(עם ספרו של מנדל מאַן “בשערי מוסקבה”, הוצאת ‘עיינות’ תשי"ז. תרגום מכתב היד ביידיש: א.ש. שטיין)
לא מעט נכתב על גורלה של יהדות ברית המועצות, אשר בה נתלבשה שאלת היהודים רבת המאבקים והנפתולים לבוּש מיוחד. כי חורגת היא שאלה זו מתחומם של זמנים ומשטרים, הפיזור והנֵכר לא נתבטלו; חלקי גופנו הלאומי והיתזי רוחנו ונפשנו מפרפרים ברחבי תבל. אולם במיוחד קשובה אוזננו כאן, בישראל, לרטט החיים המגיע משם, לשוועת-האֵלם של מיליונים יהודים אשר השכול, היְתוֹם, הבדידות הומים בהם. דומה, שוב נישא ברמה בכי רחל אמנו אל בניה אשר בשְׁבִי אדום וישמעאל, הנתוּנים בכבליו של עגל הזהב מזה והדחוּיים מאחורי החומות אשר דגל החרמש והפטיש מתנופף עליהן מזה. הייפלא, איפוא, שספרו החדש של מנדל מאַן, אשר הגורל זימן לו להתנסות במערכה האיומה של עמי רוסיה בעמידתם מול בכור הצוררים [היטלר], הדים עזים נכונו לו בתוכנו? אתה קורא בו ומרגיש כמו פולסין די נור [מכות אש] צולפים פניך, ושוב חש אתה את תחושתם של ימי-מסה לעם ולעולם, ובתוך המאורעות חורצי הגורל – לב יהודי, לב יחיד, כיוֹנה ההומיה, האומללה…
אחד מן הפליטים הרבים אשר סערת-המלחמה טלטלה אותם הרחק, מזרחה, ומאחוריו – בית-הורים חרב בפולין והגרמני המתעלל, עינו סופגת את הנופים החדשים, נופי-טבע ונופי-אדם, וידו מציירתם ברוב חום וחיבה. רחב נהר הווֹלגה וכפרים רבים לחופיו ובו עַם עמל, פשוט, יקר-סגולות אשר שואת המלחמה המתרגשת עוקרתו באכזריות מתלמי עבודתו ומאפיקי חייו. והיהודי מפולין, מנחם, אשר נקלע לכפריהם, מלמד את בניהם, יוצא עמם לקציר בשדות השחת הבשוּם והתלתן הענוג, אוכל מפיתם וחי את חייהם והוא להם כבן.
לעולם הוא לא ישכח פרקי-חיים אלה אשר נספגו בנפשו והוא מעלה אותם על הבד ביד-אמן: את מרחבי השדות, את היערות האפלוליים, את האגמים הצלולים ואת הנהרות, את השלגים העמוקים ואת הבקתות, ואת השירים והפזמונים זוכר הוא, אך מעל לכל – את העם, העם הטוב השוכן בארץ רחבת-הידיים, על שפע דמויותיו בעורף ובחזית, אשר הם ככל האדם על יצריו וערגותיו, ויחד עמם נחלץ הוא לחזית, הנשק בידו, להדברת האויב הנפשע העומד בשעריה של מוסקבה.
*
וכאן מתחוללת הדראמה הטראגית המיוחדת בתוך דראמה כללית נוראה-הוד, עלילת האנוּסוּת של היהודי בתוך המערכה הכללית. לא, אין זו אנוּסוּת במובנה הקלאסי, וודאי לא אנטישמיות במובן המקובל. אפשר קרובה היא לאנוּסוּתם של מאוכזבי משיחיות-השקר, אשר נתלבשו בלבושי האיסלם והנצרות כדי להביר [לטהר] את הקליפות ולסול דרך לגאולה – ומפח נפש וטמיעה היו מנת חלקם. כי הנה דרך דוגמה:
הוא, מנחם, המגוייס, רושם רישומים המפָארים פלאַקאַטים ברחובות (ומתפרסמים גם בעיתונים) לחישול רוחו של העם הלוחם: קריקטורות של גנרלים גרמנים, בתי-כנסת שרופים, גיטאות מעוּנים… כאבו משוקע ברישומיו ושנאתו המלהטת לעמלק [גרמניה]. ואף על פי כן… טוענים נגדו: לא דמויות רוסיות מצייר אתה, לא את מאמץ-המלחמה הרוסי מבטא אתה ועשוי אתה לחזק את הכרזות הגרמני שרק נגד הבולשביקים והיהודים בלבד נלחם הוא:
והרי פרשת הסיירים. פיאָטרוֹב, המפקד מלנינגראד, אינו משיג ואינו מבין: כלום אין הם רוצים לחיות המתנדבים היהודים? ומדוע תמיד הם הם הראשונים להשלכת חייהם מנגד לביצוע השליחות המסוכנת ביותר? אין זאת אלא שמבקשים הם להוכיח יֶתֶר פטריוטיות, שאין לבם בתוכם שקט ושָלו…
צאָרקאַס הוא מפקד יהודי. אמיץ ללא-חת. הוא מסתער על האוייב הנפשע, נופל בקרב גיבורים. אך אחר מותו זוכה הוא… לגנאי. טוענים נגדו: האם אין מצוּוים מפקדים לשמור על עצמם ועל חייליהם, לדעת גם לסגת, ואילו לחימתו הוא, היהודי, טבועה באופי של יאוש קצר-רוח – ומספר הקורבנות ביחידתו הוא הגבוה ביותר.
" – הרי לך, המקרה של אמש – אמר פיטאָרוב. היה עלי לשגר קבוצת-סיור קטנה, כדי להביא ‘לשון’. הלכתי אצל יחידתו של פאָנוב ושאלתי למתנדבים. שמונה חיילים התנדבו. מסתכל אני והנה כולם יהודים הם. יהודים בלבד. מכיר אני יהודי במבט ראשון, אף אם יהיה שמו שם רוסי מובהק. מכיר אני אותם… ולבי נמחץ בקרבי, לא מחמת הרוגז על האחרים שלא התנדבו, אלא על שמונת החיילים… הם אף לא נתפסו להרהור… מיד החליטו… האין הם רוצים לחיות? כל אחד רוצה לחיות! אין זה מדרך הטבע שאדם יימָשך לאש. משהו אינו כשורה עמכם, מיכאיל… איני יודע מה הדבר… רוצה אני שיהא עיסוקי עם אנשים… עם אנשים פשוטים, ישרים… חושש אני מכם… וכי מה סבורים הם, השמונה? רוצים הם להציג את כל שאר חיילי הפלוגה כפחדנים?
את כולם, הרוסים והאוקראינים, הצ’וּבאַשים והמורד- בינים? גם אני נראה פחדן בגללם! אכן, רוצה אני לחיות! אני נזהר! אין אני רוצה למות! אבל אתם, אין אתם יודעים מה רצונכם! מיהו סגן מפקד הגרודצ’אָלקאָס? [הלוחמים] גיבור? לא! לא גיבור הוא! ראשון נחלץ הוא לכל קרב! ראשון הולך הוא לתוך האש. אין הוא עושה זאת משום שהוא מבקש להוכיח את אהבת-המולדת הרוסית הפועמת בו! נראה לו, שאין אנו מאמינים לו. אין הוא רוצה, כי נחשוד בו, כי נאשים אותו בפחדנות. זו היתה מחשבתם של כל שמונת היהודים המתנדבים.
פיאָטרוֹב שקע בהרהורים וכעבור רגע המשיך.
– מיכאיל, כל שנותי הייתי פועל, איש לנינגראד, מעובדי מפעל פוסילוב… מדוע אשנא יהודים? אולם אתה תבין לרוחי. אין זו שנאה! אין אני מרגיש בנוח עם צ’אָרקאָס, עם שמונת המתנדבים היהודים. אני נמנע מלהיפגש עמם… ודאי תבין לרוחי, לא כן?…
– לא, אין אני מבין אותך, המפקד".
ארוכים הדברים, רבים גילויי האנוּסוּת, החדשה, אי האמון ונפתלות מאוד חוויותיו של החייל היהודי הלוחם בצבא האדום, – ולא תמיד קורבנו נרצה; ואם אין להטיל ספק בהקרבתו, הרי לא אחת אפליה מוסרית תלווהוּ בחזית, לעג בעורף ומוות בטוח בשבי האוייב. טראגדיה יהודית בתוך טראגדיה אנושית כללית. והיא שורש האנוּסוּת היהודית בלבוש המיוחד הזה.
*
תרומה נכבדה הוא הספר הזה של הסופר היהודי המהוּגן (בעל “בכפר נטוש”) לספרותנו בשתי לשונותיה. דומה, רק עתה ממרחק הזמן, מצטללים ומתבהרים האירועים החיצוניים והפנימיים ההם, ויחד עם המחבר צוללים אנו למעמקיהם – למעמקי נפשם של עמי ברית-המועצות ולנבכי נפשם של יהודיה.
המחבר חדר לנבכיה של מציאות נפתלת ואכזרית, העלה אותה, זרע אור על צפונותיה באחת מנקודות-הצומת של הגורל – גורלנו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.