האגדה בל"ו הצדיקים, אפשר ואין היא אגדה כלל, כי אכן במשך דורות רבים סיפר העם מעשיות-פלאים לאין ספור עליהם, על פשוטי-עם עלומים אלה שבזכותם קיים העולם, שהיו עומדים לכל דַך ונדכא בימות החול וביום חג ומועד…

אין יודע מי הם ואיש לא ראה אותם מעודו, אך לא היה יישוב יהודי אשר לא היה לו צדיק נסתר אחד. לא מופלג בתורה הוא, לא רב-רבא ולא ייחוס אבות, אך עתים אליהו הנביא מופיע אליו ולומד עמו בלילות. עיקר סגולתו – העַנוותנוּת, יושר הלבב, הנכונות ליתן נפשו למען זולתו. האומנם אך יציר-אגדה הוא? לא, כי ל"ו הגיבורים צנועי-העלילה האלה חיו בפועל ממש לא רק בדמיון העם, אלא גם טבעו חותמם והשפעתם בחייהם – ובזכותם הוקל-כמו לשאת במשא המצוקה והרדיפות, הענוּת וההשפלה.

העם צר את דמותו הוא באגדת הל"ו – וזו חזרה והשפיעה בחייו מימות אברהם אבינו שביקש להציל את סדום – זו שהתעללה בעוברי-אורח חסרי-מגן – בזכות צדיקיה המועטים, למען לא יספה צדיק עם רשע. והרי, לעיניך, גרעינו של הרעיון הפשוט והנעלה, שהצדיק האחד יכול להציל עיר שלימה ואולי אולי עולם חוטאים.

וגרעינו השני הלא הוא טמון וצפון בכל המסורת היהודית – וזה אולי קו האבחנה המובהק בינה לבין האפוֹס של רוב העמים – שאין הכוח זהה ועולה בקנה אחד עם הצדק. האם צריך למנות את הוגי-הדעות והפילוסופים הרבים אשר ביקשו להוכיח, שסמכות המדינה הוא מקורה של הצדק והמוסר ו“ההגיון”, ושאין לנקוט לגבי אדירי-העולם אמת-המידה המקובלת לגבי פשוטי-עם?

אגדת הל“ו היא מחאת היהדות נגד סדרו של עולם ומשטרם של חיים והיא אומרת לנו: לא העושר ולא הכוח ואף לא החכמה יסודוֹ של עולם הם; לא פולחן ה”הצלחה" בחיים ולא גדלוּת השׂררה. קרוב ה' לנשברי לב. ענווי עולם ויישרי-דרך, הצדיקים והישרים – בזכותם קיומנו והם הנושאים ביסורי הרבים וסוללי הדרך לגאולתם.

לשנים נתגלגלה אגדת הל"ו צדיקים בדמות לוחם החירות, הנושא את דגל המהפכה והנותן חייו עליה.

היא, המהפכה, העלתה את תקומת איש העם ושחרור איש העבודה והעֲמידה לימין החלש והמדוכא לדרגת שליחות וייעוד והוא, המהפכן, שליחה האלמוני. לא כבוד ולא שׂררה ולא מנעמי חיים ביקש. הוא בז לפולחן התענוגות. הפּוֹעַם המוסרי – פּוֹעַם חייו היה.

*

הדמות המכרעת בהשפעתה הנפשית על ראשוני המהפכנים היהודים היה, בלא ספק, פטר לאָברוֹב¹ [בתמונה], איש תנועת “רצון העם” ברוסיה שהיתה אגדה ומופת. הוא שהסעיר את המצפון בבחורי הישיבה והמשכילים הראשונים ש“הלכו אל העם” בדרכם הם, והעמידם על חובתם וזכותם ליתן חייהם למען העתיד הנכסף ועל החרפה שבחיי העבדוּת, הקלון והניצוּל. היסוד המוסרי-הנפשי הזה הוא שכבש את הלבבות יותר מדברי כִּיבוּש השלטון. ואפשר גם שהיסוד הזה בתורת מארכס הוא ששבה לבבות יותר מן הניתוח המפוכח של תהליכי הכלכלה והחברה. היפלא שנשמת הסוציאליזם היהודי נעוצה כה עמוקות, לבלי-הפרד, במסורת ישראל – ועל פני הגשר הזה הושיטו יד זה לזה: ל"ו הצדיקים האלמונים למהפכנים היהודים של הדורות האחרונים בכל תנועות השחרור?

דוֹק ותמצא בהם אותן סגוּלות-היסוד היקרות בחֶמדת-האדם: לא מוקש הקנאה לעושר – אהבת הדלים ואחוות החלשים; לא תאוות השׂררה – הבוז לעריצות ולעושק; לא דִקלוּם ומלל רם – קנאות בלא מצרים ושלימות שבנפש ונכונות הקרבה והגשמה. “אחווה” היא סיסמתם של ראשוני לוחמיה, “אנשי אחדות” כינויים. ועזרה הדדית צווּיָים. ומסירות נפש נשמת אפם.

והאם צריך להוסיף, כי בדמות ראשוני החלוצים במולדת נתגלמו סגולות-היקר של אנשי העם האגדיים ושל לוחמי-החירות והמהפכה?

*

כוס החג, האוצרת בתוכה כיסופים ודמים, ובכללם הדם הרב שנמזג לתוכה במעמד האחרית לוארשה היהודית בפסח תש"ג – לעד יעמוד בה טעם האביב, אביב העם בהתהווּתו תוך המאבק לחירות השלימה.

עוד נמשכת המערכה הנפתלת והמרה על היציאה מ“בית העבדים” הלאומי והסוציאלי, היא יסודו של האֶפוס היהודי; עוד בעיצומו של הקרב רב-היסורים עם “פרעה” וכוססים הגעגועים אל ה“בצלים והשוּמים” – והנה עולה הכורת על וארשה היהודית, אֵם קהילות היהודים באירופה ונחתמה בדם ואש תקופת פולין האדירה, בת האלף, בתולדותינו.

האביב עומד בארצנו, זרוע אור ורווי בשׂמי פריחה; אך, דומה, ריחות החריכה ותחושת החורבן של הפסח האחרון לא פגו – לא יפוגו. איך ייעקרו מן הזיכרון הלאומי? ונהפוך הוא: ככל שאנו מתרחקים מאותו מעמד נורא-הוד מיטשטשים והולכים פרטיו הריאליים – ולעינינו נפרשת התמונה החריפה בתמונות על המרד הנואש של המבודדים והמסוגרים לחרב המרצחים שנחלצו לקרב היהודי האחרון על הזכות למות בכבוד.

ושוב: בזכותם של קומץ נערים ונערות, פועלים ופשוּטי-עם, אשר נחלצו למערכה הנואשת – חלוצים ושומרים, קומוניסטים יהודים ואנשי ה“בונד” – גיבורי מצדה של הגולה מול האובדן. מצויידים באהבת-עַם ובנכונות-הקרבה ובאיבת-המשעבד. לא הצלת חייהם האבודים ביקשו. התאווה להכות באוייב הנפשע ולהציל כבוד העם לאחר שפסה כל תקווה ותשועה, לאחר הייאוש – להטה בהם. ובלבם – תמצית ערכים של דורות בישראל – הלא הם ל"ו לוחמי המרד האחרון בגיטו…

ובסוגריים הערה: דוקא הללו שנִמנו עם שוללי הגלוּת (לא הגולה!) בתפיסתם ובחייהם, גזע הנוער החלוצי, הם שדבקו עד תום בגיטו היהודי בוארשה ובביאליסטוק, בקראקא ובבאֶנדין, בגיטו היהודי שנידון לכלייה – וידועים הדברים.

*

אך ההליכה ממצרים עוד לא תמה. היא נמשכת והולכת. עקלקלות דרכה. במדבר ובעבדוּת היא נאבקת ונלבטת. יסורים רבים, תקוות ואכזבות – נחלתה. שחרור והתעלוּת – תכליתה. והרעב לפדוּת ולשלימות גובר ויגבר, שכן ההליכה ממצרים אינה, כמובן, הליכה גיאוגרפית בלבד…

ועתה צא ולמד מה נפלאו הדברים הקדומים בעוז האינטואיציה ההיסטורית שלהם ובעמקוּתם החינוכית-האנושית:

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים…