[מה משמעות ההגדרה: משוררת ארץ-ישראלית?]…חוץ מכל, הרוח שנשבה, הרוחות שנשבו פה, ונשבו רוחות בארץ, היה מין דבר שמחוץ להיגיון, ואני הרגשתי את הדבר הזה. הרגשתי את עתיקות הארץ, קודם כל. ואת השיבה ההיולית הזאת של עם לארצו, בלי ציוניות, ממש הרגשנו.

ואחר-כך היו דברים של יום-יום, פשוטים, כמו לחם, מעוף הציפורים, העבודה, הדשדוש בתוך החול החם, העצים המעטים אשר התרשמו על המרחב הזה, הגדול והריק.

והיו גם אידאלים, וזה דבר גדול, צמח יוצא מן הכלל, שאי-אפשר לזלזל בו, ברוח הזו מהימים ההם – כי היא היתה חזקה מאוד, כמו האוקליפטוסים הגדולים האלה, כך היו הרעיונות, כך הם כבשו את ליבי ולב אחרים. וחיינו בזה. לא היה לנו צורך בשום שעשוע, היינו משועשעים כל היום וכל הלילה, חלמנו על זה, ביום עשינו את זה ובלילה חלמנו על זה.

כתבתי את שירי הראשון ב-1919. הסופרים [אשר ברש ויעקב רבינוביץ] קיבלו אותו בשמחה רבה. אני לא אומר שכתיבת שירים היתה בתוך הפרוגרמה של גורדון ושל ברנר, את הדברים האלה אנחנו קיימנו בגופנו וברוחנו, [ואילו השירה היתה] מעין תבלין, הספרות היתה רק מעין תבלין לחיים. החיים היו כל-כך פוקדים עלינו, זה היה מפקד קשה, היו מוכרחים, אלה ששמו את ראשם בעול, היו מוכרחים לסחוב אותו. ואם לא עשו את זה הם התביישו בזה. מי שלא היו לו “מזולות” [מ“ם בקמץ, ו”וים בחולם. יבלות], כך קראו לזה, ברוסית, מי שלא היו לו יבלות – היה פסול בחברה.

[תמונות היסוד שלי היו] טבעיות – זוג שוורים, מעודי לא ראיתי דבר כזה, שמים עליהם עול, ועל העול הזה עובד אבי, ואחי הבכור – לסדר אותו ולרפד אותו, ושמים אותו על גבי שוורים ורותמים שני שוורים בעגלה, והם מושכים אותה – וזה היה אצלי כמו סמל, כי הם הלכו לאט-לאט, והם היו אימפוזאנטים לאין-ערוך, עם הקרניים הארוכות, וזה היה כמו סמל של ההליכה על האדמה, צעד-צעד, בלי לפנות, לא ימין ולא לשמאל, ולא לשאול שאלות, כך צריך לעשות, [כמו] זוג שוורים.

אחר-כך, התמונות האלה. תמונה אחת למשל – על רעות שבקרב הקהל הזה. אחרי הארבה, כל הפרדסים היו אפורים, בלי עלה אחד ירוק, ואני הייתי אז בנס-ציונה, ועבדתי במזמרה, ועשיתי עשרה עצים גדולים במזמרה ובמשור, וזה לא עושה היום פועל בשלושה ימים, וזה היה כל כך מובן מאליו.

וחברים הולכים לעבודה בבוקר, ואני גם כן, עם סל, סל של נצרים, קיים רק אצל הערבים. ואחד, מי שהיה אחר-כך איש חשוב בתנועת העבודה, אומר לי: “יש לך משהו בסל?”

אנחנו היינו רעבים. זה היה במלחמת העולם הראשונה, ולא היה גם לחם. המיטבח, מיטבח הפועלים, נתן לחם ופלאפל, מה שאתם אוכלים היום, פלאפל, היה האוכל, לא הפלאפל כי אם האפונים האלה, הצהובים [חומוס], היו עיקר האוכל, שקים מלאים, וזה היה מנפח את הקיבה.

אני הולכת ובידי הסל, ולקראתי הולך האיש הזה וגם בידו סל, ואומר לי: “אסתר, מה יש לך בסל? יש לך משהו?”

ואני אומרת: “כן, כן, יש לי!” ואני מכסה את הסל, כי לא היה בו הרבה, ולא רציתי שהוא יראה, והנה הוא מוציא מלפפון גדול כזה, כמו, היום אני זורקת כזה, מפני שלא אוכלים מלפפונים גדולים, אוכלים את הקטנים ואת המקולפים, והוא זורק לי אותו לתוך הסל, אני צועקת: “אלדד, אלדד, אלדד מה אתה עושה? מה אתה…” – והוא כבר ברח!

והמלפפון, אכלתי אותו יומיים, כתבלין, על הלחם, לחם דורה, אלה הגרעינים הלבנים שהתרנגולות היו אוכלות.

אצלי הבסיס לשירים הוא בעצם המוסיקה. אני התחלתי בכינור, לפני שהייתי כותבת. ואהבתי זמרה והיה לי קול יפה וחשבתי שאני אהיה מנגנת או זמרת.

ואחר-כך פתאום נכנס שיגעון בראשי. באה חברה שלי [לורט פסקל] מפריס, ראתה שם את איזדורה דונקן רוקדת. והיא תיארה לי אותה, ואני חשבתי שאני יכולה להיות בדיוק כמוה. וגוף יפה היה לי, וצעיר ו… הוא יבטא את עצמו בריקוד. התחלתי לחפש מורה לריקוד. מצאתי איזו בלרינה זקנה, והדבר נמאס לי מאוד.

אחר-כך חשבתי, אני אתחיל לכתוב. זה תפס בי, ואיזה ייסורים, אתה יודע, אלה היו ממש ייסורים – להתבטא, ולא היתה לי סבלנות לשבת על ספסל-הלימודים, המתמטיקה הטיפשית הזאת, הפיסיקה… [רק] את הטבע אהבתי, ואת התנ"ך, והיו לי מורים נפלאים, על כך אני חוזרת תמיד, ותמיד מוכרחה לחזור כי הם היה יסוד גדול בשירה שלי. מורים כמו אפריים הראובני.

אז ראשית כל זאת מוסיקה. אחר-כך, תמיד, אצלי, יש פרוצס של לפני-הכתיבה. שהוא שוב, זה תואם, איזה דבר תואם, ואני שומעת גם קולות, קולות לא ברורים, אבל הם לובשים לאט-לאט צורה של מילים, מילים עוד לא ברורות. פעם זה היה בשעות היקיצה, בין שינה ליקיצה בבוקר, אז זה היה. ולפעמים אפילו בחלום, פתאום, משפט אחד, כמו מוטו, מצלצל בא מאיזה מקום, אני לא יודעת, כמו שאני אומרת, בדיוק מה שאני אומרת שם, בשיר: “יש מילים כציפורים נדירות / עפות אליי; / באות מאי-שם / מעבר להכרה – / שובל אור בעקבותן; / יש זוהרות ומעמעמות / כגחלים לוחשות; / יש מצלצלות כפעמון עמום – / ויש שחורות ועמוקות כקבר. / לא אדע מניין באו. / מרשרשות הן כציפורים / מוזרות חדפעמיות – / כמגע לא מזה, / עם אחד פלאי…” – זה בא, לא רוצה לטפל בזה, אני לא אוהבת אפילו לחקור את זה ואני לא יודעת, לא קוראת ספרות פסיכולוגית.

ובכן ככה, אחר-כך זה משפט אחד, ואני מתחילה לדגור סביבו וליצור את האטמוספירה, ויש הרבה-הרבה מאחורי זה אבל לא רוצה להתבטא, זה קשה להתבטא. פתאום אני עושה בית אחד, כן, ארבע-חמש שורות, שש שורות, ופתאום הוא מושך, הבית הזה מושך עוד, יש כאיזה מין פנדאנטיף [תליון בצרפתית, והכוונה כאן – דבר תלוי בדבר], אתה יודע, עוד איזה דבר, יש עוד, אני יודעת שלא גמרתי, שאני צריכה עוד, לא בשביל השורות, אלא בשבילי אני צריכה עוד למלא, אתה מבין, אני מרגישה שפה לא הריקותי מה שאני הייתי צריכה, אז אני מתחילה [שוב], וזה מיתוסף עוד, ועוד, ותמיד דבר, לפעמים מתוך דבר, תמונה מתוך תמונה, שלא פיללתי כלל שכך יהיה הדבר הזה, יש כבר שיר, יש!

אבל הוא חומר גולמי, אני מרגישה שזה חומר גולמי ועוד לא, לא העליתי אותו למדרגה שאני יכולה להעלותו, ואני יודעת שאני יכולה, אז אני מתחילה למחוק שורה ולעשות שורה אחרת, מילה, פתאום מילה יוצרת שתי שורות חדשות שלא פיללתי להן, המילה כל-כך כבדה, כבדה בתוכן, שהיא יוצרת עוד שתי שורות. וככה…

ואחר-כך אני עוזבת את השיר. אחרי שבוע אני שוב ניגשת אליו, ויש לו פנים אחרות, איזה מכר ישן, כל-כך רחוק, וגם… הוא קורא לי, שמה משהו קורא לי עוד, אז אני מתחילה שוב לעבד אותו, פתאום אני מוצאת, “איזו מילה זאת? מה זה שמת את זה כאן? זה לא במקומו!” – ואני משנה, וכך זה יכול להימשך שבועיים. בסוף אני שבעת רצון, אני רואה משהו מלוטש, ופחות או יותר ביטאתי מה שרציתי, והוא דומה לתמונות שראיתי, גם הפנימיות וגם החיצוניות, גם דומה וגם מעולה למדרגת שיר ממש, שיר במובן הטוב. זהו.

באשר להשפעות, אינני יכולה לומר שהן היו מרובות. כי אני בכל זאת איזה גידול פרא. כך אני קוראת לעצמי בשקט. אבל היו כמובן, היו – ורליין, והיה רמבו, הצרפתים, בלי כל ספק, אבל לא במידה מכריעה, הם רק הזינו אותי, אבל לא השפיעו עליי.

ודווקא איזה משורר קטן, בלתי-ידוע, שכפי הניראה בא בזמנו אליי, בשעה שהייתי צריכה לו, זה היה ואלטר קאלה, שמעטים זוכרים אותו, סימבוליסט, שקט, לירי, והוא נעלם, כתב ספר אחד ונעלם – והוא השפיע עליי.

הערצתי בזמנו, את שלונסקי ואת למדן, אבל לא הושפעתי מהם. אני לא יכולה לומר שלא הושפעתי מביאליק, מי לא הושפע מביאליק? הוא היה יסוד השפה ויסוד הסגנון.

ממי עוד הושפעתי? ממשוררת, אבל זה כבר בשנים האחרונות, מצאתי משוררת דומה לי במשהו, לכן תירגמתי אותה, ז’רמן בומון. היא כתבה צרור שירים גדול ב“נובל ליטרר” ואחר-כך נעלמה לגמרי. אני לא יודעת אם היא עוד חיה או מתה כי היא לא היתה צעירה כשהתחלתי לקרוא אותה.

וזהו. מה יש לי לומר. אני בעצמי קימוש ודרדר ודישדשתי ביניהם והלכתי לקטוף תאנים ונידקרתי בדורס הערבי [דוּרֵס, שם ערבי לקוץ שיש לו פרחים צהובים קטנים. הפרח נהפך לגולה קשה מכוסה קוצים עוקצניים, אשר חדירתם לבשר כואבת במיוחד]. גם השפעה ערבית היתה אז. היו לנו מילים ערביות, ואני שרתי שירים ערביים, זה היה בשבילי איזה דבר גדול, היא לי קול יפה. ואכלנו לבן, ואכלנו תאנים, ושרנו שירים ערביים, ולמדנו את העברית הראשונית, זו שבאה מירושלים, מאליעזר בן-יהודה. והגננת שלי אמרה לי: “את משירה כל-כך יפה!” –

ואני, אז, לא ידעתי את הדקדוק אבל הרגשתי שהיא לא צריכה לומר – משירה, אפסס, משהו דיגדג לי שם, באופן אינסטינקטיבי, שהיא לא צריכה לומר – משירה.

במצב כזה היתה השפה. ועכשיו אני רוצה להתגאות, לחברה שלי אמרתי פעם: “יש המון דברים יפים בעולם,” – ובאותה עת איש טרם אמר [כך] את המילה המון, ועכשיו היא מילה של המונים.

*

בעקבות דברים שאמרה אסתר ראב בראיון שערכו עימה שמואל הופרט ואהוד בן עזר בביתה שבטבעון ביום 6 ביולי 1973 ובו סיפרה על חייה וקראה שירים מספרה החדש “תפילה אחרונה” (1972). באותו יום גם צילם הופרט את התמונה המופיעה בספר. התוכנית במלואה שודרה באוגוסט 1973 ב“קול ישראל” במסגרת “פרקי ספרות”. על שהייתה בקיץ 1915 בפרדס בנס-ציונה ופגישתה עם אלדד (מרדכי גולדפרב) – ראה בסיפורה “בקתה בפרדס” וכן ב“ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב”, שם גם סופר בהרחבה על המשוררים שהשפיעו עליה ובהם ואלטר קאלה.