רקע
אברהם שמואל שטיין
נורמן תומאס – מליץ יושר לנאַצר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הפועל הצעיר; 8.4.1958

 

נורמן תומאס – מליץ יושר לנאַצר

בחריפות רבה יצאה העיתונות היהודית באמריקה נגד המנהיג הסוציאליסטי הותיק נורמן תומאס1, שהיה לעת זקנתו למליץ-יושר נלהב לרודן המצרי ולשונא ציון קיצוני.

חידה היא שקשה ליישבה ולהלמה. כל ימיו חי האיש במחיצת יהודים, פעל עמם יחד, ובפתע נתגלגל לשנאה לוהטת ועקשנית למדינת היהודים. “אפשר – שואל יעקב גלאטשטיין2 ב”טאָג" הניו יורקי – “יש לחפש את שורש החיזיון במאווייו האישיים שלא זכו להצלחה יתרה, או בהצטמקות השפעתו וירידת-קרנו בקרב חבריו היהודים?”

ואולם ראוי גם לזכור, ש“סוציאליסט” אמריקני זה לא נרתע בעיצומה של מלחמת-ההַשְמֵד הנאצית להזהיר את היהודים מ“מלחמת תעמולה” נגד הצורר. גלאטשטיין מעיר, שנאום מסוג זה הוא נשא דוקא במסיבה של פועלי-ציון. באותה מסיבה הוא ביקש להטיל פחד על המשתתפים, שאם, חלילה, תכריז אמריקה מלחמה על היטלר, או אז יכנוּהָ מלחמה “יהודית”. ואמנם, טענה מעין זו נשמעה, אך לא בחוגי סוציאליסטים. והנה, הפתיע תומאס באַמצו לעצמו נימוק זה דוקא… יתר על כן: בימי השואה הוא לא ראה לנכון לעמוד לימין היהודים בשואתם המאוּיימת. עתה הוא נתגלגל לשונא מופלג של מדינת ישראל ולמעריצו העיוור של נאצר.

זה מקרוב הוא פרסם ב“ניו יורק טיימס” מאמר נרחב בשאלת המזרח התיכון. קודם לכן הוא סייר באיזור ושוחח, בין היתר, עם נאצר. במאמרו הוא מפארו. ואין צורך לומר, שאין בפיו מילה על הסכנה לישראל, על איבת ארצות ערב, על גורלם של יהודי ארצות ערב.

“דבריו של נורמן תומאס ב’ניו יורק טיימס' היא נקודת-המפנה הטראגית ביותר בדרך חייו – מסכם גלאטשטיין. אמנם, הוא אדון לביוגרפיה שלו. אולם, חמור יותר הוא, שהמדיניות בה נקט תומאס, היא איוולת שנכפלה בסכנה, וסעד למגמות הסובייטיות במזרח התיכון”.

הנה כי כן, נתגלגל המנהיג הסוציאליסטי השמאלי, שכל ימיו התיידד עם יהודים, והיה לעת זקנתו מליץ-יושר לנאצר, לערבים ושונא ישראל וציון. מהחידות התמוהות של זמננו.


 

משום מה רחוק הנוער האוניברסיטאי מהיהדות?

שאלה זו, שהועלתה בעיתוני היהודים בארגנטינה, אופיינית גם לארצות אחרות. בהמונים נוהרים בניו של המעמד הבינוני היהודי והשכבות האמידות בעם – להשתלמות הגבוהה. כ-12,000 סטודנטים יהודים, למשל, לומדים בשבע אוניברסיטאותיה של ארגנטינה, והם מהווים 3.5% של האוכלוסיה היהודית (באמריקה 2%, בישראל 0.33%). מספר הסטודנטים באוכלוסיה הכללית של ארגנטינה הוא – 0.4%. כל אחד משבעה סטודנטים במדינה זו הוא – יהודי.

ואולם, אך 600 סטודנטים יהודים בלבד נמנים עם איגודים אוניברסיטאיים ציוניים. ואף אם נצרף אליהם את הנמנים על איגודים לאומיים לא-אוניברסיטאיים, נגיע לסך של 1000 לכל המרובה! לשון אחר: אך 10–5% של הנוער היהודי האקדמאי יש לו זיקה כלשהי ללאומיות היהודית, ליהדות החיה.

כיצד מפרשת חזיון זה העיתונות היהודית בארגנטינה? ב“דרום” בטאון התנועה העברית בבואנוס-איירס, קראנו, בין היתר:

“הצעיר היהודי, בלחץ השכלתו התיכונית והאוניברסיטאית ותרבות הזמן, דורש תבונה וגישה מדעית-רציונאליסטית אל החיים. הדת אינה אלא סתירה מיושנת. הפולחן והטכסים, שנכח בהם בנעוריו (ולא תמיד) אינם נוגעים ללבו, וביחוד שהלשון זרה ומוזרה לאוזניו. והרי גם רוב ההורים אינם דתיים – ודבקותם בגילויים מסויימים של הדת אינם אלא גילויי-שיגרה”.

גם חיי הקהילה היהודית אין בכוחם למשוך את לב הנוער. זו מצטיינת בעיניו בדמות “חברה קדישא” וקופת צדקה. אין לו עניין בה כמרכז לחיים סוציאליים, ופחות מכן – לחיים דתיים.

ההתבוללות היא עניין עמוק יותר מנטישת לשון ותרבות. היא נוטעת זרוּת לישראל. היא מטפחת אוניברסאליזם עקר.

ונוסף על כל אלה – האוניברסיטה של המאה העשרים המכשירה לספציאליזציה מקצועית ולדלות רוחנית. ובני אמידים מבקשים להתנער מטרדות רוחניות וממעמסה מוסרית ולברוח מבעיות מציקות ומחַייבוֹת.

דומה, האמור לעיל נוגע בשורשיה של בעיה חיונית, היא דמותו של הנוער האקדמאי – רבבות יהודים צעירים הממלאים את האוניברסיטאות ברחבי העולם החופשי. שוב אין הסטודנט היהודי מהפכן ולוחם וחלוץ, כפי שהיה לפני שני דורות. ואדרבא, ראשון הוא להתבוללות ולהתפרקות.

וידיעת המחלה – תנאי ראשון לריפוייה.


 

ידיעות שונות מהתפוצות

– לפי נתוני הקונגרס היהודי העולמי מצויים כיום 6000 יהודים בבולגריה, מהם רבים שנרשמו לעליה. זה חודשים אין הממשלה נותנת היתרי יציאה.

– “וורלד ג’ורי” הירחון המופיע בלונדון, מציין, כי הצייר הנודע פאבלו פיקאסו הוא יהודי ספרדי, ומוצא משפחתו מהעיר מאַלאגה.

– נכדו של נשיאה הראשון של מדינת ישראל, דוד ויצמן, נתקבל זה מקרוב לאוניברסיטת אוכספורד, לאחר שזכה בסטיפנדיה כמצטיין במדע הכימיה. מעשה אבות – סימן לבנים.

– ספרו של יואל ברנד3 על שואת הונגריה, שהופיע תחילה גרמנית ואחר-כך עברית (ב“עם עובד”) יתפרסם בהמשכים ב“אובזרוור” הלונדוני.4

– לאחר מערכה ממושכת של דעת הקהל היהודי באמריקה, הודיעו השלטונות המוסמכים, שבמפקד התושבים שיערך ב-1960 – לא ישָאלו האזרחים להשתייכותם הדתית. העיתונות היהודית ציינה את הדבר כ“נצחון גדול של מסורת החופש האמריקאית”5.



  1. בנו הבכור של כומר פרסביטריאני (1968–1884) – פציפיסט, סוציאליסט אמריקאי. שאף להקים את השמאל הלא–קומוניסטי כמוביל הרפורמה החברתית, יחד עם מנהיג פועלים אחר וולטר רויטר. היה מבקר עקשן של הציונות ושל מדינת ישראל ביחסה כלפי הערבים בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה (במיוחד לאחר משבר סואץ). [ההערות הן מאת דוד בן מנחם].  ↩

  2. 1971–1896 – סופר ומשורר יידי באמריקה. יליד לובלין שבפולין. מספריו: ‘כשאיש נוסע’, ת“א 1944; ‘ובהגיע יאש’, ת”א 2006; ‘אמיל וקרל’, ת"א 2009.  ↩

  3. 1964–1906. פעיל חשוב בנסיונות להצלת יהודי הונגריה בימי מלחמת העולם 2.  ↩

  4. יואל ברנד, ‘בשליחות נידונים למוות’ ת“א תשי”ז. וראה בספרייה הוירטואלית של מט"ח  ↩

  5. על מפקד האוכלוסין של 1960 ראה: http://www.census.gov/prod/www/abs/decennial/1960.html  ↩

המלצות קוראים
תגיות