רקע
אברהם שמואל שטיין
בשבילי השואה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: גזית; תשי"א 1951

אין לפתוח רשימה זו, שעניינה ההִתפוררות של בית ישראל בשנות השואה, ומגמתה חשבון-נפש עמידתנו במאוּיים שבמבחנים שפקד את עמנו בדורותיו – בלא התנצלות. אכן, העם שקבע בתפילותיו את הנוסח הנעלה של “מפני חטאינו”1, שציווה על הפרט והכלל את התשובה והפשפוש במעשים – מושגיו וערכיו בדורות האחרונים נשתנו תכלית שינוי. השינוי הזה שהוא כמופע-לוואי להתפוררות חומות הדת ותהליך הנורמליזציה, התחייה והמהפכה המתחולל בעמנו, תהליך הכרוך בחבלי ייסורים ותמרורים בו סיגלנו לעצמנו לא מעט מדרכי-התפיסה ועולם-הרוח של הגויים.

התנצלות זו, קל וחומר שהיא חלה על כל אלה אשר “בטרבלינקה לא היו” לפי טביעתו של ה. לייוויק2 בשירו הנודע. אם טעמיה הפסיכולוגיים-הנפשיים מובנים, הרי טעמיה החברתיים-לאומיים בטלים ומופרכים. וכבר עמדו על כך טובי חוקרי השואה ובכלל הסופר-ההוגה ישראל אפרויקין, ההיסטוריון רפאל מאהלר ואחרים. קרדום-המרצחים של גדול הצוררים, שירד על חלק מן האומה שהיה בטווח-פגיעתו, הרי לכולנו, לכל אחד מאתנו נתכוון, שאין אנו אלא עצם מעצמותיו ובשר מבשרו; ושעל כן נהפוך הוא: רגש האחריות והחובה גוזר עלינו את החובה של מתיחת חשבון הנפש של עמידתנו בשנות הכלייה – לאחר כל ההסתייגויות המובנות. דהיינו: לא לשים עצמנו שופטים לזולתנו בבחינת אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו, והעיקר, בייחוד הגורל והמבחן והניסויים בו נתנסו אחינו בדור-ההשמדה.

ראיית הצללים אין בה, כמובן, הסחת דעת מן הגבורה והקדושה, מגילויי העזרה ההדדית וניצוצות האור האנושי במחשכי הגיהינום הנאצי. ואכן, ספרות השואה הנרחבת הגדושה תיאורים, עובדות ועדויות על השׁאִייה [חורבן, הרס] ברוח, במוסר, במידות ובנפש בה הוכינו, נוסף על המכה האנושה בגוף ובחיים, אף היא, ברובה, אינה מצניעה (כל סופר וכל מחבר בדרכו הוא) את הקשר הפנימי בין שלושת היסודות: אֵימות הכלייה, גילויי הקדושה והגבורה וההתפוררות הלאומית-האנושית.

לפני שניגש לניתוח ולהסקת מסקנות, נביא בזה צרור מועט של ציטטין מהימנים ומוסמכים.

*

יומנו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום,3 מפאר יהדות פולין ותרבותה, שמחברו גנזוֹ בשנות החרפה, ראה אור ברבעון לחקר ההשמדה (בלעטער פאר געשיכטע) היוצא לאור בוארשה, ינואר-מארס 1948.

“הציבור – כותב רינגלבלום בפברואר 1941 – מחבר פזמונות על האחים ליכטנבוים (מראשי הקהילה) הבונים לעצמם בניינים וצוברים הון תועפות. בעבר השני (האריי) מדברים על ההוֹללות בגיטו. הגיטו רוקד. בלא הפסק מתווספים אולמי-לילה (כאן בא מניין מקומות שעשועים)”.

“יהודי וארשה ניצלו באורח מחפיר את עניין רח' שננה (גירוש יהודים מגוש רחובות וכליאתם בגיטו). בעד חדר דרשו 150 ו-200 זהובים – וזאת בעד מספר חודשים מראש” (אוקטובר 1941).

“בראש השנה הזו חטפו לעבודה. מלשינים הוליכו חיילים אל מנייני התפילה ושם יכלו המתפללים – תמורת תשלומים – לפדות עצמם”. (תאריך כנ"ל).

“ניכרת החלשה מסוכנת של רגש-הרחמים. ברחובות אתה נתקל בילדים צנומים כשלדים, יחפים וערומים, רגליהם הכחולות-קפואות מושטות לפניהם – ואין איש נותן דעתו. לב האנשים היה לאבן. יהודי שהיה בעֵבר ההוא (האריי) מסר לי, שפולנים בלתי-ידועים לו עצרוּהו ברחוב והציקו לו, הלמאי מניחים יהודים, שילדים יחפים ורעבים ישוטטו בעבר השני לקבץ נדבות. כיצד אין יהודים מתביישים בכך?”

“קשה מאוד היה רישומו של הקור הראשון. הרחובות מלאים ילדים קפואי-קור. רבים הילדים חסרי-נעליים. היום, 22 בנובמבר, ראיתי בנובוליפקי ילד יחף המרקד מחמת הקור. מזעזעת תמונת האנשים הערומים והילדים – ואף על פי כן לא נעשה דבר מחוץ לנקודת-ריכוז אחת לילדים”. (נובמבר 1941).

“תחילת נובמבר שמעתי על כנופיה של מנוולים יהודים, שנתעסקו בעקירת שיני-זהב של מתים, לאחר שהיתה חושפת את קבריהם בלילות. הדבר נודע לשלטונות שערכו חקירה ואסרו את האשמים. לפי שמסרו לי הסריטו הגרמנים את התמונה, היאך יהודים עוקרים שיני מתים”.

לאחרונה נמכרים ברחובות גם ספרי תלמוד – דבר שלא נתרחש מעולם. ספרים היו בחזקת תשמישי קדושה שהיו עוברים בירושה מדור לדור. מכירת ספרים בסל אינה אלא חילול השם ומוכיחה לאיזו דרגה ירדנו. עם מוכרי הספרים נמנה הסופר העברי צ’וּדנר. אולם תכונה לקוייה בו, שהוא שומר לעצמו את מיטב הספרים. סופר הוא סופר בכל מצב".

“ימות-מפנה סגוּלתם שהם מאירים בזרקור עצום כל שהיה עלוּם עד כה. פני-החיה של שכבת עשירים יהודים, אופיה הטורפני נתלבט בימות הרעב. כל עבודתה של הקהילה אינה אלא עוול בוקע-שחקים אחד לגבי שכבות העוני, ואילו היה אלוהים בשמים היה מחריב ברעמיו את קֵן הרשעוּת, הצביעות ופשיטת-העור… שכבות-העוני הן הנושאות בתקציב הקהילה. העשירים עסקיהם עצומים והם משוחררים ממסים”.

עמנואל רינגלבלום מרחיב את הדיבור על דיכוי חופש הביטוי וניצני האירגון של הציבור היהודי על ידי שלטונות הקהילה והגיסטאפו היהודי, שאחד ממרכזיה (גאַנצוויך, רח' לשנו 13) הצליח ללכוד בחֶרמוֹ [ברִשתוֹ] סופרים ואמנים ועסקנים, להושיט סעדוֹ להלל צייטלין; יצחק קצנלסון בין מבקרי ביתו, העיתונאי לייזרוביץ נושא כליו; האמן סמברג, אפילו ד"ר שיפר הוזמן אליו לארוחה – ובדרך זו חיפה על מעשי-נבלה ושחיתות והסגרת יהודים לידי טורפיהם.

“חסידיו של מרדכי אנילביץ החליטו מראשית מלחמת רוסיה-גרמניה להוציא את אנשיהם שעבדו אצל הגרמנים, כדי שלא לסייע לאויבה של ברית-המועצות. שונה התנהגותם של ה”נציגים היחידים" (“הבונד”). הקואופרטיב שלהם, רח' אוגרודובה 40, סיפק את מיטב המוצרים ל“שוֹפִּים” (בתי-המלאכה שעבדו בשביל הגרמנים). מחירים חזקים – מעשים חלושים. בעצם, שום מעשים. אולם בחו“ל אוחזים את עיני הבריות בהישגים, בהישגים כביכול”.

“משטרת הבריונים היהודית מנצלת כל מצב להתעשרות ולמעשי-סחיטה” – היא המשטרה שהיתה פעילה ביותר בחיסולם של הגיטאות.

ד"ר מ. דבוֹרז’צקי4 בספרו על גיטו וילנה, מרחיב את הדיבור בפרשת גאֶנס5, ששם עצמו שופט על חיי ישראל. כוונת הגרמנים לא נעלמה מעיניו, ואף-על-פי-כן – הוא המסגיר ילדים, חולים, זקנים, יסודות “בלתי-פרודוקטיביים” לכלייה. הוא שם לצחוק את הודעת הרבנים, שאסור לו, לפי דיני ישראל, להסגיר יהודים לידי מבקשי נפשם.6

לפי עדותם של כל אלה ששרדו בחיים השתתפה המשטרה היהודית בוילנה ובמחוזהּ (בדומה לגרמנים ולליטאים) במעשי-שוד המוניים. לאחר ביצוע מעשי-הנבלה היו עורכים הילולות וסעודות ומשתאות כיד המלך. סחיטה, שוד, רצח יהודים היו לדבר רגיל שברגילים בשלשלת פעולותיהם והווי-חייהם של השוטרים, המלשינים ואנשי הגיסטאפו היהודיים וכו'. אנשים הגיעו כדי הסגרת בני משפחותיהם. על תעלולי אנשי ה“קאפו” היהודיים במחנות-הריכוז – כבר נכתבה ספרות שלמה, ועוד תיכתב. לא תמיד היה בכל אלה מילוי אנוס של פקודה כפוייה. לא מעט ייצרים שפלים והתמדה סדיסטית שוקעו בכך. לא מעט שחיתות ונבלה. הראוייה לגינוי, או לרחמים האֵם בספרו של טבקסבלט7 המתחננת אל המרצחים שישמידו את בתה ויחוסו עליה? וו. טורקוב, עורכה של הספריה המוקדשת להנצחת זכרה של יהדות פולין (בואנוס איירס) מתאר, בספרו “אַזוי איז עס געווען” [כך היה] את היודנראט בכללו בתור –

“חבורה של רודפי-שׂררה נטולי-מצפון, ששלטו שליטה בזוייה, התעשרו והתהוללו על חשבון אסוננו8 - ובמניינם הישיש ד”ר נוסיג, שעמד בשירות הגיסטאפו ונרצח בידי ‘האירגון היהודי הלוחם’. בכינוי “חרדת הגיטו” הוא מכנה את “משטרת הגיטו”,9 את משרדי הבריאות, את טורי הדזינפקציה10 - שלא ניפלו [ניבדלו] במאום מן הגרמנים ואף עלו עליהם בהתמדה ובלהט ביצוע ההַשמֵד. “די שטיוול-מענטשן” (אנשי המגפיים) – קרא להם העם".

בימים ההם נשתולל טירוף הרעב (אֵם שאכלה בשר ילדהּ)11 ללא מֵצרים – ולאידך התנהלו חיי הוללות מופקרים. כמעט בכל בית שני ברחוב לשנוֹ, וכן ברחובות אחרים, היו בתי קפה, מסעדות, תיאטראות, בתי חשק. וליד הכנסיות רבצו אנשים נפוחי רעב וגוויות מתים.

בתארו את השחיתות והאכזריות, הזנות וההוללות בגיטו, מעיר טורקוב: “וזאת אירע בזמן שמושג הקאפו עוד היה זר לנו”12, ועוד פרט: בימי הגירוש הגדול מוארשה (יולי 1942) שרר שרב מחניק. ואף טיפת מים. השוטרים היהודים לא ויתרו גם ברגעים האחרונים על יתרון כוחם. בדומה לאוקראינים ולליטאים מכרו למגורשים מים במחיר 300 ו-500 זהובים הבקבוק. “רגש הרחמנות כבר לא היה אז בנמצא”.

*

הניתוח המעמיק והנאמן ביותר בפרשת חקר השואה הוא להוגה-הדעות ישראל אפרויקין בספרו “גבורה וקדושה בישראל” (פאריס – ניו-יורק, תש"ט). “שלא היה באסוננו אף ניצוץ של קידוש השם” – קבע בעיצומה של ההשמדה הסופר החכם מנחם שטיין – ואפרויקין מוסיף ומפרש: מאחר שלדוֹר אומלל זה לא היה מבצר-מולדת ולא שריון-אמונה העשויים, לעתים, לקיים גם גוף חלוש ולעורר למעשים הירואיים, הרי לא ייפלא שכך כרענו, נפלנו. רוח של מולדת, אש של דת או של אידיאה סוציאלית גדולה – רק הם בכוחם לעורר כוח-עמידה עליון. כל אלה חסרו בגיטאות. נשאר רק המאבק למען עצם הקיום – ואין המוני עם נותנים נפשם על כך. ולאידך – יהודים דתיים, קומוניסטים ויסודות אידֵאיים אחרים – הם שעמדו, יותר מאחרים, במבחן השואה; ואילו האספסוף היהודי והאינטליגנציה המתבוללת – משכבות אלו גויסה הטומאה בגיטאות ובמחנות. קרדום המרצחים פגע בעץ רקוב בפנימוֹ, מטולטל בזעף סערות הגולה. חית-הטרף הנאצית לא בבת אחת ביצעה זממהּ, לא אחת הצניעה תכניותיה, בדקה ובחנה וגיששה – ומשהוברר לה, כי נתפוררה החומה מבפנים – הסתערה עלינו בכל חמת רשעותה ותיתעלל בנו, בגופנו ובנשמתנו ותפצע אותנו אנושות. והפצע טרם הגליד.

לשוא רָגשו סופרי יידיש בפאריס ובניו-יורק, ביחוד הללו מבין שארית הפליטה. את אסון הגולה ניחשה הציונות שנים רבות לפני עליית הטומאה הנאצית לשלטון. הניתוח האנושי וההיסטורי חופף במקרה דידן לחלוטין את הניתוח הציוני, אשר חזה מראש את כלייתנו בין אומות העולם. חלילה לנו לעשות שקר בנפשנו. חלילה לנו לעטות את העמוק בפצעינו באצטלה של קדושה. לא, לא כעם חופשי במולדתו נוצחנו וכרענו בהמונינו, אלא כאומה בגלותהּ. ואין שילומים ואין נקם, זולתי מבצר ישראל בציון, מבצר עדי עד.


  1. וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלות וְלֵרָאות וּלְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ. וְלַעֲשות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ. בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ: יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. מֶלֶךְ רַחֲמָן. שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבודו: (מוסף לשלושה רגלים) [ההערות מאת דוד בן מנחם].  ↩

  2. לייוויק האלפֶּרן (1962–1888), משורר, מחזאי וסופר יידיש יליד מינסק, שנודע בין השאר במחזהוּ “הגולם”, שהוצג ב“הבימה” ב–1935 בתרגומו של אברהם שלונסקי.  ↩

  3. עמנואל רינגלבלום (1944–1900), היסטוריון ואיש ציבור; חקר את תולדות יהודי וארשה, יסד וניהל את הארכיון החשאי שכונה “עונג שבת”, שהיה החשוב במפעליו. הארכיון ריכז עדויות ומאורעות שהתרחשו בתחומי הגיטו. (מט"ח)  ↩

  4. מארק מאיר דבורז'צקי (1975–1908), רופא והיסטוריון. רופאו של גיטו וילנה.  ↩

  5. יעקב גאֶנס (1943–1905), ראש היודנראט בגיטו וילנה בימי השואה. האמין בהפיכת הגיטו ליצרני כדי למנוע את חיסולו ולהציל יהודים. יחסו למחתרת בוילנה נתון לויכוח היסטורי: הוא גרס שביום חיסול הגיטו יצטרף למורדים, אך נאבק במחתרת פן תמיט חורבן על הגיטו ויושביו. טענתו: פעולות המחתרת לגיטימיות רק כשחיסול הגיטו יהיה ודאי. הוא הואשם בסיוע למחתרת והוצא להורג בידי הגסטאפו. (Wikipedia & Yivo Encyc.)  ↩

  6. מ. דבורז‘צקי: ’ירושלים דליטא במרי ובשואה‘; תל אביב, תשי"א – עמ’ 203.  ↩

  7. ישראל טבקסבלאט, ‘חורבן לודז’ ‘(יידיש), בואנוס איירס, 1946 עמ’ 56–7.  ↩

  8. שם, עמ' 55.  ↩

  9. ‘המשטרה היהודית’ שהוקמה בפקודת הגרמנים ע“י היודנראטים בגיטאות כדי למלא את דרישות הגרמנים, דרישות פנימיות של היודנראטים וכדי לענות על הצרכים של האוכלוסייה היהודית (ראה: ‘היודנראט והמשטרה היהודית’ באתר ”דעת".  ↩

  10. הכוונה לחיטוי, השמדת גורמים מדבקים.  ↩

  11. טורקוב, שם עמ' 129  ↩

  12. שם, עמ' 188  ↩

המלצות קוראים
תגיות