניי. הנה ימי החג של אבא, נסיעה לשוק הבהמות בלוד, לחפש “מציאות”, סוס יפה, חמור קטן וחזק בחצי המחיר, פרדות שנא – אבל היתה תקופה שהחליט להחליף את סוסיו היפים בשוורים, וכן עשו אז רבים בארץ – זה היה בהשפעת ספר חקלאי – בבלקנים התנהלה כל החקלאות בכוח שוורים – והוא עשה ניסיון זה במשקו. אני זוכרת ערבי-חורף ארוכים, שבהם עבד יחד עם אחי על “העול”, הריתמה, והמלמד הארוך. אחי שנא את השוורים והתמרד, והיה על אבא לחסלם ולחזור לסוסים.

הוא היה קבלן של חרישים במאנג', זה היה הטראקטור של הימים ההם, האדמות הכבדות נחרשו על-ידי עשרה זוגות סוס שנרתמו למחרשת ענק – הוא עבד בירושלים עבור לא-יהודים בעבודה זו, היה לו כשרון ויחס מיוחד לחרוש אדמות כבדות שלא נחרשו מעודן – אדמות בתולה, כאילו איזה קול היה באדמות אלה אשר קרא לו – והוא עשה זאת בהתלהבות.

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1910 לערך. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.

בית איכרים, מיטבח, תנור ברזל מוסק בעצים “פְליטַה”, יש לה עיגולים עיגולים של ברזל על משטחה, עם הוצאת עיגול מתגלה האש ומתחזק כוח הבישול שלה, הדבר נעשה בעזרת מלקחיים גדולים קפיציים. באמצע למטה, מעין ארגז סגור – זהו תנור אפייה לעוגות וחלות.

משמאל, ארון מכוסה רשת ירוקה, ארון המזון – למעלה במדף הראשון צלחות סכו"ם – במדף השני סירים מלאי חלב, במדף השלישי שקיות מלאות שעועית, אורז, אפונה, עדשים, ובתחתית הארון, בחורף, דבלי תאנה, גושי תמרים יבשים, צימוקים, חלבה.

האנשים: האב, האם, שלושה בנים ובת.

האב נמוך רחב-כתפיים – זקן אדום-חום, עיניו ירוקות ועזות.

[הבכור] ישַי – גבוה, צנום, עיניו שחורות ויפות.

חנה – שערה חום-אדמדם ועיניה ירוקות, ארוכת-גו ושרירית.

*

נכתב: ראשית שנות ה-70 לערך. התקופה המתוארת: 1910–1903 לערך. זוהי התחלה של מחזה, שלא נמצא לה המשך. המשפחה המתוארת היא משפחתה של אסתר. אביה יהודה ואחיה הבכור ברוך.

איני יודעת כיצד נולד הרעיון הזה – אם מתוך איזה עיתון חקלאי מחוץ-לארץ, או סתם משהו שצמח בדמיונו של אבא –

לפתע עוברים לשוורים, אולי קשה היה לאבס את הסוסים הגזעיים שהיוו מעמסה על הפלחה – שלא היתה כבר שלימה – נתלוו לה תבואות-קיץ שונות הדורשות חרישים רבים –

ולפתע אותה העגלה, אבל היא רתומה לשני שוורים גבוהי קרניים, נדמה לי שהיו תוצרת יבוא מן הבלקנים – ושלא היינו היחידים שהחליפו סוסים בשוורים. בלילות, לאור מנורת הנפט, מתקינים רתמות חציין עור חציין עץ – העול קנוי מוכן וכל החלקים האחרים פיסות עור שאבא מרפד, בלבד שלא לשפשף את עור הבהמה, גוזר מדביק, דופק מסמרים קטנים, בידיו היעילות, הגדולות, עושות הכל בדייקנות ובחן. לפעמים הוא מתיישב, לוקח גיליון גדול של נייר עיטוף עבה, ומצייר גן חיות שלם, לשמחתנו הרבה – ספרי-ילדים לא היו עדיין ומצויירים היו מעטים.

בחוץ גשם, ועל השולחן גזרי עור ריחניים, ריח דבק ושמחת יצירה, חדשה בהחלט. [ – – – ] היתה המנורה התלוייה בשרשראות בתקרה, ושרשראותיה מתגוללות במשיכה בקצה המנורה עד השולחן, על השולחן מרצעים פיסות לבד, פיסות עור שהבאתי מחצקיל הסנדלר, מסמרים בחבטות, רק פלייאר עוד לא [היה אז] בשימוש –

לרוחב השולחן עול שוורים מעץ אלון לבן, ואבא ואחי מרפדים אותו בפיסות לבד, בפיסות עור, למנוע את שפשוף העור לשוורים האירופים המיוחסים.

הם שניהם דומים זה לה כשני תאומי שקד בהירים זהובים ועורם מתנוצץ לאור-השמש – סוחבים שקטים ואין צורך במלמד-הבקר בשבילם.

הם באו במקום הסוסים היפים שהאבסתם יקרה וגם קשה כעת, באין לנו יותר פלחה ורק נטיעות – אפילו הנס [הסוס] נמכר, והאורווה הפכה לרפת עצובה, לא הכאות-פרסה, לא צהלה וזקיפת-אוזניים וברכת פגישה – שוורים דוממים ועצובים, אבל אבי ואחי מנצחים עליהם ותלמיהם עמוקים וישרים בין המטעים – וזה העיקר; מעט שחת יבשה, מעט סובין עם כרשינה, והם שמחים, אבל השמחה בחצר קטנה – לא פנטזיות, לא צהלות, ולא קרצוף ועור מתנוצץ – והדהרה – אחי מתלוצץ ולועג לי – “שבי על ‘ברבן’ ועשי דהרה!” – ואני רוצה לטרוף אותו.

בבוקר מוציאים שני שוורים ענקים, גבהי קרניים, מן הרפת, ומתחילים לרתום [אותם] – הקולות משונים וחדשים: “חת” במקום: "אחורנית הנס, אחורנית קלוץ – " אני מביטה ואני תמהה – כיצד ילך העניין. בינתיים עובדים, בבוקר שקט, רותמים אותם והם אינם מוציאים הגה, לא צהלה, לא נשיפת התנגדות, וזהו זה.

אבא דווקא אוהב אותם, שומר עליהם מקרציות, מקרצף גם אותם – אבל הם אילמים.

אחי רוטן, מלא זעם, נדמה שהשוורים הורידו את כבודו במשק.

זוהי ראשית הפרדס הצעיר, ואנו במצב של אבל.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903–1905 לערך. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. בכתב-היד נכלל קטע קצר, מובלע, לא שייך לסיפור, כנראה נכתב קודם: “אוסישקין בביתנו”:

אוסישקין בביתנו, בודנהיימר, פרופיסור לחקלאות וטבע. כשהיה נפתח השער לחצרנו, ומרכבה רתומה לשני סוסים היתה נכנסת בו כשהפעמונים על צווארי הסוסים מצלצלים בדקות ושמחה – הייתי גם אני מתמלאת שמחה, ידעתי שיש אורחים מבחוץ, וזה היה תמיד מעניין, והיה גם עוד דבר, חפיסות שוקולד Menier צרפתי וגם Tobler שוויצרי, דליקטסים שלעיתים רחוקות היו מגיעים אלינו.

אמא היתה בתקופה זו צעירה ויפה, דקת-גו, תמירה ופניה מחוטבות ואציליות – אבל גם אבא וגם אמא היו קצת רחוקים ממני באותם הימים. ההיה זה על שהייתי עדיין כפתור חתום וסתמי, או הנבע הדבר מהיותם עסוקים בחייהם-הם, כשאמא, כל אהבתה נתונה לבן הבכור, ברוך – “שעשה צרות”. הוא היה קשיש ממני בהרבה וחינוכו השמיע הדים בבית – “מלמדים”, בית-ספר? – תלמוד-תורה, שיעורי צרפתית אצל מורה פרטי – לבסוף נפתרה השאלה בזה ששלחוהו לירושלים למשפחת אמא, על מנת שילמד שם תורה. הוא היה נער יפה להפליא ופראי לא מעט – לעומתו נחשבתי ל“ילדה הטובה”. כשספג מכות מאבא הייתי בוכה – והוא שותק. תמיד היה בתנועה אחר משהו: קלע, כלבים, תעשיית דיו מאצטרובלי הברוש, תעשיית-בושם משיחי הגרניום הריחניים שבגינה. שותפו בכל ההרפתקאות היה “ג’יג’י” ((Georgie, בנו של האנגלנדר, בן-גילו, נער בלונדי שמן, ההיפך מאחי שהיה שחרחר, רזה, ודמה לבן-מלך מארצות-המזרח. השניים היו מתגרים בי ומלגלגים עליי, מושכים אותי בצמות ומעמידים לי “רגל” שהייתי כמעט תמיד נכשלת בה ונופלת.

בית-הספר היה בקירבת ביתנו – ובאתי אליו בגיל צעיר מאוד; היתה לנו מורה צרפתייה, שנשלחה, כפי הניראה, על-ידי פקידי הברון; היא היתה מעומלנת חולצות ותחתוניות, מרשרשת כולה ומפיצה ריחות-בושם; היא קישקשה בלשון זרה, ואני וגם האחרות לא למדנו מלה מפיה; מישהו כתב אל“ף-בי”ת עברי על הלוח השחור, ואנו העתקנו במחברות – מעודי לא הגעתי לאות ת' – אבל בכל-זאת קיבלתי, כמו כולם, ריבוע קטן וורוד, שלא ידעתי לקרוא בו את האותיות הלטיניות: “bon point”, כלומר ציון טוב. הכל נידמה זר ומלאכותי, איני זוכרת באיזו שפה דיברנו. היתה זאת מעין כיתה א' בבית-הספר היסודי הראשון במושבה. הבנים למדו בנפרד – ואילו בהפסקות היינו נפגשים.

פעם, בשעת הפסקה, הכשילני שוב רצון-ההצטיינות שלי. עמדנו, חבורה של ילדים וילדות, על מיבנה עבה של מטר וחצי, בערך, שנמצא על מבואו של מרתף בית-הספר. עמדנו עליו כעל במה קטנה; הבנים החלו קופצים בקלות מגובה זה אל האדמה, אולם אף אחת מן הבנות לא העזה לקפוץ; עמדתי ליד חברי בן-ציון (גינזבורג) וראיתי את הלעג בעיניו – מיד קפצתי, או יותר נכון זרקתי את עצמי, מעל המיבנה הקטן. נישארתי שוכבת הלומה על הקרקע – נרעשו כולם. גם הבנים, גם הבנות – התאספו סביבי, ואני קמתי בקושי ונמלטתי על נפשי.

תמיד הייתי זורקת את עצמי לתוך איזו הרפתקה, מתוך מעוף דמיוני נועז – ולרוב נכשלתי.

הייתי רזה – המאלאריה כירסמה בי: אני זוכרת צמרמורת וחום חליפות; הרגשה כבדה בשעת הצמרמורת והתעלות וחגיגיות עם עלות החום, לפעמים עד ארבעים מעלות – כל אלה היו דברים שבשיגרה אז.

היתה לנו עוזרת ערבייה בבית ועגלון ערבי בחצר – לפרקים היתה הערבייה לנה בבית ואינה חוזרת לכפרה – וכן גם העגלון שהיה ישן באורווה. לילה אחד נחרדנו כולנו על-ידי רעש בלתי-רגיל – מתוך איזה ערפל שמעתי – שהעגלון ביקר בלילה את העוזרת – הסוף, העוזרת שהיתה יפהפייה נעלמה ולא ראיתי אותה יותר – לא שאלתי שאלות אם כי לא הבינותי דבר מכל זה.

גן-ילדים לא היה בימים ההם וכפי הניראה השתעממתי, ונידמה לי שהייתי מציקה לאמא, שניראתה לי רחוקה ויפה מאוד בימים ההם – עמדה והביאה לי חוטי-צמר עבים, אדומים, ונוצת-אווז, ולימדתני לסרוג “שרשרת”, כשהנוצה משמשת מסרגה. הצלחתי היתה אפסית: שנאתי את החוט הגס ואת הנוצה, וכל המלאכה הזאת ניראתה לי חסרת-שחר. נמלטתי לחצר והתחלתי להתגרות ב“דבח”, (טבח בערבית): ידיתי בו אבנים והוא קשור בשרשרת לעץ-התות ואינו יכול לעשות לי מאומה – רק להשתולל ולנבוח, להסתמר. היה זה כלב ערבי, דומה יותר לשועל, מדובלל-שיער, מלוכלך וזועף תמיד. תענוג היה להרגיזו, לראותו משתולל – והוא קשור לשרשרת.

אך לפתע, כמו בחלום-בלהות, הצליח להוציא את ראשו מתוך הרצועה שעל צווארו, ובכל זעפו הסתער עליי, קרע את שמלתי וזרקני ארצה – אך לא נשך, לא העז לנשוך, רק עיפר וגילגל אותי בתוך החול – כמגלגל עכבר מתועב; עמד מעלי ונבח, חשף מלתעות צהובות ולא נתנני לקום. צעקתי בכל כוחי – אמא באה במרוצה, כשמטאטא ארוך בידה, ו“דבח”, בראותו אותה, נשא רגליו ונמלט מן החצר – ולא חזר אלא לאחר ימים אחדים. בא מתחנחן ומכשכש בזנבו, כורע ומשתחווה לפניי ולפני כל אחד מאיתנו. הוא ידע שחטא חטא גדול; מאז לא העיזותי להרגיזו – להיפך. נעשינו ידידים. אמא היתה מפקידה בידי את קערתו המלאה שיירים, והוא שמח לקראתי ומלקק את ידי – נכרתה ברית-שלום.

תעלול אכזרי יותר לימדני חברי בן-ציון – היינו אוספים צפרדעים וקרפדות, שהיו נחבאות בין העשבים הגבוהים שבשולי החצר – מנתחים אותן אברים-אברים, לא לצורכי מדע, כמובן – אכזריות-ילדים וסקרנות; לראות כיצד הן מפרפרות ומתות – איום! המוות היה מגרה, מושך, מפחיד וחדש כל-כך – – –

רק זיקיות לא נתתי לו לשחוט. הן היו כל-כך יפות! רק את הזנב היה מקצץ להן – והזנב מפרפר ומפרפר שעות על שעות – והזיקית ברחה; “יצמח לה זנב חדש,” היה אומר בן-ציון – לא הייתי בטוחה בזה, והייתי עצובה.

*

בבוקר השכם היה שילבאיה הזקן בא רכוב על חמורו, נכנס למיטבח ברשרוש של עבאיית-הצמר שלו ופורק את קסמו של הקיץ על רצפת-הבלטות השחורות-לבנות: סל-נצרים מלא מוסקאט שחור, שהבל לבן מכסה את אשכולותיו הענקיים וטיפות טל-בוקר קטנות עליהם. ובסל שני, קטן יותר, תאנים גדולות ירוקות – ובשוליהן תאנים סגולות וקטנות. בכופה ערבית שטוחה סדורות סברות ירוקות, ורודות כבשר ילד-קטן, והן נקיות מכל קוץ, שטופות במים וקרות מצינת-לילה. וכל זה מכוסה בעלי-תאנה וערוך כתמונה, אוצר בקירבו צינת-לילה ומכוסה נטפי טל זוהר.

התאנים הפיצו ריח שנף חזק ומתקתק במקצת, ואילו הענבים היה להם ריח-יין מעורב בשושן – עלי-הגפן היו יפים כל-כך, משונצים, רעננים וכבדי לשד ירוק; הייתי קולעת לי זר מהם, תוקעת שני אשכולות שחורים משני צידיו, ועונדת אותו לראשי. בני-הבית היו צוחקים ומושכים אותי בצמות.

הצמות היו עניין שלם. שערותיי היו ארוכות מאוד, מתולתלות ורכות כמשי, והגיעו עד לעכוזי הקטן – להחזיק שיער כזה בנקיון מתקבל-על-הדעת – היה עניין לא קל; הכינים שרצו בכל וראשי הפלחיות מלאים בהן וגם ראשי ילדינו. הכינים היו מדביקות ביציהן לשיער והרבה ראשים ניראו מלאי נקודות לבנות שהיו ביצי כינים – גם כעת עוברת צמרמורת בגבי בזוכרי את הכינים; היו לנו משרקות לבנים צפופים מאוד – שאין רואים אותם כעת. הטובים בהם היו עשויים שן-פיל, צפופי שיניים ועדינים להפליא; וכשמסרק כזה היה נתקע בשיער קרוב לקודקוד והולך ונמשך למטה עד צאתו מתוך השיער – היה מעלה ציד ענקי של כינים קטנות לעשרות, ולפעמים גם גדולות; היינו מפצעים אותן בציפורנינו על פני המשרק הלבן – היתה זו עבודה מבחילה אבל הכרחית.

אמא טיפלה בשערותיי באדיקות רבה והקדישה הרבה זמן לטיפולן – וכשהיתה באה סבתא מירושלים היה עובר התפקיד לידיה, אבל אז הייתי מפרפרת וצועקת תחת ידיה, כי לא קל היה לסרק סבך שיער ארוך ומסולסל כשערי – ואני זוכרת סצינות שלימות של התנגשויות על רקע זה. לחפוף את ראשי, זו היתה משימה גדולה. סבון נכנס לעיניי וסבתא שיפשפה חזק ואני צרחתי אך התוצאה היתה טובה למדי: “חזק!” הייתי צועקת, “קלעי חזק,” – והיא נשמעת לי והצמות היו קלועות חזק ככל האפשר, וגם לאחר זה עוד היה להן עובי מתקבל על הדעת. ו“קשרי!” – צעקתי, והיא קשרה בשני סרטים אדומים, שתי עניבות, עניבה לצמה – ובזה נגמר הפולחן. הייתי טרייה וריחנית וחופשייה לשבוע ימים מטירדה זו.

לא היו לי כמעט בובות בגיל זה – בכל אופן איני זוכרת אותן – אני זוכרת טיולים במגרש טלושקה והתקהלות לשם משחק ב“מחניים” ובבוקה – הילדות שיחקו לחוד והילדים לחוד – הדבר חרה לי ועמדתי בכל תוקף שישתפו את הילדות; הילדים התנגדו:

"אתן רק מפריעות, ‘טוזות’ כמוכן – "

והשמלות המתפתלות אכן היו מסתבכות לנו – אבל בסוף הסכימו לקבל שתיים מאיתנו. הרימונו כל אחת את השמלה וכרכנו אותה סביב המותן – ונישארנו בתחתונים לבנים מעומלנים ומקושטי-תחרה – איני יודעת אם היה זה מראה כל-כך יפה – אבל היה בו מעין פריצת-גדר של המין-היפה לעולם-הספורט; השתיים, ואני האחת מהן, לא נפלו כמעט במאומה מן הבנים, הן בריצה והן בקפיצה ובזריזות, אבל מיד לאחר המשחק שוב חזר כל מין למחנה שלו –

הפרדת המינים היתה גם בבית-הספר: הבנים למדו לחוד והבנות למדו לחוד, וכך היה זמן רב עד לכיתה ח' או ט'. לאחר זה איחדו את בתי-הספר – ואז עמד אבי הנאור והטוב והוציאני מבית-הספר – למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לעירבוב המינים – היה בלתי-טבעי ומתנגד לכל יישותי – אבל כל זה היה מאוחר יותר –

כשהייתי בגיל שש בערך, כבר היה קיים מעין גן-ילדים. הגננת – פשה פרידמן, בתו של החייט, משה שניידר קראו לו; משפחה סימפאטית מאוד, רומנים או פודוליים – שבתם הבכירה – נערה תמירה, נעשתה פתאום גננת; לא ידוע אם למדה פעם – העברית שלה היתה איומה: היא היתה שרה עימנו כמה שירים עבריים, וכשעמדה על כך שיש לי קול יפה – אמרה לי: “את ‘משירה’ כל-כך יפה!” – במקום: את שרה. כבר אז עמדתי על השגיאה אשר צרמה את אוזניי. הדיבור העברי היה בראשיתו – ובכל זאת כבר דיברתי עברית.

למען האמת עליי לספר משהו קודם לזה – את האלפא-ביתא הראשון הביא לי אחי הבכור – תפשתי מהר את האותיות; לאחר זה הביאני ל“מלמד” שהיה אזרח במושבה, ואצלו היו עוד ילדות שלמדו ראשית הקריאה – איני זוכרת שמותיהן. ה“מלמד” נסע לאמריקה והחדר בוטל, ואז ידעתי כבר לקרוא. הייתי בת ארבע וחצי ואולי חמש – דיברתי עברית וגם קצת יידיש עם הילדות, ואז הוכנסתי לגן שהיה בקירבת ביתנו – מלומדת גדולה לא יצאתי, כמובן, מגן זה.

בינתיים נתהוו הרבה דברים סביבי – בנינו בית חדש ומפואר, לפי המושגים של אז, על מגרש נפלא של עשרה דונם; זה היה מקודם גן-נסיונות לפירות נשירים – כל העצים, חבושים, תפוחים ואפרסקים, עמדו יבשים-למחצה. במגרש היו גם אוקליפטוסים ענקיים. עקרנו אחדים מהם כדי לעשות מקום לבית; הבית היה בנוי אבני-גזית מחוררות ומסותתות ממחצבת באב-אל-האווה (היום רמת-גן). היו בבית ארבעה חדרים – מרפסת ענקית לפני המיטבח ומרפסת ליד ה“סאלון”, אף היא גדולה, מרובעת, ובה גג של “סוכה” תמידית. אל מרפסת זו היו עולים במדרגות למעין במה קטנה שהיתה מוקפת “מסטבה”, אולי מן המלה “איצטבא”, וכזאת היתה. מין ספסל בנוי ברוחב שבעים-שמונים סנטימטרים. לאיצטבא זו לא היה גג, ועליה היינו מתמתחים ונחים מעמל היום כשעל ראשינו כיפת-שמיים כבדת-כוכבים ומטאורים בוזקים.

האיצטבא היתה ספוגה עוד בחום השמש בו היתה נתונה – ולאבי היה כר של קש מיוחד שהיה ממלאו כל קיץ מערימת השחת – ואותו היה שם למראשותיו. הוא היה עייף. רגליו היפות המהוקצעות – יחפות, ראשו גלוי, כששיער נהדר עוטה אותו. מין שלווה היתה יורדת עלינו, והיא באה ממנו – מין התפרקות שלווה עם בוא הלילה – העמל נשכח – מבטו היה תקוע בשמיים המכוכבים – ואנו סביבו כעדר כבשים רגועים.

על פי רוב היינו נירדמים לשעות מיספר על האיצטבא – עד שהבית נתמלא אוויר לילה קריר – ואז היה לוקח אותנו בזרועותיו ומעביר אחד-אחד למיטות הקרירות.

היו אלה השנים היפות ביותר בחיי-המשפחה. המשק המעורב הניב, ברפת עמדו חמש פרות, אחת מהן דמשקאית; שניים, ולפעמים שלושה סוסים יפים. הרפת היתה גדולה, אדומה, עם עליית-גג שבה איחסנו את השחת הקצוצה לחורף. החצר היתה רחבת-ידיים. מול הבית – מצד מזרח – גדלו אוקליפטוסים ענקיים, – הם הטילו צל וריעננו את האוויר, ובישמו אותו בריחם המיוחד.

*

בימים ההם היה רק דבר אחד שהעכיר את רוחנו: המחלות. אחי הבכור לא קדח אף פעם; לעומת זה, אני והאחים הצעירים היינו אכולי מאלאריה, צהובי-עור. ולי נתן אבי כינוי – שהרגיז אותי – כפי הניראה שעיניי הירוקות נתערבו בצבע הפנים השחום-צהוב, והוא קרא לי “גרינער קלויסטער” (צריח ירוק). לא ידעתי פירוש המלה, אבל ידעתי שאינה לזכותי – פעם בלכתי מן הגן, ואני זוכרת את השמלה שלבשתי, שמלת משבצות בלבן-שחור, גדולות במקצת, מעין “גינגהם”, ודאי שגם השמלה הכהה לא הוסיפה הרבה לפניי אכולות-הקדחת – פגשתי את אבא וחברו יעקב ג.; שניהם נעצרו ואבא פלט: “גרינער קלויסטער!” – קור עבר בעצמותיי, ובאותו מעמד החלטתי: אהיה יפה, ויהי מה! ולא אשמע עוד כינוי זה (אחרי שנים נקמתי היטב על כינוי זה).

היינו קודחים הרבה ובקיץ מתכסים פצעים גדולים, מלאי-מוגלה, והעיניים היו נדלקות, ועם כל זה הרגשנו שאנו צומחים וגדלים, בקושי אבל בכוח, מעין עשבי-בר היינו, המכילים איזה כוח ראשוני – אשר שאבנו מן האדמה והשמש והצמחים מסביב, ולמרות הפגעים התפתלנו, מצצנו וגדלנו. אמנם היינו “שיירים”, החלשים מתו – כך מתה אחותי הבכירה – ציפורה – ואחי אלעזר ממש נמלט מציפורני-המוות בהיותו ילד – והיתה זאת אימי שסחבה אותו מתוך ציפורניו – הוא נולד חלש – ארוך-גפיים ונחמד עם עיניים גדולות ויפות – אבל היה מכוסה במין מחלת-עור שנים רבות, לא רצה לינוק, לא רצה לאכול, ילל בלילות – ובכל זאת התגבר ונעשה לאישון נהדר. ברוך הבכור היה כמין בן-מלך מתוך אגדה מזרחית. לאחר כמה גלגולים “חינוכיים” הובא הביתה ונשלח לפרדס וייס ללמוד שתלנות מידי המומחה קסובסקי.

פצעים פשו בנו, כל שריטה קטנה היתה תופחת ומתלקחת – יוד לא היה. היו שמים אבקת “יודופורם” צהובה. העיניים החולות היו נדלקות, מתמלאות מוגלה כפצעים – והיינו שוטפים אותן ב“סובלימט”. ופעם, בטעות, שתתה העוזרת כוס סובלימט וכמעט הורעלה. אותה עוזרת היתה “בת-מזל” בכל – רק עבודתה היתה יפה – יום אחד שתתה מים מן החבית – מים שלא סוננו – ובלעה עלוקה. מיד החלה מלעלעת דם וחשבנו שלקתה בשחפת. עמד אבא והזריק לתוך אפה מי-טבק, כמו שהיה עושה לפרות כשהיו בולעות עלוקה ומדממות – מיד החלה הבחורה להתעטש ועלוקת-ענק גלשה מאפה.

*

כשהיתה הקדחת גוברת עלינו, החום עולה, והגופות נסחטים לאט-לאט – היתה אמא קופצת פתאום: “די, אי אפשר יותר! קח אותם ליפו, לשפת-הים, יהודה – ולא איני יודעת מה אעשה!”

הסצינה הזאת היתה מכניסה בנו שמחה גדולה – ידענו שאנו נוסעים ל“חי-טויבע”. המלון של חי-טויבע היה משהו שעליו אפשר לחלום ימים ולילות – כל כך הרבה חוויות היה גורם לנו.

היה זה בית ערבי ישן אשר עלו אליו במדרגות צרות אפלות ונודפות ריח-שתן, אבל משהגעת למעלה היה זה ארמון – ארמון ערבי מאלף לילה ולילה.

“סאלון” ענק אשר תקרתו היתה גבוהה-כשמיים, ועליה ציורים שונים. מתחת לתקרה היו קבועים אשנבים עגולים סביב-סביב, והאשנבים – זכוכית צבעונית, מסננים אורות אגדיים, ובסאלון הגדול ולאורך קירותיו – ספות צרות, רפודות כרים, ומכוסות בד מקומי, מפוספס כחול-ירוק, שזור חוטי-כסף; ורצפת הענק עשוייה אריחי שיש-לבן גדולים – וביניהם פסים שחורים צרים. רצפה זו קסמה לי במיוחד. הצדדים המערבי והמזרחי של הסאלון היו עשויים חלונות-זכוכית ענקיים, ובצידו המזרחי היו דלתות במקום חלונות ואלה נפתחו ל“בלקון” – מרפסת מוקפת מעקה-ברזל נהדר, עשוי כל מיני כפיפות וצורות. שתי שורות חדרים היו לשני צידיו הארוכים של הסאלון. ובסאלון עצמו שולחן ארוך מאוד ומשני צידיו כסאות שחורים קלועי-קש, “כסאות וינה” היו קוראים להם. כאן היו האורחים מקבלים ארוחותיהם.

המיטות היו נקיות אבל היו בהן פשפשים – ומי שם לב בימים ההם לקטנות כאלה – אוויר-הים היה שוטף את הסאלון הגדול והאוויר היה שוטף את ריאותינו – מחסן אותנו – מיד היה החום יורד, והיינו בולעים כמויות גדולות של מזון, קציצות-ענק, צלחות מרק ריחני, ושותים סודה עם קוביות-קרח בתוכה (הקרח היה חג גדול – במושבה לא ראינו אותו) – והיינו מקנחים בפרוסות גדולות של אבטיח.

לפנות-ערב היינו הולכים לים – אמא היתה מלבישה אותי כותונת, וכן גם את אחי ואותה עצמה, וכך היינו נכנסים לים. ההמולה היתה רבה: ערביות, יהודיות, ערב-רב של נשים – התרחץ, צרח, הכותנות התנפחו ולפעמים התרוממו, וצווחות ורעש הגלים – רועדים היינו יוצאים מן המים ואמא מנגבת ומלבישה אותנו –

מוכרי-הגלידה היו צווחים “בוזה, בוזה!” – מוכרי-יסמין היו מתהלכים כשעל מקל מאוזן תלויים זרי-יסמין מפיצי ריח, שהתערב בריח-הים. קולי-תירס היו מעמידים כירות קטנות מלאות פחמים לוחשים, וצולים עליהם קלחי-תירס ומכריזים עליהם בקולי קולות. ומוכרי המתיקה היו מכריזים “סוכר עמבר!” – סוכר הנישא חוטים-חוטים על מקל. הקולות והריחות, ועל כל אלה המיית-הגלים וריח-הים החריף, היו נכנסים בנו כעין שיקוי מעודד, והקדחת היתה חולפת, ולאט, ממש בימים אחדים, היה הצוהב מתחלף בכעין-רמז לוורידות בלחיינו המסכנות.

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1898–1911 לערך. חלקו נדפס לראשונה בשם: “דבח”, “מאזניים”, כרך כ“ד, חוב' ג, פברואר 1967, שבט תשכ”ז; וחלקו נדפס לראשונה: “קטיף” ח, תשל"א, 1971. הנוסח השלם והמשולב נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 16.

יבוא יום ואצבעותיך הגדולות

המהוקצעות תהיינה אך זיכרון – – – זיכרון

לו רק אני אראה אותן בדמיוני –

ומכל זמן שאחיה תחיינה איתי –

ואצבעותיי?

מי יחיה איתן כשלא אהיה?

*

נכתב: 1969 לערך. שיר מתוך “המחברת הכחולה”, שנמצא בין הסיפורים “שנים יפות” לבין “משפחת סלומון”. “המחברת הכחולה”, בת 72 עמוד, וכותרתה: “אסתר ראב, רח' אלתר מיהוד, פתח-תקווה” היא משנת 1969, ובה כל החומר המרכיב את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ “גן שחרב”, עד “אבי והברונית”, וכן טיוטת מכתב או יומן של אסתר ראב, ללא שם, מ-2.7.69, “הם דנים אותי ברותחים”.

כשראיתיו היה זוחל בין הגמלים הרובצים לפני חנות לקרשי-האורן העבים, שריחם היה ממלא את האוויר – בריח-השרף שלהם.

הוא זחל בין הגמלים ואכל את כדורי-הגללים השחורים, שהטילו שמה, אכול ובלוע – ועיניו גדולות מרעב וגופו קטן וצנום, וצבע צהוב חיוור לו, ראשו גדול לעומת גופו – שהוא חופן עצמות קטנות –

נעצרתי כשאמא מחזיקה בידי ומושכת לזוז, ללכת – אבל אני תקועה – ועיני גור החתולים תקועות בעיניי לעד –

מכאן לא אזוז – יללה גדולה ואיומה פרצה מפי: לפתע ראיתי לפניי תהום של צער, והצער שטף ושטף וכיסה את כולי – הצער זרם מעיני החתול הקטן – אמא נבהלה – אבל אני התייפחתי בכל כוחותיי ולא זזתי מן המקום – היללה שלי צלצלה באוזניי זרה מאוד – אבל שום כוח בעולם לא היה יכול להזיז אותי מן החתול –

אמא הביטה עליי פתאום ברוך לא ישוער, הרימה את הגור הרזה ונתנה לי אותו – חיבקתי אותו ולחצתי אותו אל ליבי, ועלינו במדרגות לבית המלון של “חיה טויבה”.

הנגר שלנו, שעסק במשקנו בהכנת שקתות ועולים לשוורים, הכין לי מתנה – עריסת-עץ קטנה בשביל בובה – אבל העריסה עמדה ריקה כי לא שיחקתי הרבה בבובות, הן היו תפלות כל-כך: שקיק ממולא בנסורת, פנים צבועים, וריח הצבע החדש נודף מהם, והשיער צרור פשתן צהוב מכוער – וכשהיה נבעה חור בגופן, היתה הנסורת נשפכת מבטנן ומרגליהן, זוועה –

לקחתי את גור החתולים והשכבתי אותו בעריסה, והוא נשמע לי – וכל מה שעשיתי עימו היה טוב בעיניו – שכב וישן בעריסה ולאחר מזה, כשהגשתי לו צלוחית קטנה מלאה חלב שמן, הסתכל בי בעיניו הגדולות והתנפל על החלב בלקיקות גדולות, לקק והסתכל בי לקק והסתכל בי – עד שכרסו התעגלה – ועלה הבשר על עצמותיו המסכנות –

כל היום היה כרוך אחריי, גדל וייף ושערותיו הצהובות הפכו זהב טהור, ידע את שעות האוכל, היה רץ בעקבותיי כל היום, ולעת-ערב היה מתחיל להסתובב סביב העריסה ומביט אליי – אזיי הייתי משכיבה אותו ומכסה אותו והוא היה נרדם כילד.

זה היה נפלא, שום צעצוע לא היה נחוץ לי – רק מקטרת הפח שהביא לי אבא באינסטינקט ואולי בהבנה רבה, זו היתה מקטרת-פלאים – כשהיו ממלאים אותה מים והיו מחזיקים את הצינור שלה בפה, ונופחים בו – היה משמיע קולות של ציפורים, זמרה נפלאה, כמעט טבעית – – של דרורים ובולבולים לעת-בוקר. מין צעצוע שלא ראיתי יותר כמוהו בכל המשך חיי –

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902 לערך.

הגב הנגוע שלך מזכיר לי חוויית-ילדות אחת: הייתי בוודאי ודאי בת שתיים אזיי – ואמא – היה לה משחק איתי, ואלו היו אולי הרגעים המעטים שהרגשתי את חמימות הלב שלה – כי היינו תמיד בשני קצוות.

אני הייתי מרביצה לעצמי בלחי – ואז היתה אמא צועקת – "מה את מכה את הילדה שלי – " ואז היה לי מין פיצול מוזר וחמים מאוד: אני ילדה של אמא ואני מכה את הילדה של אמא, קשה לבאר מה היתה כאן ההנאה –

*

נכתב: אמצע שנות ה-70 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1896–1897 לערך. קטע ללא כותרת, כניראה טיוטה של מכתב לראובן שהם, שלא נשלח אליו.

גדרות השיטה הדיפו את ריחן, ריח קש וגורן מעורב במשהו נרקיסי חריף, וזהו ריחה של ה“מימוזה” המפורסמת – זאת אני יודעת כעת, [אך אז] כשנשמתי ריח זה, ידעתי רק שהוא מצמיח לי כנפיים – ושטוב לעוף לעת צהרי חורף חם בין הגדרות כפשוש שיכור, לדרדר, להגות מילים שאין להן שחר, לשיר קטעי מחול פרי הקלרינט של יוסל’ה שפילר, הכלי-זמר של חתונות פתח-תקווה.

יוסל’ה עצמו היה בעיניי בימים ההם, כהוברמן מאוחר יותר – הייתי מגלה את כל החתונות, ולו הרחוקות ביותר מביתנו, ויוסל’ה היה המרכז שלהן. אפילו הכלות הרעולות בלבן לא משכו את ליבי כיוסל’ה. קטן היה ומיסתורי, רזה, פניו אדומים משתייה יתירה בשמחות, מעודי לא ראיתי אותו אוכל, רק שותה. “פסקה” [תרבוש אדום תורכי] קטן היה חבוש לראשו באלכסון, והציצית השחורה רקדה לפי קצב השיר שיצא מתוך חליל הקסמים, הקלרינט הבוכה והצוחק שלו. מאוחר יותר, נראו [לי נגינותיו כ]קטעי אופרה, מארשים ואריות, מוכרים מאוד. שמעתי אותם בהיותי פשוש, מיוסל’ה – אאידה, קבלריה רוסטיקנה; וכמובן, קדרילים ומינואטים – בריקודים השתתפתי עם חבורת בנות השמונה; מאזורקות של שופן מסורסות קצת, פולקות, אבל יותר מכל אהבתי את ה–Laner – היה זה ריקוד שדמה לגלי הים, איטי ושוטף, ותנועותיו גלים-גלים.

יוסלה – צליל משמיים – המוסיקה הראשונה ששמעתי בחיי – המושבה היתה קטנה, הבתים נמוכים, מסביב שדות, והקולות היו נשמעים עד למרחקים גדולים.

בימים ההם כבר הייתי תלמידה של גברת בסביץ, מורתי הנערצה, נלחמתי עבורה עם אחי הבכור, שאהב לקלקל כל דבר שהייתי מכבדת. פתאום אמר שהיא דומה ל“שרה בודה” – מי היתה שרה בודה איני יודעת, נדמה לי שהיתה אשה כזאת, שמנה ומכוערת, במושבה, והוא הדביק למורתי הנערצת את הכינוי, על מנת להקניטני – ולאחר מכן העביר את הכינוי לי עצמי – אין לתאר את הריתחה שלי כשהיה קורא לי בשם זה – ושכרו היתה הנאה, כמובן. זוהי תשתית היחס ביני ובין הבכור של האחים.

יוסל’ה מנגן ואני יושבת לרגליו-כמעט, פי פעור, וקולטת במין הנאה עילאית את מנגינותיו – הוא רואה אותי ומתמוגג, והקלרניט מתחיל למשוך באדג’יות נוגות ואני מזמזמת אחריו, יוסל’ה שומע ומתמוגג, וממתיק את המנגינות, עיניו אדומות מחוסר-שינה ומשתייה, אבל הוא קוסם לי, התרבוש שלו נמצא כבר על קצה קדקדו, הציצית עפה, והוא נע הלוך ושוב כעץ ברוח, ואני לרגליו נישאת על גלי-המנגינות לעולם קסום.

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1905 לערך. בראש הדף כתוב באותיות גדולות, נזעמות ומופרעות – המילים “כלב בן כלב”, ועליהן שני קווים למחיקה.

יוזף לאנר (1801–1843, Joseph Lanner) היה כנר ומלחין אוסטרי-וינאי, שנחשב לאחד מאבות הוואלס הקלאסי. הוא החל דרכו כנגן בתזמורת של יוהאן שטראוס האב. נאמר על לאנר שהוא מיזג ליריות של שוברט בלחניו, וכי “המוסיקה של שטראוס מזמינה אותך למחול, אך המוסיקה של לאנר מכריחה אותך לרקוד.”

כשהייתי בת שלוש כבר שרתי שירים, סתם שירים שהייתי ממציאה לי, היה לי סופרן נקי וגבוה, וידעתי כבר את ההימנון התורכי, והאנגלי – מבית סמואל, ואת התקווה, כמובן, ושירים אונגריים של מר קשוט שאבא לימד אותי ושאני זוכרת עד היום –

כל צליל במושבה היה שובה את ליבי – כך קיבה בלוז, זה היה שכננו, אדם רזה חיוור והיה מנגן על כינור ומזייף, וממנו הייתי בורחת, אבל נשמע קול הכליזמר במושבה בשעת חתונות – הייתי רצה אליהם ובולעת את השירים, הם ניגנו הכל: אופרות, ואלסים, מארשים, “בכי בכי כלה”, ואני באה הביתה ושרה מה שניגנו – מינואט של מוצארט ששמעתי בחתונה מ“יוסל’ה שפילר” – שמעתי מאוחר יותר במוצרטאום בזאלצבורג – ואני חשבתי אותו ליצירה של יוסל’ה שפילר הקלריסטן; הרבה מוסיקה קלאסית מעוותת שמעתי כפי הניראה מיוסל’ה כי אחר, כששמעתי מוסיקה אותנטית, גיליתי שאני מכירה הרבה קטעים ממנה זה הודות ליוסל’ה.

הם היו שלושה – קלרינט, יוסלה גרוגרת יבשה מנגן גם בכינור וגם בקלרינט, מוסה הספרדי עם תבלול בעין אחת, בחצוצרה, וניראה כשד משחת, והמתופף – תימני זקן בעל הדר-פנים.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1905 לערך. מר קשוט הוא לאיוש קושוט, שיהודה ראב ואביו אלעזר הושפעו ממלחמתו לעצמאות הונגריה. השירים שאסתר מזכירה מצויים בתרגום עברי בספר זכרונותיו של יהודה ראב, “התלם הראשון”, עמ' 29–30. יוסל’ה שפילר וקיבה בלוז מוזכרים גם בסיפורים אחרים.

בחצר מול הביקתה שקראו לה הפוסטה, כלומר, הדואר, צריף שבו היה מתקבל הדואר המיועד לאנשי המושבה – עמדו שני בתים זה מול זה, בתי האחים סלומון. ומאחור היה מעין בניין הדומה יותר לרפת, ובו החנות של דיסקין, שאף הוא היה קרוב-משפחה על ידי אחותו שהיתה נשואה לסלומון. שני האחים, מרדכי ולייב, היו שונים זה מזה תכלית שינוי, וכך גם היו שני הבתים העומדים זה מול זה.

ביתו של לייב היה בו הרבה הלך-נפש – ובני-המשפחה אף הם היו מיוחדים. אם המשפחה היתה אשה קטנה, יפה ושקטה – ולעומתה לייב, ראש-המשפחה, איש בלונדי בעל עיניים כחולות חודרות ופס (תרבוש) אדום חבוש לו באלכסון על שערו הבהיר והנוצץ כזהב. היה זה אדם סוער, מלא חיים ויוזמה, מרבה במסעות בארץ לאורכה ולרוחבה; וביתר דיוק: רוכב על סוסו, קושר עסקים עם ערביי-שכם – מביא סחורות לחנות של גיסו דיסקין, מיני חלוות, סבון נבולסי ודגי-בקלה ענקיים מיובשים. ונפשו היתה נפש מסוערת של אמן ואסתט. הדבר התבטא באורח חייו ובפנימו של הבית. שום בית במושבה לא היה דומה לו.

היה שם סאלון ארוך וצר ומשני הצדדים, לאורך הקירות, ספות מזרחיות צרות המרופדות כרים של צמר-גפן ומצופות בד מפוספס בצבע אדום. מראה ענקית היתה תלוייה על הקיר מול החלונות, נתונה במסגרת מוזהבת, ולרגליה עמד הקומוד (הכוננית) ועליו שני עציצי חרסינה ענקיים ויפים להפליא. ובתוכם – בתוכם משהו שלא ידענו את טיבו כאן בשפלה: היו אלה פרחי-אלמוות צהובים קטנים, בשפע צורות, אשר זרחו כזהב בתוך עציצי-הפאר, שפע של יופי כזה; על הרצפה היה שטיח – שומעים אתם: שטיח, בימים ההם – לא היה כדבר הזה בשום בית. ועליו עמדו שני כסאות-נוע – מין לוכסוס! כל זה היה משהו מעולם אחר.

פרחי האלמוות הפיצו ריח של חמניות והתנוצצו מתוך המראה. הווילאות האדומים הישרו מין אור אדמדם-חלומי ואני ישבתי באחד הכסאות-המתנועעים והתנדנדתי בו על גלי חלום. התקרה היתה גבוהה כל-כך שכאשר הרימותי את ראשי, נידמה לי שהכל סובב עליי, נידמה לי שרק לזבוב אשר זימזם באוויר-החם הייתי יכולה להתחבר – גם אני אבדתי באוויר הסאלון הגדול – כמו זבוב מזמזם.

בנים לא היו לו ללייבה – והוא סבל מזה, אבל נידמה שהידק את שפתיו הצרות בעקשנות, ואולי נפלטה מפיו קללה או גערה ערבית על גורלו להיות “אבו-אל-באנאת”. הידק שפתיו ועיניו הכחולות ניצתו, והחליט באחת: אם בנות, אזיי בנות! – שכמותן לא תהיינה לאחרים. שתי הבוגרות היו יפות להפליא, שתיהן מוזהבות ותכולות-עיניים. עמד לייבה ושכר להן מורה-לנגינה. לא לפסנתר (אף זה לא ככולם!) – אלא לכינור. והמורה, “רוסי” מן החדשים – להכעיס את כולם, את כל המתנגדים. שם המורה דוידזון והוא סתם מנגן בכינור, אבל לייבה החליט כי הלה ילמד את בנותיו פרק בנגינת-כינור; והמאורע נפל בסביבה כאבן בתוך ביצה. קודם כל, מורה ולא מורה; ושנית, מאלה החדשים, המאיימים בהליכותיהם על כל מה שמקודש אצלנו. ולייבה באחת: היה תהיה! – ולמרות הפטפוטים, הן למדו. עד איזו מדרגה של מוסיקה הגיעו איני יודעת – אבל המורה נעשה לבן-בית אצלם, וגם זה היה לרוחו של לייבה.

היתה בו מנשמת אמן בלייבה זה, שאהב זמרה ונגינה, משהו מן הבוהמה היה בו – לא היה דומה לו בין כל אנשי המושבה. לפתע היה מופיע: “יהודה!” – אבי היה חברו הטוב – “בוא!” – היה מקים את כולנו, לוקח אותנו אליו לאכול “שלוש סעודות”; סעודה זו היתה מצטיינת במיני מאכלים שלא ידענו אותם בבית. היו אלה מיני בשר בתבלין, מיני כבושים וחמוצים ודגים מפולפלים, והכל מלווה כמובן במשקה חריף שאהבו מאוד, ולדאבוננו, בסוף ימיו, אהבו יותר מדי – ולא הועילה השפעת אבי שניסה להוציאו מנטייתו זו.

אבל קסם רב היה באיש הזה ואבי אהב אותו אהבת-אח. כל-כך מיוחד היה בין כל אנשי המושבה. הידידות בין שתי המשפחות היתה שורשית ונמשכה הרבה שנים. לאחר מותו, היתה אשתו באה לעיתים פעמיים-שלוש בשבוע, להתייעץ באבי בענייני הפרדס.

הנה הוא ניצב לנגד עיניי, כחי, הבוהמיין הראשון שראיתי בימיי – במכנסיים צרים, כמעט כאלה של היום, בזקן הבלונדי המחודד והנוצץ, בעיניו הכחולות הממצמצות ומלאות הצחוק. מין קונדס פיקח. כשהיה רואה אותי, היה מסנן מבין שיניו, ספק בצחוק ספק ברצינות: “אינעל אבוקי,” – והייתי חשה שהוא מחבב אותי חיבה גדולה, למרות שהמילים לא ביטאו זאת. תמיד, כשהיה מופיע, ידעתי שיהיה טוב. שאבא יהיה עליז. היתה סביבו אווירה קלה, מעודדת, משהו בהיר וטוב – ששפע מעיניו הכחולות, מזהב-שערותיו. כל המושבה כמעט היתה ברונטית והוא היה הציפור הנדירה שלה. נדירה גם בחיצוניות וגם באופי.

*

ביתו של האח מרדכי היה שונה תכלית שינוי. היה בו משהו כבד, עצור, אולי לפי אופיו של ראש-המשפחה. היו שם בנים ובנות, מהן יפות ומהן פחות יפות, בלונדיות וברונטיות. האם, אשה כבדה, בלונדית, מעין טיפוס טיציאני, היתה מנהלת את הבית בעריצות ובחן-נשי – והכל היו נשמעים לה. גם שם היה פולחן האוכל – אבל בצורה פחות מעודנת. חברתי בת-גילי היתה לוחשת לי: “חכי, מיד יביאו את הכעכים מן התנור, חכי – ונרביץ!”

איני זוכרת מה היה פנימו של הבית. הוא לא השאיר רושם. בחצר היתה החנות של בנימין דיסקין, גיסו של לייבה. זו היתה החנות השנייה במושבה: הראשונה היתה של אברהם-שמעון, “אברהם-שמעון בעל שתי-הנשים”, כפי שקראו לו. חנות זו הכילה את כל טוב הארץ של הימים ההם, וכן גם ייבוא רב. היו בחנות כל מיני קטניות מתבואת-הארץ, גריסים וקמח מקומי וקמח מרוסיה – קמח לבן שקראו לו קמח-רוסי; דגים מלוחים בחביות; דגי-בקלה מתורכיה; גפרורים תוצרת-הארץ; מנורות-נפט. נפט מבאקו בארגזים שבהם נתונים הפחים; שוקולד מניה(Menier) מצרפת; סוכריות וחלוות נפלאות שהיו מלאות שקדים ואגוזים, מבתי-חרושת ערביים ויהודיים בירושלים. שמן-זית נפלא מבתי-הבד מסביבות שכם, וכן סבון-כביסה נהדר משכם שנקרא נבולסי; זיתים שחורים מיוון.

כיצד הגיע כל הייבוא הזה למושבה? על-פי-רוב על גב חמוריו השניים של דיסקין, שהיה רוכב עליהם ליפו וחוזר כשהם טעונים ארגזים, שניים-שניים לכל חמור משני צידיו.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1899–1903 לערך. נדפס לראשונה כחלק מ“זכרונות ראשונים”, “הארץ”, 4.10.1974. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 26.

הימים ימי קציר-חיטים, ימי-קיץ ראשונים חמים, ספק סתם שרב; האוקליפטוסים עומדים כמצויירים – ללא-תנועה: זו עונתם של החיידקים, הצמחייה הפראית עבותה בסביבה, ועודנה ירוקה-למחצה. יש אפילו שלוליות גדולות שנשתיירו מן המלקוש שהשכיב את החיטה הבשלה, וגם חרדה לא מעטה לאיכרים.

אבי חולה. זה דבר נדיר. מעודו לא נגעה בו המאלאריה. הוא לוקה ב“דיזנטריה” – אבל ממשיך לעבוד. מתחת לעור השחום התפשט חיוורון: מין תערובת של שיזפון וצוהב. יש לו מאכלים מיוחדים וכלים מיוחדים – ואמא קפדנית, אבל הוא אינו מבריא – יום אחד נכנס לפני-הצהריים עם העגלה לחצר, ואמא נבהלה. “אני מוכרח לשכב,” אמר, והלך ישר לספה שלו, שכב ונירדם.

לעת-ערב בא ידידו לייב סלומון. כפי הניראה הזעיקה אותו אימי – כך היתה עושה לעיתים, כאשר קשה היה לה להשתלט עליו.

לייבה נכנס, צנום, עמד ברגליו העקומות. לבוש היה במכנסיים צרים, שהבליטו את עקומת ה-O של רגליו; הפס (תרבוש אדום תורכי) מהוה וציציותיו מלפנים והן מפזזות (ולזאת היתה משמעות).

זקנו הצהוב עטר את פניו הבהירים, והעיניים הכחולות התיזו ניצוצות.

"אידה – " פתח, כלומר: מה העניין?

“אני חולה. יש לי ‘דיזנטריה’, והיא לא נותנת לי לאכול. אני נופל מרגליי ואיני יכול לעבוד.”

אמא החלה לרטון ולהצטדק, ולייבה, בלי אומר, דחף אותה הצידה, ניגש לארון-המזונות, הוציא שש ביצים גדולות, פנה לסל-הירקות, ובחר לו שלוש עגבניות ענקיות, פלפלים ירוקים, ואמא מדדה אחריו בבהלה:

“לייבקה, בשם-אלוהים, מה אתה עושה? – החלטת להרוג אותו?”

והוא דוחף אותה הצידה, ואינו נותן לה לגשת לכיריים. ניגש, מפוצץ שש ביצים, חובטן במרץ, רוחץ ידיו ומתחיל להכין סלט בקערה גדולה.

“לייבה, מה אתה עושה?” – זועקת אמא.

“צאי מן המיטבח, אינעל אבוקי!” – אבל מילים אלה מלוות כתמיד בעצימת אחת מעיניו הכחולות, משמע – אינו חושב כך באמת.

אמא מסתלקת מן המיטבח ובוכה, ואני רתוקה לתנועותיו של לייבה, וחושבת: הנה הוא הולך להרוג את אבא שלי, הנחמד – ופתאום גם אני בוכה.

"צאי מפה, יא בינת, אינעל – " הוא חוזר על הטכס אבל אינו גומר אותו ודוחף אותי החוצה.

כעבור כמה רגעים, יושב אבא עם לייבה ליד שולחן המיטבח, כל אחד צלחת של חביתות ריחניות לפניו ומתבלים בסלט, שריח הפטרוסיליה החריף והנעים עולה ממנו, ואני עומדת בפתח, וחושבת: הנה רוצח-אבי. עליי להתפרץ, לחטוף את הצלחות המלאות מזון מעל השולחן. אבל איני מעיזה.

והם יושבים, אוכלים בכל-פה, טובלים לחם טרי, שחור, בציר-הסלט, ותוחבים באצבעותיהם חתיכות ענקיות של חביתה לפיהם, ואני חושבת: הנה יפול אבא מת מעל הכיסא.

בינתיים קם לייבה והולך ישרות למרתף ומוציא משם בקבוק ישן, מביא כוסות, והם שוטפים את הארוחה ב“משקה” שריחו כריח המרתף שלנו. אוכלים ושותים, צוחקים, ו“שתי הנשים” עומדות בפתח ובוכות –

"הסתלקנה מכאן, אינעל – " והוא אינו גומר, ואני ואמא בורחות לחדר-השינה מחבקות זו את זו ובוכות.

לייבה כבר ב“גילופין”, והוא מתחיל לשיר איזה פרק חזנות. אבא שותק, אבל הוא נהנה. החיוורון עזב אותו פתאום ועיניו הירוקות נוצצות. והם יושבים עוד ויושבים, משוחחים, צוחקים בכל פה – עד שעה מאוחרת. ואני נירדמת במיטתה של אמא.

למחרת, כשבא אבא כרגיל בערב מן השדה, פניו שזופים ושבעים, ישב לשולחן ואמר לאמא:

“לאה, אני בריא, ורעב כזאב. תני אוכל. שמעת? תני אוכל!” – ואני נדהמה מן הסגנון הבלתי-רגיל הזה וחושבת: כן! זהו. זה החבר שלו. מעשה-ידיו של לייבה.

ואמא, כנועה ומאושרת, מגישה לו ארוחה מלאה, ריחנית, כיד הבישול הטובה עליה.

*

נכתב: 1969–1971. תקופת התרחשות הסיפור: 1899–1903 לערך. נדפס לראשונה: “דבר”, 14.1.1972. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 30.

קשה לתאר את הריקנות שהיתה מסביב – היא חדרה עד לבתים, כשישבת בבית – הרגשת בחלל החודר אליך מבחוץ; ובלילה ילל-התנים היה מגביר את ההרגשה שמסביב לך ארץ רחבת-ידיים וריקה – ללא צמחים, ללא כפרים, ללא ערים – אדמה עתיקה, מוזנחת, נתונה בתרדמת אלפי שנים.

לילה-לילה חדרה הדממה המאיימת לתוך הבתים, ורוחות-הקטב המביאות יתושים – אל מתחת לתריסים המוגפים; נקודות-היישוב המעטות של הערבים ושל היהודים גם יחד הבליטו עוד יותר את העזובה – – – והעצב –

הארץ היתה עצובה והעצב עלה ממשוכות-הצבר של הערבים כמו מגדרות-השיטה של היהודים. רוחות עתיקות התהלכו כאן בין גבעות-הכורכר, משהו כאילו הסתנן מעבר קבור זה אל השטח, ושיחי החילפה הנעים ברוח – יבבו כגורי חתולים עזובים.

ציפורים נדירות היו נקלעות לתוך חלונות-הבית הפתוחים, בתמימות אשר לא ידעה עדיין רשעת-אדם. בסתיו, עת נדידתן, היו עטות על האוקליפטוסים הבודדים ועורכות הילולות, מהן היו נכנסות לבית, ומתדפקות על שמשות החלון על מנת לחלץ עצמן –

לטאות-ענק צהובות, הדומות לצפעים, היו מתחממות על אבני-הכורכר, וקטנות יותר היו רוחשות למאות בחול החם והנקי של חצרנו. חצרנו רחשה זמן רב זוגות-זוגות של נחשים שחורים, הערבים קראו להם עַבִּיד, כלומר “כושים”. נחשים אלה היו בולעים ביצה שלימה שהיו גונבים מקן-התרנגולות, שהתהלכו חופשיות – הם היו בולעים גם אפרוח בן-יומו – שהיה עומד בגרונם זמן-רב – ואז היינו עטים עליהם במקלות וממותתים אותם.

נשרים של ממש חגו מעל והיו עטים אל להקת התרנגולות, נופלים מעל כאבן – ומתרוממים בקלות כשפרגית צעירה בציפורניהם – אנו הילדים היינו דופקים בפחים מיד שראינו אותם בגבהים – ומבהילים אותם – אך לא תמיד הצלחנו.

בלילות-ירח היה הרחוב לפני ביתנו מקום-משחק נפלא לנו. היה קיץ ואנו יחפים ובוססים בתוך החול ששימר את חום השמש בשכבתו העליונה. על החול היו זוחלות עשרות חיפושיות שחורות ומגלגלות כדורי-גללים. היה זה מחזה מרתק לראותן מעלות את כדורן בחריצות אל גבשושיות האדמה – ואחרי-כן מתגלגלות יחד איתו למורד. הן היו עובדות בחריצות רבה, נחפזות, לשות ומעגלות את כדוריהן, ואנו נטפלים אליהן ולפעמים רותמים אותן בחוטים דקים לקופסת-גפרורים ריקה, והן מושכות בה כבהמות-עבודה זעירות. היה זה הקולנוע שלנו בימים ההם. ולפעמים הן היו פורשות כנף ומתעופפות, כשהקופסה נישאת אחריהן.

היו גם קולות-לילה נפלאים: המשולשים הלבנים של אווזות-הבר בלילות-ירח, וקריאתן העמומה והמיסתורית, ובאביב – החסידות; ומעל לכל, כעין רקע לכל המרחבים, היה קירקור הצפרדעים עולה במקהלה אחידה, כזמזום דבורים, מן הביצה הקרובה, כל החלל היה מלא קירקור אחיד זה שהאוזן התרגלה אליו כאל משק מים רחוקים. הקירקור הזה היה מספר על הביצה הנפלאה, על צמחיה האכזוטיים, ובלילות משרה עלינו שלווה גדולה ונוסך בנו תנומה. היינו נכנסים הביתה ונופלים על מיטותינו, רוויי רשמים ורגשות, כאילו חזרנו מסרט-מתח בקולנוע, חווייה שאותה ידענו רק מאוחר יותר.

האוקליפטוסים לפני הבית היו מלאים קיני-דרורים, וציוצם של המבוגרים ושל האפרוחים היה מחריש-אוזניים. האוקליפטוסים האלה היו מעין נאות-מידבר לכל חי ולכל זוחל. מכל צד, מכל צד – התעופפו צרעות ענקיות, עטו על האוקליפטוסים בזמן פריחתם. היו ממלאות את האוויר בזמזום המחריד שלהן. שתיים-שתיים היו נופלות כאבן מן העץ, כשהן נלחמות זו בזו בחרף-נפש, מלחמה לחיים ולמוות; וכשצנפה כזאת היתה נופלת עליך, היה העור מסתמר – כי עקיצתן קשה כעקיצת עקרב.

גם דבורים היו אורות דבש מן הפריחה, ולדבש נקרא שם – דבש אוקליפטוס, כי בו עמד ריח פריחתו של העץ – ואני אהבתיו במיוחד.

כל הקיץ היה עובר עליי בצל העצים ולריחם החריף והמעודד. משהייתי נתקפת במאלאריה, לא שכבתי במיטה אלא הלכתי אל העצים – שם היה קל יותר לשאת את חום הקדחת; וכמובן, צריך היה אז להסתיר זאת מאמא.

ריח האוקליפטוסים הרחיב את הריאות, הצל הרגיע, וכל ההתרחשויות מסביב בידרו כספר מרתק. לפעמים היה נופל אפרוח מן הקן, נופל בחבטה איומה ומוטל רגעים אחדים כמת – עירום ומעיו הכחולים נשקפים מתחת לעורו, שדמה למעטה ניילון, סומא היה ועירום ומסכן, ואני הייתי מחממת אותו בידיי הקודחות ובוכה מרחמים.

החברות השתיים, ברכה (סלומון) ושרה (דיסקין), היו באות בשבת לביקור ואני מוציאה גרעינים וסוכריות אדומות-בטן, והן זוללות. על ראשן “יזמות”, מין מטפחות שקופות שהיו האימהות מכסות בהן את שערן – אלא שהן, הבנות, הטילו את ה“יזמות” ברישול, כשמחציתן מכסה את הראש והמחצית השנייה את הפנים. וה“יזמות” – זר של פרחים קטנים וצבעוניים מעשה-סריגה מקיף אותן ומוסיף להן לוויית-חן. היתה זו הגנה מפני השמש על פניהן הצחות של הבנות. השיזוף עוד לא היה במודה. ואילו אני הייתי שחומה, למרות כובע רחב-שוליים שחבשתי.

הנדנדה שהתקין אחי הבכור מחבלים עבים – שקשר אותם לענף-אוקליפטוס עבה שצמח במאוזן והישרה צל עבות על החול – היתה האטרקציה הגדולה של חצרנו והגדילה את הפופולאריות שלנו לאין-ערוך. היתה זאת נדנדה כפולת חבלים עבים, שביניהם היינו מניחים קרש שהותקן במיוחד לזה, והיינו מתנדנדים בעמידה, שניים-שניים, בכל קצה עמד ילד, ובאימוץ רגליים היה שולח את הקרש למרחק, וכן עשה השני בהגיע תורו – הידיים החזיקו בחוזקה בחבל, והרגליים עבדו. היתה זאת כמובן התעמלות נפלאה, ובלא שנדע זאת, הרגשנו שהדבר גם טוב לגוף וגם משעשע: להיות נישא כך בחלל בכוח עצמי, האין בזה משהו משימוש בכנפיים? אני, בכל אופן, הרגשתי את עצמי כאחד הדרורים אשר התעופפו מסביב.

בשבת היתה החצר הומה חברות שלי וחברים של אחי, אחי מנצח על התור לנדנדה – ואני מוציאה כיבוד, כוסות מלאות מים הקולחים מזרבובית הכד הערבי, גרעינים מלוחים מצמיאים וסוכריות אדומות-בטן, עד שהיה ריח החמין המגרה מתחיל לעורר את תאבוננו – והחבורה מתפזרת, ואנו נכנסים הביתה.

אחי הבכור ואני לא היינו חברים. ראשית, היה מבוגר ממני כמעט בעשר שנים, וגם שוני רב באופי היה בינינו והדבר הורגש מילדותנו. חיבבתי אותו, הוא היה מרכיבני על גבו ורץ איתי כסוס, והדבר היה משעשע. כל ימיו סיפר שהייתי סורטת את פניו, ומשום שהייתי כל-כך קטנה, לא היה יכול להשיב לי כגמולי. כשגדלנו, הלך השוני בינינו וגדל – ומאוחר יותר הגיעו הדברים להתנגשויות. הוא היה תוקפני, והראשון אשר גילה כי עור רגיש לי. לתקוף אותי נעשה לו מין טבע שני – והדבר ודאי גרם לו תענוג, כפי שדבר היותי רגישה גרם תענוג לתוקפנים אחרים בתקופות-חיים מאוחרות יותר.

ובכל זאת אהבתי אותו אהבת-אח, וכשאבא היה מרביץ לו, הייתי בוכה – והוא היה צוחק לי –

חקלאי נפלא היה והיתה בו מידה של שחקן מחונן. סצינות שלמות מחיי השכנים היה מציג בפנינו, בהיותו כבן חמש-עשרה; הוא היה עולה על אדן החלון, שהיה עשוי לוח-שיש רחב, והחלון מכוסה וילון כבד וכהה, שם היה עומד ולפתע היה מזיז את הווילון לצדדים וההצגה החלה – היינו מתגלגלים מצחוק. בהעוויות-פנים ובמילים ובהגזמה והבלטה קומית – היה מעלה טיפוס אחרי טיפוס מן הסביבה שלנו – והיה זה כשרון קומי אמיתי. אחד, שכן פוזל, היה מן הטיפוסים שאהב להעלות; ובמיוחד כיצד בא הלה לשאול בעצת-אבי וכיצד היה מספר על סוסו החולה – כל זאת באידיש מעורבת במילים רומניות, כי האיש היה רומני; עד היום שמורה סצינה זו בזכרוני.

יפה-תואר היה אחי וכל רואיו היו הולכים שולל אחריו, אך לא רק בגלל יופיו, מחונן היה באמת – אבל ללמוד לא רצה. קנו לו קלרינט, הוא היה מוסיקאלי, קנו לו אוקרינה, מין חליל של חרס, אבל הוא ניגן רק מנגינות קלות עליו, ולא רצה ללמוד תווים. רק בשנות חייו המבוגרות ניסה לרכוש את אשר איחר בנעוריו ונעשה קורא-ספרים מובהק ועוסק אפילו במדע. למרות זה היה תכליתי ומעשי עד מאוד וחייו התנהלו למישרים והשאיר אחריו משפחה עניפה.

ביתנו הראשון, שאני זוכרת, היה בית שכור ואני עודני תינוקת, אבל אני זוכרת דברים מגיל קטן מאוד – ואימי אישרה זאת.

אני זוכרת את אמא צעירה, דקה וזקופה, בבית הזה; זוכרת את לידת האח הצעיר ממני; את השכנים שמסביב – משפחת סמואל הלונדונית, משפחת גינזבורג המוסקבאית, משפחת מרקוס הרומנית, גולדנהירש, אף הם “רומנים”, ו“טלושקה” – בית האיכרים הרוסיים המלאים כוח והעובדים כגויים, והם הקרובים ביותר לחצרנו.

מרכז המושבה היה רחוק מאיתנו, והיו לנו חיים מיוחדים בחצר זו: תרנגולות מכל הצבעים התהלכו בחצר, ושועלים היו עטים עליהן בעצם היום וטורפים בהן; נשרים היו נופלים משמיים על הלהקה ולאור הצהריים היו מעלים בציפורניהם פרגית מגודלת.

ואוקליפטוסים היו גם כאן, על שכנותם הריחנית, המצלה ומלאת ההזייה, כששבטיהם הארוכים הם כשיער מבודר הנע ברוח-ים שבאה ממרחקים. נעים בעצב בשעות ערב, ובחגיגיות בבוקר. היו להם חיים מיוחדים משלהם, לעצים אלה; תקופות הפריחה עם הריח הדוחה והמושך כאחד, תקופת השרת הכובעים הקשים, הקטנים, בעלי העוקץ החד, מעל הפריחה, ולאחר מזה תקופת הפרי. הכפתורים המעוגלים והקשים עם חתכים ובתוכם הזרעים הזעירים, זעירים כעין פילפל טחון – עץ ענק שזרעוניו קטנים מאוד. מעין הר מוליד עכבר. והיו תקופות גם לגזע: באביב היה משיר את קליפתו החומה והיבשה ובשרו הירוק החדש היה מציץ בין קרעי הקליפה, כגופו של אדם –

לי היו עצים אלה בית מגן מחסה ומפלט משיעמום ממחלה ומעצב.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1899–1905 לערך. נדפס לראשונה כחלק מ“זכרונות ראשונים”, “הארץ”, 4.10.1974. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 33. הנוסח כאן, עד הפיסקה שתחילתה “בלילות-ירח”, תוקן לפי דף טיוטה “נוף ופאונה” שנמצא בעיזבון.

הבית שניבנה על גן-הנסיונות לעצי-הפרי – שנטעו פקיד הברון ושלא הצליח – היה מרווח, חדריו גדולים ומרפסות מקיפות אותו. המרפסת שליד המיטבח היתה מחוסרת-גג, ואולם לידה-ממש השאירו אוקליפטוס צעיר והוא גדל וסכך עליה. היתה למרפסת זאת רצפת “מֶדָה” זה היה בטון או יותר נכון טיח שהשקיעו בו שכבת זיפזיף, וישרו ודפקו בה במין מכשיר כפטיש גדול שידיתו באמצע, מלבן, ואוחזים בידית ומורידים את הפטיש במשוטח; וכך עמד אדם ודפק יום-יומיים ברצפה עד שהתקשתה ויבשה. זו היתה רצפה חלקה ויפה, וצדפי הזיפזיף הזעירים נצצו עליה כשהרטיבוה.

בצד המיטבח קבר אבא גזע עץ אוקליפטוס שקוטרו היה רחב למדי אבל לא בלט מן הרצפה. על גזע זה היו מעמידים את מכתש-הנחושת הענקי עם העלי הכבד, לשם כתישת אגוזים, שקדים, וקינמון שהיה נמכר שלם בגלילי קליפות ריחניות. גם הסוכר נמכר ב“ראשים”. היה זה גליל כבד, בקוטר עשרה סנטימטרים ובאורך שלושים, כולו נוצץ וכולו מיקשה אחד – אותו צריך היה לבתר ולהפוך – חלק לחתיכות-סוכר, וחלק היה נכתש לאבק-סוכר ושימש למאפה. היתה זאת עבודה קשה ומסוכנת, כי נעשתה בקופיץ כבד של ברזל. עבודה זו נמסרה לידיי, לא ראיתי מעודי את אמא עוסקת בזה – היא סמכה עליי – אמנם היתה לי תבונת-כפיים, ואילו כיום לא הייתי מוסרת עבודה כזאת לילדה בת שמונה –

כמו-כן נמסרה לי עבודת הכתישה – וזו אהבתי מאוד. העלי הכבד, בפוגעו במכתש, היה משמיע צליל עמוק כפעמון-כנסייה, והדבר ערב לי מאוד; רק הייתי נותנת כתישה אחת וצלצול אחד – כתישה וצלצול, והעבודה נהפכה לקונצרט –

אמא עמדה על הדבר וגערה: "מה את מצלצלת בראש? אם לא תחדלי לא תכתשי יותר – "

מיד הייתי מתעמקת בעבודתי, ואולם צלצול אחד, מקרי, היה מושך אותי שוב לתוך עניין הנגינה; אכן, צריך להודות שהיתה זאת סקרנות האוזניים, והשמיעה – כי לא שמעתי שום צליל יפה סביבי מלבד הזמרה שלנו בשבתות, והכליזמרים של החתונות במושבה, שהיו חג עבורי. עד היום אני מזהה קטעי אופרות שנתגלגלו לכליזמרים שלנו – ושאני זוכרת אותם מאז.

ערבי-החורף היו ארוכים במיוחד – אבא השיג אצל הגרמנים בשרונה תנור-ברזל, קבע אותו בחדר-השינה, ומעשנה של צינורות הובילה את העשן דרך שמשת-פח שקבע בחלון. את התנור היו מסיקים בגזרי-אוקליפטוס שהיו מפיצים ניחוח. אנו הצטופפנו סביב לתנור זה וקראנו את ה“עולם קטן”, ירחון-לילדים, וכן חוברות מנוקדות בשם: “הנחש הלבן”, “בת-המלך הנרדמת”, “הברבור שר” – מי הוציא כל אלה? אינני יודעת.

במוצאי-שבתות לפנות-ערב – היתה אטמוספירה מיוחדת סביב התנור – אבא היה שר שירים הונגריים בקולו היפה, שירים עצובים, ופתאום היה עובר לצ’רדַש סוער, תופס אותי ומרקיד אותי “פולקה”, ואני נתפשתי למצב-רוחו – קפצתי ורקדתי בכל כוחי – ואמא מהצד נהנית וצוחקת.

עד היום אני זוכרת את מנגינותיו – וכן את הפולקה הזאת, שהיתה מעין ראשית של תחושת-אמנות – העברת צליל לתנועה; ופתאום היה אבא משתתק וצולל לאיזה נבכים אחרים ומתחיל לזמר בקול נוגה “המעריב ערבים” ומתפלל מעריב, ואני עוברת איתו למצב-רוח נוגה זה – הגשם מתדפק על החלונות – גזרי-העץ מתנפצים בתנור – ועצב רב מהול בהרבה תחושות הומה בלב הילדותי: “המעריב ערבים”, זה באמת היה ערב – האוקליפטוסים מעבר לחלונות נעו ונסרקו ברוח-חורפית, ושבטי-ענפיהם היו מתפזרים, לחים ומבריקים, לאור המנורה שפרץ החוצה, כל עלה – כוכב; עננים שחורים בשמיים, רעמים וברקים, ומטרות כבדים שהיו מציפים אזיי את הארץ כמבול – שבועות על גבי שבועות – קשה היה לצאת החוצה – כיום אין גשמים כאלה.

עונות-השנה היו חג בשבילי – המעבר מן החורף לאביב, וחג-הפסח, וערב-הפסח בעיקר – היה נפלא, הכל פרח, גינת הוורדים הפראיים לפני הבית עמדה כבדה וורודה – פרדס וייס שהיה קרוב אלינו פרח והפך את האוויר למין משקה משכר ומעודד. עמדתי יחפה בחדרים הגדולים ושפכתי דליי-מים רבים על רצפת הבלטות הלבנות ושיפשפתי במטאטא ובסבון; זו היתה עבודה חביבה מאוד ושעות הייתי עוסקת בה – אמא היתה גוערת, ואני בשלי, “לכבוד פסח”.

ועוד התעסקות: מעל הדלתות הגבוהות היה מתנוסס אשנב-זכוכית למען הכניס את האור – אל אשנב זה אפשר היה להגיע רק כשהעמידו שולחן ועליו כיסא, והציוד – גל סמרטוטים לניקוי, על השכם, מהם לחים ומהם יבשים. אני ששתי לקראת עבודה זו – ואמא, בלי היסוס, מסרה לי אותה. העוזרת פחדה לטפס גבוה כל-כך – ואני למעלה ומשקיפה על כל הסביבה – הפרדסים הפורחים, חלקות הבַקיה, בתים טובלים בגינות, שורת הברושים ממלון גיסין – הכל שטוח לפניי – ועל הכל – וזו מטרת עמידתי כאן על שולחן מתנועע ועל כיסא שאינו יציב – הביצה במרחק והיא מכוסה בבונג לבן – כולה לבנה ומשתפכת הרחק עד האופק כשיכבה של שלג; הלובן הזה היה אצלי סמל האביב – ובראותי אותו מעל אותו מיבנה גבוה שעליו עמדתי וניקיתי את השמשות – זה היה האביב וריח הפרדסים העולה אליי גלים-גלים – הייתי משתהה למעלה כפי הניראה יותר מן הצורך, ושוב גוערת אמא: "מה את עושה שם למעלה? מנקה את השמשות או ישינה – "

מסוחררת במקצת הייתי יורדת מעל הפיגום שלי, דומה לבלון נפוח-אביב.

*

את פקידות הברון חשתי ממרחק רב – מעין רשות, ממלכה שאינה חביבה על שום אדם במושבה. “בעלי ‘אכט-אונצוואנציגער’,” – היתה שכנה שלנו מתרברבת. הפירוש היה ש“עשרים-ושמונה” איכרים בלבד לקח הברון תחת חסותו. ולאלה היתה קיצבה תמידית – וזאת אם היתה עבודה ובאם לא, ועל-פי-רוב לא היתה. ובכן, מין ביטוח נגד אבטלה.

אבל משהו לא נעים ריחף סביב זה, ואני, גם בהיותי ילדה, הורגלתי בזאת – אנחנו לא השתייכנו לעשרים-ושמונה – זמן-מה עבד אבי בתור מדריך אצל “האדמיניסטראציה”, זו היתה “הסוכנות” דאז. ולאחר זה חזר למשקו; כל זמן שהיה לנו משק מעורב, לא חסרנו דבר – כסף לא היה אבל מזון היה למכביר, ומזון בריא, טבעי; לחם מחיטה שלנו, תפוחי-אדמה משלנו, חלב ותוצרתו – בירקות לא היה כדאי לעסוק כי הערבים סיפקום בפרוטות. להקת תרנגולות וברווזים היתה תמיד בחצר, ושלוש פרות ערביות אשר לסירוגין היו מניבות חלב, אבא סידר כך שתמיד אחת או שתיים הניבו, והשלישית “יבשה”.

אבי היו לו ידיים ברוכות. תענוג היה לראותו מזמר את הכרם בחורף – זמן הזמירה היה חג עבורי – ימי חורף בהירים ואני מתאוששת במקצת מן המאלאריה של הקיץ, ואיזה קרן חלשה של ורוד נדלקת בלחיי (העגולות דווקא); נמלים מתעופפות באוויר השקוף ללא גרגיר של אבק – כולו שטוף ומחומם –

“קח אותה לכרם,” היתה אמא אומרת, ועוטפת פרוסות לחם שחור מרוח בחמאה טרייה בתוך מפית טהורה, “קח אותה שתחליף את האוויר ואולי תעזבנה המאלאריה הקיץ,” כך היתה אמא אומרת, ותקווה האירה את פניה –

אבא מושיבני על החמור הקטן מאחוריו, ואני מרחמת על הקטנטן הנושא את שנינו, אבל אבא מנחמני: "הוא חזק – " את אבא אני מקיפה בזרועותיי ומתאחזת בכותנתו העבה והריחנית. כל מיני ריחות טובים עולים מכותנתו של אבא. זיעה בריאה וריח צמחים ומשהו גם מריח הרפת והחלב.

החמור הקטן נושא אותנו לכרם, מרחק הגון מן המושבה. הדרך היא מישטח חול עמוק ומשני עבריה גדרות שיטה דוקרנית צפופה, ואוצרת צל וטחב בקירבה. החול מעלה גלים של חום לקראתנו, וכך אנו מגיעים לגבעת כרמנו – שהוא נפלא בעיניי, רחב-ידיים, ושורותיו ישרות, והגפנים רובן עומדות עירומות – אלא שיש מהן שעלי-הסתיו שלהן מאדימים כדם על זמורותיהן הארוכות – וקרני-השמש עוברות את העלים האדומים והם שקופים ומאירים, ואני רצה מגפן אל גפן וקוטפת את העלים כקטוף פרחים – אך האדמה גם היא נפלאה כעת, קרקע הכרם, עדיין לא נחרש חריש חורף, ובין השורות גדל כמובן סביון כמישטח, וצלבניות קטנטנות וורודות וסגולות פורשות שטיחים ענוגים על האדמה – אני מתכופפת אליהם, יושבת עליהם, רובצת על ביטני ומסתכלת קרוב-קרוב לצלבניות הקטנות הענוגות והרועדות קצת בנשוב הרוח – גם להן בושם משלהן, והעיקר הן קטנות כל-כך. על רגבים מיוחדים גדלה ריכפה – זנבות-זנבות, וריחה חזק ויש לו גם טעם, הוא נח על החיך ומזכיר טעם שקדים קלויים; אני מתרוצצת בין השורות, השמש עולה לגבהים ומתחילה ללהוט – אבי נמצא הרחק בקצה הכרם, כותנתו הכחולה דומה לפרח גדול – אני רואה את רשמי פניו השזופים ממרחק רב – האוויר צלול ומלא ריחות.

אבי קורא לי מרחוק – אני רצה לקראתו. הוא ממשיך בזמירת הגפנים, מתכופף והמזמרה כאילו דבוקה לידו, וזו אינה משנה רגע את קיצבה – תק תק תק, כמו מכונה – אך לפתע הוא מזדקף, מביט סביבו, מביט אליי – וכך, בלי כל הכנה, מרים אותי כאילו הייתי נוצה, מעל לכתפיו, מרכיב אותי על אחת מהן – “אנו הולכים לאכול,” הוא אומר. אני מריחה את ידיו של אבא, וריח שיזפון נפלא עולה מהן – גדולות הן, מהוקצעות-להפליא, ויקרות לי מאוד, עולמות שלמים אוצרות בהן ידיו: מגן, ביטחון, שלווה – ואני כאילו צומחת מתוכן – לאט-לאט – למרות המאלאריה, למרות לילות הטחב והיתושים והפשפשים שמסביב.

*

אחיי מלגלגים לי, מבטלים אותי: ראשית, אני ילדה, וזה כבר חסרון ולא מעלה. שנית, הם חזקים ממני – הבכור – זה, בכלל לא מביא אותי בחשבון – רק ממציא לי כינוי מכוער – על שם אשה אחת, מגושמת, שהיתה במושבה, ואני דווקא רזה וירקרקת; השניים הקטנים-ממני לומדים ממנו לקח – והוא אינו לזכותי. זה מעורר בי התנגדות ואני נגדם – והם נגדי, ובכל זאת ישנה איזו חיבה מתחת לכל זה אבל כלפי חוץ הכל נוקשה וחמור סביבי – מאמא לא זכיתי מעודי ללטיפה, הסיבה לא ברורה לי עד היום – היא חיבבה את הבכור, שהיה יפהפה ודומה לה, ואני דומה לאבא, ושנינו לא השתייכנו לגזע של סתם “יפהפיים”; ועם זאת שקדה על כך שאלמד שפות, עבודת-יד ובישול – ואמנם כל אלה למדתי בילדותי והם איתי עד היום, חוץ מעבודת-יד, שאמנם מתבטאת לפעמים בציורי-נוף תמימים בצבע פסטל או בציורי-עט שהם לרוב פרופילים של בני-אדם.

לי ולשני אחיי הצעירים, אלעזר ובנימין, היה חדר משותף, הדבר היה מובן מאליו ולא עורר כל סקרנות, לא מצידי ולא מצידם. היינו חבורה של תיישי-בר, היינו מתקוטטים, קוראים זה לזה בשמות-גנאי, ולפעמים עורכים הילולה של כרים בחדרנו; היינו זורקים זה בזה את הכרים הקטנים של מיטותינו – וזו היתה מלחמה לכל דבר – אבל מלווה צחוק, שגם ההורים היו לפעמים נילווים אליה –

אחיי היו רזים ואכולי-מאלאריה כמוני, ואיזה “שדיות” ו“דווקאיות” היתה באופיים של שלושתנו, ונידמה לי שאופי זה נבע גם מהיותנו מתגברים מדי פעם על מחלות מסוכנות-ממש שהיו פוקדות אותנו – היינו רזים, נוקשים ואכזרים במקצת –

הבכור לא קדח ולא חלה מעודו, וגדל כבן-מלך יפהפה מאגדה מזרחית – ולכן גם נבדל משלושתנו בכל – התחתן בהיותו בן תשע-עשרה, ומיד החל להעמיד ולדות-ולדות יפים כמוהו. היה לו מין שביל-זהב בכל – והכל “הלך לו”, הוא עבד, אסף רכוש, ולידו אשתו השומרת על הרכוש בשבע עיניים.

אני השתדלתי תמיד להיות דומה לאחיי – לא להראות חולשה ונשיות יתירה, ואבא הבין אותי והסכים ללמדני כמו את אחיי: לירות, לשחות ולרכב על סוס. מילאתי אחר הוראותיו ולא נפלתי מאחיי בשלושת המקצועות האלה – אבא נפח בי מין חוסר-פחד – עד שעליתי בהעזתי לפעמים על אחיי – והדבר היה חורה להם; הדבר היה מאוד יוצא-דופן בימים ההם, שנערות היו כרוכות אחרי סינר-האם, סורגות, תופרות, משחקות בבובות – בכל שלושת מקצועות אלה היתה הדרגה שלי – אפס. הבובות שיעממו אותי וביכרתי להסתכל בציפורים ובחיות ולשחק עם חתולים וכלבים ואפילו ארנבות קטנות. העגלים הנולדים ברפת היו ללא ערוך יותר מעניינים מן הבובות הטיפשות וגם המכוערות, שהיו בימים ההם.

פעם קיבלתי בובה קטנה ממולאה תבן, ארבעת גפיה היו מקלות-עץ וראשה עשוי מין סבון ורוד – והשיער הדבוק לראשה בתסרוקת היה עשוי חוטי-פשתן – התסרוקת הזאת מוקפת היתה בפס-נייר מוזהב – רחצתי את פניה במים כשנתלכלכה, ומיד נמס כל הראש – זרקתי אותה בכעס.

מכל הצעצועים (רבים לא היו לי) זוכרת אני מעין מקטרת קטנה של פח שהיו ממלאים מים, מצמידים אותה לפה ואז היתה משמיעה קולות נפלאים שדומים היו לסלסולי-זמיר, ואמנם על המיכסה שלה התנוסס זמיר קטן מפח – זה היה הצעצוע האהוב ביותר. מאוחר יותר הגיעו למושבה זמירים ממש והיו ממלאים את הלילה בקולות שבאו כאילו מעולם אחר – עליהם עוד אספר –

לא הכל היה ורוד בביתנו – תקופת הפלחה והכרם היתה תור-הזהב של המשפחה. אבא ואמא במלוא כוחם, הילדים גדלים, איכשהו בהתאמצות, אבל גדלים – במשק יש לחם, חלב, פירות, והאטמוספירה – של נעורים מסביב, נעורי-האנשים ונעורי-המושבה.

אבל המושבה הולכת וקולטת אנשים שאינם חקלאים – בעלי-מלאכה ובעיקר חנוונים – העיירה הליטאית, עם כל יתרונותיה, העבירה בכל זאת גם את הגלות – כל מיני פרנסות-אוויר, כך קרא לזאת אבא. והאוכלוסייה גדלה. חבריו של אבא אומרים לו: “בלי עין רעה – כרך!” – והוא חוזר על המלה כרך בשנאה ובשאט-נפש – בליבו חי האידאל של כפר-עברי כמו הכפר ההונגרי שראה בנעוריו – וכן היתה דוגמת מושבות הטמפלרים, שרונה ווילהלמה, לנגד עיניו – משם הביא הרבה חידושים לתוך משקו ומשקים אחרים, עד שאפילו וילקנסקי (האגרונום וולקני) היה יושב עימו שעות על גבי שעות ומדברים “חקלאות”.

אבי חלם על “קונסום פרַיין” – זאת אומרת, אגודת הצרכנים, מעין “תנובה” של היום, אשר תשווק את התוצרת וגם תמכור לאיכרים את מצרכיהם האישיים והמשקיים; אבל החנות הקטנה ויצר הרווח הפרטי גברו על הצעותיו. כל מה שהיה לו גוון גלותי עירוני, היה לצנינים בעיניו. הוא השתדל לארגן את האיכרים לשם ענף המחלבה, נסע לדמשק והביא פרות דמשקאיות, אשר מתו אחת-אחת ברפתות המוזנחות של האיכרים – רק אצלנו נישארו בחיים –

נסע לצידון ולמד את גידול ה“בַקיה”, המספוא המודרני ביותר בימים ההם – ואולם מחוסר עניין במקצוע נתבטלו הרפתות אחת-אחת – אבל אצלנו היתה רפת עם רצפת-בטון מקושרת בתעלה לבור-זבל – ותמיד עמדו כמה פרות ברפת, מכרנו חלב לשכנים, לפעמים היינו מכינים גבינות ומוכרים את הגבינה בחנויות. הרווח היה כמובן קטן מאוד –

חלק מן האיכרים פנה למסחר – ומסחר לאן? – “לכו והתפרנסו זה מזה” – החלה להיות המימרה המקובלת במושבה – ואבא רואה ועיניו כלות – אינו יכול יותר לשחות נגד הזרם – ומתחת לכל זה כבר יש משהו בתוך החקלאות שרומז לרווחים גדולים – “הפרדס”.

היה חלק באיכרים שהיה פעלתני מאוד וחיפש בכל זאת דרכים כיצד להתפרנס מן החקלאות – אלא שדרכו של אבא היתה להוציא לחם מן הארץ – בעוד שפעלתנות האחרים – היתה מעורבת בשאיפה לרווח, לחיי-רווחה –

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1897–1910 לערך. נדפס לראשונה בקובץ “גן שחרב”, עמ' 39. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.

בביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ – איני יודעת בדיוק את התאריך – היה צריך להוביל בדיליג’אנס את הזוג הנכבד מפתח-תקווה לזכרון-יעקב – ובכן מי מעגלן? כמובן, אבי; הסוסים, סוסים כאשר אהבם – אבל הדרכים אינן דרכים, רק שבילי-עפר, וסלעים חבויים תחתם.

נוסעים, נוסעים – ה“עגלון” חבוש כובע-לבד אפור, רחב-שוליים, וכתונת כחולה, דהוייה, מתוחה לו על גוו המהוקצע – הוא “פיטורסקי” מאוד, דיבר גרמנית רהוטה, וקאבאליר מושלם; זוכר הוא עוד מחוות הברון ההונגרי את כל הגינונים היפים, והתנהגותו מוצאת מאוד חן, בעיני הברונית.

עולים הרים, יורדים בקעות – מה פראית ויפה הארץ! “Mon Dieu! Quel paysage!” – אלוהיי, איזה נוף! – הוגה הברונית הדקה, לבושה היא חולצת-תחרה שקופה, וחצאית שחורה ארוכה ורחבה המגיעה עד לקרסוליה הדקים. שולי החצאית רקומים ב“פיסמנטרי” כבד ונוצץ, אף הוא שחור. כפות-רגליה הזעירות נתונות בנעלי-זמש דקות חדות-עקב.

בעלייה להר זכרון-יעקב קורה הדבר: שלושת הסוסים, מרוב מאמץ – נתנו סחיבה לא מאוחדת, סוס אחד לכאן וסוס אחד לשם: ו“קראק!” – נשבר היצול וסטופ! העגלה עומדת בתוך נוף מרהיב. השמש נוטה לערוב בתוך ים-התיכון המונח כמו על כף-היד. הוא מלא ארגמן, “Du pourpre – של ארגמן”, מצפצפת הברונית חרש ובהתפעלות, ואינה יודעת שהיא תקועה בלב נוף-פראי מלא שודדים ערביים, וגם חיות טורפות נמצאות בהרים אלה: נמרים למשל, זאבים, וצבועים (כעת כבר אינם). ובכן, ה“עגלון” יורד מדוכנו, מחפש חבל ועוד, לתקן את היצול. בינתיים ירדו הדמדומים מהר מאוד. ה“עגלון” מנסה לדפוק בסוסים, אך היצול, המתוקן, רק על-ידי החבל – ניתק במהרה.

ובכן? כבר חושך מסביב ואילו זכרון-יעקב אינה רחוקה כלל והם במבואותיה. אילו התאמצו היו יכולים להגיע ברגל. אבל ברגל מי? הברונית הנעולה נעלי-זמש דקות בעלות עקבים גבוהים ברגליה הזעירות? וסלעים אלה? ושמלתה הנגררת באבק ומסתבכת בקוצים?

עמד ה“עגלון” המוזר ופשט כותנתו הכחולה, קרעה לפסים-פסים, כרע על ברכיו לפני הברונית וחבש בעדנה את רגליה הזעירות בתחבושות רחבות; והוא ערום עד למותניו ויפה ללא גבול בתוך הדימדומים, על רקע הנוף הסלעי.

היא נשענת בצד אחד על זרועו של הברון ובצידה השני ב“עגלון”, וצוחקת בקול-חזתי עמוק וגם ה“עגלון” הנפלא הזה, שכמותו לא ראתה מעודה – הוא תומך בה בעדינות כזאת, עדינות שאינה נופלת מזו של כל ג’נטלמן צרפתי, אבל רגליה בכל זאת רכות ואינן רגילות לקרקע זאת המלאה סלע ודרדר, וה“עגלון” מבקש רשות מן הברון – לשאת את הברונית בזרועותיו, מרים אותה כנוצה בזרועותיו החזקות וצועד; – אחריו מדדה הברון, ובן-לווייה אחד.

והעגלון צועד בביטחה ונושא את הברונית בזרועותיו כברת-דרך הגונה, עד האורות הראשונים של המושבה, מורידה בעדנה רבה וזו פונה אליו ומטביעה לו נשיקה ארוכה על לחיו העגולה השזופה.

סיפור זה סיפר לנו אבי בערב חורף אחד כשהרוח הומה בחוץ, ואנו יושבים סביב תנור חימום קטן מוסק בגזרי אוקליפטוס ריחניים המשתקשקים ומתנפצים בלהבה יפה בתוכו, שותים קפה-בחלב ואוכלים עוגות של אמא, ואמא מסתכלת באבא בעיניים חדשות כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה, ואני נמוגה מחיבה אליו.

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1887. נדפס לראשונה: “דבר”, 8.1.1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 48. על ביקורו הראשון של הברון רוטשילד בארץ-ישראל, ב-1887, מספר יהודה ראב בספר זכרונותיו “התלם הראשון” בפרק “במשמר הכבוד לברון” (עמ' 105–106), וחלקו הראשון של סיפורו מובא כאן:

בל“ג בעומר תרמ”ז (1887), אגב דרכו מראשון-לציון לזכרון-יעקב, ואחרי ששהה זמן-מה ביהוד, ערך הברון רוטשילד ביקור קצר בפתח-תקווה, בלוויית קוולן ועוד כמה אנשים, וכולם היו רכובים על סוסים. עברו עוד כמה שנים עד אשר לקח גם את פתח-תקווה, בחלקה, תחת חסותו; אך בני פתח-תקווה כבר נשאו אליו את עיניהם. את תיורו עשה על ידי חברת קוק האנגלית. הברונית עם כל מלוויה יצאה אותו יום מיפו וחיכתה לו בנבי-שמעון ליד קלקיליה. המושבה שלחה ארבעה רוכבים, וגם אני ביניהם, כמשמר כבוד לברון ללוותו עד למקום פגישתו המיועד עם הברונית.

בהגיענו למקום מצאנו את המרכבות של שיירת הברונית תקועות בחול, ונעזור להם לצאת מן המיצר. רצינו כבר לחזור למושבה, אבל הברון הפציר בנו שנלווה אותו עד זכרון-יעקב, ואנו כמובן לא יכולנו לסרב. כל הכבודה יצאה לדרכה. לא יצאה שעה מרובה – ויצול מרכבת הברון נשבר. לא הרחק מן המקום היה כרם תאנים. כרתנו ענף גדול של תאנה וקשרנו אותו בחבלים במקום השבר. דרושים היו מים להרטיב את הקשר למען יתהדק, אבל מים לא היו בכל הסביבה. מנדל קופלמן, שהיה אחד מארבעת הרוכבים שלנו, מצא תחליף… הוא רמז לברון ולברונית שיתרחקו לזמן-מה מן המרכבה, והעניין סודר.

כיוון שהתעכבנו בדרכנו יתר על המתוכן, באה אלינו השמש בקרבת עיון-אל-עסוואר. הברונית צמאה למים, אבל לא יכלה לשתות כמונו את מי הביצה של עינות אל-עסוואר. קניתי עבורה מעט חלב עיזים מאת אחד הרועים שהישקו שם את עדריהם, ובתוך שקערורית של בקבוק הפוך הגשתי לה את החלב והיא שתתה ממנו. המשכנו הלאה בדרכנו, כשאנו הרוכבים מלווים את המרכבה משני צדדיה. במשך הנסיעה היתה הברונית משוחחת עימי ומתעניינת בארץ ובמנהגיה, ומנדל קופלמן היה רוכב לצד נערותיה המלוות אותה, כי הוא מצא חן בעיניהן… תמיד היה מוצא חן בעיני נשים.

בחורשת אלונים שליד מרח, בשלוחות הרי הכרמל, ירד עלינו הלילה. החושך גבר, ואנו עלינו גבעות וירדנו בקעות, עד שהבחנו כי תעינו מדרכנו, והחלטנו ללון במקום. הברון והברונית שמחו על הרפתקא זו. הם ישנו במרכבה ואנחנו שמרנו עליהם במשך כל הלילה. עם עלות השחר נוכחנו לדעת כי הננו קרובים מאוד לזכרון-יעקב. עשינו את הדרך הקצרה ברגל, והמרכבות נשלחו בדרך האחרת, הנכונה, המקיפה את הר זכרון.

בלכתנו בין הסלעים נקרעה נעלה של הברונית ובוהן רגלה הציץ החוצה. בראות זאת הברון – צהל ממש משמחה.

עם בוקר נכנסנו למושבה זכרון-יעקב. שם כבר חיכו לבוא הברון בדאגה.

העבד

ריק היה מסביב – רק בקתות אחדות, סיפרה אימי, ודרכי-עפר הובילו מן המושבה לשדות הרחוקים. לא נשמע שום רעש, רק ציוץ אנקורים וקול גלגלי-עגלות רחוקים, לפעמים צעקת זירוז לבהמה החורשת או קריאה רחוקה משדה לשדה. חדר-אמבטיה ומיטבח היו לנו – הכל מעץ לבן והכל משופשף. יהודה היה מביא סבון נבולסי מיפו, והוא היה מצויין.

עמדתי ליד השולחן עליו היה קרש גדול מהוקצע, למעשה-בצק, וגילגלתי במעגילה עלי אטריות. התפריט שלנו היה דל, ומעשה-הבצק שיהודה אהב – הייתי מכינה באופנים שונים: קיצוצים גדולים מרובעים ברביכת קמח בשמן, אטריות דקיקות ופתיתים מרובעים, “פלצאלאך”, שהייתי מטגנת בשמן ומוסיפה לו מים, והיה טעמו כטעם “הלזיל” (צוואר תרנגולת ממולא).

גילגלתי וגילגלתי והרהרתי בעובר שבבטני. היו אלה חודשים ראשונים להריוני הראשון – הייתי מאושרת. צריך יהיה לקנות פרה, הרהרתי. היהיה זה בן או בת? – לפתע שמעתי צעדי רגליים יחפות, ועל המפתן עמד הכושי, ה“עבד” של שייך אבו-רבאח; גבוה כעוג מלך הבשן, לבוש לא כפלח, אלא בכתונת לבנה ארוכה, שקצותיה תקועים באבנטו, ושוקיו הענקיים השעירים – ערומים.

"מוייה יא-מעלמתי, מוייה – " ועיניו נשואות לכד הלח אשר על אדן האשנב, בפינת-החדר.

הייתי מבוהלת מאוד. עיניו דבקו בי ובכד באש שחורה – אבל ניגשתי בצעדים שקטים לאשנב, והוא הולך אחריי, נתתי לו את הכד. הוא תפש בו ביד אחת, הרימו מעל לראשו, שירבב ראשו אחורנית, וזרזיף-המים קלח ישר לפיו הענקי בלי שיגע בכד. פניתי ללכת. פתאום שלח את ידו השמאלית אחורנית וצבט בעכוזי.

לא הוצאתי הגה. קפצתי ותפשתי את המעגילה הארוכה וב“קנאק” אחד שברתי את הכד מעל לראשו. המים נשפכו ברעש גדול סביבו. החילותי לחבוט בו במעגילה חבוט וחבוט. שמעתי את החבטות יורדות על גופו, שכותנתו הלחה דבקה בו. חבטתי עד שנשברה המעגילה ובידי נישארה שארית קטנה. עמד נדהם ורטוב ולא הניע אבר. אך פתאום ראיתי משהו נדלק בעיניו – וידעתי: כעת יתקפני. בו-ברגע נשמע שאון גלגלים, מן הדרך התקרבה עגלה. קפץ מעל לשברים ונמלט.

יהודה נכנס, ואני כל עוד רוחי בי סיפרתי לו מה שקרה. חשבתי שידלוק אחריו, הוא הביט בי רגע, אחר תפשני במותניי, הייתי דקה כקנה ומשקלי מועט, הרימני מעל לראשו והחל לרקוד איתי ולצעוק: “גיבורה, גיבורה שלי – יעל אשת חבר הקיני!”

"מטורף! הנח לי – " צעקתי, “עוד מעט ותנהג ככושי הלז!”

הורידני לאט-לאט. הסתכל בשברים שמסביב והימהם:

“כעת ישלם, הכלב השחור.”

התיר את הסוס מיצוליו ודהר ישר לשייך אבו-רבאח. ולעיניו כיבדו את הכושי במנת פאלאקות (צליפות חזרן על כפות הרגליים) הגונה.

בערב אכלנו “פלצאלאך” מעלי-הבצק אשר הספקתי לגלגל לפני ששברתי את המעגילה.

"אקנה לך מעגילה של כסף – " התלוצץ יהודה, “ובפעם הבאה לא תישבר אם יתקיפוך.”

הסוס

מול ביתנו השתרע שטח – עד למרחקים – מישור אשר רק בצפון נפסק על-ידי הגבעות של הכפר הערבי מלאבס, וליד הירקון החלו גדלים האוקליפטוסים שניטעו לפני עוזבנו את המקום כדי לעבור לאדמת מלאבס. תליתי עיניי בפס הירק. זכרתי מילדותי דברים כאלה שהלכו הלוך והיטשטש. כאן היה הכל יבש, היו אלה ימים שלאחר קציר, ושדות-השלף היו צהובים, וכעת, משהיה לנו עדר קטן – היו הפרות רועות שם.

שבת, ויהודה הלך להתפלל למניין שבאחד הבתים. אני החזקתי את ספר “מנורת-המאור” וקראתי בו ב“עברי-טייטש”. הרחק-מה מן הפרות רעו הסוסים. הם היו כבולים ברגליהם האחוריות, וראיתי כיצד הם מנתרים שוב ושוב כדי לרעות בשלף.

ילדתי ציפורה, תינוקי הראשון (מתה מדלקת-ריאות שחשבוה למאלאריה), שכבה בעריסת-עץ נמוכה, שקנינו אצל נגר ערבי ביפו. שתי דפניה היו מעוגלות למטה, וכשהיו נוגעים בה היתה מתנדנדת.

הינקתי את הילדה ושמתיה בעריסה. הייתי מנדנדת אותה ברגלי בעוד אני מחזיקה בידי את הספר הגדול וקוראת. על השולחן הקטן לידי היו ערוכים הכלים לקידוש. “שטרודל” גדול מעשה-ידיי התנוסס על השולחן ולידו בקבוק יין מתוק וגביע כסף, “מתנת-הדרשה” של אימי ז"ל.

הילדה נימנמה, מן השולחן נדף ריח המאפה והיין – וליאות גדולה תקפה אותי. חם היה. נימנמתי, ועוד רגע והספר היה נשמט מידי. לפתע שמעתי הלמות-פרסות קרובה, קפצתי ממקומי, הספר נפל ארצה, וראיתי סוס אדום, ענקי, דוהר ישר לפתח ביתי הפתוח. מניה וביה תפשתי את הילדה ועליתי על הכיסא שישבתי עליו.

הסוס נכנס בדהרה דרך הפתח הפתוח, הגיע לקצה החדר כששתי רגליו הקדמיות יורדות בהלם פרסות על קרקעית העריסה, הסתובב, וכשרגלו האחת גוררת את שברי העריסה – יצא.

ירדתי מן הכיסא, לחצתי את הילדה אל ליבי, וסגרתי את הדלת. חם היה, אך סגרתיה.

ינקלה פיצ’אריצ’ס

“הביאליסטוקים” כבר היו אז עימנו, ביניהם משפחת ברנדה, אנשים שקטים וחביבים, וברנדה הביא עימו אח צעיר, בלונדיני, כחול-עיניים. שמו היה ינקלה. שמנמן גוץ, אבל יחד עם זאת חתיכת כספית, שופע חיים. ינקלה החביב היה תמיד מוכן לעזור.

כרסי בין שיניי – ינקלה נושא את הדלי הכבד מחבית-המים שבחצר עד למיטבח; הילדה חולה – הוא לוקח אותה אל ה“פאלשאר” (החובש). ינקלה פה, ינקלה שם, ואנו אוהבים אותו אהבת-נפש.

לא היה דבר שלא היה מוכן לעשותו למעננו. והנה בא חורף קשה, שבועות ארוכים של גשמים. המוסררה והאבו-ליג’ה עלו על גדותיהם, ועוד הרבה ואדיות קטנים יותר. השדות הזרועים נסחפו, ויהודה היה במצב-רוח רע. ואני – רק זה עתה התאוששתי במקצת ממות ילדתנו ציפור’לה.

לא היתה כל אפשרות להגיע ליפו כדי להביא צורכי-מזון – התבון (תנור ערבי עשוי חימר) עמד שומם. אין קמח, אין קטניות, הסוכר אזל, ואני עומדת לפני ה“ארון”, אשר רשת ירוקה מתוחה עליו, והוא ריק. יהודה יחזור מן השדה רעב, כי האוויר קר, אם כי השמש זורחת. עמדתי כך וזרם דמעות פרץ מעיניי. לאחר מות הילדה היה כל קושי גורם לי בכי. דבר שלא ידעתי דומהו לפני-כן. והנה נכנס ינקלה.

“מה יש, לאה?”

“לא כלום, הבט: ריק, אין מה לבשל.”

“אין מה לבשל?” – אמר כשעיני הקונדס שלו מרצדות. – “חכי!”

וכחץ מקשת רץ לעבר ה“שלל”: ואדי שחצה אדמות דשנות בדרום המושבה. כעבור זמן-מה חזר.

"הבאתי – " אמר, “הנה תבשלי, הנה ‘פרודוקטים’. הבאתי פיצ’אריצ’ס ושצ’אב.”

הוא הביא חופן פטריות קטנות ועגולות, ואגד גדול של חמציץ ירוק.

מאז קראנו לו פיצ’אריצ’ס. כעבור זמן-מה נדד לאמריקה. שנים רבות היינו מקבלים “שנות-טובות” צעקניות ממנו, ולבסוף צילום, בו הוא ניראה כבעל-בית נכבד. ולאחר מכן – הס.

*

נכתבו: 1963 לערך. תקופת התרחשות הסיפורים: 1885–1891 לערך. נדפסו לראשונה: “הארץ”, 25.10.1963. נכללו בקובץ “גן שחרב” – “העבד”, עמ' 52. “הסוס”, עמ' 54. “ינקלה פיצ’אריצ’ס”, עמ' 55. 1885 היתה השנה השביעית לקיומה של פתח-תקווה, לאחר שנתחדש היישוב בה. אחותה הבכירה של אסתר, ציפורה, בתם של יהודה ולאה ראב, נולדה בשנה זו ונפטרה כבת שש, ב-1891, עוד בטרם נולדה אסתר.

ילדה ארוכת-רגליים וקוראים לה “פלמינגו” – איני יודעת את פירוש המלה והיא מרגיזה אותי. נוסף לזה הפנים רזות וצהובות, והעיניים ירוקות וקרועות לרווחה. אני טבולה במאלאריה, למרות החינין והרפואה הכחולה, ואז מביאים אותי אל סבתא, חנה שיינברגר, לדייטשען-פלאץ, בירושלים.

היא תמירת-גו, דקה וזקופה, פניה כשדה חרוש קמטים, קמטי-קטיפה שאני מעבירה עליהן לפעמים אצבע, וממעל שתי עיניים כחולות כשני פרחי-עולש פורחים לפתע בשדה חרוש. ראשה נתון בשביס קטן לבן מעומלן מתחרה-אנגלית, וכולה מרשרשת מעמילן ונקיון. טרייה, וריח תפוחים עולה ממנה. רק ביום שישי מתערב בריח זה משהו מנפטלין אשר דבק בבגדי השבת.

יש לה שני חדרים קטנים וחצר “שתיים על שתיים”, מסויידת כחול וכולה כוכים, ובכוכים קופסאות-פח שבהן פורח גרניום בצבע אדום עז ו“רודה” ריחנית, שהיא קולעת בצמתי. אנו אוכלות במיטבח הזעיר שכולו מבריק, למרות תנור-הפחם הקטן המהבהב תמיד.

סבתא אומרת “שלטה” במקום סלטה. אני צוחקת והיא מחייכת ועומדת עליי שאוכל. היא משכיבה אותי בחדר הפנימי, שמצד מערב, ומכסה אותי היטב, היטב, ואני כאילו נפתחו לי ריאותיי ולפתע אני נושמת עמוקות.

ובאמצע הליל אני שומעת קול, קול משונה, והוא בא מן האשנב שמעל מיטתי. אני ספק ערה, ולפתע אני ערה מאוד. ואני עומדת על המיטה ומביטה לתוך חצר קטנה, על הרצפה פרושה מחצלת והדום עומד עליה, ועל ההדום שבר-חרס ונר דולק דבוק בו. וספר פתוח ליד הנר, ומעל החצר שמיים. שמיים מוזרים וכוכב יחיד גדול עומד בהם, והכוכב שופך אור גדול לתוך החצר. הכל מחוויר לאורו כאן, הנר, המחצלת, פני הזקן המונחים במאוזן ועיניו קרועות כשני תהומות שחורים מול השמיים המהבהבים. הכל חוור מאורו של כוכב גדול זה –

אני פוחדת. אני פוחדת מאוד – אבל איני זזה מן המקום. אני מרותקת, רגליי טובעות בכרי-המיטה כבמים, ואני סופגת אל קירבי את הכוכב המלהלה ישר לתוך פניי – הנה עוד רגע יפול עליי ואני אשרף, יחד עם הזקן הבוכה: “ירושלים ירושלים.” או אולי יעלה בסופה השמיימה ויסחפני עימו הלוך וקרוב, הלוך וקרוב, לכוכב גדול זה – הסופג אותי אל קירבו; הכוכב מלבין יותר ויותר ופני הזקן הופכים ירוקים – וחוטים יוצאים מן הזקן וקושרים אותי אליו; ענפים הם, שורשים הם, והם נקשרים ברגליי ובידיי ואני מסתבכת בהם ואיני יכולה לזוז מן המראה “ירושלים ירושלים,” ודמעות לבנות מתגלגלות מעיניו השחורות ונוזלות בערוצי לחייו הקמושות.

ואני כולי בכי ואור, הולכת עימו עד קצה הצער, עד גבול הבכי – ובכי גדול ניתק מליבי כנהר ואני נבהלת מקולי שאיני מכירה אותו כלל – – ולפתע נפתחות שתי זרועות חמות – וסבתא נושאת אותי אליה לחדרה ולמיטתה ואני טומנת פניי בריחה, ריח התפוחים, ונרדמת.

בבוקר מעירה אותי סבתא, רוחצת פניי וידיי במי-באר רעננים ויוצאת מן הבית. מעל השולחן אני רואה אשנב והשמש זורחת בו. אני מטפסת על השולחן ותוקעת ראשי באשנב, והנה קיר עבה מאוד. הוא קיר ביתה של סבתא, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והקיר מלא אשנבים כאשנב שבו תקוע ראשי, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניי – – ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן – וגיגיות מלאות מלונים ופרחים.

והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – ואני נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, מעודי לא שמעתי כדבר הזה. הם יפים להפליא, הם יפים מכל, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיי – בשמחה, בחגיגיות.

ופתאום אני מתחילה לשיר “חושו אחים” בליווי הפעמונים. נכנסת סבתא ואני על השולחן שרה בקולי-קולות – “חושו אחים”. היא נרעדת: “פוי, טומאה זו! מה את עומדת שם,” ובתנועה חפוזה היא תופשת אותי, ומורידה אותי בחבטה על הרצפה.

אני תמהה ויודעת רק שעשיתי משהו “לא טוב”. ואני טומנת שוב את פניי בבגדיה הריחניים, ונרגעת.

*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. נדפס לראשונה: “ירושלים”, תשל"ב, 1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 57.

“קיבה בלוז”

כשראיתי בפעם הראשונה את ציורי שאגאל בפריס, נזכרתי ב“קיבה בלוז”. אותם הבתים הרזים המעוקמים עם מרפסות קטנות מפלאפונים, וגגות מחודדים כאף יהודי מגובבים זה על גבי זה.

“קיבה בלוז”, עקיבא התוקע, הנופח – כך היה העם במושבתנו מכנה אותו ועם זה היה מלא חוכמה והומור; ליטאים שחרחרים רזים וחריפים, כתימנים.

קיבה בלוז היה יהודי קטן, צנום, חיוור ומרכיב משקפיים שכיסו את מחצית פניו הדלים, אך שתי ידיים יפות מוצקות היו לו והוא הקים שכונה שלימה. מגרשים במושבה נמדדו בדונמים ולא בפיק, ומגרשו נמשך מן השוק הישן מצד אחד עד לרחוב רוטשילד בצידו השני, בתי-עץ היו אלה, ופה ושם היו “פרייסישע וענט”, אלה היו קירות-עץ ממולאים טיח, שהיו עמידים וטובים. רק בתים מעטים ניבנו אז מאבני “באב-אל-האווה”, כיום רמת-גן.

שכונה שלימה היתה זאת ורובה עץ, וקיבה היה דומה לנמלה רזה, הבונה ובונה ומסתובבת בין בתים אלה שהיו גם כן, לפי הדימנסיות שלו – קטנים ורזים ומוכנים להתעופף. כיצד עמדו בתים אלה בחורפים העזים של הימים ההם, פליאה היא.

ובין בתים אלה היה גם ביתו של קיבה והוא קן של תינוקות מתקוטטים, ואשתו רייזה היא “משוגעת”. ואף שם זה היה קולע מאוד: ורודה ועגולה ופורחת בשתי לחיי-שושנים, מטורפת-למחצה; והוא – רזה וחיוור – כרוך אחריה כתולעת אחר שושנה, וודאי יונק חיות רבה ממנה וחיות זאת עוברת לידיו החזקות והוא בונה בתים והוא רק נגר, נגר קטן.

מדי פעם היו קולות איומים עולים מן הבית בו גר: רייזה, יש לה “התקפה” – היו אומרים. על-פי-רוב היתה זו מריבה בינו לבינה, שהיתה נגמרת בצווחות היסטריות שהיו דומות יותר לקול של ציפור-בר מאשר לקולו של אדם. ואחרי זה, כשנשלחתי למכולת של דיסקין, שהיו שכנים של קיבה בלוז, – היתה עומדת רייזה בחוץ, ורודה, מפוייסת, ומחייכת לכל עובר ושב, וכאילו אומרת: הנה אני ככל האדם. ובאמת, היתה אשה יפה ורכה, ועדר של תינוקות מצטופף סביבה, נקיים ויפים כמוה.

קיבה, בפטיש גדול כחצי גופו הוא, עומד ודופק מסמרים ומקים רעש עצום, כאילו רצה למחוק ברעש זה את צעקותיה של רייזה.

השמש

“השמש” קראו לו. יהודי אפל במקצת, לוטה סוד. זקנו יורד שחור עד למחצית גופו ובידו מקל, ויד זו מחוסרת אגודל; והוא שמש בבית-הכנסת. אשתו, אף היא שחורה, אך בוהה ורזה, ובן ובת להם ושם הבת בשקה. וחצרם, אף היא כאילו הובאה ממקום אחר: יש בה תנור-אפייה גדול, וכל הלחם והעוגות של רחוב זה נאפים בידי האשה הגבוהה והרזה, שכולה גפיים. כשהיא אוחזת במירדה, מגיעה היא רחוק לתוך התנור האפל. יש שמגרפה בידה והיא גורפת גחלים לוחשות בשקט, באפלת הצריף, שבגגו דופק הגשם. ריח שמרים טוב עולה בצריף, וככרות לחם שחור ריחני מונחים על שולחן-קרשים לבן, ארוך –

והאשה הרזה, השחורה, מושיטה ידיים ארוכות לימין, לשמאל, רודה, זורקת בזריזות ככרות-לחם ענקיים לתוך התנור, סוחבת חבילות זמורות-גפן יבשות מן הערימה שבחצר. וזרועותיה אף הן כזמורות ארוכות יבשות.

השמש – אגודל ידו הימנית קטוע וזה מבהיל. זאת עשה הוא לעצמו, אומרים, בכדי להשתמט מן הצבא של הצאר ניקולאי; ואנו הילדים נמשכים דווקא להביט על ידו זו, ופחד ממלא את ליבנו: תארו לכם, האם היה יכול אחד מאיתנו לעשות דבר כזה לעצמו.

אבל בשקה, הבת עצמה – גבוהה, שחורה ועליזה, וקולה רם: צוחקת כל היום ומפיגה את קדרות החצר. והבן פישל דומה לאביו: קצר, ושמן. ובתוך הבית – הרחק בחדר, בפינה – גרה ציפור-רננים, פריילין גולדברג. נערה צחה, יפהפיה, מעודנת כבובת-חרסינה יקרת-ערך, ואגדות נרקמות סביבה: בת-רבנים היא מעיירה רחוקה מרוסיה. מה הביא אותה לארץ זו, יחידה, בודדה דקה, גבוהה, אצילה מבטן. ולידה – הכל נמשך אליה, היא קוסמת – ובתוך חצר אפלה זו, עם ערימות זמורות-הגפן, שהובאו מן הכרמים לאחר הזמירה, עם ברקנים בפינות החצר, וחתולים שמנים מייללים. וידו של השמש קטועת-האצבע ופריילין גולדברג – כך קראו לה – מהלכת בחצר זו כיצור מעולם אחר.

הגברים הסגורים בתוך בתיהם עם נשותיהם הקצרות, השמנות, החלו לנוע כעדת חיפושיות שנפל פרפר ביניהן, משהו החל תוסס ברחוב: אור יצא מביתו של השמש, ויצורי-אדם הם רק יצורים – החלו נמשכים אל האור הבהיר שעלה משם.

במקצועה היתה תופרת, ואצבעות ידיה הקטנות היו מלאות דקירות-מחטים. והנה מצאו לה ידידיה הרבים מישרה בתור מורה לתפירה בבית-הספר.

היא הישרתה את רוחה על כל הרחוב. היתה יוצאת בשמלה ירוקה בהירה, לפי אופנת פריס, שמלה כזאת לא ראינו מעודנו: קפלים, קפלים, דקים כגלי-מים סביב שוקיה החטובים והעדינים של בת-מלכים זו. היתה ממעיטה להיראות, אבל כשיצאה מן הבית היה זה חג לכולם: היא הולכת, הנה היא, היא קרבה, פריילין גולדברג, פריילין גולדברג!

באחד הימים מצאה הפייה את הנסיך שלה באחד מעשירי ירושלים ונעלמה מרחובנו, אבל השאירה שובל של אגדות מאחריה. סיפרו, שבכדי למשוך את תשומת-ליבו של נסיכה, התעלפה באמצע הרחוב והוא חש לעזרתה. שנים רבות היינו שומעים הדים על עושרה וגדולתה בביתו של בן-מלך זה.

סלוביי ¹

“אין סלוביי, סלוביי בארץ, אך אילו ידעת, אילו שמעת אותם. אצלנו ברוסיה, ביער, בלילות-קיץ – אילו שמעת.” כך היו החברות, העולות מרוסיה, מספרות בכליון-נפש.

אין לנדש בארץ, לנדש (פעמונית-השלג)! – זהו הפרח הראשון הצץ באביב, מתחת לשלג המכסה את האדמה.

"לנדש! – אילו ידעת מהו ריח של לנדש – – – " כך הן אומרות, והמולדת הישנה שלהן קמה לעיניי.

דממה גדולה ומרחבים סביב המושבה בלילות. רק מן הביצה עולה קירקור הצפרדעים במקהלה בלתי-פוסקת. כשברי-זכוכית הנשפכים בלי הפסק על רצפה קשה. מין אשד בלתי-פוסק המלווה את לילות הירח בארץ הגדולה והריקה. אתה חש בשדות, בלילה, ומה שמאחורי השדות: שטחים ריקים, חול, ואדיות, והלאה, הרים מכוסי-אבנים, והם שותקים, בלילות – הם מתחברים עם השמיים ועם הכוכבים, והדממה גדלה פי כמה. אתה שומע את הדממה תוך שנתך. מעין השוויית לב להווייתך – ואתה שוקע בה ונעשה חלק ממנה –

ולפתע כאילו נפלה אבן לבריכה וניפצה לרסיסים את פני מימיה הרגועים. צלילים, צלילים רמים נועזים, מסולסלים, צלילים שלא שמעתי כמוהם מעודי. אני משפשפת את עיניי: העלה השחר? – אבל זה אינו שחר. זה ליל-ירח, רחב כים, עומד בחצות ליל ללא זיע – והצליל, הצליל מהו? האם ניעור מלאך באמצע הליל וממטיר אותו? ועוד שניים ושלושה צלילים בודדים, טלולים, ופתאום “לגאטו” ארוך, מין תקיעה שהיא אנחה ארוכה ונרגשת ונגמרת בשני צלילים חדים, רמים, מעודדים, עליזים. ואני קופצת מן המיטה, שמה עליי בגד כלשהו וסנדלים, ואני בחוץ – האוקליפטוס הגדול עומד קפוא ואור ירח ניגר עליו לבן, עילאי.

ומחביונו הקולות – קולות לא מהעולם הזה, איזה אשנב שמיימי רחוק נפתח ומגיר פלא גדול, חד-פעמי – ואני, רק אני, שומעת אותו.

הכל ישן מסביב. קירקור הצפרדעים הוא תשתית, ליווי – והסולן האלוהי מיהו? האם נשלח אליי רק אליי? איש אינו שומע אותו. משהו מרים אותי בציצית-ראשי ואני תלוייה בין שמיים וארץ, כשנחל-עידנים ממיס אותי ומחבר אותי לכל המערכה הזאת הגבוהה – חסד שמיימי, והודייה גדולה ממלאה אותי.

זהו! ופתאום אני על האדמה וחובטת בסנדליי את החול שמתחת לאוקליפטוס. זהו. זהו! אני צוחקת בגאווה מציאותית פשוטה, בניצחון ילדותי. זהו “סלוביי”, בוודאי הסלוביי של ברכה, וחנה, מרוסיה. גם לנו יש – גם לנו יש “סלוביי”.

*

נכתבו: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפורים: 1900–1913 לערך. נדפסו לראשונה: “כרמלית” י“ז-י”ח, תשל“ג-תשל”ד, 1973. נכללו בקובץ “גן שחרב” – “קיבה בלוז”, עמ' 61. “השמש”, עמ' 62. “סלובי”, עמ' 64. ה“שכונה” של “קיבה בלוז” ניצבה מול בית אביה של אסתר, שניבנה בשנים 1900–1901 ברחוב רוטשילד ליד פינת ברון הירש, בקטע הצפוני-מערבי.

החצרות נחות בדממה שלפני הצהריים; הגברים בעבודה, הילדים בבית-הספר, הנשים במיטבחים, ריח שמן של מרק-עדשים, ריח בשר צלוי, שום ועלי-דפנה, וריח לפתן שזיפים יבשים, בשום שושן ועטרן.

החבריא באה מבית-הספר, ילקוטיהם על שכמם, וממעלה-הרחוב בא וקרב “לייבעדיג אין ליסטיג”. הוא נכנס לחצר, על-פי-רוב היה מכוון את הופעתו לשעת הצהריים. ראשית, היתה לו אודיטוריה מצויינת, בשעה זו – החבריא שלנו, החוזרת מבית-הספר; ושנית, היה זוכה לפעמים במשהו “שיירים” של ארוחת-הצהריים המתבשלת במיטבחים. במקרה הרע ביותר היה שואף את ריח המאכלים אל קירבו ומסתלק.

הוא אינו דומה לקבצנים האחרים, הבאים מצפת ומירושלים. הוא בא ממרחקים, והמרחקים סביבו. אלו המרחקים העצובים, ששם יהודים בוכים, כמו ביום-הכיפורים בבית-הכנסת.

הוא ענק, בעל זקן ופיאות מתבדרות, לבוש קרעים, וה“ארבע כנפות” הגדול יורד לברכיו, וציציותיו מגיעות לנעליו הגדולות והמרופטות.

“דבח” פותח ביללה היסטרית, מושך בשרשרת ומבקש לנתקה ויהי-מה; עדת אנקורים שישבה על הגדר מתרוממת בבהלה ומתעופפת.

אנחנו מקיפים אותו והוא, כרגיל, פותח בפזמון: "יידן לייבעדיג אין ליסטיג – " (יהודים חיים ושמחים – ) עושה פרצופים, מושך בשפתיו, מנצנץ בעיניו.

“לייבעדיג, לייבעדיג,” – היה שר בפלסטו גבוה וצרוד, ומתחיל במחול משונה: שתי זרועותיו מורמות גבוה כלפי מעלה וראשו במאוזן, כלפי שמיים, עד שזקנו וכיפתו הנשמטת על פדחתו נמצאים בקו מאוזן, והוא ניראה כדוכיפת שאספה לרגע את כרבולתה. הוא רוקד, מתלהג. הזקן מתבדר, הציציות שטות סביבו, והחבריא משתוללת וצוחקת, ההתלהבות גוברת, הילקוטים מתופפים על הגב, רוצים לשלוח אליו יד.

"לא לנגוע בו – " אני מפקדת, והם נשמעים.

לפתע הוא מפסיק והאימהות מן המיטבחים קוראות לאכול. מתפזרים, דממה משתררת בחצר.

“תני לו דבר-מה ושיסתלק – " קוראת אמא מן המיטבח, והכוונה היא לפרוטות המונחות על אדן-החלון למטרה זו; על כל אחת מהן טבוע בשטנצה “ועד המושבה פ”ת” והסיפרה שתיים. אני משתהה. פתאום הוא פונה אליי ומבטו – תהום של עצב, והמבט צורב את פניי כקרן-שמש שעברה זכוכית מגדלת. אני מרגישה כעין כווייה בפניי ונושאת את ידי אל לחיי, והוא אומר בקול שקט מאוד ועמוק, שאינו דומה כל עיקר לפלסטו שבשיר: "מיידעלע, אביסלע וואראמס – " (ילדה, מעט תבשיל חם).

אני רצה למיטבח: "אמא, צלחת מרק – "

אמא רוטנת אבל נותנת.

"עוד – " אני פוקדת, והיא נותנת בזהירות רבה. אני נושאת את הצלחת בשתי ידיי ומעמידה אותה על הספסל שמתחת לאוקליפטוס. הוא מתיישב. מניח את מקלו ותרמילו לרגליו ומתחיל לאכול. דולה בכף ומושך את האיטריות לתוך פיו ברעש גדול: “פליו,” “פליו.”

אמא יוצאת למרפסת שלפני המיטבח, והוא אומר לה משהו ובאותה שעה הוא מצביע עליי בכף שבידו: "אט גיט איהר אוועק פאר א תיימענער, פאר א תיימענער – " (השיאי אותה לתימני, לתימני). וקולו העמוק בא כאילו ממרחק רב. אחר-כך הוא קם על רגליו, ופתאום מתגלגלות שתי דמעות גדולות מתוך עיניו ושוקעות בזקנו הפרוע. כששפתיו מאובנות הוא אוסף את מקלו ותרמילו ושם פעמיו לחצר השנייה.

אמא לוחשת: “אַ משוגענער” ואני פורצת בבכי. אמא פונה לעברי בכעס: "טיפשה גדולה – " וטורקת בדלת המיטבח. אני בוכה בכי מתוק ולא איכפת לי שאמא צועקת. הוא בא ממרחקים, משם, במקום שיש הרבה יהודים וצרות רבות ודמעות כמו ביום-הכיפורים בבית-הכנסת הגדול אצלנו. ותמונה השתלבה בדמיוני: הוא, המרחקים ההם, ובית-הכנסת ביום-הכיפורים – היו לאחד, אותו העצב, אותה מציצת-הלב, המוזרה, הבלתי-מובנת.

“בואו לאכול,” צועקת אמא מן המיטבח.

“איני רעבה,” אני זורקת מעבר לכתפי, ופונה אל המחבוא שלי: סדן של אוקליפטוס ענק שניסרו אותו וחשבוהו למת, אבל יום אחד פרצו שני חוטרים משני צידיו והיו לעצים צעירים – וביניהם הסדן; הסדן הרחב בין שני העצים הצעירים מכיל אותי בדיוק, ואני יושבת כאפרוח בתוך ביצה.

כאן עליי לפענח את אשר קלטתי זה עתה.

*

נכתב: 1967 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1904 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 22.12.1967. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 67.

אני רוצה לדבר על חקלאות – חקלאות ישנה בלי טרקטורים אבל גם בלי רווחיות, תעייה ארוכה של נסיונות מן הימים ההם שנחרתו בזכרוני מהיותם מהווי הבית שלנו.

נולדתי בתוך משק של פלחה עם רפת קטנה לצורך עצמי, שדות של שעורה, חיטה, עדשים, דורה, עם מחרשות ושוורים.

הענף הזה פשט את הרגל, אבל לא הזניחו אותו לגמרי –

ואז באה תקופת הכרמים. ביום יפה חורפי היה אבי לוקח אותי לכרם, היה זומר את הגפנים, ובין השורות היה גדל סביון לפני החריש של האביב. אני ישבתי בתוך הסביון ונשמתי את בושמו, ואבי היה “לוקח” שורה (היו שם חמישים דונם) והולך ומתרחק ממני, כשלא שמעתי את תקתוק המזמרה – היה צועק: “אסתר! אסתר!” – ואני עונה לו, הקולות נמוגו בין ריח הבַבונג והיתה זו חווייה נפלאה בשבילי.

בקיץ היתה המרפסת מלאה סלי-נצרים עם מוסקאט שחור ולבן והניחוח שמור אף הוא בזכרוני. היה שמח, עגלות טעונות סלים נסעו ליקב לראשון-לציון, גמלים היו טעונים ענבים וחירחרו בחצר עד להחריש.

אבל יום אחד נפלה דממה בחצר. אבי הביא מיקרוסקופ וקרא לי שאבוא להסתכל. ראיתי על עלה גפן המון כנימות ירוקות, ואבי אמר: “זה פילוקסרה, מחלה קשה לגפן.”

זמן-מה עוד לחמו נגדה, אבי הביא מכשיר משונה שטוענים אותו על הגב, ובגיגיות עמד נוזל ירוק –

אבל באותו זמן גם ירד מחיר היין – והוחלט לעקור את הכרמים ולנסות משהו אחר – אז קיבל אבי מכתב מדיזנגוף ז"ל עבור אגודת הכורמים, ובמכתב כתוב: “אל תעקרו, זהו וָנדַליזם!” – גם מלה זו נחקקה במוחי מפאת זרותה.

אבי ישב ליד השולחן – ראשו בין כפות ידיו ופניו חיוורים – מעודי לא ראיתי את אבי במצב כזה וחרדתי חרדה גדולה.

“דיא עַקירֶה” קראו לזה, זה היה ניתוח קשה, אך מהרה החלו החקלאים לחפש דרכים חדשות: “שקדים” במלרע, לא שקדים, השפעת היידיש.

ואז נזרעו והורכבו אלפי דונם כרמי-שקדים, כל מערבה של המושבה כוסה בהם, וכשהיה בא האביב התכסו הגבעות בשלג פריחה, ואחר קטפנו וקלפנו את השקדים והם עמדו על המרפסת ארוזים בשקים נקיים והדיפו ריח ריכפה, אבל נתברר שאין קונה לשקדי ארץ-ישראל וכי שקדי צרפת ואיטליה טובים משלנו. הקואופרטיב “השקד” פשט את הרגל, והקץ בא גם לענף זה.

אז באה האֶרה [התקופה] הגדולה של הפרדסים. הערבים ביפו חיים מן הפרדס, מייצאים פרי ונעשה כמוהם –

כבר היו אזיי פרדסים של הברון וגם של פרטים –

אבל הבולמוס אחז את כולם, היתה זו מין קדחת, מין מירוץ עם הגורל – להוציא לחם מן האדמה ויהי מה – זה היה חבר יהודים עקשני קשה-עורף, ואז החלו בכל החצרות לעלות ריחות הלימון המתוק שעליו הורכב אחר-כך השאמוטי. הדיעות היו מפולגות: יש שאמרו – חושחש, ויש אומרים – לימון. הוויכוח לפעמים התחמם עד להרמת ידיים זה על זה –

הפרדסים ניטעו חלק בלימון וחלק חושחש. יודע דבר אמר לי שעד היום קיימים חילוקי דיעות בדבר זה –

ככה יצא מעז מתוק –

והפרדסים קמו והיו לענף המכניס ביותר – ועד ל“וישמן ישורון” הגיע.

לפני זה שכחתי עוד את החלום הקצר של הטבק והקמת בתי-חרושת לסיגריות, הדמיון עבד בלי הרף – והנה זה הכל.

*

נכתב: 1968–1969 לערך. תקופת ההתרחשות: 1895–1910 לערך. רשימה ללא כותרת וללא תאריך, שהוכנה על ידי אסתר לקראת הופעה כלשהי. ב“מעריב” מיום 19.8.1968 נכתב על אודותיה, בביקורת רדיו: “בחלק אחר של התוכנית צויין מאורע חקלאי גדול – יום הולדת ה-90 של פתח-תקווה, אם המושבות – על-ידי המשוררת אסתר ראב, שסיפרה על דמות אביה יהודה ז”ל, שנימנה על מייסדי המושבה“. ואולי אלה דברים שהכינה למסיבה שערכה לכבודה ועדת התרבות של עירית פתח-תקווה ב-1.11.1969, במלאת לה “שבעים” שנה. הרשימה דומה גם לסיפור “פילוקסרה” שהתפרסם ב”הארץ" ב-17.12.1971, וכן לראיון שערך עימה יואל רפל בספטמבר 1977, ואשר פורסם על ידי בשמה בשם: “לשמוע את המיית הריקנות של הארץ” ב“עיתון 77”, נובמבר-דצמבר 1977. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. על תקופות החקלאות במושבה, ראה בהערות לסיפור הבא – “שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”.

מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על-פי-רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כל, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה.

היה עושה גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שמול יוסל. שמואל יוסל. השמות היו כולם ביידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר. אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל-כך קטנה, כבר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצילצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר.

מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הבארות בפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות המתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נידמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי.

סביבת פתח-תקווה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום ניראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל-כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין-ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים.

*

ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון – רצינות, והרצינות באה מאבי, יהודה ראב. הוא קרא הרבה והיה נאור מאוד, וגם יהודי, הוא החזיק ביהדות, אבל היו לו עם בוראו עסקים שלמים. אבא היה איש מורכב מאוד, מופנם ומורכב, והיתה לו מעין פרוגרמה ביחס לישראל, ביחס לארץ.

ראשית כל, הוא התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקווה. היתה שרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.

אבא, בחריש, היה הכוח, בה“א הידיעה. הוא חרש לא רק בפתח-תקווה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. זה היה הטרקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים זוג אחר זוג לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב”חמרה". הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו. ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, הלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר, לחש להם, אינני יודעת אם זו היתה הונגרית, או קריאות מיוחדות להם, היתה לו איזו שפה, הוא היה הומה כזה: “אוממ… דיו, דיו…” – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש. ואחר-כך קיבל בקבלנות עבודות חריש אצל ערבים, או אצל גרמנים, בדיוק לא אזכור, בסביבות ירושלים.

אבא היה חדשן בחקלאות. נסע לסוריה והביא את ה“באקיה” למספוא, כי היתה זו תקופת ה“מחלבות”. וכן הביא פרות מדמשק, וחלם על “קונסוים פרַאיין”, חנות משותפת לאיכרים, מעין “תנובה”. כלי-עבודה היו בידיו ככלי-נגינה, כל-כך תואמות ובעלות קצב נעים היו תנועותיו. הוא הדריך בפלחה ובנטיעות, גם בראשון-לציון ובגדרה, וידידיו היו לוליק פיינברג, אביו של אבשלום; ליבמן, חזנוב מגדרה. ומן העסקנים היה בידידות עם מרדכי בן הלל הכהן, עם ליבונטין, עם פרופיסור בודנהיימר, וארבורג ודיזנגוף, הכל בענייני היישוב. עם וילקנסקי האגרונום ישב שעות ושוחח על ענייני חקלאות.

בשעות-ייאוש שכב על הספה, ספת עץ חומה, בלתי מרופדת, ולראשו כר הקש שלו, שהיה מסמל את ההסתפקות במועט, חוסר-הנוחיות, ולפעמים גם אבל. היה רובץ הדוק-שפתיים על ספת-העץ החומה. ספר מספריית ליברכט בידיו, ספרים מתורגמים ומקוריים בגרמנית, והוא שקוע עד איבוד-חושים בקריאה. זו היתה שכרות ממש, ואמא היתה זועקת ובוכה – “מה נאכל?” – והוא אינו נע ואינו זע. – חברו הקרוב ביותר היה לייבל סלומון, שיכור מופלג, אבל באבא לא דבק אפילו גרגיר אחד מהרגל זה. הוא – רק מספרים היה משתכר.

את מחלת-הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן-דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף-לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין-כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת “קאמפור”, וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.

*

אני חייתי את החקלאות בבית. אבי היה לוקח אותי אל שדה השעורה, למדוד את השעורה על פי הגובה שלי. אני הייתי נכנסת לשדה, הוא היה רואה עד אנה השעורה מגעת אליי, ואחר כך, בבית, מודד את זה עליי במטר, בסנטימטרים.

אבי היה חקלאי בחסד עליון, בייחוד במשק המעורב, בזה הצטיין. לא היה חסר לנו דבר בבית. היו תמיד שתי פרות חולבות ברפת, כל מיני ירקות, זה היה נפלא. אבל, משק מעורב בתור מקצוע לכולם, שזה יכניס לפרנסת הבית? לא. ראשית כל, לא כולם ידעו להיות איכרים כאלה. אצל אבא זה היה משהו בתוך הדם, מין דבר כזה. הלא הוא גדל בכפר. אולי מדורי דורות חיו אבותיו בהונגריה ככה, אינני יודעת דברים רחוקים יותר על המשפחה שלנו.

אחר-כך, פתאום, משק מעורב ופלחה – זה לא טוב, וצריך – כל המושבה הולכת ומתחילה לנטוע כרמים, כן כרמים; הדבר היה גם בהשפעת הברון. הברון התחיל לתמוך במושבה, ומכיוון שהיה מושפע מהדוגמה של צרפת, שהיין הוא הענף, בה"א הידיעה, של צרפת, כל מיני היין, והשמפניה, שנוצרים בה – אז הוא רצה לעשות גם פה ארץ של ענבים ושל יין, ושל תולעי משי. כן, היו לו כל מיני חלומות ביחס לארץ, הוא היה איש גדול מאוד. זכוכית. דיזנגוף הקים בית-חרושת לזכוכית, שבניינו עומד עד היום בטנטורה.

והתחילו לנטוע כרמים, וזה היה דבר נחמד. זו היתה תקופה נפלאה. אני זוכרת את הבציר. וגם בחורף, כשאבי היה לוקח אותי לכרמים בעת שזומרים את הגפנים. זו היתה תקופה יפה מאוד. ופתאום באה פילוקסרה – מלה יפה מאוד, מצלצלת, ובבית ישנה זכוכית-מגדלת גדולה כזו, ואבא קורא לי: “בואי-בואי תראי!” – אני מסתכלת, ואני רואה הרבה חיות קטנות, ירוקות-ירוקות-ירוקות, ואחריהן – העלה כולו אכול.

הפילוקסרה פרצה, ואת היין לא יכלו למכור. אין כרמים. כל פתח-תקווה, ראשון-לציון, רחובות, שטחים של כרמים היו, וזה יפה, זה כל-כך יפה, זה יותר יפה מהפרדסים. ובחצר עומדת עגלה, רתומה לשני סוסים, והסלים מלאים מוסקאט שחור.

והכל היה מלא, איזו מין תנובה, הארץ ענתה באופן כל-כך נפלא על כל מה שעשו לה, כאילו חיכתה. ולא נתנו אז כל-כך הרבה זבל, והעיבוד לא היה מאה אחוז. ואני זוכרת שמות על הענבים: מוסקאט, סמיניון, והכל היה בצרפתית. והנה, היין פשט את הרגל. אין. ודיזנגוף כתב אז לאבא שלי: “זוהי ואנדאליות לכרות, לעקור את הכרמים.” החליטו לעקור את הכרמים, את כל הכרמים שבארץ. והוא כתב – זוהי ואנדאליות. אני לא ידעתי מה זו ואנדאליות, אבל אני בכיתי מפני שיעקרו את הכרם. וכך נעקר.

אחר-כך באה תקופה של שקדים. שקדים מוכרים, ואיטליה חיה משקדים – והתחילו לנטוע שקדים. ושטחים נפלאים בחורף הופכים לשלג, וזה כל-כך יפה. ובמרפסת עומדים עשרה שקים של שקדים, שקים גדולים כאלה, ופח שקדים עולה שני בישליק. שני בישליק הם כמו עשר אגורות. עכשיו אני קונה שקיק של שקדים בשבע לירות. ואנחנו אוכלים שקדים, ומשמינים מזה. זה בריא. זה מאכל נפלא.

והנה, אי-אפשר למכור את השקדים, אין, אין קונים. זה לא נמכר. לא הצליח. ותמיד עומדים בפני שוקת ריקה! – אין מה לאכול, ממש, אין לחם. וכבר אי-אפשר לחזור אל המשק המעורב, האדמות האלה כבר אינן, כבר אי-אפשר, זו כבר תקופה אחרת.

אחר-כך, פתאום, נסעו לתורכיה; בתורכיה איזורים שלמים, נופים שלמים, חיים מטבק. והתחילו לגדל טבק. ויושבים ומשחילים את עלי הטבק על מחטים וחוטים, ומייבשים אותם, וכל החצרות מלאות בטבק. וזה מחניק. וזה לא מצליח. אין. וכל פעם יש פרה פחות ברפת, ויש לחם יותר גרוע, ויש בגדים יותר גרועים. הכל יורד, יורד, יורד. זה ממש עלינו, על בשרנו – אין במה לשלם שכר-לימוד בבית-הספר.

אחר-כך, פתאום, עלה-נכנס איזה ג’וק לאיכרים, והם נוסעים ליפו ומתחילים להתעניין בפרדסים של הערבים. ביפו אפנדים יושבים וגורפים כסף מן הפרדסים, שולחים פרי למארסיי, וממארסיי הפרי הולך הלאה; שולחים אנשים שלהם, אלה מוכרים שם את הפרי, והאפנדים חיים מן הפרדסים. אז גם אנחנו נעשה פרדסים! – כל החצרות מתמלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים. – ובמושבה מתווכחים על איזו כנה להרכיב את השאמוטי, זה הזן אשר יישלח לחוץ-לארץ.

והפרדסים, הם הוציאו את היישוב למרחב. אבל – זו כבר לא ארץ חקלאית, אלה כבר סוחרים, ו“פרדס”, וסינדיקאט, ונוסעים ומוציאים כסף וגונבים! – גונבים גם כן, מה אתם חושבים, לא גנבו אז? גנוב גנבו.

*

סופר בעל-פה: 1977, בראיון שערך יואל רפל עם אסתר ראב, בנוכחותי, ואשר שודר ב“קול ישראל” ב-9.9.1977, בשם: “ממלאבס עד פתח-תקווה, במלאת מאה שנה לאם המושבות”. תקופת ההתרחשות: 1890–1922 לערך. עד שנת 1890 היתה פתח-תקווה מושבת פלחה. מאותה שנה החלו ניטעים כרמי גפנים, שהגיעו לשיאם ב-1900. העקירה התרחשה ב-1907, ובאותה שנה ניטעו כרמי השקדים. ב-1894 נטעו פקידי הברון פרדס, ב-1897 עברה היוזמה גם לידי אנשים פרטיים. ב-1900 היו בפתח-תקווה 450 דונם פרדס, ב-1911 – 1,000 דונם, ב-1914 – 5,800 דונם, מושבת הפרדסים הגדולה בארץ. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. פרשת שתילת הטבק התרחשה ב-1922, כבר בתקופת המנדט, כאשר ממשלת ארץ-ישראל ביטלה את האיסור של התקופה העות’מנית לזרוע טבק בארץ-ישראל. ראה על כך בספר “יסודות” (1949) מאת אליעזר טרופה, עמ' 21–33. בתקופת הטבק אסתר כבר נמצאת בקהיר. הראיון הובא לדפוס על ידי כרשימה בשמה של אסתר ראב: “לשמוע את המיית הריקנות של הארץ”, “עתון 77”, גל' 5–6, נובמבר-דצמבר 1977. הנוסח כאן הוא לאחר קיצורים ועריכה נוספת, ופורסם בשמה תחת הכותרת: “שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”, כנספח למהדורה החדשה של “התלם הראשון”, 1988. זה היחיד מבין הראיונות הרבים שנתנה אסתר ראב, שהובא בחייה כיצירה שלה.

ענן שורה על הבית. משהו אפור ירד עליו. אני חשה באפרורית הזאת, חשה בה בכל יישותי, ואיני יודעת מה היא. אני רוצה לנער אותה מעליי ואיני יכולה.

הימים, ימי קיץ וימי בציר, כמובן – ובחצר: – לא גמלים מחרחרים ו“הרריים” זועקים, ולא עגלות טעונות סלי-ענבים; לא ריח תירוש של עינב ולא עטרן של גמלים. דממה גדולה ומשונה בחצר. ליד “שולחן-הכתיבה” יושב אבא, כפוף על איזה מכשיר. קוראים לו “מיקרוסקופ”. סביבו עלי-גפן קטופים והוא מסתכל עליהם מבעד למיקרוסקופ וגונח. פניו אפורים. הוא קורא לאמא וגם היא כופפת את עצמה ומביטה – מסתכלת ומרצינה.

“גם אני רוצה לראות.”

אבא מביט בי בעצב. אני מגיעה בדיוק בפניי עד שולחן-הכתיבה. אבא מגיש לי את המיקרוסקופ, שתחתיו מונח עלה-הגפן, ואני רואה מעין עדר של חיפושיות ירוקות, מתנועעות, רוחשות, עולות זו על זו.

“פילוקסרה,” אומר אבי.

“פילוקסרה?” – אני חוזרת אחריו בעליצות. “איזו מלה יפה: פילוקסרה,” ומתחילה לפזז ולרקוד.

אבא מביט בי בתוגה.

“אני אקרא לגור-החתולים שלי פילוקסרה.”

אמא מהסה אותי בחומרה.

על גבי המיקרוסקופ צריך לעשות פנים כבדות. איזו מלה – כמו שיר. אבל פילוקסרה זה פרפר צהוב משתולל, ואני שרה לעצמי, “פילוקסרה, פילוקסרה.” לכל מלה יש לי מנגינה, ולאט-לאט שוקעת התלהבותי ופתאום אני חשה שיש קשר בין המלה הזאת לבין השקט שבחדר, ואני משתתקת והעננה נחה גם עליי.

אחרי-כן מתאספים איכרים בביתנו בכל ערב, מעשנים בעצבנות, צועקים, מתווכחים, הולכים – ועשן ממלא את הבית.

אסיפה אחרונה. אבא עצבני. כך לא ראיתיו מעודי. הוא מכה באגרופו על השולחן. להחליט! – הרמת-הידיים נעשית בהיסוס, הפנים מכורכמים ואני נבהלת ובורחת אל אמא. היא בוכה. את הכרמ’ל הקטן לא נעקור. הכרמ’ל הנחמד שלנו נישאר. רק את הכרם הגדול נעקור.

“לעקור, למה? את הכרם הגדול והיפה עם שורותיו הישרות וכל המוסקאט הזה?”

“כן,” אומרת אמא, “מוכרחים. היין לא נמכר, והפילוקסרה…”

אני לא מבינה, אני שותקת. החצר שותקת. אפילו “דבח” נאלם ושותק. ענן ירד על הבית. בזקנו של אבא אני רואה פתאום שערות-שיבה. אמא קשרה את המטפחת והידקה אותה חזק-חזק. ראשה כואב לעיתים, אבל כעת כפי הניראה זו “מיגרנה” – עוד מלה, מלה עצובה. אי-אפשר לשיר אותה, אפשר רק לבכות אותה.

אני יוצאת את הבית והולכת אל דבח – הכלב הערבי בעל השיער המדובלל. אבל כשאני עצובה, אני שמה את ראשי על צווארו – וטוב לי בחברתו.

*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1907 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 17.12.1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 72. ראה על תקופה זו את הפרק “עקירה” בספר זכרונותיו של יהודה ראב, “התלם הראשון”, עמ' 139. אולי באסיפה המתוארת כאן נחלה אביה של אסתר, כמתואר ב“שמעתי את המיית הריקנות של הארץ”.

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזיי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג’ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

“להפסיק!”

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי “לנגן”, לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902–1905 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 29.11.1968. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 74.

שמרנו על ה“כרמ’ל” (הכרם הקטן), זה שהיה במרכזה של המושבה, עשרה דונם של גן-עדן, וכנראה שליבו של אבא לא נתן לעוקרו. כשהיה נפתח השער ל“כרמ’ל” – שם חיבה לכרם, הייתי נופלת כמו לתוך ים של ירק וצל, ממש שוחה בו. שתי שקמות עתיקות-יומין שנמצאו במקום זה עם בואו של אבא לפתח-תקווה, נשמרו בקנאות רבה ונכללו ב“כרמ’ל”, תאנות מסועפות וייתכן שגם הן עמדו שם כבר לפני נטיעת הכרם – הכרם היה נטוע כולו מוסקאט שחור, מוסקאט לבן (זה כבר לא קיים בכלל בארץ) והעיקר “איזבלה”, וביידיש קראו להם “איזאבעלער”, קשה לתאר את בושמו וטעמו של זן זה – מאוחר ולאחרונה מצאו אותו בכרם שברחוב ביל"ו, שהיה כולו מזן זה. היה בו מריח הדבש והפלפל, מעורבים בריח-שושנים – הוא היה מאחר להבשיל והיה בו מריח סתיו בחוץ-לארץ – כאילו טעם גשם –

והתאנות גדולות, סמירנאיות, נדמה שאבא הרכיב אותן לכאלה, לבנות גדולות, אחת בלבד היתה ממלאה את פיך מיץ ובושם של מסטיק, והשחורות היה בהן ריח ערבי, בהחלט.

בכרם זה תפש אחי הבכור את הגנב היהודי הראשון בפתח-תקווה, את “אברהמל’ה גנעב”, כך קראו לו, והוא דווקא בן משפחה מכובדת – כשהוא ממלא סל ענקי מתנובת הכרם. הם נאבקו, שני בני פתח-תקווה, והגנב נשך את אחי בחזה.

מקומו של הכרמ’ל היה בין השוק הישן לרחבת פינסקר. זמן רב עוד עמדה שם שקמה אחת, וכעת גם זו נעקרה, ומר בטון מולך ללא גבול.

*

נכתב: ראשית שנת 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903–1910 לערך. זהו אחד ממחזור של שלושה סיפורים-ציורים קצרים: “השוורים” ו“הכרמ’ל” – שניהם “לפרסום”, ועוד דף אחד, “לא לפרסום”, שקראתי לו בשם: “שני מחזרים”.

קאראמות – שורשים, שיירי יערות-קדומים, שבהרי-יהודה והשומרון: אלה ואלון, זית וחרוב, נעקרו וכלו לעינינו – עלו בעשן.

הגמלים – עורם הפך שחור מאבק-פחם: סעיד מושך בחבל ונוהג בהם; סעיד הוא הררי מסביבות שכם, עורו בהיר ועיניו ירוקות ופלומה כמעט לבנה מכסה את זרועותיו ועליה נחה שכבת אבק שחור, גם ריסיו בהירים ואף הם מכוסים גרגירי פחם שחור.

מושך הוא בגמליו, השניים, ואלה הולכים אחריו, פושטים רגליים איטיות, הוא הולך לפניהם, מבוסס בחול, ברגליו השסועות והבצקות – כל הלילה הלכו מן ההרים אל השפלה – טפוף וצעוד ברפש-הרים חלקלק כזפת ובין סלעים חדי-קצוות: דרך מסוכנת לגמל – כי אם תחליק אחת מרגליו, תשמוט, ונשברה מיד הרגל הארוכה והרגישה. או-אז אין לגמל כל תקנה ולא מרפא, אלא שחיטה; וכעת משתרע לפניהם חול רך וחמים כשטיח בהיר ורגליהם טובעות בו בהנאה רבה.

משני עברי המרדעת, על כל גמל, תלויים שני שקים גדולים מלאי בליטות וקרעים, ומתוך הקרעים מציץ פחם-העץ, ענפים, ענפים עבים ודקים, כל אברי העץ נמצאים כאן, ועל הכל – נפשו של הפחם: גושי שורשים כבדים, קאראמות – קול הפרימוס עוד לא נשמע אז בארץ והנפט שימש רק למאור.

“קולה,” “קולה,” (פחם: סירוס מקוילן באידיש), תוקע סעיד בבאס צרוד לתוך חלל הרחוב הריק.

“קולה,” “קולה,” מצפצפת לעומתו גיטל בקול אשה דק וצרוד – “הנה, הנה,” צועקת היא מתוך חצרה.

סעיד פושט את צווארו אשר קווים-קווים של פחם נצטברו לו בחריציו, מביט כה וכה ופונה לאיטו כשמלאכת הצעידה שלו ושל גמליו נעשית בקפידה כעת. בהיסוס הוא נכנס לחצר; גיטל קופצת לקראתו כחתול, מגלגלת זרועותיה הקצרות, ממששת בשקים, חובטת עליהם באגרופיה הקטנים, עיניה פוזלות מסעיד לשקים, ומן השקים אל סעיד.

“כמה?”

“מג’ידה,” אומר סעיד.

“לא, חצי מג’ידה.”

סעיד תוקע שתי רגליים מפושקות בחול החצר, עומד ותוהה מלא השתוממות על האשה הקטנה, המפזזת סביב הגמלים, בודקת את השקים ועוקפת את ראשו של הגמל המחרחר והמתיז-קצף, נוטה ממנו בתנועת-גוף גמישה, אחת הנה ואחת הנה.

“חצי מג’ידה.” היא מתריסה נגדו.

סעיד מפלבל בעיניו בהירות-הריסים. שתי זרועותיו תלויות כשתי קשתות כבדות משני עברי-גופו הקצר והמרובע, ניגש הוא לאיטו אל הגמל, שולח את ידו ומתקן את המרדעת השמוטה, הגמל מסב אליו לפתע את ראשו, פיו נפער בחירחור עז, וזרם של קצף ניתז אל פניו של סעיד; סעיד מרים ידו הגדולה ומוריד מכה כבדה על פי הגמל, ספק בכעס ספק בחיבה, אך זה מגביר את חירחור הטרוניה שלו, סעיד מאבד את שלוותו לאט-לאט – מביט הוא אל גיטל המפזזת והגמלים עוטרים את ראשו בחירחור תלונה על שהביאם למקום-יישוב מוזר זה. עייף הוא מנדודי-שינה. החצרות נושמות לחות ומעלות ריח אדמה תחוחה, ריח רקבובית ופטריות שוטות, מן המיטבחים עולה ריח טיגון. סעיד חש פתאום שרעב הוא, ריח-הטיגון זר ויש בו מן האסור, כאילו הריח ריח יין-שרף, אך מגרה מאוד את החיך, ומבלבל את דעתו, והוא נבוך. עיני גיטל מלהלהות, כניצוצות הפורצים ממדורת-קוצים שהוא מדליק בהרים.

"מג’ידה – " אומר הוא בראש זקוף מבלי הבט באשה.

“חצי, חצי מג’ידה!”

לא, לא ייתכן, מהרהר הוא לעצמו: כל הפחם הזה בחצי-מג’ידה! לא ייתכן, הדברים אינם כתיקונם: ולילא, שהיתה קוששת ועוקרת, וחסן הבן, עם הגרזן, שהיה טורח קשה לעקור את הקאראמות, השורשים העתיקים והכבדים, שיש והם נתונים בין סלעים ושלוחותיהם חודרות עמוק אל מתחת לסלעים, עוקפות טרשים ונאחזות באדמה הזאת במעמקיה זה אלפי שנים ויוסיפו לחיות, פה ושם עוד יירו שבט דק וירוק לתוך אוויר העולם, או לפתע יעלו דליה אחת פזורת-עלים, ירוקה ותמהה. ויש שיצליח לצמוח שוב “בלוט” – אלון ממש, מתוך השורש. אך מרובים צורכי-הפלח בהר: כאן יצול, שם עול-שוורים – והעץ נכרת; וגם על הענפים הרכים, העולים אגדים-אגדים מתוך השורש, לא תחוסנה בנות-החיל, מקוששות הן אותם וקולעות מהם סלים גדולים ושטוחים, מעין קערות-ענק, לשאת על ראשן כל משא: ירק ופרי ואפילו גדי ולהק-תרנגולות יתנו בו, שכן אין גבול לכוח ראשן ועורפן.

אך ליבו של סעיד אינו נתון לצערם של שורשי-היערות העתיקים, שנשתלו אי-פעם, מי יודע על ידי מי, ושהוא מכלה אותן לאט-לאט בקצב המיוחד לו. הוא חושב: מה קשה לעוקרם ולהופכם לפחם, ואת הפחם לחופני דורה וכרשינה, בשבילו ובשביל בהמתו. חושב הוא בעיקר על הגדיעה – החלק הקשה בכל “התעשייה” שלו. מה גדולים ומלאי מורא הם שורשי-ענק אלה, שאתה צריך להסתער עליהם במכוש ובגרזן, והיאהוד דווקא דורשים קאראמות – היינו שורשים, אינם מסתפקים בפחם-הענפים הקל והדליל, אשר לילא מקוששת אותם, כמוהו כקש; ואילו הקאראמות – כאילו צברו לתוכן את כל חומה של האדמה הזאת, זה אלפי שנים, כוח איתנים כוחן. ואם תיתן אחת לתוך האח ובערה ולא תאוכל במשך ימים אחדים, ובערבי שבתות, כשנתונה היא מתחת לסיר-החמין, עוד תמצא ביום ראשון בתוך הרמץ את ליבה, דולק כנר-ורוד, ועשוייה היא טבעות, טבעות של שכבותיה-שנותיה, והטבעות ורודות ולוהטות לוחשות עד ללב-ליבה, שהוא כתם סומק עמוק ומפעפע…

ואילו סעיד חושב על קאראמה אחת מוזרה, שכמעט עלתה לו בחייו: הוא טרח וחפר, כשחסן בנו עובד במרחק-מה ממנו; חפר סביב השורש, עקר את הסלעים מסביבה והיא כולה חשופה כש“אצבעותיה” מפושקות כלפיו. נתן מוט ברזל תחתיה, הרכין כל גופו עליו, אך היא לא זזה. קרא לחסן ושניהם נשענו על המוט בכל כוחם, ולפתע חש סעיד שבני-מעיו נקרעים, זעקה פרצה מפיו והוא נפל ארצה חיוור וגונח; הקאראמה נישארה במקומה והוא נפל למשכב ולא קם ממנו שנה תמימה.

לימים עבר על פני אותו מקום והנה – הקאראמה שלחה פארות ירוקות, אם משום שנשמה אוויר עליון, או משום שתחחו את האדמה סביבה; סעיד קשר חוטים אדומים לפארות: לשם סגולה, ופשטה השמועה כי אחד קדוש קבור מתחת לקאראמה, והוא-הוא שהחזיק בה ולא נתן לעוקרה, והפארה נהפכה לאיטה לאלה צעירה ורעננה, ובני-המקום אשר היראה בליבם, אספו אבנים מאבני-ההר ועשאון גל מתחת לאלה עד היום הזה.

“חצי מג’ידה.”

“לא! זה מעשה שטן, ישמרני האל ומוחמד נביאו.” הוא לא ישעה ליהודייה, הרוח באבי אביה! תקפוץ לה “השאיטנה”! ובמשיכת-חבל ובהכאת נבוטו הכבד מזרז הוא את הגמלים, הששים גם הם לצאת מן החצר.

“קולה,” “קולה,” תוקע הוא שוב לתוך הרחוב, המשתרע לפניו ריק ולח כולו ממטר-לילה. הגמלים מתקרבים לגדרות-השיטה, מושיטים לשון לראשי השיחים הגבוהים, שכולם רכים ועשויים זלזלים פורחים צהבהבים, קוטפים הם בלהיטות, והשיחים טבולי-הגשם מתיזים את כל טיפותיהם על פניו ועל עורפו של סעיד. הרוח באבי-אביכם, הוא חורק, מרים את שרוולו ומעבירו במתינות ובקורטוב של הנאה על פניו: אחת הנה, ואחת הנה. אבק-הפחם נותן אותותיו בפניו, כמשיחת-מכחול: פסים, פסים, שחורים ובהירים, ומתוכם נשקפות שתי עיניו כשני אגמים בשדות חרושים.

וכך הוא מגיע לחצרו של ר' יצחק. “דבח” קשור בשרשרת לפיתחה של הרפת, ואם כי מגזע ערבי הוא, ועל זאת מעיד שמו, אין זה מונע ממנו להסמיר כולו למראה סעיד המפוייח וגמליו, מקמט הוא את אפו בזעף ובשאט-נפש רב, ופותח ביללת-נביחה צרודה, חושף מלתעות צהובות ככלב ערבי מובהק.

“יחרב ביתכ,” מסנן סעיד בין שיניו כלפי מודעו-שונאו מאז, מרים צרור ומטיחו כלפיו, דבח מתרתח באופן בלתי-צפוי ופותח בנביחות קצרות, פראיות ומרוכזות, בדומה להצלפת שוט, קופץ ומשתולל וכמעט מנתק את השרשרת.

הגמלים נבהלים, מתחילים להסתובב על מקומם, פושטים צוואר ארוך ומסתבכים זה בזה. אחד מהם ניתק את החבל, שקושר אותו למרדעת של חברו, ומתחיל לברוח ולהתרחק מן הנביחות הנוראות, הוא רץ במורד-הגבעה, וכאן, משהרגיש באדמת-בור מתחת לרגליו, והארץ פתוחה לפניו עד אין-קץ – נשא את רגליו בדהרה מידברית, ששכח כבר את טעמה: בשליחת-רגליים לכל צד, שספק נוגעות באדמה, מין ריצת-טיסה, שיותר משיש בה מן הריצה יש בה מן השיט על פני המרחב. שני שקי-פחם קופצים על גבו, האחד נקרע וכל תוכנו משתפך לאט-לאט, והשני נשמט שלם לקרקע.

פני סעיד מאדימים מתחת לשכבת הפחם; הוא אוסף בתנועת-יד את שלמתו המבודרת, תוקעה תקיעת-זעם לבין שיניו הנוצצות, מנופף בנבוט, ורץ ריצה כבדה, כעין גוש מתגלגל במורד, עד לאוהלי הבידואים שבקצה השדה. שם מדביק סעיד את הגמל ומהווה פקעת אחת עימו, פקעת של נבוטים מורמים ומורדים, חירחורי-ייאוש, וקללות; שלמתו מתנופפת מזמן לזמן כדגל-נע בסערת-מלחמה. לבסוף הם חוזרים שניהם, עייפים ומפוייסים, השקים נאספים ונקשרים והגמל מניע ראשו בהכנעה לעבר סעיד, רק בעיניו עוד ניקוו כאילו טיפות דם רותח.

מתחת לעץ יושב ר' יצחק, כתפיו מלאות את כותנתו הדהוייה, על ראשו כובע-לבד רחב שוליים, אף הוא דהוי, בידיו מגל-קוצרים גדול ונוצץ והוא רוקע אותו בפטיש על גבי סדן-ברזל, העומד לפניו; הפטיש הולם והידיים נעות בקצה של מכונה עדינה ומכוונת.

סעיד מברך ברחבות ובכבוד; ר' יצחק עונה ואינו פוסק מהלום בפטישו.

“כמה? יא סעיד?” אומר הוא תוך הכאות קצובות בפטיש.

“מג’ידה, האדון, חי בני, חי ראשי, חי אלוהים ונביאו, ולא פחות!” יוצא סעיד מכליו – כי הפעם רבו הרפתקאותיו בשפלה.

“יא סעיד, מה נזעקת? הברך!”

וכאן מתחיל סעיד לחרחר בגרונו מול גמליו, משדלם ומבריכם, מחזיק בזנבו של האחד ומושכו כלפי מטה ומכרכר סביבו בשמחה ושולח עין לעברו של ר' יצחק, כאילו ירא שיתחרט על הקנייה.

הגמלים כורעים באנחת-הקלה, מקפלים תחתם את רגליהם כאילו את משוטיהם העדינים. סעיד פורק, מתיר חבלים כבדים, מושך מכאן, מושך משם, הגמלים מטים צוואר אחריו בחשד, כאילו תוהים על מעשיו, אך בסוף מסיחים דעתם ממנו, ומתחילים להעלות גרה, מזילים ריר ירוק מפיהם ומנמנמים בעין אחת כשהם פולטים מזמן לזמן גניחת-חירחור מתוך עייפות.

על פני שקי-הפחם שטוחה ושזורה שכבת ענפי-אלון ירוקים, מבניהן הרבים של הקאראמות העתיקות; מעורבים בשיחי קורנית עקורה על שורשיה ובאזוב-הרים ריחני. אלה משמשים מעין פקק לסתום בהם את השקים מלמעלה, לבל ידרדר הפחם.

ר' יצחק מניח את פטישו, קם, ניגש אל השקים, נוטל לתוך זרועותיו את אלומת-הירק, משקיע את פניו בתוכה, סופג את ניחוח-ההרים אל קירבו, ומניחה לאט וברוך על האדמה.

*

נכתב: 1949 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1898–1912 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 20.1.1950. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 78. ר' יצחק המתואר כאן הוא בן-דמותו של יהודה ראב, אביה של אסתר.

המגרש בן עשרה הדונאם הופך לשדה ככבן (מרגניות לבנות), כאילו מכוסה הוא בסדין לבן. ליד הגדרות, בצל – חרציות צהובות, שמנות, וביניהן כבר, פה ושם, פרגים אדומים גדולים הנפתחים עם בוקר ונובלים עם ערב; גבעולים ארוכים ומלאים של ריכפה עדינה כסלסלה לבנה, מדיפה ריח ענוג.

איוושת-צמיחה וזמזום-דבורים, רפרוף פרפרים לבנים, צהובים, עץ-התות בחצר פתח עלים בהירים, ירוקים, על ענפיו הקירחים. הסנוניות משתוללות בציוציהן, מחרישות אוזניים וגומעות אוויר כחול; דרורים יוצאים מכליהם, רבים, מנקרים זה בזה ומתפלשים בחול הנקי שבצידי החצר, השטוף-למשעי מגשמי-החורף.

אני צומחת. בלחיי פרחה בועה מוזרה, וחיים דופקים עד קצה האצבעות בכוח וברצון לעשות, לנוע. אני מבקשת מאמא שמלה חדשה. העיקר, אני אבחר את האריג וגם את הדוגמה. אמא מסכימה לחידוש. אני בוחרת אריג נוצץ, כחול-של-ים ופרחים שחורים פזורים עליו (דווקא שחורים) במעין רשת סבוכה. החולצה ורודה מפוספסת, פסים צרים אדומים, שרוולים קצרים מנופחים, והחצאית – “פעמון”; והעיקר החגורה, חגורת-עור צהובה, כזו של אמא. אני רוצה להיות גדולה, מקנאה בבחורות המתבגרות בגופן המתעגל. אני ישרה, רזה, גבוהה, גפיים ארוכות, אבל אני נושאת אותן יפה ויודעת להשתמש בהן כמו סייח צעיר.

התלבושת נתפרה. כשהופעתי בה על המרפסת של רייצה, הבתולה הזקנה, פרצה זו בצחוק מידרדר.

היום העלינו את כלי-הפסח, איזה אור שפוך על כלים אלה! היתה קערת האמאיל הקטנה, שקניתי בחנות של דיסקין, ואמא היללה אותי על טעמי כשהבאתי אותה. מבחוץ היא כחולה בהירה, ובתוכה נוף שלם: בית קטן ומעליו מרזב שופע מים, וילדה מושיטה רגל יחפה מתחת לזרם. כוסות ועליהן כתובת עברית, עברית ממש, באותיות מרובעות. איזה תעשיין ציוני מטורף ייצר אותן! הכוס שקופה והאותיות בזכוכית מעורפלת: “ונטעו כרמים ושתו את יינם”. סירי-חימר קטנים אדמדמים, תאווה לעיניים, תוצרת ערבית; וכדים גבוהים שחורים, בעלי מותניים כבידואיות שחורות, ספלים קטנים לקפה שחור, מפוספסים-זהב, ובין הקווים פזורים זכריות כחולות, תוצרת Limoges בצרפת, מלבבים ומרננים. איזה אוצרות בארגז השחור הגדול.

ואני וסאלחה מיַהודייה מטפלות בכלים אלה. היא שוטפת תחת ברז-המים שבחצר, ואני מנגבת במגבות חדשות, שריח פשתן עולה מהן.

האוויר בחצר מגיע מגבהים בלתי-משוערים, שיורדים כמיקשה לתוך החצר. המיקשה מבושמת וכבדה מריח-הפרדסים. אני וסאלחה, שתי דמויות קטנות בחצר הגדולה.

תרנגולת שחורה מטיילת עם עשרת אפרוחיה מתחת לעץ התות ומקרקרת. התרנגולת הגזעית הראשונה במושבה, מתנת ידידי צ’ודקוב מעין-גנים. עשר ביצים איטלקיות קיבלתי, הדגרתי, והנה התוצאות. ואני גאה על זה.

האינג’יל מכסה את קרקע החצר, וה“חַמרה” האדמדמת נשקפת מתחתיו. רק לפני הבית פיזר אבא כורכר ונתהוותה מעין רחבה קטנה בכניסה לבית.

הנה הולך שמואל-יוסל ונושא על גבו את המצות-השמורות, עטופות בסדין לבן. יהודי מוצק, בלונדי, וקולו קול-באס: "לאה, לאה – " הוא צועק, “הבאתי לך את המצות.”

הדרורים נמלטים בצווחה מתחת לרגליו, שתי רגליים שדומות לעמודים, לעמודי-הגדרות שהוא מומחה להם.

אמא יוצאת בשמחה, דקה וחגורה סינור מעומלן לבן: “אה, סוף-סוף באת.” היא מכניסה אותו לסאלון, ושמואל-יוסל פורק את משאו על השולחן העגול. הסאלון כבר פסחי. הכל ממורט ומצוחצח וסגור על מסגר.

המריטה וצחצוח-הרצפות הם ברשותי. סאלחה מביאה דליי-מים ואני עומדת יחפה ומשפשפת בסבון נַבולסי ומברשת. הסבון הזה מעלה קצף נפלא, רגליי חוגגות לאחר החורף הארוך, משתקשקות ומתבעבעות ומשתכרות מרוב מים. הבית מדיף ריח רענן של נקיון, החלונות פתוחים, וריח הפרדסים שוטף לתוכו באין מעצור.

בערב מתמלא הבית סוד. החלונות סגורים, הווילונות מורדים, אמא בלבן מסתובבת סגורה אף היא: היא פיזרה פירורי-חמץ על אדני-החלון, חבויים בסתר הווילונות. אבא נותן בה עין ירוקה, ליצנית, והיא מורידה את הראש ומתאדמת.

אבא עטה לפתע ארשת-חומרה. בידו אגד-נוצות, בשנייה נר דולק. אני הולכת אחריו, מחזיקה קערת-חרס קטנה, שחורה, בשתי ידיי, והוא שם עצמו מחפש מכאן ומכאן, ומוצא גבשושיות קטנות של פירורי-לחם. אני מחזיקה לפניו את הקערה והוא, לאור הנר שבידו, גורף באגד-נוצות את הפירורים לתוך הקערה.

*

נכתב: 1974–1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910 לערך. נדפס לראשונה: “דבר”, “משא”, 26.3.1975. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 84. על גבי טיוטה של הסיפור רשום: “לכתוב לשר הביטחון על טעותו”.

כל עוד נוסעים בני אדם בעגלות – רתומות לסוסים, הולכים החיים בערוצי השלום, וגם הצדק, במידת מה –

משקופצים הם לתוך כלי רכב ממונע וזריז, ממהרים הם אזיי לאי שם על מנת לערוף זה את זה –

אם בדרך מלחמה ואם בדרכי מסחר נוסעים, והם מסע מרוכז, ועלינו גם לעשות בסופו מעשה מרוכז.

צלצול שרשראות וגריסת שיניים – כאשר הסוסים נתונים ב“אכליות” לשם חטיפה אחרונה לשם סעד הלב לפני צאתם לדרך, השמש עולה והאוויר עוד טלול אך מבשר יום חם.

העגלונים קוראים זה לזה מבין העגלות, הסוסים רוקעים ברגליהם וזנבותיהם נעים בלי הרף, ומגרשים את הזבובים שבשעה מוקדמת זו כבר נטפלו לאבריהם לשם מציצת בוקר, מתעטשים הם ומנקים נחיריהם ממוץ ופולטים את ריח גופם המבשר מרחקים.

פרויקה עיניו שטופות וכחולות בשעת בוקר מוקדמת זו – ואין עוד השתייה שולטת בהן, אם כי אפו האדמדם מספר על שתיות רבות, זריז הוא ושקט, וידיו הבטוחות נעות בין המושכות והיצולים כעל מנענעי פסנתר – ואמנם וירטואוז הוא, והמוסרות נפלו ארצה וסוס אחד דרך עליהן והן נתונות תחת פרסתו – פרויקה מרכין את עצמו, נכנס ממש תחת בטנו של הסוס, מרים את הפרסות שלו ומוציא את המוסרות מתחתן, עומד הוא וטופח על בטנו של זה מוציא את אוזנו של האחר, שנתקפלה לו תחת רסנו, את רעמת הסוסים קלע מקלעות מקלעות וחוטי שני שזורים בהם – וענק הזוגים –

*

נכתב: 1945–1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 לערך. שני דפי טיוטה ראשונים לסיפור בשם: “עגלונים”, שניראים כנוסח ראשון לסיפור “בצאתנו העירה”, שהתפרסם לראשונה ב“הארץ”, 8.2.1946, ונכלל בקובץ “גן שחרב”. הדיו והנייר הדק של “עגלונים” זהים לטיוטת “בצאתנו העירה”.

לבוקר ההוא היה ריח עטרן וזיעת סוס מעורבת בריח גלליו הטריים, שהשעורה תוססת בהם ומזכירה ריח שמרים ותנור הכרחיים ופשוטים כמוהם.

הסוס היה לבן, זרוע “בהרות קיץ” כחלודה אדמדמה-כהה, לא תואר ולא הדר לו, זקן היה, אבל נוח ו“סוחב” במסירות, ומתאים היה לאותם הימים בבית ובמשק, שעמדו בסימן של שפל.

משק הפלחה הגדול העסיק את כל המשפחה, ואולם – רק לחם היה מצוי בבית; החיטה הזהובה מילאה את האסם והשתפכה החוצה דרך כל הסדקים והחרכים. אבל מונחת היתה, שנה-שנה נשפכה עליה חיטה חדשה מן היבול החדש, עד שריחה של הראשונה הולך ומבאיש, וגם נובטת מבקעי הקרשים שבאסם – וקונה אין.

קמח לבן כשלג היה מובא מרוסיה ואוסטרליה, ואולם בני-המשפחה אכלו לחם שחור מחיטתם, ומעט ירק מגינתם; לא בגד ולא רופא ורפואה הנחוצים כל-כך בימים ההם, ימי קדחת, דיזנטריה, טיפוס, גרדת וחטוטרות ודלקות עיניים.

ריחות טחב וערפילי יתושים היו עולים מן הביצה הקרובה, זו הביצה הנפלאה שהיתה הופכת באביב – גן-עדן, מעין “פארק” עשוי בידי הטבע, עם שבילים, אגמי-מים, סבכי-נוי וחרולים הדורי-דמות; שלוויות סגולות, נרקיסים לבנים, וכלניות מכל הצבעים והריחות – כסימפוניה אחת פראית ורבת-הוד.

אותו בוקר הוסעה העגלה על-ידי “האנס” הזקן, זה היה שמו של הסוס (השם נתגלגל מאחוזתו של גראף הונגרי לחולות וחַמרה ארצישראליים) – הוסעה בקושי כשמחצית הגלגלים שואבים את חול-הדרך המנופה מרוב שיפשוף אופנים, שואבים אותו וזורקים אותו שוב לקרקע. והיה אבק דק עולה ונישא וממלא את הנחיריים, העיניים, ואף השיער מתכסה שיכבה בהירה. כנהרות של מים רותחים היו דרכים אלה: השמש מחממת מעל, והגדרות חוסמות בעד רוח כלשהי, הבאה מן הים. ומשיצא אדם מתוכן, היו פניו מסורגים שבילי זיעה מבהירים על גבי הפנים המכוסים אבק. גם הסוס נשף ועורו מלא חבורות כהות-לחות, וקצף לבן מנקד את המקומות שהריתמה שיפשפה בעורו.

בצאת העגלה מן החולות הגיעה לביצה ולאדמה השחורה, שלאחר התייבשותה קשה היתה, ומתהדקת כאספלט – ואלמלא טרשים ורגבים גדולים פה ושם, שהיו מרקידים את העגלה, היה זה משהו שמזכיר כביש.

“יער הברון” היה מוריק ועבות מאוד כאן, והאוקליפטוסים שבשורות הראשונות, עתיקי-גזע, וכל כוח הביצה ושומנה חילחל בלבנונית קליפתם הטרייה.

גדרות השיטה, הקלושות כאן, עירטלו את הפרדסים הראשונים שהיו מהססים, צעירים ורזים מאוד – אלה, שהרבה ויכוחים ניתכו על חשבונם בערבי-החורף בבתי-המושבה הדלים; כיצד לגדלם, על מה להרכיבם, על לימונים או חושחשים – כשהחצרות היו מלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים.

משיצאה העגלה למרחב, החלו הכרים סובבים אחורנית, עם ריצת הסוס שנתגברה, היו סובבים ופורשים אחורנית כהתהפך דף בספר – בזה אחר זה. לאט ובלי רצון, כי העין היתה נדבקת בצימאון לכרי הדשא הדשן – דשא הביצה הירוק-כהה ושבע-המים, שלא כרגיל בעונה זו של השנה, עת כל ירק מאפיר או מכחיל במקצת ומסתתר מפני השמש האכזרית. כאן ראית שומשומין אפרוריים, מקשאות ושדות דורה מרשרשים; ואולם בצידי הדרך, מקום שם לא הגיעה המחרשה, פרץ בליל צמחים פראי מכוח אדמת בתולה רוויית לשד רב: דרדרי-ענק היו מקושטים כתרים זהובים והגיעו לגובה בלתי-משוער, קמשונים פתחו צלחותיהם הלבנות והענקיות והיו עורכים סלסלה לבנה כקצף לשני צידי הדרך, ועליהם היה מטפס חבלבל עדין, מצלצל בפעמוניו הזעירים ומטפטף ריח ונילה לתוך הפילפל של הקימוש והדרדר. ואבק הדרך הולך ומתבשם מהם, והולך וחומר עם עלות השמש למרומים גבוהים יותר.

והעגלה מפזזת על הטרשים ובוקעת לה את דרכה אל העיר הרחוקה, הרחוקה מאוד – – – ובאה העגלה ללב הביצה, שם עוד יעמדו מקווי-מים גם כעת בקיץ, כשהם משקפים את תכלת השמיים בין סיגי ירק כהה. באגמי טיט ורפש בוססים שוכני אוהלים, בידואים רועי תואים, ובקרוב העגלה, תקום זעקה גדולה – כנפול אבן לתוך ביצה, נופלת העגלה לתוך המחנה. כלבים מצורעים נובחים, תינוקות ערומים צווחים, ובידואיות מזגזגות בתכשיטיהן ומייללות כינשופים חרדים.

בהגיע העגלה אל חלקת המים שעל הירקון ירווח לנוסע ולסוס גם-יחד. קרירות עולה, וריח מים וגומא מרגיע חושים. תואים שחורים רובצים כגושים ללא תנועה ומצננים את גופם אכול הזבובים. “האנס” מרים את ראשו ונושף פתאום, וצנפה צרודה נעתקת מגרונו הניחר. מרים הוא רגליו מעשה צעיר וגנדרן, ונושא אותן בטילטול-מותניים מגוחך – ריח המים עלה בנחיריו ומי יודע מה חזה בהם. הדרך מישירה כסרט כהה בתוך ירק הביצה, מימין “שבע הטחנות” שעל הירקון, לוטות סוד וסכנה. משם היו יוצאים שודדים עם ערב, יורים ב“טַבנג’ים”, מכים בנבוטים, ואת טרפם נושאים כשועלים לתוך סבך הירק העבות.

לרגלי הר נפוליאון, המעוגל והשטוח בראשו, שוב מבהיר שביל חול עמוק, וגדר-צבר זקופה חוסמת בעד אוויר-הים, ו“האנס” – אבדה לו כל צעירותו כאן, סוחב הוא כברת-דרך – ועומד, ואין להזיזו, השוט מרקד – והוא עומד. דומה שעורו הנוצץ מזיעה נהפך לפלדה. צלעותיו טופפות, עולות ויורדות כמפוח, ונחרה מתפרצת מגרונו. השוט מרקד – והוא אינו זז, ואולם משנח די צורכו – שוב חוזרת הבהמה הטובה לשכון בקירבו, והוא עוקר מתוך החול ונכנס בהכנעה לקצב הליכתו הרגילה, כמנגן ותיק לתוך מנגינה שגורה, בצלצל שרשרות הריתמה בעייפות. אופן אחד משמיע לסירוגין שריקה דקה, ואולם על הכל משתפך רון אחד לאה ודק כמים ניגרים בלי הרף – רון הצרצרים. ניגר הוא עליך ומדהים את חוש-השמע, והעיניים הולכות אחרי האוזניים ונעצמות מאליהן. הביצה, כעת מאחור, מהבהבת ושולחת מסך של אדים מתנדפים לשמיים.

מעתה העיר הולכת וקרבה וכבר היא שופכת משיפעה החוצה: גמלים טעוני קרשי-אורן, נותני-ריח, באים ועוברים; גמלים טעוני אבטיחים ענקיים הולכים העירה. יש מהם טעוני שקי שעורה וחיטה מן הגולן, ולתוספת – לולים מלאי תרנגולים מקרקרים, וערביות צורחות עם ילדיהן נתונות עליהם באמצע, כתוספת, והגמל מתנדנד בשיוויון-נפש גמור – אחת היא לו מה וכמה עמוס על גבו, רק לשונו יושיט לגדרות השיטה ויחטוף מקוציהן לתיאבון. הכל מובל על דבשות הגמלים בימים ההם: פירות-דמשק, חיטה מעבר-הירדן ושעורה מעזה. את סוריה, ועבר-הירדן – חוצים גמלים אלו בפרסותיהם השסועות והאיטיות, לאורך ולרוחב.

בהתקרב העיר יגדל הדוחק: הולכי-רגל, רוכבי-סוסים, בידואים בעבאיות, מכורבלים וזוממים, רוכבי חמורים ונוסעי-מרכבה – זו המרכבה השחורה אשר כלתה מן הארץ, הרתומה לשני סוסים אבירים, והרכב – הוד והדר לו על דוכנו המצוייץ – כולם נדחקים לבוא העירה. ויש אשר גמל יסתבך בעגלה, וסוס יעלה על הלך, וקללות וחרפות תישמענה בלשון ערב מתובלת – והיא שגורה גם בפינו אנו, ואת ידינו לא נטמון בצלחת בבוא עת הצורך. ואף השוט ארך-לשון הוא, וצולף-משקשק באוויר, ולעת הצורך גם על שוק וירך. האבטיחים מתדרדרים, הגמל מחרחר עד צאת הנשימה, ואולם “האנס” מפלס לו את דרכו העירה כשמותניו הרזים מפזזים בחן, שעבר זמנו.

*

נכתב: 1945–1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1913 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 8.2.1946. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 87. העיר הנזכרת כאן היא יפו. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903.

“די וולע” – כך קראנו לו, מחלת-בזדוף היתה לו, וצווארו היה נפוח – “וולע” (זפק באידיש). והמעשה כך היה:

התאכסנו ימים אחדים במלון של “חיה טויבע” ביפו על מנת לגרש קצת את המאלאריה – ברוח ים-התיכון, אשר העניק לנו האל; אימי ואבי היו אז במיטב שנותיהם – אבי בריא, לא גבוה אבל איתן, ואימי דקה וגבוהה, יפה, מפונקת במקצת אבל בדרך-כלל שניהם לא חלו הרבה, רק אנו הילדים היינו קודחים ומכוסים פצעים, והים היה מרפא אותם.

היתה לנו אזיי עגלת-יצולים רתומה לסוס אחד ואותה היינו מאכסנים ברדתנו ליפו ב“חאן”, על-יד ה“סאראיה”, שם עמד בית-הכלא התורכי שחלונותיו הגדולים היו מסורגים ונשקפים לרחוב, וכשהיינו עוברים לידו היו האסירים עומדים מאחוריהם, צועקים ועושים כל מיני העוויות מוזרות ומפחידות. סבך של סימטאות השתרע מסביב ל“חאן”, היה שם בית-חרושת ל“גזוז” של קפניס, יהודי מזוקן ונכבד, קריר היה בחנות זו, ובקבוקי-הגזוז המגוונים הוסיפו חן למקום –

היתה זו רשת של סימטאות מכוסות-גג שהתפתלו מן ה“חאן” לכל העברים, מעין מרכז-מסחרי שרובו חנויות יהודיות, כמו סוחולובסקי ושפירא, רובן יצאו לעבר כיכר-השעון, אך היו סגורות במעין גדר של עמודי-ברזל על מנת לא להעביר דרכן כלי-רכב. כל סחורת-הארץ התרכזה בסימטאות אלה: פירות יבשים מדמשק, סבון “נבולסי” משכם, תוצרת ממתקים ערביים מגוונים בצבעים קורעי-עין, “חַלוות” שונות, דבלי-תמר ושרשראות תאנים יבשות – כל אלה הפיצו ריחות, וריחות יסמין באו מן החצרות החבויות, וריח עטרן מן הגמלים, החונים כטנקים ברחובות הצרים, עד בואך ל“חאן” – מעין רחבה שסביבה קירות אטומים, ורק מצד אחד נמצאה חצר-אצילים, גדורה בשבכת-ברזל קלועה בצורות מצורות שונות ששובות את ליבי. באמצע הגן: מזרקת-מים ובריכה מלאה דגי-זהב, וכל זה בצל עצי אגוז ואזדרכת, והצל עבות ומשיב נפש לעומת ה“חאן”, שהוא מעין שוק של בהמות: גמלים, סוסים, חמורים, ועגלות: קרונות, ודיליג’אנסים מכל מושבות-יהודה, והכל מתנועע, מחרחר, נוער, וצועק ומגרגר ערבית, ויידיש (ועדיין אין זכר לעברית).

באותו יום, אחרי-הצהריים, יצאנו בקרון עגלת-העבודה ועליה “פדער ביינקיל” – ספסל קפיצים, עליו ישבה אמא, ובתה של “חיה-טויבע” שהיתה ידידת-המשפחה – עלמה יפה, שהוזמנה אלינו; ומלפנים על קרש פשוט – אבא ואני, אבא מעגלן, כמובן, ואנו יוצאים מן ה“חאן” אל בין ה“סַכנות” – שכונות המקיפות את יפו, והן מאכלסות את בעלי הפרדסים הגדולים – אשר לצד הדרך יש להם מעין ארמון, היושב על בריכת-מים, והמוקף קיר גבוה שחלקו העליון עשוי שברי-זכוכית חדים – המונעים לטפס עליו מבחוץ. קירות מסביב, ורק פה ושם בתוך הקירות איזה כוך או פתח, ועל-פי-רוב זה פתח של חנות קטנה.

אנו נוסעים והשמש עדיין מכה על ראשינו – והנה שיירת גמלים טעוני שקי-חיטה, וריח עטרן עולה מן הגמלים, והשיירה ארוכה למדי – באים הם ממרחקים, מן הגולן, ומבשן, – והגמלים פראים, למודי-מידבר, והסוס והעגלה מבהילים אותם – והם סוטים משורתם הישרה, ומתחילים להסתובב על עומדם ולחרחר בקולי-קולות; ופתאום הראשון שבשורה נאחז בהלה גדולה ורץ ישר אל העגלה ואל הסוס, עולה עליהם, מסתבך ברתמת הסוס, וזה מזדקף וקם על רגליו האחוריות ושובר את שני היצולים בתוכם הוא רתום, ופורץ ואץ בצהלת-בהלה לאורך הדרך כשרתמתו משתקשקת על גופו.

אבא יורד מן העגלה, תופס מן היצול השבור, רץ, ישר לבעל השיירה – ומרביץ לו מכות נאמנות; הערבי אף הוא אינו טומן ידו בצלחת – והמהומה שלימה. בתוך הקיר נפתחת לפתע דלת, וערבי גבוה ושמן, במכנסיים מסורבלות, עומד בפתח, יוצא, מפריד בין הניצים, ומזמין אותנו לביתו, שמעבר לחומה; אמה ודינקה, כך שם העלמה, יורדות מן העגלה ואני אחריהן וכן גם אבא, ואנו נכנסים לתוך חדר קריר ואפלולי במקצת; על הריצפה פרושות מחצלות; הערבי קורא לאשתו, וזו מביאה כד מים קרים, מושיבה אותנו על הכרים שפרושים סביב בחדר, ומביאה דבש ופיתות חמות. הערבי יחד עם אבא מטפלים בחוץ ביצולים, מהדקים מוטות-עץ וקושרים אותם לשיירי היצולים, שופכים מים על החבלים בכדי שיתהדקו ויחזיקו את השברים; איסא – זה שמו של הערבי, מכניס את אבא לחדר, מביא לו קערת מים ומגבת לרחוץ ידיו, ומקרב אליו את הפיתות והדבש, ובייחוד את המים הקרים. כולנו סועדים, מדברים וצוחקים, ואיסא עומד ומשרת אותנו, מביא את בתו הקטנה שתארח אותי, ואני מפטפטת איתה ערבית –

זו היתה פתיחה לידידות בת שנים רבות, שכן ביתו של איסא, על אם-הדרך – ואין לנטות ממנו ימין ושמאל, וכך אנו מבקרים משפחה זו ככל שאנו יורדים ליפו.

לאחר שנים, חלה איסא, ואבא נסע במיוחד לבקרו – והיתה זאת, לפי דברי אבי, פגישה נרגשת – לאחר מכן, אחרי זמן קצר, מת איסא.

עברו שנים אחדות, השוד בדרכים לא קטן, ומקום התורפה, בדרך מפתח-תקווה ליפו, היה כפר קטן ששמו ג’רישה, שם היו “שבע הטחנות”, והירקון עובר ומניע אותן בכוח הזרם שלו כי הירקון היה פעם נהר; היתה זו בקעה מאחורי הר נפוליאון, כולה סבך-סוף ושיחי תות-בר, טיון, וחילפה ענקית; מין ג’ונגל, שבו רבצו גם הגַ’מוסים שהיו רועים בביצה, המשתרעת עד לחולות פתח-תקווה. פינה זו היתה קן שודדים עזי-נפש, “סכינאים” מבטן-ולידה, מחציתם בידואים, מחציתם תושבי-עיר, ויחד – חבורה של שודדים, מפולפלים ללא חת – היו שודדים את התובלה הדלה של מזונות ויתר המצרכים החיוניים, שהיו מובלים למושבה על גבי חמורים ועגלות-משא; והפינה היתה כשרה לשוד – משום שבדיוק בפינה זו, לרגלי הר נפוליאון, היתה כברת-דרך של חול עמוק, והעגלות היו שוקעות בו, והדבר הזה האט את התנועה; ואם השעה היתה שעת ערביים ואפילו לפניה – היו שודדים את הסחורה, ולפעמים גם מוציאים את הסוסים מריתמתם, יושבים עליהם ונעלמים בסבך. אם היו אלה הולכי-רגל, והיו רבים, בייחוד מן העולים החדשים, שידם אינה משגת לשלם “בישליקים” אחדים עבור מקום בדיליג’נס – את אלה היו פשוט מפשיטים מבגדיהם, כסף לא היה להם, והבגדים – הם היו שווה-כסף.

רק לאחר שנים נודע שאיסא שלנו, הידיד, החביב, מכניס-האורחים – היה המרכז של הכנופיות האלה, וביתו היה מלא בסחורות מסחורות שונות, מדברי-מאכל עד בגדים לא-חדשים שנשדדו בלילות-הפשיטה של החבורות מ“ג’רישה” –

עוד כעת מעביר השם הזה צמרמורת בגבי, וציור זה עומד לעיניי: בין-ערביים, ומן הסבך גחים – דמויות שחורות, הסכין בפה, ואגרופיהם מגששים בבגדי-קורבנותיהם, למצוא את צרור-הכסף; ואגב תוקעים מכות-אגרוף בפניהם, בחזיהם, ובשעת הצורך, כשהתנגדות הקורבן היא גדולה – דוחפים סכין בביטנו –

*

נכתב: 1981 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1909 לערך. נדפס לראשונה: “ידיעות”, .24.9, לאחר מותה של אסתר ראב. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 91.

לכאורה היה זה לא כל כך רע – הנזק עתיד היה לבוא שנים רבות אחרי כן.

הייתי מרגישה קור בלתי-נעים נכנס לגופי, ושיניי היו נוקשות וכל הגוף רעד, ואמא כיסתה אותי בשמיכות-צמר בעצם הקיץ.

הקור נתן לי הרגשה של עלבון, כאילו היכה אותי מישהו. הייתי דומה בעיני עצמי לכלבלב העלוב, זה הרזה והמצורע, התועה, שהיה בא בעיניים מזות-רעב לבקש ממני פירור. אסוציאציות שונות היו עולות בדימיוני: זיקית קצוצת-זנב מתפתלת, שועלים רעבים מייללים בליל-גשם – איזה עצב בל-ישוער היה תוקף אותי. ולאט-לאט היה החום עולה והגוף היה מרגיש ביטחון כלשהו. ההרגשה הטובה הלכה והתחזקה יחד עם החום אשר עלה. כשהגיע לארבעים הייתי במצב-רוח נפלא, צחקתי כאילו התגברתי על איזה מכשול גדול.

אם היה זה בלילה, הייתי חולמת שאני יחפה, מתרוממת מעל צמרות האוקליפטוסים, גבוה גבוה, ורואה מתחתיי את רחובות המושבה, את הבתים ואנשים יוצאים מן הבתים ומסתכלים בי מלמטה, מנפנפים בידיהם וצועקים: ואז אני משעינה רגל על האוויר, שאני מרגישה אותו כמשהו מוצק, ומתרוממת גבוה יותר, מתניעה זוג כנפיים, שאני מרגישה בהן כמו במשוטים ועולה ומגדילה את מהירות התנועה, ומרגישה את המאמץ ועימו גם אושר גדול – מין בריחה לעולם שהוא כולו שלי, ושהאנשים מלמטה רוצים לחדור לתוכו, והם חסרי-אונים כלפיו.

זאת היתה מאלאריה טרציאנה. מאוחר יותר, במשך שנים רבות, היתה לי קדחת פשוטה. הרגשה לא נעימה, והחום עולה לשלושים-ושמונה. הייתי מקבלת חינין ומתהלכת עם זמזום חזק באוזניים – אבל אין זה מפריע לי ביותר – ואמא לא מרשה ללכת לבית-הספר, ואז אני רצה אל האוקליפטוסים. שם קרירות ריחנית מתנפנפת לעומתי ומחייה אותי, ושם העולם שלי. טוב שם יותר מאשר בבית-הספר. האוקליפטוסים רוחשים אנקורים. המולה, צווחה, קולות מבוגרים וציוצי-האפרוחים, קינים-קינים, מושבה שלימה מצייצת, מתקוטטת, אוהבת, מביאה טרף לצאצאים, נלחמת זו בזו; המייה עליזה ומרדימה במקצת. העצים דוממים באונס, משירים קליפות יבשות, צרעות ניצות זו בזו, נופלות כפקעת-רעל מבחילה. על האדמה ביצה נושרת מן הקן, ולפעמים אפרוח, שכבר צמחו לו כנפיים ומקורו צהוב עדיין – מסכן הוא כל-כך, מצייץ בבכי, מנתר, קופץ, מתעופף ונופל, ואני מגרשת את החתולים העטים עליו. ו“פַק!” – עוד אחד נפל מתוך הקן, והוא עדיין עיוור ומעיו נשקפים מתחת לעורו הדק. מקורו הצהוב פעור-לרווחה וצפצוף-בכי ניגר מתוכו, ואני מחממת אותו בכפי ובוכה עימו.

הרבה דברים קורים כאן, ואני שוכבת לי על החול הקריר, נושמת עמוקות וטוב לי. החום יורד לאט-לאט ואני חשה רעב. אמא קוראת מן המיטבח ואני רצה לקראתה – הקדחת עברה.

אמא תמיד רוצה להשכיב אותי במיטה כשיש לי חום, אבל אני רצה לאוקליפטוסים, וכשאמא מספרת זאת לגרדצקי, החובש, זה שאני צוחקת לו בליבי, הוא אומר: “תני לה לרוץ לאוקליפטוסים.”

הי, גרדצקי זה, אפשר להתפקע מצחוק כשמביטים עליו; אבל אני גם שונאת אותו: הוא מין בובה משונה, גוץ רזה, ואני כמעט גבוהה כמותו. רזה עם בטן עגלגלה, זקן אדום, מחולק באמצע ומגיע עד לביטנו, עיניים ירקרקות, מתחת למשקפי-הפנסנא הקשורים אל צווארו בפתיל שחור. ידיו קטנות ורשעיות, צהובות מעישון, ובידיים אלה הוא צובט את לחיי בחיבה, ומדיף עליי ריח-טבק; ובידיים אלה הוא מורח את עיניי בלאפיס בוערת כאש, כשראשי נתון בין ברכיו, כמו בצבת, ואחי הבכור מחזיק את ידיי לבל אפריע לו, לגרדצקי זה.

לבסוף הוא מוציא קופסת-גפרורים זעירה שנתרוקנה, ועליה תמונה נפלאה. והוא מושיט לי אותה, כפיצוי על הכאב שגרם לי – תמונות! איזו תאווה יש לי לתמונות; אני משתגעת אחרי תמונות. אבל בצבעים, רק בצבעים. אני גוזרת אותן מתוך עיתונים של אבא. מן ה“גרנטלאובה” הוצאתי את כל הדפים הצבעוניים, וקישטתי את הקיר מעל מיטתי. גנבתי צרור שלם של תמונות מארגז-הספסל של לורת פסקל, בבית-הספר…

לא יכולתי לעמוד בפני הרצון הזה, להחזיק את התמונות האלה בידי, להזין בהן את עיניי, בכל עת אשר ארצה.

תמונות של חיות, של פרחים, של עצים בשלל צבעים, והם גזורים לא מעיתונים, אבל גזורים מלכתחילה; וכלב הוא כלב לכל גווניו וצורתו, ושושנה היא שושנה. והכל מנייר קשה, נוצץ – שאפשר להעביר עליו את האצבע, כשהעין שותה את שלל-הצבעים כמו לימונדה קרה ביום קיץ; כן, גנבתי ושיקרתי. – אמא שאלה: “איפה לקחת את התמונות?” – ואני אמרתי, שלורת נתנה לי אותן, והרגשתי פחד. אבל כשהייתי מביטה בתמונות – לא הרגשתי כל פחד, כאילו בצדק הן שייכות לי.

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1910 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 1.1.1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 95. לורת פסקל היתה חברת-נעורים של אסתר ראב, ולה הקדישה אסתר את שיריה “לאחיותיי העניות, הנסערות” ו“ללורת”.

החמור היה קטן אבל חזק, צבעו היה אפור-כהה עם פס שחור לאורך הגב, אחד לרוחב הכתפיים, ודאי משהו מן הזברה נשתייר בו, או מאבות-אבותיו שלוחי המידבר, על-כל-פנים, קטן היה ועשוי היה כאילו לפי מידת בת-אדם שגובהה מטר אחד בלבד, ורוב גופה רגליים; וכן היו נצמדות הרגליים הארוכות לעורו של החמור ומהוות מעין צנטאור קטן.

החמור היה משמש גם מעין מרכבת-משפחה; רכיבה ליפו הרחוקה, למושבת הגרמנים וילהלמה, שיחסי שכנות טובה היו לנו איתם, וכן הוביל את פחי-המים מן הבאר, את שקי-החיטה לטחנת וייס, וסלי ענבים שחורים מן הכרם.

הקיץ היה מכריז על בואו בכאב-עיניים: העין כאילו מרוח-רעה בלבד היתה מתנפחת, מאדימה ופולטת זרמי מוגלה בלתי-משוערים; איזו תסיסה רעה היתה באוויר, מעין שמרי-רעל שהיו מצמיחים, מנפחים ומדליקים כל שרטת קלה, כל עקיצת זבוב.

רגלינו היו בקיץ מכוסות פצעים, ובמקרה הטוב קשורות וחבושות תחבושות לבנות. ואילו חברינו, הפצעים שברגליהם היו גלויים, וזרי זבובים שחורים עומדים סביבם.

הצלקות שבאו לי מפצעי-קיץ אלה טבועות ברגליי עד היום עיגולים-עיגולים, מעין אות שהטביעה בנו הארץ, מעין נשיקה לדור ראשון שלה.

מה יקר לאדם מעיניים? ואולם שיבעה מדורות גיהינום עברו על העיניים. קשורי-עין, מוכי פצעים וקודחים, היה החמור הקטן מוביל אותנו ב“דרך היסורים” חודשים-על-חודשים, ובנאמנות רבה, אל לב המושבה, שם עמדה המרפאה ובית-הרפואות.

ה“וייה דולורוזה” היתה שדרת רימוני-בר מעורבת בשיטת-גדר פשוטה, ובמרחקים קצובים, בתוך הגדר, היו נטועים עצי אזדרכת; העוני, העזובה הנוגה של המושבה, נתנו ידם בשדרה זו, והיא הלכה ונתפראה, הלכה ונסתבכה עשבי-בר, ושיחי גרגיר פשו בה ועשוה לשני קירות ירוקים עבותים מטילי-צל ומלאי ציוץ זמר וקינון, מן החוחית עד לנחשים השחורים, שהערבים קראו להם “כושים”. שם היה כל זה מאווש ביום ובלילה, וריחות סירפדים מרקיבים ופגרי-ציפורים היו עולים מן הסבך.

*

את החמור הקטן איני רואה היום – עיניי קשורות ונפוחות – ואפי נוזל ריר; בידי מטפחת גדולה לבנה, קשה מעמילן, וריח כביסה רענן לה. אני מוחטת ומוחטת בלי-הרף את האף, והוא בוער ובוערות גם העיניים; שם מיוחד היה לדלקת זו: בשדה. איני יודעת אם המלה היא ערבית או אידית.

את אור היום אני רואה על אף הקשר על העיניים. ורוד הוא. מסתנן. וגם דברים אחרים אני רואה, למרות הקשר על העיניים. ידיי מחליקות על צווארי החמור, ועורו חמום מן השמש וריח יזע קל עולה ממנו. האנקורים מתפלשים לרגליו בתוך החול, ולפי ציוצם נמצאים הם עתה בצניפה אחת של התעסקות גדולה, בלוויית מכות כנף ומקור עד דם!

“דבח” הכלב מרחרח את רגליי באפו הקר. אני יודעת בדיוק את מצב גופי כעת, ומצב זנבו המכשכש. ברגע זה מרים אותי אחי בקלות ומושיב אותי על החמור. רגליי נוגעות בצלעותיו. היום הוא חבוש, שלא כרגיל, אוכף אדום שציציותיו הארוכות מפזזות ויורדות על ביטנו כדי לגרש את הזבובים. אחי יושב מאחוריי, מחזיק בי ביד אחת, ובשנייה מכבד את החמור בצליפה קלה בחזרן שבידו.

אנו רוכבים ואני רואה בעיניים עצומות, לפי הקולות והריחות, את התקדמותנו בשדרה: החוחיות משתוללות מחום, ורשרוש כנפיהן דומה לקול שמשמיע בד חדש, שהתופרת קורעת אותו לשניים; ריח מריר עולה מן הרימונים, סימן שאחרוני הכותרות נשרו מעליהם, והצרעות עטו על הרימונים הקטנים והירוקים, כי אני שומעת את זמזומן הכבד, הנכשל בענפים ובעלים. ואולי יש איזה קן צרעות בקרבת מקום? האזדרכת ודאי הבשילה כבר את הגולים הירוקים שלה, וכעת החלו להצהיב, כי הבולבולים מתריעים כלאחר סעודה טובה.

עלים צהובים נושרים תדיר מן הרימונים ומן השיטה ונחים ערימות-ערימות לשני צידי השדרה. ביניהם מרשרשות לטאות גדולות וצהובות, ואף נחש שחור, “כושי”, אורב לצפרדע או לאפרוח-אנקורים, ייתכן שכבר בלע את האנקור הרך, וכעת הוא עומד בגרונו ומהווה בליטה בגופו – הרגע הנכון להורגו.

רגלי החמור מפזזות ומעפרות בחול החם, והאבק עולה לאפינו – החמור הוא פזזן-רקדן במקצת, חצי “רחוון”. אלא שהרוכב אינו מרגיש בריקוד זה, להיפך. אנו יושבים איתנות, ואני מרגישה את דריכות שריריה של הבהמה הקטנה והמסורה. אולם כל צעד מקרבנו לבית הרפואה, ומה שמחכה לי שם מכווץ את מעיי. אני מהססת ורוצה להאריך את הדרך ככל האפשר – אני מבקשת מאת אחי שיכרות לי שבט אזדרכת. מעין שוט-רכיבה. אחי יורד מעל החמור, מאווש בין העצים, ואני שומעת אותו מקשקש באולרו. יודעת אני שאולר כבד זה נפתח בקושי, ו“רואה” אני כיצד הוא מתאמץ לפותחו כשלשונו מתגנבת מעל לשפתיו מתוך התאמצות. אני צוחקת לעצמי, אך איני מתגרה בו – כפי שאני עושה תמיד כשהוא מוציא לשונו מרוב התאמצות – והוא חושב שאיני רואה ולכן אין להיזהר מפניי, ועושה את התנועה שלו ברחבות רבה; השבט קריר ועגול וכפיף, ואני מתחילה לקלפו בשיניי ומעלה מרירות חמוצה ופסים פסים של קליפה רכה ולחה כסרטי-בד. וכל שעה זו החמור עומד, והשעה הרעה נדחקת ממני והלאה…

עתה עולה על דעתי שרימון קטן, כגודל כף-ידי, היה יכול לשמש לי כדור-משחק עם האחים הקטנים, כשאפתח את עיניי. אני מבארת את העניין לאיטו ובפרטים. ואולם מיד, כאילו עברו ברק מעל, עומד אחי על כוונתי, קופץ על החמור, ומצליפת חזרן אחת מתחיל החמור דוהר, מקפיץ ומטלטלנו מעלה, מטה, ולצדדים. אני מסכימה בליבי אפילו לנפילה: נפילה מחמור קטן כמוה כאפס ואני רגילה בה, אם כי לא ידוע לי מה טיבה בשניים.

החמור דוהר ואני שומעת שפרסותיו הולמות כבר את אדמת החמרה הקשה. הדרך הגיעה לקיצה. ליבי נצבט – אנו בחצר בית-הרפואות; האוקליפטוסים הזקנים שולחים לקראתנו משב קריר וריחני. אך יחד איתו עולים ה“קולות” מן המרפאה, מחדרו של החובש. אני רואה אותו כעת מתחת לסגור-עיניי, וביטני נצבטת מפחד.

סינור מצוייץ כתמי לאפיס שחורים עוטף את גופו השמן, זקנו האדום פרוש על סינורו; ידיו קטנות וצהובות מעישון, וקולו חד ועז כאזמל. בתנועת-יד אחת הוא מפשיל את ראשי, מטיל אותו בין ברכיו הקשות כבתוך צבת. אחי מחזיק את ידיי וכל גופי המפרפר. מגע של אש בתוך העיניים, הלאפיס מטפטף לתוכן – אך כפי הניראה היתה זאת התרופה היחידה והיעילה ביותר.

החדר מלא בכיות וצווחות ילדים ואימהות. פצעים נפתחו והמוגלה היתה מתפרצת כזרם, ולעיתים ישר לתוך פני החובש. ואותן עיניים טרוטות מטראכומה, שהחובש היה משפשפן באבן כחולה ושורף את גרגירי הפגע. קערה גדולה מלאה צמר-גפן מגואל בדם ומוגלה עמדה ליד החובש, וריחה היה אטום ומעלה בחילה. זבובים רחשו עליה.

על הקיר היה תלוי כיור של פח ומביטנו השתרבב ברז קטן. הברז זלף סילון דק של מים, והחובש היה טובל בו קצה אצבעותיו ומנגבן במגבת לבנה שזבובים צבאו עליה. בפינת החדר, על הריצפה האדומה, ישבה חבורת ערבים חולים. מזמן לזמן היה אחד הגברים מכעכע ויורק על הריצפה, אוסף לאיטו את הכאפייה, מכסה בה את מחצית פניו ומתכרבל בגניחה.

הנשים השחומות היו חיוורות מחולי, אך צמידיהן צילצלו וידיהן היו אדומות מצבע חינה. זרי זבובים ענדו עיני ילדיהן החולים, ואיש לא הרים יד לגרשם. הזבובים שהו בלי-זיע.

ריח זבדה ישנה ועשן אוהלים ועצב רב – עלה מהם.

*

נכתב: 1948 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905–1906 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 14.1.1949. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 98.

משפחת שלביה עבדה אצלנו. מקורה היה ממצרים. אצילים היו בהליכותיהם, שקטים וישרים, החל מהאב, אשר היה קטן-קומה, רזה, אך עשוי כאילו מפלדה. פניו עדינים ואפו אף יהודי. נראה היה לי תמיד ארכאי, ודומה לחכם מחכמי התלמוד שלאחר בית שני, כה יהודי היה – וידידות התקשרה בין משפחה זו למשפחתנו. כל הבנים עבדו אצלנו, החל מעבדו-רחמן, שיצא אחר-כך לצבא התורכי ושהה שם כל ימיו – האחרון היה עבד, שחרחר, צמוק, ואף הוא עשוי פלדה. הוא עבד שנים רבות בפרדס – והיה פועל תמידי, שקט ופיקח, ובעל חוש הומור.

אימם, פטמה, היתה אשה חלשה, יפה, ויושבת-בית. הבנות, לפי התור, היו עובדות. כשהתחתנה אחת – הבכורה היתה סלחה, באה אחותה הצעירה במקומה – חדיג’ה, היא היתה יפיפיה דקה וחטובה, ועיניים נפלאות לה וקולה נעים במיוחד, לבושה בשמלות מרוקמות, ססגוניות, ומנדילים, מטפחות הראש, צחים ודקים.

סלחה, הבכורה, שהיתה נשואה לבעל קשיש ממנה, נתאלמנה וחזרה לעבוד אצלנו – ילדים לא היו לה.

למשפחה היו עוד שתי דודות זקנות גלמודות, פטמה, וחמדה הישישה, שתיים אלה הסתובבו, עבדו ולא עבדו אך אכלו לחם סביב המשק שלנו ותמיכת אב משפחת שלביה.

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1910 לערך. המשך הסיפור חסר.

“קרַק… קרַק… כל-כך הרבה ענפים את שוברת. אוף איזה ריח! הראש מסתובב לי, די מספיק – אולי בכל זאת יהיו תפוזים מפרחים אלה?”

“לא יהיו! זה פרדס עזוב, נקטוף עוד ועוד… אוהה איזה ריח! כשאהיה גדולה – אהיה כלה – ויעשו לי זר של פרחי תפוז על הראש; וצעיף ארוך לבן של טול, הרבה טול, כמו ענן לבן מסביב; ויהיו לי נעלי-משי לבנות וצרות עם עקב של כסף דק כמו אצבע. כזה! רואה את? – זה נפלא להיות כלה! ויהיה לי חתן שיהיה לו שפם קטן שחור ושפתיים אדומות – חה חה חה! וחתן מנשק, את יודעת? ואחר-כך יש ילדים – לא מהנשיקה – אמא אומרת שיש עוד סוד ושאני קטנה ואסור לי לדעת…”

“כן, יש סוד…”

“ואני, כבר נשקו לי!”

“נשקו לך? מי?”

“צבי’קה של מַאשה…”

“ואיך זה?”

“זה פשוט, הוא שם את שפתיו על שפתיי – ואז את כמו בלון – עפה, עפה למעלה ופתאום, בום! – הבלון התפוצץ ואת על האדמה, והכל עבר – ושוכחים – ואחר-כך, פעם – זה כמו כף מלאה דבש שאת סוחבת כשאמא אינה בבית – הפה מתמלא מותק כזה! ואת בולעת ובולעת… וגם זו נשיקה – ואת שוכחת… ואותך עוד לא נשקו? ו’חקי'?”

"לא נשקו! איני רוצה שינשקו – אני לא אתחתן – "

“את טיפשה, כולם מתחתנים, אמא אומרת שכעת אני ואחותי ילדות קטנות, אחר-כך נהיה עלמות ואחר-כך נהיה נשים, נלד ילדים והילדים יגדלו והם ילדו ילדים וכך תמיד, תמיד, עד הסוף.”

“עד הסוף? לא, אני רוצה לעשות דברים אחרים.”

“אי אפשר, כולם, כולם עושים ככה תמיד.”

“אני רוצה להיות כמו דבורה הנביאה שבתנ”ך; אני רוצה שיהיה לנו שוב מלך כמו שאול, מלך כמו דוד, ואני רוצה להילחם עם הערבים. ‘חקי’ יעזור לי, הוא ילך לצבא התורכי וילמד לעשות מלחמה ואנחנו ננצח! ואחר-כך אני רוצה לחבר שיר יפה, כמו דבורה הנביאה; כבר חיברתי אותו… שומעת איך שרה דבורה? ‘עד שקמתי דבורה, עד שקמתי אם בישראל!’ אני אהיה אם של ישראל, אני רוצה להיות חשובה, אני חשובה…"

“ו’חקי' יהיה כמו ברק בן אבינועם, והוא ישק לך?”

“הוא לא ישק לי, אנחנו נעשה מלחמה בשביל העם.”

“מה זה חשובה? יפה? טובה?”

“חשובה זה משהו גדול, בלב, לא רואים את זה רק מרגישים…”

“חה חה חה… משהו גדול בלב! ואת ‘פיספוסת’ רזה שכזאת. ויש לך מאלאריה – לי אין מאלאריה ואני שמנה ואני אלד הרבה הרבה ילדים! גולם! פיספוסת, מאלאריה – הנה לשון אחת בשבילי, עוד אחת בשביל בתי, ועוד אחת בשביל בת בתי! שישק לך ברק בן אבינועם מן התנ”ך!" (בורחת).

*

נכתב: 1957–1958 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905–1910 לערך. נדפס לראשונה: “גזית”, כרך ט“ז, חוב' ט-י, אדר תשי”ח, 1958. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 103.

זה עתה שטפתי את מיצי, חתולת האנגורה שלי, ממי-הסבון, ושערותיה הארוכות דבקו לעורה וכולה נצטמצמה על-ידי כך וגופה הקטן והרזה רעד כולו מקור – עטפתי אותה במגבת ישנה, שמתיה בשמש וישבתי לידה. לאט-לאט החלה לנהום קלות, למצמץ בעיניה ונידמה היה שהיא נרדמת, ופתאום – פקודה: “בואי!”

כשאימי היתה נותנת פקודה אי-אפשר היה לא להישמע לה. היתה לה יד קטנה ונוקשה מעבודה, שהיתה תוקעת בין כתפיי הרזות ומכוונת לאשר תרצה – וכך כיוונה אותי כשהיא מיישרת את הסרט האדום בשערותיי ומנקה את רגליי היחפות מן החול שדבק בהן, דוחפת ומכוונת ישר ל“סאלון”, משם הגיע בליל-דברים ביידיש, גרמנית ורוסית – היה זה עניין רגיל בביתנו: תיירים – עסקנים ציוניים מחוץ-לארץ. כשנכנסתי עברתי על שורה שלימה של אנשים כשאני מושיטה להם את ידי לשלום – בתנועה שבה הייתי בחורף מרכסת את כפתורי נעליי הגבוהות: אחד אחר השני, אחד אחר השני, וליבי נתון למשהו אחר. כעת ידעתי בדיוק מה עליי לעשות. עליי לתת “מיספר” – עליי לשעשע את האורחים בדקלום או בשיר; הייתי למשל מדקלמת בפאתוס רב:

“שלום לך מרתה, תמתי עד נצח! הנני שב לקרב, כי נרפא הפצע.”

או:

"דליה דליה, אין את ענייה.

אנה תסעי – – – "

וזאת בקול נוגה ורך, והפעם בחרתי בשיר: “אשא עיניי אל ההרים”, פרק תהילים שמורתי הרוסית הצמידה אליו מנגינה אוקראינית לאומית, קשה למדי; היו שם עליות וירידות – והיה צריך “לבצע” אותו ממש. היה לי סופרן חלק, וניגשתי מיד לעניין ועשיתי את מלאכתי באמונה: פתחתי את פי ברחבות ובתמימות רבה, כמו שעושות ילדות קטנות בשעה שהן שרות, ביטאתי את המילים של הטקסט העתיק בקלות ופשטות רבה אבל במקום שרוב הילדות היו מתעייפות, מתחילות להתנשם וגומרות בפיאניסימו צרוד במקצת – עליתי אני לטונים הגבוהים של הפינאל בקלות, וגמרתי בצליל רם ונקי.

רעם של מחיאות-כפיים ניתך עליי. אני עמדתי על מקומי כברווז בתוך גשם, ובעקשנות היבטתי אל אימי. חיכיתי לאות שיינתן – להסתלק! אבל האות לא ניתן.

ומיצי ודאי וודאי שיצאה מן המגבת – היא תתגולל בחול החם ותקלוט לתוך שערותיה הארוכות והמשייות קוצים ואניצי-קש, ושוב תהיה מלוכלכת. ואני אהבתי לייבשה בשמש כדי שתהא דומה לפקעת של מוך לבן, כששתי עיניה הירוקות נתונות בו כשתי פנינים ירוקות.

ופתאום צצו לפניי שתי עיניים קרות מוזרות, וקול קשה פנה אליי:

“הגידי לי בתי, היכן היית רוצה להתגורר, בפריס או בירושלים?”

פריס או ירושלים? – עליי לענות מיד, עליי לעשות את חובתי – פריס? מעודי לא שמעתי שם כזה. במוחי עברו שמות שונים: ראש-פינה, זכרון, רחובות, גדרה… ואולי זה כפר ערבי אחרי גדרה?

עניתי בקיצור נמרץ: “ירושלים!”

מיד ראיתי לפניי את האשנב בבית סבתא, כשמתחת לאשנב עומד שולחן ועליו שרפרף, וכשעולים על השרפרף מוציאים את הראש דרך האשנב ומיד משקיפים על פני נחל קדרון ורואים מין מפה פרושה, שיצורים זוחלים עליה לאיטם: חמורים טעוני-שקים וערביות עטורות סלי-ירק על ראשיהן עולות במעלה ההר, וההרים, מסביב – אשא עיניי אל ההרים… הידהדו המילים באוזניי, ופתאום הרגשתי באטמוספירה שסביבי ונתברר לי – “שקלעתי אייזן”, וכי מילאתי את חובתי לכל הדיעות, ומבלי לחכות לאות – קפצתי קפיצה גדולה אחת, ועוד אחת – ופרחתי החוצה.

אחר שנים, בימי קונגרס אחד, נמצאתי באכסניה שבה גר גם אותו “איש ברזל” בעל העיניים הקרות. ישבתי באולם ולפניי גל של מעטפות וגלויות, וכולי שקועה בכתיבה הביתה – לפתע צצו העיניים הקרות ההן מעליי:

“כותבים הביתה, מה? – ‘אשא עיניי אל ההרים?’…”

*

נכתב: 1951–1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903. נדפס לראשונה: “הארץ”, 4.4.1952. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 105. נוף הרי ירושלים, הנשקף כאן לעיניה, דומה לזה המצוייר בתמונת השער “דרך בין זיתים”, מאת נחום גוטמן, 1927. ציור זה רכשה ממנו אסתר באותה תקופה, והיה מול עיניה שנים רבות.

בשנת תרס"ג, 1903, ביקר בארץ-ישראל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין. ברצונו היה אז לאחד את כל היישוב באמצעות הנהלה ציבורית אחת שאליה יישלחו נבחרים מכל מושבה. הוא ביקר אז בכל המושבות, והגיע כמובן גם לפתח-תקווה, שהיתה המושבה הגדולה בארץ. בהיותו בה סר לביקור אצל יהודה ראב, אביה של אסתר. לימים סיפר יהודה ראב, בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, עמ' 143–144, את גירסתו שלו לאותה פגישה:

מנחם אוסישקין ביקר אז בארץ, וביקרני בביתי. הוא פנה בעברית אל בתי אסתר, שהיתה אז ילדה. “היכן את רוצה לשבת?” (רצה לומר – לגור).

“בכיתה השמינית,” ענתה.

“לא זה, היכן רוצה את לגור, בבירה?”

“אתה חושב בירושלים?” – שאלה, – “לא, כאן בפתח-תקווה.”

אוסישקין לא הסתפק בכך, והמשיך: “כוונתי לא לירושלים, אלא לפריז. הרוצה את לנסוע לפריז?”

“לא, אני רוצה להיות בארץ אבותיי!” ענתה הילדה בכעס.

עם כל הכבוד לאוסישקין, לא שכחתי לו עד היום מיבחן זה. אוסישקין, שלא היה איסטניס ביותר, לא נמנע אפילו מלהוסיף:

“את הדברים האלה שמו בפיה…”

ובכן, לו ענתה הילדה “בפריז”, הרי השערוריה הידועה על שאיפת הדור הצעיר ל“צרפתית” ולהגירה לחוץ-לארץ. כיוון שענתה מה שענתה – מסתמא הכינו אותה לכך. כאן כבר לא היה רצון “לראות”, אלא לסלף…

אילו היו משקיפים בימים ההם על המושבה, ועל הביצה רוויית-המים שעל ידה, מ“מעוף ציפור”, היו רואים כתם ירוק גדול על פני מפה של מרחבי אדמה אפורה-צהובה המשתטחת עד אין סוף.

גבעות מכוסות חילפה צהבהבה ממערב, והרי-יהודה מטורשים, מסולעים, חרוכי-שמש ממזרח; ושמש אכזרית מטיילת ומולכת על הכל; ימים ארוכים וחרוכים, ללא ענן, ורק טללים בלילה מחלישים את היקוד. אבל במושבה, בנאות-מידבר זה – הכל טרי ורענן כפליים.

צבעים לוהטים, כל צבע זועק – כל צורה בולטת באופן בראשיתי וחד-פעמי, ומאחור – אפס, מידבר, הדממה באה ממנו – מן המרחבים הריקים שמסביב, הדממה נכנסת גם ביום לתוך הבתים, היא מאיימת, בדידות בבתים; מין מציאות זרה באה, מן המרחבים הריקים היא באה; היא מורכבת מדממת-המידבר, מפחד הסביבה הערבית – והמרחבים הריקים – הורגים, בדרכים המשובשות, בפינות נידחות – מתנפלים: הם שמה, השכנים הרוצחים, יומם ולילה: חלום בלהות של אמא, ולפעמים גם שלי: ערבי רודף אחריי, ורוצה להרגני, ערבי והריגה – היינו הך, וזו מציאות של ממש וסכנה של ממש.

אבל בנאות-המידבר – המושבה – כאן, בפנים, הכל שלנו, הכל נפלא; כאן, בפנים, הכל ירוק: אוקליפטוסים, מנפנפים בשבטים רכים, ריחניים, את אוויר-הים הלא-רחוק – מול פני-אדם. החצר רחבה, גדורה בשיטה קוצנית, המתכסה בסתיו פריחה צהובה-ריחנית, לא הרחק מן הבית הרחב, במורד, עומדת אורווה אדומה, בת שתי קומות (מניין הצבע האדום הזה? והסיגנון הזה!) – בעלייה שמורה השחת הקצוצה לבהמות – לחם החורף שלהן; ולמטה – כל בהמות המשק, ולהן צבעים שונים – הסוסים צבעם אחיד, ורק גוונים מפרידים ביניהם.

שלושה סוסים, כולם חומים-אדומים: האנס, קלוץ ובראון. והפרות? כאן אני מגיעה לסיפור הפרה הכחולה – הראיתם מימיכם פרה כחולה? על “אדומה” ודאי שמעתם.

יום אחד חזר אבי משוק-הבהמות בלוד רכוב על האנס, זה היה שמו אחר-כך, ומאחוריו קשורה בחבל, לאוכף, משרכת דרכה, פרה משונה, כחולה-סגולה: רק פניה וביטנה לבנים, ועטינים ענקיים לה. וכולה דומה לאשה לבקנית בריסיה הלבנים ובעפעפיה הוורודים.

השעה – שעת-ערב, ואנו יושבים כולנו במרפסת, ואבי נכנס בשער, ברוב-כבוד, על האנס שקנה באותו יום, ואחריו נסחבת לה “הכחולה” –

“מה זאת?” – פרצנו כולנו בצחוק – “פרה כחולה?”

אבי לא הניד עפעף.

“כן, הביטו! האם איננה יפה ומיוחדת? ונוסף לזה, עטינים מצויינים לה.”

שתקנו: הקנייה של אותו יום הסתכמה בכך שהאנס הצעיר התפתח לסוס גבה-גפיים ויפה-ראש והיה לפאר האורווה, ואילו רבשה (כך כינה אותה העגלון שלנו בבוז), רבשה – גורל מיוחד צפוי היה לה, ואנו עדים לו: ביום הראשון לבואה כבר קשה היה להעמידה ברפת. קשרנו אותה ליד זבחה הערבית השחורה, ומיד נדלקו עיניה של זו ברשע הרגיל שלה, נגחה בקרנה האחת (רק אחת היתה לה וזו שיוותה לה ארשת איומה), בועטת, נוגחת ומשתוללת. פרה ערבית היתה, נמוכה, רחבת-כרס ועורה כקטיפה שחורה.

קשרנו את רבשה ליד הדמשקאית: בלונדית, בהירת-עור, זהובה ומחוטבת, וזו נשפה ונבהלה ומשכה את חלבה מתוך עטיניה, וזנבה רועד מהתרגשות.

סוף-סוף מצאנו לה פינה מרוחקת ברפת, ושם עמדה רבשה רכונת-ראש, שקועה בהרהורים ולא התעניינה כלל בסביבתה – היתה כנועה בשעת החליבה כאילו פרת-חרסינה כחולה היא.

כל החורף עמדה רבשה בפינתה, מעפעפת בעצב בריסיה הלבנים, ופניה כאילו חוורו יותר ויותר. מזמן לזמן היתה מרימה ראשה, משתעלת שיעול קצר וניחר, ומשתתקת. אכלה בלי רצון כאילו לשם יציאת-חובה בלבד.

שיעולה נתגבר בחודשי-החורף, ולאחר שבועות ארוכים של גשמי-זעף עמד אבא והוציא אותה לשמש.

ריח עשבים רכים שביצבצו מסביב בישם את האוויר, ונמלים זהובות-כנף התעופפו בשמש והיו נופלות שוב ארצה, זוחלות על גבשושיות העפר שחפרו ממעמקים, ושהיו ניראות כערימות קטנות של גריסים; תלוליות טריות של חפרפרות התנשאו בין סביונים צהובים, שעתה זה פתחו כותרות קטנות, פעמוני-הגשם כבר הצהיבו ונבלו, אבל החמציץ התחיל לפרוש עליו הירוקים, והאדמדמים, על פני אדמת-החול הזהובה והרחוצה למשעי; ובצדדים פתח התורמוז הכחול את תפרחתו, אשר נסכה ניחוח דק מתוק באוויר. כל מיני עקבות נרשמו על פני החול הטרי: משולשים של רגלי נחליאלים דוהרים, קווים דקים משתלשלים ומתפתלים, עקבות לטאות זעירות, שעתה נבקעו מן הביצים, וגוון שקוף כזכוכית, ומעיהן הזעירים משחירים בביטנן. פרפרים לבנים גדולים, שניים-שניים, וקטנים יותר, כחולים, אחד-אחד, רדפו זה את זה באוויר שעמד ככוס-בדולח שקופה מול השמיים הרחבים, הצחים – שמי בראשית, זכים כעיני-ילד. הסביונים הזעירים שעתה זה צצו מן האדמה, כרעו בפעם הראשונה תחת כובד הדבורים, שהתנפלו עליהם בצימאון רב.

האוקליפטוסים עמדו, כעצים אשר נטעם אלוהים בגן-עדן, שטופים מתנוצצים בשמש, ושבטיהם הארוכים, הרכים, לוחשים קלות באוויר הניגר כדבש צהוב.

רבשה רעדה רעידה קלה, ומילאה ריאתה באוויר צח, והתחילה משתעלת ארוכות, וצלעותיה עולות ויורדות: עמדנו סביבה אובדי-עצות. הבאתי לה סובין בלולים במים חמים, עם חופן שחת ריחני קצוץ – היא טבלה פיה במאכל, ונשאה אליי עיניים עצובות במסגרת ריסיה הלבנים והסבה ראשה הצידה.

למחרת עמד אבי והוציאה עם יתר הפרות אל עדר-המושבה שהובל אל הביצה למירעה האביב. בערב חיכינו לפרות ליד השער: הדמשקאית נכנסה ראשונה בשער, בראש מורם ובביטחון של מלכה. במרחק-מה ממנה הלכה זבחה הערבית, הנוצצת בעורה השחור ועיניים “רצחניות” לה – מפעם לפעם היתה תוקעת מכה לרבשה מן הצד, וזו היתה עומדת רגע, שואפת רוח, משפילה ראשה בעצב ומשתרכת לעבר החצר.

לא ידענו מה לעשות לה, כל האביב עבר עליה בחיים שהם חצי-תרדמה, היתה נמנעת מלהתקרב יתר-על-המידה אל הפרות האחרות, מפחד המכות שהיו חולקות לה.

האוויר הצח אחרי החורף נסך שיכרון בדמשקאית ובזבחה המרשעת, והיו שתיהן מנגחות זו את זו בשובבות. זוקפות זנבותיהן ועורכות מירוץ בחצר הגדולה, והדבר היה מעורר את הסוסים, ואלה היו מתחילים להתגלגל בחול הצח הלוך ושוב על הגב ורגליהם למעלה, עד שלפתע היו קופצים על רגליהם ופורצים בדהרה פראית מלאה נחירות וצהלות עליזות. לפעמים היו מתפרצים הרחק לתוך הרחוב, ואז היתה קמה מהומה בחוץ, עוברים ושבים היו בורחים:

“היכנסו הביתה, הסוסים של יהודה משתוללים.”

התרנגולות הרועות בין העשבים היו ניבהלות ומתעופפות לצדדים בקירקור צרחני.

ניסינו להחזיק את רבשה בסוכת-קנים מלאה שמש ביום, וללינת-לילה העמדנו אותה באורווה בין הסוסים. גם הסוסים לא אהבו אותה. כשהיתה מתקרבת, היו מכרכמים את חוטמם ומפשילים אוזניהם לאחור ופולטים נחרת-נשיפה רשעית – שהיתה מבהילה את רבשה, עד-מוות, עורה היה מתחיל לרעוד כמתוך קור, ואז היינו מחזירים אותה לפינתה ברפת, וזבחה היתה שולחת בה עיניים שטופות-דם.

האביב עבר ובא קיץ לוהט, מסנוור באורו. החצר היתה מלאה תנועה ורעש, ערימה גדולה של שחת עמדה ליד הרפת ושלושה פועלים היו עובדים במקצצה. לפי תור היה כל פועל מניע את הגלגל הגדול, והחצר היתה מלאה רעש של בית-חרושת. שני פועלים היו מעלים את השחת הקצוצה לעלייה, שמעל לרפת האדומה, בחבל הקשור לסל.

להק התרנגולות גדל אותו קיץ: מווילהלמה שלחו לנו פרגיות אדומות ארוכות-רגליים, שניראו כגמלים בין התרנגולות הערביות הקטנות שהיו מלאות-חן. היו ביניהן לבנות, שחורות ואדמדמות, אחדות ציצית קטנה להן על הראש, לאחרות כרבולות ורודות צנועות, הן היו רועות בעשב, ורק לעת ערב הייתי מאכילה אותן מנת-דורה. זו היתה שעה יפה בחצר: השמש שוקעת, ואני מפטמת אותן. יחד הן דומות ללהק ציפורים מגוונות. אני מתיישבת ואורבת לאדמדמת – תופשת אותה ברגליה, היא מפרפרת ואני שמה אוזני אל ליבה ושומעת דפיקותיו, מלטפת את נוצותיה, והיא ציפור נדירה לכל דבר, ולה אותו הפלא – והתחושה שבמצוד ציפורים… אני משחררת אותה, והיא מתעופפת בצווחות שמחה.

והשמש כבר שקעה והתרנגולות נכנסות בקירקור לילי שקט לתוך הלול – ואני סוגרת עליהן את דלתו. אך יש מרדניות משתהות, מנקרות בחול, ויש גם שנושאות כנף ועולות אל אוקליפטוס נמוך לשנת-לילה – ואז הן אבודות: טרף לחתולים, לעופות-ליל ולנמיות – עליי לתופשן ולזורקן לתוך הלול.

הקיץ הלך וכבה. הימים התחילו מתקצרים, והחשיכה יורדת לפתע. צל הוצק בתוך התכלת, הוא לא בא מענן או מצילו – הוא בא מן התכלת עצמה, שכהתה והתעמקה מיום ליום. בערב הוכנסה רבשה שוב לפינתה והיתה משתעלת קשות; הפרות והסוסים חדלו להתעניין בה – היא נידונה למוות, וחיות ובהמות יש להן חוש מיוחד להרגיש בזאת, לפני בוא הדבר.

אבא קרא לרופא-הבהמות והוא בא ובדק את רבשה, השכיב אותה על צידה, קרס לידה, פתח את פיה, משך לשונה החוצה ופסק: “היא מדממת, יש לה שחפת. צריך לחסל אותה, ולא – תנגע בהמות אחרות.”

אבא החוויר מתחת לשיזפון עורו, ופניו העגולים נתארכו. זו היתה עבודתו: חלתה בהמה, או חיה, ולא היה מוצא אחר אלא כדור רובה-הציד שלו, היו שמים ריתמה על אחד הסוסים, וקושרים את הבהמה המתה בחבל לריתמה, דופקים בסוס, ומוציאים אותה מחוץ למחנה. שם היו הצבועים והשועלים עושים מלאכה נקייה ומשאירים רק את השלד, וזה היה מתפורר ומדשן את האדמה.

יום כזה היה תמיד יום-אבל במשפחה. אהבנו את בעלי-החיים שלנו וטיפלנו בהם, אבי היה מקרצף את סוסיו, שופך עליהם דליים-דליים של מים וגם לוקח אותם למישחה לירקון.

שחר סתווי הסתנן דרך שלבי-התריס – שכבתי נים-ולא-נים – פתאום שמעתי ירייה. אחר-כך נכנס אבא לחדר-השינה ותלה את רובה-הציד על הקיר במקומו – הוא לא הביט בי, ואני לא הבטתי בו.

יצאתי לחצר: רבשה שכבה על ערימת-הקש הצהובה, פשוטת-רגליים, ודמתה יותר לפרפר ענקי כחול מאשר לפרה, מין יצור דמיוני – מתה היתה, אבל דומה היה לי שהנה תפרוש כנפיה ותתעופף כפרפר אשר עייף וירד לרגע ארצה.

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1900–1910 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, כרך ל“ב, טבת תשל”א, ינואר 1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 108.

הפרה שכבה על צידה ברגליים מכווצות כלפי הבטן הנפוחה כתוף, עיניה בלטו מחוריהן ומשהו ירקרק נמתח עליהן. היא תמות – זבחה הביירותית, מטה-הלחם של המשפחה בת שבע נפשות; זבחה – חמישים נפוליון זהב.

מכאן ומכאן עמדו מוטקה והירצל לצידי הפרה, העבירו מוט כרוך שק מתחת לביטנה, שיפשפו “היפ היפ” מחזה עד לעטיניה. הפרה גנחה, התהפכה, העור נמתח על ביטנה עד להתפקע, נחרה ועיניה יצאו מחוריהן.

“זה לא זז, היא תתפקע,” רטן מוטקה, העמיד את הסמוכה והשעין את ידיו הגדולות עליה.

“בכל זאת יש לה עוד כוח, ימח-שמה. מה אכלה?” פלט הירצל בן השש-עשרה בקולו, ספק סופראנו, ספק אלט, הסתובב על נעליו המעוכות, דקות-הסוליות והוציא סיגריה.

באשנב הופיע ראשה הפרוע של שרה’קה, בפיה הפתוח תמיד: “אמרתי לכם, בטלנים, מים חמים, אלונטיות חמות. אשתקד היה כך לפרת ברגר, אמרתי לכם,” ומיד נעלמה על רגליה העגולות כרגלי שולחן חדר-האוכל העתיק שבבית אביה.

האם שירכה דרכה צהובה ומכורבלת בשמלתה התחתונה, האדומה, המבצבצת מן העליונה, הירוקה, וסנדליה גוררים את כורכר החצר: “גר גרר…”

“ילדים, הוי, ילדים,” ציפצפה, “חוקן, חוקן עשו לה!”

מוטקה והירצל החליפו מבטים ושתקו.

היום רד ודרך אשנבי-הרפת ריפרפו העטלפים, הלוך-ושוב בדממה.

“אלעַנאַבוקי, טפו,” ירק מוטקה, “הא לך עסק, לא די בתלתן שנשטף והנה עוד זו, טפו!” – רגלו המסומרת בעטה בזבחה.

הפרה לא זזה, רק ריסיה עיפעפו והורדו במהירות אחת ושתיים וכיסו בקושי על עיניה הבולטות מחוריהן.

הירצל החליק על רגליו החוצה, ואחרי רגעי מיספר שב כשהוא נושא בשתי ידיו סיר מים חמים ועל שכמו שתי שמלות-צמר מעוכות, אחת ורודה ואחת לבנה, מגל הסמרטוטים אשר לאמא.

“נו, בלי חוכמות, נהפוך אותה מעט על גבה, מוטקה.”

“וַאללה, אם תמות, אברח מן הבית,” רטן מוטקה ומחה בשרוולו את הזיעה מפניו, “לא אשא את כל התולעים האלה על שכמי, כסף לסיגריות אין ב’אילה', לא שילמתי מס-חבר.”

השמלה הוורודה עטפה את ביטנה של זבחה והעלתה אד. שתי רגליה הקדמיות נחו כמעט על הוורודה, ועטיניה הענקיים כוסו אף הם בשמלת הצמר. מתחת לראשה ריפד לה הירצל קומץ חילפה. זבחה שכבה, ראשה תלוי, וגנחה.

התינוקות עמדו בפתח, מנוזלים ומכוסים בהרות-קיץ. זבחה חולה. האחים גדולים, אנשי חיל. הירצל כבר מתגלח.

השמלה הוורודה והלבנה כיסו חליפות את ביטנה של זבחה. משהו בביטנה החל לזוז, לזמזם.

“נידמה לי, שהחברת’ה תטרטר תיכף,” פלט מוטקה, גחן על גבי זבחה ושיפשף בשמלה הוורודה את ביטנה הקשה. קולות משונים התהלכו בביטנה של זבחה, היא גנחה, קצף עלה בשפתיה השחורות, שיניה טחנו זו את זו בחריקה.

הירצל הרים את זנבה, ולפתע פרץ זרם ירוק בקולי-קולות וכיסה את ידיו ובגדיו של הירצל בכתב-יתדות.

“אלעַנ…” חרק הירצל בסופראנו גמור ורץ כמטורף אל הברז. זבחה גנחה ארוכות בהקלה, ועיניה שבו משהו אל חוריהן. אגם ירוק נתהווה סביבה. הבטן הלכה והנמיכה, הלכה ונתרככה. הירצל שב רטוב כולו מן הברז וריח עשב שלא נתעכל נדף ממנו.

“קומי, ניג’סה,” בעט מוטקה רכות, “קומי!”

זבחה התהפכה, הרימה את רגליה הקדמיות ואחריהן את האחוריות ועמדה מתנודדת כולה.

הירצל זירז, דחף, ליטף, טפח והעבירה לפינה שנייה, רפודה חילפה יבשה. מאליה רבצה זבחה, הרימה ראשה וגעתה געייה ארוכה מול הדלת הפתוחה לשדות.

“טפוי, איכס,” ירק מוטקה, אסף את הכלים, פתח את הדלת בטרַאח, נעלה, וצילצל במפתחות…

*

נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905–1914 לערך. נדפס לראשונה: “בוסתנאי”, 12.10.1932. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 114. חוץ משם הפרה, זה לא תיאור משפחתה של אסתר.

שושנים אלה – שאני רוצה לספר עליהן, נמוגות כערפל מדי בואי לנגוע בהן.

אולי היתה מנגינה אוורירית, קלה – כזו של שופין, הולמתן יותר. הן היו ורודות בהירות, שקופות; כותרתן – קלושה ולבנה כמעט, ורק בשפת עליהן הצטבר קצת מן הוורוד, בהיסוס ובכתמים דקים כעומד לעוזבם ולפרוח – כאבק או כקרן שמש שוקעת.

גוון בן גוון זה, המעודן והרועד, היה מציץ מאחורי גדר ירוקה צפופה של קוצים דוקרניים, מהודקת ומתוקנת בכמה שורות חוטי-ברזל קיפודיים.

עם בוקר היו שתי ילדות קטנות עוברות לאורך גדר זו, משרכות דרכן לבית-הספר; אך בראשית – היתה הגדר, ובין סבכיה, רחוק מאחוריה בחביון חשרת עלים, התנוססו שתיים שלוש שושנים עם עטרת ורוד ענוג בקצותיהן – זורחות היו בין ירק-סבכיהן ומתלהלהות ככוכבים רחוקים…

הכפתור היה נפתח אט ובשהות מתאפקת; בבוקר הזדקרו שני עלים ענוגים, בצהריים כשעברנו עבר עטה זוך עגול – כהילה קטנה, את לב-הכפתור, ולמחרתו עמדה שושנה גדולה אשר רוח נשב כבר בין עליה – היא היתה כפורשת כנף, כעומדת להתעופף, ובערב היה גל לבן מונח לרגלי השיח –

"חבל – " היתה לוחשת חברתי בקול לא-קול.

יום אחד היינו שוקדות על השיחים לראות בפלא – מונות את הכפתורים: “זה עתיד להיבקע מחר – כולו תפוח ומעוגל עד ‘להתפוצץ’,” – היתה אומרת חברתי. אחד כבר “התפקע” ושילח לשון ורודה מחוץ לכיסוי הירוק. ואחד קטן קשה ונוצץ, “וזו, ראי זו.” ואחת גדולה וטלולה התנוססה על גבעול ארוך, והאודם הענוג על שפתה וריחה הדק, זכר של ריח כמשהו מתפוח בשל הנמצא הרחק-הרחק באיזה מזווה נעלם. “הה, מי יתננה בידינו!”

מי יתננה…

הגעגועים היו גדולים, מין כוסף מהול בכאב, ושתינו מאוחדות בו, כגוף אחד, והשושנה רחוקה-רחוקה כאילו היא בעולם אחר, לא זה שבו אנו עומדות כעת וילקוטינו על השכם הדק.

הימים היו מצועפי-עננים, טפוחים מזרזפים פה ושם אגל-מטר אחרון. איש לא שעה אליהם כעת, מתנהלים היו בתהלוכות-פאר וצרים צורות מצורות שונות בתוך התכלת הלחה. והאדמה היתה עמוסה ירק עבה ודומם, רק שטחי הפרגים היו מתחילים לצלצל בנגוע בהם השמש, באפרים רחוקים…

והלילה היה מתנדנד על פני ריחות תפוחי-הזהב הפורחים – ונירדם לקול קירקור צפרדעים בביצה.

שתינו היינו יחפות באותו בוקר, והחול שספק כבר החל להתחמם היה מתוק לכף-הרגל הערומה – כחלב לגרון החולה.

ה“סעסעה”, האפונה הפיראית בצידי הגדרות זה עתה פתחה את “פרפריה” הגדולים והזהובים ואנו הלכנו הלוך ותלוש. כל “פרפר” היה מתוק ופושר מחום השמש ובא אל קירבנו כדבש. תלשנו מכל הבא ביד. חמציץ שהיקהה את שינינו מרוב חומץ – ומיד פלטנוהו בסילון ירוק שהשתפך על שמלותינו.

תלשנו יקינטונים כחולים כבדים, ושלוויות נוטפות חלב לבן, וזרקנום מירמס לרגלי העוברים. התפלשנו בחול עם האנקורים המזוהמים ונכנסנו לתוך שלולית של בוץ קריר ודביק – עד לברכיים. השתוללנו כסייחות והסרט האדום על גב חברתי היה מפזז כמטורף. לפתע עמדה על מקומה. היבטתי בה וראיתי אש בעיניה הירוקות. היא תפסה בידי והובילתני לגדר שמאחוריה פרחו השושנים.

הסייג העבות היה מאיים ושחור, דחוס מקוצים ואולם היו בו אי-אלו “מנהרות” מפולשות – מקום עבר בו כלב או חתול. שתי שושנים טלולות גדולות כיצוקות מחרסינה שקופה הסתתרו עמוק בתוך ירק השיח, אפלולית היתה שורה עליהן – והן רמזו וליהלהו כשמחי חיים רחוקים טמירים…

"בואי – " אמרה חברתי בהחלטה, “נקטוף אותן.”

דמי עמד מזרום.

“לקטוף אותן!” – אמרה בביטחה, מתחה את עצמה ונעשתה מאורכת ודקה, הרחיבה בידיה את הפתח הצר, הרחיבה והתפתלה כחתול-בר, נידקרה וליקקה את אצבעותיה מכאב, זחלה והתקדמה, ואני אחריה, והנה אנו ליד השיח, והוא גבוה מן המשוער, ואנו כה פעוטות ומבוטלות. השד נכנס בה בחברתי בראותה את משאת-נפשה מקרוב, התנפלה על השושנה הקרובה ביותר והחלה תולשת במהירות ובעצבנות, תלשה ותלשה, אולם הגבעול היה עיקש ומלא-קוצים, ולא ניתק מהרה, עד שתפשה את השושנה בראשה וכל עליה – מפוררים בכף-ידה…

אני לא הספקתי לשלוח יד, עיניי נמלאו על גדותיהן מן הזוהר הוורוד, קירבתי את פניי אליו, נגעתי בו בלחיי, ועדנה רכה, כמעיין סתרים, זרם ממנו אליי…

“השומר!” – פרצה צעקה מפי חברתי. מיד קפצה אל הפתח הצר, נדקרה, צעקה אליי דבר-מה, זחלה ועברה, ואני נישארתי קפואה על מקומי, ועד שהתאוששתי לא נישאר ממנה אלא הסרט האדום שנשר מצמתה, והיה מונח לאורך השביל שעברה בו – כשלולית דם ארוכה.

*

נכתב: 1945–1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1903–1905 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 13.4.1946. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 118.

הלכנו בשורה ארוכה: שתיים, שתיים, אחת ליד השנייה, ילדות קטנות: שחורות, בהירות; פנים עגולות, פנים מוצקות, פנים רכות, לבושות בכחול, ורוד וסגול, וסלי-אוכל קטנים בידיהן.

המורה הלכה לצידנו פעם בראש השורה ופעם בסופה, וכאשר היתה אחת משבשת את השורה, היתה מצליפה לה על עכוזה הקטן בשמשייתה האדומה.

המורה היתה עלמה בלונדית שמנה ושפם בהיר קטן על שפתה העליונה. פיה היה תמיד פעור ומתוכו נשקפות שיניים גדולות לבנות; וכאשר הייתי אני מקלקלת את השורה, היתה דוחפתני ספק בחיבה, ספק ברצינות – מבלי להשתמש בשמשייתה; הפלייה זו גרמה לי מיד צרות: זו שמאחוריי, שהכינים היו שורצות בשערותיה, משכתני בצמתי הארוכה, משכה בסרט עד שהעניבה היפה הפכה לשני זנבות ארוכים סתם – מדולדלים; אחר-כך לקחה את שני הקצוות בשתי ידיה והחלה דופקת בי כמו בסוס: “דיו!” “דיו!” –

נעצתי בה עיניי והשתדלתי שרק זעם יהיה בהן, ואף לא שמץ של דמעה.

החול היה כבר עמוק, אם כי לא הגיע עדיין למצבו הדק והשחוק והנוזל-כמעט שאליו הוא מגיע בקיץ. בצידי הדרך עוד היו השבילים קשים במקצת, ואנחנו הלכנו סגורות בה, בוססות באמצע הדרך, כששמשייתה האדומה של המורה מנחה אותנו כדגל בראש השורה.

גדרות-השיטה סגרו עלינו משני צידי-הדרך ולא ראינו דבר מן הנעשה מעבר להן. ידעתי, שם כרמים נטועים, כרם שלנו, וכרמי שכנינו. הדרך החלה להיתלל ואנו שירכנו דרכנו ועלינו נושפות לראש הגבעה – מימין נמצא מחוז-חפצנו – הגענו: היו אלה מטעי-תות מן הימים אשר עסקו במושבה בגידול תולעי-משי – חלום המשי התנדף יחד עם התולעים ונשתיירו רק המטעים – היה זה מטע גדול שניראה היה לי כיער – העצים זה עתה החלו ללבלב, הפקעות נפתחו מיספר ימים לפני-כן והעלים היו עוד רכים ושקופים, ירקותם בהירה והשמש מסתננת דרכם ומזהיבתם – הענפים העירומים עוד למחצה היו רוויי מיץ והיוו סבך אפור-לבנבן – הענפים והעלים הרכים התערבבו והיוו מין רשת דקה של אור ירקרק-ומוזהב, והצל, שאינו צל אלא איזה שפך של אור ירקרק-זהבהב, מעורב בקרקע בהיר ונע ונד מתחת לרגליי – ואיני יודעת אם אני בשמיים או על פני האדמה או תלוייה בין אלה לאלה.

וכל זה זורם ונע בחמימות שאינה עדיין חום, וכתמים ורודים, סגולים, כחולים, פזורים על רקע זה, ואין אלה ילדות מקפצות בין העצים אלא מיני פרחים רכי-גוון, הנעים על גבעולים, ונמוגים ושוב מתרכזים בתוך האור הירקרק. והריח הוא של תותים, תות-זכר שפירותיו הדבוקים קרוב לעלים הם רק גדילי-אבקנים – ריח דק מן הדק, שאינו נבדל הרבה מריח העלים, והוא נמוג ואי-אפשר לתופסו. מתערב הוא ומתאים להפליא לאור הזהוב-הירוק עד שאיני יודעת להבדיל עוד בין צבע לריח…

הייתי שטה באור ובריח הזה, וחשתי שאני הולכת ונמוגה בתוכו – סל-האוכל נשמט ממני מבלי שארגיש – רגליי נשאוני מאליהן בין שורות העצים, ואני הולכת והופכת למשהו קל כנוצה, נישאת ברוח, האור הירוק נושר על פניי, על ידיי, חודר לעורי ואני מהלכת בו כמו במים כשכל חושיי ספוגים בהם – הלכתי או עפתי – ההרגשה היתה שיש לי כנפיים מרשרשות שקופות ירוקות-בהירות, הנושאות אותי כבדל-עשב, כנוצה שפרחה מקן-אנקורים, והעלים הרכים איתי ובתוכי, ואני שטה ביניהם כאחד מהם וכנפיים רכות לי כעלים… הרחקתי לכת או עוף – איני יודעת בדיוק – ופתאום נעלמו הכתמים הכחולים-הוורודים, הילדות-החברות, מן האופק, והיה רק רשרוש כנפיים דקות שקופות ככנפי צלצלים… איני יודעת כיצד הוחזרתי לעדר-הילדות… איני זוכרת כיצד באתי הביתה, נישאר רק הרשרוש וההרגשה שהייתי אי-פעם עלים ירוקים בהירים מופזים בשמש…

*

נכתב: 1959 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905–1910 לערך. נדפס לראשונה בשם: “הטיול”, “גזית”, כרך י“ז, חוב' ז-י”ב, תשי“ט-תש”ך, דצמבר 1959 – מרץ 1960. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 121.

המוזיקה היתה מעין מחלת משפחה אצלנו – משהגיע אחד מאיתנו לשנת השש-עשרה, החלה רוח בטנו להציק לו. לא די היה לו בהשתפכות קולו, ולא בקונצרט ליל השבת – כשאבא מנצח עלינו בבריטון שרוצה להיות טנור, ואמא בסופראנו גרוני – והרפרטואר היו זמירות אשר נעימתן קטעים מאופרות בשניים-שלושה קולות, וקטעי חזנות הנגמרים בהימנון האוסטרי, מס למלכנו פרנץ יוסף ירום הודו, כי על כן יוצאי אונגריה היינו.

החלונות היו פתוחים והמקהלה שלנו הלך קולה על פני הרחוב, ולאחר ימים נודע לנו כי גם קהל מקשיב יש לנו מעבר לחלונות – ואולם גם אחד מאיתנו לא אמר די בזה. משהגיעה שעתו – חלה במוזיקה בדיוק כמו באדמת. היתה זאת מחלה שהיתה נמשכת כמה שנים – עד שבא משהו והיה טופח על פניו, איזה הכרח חיים, ומפנה אותו לצד אחר, מי לפרנסה, מי לעבודה, מי לספורט –

על השולחן בחדר-האורחים האפל-למחצה היה מונח קלרניט שחור כשכפות המתכת שלו מספרות על סיבובים, דילוגים, קולות וצלילים – סימפוניה שלימה היתה עולה ממראהו – לא פחות מאשר אילו היה פסנתר-כנף גדול פתוח לפניו –

ואולם בערב לאחר העבודה היה אחינו הבכור תוקע לפיו את הצינור השחור הזה, שהיה משפיע געיות ונהיות משונות, גאמות בלע"ז – ולידי מנגינה לא הגיעו – יוסל’ה שפילר הכלי-זמר – היה רבו – ורבי זה, שהיה בחתונות מנגן כיד המוזיקה הטובה עליו, עיניו ואפו היו אדומים מאי-שינה ושתייה, יוסל’ה זה היה בשעתו המוזיקאי הכי גדול בתקופה ההיא. לאחר שנים באו פסנתרים למושבה, וצלילי שופן ובטהובן היו משתפכים על ברושים ואוקליפטוסים שהספיקו בינתיים לגדול.

השנייה למחלת המוזיקה הייתי אני עצמי – במושבה החל מהדהד פסנתרו הגדול של רופא המושבה, וכנר מושך בשרביט אמנים אמיתי בא ארצה, לא כלי-זמר, וצ’ייקובסקי היה מנוגן ערב-ערב, כשהרופא מלווה בפסנתר [את הכנר]. בפעם הראשונה שמעו גדרות האקציה מין נגינה כזאת, ואף אני – כה גדול היה הרושם – שהבשיל גם בי את מחלת המשפחה – כינור, החלטתי, ויהיה מה, זה הקול – קול אנוש עולה ממעמקים, זו שירת הלבב של האדם, הן זה נוצר עבורי ואני עבורו (כך חשבתי) –

ובנווה-שלום חנות יחידה לכלי-זמר, ו[שם] הכינור נקנה. מראהו היה מרומם אותי: חום-אדמדם היה, מותניו דקות והחריצים החתוכים בו מלאים סוד, אוזניו שחורות-שחורות, וראשו הקטן הכפוף פנימה – היה מזמר לי במראהו בלבד –

היה זה סמל אזיי יותר מכינור – כל אשר תסס והחל מבשיל – בדחילו הייתי נוגעת בו, מראהו היה מעלה את כל הצלילים הנפלאים ששמעתי מן האמן הכנר החדש – ובחרדה הייתי מחזיקה בו, וליבי מלא כים – ואולם מתחת אצבעותיי היו יוצאות חריקות דקות, וצורמות – תוך ייאוש הייתי מתחילה לזמר לעצמי איזה קטע מבטהובן, וקול סופראנו צלול היה פורץ מפי ומגלגל איזה שיר עברי שגור בפי –

נדהמה הייתי מניחה אותו – מודדת את הדרך אשר עליי לעבור בכדי להגיע לצליל משהו – וייאוש היה תוקפני. נלחמתי עוד כמה חודשים – שנה כמעט – והכינור הוזנח.

ואז הגיע שעתו של אחי השני. הוא היה מביא קנים מקנים שונים, פוצל וחופר וקושר, ובונה לו בעצמו את כלי-נגינתו – זה צנוע היה במשאלתו מן המוסיקה – רק שיר רועים קטן ורועד ונוגה מאוד, ואולם הרבה ממחלת-הנעורים שלו רעד בתוך הצלילים האלה –

והשלישי – שיחקה לו השעה – במושבה כבר היו תזמורת ומקהלה, ובא בית-ספר לנגינה ומורים – וגונו ומסנה נוגנו, וקונצרטים – וכינורות לרוב. זה הזמין לו חליל מופלא מבית-מסחר גרמני מפורסם, חליל שחור ומבריק, ושוב היה על השולחן בחדר-האורחים כלי נגינה, ובערב היה מפכה נחל שירה אמיתי מחליל זה – מסנה, גונו, גלוק – היו מתארחים סוף-סוף בחדר, ששמע כל-כך הרבה צריחות וגעיות מפי כולנו, [והיה בעל] אקוסטיקה טובה. ואולם גם [אח] זה ניצל ממחלת-ילדותו, ואימן ידיו בהרכבת עצים ובהשקאתם.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910–1920 לערך. בני-המשפחה הנזכרים הם הוריה של אסתר, יהודה ולאה, אחיה הבכור ברוך, ושני אחיה הצעירים אלעזר ובנימין. במשפחה מספרים כי ביום הולדת הקיסר פרנץ יוסף, ירום הודו, היה יהודה ראב מציב את בני-משפחתו בשורה לעמוד דום ולשיר את ההימנון האוסטרי.

הרחוב צר וקרקעיתו חול, בתים קטנים כבתי שאגאל עקומי-גג, עטויי מרפסות קטנות כקיני סנוניות, דבוקות בקירות, ביתנו מוקף אוקליפטוסים ואין רואים הרבה ממנו, שקט, רק העצים הענקיים מרשרשים –

באוויר החם והרדום-למחצה נישא קולו של מוכר-הירקות, איסא הלודאי, “אבאלאך, מראלאך,” (תפוחים, גזר), צועק הוא ביידיש-ערבית.

לפתע איזה המיית קולות רחוקים, הרחק, למעלה, מקצה הרחוב הוא בא: קהל אנשים מתקרב, משהו לא רגיל בשעה זו של יום, שעת-לפני-הצהריים. כבר ימים אחדים לפני-כן שמעתי על ראשון במאי, “חג הפועלים”, אלה האנשים החדשים שבאו מרוסיה. הם אומרים שזה “סוציאליזם”: כולם שווים בכסף, בכישרון, בדירות: זה מוצא חן בעיניי.

הקהל הולך וקרב, בראשם נושא מישהו דגל לבן-כחול, ועל ידו איש קטן נושא דגל גדול אדום, אדום כדם. מה זה? מעודי לא ראיתי דגל אדום. דגל לבן-כחול אני מכירה מבית הספר. הגברת בסביץ עם נעמי גולדשטיין תפרו אותו ומאז הוא מופיע בט"ו-בשבט, בחגיגות חנוכה וגם בטיולים.

שני הדגלים מתנופפים ברוח. מדי פעם מתעכבת התהלוכה והצועדים שרים ביידיש שיר רבולוציוני. אינני מבינה הכל, אבל נידמה לי שאני שומעת קול המונים. מדי פעם הם קוראים: “יחי הסוציאליזם, יחי העם!” את החיבור בין שתי מילים אלה עדיין איני תופסת. ופתאום, מנגד, באותו רחוב, מופיעה קבוצת אנשים, והם מהירי תנועה, רצים כמעט לעומת התהלוכה, נגד הדגל הלבן ונגד הדגל האדום. בראש המתפרצים מנגד: אברהם שפירא. כל זה מסחרר לי את הראש ופתאום קריאת-אמא, קצרה ונמרצת: “הביתה,” והיא מתכוונת אליי, ואני יודעת את משמעותה. אם לא אחזור אקבל את מנת ידה של אמא, וידה קשה, אבל כיצד אוכל לסגת ברגע זה? הנה רץ אברהם שפירא ישר אל הדגל האדום, תופס אותו מידי רוצ’קין, שובר את המקל ומשסע במחי-יד את האריג האדום לשניים. אני מחליקה מתחת לגדר חוטי-הברזל הדוקרנים, ואני ממש ליד התהלוכה, ושצף-קצף של שני המחנות שוטף אותי, ואני שומעת את קול הבד האדום הנקרע לשניים ובתוכי כאילו נקרע משהו, ואיני מבינה, אני מרגישה כאילו הרגו אדם. כולם צועקים ומתווכחים. אני אינני מתווכחת, אני בת-עשר, אבל גם אני צועקת, צועקת, מול התוקפים.

ועיזוז צועק ובוכה, ודמות מתגלגלות מעיניו השחורות הגדולות, ואני רועדת כעלה ולא יודעת על מה. הקהל רוטן ומתפזר לאט-לאט.

אני חוזרת הביתה: שוב מחליקה תחת חוטי-הברזל שבגדר. אמא מביטה בי ואני מושיטה לה את פניי כדי שתעשה בהן כרצונה כתמיד – – – לתמהוני היא מביאה לי לימונדה קרה מן המיטבח: “שתי ושיכבי כאן, על מיטתך, ואל תזוזי עד שארשה לך לרדת.”

"אבאלאך מראלאך – " קולו של איסא ממרחק רב, ואני נירדמת.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1905 בקירוב, בהיות אסתר כבת אחת-עשרה. נדפס לראשונה: “דבר”, 28.12.1973. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 124.

מעשה מפורסם של קריעת דגל התרחש בפתח-תקווה בקיץ 1910, בעת קבלת הפנים לכבוד החכם-באשי, הרב חיים נחום אפנדי, הרב הראשי של יהודי עות’מניה. ואולם הדגל שהונף אז על-ידי הפועלים היה כחול-לבן בלבד, ולא אדום (על כך בספרי: “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”, יד יצחק בן צבי ועם עובד, 1993). מיהו “עיזוז” אינני יודע.

תחילה חשבתי כי אסתר עירבבה פרשיות היסטוריות שונות. קשה להניח שבאותן שנים העיזו הפועלים להניף דגל אדום במושבה, כאשר אפילו הנפת הדגל הכחול-לבן היתה בבחינת התגרות קשה בשלטון התורכי.

ואולם עדות לכך שמדובר בקריעה שאכן התרחשה בשנת 1905 לערך מצוייה בדברים שסיפרה אסתר בתוכנית “בין איכרים לפועלים” בסידרה: “אנשי העלייה השנייה”, בעריכת חנינא אמוץ ונתן בכרך, ששודרה ב“קול ישראל” ביום 29.3.1966 ובה השתתפו בין השאר יצחק כבשנה, שמואל דיין, עמרם חזנוב, נתן חופשי, דוד בן-גוריון וצבי נשרי. מספרת אסתר:

הם [איכרי המושבה] היו שומרי שבת ואלו [צעירי העלייה השנייה] היו מחללי שבת. “מחללי-שבעסניקעס” ו“רוסישע” היו קוראים [להם], “דה רוסישע”, ו“חוליגנעס”…

הם היו שוכרים חדרים, שניים-שלושה בחורים, אצל האיכרים, ופה היה מונח כל האנטאגוניזם, משום שזה היה נטע זר – בתוך הבית. אלה שומרי שבת, ואלה מחללי שבת. אלה עם בלוריות עפות ועם טוז’ורקות, היו להם כאלה מעילי סטודנטים שחורים עם כפתורי-זהב. הכל היה מנוגד. החיצוניות, הפנימיות. שני עולמות שלא יכלו להתחבר.

אלה רובם באו מהרבולוציה של 1905 ברוסיה, והיו רבולוציונים עוד שמה, וכאן באים אל יהודים מקומטים ומזוקנים, ורוצים לכפות עליהם איזה דבר, וזה היה מאוד לא טבעי, כל הדבר הזה.

הייתי אז בת שבע, לכל היותר, והיה לנו בית גדול עם גן, מוקף גן, וממול היה הרחוב, במרחק של אולי עשרה מטר.

יום אחד, אני יוצאת לי, ונכנסת לגן, ומסתכלת, ואני רואה תהלוכה, מבוגרים הולכים ושרים, ובראש התהלוכה, דגל, איש הולך, איש גבוה, הולך ובידו דגל אדום, אדום כמו דם, כמו אש, דם, אש – מה זה, איזה דגל זה? מעודי לא ראיתי – איזה מין דגל אדום? הרי יש לנו דגל כחול, כחול-לבן, וזה הרגיל, ויש לנו דגלים קטנים שאנחנו מקבלים במתנה ושומרים עליהם למזכרת, לחנוכה, לחגיגות – וזה אדום, כמו כלניות, ומרשים מאוד, כל העניין.

ואני שומעת שיר שכבר שמעתי אותו, אבל אני עכשיו רק תופסת שהוא… יש קשר בין השיר הזה לבין הדגל.

[שרה:] “מיר הויבען די הענט געגען מזרח און שווערען / ביי ציון איר פאהן, ביי איר הייליגער ערד, /… טטה, טטה ט טטט טטטיטה, טטה טטה טטיטה טטיטטה טטה…”

[המשך: “ביי אלץ וואס מיר ליבען, וואס הייליג מיר ערען / ביי אונזערע העלדענס צובראכענעס שווערד.” – “ידינו לצד מזרח נרים ונישבע / בציון, בדגלה ובארצה היקרה / בכל אשר נאהב וכל אשר נוקירה / בחרב גיבורינו אשר נשברה.” – בית ראשון בהימנון “פועלי-ציון” – “די שבועה”, השבועה. מילים: יהושע השל פלוביץ, לחן: אברהם משה ברנשטיין, תרגום: ש. גלב, מורה לעברית בגליציה, שתירגם ראשון את השיר. מסר את הפרטים: אליהו הכהן].

ובאיזה מין פרץ שרים את זה, ובקצה הרחוב השני מתחילה איזו תסיסה, אני רואה ששם מתאספים, מתאספים – על יד מיישה [משה] מרכוס זה היה, למטה, בחורים, שם היו הרבה בחורים למטה, במשפחות [האיכרים], ומתחילים להתקרב, ואמא יוצאת, היא אומרת: “אסתרקה, אריין שטוב!” [חזרי על עקבותייך!] – ואני רואה שמתחילה ההתקפה, מצד בני האיכרים, ותנופות ידיים וצעקות, ועירבוביה בין שני המחנות האלה, ומישהו קופץ, ובום – קורע את הדגל האדום!

אני הרגשתי את הקדושה שייחסו לדגל האדום הזה חבר האנשים האלה, והרגשתי בכל ההתנגדות של המחנה השני.

ההפתעה הזאת של הכניסה שלהם [צעירי העלייה השנייה] במין ווכט, אתה יודע מה זה ווכט, בגרמנית? במין פרץ כזה, זה השפיע מאוד, בעיקר השפיע [על] הבנות, הן תמיד יותר רגישות ויותר פתוחות לדברים, אז על הבנות יותר השפיע. היו בנות שהלכו לצד זה, של הפועלים, הרבה יותר מאשר הבנים, [מצד] הבנים היה איזה אנטאגוניזם, איזו התמרדות, זה מול זה.

[אני הייתי מוחרמת] מפני שהייתי הולכת איתם, “זי גייט מיט די רוסישע! יהודה ראב’ס טוכטער גייט מיט די רוסישע בחורים!” – זה היה חטא כבד, שאיש נכבד כזה, ממייסדי המושבה – ובתו היחידה, והיא הולכת [עם הפועלים]… ולא עם בני האיכרים. אין לי אף ידיד אחד, עד היום, אין לי אף אחד [מבני האיכרים], והם שונאים אותי עד היום…

פתח תקווה

ד' כסלו

Ester Hayardenith

Mipetach Tikvah

Erez Israel

[עד כאן על צד הפנים הכתום, בכריכת הפנקס. ובעמוד הראשון, משמאל:]

אין דבר העומד בפני הרצון

זכרי את דברי הירדני שלך

*

[עמוד שלישי בפנקס ואילך. העמודים אינם ממוספרים]

יום ד' כסלו תר"ע

מה עליי לעשות כעת? אינני יודעת בעצמי – – ללמוד אינני לומדת, מדוע עצלה? – – לקרוא אינני קוראת. מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום. שנית, היא אצל שושנה כהן. שלישית, שמפזרים לה מלוא חופניים כבוד ותפארת ולכן שכחה אותי. היא באמת קלת דעת. אני כה עצובה היום, משה היה פה ואני לא ראיתיו!… גם הוא שכח אותי. שלושה ימים היה פה ולא ביקש כל הזדמנות לראותי. ביום השישי בלילה, הרחוב הומה מאדם, משה איננו! אני מחפשת אותו והוא איננו. ביום השבת אני רואה אותו עם עוד נער הולכים בדרך העולה ליפו, האדרת על הכתף, הראש מוטה קצת הצידה. והולכים, חשבתי, בוודאי ליפו. והצטערתי, הנה הוא הולך ואני לא אראנו. ורק היום נודע לי כי לא הלך ליפו בשבת כי אם נסע בעגלה במוצאי שבת. והוא בוודאי לא זוכר אותי, הן כתבתי לו והוא לא ענני. יש לו שם עסקים עם רבקה (כן סיפרה לי מרים). אני חושבת שזוהי הסיבה הנכונה של שתיקתו זמן רב כזה. לא, לא, אני לא אלך בעצמי לירדניה. נחוץ שגם הוא ילך. שקר, אמרתי, אני לא אלך בעצמי!

קופה זקנה חדלי לחשוב כבר, חדלי לך, מרים לא רוצה לשוב, לא אלייך, גם משה שכח אותך, ובכן חדלי מהם, סדרי לך את עולמך את בעצמך בלי עזרתם, שלא תשימי לב אליהם! –

*

אתמול היתה חגיגה שנערכה על ידי אגודת התחיה. החגיגה לא היתה יפה ביותר אך דייה להשביע גיל ושמחות את שושנה כהן ויתר בני האגודה שהשתובבו ורקדו עד אור היום. היא דיקלמה רע מאוד, במרתף. קיבלה 15 מכתבים בפוסטה המעופפת והיתה מאושרה. ביקשו אותי לדקלם רק אני מיאנתי. אינני רוצה לדקלם תחת ידי שושנה כהן. שהיא תהיה לי לראש אני אסדר חגיגה לפורים!

*

אני מרגישה את עצמי רע כעת – – – נידמה לי שהנני עומדת במידבר – – ואני בודדה ועזובה מולם, כן את עזובה, שני הרעים שהבינו למחשבותייך וחיזקו את רוחך עברו ואינם, ואחרים אינני מוצאת, לא, לא תמצאי לך משה אחר! לא, אותו אהבת בעדו נלחמת כל רוחך כל רצונך הוא, הוא אשר החייה אותו גם כעת לו שב אלייך אז גם כוחך ורצונך היו שבים אלייך, והוא שכחך! עזבני, אלי עזבני! משה, האלוהים שלי, נלקח ממני! ומה תהיה אחריתי?… כלום אפשר לחיות כך בלי לימוד בלי מלחמה בלי תקווה, ובלי משה!

*

[צרפתית במקור: צריך לשנוא אותו ואינני יכולה אלא לאהבו – – – צריך שאני אשכח אותו – – מרים, את מרשעת, את שובבה קטנה שצועקת, שאוהבת זאת כשמתחנפים אליה, אבל אני, אני לא יכולה להתחנף אל אף אחד, אני אומרת לה תמיד את האמת ואינני חוששת להכריח אותה לראות את חסרונותיה, בעיניי לא משנה מה שהיא תחשוב עליי משום שהיא הפסיקה להבין אותי! – – – שני ימים היא היתה כאן והיא לא באה אצלי, אני יודעת היטב שאבשלום הוא הסיבה אבל לא איכפת לי כל השובבים האלה! – – ]

*

נחוץ לשכוח, לשכוח את הכל! טוב לשכוח את כל העולם! לשכוח את הצרות, את כל העבר, רק ההווה והעתיד צריך להיות בקירבי. כן, צריכה אני היטב להבין את העתיד המחכה לי. אסתר, אל תהיי סמרטוט, עבדי, ומצאת דרכך בלעדם. הן יש לך מרץ! כן, כן, את צריכה לעבוד כי לגדולות נוצרת! הרבה אבני נגף תמצאי על דרכך, ובכל זאת צעדי הלאה ישר אל כוכבך המזהיר! – – –

הבנות שוחקות מויינוס [הכוכב ונוס], לועגות לי על אשר אני מתבוננת אליו ואוהבת אותו. הן לא מבינות, הפתיות, שזה הוא האלוהים שלי. כלום אפשר שלי יהיה אותו האלוהים שלהן, ווינוס הוא רק שלי, שלי ולא שלהן! האלוהים שלהן הוא פעוט מדי בעדי, הוא לא יבין את מחשבתי את שאיפותיי ואת תקוותי. לא, לא הוא לא יבין דברים נשגבים וקדושים כאלו, ווינוס, ויינוס שלי תבין את הכל, הוא הלא כוכבי המזהיר בקצה המנהרה האפלה! אל תלעגו לו הוא קדוש! הוא שמע את כל אנחותיי העמוקות. את כל תפילותיי הזכות, הוא אוצר בקרבו את רוחי את הכל! סורו ממנו יושבי צלמוות! בריות נבזות! – – –

*

חג החנוכה, ד' כסלו, שנת ת"ע

[צרפתית במקור:

צריך! צריכים ללמד אותך, איך להקריא!]

*

לעוף מפה אני רוצה! לשבר את חשכת כלובי, לנפצו, ולהרסו עד היסוד! – – הה! משה יקירי, למה עזבתני ברגעים היותר נוראים!? – – – מדוע?! – – – אלוהים שלי מדוע?! – –

גלמודה אני פה במידבר הגדול – – – הוי אלי אין לי רע אין לי אח, אף מי לשפוך את ליבי, וליבי מלא על כל גדותיו – – –

*

נחוץ להעתיק היום את החיבורים הצרפתים ולהראותם לאדון מוגרבי, ללכת אליו להחליף ספר ולדבר איתו אותו החגיגה. לבקש מהצ’ואל את המחברות הצרפתיות. ללכת אל חנה ולקחת אצלה את 2 Lecture [הרצאה] ואת ספר דברי ימי העמים ומחברות שונות – – ללכת אל הניה ולבקשה שתבוא אליי לעשות איתי Dicte [הכתבה].

יום ראשון – –

*

אתמול רימיתי את אבי! – – – הלכתי לבית הספרים ואגב אורחא נכנסתי אל שושנה סלור וישבתי שם כשעה ולא הלכתי לבית הספרים. בשובי הבית מצאתי לי תירוץ, אדון לבנון לא היה – – – והיום לא היה לא [לו, לאב] מה לקרוא. מדוע רימיתי? אני התחרטתי – – –

אני רוצה לסדר לי שיעורים שאני ושושנה סלור נלמד ביחד, אולי עוד אחדות תלמדנה – – אף שאני יותר חזקה מהם בכל המדעים ובכלל לא [לו] נכנסנו לבית-ספר שאז אני בוודאי לא יכולתי להיות איתן במחלקה אחד אבל מכיוון שרציתי להתחיל ללמוד והנה נזדמנו לי עוד אחדות שאין להן ספרים וגם שנחוץ לעוררן קצת – ואני מקווה שלא אהיה פשוט רק תלמידה, אני אהיה קצת מורה כי הלא הן לא יודעות כלום – – אפשר ברבות הימים זה יהיה כעין בית-ספר קטן – – – נחוץ לאגד את הכוחות, שיעורי ערב הם רק לחברי האגודה תחיה – –

*

שטות, אין לעשות איתן כלום. הן כל-כך ריקות! ואני גם כן נהיית ריקנית. נחוץ להתרחק מהן, להשתקע יותר בלימודים, זה נורא, אני רוצה להשכיח את עצמי! ולי הלא אסור זאת! כן אסור! די, לא אלך יותר איתן! אבל אי אפשר כך להתבודד בפרט לי.

משה שכח אותי! כן, גם מרים.

*

עברו ימים אחדים ואני לא רשמתי כלום. אינני יודעת בעצמי, השתקעתי כל-כך בריקנות עד ששכחתי את הכל אפילו את אותך פנקסי היקר, רק את משה לא! עשיתי טיולים אחדים וביליתי את הזמן בחברת נערים ריקים, אבל נחמדים! בנימין סלור ואליהו מער, הם ריקים ובכל זאת ברגעים שאני רוצה להשכיח את עצמי הם די טובים. רק את משה אי אפשר לי לזכור ברגעים ההם. הוא קדוש יותר מדי כדי להזכירו ברגעים כאלה, לו נתתי את נשמתי ולהם את גופי כדי להשכיח את עצמי, את גופי! – –

פנקסי היקר אתה, ויכול עוד לחשוד אותי – – – אך לא, פשוט משתובבים, רצים, קופצים בוקה, מתאבקים, נופלים אחד על השני, מעשה שטות.

היום נסעו אמא ואבא ליפו ואני בעצמי בבית. איזה דומיה עצובה שולטת כעת בבית. בחוץ מטפטף הגשם, ואני עצובה – – ליבי נלחץ – – – אני בוכה – – – מדוע? בשביל מה? אינני יודעת בעצמי – –

משה!

*

[צרפתית במקור:

למה לאהוב אותו?! – – –

משום שהוא ראוי לזה! – – –

לא, הוא איננו ראוי לזה!

(אחרי כמה חודשים אולי אהיה ראויה – – – אינני יודעת עוד)

(אחרי חודש אחד)]

*

כך הימים עוברים ואני לא עושה כלום, כן מרים, צדקת, אני זוחלת כמו צב – – אך מה עליי לעשות? מה אני יכולה לעשות? הכל, הכל יתנגד לשאיפותיי, הכל, להילחם! – – – זה מעורר צחוק מר – – עם מי? עם ילד קטן וחלש? – – – א – –

מצבי כל-כך רע כעת,

*

אני לא לומדת, זה שקר! אח אני שקרנית. כתבתי למרים שאני לומדת לומדת ולומדת והלא זה שקר גמור, אין לי רצון, אין לי כוח, אך כן יש לי כוח אבל כוח זה מתעורר רק לפעמים רחוקות ועל רגעים מעטים. כוח! רצון! ואם לא, אז לא יקחני לירדניה, הוא כבר שכח אותי, יש לו שם את רבקה ואת רחל רזניק ולכן שכחני, גם למרים הוא נעשה זר – – –

כמה גדול כוחו של הטבע, כמה הייתי אני מתמרמרת על האנשים שמתחתנים ועושים נבלה [כזו – מחוק], וכעת אני בעצמי מרגישה כמין תאווה נכנסת בליבי, זה כל-כך מוזר לי. הנה אני רואה את פעולות הטבע, אותו המעשה שניראה לי מקודם לדבר נבזה, לשפלות רוח, מקבל כעת בעיניי צורה אחרת לגמרי, אני גודלת – – אני נהיית עלמה בוגרת – – למרות רצוני – – זה כל-כך מוזר.

כעת נפתרה לי שאלה שהטרידה זה כמה את מוחי. הייתי שואלת את עצמי איך יכולים בני האדם, אפילו היותר טובים, היותר חכמים שבהם, לעשות את אותו המעשה הנבזה שעורר תמיד בקרבי גועל נפש ושנאה לאנשים גדולים. איך אפשר לעשות דבר שכזה? … וכעת אני רואה עליי עצמי איך שהטבע בעצם ידו מהפך אותי לאחרת ובכל זאת זה לא טוב בעיניי. פנקסי היקר לו לא ה[ת]ביישתי ממך כי אז הייתי אומרת לך עוד דברים אחדים רק לא לומדתי להיות חופשיה ביותר כידוע לך, ובכן אסתפק בזה שאומר לך, אני יראה מעצמי, אינני מכירה את עצמי, הזו היא אסתר שהמעשה הנזכר נחשב בעיניה לעוון פלילי, שגם להוריה לא יכלה לסלוח את זאת ותמיד היתה מביטה בבוז לאנשים גדולים נבזים! – דובבו שפתיי מדי פעם בפעם כשעלו מחשבות אלה על ליבי.

ואמא, כשהיתה מתרגזת פעם על אשר [אני] מדברת יותר מדי עם איזה נער או מטיילת איתו, היתה קוראת אותי גסה, באותה שעה היו הרהורים כאלה עולים על ליבי ולא יכולתי להתאפק מלקרוא לה, זונה, אַת אשר עשית מעשה נבזה כזה, את קוראת אותי גסה?! – – היא בעצמה גרמה לזה שאתחיל לחשוב מחשבות הגוף, ומה, האם לא היא? יען שלא נתנתני ללכת עם משה או עם בן-ציון ותקראני גסה. הנה האבות בעצמם אינם יודעים במה שהם משחיתים את בניהם. כן, אני מושחתה אבל מי השחית אותי אם לא הם? הם רק הם. בלילה אסור לדבר עם נער. ללכת לטייל על הגורן עם משה, הס מלהזכיר. מה איכפת להם לגדולים אם נטייל? – – והנה במעשים כאלה הם בעצמם פותחים פה לשטן, הילד מתחיל להרהר אחרי דברי האם, מדוע אסור ללכת לטייל עם משה חברי הקטן, מדוע? אהה, אני כבר יודע[ת], בשביל – בשביל שלא אהיה גסה – – – מה זה גסה? אהה אני כבר יודעת – – – וכך הם בעצמם מביאים את הילד לידי הרהורים כאלה שהם לא לפי שנותיו. הילד רואה שהוריו אוסרים עליו את זאת, והם [הילדים] דווקא חפצים, והלא זה כלל ידוע אפילו אצל אנשים גדולים – מה שאסור זאת חפצים, אין טוב מתפוח גנוב –

*

אך נטיתי הצידה מדבריי הראשונים, ואתה חיכית כל הזמן, פנקסי היקר, עד שאמשיך הלאה את דבריי הקודמים אך לא יכולתי לדלג על פרט נכבד בחיי, על הרהורי הילדות, אף אם נאמרו מילדה קטנה [בכל זאת חושבת אני כי נכונים הם מאוד – מחוק] שאינה יודעת את תורת חינוך [ה]בנות, את הפדגוגיה, אך הלא לא יכולתי לדלג על זאת, הלא אני בעצמי הרגשתי את זאת, הלא עבר עליי אותו הניסיון ואז הרגשתי בשגיאה הגדולה הזאת כי מי יכול עוד להרגיש את זאת כמו נפש הילד המקבלת חינוך שכזה – – –

ולכן אשוב כעת לדבריי הקודמים. ראשונה, לפני שנתיים, היתה שגיאת ההורים (שהזכרתי למעלה) הגורמת למחשבות הגוף ואז הם היו שלא בזמנם, וכעת אני מרגישה את יד הטבע שחזקה עליי ועל ילדותי – – אך אינני כל-כך ילדותית, בפסח ימלאו לי שש-עשרה שנה, אלי, שש-עשרה שנה! עלמה גדולה, עלמה בוגרת! אך אני רוצה להיות קטנה! אין לי זמן ללמוד, אני כבר כל-כך גדולה! טפשה, הלא זה בידך, מפני מה אין לך כבר זמן ללמוד – מפני שעד עשרים שנה יש לך רק ארבע שנים יען שבשנת העשרים רוב הצעירות מתחתנות, אך הלא זה תלוי בך, את יכולה ללמוד גם עד עשרים וחמש עד עשרים ושש – –

כך הוא חשבוני, עד שנת השמונה-עשרה אלמד בעצמי, אשתדל בשתי השנים האלה להתכונן לאיזה בית-ספר גבוה. בשנת השמונה-עשרה אסע לשוויציה, אכנס לבית-ספר גבוה ובקונסרבטריום בשביל זמ[ה]רה ונגינת כינור, אלמד ציור, יש לי כשרון לציור. אך כמה רציתי להיות צייר! אגמור את לימודיי עד שנת העשרים וחמישה, אחר כן אשא לי איש או פשוט אקח לי רק חבר, לא, לא אשא איש, למה לי כל העול הזה. אקח לי את משה, הלא גם הוא יהיה בשוויציה, ושנינו נתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, נראה מראות שונים, ארצות שונות, נלמד נחקור, נלַמד בכל מקום שנבוא, אחרי כן נשוב לארץ-ישראל ושם נוריד את כל הדבש שאספנו בארצות תבל, היא תהיה לנו הכוורת שכל הדבורים שכמותנו יאצרו שם דבשם ואז נבנה את ירדניה – – – – – – – – – – – –

*

פנקסי האהוב, כבר ימים אחדים שאני אילמת. מה אוכל לעשות, לו [לא] תמיד אפשר לדבר. קיבלתי מכתבים כולם ריקים [ריקנים]. אני לומדת קצת, אני עצובה מאוד. גשמים חזקים, אך, אני שונאה את הגשם, כבר נמאס לי לראות את השמיים הזועפים האלה ואת הדמעות הנושרות בלי הפוגות, כאילו נפתח להם שם מעיין והן יורדות נוזלות עצובות, מדוע אתם בוכים, שמיים? גם אני בוכה – – כל היקום בוכה, העצים הגגות השמיים, הכל עטוף בדמעות – – –

דמעות – – –

אך משה, כמעט שכחתיו, לא, לא שכחתיו, אך אותו הרגש שהיה לי אליו שוכן כעת עמוק עמוק בלב, שם בפינה נסתרה הפניתי לו מקום. עליי לעזוב הרבה מקום פנוי בשביל מטרות, בשביל שבי –

אך כשאסע ליפו! – – –

מרים מתייאשת! ואני, האם אני אינני מתייאשת? לא, לא! נחוץ לגרש את הייאוש, מרים את צריכה לחיות! כולנו נחיה!

*

נו? מה? אינני יכולה לכתוב! כבר ימים אחדים שלא כתבתי, כלום יודעת אני? פשוט אין לי מה לרשום, הכל ריק, אין כל עניין, אין חומר לכתיבה, אין כל שינוי בחיים ההווים, הכל כתמול שלשום אך איזה ריקנות! – – –

אינני לומדת, אינני עושה כלום. בחוץ גשם עננים ורוח, וזה גם כן פועל עליי לרעה – – כשאני רואה את השמש את שמי התכלת את הירק כל זה מעורר אותי ואני חושבת באותה שעה, אך, כמה יפים החיים! אבל כעת אין שמש, אין אור, כל העולם מתמוגג בדמעות! – – – ולי כה עצוב כה מר – – – – אני מרגישה איזה רקבון נורא ממלא את נפשי, והעת בורחת עוברת, אך, השנים עפות! עוד מעט יימלאו לי שש-עשרה שנה! ויש לי עוד הרבה, הרבה עבודה, אלי, תן לי רצון, רצון חזק! שלא ימות הגשמים האפלים, לא רקבון נבזה, יוכל לשלוט בו, רצון ענקי! אני צריכה!

*

משה! אסור אסור לחשוב אודותיו! יללי, פצע עמוק – – – אך, זה מכאיב – – – משה נשמתי, אור חיי!! – – –

*

הוא אוהב אותה, את לורת!

*

[צרפתית במקור:

“אני אוהב את הבלונדינית ואת השחומה – – – – – אני אוהב את הבלונדינית ואת השחומה וגם את הבקבוק – – –”]

*

זה היה כל כך פתאומי! – – ואני הרגשתי שאיזה דבר נקרע מלבבי! – – את לורת? את לורת? – – – משה אוהב את לורת? – – – אני בוכה – – – אני בוכה – – – מדוע? האמנם אהבתיו? כלום יודעת אנוכי? – –

כן, היא יפה – – – ומה בכך? – – אבל היא יפה, את מבינה? היא יפה – – – כן, יש לה קצת רגש – – – היא באמת רומנטית – – – רק, תמיד עצובה, שקטה – – – בוודאי יש בה איזה דבר – – אם הוא חושב אודותיה – – – אבל זה כל-כך מוזר – – – זה יפה – – – זה מכאיב – –

כן, הוא מצא לו Sujet [נושא] יפה בעד רומן קטן, נחמד – – אבל האם באמת הוא אוהב אותה! – – אינני מאמינה, זה פשוט הרגל, לכל אחד צריך להיות רומן, לכל אחד, כל הגימנזאים יש להם רומנים והם כותבים חיבורים אודות אהבה, כותבים ספר זכרונות – – – והוא לא מצא לו Sujet יותר יפה ממנה – – – אבל לא האמנתי על משה – – – לא, לעולם לא עלה על דעתי – – – חשבתי אפשר הוא אוהב את רחל רזניק – – נו יש כבר מעט מעשיות בדבר הזה למשל, או יודעת אני? או חסיה, או אחרת, כך חשבתי – – – אבל היא?! – – – די, די, צריך לחדול לחשוב אודותיו – – אני חושבת אותו – – – והוא אותי?

*

אני לא מרגישה כעת כלום, רק איזה דבר רוקד, רוקד בקרבי, לא, לא זה כלום, שטות – – אסור לחשוב הרבה – – הוא או[מר], ועכשיו אני אוהב אותה!

ועכשיו הוא אוהב אותה!? – –

מה? הוא אוהב אותה?…

אינני יודעת – – הוא אוהב אותה! את שומעת? – – –

כן… לא, לא – – אינני יודעת כלום – – – אני בוכה – – – משה!!! משה – – –

*

מדוע לא נותנים לי לנסוע לטייל עם ילדי הבית-ספר? מדוע, הרעה אני מיתר הילדות? – – מדוע עוזבות [עוזבים?] אותן לנסוע?

“את אינך ילדה מבית-ספר. את אינך תלמידי[ה],” כך עונה לי אבי היקר – –

מדוע אינני תלמידה כמוהן? – – הלא קטנה אני כמוהן, הלא ילדה אני כמוהן והן תלמידות והן לומדות, הן, הן והן ואני? – – –

*

אני שוב לבדי מחר בבית, בבית הארור, והן כולן תיסענה לטייל, זו ליפו, אחרת להרי אפריים, רק אני, אני לבדי אשב בבית, מדוע? אלי מדוע? – – –

*

[אמצע הפנקס, וכניראה נתלש בו דף אחד או יותר. העמוד הימני ריק, והשמאלי מתחיל מאמצע הטכסט:]

– ורק כל-כך יפה, מציון, ואני לא יכולה לכתוב, אינני יודעת מדוע חדלתי לרשום, רק זה? אם יש לי מה לכתוב אז אני יכולה למלאות עשרה דפים בבת אחת, ולפעמים עוברים עליי שבועות שלמים ואני לא כותבת מלה. אתמול עשיתי עבורו מודה אני, הוא יפה, אני אשלח אותו למשה, ולמרים.

*

האח! ארצי את יפה! יפה מאוד! ואני שלך, שלך לנצח! ארצי, ארצי! – –

אני אוהבת אותך!

אלי, אלי איזה טבע, זה נחמד, נהדר, קדוש!

השושנה החיוורת – –

שושנה היתה לי שושנה גדולה ולבנה כשלג.. ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים ומתענגת על ריחה המשכר, פתחה השושנה את שפתיה ותאמר: “שמעי נערה, השמת פעם את ליבך לדעת מדוע כה חיוורה אנוכי, המעולם לא עלתה על דעת[ך] לשאול אותי מדוע אני חיוורת בעת שאחיותיי [הן כולן – מחוק] אדומות ומלאות?”

השושנה החיוורת – – –

שושנה היתה לי שושנה חיוורת… עלי משי לבנים כשלג היו לה – – – שושנה נוגה וחיוורת – – – [ופעם לאור הירח – מחוק] ובלילה לאור הירח ואני מנשקת את עליה החיוורים – פתחה היא שפתיה, ותאמר:

*

יום שישי בלילה… מוצאי פורים [תר"ע]

ומדוע אין אנו יכולים להבין אחד את השני? – – – טובה אומרת שאני לא מכירה אותה, אני אומרת שטובה לא מכירה אותי. וכך כל אחד חושב את השני לריק, לאיזה גוף שאין לו שום רגש, לבהמה שנבראה רק לאכול ולשתות ודי – – – ומדוע איננו מכירים אחד את השני? – – – מדוע צריך בשביל להכיר אחד את השני, בשביל להיות מפותחים בגוף וברוח, בשביל זה צריך להיכנס באיזו אגודה –

*

Avril 1910 III

האלה הם היהודים שלנו?

הזה הוא העם? –

היום נמכר ביתנו ליהודי אחד, רומני עשיר, שבא הנה לקנות אחוזות אחדות – – – מאלה תיבנה ארצנו? – – – מבנים שכאלה?.. הוא עשה עליי רושם רע מאוד, איך שהוא התנהג! על כל דבר קטן ערך התווכח שעה, עוד, עוד להוציא מידי אבא, עוד דבר, גם את לול היונים! – – – עוד להפחית נפוליונים אחדים מהמחיר – – – יהודי שבא לארץ-ישראל ורוצה להפריחה, לקנות אדמה ולעבדה, יהודי כזה עשיר ובלי שום אידאל, בלי כל רגש מיוחד לארץ-ישראל. זה היה צריך להיות אצלו יותר יקר, יותר אהוב וקדוש, ליבו לא היה צריך לתת לו להשתמש באמצעים מסחריים, בסיבובונים, שכאלה, האלה הם הבנים? – – – אוי לך אם אומללה! – – –

III Avril 1910

*

מוצאי פורים (יום שישי בלילה – – – )

ומדוע אין אנו מכירים אחד את השני? – – ומדוע נחוצה לנו אגודה? – – – ומדוע אין דבר אחר שמאחד, אותנו, הדור הצעיר? – – –

ואז, בימים הטובים ההם, כשישבנו כולנו בארצנו, הגם אז היו אגודות? – – מדוע לא נצטרפנו אז באגודות? – – והנערים והנערות כולם יחד היו יוצאים בבוקר השכם אל השדה, המגל על הכתף, ובקול זמרה היו קוצרים את התבואה ומאלמים אלומות וכולם יחד היו רוקדים שרים ומשתעש[ע]ים, או בבציר כשהיו הולכים לבצור את הענבים, מדוע אז היינו כל כך מאוחדים, מה איחד אותנו אז? – – אגודת תחיה?! – – והלא גם כעת אנו יכולים לחיות את אותם החיים שחיו הדור הצעיר בימים ההם, הלא בארצנו אנחנו!

*

[צרפתית במקור:

ה-3 באפריל

שבע קרול יצאה לחיפה, ב-2 באפריל 1910, מסכנה! כאן היא היתה יכולה להיות ירדנית טובה, ושם היא תשכח כל מה שאני אומרת לה – – – ]

[בתחתית העמוד כמה ציורי דיוקנאות זעירים, בהם גברים עם זקן]

*

משה היה פה היום – – – ומרים תבוא מחר – – – אלו אילו יכולתי לאחד אותם! – – בשבילי, משה ומרים היו חברים טובים כמו שהייתם! – – – היו חברים! – – בשבילי מרים – – – משה, בשבילי – – –

*

[צרפתית במקור:

זה אבסורדי!

ובכל זאת אינני יודעת לשם מה לעשות מעצמי יבבנית? – – – אני מכריחה את עצמי לבכות, ואני בוכה, אני מתייפחת, אני סחוטה, אינני יכולה עוד, זה כל כך זר בשבילי לראות את עצמי מפסידה כל-כך את גבורתי, אלי, האם אינני פחדנית? – –

אני מרגישה שדבר-מה מפחיד לא קרה היום, אינני יודעת מה, אני רק מרגישה זאת, בתנאי שאבא לא יהיה מעורב בזה – – – – אסון – – – – ]

*

פתח תקווה [ד' שבט תר"ע – מחוק. המשך העמוד ריק]

*

חלום – י“ג ניסן תרס”ט

שמיים הביטו ארצה [איני – מחוק] באלוהי [אהבה ודמעות – מחוק] עיני אהבה –

*

[עמודים ריקים, צרפתית:

אילו זה היה הוא לא הייתי אומרת כלום

פוף – ]

*

[עמודים ריקים, צרפתית:

שלום יקירי!]

[ציור דיוקן זעיר]

*

חלום

שושנה היתה לי – – – שושנה גדולה ואדומה עם עלי משי רכים – – – ובלילה, וכוכבים קטנטנים הזהירו בשמיים הכחולים ורוחות עדן נשבו והביאו אתם[ן] ריחות נעימים, אז צלחה רוח על השושנה ותחל לספר לי סיפור, וקולה הלטוף השתפך במנגינה דקה – – –

פעם אחת ואני נמה את שנתי כי נלאיתי כבר לעמוד הכן על גבעולי, ואתחבא תחת העלים הירוקים ואישן שינה מתוקה – – – קול נעים העירני משנתי – – – פקחתי את עיניי והנה לבנה יפה [מביטה עליי – מחוק] – – שופכת גלי אור חיוור – – – ובגן בין העצים הסבוכים עומדת עלמה גבוהת קומה, עיניה –

איך נבראו השושנים לבנות?

" " " האדומות?

אגדה ילדה אומללה שאוהבת ואינם

אוהבים אותה –

*

[דפים אחדים ריקים, ולפני סוף הפנקס, שני עמודים כתובים ברצף אחד לאורכם, מלמעלה למטה, כניראה טיוטת מכתב עם מחיקות רבות:]

אוף משקה, יש לנו גורן כל-כך [יפה – מחוק], נעים והרבה הרבה כוכבים, ועוד הרבה דברים יפים. אני כל-כך משוגעת! אוף, היה היום רע – – –

משקה, [עוד – מחוק] בקרוב [אכתוב לך – מחוק] אודיעך דבר נכבד מאוד עוד מעט, [עוד מעט – מחוק] משקה, אבל כעת רע כל-כך – – – –

[מכאן כניראה התחלה לנוסח חדש של המכתב:]

שלום לרחל [נחמה – מחוק], רבקה, נחמה ומשה – – – אתם יודעים, אתמול שברו פה את דגלנו [אנחנו בעצמנו – – – מחוק] זה [היה נורא, כל-כך הכאיב כל-כך, וכעת הכוכבים בוכים גם אני – – – מחוק]

ומי, אחינו, הם בעצמם – – – זה היה נורא, וכעת הוא עומד לפני עיניי, הדגל הרצוץ, וקרעיו הכחולים לבנים, מרפרפים באוויר – – – [זה כל-כך הכאיב – מחוק] אנחנו, אנחנו בעצמנו שברנו את דגלנו – – – [והכוכבים בוכים, בוכים כל-כך – – – מחוק] איזה לעג מר מצלצל באוזניי, נידמה לי שגם הכוכבים לועגים, קורצים איש אל רעהו – – ואפשר בוכים הם, מי יודע? – – – [זה מכא, אוף, זה מכאיב – – – מחוק]

אסתר

*

[חלק מן הכתוב על דף הכריכה האחורי, הכתום מבפנים, נכתב כניראה על ידי משה כרמי, אולי לאחר שקרא את הפנקס והחזירו לאסתר:]

אסתר, זכרי שאת נשבעת

לי לחיות! זכרי, ירדנית שלי

אסתר ראאב

אסתר הירדנית

Ester Hayardenith

Mipetach Tikvah

זכרי את הירדני שלך

[על פס בד מודבק לבן, האוגד מבפנים את גב כריכת הקרטון, נכתב:]

Ester, משה כרמי מירדניה, אסתרקה שלחי לי את פנקסך הקודם

הירדני שלך

*

נכתב: 1909–1910, וזו גם התקופה המתוארת בספר הזכרונות. פורסם לראשונה: “מאזניים”, ספטמבר 1981, אחרי מותה של אסתר ראב.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר“ע (סוף 1909), חל משבר בחייה הצעירים. אביה, יהודה ראב, הוציאה מבית-הספר יק”א (לימים פיק"א) שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית “הרצליה” שביפו, והיא רואה ועיניה כלות.

מה היו הסיבות להחלטת האב? בשנת 1909 לערך הנהיג מנהלו החדש של בית-הספר, דוד חיון, “מהפכה” של לימוד בנות ובנים בכיתות מעורבות. עד אז למדו בנפרד. האב, אף שהיה נאור וליבראלי בדרך-כלל, התעקש: “עם נערים לא!” בעדותה על כך לאחר שנים רבות היא מספרת: “למאורע זה היו תוצאות קשות על חינוכי ואולי משהו ממאורע זה נישאר לכל ימי חיי. האיסור החמור לערבב את המינים – היה בלתי טבעי ומתנגד לכל יישותי.” (ראובן שהם, “נדודיה של אסתר ראב”, משא, 6.11.1981, וכן במבוא “אסתר ראב ושירתה” לילקוט שירי אסתר ראב, מבחר ספרותנו לעם, 1982).

השנים 1909–1910 היו שנים סוערות בתולדותיה של המושבה פתח-תקווה, ונודעו בשם “מלחמת ה’צעירים' ב’זקנים'”. בשלהי 1908 הגיע למושבה הרופא והעסקן הציוני ד“ר יעקב ברנשטיין-כהן לכהן כרופא, ועד-מהרה עמד בראש מחנה ה”צעירים“, שדרש שינוי שיטות החינוך במושבה, תיקון סדרי התברואה, וליבראליזאציה בהנהגת המושבה. ה”צעירים" הקימו אז את אגודת “התחיה”, והמושבה שקעה בפולמוס מר, שהביא לבסוף להתפטרותו של ד"ר ברנשטיין-כהן ולעזיבתו את המושבה בתום כשנתיים לעבודתו בה. (הפרשה מסופרת בפרטות בפרק “תסיסה וגידול” בספרו של ג. קרסל, “אם המושבות פתח-תקווה”, שהופיע ליובלה ה-75 בשנת תשי"ג, עמ' 174–276).

“ההד האחרון לקיומם של ‘הצעירים’ בפתח-תקווה,” מספר ג. קרסל בספרו, "היה במאורע הגדול במושבה עם ביקורו של הרב חיים נחום אפנדי, הרב הכולל של יהודי עותומניה. היתה זו אישיות רשמית ויהודית כאחת, ומשום כך ייחס היישוב חשיבות מרובה לביקורו, כי קיוו להיבנות ממנו בענייני היישוב, במידה שהם נחתכים בקושטא. בפתח-תקווה היתה תכונה רבה לקראת הביקור ואם כי היה כבר ניסיון קודם, רע ומר, בעניין של הנפת הדגל הכחול-לבן בחגיגת מתן הקונסטיטוציה ביפו, שם נאלצו נושאי הדגל הלאומי להורידו מחשש עינא בישא של הרשות, התכוננו הפעם הן הפועלים והן צעירי פתח-תקווה, לצאת ביד רמה בדגל זה. שתי פלוגות אלה ידעו על הסכנה הנשקפת להן, ואף-על-פי-כן הכניסו את עצמן בלוע זה.

“הדברים שאירעו אחר-כך ידועים: בשם הרב ניגשו מי שניגשו לנושאי הדגל ודרשו שיקפלוהו. הפועלים סירבו ועל כך באה התגובה הנודעת של קריעת הדגל, מעשה שחולל סערה עצומה ביישוב. א.ד. גורדון כתב אז את מכתבו הנודע למנחם שינקין ויעקב רבינוביץ וגינה בדברים חריפים מעשה זה, שטרם נשמע דוגמתו עד אז. שינקין ורבינוביץ יצאו אף הם והגיבו ברוח דבריו של גורדון. לכבודה של המושבה יצויין, שחלק גדול וניכר, ובראשו הצעירים, הלא היא אגודת ‘התחיה’, נושאת הדגל, גינה את המעשה. האגודה פירסמה גילוי דעת, בו ביקשה לגול את החרפה מהמושבה על סמך עובדות אלה: ‘…אנו בני ‘התחיה’ הנפנו דגל לאומי על שער הכבוד למרות הזהרות והתראות. ואחרי שאחד קרע את דגלנו, קרעו שישה מחברינו, שהם גם חברי התזמורת, תווי הנגינה שלהם ולא השתתפו בהנגינה עד שהבאנו, חלף הדגל הקרוע, אחר במקומו. ובראש התהלוכה הלכנו את דגלנו והגינונו עליו לא פחות ולא יותר מהפועלים. חלק מחברינו הגנו על הדגל שביד הפועלים וחלק על דגלנו אנו, מפני שלעינינו לא היה דגל מפלגתי, כי אם דגלנו הלאומי. למרות צווחת אבותינו נשאנו את דגלנו ברמה…’ (“הפועל הצעיר”, 12.8.1910).” (מובא אצל קרסל, עמ' 277–288).

מאורע זה, של קריעת הדגל הלאומי, מסופר בטיוטת מכתבה של אסתר בסוף פנקס הזכרונות, וקובע את תאריך סיום הפנקס לסוף אוגוסט 1910. לימים שבה והעלתה מאורע דומה לזה, אם כי לא במדוייק, בסיפורה “שני דגלים” (“משא”, 28.12.1973. שב ונדפס בקובץ “גן שחרב”, ספריית תרמיל, 1983).

יש לשער כי רוחות-פרצים אלה, שהחלו נושבות במושבה – בנוסף ל“מהפכה” בחינוך – גרמו להחלטת האב להשאיר את אסתר בבית ולמנוע ממנה את המשך לימודיה. אך אולי קיימת סיבה אחרת, שאותה אין אסתר מעלה בדעתה. בקטע יומנה מן ה-3 לאפריל 1910 היא מספרת על מכירת הבית. ואכן, בספר זכרונותיו “התלם הראשון” מספר אביה יהודה ראב כי באותה תקופה “השתקעתי בחובות למעלה ראש” (יהודה ראב, “התלם הראשון”, הספריה הציונית, 1956, 1988, עמ' 153); וכי בשנת 1911 עצמו החובות עד כדי כך שנאלץ היה למכור את ביתו הגדול שברחוב יפו (ז’בוטינסקי כיום), ובנה לו בית קטן ופשוט ממנו ברחוב ביל"ו. לא מן הנמנע הוא, אפוא, שלאב הגאה לא היתה אפשרות כספית להמשיך לשלוח את בתו לבית הספר.

אגב, אותו בית, שהוא השני בצד הצפוני-מערבי של רחוב רוטשילד, מפינת ז’בוטינסקי, ניצב על מכונו עד היום, ולו מרפסת ארוכה ומרתף; בשנת 1971 לערך ביקרה בו אסתר, ולימים סיפרה לי כי ראתה שקישוטי התקרה עדיין נותרו שם כפי שהיו בילדותה; לפי חשבון התאריכים יוצא שבבית זה ישבה אסתר וכתבה בשנת תר"ע את ספר זכרונותיה.

בדף הראשון ליומן, מיום ד' כסלו תר"ע, היא מספרת כי מביתה אפשר לראות את הדרך העולה ליפו. ואכן, בחודשי החורף היו נוסעים והולכים ליפו בדרך הזו, החולית, שעברה לרגלי הבית, והיא הדרך הראשית מפתח-תקווה לתל-אביב כיום.

התאריך ד' כסלו תר“ע, בדף הראשון של הפנקס, הוא כניראה שגיאה. הוא חוזר אחר דפים אחדים בציון “חג החנוכה” – וצ”ל כניראה כ"ד כסלו, או אולי יום ד' בשלהי אותו כסלו, כי חנוכה אינה יכולה לחול בד' כסלו, ואילו תוכן היומן מתאים לימי החנוכה.

בחנוכה תר"ע, דצמבר 1910 לערך, יושבת אפוא אסתר בת החמש-עשרה וחצי וכותבת ספר זכרונות, יומן, שאותו היא מכנה “פנקסי האהוב”, ולמן הדף הראשון בוקעת ונמשכת אהבתה לנער משה, בן מושבתה, הלומד בגימנסיה “הרצליה” ביפו.

מי היה אותו משה?

ככתוב במפורש בדף הכריכה האחורית, מבפנים, היה זה משה כרמי. משה כרמי (ינובסקי) נולד בפתח-תקווה בא' טבת תרנ"ד, 10.12.1893, והיה בן גילה וכיתתה של אסתר. הוא היה מבוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה “הרצליה”, ויצא עם תום לימודיו, ב-1913, לעבודה לדגניה ולכינרת. בראשית שנות העשרים יצא להשתלמות במוסיקה ומלאכת-יד בגרמניה, ומשובו ארצה ב-1924 עסק בהוראת מקצועות הטבע בעין-חרוד. לאחר מותו, ב-1952, יצא לזכרו הילקוט “דליות הגפן” (משה כרמי, “דליות הגפן”, כתבים ומכתבים בצירוף תולדותיו, בעריכת מ. שניר וד. מלץ, תשי"ד).

אסתר היתה לא רק מאוהבת בו מאוד אלא מושפעת מדיעותיו ומחלומותיו. אלא הוא שנטע בה את חלום ההליכה הגלילה, לייסד מושבה חדשה, ירדניה; וזו הסיבה מדוע היא מכנה עצמה – “אסתר הירדנית”, ואילו הוא חותם – “הירדני שלך”.

חלום זה של ההליכה לגליל עתידה אסתר להגשים בגפה כעבור שלוש שנים, והיא כבת תשע-עשרה, בנוטשה את בית ההורים ובחיותה תקופת זמן בדגניה. בראיונות שהעניקה בשנות חייה המאוחרות סיפרה שברחה לדגניה בהיותה כבת שש-עשרה, שבע-עשרה, ואולם העדויות שבידי, כולל יומניה ומכתבים אליה, מאשרות מעל לכל ספק כי בדגניה שהתה מסוף שנת 1913 ועד קיץ 1914, ואילו שנת הולדתה היא תרנ“ד, 1894. הליכה זו לדגניה אירעה לאחר תקופת לימודים של כשנה שלמדה אסתר בבית-הספר החקלאי בפתח-תקווה, שמנהלו היה ד”ר אליעזר פיקהולץ-חניאל, שנקרא מווינה לעבוד תחילה כאגרונום ביערות הרצל בבן-שמן ובחולדה, ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר באותן שנים בפתח-תקווה ובעין-גנים. בית הספר נוסד בשנת תרע"ג, שלהי 1912 (ג. קרסל, “אם המושבות”, עמ' 280), אסתר למדה בו בשנתו הראשונה. בוועד הראשון של בית-הספר השתתפו בין השאר פרץ פסקל, האחים שלום וישעיהו שטרייט, יעקב רבינוביץ, שבכתיבתו הכשיר את הרוחות להקמת בית-הספר, וגם יהודה ראב שחדל, ככל הניראה, להתנגד לחינוך המעורב.

בכסלו תר“ע משה כרמי אינו לומד עוד במושבה אלא בא לשבת וחוזר במוצאי-שבת ליפו, לקראת שבוע לימודיו בגימנסיה “הרצליה”. אורח-חיים דומה היה גם למרים ברנשטיין-כהן (נולדה בקישינב בכ“ז כסלו תרנ”ו, 14.12.1895), בתו הבכורה של ד”ר יעקב ברנשטיין כהן. מרים עלתה עם הוריה לארץ ב-1907. תחילה שהתה המשפחה ביימה, היא יבנאל, שם עבד האב כרופא. בשנים 1908–1909 התגוררו ההורים והבת הצעירה בפתח-תקווה ואילו מרים גרה בבית משפחת דוקטור ליאו כהן ביפו, ליד הגימנסיה בה למדה, ומדי יום שישי היתה נוסעת בדיליג’נס מיפו לפתח-תקווה, וכן שהתה במושבה בחופשות ובחגים. גם אחותה הצעירה סוניה התגוררה לאחר-מכן בבית משפחה יהודית ביפו, לצורך הלימודים. לימודי הבנות היו שיקול מכריע של ד"ר ברנשטיין-כהן כאשר החליט לעבור עם משפחתו מיבנאל לפתח-תקווה.

על החיים בפתח-תקווה באותה תקופה מספרת מרים ברנשטיין-כהן בספר זכרונותיה “כטיפה בים”: “בבואי אל בית הוריי לפתח-תקווה הייתי משתדלת, לפני היכנס השבת, להספיק לרכוב ולו שעה בלבד. לאחד מעוזרי אבי במרפאה, ראובן לויטה, היה סוס; סוסים היו אצל מר פסקל, פקיד הפיק”א, ואף הוא היה משאיל לי סוס לזמן קצר. אבשלום גיסין, ‘גיבור ישראל’ זה, כיבד את זכותי לרכוב והיה משיג לי סוס – או חמור – ואף רובה ציד. עם שחר היינו יוצאים רכובים לשדות, והוא לימדני לירות בציפורים. היום לא אוכל להעלות על דעתי מעשה אכזרי שכזה, אבל אז היה ספורט זה חביב עליי. אבשלום גיסין היה חברי הטוב ביותר באותה תקופה." (מרים ברנשטיין-כהן, “כטיפה בים”, זכרונות, מסדה, 1971, עמ' 36).

אבשלום גיסין (1896–1921), שבשנת תר“ע למד אף הוא בגימנסיה “הרצליה”, נהרג בהגנה על פתח-תקווה במאורעות אביב תרפ”א. מרים והוא היו כמעט בני גיל אחד, וצעירים מאסתר בשנה-שנתיים. המשפט בפתיחת ספר הזכרונות: “מרים פה משני ימים כבר והיא לא היתה אצלי – – אני יודעת את הסיבה, ראשית, חבל לה לעזוב את אבשלום” – מזהה שני שמות אלה, דומני ללא ספק – כמרים ברנשטיין-כהן ואבשלום גיסין. אסתר כותבת בפנקסה על מרים שהיא “קלת דעת”. הקריאה בספר זכרונותיה המקסימים של מרים ברנשטיין-כהן אכן מאשרת שהיתה שובבה למדי בנעוריה. היא מתארת, למשל, כיצד התחפשה לערביה צעירה, רעולה, על סיפון האונייה שבה נסעו ארצה ב-1907, וגרמה לסופר שלום אש, שנסע עימם בספינה, לחזר אחריה בסקרנות רבה, בחושבו אותה לאחת מנשותיו הצעירות של פחה עשיר שנסע באונייה עם הרמון נשים רעולות פנים; ומה רגז שלום אש כאשר נתגלה לו שהיתלה בו.

בעת שהחלה אסתר כותבת את יומנה, דומה שד“ר ברנשטיין-כהן כבר לא התגורר עם משפחתו במושבה אלא “נשתכן ביפו, באחת הסימטאות שבסביבת תחנת הרכבת הישנה.” (“כטיפה בים”, עמ' 40) והמשיך לעסוק ברפואה. בסתיו 1910, כלומר בראשית תרע”א, נחלתה מרים ברנשטיין-כהן, נשלחה לווינה לניתוח, חזרה, וזמן-מה לאחר יום-הולדתה החמישה-עשר, כלומר בסוף שנת 1910, עזבה המשפחה את הארץ חזרה לקישינב. (שם, עמ' 42־43).

חסיה היא כניראה תלמידת הגימנסיה חסיה גינצבורג, המוזכרת בספרה של מרים ברנשטיין-כהן “כטיפה בים” (עמ' 35). הצ’ואל הוא א. התשואל, שהיה לימים ממורי בית-הספר החקלאי במושבה (ג. קרסל, “אם המושבות פתח-תקווה”, עמ' 280). בוקה הוא משחק בקפיצות של ילדים. מוגרבי הוא מנהל בית הספר יק"א, דוד חיון.

באמצע היומן לערך מתברר לאסתר, להוותה, כי משה מאוהב בלורת. לורט, בתו של פרץ פסקל מפתח-תקווה, נולדה בג' אלול תרנ"ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות, ולורט, שהספיקה לבקר בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה, לפי עדות מאוחרת שלה עצמה בשיחה עימי – נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. לימים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917.

לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ“ד, 1923. אסתר הקדישה לה ולשושנה בוגן את השיר “לאחיותיי העניות, הנסערות” שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ”ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה “קמשונים” (1930). בחודש אלול תרפ"ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקווה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, “ללורת”, שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך “אסתר ראב / כל השירים” (זמורה, ביתן, 1988).

פנקס הזכרונות של אסתר ראב מידותיו 9x14.5 ס"מ; כריכת הקרטון מבחוץ בדוגמת משבצות זעירות בירוק ובירוק-בהיר, והצד הפנימי – בכתום. הדפים הם דפי-חשבון בהירים במשבצות קטנות; כתובים בעיפרון, בכתב-יד זעיר ולעיתים לא ברור. יש הרבה עמודים ריקים. הכתיב חסר בדרך-כלל, ויש מילים שכתיבן שונה באורח עקבי: מדאי – מדי, דאי – די, איניני – אינני, אפלו – אפילו, אדתיה – אודותיה, יחפת – איכפת. כמעט אין פסיקים ונקודות, וסימן הפיסוק השגור ביותר, שעתיד לאפיין לימים את שיריה ואת מרבית הפרוזה של אסתר ראב, הוא סיום משפט באחד או שניים או שלושה ויותר קווים מפרידים – – –

בפיענוח הטכסט, לעיתים קרובות בעזרת זכוכית מגדלת, נקטתי בהעתקה לכתיב מלא והוספתי פסיקים במקומות שאחרת היה קשה לקוראם נכונה; לעיתים נדירות יותר הוספתי גם נקודה בסוף משפט. תוספות או השמטות משלי, להבהרת הטכסט, וכן מחיקות שבמקור – ניתנו בסוגריים מרובעים.

היומן פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב, ב“מאזניים”, דצמבר 1981, ללא תרגום הקטעים שנכתבו צרפתית במקור. הנוסח המובא כאן שלם יותר; קטעים אלה תורגמו עבורי מצרפתית בידי ד“ר אן לפידוס-לרנר, החוקרת את שירתה של אסתר ראב, שנעזרה בפיענוח הטכסט הצרפתי בפרופ' נתן גרוס. מאז הפרסום הראשון של היומן הוצאתי לאור מעזבונה של אסתר ראב את הספרים “גן שחרב” (1983) ו”אסתר ראב / כל השירים" (1988), וכך יכולתי עתה להרחיב במקצת את המבוא ולפענח טוב יותר מקומות אחדים ביומן עצמו.

דומה כי מי שמכיר את שירת אסתר ראב, ובמקצת גם את תולדות חייה ואת פרקי הפרוזה שפירסמה במרוצת השנים בבמות ספרותיות שונות – יופתע לראות עד כמה היה מסלול חייה מעוצב במידה רבה כבר בהיותה נערה כבת שש-עשרה היושבת ספונה בביתה בחורף, במושבה בה נולדה ושאותה אולי עזבה עד אז רק לשם ביקורים ביפו ובירושלים, והיא כותבת ליומנה הפרטי על אודות אהבתה, שאיפותיה, הערכת עצמה וסביבתה. פנקס זה, שהיה גנוז למעלה משבעים שנה, מעיד על עולמה האותנטי של בת-איכרים, “צברית”, בשנת 1910 – ואולי יש בו כדי לשנות משהו מן התדמית המקובלת על אודות בני הדור הראשון ההוא במושבות, שנצטיירו, לדוגמה, בצורה כה שונה ושלילית בעיני ברנר, שנים מעטות אחר-כך, בסיפורו “מהתחלה”.

מרחבים גדולים – ריקים – יישובים מרוחקים, בתים פזורים, ופה ושם אדם – כגרגיר על פני האין-סוף…

שטחים, שטחים – רק שטחי חול, שטחי ביצה…

אדם בא לארץ – הצטייר על האופק כצללית: לכל פרטיו, לכל אופיו ועצמיותו.

ובאו אנשים: כל אחד – כמפתח לאיזו תעלומה עתיקה שחיכתה לו כאן, כל אחד ראש לפרק של באות; כל אחד נושא אבוקה; והדבר ניראה לעין-כל ומוחש בלב. תמצית של כל מה שעתיד היה לבוא – כבר נמצא כאן בימים ההם.

זרם כוחות רוחניים פיכה כאן בעוצמה רבה, וכל אשר אוזן לו, וכל אשר לב לו – אינו יכול לעמוד בפני נחשול עז זה.

מאוחר יותר נתברר לי שברובע הסטודנטים בפריס היתה מעין אטמוספירה דומה; מקום שהנוער המעניין שבעולם – מתרכז; מפכות אידיאות, נוצרות סיסמאות אוניברסאליות על-ידי מתח, הגיון ורגש, ועל-ידי סערת-נעורים מתפרצים.

גם לדממתה של פתח-תקווה, העייפה מנפתולי-קיום, דור ראשון לאחר אלפי שנות גלות המוציא לחם מן הארץ – לא מלתא זוטרא היא – לדממה זו פרצו אותם נחשולים סוערים ומסעירים: אנשי העלייה השנייה.

זהו הרקע שעליו היכרתי את מרדכי שניר, ואנו ילדים כמעט – כולו עמקות, טהרת-נפש ומטען יהודי עשיר: נער צעיר, חיוור, בעל עיניים נפלאות – התרשמתי ממנו; בדור ההוא היינו כולנו “ילדים מתבגרים לפני זמנם”, אך לא היה בין בני המושבה הנאים והזקופים אחד שהיה קרוב לרוחי כמרדכי; הוא דיבר איתי על החסידות, סיפר לי על ברנר וגורדון, קרא לי מאמרים מתוך “הפועל הצעיר”, העלה בדחילו את דת-העבודה למרומי חיי, והכניס את כולי ורובי בסוד קדושת תנועת העבודה. כן, היתה קדושה בימים ההם.

לאחר זה הלכתי לדגניה.

א.ד. בא לדגניה ומוסר לי דרישת שלום ממרדכי כמו שמוסר שלום מבן חביב.

המציאות הפרידה בינינו –

הנוף נשתמר במלואו,

בנוף זה מרדכי הוא אחי-הרוחני הבלתי נשכח…

*

נכתב: ינואר 1962 לערך. תקופת ההתרחשות: 1912–1913 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “דבר הפועלת”, אדר א' תשכ"ב, פברואר 1962, ומובאת כאן בשינויים אחדים, על פי הנוסח שנמצא בעיזבון, מועתק במכונת-כתיבה. א.ד. הוא א.ד. גורדון. מרדכי שניר (קושניר, 1894–1961) היה בן-גילה, וידידה, של אסתר, ולמד עימה כשנה, ב-1913, בבית הספר החקלאי בפתח-תקווה. בשולי הרשימה, לצד השם של אסתר ראב, נדפס: “פתח-תקווה”.

מניה בילבושביץ [כך במקור!] היתה מבקרת בביתנו. הייתי אז ילדה בת שמונה, עשר – אבל התרשמתי ממנה מאוד.

היא היתה באה בעיקר אל אבי, אמא לא עניינה אותה, והיא לא הסתירה זאת – ולאמא היה יחס בוטה גלוי אליה, היא קראה לה: “דער ‘חצי זכר’”. אם כי [אמא] לא ידעה עברית, מצאה לה את השם הקולע הזה.

ואמנם היתה גברית. אני זוכרת את קולה, מעין אלט נמוך, ולבושה היה גברי, ובעיקר לראשה חבוש תמיד כובע גבר. בוודאי שהיתה בולטת ושונה מכל הנשים הרכרוכיות, הלבושות מלמלה ווולנים – אזיי –

אמא קינאה בה בגלוי – וכפי הנראה שאבא נמשך אל האשה בעלת האופי הגברי, והיה יושב איתה שעות בסלון האפלולי שלנו – כשאמא עוסקת בעבודת-בית ואינה שמה לב אליהם כלל, והשניים שקועים בשיחות בשפה הגרמנית, כי אז עוד לא דיברו עברית.

לפעמים היו מתווכחים בקולי-קולות ובחום, ואז היתה אמא מביאה את הקפה לסלון, והשניים נידמים; אם כי לא הבינותי את הכל – הבינותי שיש ביניהם מלחמת דיעות; אבי היה אז כבן ארבעים, במלוא-אונו וחיותו, ועיניו הירוקות נצצו בתוך פניו השזופים, הבריאים, רחב-כתפיים ומגלה מפתח הכתונת חזה גברי רחב – בטרזנות לא פחות מהיפי של ימינו.

לאחר שהיתה מניה נפרדת מאיתנו (הייתי מקבלת צביטה קלה בלחי ממנה) – היתה משתררת דממה – ואז היתה אמא אומרת בחוכמה ובקרירות:

“נו, מה סיפרה לך החצי-זכר?”

אבא היה מחייך לתוך זקנו ומושך בצחוק את קצה סינורה הלבן של אמא, ואז היה הכל שב למקומו.

פעם נכנסתי לחדר-השינה של ההורים ומצאתי את אמא עומדת לפני הראי (היחיד בבית) כשהיא מודדת לראשה את כובעו של אבא, רחב-השוליים, סובבת אותו לכל הצדדים, מעווה את פניה ומסתכלת בהן מזוויות שונות – כשראתה אותי פרצה בצחוק ואמרה:

“מניה בולבושביץ!”

והראתה על עצמה.

*

נכתב: 1975 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1907–1913 לערך.

שתיהן גרו יחד בחדר אחד, והיה זה צירוף משונה ביותר – טניה ופייגלה.

טניה היתה גבהת-קומה, גרמית ויבשה, רגליה היו נתונות בנעליים מיספר ארבעים, גדולות וכבדות, וצעדיה גבריים ובטוחים. שערה מדובלל-קצר, ועל עיניה קצרות-הרואי – משקפיים. אמרו עליה שהיתה רבולוציונרית ברוסיה ונידונה לגלות לסיביר, ואולם התחפשה לגבר והצליחה להימלט מאודיסה לקושטא. תמיד היתה שקועה בספריה.

פייגלה, לעומת זה, היתה גוצה שמנמונת, ראש מלא תלתלים שחורים מבריקים – עיניה היו שחורות ונתונות במסגרת של ריסים ארוכים בתוך פנים צחורים ששתי “שושנות-הצפון” פרחו בתוכם – ידיה לבנות, מרופדות, ליד כל אצבע גומת חן, והאצבעות קטנות; זריזה וחייכנית וכולה חופן נשיות פורחת.

שתיים אלה נזדמנו ליעל ב“קלוב הפועלים”, וביקשוה לבקר אצלן.

שתיהן גרו בחדר שבתוך בית ריק, שנעזב מבעליו שזנח את משקו. מסביב עמדה חלקת פרדס גוסס ורפת ריקה מאובקת, גם בבית היתה העזובה רבה, רעפים שמוטים, חלון תלוי על ציר אחד –

החדר הקדמי היה מיושב על-ידי שתי הפועלות.

יעל סרה אליהן ערב אחד – טניה שכבה על המיטה וספר בידה, ופייגלה טרחה במיטבח הקטן והריק. על ארגז-נפט אחד עמד פרימוס. היא הכינה סלט, טיגנה חביתה, ערכה את השולחן בחדר, כשתנועותיה זריזות, צרות ומלאות-חן –

"בואי לאכול, טניה – " זירזה אותה פייגלה.

ואילו טניה לא מיהרה להישמע לה.

לאט התמתחה, הסתכלה בפייגלה וביעל, וניגשה לשולחן.

הן אכלו בשקט, ויעל הסתכלה בהן, וכתמיד, בראותה את הבנות העולות החדשות, היתה מחשבה מנקרת במוחה – האם גם אני הייתי יכולה לעזוב את אבא ואמא ולנסוע לארץ רחוקה, ולו גם ארץ-חלומותיי? – לעבוד כן, אבל בלי בית-אבא מאחורי הגב? – בית שתמיד יכול אתה לחזור אליו ולהתקבל בזרועות פתוחות – לנתק הכל ולנסוע מעבר לים? – צמרמורת עברה בגבה. היא היתה מלאת הערצה לנערות, שעזבו את בית הוריהן ונדדו לארץ רחוקה, ולו גם לארץ חלומותיהן – בלי בית-אבא מאחורי הגב, ורבות מהן ילדות כמעט –

טניה ישבה שאננה ואכלה לתיאבון, ופייגלה רטטה והתלבטה כה וכה – עד שגמרו ארוחתן.

“למען השם, אל תשאירי כל שיירים במיטבח – ולא תהיה לנו שוב חגיגה גדולה הלילה!” אמרה טניה.

“כל הלילה התרוצצו עכברים בחדר. אני קפצתי בבהלה על המיטה, ואילו טניה רצה אחריהם במטאטא והרגה שניים. ברררר… נורא!” אמרה פייגלה.

לאחר שביקרה בחדרן פעמים אחדות נתברר לה שהאחת היתה כקלונס [כלונס] עץ יבש, והשנייה היתה צמח רך, שהתפתל וניתלה עליו, וכך השלימו האחת את השנייה.

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1910–1916 לערך. שני עמודים ודף טיוטה משלים, שמהם נערך הסיפור. ייתכן שטניה היא במידת-מה בת-דמותה של מניה וילבושביץ-שוחט.

נפשו של אדם היא עולם רחב-ידיים, מלא נופים שונים ואקלימים מכל המינים – יריעה כבירה.

והביטוי הסארקסטי “ילדות שנייה” – יש בו גם צד אחר של המטבע, צד האמת: אדם מעלה את תקופת נעוריו, תקופת הסער והדחף – דווקא בסוף ימיו, כשמעיינותיו כאילו נידלו כולם והוא עומד עייף, עומד לסיים. והנה לפתע הוא מוצא מעיין אחד מן העבר שלא נידלה עדיין כלל, שהוא מבעבע, מלא חיות, שופע עוד חידוש וכוח. וכך קורה לאדם מבוגר שהוא עובר פתאום להווייה אחרת, להלך-נפש אחר. זהו כוחו של מעיין שלא נידלה, שכוסה באבק בצוק העיתים, במהומת החיים, בהלקאות גורל.

הרשו גם לי להעלות זכרונות מתקופה חשובה בחיי. אני רוצה לספר לדור צעיר-יותר על האימהות של “אימהות עובדות”, או יותר נכון על בנות עובדות שהיו אימהות לתנועתכן.

הבנות אשר היו באות אלינו מרוסיה בימים הרחוקים ההם – הן היו באות מרובנה ומברנוביץ, מקיוב, מגרודנה ומאודיסה, בנות הערים הגדולות היו מביאות איתן את טולסטוי ואת טורגנייב, את תרבות הגימנסיות הרוסיות; ובנות העיירות – את תרבות בית אבא היהודי, שלא היתה פחות שורשית ודשנת-ערכים מן הראשונה. הן היו באות לבנות-עור, מעודנות, ובלחייהן פרחי-אודם של ארץ צפונית – וכאן היינו כולנו ירוקים ממלריה. אבל לאט-לאט נעלמו השושנים, העור הלבן התקלף, ועור חדש, חום, קרם על לחייהן. הידיים כוסו שריטות ופצעים, והיבלות בכף-היד היו להן מעין תעודת עבודה, תעודת גאווה, ידיים שלא היו עליהן יבלות – לא היו כשרות.

פעמים רבות שאלתי אז את עצמי, אם גם אני הייתי יכולה לעזוב את בית-אבא החמים ולנדוד לארץ רחוקה, קשת אקלים וקשת תנאים. ולא שקטתי עד שעשיתי זאת גם אני, ולו באופן חלקי.

הן גרו יחדיו שתיים-שלוש בחדר ריק כמעט, שבלילה היו עכברים מרקדים בו. הן ישנו על מיטות קרשים ואכלו על שולחן עשוי ארגזי-נפט ריקים. הן דיברו רוסית. “ווי ראבוטאייטא?” (את עובדת?) – היו שואלות זו את זו ברטט.

זכור לי כיצד עברו עליהן חבלי קליטה ראשונים, כיצד היו תוהות שאין נחל, שאין יער, ושיירי המולדת הישנה עוד מפעפעים בנפשן. נקלטו בזכרוני שמות פרחים, שהיו מזכירות בגעגועים: לאנדיש, סיראן, פיאלקי. היו ביניהן בעלות נפש פיוטית, ואני זוכרת תיאורי יער וראשית-אביב ברוסיה, שהנחילו לי בנות אלה…

אבל לאט-לאט ניטשטשה המולדת הישנה והן התחילו להכות שורש. בפינות חדרן עמדו סלי הנצרים שהיו לוקחות איתן לעבודה, ובסל פת דלה או תפוזים. אבל העיניים היו לוהטות ומלאות ניצחון על כיבוש העבודה במזמרה ובראפיה ולפעמים גם בטורייה. הן נשאו בקירבן את חזון העתיד.

רבות מבין הבנות הללו כבר אינן, אבל רבות, שבנו מושבים וקיבוצים, עודן גזעים איתנים למשפחות מעונפות, יושבות על אדמתן מוקפות נכדים ונינים. על כל אלה נבנתה תנועתכן, אשר יצרה מוסדות ואשר ממנה יצאו שרות וחברות-כנסת ומשתפות פעולה ברוכה בכל ענפי החיים שבמדינה.

*

נכתב: 1964. נדפס לראשונה: “דבר הפועלת”, שנה ל, חוב' 8, אוגוסט 1964, אלול תשכ"ד. אלה דברי אסתר ראב, במסיבה לכבוד ספרה “שירי אסתר ראב”, שנערכה במועדון “מאשה פרי” בתל-אביב, ב-13.3.1964.

טרַך… טרַך…

שתי העיזים עמדו זו מול זו, התרחקו-מה ושבו לקפוץ אשה מול רעותה כשרגליהן הקדמיות באוויר וקרניהן נוקשות אלו באלו:

טרך… טרך…

“ימח-שמכן, ישלח הקדוש-ברוך-הוא שטן עליכן – " מגרגר שמעיא הזקן, ויוצא מתנדנד על שתי רגליו הדקות, שדופות רוחות-תימן. בידו האחת ה”נרגילה" ופיו דבוק לפי הצינור בהתמדה רבה, לבל תאבד, חלילה, נשיפת-בלבול אחת מן העשן הריחני היקר של ה“טומבַק”. בידו השנייה הוא אוסף רגבים מן החצר וזורקם בעיזים המתקוטטות.

“חי חי חי…” – גונח הוא מתוך הנאה, משלשל ידיו מתחת ל“ארבע כנפות” ומנגבן אי-שם – יתברך השם, העיזים חלב הן נותנות, מהן משקה ומאכל לכל המשפחה. והרשעים, הגויים, ימח-שמם, גם הם אינם כאן, בארץ-הבחירה. טול, לך ועשה כאוות נפשך. רק ה“שיכנז”, ימח-שמם, כגויים המה.

הנערה אשר “אחז” לו על אשתו בדיחה הישישה, הינה כעת אשה כהלכה. “הביאה” בן. שמנה, בעזרת-השם. וחלב-העיזים, שהיא שותה לרווייה, מחלחל דרך שדיה המלאים ישר לפיו של התינוק, הדומה לגור שחור, מפוטם ונוצץ. קמיע כחול מתנוסס לו על מצחו וגרעיני “אבני אודם” תפורים בשביסו הקטן והמזוהם.

משתלת חושחשים מורכבים מתנוססת לתפארה בלב החצר, מעשה ידי יחיה, הבן. בן גדול לו, לשמעיא, בגילה של אשתו הצעירה, ממש. עינו של שמעיא רעה בבנו זה. מנהג גויים נוהג הוא, מגלח פאת זקנו, משחק בבודבול ומטייל עם נערות-המושבה. אל אשת-אביו, היא אימו, שולח הוא מבטי-לעג, מבליט חזהו מתחת לגופייה הלבנה; שרירי-זרועותיו קופצים כעכברים כלואים מתחת לעור השחור והנוצץ מדי הניפו את המעדר.

אוף… ליל כבד היה לו, ליחיה, הלילה שעובר בתוך הצריף המהביל מריח התינוק ואולי מגופה של אימו-חורגתו, הצעירה. זקן אשמאי, את כספו של הבן לקח וקנה לו אשה זו, עמל שנה תמימה. והן גם הוא, הבן, עליו לקנות “אחת”.

אוף… הרגבים עפים כעורבים מתחת למעדרו. ואשה זו עם חלבה על פני התינוק-הגוש. לא, סוף לדבר! עוד הלילה יעזבם, יעזבנו את ה“תרח”, ניראה מה יעשה בלעדיו.

סוכות-השכונה הטילו צללים ארוכים ומעוקמים על פני ה“רחוב”, שכולו שלולית בימות הגשם. על הגגות שכן העוף, ובהמה ואדם הוכנסו לסוכת-נצרים, סוגר השער של קני-סוף ונקשר בחוט לביטחון בלילות.

יחיה הבן עלה וטפח מרוגז עצור, עיניו הקטנות, השעירות, לא ידעו מנוחה מתחת למצחו, ידיו ורגליו כבדו עליו מאוד, כאילו משכוהו מטה-מטה.

שטן… שטן… וכי אשם הוא, שזו מוטלת שם שרועה במיטה והגור לידה – כלבה, ימח-שמה! והזקן לקח את כספו. הרי שלו, שלו היא אשה צעירה זו לפי היושר. אהה, משפחת תימן! – חרק שן – לעזאזל! – ילך אל ה“שיכנז” על אפם וחמתם של אלה. כאן חלוצה ישא לו, ישא ולא יקנה.

ופתאום זזה הכלבה השמנה וחזה-החלב, חלב ודבש, ניגלה לעיניו. יחיה זינק מעל משכבו כקוף ישר אל מיטת אימו-חורגתו, הוריד את שתי ידיו הגרומות ישר על חזה, לש, צבט, היכה. זו התחילה פולטת צריחות של חיית-בר צעירה שנתפסה. קולותיה החדים התגוללו מעל לגגות העקומים, ובלבוש ובלי-לבוש, צנומים כקהל-רפאים, נהרו יושבי-השכונה אל הבית, שממנו עלו הקולות. בפתח הבית נתקלו באב המתנודד מפחד, כלולב שדוף, וחוסם את הדרך בפניהם. הבן הסורר פרץ לחלון, בידיים זריזות ניפצו לרסיסים וברח לעבר מושבת ה“שיכנז”…

*

נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1911–1921 לערך. נדפס לראשונה: “בוסתנאי” 7.12.1932. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 129.

טבת תרע"ג

יום אחרון לחנוכה

ב' טבת

זה כבר עזבתיו, את יומני – מרוב גלים מרוב צבעים או אולי בחוסר כל אלה, איני יודעת – ימים עוברים, נישאים בשטף לבלי שוב, עוד ימים עוברים ומשאירים נקודות, קווים – יום יום וסימנו, יש יום כוכבים מפתיעים, יום של גלים חזקים ונהדרים, ויש יום של קווים דקים בהירים העוברים על הלב לאורכו ולרוחבו, ויש יום של שקיעה ורודה וקטנות הנפש –

הנה אין לי יש לי כך איזה תבונה משונה של הרבה רכות יופי מעורב בחלאה –

בי יכול לחיות רק העבר, כל מה שעובר עליי בהווה קטן ודל, אולם אך יעבור ויצטרף אל העבר, כבר יפה הוא וגדול –

עתידי – איני יודעת, משונה, הלא אני רכה, חסרת צורה קבועה, ומתרשמת, סופגת הכל ומסתגלת לכל, מה אני – איך אהיה בעתיד?

זה כך מעורפל, אין לי כל השגה מעתידי, אף היותר קרוב, אף ליום המחרת – אני חיה במעין ערפל – אי החשבונות? – חשבונות הנפש –

אמנם הערפל הזה יפה פה, אבל איך יהיה אחר כך –

האוכל תמיד לחיות כך – יכול היות שאעבור כך את דרכי בחיים ובתוך הערפל היפה שהכל, כל היפה הטוב והרע שיבוא יצטיירו לעיניי רק בצורה שהדמיון יתן להם – – –

ואולי זה יתפזר – ואני אהיה בת הממשיות והפזרון הרע? – –

הערפל הטוב – יכול היות שחיי לא יהיו עשירים, התמונות לא תהיינה גדולות ומרהיבות, אולם הערפל הזה שאני מרגישה בו, יודעת אותו, הוא יעטוף ייפה ירומם יהפוך כל קטן לענק יפה – – –

לא, לא אתן לפזרון הרע לכבוש אותי, לא לא אובד – לא אטבע, איני רוצה –

הנרציסים הלבנים מביטים אליי – – –

חורף, חורף ונרציסים שלו, נרציסים שלפני שלוש ארבע שנים עטופי חלומות ילדות מזהירים –––

נרציסים שלפני שנתיים, עם ציץ ראשון של האהבה המשונה ואך אות בהירה לעתיד רחוק ורודי –

נרציסים של החורף העבר – –

התרוממות מתוך מרידת הכל כלפיי – – מתוך ייאוש משונה שהיה בו ממש נקודה של ביטחון בכל זאת לעתיד –

–––– ונעמדים נרציסים לפניי וריחם חודר לתוך נשמתי –

והוודאי גמור, גמור –

והפצע מתמתח בפני ריח הנרציסים –

הפצע המשונה חסר הגוון –

אפשר לחשוד שאין שם כלום –

אולם אך תבוא רוח הערב הלוחשת – יגיע ריח הנרציסים לבנים ונעשה כבר בלב הדבר המשונה ההוא הנוגע ולא נוגע בפצע –

ה' טבת

נטרפו השמיים פתאום והירח הופיע אחרי גשמים כך רבים, אפשר היה לחשוב כבר שאין כלל תכלת שמיים בהירים, והנה פתאום כל-כך הרבה יופי ומרחבים וקולות שירה וחליל מאחד הבדואים – – –

הכל שר עם השמיים העמוקים עם הכוכבים האלה –

מצבי מבחוץ אינו משתנה, מפנים יש רק קמטים קטנים, זה מכאיב סוף סוף מדוע אין לי כל מעמד בחברה אחרי שחייתי כל-כך הרבה זמן בחברה, אחרי שסבלתי כך הרבה בשבילה, אמת היא בתוכה לא סבלתי, רק מחוץ לה – אבל מדוע הם כך דוחים אותי, לועגים לי, כלום גרועה אני מאחרות, הלא אפשר לי לכשארצה, להיות כאחת מהן, ועל פי רוב איתי כך בחברה ובכל זאת עפיס יש דבר-מה עומד בינינו – ואולי זה טוב –

אבל לעת עתה אני באמת בודדה, אין לי אף אדם אחד פה שיהיה לי איזה קשר איתו שאוכל לתת לו או לקחת ממנו דבר-מה –

הלא יש כך הרבה אצלי בלב בשביל איזה אדם, יהיה מי שיהיה – איזה נפש קרובה – או לא קרובה באמת רק שאחשבנה לקרובה, משה זה – הנער הריק אך נחמד כה עם כתפיו ועיניו המלאות חיים, אילו היה זה לכל הפחות לי – אף לזה לא זכיתי, אני והוא – ואני הלא קינאתי, קינאתי ממש באותו ערב, הם רקדו רקדו ובליבי גם כן רקד הכל, הלא אני כך אוהבת חיים, למי אני משתעבדת, איזה שטות! לשלד החי שסתיו, סתיו נושב ממנו, מתנועותיו הבטלניות האי-בטוחות והעיניים התועות, איני יכולה, לא, בשום אופן –

אל הגו הבטוח והראש הזה של משקה – ואני בשבילו לא רקדתי, כלומר בשבילו לא הזמינו אותי לרקוד ואני רציתי למצוא חן בעיני השלד הזה – הוא נורא – כל-כך משונה מגוחכך [כך במקור], אי אפשר מהיראות איתו בחברה, פשוט – אני מתביישת – ואני עוד אסבול ואסבול בשבילו, הכל רואים אותי הולכת אליו וחושבים וחושבים – ילכו לעזעזעאל – תנו לי מה שאני צריכה, לא אלך אליו יותר –

יש בו נפש אבל אילו היה נשאר נפש בלבד – אבל הוא רוצה יותר וזה לא מתאים לו, זה מעורר בי גועל – פי – הנשיקות האלה כמה הן שדופות, מבט עיניים אחד של משקה החי מפזר אותן כקש –

הוא היה כבר Insupportable [בלתי נסבל] בשבת “הוא אינו רוצה שאלך” ובאופן כל-כך משונה ובביטחון – “את לא תלכי, איני רוצה שתלכי” – אני לא קניינו, הוא לא רוצה אבל אני רוצה ללכת, טיפש – אין אתה יכול למלא את צמאוני בנשיקותיך היבשות – ובנפשיות שלו? – היא מגיעה כבר לידי חיטוט כזה חולני – פי – ובחוץ היו שמיים כה רחבים והחברה הצוהלת, נערים עם בלוריות פרועות ושרירים ממותחים רצים ומתאבקים, וקולות בריאים בוקעים ועולים, מלאי חיים הם מתפזרים בכל העמק –

אני כלל לא רוחנית, אוהבת את החיים המלאים השלמים וכשאני בתוכם ולא חוצה מהם עם החיטוטים והגאווה והמבט מגבוה – לא! בתוך, בתוך המחול, ביניהם, וליד משק’ה – בתוך בתוך החיים ולא חוצה מהם.

ז' טבת

כל הקסמים כל היופי הזה שלאחר הגשמים – הכל חי רענן, צבעים חזקים ולחים כאילו זה עתה יצא הכל מתחת המכחול ––––––

אותו יום לפנות ערב

הערב יורד אט על הגבעות, צמרות האוקליפטוסים – כאילו דבוקים אל האופק האדום, אט יורד הערב המלטף –

ציפורים תועות באוויר, יורדות ומסתתרות בעשבים, אט יורד הערב המלטף, המתגעגע, ואחר –

והנער ההוא בבגדי השומר והרובה על הכתף, הגו הזה והרצינות שבפנים באותו רגע, וממעל השמיים האלה והמרחב הנאבד רחוק באפלה –

רעד של סוד עברני כשהחביא בתוך קוצי הגדר את חבילת האוכל – – –

הוא היה נוגה קצת שונה – – – הוא שומר – בלילות הלבנים בלילות השגעון ואני על ידו, שנינו בתוך הגודל והמרחב הנעזב, ואחר – שנינו בתוך סוכה קטנה חבויה כשאש דועכת מהבהבת לפני פתחה, עיניו וכתפיו מול האור הזה, וקצה הרובה הבוקע מעל שכמו במין גאווה והכרה עצמית – כמה ביטחון בכוחו –

לילה לבן אחד בזרועותיו השריריים ––––––

כאז, כאז – זה רחוק ממעט אשר מעט אור – – –

עשרה בטבת

כבר מצפצפים הזמירים בפרדסים, ובכרמים החבויים אפי כבר מחפש את ריח פרחי הפרדסים באביב, אולם האביב עוד לא בא, לא בא, בלב עוד הומים ערפילי סתיו נוגים, צפרדעים מקרקרים רחוק בביצה, וצעיפי עננים בתכלת, אולם אני יודעת, האביב לא בא – –

היבוא, היבוא?

רחוק שם מאחורי הגבעות האלה שעל קצה האפר יש דבר-מה – – – לא שלי – או שלי שלי כולו כולו בדמיון הטוב והברור שלי –

כן כן שם הוא הפצע, מאחורי הגבעות –

הירח הזה, הכל הוא מלווה, הכל הוא רואה, והחיים עוד רחבים וגדולים והירח הזה מלווה –

י"ב טבת

עדרי עננים מכסים את השמיים, דבר-מה עצב מורגש בלב –

אתמול שחטו את הבריה הקטנה והנחמדה, את העגל שנתייתם, חתיכת בשר ורוד תלויה בחלון, מוכנה עתה לצלי-בשר של אותו עגל שרק אתמול פיזז כך עליז עם עיניו הטובות –

אלי, אלי ––––

היום החלו השיעורים עם יעקב רבינוביץ – עינו האחת כה מלאה הבעה –

היום ראיתי מרחוק משקה כשגופו החסון חוצה באוויר הדק ––––

י"ג טבת

משקה נתן לי היום את תמונתו, כמה קסם, איזה חדווה של חיים איזה רעננות – הוא היה כה נחמד היום, העיניים האלה בצל הכאפייה הנופל עליהן, הוא צפצף – כך הרבה געגועים היו בצהריים הזה, אני הולכת לבית-הספר דרך הכרמים ובקצה השביל תמיד מלבין דבר-מה, מעיל של משקה – אני הולכת והשביל נמשך, נמשך, משני הצדדים הגדרות המלאים סוד, ומרחוק מן הביצה עולה קרקור צפרדעים ונדמה שזה יימשך כך הרבה הרבה זמן בתוך השיכחה, העיזבון הזה, אני אגש, שם, בקצה השביל, הוא עומד, הנער – אגש אליו ואומר –

"בוא נער, נתעה לערבות הנשכחות, הרחק הרחק, אין שם איש, הכל עזוב, משקה, משקה, הכניס אותי לסוכתך המלאה אופל, המסתירה, ושם משקה תישק לי, תלחץ אותי בזרועותיך החזקות – אני אמוץ את חום שפתיך ואת אור עיניך עד לשגעון עד – "

משקה הנער היפה –

הוא תקע את הנרציסים שנתתי לו בתוך העגאל, וקו אור עברני – – –

ט"ז טבת

הנשמה רועדת מקור, מכאב עכור, השמיים בוכים וטיפות הדמע נופלות על השמשות וכל טיפה מתהווית לפלג קטן השוטף לאורך השמשות לאיטו ובעצב כאילו רוצה הוא להידבק אל השמשה, להיאחז בה רצונו, הוא מתגלגל מטה מטה –

אני קוראת את מה שכתבתי עד היום בפנקס הזה והכל נדמה לי כך זר, האני כתבתי זאת? אך יעבור מצב-הרוח ההוא ואני כבר זרה לכל זה, זה הלא משונה – מה יהיה הסוף מכל זה – הבית-ספר אינו ממלא את החלל ההוא, זה מוצץ תמיד, בכל רגע שאני רק פנויה, ומה הם חיים כאלה של עבודה תמידית בעת שאין לך אף רגע אחד חופשי בשבילך את, בשביל עצמך – תמיד אתה צריך להיות נכון לענות לשני – – – השיעורים האלה, כל הלימוד הזה, האם לא היה זה צעד שלא בא בחשבון – אבל אני לא ידעתי, לא ידעתי שלא יהיה שם דבר-מה בשביל נפשי. הן השם הזה היה לי איזה ניצוץ קדוש מן האפר החביב של חלומותיי –

חשבתי שהבית-ספר הזה ישא בקרבו את נשמת חלומותיי החרבים, ועכשיו כימיה מטמטיקה ופיקהולץ, והקירות האלה עם התלמידים האלה כמה כל זה רחוק ממני –

לעצמי לא יהיה לי זמן, לדאוג לחיות גם כן לא יהיה זמן, צריך ללמוד מטמטיקה וכימיה וזה במשך ארבע שנים רצופות, משנת השמונה-עשרה עד העשרים ושתיים, התקופה היפה האחת היחידה שתהיה לי בחיי, מה יבוא בה? מה? איני יודעת, כלום, כלום, רק כימיה ומטמטיקה והגשמים הדולפים האלה והלב המתמוגג בכאב משונה –

הפרחים האלה קוראים לחיים ופותחים את כל פצעיי – החיים בגדו בי – הכל הכל כאילו בא לאסור –

הבית המשונה הזה, ההורים האלה עם הרבה אגואיזם שלהם, ומצבי בבית הזה עם כל התהומות ההולכים ומתרבים, הן אני כך רחוקה ולא מובנה ונידחה – ומי שמבין קצת עובר עליי ואינו רוצה, ואני הן כל-כך הרבה יופי נתתי כבר כל-כך הרבה לב ודמעות והם הלא אינם שווים לזאת ובכל זאת לא שמו לב אליי, עזבו אותי –

ובתוכי אני גם כן קרועה, הנשמה הזאת שיש בי כמה היא נלחמת עם היצור השני שיש בי, כמה קרעים ושניות, והמעברים האלה שישנם אצלי, ומצבי-רוח רוממים מתוך קטנות ויום יומיות –

כ"ד טבת

וקופצים גרגרי ברד מעורבים בטיפות מים ונבלעים בפיות הפעורים העגולים של שלוליות השוטפות, כמה זה מקפץ ומלא חיים –

אפשר לא רשמתי – רחל ויתקין הייתה אצלי, והמון שיעורים, כך בין השמשות מתעורר דבר-מה בלב, אתמול היה הכל כך עלוב ובלב מצץ ככה, השמיים היו מעוננים, ואוהלי הבדואים נשקפו מעל הגבעה כך בודדים ועזובים –

רחל לא נתנה ולא תיתן כלום, היא מונוטונית חסרת גוונים, מסכנה, כמה ענייה היא והיא מרגישה בזאת –

הגשמים והשמיים האלה מעוררים תמיד דבר-מה, אני רוצה להתכנס להתקבץ לאיזה פינה אפלה ונשכחה, לבד, כך אני ומחשבותיי והרגשותיי החמימות – בדד נשכחה ושוכחת להאזין, רק להיות לבד –

הלימודים לפעמים קשים, בפרט המטמטיקה, ולפעמים אני כך פזורה באמצע השיעור וכל התאמצותי להתרכז בוגדת בי, המחשבות מתפזרות ורגשות מתחילים זוחלים על הלב ופתאום והכל מקבל צורה אחרת בעיניי – פיקהולץ אינו מורה מטמטיקה כי אם צעיר סימפטי עם עיניים חביבות השולחות לי לפעמים מבט צדדי כך טוב – ופתאום – פעם – הם…..

היום למדנו אגדות כה נחמדות וינקלה ילד מצוין, אבל אי הוא החקלאי הרוח האמיתי, הערוגות עומדות שם עלובות – והרי יהודה הכחולים נשקפים מרחוק לי – – –

עולים צלילים מתוך הנגינה בערבוביה ואחר השיר ברור – “הכניסיני תחת כנפך” והשעה היא בין הערביים והשירה מעלה ים, ים צער וגעגועים להוד, ימים שעברו לבלי שוב – והרחק הרחק נקבצים עננים על הגבעות, עננים רובצים ומתרפקים עליהן, והאפלולית הכחולה מעטפת יורדת ומסתירה –

מה זה מפעפע בלב, דמעות תלויות בתריסי החלונות נופלות אחת אחת –––

ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב-יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסלוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ’יז’יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו “מכאן ומכאן”], אברהם [אברהם גרין] הגוסס בעדי, מרדכי [כניראה מרדכי קושניר] החבר היקר, מרים [מרים ברנשטיין כהן] הירדנית… ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות ביניהן – – – –

מוצאי שבת, כ"ו טבת

משונה, משונה, מונחות לפני פתקאות ורשימות של מרדכי, של הנפש היפה הזאת, זה יפה, יפה, סוף סוף, וזה חדש, הלא חדש, לא חיכיתי לזאת – – זה מעורפל, ידעתי ולא ידעתי אבל גם זה בא לידי ביטוי בהיר –

“בנשמתי אני קורא לאור נשמתך” –

קרניים צנועות ורכות אני רואה עולות מתוך המילים האלה – אהבתי דבריך, יפים, יפים כאלה, איני רוצה להטיל בך מרה ולא סערה. מיליי ינסכו בך שלווה טהורה… אני סוגרת את עיניי וריח נרציסים שוטף עליי – אולם שם בארגז מונח צרור מכתבים, שם המה בשבילי לב ואחר כבה, כבה –

“אני לוחץ את ידך ואני ידידך לנצח ואת ילדה קטנה וחשובה שלי” –

מה עושה כעת אותה יד שלוחצת את ידי – מחבקת שם, הלב מתמוגג טובע בים דמעות חמות –

אורות תועים בחשכה, עוברים בדרכים חבויות, שם בקצה האופק, על שפת הים הכחול, כבה זיק יפה, בעמק, מול הרי יהודה, עלה לאיטו הניצוץ – –

מה היא הפורמליות הזאת, הלב יכתוב פשוט פשוט – זה משונה, מרדכי כותב – “אני אוהב אותך” – וזה חדש בעיניי? איני יודעת, חשבתי שזה לא יצא לאורה, והוא – – – מדוע לי כל זה – – – איזה ערך יש לזה – אני לעולם לעולם לא ימצאו הדברים האלה הד בנפשי, בתור אהוב? – מרדכי זה – ואפילו בתור אוהב? איני יודעת, בכל אופן זה יביא שינוי בידידותנו, לא, הוא צריך להישאר חברי כי מי מבין אותי כמוהו, אני צריכה לו, צריכה לו – אילו היה שותק – והוא חושב וחושב – – –

מהיום והלאה לא יגע בי, אחרי שאני יודעת או אחרי שהוא ביטא את זה כל-כך – לא, רעים אנו לתמיד, רק רעים. מרדכי בתור נשמה קרובה, מבינה, מרגישה, אבל מרדכי בתור אוהב? לא ידעתי, לא ידעתי, “הזיק היה לשלהבת” – ממש ממש? האמנם חיי סבבו ועוד גם עכשיו על-פי רוחו – בחיי הרוחניים הוא משפיע כל-כך, באמת, ואני לא כבר נודע לי זאת, כשאני רושמת אני רושמת כמעט תחת השפעתו, כאילו עמד הוא על גבי והתבונן לתוך הפנקס, ואני לפעמים משתדלת למצוא חן בעיניו, להיעשות, לכתוב – א-לא מרדכי, זה משונה כי לא צריך –

מה יהיה הקו הזה בשבילי? איני יודעת, אבל זה נעים, נעים, סוף סוף בי הפצע שמה – – – ריח נרציסים שוטף עליי, ריח מלאך – מלאכים קטנים – שאו זאת לאברהם:

מכתביך פזורים על שולחני וריח נרציסים שוטף עליהם וכאב שלא מתבטא תועה בליבי מפינה לפינה כי ריקות הן, ויש לי מקומות כך חתומים וטובים בשבילך, יש לי כך הרבה אושר בשבילך – ואתה?

יום של מאורעות היתה שבת זו. היו פה תלמידי גימנסיה ואנו טיילנו – כך הרבה עיניים צעירות נישאו אליי – והאחד והוא נער נחמד, ובלילה, שלשום בלילה, וקולו רך ככה ושפתיו מלאות והוא שר כך מעומק הלב, גלי אורה עברוני… כמה חיים בתוך כל העיניים והתנועות האלה, הזכיר איזה חיים רחוקים שלא ראיתי אולי מעודי – של לילות חורף בהירים, מגרשים מכוסים שלג ונערות רעננות בזרועות גימנזיסטים יפים – או חדר קטן בקומה – – – באיזה רחוב שקט, על השולחן מוארים ספרים אחדים באור מנורה קטנה, הווילונים הכהים מורדים ועל הספר נער עם ראש גדול מתולתל, ואצבעות ארוכות וחיוורות תועות עליו – – –

איזה רוח קבקי שפוך על זה, שטות, כל אלה הן חורבות, חורבות, המכתבים האלה וזה וזה, חורבות עתיקות הן כל המכתבים האלה, כלום לא בא בשבילי, בשבילי אין כלום –

כ"ז טבת, בפרדס

מייבב צפצוף מרחוק ומשתפך על העצים הערומים –

"אבריבאלע דער מאמען אי אבריבאלע מיר – " [מכתבון מאמא, מכתבון אליי] ילד של שמשות היית מוריד לי מכתב קטן אחד ממך –

רועשים עלי סתיו מתלחשים ובוכים – – – והצפצוף מדבק – – – גלי עננים רכים נישאים בתכלת, אנה תסעו – עננים שלווים שאו סבלות תוגתי העמוקה אליו – נסכו אל תוך ליבו מה שכולם נוסכים בי, אמרו – הוא הבטיח, הבטיח, בפירוש אמר, הנה זה שחור על גבי לבן – אמרו לו – הנה העץ על ידו עמד, בירח תמוז, וקטף מעליי שזיפים, ואני הייתי על ידו והוא לא אמר כלום לא אמר, ושיירי עלי סתיו, מתלחשים עליו עליך, ולבלוב עלים נובלים, מה תלחשו סתיו סתיו – לא הוא יבוא? לא יבוא??

[במקום זה מוצמד לאורך הדף פרח זעיר אחד, מיובש, שהוטמן כנראה בפנקס בשעת הכתיבה, שהתרחשה בפרדס האב, יהודה ראב, בחורף 1913]

סוף טבת

יש סוף סוף עניין, הלימודים בבית-הספר הולכים ומתפתרים ומתהווים יותר מעניינים. ינק’לה כבר עזבנו, במקומו בא מורה צעיר דיזנדרוק – הוא כך דומה, זה משונה הלא – אבל כך הוא – הוא דומה לאברהם כל-כך דומה לו עד שזה מסב לי עונג להימצא בחברתו, להביט, רק להביט עליו, הפה, קמטי הצחוק – העיניים האלה מזכירות איזה אושר רחוק, התנועות ו-Son bien etre [הנינוחות שלו].

הילד – החביב ––– ושערותיו – רק עוד פעם אחת לנשק את עיניו, להרגיש את נשימתו החמה על פני, את ידיו הרועדות התועות כאז – כאז – – –

מה יתנו לי כל אלה אבל, ההכנות האלה לעתיד, אם אתה אינך נמצא שם, ככה לא אהבתי מעודי – – –

זה מוצץ כך בלב, מעודי לא אהבתי באופן משונה כזה, מיוחד, איני יודעת מה שיהיה אולם אתה תישאר איתי תמיד תמיד ליבי שלך הוא – – – אתה אינך רוצה בו אה? לא? – – – אמור, אמור פעם לתמיד – – גידי עלים מלאים לפניי, וגידיי מלאים בך, כך אתה בכל בכל – תן לי את ראשך, כך אלחצנו אל ליבי, הנה עיניך אני נושקת ובוכה בוכה – – – שערותיך כך רכות נופלות על המצח הלבן, תן לי מצחך – דופקות הרקות והלב – כאז כאז שפתיך תועות על פניי ואני שלך כולי שלך – – – – – ואתה שלי אף אם אינך רוצה אבל זה לא אתה זה אברהם שהוא כולו שלי שם בביירות יש עוד אחד לא שלי – – – אברהם שלי תמיד תמיד טוב ולטיף ככה – –

אף לנגן אינם נותנים לי, הדבר היחיד שעוד נשאר לי בשביל נשמתי, בשבילי, בשבילי, הכל הכל נלקח ממני לאט לאט, אוי כל היצורים האלה שסובבים אותי מה הם רוצים ממני, מה הם רוצים! יתנו לי מנוח, לאיזה פינה אפלה אזחל ואנוח שם אני וכאבי, אך תנו לי מנוח, תוסס ככה הלב –

תנו לי שמלה בלה אחת וגרשו אותי מביתכם, אנדוד יחידה במטר הסוחף, ירעיד הקור את עצמותיי, אשכב לי על יד גדר עזובה ובליבי אין כלום, כלום, כך כאילו הייתי ערפל – – – אך גרשו אותי, מה לי ולבית הזה עם התהומות האלה – אתם נותנים לי בגדים, אוכל, אור וחום – ואת בגדי האמת לא נתתם לי, את מזונותיי גזלתם ממני, אור וחום? איך? הן תהומות בינינו – ואני נקפאת, נקפאת – –

ג' שבט, מוצאי שבת

השבת עברה כחלום – לא הספקתי כלום – ולא היה היום כל מצב לרוחי – – בחברה אני זרה, זרה, תמיד שם חוסר, הם הכל מכונות מכונות בצורות של אנשים מתהלכים, יש להם תפקידים מסויימים – למצמץ בעיניים לשחוק ולהראות באצבע על העוברים –

הלא אני כך עזובה, כך משונה ביניהם – פי – אבל היכן אלך, היכן? אליו הן זה אי אפשר לי כבר – מדוע חנה [כניראה חנה סלומון, לימים רוטמן] וחמדה [כניראה חמדה מרגלית, לימים דיסקין] רומזות עליי וצוחקות – – איזה רוע לב בעיניים האלה, הן אינן יכולות לראותני עולה, שאשקע כמובן, אה? אז יהיה כבר טוב? מה יהיה סופכן? עלובות – ואני? כלום אצלי כבר נפתרה השאלה הזאת? על ידי הבית-ספר? – – בכל אופן יותר טוב, יותר טוב, הן יש מעט מזון רוחני, ושנית טרדת הזמן, הלא המוח היה מתבקע – –

פנקסי היקר יש לי רק אותך רק אותך – –

ה' שבט

זה הוא, נעים סוף סוף להימצא תחת עיניים כך צעירות ומלאות חיים – שעותיו הן כך טובות בשבילי, ברוכות תהיינה לי שעות חביבות – כמה הוא כך מרגיש בכל נדנוד קל – וזה הלא נעים ככה כשמבחינים ככה, כשהוא מביט לעיניי נידמה לי ממש כאברהם, אותו מבט, מה זה אליי? מקרה קרה – זה לא הדמיון שלי, הן גם מרדכי אומר שהוא דומה לו – תן לי אושר תן לי מעט אורה, הנפש כה צמאה, חולה ככה – – – – – – – כוכבים מזהירים על תלתלי עננים צחורים וכוכב יחיד יחיד על האופק ושלשלת הגבעות נמה שלווה עטופה חלומות וערפילים חיוורים – – – – – – – –

ו' שבט

משתרעים אופקים ורודים חיוורים, מתנשאת יללת שועלים במקהלה וכנפיי נוגות מרפרפות באוויר – – – – זיתים מרכינים אט אט ראשם, רועדים תלתליהם הכהים לרוח הערב הרכה, והחרמש עם יגון העולמים נשקף על המרחבים המתגעגעים – – – – – – – –

היום לא למדנו, דזנדרוק הוא נסע ראשונה, היום עבר בלי עניין, למדנו במקום חיבור והיסטוריה, מטמטיקה וחימיה – פי – ובמקום דזנדרוק פיקהולץ – זה כך היה משונה, היום צריך היה להשיב את החיבורים – – יעקב רבינוביץ כך מתפלא מן החיבור הזה, האמנם עלה כך בידי?

כבר כבר אני רוצה שיהיה הבוקר, שנלמד איתו, כך נעים לראותו, לראותו בלבד, הוא כה נחמד עם עיניו החושקות –

צלילים נוגים נופלים מתחת כינור – – – משה בא, יום השנה של אימו, שלוש שנים – – לפני שלוש שנים רשמתי בעצם ידי עם כל נפשי והוויתי: אני מתגעגעת מתגעגעת, הוא מופיע לעיניי בפוזה כך פואסית, כל-כך חולמת, והוא ניראה לי קדוש קדוש –

שלוש שנים, שלוש שנים חריצים גדולים שרטוטים שונים נעשו בנפשי במשך הזמן הזה, אולם התקופה ההיא היפה מלאה הוד וכל-כך חביבה לא תישכח, לא תישכח לעולם הראשונה ההיא, והאהבה הזאת הן היתה ליבי – ליבי – רכה כולי הייתי, טבועה בתוך האהבה הראשונה האמיתית אל הנער עם העיניים החולמות – עכשיו אני אוהבת כבר אחרת, יש לזה צורה אחרת לגמרי, יש יותר עצב של שקיעה – – הראשונה היתה כבוקר מעונן, וכך – איזה השפעה גדולה הייתה לו עליי, כל התקופה ההיא סובבת רק עליו, כל היופי, החלומות האלה – זה הוא, כך הוא, ועכשיו אנו גם שלום איננו אומרים אחד לשני, נפש שהיתה כך קרובה לי, שכל חיי היו זמן רב שייכים לו, רק לו, עכשיו אנו עוברים אחד על יד השני זרים וקרים כאילו לא היה דבר מעולם, הקול הזה העיניים האלה והגו הזה בתוך הכתפיה השחורה. כמה קסם היה בזה לפנים, בשבילי זה היה עולמות עולמות, עכשיו יש רק חורבות, חורבות יפות נוגות מוארות באור ירח, השניים, הוא ומרדכי, אחד אצל השני כל-כך משונים. להאחד נמשכתי בעל כורחי ולשני אני, אני בעצמי בזרועות פתוחות קיבלתי כל היופי וכל הצער של תקופתי היותר יפה בחיים – – – –

אני זוכרת אותו יום שמתה אימו של משה, זה כך זעזעני עד הנימה היותר חשובה – היה יום מעונן, ירד גשם ופתאום אומרים לי – “אמא של משה מתה,” – זה היה נורא בשבילי, כך הרביתי לבכות, משה, משה היקר יתום, יתום עזוב, ויום יום התכוננתי ללכת, יום יום סידרתי את דבריי שאדבר אליו: אנחנו נצא הגנה והוא יעמוד שם היקיר החביב מואר באור ירח, אני אגש אליו – "משה, משה, אל תבכה, אל תבכה משה, אל תבכה, אני, אני אהיה לך לאם, אהיה לך לאחות, משה יקר, משה – " ואשק לו, ושנינו נבכה, נבכה כל-כך, ובאותה שעה הייתי באמת פורצת בבכי ודמעות היו נוזלות, נוזלות כך חמות, אלי התקופה ההיא היכן, היכן היא? כבר עבר כך הרבה עליי מה יהיה מה יהיה הלאה?!

שבת, שבט

הגבעה הזאת מעלה את כל הזכרונות שבלב, הזיתים הבודדים מושכים איזה נימים דקים מתוך הלב, מושכים אליהם, הם כך עצבים שם, וקרובים קרובים הם שרים עכשיו על בדידות, על בדידותי היפה על ראש הגבעה הזאת – – –

מדוע איני יכולה להחזיק מעמד באותו מצב רוח, הוא חולף, אני רוצה להחזיק – והוא בורח – – –

חפצתי למרים – – [מרים ברנשטיין-כהן]

אילו הייתה לי מרים אולי היא הייתה מביאה חיים, חיים חדשים לתוכי, מרים הגדולה – – לעולם תמיד אני קרובה לך – – ואוהבת אותך בכל נשמתי הצמאה לך המוארה באורך באשר את שם ובאיזה מצב שלא תהיי תמיד את מרים –

י"ח שבט

שמש שוקעת.. ומזהבה ראשי אוקליפטוסים כמהים… צעירים – – – ואין מילים להביע בהם את הרגעים השונים –

עננים כחולים לבנים צפים ונסוגים מעל הגבעות, שלווה גדולה מלאה הוד משתפכת על הכל עד האופקים הרחוקים הנבלעים באדים הרכים – –

עברו איזה ימים מלאים מאורעות והרגשות, הייתי ביפו עם בית-ספרנו על החגיגה במקווה-ישראל בשבילי, אבל היו שם כך הרבה גוונים, משה רק ניגן על הברטון [אולי סוג של חלילית בשם בריטון] “עיניים שחורות” וליבי כך נלחץ עד שדמעות פרצו מעיניי, ואחרי כן בחדרה של נחמה היו איזה רגעים יפים, ובנשף של תלמידי הגימנסיה משה ניגן על כינורו והוא ככה הביט עליי מעל הבמה – אולי זה רק נדמה לי –

משה ולפזון היה פה אתמול, איני יודעת איזה בריאה זאת, בכל אופן לא השאיר עליי רושם חזק – מרדכי מעורר בי עוד הפעם גועל נפש – פי – עוד הפעם עומד לפניי משקה עם עיניו המקסימות – – למאור ירח – –

י"ט שבט

ימים עוברים ונישאים בשטף, אין צבעים, אין גוונים לנפשי הכמהה, אחת היא לי, אחת היא לי מה שיהיה, איני יודעת איזה אפטיה הולכת ולוכדת אותי – “הלב מלא והמוח ריק” – אני חובקת את ידיך החיוורות –

כ"ז שבט

נישאים צעיפי עננים, שרים בשמיים, ופרחי השקדים נפתחים ונשמת אביב קמה עולה מקצה האופק –

כ"ט שבט, מוצאי שבת

אתמול נחו שפתיי על שפתי הנער-הקסם ועל הלחי הגלוחה, ופיו תעה בחום על צווארי, וזרועותיו חבקו ולחצו בעצבנות… זעזועים קטנים קמו בליבי – והכוכבים הזהירו הביטו ישר לעיניי בלי כל תרעומת – ומתוך השלוליות גם כן נשקפו כוכבים כך משונים –

היתה שעה יפה – – –

עברה עברה – –

זה כבר זה כבר לא הייתה שעה כך יפה –

הקסם, הקסם הזה, כמה אור יש שם בשבילי – –

נער חביב, אליל האושר – והשעות היפות! –

סוף שבט

היום קרה מקרה בלתי רגיל, היתה התנפלות על בחריה ובבית-הספר גם כן קרה מקרה לא רגיל, לי קרה – כל-כך משונה, איני יודעת בעצמי איך שזה נעשה אבל אני לא יכולתי, לא יכולתי להבליג על כל מה שתסס בקירבי, באיזה טון שבע שדזנדרוק זה דיבר ואיך שברכה [ברכה סלומון, לימים שטרייט] זו מלאה אחריו, לא יכולתי ובכיתי ורעדתי ככה –

סוף שבט

תוסס ככה בליבי ושברי מחשבות נוגות תועות, מה, מה? מה יהיה הסוף מכל אלה, הן יש עוד מלבד כל זה כך הרבה, יש שם באיזה מרחק חיים רחבים סואנים מלאים חליפות, הלא יש שם בעד מה לחיות – ולמות –

ופה הכל זוחל, זוחל כרגיל, מה יהיו חיי בעתיד? אני רוצה חיים חיים, תנו לי חיים יפים –

ג' אדר

כוכבים מוארים באור עילאי, וחרמש נוגה תועה בין צעיפי עננים כהים – – – נשמת אביב דקה דקה נמוגה באוויר ובלב, בלב – – – אברהם –

ד' אדר

איני יודעת מה יהיה הסוף מכל מעשי ההוללות מתוך הקלות שלי, איזה קפיצות משונות שעשיתי בזמן האחרון – – מי יודע – מה שזה יביא עוד, והפתקאות האלה למשה – – איני יודעת, מפני חמדה נתנה ראיתי שדבר-מה לא טוב הולך וקרב אליי, היא רוצה לדבר איתי, חמדה, מה היא יכולה לאמר לי? אליי, אליי עוד? כבר די, די היה לי בזמן האחרון, איזה מחול שדי שהיו לי השבועות האחרונים, אני נדחפת באיזה כוח זר – ההתפרצות – ההרצאה – המכתב לדזנדרוק, הפתקאות למשה, מצבי הרוח – מה זה נדחף על ראשי? אי הם החיים השקטים כשאין עליך עיניים צופיות, מורים בוחנים סקרנים – אני מרגישה את עצמי כל-כך לא טוב בתוך האוויר הזה, יש לי הרגשה שאני תמיד עומדת ב-Exposition, השלווה הבודדת איה?

משה מתרחק, והוא משונה כל-כך, מי יודע מה שעוללתי פה – מי יודע אם אין לדברי חמדה קשר עם זה –

גלמן זוהי בריאה משונה, את מי הוא אוהב, את חנה [כניראה חנה סלומון], בשבילה רצה לאבד את עצמו? משונה. משונה – מי יודע מה שיהיה עוד ממנו –

היו היום רגעים יפים, אחרי השיעור אחרי ההרצאה דזנדרוק דיבר הייתה חצי אפלה בחדר עם אור כחול של בין ערביים והפרופיל שלו, הכתף, הצטיירו כך יפה בתוך האוויר הזה, איזה עוז של גבר המכיר בכוחו הובעה בכל תנועה שלו – ואותם הפנים מעלים תמיד את אברהם, איזה חפץ עז תוקף אותי לרמות את עצמי, הרי אברהם לפניי בתוך האפלולית הכחולה – – – – הזיכרון עטוף ערפילים כחולים – – – הו, איני מצטערת – – כה חיוורים השחקים, מנגינות נישאות באוויר, ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח – – – –

י"א אדר א'

איני יודעת מה שיהיה, אני כל-כך לא תלמידה, אני יושבת ללמוד את השיעור ופתאום מתחילים איזה גלים חבויים חמימים לעבור על הלב, אחת הנה ואחת הנה, והוא קורא כל-כך למנוחה להזייה – להתמסרות לאותם הגלים החמימים, ולפניי מחברות – מחברות עם שיעורים מציצים אליי בזעם – חלמתי חלום כל-כך מרתיח הלילה –

"הייתי בזרועות דין [כניראה שמואל דיין מדגניה] הגלילי – ממרדכי קיבלתי פתקא כך נפשית, איזה אדם נפלא – הוא צריך להשתלם בלימודי הנפש –

המורים ככה מאירים לי פנים, איני יודעת מפני מה דווקא לי – דזנדרוק נחמד על לידי שגעון, ופקהולץ לפעמים –

הגירוי של האהבה הם שערותיו הפזורות על המצח –

י"א אדר

לילות ירח היו, היה גם יפה גם כואב אבל צריך להשליך את כל העסקים האלה, מה לי ולמשקה פרעון [אפשר לקרוא גם – פרלין] זה שכל חיי אני נותנת עליו, נער יפה וחסל, צריך לעקור בכלל את כל השגעונות, אני חדלתי ללמוד וזה לא טוב, זה רע עד מאוד, צריך לשוב, אני התחלתי בזמן האחרון להתפזר, צריך לשים קץ למצב הזה –

ככה מזמן לא ניגנתי, מרדכי כועס, סובל בשבילי, מה אעשה? איתו לא יכולתי – פי – עכשיו איני מצטערת כלל על אשר לא לקחתי תפקיד בחזיון – אתמול היה ליל יפה – אבל לא מוצלח בשבילי, תמיד תמיד אני לא מצליחה, האושר עומד לפניי, ואני איני יכולה לגעת בו. אני רוצה להחזיק בו והוא משתמט, אני ממש מתרפסת לפעמים בפניו והוא רגע מציץ אליי ואחר הוא שוב מסתתר, ואחרים ואחרות הלא כך מצליחות, אילו הייתי מצליחה לכל הפחות כהניה [כניראה הניה ליבוביץ, לימים ירקוני] זו השותה כל-כך לרוויה מן הכל, מה היה אז, הן דמיוני היה עוד מייפה מייפה ומוסיף, אילו – אילו – – –

י"ח אדר

הכל – כל זה אינו כלום, הלב נשאר ריק, ומוצץ, מוצץ שם – דזנדרוק נחמד, מגרה, מזכיר את האושר שנשתמט ועוד ועוד – – –

הוא היה כך פזור היום בשבתו על הקטדרה, לא אדע מה חשב, הפעם הראשונה שישב על הקטדרה הוא היה שקוע באיזה חלום – מה חשב? מי מה היה נושא חלומו? אליי הוא פעם מאיר פניו ופעם הוא כך אי נוגע, מבטו כך מלבב – בכלל זוהי החמדה בעצמה! –

הלב מנגן מנגינה ממושכה נוגה, הלב כואב, כואב ומוצץ והעיניים מתמלאות, מה יהיה, מה יהיה? יש את נפשי לבכות לבכות עד שייקרע הלב לגזרים – – –

יש את נפשי ללחוץ ראשך אברהם, יש את נפשי לנפצו על ליבי –

ערפל אפור ירד אליי וכאב נעכר, כאב ארוך ומשונה עם טיפות נוגות אלה, מה הן בוכות ככה – אליי, הכל בוכה בכייה ממושכה חסרת-אונים, יבבה ארוכה אחת הכל הכל – – –

ליבבות טיפות יחידות בצינורות, איזה סימפוניה נוגה, את כל מיתרי הלב היא מותחת, מונחת לפני תמונתי – איזה תמונה משונה, כל-כך נוגה והעיניים ככה תובעות תובעות, משונה כל-כך הובע מצבי בתוך התמונה הזאת, כן כן זאת אני עלובה עלובה עם העצב שלי, דומה שעוד רגע יתגוללו הדמעות מן העיניים התובעות –

משונה כמה מתבוננת אליי התמונה הזאת, היא כך מדברת אליי, נערה זו כך קרובה לליבי, אני אוהבת כך את התמונה הזאת, אני כך משונה, הכל משונה, כל זאת –

אני לומדת חימיה, רצה לבית הספר על בוקר, מה? לשם מה? הן הכל צריך פתרון, הכל ככה עלוב, אין לי כלום, כלום, מה יועיל לי כל זה – והלב חלל חלל, זה משונה, משונה, מה אני עושה, זה לא אני, זה כך משונה נורא, כמה התרפסתי בזמן האחרון לאושר ואין, אין –

בשבוע העבר בזמן הזה היה הנער ההוא משקה, נושא האושר אצלי, שנינו היינו תחת הזית בתוך הלילה האפל עם כוכבים מזהירים אולם זה היה נורא – פי – כל-כך מעורר גועל נפש, זה לא היה משה עם עיני הקסם עם הפרופיל המחוטב, זאת היית חיה, חיה, פי, איך שנדחק אליי, באיזה תאווה, פי, לא יכולתי, זה עורר בי גועל נפש, קמתי והלכתי לי, אצלי לרגליי שכב נושא חלומות אושרי, ואני עזבתיו והלכתי לי – – – מפני שאיני יכולה, אני את ראשו, את ראשו ונשיקות ולטיפות רכות, לזה צמאתי, ככה ככה – והוא גס, גס –

מרדכי אינו רוצה לדבר איתי כלום. אשמה אני? אני כבר מתגעגעת אחריו, כך קשה בכל זאת לחיות כשהוא אינו הולך לימיני, איזה רוח טובה מלווה, כשישנה אני סולדת בה, אבל מיד שהוא מסתלק – אני מרגישה בחסרונו –

יש לי הרגשות משונות בזמן האחרון, יש כל-כך הרבה מעברים של מצבי רוח משונה –

כ"ח אדר ב'

משונה, אתמול הייתי בבית ינובסקי, משה ניגן – אנו השלמנו – הוא רצה לאמר לי שלום בראותו אותי, כך אמר למרדכי – הוא כל-כך היה מזועזע, עיניו היו רטובות כל הזמן – והוא הרגיש את עצמו כך לא חופשי, משונה, הוא צעק כל-כך מתוך הנגינה, מה יהיה הדבר הזה בעתיד איני יודעת, אבל אתמול היה יפה – – – ריחות דקים דקים עלו מן החלומות הבוכים, איזה הד רחוק רחוק עלה באוזניי – – – אפשר ששמע גם הוא את ההד הזה ולכן בכה, יש לו נשמה עטופה ערפילי הוד – – – אפשר שנהיה עוד חברים – – – –

הערב קיבלתי מכתב מקיפניס, הוא מתוודה באהבה אליי – איני יודעת מה – יכול היות שזה נעים לי, איני יודעת, הוא כל-כך מגמגם, אבל שם יש לב דופק בשבילי, משונה למה דופקים בשבילי דווקא אותם הלבבות שאיני רוצה בהם – והלב שאני כמהה לו, שכולי משועבדת לו בלי יודעים – הלב הזה עומד, שותק שותק ואולי לעולם בשבילי לא ידפוק, לעולם עולמים –

צריך להשיב לו, בכלל צריך לגמור עם קפניס [יצחק קיפניס] זה אף שאני מוכרחה להודות שנעים לי כשסובלים בשבילי, אולי מפני שאני סובלת בשביל אחרים – לא, בכלל איני יודעת מה מצב ליבי עכשיו, כמדומני שאיני אוהבת אותו כלל, כך כשאני ממששת בשכבות העליונות בליבי, דומה שאין שם כלום, אבל איזה דבר משתקף מתחת, מי יודע מה יהיה עוד מאותו זיק שם מתחת לשכבות האי נוגעות האלה, כן אני יודעת אני בטוחה שהוא יכול להיות לשלהבת שתשרפני עד לבלי קום עוד – – – – –

ה' אדר ב'

כל מצב מרוחי אני יראה שלא תתפתח אצלי שכבה של שומן, אותה השכבה השמנה – פי–

היה יפה הערב, במחלקה דווקא, קרני השמש האחרונות נפלו על הלוח ואחר החלו גוועות אט אט, איזה רגשות דקים החלו להתרומם מאיזה פינה חבויה, דומה לי שגם דזנדרוק הרגיש בזה, ומתוך כך אמר לי אולי לקרוא דווקא את אותו החלק היפה “מיתת נשיקה”, משונה, נידמה לי, לפעמים, שהוא כך מרגיש בי, יש שאנו מדברים אחד אל השני מבלי הוציא הגה, בפרט כשהוא יושב על הכיסא לשתוק, אז הוא כך שקוע עפיס, כך משונה, עיניו תועות ופתאום הן נחות עליך ואתה קורא בהן כבספר פתוח –

על מה אני ערה בלילות, מה יהיה הסוף? לא יבוא, לא יבוא איזה דבר יפה? אה? אני כך רוצה איזה דבר יפה חדש –

עבר חמק דודי – – –

מצאוני השומרים, היכוני פצעוני, קרעו רדידי מעלי – – – – –

מדוע העולמות כה נוגים – – – כל הפנים מכווצים וכל העיניים תועות, עיני חמדה זאת עיני גלמן ומרדכי, ואני, ואני בתוכם – – – איזה עדר נרדף – – – אנה לפנות מה לעשות – – – האלה הם החיים? או אולי זאת טעות, אולי צריך לחיות אחרת, מה עלינו לעשות, מה?

אנחנו טועים טועים, בוודאי אפשר להועיל לזה, צריך לדעת רק לפתוח את הקשרים המסובכים, כל זה כל-כך מסובך – כל חיינו משונים, תלויים על בלימה, מה יהיה מכל האומללים האלה, צריך, צריך למצוא, אני אשאל –

דבר גדול עלה בדעתי אבל איני יודעת אם יש בי יכולת לעשותו, מפני טבעי או אולי מפני הזיוף, יכול היות, אני רוצה לעשות את ספר זכרונותיי זה לאמיתי, אמיתי בלי נטיות חסדים לעצמי ובלי לעקם את הקו הישר. צריך לתת דין וחשבון, צריך להיות פתוח לאמת לכל הפחות לפנקסי במקום המיוחד הזה –––––

אנה לברוח, אנה?

בחוץ כך הרבה ירחב, וכוכבים לאור ירח וענני כסף, ואיני מוצאת לי מקום, הלא צריך לעשות דבר-מה, ללכת לאיזה מקום בליל כזה, ולי אין מה לעשות והיכן ללכת – – – כל הגעגועים החמים האלה, למי אתנם, היכן אלך, את מי אשק, ראשו של מי אלחץ לליבי ועיני מי אסגור בלאט, נורא נורא –

איני יודעת, אפשר להשתגע –

שושן פורים, אביב

ירד הסוד החמים על הגבעות הירוקות האגדתיות, עלה על צעיפי עננים ורודים כמהים נדים בין קבוצות אוקליפטוסים דקים עורגים, אדמו אדמו הפרחים וכל אודמם נדחק ללחייהם, והאדמה מושיטה אלפי שפתיים אדומות ומוצצת מוצצת לאט מתוך התעלפות מתוקה את האד החמים – – כוח הסוד החמים – – – אט דובבים עשבים קטנים מתוך שיכרון, דובבים הסוד החמים – – – ציפור חבויה זורקת עיגולי שירה רוויים וחמים, וכרמים זיתים ופרדסים ופס ים כחול שעל האופק נחים ופותחים זרועות לסוד החמים – – – – –

בחופש שלפני פסח

גבעות הירק שטופות חלומות אביב דקים, הגבעות מצד ביירוט כבר הלבינו מן הפרחים הקטנים, כבר כבר פורחים הפרדסים וריחותיהם נוסכים מין געגועים משונים בלב, מעוררים איזה תמונות שחוורו כבר מרוב זמן עתיק, גזוזטרא קטנה שם בבית ההוא ועוד שברי תמונות שראיתי ולא ראיתי, מייבב ערבי צעיר בקולו המלא והמסולסל, ציפור חבויה מצפצפת רגע ומשתתקת, ילדים צוחקים, ועננים קטנים על האופק –

וויינוס – – – ויהנוס –

כל-כך מזמן לא הבטתי אליו ועכשיו הוא נראה לי כחבר שלא ראיתי זה כבר – כן, כן, אני יודעת אותו והוא גם יודע אותי, הוא חרות בליבי, הכוכב הזה, הכל קשור בו, כל עברי, אלי, אלי, איך אפשר להתפזר באופן כזה, אני בזמן האחרון כל-כך ריקה –

הוי האורות האלה מעל הגבעות שמול ביירות, האורות האלה מושכים נשיקות וגלי כאב נוגה מתוך ליבי – –

מה תרמזו האורות מה? התעיזו עוד? גם עכשיו?

אורות רכים, אורות בודדים, הלא יודעים אתם, הוי מה קרובים אתם לי – – כמוהו, כמוהו –

נפשי יוצאת אליכם אורות מהבהבים וכבים –

אילו בא, אילו הופיע עכשיו פתאום מן האופק החיוור, אני כלום לא הייתי אומרת לו, רק –

"אברהם, הבה לי ראשך, בליבי אורות מהבהבים בשבילך וכבים, אבל תן לי ראשך, שערותיך, עיניך – "

האפלולית יורדת, יורדת על הגבעות, על אקלפטוסים, זמרה ערבית מזמזמת זמזום עמוק ואפלולי, גלי הכאב משיחים ביניהם, ומשתרעים שדות ירק וחיים –

ואני איני

יודעת

אצלי חרבון

חרבון –

הוודאי גמור גמור

ואני אומללה

החיים עוד כך

רחבים איני יודעת

איני יודעת –

ח"ה פסח

היום צריכה הייתי לנסוע לרחובות, הם עזבו אותי, נו, זה הכאיב לי אבל לכאורה זה טוב, הן טוב לי כשאני לעצמי וכשאיני נמצאת תחת המון עיניים – פי, עכשיו טוב שלא נסעתי, אבל בכל זאת דבר-מה מוצץ בלב, הצבעים שמה בוודאי מרובים, והרשמים, אני בוודאי הייתי מקבלת שם רשמים, ודוד שם, הילד החביב הזה –

הייתי נפגשת עם קפניס, נו, זה אפשר לא נעים כל-כך אבל דוד זה היקר, והמון גדול כזה, והדרך, והתכלת הזאת שאחרי הגשם, לעזעזעאל, אצלי צריך תמיד הכל להיות מהופך כלומר את הכל מהפכים אצלי, אני, רצית היות מעט מאושרה, לשמוח קצת, באים ומקלקלים לי את זה –

אסרו חג של פסח

אני פותחת את ילקוטי והמון מחברות מביטות עליי, בחינות רציניות מזכירות חובה, ואני כה רחוקה עכשיו מכל זה – פי, החג הזה עבר עליי באופן נורא כמו כל החגים, כמו תמיד כשכולם שמחים ומאושרים אז אני בודדה אומללה, זה נורא, העלבונות האלה מצד הכל מפתחים בי מין אפטיה רעה, זה נורא –

ואחרי כל זה צריך עכשיו לשבת ללמוד כימיה, אבל צריך להתגבר, אני אשתקע בלימוד באופן כזה שישתכח הכל, צריך, צריך לחיות, להחל הכל מחדש, הלא אני כל-כך צעירה עוד וכבר מתחילות רוחות סתיו להתגנב אל ליבי, נמלאו לי תשע-עשרה שנה לפני שבועיים, תשע-עשרה שנה! מה? מה? – מה היה? והחיים כל-כך ארוכים עוד, מה יהיה שם אליי – הלב כל-כך מעורפל, מה לעשות, מה לעשות, אי אפשר להתגבר – זה נורא, דבר-מה כך זורם מתוך הלב, מי זה ממית בי את השאיפה לחיים, ערפל קר ואפטיה כזאת אני היו לי, מה זה אני? אני? לפני זמן-מה הייתי עוד מלאה חיים, מה זה נורא – איזה עצב משונה מלווה אותי בכל, אבל כשאני שמחה וכשטוב לי אני יודעת, יודעת, זה הוא, הוא ואהבתי האומללה, המיתר העצוב רועד בלב בלי הכרתי, בלי הסכמתי, מאליו, מאליו, נו, די לך, די, צריך ללמוד, ללמוד היטב –

וכשהלב חלל? – –

אין דבר, תראי, תסבלי, החיים רק עתה החלו, יש עוד כל-כך הרבה לפנייך –

הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני? חדרי היום כל-כך נעים עפיס, הווילון כבר עוד הפעם מסתיר סוד – וזה נעים נעים, הלוואי שיתאספו כבר מעט סודות עליו, כל-כך פרוזאי נהיה בזמן האחרון –

שבת אחרי פסח

כל-כך טוב לחיות, חיי! זה טוב, כל-כך נעים, זיתים אלה, הערימה הזאת, השבילים האובדים בין הגבעות – – –

שוב החלו הגלים החמימים להתהלך בלב –

הערימה כה ריחנית, יונים הוגות למראשותיי, ועל הזיתים משתפכים שירי עגבים ככה חמימים, צופני חן, אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב –

דוד’ל הילד, הן גם הוא ציפור חן קטנה, שם על יד הירקון בין קני הסוף, שמעתי, האזנתי לליבו הדופק, לב ציפור קטנה, חיי – חיי – זכורני כשהייתי קטנה והייתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט –

הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר… פרר… רגע על הבד רגע בחול ופרר…

ומעופן של היונים כך עדין, צנוע, פהי… פהי… וחוצות הן באוויר הכחול – – –

וקול הזמרה דומה לזמזום העמום של דבורים וזבובי הקיץ, ומתערבב איתו – וראשי האקליפטוס, כובד עליהם מרוב מיץ ודמים ירוקים, והם מרכינים אותם בחן על כתפי, את ראשיהם המסולסלים הפרועים –

והמערות הקטנות שבין השיבולים כל-כך אפלות ומסתירות סוד, שם ציפורת זעירה שקופה נמה בצל עלה דקיק, והשיבולים באפילות, ומסתירות על גוה הקטן, שם שני זבובונים גמישים מתנשקים שם, ציק – עוד טרם צמחו כנפיהם – ולחש חיים עולה בסדקי הערימה האפלים….

סוד סוד סוד, גלים שמחים בלב – – –

צללים מתחלפים, ערב, מתקרב קץ, קץ כל בשר בא, מחר לבית הספר, קץ לשעות היפות, כל-כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש, מחר ספסלים, מורים, שיעורים, היום גלים חמימים, זיתים, מוצפת ערגה וכל טוב – – – – – –

יום "ראשון" –

בוקר על גבעות וגיאיות, על פרדסים וכרמים מעורפלים, אוקליפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה, שלום לחופש: הנה הבית-ספר נשקף אליי, תיכף אהיה שם, אשב על ספסל, כמה זה מוזר!

יום ראשון בערב

זה אם בכלל מה זה איכפת לי, זה מנעים עליי עוד יותר את עולמי, את שעותיי החופשיות והיפות, מתוך הכימיה פתאום עולות הכנפיים הלבנות בתוך, בתוך הכימיה כל… לא מתוכה אלא מתוכי שיושבת בתוך הכימיה –

לא מרדכי, הלא יש חיים עשירים מגוונים – זה נורא, נורא, אפשר להיחתך – בתוך כל זה יש פתאום עם משה, לי כל-כך צר, כה צר, אני מתחילה להישגע לצחוק ולפטפט, יש את נפשי ברגעים כאלה לנפץ את ליבי – שוב אחת נחנקת בתוכי בתוכי – מרדכי זה, הוא הוא?

אי החיים הגדולים, איים? יהיו קצרים קצרים, בלבד שיהיו יפים, שיהיו יפים, מרדכי אני רוצה עכשיו איזה דבר גדול – אמור איזה מלה גדולה או מרדכי, לך לגליל –

רגשות משונים מכבידים על ליבי, אני כופפת תחתם, אולי אפול, אני יודעת, הלא צריך לפתור פעם לתמיד, הלא אין אני זאת לובשת הצורה הארורה שמדברת אליך אלא אני אני, הלא יש בי כוח [לגמור את הכל – מחוק] – למות, אבל אין יותר בכוחי להתאבק להתפתל ככה, זה קטנות ככה, והאהבה הפעוטה הזאת – פי – זה נורא, יש את נפשי לפעמים לנפץ את הראש הזה הזעיר אל ליבי החולני, ליבי, ששם שדים בדרך מרקדים עכשיו, הלא יש כל-כך הרבה חיים, חיים, מרדכי, מדוע כל-כך צר לי ומדוע אי אפשר לי לבאר מה שנעשה אצלי שם –

מרדכי אתה רואה שושנים כל-כך אדומות ומלאות, אני לא אתן מהן בכוס שתיבולנה שתיבולנה בעודן מלאות אדמומית, אדומות –

ובת [הנפש – מחוק] הלילה הקטנה הזאת תאיר להן באורה הנוגה המיישן, לא, אין בכולם שמים שושני זהב גדולות, לא, לא אתן אתן לכן שתיבולנה, שתיבולנה ובעודכן אדומות, אדומות – אבל לא, לא, אל תיגע – מין אדם אני להחביא להסתיר ששונים [שושנים?] אתן [נשים נשים גדולות! – מחוק], יש לכן לב [אשה – מחוק] רך, פי, פי – אתן נוגות, נוגות, פי, פי, פי, נורא –

האפלולית כותבת בעצבעות [אצבעות?] כחולות חוורות לתוך כל קמטי הווילון הלבן ולקמטי נשמתי החולה –

“שעת רחמים” שעת רחמים – – – – –

ה' אייר

הנחמה היחידה שיש לידי עלי אדמות זהו העיפרון –

– נו ולהיכן אני שייכת? הלא דבר-מה מקשר אותי אל כל זה בקשר אנסטנקטיבי, הארץ, השאלות האלה, היו הפועלים – אבל מדוע זה מיטשטש אצלי ככה, הלא אני – היית צריכה באמת להיות אחרת, אני מרגישה בזה –

אבא הוא טיפוס רך, האשה הזאת מטשטשת אותו לפעמים, כמה אבא זה בעל צורה ושלם, שלם – ואני, אני הלא אמורף, אמורף גמור – – אני יכולה כך להתגבש בעת שאני יוצאת מתוך עצמי, וזוהי תשועתי לצאת מתוכי, אני צריכה תמיד תמיד להיות מחוץ לי, ממעלה ממני, אני בעצמי נערה, נערה במלוא מובן המלה עם כל הרכרוכית הסמרטוטית הזאת וההסתפקות הדלה, ואף זו אינה שלמה, תמיד מנקר דבר-מה בלב, הניגודים נוראים, אני ו“הנערה הרכה”, ואפשר שכל זה באמת רק מתוך “הנערה הרכה” –

רוחות הומות בעמק וקוראות, מתוך גודל דורות קוראים לי, מהד רחוק בלבבי –

ונערה חציה “מתוקה” חציה מרה וגם כבדה קצת, אף היא קוראת עם עלבונותיה, יסוריה היפים, השיכחה, ושמחתה המלאה תוגת עולמים –

“לא הכמות” ולא “האיכות” ולא “המציאות” אלא התוך, מיתר הנשמה, זה הוא העיקר –

וכשאני למשל לוחצת מעילי זה אל שפתיי, וריחות גשם עולים לאפי ונוגעים שם במיתר, והמיתר מכוון באותו רגע, והנה אותו תו שאילו הייתי באותו רגע לוחצת שפתיי אל תלתל שנשמט על מצחי –

החוץ אינו כלום, העיקר הוא בפנים, החוץ בא רק להלביש צורה לפנים, החוץ נוצר בשביל הפנים, הפנים יכול לחיות גם בלי חוץ אבל מפני שישנו במציאות לכן נעשה למשרתו של הפנים, כל מה שבתוכי דמותו של החוץ והחוץ רק עבד לתוכי –

כל הסובבים אותי משמשים צבעים לנשמתי, התוכלו, הגוונים בתוכי, ויש רפלקציה, והם שבים לאוויר העולם והם דלים וכל הרואה אותם מאלה הסובבים אותי יאמרו – דלה, דלה, מה דל – מאין הם יודעים אם לא מתוכי יצאו דלים, וכך בתוך אווירם נעשה כך, החל החוץ –

ומה מושק’ה זה כשנוהגת בו כי הרי הוא אדם, אותו אדם שהוא, אלה שאנשים – אלה, כשניעורים מיתרי ליבי להשתאות גדולות נבלעים כל הגבולות הדמיונים שהיכלי הגוונים זקוקים להם לפעמים לבניין השמיים שלהם – והשמיים אינם ניבנים מן הארץ לבד, והארץ וגווניה נבנית מהשמיים ונופים משם [מהשמיים בין שניהם – מחוק] מן האחד לשני רועד הומה – – –

י"ז אייר

ריחות חלומות עמומים מתוך המנגינה הזאת, שביל מתפתל בין עשבים ירוקים ופרחים כחלחלים, מתוך השביל עולה נער, מגבעת רחבה חבושה לראשה, ועיניו כחולות חולמות מתחת לה וחליל בידו ומנגינות משתפכות מן החליל מנגינות ירקרקות וזהרורי חלומות סביב, ונגוהות קופצות וצללי חלומות ניכרים שמהן נפשי מרחפת בין צללים ונגוהות נכחה – מעולפת פרחים כחלחלים ועשבים רעננים –

חלומות לא מתוך –

חלומות לא מתוך –

מתרחבים שדות ולפניי מבין ים שיבולים מציץ ראש מרים מתחת למטפחת לבנה מגל בידה בגל על יד הגדר האפלה כתמי אור ירח [נופל על העשבים – מחוק] מסתנן מבין עלי התות ונופל על העשבים, הארגז על יד הגדר, אני ומרים ולחש נשמות בינינו – ירדניה והמון אורות –

וגעגועים למרחקים המעורפלים וכמיהה ושני לבבות אפרוחים רועדים דופקים הומים תחת שפעת אור פתאומי תחת התות על יד הגדר –

חלומות לא מכאן אני חולמת –

שבת, לפני ל"ג בעומר

כבד הקיץ, בזרועותיו כרמים פרדסים ושדות – ומתוך ירק הקטיפה של אוקליפטוסים ותחת נשימתו החמה נתכסו גפנים מראשם עד קודקודם לחלום, חלום געגועים ורזים משחירים נזדקפו בגאון אחר יפה ראש, נשיקות מרעיפים ראשיהם, נשיקות ירוקות ריחניות שחורות לגדרות המימוזה השעירה, שרקו תלתלי הזית וכבדו, וצללים חדשים קרירים, נגוהות חדשים, נסך הקיץ לתוכם –

ערימות זהובות צצו בחצרות, ובצידי הדרכים מתבשלים עשבים צהובים של שמשוניות קיץ לבנות על כל רגב ועל גדרות הרוסות –

האוויר מלא מנגינות קיץ, אפרוחי תרנגולים צעירים, קולות דקים צרודים לתוך העלים, צרצרים מנסרים בקולות דקים בתוך הדממה –

כ"ב אייר

מדוע יש לי מוסר כליות, כלום חטאתי באמת? אני בעל-כורחי לובשת את המשקפיים שלהם, מתוכם אני שופטת עליי, עליי, ואני בעצמי, נו אני לא יכולתי לעמוד בפני מבטו החצוף והמגרה, פרצתי בצחוק והתאדמתי, נו מה אעשה! מדוע הוא מביט אליי, דווקא אליי, זה לא נדמה לי, כך הוא באמת, מה הוא רוצה ממני הן אני איני יפה, יביט אל ברכה, אליי הלוואי שיחדל מהביט אליי, אני מוצאת מתוכי תחת המבטים האלה – פי – אני כל-כך מתפזרת – פי – זה כל-כך לא נעים לי, היום הוא בוודאי חשב – – – מי יודע מה שחשב – זה הלא משפיל – צריך להיות גאה וקרה, וודאי הלא שלי יהיה כלום, מה יש לי, דבר-מה, זאת אומרת, נעים בלב, היום צריך ללכת למרדכי, צריך כבר להוריק כל זאת –

מדוע לא ניגש אליי דוד כשראני אה? מדוע זה? וקפניס עמד על המדרכה והביט והביט – –

ליבי נוקפני ומתמלא רחמים עליו, מי עוד יודע צערו זה, כמוני –

קפניס כואב היטב, הלב כמו אצלי –

כמה כל זה משונה, צעיר זה הולך וכלה בשבילי ואני נפשי חולה באחר וזה האחרון מכלה אותי גם כן –

נשיקה הוא רוצה ממני, הוא אוהבני, כולו כולו שלי עד עמקי נשמתו –

אני אי אפשר לי לקבל כל זאת, לקבל כן אבל להשיב כלום, כלום, אין אצלי כלום בשבילו, הוא מתאנח, מאהבה אולי, כך אוהבים! כך לא אהבני עוד שום אדם בעולם –

נשיקה אתה רוצה מרדכי, כלום אפשר? איזה גוון תקבל נשיקה זו, מה תהיה, אני כבר נשקתי, נשקתי בפעם הראשונה נער ריק לידי שגעון, אני פסלו נשקתיו מפני שנשמה אין לו, אני נשקתי פסל והנשיקות היו קרות, חסרה בהן הנשמה, אני עוד לא נשקתי באמת והנשיקה האמיתית לא לך היא, ליבי אומר לא לך –

ומדוע אתה נושק לי, אתה צריך היית להישאר חברי הרוחני, אתה צריך היית להיות נפש, ונפש אינה נושקת בפה מלא במגע שפתיים –

ברוח, כגבשושיות רוח –

אני אוהבת את הגוף החסון רחב-הכתפיים ואת הנשיקות הארציות ובשפתיים ממש, בשפתיו מלאות ואדומות, אבל אי אפשר, אתה, אתה את חלק מנפשי וזה מונח רחוק משפתיים וחיבוקים כאלה –

ר"ח סיון

עיני ד. מתיזות שביבי חיים, הוא כך מלבב בעיניו, בצחוק שלו, והוא כך דומה – – – – – – איזה חלק מזה שיש לאברהם אצלי נתמסר לו מבלי ידיעתי – ובזה אשמים רק קלסתר הפנים האלה הדומים לפני אברהם, העיניים האלה, הלחי הגלוחה, השערות, צבע הפנים ובפרט העיניים, כשהן מאירות פתאום –

שטות, אני עוד חולמת אודותיו, הלא צריך לעוקרו מן הלב פעם לתמיד, הלא אני יודעת שאינו שלי, זה הלא כבר ברור, והלב אינו מאמין, אינו רוצה בשום אופן להאמין, ומיישן את עצמו במיני חלומות שלעולם שלעולם לא יתגשמו, הוא אינו שלי, אתה שומע? לב, לב, אתה שומע, הוא אינו שלי ודי –

נו טוב, אני יודעת, אבל מה, הלא אני אוהבת אותו כל-כך, הוא טבוע בתוך נשמתי, אני לעולם לעולם יחיה בקירבי, אי אפשר להיחלץ ממנו כמו שאי אפשר להיחלץ מנשמתי כל זמן שאני חיה –

כינור מרטט לי – –

הוא איננו שומע –

אחת היא לי אני אוהב אוהב אותו לעולם לעולם – – – –

פרחים רעננים נפתחים אחד אחרי השני לבנים אדומים ורדיים ואצלי נחרצים קמטים במצח ועל צווארי שהיה כך פורח יוצאות יבלות קטנות –

שבועות

שטות, איזה קמטים, מה? זה עתה נמלאו לי תשע-עשרה שנה, שטות, עוד החיים משתרעים לפני בכל כוחם, עוד החיים קוראים אליי במלואם, קוראים, קוראים מתוך צללי זיתים, מתוך אוקליפטוסים רעננים וגבעות חולמות –

שני צעירים אוהבים אותי בלב ונפש, אחד – בעל נפש גדולה ויפה, אחד קטנטן אבל נאמן ככלבלב –

סוף סיון

נפשי דורשת את מזונותיה ואלה ניתנים לה בצרות-עין נוראה, זה חטא – הכל חוטאים נגדי – הנפש צמאה ועורגת, עורגת עד להתמוגג – כחליל זה מעל הגבעות –

ליצור לי את המזון הזה מתוכי אינם נותנים לי, “הכימיה” החריבה את העולמות היפים שלי, זו השפחה הקפדנית של הרגש, ומן החוץ אין לי מזון – ואני נשארת קרח מכאן ובכך מכולם, דבר נכבד נעשה בקירבי, הלוואי שלא תהיה כך עד החולשה והפזרון בו – אני – –

היחסים מתחדדים ביני ובין כל הסובב אותי, מפה מצבי כל-כך טרגי קומי במושבה בשל הסביבה עד שזה ממאר עליי את החיים, תאר בנפשך שאני כבר מסכימה שהטיול על הגורן נהיו לי לסיפוק באין ברירה, התבין שגם זה אינו ניתן לי משום שהבריות מתרחקות ממני על זרותי והתהפוכות שברוחי, כלום יכולים הם להשיג את נפשי המשונה –

רוחי צמאה וליבי נעכר מכאב, כל-כך צר וקטן הכל, אין על מה לשפוך כל מה שהומה בנפשי ואני מתדלדלת מפני שאינם נותנים לי להתבצר בתוכי, הכל שר ומדבר אליי ובנפשי יש עולמות, עולמות חדשים רזיים שלגלותם כמוהם במציאות – בתוכך נוצרו –

ואני בעצמי, מרוב צמאון וכאב נעשית כמוהם – ואני מעטפת מלבישה את רזי נשמתי, את געגועי הערטילאים – בשר ודם, מרדכי, יודע אתה מה הוא לי אברהם, נושא שהמון סודות והשפעות בו מפינה אחת של לבבי, גם עכשיו זה נעלה, עד היום הזה לא נפל שם דבר בפה במושבה – בא שינוי, וזהו שיעבוד כלפי השפעתם, החוץ, הכל מדברים כך על זה, הם אומרים – “נער בגד ונערה סובלת” ואף אני בפה [אחריהם – מחוק] ובעיניים בשר אומרת אחריהם – אברהם בגד, אולי הלב שותק ומתקפל באותו רגע ושומר על איזה דבר בגיחוך קל –

הזית

פה שעת הצהריים, השמש עומדת באמצע השמיים והזית ספק מטיל צל והרבה ספק מזכיר רק צילו, הוא סגפן על עצמו וזוקף נשמות כחולות ירוקות, וזוקף עצמו בלחישת זלזלים חבויים, הזית הוא בצל הלילה עם קמטיו הכהים והבהירים, הלילה, בענפיו הנפתחים ונפגשים פתע כמתוך חלום, האור כחול, לנוח, וכנפיים, והיונים המרפרפות בתוכי, פתקאות אהבה, ועב קטנה לבנה אחת, שייה תועה מושיטה צוואר צחור ונמוגה, ושחורים ירוקים גם הפרדסים הגאים, אצלם למראשותם על הגבעות כרמים צוחקים דוק בהיר –

בית, בית כשהוא צעיר אומר דברי זמר ומתבייש ומתפלא על עצמו, אולם אך נבעה בו הקמט הראשון מיד משתקע בהרהורים ונעשה זועף ביום ובלילה עלוב בלי תפילה, מתרוממות [– – –] אל מול [– – –] פרח אשה – מגרה את עיניו הדומעות הערפל והשיכרון עצמו היכה – – – ובו פרח [– – –] שנולד, מתפתל ובא מתוך עצמו –

[קטע זה קשה במיוחד לפיענוח].

סוף סיון

כבר אני שומעת את המיית הבית הזה כהד רחוק, כבר זה מאחריי, אני מכבר מכבר יכולתי, אבא יקר זועף ולא נרגע, אבא זה – – – אמא, אש וגופרית היא ממטירה על ראשי, וכי מה חטאתי –

תמוז

אשרוט בבשרי באותם הקוצים החרבים שקרעי נשמתו היפים תלויים עליהם, אשרוט בכדי שיישאר הרושם הזה שאשר במצב הרוח הזה תמיד תמיד קצרה הלשון מהביע –

אני יודעת, אני מרגישה, אני מחבקת את האפס הגדול,

זה היה משה –

אני מרגישה, אני חובקת את האפס הגדול, את כל החלל הריק, לא, לא זאת, את רוח נשמתי, התועים בקרבי, אני שעת אושר [– – –] והחלל חדל להיות אם רק יש לו איזה תועים שם –

דודל אתה מבקש מנתבל מסתול [מסטול? מסתור? לא ברור] זה צליל [ונשמתי] ואצלי עכשיו סימפוניה שלמה ואיני יודעת איך לדלות דבר-מה ממנה בשבילך, אני הוגה באהובי הגלילי, אני כולי שקועה באהובי הגלילי המחכה לי בחופש –

יש לי אהוב שחור-עיניים, שזוף ומעדר לו על כתפו הרחבה, “הגליל” אני נוסעת אליו בחופש, אך ייגמרו הלימודים אני כולי שלו, הוא קורא לי בעיניו [הרציניות, ואני רואה כבר את עצמי בזרועותיו – מחוק] המלאות הוד –

דוד אצלך נוצרות אליי ארצות זמירות חדשות מדי פעם, אלוהים יוצר, מהיכן הן באות אליי – אולי מתוך אותו הפרס הגדול שאני מרגישה לי בו, חובקת אותו לעיתים טובות –

איוב ושיר השירים מפני מה באו זה אחר זה? שניהם נוצרו בלב אחד, לב חודר צוחק ובוכה ובוכה וצוחק –

שלום לך – יש אותך ילדים צוחקים ובוכים? ואריה בלומברג? אמור להם שלום ממני –

כ' תמוז

בחלום חלמתיו, זה כבר לא ראיתי אותו בחלום, הלילה היה אצלי, אנחנו דיברנו בידידות כל-כך, אני עמדתי קרוב קרוב לו והחזקתי תוך כדי דיבורו במעילו והוא ליטפני ודיבר מגוחך – וגופי גמיש וארוך קצת ומחשבתי אצלו ואני הרגשתי את הכבלים הנעימים והמעיקים סביב לגבי ואפריד כי הוא כמסתיר איזה דבר גדול כרוצה להסתירו ביחסו הידידותי –

ואחר טיילנו על יד ביתנו שמלפניו אנו עוברים, הנה הגזוזטרא הקטנה והוא לידי – – גל עברני אני אליו, הם חיברו פה את הגזוזטרא הקטנה עם השנייה – – –

והוא אליי – “זה הוא הבית שלכם?” – דממה, אנחנו שבים ואני כבר בביתנו בו אבא ואמא ואחיו ברננרד [ברנרד גרין, אחיו של אברהם] שבא איתו, ברנרד הולך לפוסטה לרשום נומר וגם הוא איתו. אני אליו: “אתה נוסע מחר?” והמילים מגיעות לאוזני עצמי ומסיבות שם כאב נורא –

הוא: “לא, אחי, אני עוד נשאר אצליכם, לא כל-כך מהר תתפטרי ממני,” אבן נגולה מעל ליבי ואני כשיכורה, הוא פה איתי יחד הוא! הוא! ואני רוצה לתפוש זאת בשלימות בתוך הכרתי ואיני יכולה, רק איזה קסם ובלבול בקירבי, אני רוצה לחקוק אותו בזכרוני, את רשמי פניו, את קומתו, בכדי שאוכל לתפוש אותו לתוך הכרתי, ואיני יכולה בשום אופן, רק איזה דבר מתוק מרנין משתפך בכל אבריי בכל חושיי – – – – – –

יש בכוחה של כל הקטנות היפה הזאת לתת ולהרחיב קצת את הדמיון, בית פסקאל, זה הפסנתר, התמונות, משרות עליי רוח שונה, איזה אצילות שפוכה בכל ומעוררת חלומות, השטיחים הקטנים, הפסנתר השחור, כל אלה מעשירים את הדמיון ואני ישבתי והתענגתי על שיחה קטנונית עם ד"ר פיקהולץ בעת שכבר ידעתי שברחובות היתה התנפלות וכי נהרג יהודי –

אבל אני לא השגתי זאת כך, הלא דרכי תמיד, כשרון, דבר מושג אצלי אז איני יודעת אותו מהו דבר שמח או עצוב –

אחרי כן בערב על יד הפוסטה גם כן לא היה עוד הדבר בתוך השגתי, ובלילה על האזכרה, ויעקב רבינוביץ עומד והנרות מהבהבים והרצל גדול ושחור מביט מעל לראשו –

"אנו צריכים להזכיר מקודם את השומר שנהרג ברחובות – "

השגתי, רעד עבר בעצמותיי, כרבע שעה הייתי תחת רושם זה ואחר פג ואני אחרי כן דיברתי וגם התלוצצתי עוד –

מי יודע אם אחד הפצועים אינו מרדכי –

אלוהים כמה הרבה קורבנות, ובלילה בשובי השגתי, השגתי בכאב עמוק ובדאגה שמא זה מרדכי שנפצע, מי יערבני שלא, בכל אופן יש לקנאות – היתה הלא התעוררות, הם הגינו על המושבה! – ונלחמו וניצחו!

משונה, דזנדרוק נוסע!

מה לי ולו?

כך חשבתי אולם עכשיו כל-כך צר, צר להיפרד ממנו, מעיניו החכמות ומדזנדרוק החד עם הגיון, התופש המתעמל בקלות כל-כך ובגרציה, והעיניים והחיוך כך מלאים חיים ומבטיחים והידיים כך עורגות אצלו וכל-כך לא פסיבי לאשה לחיים ותענוגיהם – – –

וכה צר בלב, אני יודעת, שעותיו היו נותנות סיפוק לנפש סוף סוף –

דזנדרוק, מדוע לך לנסוע? אתה מאיר פה ואנו מתחממים באורך, הישאר דזנדרוק, שב לך תחת האוקליפטוסים שקט והתנמנם, וכשפניך השלוות לך חולמת לטיפות רוח ארצישראלית –

דזדנדרוק מדוע לך לנסוע –

שמע, אבוא אליך פעם בין הערביים, אתה תשב בגן על הספסל, יהיה חושך, אני אגש, אני ולא אסתר ראב מעל ספסל בית-הספר, אגש אליך בלאט, אט נתבלבל שנינו, אתה תתפוש בידי, רעד יעברני, ואחר תמשכני על חזק, ואני אימשך אימשך ואנוח על כתפך הרכה, “כן, כן,” אלחש דזנדרוק, ויאחדנו איזה כוח גדול ממעל, בעל-כורחנו ירד עלינו אותו כוח ויגרש את כל הפורמליות והבושה – דזנדרוק הישאר!

איזה מצב-רוח משונה שרר היום בינינו, ישבנו בחדרה של ברכה [סלומון], חנה [אחותה של ברכה], שרה [כניראה בת-דודתם, שרה דיסקין], אני – והוא, דזנדרוק, חי בקירבנו התגלגל מעל צחוקנו שהתפרץ מאליו כאילו דחף אותו מי שהוא מפניו, ניצנץ מתוך עיניה של כל אחד. דבר אחד איחדנו ועוררנו והיינו כך משונות הדבדחנו [התבדחנו] ואפילו אצל ברכה היה הכל כה מתוח ומשונה, מדוע הלכנו אליו לבקשו שלא לעשות בחינות, כלום באמת הלכנו בשביל זה או הרגשנו כולנו איזה צורך לראותו ולדבר איתו, אנחנו באות וצריכים עוד למצוא אותו בפוזה כך משכרת – – – –

הוא שכב על כיסא-גן, היד תחת לראש והראש כה צעיר ורענן עם הבלורית המפוזרה והשלווה היפה על המצח הזה, גלים עברונו – – – –

אחר ניעור, ואני ניגשתי אליו, ביקשתי שלא יעשה בחינות, אחר ניגשו אף הן, דיברנו והוא גיחך וחשד וחשד והתלוצץ והיה קצת מפוזר אולם כולו אמר – "אין אתם נוגעים לי אף במלוא הנימה – – – "

שבנו עפיס אפגשמיסן [קצת חבוטות], וכל אחת הרגישה איזה עלבון “מדוע לא קראנו לחדרו” – אחר לא רצינו להיפרד אחת מן השנייה, פטפטנו דברים שאין להם ערך ופזורים, וגיחכנו בערמומית כל אחת הרגישה ש – – – – – –

ר"ח אב

הים הכחול והמרחקים האלה ישאו אותו בזרועותיהם הרחבות כקו אור בלונדיני פזיז – – – – – – – –

*

ונהרג עוד שומר ברחובות –

נו מה מה?

[רישום של עץ שצמרתו כפופה]

כלכדור [כל כדור?]

הבליעל

כאן שוכב –

*

גופי קיבל הבעה כל-כך משונה – חיוורון כמיהה מתמתח על כל אשר על השוקיים על החזה המעולף שכרון ועל זרועותיי יש קווים הדומים לבנות צחוק נוגות – – – – – – –

הים הנצחי הומה שם מעבר לגבעות וליבי בן תשע-עשרה וחצי הומה גם הוא הומה – אי החיים אי הדרך??? אי המעיין שארווה בו את צמאוני? ליבי אומר לי, לא מתוך חשבונות והגיון תמצאהו אחרי הלב הגדול שישלוט לעולמים! אחריו ואחרי שגעונותיו המלאים יופי נצחי! הוא יוליכני אל המעיין – – –

זיתים אלה נוצרו מצללי נשמתי או שנשמתי דולה את קוויה האפלוליים מתוכם – – – – – – –

אלה צרורות געגועים טמירים שנתגבשו – – – – – – –

אלה עיני נער מעורפלות שיש בהן מן ההוד והרוך – – – – –

יש את נפשי עכשיו להטביע את עצמי בתוך זיתים אלה, ירעפו החלומות הקרירים מתוכם ימלאוני יטביעוני בתהומותיהם האפלוליים – – – – – –

למי תהי הארץ לילדים השזופים ההומים שם על הגבעות עם תלתליהם הבהירים או לילדים החיוורים כפופי הראש שם בעמק???

נתכנסו זיתים לתוך עצמי חובקים זה את זה בחשכה ומשתפכים זה לתוך זה מתוך – בגעגועים ירוקים שחורים –

גשם מטפטף –

לא גשם טללי נשמה מורידים העננים הנוגים במנגינה כה חרישית ונפלאה הר זיתים פרועים משחיר עכשיו עד לעד שחור – – –

ושיטת הגדר מעמיקה להסתיר את גרגירי הבדולח – – – –

הטיפות נופלות אחת אחת, לבנות הן ומעלות המון ערפילים חיוורים, הגשם הראשון אזיי ואני עוד טיפת בדולח רועדת, הגשם הראשון, יבצבצו עשבים קטנים רועדים שערות ירוקות, ואני ובן-ציון [בן-ציון גינזבורג] שוכבים על האדמה הרטובה ומתבוננים לשערות הירוקות הרועדות ברוח, מיד עולה באפי הריח ההוא ריח טרי, תוך של אדמה רטובה ועשבים רכים – עוד אני רואה את השרוול הכחול וחולצתו, אחר הכתף הצוואר וראש קטנטן וגזוז, אפרוח קרח – עגל גועה מרה עובר עלינו בקפיצה ואנו צוחקים ושותקים אך לבסוף אך גל מרדף גל והמנגינה ארוכה ארוכה נוגה כצללי זיתים אלה – – – כקולות הליל הטלולים – –

בקרוב תיפתר שאלת חיי –

אני אומרת תיפתר מפני שבאמת אני כמעט איני פועלת כלום בתוך זה, זה נידמה לי שזה נעשה על ידי מעצמו כך – – והלא כל האחריות עליי והצעד כה רציני וחשוב ומסוכן ואני כאילו איני מרגישה בזה – – אני הולכת הגלילה – עומדות המילים לפניי ולרגעים אני תופשת הכל ופתאום הכל מטושטש עוד הפעם כי אני חיה כך על פי מצבי-רוחי וזה לא טוב צריך פעם לתמיד לצאת לדרך!

מה יהא סופי פה בבית הזה ביחס הזה – – –

לא, זה לא די חזק, אולי צריך עוד לחכות? האסע בקרוב אם אסע באמת – מה?

*

משחירים ומוריקים חליפות האוקליפטוסים, גבעות חולמות בצללי ענני סתיו, הים מכחיל מכחיל ורוח קרירה באה ממנו קרירה כבר ככה – –

*

כל נדרי – – –

יש את נפשי עכשיו לאמר דבר – – – האמצא פעם את ביטויי, לא, אני לא אכתוב, לא אומר כלום –

ליבי יכתוב מעצמו על המפה הגדולה הפרושה לפניי ישיר לו את כל הנפתולים הדקיקים והתמונות החיוורות, ישיר לו מעצמו על המרחקים הכחולים והמושכים – – ועל ים גווניו – כך מזהיבים כרמים וגבעות מכחילות בתוך ערפילי סתיו. נוגים שטים צעיפי עננים ארוכים ארוכים – – וחיוורים – – –

זיתים מוצאים כבר – עוטפים גדלי חלומותיהם היפים, היום שוקע ונבלע אט אט בחשכה רק צמרות חשופות אחדות עודן מלאות בעלות צל תוך הצללים הכחולים האלה, נמחקות גם הן –

עטלפים מפרפרים סודות ורועדים תחת סבל ונושאים סודם שחור הרחק הרחק לאיזה עולם כהה –

כך תועות נשמות ערטילאיות, שני עצים נדבקים גלמודים על האופק –

לא, אין שפה לנפש, לא, לא, שפת הנפש אינה נכתבת בעיפרון על גבי נייר –

עוד, עוד זמן מה – מה, עוד ימים אחדים אני עוזבת כל זאת, אני הולכת לרוות צמאוני, אני הולכת אל המרחקים הכחולים הקוראים לי להטביע את עצמי בתוכם בתוך האי ידוע הזה – גלי אהבתי שטים עכשיו באוויר, הו, מה אוהב הוא אותי כך יש!

ילד חיוור אתה תישרף תישרף עזבני אני אני בת המרחקים והשיגעון –

כוכבי יביט אליי, מכר ישן נושן, על דרכי ילווני כוכבי זה, איה המערה האפלה וכוכב זה בקצהו, כבר עברו כה הרבה אביבים ועוד הרבה לפניי –––

*

[עד כאן נכתב בעיפרון. הלאה, שני עמודים ריקים, ומתחיל טכסט חדש, הפעם בעט, בדיו שחור, ולפי התאריך נכתב בפתח-תקווה כשנה מאוחר יותר, בקיץ 1914, לאחר שאסתר חזרה או הוחזרה מדגניה, עם פרוץ מלחמת העולם. ניראה כי את הפנקס לא לקחה איתה לדגניה]

מנחם אב תרע"ד, פ"ת

כבר חזרתי מן המרחקים הכחולים מן המרחקים הם אינם כחולים כל עיקר נפשי כחולה לרגעים – – – עכשיו גם היא איננה כחולה כל-כך, אני צריכה לחיות על פי פרוגרמה מסויימה – כלומר אני אחיה כך – מה שאני צריכה זה עניין לחוד, העבודה תישקוד [תישקוט?] את תסיסת הלב ואת הצימאון הבלתי פוסק, הרדיפה, תיישנהו תעייפהו – –

אני רוצה ירק!

חסל – לחדול מהיות מנוצלת, וצריך פעם לתמיד להחזיק באחת הדרכים תהא איזו שהיא – צריך קרקע תחת הרגליים –

אני את האושר אם יזדמן לא ארחיקהו, אנצלהו, אבל באופן כזה שאני לא אהיה יותר מנוצלת, לא זאת לעולם לא יישנה!

*

[דפים ריקים רבים. דף כתוב בעיפרון, כניראה עדיין משנת תרע"ג, והיה טיוטה לפתק, כי תחילתו בנוסח מחוק, ולאחריו סימני תלישה של דפים אחדים]

משה מדוע זה כך, מדוע אתה מרגיש את עצמך לא טוב בחברתי, הלא כל חלק בעברי שקשור בך מונח בפינה כך טהורה יפה אותו קו האור הראשון וסביבו “הפרחים הכחלחלים” שלך?

*

[דפים ריקים רבים, ושוב דף טיוטה, כניראה עדיין משנת תרע"ג]

מה זה כלום – – – לא היה, אברהם זוכר אתה! בגזוזטרא הקטנה שם לאחר החודשים שהלכו הלוך וחוור, חיוור הלילה הלך יותר ויותר, וראשך להט על ליבי ואתה כל ימיי לא אמרת אבל אני שמעתי שמך, הד הגלים הגדולים ואת דכיים – ואתה כך לקחת ידי אל ליבך ואמרת, זוכר אתה? אמרת – “תשימי ידך על ליבי” – ואני נכלית אני להסיר משם את יד שמאל, מתפרץ הלב גם כן כל-כך, דפק ליבך כל-כך הלב –

*

[שני עמודים אחרונים בפנקס, אף הם בעיפרון, ומשנת תרע"ג כניראה]

שוב עלו הערפילים הרכים סביב לראש הזה – – והם כה רכים עד לידי שיגעון עד לידי חניקה מתוקה – –

אליך אל ההרים וכבר בא האם כך די?

אל העמק התפרץ בפעם אחת, איזה פריחה מטורפה, בין לילה נתכסו כרמים סמדר, ותאנות ערומות, השד יודע אותן, התאנה צמחה להן כנפיים, הפרדסים פורחים אחרי [– – –] אחד ירוקים, תך דין יודע אתה ריחות פרדסים הם כך עשירים, וזמירים דין זמירים יש לכם גם וזיתים חבויים וגבעות בודדות כאלה –

אסתר

על העמק

*

נכתב: 1913, וזו גם תקופת ההתרחשות. פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב: “ספר זכרונות לשנת תרע”ג, 1913", פרק ראשון, “הארץ”, 13.9.1991. “ובלב חורבות, שרידים, חורבות מוארות באור ירח”, פרק שני, “הארץ”, 17.9.1991. “חלומות לא מכאן אני חולמת”, פרק שלישי, “הארץ”, 20.9.1991. “לא, אין שפה לנפש”, פרק רביעי, “הארץ”, 22.9.1991.

בהיות אסתר בת חמש-עשרה וחצי, בראשית שנת תר“ע, סוף 1909, חל משבר בחייה הצעירים. אביה יהודה ראב הוציאה מבית-הספר יק”א (לימים פיק"א), שבו למדה כשבע שנים לערך, עד הכיתה השמינית, ופקד עליה לשבת בית. רוב חברותיה וחבריה המשיכו ללמוד, במושבה או בגימנסיה העברית “הרצליה” שביפו. בשנה שבה ישבה בבית כתבה אסתר בפנקס קטן יומן שעליו חתמה בשם “אסתר הירדנית”, (“ספר זכרונות לשנת תר”ע“, שפוענח ופורסם על ידי ב”מאזניים", דצמבר 1981, זמן לא רב לאחר מותה, בספטמבר 1981). ביומן היא מביעה בין היתר את אהבתה העזה למשה ינובסקי, לימים כרמי, מפתח-תקווה, שהיה בן-גילה וכיתתה, ובהשפעתו חלמה על הליכה לגליל כדי לייסד מושבה חדשה, ירדניה. כן מוזכרת חברתה הטובה מרים ברנשטיין-כהן, בתו של רופא המושבה. כשנתיים ישבה אסתר בבית, כניראה מבלי ללמוד.

בשנת 1908 נסע ללמוד רפואה, באוניברסיטה האמריקאית בביירות, בן-דודתה של אסתר, אברהם חיים גרין (1892–1918), שהיה מבוגר מאסתר בכשנתיים. הוא למד שם שנים אחדות וכניראה התראה עם אסתר בביקוריו במושבה. בארכיונה מצויות גלויות רבות ששלח לה מביירות ובהן סיפר על עצמו, בעיקר בשנים 1909–1911. בשנים 1911–1912 פחתה אהבתה למשה כרמי והיא התאהבה בבן-דודתה אברהם גרין. ב-1914 נשא אברהם אשה, שימש כרופא בצפת, ונפטר בה במגפה בשלהי מלחמת העולם הראשונה. אסתר נישאה לאחיו יצחק, בקהיר, בסוף שנת 1921. אח אחר, ברנרד, מוזכר ביומן, בחלומה.

כמסופר לעיל, בראשית שנת תרע“ג (סוף 1912) נוסד בפתח-תקווה בית-ספר חקלאי אשר מנהלו היה האגרונום ד”ר אליעזר פיקהולץ-חניאל (יש ששיבשו את שמו – ד"ר חמיאל פיקהולץ), ויוזמו הסופר יעקב רבינוביץ, שגר במושבה. הכיתות שכנו בצריף ארוך בחצר משפחת גלמן, בפינה המערבית-צפונית של צומת הרחובות סלומון ורוטשילד. ב-1913 עלה ארצה הסופר צבי דיזנדרוק (אסתר מאייתת את שמו לרוב – דזנדרוק) בן ה-23 ולימד אותה שנה בבית-הספר החקלאי במושבה.

ספר הזכרונות של אסתר ראב לשנת תרע“ג מקביל לשנה האחת שלמדה בבית-הספר החקלאי. באפריל 1913 מלאו לה תשע-עשרה שנה. היא מתאהבת בדזנדרוק הצעיר, שמזכיר לה בדמותו את בן-דודתה אברהם; אך עדיין נמשך הקשר בינה לבין משה כרמי. כרמי מסיים בחודש אב תרע”ג, 1913, את לימודיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית ביפו (“הרצליה”), יחד עם משה שרתוק, דב הוז, אליהו גולומב ואחרים (הפועל הצעיר, ט“ו אב, תרע”ז. “ארץ ציון וירושלים”, עמ' 220), והוא יוצא עם חבריו לעבוד בדגניה ובכנרת; ייתכן שהוא גם משקה הנער השומר, בעל הגוף החסון, ואולי הוא הינו “אהובי הגלילי”.

לפי היומן מתאהבים באסתר גם בן-גילה מרדכי (קושניר, לימים שניר, חברו של משה), ויצחק קיפניס, יליד יפו, המבוגר ממנה בשנה (ר' תדהר, כרך ו‘, עמ’ 2502). השומר שנהרג ברחובות הוא שמואל פרידמן, שנפל בגבול רחובות-זרנוגה בי“ח תמוז תרע”ג. “עוד שומר נהרג ברחובות” – זהו דוד לויתן, שנפל בכרמי רחובות ביום ב' בחודש אב, תרע"ג.

לפי עדותה של מירונה גרינברג, בתו של אברהם גרין, (בשיחה עימה מיום 4.12.1991) ניראה שבשלהי שנת 1913 כבר שימש אברהם גרין כרופא בצפת, זאת לאחר שסיים את לימודיו בביירות. הוא נמצא בצפת עם אשתו-לעתיד, חיה ינוביץ. לדברי מירונה, אימה סיפרה לה שאסתר ביקרה אותם פעם אחת בצפת, בתקופה שהיתה בדגניה, והיא, אסתר, היתה אז גלוחת ראש.

בארכיונה של אסתר מצוי מכתב משמואל (כניראה דיין), שנשלח אליה באביב תרע“ג, 1913, מעמק-הירדן, בטרם עזבה את פתח-תקווה לגליל. בחלומה ה”מרתיח" מיום י“א באדר א', תרע”ג, היא כותבת ביומנה: “הייתי בזרועות דין הגלילי”. ובאסרו חג פסח תרע"ג מצוי ביומנה אישור לקבלת המכתב משמואל: “הערב קיבלתי מכתב מדין, כמה הרבה אליי יש שם, כל-כך הרבה נפש וחיים, הוי אלי, הלא יש חיים תחת השמיים, ואני?” לפי המכתב היתה היכרות בינה לבין שמואל (כניראה דיין) עוד לפני לכתה הגלילה. שמואל מוסר במכתבו שלום גם למרדכי (כניראה קושניר).

היומן מתאר את המתח המצטבר באסתר ומבשיל בה בסוף תרע“ג או בראשית תרע”ד (עדיין 1913), ואת ההחלטה לעזוב את הבית ולהצטרף אל חברי קבוצת דגניה, משם חזרה למושבה רק בקיץ 1914, לאחר שפרצה מלחמת העולם.

דפי הפנקס כתובים בעיפרון שנשא כניראה את המותג “ונוס”; הכתב לעיתים לא-ברור, אולי כתבה בלילות, באור דל, בחדרה. הפיענוח לא קל, גם הקריאה. אסתר ראב ידעה כל חייה כמעט רק סימן פיסוק אחד – קו-מפריד, אחד או יותר. בהעתקה הרשיתי לעצמי לשים פסיקים ולהעביר לכתיב מלא, אך שמרתי על צורות הלשון המיוחדות לה, וגם על שגיאות אחדות שאולי מלמדות על שפת התקופה. לא לי להעריך את היומן מבחינה ספרותית, אך דומני שאוהבי שירתה ימצאו בו את הסדנה האותנטית שממנה צמחה בתוך כשבע-שמונה שנים משוררת “קמשונים”.

עכשיו תשרי אצלנו

כרמים מצהיבים, מאדימים

סוכות נהרסות, שם,

אחת, אחת – – –

ידיו עודן עצבות ככה? – –

עלים נושרים ולוחשים…

“שמש אחת במרום” –

ושירים כה רבים ללבב פרא – –

זלזלה

*

נכתב: 1913. פורסם לראשונה לאחר מותה של אסתר ראב, בתוך: “לא, אין שפה לנפש”, “הארץ”, 22.9.1991. בארכיון אסתר ראב מצוייה גלוייה חומה של ים המלח, תוצרת חברת “לבנון”, מס' 218, שהודפסה במוסקבה; מאחור כתבה אסתר: “לדזנדרוק”, ועל תמונת הים מלפנים חיברה בעט מעין שיר, אולי שירה הראשון, וחתמה בשם-חיבה – “זלזלה”, מלשון זלזל. הגלוייה נכתבה כניראה בתשרי תרע"ד, 1913, לאחר עזיבתו את המושבה, ולא נשלחה אליו.

*

כל-כך טוב לחיות חיי! זה טוב וכה נעים. זיתים אלה הערימה הזאת שבילים האובדים בין הגבעות – – – שוב החלו גלים חמימים מתהלכים בלב. הערימה כה ריחנית ויונים הוגות למראשותיי ומתוך הזיתים משתפכים שירי עגבים כך חמימים ציפורי חן אלה מעוררות בי שוב את התשוקה לחיים ולמרחב – – דודל הילד הן הוא ציפור חן קטנה. על יד הירקון בין קנה הסוף האזנתי לליבו לב ציפור קטנה חיי חיי זכורני כשהייתי קטנה והיתה לי פעם ציפור ותמיד תמיד אהבתי להקשיב לדפיקות המהירות של ליבה הקט – – –

הדרך בין הזיתים כך קיצית עם החול הזה ועקבות הבקר וצפצופים עליזים ושובבים של אנקורים מתפלשים בעפר וניצים ביניהם ופרר פרר רגע על הבד רגע בחול ופרר ומעופן של היונים כך משיי וצנוע פהי פהי וחוצות הן באוויר הכחול – – – וקול הזומַרַה דומה לזמזום העמוק של דבורים וזבובי הקיץ ומתערב איתו ראשי האוקלפטוסים כבד עליהן מרוב מיץ ודמים ירוקים והם מרכינים אותו על כתפיהם את ראשיהן המסולסלים הפרועים –

והמחילות הקטנות שבין השיבולים כל-כך אפלות ומסתירות סוד ציפורת זעירה נמה בצל עלה דקיק הסוכך על גווה השקוף על שערה זהובה של שיבולת עומדים שני זבובים גמישים ומתנשקים בחן שקצים עוד טרם צמחו כנפיהם ולחש חמים עולה מסדקי הערימה האפלים

ס ס ס ס סוד סוד

סוד וגלים חמימים בלב –

צללים מתארכים ערב מתקרב קץ קץ כל בשר בא

מחר לבית הספר קץ לשעות היפות כל-כך חפצתי שיחל עכשיו החופש מחדש מחר ספסלים מורים שיעורים –

היום גלים חמימים זיתים וציפורים ערימה וכל טוב –

יום “ראשון”

בוקר על גבעות וגיאיות על פרדסים וכרמים מעורפלים – אוקלפטוסים עוד שומרים אפלולית רטובה ורזי לילה

שלום לחופש – הנה בית הספר נשקף אליי – תיכף אהיה שם – אשב על ספסל – כמה זה עוזר –

*

נכתב: שלהי קיץ או תחילת סתיו 1913. תקופת ההתרחשות מקבילה ל“ספר הזכרונות לשנת תרע”ג, 1913“, זמן-מה לפני שברחה אסתר לדגניה, בסתיו 1913, ראשית תרע”ד, בהיותה כבת תשע-עשרה.

אני בדגניה – – והדרך הנה היתה כה משונה, כה מיוחדה במינה – – אני אף פעם לא טעמתי את הרשמים באופן זה – – מעודי לא הייתי כה קרובה לנשמת ארץ נפלאה זו – – זית, ניקרה ושביל – סיפרו את לובן לילותיה העתיקים ובהירות ימיה – תכלת

אט אט בקענו לתוך ההרים, האבנים הלכו וגדלו הלכו ושחרו עד שנעשו לסלעים אפלים, המושלכים כעדרי חיות משונות על הרים גבוהים; ובין הזעף הזה קמטי צחוק כה דקים: טס מורד פורה קטן: זית שב, תאנות וורודות כנף וערביה נושאה בשלווה יד שזופה עדויית צמידים – אל הפירות הכהים – – גאיות צרות וירוקות כעריסות – אשר מדבקות בצלעי ההרים השחורים – –

וזיתים יש אשר גזעם יהיר וצמרתם נהדרה ויש כפופי ראש ורועפי אבל חרישי; יש שבים, מפוצלי-שנים וזועפים; ויש עתיקים ופורשי כפיים; ותפילות נשכחות שוטפות מכפיהם אל התכלת – – התכלת – – ויש זית בודד בראש הר וסביבו שממה ולובן; לספר בדליות נעות אגדת בדידות גדולה – –

אט אט אנו חודרים הלאה והארץ כבדואי צעיר יבש וערום משתטחת לפני השמש הלוהטת – – ואט נוטה השמש לערוב ואנו חודרים לתוך נשמתם של ההרים – – שביל מֵתָנֶה בדידות בצלעי הרים פראים, עיזים אחדות ורועה מגודל שיער יענו אחריו – – אט יורד הערב ושוקע בין ההרים – – ערבי עם גמלו נעים בשביל משונה סודי הנכנס ללב ההרים – – הערב מכסה עליו – –

בין הערביים – – ההרים שותקים מסביב – – ובנקרה צורח ינשוף בודד והצווחה נתלית בתוך השקט – – – הרים עוצרים בנשימתם – –

לילה – – הרכבת בוקעת לתוך החשכה ועמוד גיצים ואור מתפרץ מתוכה ומאיר לפניה את הדרך – והגיצים מתפרצים מן הלוע כהמון נשמות תוססות, עפות רגע באוויר מאירות סלעים בודדים ונושרות אט עייפות – – וגוועות על הקוצים בצידי הדרך – – כה אפלה שירת הרכבות כגוף תולעת-יוחנא ענקית – – כוכבים תמהים מושלכים מעל ההרים ומאירים באור חיוור סביבה משונה ובלתי ברורה – – –

אסתר

*

נכתב: שלהי קיץ 1913, בדגניה, וזו גם תקופת ההתרחשות. מכתב ללא תאריך מאסתר ראב בדגניה ללורת (לורט) פסקל בפתח-תקווה, המתאר את נסיעתה ברכבת של אסתר, כניראה מתחנת עפולה, דרך בית-שאן, לצמח, שהיתה גם תחנתה של דגניה. מאחר והמכתב נישאר אצל אסתר, לא ברור אם אכן נשלח והוחזר או שלא נשלח כלל. מועד כתיבתו נקבע לפי בואה של אסתר לדגניה בשלהי קיץ 1913, ראשית שנת תרע"ד. על הדף המקופל חוזר השם: Laurette. דיו חום עתיק והנייר כבר קרוע בקיפוליו, כאילו קראו בו פעמים רבות. הוא נמצא מקופל במעטפה קטנה, כשל כרטיס-ברכה, ובה גם מכתבים ופתקים של לורט, כולם בצרפתית, כניראה מתקופות שונות. וכן מכתב של אחותה הצעירה בלאנש מפריס לאביהן, מתאריך ה-6.6.1921.

לורט (לורת) פסקל 1895–1923, היתה בתו של פרץ פסקל מפתח-תקווה, נולדה בג' אלול תרנ“ה, 1895, והיתה צעירה מאסתר בשנה לערך. השתיים היו חברות. לורט ביקרה בנעוריה בפריס, הביאה לאסתר מרוח העולם הגדול והשפיעה עליה רבות; סיפרה לה על איזאדורה דונקן, ובחלומותיה של אסתר באותה תקופה נצטרפו יחד אהבת הריקוד, איזאדורה דונקן, והליכה הגלילה, לירדניה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, התחבא בבית משפחת פסקל ובפרדסם יוסף לישאנסקי, בבורחו מפני התורכים, זה היה באוקטובר 1917. לורט פסקל איבדה את עצמה לדעת בג' תשרי תרפ”ד, 1923. בין הסיבות להתאבדותה מונים בפתח-תקווה את היחסים הגרועים ששררו בין הוריה. אימה מרים היתה בתו של אליעזר רוקח הידוע. פרץ פסקל חי שנים רבות בגלוי עם המורה רחל איכילוב, שנותרה רווקה כל ימיה. אסתר הקדישה ללורט ולשושנה בוגן את השיר “לאחיותיי העניות, הנסערות” שנכתב שעה שאסתר התגוררה בחילואן, בתרפ“ד, 1924, ונכלל, ללא ההקדשה, בספרה “קמשונים” (1930). בחודש אלול תרפ”ה (1925), כאשר ביקרה בפתח-תקווה, כתבה אסתר לזכר לורט שיר נוסף, “ללורת”, שאותו לא פירסמה. השיר נדפס לראשונה בכרך “אסתר ראב / כל השירים” (זמורה, ביתן, 1988). ר' על לורט ב“אסתר ראב, בין אתמול והיום – הדרך קצרה וארוכה”, “דבר הפועלת” 3–4, 1974, כניראה מאת רבקה כצנלסון.

מצאתי את הקיבוץ במלואו – כולם עבדו. לפעמים היה ברץ נעדר ואמרו שהוא נושא ונותן עם “המשרד הארצישראלי”.

יצחק בן יעקב, שהגיעה אליו כלתו ליובה. ירוחם קלבנקב הג’ינג’י והמחזר והשר רומאנסים רוסיים בקול עמוק ויפה; בתיה קסטילניץ הכנרית הבלונדית חריפת הסבר; מרים ברץ ושלטונה הבלעדי על הרפת, חלבנית בחסד עליון; תנחום – כבד ורציני כמו אפוסטול דתי; יעקב ברקוביץ – כבד, בעל עיניים כחולות וחקלאי מבטן ולידה, והוא כרוך אחריי – אבל אני בת שש-עשרה, אכולת מלריה, ופועלת בסימן שאלה, כי בפנקסים קטנים רשומים ספרים צרפתיים שעלי לקרוא – Moliere, Taine, Rousseau, Lamartine ואני קוראת וחושבת הרבה, ו“כיבוש העבודה” צולע, ואיני עושה מאמץ לכובשה, וזה קובע את יחס הקבוצה אליי, חוץ מזה אני ילדה תמימה מאוד, וכולי עוד גולם, פקעת. אני נושאת בקושי את דליי המים לקומה השנייה, בשביל לרחוץ את הרצפות, כי אין ברז בקומה השנייה, וליובה אינה אוהבת אותי, היא אומרת שאיני “פרודוקטיבית” והיא ודאי צודקת, וגם יצחק מסתכל בי יותר מדי, אם כי ליובה יפהפיה –

פעם אני עם דלי על המדרגות, לקומה העליונה, ולקראתי בא א.ד. גורדון והולך ישר אליי, רציני, מתעכב על ידי ואומר:

“דרישת שלום לך ממנו.”

תחילה לא הבינותי – אבל מיד תפשתי שמדובר במרדכי ק. (קושניר) – שהיה כרוך אחרי גורדון – התאדמתי כמובן עד שורשי שערותיי – אם כי מ. לא היה בחירי אלא מחנכי בתורת העבודה. הסתכלתי בו, אמרתי תודה, לפי חינוך הבית – והשתדלתי שהדלי לא יישמט מידי.

לימים באה סוניה והיא אימצה אותי, מבוגרת ממני בעשר שנים, מיד נכנסה לחדרי, היתה לבושה בטעם. בואה היה ככה: עמדתי על מרפסת המיטבח ולפניי גיגית מלאה מגבות מיטבח שכיבסתי אותן, ומרחוק הולכים ומתקרבים בחורה קטנטונת [– – –]

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1913–1914. ההמשך חסר. אסתר היתה כבר כבת 19 בעת התרחש הדברים האלה.

העולשין התפרצו מאדמת החמרה שבלב החצר, ופרחיהם הכחולים-הסגולים היו רועדים ברוח קדים בשומת חציר ועשבים קמלים; לרוח זו היו גם עצי-הזית שבחצר נכנעים ונעים מערבה, כשביטנת עליהם האפורה הופכת למעלה ומכסיפה.

יעל היתה צועדת ברגליה היחפות על היבלית הקמלה והחמה, והרגישה שהקיץ בא.

אותו קיץ נפלו לידיה כתבי טולסטוי ודוסטוייבסקי (כל ספר שנמצא היה מאורע בלתי רגיל בימים ההם). משהו כאילו ניענע את שורשיה וטילטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דמתה למעין חריש מאוורר והיא הרגישה בזרם צמיחה בלתי-משוער ונסתחררה במקצת.

מלחמה סוגרת כטבעת על יישוב קטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי-שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. ידוע ידע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד – זה ברור לו; וגם למעשה, לחיי יום-יום, ידעו זאת כולם בכל רמ"ח איבריהם – דבר לא ילך לאיבוד; מסקו זיתים, כבשום והכינו שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי-עץ מחוץ-לארץ. גידלו עגבניות-ענק עסיסיות, וראשי בצלים התגוללו ערימות-ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והיו מתייבשים בחמה. אנשי הגליל היו מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור-הנפש של המושבה. את אלה היה עלינו להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העץ יש לשמור.

ויום אחד עמד אבי המשפחה והחליט: “לומדים? די ללמוד בכלל!” – עמד והוציא את שני הנערים מבית-הספר, והם שניהם ילדים כמעט: ארוכים ורזים ובפניהם הצהבהבים-שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.

והשמחה היתה גדולה. יעל הצטרפה אליהם כדבר מובן מאליו: אין לימודים, אין בית-ספר, וקץ לעבודת-הבית בשביל יעל.

האב הביא שלושה מעדרים גדולים, הראה כיצד פותחים בור סביב העץ (ואין זה דבר קל בפרדס ישן, שהנטיעה שלו צפופה והעצים מסורבלים). הקטנים נאבקו במעדרים הכבדים, ויעל הביטה עליהם וחשבה: "מוקדם מדיי – " וליבה נתכווץ.

גם האם התנגדה: "ילדים – הרי צריכים ללמוד – "

אבל האב באחת: “איני רוצה במלומדים.”

וכך נהפכו השלושה תחת ידי האב בזמן קצר לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של “חובבות”.

הימים הלכו הלוך וארוך, הלוך וחם – ועורם של השלושה קיבל צבע שחום והיה נבדל רק במעט מצבע האדמה שאותה עיבדו.

החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט-לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח-ההכרח יצר אותו, והקטנים קיבלו אותו בלי כל תמיהה. לא נבדלו במאומה מפועלים אחרים, חוץ ממה שלא הלכו ברגל לפרדס – והסייחה המיוחסת, שהיתה רתומה לעגלה ולמחרשה, היא שהביאתם לפרדס יום-יום.

במרוצת הימים תפס הפרדס את מקום בית-הספר ונעשה כמוהו לשיגרה. כל חברה אחרת, לבד מצינורות-המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – לא היתה להם, כי בערב היו נופלים ונירדמים מיד. כל היום היו מתבשמים משרף-ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה היו רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד. והיו נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים…

האב הוסיף לקרוא ב“ברלינר טאגבלאט” על נצחונות “הגרמנים שלנו”, אך המלחמה התחילה מתקרבת לשערי הארץ. צרור האוכל שהאם היתה מכינה לקחתו לפרדס הלך וקטן, הלך ונצטמק – ובכל זאת הכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות-המים שתלו הנערים כלאחר-יד שיחי עגבניות ופילפל, שהיו גדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, וכך היו תולשים להם עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ-העקרב היו גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים היו ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שהיה מתערב עם הלחם שאכלו, והלחם היה טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.

*

ה“פלרינות” שלבשו הבחורים בימים ההם – התנופפו ברוח. היה חושך, וגשם התחיל מטפטף. הנערות הצטופפו לחוד תחת המטריות שלהן; מישהו הצית סיגריה, פנים צעירים ושיער לח הוארו לרגע והתנוצצו. אחד, לבוש “טוז’ורקה” [מעיל סטודנטים שחור עם כפתורי זהב, שלבשו צעירי העלייה השנייה] רוסית, עמד ודיבר בהתלהבות בנענוע ידיים. פועלים ובני-איכרים, מנהלי-עבודה, תימנים וספרדים, הצטופפו כאן, ליד “הפוסטה”.

היה חושך וגופות התנועעו כגרעינים, שיד נעלמה בוחשת בהם: שברי-רעיונות שעבר זמנם הועלו הנה, מעין תוצרת-חוץ חסרת-ריח, שטעמה פג זה כבר. ופקעים בני האדמה הישנה חדשה, פקעי חיים חמים ותוססים, ומוץ, הרבה מוץ, ובתוכו גרעינים גדולים ולחים, שניראו כאילו נבטו בגשם היורד כאן לאיטו – טיפה-טיפה… וחושך, רק חלון צריף-הדואר קורע מרובע של אור בתוך החשיכה. שניים-שלושה אנשים עומדים ליד החלון: “תור” קטן למדיי. “היש מכתב עבורי?” והדוור – הוא מכיר את כולם ויודע את תוכנן של כל הגלויות עם השושנים וליבות-הזהב המודפסים עליהן – יודע הוא ומחייך – ואיש אינו נפגע, להיפך, הוא שותף והוא עד, ומשתתף בצער ובשמחה – וכשאין מכתב, פניו עצובים; ויש שפניו נוהרים. עצם קבלת מכתב הוא מאורע גדול – אם הוא בא מחוץ-לארץ, מאורע כפול. הכל יודעים עליו. ומראה המכתבים עצמם, שבוליהם המגוונים וכתובותיהם הלועזיות מאירות – מראיהם כמראה פרחים נדירים בשדה-שלף עזוב…

יעל קיבלה מכתב, הוא נמסר לה בחגיגיות רבה. “מן הגליל,” אמר הדוור. הגליל היה רחוק מאוד מיהודה, מרחק עשרה ימים הליכה ברגל ושלושה ימים ברכב – רכב מפואר: פרדות-ענק מצלצלות בשרשרותיהן ורתומות לקרונות ישנים ומשתקשקים; זה היה מסע ימים ולילות בין הרי-הגליל: ואדי-ערה, קן שודדים מפורסם בימים ההם – עד לג’נין, ודרך נצרת המעטירה והמלאה סודות, ואשר רוחו של ישו עוד מאהילה עליה ומפחידה את הבחורים שלנו, אלה אשר לקול צלצול פעמונים היו עצמותיהם רוחפות מפחד ומזכרונות עיירה רחוקה הנתונה לפרעות ושפך דם.

יעל היתה מלגלגת עליהם לפרקים ומספרת באריכות ובהנאה על טיוליה בירושלים ועל ים פעמונים, וצלצול אדיר ומופלא, ששמעה במגרש הרוסים וששפך עליה שפע עליצות.

המכתב שקיבלה יעל היה מאת דוד ברגמן. זה היה אדם שהכירתהו מעט מאוד. היא פגשה אותו בהיותה בגליל ולא ידעה דבר על חייו. היה זה בחור גבוה מאוד, כפוף מקצת, ויעל קראה לו בפני עצמה “אטלס”. האיש ניראה לה כנושא משהו כבד מאוד על כתפיו… עיניו היו מביטות ניכחן למרחקים. וליעל נידמה היה, שאין הוא רואה אותה כלל. הילוכו היה כשל אדם רגיל לצעוד על שטחים נרחבים מאוד – בלי לראות לפניו מעצור כלשהו. במקרה אחד פגשה אותו יעל ברחובות תל-אביב. הוא צעד ברחובות העיר כמודד ארץ בשעלו. עוברים ושבים הביטו אליהם בתמיהה, ויעל מיד חשה בזה ונטרף עליה צעדה והיתה מדדה אחריו: שני צעדים על כל צעד שלו. לא היה כל קצב ביניהם, והוא – הוא לא הרגיש דבר. כשיצאו את העיר נשמה יעל לרווחה, אבל הוא העבירה אז לשטח לא מציאותי כלל. זה לא היה “הבחור” שלה, זה היה משהו שלא ידעה כנותו.

המכתב היה מכינרת: “יש לי מאלאריה,” כתב, “ואני רוצה לבוא להבראה ליהודה. התוכלי למצוא לי שמירה בכרם או במיקשה?”

כן, היא תוכל. ודאי. מקרה מפליא ממש. הרי הכרם הגובל עם פרדסם זקוק לשומר. השאלה היא אם האיכר ירצה לקבל שומר עברי, ועוד בחור מן הגליל, אלה הידועים כאן כמרדנים גדולים, אבל היא תחפש, היא תוכל, היא תמצא – אין כל ספק, עליו לבוא להבראה.

והיא שוב תימצא במחיצתו הנפלאה. שוב יהיה חג גדול – כאשר היה תמיד בהימצאה בחברתו.

יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סרקה והחליקתן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לבית שבקצה המושבה. היא לא הכירה את האיכר, שלא היה מידידי האב, וחששה שגם הוא אינו מכיר אותה. אבל כשפרשה לפניו את מטרת בואה, נתמצמצו פתאום עיניו הירוקות והחלו לירות זיקים עכורים.

“אהה, הרי את לצידם, לצד ה’רוסים'. זה ידוע!”

היא עמדה והביטה אליו וחשבה: הרי אלה זבובים ירוקים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה ירוקים. שמחה על הגדרתה ושכחה אותו לגמרי. עמדה ושתקה – בבת-אחת נשתנו פניו של האיכר – ובטון מעשי-מסחרי שאל: “וכמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי?”

פני יעל לא נשתנו. “איני יודעת,” אמרה, “יבוא ותדבר עימו.”

“טוב, אני מחכה לו.”

היה זה ניצחון גדול בימים ההם, אבל היא קיבלה אותו כדבר מובן מאליו.

והוא בא, הוא בא ומילא לפתע את כל האופק ביישותו. התמונה היתה דחוסה ומלאה: ענפי העצים ארחו לו מיד למסגרת, ופסי-התכלת ממעל לראשו היו הרקע, לפנים אלה, לקומה הגדולה והמיסתורית – הכל מצטרף מיד למשהו שלם וקבוע כאילו יישותו היא-היא שחיברה את כל החלקים הנפרדים למיניהם ויצרה משהו שלם, שהיה קיים אלא שלא נתחבר. דרכי-החול המשתלשלות בין גדרות-השיטה השתטחו לפני צעדיו – כאילו חיכו זה כבר לבואו, כאילו היה כבר אי-פעם צועד כאן, לפני דורות, וחזר זה עתה מאי-שם… כשהיה מושיט את ידו ותולש זלזל בשעת הליכה, היה הזלזל נתלש, מפזז בעליצות בין אצבעותיו הגדולות. הוא היה שותל ונוטע כמו שהיה נושם ומהלך: מלך גדול בממלכת-הירק. ומתרועע היה עם שושנים. אהבן וגידלן בצבעים שונים. יעל היתה צוחקת לו: “נו, דוד, יש משהו?” – מיד היה תוחב ידו לכיס מעילו הפנימי ומוציא משם שושנה מקומטת וחמה ומושיט לה…

היה לו סכין, אולר-הרכבה, שהיה מחזיק תמיד בידיו והיה חותך ומפצל ענפים רכים או שרביטי קנה שהיו מזדמנים לו. על אחת מאצבעותיו היתה צלקת – חתך עמוק, ויעל שאלה והתלוצצה כאחד: “פצע זה בא לך ודאי מן הסכין הנצחי הזה.”

הוא חייך ושתק.

יעל חשה ביופיו של האיש. שקט נפלא מילא אותה, שקשוק המים והעצים הטלולים נתמזגו בתוכה בשלווה גדולה, והבולבולים שקיננו בצמרות היו מרטיטים קלות משהו רחוק וחבוי מאוד.

הוא התגבר על הקדחת – אבל לפרקים היתה עוד פוקדת אותו, ואז היה נבוך, כמבקש סליחה על הקורה אותו.

“יש לך חום, דוד?”

והוא בלי אומר היה מושיט לה את ידו והיא אוחזת בה ובודקת את הדופק. היא נתמחתה כל-כך במשפחה, שידעה כמעט בדיוק את מידת החום לפי הדופק – “כן, חום גבוה, למעלה משלושים ותשע.” טבלה אלונטית במים מן הכד ושמה לראשו…

הוא לא הודה, ולא הודה גם כשיעל היתה מביאה לו מדי פעם בפעם בקבוק חלב גדול מן הבית. לעיתים היה סר אל הפרדס, מסתכל אל האחים כשהם משקים תחת העצים, מביא עימו סל ענבים, מעמידו והולך כלעומת שבא.

יום אחד החליטו לערוך טיול לירקון וקבעו אותו לשבת בבוקר. אותה שבת ניעורה יעל בשעה מוקדמת מדיי. הכל ישנו עדיין. על זגוגית החלון התדפק פרפר שחור, גדול ושעיר, התדפק וסאן והעלה אבק מעל כנפיו. יעל שנאה את הפרפרים השחורים האלה. בקפיצה אחת קמה ופתחה את החלון והוא התעופף. על הזית שממול החלון ישבה “מיצי” החתולה והסתכלה בגעגועים באנקורים הרוחשים ממעל לראשה. כשראתה את יעל קפצה ארצה וביללת-רעב תבעה את מנת הבוקר שלה. יעל נכנסה למיטבח, חיממה את סיר-החלב, שתתה כוס ויצקה ומילאה ממנו בקבוק ירוק עב-כרס.

היא יצאה את המושבה. הטל מחק את כל עקבות-החול, והחול השתרע לח ושבתי. איש לא ניראה בדרך אל הפרדסים – שבתון גמור. מנועי-הבארות שתקו, העצים כאילו ספגו את מנת המים השבועית שלהם בחביון שורשיהם בדממה גדולה, ללא כל ניע. היא עברה את הפרדס שמראהו היה מוזר ביום-מנוחה. העצים עמדו מתאפקים ללא זרזיף-מים – ללא קול מזמרה. היא החלה ללכת לעבר הכרם, רוח קמה פתאום והיתה מרשרשת בגפנים. היא הלכה הלוך והתקרב לסוכה, ומיד ראתה שהוא שוכב על המחצלת. “ודאי נירדם אחרי שמירת לילה,” חשבה והלכה והתקרבה, עד שעמדה לידו. הוא שכב לבוש חולצת-שבת לבנה ונקייה. ובמקום החזה, ממעל, הצטייר חור קטן שחור וממנו השתלשל קו אדום רחב, נמשך ויורד, נמשך ויורד עד קצה החולצה. הוא ניראה כישן. בידו החזיק אשכול ענבי “רוזט” גדולים וורודים – ותלתל אחד מבלוריתו נשמט והיה מתנפנף על מצחו בנשוב בו הרוח.

עיניה של יעל נדבקו בתלתל המתנועע ולא זזו ממנו. הסוכה היתה ריקה; השמיכה, הכר, המעיל העבה, המזוודה, הכל נעלם – רק כד-המים עמד בפינה שחור ולח, בצווארו נתון צרור פרחי עוקץ העקרב הלבן… “את אלה הכין עבורי,” – עברה מחשבה את מוחה. היא כרעה, תפשה ידו, היא חיפשה את הדופק, הדופק לא העיד על חום. לא העיד כלל. היא החזיקה פתאום בבקבוק-החלב – החלב עוד היה חם… משהו רישרש מאחוריה. הסבה את ראשה. במרחק-מה היה מושלך ספר רוסי, כשעליו מתדפדפים לרוח-הבוקר, אחד-אחד, עלה לרגע, עלה לרגע…

*

נכתב: 1951–1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך, ייתכן שעדיין לפני הארבה של קיץ 1915, שאחרת היה מוזכר בקשר לפרדס, כמו בסיפורים האחרים. נדפס לראשונה: “עתידות” ה, טבת-שבט תשי"ב, 1952, בצירוף הערת המערכת: “המשוררת אסתר ראב מציירת תמונה מחיי מושבה בשרון בימי מלחמת העולם הראשונה.” נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 156.

יעל היא במידה מסויימת בת-דמות של אסתר בסיפור. האם דוד ברגמן הוא דמות אמיתית? להשערתי יש כאן צירוף של שתיים-שלוש דמויות, בעיקר מתקופת הליכתה של אסתר לדגניה בתרע“ד, 1913–1914. בארכיונה מצוייה גלוייה שנשלחה אליה לפי הכתובת: “אסתר ראב, כנרת”, (כניראה שכך הגיעו מכתבים לדגניה), והתאריך: ט”ז אדר תרע"ד, 1914. השולח הוא דב רייזמן, שלפי עדותה של אסתר בפניי, מת צעיר.

בכ“ד חשוון תרע”ד, 1913, נרצח חבר דגניה, משה ברסקי, והוא בן 18. על פי עדותה של אסתר השפיע עליה מאוד מוות זה, כי היתה מיודדת עם הבחור. מגלוייתו של רייזמן, וכן מעדותה בפניי ממרץ 1981, עולה כי נישארה עוד כמה חודשים בדגניה, לאחר מות של ברסקי.

על הליכתה לדגניה סיפרה אסתר ראב לאסתר הגר, בראיון ב“יוכני”, אב תשכ"ג, 1963, שבו נאמר: “בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע-עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל-שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עליי רושם קשה מאוד.”

כאשר שאלתי בשעתו את אסתר מיהו דוד ברגמן, ענתה לי: “הוא גולוסמן.” אסתר הקדישה “לזכר גלותמן” את השירים “אלם ברוש” ו“הנפתח צוהר בשמיים” שנדפסו ב“הארץ”, 3.4.1936. בספר “כובשים ובונים”, פתח-תקווה, 1955. עמ' 375, נכתב: “בפברואר 1936 נרצחה אשה יהודייה בדרך חיפה ונרצח אברהם גלותמן ממייסדי נהלל.”

ר. בת-יצחק, היא רבקה כצנלסון, כותבת, מפי אסתר ראב: “לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון ‘אוכל הפועלים’ להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו).” בתוך: “משוררת נופי ארץ-ישראל”, “דבר הפועלת”, אוקטובר 1961.

במכתב למערכת (“דבר הפועלת”, טבת תשכ"ב, 1962) מעירה אסתר לרשימתה של ר. בת-יצחק: “חצקל רבינסון המנוח היה נוטה לפועלים (וכבר הגיב על כך מ. שניר ז"ל), ואצלו השגתי עבודת שמירה בשביל גלותמן, שחלה אז במלריה.”

בארכיון התמונות של אסתר ראב יש תמונה של גלותמן מתקופת פתח-תקווה, ופתק של גלותמן לאסתר ראב בפתח-תקווה, משנת 1912 לערך.

ייתכן אפוא שדוד ברגמן הוא צירוף דמויותיהם ופרשת מותם של משה ברסקי ואברהם גלותמן.

אחיה הצעירים של “יעל”-אסתר הם אלעזר ובנימין בן עזר (ראב). בני-משפחתה היו נתינים אוסטרו-הונגאריים, ולכן הביטוי “הגרמנים שלנו” כלפי אביה. הקיסרות האוסטרית היתה בת-בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמת העולם הראשונה. יהודה ראב חש לויאליות לקיסרות האוסטרו-הונגארית, אשר להגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, ולכן גם התנגד להשתתפות בנו הבכור ברוך בעבודת הריגול של ניל"י, למען הבריטים.

הפרדס החל זה עתה להתאושש, אחר שהארבה כירסמו עד לעצמותיו; הוא היה כולו גזום – נישארו רק הגזעים, ומזלגות הענפים העיקריים, ואלה נשקפו מבעד למסך של עלים דשנים, בהירים; פירות קטנים, ירוקים, בשיעור אגוזים, ניראו על הענפים. השורות היו כעת מעורטלות ונמשכות ישרות וירוקות על פני השטח החום – יורדות בקילוח דק מן הגבעה הרכה המתחמקת, הנגמרת בסופה בגיא צר.

מעבר לגיא החלה האדמה שוב להתרומם לאיטה ולתפוח עד היותה לגבעה רמה ומקומרת. אך בעוד שאדמת הפרדס היתה כהה וכבדה במקצת, היתה אדמת הגבעה שממולו קלה, צהבהבה, אדמה והלכה פה ושם, התלמים היו כאן ישרים ונמשכו מזרחה, ושורות של עצי-פרי הוריקו על פני הקרקע המתגוון מצהוב לאדום ונשקף מתחת לירק כלבנה שרופה.

כאן היו שתולות שורות-שורות עצי-שקד מיוחסים, שקראו להם “פרינצס”. השקדים היו גדולים ומתוקים ומלאי חלב לבן, וקליפותיהם רכות ומתמעכות כאבק בין האצבעות, והאצבעות כבר מחזיקות בגרעין העסיסי.

ומישמשים קטנים וקשים היו כאן, וריחם ריח-שושנים. ושזיפים גדולים וורודים, שלא ידענו עדיין לקרוא להם בשמות לועזיים מצלצלים. אבל שזיף אחד בלבד היה ממלא את הפה עסיס צונן ומתוק.

הגיא בין הפרדס והכרם נהפך במשך הזמן לוואדי – כל החי והצומח שברחו מפני המעדר והמחרשה, נמלטו לוואדי. זה היה כעין עורק שהוביל את החי וצמח-הבר עד לביצה הרחוקה, שהיתה עוד אדמת-בראשית עוטה סבך ואגמימים רבים.

בחורף עבר כאן זרם מים חזק שהיה חושף לפעמים את שורשי-העצים בשורות הסמוכות לו, סוחף אדמה, מתפתל בין פרדסים וכרמים עד הגיעו לוואדי אבו-ליג’ה, שאף הוא מתפתל וזורם עד לנפילתו לתוך הירקון; כך היה בחורף. אך בקיץ, היתה קרקעית הוואדי מכוסה חול לבן ומשיי; בשתי גדות הוואדי גדלו צמחים, שהזרם היה מביא ממרחקים ושהיו זרים בסביבת חול זו: אלה נאחזו, הצטופפו, והיכו שורשים לתוך שכבות עמוקות יותר – ובמרוצת הימים נוצר כאן מעין “ג’ונגל” קטן – באמצע החלקות החרושות והמטופלות; מפתיע היה לראות כאן קנה-סוף דק, מיוחד, וחילפות-ענק, אשר היוו מעין קיר טבעי מצד אחד של הגדה, כשבראשיהן מכסיפים זנבות פרחיהן, שהרוח מושך אותם לצד אחד.

יום אחד צץ כאן נבט של תות-השיח, התפשט והלך, התעבה וכיסה את עצמו בתותים שחורים.

וכשהופיע שיח-הימבוט, נסתיימה התמונה כמעט: הוא הפיץ ריח ביצה חריף ומרדים, והיתה האילוזיה שלימה: נחל. נחל חול בהיר ורך ומלטף את הרגליים היחפות, כמו במים.

כאן שררה דממה גדולה, כבקצה-העולם. שום קול לא חדר עד כאן. לא קריאות הפועלים בשעת עזיבת העבודה, ולא קולות הזירוז של העגלונים החורשים, רק הנשימות הרחוקות והקצובות של המנועים ומשאבות-המים היו מתרפרפות המומות וחלשות.

לוואדי היו חיים עצמיים וקולות עצמיים, רחוקים ממעשי-אנוש. הסוף היה מאווש ברחש של מים זורמים, והחילפות היו שורקות שריקות דקות, כמיתרי “מי” בעבור עליהם הרוח; הצבים היו מצייצים ציוצי-אהבה חלושים כשהם מתדפקים על שיריונותיהם בצליל מתכתי כהה; לטאות שמנות-צהבהבות היו נמלטות בתנועה בשרית כבדה לתוך הסבך; חוחיות היו תולות את קיניהן השזורים כשקיקים מוארכים בדומה לזנבות החילפה, אך משאתה מכניס את האצבע לתוך “זנב-חילפה” כזה, הריהו מלא גופיפים זעירים וחמים; גורי-קיפוד היו נמים כאן ביום ובלילה לאור-ירח. ודאי היו עורכים הילולה גדולה; נחשים היו משאירים בין הקוצים את כותנות ה“ניילון” שלהם, שאורכן היה מעביר צמרמורת בגבנו. אבל לא רק כותנות-נחשים היינו מביאים כשלל הביתה – צבים זעירים, דומים לצעצועי-צלולואיד, ואף גורי-שפנים, נמים בעיניים פקוחות כשביטנם הצחורה הפוכה למעלה ונושמת… גור כזה מתפתל כחוט-פלדה בידיים, שורט, וצווח, ולבסוף נלכד.

הוואדי זהו עורק-תנועה גם לחיות גדולות יותר. זה מעין כביש שלהן. לא אחת היו חבורות שועלים רזים מהלכים פה בעצם היום; וחורף אחד הגיעה דרך הוואדי להקה של חזירי-בר מן הביצה, נכנסה לפרדס, חפרה, נברה, כירסמה, וגרמה נזק רב לעצים.

אבל הדייר המעניין ביותר של הוואדי היה חתול-הבר: זו היתה חיית-בר מגודלת, שמצאה לה כניראה מעון כאן בתוך תרחושת החיות הקטנות והציפורים, וכשראינוהו לראשונה חשבנוהו לחתול-בית שנתעה לכאן ונתפרא, משום ריחוקו מיישוב. אבל פעם ראינוהו מקרוב ונתברר שזוהי חיית-בר ממש. בעלת עיניים ירוקות-קמות ושוחרות-טרף. כשישבנו לאכול ארוחת-צהריים בקרב הוואדי והוצאנו את המזונות, היתה מופיעה במרחק רב. לא שמענו כל רשרוש – פתאום הציץ הראש המגודל מן החילפה והביט בנו – רגע אחד ואיננו. כאילו חלום.

אך בטרם ראותנו את חתול-הבר, היתה הסוסה הרועה בוואדי מרגישה בו. לפתע היתה מרימה את ראשה, זוקפת אוזן אחת לפנים ואחת לאחור, ושוב את שתי האוזניים לפנים, בריכוז רב ובמתיחות, ואחר-כך באה הטלת-ראש מיוחדת ונחרה גרונית רבת-זעם ורקיעה ברגל אחת בחימה שפוכה. החתול נמלט כבזק כשעורו האפור-צהבהב מתמזג ללא תבחונת בעשבים המכסיפים של הוואדי ונבלע בתוכם…

אותו קיץ קרה נס במשקנו. הסוסה האצילה, שהתייאשנו ממנה כי אי-פעם תביא ולדות, ילדה לפתע סייח. עד הרגע האחרון לא האמנו לה; כשתפחה ביטנה, חשבנו שמחלה ממארת פגעה בה. העבדנו אותה עד הרגע האחרון, וחשבנו שהיא הולכת למות. אבל היא ילדה סייח בריא ושלם.

כל יצור חדש שנולד במשק, שמחה גדולה הוא מביא, והנה זה היה יפהפה ובן-שעשועים אמיתי. שבועיים אחר היוולדו, כשעמד שוקט במקומו, היה דומה לפקע של פרח, פקע נוקשה, סגור, בעל דמות מושלמת ומוגמרת: ראש קטן מחוטב בעל עיניים גדולות ולחות, שריסים ארוכים מצילים עליהן; והרגליים היו גבוהות וחטובות להפליא עד לעכוזו הצר והמיוחס. ובתוך הדמות הקטנה הזאת תססו ופיעפעו חיים בחריפות רבה, כבושם מרוכז בתוך צלוחית זעירה. לא שבענו ראות את תעלוליו. סובב היה על מקום אחד כגלגל, רודף כחתול אחר זנבו הנישא ברוח, או דוהר, ניגש אל אימו ובורח הימנה כשהוא מתיז צרורות מתחת לפרסותיו הקטנות. האם המזקינה יצאה כולה מכליה. ובימים אלה שיחררנוה מעבודה והנחנו לה ליהנות מאושרה כאוות נפשה.

יום אחד עמדנו והורדנו אותה ביחד עם הסייח לוואדי. אמרנו: ירעו להם שם, הלא רב עוד המירעה המוריק גם בקיץ: יבלית רך וסעידה בהירה ירוקה, וזלזלי שיחים. היינו מטפלים בהרכבות וקושרים אותן לסמוכות כשהשמש מכה על ראשינו; והנה לפתע: צהלה מוזרה של הסוסה, ואותו חירחור-זעם ידוע, ושוב צהלה שנגמרת במעין צווחה דקה כמו צעקתו של אדם שנפסקה באמצע מרוב התרגשות – החתול! – הבריקה מחשבה אחת במוחות כולנו. זרקנו את חבילות הרַפיה ורצנו על גבי טרשים וצינורות, דאינו ממש, עד שהגענו לוואדי. הזאטוט עמד עמידה משונה כשראשו מורד ורגליו רועדות, ועורו מסמיר כולו. – והיא, האם, כאילו נישאה ברוח: מחרחרת בזעם, דוהרת מבלי הרגיש שום מעצור, טסה ומדלגת על פני שיחים וגדרות, ואנו קוראים לה בשמה, רצים אחריה – לשווא, לך רדוף אחרי עננה.

ניגשנו לקטן והחילונו ללטפו ולהרגיעו, והוא רועד כעלה ברוח. אחר שעה קלה חזרה האם, רטובה, עייפה, ועל רגלה האחת חתך עמוק, רושמו של חוט-ברזל דוקרני. היא רצה ישר אליו, אל הבן, בצהלת חינון ורחמים. והוא, בהיסוס רב, ניגש אליה, ריחרח בה במקצת, התקרב אל ביטנה והחל לינוק בשקט רב.

חתול-הבר נעלם. ומאותו יום שוב לא ראינוהו.

*

נכתב: 1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915–1916 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 4.4.1952. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 132.

עצי-השקדים פרחו ביום, אבל הם פרחו גם בלילה, ביום ראו כל פרח: פריט, פריט של פלא, אין אחד דומה למשנהו, יש כפתורים סגורים, סגורים כביצים קטנות, מוארכות, חציין לבנות חציין ורודות, אין אחת דומה לשנייה. יש גדולות ויש קטנות ויש בינוניות, אחת החלה כבר להיפתח ושולחת לשון ענוגה לתוך אוויר העולם, השנייה עגולה וסגורה בחומרה רבה – ואחת חצייה כבר פרח עם שניים-שלושה עלים בודדים, מקופלים עדיין, וכך העץ כולו לבוש מין שמלת-חג, מזומזם מדבורים ומוצף-ריח שחציו ריכפה, חציו ריח שקד מר.

השמלות האלה יוצאות במחול שורות-שורות והאדמה האדמדמת נשקפת מביניהן, רוקדות הן וגם נחות כנתחי שמחה וחג חד-פעמי בשנה, חג שזמנו שבועיים, שבוע אחרון של שבט וראשון של אדר. אדם כי יתעה בין שורות אלה תאחז אותו סחרחורת קלה, תרים רגליו מעל האדמה כטפח ולא יותר, והוא נישא על פני הרים וגבעות והלבן והוורוד ממלאים את עיניו ומלהלהים ובוחשים בנפשו כאילו היתה אגם רדום עד עתה, את יומו כבר לא יגמור באכילה ובשתייה ובשיחה עם עמיתיו כרגיל – אלא ישא איזה דופק פנימי, כאילו נוסף לו איזה עורק חדש בליבו – כפתורי-הפרחים רוקדים לפני עיניו, גם לפני הירדמו בלילה רואה הוא מטר נקודות ורודות לבנות מרצדות לפני עיניו, השינה בורחת בין השורות החגיגיות של העצים הלבנים על פני האדמה האדמדמת.

ליל-ירח, דממה ורחשים. האור זולף, כמו חומר על העצים, דומה לערפל שקוף, ונע ומעמיק ומדלל את הלבן לפי חוקים שאינם חוקי-ראיה.

ידידי קצר ואיתן וכולו רעש-מעש, אם זו עבודה, אם זו שירה ואפילו בזיוף קל, אבל עשוייה ביסודיות וברצינות וכל מלה מודגשת בה, וגם נרקדת בה ונרקדת ברמ"ח איברים ובהבעת-פנים של פולחן. הוא יסודי ומשעמם קצת. יש לו פרינציפים, פרינציפים שאין להזיזם, וקשה להוציאו ממסגרתו, ואני – כולי זיגזגים, זניקות אל הבלתי-ידוע, בהתלהבות שאיני יודעת מקורה, אבל אני יודעת שעליי להישמע להן, כי זאת אני, הממשית, הלא כל כך טובה ושקטה.

“אני רוצה לראות את כרמי-השקדים הפורחים לאור-הירח,” אני מבארת לו: "אני רוצה לראות את הפקעות בהיפתחן – "

הוא מביט עליי רגע במבט קפוא, שמתחתיו יש אי-רצון וגם משהו לעג.

“טוב,” אומרת אני, "אני סתם רוצה לראות כיצד אור-הירח נשפך, על הלבן הערפילי שהוא כולו תסיסה וצמיחה ואוצר פרי עתיד, שהוא עצם ההתהוות, כמו עובר במעי-אימו – "

כאן הוא פותח את עיניו והן יפות, ומתוכן נשקף אליי משהו חמים ומרטיט – עד למעמקים – “כן,” הוא אומר, “נלך הערב, אפגשך ליד הבריכה שעל יד שטרייט.”

והוא בא – הכל היה מאופק ושקט מאוד מלבד קירקור הצפרדעים מן הביצה שבא באשד כתמיד, והגדיל את השלווה שריחפה בתוך אור הירח המלא; הברושים עמדו כלהבות שחורות, קפואות מסביב. המשכנו בשביל במורד-הגבעה, הלוך וצעוד, כאילו אנו שטים ולא הולכים, האדמה מכוסה סביונים וריחם קצת שנפי ומתוק – אבל – אני אל הכרמים, ואנו צועדים והנה שטח כרמי-השקד לפנינו, משהו לבן, בכתמים כחולים-ורודים, לאור ירח שקוף – שניתך בכתמי חלב שמיימי – אין אתה רואה פרחים, רק שבילים כהים בין גושים לבנים, אפורים, כחולים, מלהלהים בצבעים דימיוניים, שאינם צבע, אלא גושי תחושות וכמיהות – ציור מופשט אם ישנו, הרי שם הוא נוצר.

“יודעת את? זה הכל יפה, נפלא,” אומר ידידי, “אבל אין זה מונע מאיתנו לראות כל זה בישיבה על תל-העפר שכאן, אני עייף מן הטורייה.”

ואנו מתיישבים על תל-העפר התחוח, הוא בטוז’ורקה שעולה בצווארונה הזקוף עד לפניו – ואני בפלרינה, מין עטיפה עגולה היורדת מן הכתפיים עד לקרסוליים, עשוייה בד-צמר; הטל מתחיל לרדת, ונותן ניחוח לח.

ישבנו כמה רגעים, ואני שקעתי כאילו בחלום ולפתע התעוררתי: שלוש דמויות הקיפו אותנו כשלושה ברושים שחורים – אבל רעים וזוממים ופעילים, בידיהם אלות – והם מכים בנו: קפצנו ועמדנו על רגלינו, כשידידי מגן עליי – בשתי זרועותיו הוא מקיף את הפלרינה שלי, ואני בתוכה והמכות מחליקות מעליי, אלא שהוא זקוף עליי, וגלוי, והנבוטים יורדים על ראשו בצליל, ועל כתפיו הקשות, בחבטה עמומה, ומרעידות אותי – ואני גולשת מתוך הפלרינה, פשוט משמיטה אותה מעליי, והיא נישארת בידי אחד התוקפים אשר רצה לאחוז בי, – ונמלטת ברגל ארוכה ושלוחה. הריצה היתה טבעית אצלי, לא מתוך תרגילי ספורט, שלא היו קיימים לבנות, אלא ריצה מתוך הנאה; גמאתי את הקרקע, וממש בין כמה רגעים הייתי ליד הבריכה – שם עמדתי לנשום אוויר – והנה ידידי הולך וקרב ומוחה בידיו את ראשו – כשהיה לידי נתגלה סדק הגון בעור-הראש, ששתת דם.

העזתיים – אלה שהקימו מחנה אוהלים ליד המושבה, מדי פעם בגבור הבצורת בנגב יורדים אלינו – לעבודה, לשוד ולשליחת יד בפרי עמלנו; מיהרנו לבית החובש והערנו אותו. הוא חבש את הפצע. אני ליוויתי את ידידי לביתו, והוא נתן לי את אקדחו כ“שומר”. לחצתי את החגורה למותניי, והלכתי בתוך אור-ירח זולף הביתה.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך. נדפס לראשונה: “מעריב”, 26.9.1973. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 126.

“הבריכה שעל יד שטרייט” נמצאת עד היום בגן שברחוב רוטשילד למעלה, ליד קופת-חולים. יסוד לסיפור, שניראה קצת דימיוני, מצוי אולי בשמועה שסופרה במושבה על כך שידידה של אסתר, אברהם איכר, הוכה לילה אחד בידי אחיה, שהתחפשו לערבים, כאשר יצא לטייל עימה; הם התנגדו לכך שאחותם תצא עם “פועל”!

איש לא ידע מתי באו השלושה. פתאום היו שם. כעדת סנוניות בונות-קן: מנקים, מתקנים, מסתובבים הלוך-ושוב – השער הכבד סובב בחריקה על ציריו הישנים והם יוצאים ובאים, כל אחד כפיפת-אשפה בידו, מריקים וחוזרים. וכך ימים שלמים.

הביקתה עמדה בתוך פרדס ישן, סבוך ועזוב-למחצה, ביקתה זו היתה מחסן מימי ה“ברון”, אחד הבניינים הטיפוסיים שבנו פקידיו בזמנם; היו אלה קירות בנויים אבני-חול ספוגיות ועליהם גג רעפים אדומים היורד בכובד על הבניין שקירותיו קשורים מוטות-ברזל בפנים המתקשרים מבחוץ בארבעת פינותיו על-ידי פסים שצורת S לאטינית להם.

אילו היה מי מן הצד מתבונן בחבורה הקטנה היה בא בוודאי לידי תמיהה: כיצד התחברו אלה לחבר אחד, אבל שלא כציפורים הם בני-אדם; שציפורים מתחברות רק לבנות-מינן וסוגן ואילו בני-אדם עשויים ברואים מברואים שונים.

מאיר – עמוד-התווך של החבורה: רחב-כתפיים ומצחו מצח-רבנים גדל-סדן ורב-בליטות, היה מהלך כמלח וכל דריכה מדריכת רגליו היתה לה משמעות וטעם, כל תנועה שלו קצובה ומודגשת ורק עיניו עיני-ילד זהובות. לעומתו יענק’לה הקטן מפזז היה, עגול וגוץ עם עיניים בולטות כלשהו. מכרכר היה לכל תנועה מתנועותיו של מאיר. וחוזר עליה בדיוק, אבל בפירפור אברים עגולים ומדובללים במקצת. היתה מן ההשלמה בין השניים כאילו האחד לש בחומר והשני מתיז אותו – אבל תלויים היו זה בזה ושניהם יחד מהווים חטיבה אחת מיוחדת.

השלישית היתה יעל. חשיבותה של נערה ראשית-כל בחיצוניותה. אבל ביחס ליעל לא ידע איש לומר אם יפה היא: קטנה שמנמונת עם רעמת שיער ערמוני שמתחתיו נשקפו עיניים אפורות ותמהות. כשהיו הבחורים מדברים בה שלא בפניה, היו אומרים “יעלת חן”, ואחרים צחקו: “עגולה”, פוטבול ממש. יעל לא ידעה מכל זאת. לא ידעה גם הרבה מהו מראה חיצוניותה ומה הרושם שמראה זה עושה על הסובב אותה. עיניה היו פקוחות-פקוחות ואוזניה קשובות מאוד וכולה מעין ספוג קולט. היתה זאת מלאכת-קליטה שהעסיקה את כולה, מלאכה רבת-עניין: החי, הצומח, האדם וערכיו, הכל היה חדש, טרי ומצודד בלי גבול.

במבט ראשון קשה היה להבחין מה מאחד את השלושה. שונים היו זה מזה בתכלית, אך בני דור אחד היו, צעירים היו והגורל אינה להם שבדורם קמה ונישאה באוויר אותה דת אשר קולה היה כקול אלוהים מהלך על פני מים רבים, מעין סימפוניה אדירה מכה גלים ושובה לבבות וחיים צעירים בכל אשר תגיע, והשלושה נתערבלו בה כל אחד מפינתו: שני הנערים מן העיירה שבגלות, והנערה ממושבתה בארץ. לא היה הבדל ביניהם ביחס לדת זו. היה זה צו שנחתם בבשרם וברוחם. חזק היה הגל אשר הציף אותם, ושלא בידיעתם ושלא ברצונם נחפנו יחדיו כגרעינים זרועים ברוח בידי אחד גדול נצחי.

יעל היתה מתרפקת על סיפורי הראשונים, כמהה בכל נפשה למנה אחת של “ראשית” בחייה. והנה עלה גל של שוחרי-ראשית, באו בחולצות-תלמידים, נטולי-כל – והיא הצטרפה אליהם באופן טבעי ופשוט, בשמלת-הבד הלבנה וברגליה היחפות והשמנמנות הלכה איתם.

מקרוב לא היו הדברים פשוטים כל-עיקר. רעב כבד ירד על הארץ. הצבא התורכי שדד את הכל. מחבל ועד שק ועד חורשות האלונים אשר היו דובבים על פאר בן אלפי שנים. רק מוץ השאיר אחריו, כי את הגרעינים היו אנשי-הצבא בולעים בלהיטות, כמו שהם, ללא טחינה וללא אפייה, כאילו היו אלה ענבים. והנה הוכתה הארץ עוד מכה אחת: ארבה כבד ירד עליה וכירסם בה כל ירק. שטחים-שטחים השתרעו הפרדסים המכורסמים ומעין אפרורית צהובה השתפכה לתוך הנוף במקום ירקו העליז. עצבות גדולה עלתה מפרדסים אלה, מחכים היו להרבה ידיים שישחררון מן המוות הרובץ עליהם ומעכב צמיחתם.

בתחילה היו זרות וקור נושבים מן הקירות העבים של הביקתה. השלושה היו מתהלכים בחדרים-המחסנים שחלונות קטנים מסורגים קרועים להם לתוך סבך הפרדס. משהו הילך אימים עליהם. ובלילה הראשון, כשסידרה יעל את שמיכתה על הקרשים, נצבט בה הלב. החדר היה ריק. על ארגז בפינה עמד פרימוס ועל ידו שקית קמח ושני בקבוקי-שמן.

הקירות היו עבים מאוד והיו לוחצים על השלושה בכובדם. אך לאט-לאט התחממו כאילו בהבל-פיהם, בקולותיהם – וקילוחי חייהם של השלושה כאילו חדרו לתוך האבנים הישנות וחיממו אותן. חוטים נעלמים החלו מתרקמים ביניהם ובין קירות אלה. ויום אחד, מבלי שידעו כיצד היה הדבר, היה המחסן הישן מאהיל על חייהם, והיה לבית שחוזרים אליו שמחים למצוא אותו במקומו.

היתה זו קונכייה מלאה חיים ועסק רב, אור היה מנצנץ בחלונות הקטנים ורומז על השלושה עד למרחוק. במושבה החלו מדברים בהם, ובמיטבח הפועלים החלו מתלקטים סביבם, והחיים דבקו בהם שיכבה אחר שיכבה, כאשר תדבק אדמה בגרעין זרעים. החלו מבקרים אצלם, תחילה בהיסוס ואחר-כך ברצון, ובסוף – בהרגשת חווייה. החדרים נתמלאו חיים צעירים ואלה שלחו קרניים החוצה אל המושבה, אל ה“מיטבח” ואל הדרכים המובילות לעבודה.

בבוקר היה מאיר נוגע קלות בשכמם והם היו קמים ויוצאים לעבודה. היה זה החלק היפה ביותר של יומם הארוך והמפרך. הלב קל והרגל מהדהדת בכביש. הראש נישא בשמש וברוח ושלושתם צועדים על בהונות רגליהם כשהסל מיטלטל על הזרוע ובסל פת קצובה ומעט זיתים.

בוקר אחד פגשה יעל את עודד, היא ראתה אותו לפני-כן במיטבח-הפועלים. היו אלה ימים קשים למיטבח, ללא קמח ולחם, ועודד דיבר וגם קיים – והשיג לחם. והנה עתה עמד לפניה.

"אני עודד – " אמר לה.

היה זה בחור קטן ומוצק שעיניו נטולות כל “עצב יהודי”. הן היו פשוטות ומחייכות ודבריו יצאו מפיו בלי כל הדגשה יתירה. אך תחת לכל זה חילחלה רעננות ותסס שכל גמיש ומאיר.

“מה יש לך בסלך, יעל? הבה ניראה.” הוא משך אליו את הסל שעל זרועה והציץ לתוכו, “וזה הכל?” חייך לעומתה.

“וכי מה רצית למצוא, אווז צלוי?” ענתה יעל בצחוק.

“הממ…” בלי דברים פישפש בסלו, הוציא מלפפון גדול וזרק אותו לסלה.

"לא רוצה, לא רוצה – " גוננה יעל בידיה השמנמנות על סלה. אך המלפפון כבר היה בסל, ועודד – ממנה והלאה, מרחיב צעדיו ונוטה לשביל צדדי. יעל ליוותה אותו בעיניה הרוגעות וחייכה.

הענפים הלחים מטל-הלילה היו מתמתחים בלתי-שבירים כמטילי-גומי שהתקלקלו בשמש. המזמרה היתה ישנה ולעסה את הענפים בקושי. אך בגבור החום נתייבשו הענפים ונעשו שבירים יותר. יעל היתה שוברת אותם על להב המזמרה בתנועה זריזה אחת, וכך היו נקצצים-למחצה ונשברים-למחצה. זה הגביר את קצב עבודתה והיא היתה הולכת ומשתכרת מקצב זה. הידיים קופצות, המזמרה טורפת, ולפניה ענפים-ענפים-ענפים. הכל יבש וחורק ועליה עוד לשחרר עצים רבים, כאילו עליה בלבד הוטל לשחררם מן המעמסה המתה. ברגע זה היתה מתפללת שיהיה לה עוד זוג ידיים. רק חמישה-עשר עצים עשתה אבל נקיים הם וכאילו מסורקים. כעת עליהם להתאמץ ולהצמיח ליבלוב חדש.

בצהריים ישבו בצוותא בצל הדחוס של עץ-התות: יחיה, משה הארוך וחיק’ה, זו הצחקנית שצחוקה מרובה על דיבורה ושיניה בולטות ומוסיפות לה לוויית-חן. ריח עצי-ההדר שדבק בהם התערב עם ריח עורם החרוך בשמש. ידיהם היו שרוטות בענפים וקוצים, ואצבעותיהם היו נתונות בתחבושות מלוכלכות. יעל הוציאה את המלפפון הגדול, שנתן לה עודד, קלפה אותו לאיטה וחתכה ממנו פרוסה-פרוסה לכל המסובין. עיניה עברו מן האחד לשני ופתאום נתברר לה שכאן מקומה, שאלה הם אחיה, אלה השרוטים והמיוזעים אחיה הם במובן ידוע יותר מן האחים אשר עזבה בבית אביה.

עם ערב סרה לחלקה שעציה כבר נגזמו והושקו. בולשת היתה בין הענפים – עלים זעירים החלו מבצבצים וניצתם הרכה מרטיטה ברוח הערב.

מיטבח-הפועלים היה מלא מפה-אל-פה. ישבו על אדני החלונות, על הרצפה, כשהגב נשען בקיר, על ספסלים כבדים וישנים, ראשים מראשים שונים: תימנים שחומים מקורזלי-פיאות; ראשים זהובי-בלורית, מצחים מקומרים ומצחים צרים זרועי שיער שחור שמתחתם מציצות עיני תגרים ערומים, וראשים של יהודיות כשרות מן העיירה שבאו לפתור כאן במיטבח זה את פתרון עמן.

ליעל נידמה היה שמשהו עתיק-יומין עד למאוד מרחף כאן באוויר, משהו מעורב מפרקי ישעיהו, משירי רבי יהודה הלוי ומלחש שפתי סבתא שלה בשעת “שמונה-עשרה”, מעין ערפל הזייה הטבוע בדמה; ועל כל זה צף כתמיד אותו זקן שבחלום, שני לוחות-הברית בידיו ומראשו השב יוצאות שתי קרני-אור. היה זה מראה שחציו חלום וחציו זיכרון רחוק. מצב-רוח מעין זה היה תוקף אותה ב“ימים הנוראים”, עת החזנים היו מתחילים לייבב מעמקי איזה עצב נעלם. ועל כל זה היה מצב-רוח זר לה וביקשה לנער אותו מעליה, אך לשווא.

“חברים!” – היה זה יהושע שפתח בתולדות העם, סקר תקופות, גישר גשרים, וליעל נידמה היה שעל הבימה עומד גילגולו של אותו זקן עם הלוחות. ומבלי משים ונגד רצונה נאספה תחת כנפיו ונצטנפה צנפה את עם הציבור הזה.

אחריו קם עודד. קולו ודבריו היו מתחום יום-יום: תקציב, קמח, עבודה. משהו עליז וחסר-דאגה עלה דווקא מן הדאגה הגדולה של חוסר-לחם, ואף זה היה שובה את הלב כשיר-לכת של צועדים על פני כביש ישר ולבן.

יעל התחמקה מן המיטבח ויצאה לחצר. ישבה לה בחול תחת האוקליפטוס, כשדליה אחת מדובללת שלו חובטת לה רכות על לחיה. כוכב גדול היה תלוי בין הענפים ולילה רחב-כנפיים עטף פרדסים, שדות וגיאיות מלאים סוף מרשרש. לילה השתרע על עמקים רחבים, התגולל יריעות-יריעות עד להרי-יהודה השקופים, הסוגרים על האופק.

במיקשה עזובה על הגבול פתחו תנים באקורד קצר ורב-תוכן, יעל התרפקה עליו כעל זמר חרישי מוכר. אדמות-הבור כבר ספגו את טללי הלילה והחלו מטפטפים את המור המתוק-מפולפל שלהם. יעל ניטלטלה בזרועות הלילה המוכר, האבהי, כבתוך ערסל רך. היא היתה חלק ממנו – כגרגיר-חול, עלה לח מטל.

בדרכם היתה נילווה אליהם יהושע. הוא הלך לצידה ודיבר בקולו העמוק. אך היא לא שמעה. כאן, בתוך הליל, כאילו נתכווץ והיה בטל ומבוטל; כל שליטה לא היתה לו עליה. והיא הרחיבה צעדיה בתוך החול הקריר.

*

העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה. האיכרים, כלתה הפרוטה מכיסם ולא יכלו להעסיק את הפועלים. יש שהיו יוצאים בעצמם לעבודת הגיזום, ויש שהיו מזניחים את הפרדס לגמרי.

בחדרה של יעל עוד עמדו בקבוקי שמן אחדים ושקית אפונה, אבל היתה זאת הרזרבה האחרונה.

פני מאיר היו קודרים – בלילה היה גונח ומתהפך על משכבו. תוך נים-ולא-נים היה עולה נוף ילדותו – הנהר השקט, גנים כבדי-פרי ואווזות רועות באחו, הנה אימו מטגנת גלדי שומן.

הוא היה רעב במקצת, וגם חש במציאותה של יעל מעבר למחיצה. זה חודשים שהם גרים תחת קורת גג אחד – ועדיין לא נתרחש כל נס. לוטפת היתה לפעמים את שערותיו או נושקת לו קלות על מצחו – וזה הכל. אין הוא מבין אותה – והן הוא הביאה הנה וזה שנים שהם נפגשים, שחיכה לזאת. והנה זו מתהלכת כבתוך חלום, כאחת כוהנת שכל הסובבים אותה סוגדים לה.

יענקלה הלך הלוך ורזה, והחולצות שלו היו תלויות לו על גבו כאילו שייכות היו למישהו אחר, גדול ממנו. עיניו הבוטות כוסו בדוק ותנועותיו היו קפצניות יותר אבל לעיתים היה הולך למושבה לשעות רבות ואיש לא ידע היכן הוא.

יום אחד הגיע מכתב באחריות מאמריקה עבורו. יעל היתה באותו יום בבית. היא חתמה על הקבלה שהביא נושא-המכתבים, ובערב מסרה לו את המכתב. הוא התאדם כולו ונבוך מאוד, והיא לא הבינה דבר. ידעה שקרובים לו בחוץ-לארץ, ותו לא.

ימי העבודה כלו ופחתו, וראשית כל עבור הבחורות, ויעל נישארה בבית. היתה כובסת את חולצות הבחורים ואת מכנסי העבודה הכבדים.

בלילה היתה חריקת קרשי המיטה מעוררת את יעל. במצחו הרבני של מאיר נחרש קמט ראשון – אך הוא הוסיף להניע כתפיו הרחבות כמלח החותר בתוך סערה. ילדות רבה היתה נשקפת מעיניו הצהבהבות, וכשתקפו עליו ההרהורים, היה קם, רוקע ברגליו בקרקע ויוצא במחול.

איש לא יכל לעמוד בפניו בשעת מחול. אחד-אחד נסחפו איתו בהתלהבותו – והשירים החסידיים השתפכו על פני הפרדס העזוב.

היו שם עודד ויהושע ומנחם. מנחם עמד להצטרף לקבוצתם, והם לא ידעו מדוע קיבלוהו. עודד ויהושע ובת-שבע ביקרו תכופות בחושה – בת-שבע היתה נערה עגלגלת אשר צחוקה מרובה מדיבורה, ולשונה נדחקת לה תוך צחוק ברווח שבין שיניה הקדמיות הגדולות, ומוסיפה לה חן רוסי מיוחד. איש לא שם לב אליה במיוחד, אך בחברתה, מין שאננות קלה היתה שופעת ממנה.

*

נכתב: 1932 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ וסתיו 1915 לערך. הסיפור נדפס לראשונה: “דורות” שנה ראשונה, גל' ה:5, 20.10.1949, כ“ז תשרי תש”י. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 137.

מהשורה המתחילה במילים: “העבודה בפרדסים הלכה ונתמעטה,” ועד לסוף, זוהי תוספת שנמצאה בכתב-היד המקורי של הסיפור, אך לא נכללה בנוסח שנדפס לראשונה ב-1949. ישנם עוד שלושה דפי טיוטה שנייה, אף הם, על פי חומריותם, מאותה תקופה: ראשית שנות ה-30 לערך.

יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. “אותה דת” היא “דת העבודה” מיסודו של א.ד. גורדון. בסוף שנת 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזרה אסתר ראב, והיא כבת עשרים, מדגניה לבית-הוריה בפתח-תקווה, וזאת לאחר ששכבה תקופת זמן, בקיץ 1914, חולה במאלאריה, בבית-החולים בטבריה. בכך נסתיים ה“מרד” של בת-האיכרים, שהושפעה מרעיונותיהם של צעירי העלייה השנייה והלכה אחריהם, בקוממה עליה את דעת הקהל במושבה.

בתקופת הארבה, אביב 1915, שהתה אסתר ראב, לפי עדותה, בפתח-תקווה. בקיץ 1915, לאחר מכת הארבה, כאשר המצב בבית-ההורים היה קשה, וכל פה נוסף להאכלה היה מעמסה, הלכה אסתר לנס-ציונה, יחד עם אברהם איכר ופועל בשם ברניצקי, לעבוד בפרדס הברון. הם שהו בנס-ציונה כל אותו קיץ, ואכלו במיטבח הפועלים, עד שאפס האוכל. הבחורים הביאו דורה, ואסתר הביאה מהבית שק גרעיני חומוס, ומזה ניזונו. איתם יחד עבד, וגם שמר – מרדכי אלדד, שהיה ידידו של לואידור. ברשימה אוטוביוגראפית ששלחה אסתר ראב לראובן שהם, בפברואר 1972, היא כותבת:

בתקופה זו [קיץ 1915] אני מתחברת לעוד שלושה בחורים שהאחד ביניהם הוא ידידי ואנו הולכים לנס-ציונה ומייסדים קבוצה, בתוך “פרדס הברון” עומדת ביקתה – ואנחנו משפצים אותה וחיים בה חיי קומונה – אני מבשלת מכבסת וגם עובדת בחוץ – בזמירת-ענפים יבשים לאחר הארבה אשר כירסם את הארץ.

ימים יפים היו אלה – הייתי מלאה אמונה ותום – והייתי מלכה לשלושת גברים צעירים ונאים: “ממני ראו וכן עשו,” הייתי רגילה להיות אוטוריטה לאחים שלי הצעירים ממני – וכן הייתי גם כאן, בתוספת האידאל והסוציאליזם המתגשם בחיי יום יום – כשאני מביטה אחורנית אני חושבת שזו היתה נקודת-שיא בחיי הרוחניים.

היה גם פיוט בפרדס הישן, שהיתה בו באר ערבית ישנה – ואני הייתי שואבת מים ממנה – בדלי קשור בחבל – ופעם כמעט ונפלתי לתוך הבאר – כשסיפרתי בערב את הדבר לחבריי עמדו דמעות בעיניהם.

המלחמה גרמה להתבגרותי המזורזת בכל הכיוונים רק לא בתור אשה להפתעתי – עתה כשאני חושבת על הימים ההם – רק בזה חסר היה לי ביטחון וכושר החלטה – וכאן אולי הליקוי של הפרדת המינים שאבי הקפיד עליו כל-כך, ושהכניס בי פחד גדול – כמוני היו אז רבות מבנות העלייה השנייה (אבל לא מבנות הארץ אשר היו מתחתנות בנות שמונה-עשרה) אולי יש השלכה לדבר זה עד היום על חיי.

אחת משתי האחיות היתה פנינה והשם התאים לה כאילו נולד עבורה. בחורה בת עשרים, קטנה, בעלת מצח רחב ועיניים נפלאות, וכל תנועותיה חיות קצובות ואצילות כאחת – היה לה פגם בביטוי העברית והיתה מבטאה במד במקום למד וגם זה הצטרף לדמותה, למן הרגע הראשון שנפגשנו נתקשרה בינינו ידידות – היו אומרים שאנו דומות – פרט לקומה.

היא היתה מבקרת בביתנו ומצאה חן בעיני אימי – משהחלו השמועות בדבר צירוף זרים למשפחות נתינים אוסטרים, החלטתי מיד לצרף את פנינה למשפחתנו – אבי הסכים – אבל הדבר דרש את אישורו של המוכתר, שהיה אז משה פנחסביץ (פנחסי) שהיה אחר-כך בעלה של חברת ילדותי רבקה שפירא בתו של אברהם שפירא.

השמועות היו בימים ההן עוברות מפה אל פה (עיתון לא היה) במהירות הבזק, האוויר היה טעון חשמל והדברים שבעל-פה היו מעין “רמקולים” ציבוריים.

איני יודעת כיצד הגיעה השמועה או שבאמת כבר הוגשה רשימה לפנחסביץ ובה פנינה כבת משפחתנו – אבל שמועת-הנגד מפנחסביץ באה בזו הלשון – “שלא תעשה לי, אסתר ראב, קונצים עם הרוסים שלה” – רק מלה זו איני יכולה לקבוע בדיוק – אם היה זה “הרוסים שלה” או “הפועלים שלה”.

מששמעתי זאת נעשיתי שקטה מאוד – כמו שהייתי יכולה להיעשות כשהדבר היה רצוני – ניגשתי לקולב שבמסדרון, שעליו היו תלויים מקלות של אבא, וביניהם שוט שחור קלוע מעור, קורבַטש, שהיה משמש לרכיבה על סוס, לקחתי את השוט ויצאתי מהבית – אמא הביטה בי ולא אמרה דבר – הלכתי לרחוב חובבי ציון, לכיוון ביתו של פנחסביץ, נכנסתי למרפסת ונפגשתי באימו של משה פנחסביץ – היא היתה עיוורת – אבל מיד הכירתני.

“מה רצונך?” שאלה.

“איפה משה?” שאלתי.

“הוא איננו.”

"אזיי אשב ואחכה לו – "

והתיישבתי על הספסל במרפסת.

היא מדדה אותי ופתאום הבחינה בקורבטש. “מה את רוצה?” הרימה קולה.

“להכות את בנך!” אמרתי – על כך ועל כך –

“פישרקה! את תכי את בני את משה?”

“כן.” אמרתי.

היא הזעיקה כמה אנשים, אבל איש לא העז לגשת אליי – פתאום ראיתי את הירשע שמולביץ רץ אליי –

וכל עוד רוחו בו ניגש אליי: "אסתרק’ה, מה קרה? מה זאת אומרים עלייך? את רוצה להכות את משה – "

“כן.” אמרתי, וסיפרתי לו את העניין.

הוא חוור והחל מתחנן: "אסתרק’ה, לכי הביתה, אני מבקש אותך – " הוא היה ידיד המשפחה, חשוך בנים, אהב אותי כבת.

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915–1917לערך. אלה עמודים ג' ו-ד' מתוך סיפור ללא שם, כניראה אוטוביוגראפי, שכניראה גם סופו חסר.

התקופה המתוארת בו היא מלחמת העולם הראשונה, כאשר משה פנחסביץ היה מוכתר פתח-תקווה. בני משפחת ראב היו אז עדיין נתינים אוסטרו-הונגרים.

נעליה היו משומשות בצד אחד כלפי חוץ, שני העקבים שחוקים היו באותו צד לגמרי: ודאי גרמו לזה רגליה העקומות, שצורת פרסה להן. הגרביים היו גסים והיוו קמטים על הרגל. השמלה התחתונה, מצמר אדום, היתה נשקפת מתחת לעליונה מחוסרת-הגוון. פניה היו יבשות, עם עיני-תכלת מימיות. העור השזוף צפד לעצמות, וכן היו ידיה – נוקשות וגרמיות, וטבעת-קידושין של כסף שקועה עמוק בבשרה: ידי איכרה היו אלו, משומשות מרוב עבודה. כולה אמרה נוקשות של אבן הנתונה לרוחות ושטף-גשמים.

בביירות העיר החלו חייה עם בעלה, הסוחר האמיד, סוחר פירות: ירוקים ויבשים כאחד – מטיבם ושיפעם של הלבנון ודמשק הקרובה. האשה החרוצה, לא טמנה ידה בצלחת: שק מישמשים כי יעבש – ידיה היו מלקטות את הפירות המקולקלים מתוך הטובים, מייבשת, מאווררת. הצימוקים ששולח בהם רזון, היתה טובלת בשמן, עד שטפחו והתנוצצו כחרוזי-ענבר אלה, שלצווארי היפהפיות העדינות. ידוע-ידעה להבחין בין מיני האגוז והשקד השונים, ואת תמרי ארם-נהריים היתה משרה ברוטב ומיצים שונים עד שהיו צפים בתוך כדיהם כבתוך דבש צהוב וכבד-ריח. ידיה נתונות תמיד בשקים: בוררת, בוחשת, מריחה. בנים שניים באו לה בהיסח-הדעת כמעט; זמן-מה היתה מתלבטת בין השקים כשכרסה התפוחה לפניה, ומביטנה כאילו קפצו ישר לבין השקים, שני גורים בהירי-שיער. היו מתגוללים בין שקי המישמש והשזיפים. רעו להם בפירות כעגלים קטנים, הלכו ותפחו, הלכו וגדלו. הקטנים רעו להם בכרם-החנות והאבות הלכו מחיל-אל-חיל, סחרם פרץ וירבה מאוד, ושטרות הכסף הלכו ונצטברו.

לפתע נסתבכו אי-שם שבילי-עולם – והמלחמה הלכה וקרבה אליהם. מלכתחילה היתה כרעם רחוק מתגלגל, אך לאט-לאט הלכה וקרבה יותר ויותר; דרכי-דמשק נתמלאו חילות-תורכיה, ואף של אשכנז הרחוקה, הפירות הטובים הלכו אל פיות הצבא העורך קרבות – הלכו חינם, אין-כסף. ובני-האדם השלווים גורשו מגן-עדנם, מן המחסן המלא כל טוב בעוד תפוחם תקוע להם בגרונם… ולאט-לאט נוקו השיניים, עם אוזלת הכסף אזל גם המעשה, ואחת גמרו – לעזוב את העיר שבה חיו שנים רבות ולעלות לארץ-ישראל.

ובני ארץ-ישראל היו נוטעים אז פרדסים, חופרים בארות ומשקים במימיהן את העצים – פירות וגן היינו הך, גן נושא פרי; ידיה הגרומות של האשה השתוקקו לבחוש בפרי. נטעו להם האנשים פרדס באדמת-חמרה טובה שבאחת המושבות הגדולות, שאחינו בני-ישראל פרצו ורבו בה וראו ברכה במעשה ידיהם. העצים אשר נטע הזוג גדלו: הדרים קטני-קומה, אך עקשנים ורעננים, ובשנה הרביעית כוסו פירות גדולים וירוקים שהלכו והזהיבו. האשה עברה מעץ לעץ, ובידיה הגרומות הלכה הלוך ומשש, הלוך ולטף את הפירות הגדולים והמחוספסים, הלוך וספור פריו של כל עץ; ניקתה במטלית את הכנימה השחורה מעל הפירות, הפרידה במקום שענפים היו לוחצים על הפרי ופוצעים בו. הפרדס בהבשילו הפיץ ריח כמחסן-הפירות ההוא בשעתו, וגן-העדן החדש הוסיף ענף על ענף, צמח וגדל, וידיה של האשה עושות בו ושולטות בתנובתו כאז, במחסן שלה.

אך התנובה שהיתה נשלחת למרחקים ומביאה תמורתה זהב – הנה מושלכת עתה ערימות, ערימות, בצידי הדרכים, וערבים בלואים באים בגמליהם וחמוריהם וקונים אותם בכמה פרוטות. את הבהמה והעוף יפטמו בפרי-הדר זה, כי סגר הים על הארץ הקטנה – והיא נחנקת תחת שפע פירות הזהב, ולחם אין, אין לחם ליהודה הנטועה!

המשפחה הקטנה אף היא כבר אוכלת תפוזים במקום לחם. האיש יטול לו סל, ימלאהו לימונים וירד השוקה למוכרם, ותמורתם יביא קומץ קמח הדומה לגבס אפור ותפל; והאשה תולשת עלי חובזה (חלמית) בצידי-הגדרות ובמורדות השלוליות, מבשלת, רוקחת וצולה פטריות אשר תאספן בוואדי הקרוב – מטעמי-המלחמה הם. לא יתבייש עתה גם האמיד באחינו להעלותם על שולחנו.

עברה עוד שנת-מלחמה, שנה ארוכה וכבדה. אזלו שטרות-הכסף התורכיים, הקטנים והחשובים, אחד, אחד; המשפחה עברה לגור בצריף-קרשים ישן-נושן בפרדס, כדי לקמץ את שכר-הדירה במושבה המיושבת קציני-צבא לרוב. והעצים טיפוחי ידיהם רעו להם בבדידותם, ועשבי-השדה וכמהין היו מאכלם. וכשהאיש היה קם לתפילת-שחרית, כיוון פניו מזרחה לצד ירושלים הקדושה, ומרחבי-פרדסים השתרעו לפניו עד מוצאי הירקון; על פני קהל ירוקים אלה היה שולח תפילתו למזרח, ובשבתות היה עולה למושבה ומצטרף לציבור הדל, אכול-הכפן, ומתפלל עימו בדביקות. פני האיש רזים היו, העת הרעה נתנה בו אותותיה.

וצבאות הולכים וצבאות באים ומגיפה הביאו בכנפי-בגדיהם רוחשי-הכינים, והמגיפה פשתה ואכלה גם בתושבים, והאיש חלה בחולי זה ימים מיספר, וימת. לקחה האשה את שני ילדיה, מסרה אותם לקרוביה, ותשוב לגור בצריף אשר בפרדסה, כי אמרה לעבדו ולשומרו מפני קהל הדורסים והמהרסים אשר מסביב; חילות הצבא ובהמותיו החונים המונים-המונים בסביבה.

בבוא הערב עם רישרוש האוקליפטוסים בוואדי הקרוב, רישרוש כקול מים רחוקים בשטפם, היו יריות בודדות מתנפצות בביצה הקרובה, ובין ירייה לירייה נמשך קירקור-הצפרדעים, שליו וטוב. האפילה החלה יורדת. האשה צעדה צעדים רגועים, היא הקיפה את הפרדס פעם ושתיים, בדקה את המרחב בעינה החדה כעין זאבה, יישרה כלונס-גדר שמוט; מתחת אחד העצים התחמק תן ארוך-זנב. היא לא שמה ליבה אליו, כאילו היה זה כלב-בית. אישים התחילו מהבהבות באופק. מחנה הצבא העלה את מדורותיו. מנוחה ירדה עליה: כעת לא יינתקו עוד מחבלי-הגנים מסיריהם ואישם, ולא יחשבו על פרדסה!

היא נכנסה לצריף ומשהו מחמימות-בית עטפה אותה – חמימות מבטיחה לחם, תפוחי-אדמה, חמאה. כחול-עיניהם של הילדים, גם שק-הטלית-והתפילין של הבעל, שהיה תלוי בפינת הצריף, הישרה ביטחון ומשהו מקירבת-אלוהים אשר “לא יזנח אלמנה ויתומים”, ככתוב בספרים אשר בהם ידע לקרוא רק הוא, הבעל, אשר לא היה אהוב עליה וגם לא שנוא, זה אשר היה – ואיננו. האשה חלצה את מנעליה הכבדים ושכבה בטוחות על מיטת אלמנותה.

האשה שוזפה ורזתה מעבודתה בשמש וברוחות. בשבת היו באים אליה הילדים, והיא טומנת להם בקדירת-חרס דייסת תירס וחומוס, שהיתה מקבלת מערבים העוברים בדרך, תמורת ערימות תפוחי-זהב.

פצצות התעופפו מעל הפרדסים ובתי-המושבה בשתי-וערב וירקמו את המוות מעליהם. עמים נלחמו בעמים, נכנעו ונסו ובאו שליטים חדשים, ואלה כבשו את המושבה, ואולם בחיי האשה לא חל כל שינוי. חילות הלכו וחילות באו, היום הם חיים ולמחרת מתים – ומה ערך לעמלם של אנשים אשר לא ראו מוות פנים-אל-פנים? של אזרחים שלווים בבתיהם? – ופרי-עמלם, גני-שלווה אלה, הירוקים, מה ערכם ומה כוחם לעומת גל של זיעה, דם ורעב חי, שהציף את הארץ? כאין וכאפס המה: עקור ושרוף וחמם את הבשר העלוב.

הלמות-מקבות העירה בוקר אחד את האשה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר-הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות-הגדר. האשה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי-הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר-הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.

האשה, פרועת-שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת-יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט-לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאשה ולא להשחית את עמל-כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו-בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.

האשה שבה אל הצריף. כעת שמרה על גבולות הפרדס הפרוץ לכל רוח, באין גדר – שמרה לבל ייגדעו העצים ויקחו אף אותם להסקה; המחנה פישפש אחר כל כפיס יבש, שהיה כבר לבער, וגורלם של העצים הירוקים הולך וקרב.

לילה אחד שמעה קול-נפץ, גניחה וגדיעה. היא הרימה קול יללה, כשועלה מטורפת ששכלה גוריה – הגודעים נבהלו וברחו על נפשם כשהם סותמים את אוזניהם.

כעת עליה לשמור בשבע-עיניים: מחנה-פרשים חדש תקע את אוהליו במרחק צעדים מיספר מן הפרדס, על חלקת-בור שכנה, ואת סוסיו שלח לרעות בעשב ובעצי-הפרדס. מאז הבוקר מתרוצצת היא במנעליה אשר נקרעו, כשסמוכת אוקליפטוס כבדה בידיה. מגרשת מכאן – פורצים משם. כארבה הקיפוה מכל צד. יש אשר תשתמש במקל ויש אשר תרים את יללתה האיומה. זו המסמרת את השיער. המתפרצים, מדי שומעם אותה, יסתמו אוזניהם וינוסו כל עוד תישא אותם רגלם…

ובבוקר אחד ניעורה לקול מפץ של אש – ובצאתה מצריפה נדלקו עיניה הכבויות והחלו לבעור אף הן באש פראית. להבה עלתה בארבע פינות הפרדס. הם דנו את גן-עדנה באש: ענפים נחרכו, העלים התכווצו כשערות בהריחן אש, אבל העצים מיאנו להידלק. רק ספיח-עשב וכמה שיחים יבשים בערו. האשה חטפה כפיפה, מילאה אותה עפר והחלה זורקת לתוך האש. חיילים אחדים – ספק בצחוק ספק ברצינות, החלו לעשות כמוה, חייכו והשתאו לחרדה הזאת של האשה על רכושה עת חיים צעירים כשלהם נזרקים ואובדים בקלות כחפץ חסר-ערך.

מפוייחת ומיוזעת רבצה האשה כל היום על משכבה כנטולת-חיים. לעת-ערב קמה, רחצה פניה בדלי המים, גררה ומצאה את שק-הטלית-והתפילין של בעלה, את קומקום-הנחושת הנתון על שתי אבנים מפוייחות, את שמיכתה אשר תתכס בה, אגדה הכל וקשרה בחבל של קש, שהתירה מאחד העצים, ומבלי פנות ימינה ושמאלה עלתה למושבה.

ימים על ימים נקפו, שנים עברו, המלחמה חלפה, ילדי-האשה גדלו והיו לאנשים ויצאו בין הבריות, התעשרו וגם את האם פירנסו בכבוד – אך הפרדס עמד בחורבנו: לאט, לאט, פרצה לתוכו הביצה הקרובה עם כל משפחת שיחיה הפראיים והזוללים: טיון, דרדר וחורשף. העצים יבשו פה ושם. החלק החרוך עמד אף הוא, לא חי ולא מת. האדמה העלתה עשבים כאדמת-בור. אך מדי קיץ היתה האשה, אשר זקנה ונתכופפה עתה, חוזרת לפרדס כשמאחוריה משרך דרכו “פועל” אשר הביאה עימה “לעבודה”. בפקודתה היה הפועל פותח את צינור-המים, והזקנה, משולהבת וערה, היתה לה עדנה פתאום, כאילו עודנה במחסן-הפירות בעיר המזרחית, כאילו ליבלב סביבה הפרדס הצעיר, וילדיה התינוקות נושאים אליה עיניים רכות – והיא מתרוצצת בין שיירי הפרדס ומנצחת: “הנה כאן, פתח כאן, תן מים הנה!” – היתה קופצת בין השוחות והתלמים היבשים – – – השכנים, בעלי פרדסים פורחים, היו נדים לזקנה: “גברת! תטעי לך פרדס חדש, עקרי את העצים המתים. למה תייגעי עצמך חינם?”

בשומעה דברים אלה היתה נפעמת, עיניה היו מתחילות לשוטט על פני הפרדס, והיתה עונה במבוכה: "מה, מה לעקור? פרדס נפלא כזה: הרי הוא היפה בכל הסביבה – " והיא מילמלה לעצמה: “לא, כיצד? הן פרדסי נפלא הוא, גן-עדן הוא, רק נתעלף במקצת: מעט מים – ושב לחיות וללבלב…”

וכך נהגה קיץ בקיצו – הבנים לא מחו בידיה.

קיץ אחד לא באה עוד האשה להשקות את הפרדס. האם לקתה בשיתוק או נאספה ומתה? מי יודע כיצד נעלמה – הרי שכמותה משולים לזבוב שנפל לתוך שלולית וטבע בה, ואין איש שם לב אליהם. ואולי הובילוה בניה לקבורות כשאנחת-הקלה נפלטת מחזם, ונשותיהם צוחקות ומסלסלות בשערן?

העצים נאספו אחריה אחד-אחד, והביצה השתלטה על פני כל השטח.

*

נכתב לראשונה: 1934 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914–1930 לערך, ובעיקר בשנים 1917–1918, בהגיע הקרבות לפתח-תקווה, ולאחר שנכבשה על-ידי הבריטים. הסיפור נדפס לראשונה: “גליונות”, כרך א, חוב' ה (או ו), סיון תרצ“ד, 1934. שב ונדפס בנוסח שונה: “מאזניים”, כרך כ”ה, אלול-תשרי תשכ“ז-תשכ”ח, ספטמבר-אוקטובר 1967, עם הקדשה: “לפ”ת, ליום הולדתה התשעים“. שב ונדפס בנוסח תרצ”ד: “עתון 77”, פברואר-מרץ 1977. הנוסח שמובא כאן, ונכלל גם בקובץ “גן שחרב”, עמ' 143, הוא שילוב עריכה של שני הנוסחים הראשונים, שנעשה בידי המהדיר, ועל אחריותו.

לסיפור הזה, כמו לחלק ניכר מן הסיפורים שכתבה אסתר ראב בתקופת הפרוזה הראשונה שלה, בשנים 1932–1934, אין קשר ביוגראפי ישיר לה או למשפחתה; ואולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוזנחו רוב הפרדסים בפתח-תקווה, ולאחר המלחמה התברר לרבים מהאיכרים שהם שקועים בחובות כבדים. כך היה גם מצבו של יהודה ראב, אביה של אסתר. בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, בעמ' 165, הוא מספר:

באחד הימים [בראשית שנת 1918] יצאתי לבקר בפרדסי, לאחר שלא יכולתי להגיע אליו כחודש ימים. מצאתי חורבן. בית-האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית המנוע – נגנבו אף הם. הגדרות, הצינורות, תעלות-ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – לא היה זכר להם. רק מעט תפוחי-זהב נותרו על העצים. פגשתי שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים באמתחותיהם. פניתי אליהם באידיש-אנגלית: “מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!” אחד מהם ענה לי: “מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!” המשכתי להתווכח איתם אולם כשהמלה “פייט” התחילה נשנית בפיהם פעמים רבות – מצאתי לנחוץ להסתלק.

מלחמת העולם הראשונה – [מחוק: שנה שנייה למלחמה. ספטמבר. אני חזרתי מן הגליל כשרגלי ניזוקה משריר שנמתח]. אין עבודה, הממשלה התורכית לוחצת, אוספת עובדים ל“שוכרה”, מחרימה בהמות ועגלות – הכל שייך לה, והיא מאומה אין לה – עוקרת שיירי יערות בשרון, בעמק, מסיקה רכבות [קטרים] בעצים, סוללת דרכים בכוחות האוכלוסייה, בבהמותיה, ובכספים שהיא סוחטת ממנה.

אני חולה במאלאריה, ואחר-כך בטיפוס, אבל אני מרגישה מצויין – שקועה בטולסטוי ובדוסטוייבסקי, בתרגום גרמני – הרבה ספרים גרמניים, ואסרמן, ברוד, גטה, שילר, היינה, ושקספיר. אנו יחפים, בסנדלים תימניים בחורף, ביום ובלילה, מנורת-שמן עם פתילה מהבהבת, לילות-חורף נפלאים של קריאה ובליעה בצימאון – של ספר לכל שני לילות – אמא צועקת מן החדר השני:

“השעה שתיים אחר חצות. כבי את הנר כי הוא צורב את גרוני בריחו!”

אני מכבה, מחכה עד הירדמה, ומדליקה אותו שוב.

אנחנו עניים מאוד – מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ-לארץ.

אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד באתליט [עתלית], בתחנת-הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל“הבראה”. אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.

איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר-האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.

הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.

אני חוזרת הביתה, אני הופכת למורה לעברית, מורה לצרפתית, ספרנית בספריית ספיר, ובלבד שארוויח לירות אחדות לחודש. המצב קשה. אני מלמדת את בנות קרול, את הגברת פסקל; וגברת פסקל אומרת לי יום אחד:

“ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים.”

והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג’רסיי ירוק חדש – ואני חושבת: ‘מהיכן לקחה את המעיל הזה?’ (החנויות היו…

*

נכתב: ראשית שנות ה-70 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916 לערך.

ההמשך חסר, אך מבחינת תוכנו קיים בסיפורים “סוסו של לישאנסקי” ואחרים, שבהם מתארת אסתר ראב את שלהי מלחמת העולם הראשונה במושבה.

¹

אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.

ליד לוע-המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת-הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: “פרפטואום מובילה”. הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי-הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל-זאת, ואגל אחד בא ישר לעין. אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי-יהודה, כאן הם מתחילים, בבן-שמן, עם הגבעות, עם “גבעת השומר”, עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם-המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני “דום”, שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – “פתקים” לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.

הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא ‘מתה’ – " צועקת שריצ’קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.

לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי-חמצן על מצחי.

“מה קרה?”

“התעלפת.”

*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916–1917 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 17.12.1971. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 70. הסיפור מתאר את שהותה הראשונה של אסתר בבן-שמן, כפועלת, בשנת 1916–1917 לערך, ועדיין לא כמורה, כאשר שבה לבן-שמן בשנת 1919.

יש לנו מערכת גיגיות, ארבע במיספר: גדולה וכבדה אחת, מכילה את כל הכבסים של המשפחה, מעין בריכה של נחושת-קלל; אחריה אחיות קטנות זו מזו – עד הרביעית, שיש לה כינוי-חיבה: “פייליקה” (מלשון פיילה – גיגית). זו האחרונה, בקוטר של שבעים סנטימטר, מצופה שכבת-בדיל והיא מבריקה ככסף טהור. ואני שוקדת להחזיקה בברק זה – היא הכלי שלי. זו עריבת-העיסה של המשפחה. שבה אני לשה שבעה רוטל (רוטל – כשלושה קילו) קמח, והופכת אותם לעיסה יפה, וגם אופה את הלחם.

היום זו לישת-חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לי שהותי בקיבוץ, מבקרים אותי מזמן לזמן. יש כעת מעין “רכבת” של עגלות, רתומות לפרדות, מן הגליל ליהודה, שבה מובלים שקי חיטה זהובה ליישוב הרעב. הסידור הוא של “ועד המהגרים” ובראשו דיזנגוף, כי רוב אנשי תל-אביב גורשו ממנה על-ידי התורכים והם נמצאים בפתח-תקווה בדירות, בבתים ובצריפים, וגם בבתי-אריזה ובפרדסים.

היום זו לישת-חג: קיבלתי במתנה מאנשי דגניה שק חיטה. כל גרעין גדול ונוצץ, נקי מכל פסולת. זו היתה מתנה נפלאה בימים ההם, כי על-פי-רוב אכלנו לחם אשר היה תערובת של סובין עם קמח-דורה – מאכל העופות. קמח-הדורה דומה לגבס, והיד הלשה מחליקה מעליו, ואינה חודרת לתוך העיסה – רק בכוחות גדולים מצליחים לרככה במים.

השעה מאוחרת – עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: הנערים ישנים זה כבר, ואבא ואמא, בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי-לילה ומשוחחים בלחש, ומתכוננים לשינה. אני עומדת כפופה על ה“פייליקה” ולשה, והיום אגרופיי רוקדים ממש בתוך הבצק הנהדר, מקמח-החיטה, אשר מתוך שק המתנה. אני לשה ומזמזמת לי משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, ואני מוחה אותה בשרוולי מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת הסגורה. אני מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניי עומד אדם גבוה ומחזיק סוס בריסנו. אני רואה אותם במטושטש, אבל לאט-לאט אני מבחינה במערבי – בחור גבוה ויפה, תלמיד “בצלאל”, והוא מחזיק סוס בריסנו.

“הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים,” הוא אומר, “האם שלכם הוא?”

ביתנו הוא האחרון במושבה, בנוי על גבעה, בתוך כרם-זיתים, ומערבי הוא אחד מתלמידי “בצלאל”, שרובם “פרארים” – עריקי הצבא התורכי. המושבה קיבלה אותם כשומרים בלילות בתוך המושבה, ובתמורה הם מקבלים ארוחה אחת, צלחת מרק ומנת לחם לכל היום.

האיש והסוס בחצי-החשיכה, ורחשים רחוקים, קולות-לילה לא-סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה“פראר” פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אני חוככת בדעתי מה לענות. "לא, הסוס לא שלנו – " אני רואה שהסוס אכוף אוכף מיוחד ואני מחליטה לקרוא לאבי.

אבי מעלה איזה מעיל על בגדי-הלילה ויוצא, – “הביאי מנורה,” – הוא אומר. ואני מוציאה את מנורת-הנפט מן המיטבח ומאירה בה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. אני מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשי, ואבי מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:

“הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה.”

הסוס הובל למועצה, ומשם, כפי ששמעתי אחר-כך, למקום-סתר.

זה היה סוסו של יוסף לישאנסקי, אשר שהה בסביבות פתח-תקווה והסתתר בפרדסיה עד שעזבה ונתפס בידי התורכים, ונידון לתלייה בדמשק על היותו חבר ניל"י.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אוקטובר 1917. נדפס לראשונה: “הארץ”, 16.3.1973. שב ונדפס: “כרמלית”, י“ז-י”ח, תשל“ג-תשל”ד. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 150. הבית המתואר עמד ברחוב ביל“ו בפתח-תקווה, לא רחוק מפינת רוטשילד, וחצרו נמשכה עד רחוב פיק”א. בבית זה חי יהודה ראב עד אחרית ימיו. על לישאנסקי בפתח-תקווה ר' בספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”.

אור פתאומי היה מבהיר את האופק מדי פעם – פצצות רחוקות – של אנגלים או של תורכים? לא ידענו – החזית היתה במרחק של שמונה קילומטר מאיתנו – שמענו התפוצצויות – ולפעמים היו האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים שנמצאו במרחק-מה מבתי המושבה – אז היתה מתעוררת התופת – שוטי-אש היו חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –

כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים על זרועותינו, ורצים למרתף הקרוב –

יעל הספיקה לערבב את קמח הדורה בקמח החיטה ולהכין מים חמים ללישה, אבל עם התחלת ההפצצה השאירה את הגיגית, תפשה את הילדה הקטנה ונשאה אותה, כשהיא קוראת לאחרים לבוא אחריה –

המרתף היה מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, והנערה החיוורת והרזה של בעל-הבית רעדה כולה כשפניה הרזות מתעוותות בעצבנות, אחדים עישנו ודיברו – הגברים עמדו בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נפלו הפצצות – יש והיו נופלות על הבתים, פוצעות וגם הורגות יושביהם, אך הפחד לא היה מפניהן, הפחד היה מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, והשודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם היה גדול כל-כך, שהיו מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –

ההפצצה עברה והכל שבו לבתיהם העזובים, יעל שבה לגיגית הקמח, יצקה מים ושמרים לתוכם, זרתה מלח והחלה ללוש – הדבר לא היה קל, שבעה רוטל קמח שרובו דורה, והוא נעשה למין תערובת הדומה יותר לסיד מאשר לעיסת קמח, אך לאט-לאט היה מתערב עם מעט קמח החיטה, מתרכך, ומקבל צורה רגילה של עיסה, אם כי הצבע הכחלחל העיד על תוכנה –

התריסים במיטבח היו מוגפים מפחד החיילים התורכיים המסתובבים, שריח כלשהו של מזון היה מושך אותם כעכברים רעבים –

יעל עמדה כבר בסוף הלישה, העיסה ניראתה רכה וטפוחה קמעה – והיא זרתה עליה קמח ועמדה לכסותה במפה נקייה ועליה כר, לשם חימום, על מנת שהעיסה תטפח –

*

נכתב: סוף שנות ה–60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, במלחמת העולם הראשונה. זהו נוסח ראשון, ללא שם, לסיפור “הכיכר השביעית”, שנדפס בשנת

1. חלק מהתיאורים שבנוסח הזה אינו מופיע בסיפור שנדפס.

הירח נסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח היתה כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו.

כולם דיברו על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה רחשה עוד חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב הקדים לבוא – שנה רביעית למלחמת העולם הראשונה.

בגדינו מרופטים, ואנו מהלכים בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע לנו כלל וכלל. אנו פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחיינו, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות, וגם בנו היתה כפי הניראה יד הזמן, והבגרות הקדימה לבוא.

עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור-הצפרדעים – כמפלי-מים – בלתי-פוסק. הכל עמד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.

ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הלכו אחריה – בכל אונם. הריאות נשמו עמוקות, הלב פעם בקצב, והנעורים מילאו את הגוף, כזמר אדיר רב-קולות.

יעל הגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עינא-בישא בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.

מתוך בולמוס ההכנות ללישה שכחה יעל לנעול את הדלת – לחם לשו ואכלו כמעט בסתר – כה גדול היה הרעב מסביב.

היא עירבבה את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שפכה לתוכם את השמרים והמלח, והחלה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר, שבעה רוטל עיסה; לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רגזה – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – ניגשה לברז ושטפה את ידה האחת וסידרה את המרדן. המשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצו במצחה, והיא העבירה את שרוולה ומחתה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקה מחצית סוליית הסנדל שלה ונתבקעה לשניים, וכעת הרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא השתדלה להסיח דעתה מן הדבר, והמשיכה ללוש.

אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית התדפק חרישית על התריס. היא הגבירה את קצב הלישה, העיסה הלכה וטפחה מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות. בלי הקצבה רשמית היתה זאת הקיצבה: כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה ניתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים לא היו – וגם החלב כבר הפך לזיכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהסתירו בפרדס – ושחטו אותה. היא לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה.

לפתע עמד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא הזדקפה, ומידיה נשרו חתיכות-בצק אל תוך הגיגית: חייל תורכי עמד לידה ממש, ונשם ישר לתוך פניה. הוא היה יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא הביטה בו – אך הוא לא ראה אותה. עיניו היו שקועות במין שקערוריות שחורות, ודלקו באש ירוקה. הוא הביט על הבצק, הושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תקע אותה לתוך הבצק, תלש מלוא-הכף, והחל לאכול בתאוות-פרא. פניו נתלכלכו, והוא בלע ובלע כאילו היה זה מאכל-אלים. עיניו הביטו נכחן נטולות-מבע. יעל עמדה מאובנת. הגה לא יצא מפיה. החייל הסתובב כמין דחליל מיכני, ויצא מבלי הבט בה.

כעת יחסר בצק כדי כיכר אחת, חשבה יעל. רק שש כיכרות תוכל לאפות מן הבצק. הכיכר השביעית נגזלה ממש מתחת לידיה. עיט ירד על להק-הכיכרות כעל להק-תרנגולות – וטרף לו אחת מהן.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אביב, קיץ או חורף 1917. נדפס לראשונה: “ידיעות אחרונות”, 2.4.1969. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 153. יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, בעמ' 163, מספר אביה של אסתר, יהודה ראב:

חפירות התורכים היו כל-כך קרובות, שלפעמים היינו שומעים צעקות אמאן-אמאן [אויה אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי היו יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים היו מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם היו לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שאכלום מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה הוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה היו החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה היו נרתעים מיד. בייחוד היו מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן היה נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים ספגו מכות מצעירי המושבה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה היה הייישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, את רובם אפשר היה לקנות בבאקשיש – היה חוק שאסר בניין בתים, והמסד והקירות ניבנו על “באקשיש”, שוחד, אבל לאחר זה היה החוק מתיר להם להרוס את הבית באם אין עליו גג – ולכן באישון ליל היו מתגייסים פועלים ושכנים מתנדבים לכסות את הגג ברעפים – ואם באו המפקחים בבוקר ומצאו את הבית מכוסה גג, כבר אין פקודת הרס חלה עליו – כמובן שגם זה עלה במשהו – אבל הבית קיים.

אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה-סוף, שנקראו “חַזַרַנֶה”, שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – “גבעת השלושה”, הקיבוץ ליד פתח-תקווה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים לכשהם צועקים מתוך הבית.

הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית-האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזיי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית-האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1917 לערך. קטע ללא כותרת. סיפור השלושה מופיע בספרים על תולדות המושבה.

לחרולים היה בסוף קיץ זה ריח מתוק-חריף כריח דבש-האזוב; עלי הצבר היבשים היו מתבקעים בדרוך עליהם הנעל, ומשאירים צלילים קטנים כשברי זכוכית מתנפצים. חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר היו בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות היו צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות-קבוצות, יחידים ומחנות, היו מתנודדים על פני גבעות-הבור. החאקי כיסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין-רגע היתה נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשהתארכה ישיבתם יותר משבוע היו צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה היו דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.

בגורלה של חצר ספיר, איכר זקן ומכובד, נפל השטאב הראשי של המחנה – חצי תריסר זאבים זקנים, קירחים ופלגמאטיים, גנראל, וכמה אופיצרים גבוהים, כן העידו הסרטים האדומים על שרווליהם; לאט-לאט הורגלו התושבים להבחין בין לגיון ללגיון, בין עליונים לתחתונים.

לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו אזיי שמונה-עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר התעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות היו יבשות עדיין; שמלתה הקצרה התבדרה כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיתה מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, היתה אדמת החַמרַה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, היתה עוברת קריאת-ריטון סתומה באנגלית – השפה אשר לא שמעו אוזניה, רק גבה היה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת היתה עוברת לכל אורכו.

קֶפטֶן היל היה דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף היה מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות; עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן היה עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.

החיילים הבלונדינים היו מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי היה, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – היו למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, היה גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו היה משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.

השמיים האפורים-לבנים עייפו עד מוות, ועל גדרות השיטה רבצה שכבת אבק כבדה, שפרחה והקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב הבריק ברק אשר דמה ליריית תותח רחוק ולא משך לגמרי את העין, אך כשכוסו השמיים עננים כבדים והטיפות הבודדות הלכו והצטופפו, הלכו וחזקו – נתרחבו הנחיריים, והריאות שאפו אוויר לח וטהור.

רות לשה את הבצק אשר היה עליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שקעו בעיסה הרכה וניתקו ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעו בקצב; ראשה היה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.

“!Excuse me” – עלה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עמד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה החזיק סיגרה והראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.

עיני רות נחו רגע בעיניו. היא הושיטה לו אל החלון את מנורת-השמן הקטנה, שדלקה על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שכיבה אותה. אז נחו עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, הדליק את הסיגרה והביט בה רגעים מיספר, אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת-הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות הבינה, ובמשהו גאווה הראתה אף היא על זרועותיה השזופות, והתאדמה במקצת – אז כרע ליד העריבה, החזיק בידה דבוקת הבצק ונשקה – שפתיו כוסו מי בצק לבנים, ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיו ומוללה עברית: “לבנות, שפתיך לבנות!” וצחקה.

הוא הבין, הישהה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון, החזתי, תיקן את הרצועה על חזהו ויצא; בו-ברגע נשמעה שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמַה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות ידעה את פירוש השריקה – פצצה; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן תיפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.

השריקה הסתלסלה גבוה מעל הגגות, וההתפוצצות היתה רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " החליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, “בפרדסי ש.” אמרה לעצמה; השריקות גברו, הנמיכו, החלו רודפות זו את זו להצטלב, תכלת השמיים היתה ליריעה שסועה ומתנודדת, והבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.

תוף האוזן רצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת-שיער, הברכיים פקו, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם קדרו, והילדים יללו מבלי לתת מחסום לפיהם:

“אל המרתף!”

בין-רגע נתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חשבה רות מיכנית, ואוזניה לפצצות ההולכות ומתקרבות לאיזור החצר; “לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך יהיה לחם.”

היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.

רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו היו מורחבות אבל שקטות, ודבריו היו פקודה.

רעש ההתפוצצויות החריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – “כולן באות הנה,” חשבה רות. הפרות החלו גועות ברפת, שרפנל התפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזו עד לרגלי היל. הוא עמד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו פרש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.

ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו החל מרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו רות תחת קילוח הברז, הלך והצטייר לעיניה, סחרחרת הראש עברה, זרם חיים התחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו-ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלות הפצצות, נפגשות מצטלבות – המוות נובח – והם צוחקים.

*

נכתב: 1934 לערך. כתב-יד ללא שם. תקופת התרחשות הסיפור: חורף תרע"ח, תחילת 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. פתיחת הסיפור נערכה גם על פי דף ראשון בודד שנשתמר מנוסח קודם.

האנגלים שיחררו את פתח-תקווה מידי התורכים בשבת, 22.12.1917, הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות, ומצפון לו היו התורכים מפגיזים את המושבה. אמנם, מבחינת תיאור עונות-השנה יש בסיפור אי-התאמה – בשלהי קיץ 1917 היתה המושבה עדיין תחת שלטון התורכים, ואילו בשלהי קיץ 1918 כבר היו מרבית תושביה בגולת תל-אביב, עד שהחלה המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה, ב-19.9.1918.

האיכר ספיר הוא שם בדוי לאביה של אסתר, והיא עצמה – בדמות רות. רות בסיפור בת 18, כלומר נולדה ב-1899, ולפיכך ניראה שהסיפור נכתב לאחר 1932, השנה שבה נישאה אסתר לצייר אריה אלוואיל הצעיר ממנה, ומאז החלה להפחית חמש שנים מגילה; לאמיתו של דבר היתה אסתר בתקופת התרחשות הסיפור כבת 23. לימים, בשנת 1969, פירסמה סיפור דומה בשם “הכיכר השביעית”, גיבורו חייל תורכי, והיא מכונה בסיפור בשם יעל. “פרדסי ש.” הם אולי פרדס שדרוביצקי או שטמפפר. בארכיונה של אסתר מצוייה תמונה של חיילים בריטים, שחנו בחצר משפחתה בימי מלחמת העולם הראשונה.

ב“מחברת ‘קמשונים’” השביעית מצוי קטע הניראה כטיוטה לסיפור “קפטן היל”. גם בו שם הגיבורה רות, ואולם לגיבור קוראים דזק ולא קפטן היל, ויש גם שוני בפרטים, מה שמורה שהמעשה בחייל הבריטי שעוזר לאסתר ללוש את הבצק אכן אירע באמת:

תן את הנר אמרה רות עברית

ועיניה [החומות] נחו רגע בעיני דזק השחורות

הוא הבין מיד והושיט לה את הנר היא הדליקתהו [בפיסת נייר שהקריבה למנורת השמן] בלהבה הגלויה של מנורת השמן הדולקת על השולחן –

[לא היה איש במטב] והוא מבלי דבר נכנס למיטבח [וישב על השרפרף] אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת הבצק רות הבינה הראתה גם היא בגאוה על זרועותיה [השחורות הבריאות] השזופות ואדמה במקצת אז כרע ליד העריבה החזיק בידה דבוקת [המלח] בצק ונשקה. שפתיו כסו מי בצק לבנים ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיה ומיללה עברית לבנות שפתיך לבנות וצחקה הוא הבין [רצה לומר מה] השרה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון החזתי [בליקוק את שפתיו – היא צחקה] ת[י]קן את רצועות הפיצר [אולי פאוטש, חלק מהחגור] אול [אל?] חזהו ויצא.

ערבת-בצק. לחם אדמה – דם.

פיות התינוקות הוורודים הריחניים נטו כה וכה, רעבים ללחם, לצינור-מזון, לשד שופע חלב.

ידי זיווה לשו את הבצק – לחם המחר, בצק חייה היה בין ידיה המוארכות, השחומות, הוא התכווץ, התפשט, חרק ונתעדן כמשי: משעורה ודורה היה הקמח – סורוגַטים. חומר קלוקל לכאורה, הלך ונעשה ללחם-אמת לא יאכזב את אוכלו, תפוח צהוב-זהוב, אפוי בידיה הברוכות של זיווה.

מחול הפצצות מעל לראשים נישנה מדי ערב. התינוקות, גועים-פועים, היו נישאים חמים מן המיטה אל המרתף. כחתולה את גוריה, חטפה אותם זיווה תחת בית-השחי ונשאתם אל המחבוא, אל המאורה המוגנה בפני הפצצות הנובחות מסביב. “גאט מיין גאט!” – נשים מכורבלות ונערות מעפעפות מתוקף שינה, מאימת “הקונצרט” הבלתי-קרוא בליל-אמש, ילדים מנמנמים לאור נר; שכחו הגברות להיות “דאמות” כביכול, וחנה-טריינה עם גברת הדורה קורסות כאחיות זו ליד זו על רצפת המרתף ומתנות יחדיו את צוק העיתים: הפך עלינו כל סדר: תפוח-הזהב הנהדר, זהב ממש, פרי-עמל ושיפור של שנים רבות, לפרות יוגש, ואלה עטיניהן צומקים מיום ליום מחוסר תבן ושחת, כי אלה מניין יבואו למושבה המוקפת, וכל גרעין וכל גבעול-קש יבער הצבא החונה מסביב; דורה מאכל-תרנגולות – לפי אדם יוגש; המאור – פתילת-שמן, פיח ודמע עיניים, שקי החיטה הטובה מן הגליל אפסו, כי כורת מעלינו הגליל: שני קילומטרים מכאן – התורכים, שני קילומטרים מכאן – האנגלים, דרומה וצפונה מן המושבה, ושני המחנות נלחמים ומעל לראש הלאה, מעל לגוף הרעב – מחול-שטנים זה של פצצות.

הכרמים אשר לא ייעבדו ולא ייזמרו פרושים כיריעה מוכנה רק למערכה, עקורים והרוסים בחלקם זה יותר משנה. חפירות-ההגנה אכלו כשחין את הגוף הירוק, ומדי ערב ייהפך השדה הקרוב ביותר למרחק סתום, לוטה צעיפי-מוות, כדורים שורקים בלילות בין זלזלי האוקליפטוסים. ופצצות רוטשות את בטן הגבעות אשר רבצו כאן תמיד כפרות מעניקות חלב-שלום טוב, והחמציץ המכסה אותן נדרס כבשר החי ברגלי החילות. לחש ורשרוש בזיתים, ובכרמים גניחות פצועים תורכיים וצעדי נמר של גדוד-מרגלים. פטרולים אנגליים או פטרול תורכי? – מי ידע זאת, בחביון שיחים וגדרות, בהגיח ליל אפל וברקמו מסביב מזימות? האוזניים מתחו את תוף-השמע, אף מישש את הריחות ונהה אחריהם ככלב: אבק-שריפה, מוות, אדמה ספוגת-טל – נעשו למין שיקוי-פלאים תוסס בעורקיה של זיווה.

הגבעות הענוות הפכו עתה לחזית אדירה. צבאות הוסעו, נהדפו אחור, תותחי-ענק חרשו בגלגליהם את אדמת הבור, והמושבה היתה ללעג בידי כוחות איתנים אלה. אם תיפול בידי התורכים השונאים בטרם בוא האנגלים – אזיי כלה יעשו עימנו. יודעים אלה, שקיבלנו בחדווה פטרולים אנגליים במושבה, כי אכלו לחם משולחננו ונפרדו מעימנו בידידות.

כנחלים רחבים הוסעו כוחות חיים ומוות לתוך נפשה של זיווה. מרכז גדול היתה בימים ההם. כיין התרונן הדם בעורקיה, ביקש להתפרץ מקצה אצבעותיה ונשאה מעל לעצמה, כשאת גל אוויר חם את הנוצה. רעיון הלך ובשל בדמה כהכרח אשר קצרה יד השכל לשלוט בו: עליה להגיע הערב למחנה האנגלי – ויהי מה! היא, זיווה, תעשה זאת, אדון היא לעצמה ולגופה השחום והדרוך ללא-מוצא – ולו תתפוצץ כשרַפנל זה לאלפי רסיסים. לא “דבורה” ולא “יהודית” – זיווה הינה! אחות-ואם לגורים, לילדים הרעבים-למחצה. לאחים הכלים בכינה וחולי בצבאות התורכים. התורכים זוממים שחיטה, שפמי האופיצרים מסתמרים בזעף כמבשרי רע, פניהם אינם כתמול-שלשום. זוממים הם, שחוט ישחטונו. ככה… בהעברת יד על הגרגרת הראו זאת אחדים בעליל. ככה… יעשו לנו כאשר עשו לארמנים. חייליהם אמנם נכנעים, שלווים, אך האופיצרים – שביב רע, סודי, בעיניהם. זיווה גוללה את ה“תוכנית” שלה לפני עמרם חברה. זה עמד נשען לכלונס-הגדר ודפק במגלבו על מגפו הצהוב.

“ואביך, זיווקה, והמושבה והוועד? הרי זו אחריות!”

“עמרם, התורכים זוממים ‘דבח’ (טבח), והאנגלים עימנו. עלינו להביאם הנה – ויהי מה!”

“זיווקה, את מטורפת!”

זיווה החלה לזמזם בין שיניה: “צאי ובקשי לי בן-זוגי.” השיר הזה היה מרתיח את עמרם: “בקשי לי בן-זוגי”, והרי בן-זוגה עומד לפניה – והיא, תולה עיניה במרחקים…

“נעשה רכיבה, עמרם!” – ציחצחה זיווה שיניה הלבנות בהטעמה של בני-תימן.

עמרם תקע רגליו הקצרות לתוך החול ועמד מרובע ועיקש, אך עיניו העגולות כזיתים שחורים החלו נוצצות והלכו הלוך והימוג בפני היבהובי הפוספור שליהלהו בקצב חרישי מעיניה הירוקות של זיווה.

“היה מוכן, אקרא לך,” – פלטה זיווה כלאחר-יד וסטרה לו קלות בלחיו בכדי להפיג את המתיחות.

פניו של עמרם חייכו.

*

חריק חריק… מה חורק האוכף, זיווה. עיני עמרם עגולות ונוצצות בחגיגיות ככפתורי ז’ט מלוטשים, פרסות הסוסים נתונות במוך, ומוך הלילה בכנפי הרוכבים. החולות עמומים כמרבדי-קטיפה. ללא הד שוקעות פרסות הסוס המכורבלות; כבתוך מים שטים הם בצידי הגדרות, זלזל שיטה מצליף על פניה של זיווה ורעד עובר בגבה.

“עמרם, תן לי יד, האין זה חלום?”

“חלום? וַאללה, טיפשה הנך. אני איני חולם כלל. מתי נתחתן, זיווה?”

“בוקרַה!” – מנסה זיוה להתלוצץ.

פני עמרם מתכרכמים.

זיווה שולחת לו מבט ופניה נעשות רציניות.

“נתחתן אם נשוב חיים, עם כניסת האנגלים למושבה,” לוחשת היא כאילו לעצמה, “כאשר תחוג המושבה, כאשר יצאו מן המרתף, כאשר נוכל לרכב לירקון…”

רצועות האוכפים חרקו דקות. האקדוחים הוצאו מן הנרתיקים.

“עלינו לצאת מתחת לגדרות אל חלקות-החול, זיווה!”

“כן, עמרם.”

“התתחתני איתי באמת?”

“כן.”

קולות שני המחנות החונים במרחקים הגיעו כמו מתחת לשכבת מים לאוזני הרוכבים. הם יצאו צעד בצעד אל חלקת החול.

החול הלבין לאור הכוכבים כלאור ירח סמוי. הסוסים, זה אחר זה, המשיכו בשביל דרוס שנמשך באלכסון לקראת חורשת האוקליפטוסים. מעבר לחורשה, בכרמי השקדים, חנו האנגלים, חנה החופש, חנתה אירופה, ומעבר הירקון מזה – תורכים כבדים משרכים דרכם כנמרים בלומים, מחכים לאות.

בירר! – ירייה ושריקה קרובה מאוד.

“לרבוץ!” – פקדה זיווה וראשה קל כנוצה. עיניים ואוזניים לה עד ציפורני רגליה. שניהם קפצו מעל הסוסים ושכבו זה ליד זה. עמרם היה חם ורעד, רגלי הסוסים כמעט נגעו בפניהם, וריח אורווה עלה מפרסותיהם. סוסים הסתובבו וזקפו אוזניים.

“זיפת, מן החורשה, פטרול אנגלי,” רטנה זיווה, “הם רחוקים… לא ישמעו אם נקרא, אבל כדוריהם ישלחו לנו, לעזאזל!”

בררר… בררר… – היריות באו זו אחר זו ובצוותא.

“עמרם, עמרם!…”

זרם דם פרץ מזרועה של זיווה וכיסה את פניו של עמרם – –

*

נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, תחילת 1918. נדפס לראשונה: “גליונות” כרך א, חוב' ב (או א), כסלו תרצ"ד. נכלל בקובץ: “גן שחרב”, עמ' 164.

אף שבדמותה של זיווה יש משהו מאסתר ראב, העלילה ניראית דימיונית.

אגד הנרקיסים התחובים בעגאל שלו ומפיצים ריח מתוק –

וכרקע לנרקיסים, ממש מאחריהם, חרמש ירח –

אחר זה כתפיו הרחבות והגוף החסון, ההולך וצר, הולך וצר עד למותן –

אומרים שכבר מת אבל הוא לא מת, הוא מתהלך בלילות-חורף קרירים, בשומים, בין גדרות השיטה, כשנרקיסים תקועים לו בעגאל – הוא שומר – הוא שומר את העולמות שלא מתו, את השמיים המתנועעים כערסלים מלאי כוכבים, הם נעים, הם מתיזים מטאורים ומושכים חוטים מן האדמה אל השמיים – הם אורגים אותו לתוך מסננת נעה, מלאה אורה ואש –

הוא שומר – גחלים במערות סתומות, ומחייך בעיניים כחולות נצחיות –

אומרים שהוא מת בארץ רחוקה שמעבר לים, ליד שולחן-משרדי – אבל הוא מתהלך בין הפרדסים, בדרכי-החול, וזלזלי-השיטה, לחה מטל, שורטים פניו היפים –

הוא שומר ואגד נרקיסים תקוע לו בעגאל והכאפייה מליטה פניו היפים –

מעבר לנרקיסים חרמש ירח נוגה, והנרקיסים הופכים כוכבים ולכוכבים ריח נרקיס וטל וקרירות לילות ראשית חורף זכים – נעוריו מפרפרים באגד הנרקיס, הם רוצים לחיות לנצח, הם אינם נקברים – נרקיסים אינם נקברים, הם מפרפרים מעל לראשו, מתעופפים מעלה-מעלה לערסלי-כוכבים –

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914–1919 לערך.

ל-ה. שנפל.

אלופי!

מפני שהשדות מלאים שירה והיום יום אביב נפלא, פרחים בכל, השדות הומים מגוונים –

ואור השמש זורם בטמפו של חג על המרחבים הגדולים – לכן אני אכתוב לך מכתב.

על חורשות אספר לך, הרועדות באור, על גיאיות מגחכות חרש ועל גבעות גבשושיות-חן על גוף האדמה השחורה; ונמתחת האדמה, נמתחת לה לאין-סוף – והשמיים מכחילים כמים שוקטים על עצמם.

צהריים.

האהוב, חם ועומד מבטך עליי – מה היה לך?

עיניך טבולות שמש, שקופות-ירוקות…

צעיפים נעים פתע בבדולח האוויר.

ייכנף היום. גבעות מרכינות כתף ורנות באודם ערב, חורשות נמוגות באור, ענפי עצים יחידים נעים על האפר, על הדרכים נמתח צל, בידואית וכדה מבשרים לילה …

עיניך – אלופי, עיניך, הוי אל תתנם בי.

ליבי קן חבוי בין צאלים, ועיניך –

גלי עוז ישטפוני, ועל האופק יעלו סלעי מגור שחורים-כחולים כשני חיות; ולרגליהם מדורות אדומות ורחבות – הסב עיניך מעליי – כי לא אוכל שאתן. מה היה לך, מה היה להן? – הוצפו טל לילה – העיניים, זוהר לח מאיר בהן, שכורות אור-ליבן ורוויות כפרחי-לילה, כבדי טל – כאגמים נחים לאור כוכבים, הטביעוני העיניים – ארום על פני מים שוקטים מאירים וליבי לך פתוח…

*

ציף, ציף, ציף…

על הלבן ארכב היום

בין עשבי בר, שיחי מנטה וגזעי אוקליפטוס

שוט וטוס את צווארו אחבק

וידיי הקופאות מצינת בוקר אחמם בנשימת אפו

ואת רגליי היחפות אלחץ אל צלעותיו הרועדות

הוי מה ירטיבו הענפים שערותיי

ציצי בר מצליפים טל על רגליי,

מה תמהה החורשה והעמק נמתח

הוי ה“לבן”, את פניי ברעמתך אטביע

את רגליי אל מותניך הדקות אלחץ

שמש בוקר עליך הלבן ועלי החומה…

עייפתי ורגליי רועדות.

האלוף, הנה זאת לך הבאתי,

בשטף הרכיבה תלשתי, סרפד נודף ריח חריף לך הבאתי, את אצבעותיי צרב ובעורי חתך, הנה טיפת דם על קצה העלה…

האם אין זה ריחני,

האלוף?

ואולם עם ערב אל השדות אצא והבאתי לך פרחים – הסכת, הנה אביא לך פרחים מנחה …

זלזלים ארוכים ודקים, שושנות מים, והיצנטים כחולים –

על מצחך להוט שמש יום – ארעיף

ובא הלילה, והיה אל כל אשר יפול מבטך

וטבע בגביעי היצנטים הכחולים ונח;

ואד הנהר יעלה לובן מאחורי החלונות הגדולים

והאוקליפטוסים רוחשים ונדמים

*

מה רחבים כרי האחו, האלוף, מה רחב! –

העין טובעת במרחק – כצלצלים אני במרחב הירק

חזק אתה ויפה פה על ידי האלוף

גמישה וגבוהה אני על ידך במרחב הירוק –

*

נכתב: אביב 1919, זאת על פי טיוטת הסיפור, המופיעה במחברת “שנייה” מתוך מחברות הטיוטה של “קמשונים”. תקופת התרחשות הסיפור: 1915–1919 לערך. בראש הטיוטה נרשם: “להררי שנפל.” כאשר הה“א מנוקדת בסגול, ובסוף צויין: “אביב. 1919”. היצירה “השדות” קשורה אולי גם לסיפורים “ימים ירוקים” ו”רקוויאם לשומר". בראש הדף של נוסח זה של “שדות”, המועתק לנקי, נירשם בעיפרון, בכתב-יד שונה: “יש פאתוס צעיר, עין מסתכלת ולב מרגיש, אך עדיין בוסר על-פי התוכן.” סביר להניח שזו הערה של אשר ברש או יעקב רבינוביץ, שאולי להם הגישה אסתר ראב יצירת-ביכורים זו שלה לחוות-דעת באותה תקופה או שנה-שנתיים לאחר-מכן.

המנוע נשף וחירחר שלא-כרגיל. המעשנה פלטה עשן כבד מלא פיח-פחם אשר לא אוכל די צורכו. המנוע חלה, – “לא רצה ללכת.” זה שנה שקיבל תוך קרביו במקום נפט שקוף ומזוקק – פחמי-אבן, פחמי-עץ. בשעה זו אין נוהגים אנינות במזון-אדם – ומה גם במזון מכונה! חלקיו הנוצצים הלכו ודהו, והשמן הרע נזל, כיסהו זוהמה והשחיר את הגושפנקא היהירה.

גב האדם שהיה כפוף עליו לבודקו היה זקן ולאה, אך הידיים אשר טיפלו בברגים ובצינורות, היו זריזות וקולעות בתנועותיהן להפליא. זוהי מנת חייו של הזקן, אבי-המשפחה! יום-יום עליו לטפל במעי המנוע ההולך ויורד, ההולך וגוסס ממזון-הפחם שאינו לפי מערכת הצינורות והברגים היחסנים שלו. לא הועילו השינויים אשר הביאו בו. אחת תבע – נפט. והנפט, כמו החיטה, אזלו כתומם. בוקר, בפתוח הזקן את צרורו הדל, יוציא פת-דורה קטנה הנחתכת כגבינה, ימרחנה בשמן-זית מריר ויתבלנה בבצל ירוק – מעיו של הזקן טובים הם מאלה של המנוע. לא ישבותו.

המנוע היה מוליך גם את ברגי-הבית ומכוון את מהלכו. ביום אשר “מיאן ללכת” היו פני הזקן משחירים, והזקנה מציצה דרך סדקי-התריס, בשובו מן הפרדס, ומתנבאה בפחד: “שוב, אינו הולך!” – לחם-הדורה ודייסת-הגריסין עם השמן המריר היו נאכלים אזיי כמו מתוך חובה. איש לא הביט בפני רעהו: העצים, הפרדס גווע בצמא, והוא “אינו הולך”. – צילו של זה “שאינו הולך” היה פרוש על הבית ימים ושבועות.

יום אחד קצה נפש הזקן במעיו העדינים של ה“דיזל”, ובמעמד שני הבנים-הנערים, אלה שהוצאו לפני זמנם מבית-הספר, כדי לעבד את הפרדס, ילדים מבויישים שאינם יודעים איך לקבל את כל הפורענויות האלה – חטף הזקן גרזן והשתולל, עיניו הירוקות בערו כעיני רוצח, התנפל על המנוע ואמר לנפצו – לנפץ את האוייב הזה! – כל מצוקת המלחמה כאילו נרמזה במכונה אדישה זו, אשר הטילה צילה על חיי האנשים שמסביבה. הבנים התעוררו. החזיקו ביד הזקן, שידלוהו בעיניהם הנפחדות. הזקן חוור, נתבייש. זרק את הגרזן ויצא. כל אותו יום לא ניראה בבית. בימים כאלה היה חובש את הפרדה ורוכב לאשר ישאהו רוחו. על הרוב, אל הביצה שהיתה אז פראית ועזובה מלאת חייתו-בר, אגמי-מים ועדרי-תואים.

עץ-התות השיר רוב עליו. ימי-חנוכה כמעט. הגשמים היו צריכים לבוא זה כבר אך הם לא באו. יום-יום מתקדרים השמיים בעננים, ולעת הצהריים מנשבת רוח מזרחית ומפזרתם – ואין זכר להם. והשמש שוב מתגוללת בשמיים ככלי אין חפץ בו. היבלית הבוצצת בצידי התעלות יונקת בתאווה את הרטיבות, ורק היא מוריקה רעננה. קצרו ידי הזקן מהשקות את עציו מים, וליבו מצטמק עם העלים ההולכים ונכמשים. הבנים במורד, מובילים על ידי עורק-המים הדל מאילן לאילן מנה זעומה. המכונה חולה – אין להמשיך. עליו למצוא תקנה לדבר עוד היום. מיד. כעת בעצם הצהריים. חשוב ועשה! – זוהי סיסמתו של הזקן.

מיד קם מן הארגז שישב עליו ושם פעמיו לאפיק השלולית שעברה בפרדס. שלולית זו לא נטעוה ולא חרשוה והיתה תמיד מגודלת עשבים וירקות שונים, שיחים וטפסנים; ואף חתול-בר איווה לו מושב בין הסבכים והיה יוצא מדי פעם להסתכל באנשים מסביב. שם רעתה גם סייחה אפורה-אדמדמת זו, שכל מצוקות-המלחמה עברו עליה באותה מידה שעברו על המשפחה – זו שהיתה נשכרת ליום-עבודה ומכניסה רוטל דורה לפי בעליה; שכל יצוריה העידו על עבודה מפרכת לפני התבגרותה.

הסייחה צהלה והושיטה צוואר. הזקן החזיק באפסר והובילה מתונות בין האילנות. הלימון החל לתת סימניו בפרדס – חשב הזקן; האילנות מתנוונים. אכן צדקו הצעירים: – חושחש יעמוד בפני כל. ולו גם ישת מעט. פעמים יש לשים לב להם! – מכוון הזקן ל“צעירים”, אולם מיד הוא מגרש הרהור זה. אין דעתו נחה מן החידושים בנטיעה, מן “השיטות”, וכשהיו הצעירים באים להימלך בו, בזקן רב-הניסיון, היה אומר: “אם לא תקצץ את שורשי-העץ, ואם לא תיתן אבקת-זכוכית במקום זבל – יצמח העץ, מאליו יצמח, רק אל תפריעו ואל תסלסלו בו יותר מדי.”

ידי הזקן העלו את הריתמה על גבי הסייחה, ואסרוה בזריזות לעגלת דו-אופנים קלה. קלות חרקו הריתמה והגלגלים. אהוב אהב את חריקת הריתמה אשר עמל וטרח בה וציחצחה על מנת להחזיקה בסדר בשנים רעות אלה. אהוב אהב את הסייחה, שבחוץ-לארץ איזה גראף ודאי היה נוסע כך אל אחוזתו בצל יערות. בתנועת-חן זו של הצלפת השוט היה ספון זיכרון מולדתו של הזקן, ילדות צפונית יותר, שרוייה בין תועפות-יער ומים; ובהיותו עובר כך בין בתי המושבה המעובשים, היה בולט לעין כיליד עולם אחר.

“יוהרה בו, בזקן זה!” היו אומרים האיכרים, ואחרים הרחיבו גם פה ולשון: “ייקא [יקה] שכזה!”

אותה שעה הסתופפה כנופייה שלימה ליד רחבת בית-הכנסת, מאלה שמלאכתם נעשית על-ידי אחרים. גם סרסור וקצב מן האיטליז שמנגד עמדו מתווכחים ומתנענעים, נכנסים בידיהם זה לדברי זה.

“אה, הנה הזקן! גוטן טאג, ר' דוד! ומה האשכנזים שלך? יתנו ‘אַ וייציל’ (מקצת חיטים) בעד גרעיני לימונים מתוקים? הרי בעל-יועץ אתה אצלם, איש סודם ומיודעם – הלא תחתוניהם יתנו בעדך! ומה נשמע ב’צייטונג' שלך שאתה מקבל מגרמניה? הרי אספסת בכל זאת דבר הגון הוא, פרות ברפת, וחלב-שעיר ממש כמו בשרונה זו…”

אברהם איש-בוברויסק, צנום ומסולסל, חירחר ערבית והתעקם ליטאית. יוסיל, איש-בוקארשט, יהודי כבד-גב, חכך ידיו התפוחות אשר סימני-מקצועו היו תמיד תחת ציפורניו – דם בקר קרוש ושחוק – וחייך לכל רוחב פניו האדומים. ברגעים כאלה אי-אפשר היה לדעת, אם מבין הזקן את לעגם: פניו לא השתנו כלשהו. חברתם לא ביקש, אך גם לא השתמט מהם. עיניו הביטו נכחו והיו ירוקות ושוקטות כתמיד.

הזקן הצליף קלות על גבי הבהמה, ושם פעמים אל המכונן היחידי במושבה, יהודי-ענק, שבדברו היה קולו ממלא את כל חלל החדר, כתקיעה אדירה. קראו לו “קליפטה”, על שם ידיו שהיו גדולות כצלחות; ושמו האמיתי ברנשטיין. ברנשטיין זה, רבן המשאבות ומנועי המושבה, היה נוהג מנהג רחבות, היה שותה תה בערבים בבתי-האיכרים ולוטש עין עגולה גדולה לאיכרות השמנות והיפות, נוהג בהן מנהג חברות ומגיש להן את החשבון המפולפל, דווקא בשעה שהבעל אינו בבית. ובערבים, בשעת הסעודה היו מפרטות: בעד ה“פילטר” כך וכך, ובעד רצועות-עור חדשות למשאבה – כך וכך; ומשהו הנאה היה בזה שקליפטה מרוקן את כיסו של הבעל הקטן והצנום.

“צהריים מבורכים עליך, ברנשטיין!” – זורק הזקן מעל גב הכרכרה. לפני צריפו של ברנשטיין מתגוללים חלקי מכונות, גלגלים, כבלי-פלדה – כמעיים רסוקות, וחוסמים את הדרך לצריף האפל, שמתוכו עולה צלצול מטילי-ברזל והלמות הפטיש הגדול. ברנשטיין, אדיר החזה, עומד ומוחה זיעה מעל פניו בכפו הגדולה.

“נו, ר' דוד, שוב ה’פילטר'?” תקע בקולו לעומת הזקן.

הזקן אינו עונה. יורד לאיטו מן העגלה. מפנה את גבו הכפוף לברנשטיין, מחזיק במתג הסייחה ומסיעה אל הצל מתחת לגדר-השיטה. בזריזות הוא סולל לו דרך בין גרוטאות-הברזל וניגש אל ברנשטיין: "שמע נא, חביבי – " הוא פותח תיכף: “רצוני שתנסה לשנות את המנוע שלי – שמא יעבוד בבנזין, כמו אבטומוביל, ולא בפחם – לא בפחם, שומע אתה? בנזין עוד מצוי בארץ. גם הגרמנים מביאים אותו בשפע.”

ברנשטיין מניח את מלקחיו מכפו הגדולה: אכן, לא פילל שבמוחו של הזקן יעלה אותו רעיון, שעולה גם במוחו הוא.

“כן, ר' דוד,” נהם, “ייתכן, אפשר, ‘אַ מעשה’…” הוא פולט בהתפעלות של דוב: “‘אַ מעשה’, ננסה! סע לביתך, ר' דוד, מחר אבוא לפרדס.”

עברו שבועות. הדיזל קיבל מעי-נחושת חדש וינק דרכו, מתוך פחית עגולה, בנזין לרווייה. נתחדשו נעוריו של המנוע. כל ברגיו אומרים שירה. כל תנועה בקצב. הפיסטון משמיע בר-בר-בר; גביעי המשַמנים שקופים ומרקדים אחור-ושוב כנערות קטנות; השמן בתוך הזכוכית עינו כעין הדג המת, תכול-ירקרק, מן המובחר, – אחד הפרחחים, בני הזקן, נזדמנה לו מציאה: בחיפה, אצל גרמני, התגולל פח שמן-משחה מלפני המלחמה, והוא הביאו בדחילו ומסרו לזקן בלחישה: “שמן זך, אבא, בשביל המנוע!”

הודו לבנזין! “הוא הולך”. המנוע עובד, העצים שותים. שבועות עוברים, הבית נושם בסתר האוקליפטוסים, המכאוב הוקל, יום-יום נאכלת הדייסה ברחבות, ומקנחים כבר בתפוחי-זהב שהחלו מבשילים. אין להם אמנם מוצא לחוץ-לארץ – אבל מדברים על שוק בדמשק, בקושטא. בינתיים קונים ערביי-המקום במטליקים-מיספר ערימות-ערימות מפרי העמל הכבד.

בימים האחרונים החלו נכנסות מעט מסחורות גרמניה לארץ. החלו להשתמש בסכרין במקום סוכר, והזקנה נזכרה במלאכת האפייה שהוזנחה, ועוגות-דורה וריבת-ענבים החלו מופיעות על השולחן והזכירו משהו מרחבותו של הבית מלפנים. גם גליל-בד עבה וגס נתקבל מדמשק, והפרחחים הרזים לבשו כותנות חדשות במקום הסמרטוטים העשויים טלאי על גבי טלאי בידיה הרזות של הזקנה. פני הנערים הילדותיים לא היו מתאימים כלל לידיים הגדולות והמיובלות שהגיחו מן השרוולים הקצרים. הבכור, חתימת-זקן פרחה לו פתאום בפניו הצנומים, וקולו קיבל צליל של באס, ועם קול זה צצה גם תקווה, תקוות הבגרות שתהיה משענת לבית השוקע.

המיטבח, אשר בו הסתופפה המשפחה על פי רוב, היה טהור כתמיד. ריח סבון ואפר נדפו בו: השמשות התנוצצו, ושולחנות העץ הלבן, שהיו משומשים כבר מרוב שפשוף במברשת וסבון, הלבינו-הבריקו. הזקנה טוב היה לה בלי לחם מאשר בלי סבון, והסבון – לא דבר קטן הוא בימים כמו אלה.

אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.

והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה… אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז… הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו “בגדי המלכות” – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.

עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.

*

נכתב: 1933–1934 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915–1918 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, כרך א, חוב' ה, שבט תרצ"ד, 1934. פורסם מחדש עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר, “על המשמר”, 16.9.1982. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 171.

ר' דוד שבסיפור הוא במידה מסויימת בן-דמות אביה של אסתר, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת השריפה בבית-המנוע בפרדסו, החלים ממנה, האריך ימים עוד כשלושים שנה ומת בל“ג בעומר תש”ח, 1948, שבועיים לאחר הקמת מדינת ישראל, והוא כבן תשעים. בנעוריו התחנך בשפה הגרמנית באחוזת אצילים בהונגריה, ועל כך סיפר בהרחבה בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, בפרק “עלומים”.

“האשכנזים שלך” הם איכרי המושבות הטמפלריות שרונה ווילהלמה, שיהודה ראב היה מיודד עם קצתם.

בז' טבת תרע“ח, 22.12.1917, שוחררה פתח-תקווה מעול התורכים בידי הצבא האנגלי. בקיץ 1918 העבירו הבריטים את תושבי פתח-תקווה לתל-אביב, משום שהתורכים היו מרעישים מדי פעם את המושבה בתותחיהם שמצפון לירקון. קו החזית עם התורכים קפא לאורך הירקון למשך חודשים רבים, עד שפתח הגנרל אלנבי באופנסיבה שלו, ב-19 בספטמבר 1918, ובין השאר כבש גם את כל צפון הארץ. ב”התלם הראשון", עמ' 166, מספר יהודה ראב על אותה תקופה:

הועברנו, אפוא, לתל-אביב. תל-אביב והשכונות העבריות האחרות, נווה-צדק ונווה-שלום, היו כמעט ריקות מתושביהן; השגנו אפוא דירות בזול, בחצי-חינם ואף בחינם. כך נמשך כל קיץ 1918. אנו הגברים היינו מבקרים אצל המשפחות בשבתות ובמשך כל ימי השבוע היינו עובדים בפתח-תקווה ומתאכסנים ב“קמפ” צבאי. אותו קיץ קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקווה, הועברתי אל משפחתי בתל-אביב, ושם שכבתי למעצבה וביסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים.

כשנכנסה חנה למיטבח מצאה את אביגיל עומדת בתוך שלולית של מים באמצע המיטבח, לבושה מכנסיים צרות, שמתוכן צמחו שוקיה כשני עמודים עבים ואיתנים עשויים מיקשה אחד, מכוסים שיער עד לכף-הרגל, הנתונה בקבקבים.

על השולחן עמד סיר גדול, וערימה גדולה של ירקות קלופים על ידו. על המדף התנוססה מחבת שגודלה כגודל הגיגית, שרופה, ספוגת שמן ושחורה מזבובים. ים של זבובים כיסה את השולחן ואת הקירות וזימזם בתוך החום. וריח הבצל, השרוי מתמול בתוך דלי האשפה.

כיצד אפשר לבשל מרק בסיר גדול כל-כך? – חשבה חנה, פליאה. ואולם בראותה את עמידתה השקטה של אביגיל, וחשיבות מבטה, החלה לחייך.

“שלום לך. את העובדת במיטבח.” אמרה. “אני הנני המורה החדשה. שמי חנה.”

אביגיל לא מיהרה להושיט לה את ידה. “אכן – אמר לי הסדרן שתבואי היום. אולי רוצה את לאכול משהו?”

תודה, אלוהים גדולים, חשבה חנה – “לא, לא, תודה, איני רעבה,” ענתה. “באתי רק לאמר לך שלום.”

אביגיל הביטה באי-אמון – מדדה את חנה עד לקרסוליה הנתונים בסנדלי-עור קלים, פישפשה בחולצתה המבהיקה לבן, ופנתה אל ערימת הירקות שעל השולחן.

“כרצונך,” אמרה. “ארוחת הערב בשבע, ובבקשה לדייק.”

גל קור נשב על חנה ואולם בתנועת-יד קלה הסיעה את כובעה רחב-השולייים אל פדחתה מעשה קונדס, עד שבלוריתה השחורה פרצה לה מלפנים וגלשה על מצחה המקומר.

נשאה את רגליה הארוכות אל החצר המרובעת, מוקפת כולה חדרי מגורים. כאן התגוררו אנשי הקיבוץ משפחה-משפחה לחדר. הדלתות היו סרוגות ברשת וחשיכה גדולה נשקפה מן החדרים, ועצבות; משנכנס מישהו לתוך החדר נבלע היה לתוכו כמו לתוך מלכודת שחורה. בתוך החצר, הרצופה כולה אבנים חלקות ועגולות, עמדו עגיפוליות שרועות פארות וצמחו בהתאמצות רבה, ושימשו מקום חנייה להמון זבובים.

מחדרה של החובשת עלה ריח יודפורם מחניק מסחרר. והרפת אשר תפסה קיר שלם בחצר ניסתה להשתרר על ריח זה ולהבריאו קמעא, והצליחה. משם היו מגיעים לסירוגין צלצול שרשראות וגעיות דקות ורזות של עגלים – רחבות ועבות של פרות, והבס הכבד של הפר שוטח תחתן יסוד אבהי רב חשיבות, כבד כסלע.

האוויר עמד בתוך החצר כמים בתוך אגן ישן, חצו אותו אנשים לאורכו ולרוחבו, כל אחד בהילוכו המיוחד, הילת פנימיותו המיוחדת מקיפה אותו כמסך של אדם, כל-כך מוחש היה לחנה – כדגים בתוך בריכה.

בערב ליד שולחן האוכל, במיטבח, תקפה את חנה אותה הקדחת הקלה שהיתה תוקפת אותה תמיד בחברת אנשים חדשים ובייחוד האנשים האלה אשר אינם מבני ארצה ואינם מבני מושבתה – רחוקים מלאי-עניין ומוזרים הם כאחד. סקרנות גדולה ושמחה מילאו את ליבה, הסקרנות תמיד גרמה לה שמחה, מצב רוחה היה דומה לזה שלפני בחינות-הגמר בבית-הספר.

ערב ראשון. הבחורים הנמיכו את קולם, ליד שולחן האוכל, מזה ומזה, היו שתי שורות של פנים ושתי שורות של ידיים – ואולם כל ראש והידיים שלו היו חטיבה, וסקרנותה של חנה לגבי אנשים גרמה לה שוב באותו ערב לקדחת הקלה הידועה לה כל-כך, מרחפת היתה במקצת בלי כל כוונה מן האחד לשני, מן האחת לשנייה, כשהיא שוכחת את עצמה כליל, שוכחת גם שהנה המורה החדשה, שעליה לעשות רושם טוב, ושבעצם היא הינה המטרה לסקרנות, ושיקוף מסביב –

הבחורים הנמיכו את קולם במקצת. שולמית, יפיפיית הקיבוץ, בלונדית מחוטבת, תקעה בה עיניים גדולות ובולטות, ואולם מבטה של חנה החליק מעליה אל חברתה, נערה ליטאית רזה, זרועה נמשים, עטורה תחבושות לבנות על ידיה. חדשה היא, ואלה פצעי עבודתה הראשונים, פצעי מזמרה ומכוש, עקיצות יתושים וזבובים; הטבילה הראשונה, היו קוראים לזה בימים ההם.

חנה השהתה את מבטה עליה בלי משים, וזו הרימה את עיניה וחייכה לקראתה חיוך חם, פיקח וחריף כאחד –

“כמה זמן הינך בארץ?” שאלה אותה חנה בגישוש.

"זמן, זמן – " ענתה הנערה בלגלוג, “בכל אופן איני עשרים שנה בארץ-ישראל, כמוך!”

חנה פרצה בצחוקה הבהיר. “עשרים ושתיים.” ענתה.

כל העיניים הוסבו פתאום אליה. “סברה” מלידה, “פרי הארץ”, כינויים אלה, שהיה בהם מקצת לגלוג, הסבו לה, לחנה, תמיד תענוג מיוחד. היא שמעה בכינויים אלה נעימת קנאה של תלושים, ובינה לבין עצמה היתה מצדיקה קינאה זו.

מאירסון, הרפתן הגבוה, נתרגש מאוד – "את סברה? מעודי לא הייתי מאמין – "

“כן, אני סברה.”

“נולדת כאן? בארץ?” סקר אותה, כולו משתאה.

חנה הגביהה את גבות עיניה המקושתות, עד שהגיעו כמעט למרום מצחה החלק, לרעמתה השחורה – סקרה את הבחור וחייכה בשקט לתוך עיניו התוהות.

כשהרים מאירסון את גופו הענקי מאצל השולחן וקם ללכת, חשבה חנה: “גולם, גולם חביב.”

שדות קיבוץ בית זיתא השתרעו ברמה, שבקציה החלו גבעות עגולות והתנשאו שורות-שורות, הלכו וגבהו עד הגיען להרי יהודה הרחוקים, הלוך והדוף זו את זו בכתפיהן, עד היותן הרים, הרי יהודה התלולים. כאן בהתחלתן היה להן קסם בלתי משוער, דמו לתינוקות, מתוך המישור צמחו בהתעגלות חרדה רק מטרים אחדים מעל פני הרמה, זרועי סלעים שטופי מים, ופה ושם גם אבן חצובה, שארית יישובים עתיקי יומין, אכולי שנים, דורות וגשמים –

ובין הסלעים יש שהרגל נתקלת בבריכה קטנה עגולה, חצובה באבן, שיירי דורות של מוסקי זיתים, כי על כן אדמה זו, שמן רב היא מפיקה, שחורה היא ודביקה ככוספא בין האבנים, והזית מתנוסס על הגבעות מסביב, שולח בה שורשיו ומתכסה פרי רב. מאפיר הוא, זרוע לאחר יד, בלי כל סדר, סביב בתי הכפרים הערבים, המלבינים מסביב. כאן הזית הוא אזרח עתיק יומין ושבע הרפתקאות, ממלכת הזית עתיקת מסורת. יש מהם למודי סער, שסועי גזע, תקועים ממש בתוך הסלע, גזע ופארות מספר תלויות רועדות בראשו – ויש עגולים ורעננים, ניראים צומחים בשורות-שורות באדמה שחורה אדמדמה; אלה רחבי נוף, על כתפיהם זרם של ענפים, לכל צד פארה, לכל צד, ומשרים צל דחוס ומהודק סביב גזעם – ויש צעירים מהם ומעודנים, דבקים בפחד במדרגות ההר, נושאים עיניהם לטללי שמיים ומתפללים שיתגבר נופם –

גשמים מרובים ירדו באותו חורף, חברי הקיבוץ היו כלואים רוב ימיהם בחדרי-המלכודת, או היו מתווכחים במשרד – שיממון כבד היה יורד עליך בהיכנסך ל“משרד”, כאן ישב הסדרן על ספריו וחשבונותיו, ורוד מעודן בתוך חשרת עשן סיגריות, וקור היה נודף מכל פינות החדר הריק, כאן היתה ממלכת החשבון והריקות. הרצפה היתה מכוסה רפש מרוב המנעלים שבוססו אותה, וזנבות סיגריות ופיסות נייר התגוללו בפינות – ארון הספרים עמד בפינה וריח עובש עלה ממנו.

חנה קבעה את שבתה ליד בית-הספר בחדר קטן, ששימש מחסן לפני כן. בית-הספר היה בניין אבנים ארוך מכוסה גג של פחים, והחדר הקטן בצידו. החצר היתה קשה מאוד. בחצר הקבוצה הוחלט שהמורה תגור בחצר, דבר זה היה קשה לחנה, ואולם בית-הספר היה עולם אחר לגמרי, נמצא במרחק-מה מן החווה, לרגלי הגבעות, ושם בחרה לה חנה בחדר הקטנטן, בתוך בניין בית-הספר, הגג היה מזיל מים, ובלילות גשם היתה מעמידה קערות וצלחות מסביב למיטה, לשם קליטת הטיפות – ואלה היו מטפטפות ורנות כל הלילה ושנתה מתקה לה מאוד.

בימים ההם נפתחה פקעת ליבה של חנה, עלה אחר עלה זז, ואחריו עוד אחד, לאיטו, לאור עיניהם של עשרים תלמידיה ותלמידותיה. נידמה שכל אחד מהם הפך לגור – גור יונק מחלב נפשה, והיא עלתה ופרחה בחביוניה, לרגלי הגבעות של בית זיתא. כל אחד וכל אחת, היה להם מדור בליבה, כחתולה זו שמקציבה דד לגור דד לגור, ליבה נתמלא עד אפס מקום והיא עלתה ופרחה ושלחה פארות סביבה –

כל מלאכתה זו היה בה ממעשה בראשית – כי כן לא הוכנה חנה די צורכה להוראה, ויש אשר לפני שיעורי החשבון היתה מאוד לא בטוחה בעצמה, ואולם משנישאו אליה עשרת זוגות העיניים – היתה מנתרת אל הקתדרא כאילו צמחו לה כנפיים – והכל היה עובר כשורה.

צרור גוריה-תלמידיה ניתלה בה כשתילים צעירים המחפשים סמוכה. היו שם עיניים מעיניים שונות – אחת גוצה היתה נבוכה ומלאת הלך נפש – שמנה במקצת, וציפורה שמה, ודווקא שום דבר מן הציפור לא היה בה – אלא כובד ראש ילדותי ונאמנות ופחד, פניה הזרועים נמשים היו מתרוממים מול המורה הצעירה, כשואבת ממנה חיות ועידוד –

ואחותה העגלגלה וקלת הראש, הקלה בכל – בשיעורי התנ"ך, ובמציאות המורה על ידה, זו היתה כפרפר נתונה לכל מגע שמש, וחייכנית היתה, ממלאה את ההפסקות בפטפוט וצחוק.

והיה שם אברהמצ’יק, בעל המשק המופתי לעתיד, שקט ובעל חשבון, בן זקונים להוריו, ואולם גם הוא ניתלה על המורה כצמח צעיר על סמוכה. חוקר היה ושואל ותאב דעת למעלה מן הרגיל.

והגדול שבחבורה, זה שלא ידע מה לעשות בידיו ורגליו שצמחו יתר על המידה מתוך בגדיו הקצרים, זה שלגלוג קל של גבר כבר היה מבצבץ לפרקים בפינות פיו –

*

נכתב: 1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1919 לערך, השנה בה שימשה אסתר מורה בבן-שמן, והיא כבת 25. בית-זיתא – בן-שמן, וכן נזכרים הרי יהודה, אם כי תיאור הקיבוץ מטעה לחשוב שזו דגניה, שבה שהתה אסתר פרק-זמן בתרע“ד, 1913–1914. חנה המורה היא בת-דמותה של אסתר. אלה הם דפי טיוטה, שרק חלקם ממוספר, ובעריכה שילבתי אותם לפי סדר הגיוני, אך ייתכן שדפים אחדים אבדו, או שכתיבת הסיפור לא הסתיימה. הדפים הדקים, הכתובים בעט, הם מאותו בלוק שעל דפיו נכתב הסיפור “בצאתנו העירה”, שפורסם ב”הארץ" ב-8.2.1946.

חדר-הרווקים היה מוארך, נמוך תקרה, ורצפתו יצוקה בטון שחור. מיטות הפוכות עמדו ליד הקירות, שש במיספר, כולן בלתי-עשויות, ועליהן כרים קטנים וסדינים צהבהבים, שריח זיעה ועשן סיגריות נודף מהם, מקומטים ומסובכים. ליד כל מיטה עמד כיסא, ועל משענתו נצטברו חולצות נקיות ובלתי-נקיות, מכנסיים של שבת ושל עבודה, וליד המיטה נעליים ועל ידן גרביים שחורות וצבעוניות, שריח של חלבון מקולקל נודף מהן, ריח חזק וכבד.

חדר זה הכיל שישה בחורים, פועלים בחווה, שונים זה מזה וגם דומים – דומים ברווקותם, בגעגועיהם לאשה ובהעמדת פנים שאין הם זקוקים ליד שלה.

בשתי הפינות, זה מול זה, ישנו “הרוסים” – חיים שקומתו בינונית אך עשוייה פלדה, שזוף ופניו רקועים וקשים; ומנדל, גבוה, בלתי-מהוקצע, לבן-עור, שערו אדמדם-כהה וכן גם עורו – המתקלף תדיר על האף, על הזרועות, על הצוואר, ותמיד יש לו איזה פצע מלא מורסה. קולו באס עמוק – והוא שר רומאנסים רוסים כזמר אופרה.

השניים חוזרים לחדר בשעה מאוחרת, ואולם האחרים מקדימים לשכב ובבוקר הם מקדימים לקום – אין להם עם מי לבלות את הערב; ואילו השניים הראשונים, אף הם עלובים מאוד, ואחר עבודת היום המפרכת מעמידים הם פנים זה בפני זה וכל אחד לעצמו – כאילו בילו את הערב בנעימים, אבל הבילוי מסתכם בשיחה חטופה ליד חלונה המואר של המורה, שיחת-סרק שיש בה גירוי יותר מהנאה.

המורה הצעירה מאוהבת, ואפילו חוה המבשלת שבמיטבח – יש לה חבר בעיר, וכל השאר נשואים, נשואים בחוזקה, ומתכנסים עם רדת הליל לבתיהם ומגיפים התריסים.

חיים מסתובב סביב ביתה של חנה החובשת, שחרחורת בעלת אחור ענקי ורגלי פיל. מה היא עושה כעת בפנים, מיישנת התינוק או לוטפת ראש בעלה העייף? – ליבו נצבט והוא מחיש צעדיו, מתרחק ועומד מתחת לעץ הפילפל, אבל מיד מתקרב שוב לבית – אולי לדפוק בדלת? – אולי יאירו פנים? – כואב לעמוד כך בפני קערה מלאה אושר בבית ולהיות רעב, רעב ככלב חוצות – מדוע לא לקח אותה בחוזקה בערב ההוא, היחיד, שהואילה לצאת עימו לחורשה – הקימה צעקה וברחה, הערב ההוא לא ישכח לעולם; הוא מוציא קופסת סיגריות, מצית אחת ומוצץ ומוצץ כתינוק שמוצץ את אצבעו, צחוק חזתי של אשה נשמע מעבר לתריס המוגף, הוא נרתח לפתע – זורק הסיגריה, ניגש לתריס, קופץ אגרופיו ועוד רגע ויהלום בהם – הוא מתאושש לפתע ובורח לעבר השדות, כולו מכוסה זיעה.

הוא דורך על טרשים, חושך, אפילו הכוכבים מסתתרים הלילה תחת ענני סוף הקיץ, ריח חריף של קורנית נודף מאדמת הבור שהוא דורך על שיחיה, טרשים ובורות ותלוליות של חפרפרות – הכל התאסף כאן והפך לו למוקשים, הוא נתקל, מועד, נכנס לבור, הולך הלאה, האדמה מתאנה לו, רוצה להמעיד, להפילו – השמיים נמוכים ואין רואים כוכב. צביטה בלב והעיניים בוערות – לא והיה לא תהיה – ולפתע הוא מועד ומשתטח מלוא קומתו על האדמה – היא מכילה עוד את חום השמש שספגה כל היום, היא קשה ומלאה חטוטרות, אבל היא רגועה, לילית, ועפרה ריחני – והוא נרדם, עייף.

עם שחר הוא רץ לחדר, מתרחץ, ומנדיל עדיין נוחר בפינתו.

“הה מנדיל, כיצד היה הערב?”

מנדיל מעפעף, מתמתח, מחפש מה לצידו – ויורק – "פו – חלום חלמתי, פויה, לצידי היא שוכבת, הממזרת האדומה – "

עיניו מלאות גידים, אומרים שהוא שותה – “פוי, טעם רע בפה – תן לי מעט גזוז מן הסיפון, חיים, אני צמא, צמא, מה השעה?”

האחרים בחדר צוחקים. הם רחוצים וכבר לבושים בגדי-עבודה נוקשים ולא-נקיים – שריח זיעה ישנה נודף מהם – “הה, נשים אתם מחפשים, הה? אין – אין נשים כאן, אזלו כבר, נמכרה כל הסחורה, הה, קומו הרומאניסטים – קומו הולכים לעבוד!”

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1919 לערך. נדפס לראשונה: “על המשמר”, 9.4.1990, לאחר מותה של אסתר ראב. הסיפור מתרחש בבן-שמן, כאשר אסתר ראב שימשה שם כמורה ב-1919. חנה החובשת כאן אינה בת-דמותה של אסתר, בשונה מאותה חנה, שהיתה בת-דמותה בסיפור “אביגיל וחנה”.

(להופעת המהדורה החדשה של “על גבול הדממה”)

קלוב הפועלים בפתח-תקווה היה בניין מוארך ובנוי חדרים-חדרים; בכל חדר גרו שניים שלושה בחורים; מיטות מוזנחות, קליפות-תפוזים, שיירי נייר-עטיפה משומן; חוסר-עבודה ורווקות עצובה…

יום אחד, הביאני אחד החברים לחדרם של צבי שץ ורבקה רעייתו – והופתעתי: משהו טהור הבהיק לעיניי. על החלונות – וילונות לבנים; הרצפה נקייה; בפינה, ככלוב-ציפורים, מיטה קטנה, ובה אפרוח-אדם, כחול-עיניים: בתם הפעוטה של רבקה וצבי – רינה.

רבקה – אשה רכה ועדינה, וצבי – גבר נמוך-קומה, שערו בהיר, בעל מצח גבוה, עיניים בהירות, ועצב סלאבי נשקף מהן; כן, עיניים “לא יהודיות”.

התיידדנו. הוא היה פשטני-טבעי כלפי חוץ, אולם בפנימו היה מורכב מאוד, אדם שעלתה ממנו איזו המייה, תמיד שמעתי את המיית-חייו זו, והיא מלאה ערגה אל מרחבים בלתי מוכרים לי. הקשבתי לו. הוא היה מדבר מעט, אבל בין משפט למשפט היתה הפסקה רבת משמעות… היה זה הקו החשוב באופיו. ואז הייתי שומעת את מיתר-נפשו רוטט ועל מיתר זה מתנגנת נעימה מלאת קסם רחוק, חד-גוני במקצת, כערבה נטושה מזדמרת, והזמר היה קרוב מאוד-מאוד וגם רחוק מאוד, ומספר על נופים שלא ראיתי מעודי, ורק הייתי מנחשת אותם.

מאוחר יותר הביא לי צבי כתבי-יד לקריאה; ביניהם היה הסיפור “בתיה”. התרשמתי מן הצורה המיוחדת של כתיבתו: רטט, היבהוב של מילים וכל המובלע מעבר למילים. כך בפרוזה, וכך – בשירים הליריים המעטים שכתב, שירים הספוגים דמע, ובין השורות – השתיקות המיוחדות שלו.

אין כל ספק – לו נישאר בחיים, היה עתה לסופר לירי, בעל מבע מיוחד משלו.

היינו נפגשים במשך זמן קצר: חודשים מיספר בלבד. היה אביב, ואנו שוטטנו בסביבות המושבה. הראיתי לו את הנופים שלנו: גבעות-חול מכוסות פרחי-בר, שיירי כרמי-שקדים בפריחתם, ובאופק – כרמי-זית רכים מאפירים. הוא ספג את המראות הללו, ונוכחתי כי הם מרנינים את ליבו. הוא הביט בי במבטו הפשוט והגלוי, והודה לי. וזה היה שכרי.

כשנודע לי על מותו הנורא, שמעתי כיצד פקע מיתר של חיים נפלאים אלה.

וצר היה! מה צר היה על מוות זה!

*

נכתב: 1968 לערך. תקופת ההתרחשות: תחילת 1921 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “מבפנים”, עין חרוד, אוקטובר 1968.

בפורים תרפ"א, 1921, כבר לאחר שירותו בגדוד העברי, נמצא צבי שץ (1890–1921) בפתח-תקווה, ובתו רינה היתה אז כבת חמש. וראה על כך בכתבי צבי שץ, “על גבול הדממה”, עמ' 165.

בפגישה עם אסתר, בשבת, 13.11.70, סיפרה לי ששבועות לפני הירצחו של ברנר לקח אותה צבי שץ לראות את ברנר בבית יצקר. שץ היה נשוי לבת של משפחת יצקר. ברנר ישב בחדרו בקומה העליונה וכתב. רק הרים ראשו להתוודע, וכל הרצפה היתה פזורה דפים לבנים. פרטים נוספים מצויים ב“מחברות ‘קמשונים’” וב“הדודה אסתר” (“ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור, 2000”), ובספריי “ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב” (“עם עובד”, 1998) ו“ברנר והערבים, במלאת 80 להירצחו” (אסטרולוג 2001).

במחברת ג' מתוך מחברות “קמשונים”, המכילות שירי נעורים, תרגומים וטיוטות ראשונות של אסתר ראב מתקופת היווצרות ראשוני שיריה, החל משנת 1919 לערך, מצויים שני שירים של צבי שץ, בתירגומה של אסתר:

צבי שץ

“בואי נא”

בדרכים ובלי דרכים תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

וגילינו וכיסינו רב

השמיים שחו על ראשינו,

ריננו ועפו לקראתנו

הגבעות הכרם המרחב – – –

והיה העצב והשקט

והמו לבות נהה ברטט

זה בזה נגע דומיה

וכמו עמדנו תחת זית

ואני נשען בסבך הזית

שיכור-אביב קראתי חרש לך:

“בואי הנה” – את לא משת מדוע?

את ניחשת ולי היה תמוה –

ומבט עינייך חרש שח…

ואני האמיני לא ניחשתי

טרם חשתי כאשר לחשתי

שיכור-אביב וזוהר: “בואי נא”

ואחר תעינו שוב תעינו

ורצינו מה ולא רצינו

ונימת העצב רננה.

צבי שץ

– “כאשה אוהבת ונכנעת” – – –

אם ליבי טהור בי ונפשי נכנעת

לגלי ימיי בהם אשחה –

קל [קץ?] לי, קץ בלי דעת ובלי דעת

הנני בוכה.

ואני שוחה על פני הזרם

ואת כל הבאה אני חובק –

עד אטוש ארץ ובטרם

אסתלק

ואם פעם מחלון פתוח

יחרדו [יחדרו?] לרחוב צלילי כינור

ואדם תחתי בוכה לנוח –

ונצור

כאשה אוהבת ונכנעת

כן נפשי כורעת בלי משים..

כן תאהב ותיכנע בלי דעת

לחיים – – –

אין חכות ואין בקש בחלד

יש לשוט לשקוע ולבכות

ודמעה כי אט בלחי תרד –

אל מחות! – – –

הדלת הצרה והגבוהה עשוייה עץ כבד, גובהה שלושה מטר וממעל לה אשנב קטן בן שתי שמשות. רק פעם בשנה מנקים אותן, לכבוד פסח; שולחן, על השולחן כיסא, ועל הכיסא שרפרף ערבי, ואני עליו, איתנה, ושני סמרטוטים על שכמי, אחד לח ואחד יבש. ראשי מתעופף מרוב ריחות: שרף הברושים ופריחת הדרים ואקציה לבנה, וכל עשב מתאמץ בתקופה זו להוציא לאוויר העולם את הכי יפה, את הכי ריחני שיש באפשרותו ובטבעו להוציא; על כל גבשושית-אדמה פורח משהו: צבעון אדום, שטיח מרגניות לבנות, סביונים אחרונים וכל הדגנים העדינים והרועדים כמפרשי מלמלה ירוקה זרועה פרגים אדומים כפיות קטנים קמוצים.

"גימרי כבר שם – " צועקת אמא, אבל אני טוב לי שם למעלה, ואין לי חשק לרדת. אני ממשיכה לנקות. לשפשף פה ושם – אבל סוף-סוף עליי לרדת.

“כמה שעות צריך בכדי לנקות אשנב וחצי דלת?” – שואלת אמא.

"אפילו יום שלם – " אני צוחקת.

אמא מתרגזת.

למטה יש צרה ואין זה צחוק, למטה מתח, למטה בלילה יריות מצד הירקון; מ“פַרוכיה” (כפר ערבי על גדת-הירקון), מערב-על-עוגַ’ה (הירקון) – והבידואים מתאמנים בלילות והאביב עושה את שלו, קירקור הצפרדעים זורם בשלוות-עולמים על מרחבי השדות, המוארים באור-ירח, הבא להשרות חלום ואהבה על אנשים. אך בני-אדם כרמשים מלאי-רעל, רוחשים בין עצי הפרדס, מתאמנים, מטים אוזן, משחיזים את המגן, כבעלי-חיים המנסים את כליהם אשר נתן להם הטבע להגנה: כיסי הרעל, ציפורניים חדות, שמוציאים מתוך נרתיקיהם הלוך-ושוב על-מנת לבדוק כושרם.

והאביב בשלו, שופך שלווה וקסמים, והלבבות הצעירים דווקא מרגישים בו, ולא בסכנה האורבת מעבר לאדמה החרושה והמעובדת יפה, הסכנה הבאה מן הסבך – סבך הירקון, משבטי הבידואים המתאמנים, אד השינאה עולה מן היישוב הבידואי.

המתח הולך וגובר, ואנו מתאמנים ועומדים הכן – בינתיים מעלים את כלי-הפסח מן המחסן, הארגז החום הוצא לחצר, והעוזרת, בת יהודייה (הכפר הערבי) – אחת מבנות שילבַייה, עומדת ומדיחה כלים מתחת לברז, ואני מנגבת. אנו עומדות בחצר מתחת לזית סב, וה“מַנדיל” שלה תחוב בקלשון-הענפים שלו. לפתע היא זורקת את סיר הנחושת שבידה וניגשת לזית, מוציאה את ה“מנדיל”, עוטפת בו את ראשה, מכסה את מחצית פניה. נבהלתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל היא לא עונה ומתחילה לרוץ לקצה המגרש ויוצאת מן החצר ובורחת. ואמא נזעקת מן המיטבח ומתחילה לייסרני: “מה אמרת לה? למה ברחה?”

“אמא, לא אמרתי לה דבר,” – טענתי, “היא פשוט ברחה לפתע.”

“אבל למה?”

“אין לי מושג.”

בינתיים טיפלתי בניקיון לכבוד החג.

אני ישנה על מחצלת שפרשתי על הרצפה. סגולה לנוקשות וחוסר-רכרוכיות. אני רצה כל יום חצי שעה, ככה, בהשראה עצמית, מנסה את רגליי הארוכות, אולי אצטרך לרוץ. אולי תהיה מערכה פנים-אל-פנים. נשק לקחו ממני, צריכים בחזית – בראונינג קטן – ואני קניתי לי בקבוק של חומצת-גופרית, והשחזתי את הבאיונט הישן שמצאתי מאחורי הרפת, שיירי חיילים אנגליים; השחזתי ושרתי “ליטשה” של טשרניחובסקי [צ"ל – יעקב כהן] – בקולי-קולות. אמא עצבנית ואני דווקא לגמרי לא – אפילו שמחה כמעט – הבנות, שתים-עשרה במיספר, מגוייסות לעזרה-ראשונה; סחבנו מיטות ומזרונים מבתי-ההורים, וסידרנו בית-חולים ארעי בבית-המרקחת.

בוקר אחד מעירות אותי יריות לא רחוקות ביותר, אני עושה את החשבון שזה בא מצפון כי “מצפון תיפתח הרעה” תמיד. שייך אבו-רַבח, אבו-קישק, פַרוכיה, ערב-אל-עוג’ה. אני קמה ורצה לבית-החולים, זאת אומרת, לבית-המרקחת, שהוא בטבורה של המושבה. יש רק חובש, ובעלות הקורס לעזרה-ראשונה. היריות נעשות צפופות יותר, שעטת סוסים “שלנו”, יוצאים, ופעמון-המושבה מתחיל לצלצל והדיו מתפזרים על זמזום קהל-נסער.

היריות מתקרבות, המתח גובר, כל השתים-עשרה על משמרתן, קצת חיוורות – אבל מחזיקות מעמד. לפתע צווחה, צווחת-גבר, "הרגו את אבשלום, יש פצועים – " אלונקה מכוסה מעיל טבול בדם. אחת הבנות מתעלפת, שנייה מטפלת בה וגם היא רצה להקיא; אחת, אחת, הן נושרות, כעלים ברוח-סערה, רק לאה דוברי על ידי. משכיבים את הפצוע – גרינשטיין, יש לו חור בצוואר, והוא שותת דם. ידיי רועדות אבל אני מגישה כלים לרופא שהוזעק, נידמה לי דוקטור קרישבסקי, אבל האיש גוסס. עוד אלונקה: נתן רפפורט, הוא מכר שלי, אלמן צעיר שיש לו בת קטנה. הוא מבקש בעיניו, שאגש אליו, הוא חיוור ומאבד דם, חובשים אותו, אבל הוא גוסס ומחזיק את ידי כמו בצבת. אני צריכה לעבוד, אבל הוא אינו מרפה ממני, ופתאום כבות עיניו ואני רצה אל וַפקה (זאב) אורלוף, הוא פצוע בבטן, אסור לנגוע בו – מחר יובילו אותו לבית-החולים, מדוע לא תיכף? – נבצר ממני לדעת; הוא מבקש לשתות, עיניו מתחננות, וחותם-המוות על פניו – אסור לתת לו נוזלים, מעיו נקובים מכדור; סבטיצקי פצוע בכתף, הכדור יצא, פילברג פצוע בינוני.

אבשלום (גיסין) נפל בדרך ל“ג’דר” והערבים פתחו את בטנו ושמו בתוכה את אחת מנעליו – סימן לבוז. אבשלום העדין, הקצין התורכי, האלגנטי והשקט. גרינשטיין כבר הוצא מן החדר, איני יודעת לאן, גם רפפורט כבר איננו כאן – לפתע נכנס בן-דודה של שושנה גולומב, פצוע קשה בקרסולו, ודווקא בתוך המושבה. והנה גברת הופמן, צולעת, מובאה בידי שני בחורים, נפגעה מכדור תועה בחצר בית-המרקחת. המיטות מלאות, אני שמה לב ליריות המתגברות, אני מתפללת שלא יביאו את אחד האחים שלי, הם שלושה במיספר. אם יביאו אחד מהם, נידמה לי שלא אוכל להמשיך. והנה מישהו שדומה לאלעזר אחי, נכנס, פניו שחורים מפיח, ומלוכלכים באדמה, רק עיניו היפות נוצצו בפניו והוא מביט עליי. אני שולחת לו שלום מרחוק וממשיכה להתרוצץ בין המיטות. הוא שלם.

היריות הולכות ומתרחקות, לפתע שעטת סוסים וגדוד-הודי על סוסיו ורמחיו וכיסוי-הראש הציורי – נכנסים לרחוב חובבי-ציון. הם משוחחים ביניהם בקול רם, שיניהם הלבנות נוצצות בתוך הזקנים השחורים, העשויים למשעי – הם נקיים כבובות גדולות ומצוחצחות, פוחלצים אקסוטיים, על גבי סוסים שחורים. הנה, הם באו סוף-סוף לעזרתנו.

בין יהודייה למושבה נאספו תושבי יהודייה וכפר-ענא, על עגלות, חמורים וסוסים, עם שקים, הכל מוכן לשוד – ואת הבתים והנשים כבר חילקו ביניהם, כפי שנודע אחר-כך.

על מחנה זה השתלט אווירון, שהזעיק הצבא האנגלי, וזרק פצצה על ההמון, אחדים נהרגו ופצועים מרובים, אבל אין יודעים אצלם אף פעם מיספרים; כך חזרה “מַרים אל-פַחל” – מעין מכונת-כביסה מהלכת שמשקלה מאה קילו – זו הכובסת המפורסמת של המושבה, צולעת בירכה (אלינו לא באה יותר). מאז חוסלה גם תופעת עובדות-הבית הערביות, ובחלק ניכר – העבודה הערבית בכלל.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: “הארץ”, 19.10.1973. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 178. הבאיונט הישן של יהודה ראב, הנזכר כאן, עבר אליי ומצוי עד היום ברשותי, כמו גם המזמרה שנתנה לי אסתר ראב, באומרה שבזו עבדה בנעוריה בכרמים. תיאור מפורט של ההתקפה על פתח-תקווה, שנערכה ב-5 במאי 1921, מצוי בספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”.

עוד מן הבוקר עלו תמרות עשן מכפר-סבא, שתושביה נמצאו בפתח-תקווה – פתאום הגיעה שמועה שגוזלים את העדר בביצה. פלוגה של חמישה רוכבים יצאה, הרוכבים רק הספיקו להגיע עד התחלת הביצה – והנה ערבים לפניהם, מיד פנו עורף והחלו לברוח. הם במשעולים שבין הפרדסים – והערבים כבר בתוך הפרדסים כשתי לשונות משני צידי הדרך, וכשהגיעו הבחורים לאם דרכים, ניתך עליהם מטר-כדורים מתוך הפרדסים. אבשלום [גיסין] נפצע מיד אך ישב עוד הכן על הסוס, רכב כמאה מטר ונפל. שם הקיפוהו הערבים ויבתקוהו בחרבותיהם.

יתר הבחורים שבו כשידיות רוביהם וחולצותיהם סדוקות מכדורים, אחד מהם הספיק לקפוץ מן הסוס, לעזוב אותו לרוחו, והוא עצמו מתפתל בין גדרות השיטה עד הגיעו למחנה שלנו.

אז החלה המערכה – הם היו כמה אלפים. כל הסביבה מצפון למושבה המכוסה פרדסים – רחשה מערבים. בראש הלכו ערב אבו-קישק (שבט שחלוצי פתח-תקווה מצאו על גדות הירקון בעלותם על אדמת פתח-תקווה. משפחת שייכים, שהיו להם עבדים כושים וערבים מן הסביבה, רועי צאן ובקר. הכושים התערבו בשבט ומתערובת זו יצא טיפוס בידואי עז-נפש, שאינו מואס בשוד).

אלה הפשילו את כתונתם והחזיקוה בפיהם, מחלפות הראש התבדרו, ושוקיהם ערומות; ובקול פרא פרצו: “עליהום, עליהום!” – התלהבותם היתה גדולה, ושלנו היו מוכרחים לסגת אחור מעט, בכדי לתפוס עמדה, ולכן עזבו את הפרדסים האחרונים ואת שורת הבתים שלפני תחנת הרכבת, ועברו דרך הכיכר הגלוייה של תחנת הרכבת, עד לכרמי השקדים שלפני המושבה. ופלא הוא שבנסיגה זו לא נפצע איש – מלבד חפירת הגנה עתיקה מימי כיבוש האנגלים לא היה שם כל מגן; חפירה זו, הרוסה ומלאה חול במחציתה, היתה מחסה לשלושה בחורים, כעשרה מטר מאחריהם, שמאלה, מתחת לגדר שיטה צפופה, נמצא שאר המחנה: בסך הכל שלושים רובה על כל החזית הצפונית. הערבים ירו בזעף; נפצעו הרבה מאלה שעברו בדרכים מכרם לכרם, או הרוכבים על הסוסים. גם סוסתו של המפקד הראשי ש. [אברהם שפירא] נפצעה תחתיו. שלושה קיבלו פצעי-מוות באותו מעמד, [גרינשטיין, רפפורט ואורלוף], וארבעה נפצעו יותר קל, מלבד אבשלום שנהרג לפני זאת.

על אם דרכים, בזווית פרדס אחד, תחת גדר של שיטה צפופה, עצרו חמישה אנשים (ארבעה רובים ומאוזר) – מחנה של מאות ערבים. היריות היו תכופות – גם להם היה מחסה. מול זווית זאת עומד בית-אריזה מפחי-צינק, שאורכו כעשרים וחמישה מטר, ובכל זאת נפלו רבים מהם [מהערבים], אחדים טיפסו על גג בית-האריזה. “אנחנו הורדנום כציפורים!” – סיפר לי אחד [משלנו]. גם חליפת [חילופי] דברים היו בין שני המחנות, מובן ששלנו בחרו את [הקללות] היפות, בחריפות שלהם; בינתיים התחממו הרובים, אחדים משלנו היו מוכרחים להפסיק, באותו רגע באו אנשי עין-גנים, עזבו את המשמרות שלהם ובאו. זה חיזק את הידיים. אחד מבני זות [לא ברור] זאת סיפר: “ידי דבקה לרובה, ולשוני לחיכי (יום חמסין היה) והרגשתי שעיניי רעבות לגלות ראש ערבי והאצבעות נמשכות אחרי העיניים. נידמה היה לי שלא רובה בידי – אלא שאני הנני בעל חי שיש לו אבר יקר ונפלא המקיא מוות מסביבו ואינו נותן לאחרים לגשת אליך.”

אחרי הבידואים הלכו המוני פלאחים: מכפרי קלקיליה, ג’לג’וליה, כפר-סבא, תול-כרם; מחנה כבד, ביניהם גם נשים. הם הביאו איתם עגלות וגמלים להעמיס את השלל, פחי-נפט היו איתם, כפי הנראה היה בדעתם לשרוף אחר-כך את המושבה, כי בכל הפרדסים שעברו בהם, הדליקו את בתי-המנועים.

ומדרומה של המושבה הלך מחנה שני כבד, אשר איש לא יכול היה לשים לב אליו, כי כל הכוחות התרכזו בצפון, שלא לתת להתפרץ למושבה. בדרום הלכו רק פלאחים – “המתונים”, הם חיכו שהבידואים יחריבו – ואזיי יבואו הם לשלול. לפי סימנים שונים – נודע, שהם חיכו בכרמים כמה שעות. בינתיים באו אווירונים [של האנגלים] והחלו לזרוק עליהם פצצות. גם שם היו הרוגים ופצועים לא מעט.

בבור אחד נטמנו ארבעים איש. כיום משתרע שם שדה עגבניות, והעגבניות מצליחות להפליא.

מלבד זאת, נהרגו כמה וכמה [ערבים] מן הפצצות; ואחרי כן החלו שלנו גם לזנב את הפרדסים, פה ושם עוד נמצאו ערבים מפגרים וערבים פצועים. כולם נהרגו, מלבד הפצועים שהספיקו הקודמים להסיע על העגלות והגמלים, אשר עליהם חשבו להעמיס את שלל המושבה.

שלנו שלחו ליושבי קלקיליה שיבואו לקחת את מתיהם, והם ענו שאין שם מתים משלהם, וכי לא השתתפו בהתקפה, אבל הבחורים הכירו כמה מהם, שהיו באים למושבה, מוכרי פחמים וסיד.

כיום נקבע יחס של כבוד מיוחד לבני פתח-תקווה מערביי כל הסביבה.

לכשתפגוש באחד מהם בערוצי נחל בין הערביים, או לצד גדר, יברכך בטון הטיפוסי בשבילם – כשהם רואים לפניהם טיפוס אדם שהוא נראה חזק מהם או לכל הפחות מישהו, שראוי להתחשב עימו.

*

נכתב: סוף שנות ה-20 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: “הארץ”, 17.5.1991, לאחר מותה של אסתר ראב.

זה שבועות אחדים שהתכוננו לבואם – בואם של הערבים – אנשיהם שלהם עצמם היו באים ומספרים ומקבלים תשלום כמובן –

עוד שבוע, עוד ארבעה ימים, וכל הסביבה מתאספים, כפריים מן ההר – אנשי השפלה, בידואים וסתם אספסוף של גנבים ושודדים – הפלחים הם ילכו באחרונה – לשלול שלל – וכבר חילקו ביניהם את בתי המושבה שלנו – לאחר שישחטו אותנו – אולי יחיו אי אלו נשים יפות, שחמדו אותן בהיותם עובדים בחצרותיהן –

ישנו לבושים בבגדינו ולמראשותינו צרור קטן, במקרה שנצטרך לסגת לקו אחורי יותר.

האוויר היה כאילו טעון חשמל. בהרי יהודה הרחוקים ראינו מדורות, ומזמן לזמן איתות באורות.

שנתנו בלילות היתה קצרה וקלה – בחורינו הסתובבו בגבולות המושבה, מזויינים, שכבו בתוך חפירות ואחרי גדרות השיטה שבפרדסים הקיצוניים. חששנו מאוד מפני ערביי אבו-קישק, שהיו מזויינים תמיד היטב ואנשי מלחמה מטבעם, ושיחסינו איתם היו בהסתייגות רבה.

נירדמתי מאוחר באותו ערב, ניקינו רובים שהוצאנו אותם מתוך סליק, ואני התעקשתי להשחיז באיונט (כידון) באבן-השחזה של מגל קוצרים, ניקיתי, מירטתי ושיפשפתי, עד שפצעתי את ידי פצע עמוק למדיי, שפכתי יוד לתוכו ושכבתי לישון על המחצלת כשלמראשותיי כר קטן.

עפעפיי היו אחוזות תנומה ולא הבחנתי עוד בשום דבר כשהעירה אותי אימי: “קומי, הם באים!”

שיפשפתי את עיניי וכבר הבחנתי בהד יריות, אמנם רחוקות אבל דחוסות למדי.

יצאתי לרחובות המושבה – רוכבים שלנו דהרו על סוסיהם בכיוונים שונים, והיריות הרחוקות דמו לפיצוח אגוזים.

מיהרתי לבית-המרקחת, מקום שם סידרנו ביחד עם בנות-המושבה בית-חולים קטן, במקרה שיהיו פצועים –

ערביי אבו-קישק תקפו ממזרח ומצפון. מדרום הלכו הפלחים מן הכפרים עם גמלים וחמורים על מנת להעמיס את השלל לאחר נצחונם של הבידואים.

בשעת בוקר זו כבר היה לנו הרוג אחד מן הפטרול של רוכבי הסוסים, א.ג. [אבשלום גיסין] נורה ונחתך לחתיכות בחרבות הבידואים.

היריות גברו, פעמון המושבה החל לצלצל על מנת לאסוף את התושבים למרכז – קמה מהומה – אני עמדתי על משמרתי בבית-החולים והנה החלו להביא פצועים. ג. [גרינשטיין] ירו בצווארו, וגוסס. ר. [רפופורט] בחזהו. החובש נתכסה דם, עבד, ואני מגישה לו חומרי תחבושת כשהדם ניתז גם עליי, ור. מחזיק בידי והולך ומת. א. [אורלוף] פצוע בבטנו ומתחנן למים שהרופא אסר עלינו לתת לו. ס. [סווטיצקי] פצעו בכתפו, צעיר וצוחק, ועוד אחד פצוע ברגלו.

היריות נמשכו, ופתאום בא לעזרת הבחורים גדוד צבא שחנה לא הרחק, עם מכונות-ירייה, והדף את המתקיפים לצפון; ואווירון אנגלי התאושש לבסוף וטס על פני גדוד הפלאחים שהתכוננו לשלול שלל, והטיל עליהם פצצה והם התפזרו לכל רוח.

היריות נדמו לאט, הפצועים גנחו, ומהסינור שלי המלוכלך בדם החל עולה ריח אטום חמצמץ והתערב בריחות קלורופורם ויוד, וכל זה עלה לראשי ופתאום החל ראשי מסתחרר, מאמש לא בא אוכל אל פי, והרגשתי חולשה גדולה כובשת אותי –

התאוששתי ויצאתי לרחוב, הוא המה אדם אבל ההמייה היתה המיית ארגעה.

בינתיים החל היום לערוב. תשושה שמתי פעמיי הביתה, והנה אחי הצעיר לקראתי, פרוע שיער, מפוייח ומלוכלך באדמה – הוא בא מן העמדות הקיצוניות – נכנסנו לחצר בית-המרקחת והוא ניגש לברז, פתח אותו, רחץ את פניו וניגבן בקצה סינורי, שנישאר בקצהו נקי –

הלכנו הביתה, בדרך שמענו יריות בודדות.

“מה זאת?” שאלתי את אחי.

“גומרים את הערבים הנמצאים בחצרות.”

“העובדים התמידיים?” – נפעמתי.

“אבל הן במקרה שהיו הם מנצחים, היו אלה הגיס החמישי, ודאי גם היו מזויינים בהסתר.” אמר לי אחי.

פתאום נזכרתי שבחצר השכנה עובד ערבי צעיר כבן שש-עשרה, ולן ברפת.

ניגשנו לרפת, ומתוך האשנב הבטנו פנימה. מן החשיכה האירו אלינו זוג עיניים נפחדות, וכשראה אותנו החל מייבב כחתול פצוע –

פתחנו את הדלת –

“לך לפנינו!” פקד אחי, וידו על כיסו, שממנו בלט הקולט.

הנער הפיל את עצמו לרגליו והחל לייבב –

“לך!” פקד אחי.

הנער יצא. הובלנו אותו עד לקצה המושבה, כשהוא בטוח שמובילים אותו להורג. הלילה ירד בינתיים על הגבעות ותנים רחוקים החלו ליילל.

“רוץ!” פקד אחי, “ברח לכפרך!”

הנער עמד רגע כלא מאמין.

“רוץ!” פקד אחי.

הוא החל לרוץ ונפל – כפי הניראה פחד שירו מאחריו –

“רוץ!” צעק אחי בקוצר-רוח.

הוא קם והחל לרוץ בכיוון הכפר הערבי, ונעלם בתוך החשיכה.

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. ייתכן שזו טיוטה ראשונה לסיפורים “אביב 1921 בפתח-תקווה” שהתפרסם ב-1973, ו“האסיר” שהתפרסם ב-1969, ואולם יש כאן פרטים שאין בהם.

ההתעוררות של אסתר לכתוב את הסיפורים נבעה אולי מכך שבאותה תקופה מלאו 50 שנה להתנפלות על המושבה. חוברת יפה בשם “פתח-תקווה – שעתה הגדולה” יצאה לאור על-ידי ז. יואלי וודאי נשלחה גם לאסתר ראב. הפרשה כולה מתוארת בספרי “ג’דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה”.

בסיפוריה של אסתר, ובייחוד ב“האסיר” וב“התנפלות הערבים על פתח-תקווה”, יש עדות מפורשת לפרק שהוצנע לגמרי על ידי כותבי ההיסטוריה – חיסול ערבים במושבה, גם פצועים, אחרי הניצחון. הוכחות נוספות כתובות מצאתי על כך רק בעדותו של אליהו ירקוני, הגנוזה בארכיון ההגנה, ובספר זכרונותיו של דוד גולדברג איש פתח תקווה, שיצא לאור ב-1993. הבאיונט הישן של סבי, שאותו כניראה אסתר השחיזה, נמצא עד היום ברשותי. אחיה הצעיר המתואר כאן הוא אלעזר בן יהודה ראב.

בחשכת-הרפת ניראה רק הלובן שבעיניו, שהתרוצץ מזווית אחת של העין לזווית שנייה – הוא עמד ליד האשנב המסורג, ויילל כגור-כלבים שנטשוהו.

מן הביצה הגיעה התפצחות יריות רחוקות, ומן החצרות יריות קרובות, חזקות – הבחורים טיהרו את החצרות מן הערבים אשר נלכדו בתוכן, המערכה נגמרה: היו לנו חמישה הרוגים ופצועים רבים, אבידות הערבים לא נימנו – חפרו להם בור וטמנום בגדר, בין הפרדסים.

הקטן שנלכד ברפת-השכנים היה שולייה של פועל; מכניס עצי-הסקה לתוך הבית, מטאטא את החצר. הוא היה כבן ארבע-עשרה, גבוה, גמיש עם ראש קטן של אייל: יללותיו הקטועות נשמעו בביתנו, איש לא היה בבית מלבד אחי ואני: היינו טרודים בסידור כלי-הפסח לתוך הארגז החום, כדי לשומרם לפסח הבא; החלפנו מבטים מדי פעם בהישמע היבבה, ומדי הישמעה, החל אחי לעבוד מהר וכמעט שבר צלחת, פתאום הזדקף ואמר: “נציל אותו.”

בקולו היתה החלטיות כזאת, שאני “הגדולה” לא העיזותי להתנגד. הישארנו את הכלים במקומם וניגשנו לרפת. החצר היתה ריקה, השכנים לא היו בבית, והרפת נעולה במנעול-תלוי מבחוץ. אחי רץ למחסן שלנו והביא צרור-מפתחות – אחד התאים, פתח את הדלת, והילד זינק החוצה אך לא העז לברוח, עיניו נחו פעם עליי ופעם על אחי וזיק של תקווה היבהב בהן, הוא רעד כעלה-ברוח ופחדנו שיפול ארצה.

"החזיקי בו – " אמר אחי.

שלחתי ידי להחזיק בזרועו והוא נרתע בפחד כחייה בהולה. התחלנו להרגיעו, אחי תפש בזרועו השנייה וכך גררנו אותו בין עצי-הזית, כשהוא מייבב ודמעות ענקיות מתגלגלות על לחייו; לבסוף, כשהרחקנו עד מעבר לאחת מגבעות-החול, אמר לו אחי: “ברח!” –

הוא הביט בנו וצחק, ודמעות הוסיפו לרדת מעיניו, פתאום נשא את רגליו הדקיקות ככפיסי-עץ וברח לתוך הערב שהחל לרדת.

לאחר שנים, בוקר אחד של קיץ, ואני תולה כבסים על החבל שבחצר – נכנס ערבי צעיר, שפם שחרחר על שפתו, ועימו ערבייה גבוהה דקה, ילדה כמעט, ובזרועה תינוק, פתאום – כרע הערבי ונפל לרגליי כשהוא סוחב בידה של אשתו: "עשי כמוני, עשי כמוני – " ציווה בקול חנוק.

“חַלד!” ניתקה קריאה מפי, ולפתע עמדה כל התמונה לפני עיניי: "קום! קום! טיפש – " צרחתי, וכמו אז החזקתי בזרועו והרימותי אותו מעל האדמה.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: מאי 1921. נדפס לראשונה: “הפועל הצעיר”, שנה 62, כרך מ, חוב' 26–27, תשכ"ט, 1.4.1969. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 182. בהתקפה על פתח-תקווה, במאי 1921, היו רק ארבעה הרוגים ממגיני המושבה.

באתי לקאהיר בשלהי-קיץ 1921, לבדי, והנילוס סביב גאה – היתה מורגשת לחות כבדה באוויר – באתי ברכבת מקנטרה – מאובקת, מיובשת, וחשבתי – מה ראית להחליף את תל-אביב הלחה החמה – בקאהיר החמה והלחה יותר?

הדוד ואיזַק באו לקראתי. מיד היכירוני בתחנת-הרכבת, ואני לא התקשיתי כלל לזהותם, אם כי שנים רבות לא ראיתי אותם. המעניין: ראשון ראיתי את איזק, כי היה דומה מאוד לאברהם – שמחנו כרגיל, ישבנו בחַנטור הדומה לחנטורים שלנו, ונסענו. בינתיים ירדה החשיכה, ופנסי-חלב נדלקו – והאוויר נעשה דחוס יותר ויותר, קולות וריחות, וגוויות ארוכות בתוך קפטנים נעים באור חלש – הריחות חריפים, מעין קינמון מעורב עם יסמין, וצלי-קבב מסריח ומעורר תיאבון.

הבית היה מסודר ונעים – חדר אחד קטן הכיל שתי כורסאות-עור וספה קטנה תואמת, שולחן קטן מלא עיתונים וירחונים, החדר מבודד ושקט – שם קניתי לי ישיבה, על-פי-רוב באחת הכורסאות – התקפלתי בהרמת ברכיים עד לסנטר, פתחתי את המאוורר, קריר היה, וקראתי צרפתית – ירחונים, עיתונים, ספרים, ושמעתי בסביבה שכנים מדברים צרפתית. התחלתי לדבר בפעם הראשונה שפה, שידעתיה רק מקריאה. פשוט פתחתי את פי, והמילים יצאו בלי קושי, באופן טבעי – ואני ברת [בת, כבר-הכי] צרפתית וגודש של מילים ברשותי, אני בוחרת אותן בהבנה וזה טבעי לגמרי – היה זה כיבוש שבא עליי כחתף והתמקם בי והעברית נעלמה מפי כמעט, רק יידיש דיברתי קצת עם ההורים. עם איזק דיברתי צרפתית, והוא בלע את דבריי והילל את הסיגנון המעולה – זה כמובן רומם את רוחי, והארץ איבדה לאט-לאט את זרותה בפניי.

התחלתי לצאת לבד מן הבית. הערבית היתה זרה לגמרי, הניב חדר לאט-לאט לאוזניי והתחלתי להבין גם ערבית והיא מצאה חן בעיניי, מעודנת ומזדמרת יותר – לאחר-מכן החלו האנשים לחדור לתודעתי – ערבים, עם גוון קל של גזע עתיק, שונים מערביי ארץ-ישראל, עצלים קצת, תמימים, אבל הערמומיות הערבית ממוזגת, העם היה סימפטי.

העוזרת שעבדה אצל הדודה היתה כה עירונית ומפונקת, כמו החתולה הגדולה שהסתובבה בבית, שמותיהן כמעט שהיו דומים – החתולה הלבנה שמה היה פיללה, שם ליסמין כפול ריחני, והיא היה שמה מיללה, ממיל בצרפתית – אלף, רמז לאלף טעמים שיש בה. עיניה היו עגולות, שחורות, מלאות תמיד אותה מתיקות, מתקתקות שהיתה לבקלבה הנפלאה שהיתה מכינה; תמיד ניראתה כמשתעשעת בעבודה, קוקטית, בתנועות רכות – היתה מלטפת כאילו את אריחי המרצפת – וכשהכינה מאכלים, רב היה חינה, והמאכלים כאילו קיבלו משהו מטבעה, על-פי-רוב מאכלי-בצק ושמנה וגבינה, וגם שקדים ואגוזים ותמרים מסוכרים – כולם חיבבוה וכאילו לקקו את ישותה המתוקה, היה בה משהו מן הארץ שלה.

ברחוב היה שפע של מוכרים, ותנובת הסביבה השמנה של הנילוס זרמה ברחובות, וזה בשיר ובחרוז שרובו לא הבינותי, אבל היה רך ומרגיע. [פירות] מנגו גדולים ונהדרים בסלי-קש מעלי-תמר קלועים ויפים – תמרים טריים שחורים ונוצצים על עגלות-יד, מנדרינות קטנטנות כגודל אגוזים, ריחניות ומתוקות כדבש, ונרקיסים מהגדות השמנות של הנהר, מירבץ ההומוס [ג’מוס?] המפורסים [פרוסים? מפריסים?] – נרקיסים כמוהם לא ראיתי בביצה שלנו בפתח-תקווה, נרקיסים גדולים טלולים, וגבעוליהם עבי-צינורות וריחם משכר, ומבשר את הרחובות לעת-ערב, עת קניית הפרחים למסיבות ולארוחות-ערב – והזמר המתלווה אליהם מפי ילדים בני שש-שבע, בובות שחורות מזמרות בקול סופרן מתוק, וקול הנבלע מיד, מתלווה מרחוק: “אל אהרם!” – “אל אהרם!” – ויש בו מן הסוד והעתיקות – בין הערביים היו רוחות אלים עתיקים ברחובות קאהיר, מין אטמוספירה של עם זר, לא ערבי, מזמר את לשונו, והזמר עתיק, אפילו לא מזרחי.

אז כבר היכרתי את המוזאום, ומאורע גדול התהווה בעתיקותיו בימים ההם – גילוי קברו של תותנך אמון על-יד החוקר קרטר, נידמה לי – כל העולם המה אז ממנו, והסקרנות היתה גדולה לראות את אוצרותיו נאספים במוזאום – שם הייתי אורחת קבועה כמעט, משכו אותי הטיפוסים השונים המשומרים כחיים בתוך ארונותיהם – הייתי חוזרת עם כאב-ראש מחריפות חומרי-החניטה – אבל הקסם לא נשבר, הרבה זמן הסתובבתי בין המלכים והמלכות החנוטים, שהבעת-פניהם נשתמרה בהם, והם היו מעניינים כאנשים חיים, קניתי ספרים וקראתי תולדותיהם, וכשנתגלה תותנך אמון היה זה מאורע בשבילי, עגלתו, פריטי כליו, זה היה נפלא – וכל העולם נשטף לזמן-מה עם המאורע, בדים נדפסו בפריטי כליו, נשים לבשו שמלות מצויירות בפריטי כליו, מרכבתו הזהובה, ברחוב מכרו הסוחרים-הילדים צעצועי דגמים מכל אשר נמצא בקברו – והארץ נתמלאה תיירים מכל העולם. אני נשמתי היסטוריה, והיתה זו חווייה מיוחדת ונדירה. הסוף היה שקרטר חלה ומת.

בינתיים באה שעתי להינשא לבן-דודי, הדבר נעשה בחוג-המשפחה וללא טכסים מיוחדים, ואני הייתי אסירת-תודה. ההורים שלו היו לי כהורים, ועם הדודה היו היחסים יותר טובים מאשר עם אמא – כי היתה אחותו של אבי, ואותו שאר-רוח היה גם בה.

מצבה החומרי של המשפחה לא היה במיוחד טוב בימים ההם, אבל עמד להם המזל וקיבלו את הסוכנות של באייר, חברה גדולה של רפואות וצבעים – ובעלי היה אומר שאני הבאתי לו את המזל הטוב הזה. להסתדר לפי עמדתנו לא היה עוד באפשרותנו [בבית ההורים], ולכן שכרנו חדר בהליופוליס – אבל לא המשכנו שם זמן רב, ועברנו לפנסיון אחד במרכז העיר: הרעש היה גדול אבל הגיוון והחידוש שבחיים אלה קסמו לי מאוד.

*

החיים היו טובים ונוחים, אולי נוחים יותר מדי: אוכל הוגש לנו, בעלי עבד ויצר סוכנות ענק של בתי-חרושת אירופיים, לא רק למצריים, גם בארץ-ישראל ובסוריה, ואנו יצאנו מדי פעם לארץ-ישראל לחופשות-מולדת, ואני לבשתי שם את ה“חלוצקה” שלי, בלי שום רשמיות ופאר – מה שהיה כה נחוץ במצריים ובנסיעותינו לאירופה, בייחוד לגרמניה, ששם.I.G [I.G. Farbenindustrie Aktiengesellschaft – י.ג. פארבן א.ג., ובאייר] היתה יסוד הסוכנויות שלנו.

לא היתה לי כל השראה לשירה. שיקמתי את גופי מעונה המאלאריה וגם עייף משנות-מחסור של המלחמה. השנים, חמש במיספר, עברו כחלום, שום מאורע מיוחד לא הפסיק את מהלכן. חייתי עם אישי השקט, שהתייחס אליי כאל ילדה, ואכן הייתי צעירה ממנו בעשר שנים, אבל הידידות בינינו היתה יפה, מלאת עדינות וחן, ההומור שלו האיר את הימים ההם באור לא רגיל, כאילו ידע הגורל שחיי האיש הזה קצרים, ואכן נפטר והוא רק בן ארבעים ואחת, בעצם אונו ופועלו. הבית בארץ כבר ניבנה, ואנו צריכים היינו לחיות בו – אבל – לא הספקנו. הוא נקטף בעוד ריח הצבע החדש עומד בבית – עשר שנים היה מיספר חיי הידידות והשלווה האלה, ופתאום הלך ואני כאילו לא נתאלמנתי – אלא נתייתמתי – אובדת-עצות, חלמנית, בלי כל ניסיון מעשי בחיים עמדתי יחידה – הדאגה המיידית נפתרה בקבלת פנסיה מן העסקים – אבל הרגשתי בדידות גדולה, כאילו נעקרתי מקרקע פורה למידבר חול ריק – והמצב היכה בי קשות. לא כתבתי, לא פירסמתי שלוש שנים, הייתי קפואה.

*

נכתב: שנות ה-70 לערך, אולי בהשפעת השלום עם מצרים, ואולי קודם לכן, בשנות ה-60. תקופת התרחשות הסיפור: השנים 1921–1930, תרפ“א-תר”ץ, בהן שהתה אסתר ראב חליפות בקאהיר, אירופה וארץ-ישראל. נדפס לראשונה: “הארץ”, 3.10.1990, לאחר מותה של אסתר ראב. בית משפחת גרין, דודיה של אסתר, בקאהיר, עמד ברחוב צחרה 13. אסתר נישאה בקאהיר, בכסלו תרפ"ב, לבן-דודתה יצחק (איזאק) גרין, והוא מת בירושלים ב-1930 מדלקת אחר ניתוח התוספתן. אסתר אהבה בנעוריה את אחיו, אברהם, שלמד רפואה בביירות ומת במגיפה בצפת בשלהי מלחמת העולם הראשונה. החוקר האנגלי הוורד קרטר גילה, בשלהי שנת 1922, יחד עם חברו-למשלחת לורד קרנוורן, את קברו של תות-ענח'-אמון בעמק קברי המלכים. לורד קרנוורן מת בתקופת החפירות.

יוני-הבר הומיות בתוך עצי-הפילפל המסורבלים. השמש עולה ומזהיבה את הגגות השטוחים; דקלים חותכים שמיים בעמודי-גזעיהם. הגינות שלפני הבתים מריקות את שארית ריחות-הלילה טרם יגבר היום. היסמין – לח עדיין, מטפס פוקח שפע עיניים על פני הגדרות; צל טחוב עוד מסתתר בין סבכי ורדי-הבר ועצי המנגו.

שמי-המידבר, שקופים ורחבים לאין-קץ, רוחפים, מתנשאים מרגע לרגע, ולעומתם שטוחים רחובות ארוכים ולבנים אשר קצותיהם כלים באופק. מוכרות הלבן, שחורות הכנפיים, נוסכות כבר את הסופרנו המסולסל והדווה שלהן לתוך הבוקר הטלול. מיד אחריהן עולים הדייגים מן הנילוס, סליהם הלחים על ראשם, בצעקה קצרה ומפתיעה מבשרים הם את בואם העירה בארבע כנפותיה כאחת…

במסילה העולה מן הנילוס, על פני סדין החול הצהוב של המידבר, זוחלת שיירה של אנשים, נשים וחמורים; שקוף וצח האוויר ותנועת השיירה ניראית לכל פרטיה; כעדת-נמלים נמשכים היצורים המוקטנים על פני הבד, טעונים פירות-נאות-המידבר: חלב, תמרים, וירק מגדותיו הדשנות של הנילוס, המוריקות כמרבדי-קטיפה לתוך החרבה.

על מרום כרים לבנים, תחת כילה שקופה, כחיפושית כהה ונחמדה, שכבה קלמנטין בת השש-עשרה. ריסיה השחורים מלכו על פניה בשתי שורות משי פרום ורך, והלחי השחומה והשעירה במקצת היתה ויולטית-כמעט מאודם שחרחר. ברשלנות פשטה את זרועה הדקה והתמתחה אל האור – הרי היום הוא “היום המתוק”, יום הכנת-הריבה, ריבת-השושנים. את היום הזה אהבה קלמנטין, שמלה מיוחדת חביבה יש לה עבור יום זה שכולו ריחות וסוכר. ורודה השמלה ומתוק הגו עם פקעי השדיים הפורצים בעדה. הצמה קלועה כשוט שחור ובקציה פורח שוב הוורד בעניבת-סרטים כבדה.

בתוך הגן העתיק עם בריכות-השיש עומדת שדירת-השושנים מכוסה ורדים גדולים ובשריים כקלחי-כרוב קטנים; “היום המתוק” גרף הנה את קהל עבדי-החצר השחורים והנוצצים עם נשותיהם וילדיהם. האצבעות השחורות כמקורים – טורפים, תולשים את השושנים, וגלי-גלים של ורדים נשפכים על המחצלות הפרושות, המדורה עשנה ודוד-הנחושת מלא סוכר רותח מבעבע.

על כולם מנצחת האם הזקנה והזקופה-להפליא, הלבושה שחורים ושתי צמותיה הארוכות, שיירי הוד עלומיה, גולשות מתוך השביס ורוקדות על גווה, פניה הצמוקות משולהבות, והיא מנצחת בקולה ובידיה על “היום המתוק”.

מוחמד, הצעיר בעבדים, ברברי ארך-מותניים, אשר ידיו ורגליו כמטילי-ברזל דקים וגולגלתו צרה ומלוטשת כנחושת כהה, פשט את בגדיו העליונים והיה מדרדר מעט מדי פעם, בפנותו אל חברו בשפת הברברים המתפצחת ברעש של מטבעות מתפזרות, מצליף חצי-מבט בעיני כלב מוכה לצידה של קלמנטין, המרפרפת משיח אל שיח כששמלת “היום המתוק” שפוכה על גווה. באחרונה הסיר מוחמד גם “סדרייתו” מפני החום, ונישאר בחלוקו הלבן בלבד.

השמש ניסרה ועלתה, במהירות מיוחדת כבשה את האוויר, ובלהבה מרוכזת שלחה חומה על חול המידבר; כתמי-הירק: הכפרים פה ושם, חוורו ואבדו כאפס בים החול המלובן.

הריבה בדוד הפיצה ריח משכר וחם, ריח שושנים. “בושם האשה” יקראו לה אנשי-המקום; השפחות נתכנסו בצל הבית, ועלי-השושנים שעוד עמדו בסלים, להכנה, דמו לפרפרים מתים, ריחם התחזק; התינוקות שהיו מתלבטים כל הבוקר בין רגלי העובדים החלו מתרפקים על הוריהם כשהתנומה סורקת את אבריהם הקטנים השחורים.

ובשעה זו אירע הדבר התמוה והנורא: קלמנטין ציוותה להעלות את צנצנות-הזכוכית מן המרתף ולמלאותן בריבה החדשה; עודנה במבוא המרתף הטחוב והאפל, והנה צץ על ידה מוחמד, כאילו מן האדמה, במשיכת-יד אחת כבש לו את חזה, הדק את שדיה הקטנים באצבעות-ברזל ומשם לאורך כל גופה הלוך-ושוב: כשרץ שחור ומטורף זימזמה ידו על פני השמלה שהיתה לבנה כעת באפילת המרתף; ריח השושנים שהיו ספוגים בו נדף משניהם והיא עמדה כמאובנת ולא יכלה להזיז אבר, כה מובן מאליו ונורא כאחד היה מה שאירע ברגע זה; המאורע עצמו איבן אותה. בו-ברגע סתם משהו את אור המבוא ומוחמד נרתע אחורנית; בתו הקטנה התגלגלה ממדרגות המבוא עד לרגליו ופתחה ביבבה: בעיטה וקללה חנוקה, והקטנה עפה החוצה. קלמנטין תיקנה את שערה, ישרה את השמלה והעלתה את הצנצנות שהשתקשקו בין זרועותיה הרועדות…

ארושה היא קלמנטין, ארושה היא לנגיב הגבוה והחיוור. אומרים שמעשן הוא אופיום וגם פילגש הביא לו מפריס, אבל הלא אירופי הוא – ג’נטלמן כמעט. מלבד עניבותיו הצעקניות ותנועות-ידיו הזריזות, אין הבדל בינו ובין מיסטר ג’יימס הגר בחצר.

ארוסה הוא נגיב, היא ראתהו רק בליל התנאים, הגיש לה זו הטבעת המתנוססת גם כעת על אצבעה, “ארוסה הוא עליה” – יראה היא מפניו, יראה כיתר חברותיה מפני בעליהן וארוסיהן. יודעת היא פרשה זו, יודעת אותה לכל פרטיה עוד מהיותה בת שלוש-עשרה, יודעת היא כי בלילות וגם בימים יסחבנה למישכבו כאשר נעשה לאחותה הבכורה. זוכרת היא כיצד זו ברחה שבוע לאחר החתונה, ושבה לבית-אביה כשעיניה פקוחות-פקוחות ומוקפות זרים כחולים, רועדת כולה תחת כובד מחרוזות הפנינים והאבנים היקרות שלה. אחר-כך שבה אל בעלה וכעת ביתה מלא ילדים, היא חיוורה וסחוטה כיתר חברותיה בנות העשרים-וחמש, וצרתה אשר לקח לו בעלה עליה – יושבת עימה בבית. הנה זאת ידעה קלמנטין, וכאן העבד השחור, כאל מצרי עתיק-יומין, אשר בבית-הנכאת בקאהיר.

כל רוח לא נשבה. סנסיני-התמרים היו תקועים לתוך השמיים הלבנים היוקדים, יוני-הבר הסתתרו בסבכי הגן או ירדו לטבול במי-הבריכה. במרחבי החול זחלו אנשים בודדים כנמלים שתעו מקינן. הנילוס הרחוק פשט לגמרי את צעיפי-האד, ומימיו כבדו והכחילו בין חורשות הדקלים. סירות-מפרש, כנוצות לבנות, החליקו על מימיו כשהן עוברות מגזע דקל אחד למישנהו ומתרחקות במעלה הנהר למצרים העליונה.

בחדרים עמדו היתושים במרומי הקירות כקפואים. מכינים עצמם ללילה. הדממה היתה גדולה, וברדת אחד מהם ובפורשו כנפיו באוויר החדר – נשמע זמזומו הארוך והבודד כתקיעה אדירה.

קלמנטין נירדמה בפינת הספה כשריקמתה שמוטה בחיקה. אגלי-זיעה קטנים עמדו על מצחה. ילדי אחותה היו מושלכים על השטיח תקופי-שינה, כשפיותיהם הקטנים פתוחים ומושטים למעלה, לשאוף את האוויר החרב והחם. כל העיר נמה, רק ממרחקי אחד הרחובות הריקים והלבנים נמשכה יבבת אחד המוכרים המאחרים, כזמזום אותו יתוש שניעור משנתו שלא בזמנו. התריסים היו מסננים אש לבנה מן החוץ, ורק כשהיו חריציהם מאדימים כלשהו – ידעו תושבי הבתים שנטה היום לערוב.

צללי התמרים היו נמתחים אז, כפסי-צל ארוכים, על פני חצרות וקירות לבנים, הסנסנים רעדו-מה, ובאחד הקירות האטומים נפתח צוהר, ראש שחור נתקע בו והריח באוויר, – הנילוס שלח מלוא הכף לחלוחית וצינה לתוך היובש. בזה אחר זה נפתחו החלונות. קולות נשמעו מעברים שונים, על המרפסות הרחבות העלו כסאות, ספלי-קהווה ריחניים ונרגילות עשנות, מוכרי המנגו והשקדים הקלויים החלו כבר מכריזים על סחורתם כשהקירות האטומים עונים לעומתה בעצב ובהכנעה.

קלמנטין הרחיבה נחיריה הדקים, תקעה פרח יסמין רענן בשערה השחור והחלה משתובבת עם הקטנים מסביבה – אלה מטפסים עליה והיא מקניטתם, עד שלבסוף תופסת היא את החמוד ביניהם: “יַעלבי יַרוחי יַחביבי,” ומטר נשיקות סוערות ניתך על הקטן המתפתל וצורח בזרועותיה…

*

נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1922–1925 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, כרך ד, גל' מ“ד (קצ"ד), א אייר תרצ”ג, 1933. וכן: “עולמנו”, קובנה, שנה ב, גל' 54–55 30.5.33. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 187.

ה“אַזבקיה” היה גן אכזוטי נפלא בלב קאהיר, הכיל גם חיות מעטות אבל בעיקר הפתיעו אותי הדקלים שגזעיהם לבנים וחלקים – כאילו מסויידים, וגבוהים מאוד, כאלה לא ראיתי אצלנו.

מאוחר יותר עברנו לגור לחילואַן, על הגדה המזרחית של הנילוס, בלב מידבר חול בעל אקלים יבש מיוחד – ומעיינות-גופרית ומקום רפואה מפורסם – שרוב בתי ההבראה שלו היו בידי רופאים יהודים מפליטי-רוסיה – שמוסדותיהם התפרסמו בעולם כולו והדבר גרם להם לצבור הון עתק; וכן כל חובשת קטנה ואחות בלתי-מוסמכת היתה עושה זריקות בשרירי הזרועות ומקלקלת את הזרוע לעולם. החברה שנמצאתי בה הזכירה לי בהרבה את אנשי תל-אביב הוותיקים, הראשונים, עם הרוסית האידישית – “איך האב פַלוצ’ס אַפיסמו” (קיבלתי מכתב) וכו'. משחק-קלפים מפותח ובכסף-כבד עם תענוג לבזבזו – יהודים תלושים, הארץ מתחת לאפם – והם יושבים בארץ “נטולת כל תרבות” – שומרים על זהותם הרוסית, שגם היא תלושה מכל בסיס, גורפים כסף ומשתעממים.

אגב, ביניהם, ולא אדם ריק, היה סוכן סובייטי שבלש אחריהם – ודווקא איש נעים ו“שלומיאל” גדול – הבילוש שלו נתגלה מאוחר מאוד, והוא ברח מקאהיר, וזו היתה סנסציה במושבה היהודית.

מצאנו לנו בית בודד על קצה המידבר, ובודד וגדול האהיל עליו אוקליפטוס ענק, זר לסביבתו, חוץ מתמרים ועצי מנגו אין רואים עצים. הלכתי שבי אחרי האוקליפטוס ושכרנו את הבית – העסקים השתפרו וחיי עם איזאק היו שקטים ויפים, כשכל מלאכתי היא לתור את הסביבה ולקרוא בלי סוף על מצרים העתיקה.

הנהלת הבית וכל מה שכלול בה נמסרה לידי משרת שהיה מלצר ב“שפרדס”, מלון גדול, והרבה למדתי ממנו בהילכות בישול, שולחן וסידור פרחים.

הרחוב היהודי דומה היה לכל גיטו אחר בערים אחרות – רק הריחות הבדילו אותם, הם היו חריפים יותר – האמת שלא מצאתי קשר רב ליהודים אלה – הבורות שלטה שם והם נבדלו מעט מאוד מאנשי-המקום. לעומת זה, היתה המושבה היהודית-רוסית די מגוונת: הרבה רופאים, רוקחים, אחיות, מיילדות, וגם אנשי-מסחר מפולפלים – כרגיל התמקמו מיד וחיו מהשכבות הערביות העשירות שהשתמשו בהם. מלבד משפחתי לא מצאתי שם ידידים. גם לא חיפשתי נוף האנשים. העתיקות, הצמחייה המיוחדת, גדות הנילוס – היו קרובים מאוד, מהלך עשרה רגעים מהנילוס. שוטטתי בלי כל פחד בין רועי העיזים, סיגלתי לי את הניב המיוחד שלהם, ולא היתה להם כלל תמיהה שאשה אירופית משוטטת לבדה – היו הרבה אנגליות, תיירות, שעשו זאת.

היתה לי חופשה מכל דאגת משק-הבית כי המשרת עשה הכל והשאיר לי מעט מאוד חופש בבית – ואני שמחתי כמובן, אבל היו גם הפסקות של אי-שקט ומרד, זה היה זמנו של זַגלול, ונוער מתמרד היה שורף קרונות-הטראם ברחובות וצועק: “ייחיַן אל וַטאן!” – זה נגע בי מעט מאוד משום-מה, חיו בי מאורעות שנת העשרים-ואחת בפתח-תקווה, עם הפצועים שטיפלתי בהם. ישבתי כמהגרת בארץ זו – בעייתם לא בעייתי.

הנילוס העתיק והכבד היה מושך מאוד. לא רחב במיוחד, הגרונַה (גרון) הרבה יותר עצומה ממנו, בצרפת; אבל בלב מידבר חול עם שורת-הרים סלעית יבשה בראשה – “המוקַטם”, היתה בו מין עתיקות שאין לפענח אותה. שתי גדותיו נטועות תמרי-ענק שגזעם חלק ולבן כסיד. סבך ירק, ובמורד משוכות עד המים, ובמים על הגדה דוברות נושאות צריפי-עץ קטנים, מעון-קיץ ליושבי העיר העשירים הבאים לנפוש ולשאוף קרירות. מי-מנוחות, זרימת הנהר ברחבות ובשקט, עדרי עיזים רועות בסבך המורד, והרועים נערים קטנים שחורים מתקשקשים במים.

לפני שגרנו בחילואן – התארחנו זמן-מה בפנסיון בלב קאהיר, ברחוב סואן אשר אהבתי מאוד. לעת-ערב, אחרי השקיעה, ברדת החום, היה מתמלא תנועה רבה, מוכרי הפילות השזורות על חוטים, מוכרי הנרקיסים, אגדים-אגדים גדולים בישמו את אוויר בין-הערביים, קולות דקים כחלילים, קול נערים צעירים ממלאים את האוויר בהכריזם על סחורתם הבשומה, ובין כולם קול אחד הרמוני רם: “אל אהרם,” “אל אהרם,” – עיתון ותיק מאוד בקאהיר, – חתם את כל הזמר ובליל הקולות הרמים כמקהלה רמה אכזוטית בשומת נרקיס ופילה (יסמין כפול גדול).

הייתי עומדת בחלון חדרי בקומה השנייה, החדר היה מתמלא אפלולית, ולמטה נדלקו שרשרות ופנסי-הרחוב אחד-אחד כשסימפוניית בין-הערביים הזאת, כחולה ריחנית וקוסמת מאוד, זולפת למטה.

בסוף הייתי מדליקה אור בחדר ומכינה את עצמי לקראת בעלי החוזר מן העבודה.

האופרה ממילנו שבאיטליה היתה מבקרת בקאהיר ואנו היינו יוצאים לתוך הלילה הבשום וחוזים בהצגות. הנסיעה במרכבות הרתומות לסוסים ערבים יפהפיים בתוך הלילה טבול האורות והריחות היתה חווייה אגדתית ממש.

*

נכתב: 1967–1968 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1922–1925 לערך. נדפס לראשונה: “גן שחרב”, 1983, עמ' 192, אחרי מותה של אסתר ראב. על גב כתב-היד מופיעות שתי מילים ראשונות של השיר “גולן, בשן”, שנתפרסם ב“הארץ” ב-16.2.1968.

תל־אביב. בלי רכב, בלי שאון. מזמן לזמן מתגלגל אוטובוס מלא נוסעים מרחוב לרחוב. מרחוק נשמעת המיית־הים; חמורים טעוני־זיפזיף מתנהלים לאיטם ברחובות – שם בונים את תל־אביב. וכאן פינה רדומה: רחוב שפ“ר, נחלת־בנימין: חנויות קטנות, רחוב התבור, שכונת אפ”ק: בתים קטנים מוקפי־גינות, רובע כפרי כמעט: בבוקר שומעים קריאות־תרנגולים מן החצרות, ומאוחר יותר את רוכלי־הירקות וסולם של גאמות מבית המורה הזקנה; סולמות מהססים של ידי ילדה קטנה. מאחור שוק־הכרמל עם שארית הפיטורסקיות המזרחית: בידואים פרועים, צווחות, גמלים עמוסי־אבטיחים מן הנגב, תרנגולות מכל הגוונים בלולים של קני־סוף, עדר קטן של טלאים מובל לשחיטה…

מול ביתי בפינת שפ“ר־התבור, שכונת אפ”ק. וביתו של אשר ברש, מוקף צפצפות צעירות ודלילות. בפנים הבית – המשפחה: הילדים קטנים עדיין, והאשה צעירה וערה.

וברש מטפח משהו בדחילו – הוא עובד גם בגינה, אבל בבית מטפח הוא בביטחה ובקול אבהי חם – פרחי־סופרים; כן, פרחי־סופרים: למדן – ארוך, רזה ומסתורי; שלונסקי – התיז ניצוצות ובשערו המלא מנשבות רוחות, רוחות־דווי – ורוסיות דשנה מתורגמת.

ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות־למחצה והרווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב־האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי־עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת־המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ורבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותנתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי־מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח־נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי־פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.

למדן ו“מסדה” העומדת מאחורי גבו מושך כבר בעול אחריות עתידה לבוא; שותק הוא כאילם, אבל זהו גוש – תופס לו מקום בפינת החדר ועוקר מזמן לזמן מלה בודדת מסלע הווייתו.

ביום אביב אחד לקחתי את רבינוביץ וברש לטיול בין כרמי־שקדים פורחים – הם היו שניהם עליזים, פיטפטו; משהו מן הקסם שמסביב דבק בהם, עד כי ניטשטשו הגבולות והם ניראו כחברים למרות גילם. בצחוק שלפתי מכיסי שיר ונתתי אותו לברש. הוא נעצר, קרא אותו ונעשה רציני מאוד; עיניו השחורות והכבדות נחו עליי, ובקולו הבטוח והמהוקצע – פסק: “את צריכה לכתוב.”

מאז הייתי גם אני “בחבורה” – קולו של ברש היה מהדהד בחדר הקטן, המלא ספרים, והיה בו כוח־איתנים בקול זה. משום־מה היה תמיד מזכיר לי את אבי; הרגשתי עד מה הוא דורש את טובתי, ומדרבן אותי בלי לדרבן.

רבינוביץ היה איש־שיחה שנון וער, ואם כי חברתו נעמה לי ולא פעלה עליי כזו של ברש – תמכה בי בכל זאת.

לפני צאת כל חוברת של “הדים” היה ברש קורא לי אליו. הוא לא תבע שיר, אבל חזר ואמר מה חשוב שאני אכתוב, וכך המשכתי – שיר רדף שיר, ועיני שני הזקנים פקוחות עליי בדאגה.

לבסוף החליטו להוציא את ספר שיריי (נידמה לי שזה הספר הראשון שיצא בהוצאה זו). זה היה בחודשי האביב בשנת תר"ץ. את השם קבעתי אני, והוא, ברש, הסכים מיד.

רבים הנעדרים מן החבורה של “הדים”: למדן, שנברג (שנהר), הרברג, פוגל. ושני העורכים־הידידים, ברש ורבינוביץ ישנים שנת־עולם זה על ידי זה בבית־העלמין הישן בתוך תל־אביב רבתי – השומעים הם את המיית־הים, כאשר שמעו אותו מבית ברש הקטן ערב־ערב?

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1925–1930. הרשימה נדפסה לראשונה: “מאזניים”, כרך כ“ח, אדר תשכ”ט, מרץ 1969. נכללה בקובץ “גן שחרב”, עמ' 197. זו הרשימה הסוגרת את הקובץ. הטיול עם ברש ורבינוביץ בכרם השקדים אירע כניראה בפתח־תקווה עוד ב־1921, זאת מאחר ששיריה הראשונים של אסתר ראב: “אני תחת האטד”, “כציפור מתה על הזרם” ו“לעיניך האורות, המלאות” נדפסו ב“הדים”, כרך א, חוב' ב, סיון תרפ“ב, 1922, ואילו לבית ברחוב שפ”ר עברה אסתר לגור ב־1925 לערך, כאשר כבר חזרה מקאהיר, והיא ובעלה החליטו לבנות את ביתם בתל־אביב. ספרה הראשון, “קמשונים”, הופיע ב־1930, בהוצאת “הדים”.

על יצחק שנהר־שנברג, ראה בסיפוריה “יום אחרון” ו“הבקע הראשון”.

מר יעקב כהן הנכבד,

זו הפעם השנייה שהנני נתקלת בקאריקאטורה של הסופר יעקב רבינוביץ ז"ל – המצויירת בידך – ואני מתפלאת מאוד עליך.

איני גורסת “אחרי מות קדושים”. אולם קאריקאטורה ועיוות הצורה, ללא צדק, על סופר ואדם שאיננו – זה גם לא אסתטי.

לא היכרתי את רבינוביץ בשוויץ. ראיתי לראשונה כשביקר בבית-ספרנו, ואני בכיתה ד'. כשבא בפעם השנייה לארץ – הייתי נערה צעירה. נמצאתי אז בין אנשי העלייה השנייה, “שמנה וסלתה”, שהתגוררו ועבדו בעין-גנים ליד פתח-תקווה: א.ד. גורדון, י.ח. ברנר, ב. כצנלסון, מ. שניר (קושניר), ב. שווייגר, דבורה ושמואל דיין ואחרים, – מהם יושבים בכנסת ומהם נקראו לישיבה של מעלה. ובין כל אלה מקובל ומכובד הסופר יעקב רבינוביץ, אשר לפובליציסטיקה שלו ב“הפועל הצעיר” מצפים כולם. הוגה דיעות, פוסק בשאלות יישוב וציונות – ועם זאת אדם, חבר וידיד לסופר הנמצא במצוקה, לאיכר שמתה פרתו וצריך לחלצו ולקנות אחרת, כואב כאבו של היישוב ושמח בשמחתו.

“פזיז”? – תוסס, מלא-חיים, הומור וחוכמה ליטאית מעורבת בתרבות המערבית, ועינו האחת דולקת באש הבנה עליונה.

“מרושל”? – מוזנח עד לזוועה! ויקר כמות שהוא, חביב על שכבות-יישוב שונות, מתקבל בחיבה וכבוד אצל רבים מיקירי היישוב, שבתיהם היפים מלאים כל-טוב – והוא די לו בקב חרובים. מביט בעין יפה על חייהם של האחרים, אלה שנתברכו יותר ממנו, ידיד ואח להם. כזה הוא יעקב רבינוביץ.

איני רוצה לנגוע בסופר שבו, שהרי זה באמת עניין של טעם. כאן עשוי מישהו לשלול ואחר – להחשיב. ואשר ל“ארס” והתנקמות על מומו – עליי לספר לך, מר יעקב כהן, אפיזודה אחת:

חבורה של סופרים היתה נוהגת לרדת בשבת בבוקר לשפת ימה של תל-אביב. בדרכנו זו פגשנו פעם ביצחק בן-דור, שהיה אז כתב “דבר”, והוא נוהג בידו את בנו בן החמש. עמדנו ושוחחנו ורבינוביץ כדרכו נטפל לילד: ליטפו ואמר לו דברי חיבה.

הילד נרתע והחל צועק: “אבל אין לך עין! הבט, אבא, אין לו עין!”

כולנו נדהמנו, ואילו רבינוביץ הרכין את עצמו אל הילד ופתח בשקט רב ובנימה של אגדה: “אתה יודע, בובה’לה, פעם בלילה, ישנתי חזק-חזק ובאה ציפור וניקרה לי את העין.”

הדברים התקבלו מיד על לב הילד ופרץ בצחוק מדרדר – ואנו אחריו, ורבינוביץ איתנו, כולנו צוחקים מקרב-לב על האמצאה הנפלאה.

ימי מלחמת השיחרור היו גם סוף ימיו. הוא התהלך כסהרורי, נתון ברמ"ח אבריו למלחמה. היה משוטט קרוב לגבולות תל-אביב ולפעמים מגיע עד לעמדות. כשאמרו לו שיש סכנה בדבר, ענה: “עמי נלחם ואני רוצה להיות עם עמי.”

זהו רבינוביץ, והכל מ“רשלנות”, “פזיזות”, ו“נקמת עלבונו הגדול” (מומו). ולאחר ש“פלט את כל ארסו” – גילה “נטייה של פשרנות יתירה, לכאן ולכאן (איזה לכאן ואיזה לכאן?), בלי רצון או יכולת של הכרעה (הכרעה על מה?).”

ברור, מר יעקב כהן, שאהדתך נתונה לאישים המתונים והחלקים שב“זכרונותיך”, אבל מסופקת אני אם גם אחד מהם היה מסוגל לעשות מה שעשה רבינוביץ.

בכבוד רב

אסתר ראב

*

נכתב: 1960 לערך. המכתב הגלוי נדפס לראשונה: “מאזניים”, סידרה חדשה, כרך י (ל"ג), תש"ך, 1960.

אדם – מה נשאר מאדם?

זכרונות בלב אנשים אחרים, וכל עוד אנשים אלה חיים, חי גם האיש שהסתלק, חי בזכרונם, לפעמים חי חיים יותר יפים מאשר בחייו הממשיים.

הכל מתנפה, ונשאר העיקר, הקווים הגדולים – מה נשאר מאדם בזכרונו של אדם אחר?

הטיית ראש מיוחדת, פישוק אצבעות – הברקה של מלה תמציתית – שקט של התרכזות רגעית – כך הוא עם ידידים ומכרים – שהלכו ללא שוב.

יעקב רבינוביץ –

הייתי ילדה כאשר ראיתיו לראשונה, ולאחר מכן היכרתיו מקרוב בגיל שבע-עשרה, שמונה-עשרה – בגיל זה קשה היה לי לתפוס את מהותו של רבינוביץ – הייתי שקועה בעצמי, ואילו מאוחר יותר נכנס לחוג ראייתי – אדם מיוחד, אדם יצור אפשר לומר –

לראשונה לא תפשתי הרבה מפנימיותו, רק השתאות שאני – שכל בעל-מום היה בעיניי פסול – וקשה היה לשאתו – ואילו אותו קיבלתי כמו שמקבלים אנקור צולע ופיקח – עינו האחת כיסתה באישה היפה השחורה על החור בצד השני של הפנים – לא ראיתי אותה בכלל, את העין העיוורת – האחת היתה גדולה, נוצצת, יפהפיה במיבנה של העדשה – שופעת חיים מרוכזים אשר הספיקו לשתי עיניים, והשנייה נשכחה לחלוטין.

בימים ההם קראתי את סוקראטס ומשהו מהפילוסוף החיוני הזה היה ברבינוביץ, והאש השקטה, שלהטה בעינו האחת, היתה בה [לא ברור] של חכמי יוון ויהודה גם יחד –

גו עצמות נתון בבגד בלה, ולא תמיד נקי, אך איזה טהרה נשבה ממנו, שכיסתה על הכל, על הכל –

*

נכתב: 1969 לערך. כניראה טיוטה ראשונה לרשימה “לדמותו של יעקב רבינוביץ”, שנדפסה ב“ירושלים”, שנתון לדברי ספרות ואמנות, תש"ל, ג-ד. 1970. היכרותה של אסתר עם רבינוביץ בגיל “שבע-עשרה, שמונה-עשרה” התרחשה קצת מאוחר יותר, ב-1913 לערך, כאשר היה מורה שלה בבית הספר החקלאי בפתח-תקווה.

במבט ראשון היה רבינוביץ ניראה כדמות טראגית: רזה, לבוש בגדים מרופטים, ולא תמיד נקיים, ועל הכל – היותו סומא.

ואולם הוא היה בעצם אדם רענן-נפש, Sereine כמו שהיו אומרים הצרפתים. לפעמים, בדמיוני, הייתי עוטפת אותו בטוגה יוונית וסנדלים לרגליו – ברחובות אתונה העתיקה, וקהל התלמידים סביבו; ולפעמים היתה הולמת אותו טלית עברית עתיקה של אחד מחכמי התלמוד שלנו – ושוב כת של תלמידים סביבו – כי היתה זו דמות טבעית של מטיף, מטיף בשקט, ביישוב-הדעת, מפעיל את מוחו הבריא; אני מדגישה הבריא, מפני שגם זה היה מפתיע, בתוך דמות חיצונית דלה זו.

על מאמריו הפובליציסטיים ב“הפועל-הצעיר” ובעיתונים אחרים התחנך דור שלם של פועלים, אינטליגנטים, גימנזיסטים ובני-איכרים, וכמו ברנר וגורדון שיתף אז פעולה גם הוא בהנחת יסוד לדור של עובדים נאורים – אם כי בדרך שונה.

הפיקחות הליטאית היתה מעורבת בתרבות מערבית, ששאב בשנות לימודיו בג’נבה ובברן, שבהן התרכזה בזמנו “עליתה” של אנשי-רוח יהודים מכל חוצות-הגולה.

את ג’נבה לא שכח כל ימי חייו, ופעם, כשידידים סידרו לו מסיבה בבית שמעון הלקין, ובהתקדם הערב עד לשעות הקטנות של הלילה, החל מספר על יופייה של ג’נבה, ובקרי-קיץ שלה, כשמוכרי העיתונים מכריזים בקולות מוסיקאליים על העיתון Courrier de Geneve, ובו-במקום חיקה אותם. זה היה “מסמר הערב”, כולנו היינו משתאים על רוחו הרעננה אשר העלתה את כל המסכת הזאת בחיוניות רבה, ושנהר (שנברג) ז"ל מחרה-מחזיק אחריו בצחוק רם.

רבינוביץ היה מבאי-ביתי. בעלי, כשראה אותו לראשונה, הסתכל בי בטרוניא, ואילו כשהתחיל רבינוביץ לדבר, הלך מיד שבי אחריו, ודבק בו עד יומו האחרון. שיחתו היתה במקוטעים, אבל חילחל בה מין שקט אפי שהיה בניגוד למראהו החיצוני.

מעניין היה יחסו הוא לעצמו; הוא היה אומר: “להסתפק במועט”, “מידת-הבינוניות הטובה היא פתרון להרבה קונפליקטים בחיים”; אבל להגיע לאותה בינוניות שלה הטיף היה צריך להיות פילוסוף ואיש מאוזן בתכלית – וזאת היה הוא עצמו.

יחסו למומו היה מעניין: פעם טיילנו על שפת הים, קבוצה שלימה של סופרי “הדים” – רבינוביץ, הרברג, שנברג – ופגשנו בבן-דור, כתב “דבר” בימים ההם (נפל במצור ירושלים תש"ח). בן-דור נהג בידו את בנו הקטן, בן שש בערך, והילד בחן את כל אחד מאיתנו כדרך ילדים, ופתאום התעכב בהביטו ברבינוביץ ונבהל: “אבל אבא, אין לו עין,” צעק.

כולנו נדהמנו. ורבינוביץ, הבעת פניו לא השתנתה, ובחביבות ובקול שבו מספרים אגדה לילד – אמר: “פעם, בלילה, באה ציפור אחת גדולה וניקרה לי את העין…”

הילד קיבל את הביאור ברצינות רבה, ורבינוביץ החזיק בידו הקטנה וכך המשכנו בטיולנו, כשהילד אינו מרפה מידו של רבינוביץ.

כזה היה: סטואיקן, מאוזן, חריף ושקט. תענוג היה להימצא בחברתו.

גם מותו הבלתי-רגיל משובץ באישיותו. הוא היה אומר: “לחיות – רק עד שבעים שנה, לא יותר!”

מבוקשו ניתן לו.

מסרו לי כי מן הרגע הראשון לפציעתו ועד מותו היה בלי הכרה, וכך יאה לו – –

נדם הזרם, באיזון גמור.

*

נכתב: 1969 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “ירושלים”, שנתון לדברי ספרות ואמנות, תש"ל, ג-ד. 1970.

דבורה בארון נתנה הרבה מן האינטרייר [הפנים] של העיירה, כמו שלא ניתן על-ידי אחרים לפניה – כי לחלוחית של חיים מפכה בכל תיאורי הבית הדל: קבצנות נעימה, נקיון-כלים ונקיון-שיניים יהודיים, אפילו חסילי-בית, המסמלים את העזובה והדלות, נעשים אצלה ליצורים אינטימיים, שאינם מעוררים בחילה.

יחסה לכלים, ירקות, תלבושות ומיני בד הוא חיוני ומלמד על החיים ההם: ריח המטמורה, תפוחי-האדמה הנקפאים במרתף, צניעות הציץ.

מי תיאר כך את עבודת הנשים, הטיפול בכלים, הכנת המאכלים, המאכלים עצמם: סיר תפוחי-האדמה הטובים, זה המאכל העממי בעיירה, כשהם מתבקעים בבישולם בפתח התנור, הם ברורים לנו עכשיו, כמו שברורים לנו כאן זיתים שחורים טבולים בשמן.

ואל הכל עדנת היהודייה המתנועעת באינטרייר זה, “נוגעת עד הלב”, בין כשהיא בשמלת ציץ או בשמלה קרתנית, רבת-קיפולים. וכמה מדברים אלה על גאווה והכנעה נשית באחת! תמונה זו נחקקת מאוד בזיכרון: “והרבנית הצעירה בהרימה את הקרש למעלה, סימנה במרומי הכותל את המקום, שאותו היא מקצה למדף בשביל ייבוש הגבינה בימות הקיץ וקבעה בעצם ידה את המסמרים.”

אגב, כך העמיסה וכך תעמיס כל אשה בכל הדורות, בפיוס וברחמים, את צלבה אשר עליה לשאת.

בתיאורי הטיפוסים החביבים עליה היא סנטימנטאלית למדי, אבל הן אי-אפשר אחרת, כאשר יפקח אדם את עיניו והוא שוכב בעריסה ריחנית עשוייה עץ חדש ככלי הפסח, כלי-קודש אלה וספרי-קודש אלה, לריחם בלבד יתרכך הלב.

ראייתה את הנוף היא ראייה “דרך החלון”. השחר עולה על ארון הספרים והשמש בטס הנחושת על המדף. גם תיאורי היער אינם שורשיים. לעומת זה מביאה היא תיאורי גינות מלבבים באמת. שלם אצלה גם כר האחו עם העיזים הפזורות עליו, אלה העיזים הדלות המתמזגות כל-כך עם הנשים המטפלות בהן בחיבה ליד בתי העיירה העקומים.

*

נכתב: 1927 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “הדים”, כרך ד, חוב' ה-ו, תרפ“ו-תרפ”ז. זו כניראה ביקורת על ספרה הראשון של דבורה בארון, “סיפורים”, שיצא לאור בתרפ"ז, 1927.

בעלי ואני חזרנו לארץ כדי להתיישב בה ולבנות בה בית (נעדרתי מן הארץ ארבע שנים). איני זוכרת מי שלח אלינו את רכטר. ערב אחד נכנס אדם גבה-קומה, אציל, שקולו שקט וחתך-דיבורו מאופק, שקול.

הוא שאלנו לדרישות שלנו מן הבית.

אמרנו לו: “שלושה חדרים נוחים ומרפסת גדולה.”

הוא הסתכל בנו ארוכות, הוציא עיפרון והחל משרטט מעבר לדף של איזה ירחון שהיה מונח על השולחן. ידיו המיוחדות שירטטו בביטחה, בעוז. בעלי ואני עקבנו אחרי תנועותיו כמהופנטים.

כשבא בפעם השנייה, שירטט ושירטט, ואנו נמשכנו אחר מעשה ידיו: כאן מרפסת, כאן חדר-עבודה קטן, כאן חדר-מגורים. ליבנו נמשך אחרי הלך-רוחו ומאווייו שזרמו מתחת לידיו. ברור היה: כאן כישרון מתהווה. הוא עוד פיקפק פה ושם – ופתאום התגבר והחל לשרטט בקדחתנות; גם התוכנית וגם האיש היו כרישום ראשון מבטיח של אחד גדול.

וכך, לאט-לאט, נעשו “שלושת החדרים” לחווילת-פאר בת שבעה חדרים ומרפסות, והכל חדיש שבחדיש. “עין לא ראתה” בתל-אביב של אז ריבועים וקווים נקיים, ושטחים חלקים, המדובבים בשיווי-משקל טהור. הלכתי שולל אחרי “הגל החדש”, חשתי את יופיו ואת חידושו, והחילונו בבניית הבית – והרבה דברים עשינו בו במשותף.

ציירנו את הדלתות, שתהא להן הפרופורציה של הרוחב והגובה, אשר תתאים לאולם המאורך. ציירנו את ידיות הדלתות (לא היו אז ידיות מתכת מודרניות אלא כפתור גדול מעוגל) ועשינו אותן מעץ בצבעו הטבעי על רקע של דלת ירוקה בהירה. חידוש גדול בימים ההם – ארונות-קיר מעץ ליבנה, עם מראות במקומות המתאימים.

יום אחד עמדנו וציירנו ציור קוביסטי נועז בירוק, אפור ואדמדם; הזמנו מרצפות אצל הגרמני וילנד (לפני היטלר); האפקט היה נהדר, בתוך האולם המאורך עם האור הרך שהסתנן מאשנב שמצד מזרח, אף הוא מאורך בצורה המתאימה. הצטרפתי ל“גל החדש” באדיקות כזו, שכאשר קיבלתי מתנה מגיסי בלונדון חדר-אוכל נהדר בסגנון ויקטוריאני כבד – עמדתי ונתתיו מתנה לאחי [הבכור, ברוך], ומיד התחלתי לחשוב על רהיטים המתאימים לבית זה; רכטר צייר אותם, ופריץ קוך, אדריכל פנים ראשון בתל-אביב, הוציא אותם לפועל.

כל זה היה נועז וחדש בימים ההם. תל-אביב היתה בנוייה בסגנון מעורב – בארוק, מזרח וויקטוריאניות. קשתות על הדלתות והחלונות, ועליהם זרי פרחים של טיח מתוך דפוס. מרפסות עגולות, משולשות, צריחים קטנים שהזכירו חומות-מגן מימי הביניים. “מוגרבי”, שניבנה באותה תקופה, עוד ניבנה ב“סגנון המשולש”. פה ושם היו גישושים אל המודרני, אבל טרם ראה איש בית מרובע, מאורך, בעל גג שטוח, שכולו ניבנה על בסיס הריבוע, הקו הישר והשטח החלק. רק בירחון הגרמני “קונסט אונד דקוראציון” כבר ניראו ציורי בתים כאלה. כשנגמר הבניין – היה מאסיבי והאהיל עליך, ונדמה שהרגשת אפילו את היסודות הטובים שמתחת רגליך.

מכל תל-אביב נהרו לראות את הבית “המודרני”. ומעט-מעט צצו עוד בתים באותו סגנון, שבנו אדריכלים אחרים (רכטר נסע להשתלם מיד אחרי סיום הבניין).

כשקיבלנו את הבית, אמר לי בעלי: “השקעתי הרבה יותר משחשבתי בבית זה. אבל אני מרוצה.”

ובכל זאת נהרס הבית. לא עמד בצוק העיתים. גם עליו עבר גל הפורענויות אשר פקד את משקנו בשנים ההן. אני משערת כמה עמלו להרוס את ים הבטון הזה. אבל מאז יצאתי מהמקום – לא דרכה רגלי בקטע רחוב זה.

ועתה הלך גם יוצרו.

*

נכתב: 1960 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1927–1929, תקופת בניין הבית המתוארת כאן. נוסח ראשון של הרשימה נדפס לראשונה: “הארץ”, 1.1.1961. הרשימה הותקנה מחדש לדפוס על ידי, כי בטיוטה נמצא יותר מאשר בנוסח שנדפס בעיתון. את מערכת רהיטי המהגוני של חדר-האוכל, שלח מלונדון הגיס, יהושע גרין. הם ניצבו שנים רבות בטרקלינו של אחיה ברוך, ולימים אצל בנו, אהרון בן עזר, בפתח-תקווה. מרהיטיה של אסתר עצמה לא נישאר זכר.

(פרק מסיפור)

האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.

שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בארות [בורות] בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה…

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.

מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין… על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות…

החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סילסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו [כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.]

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.

בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.

[היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים חבויים, בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה היא על תנועותיו וצעדיה נתרחבו מאליהם ונתכוונו לצעדיו, רגע נגעה זרועו בזרועה, והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום כאילו נתלכדו הגידים הכחולים והתיזו אוויר שרביט פרחים מופלאים.]

הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – [עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.]

בצידי שבילים סרטה “קורנית” את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדומים; “שלוויות” בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.

[הקורנית סרטה כאן ברגליים, ומיד הדמיעה את ריחה, ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, עוד נשתיירו מן האביב בנעצוצים הקרירים ובתוך שקערוריות הסלעים, מקום נאספה תחת דשן האדמה, ניחשה היא את סלקי הרקפת החבויים לחורף.]

המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר…

“נחזור,” פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.

לאחר שנחו רגעים אחדים, הזדקף הוא, “אני הולך להתעמל,” פלט, הוא קרס, פשט את זרועותיו לפניו פעם-פעמיים, מיד קפצה היא על רגליה, זרקה את “החצאית” ונשארה ב“קצרות” מצבע קינמון; שכבה על גבה, הרימה רגליה; אחריהן את גבה, ולבסוף עמדה על עורפה כשכל גופה מהווה “נר” ישר להפליא. הוא עמד לידה, ולפי כיוון רגליו ראתה שהכל “כשורה”.

[“המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים,” אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה“חצאית” הפרופה לכל אורכה, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –

הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה “מנוחה”, והוא על ידה.]

משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.

העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.

הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.

הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.

במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נכתב בדיו בצבע שחור על נייר חלק, מצהיב. זהו נוסח ראשון לסיפור “הבקע הראשון”, והוא מחזיק 4 עמודים מועתקים לנקי – א‘, ב, ג’, ד‘, חסר עמוד ה’, אך ישנם במקביל 6 עמודים של שתי טיוטות ראשונות, בראשן נכתב “פרק מרומאן”, ועל פיהן הושלם נוסח זה.

הסיפור מתרחש כניראה בבית-מלון בירושלים, בראשית שנות ה-30. נוסח “הבקע הראשון” שנתפרסם ב“דבר” (21.2.1969) דומה פחות או יותר ל“יום אחרון” עד לסיום הקטע שבו מופיעות המילים “הרכיבה כנזר על ראשו”. מכאן ואילך חיברה אסתר ל“יום אחרון” סיום חדש שמופיע ב“הבקע הראשון”, ומתאר את הירידה מ“פסגת אושרם” בצורה מוחשית ביותר – התגובה הבכיינית של הגבר, לאחר שדבורה עקצה אותו, וכך פג הקסם; ואילו הסיום של הסיפור הישן – פיוטי, ללא עלילה. בנוסח החדש היא משתמשת במלה מודרנית – אתגר, בצד שימושי לשון ישנים – נמודים.

לסיפור יש כניראה רקע אוטוביוגראפי, ודומני שהוא מספר על השבועיים שבילתה אסתר עם י.ש. בירושלים, כנרמז אצל טלפיר בכתבתו ב“מאזניים”, אפריל 1982: "ביום בהיר אחד ביתה היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – " (שם, עמ' 36). י.ש. הוא לדעתי יצחק שנהר-שנברג. הדברים אירעו, לפי טלפיר, לאחר התאלמנותה, ולפני נישואיה השניים לצייר אריה אלוואיל.

האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.

שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.

האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.

ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.

התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.

שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות בוקר אלו.

מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.

הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.

כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.

היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.

הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.

הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה “בכדי לעורר את ריחה,” אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, “רק דבורה,” צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה…

היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: קיץ 1932. נדפס לראשונה: “דבר”, 21.2.1969. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 184.

– – – גיבורו של קלודל המצוי בין שתי אהבות אלה [קרוע] מפרפר מלא [פקפוקים] צער ספקות, ולכן כורע ברך לפני הרגש הגדול, הוא מכיר בגבולה של להט האהבה אשר נצטווה לעקרה לצמיתות.

בו בזמן חושב הוא שקשרים אלה עם היצירה אינם משהו שמחוץ לרצון האלוהי.

השכינה אם הפרידה, אסרה על שני האהובים למצוא זה את זו בחיי יום יום – – – מקרבת אותם ומקשרת אותם קשר מסתורי, היא קושרת ומפרידה, וכך לא יאבד כל אחד לבד, אלא יינצלו, כל אחד לבד רודריג ופרוהז, על אף האוקיאנוס המפריד ביניהם, כל אנחה אשר יפלוט האחד מוצאת את הדה בנפשו האהובה של השני, ומאופק אל אופק הקשיבו, הנה הם מדובבים חרש זה עם זו.

*

נכתב: ראשית שנות ה-30 לערך. דף טיוטה מרשימה על ספר של קלודל. בביבליוגראפיה של אסתר ראב לא נמצא זכר לרשימה שפירסמה על קלודל. לא הצלחתי לברר באיזה ספר מדובר.

הך-הך מתדפקות הלבנים לעול העץ הנתון על הגב: מסגרת – ולבנים מסודרות בה לריבוע.

מגישי הלבנים הינם היום מהמין הגרוע. “ברַרה” – אומר מנחם, שהוא “בורר” בעונת תפוחי-הזהב.

הבנאים מדי-פעם: “נו, זוזו!”

“פורים! קינדער, פורים!” – צועק מאיר’קה, מי שהיה שוליא של חייט בעיירתו. מנפנף הוא ברב-חן בכף-הסיידים, כאילו היתה זו מחט דקה מן הדקה…

מתקיני הטאבארות הולמים למטה בפטישים; הגַמלים הביאו חצץ. שניים מבעלי-החיים הגדולים הקרחים נסתבכו בפיגומים המושלכים, וגעיית-נחירתם נישאת על הלמות הפטיש וקריאת הבנאים: “הב הב, קאשע, קינדער, קאשע!”

נושאי-הטיח, פרחחים בלונדיים שזה עתה ירדו מעל האונייה, הצפון פורח בלחייהם כוורד קר, ואיתם תימני, עקום-רגליים, בין נושאי-הלבנים: שני יהודים בעלי זקן וגבות לבנים משיד.

“אוי לייביל, שמש ארץ-ישראל. אריח אין איהר! מייבשת את הגרון. הגש את הכד.”

בפינת אחד החדרים, העתידים בוודאי לקבל פסנתר שחור מהודר, עומדת צפחת אדומה וכולה מזיעה מים, תאווה לעיניים. מאיר’קה משלשל ראשו המוארך אחורנית – וגררר ישר ממקור הכד לפה, “למד את המלאכה”. המים מחלחלים לגרונו; אבל חלקם משתפך גם לתוך החולצה, על החזה המיוזע – “איחחח חברה, קררר, מדגדג…”

“וז’ניה שלך, מדגדג וחם?” מתיז לייביל. החבריה רועמת בצחוק.

היהודים נושאי-הלבנים מציצים מלמטה אל גבהי הסולמות; בזרות נושאים הם את לבניהם, בהכנעה דוממת, כאשר נשאו בשוק-העיירה שק תפוחי-אדמה שקנו מידי הגויים.

"אתו בורוך, רשעת –!Das ist ja Hebraisch. הי-הי-הי – " צוהל אחד האדמונים, ושפתיו נפערות לאין גבול.

"ויפתח אלוהים את פי – "

“התיש!” עונה התימני בסלסול ובהטעמה מזרחית אחרי מאיר’קה. הבנאים מחזיקים בבטנם מרוב צחוק.

"אה יקה בן יקה – " משתפך שוב החייט בסופרנו של “משורר” בבית-הכנסת.

“אגור בן יקה טרבימבים-בם-בם,” – מתעוררים נושאי-הלבנים לפתע ומחזיקים אחריו בבאס, זקניהם נעים, אחזה גם בהם השמחה. הך-הך משקשקות המסגרות הכבדות על הגב הלאה.

השמש זללה כל צרור של צל מבין הכתלים אשר התרוממו לקראת הגג-לעתיד; החדרים המרובים עמדו כגביעים פתוחים לקראת חומה; ריח המלט הצונן היה המיפלט היחידי לחושים העייפים…

"אין וועלדיל ביים טייכיל דארט זענען געווארקסען… אוי אטייכיל, אוי אוועלדיל – " ציפצף החייט.

“אטייכיל, אטייכיל,” – רטן סניה השחור ומכווץ גבותיו. “הרי כאן כל הים, ים התיכון, ואנו עוד נכבוש אותו בספינות.”

סניה הוא מלח לשעבר, וטולטל וחצה רוב הימים שעל פני כדור-הארץ. כעת נתכווץ לו בצריף, על שפת ים התיכון, בעיר עברית זו. להינתק לגמרי מן הים אינו יכול. עומד הוא על הפיגום וחורז לבנה ללבנה ורואה אונייה שדגלה לבן-כחול, והוא רב-חובלה.

מבור השיד עולה הבל. השמש מכה ישר על הראש. תחת הרגליים מידרדרים שברי-לבנים, מלט יבש, כפיסי-עץ; פה ושם קרש, ומסמריו בולטים למעלה באכזריות. החבריה מדלגת על פני קרשים אלה כעל מכשולים בשעת התחרות, אבל איש אינו מתכופף להסיעם הצידה.

שעת צהריים. ברז רק אחד, בצל אורן מרוט ולבן מאבק וכרסום הגמלים. סניה כבש לו ראשון את הברז, זרועותיו אמיצות-השרירים מזילות חלב-שיד תחת קילוח-המים. הראשים מוגשים לברז בזה אחר זה: שחורים, צהובים, בעלי זקן ופיאות, עכבריים ורחבי לסתות. רצינות האכילה כבשה את הגופים הלאים. ניירות ספוגי-שמן מרשרשים ומושלכים מתוך סלים. לחם נבצע ברעש. הלסתות נעות, השיניים מצטחצחות. המכונה מקבלת את מנת ההסקה שלה.

*

נכתב: 1933 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1933 לערך, בתל-אביב. נדפס לראשונה: “בוסתנאי”, 10.5.1933. לא נכלל בקובץ “גן שחרב”.

דמדומי בוקר, גשם, רכסים אפרורים עטופי אד, והקטר כאילו ניתק מעל האדמה וקופץ מפסגה לפסגה בארבעת רגליו כסוס, ובפעמי פרסותיו הקצובות מעיר את גושי ההרים מסביב. על פסגת שלג כבר תוהה קרן שמש.

אני בעמק, מרגישה את שתי שורות ההרים מימין ומשמאל, אם אזוז משהו ימינה או שמאלה, תתקלנה זרועותיי בהם. לרגליי שוטף נהר גועש עכור מעוצמת הגשם שיורד מן ההרים.

זאלצבורג ישנה עדיין, מוכרה וקרובה היא, כחצר ירושלמית מוכרה מיד היא מקיפה אותי בשעריה הסגורים, טהורה ויחסנית בדממת הבוקר. יונים הומות, עטות על אבני הרחוב השטופים מגשם, ומנקרות בין האבנים. פתאום נפתח צוהר בתכלת וניתכים צלילי פעמון יחיד בסופרנו, ויונים הוגות לעומתו בבאס נקי טהור, גם האוטו-טקסי. ואני, מלאה אני פיח ואבק הדרך, בלי משים אביט על ידי, והנהג מחייך קלות. תחת הציפורניים פיח. לישון.

הבית מלא מפה אל פה. מיספר צעדים ממלוני לפסטשפילהויז, בדרך, אני נתקלת עם ציור עתיק של סוסים נהדרים מתהלכים בכיכר כעל קרקע באר, הראש מתרומם מאליו להביט אל ראש ההר, ומודד את הקיר החלק כמעט.

אני בשורות הראשונות, במקרה. לימיני ז’ורנליסטן רוסי. “Tute Cosi van” בניצוחו של קלמנס קראוז. איש עומד ומפסל מחדש את יצירתו של מוצארט. המוזיקה מרוממת, הפאבולה [העלילה] קלה ותמימה, גם הסוליסטים מבריקים.

הטכס גדול ואדיר.

הקהל מאוחד ומרומם. בהפסקה זורמים הגלים האנושיים לתוך אולם ענקי, היכל ממש, לעשן גם לסעוד-מה, הלוך ושוב מכים גלי הפרצופים, אני לבדי מתלבטת, ואיני חשה בזה, כאילו ניתקו רגליי מעל הרצפה, כולי אוזן ועין. אין זה קהל רגיל, בן מקום אחד, כוהנים אלה, צירי כל הארצות והעמים, כל אשר האמנות תיקר לו במאוד.

למחרת “ידרמן”, ובבוקר קונצרט בדום העתיק.

על מגרש הדום לא ישוחק השנה מפאת מזג האוויר הרע. בתי-הקפה מוארים, פרצופים מפורסמים, רינהרד, פלנברג, טהימיג, בבגדי הרריים פשוטים, כמנהג המקום, מעשנים, צוחקים.

במוצרטאום חזרה הבוקר, כן הודיעו לי בחשאי, ואני, עליי רק לשבת בגן העיר, והנני שומעת את המיית קולות הכסף הרכים והאדירים.

עם ערב בשש נסגרות כל החנויות, נדמית זאלצבורג כולה להיכל אשר עזבו הקהל לרגע, כה מופלאה וסודית, חלונות-ראווה מעטים, קטנה העיר, האור לא יודלק עד שמונה, והדימדומים ארוכים מאוד, ומשתרעים להם הרחובות ריקים מאדם ומתאפקים, ופעמי ההלך יצלצלו, ירחקו ויקרבו על אבני המרצפת, כרגלי מתפללים בדמדומי כנסייה עתיקה, הפעמונים יוצקים שלווה, וכל בית הנהו מרכז חם ומלא אור.

עירו של מוצארט זכה ואצילה, כך כתוב בפרוספקטים.

תושבי זאלצבורג בני הרים אך מלאי נימוס כצרפתים, עומדים הם במרחק-מה מן החגיגיות הזאת, עינם אף מלגלגת בדקות, מתאספים הם על כיכר הפסטשפילהויז, וכאשר ינהר קהל הזרים לבית המקדש, יעבור הנהר בין שתי שורות של בני הרים בריאים וסקרנים אלה. כך מדי שנה בשנה הזרים עולים אליהם לרגל.

והמה הרים להם ועיר שקטה וטהורה, הנערות הוורודות נוצות יסזגל מסתלסלות לכובעיהן הטירולים, ובחורים קצרי מכנס שלובים בזרועותיהן וכך יטפסו להם אל ההרים הירוקים שופעי החלב, כי מדי בוקר יתמלאו רחובות זאלצבורג הטהורה ריח החלב הטוב הבא מן ההרים.

עטה הערב והפרוזקטור על המנכסברג כבר זורק אלומת אור חגיגית על העיר. עולי הרגל עטו את בגדי הערב, מוכנים לעבודת אלוהים, כהן ובת-זוגו, נשים הרבה, נשים גדולות וקטנות, והגל נמשך בין שורות הסקרנים, וככוהנים בקודש יסיעו עצמם איטית וברגל אל המקדש, הפסטשפילהויז.

הכיכר לפני הבית זרועה אוטומובילים נהדרים, משרתים בסוככים מורידים בדחילו מטרוניתות ומגינים עליהן מן הגשם. קהל המסתכלים עומד מתוח, והגשם שוטף עליו והוא אינו חש בזה.

האולם המאורך והכהה מתמלא לפה אל פה עמים ולשונות, שיער בהיר, שחור, בלונדי. יהלומים מהבהבים, ועיניים אף הן.

היפות בנשים הצרפתיות הן. כפרפרים הן זרועות פה ושם ומקשטות את האולם, ליבן יקצף חופז פוחז, חציו למוסיקה וחציו לשעשוע, ובין שני אלה הן מרפרפות בגראציה.

האנגליות מהדקות את המשקפת בכובד-ראש.

הרסיות מדברות ונשלפים לורטים, ראשים כבודים

*

נכתב: 1935–1936 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. בקיץ וסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה. 3 עמודים של כתב-יד משנת 1935–1936, ללא כותרת, שעניינם השהות בזאלצבורג, שמתוארת בסיפור “אהבה בזאלצבורג”. זוהי כניראה טיוטה שבעקבותיה בא הסיפור, שנדפס ב“הארץ” ב-20.3.1936. השורה האחרונה של כתב-היד אינה ברורה, וכניראה שגם סופו חסר.

לפנות-בוקר הביאתני הרכבת מבין הרים מעורפלים וטבולי-גשם לגיא ה“זאלצאך”; עכורה שטפה לה זו בעמק ארוך; משני צידיה התרוממה העיר ברוך-תפנוק מיוחד על ירכתי ההרים; הבתים השלווים רפודים היו בתוך ירק כהה, והרחובות משני צידי הנהר מוליכים למישרים את העם השקט, ההררי, החי בתוכם.

ריח חלב עלה מכל עבר, חלב-ההרים הירוקים שמסביב, ועל רצפת אבני הרחוב העתיק ניקרו יונים והתעופפו מלפני גלגלי העגלה…

בימים ההם באתי לשמוע את הרינה הגדולה, הבוקעת מעירו של מוצארט אל כל קצווי תבל, הימים האלה ימי “עלייה לרגל” לכל מי שנפשו קשורה בקשר אמת עם עולם התיאטרון והמוסיקה. אמנם גם נמושות נסחפים בזרם העולים ולא אחת תפגוש בהם, אך אם תבוא ל“פסטשפילהויז” עם ערב, ובשעת ההפסקה תתע באולמיו – תבוא על שכרך.

מוסיקאים, שחקנים, ואנשי-מעלה; הנה, חשבתי, מה יכולה עוד ליתן האנושות, זו המחרחרת, זו המצחצחת חרבות בין עם לעם, הנה “ארבעת אלפים העליונים” שלה: רחש לחש, ובין לאום ללאום נגשר גשר, בשפת אראלים ידברו, ומלאכי שלום ירחפו ויעבירו הקול מאיש לרעהו…

מוצארט מולך הערב על קהל בינלאומי זה – לו שייך העם הזה, אשר בא לשומעו מכל קצווי תבל, נתיניו הם והוא מלכם הערב; לב אחד ודברים אחדים לאנשים האלה: החומים, הבהירים, הלבנים והשחומים – במיקדש זה משתחווים הם לו ומתפללים בשפתו.

ואני משוטטת על פני גלי “חבר לאומים” זה, ונפשי תלוייה לי בפניי. אוזניי הומות, ורגליי אינן נוגעות באדמה. והנה לפתע נתהווה חלל בקיבתי (כמו תמיד לאחר שרוחנו הוכיחה איזו גבורה מיוחדת) ורגליי נשאוני מאליהן אל שולחנות המזון הממשי, ועוד ידי מושטת לאבוס בלי הכרה, על מנת לרכוש לה מה מן המספוא, והנה קול ממעל בצרפתית:

“אל תקחי את לחמניות הבשר, גבירתי, קחי גבינה!”

ואחר כך:

“האוברטורה היתה אלוהית! האין זאת?”

ממעל לי, נשקף ראש צר עם שערות שיבה ועיניים אפורות שקטות; כל-כך מצומצם היה הכל בהופעה גבוהה זו; כמעט בלתי אנושי היה האיש, איש מופשט – – –

“אדוני, זו לי הפעם הראשונה שאני שומעת את מוצארט כאן, אין מילים בפי – – – ראה, כל זה הוא יותר משאני יכולה לבטא, וגם אתה העומד לפניי….”

האיש זקף את עיניו וחבק במבטו השקט את האולמות הרוחשים.

“כן, ערב יפה!” אמר, “הקהל הזה ראוי לו, והוא ראוי לקהל. ואת, גבירתי, בשמלתך זו, ודאי שליחת ארץ רחוקה הינך?”

“כן, אדוני, מארץ העברים אני.”

עיני האיש השקטות נחו על פניי, על כתפיי.

“אכן, גבירתי, זרה את מאוד… וקרובה – כעולת-רגל למקדשים אלה. יותר מזה, כן, אחות הינך… אמן? אינני טועה.”

המצילה קראה לשוב אל האולם. מלודיה של כיוון-הכלים. והמייה כלפני פתיחת ארון-הקודש. דממה. והמסך עולה.

חביון גנים, ושני זמירי-אדם יתנו קולם מן הסבך. וכקהל אראלים עונה התזמורת לעומתם. וזמיר בודד גווע. ושוב – התזמורת בנצחון עוז. והמסך יורד. ואני נישאת עם קהל הוגה אל השערים. ומאחריי וממעל לי – הראש הלבן:

“גבירתי, אל נא תלכי עכשיו אל הדרך, נלך לאורך הנהר, הלא נפלא.”

משהו שקט כל-כך שפע מן האיש – והלכתי עימו.

הזאלצאך המה, ריח עשב רענן נישא ברוח. ההרים הרחוקים מעל העמק נידמו קרובים ותלויים מעל הראש. האיש הלך לידי ושתק.

המוסיקה המתה עוד בי, ומרצפת הרחוב התגוללה מתחת לרגליי בלתי מוחשית, כאילו הייתי מהלכת על פני מים. לעיתים זרקתי מבט על בן-לווייתי: מה נפלא האיש ומיוחד. והעיר הזאת מסביב – כחלום. אילמלא בוהן הרגל המרתקת לאדמה ודאי הייתי מתעופפת על פני ההרים האלה; ובן-לווייתי נמשך עימי על-ידי קורים בלתי-נתפסים. כברת-דרך שתק האיש, ופתאום כאילו פקעו כמה ברגים מעל האיש השקט, ופניו נגלו לי לפתע לאור פנס הרחוב, והנה הם הפוכים ובחושים, עיניו השקטות כאילו עברה בו רוח: נפרע לצדדין.

“גבירתי!” – פתח האיש (וקולו הטוב היה צרוד) – "חושב אני, כי איני מדבר בהשפעת הרגע – " (האיש לא שמע את אשר דיבר), “אבל משהו אירע בחיי הערב. ואיני רוצה לאבד את ההזדמנות. רוצה אני להחזיק ברגע זה. גבירתי: אני אוהב אותך, אין אני מתעתע. איש ישר אני. הנה שמי.”

בידיים רועדות פתח את תיקו והוציא כרטיס-ביקור, לא הספקתי לראות את השם: “פרופיסור למוסיקה” קראתי…

“ובכן, ‘אהבה במבט ראשון’?” – ניסיתי ללגלג, בחוזרי קצוצת-כנף אל היומיומיות הקטנה, וכל המוסיקה האלוהית התנדפה מליבי והיתה כלא-היתה. איזו בהירות-מוח קרה עלתה עד לקצה אצבעותיי.

“גבירתי: ‘אני אוהב אותך’!” – חזר בקפדנות…

משהו ממשי כל-כך ומוגבל היה בקפדנות זו, וכל קסמו פג והרי לפני רגע הייתי מוכנה לרקום לי חלום מסביב לראשו היפה.

“אדוני היקר,” – מיהרתי לענות והמילים יצאו דחופות מפי, – “הנני עומדת איתך כאן רק מפני שגלי המוסיקה והאווירה המרוממת נשאוני הנה, וגם אתה, אדוני, היית חלק מן הערב הבלתי-שכיח הזה, ואודה לך, כי לפני רגע עוד הסתבכתי בחלום סביב ראשך. זה הלבן. עכשיו, כשהופר הקסם והרי כל זכות קיומה של פגישה הוא הקסם… לכן: ליל מנוחה, אדוני!”

האיש נשאר תקוע במקומו, עיניו הביטו נכחו בלי לראותני.

חמקתי למלוני, כשרגליי נתקלות במרצפת הרחוב הנוקשה, נעל הערב לחצה על זרת רגלי השמאלית והסבה לי כאב חד, מיהרתי לחדרי על מנת לחלצה.

*

נכתב: 1935–1936 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1935 לערך. נדפס לראשונה: “הארץ”, 20.3.1936. לא נכלל בקובץ “גן שחרב”. בקיץ ובסתיו 1935 שהתה אסתר ראב באירופה.

הצופר הזה – יש בו מקריאת איתנים, מין יללה קדומה ביער המבשרת שואה, מקים הוא בנו נימים ישנים של אדם ראשון בפני סכנה ודאית כל-כך – המסמרת בנו אולי את פרוות הנפש אם לא את פרוותנו החיצונית, היא מסמירה עורנו, את נימי הנפש –

קול הצופר היה מנסר באותם הימים ונתקע מדי פעם כסכין לבשר הרחוב החי והומה כהרגלו, מיד היו החיים זורמים ונמלטים מעורקי הרחוב כמהלך-דם בלתי בריא הנמלט מתוך פנים מחווירים לאי שם בחביוני עורקים סמויים בגוף –

ואולם משה חרמוני לא היה יורד תמיד כיתר השכנים למקלט, כשהם נסערים ומקורבים כעדר כבשים בפני סער, ואשר גם פניהם פני כבשים שחוטות למחצה. ולא דווקא מפני שהיה אמיץ כוח ביותר או בז לחיים, אבל מין בושה וסקרנות היתה תוקפת אותו בפני פחד סתמי, זה הפחד הכללי המוחלט המשתרר על רחובות בתים גנים, ומתפשט כשפך של מים רבים אל מעבר לעיר, לפרוורים הרחוקים ולשדות, והלאה, וכובש את כל האדמה שנעשית גם היא מעין גוף חי מפרפר וכואב וחרד לקראת הפצע אשר יבואה, מעל כל עץ וכל בית הודקת היא אל גופה כשהיא מרטטת מתחת לשמיים הקרים. ואלה מתוחים מעל כים אשר ספינות מהלכות בו, אין אלה שמיים כל עיקר אלא מקום שיט ושדה מירעה פתוח לרווחה לנשרים שחורים לוטשי-עיניים וצמאי-דם או נמרים מעופפים אשר קרן גדולה תקועה בראשם והקרן בורקת ברקים ושולחת חיצי מוות לכל בשר וכל צומח –

*

האפשר יום אחד להחליט שאת אשר אהבו שמונה שנים ואת אשר טיפלו וטיפחו זמן רב כל-כך אפשר בבת אחת לא לאהוב ולא לזכור – לא – אי אפשר – כזאת לא ייתכן. פצע הוא בנפש כלאחר ניתוח צלקת, הדורשת שנים עד הגלדה ועד התרפאותה – וגם אז עוד חוזרים ימים ימי קור אשר בהם תכאב הצלקת הזאת – ככאב צלקת בבשר.

*

משה חרמוני היה אחד מדיירי הבית. החדר שנפל בגורלו לא היה בו לא מן השמש הטובה בחורף ולא מן הצל הקריר והמרענן בקיץ – להיפך, הגג בקומה השלישית היה בחורף מחלחל רטיבות, ורוחות ים היו מכות באכזריות על החלונות הרופפים, ובקיץ היה הגג מחזיר עם בוא הלילה את כל להט השמש אשר ספג ביום – ואולם משה חרמוני לא הרגיש ביותר בחילופי-אוויר, בגופו עוד הרגיש את השלגים והקור שבמולדתו – והם הם שקבעו את מראהו ושוב לא הרגיש בשום אקלים אחר –

עשוי היה מין חומר ניטראלי המקבל הכל בשיוויון נפש, ומוכן להסתגל לכל מצב. שתי ידיו היו תלויות לו משני צדי הגוף כמיותרות – ואולם רק היה תופס באיזה כלי, היה הכלי עושה את שליחותו וידו כאילו נמשכת מאליה אחרי הכלי. היה רושם לפעמים שהנהו עובד באיזה שכל עליון – בלי שהגוף ישתתף בזה או יתעייף כלשהו. עיניו היו תמיד לוטות בעפעפיים כבדים במקצת, וקשה היה לאמר שמישהו ראה את עיניו –

בעלי הדירה שאצלם היה גר משה חרמוני עולים חדשים מווינה היו – בבית הזה היתה תמיד שורה מין קלילות חסרת דאגה של אנשים אשר שטים בקלות על פני זרם החיים, ויביאם זה אל אשר יביאם – החיוך והמתינות לא סרו מעל פניהם – כאילו אוצרות קורח טמונים להם בארונותיהם, ועליהם שומה רק לשוחח במתינות, לשתות קפה עם עוגות משובחות ריחניות וטעימות, להיות יושבים ומדברים בקולם הנוח, להיות עושים שיחה כמישהו שעוסק כלאחר-יד באיזו מלאכה נעימה – בעוד נפשו נתונה במקום אחר –

לאמיתו של דבר לא היה ידוע כיצד יכולה הכנסה זעומה של פקיד במשרד ציבורי לקיים בית כזה, המחליק כעל גלגלים משוחים בשמן, אין פרצה ואין צווחה ואין דאגה על הפנים אלא גלגל אחוז בגלגל בקלות – הכל מובן בשעתו ונעשה בשעתו כאילו איזה יד נעלמה מעל מכוונת את המכונה והאנשים מצייתים מתוך הרגל עתיק-יומין הטבוע בדמם, שאין בו לעצמם כל פליאה עליו ושאין הם אפילו מרגישים בו –

משה חרמוני היה מתלבט לפעמים על פני גלי החיים האלה כעלה נטרף על פני הזרם, או כגוש עשוי כולו מקשה, שהזרם הזה לא ימיסו בם, אם ילחך סביבו שנים –

כבר מן הבוקר היתה נתקלת אוזנו בקולה הגרוני המזלף צחוק והברות רכות ומרגיעות מטללי מולדתה לתוך חלל אוויר מלא ריח קפה ושקשוק עליז – ואולם כל זה נתרשם אצלו ממרחק רב – פותח היה את דלת חדרו והודף את גופו קדימה בהתאמצות מה, וכשהיה קופץ לקראתו ה“בוקר טוב” של בעלת הבית, היה נרתע במקצת, כאילו נגעה בו יד זרה – זרה מאוד –

משה חרמוני היה לבוש תמיד, קיץ וחורף, אותם הבגדים, דהים, שאין בהם לא מהתאמה לתקופת-השנה ולא מהתאמה לסובב אותו. כשהיה הקסקט שלו, שמצחייתו כיסתה את מחצית פניו, בלה מאוד, היה קונה חדש, אבל אז נדמה לו שכל צורתו נשתנתה, ואי מנוחה היתה תוקפת אותו והיה מקמט ומטפל בו עד שעבר החידוש שבו והיה ניראה מרופט וישן כקודמו, ואז היה חרמוני חוזר למנוחתו, כאמן פסל שהקשות פטיש אחרונות גמרו את יצירתו –

הוא לא השתייך לשום מפלגה ואולם כל בחור ישיבה שעלה לארץ-ישראל על מנת להתחדש בה את חייו, היה קרוב לו, ואילו החיים החדשים בעצם היו ישנים-ישנים מאוד – ומעיינות חדשים לא זנקו כאן לעיתים קרובות מתוך הישן, ליבותיהם של בחורי ישראל – באמונה ובעייפות גדולה היו פולחים הרים ובקעות הארץ העתיקה – ואולם הנס אשר חיכה לו משה חרמוני בהיותו בגולה לא נתרחש –

לא זנקה עליו רוח נבואתו של ישעיהו מעל הרי יהודה הרחוקים –

ובנפשו לא נתחדש דבר.

קומתו לא נזדקפה יותר משהיתה – וליבו לא התרענן יותר משהיה לפני-כן.

משה חרמוני כבר עבד בקיבוץ וגם במושב, ששם נמצאו רוב בני עירו, ואולם פעם ולתמיד החליט שדבר זה הוא מעבר ליכולתו – כאן בעיר מתמזגים חיי הרווקות בנקל עם מהלך החיים הכללי, ואולם שם – במושב, תנאי ראשון – משפחה, ואם אין לך משפחה חשוב אתה כמת. איש לא ישים לב אליך. להיפך שם תהיה לפוקה ולמכשול לחברך אם נפלת למשכב – הרי זקוק אתה לרחמי נשים זרות – והמשק מה יהא עליו, מי ימלא את מקומך ברפת שלך –

*

נכתב: ראשית שנות ה-40 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה-40 לערך, בתל אביב. אסתר ראב גרה באותה תקופה בדירה ברח' בן-יהודה 191. הסיפור כתוב בבלוק מכתבים ישן, שכריכתו היתה כתומה. בדף ראשון ושני נמצא השיר “יען נוצרתי לאהבה”.

משהו השתבץ לתמונה בחייהם של השניים, תמונה שלא הם יצרוה – אלא כוחות שמעבר להכרתם, שמעבר ליכולתם – עשוה לשלמה בתכלית השלמות, הכרתית, וכאילו נוצרה מששת ימי בראשית בידי הכל-יכול היוצר עצמו.

היא עולמות הרבה היו לה בניגלה ובסתרי סתרים שלא גילתה אף בהכרה לעצמה, היה לה עולם הלילה ומלוכה רבה על צבא שמיים ורזים שהתהלכו ביקום בלילות קיץ חשוכים ועמוקים או בצבוץ עשבים לאחר הגשם הראשון, ושיח לה ארוך עם אדמה שחורה מצמיחה כמהין, עם אדמה אדומה המצמיחה כלניות ועם חולות-ים מכוסים שיחי-בר פרועים ושסועים בוואדיות בודדים.

הוא היה חי בניגלה. “האם אין בדעתך ללכת הערב לקולנוע, הרי ז’ודי גרלן משחקת?” שאל.

“כן, נלך,” אמרה, וחשבה: הוא הפיקולו בתזמורת שבי, זה הצרחן הגבוה והעליז, ואילו לי הוא נחוץ כי אקורדי-הבס שלי יהיו יותר מדי כבדים [לבדם] בלעדו.

“הלוך נלך אהובי,” הגתה עמוקות כיונה.

הוא צחק בפה שהיתה בו גם טפשות וגם עקשנות, ולתמהונה מרירות רבה.

“נלך,” אמר, והחל צועד ארוכות בשביל אשר בגדותיו הסתופפו חרולים ועשבי-בר בשפע פראי ועסיסי, כרגיל בתקופה של השנה בגללה. הוא צעד לפניה והיא נשרכת אחריו.

“חכה לי, חביבי, אנשים יחשבו שאנו נשואים ואל לנו להטעותם,” חייכה לו בהרבה שיניים לבנות.

הוא נעצר והתנדנד מעצם העצירה, חיכה לה, הרים זרועה והניחה על זרועו – ותמכה בכל קשי גופו. אור עברה, הינה על זרועו זו אפשר להישען כעל מעקה ברזל, לא יפול ולא ימוט לעולם. תישען על מעקה הברזל הזה ותחפש ביטחה שהוא מקנה לה אולי לזמן ארוך ואולי לזמן קצר? ואולי עד סוף ימיה? והיא רצתה לתאר לעצמה את שערו הזהוב הופך לבן – ואת הזקנה הקטנה והמאושרת המדדה אחריו.

אך הוא הרגיש שמשהו מתרחש בקירבה, משכה אליו ונשקה בעוז לעיני כל. “נלך לאכול דגים? הרי המסעדה לפנינו,” אמר.

צעדיה התרוממו מול צעדיו ושניהם חטיבה אחת.

כאן היה הים אחר מאשר מגובה. כאן היכה גלים קטנים שנשברו אל קיר המזח בהמייה קצרה שבליחוך שפתיים, המים היו זרועים פסולת וקרעי נייר, ועדת שחפים לבנה אפורה התגודדה מעל למים, הם התחברו ונפרדו כשכנפיהם עוברות מלבן לאפור ומכסף לכחול לפי תפנית המעוף ומשחק האור עליהן, נערים יחפים לבושי קרעים עמדו על הגדה, קלפו תפוחי-זהב, זרקו קליפותיהם בשחפים, ריח דגים עלה מן המים וריח טיגונם בשמן ממיטבח המסעדה.

“נשב,” אמר, וקירב אליה כיסא ליד שולחן שרגליו עמדו בקצה המזח ממש. לאחר שישבו כמה רגעים נידמה היה להם שהם צפים על פני המים, הגדה כאילו לא היתה עוד חוצץ ביניהם לבין הים השטוח לפניהם – אכלו דגים מטוגנים ונידמה להם שהים וריחו בין שניהם –

*

נכתב: שנות ה-40 לערך, או ראשית שנות ה-50. תקופת התרחשות הסיפור: שנות ה-40 לערך, בתל-אביב. אלה שני עמודים ועוד מחצית עמוד מבלוק-מכתבים בינוני, מתוך סיפור ללא שם, ללא התחלה וללא סיום. מחצית העמוד שולבה בתוך הטקסט.

“היי, היי!” – בדיוק כקולו של הג’וקיי המטומטם שבקרקס במונמארטר: מנצח הוא על הקאדרילה של סוסיו השחורים – “היי, היי!” – קולו יוצא מן הגרון ומן האף כאחד, קול בו מזרזים סוסים או כלבים.

עפעפיי כבדות-תנומה. אני מתאמצת לפותחן והן נסגרות שוב. אך מנגד, מול החלון הפתוח – מרפסת; ענודת מחרוזת גיגיות גדולות עם קטנות ונזר מטאטאים ומברשות תקוע לה בצידה; יוני-הבר הוגות במתיקות תוך הגרַבילאות הרמות שבחצר, ובמרחק רוטן הים כחתול מנומנם. לא, אין זו פריס ולא מונמארטר.

קולו של הג’וקיי הולך ונישנה, הולך ונכפל על-ידי קולות דומים לשלו: “היי, היי!” – הקולות היחידים השולטים בדממת הבוקר המוזרה הריקה – “עוצר” – עצור בנשימתך, עצור בזעמך, עצור… שמא –

“יריות הפחדה”. על המרפסת עומד מוטלה: שפתיו מלוכלכות בריבה שחורה וביניהן משרבב הוא את לשונו הקטנה מול החייל היורה; מוטלה מזמזם לעצמו איזה זמר, מין המייה תינוקית המובנת רק לו. על ידו חנית’לה, מפשיטה ומלבישה את בובתה: “פוייה שכזאת היא: אנחנו הולכים להתרחץ בים.”

ראשים מציצים מאשנבים-בחלונות. גופות עומדות זו ליד זו צפופות מאוחדות כקיר אטום ושותק. על מרפסת אחת עומד זקן; שעות על שעות הוא עומד כזקיף; לבוש הוא פיז’אמה שחצייה העליון תכלת וחצייה התחתון ורוד; מתנוסס הוא במעלה הרחוב כדגל, השמש מכה על מצחו הגבוה, והוא עומד. החייל גוער בו – “אינסייד!” אך הוא אינו זז – והחייל מסתלק.

הבתים הומים ככוורות. מכבסים לבנים, משפשפים כלים, ועקרת-בית אחת רתמה את בן-זוגה לעגלת ה“משק”, אפוד הוא סינר אדום, עומד ולוטש את זגוגיות החלונות – ומזמזמם.

על מרפסת בקומה תחתונה עומדת אשה, לפניה שתי גיגיות מלאות כבסים; אשה עגולה ותפוחה, לחייה כשני פלחי אבטיח; השמש אוחזת בשערה הזהוב, ומדליקה אותו פעם מכאן ופעם מכאן לפי תנועת הראש.

ברחוב ליד מרפסת עומד חייל גוץ – תחמושתו תלוייה עליו וכופפת את קומתו העלובה; רגליו פשוקות, פיו פעור והוא מביט אל האשה הגדולה והנוצצת בשמש. האשה אינה מרגישה בו, פלח הסבון הגדול מחליק מדי פעם מתוך אצבעותיה הקצרות והשמנות והיא צדה אותו שוב ומסתערת שוב על גל הלבנים שלפניה.

על גג אחד יושב פקיד מבוטל, שעורו החיוור מצל קירות מתבשל לאיטו בשמש הצהריים והופך אדום. הסטאקאטו של הג’וקיי מטריד כזבוב: “אינסייד, אינסייד…”

מתוך חלון אחד פתוח משתפך קול חזק של אשה בארייה מסובכת ורבת-מרחב, הפסנתר מפטפט ודולג אחרי הקול, וקולו של הג’וקיי מתכסה כמו באשד וטובע בו לחלוטין.

הדלתות נפתחות, אנשים פורצים, “יריות-הפחדה”, אנשים נרתעים – ופורצים לבסוף, המדרכות מתכסות אנשים כנמלים, שהוחרדו על ידי מזג-אוויר בלתי-רגיל.

אוטו כבד מתגלגל מקצה הרחוב. הולך הוא וקרב כסל לחם כביר על פני שולחן הרחוב. מלא הוא ככרות זהובים ושחומים – הריח הטרי מעורר את תיאבון החיים, שנירדם מעוצמת-הרעב, תור ארוך… ונשים נושפות כצרעות מרוגזות מוכנות לעקוץ כל הנקלע בדרכן; ונשים יוצאות – כרחלות לאות וחיוורות מצום. שערן דבוק לרקתן, תינוק בזרוען האחת וכיכר לחם בזרוען השנייה – ילד וכיכר לחם, ילד וכיכר לחם.

והשמש השוקעת שוזרת הילה למערב המאדים לאיטו. השמיים גבוהים מאוד מעל העיר, אשר נטלו כנפיה היום. לילה יורד, פסנתר הולם בתוך חביון עצים וגגות – מזיל מנגינה רחוקה.

מן החצר בא ריח גינה מושקה, ריח יסמין וחול רווה-מים כיד אם – ריח מרגיע, מנחם ומרדים…

*

נכתב: 1946 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1946 לערך. הסיפור נדפס לראשונה: “הארץ”, 23.8.1946. שב ונדפס: “מאזניים”, אפריל-מאי 1984. לא נכלל בקובץ “גן שחרב”.

האשה המזדקנת הסירה את שעונה מעל ידה. שרשרת הזהב בצידה הפנימי היתה חלקה. זרועה חיממה [אותה], חום עצמה חום זרועה שלה – ובכל זאת נעים היה לה חום זה למישוש – אין חום אחר, חשבה, רק את המרכז לעצמך, וממך באות הקרניים ואלייך הן שבות – אין איש – אין איש, אין שום “אתה” – המקום ריק, שם במקום שהיה ה“אתה” ריק ושרוף וריח אפר עולה ממנו –

האפר הזה – מה רוצה [היא] לנער מעליה, נדמה שריחו הולך ודבק בה יותר ויותר – מעין שיכבה דקה הולכת ומכסה את עיניה, את בגדיה, את עור פניה – יום-יום היא רואה זאת בקומה, לבגדיה אין אותה רעננות שהיתה להם, אם כי מהדרת היא בהם, הפנים מתכסים במעין צעיף בלתי-ניראה, אברי הפנים נמתחים למטה אל האדמה, הכל הולך לאדמה, חשבה, הכל נמשך אל מרכז האדמה, אל העפר – “כי עפר אתה ואל עפר תשוב” – האמנם עפר היו תפוחי לחייה המבריקות ומלאות הדם? – אין להסכים לזה – בשום פנים – לא, אין להסכים –

עפר, עפר – והרי היתה עשוייה דם – ואור שחקים. ושפע [ויער] שערותיה בורק ברקים.

לא, אין להסכים – להילחם, להילחם עד הנשימה האחרונה – למות יפה, רעננה, ויהיו אומרים – חבל להניח זאת באדמה, חבל ונהדר וכואב. עד לשיגעון –

האם לא תקל על הצורה הזאת, המתטשטשת, ולו תהא הנפש היפה ביותר שכונה בה – ואולם המעטה, המעטה הן כל-כך חשוב, צלם, צלם אלוהים הולך ושוקע הולך ונמחק – והאין זה כאב אדיר מכל – מעין שקיעת שמש ללא זריחה ביום המוחרת – היתואר דבר כזה – מה העצב שהיה משרה דבר כזה עלינו.

האשה פשטה לאט-לאט את בגדיה ושכבה – ריח הסדינים היה צח ומרגיע – והיהיה הריח הזה גם שם, מעבר לחיים – הריחות, הריחות – הן בשבילם בלבד כדאי עוד [לחיות], יש ריחות ממשיים ואולי יש גם מופשטים, שרק הנפש בלבד תופשתם, ואין אלה ריחות אלא צורות ערטילאיות שיש להן מעין ריח פנימי, כמו פרחים שעולים בזיכרון מלפני הרבה זמן – מלפני זמן שהיה ואולי לא היה –

כל ריח ממשי יש לו שלשלת של מראות וצללים, הנה ריח היסמין, אם רוצה הרי יכולה היא להעלותו בקלות רבה בזכרונה – מיד מתחיל אור ירח זולף כחלב מעל שמי קטיפה עמוקים, ולקול ואלס של שופן, זוגות חלומיים מהלכים מרחפים נוגעים-ולא-נוגעים באדמה, מרחפים [נוחתים] בין צמרות ברושים כהים, כששובלי [אורה] נמשכים אחריהם כצעיפים –

או ריח טוברוזות מעלה בתי-תפילה שרויים בצל ומלאי נרות מסתוריים –

*

נכתב: 1946 לערך. הכתב בעט נובע, והנייר הדק – דומים לאלה של הסיפורים “בצאתנו העירה” ו“אביגיל וחנה” משנת 1946, אף כי מצד תוכנו ניראה הסיפור שייך אולי לתקופה מאוחרת יותר.

בימי מלחמת העולם השנייה גרתי באחת ממושבות השרון [כפר-סבא]. היה זה בית ישן עם קירות עבים וגג רעפים אדום יורד לו נמוך על מצחו, ככובע שנשמט קדימה על פניו. ז’קרנדות ענקיות הקיפוהו, ובזמן פריחתן היו יוצקות ענן של כחול וסגול מסביב לבית הישן, וגם את האדמה היו צובעות בפריחה זו, שנשרה על שטח גדול מסביב –

אנקורים רבים קיננו בעצים ובגדר החושחש הגבוהה והפרועה שעל ידם – אבל המקומות הכי טובים והכי מוגנים היו במרזבי-המים ובתוך החלל שבין מסגרת-העץ לרעפים שמסביב לגג הבית – לפי החשבון היו הקרשים צריכים להתהדק היטב אל קיר הבית, מבלי להשאיר חלל כלשהו, ואולם תמיד נמצא איזה חור או פגם בטיח – והאנקורים מרחיבים אותו במקוריהם ונכנסים למקום החם, המוגן מרוח וגשם, ומתגוררים בתוכו –

האנקורים, מראיהם אינו נאה. אפורים, מלוכלכים תמיד, ניצים ומתכתשים זה עם זה ברעש גדול, ממש ככלבים, גם בשעות החום הגדול, כשאדם מבקש קצת מנוחה לנפשו – ונדמה לפעמים שאין בהם כלום מיופיו של בעל-כנף התר ועף במרומים, דומים הם לרוב לעכברים, מחטטים בכלי-אשפה אשר ימצאו לפניהם –

ואולם בבוקר ובערב הופכים הם ל“בעלי כנף רננים”. אפרורית של שחר מתחילה להצטייר בחלון – חושב אתה להתהפך לצידך השני ולהמשיך לישון – והנה ציוץ, ציוץ רך, מיסתורי. לאט-לאט מקבלת האפרורית משמעות – עוד ציוץ נושר, כאילו בשאלה – האומנם יום? – כולו מנומנם כמוך ואולם מבשר משהו חדש, בלתי-ידוע. עוד ציוץ של אנקור שני. כעת הם מצייצים זה לקראת זה, ובעידוד כלשהו. אכן, יום מתקרב. שלישי מצטרף בחדווה ובביטחה, כעת עונה האחר ללא היסוס, והשלישייה תוקעת במרץ, מעירה אחרים במרחק מהם – לאחר רגעים נכנסת חבורה מרוחקת יותר לתוך הזמרה, וכן מעץ לעץ, גן לגן, כעין פוגות הצומחות אחת מתוך השנייה –

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1944 לערך, בכפר-סבא.

כשאתה עומד לפני הבדים האלה מתברר לך: אחד ענק לפניך – מתוח ושולח זרועות, נועז, טראגי ומזעזע. והקאליבר שלו מתקרב לזה של רמבראנדט.

הנושאים הם פשוטים, ועולמות שלמים גלומים בהם – סמלים הם, ויותר מזה:

על צלחת שלושה דגים מלוחים, או יותר נכון, דגים מתים – הם כל-כך מתים בחיוורונם הירקרק העצוב, ומשני עברי הצלחת שני מזלגות כמלקחיים שחורים אכזריים לוטשים עיניהם – אין אלה דגים ולא מזלגות – אלא – סיוט, ונושא הסיוט הוא המוות – ציפורני המוות שהאדם נאחז ביניהן ללא מוצא, לעצבות ולהצדקת הדין – הנה מה מלקחיים אלה עלולים לעשות לך – הנה כמו לדגים אלה – פגרים עצובים ומתים עד לזוועה –

תרנגולת שחוטה תלוייה ברגליה – וראשה למטה – חיוורת, אנושית, אין זו תרנגולת היעודה למאכל – זהו בר-מינן – מקורה פעור וזועק – למטה – מתחת למקור – ערימת עגבניות סמוקות סומק-דם משווע, סומק שהוא זעקה על כל הדמים הנשפכים בעולם – התרגשותו של הצייר היא גדולת-מימדים, כנה וכה יסודית – עד שהיא סוחפת אותנו עימו ללא סייג, ומשגעת אותנו לא פחות מאשר אותו –

הפסיון שכנפיו הגדולות הפרועות מספרות על גבהים לא-דווקא ממשיים – מונח מת כמלך נוגה על מגש השיש – שר את שירו המלכותי האחרון – כנפיים גדולות ופרועות אלה דראמטיות מאוד, ומספרות מה גדול ונוקב הוא האקורד בליבו של האמן, שעונה בהד אוניברסאלי כזה –

*

נכתב: 1952 לערך. ייתכן שאלה רשמים מנסיעתה לפריס בחודשי מרס-ספטמבר 1952 לערך. יש לבדוק אם התקיימה אזיי תערוכה של סוטין אצל שרפנטייה. הרשימה הזו לא פורסמה.

פרנסוא מוריאק, אחד מסופרי צרפת הגדולים בזמננו – שאינו נימנה במאה אחוז ל“באל קאנטו” של הסיפור הצרפתי, שאין בו מאותה קלות, שטף וגראציוזיות-הסגנון – אלא הוא ספוג יסודות דוסטוייבסקיים, ובאיטיות מכחולו החזק אין זכר ל“דרום” – כתב ספר חדש או ביתר דיוק נובילה, שיצאה לאור בהוצאת “פלאמריון”.

התנופה של מוריאק, שהיא של סופר בעל קנה-מידה אוניברסאלי, והדרמאטיות הטראגית שלו, עשאוהו לזר במקצת לעמו. הקהל הצרפתי אינו מחבב אותו מדי, “הוא רציני מדי, הוא כבד,” אומרים הצרפתים במשיכת-כתף קלה. הבהירות הקלילה התוססת של הצרפתים מסתננת אך בקושי לתוך ספריו כבדי-התוכן ומסעירי הנפש. יש בו מאכזריותו של אמן גדול, ובהלם פטישו היוצר אין מאומה מן החן הצרפתי הטיפוסי. מוריאק יוצר אנשים חיים ומפלצות חיות – הם חיים בכל רמ“חיהם, יצורי-אנוש המתלבטים ביצריהם וטובעים בים החיים כזבובים בתוך דבש. הם עולים ושואפים אל האור, והסופר מובילם בדרכים עקלקלות, זרועות חוחים – אל האור היחיד, אל הדת, או ביתר דיוק – אל אלוהים. ה”פינאל" הזה הוא טיפוסי למוריאק, אבל המטרה אינה חשובה כשלעצמה.

ברוב ספריו הוא מתאר את הפרובינציה הצרפתית, ודווקא הדרומית: נופי הגפן והקרתנות של העיירות האבודות שבצרפת, משהו אפור ונוגה מאוד עולה מציורים אלה. ויודע הוא את העיירה על כל גווניה וחצאי-גווניה. עושה הוא מלאכה זו באכזריות וביד חזקה; בעל-האחוזה הכבד הדומה לדוב בהוציאו את ראשו הקרח מתוך מעילו; אם-המשפחה הכפרית הכבדה, המחוסרת כל חן נשי, הסופרת את מעותיה ועינה פקוחה על בעלה ובניה, כדוגרת זעפנית. והצעירים, הבנים, המתחתנים לפי חוקי-הנדוניא – עושים חשבון: כך וכך הקטארים של גפן יתחברו עם כך וכך הקטארים של גפן. והנה זיווג.

מעטה החיבה הנודעת לטיפוסים אלה מצד הסופר, ואם אל טיפוסיו שבשנות העמידה אין לו חיבה, הנה למראה הצעירים מתחמם בו ליבו מזמן לזמן – וחיבה זו הוא מסתיר במעטה אירוניה קלה ועצורה ואצילה מאוד. מצד שני אין כמוהו יודע לצייר נער בגיל המתבגר, הנתון לייסורי “הסער והשאיפה”.

מקום מיוחד נועד לנשים ביצירתו. גאלריה שלימה של דמויות צעירות מאוד, צעירות-למחצה, ומזדקנות. כעין מעבדה של אשף שיש בה שורה של צנצנות מצנצנות שונות: יש כרסניות וכהות, ויש צרות ושקופות, ויש בדולחיות וניחוחיות כמו הנערה-הילדה בנובילה האחרונה.

ומצייר הוא את אהבתה האחת והיחידה של האשה לגבר האחד. וזאת הוא עושה בתנופה גדולה ובמעין רליגיוזיות, שמסתמן בה משהו מיסוד האהבה השמיימית.

ספרו האחרון “גליגאי”, שיצא זה עתה, עורר ביקורת קשה ב“בלאטר-פראנסאז”, וביקורת לגלגנית-במקצת וידידותית כביכול, מצד רוברט קאמפ ב“נובל ליטראר”. “גליגאי” הוא כינוי, כינוי לאשה-דחליל – אשה הבטוחה שבכוח רצונה בלבד יכולה היא לרכוש את אהבת הגבר אשר היא רוצה בו, אהבה הבורחת ממנה. ושוב הפרובינציה הצרפתית: האם אוחזת ברסנם של הבעל והבת המתבגרת: “מרי”. היא המחליטה את מי נאה לברך ועם מי נאה להיפגש. היא הקובעת גם בנוגע לחיי הבת – אך הבת משתמטת מידיה בהתנותה אהבים עם בן-הרופא ג’יל, למורת-רוחה של גליגאי, היא מורתה של מרי, בתולה-זקנה, מין ציפור שחופה, שצימאון החיים נותן בה אותותיו מכוח גזעה, גזע אצילים שירד מנכסיו – ואימה של מרי, נותנת לחמה הפלבאית, אומרת עליה: “מין רזון כזה! אבל הגזע, כן הגזע, אי אפשר לדעת היכן הוא מסתתר.”

גליגאי עושה קנוניה עם ג’יל, בנו של הרופא, שאת ניקולה חברו היא אוהבת ורוצה להינשא לו. הקנוניה היא מעשית למדי: תן לי את חברך, ואני אשפיע שתלמידתי תהיה לך. אינטריגה פרימיטיבית במקצת של מהתלה פרובינציאלית. אבל שתי הסצינות שבין שני הזוגות: מרי-וג’יל – גליגאי-וניקולה, הן בלתי-נשכחות. ואם להוסיף לזה את הטחת המכחול לתיאור האם, בהתקפת מחלתה הממארת, ואת האב לאחר קבורתה – הרי זה מעשה אמנות רב.

ג’יל ומרי נפגשים ערב-ערב גם כשהאם מוטלת על ערש דווי, אבל ביום הקבורה, בערב, לא ייתכן להיפגש. אך הם נפגשים משני עברי הנהר – הוא מצד אחד והיא בצד השני: כוחות ראשוניים, נמשכים זה לזה ונהר ביניהם – הם רואים זה את זה מרחוק, הוא בגדה האחת מדליק מדורה, והיא בשמלתה הלבנה מבהיקה לאור הכוכבים בגדה השנייה, ובסיגרית הדולקת שבידה היא חורתת בכתב-חרטומים בתוך ליל-הקיץ הבשום, מאותם הלילות, שאדם זוכר עד יום מותו.

הסצינה השנייה היא בין גליגאי וניקולה. ניקולה הבטיח לשאתה כדי שחברו הנערץ ג’יל יקבל את מרי. אמנם מסירות והקרבה זו מעוררות ספקות, והנה סוף-סוף מתקומם הבחור ומחליט לנער את גליגאי, אך היא אינה עוזבת את טרפה ונלחמת כחתולת-בר לאושרה. הוא מכה בגרזן על עורפה, הוא עורף אותה במילים – והיא תוקפת שוב ושוב עד שהוא מנחית את המכה האחרונה, המחסלת אותה. התאכזרותו של הנער לאשה השנואה מפתיעה, ונער זה הוא-הוא השה שמוריאק רואה בו עולה לאלוהים.

*

נכתב: 1952 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “הארץ”, 27.6.1952.

הסינה העכורה מוליכה ומגלגלת זרמי מים מרופשים, סחף רב של שדות-חמר רחוקים שטופי גשמים רבים.

העצים על גדותיה ערומים, גזעיהם קטיפה שחורה וענפיהם ממעל – רקמת פיליגראן מסובכת וכלה בתוך הערפל שממעל. גשם ושלג יורדים לסירוגין. “נוטרדאם” מתנוססת מנגד ומסך של ערפלים כחולים חופף עליה.

זוהי פריס – פריס כמו שהיתה תמיד. ואולם העם היושב בה (להבדיל מן “העם היושב בציון”) נשתנה, למרות הוכחותיהם של כל חכמי עולם: ש“הכל שב כאן להיות כשהיה.”

ולא לוחות הזיכרון הצנועים – לחללים שנפלו בכל פינת רחוב – מספרים. אלא העם היושב בפריס נשתנה. דומה הוא ליחיד, לאחד אדם, אשר דבר-מה קשה מאוד עבר עליו והוא משתדל לשוכחו ואינו יכול. העליזות נעלמה, עליזות מעודנת והומור רוחני מאוד, הוא איננו – “הלך”. ובמקומו נישארה רק אדיבות קרירה. וזה לא צרפתי, כאן עברה עגלה כבדה והשאירה חריצים עמוקים בנפש העם הזה.

“אנחנו פחות ישרים כעת,” – סח לי אחד פשוט, בן העם: “שיקרנו והסתרנו כל-כך הרבה מתוך הכרח, וכעת אנו עושים זאת מתוך הרגל.”

לשם בעל חמש האותיות, אשר עלה לנו בדם ואש – אין מתלהבים כאן, מתייחסים בהסתייגות ולפעמים בחוסר חיבה. מי יודע, אולי שוב השיירים ההם, מישהו שנהנה כאן בזמנו מן ה“רכוש הנטוש” – אם כי על הקירות של בתי האולפנא ברובע הלאטיני, מצאתי כתוב בגיר: “לחיי היהודים” וגם זו לטובה – לפני שנים היה כתוב על קירות אלה, באותיות של קידוש לבנה: “הלאה בלום היהודי!”

אותן הכתובות הספונטאניות, שים הצעירים התוסס כאן מקציף ומטביע על הקירות, הן חשובות מאוד. הלוכסמבורג כולו מעורטל ודומה יותר ליצירה ארכיטקטונית מאשר לגן. “אין עלה על עץ”, רק רשת של קווים שחורים – רקמת שורות הכלות בערפל. אין סימן לפרח. ועצי התפוז, אשר עומדים כאן תמיד בארגזים, נעלמו – ודאי מתחממים ליד איזה תנור בימי סגריר אלה.

רק בשוק הזרעים המפורסם של וילמוראן מורגש כבר האביב: ייחורים ושתילים: שושנים, תות-שדה וגפנים ארוזים ומוכנים לשתילה תוך רגבי אדמה שחורה ודשנה, עטופים בקש כתינוקות מפני הקרה, ומאות ומאות חבילות של שתילי בצל דקיקים לשתילה (ולא לאכילה…) ופקעי-ענק של הדליה הצרפתית. והתרנגולות היפהפיות מחרישות אוזניים בקרקוריהן בתוך לוליהן הארעיים. וכלים מכלים שונים לעידור ולניכוש ולדלילה. כלי-עבודה מחכים לידיים, ומספרים על כפרים שמאחורי העיר וגם על גנים שבסביבותיה. אנשים עומדים וקונים עצי תפוח ואגס, שלמים, וכפתורי פריחה בענפיהם, מעמיסים אותם על גגות מכוניותיהם הפרטיות, מטפלים בהם בדחילו, עוטפים, מכסים ומובילים לשתילה בגניהם אשר מחוץ לעיר.

הכפר הזה הפורץ העירה – מתחיל כבר בבוקר עם ספל החלב החם, אשר ניחוח-פרות עולה ממנו – אותו ניחוח ששכחנוהו זה כבר.

על שולחנות המסעדות הפשוטות עומדים צרורות “נרקיס צהוב” ו“צבעונים” ענקיים בגוני פאסטל רכים כל-כך, שאתה רוצה למששם ביד כדי להיווכח אם אמנם פרחים טבעיים הם.

זוגות הנאהבים – אותה נקודת-החן על הרקע הפריסאי האפור – נתמעטו כמדומני, והצבע המקומי החזק של הנוער הלומד – נשתחק וקיבל צורה יותר אוניברסאלית, חלקה ומשופשפה.

ואף זה אחד השינויים.

*

השיעולים הם שפה – אל תשכחי – אסור להשתעל –

שטסר הוא קצר-קומה ולכן הוא שמח להרים את מקלו גבוה גבוה –

משהו נשתנה כאן מיסודו – העליזות עוד מתפרצת לפרקים אבל אין לה אותה בהירות ובלתי-אמצעיות שהיתה לה פעם – כפי הניראה שזה ללא שוב –

הרחוב אפור כשלא היה אף פעם – הרבה לבוש מרופט – והשחור המקובל נעשה ירקרק –

המלובשות היטב הן מעטות – והמלובשות לפי האופנה האחרונה – הן יצאניות –

עדרי מכוניות – מיליוני מכוניות פולטות אדי-רעל מגרים את העיניים ונחירי האף, אדי בנזין ועשן מהבערת עלים ואשפה בגן הלוקסמבורגי –

האנשים עצבנים, עצובים – רצים, הצעירים ממש עפים – בייחוד הנערות על עקביהן הגבוהים והדקים – כולן מצפצפות בקול דק – היות נשית עד לקצה היכולת – הינה האופנה, הן מכות עפעף, עליי לא, אבל משהו שטני מרקד בסביבות הפה – הפה התמים מוכן לפלוט חרפות באמצע הרחוב – ולהתיזן ישר לפני בן-הזוג – והלה – מחייך מסתלק – איש אינו שם לב, שמים לב רק לאשה היחידה – זהו משהו שהעולם חדל לסובלו לחלוטין – אם הם בשניים הכל בסדר ולו גם רבים – אם ובתה, שתי רעות, כל זה טוב ויפה ואולם אשה יחידה – “לא בסדר”, לא באמת לא בסדר –

מחר ערב סוכות אלך לי לרובע היהודים, כן, חדלתי לאהוב את הגויים, זאת אומרת הצרפתים –

עשיר הצבעים עומד ערמון כולו זוהר על רקע שחור של הבתים –

לרגליו האחו מוריק מאיר כקטיפה, ועליו זרועים עלי זהב שנשרו מן הערמון –

*

נכתב: 1952. תקופת ההתרחשות: אביב 1952. הרשימה נדפסה לראשונה: “הארץ”, 29.8.1952, למעט הקטע האחרון, מהכוכבית והלאה, תוספת שנמצאה בכתב-יד, כניראה מסופה של אותה תקופת-ביקור. בחודשי מרס-ספטמבר 1952 לערך ביקרה אסתר ראב בפריס לראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה והקמת המדינה, זאת לאחר שלא ביקרה בעיר מאז שלהי שנת ה-30.

שני אחים, שני גזעים, שני עולמות – האחד מעשה מיקשה עשוי כולו בפטיש פסלים, והשני רישום גניאלי של צייר.

“הדוד הולך”. כבר מעבר לחלון תפשנו את קומתו הרזה הגבוהה ואת זקנו המתבדר, הנה הנה. בין-רגע הוא עומד במיטבח – מקום-מושב המשפחה – ורוח חדשה מנשבת על הכל.

לא תמיד היתה השמחה שרוייה מסביב שולחן זה שבמיטבח הגדול, וצרות מצרות שונות היו משרות רוח כהה וחורשות קמטים במצח: הפרי עומד ונרקב על העץ ואי-אפשר להוציאו לחוץ לארץ מפאת המלחמה; המנוע אינו “הולך”; המשאבה פולטת חול במקום מים –

אבל הדוד כאן: ומיד הוא משרה מין רוח נעורים פזיזה על הכל: אבא ואמא, שניהם, נידמה נטל של שנים נשר לפתע מעל פניהם. שלושתם משוחחים ביידיש אונגרית, כזו משונה. איש מאיתנו הילדים אינו מבין מלה, אבל למראה הצחוק של הגדולים רווח לנו פתאום ונתפזרו כל העננים.

ולפתע תופש הדוד כי אין אנו מבינים מכל הלצותיו, והנה מיספר מיוחד עבורנו, מעין “תוספת לנוער”:

הוא משמיט את כובעו קדימה על פניו, ובשרירי מצחו הוא מרקידו; עלה ורדת עלה רדת, זקנו מציץ מתחת לכובע, ואין גבול לשמחה ולשובבות.

פתאום הוא נעשה רציני ועיניו השחורות לוהטות באש שקטה ועמוקה. הוא היה מהלך בקלות כאילו על בהונות רגליו. אדוק היה, תמים ושלם באדיקותו, בעוד שאבא היה מלא ספקות וחורש-עמוקות במחשבתו.

כל מעשה גבורתו בראשית בניין המושבה נעשה בתמימות ושלמות של ילד.

אילן רב פארות, אהב את צאצאיו וראה בהם את כליל השלימות. בעוד שאת אבא שלנו קשה היה להשביע-רצון.

פגשתיו לאחרונה ברחוב בפתח-תקווה: מין שלווה אופפת אותו, הלבין כולו וקומתו שחה. העיניים עוד להטו בלהט שקט. מין אביר מימים עברו, אביר יהודי, ושק-טליתו מתחת לבית-שחיו.

*

נכתב: 1955. הרשימה נדפסה לראשונה: “הארץ”, 14.4.1955. משה-שמואל בן-עזר (ראב) היה אחיו הצעיר של יהודה ראב, ודוד של אסתר. הלך לעולמו ב-1955, והוא בן יותר מתשעים שנה.

אותו [האגם] ים אוורירי מופשט, כולו תכלת שאינה באה מלמעלה, תכלת שבאה כאילו מתוכו, אותם הרים ארכאיים מעברו המזרחי, הרים זקני-המצח, אשר היו יודעים לספר על מאורעות אלפי שנים אילו היה פיהם נפתח, ואולם פיהם קפוץ, רק מצחם מקומט וכל קמט, סיפור עתיק – [כנענים] עמים שחומי עור כבדים עטורי זקנים, עמים קלי תנועה מגולחים ואתלטיים, חיילות, של עמים אשר עורם כעין קפה מעורב בחלב, דקי גו הם, מעודנים, עונדי תכשיטי זהב מהודרים.

ותמיד איכר אחד עיקש – אם מעם זה או אחר, הוא העיקש האחד הקשור, הוא ובהמתו, למחרשה המושכת דרכה על פני קליפת הרים אלה, הוא האיכר אשר מכסה מזמן לזמן, כאשר ניתנת לו שהות בין מלחמות, הוא מכסה בחתימת ירק את מצחי ההרים [הנושנים] העתיקים האלה, גם כעת הוא עושה זאת. דבר לא השתנה מאז. כך יהיה לעולמים, השמש עולה, השמש שוקעת, והוא חורש וזורע.

[החרמון הצף] כאן לפני כך וכך שנים ישבו השניים, צעירים היו, כאן בדיוק באותו מקום על מעקה מרפסת זו נחה ידו [והאשה המזדקנת זוכרת] יד לא יפה, תפוחה, ורודה וצעירה כשל ילד, כסוסת-ציפורניים מפני הכוחות המתגעשים בו ללא מוצא. כתר השיער הזהיב לראשו, והעיניים היו שני אגמים צפים, טרופים, מוכי גלים, שמץ של קשר לא היה בין השניים ובכל זאת לא הירפו זה מזו שנים רבות –

*

נכתב: שנות ה-50 או ראשית שנות ה-60 לערך, אולי באחד מביקוריה של אסתר בטבריה. תקופת התרחשות הסיפור: שנות ה-50 או ראשית ה-60, אולי מתוך מבט של שנים רבות לאחור. בראש הדף נכתב: “קטע מרומן / פרק מסיפור”. אך לא נמצא לו המשך.

ספרו של מ. שניר, שהוא בעצם קובץ-מאמרים פובליציסטיים – נקרא בעניין, במתיחות לא פחותה מאשר יצירה בלטריסטית מעולה.

גלריה של אישים, מנהיגים – וגם אנשי-שורה, שמשום-מה נשתכחו מלב: החל מראשית ההתאחזות בארץ עד ימינו אלה; זכו להארה מיוחדת גם מיספר אישים מעמים זרים – כל זה ברטט בעמקות של אחד בקיא, ידען והוגה דיעות פיוטי לאין ערוך.

אוצר של ידיעות: פרטים גדולים וקטנים שמקומם ודאי נעדר מכל כתב-עת בזמנם – מוצאים כאן את תיקונם; אנשים שהופיעו כ“ברקים” (בלשונו) רגע – ונעלמו – אך חרתו עמוקות בנפשו של המחבר וגם השאירו הד ובנות-הד – סביבם; דופק-ימים רחוקים וקטעי-חזון – מין מרקחת נפשית-עילאית, מפרפרת, משכנעת על-ידי יחסו המלא והכן של כותב הדברים.

בתוך כל אלה – קטעי-דרמה, לכאורה דרמה דוקומנטארית על הירצחו של הסופר ברנר וחבריו – בפרדס-ערבי – והדברים נקראים כראשי פרקים לדרמה ספרותית גדולה שצריכה להיכתב ביום מן הימים.

“חסיד” ברוחו הוא מ. שניר – ונושא-כלים רליגיוזי, הייתי אומרת, של תנועת-הפועלים ואישיה הדגולים שעל ידם בחר לו – להיות “יוצק מים”.

יושר, טוהר-לב וזיקה אבסולוטית לתנועה – מעלים את הימים הרחוקים ההם – עת היו לתנועה שורשים וקסמים ראשוניים, ושברוחה הסוחפת – געשו מעיינות-עוז – שקשה היה לעמוד בפניהם.

אמונה לוהטת בטוב וביפה עולים מבין השיטין של ספר זה ועושים את קובץ המאמרים האלה – לערכי-מוסר – ראשונים במעלה, תמימים הם, מיוחדים במינם, חורגים מכל שיגרה של ימינו אלה, ונשיבת-רוח רחוקה של ראשית תנועת-הפועלים בכל יופייה ועומקה.

*

נכתב: 1959–1960 לערך. ספרו של מרדכי שניר, “בני הדור ומוריו”, הופיע ב-1959, כשנתיים לפני מותו, ונשלח על ידו לאסתר עם הקדשה. העותק מצוי בידי. רשימה זו מועתקת מכתב-היד ואיני יודע אם נדפסה במקום כלשהו.

היא היתה קטנטונת זריזה ועגולה – אף קטנטן השתרבב לה כלפי מעלה תוך פניה המקומטים – כדייסה שנתייבשה, כפגת-תאנה לעת-חורף, כפות-ידיה הקטנות מכוסות היו אותו עור צפוד צהבהב, עיניה היו בולטות כשני דובדבנים שחורים ונידמה היה שגם הן מכורכמות במקצת – כולה היתה דומה לכלבלב “פקינגזי” – זריז נבחן וחנפן.

הוא – קרחתו נוצצת ועורה אצילי דק, שזור גידים כחולים – וסביב לקרחת עטרת-שיער לבן שעד עתה שמר על נטייתו – להסתלסל – שיער שהזכיר רעמת-נעורים הדורה – שאבדה – אויה! עלים אחרונים של שלכת באמירי עץ, עלים – שסערות-חורף השאירו שכוחים ונעים בעצבות – ברוח.

שניהם הוזמנו לארוחת-ערב – כ“זוג חדש” זוג מאוחר אשר עבר רב-מאורעות לו מאחרי גבו: פירודים, נישואים, ושוב פירודים – עד הגיעם הלום.

שניהם ישבו לשולחן נבוכים במקצת – כשידיהם נעות בכה ובכה מבלי למצוא להן את המקום הנאות. עיניהם היו נשואות – ספק-שאלה, ספק-לגלוג, אל מארחתם – האשה הצעירה, התמירה, הרווקה הבודדה.

“שמא נתחיל?” פנתה אליהם המארחת.

המיית-כפות וצליל מזלגות וסכינים מילאו את החדר המרווח החמים.

“מוטב לאכול – ולאכול בתיאבון,” חשבה האשה הצעירה – "לאכול – ולא לחשוב על התמונה שהם מהווים שלושתם – מתחת לנברשת – השולחת אור גדול על המפה המבהיקה מלובן וזו מחזירה את האור באכזריות כלפי פניהם רטושי-החיים של הזוג החדש… רק האשה התמירה יצאה בשלום מאור זה, קווי פניה החזקים בלטו – קשים כחוטר-אספרגוס סגור, נוקשה.

הפקינגנזית הקטנה – נגסה, בלעה, לגמה בזריזות רבה – כל אשר שמו לפניה – מבלי הרים את ראשה הקטן, שערותיה המסולסלות סלסול תמידי נפלו על מצחה והיו נרעדות עם כל תנועה מתנועותיה הזריזות.

פתאום נשאה את ראשה ובשקט מיוחד, כשהיא מביטה באשה הצעירה – ביהירות ובעליונות רבה – פנתה אל בעלה –

“חיים, הגש לי את המלח…”

*

נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי שנות ה-60 לערך.

חמישה בולבולים היו בקן שעל עץ האורן, אכלו ממקור אימם הבולבולה צייצו התקוטטו וגדלו – הפלומה הפכה נוצות והנוצות התקשו ועטו צבעים אפור נוגה ושחור מעין קישוט לראש ולקצה הכנפיים – וכרמז כלשהו על אפשרויות יותר משמחות – אשר בהן נחונו בעלי כנף אחרים – חתימת צהוב כלשהו כעין ערפל קל מוזהב על החזה וזה הכל וזה הכל – עצוב למדי אפור כיום חול, והחליל שבגרונותיהם אף הוא יכולתו היתה מקצבת שניים-שלושה קולות בסולם אחד וחסל – אין אין יותר בגרון זה – ולו יתנפח ויתפתח – זהו. כך עשאם האלוהים –

החמישה שחרו יחד לטרפם – קליפות שסק מבכיר, תפוזים שכוחים באמיר עץ תפוז, ולאחר מזה שזיפים מבכירים –

לאט גדלו ובגרו ונפרדו, בחרו בבנות-זוג ממשפחות בולבולים שבסביבתם ובנו קינים, מי על האורנים מי על הרימון המסובך ומי פשוט לתוך הגדר הבלתי גזומה הגדלה פרא.

רק אחד נבדל מהם, התבודד – והיה זה דווקא הכי חלש, קטן מכולם – ונוצותיו תמיד פרועות, לא הוד ולא הדר לו – אבל מחשבות היו בראש הציפור שלו – מקטנותו היה מקשיב לשיחות אחיו כשהוא עומד מן הצד שותק ומשועמם – ופעם ליבו המה בו, היה אביב והוא צעיר צעיר מאוד, הכל פרח מסביב, רקד השתולל משמחה – והנה אחזה בו השמחה, ליבו נתמלא עד גדותיו, ופתאום פתח גרונו ותקע בכל כוחו – אך מיד נבהל מקול עצמו, קול צרוד ועלוב יצא מתוך גרונו והוא נבהל והתכווץ לתוך עצמו.

*

נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך.

בפינת הגן על הדשא יש אגם קטן, ודאי צינור נישבר ומחלחל מים, אגם קטן עגול ובתוכו פיסת תכלת משתקפת וצפצפה, ענק כולה, עומדת בשלכתה, עשוייה פיליגרן, מין אצבעות דקות מכסיפות לה והן נטויות לשמיים בתחינה, וגבוהה הצפצפה, אדירה, ובנוייה כולה רשת ענפים ודומה ששולי עננים יאחזו בצמרתה בעוברם, ועורכת היא תחרות באפרורית מבהיקה שלה עם עננים אפורים כהים ועננים בהירים ומוכספים יותר, ולפתע כאילו פיזרה וטיאטאה בצמרתה את כולם והיא חוגגת על רקע תכלת טלולה ורווייה וכל זלזל מאמירה מצטייר בכסף על פני התכלת.

לרגליה בדשא אגם קטן אשר נתהווה ודאי מצינור שבור שמחלחל מימיו, זוג בולבולים יורד מן הפונצינה וטובל משתכשך, מרעיד כנפיים, וטס לו הלאה; כעת בא נחליאלי בודד, נכנס ברגליו הארוכות לשלולית, שותה מים, טובל בצניעות רבה, מיישר בחרטומו נוצות מתמרדות – ומתנשא מרוענן כולו מן הרחצה, בציוץ עליז.

אחריו באה להקה שלימה של אדומי-גרון, יורדים, משתכשכים, ומשרים תכלת זה לזה, גם בולבולים באים, ולפתע בא אנקור – וכולם קופצים ופורחים להם, האנקור ממשיך להתרחץ ביחידות ובשקט, האנקורים היושבים על הפונצינה ממשיכים בוויכוחיהם – האגם כעת ריק, והנה בבת אחת עטה להקת האנקורים על האגם כאילו חיכו רק לרגע זה, ובצוותא ובעיסוק ובמריבה הם משתקשקים ומתעסקים זה עם זה, לבסוף פורשים כנף ונעלמים כולם ביחד –

*

נכתב: שלהי שנות ה-60 או ראשית שנות ה-70 לערך. נכתב על שני דפים קטנים, ללא כותרת.

ארסין לנערו –

תרישה – הרואה אתה מכאן את שדות הישראלים, מה חרושים הם יפה, חחחה – חרשו וזרעו – ואנו נקצור, שור מה יפה אדמה זו, אדמה אדומה כדם לוהטת קוראת לבעלה – הה היהודים החיוורים האלה – עם אלוהיהם שבשמיים – את דגון נשתול כאן בתוך [חמרה] חמר שמן זה – הוי חיים יהיו אלה תרישה –

תרישה: הנעלה – האוכל גם אני לבוא איתך ולהביא את קשובה עימי?

ארסין: תוכל ותוכל – מכיר אני אותה, צמותיה הזהובות הארוכות והמשיות – תיף כאן שבעתיים על רקע אדמה זו ושמיים כחולים אלה, הו נשים דשנות ויפות לנו – לא כעבריות צמוקות ושחורות אלה –

ארסין: על הר זה, המשקיף אל העמק, יבנו אדריכלינו מקדש לדגון – את העמק הזה נעבד וניבנה בו דרכים שיובילו לים, [שם] מול עמק זה מפרץ עגול סגור ומימיו רגועים בין הרים ירוקים – יפה ארץ העברים, במפרץ תעגונה אוניותינו, הה איך נשלח בהן מטוב העמק הזה אל איי הים הגדול ממנו באנו – טוב יהיה לנו כאן, תרישה, נירבה ונשרוץ ונהיה כאן לשבט גדול, ועל-ידי ספינותינו נתחבר לגת לאשדוד לאשקלון –

ניבנה כאן ממלכה, ברזל ופלדה נחשל –

הה העברים האלה, עם מקלות הרועים על שכמם – מה מצחיקים הם עם אלוהיהם שבשמיים –

*

נכתב: 1961 לערך. באותה תקופה נהגה אסתר לשהות מדי פעם אצל רבקה גובר בבית דבורה בארון שבנהורה, חבל לכיש. לכיש היא העיר הפלישתית שאינה מוזכרת במחזה, ודומה שהמבט הוא מכיוון לכיש מערבה, לים. המחזה אינו נמשך מעבר לדף הראשון, ואינו אופייני לכתיבתה בפרוזה, הן בנוף הדרומי והן בהזדהות עם הפלישתים נגד העברים. אולי מדובר בתרגום.

הרבה דברים יש במאמרו של שלמה גרודזנסקי שבאים כאילו ממישהו הנמצא מבחוץ; ואכן יש לו לכותב כוונה לראות את הדברים באובייקטיביות ומן החוץ.

אני רוצה לדבר מבפנים ובסובייקטיביות. אין אומה בעולם שיהא ברוחה, בגורלה ובקיומה המופלא כל-כך הרבה מיסתורין ותחושת רבדים עמוקים שאינם ניתנים לניתוח שכלי, כמו האומה הישראלית. לנו הישראלים, אשר מבשרנו חזינו את העלייה הראשונה והשנייה, יש תפישה אחרת – תפישתנו היא פנימית, ויותר מזה, תמצית ישותנו.

הציונות היא אמונה הטבועה בדמנו הקדום, הרליגיוזיות הציונית – מושג מובן לי ולרבים אחרים – לא היתה “הכרח” לדור הציוני, כמו שהיתה האמנציפאציה הכרח לדור האמנציפאציה. מקורה אחר ושונה: דור הציונים של שתי העליות הראשונות היה גל, שלב-ליבה של האומה, עם כל העתיקות והמיסתורין שבה, שלחה אותו הנה.

תינוקת הייתי כשאבי שר “קבץ נידחינו מארבע כנפות הארץ” – הזמר והתפילה הזאת הרעידו את כל נימי נפשי והיו מעין נידבך שהניח בי אבי.

הדורות השניים, של עלייה ראשונה ושנייה, לא היו נועזים בלבד, כמו דור האמנציפאציה – הם נבעו ממקור אחר: הם היו סטיכיה של רבדים עתיקי-יומין שהתפרצו החוצה בבוא זמנם.

מדינת ישראל היא בלי ספק המוצר ההכרחי, בעל הזכות הגדולה והבלעדית של האומה; היא תוצאה של תהליך ממושך בן אלפי שנים, וכשם שהלבה מצטברת בעמקי האדמה ופורצת בבוא הזמן, כן היה קום המדינה הזאת.

החיטוט של חוגים שונים באומה הוא זמני. ועוד – אין אנו מבקשים רשות על ההעזה להיות לב האומה, אנו הננו לב האומה, ואם יש כאלה שאינם מרגישים את האורגניות שבקום המדינה ואומרים שאנו מעיזים יותר מדי, נידמה לי שאלה הן שכבות רחוקות וכבויות בתוך האומה.

*

נכתב: 1962. נדפס לראשונה: “אמות”, חוברת ב, אוקטובר-נובמבר 1962, תשרי-חשון תשכ"ג.

זוהי תגובה על מאמר של שלמה גרודזנסקי “מישראל עד ישראל”, “אמות”, חוברת א, אוגוסט-ספטמבר 1962, אב-אלול תשכ"ב.

הן היו ארבע. באחת התחנות בין תל-אביב לחיפה עלו לאוטובוס. השעה היתה מוקדמת למדיי. מיד הרגשתי באטמוספירה מיוחדת שלהן: לבושות היו בחצאיות וחולצות, סידרו חפציהן בשקט וביעילות ושוחחו ביניהן. הן דיברו – לא צרחו צריחות היסטריות, לא זרקו ידיים ורגליים לצדדים בלי להתחשב בצפיפות, שערן לא הפיץ ריח שומן ישן – עקב תסרוקת המגדל שקשה להחזיקה רעננה.

זו שישבה לידי הוציאה ספר קטן והחלה לקרוא בו. מתוך הרגל העיפותי עין על הספר – היה זה סידור תפילה קטן בכריכת-עור. לאחר רגעים מסרה אותו לחברתה על הספסל שמנגד, זו קראה בו וכיסתה עיניה בידיה ומסרה את הספר הלאה. איזה שקט השתרר ביניהן… חשבתי: מה טוב כשיש אלוהים בלב, ועוד אלוהי אברהם יצחק ויעקב, אל ישן-נושן, אל הסבתות, והוא נתון בליבן של נערות פורחות אלה – זהו כפי הניראה שעצר את הקולניות וה“התנשיות” (מלשון אשה) המופרזת.

אבל באותו רגע חשבתי: אם בנות אלה הן חיילות-דת ולא חיילות צה"ל, חיילות של אנשי הפוליטיקה בדת – אזיי הרוח הזאת אינה תמימה כל-כך כפי שהיא ניראית; ומצב רוחי התקלקל.

לפתע הבריקה אסוסיאציה בזיכרון: אני בפריס בפעם הראשונה בחיי, בכיכר מרכזית – המומה מקצב החיים שסביבי. בכיכר עומדות שלוש נשים לבושות חלוקים כחולים ועל זרוען סרט: “חיל הישע”. שלוש נשים בתוך כיכר של פריס הסואנת, הרודפת תענוגות, עומדות ומדברות על אלוהים, ומחלקות קונטרסים, דברי אלוהים מודפסים. נכנסתי בשיחה עימהן – ופתאום, מתחת למעטה הפנים החסודות, הופיעה אל אחת מהן בת צחוק צינית לגלגנית, כאילו הסירה בלי משים מסכה מעל פניה. שמטתי את הקונטרסים לרגליה ונסתלקתי – – –

*

נכתב: 1963 לערך. הרשימה נדפסה לראשונה: “דבר הפועלת”, שנה כ"ט, נובמבר 1963.

א. קיקי כותבת זכרונות

"שכבנו בארגז, אמא ושלושת אחיי ואחיותיי, לי נשאר הדד הרזה, והיה בו מעט חלב – אחיי היו חזקים ממני ודחפוני מן הדדים המלאים – השאירו את הרזה, הדל, טיפות מיספר ליום – לא הצטערתי, דחפתי אותם, השתוללתי עימם, והיה שמח וחם – אמא לקקה דווקא אותי, הרזה הצנומה – בעלת העיניים הענקיות שבתוך הפנים הרזים –

"לפתע, יום אחד, הייתי בת חודש וחצי, הופיעה ‘בלולה’ (מדוע לא אקרא לה ‘בלולה’? היא קראה לי ‘קיקי’) – בלולה הרכינה את עצמה על הארגז, והסתכלה במשפחה שלנו; מיד קמה בהלה, כולם קפצו מן הארגז וברחו – אני נשארתי, הסתכלתי בפניה של בלולה, היה לה אף רחב ועיניה היו ירוקות, כאלה של אמא שלי – פתאום אהבתי אותה, היא שמה ידה עליי וזרם חם עבר אליי, כמו מלשונה של אמא, אבל פתאום רציתי להתגרות בה, קפצתי גם אני מן הארגז, רצתי והסתתרתי מתחת לספה – בלולה זחלה מתחת לספה, הושיטה אצבעותיה הרכות אליי, ואני נתתי לה לתפוש אותי – פשוט היה טוב להיתפש באצבעותיה.

"היה חורף. גשם ירד בחוץ. ובלולה הכניסה אותי מיד תחת מעילה. היה שם חם וריח נפלא בא לאפי, ריח בלולה, התכרבלתי והתחלתי לטרטר באפי מרוב נחת ושביעות-רצון –

“כשעמדה בלולה מלכת, פתחה את מעילה – והורידה אותי ארצה. נמצאנו במקום קטן חמים, מלא שטיחים, כרים – וגם הקירות היו מלאים מיני דברים יפים שאהבתי מיד, זה היה משעשע מאוד.”

ב. קיקי ונקיונה

קיקי גדלה ומלאו לה שלושה חודשים. היתה נקייה להפליא – עשר ביום היתה מתלקקת, הניקיון היה אור לרגליה – מעודה לא עשתה צרכיה בבית ואף לא בקרבתו, היתה הולכת למרחקים למצוא ערמות חול לבן בין הבניינים ההולכים ומוקמים בסביבה – פעם ארבתי לה וראיתי כיצד היא בודקת עשר בדיקות אם כיסתה את גלליה כחוק, מדי פעם הריחה וגוללה וגררה עוד חול על מנת לכסות ולכסות עליהם עוד ועוד –

ואל תצחקו, מאוחר יותר, כאשר היו לה כבר בנים, סרח אחד מהם ועשה את צרכיו על השטיח הפרסי – ואילו ראיתם אותה באותו מעמד – בבוז היכתה בכפה על ראשו של הגור המיסכן, פנתה לו עורף בשאט-נפש – ויצאה מן החדר – עובדה.

מיד לאחר שטיפת הרצפות וסידור הבית היתה קיקי נכנסת בהנאה גלוייה – מסתכלת סביבה ונהנית מן הניקיון והסדר –

היא ראתה הכל – ידעה לפי הלבוש אם אני מתכוונת לצאת מן הבית, ידעה לפי מראה פניי אם אני בריאה או חולה, ימים שהייתי שוכבת במיטה – היתה מסתלקת מן הבית ובאה רק לשעות מיספר, לשבת לידי, כאילו למלאת חובה – ולא ביקשה אוכל – אף ברמז קל, למרות שהיתה רעבה.

ג. קיקי והכלבים

סקרנות וכוח הראתה קיקי ביחס לכלבים. לא היה כלב שתפחד מפניו, וכבוד כיבדה רק את כלבי-הזאב הגדולים, והתייחסה אליהם ברצינות ובמרחק ידוע, ואולם את כל האחרים היתה תוקפת בלי יוצא מן הכלל, והללו היו בורחים מפניה ביללה – מה היתה עושה להם איני יודעת, התכסיס היה מהיר וקצר, יללת-כלב וזנבו בין רגליו האחוריות, והוא בורח –

פעם ראיתיה בסקרנותה בפני המוות – כלב צעיר שכב שרוע על המדרכה וישן באור השמש – היא ניגשה בסקרנות לאין שיעור, הסתובבה, חשבה אותו למת, אך הוא הניע אוזנו והיא נוכחה שהוא חי והלכה לה בשיוויון-נפש.

חתולים ברחו מפניה, רק אלה שרצתה ביקרם היו מתרפסים לה ובאים לשחק איתה.

ד. חתול שהיו לו עיני-אדם

לאדם יש לפעמים עיני חתול, אבל לא היה חתול שיהיו לו עיני אדם – עוד בהיותה גור היו לה עיניים אלה, הגדולות, הצהובות, שמתחתן האירה תבונה אנושית רבה. ואכן היו לה הרבה תכונות אנושיות. משהו מן המגע עם המין האנושי עבר אולי אליה בירושה מאבותיה, שהיו כפי הנראה מבוייתים הרבה דורות לפניה.

כן, היא היתה אישיות, ועם זה חיה לכל הדיעות, עם כל הפראות. הסגולות החייתיות שלה היו גם כן משוכללות לאין-ערוך יותר מאשר של חתול אחר בסביבה –

לבנה ופשוטה, עם כתמי צהוב ושחור אחדים, עם מיבנה גוף לא-גזעי – ורק [הפנים היו מראים את נפשה] שהיתה נפש ומוח חושב.

בראשית חייה לא הראתה חוכמה יתירה, בייחוד ביחס להגנת חייה עצמה, תמימה היתה, וכל מעייניה במשחקים, בכדורים, בפרפרים, ברמשים, בזיקיות, בפינות הבית; סקרנות של ילד היתה בה לכל הסובב אותה – וכבר בראשית חייה – יחס לאדם, ותמיד היחס הנכון –

היו בין באי-ביתי אנשים שונים, ביניהם בתולה זקנה אחת ששנאה חתולים, מיד הרגישה קיקי שאשה זו אינה ממעריצותיה, ומיד עם בואה היתה מסתתרת מתחת לכיסא שלה, של גברת זו, וכשהשיחה היתה קולחת ועירה ביותר – היתה קיקי שולחת בלאט את כפה, עם ציפורן חדה, אל רגלה השמנה של גברת זאת, וקראק – פצעה וקרעה את הגרב היקרה; צווחת הגברת – וקיקי נמלטת החוצה, כשזנבה מורם לעל בתנועת ניצחון – כדגל.

לעומת זה לאדם אחר – איש בשנות העמידה, שקט ותרבותי – היתה נטפלת מיד, בחיבה מתחככת ברגליו, ומתפללת ללטיפות ידיו הגדולות.

והיו כאלה שסתם לא שמה לב אליהם, ישבה והקשיבה בנימוס לשיחת האנשים – הביטה לפניהם של כל אחד ואחד, ואפשר היה לחשוב שהיא מבינה דבריהם, ממש כך כפי שאתם שומעים, אבל כשישבתי עם אורחיי על המרפסת, והסיחותי את דעתי ממנה יתר על המידה – היתה לפתע נתפסת לקינאה, רוח-תזזית נכנסת בה – והיתה מתחילה לעשות כל מיני מעשי-קונדס על מנת למשוך תשומת-לב אליה, ממש כילד בן-אנוש – נתלקחה בה הקינאה – והיא החלה מהלכת כמוקיון על מעקה-הברזל הצר של המרפסת, ומביטה בגניבה על הרושם שהדבר עושה על האורחים, כמובן שהדבר היה משעשע וכולם היו מתחילים לצחוק – ואז באה על סיפוקה, ובקשת עצומה – ששום חתול בן-גילה לא היה מסוגל לה – קפצה לתוך הגן; הקפיצות שלה היו מדהימות, לפעמים נראתה כמו עפה באוויר, צרור לבן שעף כציפור – מעודי לא ראיתי שום חתול אחר מבצע קפיצות כאלה.

בחינוכה לא היקשתה עליי כלל – היתה לה תפישה מהירה וזיכרון נפלא, פעמיים-שלוש הוריתי לה לא לעלות על השולחן, וזה הספיק – אף מכה אחת – רק קולי היה חזק ומצווה: “לא לעלות על השולחן”, “לא לנגוע בדגים”, “לא לנגוע בבשר” – וזה נחקק כבאותיות-אש במוחה הצעיר ופעל עד יום היעלמה –

ריעותיי היו צועקות: “אוי החתול נכנס הוא ילקק לך” – ואני וקיקי היינו מחליפות מבטים ומביטות עליהן מגבוה.

ה. ויום אחד קרה אסון

ויום אחד קרה אסון – ילדים הם אכזרים וגם מקנאים לפעמים, שאוהבים כל-כך בעלי-חיים ובזה כאילו גוזלים משהו מהם – שמעתי מן המרפסת את קולה של קיקי, היה לה קול שאפשר היה להבחין בו מבין מאות קולות – היא קראה לעזרה בייאוש, במצוקה איומה – התחלתי לענות לה בכל כוחותיי – “קיקי!” – ואז נשתתקה ושמעתי צעדי בריחה של ילדים – לאחר שעה קלה באה הביתה: היא הלכה לאט, לאט, והיה בה משהו שיש באדם לאחר שנפגע בגופו או ברוחו, מין אכזבה רוחנית מהולה בכאב פיזי, וגם רצון להסתיר כל זאת ולתת לעצמו ארשת של מה בכך. היא עלתה על הספה, שהייתי ישנה עליה – וזה היה אסור לה לעשות לפי חינוכה, שכבה ועצמה את עיניה.

היא שכבה ללא ניע שעות אחדות, ואחר מכן התחילה להשתעל ועיניה התחילו להבריק. ראיתי שקיבלה חום, אפה היה חם, שערותיה נדפו חום והיו פרועות – היה ברור שהיא נפגעה בריאותיה, העמדתי לפניה קערית חלב פושר אבל היא לא נגעה בה, היתה נתונה כאילו בעולם אחר –

החלטתי לתת לה משהו להורדת החום – היו לי טבליות אספירין – פתחתי ביד אחת את פיה וביד שנייה תקעתי לה טבלית אספירין לתוכו וסגרתי אותו בחוזקה – “קיקי לבלוע!” אמרתי לה בחוזקה, והיא בלעה.

כל אותו יום שכבה ללא-ניע ואני עברתי לישון על הספה שבחדר השני – בלילה גנחה והשתעלה ממש כאדם. כיסיתי אותה במטפחת צמר וירדתי כמה פעמים בלילה – המטפחת לא נעה והיא היתה מכוסה בה ונשמה כבדות.

בבוקר נתתי לה שוב טבלית באותו אופן, הפעם התנגדה במקצת אבל בלעה.

יומיים שכבה ללא-ניע, ביום השלישי ירד החום והיא התנועעה במקצת, פתחה את עיני-האדם שלה והביטה בי בתבונה כזאת, שהחרידה אותי, היה בהן צער, אכזבה וגם תודה לי – ממש – לא היה צורך במילים, כל-כך ברור היה המבט וגם ההתנהגות – היא היתה כנועה ושקטה, ומילאה אחר כל ההוראות שלי – ללא התנגדות, באמון ובשקט גמור, בלעה טבליות, לקקה לקיקות אחדות של חלב פושר, שכבה מכוסה כילד.

ברור היה: היא ניצלה ממוות. כוונת הילדים היתה להורגה במכות, ואילו גופה החזק עמד לה והיא נשארה בחיים – אבל ליקוי נשאר בה. מדי חורף, בגבור הקור – היתה נתקפת בשיעול והייתי משכיבה אותה ונותנת לה אספירין, וכמו בפעם הראשונה נשמעה לי בכל –

ו. אהבתה אליי הלכה וגדלה

אהבתה אליי הלכה וגדלה מיום אל יום – קשה לתאר כיצד דבקה בי עד שהיתה לי הרגשה שזה גלגול של איזה נשמת-אדם; כשהייתי הולכת מן הבית היתה רצה אחרי ככלב והיה צורך לגרש אותה בצעקות, להחזירה הביתה – “קיקי הביתה!” – היו הילדים מחקים אותי מרחוק – והיא שנאה ילדים עד יום היעלמה – היה לה שיעור באכזריותם, היתה ממש בורחת מהם, וההיפך היה ביחס לאנשים מבוגרים – היתה בודקת טיבם בסקרנות רבה ובוחרת ביניהם ידידים וסתם אנשים.

אל חברה-שכנה הייתי מרשה לה לרוץ אחרי – בצידי-הדרך, בקפיצות בין הגדרות, וכשקרבתי לבית החברה היתה מתחברת אליי – מתאמת צעדיה לצעדיי ונכנסת יחד איתי בגאווה מלכותית כנמר צועד, החברה היתה דואגת לצעצועי-הנוי באצטבאות, אבל קיקי היתה יושבת ליד הכיסא שלי – בגאווה ובחן, ומקשיבה לקולי –

*

נכתב: 1970 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1960–1964 לערך. פורסם לראשונה: מאזניים, דצמבר 1993, כסלו תשנ"ד, ללא הקטע האחרון בהערותיי המתחיל במילים “כאשר היתה אסתר נוסעת.”

במכתב של אסתר ראב לראובן שהם, מיום 4.9.74, היא כותבת: “נברתי בניירותיי, ונתגלו לי פנינים ששכחתים ובכתב-יד שהוא עדיין לא זה שאני משתמשת בו כעת ותרגומים לצרפתית ומצרפתית – התחלה של ספר על ‘חיי חתולה’, וגם הרבה דברים שהדפסתי…”

ב“התחלה של ספר על ‘חיי חתולה’” כוונתה כניראה לדפים אלה: 3 דפים תחת הכותרת “קיקי כותבת זכרונות”, אשר לפי צורתם נכתבו כניראה בראשית שנות ה-60; ועוד 5 דפים תחת הכותרת “תולדות חתולה אחת”, כאשר על גב עמ' ג' ישנה טיוטה של מכתב, כניראה לשר החינוך יגאל אלון, על מות ש"י עגנון (ב-17.2.70) וזה קובע את זמן הכתיבה לפברואר 1970. איני יודע אם המשך הסיפור אבד, או שלא נכתב מלכתחילה.

אסתר ראב אהבה מאוד חתולים, והחזיקה בדרך-כלל חתולה בביתה, תמיד רק אחת, ולכולן קראה בשם קיקי, והיתה לה שפה מיוחדת לדבר איתה, וזו שישעשה אותה בבדידותה. לנו זכורה היטב קיקי שליוותה אותה בשנים 1960–1964, כאשר אסתר שבה לגור ברחוב אלתר מיהוד בפתח-תקווה, לא רחוק מבית-הוריי. קרוב לוודאי שזוהי החתולה המתוארת כאן, שהיתה מלווה את אסתר מדי בואה אלינו, או יושבת בחיקה בבואנו לבקרה.

יום אחד סיפרה לי אסתר: “קיקי מאוד לא שקטה, הגיעה עונת הייחום וכל הזמן היא מסתובבת בחוץ עם הזכרים. כדי להרגיע אותה נתתי לה טבלית אספירין.”

“החתולים בחוץ בטח מאוד הודו לך, דודה אסתר,” אמרתי.

“מדוע?”

“מעולם לא קיבלו חתולה רכה כל כך!”

אסתר מאוד כעסה על דבריי אלה.

כאשר היתה אסתר נוסעת, נהגה החתולה לבוא לבית-הוריי. אם איני טועה לקחה אסתר עימה את החתולה לכפר-יחזקאל, לאחר שעזבה את פתח-תקווה בקיץ 1964. במכתב (גנזים א-7267) לרבקה גובר, שנשלח כניראה מכפר-יחזקאל בחורף 1964, מתייחסת אסתר לאותה חתולה:

בדבר בואי יש עיכוב, אל תצחקי, החתולה שלי המליטה ואיני יכולה לעוזבה – אין לי מקום עבורה, הייתי רוצה לתיתה לאיזה משק – זו ברייה נבונה ויפה, צדה עכברים ולפני חודש הביאה לי נחש ארסי שהרגה אותו – רגילה היא להתהדר לפניי גם בעכברים שהיא הורגת מבלי לאכול אותם – היא אוכלת לבן וגבינה לבנה ושיירי-אוכל – אילו יכולתי למצוא לה מקום באיזה משק היתה מביאה תועלת רבה – לי קשה כעת להחזיקה – אני נוסעת לעיתים – קרובות – מוכרחה אהיה לקחתה איתי לנהורה – ולו יכולתי למצוא לה משק שמה – היה טוב, אל תלעגי – לקחתיה גור וקשה לי להפקיר אותה סתם – אעשה עוד כמה נסיונות לסדרה כאן – ולא אביאנה איתי.

השמש שקעה, רק במערב עוד לוהטים כמה זנבות ענן באש אדומה, שיחי העולש סגרו פרחיהם הכחולים ונעים ברוח – עוד רגעים מיספר והלילה יורד, כבר הוא מתחיל לרדת משולי השמיים, בחצר הרוח נדמה, רק החוחיות מחפשות להן מקום ללינת לילה, שתיים-שתיים הן טסות, זו אחר זו, מסתכלות, בודקות שיח זה או אחר, העצים אינם מרובים, רק שדות רחבים ושיחי ברקן בשוליהן – “פרר.. פרר…” הן פותחות וסוגרות כנפיהן הקטנות באיוושה של שמלת משי מרשרשת, הן קטנות וניראות כפרפרים גדולים באפלולית בין הערביים.

סוף-סוף מצא הזוג מנוחה בראש שיח כבד-עלים. הכל נדם. ברז מטפטף, וצפרדע פותחת בקרקור רחב, מעין בס, הכינור הכי גדול בעל הבטן הרחבה שבתזמורת.

הן מצפצפות עוד, אך צפצופן הולך ונחלש, ולאט-לאט הן מכניסות ראשן מתחת לאחת מכנפיהן על מנת להגן על עצמן מפני האור והטל, ובחורף מן הקור והגשם, וכעת הן ניראות ככדורים זעירים מנופחי נוצות, הס, הם ישנים.

במשעול השדות נע משהו, חתול ברוד מעמיד בזהירות רגל אחרי רגל, הוא מהלך כעל קטיפה, למרות שהשביל מלא קוצים.

השמיים מחשיכים יותר ויותר.

החתול מנמיך עצמו, צועד צעד ונעצר, מרחרח לכל צד, ולפתע נעצר ליד השיח, מגביה ראשו ומיד משתטח על הקרקע – מביט לראש השיח, ולאט קרב אליו, וצעד אחר צעד, בזהירות, מקטין את עצמו כשאוזניו נטויות אחת לימין ואחת לשמאל, אחת אחורנית ואחת לפנים. ולאט, בכפות קטיפה, הוא מטפס על השיח, מגיע לראשו, שתי החוחיות ישנות וראשן תחת כנפיהן, ופתע זינוק – צווחה קצרה על שיח הבר – אחד בכפו של החתול ואחד התנופף בצפצופי בהלה וכאב – נפרדו השניים אחד למוות ואחד לחיים.

*

נכתב: שנות ה-60 לערך. סיפור ללא שם.

קהל נכבד!

אני רוצה לדבר קצרות על המשורר מול המציאות

אדם שנתברך או קולל בבלוטת השיר הוא אדם מיוחד וחייו אינם קלים זה מתחיל עוד בכיתה א' ב' – יש בו שוני אם כי הוא משתובב כיתר הילדים אין הוא כמוהם והילדים מרגישים בזה ויוצרים מעין מחיצה נגדו הוא גדל והמחיצה גדלה לעומתו – אין מאמינים לא [לו] מדי פעם בגשתו אליהם הם מפסיקים שיחה עירנית ומתפזרים

רק מעטים דבקים בו בלב ונפש

בלוטת השיר אקרא לזה בלוטת-השיר המיוחד שיש לו נובטת, זה בלוטת-כוכב כי היא [מקרינה] קורנת ומקרינה החוצה, והקרנה זו מפריעה לאחרים תמיד יש איזה מול, איזה נגד לעומתו

המציאות כקיר אטום נגדו קיר עויין, איזה אדם! מה יש בו שאין בי? אוכל קורא עיתונים ובכל-זאת השוני גדול – כאדם מכוכב אחר, הוא מקרין משהו זר לנו לא טוב, לא נוח – המציאות רוצה שיהיו כולם דומים – ואילו הוא דומה רק לעצמו

המציאות פוקדת: לרַקע אותו – חזק! אבל המתכת שלו קשה יותר

הוא מצליח אבל המציאות רואה את השוני שבו זה חורה לה, זה לא נוח – רק יחידים עימו מבינים לרוחו

הוא נושא את ליבו הרוטט בכפיו מול מול קיר המציאות – אבל הקיר אינו צריך לו הקיר נשאר אטום –

והנה המעטים המעריכים, והמבינים התאספו כאן הערב

לזכות בהערכה הוא חג גדול למשורר ואני רוצה להודות לכולכם לעיריית חולון, לחבר השופטים לחבריי לעט –

תודה לכולכם

*

נכתב: ינואר-פברואר 1964. דברי תודה שכתבה אסתר ראב ואמרה אותם בטקס קבלת פרס חולון לספרות על ספר שיריה “שירי אסתר ראב”, שנערך ב-2.2.1964. לטקס הוזמן לדבר על אודותיה פרופ' ברוך קורצווייל, והיתה זו הפעם היחידה שנפגשו. דומני שלא פירסם את דבריו עליה בדפוס.

ב“דבר הפועלת”, מרץ 1964, נתפרסמה הכתבה הבאה: פרס ספרותי למשוררת, ב-2 בפברואר הוענק בטקס חגיגי הפרס הספרותי ע“ש ד”ר קוגל בחולון למשוררת אסתר ראב – על ספר שיריה שהופיע בהוצאת אגודת הסופרים ומסדה. שותף לפרס – המשורר יהושע רבינוב, מקבוצת גבת. המשוררת בת פתח-תקווה ענתה למברכיה בדברים קצרים אך מעמיקים. וכך אמרה:

"אדם שהתברך בזיק של שירה הריהו מיוחד מימי ילדותו. שוני מהותי בינו לבין השאר. הוא בודד.

"זוהי ‘בלוטת השיר’ הנובטת בו והיא קורנת ומקרינה. הקרנה זו מפריעה לאחרים, ותמיד ניגוד בין המשורר לבין המציאות – ניגוד שאין להסירו.

"המשורר מורכב, אחר, ואילו המציאות גורסת כי הכל יהיו דומים איש לרעהו. המציאות שואפת לרקע את אישיות המשורר, אך הוא עשוי מתכת קשה ונותר בשלו. משום כך מעטים המבינים אותו.

“המעטים האוהבים שירה הם גם המבינים את המשורר.”

לזכר משה סתוי (סטבסקי)

לידת אדם היא אפיזודה חשובה לו לעצמו הנכנס לחיים ולאחרים – הסובבים אותו.

מות אדם הוא אפיזודה רק לאחרים – הוא יוצא מתוך החיים – כאילו נוטה לשביל צדדי – ואיננו, ואילו הנישארים בחיים – מוצאים פתאום חלל ריק בחלקה שחי בה – חי לו אדם ליד שולחן כתיבתו ליד סדנתו – ואתה בטוח שהינו שמה בכל רגע אשר תרצה לראותו, ולפתע חלל ריק – הפתעה, שלמרות היותך מהרהר בה לפעמים – הנה תמיד הפתעה רעה קשה – איננו, דבר לא יועיל – רצונך להנעים לו זמנו לטפל בו, לתת לו חיבה – הכל לשווא – איחרת – ברח, ואיננו –

ומביט אתה סביבך ומהרהר כמה זמן אראך עוד אתה? ואת? ואני? כולנו בני-תמותה – הגיל מדובב –

ורוצה אתה לתקן משהו לזעוק הבה נחזיק איש ביד רעהו נהיה טובים ויפים זה לזה כי מה בצע בכל המהומה? אם לב אינו מדבר ללב?

יבלענו הנצח וחסל –

רגילים לשבח את המת –

ואולי יש כאלה שכאילו מחכים בכדי שיוכלו לשבח אותם – לאחר שנסתלקו, כי בחייהם מפריעה הקליפה הקשה היומיומית ואילו כשזו נופלת ונטמנת באדמה – עולה הרוח – טהורה מאזיקיה החומריים, והנך רואה את התוך את העיקר שהיה באדם זה – והנה היא מלאה אורה יפה –

מה קשה היה האיש בחיצונותו ומה רך ורחום וסנטימנטלי בתוכו –

ככה אתה מהרהר בסתוי אחרי לכתו – דמות זקופה, עזה תוקפנית ולוחמת, לוחמת בסביבתו בביתו בעמו, קפדן רב צדדי הוגה ומגיב בסערה על כל הסובב אותו –

וכשהכוחות הולכים וכלים, מסתירים זאת, ושואגים עד לרגע האחרון כאריה פצוע –

*

נכתב: 1964. תקופת ההתרחשות: 1964. רשימה בשם: “משה סתוי, שלושים לפטירתו” הודפסה לראשונה ב“דבר”, 24.7.1964, לזכרו של הסופר משה סטבסקי-סתוי (1884–1964), שהיה ידידה הנאמן של אסתר ראב במשך שנים רבות, ונפטר ב-24.6.1964. הנוסח כאן מובא במקורו מהעיזבון, וניראה לי נכון יותר לסגנונה של אסתר, לפני העריכה.

היתה זאת השנה השלישית למלחמת העולם הראשונה, היינו רעבים למחצה, קרועים ובלואים. בקיץ לא היה ניכר הדבר כל-כך – היה לנו בד ערבי לבן טווי בארץ והוא מילא את כל מחסורנו – בסדינים, מגבות ואף שמלות-קיץ לבנות רקומות חוטים צבעוניים. היינו משקיעות את תאבוננו הצעיר בתחליף: להתלבש, להיות נאה.

אבל בחורף היתה הדלות עולה בכל כיעורה, בגדי הצמר שבלו במשך שלוש שנים היו מרופטים עד לזוועה, (ניקוי חימי לא היה בארץ), וקשה היה לחדש משהו עשוי צמר, היות והצמר היה מובא מחוץ-לארץ. המלחמה נתנה אותותיה גם בנעליים; לא היה עור בארץ, והנעליים אזלו. נתחכמו אחינו התימנים, ותפרו לנו סנדלים מעור עיזים או כבשים מעובד עיבוד כלשהו – כשחלק מן השיער נישאר על העור; עמדו ותפרו סנדלים (סנדלים תנ"כיים קוראים אותם היום), אבל בעצם היו אלה סנדלים בידואיים בעלי מסורת ארוכה, מדורות – שהביאו איתם עולי תימן. הם נתפרו בשכלול מה, הסולייה היתה מעור; הם סיפקו את צרכינו לחודשי הקיץ, אולם אנו העברנו בהם שתי שנים של גשמי-זעף, – ולא הצטננו ולא אירע לנו כל רע.

לי ולאחי הצעיר ממני היתה פלרינה אחת בשותפות, – זה היה מעין מעטה מצמר עבה וחם בלי שרוולים, הניתן על הכתפיים ויורד עד הקרסוליים (קראו לה גם שכמיה) ומגן מפני גשם וקור. היינו יוצאים בערב לפי התור, פעם אני ופעם הוא; הדבר לא עורר כל התרגשות – צחקנו הרבה על סידור זה.

יום אחד עמדתי בחצר, לאחר ארוחת הבוקר, וכרגיל שיפשפתי סירי חלב גדולים (מצרך החלב היה המצרך היחיד שהיה בשפע); חצרנו נתברכה באדמת קורקר, שיפשפתי בו את הסירים ושטפתי אותם מתחת לברז שהיה בחצר (במיטבח לא היה ברז); קרסתי על האדמה ושיפשפתי והנה הופיעה נעמי. זה היה ביקור-הבוקר שלה, בערב היתה באה שנית.

“יודעת את,” אמרה, “יש אסיפה בקלוב הפועלים וברל כצנלסון ידבר.”

“ובכן נלך,” אמרתי, “תבואי בערב.”

בערב נקשרו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. לקחנו את הפלרינה שלי, פרשנו אותה כאוהל על ראשינו והלכנו שתינו לאסיפה.

למחרת, בשעה הקבועה, עמדה לידי נעמי.

“יודעת את מה היה אמש?” אמרתי, “אליעזר (אחי) היה לו ‘תור’ והוא יצא לשמירה בלי פלרינה וחזר כולו רטוב.”

היא הביטה בי רגע, עיניה נתמלאו דמעות, הסתובבה וברחה. קראתי לה והיא לא ענתה.

בערב לא ראיתיה. וגם לא למחרתו. כעבור יומיים באה. ושוב אני קורסת כרגיל על הסירים. על זרועה היה משהו בצבע חום בהיר, עם בטנה של משי נוצץ. הסתכלתי – היה זה מעיל מהודר שכמותו לא ראינו זה שנים.

“מה זה?” שאלתי.

“זה עבורך,” אמרה.

“אבל מניין לך?”

“זה לא חשוב, לבשי, מהר, קומי!”

“השתגעת?”

“כן, השתגעתי – לבשי!” ודמעות עמדו בעיניה.

קמתי בלי אומר, ניגבתי ידיי בסינור ולבשתי את המעיל.

גמרתי בו את שנות המלחמה, וגם לאחריה עוד היה רב-רושם ורך להפליא…

*

הימים ימי גירוש תל-אביב, ימי מלחמת העולם הראשונה. המושבה הומה מפליטי תל-אביב, – כל חדר פנוי נתמלא, כל צריף, והסביבה רוחשת עריקים – “פראר”.

יום אחד מופיעה נעמי: “משפחת הוז נישארה בלי דיור, מה נעשה? צריך לעשות משהו!”

וכבזק צצה מחשבה במוחי: בית האריזה, ה“בייקא”, אשר בפרדסו של אחי. היה זה מיבנה אבנים מרווח, מכוסה גג רעפים, עם רצפת-פלאפונים ומתחתיו מרתף עם מיכסה בתוך הרצפה, אשר אפשר להרימו כדי לרדת למרתף השטוח במקצת. היה זה מעין בית-קירור טבעי בשביל פרי ההדר, במקרה שהמשלוח מתאחר לצאת. בימים ההם היתה זו המילה האחרונה של קידמה לגבי בית-אריזה מאוורר וקריר. הפרי לא נשלח לחו"ל בימי המלחמה, והבית עמד שומם בתוך הפרדס.

“אנו נבקש מאחי את ה’בייקא'!” (כך נקרא בית-האריזה באותם הימים).

ניגשנו אפוא לאחי, והוא מיד הסכים, אבל אנו לא הסתפקנו בזה; נעמי הלכה לביתה, להביא סמרטוטים שונים, ואני לקחתי שני דליים ויצאנו שתינו לפרדס, שהיה מרוחק למדי, וניגשנו מיד לעבודת הניקוי וה“ריהוט” של המיבנה. גילגלנו מחצלאות לפינה אחת, הוצאנו חלק מן הארגזים, מהם בנינו שולחן, כסאות, ספה אחת רחבה, שיפשפנו את זגוגיות החלונות בניירות העטיפה שהתגלגלו מסביב, שטפנו את הרצפה, ונעמי לא הסתפקה בזה – בפינה רחוקה בפרדס גילתה כד ערבי שחור מקווקו אדום, היא גם מצאה פריחת הדר על אחד העצים שפרח שלא בעיתו, מילאה את הכד מים, שמה בהם את הפרחים והעמידה את הכד על השולחן.

משפחת דב הוז התגוררה כל ימות הגירוש ב“בייקא”, ונעמי ואני היינו מבקרות אותם לעיתים קרובות. קרוב לסוף המלחמה שימשה ה“בייקא” מקום מיפלט לכמה עריקים חשובים, כמו דב הוז וחבריו, “הקצינים התורכיים” האחרים, שערקו מהצבא התורכי וערכו שם אסיפות אגב הסתתרם שם (אנו לא ידענו את הסוד הזה).

*

נכתב: 1966. תקופת ההתרחשות: 1917. הרשימה נדפסה לראשונה בחוברת: “נעמי גלבוע”, לזכרה, כפר יחזקאל, תשכ“ז. עמ' 23–26. נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי, נולדה בפתח-תקווה בשנת תרנ”ט (1899), והיתה חברתה-מנוער של אסתר. היא הזמינה את אסתר בשנת 1964 לעבור לגור בכפר יחזקאל. נעמי גלבוע נפטרה בכפר יחזקאל ב-ג' כסלו תשכ"ו.

נעמי היתה כבת עשר בהתייתמה מאימה, ואולי המעיל המהודר שהביאה לאסתר נותר בביתה מבגדי אימה המנוחה. אליעזר הוא אלעזר, אחיה של אסתר, שנולד בשלהי 1899 והיה צעיר ממנה בחמש שנים לערך. להשערתי מדובר ב“בייקה” בפרדס של יהודה ראב, אביה של אסתר, ולא של אחיה ברוך. מאחר שאסתר כתבה את הרשימה לחוברת בהוצאת כפר יחזקאל, שמייסדיו הם אנשי העלייה השנייה, רצתה אולי להעניק מעין רהביליטאציה לאחיה ברוך, שלדבריה לא סלחו לו אנשי העלייה השנייה על מה שניראה בעיניהם כיחסו השלילי לעבודה העברית.

ברשימתה “בסוף מלחמת העולם הראשונה” כותבת אסתר על אותה תקופה: “גולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזיי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.”

דב הוז, משה שרת (שרתוק) ומשה כרמי למדו יחדיו במחזור הראשון של הגימנסיה העברית “הרצליה”. אסתר היתה מאוהבת בנעוריה במשה כרמי. משה כרמי היה מאוהב בנעוריו ברבקה שרתוק, אחותו של משה שרת, אשר לימים נישאה לדב הוז.

בחייו של אדם, יש שרואים אותו ממרחק לא נכון, כלומר, קרוב מדי, ואזיי כאילו מצויים בתמונה קווים עקומים, כתמים שונים ופרטים שלא נתמזגו. אבל כשהכל נגמר, ואתה כבר מרוחק מאותו אדם – הנך רואה נוף שלם, מואר באור הנכון. ניצב לפניך סך-הכל של חיי אדם זה, ואתה רואה אותו כפי שהיה באמת.

הדבר יכול להיאמר לגבי נעמי גלבוע במיוחד, כי נעמי היתה קשה לפיענוח, טיפוס של אדם מיוחד, מאלה שאינם נימנים בתריסרים.

היא לא היתה אדם הרמוני. הכל תסס והתערבב. היו בה קווים שבלטו מדי, וקווים נעלמים מדי. אדם לא רגיל במעלותיו ובמורדותיו, ועם זאת אדם בעל משקל ותכונות תרומיות.

היתה בה מידת-רגישות מיוחדת להכיר אנשים, מעין כשרון לגלותם ולרתקם אליה ולשמור להם אמונים. ידידות עם נעמי פירושה היה – קשר לכל החיים, למרות ריחוק במקום ובזמן. והקשר היה מלווה הבנה עמוקה וטקט מרובה – תכונה שהיתה מפתיעה בה נוכח מזגה הסוער.

נעמי היתה אדם שידע לשאת בקשיי גורל. עוד בילדותה, כשנתייתמה המשפחה, הוטל עליה תפקיד האם – והיא עשתה הכל בקלות ואף בהומור.

כרבות מבנות גילה נסחפה בזרם העלייה השנייה ובין אנשיה מצאה לה ביטוי כאדם וכאשה. רבים זכו בעידוד ובעזרה מידה. בזאת ממש לא ידעה גבול.

את דרכה סללה לה בעוז-רוח ובסערה. מעטות הנשים אשר היו מסוגלות לעבור את דרך החתחתים בה עברה נעמי ולצאת כמנצחת. מנצחת מפני שבכוחות עצמה גידלה בנים לתפארת; מפני שבציפורניה החזיקה במשק אשר ניבנה באדמת-בתולה.

אף שהיתה רגישה וחמת-לב ידעה גם לקפוץ אגרוף ולגלות כוח רצון של ברזל. החיים חישלוה, אך גם התאכזרו לה ואיכזבוה מרה.

באחרית ימיה, כאשר ניטל ממנה כוח-הדיבור, היא לא נכנעה והיתה מבטאה עצמה בצעקות שהיו כהטחה כלפי שמיים. אך היא ידעה גם לחייך חיוך רך ומלא אורה, חיוך ההולם את נשמתה היפה.

*

נכתב: 1966. הרשימה נדפסה לראשונה בחוברת: “נעמי גלבוע”, לזכרה, כפר יחזקאל, תשכ“ז. עמ' 21–22. נעמי גלבוע (ינובסקי), אחותו של משה כרמי, נולדה בפתח-תקווה בשנת תרנ”ט (1899), והיתה חברתה של אסתר מנוער. היא הזמינה את אסתר בשנת 1964 לעבור לגור בכפר יחזקאל. נעמי גלבוע נפטרה בכפר יחזקאל ב-ג' כסלו תשכ“ו. אסתר כתבה לזכרה שני “שירי סוף” שנדפסו ב”דבר", 4.4.1966.

א. העם ואופיו

הרושם הראשון: עם פזיז, קולני, מדבר בתנופות-ידיים ובהעוויות פנים, עליז, אוהב בדיחות, צוחק ושר בקלות – אולם אם תסתכל מקרוב – תבחין בקמטי-דאגה בפנים, בייחוד בפני הנשים, לבושן רחוק מהידור ואפילו לא מגיע לדרגה משביעת-רצון ומתקבלת על הדעת, הן בטיב והן בטעם, לעיתים הן נושאות אל ראשן משאות בדומה לערביות במזרח. הנשים עובדות יותר מן הגברים, זהו הרושם.

הם ים-תיכוניים כמובן – לפרקים נדמה לך שאתה בביירות או ביפו העתיקה. גורם לזה גם סיגנון-הבנייה, שהוא דומה כמעט בכל ארצות הים-התיכון. הרחובות הצרים, החצרות הסגורות, הרעפים האדומים ומרזבי-הגשם שהם מפח, ומשמיעים לעת-גשם, מנגינה ישנה של ימי הילדות.

העם הוא עם איכרים פשוט ובריא, שותה את יינו האדום, מלווה בכמויות ענקיות של נקניק ובצל ולחם אפוי-למחצה, רק ברומא יש שארית “פטריצים” רומאים (הכת השולטת ברומא העתיקה), מטופחים, אצילים ומשכילים. יש להם גאווה חבוייה, שיש בה מן הרומאיות (שיירים), אבל כלפי-חוץ הם חביבים ומאופקים, רובד-הקטוליות הוא שיכבה עבה של אופי העם הזה, הפשוטים ביותר, מרגישים עצמם: לב ליבו של העולם הנוצרי ו“הפפה” (אפיפיור) הוא נעלה מכל – אדיקותם חזקה ופעילה ומורגשת בחיים וברחוב – כנסיות – בכל פינה! מלאות המוני מתפללים, ומחוסר מקום פנימה – הם כורעים על מדרגות-הכנסייה בחוץ, ופעם, בשומעי תפילה ישירה ונגינת-עוגב נהדרת (היה זה באך) נכנסתי לכנסייה – ומיד נתבקשתי לצאת – כי אינני משתתפת בתפילה. דבר כזה אין בצרפת –

אין הם גזע אחד – יש שחורים כערבים ויש לבקנים, בהירים, זו ודאי תוצאת הפלישות הענקיות בסוף ימיה של רומא – פלישות של “ברברים”, “הונים”, “גוטים” ו“קלטים”, והתערבות עמי אסיה ואפריקה, אשר בימי גדולתה של רומא “שיעבדה” היא אותם, ולאחר-מכן היו לאזרחים רומיים והתערבו בתוך העם.

ב. פגישות עם יהודים

בערב תשעה באב ביקרתי בבית-הכנסת הנהדר שבפלורנץ, שוחחתי עם הרב, שדיבר עברית רהוטה – אמרתי לו: "אני חשה באנטישמיות כאן – "

הוא הודה – "כן, יש אנטישמיות רק מאחרי מלחמת העולם השנייה – " הוא לא פירט, ואני שתקתי.

עמדתי לפני דלפק בבנקו די סיאנה, על מנת להחליף דולרים בלירטות איטלקיות – לפניי עמדה אשה אחת, רק אחת, ולכן לא נדחקתי ל“תור” – עמדתי במרחק-מה ממנה – לפתע נכנס גבר אחד ביני ובינה, ובהיותו בעל היקף ניכר – דחף את שתינו – ואני שוב התרחקתי וחיכיתי, והנה שלף האיש את דרכונו ובחגיגיות גדולה הניחו על הדלפק. הסתכלתי בדרכון – אנגלי – משהו זע בי – הוצאתי את דרכוני, הנחתי אותו על הדלפק – מתחתי את קומתי והרימותי ראשי – ברגע זה הסתכל האיש בדרכוני – נע פתאום אחורה בפנותו לי את מקומו – אמר לי באנגלית – “עברי קדימה בבקשה – את מישראל?” והחל להצטדק על שאינו נוסע לישראל, יש לו אח בקבוצת גן-שמואל, והוא מבטיח לי חגיגית שבפסח יבקרו הוא ומשפחתו בישראל – הודיתי לו על אדיבותו והלכתי לי.

שלוש נשים עומדות באמצע שדרת-הטיול שליד בארות-שתיית-מי-הרפואה ומדברות בקולי קולות יידיש – בניב פולני – ניגשתי ואמרתי להן: “אני יהודייה – נשים יהודיות? מניין?”

“אנו מבלגיה,” חייכו.

"ואני מישראל – "

ענן עבר על פני האחת, והרגשתי מבוכה ביניהן. אולי היו “יורדות”. אמרתי “שלום” והסתלקתי.

ג. פגישות עם לא יהודים

משמצאתי חדר סוף-סוף, ירדתי מעגלת מרכבה, הרתומה לסוס אחד, המקובלת במונטיקטיני, נכנסתי לאולם הפנסיון, וקיבלה את פניי בתה של בעלת-הבית, שדיברה צרפתית בניב איטלקי, והיות והניב שלי נקי מכל השפעה של שפה זרה, חשבתני לצרפתייה, והכריזה בחגיגיות: “גברת צרפתייה באה אלינו, והיא תביא לנו מזל!” – כי הפנסיון היה ריק עדיין, היתה זאת ראשית העונה.

זה שיעשע, אבל כשנתתי לה את הדרכון שלי, על מנת שתרשום אותי בספר האורחים – עקבתי אחריה, רציתי לראות מה יהיו פניה לכשתראה שאינני צרפתייה – פניה קיבלו ארשת קפדנית ובלתי-נעימה, אך מיד התגברה – כי כסף הרי זה כסף! והאיטלקים אוהבים כסף יותר מיהודים.

מאז הייתי מיד אומרת שאינני צרפתייה – “אבל זה לא ייתכן!” – ובכן, זה ייתכן –

ובכל מקום אשר צריך היה להראות דרכון – היה הדרכון שלי מעורר מורת-רוח, עובדא –

רק השוודים, זוג זקנים גבוהים, איש ואשה לבני-שער, כשני אילנות מכוסים שלג – נהרו פניהם, חייכו והתעניינו בארץ, שאלו על מלונות, על ערים, על מקומות, לקחו כתובתי ונתנו לי כתובתם. וכן עשו הגויים הארגנטיניים: דיברו בהתלהבות על הארץ, וידעו כל הנעשה בה, עד הקונפליקט בין בן-גוריון ואשכול…

ובכן, אני קוצרת מחמאות – והדרכון שלי?

לחצתי את תיק הניילון אשר מתחת זרועי על צלעותיי, והרגשתי בכריכה הקשה של הדרכון הנתקע בצלעותיי כזרוע יקרה – והיינו שנינו “בסדר”.

*

נכתב: אוגוסט 1966, כניראה במונטיקטיני, איטליה. תקופת התרחשות הסיפור: 1966. באב תשכ"ו, אוגוסט 1966, נפטר אחיה הצעיר בנימין, הוא אבי, מהתקף לב. זה היה בשבת בבוקר. כל נסיונותינו לאתר את אסתר, כדי להודיע לה על מות אחרון אחיה, עלו בתוהו. אך ביום ראשון אחר-צהריים, אחרי ההלווייה, היא הופיעה בביתנו, ישר משדה-התעופה. לימים סיפרה על כך לישראל הראל, בראיונו עימה. כיצד חשה לפתע, במונטיקטיני, שאחיה נפטר, ומיהרה לחזור ארצה. על חווייה זו כתבה לימים את השיר “בשורה”, שהוקדש לזכר אחיה בנימין.

יוסף אריכא נתן לנו ספר שלא בכל יום אנו זוכים לשכמותו –

הספר בנוי רבדים-רבדים, מחולק לפרקים, וכל פרק נדבק כשלם ליצירה רבת-תנופה ועניין – ובארכאיות וביריעה הרחבה מזכירה היצירה הרבה פעמים את “סלמבו” של פלובר.

צירו של הספר – אלכסנדר הגדול, המלך הכובש, וסביבו פרסקות גדולות – תפאורות אדירות, וטיפוסי-אנוש על הרקע, טיפוסים רבים, מהם מצויירים לכל פרטיהם ומהם רק רישום מרומז – אבל בראש וראשונה סופר המלך, קלייסטנס.

הספר נקרא בתחילתו באיטיות, ואולם לאחר פרקים אחדים – מתחיל הקילוח הולך ומתגבר, מרתק, וכך בקרשצ’נדו, עד לפרקים האחרונים של הספר שהם הטובים ביותר.

טוב היה לרכז יותר את התחלת הספר על ידי זה היתה היצירה מתעלה.

הצדק והאמת, שהם נושא יסוד ליצירה זו, ושקלייסטנס מזכיר המלך וכותב ההיסטוריה הוא נושא דגלם – הם רק אמצעי בכדי לצייר אישיות נעלה, שלימה ואפית, במתכונת חכמי-יוון, אך אנושי, נושם וחי.

יציר כפיו של אריכא – שיודע במשיכת-קולמוס אחת – לצייר קווי-אופי עיקריים – שמעמידים אנשים חיים לפניך, שכן צייר גלריה שלימה של טיפוסי-מישנה מסביב למלך וסופרו. דווקא הציר של הספר, אלכסנדר, הפורטרט שלו לא עלה יפה, אינו שלם עד כדי תפיסה במבט אחד, גיבוב יתר של פרטים מקלקלים, תכונות וקווים; ואמנם קשה לצייר ענק כזה, ואילו אריכא הצליח לצייר את ההשלכה (הרפלקס) של ענק זה על סביבתו, את האור המסנוור שהוא משליך סביבו, כמו “אבק” מטריד, מתקתק, עד לשיעמום ומורת-רוח לכל הסובב אותו; ואילו טיפוסי-המישנה – גווני-לאומים, המשתקפים בטיפוסים, שרי-הצבא השונים, כל אלה עשה אריכא בדקות ובאינטואיציה עשירה ונדירה.

הרקע ההיסטורי קצת מטושטש, וגם הסצינות של המערכות הגדולות אינן נתפשות בנקל, ואילו הדרמות הקטנות שבספר הן אבני-חן הפזורות לכל אורכו, בעלות רמה ומתח רב, ראויות להיות מומחזות או מועלות על הבד; בניין הסוללה של צור, החיילים בשריונות, הצירים של אלכסנדר, זקני צור – סצינות הציד של אלכסנדר והרמיליאוס, הצעת-הנישואין של אלכסנדר לתאיס, פגישת אלכסנדר עם איכרי-יהודה (לא במקדש), סצינה אחרונה זו יכולה להיות נובלה בפני-עצמה.

חטיבה אחרת בפני עצמה – תיאור החבורה האינטלקטואלית שבמחנה. כל אחד מהם טיפוס מיוחד – אך אדם חי, נושם, יצורי-אנוש מתנועעים, וקשה לשכוח אותם לאחר קריאה כי ההרגשה היא שהיכרת אנשים חיים ממש.

רק בתיאורי הנשים, גם “הטובות” וגם “הרעות” – חל משהו מפתיע ביכולתו של אריכא – חוסר צימצום, גם אשה אפשר לצייר בקווים מיספר כמו שמציירים גברים.

תיאורי המחנה חוזרים לפעמים על עצמם ממש באותן המילים – עד שיש חשק לדלוג עליהם וזה טעון ריכוז.

יפים ביותר תיאורי המחנה בלילות – האוהלים, פנים-האוהלים עם כליהם ואווירתם מזכירים את ציוריו של רמברנדט, תמונות-לוואי כמו הרוכל העברי, שהוא פרט קטן, והוא ציור מושלם מכל וכל.

היוונות בתור רקע מרוחקת קצת, ונתונה בכעין ערפל, והדבר מוסיף לעומק התמונה – מציאותה של היוונות בספר מתנהלת לאיטה אך מתקבלת על הדעת על-ידי הלשון שהיא ארכאית בהתאם לקצב העניינים – ונעה בין לשון חכמי-יוון ולשון חכמי-התלמוד.

ספר רב-עניין, מרתק, מהנה, עשיר במראות ובמאורעות, דראמאטי מאוד, וודאי שאפשר להפיק ממנו סרט רב-רושם.

*

נכתב: 1966 לערך. רשימתה של אסתר ראב על ספרו של יוסף אריכא “סופר המלך”, נמצאת בכתב-יד וכן בהעתקה במכונת-כתיבה. ניראה שהתכוונה לפרסם אותה בבמה כלשהי והדבר לא עלה בידה או שלא איתרתי את מקום הדפסת הרשימה. במכתבה ליוסף אריכא (גנזים א-54755), מיום 22.8.1966, מכפר-יחזקאל, היא כותבת לו, בין השאר: “שמחתי על מכתבך – על שנתת את ההזדמנות להביע לך את התרשמותי מ’סופר המלך'. זו היתה חווייה עבורי ואני שמחה להגיד לך זאת.”

מכל דרי הבית התיידדתי עם הזקנה הנכה בלבד.

הבית היה מלא עולים חדשים – צעירים ובשנות העמידה ולכולם צימאון חיים מופרז – הרבה מזון! – אמרו העיניים – (ריח שומן מטוגן היה נודף מבעוד בוקר) – הרבה לבוש, ורוב גוונים ותכשיטים – כאילו אמרו לכסות על שנות רעב ומחסור, אבל הרעב בעיניהם לא נתכסה, הוא פעל על המוחות, על הרגליים, הכל התנועע וחי בריתמוס מוגבר לא טבעי – ולא שאהבתי חיים המפכים כמי-שילוח – אלא היה בבני-אדם אלה משהו – כאילו נפלה מעליהם איזו קליפה שהיא הכרחית לגידולם, יותר נכון כאילו סחטו מהם את מיץ החיות הרגילה, קלפו אותם מקליפה שאדם-רגיל מחונן בה באופן טבעי – כמו העץ הזה הגדל בחצר –

לא יצאו מכלל זה הילדים – למעשה היו שמנים וורודים אבל בעיניהם היה ידע-רב – לא ילדותי – כאילו עבר אליהם בירושה אותו היעדר של מיץ החיות הטבעי –

הזקנה צלעה והיתה נשענת על מקלה וכשהיתה סובבת לעיסוקיה במיטבח ובחדריה, היו נשמעות נקיפות-המקל בבית כולו –

מן המעודד – לא היה בדבר –

ואולם יום אחד ניצבה בפתח דירתה כשירדתי מן המדרגות – בירכתיה לשלום ואורו עיניה, עיניים מלאות תבונה וביטחה, ובפניה שום רמז למומה – עמדה כאשה צעירה סקרנית, מלאת הכרה עצמית, על פתח ביתה –

איני זוכרת כיצד אבל התחלתי נכנסת אליה, גרתי מעל דירתה, החדר היה מלא ארונות ספרים ותשמישי קודש מכסף טהור ורהיטים כבדים עמדו וסיפרו על מסורת ארוכה של חיי אנשים יהודים – לא היה כאן דבר מחיי הארץ החדשים מלבד המקרר החשמלי –

ראתה הזקנה את עיניי המשוטטות על פני החדר ומיד הבינה – ובגאווה שקטה החלה מגוללת לפני פרשות פרשות מחייה. דיברה עברית ליטאית רהוטה בלתי נמלצת – להיפך היה בה יובש מסחרי במקצת, ואובייקטיביות בלתי רגשית – שעשו את הדברים למעניינים כפליים –

כיצד עבדה בהצלת יהודים במלחמת העולם הראשונה – טיפוס – ורעב ונדודים ורדיפות – ולפתע נזכרה וזכרה משהו פרטי מאוד, שהגישה לי בחיוך ככיבוד ל“סופרת”, ופניה התיישרו מקמטיהם והעיניים האירו נעשו צעירות –

“הייתי מאורשת וארושי היה בחזית באביב שנה זו וזו, ולילה אחד נקראתי לחולה גוסס – ישבתי לידו עד שנסגרו עיניו – וכשיצאתי לקרוא לחברא-קדישא – הלילה היה חמים וריח לילך באוויר – יודעת את ריח לילך מהו? ופתע תקפו עליי, בכל המוות, געגועים עזים לחתני – הייתי בת שבע-עשרה – התחלתי לרוץ בכיוון לבית הוריי, ונפתעתי לראות אור בחלונותיו בשעה מאוחרת זו, וכשנכנסתי נפלתי לזרועות ארושי – – – עליו.”

מתחת לשכבת-אפר עבה עלתה נערה רזה, בעלת העיניים הפקחות, זהובות –

וכך נמשכה ידידותנו. האשה הזקנה נעשתה בשבילי פינת נפש ומקלט מה – מאווירת הבית שהעיקה במתיחותה החולנית – היה בין הכתלים האלה עבר מלא עניין ומסורת של עונג וחיבה לזולת – כתלי הבית הזה ידעו ידידות מהי, וכל הערכים האחרים אשר גדלנו עליהם, נתרכזו ונשתמרו בזקנה נכה זו, ערבי השבת היו היפים ביותר בביתה –

*

נכתב: שלהי שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי שנות ה-60, אולי 1968, השנה שבה שבה אסתר להתגורר תקופת-זמן בקומה השנייה בבית ברחוב שפירא 38 בפתח-תקווה. ניראה שלא המשיכה בסיפור, או שסופו אבד.

מדי שנה בשנתה, לבציר הענבים ואחר-כך לקטיף התפוזים, נידמה לי – היה אפריים כהן, מנהל הסמינר למורים, שולח חבורה של “סמינריסטים” לפתח-תקווה, אל אחיו חיים כהן, שהיה אגרונום – “ללמוד חקלאות”.

איני יודעת מה היתה מידת “החקלאות” שהיו לומדים, ואולם המושבה הקטנה והרדומה היתה מתמלאת חיים עם בואם. היו אלה “בני-טובים” של ירושלים דאז: ילין, נידמה לי, גם ריבלין, פולני, בן-נתן, ה“כלכלן” לעתיד, ונפהא ובורלא, הספרדים. יהודה בורלא היה צעיר שחרחר, אציל-נפש ושתקן.

לאחר שנים, ערב אחד, נכנס אליי הסופר יעקב רבינוביץ ובידו ספר, “אשתו השנואה”. “הנה,” אמר, “היהדות הספרדית קמה לתחייה. עוד יהיו לנו סופרים ומשוררים, כאשר היו לנו בספרד.”

נפגשתי איתו לפעמים בבית ידידנו המשותף – הצייר עובדיהו. כל פגישה היתה מעין הפגנה קטנה, מעין טכס של הבעת הערכה, בין אדם לרעהו: אצילות, איזון, ושקט – שמאחוריהם ערכין גדולים של חינוך ומנהגי תרבות מיוחדת של בן-המזרח.

כאשר היה בספרות, היה בחיים – יהא זכרו ברוך.

*

נכתב: 1969. הרשימה נדפסה לראשונה: “דבר”, 14.11.1969.

אלונים בני מאות שנה, נטעו, נוסעי-הצלב: מכורכמים, מעונים על-ידי רוחות, מפותלים מזיקנה וסבל – יפים, איתנים, תקועים בקרקע הסלעי וניזונים ממנו בגבורה עילאית.

ואורנים “צעירים”, בני שלושים-ארבעים, בני גזע שונה, ניטעו על-ידי עברים צעירים, נישאים אל-על, שולחים פארות לכל צד, ישרים כמיתרים, נמשכים לשמיים, נעים ברוח קלה והומים, מטפטפים שרף בושם וקרירות תוך האוויר.

גינות-פאר שתולות כגני-עדן לפני הבתים אדומי-הגג, שושנים מוורידות ומתאדמות בשפע, בעליצות, כל בית מגיש לעיניך חג קטן של סידור-פרחים, עצים שלווים מכוסי פריחה לבנה וסגולה, לנוי ולריח. צל וריח, וצליל גרוני – השחרורים רוויי-עדנה, וסלסול הבולבולים, וצופיות כקסטנייטות מפצחות ביניהם – תזמורת מלטפת אוזן ולב.

טבעון העתיקה – לחש עובר בין שיירי אלוניה המפותלים, לחש עיתים, מאוויים, מלחמות וזכרונות –

וטבעון החדשה בהדר אורניה וברושיה ההולכים ישר השמיימה, לשמיה מנומרי העננים הקלים, העולים מים התיכון הקרוב ותועים בין פסגות הכרמל הנשקף בכל הדרו כאן, בכל קסמו התנ"כי-הארכאי, לובש צורה ופושט צורה, מתכסה בצל וזועף, ומחייך באורות רכים כצבעי הצדף, כשצמחייתו הפראית עוטפת אותו ברכות.

אנשים שקטים מהלכים ברחובות, מברכים זה את זה, מתעכבים לשיחה קלה, ממשיכים –

טבעון היפה, שאי ברכה ממני.

*

נכתב: 1975 לערך. נדפס לראשונה בביטאון המועצה המקומית קריית טבעון, אולי ב-1975, במלאת 40 שנה לטבעון. על גזיר העיתון שנמצא בעיזבון אין תאריך, הנוסח כאן עובד גם לפי המקור, שנמצא בעיזבון.

הם דנים אותי ברותחים ללא כל פחד – קבל-עם – האם זה צו מלמעלה או סתם חבר פושעים? אני טובלת באש – הם מעבירים אותה ממרחק אל תוך הבית – הטכניקה ודאי מצויינת – הם דופקים בקירות – באופן שלהם מורגש צימאון לדם ממש בלי כל בושה, זהו רצח מוסכם ונעשה בשיטתיות ומה תאמרו על זאת? מה יש לכם לענות על זאת? הנה הם עוברים ליד הבית, הפג’ו הקטן עם האנטנה, שם מרכז הרעל והמפעילים אותו, מדי עוברו הוא פולט בשיטתיות את רעלו, מי מרשה להם זאת או אפילו מדריך אותם בזאת?

אני מפעילה את המזגן, הרעש נורא אבל מה לעשות? אין דרך אחרת, אוויר צח נכנס מבחוץ, אני נושמת קצת – בני בליעל – כן, אין שם אחר, מה הם רוצים? את מותי ממש! בלי חוכמות, כמו שני התלמידים שחנקו את מורתם –

מלחמה בשערנו והם עוסקים בי, כפי הניראה שאני חשובה – זה גם ביטולי, בכדי שיגדל שמה של רחל, זה מובן, אבל אין אני נכנסת לרשותה, ואין היא נכנסת לרשותי –

שונות בכל –

שלחתי מברק ברכה להרצפלד, חבל שלא יכולתי לנסוע –

*

נכתב: 1969. הקטע נכלל בתוך: “המחברת הכחולה”, בת 72 עמוד, וכותרתה: “אסתר ראב, רח' אלתר מיהוד, פתח-תקווה”, ובה כל החומר המרכיב את שמונה הסיפורים הראשונים בקובץ “גן שחרב”, עד “אבי והברונית”, וכן טיוטת מכתב או יומן זו של אסתר ראב, מ-2.7.69, ללא שם, המתארת כיצד רודפים אותה, ותוכנה קרוב ברוחו למסופר ב“מחברת ה’גיהינום'”.

גל אפר –

והרוח משחקת בו

כבה הרמץ

לא ניצוץ

לא רשף –

החרס אבד לו

אי שם –

והוא עיוור;

מסביב קוצי אשתקד

ותוגה רדומה

*

יום יום

נגדע ענף

והגזע הולך ומט

אבל מן השורש

עוד יצא חוטר,

ועליו הרכים

יראו את השמש העולה!

[1970]

עבר

היה קיץ – קיץ קשה. העיניים צבו ונתמלאו מוגלה, אדומות וכואבות כפצעים. יום-יום נסעתי למרפאה “למשוח” – שמירן ביידיש. חזרנו כאובים ובילינו כל היום בחדר חשוך, כשהעיניים מזילות ים דמעות, וגם מן האף נוזל, והראש סובב הולך – כל שעתיים היה אבא שוטף את העיניים במי בור קרים וצמר-גפן – ואז היתה הקלה פורתא.

אותו יום, לפנות-ערב, אבא חזר מן העבודה ומיד סיבן את ידיו וניגש “לנקות” את העיניים. הוא הפך את העפעף, ופתאום פרצה צעקה מפיו:

“העין! אין לה עין!”

הוא קפץ, תפש אותי בזרועותיו, ורץ לבית-המרקחת, שם ישב באותה שעה החובש. הוריד אותי אל הרצפה. אחר-כך לקח החובש את ראשי בין ברכיו, כשהוא ישוב על כיסא מיוחד, פקח את העין והתחיל לצחוק בקול גדול:

“ר' יהודה, הבת יחידקה שלך יש לה שתי עיניים ירוקות ושלמות, אלא שהן מלאות מוגלה!”

הוא שטף וחבש, ואני נישאתי בזרועות אבא, ובדרך נירדמתי.

הווה

הסוהרים נחים – אין הם הופכים עולמות יותר כשאני נכנסת לאמבטיה, לשטוף מעליי את החומרים שהם שולחים בי; כל תנועה שלי ידועה להם. הם שומעים אותה. כל הבית נמצא בסבך איזה סידור חשמלי או אחר, וכל תנועה וכל רחש ידועים להם –

איני נזהרת, אני שולחת להם קללות מפולפלות, מחרפת ומגדפת אותם. לפעמים הם מפסיקים את העינויים, ולפעמים מגבירים, זה תלוי כפי הניראה במישמר. אולי יש עוד כאלה שיש להם שיירי מצפון – מי יודע כמה אנשים נמצאים בדיוק במצב שלי; יש להם שיטה שפועלת כשעון. אני בטוחה שהיא גם נתונה להשגחת רופאים. שיטה של עינויים והמתה בלי להיות אשם ברצח בכוונה תחילה – אילו היו שולחים בי כדור, ודאי היו נשפטים. לא, זאת אינם יכולים לעשות, אבל להגביר את ריכוז הגז או גלי חשמל בוער ונכנס לתוך קרביי, למעיים, לכבד – מיד, עוד בפתח-תקווה הרגשתי כעין קרניים שפולחות את הכבד, והנה כעת יש לי סרטן, אני חושבת שהם גרמו לי, על-ידי הטיפול הזה שלהם – הייתי מקיאה בהתחלה וחשה ייסורים גדולים. אחרי-כן הגוף כאילו הסתגל אבל לא לגמרי. אחרי זה בא הריפוי של ד"ר לוין ושיפר את המצב הכללי וגם את מצב כלי הנשימה –

כעת חדלו הרפואות לפעול – להיפך הן מגרות וגורמות לי צרות.

הנה הגעתי לסוף ימיי באופן מזורז על-ידי “טיפול” זה – זה ברור כשמש, ורק אני יכולה לוודא זאת, כי חשתי אותו על בשרי, הבשר המסכן; שנטפלו אליו בכל מיני אופנים, בהתקפה “מוסרים” ובהתקפה של חומר הדומה לאש אוכלת, זהו המצב – למרות עצימת העיניים של כולם מסביב – אחדים מפני פחד שמא יגיעו גם הם לטיפול כזה, ורבים היודעים יפה כי הוא קיים, אבל סוגרים את העיניים בכוונה – או אסור להם להודות בו. הם גם אינם רגישים ביותר ל“טיפול” זה או רגישים במידה שאפשר להתגבר עליו –

סיפורה של הגב' ה. הוא התקפה אלרגית בצורה קלה מפאת הטיפול הזה. יש גם משתעלים ומתעטשים, אלה הם מקרים קלים, אבל מקרים כמו מ., שאני בטוחה שהיא סובלת קשות מטיפול זה, אבל היא חזקה וגם חכמה מדי בכדי להגיב בגילוי לב, כמו שלי –

הווה

הם פוחדים מפניי: הנידונה למוות. גם הרופאים מוזרים, פוחדים להביט עליי – אוזלת-היד מול המחלה הנוראה – היא ודאי הסיבה לזה – מיד שעברו עליי, כלאחר יד – ב“אין כלום, הכל בסדר,” הם רצים אל חוליהם אשר תקוות-חיים נשקפת להם, רצים לרפאם בכל מרצם ומאודם – אין לי כלום נגדם כמובן, ובכל זאת… מדוע הם מחווירים ומאדימים כלפי המוות, הרי הם נפגשים עימו יום-יום – רק בני אדם!

ובכן, כבר רמזו לי כאן, בבית דינה – ששבוע ניתן לי. “שרם נוסע!” – כאילו באתי רק עבורו. החדרניות באו כולן לראות, ישבו בחדר והשתדלו להיות איתנות – אבל ראיתי בכל זאת דמעה; המנהל סוגר את המשרד בעלותו לקומה השנייה – הוא עובר בחדרים ורושם את האינוונטאר – משהה בני-אדם שצריכים לו, מפני עשיית רושם – בכללו של דבר נפוח גדול.

ד"ר שרם דורש את הספר שלי, בכל פה – אבל את ספרו הכריח אותי לקנות – ועם כל זה היה נרגש מאוד, בהיכנסו לחדר היה חיוור, ואחר-כך האדימו פניו – סימן שהדבר לא היה לו קל – קשה לאנשים לחשוב על המוות, אפילו לרופא שנפגש עם המוות יום-יום. פַמַה גם כן נרעשת, קשה לה להחזיק “פסון”, בייחוד כלפי השקט שלו –

הנהלה הולכת, הנהלה באה, אבל הביצים סרוחות כתמיד.

מי שחותם המוות נחתם בבשרו, נדון לבדידות כפולה – איש אינו רוצה לראותו, מדברים אליו ממרחק – מבטם אומר: "אני איש חי, אל תיגע בי אפילו במבטך, אני שייך לעולם אחר, התרחק ממני – "

והזילוף נמשך, וגם השריקות בחוץ, ובוודאי גם המישמר – לא העלמתי שאני הולכת לבית דינה, כי הרי הם מעבירים את הידיעה איש לרעהו. המילים האחדות שהיתה בהן הדגשה, כשטילפנתי לחנה, היו “את הולכת לבית דינה?” – היא כאילו נעורה לחיים, כל השיחה היתה בחצי טון; בשקט גמור ובאפקטאציה ברורה: בעלי חולה, איני יכולה לזוז מן הבית – ולא אוכל לגשת אלייך.

ניחא לי – עוד מעט לא אראה את הקטנות, מורך הלב, וגם “פליט” אין מתחת לאדמה, וכל חומר אחר צורב, ולא גלי-חשמל נשלחים מרחוק, לא ארגיש כלום, מנוחה גמורה – וטוב יהיה, ואולי אעבור לעולם “שכולו טוב” – האמנם? משהו בכל זאת יש – כי מניין התחושה והחלומות שאראה את יקיריי?

איזה כוח עילאי צריך יהיה (ויש לו, למוות) בכדי לכבות את הנר הזה, הדולק עוד בקירבי – העיניים רואות, האוזניים קולטות צלילי פסנתר תלולים, מעבר לרחוב, אקורדים נהדרים, יד פסנתרן אמונה למדיי! (ובכל זה יצטרך הוא להילחם) – צבעי החיים טריים כל כך בשלה – הקיץ הבהיר – צבעי שמלות המיני, מאירות ממש, ומתוכן כשני גבעולים מהלכות רגליים דקות שזופות. מדוע לא היתה בימי עלומיי מודה כזאת, אופנה יפהפייה, ובכל זאת משהו לא בסדר עם כל העניין הזה – הילדות המחופשות לילדות קטנות עוד יותר – אינן כלל ילדות – העיניים הכחולות של בני העשר אינן כלל תמימות כי הן משלות אותי בכדי שיוכלו לפזר רעל ומוות סביבי – ילדים בני שמונה, עשר – רצים כאל דבר מצווה לפזר את הרעל סביב ביתי, אני שומעת את חבטת הסנדלים על המדרכה, ורגעים אחדים לאחר מכן האוויר מלא אדי-רעל – האם באמת מצווה היא לענות אותי? והדבר הפך לאידאל להם? מה הדברים הנוראים שעשיתי שבגללם רוצים להרגני – אילו ידעתי לפחות –

עינם צרה בי; הפרסונאל מלא סימפאטיה אליי; מיד שאחת מהן פונה אליי, מתחילות דפיקות למטה, ומיד, ומיד קוראים להן לרדת – איזו רשת – איני בודדה כלל, והמזימה שלכם שאשכב בודדה עם מחשבת-המוות, שהיא כשלעצמה יופי גדול – אינה יכולה להתקיים –

איני מחפשת סימפאטיה – ראיתי רק שהאחות הראשית, שהיא בעלת-מום וזקנה, מתקשה להעלות לי את האוכל – ורציתי לסדר שצעירה ממנה תעשה זאת, ובכן כרצונכם – לא אדבר עם הפרסונאל, פחדכם מובן לי!

שוב הרגשתי ריסוס, לא, אין הם חדלים מזה. המגמה היא: אני מטורפת שאני מרגישה זאת, וצריך ללכת לפסיכיאטור – כמה אתם מצחיקים! – אבל אתם הרבים, ולכן גם החזקים – אחזיק מעמד כל זמן שאוכל –

ובסוף תמות נפשי עם פלישתים!

הרופא מביט עליי כעל כלב-מת. מכונת ההשמצה אינה עומדת אף לרגע –

פמה מסתכלת בידיי במבט משונה, כאילו חנקתי תינוקות בידיים אלה, כאילו חתמתי על חוזה-מעילה. הם רוצים להצדיק את התנהגותם, ויהי מה – לא תצדקו – אתם פושעים, והדם שדבק בידיכם אתם! דמי בראש כולכם, אשר מענים אותי ומנערים את חוצנם ממני באומרם שהם אינם מרגישים כלום. אין זה מצדיק אתכם – ובאופן חלקי גם אתם מרגישים, אבל יראים להודות –

אילו מיציתי את כל העצב, והנורא שבמצבי – כי אז הייתי מתה מיד – אבל משהו מונע בעדי מעשות זאת, אני נתונה כבחצי-תרדמה, ואני חושבת שזה יד ההשגחה, ואני מתמסרת לה.

תפילה

אלי, קבל את נשמתי העולה אליך – אתה מכיר אותה מיום צאתי מבטן אימי, מיום שהייתי קמה בלילות ויוצאת אל הגינה לראות את פלאיך, לראות את האוקליפטוסים העומדים בתוך הדממה, לראות כיצד הם זעים קמעא, כאילו נשבת בהם – לראות את אגלי הטל על השושנים – ואת קרני הירח המתנפצים בהם לרסיסים סולדים מרוחך העוברת מעל ראשי, בחלל שמעליי רחפת, חשתי בך בכל יישותי – זכור לי זאת – אספני בכפך ולא אירא – אתה שהאמת ידועה לך –

עבר

מחרוזת הסנוניות על גדר התיל שבחצר, בינינו ובין גבעת “טלושקה”, כיצד היו מצפצפות, שורקות ונעות, מתעופפות ומתיישבות שוב על התיל. איזה סימפוניה עליזה, וכמה נפלאות היו בעיניי, מבריקות בשחור-ירוק של נוצותיהן – והמורד מן הגדר לבית – מה מתוק היה החול לרגליים היחפות, וגלי אבני הקורקר מצפון, שבתוכן מצאתי את הצפע הראשון בחיי –

והאוקליפטוס הנמוך והפרוע על הגבול הדרומי-מערבי, בינינו ובין בית הספר – מה נפלא היה בפארותיו הפרועות, היורדות עד לאדמה – כולו היה ענפים נמוכים בלי גזע אמצעי, ואני הייתי מטפסת עליו בנקל, כעולה במדרגות, עד לצמרתו – וריחו המחייה, וקור עליו שחבטו ברגליי, מה מתוק היה כל זה!

והבית על חדריו האפלולים והקרירים בתוך תנור הקיץ הלוהט. מיטת-הכילה של אמא, מיטה גדולה ומיסתורית, ובה נולד אלעזר – וצעקותיה של אמא בשעת הלידה – כיצד נרעשתי עד לעמקי נפשי מן הצעקות האלה, עד שלקחני אבא בזרועותיו, בעצם לילה, ונשאני אל “האנגלנדרים”, משפחה לונדונית שכנה – כולם רצו לפייסני, קירקרו סביבי, ואני בכיתי בכי מר – עד שנירדמתי ליד האח המבוערת, על השטיח הרך – ואז הרגשתי שמישהו כיסה אותי בשמיכה.

שיחי התורמוז הגיעו עד לחזי, ופרחיהם הכחולים-הסגולים הקיפו אותי, והלכתי בהם כבתוך מים עמוקים – הריח הרימני מעל האדמה, והייתי כמהלכת על בלימה.

עולם החי מתחת לגבעולים היה מלא תנועה ורחש. חפרפרות הניעו גבשושי חמר והיו מפסיקות עם כל צעד שלי – נמלים גדולות וקטנות הלכו בשיירות אל מקלטיהן, אבל יפה מכל היה צרור התולעים הנתונים במעין שקיק של קורים דקים, מכוסים טל, הם היו בעלי פרווה שחורה, זרועה פניני-זהב, וסביב כל פנינה, מברשת קטנה של שיער ארוך וקשה – לא שבעתי להביט ביופיים ובתנועותיהם לאור השמש החורפית.

הקיפודים, אף הם היו יוצאים ממאורותיהם, ומכל רחש צעדיי היו מצטנפים. החלקה רחשה – מצבים, מהם ענקיים וכבדים – עד לתינוקות הקטנטנים, הדומים לצעצועי צלולואיד – עם כולם השתעשעתי, ולמדתי את כל תחבולותיהם – אבל נזהרתי תמיד לא להשאיר אותם הפוכים על גבם – זהו מוות בטוח להם.

שום צעצוע לא יכול היה לשעשע אותי – כמו “חלקת טלושקה”, עם החי והצומח שלה.

אמא סבלה תמיד מכאבי ראש, ולא יכלה לעבוד קשה – מעודי לא ראיתי את אמא שוטפת רצפה. היא היתה מבשלת מצויינת, בעלת-בית נקייה, אופה ומתקנת, ושומרת את הבגדים – אבל לעבודות הקשות היה אבא תמיד מביא מישהו.

אני אהבתי דווקא לשטוף רצפות, בייחוד בקיץ – הייתי נכנסת יחפה לתוך המים, עם מטאטא גדול, משפשפת בסבון ושוטפת בדליים מלאים – לכל חדר היה צינור יציאה למים אלה.

גם “ביעור הפשפשים” היתה מלאכתי – אלוהים גדולים יודעים מניין היו באים – הכל היה נקי ומבריק בבית, ובכל זאת היו להם קינים בתוך הקירות, וזאת בכל בית בעיר ובכפר – לבלי יוצא מן הכלל.

גם הפרעושים נתנו בנו סימנים – נקודות קטנות בלי-ספור, על פני העור.

הכינים רחשו בשער הראש, ובכל זאת היו לי צמות נפלאות ומטופלות – היינו רוחצים את השיער בנפט, ולאחר מכן במים חמים וסבון שכמי מצויין, וזה היה מועיל.

במקום פליט היינו משתמשים בליזול, ובכדי לבער את הזבובים – היינו תולים שיח בבונג שלם, על שורשיו, מתחת למנורה התלוייה, והזבובים היו באים ללון על שיח זה, ואז היינו מפזרים עליו אבקה צהובה שנקראה “ונצן פולוער”, זאת אומרת – אבקת-פשפשים. מיד היו נופלים לרצפה, מזמזמים שעה קלה, ומתים.

הווה

מתי כבר לא אשמע את כלי הרכב המתקרבים ליד ביתי, הרכב הנושא את המוות – מתי לא אשמע את שריקת הזדים, הרוחשים כתולעים מסביב?

הנה שוב היתה התקפה –

ובעל המשקפיים השחורות שוב היה נוכח – כפי הנראה הוא נהנה מזה, בכוונה נשאר מאוחר, בכדי לראות כיצד אני בוערת בלהבת גז החרדל –

האשה הזקנה, שישבה על ידי, הרגישה ברע, וכן יתרן, אבל האחרות הרגישו פחות, רק אחת ביקשה ואלריין –

אני אמות בייסורים גדולים, אבל לא אאבד את עצמי לדעת – זוהי חרפה –

היום, בהיותי במרכז – “סידרו” את החדר, שיקלוט את הרעל. כעת הוא מתמלא, כל כמה רגעים – הייסורים הם איומים – עיניי מתכסות ערפל – הלב דופק הקרביים כואבים ואנשים מסביב משוחחים וצוחקים – הם רוצים שאשתגע ושיסגרוני במוסד למטורפים – לא אשתגע, אלוהים ינקום את נקמתי –

ואין אחד בין כל ידידיי וקרוביי שיציל אותי – מן הייסורים האלה, הייתכן? הרי הם אומרים שהם אוהבים אותי – איזה מין אהבה זאת?

אני מרגישה את הנשורת הנופלת עליי כאש – זהו גז או גלים של חשמל מזיק – זה כל-כך ממשי, אין בזה שום דמיון, פשוט רוצחים אותי, וכולם שותקים, מעמידים פנים של שפויים, ומביטים עליי כעל מטורפת –

אבל אני מרגישה את הרעל החודר אל עצמותיי באופן ממשי, זהו רעל איום! אין זו סוגסטיה או דמיון – והכל הסכימו לי, גם [ד"ר] שרם, אולם מסתייגים, ודאי שאוכרע אבל עד אז זה איום! אינני מאחלת את זה לשום אדם, אף לא לכל יצור חי!

ואולי אחדל להתנגד – זוהי המתה!

והרי אני רוצה למות!

עבר

אבי היה גאה מאוד על שלושת סוסיו: “הנס”, “קלוץ” ו“בראון”. שלושתם מצבע חום-אדמדם, אבל כל אחד בן גיל אחר ובעל אופי אחר. הנס היה היפה בהם. זה היה סייח אדום-בהיר, יפה-רגליים, גזעי כמעט. קלוץ היה מבוגר, רחב וחום, והזכיר גבר בשנות העמידה, שהחל להעלות שומן. בראון היה סתם סוס, וחובר לשניים הודות לצבעו התואם את האחרים. כולם היו סוסי-עבודה, מושכים בעול, אבל היו להם חיים טובים אצלנו. היו מברישים, סורקים ורוחצים אותם מזמן לזמן, נותנים להם לשחות בירקון.

הימים היו ימי קציר שעורים, הקרון היה גדול ונקי, גלגליו משוחים בזפת, ואבא החליט על טיול לחַמְרַה, שם היו לנו שדות. השלישייה נרתמה, ואמנם היה זה תענוג לראות את שלושת האדומים עם רתמותיהם הנקיות, זנבותיהם השרוקים, בלוריתם משתובבת ברוח, וכולם מורמי-ראש, מפליגים לתוך ים החול, והקרון מחליק כעל שלג – השוט, רק לשם תפארת, היה משתקשק, ואבא ואמא על ה“פדרבנקיל”, מין ספסל שהתקינו לו קפיצים, והוא ניתן על שני קרשי הקרון, ושומר מפני קפיצות וטלטולי הרגבים בדרך העפר.

ואנחנו, הילדים, מאחור, על סתם קרש שהונח לרוחב הקרון על הקרשים, מיטלטלים, צוחקים ושרים – מהרה עברנו את החולות והגענו לחמרה. כאן היה עולם אחר. מרחוק ראינו את הירקון, ועל שפתו אוקליפטוסים ענקיים, ומשני צידי הדרך שדות, שדות שעורים וחיטה גבוהה, מלאה שיבולים גדולות וכבדות.

כאן, בקצהו של שדה אחד, עמדה אלה עתיקה, שבנס ניצלה מעקירות ושריפות ויתר פורענויות הזמן. מתחתה היינו פורשים מחצלת, וסלי האוכל הנפלא הוצאו – זיתים ענקיים, גבינות, לבן שטעמו גן-עדן – הכל תוצרת המשק, וידי אמא הברוכות, העושות בו.

הווה

אני מחבקת את ראשי וחשה את עצמותיו; גולגולת נאה, עצמות חטובות ואצילות. ראשי היקר! שהעניק לי כל-כך הרבה מחשבות, שקשר כנפיים לרוחי – מה יפה ויקר אתה לי – הנה אני כוללת אותך בשתי כפות-ידיי, ואני גאה עליך – עשית בי משהו, בכברת-הדרך, שנקראת חיים.

אילו שאלו אותי אם אני רוצה להיוולד מחדש, הייתי עונה – כן, אבל בדיוק כזו שהייתי עד כה – אני אוהבת את עצמי, שלמה עם עצמי, עשיתי הכל לפי הנתונים שהיו קבועים וחקוקים בדמי, בנפשי ובגופי. לא חטאתי למתכונת שבה יצרני האל – ואם לא היתה שלמה, אולי, כשל אחרים – היא היתה שלי, והשלמתי את הכוונה שהיתה שמורה בה על-ידי יוצרי – אם לטובה או לרעה.

אני מביטה על גופי היפה: הרגליים הארוכות והישרות, החזה, המותניים, הגב – יפה בראתני אלי – האם לא החזקתי את נשמתי בקירבו לפי חוקיך? השתדלתי לחיות גבוה – אך לא תמיד הצלחתי – הרבה היו אשמים אנשים שסביבי, שמשכוני תמיד מטה. הנה עתה עליי להיפרד מגוף זה שאהבתי. והנשמה אנה תלך? כל צרור היופי הזה? האהבה, הרחמים, האימהות, הדמעות הטהורות, פרישת הכנפיים אשר ידעתי לעיתים – התוכל נשמתי לפרוש כנף בלי גוף?

האוכל לראות את יקיריי?

הווה

חיי בזמן האחרון מזכירים לי תמונה אחת מספרי סופר רוסי, אבל איני זוכרת מי:

אנשים נוסעים בעגלת חורף בטייגה, בערבה הרוסית, ולהקת זאבים רעבים רודפים אחריהם – העגלון מכה בסוסים, והם רצים בשארית כוחותיהם. האנשים זורקים איזה חפץ לזאבים, והם מתעכבים ומסתכלים בו בסקרנות זמן-מה – בינתיים עגלת החורף מרוויחה מרחק מהם – אבל מיד הזאבים עוזבים את החפץ, ורצים שוב אחרי העגלה. הדבר הולך ונישנה מדי פעם – והסוף?

העניין מחריף. הלילה תרתי את הרחוב, ושמעתי את מכונות הריסוס בחצרות –

בבוקר היעפתי בזעף את התריס, ומיד כמובן היו פעולות עונשין –

כל העיר פולטת רעל, כולם מזלפים – בהתלהבות – ממש –

מעודי לא תיארתי לי אכזריות כזאת אצל אנשים – הרי הם רובם סבלו עינויים במחנות, ואולי זו התנקמות, איזה הזדמנות להוציא על מישהו את הרעל שהצטבר אצלם –

וילידי הארץ? סתם מטומטמים נידמה לי –

הווה

רחל אומרת שאני צריכה להתרומם מעל ההתקשויות סביבי – אבל איך? אני בלי הפסק נתונה בכאבים –

חמסין, לילה יבש וחם, הכוכבים נוצצים ויבשים, קלויים כמעט, כמה שונים הם זה מזה, כמעט כמו האנשים – אחד צהוב, אחד ירוק, אחד יהבהב, אחד בורק – מישהו אמר לי פעם: “יש לך עיניים כמו שני כוכבים ירוקים!”

למה איני יודעת לעקוף?

כולם יודעים לעקוף, אבל אני תמיד מתנגשת – כל חוכמתם מרוכזה בעיקוף מכשולים, וחוש זה חסר לי. האם זוהי “תבונת החיים”?

הפלא הכי גדול הם הכוכבים, עולמות תלויים מעל לראשינו, ואילו אנו מחפשים בצלים.

האשוט ביניהם לאחר מותי?

הלוואי –

אני חשה את הבהלה והאי-רצון על פני האנשים, בשומעם על מחלתי –

כל אחד חרד לעורו הוא – אין רוצים לחשוב כי גם לו יכול לקרות זאת.

להחזיק מעמד – עד הסוף, זאת אני רוצה. לא להתאונן, לא ליפול למעמסה – כיצד לסדר זאת בתנאים החומריים שלי? מאוד לא ברור.

מה רבה גדלותו של האיש שהיה זה עתה אצלי, החבר צבי לבנה – לא חדל לדבר על עצמו, ועל כושר סידור ענייניו המעשיים; הרווחים, מספריו הרבים –

כן רבים, ורובם אינם ספרות כלל.

*

נכתב: בין 1970 ל-1977. תקופת התרחשות הסיפור: ראשית שנות ה-70. המחברת נדפסה לראשונה: “הארץ”, 29.9.1989, אחרי מות אסתר ראב.

באחד מביקוריי אצל אסתר, בטבעון, הפקידה בידי, לאחר היסוס, מחברת בת 72 דף לבנים, ללא שורות, תוצרת “דפרון”. רוב הדפים ריקים. על כריכתה החומה-בהירה נכתב במסגרת:

שם התלמיד: אסתר ראב

הכתה: ת'

בית הספר: “גיהינום”

בעמוד הראשון בא השיר “גל אפר”, שנדפס לראשונה ב-1970, בשם “קוצי-אשתקד”, ונכלל בספר שיריה “תפילה אחרונה” שהופיע ב-1972. ההמשך כלל טכסט כתוב בצפיפות, כדי רבע מחברת. היא ביקשה שאקרא את הדברים רק לאחר מותה, ואעשה בהם כהבנתי – למען ידעו מה רב היה סבלה.

ב-1969 הזעיקה לביתה בטבעון את אימי ואותי, להיפרד מאיתנו ולתת לנו הוראות אחרונות, באומרה שהיא חולה במחלה קשה, והולכת למות. בתריסר השנים שחיתה מאז אותה פרידה, עברו עליה שתיים-שלוש תאונות-נפילה קשות, שהלכו והגבילו את חופש תנועתה, אך למיטב ידיעתי, מעודה לא היתה חולה בסרטן, כפי שסברה במחברתה זו. היא נפטרה, דעכה והלכה, מזיקנה. שכבה על מיטתה והצטמקה כעוף גדול, חרטומי, כהה, וליבה מכה בחוזקה ושולח את הדם מבעד לעורקיה הכחולים, שכבר בלטו מבעד לעורה, בזרועותיה הרפות, עד שכבה הזיק האחרון של נשמתה; וכל אותה עת נשמרה האצילות בכפות ידיה ובכפות רגליה השחומות, שאצבעותיהן היו ארוכות ויפות.

היא חיתה את תחושת מותה באינטנסיביות רבה, כפי שעולה ממחזור שיריה האחרון, “מקהלת האשכבה” (בכרך “אסתר ראב, כל השירים”, 1988). מחזור שנוצר, ברווחי-זמן, בשנים 1972–1981, מגיל 78 ועד סמוך למותה, כבת 87, ב-4.9.1981. כוח יצירתה, בשירה ובסיפורת-של-זכרונות, לא דלל בשנותיה האחרונות. בראיונות שהעניקה לסופרים ועיתונאים כמשה דור, ש. שפרה, רות בונדי, הלית ישורון ואחרים, וכן לרדיו ולטלוויזיה – היתה תמיד במיטבה, וכך גם התרשמו ממנה. “צברית” בעלת קול צעיר, מחשבתה בהירה, וכושר ביטוייה מעולה.

עם זאת ידענו אנו, בני-משפחתה הקרובים, שיש באסתר צד נוסף, רווי סבל רב, ובלתי ניתן לריפוי – התחושה שרודפים אותה, בייחוד בלילות, ומתנכלים לה בדפיקות, בריסוסים ובגלי חשמל. היא האשימה, בין היתר – את “הנוער העובד”, אמרה שהשמאל רודף אותה מהיותה בת-איכרים מפתח-תקווה. ליתר ביטחון – נעשתה חברת מפא"י! –

דומה שהאמינה שהיא עשוייה לחיות שנים רבות, אולי לנצח, אלמלא אויביה המתנכלים לה ומחבלים בבריאותה.

כך התקיימה לבדה, נסעה, פגשה אנשים, כתבה שירים והוציאה ספרים, אבל בכל 25 שנותיה האחרונות שבו ופקדוה תחושות כאלה שאותן היא מתארת במחברת ה“גיהינום”.

המחברת נכתבה בבית דינה, במועד כלשהו בין השנים 1970 (מועד הדפסת השיר שבראשיתה) ל-1977, שאז נכנסה אסתר ראב לנווה הורים (מקודם פנסיון וילקנסקי), ברחוב זייד בטבעון; מאז לא חזרה לחיות בביתה, וגם חדלה לנסוע מדי פעם, לתקופות של כחודש, לפנסיון הרפואי בית דינה, בשכונת זיו, נווה שאנן, חיפה, כדי להיות מטופלת שם, ולהתחזק. התחושות הקשות שהיא מתארת במחברתה, אשר יש בהן לכאורה האשמה כלפי הפרסונאל – חזרו בכל מקום שבו התגוררה, ומעידות שאיש לא היה אשם, לא רדף אותה. מעולם לא ראינו על עורה סימני אלרגיה, או כוויות וצלקות.

אך סבלה היה כבד וממשי, וכל נסיונותינו לדבר עימה בהיגיון על נושא כאוב זה – נתנפצו תמיד אל החומה הבצורה של הרגשתה הסובייקטיבית.

צבי ליבנה איש נהלל, הנזכר כאן, נפטר אחריה, ב-6.8.1985.

א

בלילה העבר התרוממתי לגובה של מאתיים מטר בערך מעל קברי, נשמתי נעשתה קלה יותר ויותר, איזה דלק עילאי ממלא אותה והיא מרחפת כנוצה בין שמיים וארץ. בדיוק כמו בחלומות ההם בימי נעוריי: אני לוחצת ברגליי על איזה חומר ספוגי והוא מקפיץ אותי ואז אני מתאמצת בכל יישותי להתרומם, להינתק מן האדמה – ואני מצליחה, הנה אני מעל גג ביתנו, הנה אני מעל האוקליפטוסים הגבוהים, אני עפה, מניעה את ידיי ורגליי ככנפיים, וזה דורש מאמץ אבל אני עייפה ומתחתיי איזה קהל משונה מתאסף, צועק, מניע ידיים – אבל אני מחוץ להישג ידיהם – ואני מאושרת מאוד.

מה זה לפי פרויד? איני יודעת בדיוק אבל זה אחד מחלומות הילדות שלי, חלום נפלא מלא מיסתורין ובידוד ייחודי.

וכעת אני כבר מתי, בת שבעים וחמש הייתי במותי –

וכעת נשארה לי רק נשמתי, על גופי לא כדאי לדבר. אבל בנשמתי נטבעו סגולות גופי, נדמה לי שגם היא גמישה, בנוייה במתכון ידוע, ספוגה תורשה ויחד עם זה ייחודיות – מה טוב להיות נטול-גוף –

אני מרגישה כעת את בניין נשמתי לא פחות משהרגשתי את בניין גופי ופעולותיו הפיזיות, יש לה גם כן תפקידים שונים – ואני המנחה אותם.

קודם כל אני שואפת בעזרתה את האוויר הצח, רווי-ריחות שאינם פריחת-הדרים – ריחות מסוג אחר, שיש בהם אור וחום ומגנטיות, אני מבחינה בזרי נשמות בחלל – ובהילות נשמות יחידות השטות במרחב; פעם הבחנתי באור הדומה לאור של נשמתי, ומשהו ממנה החל לאותת בהרגשת אושר לא ישוער – ראיתי הבהוב במרחקים – אך מיד כבה, ואולם השאיר משקע בנשמתי כאבק זרחני נפלא – והדים מהדים שונים התעוררו בי וגרמו לי אושר לא ישוער –

מה טפלים היו החיים לעומת קיומי כעת – – כבדה ומסובכת מערכת חיי-אדם-ואדמה – ומיוסדת על חוקים של טורף לטורף –

כאן אין טורפים, כאן הכל זך, מלא אורות מאורות שונים, תחושות של נצחים רחוקים של עבר, קרובים של הווה, ונצחים העתידים לבוא –

אני מחפשת את קרוביי, אבל גם כאן, כמו על האדמה, הדרכים משובשות – אין גשר בין נשמה לנשמה, רק לעיתים רחוקות, בחסד-עליון, אפשר להיפגש לדקה, לרגע, וחסל – הנצחי מכסה על הכל – הוא בולע בתהומותיו – אלה הם חיי היום-יום של הנשמות.

*

נכתב 1974 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1974 לערך.

ב

מה הייתי רוצה לראות דרך סדק שבקברי – וגם לשמוע:

לראות: חבלבלים ורודים ולבנים נעים על חוטי גבעולים ברוח קלה, ולהריח ריח השנף הנוטף מהם –

לשמוע: דרדור שרקרק בודד שניתק מחבורתו וטובל אבוד וספוג געגועים בשמי-הבוקר הטלולים –

להריח: ריח ברושים מיוחם בצהרי-קיץ – חריף ומלטף כאחד – – ולספוג הדר קומתם הגאה המהורהרת, המתערב בריחם –

מה הייתי רוצה לחלום “מעבר למסך” –

רוך פלומה צמחית נוגעת בפניי, וקטיפת עלי ורדים בלחיי – פלומה וגרם, גרם שמיים מצמיח-כנף, גרם יד קשה-ורכה כאחת על ידיי –

ולמראה הנצחי – ים כחול נע כבערסל חבוק באופקים –

*

נכתב: שנות ה-70. תקופת ההתרחשות: אמצע שנות ה-70.

[מה משמעות ההגדרה: משוררת ארץ-ישראלית?]…חוץ מכל, הרוח שנשבה, הרוחות שנשבו פה, ונשבו רוחות בארץ, היה מין דבר שמחוץ להיגיון, ואני הרגשתי את הדבר הזה. הרגשתי את עתיקות הארץ, קודם כל. ואת השיבה ההיולית הזאת של עם לארצו, בלי ציוניות, ממש הרגשנו.

ואחר-כך היו דברים של יום-יום, פשוטים, כמו לחם, מעוף הציפורים, העבודה, הדשדוש בתוך החול החם, העצים המעטים אשר התרשמו על המרחב הזה, הגדול והריק.

והיו גם אידאלים, וזה דבר גדול, צמח יוצא מן הכלל, שאי-אפשר לזלזל בו, ברוח הזו מהימים ההם – כי היא היתה חזקה מאוד, כמו האוקליפטוסים הגדולים האלה, כך היו הרעיונות, כך הם כבשו את ליבי ולב אחרים. וחיינו בזה. לא היה לנו צורך בשום שעשוע, היינו משועשעים כל היום וכל הלילה, חלמנו על זה, ביום עשינו את זה ובלילה חלמנו על זה.

כתבתי את שירי הראשון ב-1919. הסופרים [אשר ברש ויעקב רבינוביץ] קיבלו אותו בשמחה רבה. אני לא אומר שכתיבת שירים היתה בתוך הפרוגרמה של גורדון ושל ברנר, את הדברים האלה אנחנו קיימנו בגופנו וברוחנו, [ואילו השירה היתה] מעין תבלין, הספרות היתה רק מעין תבלין לחיים. החיים היו כל-כך פוקדים עלינו, זה היה מפקד קשה, היו מוכרחים, אלה ששמו את ראשם בעול, היו מוכרחים לסחוב אותו. ואם לא עשו את זה הם התביישו בזה. מי שלא היו לו “מזולות” [מ“ם בקמץ, ו”וים בחולם. יבלות], כך קראו לזה, ברוסית, מי שלא היו לו יבלות – היה פסול בחברה.

[תמונות היסוד שלי היו] טבעיות – זוג שוורים, מעודי לא ראיתי דבר כזה, שמים עליהם עול, ועל העול הזה עובד אבי, ואחי הבכור – לסדר אותו ולרפד אותו, ושמים אותו על גבי שוורים ורותמים שני שוורים בעגלה, והם מושכים אותה – וזה היה אצלי כמו סמל, כי הם הלכו לאט-לאט, והם היו אימפוזאנטים לאין-ערוך, עם הקרניים הארוכות, וזה היה כמו סמל של ההליכה על האדמה, צעד-צעד, בלי לפנות, לא ימין ולא לשמאל, ולא לשאול שאלות, כך צריך לעשות, [כמו] זוג שוורים.

אחר-כך, התמונות האלה. תמונה אחת למשל – על רעות שבקרב הקהל הזה. אחרי הארבה, כל הפרדסים היו אפורים, בלי עלה אחד ירוק, ואני הייתי אז בנס-ציונה, ועבדתי במזמרה, ועשיתי עשרה עצים גדולים במזמרה ובמשור, וזה לא עושה היום פועל בשלושה ימים, וזה היה כל כך מובן מאליו.

וחברים הולכים לעבודה בבוקר, ואני גם כן, עם סל, סל של נצרים, קיים רק אצל הערבים. ואחד, מי שהיה אחר-כך איש חשוב בתנועת העבודה, אומר לי: “יש לך משהו בסל?”

אנחנו היינו רעבים. זה היה במלחמת העולם הראשונה, ולא היה גם לחם. המיטבח, מיטבח הפועלים, נתן לחם ופלאפל, מה שאתם אוכלים היום, פלאפל, היה האוכל, לא הפלאפל כי אם האפונים האלה, הצהובים [חומוס], היו עיקר האוכל, שקים מלאים, וזה היה מנפח את הקיבה.

אני הולכת ובידי הסל, ולקראתי הולך האיש הזה וגם בידו סל, ואומר לי: “אסתר, מה יש לך בסל? יש לך משהו?”

ואני אומרת: “כן, כן, יש לי!” ואני מכסה את הסל, כי לא היה בו הרבה, ולא רציתי שהוא יראה, והנה הוא מוציא מלפפון גדול כזה, כמו, היום אני זורקת כזה, מפני שלא אוכלים מלפפונים גדולים, אוכלים את הקטנים ואת המקולפים, והוא זורק לי אותו לתוך הסל, אני צועקת: “אלדד, אלדד, אלדד מה אתה עושה? מה אתה…” – והוא כבר ברח!

והמלפפון, אכלתי אותו יומיים, כתבלין, על הלחם, לחם דורה, אלה הגרעינים הלבנים שהתרנגולות היו אוכלות.

אצלי הבסיס לשירים הוא בעצם המוסיקה. אני התחלתי בכינור, לפני שהייתי כותבת. ואהבתי זמרה והיה לי קול יפה וחשבתי שאני אהיה מנגנת או זמרת.

ואחר-כך פתאום נכנס שיגעון בראשי. באה חברה שלי [לורט פסקל] מפריס, ראתה שם את איזדורה דונקן רוקדת. והיא תיארה לי אותה, ואני חשבתי שאני יכולה להיות בדיוק כמוה. וגוף יפה היה לי, וצעיר ו… הוא יבטא את עצמו בריקוד. התחלתי לחפש מורה לריקוד. מצאתי איזו בלרינה זקנה, והדבר נמאס לי מאוד.

אחר-כך חשבתי, אני אתחיל לכתוב. זה תפס בי, ואיזה ייסורים, אתה יודע, אלה היו ממש ייסורים – להתבטא, ולא היתה לי סבלנות לשבת על ספסל-הלימודים, המתמטיקה הטיפשית הזאת, הפיסיקה… [רק] את הטבע אהבתי, ואת התנ"ך, והיו לי מורים נפלאים, על כך אני חוזרת תמיד, ותמיד מוכרחה לחזור כי הם היה יסוד גדול בשירה שלי. מורים כמו אפריים הראובני.

אז ראשית כל זאת מוסיקה. אחר-כך, תמיד, אצלי, יש פרוצס של לפני-הכתיבה. שהוא שוב, זה תואם, איזה דבר תואם, ואני שומעת גם קולות, קולות לא ברורים, אבל הם לובשים לאט-לאט צורה של מילים, מילים עוד לא ברורות. פעם זה היה בשעות היקיצה, בין שינה ליקיצה בבוקר, אז זה היה. ולפעמים אפילו בחלום, פתאום, משפט אחד, כמו מוטו, מצלצל בא מאיזה מקום, אני לא יודעת, כמו שאני אומרת, בדיוק מה שאני אומרת שם, בשיר: “יש מילים כציפורים נדירות / עפות אליי; / באות מאי-שם / מעבר להכרה – / שובל אור בעקבותן; / יש זוהרות ומעמעמות / כגחלים לוחשות; / יש מצלצלות כפעמון עמום – / ויש שחורות ועמוקות כקבר. / לא אדע מניין באו. / מרשרשות הן כציפורים / מוזרות חדפעמיות – / כמגע לא מזה, / עם אחד פלאי…” – זה בא, לא רוצה לטפל בזה, אני לא אוהבת אפילו לחקור את זה ואני לא יודעת, לא קוראת ספרות פסיכולוגית.

ובכן ככה, אחר-כך זה משפט אחד, ואני מתחילה לדגור סביבו וליצור את האטמוספירה, ויש הרבה-הרבה מאחורי זה אבל לא רוצה להתבטא, זה קשה להתבטא. פתאום אני עושה בית אחד, כן, ארבע-חמש שורות, שש שורות, ופתאום הוא מושך, הבית הזה מושך עוד, יש כאיזה מין פנדאנטיף [תליון בצרפתית, והכוונה כאן – דבר תלוי בדבר], אתה יודע, עוד איזה דבר, יש עוד, אני יודעת שלא גמרתי, שאני צריכה עוד, לא בשביל השורות, אלא בשבילי אני צריכה עוד למלא, אתה מבין, אני מרגישה שפה לא הריקותי מה שאני הייתי צריכה, אז אני מתחילה [שוב], וזה מיתוסף עוד, ועוד, ותמיד דבר, לפעמים מתוך דבר, תמונה מתוך תמונה, שלא פיללתי כלל שכך יהיה הדבר הזה, יש כבר שיר, יש!

אבל הוא חומר גולמי, אני מרגישה שזה חומר גולמי ועוד לא, לא העליתי אותו למדרגה שאני יכולה להעלותו, ואני יודעת שאני יכולה, אז אני מתחילה למחוק שורה ולעשות שורה אחרת, מילה, פתאום מילה יוצרת שתי שורות חדשות שלא פיללתי להן, המילה כל-כך כבדה, כבדה בתוכן, שהיא יוצרת עוד שתי שורות. וככה…

ואחר-כך אני עוזבת את השיר. אחרי שבוע אני שוב ניגשת אליו, ויש לו פנים אחרות, איזה מכר ישן, כל-כך רחוק, וגם… הוא קורא לי, שמה משהו קורא לי עוד, אז אני מתחילה שוב לעבד אותו, פתאום אני מוצאת, “איזו מילה זאת? מה זה שמת את זה כאן? זה לא במקומו!” – ואני משנה, וכך זה יכול להימשך שבועיים. בסוף אני שבעת רצון, אני רואה משהו מלוטש, ופחות או יותר ביטאתי מה שרציתי, והוא דומה לתמונות שראיתי, גם הפנימיות וגם החיצוניות, גם דומה וגם מעולה למדרגת שיר ממש, שיר במובן הטוב. זהו.

באשר להשפעות, אינני יכולה לומר שהן היו מרובות. כי אני בכל זאת איזה גידול פרא. כך אני קוראת לעצמי בשקט. אבל היו כמובן, היו – ורליין, והיה רמבו, הצרפתים, בלי כל ספק, אבל לא במידה מכריעה, הם רק הזינו אותי, אבל לא השפיעו עליי.

ודווקא איזה משורר קטן, בלתי-ידוע, שכפי הניראה בא בזמנו אליי, בשעה שהייתי צריכה לו, זה היה ואלטר קאלה, שמעטים זוכרים אותו, סימבוליסט, שקט, לירי, והוא נעלם, כתב ספר אחד ונעלם – והוא השפיע עליי.

הערצתי בזמנו, את שלונסקי ואת למדן, אבל לא הושפעתי מהם. אני לא יכולה לומר שלא הושפעתי מביאליק, מי לא הושפע מביאליק? הוא היה יסוד השפה ויסוד הסגנון.

ממי עוד הושפעתי? ממשוררת, אבל זה כבר בשנים האחרונות, מצאתי משוררת דומה לי במשהו, לכן תירגמתי אותה, ז’רמן בומון. היא כתבה צרור שירים גדול ב“נובל ליטרר” ואחר-כך נעלמה לגמרי. אני לא יודעת אם היא עוד חיה או מתה כי היא לא היתה צעירה כשהתחלתי לקרוא אותה.

וזהו. מה יש לי לומר. אני בעצמי קימוש ודרדר ודישדשתי ביניהם והלכתי לקטוף תאנים ונידקרתי בדורס הערבי [דוּרֵס, שם ערבי לקוץ שיש לו פרחים צהובים קטנים. הפרח נהפך לגולה קשה מכוסה קוצים עוקצניים, אשר חדירתם לבשר כואבת במיוחד]. גם השפעה ערבית היתה אז. היו לנו מילים ערביות, ואני שרתי שירים ערביים, זה היה בשבילי איזה דבר גדול, היא לי קול יפה. ואכלנו לבן, ואכלנו תאנים, ושרנו שירים ערביים, ולמדנו את העברית הראשונית, זו שבאה מירושלים, מאליעזר בן-יהודה. והגננת שלי אמרה לי: “את משירה כל-כך יפה!” –

ואני, אז, לא ידעתי את הדקדוק אבל הרגשתי שהיא לא צריכה לומר – משירה, אפסס, משהו דיגדג לי שם, באופן אינסטינקטיבי, שהיא לא צריכה לומר – משירה.

במצב כזה היתה השפה. ועכשיו אני רוצה להתגאות, לחברה שלי אמרתי פעם: “יש המון דברים יפים בעולם,” – ובאותה עת איש טרם אמר [כך] את המילה המון, ועכשיו היא מילה של המונים.

*

בעקבות דברים שאמרה אסתר ראב בראיון שערכו עימה שמואל הופרט ואהוד בן עזר בביתה שבטבעון ביום 6 ביולי 1973 ובו סיפרה על חייה וקראה שירים מספרה החדש “תפילה אחרונה” (1972). באותו יום גם צילם הופרט את התמונה המופיעה בספר. התוכנית במלואה שודרה באוגוסט 1973 ב“קול ישראל” במסגרת “פרקי ספרות”. על שהייתה בקיץ 1915 בפרדס בנס-ציונה ופגישתה עם אלדד (מרדכי גולדפרב) – ראה בסיפורה “בקתה בפרדס” וכן ב“ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב”, שם גם סופר בהרחבה על המשוררים שהשפיעו עליה ובהם ואלטר קאלה.

הנוף היה אחר לגמרי. היתה הרגשה שהארץ הרבה יותר גדולה ורחבה. אולי מפני שהדרכים היו קשות, ונסעו לאט, והרבה זמן, ולא במהירות כמו היום. הרי יהודה הכחילו במזרח, ומגבעת שטרייט עדיין ראו את הים. ובצפון היו שדות, והביצה, שבאביב היתה מתכסית בשלל פרחים, כמו פארק יפה. והירקון, היתה לו פאונה והיתה לו פלורה מיוחדת.

כיום לא נשמרו הדברים, צריך לשם כך כיום “שמירת טבע”. ואז היה הכל אחרת. הנהר, הצמחייה, הסביבה. והפיגורות שהילכו על אדמה זו. ברנר התהלך כאן. א.ד. גורדון וברל כצנלסון. היתה ראשוניות שאי-אפשר לתאר אותה כיום. צריך היה להיות מאבן כדי שלא להיות משורר, או מנהיג, או צייר. החלוציות של היום, ברמה [רמת הגולן] או בנגב, אינה אותו דבר. כיום אין יישוב חדש בלי נורה [של חשמל] וברז וטרקטור. אז היו תנאי חיים אחרים לגמרי, קשים יותר, ראשוניים יותר, שנתנו נופך אחר לדברים. ראשוניות. אולי רק בהקרבה של הבנים, שנהרגים כיום בגבולות, יש מקבילה לראשוניות ולחלוציות של אותם ימים.

ההיסטוריה שלנו קצרה, אבל מלאה תהפוכות. קורים כל כך הרבה דברים. ובסערה – הכל משתנה, עד שקשה לתאר איך ניראתה הארץ פעם. אבל התקופה ההיא, הראשונה, בוודאי שעוד תעלה. לא ייתכן שהיא תישכח ולא תעלה. אולי פעם, כשיהיה יותר שקט בארץ, ולא הלחץ החיצוני ולא השינויים המהירים – אפשר יהיה גם להעלות את כל התקופה ההיא, פתח-תקווה נתנה לי יותר משאני נתתי לה.

*

נכתב: 1969. מתוך דברים דברים שקראה או אמרה בעל-פה אסתר ראב על ימיה הראשונים של המושבה במסיבה שנערכה לכבודה במוצאי-שבת, 1.11.69, באולם “שרת” בפתח-תקווה.

נוסח ראשון

הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית – ראיתם על שפת הים את סרטן החול הוורוד? הוא יוצא בזהירות מן החור אשר חפר לו בחול הספוג מים, מציץ ימינה שמאלה, מרחרח כפי הניראה במכשירים העומדים לצורך זה לרשותו, נע על יד גבשושית חול, מתעכב, ממשיך, מעין טיול בוקר, ומתחיל לצעוד, השעה שעת-בוקר, ובוודאי הוא מחפש אצה עסיסית או צדפית זעירה לאכילה – הוא מטייל, אבל נסה להקים רעש או עשה תנועה פתאומית – והוא נס בדרך שונה מאשר הלך בשעת טיולו – הוא נס בדרך קצרה ומדודה מראש על ידי חוש-הסכנה – ישר לחורו, יורד במחילתו ונעלם.

זוהי תחושת הנוף הראשונית ביותר בבעלי-חי וגם באדם, הקשר הראשון עם הנוף האדמה, השמיים, המצב הטופוגראפי של הסביבה הטבוע בכל בעל-חי.

הרגשת המישור. בילדותי, הרגשתי מישורים גדולים וריקים בארץ – וזה היה מתת להכרה, וגם בהכרה, ותחושה זו השתנתה כשהארץ נתמלאה יישובים.

חוש ההסוואה – והמסתור. בשטחים נרחבים וריקים, באין הרים, נקיקים, סלעים וצמחייה – החי מסגל לו צבעי ההסוואה של הסביבה, לטאות מקבלות צבע החול הזהוב שזוחלות עליו וכך אין מבדילים ביניהן ובין הרקע שלהן.

הערבים מגדות הירקון – עורם היה ירקרק-שחום והרקע של יישוביהם היתה הביצה הגדולה שבסביבות הירקון.

חברותיי בנות העלייה השנייה היו עולות מרוסיה, קל היה להכיר מניין באו, טל-יערות ולובן-שלג היה ללחייהן – ואנו שנולדנו כבר בארץ, והיינו רק דור ראשון – עורנו היה שזוף-ירקרק, נוטה לאפור בשעת מחלה.

הנוף כרקע פיזיולוגי לחי ולאדם בעל-החי המפותח ביותר – אשר הנוף [הוא לו] גם כרקע נפשי.

העולים הראשונים היו שקועים בחלומם הציוני ובהגשמתו הקשה, שגרמה להם ודאי משברים עצומים בתור אנשי אירופה בהיתקלם בארץ ריקה, מלאה חולות וביצות – וזו היתה על רקע הסתגלות של מציאת מזון, כמו כל בעל-חי – וכיצור עליון – ודאי לא מעט הבהילה ובילבלה אותם ארץ זו – עד שביקשו ללמוד מבני הארץ הערבים את הליכותיהם עימה, לבשו בגדי לבן, עטפו ראשם בעטיפות מפני השמש האיומה –

הדבר היחיד שהוא שורשי לערבים (המתארחים כאן כאלף שנה) בארץ זו – הוא הביגוד – אשר טבע הארץ הכתיב להם, ושימו לב לשדה שלף צהוב ובו מפוזרות ערביות שהן לוקטות או מעשבות – והן ללא ערוך מתאימות יותר לתוך תמונת הנוף, מאיתנו – על הרקע הצהוב, מין משחק פסטלי של בגדיהן הוורודים תכולים סגולים, והכל חיוור ובלוי מפני השמש החזקה, ויפה כאקווארל רך שובה עין.

העולים הראשונים, וכן אנשי העלייה השנייה – חיפשו וביקשו להבין את רוח הארץ את אקלימה את צמחיה.

באבי, שהיה מאוד מודע לטבע כי היה איש כפר, גם בו מצאת עקבות המולדת הישנה האירופית, הוא היה חוטב עצים מפליא, ידע להקציעם, לסדרם לערמות יפות כבניינים, שישמשו חומר-הסקה לחורף, וכן היה החריש עבודתו הכי חביבה, ודווקא במחרשות כבדות, רתומות לעשרה זוגות סוסים, שנקרא מאנג', פשוט אהב לפלח אדמות כבדות כאילו נלחם להופכן לשדות-ירק שהיו נופו הטבעי באונגריה, אהב את החורף ושנא את הקיץ –

אני אוהבת אדמה ישרה, שאפשר לראות בה למרחקים, איני אוהבת מחסומים למבטי – מכך ודאי אהבתי לים – שהוא מרחבים כחולים ללא גבול – שנפש האדם יכולה לשוט בהם ללא מפריע –

הים, השפלה, בקעת לוד, הנמשכת לבן-שמן מרגלי הרי-יהודה עד ים התיכון, ושבימיי היתה ריקה מיישובים – היו אהבתי הראשונה של הנוף שלנו, הישראלי.

גם ההרים הם שובי-לב, לאין ערוך – גם כשהם כחולים וניראים ממרחק רב – הרי הארץ אין דומה להם. בשום מקום באירופה – ואפילו במזרח הקרוב שאני מכירה חלק גדול ממנו –

יש בהם ארכאיות, וזה גם בהשפעת התנ"ך על רוחי, הם באמת שונים מכל ההרים שראיתי מעודי –

קצת מן האטמוספרה של אלוהות הרגשתי גם באתונה בירת-יוון (שדמתה לפני שנים לא מעט לירושלים החרבה).

מובן שהמקרא, הטבוע בכל פינה שבארצנו, מעלה לפעמים את הרגשת הפולחן אבל זה לא המוטיב העיקרי, חשים בארץ הזאת, בייחוד בחלק ההררי, עתיקות ועקבות עמים שונים, באדמה, וגם השמיים מצטרפים לשלמות התמונה הזאת – שמיים כאלה, לפי ראייתי, אין בשום מקום בעולם.

מחפשי-הנוף או יותר נכון מחפשי נפשו של הנוף הישראלי – לא מעטים היו בדור העבר מאולפנת בצלאל, שהיתה עוד טיוטה של “המזרח”, אותה תמונה גלותית שמראה את הכותל המערבי או את קבר רחל, ושכל מה שנלמד ונוצר בתקופה היה עוד בו ריח של בית המדרש של ביאליק ודורו, כל הסימבולים הקפואים של האומה נתבטאו בבית אולפנא זה, והנוף היה זית וסירה לוהטת-צבעים – וחיפושים – חתרו למעמקים – ראובן, גוטמן, לובין פלדי, לא לכולם נענה הנוף – אבל המחיצה נפלה –

הרגשת הנוף הראשונה היתה לי כשהייתי בת שלוש, הנה תמונה: בוקר קיץ ואני יחפה ורק כתונת קלה לגופי, ורודה ודאי, שכן טעמה האסתטי של אמא מצא לו תמיד ביטויו, ודאי כתונת קלה ורודה, כעלה שושנה לגוף הקטן, ואני יוצאת מן המיטבח והולכת בזיגזגים אל עץ התאנה שבגינה, על מנת לארות תאנים קרות עסיסיות איזה רעל.

אני צועדת, נעקצת, מרימה רגל מוציאה את הקוץ והולכת הלאה בזיגזגים על מנת לקפוץ מעל הדורס –

נוסח שני

התחושה הראשונה של הנוף היא באדמה מתחת לרגליך –

והנה הזיכרון הראשון – הגיל בין שנתיים לשלוש, יום קיץ – אמא יצאה לרגע אל השכנה – והנה היא מתמהמהת, אני יוצאת לחצר, שהיא מעין בקעה גדולה בעיניי, רגליי יחפות, ראשי גלוי והשמש מכה עליו, רגליי [הקטנות] שוקעות בחול וחם, חם מאוד להן, כאילו יצקו עליהן מים רותחים, אני רוצה לחזור לבית אבל המרחק כבר גדול –

[אני] מגמתי עץ התאנה שאינה רחוקה כלל והיא מכוסה כולה תאנים לבנות גדולות מתוקות מלאות עסיס מיוחד שיש לו ריח “מסטיק” ואותו אני אוהבת, אבל התאנה מוקפה שטיח של קוצים, הנקראים בערבית “דורס”, אלה הם פקעים קטנים בגודל אגוז קטן, מכוסים קוצים על כל שטחם העגול, ואוי אם אחד מהם חדר לתוך הרגל כי הם מכילים ארס צורב [מכאיב מאוד], ואני על קצה האצבעות מבקיעה לי דרך בין הדורס, בשעת בוקר מוקדמת, כשהחול עדיין קריר והתאנים קרירות מטל ומצינת-בוקר, זוהי הרגשת הנוף הראשונה שלי, לבוסס בחול הים הלח המעורב באצות, לבוסס באדמת נזז שחורה בשעת העבודה בגינה – אלה הן תחושות ראשוניות של הנוף.

תחושת נוף יש לכל אדם כמו שיש לבעלי-החיים אבל אצל האדם יש נוסף לתחושה הבלתי מודעת גם תחושה מודעת, וגם בחירה והחלטה ביחס לנוף – למשל:

אנשים שסובלים בכלי הנשימה יבחרו להם תמיד אוויר הרים זך, קלוש מעט. אנשים הקשורים למים: נהרות וים, תמיד יבחרו להם את קרבתם אליהם.

אוהבי-החקלאות יבחרו בעמקים דשנים למרחב חרישה וזריעה, על מטפסי הרים יש רק לומר שטבעם טבוע כולו: בגבהים ובשלגים ובנהייה אליהם.

נוף הים הוא האלמנט הטבוע בנפשם של הימאים, ורוחם כרוח-ים נישאת אל שטחי-ימים וחופי ארצות רחוקות.

הנוף – אינו בעייה (מלבד השחתתו), הנוף הוא כמו המוסיקה: תפיסת-הנוף היא מנת-חלקו של בעל העין והרגש – כמו שהמוסיקה היא נחלתו של בעל האוזן והרגש.

*

נכתב: 1974. נוסח ראשון: בעיפרון, טיוטה לא גמורה של דברים שהוכנו לקראת ההרצאה “על הנוף והחי ועל תקופות הנוף בארץ-ישראל” באוניברסיטת תל-אביב, בפני סמינר של פרופ' נורית גוברין, ב-27.11.1974. בראש העמוד הראשון נכתב ונמחק: “גברת נורית גוברין / רח' ז’בוטינסקי 74 ת”א". על גב הדף האחרון יש רשימת קניות של אסתר למצרכי-מזון שונים. נוסח שני: בעט כדורי. לפי תוכנו, אף הוא טיוטה לנושא, מאותה תקופה, ויש בו בלבול מסויים בין חול הצהריים החם לבין חול הבוקר הקריר. בשני נוסחים אלה מצויים דברים שאינם בנוסח הסופי של ההרצאה, אבל לקראת ההוצאה לאור יש לאחדם עם ההרצאה כדי למנוע כפילויות.

פתיחה

אין זה מחקר מדעי – אלה הם רשמים סובייקטיביים והגיגים שלי, ללא אחריות מדעית, כי אין זה בסמכותי. להרצות על נוף זוהי משימה נועזת – אפשר לנתח סימפוניה של בטהובן, לדבר עליה מכמה אספקטים – היא יצירת-אדם, בשעה שהנוף – יצירת הטבע, קשה לנתחו, ולתארו אפשר רק בציור, במוסיקה ובשירה.

לכן יהיו דבריי לא ארוכים. אדבר על הנוף והחי, ועל תקופות שונות של הנוף הישראלי וקשרו לתושביו.

“ישמחו שמיים ותגל הארץ”: יום שמש לאחר הגשם

נוף מורכב קודם כל מאדמה, מהטופוגראפיה של האדמה, וגם מן השמיים, מן האקלים, הפלורה והפאונה; נוף שהוא אדמת בור, וגם יצירת-האדם על פניו: גנים, אגמים מלאכותיים, יערות נטועים; גם ערים הן נוף, ולפעמים נוף נפלא. אבני הבתים מתיישנות ומקבלות גוונים שונים, פטינה, עתיקות. ערים עתיקות כמו פירנצה, פריס, אמסטרדם. נוף שנוצר בידי-אדם, ואשר האדם, במעשה ידיו וברוחו, בראו – הפך מקומות לתמונות-נוף.

בנוף הישראלי יש פנים שונות – הנוף החרב בראשית העלייה הראשונה, הנוף לאחר היבנות הארץ, והנוף הקדום, שאותו אנו שואבים מן התנ"ך. אתעכב על כל אלה במילים קצרות – כי אין זה מחקר – על נושא זה אפשר לכתוב ספר, אשתדל למצות את העיקר עד כמה שאוכל, ובאופן סובייקטיבי, לא מדעי בהחלט, כי אין אני מוסמכת לכך. הדברים האלה הם פרי הסתכלות בנוף וגם מחשבות עליו, בלי תיאור הנוף עצמו, שאותו עשיתי בשירה, שממנה אקרא לכם בסוף דבריי.

התחושה הראשונה של הנוף – היא האדמה מתחת לרגליך, והנה הזיכרון הראשון שלי: הגיל, בין שנתיים-לשלוש, יום קיץ, אני יוצאת לחצר, שהיא מעין שכבת חול גדולה, שהשמש מכה עליה. רגליי שוקעות בחול. אני יחפה, והשמש מכה על ראשי, רגליי שוקעות בחול, וחם, חם מאוד לרגליי היחפות, כאילו טבלו במים רותחים, אני רוצה לחזור הביתה, אבל המרחק כבר גדול.

מגמתי עץ-התאנה, שאינו רחוק כלל, והוא מכוסה כולו תאנים לבנות, גדולות, מתוקות, מלאות עסיס מיוחד שריחו ריח-מסטיק ואותו אני אוהבת –

אני אוהבת לבוסס בחול החם, ובחול-הים הלח הקריר, המעורב באצות, ומאוחר יותר – בעבודה, באדמת נַזז שחורה, בגינה: אלה היו התחושות הראשונות ביחס לנוף הארץ.

הרגשת הנוף היא תכונה פיזיולוגית; ראיתם, על שפת-הים, את סרטני-החוף הוורודים; הסרטן הוורוד יוצא בזהירות וביישוב הדעת מן החור אשר חפר לו בחול, עולה על גבשושית, ומתחיל לצעוד, מרחרח, כפי הניראה, בחושים העומדים לרשותו ומתחיל לצעוד; השעה, שעת בוקר, ובוודאי הוא מחפש אצה עסיסית או צדפה זעירה לאכילה. הוא מטייל לו איטית, אבל נסה להקים רעש כלשהו, או עשה תנועה פתאומית – והוא מיד פותח בדהרה, על-פי-רוב לכיוון מעונו, דרך שונה, מקוצרת ומחושבת לאין ערוך, יורד ונעלם במחילתו.

זוהי תחושת הנוף הראשונית ביותר אצל בעלי-חיים, גם באדם, הקשר הראשון עם הנוף הוא האדמה, המצב הטופוגראפי של הסביבה, השמיים; וחוש זה, תחושת-הנוף הראשונית – טבוע גם באדם, ועל-פי-רוב בלתי מודע לו לעצמו; טבוע בכל בעל-חי, אבל באדם, שאצלו גם המודע וגם הבלתי-מודע הם בדרגת בעל-חי עליון, הרגשת הנוף הרבה יותר מורכבת.

בילדותי הרגשתי, מתחת לסף ההכרה – מישורים גדולים וריקים בארץ, והם גרמו לי מעין פחד, וגם [תחושה] כאילו הייתי יצור ראשון ויחיד בתוך האינסוף. אחר כך, כשהארץ נבנתה ונתמלאה נטיעות ויישובים – ניטשטשה ההרגשה הזאת.

חוש ההסוואה

חוש ההסוואה והמיסתור, אני נוגעת בפרטים אלה בקצותיהם, בכדי להבין את הנוף: בשטחים ריקים, באין יישובים, באין הרים, נקיקים וסלעים – החי מסגל לו את צבעי הרקע על מנת לא לבלוט, ולהיות נסתר מפני אוייב; הלטאות מקבלות את צבע החול הזהוב, וכך אין מבדילים ביניהן ובין צבע החול – גם חיות גדולות יש להן על-פי-רוב פרוות-הסוואה.

אציין תמונה שראיתי בילדותי, ושהיתה בחלקה גם הקריטריון שלנו: אדמת פתח-תקווה היתה אפורה (מנוצלת על-ידי הערבים), והביצות שהשתרעו מסביב היו גם הן אפורות ירוקות, והן הערבים והן אנחנו – פנינו, היו אפורות ירוקות – וזה מן המאלאריה, שגם היא היתה ילידת הביצה.

זה היה הגוון הלוקאלי של הנוף והאדם בתקופת ההתיישבות הראשונה, בסביבת פתח-תקווה.

מחפשי הנוף

מחפשי הנוף, או יותר נכון – מחפשי נפשו של הנוף הישראלי, לא מעטים היו בדורנו: רובם התרכזו בבצלאל, ואולם בית אולפנא זה היה בזמנו עדיין טיוטה של ה“מזרח”, אותה תמונה מסורתית-גלותית שמראה את הכותל המערבי או את קבר רחל או עקידת-יצחק; וכל מה שנלמד בציור בתקופה ההיא היה ספוג עדיין גלות וכיסופים לארץ, כל הסימבולים הקפואים של העם התבטאו בבית אולפנא זה, הנוף הצטמצם בציור עצי-זית, ים וסירה לוהטת צבעים, וחיפושים אל מתחת המשכר והצעקני שיש לנוף המזרחי, הדרומי – בניגוד לנוף הצפוני.

הנוף כרקע למתיישבים הראשונים

עולם הראשונים: הם היו שקועים בחלום הציוני ובהגשמתו בחיי יום יום. הגשמה קשה, להוציא לחם מן הארץ, ארץ תלאובות, חייהם של אלה בנוף הנטוש והפראי לא היו משחק ילדים; כרי-הדשא הרוויים, היערות – חיו בדור הזה בתת-הכרה, וכאן – חולות לוהטים, ביצות אפורות מצמיחות מאלאריה; ההסתגלות הפשוטה, כמו של בעל-חי, למצוא מזון, לחם, התקשרה בקושי עם החלום על ארץ הבחירה; ארץ “ארזי הלבנון”, ו“זבת חלב ודבש” של התנ"ך – בינתיים הניבה מחלות ואכזבות. ודאי שארץ זו הבהילה אותם ולא מעט בילבלה את מוחם עד שביקשו ללמוד מן הערבים, בני-הארץ, את הליכותיהם עימה: לבשו בגדי-לבן, עטפו ראשם בכאפיות ועגלים (מעשה “השומר”) מפני השמש האיומה.

נוף ואדם

הערבים המתארחים [כתוב: המארחים – ונוספה תי"ו למעלה] כאן בארץ אלף שנה ומשהו, היה להם קל יותר, ואין פלא, הדברים שבהם עלו עלינו היו הביגוד והאוכל, ידעו כיצד להתלבש וכיצד לאכול בארץ הזאת – עד היום אני מקנאה בראותי להק ערביות בשדה-שלף צהוב, מפוזרות, לוקטות או מעשבות ובגדיהן: כחול, ורוד, סגול, והכל דהוי מן השמש ומצטרף לאקווארל ענוג, ויפה להפליא, לזה לא זכינו אפילו בימים שבהם היו בנותינו עובדות בשדה. זהו מיזוג טבעי של האדם עם הרקע שלו.

הראשונים, וכן אנשי העלייה השנייה – ביקשו להבין את רוח-הארץ, את אקלימה, את צמחיה. אבי היה מאוד מודע לטבע, כי היה איש-כפר, ובכל זאת גם בו מצאתי עקבות מולדתו הראשונה [הונגריה]. אהב אדמה חרושה, וימים רבים היה מעין קבלן לחריש אדמות כבדות במאנג' – מחרשה רתומה לעשרה זוגות סוסים –

הוא היה חוטב עצים, אמן, מסדר את הגזרים לצורות שהיו זרות לי, וחשתי בהן ארץ אחרת, רחוקה.

אהב את החורף, והיה מכין לנו ביגוד מתאים והיה ממלא את המזווה פירות יבשים, תאנים, תמרים, זיתים, אגוזים – וכל זה היה לו אופי של ארץ קרה המתכוננת לחורף, ואכן היו החורפים ארוכים וגשומים מאוד –

*

לאדם יש תחושה, וגם כוח-החלטה, ביחס לנוף שהוא רוצה לחיות בו. אנשים אוהבי הרים, לא ילכו להיות ימאים, אנשים האוהבים ים ילכו לימים ולנהרות, או יבחרו תמיד את קרבתם אליהם; אוהבי החקלאות יבחרו בעמקים רחבי ידיים ופוריים; על מטפסי הרים יש רק לומר שטבעם טבוע כולו בהם, הגבהים, השלגים והנהייה אליהם.

הים הוא אלמנט הטבוע בנפשם של הימאים, ורוחם כרוח-ים, נישאת על שטחי ימים וחופי ארצות רחוקות.

הנוף הוא מנת חלקם של בעלי-העין והרגש, כמו שהמוסיקה היא מנת חלקם של בעלי האוזן והרגש.

לדבר על הנוף, למען העין בלבד, יש דרך אחת פשוטה: סרטים, אבל בכדי לדבר על הנוף כשהוא משתקף בנפשו של אדם, צריך לדבר בשפת מוסיקה, ציור או שירה.

בבית רמז ראיתי סרט צבעוני על הנח"ל והתיישבותו. אנשים צעירים בעבודה ובמשחק, על רקע נוף הרים, ים ושדות; והנה – תמונה שונה כל-כך משדה השלף הזהוב שעליו מפוזרים אנשים ככתמי-צבע; הכל [בסרט] קומפקטי, מעורב וקשור בטכניקה, והרקע, הנוף, כבוש ביד חזקה על-ידי הטכניקה ונכנע לה. הים נחתך על-ידי הסירות המהירות, כעוגה כחולה – חבילות-השחת המרובעות הזהובות אין להן כל דימיון לאלומות השחוחות, העומדות בשדה, יפות להפליא בתוך כל זה, כתערוכת פסלים על רקע טבע – נע בידי אדם.

*

על הנוף הקדום אפשר לכתוב ספר – כי הוא זרוע ומשולב בחושנו של ספר הספרים, החל מבראשית וכלה בשיר השירים – שהוא הימנון גדול לנוף ולאהבה. השירים הפזורים בתנ“ך, שירים ממש, שימו לב לים בלבד – כמה הוא משולב בתנ”ך; המשלים הלקוחים מן העצים והצמחים; הימנון גדול הוא תהילים – הימנון לטבע ולאל.

אי אפשר למצות במילים מעטות את הנוף הנמצא בתנ"ך – ואחריו במישנה. הוא משולל כל פאתוס ורק מדבר על דברים יום-יומיים, ובכל זאת קם לעינינו נוף נפלא של שדות, כרמי גפן, זיתים ואנשים מתהלכים ביניהם – חיים, עובדים, מתווכחים, עוטי גלימות, איכרים נפלאים עלי מורדות הרי יהודה והשומרון.

דיין אמר שעל גבעות נהלל יוחלט על גורל ישראל, ולא בראבאט – גל של אור הציפני כששמעתי מילים אלה, בהן חי הנוף שלנו, צועק מתוך דמנו – עדות נפלאה ועמוקה יש במילים אלה ביחס הנוף אלינו, ואנו אל הנוף. גם בסנדלים התנ"כיים שלכם, הפוחסות על הקרקע בצלצול, יש מתחושת הנוף העמוקה, גם הלבוש המיוחד, הישראלי, הוא נוף האדם, המתלווה לאדמה ולשמיים.

*

נכתב: 1974. נדפס לראשונה: “דבר”, 20.10.1989, לאחר מותה של אסתר ראב. דברים שהוכנו להרצאה באוניברסיטת תל-אביב, ונישאו בפני סמינר של פרופ' נורית גוברין, ב-27.11.1974. הם גלולים ביריעה ארוכה אחת מורכבת מדפים מודבקים בקצותיהם, אולי חשבה שכך ייקל עליה לדבר מתוך הכתוב. דומני שמסרה לי את החומר לאחר ההרצאה. במכתבה לראובן שהם, שנשלח מבית רמז שבזכרון-יעקב ב-18.11.74, כותבת אסתר:

אני עוסקת כעת בהרצאה שלי בסוף החודש – מתברר שאפשר לכתוב ספר על הנוף הישראלי – ואני רק נוגעת בו. חילקתי אותו לשלושה, הנוף הקדום התנ“כי – הנוף של העולים הראשונים, והנוף בני ימינו – עם מילים כוללות על יחס החי לנוף ויחס האדם לנוף, אין זה מחקר – אבל יש הרבה מה לומר. איני חושבת שאצליח כל-כך – אבל נוצר אצלי הרעיון לכתוב על נופים בתנ”ך לבחור אותם אחד, אחד, ובנוגע לנוף עצמו אקריא שירים שלי, היות וזו היא התרשמותי ממנו.

א

כוחות אדירים מפעפעים בתוך סיפוריו של ברש: זוהי טירה ישנה אך יפהפייה ושובה-לב – הוא מרים משאותיו בקלות של וירטואוז בזירה, מפתחם, מביאם לקליימקס ככל שירצה – פעמים אחדות, אפילו, בזו אחר זו, הפגנת-כוח זו מזכירה את הקלסיקונים הגרמנים והצרפתים הטובים ביותר: מלבבים, פשוטים, הם ציורי-הנוף, ומוטלים לפניך בגודש ובהנאות-מכחול אדירות, המדהימות לפעמים, אבל אמת בהן, ריאליות חצובה – ואין לבקש עוד דבר – יותר משהוא נותן.

יהודים וגויים: כוח מול כוח, יסודות נלחמים ביסודות – התנגשותם – היא דרמה גדולה בידי ברש, ומתוארת באפיות רבה. למרות שעל היהדות חופפת מין קדושה, והמיית-נפשות ענקית, שנידמה לי שכזו ניתנה רק לפעמים לביאליק, ביחס לעם, המייה זו ניתנה לברש מעבר ומעל לכשרונו, מעין משק כנפיים, די לעקוב אחרי מנל’ה שלו.

בתמונות הזמן: שאול, תמונת החורבן, הינו סרט אדיר ומזעזע: ידע חדירה ודמיון אדיר, לצלול בתמונות אלה כמו באוקיינוס גדול, ולשכוח את כל השלוליות והנחלים המודרניים!

יש לו לברש גם קפריזות של גאון, המזכירות את רמבראנדט, נטפל הוא לפיגורה ומצייר אותה מכל צדדיה ובכל מצביה עד שהיא נעשית אדם חי – כמו אשתו המטורפת של מנקה, המחפשת את הילד האבוד.

ילדים בסיפוריו יש להם גוון חזק ומיוחד: רזים, חוצפנים, לבביים וחולמים, וחיוניותם היהודית המתפרצת –

ו“משרפה” זאת שהיא אפופאה פרימיטיבית של תיעוש, אכזרית ופשוטה, עם כל החיים הסובבים אותה, תמונות, תמונות של אנוש, מכונות פרימיטיביות ונוף טלול ועשיר – לפעמים נדמה שהוא גודש מדי, אבל לבסוף אתה בולע ובולע ורוצה עוד.

יהודים שתלטנים, קטנים וחזקים, והפוריות הזאת, דווקא מנל’ה החלש הרוחני נתברך בעדר צאצאים, וכיצד רוח התורה נושאת אותו ממקום למקום עד שהוא מתהפך למצפונו הרגיש של אביו – ובכוח זה הוא מגרש את הכוהן הגוי החזק והאקסטרווגנטי מנחלתו ובמקום הצלב והמטביל נכנס ארון-קודש קטן עם מטפחת של אשה יהודייה צנועה, עם צעקות יהודיות ומריבות וחוכמות יהודיות – המעבר הוא נפלא, ובאיזה פשטות וקלות והומור עושה זאת ברש – אבל רוח הקודש אינה סרה ממנו על-ידי כך.

כיצד הוא מתאר את הטיפוסים הדתיים של שני העמים, שחיים זה על יד זה – כי בעצם האמונה האלוהים אחת היא אצל בני אדם – נדמה לי שהעם הפולני יוצא נשכר מטיפולו העדין והאובייקטיבי של ברש, וגם זה מוסיף גוון קלאסי לכתיבתו.

*

נכתב: קיץ 1977 לערך. נדפס לראשונה: “מאזניים”, אוגוסט 1994, אחרי מות אסתר ראב. הרשימה נשלחה אליי בפברואר 1978. לכתב-היד צורף מכתב:

אהוד שלום!

אני שולחת לך רשימה[ת] הגיגים שנתעוררו בי עם קריאת סיפוריו של ברש – אני מתפלאה שהזנחתי אותו כמעט עד לידי שיכחה – מספר גדול – המודרנה ודאי שוללת אותו אבל הוא קלסיקון –

האם כדאי להדפיס זאת באיזה מקום או לשלוח אולי להופר[ט] – אחרי שתתקתק על המכונה – עבור שידור, רק לא ל“עיתון” [77] –

אני ירודה מאוד (אתה רואה את הכתב), הכוחות הולכים וכלים ואין כל מוצא מן המצב –

היו לי שלום וברכה

מתי תבואו?

כלתה נפשי לכך.

במכתב לראובן שהם, כניראה מט“ו בשבט תשל”ח, מרס 1978, כותבת אסתר, בין השאר: “בינתיים הוזמנתי על-ידי רשות השידור לראיון על אשר ברש, וכעת אני עוברת על משנתו והיא מעניינת גם לאחר שנים.”

ב

כוחות אדירים מפכים בתוך סיפוריו של ברש – הוא מרים משאות בקלות של וירטואוז מפתחם מביאם לקלימקס בלי כל עייפות ואנו עומדים בפה פעור בפני הפגנת כוח זו שמזכירה את הקלסיקונים הגרמנים והצרפתים הטובים ביותר

מלבבים ופשוטים הם ציורי הנוף שלו, כל-כך פשוטים וחזקים ומשכנעים – אין הוא שם לב לפרטים, יש שהוא מרבה בהם גודש צבעים על גבי צבעים בהכאות מכחול אדירות המדהימות אותנו אבל האמת וגם הריאליות כל-כך חזקה שאין לבקש דבר יותר מזה שהוא נותן

יהודים וגויים כוח מול כוח יסודות נלחמים ביסודות התנגשותם היא דרמה גדולה בידי ברש ומתוארת באפיקה גדולה ועל היהדות חופפת מין קדושה והמיית נפשות ענקית שנידמה לי שזו ניתנה לברש מעבר ומעל לכשרונו, מעין משק כנפיים החוזר “המינלה” אולי רק לביאליק היתה גישה כזאת

תמונות הזמן שאול –

תמונת החורבן היא סרט אדיר ומזעזע ותומכים אותן ידע, חדירה ודמיון אדיר משכנע

טוב לצלול בתמונות אלה כמו במי אוקיינוס גדול ולשכוח מי השלוליות והנחלים וגם הביבים המודרניים

יש לו קפריזות לברש של צייר גדול – הוא מתאהב בטיפוס של, למשל באשתו המטורפת של מינלה ומרבה לצייר אותה בכל מיני פוזות עצובה או שמחה רוגשת או נינוחה והיא אינה משעממת היא הולכת ומתחזקת ומקבל צורה של [פסל] סמל בעינינו

הוא מזכיר את רמבראנדט

*

נכתב: קיץ 1977 לערך. טיוטה לרשימתה של אסתר ראב על אשר ברש. מצוייה על צידו השני של דף בבלוק בעל כריכה כחולה, שזמנו כניראה קיץ 1977, זאת לפי טיוטת מכתב מתאריך 28.8.1977, המצוי בהמשכו.

רבקה יקירתי,

זה עתה קיבלתי את מכתבך, והצורך לשפוך לפנייך שיחי גדול: לא היתה עוד בארץ תקופה שבה נתפסתי בה לייאוש כמו זו שלנו. מצב הרוח רע – אנחנו בתחתית הסולם במקום להיות ברומו. העם הדברן, העז, השחצן, החמיץ את הקריאה העזה ומלאת החזון והצדק: הארץ היא שלנו! אנו לא ידענו להציג לעולם את חזוננו, ובמקומו באו ארחי-פרחי, זייפנים ליבנטיניים, והשתלטו עלינו לפי רוח הזמן עם מלל ריקני שמשתדלים להצדיקו במניעת שפיכת דמים וצורך-הקרבה כביכול – מה קרה לנו?

ובייגין זה – אין לו יסודות איתנים לפאתוס שלו, ופתאום נידמה לי ריק, חלש, אובד עצות, נאחז בפראזות – הוי בן-גוריון אייהו? כל הביצועיסטים האלה, שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם מרוב סבך ומלל – ומצד שני המידבר שהתעשר והחל להרים ראש כנחש שהכל כשר אצלו: עורמה, קלות של שפיכת-דמים ורברבנות ליבנטינית, ומתחת לזה עם צעיר, כן, הם צעירים וחזקים – איך הם מקבלים את הטכניקה בווירטואוזיות אמיתית – איך התקדמו בחקלאות ובתעשייה – ראיתי אותם בונים בית על יד דירתי (בטבעון), איזו יעילות, איזו זריזות – לא נוכל להתחרות איתם. אנו עייפים, זקנים. אני רוצה לאמר שהצעירים שלנו מזדקנים מהרה – יותר מאיתנו בדורנו-שלנו. הדור שלנו שומר על איזה עץ חיים, שניתן לנו על-ידי הנוקשות הראשונית.

לפעמים חבל לי שחיי הולכים ונגמרים. אילו יכולתי להתחיל מחדש, אולי הייתי מקדישה אותם לזעקה גדולה על זכותנו למולדת שלי באופן פשוט. נידמה לי שאף פעם לא עזבתי אותה, אפילו חייתי פה ושם מחוץ לארץ-ישראל, תקופות קצרות במרוצת השנים,

שלך,

אסתר ראב

*

נכתב: 1978. נדפס לראשונה בשם: “זעקה לזכותנו למולדת / קטע ממכתבה האישי של המשוררת אסתר ראב לרבקה כצנלסון – מיום 12.4.1978, מנווה-הורים בקריית-עמל”, “זאת הארץ”, 5.5.1978. דומני שאת הנוסח הזה שלחה הנמענת, רבקה כצנלסון, לפירסום על דעת עצמה.

זו לא הפעם הראשונה שפתח-תקווה מקבלת אותי –

הפעם הראשונה היתה לפני שישים שנה בערך –

אז קיבלה אותי העלייה השנייה, קיבלה בהתלהבות, בת שש-עשרה בערך הייתי, והתרועעתי עם בני-שלושים – אבל היו אלה אבוקות-אור מתהלכות: הרצפלד, אליעזר יפה, תנחום, ועל כולם ברל כצנלסון, בוועידות ובאסיפות.

הם נתנו לי את אמונתי בתיקון-עולם, בשיוויון ובאחוות-עמים – הלכה-למעשה, היתה זאת ארץ אחים, בהחלט –

את הציוניות ואת אהבת האדמה נתן לי אבי.

כעת אני עומדת לפניכם בערוב יומי ואת קציר-יומי זה אני רוצה להביא דווקא לפתח-תקווה, מקום בו נפקחו עיניי לראשונה; ולמקום בו בחרה ההשגחה העליונה לחדש את הקשר הראשון לאדמתנו העתיקה –

כאן צילצלו – פעמי-משיח – עת שהארץ עוד היתה ריקה –

וכעת משאלתי ממקום זה: הלוואי שיוקם כאן סולם, שראשו יגיע – השמיימה –

ואנשים מלאכים יעלו וירדו בו, אנשים טהורים, בונים שקטים ואמיצים – כאשר רצה האל לעשותם –

עם-ישראל נתן את האלוהים לעולם – ואת עשרת הדיברות, ושום מדע והמצאה לא יזהירו כמו עשרת הדיברות –

לא רכב ברזל נחוץ לעולם – אלא רכב אש-קודש – התעלות, טיהור הנשמות, לב חדש, עשרת הדיברות מחודשות וזוהרות יותר מכל לוויין – רק הם יביאו את גאולת היחיד – והעולם כולו –

*

נכתב: 1978. הרשימה פורסמה לראשונה: “עיתון 77”, אוקטובר 1978. דברים ללא כותרת, שהכינה אסתר ראב לומר בטקס שבו קיבלה את תואר יקיר פ“ת, באמפיתיאטרון אורון, ב-17.7.1978, קיץ תשל”ח. דבריה לא נאמרו כי לא ניתנה לה הזדמנות לכך, והם נמסרו לי על ידה לפרסום ב“עיתון 77”. ראה מכתבה אליי מיום 9.9.1978. “שישים שנה” זוהי לשון המעטה. אסתר היתה בת 84 כאשר כתבה דברים אלה. ואם מדובר על העלייה השנייה, היתה צריכה לומר: “לפני שבעים שנה בערך”. “בת שש-עשרה בערך” – זה נכון, והכוונה לשנת 1910, כשלוש שנים לפני הליכתה לדגניה, ב-1913.

רוח האדם מורכבת מלב ומוח – המוח השתלט על הלב, הוא רץ לפניו שיכור מהצלחותיו – לעלות לירח ולרדת, לתקוע סכין בלב עמיתיך אם בדברים ואם בסכין של ממש –

האדם משתכר מהישגיו וזנח לגמרי את “רגשות האלוהים” שיש בקרבו –

אנו זקוקים לתיקון יסודי – לייסוד טראסט נשמות גדולות, לייסד דרך לשוב אל “האלוהי” ולא אל המעשי – זאת לא אומרת שאנו צריכים לעכב את המוח – רק להגביל אותו בדרך לאיבודנו העצמי – כן, איבוד לדעת –

עלינו להיות מאושרים על כדור-הארץ שלנו – ולא להחריב את יופיו, להגדיל יעילותו לפרנסתנו – לתת לנו חמצן טוב לנשימה ועם זה מזון לנפש ולא רק למוח –

המוח בעוכרנו – אנו “חכמים להרע” וחכמים להרע לעצמנו וזה האסון –

רכב-ממונע, גז, חימום – אבל לא להרחיק לכת כי נידמה לי שהמחשבים יובילונו למשבר, הרחקנו לכת והגולם הזה יתנקם בנו פעם, השכל התפצל, עלה לסובטיליות כזאת שממנו תבוא רק מפלה –

והארץ הזאת, שבה קרה הנס הגדול והתחדשו בה חיינו העתיקים – מה קטנים אנו לעומת הנס הזה – ואם כי אנו מוסרים נפשנו עליו – אבל אנו עושים זאת לא בגאונות של העם שלנו –

בכל מקום בגולה היינו הסוחרים והפינאנסיסטים הטובים בעולם – כאן אנו מגמגמים במקצוע זה –

במימשל לא הצטיינו מעודנו – מלכים, פירודים, סיעות, מלחמת-אחים – וזה נותן בנו אותותיו גם כעת –

יש לנו חותמת של עם מופלא, והיא אותנטית – אבל הפגמים גם-כן גדולים –

עם שיצר את שיר-השירים, עם שאוצר בקירבו אפיזודה גדולה כמו מסדה – אנו גאונים אומללים –

התיקון הוא להנמיך את קולו של המוח – בהכרה כי הדבר הוא לטובתנו – גם אם קשה תהיה ההתנגשות עם רוח העולם שכולו דוהר בשביל ההישגים השכליים אלי אבדון –

מציון תצא תורה – יצרנו את התנ“ך, אולי בהתאמצות של כל כוחותינו ניצור תנ”ך חדש לעולם –

הסתכלות פנימה, התעלות גדולה, לפתוח פתחים בין לבבות – ליצור אפילו כת או כתות של טהורים, והרי עשינו כבר זאת – לא נזירות אלא התעלות: “טראסט” הלבבות: “הצנע”, ההקרבה, ההתעלות “למען תועלת עצמנו” בלשון הזמן.

הבה נהיה טובים, נעלים, האם באמת אין בכוחנו לעשות זאת – וגם לבער את הרע, להילחם באונס, בגניבה, בלשון-הרע, במירמה ושקר, להעלות קצת את חיית-האדם למדרגה יותר גבוהה – לא באופן של אוטופיה ישנה, וזאת דווקא באמצעים חריפים – ומודרניים –

*

נכתב: 1978. הרשימה פורסמה לראשונה: “עיתון 77”, אוקטובר 1978, יחד עם “אבוקות אור מתהלכות”. רשימה ללא כותרת שנמסרה לי יחד עם כתב-היד של “אבוקות אור מתהלכות”. אולי ביקשה לומר גם דברים אלה בטקס קבלת תואר יקיר פתח-תקווה?

עם ישראל – הוא השאור שבעיסת-העמים, “אתה בחרתנו” אינו כינוי ריק, יש לו יסוד בבניין פנימיותנו –

עם שנתן אל לכל עמי עולם, עם שנתן את עשרת הדיברות לעולם כולו, מוסר יסוד מותר האדם על הבהמה: אל תרצח, אל גנוב, כבד את אביך ואימך – “אתה בחרתנו” מגיע לו –

אבל גם אצל אדם פרטי כשהוא גדול כן גדולים גם מומיו אם ישנם ובולטים יותר באדם הגדול –

אנו עם נפלא אבל מומים רבים יש לנו – השבט העברי הנודד, שירד למצרים לשבור בר – כבר היה לו אל אחד, בעוד בעליהם המצרים עבדו לעץ, לאבן ולבהמה – אבל הסתאבנו שמה מרוב טובה ושפע פיזי –

העם שלנו בגולה גם כן הסתאב –

לדעתי על עם ישראל יש עין ההשגחה והיא שהחזירתנו לארצנו אחרי אלפי שנה –

עמנו הגיע לרמה גדולה אבל מומיו גם-כן גדולים, עד היום עוד אינו רוצה לבוא וליישב את הארץ שלו, וזרים שולטים בה ומנשלים אותנו מעל האדמה שלנו –

*

נכתב: 1978 לערך. דף טיוטה ללא כותרת. אולי קשור לדברים שהכינה אסתר ראב לומר בטקס שבו קיבלה את תואר יקיר פ“ת, באמפיתיאטרון אורון, ב-17.7.1978, קיץ תשל”ח.

הלילה קמו שיריי ועמדו סביבי כמישמר כבד –

האורנים בגינה באבן-יהודה אמרו: אנחנו עדיין עומדים, אי פנייך בשמשה? גם התורים עוד הוגים חרש בחום הצהריים, ובכפר-יחזקאל סוגר הגלבוע את חלל החלון בחדר הראשי. בבוקר ההר צעיר ומחייך, בערב הוא שורץ פלישתים וחרבות.

שטחי החמרה משתרעים כתצמיד ומחפשים את עיניי –

על קברי תכתבו:

ימתקו לי רגבי עפרך, מולדת

כאשר מתקו לי – ענני-שמייך

מתוך שיר

*

נכתב: סוף שנות ה-70 לערך. קטע ללא כותרת. החמרה שייכת לאדמת פתח-תקווה. באבן-יהודה ובכפר-יחזקאל גרה אסתר ראב פרקי-זמן בשנות ה-50 ו-ה60. השורות הן מתוך שירה “נשורת”, משנת 1961: "מתקו לי רגבי-עפרך / מולדת – כאשר מתקו לי / ענני-שמייך – " והן אכן חרותות על מצבתה בבית הקברות בפתח-תקווה.