רקע
אסתר ראב
הכיכר השביעית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: אהוד בן עזר; 2019

הירח נסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח היתה כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו.

כולם דיברו על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה רחשה עוד חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב הקדים לבוא – שנה רביעית למלחמת העולם הראשונה.

בגדינו מרופטים, ואנו מהלכים בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע לנו כלל וכלל. אנו פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחיינו, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות, וגם בנו היתה כפי הניראה יד הזמן, והבגרות הקדימה לבוא.

עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור-הצפרדעים – כמפלי-מים – בלתי-פוסק. הכל עמד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.

ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הלכו אחריה – בכל אונם. הריאות נשמו עמוקות, הלב פעם בקצב, והנעורים מילאו את הגוף, כזמר אדיר רב-קולות.

יעל הגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עינא-בישא בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.

מתוך בולמוס ההכנות ללישה שכחה יעל לנעול את הדלת – לחם לשו ואכלו כמעט בסתר – כה גדול היה הרעב מסביב.

היא עירבבה את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שפכה לתוכם את השמרים והמלח, והחלה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר, שבעה רוטל עיסה; לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רגזה – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – ניגשה לברז ושטפה את ידה האחת וסידרה את המרדן. המשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצו במצחה, והיא העבירה את שרוולה ומחתה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקה מחצית סוליית הסנדל שלה ונתבקעה לשניים, וכעת הרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא השתדלה להסיח דעתה מן הדבר, והמשיכה ללוש.

אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית התדפק חרישית על התריס. היא הגבירה את קצב הלישה, העיסה הלכה וטפחה מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות. בלי הקצבה רשמית היתה זאת הקיצבה: כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה ניתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים לא היו – וגם החלב כבר הפך לזיכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהסתירו בפרדס – ושחטו אותה. היא לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה.

לפתע עמד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא הזדקפה, ומידיה נשרו חתיכות-בצק אל תוך הגיגית: חייל תורכי עמד לידה ממש, ונשם ישר לתוך פניה. הוא היה יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא הביטה בו – אך הוא לא ראה אותה. עיניו היו שקועות במין שקערוריות שחורות, ודלקו באש ירוקה. הוא הביט על הבצק, הושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תקע אותה לתוך הבצק, תלש מלוא-הכף, והחל לאכול בתאוות-פרא. פניו נתלכלכו, והוא בלע ובלע כאילו היה זה מאכל-אלים. עיניו הביטו נכחן נטולות-מבע. יעל עמדה מאובנת. הגה לא יצא מפיה. החייל הסתובב כמין דחליל מיכני, ויצא מבלי הבט בה.

כעת יחסר בצק כדי כיכר אחת, חשבה יעל. רק שש כיכרות תוכל לאפות מן הבצק. הכיכר השביעית נגזלה ממש מתחת לידיה. עיט ירד על להק-הכיכרות כעל להק-תרנגולות – וטרף לו אחת מהן.


*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אביב, קיץ או חורף 1917. נדפס לראשונה: “ידיעות אחרונות”, 2.4.1969. נכלל בקובץ “גן שחרב”, עמ' 153. יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. בספר זכרונותיו “התלם הראשון”, בעמ' 163, מספר אביה של אסתר, יהודה ראב:


חפירות התורכים היו כל-כך קרובות, שלפעמים היינו שומעים צעקות אמאן-אמאן [אויה אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי היו יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים היו מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם היו לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שאכלום מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה הוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה היו החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה היו נרתעים מיד. בייחוד היו מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן היה נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים ספגו מכות מצעירי המושבה.

המלצות קוראים
תגיות