“נלאינו לשאת את הרעב! כמעט אין מילה עברית; אין חזון ואין חקר, אין זיכרון לראשונים. אין ניב שפתיים לבני הדור החי ואין תוחלת ומשא-נפש לבני הדור הבא! תורת הספרות מוּגַחַת לה בקרן זויות, אך כמעט שנסתם עליה הגולל, אין סופר ואין קורא, והמעטים שעליהם תקפו הגעגועים אל המילה העברית הם כנדהמים, ומי יודע אם לא בעוד מעט ישכחו גם את געגועיהם?” – דברים אלה, שחותם מחבּרם נחום סוקולוב טבוע בהם, נכתבו לפני חמישים שנה (2 בינואר 1907 – קאלן) בפתח הגליון הראשון של העולם בכור בטאוניה של התנועה הציונית העולמית בעברית (כתב-העת בגרמנית, “די וועלט”, יצא לאור בשנות 1914–1897) ומילדי טיפוחיו של הרצל. אין ספק, כי בעצם הופעתו, בשעתו, נשא העולם בשוֹרת “קיבוץ גלויות רוחני בעד השפה ובעד התחייה”, כלשון המאמר הראשון הנ"ל, לעידוד העבודה הלאומית ונאמני ציון ומלחמה נחרצת במתבוללים למיניהם, השׂבעים והשאננים, אשר כינוּיָים בפי העורך “הכופרים בשפה”. שכן “העם אינו נולד ומת, נולד ומת בכל יום, הוא חי בהמשכו, מחווה דעת מה חפצו, רצונו מתגלה בנטיותיו הממושכות וצרכיו הפנימיים”. הנה הרוח שפיעמה את העולם עם הופעתו, והיא כמזיגה של חזון-הרצל עם הדחף העז של העילוי מעל גדות הווייסל (סוקולוב), אשר אך זה פשט מחלצות ההשכלה ושיקע מלוא נפשו בתנועה הציונית.

לא יצא זמן רב, ובגליון א' שנה שנייה (10.1.1908), מציין העורך בקורת-רוח: "בהשתתפותם של טוּבי הסופרים העברים כבש לו כבר העולם, גם למרות ימי קיומו המעטים, את המקום הראשון בין כתבי-העת העברים.

מלבד המאמרים בשאלות הזמן והיהודיים והציוניים, בשאלות הספרות ובשאלות היישוב בארץ-ישראל הנכתבים בידי סופרים מומחים ואנשי-מדע מפורסמים, מלבד הספרות היפה מהחיים היהודיים בארץ-ישראל ובגולה, פרי עטם של מספרים בעלי-כשרון, מלבד שירים, מאמרי-ביקורת, רצנזיות¹, פיליטונים ועוד, – סידר העולם בזמן האחרון גם שרות-מודיעין נעלה בכל הארצות ובייחוד בארץ-ישראל.

בהעולם ימצא הקורא העברי את הד כל הנעשה בעולם היהודי, את הד חיינו בארץ ובגולה, הד החיים דהיום, והמתהווים. העולם יהיה תמיד העיתון העברי שבו יבוא דו“ח רשמי מכל הנעשה בציונות בראשונה. העולם יביא את החדשות הציוניות באותו היום שתפורסמנה גם בה”וועלט", כל יהודי המתעניין בחיים היהודיים ימצא את מבוקשו בהעולם.

גלגולים רבים – גלגולי מקום ועריכה – עברו על השבועון ורבים וטובים ארחו לו בדרכם (יצוּיין, בין היתר, חיים גרינברג); תקופות של עלייה וכיבושים ותקופות של ירידה ודחיקה לקרן-זוית. לשָנים עלתה על הבמה עיתונות ציונית גדולה, תוססת ולוחמת, לארצותיה וללשונותיה, קודם לכל העיתונות הציונית הרוסית: הניסיון הראשון – הירחון “ההשקפה הציונית” יֶיליסאווטגרד ((Elisavetgard, בעריכת ד“ר י. שטיין וזאב טיומקין, ואחריו – “ייבראסקאַיאַ ז’יזן” (“החיים היהודיים” מ-1904 בפטרבורג, ומאז 1907 – “ראַזסביאֶט” [השחר]); ביידיש (הנסיון הראשון – “דער יוּד” בעריכת י.ח. רבניצקי ואחר-כך ד"ר יוסף לוריא, וארשה 1899, “דער פריינד” 1903); וכן בפולנית, גרמנית ועוד. על ברכיה של עיתונות זו גדלו דורות של סופרים ומנהיגים, חולמים ולוחמים והיא שנלחמה עשרות בשנים על נפש העם ולמען ציון. ראשון לכל אלה היה העולם. הוא יצא בעיר-הולדתו, קאֶלן, שנתיים בלבד (למן השנה השנייה נתווסף לו, כעוזר ראשי א. חרמוני), ומאז דצמבר 1908 יצא לאור בוילנה כשבועון רשמי של הסתדרות ציוני רוסיה. העורך המו”ל היה י. גרינבּוים ואחרונה אלתר דרויאַנוב; עורכים קבועים – י.ד. ברקוביץ וי. וולובלסקי (המשורר י. קרני). ב-1912 הועבר העולם לאודיסה, נסגר ב-1915 ונתחדש בברלין, ב-1923, בעריכת א. אידלסון. משם הועבר כעבור שנה ומחצה בערך ללונדון, מקום מושבהּ של ההנהלה הציונית, בעריכתו של משה קלניימן, ומכאן לירושלים. לאחר מותו של קלניימן הופיע העולם למעלה משנה בעריכתו של משה כהן ומר הרטיגר עד לנעילתו – 28 פברואר 1950, ז' באדר תש"י.

באחרית ימיו נידלדל ונצטמק העולם, אשר רבבות קוראים הורגלו בו במשך עשרות בשנים, ולא היה בעיקרו אלא במת-ידיעות מטעם ההנהלה הציונית. צר היה לראות ביטאון זה בגסיסתו, אולם מבחינה מסויימת הוא היה בחזקת אָב שהעמיד בנים רבים ורבי-פעלים וזכויות, והוא עצמו חלוש ורפוי. העיתונות הציונית, שליוותה את המחשבה ואת המעשה הציוני, גדלה ורחבה ועמקה, ואולם (על אף נסיונות רבים) לא קם ביטאון ציוני מרכזי כאכסניה רוחנית עולמית לשלוּחותיה ולגילוייה, לבעיותיה ולמערכותיה של הציונות.

גם על שערו של גליון העולם האחרון התנוססה הכתובת הנודעת מזה חמישים שנה: “הציונות שואפת להקים מקלט בטוח במשפט פומבי לעם ישראל בארץ-ישראל” (תכנית באזל) ואולם שם גם פורסמה הודעתה של ההנהלה הציונית לאמור:

“גליון זה – הגליון האחרון של העולם כשבועון. בהתאם להחלטת המליאָה של ההנהלה הציונית נפסקת בסוף חודש זה הוצאת העולם בצורת שבועון”.

העולם העברי, כהמשך “די וועלט” בגרמנית שנוסד על ידי הרצל, התחיל להופיע ב-1907, ומאז, חוץ להפסקות קצרות בשעות-חירום, התמיד בהופעתו במרכזים שונים של התנועה הציונית למעלה מארבעים שנה. ב-1936 הועבר העולם לירושלים.

“בהזדמנות זו מביעה ההנהלה את הוקרתה הרבה לאלה מעובדי העולם וסופריו, אשר גם אחרי פטירתו של עורכהּ הראשי ברוב שנות קיומו משה קליינמן ז”ל – הוסיפו לעמול ולשקוד על הופעתו המדוייקת והַמצאתו לפזורי ישראל עד הלום.

“ההנהלה מבררת את אפשרויות חידושו של העולם בצורה אחרת, מתאימה יותר לצרכי התנועה וההסתדרות הציונית בתנאים החדשים”.

וההבטחה – לא קוימה.