אך נגמר הכיבוש, נכרתה בהחלט ברית השלום בין כל הנלחמים, הקיץ הקץ על המלחמה, ובלהותיה הנוראות היו מאחרינו. שנת תרע“ח נגוזה ועברה, וגם תרע”ט שאחריה הלכה והתקרבה אל קצה – וכיונים מארובותיהם החלו לבוא אלינו, אל חופי ארץ ישראל, אחינו ובנינו הגדולים והטובים, אלה אשר אליהם קוינו וחכינו.

שמענו וידענו כי בלונדון כבר נמצאים ראשי העסקנים של הסתדרותנו הלאומית, אלה אשר מסבות בלתי תלויות בהם לא יכלו עד כה לקחת חלק בעבודה הציונית בפריז ובלונדון. מעתה משתתפים בעבודה גם הפרופ' ורבורג, ד“ר א. הנטקה, ברתולד פיבל והד”ר ארתור רופין, אשר נסיונותיו הרבים בעניני הישוב בודאי יהיו לעיניהם לעבודת הסתדרותנו הקרובה. בתנאים כאלה ידענו ימצא הפרופ' חיים ויצמן את האפשרות לעזוב את העבודה בלונדון בידים אמונות, ולראש השנה הבאה עלינו לחיים חדשים נקבל את פני הד"ר ויצמן בארץ ישראל.

הד“ר ויצמן יצא מארץ ישראל ונסע מיפו ממחרת יום הזכרון בצום גדליה תרע”ט אחרי עשותו בארץ ששה חדשים תמימים. כל הימים ישב בארץ ישראל אל עקרבים. הוא קוה כי יוכל לעבור בכל הארץ ויתחיל לבנותה ולגשת אל סדור חיינו, והנה החזית על יד הירקון נשארה בתקפה והחזיקה מעמד חודש אחר חודש, עשרה חדשים שלמים, – והד“ר ויצמן ראה את עני פתח-תקוה ותושביה מגורשים. השומרון והגליל היו סגורים ומסוגרים ואנחנו לא ידענו גם את גורל כפר-סבא הקרובה. דאבה נפשו של הד”ר ויצמן לראות את “השטח הנכבש” והוא קטן עד מאד, ותנאי המלחמה השוררים בו אינם נותנים כל חפץ, אינם מרשים לפתח חיים נורמליים, מעכבים את כל עבודת התחיה. ובמצב-רוח כזה, השולל כל תעופת נפש והתרוממות הרוח, עזב הד"ר ויצמן את ארצנו.

אך יצא מן הארץ, ועוד טרם הגיעה אניתו לונדונה, והנה החזית נשברה ובימים הראשונים של חג הסוכות נכבשה כל הארץ ונשתחררנו כלנו, מרוחמה בדרום עד מתולה אשר לרגלי החרמון. שבו גולינו מן הגליל, באניות הובאו נדחינו מארבע כנפות המדינה התורכית, וגם מארץ מצרים באו כמעט כל המגורשים בראשית המלחמה, והארץ שנתרוקנה מבניה הלכה והתמלאה. במשך השנה הזאת כמעט נגמרה המלחמה, נכרתה ברית השלום, והגיעה העת כי יבואו בונינו לגשת את העבודה הגדולה, אשר המאורעות העולמיים מטילים לחובה עלינו.

השנה הראשונה שעברה עלינו היתה שנת נדודים ותעתועים. אך נכבשה הארץ ושאפנו רוח מן המועקה אשר שמו התורכים בנפשנו, והנה יצרנו לנו ביאת-כח בדמות “הועד הזמני של השטח הנכבש”. עלובה היתה הצורה של השלטון הזה, אבל בתנאי חיינו אנו לא יכולנו לעשות אחרת. וההגיון הבריא פקד עלינו להשמע אל השלטון הזה אשר יצרנו לנו, לתתו עליון על חיינו הצבוריים בשטח הנכבש, בארצנו המשוחררת. מי כמונו יודעים את כחה של ההסתדרות, של אחוד הכחות, של המשמעת הלאומית. ברצון ובהסכמה טבעית הרכבנו לראשנו את “הועד הזמני”, ותחת פקודתו סדרנו לנו את ענינינו הצבוריים והלאומיים. עליון לו, לועד הזמני היה “ועד הצירים לא”י", בהיותו בא-כחה של ההסתדרות הלאומית בכל העולם. את “ועד הצירים” פגשנו בכל כבוד ויקר, שתנו עליו הוד, הכרנו את שלטונו עלינו. ועד הצירים היה לנו לעינים, שמענו בקולו לכל אשר פקד עלינו, אנחנו רצינו, אנחנו שאפנו כי יקום שלטון מקרבנו ויצוה על הסדרים החדשים, על התנאים החדשים, על הפנים החדשים של חיינו בארץ, הצריכים להתרקם בחסד המאורעות המבשרים את תחיתנו.

אבל כעבור השנה, מאז נשתחררה כל הארץ, וכל אחינו היושבים בארץ ישראל במקום הסתדרות אחת ותנאים אחדים, – נשארנו אז דלים וריקים במובן הצבורי. עדר עדר לבדו, מפלגות אין קץ, במות במות, תהו ובהו. נתרוקן מתוכו “הועד הזמני” ויהי כלא היה. הוא קבל אל תוכו גם חלקים אחדים מישובנו, שעוד טרם גמלה אצלם ההכרה הלאומית באופן שיהיו נכונים להביא קרבנות לטובת רעיון התחיה, והחלקים האלה, ביחוד מבני ירושלים, ציונים מאתמול – המה אשר חתרו תחת יסודותיו של " הועד הזמני" ויהרסוהו. חלפו הלכו להם הזיו והזוהר של “ועד הצירים”. חלופי-גברא, כמו בגלגל הצבעים, של ועד הצירים, העדר אישיות מרכזית אחת בתוך המוסד הזה בכל ימי השנה, חוסר כל שיטה בעבודה, – מה הוא איפוא “ועד הצירים”, כי יוכל למלוך עלינו, כי יורה לפני הישוב את הדרך, כי יפתח לפנינו אופקים לעתידנו בארץ? ובאין ב“ועד הצירים” אנשים מוכשרים לעבודת הבנין, וגם אולי עוד טרם הוכשרו התנאים המדיניים לעבודה – לקח עליו המוסד הזה את ענין התמיכה והחלוקה ואת כל המחמדים של הישוב הישן, והוא משקיע בזה את אמצעיו הכספיים ואת כחותיו הרוחניים. והמוסד הלאומי “ועד הצירים”, האורגן הפועל של הסתדרות תחיתנו, השואפת לטהר את חיינו מן התמיכה ומן החלוקה ומכל פגול הגלות – המוסד הזה הולך ומקבל צורה של “ועד כל הכוללים”.

הועד הזמני נתרוקן, ועד הצירים ירד, וחיינו הצבוריים בארץ נדלדלו. ומה נחוצה לנו פקודה רמה, ומה נחוץ לנו מוציא ומביא, מורה דרך, שלטון מסודר! ביחוד כשהעזובה בארץ רבה, בשעה שמעטים האנשים המכירים בחובתם, והמה אינם מרגישים באחריות מעשיהם.

ולכן התפללנו: יבוא נא הד"ר ויצמן אל הארץ, יבוא אחד מנשיאי הסתדרותנו הלאומית, ויניח על מכונתה את הגיגית הכפויה על ישובנו שלא ברצונו. ירגיע את הלבבות הסוערים, ישריש את הסדר בינינו ויקרא לעבודה בכל מקצעות חיינו החמריים והרוחניים. האמנם עוד טרם הגיעה השעה? –

ובתשרי תר“פ בא הד”ר ויצמן, בא שנית אלינו, אל ארצנו, שב אלינו עוד הפעם. וגם הפעם אין הפרופ' ויצמן בא לגשת אל העבודה, אל עצם הבנין, אלא להכין את הקרקע, להכשיר את התנאים המתאימים לעבודה בארץ. תקופת המעבר עוד טרם נגמרה, עב הענן המכסה את שמי העולם מראשית המלחמה עוד טרם נתפזר, והשלום, בה“א הידיעה, השלום המוחלט, עוד ממנו והלאה. רבה עוד העבודה גם למנהיגינו במרכזי הממלכות, החולשות על גויים, וגם על ד”ר ויצמן יהיה בודאי למהר ולשוב לאספת השלום, ועמל לא מעט עוד נכון לפניו במוסדות השלטון בלונדון. ואם בכל אלה מצא המנהיג לנחוץ וחרד אלינו עתה מים, בודאי קראוהו המסבות והמצבים השונים, אשר עניננו הלאומי נתון ומשולב בהם.

ואף אמנם מצבנו בארץ דרש אז תקונים ובאורים, ואת שני אלה אי אפשר היה לדחות לעידן ועידנין. הצבור הקטן שלנו, שלא היה מתוקן מעולם, התקלקל בתקופה ההיא במדה מרובה משהיה קודם. הפרודוקטיביות נתמעטה, החפץ לעבודה נדלדל. אפשר היה לקוות, כי צלצלי התחיה יעירו ויעוררו בבני עמנו יושב-הארץ את התשוקה ליצירה, להגדיל ולהאדיר את כחות התוצרת בכל הענפים והמקצועות. ואולם למעשה אנו ראינו עצלה לאומית, שויון נפש לעבודה, אפיסת הכחות. – העינים היו תלויות אל ההרים, אל השמים ממעל ואל מתנת “הדודים מאמריקה” ויחד עם זה היו מתגדלים ומתרבים הצרכים, יוקר החיים האמיר בארץ ישראל יתר על כל ארצות אירופה, ולא היה כל ספק כי המשבר קרוב לבוא. מפזרים היו האנשים בארצנו את זמנם ואת כחותיהם לתהו, לאספות-שוא ועסקנות-הבל ומפלגות-תהו, מבלי אשר תרחף רוח אלהים על כל המעשים והדברים האלה. בכל מקום אשר תדרוך כף רגלך היית מוצא במות במות, מתחת כל נקודת ישוב צמחו ועלו כהנים ונביאים המנבאים לאשר לא שלחום, השמאלים מזה והימנים מזה.

וכל זה היה דורש תקון. מראות חיים כאלה אינם יכולים להיות יסוד לבנין-לאומי בריא, הדורש התאמצות כל כחות העם ומרץ יוצא מן הכלל. אסור היה לעם עני ואביון כעמנו, השואף להשתחרר מעניו, להסיר את שכמו מעבודה, לפזר את כחותיו להבל ולריק ולבלי לדעת חסכון בכל חייו, חסכון בזמן ובמרץ ואפילו באמצעיו החמריים. אסור לעם כעמנו, אשר מספר גויי הארץ מספר שונאיו ומתנגדיו, להתפורר לשבבים ולהתחלק לכתות ולמפלגות בשעה כזו ביום הרת עולמנו, ברגע היסטורי שלא היה דומה לו בכל אלפי שנות גלותנו. ויבוא גם הד"ר ויצמן, ויתן קול עוז על הצעירים והזקנים גם יחד, ויסיר את המסוה של הלאומיות המזויפה ושל הדתיות החנפה וידע גם העם.

ותקונים ובאורים דרשו גם יחסינו המדיניים בארץ, בהוה ובעתידנו הקרוב. יגיה אור, מעט אור על המחשכים האלה, ולא נתעה דרך ולא יוסיפו עוד להשלות את נפשנו בשוא, בתוחלת ממושכה, בתקוות בלתי מבוססות – וגם עבודה זו היתה צורך השעה, גם אותה אי אפשר היה עוד לדחות. הנה עוד מעט, – ימים, שבועות, ירחים אחדים לכל היותר, – והמצב המדיני בארצנו יבורר. הממשלה הבריטית תקבל מאת חבר הלאומים את הכח וההרשאה לשלוט בארצנו ולתמוך בידנו לבנות בית-לאומי לעם ישראל. כזאת היתה הכרזת בלפור, שנתאשרה מאת אספת השלום. ואולם גם מצבנו עתה, בטרם יבוא היום הגדול הזה, דרש תקונים ובאורים. גם העבודה המדינית אינה אוהבת קפיצות ודלוגים לא-שערום, והיא הולכת ונעשית בהדרגה, לאט, מן הקל אל הכבד.

עלינו לבנות את חרבות ארצנו, לקומם את הנהרסות. מי המה הבונים? אנחנו דלונו עד מאד, נשארנו מעט מן המעט, ותקותנו כי יבואו אלינו אחינו מן הגולה, הנמקים מעוצר רע ויגון, מכל המוצאות אותם בארצות שונאיהם ואויביהם הרבים.

והד“ר ויצמן בא בעתו, בטרם אשר יבואו מנהיגי תנועתנו לקבל את מגלת השחרור. עוד בשנה הקודמת הבטיח הד”ר ויצמן להביא אל הארץ את מגלת העבודה. מי כמוהו יודע ומבין, שמגלת שחרור, באין יכולת למלאותה תוכן של עבודה, אינה ולא כלום, צלצול ריק. על הד“ר ויצמן לראות ולהתבונן אל כל הנעשה את כל מה שאפשר לעשות בעתיד הקרוב בהיות היכולת בידנו. לד”ר ויצמן עינים פקוחות ולב מבין, וגם ניב שפתים לו להגיד בשובו לאירופה את אשר ראה, להניח את הקל ולהדגיש את החזק.

זה תפקידו של הד"ר ויצמן במסעו הפעם זאת היתה חובתו לעשות,– והוא יודע מה זו חובה והוא יודע למלאותה.

ובאותו הזמן בא אל הארץ גם מנחם אוסישקין. לא כאורח בא. תושב הוא. מעטים האנשים, הקשורים אל ארץ ישראל ואל כל עניניה כמוהו. האם יש דבר בארץ ישראל, בכל תולדות תנועתנו הלאומית בכל מעשי התחיה, אשר אוסישקין לא לקח חלק בו?

אני מרשה לי לספר בקצור נמרץ את תולדותיו. הוא נולד בשנת תרכ“ג בדוברובנה, פלך מוהילוב. בשנת תרמ”ט גמר את חוק למודו במוסקבה בתור מהנדס-טיכנולוג. עוד בהיותו תלמיד ביה“ס, בראשית שנות השמונים למאה שעברה, כבר השתתף בתנועה הלאומית, אך נראתה התנועה הזאת בארץ בצורת ישוב א”י. יחד עם חבריו יסד פלוגת בני ביל“ו במוסקבה, והוא גם היה ממיסדי אגודת “בני ציון” מבין הסטודנטים בעיר ההיא: זאת האגודה “בני ציון” שהטיפה לישוב הארץ ולכל תנועת התחיה, ואשר נתנה לנו אנשי מעלה ואנשי מעשה והמנוח טשלינוב בראשם. אוסישקין היה מזכיר אגודת “חובבי ציון” במוסקבה, וגם היה ציר האגודה באספת דרוסקניג. וכאשר נתאשר “הועד האודיסאי” והתאספה בחודש אדר תר”ן האספה הראשונה, היה אוסישקין ביחד עם הר“י מזא”ה צירי מוסקבה באספה ההיא. אז נכנס אוסישקין גם אל אגודת “בני משה” מיסודה של אחד-העם.

ובשנת תרנ“ז, כאשר התאסף הקונגרס הראשון הבזילאי, היה אוסישקין לאחד מעוזרי הרצל בעבודת ההסתדרות. הוא הולך ונעשה אחד ממנהיגי הציוניות, בתור אחד מחברי הועד הפועל הגדול, ובקונגרס השביעי נבחר גם לחבר הועד הפועל המצומצם. פתגמו היה תמיד: “אין לך דבר העומד בפני הרצון”, ובתור מורשה של הגליל יקטרינוסלב היה למופת לחבריו במרצו בעבודתו בלי לאות ובמסירותו לענין התחיה. באספת הציונים במינסק, בשנת תרס”ב הציע אוסישקין כי יסדרו לגיונות של בחורים, אשר יתנדבו לעבור מספר שנים לטובת התחיה על אדמת ישראל. הקונגרס הששי מצא את אוסישקין בארץ ישראל, וכאשר נודע לו על ההחלטה בדבר הצעת אוגנדה התיצב אוסישקין בראשי הלוחמים בה, והוא אשר קרא את אספת המורשים בחרקוב, והכריז מלחמה על הארציים. בשנת תרס"ה קרא לאספה בוילנה את “ציוני ציון”, ואחר כן היתה אספת כל הצירים של “ציוני ציון” בפריבורג, וגורל אוגנדה נחתך.

אוסישקין אינו אורח בארץ ישראל, הוא בקר את ארצנו פעמים אחדות, יודע את מוצאיה ומובאיה, את שאלותינו הרבות לפרטיהן. בהיותו פה בפעם השניה, בשנת תרס“ג נסה ליסד את “ההסתדרות” הכללית של א”י, וגם “מרכז המורים” העומד וקיים עתה בארצנו הוא מעשה ידיו. עיניו ולבו של אוסישקין ביחוד בשאלות המעשיות של הישוב ושל התחיה: ההסתדרות, המוסדות הכספיים של הציוניות, הקרן-הקימת, חברת “גאולה”. בכל אלה היה הוא מן המתחילים מעשרת הראשונים. ולהם הקדיש את כל מרצו ואת כחותיו החברתיים. זה שלש-עשרה שנה הוא נשיא הועד האודיסאי, חברת “חובבי ציון” ברוסיה. ולפניו נגלו כל הענינים בחיי הישוב, שהמה חלק בלתי נפרד מחייו הפרטיים. עוד טרם התלקח המלחמה לעברית בארצנו ובתי הספר שלנו היו בידי רשויות שונות, תמך הועד האודיסאי בשורה שלמה של בתי-ספר עברים בארץ, והרוח החיה בכל העבודה הזאת, כמו גם ביסוד הגמנסיה “הרצליה” ביפו, היה אוסישקין.

אוסישקין אינו זר גם בקהל הסופרים, איש מעשה הוא מנעוריו עד היום הזה, ואם ראה צורך בדבר לפרסם את רעיוניו ולהפנות את תשומת לב הקהל אל הנעשה ואל הצריך להעשות, אז נהיה גם לספרא. הוא כתב עברית, רוסית, – הכל לפי הצורך, ואחדים ממאמריו תורגמו גם לשפות אחרות, הוא התנגד אל הרוחניות היתרה, ועוד בימי שחרותו כתב ב“המליץ” נגד “לא זו הדרך” של אחד העם, ובעניני הישוב ובשאלותיו היו דעותיו יותר קרובות אל לילינבלום. במחברתו “הפרוגרמה שלנו”, לא כחד דבר מכל מחשבותיו על עתידה הקרוב של עבודתנו, כי על כן אין דרכו של אוסישקין לדבר בלב ולב ולכחד תחת לשונו את אשר בלבבו. להטי הדיפלומטיה זרים לו.

מראשית המלחמה העולמית לא ידענו דבר על אדות עבודתו. נפסקו החבורים בין ארצנו ובין רוסיה, ועזרת ארץ ישראל באה ממקומות אחרים ביחוד מאמריקה. ואולם אך נמצאה היכולת הראשונה ואוסישקין הלך “למקום המעשה”, למרכז המאורעות של שלום העולם, ואוסישקין היה אחד מחמשת שלוחי עם ישראל בישיבה ההיסטורית של אספת השלום. וידוע ידע להדגיש ברגע הגדול הזה את המאור שבלאומיות, וידבר את דבריו באולם האספה בעברית. זאת היא אולי הפעם הראשונה בדברי ימי העמים, כי ישמעו דברי צירי עמנו ודרישותיהם לפני מושלי האנושיות בשפה העברית.

אף רגע אחד אין אנו יכולים להניח שגם אוסישקין בא אתה אל הארץ כאחד מן הבאים, כאלה שהיינו רגילים לראות ולקבל את פניהם בתקופה אחרונה,– נקרא לה: תקופת השחרור. אלה אחרונים באו אלינו בשתי כונות תחלה: ראשית לראות ולהוכח אם אמת הדבר, שיש בעולם ארץ ישראל, אם זהו דבר שבמציאות, או רק חזון רוחם של המטיפים הציונים. ושנית, אם הדבר נמצא, ישנה ארץ ואנשים יושבים עליה, אזי הדין נותן שצריכים לתקן אותה, להביא סדרים בתוכה, לבנותה כמו שצריך, כלומר כמו שהמה, הבאים, מבינים את הבנין ואת הסדרים ואת הצורך. כך, או קרוב לכך היה מהלך המחשבות של רבים מאלה, אשר הופיעו עלינו במשך חדשי השחרור. באו אנשים וכל-עומת-שבאו כן הלכו להם, ונמצאו כאלה אשר תקנו, ועוד יותר מהם קלקלו לשם תקון. ובארץ תהו ובהו, דמדומי תקוה ויאוש.

אוסישקין יודע את הארץ ואת תחלואיה החברתיים, ואם הוא בא עכשו – על מנת להשתקע בא, לחיות את חיינו ולשכון עמנו “בתוך טומאותינו”, הוא בא להיות אחד המנצחים על הבנין הגדול, בנין עם ישראל בארץ ישראל. הוא אינו בא לבקר, לחוות דעה, להגיש הרצאה – ולפנות לצדדין. מעשי הוא תמיד, ישר הוא תמיד. אינו אוהב לרמות את עצמו, ואף כי את אחרים. לא יקפוץ המימה, אם לא ידע את עמקם. בודאי בדק ומצא, כי הגיע השעה לבנות, כי יש יכולת לגשת אל העבודה המעשית, – והוא בא להתיצב על משמרתו.

ובקיץ הקודם, בחודש תמוז, בא לבקר אותנו אחינו הגדול שמעבר לאוקיאנוס, לואי ברנדייס. שבועות אחדים התהלך בתוכנו, עבר בארץ ישראל, ובכל מקום בואו קדמו את פניו בברכות ויערכו לו קבלות פנים נהדרות כיאות לו. מר לואי ברנדיס לא היה בקרבנו כאחד האורחים הנכבדים, שארצנו רגילה לראותם ולבה גס בהם, אינו כאחד מן הבאים מאמריקה “אשר שם הזהב”. הוא היה אז נשיא הכבוד של הסתדרותנו הלאומית בגולה האמריקאית, אדם אשר כשרונותיו ומדותיו בלבד העלוהו להיות שופט עליון בממלכת ארצות הברית. הוא הכולל יחד מושגים נעלים הרבה. והוא התהלך בארצנו ומסעו היה כבוד והמון חוגג.

אך הנה נגמרו החגיגות וקבלות הפנים. באו ימי החול, ימי המעשה. לא אדם כברנדיס ישפוט למראה עיניו באולמים המקושטים לכבודו. עיניו הפקוחות תחדורנה עמוק עמוק, מתחת לשטח הנראה, ואז ראה את מצבנו כמו.

כבר עברו אז כעשרים חודש מאז נפטרנו ממועקת התורכים, ובמשך הזמן הזה אף צעד לפנים לא התקרבנו אל המטרה בעבודתנו הלאומית, אף שעל אדמה לא נוסף על רכושנו בארץ, אף עמדה לאומית אחת לא חזקנו בה. ערי המושב בארצנו כמו נכריות לנו, למרות מספר תושבינו בהן, וחלקנו בשלטון העיריה דל מאד מאד. אפילו בירושלים אין מקום במשרדים הרשמיים לשפתנו העברית, ועוד גם לפעמים יותר מאשר לפנים, עליה ללחום על זכיותיה העלובות, על קיומה.

הקלקלה הזאת היתה תלויה בתנאים הכלכליים של מצבנו בארץ, ונוספו על התנאים האלה גם מעשי המוסדות שלנו עד הקבוצה המדיצינית של ציוני אמריקה. ועד הצירים עצמו. אדם כלואיס ברנדיס הבין בלי ספק את כל הערך הפוליטי של עמדתנו זו, והוא בודאי מצא לאומיות בריאה במקום שאחרים רוצים לראות אך שוביניות.

דלים וריקים בודאי נראו לו חיינו אם במשך החדשים הרבים, שעברו לאחר שהוסר מעלינו עול התורכים, לא יצרנו עוד כלום. הלא דלונו מאד, אם אזלת היתה ידנו לתת עבודה לפועלים עברים, גם לאלה שהיו נמצאים פה עוד מלפני המלחמה, ואף כי לעולים החדשים שעליהם היה עלינו לחכות, שלמענם אנו צריכים, אנו מחויבים להכין עבודה. במקום הכנות לקראת פועלים שיבואו מן הגולה, אנו היינו מפטרים את הנמצאים, והצעירים שבאו אחרי נדודי כף-הקלע, מגלות פולניה לארצנו, היו נעים ונדים ממושבה למושבה באין מאסף, באין עבודה, הלזו תקרא תחיה?

מר לואי. ד. ברנדיס שם לב בודאי אל כל הסכומים הגדולים שהקריבו הציונים בני-ארצו לטובת הישוב בכל משך התקופה אחרונה, ודרוש ידרוש גם לתוצאות. הלא אך “חלוקה” חדשה יצרנו, זאת החלוקה הנצבת תמיד כצר למול עבודה, למול יגיעת כפים, נגד כל יצירה לאומית. התפתחה אז חלוקה שמנה ועשירה מכספי הסיוע האמריקני, ובהיותה שמנה ועשירה חדלה להיות מנוולת כמקדם, אבל לעומת זאת סכנתה היתה מרובה מאשר לפנים. כל עבודת הסתדרותנו הלאומית וחלקיה השונים היתה אז מתרכזת בחלוקת כספים לשם חלוקה, ולא לשם יצירה ועבודה. האמנם זאת היא תורת העסקנות המעשית רבת הנסיונות של בני אמריקה?

ככה ישאל בודאי האיש ברנדיס.

והוא אשר ימצא גם פתרון לכל הדברים האלה. אין אחוד הכחות, אין רוח אחד בסניפים השונים של הסתדרותנו. האפ“ק, משרד א”י, ועד הצירים,– האם אלה כלם לא היו בנים להסתדרות הציונית, הסתדרותנו האחת: למה בנינו אז במות-במות?

ומר ברנדיס שפט בודאי מישרים את כל הדברים האלה.

וארץ ישראל חכתה לא רק לעסקנים היושבים ראשונה בתנועת התחיה, אך גם לכחותינו התרבוניים, לכל אלה שהיו תושבי הארץ בכח, שאמנם דרו במערב אבל לבם היה תמיד במזרח, “פה, בארץ”…

וגם אלה לא אחרו לבוא.

מרוסיא, מאודיסא, בא וירד ביפו בחורף תר“ף הד”ר יוסף קלוזנר. הוא כבר בקר את הארץ פעם, וגם אז היה עם לבבו להשתקע בארץ. לעיני הקוראים עברית אמנם אין צורך להציג את הד"ר יוסף קלוזנר, אבל הנה זה שנים רבות נקרענו מעל רוסיה, ומבין צעירינו בודאי ימצאו רבים, שבשבילם כדאי להקדיש שורות אחדות לכבודו.

הד“ר קלוזנר היה בבואו כבן ארבעים ושש ונולד בליטא, בפלך וילנה. את חנוכו קבל בישיבה האודיסאית, במקום שהיו מלמדים גם למודי חול, עניני מדע כלליים. את הפילוסופיה ואת השפות השמיות למד באוניברסיטה בהידלברג, ושם גם נכתר בתואר דקטור. עודנו צעיר התחבר קלוזנר אל האגודה “שפה ברורה”, שיסד שם המורה י”ל דוידוביץ, וגם את עבודתו הספרותית החל, בהיותו בן י“ט שנה, במאמר על דבר התפתחות שפתנו ותחיתה. השאלות האלה העסיקו אותו שנים אחדות, והמאמרים בענין זה וספרו “שפת עבר – שפה חיה” (תרנ"ו) המה פרי עבודתו אז בחקירת השפה. באותה התקופה פרסם גם מאמרי בקורת אחדים, והמאמרים “ציון למשורר” ע”ד יל"ג, “לתמונתו הספרותית של סמולנסקין”, וביחוד העבודה הגדולה “רוחות מנשבות” במאסף “הזמן”, קבעו את צורתו הספרותית של מר קלוזנר.

הד“ר יוסף קלוזנר ידוע כאחד מתלמידיו המובהקים של אחד-העם. בירחון “השלח” כתב הד”ר קלוזנר הרבה מאמרי בקורת ופובליציסטיקה. וגם עבודתו המדעית “הרעיון המשיחי בישראל” נדפסה בירחון הזה. משנת תרס“ג היה הוא עורך את “השלח”, והיה גם אחד מסופריו הפוריים – בשמו האמתי ובשם “איש עברי”. הוא חבר גם ספרים הרבה, כמו “האדם הקדמון”, “המשיחיות של עם ישראל בתקופת התנאים” (בגרמנית) “יהדות ואנושיות” (שתי תוצאות), “היסטוריה ישראלית”, קובץ שעורים בישיבה האודיסאית בשנות תרפ”ז – תרפ“ח, “הזרמים החדשים של הספרות העברית”, והמון מאמרים בעברית, רוסית, יהודית וגרמנית. כי הד”ר קלוזנר הוא עובד ספרותי ממדרגה ראשונה, מתמיד ושקדן, הוא גם ערך אחד לוחות “אחיאסף”, את החוברת לדוגמא של “אוצר היהדות”, וגם הוציא בשותפות עם מר גרזובסקי “מלון של כיס” מעברית לרוסית וגרמנית.

בואו של ד“ר קלויזנר עורר את עסקני הספרות העברית לחדש את הירחון “השלח”, שנסגר בזמן המלחמה, ולהוציאו מחדש בירושלם. הדואגים להתפתחות ספרותנו לא היו יכולים להשלים עם הרעיון, לבלי להשתמש בכח הספרותי הגדול שבא לארצנו, בכחו של הד”ר קלוזנר. ואמנם נתחדש “השלח”, אולם לצערנו, לא לאורך ימים.

וגם ממערב אירופה בא לארצנו כח ספרותי ומדעי. באניה דרך חיפה בא הד“ר נחום סלושץ, שגם הוא חדש בארץ ישראל. הד”ר סלושץ נולד באודיסה בשנת תרל“ב לאביו המו”ץ, אחד מעסקני חבת ציון. גם הצעיר סלושץ היה מן העסקנים הלאומיים באודיסה ובסביבה, וגם פרסם מחברות אחדות על דבר הקונגרסים הציונים. את השפות המזרחיות למד בפריז, ושם הגן על חבורו אשר עטרוהו תואר דוקטור. לנושא חבורו זה בחר לו את הענין “תחית הספרות העברית”, והיה מן הראשונים אשר הוציאו את ספרותנו מרשותנו הצרה לתוך החוגים הרחבים של המדע האירופי. אך שנה אחת עברה והד“ר נחום סלושץ נתמנה למורה הספרות העברית באותה האוניברסיטה, שהכתירה אותו בתואר המדעי. בהוצאת הספרים “תושיה” פרסם הד”ר סלושץ את ספרו “קורות הספרות העברית החדשה”, הנסיון הראשון לסדר את הספרות החדשה ולקבוע את תחומיה, ואת המשך נסיונו זה, בנוגע לתולדות השירה של התקופה הקודמת, הדפיס הד"ר סלושץ בצרפתית.

הד"ר נחום סלושץ הלך למסעות רבים, במצרים וביתר ארצות אמריקה¹. מכתבי מסעותיו נקראים תמיד בעיון ובעונג, כי דבר לנו עם חוקר מדעי, והוא גם יודע לתת לקוראיו את התועלת ואת הנועם יחד. שפתו העברית יפה ומדויקת, והוא גם נסה את כוחו בתרגומי מופסן וזולה שנתפרסמו בהוצאת “תושיה”.

ואנו קוינו, כי אדם מדעי זה בא לארצנו לא בתור נוסע עובר, אך בא להשתקע, לקבוע את יתד אהלו ועבודתו המדעית על הררי ציון. אנו עוד מקוים לזה, אם כי יתמהמה…

באניה אחת עם הד“ר קלוזנר בא גם הד”ר משה גליקסון, אחד מן השלישים אשר מר אוסישקין היה נשען עליהם בעבודתו הציונית בתוך גבולי “הועד האודיסאי”, שהד“ר גליקסון היה מזכירו. ואולם הד”ר גליקסון תפס לו מקום חשוב לא רק בעבודתו בעסקי “הועד האודיסאי”, אך גם בספרותנו התקופית בשנים האחרונות. הד“ר גליקסון היה ממלא את מקום העורך בשבועון “העולם”, ולאחר המהפכה הרוסית, כאשר נוסד במוסקבה העתון היומי “העם”, נקרא הד”ר גליקסון להיות עורכו, וערך אותו ביתרון הכשר, ויהי העתון לפה לדעת הקהל העברי בכל שאלות החיים המדיניים והצבוריים של אחינו ברוסיה. בקובצים “עולמנו” “משואות”, שיצאו בעריכת הד“ר גליקסון, נדפסו מאמרים אחדים שלו, המעידים על כשרון פובליציסטי ממדרגה ראשונה, שמעטים כמהו בספרותנו. הד”ר מ. גליקסון היה אז עודנו צעיר, באמצע שנות השלשים, וספרותנו המתחדשת בארצנו שמחה אז לקראת כחות כאלה, המבטיחים לה תוצרה רעננה. הן אל כאלה התפללנו. ואף אמנם היה הד"ר גליקסון לאחד הכחות הספרותיים הפוריים, ויהי לראש העתון “הארץ” עד היום הזה.

ובאוניה דרך טריסט בא לארץ ישראל מר ל. יפה.

כידוע, היה מצבו של מר ל. יפה בקיץ שקדם לבואו ענין כמעט מדיני, כאשר אסרו הכובשים הפולנים בוילנה אותו עם הסופר ניגר, והגלו אותו למקום לא נודע. כמעט היה בכל רעה, אבל הציונים בפריז ובלונדון הרימו צעקה גדולה, ובעבי הקורה נכנסו ראשי המדינה בצרפת ואנגליה, והגבורים בני פולין היו מוכרחים להשיב את טרפם.

מר ל. יפה הוא משורר ועסקן צבורי. הוא כבן ארבעים וחמש, ואת השכלתו רכש לו באוניברסיטות בהידלברג ובליפציג. את שיריו כתב רוסית, יהודית ועברית, ותכנם קודש לרעיון התחיה. הוא תרגם לרוסית רבים משירי יל“ג, ביאליק וטשרניחובסקי, היה בעוזרי “השלח” בעתונים היהודים בשפת המדינה ושפת העם. לפני חמש עשרה שנה בקר את ארצנו. בשנת תרס”ח, כאשר עלה הד"ר לוריא לארץ ישראל, מלא מר ל. יפה את מקומו בתור עורך השבועון הציוני “עם ישראל”, ובשנה לאחריה היה גם עורך “העולם”, שבועון הסתדרותנו הלאומית.

מר ל. יפה הוא גם עסקן צבורי. למן הקונגרס הציוני הראשון הוא משתתף בפועל בכל העבודה הציונית, ואין לך תנועה עברית ברוסיה, שלא עוררה את ל. יפה לקחת בה חלק. בכל המקומות אשר ישב בגרודנא מולדתו, בוילנה, במוסקבה ובפטרוגרד, תפס אחד המקומות הנכבדים ביותר בעבודת הצבור. בראשית המלחמה היה בוילנה, והוא אשר סדר והיה רוח החיה בכל עבודת העזרה הגדולה למגורשי קורלנדיה, קובנה וסובלק, בשעה שאלפי מאות מאחינו הושלכו ממשכנותיהם וילכו בגולה. מר ל. יפה היה הרוח הטובה אשר רחפה על פני התהו והבהו של האסון הלאומי אשר קרנו. גדולים נסיונותיו ביחסים לבני מפלגות שונות בקרבנו. היהדות הליטאית עם הצבוריות המודרנית התמזגו בתוכו.

ראשי הסתדרותנו בלונדון, כי יבוא אליהם לעבוד עמהם, כי אין כמו ל. יפה אשר ידע למצוא את הקשר עם מזרח אירופה, המפורר עתה לממלכות חדשות רבות, ואשר יוכל לארגן את העבודה הלאומית בכלן. ואולם המקרים בוילנה בקיץ שעבר, החרב החדה שהיתה מונחת על צוארו הוגיעו אתו עד מאד וידכאו את נפשו, והוא שאף לבוא לארצנו לעבוד בתוכנו.

ובתקופה ההיא בא אל הארץ גם שמריהו הלוי, בא ויעשה בארץ חדשים אחדים, וילך ללונדון, ומשם, עם המלאכות הציונית, לארצות הברית. אמנם רק ארבעה חדשים עשה הד"ר לוין, אבל הן זאת לו לא בפעם הראשונה בארץ ישראל, והוא כאחד האזרחים והתושבים בקרבנו, ויודע הוא את הארץ לכל צדדיה, את המצב כמו.

הד’ר שמריהו הלוי הוא לא רק מכובד על כל יודעיו, אך גם חביב על כל אלה הקרובים אליו. הוא מצטין לא רק בידיעותיו הרחבות ובכשרונותיו בלתי-המצוים, כשרון העט והלשון, אך בעיקר עושים את הד“ר שמריהו הלוי אהוב ורצוי מאד בכל חברה יחוסיו הלבביים, החן המרחף תמיד על דבריו ועל מעשיו, החום הפנימי הנושב סביבו. לפני הד”ר שמריהו הלוי אין פוליטיקה איזו שהיא, לא קטנות המוחין ולא גדלות מתנפחת. לנגד עיניו תמיד חובתו הצבורית והלאומית, ואת אשר תשים היא עליו ובפיו אותו ישמור למלא ולדבר. ואם באה פקודת הרוממות הזאת כי ילך לאשר ילך. הריהו עוזב את עניני ביתו הפרטיים והוא הולך לאשר תצונו המשמעת הציונית. יודע שליח צבור זה את כל צרכי הישוב המרובים, את כל יכלתנו אנו הקצרה, את כל התפקיד הגדול המוטל עלינו ועל ארצנו מטעם התקופה העוברת עלינו. ולא היה מן הצורך להורות לפניו את הדרכים לעבודה, ביחוד באמריקה. הן הוא אשר גלה את “אמריקא” לעיני הסתדרותנו הציונית, הוא אשר פעל שם גדולות להכניס את המוני עמנו בארצות הברית אל תחת כנפי התחיה הלאומית, כמו קולומבוס שקרא לבני העולם הישן “ארץ, ארץ!” כן קרא הוא לאחינו בעולם החדש: “ארץ ארץ!” ויזכירם את הארץ, את ארץ ישראל אשר כמו הלכה ונעלמה מעיניהם. הד"ר לוין הוא אשר היה מראשי המעוררים את הנוער באמריקה, ולו חיבת היהדות על התפתחות הציונות בארצות הברית.

ואל נא יפקד בזכרונות אלה גם מקום העסקנים הצבוריים, אשר באו בתקופה ההיא אלינו, אל ארצנו.

בחורף תרצ"א בא הפרופ' אוטו ורבורג. את מקומו וערכו של ורבורג בתנועת התחיה הלאומית שלנו אנו יודעים. אחרי מותו של הרצל, היה ורבורג אחד משלשת חברי ההנהגה הציונית (ורבורג-ולפסון-קאנן), ובסוף היה ורבורג נשיא וראש להסתדרותנו. והוא היה “פרנס לפי דורו”, מנהיג מתאים בתקופה המעשית, כאשר ראו חזות הכל ביסוד חוות חקלאיות וחברות להכשרת הישוב. הפרופ' ורבורג לא רדף מעולם אחר הכבוד המדומה, ובעטרת נשיא לא השתמש להטיל מרה בחברי ההסתדרות, והיה נוח גם למבקרים קשות את תכניותיו. ואולם הוא היה מאמין בצדקת תכניותיו הישוביות, ואדיר חפצו היה תמיד להגשימן בכל האמצעים הישרים.

אנו היינו בטוחים כי לא לשם טיול ובקור טרח הפרופ' ורבורג לבוא עתה לארצנו. לא זה האיש ולא זאת התקופה בתנועתנו. מקוים אנו, כי בואו יביא תוצאות נכבדות לעבודתנו העתידה בארץ.

הפרופ' אוטו ורבורג נולד בהמבורג, בשנת 1859. משפחת ורבורג היא אחת המשפחות המיוחסות והעשירות בקהלת ישראל בהמבורג. לאחר גמרו את חוק למודיו באוניברסיטה בשטרסבורג השתלם במקצוע הבוטניקה, ועבר למסעיו באפריקה המזרחית והדרומית במשך חמש שנים, וקנה לו שם בעולם המדעים. זה כשלשים שנה שהוא משמש בקתדרא לבוטניקה באוניברסיטה הברלינית, וגם היה המורה לבוטניקה הטרופית ולעבודת האדמה בסמינריון המזרחי. ואולם לנו נכבר ורבורג היהודי, ורבורג הציוני. אנו יודעים אותו מאז יצא להשתדל בדבר יסוד מושבות ליהודים באסיה הקטנה בכלל, והשקיע בענין זה כחצי מיליון מרק מכספו, וביחוד למן היום אשר נתן ידו אל הציונות. הפרופ' ורבורג היה אחד מאבות הציונות המעשית, הוא אשר יצר את כל התכניות השונות של הישוב החקלאי, ובכחו וסמכותו המדעית הגדולה השפיע על המדיניים שבציונות להקדיש תשומת-לב מרובה אל העבודה החקלאית בארץ ישראל. הודות להשפעתו של הפרופ' ורבורג וערכו בתנועתנו, עברה ההגמוניה של הציונות לברלין מקום מושבו, הוא אשר בחר בד“ר א. רופין לשלחו לא”י בשנת תרס"ז, ולא חייב ביסודו גם המשרד ארץ-הישראלי, אשר נהל את עבודתנו בארץ עד הכבוש הבריטי.

לרגלי התהפוכות בעולם המדיני גלתה שכינת הציונות ממרכז אירופה, והסתדרותנו הלאומית נטתה אהלה בלונדון ובאמריקה. ואולם – המאורעות החדשים טרם הולידו לנו אנשים חדשים. על פני כל החזית אנו נפגשים עם מיודעינו מאז, עם מכרינו הישנים, ואנו נפגשים עמהם בחבה, באמונה. אנו גם נזקקים להם, לאלה עסקנינו בעלי הנסיון, גם בתקופות הרועשות. בהם אנו בטוחים תמיד, ואנו מוקירים וזוכרים בתודה את כל עבודתם הגדולה והמסורה. ולא רק בתודה על העבר, אך גם בתקוה לעתידנו הקרוב. המה יבואו ויביאו לנו את ידיעותיהם הרחבות, את המדע, את המרץ והכשרון לעבודה, את הסדר המעשי, שהם מנוסים בו בארצם ובמולדתם.

ויורשה לי להזכיר עוד עסקן אחד שבא מרוסיא, את ישראל-בנימין בן אנשיל רוזוב, אשר הוא וביתו באו להתאזרח בארצנו.

יש המאשימים את ההסטוריה העברית שלנו בחד-צדדיות, ולא בלי יסוד. כחוט השני עוברים בדברי ימינו שמות גדולי התורה ואנשי המדע, כל אלה אשר השאירו לנו את ספריהם ואת פרי חכמתם. ההסטוריה שלנו הולכת ונבנית רק מן החומר הזה מן הספרים ומן הכתבים. וכל אדם מישראל, אשר לא היה חלקו בתורה או במדע ולא השאיר אחריו זכר בספרות, הולך ונשכח מפי הדורות, אם כי בעבודתו הצבורית הביא תועלת רבה בזמנו והיה אחד הבונים של עדת ישראל. אשמים בזה הסופרים ביחוד כותבי הרשימות. בשעה שהעתונים שלנו מכריזים על כל סופר ומחבר דנים ומדברים על ערכו ומתוכחים על אדות פעולתו ומקומו, הנה עוברים אנו בשתיקה גמורה על פעולת העסקנים שבתוכנו, על העבודה הצבורית שהם ממלאים, על הערך הלאומי הגדול, שיש לעוסקים בצרכי צבור באמונה ובכשרון. גם הגדולים בעסקנינו לא זכו לרשימות מפורטות על דבר חייהם ופעולותיהם, אם כי חייהם היו מלאים ענין והפעולות היה כבירות במובן הלאומי. על אדות הסופרים והמחברים, לפעמים גם השניים במעלה, אשר דור אחד יעבור ולא יהיה ערך לפרי עטם, תמצאו ספרים ומחברות, ומהם יעברו גם לתוך דברי ימי הספרות לשנן גם לילדינו, – בעת אשר גם ראשי עסקני לאומנו בכל הדורות, אשר בימיהם היו למושיעים לעמם, נשכחו מלב ואין זכר למו.

גם מר ישראל-בנימין רוזוב איננו סופר, אלא עסקן צבורי – ומן הסוג הנכבד ביותר, הלאומי. הוא נולד בראשית חשון תר"ל בעירה דוקשיץ, פלך מינסק. הוריו עברו לגור ברוסיה הפנימית בעודנו ילד, אבל הריח היהודי של תחום המושב לא גמר מבית הוריו גם בקרב הפלך הרוסי. המסורת הטהורה והחמה של המשפחה העברית עם כל קדשיה ואורותיה המשיכה את קיומה גם בפלכי סרטוב וסמרה, שם בערים הנדחות, באותה הסביבה שבית רוזוב היה לפעמים הבית היהודי היחידי. באתמוספירה יהודית נתגדל ונתחנך מר רוזוב. ומאת הסביבה הזרה רכש לו את רחבת הלב של העם הרוסי, את המדות הטובות של הגוי הגדול הזה, כמו הכנסת-אורחים והתגלות-הלב, ויתמזגו בו יחד להיותו טפוס חביב ומלבב. הוא נשא לו לאשה את בתו של רבי אברהם לב, – גם זה מבני ליטא שגלו לרוסיה הפנימית. רוזוב ואשתו בנו את ביתם בפטרוגרד, והבית הזה היה אחד הבתים היחידים בעיר בירת רוסיה, אשר דגלנו הלאומי לא חדל לנפנף עליהם לעולם.

רוזוב החל את עסקנותו הציונית בשנת תרנ“ז. עברו עשר שנים, והוא נבחר לועד הפועל הגדול של הסתדרותנו וגם לחבר הועד המפקח של הבנק הציוני בלונדון. הודות לעמלו נוסד השבועון החשוב “ראזויט”, השחר הרוסי אשר נלחם בכשרון ובגאון לקנינינו הלאומיים. בית אביו ומשפחתו עברו להשתקע בא”י, והוא נשאר ברוסיה, אבל לבו היה תמיד במזרח, ולא היה דבר ומוסד של התחיה, אשר רוזוב לא השתתף בו. הוא נעשה חביב הצבור העברי בקהלת פטרוגרד וחבר לרבים מן הועדים של מוסדות הצדקה והתרבות אשר לקהלה ואשר לכלל ישראל.

ובתקופה גדולה זו, אשר כמוה לא היתה לעמנו בכל ימי גלותנו, הבינה גם היהדות החרדית בארץ ישראל, יהדות הכוללים והישיבות והמוסדות, כי גם עליהם לתת ראש אשר על פני כל העם יכבד, אשר הצניף הטהור ישוה עליו הוד והדר.

והחליט ועד כל הכוללים, החליטו הנהלות ת“ת וב”ח (תלמוד-תורה ובקור-חולים), אשר משום מה בידי שני המוסדות האלה הרמנא ורשותא מקדמת דנא, למנות רבנים לעדות האשכנזים – אלה החליטו ויביאו את הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק ירושלימה לתתו עליון על הרבנות בארץ ישראל.

והביאו אותו בהמון חוגג.

מלאים הפיות, המו הרחובות, ומודעות מעל הקירות צעקו: “תנו כבוד לתורה”, והודיעו לקהל הירושלמי, ורצים אחרי רצים שלחו אליו להעירו, ובשורות רדפו בשורות: היום יבוא, מחר יגיע לתחנת לוד, בצהרים תהיה הפגישה במקום פלוני. ולא נתקררה דעתם של העסקנים עד ששלחו גם כרזים לעבור ברחובות. ולעומתם נמצאו אחרים, מתנגדים לראשונים, אשר הפיצו גם המה כרוזים “הביטו וראו”, והסתיעו במחאותיהם בדברים הלקוחים מאת הצדקנית המפורסמת “המוריה” זי"ע. ומפני שהראשונים עשו בגלוי ובקולי קולות, והאחרונים חתרו בהחבא ומאחורי הגדר, לכן בא הרב קוק ירושלמה, והצבור המקומי, גם הקהל סתם וגם החוגגים הרשמיים של העדה הירושלמית, קבל את פני הרב בכבוד וגם – בחבה.

וצריכים אנחנו להודות, שהרב קוק – אישיות הראויה להיות מצוינה בקהלנו. הרב קוק גדול בתורה וידיעותיו בספרותנו התלמודיות רבות וגדולות. לא אקרא לו “גאון”, כי התואר הזה נתמעך ונתדלדל מרוב תשמיש. משרד הרבנות הירושלמי קורא לכל חבריו בשם גאונים, מערכת הקובץ הרבני בירושלים קוראת גם היא לכל עוזריה גאונים, והרב קוק, אשר ידיו רב לו באמת בש“ס ופוסקים, לא בא לידי כך, שאנחנו נגרום לו עלבון ונתארהו באותו השם, שנעשה עתה בירושלים חולי-חולין. גם את התאר “צדיק” לא נחלק להרב קוק; יודעים אנחנו אותו לאיש שונא בצע, מתרחק מכל עסקנות כספית, אדם בעל לב יהודי טהור, לב דופק באמת לכל צרותינו המרובות ושמחותינו המעטות. הכזה הוא “הצדיק” בערי פולניה, גליציה, ובסרביא, או אם כאלה המה ה”צדיקים" הממונים של הכוללות בירושלים? רבי אברהם יצחק הכהן קוק הוא – רב במובן הברור והנאה ביותר של המלה הזאת, רב כמה שנאמר: למדן מן המצוינים, השואב את ידיעותיו מן המקורות הראשונים; אין לכם סכומים בעולם, שבמחירם תקנו אותו לעשות דבר נגד הכרתו הפנימית, מתרחק עד כמה שאפשר מן הגזברות ועניני כספים; מפזר ממונו לצדקה לכל הפושט יד, מבלי דעת לחשוך לביתו ליום רע אפילו פרוטה. יש בהרב קוק כל המדות הרבות והטובות של הרב רבי יוזפ“ל ביצירותיו של שלום עליכם, אותן המדות העושות את הרב דמתא לאב ולפטרון לכל מרי נפש. ואולם יחד עם זה נושא הרב קוק את דגל הרבנות בגאון מיוחד, מה שאין ברבי יוזפ”ל, שהיה יכול לשאת בדומיה גם עלבון לטובת הכלל.

לרבי אברהם יצחק הכהן קוק שאיפה עילאה לתת את הרבנות עליונה על החיים הרוחניים שלנו בארצנו. המומחיות לעניני אסור והתר, כמו הידיעות הנחוצה לענין זה – לא זה הוא העיקר – לא אלה הנותנים את בעליהם לרב, לשליט רוחני על העדה. בכל השנים שהיה קוק רב ביפו, היה קורא לעצמו “עבד לעם קדוש”, אבל במבטא הזה לא היה מן הענוה הצבועה של ה“קטן” הרגיל אצל הרבנים; היתה לו הכרה ברורה, כי אמנם עבד הוא לעמו, ועל עבדות זו גם גאותו. הרב קוק כמעט מלך מעצמו על יפו ושכונותיה ועל המושבות מסביב. לא תל-אביב ולא המושבות ביהודה עטרו אותו לרב עליהם, לא שלחו לו כתב רבנות נהוג, גם שכירות לא שלמו לו, – אבל כלם הכירו אותו לרב עליהם. וגם הוא בעצמו הכיר בדבר הזה, הכיר בעיקר ובראש, בכל החובה הגדולה המוטלת עליו ביחס לאותה הסביבה שהוא חשב את עצמו אחראי על כל הנעשה שם במובן הרוחניות של הדת. הרב קוק מוקיר ביחוד את הרעיון הטמון באמת או שהוא ממציאו בחריפותיו ובפלפוליו ההגיוניים במצוות התלויות בארץ, והוא מסדר תמיד בחבה יתרה את עניני השמיטה וכדומה, מבלי שיסבלו החיים, ועד כמה שאפשר מבלי להוריד את המצוה למדרגה של ערמה.

והנה הרב קוק בא עתה ירושלימה. את שנות המלחמה עשה בחו"ל, בלונדון, ומרחוק, בהעדרו מתוך הארץ, כמו שטבע הענין מחייב, נעשה חביב עוד יותר על הקהל. גם בלונדון הכירו את מעלותיו התרומיות, המציינות בכלל לטובה את כל רב בישראל, המתרחק מפוליטיקה שיש בה דררא דממונה. הרב קוק בא ירושלימה, – יותר נכון: הביאו אותו ירושלימה, להיות רב בתוכה, רב ראשי כמובן. וכאן הבן שואל: מי המה אשר הביאו אותו, מי המה האנשים, שבידם כח-והרשאה מאת הצבור הירושלמי לבחור ברב ראשי לעדת ישראל פה?

עניני הצבור בירושלם נמצאים בידי “ועד העיר ליהודי ירושלם” וגם, להבדיל, בידי “ועד האשכנזים”. מוסד עליון לעניני דיינות והוראה נמצא בירושלם בדמות “משרד הרבנות”. אנחנו יודעים את הצדדים החלשים של כל המוסדות הנזכרים. גם “ועד העיר ליהודי ירושלם” עודנו רך וזכויותיו על הצבור אינן מרובות. מהרו עסקניו של ועד העיר ללמוד את דרך “עושי בחירות” בעולם הגדול, והבחירות הראשונות שלו בודאי לא נעשו על דעת הצבור. וזה “ועד האשכנזים” הלא כל הורתו ולידתו וכל קיומו הוא אך בנגוד לועד העיר ליהודי ירושלם וקרוב לודאי שלית ליה מדגרמיה כלום. ובכל זאת, לאחרי השלילה של המוסדות האלה, עלינו להודות, כי אך להם ולא למי שהוא הזכות לצאת לפני הקהל בתור באי-כח הצבור הירושלמי, ואם בוחרים לצאת לפני הקהל בתור באי-כח הצבור הירושלמי, ואם בוחרים וממנים ומזמינים רב ראשי לעדת ישראל בירושלם, אזי אך הועדים האלה יכולים להיות הבוחרים, הממנים והמזמינים.

הנה הזכרנו גם את “משרד הרבנות”. תהי דעתנו על “הרבנים הגאונים”, היושבים כסאות למשפט במשרד זה, אשר תהיה – ואולם גם מהם אפשר היה לקבל הסכמה למנות רב-ראשי על העדה. וראוי הדבר וכשר הוא שחברי משרד הרבנות, ראשי בתי-הדין בירושלם, המה יאשרו את הבחירה ואת ההתמנות של הרב הראשי החדש.

האם נעשה כל זה? האם בחרו בהרב קוק ועד העיר, ועד האשכנזים או משרד הרבנות? לא. גם מסביב למאורע החשוב הזה, ­– מנויו של רבי אברהם יצחק הכהן קוק, של אדם גדול וחשוב, לרב ראשי בירושלם, – היו מרקדים השעירים והעסקנים היו עושים בלהטיהם. מי היו כותבי המודעות הצעקניות “תנו כבוד לתורה” המזמינים את הצבור הרחב, את כל ההסתדריות השונות? מי שלם בעד הדפסת הכרוזים, מחיר המודעות בעתונים, הוצאות הנסיעות של הדיליגציות? ומי היו אנשי “קהלות הקודש” וכדומה, בעלי “הביטו וראו”, המתחרים עם המודיעים הראשונים, המתנגדים למנויו של הרב קוק?

אמרו לנו: את הרב קוק מביאים ירושלימה, בתור רב ראשי, ת“ת וב”ח – תלמוד-תורה ובקור חולים… אמרו לנו: ת“ת וב”ח המה אשר ישלמו את המשכורת להרב קוק. ואולם לבנו מהסס… הצבור העברי בירושלם, הצבור שהסתדר, שעושה בכל אופן נסיונות חשובים להסתדר ולהתארגן בתור קהלה, הצבור הירושלמי שיש לו ועד עיר כללי וגם ועד עיר של האשכנזים, – האמנם ת“ת וב”ח היו גם טרם שנוצרה כנסת ישראל אלופים לראשו?! הנה מאן הרב קוק לקבל את כתב-הרבנות, שהביאו לו לתחנת לוד השלוחים מירושלים. יושר לבו של הרב קוק, שכלו הנאור, אהבתו לאמת ושנאתו לכל מרמה, – המה אשר לחשו לו לבלי לקבל את כתב הרבנות מידים מסופקות, המה הכריחו אותו להודיע, שאין הוא רוצה בעטרה זו לעת עתה. כן, לעת עתה. אבל הלא סוף סוף יסרב ויסרב – ויתרצה. גם הרב קוק הוא אדם ולא אל. הרבה סביבה עושה, הרבה אהבת כבוד עושה, הרבה רעים ומקורבים עושים, גם המצב מחייב. גדול כחו של הזיוף הצבורי – ומזייפי דעת הקהל כבר יצאו את הדרכים להטות את לבו של הרב קוק להסכים להצעתם. ואולם הלא יש רשות לשאול:

ואנחנו מה?

האמנם ת“ת וב”ח, שני המוסדות האלה של הישוב הישן, הישן באמת, הישוב הלוחם בכל תקון בחיינו הצבוריים, – האם אלה המה ירושלם, העדה העברית בירושלם? ת“ת וב”ח והועד הכללי שלהם המה מן המוסדות, השומרים על זכיותיהם לגזוז את הגולה הגדולה ולהפיץ מכתבי שנוררות לאלפים ולרבבות. המוסדות האלה המה בתי-החרושת הגדולים של התעשיה השנוררית הירושלמית אנגרו. עסקניהם של אלה מרגישים, כי בחסד המאורעות החדשים, ההולכים ובאים עלינו, יסורי צלם, יגלה פרצופם האמתי של המוסדות. נחוץ להם איפוא שם חדש, שם מצלצל, חתימה חדשה, חתימה שיש לה פרסום, רבי אברהם יצחק הכהן קוק – אין חתימה טובה הימנה בשביל העולם הגדול, בעיני “נדיבי עם אלהי אברהם”. והמה אשר החליטו להשיג את החותם הזה, והמה הנותנים לגושפנקא שלהם רב-ראשי.

וצר לנו מאד על ירושלם, שאין מנהל לה מכל ועדיה, וצר לנו שבעתים על הרב קוק, אשר ת“ת וב”ח יקחוהו בידם להיות כדור משחק להם, פעמון מצלצל. הרב קוק צריך ויכול למלא בירושלם תפקיד צבורי יותר נכבד. גדול מרבן שמו. ואולם השם זקוק לשמירה מעולה, שמירה בטהרתו, מפני הבצה הירושלמית, מפני המחלה מחלת הגדלות, מאניגרנדיוזה בלע"ז…

-—————-

שבים את הארץ מבני הגולה. ובעתיד הקרוב אנו מחכים לקראת הבאים במספר יותר גדול. אנו מצטערים, אנו נדאג מאד לכל מעצור ומכשול אשר ימצא אדם מישראל על דרכו בשובו לארצנו. שאלת ההגירה, ענין שיבת בנים לגבולם, היא הבוערת ביותר ולפתרונה הרצוי צריכים להקרא וגם נקראו כל הכחות הטובים בהסתדרותנו. נורא הרעיון כי בשעה כזאת עומדת ארצנו ריקה מבניה. ונורא היגון, אם מצד אחד עלינו לקרוא בקול גדול אל אחינו הנפוצים, כי יבואו אל הארץ לעבדה ולשמרה ולהרבות את מספרנו בתוכה, ומעבר מזה עלינו להזהיר את העם לבל יהינו לעלות, כל עוד לא הוכשרו התנאים, כל עוד אין הארץ מסוגלת לתת חיים לבאים אליה.

אם כה ואם כה, – אבל במה שנוגע ליציאה מן הארץ לית מאן דפליג, כי אין הדבר בהתאמה עם תעודתנו כיום. עוד כל ימי תנועתנו הלאומית לא היתה בארצנו זקוקה כל כך לבנים-בונים, לתושבים מועילים, כאשר בשעה הזאת. שנות הרעה של המלחמה הביאו הרס וחורבן גם בישובנו הקיים, הנמצא, ואת ההריסות האלה עלינו לקומם מיד. והלא אלינו קורץ-רומז עתיד גדול של עבודה גדולה, אשר בשבילה עלינו להוקיר אנוש מפז, וערך לאומי גדול לכל אשר איש ואיש אשר גודל וחונך בארץ-ישראל והסתגל אל תנאיה. הן משום כך התנגדו רבים מקרבנו גם אל ההופעה הנהדרה של הגדודים העברים, של הצבאיות הלאומית מתוך בני הארץ, כי חרדו לכל יוצא מחוגי העובדים, לכל צעיר ההולך אל הצבא, פן לא ימצא לנו מי אשר ימלא את מקומו בעבודה: בהוראה, בחקלאות – בכל עבודת ישובנו.

אנו רואים בארצנו הופעה, טבעית כשהיא לעצמה, אבל גם מדאיבה ומצערת. צעירים לעשרות, – ואולי גם למאה יגיעו, – יוצאים מן הארץ, הולכים למרכזי המדע בחו"ל להשתלם בלמודים. אלה המה מורים צעירים, בוגרים של בתי-הספר התיכונים בארצנו אשר כל שנות המלחמה חכו ולא יכלו ללכת, ועתה הנה הם יוצאים את הארץ – מובן, על מנת לשוב אליה לכשיגמרו את חוק-הלמודים. הישוב הקטן שלנו הולך ומתרוקן מן המעט הנמצא. רבים מן ההולכים עוזבים את משמרותיהם בעבודת הישוב: הוראה, פקידות, חקלאות, ורבים מהם היו יכולים למצוא עבודה מועילה לישובנו. ואולם קשה לדון את היוצאים לכף חובה, אם כי צר מאד על כחותינו בארץ ההולכים ומתמעטים.

ואחדים מצעירי ארץ-ישראל, מן התלמידים הנמצאים באוניברסיטות שבחו“ל, פנו אל הסתדרותנו הלאומית בלונדון בהצעה, כי האוניברסיטה העברית, העומדת להוסד בירושלים, תמלא את ידי הבוגרים הצעירים היושבים ולומדים בארצות שונות בחו”ל, להיותם באי-כחה לעניני המדע במקומותיהם. צעירי ארץ-ישראל, חניכי בתי-הספר הלאומים שלנו, רוצים לקבל עליהם את התפקיד להיות סוכנים של האוניברסיטה בירושלים, לשמור את עקבות המדעים העברים והכלליים בהתפתחותם ולהודיע מזמן לזמן ומפקידה לפקידה על כל התגליות וההופעות החדשות בעולם הספרות והמדע, איש איש ממקומו ומארץ תלמודו. וכמובן, דורשים הצעירים האלה, כי העם העברי יקבל עליו גם את הוצאות חנוכם ולמודם בכל השנים, אשר ישבו במקום תלמודם וימלאו את עבודתם. ואחד הצעירים האלה, הלומד בפריז, דורש מאת הסתדרותנו בשם חבריו גם תשלומים על “הקרבן שהקריבו, לבל יסבלו בגללו כל חייהם”.

לשכת ועד החנוך והתרבות שעל-יד הסתדרותנו בלונדון השיבה לאמר: מכירה היא בערך השרות המדעית אשר הצעירים רוצים לקבל עליהם, ובודאי נצטרך לשלוח לחו“ל אנשי מדע מקצועיים ויודעי הארצות והשפות המתהלכות בהם לשם חקירה בספרות החנוכית. ואולם, האם אפשר שליחות מדעית ואחראית כזאת לתלמידים, אשר אך זה עתה עזבו את ספסלי בתי-הספר התיכוניים ובתעודת-בגרות שבידם באים לבקש דעת, ולא להושיטה לאחרים? ואשר לתביעותיהם, הנה שואלת הלשכה לחנוך ולתרבות את פי הצעיר הפריזאי: מה הקריבו תלמידי בתי-הספר בארץ ישראל יותר מתלמידי הגמנסיות שבמדינות אחרות, ובמה יסבלו הם יותר מאנשים משכילים אחרים, המבקשים שדה עבודה לפתח את כשרונותיהם, ולא על נקלה ימצאוהו? ומדוע על “כלל ישראל” לעזור דוקא לבוגרים מא”י, ולא לאחרים? “טוב יותר היה – כותבת הלשכה לחנוך ולתרבות – אלו היו נשארים בא”י, ובודאי שהיתה נמצאת עבודה בשבילם, כשתתחיל ההגירה הגדולה לארץ. ואולם אם הם רוצים דוקא ללכת לחו“ל, – ילכו נא לשלום”, ולבל יאבד להם הקשר בינם לבין עצמם ובינם לבין ארצם, מיעצת הלשכה ליסד “אגודה של סטודנטים ארץ-ישראליים”, ולה סניפים בכל ערי האונברסיטות, למען יעמדו בקשר תמידי עם חבריהם ויגנו על עניניהם הגשמיים והרוחניים וגם מן העבודה הלאומית לא יסיחו את דעתם.

לשכת החנוך והתרבות נכשלה, כפי הנראה, בצעיר קצת מוזר – ומן הפרט הזה יצאה ללמד על הכלל כולו. ואולם אנו יודעים את הצעירים שלנו, אנחנו מאמינים בהם. המבוגרים מארץ-ישראל יוצאים על אחריותם ובהכרת חובתם. החנוך העברי בבתי-הספר שלנו יתן פריו גם באוניברסיטות בחו"ל. המה הולכים לרכוש מדע בשביל אחיהם, בשביל עבודתם בארצנו, בשביל תחיתה העתידה. אין עיני צעירינו אל הקופה של “כלל ישראל”, אין שואפים לקרירה. הם נושאים עיניהם אל המדע, אל העולם הנאור, אל המקורות הגדולים, – ואת השלל ואת המלקוח יביאו בכלי טהור אל ארצם ואל עמם.

* * *

אחד אחד באים אלינו הבנים-הבונים הטובים, אשר התעוררו לקול התקיעה הראשונה לחרותנו, למשמע הכרזת בלפור, הכרזת כורש זמננו. הם באים, ובלבם תקוה, כי הנה עיניהם הרואות בהחל גואל ישראל להשיב את שבות גלותנו. הם באים, ואדיר חפצם להביא גם את מיטב עולותיהם וזבחיהם הם על מזבח תחיתנו, וכי קרבנותיהם יעלו לרצון לפני אדון כל, לפני הוד רוממותו – הגאולה.

יבאו, יבאו, ירב המונם, ויתנו את מחנם ואת דגלם – יהיו המחנות והדגלים שונים – על הררי ציון, ושכם אל שכם יטו, ואיש אל אחיו יאמרו: – נקום ובנינו.

הבאים ישרישו יציצו ופרחו בארץ-ישראל.