רקע
אברהם שמואל שטיין
בן־גוריון: לא תיתכן יהדות שלמה בימינו אלא בישראל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דבר; 1959

 

בן-גוריון: לא תיתכן יהדות שלמה בימינו אלא בישראל

הפולמוס ה“יהודי” בעיתוני היהודים בתפוצות נמשך באחד ממאמריו ב“טאָג” (ניו-יורק) בשאלת הדת והמדינה. מפריך הכותב, ראש הממשלה דוד בן-גוריון, את טיעונו של אחד מעסקני “המזרחי”, מ. קירשנבלום, הנאחז, בין היתר, ב“דבריו האוויליים של אהרן מגד על התבוללות ערבית” – ובדבר המכונה בפיו “רב-יהודיות”, כדי לנגח את ממשלת ישראל.

להלן מציין הכותב, שמייסדי “המזרחי” לא חששו לבחור בהרצל לנשיא ההסתדרות הציונית, אף-על-פי שכתב לנורדאו, לאחר נישואיו לנוצריה, את הדברים הבאים:

“אני מברכך מקרב לב לאושר כלולותיך. אפשר שמופרזים חששותיך על כך, כיצד יתייחסו לנשואי-התערובת שלך בחוגי הקנאים הדתיים. אין אני סבור, שבהגיון ובהגינות אפשר לבוא אליך בטרוניה. מה הננו כיום? אזרחיה של מדינה יהודית אידיאלית, שיצירתה היא מיטב תוכן חיינו. אילו נשלמה מלאכתנו, כי אז ודאי שלא היה אסור על אזרח יהודי לשאת אשה לא-יהודיה. היא היתה אז הופכת יהודיה, בלי שים לב לדתה… אגב, יש בידי להסתמך על דוגמאות טובות: משה רבנו, אם אינני טועה, נשא לאשה מדיינית”.

אין אני מחוייב לקבל את דבריו של הרצל – ממשיך דוד בן-גוריון – כהלכה למשה מסיני. מצויים יהודים, שיהדות היא בעיניהם דת בלבד, או אומה בלבד, ושניהם אינם פסולים. עַם ישראל יחיד במינו הוא, דתו לאומית מוחלטת, ואין יהדות-אמת ללא ארץ-ישראל. וכאן בא הכותב למסקנה, שגם יהודי דתי ומקיים כל המצוות כל עוד הוא מתגורר בחוץ-לארץ אינו יהודי שלם, ומכל מקום אין הוא רשאי להטיף מוסר ליהודי הדר בישראל, שגדולה ומקודשת מצוות ישיבת ארץ-ישראל ויישובה.

דברים נכוחים. לא כאן המקום לפרושׂ את מלוא יריעתו של הפולמוס, ואך נעיר, כי ספק הוא, אם עצם ישיבת ארץ-ישראל – בימינו – ערובה בה ליהדות וליהודיוּת שלמה; אולם ישיבה בין הגויים ודאי שאין בה ערובה לקיום ולהמשך יהודי, טעם וצידוק לאומי על אחת כמה וכמה שאין בה.

עם זאת מציין בן-גוריון, שמצויות שאלות שהן מעניינו של עם ישראל כולו, ולא של מדינת ישראל בלבד. והוא מציין:

“אין העם בישראל רואה עצמו כאומה מיוחדת, נפרדת מיהדות הגולה. אין עוד קיבוץ יהודי בעולם בעל רגש עמוק כזה של אחדות וזהות עם כלל יהודי העולם, כקיבוץ היהודי בישראל”.

והואיל ואין אחדות באומה בשאלת “הדת והחיים”, או “הדת והאומה”; ומכיוון שרק חלק קטן בעם חי לפי ההלכה ויסודותיה, מן ההכרה שקיומנו בישראל יושתת על סובלנות שהיא תנאי להמשך קיבוץ הגלויות וביצרו – מסכם הכותב.


 

יצוא-חוזר של שנאת יהודים וישראל

שנאת ישראל המפעפעת בגרמניה, על אף יחס השלילה המוחלטת של ממשלת בון – נושא נדוש הוא. ואולם אין לך גיליון אחד של “השבועון היהודי הכללי” (Allgemeine Zeitung des Judentums) של יהודי גרמניה, היוצא-לאור בדיסלדורף, אשר לא יקדיש חלק ניכר מטוריו לתגובות על עלוני-השמצה, מעשי בריונות, חילולי מצבות של יהודים, משפטים של פושעי-מלחמה לשעבר וגילויים של מרצחים נאצים שחיו בעילוּם וכו'.

בזמן האחרון מבליטה תעמולת-האיבה של ספיחי הנאצים קו חדש – הזדהות מוחלטת עם האיבה הלאומנית הערבית.

לביטוייה המובהק ירדה תעמולת-שׂיטנה זו בקונטרס שנדפס בדפוס האוניברסיטה של מרבורג והופץ בחוגי האינטליגנציה וכותרתו – “צאו מארץ-ישראל”! (Hinaus aus Palestina) – ובו קריאה להשמדת היהודים בכל מקום הימצאם. “השבועון היהודי הכללי” (בלשון הגרמנית) מביא, בין היתר, משפט זה:

“אין זה מקרה, שהקומוניזם והקפיטליזם נתנו ליהודים את ארץ-ישראל כפרס על מלחמתם נגד גרמניה, לפי שהראשון ביחוד הוא בנה החוקי של היהדות” – והטיעון – טיעון נאצי מובהק.

סימני צלב-הקרס וסיסמאות נאציות רצחניות מופיעות לעתים קרובות בערים, על קירות הבתים, על מצבות של קברות יהודיים, ואף בדיסלדורף עצמה ליכלכו בהם בריונים את קירות בית-הכנסת החדש והשלט לזכרו של בית-הכנסת שנחרב.

“השבועון היהודי הכללי” עומד בשער, מתפלמס ומוכיח, קורא תגר ומוקיע. אין הוא פוסק להסביר, ששנאת היהודים בגרמניה של היום (כשבסך הכל חיים בה 22 אלף יהודים רשומים בקהילות ועוד כתשעת אלפים אחרים) – היא יותר עניינה של המדינה מאשר של היהודים עצמם. “אין אנו סבורים, כותב השבועון, ששנאת היהודים נעלמה עם מיגור הנאציזם”. האם יש צורך בהטפה?

“ריאקספורט (יצוא-חוזר) של אנטישמיות, כך מכנה עיתונם של יהודי גרמניה את הספרות והתעמולה האנטישמית מארצות ערב, שלפליטים נאצים בארצות ערב חלק נכבד בה. והיא חוזרת וחוזרת בדרכים שונות לגרמניה. בכלל זה, תרגום חדש של הזיוף הישן-נושן “הפרוטוקולים של זקני ציון” – מהטופס הגרמני (שמילא תפקיד במשפט רוצחי רטנאו1, בשעתו) ולא מטופס המקור הרוסי. ושליט מצרים נאצר נוהג לחלקו לעיתונאים זרים ולאורחיו… העיתון מאשים גם את משרד הליגה הערבית בבון, ומפרסם החלטות רבות של מרכז יהודי גרמניה, המביעות צער על כך, ש”זמן כה מועט אחר מפלת משטר הרודנות והרצח, שוב מתנהלת תעמולת-הסתה נפשעת, נשמעים איומים וכו'".

אכן צר לקרוא בשבועון הזה, שכה רבים בו הגעגועים על זכרונות העבר, ידיעות על חיי החברה והרוח הקלושים בקהילות, דברי התמרמרות על איבת היהודים שאינה נעלמת, ואך דבר אחד חסר בו: ההסברה הכנה והפשוטה והנאמנה לקוראים, שאין להם ליהודים ולילדיהם, עתיד וסיכוי על האדמה שרוותה מדמם, ובה חיים עדיין רבבות רבבות שרצחו ועמדו על הדם וגם ירשו.

לפי שמוסר “וורלד ג’ורי” – ביטאונו של הקונגרס היהודי העולמי בלונדון – קיים בקהיר ארגון של אנשי ס. ס. לשעבר, שאחד מראשיו הוא פון לירס, מעוזריו של גאבלס ומחבר של פרסומים אנטישמיים. עוזר לידו ברון פון מילרנשטיין, ה“מומחה” של ריבנטרופ לענייני ציונות. והרי לואי היידן, שהוא הסוכן הראשי להפצת “מיין קאמפף” – ולפי שמציין העיתון, הוא קיבל את אמהות-ההדפסה (מטריצות) של הספר מהמכון המזרחי במוסקבה! והנה קולונל אל-נהר (הוא ליאופולד גליים), מראשי טבחיו של גיטו וארשה שנדון למוות, בהיעדרו, על ידי בית-דין פולני. מראשי הבולשת המצרית הוא ברנרד בנדר, איש הגסטאפו ש“פעל” באוקראינה. דניאל פרט-גנטיל, איש (ס.ס.) הוא עורך התכניות הצרפתיות ברדיו קהיר. הקולונלים מוזר ובולבה מהסודטים, מארגני תנועת הנוער המצרית. למעלה מ-2000 אנשי גסטאפו פעילים במזרח התיכון, רובם במצרים. והם ממלַבּי אש השׂטנה נגד היהודים וישראל בארצות ערב.


 

המיליונר נושא את בתו של אליקום צונזר

יום יום מביאים עיתוני היהודים באמריקה תיאורי אישים יהודים – אם לרגל יובלות, או פטירות, להבדיל – מאדירי עולם המעשה. ומתוכם עולה התמונה המרהיבה על חלקם של יהודים בהישגיה של אמריקה בכל תחומי החיים.

הנה, דרך דוגמה, נפטר זה עתה יהודי בשם ג’ורג' היימאן. במשך שנים רבות היה ראשה של חברת-ענק “ג’ורג' היימאן קוֹנסטרקשן קומפאני”, שהוא יסדה, מגדולי מפעלי הבנייה בעולם, שהקימה בניינים מונומנטאליים בוושינגטון ובערים אחרות.

נער מנערי היהודים בליטא, שלמד עד גיל ט“ז ב”ישיבה", היגר מחמת הדוחק לאמריקה. נתגלגל למדינת אוקלהומה, לשטחי-הפיתוח שהיו מיושבים קודם אינדיאנים. משם עבר לוושינגטון. ואך התבסס קמעה הביא אליו את בני משפחתו מהעיירה הליטאית פוניבז'. כאן הקים את מפעלו שבנה בנייני ציבור רבים (ממשלתיים ועירוניים, בתי חולים ומוסדות תרבות והשכלה), ומהאחרונים שבהם – הבניין המפואר של “יוניטד סטייטס אופיס בילדינג”.

ב-1914, בגיל ארבעים, נשא לאשה את סיידי צונזר, בתו של המשורר העממי הנודע אליקום צונזר, שהיה ממעריציו עוד בימי ילדותו, ולימים הוציא-לאור את שיריו באנגלית. שנה קודם-לכן נפטר צונזר בניו-יורק, והניח אלמנה ושבעה ילדים – והצעירה שבהם, סיידי, לא נשואה. משנודע לו על כך מקריאה בעיתון היהודי, מיהר לבית משוררו-אהובו, ואחר כך נשא לאשה את בתו.

כל ימיו קשור היה בעם היהודי, תרם ביד נדיבה לצרכים שונים, ולפני מותו הקים קרן-צדקה על שמו.


 

כישרונות יהודיים בספרות הספרדית החדשה

“סזאר טיאמפו – זה שמו של הסופר, המשורר והמחזאי, יליד אוקראינה, שגדל בארגנטינה (ישראל צייטלין) והוא מפֵאר השירה בלשון הספרדית” – מספר “טריבּונא יזראַעליטא” ((Tribuna Israelita המופיע במכסיקו. תוכן יצירתו – יהודי. על ספר השירים שלו “ליברו פארה פאוסה דל סאבאדו” (ספר מנוחת השבת) – זכה בפרס ראשון מטעם עירית בואנוס איירס. העיתון מתארו כאמן הלשון, האימאז’ים (דימוּיים) המקוריים והצירופים האמנותיים.

סופר יהודי אחר, ברנרדו וארביצקי. עורכו של כתב-העת הספרותי “דאוואר”, זכה זה מקרוב בפרס העיריה על ספר סיפוריו.

בעיתון המופיע בלימה שבפרוּ סוּפר ברוב הערכה על נערה יהודיה, קאטיה זאק, שהפתיעה את חוגי הספרות בארצה בביכורי סיפוריה.

שושנה צוקר ולאה כהנא – הן משוררות יהודיות מבטיחות בספרד, וכבר פרסמו משיריהן במקור ומתרגומיהן ללשון זו.

מוניטין יצא בשירת ספרד למשוררת ריטה קפלן, המתגוררת, לפי שנמסר, בישראל, וכותבת שיריה בספרדית.


 

המרכז הגדול ביותר למו"לוּת יידיש

המרכז הגדול ביותר למו"לוּת יידיש הוא כיום בבואנוס איירס. מתברר, שפעילים שם שבעה בתי-הוצאה, ואלה הם:

  1. “יהדות פולין” (‘דאס פוילישע ידנטום’), שליד מרכז יהודי פולין בארגנטינה.

  2. “המדבּוק” – מטעם רשת בתי הספר.

  3. “קיום” – ליד מפלגת פועלי-ציון-התאחדות.

  4. בית ההוצאה של הקונגרס לתרבות יידיש.

  5. בית ההוצאה מיסודם של האנרכיסטים (“החברה הרציונליסטית היהודית”).

  6. “אונזער ווארט” – מטעם מפלגת “אחדות העבודה – פועלי ציון”.

  7. “איקוּף” – הקומוניסטים היהודים.

במשך שנת 1958 יצא לאור כל שבוע ספר.

למניין בתי ההוצאה הקבועים יש לצרף את המו"לים הארעיים השונים, כגון של אגודת הסופרים על שם נומברג, של איגוד יוצאי גליציה, בסרביה ועוד.

מעניין לציין, שהספרים היחידים בעברית הוצאו לאור על-ידי… בית ההוצאה מיסודם של האנרכיסטים. תמוה, העדר הופעתם של ספרים מספרות עברית מודרנית ותורנית. ועוד יש להעיר, שחלק ניכר של הספרים הרואים אור הם יצירות של מחברים מאירופה ומאמריקה, וחלקם – כתבים מתורגמים של הוגי דעות ציוניים (ד. בן-גוריון, י. שפרינצק, א.ל. קובובי ואחרים). כספי השילומים סייעו גם בארגנטינה להתקדמותה של המו“לוּת ביידיש. בין הספרים שעתידים לצאת לאור ב-1959 – כתביהם של חיים גרינברג, ז. שז”ר וב. וסט מישראל, וכן של סופרי יידיש באמריקה, המנוח ש. ניגר וכן של א. אוירבך, מ. שטריגלר, יונאס טורקוב ועוד.

מי פילל קודם לחורבן, שמרכז הספר האידי ינדוד דוקא אל היישוב הרחוק, הצעיר, חסר המסורת הרוחנית-התרבותית אשר בארגנטינה?


 

נבחרים יהודים בבירובידז’אן

“לעצטע נייעס” (תל אביב) מוסר, שהעיתונות הסובייטית פרסמה את דבר בחירתם של יהודים לצירי “המחוז האוטונומי היהודי” בבירובידז’אן, ואלה הם:

סלומון קאדינר – סגן הממונה על העבודות הציבוריות; גאניה מלניצקאיה – רופאה; לב בנדצקי – מינהל הבנייה; זלדה ברטראם – עובדת בדואר; ליובה מקטילובסקי – יו“ר הקולחוז “לענין וועג”; סמיון פוקסמן – יו”ר קולחוז על שם סטאלין; ארקאדי אלמר – יו"ר הוועד של מחוז סטאלין; וכן לאזאר שאפיר, יעקב ברנר, סלומון ברדיצ’בסקי, וולודיה קושניר ועוד – הממלאים, לדברי העיתון, תפקידים שונים “במחוז היהודי” [ההערות מאת דוד בן מנחם].



  1. Walther Rathenau – (1922–1867) שר השיקום הכלכלי ואח“כ שר החוץ בימי רפובליקת ויימאר הגרמנית. נרצח ב–1922 על רקע הסכם רפּאלו לשיתוף פעולה עם בריה”מ, וממניעים אנטישמיים.  ↩

המלצות קוראים
תגיות