האמנם קיימת “ברית לבבית” מוחלטת ארצות-הברית ובריטניה – לרבות בשאלת ארץ-ישראל – זו הקרויה בניב הפוליטי המקובל Entente Cordiale?
ביטוי טיפוסי לאי-הבנה אתה מוצא, דרך דוגמה, במאמרו של א.ל. וודוורד, פרופסור באוקספורד, במאמרו ב“ניו-יורק טיימס מגזין”, שעניינו בכותרתו: “בריטניה בוטחת באמריקה וחרדה מפניה”; בוטחת בנידון מטרת הברית, היינו גיבוש החזית נגד רוסיה, וחרדה בנידון קצבהּ, היקפה, ויעילותה של העזרה המושטת, הכרוכה בתפיסתה החד-צדדית של אמריקה את מהות העזרה ודרכיה ובשפל הכלכלי הצפוי לה. המחבר משבח את ממשלת הלייבור, אם כי אין הוא, לדבריו, מחסידיה, ומעיד עליה, שאינה עתידה, לסכן את היוזמה הפרטית. חיזוקה של בריטניה פירושו יתר-ביטחון נגד הסכנה המשותפת, האחת והיחידה, רוסיה, וסיכויי-הצלחה ל“אורח-החיים האנגלו-סאכּסי”. וגם טיפה של נחמה לו, ש“חיזוקה של ברית זו עתיד להשפיע גם על תפיסתה של רוסיה; ומאחר שלא יהיה לה נימוק לחרדה, תחדל לשמש מקור חרדה לזולתה”. מדוע, איפוא, כה חמורים תנאי המילווה לבריטניה. מדוע הוא מותאם יותר לצורכי היצוא של אמריקה מאשר לצרכי שיקומה של בריטניה? – שואל פרופ' וודוורד.
אין העולם זקוק רק לדולרים
באותה אכסניה עצמה פונה גם ריצ’ארד קרוסמאן1 במאמר נרחב אל דעת הקהל מעבר לים. מאמץ-השיכנוע שלו מושתת על הנחת-אב: “אין העולם זקוק רק לדולרים, לאספקה ולמכונות של אמריקה, אלא גם לאידיאה שלה. בלעדיה לא תהא כל העזרה אלא ברכה לבטלה”. לא סגי בכך לבניין עולם נאור ומדיניות קונסטרוקטיבית. מאחר שארצות-הברית נועדו לשלוט בעולם בעשרים השנים הבאות עליהן לתרום, לדעת המחבר, לייצוב העולם ולקידומו בדרך של מיזוג ניסיונה המדיני (משטר פדראלי של מדינות עצמאיות) והחברתי-כלכלי (מפעלי-פיתוח דוגמת “רשות עמק טאֶנאֶסי”). שיטת “העזרה” שהושטה עד כה נכשלה. היא רצופה סכנות חמורות (“הַתשלם אמריקה שוב את פיצוּייה של גרמניה ותעורר משבר פיננסי ולאחר מכן משבר כלכלי ולבסוף היטלר חדש”?), ואילו הוא חולם על חידושו של “החכר והשאל” בתנאי שלום.
“ניו דיל” למזרח התיכון
“והם גם הולמים את המזרח התיכון” – אומר קרוסמאן. “כאן האנלוגיה ממשית יותר. ועדה אחר ועדה חקרה את ההתחרות הלאומית בין יהודים וערבים. אולם אילו השכילו המדינאים להסיח דעתם מהמדיניות ולהתקין תכניות לשימוש מדעי במימי הירדן והר החרמון להשקאת הרמות הצחיחות ומישורי החולות של ארץ-ישראל ועבר הירדן, או אז היה בהם גם משום השקעה מסחרית רצויה לעַם אמריקה. והוא הדין בעמק הפרת שפירנס לפני דורות מיליונות אוכלוסין ואילו כיום תושביו מועטים ודלים”. קרוסמאן סבור, שהכרח לשתף בפיקוח על מפעל זה את ממשלות הלבנון (מקורות הירדן), עבר הירדן וארץ-ישראל בסיוע כספי בריטי-אמריקאי – “וזה עשוי לסייע לתקומתה של פדרציה ערבית-יהודית מאוחדת, היא המסגרת היחידה לשגשוג קהיליה יהודית ולפתרון שאלת ארץ-ישראל”. אין מחברנו מתעלם מקשיי הביצוע – והמימון בכללם. משלושת הגורמים הנ"ל רק היישוב העברי בלבד בא, לדעתו, במניין למימון המפעל. ומכאן השאלה העיקרית: היאך לעשות שהשליטה המוכרחת של אמריקה תועיל לה ולעולם? אין זאת אלא, שיש לשכנע את עתודי השלטון ואילי ההון מעבר לים, כי “מפעל הירדן עשוי לשמש מבצר יעיל יותר נגד הקומוניזם מאשר שדות-התעופה המוקמים עתה בסעודיה, או רווחי-הנפט השופעים עושר לנסיכי-ערב ומניחים את הפלאחים בעניים”, שכן מזיגה בו: מדיניות טובה ועסק מועיל. אך האמנם רק חוסר שיכנוע כאן?
-
Richard Crossman (1907–1974), מדיני בריטי מן הלייבור. חבר קבינט וידיד הציונות. חבר בועדה האנגלו–אמריקאית שהחליטה לבטל את הספר הלבן. קרוסמאן היה הרוח החיה מאחורי ההחלטה. על שליחותו בוועדה כתב את הספר: “שליחות ארצישראלית” (1974) [ההערה מאת דוד בן מנחם]. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.