כשראיתיו היה זוחל בין הגמלים הרובצים לפני חנות לקרשי-האורן העבים, שריחם היה ממלא את האוויר – בריח-השרף שלהם.

הוא זחל בין הגמלים ואכל את כדורי-הגללים השחורים, שהטילו שמה, אכול ובלוע – ועיניו גדולות מרעב וגופו קטן וצנום, וצבע צהוב חיוור לו, ראשו גדול לעומת גופו – שהוא חופן עצמות קטנות –

נעצרתי כשאמא מחזיקה בידי ומושכת לזוז, ללכת – אבל אני תקועה – ועיני גור החתולים תקועות בעיניי לעד –

מכאן לא אזוז – יללה גדולה ואיומה פרצה מפי: לפתע ראיתי לפניי תהום של צער, והצער שטף ושטף וכיסה את כולי – הצער זרם מעיני החתול הקטן – אמא נבהלה – אבל אני התייפחתי בכל כוחותיי ולא זזתי מן המקום – היללה שלי צלצלה באוזניי זרה מאוד – אבל שום כוח בעולם לא היה יכול להזיז אותי מן החתול –

אמא הביטה עליי פתאום ברוך לא ישוער, הרימה את הגור הרזה ונתנה לי אותו – חיבקתי אותו ולחצתי אותו אל ליבי, ועלינו במדרגות לבית המלון של “חיה טויבה”.

הנגר שלנו, שעסק במשקנו בהכנת שקתות ועולים לשוורים, הכין לי מתנה – עריסת-עץ קטנה בשביל בובה – אבל העריסה עמדה ריקה כי לא שיחקתי הרבה בבובות, הן היו תפלות כל-כך: שקיק ממולא בנסורת, פנים צבועים, וריח הצבע החדש נודף מהם, והשיער צרור פשתן צהוב מכוער – וכשהיה נבעה חור בגופן, היתה הנסורת נשפכת מבטנן ומרגליהן, זוועה –

לקחתי את גור החתולים והשכבתי אותו בעריסה, והוא נשמע לי – וכל מה שעשיתי עימו היה טוב בעיניו – שכב וישן בעריסה ולאחר מזה, כשהגשתי לו צלוחית קטנה מלאה חלב שמן, הסתכל בי בעיניו הגדולות והתנפל על החלב בלקיקות גדולות, לקק והסתכל בי לקק והסתכל בי – עד שכרסו התעגלה – ועלה הבשר על עצמותיו המסכנות –

כל היום היה כרוך אחריי, גדל וייף ושערותיו הצהובות הפכו זהב טהור, ידע את שעות האוכל, היה רץ בעקבותיי כל היום, ולעת-ערב היה מתחיל להסתובב סביב העריסה ומביט אליי – אזיי הייתי משכיבה אותו ומכסה אותו והוא היה נרדם כילד.

זה היה נפלא, שום צעצוע לא היה נחוץ לי – רק מקטרת הפח שהביא לי אבא באינסטינקט ואולי בהבנה רבה, זו היתה מקטרת-פלאים – כשהיו ממלאים אותה מים והיו מחזיקים את הצינור שלה בפה, ונופחים בו – היה משמיע קולות של ציפורים, זמרה נפלאה, כמעט טבעית – – של דרורים ובולבולים לעת-בוקר. מין צעצוע שלא ראיתי יותר כמוהו בכל המשך חיי –

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1902 לערך.