רקע
מרדכי בן הלל הכהן
אתחלתא: שני: ארגון הישוב
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

אנחנו עוד היינו בפתח-תקוה ועוד טרם שבנו ליפו, לתל-אביב, ואולם אך ראינו את הרוכבים האחדים של הצבא הגואל, ותהי ראשית מעשינו להתארגן, לסדר את הישוב בשטח הנכבש. בשלישי לחודש כסלו תרע“ח שלחנו מפתח-תקוה כתב חוזר “למוסדות ולקהלות העבריים שבארץ ישראל” והודענו שהננו עומדים בשעה זו להיות נכנסים לתוך ממשלתו של המשטר החדש, והיינו בטוחים כי הממשלה הזאת באה עלינו לטובה. בארנו להם, כי השעה ההיסתורית צריכה למצוא בארצנו ישוב עברי אשר יש לו היסתוריה חשובה שלו, זאת אומרת: אנו צריכים להתיצב מלפני המשטר החדש, לכהפ”ח באותה הצורה שהיתה לישובנו פה, בצורת התחיה זו שהופיעה לנו קדם שנשתלחה בו ידו של המשטר הקודם, מעת הכרזת המלחמה. ואם אי-אפשר לנו לקומם בימים אחדים את הריסות מוסדותינו הישוביים אך בשמם אנו צריכים לדגל ובכחם אנו צריכים להתיצב בתור גוף חברתי לאומי, מסודר ומאוחד בפעל ובצביון, במעשים ובשאיפה האחת המשותפת לכלנו, שאיפתה ההיסתורית של כל האומה כלה שבכל מדינות העולם.

המשטר החדש צריך למצוא פה לא פזור של יהודים בני ארצות שונות, לא יהודים מובלעים בתוך הערבוביה של עירונים ופלחים שבארץ, אלא ישוב לאומי אחד, עברי, ומסודר אשר יש לו קולטורה מיוחדת שלו, מוסדות מיוחדים שלו ובאי-כח שלו, שליחי הסתדרותו, המביעים עתה את צרכיו ודרישותיו לפני המשטר החדש, ואשר על-ידם תבא הממשלה במשא-ומתן שלה אתנו.

א. המושבות שלנו צריכות להתיצב בצורה זו שהיתה להן לפני הכרזת המלחמה, כל אחת עם הועד שלה, עם ספר-האחוזה שלה, עם התקנות שלה, עם המיליציה – היא השמירה וכו'.

ב. הקהלות העירוניות שלנו צריכות להתיצב בועדי-הסתדרותן שלהן, עם חברותיהן, עם בתי-הספר שלהן, עם באי-כח כל המוסדות העבריים החשובים שבתוכן, עם משפט-השלום שלהן וכו'.

ג. והיהדות כלה פה צריכה להתיצב בתור לאום אחד, בעל שפה אחת – השפה-העברית, שאותה צריכה הממשלה להכיר בתור שפה רשמית שלנו, שעל-פיה היא פונה ליהודים כלשונם וככתבם, ובה, אנחנו מצדנו, צריכים לפנות אליה בכל כתבינו, בחתימותינו בעברית, בצרוף תרגום אנגלי, לעת הצורך, בתור העתקה בלי החתימה המקורית.

ד. ובתור לאום שכזה אנו צרכים להתיצב באורגן עברי, עתון רשמי שלנו, המשמש במה עברית לכל צרכינו-שלנו, היהדותיים והכלליים, ושהוא יהיה גם המליץ בין הממשלה והעם, עם-ישראל שבארץ-ישראל.

והנה קהלת יפו ומושבות יהודה הן הראשונות שנכנסו תחת חסותו של המשטר החדש, והן הן המחויבות להתיצב לפניו מן השעה הראשונה בצורה לאומית זו. ועל-כן מן ההכרח הוא, כי באי-כחן של כל הקהלות האלו יתאספו בהקדם האפשרי להתיעץ בדבר הצעדים הפוליטיים הראשונים שלנו, בכדי שנִכָּנֵס בתכסיס ידוע ומוסכם לכלנו, לטובת ישובנו ועתידנו בארץ, ולכבודו של עם ישראל כלו, שעיניו צופיות אלינו פה. הוספנו, כדבר המובן מאליו, כי עם השעה הראשונה, אשר הסתדרותנו המחודשת תוכל להתאחד עם העיר הראשה והקדושה שלנו, ירושלים ת“ו, וכמובן גם עם כל שאר הערים והמושבות שלנו שבשומרון ובגליל – נזדרז להתקשר עמהן מיד, מבלי להחמיץ אף שעה אחת. אך לע”ע כל אלו הקהלות ונקודות-הישוב שלנו היכולות להסתדר – חובתן הלאומית היא שלא להזניח את הדבר, אפילו לשעה.

לתכלית זו נתאספו במושבה פתח-תקוה, באי-כח של קהלת יפו וב“כ של מוסדות כלליים שלנו, ונבחרה ועדה מסדרת זמנית אשר תעודתה היא: א) לזרז את המושבות והמוסדות הכלליים שלנו על כך ולסדר את האספה הכללית של באי-הכח שלנו ביום היותר קרוב ואפשרי. ב) יחד עם זה – לעשות לע”ע את הצעדים הנחוצים בענינים שאינם סובלים דחוי. ג) כמו“כ לגשת תכף-ומיד להוצאת העתון הנ”ל בצורה האפשרית לפי שעה, שהוא יהיה האורגן של הסתדרותנו לכל שאלותיה העומדות יום-יום על הפרק, במה, נקודה רוחנית המאחדת את ישובנו, המבשר-המודיע לכל ישראל על מצבנו וענינינו בארץ והשופר-המעורר לדעת הקהל כלו.

לחברי הועדה המסדרת נבחרו ה“ה: ב. יפה, מרדכי בן הלל הכהן, ד”ר נ. טורוב, ש. בן-ציון (גוטמן), ד. איזמוזיק, י. שפרינצק, ד. סברדלוב, א. פרידמן והגב" ר. ינאית. ועם השעה האפשרית הראשונה ישותף גם חברנו הנכבד מ. דיזנגוף, שלצערנו לא היה אז עדין אתנו פה.

ובהודיענו את כל זאת, אנו בקשנו, כי יבחרו ציר בתור בא-כח לאספה המכוננת, אשר קבענוה ליום ג' י"ב כסליו בלשכת המשרד הארץ-ישראלי אשר בתל-אביב. באספה זו יקחו חלק כל מושבות יהודה, כל חברי ועד התאחדות המושבות וחברי הועדה המסדרת.

פנינו אל האחים בשעה שקול יריות התותחים עודנו הרעיש מסביב את חללה של פתח-תקוה שלנו. אך גדולה היתה השעה העומדת לפנינו ואין להחמיצה. ויפה שעה אחת קדם, כדי שכל רגע ימצא אותנו – עד כמה שאפשר – מותקנים ומזומנים לפניו.

הרעיון הזה, על דבר יצירת הסתדרות כללית, לאומית, לכל הישוב העברי בארץ ישראל, היה עם לבבנו תמיד, אך הציב לו הישוב החדש יד בארץ, בשנת תרס“ג גם נסה מר מ. אוסישקין, שעלה אז לבקר את הארץ, גם למצוא צורה, אשר חשבה למתאימה לתוכן “ההסתדרות”. הנסיון בזכרון-יעקב לא מצא את השדרות הרחבות של הישוב מוכנות לזה, ואם אלה לא הכירו בערכה של ההסתדרות ונשארו מחוצה לה לכן היה כל הארגון הזה אך חזון לימים יבאו. תכנית ושיטה לא באו גם שנים אחדות לאחרי יסוד “ההסתדרות”, כאשר, לאחרי פרוע פרעות ברוסיא והתרבות הישוב בארץ, לקחו את דבר הארגון בידיהם המוסדות המרכזיים של “חובבי ציון” ושל ההנהלה הציונית. אמנם הרמוניא שלטה בין הד”ר חיסין מזה ובין הד“ר רופין מזה, וגם ראשי המפלגות של הסתדרות הפועלים היו משתתפים בעבודה עם המוסדות האמורים, – אבל גם הרכבתם של אלה היתה חסרה הרבה מן הבניה של הסתדרות עממית. בתקופה ההיא יש אשר חשבנו, כי סוף סוף ימצא הד”ר רופין, אשר נגש לעבודה ישובית בשיטה קבועה, והשיג לו גם את יפוי-הכח הנחוץ וגם האמצעים לא חסרו לו, – כי המשרד אשר היה תחת הנהלתו יביא את הישוב לידי הנהלה לאומית עצמית. בתקוה זו נכונים היו לעזרת המוסד המרכזי, שהמועצה הא“י שרתה אז, כל הכחות הפועלים הטובים, כחות התחיה, אשר היו בתקופה ההיא בישובנו. ודבר המובן מאליו, כי השאיפות שלנו למצוא את הצורה הנאותה ליצירת ביאת-כח לישובנו, גברו אצלנו אחרי המהפכה התורכית. הקונסטיטוציה התורכית פתחה גם לפני ישובנו אפקים חדשים לעבודה צבורית ומדינית בארץ, עבודה ברוח שאיפותינו הלאומיות הטמירות, ואל העבודה הזאת משכנו באמצעים שונים ובעבותות אחים את המוסדות ואת ההסתדרויות, אשר עבדו בתוך הישוב העברי למחניהם ולדגליהם השונים, נוצרו קשרים וחוטים, שלפעמים נמשכו מאת כי”ח, יק“א, חו”צ, המשרד הא“י, אפ”ק, אל התאחדות המושבות, מפלגות הפועלים, ואיש לרעהו אמר? “חזק!” גם בתקופת המלחמה שלאחריה, גם בימי השלטון הצבאי הנורא ורדיפותיו את הישוב העברי. רק הודות לארגונו הפנימי, לכל המשמעת הלאומית אשר גברה בינינו, עלתה בידינו לעבור את כל ים התלאה, לא אבדה עצה ממנו, והתחבטנו בשארית כחותינו והסתגלנו אל כל מצב והצלנו את נפשנו.

ועתה, לאחרי שכבשו הבריטים את הארץ ויגאלונו מידי התורכים, היתה ראשית מעשינו, כפי שראה הקורא, לסדר את ארגוננו ולקרוא את האספה הכללית של באי כח יהודה. ביום אשר קבענו לאספה, י“ב כסלו, לא יצאה האספה אל הפועל. התברר בינתים, כי ירושלים עוד טרם נכבשה, וגם שבו התורכים וכבשו את פתח-תקוה והיא נסגרה באין יוצא ובאין בא. ורק לאחרי כבוש ירושלים בערב חג החשמונאים, ולאחרי ששבו צבאות הבריטים ויקחו את פתח-תקוה מידי התורכים, מצאה הועדה המסדרת הזמנית את האפשרות לסדר את האספה הכללית של באי כח השטח הנכבש בי”ח טבת תרע“ח. זו היתה אספה מכוננת, ותפקידה היה לכונן את הסתדרות יהודי ארץ ישראל. באספה זו השתתפו חוץ מבאי-כח המשרד הא”י, הועד הפוליטי הקודם והועדה המסדרת את האספה, גם ב“כ היק”א, הועד הפועל של התאחדות המושבות ביהודה, הועד המרכזי של פועלי יהודה, ב“כ כל מושבות יהודה, ב”כ ההסתדרויות: הפועל הצעיר, פועלי ציון, “השומר”, בוגרי הגמנסיה הרצליה, הסתדרות המורים וגם ב"כ ועדי קהלת יפו וועד תל-אביב. את האספה העסיקו שאלות רבות, ואולם העיקריות היו שתים: א) צורת ההסתדרות בשטח הנכבש, וב) שאלת הצבא העברי. כלנו הרגשנו אז, כי כל עוד הארץ כלה טרם נכבשה, וגם בחירות אל האספה טרם סודרו כראוי גם במקומות של השטח הנכבש, אין לנו הרשות להביט על אספתנו זו כמו על ביאות-כח אמתית של הישוב. העם לא בחר את הצירים המשתתפים באספה, ורק המוסדות והמפלגות נענו לקול קריאתנו וישלחו אל האספה אנשים משלהם. החלטנו איפוא, לבחור בועד זמני, וקבענו זמן של שלשה חדשים לקרוא לאספה מיסדת, שהיא תסדר את הארגון של ישובנו. קוינו, כי במשך הזמן הזה יביאו לנו צבאות הבריטים לשלל גם את השומרון ואת הגליל, ואז תמצא יד האספה המיסדת לבחור ועד תמידי, שיתיצב בראש הענינים הלאומיים שלנו בארץ. לועד הזמני נתנה האספה המכוננת הוראות להתנהג על פיהן בהוציאו אל הפועל את דבר האספה המיסדת. נקב לחק: א) הבחירות צריכות להיות ישרות, שוות, חשאיות וכלליות; ב) זכות הבחירה רק ליודעי כתוב וקרוא בעברית; ג) הזכות להבחר ישנה רק ליודעי קרוא וכתוב ודבר עברית.

כל האספה המכוננת הראשונה היתה, אם אפשר לאמר כך, נבוכה בכל צרכיה. רגילים היו עסקני הישוב להיות אדונים לעצמם, להחליט בעצמם על הענינים המקומיים על דעתם וכתבונתם הם. כבר התרגלו והסתגלו אל הסדרים התורכיים ואל התנאים שהיינו מוכרחים לחיות בהם. עכשיו, לאחרי הכבוש, היתה שומה עלינו להפגש עם גורמים חדשים לא ידענום מקודם, וגם מרכז הכובד של כל הויתנו בארץ בחר לו שטח אחר. הננו מתאספים ודנים על שאלות שאין לנו רשות מוסרית ולאומית לתת להן פתרונים על דעת עצמנו. הנה שאלת הצבא העברי. מחויבים אנו לדעת את החלטתם של עסקנינו באירופא בדבר הזה. אזננו לקחה איזו שמועות על הנעשה במצרים, בלונדון, באמריקה בנידון זה. אנו אומרים להסתדר בתוך ישובנו, ואולם האם ינתן לנו מאת השלטונות החדשים הרמנא ורשותא, אשור ותוקף להסתדרותנו זאת. והשלטון בארץ צבאי, ממשיך את המלחמה בחזית הקרובה אלינו מאד, והישוב אשר בשומרון ובגליל עודנו בידי השלטונות הקודמים ובידיהם גם רבים מחברינו, האנשים אשר עוד אתמול היו לפה לכל הישוב, היו גם באי כחנו אנו. האם נוכל להחליט דבר טרם נשאל את פי אחינו באירופא, אלה אשר, כפי השמועה, יצרו לנו תנאים חדשים לכל ישותנו בארץ. ואנחנו גם קראו כי יבאו אלינו, ואנו מחכים להם.

ונדחתה האספה המיסדת מיום ליום ומחודש לחודש, והיא נקראה לא ביום שקבענו כי אם לאחרי שהופיע באביב ההוא בארצנו “ועד הצירים”, ופחות או יותר הוברר לנו מצבנו, הובררו יחוסי הישוב אל עסקני הציוניות. היחוסים האלה היו מוטלים תמיד על כף המאזנים. במדה שהיו השלטונות הצבאיים מודדים לועד הצירים היה לפעמים זה האחרון מודד לעסקני הישוב, ולא קל היה לפעמים לאחה את הקרעים שהיו הולכים ומתהוים. אפס קצותם רשמתי גם בספרי “מלחמת העמים” במקומות שונים ואולם בוא “ועד הצירים” הכניס לתוך חיי הישוב נחשול חדש לא ידענוהו. מצד אחד הופיעו אדונים חדשים, אשר גם את שמותיהם לא שמענו כל ימי הציוניות: ד“ר אידר, פרופ' סילון לוי, אפילו יוסף כהן, המנוח ביאנקיני, ומצד השני הד”ר ווייצמן, ווייצמן שלנו, אשר ידענוהו מתקופת הקונגרסים, מנהיג האופוזיציה שמה, ואשר נקודות מגע רבות היו לו עם רבים מאנשי הישוב, ועמדו הלא אנו מדברים כאשר עם לבבנו מבלי כל חכמנותא יתרה ופוליטיקה דמשתמעת לתרי אפי. על צבאו של “ועד הצירים” היה בנו של הנדיב אבי הישוב, וזה נתן בעינינו משקל נוסף לביאת כח זו, שחרדה אלינו מאירופא, ביאת-כח רשמית של עם ישראל המחדש ימיו כקדם. בחצי השנה אשר ישב בארצנו “ועד הצירים” היו, כמובן, גם ימי גאות וגם ימי שפל, אבל הרגשנו שלטון בארץ עלינו מקרבנו, שלטון ועד הצירים, אשר לפקודותיו על הישוב לשמוע, להכנע. והוא גם היה לנו לפה לפעמים כלפי חוץ, אל השלטונות הבריטים, וגם – אל המנהיגים אשר מתוך השושלת הערבית. כאשר אמרתי, היו גאות ושפל ביחוסי השלטון אל “ועד הצירים”, ולא חסרו לפעמים חכוכים בין הועד ובין עסקני הישוב, – אבל הרגש הכללי היה, כי יש עליון לישובנו בארצנו. הן גם קצינים פוליטיים מאת הממשלה הבריטית היו לשרותו של ועד הצירים, ולפקידים כמו דידס, קלייטון ואורמסבי גור היה תמיד משקל וערך. וצריכים אנו להודות, כי גם “ההנהלה הציונית”, לאחרי כל כשלונותיה ותהפוכותיה וחוסר כשרונותיה, בכל זאת מחזיקה מעמד בארץ ישראל זה הרבה שנים, הנה כל זה הולך ונמשך בכח הדחיפה שנתנה אז, בזמן הכבוש, לועד הצירים, בכח האוטריטטה שעטר לועד זה הישוב העברי בשטח הנכבש.

ועד הצירים הופיע, ובראשית אייר היתה לועד הזמני אספה משותפת עם חברי ועד הצירים. באספה זו הרצה הפרופ' ויצמן על הצהרת בלפור, תולדותיה ותכנה, על כל העבודה הפוליטית שנעשתה בזמן המלחמה על ידו ועל ידי סוקולוב ועוזריהם, ועל המעצורים והמכשולים שעמדו על דרכם מצד המתבוללים היהודים ושונאי ישראל וציון מבין החוגים הממשלתיים, ונוכחנו כי דבר תחיתנו מצא לו ידים אמונות. שמענו מפי מנהיגנו החביב את תעודת ועד הצירים, תכניתו ויפוי כחו מאת הממשלה, גם קראנו את מכתבי ההמלצה מאת ראשי הממשלה אל השלטון הצבאי. בעת ההיא עוד טרם אמרנו להתהלך בגדולות. קומץ קטן היינו בתוך השטח הנכבש, וגם הישוב העברי בכל ארץ ישראל היה מעט הכמות וגם – האיכות. לא ידענו אז, איך יתיחסו אלינו הקבוצים הגדולים במספר ובמשקל בגולה ברוסיא ובאמריקא. היום אנו מרגישים, כי אנו הננו הגרעין של הלאום הישראלי, כי אנחנו פה בארצנו נושאים את התחיה הלאומית שלנו, המדינית והתרבותית, כי אנו הננו הבונים מחדש את המולדת ההיסטורית של עם ישראלי. אז בתקופה ההיא, דאגנו להתארגן לשמור על הקיום ולפתח את נמצא, ודרישותינו היו מאת “ועד הצירים”, כי ישתף אותנו בעבודתו, ויצרף אל תוכו מספר אנשים מתוך הישוב, כלומר מתוך הועד הזמני, חברים ביחוד אל הועדות המקצועיות בעבודתנו המקומית, מבלי לשאת עין אל העבודה הלאומית הכללית שמחוץ לארץ ישראל. הסתפקנו במועט, אך גם את המועט הזה השתדל “ועד הצירים” למנוע מאתנו, והחכוכים האלה נהיו למכשולים על דרך ארגוננו.

בחצי הראשון של חודש תמוז נקראה סוף-סוף האספה המכוננת, אספה מרובת אוכלסין, ובה השתתפו גם הד“ר ויצמן והמיור אורמסבי גור. האחרון ברך את האספה בשם הממשלה האנגלית, והפרופ' ויצמן השיב ברכה ותודה להשלטון בשם עם ישראל. שני הנאומים היו מזהירים ומקסימים, והשתתפותם של שני האנשים המצוינים האלה, ששניהם היו כלם רשמיים, נתנה ברק מיוחד לכל האספה הזאת. ואולם גם האספה ההיא לא היתה מיסדת ורק מכוננת, אם כי האספה היתה רבת עם וגם הרצאות נקראו בה. כותב הטורים האלה הרצה על משפט השלום העברי, ד”ר נ. טורוב הרצה על עניני התרבות והחנוך, וילקנסקי ואייזנברג – על ההתישבות החקלאית, והמנוח בצלאל יפה - על עניני הסיוע, שעוד הרבה זמן גם לאחר הכבוש העסיק אותנו, והיה הענין הראשי לועד הצירים לענות בו. ואם כי הנאספים דרשו בכל תוקף מאת הועד הזמני, כי האספה הזאת תהיה למיסדת את הארגון וכי היא תבחר ביאת כח קבועה, ולמלא באופן זה את התפקיד העיקרי, שהטילה על הועד הזמני האספה המכוננת הראשונה, והתרעמה על שלא סודרו בחירות כלליות, – בכל זאת, כאמור, נשארה האספה הזאת גם היא רק מכוננת, ולא מיסדת. נבחר עוד פעם ועד זמני, אשר לו כבר נמסרו עיקרים של חקי הבחירות לאספה המיסדת. העיקרים האלו עוררו וכוחים סוערים, ונתגללו נגודים בין המפלגות והזרמים. ביחוד בוערת היתה שאלת האשה ביחס לזכותה בבחירות. החרדים התנגדו בהחלט במתן זכות זו לאשה, אבל לעומת זה הנה מקובל מנהג בהסתדרות הציונית מיום הוסדה כי אין הבדל בין גבר לאשה בכל הזכיות. האספה המכוננת, מצד אחד, לא בטאה בכל אותיותיה את הנוסחא “בלי הבדל מין”, אם כי, מן הצד השני, הכריזה בפירוש על זכות האשה לבחר, הזכות האקטיבית. הועד הזמני לא קבל באופן זה מאת האספה הוראה מחייבת אותו לתת זכיות מלאות להאשה, אבל החיים גברו ולמעשה נבחרו נשים בועדי מושבות אחדות. לא אדנות דרשה האשה כי אם עבדות; האשה תבעה לשאת בעול החוב באזרחי, החובה הגדולה להיות גם לה חלק בעבודת השחרור של עמה.

וקצת מן החדוש היה עוד בעיקר אחד בשטח הזכיות לבחירות. מתכונת המסים ויציבות המעמד חדלו להיות עיקר לזכיות הבחירות. בועדי המושבות והקהלות תדיר היה שליט הצנז, ולפיהו היו הזכיות. בחיינו החדשים, כאשר עלה על לבבנו לסדר לנו שלטון נבחרים מתוכנו, לא היתה לנו רשות לשלול את הזכיות מאת הפועלים, התימנים, צעירי המושבות וכל אלה, שהיו נשארים תמיד מחוץ לגדרים הקבועים, ולא השתתפו בהנהלת הענינים הצבוריים, ולא יכלו להשפיע עליהם. בהצעת התקנות לבחירות ועד הקהלה ליהודי יפו אשר הכינותי כבר סרתי מן הדרך הישנה, וקבוצות מתוך ההמונים שהיו מחוסרי זכיות הבחירות, קבלו אותן, וגם ביחס לאספה המיסדת נקבעו עיקרים דמוקרטיים הפותחים שער להמונינו להשתתף בבחירות אל הארגון אשר יוָסד.

והועד הזמני נכנס אל עבודה היום-יומית. מלבד תפקידו העיקרי – ההכנות לאספה המיסדת, בינתים הוא, הועד הזמני הזה, החל את עבודתו בתור באֹ-כח יהודי הארץ. המשרד הא“י ביפו ובירושלם על כל פקידיו ועסקניו הפעיליים עמדו כולם, כמובן, לשרותו של הועד הזמני, ולאחרי שהאספה המכוננת השניה התיחסה בחיוב אל שאלת הגדוד העברי, בהתאם לדעת הקהל בארץ ובחו”ל, התמסר הועד הזמני אל סדור הגדוד וידאג לכל צרכיו החמריים והרוחניים, ויקח אל תחת ידו את ענין “מגן דוד האדום”. איך שהוא השתדל הועד הזמני להתקרב אל ועד הצירים, ועבודתם המשותפת נמשכה כל ימי הקיץ, ולאחרי שהפרופ' ויצמן עזב בראשית תשרי תרע“ט, את הארץ ובחודש הזה נכבשו השומרון והגליל, העמד ועד הזמני לפני תפקידו המלא. הנה קמה ונהיתה תבוסת הצבא הגרמני, והמאורעות בפוליטיקה העולמית באים תכופים. ועידת השלום מתכוננת, והישוב העברי בארץ ישראל צריך ורשאי להשמיע את קולו גם הוא להביע את דרישותיו הפוליטיות בהתאם להכרזת בַלפור. סדור וארגון הישוב בפנים הארץ, כל השאלות בדבר ועדי המושבות ועניני הקהלות נדחו מפני הפתרון התכוף שדרש מאת הישוב המצב החדש, ההולך ונוצר בועדת השלום באירופא. הישוב ראה חובה לעצמו לבחור באיֹ-כח אל הועדה ההיא החולשת על גוים ומדינות, ולשלוח צירים מתוכנו שיעמדו לעזרת ההנהלה הציונית בעבודתה המדינית. ומבלתי יכולת לסדר במהירות, מפני קושי הדרכים בארץ, בחירות כלליות לאספה מיסדת לתכלית נכבדה כזו, החליט הועד הזמני להשתמש ביפוי כחו ולקרוא למועצה לשם עבוד תכנית של דרישותינו הלאומיות. המועצה התקיימה באמצע חודש טבת, ולבאי-כח יהודי א”י בועידת השלום נבחרו – ד“ר ח. ויצמן והר”ן סוקולוב, אם כי יצאו ידי חובה ונבחרה משלחת גם מתוך תושבי א"י. כבר הזדקפו מתוך הישוב המפלגות, והיה צורך בדבר לספק את דרישותיהן, לכל הפחות, באספת המועצה.

המלצות קוראים
תגיות