האם שרשיהם של המצב הרוחני-המוסרי במדינה, בחברה, בתנועת הפועלים ובנוער; של גלי השחיתות, העירוניות הקלוקלת, הציניזמוס, ה“חטוף ואכול” – האם שרשיהם נעוצים בעיקר בקשיי הקליטה והדוחק החמרי ובמתחם?

ודאי, הדיקדאֵנס [הדרדרות] הציבורי-החברתי הוא שמוטט אשיות קיומן של קיסרויות רבות-עצמה בתולדות העולם, סחט לשד חיוניותן, רופף כוחן והרחיקן מעם האדמה והעבודה; גילוייו מצויים במדינות רבות בימינו, שכתפים נרחבות להן ונשימתן עמוקה יותר; אך מדינת ישראל, שזה מקרוב נתכוננה ועיקר משימותיה לפניה, שגודש רב של סבל ושאיפה וניגודים מרוכז על שטחה המצומצם – המערכה בדיקדאֵנס החברתי-המוסרי הוא לה צורך חיים, עליון ומוחלט.

כל אשר הושג בארץ הזאת: העליה, ההתיישבות השיתופית, תחיית הלשון, ביצור כוח המגן, מלחמת העצמאות – לא בזכות ה“תבונה הצרופה” קמו ועתים בניגוד לה, תוך התמודדות עם פיתויים מאוד ריאליים ומפוכחים. רק הכוח המוסרי במשחרר הוא שהצמיח כנפיים לעשייה ולעושים, הוא שעצר כוח להתמודד אף עם אידיאות חובקות זרועות עולם ואדם. היתה מערכה גדולה של היהודים על שווי-זכויות בתפוצות הגולה, במאבק נגד משטרים מאוסים ומדכאים, עוייני הפועל והיהודי, משכה ההגירה לארצות הברית ולארגנטינה ולשון-דיבור והיא לשון-אמא וכה קשה הניתוק הימנה. התבונה אמרה: אין פתרון לאלתר בשיבת ציון להמוני העם וספק אם יש בה פתרון בעתיד; ואך אשליית-מדוחים הוא החלום על מעמד פועלים ומתיישבים עובדי-אדמה יהודים בפרובינציה הנידחת-מפגרת של של עבד-אל חמיד,¹ ב“ים” הערבי…

המחפש בספרי האמונות והדעות של הציונות את אמת תקומתנו ואמת עתידנו, ספק אם ימצאנה, לכל המרובה יגלה בה את עקבות המערכה הנפתלת הסמוייה על אמת חייה של אומה, שהיא נעלה מגורמים רציונליים ורציונליסטיים.

ודאי, יש זכרונות לאומיים ויש אהבת ארץ ישראל וירושלים של מעלה ותנ“ך ולשון התנ”ך – אך היהודים מאוד מאוד קשורים אלפים בשנים בארצות מגוריהם, בהן משוקעים דמם ואונם ו“על נהרות בבל” – וגם בלשונות בבל – יצרו ממיטב יצירתם; ואם שנאת ישראל – האין סופה לחלוף עם האור שיזרח על העלם כולו?

וכך התמודדה התבונה המעשית עם לוחות הברית של ‘חובות הלבבות’² – ועודה מתמודדת…

*

וגם עתה – אחרי השואה ואחרי הקמת המדינה – מכריז אדם כהרב א. ה. סילבר,³ שהושיט ידו לכתר המנהיגות בציונות ובציון – הכרזת-קלוקל טפוסית מאוד:

“רב יהודי העולם יוסיפו לחיות בגולה ולנקוט כלפי ישראל אותה העמדה כמו אבותיהם – היינו, לגלות לה אהדה ולסייע לה מבחינה חמרית בקליטת כל העולים הרוצים לבוא אליה, בביצור כלכלתה, ובהקמת מוסדות תרבות, מדע ורוח, עד שיהודי העולם כולו יוכלו להתגאות עליה; אולם אזרחות ישראל תציין את אזרחי המדינה בלבד, ויהודי יתר הארצות לא יהיו חייבים בנאמנות כפולה, אלא ימלאו בנאמנות חובותיהם כאזרחי הארצות, בהן הם יושבים. ישראל כבר נתנה מקלט לשלושת רבעי מיליון יהודים שלא היו רצויים בשום מקום בעולם כולו; ואילו ליהודי ארצות הברית נתנה המדינה מעמד וכבוד חדשים, ולילדיהם רגש של הערכה עצמית ושויון. כן התגברה על האפטיה, שתקפה את רוח העם היהודי עקב הטראגדיות הנוראות של שתי מלחמות העולם, והפיחה בו מחדש תקוה ושאיפה לחיים. ארץ קטנה זו עתידה לתת עוד גמול היסטורי רב לכל יהודי, אולם אין הדבר מחייב את יהודי אמריקה לקבל את השפעתה התרבותית מתוך סבילות. הם יכולים ליהפך לגורם יוצר בכוחות עצמם ככל גולה בעבר שטיפחה את הדת, הלשון והספרות של העם היהודי; ואם לא כן ינהגו, צפויה להם כליה גמורה בתור ציבור”.

האין נשמע לנו גם מהצהרתו של סילבר קול התבונה המפוכחת, המעשית – המלעגת על ‘חובות הלבבות’?

אימון האדם בכוח התבונה הדיחו אמנם מגן העדן שבאגדה ופתח לפניו שערים נרחבים. אך שלטון התבונה ופולחן המעשיות דלדל אוצרות-רוח וחוויות-נפש לאין שעור, שניזונו דורות במיתוס הדתי. היתה התבונה כפופה לחוקי החומר הפיסי וההתרחשות ההיסטורית החיצונית, אך לא תמיד היתה צמודה אל מצפונם של החיים ואל הספר הגדול של ‘חובות הלבבות’. מארכס ולנין לא בניתוחם את חוקי הכלכלה והחברה כבשו לבבות, ולא כתבי הס והרצל ופינסקר ערערו גלי עליה והקרבה חלוצית; הם רק שימשו בטוי מושכל ומודע לחוויות-נפש שתבעו תקון, ליסורי מצפון שזעקו גאולה, למצוקת ‘חובות הלבבות’ הכמהה להגשמה.

לא, לא בכוח התבונה בלבד עשוי המפתח לסוד ההמשך של יצירתנו, החמור מהתחלתו – ולהכרח הדוחק בהתעלותנו.

הנה נעשים מאמצים מרובים לביצור עצמאותה הכלכלית של המדינה, להרחבת בסיס אספקתה העצמית מן האדמה ובעבודה, לצמצום תלותה בגורמי סעד-חוץ. אך אנו (תנועת העבודה; האינטליגנציה העברית; העיתונות; המורים והמחנכים) דומה, מצווים – אם חפצי חיים אנו – על כתיב ושינון של ספר ‘חובות הלבבות’ החדש של העם היהודי במדינה; הוא גם המשך וגם התחלה, והוא העומד במבחן ערכים לאומיים ואנושיים גדולים, בין ברצונו ובין באנסו, אולי יותר מאשר הוא עומד במבחן ביסוס עצמאותו הפוליטית והמשקית.

“האדם לא נולד אלא להרים את השמים” – אמר ברוב תמימות וחריפות כאחת, ר' מנחם מקוצק,⁴ בצורה מושאלת נאמר: לא קמה מדינת ישראל אלא כדי להרים את שמי עולם של העם היהודי ושל האדם היהודי. האין זו הדיאלקטיקה של ההיסטוריה האנושית? –

בלא נשימה מאוירתם של שמים טהורים הפרושים כיריעה על עולמנו – ויתרופף גם הקרקע המוצק תחת רגלינו…