שאלת העתון העברי בא“י העסיקה את אנשי הישוב עוד לפני המלחמה. אלה אשר בא לידם ספרי “עולמי” (ספר ה. פרק י"ב) יודעים את אשר התלבטנו אנחנו, אנשי הישוב, בשאלה זו. הן העתונות העברית שבארצות הגולה אינה באה אלא למלא דרישה לאומית-מוסרית נאצלה מחיי יום יום של המון העם ואינה מתקימת אלא בכחה ובזכותה של החבה ללשון הלאומית, אבל בארץ ישראל היא יצירה טבעית שיש לכל יהודי בן תרבות צורך בה. סתם קורא יהודי בא”י הוא קורא עברי. סתם עתון ליהודים בא“י הוא עתון עברי. הוא המקור היחידי, שממנו שואב היהודי בא”י ידיעת המאורעות בעולם כולו וביהדות כולה, ובא“י וביהדות הארצי-ישראלית בפרט. ויותר משיש לה לעתונות העברית בא”י ערך בשביל ספוק הצורך הפרטי של כל אדם מן הישוב יש לה ערך כללי בשביל היהדות כולה ועניני חייה בארץ. העתונות העברית היא כמעט הצינור היחידי שבו יכולה לעבור השפעת הישוב החדש על הישוב הישן; היא הבמה היחידה שמעליה יכולה להשמע דעת הטובים שבעם על עניני הקהלות והמוסדים הקימים מכבר ועל המעשים והפעולות של בנין הישוב; היא גם הבמה היחידה שמעליה יכול להשמע קול העם העברי בא“י כלפי חוץ. כל זמן שהישוב בא”י היה נבנה רק בכח תמיכות מן החוץ לא היה מורגש צורך גדול בעתון עברי הגון, שיוכל להשפיע על התפתחות הישוב והעבודה מבפנים. צורך זה נעשה מורגש בשנים האחרונות, מזמן שהמושבות התחילו לעמוד פחות או יותר ברשות עצמן ולהתקיים בכח עצמן ובעזרת המוסדים הקימים בפנים הארץ, מזמן שנתרבו בארץ עצמה הכחות הבונים. נוצרה בא“י דעת-קהל, שהעומדים בראש המוסדות השונים של הישוב הישן והחדש יכולים וצריכים להתחשב עמה. מצד השני ישנם בחיי הישוב ענינים מרובים, שלפעמים קרובות הם מביאים לידי התנגשות בין זרמים שונים, מוסדים שונים, חברות ומפלגות שונות, ואי-אפשר לה לדעת הקהל בא”י ובחו“ל לבלי לטפל בהם. ועתון הגון, שהיה משמש במה חפשית בלתי מפלגתית לסופרים ולעסקני הישוב, היה יכול להביא טובה רבה לברור ולבאור ענינים ולהתפתחותם בדרך הרצויה לחזוק הישוב והתקדמותו. נחוץ לנו איפוא בא”י עתון, שבעליו יוציאו אותו לא לשם עסק ושיוכל – בלי משא-פנים לאיש, בלי הרכנת-ראש לכאן ולכאן, אבל גם בלי דבורים מפוצצים ומרעישים, שע“פ רוב אינם באים אלא לגרות את החיך של קהל הקוראים – לדון על כל עניני החיים שבא”י וביהדות כולה מנקודת ההשקפה הכללית של בנין העם והארץ, עתון זה צריך להיות יומי, מפני שלעתון יומי הכל זקוקים, הכל קוראים אותו, בני הערים ובני המושבות, חרדים וחפשים, צעירים שכבר יצאו מבתי הספר ותלמידי בתי הספר. וגדול הוא הערך החנוכי האישי והצבורי של עתון יומי בא“י, שהישוב החדש שלה נמצא עוד במצב ההתהוות, שאין בה עדיין לא צבוריות קבועה ולא אוטוריטט צבורי, לא דרך-ארץ קבועה, ושעל כן מטבע הענינים הוא בה שכל איש יהיה נוטה לעשות את הישר בעיניו. גדולה היא השפעת העתון היומי גם על התפתחות הלשון העברית, הטעם הטוב והסגנון, באשר הוא – העתון היומי – הוא הגשר הטבעי המעביר את הדור החדש בא”י מחיי בית הספר לחיי השוק והמשק ומלשון הספר ללשון השוק, מלשון הקדש ללשון חול, מלשון המורה והמדע ללשון השמוש בחיי יום יום. ואיכות הערך החנוכי של העתון היומי ואיכות השפעתו על התפתחות הלשון תלויות, כמובן, באיכותו ובמהותו של העתון.

ואם בשנים כתקונן היתה לנו שאיפה זו, הנה נעשתה יצירת העתון לדבר הכרחי לאחר הכבוש הבריטי. בערב היום ההוא שנכנסו ששה פרשים אנגלים אל פתח-תקוה ויכבשו אותה, וכל דרום יהודה, יפו והמושבות, נתרוקנו מהתורכים – בערב היום ההוא, מוצאי השבת, באספת העסקנים הראשונה שהתקימה אז בפ"ת בדירתו של רבי אברהם לב, זכרונו לברכה ולכבוד, החלטנו בין הדברים הראשונים המוטלים עלינו לקראת העתיד החדש גם להוציא עתון צבורי להיות לפה אל הקהל בארץ ולמען ישמעו גם אחינו בגולה הגדולה אל קולנו.

את דבר החלטה זו והבחירות למערכת של העתון ההוא רשמתי בפרק הראשון של ספרי זה. רק עברתי ליפו ומסרתי למר סעדיה שושני, בעל בית-הדפוס של “איתין ושושני”, שהוא היה אז ראש השומרים על תל-אביב בכל זמן הגרוש, מסרתי לידו את החומר בשביל הגליון הראשון. עודם שמורים בידי עלי ההגהה, וגם סדר הגליון הראשון, שצריך היה להיות כפול, ערוך בידי מר גוטמן.

הנה תכנו:

א) בפני השעה הגדולה (בלי חתימה, כתבתיו אנכי);

ב) מאת המערכת:

“מן המאורעות החדשים יוצאת פקודה: – לבנות את הנהרסות. ובמשך זמן המלחמה נהרסה ונחרבה כליל גם במתנו הספרותית פה, ואנו חיינו – אם אפשר לקרוא חיים למצבנו בארץ בתקופת המלחמה – ללא עתון עברי, ללא במה ספרותית. ואנו אומרים לשוב ולבנותה. וזה הגליון הוא אבן הראשה. רק אבני פנה אנו מסיעים. עוד התותחים רועשים והמלחמה בארץ בכל תקפה. השומרון והגליל עודם באזור המלחמה פנימה. ואולם חלילה לנו להוציא לבטלה אף את השעה הראשונה מן המנוחה, אשר נתנו לנו המאורעות. אין אנו בני חורין לבלי לעשות את המוטל עלינו, אם כי היכלת היא קצרה ומעטה. עוד יבואו ימים… שליחי צבור אנחנו מן השארית הנמצאה. ודגלנו יהיה דגל אותה השארית שכל עבודתה היתה תמיד לברוא בארץ-ישראל את עם ישראל, את אותו הצבור הלאומי שבו תקות העם העברי בזמן הזה. השארית הזאת לא התרפסה גם בימי רעה, ולבה לא נפל עליה מעולם. מכירים אנחנו בצדקת מעשינו. ברורה לנו הכרתנו הלאומית, ואף כי עתה, לאור קוי השמש הראשונים. עתה על כולנו לעבוד. עתה עלינו לשמוע בקול הקורא אלינו: לבנות!”

ג) לקראת חיים חדשים – כרוז (ש. בן-ציון);

ד) כלפי פנים וכלפי חוץ – (טרפון – נ. טורוב);

ה) בעתונות נ. ט. (נ. טורוב);

ו) כרוניקה;

ז) פיליטון: טעות (אני).

בבית הדפוס סדרו כמעט את כל החומר. בינתים יום יום הרבו הגולים לשוב ליפו ולתל-אביב, ביחוד מן המושבות הקרובות, במקומות אשר נכנסו צבאות הבריטים ויקחו להם בתים רבים לתחנותם. עוד היינו אמנם קומץ לא גדול, אך בכל זאת השתדלנו להכריז על מציאותנו בתור קהלה והסתדרנו למשמרות ולמוסדות צבור. כשליחי צבור התיצבנו גם לפני המושל הצבאי הבריטי, ברכנו אותו בשם קהלתנו והודענו לו את חפצנו ודרישותינו השונים בשעה זו, ולא כחדנו ממנו, בין יתר הדברים, גם את דבר העתון שאנו נגשים להוציא. הן ידענו כי דגלי בריטניה נושאים חופש לארץ, ולא עלה גם על דעתנו כי עלינו לבקש רשיונות לדברים שבדפוס, וגם עתון בתוכם.

אבל שגינו. המושל הקשיב בחבה רבה את ברכותינו. האיר לנו פנים מסבירות, ואולם הודיע לנו כי המלחמה עודנה נמשכת, ובארץ הנכבשה – משטר צבאי לכל חוקותיו וחומרותיו, וכל אספות ומעשי פרסום בדפוס אסורים.

ונתפרדה המערכת, ושבו אותיות הסדור אל התיבות, ונשארו עלי ההגהה עם כל יתר “החומר” אצלי למשמרת בתוך המעטפה, ועליה רשום “עתון שלא יצא”.

המושל לא הרשה לנו להוציא עתון בארץ אבל יחד עם זה הכירו השלטונות הצבאיים בנחיצותו של עתון בשביל השטח הנכבש. אי-אפשר היה לתת להאוכלוסים היהודים בא“י להשאר בלי ידיעות מכל הנעשה בעולם הגדול וגם בעולמם הם, ולכן סדרו השלטונות הצבאיים עתון עברי מיוחד בשביל א”י במקום תחנותם הראשי בקהיר. יסדו שבועון בשם “חדשות מהארץ”, ואת עריכתו מסרו לאחד הקצינים בצבא, למר ברוך בינה, אחד מן הצעירים שנתחנכו בא“י. לידי מר בינה מסרו בשביל העתון תקציב הגון שהרשה לו לשלם שכר סופרים לאלה ששלחו לו מפרי עטם. מר בינה הגדיל והרחיב את העתון ופרסם בו מאמרים ספרותיים וגם פיליטונים. התקציב שקבעו בשביל העתון הרשה למר בינה בהמשך הזמן לצרף אל העתון הוספה ספרותית טהורה שנערכה ע”י הסופר ש. בן-ציון, אשר לפי טעמו המיוחד קרא שם ההוספה “שי של חדשות מהארץ”. מובן שההוצאה הזו, כולה רשמית ונערכה לפי ההוראות של השלטונות הצבאיים, לא יכלה להספיק את הצורך בעתון צבורי בשבילנו. לאחרי חתימת השלום החליטו השלטונות הצבאיים להפסיק את הוצאת העתון הזה בקהיר, ובפברואר 1919 הודיעו ויצמן וסוקלוב בטלגרמה מלונדון כי הרשות הצבאית הבריטית במצרים עומדת להפסיק את הוצאת השבועון “חדשות מהארץ” וברצונה למסור את זכות הוצאתו לידי ההסתדרות הציונית או אפילו לאנשים פרטיים, לפי המלצתה של ההסתדרות.

הטלגרמה הזו נשלחה למר י. ל. גולדברג, שהוצאת עתון עברי בא“י עם גמר המלחמה היתה מחשבתו תמיד – ולכן לטובת הענין הכללי בקשו ויצמן וסוקלוב את מר גולדברג שהוא ירכוש לו את הזכות על השבועון הזה על מנת להוציאו בא”י. מר גולדברג בא בדברים עם הרשות הצבאית, וכעבור חדש ימים עברה אליו באופן רשמי זכות הוצאת העתון. מר גולדברג כבר בא אז לא“י, והוא התחיל לנהל מו”מ עם הסופרים שנמצאו אז בארץ להעמיד את אחד מהם בראש העתון בתור עורך. באו אז בחשבון שלשה: א. מ. בורוכוב; המנוח א. לודויפול והד“ר נ. טורוב. חפצנו אז שהעתון יהיה פרוגריסיבי אבל בלתי מפלגתי, ואולם בארץ כבר התבלטו המפלגות, ביחוד המעמד הבינוני שקרא לעצמו “האזרח” ולמולם הפועלים שהסתדרו תחת הדגל של “פועלי ציון”. המו”מ היה ארוך, ולעורך העתון נמנה הד“ר נ. טורוב. על-ידו היה ועד מיוחד שאליו נכנסו הכחות הספרותיים המעולים שנמצאו אז בארץ: ז’בוטינסקי; לודויפול; ד”ר לוריא; מ. סמילנסקי ואנכי. כאמור העתון “חדשות מהארץ” היה שבועון ואולם כולנו הסכמנו כי ברגע היסטורי חשוב זה אין שבועון יכול לספק צרכי השעה, ועלינו להשתדל לעשות את העתון יומי. יחד עם זה חפצנו מאד לשנות את שמו של העתון, ובעל הזכיון הגיש בקשה להרשות לו לקרוא לעתונו “ארץ-ישראל”. הרשיון לא נתן, ורק בסוף השנה הרשו לשנות את השם ולקרוא לעתון בשם “הארץ”.

רבות התלבטנו בקביעת צורת העתון ובכל השאלות הכרוכות בענין זה. המומחה מצד הטכני של הוצאת העתון היה מר שלמה זלצמן, שברוסיה היה נחשב לאחד המומחים בהוצאת ספרים. הנה שמור אצלי פרטיכל מהישיבה שהיתה ביום ט“ז ניסן תרע”ט:

“נוכחו: ה”ה י. ל. גולדברג; מב“ה הכהן; ש. זלצמן וד”ר יוסף לוריא. על הפרק: עתון יומי “ארץ-ישראל” בירושלים. נתקבלו ההחלטות הבאות: להוציא ד' פעמים בשבוע גליון בן שני דפים, כמו של “החדשות מהארץ”, וב' פעמים בשבוע גליון בן ארבעה דפים של “חדשות מהארץ”.

בכל צד יהיו חמשה עמודים, בערך מאה שורות בכל עמוד, והגליון בן שני דפים יכיל לערך אלף שורות עם הראש ועם המודעות, והגליון הכפול יכיל לערך אלפים שורות.

טלגרמות ועתונים יעלו לערך שלשים וחמש לי"מ לחדש.

למנהל – 25 לי"מ לחדש;

עוזר לו – 20 לי"מ לחדש;

לשני שמשים – 10 לי"מ;

דירה ומכשירי כתיבה ומאור והוצ“ק חמש עשרה לי”מ לחדש.

הוצאות פוסטה – 5 לי"מ לחדש.

באופן האמור יוצא תקציב כזה:

הדפסה וניר – 240 לי"מ בחדש;

מערכת – 118 לי"מ בחדש;

שכר סופרים – 62 לי"מ;

טלגרמות ועתונים 35 לי"מ;

הנהלה – 75 לי"מ.

בס“ה 530 לי”מ לחדש.

ליסוד המערכת ורהוטה ומודעות – 200 לי"מ בפעם אחת.

ההכנסה תהיה ממכירת 1500 אכס. במחיר אחד (בלי ההוצאות) שלש רבעי ג"מ.

בכל חדש 275 לי“מ ומודעות – 125 לי”מ בחדש.

בס“ה הכנסה של 400 לי”מ בחדש. יחד עם זה החליטו: אם לא תהיה אפשרות של הוצאת עתון יומי אזי מוציאים שבועון של ששה עשר צדדים כמו “חדשות מהארץ”.

הסדור יעלה 12 לי"מ.

ההדפסה 2 לי"מ.

הקפול 2 לי"מ.

הניר 15 לי"מ.

בס“ה 31 לי”מ לכל גליון בעד שלשת אלף גליון. להדפיס 3000 גליונות.

הוצאות המערכת: העורך – 30 לי"מ;

העוזר – 25 לי“מ; העוזר השני – 20 לי”מ לחדש.

הוצאות ההנהלה: למנהל – 20 לי“מ; עוזר – 15 לי”מ;

טלגרמות ועתונים – 30; שמש – 5; דירה מאור והו"ק – 15; פוסטה – 4.

בס“ה 90 לי”מ לחדש.

ובחשבון ממוצע 25 לי"מ לכל גליון.

ההכנסה תהיה ממכירת 2500 אכס. במחיר 2 ג“מ, ובנכוי הוצאות רבע ג”מ, 150 לי"מ לחדש.

מודעות תביאנה הכנסה של 35 לי“מ בחדש. בס”ה הכנסה של 185 לי"מ לחדש. לפי זה יוצא כפי התקציבים:

1. עתון יומי יביא גרעון של 130 לי"מ לחדש.

2. עתון שבועי יביא גרעון של 168 לי"מ לחדש.

_________

וכידוע כל התחלות קשות, וזמן של שלשה חדשים עברו עד אשר הסירונו את כל המכשולים הטכניים שעמדו נגדנו עד אשר מלאנו את חסר הניר ומצאנו את הדירה המתאימה¹ בשביל המערכת על כל זה עברו שלשה חדשים ורק ביום כ' סיון תרע"ט יצא הגליון הראשון של העתון היומי “הארץ”.

ימי עריכתו של הד“ר טורוב גם כן לא ארכו. עוד טרם נגמר אפילו החדש הראשון, וביום י”ז תמוז התפטר הד“ר טורוב ויצא לאמריקה. העתון עבר לועדה מיוחדת, שחבריה היו: ד”ר לוריא, פיכמן, לודויפול, סמילנסקי ואנכי. העורך בפועל נשאר עוד זמן ידוע ה' טורוב. כל ימי השלטון הצבאי נמצא העתון תחת בקרת קשה של הרשות הצבאית ולא קל היה לעורכיו השונים להשלים עם המצב הזה, ורק בבוא השלטון האזרחי נעשתה העריכה פחות או יותר נורמלית.

ובכמה אלפים לירות, סכומי הגרעון שהעתון היה מוציא מאת בעליו, עלה המפעל הזה למר י"ל גולדברג? אין החובב-הנדיב הזה מן המתפארים במעשיהם והמכריזים על עצמם. לא רק שאין במר גולדברג מאומה מן הטפוס של “איסתרא בלגינא – קיש קיש קריא”, אך גם על מפעלו הגדול, קנית המגרש של האוניברסיטה העברית על הר הצופים, לא צלצל ולא פרסם, ומעשה הנדבה הזה ידוע רק למתי מספר.