שאלתיני, אלתי, מדוע,

שאלתיני מדוע אהבתיך,

מדוע רק אותך מדוע

ולא גם אחרות מסביבך?

השיביני: מדוע לך עינים,

שתי עינים כה גדולות ושחורות,

ועל ראשך המזרחי מדוע

שערותיך כגלים מתפזרות?

אמריניני: מֵאַן לך שפתַים

המתחרות באדם הדם?

ולמה מצחוק שפתותיך

ינוצח וילָכד האדם?

צוארך על עדנת־כתפַיך

מדוע כה רם הוא ודק,

מדוע ילבין מפנינַיך,

או משלג על הר החרמון?

ולחזך שתי שדיך למה

מלאות וחטובות הן כל־כך?

ושמלתך, שמעי־נא, שמה

מה מרשרשת היא כה בלכתך?

*

הידעת כעת הוי! מדוע

מדוע אהבתיכי אהב?

התביני, עכשיו, את מדוע

בל השגחתי לאחרות שברוב?

לו להן היו העינים

שיש לך, יפתי, יש,

לו דברו גם הן בַשפתים

דברי להב ודם ואש.

לו נסו בנחשי־שערות

לשגעני ולעקדני עקד,

לו אֻמנו לרשרש השמלות

ובצחוק את לבי גם ללכד

כי אז – האמיני־נא את,

האמיני באמרי לך זאת,

כי אז אהבתין אז אולי –

אהבתין גם ממך לא פחות.

כי אז שאלוני אף הן,

כמוך, ילדתי התמימה,

כי אז שאלוני בחן

מדוע אהבתין רק אותן?