[[לא קלה היתה ראשית דרכה של עיתונות היידיש בארץ. באמצע 1948 ייסד מרדכי צאנין שבועון ביידיש “אילוסטרירטער וואכנבלאט” [‘שבועון מאוייר]. השבועון הופיע רק עד אוקטובר 1949. לאחר מכן ייסד צאנין את השבועון “לעצטע נייעס” [’חדשות אחרונות']. הוא ביקש ביחד עם חבריו להפוך את השבועון ליומון. הרשיון לא ניתן לו משום שמדינת ישראל הצעירה לא ראתה ביידיש שפה רצוייה. הרשויות ניסו בכל דרך למנוע את הפצת השפה והתרבות היידית. “לשון הגולה” – כך כינו אותה. יש להדגיש שהיה בכך משום אפליה ברורה שכן הופיעו באותם ימים באורח סדיר יומונים בהונגרית, בגרמנית, באנגלית, בצרפתית ובערבית – כולם קיבלו היתר מן הרשויות. כדי לעקוף את האיסור הופיע “לעצטע נייעס” שלוש פעמים בשבוע, ובשלושת ימי השבוע הנותרים פרסמו צאנין וקבוצתו עיתון בשם אחר. אנשי משרד הפנים העלימו עין מן החריגה. תשע שנים נאבקו ‘היידישיסטים’ בשלטון ורק ב-1957 קיבל צאנין רשיון להפוך את “לעצטע נייעס” ליומון, יש אומרים בהתערבותו של אבא חושי, איש גאליציה. העיתון הפך למוסד שדאג לקליטתם של אלפי עולים והשתלבותם בארץ.

(ראה: מ. נאור, ‘העין השביעית’ 23.10.2011)]]

מעשה א'

מעשה בג' סופרי יידיש, שנזדמנו לישראל, שלושתם מפליטי השואה והגיטאות: משה גרוסמן, א. זאק וש. קצ’רגינסקי. בארץ נערכה להם, בין היתר, מסיבה בביתו של י. מאסטבוים ונכחו בה גם יצחק גרינבוים וי.זרובבל. בשיחה שהתפתחה העירו האחרונים, כי סופרי יידיש העולים לישראל חובה עליהם לדאוג לצמיחתם הרוחנית בארץ ובתרבותה, לנער מעצמם אבק-גולה ולהקלט בחיינו המתחדשים ולהתערות – בגוף ובנפש – במולדת האומה. והנה פרצה זעקה היסטרית בכל מושבות יידיש בתפוצות ישראל, שהדיה לא פסקו עד היום מזה ירחים אחדים. בראש המוחים נגד דבריהם של גרינבוים-זרובבל שנמסרו, אגב (ע“י עיתונאי תל-אביבי ל”פארווערטס" בניו-יורק), שלא כדיוקם וודאי של ככוונתם ונתפרשו פירוש-סלף כקריאה לשכוח ולהשכיח גם את מיטב יצירתה של הגולה – עיתונות יידיש באמריקה, שנזעקה להצלת היידיש הנרדפת על נפשה, כביכול בישראל. ובעניין זה שאין תוכו אלא השמצת ציון, חוברו יחד ייבסקים [אנשי הייבסקציה במערך הקומוניסטי] ובונדאים לגווניהם ולמיניהם בכל אתר ואתר.

שלושת הסופרים נתבעו לאשר, או להכחיש, את המטעמים שנופחו ביד זריזה ובכוונות מפוקפקות על-ידי העיתונאי מתל-אביב, המתמחה בהשחרת פנינו על פני דפי ה“פארווערטס”. אברהם זאק וש. קצ’רגינסקי ענו, בין היתר, כי הדברים אשר שמעו באותה מסיבה “הלמו אותם כרעם”… הרי לפי השמועות שהגיעו לאוזניהם שיערו, ששוב אין “רדיפות” יידיש בארץ – מה טעם איפוא לאותה תביעת שינוי ערכין והתחדשות? מי היודע אם פרנסה בה, אם כבוד בה. לא, הם לא “יבגדו”. לא, הם יצאו חוצץ למערכה וישאו גם את התביעה להתגייסות בגולה למלחמה בעד יידיש בארץ-ישראל וחיזוק הפעולה למען יידיש והפעילות בה על ידי נאמניה בארץ גופה. שמונים בהם, אגב, רפיון ומורך לב. עוקצני וחריף ביותר הוא קצ’רגינסקי, שחזר מישראל לארגן את פעולת הקונגרס למען יידיש בארגנטינה ובדרכו, בפאריס, זכה לאסיפה נאה ולפרידה לבבית בהשתתפותם של ציונים לא מעטים…

אפס, המשכנע והאמיתי ביותר הלא הוא הסופר משה גרוסמן, שהוא עצמו עולה עתה לארץ. קטע אחד מדבריו עשוי לשמש ביטוי לנאמנות לציון ולאהבתה בלא-תנאים.

בתחילת 1946, לאחר שובו לפולין מרוסיה, השתתף בויכוח פומבי בו נדונה גם שאלת לשון-יידיש. רבים שטענו באסיפה זו נגד העלייה לארץ, מאחר “שלא נוכל לחיות בה ולהתבטא בה בלשוננו אנו”. על כך השיב גרוסמן (והוא מצטט תשובתו במכתב ל“מארגן-ושורנאל”) כהאי לישנא:

"לא רק כאשר תיאסר לשון-יידיש, אלא אף אם יכרתו את לשוננו – הלשון ממש – לא נוותר על עלייתנו וחיינו בארץ-ישראל. ואשר לדברי זרובבל, הרי שלא נראו בעיניי מוזרים כלל ועיקר. הוא טען שעלינו לנער מעל עצמנו אבק-גולה ולהתייצב בשתי רגלינו על אדמת ישראל.

ובמקום אחר הוא מגלה טפח:

“הטיפול המרובה בשאלת מעמדה של יידיש בארץ-ישראל מעורר ברוב המקרים את הרושם, שאין כוונתו אלא לשמש אמתלא וצידוק לקרירות-היחס, או אף להתנגדות מוסווית לישראל”.

ודומה כי בדבריו האחרונים קלע גרוסמן לאמת עמוקה.

מעשה ב'

גר אחד מסופרי יידיש בג’בליה [שכונה ביפו], בדירה נאה שהושכרה לו על ידי האופוטרופוס על נכסי הנפקדים, פרנסתו בכבוד והוא אף מפרסם את דבריו בגולה ובארץ. רעייתו זמרת המופיעה על במות שונות בארץ. אך הנה נתרחש “דבר נורא” – הצנזורה (או מוסד אחר) פסלה שלושה משיריה – ויצא הקצף על הארץ כולה…

במכתב שהגיע מאותו סופר לפאריס (והדים נענו לו בניו-יורק) מדובר לא פחות ולא יותר – אלא על גל של רדיפות נגד יידיש בארץ-ישראל; ובו אזהרה חמורה לבל יעזו, חלילה, סופרי יידיש ונאמניה להעלות בלבם את מחשבת העלייה. חיים גרינברג, שהרצה כאן, בסוכנות היהודית, על תפקידי מחלקת התרבות, הותקף אף הוא בשאילתות וטענות ממין זה. ויודעי ח“ן בקיאים מוסיפים, שהסופר הנ”ל ורעייתו מתדפקים מזמן על שערי ארצות אחרות, בהן נראים להם סיכויים מזהירים יותר לרווחים והכנסות…

ללמדך, הקורא, כי לא רק קפיטל פוליטי מבקשים רבים מלוחמי היידיש, היושבים בתפוצות ו“רואים חלום באספמיה”, להפיק ממלחמתם, אלא גם – רווחים – פשוטם כמשמעם. ולא מעטים הם הדרוכים ומוכנים, בכל שעת כושר, לנבל שמנו ולחבל במפעלנו, גם כאשר הם מסתייגים בהצהרות של נאמנות-שפתיים לציון.

מעשה ג'

ב“יידישער קעמפער” [הלוחם היהודי] שבועונה של מפלגת ‘פועלי ציון’ באמריקה (19 במאי 1949) עומד שלמה גרודזנסקי על עניין יידיש בישראל, שאינו יורד זה חודשים אחדים מעל דפי העיתונות היהודית שם, ובייחוד על מסע-הקיטרוג של מ.י. נירנברגר (עורך “מארגן זשורנאל” [עיתון הבוקר], שביקש להוציא לאור בארץ עיתון יומי ביידיש – ונענה בסירוב.

עניין זה של הוצאת עיתון יומי ביידיש בארץ-ישראל – מעיר גרודזנסקי – והפולמוס הבלתי-פוסק סביבו, שקול בעיניו מפולמוס הלשון בכלל שכמעט אין לחדש בו ולא כלום. הוא סבור, ובדין, שכל מקום בו לשון לא-יהודית כובשת לעצמה עמדות של יידיש ומפקיעה את השפעותיה – הרי זה בגדר של אבדה טראגית מבחינה לאומית; מה שאין כן, כמובן, עברית… הציונות מעולם לא הטיפה ליידיש בארץ-ישראל – ומה כי ילינו עליה? הן דוקא משום כך נורו בה חצי היידישיזם התוקפני מאז ומתמיד. ציונות משמעותה: תשובה [במובן שיבה] לארץ האבות ותשובה ללשון האבות. הוא שולל את עצם התביעה למשטר דו-לשוני בארץ. העברית הנחלתה והקלטתה – מתפקידי-השתייה של מפעלנו המה. ואשר לעניין הנידון הוא מעיר, ביושר לבב, כי לא ייתכן לסרב מתן רשיון להוצאת עיתון יומי ביידיש בארץ, שעה שיוצאים לאור עיתונים בלשונות אשכנז והגר [גרמנית וערבית]. דוקא בכך הוא רואה משום גילוי של “עבדות בתוך חירות” בישראל, ולא גילוי לאותה אהבה וקנאות לעברית שהיא מיסודות מפעלנו ותחייתנו.

ו“אשר ליידישיסטים שהיו לפתע פתאום חובבי ציון נלהבים” – הרי זכור יפה יחסם לארץ, ללשון, למשאת נפשם של דורות בישראל, שעה שנרמסו לעפר בברית המועצות. אז מילאו פיהם מים, ואילו עתה ניחר גרונם מזעקת ה“עקידה” רחמנא ליצלן! לא פנים חדשות הם ברחוב היהודי בגולה. ומה נאו דבריו:

“אודה ואתוודה, יהודי יחף ו’מפגר' מתימן, קרוב לי יותר קרבת רוח מאשר איש ה’בונד', המלמד זכות, בשם הסוציאליזם כמובן, על מדיניותה הארץ-ישראלית של ממשלת הלייבור [הבריטית]; ואף מאלה מבין הסופרים היהודים, שאין בידם לסלוח לארץ-ישראל על כי ‘מררה את חייהם’ בביקורת שמתחה על גן העדן היהודי בארצות-הברית”.

מכל מקום, עניין מתן (או אי-מתן) רשיון להוצאת עיתון יומי ביידיש טעון, לדעת המחבר, הבהרה לגופו וראוי להוסיף: גם קביעה עקרונית. אין להעמיד את יידיש במדינת ישראל בדרגה נחותה מזו של לשונות אשכנז והגר…

מסקנה

מאז ידענו להבחין בין היידיש כלשון-התפוצות, כמצבר של אנרגיה וכושר-עמידה לאומית ביוון ההתבוללות, כמכשיר-יצירה יהודי – ולבין היידישיזם, המשמש גם אצטלה וגם תוכן ודגל לשנאת ציון ולשון התנ"ך. עם כיבושיה של מדינת ישראל לא פגה חריפות ארסו ודוקרנותו של יידישיזמוס זה – ולא כאן המקום לפרשו – לרבות הפלג הזה של האינטליגנציה היהודית שזנח את מחנה הקומוניזם ועתה הוא מתעטף בנוצות תכלת-לבן, אך את נשמת מפעלנו לא תפס ולא השיג. ושעל כן גם לא השיג, כי לא במקרה היתה עדנה לעברית ולמורשת תרבות ישראל. והוא מסתגל – ומתנכר, מסתגל – ומחבל, ככל שידו מגעת ובכל הזדמנות כשרה ובלתי-כשרה. וזאת – במקום לשקע את מיטב אונו ומִרצו לקיום כל עמדה יהודית במקום גידולה הטבעי של היידיש – בגולה עצמה.

כאן, בגולה, אין אתה פטור כיום מעמידה בשער נגד עלילת “רדיפות” יידיש בארץ ישראל. בארץ בה מופיעים שחקנים יהודים (דז’יגן-שומכר, טורקוב, פולמן ואחרים) ביתר הצלחה מאשר בגולה; בה מופיעים כתבי-עת למיניהם בלשון זו; והעיקר – בה יוצאים לאור ומגיעים לרבבות קוראים (ובכללם ילידי הארץ ובאי ארצות המזרח) תרגומי יצירותיהם של סופרי יידיש, אנשי הקלסיקה (כל כתבי י"ל פרץ בהוצאת ‘דביר’) וסופרים חדישים ונכנסים – בדרך זו – להיכל-הנצח החי של תרבות עמנו.

אפס, דומה כי הגיעה גם השעה לממשלת ישראל ולמשרד החינוך והתרבות (וכן למחלקת התרבות של הסוכנות היהודית) לומר דברים ברורים בעניין זה ולקבוע סדרים והלכות במשק הלועז בארץ, אשר להצגות תיאטרון, לפרסומים וכו' וכו'. ויספקו בין היתר גם הלכה: עיתון יומי ביידיש בארץ ישראל – מותר או פסול? והוא הדין בשאר גילויים כיוצא בו ובשאר לשונות שיהודים נזקקים להן. יתלבנו הדברים באורח מוסמך – ואל יקלקל ההפקר והמקרה את שורת הטעם וההגיון והצורך הלאומי של צמיחת התרבות בארץ. דבר זה צורך בו הן למניעת פתחון פה למקטרגים ומשטינים למיניהם, לספסרים בקשיינו ויסורינו בארץ; והן לגופה של הבעייה הנידונה. וכל הרואה פני הדברים בגולה היהודית יודה, כי יפה שעה אחת קודם.