הקדשה

סלח לילד – שגעונותיו

ולנער – כל סערותיו;

כי דמי הילד צביונים

והנער – אש־עלומים.

משל המוני

לדבורה בן־יהודה

זו אמי הגדולה

הראשונה לעבריות אחר החורבן,

זו אמי הלבנה

שנתנה לי אש ויצקה בי חלום,

שעשתני גאה והורתני עתיד,

שחיתה בדמעות וצחקה במותה:

בטוחה בעמה ובציון קבורה.

ספר ראשון: באש עלומים

מאת

איתמר בן־אב"י

---

הערות אחדות

מאת

איתמר בן־אב"י

הערות אחדות

הנני מוצא לנחוץ להעיר הערות נחוצות אחדות.

את הספר הזה חלקתי לשלשה חלקים: החלק הראשון “באש־עלומים” כולל רשימות, החלק השני “כשאוהבים”… – שירים – והחלק השלישי ה“ספור העתיק” – ציורים. מובן הדבר מאליו, שנתתי כאן לקוראי רק את אותם הרשימות, השירים והציורים שיש להם, לפי דעתי, ערך ספרותי כל שהוא.

רובם נדפסו כבר ב“השקפה”, ב“הצבי”, ב“האור”, ב“הצפירה”, ב“העולם”, ב“הצפה” וב“לוח אחיאסף”. אותם שלא נדפסו עדין סמנתים ב“תכן הענינים” עם ככב לצדם (ראה בסוף הספר). כן אני רושם בין חצאי לבנה רק את שמות העתונים שנדפסו בהם דברַי מחוץ לה“השקפה”, ל“הצבי” ול“האור”. שאריתם נדפסו בשלשת העתונים האלה.

אחדים מהרשימות, השירים והציורים באו בקצת שנויים ותקונים, לפי שמצאתים בקבץ הכתבים אשר תחת ידי. אבל בשום אופן לא נגעתי בהם עד כדי לשנות את צורתם וגונם העקריים. הנה מדוע נשאר על רוב הדברים אשר בספר הזה חותם ה“ילדות”, – כאשר אמר בצדק המבקר בריינין באחד ממכתביו אלי, – והנני מודה, כי אין אני מצטער על זה כל עיקר: אדרבה!

לצערי נפלו בספר הזה הרבה שגיאות, ואולם לא אני האשם בהן. את הספר הדפסתי בשעה היותר רועשה שבחיי, בשעה ששלשה משפטים חמורים רחפו על ראשי, ובהתרגשות עצבי לא הספקתי להשגיח כהוגן על התקונים. הקורא ידע להבחין בין שגיאה לשגיאה ולסלוח עד כמה שאפשר.

עם הספר הזה סוגר אני את אותה תקופת “ילדותי” שבה דברתי, ומכין אני לעתיד קרוב כתבים מסוג אחר לגמרי.

על המעטפה ימצאו הקוראים את פרטיהם.

והנני בשלום

בן־אב"י

---

הקדמה (כעין ודוי)

מאת

איתמר בן־אב"י

מדועני מדפיס את הספר הזה?

אל תשאלו בארץ ובגולה אל תתהו: כי זהו רצוני ועשיתיו.

מיום שהתחלתי גם אנכי לכתוב, מיום שהרהבתי גם אנכי: לחלום – לא ידעתי מנוח ונחת.

נרדף הייתי בתוך ארצתי, מנודה ומגורש בתפוצות ישראל הגם אתה, היבוסי, בחולמים?

ויקראוני “חצוף” בגילה, ויתנוני “משגע” ביהודה.

אך אני לא אֵחת ומצחי נחושה: כי אש ארגיש בלבבי וחשמל ירוץ בעורקי, ברק אתיז מעיני ורעמים מקצה לשוני.

אני – הירושלמי הצעיר.

־־־־־־־־־־־־

על הר נשא ראיתי אורי, במרחב השדה גדלתי תמיד ונפשי למדה לרחף. בין העבר הגדול בימי בן־כוכב ובין ההוה העברי שכעת זה החל לא חפרה הגולה כל תהום מבדילה. במרום הזיתים שם עצמות יולדתי, שם נחים אחי, שם חולמות אחיותי – שם יבוא היום ואשכב גם אני, ומצבות האבות הגדולים, הרחוקים עם מצבות הבנים מתערבות…

ואני בינתיים רוקם.

אם גדול כשרוני, אם יפים צבעי ולדברי אם הוה ועתיד – לא לי להגיד.

אבל רוצה אני, ושואף, ואוהב; אבל ניצוץ גם

בי, והנצוץ מתלהב, ומאמין אני שאתן דבר־מה.

זכותי היא זאת בחיי.

־־־־־־־־־־־־

לצעירים אני פונה, שלשדם עוד אתם ולצעירות שיודעות להרגיש.

לאוהבים הסובלים ולאוהבות היפות.

לזקנים הרוצים להבה.

לנואשים באשר הם שם ולכל מי שלו שעת מנוחה…

־־־־־־־־־־־־

יקראוני כל אלה: בערוב היום או בלילות האור, בירק העשב או על תכול הים.

יקראוני כל אלה…

יקראוני מעט או יקראוני הרבה –

ויאהבוני אז אולי גם אותי…

ירושלם, ניסן אתתמ"ג

---

אל הבוגדים

מאת

איתמר בן־אב"י

יפו: רוב צעירי ראשון־לציון

יצאו לאמריקה והמושבה חרבה.

לא!

גם הים היותר שקט במימיו המשחקים והמזהירים מרוב קרני שמש־חם; גם השמים היותר עמוקים בתכֵליותם המזרחית והקוסמת כל־כך – לא ירגיעו את רוחי הסוערה. הוי, כמה ארעד כֻלי ממחשבות לאלפים! הוי, כמה אזיל דמעות מעקה פנימית… וכמה תזרמנה מלים משפתותי הצורבות, ומה תתאגדנה, תתוספנה ותהיינה להר־קללות ענקי נגד בוגדי ארצי: ואני סוער… סוער…

נורא!

צעירים מלאי כח, ולשד, ואב: עלמים בעיניהם מחכמות ומבריקות מצבע פחם נוצץ ונערות יפה־פיות בשערותיהן־זהב ובמבטן־רקיע – הכל רץ, בורח ונס למרחקים. וזה הים הארור, אלה הגלים המתרוצצים ומתנגחים לרוח קל ונושב – נושאים את הבורחים לשמה… נושאים אותם לעשרות, למאות וכמו במזיד נותנים הם יד למוגי הלב היראים עמל לרגע…

היש תקוה לעם אם בנים לו כאלה?

היש?

הנה ארץ נחמדה בבקעותיה־נצח, בהרריה־עד; הנה אדמה שמנה ופוריה, המתחננת כי יעבדוה; הנה נחלים נובעים וזורמים, המבקשים ידים כבירות, שתהפכנה את גדותיהם לשדות ירקרקים, שתטענה לארכם חורשות ויערים. עלי דרך ושדה, גבעה ומישור מציצים, נזקפים הפרחים וכלם – הדודאים והפניניות, החבצלות והדמומיות, יחד עם קוצים ודרדרים מרהיבים הם עין־האיש בשלל גוניהם של קשת.

והם – העברים האכזרים, אבירי־הלב ואדישי־הרגש, מעלימים עיניהם מראות, פונים ערף לערשם ונמשכים אל מול האפק שמה…

שם מזהיר הזהב למרות חשכת העתיד; שם קורא הפז, ומפתה, ומקסים למרות תהומות המרחק וסכנות התמיד.

וברגע ישכחו האמללים את עם אלפים השנה, ולפתע יבוזו המורדים ללאומיות, להתעוררות, לתקוות נשגבות.

אהה, – חלפו הימים המאשרים של אז. עת כל ספינה הקיאה על החוף עוברים חדשים, עת כל שנה מחוקה הרתה בחול מושבה, עת כל חג הבליט לעינינו את קדמת העברית הנעימה בתור שפה חיה ועזה, שפת עם אחד.

חלפו הימים ואינם!

ולשוא אדוד כיום ביהודה, שמרון וגליל; לשוא אבקש בצהרים, לאור פנס דולק, עוד עלם כמוני בודד, שיזדעזע וירגז למראה היאוש המבהיל מסביב. לשוא אקוה לפגש ריבה שחורה, יפת־עינים ומתולתלת־שער, שתשיח לי בלשוני, שתהגה לי נחומים ותזמר לי זעיר מלחן העבר והעתיד…

לשוא!

כי אם עוד נשארו צללים מספר מעט פה, ושם מעט – הנה דבורם שפה זרה, מנהגיהם כאחרים ולא לנו תקותיהם: הנה בלעג יביטו אלי החולם, ההוזה, המטורף.

התהום, השממון בכל: בנינים יפים, צוחקים, – יחד נהרסים ומתפוררים; רחובות ישרים, משוכי שטה וקלפטוס, זרועים עתה חפירות, ושמיר ושית יכסום ומימין ומשמאל, אל כל אשר תפנה ותביט שועלים־שועלים, איים־איים יטיילו, יארבו, יילילו במקומות הששון הסואן מלפנים…

בשמי הזהר ממעל אין לקרוא יותר את בשורת המחר המקווה: קרני־השמש החמות דוקרות, כוות את הגוף, טהר־הרקיע התכול יבש ומדברי מאד וגדודי־עיט, וכנופיות־נשרים יכו בכנפיהם הרחבות אויר כבד מעופרת ומחניק… ומחניק…

התהום, השממון בכל!

־־־־־־־־־־־־

ואני…

מה אעש אני?

האבכה? האאנח?

או אשא ואסבל את העול, אף אתיאש ואנוס מערבה?

אנכי!

לא! כי פה בארץ אשאר למרות ההרס והחורבן הכללי. לא! כי פה אשאר ואראה – אולי עוד יבוא מושיע, אולי קולות ממרחקים לא שקרים הם תמיד… אולי חרבות תקומנה ויזדקפו כתלים גוהים…

יפו, טו בשבט אתתל"ג

---

הצחוק והחלום

מאת

איתמר בן־אב"י

אז…

רק העזתי לדבר, לחוות דעתי הדלה, קראו לי: ילד:

היום…

אך אקדים רעיון, אגלה מחשבה, תורעים לי: בער!

ומכל פנה נסתרה, מבעד לכל חלון וחרך, מאחורי לכל דלת ומחיצה ארגיש היטב את העינים הלועגות לי תמיד, אמצא בכל את האצבע המראה לקראתי ורעד ארעד פן יבזוני בהמון, פן יאחזוני בערפי ויסחבוני פעם חיש לבית־משוגעים מקומי למען יתפטרו ממני לנצח – ממני, מחלומותי ומהזיותי.

הצחוק, הצחוק הארור מסביבי…

ומדוע־למה כל זה?

יען אנכי בל אחדל מהאמין בכחו החבוי של עמי; יען אנכי מוסיף היום לקות, כשנואשו והתרשלו כבר כלם; יען אנכי לעמל ולפעל אחפץ ובכל אסכים לגסס ולמות…

אבל בשמי־השמים! הבי האשם אם צעיר אני וחם־לב, אם ביהודה היוקדה נולדתי ואם בשום אופן לא אוכל הרשות חורבנה? האני הוא החוטא, הפושע, אם כח טמיר בחביון נפשי מכה בי ומעוררני להרים את קולי, קול פחדים, ולהזהיר את אחי מהיות עורים, מלכת לתהום, משלח יד בנפשם?

ואני עד כה חשבתי, כי את חובתי כך מלאתי.

הנקל להם, לרפויי־המוח, לקרא ולצווח: נגזרנו לנו! הנקל להם לנוד בראשם, לרפרף בעיניהם־חולשה ולהחליט כי אבדנו וכי אין מנוס לפנינו – אם לא בגולה הזרה.

והנקל להם גם לרפות את ידי הנשארים, את לבות המעטים שמעיזים עוד לשאוף וקצת לאמין…

אבל לי – מה קשה ואיום כל זה.

אני כמה ארגיש בבשרי את צרת זה עמי הקרוע; אני – לבי בי נמס, מתמרמר וצורח מכאב עצור וחנוק, בראותי כי אפשר עוד לעשות ואינם עושים, כי יש להושיע לגוסס המפרפר ואינם רוצים.

ולכן אדבר, אתוכח, אכעס וארגז, אשטוף בקללותי כל עובר ושב: כֻלי אֶחור, עיני יורות אש וידי מתכוצות מחימה ומרצון למעך ולהמס את השלג מסביב.

אך צחוק אדיר, צחוק צרוד מתגבר לקראתי: שוטה!

וכל חושי בי יזדעזעון..

־־־־־־־־־־־־

צל ארוך לפני עובר, כחוש וצנום מאד, צל “התקוה” המבהיקה של אתמול. ברעד אמונה אחרונה וסופית אני אוחז בה אז, אוחז בה בכל כחי ובכל שארית רצוני. במוחי הגמיש, בדמיוני העשיר מרחיפנה אני לעיני עדוית־פאר שנית ועטוית קרני־זהר מכל הגונים… ומאמין אני אז, כי עוד לא מת עמי, כי כחותיו מתכפלים אל ספיר שמיו, כי מתעורר הוא מתרדמתו שהכבידה כה עליו ואור המנורה של הזיקה הרחוקה הולך ומתחזק, הולך ומזהיר, וקורע ערפל, והוגה מכשולי־אלף…

ולבן־הכנפים אשר לצפרי הים, בעופן למרום שמי התכלת; צחר־מפרשי האניות בשחותן עלי שקשוק בדולח נצחי; גבה־מגדל צר אף ורוד, הקורע אויר ומשקיף בגאון אל גגות הסביבה; ואביב שחזר, ואתו החיים, והים האיתן גם הוא – את לבי כובשים ומותחים. ואז – מה לי אם ילעגוני, מה לי אם יבזוני, אם יכנוני בשמות מהבילים? הלא בן אני לעמי, בן גם לארצי והם מה יוכלו לי איפוא?

*

כנפים לי ואני טס…

ואני רואה הכל: הרי־הוד, שפלות שפע, מימי־חיים, החרמון הגבוה, עטוי השלג, דגול המעינות ומוקף טריות ורעננות ולמולו הלבנון ויעריו, ותהומיו, וצוריו. הירדן השוטף והחם בבקעתו, הליטני המתפתל בין קירות־הרריו. ומישור נרחב, בנגב כלו זית מכסיף, ועל ידו שטחים של חול, ובחול צפרים ושבלולים, והשבלולים לים כמהים, והים בחסון גליו נושק בצמא את שפת זו הארץ מצפון־הלבנון ועד דרום־המדבר.

וברהב כל אלה אני חולם:

גן־עדן בארץ: נחלים – חלב זך; ימים – שמן תכלת; הרים – זהב ירקרק ואדמה – דבש מוצק ותמידי, מתוק, ומשביע, ומחלים.

מאה וחמשים אלף היהודים, הפזורים ברחבי סוריה יחד התחברו, התאגדו, שכחו קטטות, עזבו מלחמת אחים, וקנאה ורכילות. אין ספרדים נרדמים, אין אשכנזים וגורג’ים! יש יהודים, ישראלים. יש דוברי עברית – אם עובדים ופועלים אם סוחרים, מורים, רופאים, עורכים – הכל, הכל עברים.

ורעות וידידות ביניהם ובין הערבים, אחיהם החיים על ידם, וזה לזה יתנו אונם בכל אשר יעשו ויפעלו, ואיש לרעהו יניעו ראש לאות אחוה ורצון…

וכסף לרוב יערם ויתרומם לתלי־עשר רב: מהגולה הרחוקה כל חברה את פרוטיה שולחת, כל אדם אמיד את שקליו נודב, כל צייר נותן מתמונותיו וכל חטב מגיש שי מפסליו.

ובהעדר כל סבה לפירוד הדעות, ובהיות הכל נוטים למטרה מרכזית – מה מאד מתרבים בארץ המוסדות הלאמיים והמרכזים המופתיים לפי תביעות הקדמה והמדע: בתי ספר על פני כל, כפרים פוריים וירוקים, ערים הדורות ורותחות, ובכל מקום ספריות ובתי־נכאת, ומדרשות לעשרות, ומכללות עוטרות אותן, ואחריהן עוד רבות מאד ממה שיש לכל עם ועם.

והכל מצליח ופורח, הכל קורא בקול: “תקוה, אמונה בעתיד”.

והלשון העברית, עטורת הנצחון, שגורה בכל פה, אצל גדולים וקטנים, אצל גברים אף נשים: גם זרים ילמדוה, גם שונאים ידעוה. ובתאתרונים קטנים, אך נאים ויפיפים, יריע המון חטוב קול תרועת גיל ושלוה פנימית לקראת גדולי המשחקים העברים וגנדרניות המשחקות המזרחיות.

ואניות לא תמצאינה יותר לשאת מפה עברים נדחים: לא! הכל נשאר בארץ, הכל עובד פה: – מפתח ומשדד אדמה, חוצב ונוקב הרים, בונה ומעמיד בנינים, בתי־עשר, ארמנות־מדע. ים לא יזעף בחימה, גלים לא יזמרו שיר־עצב ושמים לא יתכסו ערפלי־נוגה, ענני־בכי. הכל יזהיר, הכל יצהל וגם כי יֵרד גשם יהיה הגשם לנדבות וגם כי ישלג שלג תדמינה פתותיו לככבי־עד הנופלים ליפות יקום. הפרחים יציצו עלי כל, בעיני הנערות ירגישו עמק ותום ובפני הנערים עזמה ומרץ…

מעשנות בתי־החרשת יקיאו עשן־העתיד, צפירות ושריקות תבשרנה תנועה תמידית וחבור עם שאר העמים…

אז יחלו לבא ולהשתפך בנמלים כנופיות חדשות של אחים, של עברים ממרחקים, עם זרועותיהם המכילות בעורקיהן דם חדש ומלא עלומים, ובמקום יאוש, בריחה דמעות הנה ישָמעו קולות השמחה, הדי הגבורה של ההולכים לקבל את פני הבאים, העולים על החוף ודורסים אדמת ישראל…

ואני חולם… וטס בחלומי הלאה…

יפו, ג' אד“ר אתתל”ג

---

הגבעונית

מאת

איתמר בן־אב"י

לנערי רחובות ולנערותיה

"…ים גדול ונרחב, סוער ורועש – אך יפה ונהדר… – ואחרי הים?

"עיר צפופה וקטנה, שחורה מחוסר־אור, כבדה מרוב חום…

– ואחרי העיר?

"כפרים ערבים לעשרות, עם בתי טיח וטיט, עם ריח עשן ענפים־וגלולים השרופים באש…

– ואחרי־כן, מה יש עוד?

"מרחב מלא זיו, טבול בצחוק קרני השמש, מהול אויר נודף תמיד טריאות, צחות וכח…

– ולסוף?… מה לסוף?

“…מושבה עבריה!”

*

והכל פה אחד:

השמים יותר יפים, יותר בהירים ושקופים; החמה צוחקה וקויה מלטפים את הפנים ואת העינים המאושרות ממראה הסביב; האדמה רטובה, מפרפרת וכסויה דשא רענן, ירוק, עבות והכרמים, והשדות, והגנים כלם – מסודרים, חרושים, עבודים.

הנה־נא הגבעות כשהן מתרחקות ומתפזרות. הנה־נא הדרך העקלקלת, בהתנחשה לבקעה גנדרנית ושם, לא רחוק, ראי־כל הבתים מתגלה פתאם בעז. בין עצי קליפטוס וברושים ותותים הגגות מציצים באדמותם. לבן־הקירות והכתלים מבהיק ברבויו והתרנגלות המנקרות, על יד הבקר שחזר ממרעהו, נותנות למקום חן מיוחד, חן נסתר וטמיר כל־כך לעירוני מיפו ומירושלם.

ושמע: שם הבאר נותנת המים ושופכתהם לתוך ברכה גדולה; שם השקת רבת־השנים המשקה פרות ושורים; שם בית הכנסת הבנוי מקרשים זקנים ובקועים ופרוצים וממנו אך קט – בית־הספר גם הוא בחלונותיו הרחבים ובנשמתו החדשה, החיה.

והאכרים השבים מעבודת היום, שחומי הפנים, חרושי הזיעה, מפיקי התקוה והמרץ; והאכרות היוצאות לקראתם, דלי ביד, כד על ראש, לשאב מימי הבאר אף לחלוב הבהמה; והילדים היחפים כילדות, ברוצם עם מקלות ושוטים לזרז את כל העבודה הרבה, והצעירים בקומתם הנאה, והצעירות במהלכן התמור המתעתדים כבר יחדיו לטיול הערב הרגיל…

כל זה היש בעיר? לא, כי רק בכפר:

בכפר עברי.

*

ברחה לה יפה־פית היום.

רק רפרופי אורה האחרונים עוד גונו את הגגות האדומים ואת המרחב העצום וגם יחד. צבע כהה ונמחק כסה את צמרות העצים ואת הדשא הרך אשר מסביב, ובקרבה הקרובה, בין הבתים המתחבקים, תנועה של מנוחה המתה.

ויהי הלילה:

כל המנורות נדלקו, כל החלונות נלהבו – והחוצה יצאו הצעירים. הנה פני העלמים, למרות גֶלה הלבנה, שחורים משמש היום: עודם צעירים, עודם בני עשרים ופחות. הנה גם ראשי העלמות, בשערותיהן הפזורות, המגיעות עד למתן הרך: גם בהן שחקה השמש, גם את קויהן השחימה ותעיב. אך יפות ומתוקות כלן, נאוות, קלילות ומבטן האמרי מה קוסם…

וככה, שלובי יד ואחוזי מחשבה, יחדיו מטילים הם, צעירי הכפר: הוא והוא, היא והיא, הוא והיא, היא והוא, בערבוביה חמודה ומלאת חן. והולמים דבוריהם, ומכים כפטישים, וקורעים את האויר השוקט. ומרחוק תחזר תכופה בת־קול אטית, חזקה, רוניית ומעורבת בזמירתה של הטבע בליליותה.

ואתה הנכרי, אתה העירוני, הט־נא אזן והשאר תחת הרשם: שמות בריאים מפלשים בחלל, שמות מצלצלים כל־כך: עתיקים מאד, מזמנים רחוקים, מזכירי העבר המזהיר. מוזרים גם־כן, ורחוקים אף הם, יצירי הגולה הארכה ויפים ונאים, חדשים ורעננים, שמות של תקוה ותחיה: לאה! רחל! יוסף! אורה! בלהה! טובה! אסתר! אברם ונקדימון! וכל שם ושם כמו מתכפל, כמו מתחלק ומתפרד לאין־סוף שמסביב, כמו בורא ויוצר חדשים לרגעים ושב אז וחוזר, מכה והולם שוב, ומבשר עתיד לא תדע: זמירה! תקוה! חדוה! יפה! אמנון! חנן! חירם!

מתי? הגד מתי? מתי המתה הארץ משמות עברים כאלה? שמות שאינם ריקים, שמות שלא ימותו, שמות שתשמעם כעת לאלפים ולרבבות בכל פנותיה של ארצנו…

מתי? ענה מתי? מתי רעדה אדמתנו מצעדים חפשים כל־כך? צעדי עבריות הוללות, צעדי עברים שובבים, צעדים היודעים לטופף אמנם – אך לרעץ גם כן?

*

…רחוקים הם כעת, רחוקים מן הכפר, ועין המושב לא תראם. כי במרוצת רצונם ובהמית שאיפתם ערפו הגבולות מכבר. הלילה רחב, הלבנה רוממה, הטל על פני כל יורד. שם, על גבעה, שומירה קטנה מעידה כי יש עוד ישוב ומימין ומשמאל אילנות וצמחים מסתידים ברוח הקל.

הדליקם, עירוני, לך בלט אחריהם והאזן לכל הגה הנקלט באויר. לך ותפס מה תגיד הרחל לָאמנון, מה ילחש בלט נקדימון לתקוה, מה תלעג הזמירה ליפה, מה תצחק לאה לחירם. לך, עירוני, ושמע אל כל בטוי ובטוי, אל כל הצחוק המזרחי, אל כל הקללה ההוללה ואל שקשוק המעין, זה המעין העברי החי, בהשתפכו לכל צד. שמע ויפעם אז לבך מגאון אין קץ ואין די!

האח! מה מאשרים הם, כל אלה הבחורים והריבות, באותם הרגעים הנעימים. האח! אם לא גן־עדן מסביבם, אם לא כל שאיפתם לפניהם וחייהם האם לא כבר אתם?

*

…שרים הם כעת, שרים הם גם יחד, כי שבים הם אל הכפר פתאם. באשר חצות כבר הגיעה, תרנגול הרהיב לקרא וצפרדעים חדלו קרקורם. שבים הם בשורה, מלא הדרך כלה, עשרים שלשים יד־ביד, שלשלת אישית נפלאה: העלמות באמצע, ראש לכתף, כתף אל ראש, שערות בשערות נתונות, וימינה ושמאלה מהן, כבימי שולמית ושלמה, הצעירים הנאים, הבחורים העזים מוכנים להגן בזרועם.

כי מרגע לרגע גמל בפעמוניו וסוס במפרחותיו, עוברים; מרגע לרגע שתי עינים, שחורות כתהום, יוקדות כאש של בדויים נודדים ותאבנים, מרעידות את היפות וטורפות…

סכנה – ובכל־זאת אין דבר!

*

ושוב מתגלה הכפר בים הירח הלבן, והבתים כבר שקטים נחים. רק אל חלונות בודדים עוד נר קטן מהבהב, נר המחכה לנערות ולסודן. ותגדל אז השירה, שירה של גבורה, שירה של עז ואהבה. וירעד האויר מקולות ענוגים, בלולים בקולות נס עבים:

"שאו ציונה, נס ודגל,

דגל מחנה יהודה…"

הוי, אתם המאשרים שבבני ארץ־ישראל –

אתם האזרחים הצעירים!

*

הלילה לילה והסהר שואל:

– העוד לא נגמר, שובבים רשעים?

כי אויה – הפרידה מה קשה ומה נורא הפזור בבתים.

אך האם קוראה והאב גוער: צריך, צריך, צריך, צריך!

אז תחדל השירה ומלים חדשות באויר דורכות:

– שלום!

– שלום עד מחר!

– שלום וברכה!

– שלום ולהתראות באשמרת!

ונפתחים השערים, וסובבות הדלתות, ונסגרות השמשות וגם שארית הנרות תועם.

– שלום!

כי ישנה כבר הבחרות העברית.

־־־־־־־־־־־־

הס, עירוני, ואל תפריע הדממה, אל תגרה את הכלב, אל תנביחנו נבח.

הס, עירוני, ולך.

לך אל התאנה הקרובה, וכרע שם לרגלה; או אל הסכה בפנה, ורבץ על ספסל, ושכב־נא, וחשוב־נא, וחלם…

רק הס.

כי נרדמה כבר הבחרות החיה, זו בחרות המושבה העברית, זו תקות המחר הגדול.

דום וחלום!

־־־־־־־־־־־־

…הנה שבת העירה, ירושלמה העיר, ומה תעש?

– אזכר!

– ומה תזכר?

– את הימים ההם, עת נסעתי לשם.

– לאן?

– אל הים.

– ואחרי הים?

– לסביבה הערבית הכהה.

– ואחריה לאן?

– אל המרחב מלא הזיו, אל המרחב הטבול קרני שמש אוהבה.

– ואחרי המרחב מה תזכר עוד?

– מושבה עבריה!

־־־־־־־־־־־־

מושבה עבריה – הוי את הגבעונית, את היפה שבמושבות יהודה, על ירקרק גבעותיך ובין צללי בקעותיך – לעולם, לנצח לא אשכחכי:

את, רחבותי הטובה!

ב' אייר אתתל"ג

---

השלג בירושלם

מאת

איתמר בן־אב"י

…אם כבר מלאים השמים רק ענני־עופרת; אם כבר סובלת הארץ אך אפלת ערפל:

– מדוע, מדוע לא יורד גשם?

…אם האויר מסביבי כלו קר ודוקר; אם הרוח מילל ומקפיא את דמי:

– מדוע, מדוע לא יורד שלג?

אז יצאתי החוצה – לא לעמד אל שער, לא לחזות אל טבע, כי אם לרדת העירה לעבודה. פני היו חמוצים: חפצתי שלג! למה יאמרו בעולם כי בירושלם אין שלג? אוה! דוקא, דוקא יֵרד השלג!

אתי זרם המון: יהודים לאלפים, חורים ורזים או שמנים ושחומים. ערבים למאות, כמעט בלי בגדים, ורגליהם יחפות. רוסים לעשרות, כלם עבים וגסים במוקיהם הצהובים וכפתניהם הרחבים…

…ונרים כלנו ראש למעל:

לא מאומה!

אז הפליטו היהודים: פלא! והלא קר כל כך'…

אז תמהו הערבים: איך זה? לפנים היתה אחרת'… – אולם הרוסים הזרים, הרוסים הכבדים עשו מעוג של לעג וימרמרו: “שלג בירושלם – איזה חלום!”

מה זעמתי אני נגדם!

*

תיף־תף!

זה היה פתאם – איש לא חכה, איש לא קוה; אלפי קולות קראו מכל עבר, קולות דקים, עבים, צורחים:

– שלג! שלג! שלג!

מגבוה נתכו ארצה רביבים קטנים, קרושים: הם היו מליונים, מחנה עצום, צבא בלי גבול. הם התדפקו במהירות לשמשות הבתים, הם הכו גגות, מטרונים, ראשים; הם כסו עגלות וצדי דרכים – ויעופו ברוח אנה ואנה: לאט לאט הלבינו הכל…

אהה! סוף־סוף – השלג…

– לא! זה רק ברד! רטנו הרוסים.

– לא! כי אם שלג! הרעימו הירושלמים.

והשלג ירד ירד…

*

אך היה צריך לראות את מחזה הרחוב: המון גדול נצפף בחוץ: גדולים וקטנים כאחת. הרוסים המעטים טילו בגאון – טילו ויראו באגרוף: “אין זה שלג רוסי!” הערבים הרבים אצו ורצו ובלשונם קללו את הטבע: “מה קרות הפתות!” ומפעם לפעם, מעת לעת העגלות כמו הבריקו, הסוסים כמו געשו, הגמלים כמו נדהמו: יחד הרגישו הם את דפיקת השלג:

תיף־תף! תיף־תף!

*

נשארתי ברחוב, הולך ובא: חפצתי אני לשמע הגיל, או האנחות, או התרעומות? חפצתי אני לראות פנים מאושרים או מתעקמים: מי מברך השלג, מי אותו מקלל ואויב?

לחנות־סחורה עמד עלם: עטוף מטפחת, לבוש מעיל. פיו צחק מתחת לזהב־שפמו: הרשע! מה חפץ הוא לעשות?

בידיו שתים מעך דבר מה: כנראה שלג שקבץ אל הפתח. בעיניו השחורות בקש בקש מאומה: כנראה בריה – מטרה לכדורו. ואעבר על פניו, ואסמן שלום… התשובה היתה: בום! אזני צללה מרגבים נמסים ומרעם המכה הגלודה. המטרה – הייתי אני!

לא התקוממתי ועברתי, כי זכותו היא זו מהשלג.

*

לחלונות פתוחים הרגשתי המולה: שם נדחקו ילדים לעשרות, אדומים מאויר־הגליד, ורועדים. אישוניהם המתגדלים הזהירו, ידיהם הנפוחות מחאו, ויחד התקוטטו ויריבו:

– איזה פרפרים יפים! הרהיב אחד קטן, בן ארבע ותלתלי־הליל לראשו.

לא! כלל! נזעקה קטנה, ותבערנה לחייה מרגש. לא! זבובים הם אלה, זבובים קטנים, שחורים!

האמללה! בקטנותה האיומה הבט הביטה היא רק לגבוה, ושם דמו אמנם הפתות למליוני טפות דיו, לגרגרים חשוכים, למין של זבובים קרים.

ואצחק.

אך כאשר חפץ “העולם הקטן” לצאת, לרוץ ולתפש “פרפרים” ו“זבובים” אז להם קראתי לבל יעיזו!

לא אביתי כי שלג יצננם – ואעבר!

*

על ידי, חרף הטיט, מהרה ערביה לכפרה: קומתה גבוהה, ראשה נטוי ועליו מונח סל. היא היתה האחרונה בין חברותיה, והשלג נלחם בה בעז:

משכתני, ואצעיד צעדי עם צעדיה.

את אנחותיה אז שמעתי תכופות, מזעזעות, קורעות. המסכנה: שמלתה היחידה חשפה את חזה, הורמה עד יותר מברכיה, והיה לה קר, כה קר, כל־כך קר…

ראיתי את זוג רגליה, ערומות, מבלי כל נעל ומבלי כל גרב. ראיתין – מי יאמינני? – יפות, חמודות. עגולות שתיהן, ומלאות בגובה, והולכות ופוחתות עד לכף. מבריקות שתיהן וורודות, ובריאות ביפין: שלג נמס עליהן, רוח נשב בהן – ותצעדנה!

מבין שניה שרעדו ומשפתותיה שסגלו יצאו:

– איזה שלג! איזה שד!

רחמתיה, נקרבתי אליה:

– שלום אחות!

לי ענתה באש־עיניה, במרירות־עָניה:

– שלום אחי, רחמני־נא!

– במה אחות?

– בחום, באש, בלהבה…

עמדתי נדהם, והיא צחקה. שניה נגלו אז בשיושן ועיניה דרשו אז גם חום, גם אש, גם להבה.

– חכי!

השלג ירד בלי הרף, פתה אחרי פתה, תמיד… השלג הרטיב את כסותה התכולה וידביקנה לעורה השזוף והמפרפר מחמדה מזרחית: היא סבלה בכל גופה הכביר… מה היתה יפה־פיה הרמאית הלזו באמללותה הרגעית: חמדתיה! נשיקה רציתי לתת לה – כן, לערביה! מה יוכל לעשות שלג…

ואתאפק:

– קחי־נא הסלע!

וממנה נקרעתי…

תיף… תף! תיף… תף!

*

והנה הבקיע קו־שמש: הוא קרע בחומו עבים. נגמר: שבו שמים, חדל כל שלג, חדל! – דמו לזהב כתלי הבתים, חזרו לאדום הגגות הגבוהים, נוצץ לו הטיט, יבשה כל מדרכה…

הרוסים עברו ויצהלו:

– זה לא היה כלל שלג! לו ראיתם ברוסיה…

ולעומתם הירושלמים:

– זה היה שלג, שלג רב ולבן, שלג וכל תענוגיו!

ואלה ואלה נעלמו.

*

ואני, בזהב הערב שהלך וגבר; אני, לאור הלבנה שיצאה ממואב עודני נודד ברחובות. כל זכר של שלג לא הרהיב את עיני. המקדש שחור כתמיד מנהגו, המואב במרחק לא החליף את תכלתו, ירושלם כלה שקטה וחמה, ואנכי המאושר מטבע זו ארצי מחזיר בדמיוני את מאורעות זה היום:

כדור… פרפרים… זבובים… ואלי דוקא וביחוד להב־עינים וקסם־רגלים של אותה אחותי הרועדה, זו הערביה היפה שלא אראנה יותר לעולמים…

הכל, הכל מפני השלג –

השלג שבירושלם!

כד' טבת אתתל"ד

---

אני והככבים

מאת

איתמר בן־אב"י

א

…וככה, כשיושב אני שבור ורצוץ, אמלל וריק בצערי העצום, בצערי העוטף אותי ונכנס לתוך־תוכי, עד לורידי היותר דקים ולעצבי היותר זעירים, – יש אשר תוהות עיני למול השמים הגבוהים, בחשכת הלילה מסביב.

־־־־־־־־־־־־

ומביט אני אז באלפי, ברבבות, במליוני הככבים הנוצצים לעמתי, ממרומי האין־סוף, שמה. נוצצים הם ולומזים, מאירים לרגעים את קרבתם היותר קרובה, שולחים גם אלי קצת קרניהם הרכות וצוחקים לקראתי צחוק אדישות, צחוק של חמלה ושל בוז…

־־־־־־־־־־־־

אהה! מה יודעים הם, הככבים הרחוקים, הקרים, האלמים האלה מצרת נפשי המעוכה? אהה! מה מבינים הם אלה, רחוקי־הרחוקים, מהמון הרגשות העגומים והמסובכים המדכדכים את לבי החולה?

־־־־־־־־־־־־

מה להם ולאהבה האוכלת את גויתי? מה להם ולגעגועים המתפרצים מפנימיותי אל עמת אותה הנפש הגאה שגרשתני מלפניה, שמחקתני והצמיתתני מזכרונה?

־־־־־־־־־־־־

הם קורצים ולומזים; הם לומזים וקורצים בחשכת הלילה הדומם. כי רק לקרץ הם יודעים, רק ללמז הם נוטים, ויותר אין כלום ברצונם.

־־־־־־־־־־־־

הוי! ככבים: אתם הרחוקים, אתם הגדולים למרות קטנותכם – מה צורר אני אתכם, מה אויב אני לכם ברגעי שחוריותי, בשעת זה יאושי: שנא אני אתכם בכל יכלת גאותי.

־־־־־־־־־־־־

התפוצצו, התפוררו, היו לאבק, העלמו. אל תוסיפו קרץ, אל תתמידו חמל, אל תכתימו בכתמי אורתכם הקלושה את הדרת הרקיע בחשכתו הרצויה, בחשכתו הנוחה לאמללי־אהבה. העלמו ופסו, כי בלי גבול שנאתיכם.

ב

…אך מי יודע? אולי יבוא עוד יום, אולי כבר מחר, ועל אותן ברכי הכושלות והרועדות עדנה ממרירותי שתחלף – תֵשב הילדה, אותה הילדה שכל־כך אהבתי, אותה הילדה שאליה געגועי…

־־־־־־־־־־־־

על ברכי תשב, בכל תום שנותיה, בכל זהר יפיה השחור, ידיה חבוקות אל ערפי, שדיה דבוקות אל חזי ודפק חייה על תנועת־התרגשותי.

־־־־־־־־־־־־

ואז, באש נשיקותי על עיניה ולחייה, בשגעון הרצון לריח שערותיה ולפרפור שיש־כתפיה; אז, בשאון האהבה הסואנת בשנינו ובקסם האפלה מסביב־סביבנו האשים לבי אליכם – אני?

־־־־־־־־־־־־

האזכר את השעות הכחושות למולכם, את רמת היאוש בעצמי היגעים, את קרירותכם הרחוקה, את עצמת אדישותכם, את בוזכם האכזרי ואת גאות חמלתכם?

־־־־־־־־־־־־

אמרו: האם לא אבוז לכם – אני? האם לא אחמל עליכם – אני?

אמרו: הארגיש אז בישותכם, האכנע לגדולתכם, האתחשב עם מטרתכם הנעלה בבריה?

־־־־־־־־־־־־

הוי! ככבים: אנחנו פה נאהב, נתעלס, נמץ את נפך חיינו לעיניכם התוהות ואתם, הנוצצים, הגדולים, העולמות שמה – אתם תקנאו אז בי!

הבינותם?

ט"ו באב, אתתלה

---

בקעת החיים

מאת

איתמר בן־אב"י

לו יכלתי…

הוי! לו יכלתי, כי אז שנאתי את עמי; לו יכלתי, כי אז קללתיו מעמקי לבי.

ואיככה לא?

עם שלם מאבד עצמו לדעת, ממותת את רוחו וגלותו השחורה נמשכת גם פה, על אדמת אבותיו! בחוץ הכל שמש, הכל אור וחיים: בחוץ הכל מושך ומקסים, עם רעננות חדשה ופרחי עוד אביב, ואחי היהודי כולא את גופו בחוריו היותר חשוכים ובסדקיו היותר מגועלים… הרי צוהלת הטבע בכל סביבתו, הרי יוצאים כל בני הארץ לעלז ולשאף. בעגלות, על סוסים, ביערות, על פני הרים – הכל שותים בצמא ממעין אלהים. אף עורבים ישכחו פגרים, וסנוניות אתם מתערבות, וגדרונים מנסרים בחדוה, וארנבות ממחבואם מגיחים, ונמלות בקרניהן מתלטפות, ודבורים בזמזומם, ומליוני הזבובים והפרפרים בלהט גוניהם החולפים – הכל רוקד, סובב, זורם, הומה. רק אחי היהודי את מצחו מקמיט, רק הוא מחשיך את עיניו, וגבו לא יישר, ופיו לא יצחק ואף לזמירת זו הטבע המקלחת את מזמור החיים בכל גבורתם ושיאם אין די כח ואון להוציאו מתוך חללו זה הצר, המנול אותו כליל ושולל ממנו את צלם האדם החי…

והלא קרן אורה אחת, נשימה קלה של אויר זך ובהיר, רגע קטן של חרות רוחנית מספיקים להפּך גם אותו, לו אך מעט, ולעשותו אדם ככל האדם.

־־־־־־־־־־־־

הנה שם, על הדרך החדשה היורדת ירדנה, לא רחוק מהר הבית ומגבולות ירוש, יש בקעה קטנה, נטועה זיתים כלה. אומרים כי מכאן זרמו גלי הקדרון, והתגלגלו, והשתפכו עד לתהומות ים המלח. יש אומרים גם־כן כי דמיהם של המכבים הרוו את אדמתה, כי יהודה הגדול רעץ פה אויבים, כי בן־ככב בלם כאן לביא וכי היפה אגריפינה בטיטוס פה פגשה. אגדות כל אלה, אך אולי גם אמת. כי בסלע הגבעה הגובלת את הגיא מערה טמירה חצובה, ובמערה הלזו קרוב לעשרים־וחמש פעם מאה שנה, – כבר שוכב, כבר נרדם רבי שמעון הצדיק.

זאת היא בקעת החיים, זאת היא “יהודיה” בלשונם של הערבים, ופה היום חג יהודי, חג עממי שנתי – החג העממי החי האחד אשר עוד בידינו מאז.

“לג בעמר”, או “שמעון הצדיק” –

היום, באמצע האביב…

־־־־־־־־־־־־

וראו־נא עכשיו את הבקעה הזאת: כל ירושלם כמו כנוסה בתוכה. מארבע פנות העיר השוקקה, מתוׂך שכונותיה היותר נרחקות המונים המונים אליה נוהרים. עם נחת הבקר שהתחיל, עם שמש הצהרים ולשונות אשה, עם אבק העגלות ותמרותיהן – אחת היא: הדרך מלאה! וכאילו עד אין סוף נמשכת שלשלת הזורמים: קבוצות קבוצות מתעקבות, משפחות שלמות שלובות זו בזו, יחידים שאך עתה הכירו איש אישו, פלחים וערבים מסביבות העיר, סיירים לכל העמים ולכל הלשונות, אנשי־חיל ושרי־צבא וגונים בולטים, ושגעון של צבעים, ערבוביה של קולות, צחוק אדיר מתפוצץ, קריאות כעס או תמהון והכרזות המוכרים מגדנות וממתקים, פירות וגרעינים, זכרונות ומזלות…

– ליהודיה! ליהודיה!

־־־־־־־־־־־־

ובמקום ה“מטרה”, בבקעת הזיתים ההוללה – כבר נלכד כל השטח לפני העם. אף מקום קטן למושב בטוח אין יותר חפשי. הכל נחלק, הכל מיושב, הכל אחוז לבלי תת מעתה ועד יחדל היום… כל אילן ואילן היה ליסוד ולמרכז, שמסביבו נתאחזה משפחה, שלרגליו נשתטחה כנופיה. והריהם פזורים, זרועים למטות ולעמים: הספרדים קצת מערבה, שמנה עד עשרה אילנות. לימינם האשכנזים בפרודם המפורסם: פולנים, ליטאים, רוסים וגליצים, רומינים, אוסתרים ואונגרים. מהם והלאה החלבים, מעטים אך חזקים וחסונים מסביב לזוג אילניהם. על ידם התימנים, בקדרות־פניהם, בשמחתם על גאולתם ובתפלותיהם הארכות. נבדלים קצת הצדה – הבוכרים הנה שם, לא על יד אילן, כי אם באמצע השטח הרחב, מאין חשש פן תכם השמש או יסתער עליהם סוס: יושבים במעגל, על שטיחים מפרס, וקדרה עצומה פוערת פיה למולם, מעניקה את ארזה ומגנדרת בבשרה. והיהודים־הפרסים תקעו אהל רופף, ונשותיהן החולמות, ברזון עצמיהן, מישנות ילדות בוכיות ועוד המון מטות ושבטים מתוך זה עם היהודים, בלי שמות מיוחדים, אך במנהגים שלהם, ועוד מאות ואלפים עומדים ועוברים, אמללים שלא תחבו יתדם ולא השיגו מנוחתם.

־־־־־־־־־־־־

…השעה שלש: החג רועש כעת בכל תקפו ועזו. הסעודות העקריות זה עתה החלו, המנות היפות מפה לפה עוברות: הך סכין בקערות, נעץ מזלג בנתחים, צלצל בכפות והקיש הכוסות! זו היא כרה ענקית, זה הוא טבח כללי ונורא, מהול בריחות של יינות, בקריאות “לחיים” שבכל הלשונות, בשירים ונגינות, בבת־קול טמבורים ותפים, כנורים ומצלתים. ובאויר הרועד, לאור היום המבהיק ולירק הזיתים בדוריותם הרעננה – זהו מחזה אין־דומה של תנועה, של שאיפה, של רצון החיים, של נטיה לתענוג ולשחרור; זהו אות ומופת, שעוד לא מת העם, שעוד דמיו בעורקיו, שעוד אפשר לעוררו ולהשיבו לקדמותו…

־־־־־־־־־־־־

השמש יורדת, היא רוצה אל הים – מעבר לבקעה מערבה, לאחרי ההרים הנושאים את ירוש.

בבקעה המלאה, הבלומה כל־כך הרי הגיעה התנועה לנקודת הרתיחה. עשרים אלף איש קבוצים כן יחד, ברובם יהודים, אך בינותם גם נוצריות ונוצרים, ומושלמים למאות, ונשותיהם על הגבעה, שליד הכניסה, ב“שרשפיהן” השחורים והלבנים, הסגולים והשחומים ובצעיפיהן החטובים על פניהן הכסויות – מוסיפים עוד גונים למאות הגונים. הבחורים מטילים בגבורה, ממערב הבקעה ועד מזרחה, וסובבים ושבים, וחוזרים וסובבים. בעינים בוערת אש ויוקדת ביקודות, ומלהיבה את הסביבה, ומבקשת התקרבות. והנערות, כל יפה־פיות זו העיר, כשחורות הצורבות, כלבנות הקוסמות, ותכולות העינים, וורודות הלחי, ועגולות הבשר, ודקות המתן, והיודעות לצחק, והלמודות אהבה, והרוצות ללכד לבבות ומחות – כל אלו הלומה הן באו, להתראות לנערים, לגרות ולפקד…

ובהפגשם כן יחד, חסוני עלמינו ונשגבות יפותינו כמו רועדת הסביבה וכמו מוכה בחשמל. קדחת אחזה בהם, קדחת ההתבקשות, וברקים ורעמים מאלפי העינים כמו קורעים את גלי המרחב…

זהו מרוץ איתן של הדמים היהודים הרותחים, השואפים לחיים חדשים עם כל תוצאותיהם כלן.

־־־־־־־־־־־־

ירדה השמש, וכמעט שאיננה. רק כדור כהה ועגול עוד מציץ לו מן האפק. עוד שבריריו האחרונים מזהיבים את אמירי האילנות, את ראשי הגבעות, את חלק האנשים שנשאר בבקעה, שם, למול המזרח ופה, לעמת היציאה, לעמת הדרך אשר בה זרמו מן הבקר, תחל הנדידה לשוב. די! כבר עבר החג ומעכשיו ועד שנה ארכה אחר־כך. עבודה, דאגה, רצינות, התכלאות. והילדים מפרידים את חבלי המרגוחות, שבהן התרגחו בין זית לזית מהחל הבקר ועד בוא הליל, והנשים מתקנות את פתיחת שמלותיהן שנבקעו בחדות הבלבול, והבחורים משתדלים ללוות בתולות, לפתר קצת נבואות, לרקם רקמת עתיד והנחשלים האחרונים מאזינים בכל כח לסודות הזיתים באושתם החרישית ולבת־קול השעות שעברו ואינן:

– זיתים ישישים, אתם בני האלף, להתראות בשנה הבאה!

־־־־־־־־־־־־

נגמר: כים נמוג, כנחשול חי שאי־אפשר להשביחו חזר העם ירושלמה בערב. נגמר: אין תנועה, אין שמש, אין המולת אלפים.

נגמר!

רק המתפללים המועטים שנשארו, אל מערת־הצדיק – עוד מבקשים סליחה בשביל העם שחטא וחיה… רק עורבים שחורים, שנמלטו כל היום אל נקרות הסביבה, מסתערים על שארית הסעודות, ובסביבה – בתים בודדים מוארים כבר באש קלה, ובדרום, על עשרים הרריה, מתלילת הירושלם גם היא.

נגמר: הס בכל, ובקעת החיים דוממה.

־־־־־־־־־־־־

הוי, לו יכלתי כי אז שנאתי את עמי; לו יכלתי כי אז קללתיו מעמקי לבי.

– מדוע אין הוא רוצה לחיות?

מדוע?

הן פה, ביהודיה, ראוהו עיני, האמנם רק רגע, משתעשע, מתנער, מתילד; הן פה ראיתיו כאשר היה לפנים, בריא וקצת שמרוני, אף יודע לחיות.

אם יש בו כח לחיות רגע, יש גם תקוה כי יחיה הרבה.

– שמעון, הוי, שמעון, קראנו אליך תדיר!

ל“ג לעמר אתתל”ד

---

שירת החשמה

מאת

איתמר בן־אב"י

קושטא: פקדה הממשלה לחוג ברוב פאר את שנתה הראשונה של החשמה.

שנה עברה בכל זאת, והעובדה כשהיא לעצמה הוא הנצחון היותר מבריק להחשמה העותומנית הצעירה.

עוד לפני ארבעה חדשים – מי לא יזכר? – ביום השלשה־עשר אפריל, נדמה לנו רגע אשר הכל התמזמז, התפורר. ביום השחור ההוא שמענו כי החשמה, אשר מלאה את לבותינו תקוות כל־כך וכל־כך אמונה – נסרחה, נסחבה ארצה. שמענו, שאותו הצבא, אשר קרע את הדרור מידי השולטן האדום, הפך לו, לדרור הזה, את ערפו וירם את נשקו כנגדו. הדם נשפך ברחובות הבירה, וכל הנאמן למשטר החדש, מהוזיר הגדול והמורשים כלם עד שרי־החיל וההדיוטים שבעם – נרדפו לעין השמש. מאות מהם ואולי אלפים תֻכו לרגלי המשמרים שכורי־הנצחון. מתוך ארמונו הגדול והלבן השקיף עבד־אלחמיד הזקן, בעיניו הרעבות, למחזה ההרג המתגלגל לפניו, ולאזניו הדואגות הגיעה אותה גניחת־העם, אותה אנקת־האמללים, אותה בקשת־התחנונים שאליהן התרגל בשלש ושלשים שנות מלכותו, – ויצחק, כי מזלו רפרף מחדש על ראשו…

אך כוזב, אך רמאי היה הכוכב הלזה. העם נאנח רק רגע קל, ולקול קריאת גבורי גבוריו, שנקבצו מכל כנפות הארץ להגן על הדרור התורקי – התעודד העם שוב ובימים אחדים, בהרף־עין כמעט, עמד מחמוד־שבקת לפני שערי הבירה: עבד־אלחמיד – איהו? איננו! כי למראה העננה שעלתה בשמיו הסתתר השפן במחבואי־ארמונו. שם דמע דמעותיו, שם פנה לאלהיו, שם התפלל עם נשותיו ועם בניו הקטנים:

– הצילנו, אלהים!…

*

בו ברגע, וכמו בקסם נפתחו הדלתות, ולתוך אולם הבוכים – חדר שליח־החשמה והדרור. בחרבו הנוצצה, בכפתוריו כזהב ובעיניו כאש קרא האדם:

– הוד מלכות! בפקודת העם וברצון הצבא הלום אני בא: ילך אחרי…

– לאן? – שאל, ורעידת־המות אחזה את העריץ בחלשתו הפנימית, – לאן?

– לעזאזל!

אנחה איומה קרעה את האולם: בכו הנשים, בכו הילדים, בכו הסריסים, בכה גם חמיד – כל המשטר הקודם, כל הקללה שעברה וכל שלש ושלשים השנה שעד כה נסתחבו בכו בכיה כללית ואחת.

אז יאמר השליח באדיבות חשמאית:

– סליחה, הוד מלכות, לא לעזאזל בכל משמעת המלה, לא למָות, כי אם לחיים בגלות – לסלוניקי, הוד מלכות!

– השבע, כי רק זאת.

– בי אני!

וכשור העיף הלז, המובל לשחיטה, כן עקב עבד־אלחמיד החור את שליחם של החשמה והדרור. ועוד בו בלילה נתחב ברכבת, ולמחרתו כבר היה בגולה –: בסלוניקי היהודית…

כך נפל הטירון, ואתו יחד משטר הגזל והרקבון. כך נצלה החשמה, ושנתה הראשונה נמלאה זה היום.

*

שנה עברה בכל־זאת והיום, בירושלם או ביפו, בסלוניקי או בקושטא, באזמיר או בבגדד, במכה או בארזרום – בכל קצוי זו הממלכה הענקית, בכל פנה ששם עותמנים – היום יחוגו את חג החשמה.

ילדתנו איכי?

ילדה קטנה, אך בריאה וחזקה. ילדה הוללה, אך חמודה ואהובה. ילדה שהרינו כלנו, בגברינו ובנשותינו, ואפילו בילדינו, נא בואי ונחזה בך!

את, חשמתנו הטובה.

עודך קטנה, ילדתנו החביבה. קטנות, זעירות שערותיך. קטנות, תמימות עיניך. קטנות גם ידיך, קטנות גם רגליך. כלך לא יותר מבובה, ממשחק־ילדים.

אך תגדלי, אך תפרחי, אך תחזקי – מיום ליום, משנה לשנה. ראיתיך, ושנותיך כבר עשרים: רמה ותמורה בתלתלים עד לגבה־מתניך, במצח רמה מעל לברק־עיניך, בדם עלומים על שָני־שפתיך, בשתי שדים חזקות על חזך הבתול ואהבתנו הקודחה, אהבתנו המשותפת תעלה אז אליך. במבטך העמוק נשאב כחות לעתידנו ומתוך זוג שדיך המלאות נמוץ אמונה בתעודתנו. ואת, את חשמתנו בת־העשרים, את הסמל לכל עבודתנו – את תניפי את הדגל לקראתנו, אותו הדגל האדום כדם, אותו השש היפה והנורא גם יחד של עממי־עותמון בהודם.

חשמה! הוי, חשמה – אהבנוך.

קטנה עודך, אך את לשוננו תביני; קטנה עודך, אך את רגשותינו תרגישי. ראי: מהבקר עד הערב נחוג אותך היום. ראי: בדגלים לרבבות נקשט את ארצך, את כל הארץ כלה, מים התיכון עד ים פרס, מים השחור עד האוקינוס ההודי, מהאדריה ועד הים האדום. ראי: בזמרה ובשיר, ברקודים ובשגעונות, ביין ובפרחים נקדם את פניך. מהבקר עד הערב נחשב רק בך, מהבקר עד הערב נדבר רק בך ונשתעשע עליך.

ובלילה, לכשתלכי את, חשמתנו, לישן את שנתך לשנה; בלילה, לכשתחלמי חלומותיך על התקופה הסוערה שעברה או על התקופה התקותית הבאה – אנחנו עוד נעור, אנחנו עוד נזוז. על פני הבתים, בכל ערי תורקיה, על פני התרנים, בכל ספינותיה, על פני המגדלים והמבצרים אשר לרמי הרריה, נצית לך אנחנו אש גדולה, אש מזהירה. במליונים עששיות ובמליונים פנסים, באלפי אבוקות ובאלפי לפידים, באורות אדומים ובאורות תכולים, בפצצות שלוות ובכדורים מדומים – נאיר לכבודך את ליל היקום. הירח יעבר, יעלם באפק: אין דבר! האש שלנו תהיה הלבנה, תהיה המאור שבלילה הזה. לא נכבנה עד אם יאיר הבקר, וגם אז עוד נעממנה, עוד נשמרנה בקרבנו.

כי אהבנוך, – חשמתנו!

*

מה! הריך בוכה, קטנה? מה! הריך מעוה את פניך ועל שפתיך מעוג? הוי, מה לך חשמתנו, – הגידי; מה לך?

אני מבין: למרות ימיך הרכים, את חודרת אל הכל. את יודעת הרבה וזוכרת עוד יתר וזכרונותיך, השנה, עגומים כל־כך.

אני מבין!

כי לא המכה שקבלת מידו של חמיד האדום, לא החצים שקלעו משמרים אדוקים ללבך הדואב, – לא אלה ממררים כעת את שעת שמחתך. את זוכרת את אלפי הארמנים השחוטים; את זוכרת את ריב העמים בקרבך – ולבך הקטן מתקדר.

בובתנו, אל תבכי. הן אמנם, היו רגעים ושמך הלטיף, זה שמך הכביר והאהוד נסחף בטיט, באשפה. בשמך נתלו אנשים, שלא היה צריך לתלותם, חקקו חקים שלא היה צריך לחקקם ובשמך החזיקו במנהגים שלא היה צריך להחזיקם. אחדים מהמורשים ששלחת לבית־הנבחרים, השחירו את פניך מאד, אחדים פקפקו בישרת הארמנים, אחרים חשדו את הערבים הטובים ואחרים – זרו שנאה על ראשי היהודים. כל זה – בשמך. בשל זה את בוכה – הלא כן? כי ידע ידעת, אשר עולה היא כל זאת, ידע ידעת כי כלנו גם יחד עותמנים: אם תורקים, אם יהודים, אם ארמנים ואם ערבים. ידעת גם כן, כי לכלנו זכות אחת נתנה, לכלנו, – בלתי יוצא מן הכלל. ידעת גם כן כי כלנו, מבלי הבדל, הרינוך, אותך היקרה, וילדנוך, וטפחנוך, וגדלנוך ולולא אחדות עממיך כי אז אולי לא נולדת, או נולדת בעלת־מום.

ידעת כל זה, ולכן את בוכה: האין זאת, חשמתנו?

צדקת; אך אל־נא היום, יום מולדך הקדוש. אל־נא היום, יום החג לכלנו. היום צחקי, היום התהוללי, היום השתובבי כמונו. אנחנו נוגנים – למה לא תרקדי? אנחנו שרים – האם לא תגילי? אנחנו מאירים – איכה לא תזהירי? את הצער הניחי, את הכעס עצרי, ומחר, בשוב העבודה והמלחמה לקדמותן – או אז תתרגזי ותטיבי.

הבינות, חשמתנו?

יען קטנה את, לכן בגדו בך אחדים. יען קטנה את, לכן לא ציתו רבים לקול פקודתך. אך הלא תגדלי, תאמצי. תעברנה עוד שנה, עוד שנתים, עוד עשר. תהיי נערה, תהיי גם אשה. ואז, כי תפקדי – מי לא ישמע, מי לא יקים? אז כי תרצי – מי לא יאמר הן?

חשמה, הבינות?

אל־נא, אל־נא תבכי: הנה חָור ככב השחר, הנה זרחה גם השמש. השומעת את, מעל מגדל דוד, קול־חצוצרה? הידעת כי החל החג, כי החלה השמחה? עוד מעט קט ויקלעו המקלעים, ותזמר התזמרת, וירעש ההמון בירושלם – ובכל תורקיה כלה. קומי חשמה! עורי חשמה! לכי לפנינו, ברגליך הקטנות, בראשך המתלתל ובעיניך התמימות.

לכי לפנינו ורקדי!

חשמה, שמחי! כי כל בניך, העותמנים כלם, בתורקיה הגדולה, שמחים היום אתך. חשמה עלזי נא היום, כי לדאגתך יש – מחר.

– תרה… תתה – תתה־תתה, – תם־תם!

ה' אב אתתם

---

תבערה

מאת

איתמר בן־אב"י

ירושלם אבנים בנויה

ותבערה בה – מאורע.

הירח מלא, הלילה כיום, האויר קריר ולטיף – נלך־נא לטיל!

חשבתי, ואצא החוצה.

ובו ברגע, מבלי משים, כאלו שכחתי כי השעה מאוחרת וכבר עמדה הלבנה במחצית השמים – העיפותי עיני מזרחה: שם אור גדול, אור מרחף ואדום תפס את מרחבי כל האפק.

– הירח בגיחו ממואב – נזעקתי – מהרו לראותו בכל גבורתו!

אך עד מהרה נוכחתי כי טעיתי, ועוד טרם הספיקו בני הבית לצית וכבר הבינותי שלא הירח היה זה המראה היפה, אף לא מחזה טבעי אחר פתאם ולפתע, אלא אש, אש גדולה ואדירה, אש בירושלם כל־כך נדירה ושהרגשתיה כרגע מלאת־סכנה.

– תבערה! תבערה!

כי אמנם, זו היתה תבערה ובשקט הליל שכלו מיורח הנה החלו קולות להוליד בנות־קול: המולה רועמת נרגשה באויר, המולת אנשים בהולים, נחפזים ולעומתה – תנועה חזקה ופתאמית, כעין יללה של רוח תוך יער הומה, כעין סערה של חרף על פני ים זועף.

זו היתה תבערה, ובירושלם שלי הטובה, הרדומה; בירושלם המשוללת משאבות וצנורות, מְכבים ומימות; בירושלם הבוטחת בחלמיש אבניה ובלא=אכזב מזלה המתמיד – עלולה כל אש להחנק בראשיתה או להתפתח ולהיות לחורבן: או תאכל האש את סביבתה הקטנה, את המרכז שם נולדה ועלתה ושבעה – ותכלה אז ותכבה. או ינשב הרוח וילבה את האש, והיתה אז האש ללהבה גדולה, ואכלה הלהבה על ימין ועל שמאל – את הגגות האדומים, את מסגרות החלונות, את כל מה שעץ וכל מה שצמר – והניחה רק שלדי אבנים…

*

– תבערה! תבערה!

וכאלו עברני חשמל חיצוני, כן זזתי ממקומי ואשא את רגלי: לאן?… הידעתי?… לאשר תרצינה בחפצן החבוי, לאשר תובילנה אותי בכחן – מזרחה, מזרחה תמיד, עד שאגיע למקום השרפה.

אך הנה: לא לבדי הייתי. גם אחרים רצים ואצים, וכלם, לעשרות ולמאות, ביצריותם הבטוחה ובריח העשן שהדריכם וסחבם – כלם אתי יחד אל המטרה נתכונו:

– אל האש! אל האש!

– לא מפה!

– משם!

– לא זו הדרך!

– מכאן!

וזה לזה יעץ, וזה לזה הורה:

– הנה כבר הבית העולה לשמים!

– הנה הדבר, הנה המקום: מה נורא! מה איום ושגיא!

־־־־־־־־־־־־

השניות היו לי דקים וכל דק היתה כשעה. בשם כל הרוחות – מתי נגיע? וכמו להרגיזנו קם אז ממולנו רוח קדים אמתי, רוח שהתנפח והכביד את מרוצתנו עד לאין כח ונשימה.

וארגז תחתי.

ופתאם, בהטותי הצדה, יחד עם פלגי העם אשר לפני, אל תוך סמטה צדדית – ויסטר אור מבהיק את עינינו הרהובות וחום עצום על כתפינו ירד: לפנינו, בכל גדלותו, בכל גאונו הפראי רתח וקדח הדבר.

לא! מימי לא ראיתי כמחזה ההוא.

מימי!

וגם עתה, בישבי תוך חדרי השקט, בין קירות בטחוני, לאור היום הלבן – עוד הרשם עמוק, ומרעיד, ומבלבל כמו ברגע התגלית הגדולה…

־־־־־־־־־־־־

…כי ראיתי דבר מה – איך אגיד? איך אמר? – ראיתי דבר־מה שכלו תנועה, שכלו פחד שחור ואדום ובתוך הפחד הרותח הזה בוקה ומבוקת גיהנם. להבות גדולות מבריקות מנחשת התפרצו בכל עוז אל הגג וכלשונות עמלק וגלית, כן לחכּו באשן את הכל לפניהן והבקיעו דרכן השמימה. ובעלותן תכופות, זו ליד זו, לאכו, חרכו, זמזמו ושרקו –, לעסו, צפצפו, וצרחו וקדחו, ושבתו לרגע ושוב השתטחו, ואכלו, ובלעו, וחרקו ותמרו.

ונביט למעלה:

שם חנתה, באויר הסוער, עננה כבדה עד מאד. כי מרגע לרגע נזרק השמימה עשן עצום ורחב, אך לא עשן שחור, לא עשן פשוט העולה ונעלם מיד: בתמרותיו התמידיות מתערב הרמץ, רמץ חם, ובוער, ויוקד, והרמץ מתפזר בפעולתו של הרוח לאלפי ניצוצות מזהירות, והניצוצות אז עוטות על הסביבה כלה כמבול ככבים שנופלים.

־־־־־־־־־־־־

…ובעודי כך מביט אל מבול הדליקה על מאות ראשינו הזהירים, בעודי מתבונן למשחק הניצוצות – כשהם עפים, וטסים, ודאים, כשהם רוצים לעלות ואינם יכולים, כשהם נבקעים, מתחצים, מתפרדים ומשתגעים, ולאט לאט יורדים, ולאט לאט שוקעים, ושורפים אז כתף, או פנים, או לבוש, ונוקמים ככה את נקמת מיתתם החפוזה – הבהיקה האש פתאם בעוז מחודש ורוגז, הלהבות התגרו זו בזו והתחרו במרוץ המהירות, וארגמן השלהבה אשר לפנינו הפך ויהי כך לים, לים שתוכו גלי אש ושפתו לבה אדומה.

־־־־־־־־־־־־

– קרק!

השמעת? כי הנה התערער הגג, ויתפורר ברסיסים לתהום הבערה הגונחת בהמולה שאגנית ומרעידה.

– קרק!

השמעת? כי הנה גם הכתל אשר בימין התמוטט, ויפל מלא קומתו אף הוא. וראה־נא עתה: בקע גדול נבקע לפניך. לא עוד יש מחסום בפני הגלים השטניים, לא עוד יש דיֵק לעצור את הנחשול. לב הים בכל דמיו לעיניך סואן:

קרק! קרק! קרק!

־־־־־־־־־־־־

…האש חכי־נא: עוד דק, עוד רגע. חכי־נא עד יקום העם ויגביל מעשיך. חכי־נא ימָצאו גבורים אשר יחניקוך במעיך: חכי־נא.

אך לשוא: כי למה תחדל האש, והעם פוער פה, והעם עומד כבער וכשוטה ומביט, ומביט. הנהו כאן – ירושלם כלה. כל אחד מהעם הוא כח בפני עצמו. חבר כח לכח והיה זה למרץ, חבר מרץ למרץ והיה זה לפעולה, והפעולה תמגר את האש, והאש לא תרים את ראשה במאות לשוניה הלוחכות.

הראיתם ערמת נמלות, כשהן עובדות לעתיד? הראיתם אותן, הקטנות, הדלות, הזעירות? וגש אז אליהן, קח מדלק והדליקנו, וזרק כך האש אל הערמה. זרק, אלא תירא! וראית אז אותן, את מאות הנמלות – איך הן רצות, איך הן חשות, איך הן עולות כצבא על המדלק באשו. והן מתות אחת אחת, והן נופלות ונעלמות, ואחריהן באות אחרות לבלי גבול, בסערה, כל אחת לתת מגופה, מרוקה – כדי לכבות את אוד המדלק ולהציל את הערמה…

ואת, ירושלם: עירך אבנים בנויה, בטחת בחלמיש אבניך ובמזל עברך. אין משאבות ואין מכונות, אין מימות ואין מכבים – והאש מוסיפה את שלה…

קרק! קרק!

־־־־־־־־־־־־

זה עתה נפל עוד כתל, זה עתה התרסקו הרעפים האחרונים של האגף השמאלי לתוך האש הנוקמה – וכבר היה הבנין העקרי לזכרון של ימים עברו, ותעבר השלהבה אל הבתים שעל ידו:

קרק! קרק!

־־־־־־־־־־־־

רק בשמים, במרומים הרחוקים, אור ושלוה: שם מתמידה הלבנה את טיולה סביב ארצנו. הריה באגתה, קטנה ועגולה. מה חורים כה פניה הערב דוקא: גבותיה ועיניה ומצחה ואפה כאילו אינם, כאילו נמחקו כליל. ובכל־זאת הצחוק היא צוחקת, הלעג היא לועגת:

– האנשים המסכנים האלה – דובבת היא בסוד – האנשים הקטנים האלה! נדהמים הם מהמחזה הפעוט בככר הצרה. הוי מסכנים! קטנים! חלשים! אני את ירושלם ראיתי, כשהציתה טיטוס באשו, ואת המקדש הגדול והנשגב כששרפוהו גבורי העברים. את רומא ראיתי, כשצוה נרון הקסר להעלותה על המוקד לפניו בשביל תענוגו הבהמתי ואת מוסקובה גם היא – כשעלתה כלה בעשן לעיני נפוליון הגאה שרצה להכניעה לרגליו…

ותוסף הלבנה את דרכה…

־־־־־־־־־־־־

קרק! קרק!

ההתאמצות האחרונה לעמד בפני האש עלתה גם היא בתהו:

קרק! קרק!

הכל נפל, נפל, ומהבנין הגאה של הסביבה המידית, מפאר האדריכלות של אתמול לא נשאר בלתי אם שלד עגום של אבנים שחורות, ואכולות בכבשן האש.

הכל תם ונשלם. את אשר יכלה האש לעכל עכלה ואחרי שלש שעות של לחיכה ולעיסה נוראה החלה לגהר, להתמתח, לנוח ולהרדם. האכלנית הבוערה נכנעה, כמו שנכנע גם גבור הגבורים בשעת שכרונו, כמו שנכנע גם ענק הנחשים בעכלו את כבשתו.

האש נכנעה ואנכי, סמור ונעוץ בקסם נסתר, עוד עמדתי, עוד הבטתי אל השאר, אל החרבן החי, אל האודים הצוננים, אל הלהבות הגוססות ואל הלחיכה הצריחה הרפויה.

כי גם בי יש מאותה הנפש הנרונית השואפת למחזות מחרידים; כי יפה היה החורבן האדום דוקא מפני נוראותו…

ה' חשון אתת"ם

---

תמונה מרחקית

מאת

איתמר בן־אב"י

לפי תלגרם מפריז בתשעה ועשרים לספטמברו 1902

“מה מספרים העתונים?”

– כי בליל יום השלישי עוד היה שאנן זה ביתו הבודד של זולה. מסביבו המתה פריז בקליחתה הרגילה, ההמון נדחק ונדחף אל כל פנות עיר־האור הענקית, אל כל התאטרונים המוארים, אל כל הגנים הצוהלים. בת־קול החיים, בכל עזוזם התקיף, התעלתה למרומי הרקיע הזך, ושם – מה דוממים, מה שקטים, מה שלוים ורצינים היו המזרות באורתם הקרצנית הדלה: שום דבר באויר מסביב לא בשר, לא יכול לבשר צרה קרובה וקרֵבה…

זולה הסופר, זה חולם החלומות היותר גדול, זה האיש הישר בכל בור לבבו, זה אוהב האמת שהכין לה את דרכה בלבות אלפי ההמון – ישב אל שלחנו, כמו תמיד. ידו האחת דפדפה בספרים, מצחו הרחבה נחרשה בקמטים והנירות הלבנים, תחת ידו השניה, נשתחרו בשורות קצת גסות. הוא כתב, הוא כתב כיום־יום מנהגו בשפע, בכח, באמונה. הוא מלא את מסתו היומית אשר הטיל על עצמו: עוד פרק לספרו, עוד קטע, עוד מחזה, עוד ספור…

ויצלצל הפעמון אז עשר גם אחת:

– צריך ללכת לישן!

זו היתה אשתו שככה לו קראה, אשתו הטובה שדאגה לשלומו, אשתו שלא אבתה לראותו יעף וכורע תחת סבל הכתיבה.

– נלך!

וילכו שניהם לחדר המטות: הוי מי יגיד, מי יגלה את רעיונות הגאון ברגעים ההם שלפני השנה? איזה עולם עתידי לא בנה? אי־אלה אישים לא יצר בדמיונו ומה היצרים, מה הרגשות שלא בקש להם ארשת שפתים?

ויישנו…

אך בחדר הסגור מחלון ועד פתח נבקע צנורו של הגז. אדים ארסיים, שחורים, מתרפסים נדפו קט לקט. החדר המסכן נתמלא כך בהם, ובים החומץ־הפחמי הארור נבלע שארית האבחמץ. אז יחל המות למשל ממשלתו ומגלו מוכן כבר לקצר…

פתאם נעורה הגבירה זולה, נעורה כאחוזת בלהות: ראשה היה כבד, כבד מברזל, ידיה היו קרות וגלודות מאד, אבל בגרונה, הנחר כבר מגז, מצאה עוד די כח לקרא ולצוות:

– אמיל, פתח החלונות, אנו נחנקים!

ויתרומם אמיל מעל משכבו, עוד צלול במחו המתון, ומבלי מחשבה, ומבלי כל חשש קפץ הרצפתה מיד…

אך המות עמד ומגלו בידו: השבלת זולה בשולה!

ויפסע הגאון פסיעה רק קלה, – ופרקדן נפל ארצה ומת…

דממה… דומיה… לא קול ולא תנודה…

דממה…

רק אשתו של זולה לאט עוד נוחרה: לא חושבה, לא יודעה, לא רוצה מאומה.

דממה…

ופריז שבחוץ המתה בתמידות, והחיים הגדולים שם חייכו וזרמו…

־־־־־־־־־־־־

האיר הבקר, בקר נפלא. המשרתים זה לזה אומרים:

– מה מוזר הדבר: ריח גז יש בבית. הנשאר צנור לא־סגור?

ויעברו בדאגה מחדר לחדר, ובהגיע התור לחדר המטות – כמו דחפם המות בעָצמה.

– אין ספק: שם נפתח הצנור, או נבקע גם פתאם ונשאר.

וידפקו.

אך בפנים רק גז ודממה.

וידפקו.

אך מפנים לא יצאה כל תשובה.

אז יבינו האמולים את כל רחב הדבר, את כל תקף האסון הברור, וכשנאנסו הדלתות והמות נחמק, וכשהשתפכה אורת חיים על רצפת הקללה – נתגלה מחזה כל הלילה: שם שכב הסופר, ופניו עוותים, ומצחו קודרה, ועיניו אמוצות תוך עפעפיו הכבדות. ועל ידו מימין, ועל ידו משמאל, שני כלביו היפים, שני כלביו הקטנים, שמתו נאמנים גם הם.

־־־־־־־־־־־־

הזהיר הבקר בשמש ספטמברו, שמש סתיו באלפי קסמיה, ובפריז הגדולה שקפצה משנתה קול פרץ, קול עף, קול חדר לכל חור:

– אמיל זולה מת! אמיל זולה מת!

הגיעו צהרים, צהרים יוקדים, ובעולם הסואן מעבודה קודֵחה, תלגרם תרע במליון גליונות:

– אמיל זולה מת!

הוי, כדור הרעם! הוי, בשורת האיד! איך אפשר הדבר, איך אפשר?

אך בכיתה של האשה, שהמות שכחה והושבה לתחיה, שם אבדה ואשרה את הכל.

הוא מת! הוא, זולה, שכלו היה סמל־החיים… הוא, זולה, שכל־כך המית אחרים בחייו – הוא מת!

איזה אסון למשפחה, לצרפת, לתבל. איזו התרגשות בלבות מאות, אלפי הנפשות שקראו את ספריו הכתובים באש. איזה בכי נסתר החמיר ביחוד את עיני העם היהודי הגדול…

־־־־־־־־־־־־

בפרובנס הצרפתית, הדומה כל־כך להגליל העברי, – שם נולד זולה לפני שנתים וששים שנה. ממזרח התנשאו לעיניו הררי האַלְפ בשלגם הלבן והנצחי ובדרום געשו, שחקו בלי סוף גליים־התיכון התכול. אביו האיטלקי כמו הטביע בו שירה כלה היה ואמו הצרפתית העניקתהו את החיים, את החן ואת הכח לחלום ולפעל גדולות – שיש בכל בן זו צרפת.

כך גדל, בין טבע שכלה שיר ובין הורים שכלם חיים – עד הגיעו לשנתו השבע עשרה. אז יעש גם זולה כהרבה לפניו – ויסע לפריז היפה, הגדולה, וכבר חלם אז כבוש העולם.

אך אמללים ומרים, עניים ומרודים היו הימים הראשונים. ברחובות זו פריז המפוארה כל־כך התגלגל זולה ברעבונו: לא ידע את תענוגי הבחרות, לא העיז לעשות כאחרים, ואם נפלה בידו נחשת טבועה בראשו של נפוליון – מהר לקנות בה עוד נר שיאיר את אדרונו החשוך ושירשה לו כתיבת עוד מאמר מפוצץ.

בדרך נדודיו ביום, מימין ומשמאל תמיד, נוצצו בתי ממכר הספרים בזכוכיותיהם המקושטות כל טוב. ויעמד זולה לפניהן, לא פעם, לא מאה פעמים. ובתאוה, ובקנאה הביט אל הכריכות מעור הארגמן, אל הכתבות הזהובות והבולטות: הה! לכתב ספרים, לראותם נדפסים ונושאים גם את שמו! ועיניו הנוצצות הבריקו משמחה לזיק רעיונו הנמהר.

פתאם, ויאיר ככבו בשמים: זולה נכנס כמזכיר לבית־ממכר ספרים, – לאותו בית הספרים שלידו עמם ויחלם, כי יבוא היום ויפורסם גם שמו מזכיר… כותב מכתבים יבשים… מצרף ספירות לספירות… מבטל שעותיו בשביל כלום…

אך לא! לא לכלום בא לכאן. מתוך שכחה הביא אתו יום אחד חוברת כתובה בידו: “ספורים לנינון”! – כך רשם על מכסה החוברת, ובשעת הערבים, בין עבודה לעבודה העיף בה את עיניו בגנבה.

– מה עושה זולה? – כך רעש האולם מקול קורא פתאם. אדון הבית היה זה שעבר, ועיניו מזרות אש.

– מה עושה זולה?

ויחשב זולה כי בא סופו, וירעד בכל גופו הכחוש.

– תן החוברת אשר בידך – ודע כי בפעם הבאה אם ככה תוסיף – תגורש!

זולה נתן, ויחשב: היום אמות!

ולמחרתו, כששב לעבודתו, לא מת עדין, ואולם רועד כלו, כבר היה האדון על ידו:

– זולה! הא לך נפוליונים, כמה שתרצה נפוליונים – אם רק תרשני להדפיס את ספרך…

ו“סופו” של זולה היה תחילתו.

*

כי אדון הספרים התענין בחוברת ומחו החד גלה בה את הכשרון.

זה היה גאון המוציאים לאור, מגלה פלובר ומופסן – החריף שרפנתיה.

ומאז קשט שם חדש בעולם הגדול:

– זולה! זולה! זולה!

ויכתב זולה ספר על ספר וחבור על חבור, עוד אחד ועוד אחד, יחידים וקבוצות,, ה“רוגון מקר” בעשרים כרכיו, “שלש הערים” בשלשה חבורים ואחרי־כן, אחרי השערוריה הדרייפוסית הרועשה, נגש לכתב את האבנגליון החדש – בארבעה כרכים עבים.

ויכתב זולה את ספר ה“רביה”, ואחריו חבר את ספר “העבודה”, ואחריו גמר את ספר ה“צדק” שכל אחד מהם מורה בשמו על תכנו, ובלילות האחרונים לחייו היפים וביחוד בלילה העגום ההוא על יד שלחנו, כשצלצל השעון עשר ואחת, כשקראה לו אשתו לחדול מעבודה, וכשהלכו שניהם לישון את שנתם – הכין זולה את תחילתה של האונגליה הרביעית, את ה“אמת” – וימת זולה באמת!

*

והיום – פריז, צרפת, התבל נושאות עין למקום מנוחת הגאון: מליוני איש בוכים על אמיל זולה כי איננו!

איננו?.. מי אמר?

בזכוכיות בתי־מסחר הספרים ספרי מי נוצצים בזהב יותר מבריק, בארגמן יותר בולט?

– הלא שלשים ספרי זולה!

בדפי העתונים והירחונים, שבכל הלשונות, שם מי כתוב שחור באותיות יותר גדולות, שם מי נותן מקום לבקרת מפורטה וללמוד מועיל ורב?

האם לא שמו של זולה?

ובבתים היותר נסתרים הזקנים הלבנים, העובדים האמללים, הצעירים הנואשים, הצעירות האוהבות ודרייפוס הזכאי, וכל אוהבי האמת, והעם היהודי הגדול – למי עיני כל אלה דומעות?

– לזולה!

כן, אחרי מותו זולה עוד חי.

אמנם את הרביעי באונגליות, את הספר האחרון שהיה עתיד לשאת את שם ה“צדק” לא הספיק זולה לגמר. באמצע רעיונותיו לבנותו, באמצע תקוותיו לתת להאנושות המתפתחת אידאל רם הכולל “רביה”, “עבודה”, “אמת” “וצדק” בא הגז ויחניקנו. ואולם, אם “רביה”, “עבודה” “ואמת” כבר יש – הצדק יבוא מאליו!

וזהו נצחונו של זולה היותר שלם והיותר נעים למנוחתו הנצחית בקבר.

ר“ח תשרי אתתל”ד

---

ארצתי

מאת

איתמר בן־אב"י

א.

הידעתם אותה? את ההררית הירוקה השוכנת אל ים? את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי הכדור – הידעתם אותה?

בזרועותיה התכולות, כַירדן וכַפרת, חובקת היא מדבר אפרתי. לבנון ראשה על סלעי צוארה משקיף אל מרחקי האפקים. כתפותיה השטוחות מחרמון עד חורן כורעות תחת עול תלתלים ושדיה הנחות על ערָבה ושפלה מיניקות רבבות ילדים.

־־־־־־־־־־־־

וזכות, וחמות, ורסיסיות עד מאד אגמי שתי עיניה – בכנרת ובמרום מימיהן. וקוסם, ומנחש, ומבטיח נפלאות זה בטנה – בעמקי יזרעאל. ושררה הכביר, העגול כתבור, ורגליה הטובלות ורוחצות בים סוף, וגלי התיכון מטתה הכסופה, ושורת המואב חומת בטחונה, והמוריה הלבנה, בהרי יהודה, כסא מנוחתה ושלומה…

הידעתם אותה?

את ההררית הירוקה, את האצילה בעלמות, את הפוריה בנשי הכדור?

ארצי היא זאת – ארצתי הטובה, היפה!

ב.

לא ארצי הזעירה של ימי אברהם, לא ארצי הדלה בתקופת השופטים. אך אותה הגמישה של דוד ויואב, אותה שהרחיב אחריהם גם שלמה; אותה שחזו המכבים בחלומם, אותה שכמעט יסדה אז הורדוס ושרגע קטן השיגה בן־ככב…

־־־־־־־־־־־־

לא האדמה הפעוטה אשר שוב עתה רכשנו, לא האדמה הצרה בין אדמות אחרים – אך השטח המליוני של יום המחר, השטח המחכה לגואליו שיבואו, – כל הנמשך בשדות לאין־סוף, כל המתגלגל בגבעות לאין־גבול, כל האחוז בעבר וכל הדבוק בעתיד – מיד אל ים, מנהר עד יאור.

זו היא!

ג.

אין תחילה לה כמעט, ואין קץ לה כמעט – כל־כך, כל־כך היא גדולה. ימים על ימים ארבעים אם תלך ועודך באדמת לבבך, ובקר וערב החמה כי תצבע – לך, הוי לך היא צובעה. הסיני, שם בנגב, בערפל אמירו, ואילת הקטנה במחבוא מפרצה, ואשקלון ויבנה אל חול התיכון; שכם בצחוק עינותיה, הליטני בגדות ארזיו ושלגי החרמון הזקן עד דמשק, בנאות דקליה ומשם והלאה עד הפרת כנחש, ומהפרת עד למולה של בגדד הלבנה, ודרומה עד שודדי הים הפרסי, ומכאן בשורה ישרה חזרה… חזרה… יום ולילה, לילה ויום, מירח במלואו עד ירח כמלואו – חזרה לסיני וליאור.

זו היא!

ד.

גמורה כשטיח ונעימה כאיֶלת עת יחל אביבה ללבלב. חלקה כבהט ומזהירה כגביש עת תדגדגנה השמש בקיץ. וקשותה כקשת בברק הערבַים של ימי הסתיו המתוקים, וצוחקת ומזמרת, ולרגעים גם רועשת בסופת הגשמים, השלגים.

חמימה ביפו – אל מימי התכלת ובין צורי הנמל הגועש, וירוקה שם מאד תוך פרדסי הסביבה בתפוחי זהבם הרומזים. נשגבה בירוש, על עשרים הרריה, בקור לילותיה הטלולים, ויקרה לכל לב – עם קלשוני חומותיה, עם קברי מלכיה, עם כתלה הענק, ומצבות דורותיה, וקדרונה היבש, וכל צעד ושעל המזכירים נפלאות של עבר – אשר יהיה גם עתיד. אף קוסמה בכרמל החודר עד לים וגונן על עיר חציה־גרמנית שתובעת עלבונה מאתנו. וגנדרנית אל צידון עם זר גניה סביב, ואל צור העתיקה על אִיָה הדומם, ואל הירדן המוחק את מרום וכנרת במחיקה לבנה וזכה, ויפָה מכל, ונעלה על כל במשי צבעיה ובעזוז מראותיה – בגליל, בגליל האהוב.

ארצתי היא זו.

ארצתי.

ה.

ארצתי –

אשר הגלעד הפראי עם צאנו הגולש כמו ספיר ללבה, אשר עמון הרחוקה בזרמי יובליה כחוליות לשבל־שמלתה, אשר אגם המות, בעופרת מימיו הכבדים ובמלח סביבתו השומם, כמראָה אדירה לידה ואשר המדבר הנפלא והצהוב, המדבר שאין ערוך לסופו ולסודו – באוקינוס זה חולו הנודד, בשלטון זו דומיתו הנצחית, בשלדי העצמות לארך דרכיו, בערב ושחר מחזותיו המדומים ובשאגות הלביא והנמר הטורפים ושואפים לדם ממחבואי מישוריו בלילה – כחצר תפארה להיכלות בדידותה.

־־־־־־־־־־־־

ועל פני כל העשר הכבד, הלז, – תכלת שמים הנמשכת תמיד, תכלת זכה ועמקה כל כך, תכלת שעננים יכתימוה לאט רק בינות ההרים וימים רק מעט. וממרומיהם – שמש שכמעט תמיד מחממת, שמש נדיבה וברה, אויבת הקור ומקצרת ימיו ובלילות החולמים ועוברים – כסף ירח ויהלומי ככבים – אין כמותם ליפעה ולזיו.

ארצתי.

ארצתי היא זו.

ו.

ארצתי –

שהכל יש בה – אילנות ענֵפים וצמחים נותני־ריח, עשב הבר וחטת השדה, ודגה במימיה ובאדמתה אוצרות לוט – מברזל ועופרת עד גפרית וזהב.

־־־־־־־־־־־־

שהכל יש בה – אויר מחלים ועינות רפואה, קיץ וחרף באותה השעה – כפור בלבנון כשאש בגליל, סופות ביבוס כשסנוניות ביריחו, ובמזרח הקרוב מנוחת התמיד.

ז.

ארצתי היא –

שארזיה עוד לא מתו אף מימות הכנענים; שברושיה, אשוחיה וארניה כצבא. שחרובתה הרחבה בדפי פירותיה תעשיר עניים וזיתה בן־האלף, אל כל סלע ושיד, יתן את שמנו המצהיר וישאיל את צלו הקריר.

־־־־־־־־־־־־

ארצתי היא –

בשקדיה המשליגים מאביב לאביב, במוטות תמריה הנדים לכל רוח, בערמוניה הגדולים מבשרי השלוה ובחזריה הדקים אל שפות כל נחליה – כקנים ענוגים ותמימים.

ח.

ושור האגוזה בת אלפי השנים בחברון האברהמית הרדומה. ושור אל הגמזים והשקמים הגסים שאל חולות כל הים התיכון. והצבר המתוק, למרות כל קוציו, בגרגריו לאדם ובכפותיו לגמל. והקליפטוס הנכרי שהתאזרח לגמרי בבצות הרבות אשר על יד כל מושבה, והשטה הדקה בריחה העז, והיסמין העדין בנציו המשכרים, וההרדוף הפראי עם כתמי ענפיו התלויים…

־־־־־־־־־־־־

או תשכח הלמונים הכתומים באין־חקר ריחם? או תנשה את המוז במפוחי פירותיו, והגפן הרובץ והטעון ענביו והתאנה העצומה בנוף יִחוריה, ברהב עליה ובנפך־פריה המסֻכר, ועל כלם, על כלם עצי הרמון באין־דומה ירקרקם, בלחש סודיותם ובעסיס גרעיניהם כשוהם אדומים?

ארצתי היא, אהובת כל חיי.

ט.

היש דבר בעולם הגדול, היש איש נערץ או אשה יפת־כל, היש זהר ערים ואוצרות כל־הון שאהב כאשר אהבתי אותה?

היש רגע בחיי, אם נוגים ושמחים, היש טפה דופקת מטפות דמי, היש רגב חי מרגבי מחי שלא אקריב בששון ובבת־צחוק על שפתי – עבורה?

־־־־־־־־־־־־

כן, אהבתיך, ארצתי, ומאד אויתיך; כן, מאהבת־נערתי אהבתיך ורציתיך ברצון ענקים.

ויהי־נא לבך העתיק, הכנעני, יהי־נא סמוך ובטוח לבך כי זו ידי אשר למדה עבודה, זה ראשי אשר הורגל לחשוב, זה ערפי הנושא כל עול ואל עיני היודעות למצוא – לך הם נתונים לעד, לך הם נתונים תמיד.

צוי – והנני אליך!

קראי – ואזָעק מיד:

כל פקפוק בנפשי לא יגע ורגע לא יהסס בי לבי.

נסי – וראיתיני!

־־־־־־־־־־־־

כן, אהבתיך ומאד אויתיך; כן, מאהבת־נערתי אהבתיך ורציתיך ברצון אלילים.

הוי, ארצתי הפאורה.

י.

אך את – מה שם כורעת, מה שם שוכבת מבלי כל תנועה? את – מה לעיניך היגעות כי עצמו, ומה לשפתיך שחדלו דבובם?

דברי – אם לא תרצי כי ארגז; בארי – אם לא תרצי כי אמות.

־־־־־־־־־־־־

הן אלף ואלף שנה רגעת במטת מימיך, נמנמת ואיש לא העיז העירך. הן אלף ואלף שנה חלמת חלום שבותך, קוית ומאום לא זכית: עד שבא אחד מרבבות בניך, מעבר למטת זה ימך הגדול, מעבר להרים ולתהומות זרים, מפנה גלותית שחורה ורחוקה, – עד שבא אותו העלם, ובחורון ידיו הדקות, ובאמונת עיניו הפחומות הגיע חרש את שרביט קסמיו בשכמך הרך והמלא ויעוררך, והחלום ממשות.

יא.

הגידיני היום אם לא שבו אליך אלפים כעלם ההוא? הגידיני אם לא נולדו לרגליך עברים חדשים לגמרי ואם היונקים עוד אל פטמות שתי שדיך לא גומלים בהכרה חדשה?

־־־־־־־־

הגידיני אם החול השרוף לא הפך לגן שכלו עדן, אם הבצות הרעולות לא יבשו ויהיו ליערות עולמים, אם לא פנית אל היקבים המלאים שבראשון־לציון הדגולה, אל גבעות האהבה ברחובות הברוכה, אל שמן זכרון על שיד יסודה? אם לא השקפת אל בוסתני חדרה עד לגלי ימה, אל משי ראש־פנה מתותיה לרבבות, אל חלבה ודבשה של הצפונית מטולה, אל באר־טוביה בזהב חטתה ואל הר=טוב בתורק ורדיו?

־־־־־־־־־־־־

אל כל העבריות הבריאה הזאת נא הביטי ואל בת־קול עתידה הבטוח נא האזיני וקומי אז, ורדי־נא, ופקדי, וצחקי – אם לא תרצי, אם לא תאבי במותי.

הוי,ארצתי את!

יב.

אהבתיך לבלי חק – ואם גם תבכי ביאושך, ואם גם תזעקי ביסוריך, ואם גם ירדפוך אויביך וינסו יורידוך עד אשפה – אני אהבתיך ולא הזנחתיך…

־־־־־־־־־־־־

אך שלמה היאוש כיום? שלמה היסורים גם הם? הן ברחה הגולה לבלי שוב: אמיצה היי־נא ומאמינה היי־נא – היי מה שהיית לפנים.

־־־־־־־־־־־־

זכרי את משה וגאונו האלהי ואת ידו הקשה של יהושע. זכרי את דבורה באש לשונה, את יפתח שהשתכל מבתו ואת שמשון בשרירי זרועיו.

־־־־־־־־־־־־

את שאול על חרבו התקועה, ויואב שהרעיש את יבוס, וצדקיה שנוקרו לו עיניו על לא־אבה למסר הבירה.

־־־־־־־־־־־־

ואת כל אלפי האחרים נא זכרי, את כל רבבות העברים האחרונים שהרווך פה בארץ בדמיהם, את כל מאות הדורות העקובים שהשפיכו את נחלי דמעותיהם המרות מגדות הגולה הגדולה, השחורה לים־מטתך הרוויה, – עד שובם אליך סוף־סוף.

פקחי־נא עיניך לראות, והיי מה שהיית לפנים.

ארצתי – נא קומי, וקוממינו אתך!

יג.

וארוה אז בנחת מבארות טובך, ואחיה אז בנעם על ערמות עשרך, ואוסיף אבני־חן לבנין תשוקתך, ואגלגל השנים אחת על אחת, ואזקן ברצון, ואוריד אז ראשי – לשוב אליך, אל חיקך החם, ולהועיל כך לדורות הבאים.

־־־־־־־־־־־־

עוד זמני לפני.

עוד אביב ואביב ואביב עוד אראה עם ריחות נצניו, עם רוחותיו שילטפו את עיפות־שערותי, עם צפצוף צפריו ופרפור פרפריו. עוד קיץ וקיץ וקיץ עוד יעבר והענק יעניקני משמשו המחיה, וסתיו עוד יחזיר את החרף שוב, והחרף עם גשמיו ולילותיו הזעומים יביאני שנית עד מפתן האביב: עוד זמני לפני.

רק רַציני, ארצתי, והשתמשי בי לתחיתך את.

כי זהו כל מאויי.

יד.

…ועתה?

עתה, האין תדעוה –

את ההררית הירוקה, את הקוסמה והיפה־פיה בעלמות התבל, את הרכה והפוריה בנשי הכדור?

עתה, האין תדעוה –

את הנסיכה העטורה, את מלכת המדינות, את גברת המושלות בגעגועי לבבי?

ארץ־ישראל היא זו – ארצתי!

ברלין, אייר אתתל"ז

---

איש־צבא אני!

מאת

איתמר בן־אב"י

נכתב בחצר־השראיה, על יד אולם־הבקרת, בהמתיני לגורלי.

שבע ועשרים שנה מלאו לי היום. שבע ועשרים שנה, שצלצלו בפעמון־חיי, ששמעתין אחת אחת באזני, שהרגשתין טפה טפה בדמי־עורקי.

יש אשר אני רוצה לפקפק באמתת המספר הארור הזה: אולי טעיתי, אולי לא טוב שמעתי, אולי לא נכון הרגשתי ושנותי היותר חמודות, היותר הוללות והיותר רעננות – אולי עוד לא חלפו, אולי עוד לא נטמעו. אך אי־אפשר, הוי, אי־אפשר! מתוך שחורות־שערותי מבצבצות עשרות חוטים לבנים ובמצחי התלומה נוספו עוד קמטים. אברי כבדו קצת, מוחי עיף מאד, והשמש בשמי יודעת כבר קדרות.

לא! לא טעיתי: פעמוני צלצל בדיוק ואין אני יכול לשקר את שנותי, לפחות לעצמי אני: בן שבע ועשרים שנה, מלאות וגדושות, אני היום, אני היום…

*

אולם, יש לי תעודה, תעודת־לידה, ובתעודה הזאת – ראה זה פלא: יד נעלמה, יד אדם גרעה משנותי שנה אחת. למה? איכה? מתי? לא ידעתי ואין אני רוצה לדעת. העיקר הוא לי, כי בתעודתי הטובה אני צעיר יותר, אני שב אחורנית לאותם ימי שחרותי, שכל־כך אהבתי. ואם אמנם בטוחני, כי לא אמת הדבר, כי תעודתי מכזבת לי ולהטבע הגדולה, וכי בהאמיני בה ארמה אותי, את “אותיותי” האמללה – הנה מסכים אני לה בכל־זאת ברצון ובאהבה.

חן־חן לך, תעודתי.

כי אכן, רק הודות לטעותה של תעודתי זו נפל בגורלי, גם אני, להקרא לצבא. זכר אזכר, כי ביום הכרזתה של החשמה העותמנית זנקתי שמימה משמחה, משגעון. ואולם, תוך השמחה ותוך השגעון נפלה טפה אחת של מרירות: לא אוכל אני, אני הזקן כל־כך, לעבד למולדתי עתה, למולדתי העותמנית הגדולה, כמו שיעבדוה אלפים ואלפים מצעיריה האחרים. כי מועדי עבר, שש ועשרים שנה היו לי אז… שם ועשרים! האח, מה מאושר הייתי לו באה אלי אז שדה מארצות הפלאות, לו באה אלי בשרביטה הפלאי, לו עשתה ממני צעיר, צעיר ורך, וחייב צבא. אבל לא! השדה הקוסמה במחבואיה נשארה, את שרביטה לא ראיתי וימי עוד התגלגלו לעמת העבר: זקנתי עוד יתר ונואשתי מכל.

*

והנה, – תעודתי!

ה“מוכתר” שלי הגיד לי זאת. הגיד לי, ויבט בעינו. לא ידעתי מה חשב? החשב כי אבהל? החשב כי אזָעק, כי אשתדל למצא בנרתיקו איזו יכלת של פטורין? לא ידעתי מה חשב, הוא, מוכתרי הטוב, אך ידעתי מה חשבתי ברגע ההוא אני, – המאשר: פטיש חזק הכה בסדן־לבי, רגשות לא־שערתי התעוררו בקרבי וכאלו התרוממתי מעל האדמה הישישה, כאלו דאיתי באור־המרחב – כן היה לי טוב, היה לי טוב…

לקרואי הצבא נחשבתי גם אני!

היה אהיה איש־צבא!

*

ומאז מה לא חלמתי?

הן ידעתי, כי גם שש ועשרים שנותי מזקינות אותי, המסכן. הן ידעתי, כי בשעה שהאחרים, חברי, יעבדו שלש שנים, שנתים ולפחות שנה, הנה אני, לרגלי זקנתי, לא אעבוד בלתי תשעים יום אולי ואולי שבועות אחדים רק. כל זאת ידעתי, ואולם איזה דבר לאט לי בסוד: אין דבר! הלא בר־מזל אתה תמיד. גם הפעם יפל בגורלך מה שאליו השתוקקת. איש־צבא תהיה, ותהיהו שנה, ותהיהו שנתים, ותהיהו גם שלש אם רק רצה תרצה.

אתה העותמני!

*

ואני אז הקדמתי והאמנתי.

האמנתי, שהבקרת הראשונה והשניה, ששתיהן גם יחד החליטוני “חייב”. האמנתי שכבר נרשם שמי בין הבחורים החסונים, בין היותר גבורים, בין היותר עלולים שהוטלה פתקתי כשיצאתי “צבאי” – ושהריני כבר איש־צבא…

לא! אין כל ספק בדבר:

– איש־צבא אני!

*

ועתה − שים־נא לב: ישותך מקדם כמו נסתמה לזמן מה, חייך לפנים כמו נִתקו בכח וחיים חדשים לפניך נפתחים: איש צבא אתה; זאת אומרת, כי לא יותר יש לך דרור, לא יותר יש לך רצון עצמי, מיוחד יוחד, שלך. איש־צבא אתה, ומעכשיו הנך רק אבר אחד של גוף גדול וחדש, מעכשיו הנך עבד לרעיון נעלה ודק, מעכשיו הנך כדור לפקודות המולדת. אם יש לך לב – הריהו לא יותר לאבותיך, לא לאחיך, גם לא לידידתך. הוא לממלכה כלה, לעם שילדך, לארץ שנשאתך. אם יש לך דם – הריהו לא לגופך, לא להתפתחותך העצמית, לא להבראתך התמידית. הוא לאויב שידרשנו, לשודדים שישפכוהו, לאחיך עצמם, שיתנקמו בך. ואם יש לך מוח הריהו לא לעתידך, לא לעבודתך, לא לחלומותיך. הוא לבסוס המולדת ולכבוש ארצות חדשות.

– לא לך! לא לך!

כי איש־צבא אתה!

־־־־־־־־־־־־

איש־צבא אני, כן!

ויען איש צבא אנישים נא לב, טוב לי מאד, טוב לי כל־כך. בעוד יום, בעוד שנים, יודיעני פתאם קול החצוצרה מעל מגדל דוד ובאויר הזך והבהיר, שעלי לטוש מיד למקום חובתי. נגמר: עלי לצאת מביתי, לצאת לימים ולשנים. נגמר: עלי לאמר שלום לאבי ולאמי, עלי לנשק היטב את אחיותי ואת אחי. עלי לסור קוממיות לידידת־לבבי. אל יפל לבי; אל ירעד קולי. עלי להביט בפניה ישר, מבלי כל מרך ופחד. היא יפה, היא אהובה, היא סבת כל חיי. אין דבר: “להתראות אלילתי, להתראות”.

ועלי לברח ממנה כי איש צבא אני:

והריני במקומי, על המבצר או במחנה…

־־־־־־־־־־־־

היי, מה יפה אני!

כי את התכול בבגדי־השרד בחרתי לי, את הנוצצים בכפתורים התקנתי למעילי, את הזהובה בכתפיות הדקתי לכתפי. יפה אני, כי את המבריקים שבמוקים חבשתי לרגלי, את המסולסל שבשפמים גלגלתי על שפתי, ואת האדום שבתרבושים עם השחור שבמפרחות ענדתי לראשי.

יפה אני, כי איש צבא אני.

־־־־־־־־־־־־

הוי גבור אני!

גבור־אני בכידוני התלוי למתני: גבור אני ברובה הנתון על כתפי; גבור אני בכדורים התחובים בחוגרתי. ולי אקדח נוצץ, ולי מאכלת מסוכנה, ויודעני לקלע אל המטרה, לפתוח פצעים ולערער הדמים. האויב איפהו? איהו נחבא? מדוע אין הוא נגש, אין הוא מסתער עלי? המקלע לפני, עומד ומוכן: יבא־נא אך, יעיז־נא קט ואשמידהו אז, כי יודע אני גם להשמיד ולפורר, כשצריך.

גבור אני, כי איש־צבא אני…

*

אה, בודי: זו עותמניה שאותה אני עובד עוד רחוקה מאד מגדלותה. חלמתיה אני רחבה באמת, חזקה ופוריה, תרבותית ומתקדמת. חלמתיה עם חשמל ועם ברזל־מסלות. חלמתיה ואֻמותיה שוות כלן לפני החק, חלמתיה מאוחדת ואוהבת את כל בניה, דורשת צדק ומשפט ושואפת לשלום כללי.

אה, בודי: היום עודנה שפלה, עודנה פרודה ומבולבלת. חשמתה עודה שטחית והזדון עוד לא נמלט. לא כל פקידיה יודעים חובה, לא כל עממיה השיגו דרור. האחד גאה מאד, השני מושל בכח, השלישי – תחת הסבל כורע ועודו כואב ונאנח…

אך יום יבא וגם זה יעבור, יעבר בכח הזמן, יעבר ברצון העם, יעבר בעזרת הצבא המחובר מכל חלקי הממלכה. או אז תהיה יפה עותמניה, או אז תהיה גדולה ונהדרה מאד, וכל בניה יעבדוה בהערצה, כעברים כערבים, כארמנים כיונים, כתורקים כבולגרים, – יהיו מי שיהיו.

זאת ידעתי מראש:

לכן, עלז אני, לכן צוהל אני גם בעותמניה הנוכחית.

איש־צבא אני!

*

הנה חצר הממשלה, הנה אולם הבקרת. כאן יושב אני, ואתי בני עמי, המאשרים ממני, כי צעירים הם עלי. הנה הם מולי; לא כלם חזקים, לא כלם בריאים, ומקצתם דלים, ורזים, וחורים, ורועדים… הנה הם מחכים לתוצאות היום: מי מהם ילך, מי ישוב לביתו ולמשפחתו, מי מהם יהיה מחר גם שר־צבא אולי?

עננה, דאגה על פני כל. מה יהיה בעתיד? לאן ישלחו כלם? לתימן הצורבת מאש? או לאלבניה וללבנון הרֻכסיות? או לחוראן ולארם־נהרים העקרביות?

פה ושם עומדים חיילים עם רוביהם וכידוניהם. לא יפים הם באמת, ובגדיהם פרועים, ונעליהם קרועים, ומבטם תוהה. לא! אינם יפים, ולא צבא הוא הצבא הזה, בזו תמונתו היום.

אך נבא אנחנו, החדשים כלנו; נבוא ברעיונותינו, נבוא בחדושינו, נבא בעצותינו ובמרצנו אנו וישונה אז הכל במחנה העותמנים: הבגדים יהיו בגדים, המאכל יהיה מאכל והצבא יהיה צבא: אם רק נרצה, אם רק נאבה: אל פחד וחיל. אל דאגה ועננה. כלנו, כלנו, נלך; כלנו כלנו נעבד.

בצבא! בצבא!

*

איש־צבא אני.

היום ועוד ימים רבים; היום ועוד שנה, ועוד שנתים ועוד שלש.

ואולם מחר, אחרי־מחר, לכשאגמר עבודתי, לכשאדע מה נתתי למולדתי, מה הקרבתי על מזבחה, כמה הפסדתי מכחותי עבורה – או אז אשוב למשפחתי, לביתי, לידידתי: או אז אשוב ואהיה אזרח, וכל הארץ גם שלי.

אזרח אהיה, אך בדמַי ישאר עוד הזיק הצבאי. אזרח אהיה, אך בשעה הסכנה תעלה האש בלבי, תאחז היד בזיני, תלכנה רגלי קדימה תמיד, לקראת הזרים; וחוצץ אצא בפני אויב, וגרש אגרשנו מעל הגבול – והצל אציל את ארצתי מתי שיהיה ועד יום מותי.

כי לנצח לא אשכח את תקופת תמרונַי…

אחת־שתים; אחת שתים – איש צבא אני!

ד' כסליו אתתמ"א

---

ממחזות חנכה

מאת

איתמר בן־אב"י

I

חלום חלמתי, והנה־הנני בארץ שכלה עבריה: ההרים בצפון דומים ללבנון ושלג עולמי על ראשם; המדבר בדרום ערום ונורא כמדבר אדום השרוף; במזרח ישתטח מרחב אין־סופי כמרחב הנמשך עד חדקל ובמערב ישחקו בקוי החמה גלים כגלי התיכון.

ובעמדי כה עמד על הר כגריזים, או על הר כעיבל או כנבו, או אז אגלה במרכז המדינה נהר כירדן הסואן. ואם אפנה, בחלומי המוזר הלזה, אל בין הרים כהררי יהודה, או אז תתרומם מול עיני התוהות בירה כציון היבוסית.

מגדל שם אחזה כמגדלו של דוד, וחומה כחומת מכבים. על רמה לבנה כמוריה לפנים מולך לו מקדש ענקי. מסביב למקדש מתנוססים ארמנות, וטבולים הם בים של זיתים ובבקעה חמודה, כבקעת יושפט, מימי מעינות מפכים.

־־־־־־־־־־־־

חלום חלמתי ובמדינת־חלומי – אני חי בדורות הבאים. אלפים ואלפים מצאצאי העברים פשטו בארבע כנפותיה. אל הים הגאה בתכלת־גליו מושלות ערי־מערב ובכפרים הרבים מסביב לקריות החיים סואנים ורותחים. עם שלם, ששכח גלותו, שב כלו לתנועת קדמותו, ובלשונו הצלהול וברוחו הברורה התעלה למעלה עליונה.

ובחיותי כך חיה בקרב עמי, זה עמי שבתוך חלומי, ואראנו פתאם באמצע חגיגה, כשירדה עליו חנוכה. ראיתיו חוגג כמו שחוגג עם חי, כמו שרציתיו חוגג תמיד ולבי הכואב על עלבונו של היום רחב ויכה גלים.

־־־־־־־־־־־־

בביתו של סוחר מטובי הסוחרים רד היום והערב פשט. האב הישיש, בזקנו הלבן, ישב אל שלחן ויקרא. האם התלבשה ותהי מוכנה לקראת המאורע הגדול והבנים ארבעתם, ילדים וילדות, עמדו מן הצד ויחכו.

שש פעמים צלצל השעון: אז יקום הסוחר ממקום מושבו ופניו מביעים רצון. יקום בשלוה ויצעד צעדיו, כשמעון חשמונאי לפנים. ויפנה לאשתו, ואשתו תתן אות, וכושית תפרץ אז החדרה, ובידה המגבת אף הקיטון והאגן – מנחשת קלל שניהם.

האב יתרחץ, אחריו גם האם, והבנים והבנות ארבעתם וכשכלו להטהר ולהתקדש כלם יפתח אז האב את פיו:

– חנכה היום: השמעתם בני? חנכה, הגדול בחגים; כי ביום הזה, לפני אלפים שנה, הכתה יהודה את יון…

האם תצחק ותאמר לאב:

– הנתחיל סהט אתקחג?

והבנות תסתערנה על צואריו:

– אנא, אבא, נתחיל!

והבנים יחושו, ותחוש גם האם, ותעזרנה הבנות אף הן. ובין־רגע כמעט הפך העולם ויהי לחדות־אלהים.

באמצע השלחן, על מפה לבנה, נברשת ענקית עמדה. כל אחד הקנים של נברשת זו היה גדול, ארוך, מלא, והקנה המרכזי, כיאות לכבודו, היה היפה והמזהיר מכלם.

ויקח אז האב מידי הבכור מדלק להדליק הנברשת. ויברך ברכתו, ויתפלל תפלתו, ויצית את האש בקנים:

“האבוקות הללו”…

אמר, – ואור עצום, אור כחשמל הבהיק וישרף האויר.

־־־־־־־־־־־־

חלום חלמתי, ובחלומי יצאתי ברחובות זו ציון, ומה אושרתי ומה נרהבתי מאשר התיצב לפני: המקדש הענקי, על הרמה הלבנה, מואר היה כלו ומואר היה גם הרחוב העקרי המוביל ישר המקדשה. מוארים היו הרחובות הצדדיים ומוארים הארמנות בים הזיתים. מואר כל זית בודד, מואר כל בית וגן ומוארה גם כל הסביבה. ובכל מקום נברשות עצומות, בכל מקום קנים ארכים ויפים עד למאד: אבוקות על ימין, אבקות על שמאל, אבקות אל כל אשר תפנה ותלך, והעם הזורם ברחובות ההומים קורא בחדוה:

– “האבוקות הללו”…

־־־־־־־־־־־־

נכנסתי המקדשה: המון צפוף עומד ומתפלל. יהודים חזקים, רעננים־חדשים, עזיזים כחשמונאים לפנים. כל מגור בעינים, כל סבל על הגב, כל הכנעה בשפתים הרצינות, ומרגיש אתה בהביטך אליהם כי תקיף הוא העם הלזה.

ועל הבמה, במרכז המקדש, נברשת שאין כמותה: עשרים אמה גבהה, עשרים אמה רחבה ושלשים לקנה האמצעי. גם כאן דלוקים רק שנים, אך אורם מה מזהיר, ומה נהדר ומלהיב המראה.

וההמון דובב בדבֵקות:

“האבוקות הללו”…

־־־־־־־־־־־־

יצאתי גם משמה וארד הלאה, כמובן תמיד בחלומי, ואכנס אל בית נמוך וחשוך, אל ביתו של רצען עני. יושב הרצען, בפניו היגעים, על ספה שכלה עץ, ויושבת על ידו הרצענית אשתו בעיניה שחורות מליל. הם יושבים שניהם ומשחקים בקלפים, ופרנסת כל היום רק שקל. אך עליז הרצען, ועליזה הרצענית ועל השלחן הקטן – נברשת. נברשת גדולה, גדולה מאד; אך גסה, אך נאה וחצופה. הקנים ארכים, ארכים כל־כך, והבינוני ארך מכלם, ושני הקנים שנדלקו הערב מפיצים אורם תועפות:

“האבוקות הללו”…

כך העיר הרצען בהראותו על האש, וישוב למשחק הקלפים.

*

לא אדע איך, אך פתאם נתעוררתי ונתעררתי, ואחזר לקדמותי. בציון הנני, אף בקרב עמי, אך מה רחוקים שניהם מחלומי.

הנה חזרו ימי חנוכה: מה עושה זה עמי בציון? קונה חנֻכיות, חנכיות, מסכנות, חנכיות מפח כה פשוט. הולך ומדליק, בלילה הראשון, שני נרות קטנים ורכים. מביט רגע קל, חושב מחשבה ושוכח חיש את הכל ורבע שעה לאחרי ההדלקה אין נרות ואין חנכה…

לך ופנה, הוי אתה החולם, לך ושוטט ברחובות כלם: התגלה בציון, החדשה, איזה זיק מיפעת העבר? התספג באויר, אשר תשאף ברוחה, קצת גבורה חשמונאית עתיקה? או תמצא, להיפך, בכל רחוב ורחוב צל הגלות הנאלחה? או תבוש ותכלם, בעברך על פניהם, כשתראה את הנרות הרשים: נרות דלים, נרות צמר־גפן, נרות שאינם אומרים כלום. נרות הבהבנים, בחנכיות של פח, אל פנת החלון הנשכח. נרות שכל רוח עלול לכבותם ושיכבו מאליהם עוד מעט. נרות שיזכירוך לא עבר מכבים, אלא עבר של רדיפות ונדודים…

“הנרות הללו”…

־־־־־־־־־־־־

“הנרות הללו”…

לא! אנכי לא נרות אדליק הפעם, – אנכי שחלמתי החלום. לא! אנכי לא אש קטנה ודועכה אשליט בחדרי העברי, – אנכי השואף לששון! אנכי מקל שקד אקטף בגני הקטן והחי, מקל שלא הציצו אף ראשוני עליו, מקל יבש ודק. אנכי את קלפתו אז אפשט, את ראשו אז אמשח בזפת ובנפט ושכבת גפרית על שניהם אז אמתח ובהניפי אותו למול שמי חרום אצית בו את אש־התלהבותי.

כי נלאיתי נשוא את עניות הנרות, את בישנותן וכלומיותן הנוראה. כי מושג חדש נקבע במוחי מחגיגת החנכה הגדולה.

אבוקות אני רוצה, אבוקות אדירות, אבוקות מאירות כחשמל. אבוקות אני רוצה, שכל אחת מהן תהיה לסמל הגאון.

אבוקות אני רוצה, לא שלי בלבדן, אלא של העם היהודי כלו. אבוקות אני רוצה, שבהתלכדן כן יחד תאירינה לעמי את הדרך.

מקל השקד, אשר הלהבתי באש, יהי אך ראשון לכלם. אחריו עוד אחד, אחריו עוד שני – עד יתמלא מספר השמנה.

אבוקות אבוקות, גדולות וקטנות, מכל המינים והצבעים. אבוקות שיזהירו, אבוקות שיקסימו ושיעלונו למדרגת כל עם.

הוי, האבוקות הללו…

ב.

שלשה חשמונאים היה היו.

הראשון – ראיתיו היום:

כל קוי פניו העידו בו, כי שבעים שנותיו כבר עברו. מצחו הרחבה, מצחו היהודית הבליטה כמו באבן בשטח־מים את עשר קמטיו, הרבים ובהביטו אלי או אל נקודה אחרת התמתחו הקמטים ויהיו לגלים. שתי עיניו הגדולות, תוך חוריהן העמוקים, הבריקו בכל כחם השחור והעגום, ומתוך הברק השטחי הלזה נכר היה היטב ערפל הדמעות. אפו הגדול, הארוך, המחודד ירד עד לזוג שפתיו המחוקות. מפעם לפעם התעטש לאט וימחט את אפו בממחטה ענקית ולחייו הצמוקות שהתאדמו לרגעים רעדו והרעידו את זקנו הסבוך.

ראיתיו – את הראשון:

כשכלו דק וצנום, כלו מכווץ וכפול, וקומתו שבורה וגבו מה כפוף! כפתן ארוך מסביב לגופו וחגורת־שש חגורה למתניו. על הכפתן הצהוב מעיל שחור ועב ועל ראשו המורכן מצנפת עתיקה. הפיאות תלויות ומסולסלות אך קט, הנעלים גסים ועמוסים אבק, והמהלך מסופק ומדור מאד, והנטיה כלה נטיה של אגמון.

פתאם, ובדרך, לימיני מעט, קול זעקה עולה השמימה. העיפותי את עיני ואביט הצדה, ואראה מחזה איום: פרחח פראי מפרחחי הארץ מתנפל על יהודית מסכנה. מתנפל עליה באמצע היום, וכשהרחוב הומה מאדם, והולם אותה באגרופיו הגסים, ומקלל את דינה, ומחרף את עמה, ומתחיל אותה לגזל.

שמע הזקן את זעקות האשה וירעש בו לבו הכואב:

– הוי, יהודים – כך פנה ואמר, כך קרלהמון אכל העם – הוי, יהודים, הקבוצים פה יחד, מדועכם עומדים ושותקים? יהודיה היא האשה, בת עמנו היהודי, ועלינו לעמד לצדה. קומו־נא יחד, התאחדו בגבורה והושיטו לה יד עזרה.

הזקן אמר, דבר בלשונו, בלשון הגלות הכעורה. לא הבינותי הכל, אך שערתי הרבה, וארצה לצית לפקודה. אבל ההמון התפזר, כל אחד לעסקו ובאמצע היום, תחת שמי הרום, נשארנו רק ארבע נפשות: הזקן בזקנו, הפרחח וקרבנו ואנכי, ממרחק – בדמי הרותחים.

אז אראה את הישיש בגשתו אל הגס:

– שמע…! – נסה לאמר בקול דק.

וינח הפרחח לרגע את טרפו, ויפנה אל הדובר כה אליו:

– מה רצונך?

– הנח לאשה המסכנה הלזו; למה תכה אשה חלשה?

כך הוסיף הישיש במזרחית רצוצה, ובשנים שנקשו זו לזו.

– לעזאזל יהודי, אם תאהב נפשך. ברח, פן אכה גם אותך!

אז ירים היהודי את מקלו הרצוצה לעומת הפרחח החצוף. אך לא הספיק לעשות אף תנועה קלה, ויפל ארצה נופל וגוסס, כי הנבל הלמו על ראשו.

וכשרציתי אנכי לנקם את נקמתו – כבר ברח הפרא ויעלם.

־־־־־־־־־־־־

שלשה חשמונאים היה היו.

ישבתי בלילה בביתי ואחשב ובדמיוני ראיתי – את השני:

ראיתי זקן גדול ונפלא, זקן כאליל מה עתיק. מצחו עוד חלק וגבו עוד ישר, וראשו עוד נטוי וגאה. שערותיו הפתולות פרועות ורבות, והרוח ישחק ביניהן, וזקנו הלבן, הכסוף מאד ישתפך ויתגלגל עד מתניו.

ראיתיו – כשעומד הוא בודד וגלמוד, לבדו באמצע העיר. חלוק קל מכסה את גוו, חלוק מה לבן ותכול. בידו האחת מטה מזיתים, מטה להשען כן עליו, ובידו השנית מחזיק הוא דבר, שמבריק ונוצץ לרגעים. ועומד הוא עמד, מלא כל קומתו, בדמיו הסואנים למרות כל שנותיו ומביט הוא הבט, בשחורות שתי עיניו, שתי עינים מלפדות כלפיד.

פתאם, וברחבה, במרכז העיר, נגשו אנשי־צבא יונים. אנשי־צבא נוראים, בשריוניהם מנחשת כה ברוקה וברמחיהם חדים ודקים. הכובעים נוצצים באכזריות וחימה ופיותיהם ממרמרים קללות, וכל עין שאפה לדם, וכל יד נבאה נקמה, וכל רגל הלמה מלחמה.

בראשו של הגדוד עמד מפקד מהאכזרים שבנכרים: גדול ורחב, בקולו המטרטר ובשפתיו העבות ומלאות:

– יהודי! – כך אמר אל הזקן הלז, שעמד ויבט בשאט – יהודי! התראה את הפסל לפניך? כרע מיד והשתחוה לרגליו!

אך הזמן הנפלא, הזקן הרענן עמד וישתק בגאון.

– לא תרצה, יהודי? – שאל המפקד, וחרבו נשלפה מתערה – דע לך, הוי בוגד, הוי יהודי מה שפל, כי באלילי פגעת ותנאץ: בן מות אתה!

ולהחיילים, שעמדו מוכנים מסביבו, אז פקד:

– תפשו את הלז הלזה!

אך הזקן ירים אז את ידו הגדולה, את ידו היודעת רצון, ובין אצבעותיו השריריות והחיות כל־כך נצנצה המאכלת הקטנה:

– מי יעיז ויגש? מי ירצה את המות? מי יפל לרגלי שדוד?

כך קרא, ובשופר ששמר בין קמטי בגדיו, בשופר אשר הוציא ויקריב אל פיו הזעיק את המון תלמידיו.

המפקד החצוף עמד ויתהה. ואולם, היסוג יוני ויפחד? בין־רגע נגש אל הזקן העז, ויאמר לכרת את ראשו:

– הוי, יהודי!

– הוי, יוני! –

כך השיבה בת־קול כה עברית וקדומה והסכין אשר אחז מתתיה, בידו המנוסה, נכנס ללב הרומי, נכנס עמוק, נכנס כלו, וירבץ הענק, וימת. והזקן יסיר אז את הברזל שנית, יסירנו ויניפנו אל על, ובקול שאגה, בקול כארי יקרא:

– מי לה' אלי!

ומרד החשמונאים החל.

־־־־־־־־־־־־

שלשה חשמונאים היה היו –

וארכב אז סוס, ואצא את העיר, אל מרחבי יהודה החדשה: מה לי ולציון, מה לי ולגלות, זו הגלות שרדפתנו עד כה? אלך אל הכפרים שזה עתה נולדו, אל אחי אשר בעבודה. אלך אל הילדים הדוברים עברית והלומדים את נפלאות העבר. אעבר בין צעירים ששכחו את העול, בין צעירות שיודעות לשיר. אשחה־נא רגע בזרמי העתיד, זה העתיד הגדול, הקוסם.

ובשדה, על יד עקרון, ראיתיו גם אותו.

אותו – את השלשי:

זקן שכלו כפוף על העבודה, שכלו עוסק במחרשה וזוג שוריו על ידו. יחרש אחת, יחרש גם שתים, ויחרש היטב, ויחרש עמוק ויחפור, ויחפור כל היום. ובערב אז, כשיורדה השמש, ינוח מעמל יומו.

הנהו עומד: זקנו קצר ועל מצחו האכרית מה יורדות טפות הזיעה! בידיו הקשות יאחז מטפחת וימחה את הזיעה הרבה. שרווליו הכפולים לארכובתו החזקה יגלו את עצליו המלאים ולמרות שערותיו הלבנות על ראשו, ולמרות הקמטים הרבים סביב־עיניו עוד כחו אתו ועודנו עובד: האין זו אדמת אבותיו?

פתאם, ומבלי משים יתגנבו בדויים, שלשה במספר, וכמו שודדים יתפשו בשורים שעמדו ולעסו בסוד. יתפשו בשורים, ויקחום אתם, ומרחוק יקראו לאכר:

– שלום, יהודי, כי שוריך יפים, וחן־חן לך עבורם, חן־חן!

שמע האכר, האכר הזקן, את דברי הבוז הללו; שמע וירגז, ודמיו בו רתחו, ורצונו פקד לו לזוז:

– חכו־נא, חכו!

וישא את רגליו, וירדף אחריהם, לבדו, לבדו כל־כך. רדף אחריהם שעה, וגם שתים, עד הספיק השיגם את שלשתם:

– עמדו! ואם רוצים בחיים אתם, השיבו מיד השורים!

שלשה הם היו, ושלשתם חזקים, ושלשתם מזוינים עד לראש. הייראו הם שלשתם, בכחם העתיק, מפקודות היהודי “בן־המות”?

ויצחקו, ויוסיפו דרכם.

אך היהודי הלזה לא היה יהודי, לא היה – כיהודים בציון. ברגעים ההם של אבדן רכושו, של פגיעה בכבודו הלאמי שכח האכר את אשתו, את בניו, את ההוה ואת כל העתיד:

– עוד הפעם – השיבו, ואם אין אמית!

שלשה הם היו, ויתנפלו אז עליו, וירצו לגמר את חייו. אך האכר הקדים, ובשלש פעמים הכה את שודדיו חללים.

והשורים געו בגבורה…

־־־־־־־־־־־־

שלשה חשמונאים היה היו:

האחד של היום, של כל הגלות, ובנפשו עוד זיק העבר. השני של אתמול, של זמן חרותנו, וכלו להבה נוראה והשלישי של מחר, של שארית התקוה, ובידו אבוקת העתיד.

שלשה חשמונאים…

ואנחנו החיים בימים האלה, ימים של עבודה ורצון; אנחנו הצועדים זה שלשים שנה צעדים חדשים לפנינו – את שלשתם גם יחד נאהב.

בודי: החשמונאי הגדול, החשמונאי היוני היה נעלה ונהדר: אין דומה לקולו, אין דומה לגבורתו ואין דומה גם לנצחיותו: תמציתו של עם חי, של עם כברזל היה הזקן ההוא.

בודאי: החשמונאי השני, שראיתיו זה היום היה קטן ודל עד למאד; לא ידע לנצח, לא ידע אף לגער ויפל תחת כפות הנבל. אך בעורקיו הזקנים, בעורקיו העיפים מה מספרות טפות הדמים: מספרות הן ספור שלא היה כמותו, אגדה מרה וארכה. מספרות הן שחיטות, ורדיפות ושרפות. מספרות הן כליה ובכל־זאת חיים, ומבטיחות הן יום של תקומה.

ויום התקומה הרי בא!

בא, עם החשמונאי השלישי.

על אדמת האבות – בצפון ובדרום, במזרח ובמערב, עובדים צאצאי מתתיה. לא אויבים מסביבם, לא יונים זעומים, ואין איש רוצה שעבודם. חפשים הם לחיות, חפשים הם לחלום, ויחד את עם־הארץ היושב פה מכבר חפשים הם גם להקים הריסות ומגמתם רק מנוחה ושלום.

מנוחה ושלום אמנם, אך מנוחה בכבוד ושלום בגאון: כך אומר החשמונאי השלישי.

כי שלשה היה היו החשמונאים…

חנכה, אתתמ"ב

ספר שני: כשאוהבים

מאת

איתמר בן־אב"י

---

הקדשה

מאת

איתמר בן־אב"י

לל. א.

כרמן:

האהבה היא בת־צוען

לא תדע, תדע כל חוק.

בל תאהבני – אהבך

ואם אהבך – אויה לך!

---

רגעים

מאת

איתמר בן־אב"י

I

הכרתיה ביום קיץ,

ביום קיץ

בשדה מחוץ לעיר –

כשממעל צחקה שמש,

צחקה שמש

ובאויר דרך אביב.

ראיתיה ביום ההוא,

ביום ההוא

בטילה בינות חטה

וראשה עטור־גלים,

עטור־גלים

שחורים מאד וסרוטים.

היא היתה אז קטנה,

אז קטנה

ושנותיה אמרו תריסר.

אך כבר מאד יפה־פיה

יפה־פיה

ומפותחה כבר כעלמה.

בליל־עיניה בלעה מרחב,

בלעה מרחב

של צחוק־האשר מסביבה.

וברוך־שפתיה נשקה עולם

נשקה עולם –

כלו פרחים ופרפרים.

II

וכה דמתה,

כה דמתה בלטיפותה

ובאור שלמתה הלבנה –

לבת מלאך,

לבת מלאך אשר ירדה

לקטף חיים על אדמה.

וכן עברו,

כן עברו שעות רבות

עד אין־עוד שמש במרומים:

והיא עוברה,

היא עוברה בים הפז

ומתחרה בצפרים.

אז אגש

אז אגש עד למקומה

אחוז הקסם אשר קסמה

ופי דובב –

ופי דובב לה מחמאות

והמון דברים ובקשות.

אך הילדה,

אך הילדה אז סבבה

על עקֵבה פתאם כל־כך:

"מה לי ולך?

מה לי ולך" – קולה קורא

ותֵעלם – עם בת־קולה.

III

ומאז,

מאז השמש על פני השדה –

יום על לילה ולילה על יום

לשוא בקשתיה בגעגועי.

בשדות ובגנים,

ברחובות ההומיים

אחרות עברו וטילו בגאון.

במרוצת השנים,

תוך ארצי או מחוץ,

אחרות קרצו ואמרו לי “בוא”.

רק היא, הילדה –

רק ילדת החטה

לא היתה, לא היתה!

מה לי ולריבות־הזהב?

מה לי ולנערות־הדם:

עלמות־רקמה, עלמות משי ובוץ,

עגלות הבשר וחורות הפנים,

מזהירות הכשרון ויודעות הגנדור

מה לי – ולַנערות כלן

אם את לבי הסוער והרוצה חיים

כבר כבשה הילדה

לא ידעתי אף שמה?

איה?

אתם הפרפרים שלויתם אותה

ואתן הצפרים, במרומי הרקיע

שצפצפתם לראשה בקטפה פרחים,

והפרחים אתם, וגם את החטה,

והאויר כלו מסביב, מסביב,

עם הטבע הרחוקה, היפה

אמרו־נא לי כלכם: איה?

איה?

ומה שמה? ומה עושה היא כעת?

אבותיה מי ואן ביתה הטמיר?

היודעת היא דבֵר בלשוני היפה?

השואפת היא כמוני לעתיד מזרחי?

איה?

הגידוני־נא, ואטוס לקראתה,

ואעבר הרים, ואחצה נחלים,

ואטפס מדרגות, ואחדר חלונות,

אף אקרע דלתות ואמחץ מחיצות

לכרע לברכיה – שעודן ילדותות.

איה?

כי אהבתיה כבר, הוי אהבתיה מה –

אהבה עוד זכה, עוד רצופה וחמה,

ורצוני לדעתה, לשבות את לבבה

ולגלות לה בלט מה היא אהבה…

IV

זבוב, זבוב קטן,

על הקיר הלבן,

אמר: אנה תעוף?

מה לך ולקיר?

מה לך לַלבן?

אמר: התאבה למות…

עכביש גדול, בזוית השחורה

טוה כבר את קוריו הדקים.

הריהו צועד ברגליו הגסות –

הוא צועד מחורו ולחוץ.

הוא כעור ואיום

וארור הוא משד

ושחור הוא, ושעיר, ואכזר,

ועינו נעוצה למולו כל־כך,

– אל הטרף שיפל בפחו.

זבוב, זבוב קטן,

אתה עף ומטפס

ונקרב אל הפח הארור.

שים־נא לב, הוי זבובי,

אַל כנפיך תעיף

פן תמעד ותפל אל הפח.

ותעבר קו־שמש מחלון החדר

ותמחץ את מטת־הקורים.

ראה זאת הזבוב, וילך שולל

בחשבו שקו־שמש – הוא זהב.

וזבובי המסכן הסתער אחריו,

אחרי קו־השמש הנוכל,

וישָר עמדו בקורים הסתבך

ועכביש־עזאזל לכדו.

הנה למה עפת,

זבוב, זבוב קטן,

הנה למה באת לעולם.

זבובי האמלל,

הוי! זבובי הלטיף:

בוכֵני לך תמרורים.

כי אני הוא הזבוב

וקו־השמש – ילדתי,

ילדתי שתגדל עוד ותיף.

והעכביש השחור,

העכביש הארור,

גורלי הוא המר בעתיד.

V

לברח, לנוס ולא לשוב עוד,

לשכח, לנשות ולא לזכר כלום,

להיות בַמרחק, באדמת הנכר,

לשבע מכל ולרוות עד צואר,

לטבל באוקינוס של חשמל־תענוג:

התגלגל כשכור והשתכר כגלגל, –

הוי! כי רק זה עוד אוכל.

חיים! חיים!

שנים! שנים!

תנועה בלי סוף ובלי גבול.

צבעים! צבעים!

נשים! נשים!

תמונה כלה קסם וסוד, –

הוי! כי רק זה עוד אוכל.

VI

ויעברו הימים, ויעברו השנים

ודמעה לדמעה שירדה,

דמעה לדמעה אז ספרה

את ריקות לבבי הדואב.

ונטפו הדמים, ונשרו השערות,

וקמט לקמט במצחי –

קמט לקמט אז באר

את עָצמת מכאובי המתמיד.

"– ברבור־ברבורי, בלבנת מפרשיך

ובשחור־עשנך המתמר –

אתה שאז באת ומהרת עדי

והסעתני על גבך עד הלום,

אתה, ברבורי, היפה בספינות,

שוב! נא שוב־נא אלי…

נלאיתי נשוא את ברזל־מגדלה

של הפריז ביפי־עֵרומה.

ושנאתי מאד את האנגלית השחורה,

זו לונדון – בעשן כבשנה.

עיפתי גם הוי! מחשבון־הרחובות

של ברלין בצבאות ישותה

וסלדה הוי! נפשי אף לרומא גם היא

למרות כל עברה־עתידה.

ברבור־ברבורי, בלבנת מפרשיך

ובשחור־עשנך המתמר

ממזרח מחבואָך, מארצי הרחוקה

שוב! נא שוב־נא אלי…"

VII

ותחזר הברבור,

ותתנני עליה

ותפנה את ערפה

לארפה.

ותחגר הברבור

כל כחות גלגליה

ותשא חרטומה

ליהודה.

הרוח רועם,

וכועס וזועם,

וחובט הכנפות הלבנות.

הים אז סוער,

ושורק וגוער

ומעלה זרמי־עננות.

הרוח נטמע,

בוכה ומילל

ורוצה להתקיל הספינה.

הים אז נשמע,

נשבר ומקלל

וחושב להצליל אז אותה.

רוח לגל:

“התנפץ לרסיסים!”.

גל אז לרוח:

“הנני אם תתמיד”.

ורוח מתמיד,

וגל מתנפץ,

ורוח מזעיק,

וגל מסתער,

וטורח בעוז,

ורותח כדם,

וצורח הכל

וקודח מאד,

וקדֵרת גיהנם – אז הים.

וגל־לגל,

וגל־לגל,

עשרים, מאה,

מאות, רבבות,

גלים, גלים,

רבים תמיד:

עולים, יורדים

ומשתגעים,

נושקים, חובקים

ומתפתלים.

קופצים, חולקים

ומשתפכים,

רצים, אצים

ונחפזים.

בורחים, תופסים

ונפרדים,

נופלים, זורמים

ונמחקים,

קושרים, חזורים

ומתחדשים,

מכים, דוחים

ומרעידים: –

תמיד, תמיד,

שעות, שעות,

תמיד…

VIII

וברבורי?

לא! לא יחת וכלל לא יפחד –

זה ברבורי האהוד:

הולך ישר, חוצה הים,

כובש דרכו, לועג סביבו

וכבר הנה, וכבר הנה –

הכרמל!

אז גל לרוח: די!

אף רוח לגל: די!

ואין עוד רוח, ואין עוד גל

ומנוח וחשמל:

הכרמל הוא בזהב־שמשו.

IX

…"מה העינים אשר בנמל?

מה השער שחציה תלתלים?

מה הידים שכל־כך לבנות?

מה השדים שכבר מלאות?

מי זאת – יפת הגבות?

מי זאת, שצחוקה על שפתה?

מי זאת – האחת בין כלן,

בתהום־מבטה ובסוד־רצונה?

– עלמה חמודה, ובכל־זאת ילדה,

מצחה כה תמימה וכה חי מהלכה:

נערה? או עלמה? או אולי רק שדה?

או מלאך־אלהים שעל ארץ יָרְדה?…

הכרתיה האח: שלום יפתי!

הוי את, בת־הקיץ,

ילדת החטה –

האין את היא? הגידי! הודי!

אך הילדה,

הילדה אז סבבה

על עקֵבה פתאם כל־כך:

"מה לי ולך?

מה לי ולך" – קולה חוזר

ותעלם עם בת־קולה.

אכ־ז־ריה!

X

על הגג, מול חלוני, שתי יונים מתעלסות,

שתי יונים לבנות, ושתיהן צעירות.

לאחת אין שנה, לשניה אך שנתים,

האחת נערה, השניה כבר אדם.

ויון ליונה אז יאמר: “שלום!”

וסובב הוא אותה והוגה לה הגה:

"יונתי, – הוא אומר – התרצי רצה,

התרצי שאהיה אהובך, אדונך?"

היונה תמאן, ובגלי־החמה,

חמה מזהירה מתכלת־רקיע,

מרחיצה היא כנפיה ומגנדרת קצת,

ושותקת, ומתחמקת, ובורחת ברח.

לא יכפת ליון: הוא מוסיף אהבתו,

הוא הוגה לה הלאה ורוקד מסביבה:

"– יונה־יונתי, נא אל תשתגעי,

כי אם לא ברצונך, או אז בכחי!"

באויר מנסרות צפרים לעשרות,

על הגג משתפכה שארית החרסה.

אני מביט לפני: היונה נכנעה

והיון הגאה אהבתה אז לקח…

---

אלתי

מאת

איתמר בן־אב"י

את אלתי אהבתי למרות רצונה:

אחרת לא יכולתי ואסור למעונה.

מצאתיה קודרה, מצאתיה בוכיה

כיונה הומיה.

גבותיה כקשתות על עיניה השתטחו,

בלבי רגשות ורגשות התמתחו:

השתגעתי, אלתי, השתגעתי מאהבה

ואת לי – רק איבה.

*

כי היה היתה אלתי,

זו היפה בבנות ארצתי,

מגזע אותן הנערות

ההורגות כשהן אוהבות;

לכן הרגה בלהבת־לבבה

את הראשון אשר אהֵבה,

והרגה עוד עשרים אחרים

ולסוף – הרגה גם אותי.

אך יבוא עוד יום ולבתך

תכה גלים, תגנח דמים,

כי עשרים הרוגי־לבבך

יהרגו ביַחדם אז אותך.

רק אנכי – אחרון־הרוגך

לך אזכר ימי תפארתך

ועל קבר שחור־גאותך

עוד אשיר שירת־זווגך…

יפו, בסתיו

---

פרח הפרחים

מאת

איתמר בן־אב"י

א.

השמים ראיתי, והם ורודים כל־כך,

ואת השמש, באפק, עם שלל ענניו;

ואקטף קצת שמים, ואלוש בהם שמש

וחשמל האויר אוסיף כה וכה

ואיצר אז את הורד.

יצאתי הימה ואביט תוך מימיו:

תכלת־הים השתטחה לאין־סוף.

ואפקד על הרוח, וארומם גלים,

ומהולים אז המים בקצף לבן –

יצאה מהם חבצלת.

ולבי החולה אהבה גלמודה

שתת פתאם דם, דם אדום ומבויש.

ויזרם אז העשבה, לערבַים־האור,

ויתלכד האדום בירוק־התכול,

ויציץ לקראתו סגול.

ב.

בנחל הסואן מהמון הטפות,

שנזלו וירדו מעֵינות והרים,

נפלה, ביום צח, דמעתי הלבנה

ותרעיש את הנחל, ותצהיב מטתו,

ותצמיח מתוכה פניניה.

אל היער העבות, השחור בלילו,

חדרה קרן־אור של ירח במלואו;

אז חלומי העצור השתחרר ממוחו

ובעופו השמימה בלע הקרנה

ויתהפך חיש למחשבה.

הפרפר שנשא את אשרי בכנפיו,

הפרפר – שב נרגז ממסעי־מרחקים.

ידידַי העליבוהו ורעצוהו שונאַי,

וכנפיו הלבנות התאדמו מחֵמה

ויתעגלו כך לדמומית.

ג.

והימים עברו במעוף של ברק,

והברק הבריק לאנשים כלם.

רק אותי שכחה אכזריות הבריה;

אז יצקתי עפרת בכסף מזהיר

ו“אל־תשכחני” נולְדה.

על אמיר ההר עליתי לנוח:

הרוח נשב ושאיפתי הנוגה

גססה במרחב, – לא ידעתי מדוע?

ואקח אדמה, ואפח בה נשמה,

ותגדל ממנה שושנה.

ותגבר אז השמש במרומי הרקיע:

העבים התפזרו וחרפי חדל.

ובשארית השלג מימים הקרים,

ובמעט האביב, שהעיז ויופיע

גלגלתי קט פעמונית.

ד.

ומאבנים קשות טחנתי חנונה,

ומדאגה בוערה הפרחתי פה־צפור,

ומנקמה וקנאה הרכבתי היסמין,

ומיאוש ורעיונות־מות רקמתי האירוס:

הייתי כאלהים.

פרחים על ימין ופרחים על שמאל,

פרחים בלבי וכבר על קברי:

לא שבעתי פרחים, ואפזרם לָרוחות,

אך מאפסי־פזוריהם אלי שבו לרבבות

ויטביעוני בעליהם.

ה.

ופרח אל פרח כי נאספו ונקבצו,

פרח אל פרח כי קראו ונשמעו:

תכולים ואדומים, ולבנים כחלב,

ירוקים וסגולים, וחלומים כזהב,

וגאים ומיוחסים בלידתם הגבוהה,

ומשגעים מיפים ומשלל־צבעיהם, –

צררתים אז יחד, ואבלבלם בלבל,

ואמוללם בכח, ואשיבם לתמצית,

ואסגיר תמציתם בגביע עתיק

ותתחמק מפנימו נערה.

ו.

כי מי לא יודע שנערה, – זהו פרח

בגלי שערותיו עד מתנו הדק,

בחורון־לחייו ובמצחו הזך,

בסוד שתי עיניו כתהום אפלות

ובקסם שפתותיו כאלמוג אדומות?

מי לא יודע, שנערה, – זהו פרח,

פרח גדול וחמוד, שכלו אומר חן,

פרח־הפרחים, העליון שבהם,

מטרת החיים, שעשוע־אלהים –

שקראוהו האוהבים: אלילה?

ז.

פרחים לימיני ופרחים לשמאלי,

ובתוכם – אלילתי.

הרי היא יושבה, על ברכה מכתבי,

צוחקה לאידי, אדישה לכאבי

ורוקמה לי תשובתי…

פרחים לימיני, ופרחים לשמאלי,

פרחים בלבי, ופרחים על קברי,

כי בא כבר יומי למות.

מה לי, הוי! אני, ולפרחים כלם,

אם פרח־הפרחים לא שלי?

חיפה, באביב

---

המדוע

מאת

איתמר בן־אב"י

שאלתיני, אלתי, מדוע,

שאלתיני מדוע אהבתיך,

מדוע רק אותך מדוע

ולא גם אחרות מסביבך?

השיביני: מדוע לך עינים,

שתי עינים כה גדולות ושחורות,

ועל ראשך המזרחי מדוע

שערותיך כגלים מתפזרות?

אמריניני: מֵאַן לך שפתַים

המתחרות באדם הדם?

ולמה מצחוק שפתותיך

ינוצח וילָכד האדם?

צוארך על עדנת־כתפַיך

מדוע כה רם הוא ודק,

מדוע ילבין מפנינַיך,

או משלג על הר החרמון?

ולחזך שתי שדיך למה

מלאות וחטובות הן כל־כך?

ושמלתך, שמעי־נא, שמה

מה מרשרשת היא כה בלכתך?

*

הידעת כעת הוי! מדוע

מדוע אהבתיכי אהב?

התביני, עכשיו, את מדוע

בל השגחתי לאחרות שברוב?

לו להן היו העינים

שיש לך, יפתי, יש,

לו דברו גם הן בַשפתים

דברי להב ודם ואש.

לו נסו בנחשי־שערות

לשגעני ולעקדני עקד,

לו אֻמנו לרשרש השמלות

ובצחוק את לבי גם ללכד

כי אז – האמיני־נא את,

האמיני באמרי לך זאת,

כי אז אהבתין אז אולי –

אהבתין גם ממך לא פחות.

כי אז שאלוני אף הן,

כמוך, ילדתי התמימה,

כי אז שאלוני בחן

מדוע אהבתין רק אותן?

---

תפלתי

מאת

איתמר בן־אב"י

I

אל־נא עינַיך תניעי,

הוי! את, היפה בנערות,

כי יחד עם תנועת עינַיך

תנוע גם לבתי.

אל־נא שפתַיך תלהיבי,

הוי את, הגנדרנית מכלן,

כי יחד עם להבת־שפתיך

תשָרף אז כל ישותי.

אל־נא ידיך תַפקידי,

הוי, את אכזרִית־הגבירות,

כי יחד עם פקודת ידיך

תפָקד מאתי נפשתי.

II

אך לא: הניעי עיניך,

הניעי אותן לתכופות

הלהיבי את אש־שפתיך,

הרגילי כל יד לפקודות.

כי לבתי החולה, הנמה,

כים התערערה הוי מכבר:

וישותי נשרפה זה כמה

ונפשתי היתה לעבר.

הניעי, הלהיבי, הרגילי

צויני, פקדיני, ומשלי.

אהבי ושנאי אף גילי –

אני לא ארצה עוד דבר!

---

הרועה ונסיכתו (אגדה)

מאת

איתמר בן־אב"י

א.

היה היתה לפנים, בארצה רחוקה,

בארצה כלה אור וחַמה מתוקה,

היה היתה לפנים נסיכה קטנה

נסיכה אהֵבוה כל אישי המדינה.

ויפה היתה היא, הנסיכה היפה,

לבנה, ותמורה, ועיניה כים.

עורה מְשויה, לַבת־אש השפה

וגלי־שערות אין ערוך ליָפים.

ויהי כי גדלה ובקשה כבר חיים,

ויהי כי היה זה־לבבה כבר מוכן,

ויעבר על פניה, בישבה אל חלון

הרועה הצעיר של עדרי הצאן.

ב.

לא מזהירים היו בגדי הרועה,

אל מתנו כל חרב לא היתה חגורה,

כל ספיר, כל שוהם לא ענדו כבעו

רק מקל־הרועים לידו סגורה.

אך משתי רואותיו נתזו ברקים

זהורים ותכופים כברקי־השחקים,

כל זרוע מזרועיו ערומת־עצָלים,

כל רגל מרגליו חפשיַת־נעָלים.

ללחן חלילו, כי החל לחלל

התקבצו וקפצו עשרות הכבשים,

ומימי הנהר ממרחק מוצאם

זרמו וזִמרו, אף ספרו מעשים.

ג.

עבר הרועה על פני החלון,

רתת אז עמד וישען אל אלון:

ותעור הנסיכה ממתוק־חלומה

ובראותה הרועה – השתגְעה!

מיד אל אביה, המלך אביה

ואל אמה המלכה הלכה:

" – אבי ואמי, זה עתה פגשתי

את לוכד־לבבי, שאהבתי".

חשב אז המלך, בגדול־בטחונו,

חשבה המלכה בהסכם לרצונו,

כי נסיך מנסיכי המדינות השכנות

המדינתה זה בא אהבה לו לקנות.

ד.

"הגידי, בתנו, הגידינו מיד,

מה מראה לאהוב־לבבך?

הרוכב הוא סוס כגבור וציד,

המבריק זהבו מזהבך?"

אז תשא הנסיכה את עיניה בצחוק

אל האב והאם המקוים.

כל חשש בלבה, ובמבט למרחוק

פתחה ואמרה בנעורים:

– "לא זהב, לא פנינים ללוכד־לבבי,

לא המון משרתים, לא סוס בסוסים

ובמקום החרב השנואה לי כל־כך

מקל־הרועים, וחליל וכבשים".

ה.

ויהי כי שמעו האבות הגדולים,

האבות הטובים את זאת,

ויוציאו צו להַגלות מהעיר

את הרועה שהעיז כה לחיות.

ותחזר הנסיכה לחלונה שנית,

וראשה רכונה מיגון.

דמעות לריסים, ללחיה חורון

ומותה כבר רחף וישחית.

אך פתאם ממרחק קול־כה־מתוק

קול חליל שהמה ובכה,

ותעור הנסיכה, ותקשיב למרחוק

לַשירה הנוגה, הברוכה.

ו.

הוא חלל הרועה הרועה הגולה,

כי הולך הוא לבלי־שוב עוד ועוד.

כי אהבת־היאוש־והדם הוא חולה –

לנסיכתו, זו יפת הוד־כל־הוד.

הוא בקש לבל תשכח את המית זה לבו,

בזהב ארמונה האדיר.

הוא הבטיח לשמור את זכרונה בקרבו

ולחשוב בה תמיד ותדיר.

הוא נשבע לה ממרחק גבוהי־ההרים

כי היא ורק היא שלתו.

כי ימים יעברו, ולילות סוערים

עד יקם נקמתה – במותו…

ז.

והיות שהמים, בין גדות הנהר,

התמידו שקשוקם הנצחי.

היות שהשמש, על אמיר גדול־ההר

הבטיחה נפלאות השקיעה.

היות, ובאויר אחרונות צפרים

שוררו את שירת הגבורה,

ומורד אל ורד שרידי הדבורים

יעצו מנוחה ורדימה –

ותקפץ הנסיכה ממַסגר חלונה

אל עמקי הנהר הסואן,

וכפרפר בן־יומו, בכנפי שלמתה,

צללה מול רגלי אלונה.

ח.

ויעבר המלך, ואתו המלכה

אל גדות הנהר האכזר,

שמשך בשאונו לתוך זדוניו

את הבת היחידה, הרכה.

ויצו למשותה, ובידו רועדה

חפר את קברה במרעה:

ושני חיילים, בפקודת אדונם

קברו על ידה גם רועה.

כי הבין אז המלך ואתו המלכה,

שאסור הוי! לאסר ולגרש אהבה:

שנסיכה בחיים ורועה בחיקה,

טוב מאדיר הנסיכים באין נסיכה.

---

דמעות

מאת

איתמר בן־אב"י

תן־נא לי, אלהי, אֵל־האהבה,

שק־דמעות – תן־נא לי, אח!

כי לבכות אני רוצה, לבכות בהוה,

ולמות בתוך דמעותי.

הוי! דמעות; מֵאַן דמעות אקח?

מֵאַן אשאב דמעות ואש?

כי עיני יבשות, ולבי – אל תשכח –

התאבן ויהי לאכזב.

עברו הימים שידעתי לבכות,

לבכות עת אמרה היא רק “לא”.

ואים, הימים, שיכלתי לשקוט

בדמעות על שגעון מצדה?

כי גם אז סבלתי, ולבי כבר נשבר;

אך באו דמעות וינחמוני.

והיום, הוי! נגמר, ולבי כבר נקבר

ואין עוד דמעות שירככוני.

אלהי האהבה, אם יש לך לב,

אם חביבים לך הסובלים,

תן־נא לי דמעות, דמעות עוד מעט,

כי עודני אוהב וסובל¹.

על גב הספינה

---

לו אהבתיני

מאת

איתמר בן־אב"י

לו אהבתיני, אלתי, כאשר אהבתיך אני,

לו נבוכות בימים והשתגעת בלילות;

לו המה לבך מסערת־דמים

ועיניך, בעפעפיהן, לו נרטבו בדמעות;

לו חלמת אשר־עד והקיצות בבהלה

ובמוחך העיף לו עברו ברקים, –

האח, כי אז אולי הבינותיני…

*

לו ידעת, אלתי, מה היא נפש אהובה,

לו כמוני, גם את, אליה השתוקקת;

לו זרמו רגשותיך אך לעמת נקודה

והנקודה הלזו לו הלמה על ראשך;

לו בכית מתוך כעס וצחקת מתוך שגעון

ועל לחייך שתים לו נטבע חורון, –

האח, כי אז ודי הבינותיני.

*

לו כמוני גם את, הוי, את, אלתי, –

לו כמוני שאפת לחיים שתופים;

לו זרועותיך לי הושטת, כזרועותי אני לך

ושפתותיך, בלהבה, לו כמהו שפתותי;

לו היית אַת אשה – כגבר אני,

לו עברה בבשרך סמרמרת־תאוה, –

כי אז הבינותיני!

*

לו בדמיונך התמים תארתיני כגבור,

לו היו לך תלתלי מה שתלתליך – לי;

למבטי הנועץ לו רעדת ונרתעת,

ובכל־זאת נכנעת, ובכל זאת הסכמת;

לו נתת לי שם־חבה ושערותי לו לטפת

ולקול פקודתי לו כרעת לברכַי, –

האם לא אהבתיני, אז?

*

אך לא ידעת אהבה ואותי לא הרגשת,

לא הגיעה שאיפתי עד לשבל־שמלתך.

לא הועילו בכיותי, לא תקפוך חלומַי,

ובחורון־פני לא גלית מאומה.

ודמי בלבי, כי השתקשקו ופרצו,

ובעיני הכלות כי יקדו להבות,

ובכל גויתי, התוססת חיים,

כי עברו זעזועים מבשרי יאוש ומות, –

את נשארת דוממה, ביפיך האלהי,

על בהט־מצחך כל קמט לא נחרש,

בעיניך לא עברה עננה,

שפתותיך, כמו תמיד, התנועעו לאט,

שערותיך, בברק־היום, שקטו והשתפכו,

ידך לא סמנה אות־חן,

חזך לא הכה גלים

ובבדידותך הרצונית יפית, נשגבת מאד:

היית כאלילה, מאבן או משיש,

שמלתך הלבנה נהדקה לגופך

ומנוחה חמודה פזרת על סביבך.

עמדת ופקדת, ולא דברת דבר,

ולא נחמת אותי, ותהיי אכזריה,

ובראותך כי שלפתי סכין מתערה,

כי נקרבתי אליך לקרע את סגור־לבך,

כי הרימותי את הנשק לערער את דמיך, –

ואויה! מעל האדמה שעליה עמדת

ושעליה נשענתי ברכזי חמותי,

כמו התרוממת לאט, כמו התרככת,

כמו שונית פתאם ותהיי לאויר

ובבוז קר ואדיש – אז נעלמת…

כי את, אלתי, לא אהבתיני!

---

לפעמים

מאת

איתמר בן־אב"י

I

לפעמים תזרח השמש משמים בהירים

או תבקיע היקומה מתוך עננים:

כל השדות עוטים אז אור,

רוב ההרים לובשים צללים

והטבע צוחקה.

לפעמים ירעם הרעם והברק יבריק,

ומשחור הרקיע יֵרדו גשמים:

עגומים אז השדות במימיהם,

שוממים אז ההרים בערפלם

והטבע בוכיה.

II

לפעמים יעבר קו־שמש תוך לבבי

ועיני נערה תציתוני לפידות:

החיים יפים אז לפני,

וחלומַי עפים אז לשַמי

ואנכי צוחק…

לפעמים יִרחף המות על ראשי

ומכתב פתאמי יבשרני “נגמר”:

ארורים אז החיים בעורקי,

שחורים אז חלומַי בעיני

ואנכי בוכה.

III

צחקנות ובכינות – היא הבריה,

פעמים הראשונה, פעמים האחרונה

והיוצר ימשל בהן.

בכינות וצחקנות – גם החיים

על פי רוב הראשונה, לפעמים האחרונה

והאדם משחק להן.

---

הפרפר

מאת

איתמר בן־אב"י

…ובישבי כה עגום, כה שחור וזועף

על דשא העשב בגן,

ובחשבי מחשבות של יאוש ואבדן

חרף האויר החם, הלבן, –

בא פרפר וינוח על רגלי האחת,

ויניף את כנפיו הלבנות,

וקרניו, על ראשו, שִחֲקו בבינה

ופיו לי הגה אז סודות.

ולאט כך הנחתי את ידי עליו,

ואתפס את היצור הקטן;

הקרבתיו לשפתי ובִנְשיקה הרעדתיו

ותכם אַבְקָתו את פנַי.

בגני רחצה שמש ובעשב החדש

רבבות חיים התרקמו,

ועם צלצול הפעמון, ממרחק־השעון

רגשותי גם הם צלצְלו…

"שמע פרפר: התדע מהי אהבה,

מה היא נפש אמולה כנפשי?

התדע מה לאמר, שהלב מתפלץ

ושאין כל מַרפא לשִבְרו?

האח, פרפרי! לא ידעת כלום,

כי רק לעוף אתה מבין,

לעוף ולחיות יום אחד, יום־אביב

ולמות מבלי כל יגון;

לכן, כל־עוד אִתְך נשמתך הקלה,

וכנפיך לרצונך יציתו,

כל עוד מפרחים לפרחים תנסר

והאויר אל־על ירימך –

לך־נא העירה, אל מקום ילדתי,

אל יפתי הרעה,

ואם פגשת בדרך בית רם ונשא,

וידעת, כי זהו ביתה.

החלון משקיף תמיד אל פרדס והרים,

ואליו היא יושבת.

על ראשה תלתלים, בעיניה להבות

והיא תופרת וחולמת.

חדור לחדרה, וסוב־נא אותה

ופרפר על ברכיה;

התיצב על ראשה, ואחר על ערפה

ולסוף – בין שדיה.

ושמע שם הלב, איך הולם ודופק

לאחר שהיא אוהבת,

והתרומם לאזנה, ולאט לה לאט

כי אותי היא מוכרחת.

כי גלמוד אני, ואמלל, ולא יודע מה

ונודד בעולם,

כי הולך אני למות, וזכרונה בלבי

וכי לא טוב היא עושה.

כי נכון אני לשוב, אם תרצה ותפקד,

לשוב ולכרע לרגליה,

ולבקש סליחתה עבור עונה כנגדי,

כי השתגעתי אחריה…"

*

כך דברתי אליו, ומבין האצבעות

את פרפרי אז שחררתי.

ויפרפר הרשע עם אבק־כנפיו

הוי, לאן? – בל ידעתי.

אם מצא שליחי את מעון־אהבתי?

אם גלה יסורַי באזניה?

כי מאז שחררתיו עוד לא שב פרפרי,

כי עודני ערירי בלעדיה…

---

מלחמת השנים

מאת

איתמר בן־אב"י

הוא

שלום יפתי, היום את שלי,

היום – אם ארצה אקחך.

אל תנסי מפני את לנוס:

“כל הדרכים סתומים לרוחך!”

היא

– לשוא, הוי! גאה, לשוא תתפאר

כי שֶלכַני היום ותקח:

אני כצפור אכניף ואמהר

לעופף מפניך רחוק.

הוא

"אם את כצפור תכניפי כנפַים

ותעופי לִמרומים רחוקים –

אני אז הנשר בגדולות צפרנים:

תפשתיך ולא הנחתיך."

היא

– אם אתה הנשר בצפרניו עבותות

ולתפשני תשתדל אתה:

אני כציד אתקשת בקשתות

וחצי יפלחוך מיד!

הוא

"אם אַת כציד בקשתות תתקשתי

וחץ לקראתי תשַלְחי

אני – עננים נפוחים לשפָתִי

וחיש ישרפֵך חשמלי."

היא

– אם אתה עננים נפוחים לשפתך

וחשמלך אם ירצני לשרף:

אני הרוח וארדוף אז אותך

עד תרעד ותהיה כך לאד.

הוא

"אם תהיי את הרוח ואת תרדפיני

ולאדים אז אותי תהפכי:

אני אז הים הגדול, ותראיני –

איך אותֵך אז אספג לתוכי."

היא

– אם אתה הים הגדול, הנורא

ואותי אם תְנס כך לספג:

אני השמש בלשונות־תבערה

וברגע אחד הוי תיבש!

הוא

"אם את השמש בקרניו בוערים

וליַבש אותי אם הרהבת:

אני אלהים במרומי ההרים

אחריבֵך עד יסוד יסודך.

היא

אם אתה אלהים בהרים הרמים

ושמשי אם תרצה להחריב;

אני אלילה, אלילת־קדומים

תאהבני – ואויה אז לך!…

---

שמותיה

מאת

איתמר בן־אב"י

I

אלפי שמות נתתי לה,

נתתי לה באהבתי.

שמות יפים, שמות נאים,

וגם זעומים בקנאתי.

עת טובה היתה ולרצוני –

לא תמיד, – אם נמסְרה

קראתיה יונה, קראתיה גם רות,

וסנוניה אף צפורה.

אם גנדרה והתלבנה

וריח פרחים אם עטרה –

קראתיה שושנה או לבונה

והיא צחקה מרוב שמחה.

II

היו ימים והיא יפה,

יפה משמש בכל הודה.

אז לה קראתי, בדבֵקותי,

חרסה, חמה, או חמודה.

היו לילות והיא דומה,

לשִדה עזה בשחורותה.

ואקראנה אז “האיומה”,

הקוסמה ויש – “השחורה”.

III

אמרתְ לי: ילד, אותְך אהב –

קראתִיך אז וֶרד וגם זהב.

אמרתְ לי: נער, נפשי שרופה –

קראתיך שלהבת ולטיפה.

ראית אותי ואני אמלל:

לא חמלת – אז את נְמֵרה.

ראית אותי וכבר חלל:

אם רק צחקת – את לביאה.

IV

כעסת, רגזת – את סערה.

קנטרת, לעגת – את חתולה.

יקדת, שרפת – את תבערה.

מאנת, סרבת – את בתולה.

וכי צחקת – את אז לבנה.

וכי הסכמת – אז את איְלה.

כי זמזמת –– אז את דבורה

וכי נואשת – את יענה.

V

ביום מזהיר את ימימה,

בלֵיל־תהום – מזל או ככביה.

אל ים סוער – את גַלילה.

על יד נהר – את זרמיה.

היערה לכי־נא והיית לאושה.

הכנור נא הרעידי והיית לשירה.

על דשא שבי־נא – הוי את עִשביה

או על סוס נא רכבי – הוי את הצביה.

VI

בשחור עיניך ובאש לבך – את איטלקית,

בקלות צחוקך ותנועותיך – את צרפתית,

בורד־לחיֵך ובדם־שפתיך – את גרמנית,

בשגעונַיך וצביונַיך – את גם רוסית.

לפעמים תשזפך השמש כערביה.

לפעמים הנך פרועה כצועניה.

ובכל־זאת יהי מתי, תמיד ואיָה –

הנעימה את מכל – הוי את העבריה!

VII

וככה תמיד החלפתי את שמה:

אם לפי רצוני או לפי צביונה:

מרה או רעה, מתוקה או טובה,

אבירה, כפויה, או גאיונה.

וככה תמיד החלפתי את שמה,

החלפתי תמיד והקטנתי כל שם:

חתול, – לילה דבור – רירה ויונינה,

או רק רירה, נינה, לילה, מימה…

VIII

שמעי יפתי, יפתי נא־שמעי:

את סנונית, את דבורה, את חנונה.

את לביאה, את זאבה ואהבה.

את מתוקה, את קוסמה וגם יונה.

את אכזריה ורעה, את אף איבה.

את כל היפה, את הפרחים כלם,

את תמצית העמים ביפיך העברי,

את הצבעים והשגעונות, את שמים וים,

את אין־סוף הסודות, הגלים בדכים.

כל השמות לך יאים, לפי הזמנים,

זעומים וצוחקים, גדולים וקטנים:

את זיזה, נינה, פיפה, מימה,

את אלה – ללה – לילה – לתי

ואליליה – באהבתי…

---

אמונה...

מאת

איתמר בן־אב"י

ילדה קטנה, שובבה ורעה,

אל תגידי כי שנאתיני.

כי לא אאמין אני לך שעה,

כי ידעתי אשר אהבתיני.

אהבתיני מאד, אהבתיני באש

ורציתיני, ומאד אויתיני;

רק הודות לא אבית, ולבך התביֵש:

הנה שלמה שִקַרתיני.

אך אני שיודע לקרא בעיניך

ולעין בקמטי לבבך;

אני שמבין מה הוגות תנועותיך,

מה כל רעד העובר בגופך, –

הכל כבר שאבתי מעמקי נפשתך

ומתהום ושחור מבטך;

שאבתי, בחנתי ובקשתי בקש

ומצאתי, – כי אהבתיני!

אני הגאה בבחורי הסביב,

אני הגבוה בהם.

על ראשי הרם, השחום כל־כך

תלתלים למאות משתגעים.

משתגעים כגלים וכגלים משתרעים

ומושכים את עיניך מאד,

ואומרות אצַבעיך לרוץ אז בהן,

אך יראות ופוחדות הן מאד.

ושפמי הקטן, המסולסל אך קט,

על שפתִי היודעת לנשק;

ומבטי הפראי תוך עיני הרעבות,

עיני השורפות וצורבות;

וקומתי הישרה, בלבושה החדיש,

וידַי הרחבות וחמות,

ומקלי ושוטי, וכלבי המחריש, –

כל אלה לכדוך הם לכד.

אני הנלהב בבחורי הסביב,

אני הפוחז שבהם.

לא יש נערה, בכפרים, בערים,

לא יש גם אחת אל־שלי.

אם אהבתין אך רגע, אהבתין אבל

ושביתי את לבן בשביי,

כשהיו תמימות, כשהיו ערומות:

את כלן, את כלן חי־נפשי!

ראית אז אותי, שחורתי היפה,

ותאהביני גם את כמוהן.

אהבתיני מאד, אהבתיני באש

כי גם אני אהבתיך עליהן.

ילדה קטנה, שובבה ורעה,

אל תגידי כי שנאתיני;

כי לא אאמין אני לך שעה,

כי ידעתי אשר אהבתיני.

---

[צחקת, ובצחוקך הלבן]

מאת

איתמר בן־אב"י

צחקת, ובצחוקך הלבן

הפרחת מלאכים באויר־סודך

והמלאכים הקטנים, באלפי חציהם

קלעו ללבי ואני עבדך.

כעסת, ובכעסך האדום

הכית גלים בים שאיפתך

והגלים יחדיו בבעי־סדום

שטפוני כלם ואני סליחתך.

שתקת, ובשתיקתך התכולה

העמדת בעוז את תנועת החיים

ואותי כך דנות למיתה.

דמעת, ובדמעתך הסגולה

הרטבת הרגשות, שִפצת העיים

והחזרת נפשי לחִיותה.

---

זכרונות

מאת

איתמר בן־אב"י

לא! היא לא רוצה בי,

לא! היא לא כמהה לי

האכזריה!

כן! היא רק צוחקה לי,

כן! היא רק הותלה בי

היפה־פיה!

טוב – אם לא תרציני,

טוב – אם לא כמהתיני

הוי, אכזריה –

אז – דעי־לך, דעי־נא,

אז – זכרי, זכרי־נא

הוי יפה־פיה –

כי שלי היית אך

כי זרועַי עלסו בך

את אכזריה!

וכי אותך נשקתי

וכי אותך נזלתי.

את יפה־פיה!

---

אל ביתי – נא בואי,

בואי פעם את,

אל חדרי – נא סורי,

סורי אם יצאת.

שלחני ראי־נא

עליה תמונתך,

לחלון חזי־נא

אליו הוי צלמָתך,

הספרים דפדפי

ואז הריחי בם,

הרֵיחות צרפי,

הן תורקַיִך שם.

* * *

בארון בגדַי – גרבתך אחת,

אשר גנבתי יום ברשותך הוי את.

בארגז סודַי – מכתבים לרוב

שכתבת לי את עוד מזה קרוב.

בגני פרחים – שנטעת יום,

אל גגי יונים – שהֵעפת לרום.

אל אילן זיתי – שמי ושמך שניהם

חרותים מאז שלא יֵדעו מי הם.

* * *

בטמיר כיסי – כבע אצבעך

ולאצבעי – נס טבעתך.

במוחי החי – תמיד־זכרונך

ובלבי החם – הדרת ישותך.

– נהר בזרמו יזכיר את דְברך.

הים בקצפו – את כל עברך.

השמים עיניך, הלילה שערך

השדות – סרטַיִך וזיו־יום את עורך.

*

לא! לא יצליחו כלום,

לא! לא יועילו מאום

את אכזריה –

כל השתדלותַיך

וכל התפתלותַיך

את יפה־פיה!

כי־גם אבני־דבַריך,

כי־גם מֵאון־הוריך

הוי! אכזריה –

בל יוכלו הלאֵני

בל יֵדעו הרפֵני

הוי יפה־פיה!

ושלי – תהיי רק

ואתי – תחיי רק

את אכזריה,

ובִשְרירי זרועַי אז

מות נמות ככל גז

הוי יפה־פיה!

---

לשוא

מאת

איתמר בן־אב"י

אמרתי לה: הלב בוער

הלב נמק מאהבה.

השיבה לי: הים סוער,

הים בוכה מדאבה.

לבי כל־כך שבור מאהבה אמללה

ואני כל־כך אמלל מאהבה שבורה.

זה ימים על ימים שנפשי אכולה

ותקותי בלבה קבורה.

בארתי לה: אם ככה את

אני חולה ולא אריב.

החזירה לי: סנונית אחת

לא תאַפְשֵר את האביב.

אני כל־כך אמלל מאהבה שבורה

ולבי כל־כך שבור מאהבה אמללה.

הורג אני שנים אף שנים בגבורה

ותקותי חוזרה בקללה.

---

דם!

מאת

איתמר בן־אב"י

דם אני אוהב, דם אדום מאד,

דם רב כמים אשר בגְדול־הים,

דם שיזרום מתוך לבי כנאד,

דם שאשפך בקרב ובַעֲיָם.

דם אני אוהב, דם טרי וחי

אשר לא הספיק להקריש עוד בגרוני,

דם אני אוהב, דם טובי־אחי

אם בל אוכל לגנח את דמַי אני.

דם אני אוהב, דם קנאה וחַוָה,

שאקח ממנה, – כלילת־אהובתי.

דם אני אוהב, דם כלו שלהבה,

כאשר אמיתנה באקדח אהבתי.

הוי! דם, דם בהקיצי ודם בחלומי,

דם בקרבתי ודם אל כל סביבַי,

דם מתוך עיני, דם בצחוק־יומי,

דם בספרַי וגם ביאוש כתבַי.

ואם סוף־סוף אזנח את עולם־התמותה

אם אסוף־אמות עיף המלחמה,

אז דם אצוה לי כאחרונת־מטה

דם במקום מצבה ודם במקום אדמה.

והשנים כך תחלפנה, ואתן הדורות,

ומאביב לאביב, על אדום־במותַי,

תשקיף דם השמש ממרום דם־אורות

ודמומיות תצמחנה מדם עצמותַי.

כי דם היו חיי מבלי אהבתה!

---

שלום!

מאת

איתמר בן־אב"י

I

עיני־חלום, עיני־מרחק עיניך היום:

הגידי, – על מה חלמת?

ועד אן דאית?

שפתי־הדם, שפתי־האש שפתיך היום:

הגידי, – את מי נשקת?

לב מי שרפת?

וחורון היגון כי יורד על מצחך:

על מי כעסת?

ודמעה כבדה כי תרטיב את לחיך:

על מי בכית?

II

לא, לא עלי חלמת,

לא, לא עדַי דאית

ואותי – לא נשקת.

לא, לא עלי בכית, –

אם גם רק עלי כעסת,

אם גם רק לבי שרפת.

III

עיני־יאוש, עיני־שגעון, עינַי היום:

הידעת, – שאותך אהבתי?

שממך נואשתי?

שפתי־הקרח, שפתי־הקבר שפתי היום:

התאמיני, – שדמי נשפכו?

שחיי נכזבו?

וחורון המות כי ילבין את מצחי:

העליך אכעס?

ודמעה חרדה כי תרעיד את לחיי:

האועיל אם אבכה?

שלום הוי! לנצח, יפתי…

---

אקדחי

מאת

איתמר בן־אב"י

על השלחן הוא מונח,

על השלחן הוא שוכב

וממתין לפקודתי.

הוא מפהק ונוצץ,

הוא מאריך לשונו

ותוהה לקראתי.

כי מאז אהבתיה ואני כָאוב

לא יזוז האקדח ממולי.

בין ספרי רוחי, על שלחני האהוב

נושם הוא המות כבר לי.

הוא שוכב ונרדם,

הוא חולם חלומו

ופוער את פיו.

הוא אומר לי: מתי?

מתי תקראני

אותך להחריב?

כי מאז השיבתני נערתי ריקם

לא אחדל מהביט לפנַי.

וחושב מחשבות, ומיד אני קם

לקחתו ולהקליעו אל עינַי.

הוא נוצץ וקוסם,

הוא מזהיר ושורף

ודובר האמת:

"אל תירא, ידידי,

ובין־רגע אחד

אתה יורה ומת!"

כי מאז אני גלמוד ויושב כגולָם

וריק גם מאהבה –

חדל מאור היום, חדל העולם

והחיים התנפצו לרבבה.

הוא זז ממקומו,

הוא נקרב אז אלי

ואני אוחזו.

ופותחו אז אני,

ומוצא בו כדור

ולרקתי סועדו.

כי נמאס לי: הכל, אפילו יפתי

אשר בחרה כך לחיות בלעדַי.

הטי־נא אזנך, הוי את, ילדתי,

עוד רגע רק – ותבכי לבלי־די…

---

"קחני"!

מאת

איתמר בן־אב"י

* * *

– "אהבתני, הוי! אתה: צר לי מאד,

כי אנכי אותך לא אוכל לאהב.

לא אוכל אוהבך, יען רק לָאיש אהיה,

לאיש שיֵדע לקחתי בחזקה.

מה לי ולַבטוחות שהבטחתני עד כה?

מה לי ולידיעה, כי יפה אנכי?

שבעתי שחור־עיני, שבעתי דם שפתי,

לא אוכל יותר שאת את גלי־שערותי.

אתה תאֵו את מצחי,

אתה נצמד ללשוני,

אתה כמֵה ללחיַי ולשני הלבנות –

קח לך את מצחי,

קח לך את לשוני,

הא לך גם שני, גם לחיי הרטובות!

הא לך כתפותי הרכות כל־כך,

הא לך שתי שדי הבתולות ונעות,

ושוקַי לך אתן, ובטני הצעיר,

וסודות־אהבתי בזרועַי חבוקים.

* * *

קח, קח הכל,

אך קח־נא באמת,

קח־נא אותי, קחני־נא סוף־סוף.

קח הכל אם תוכל,

קח הכל אם תעיז,

קחני, האח – אם תוכל, אם תעיז!

עד מתי הוי! תמים תשב ותשיר?

עד מתי תמנה תהלות ותפלות?

אני יושבת־חדר, יושבת זה שנים

ומחכה אני לָאיש שיכריחני לאהב,

אך לשוא בקשתיו, כי עוד לא מצאתיו…

* * *

לא אהבתיך, לא! ואיך אוכל אהבך,

אם לא בנת עד כה – בי לזרע אהבה?

אם כלום לא לקחתָ ממה שנתתי

ואם עודך מפקפק ונרתע עוד אחור?

האח, בוא־נא, הו עלם, בוא־נא אלי,

קחני נא־בכח, קחני בחזקה, –

קחני־נא בטוב, קחני בערמה:

איך שתרצה קחני, אך קחני־נא סוף־סוף,

כי רק אז אהבך, כאשר אהבתני אתה…

* * *

השמעת

את בת־קול הפתאם מנבכי מרחקים?

הראית

שמַי איך הבריקו מתקוות כברקים?

דַי –

די יגון ויאוש: רוץ־נא לקראתה.

אַל –

אַל מכשול ותהום, אם אדם אתה.

החיים יפים ושוב־אביב אתא:

לך, הו עלם, לך – לביתה! – לקחתה!

ספר שלישי: הספור העתיק

מאת

איתמר בן־אב"י

---

"אפיקורוס"

מאת

איתמר בן־אב"י

הן זהו ספור כה עתיק־עולמים

ובכל־זאת מה חדש תמיד,

ומי שקרהו זה ספור־הקסמים

נשבר בו לבו כזכוכית־הצמיד…

היינה

א.

…כבר קצתי משמע את נאצות אחי: “אפיקורוס!, אפיקורוס!” בלבי בוערת אש, בגופי רותח דם ומוכן אני להלחם באויבי: מה! יען אני נולדתי בשנות חפש־דעות; יען בקרבי אין אף זיק של אמונה תפלה; יען לא אחוש אהבה לז’רגון אני הָחרמתי, אני נגרשתי מתוך עמי! אבל הרואה עם הגלות את קומתי הגבוהה? המרגיש הוא בשחורותַי הקודחות? המבין הוא זרם שפתי הקשה? הלא הכל בי קורא, נזעק אף צורח: יהודי!

כן, יהודי אני מלידה, מחנוך מנדר; יהודי אני שהציץ מציון, שנשם טבעיות, שגדל בעברית ופוצץ אפוצץ כל פה הגוזל ממני את יהדותי.

השמעת ידיד?

כי חפצתי לחיות, ולפעל, ולהועיל; כי חפצתי משפחה שתזריע נפשות; חפצתי בנים ענקים ועזים ובנות יפה־פיות היודעות אהבה ובה בעת – גם נקמה… הבינות? שנותי הכבירות רצות, בורחות: למה אחבק ידים? מדוע אוחיל לשוא? לאהב אני רוצה ולהשיג כל מאויי – מחר עוד אסור לרחוב היהודים!

– לרחוב היהודים, הוי אמלל! המון משגע, מתינוק עד זקן, ירגמך באבנים, יסחבך בצחנה…

– ירגמני? יסבחני? אותי? לא! לא! הם יותר מדי פחדנים ומוגי־לב אלה אחי של הרחוב הנרפש. אני גבוה וחי, אני חזק־איתן, לי כבע אנגלי לבן ורם, לי מקל ביד וגאותי בלבי: מי יגש אלי? מי יעיז? מי? אף לא אחד!

החלטתי מוצקה איפוא: עוד מחר אסור לרחוב היהודים!

ב.

… התאמין?

מדי יום, – עשר פעמים הולכתי להרחוב המפורסם.

גבי המוצק נכפף שם לאט: הוי! סבלתי. כי בעיני השואפות מטרה הבטתי לפני בכח. ראיתי את השביל הצר והבורח, את זה השביל המתפתל עד בלי הרף. ראיתי את שתי השורות העקומות של הבנינים הכבדים, הזקנים והבקועים מרוב שנים. מימין מרתפים ותאים שחורים; משמאל אדרונים וקֵלרים אפלים, וכלם יחד עמוסים מהמפתן הנאלח ועד להכפה הנמוכה והעכבישית פירות נרקבים, ירקות בלים, דגים־מלוחים עכורים, גבינה וחמאה באושות ולצדם – כן, לצדם ערמות כל טיט וכל רפש. ובַשביל הלח הלזה, מקצה לקצה, תחת רצועה קטועה של שמים דחוקים בין גגות ובתים – נחל ארוך, נחל תמידי של המוני אנשים ונשים, זקנים וטף המפטפטים, צוחקים, צווחים ורועשים, זורמים, גונחים, מקללים ומגלגלים בדרכם הלוך וחזור את בוץ הקרקע המהול בקלפות כמושות ובעצמות פרורים, בנירות קמוטים ובשארית כל לכלוך. אף קו־שמש מזהיב אחד לא חודר לתוך הגתו הנורא. אפלה, לכלוך ובלבול – הנה מעון ישראל אפילו בירושלם…

מפי התפרצה המלה ל“עזאזל!” ועיני התוהות דומעות: במי אביט? בזקנים השחורים והלבנים שבעוד יום ובעוד שנה יחד יעברו אל הר הזיתים? בנשים הקמוטות והגסות ששום קו בפניהן, שום תנועה בשמלותיהן לא יעידו על מינן? בצעירים ופאותיהם הארוכות, ולחייהם הצמוקות, ומהלכם הגוסס מפסיעה לפסיעה – רק צללים של צעירים, רק דמיון מטעה והזיַת־המוח? או בילדים המנוולים, החורים עוד מאבות־אבות, הלִמודים לגלות, לנדבה, לבטלנות משנותיהם היותר רכות?

וההמון הסחוף הזה עובר, עובר תמיד, נמחק וחוזר שנית בשאון של מים דולפים. רק מרגע לרגע טפוס שכלו תמהון, או ילד שלא ראה כל עולם – עומדים, מראים עלי באצבע ומשקיפים אלי ביראת־כבוד הכרחית. ופתאם לחישה עוברת ונמסרת מפה לאזן: הם הכירוני, הם ידעו מי אני, ומלה ידועה קורעת את האויר: האפיקורוס!

האפיקורוס אני – השואף, לחיים עבריים־שלמים, קדמונים־חדשים ובריאים־רעננים. האפיקורוס אני – שלא ידעתי מילדותי כל הכנעה בפני מי שיהיה וכל פגיעה בכבודה של אמתי. אני, ולא העם הזה, הנגרף לעינַי מבלי הרף, מאין כל מטרה ובלי כל זיק של גאון, מאין עבריות עקיבה ובלי כל הבנת החיים ועתידם… אני, ולא העם הזה הצולל בשפלותו גם בארצי ההררית, תחת שמי המזרח המבריק…

וזהו עמי החולם גאולה, כבוש העולם וחרם אכזרי על כל כופר בדת: עמי – שאינו מוצא כל נחיצות לשאף לאויר יותר צח, להתענג על טבע יותר עשירה, להתגלגל בריח העשבים והפרחים ולהתעלס עם רבבות הצפרים והפרפרים…

הוי, עמי האומלל, אתה אשר ברחובך השחור והצר – אם יש אפיקורוס אמנם, אם יש אפיקורוס גדול ואמתי על פני כדור הארץ הברוכה אתה הוא, עמי, האפיקורוס הזה – אתה ולא אחר!

אפיקורוס!

ג.

ועתה, שמע־נא ידיד: את העם הזה, את האפיקורוס הנורא, הכופר בכל עקרי חייו הנפלאים, הרוצה במותו ובחרבנו, בהתנונותו לעולמים – אני, המנודה, בכל־זאת אהבתיו. אהבתיו כאהב הבן את אביו, אהבתיו כאהב הערבי את סוסו או את מדברו, אהבתיו כאהב הומרוס האלהי את איי־ימיו הירוקים. ומדי פעם, בראותי את כל הדלות היהודית אף על הררי הציון, בעברי על פני כל החלאה הגלותית אל זו שמש דרורנו – ארגז תחתי מחימה עצורה ומאין־יכולת הציל.

הוי, מה לעשות לעם הזה, שיתעורר ויקום? מה לעשות לו, שישוב מחליו ויהי ככל העמים? הוי, למה עור הוא ברצון? למה אוהב הוא את שכל העולם שנא, שנא עד מות? הן שם, מחוץ לחומת השנים, חומת דוד בתפארתה מלפנים, חומת הגלות במצבה כיום – יש מרחב עוד שומם, עוד ריק. הלא קרוב להעיר העתיקה ולסביבותיה המגויתות מתנערת תבל חדשה… פּה, ברחוב הרטוב והרקוב, זורם נחל של רפשים, של חיים־מתים, ושם, רק דקים אחדים מכאן, הן שמש ואור, הן חפש ודרור, הן אפשרות אין־סופית פשוטים על פני כל וכבר התעורר שם הקול שבעתיד יעבר ירדן, ידלג תיכון ויעורר מליונים של עברים – לתחיה.

ושבור מכאב, וסוער ברוחי נשען אני אז, באמצע הרחוב הארור, אל כתל גוהה, את כתל לח־זקן, זקן כעמי הנצחי, זקן כמאות הקמוטים העוברים על פני. ראשי הסובב יעף, יגע ומט, לבי הסואן אומר לנפל בקרבי וידי האחת בוערת פתאם; כי אמנם דמעה צורבה נתכה עליה, דמעה שזלגה וירדה מעיני האבלה – ותשרפנה…

ד.

… היה רביעי לפני צהרים, ושנית עומד אני ברחוב העכור. בגבוה, מן הרצועה הדקה, מציצה לקראתי שמש, שמש קטנה וחסרת אונים: קרניה נבלעות כלן במרומי הגגות ואף אחת מהן לת תגיע עדי. אבל העם, בכל צלליו, ילדים אחדים וצעירים באים־מהר־בימים הכעיסוני הפעם ביתר שאת. למה? הראו בי דבר מוזר יותר מאשר בימים הקודמים? או הגברה בהם חצפתם על אשר ראוני שקט ואדיש לכל תעלוליהם? אחד מהם כמעט שנגע בי וירצה להמעיד את כבעי ואני – מלבד מבטי הנועץ והשופך גפרית – לא זזתי, לא הרימותי אף יד על החצוף הלז. הנני רואה: אתה תמה, אתה משתומם על קרירות נפשי זו. הן מתנגדת היא להחלטתי הראשונה. הן הבטחתי להסתער על הפוגעים בי, לנפץ את ראשם לרגבים ולעשות בהם כלה בחמתי הצעירה והבוערה.

ואולם, ידיד, האודה? במעט הימים שבליתי כאן, ברחוב היהודים הזקן, למדתי לרכך את רגשותי ביחס להעם הסואן מסביבי. למדתי להבין שלא בכח, כי אם ברוח אשיג כאן את מבוקשי. הן סוף־סוף עמי הוא זה העם למרות כל לכלוכו ורפיונו, למרות כל כעורו וירידתו. עמי הוא, ואיככה אשימנו לשמצה באגרופַי ובגאותי?

הבינות, ידיד?

לכן הנחתי להם, להלועגים, לעבר על פני ולהתעלל בי קצת. ינבחו להם – עד ייעפו… אנכי לדבר אחר השתוקקתי, אנכי לנפש עדינה כמהתי, שאת שחור מבטה עוד הרגשתי מהיום הראשון לסורי אל הרחוב הזה…

– לנערה?

– כן, לנערה, ידיד, לעבריה צעירה ויפה, אשר אבחר בה מתוך העם הזה לחברתי בחיים, לאשת־מלחמתי בכל מעשַי לעתיד. אליה, אל היהודית הקטנה, העדינה, הרכה שנולדה בתוך החשך המבהיל מסביב ותאיר בו כככב נוצץ בחשכת הלילה הנורא – אליה נִשאה נפשי ומפניה כה התמדתי לעמד על עמדי זה כבר היום העשירי…

– ומה מראה לנערת־לבבך: הגד?

– סבלנות, ידיד, סבלנות ושמע: בהיותי כה עומד ומביט לעמתי, בהיותי כה מתרגש מהמראה למולי, ותדמענה עיני ותזלגנה דמעות. והנה כל דמעה מדמעותי נהפכה ותהי ליהלום מזהיר, מפזז ועליז אשר איֵד חיש למול המעל, ובקרבי התרוצצו אז גלי חשמל, זרמי דמים רותחים אשר השיבו לי אֱיל, אשר נטעו בי תקוות חדשות. וארגיש מסביבי, כאילו נבלע רחוב היהודים ואיננו, כאילו נמחק כל המראה העגום, ורוָחה פזורה על ימין ועל שמאל. אנכי כאילו נמצאתי בשדה עוטה עשב או ביער שוכב למעין. אזני שתים יקדו ועד כף רגלי התרגשתי: כי מתוך המולה סואנת ומתמדת שמעתי הפעם מלה במלה, הגה בהגה, קול בקול – לחן ידוע לי כל־כך, לחן אהוב לי מכל:

מדממת הליל עמך אשיח,

לך תרן בת שירתי;

בעזובת החרש תחת השיח

בואי אלי רעיתי.

אחת אחת גססו המלים האלהיות הללו לאזני: שירה (חרות ומולדת)… חרש (אילנות וצפרים)… שיח (עלים ופרחים)…! אלהים אלהי: האפשר שאת כל הזמירה הזאת זמרה לי פה היא – הנערה שאליה געגועי? פה? פה ברחוב היהודים? איזה נצחון ללשוני העברית? עברית! עברית הוגה טבע, מדברת, משתוררת, מקללת! עברית שבה נהרגו גדולי אבותינו לפני אלפים שנה ושעליה הקריבו את נפשם גבורי אבותינו שבדור הזה… והיום הנה־הננה פה, בגיתו־הז’רגון, בתוך זה עמי הקורא בשם “אפיקורוס” לכל אותם, כמוני, אשר לָעברית נולדו. היום הנה־הננה פה, בפיה של רק יחידה אולי, אך מחר, בעוד פחות מדור אחד – היה תהיה בטח בפיהם של כל בני הרחוב העגום הזה, בפיהם של כל בני עם ישראל בארץ־ישראל. הוי! מה גדול האשר…

ה.

…הזדעזעתי; ומתוך דמעותי הבטתי אליה ביתר שאת וראיתיה יושבת, צעדים אחדים ממני, על ספסל גבוה בחשכת הפתק למולי. פתק אמנם – אך הנקי, המסודר, המרווח שבכל פתקי הרחוב. ויושבת היא כה, ומרגע לרגע, בין עבודה לעבודה, בין מכירה לפלוני, בין תשובה לאלמוני ובין תפירה לתפירה חטופה משלחת היא את עיניה – אל מי, אם לא אלי, העומד והמביט בה? אל מי, אם לרגעים לא גם אל רצועת השמים, בברק שמשם הבלתי־נראית, זה סמל־הדרור היחיד אשר לרחוב הצר?

יושבת היא כה, ענודה לראשה מִנְוָל לבן עשוי תחרים כלו, ועיניה אז שחורות כשחור הדיו הסינית. חליקתה התכולה דקה מאד ומצירת היטב את רוך כתפיה, את פתיחת־חזה, את מרום זרועותיה הלבנות כל־כך ואת תחילת־שדיה בשחרורן מכל מחוך ומניעה. הוי! מה יפה היתה כה לעיני, מה גלמה אז בחורונה את עתיקות זה העם שאליו באתי ברצוני, מה ספרה לי נפלאות ביָפיה הנסתר עבור העתיד הגדול שרציתי לנשם: כי יופי שחור היה יָפיה בשחור הסביבה העצורה.

ממרחק־עמדתי התחננתי אליה בעיני המגעגעות:

– שירי! התמידי שירך!

וכאילו הבינתני צחקה, ובצחוקה גלתה את שניה – כל שן ושן פנין לבן, קטן; וכאילו רִצַתני שוררה, וכל בית ובית מתוך כרמיל־שפתיה הגיע עדי וירעיש את לבי, ויתן בי עוז, ויקרא לי: קום! קום הוי, עלם, ולך אליה, ומשה־נא אותה מתוך התהום הזאת למרחקי הזיו והאור שמחוץ לחומת העיר.

ו.

– ואתה נשארת עומד, מבלי כל מעשה?

– סבלנות, ידיד, סבלנות: כי ברגע ההוא, ברגע גמרה את שירתה, ברגע זרקה אלי את החרוז האחרון של שירת גורדון היפה: “בואי־נא הצליחיני”, וכמו נכנסה אש־עיניה לבשרי, ותכוני, ותערערני, ותשגעני. וכמו הונחה עלי רוח ביד פוקדת ותזיזני ממקומי אליה: לא! כל פחד, כל מגור לא משלו בלבי, וישר הגעתי לחנותה.

– שמעי־נא: אהבתיך!

ותרומנה שתי עיניה בליל־יָפין לקראתי, וברצינות מרעידה שאלה:

– מי אתה?

– עברי!

– ומה רצונך פה?

– אהבתיך!

– לא אמת!

כמוכה־רעם עמדתי על עמדי: לא אמת?

אך היא תלחש לי אז ביקוד שפתיה: לו אהבתני עלם, כי אז לא הרחפתני בסכנה. לו אהבתני, כי אז לא באת עד כה, עד לפתח חנותי. הידעת, כי בת מות אני?

כל קרבי בי חמרו, ואשאל אז בחום:

– ומה אעש?

– בוא אלי הלילה, עם תחילת הככבים, חמשה צעדים מכאן, והגדתיך.

עודני עומד אחוז בקסם רעיונה, ותקרא לי אז:

– ועתה: לך! לך!

אך אני לא ציתתי, לא יכולתי לצית ואוסיף לספג לתוכי את קרני זיוה, את רוח רעננותה, את כל נפשה הרועדה…

פתאם – ויד שדופה צנחה על כתפותי ותזעזעני: הוי, אפיקורוס, מה לך פה?

חימה נוראה תקפתני, הרימותי את מקלי, רציתי להכות את הנבל שהרעישני, אך הנערה אז לחשה לי ברעד כל גופה:

– אבי הוא זה! לך! ברח! ברח, אם אהבתני!

ואברח… כן, אני הגאה, החזק ברחתי, ברחתי ככל אשר יכולתי, ברחתי כאחרון השפנים בפני קטן הצידים, כשהאויר רועד מסביבי מקולות קוראים:

– האפיקורוס! הצורר! הרשע!

ובשובי לביתי עוד נדמה לי כי שמעתי הד־קול:

אפי־קורוס!

ז.

…כנסוך ירח הייתי משך כל העת עד לבוא שעות הערב. כל דמַי בי געשו מאלפי רגשות, ולא ידעתי מה פעלתי. רק כשנגלה סוף־סוף, באפק המזרחי, הככב הראשון בחרונו הדק – ואשא את רגלי אל רחוב היהודים: האמצאנה? מי יודע אם לא לנצח אבדתיה? מי יודע מה עשה בה אביה? ובמחשבות אלו ירדתי את המדרגות המבריקות מרוב צעדי היום והמובילות בחפזון אל הרחוב הצר.

חשך עבות, חשך־מצרים אמתי שלט ברחוב, ורק פנס קטן אחד סמן לי את המקום שאליו הועידתני הילדה. מהרתי לשם, ובלב רועד והומה כים נמוג, כן חכיתי, חכיתי, חכיתי… איש לא הפריע את המנוחה הלילית מסביב… פתאם, וצעקה נוראה קרעה את אוירו הדומם של הרחוב הבודד. קפצתי ואקשיב בחלחלה. והנה נהפכה הצעקה לבכיה, לבכיה נוראה, ליללה מרגיזה ומרעידה. אינני יודע מדוע, אך לבי אמר לי, כי ילדתי היא היא שבכתה… בצעדים מדודים התכונתי לעמת הפנה משם יצאו הבכיות. החלטתי לבוא לעזרתה ויהי מה, והנה קולות חזקים, דלתות נפתחות בעוז ונסגרות בסערה, קללה נמרצת מפנים, אנשים מבוהלים יוצאים ובו ברגע, ממש למול עיני – הילדה: פרועת שער, גלוית חזה, יחפת רגלים ופניה כאש תבערה.

– מה לך? – שאלתי וכל מעי המו.

– נברח! נברח!

– מה קרה?

– נברח! נברח!

אמרה, ותאחז בידי, ובכח גבר סחבתני אחריה: קחני־נא אתך, קחני!

נסיתי להשקיטה, להביא מנוחה בלבה. אך קול צעדים פחוזים, קולות אנשים רודפים, קולות פיות מקללים הבינוני ברגע את הכל.

נברח! נברח! – הוסיפה היא, ועיניה תחנונים לאור הפנס הכהה.

ותחבוק זרועי את מתנה הדק, וחיש הבאתיה אל סמטה צדדית ידועה לי מכבר – אשר משם אך דקים מעטים והננו בפרבר הארמנים… צעדיה וצעדי הכו ברצפה ורוממו בנות־קול. אל ידי החבוקה לחזקה הילדה, כשאנחנו מוסיפים את דרכנו, הרגשתי את לבה הדופק ורק מרגע לרגע חודד רתת בשנינו, כי ממרחק קרוב התמידו קריאות:

– תפסוה! הנבלה! החצופה! את האפיקורוס היא רוצה! תפסוה! הכוה!

ולכשהיינו כבר מחוץ לחומה, ברוח המרחב, בבטחון הדרור והעתיד עוד שמענו קול בודד קורא: נגמר! איננה! האפיקורוס לקחה אתו! נבלה! שערוריה!…

ח.

עיפתי, – אך ידידי ישאלני: ומה קרה אז?

ואשיב: ספורי הגיע לסופו. חסידה – כך היה שמה העברי של בת הרחוב היהודי – מצאה בבית אמי את המנוחה היאותה. אהבתיה כאח – הוי! כי שגיתי: אהבתיה רב יותר מאהבת אח: לא עברו חדשים, ותגדל כצמח ותיף כפרח, ותהי לעלמה בכל משמעת המלה. לא! מעולם לא ראיתי זוג עינים כעיניה – שחורות כפחם היותר שחור. לא! מעולם לא ראיתי מבט עמוק כמבטה, ועצוב ומסתרי גם בשלותו. ותגדל חסידה, ותיף למאד, ובאחד הימים – נעלמה.

– נעלמה?! לאן?

אל תשאלני: לבי ריק מאז כתוך רמון מבלי גרעיניו. נפשי עגומה מאז כלהבה אחרונה מאין גחלים. רק פעם אחת הגיעני מכתב ממנה – על ידי שלישי, ולא רשום עליו המקום משם נכתב, ולא התאריך אף לא המען – בשביל תשובה. קראתיו – וארגיש כי אמנם לנצח אבדתיה…

– המכתב הזה – איהו?

– בארגזי, אך גם בלבי: רק חמש שורות, לא יותר, וידעתין בעל פה:

"לאפיקורסי!

סלח, אך הוכרחתי לנסע. עלי ללמד, להשכיל. מצאתי לי גואל דוקא בתוך משפחתי. זקני הוא, איש אמיד ששב מהגולה. שלום, אפיקורסי הטוב. לך אני חיבת הכל. יבוא אולי יום ונתראה, ואז אולי יחד – אם אך תזכרני עוד– נעבד שכם אחד, יד אחת לטובת זה עמי, אשר ברחוב היהודים, כי רק מאפיקורסיו תבוא לו גאולתו…

והחתימה: אפיקורסתך".

* *

– אתה בוכה? – שאל ידידי.

– אני בוכה? – השיבותי כבת־קול מנבכי מרחקים.

– למה הבכי? המתן וקוה!

אך תשובתי:

– לקוות? אפשר… אך חוששני מאד פן לא תשוב הילדה, פן לא תשוב חסידה. חוששני פן תלמד שם, בעולם הגדול והיהודי, כי קשה־ערף עד מאד הוא זה עמי הירושלמי וכי לשוא ננסה לעוררו מתרדמתו: הוא יישן ויישן לבלי סוף.

– ואז?

– אז נגמרו גם חיי…

– הוי, אפיקורוס!

חשון, אתתל"ד

---

המכתב

מאת

איתמר בן־אב"י

– מחיי מורה בארץ –

…הפעם לא התאפק, אוה לא! דמעות עגולות זלגו מעיניו וכלן היו חמות, ומרות: הנגמר באמת? היֵחשב כבר למת?

אדום היה מבטו, חור היה מצחו ותלתלי שערותיו הסתבכו, זעפו משחור; איזה רעיון אכזרי היה עליו לסבל – לסבל מהיום ולנצח: לא להיות יותר מורה, לא להיות מחנך, לא לראות תלמידות, תלמידים: האפשר?

* *

עוד אתמול טיל “הנער” ממערב לעיר, שם, על שפת הים: בידיו אחז מכתב, מכתב־אָשרו, ואל זרועו הכבירה נשענה “הילדה” – כן, הילדה אשר אהב. אז עמדה השמש באפק לרגע, אז הבריקו המים בתכלת־לבן, אז עפו בשמי־הערב צפרים קטנות: הוא היה מאשר, ומשגע משמחה.

– רות – קרא בקול – התראי המכתב?

“הילדה” רעדה כמו מקור: תמול בכתה “היא” ולא “הוא”…

– רות הוסיף בחן – הקראת את הפקודה? הידעת כי אני אסע להיות מורה במושבה, מורה יחידי – לאמר מנהל?

ותרם את ראשה למול ראש הצעיר; היא היתה ברגע ההוא מלאך: שקד היתה כל עין – שחור, מזהיר יוקד; אדום היה הפה, ושיש היתה כל שן; הלחיים היו לבנות מקדחת פנימית, השערות היו פרועות מרוח ומחום, ומרגלה עד קדקדה היא פרפרה.

ויבהל, ויזעק:

– מה לך? רות מה – לך?

– “אל תסע!” – היתה התשובה, שגססה על פני הים.

– לא אסע?… אבל, רות, הלא גם את תהיי אתי; הלא גם את תחיי מעתה את חיי האדאל. רות, ראי את שפתי: הלהם יש שפם? רות הביטי בפני: הלהם יש קמטים? לא, יפה שלי, לא! אני צעיר, כמעט עוד ילד, ואת דומה לי בכל: החיים ארוכים לפנינו, והמות – הוי רחוק! נסע־נא, רות שלי, אל הגליל הגבוהה; נדור־נא שם בהר, נועיל־נא שם לדור, נזרע־נא עוד עברית, תמיד עברית ועברית. ותינוקות יגדלו, יהיו לאנשים: ומוחות יתפתחו, יעשו לגאונים; וידים תרחבנה, תטיֵבנה האדמה; והכל, על ידינו, ישאף אך לקדמה. – אז ידעת מה נעשה: אקח ידך, אבחר אצבע, אלביש טבעת, אתן נשיקה, ותהיי את לי, רות יפה, ואני – לך: רות, אל תבכי – אל תבכי, – רות!…

…שקעה השמש ותרתיח המים: נקודות חשך התרבו מסביב. נפל גם החם ששלט ביום; רוח קרה הדפה רוח מדבר; מזרח קרוב הואר פתאם, ויפו קבלה את הלבנה הגדולה…

אז שקטה מעט רות ותחבק את “המורה”: "איזה דברן אתה, איזה קוסם! כן, אסע אתך לשם… לשם… לבית־הספר “שלך”…

על לחיה, הורודה כעת, צללה “הנשיקה”…

* *

הם שבו, רות – לביתה, הוא לחדרו, ויישן: ויישן בחלום, ויישן בבריאות עד שהגיע “המחר”: המחר הטבול בשמש, המחר המוסב בריח: בריח פרחים מגנים, בריח פירות מפרדסים…

…דפיקה על הדלת, ותלגרם אדום: עוד? למה?… מלים אחדות… “מלים של רשעה”: ועתה – “הנגמר באמת? היחשב כבר למת?… למת, הוא בדמיו הצעירים העובדים, השוטפים… למת, הוא העברי הקטן אשר רק החל לגדל”?…

ודמעה נפלה, – אחריה רצועה, – אחריה נחל אמתי: נחל מים רבים, חמים, מאַידים, מרים… – לא! הוא לא יכל לסבל את הרעיון המנקר: "לא להיות יתר מורה!"…

* *

בן־רם התעודד לפתע, וימחה עיניו: הישתק? בן־רם לקח העט, הניר, הדיו: אולי יכתב?…

ומה שהיה לבן, חלק, מבריק – נהפך ויהי למכתב, אבל למכתב של אש, למכתב של דם!:

יפו, אייר אתתלה לחורבן.

אדוני, מנהל המושבה!

אנשים בשרו לי כי אדוני שב מנסיעתו לארפה. מיד נצנץ רעיון במוחי: לפנות אליו בדבר הנוגע לי, לאמר בדבר מורותי בס.

יזכר־נא כי אז, עת שלח אלי תלגרם ראשון בבקשה ממני להיות מורה במושבתו הקטנה – יזכר־נא, כי אז נמצאתי אני ביפו, בבית־ספר לבנות. מצבי לא היה רע כלל, וקויתי לימים יותר טובים. אולם העיר לא מצאה חן בעיני והמחשבה כי תהיה לי אפשרות, אם רק אחפץ בה, לנסוע לכפר מלא עץ ועשב, שמים ומים, סלסלה את לבי מאד. והנה תלגרם שני הגיע: הפעם, כמעט החלטתי לצית לקריאות התכופות האלה: “כן, אסע למושבה!”

לא עניתי מיד, יען עוד חשבתי, יען עוד פקפקתי, עוד חפצתי לדעת אם בית ספר הבנות, שאהבתי אחר חצי שנה של עבודה בו, לא ימשך אותי אחריו בכח, בעז חרף כל קסמי מושבה בגליל. ויום – מסבות שונות – כתבתי את אשר כתבתי: הסכמתי!

אז החלותי לחלום חלומות חדשים. ובאמת, היש דבר יותר נעים, יותר לטיף מהיות מורה טוב במושבה נחמדה? היש יותר גאוה ללב יהודי – איזה שיהיה – מזו של חיים בכפר חפשי כמעט, לפחות ברוח; מזו של חיים בין אנשים העמלים תמיד בעד מטרת העם כלו?

ויאמין־נא לי, אדוני היקר, אני בנפשי נדרתי נדר, כי היה אהיה בן־אדם, כי היה אהיה מורה־מופת, כי היה אהיה רע הילדים ביום ובלילה. יאמין־נא, אדוני הנכבד, כי אני בראשי החלטתי לעשות מהתלמידים עברים נלהבים, אוהבי הארץ, אוהבי העבודה, אוהבי החיים והעתיד. הייתי מאשר, יען חזיתי שדה פעולה לי; גאון היה בי, יען כבר בדמיוני ראיתי את שלשים “הגבורים” הקטנים, את שלשים האכרים העתידים, שהיו פותחים אדמה, מחיים הרים, מעינות ונחלים, בקעות ונהרים יחד!

באיזו שמחה קבלתי כל מכתב מס. אמרתם: “תהיה מנהל, תקבל עד מאה שקל לחדש ובית” – לא חפצתי יתר! הלא אפשר בזה לחיות וגם לקמץ… העיקר היה אצלי העבודה – עבודה של נער עברי “מהראשונים” בעד העברית יניקת אמו, בעד העברית הזקנה שחפצתי – בכל מה שיש בי – לתת לכל יתר בני־עמי־אחי, כקטנים, כגדולים!

ואדוני בא ליפו; האם לא ראני, האם לא דבר לי? שוחחנו על הכל; אבל, הלא סוף סוף נשאר בינינו כי “אני הייתי המורה־המנהל של ס.” אדוני, בפיו לא הרס מאומה, מאומה!

הכינותי לדרך, ופתאם תלגרם! כן, מה עוד? הישלמו לי פחות; הפרצה מגפה; ההתפוררה כל ס – כפר חלומותי?

לא! לא! לא!

איך לא הבינותי? – זו היתה פקודה חדשה, גדולה נוראה אחרונה וקשה: “בן־רם אל־נא ירהיב לבא לס”….

מובן כי לא באתי. ישבתי בו ביום בחדרי שבור, הרוס, נחרב! בשניה אחת – מה אני אומר? – ברגע קל אחד נתבקע, התפלץ כל בניני: אין יותר בית קטן בכפר; אין אילן, אין שדות: אין פרחים מצבעים לרבבות, אין אפילו ילדות וילדים שילמדו מפי לאמר: “אמא! אבא!”…

וכל זה למה ומדוע? כל זה איכה נהיה?

כל זה ברעם, מבלי כל ידיעה קודמת.

הכך מתנהגים עם צעיר נלהב לשפתו ולארצו – ושנדר – השומע אדוני? – נדר בדמו להיות באמת לתועלת למושבה, לחברה, לכל היקר לנו? קוראים לי לבא מיד, לבא בלי אחור, ולסוף – משלחים אותי כמו את עבד, כמו את גוזל ושד!

לדרש פצוי בעד שחמסו ממני: חלומות שמים, חלומות נצח, וזמן, ועבודה, ותקוות, ושמחה, ונסיעות, וגליל הררית, וחיים חפשים בכפר־יער; לדרש פצוי לפי כל הנזקים האלה – האם אשתגע? הלא תשובה תגיע: “קבל מאה פרנק”! – מאה פרנק? העצם שיגרם כלב, השירים שתחטט חיה נבזה!…

מיד אומר אני: לא חפצתי בזה! או צודק אני, ואזי שנית תקראוני להיות מורה, ואזי שנית תמנוני ללמד לקטנים. ולא – אין צרך לי גם באלפי זהב.

כי מי האשם: אני או עושי מצותו?

מכבדו בן־רם.

* *

…רות מצאתהו דומע: צהרים של ארץ־ישראל יקדו, שרפו החדר:

– בן־רם, בן־רם מה קרה?

היא היתה חורה, רות המסכנה, מבלי נטף דם על מצח ולחי; רק שערותיה הארוכות, רק עיניה הגדולות הבליטו שחור וחיים:

– בן־רם, הגד, מה היה?

– רות, הוי רות – התראי “המכתב”?

הוא אמר, ויגיש לה מכתבו; הוא הגיש, ויספר: הידעת הצרה? השמעת הנבלה? רות, אני לא אסע… לא אסע לס… רות, אני משתגע מיגון!…

ושניו הבריאות השתקשקו, וראשו המתלתל צנח: “לא להיות יתר מורה, לעולם, לתמיד…”

האויר הזדעזע בעירום החדר: היא נפלה עליו, היא יללה ורק אז התעורר בן־רם ויקם; רק אז הרים את שתי ידיה הלבנות וישלבן אל צוארו המגדלי: הוא החל ללטפנה, הוא החל לנחמנה:

רות שלי, מה לך?

היא לא ענתה, רק נאנחה.

– אל תבכי “הילדה”, אל תבכי. אנא, ראי אותי כעת, ראי את דמי השבים אלי, ראי את מבטי השואף נקמה, ראי את פי הנוגע שפתיך – ראי־נא רות, וקומי. לא אסע – אם כן, לא־לא! אלך לי להיות מורה במקום אחר, באיזו עיר גדולה או נמל סואן. או אשכח המורות, אשכח הילדים, ואציב לי בחיים מגמה חדשה. כן, רות, מגמה חדשה, יען כפויי טובה הם פקידינו: יען אכזרים הם, ורשעים ונרקבים; יען מוצצים הם את דם כל צעיר; יען דורשים הם חנוך שיקלקל את הדור. מה להם כשרון, מה להם נדר, מה להם הבטחות העברים הטובים? יגדלו הילדים צרפתים ופראים, יחנכו הקטנים על ידי “עבד” ו“בור”, ודי יהי להם בחיים פה בארץ… – ואני ואת יקרה – יחד נדאה אל ארץ גדולה. שם נלמד עוד הרבה, שם נרכש המדע, שם נבין איך להלחם בעד אידאל. ונשוב לארצנו – הלא כן, רות נאה? – נשוב בנצחון, נשוב באמונה: הכל יכרע לפנינו אוה! הכל, הכל…

– רות, את עוד בוכה?…

לא, רות, לא צריך לבכות… ואז, כשכח יהי לנו, כח והשפעה; כשנמליך בארצנו את העברית שלנו; כשנישר לפנינו את דרך עבודתנו, הלא ידעת, רות, שלי, מה נעשה: נתחבק לגמרה, נתחתן לנצח: רות, אל־נא תבכי…

ובעינים נפלאות של תום ושל חום; בנשיקה עמוקה, ומתוקה, וצורבת גמרה רות לבכות ותקרא:

"וצעירים לא יסבלו מפנינו – לא!…

ראשון־לציון, ניסן, אתתל"ה

---

החוטאת (מעשה שהיה)

מאת

איתמר בן־אב"י

1

בשכונת “מאה שערים”, אשר נבנתה זה מקרוב ואשר מנתה אז ארבעה שערים על היותר, – התגוררה אלמנה צעירה, שרה־דבורה שמה. ואולם, הזקנות שכנותיה היו מספרות יום־יום אשה לרעותה כי לא אלמנה כלל היתה העלמה הזאת, אלא גרושה ומגורשת מבעלה אשר באונגריה. מדוע באה ירושלמה? מה לה פה ומי לה פה, ומאין השיגה מעותיה? כל אלה היו דברים שאיש לא ידעם אל נכון, אף על פי שהרכילות עשתה גם כאן את מעשיה היפים והלשונות המציאו כל מיני מקורות לפרנסתה.

שרה־דבורה ישבה בחדר קטן, או יותר נכון במרתף חשך ואפל, אשר תחת אחד הבתים, ואלמלא צהר קטן אל כפתו מעל לקרקע, לא חדרו אליו מעולם קרני השמש הירושלמית.

ובכל־זאת היה חדרה הקטן הזה לטיף ונקי, עליז ורענן – היותר לטיף והיותר נקי, היותר עליז והיותר רענן שבכל בתי ה“אשכנזים” אשר בירושלם: כי כבר אז, בימים הרחוקים ההם, היתה הצחנה, היה הרפש, היו גם התהו והבהו דברים הכרחיים כמעט בכל בית אשכנזי ומסביבו, ושכונת “מאה שערים” המתחילה הצטינה בחלאתה המידית לא פחות מ“רחוב היהודים” העכור ומכל הפרור הגלותי בפנים העיר העתיקה.

ושרה־דבורה היתה יפה, היתה יפה מאד, מאותן היהודיות היפות שהגנו על יפין למרות רוע מצבן ולמרות הגולות אשר מסביבן. איש לא ידע מהיכן גזלה את זוג עיניה, שתי עינים גדולות ותכולות כשמים; איש לא ידע מהיכן ירשה את בריאותה ואת חנה וגם את הטעם המצוין באופן תלבשתה.

אכן כסויות היו תמיד שערותיה ברדיד שחור וקשה היה לנבא את צבען הכמוס. אך גבותיה על עיניה כמו ספרו נפלאותיהן וריסיה הארוכים עוד הוסיפו כהנה. אל שתי אזניה – אזנים קטנות, ונעימות, וחיות, – נשאה שרה־דבורה שני נזמים מזהב, ומסביב לצוארה הצחור והמלא גלגלה מחרזת של חוליות צהובות, עשויות כלן מאַמבר טהור ויקר; לידה השמאלית סגלה שרה דבורה אצעדה, אשר דמתה במקצת לאצעדות הספרדים, ובאַמת ידה הימנית הבהיקה טבעת רחבה וזהובה, עם יהלום נוצץ ויקר.

אלה היו תכשיטיה, ובהם הסתפקה. בתלבשתה היתה פשוטה ולא שאפה לגדולות: חליקה לבנה וקלה ביום חם מאד או אדומה וצמורה ביום קריר קצת; שמלה תכולה על פי רוב, לפעמים גם אפורה, ופרגוד רחב ולבן, נקי וזך היו צמודים בתמידות למתניה הענוגים. וככה, בתכלת־עיניה ובבהק־פניה, בארבעת תכשיטיה ובפשיטות־בגדיה, היתה שרה־דבורה היפה־פיה אשר בשכונה החדשה, היפה־פיה אולי גם בעיר כלה.

בת עשרים היתה האלמנה, “הגרושה”; אך ישותה הרעננה הגידה פחות ולולא הרדיד השחור על ראשה, לולא מבטה הנועץ מאד ולולא ביחוד החזה המלא כי אז לא אפשר היה לפקפק בבתוליה: הוי! בעל משגע, בעל שוטה באשר אתה, שגרשת מבין זרועותיך את הפרח הזה, אמר־נא הוי! שוטה, מדוע גרשתה או אם לא גרשת אולי את אשתך היפה ובחרת למות בדמי־עלומיך – אמר־נא הוי! כסיל, מדוע זה מתָ?

2

יפה היתה שרה־דבורה, ובשכונה הקטנה, חרף גולותה וחרף גלותה, היכלו התושבים לבלתי הרגיש בישותה? ויאהבוה הבחורים החורים כל־כך, ויאהבוה הנשואים עם זוגות פאותיהם, ויאהבוה בסתר גם הזקנים מאד ועוד יזכרו רבים, בשכונה הזאת, איך נתפס במעלו בן־שמנים אחד: כלו דל ושדוף, כלו חולה וגוסס שהתרפק אל הצהר באחד הלילות להשקיף מבעדו אל החדר פנימה – אל שרה־דבורה בהתפשטה ערומה. המסכן: שני שכנים, בודאי מקנאתם בו, תפסוהו בערפו וזעזעוהו כקש. הזקן נמנם בחשך־הלילה ויתגלגל בכבדות עד לביתו הקרוב, ולכששבו האורבים אל הצהר המסתרי – כבר כבתה האש בחדר הטמיר: כי שרה־דבורה כבר ישנה.

וכשם שאהבוה הגברים כלם, כן שנאוה עד היסוד ועד התכלית הנשים, הבתולות ואפילו ה“ידידות”. בחושן הטבעי הרגישו כלן, כי שרה־דבורה היתה אויבתן הגדולה הגוזלת מהן את בעליהן ובחיריהן, המבלבלת את ראשם ומשגעת אותם. לכן לא הספיקו להן המלים לבזותה ולקללה, לא היתה רכילות שלא רקמו מסביבה, לא היו ספורים שלא בדו על חייה, על מגעה ומשאה ועל כל מעשיה.

– דב’ורקה (כך קראו לה בבוז הנשים), דב’ורקה זו – אתמול ראיתיה, מחוץ להשער, הולכת בשדה עם תורקי גדול.

– ואני ראיתיה, – קראה שניה – כשהכניסה לביתה ערבי מלוכלך.

ושלישית נזעקה:

– כל זה מאומה: היא אוהבת כלבים, ובעיני ראיתי אנכי איך היא מתעלסת עם הכלבים, בפנים חדרה הארור.

– עם כלבים?

– עם כלבים!

– כן עם כלבים – אכדה השלישית בזרדה גרב על כוס־זכוכית.

– הבל הבלים! – קרא אחד העוברים, שהקשיב לדבריה – ומדברות אתן רק מתוך קנאתכן.

ותרימינה הנשים את עיניהן כלן – שתי עינים זקנות וארבע עינים צעירות, – ותבטנה בעובר, ותבדקנה אותו יפה־יפה. פתאם תתפלץ הזקנה בצחוק מטרטר, והסכין, שבו קלפה תפוחים נרקבים, נפל מבין ידיה על רצפת הרחוב:

– חה! חה! חה! הידעתן מדוע מגן הוא עליה? חה! חה! חה! חה! הלא זהו יוס’לה, (יוסף, בז’רגון), יוס’לה העשיר, הלא זהו המפרנס אותה פה בשכר אהבתה החפשית! חה! חה! חה!

כששמע יוס’לה את הדברים ההם רצה תחלה להשתיק את הצוחקת, להשתיק ולהחניק בידיו את מפטפטת־הסודות. אך מיד אחרי־כן התחרט, כי הפחד בפני השערוריה תקפהו מאד, – ויברח לו בחרפה.

– הה! יוש’קה! (הקטנת השם יוסף בז’רגון)

– יוס’לה!

– יוש’קה!

כך צעקו אחריו הנשים שלשתן, הזקנה בהרימה את הסכין לקלף מחדש, השניה בזרדה את הגרב בארבעת השפודים והשלישית – בגרדה את רגלה, מתחת לשמלתה, בתענוג מיוחד:

– יוס’לה!

– יוש’קה!

– תורקי גדול!

– ערבי מלוכלך!

– עם כלבים! עם כלבים! דב’ורקה! חה! חה! חה!

ובשמים צחקה שמש של צהרים.

3

קצת אמת היתה ברכילות הזאת: שרה־דבורה אהבה, מזה ששה חדשים, את יוסף התלמודי, את יוסף היפה מקרקו אשר בגליציה.

כי עוד ביום בואו לירושלם, לפני ששה חדשים, השתקע יוסף “קרקואר” בשכונת “מאה שערים”, לא רחוק מ“ביתה” של שרה־דבורה, ובערב הראשון, בלכתו לבית הכנסת, עבר בהכרח על פתה היפה ועיניו נמשכו מיד אחריה. יוסף היה גדול, עם שערות קצרות על ראשו הנצב ועם פאות שחורות וארוכות ללחייו המלאות. יוסף היה יפה גם הוא, במבטו הרחב והעמוק, בשפמו ובזקנו המתחילים, בידיו הדקות ובבגדיו הנקיים והמגוהצים: היפלא איפוא אם מבטו החטוף לתוך פתחה של שרה־דבורה פעלו עליה פעולה עזה? זה שנים ושנים שלא ראתה עלם נחמד וחסון כמהו ובבריאותה ובדמיה הסואנים החלה לאהב את הזר.

“הזר”: רק בימים הראשונים היה יוסף “קרקואר” זר לה; אך עד מהרה, ושניהם התקרבו זה לזה. לא בגלוי כמובן! לשרה־דבורה לא יכפת אמנם, אבל מה היו אומרים עליו, על יוסף “קרקואר”, כל בני עדתו הקנאים, הגליצים והאונגרים גם יחד? ללכת אל אלמנה, אל גרושה! היתכן! ולכן בקשו שני הצדדים כל מיני תחבולות להתקרבותם וכמו בכל אהבה, כן גם באהבה המאה־שערימית הלזו, נמצאו התחבולות תועפות.

שרה־דבורה אמרה לו פעם:

– שמע יוסל’ה: אני אוהבת אותך בכל נפשי, ואתה יודע כי יש לי מה לתת לך באהבתי: את עיני, את בריאותי, את גופי כלו וגם מעט כסף, כי הורי שולחים לי חדש חדש סכום מסוים למחיתי, ואנכי כבר הספקתי לקמץ לי רכוש קטן; אך הבטיחני־נא שלא תוריד אותי שאולה לשוא באהבתך אלי והשבע־נא לי כי תקחני לאשה!

– הריני נשבע!

– ומתי תקחני?

– באחד הימים הבאים.

ודבריו של יוסף היפה הניחו מיד את דעתה.

בינתים, ושניהם, גם היא וגם הוא, תחבלו ככל אשר יכלו כדי לראות איש את רעהו בתמידות. על פי רוב היה הוא דופק אל חלונה הקטן בלילות החשך, כשצלצל הפעמון הרחוק שתים עשרה פעם, ושרה־דבורה היתה פותחת לאט את הדלת, והוא היה נכנס אליה ושוהה אצלה שעה, שתים, לפעמים גם שלש. אך בלילות הירח לא היה אפשר הדבר; לכן קנה יוסף בגדי ערבי ובגדי תורקי, ובמסוה זה היה בא אליה מפעם לפעם, כאלו רצה למכר לה תרנגלות או ביצים והשכנים לא היו שמים את לבם אליהם ביותר. אכן הרכילות החלה בכל זאת, והקנאה עשתה גם היא את שלה וכך עברו הימים, וכך עברו השבועות והחדשים:

– מתי תקחני לאשה, יוס’לה?

– באחד הימים הבאים.

– אתה נשבע לי?

– אני נשבע!

ובלילות קרצו הככבים, מבעד לצהר, אל החדר הקטן, ובימים שלחה אליו השמש קצת מקרניה ומחמימותה וככה עברו סוף־סוף גם ששת החדשים.

4

יום אחד, יום ששי, בשעה תשע בבקר – חצי כסליו שלט בעיר, אך אביבי היה הכל: גם השמש וגם הרוח, גם הריחות וגם הקולות, – ביום הששי ההוא המתה השכונה המיה רבה: כל יושביה עמדו על רגליהם, מהזקנים עד להבחורים והילדים, מהזקנות ועד להבתולות והילדות, וכלם, כמעט כלם יצאו אל השער הגדול.

כי שמה, אל השער הפתוח, עמד רבי אהרון השמש, ומקלו העתיק בידו. ואם ר' אהרון עומד שמה ככה, עם מקלו זה בידו, עם אפו האדום מיין־השרף, עם קומתו הקצרה ועם שבעים שנותיו, – ודי שהתרחש דבר־מה ב“עיר הקדושה” והכל התאוו לדעת את הסוד:

– מה חדשות, ר' אהרון?

– האם חרם חדש?

– או אולי נפטר צדיק?

– מה קרה? מה קרה?

אך בנגוד למנהגו מימים ימימה, מנהגו הידוע לפטפט ולהגזים, שתק הערום הפעם, ובראותו כי גדלה התאבדעות הכללית גדל גם ערך עצמו בעיניו, ובמבטו הכהה מתוך פניו הקמוטים חדר אל השכונה בעזרת מקלו העתיק, ואחת ושתים, ושלש, וארבע, הגברים לימינו והנשים לשמאלו ולפניו קבוצה של ילדים כדבורים – צעד רבי אהרון את צעדיו הלאה. ויהי כי הגיע סוף־סוף אל מרתפה של שרה, הרים את המקל – זה מקלו העתיק – ואחת, ושתים, שלש, וארבע דפק ודפק על דלתה.

מפנים־החדר שאלה שרה:

– מי?

– אני – השיב השמָש אהרון.

– ומה רצונך? – התחקה הפנים.

– פתחי! נזעק החוץ.

המולה רבה עברה בהמון־המביטים כלם, אשר הרגישו כי הרגע הגדול קרב. ותעלזנה הנשים, הזקנות ביחוד, והילדים קפצו כגדיים; רק הנשואים, והזקנים ואולי גם הבחורים, – רק הם כמו הצטערו קצת.

– פתחי!

ותפתח הדלת, ובזהר האור שהבקיע ויפרץ אל תוך הפתח הפעור, התגלתה שרה־דבורה. מעולם לא היתה יפה כמו ברגע זה; מעולם לא הבריקו עיניה בברק יותר קוסם מהפעם הזאת. בבהלת הפתיחה שכחה להתפכתר וחליקתה הפתוחה גלתה כך לעינים את חזה הלבן והחי…

– מה רצונך, ר' אהרון?

– מה רצוני, חצופה? מה רצוני, מרשעת? ראשית שתכסי את חזך המגולה, פרוצה! ושנית, הוי חצופה, דעי־לך, כי קרואה את לבית־הדין!

– לבית־הדין? – שאלה בסערה.

– כן, לבית־הדין!

– לבית־הדין! – ענה העם בבת־קולו.

לשוא תנסה היפה לסרב, להתעקש ולכפתר בידיה את יפיה; כי אהרון השמש, במקלו העתיק, בשבעים שנותיו ובאפו האדום, נזם ויקרא אז בקול:

– אם לא תציתי לי מיד, אסחבך בכח לשם!

אמר, ויתפס את אחת ידיה, ויסחבנה מהבית ולחוץ, ובהמולת־ההמון, ובשמש־היום נגררה כך המסכנה אל העיר.

5

מה מוזר ומה עגום גם יחד היה המחזה.

רבי אהרון השמש, בקומתו הקצרה, באפו האדום, בשבעים שנותיו, במקלו העתיק, בשתיקתו המסתרית והאכזרית ולפניו – שרה־דבורה, בזהר־יפיה למרות בהלתה או דוקא מפניה, ברדיד השחור על ראשה, בחליקתה הלבנה, בשמלתה האפורה, בפרגודה המבהיק ובארבעת תכשיטיה, ואחריהם גדוד של תאבדעים: שני הזקנים הליליים אשר ראוה בערומה, עשרה בחורים ממעריציה, נשים רבות משונאותיה וילד קטן אחד; וכל זה התגלגל קדימה במרחב־החוץ, בים־השמש, בשדות הטרשים והקוצים – כשבמרומי השמים הספיריים עברו וצרחו עורבים מה שחורים…

אז תעיף ה“מובלה לטבח” את עיניה מסביב, תעיף ותבקש איזה מבט ידידי או אולי גם את “חתנה”, את יוסף הגליצי והטוב. אך לשוא: איש לא העיז לנחמה בפני השמָש התקיף ויוסף שלה, יוס’לה הטוב לא היה, לא היה. לא היה…

– ר' אהרון… – נסתה שרה־דבורה להתחנן שנית.

– הסי, חצופה! השיב השמש, ומקלו העתיק הכה את הסלעים.

– המסכנה… לחשו הזקנים, בזכרם את הלילה ההוא.

– כך נאה לפרוצה! – קראה אשה לאשה.

והערבים שפגשום ברחובות, כפלחים כעירוניים, ואתם הזרים המעטים מארפה הרחוקה, ואתם הכלבים פה ושם, אף החמורים והגמלים, ואולי גם הצפרים – כלם עמדו ותהו למראה השיירה ההומיה והמוזרה הזאת:

– מה זה? – שאל ארפי גבוה את ערבי גוץ.

– “יהוד!” – השיב הערבי.

– ומה הם עושים?

– הם הולכים להתפלל – היתה התשובה.

– כך מתפללים ה“יהוד”?

– כן.

ויצחקו המביטים צחוק של בוז ושל חמלה, והכלבים נבחו, והצפרים צהלו; רק החמורים והגמלים שתקו בהדיוטותם ובשמים הגבוהים והתכולים התמידו העורבים את צריחתם הרגילה מעל לראשי ה“יהוד” והשמש עלתה ושרפה…

6

…בעיר הפנימית, ברחוב היהודים, נצפף עם רב מאד: כל התושבים כלם, בגדוליהם ובקטניהם, זרמו לבית התפלה, לה“חורבה” הגדולה, לראות במשפט שישפטו את ה“חוטאת”, את שרה דבורה ממאה שערים. ובעם הצפוף הזה, במאות הפנים החורים והקמוטים, באלפי העינים העמוקות והנוגות לא עבר כל רגש של השתתפות בצער, של התקוממות או של מחאה; ואיש את איש שאל ברצון ובחם:

– מתי תבוא החוטאת?

*

אך הנה עבר רעש בשורות ההמון:

– פנו דרך!

– היא באה!

– “החוטאת!”

– היא באה!

וילָחץ העם היהודי הזה, ברחוב הצר והאפל, למרות עשר השעות והשמש במרומים – שמש שלא חדר אל הרחוב, שמש שרק הרגישוהו בחוש שם במעל, שם ברקיע מעל לגגות הבתים הצפופים, הזקנים והשחורים… וילחץ העם הזה איש אל איש בפאותיו, אשה אל אשה במטפחתה והילדים החשופים בכו וצוחו מכאב, ולפני שער ה“חורבה” עצמה, שער דומה בכעורו לפתח של מרתף, עלתה ההמולה וגאתה הדחיקה עד לסכנה־נפשות.

– פנו דרך!

ובקושי גדול, ובקללות איומות התוה השמש הקטן, בקומתו הקצרה, באפו האדום, בשבעים שנותיו ובמקלו העתיק, – התוה דרך בעם הרועש לו ולשרה־דבורה הסוערה ובשעה עשר ועשרה דקים נצב השמש בפני בית הדין, הוא ושרה־דבורה על ידו, וכל העם אחריו.

בית־הדין ישב לשפט משפטו, ישב לו בחצר החורבה, בחדר קטן סמוך לשערו הענקי של בית־הכנסת, השמאלה מאחורי דלת־ברזל; שם ישבו להם שלשה שופטים מאובנים אל שלחן מרובע ופשוט שכרכים עתיקים עליו, וכשנכנסה שרה־דבורה ואתה השמש הזקן נסגרה הדלת עליהם.

בחצר ה“חורבה” הזהירה קצת שמש ממרומי הרקיע ותפַתֵח ריחות רעים באשפת המקום ובבצותיו הרבות. אך לא העם הזה שם לבו לרפש, לצחנה, לארס שמלאו את הרצפה ואת האויר, ובמאות הפנים החורים, ובאלפי העינים העמוקות והנוגות רק רגש אחד שלט שלטונו המחלט: רגש ההמתנה, החכיון, הכליון למה שיֵעשה ב“חוטאת”, במרשעת המאה־שערימית, ואף רגע אחד לא שאל העם הזה לעצמו, אם בצדק ישפטוה ואם אין אולי מקום לזכותה; כי העם, כמו בכל מקום בעולם כן גם בירושלם של הימים ההם, – העם הטוב הזה ידע רק אחת: שרה־דבורה חטאה, חטאה עם איזה גבר, ובתור “חוטאת” עליה לקבל את חלקה…

7

חצי־שעה עברה, והנה נפתחה דלת־הברזל ומתוך החדר יצא השמש:

– מלקות!

כך קרא ויניף את מקלו העתיק באויר הכבד והמעופש:

– מלקות! למלקות שפטוה השופטים!

– למלקות! – קרא העם בסערה.

– למלקות! – נזעקו הנשים ועיניהן נוצצו.

מלקות! מלקות!

ומיד העבירו את שרה־דבורה לחדר סמוך, ושמה כבר עמדו שתי נשים זקנות, מוכנות הכן להלקותה. כמה הלקוה האכזריות, כמה פעמים המטירו את השבט על יפיה של שרה־דבורה, על בשרה הלבן והחי, על אישיותה הטובה והנקיה? מי זה יָדע, מי זה הרגיש אם לא שרה־דבורה בעצמה שנאנחה תחת ידי המלקות אותה בגבורה שאין כמותה? מי זה ידע בלעדה את יסוריה ברגע ההוא? ואולם בחצר החורבה עמד העם לשמוע בכיותיה, לשמוע צעקותיה ויללותיה, חרף השמש שהלכה ושרפה והריחות הרעים שעלו והחניקו, ובחורים אחדים נסו לשוא לטפס עד למשקוף־החדר כדי לראות במלקות וביחוד – במולקה.

אך הנה, נגמר: הדלת נפתחה, ושרה־דבורה, בוכיה ורועדה, חורה ויפה־פיה יצאה בלוית מלקותיה החוצה בפני ההמון הרגע והמשגע. שמה עמד כבר השמש, ר' אהרון, בשבעים שנותיו, באפו האדום ובמקלו העתיק, ויאחז באחת ידיו את רסן החמור אשר הכין עבורה – עבור שרה־דבורה חמור מסכן, חמור עני וקטן, נכנע ורזה, מבלי כל אוכף על גבו. ואחת, ושתים, ושלש, וארבע – וידים חזקות וגסות הרימו את האשה וירכיבוה על הבהמה העלובה. הרכיבוה עליה עם פניה לעמת אחורי החמור, לעומת זנבו הקטן והמלוכלך, ורגליה תלויות למתניו, תלויות וכמעט ערומות עד לברכים.

כי מי שם את לבו לצניעות ברגעים ההם? צניעות? עם אשה שכזאת, עם “חוטאת”, עם מולקה? למה?… וככה, בגויתה היפה, למרות שברונה, מעל לגבי החמור ההפוך; ככה, בזוג שתי עיניה הדומעות בתכלותן ובאנחותיה הכבדות מתוך חזה הרצוץ; ככה, ברגליה הערומות עד לברכיה הלבנות – ככה החלה תהלוכת החזרה. ולאט לאט, פסיעה אחר פסיעה, צעד החמור עם משאו העלוב לעמת השער ומתוך השער אל תוך ההמון הרעב והמשגע, המון בלי רגש, המון בלי חמלה ובלי רחמים, המון שזרק בה קלפות ורפש, שירק בפניה רוק, שצבט את רגליה הערומות ברגשות מעורבים של שנאה אמתית ושל תענוג דרך־אגבי, שקרע את שמלותיה מעליה, ששלח לקראתה קללות, שצחק והתהולל להותה, שגֵרה את החמור להפילה וקרא אחריה מלא: “חוטאת”! “חוטאת!”

*

שעה שלמה ארכה התהלוכה, מרחוב היהודים, בתוך העם הנדחק והמתנקם, עד למאה־שערים, מקום מגורה. בשמים עוד עפו העורבים, בשדות נבחו הכלבים; והערבים, כפלחים כעירוניים, ואתם הזרים המעטים מארפה הרחוקה, והסוסים והגמלים גם הם הסתכלו בתמהון במחזה החדש, בחמור הקטן והעני מבלי כל אֻכף על גבו, באשה היפה־פיה הרוכבת עליו, ברגליה הערומות והמהוקצעות, בשמלותיה הפרועות ובמבטה השחור והזעוף…

– מה זה? של ארפי את אחד הערבים.

– “יהוד”! – השיב הערבי.

– ומה הם עושים?

– שבו מבית־הכנסת.

– כך שבים יהודים מבית־הכנסת?

– כן.

ויצחקו המביטים צחוק של בוז וחמלה, וארפי ערום כונן את מכונתו אל הרוכבת, ויגזל את תמונתה לזכרון.

*

ולכשהגיעה התהלוכה, בקללותיה, למאה שערים עם נשותיה המאשרות מהמראה, נפלה שרה־דבורה מעל החמור ותתעלף, ובהתעלפותה הורמו שמלותיה על פניה וחצי גויתה התגלתה לרגע ביפי ונוסי, תוך השמש המזהירה מזהר של צהרים; ויפערו הזקנים את פיהם הריק והבחורים נדחקו לראות…

– אסור! – צעק השמש, ובתנועה אטית כסה את עֵרומה.

– השליכוה המרתפה – קראו הנשים בחרון.

– המרתפה!

– השליכו את “החוטאת”! השליכו!

וירימנה השמש, חרף שבעים שנותיו, על גבו הכפוף, וישיאנה לחדרה האפל.

* *

יוס’לה הביט אל המחזה מרחוק, כשפן ומוג־לב ושום גאון לא עוררהו לעזרתה, ולמחרתו ברח הנבל אמריקתה, ברח עם חרפתו ועם חטאתו. ו“החוטאת”? איש לא ידע איך, איש לא ידע מתי, אך גם היא נעלמה פתאם, וכיום הזה הריה סובבת ברחובות אלכסנדריה המצרית, הפוך בעיניה, שדיה מלאות וחצופות על חזה, צחוק פרוע ומשגע בפיה לצודד גברים את בית־הזונות אשר אליו נכנסה…

כסליו אתתמ"א

---

מה יהיה?...

מאת

איתמר בן־אב"י

מקדש לאליעזר וחמדה בן־יהודה – אבותי.

אמר: “התבאי?”

ענתהו: “התשאר?”

הוסיף: “אך זכרי ים־התכלת, סירת משפחה, תענוגי המרחב ועתיד שוקט, נעים”…

השיבה: “אולם עיר כבירה, נהדרה, בירת תבל; חדר נסתר, בעל חלון פונה לגן; רוח־צח, זמרת צפרי־דרור; אושת עלים רכים, זמזום מי־ברכה קטנה; ובדידות תמידית, וצל בחיינו, סתר־נעים במעשינו… מה נתענג, נראה נחת… השאר…”

ועיניה־רהב נטיו ישר נגדו: הן התחננו גם צוו, הן בכו גם התאכזרו; ידיה הרכות וחמות לחצוהו, זעזעוהו, שרפוהו… שפתיה נפתחו, פרפרו וגלו את שניה־שן, את לשונה־דבש וכלה שאפה לתענוגים, לחיים הומיים של אהבה סוערה…

שאלה: "התשאר?…

ומבטה בער ולהב ולהט, קולה רעד במקצת, גוה פרכס, לחייה ורדו וריח־חי נדף מבשרה הצעיר ורך, משערותיה הרעננות… היא היתה יפה, נשגבה, אלהית… היא דמתה לוֶנוס, בשרטוטיה הישרים; היא היתה כיהודית, בעיניה השחורות; ולרגעים היה היתה כמו אל־טבע, מלאה קסם אי־ידוע, אך מרגיש…

ופתאם התכרכמה, קצפה ואישוניה זרקו אש־כעס, להבי־קנאה; היא התרוממה, הזדעזעה, חָורה בפניה ופרעה את שערותיה שכסוה כזר: זאת היתה מין אלת־נקמה…

וצעקה: “התשאר?… התשאר?…”

אך הוא, התחזק, ויתקומם בכל עז לחפצה; הוא סגר את עיניו, לבלתי יביט ביפיה הפראי, לבלתי ירגיש בכחה הענקי; ואחרי מחשבות מתרוצצות, מתאבקות בראשו החם ובלבו השוטף דם רותח – ענה:

– לא!

שמש עוד נראתה מבעד החלון הערום; ספיר־שמים לא חשכו, רוח מחניק לא נשב; זרזירים נפנפו כנפיהם, סנוניות צרחו בקולן, הכל הביע תחיה, טבע.

וזהב ירד כגשם על שערותיה, ויתן להן שויון רב לעטרה; חזה התנדנד וחשב לזרק חוצה לב קטן וסואן… היא נקרבה אליו, וכרעה לברכיו, וחבקה ונשקה: "השאר… אז תמיד אהבך, אחמדך; תמיד נחיה אהובים, נחזה במחזות, נטיל בגנים, נרכב על סוסים ועל דו־אופנים! תמיד תהיה לי, אני־לך, ומאום לא יפרידנו; תביט בעיני, אסתכל בעיניך, אבקש שפתיך, אגען בחם וברשף… השאר… ונהיה מאשרים בעיר־חן, בעיר־אשר, בעיר־תפארה… השאר… וכל צרה לא תאֻנך, כל דאגה לא תשכן בלבך; אני ­– בנשיקותי אניסן, בחבוקי אבריחן…

והיא גפפתהו… והוא רפף, נכנע כמעט… הוא חפץ לענות:

– טוב, אשאר…

אך הרעיון הלמהו: ארצו, עמו, שפתו, אבותיו, רעיו – היזנחם? הישכחם למען זאת האשה? הישליכם מאחורי גֵוו, למען תאות הרגע? לא!

ובכל זאת מה רכות מליה היו, מה מלאות צוף, נפת… הן סלסלו, נגעו עד נפש…

לסוף נהמה: “התשאר?…”

אך הוא התחמק ממנה, ויברח, ויענה בקול קורע ופלוד:

– לא!

…בהסגר הדלת שמע אנחה; אחרי־כן צוחה; אחרי־כן, קול נפילה ודומית מות…

והוא, ברח… ברח…

* *

זה קרה בפריז, לפני שנה…

הוא בן עשרים, בעל שפם שחור וקטן ורך: הוא רם מאד, וכתפיו ישרו והעידו מרץ, עזמה; פניו שזפו משמש ארצו, מרוח מדברו; עיניו עמקו מהסתכלות תמידית ברקיע עמק, עמק מים, עמק מתהום הנשיה…

ומחיפה הקטנה, השוכנת לים ולהר; מבתים נמוכים וצרים, ונוטים לנפל: מרחובות עקומים, עקלקלים, מרֻפשים, מרֻצפים אבנים חדות ודוקרות; מנמל בלי רציף, בלי מחסנים וברכות; מהסביבה הדלה הזאת נזרק לתוך עיר צרפתית. שם חפץ ללמוד, להתקדם, להֵחכם, להנָאן… שם הבין יפי, אהב מוזֶאום, העריץ תאטרונים: שם העיף עיניו סביבו: ארמנות־פאר, היכלי־עשר, רחובות מלאים, גדושים…

שם גם עלמות נהדרות, יפות, חיות ומושכות־לב.

שם גם הצרפתיה שאהב…

והוא אהֵבה בלבו, במוחו… הוא אהבה בשביל לטיפותה חִנה, יפיה: הוא אהבה בעד טובה, רכותה, אמתיותה…

אבל, היא היתה צרפתיה והוא היה עברי!

היא אהבה את ארצה היא והוא אהב את ארצו הוא; היא הקדישה את שפתה והוא הקדיש את שלו; היא בקשה להשאר בפריז והוא בקש לשוב לארץ־ישראל ודוקא לחיפה עירו:

“מה יהיה? מה יהיה?…”

בביתה קבלוהו כבן: שם כבדוהו, בטחו בו, קוו בהצלחתו, האמינו בכשרונותיו אף הזמינוהו לימי־הפגרה לשהות בביתם, חברוהו לאגודת הנוסעים והתרים שלהם… ספרו לו סודותיהם, שאלוהו עצות, תכניות… הוא היה כבר שלהם…

והיא – שמה היה פְרנס – השיבה לו, כל מה שרחש אליה… היא הבטיחתהו הרי־פלא באהבתם; היא נתנה לו ידה – יד־אמונה, טבעתה – טבעת־נצח… ההיה מאֻשר כמותו?

וילמד אותה עברית: קרא לה ספרי עמו, ספר באזניה תקוות עמו, עבודות אחיו, החלטות אומתו; תאר לה הרי ארצו, נושאי שלג ושמש; ציר לה שפלות ונהרות ארצו, מרטיבי־עשב, מגדלי־עץ והשלים את הכרת ארצו, באנשיה, ערבייה, עתיקותיה…

היא שאבה כל דבר מדבריו – יען הוא דברם… היא סבלה את התלהבותו – יען הוא היה המתלהב… הוי, פרנס אמללה!

אך רק החל לדבר לה על נסיעתו לשם, סתמה את פיו בידה הרכה, ותקרא לו:

– הס, רשע, הס!

והוא החריש בהכנעה בראשונה – עוד ימים, עוד שבועות, אחרי־כן – עוד חדשים; הוא החריש גם שנה, שנתים…

לסוף… בקש, התחנן, כי תהיה אשתו, כי תלך אחריו… אך היא היתה צרפתיה… ודוקא מן הטובות, מן הנלהבות… והוא עברי, מן הגמורים…

"מה יהיה? מה יהיה?…

דרש מההורים את יד הבת: מיד הסכימו. תבע מהם להשתקע מחוץ לפריז – הסכימו. הציע אז, כי תסע אתו לשם – ועיניהם, וידיהם רעדו: לא! הם היו צרפתים!

והוא היה עברי, מן הנלהבים…

“מה יהיה?”…

יהיה, כי ישוב לארצו, יהיה כי ישוב לעמו ולשפתו. היה כי ישכח צרפת ופריז, צרפתים וצרפתיות, אהובים ואהובות, יהיה כי ישאר עברי!…

וזאת היא ההחלטה שאִבנה את לבו אז, גם בפני מראה יפיה, גם בפני בקשותיה הנחמדות… וזאת היא ההחלטה שהכריחתהו לברוח ולעזבה לנפשה…

והוא ברח…

אב אתתל"ה

---

כמו תמיד...

מאת

איתמר בן־אב"י

לל.ק.

א.

בלי חמלה נהיה ליל:

“מה! אף קו־שמש לא נשאר, כל עוף־מעל לא זמר?… אייה! למה גז היום – היום האחרון? מדוע, בא ליל – אם גם הוא אחרון?”

העלם שתק; הוא שמע קול:

– יהודה, אתה נוסע?

פה הזדעזע כלו: היענה? אַה, כמה אכזריה היא המלה “כן”, כמה מרגיזה היא אותו זה שבועות וירחים. כן, עליו שנית לנסע, שנית לנוד; כן, עליו ללמד רק שמה בין עמים רחוקים. אתם עליו לחלום, כמוהם עליו לאהב ולשונם ורוחם יתָקעו במחו: הנהו עתידו; כן! הנהו עתידו…

אך הקול הוסיף:

– אמר, יהודה, אמר: הלא מחר הנך נוסע? מחר?

אז יקום הנער מעל כסאו בגן: הוא היה רם. על ראשו הצעיר תלתלים הסתבכו, על מצחו שרחב קמטים התמעקו, וידיו השתלבו, ורגליו צעדו. הטבע – כמו לבשה דם, הוא – כמו עטף סער ומעיניו שתים הדמעות התפרצו: היסע גם הפעם, והוא לא יוכל, והוא לא רוצה?

אולם דבר־מה אבנהו פתאם, ובלחש כמעט אז יענה הנשאל לשואל:

– אמת! עוד מחר אסע, כבר מחר!…

ב.

דמעה אחרי דמעה יבשה: במזרח התעורר הירח וכבר נִתק מן האפק הלאה. כמה היתה חורה הלבנה הזאת, איך יצקה אורתה הרכה מחשמל, עד מה לטפה ממרחק ולאט גם הקסימה. האילנות בעליהם אָושו־ארשו סודות. הרוח הלזוג המה־חמל אנחות ובשמים גדודי־ככבים קרצו בגבורה. השד! איזה ליל… הישכחנו הוא?

עד נצח לא ישכח!

הוא התנשא אז מדרום לצפון, ממערב לערב. הוא ראה את ארצו גדולה ורחבה, מתחלת עם ים וגומרת עם ים. הוא ראה את הירדן מתפתל בשאון ומשקה במימיו עוד גן ופרדס. הוא ראה את הכרמל גאה וגבוה, לובש עוד כרם ונושא עוד יער. המדבר?… לשוא! כי איננו. במקומו כרמים ושדות ירוקים ורועשים מאדם, מבהמה, מצפור. השלגים נמסים, המעינות זורמים והעם האחד עובד, טורח ותמיד מנצח!

והוא, יהודה, בתוך כל העתיד הלזה היה בחור – בחור כברוש צעיר, בחור כתמר בן־עשרים. הוא, יהודה, היה שחור מעוז השמש, אך יפה מיוני – לכן עלמות אהבוהו… ואיך, איך לא ישאר בתוך זה עמו שנתן לו דמים? איך, איך יבזבז בנכר הארור את מיטב שנותיו ומרצו?

מהבית האב קורא:

– הילד, בוא־נא!

ואחריו האם חוקרה:

– ילד, הוי ילד – איֶך?

ויתעורר יהודה, כאילו נפל אל התהום, ויחרד אליהם במהירות הברק:

– אמא ואבא, הנני! הייתי בגן ואקטף פרחים, טפסתי על תל ואשקיף אל העיר, שכבתי בעשב וארָטב בטל: האין רשות אב ואם? האין רשות?

– האורחים כבר באו – יִסרה האֵם.

– היה גשור! – בקש האב.

ושלשתם – יחד נכנסו.

ג.

בחדר שלטו אור ועשרים זוגות עינים: הכל יקד למול העלם. על השלחן הארוך כוסות, יינות הבריקו. על הקירות הלבנים פרחים, ענפים הריחו ומפנה לפנה מתנות לכבודו הוצגו. הם דברו בנשימה אחת – האבות והאורחים, הם חלמו לו עתידות, הם נבאו לו גדולות והבטיחוהו נצחונות: הערב רחש חג, שכלו עליזות ואשר – חג בגרותו של העלם.

– תסע שמח? – שאלה האֵם.

– תשוב אדם? – הפציר האב.

ותשובתו היתה: כן!

– תמרד בחשך? – הפסיק ידיד.

– תלָחם לחופש? – שסעה עלמה.

ופיו נדר: כן!

ובלבו הכָאוב?… אַה, בלבו הכאוב, בלבו המרוד והקרוע שטף, גאה הדם וטפה לטפה כאילו לחשה: הזהר!

לו היתה הארץ לגמרה, לגמרה שלתו; לו אלפים מבני עמו תמיד עבדוה, תמיד נטעוה, תמיד הרימוה שמים – הירֵא אז לנסע גם למרחקי המרחק? הוא היה הולך שלֵו, בוטח. הוא היה רוכש מדע, נסיון, עשר. הוא היה שב באוצרותיו ומורישם לעמו. אבל עתה, – עתה שאדמת האבות בזרועות אחרות; עתה שאין כמעט ידים ליצור “נקודות” – היש רשות לנוד לו גם לשנה? אחריו הלא ימשך עוד צעיר כמותו. אחריהם עוד עשרות, עוד מאות ומאות, והאחרים כלם – הישובו?

הישובו הם? – זאת היא השאלה.

בתוך ההמולה הורמה כוס:

– לחיים, יהודה! לחייך, ועל ידיך – לחיי האמה!

– חן־חן!

וישתה, וישתו העשרים אף הם. השאון עלה, התגבר, השעות עפו, הירח בחוץ התחבא. עוד מעט יגיח אור שיבשר את הבקר. עוד מעט יגיע הדק של הפירוד הנורא. יפו הקרובה, הים הרחב, צרפת במערב יעברו על פניו והילד הדומע לאבות ולעם ימָצא בנֵכר, בגולה… ומי יודע? רבונו של עולם – אולי לתמיד…

בקרבתו החלו לעבור:

– שלום, יהודה, ולהתראות!

בשפתים נקפאות ענה רתת: שלום!

– יהודה, הגד, התזכררני אותי? התדרש שלומי מברלין היפה?

העלם הושיט ידו, קרה כגליד, וישָבע: אזכר!

אז נגשה גם עלמה צעידה חמודה:

– הא לך, יהודה, זכרון מאתי. הידעת מה זה? הבט: תנ"ך קטן, אבל קטן כל־כך שתוכל לתלותו אל שרשרת שעונך: הזהר אל תאבדנו, ואותי אל תשכח!

מבטה הבריק כגחלת הלילה:

– חן־חן, ידידה: תנכך ואת – בלבי!

והאחרים עברו גם הם וקראו: שלום!

לכלם השיב, ובת־צחוק על שפתו: שלום!

ותפתח הדלת, ויחדור קור־החוץ, וכן יצאו אחד אחד… השעה היתה שתים, הגן היה ישן, הרחוב היה שומם, הרקיע היה צופה, ומרגע לרגע שוב נקרע האויר מקולות ובנות קול:

– שלום… להתראות! להתראות!

ד.

נשארה רק אחת: עוד ילדה – אך ללבו היותר אהובה. נשארה רק היא, כתמיד מנהגה, בלילות הירח – היא אתו יחד, והוריה עם הוריו, וככה – בעיניה הפונדקיות אשר ידעו ללהט, בשערותיה הערמוניות אשר למדו לכבש ובקולה הכנורי אשר בלבל וקסם – ככה ישבה למולו. הוי, מה אהב אותה עוד מראשית ילדותו. אהֵבה כאת משפחתו הגדולה; אהֵבה כאת ארצו הטובה וממנה קוה כל התגשמות עתידו. הוא ישב לנגדה, על הדקה הרבועה, בהשענו אל גזע היסמין. עיניו הכמהות את עיניה בקשו: היא היתה נערצה. ריסיה הסתירו את שחור־אישוניה, תלתליה החשיכו את לבנת־מצחה וחזה רק החל להתרומם: עשר לא היו לה כשאליהן חמש.

ושמה היה עליזה.

עבריה קטנה: לו אך חפצה כי אז התנפל הוא לרגליה, כי אז כרע לברכיה למען תרמסנו, למען תדושנו בלי חמלה. אבל לו רק אבתה, כי אז גם לבש עָזמה, כי אז בער לבו באשֶה הרצון ומוחו גָאה כהר־געש מהחלטה מוצקה וחלמישית: לנסע, לנסע וללמד, ללמד ולנצח ולשוב לארצו – ואליה!

לו רק חפצה, לו רק אבתה…

לבדם היו שניהם: מגבוה השתפכה האורה על פני שטח הגן ורוח קריר־נעים זעזע את עלי האילנות. הטל ירד וירדים את העשב, וריח היסמין, שאליו נשען הוא, פשט על ראשם יחד, חדר עד לנפשם פנימה ויבלבלם בקסמי פתויו. היא ישבה, ברך לברך צלובה וידה לסנטרה מונחה. אַה, מה אלהית היתה כך: שמלתה הקצרה נתכנסה בין שוקיה וגלתה את בהק־לבניה. גרביה הדקים צירו את רגליה ונעליה כמו הקטינון עד מאד. חצאי שרוליה הורמו לכל רוח ויחשפו את זרועיה עד לסוד־אציליה, ענקה המשולש הבליט את צוארה, זה הצואר המלא רק מעט, ובפתחונו היהיר עד ללבה הצעיר עוד הוסיף לה חן ומוסרות: אַח, לו רק יכול לקרוב אליה, לתפס את ידיה, למשכן אליו ולהמעיך את חזה ללבו הגועש… אַח, לו רק יכול להרגישנה מפרפרת וסוערת בידיו כצפור הקטנה בידי הציד…

– עליזה – נועז – עליזה…

– מה, יהודה? – שאלה בתמימות שנותיה.

שמו צלצל מפיה כדם, ויתן לו עוז וגשורה:

– התאמרי לי גם את דבר־מה?

– אני, יהודה, מה חפצת שאמר? – שאלה שנית ועיניה ילדותות.

– אוה, אמרי־נא לי, למשל, כי אהבתיני כאח; אמרי־נא לי, עליזה, כי תגעגעי אחרי, כי תסעי גם את לבוא שם אלי. אמרי־נא… הידעתי מה עוד? עליזה – האין ידעת אַת? אַת, עליזה, אַת?

היא הורידה את ראשה: הקלע אל המטרה? הנכנסה אש אהבתו לסגור לבה פתאם?

אך לא: היא נשארה דוממה.

– עליזה, אכזריה, האין תשובה?

– מה חפצת שאשיב – רטנה כמעט בכעס.

ויבהל, ויגמגם:

– השיבי, כי רק אותי אהבת, אותי האוהב אותך מכל. השיבי, כי אותי תאהבי מעתה ולנצח וכי לא תדעי אחר בלעדי: עליזה, הגידי־נא לי כל זה!

מעל כסאה זנקה אז פתאם ובצחוק־פנינים:

– אבל, יהודה, זה שגעון!

“זה שגעון”… מי, מי זה בטא את המלה הנוראה הזאת – שגעון? מי, מי זה המטיר כדור רעם על ראשו העלוב ומי מחץ כה את לבו ופזר את חלומו? זה שגעון?… חה! זה שגעון!… שגעון… ובתנועת מכונה התרומם גם הוא, ויגש אליה. הוא נגש ועינו ירתה אש, הוא נגש ואצבעו גזמה:

–הגידי שנית כי זה שגעון!

היא חשבה לנוס, אך הוא אחז בה: עמדי עליזה, עמדי! למה זה תברחי, ואני כל־כך אמלל? הוי, עליזה, שמעי־נא לדפיקת־לבי, שמעי והבהלי: הוא דופק כמטורף, הוא נבקע ומתפלץ. התרצי שאמות, התרצי שאקָבר בחשך־האדמה, בקרח־השאול? התרצי עליזה, כי יבכוני אבותי, כי תבכיני אולי גם את?

עליזה הביטה, מבלי הבן דבר: חמש עשרה שנותיה לא ידעו אהבה, לא ידעו מה רצה מאתה; ובכל מאמצי כחיה נלחמה היא בו ותבקש להֵחלץ מאחיזת ידיו:

– הנח לי, יהודה, הנח! מה לך הלילה?… מה לך?… תן לי ללכת, תן לי לרוץ: מה חפצת ממני, יהודה!

אז ישתגע באמת: את זרועה לחץ, מעך ושבר. את גויתה נענע, טלטל וגלגל. את שערותיה לפת, סלסל ומשך וימטיר את נשיקותיו על כל ישותה…

– עליזה! עליזה!

ותצעק הילדה: יהודה! משגע!

אך הוא הוסיף, כאחוז־בלהות, וזרועיו כנחשים אותה לקחו, ועוד מעט, עוד מעט ו…

פתאם – ויד אמיצה, יד עצומה התדפקה על ראשו: כל גופו נשבר, ברכיו כשלו מחולשה, תוכו רתח, סער והמה וברפיון אחרון, באבוד כל חושיו נפל ויגנח:

– ע־לי־זה… כן… מ־חר! – ממ־חר ל־מל־ח־מה!

ה.

… ש ש.

יהודה הקיץ במטתו הרכה: שמש זה אך זרחה, צפור כבר צפצפה, אף תרנגול קרא. מיד לבש, רחץ, סעד, ויהי מוכן לנסע… לבלתי שוב אולי.

פניו היו חורים ועיניו אדומות כדם.

בזוית המזרח עמדה עריסה ובה נם ילד עודו תינוק: אחיו! אל קיר המערב נשענה מטה ובה שכבה ילדה כבר יפה כאור: אחותו! ותמלאינה עיניו דמעות כגשם, ויגש אל האח, וישקנו שעה קלה, וימץ כמעט את דמו; ויכרע לעמת האחות, ויחבקנה דק, וישתה כמעט את נשמתה. גם אותם לא יראה יותר, גם אותם!

אביו ואמו נכנסו: שום דבור, שום אות לא הגו בשיחתם אם ידעו מה שקרה אתמול: “הכבר קמת?”

– קמתי!

ויצא החוצה, אל גנו האהוב: עוד מבט־רגע ליסמין המשכר, לשטה האבוקה, לעשרות הורדים, לבור המאַיד, לזית הענֵף על־אם האבניה: ברכה לכם לכלכם, אתם שראיתוני בצחוקי ובדמעותי, וגם אתמול… בשגעוני – ברכה לכם! ברכה!

והכל עובר, שוטף ונעלם כחץ: המרכבה מסתערת ממקומה. הנה העיר כבר אפק, והנה – כבר תחילת התחנה. הלב, אם לו עוד כח, פועם ושותת. המוח, אם בו עוד אֵב, זוכר ומתכוץ, ומסביב מתלבשת הטבע לכבוד זהב־היום.

אך צפרו:

– אבא, אמא – עוד נשיקה לכם, עוד לחיצת־יד, עוד מלה של חבה, כל דמעה היא לכם, כל געגוע בשבילכם וכל אנחה לזכרונכם. אמא, שלום! אבא, שלום!

ב: צפרו!

– אֵם ואב: יש עוד שהות, חכו־נא איפוא קט. אל תלכו, אל תעופו. העניקיני־נא עוד מזיו הודכם, ואל־נא תבכו…

ג: צפרו!

– שפתיכם, אב ואֵם, בפעם האחרונה; שפתיכם נא תנו!… כן, יקרים, ככה: ככה! אַח דמעותיכם – למה הן זולגות? למה הן מרות? אך שימו־נא לב! הרכבת הנה זזה: שלום!

– תשוב?

– תשוב! תשוב!

הקולות מתערבים, קרובים וכבר רחוקים, הולכים ונפרדים, טסים ונמחקים:

– ת־ש־ו־ב!

ומשם, מבעד להרים הבולעים את הרכבת. משם, מתוך ירקרק הזיתים הזקנים שבין הטרשים – ממחטה לבנה מונפה: יהודה הוא המניפנה, יהודה הנפרד מארצו.

אם רק ישוב?

איזו שאלה, אלהים, איזו שאלה!

ו.

…“יהודה, הנך בתוך הרכבת. אתה מתגלגל… מערבה, מערבה תמיד. ימינה הרים נוגעים בשמים, שמאלה תהומות יורדות עד לשאול. לפניך מישורים, ובקעות, ונחלים גם־כן מבלי מימיהם, ולסוף השפלה בכסותה הירוקה, והים שם באפק, הים התכול, הרחב, האל־סופי… החום גדול, מחניק עד למאד, הראש כמו נטחן בריחים ענקיים: שור! כבר ציון אנינה וכבר התחלת לצאת מארצך, ועוד תוסיף דרכך ככה – מערבה, מערבה תמיד!”

ונשען אל החלון, בעגלת הרכבת, כגוש של עופרת מבלי כל רצון, מלים מתפרצות מפיו, מלים מבלי כל קשר, מנותצות ומבולבלות כחלום:

"…ויהי הליל, ובעובי היער עברה ריבה כמלאך. באותו הליל, אל אותו היער, עלם נחמד התארח. מרחוק הרגיש אז בשמלתה הבהירה – הרגיש ויקרב אליה. מקרוב נלהב באש שלהבתה, וימסור לה אז את לבו. הוא טיל אתה יום, הוא טיל אתה חדש, הוא טיל עוד עונה ועונה, ומרגע לרגע, משנה לשנה דחתהו הנערה בלא־כלום.

אז ישפט מוחו: די חלומות, די געגועים, וצריך הקץ לכל זה!

ויאמץ את לבו, וישנן את עיניו, ויחדור לבית העלמה. לו אמרה לו: בוא באש, לך לקרב ושאף לדם – כי אז צית וקים. אך היא התחרטה, ושקרה, ובגדה: לכן יום השתגע: השתגע הנחמד, השתגע העברי – השתגע!

בכל־זאת נפגשים אחרים, אוהבים גם הם ונכונים לשגעון; כמו תמיד…

– כמו תמיד!

"…היה יום ובשמי הרום כוכב נצץ, נפל… בו ביום, ועל פני הארץ, בן נולד, גדל. בכרמים שם גפנים נושאי ענבים – אתם שחק וסעד. בטבע האוצרת כחות גביש וברזל – אותה גזל וחבק. הפגש איזה אבן שעמד על דרכו – ויגלגלנו, ויסערנו חיש. המצא איזה ספר על שלחן חדרו – ויקראנו, ויבלענו קט.

אז פקודה דרכה: עברה ילדות, חלפה שחרות, וצריך מעמד בני!

– צריך!

ויאזור עלומיו, ויצבור דם־דמיו, ויסע לשדה הקטל. לו מצא שם אויב, לו מצא גם צבא, כי אז הממם, הפיצם! אך הוא גלה שם עוני, ורעב, וחרפה, לכן נואש וימת. מת הגבור, מת העברי: מת!

בכל־זאת נולדים אחרים, נואשים גם הם ומסכימים למות; כמו תמיד…

– כמו תמיד!

אייר אתתל"ו

---

נשיקת החזרה

מאת

איתמר בן־אב"י

ושוב ישבו שניהם בגן.

מעל לשחור ראשם הסתעף אילן, כלו עטוי פרחים. זה היה שקד גדול, שקד רענן ועבות, אותו השקד שנטעו האבות ליום הולדת הבת. הגזע עב ונפוח ושלשת הסעיפים אשר השתרגו מתוכו כמו הסתלפו, כמו התפתלו במזיד. ענפים, ענפים נתזו לכל צד. היו כאלה שהאפילו לעלות, כאלו אמרו להשיג שמים; היו אחרים שעלו וירדו, וברדתם כמעט נגעו באדמה, כמעט השתרשו בתוכה, והיו גם כאלה שהתלכדו יחד, שהתכנסו איש באחיו, שהשתרבבו לסבך חזק וירוק. אכן, אילן מוזר ומשונה היה השקד הלזה ובימים הרחוקים ההם, כשקטנים היו גם שניהם, אורה ואסא השובבים, מה רעשו עליו מיגון ומרירות לשמע הקללות והנאצות נגדו:

– איזה שקד מכוער, – היתה נזעקת אורה ומעוג עקם את ארגמן שפתותיה – אינני סובלת אותו!

הוא דומה לגמל, – היה משיב לה אסא, – גדע אגדענו ממקומו…

– אוה, כן! גדענו־נא: מיד, מיד!

ואסא הקטן כמו התגדל פתאם: גופו התמתח מאד, עצליו התברזלו, מבטו בער וגזם ובשארית כחותיו הילדותיים, כבן־ככב לפנים, הסתער על האילן לשרשו…

האח, לשוא! האילן עמד כן ולא זע, ולא זז מעמדתו. בעיני הילד הבריקו דמעות, שניו חרקו חריקה זועמה ואנחת־היאוש פרצה מלבו:

– גמל!

בבת־קול לטיף וחי, פעם אחר פעם, השיבה אורה לקראתו:

– גמל! כן, גמל!

* *

הימים הרחוקים ההם עברו. עברו לתמיד, לנצח.

היום – עשרים שנה לו ושבע גם עשר לה. הוא שב אליה ממרחקים, מארצות קדמה ואור, מערי תענוגים ואהבה. היא יצאה לקראתו מחתולי ילדותה, מעמקי תמימותה ומבור עברה. הוא עלם חסון וחזק, לא גבוה מאד, אך רחב־הכתפים ונטוי־הראש. היא עלמה ענוגה ורכה, על פניה התקוה וחזה אך העיז להתרומם. לו עינים קטנות, אולם יוקדות וערומות, חוטם רומי ועז, מצח נחוש וקמוט וקווצות השערות על ראשו כחשך שחורות. לה שתי עינים גדולות, מָארכות, ומעל התפוח הלבן־ורוד בולט שחור־האישון, ורומז, וקוסם. עטרת צמותיה, כלילה מעל מצחה, מפזרת בלוריות על רקותיה, פה ושם. בלחייה החורות – אך לאט עובר דם ובין שפתותיה הדקות מרחף צחוק קל, צחוק לבן ורטוב, וצליל עד למאד.

וככה ישבו שניהם: היא אל גזע העץ, וראשה אחורנית, הוא לימינה, ושתי ידיו שלובות.

מסביבם הדשא הירוק, זרוע חנונים ודמומיות; על ראשם האילן העצום, וענפיו, ועליו, ופרחיו ומביניהם, בכתמים תכולים, בכתמים בהירים וזכים, השתרעו והתרוממו אין־קצי השמים. לרגעים נתחב פרפר בשערות העלמה ומשם עבר למצחה, לצוארה, על כתפותיה. בקרבתם זמזמו צרצרים זמזומם האביבי ומאות צפרים, סנוניות וגדרונים, קרעו את האויר בסכין כנפיהן. שירת הטבע הנצחית זרמה במלואה.

הוא קבע מבטו בה; היא היתה יפה כל כך. מעיניה יצאה אש, אש שלא ידעה לפנים. היא צחקה, ובשמאל לחייה נחפרה גומה, גומה אפלה כצל. היא דברה, ובדברה שחקה בשמלתה, שצירה את ברכיה וספרה את כל סוד יפין.

– התזכריני, אורה?

– אם אזכרך?

ותניע את ראשה בתוכחה סוערה.

– התרעמת?

– בודי, התרעמתי!

–הוי, סליחה!

ויקח את ידה, יד קטנה וחמה, וילחצנה בין כפות ידיו. אחר־כך התבונן באצבעות המהוקצעות וילטפן אחת אחת, מקצה הצפרנים עד לגבה הכפה, לאט לאט. אחר כך הרים את היד, ובמהירות הברק הגישה לשפתיו, הצריבה בנשיקותיו, עדי רעדה וקדחה. אז יעבירנה על לחיו, ישקיענה עליה, ישאב מתוכה את כל חיותה ולא ירפה ממנה עד אם אמרה:

– די!

– אהבתיך, אורה!

ובמלים האלה, שלחש לה לאט, הגיח את תמצית נשמתו. האח, כן! אהב אהב אותה, את הילדה ההוללה הזאת, את ידידת נעוריו היפה. אהב אהב אותה כילד תמים. אהב אהב אותה כאח גדול. אהב אהב אותה בלתי גבול, בלתי מצרים. כל קו וקו מפניה הקוסמים היה לו יקר מחייו, כל נקודה ונקודה מבגדיה הפשוטים הרהיבוהו עד שגעון. התחרים הלבן על צוארה העגול, השש הפשוט על חזה המלא, סרט המשי סביב שמלתה הקצרה, הגרבים הדקים על בשר רגליה וחצאי הנעלים בדקותן הארפית – כל אלה כמו אצרו נימי־חיים, כל אלה כמו הבליטו חלקים ממנה, כל אלה כמו התחברו ונהדקו לאבריה. באיזו סמרמרה נגע בהם, משש בהם, מעך בהם. ועוד נשארו עד היום, בכיסות בגדיו, חתיכות קטנות של צמר ומשי, חתיכות אדומות, תכולות, סגולות, ורודות ולבנות, אשר קרע מעל שמלותיה לפנים, חרף גערותיה ונזיפותיה ולמרות התמהון שקרא בעיניה:

– סמרטוטים! איזה רעיון! מה תעשה בסמרטוטים האלה?

מה יעשה?

הוי, תמימה; הלא הן הן, החתיכות האלו, שהבליטו לעיניו, בגולה הרחוקה, את ידידתו, את אורתו. ברחוב או בבית, בקראו בספר או בשמעו אל מחזה, היה פתאם מוציא מכיסו דבר־מה: זו היתה אחת החתיכות, האדומה או הלבנה, הסגולה או התכולה. רגש סואן הכהו אז, ובלבו התרוצצו דמים: היא! היא! היא! וכמו בקסם עברה לפני עיניו תמונתה, עטויה בשמלת אותה החתיכה שנמצאה בידיו.

– סמרטוטים? אורה! אורה! איך יכלת לאמר זאת? ראי!

ויתחב את ידו באחד מכיסיו, ויוציא מתוכו קטע לבן.

מה מוזר: ברגע ההוא היתה אורה לבושה לבנים מכף רגליה עד קדקדה: לבנים הנעלים, לבנה השמלה, לבנה החליקה, לבן אפילו הסרט שעל מקלעת שערותיה.

– הראית?

ובאחזו בידה סחבה אליו, בפקפוק תחילה, בסערת־אש אחר־כך:

– אורה!

ובזרועותיו האמיצות, המוצקות כפלדה לחצה על חזהו בעז. הוא הרגיש את שדיה הרכות כל כך, הוא חדר עד ללבה שדפק בשאון, הוא עטף את כל ישותה החמה, אשר פרפרה כצפור הומיה מתחת לנשימתו הרעבה…

בשמים עוד עמדה שמש שכבר התגעגעה אל הים. קרניה הזהובות השתפכו במרך על סביבת האדמה, ושתים מהן, רק שתים, אולי שלש הגיעו עד אורה ואסא. האחת שחקה בגלי שערותיה ורעדה על שיש מצחה. השניה נהרה על לחיה החורה ולפעמים חצתה את עיניה, התנגחה באפה, עברה על פיה.

אז יבקש העלם את הפה ההוא, יבקשנו בחם ובלהב. אורה התפתלה, הסתתרה, התחמקה; אך ברצון ובכח, בפקודה טמירה, הציב כך את עיניה מול עיניו:

– הביטי!

האויר התקרר ויתחיל גם הטל וממזרח המואב הציץ המאור השני. כי השמש כבר ירדה, כבר נעלמה בים, ועל מקום הצפרים הקלות, הקטנות עטו עטלפים מאילן לאילן. ירושלם התלַילה כן קו־לקו דק־לדק ובחכליל הירח שעלה וצחק התערבה אורתם התכולה והרועדה של הככבים החורים הראשונים. יופי הררי, בכל יפעתו המזרחית, פשט על העיר והשקד הגדול, אשר לרגליו עוד ישבו גם שניהם הגביר את אושתו ברוח.

– הביטי!

ואז, בקדחת האהבה, בשגעון התאוה מצא את דם־שפתיה. מצאן, ויקבע בהן את נשיקתו הצוללה. זו היתה נשיקה גדולה, עצומה, תהומית. זו היתה נשיקה מתוקה, שמחקה בזיוה את כל שנות הפרוד, את כל עצירת הרגשות מימים כה רבים.

זו היתה נשיקת החזרה…

ד' סיון אתת"ס

---

הוא נולד!

מאת

איתמר בן־אב"י

(קטע מספור “הקרבן”)

…כשנשתתקה פתאם שאגת האם, זו שאגתה האחרונה והקורעת מתוך חבלי לידתה הקשה, התפרץ האב החדרה ובקול נחר ורועד שאל:

– נגמר?

– כן! – השיבה המילדת בלאט.

– וחלפה כל סכנה?

– כן! – הוסיפה המילדת בלחש.

אז יגש האב אל המטה, אל מטת היסורים והתקוה, וירכין את ראשו בקדושה לעומת הדבר, אשר לפניו: בין הכסתות הרכות והעיפות, עם מבטה הכאוב מזעף מול החלון, עם ידיה שתים סרוחות לארך גופה הריק ועם חורון־המות על פניה הנופלים – כך שכבה העלמה, שהיתה זה עתה לאם. כל מלה, כל הגה לא יצאו מפיה ושפתיה, שתי שפתיה האדומות והמשכרות של לפני הילדה, היו הדוקות ושותקות באבדן דמיהן. הוי, מסכנה: תשעה חדשים ארוכים, תשעה חדשים אין־סופיים נשאה את בנה בחֻבה ורעיון הלידה הבעיתתה, ופעמים הביאתה גם עד לידי שגעון; כי ירא יראה כל־כך מקרבת הרגע האיום, רגע הגאולה הטבעית והמוכרחת, אף על פי שכל הימים שאפה לילד הרך, אשר את ישותו הרגישה זה כמה, שעל אדותיו חלמה בלילות ובהקיץ ושלבואו המאושר חכתה בתוחלת כה רבה. והנה, הנה עבר סוף־סוף הרגע הארור ההוא, עבר מבלי אשר יכלה לחוש כי איננו יותר, עבר לנצח והריהי – אם.

– שרה…

ובידו הקרה כגליד נגע האב במצחה של היולדת השבורה.

– שרה!

ותזדעזע האם הצעירה לקול קריאתו של בעלה. היא אהבה אותו כמו שמעולם לא אהבה איש לפניו בחייה. וקול קריאתו פעמים, יחד עם גליד־ידו על אש־מצחה הרעידו כמו בחשמל את מיתרי לבה הרופף. ותאמץ שרה את כחותיה כלם, ותפנה את ראשה מהחלון ומהאור אליו, אל בעלה, ובשתי עינים של רגש אלהי דובבה לאט:

– מה יש, יעקב?

זרם דם השתפך מלבו של יעקב לראשו ולעיניו: הוא הרגיש כעין אשר שמימי, כעין הרחבה נשגבה, כעין שירה עולמית בקרבו פנימה ומסביבו, וברגע ההוא היה יכול להחניק תבל ומלואה בין זרועותיו האמיצות והרועשות, לו אך רצו ונזדמנו לפניו. היא נצלה, היא חיה… אבל, הם! כי הנה שנית נעו שפתיה של שרה אשתו, של שרה הטובה שלו, והנה היא שואלת אז בהתרפקות:

– בן או בת?

אלהים אלהיו! מה ישיב לה על שאלתה, והוא עצמו אינו יודע כלום? אף רגע לא עלה בדעתו הוא לחקר ולשאל מה היה הילד שנולד, ואם נולד בכלל ילד, ואם לא היה הכל חלום, הכל סיוט רע שיש למחק ולגרש? בן? בת? איזה בן? איזו בת? כי עבורו, עבור יעקב החזק והרענן, יעקב הגבר והאוהב היתה רק היא במציאות, רק אשתו, רק שרה היחידה והאהובה, – בעולם כלו. בן? בת? זאת אומרת איפוא כי הוא, בעלה, הנהו כעת אב? אב! אב!

ובגמגום תמים, בגמגום כמעט הדיוטי פנה אל המילדת:

ה־ג־ידי: בן או בת?

בצחוק קשה השיבה זאת:

– בן!

אז ישוב האב אל מטת החולָה, ובבהלה וקדחת לאט באזנה:

– בן!

בעיני האם כמו הבריק ברק, ושחור־האישון מתוך תכלת־הבבה הביע אשר אין־קץ. זהו, זהו שהתפללה שנה, זהו, זהו מה שבקשה ברגעי פרפוריה היותר קשים: מכיון שכך הוא הטבע, מכיון שצריך כבר ללדת, מכיון שחיבת האשה לסבול ולראות את המות כל ימיה…

אך בו ברגע ירדו עפעפיה על שני אישוניה ובכבדות נחו, נרדמו. מרגע לרגע עוד עבר רעד בין אצבעותיה השדופות ושפתיה כמו לא נראו, כמו נחמקו כליל. החזה לא נשם, או אם גם נשם – לא התעמל וגויתה הריקה התרוקנה עוד יותר ותצטיר בעגמה מתחת לסדין, אשר בו התכסתה: היא ישנה ובה בשעה, מתוך מרחב החוץ, מתוך עלי האילנות והגן התגנבו החדרה מטבעות־שמש וכתמי־צל. מטבעות זהובות כלן, וחיות, ועליזות, כי השעה היתה שבע, לפנות הערב, והשמש עוד לא שקעה. וכתמים נעימים מאד, נעימים ולואטים כל רז, כי הירח, במזרח הגן גלה כבר את חצי־אגנו. ובמנוחת החדר אז, אחרי הגאולה, שחקו המטבעות והכתמים האלה בשובבות מיוחדת, שחקו ורקדו, רקדו והתהוללו חליפות פה ושם: בתוך שערות האם ועל חורון־לחייה, בין סדין ושמיכה וגם לרגליה, על זקן האב ובשתי עיניו; כי זהו טבעה של השמש בכל המזרח.

פתאם, ויבבה דקה הרעידה את אויר החדר:

– אי! אה!

זה היה הילד.

– אי! אה!

זה היה הילד שלו, של יעקב, המבוהל מלא־אמון ומלא־הבנה, והמילדת קראה אז בקושי:

– הס! אל תחל בבכיות, כי אם אין יבוא האב ויכך…

השמעת יעקב? הנה בנך בוכה, בנך הקטן; הנה החלה לך תקופת האבהות; הנה עברו לנצח ימי האהבה הברה לאשתך האלולה בלבדה. נגמר יעקב: אתה אב. אתה אב, ואב תהיה מעתה כל ימיך, עד יום מותך. אתה אב, ואם תרצה או לא, הרי בנך זה, היוליד הבכין והרטוב הזה, גזל יגזל כמה שעות, כמה ימים, כמה שנים מעתותיך ומכחותיך. התבין יעקב? כי על כן אב אתה! ולך, לך וזוז־נא ממקום עמדתך, לך והפיג־נא את בהלתך, לך והחל־נא בעבודת העתיד. הנה שם, במטת יגונה ישנה אשתך, אשר כל־כך אהבת. ישנה היא וסופגת לאט, מהאויר אשר בחדר, את כל הנחוץ להחלמתה. היא תבריא, היא תשוב לאיתנה, היא תיף ותהיה מאושרת, כי אֵם היא לבנה, אם היא אחרי כל יסוריה ודוקא מפניהם, ולבנך יש מעתה מגן וגואל. אך גם אתה, יעקב, אל תשכח אויה! כי גם לך יש חלק ביוליד הרך; אל־נא תשכח יעקב כי אב אתה, כי אָב אתה…

הס, ילד! הס!

וישתתק הילד ברצונה של המילדת, ויישן גם הוא את שנתו הראשונה. אז תניחהו האשה על יד אמו, במטה ויתהה בו האב בעיניו, בתאבדעות. השמש ירדה, ומבעד לחלון – חָדרו אז החדרה נקודות החשך. בשמים עופפו אחרונות צפרים, עלי האילנות הסתודדו ברוח והירח הלבן עלה עלה…

---

הערביה

מאת

איתמר בן־אב"י

לנָפִיסֶה.

התעטפתי בקפשי, אחזתי את שוטי, קראתי לכלבי, – ואצא הימה.

רגע עמדתי, ואביט.

עוד לא רד היום. במערב השמים הבהיקה השמש ותשפוך אורתה על כל הסביבה.

לשמאלי הנמל והעיר, לפנַי הים וגליו.

לשמאלי בתים על בתים, מרבעים, קטנים, דוממים, לבנים ואדומים, צהובים ותכולים; מנהרה דקה וגבוהה, תקועת חצי־לבנה, חוצה בהם, ומביניהם, פה ושם, עולים שמימה תמרים נאים ורעננים או ברושים שחוריים ומחודדים.

לפנַי מים רבים, הבאים ממרחק, מארצות האור והיָזמה או ממדינות הסודות והחלומות. גלים על גלים, אדירים וקלים, משתברים ומתקצפים, משתקשקים ומתגלגלים עד לרגלי, על שפת החול הרך, – וגוססים.

שמה העיר ושאונה. פה הים ודכיו.

רוח קל, רוח מבושם מרחף על פניהם, והכל יחד כמו עטוי, טבול במבול של שמש, כי עוד לא רד היום.

אז ארים את רגלי ללכת הלאה.

לאורך המים הלכתי. צפונה, תמיד צפונה. הלכתי ואצעד בעוז. את ראשי רוממתי, את גבי זקפתי, את חזי הרחבתי. שאפתי בכל פה מהאויר הזך והמחלים ובשתי עיני האורבות הבטתי, סקרתי, אפזתי.

שכחתי תבל ומלואה.

פתאם, וינבח כלבי.

– מה לך, מהיר?

אולם הכלב לא ענה, אף לא כשכש בזנבו. כחץ מקשת, כזיק ממדורה כן הסתער ממני והלאה.

איהו?

בו ברגע התגלתה תמונה במרחק הקרוב. תמונה לבנה, יפה, קוסמה ולרגליה התעלס הכלב, – כלבי. מהרתי לקראתה. מדוע? הידעתי? ובה במדה שנגשתי אליה, כן הלכה והתבלטה התמונה, כן הלכה והתבררה.

הנה־הנה:

עינים אמצות מכבשן, מלבבות מנחשת. מעל מצחה החלק התרוממו שערותיה השחורות, הסתלסלו לאט, ותזרמנה בתלתלים על שכמה. אפה דק ונחוש, נחיריה מרפרפות מתאוה, שפתותיה אדמות ומלאות, ובצחקה, – תֵראינה שתי שורות שניה הלבנות כשלג ביום־קור. והיא צחקה. היא צחקה בחן ובמתיקות. לחייה השחומות התכסו אודם קל, וגוה החמוד כמו נִחש וגנדר.

– שלום היפה! – קראתי בקול.

– שלום עלם! – ענתה היא.

והכלב בינינו צוהל.

אז תקבע בעיני את מבטה הדולק:

– אן תלך, עלם?

– לטיל. ואת, יפתי?

– גם אני מטילת.

– לבדך?

– לבדי, כי הלא אין לי ידיד.

– אני ידידך!

אמרתי, וארתע לאחורי. רבונו של עולם, מה עשיתי?

– אנא, סלחי לי, עלמה.

ותפרוץ בצחוק של ילדה. – לסלח! האם חטא העלם? העבודה, כי לא! מה נחמד היה בהתלהבותו, מה תמים מה טבעי:

– בוא־נא אתי.

ונלך יחדיו, היא לימיני, אני לשמאלה. יחדיו הלכנו, שקועי־ראש, ומלה לא יצאה מפינו. נרעשים היינו שנינו, ולבה הלם כלבי – זאת שמעתי, זאת הרגשתי. הלכנו, וצללינו, ארוכים ודקים, התפשטו מזרחה, עד לערמות החול. הלכנו, והרוח לטף את שפתינו, את לחיינו ואת עפעפינו הבוערות וילחש באזנינו סודות.

כעבור חמשה דקים, העמידתני.

– הגענו, אמרה.

וארים את ראשי. ממולינו התרומם אגין קטן, נטוע חורשה עבותה. מסלה צרה ומתפתלת מובילה לאמירה. עלינוה.

ולמעלה, הוי, מה ראינו: באמצע החורשה, לגמרה באמצע, שכב, גחר אגם קטן. על פני מימיו הצחים השתרעה שכבה צרה של עלי־יאור, ומתוכם התפרצו לקראת האור כוסות־ורדים בשלל צבעים: לבנים, ורודים, אדומים. עשב ירוק ורך, זרוע פניניות ופרחי אל־תשכחיני, הקיף את האגם ויכסה את האגין לכל רחבו. דבורים ופרפרים טסו מפרח לפרח, חדרו לכוסות, מצצו וזמזמו ומבין האילנות העבותים יצאה ותגיע לאזנינו שירה טמירה וענוגה, שירת מאות צפרים עליזות ומשחקות.

– נשב לנוח.

ומבלי חכות להסכמתי, השתרעה ידידתי על המצע הרך, לרגלי אשוח זקן ורחב. בתנועת יד קלה סלקה מעל חזה את הסדין הלבן, שבו כסתה את גופה. אז אראה את צוארה המלא והעגול וארגיש את חום־נעוריה העולה ופושט עלי.

כרעתי לימינה, ולרגלינו רבץ הכלב.

רק צמחים אחדים הפרידו ביני ובינה. הרגשתי את נשימתה הבריאה, את חומה הנעים, את זעזוע כלה. נמשכתי אליה: חמדתיה.

– מה את יפה!

אולם במחוג כמעט חגיגי צינה לי היא את המרחב:

– ראה!

השמש עוד עמדה כשעה מהאופק. לשוא התאמצה להכניעני בזהרה, – לשוא. אורתה הלכה הלך ודעך, ועיני הסתכלו בה מבלי התבלבל. ראיתיה עגולה, עוממה, רפויה. מסביב למרכזה כתרוה עגולים, – עגולים נבובים ומבהיקים, ובכוצי את עפעפי לרגע קטן התענגתי על שבריריהם החלושים, החורים: עוד מעט ולא יהיו.

והים?

לא התרגח יותר אף לא העלה יותר גלים. המים הרבים השתטחו, התישרו, התאחדו. זה היה ראי לטוש, ענקי, אין־סופי; תכול בקצותיו, כסוף באמצעיתו, ומעל פניו, כמעט באופק, בצבצה שמש שניה, שמש כוזבה.

באויר – כל תנועה. הרוח חדל. אילזאת, בחורשה, עוד צפצפו הצפרים, בין הפרחים עוד התהוללו הדבורים והפרפרים, ומעל לראשינו נסרו היתושים הראשונים בכנפיהם הדקות והשקופות.

ואנחנו – השתקענו בחלום.

* *

כאשר שבתי להביט בפני ידידתי, הזהירו ריסיה מדמעות.

– מה לך? שאלתי.

– אלהים, מה אמללה אנכי.

דמי התרוצצו בלבי מאהבה ומחמלה.

– את אמללה? את!.. ומדוע?

ותקריב את ראשה לראשי הבוער:

"– שמע־נא. הנני בת העשיר בסוחרי העיר, וזה הוא אסוני. לו הייתי אחת מבנות העם, עניה וחסרת־כל, כי אז אמנם הוכרחתי לעבוד, להזיע מדי יום בעד פת חרבה, אולם הייתי יודעת מה זה חופש, מה זו תנועה. לא הייתי מתכסה בסדין, לא הייתי מורידה צעיף על פני, לא הייתי בורחת מפני כל עלם, לא הייתי נקברת ימים ולילות בין קירות מעוני. אח! לו ידעת מה שנאתי את מעוני, את סביבתי!…

ודאי: את אבי אני מכבדת, אותו אני אוהבת למרות כל; ואבי, גם הוא, חובב הוא אותי ונוצר אותי כאת אישון עינו. אולם הוא זקן, בן ששים שנה, רגשותיו כל כך רחוקים מרגשותי, ולזה הנהו נתון רובו וכלו בנשותיו. ארבע נשים לו כיום, מלבד שלש שכבר מתו עליו, וביניהן אמי המסכנה…

הוי, אמי! מדי אזכור את הסבל שסבלה בבית אבי, הנני רועדת מצער עליה. בת שמנה־עשרה שנה היתה במותה, יפה וחורה כלבנה, ועיניה הביטו שמימה. היא מתה בחצר, אני אז בת חמש הייתי. התבין? אמי היתה לאם בעודנה ילדה, בעודנה תינוק. מה נורא, מה איום הדבר!…

ותשתתק ידידתי לרגע.

אנכי כמו נמסתי משפע דבריה העגומים והמזעזעים. לא התאפקתי, ואוחז בידה השמאלית, יד קטנה וחמה, ואשקנה. ורק בנשקי את היד הצורבה הזאת, רק אז שמתי לבי אליה וארגיש בכל יפיה. ארוכה קצת, דקה ושחומה, וענודה בראשיתה אצעדה בצורת נחש, עשוית זהב. האצבעות חטובות, חלקות, ישרות, כאלו הוקצעו משיש עכור. האמה והקבוצה נשאו טבעות כבדות, טבעות זהב וכסף, טבעות מקושטות ספיר וישפה. והצפרנים! אלו הצפרנים הענוגות, השקופות בקצותיהן והמשוחות כרמיל מבריק ומעור את העינים. יד ערבית, יד אפרתית. נשקתיה עוד פעם ועשר.

" – חן־חן, ידיד, אך שמע־נא הלאה. אמי חלתה בשחפת; כי לא לשוא ילדתני בעודה ילדה. וחברותיה, נשות אבי האחרות, אלה העבות והפורחות, מה המרירו את חייה: אַת חולה, אמרו לה, ובמהרה תמותי…

תמותי!

ואמנם יום יום רזתה, יום יום דקתה. אבי זנחה, חרפה, קללה. וככה, עזובה ושנואה, השיבה בקר אחד את נשמתה. זה היה בחצר, אנכי קלעתי זֵרים, ואראה פתאם את אמי בנפלה. היא מתה: יפה וחורה כלבנה, ועיניה הביטו שמימה…

עברו שנתים. אשה חדשה, גדולה ואכזרית מלאה בבית אבי את מקום אמי. עד מהרה שלטה על יתר חברותיה. אם בימי אמי התהוללתי, השתובבתי ברחובות, התגלגלתי בחול, התרחצתי בים, קבצתי צפרים וגבושים, שחקתי בפספסים ובפרחים והייתי עליזה, מאושרה ככל בנות־גילי הערביות הקטנות, העניות – הנה באה החדשה ותקרא: די! אנכי התקוממתי אך לא התאוננתי. אדרבה, בראשונה כמעט התמלאתי גאון על תפקידי החדש. הייתי לגדולה, לאשה. הלבישוני מכנסים נפוחים, ענדוני צמידים וטבעות, את צפרני ידי ורגלי הצביעו בצבע אדום ויפה, את שערותי הקצרות גדלו בעשרות צמות ובתיבה מיוחדה לי הניחו עבורי סדין, שלו כל־כך שאפתי, וצעיף־משי אפור, שזור ציורים שונים. נדמיתי למלכה. ישבתי על היריעה באולם המשותף לנשים, או על הרצפה, בחצר, תחת תכלת השמים, רגלי כרוכות תחתי והדום־התפירה לימיני. על ההדום מצאתי פקעות־חוטים, מחטים, צנורים ושפודים ומאז יום יום, מהבקר עד הצהרים, מהצהרים עד הערב, צנרתי תחרים, זרדתי גרבים, רקמתי שטיחים, ואשמע את עמיתותי הגדולות בספרן ספורי־בלהות, חדודים גסים, זכרונות ימים עברו. ובהיותי בת עשר, כבר ידעתי את כל פרטי החיים, את כל זוהמתם ואת כל עגמתם. ידעתי, כי אנחנו הנשים, נוצרנו למלא את רצון האנשים. ידעתי, כי עלינו לצַית, לעַנג ולהוליד."

– מסכנה! גמגתי.

– כן! מסכנה. זאת הלא אמרתי בתחלה, ועתה הנך מבין אותי, הנך משתתף בצערי. אולם אנכי, לא מיד באתי להכרה הזאת, אלא לאט־לאט, בהדרגה. בהיותי בת שתים עשרה, בא אלי אבי ויבאר לי ברמזים שונים כי איש גדול בהשפעתו, אדיר בכספו רוצה בי לאשה. הוא נחמד, רק שתי נשים לו ובן חמשים הנהו. אנכי הקשבתי ועיני נתמלאו זעם. בכיתי, אך לא דברתי דבר. אבי נזף בי, כנני בשם “טפשה” ויפנה לי את ערפו. זאת היתה התקוממותי הראשונה. ואתה רואה, כי לא נמכרתי, כי לא נואשתי. למרות השתדלותה של ה“חדשה” ולמרות הפצרותיו של ה“חתן” נכנע אבי לתחנותי וישאירני במשפחתו…

לרגלינו, התעורר הכלב מתנומתו הקלה וינבח פעם. מעל לראשו עבר, טס עטלף קטן ואיננו. בשמים הרחוקים, על פני הים הדומם, סבבה כנופית סנוניות, סבבה ותעלם. אז ישוב הכלב לתנומתו, וידידתי שבה לספורה.

"…והנה, באחד הימים, לפני שנה, אנני המקרה להכיר אחת מבנות עמך, נערה יפה־פיה…

– כמוך! הספקתיה בחום נעורי.

שפתותיה המלאות התכוצו למעוג חנון ובת־צחוק רחפה עליהן:

– אוה, יפה ממני, כפלים, עשרת מונים. עיניה תכולות מהים שלפניך, עורה לבן מאור היום, שערותיה אדמוניות וכמעט זהובות. התאהבתי בה, קֵרבתיה מאד ומדי פעם בפעם הסתלקתי מביתי לרגעים קלים, יצאתי אליה ואשוחח אתה. זה היה אסוני, זה היה גם אשרי. היא למדתני לדבר בשפתכם היפה, היא למדתני לקרא, ולכתב, ולחשב. היא למדתני לאהב, ואני אוהבת…

– את אוהבת? את מי? אמרי־נא!

ואלחץ את ידה, ואקרא:

– אמורי!

– אל־נא. אני אוהבת את החופש; כן, את החופש! הוי, מה שואפת אני לחופש, מה רוצה אני בחופש. לברוח מבית אבי, לנער מעלי כל מוסרות העבדות, להדָמות אליכם, אתם העברים, לעבוד ולפעול, ללמוד ולנסוע, לעלז ולאהוב: – בכל אלה אני רוצה – התבין?

ואישוניה שנים קדחו, קדחו ויבריקו כשני ככבים בחשכת הלילה:

– התבין?

– אנכי אשחררך!

אז תקום הערביה מעל המצע הרך, תקום ותעמד כלביאה. גם אנכי קמתי, גם הכלב קם, גם היקום מסביב כמו רם. הצפרים חדלו מצפצף, האגם התכסה באדים קלים, ומעל פני הים התנשא ערפל, ערפל קל, דק וורוד…

– התראה?

ובהתקינה את סדינה אל גופה ואת הצעיף אל פניה, ובכוננה את אצבעה לעמת השטח המתמקמק לרגלינו שוררה פתאם, בעברית היותר מזרחית וחיה, את שתי השורות הראשונות של אותה שירת מנה הידועה כל־כך לכל בנות הארץ:

"שמש אביב נטה ימה,

עד לקסות¹ שמים…

התראה, איך שוקעת השמש?"

ואמנם נגעה השמש בשטח המים, ותטבל, ותטבע. זו לא היתה יותר מלכת היום הנאה והמבהיקה; זה היה גוש עגול, נפוח, שרוק, בלי כל ברק. גוש האומר שלום לארץ הגדולה, גוש הנכנע בפני החשכה הגוברת. רק האופק, בין הים והרקיע, עוד נשמע לפקודת הגוססת ויתלבש צבעים שונים, צבעים נפלאים וקוסמים: אדום וסגול, צהוב וירוק, אפור וכסוף ששחקו זה בזה, שהתערבו ויהיו לתמונה.

– שחררני, – ואהבך!

אמרה, ותרד מעל האגין. רגע נדהמתי. אולם, כשירדתי גם אני, כשרציתי לעקבנה, היתה כבר היא רחוקה מאד. היא ברחה ממני, ברחה תמיד ועוד מעט ותעלם: הריה נקודה לבנה, שמה, בדרום.

– מהיר, איֶך?

ואשרוק בעוז. והנה, מהמרחק, הסתער לקראתי כלבי הטוב. הבינותי. הוא לוה את ידידתי במרוצתה המבוהלה, וישוב אלי לקול שריקתי. לטפתיו:

– הביתה!

הציבותי את קפשי, קפצתי את אגרופי מסביב לראש־שוטי, ואצעד לעומת העיר והנמל.

השמש נעלמה. גם האופק האדום־סגול־ירוק נמחק כליל. הלילה פשט על פני כל, ממזרח הארץ עלה ויזהיר הירח העגול, פניו החורים צחקו, ואנכי וכלבי חדרנו לרחובות הצרים, הכעורים…

שבט, אתתל"ט

תם