אחד הפרקים רבי-העניין בספר שיצא מקרוב לאור ועניינו בכותרתו: “יהדות צרפת” (ליעקב ישראל פינק, פאריס, תשי"א, הוצאת ‘מחברות’), דן בשיטת-הריפוי ובתורת הריפוי המיוחדת של ד“ר ה. ברוךּ (H. BARUK) בתחום מחלות הרוח. ד”ר ברוךּ הוא יהודי מיוצאי מצרים שהשתקע בצרפת; מרוחק מהיהדות התקרב אליה, אל ישראל ואל לשוננו בשנים האחרונות.

מקור שיטתו לפי עדות עצמו – בעולם המחשבה של היהדות: “הרפואה העברית רואה את תפקידה – בניגוד ליוונית – בשמירה מפני מחלות. היא רפואה פרופילאקטית וחברתית¹. ולא רק בזה ערכה. תורת משה ותורת הנביאים שבאה אחריה איננה מצטמצמת בריפוי. היא מגלה כוח טמיר באדם וזהו כוח המוּסר המשלב את האדם אל החברה ורואה את האדם לא רק כיצור הטבע, שאין בינו ובין יתר יצורי הטבע ולא כלום, אלא כאדם ה”שלם“, על תכונותיו הגשמיות והרוחניות גם יחד”.

גם אנשים שאין דעתם צלולה עליהם, נגועי מחלות-רוח, רגש מוסרי סמוי מפעֵם בקִרבם וכושר הבחנה בין טוב לרע, בין אמת לשקר. רגש המוסר כוחו רב בחיי הגוף והנפש: מה פגיעה בהיגיינה של הגוף סופה לגרום מחלות, אף פגיעה ברגש המוסר סופה לפרוע ביחיד ובחברה. הוא הרגש הזה, כבְריח התיכון בין תביעות החברה וייצר הפרט. לעומת מלחמת היצרים נוסח פרויד מצויינת תפיסתו של ברוךּ בגישה “מונותיאיסטית”, היינו בגישה הרואה באדם אחדות מוחלטת של גוף ונפש, של “פיסיולוגיה והכרה מוסרית”. והיסוד המוסרי לא חותם אלוהי מופשט טבוע עליו; חלק מן הטבע האנושי, מן הפונקציה האנושית הוא; וסַמי [ובַטֵל] מכאן כל שְניוּת.

אדם שרגש חטא אחז בו, דרך דוגמה, מבקש פורקן מְעָקָתוֹ בתואנה לסובבים אותו, ב“שנאת חינם” ציבורית (והוא מן המונחים שמחברנו נְקָטם בשיטתו, בלשוננו). אין הוא מסוגל להרגיש חיבה לאדם. ואף ייצר הגאווה וההתגאות המופלגת הוא כתחליף לייסורי תחושת האשמה העצמית (האמיתית או המדומה), אשר נושאהּ מבקש בדרך זה להיחלץ מהם. הללו “קורבנות אדם” הם במובן האליגורי, שנטלו את מקום קורבנות ממש מימי קדם, ה“שעיר לעזאזל” הממשי במַחלָצות חדשות. אך ה“קורבן” עצמו הוא בחזקת סובלימציה², מעין “תיווך בין חולשות האדם לבין חובות היסוד של המוסר והצדק”, ושעל כן לא היתה גם דעתם של נביאי ישראל נוחה הימנו; מעין “פשרה רוחנית שאינה מסוגלת עדיין לסבול את האור המסנוור של החוק המוסרי כולו, בכל תוקפּוֹ”.

היסוד המוסרי עיקרו במזיגה בין מידת הדין ומידת הרחמים; בין אל קנוֹא ונוקם לאל רחום וחנון שאינו הוֹדֵר דל בריבו³. כינוּיו: צדק. Le Test Tsedek הוא דרך בחינה מיוחדת – חידושיו של ד"ר ברוךּ.

אכן יצור חברותי הוא האדם ועיצוב יחסיו עם הכלל נתון, לפי שתי השקפות. "האחת – היחידים מקבלים עליהם לשמור על יסודות מסויימים כדי לא להזיק איש לרעהו. הם מסכימים שהתנהגותם תהא נתונה בעול של חוקים שעליהם לקבל, כדי לשמור על השלום בסביבתם וכדי להבטיח את אושרו של היחיד. לפי השקפה זו היחיד והחברה אינם אלא אחד, מכיוון שהיחיד בהתנהגותו יוצר את האווירה של החברה שהוא בעצמו נפעל ממנה. אין חברה כזו יכולה להתקיים, אם אין לה אמונה והכנעה כלפי יסוד עליון. אין לה צורך כמעט בשום שמירה, בשום משטרה, בשום גלגלים ממשלתיים. החברה מקיימת עצמה בלי שום ניגוד ליחיד. הכול נושא עליו את סימן האחדות. טיפוס כזה של אירגון אנושי ניתן לנו “בתורת משה” (תירגום י.י. פינק). ואילו ההשקפה השניה, החוצצת בין היחיד לחברה, שהיא כתובעת מהיחיד, כוחה בלחץ ובגזירות ואין בידה לחדור לנבכי נפש האדם; היא מפרידה בין התחום המוסרי לבין התחום החברתי:

“הירידה המוסרית של תקופתנו הביאה לידי גידול מופרז של הכפייה ושל המיכניזם הממשלתי. אולם יחד עם זה, בשעה שגדלים והולכים מעשי האונס של הממשלה, גדלה והולכת גם העבריינוּת”.

אלה מן המסקנות הכלליות לסערות הרוח ולמחלות הנפש של הכלל, שד"ר ברוךּ הֵסיקן מתפיסתו הרפואית.

*

העלינו רק כקוצו של יוד מן התפיסה של הרופא לחולי-רוח שעניין לה ומסקנות לחיי החברה – גם לחיי החברה המתהווה, רבת הניגודים והסתירה בישראל, שאין לה עתיד בלי היסוד המוסרי ובלי צמיחתם של החיובים הנובעים הימנו בחיי הפרט והכלל.

ספרו של יעקב ישראל פינק, משכיל ועסקן עברי בודד בפאריס, העלה לפנינו סידרת חזיונות ודמויות מחיי הרוח הצמוקים של יהדות צרפת (החל בי. סלבדור דרך שארל פאגי וברנרד לאזאר. אנדרי ספיר ואדמונד פלאג ידידיו-מקורביו ועד לאמי פאליאר וסימונה וייל – בת ישראל ברוכת כשרון עילאי שהגיעה לשיא של התכחשות ושינאה יהודית עצמית) – ראוי לסקירה מיוחדת.