מ“קנטוניות” למלכות    🔗

עתידה ארץ־ישראל להתפשט מכל פלשתינה. מנחם אוסישקין.

 

א. דברים לזכרון    🔗

לפני הכנסי לעצם הנושא, אשר לשורת מאמרי אלה, למוצאני לנחוץ להעביר לפני קוראי “הזמן” ¹ פרטים אישיים אחדים, שאינם ידועים להם וגם לקהל, ושערכם לבסוס נימוקי אחרי־כן חשוב כמדומני למדי. הדבר אירע עוד לפני כתריעשר שנים, בימים הראשונים כמעט להתלהבות הכללית אשר הקיפה את כל תפוצות ישראל בעקב פרסומה של הצהרת בלפור, ואני אז בא־כחו הרשמי של “הבית הלאומי העברי” בכנסית העמים הנרדפים אשר נתכנסה בעיר פילדלפיה בנשיאות מי שהיה אחרי־כן לנשיא צ’כוסלובקיה המחודשה – ד“ר מסריק. תוך כדי שיחות עמדו בשאלת עתידותינו במזרח הקרוב, אשר ענינוהו מאז ומעלום, הביע המדינאי הישיש לפני את חששותיו הרציניים בקשר עם ניסוח “ההצהרה” ו”רוחה הכללי": – עם כל הערצתי לבריטניה הגדולה בשל אהדתה הבולטת לעם היהודי – אמר לי בין שאר הדברים – לא זהו המסמך הנחוץ לישראל בארצו. שני חלקיו סותרים כמעט זה את זה, והנני מבטיחך, כי אילו הייתי גם אנכי במנסחיו, כי אז נתתי לו בסיס יותר ממשי – זאת אומרת, שהייתי עושהו לחוזה מדיני אמתי, לאמנת־ברית בין מעצמות ההסכמה מצד אחד ובין העם העברי המתעורר מצד שני…

למותר לי להגיד, כי דבריו אלה של חכם־המדינה הישיש, אשר כה הפליא את העולם כולו בכשרון פעולותיו לעמו ולארצו, הדהימוני למאוד ואמסרם בהזדמנות הראשונה למזכיר ההסתדרות הציונית בימים ההם, ה' יעקב די־האז, שמהר לדון עליהם עם השופט העליון ברנדייס. בינתים גוללתי לפני שניהם תכנית מסוימה לתביעותינו התכופות ממועצת השלום, תכנית שצלצלה למכתחילה כחזון־רוח סתם אף באזני אותו אדם־הדמיון ורחב־המעוף, אשר היה ימים רבים תלמידו ואיש סודו של הרצל בכבודו ובעצמו:

"צריך – הסברתי לו – להשתמש ברגעי־כושר אלה לנצחון הנשק בעולם, כדי להשיג מבעלות ההסכמה חוץ מהבטחת הנייר הידועה שניתנה לנו בשני לנובמבר שנת 1917 בלונדון, גם הבטחה גשמית ותכופה, והבטחה זאת תוכל להתבטא בקביעת אחד הגלילים הארצישראלים המיושבים ביותר ביהודים כמדינה עצמאית לכל המובנים להיותה בסיס למדינת החלום של “ימי המשיח” לעתיד לבוא. מה שעשו משה ואהרון במדבר סיני, ויהושע אחריהם בעבר הירדן מזרחה; מה שעשו יוצרי ארצות־הברית לפני שלש מאות שנה עם כניסת “האבות” לסביבות בוסטון וניו־יורק; מה שעשתה איטליה הצעירה לכשהיתה רק “סבויה” הדלה תחת ויקטור־עמנואל וקאבור, – עלינו לעשותו גם אנחנו בשובנו לארץ־ישראל. בגליל עצמאי ממין זה – תל־אביב והמושבות בנותיה, או טבריה וצפת שתיהן – עם דגלן המיוחד, נשיאו וגם מושליו העברים. יוכן לא רק החומר ההיולי לישוב כל הארץ כולה בהמשך הדורות, בלתי־אם כל הנחוץ להנהגת מדינה: צבא קטן, גם מורשון בזעיר אנפין, משטרה מופתית ופקידות אזרחית מושלמת. הישוער – סיימתי את דברי לאיש־שיחי – הרושם שיעשו בגולה בולי־דואר בחותמם העברי ומטבעות כסף בסמליהם היהודים? שהרי רק יצירה ממלכתית כזאת, עם כל קטנותה השטחית, תוכל לפנות לבורסאות אירופה ואמריקה בבקשת מלוה, אשר מבלעדיה אין כח בידי עם מהעמים להגיע למטרתו הסופית.

הדברים נגעו סוף סוף עד ללבו של “דון יעקב” הספרדי וכעבור ירחים אחדים שלחני, בהסכמת השופט ברנדייס, לפאריז וללונדון – ללונדון, כדי לנסות להשפיע על ד“ר ווייצמן בכיוון הנזכר ולפאריז כדי לשרת את סוקולוב בכל אשר אוכל, ביחוד בשל הכרתי האישית את מסריק וד”ר בנש, ראש ממשלתו הראשונה.

ווייצמן קבלני בסבר פנים יפות: אכן, צעיר מאד הייתי עוד (רק בן שלשים ושתים!) ועל שפתי המנהיג הרגשתי מיד בת־צחוק מובנה מאליה לשמע תכניותיו המפליאות של בחור ארץ־ישראלי בהעזתו המזרחית. עם כל זה האזן האזין לכל דברי באדיבות מרובה ובהתעמקות רצויה, ולאחר ימים מעטים שלחני פאריזה לראות את חברו סוקולוב, שעשה בה את מושבו קבע, להיותו במגע ובמשא תכוף ומתמיד עם מדינאי העולם, אשר נאספו כבר בצרפת לשם ניסוח תנאי השלום עם המעצמות המוכות. מזכירו המדיני של ווייצמן ה' זיף, ועוזרו, ה' מרקס, היו גם הם בבירה הצרפתית בימים ההם, ודבר המנהיג אתם, לעזור לי ככל אשר לאל ידם.

אולם, כשנפגשתי עם סוקולוב באחד האולמים הרחבים לרחוב אדוארד השביעי – שבהם ניהלו מנהיגינו את עמנו לתחייתו המדינית – הבינותי מיד, כי ללא תועלת תהיינה כל השתדלויותי מצד זה. לפני ישב עתונאי מפורסם, “מתחרהו” של הרצל ושנצחונותיו הציוניים באנגליה, בצרפת ובאיטליה גידלוהו גם פינקוהו. לנצח לא אשכח את עיניו התכולות בהתבוננן בדהימה גלויה בצעיר הירושלימי, אם־כי טרחו גם עמלו להיראות כרצינות וכתמימות.

– כל מה שאתה מגולל לפני – השיב בשפתו הנמלצת – מענין אמנם למאד, אך איחרת קצת את המועד. מדינה ננסית שכזאת יכולים אנו להשיג בכל עת נרצה, ומר פישון, שהוא היום שר־החיצון הצרפתי, היה הראשון להציע לפני מעין ממלכה דומה לשלך – אף יותר נרחבה ממנה בהרבה. לפי הצעתו יש להקצות לעברים את כל יהודה הקדמונית, זאת אומרת מגבול מצרים ועד לקו אשר מדרום לשכם, אפס, ידידי, במה דבריך אמורים? לכשאין ברירה אחרת לפנינו. לאשרנו הגדול השגנו מאנגליה הרבה יותר ממה שהיתה לנו הזכות לחלום עליו בימינו, ולמה נלך לקלקל את הדבר הגדול בהצעות פעוטות ובלתי־מעשיות שכמות אלו?

אותה שעה נכנסו החדרה זיף ומארקס שניהם, ובידם המפה הרשמית שבה סומנו גבולות ישראל מחדש לאחר ההסכם עם לויד־ג’ורג':

“הנה, ראה! – קרא סוקולוב ועיניו זולגות דמעות־אושר וגיל – זוהי הממלכה שהשגנו מידי המעצמות – כל ארץ ישראל כולה, כבימי דוד ושלמה כמעט, מחוץ לדמשק ולתדמור כמובן, וגבולנו המזרחי קו מסלת־הברזל החג’אזית!”

הוי! רעדת השמחה שעברתני עד היסוד: הן סוף־סוף לא רבים זכו, כמותי, להיות בראשוני הרואים את הגאולה למעשה, כפי שהופיעה לפנינו ביום ההוא מתוך המפה הנזכרת. כהלום רעם שאלתי אז את סוקולוב:

– ובמה אוכל איפוא להועיל ברגע נפלא זה למלאכות הציונית כאן?

ובא־כח ישראל מושיט לי אז את הנוסח האנגלי להצעה הציונית הרשמית, כפי שהוחלט להעבירו לפני ה“ארבעה” (קלימנסו, וילסון, לויד־ג’ורג' ואורלנדו) בישיבה המיוחדה לעניני המזרח הקרוב, ויצו עלי לאמר:

“תרגם־נא זאת לעברית!”

ולרתתי הגדול:

“אל נא תזלזל במלאכה זאת, אשר אני מוסרה לידיך היום העברי הראשון ליהודה היית ולא דבר קטן הוא, כמדומני, שהנוסח העברי, אשר אנו אומרים להגישו למועצה העליונה כמסמך המקורי להצעתנו באנגלית, יהיה נכתב על ידיך… אחרי אלף ושמונה מאות וחמשים שנה לשיתוק שפתם של חוזינו ונביאינו, תצלצל שפת ירושלמי שוב בארמון מלאכים – האין אתה מרוצה?”

“מרוצה” – הזאת היא המלה? – נזעקתי בהסתערי לקראת איש־חסדי – הן משוגע אני מחדות אין גבול! וברוצי אל המלון הצרפתי אשר ליד כנסת ה“מדלן”, לבשר את דבר זכותי הגדולה לאשתי, נשיתי תבל ומלואה – אף את דבר “גרעין הממלכה העברית”, שבה הגיתי יומם ולילה, ושלשמה נשלחתי צרפתה.

*

הוי, הימים המאושרים ההם. ועבודתי הנעימה, עם תיקוניו של סוקולוב פה ושם, גם אותו המעשה הרב בערב היום הגדול שבו עמדו שלשת באי־כח עמנו, ויצמן, סוקולוב ואוסישקין, להופיע בפני גדולי תבל ומנהיגיה לדורות הבאים, כשבידים רועדות, אם כי בלב גאה, הגשתי להם, במלון “מריס”, את הנוסחה העברית המתוקנה בכתב־מכונה. אכן, אילו החזקתי בידי אלו את עצם “לוחות התורה” למשה רבנו בכבודו ובעצמו לא הייתי נרעש כברגעים הקדושים ההם לחיי העצמיים, ואם־כי מצאו זיף ומרקס לטוב למחוק מעל המכסה התכול אשר בנוסחתי זאת היקרה את שמי כמתרגם, שציינתיו בשוליה לזכרון, לא ידעתי בלתי־אם רגש נאצל אחד: המדינה העברית עומדת ללדת, ואנכי הקטן באלפי ישראל עֵד הנני ללידתה הקשה.

למחרת נשא אוסישקין את מנאמו המפורסם בעברית – המנאם המדיני העברי הראשון על במת מדינאי־עולם מאז הגירוש מארץ־האבות! – ובטיילי אתו אחר־כך בשדות פאריס הקוסמת לא עצר “איש־הברזל” מתת ארשת־שפתים להמית רוחו כי רבה, אם כי מרירות מה היתה נסוכה בדבריו אלי דוקא ברגעי אושר אלה לעצמו ולעמו:

"אמנם, הכל טוב ויפה – העיר בקריאת אנחה – אך מי יתן ולא תאכזבנו אנגליה זו באחד הימים. בהסמכה אולי על חלקה השני של ההצהרה הבלפורית עם ניסוחה המסובך!

“כדברי מסריק אלי בפילדלפיה!” – עניתיו משתומם.

"רצונו של אחד־העם היה זה – טרטר קול עברי צעיר מפיו של אהרן אהרנסון, שהשיגנו בצעדיו הנמהרים ויילווה אלינו עד למלון.

וכאילו צוירה לעינינו אז, על כותל אולם־ההמתנה הגדול, עם חשמלו המזהיר ומשוש מבקריו ומבקרותיו למאות, יד נעלמה שקראה לנו: “מנה מנה” חדש לעתיד קרוב מאד…

אך לא!

הלאה מאתנו רעיונות אפלים: יום גדול, יום שאין משנהו היה היום ההוא לכולנו. ויצמן הקרין בקרני אורה, סוקולוב נשב ויעשן סיגרה אחרי סיגרה בבת־צחוק שאננה על שפתיו הדקות ומרקס גם זיף מגישים כוסות שמפניה למסבת יחידי־הסגולה, כוסות מקציפות ביינן הטוב, כוסות שפזרו בהחלט כל דאגה לימים הבאים.

ולמחרתו – ביום חמים לחורף פאריזי מתוק – כשכבדני ג’ימס רוטשילד לכוס־תה אשר ניתן בארמונו המפואר במבוא יעורת בולוניה המפורסמה לכבוד האמיר פייסל ודברו אלינו ברית־אחים – כאשר כתב כמה ימים לפני־כך לפליקס פרנקפורטר, יד ימינם של ווילסון ובראנדיס – וזמן־מה אחרי־כן כשהועידני פיליפ קר, מזכירו של לויד ג’ורג‘, למשרדו ויגולל לפני גם הוא את אותה מפת ארצי, שבה סומנו באותיות אדומות המלים אנגליות Frontiers of the Jewish Homeland – היכול כותב הזכרונות האלה להעיז ולהפריע אף לרגע קל במשהו את השמחה הכללית, בחידוש הצעתו לד’ אמות של עצמאות תכופה ומוחשית?

“סע ארצה־ישראל, – זו ארץ העברים אתמול, היום וגם מחר, – והגד לאחיך כולם, כי יום הגאולה הנה זה בא ומדינת היהודים חדלה להיות אגדה”…

"עשרים יום לאחר קריאתו של המדבר בשם “דויד הבריטני”, שוטטתי בחוצות קריתי, זו מולדתי, כשרונלד סטורס יוצא לקראתי בברכת שלום כה עברי ואיתן, ואין קץ לאשרי.

אהה, למה חלפו ימי־קסם אלה לתחילתו של ביתנו הלאומי?

למה הקיצונו ב“בקר לא עבות אחד” ובאופקינו חרדות הבגידה?

 

ב. כיצד נתאכזבנו    🔗

אכן, כשנה או שנתים לאחר ההצהרה עוד רחף לפני עינינו בארצנו זאת מעין זיו של מלכות. לא אדבר, חלילה, בדעה המופלאה, שזעזעה במועדה את עולמנו היהודי אלפי פרסאות על אלפי פרסאות, ושלפיה התכוננה עפ“י פקודת לויד ג’וארג' הוזרה היהודית הראשונה בנשיאותו של אדמונד די־רוטשילד בכבודו ובעצמו עם ווייצמן כשר החיצון, מונד (הוא מלצ’יט) כשר־הכספים, בראנדייס שר המשפטים, אוסישקין לקרקעות, סוקולוב להשכלה, ג’ימס לצבא ולימיה… גם לא אגע, כמובן, באותה האמונה, שקוננה זמן רב עמוק עמוק בקרב המונינו הרחבים, ושלפיה הוכרזה א”י מדינה חפשית לכל הדעות, אם לא כבולגריה וכיון, הרי לכל הפחות כאלבניה וכלבנון. אעפ"י־כן היה לנו סכום־מה של ברק חיצוני, אשר עשה רושם על הערבים ביחוד, כאילו היינו אנחנו באמת המניעים את אופני המרכבה: דגל ציון נפנף בגאון ובהדר על כל בניני ההנהלה הציונית ומוסדותיה, הלגיונות העברים הפילו את פחדם על עם הארץ במגיני־הדוד האדומים לשרווליהם ולכובעיהם. לווייצמן, לבראנדייס, לסוקולוב נערכו קבלות־פנים נסיכיות ממש מצד השלטונות הרשמיים. ומשום כך קרה הדבר, שרבים מאתנו נטו למחשבה כי ממשלת הממונות היתה אתנו, לצדנו, בשבילנו, אם לא תמיד בגלוי, הרי, לכל הפחות, בחשאי, ונעלים תדיר את עינינו מראות סימנים בולטים לרעה פה ושם בהנהלת הענינים המקומיים אשר לביתנו הלאומי. בקיצור: כה שרויים היינו כולנו באוירת הקסמים של תור הזהב אשר לגדול נצחונותינו מאז הגדול בחורבנותינו, שהפנה לא הפנינו את לבנו לשתי נקודות יסודיות:

א) כי לא כל העם האנגלי רצה בהצהרה.

ב) כי אותו החלק האנגלי שלא רצה בה למראשיתה, החל מיד בפעולה נמרצה להכשלתה.

בעקב התלהבותנו הסוערת לפתשגן “כורש השני” – שכחנו, כי תמיד־תמיד נפלגו איי בריטאניה לשני זרמים ראשיים, האחד שהתגעגע מימיו להעפלה רוחנית, להערצה תנ"כית ולמלחמת עזרה לעמים הנתקפים, והשני – שרכז את כל מאמציו, אמצעיו, כספיו, מדיניותו אפילו, לשם מטרה אחת לבד – שררת אלביון בכל פינה שרק אפשר היה ללכדה ולהתאחז בה. אם על הזרם הראשון נמנו גדולי מוח ורוח כקרומוויל, ביירון, גלאדסטון, ביקונספילד, אוליפאנט, ג’ורג' אליוט, יוסף צ’מברלין, דוד לויד ג’וארג' ולורד בלפור, שלמעשיהם הכבירים יש לזקוף את שחרור יון מעול התורקים, את החזרת האיים היוניים לממלכה החדשה, את התמיכה המפורסמה לבולגריה, את הצעת אוגאנדה וחצי־אי סיני להרצל ואחרונה אחרונה חביבה: את הבטחת “הבית הלאומי” לעם ישראל, – הנה לא קטנים מהם במוח, אף חזקים מהם בזרוע, באשר העדיפו את הכח על הרוח, היו גם וולינגטון, פלמרסטון, קניננג, ססיל רוד, רוברטס, קרומר, קיצ’נר, ג’ונסון היקס, נורטקליף וביברברוק ועל כולם אותו מפקד צעיר וטוחן גדולות, המפקד לורנס, שלהקת מעריציו ועושי רצונו פשטו על כל המזרח הקרוב והמרכזי. למעללי הזרם השני הזה יש למנות בראש וראשונה את סרובם של קרומר וקיצ’נר למסור את חצי־האי הסיניי לעם היהודי, ואחרי זאת את שבירת רוסיה, את קצוץ טורקיה ואת הנחת אבן־הפנה ליצירת אותה הקיסרות הערבית לעתיד לבוא, עם נג’ד, עיראק, חג’אז, אומאן, סוריה הפייסאלית, עליה השלום, מזרח־הירדן שנקרע מעל בשרנו פתאום ומאורעות הדמים בארצנו זאת הנחשבת בעיניהם רק כחלק מאותה הקיסרות הנזכרת.

מה שקרה, איפוא, לאחר ההפתעה הראשונה, שהדהימה את מנהיגי הזרם השני כתוצאה מפרסום ההצהרה הבלפורית בלי ידיעתם המוקדמת, ואשר הרסה לדעתם, את יסודות ההצהרה המקמהונית – הוא פשוט מאוד: פקודה ניתנה במרכז הלונדוני לסיעות ה“קיסריים”, – כאשר אוהבים הם לכנות את עצמם, – להחל מייד בעבודה כפולה, שמטרתה האחת היא לקעקע את הבית הלאומי מיסודו ולגרש את הצרפתים מסוריה ומהלבנון. אם יושגו שני אלה – כה האמינו, בצד אולי, נלהבי “הכוח הג’ון־בולי” – תנתן דחיפה עצומה להמשכת השררה הבריטנית באפריקה ובאסיה, שהודו הגנדיית ומצרים הזגלולית עזרו כל־כך לפגימתה בשנים האחרונות. מכאן כל אותם המאורעות שלא הבינו מנהיגינו בראשיתם: הפלת לויד ג’ורג' “ממצודתו הציונית”, מלחמת פייסל נגד צבאו הכביר של המצביא הצרפתי גורו, בריחתו דרך ארץ־ישראל אנגליתה, העברתו כמלך הערבים לעיראק, הכרזת אחיו כאמיר לעבר־הירדן מזרחה, גרוש אביהם חוסיים ממיכה וממדינה, העלאת אבן־סעוד הווהבי למדרגת כובש ודבּר והמהומות התכופות בארצנו אנו. מי שאינו עלול לראות בכל המעשים האלה את חוט השני לשלשלת רצויה אחת, ושמעשי הדמים בירח אב הם טבעותיהם ההכרחיות – מנקודת־מבט כל־ערבית, כמובן, – הולך בדרכי בת־היענה הטומנת את ראשה בחול לבלי הרגיש את הצייד ואת קשתו הדרוכה למולה. ובנות־יענה שכאלה היו רוב מנהלי ענינינו בארץ־ישראל מאז ההצהרה ועד היום, ולכן הגענו כה פתאם עד לפי התהום.

לאושרנו – יצא תמיד הזרם הראשון, זרם האנגלים האדיאליים, להגנת עמנו ובעזרתם ובעזרת הנס הגדול שאירע לעם ישראל במציאות צרפת בסוריה ובלבנון ניצלנו בעוד מועד מסכנת המוקש אשר הכינו לנו באי־כח לורנס וחבורתו. כה קרה גם למחרת הטבח הירושלמי הראשון, עם המתת הרמתי וחבריו, וחיים ויצמן יוצא אז את ארצנו לתבוע את עלבון עמו על אדמת האבות מידי הממשלה האנגלית. לנצח אזכור את פגישתי אתו בקהיר, במלון “קונטיננטל”, עם חזרתי מנסיעת תעמולה ברחבי בריטניה הגדולה. הוא היה חיוור כמות ועל מצחו הרחב כאילו ירדה לפתע עננה בת אלף ושמונה מאות וחמשים שנה. גבו המוצק נתכופף, ידיו התחככו זו בזו מתוך עצבנות מופרזת, עיניו עמקו כשחור הלילה וכפרנסואה מלך צרפת, הרבה דורות לפניו, הפליט קולו הרועד ארבע מלים נוראות ומטילות אימה:

– הכל אבוד זולת כבודנו!

אפס למראה החרדה הפתאומית שתקפה את כל שומעיו, אשר כרעו על רגליהם כמעגל מסביב לאתנחו, הזדקף בכל כח ולשונו חוצבת אז שלהבות:

– סלחו־נא לי, ידידי אם ביטאתי מלים שלא במקומן… הלאה ממני רעיונות אפלים גם הרהורים מיאשים. הנה נפלו בידינו מסמכים, המוכיחים בלי כל צל של ספק, כי בולס ומפקדתו הם הם שערכו את “הפרעות” בבירת ביתנו הלאומי. הנני למהר לסן־רימו לקרא שם בקול גדול לאנשי חסדנו מאז: פרעו את שטר־חובכם לעם ישראל!

– אולי בכל זאת – התערבתי בדבריו בענוה – טוב יהיה לדבר הפעם ברורות? אולי בכל זאת נחוץ יהיה לשאול מאת חותכי גורלנו לא רק ביאור נוסף להצהרת בלפור המזועזעה, אלא גם ליצור לנו לעת־עתה את אותה המדינה העברית הקטנה והארעית בגבולות ארצנו, עם תל־אביב כבירתה, שבה דברתי לפני כמה וכמה פעמים להיותה מפתן המדינה ההרצלית לעתיד לבוא, – מעין התקדים שיצרה צרפת זה עתה בלבנון הנוצרי?

אך ויצמן חוצה כבר את האולם הגדול לארכו ולרחבו (חצות לילה עבר מזמן ואיש, זולתנו, לא הפריע את דבריו ההולמים):

– לא אוותר כמלוא הנימא! ארץ ישראל מהים התיכון ועד המדבר הגדול, שתהיה עברית כשם שאנגליה היא אנגלית, בי נשבעתי!

ומה היו התוצאות? –

בארץ ישראל גם בגולה עברה רעננה, שהן כה היו דברי לויד ג’ורג' לווייצמן בסן־רימו:

אשרכם הגדול הוא אמנם, שמאורעות הדמים ברחובות ירושלים אירעו ברגעים נוחים לכם, היהודים, בעוד האנושיות הכאובה מפכה גלי אידיאל אחרונים באוקינוסה הסוער. כל זמן, שאנכי עבדכם אעמוד בראש הקיסרות הבריטנית (ומדוע לא יאריכו ימי ממשלתי עוד כמה שנים?) לא יאונה לישראל כל רע. קרבנות אחדים נפלו על מזבח ביתכם הלאומי – מה בכך? אדרבא, עליכם להתגאות, כי קדשתם בדמכם את ציונכם הבנויה מחדש, כאשר מתגאים אנחנו הבריטיים. כי בדמנו החזרנו את בלגיה הקטנה לקדמותה. לך לך לארצך, כי לך ולאחיך היא גם להבא. ולראיה – הנה מניתי נציב יהודי לעמוד בראשה, – את סיר הרברט סמואל עמיתך.

האח מלת הקסם: נציב יהודי!

נציב יהודי – כלומר מושלה העברי הראשון של ארץ־ישראל לאחר הגלות הארוכה והמרה, בחינת אגריפה השני – כמבשר המלכות המלאה בתחיתה השלישית, ופעמי המשיח צועדים כבר במרחביה – מה יותר מזה רצו העברים בתוחלתם בת אלפים השנים?

לא, לא יכולנו לרצות יותר מכך, בכל־אופן מכל הנראה, אז בסביבות סן־רמו – וכוס השמחות מלאה על גדותיה.

ובעלות נציבנו הראשון על הרציף ביפו העתיקה לקול מקלעי הספינה האפורה שהביאתהו אלינו, נדמה היה לנו אמנם, כי חלפה הלכה לה הגלות הזעומה לעולמים.

*

האכה על חטא? האספח גם אני, כאחרים לפני, למחנה אותם המבקרים השנונים, המאשימים את סיר הרברט, לאחר מעשה, בכל הצרות וההרפתקאות שנתכו על ראשינו כאן בעשר השנים האחרונות? לא! כי עודני אומר היום את אשר אמרתי תמיד, שעל אף הכל, הטוב בנציבים היה בן־עמנו זה, ואילו נמנה למשרתו כל יהודי אחר במקומו, כנציב לכל א"י כולה, ווייצמן עצמו, בראנדייס, אוסישקין וז’בוטינסקי אפילו, כי אתה – בטוח אני – לא היו יכולים להמנע גם הם מרוב פעולותיו של הקרבן היהודי הראשון על מזבח המדינה העברית כל־עת רובה הגדול אינו יהודי. אלמלא לא נתן לנו סיר הרברט במשך חמש שנות נציבותו בלתי־אם שני דברים – רשמיות שפתנו עם השואתה לערבית ועצמאות תל־אביב כתקדים לדרכנו בעתיד, הרי יחרת שמו לנצח באותיות זהב על לוחות דוריותנו.

ובכל־זאת אינני נרתע מהכריז קול גדול, כי שגיאה מאין כמותה היה מנויו של סיר הרברט סמואל כנציב עליון ראשון לפלשתינה בתנאיה הנוכחים. הצעתי לברנדייס ולדה־האז היתה נציב אנגלי וסגנים שלשה – יהודי, נוצרי וערבי, וזאת מנקודת־מבט אחרת לגמרי ושלא עמדו עליה אחרים, כמדומני, עד היום.

שהרי שום דבר לא העלה את חמת הפקידות האנגלית המקומית, כמתן תואר האצילות ומשרת הנציב ליהודי לונדוני בארצנו. פקידינו אלה לא יכלו לסלוח ללויד־ג’ורג' שלארץ מיושבת ברובה הגדול ערבים, הנחשבים אצלם כאזרחים ממדרגה שלישית או רביעית – “נייטיבס” בכנוים הידוע – נשלח לא אנגלי טהור בלתי־אם עברי השוה בכל, אם לא עליון בהחלט, לכל אחד ואחד מהם. הם לא יכלו לראות במו־עיניהם, כיצד התחבב העברי הזה על תושבי הארץ כולם, כיצד ידע להתנהג אתם, ויותר נורא מכל לדעתם, – כיצד ידע לנהוג שררה ולהחזיק שרביט בדרך לא גרועה, ואולי לפעמים גם יותר משובחה מדרכם של לורד קרזון ושל הדוכוס מאתול במדינותיהם הם. הוכחה מזהירה זאת של יכלנות פקידותית־עברית היתה לצנינים בעיניהם, בהיותה מזיקה בהחלט לשטת “הילידיות”, שבה אוחזים האנגלים מאז ומעולם באותן המושבות הנחשבות כ“צבעוניות” בחלקן או בכללותם. ל“ילידים” הרשות להגיע רק עד למדרגה ידועה בסולם הפקידות. עליהם להשאר לנצח תחת הרושם כי האנגלי הוא אדונם, יועצם, מיסרם ומענישם. לא אשכח את השיחה הטפוסית בביתו של סיר רונלד סטורס, במעמדו של לורד אלנבי אל כוס תה, לכשהודיע לו נהגו המצרי, כי עוד המכונית המקולקלה ולא תוכל להחזיר את לוכד עירנו לארמון הממשלה:

– מה לעשות? – הצטדק מושל “ציון החדשה” בבת־צחוק התולית על שפתיו – אין לסמוך על הנהגים המצריים האלה, ועל־כן הייתי נוהג תמיד לקבל לשרותי נהגים עברים, אלא מה? בהגיע שעת־הצהרים, היה נהגי היהודי דורש לשלומי והולך לו ישר לסעוד את סעודתו. בערוב היום, בשעה שש בדיוק, היה מוציא את שעונו מכיסו ובהעירו, כי גמר את מכסת עבודתו הקבועה. – שמונה שעות ליום – היה מודיעני, כי הוא הולך לראינוע עם ארושתו. הנה מדוע הזמנתי נהג ממצרים; אצל זה אין כל היום בלתי־אם תשובה אחת: Yes, Sir!

– ואנכי הייתי משלים בכל־זאת עם הנהג העברי – גֵרֵן אלנבי בקולו הקטוע להתפרצות המסובים בצחוק אדיר.

בבוא הפקידים האנגלים לארצנו אחרי הכבוש קיוו למצוא גם בנו “ילידים” עם אותו היסוד המזרחי, אותה ההכנעה הסודאנית, אותה העבדות הערבית. תמורת זאת מצאו אומה מערבית על אף מזרחיותה הקודמת, אירופית עם כל גזעה השמי. כולנו נאורים, כולנו חכמים, כלנו יודעים את התורה וגם הקטן שבנו, העובד בעבודה השחורה ביותר, שואף לנוחיות ולהתקדמות. סטורס או פלומר אם רצו ליהנות ברגעי ליאותם, למי הלכו, אם לא לגולינקין ולאופירתו? במכללתנו לימד איינשטיין לקח לחכמי כל הגויים, במחולותינו רקדו קצינים עליונים וקטנים כבלונדון בירתם. בקיצור – האנגלי מצא בארץ־ישראל, ובפעם הראשונה למזרחו, המשועבד את דומהו, ורק בדבר אחד יכול עוד להתימר, שעלול הוא אולי להורות לנו דרך, והדבר הזה הוא חכמת השררה.

והנה באו סיר הרברט, ובנטובץ', ומונטיפיורי, ונורוק – והשם יודע כמה יהודים עליונים אחרים יבואו לארץ הזאת עוד! – לגזול מאת האנגלים הטהורים את שארית “עליונותם” בעיני “הילידים”. בפחדן זה החבוי “היה קבור הכלב”, כי לא לשם כך יצרו ה“לורנסים” את המדינות הערביות העצמאיות. לאלה האחרונים נחוץ מזרח מתורדם לעולמים, נחוצים “שיכים” בעביותיהם הציוריות, האהלים הבדוויים במרחבי השדות, האפנדים המעשנים את “ארגיל”תם והמשחקים במחרוזותיהם, האכרים והפועלים המוכנים לכל התרפסות – בקיצור: כל הקטורת וכל הרקח שבסמטאות השוק, כל הסוד והחשאיות אשר בצעיפי הנשים, כל הגעגועים המסתוריים לסוסי־המדבר ולגמליו, אף לנעירת החמור באישוני־הלילות. מכאן ורק מכאן הטלת אשמה על הציונים כנכרים, כבולשבים, כמורדים, כמהפכנים. מכאן הדברים הפוסקים על “קוסמופוליוּתָם” בארץ העברים מלפנים, שנתנה למושלינו אלה את מושיעם העברי.

כן, כל פקיד אנגלי, היוצא אלינו מלונדון, ואם גם חפשי הוא מכל איבה לעמנו, די לו להשאר בארצנו ירחים אחדים, בשביל להיהפך כבמגע־קסם לצורר יהודים בציון ומסופקני אם אגזים באמרי, כי בין מאות הפקידים האנגלים כאן לא נוכל למנות כידידינו די עשר אצבעותינו. הנה מדוע הפכה ההתקפה על ביתנו הלאומי להגנה על זכויות שכנינו הערבים – כאשר יכריזו היום או מחר רוב חברי ועדת־החקירה.

ובארץ־ישראל אשר כזאת, ללא אהדה – ללא שויון וללא בטחון, אנו חיים, עובדים ובונים…

הבאמת אין ברירה אחרת לפנינו כאן?

 

ג. והיינו ככל הגויים!    🔗

יש ויש.

– ומה היא, כי נדע?

להיות ככל הגויים, עם עצמאות מקומית לאזורותינו.

אה, אילו ידע עמנו, בנדודיו, לתכון אל סוד הצלחתם של כל שאר העמים כולם מאז ומעולם; אילו השכיל דון יצחק אברבנאל, להזרים את “גרושי ספרד” לא לקושטא, אזמיר וסלוניקי בתורקיותן המחודשה וביוניותן הקדמונית, בלתי־אם ארצה־ישראל ויחד־עם־כך אילו שלח מספר הגון ממהגריו אלה לאותם חלקי אמריקה ואפריקה שתיהן, שלא נלכדו אז עדין על־ידי הפורטוגזים, הספרדים,הצרפתים, ההולנדים והאנגלים; אילו היה דון יוסף נשיא אחריו מוצא בקרב אחיו כחות מספיקים בממון ובחומר אנושי להפך את אי נקסוס ב“איי הים” למפתן מדינתנו לעתיד לבוא, ואת הגליל העליון לגרעין הממלכה היהודית בחסדו של השולטן ידידו – – כי עתה, כאנגליה, כצרפת וכפורטוגל היינו רודים גם אנו במואבתנו הקדומה עם מושבות נרחבות לשירותה במדינות־הים אשר בכל כנפי התבל. מה לעשות, אבל, ואנחנו רק לנדד ידענו בארצות לא לנו. עד־כדי כך שגדול משוררינו יכול לשיר באכזבתו הרבה, יחד עם לורד ביירון מורהו:

"כי גם יונה מצאה קן,

סלע השפן

ויהודה – רק קבר…"

לחשב, כי עמים שלא היו מתמול שלשם בעלים הם היום בחבלי אין־גבול לעושר קרקעי ומחצבי – כברזיל, כארגנטינה, כשילי, כמכסקיה; לחשב, כי גזעים ירודים וחצי־פראים כחבש וכליבריה הכושיות גם הן חובקות שתיהן אופקים נרחבים בפוריים אשר לאזורים האפריקנים; לחשב, כי מדינות ננסיות כאיסלנדיה (מנקודת־מבט המוניה, כמובן, עם מאה וארבעת אלפי תושביה!), כסן־מרינו, כאנדורה וכמונקו מוצאות את מקומן במועצת חבר־הלאומים כשאנחנו, ה“עם שבנו בחרת”, “עם עולם” לסמולנסקין, “עם הספר” לאחד־העם, “עם־העמים” לאיינשטיין – אין בידינו גם בשנה השתים־עשרה להצהרה הבלפורית, עם הבטחת “בית לאמי ליהודים”, גם אמה מרובעת אחת לעצמאות עברית כל שהיא… “בירת העצמאות העברית” קראנו לתל־אביב אמנם בחגיגת עשרים שנותיה ברצוננו העז להתרפק על משהו מוחשי מנקודת־מבט “יחידה” עבריה משלנו, אם־כי ידע ידענו כולנו יפה־יפה, כי למרות הכרזתה כ“עיריה” בפני עצמה, על אפם ועל חמתם של כמה מ“מדינאינו” הגדולים, עוד שייכת היא באלפי נימים ליפו צרתה ועוד חיה היא בכמה ענינים בחסדו של עאסם־בי ראשה… הוי, כמה מרירות הבליטו פני דיזנגוף, באחת שיחותי האחרונות אתו, לכשהודה לי לפתע כי רק לפני ימים מספר הכירה סוף־סוף הממשלה המרכזית בירושלם – לאחר חמש שנות מאמצים אל־שניים בפני השלטונות השונים – בגבולותיה החדשים של ה“עיר העבריה הראשונה”!

"ואת הירקון, שעדיו הגענו בקרבנות כה רבים מצדנו, חצה לא חצו לשנים, כמגיע לנו לפי החוק; ואת הצפון גם את המזרח מנסות ידים נרגניות לחסום בעדנו, אם־כי קרוב לארבעים אלף לירות משלמת עירנו לממשלה כמס “ורקו” בלבד – יותר מכל עיר אחרת בכל הארץ כולה, יותר מירושלים הבירה, ומבית־לחם ורמאלה בנותיה גם יחד!

כה העיר הכנעני החדיש בזעפו הצודק.

שערוריה זאת צריך שתחדל.

אסור לנו להרשות שאומה המוסיפה לרכוש ארצנו זאת יותר משני מליוני לירות שנה־שנה יהיה נכנע מכל צד לצביונותיה של האומה היושבת בה מזה אלפי שנים ללא כל תנועה והתפתחות. ראו־נא מה עושה קנדה למישביה? כששלח אליה טולסטוי את ה“דוחובורים” נתמכיו קבעה להם הממשלה הקנדית שטחי־אדמה ענקיים חינם אין־כסף, אף העניקה להם חיטה ובהמה לרוב ותבטיח להם דרכים לכל רוח, תחנות למסלות־ברזל וכל הדרוש להם בכלל. כן עושות כל שאר המדינות הזקוקות ל“ידים עובדות ולאמצעים כספיים” – מארגנטינה עד אוסטרליה, מפרו עד קוסטה־ריקה, מאנגולה עד קניה וסיביר… רק ממשלתנו אנו, שנשלחה לכאן בכדי לגשם את הסעיף הראשון להצהרת בלפור במובנה היסודי – רק היא לא בלבד שאין היא עושה כלום – אבל כלום! – לעזר למישבים העברים בעבודתם האראלית, אלא שעוד מניחה היא על דרכם של מיני מכשולים ומוקשות. את הבנין הגדול לדואר באזור השפלה בונה הממשלה לא בתל־אביב, עם עסקיה המרובים אפילו מעסקי הדאר בירושלם, בלתי־אם ביפו עם אפס מרכלתה. את הנמל אשר אמרה תל־אביב לבנות על חשבון עצמה מבטלים בהקדם על־ידי הכרזת פשיטת־הרגל לעיריתה האומללה בקרב המורשון האנגלי. את נהר ה“פלאג” ובצותיו, שהציע לורד מלצ’ט ליבש בהונו העצמי, מניחים ללא הופכים זה כבר השנה הרביעית, ואת התחנה המרכזית בלוד לא יזיזו ממקומה אם־כי הכל נותן שאין לה כל ערך במצבה הנוכחי… בקיצור, – כאשר העיר אחד המדינאים האנגלים עצמם: לפקידי אנגליה בארץ־ישראל רק מטרה אחת והיא – כיצד למלא בכל היקפה את חלקה השני של הצהרת בלפור האומר, “כי מאום לא ייעשה העלול לגרום פגיעת משהי בזכויותיהם הדתיות והאזרחיות של תושבי הארץ מאז”.

*

מה לעשות, אם־כן, בשביל לתקן את המעוות הגדול הזה הגורם לנו מפחי־נפש כה מתמידים ואכזבות המרפות לא במעט את ידי הרפויים אשר בעם?

מה לעשות?

לגשת מייד למדיניות ממשנית, לשיטה ישבנית המבכרת נצחונות קטנים לכשהם מיידיים על נצחונות הכי מזהירים לכשהם “על הנייר” או אפילו בחזון המחות והלבבות. הרבה תלוי, כמובן, מהתקופה שבה אנו חיים. בימי עותומניה, למשל, לא היתה לנו כל יכלת לדרש מאת ממשלת התורקים הצעירים, במואבתיותם המופרזה, הכרה בעצמאות עברית מקומית; שעל־כן היינו מוכרחים להסתפק, בימים ההם, בעבודה חשאית ושתקנית. היום נשתנה המעמד בהרבה וכל עמי העולם הכירו בזכותנו הדוריית לארץ עברנו. אין אנחנו יושבים כאן בחסדו של עם־הארץ. לא מהם לנו זכויותינו ולא מהם העזרה לבניננו. לורד אלנבי וצבאותיו הם הם שלכדו את המדינה מידי התורקים אדוניה ובשל עזרתנו למעצמות ההסכמה בכלל ולצבאו בפרט (עם אהרנסון וחבריו) מסר לנו המצביא המנצח את הרשות לישב את אותם חלקי הארץ, שאין ידי בעליה עובדות בהם עדין, כהנחת ההצהרה המפורסמת. בא אז ז’בוטינסקי, ואתו ה“רויזיוניסטים”, עם טענתם הידועה לאמר: הן כערבים גם אנחנו היינו בעוזרי אנגליה, צרפת ואיטליה. גם אנחנו הרימונו צבא, ונצא אל החזית להלחם בתורקים. גם מקרבנו קמו להם מורי־דרך למרכזי המפקדה העליונה, ועשרות מליוני לירות הולוו להן באמצעותנו. מדוע אם־כן לא לדרש מהן, כערבים גם הם, את “ריבוית” ההבטחות אשר ניתנו לנו – זאת אומרת את המדינה היהודית כפי שחלמה הרצל אם לא בגבולות דוד ושלמה, הרי לפחות בגבולות החשמונאים ובן־ככב? לערבים נתנה כבר אנגליה את ה“ריבויה” הזאת. מחוץ לארץ־ישראל בהפחתת שטחה הדוריי וללבנון בהגדלת היקפו הקודם – הוחזרו להם עיראק, חג’אז, תימן, סוריה, עבר־הירדן מזרחה וחלום הקיסרות הערבית הגדולה עומדת כמעט בפני גישומה השלם עם אבן־סעוד ה“והאבי” בראשה… לנו העברים, כדברי יל“ג הנזכרים לעיל – יש לעת־עתה רק קבר, או יותר נכון – רק קברים – קברי הרמתי בירושלם, קברי תרום־פה־לדור בתל־חי, קברי פתח־תקוה וצפת, קברי מוצא גם חברון… הלאה, איפוא, כל פתרון שלא ימחק את העול אשר נעשה לנו עד כה ונוח לא ננוח אף שקט לא נשקט כל עוד לא נשיג אם המדינה ב”הא הידיעה"!

טוב ויפה, ואילו עשו זאת ז’בוטינסקי, מרגולין פטרסון וחבריהם ברגע הנפשי, כלומר לכשהיו תחת ידיהם כעשרת אלפים חיילים עברים; אילו ידעו אז להמשיך את “מרד עכו” עד לתמצית תוצאותיו המדיניות והצבאיות כגבריאלה ד’אנונציו ולגיונותיו הפרטיים בעיר פיומה; אילו כמיראבו הצרפתי לפניהם היו קוראים גם הם, בפומבי: “מעמדתנו החוקית, בתקף הבטחת אנגליה עצמה, לא נזוז!” – כי עתה הצדק היה אתם, או יותר נכון – לא היה כל מקום לויכוחים מסביב לטענותיהם. המדינה העברית היתה נוצרת ברצון הכידונים והמקלעים – היות שעוד משלו אז באנגליה ידידים נאמנים לנו כלויד־ג’ורג וכסייקס שניהם. לדרש זאת, אבל, היום, לאחר שעכו הפכה ותהי לאבעבועה, לאחר שאין חייל עברי אחד בנמצא, לאחר שההנהלה הציונית נתונה בידי רוב עצום המתנגד למדיניות יהושעית, לאחר שממשלת המשמרים פקדה על צ’רצ’ל לבאר את תוכן הבית הלאומי עד לידי אפס עגול, לאחר, ביחוד, שממשלת הפועלים, עם לורד פספילד בוזרת המושבות, נרתעת בפני פורעי אב עד למדרגת התרפסות – היום מה תועילנה צעקות, מה יתנו לנו רעמים? אם לא יוכל נחאס־פשה, אם לא ישיג אף גאנדי עם מאתים מליוני מעריציו – מה יוכלהו, כיצד ישיגהו ז’בוטינסקי בלבדיותו?

אשרי המאמין, אפס לדעתי אנכי אין לדרכו זאת כל תקוה ברגע העכשיוי, שבו רק דבר אחד ממלא את לבות כל המושלים: הפחתת הזין, הפסקת המלחמות, המעטת הבלבולים, הכרחת הפשרות בכל השאלות העומדות על הפרק. לא בשל עינינו היפות יאבה מקדונלד לנפל מפסגתו ולא בשל מנאמיו המזהירים של מנהיג הרויזיוניסטים יבוא אלינו וג’ווד בראש לגיונות בריטיים. אם ל“דומניון שביעי” עוד חולמים שניהם – צריך שיחכו אמנם להזדמנות חדשה, כאשר חכתה דניה הקטנה ששים שנה להתפרצות אותה המלחמה העולמית שהחזירה לה את שלזויג הצפונית. הזדמנות זאת בוא תבוא בלי כל־ספק. עוד תהיינה מלחמות אהה וישעיהו חדש יתלונן גם הוא על שעוד “גוי אל גוי חרב ישא ועל שאתים גם חרמשים לחניתות ולרובים ייהפכו”, ובימים הגדולים ההם להזדמנות אשר בוא תבוא, גם אם תאחר, אם עמד יעמד בראשנו וניזלוס או קלימנסו עברי, פיוס או מוסוליני משלנו – יזכה עמנו ודאי לאמירת המטרות ולמתוקת התקוות – יהודה החלומית. בינתיים, אבל, אויה לגריבלדים באופקי ארץ־ישראל וכקול במדבר הגדול יהיה קולם המטרטר.

*

מצד אחר קול קורא לנו בתבוסיותו לאמר: “אחורנית”!

הנוותר על הכל כעצת מגנס, ברגר, איינשטיין אפילו, עם כל גאוניותו של זה האחרון? הנחזר באמת שוב לימי יוחנן בן־זכאי ולאחד־העם נביאו, שהמרכז הרוחני הספיקו להם בהחלט? למה לנו להיות גוי ככל הגויים? הן טוב־טוב אם נבדל מהם בכל אותם הדברים, שעשונו עד כה ל“עם הבחירה”! המכללה על הר־הצופים עם שנים־עשר “פרופיסורים”, ארבעים “דוצנטים” וארבע מאות “שומעים” – כשמפעם לפעם יבקרו אותו איינשטיין, או ברגסון, או פרויד, או אולי אפילו מלומד נוצרי ומושלמי – הן גדול למדי החזון ולא יותר ומאת אלף לירות שנתיות יעלה לעמנו בגולה על הענין הלזה בכללותו: מה מובנות הצהלה במחנות הערבים על הופעת חוברתו של נשיא מכללתנו והסכמת ה“פלשתין” להצעת יוצרה של תורת היחסיות! בין־רגע ממש – אחת, שתים ושלש – ושאלת העברים בארצנו תפתר לעולמים. כדברי וייצמן, בזעפו המובן, תהפך מדיניות ברית־שולמית זו את “ביתנו הלאמי” ל“ביתנו הנכאתי”. נכאתנו בעבר, בהוה ובעתיד. חניטה מצרית לכל היותר. חן־חן, – ואם זוהי הדרך להצלת ישראל בארצו בוחר אני באבחת־החרבות לז’בוטינסקי ולתלמידיו. כאן לפחות שומעים אנו פעמי משיח ורואים אנו שלהבת יה. שם רק תבוסה, הכנעה, התאשמות, התמחקות. הוי! מה תיף ליטא מיהודה שכזאת, וברדיצ’ב פולנית מה תעלה על ציון ערבית…

*

נשאר אם־כן רק שביל־הזהב.

נשארה רק דרך הבינים.

מדיניותו של קאבור האיטלקי שהיא, אם תזכרו היטב – של הרצל בכבודו ובעצמו.

אל־נא יזעקו הנלהבים לאמר: שקר ענה בנו העיתונאי הירושלמי בהעזתו! הן לא כל־כך רחוקים מאתנו הימים, שבהם הציע לנו יוצר הציונות המדינית לותר על ארץ־ישראל לזמן־מה ולהניח את אבן־הפינה למדינה יהודית באוגנדה עד לבוא יום הגאולה. Nachtasyl קרא נור־די אחריו בכל התלהבותו ההרצלית ובן־יהודה עצמו, זה בן־יהודה שהשליך את נפשו מנגד על מזבח ציון עבריה, האם לא נמשך גם הוא בזרם הטורד כשבנו בכורו יוצא אז במאמר מפוצץ כנגדו בהכריזו אותו, את מחיה “ישראל בארצו ובלשונו” כ“בוגד במואבתו”?…

לאשרה של ארץ־ישראל לא מצא הפתרון האוגנדי מהלכים בלבות העם העברי, כאשר נוכחו זנגויל – שיף ואתם גם הרצל, ובכנסיה החמשית חזר המנהיג הגדול, לשמחת כל ישראל, לצור מחצבתו. אף־על־פי־כן נשאר גרעין צודק באוגנדיותם של הר־צל ונור־די, זנגויל ובן־יהודה ארבעתם והגעין הזה התאמה שמו גם מובנו. כן, מתאימים היו אלה ברצונם להתאים את החלום להמציאות, וקאבור האיטלקי היה להם למופת ולמורה־דרך. אותו מדינאי נפלא, שהיה ראש הוזרה למדינה קטנה כסאבויה, עם מלך קטן כויקטור עמנואל הראשון בתחילתו, ושידע להרים את ממלכתו זאת גם את מלכו זה עד למדרגת מעצמה ומושל שוים בכל למעצמות האדירות האחרות ולמושליהן הגדולים האחרים. כז’בוטינסקי בימינו שלח גם הוא צבא קטן להשתתף, במלחמת קרים נגד רוסיה. מה לעגה רוסיה לדויד קטן זה, אשר אמר להתחרות בגלית הרוסי וצרפת גם אנגליה הססו תחילה אם לקבל את עזרת “אוכלי המקרוני” ו“מנגני העוגבים”. אפס, בזה גדל קאבור על ז’בוטינסקי, שמלבד דמיונו הכביר היה גם מדינאי בחסד־עליון, מעין יהודה המכבי, אשר ידע לכוון את השעה ולהתאים את דרישות ארצו לרגע הנפשי. כשנתאספה מועצת השלום היה קאבור בא־כח לאיטליה נרחבה, לאיטליה שידעה מה שרצתה גם כיצד לעמוד על רצונה. הנה־כי־כן הפכה סבויה הגרעינית לממלכה איטלקית גדולה עם “פירנצה” כבירתה – עד לבוא יומה של רומא כעשר שנים אחר־כך… הוא הוא, בערך, מה שרצנו הר־צל, נור־די, זנגויל ובן־יהודה: אוגנדה היתה בעיניהם “הסבויה” שלפני “איטליה” – המפתן והגרעין לציון המיוחלה.

אפס, במקום אוגנדה, אשר אותה סירבנו אנחנו ועל־מקום חצי־האי הסיניי, אשר אותו סרבו לתת לנו לורד קרומר ולורד קיצ’נר שניהם – הן יכולנו ליצור לעצמנו סבויה עבריה מתוך מה שקנינו בארצנו בעצם ידינו ביובל מאמצים אל־שניים. חזו־נא במפה וראיתם, כי מבלי רצוננו כמעט, בדרך נס ממש, וכאילו היתה השגחה עליונה דוחפת אותנו לכך – הסתדרנו כגוש לארך שלשלת טבעית, לארך רצועה אדמתית שתחילתה במטולה – דן הצפוני, – ושסופה בירושלם מחוץ לחומה. מדוע? מפני שבדרך יצרית הרגשנו, כי רק בחיבור מושבותינו אלו לאלו, רק בהתרכזותן מסביב לגרעינים יסודיים, רק באמצעות התעגלותן לסביבותיהן המיידיות הושג גם בטחונן הכלכלי, החברתי, ההגנתי. עד מה צדקנו ברגשנו זה היצרי הוכיחו כל מאורעות־הדמים אשר זעזעו את ישובנו מימי התורקים עד לימי האנגלים ועד בכלל. אם נרצה ואם לאו הרי יותר ויותר נלך בעתיד בדרך בה הלכנו בעבר. הנקודות הרחוקות תנתקנה לעת־עתה, בכל־אופן, מעל הרצועה המאוחדת בארבע מאות פרסותיה כבר. לא עוד ניסד כפרי־אוריה והרי־טוב חדשים במרחבי השונאים ומוצא, עם כל שכנותה לירושלם, למד למדתנו מהו כפר שאינו נכלל כטבעת מיידית לשלשלת העבריה הכללית. עוד יותר: תל־אביב הורתה לנו את ערכן הגדול של ערים עבריות בצדי הערים הערביות ומתוך תנועת החרם כנגדנו יצאה לנו – מה מוזר? – הטובה הכי גדולה – שעכשיו יודעים אנחנו סוף־סוף כי עלולים הננו לעמד ברשות עצמנו, אם זהו רק רצוננו, וכי הישוב היהודי הוא כבר היום חי הנושא את עצמו, יחידה כלכלית שאינה נזקקת ביותר לסביבה הערבית.

כיצד לא הבינונו, אם־כן, כי יחד עם השתחררותנו הכלכלית, עם התרכזותנו העממית, עם התעגלותנו הקרקעית היה עלינו לשאף גם להשתחררות, להתרכזות ולהתעגלות מדינית? שאלה היא זו שאין לה מענה. למרות היותנו כהחכמים ונבונים אנחנו בעיני עצמנו, לא עלה על דעתנו כלל, כי בתנאים הנוכחים, עם כל הטעויות שטעינו בהן, עם כל האכזבות שנערמו על דרכנו, עם כל האיבה שהצטברה מסביבנו, הרי רחפה על מרבית עבודתנו בארץ זאת סכנה מאין כמותה בשל דבר אחד אשר אותו שכחנו לגמרי והוא מה שהנני קורא לו, בחידושו הלשוני המוגזם אולי, “חיוק מציאותנו בגבולות ארצנו”, legalisation בלעז.

באשר, אם זה יהיה לנו הכל יהיה לנו, אם־כי לא בגבולות אותו השטח, שעליו חלמו נלהבינו הקיצוניים.

הכל, מפני שדין פרוטה כדין מאה וחיוק ה“יש” הוא הוא שיאפשר אחריו את חיוק ה“יהיה” – בשעת אותה ההזדמנות אשר בה דברתי לעיל – ההזדמנות המופיעה באופקי עם רק אם עם הוא באמת.

*

איכה נחייק את “יש”נו העכשיו בארץ?

זוהי השאלה.

והמענה?

פשוט הוא למאד, כי די לנו ללמד משויציה ומהלבנון את אשר עשו שתי אלו לפנינו. בדרך החיוק המדיני.

לא לפרט כאן את כל הקורות למדינה השויצית מטרתי הפעם. את זאת יעשה אחר אולי בשעה גם במקום אחרים. די לי להזכיר בזה רק את העובדה, שהמדינה השויצית, כמדינה הגרמנית לפניה, כשאר מדינות העולם, לא ביום אחד נולדו. עוד מלפני כשבע מאות שנה החליטו שלשה שבטים – אורי, שויץ ונידרולדן – להתחבר יחדיו להגנת ענינים משותפים. מספר כל התושבים אשר לשלשה שבטים אלה היה פחות ממאת אלפים (כחצי ממספר התושבים אשר לארצנו היום) ובכל־זאת היתה זאת ההתחלה ליצירת המדינה החדשה, שנוספו לה במשך הדורות שבטים אחרים. כן, למשל, נסתפחו אליה בשנת 1320 עוד חמשה שבטים, ויחד, קבלו אז את שמו של ה“קנטון” “שויץ” כשם הכולל לכל שויציה כולה (כשמו של שבט יהודה בימי קדמוניותינו לממלכת יהודה אחר־כך). לא תמיד היתה הברית בין השבטים מוצלחת. בשנת 1436 פרצה מלחמת האזרחים הראשונה והמדינה השויצית עמדה על־פי התהום. אך בשנת 1450 הוכרז שלום־נצח בין שמנת הקנטונים ובשנת 1501 היה מספר הקנטונים השויצים שלשה עשר. מענין הדבר, שקנטון ג’נבה, למשל, עם תושביה הצרפתים, נספח לאחדות השויצית לפני כמאה שנה בערך וקנטון טיצ’ינו, עם תושביה האיטלקים, רק קצת לפני כן. עצם המדינה השויצית בצורתה העכשיוית הוכרזה רק בשנת 1848 – זאת אומרת כי שויציה כפי שהננו יודעים אותה, עם שלש שפותיה הרשמיות ושנים ועשרים קנטוניה העצמאיים – בת שמנים והשתים שנה היא לכל היותר. זוהי דרכה של כל מדינה: צעד אחר צעד, לאט־לאט, צועדת היא לעומת עתידה, ואיכה נעיז לחשב כאן, כי בחמשים שנות ישוב ובעשר שנות הצהרה לנו צריכה להיות כל הארץ כולה, מעציון־גבר ועד דן?

אך למה לנו להרחיק לכת בפנותנו לשויציה הארפית, או לגרמניה אפילו עם כל התפתחותה הנסיכית, או לאנגליה גם היא עם ארבעת גליליה העיקריים? הן תקדים טוב מזה יש לנו בשכנותנו הכי מיידית, במדינת הלבנון אשר מצפון לארצנו. כעברים, כן גם הלבנונים לא בשושנים היתה דרכם סוגה תמיד. בשנת 1858 מרדו המרונים בשלטון התורקי ובשנת 1864 התערבו המעצמות לטובת הלבנונים ומדינת ה“לבנון הקטן” נוצרה, עם שבעה גלילים ומעט פחות מארבע מאות אלף תושבים. כשנכבשה סוריה לפני הצרפתים נתפלגו הלבנונים לשני מחנות – אותם שתבעו את חידוש הלבנון הקטן, שג’מאל־פשה החריבו כמעט כליל בימי המלחמה העולמית, ואותם שעמדו על דרישת הלבנון הגדול, אשר הכליל בגבולותיו גם את בירות, צר, טרבלוס המזרחית והבקעה, גם כמאתים וחמשים אלף מושלימים. נטיה אחרונה זאת היא היא שמצאה חן בעיני הצרפתים, מפני שעל־ידי הגדלת הלבנון קותה צרפת להגדיל גם את השפעת הנצרות במזרח. בכל־אופן – דבר אחד היה ברור למכתחילה: צרפת לא הסתפקה במתן “הצהרה בלפורית” ללבנונים עם הבטחות על גבי הנייר בלבד. היא יצרה מיד מדינה נוצרית חשובה ועצמאית בהחלט, שנשיא נוצרי עומד בראשה ווזרה נוצרית ברובה הגדול מנהל את עניניה. לסוריה אין על הלבנון הזה כל שליטה. הדגל הלבנוני, עם הארז כסמלו, מנפנף בגאון בבירות המושלימית ואם אמנם אין הגבלות מכסיות בין הלבנון ובין סוריה הרי שתי מדינות הן אלו לכל הדעות ואם תאמר צרפת להזניח אולי את סוריה ביום מן הימים – על הלבנון לא תותר בשום אופן. לא עוד אלא, שבכדי להגביר עוד יותר את כח הנצרות בלבנון נפתחו שעריו בפני הגירה ארמנית כבירה ובירות הפכה בשנה האחרונה ותהי לעיר נוצרית בעיקרה.

זהו התקדים הלבנוני.

וכדבר הזה בדיוק היה צריך לנהג בארצנו זאת. יחד עם הכרזת הצהרתו של בלפור לכל ארץ־ישראל כולה היה צריך לגשת מייד להפרשת חלק מהארץ, או חלקים ממנה, ליהודה עצמאית מיידית, בהתאם למופת הלבנוני או למופת השויצי. רק יהודה עצמאית ומיידית זאת עלולה לשמש מעין בית־מדרש למדינה ההרצלית המחרית. רק נסיון ממלכתי עברי, לו גם בגבולות צרים, תוכל להעניק לנו את הבסיס, שעליו יהיה אפשר לבנות את נדבכי העתיד.

מה שעשתה תל־אביב כעיריה מיוחדה, בעזרתו של סיר הרברט סמואל, צריך שתעשינה שאר הערים העבריות בארץ וכפריה העברים גם הם. אכן, לא בכל הצליח נסיוננו הראשון לעצמאות מקומית ולפני שנתים נדמה היה הדבר כאילו פשטה העיר העבריה הראשונה את רגלה לחלוטין. מאורעות אב והכרזת החרם הערבי הפכו, אבל, את הקערה על פיה כליל וה“קנטוניות”, שלה התגעגע חלק חשוב מישובנו הרך הופיעה פתאם בשמינו כבשורת התשועה לעתידותינו הקרובים.

קחו־נא לדוגמא את מה שלו קראתי בהקדמתי, בשם “קנטון דן”. תל־אביב עצמה היא עכשיו בירה אמתית לאזור עברי זה – הכי עשיר בארצנו לעת־עתה. יחד עם פתח־תקוה ובנותיה מזרחה־צפונה ועם רחובות־ראשון ובנותיהן דרומה־מזרחה יש לנו כאן גוש קרקעי מעובד ומיושב, שהנהו עברי בשמנים אחוזיו. העובדה ששרונה וגם וילהלמה הגרמניות, יהודיה ובית־דגון הערביות נכללות בתוכו אינה אלא נותנת תוקף מיוחד לעבריות “קנטונ”נו הדני החדיש. בגבולות השטח העצמאי הלזה יושבים כארבעים ושבעת אלף נפש בתל־אביב וכעשרים וחמשת אלפי נפש בכפרים – ביחד שבעים ושנים אלף עברים, אף יודעים אנו בבטחה מעכשיו כי בעוד חמש שנים תגיע תל־אביב לששים אלף לפחות ו“הינטרלנד”ה לארבעים אלף – מאה אלפים בסך הכל. איסלנדיה אמתית מצד האוכלוסין, ואם לזה תוסיפו כי עשרו של אזור זה בתפוחי־זהב בלבד יגיע לחמשים אלף דונמים לפחות ראה תראו מראש מה עצומה תהיה השפעה של התפתחות ארץ־ישראל העבריה בגבולות פלשתינה הערביה. במה דברים אמורים, אבל? שכל האזור הזה ילך בדרכי תל־אביב, שעריו וכפריו יהיו נחשבים כאחדה ישובית מהודקה אחת, כ“קנטון” שויצי אמתי מדוגמתה של ג’נבה, למשל, עם מאה וחמשים אלפי תושביה. או אז יוכל אזור זה לעשות תוך גבולותיו כרצונו הטוב. הוא יגש לאותם המלואות שימצאם לנחוצים, יבנה את אותן המסלות שתועילינה להתפתחותו, יציב את אותו הנמל שיציל לעיר תל־אביב לפחות חלק מסוים מסחר הארץ בכלל. ב“קנטון” דני זה, כבקנטונים השויציים השונים, כבכל אחת המדינות האמריקניות אשר לארצות הברית, יחוקו העברים את חוקיהם הם, יחיו לפי מנהגיהם, יקבעו את שבתם הכרחית אם ירצו בכך, יאסרו מכירת המשקאות אם ימצאו לטוב, יכוננו בתי־ספר תיכוניים חינם אין כסף אם זו תהיה דעתם, יכריזו את חובת הלחם לכל התושבים כולם, מבלי הבדל בין עשיר לעני, כחובת המים מידי המרומים, וירימו את דגלם אל על מאין מפריע וחוסם. הראיתם את תל־אביב, את פתח־תקוה, את ראשון, את רחובות ביום מות בלפור? דגלי ציון התנוססו בכל מקום ואין פוצה פה מצד הערבים. זו היתה המדינה היהודית בזעיר אנפין. מה שהשגנוהו כבר למעשה צריך שנשיגנו גם לתורה. בל־נא תהי עצמאותנו העירונית והכפרית פה ושם רק מקרית. עצמאות אמיתית, חוקית, מדינית, בין־לאומית – זוהי המטרה, זוהי הדרישה בירושלים ובלונדון ולא מחר, בלתי־אם היום, מייד.

ליד ההצהרה הבלפורית הצהרה “קנטונית” תנו־נא לנו אמנם! כי רק “הקנטוניות” היא היא אשר תביאנו למלכות.

*

לא, אין זה חלום ורעות־רוח…

הנה קראתם בעיתונים כיצד נתאספו באי־כח מושבות השרון לאספת היסוד של מה שנוכל לכנותו בשם קנטון “השרון התחתון” לעת־עתה. תשע מושבות הנן, עשר מחר יחד עם תל־מונד. למה נתאספו אלו? למה לא נספחו לאיחוד מושבות יהודה? למה לא עלו לנתניה ולחדרה ב“שרון העליון”?

מפני שלכל אזור קרקעי צפוף ענינים משלו, נטיות מקומיות, משיכה לצד ידוע; מפני שמושבות “השרון התחתון” (או אפרים בשמו הקדמון) מחויבות לדאג לעתידן המקומי המשותף, להתרכזותן ולהתעגלותן, להגנת גבולותיהן המיוחדים, להרחבת דרכיהן ומסלותיהן, להסעפת מרפאותיהן ומלמדותיהן וכיוצא בהן עוד הרבה־הרבה. זהו מה שקרה לקנטוני שויציה – “אורי”, “שויץ”, ו“נידרולדן” אשר הזכרתין לעיל. זהו מה שקרה לג’נבה וללוזנה אחרי־כן. זהו מה שקרה לבנימין, לשמעון, ליהודה ולדן בימי דוד, לשבטי עבר־הירדן במזרח ולשאר שבטי ישראל בצפון בימי רחבעם, עמרי ויורשיהם. זהו מה שיקרה מחר בחדרה ובנתניה, בבנימינה ובזכרון־יעקב. זהו מה שימריץ את גוש העמק לדרש יצירת “קנטון” משלו, כהצעת כתבו של “דבר” מייד לאחר המאורעות.

על צד האמת – הרי הולכים אנחנו ו“מתקנטנים” למראית־עין ממש. אם נרצה ואם נסרב – הריכוז, העיגול, הפישוי הולכים יד־ביד יותר ויותר מסביב למרכזים עירוניים עתיקים או חדשים. וכשנעבר ל“קנטון” ערבי, מתוך הסכמתו המוקדמת כמובן – והסכם יסכים, האמינו־נא, לטובת עצמו הוא – תתלכדנה נקודותיו החדשות אלו לאלו כמתוך כח מגנטי ל“קנטון” חדש בהחלט.

מהי, איפוא, תשאלו, ההצהרה הבלפורית ולשם מה באה?

רק אמצעי בין־לאומי לאישור אחוזותינו בארץ האבות; רק המכונה שעל ידה נחייק להלכה את אשר יצרנו למעשה; רק המפתח שיפתח את הדלתות, הפטיש שיכה על הסדן, הפעמון שיצלצל במרחקים, השופר שיבשר לישראל בכל תפוצותיו כי לא בלבד שלא אבדה התקוה הנושנה לחזר למואבת הקדומה, אלא אדרבה שעוד גדלו הגעגועים ויתכפלו לבלי־סוף באמונת רבבות ומיליונים – עד ליום הגאולה השלמה.

אבל – יאמרו רבים – אם זוהי כל יהודה המיידית, אם מחוץ לעבר־הירדן מזרחה ולחבל צור גם הוא, נכיר עכשיו בקנטונים ערבים שיהיו מרובים אולי מהקנטונים העברים – במשך היובל הבא לפחות – מה יהיה באחריתנו ומי לידנו יתקע, כי לא ישללו מאתנו מחר גם את שארית הפליטה כאשר שללו מאתנו – כנזכר במאמר הראשון לשורת מאמרים אלה – את גבול מסלת־הברזל החג’אזית לוייצמן, סוקולוב וג’ימס רוצ’ילד?

על זה יושב:

ראו־נא את אוסתריה שרדתה בחמשים מליוני נפשות, את הונגריה שהיתה רחבה כאיטליה, את תורקיה שהגיעה עד למרוקו… מהי אוסתריה היום אם לא “קנטון” גרמני המחכה לסיפוחו על גרמניה? מהי הונגריה בשמנים אלף קילומתריה אם לא גרעין רגעי לממלכת קושוט במחרו המחודש? ומה תורקיה הקמאלית, אם לא המפתן לטוראניה הנרחבה שעד לאפסי תורקסתאן?

תפסת מרובה לא תפסת.

מי מאתנו – בעמדו על אמיר הר נשא, לא ירצה כמשה לפנינו לחבוק את כל הארץ כולה במעט־עין אחד? מי מאתנו – בטיילו לארך ימנו התכול – לא יחלום כיעקב בן־חרסום על אלף אניות עבריות לפחות?

אך גם יהושע וגם שאול, גם דוד וגם החשמונאים, גם הורדוס וגם אגריפה לא בלעו את כל אשר נשאו אליו את נפשם בבליעה אחת.

הבו לנו ארבעה־חמשה קנטונים עצמאיים בלי איחור – מהדרום עד לצפון, לארך אותה שלשלת־הקסמים שתחילתה בציון, לבה בתל־אביב, ירכה בשני השרונים, בטנה בעמק יזרעאל, צוארה במפרץ חיפה, כתפותיה בטבריה וראשה במטולה – ואין גבול לאשרנו אז, חי אני!

לאט־לאט, כעץ שתול על פלגי מים, תעבינה הטבעות, יסתמכו הכפתורים, תחזקנה המסמרות, יסתעפו החוטים מזרחה מזרחה תמיד, מהשפלה הדשנה אל ההרים היפים בניגוד לתכסיס יהושע, שירד מערבה מערבה תמיד מההרים העשירים אל השפלה היפה…

רק ככה נעלה ציונה לבטח.

רק ככה נהיה לגוי ככל הגויים, למדינה ככל המדינות.

וזכינו שנית לאמרת “בנו בחרת מכל העמים”, אלהי המרומים!

 

ד. ציון וירושלם    🔗

כשהצעתי לפני תשע שנים, בפעם הראשונה את דבר השיטה ה“קנטונית” לארצנו ב“ניו פלשתין”, עתונה המרכזי של המסדרה הציונית באמריקה – רמזתי בה בשעה על דבר הנחיצות להנהיג שיטה מיוחדה לערי הארץ, שקראתיה בשם שיטת “ערים־אחיות”. מה שעשינו בתל־אביב מתוך מקריות סתם תחילה ומתוך הכרח הדברים אחר־כך – כה הצהרתי – צריך שנעשו ליד אותן הערים הגדולות והקטנות, שהיהודים תופסים בהן מקום פחות או יותר חשוב.

והרי, אם עוד הדעות מחולקות בקרבנו על עצם אישיותה המדינית של המדינה העברית לעתיד לבוא אין כל מקום לפקפוק ביחס לצורת ערי הארץ להבא, ומאורעות־הדמים האחרונים, שהיה יהיו פעם למדינתנו מעין “סאדובה” שמית, הספיקו להדגיש את הדבר בשאת ובעוז אל־שניים.

אכן, בימים הראשונים ליצירת תל־אביב הייתי דוקא בתוקפיה, ויחד עם ד“ר צ’לנוב המנוח נלחמתי גם כתבתי בכל עוז נגד מה שלו קראתי אז, בצדק כמדומני, בשם ה”גתו הציוני בארץ־האבות“. כי אמנם אף דיזנגוף עצמו, עם כל חזוניותו הצבורית, לא ראה בתל־אביב התחילתית בלתי־אם פרבר עברי של יפו העיר כמוכח מהשם שניתן לו תחילה – “אחוזת־בית”. את זאת לא רצינו, אנחנו, בני הארץ. אנחנו שידענו יפה־יפה את הרוחות המהלכים בה; אנו שחיינו בקרב שכנינו הערבים מאז ומתמיד, ראה ראינו מראש את הסכנה שבדבר קביעת פרברים מיוחדים ליהודים בערים השונות. הפרבר המיוחד, גם אם יגדל למאד, נשאר תמיד תלוי כולו ורובו בחסדה של העיר אשר בה נוצר, והעובדה שבירת ארצנו, זו ירושלים – הגדולה שבעריה העבריות, הגדולה אפילו שבכל הערים היהודיות בעולם, בערך לשאר התושבים כמובן, מבואכחה היום, למרות רובה העברי המכריע בעשרות פרבריה המיוחדים, ע”י שמנה מושלימים ונוצרים כנגד רק ארבעה יהודים – היא העדות הכי בולטת לחששותינו אז. שערו־נא את תל־אביב, אף בהיקפה העכשיו, לא כעיריה מיוחדת עם משטרתה ועיורה בראשה, בלתי־אם אותה “אחוזת־בית” שהחלו בה ששים מיסדיה – האם לא היה אורע לה מה שאירע לירושלים הפעם ועאסם־ביק האם לא היה הולך לונדונה – אילו נבחר כחבר המלאכות – בשם ארבעים אלף התל־אביביים כאשר הולך ראגב־ביי בשם חמשים אלף העברים הירושלמים? מה היו מועילות לעומת אמת מרה זו כל הטענות וכל המענות? לא יותר ממה שהועילונו הטענות והמענות בימים האחרונים בלבה של ארצנו, עם כל פרברינו העברים מתלפיות עד לבית־הכרם ומרוממה עד למאה־שערים…

לא־לא!

אל־נא, בעורוננו, את נפשנו נשלה לחינם.

כל זמן שהיה לא נהיה הרוב בארץ הזאת; כל זמן, בכל אופן, שהממשלה הממונה, בפחדה מפני מאתים מליוני המושלמים, לא תכריע לצדנו בהחלט, נצטרך לבקש דרכים להתאמת שאיפותינו הסופיות עם המציאות היום־יומית. לא זה הזמן גם לא כאן המקום לשאול ולחקור מה תהיה התאמת שאיפותינו אלו למציאות המדינית בכלל. אין רשות למישהו כאן, ברגע זה, לדבר אל העם הערבי בשם העם העברי ישרות. שם, בלונדון, ולא כאן, בירושלים, ייעשה הדבר, אם ייעשה בכלל. לא כן, אבל, בבעיה שאין לה כל גוון מדיני, בבעיה שנפתרה כבר למעשה על ידי התקדים התל־אביבי. בבעיה זאת יכולים אנו לגשת מיד אל עצם המסקנות שהוצאנון מתוך הנסיון המוצלח הראשון בחיינו העירוניים ולממשן בלי איחור גם בשאר הערים אשר לארץ הזאת. צפת וחברון צריכות להיות האחרונות לחרבן פרברי. ואוי לה לירושלים עצמה, עם כל גבורתה בתרי־עשר ימי “המלחמה נגד ביתנו הלאומי”, אם לא תוציא גם היא את “מוסר־ההשכל” מהנס אשר קרה אותה בימים הגיאונים ההם ומהאכזבה אשר חלחלתה בשבועות האחרונים.

*

אמן, כי די לנו בנסיונות בלתי־אפשריים.

ערים־אחיות צריך שנדרש בכל תפוצות ארצנו זאת.

כאלטונה וכהמבורג בגרמניה.

כפיומה וכשושק באיטליה וביוגוסלביה.

כדנציג וכגדיניה בפולניה ובגרמניה.

כתל־אביב וכיפו ביהודה.

הנה־נא מדברים על דבר עריכת תכנית חדשה לפרבר יהודי בצפת ועל דבר נחיצות מיידית לשפור ה“ישוב” בחברון.

אסור!

בל נבנה את צפת כקדמותה ואל חברון בל נגש בעכשיויותה.

אם תתן לנו הממשלה את הרשות הגמורה לבנות עיר חדשה ליד צפת, שעיריתה תהא עברית כולה, עם משטרה עברית בקרבה, עם אפשרות חוקית להתרחבות עתידה, טוב ויפה. בנערינו ובזקנינו נבנה אז את העיר הצפתית הלזאת. שם חדש נתן לה. שם חדש, שהוא עתיק, מתוך תנ"כנו הנפלא. כנען אולי, על שם ההר אשר בקרבתה ושבל אחות שני העמים דוברי העברית מלפנים. צפת וכנען – זו צריכה להיות אמרת הצפתיים כולם אם ברצונם לחיות חיי בטחון להבא. בשכנות עם הערבים, ולא בקרבם. בידידות אתם, ולא ביראה מפניהם. רק אז – יאופשר גם השלום אתם.

כך יהיה הענין עם חברון. כאן תוכל העיר העברית לשמר את שמה הנוכחי – היות והערבים קוראים לה בשם “חליל”. “אל־חליל” אשר להם, חברון אשר לנו – שתי ערים, ערים־אחיות, ערים מיודדות, ערים מושלמות מתוך תחרות מסחרית ועירונית בקיאה ומלאה. כי רק בדרך זאת ימצאו יורשי הקדושים, אשר נפלו לקרבן ב“חליל” עכשוית עוז בנפשם ורצון בלבם לחזור ל“חברונם”. המחרית.

אפס, אם בשאלת צפת וחברון כל הנאמר לעיל עודנו בגדר החלום והחזון (טבריה יוצאת מן הכלל מצד זה) הרי בחיפה ובירושלים אין כן הדבר שבהן יכולים אנו לגשת אל הענין בלי כל דחוי ובלי כל ריתוי. על צד האחת הנחנו כבר בשתי ערים אלו, מזה עשרות בשנים, את היסוד לתל־אביבים חדשות. בשתי ערים אלו די לנו אם נדרש מאת ממשלת ארץ־ישראל עצמה את זכותנו להתבדלות עירונית בכדי שתתננה לנו בלי קושי מיותר. אכן, נסיון קטן נעשה כבר, אם לא אטעה, בכיוון זה על ידי תלפיות ובית־הכרם, ועירית ירושלים, גם הממשלה המקומית, דחו את בקשת שתי אלו להיהפך לעיריות מיוחדות. האעיז להצהיר כי לא ראיתי אז, גם אינני רואה היום, כל עוון בדחיה ההיא מצד העיריה והממשלה? אם כל פרבר קטן ידרש עיריה לעצמו – לאן נלך ועד אן נגיע? אחרת יתיחסו אלינו אם כל פרברי היהודים כולם, בלי כל הבדל, ידרשו את הדבר בצותא חדא. מאז ומעולם היו פרברינו השונים בירושלים, ביחוד, לעוכרים לנו. מדוע לא בנינום מתוך הסכם מוקדם לארך קו ידוע ונקודה מרכזית? התשערו את תלפיות ורחביה, את רוממה ובית־הכרם, את מאה־שערים ומחנה־יהודה, את בית־ישראל וזכרון־משה, את מונטיפיורה ורוחמה שלשלת ומאוחדת אחת למתחילתה? לאשרנו – הראו המאורעות האחרונים כי למרות התבדלות ארבעים פרברינו הנוכחים מאוחדים הם למדי. הוציאו את תלפיות לזמן־מה, ואולי עוד פרבר או שנים כאן ושם וראיתם כי שאריתם דבוקים אלה באלה במדה מספיקה ובנטיה מכריחה. אם נהדקם אחרי־כן יחדיו על־ידי קניות־בינים, נוכל ליצור מיד עיר־אחות עבריה, עיריה חדשה – לא ירושלים כוללת אמנם, כדרישת בן־ברוך במאמריו, (שהן אף בימי יהודע, השופטים ושאול היתה יבוס לא לעברים) – לא ירושלם זו, אך ירושלם חלקית, גדולה, נרחבה, יהודית שנקראנה אז בשם ציון. ציון אשר עמדה על נפשה בגבורת אראלים. ציון אשר היתה בידינו עשרה ימים רצופים. ציון שתכלל חמשים אלף תושבים – מהם ארבעים ותשעת אלפים יהודים!

ציון החיצונית ממול לירושלים הפנימית.

“עיר־קנטון” כ“באזל־העיר” בשויציה וכבירות החדשה בלבנון.

וידנו אז על העליונה בבירת יהודה.

 

ה. ההבדל הוא רק בשטח    🔗

"אם זהו הפתרון שאתה מציע לעמך ישראל יישר־נא כחך והיה כי תבוא לונדונה אלי ואספתי לארמוני אלף לורדים לשמע להרצאותיך אלו המעשיות גם לעזר לך בהפצתן המהירה!

כה קרא לי לורד נורטקליף, נפוליון העתונות האנגלית, והוא אז במשרד סיר וינדהם דידס, עם מחזה ירושלם הבוהקה לרגלינו – מבעד לאשנב המרכזי.

מהרתי ללונדון אחריו, אך עוד אני על הספינה ותגיעני אליה הידיעה על מות האיש שכה הרבה להבטיחני נצורות.

חבל!

כי מסקנותיה של ועדת־החקירה, שהרחיקו ללכת אף מאותו של הייקרפט בשנת 1922, הן הוכחה גמורה ומוחלטת לעובדה החיה – כי כל־זמן שנהיה מיעוט מפוזר בקרב הרוב הצפוף אשר לתושבי ארצנו זאת, רק זכות אחת תישאר לנו לנחלה – מסקנות נוספות לועדות חקירה חדשות וחוזר חלילה, תמיד־תמיד…

כנגד אמת מרה זו לא תועילנה אף הצהרות נמרצות ולבביות כאותו של מקדונלד במורשון הבריטי לפני כמה ימים, גם בטחונות והתעודדויות כאותן של בולדוין ולויד־ג’ורג' שניהם באותה ישיבה דוריית.

לא, כל עוד לא נזכה לתיקון ההצהרה הבלפורית בכיוון ה“קנטוני”, כל עוד לא תתן לנו ממשלת הממונות שלטון עצמאי מיידי באותם חלקי ארצנו שבהם הננו כבר הרוב, כל עוד לא תיוצר בגבולות “פלשתינה” יהודה ממלכתית, לו גם פעוטה ומוגבלה לעת־עתה – התחדש יתחדש מעגם “הבית הלאומי העברי” על “אדמת האבות והבנים” מדי ירצו בכך שלטונות צוררים ושכנים אויבים.

לכן קוראים אנו, – המסתפקים במועט ממשי מבהרבה חלומי:

די! די חלומות לילה, די גם סיוטי יום.

טובה צפור ביד משתים על הגג, ומעשר לא־כל־שכן!

ורק צפרים לעשרות על הגג ראינו עד כה, כשבידינו אין גם צפר יחידה, קטנה ורכה…

הנה חוגגת יון השנה את חג המאה לשחרורה מהעול העותומני. מה היתה בשנת 1830 אם לא “מלכות” – של צחוק עם מוריאה ואתיקה שתיהן, ושלש מאות אלף יונים כתושבי הממלכה היונית בננסותה?

הנה חוגגת גם בלגיה את מאתה הראשונה, ורק בשנת המאה הלזאת השיגו סוף־סוף הפלאמים מידי הואלונים את זכותם המלאה לשפתם הסכסאית בגבולות “קנטוניהם” המערביים, גם בירתם גנט.

קו־לקו, צו־לצו – רק זוהי הדרך לדרור אמיתי, להתאחזות שרשית, לכיבוש מדיני.

בינינו ובין הנלהבים שבהרצלינים אין על־צד האמת כל ניגוד: ההבדל הוא רק בשטח.

אלה דורשים מייד את כל גבולות יהודה הקדמונית מימי דוד והורדוס הגדול ואנחנו מסתפקים ביהודה מיידית גם אם שטחה העכשוי יכלל לעת־עתה לא יותר משני מליון דונמים.

העיקר הוא לנו מפתן.

העיקר הוא לנו חלון.

ומפתן גם חלון אלה בידינו הם אם רק נאבה.

שבט, י"ב להצהרה.