א 🔗
בדמותו של המורה הזקן בוריס רוזנטל – גיבור סיפורו של הסופר היהודי-הרוסי הנודע וסילי גרוסמן1, נסתמלה, אולי לראשונה שואת ישראל ברוסיה באספקלריה של הספרות הסובייטית. ישיש חביב וטוב-לב, איש-הספר, אוהב-האדם-והחיים, שהקים תלמידים הרבה ודבק בעיירתו באגן הדון בה הדביקוֹ שלטון הכיבוש הנאצי – וגורלו נחתם עם כל עדת ישראל.
אף בימים מרים אלה, שבאו כחתף מר ונמהר, אין הישיש מאבד עשתונותיו ויקרת סגולותיו – כאור בהיר תזהיר דמותו בתוך העלתה מסביב; והוא מעודד ומנחם, אב ליתומים ואלמנות, דירתו הדלה – למגורשים, אחרית פִתו – לרעבים, כולו נכונות עזרה וסעד לזולתו.
ויום אחד מתנֶה לפניו את מרי שיחוֹ, ידידו הותיק, הרופא היהודי וינטראוב:
“בעיירה זו מכיר אותי כל כלב, – חייך ואמר, ב-16 ביוני 1901 באתי לכאן. והרי לפניך צירוף נסיבות: בבית זה, בבית זה עצמו, ביקרתי לפני 41 שנה את החולה הראשון. היה זה מיכאַילוּק שהורעל בדגה. את מי לא ריפאתי מני אז? והרי למה שזכיתי והגעתי…”
“ובעיקר חרד אני – עונה לעומתו המורה היהודי הישיש – מפני דבר אחד: חרד אני, פן העם בתוכו חייתי כל שנותי, העם אשר אני אוהבו, יתפס לפרובוקציה שפלה”. אין ו. גרוסמן (מחברו של “בן אלמוות העם”2) סבור, שהעם שיתף פעולה עם השלטון הנאצי בתעלולי-הדמים שלו; רק הפסולת שלו בלבד היא שבגדה בעמה והיא גם שאצה ליטול חלק פעיל בהשמדת היהודים; פסולת-אדם ששימשה מכשיר עיוור בידי המשעבד העיקרי.
"נשתרר ליל-עלטה, עבים עטו פני רקיע ואור הכוכבים לא הבקיע בעדם. היה ליל-עלטה, מחשכים אפפו האדמה. ההיטלראים – זו המרמה הגדולה של החיים. כל מקום בו דרכה כף רגלם, הגיחו מיד על פני השטח מתוך האפלה הפחדנות, הבגידה, תאוות הרצח החשוכה, ההתעללות בחלשים. צפו ועלו היסודות האפלים ביותר של החיים, בדומה להשבעה אשר באגדה המעלה את הרוחות הרעים. אותו לילה (ליל הפלישה) נחנקה העיירונת תחת מעמסת הרע והאופל, כל הצחנה והזוהמה שנתעוררו והחלו בפעולתם עם בואם של הגרמנים יצאו להקביל פניהם…
וכך אירע – קובע המחבר – בכל הערים הגדולות והקטנות, בכל המדינות הגדולות והקטנות: כל מקום בו דרכה כף רגלם,, התרוממה מתהומות הנחלים והאגמים הפסולת, צפו ועלו עלוקות מסולת, צפו ועלו עלוקות מסואבות, קוץ ודרדר פשו במקום שם גדלה חיטה".
ובתוך האימה בוקע קולו של האגרונום השיכור ומשתף-הפעולה:
“והיהודים שלנו לאן נעלמו עקבותיהם? אין רואים אותם כל היום, ילדים וזקנים, אף נפש, כאילו לא היו בנמצא כלל. ועוד אתמול הן סחבו מן השוק סלים גדושים בני חמִשה פוד?”
ופעם נגשה אל רוזנטל, בחצר, ברברה הזקנה, ושאלה בדעות: “מה פשר כל המתרחש בעולמנו, סבא?” – חזר המורה לחדרו ואמר:
“כן, עוד מעט והגרמנים יערכו פרעות-דמים ביהודים. איומים הם החיים – מנת חלקה וגורלה של אוקראינה”.
“מה עניין היהודים לכאן?”
“שאלה זו מה פירושה – הרי זה הקוץ שבאליה – ענה המורה. הפאשיסטים הקימו קטורגה3 כלל-אירופית, כללית, וכדי להחזיק את שבוייהם-עבדיהם בכבלי המשמעת, בנו סולם ענקי של דיכוי. גורלם של בני הולנד חמוּר מזה של בני דניה; של בני צרפת מזה של בני הולנד; של בני צ’כיה מזה של בני צרפת; וחמור מזה מצבם של בני יוון וסרביה, לאחר מכן של בני פולין; נמוך מזה מעמדם של בני אוקראניה ורוסיה. הללו דרגות סולם-הדיכוי הן. ככל שהסולם משתפל והולך ככל שהסולם משתפל והולך כן מתרבים הדם, העבדות והזעה. אולם בשפל המדרגה של בית-הסוהר רב-המידות-והקומות תהום אשר הפאשיסטים יעדוה ליהודים. ואכן, סבלותיהם של בני רוסיה ואוקראינה גאו עד כך, שהגיעה השעה להוכיח להם כי מצוי גורל מחריד ואכזרי יותר. עתה יאמרו: אל תתלוננו, היו מרוצים, גאים, שאין אתם יהודים. זו האריתמטיקה הפשוטה של האכזריות השפלה, ולא איבה סטיכית”.
אכן, זאת התפיסה: איבת ישראל וכלייתו כפונקציה של הפאשיזם, כמכשיר של שיעבוד ודיכוי; גורל ישראל – תולדה של שיסוי חיצוני של כוחות אופל ואיבה, חלק מגורלה של רוסיה ואוקראינה – ותו לא. ואעפ"כ בעינה עומדת השאלה: מדוע אף גילוי אחד של עזרה פעילה, מדוע עונו והושמדו כמעט עד האחרון בהם?
ו. גרוסמן מרמז על מלכודת-המוות לתוכה הוטלו יהודי העיירה, על האשלייה העצמית שלהם והכאב הצורב והעלבון שבהתפכחות המהירה. –
“מדי אכנס לרחוב (רחוב היהודים? הגיטו?) ענוד פס זה, חש אני, בריחַ-ברזל הוא יצוק פלדה לוהטת על זרועי. אי-אפשר בחיים כאלה. לדעתם אין אנו ראויים אף לקטורגה של הגרמנים. השומע אתה עמלים שם בפרך הנערים והנערות המסכנים? אך את הנוער היהודי אין משלחים גם לשם, כלומר שגורל מר יותר צפוי לו ולכולנו. איני יודע בדיוק מה יתרחש. למה נחכה לכך?” – אלה דבריו של הרופא הותיק וינטראוב שסופו שולח יד בנפשו. ואילו ידידו, המורה הישיש, המאמין, מחזיק מעמד בגבורה עילאית וכולו קורן חסד מופלא ואחוות-אדם בצר לו, משל למלאך טהור המרחף בשְׁחור הגיהינום ואין צחור מזדהם ונחרך…
אפס, מגיעים ימים והמורה הזקן בשכול בדידותו, ביסורי צערו, בעקת המפולת של ערכי חייו ואמונתו באדם ובצדק, ללא קמצוץ של עידוד וסעד, מגיע לכלל מסקנה חדשה: “בוודאות מוחלטת הכיר לדעת, כי בזמן בו חוקי האכזריות והאונס המחריד הם הקובעים בחיים ובשמם בוצעו מעשי-הזוועה האיומים ביותר, – ולא בידי המנצחים בלבד אלא אף בידי הנתונים לשלטונם – כי בזמן אשר כזה צפוי הוא למוות בלתי-נמנע”.
ואכן, הגירוש והכלייה לא בוששו לבוא. ובנוסח הידוע לנו. היהודים – עדה מיותמת ומבודדת על סף אובדנה – באים להתייעץ במורה הזקן. כבר הגיע לאוזניהם שמע משלוחי-הגירוש. כבר נראו חפצי יהודים שלא חזרו עוברים לסוחר בשווקים. אך הייתכן? האפשר לרצוח עם שלם?
“והישיש רוזנטל שתק, הקשיב והרהר: טוב עשה שלא הרעיל עצמו. עם היהודים חי כל ימיו, עמם עלו להיות באחרית רגעיו המרים”.
ויאשקה הצעיר, הדומה לארי, מסרב לברוח אל הגויים. “לא כי רצוני הוא להיות דומה ליהודי דוקא. במקום אליו יובל אבי, אהיה גם אני”.
על סף המקום ממנו לא ישובו עוד – משתלהבת אחווה ישראלית זוהרת; אחוות ישראל בלהבות הכלייה של עולם שסגר מסביב, מסביב…
ב 🔗
בספרותה של פולין דהאידנא מתרבה והולך יבול היצירה – ברומן, שיר ודרמה – שעניינו שואת ישראל בפולין. אפשר ומצפונה הנוקב של חלק מן האינטליגנציה הנוצרית. מדריך מנוחת-הנפש ומעלה נושא בלתי-נשכח זה ותובע חשבון-נפש עצמי. אפס, דומֶה, שום סופר זר בן-זמננו לא הגיע לתחושה כה נוקבת של השואה האורבת לעמנו בתפוצותיו ושל סוד בדידותנו ושְכוֹלוֹ כסופרת מריה קונופניצקה4, עוד לפני שני דורות. בימי מלחמתם של יהודי פולין לחופש ולעצמאות המדינה “למען חירותנו וחירותכם”, חשה בייחוד את המצב היהודי וגילתה – כאחותה לספרות אליזה אורז’שקו*5 - יחס אנושי-מוסרי ואחווה נאמנה למדוכאים שבמדוכאים – המוני בית ישראל.
מנדל – גיבורה של קונופניצקה – הוא כורך-ספרים זקן. שלושים שנה דר באותה העיירה ובאותו הבית. אדוק מעורה בין שכניו, משופע במרץ ויוזמה. “השמעת – שואלו באחד הימים שכנו וידידו השען הפולני – השמעת את אשר מסיחים הבריות?”
“נו, מה לי ולחדשות! אם טובה היא השמועה לא תאחר לבוא, ואם רעה היא – למה אשמענה?”.
“דומה שיכו ביהודים” – הפליט השען הזקן.
מצמץ מנדל עיניו באי-מנוחה, רעד חלף על שפתיו. אולם עד מהרה התאושש ואמר:
“את היהודים? אילו יהודים? אם את הללו שגנבים הם, שמעוולים את הבריות, ששודדים בצדי דרכים, שפושטים עור דלים, מדוע לא? אף אני אלך ואכה בהם”.
“לא! פרץ השען בצחוק. את כל היהודים”…
בעיניו האפורות של מנדל נדלק זיק. באדישות כביכול שאל: " למה ומדוע את כל היהודים?!".
“ולמה ומדוע? – השיב השען, על כל היהודים המה!”
“אנו – אמר מנדל ומצמץ בעיניו – ומדוע אין הם הולכים ליער להכות בעצי הלבנה והאשוח, על שום שעצי לבנה ואשוח המה?”
“הא! הא! – פרץ השען שוב בצחוק – כל יהודי וערמתו. הרי עצים אלה שלנו הם, ביער שלנו גדלו, באדמתנו!”.
מנדל נזדעזע. התכופף קמעה והציץ בעיניו של השען.
“נו, ואני מנין גדלתי? מאיזה קרקע? זמן רב תכיר אותי אדוני רב-החסד? עשרים שנה אדוני רב-החסד מכיר אותי. כלום באתי לכאן משָל לאחד המזדמן לבית-המרזח? אני כאילו צמחתי לתוך העיר הזאת, כעץ-הלבנה ביער. אמת, פת לחם סעדתי כאן. גם מים שתיתי. אבל בעד הלחם והמים שילמתי. במה שילמתי? אדוני רב-החסד מבקש לידע במה שילמתי?”.
הושיט לפניו ידי-עמל גרומות ומיובלות.
“נו – קרא בקול מסוער – בעשר אצבעות אלה שילמתי. אדוני רב-החסד רואה את הידים האלה?”.
“נו, וגמולי היכן? גמולי הוא אצל תלמידי בית הספר. האדונים והגבירות הלומדים בספרים, הכותבים במחברות. וגם בכנסיה, שעה שאנשים ממהרים לתפילתם… נו, וגם אצל הכומר הנכבד, שכרכרתי את ספריו, ברוך יהא!”.
יישר את הירמולקה לראשו והוסיף: “גמולי מוטל בידים נאמנות”.
“אולם יהודי הוא תמיד יהודי!” – ענה השען.
“נו, ומה עליו להיות? גרמני, צרפתי? שמא עליו להיות סוס? נו, שהרי כלב הפך מזמן, הוא כבר כלב!”.
“לא, לא זה הדבר” – השיב בהתלהבות השען. בל יהא זר…"
“זה הדבר? – ענה היהודי ונרתע לאחור. דיבור נבון אמרת! ודיבור נבון משוּל לאבא ואמא. אדוני רב-החסד טוען לבל יהא היהודי זר? ולמה לא להיות זר? כלום סובר אדוני שאם יורד גשם אין הוא מרטיב את היהודי, באשר זר הוא, או בהשתולל הרוח אין היא מטילה חול לעיניו, באשר זר הוא? נו, ואם ירד הלילה על העיר, גם את היהודי יעטוף, גם לו לא תזרח אז שמש הצדקה!”.
לא יצא זמן רב ונבואתו של הגוי נתאמתה. ובפרעות נפצע בנו של ר' מנדל.
…“מר מנדל – אמר השען – יצא נא מפנה זו. כאבל ישב, לכל הרוחות! הנער החולה במקצת מהמהלומות שספג, אולם פצעיו יגלידו, חומו ירד, שוב יבקר בבית-הספר. ולמה נתיישב כאילו מת אצלו אדם?!”.
היהודי הזקן שתק. ורק כעבור רגעים הרים ראשו ובקול השיב: “אדוני שואל על שום מה אשב כאבל? כן, אבל אנוכי, אפר על ראשי ושק לגופי ועל אפר אשב ורגלי יחפות וצערי עמוק וכאבי צורב”…
נדם. בכפיו הליט פניו, המנורה הירוקה זרעה אור מוזר, אור-בלהות, על ראש-הישיבה שלו. הנער גנח פעם ופעמיים. ושוב נשתלטה הדממה.
אז הרים מנדל את ראשו לאיטו ואמר:
“אדוני אומר, שלא מת אצלי איש? נו, מת אצלי הדבר שנולדתי עמו, שחייתי עמו ששים ושבע שנה, שחשבתי כי אמות עמו… נו, מת בקרבי לבי לעיר הזאת!”…
-
וסילי סמיונוביץ גרוסמן (1964–1905). יליד ברדיצ'ב. נרדף בשל יהדותו ונאסר פירסום ספריו. ב–1961 פורסם ספרו “הכל זורם” – עדות על פשעי סטאלין כולל משפט הרופאים, הגולאגים, רדיפות היהודים. ספר נוסף מספריו “החיים והגורל” עוסק בגורל היהודים ברוסיה בימי מלחמת העולם השנייה. כתב היד הוברח לפרנקפורט ושם פורסם ב–1970 [ההערות מאת דוד בן מנחם]. ↩
-
תירגם אברהם קריב. עם עובד, ת“א תש”ד. ↩
-
KATORGA (רוסית) עבודת פרך של אסיר נדון. בימי הצאר: גירוש לארץ גלות, בעיקר לסיביר. ↩
-
1910–1842 – סופרת פולניה. גורשה על ידי הצאר למערב ויזמה פעילות נגד הדיכוי בפולין. היתה הסופרת הפולניה הראשונה שכתבה שירים וסיפורים אמנותיים לילדים. מספריה: “על הגמדים ועל היתומה”, ת"א 1960. ↩
-
1919–1842 – ילידת פולין. מספריה: “על גדות הטיבר” תיאור סבל היהודים בפולין; “חברו של יוחנן מגוש חלב”; “משנות הרעב” על היהודים ושאלת היהודים, הגנה תקיפה על העם היהודי. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.