א.    🔗

עמידתנו בארץ ישראל, לאחרי שכבשו הבריטים אותה, לא היתה גם אז דלים וריקים. ימי הדור אשר עשו בארץ חלוצינו מאז התעוררה התנועה הלאומית, תנועת “חבת ציון” ותעבור את הדרך ותבוא ותגיע גם עד הציונית המדינית, ההרצלית, – הימים האלה לא יצאו לבטלה. וגם במאזן של התקופה ההיא, שעברה על ישובנו עד הכבוש, יכולים היינו להראות עובדות ומספרים, שהם לבדם היו רשאים לתת אותנו עליון בארצנו ולהנחילנו אותה.

כי אך מקור ברכה ומעינות אושר היה הישוב היהודי לארץ-ישראל. הוא אשר הביא את התרבות הגדולה אל הארץ, והוא אשר הוריד עליה טללי אורות. שפע-אור בא לארץ לרגלי ישובנו אל המקצוע החקלאי, אל האומנות, אל מצב הבריאות בארץ, אל חנוך הדורות, – אל כל פנה שאנו פונים.

מדבר ציה ואדמה שוממה ושטחי קרקע הכי-גרועים לקחו חלוצינו לפני כארבעים שנה, בשובם אל “הארץ המובטחת” לעבדה ולשמרה. עלינו היה לקנות, ודוקא במיטב כספנו, את הסלעים, את החולות, את הבצות, את כל אשר השאירו הפלחים או אשר מצצו כבר את כל הליח והכח מן השטחים. דרכים סלולים לא היו, גשרים על-פני הנחלים והחריצים לא נבנו, עצה ותושיה אין ממי לקחת, ומצד הממשלה התורקית מצאנו תמיד אך מכשולים ומעצורים, מסים שונים ותביעות נמרצות. מחלות האקלים (מאלאריה, טראכומה), תנאי הטבע הפראי, אנארכיה ממלכתית, – אלה המה התנאים, אשר על-פיהם נגשו חלוצינו לעבודת האדמה, ועל-פיהם עבדנו כל התקופה הזאת. ובתנאים קשים כאלה יצרנו גדולות במקצוע החקלאי, גדולות גם בשביל עם עובד אדמה רגיל ומנוסה. במשך תקופה קצרה של 38 שנה יסדנו ששים נקודות-ישוב חדשות. והשקענו ביצירתן מרץ, אשר למראהו משתוממים גם המומחים. ביהודה ובשומרון נוסדו עשרים ואחת מושבות, וכבשנו מאת הטבע הפראי 181 אלף דונמים אדמה, ואת החלק השלישי מן השטח הגדול הזה כסינו בנטיעות שונות. התורה צותה עלינו: “כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”, ואנחנו שמרנו לעשות כמצווה עלינו. ביהודה ובשומרון נטענו:

וכפלים כשטח הזה לנו ביהודה ובשומרון אדמת זריעה ומגרשים. ואם נעריך את שויו של כל דונם נטיעות, לא כפי ששוים עתה, אך אפילו כמו שהיו המחירים קודם המלחמה, אז יוצא לנו:

בארץ הגליל שטח האדמה, אשר רכשנו לנו, הוא עוד יותר גדול, אבל בגליל אין מקצוע הנטיעות מפותח עוד, ובגלל זאת הערך הכספי של השטח הוא יותר פחות. בגליל היה לנו אדמה ומגרשים 301,693 דונמים, ששוים הוא, לכל הפחות, שלשים מיליון פרנק.

מלבד האדמה והנטיעות הנה הוציאו חלוצינו על הבנינים ועל הבארות במושבות הרבה מיליונים, עד שאין ספק, שרכושנו בארץ במושבות לבד עלה אז בכסף כמאה מיליון פרנקים.

לרגלי יבול הנטיעות הכנסנו אל הארץ את פרי הקולטורה העולמית, את כל אשר המציאה הטכניקה המדעית במקצוע החקלאות, את כל מה שאך אפשר היה להכניס בתנאים הקשים, שהיו חלוצינו נתונים בתוכם. הראשונים היינו, שהחילונו להשתמש במכונות למשאבות, וביחוד במסננת (פילטרים), להעלות מים מעמקי האדמה ובכמות מרובה, – מה שעשה לאפשר להשקות שטחי אדמה גדולים. חברת ההשקעה “פלשתינא”, מיסודה של בצלאל יפה, בנתה מכון השקאה מרכזי בפתח-תקוה, על שפת הנהר ירקון, והמכון הזה דולה מי הנהר ומשקה אלפי דונמים אדמה. הפרדס היותר גדול בארץ-ישראל, בחריה, אשר על יד פתח תקוה, מעשי ידי חלוצים המה, אחינו ילידי יפו וירושלים נטעוהו. כבר היה לנו בארץ-ישראל חבר אגרונומים מומחים, אנשי נסיון, אנשי מדע, וכולם מאחינו, משבי הגולה. אחינו יסדו את “מקוה ישראל”, את בית הספר היחידי בארץ לתורת עבודת האדמה, את תחנת הנסיונות בעתליט, מיסודו של אהרנזון. אנחנו הבאנו אל הארץ את המינים היותר משובחים של השקדים והזיתים, ואנחנו אשר מצאנו תרופה להלחם עם תולעת הפילוקסריה, והבאנו את המינים, היכולים להתיצב נגד המשחית הזה. והיקבים בראשון-לציון ובזכרון-יעקב, – הלא כמוהם אך מעטים בכל עולם התעשיה של היין, ושיטת העבודה שמה, תחת הנהלתו של הכימאי מר וויניק, היתה תמיד על הגובה המדעי. מלבד הענבים המשובחים הצרפתים והאמריקנים ומלבד השקדים פרינצס וויקטוריה וכדומה, ומבחרי המינים של זיתי פרונס, הביאו הגננים שלנו אל הארץ מיני אגסים, תפוחים, אפרסקים, ולתעשית שמנים השיגו את המינים: גרניום, שושני-דמשק, עצי-קיק, מיני אקליפטוס, ובתי-הבד של חברת “עתיד” נבנו אז להוציא שארית השמן משירי הזיתים לאחר סחיטתם בבתי הבד הפשוטים. אחינו מכינים גם שמן המור, שמן-גרניום וכל מיני בושם מפרחי הארץ ומפריה. חלוצינו היו הראשונים אשר נסו ליבש את הבצות המסוכנות, והמה אשר יערו שטחי אדמה גדולים, אלה היערות שהספיקו בזמן המלחמה עצי הסקה למסילות הברזל בארץ וגם עצים לבנין ולכל מלאכה, כאשר כלו אצלנו העצים, שהובאו מאירופה לפני המלחמה. יערי האקליפטוס בחדרה, שנטעו בראשונה להשבחת האקלים הרע, נהיו מקורות לחמרי בנין. וגם בית-נסירה התחילו לבנות ביפו, להכין מן העצים תיבות לחבישת תפוחי-זהב, ורק מפני המלחמה הפסיקו את הבנין.

כל הבאים לבקר את הארץ ועוברים בתוכה, מכירים תיכף את ההבדל בין החלקות, אשר אוו להם היהודים למושבותיהם, ובין סביבות הערים והכפרים של ילידי המקום והערבים. נאות דשא ונטיעות רעננות ובתים בנויים בנאוה ודרכים סלולות – כולו אומר כבוד וסדר ואירופה מצד זה, ושמה ושאיה וחיי חרבות ובתי חומר וחריצים ועצים בשלכת – מצד השני. העוברים רואים ומברכים:

• תחזקנה הידים העמלות, אשר הציבו גבול אלמנה, אשר בנו את הנשמות האלה.

וכל זה נעשה לא באפס-יד, לא בלי עמל אין-קץ. אחינו סדרו בכל הארץ שמירה מעולה על הבריאות, שבלעדי זה לא היה יכול הישוב להחזיק מעמד. והעזרה המדיצינית נלחמת עם תחלואי הארץ הרבים. עתה, לאחרי הריסותינו בתקופת המלחמה, באו לעזרתנו רופאי “הדסה”, אחינו היקרים מאמריקה, בתקופת חירום, כשגברו עלינו המאורעות, פרשנו ידינו אל אחינו אשר מעבר לים האטלנטי, והקבוצה המדיצינית של ציוני אמריקה ממלאת עכשיו את עבודתה הלאומית הגדולה. ואולם בשנים כתקונן, במצב ישובנו הרגיל, לא זלזלנו בתקנות הבריאות בארצנו, ובכחותינו אנו נלחמנו נגד המחלות אשר שם החורבן בן אלפים שנה בארץ-ישראל. עבודתנו במקצוע זה היתה אחת העבודות התרבותיות אשר הראנו בה את כחנו, את מצבנו הקולטורי. הן בשומרון ובגליל העליון הפילה הקדחת הצהובה חללים רבים בקרב המתישבים החדשים בשנים הראשונות, ועתה הישוב במקומות האלה הולך ופורח. אמנם עוד יקרו מקרי מות מקדחת צהובה וממלאריה טרופית, אבל המקרים בודדים, לעתים רחוקות, וגם זה באשמת הכפרים של השכנים, החסרים כל שמירה מדיצינית.

ב.    🔗

אנחנו יכולים אמנם להנהיג אמצעי זהירות ושמירה בקרב אחינו בני ישובנו אנו, אבל אם בסביבות המושבה או השכונה יושבים ערבים, שאינם נזהרים ואינם משתתפים אתנו במלחמה נגד מפיצי המחלה, אז תקצר ידנו לעקור את המחלות משרש. ובכל זאת, הודות לעזרה מדיצינית מתמידה ומסודרת, הבאנו במקומות ישובנו את התמותה למדרגה פחותה מאד, לא גדולה מאשר במקומות הכי בריאים, ובכל מקרה של מחלות מתדבקות ומגפות ידענו להלחם ולעמוד על נפשנו כהמתוקנים שבכל ארצות הנאורות. בין הערבים, ביחוד בכפרים, רב מאד מספר העורים וחולי עינים, כי על כן קרני השמש הלוהטים והאבק הרב, ביחוד אבק אבני הסיד, פועלים את פעולתם הרעה. אבל אנחנו סדרנו עזרה לחולי עינים החל מגני-הילדים, ועתה ברוב בתי-הספר שלנו כל הילדים המה טהורי עינים, וקטן מאוד הוא האחוז של החולים. גם בין היהודים התימנים, שבאו אלינו עניים וחלשים, מצב הבריאות הולך וטוב, יען וביען שיש פקוח תמידי, עזרה מדיצינית מסודרת. בעון חתונות-בוסר ילדיהם בלתי מפותחים, והאמהות הצעירות אינן יודעות לשמור על עולליהן, והתמותה בקרבם יותר גדולה מאשר אצל יתר אחינו; אבל גם על התימנים פועלת לאט-לאט הסביבה הבריאה, וכבר ראינו מבין התימנים צעירים בריאים, שנתקבלו יחד עם אחיהם מיתר בני העדות אל הגדודים העברים, אל הצבא האנגלי; צעירים בריאים וראויים לעבוד בצבא המלחמה של הממלכה האנגלית.

גם בערים גם במושבות יודעים אנו את כל ערכו הגדול של המבטא “נפש בריאה בגוף בריא”, ועסקני הצבור שלנו בכל אתר ואתר בארצנו דואגים לעזרה המדיצינית כמו שהמה דואגים לכל צרכי הצבור הרוחניים והחנוכיים. בכל מקום שיש בית-תפלה ובית-ספר אתה מוצא גם בית-מרקחת. אם אין יד המושבה משגת להחזיק רופא קבוע, אז היא מזמינה רופא מן המושבה או העיר הקרובה לבוא לבקר אותה בימים קבועים בכל שבוע. ממלא את מקום הרופא – הרוקח, החובש, אחות-רחמניה, מילדת; בלי עזרה למקרה של מחלת-פתאום או גם מחלות רגילות אין נקודה ישובית עברית נשארת. והעזרה היא עזרת-חנם, כי את הוצאותיה מכסים מקופת המושבה, המאספת מסים כלליים, על-פי ערך הרכוש של התושבים, והעניים וגם הערבים של הכפרים מסביב נהנים בלי כל תשלום. ובעת אשר בכפרים הערבים, גם היותר גדולים, המונים תושבים לאלפים, אין זכר לרופא ולמרקחת, הנה בחמש מושבות ישנם גם בתי-חולים מסודרים קבועים וארעיים, ואין לך מושבה גדולה, שלא יהיה בה רופא קבוע. אין פלא איפוא, שבכל מקרי מגפה, כמו חולי-רע וכדומה, המגפה עושה שמות בכפרי הערבים, ועל המושבות שלנו היא כמעט פוסחת. הפלחים עוברים על נקלה על פקודות השמירה והזהירות, היוצאות מאת הממשלה, בעת אשר הרופאים במושבות שלנו מסדרים את חוקי הזהירות ושומרים עליהם, ותושבינו הלא בני תרבות המה ונזהרים בכל הפקודות.

ועוד רבה לפנינו העבודה להבריא את הארץ, לגרש מתוכה את אשר גרמו לחורבנה ויעשוה לארץ משכלת יושביה. בלי עזרת השלטון תקונים כאלה מן הנמנעים. מה בצע כי נטענו בבצות חדרה עצי אקליפטוס לייבש על-ידי זה את הבצות שעל אדמת המושבה, אם מעל לגבוליה, על אדמת הפלחים והבידואים והאפנדים השונים עד ואדי אל-חורה, נמשכות בצות רבות, שלא שלטה בה יד הקולטורה, ומשמה נפתחת הרעה תמיד, ומשמה הקדחת מתפרצת. הן רק אז אפשר יהיה להשמיד את האנופיליס, את כל היתושים והחידקים השונים, המעוררים ונושאים את המחלות השונות, אם תהיה המלחמה נגדם בשיטה קבועה, מלחמה כללית, ולא חלקית, מקומית, רק על אדמת המושבות. אך לשוא מביאה המושבה יסוד-המעלה או משמר-הירדן את כל קרבנותיה, אם בסביבותיהן הבצה הגדולה של מי-מרום, –זאת החולה הידועה, המחכה לידים חרוצות, לשלטון מסודר, אשר יהפוך את התפתה הזה לגן-עדן, למקום ברכה. הן ארצנו יכולה להיות אחת הארצות הברוכות באקלימה, אין קצה לפרי אשר תוכל להביא לעובדיה, לולא החריבוה עצלים ונרפים, לוא באה לידי שלטון צדק ומלא מרץ, וכזו תהיה אמנם, כאשר אך תעבור לידינו, כאשר תנתן לנו היכולת להשקיע בה את כחותינו, את תרבותנו, את אהבתנו למולדת.

ודעו וראו, שבכל מקום שנותנים, שאינם מפריעים בעדנו, אנו מעלים ארוכה לתחלואי הארץ. בירושלים, חברון, יפו, חיפה, טבריה, צפת, העזרה המידיצינית היא מסודרת בכל. בתי-חולים של היהודים שבירושלים המה היותר מודרניים, הכי מסודרים. בירושלים נוסדה זה שמונה שנים תחנת הבריאות העברית ומכון פסטורי. ממלאים את העבודה הגדולה הזאת בכחות משותפים של נדיבים מחוץ-לארץ ושל הרופאים העברים המקומיים, שהתאחדו לאגודה אחת לשם חקירה מדעית ועבודה מעשית בהבראת הארץ. לתחנת הבריאות מחלקות מיוחדות לבאקטיריולוגיה, למאלאריה, למחלות עינים, להכנת הרכבות וזריקות. עד שהיה לנו פה המכון הפסטורי היו החולים זקוקים לנסוע מצרימה, ועתה המה מוצאים את תרופתם פה. המוסד הזה מביא ברכה לכל הארץ, וגם הממשלה התורקית הכירה את ערכו והשתמשה בו, כי על כן הלא יחיד המוסד הזה בכל החלק האסיאטי של המדינה. רופאינו בארצנו עובדים תמיד במרץ, רבים מהם נפלו חללים בימי המלחמה בעבדם בצבא התורקי וימותו במחלות המתדבקות. אבל את מקומם מלאו חברי הקבוצה המדיצינית של ההסתדרות הלאומית שלנו באמריקה. המה אך באו ויסדרו אכספידציה בכל ארץ-ישראל, ותחת הנהלתו של אחד מזקני הרופאים בארצנו, הד"ר הלל יפה, עברו ויבקרו את כל המקומות הנגועים, ויסדרו תכנית להשיב לארץ-ישראל את כבודה ולשימה תהלה בארץ בתנאי הבריאות והחיים בקרבה. זה הוא אחד מתפקידנו, זאת תהיה עבודתנו הראשונה בשובנו לארצנו והשלטון עליה בידנו.

עוד עלי לדבר על-דבר עבודתנו במקצוע החנוך, את אשר עלה לעשות בידי קומץ אנשים בחנוך הדור, כאשר אך הרגיש אדמת-מולדת תחת רגליו. וגם במקצוע האומנות וביחוד האמנות, עבודת-יד ומלאכת-מחשבת. הן שמים חדשים נמתחים על ראשי עם בעת אשר יחוש את פעמי גאולתו, וגם לב חדש יברא בתוך השבים לארצם מגלותם.

ג.    🔗

עבודת “הדסה”, העזרה המדיצינית של ציוני אמריקה בארץ ישראל, היתה נתונה אל מול פני הבקורת החזקה. בעיקר יצאה הבקורת מתוך אי הבנה של שני הצדדים, חברי “הדסה” הפועלים מצד אחד, ותושבי ארץ ישראל הנפעלים – מצד שני. האמת מותרת להאמר, שאנשי “הדסה” הראשונים, שבאו מאמריקה בסוף הקיץ תרע“ח, לא היו ברובם המכריע אנשים בעלי הכרה ציונית, לאומית. המלחמה העולמית היתה אז בעצם תקפה, והסתדרות “הדסה” בחרה את חלוציה לשלחם לארץ ישראל מכל אשר מצאה בתוך היהדות האמריקאית. ביד ההסתדרות לא היתה יכולת לבחון כליות ולב ולדעת איזו הם הנימוקים, שבגללם מסכימים חברי הקבוצה ללכת במלאכותה. ובני הקבוצה ידעו, שהמה שלוחים לעשות צדקה וחסד עם יהודים עניים נגועי המלחמה בארץ ישראל, ארץ שהעניות אומנתה ועל הצדקה פרנסתה. עם " מקבלים” אינם מתחשבים, אינם מדקדקים עמהם בהלכות דרך ארץ ונימוסים, ובדעת הקהל של אלה אין משגיחים. נותנים להם מה שרוצים, וכמה שרוצים, ובאותה צורה שרוצים המשפיעים, הנותנים והמקבלים בועטים וגוערים. הוסיפו לזה את הפשטות, שמפני טבעיותה היא נראית לפעמים כעין גסות. יהודי ארץ ישראל המה כולם כרובם נוחים ועדינים בהליכותיהם וביחוסיהם, פרי החנוך הארופאי שהורכב באצילות המזרחית. האם יפלא הדבר כי חברי הקבוצה המדיצינית ותושבי ארץ ישראל עמדו זה כנגד זה במצב של התנגדות, ולא הבינו איש את רעהו?

והיו עוד סבות אחרות, יותר עמוקות, שגרמו לחכוכים בין חברי “הדסה” ובין שדרות אחדות שבקהל המקומי. רק מתי מספר מן הבאים במלאכות “הדסה” ידעו את שפתם, את השפה העברית, ומתוך האחיות לא היתה אף אחת היודעת עברית. שפתם בפיהם היתה אנגלית, השפה המיוחסת עתה בארצנו, שפת כובשי הארץ ומלכי עולמנו. ואולם אנחנו, עסקני הצבור ארץ-הישראלי, הלא חפצים לראות בעבודתה של העזרה המדיצינית, השלוחה אלינו מאת ציוני אמריקה, גם עבודה קולטורית לאומית, ובזמן שאנו עסוקים בכגון זה אין אנו יכולים לוותר על השפה הלאומית שלנו, על שפתנו, לבלי לשתף אותה בעבודה. וכמו שערכנו בזמנה מלחמה נגד הטכניקום הגרמני, אם כי כולנו הכרנו בנחיצות של החנוך הטכני בארצנו, כי אין אנו יכולים לסבול עבודה קולטורית לאומית מסוג אחד, אם היא מזלזלת בשפתנו. רפואה וטכניקה בתור גורמי חיינו יום יום יקבל כל דצריך וכל דכפין מאת מי שהוא ובאיזו צורה שהיא; ואולם אותם הדברים עצמם, בתור סעיפי הקולטורה הלאומית שלנו, אין אנו רוצים ואין אנו יכולים לקבל מידי נביאי הטמיעה הגרמנית ואף לא מאת רופאי ניו-יורק, המתכחשים לשפתנו הלאומית.

ולמה נכחד תחת לשוננו ולא נוסיף עוד סבה אחת, שאין בה הרבה מן השבח, אבל החיים כשהם לעצמם, אין בהם לא מן המשובח ביותר ולא מן המגונה ביותר. הרעימו פנים מול עבודת “הדסה” רופאינו המקומיים, אשר ראו את הרופאים הבאים בהמון מאמריקה לארץ ישראל להתחרות בהם ולקפח את פרנסתם. הדברים אולי פשוטים יותר מדי, אבל המה מובנים וגם - מותרים, אין בהם כלל חטא ועון. מראש מקדם באו רופאים להתישב בארץ ישראל, לקשר את חייהם עם רעיון תחיתנו, ויזניחו את החיים ההומים בארצות הגולה, ויבאו הנה ויסבלו. בשנות המלחמה ראו רופאי ארץ ישראל רעה הרבה, מספר הגון מהם כרע, נפל במלחמת החיים, וכאשר הגיעו לשעת השחרור היתה להם הרשות והזכות לקוות, כי המה ישובו להתפרנס מעבודתם. רופאי ארץ ישראל היו בטוחים, כי הבאים מאמריקה יפנו אליהם כאל חברים הבקיאים במצב הארץ וכל תחלואיה, וישתמשו בכל הכחות הנמצאים מכבר בארץ לעבודתם. אבל כזאת לא נהיתה, ובתקפה הראשונה של עבודת “הדסה” השתדלו לבלי להשתמש ברופאי המקום, והביאו מאמריקה מומחים למקצועות שונים. הרופאים ארץ-הישראליים ראו בזה כעין עלבון, חפץ לבטל את מומחיותם וגם – מבלי לגמגם – חתירה תחת קיומם החמרי. עזרה מדיצינית ניתנת בכל מקום ובחנם לכל דורש ומבקש, – רופאי המקום מה יהא עליהם? במה יתפרנסו? ונוספה לזה הקנאה הגדולה באלה האחדים, שבידיהם הצליח למצוא חן בעיני מנהלי “הדסה”, ונתקבלו אל הקבוצה ודוקא במשכורת גבוהה, לא רגילה אז בארצנו.

ומפני שבתקופה הראשונה למעשי “הדסה” לא היו הסדרים מצוינים, ולא פעם כשלו ונפלו זעיר שם, זעיר שם, לכן היה כר נרחב לכל יושבי קרנות להרבות שיחה על דבר המלאכות המדיצינית האמריקאית, ומעשי הקבוצה בארץ-ישראל היו ענין לנרגנים, השמחים להעכיר כל מי צבור בארצנו.

אבל התקופה הזאת, תקופת אי-ההבנה, עוברת, אולי גם עברה כליל. את מקומה של אי-ההבנה לקחה העבודה, העבודה הקשה עד מאד של הבראת הארץ והעם, של ארץ נחרבת ועם חרב. ומפני הוד רוממותה של העבודה הגדולה הזאת, אשר נפלה בחלקם של ציוני אמריקה, הולכות ומשתתקות לחישות נרגנים ושיחות בטלות. לעינינו הולכת ונעשית עבודה לאומית גדולה, כבירה, הולך ומתגשם אידיאל רם, שעל אדותיו חלמנו ואשר בערכו הגדול הכרנו תמיד, אבל גם היום עוד קטנה אמונתנו בהגשמתו. ארץ ישראל, תחת שמי-התכלת ובאקלימה המצוין, נעשתה קן למחלות רבות ותהי משכלת יושביה. הממשלה התורקית אפילו באצבע קטנה לא נקפה מעולם להסיר מחלה מקרב הארץ, ואך רוח גבורה יתירה היתה לובשת את חלוצינו, בהתישבם בארץ זו, אשר הקדחת עושה שמות ביושביה. ארצנו זקוקה לבניה, ואחינו שואפים אל הארץ, – אבל חורבן הארץ ומחלותיה היו כחרב המתהפכת על פתחו של גן עדן, שלא נתנו לבנים לשוב לגבולם, והנה הרו והגו אחינו האמריקאים דבר גדול – להבריא את הארץ, ונגשו אל העבודה באותו המרץ, אשר בו תכירו את המסירות לאידיאלים של אחינו בני רוסיה ואת המעשיות של אמריקה.

המעשיות האמריקאית הובטאה בזה, שבחלוקת המדיצינה למקצועות שמו מקום מיוחד למקצוע של הנהלת עניני רפואה בכלל ובתי-חולים בפרט. נהוג אצלנו, בעולם הישן, כי הגדול מחבריו בחכמת הרפואה הוא גם ראש ומנהל של בית-החולים, ובתי מרפא הגדולים חוזרים אחרי פרופיסורים מפורסמים בעולם המדע להעמידם בראש ההנהלה. באמריקה, ארץ חלוקת העבודה בעיקרה, נעשה ענין ההנהלה, קביעת הרופאים על מקומותיהם וכלכלת בתי-הרפואה למקצוע מיוחד, שצריכים ללמד אותו ולדעתו. בתקופה הראשונה של עבודת “הדסה” בארץ-ישראל, לרגלי המלחמה ועוד סבות צדדיות שונות, היו נתונים עניני ההנהלה של העבודה המדיצינית בידי רופאים סתם, אפילו בידי אנשים סתם. הרופאים היו בודאי מומחים למקצועותיהם, והאנשים היו בלי כל ספק טובים ומוכשרים. מר לוין-אפשטיין והגברת זליגסברג– כמוהם תוסיף אמריקה לשלוח אלינו, והד"ר רומן, מורה לפאטולוגיה, – חביב היה האיש עלינו מאד. ואולם הנהלת העסק הגדול של הבראת עם וארץ, וביחוד בתנאים שונים ומשונים שבהם נמצאת ארצנו, זקוקה למומחיות מיוחדה, כי תורה שלמה היא זו, הצריכה למוד. וביחוד בארץ ישראל, במקום שהכל שואף להתהפך למקור של חלוקה ותמיכה ושנוררות.

והנה באו האמריקאים וקבעו בענין הזה את מעשיותם, ודבר הבראת הארץ והעם הולך ומתפתח באופן רצוי מאד, כי הדבר מצא את המומחה לעניני הנהלה. נסדרו, נתחדשו ונתגדלו ארבעה בתי-חולים – בירושלים, ביפו, בטבריה ובצפת, ומספר מטותיהם מאתים, ששה בתי-מרפא לחולים הבאים והולכים נוסדו בכל ערי המושב שלנו – ירושלים, חברון, יפו, חיפה טבריה וצפת, שלש מחלקות באקטירואולוגיות, הממלאות כמות עבודה מדעית עצומה, שלא היתה תחנת-הבריאות בירושלים (אגב: גם זה נוסד בתחילה על ידי האמריקני מר נתן שטרויס) מספיקה לעשות לבדה. ולאחרי כן נגמרה המעבדה הפאתולוגיית, שבנתה “הדסה” בחצר בית החולים בירושלים. בכל זה נשקעו הרבה כחות ועבודה, כי על הקבוצה היתה להוסיף בנינים ולהרחיב את הקיימים, להתאים את הנמצא אל הדרוש לפי מצב חכמת הרפואה וכפי הטכניקה המדעית. בפעם הראשונה ראינו בארץ-ישראל את קוי הרנטגן, בית מרפא מיוחד למחלות העור, תחנה פאתולוגית בתור מקצוע רפואה מיוחד. אפשר לאמר בבטחה, כי הודות לפעולות הקבוצה המדיצינית של ציוני אמריקה, הישוב היהודי בארץ ישראל בטוח באמצעי רפואה באופן כזה, שאין דומה לו בכל מקום מושב אחר, לפי כמות התושבים בארצנו.

לפנינו מונחים לוחות מספר סטאטיסטיים. ראוי היה להביא לפני הקוראים רבים מהם, להוכיח את אמתת משפטנו על דבר ערך הקבוצה המדיצינית ועבודתה. אבל מספרים משעממים את הקוראים, ואין לנו חפץ להלאותם. הקבוצה היא לא מעטה וקטנה. בת כמאתים ושמונים איש, רופאים מכל המקצועות עד רופאי שנים ועד בכלל, אחיות רחמניות, אחיות תלמידיות, סאניטארים משגיחים על בריאות הצבור, מהנדסים מיוחדים לתקון תעלות של שופכין, שופרים לנהל אוטומבילים ומשמר של פקידים ומזכירים ומנהלי חשבונות. הרוב הגדול של האנשים העובדים במשמרות הקבוצה המה בני ארץ ישראל, כי מאמריקה באו בסך הכל כחמשים נפש, וגם מאלה כבר שבו מחצית האנשים. יותר ממאתים מטות קבועות בבתי החולים, ומספר החולים הבאים לבקר את בתי המרפא הוא גדול עד מאוד, ואפשר לאמר, שאין לך יהודי בארץ ישראל שלא השתמש בעזרה המדיצינית של הקבוצה. כי אמנם לרגלי שנות המשבר נחלשו תושבי הארץ מאד, ואחוז גדול מן התושבים בארץ היה זקוק לעזרת רופאים. הלוחות הסטאטיסטיים מראים את התפתחות העבודה של הקבוצה, את השתדלנות הבלתי פוסקת להגדיל ולהאדיר את הפעולות שלה לתועלת התושבים. תמיד אתה רואה התאמצות ההנהלה לשם תקון זה או לשם שנוי חשוב אחר, ואנו מרגישים, כי דבר לנו לא עם משחק בפילאנטרופיה, כי אם עבודה צבור גדולה מסודרת ומתפתחת, עבודה מדינית כבירה.

ומן הערים מרחיבה הקבוצה המדיצינית את פעולותיה אל המושבות, מן המרכזים אל ההיקפים של הישוב. ואם במושבות ביהודה אין צורך כל כך גדול בעבודת הקבוצה, כי המושבות האלה, הגדולות באוכלוסין אשר עמדתן הכלכלית איתנה, היו תמיד מובטחות באמצעי רפואה, הנה מושבות הגליל סבלו במובן זה תמיד. כעשרים מושבות פזורות בגליל, כולן קטנות וצעירות,. ומצבן החמרי לא טוב, באשר נטיעות פרדסים וכרמים וגנים אין להן, ועיניהן אל הפלחה, אל זרע השדה. גם בשנים כתקונן לא מצאו ידיהן של המושבות הדלות בגליל להחזיק רופא לעצמן, ואף כי בשנות המלחמה כשמספר הרופאים בארץ התמעט. לכל מושבות הגליל היה רופא אחד או שנים, ואלה כרעו, רבצו תחת נטל עבודתם, בפרט שמצב הבריאות במושבות הגליל לא היה מצוין מעולם. את הבקעה הזו ראתה הסתדרות “הדסה” והתגדרה בה. מנהל הקבוצה בא לידי הסכמה עם המושבות הגליליות, ועתה נוצרו בגליל גלילי רפואה קטנים, ודרך שעה אחת ברכיבה מרופא לרופא, ומלבד הרופאים שבטבריה ובצפת ערי הגליל, נמצאו תחנות רופאים בהרבה מושבות. המושבות, כמובן, משתתפות עם “הדסה” בסכומים לא גדולים בעול ההוצאות של עבודת הרופא; אבל אם נשים לב, כי עוד היום היה על רבים מהאכרים במקרי מחלה לנסוע אל הערים הרחוקות, לפעמים עד ירושלים, בהוצאות כסף מרובות ובתוצאות מרפא קטנות, אז נבין את כל הערך הגדול של עזרת הקבוצה במושבות הגליל.